מערכת העתון “בוסתנאי” (“תעמולה ושכרה – גליון י”ג) פתרה באופן קל ופשוט את שאלת גאולת הקרקע ע"י הקרן הקיימת, שהוצגה בזמן האחרון על סדר היום של עתונות הפועלים בארץ: “נערי הסוציאליות”. אחרי איוך זה (איוך – קבליפיצירונג לפי נ. סוקולוב) מה יש עוד להתוכח? נערים לעולם נערים הם ואין דעתם ראויה לתשומת לב יתרה. ואם בכל זאת הקדישה המערכת לנערים גם אילו ראיות לסתור, הרי זה בא, כנראה, לא לכבוד הנערים עצמם, כי אם מתוך חשש, שמא ימצאו כאלה אשר יתעו לחשוב שיש להם עסק עם אנשים מבוגרים וירצו לשים לב לדבריהם.
ולא חדש הוא דרך ויכוח זה בישובנו. לפני כחצי יובל שנים, כשהופיעו שליחי תנועת העבודה הראשונים והתחילו לדרוש עבודה עברית, היו המחמירים שבישוב מכנים את דרישתם זו בשמות המסוכנים: סוציאליות, מלחמת מעמדות, מהפכנות; והמתונים, הליברלים, כביכול, התיחסו אל הדרישה ואל דורשיה ביחס של ביטול סולח והסתפקו רק בכנוי “מעשי ילדות”. וסופר חשוב אחד, מזקני חובבי ציון, הצליח אפילו לצרף את שני סוגי הכנויים לאחד: “מרכסיסטישע חדר־יונגליך”.
אמנם נמצאו אז בישוב יחידים, ומי שמשמש עתה אחד העורכים של “בוסתנאי”, מר משה סמיליאנסקי, היה הראשון ביניהם, אשר נתפסו ל“מעשי הילדות” של “הסוציאליסטים” בנוגע לעבודה עברית. אבל אלה היו בודדים. הרוב המכריע של הישוב ידע לעמוד איתן על “משמרתו” ולבדד את עצמו בפני “מפלצת” זאת: בסודם אַל תבוא נפשי.
והיה בויכוח זה בכדי להוציא מן הדעת. אתה בא וטוען: אם אין מקום לעבודה יהודית בישוב זה, במה הוא יהודי ומה ערך בו לציונות? והללו עונים לך: אתה סוציאליסט, אתה בא להלחם בנו מלחמת מעמדות ולהפוך את הקערה על פיה. אבל הטמטום הזה לא העביר אותנו על דעתנו, לא נרתענו לאחור ולא חזרנו בתשובה.
וכישצאו באי כוח תנועת העבודה למלחמה בפרזה “יצירת תנאים”, שעליה נמנמה ההסתדרות הציונית בשקט רב, והחלו לדרוש “יצירת מפעלים”, יצירת ישוב עובד – נשנה שוב אותו הפזמון: “תלמידים שלא שמשו די צרכם”, “אברכי משי”, “סוציאליסטים”, “מלחמת מעמדות” וכו' וכו', מכל ככתוב. חס לה להסתדרות הציונית לעסוק בכמו אלה. תשועת ישראל לא מעבודתם ולא מהאידיאולוגיה של הנערים תבוא, כי אם מהאיניצאטיבה הפרטית המבורכה. ומי לא דגל בשם האיניציאטיבה הפרטית? גם זה שהשקיע הון רב וחזר והשקיע וכרע ונפל שבע עד שהצליח לעמוד קצת על רגליו, וגם זה שלא השקיע פרוטה משלו ושאף פעם לא כפף את גבו ליום עבודה; שכל תפקידו לא היה אלא להעביר את כספי הברון, חובבי ציון, יק“א לידי הערבים, בעד עבודה ובעד צרכי אוכל – כולם, כולם היו לנושאי הדגל של האיניציאטיבה הפרטית. מתוך “למדנות” רבה נעשה בישובנו המושג איניציאטיבה פרטית למושג נרדף עם עבודה שכירה. כל מי שמקבל תקציב מפיק”א ועובד על ידי פועלים שכירים, וביחוד אם הוא עובד על ידי פועלים ערביים, הרי הוא בעל “יזמה” פרטית; אבל מי שקבל את תקציבו מקרן היסוד ואת הקרקע מקרן הקיימת ומשקיע את כל כוחותיו הגופניים והמוסריים במשקו, ואינו משתמש בעבודת אחרים – הלזה אינו בעל “יזמה” ומטבעתו פסולה.
בינתים הוקם במשך זמן קצר, בערך, משק חקלאי על קרקע הקרן הקיימת, שנותן תוצאות משמחות גם בחומר וגם ברוח. במשק זה התפּתח ומתפּתח עובד עברי למופת, המוכיח בזיעתו ובדמו, שיש יכולת בארץ להתפּרנס מחקלאות; המשמש מבצר לשפת העם, לרוחו ולתרבותו, והמשקיע את כל הויתו בהגדרת עצמו מפני יצרים רעים ובשאיפה להיות כולו קודש לבנין מולדת לעמו. ובאותו זמן עצמו נתגלתה פשיטת רגל מבהילה בשורה של מושבות ישנות, ילידות האידיאולוגיה של עבודה שכירה, מושבות, שאין בהן לא עובד עברי ולא לחם ל“מעביד”, לא תרבות עברית ולא סימן למה שרצינו לקרוא בשם תחיה לאומית – ישוב, שעלה אגב לברון, לחובבי ציון, ליק“א ולפיק”א הרבה יותר ממה שעלה הישוב הציוני בארץ ושכל תהלתו היא רק בזה, שאדמתו איננה שייכות ללאום ושתושביו אינם דוגלים, חס ושלום, באידיאלים (לא שכחתי, כמובן, שיש בכל מקום גם יוצאים מן הכלל), והאם השפיעה מציאות זאת בהרבה על הלך הרוח של המתישבים הראשונים? שאלו את פי אכרי קוסטינא, זכרון, ראשון, ימה, מסחה, מלחמיה, מטולה ועוד ועוד ויגידו לכם גם היום, שהם הם הנם בעלי ה“יזמה” המהוללה ולא דרכי ה“סוציאליסטים” דרכם. ומהו הלקח שלמדנו מ“אגודת נטעים” וחברות דומות לה שפשטו את הרגל? הלא גם אלה בשם “יזמה פרטית” ידגולו ובהתישבות הפועלים אבן יזרוקו.
וארשה לי להתעכב קצת יותר על מושבה אחת, שיש לנו חולשה יתר לזכרה – זו היא גדרה. עד תרס“ב הוציאו “חובבי ציון” על שלשה עשר מתישבים בה מאתים וששים אלף פרנק, לאמור שמונה מאות לא”י, בערך, על כל יחידה. אין צריך לשכוח שלפי ערך הכסף של אז שוה סכום זה היום לפחות לאלפים לא“י. באותה השנה – תרס”ב – מצא אחד העם את המתישבים האלה מדולדלים, חסרי כל ונתונים בעול קשה של מלוים ברבית ללא כל מוצא. הם נהלו אז משא ומתן עם יק“א ושבעה מהם הצליחו להשיג הלואה בסך שלשים וחמשה אלפים פרנק – מאתים לא”י על כל יחידה. בינתים באו אילו שנויים בהרכבה האישית, אחדים נעדרו ואחרים באו במקומם, ואין זה בכלל מעניני כאן לטפל ביחידים, כי אותי מענין בעיקר הכלל גדרה. וגדרה קבלה אחר כך במשך שנים רבות תקציב מ“חובבי ציון” להוצאות צבוריות, קבלה בימי מסירת המושבות מהברון ליק"א תקציב לעקירה ונטיעה. ואם אצרף את כל הסכומים האלה לא אגזים כלל, אם אומר, שיחידה התישבותית בגדרה עלתה (במספרים אבסולוטיים ממש ולא באופן יחסי לערכי הכסף של אז ועתה) יותר ממה שעלתה יחידה התישבותית בעין חרוד ובנהלל בימי היוקר הגדול. והתוצאה היא, שגם היום – אחרי קיום שלמעלה מארבעים שנה, עומדים אכרי גדרה ומתחננים: הצילו את אדמתנו שלא תפול בידי הנושים.
והלא גדרה זאת היא יצירת ביל“ו, אלה שאת מימיהם אנו שותים, אלה שהם בשבילנו בבחינת “אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם”, ומדוע עלתה להם ככה? ויודע אני כמה אורבים ארבו להם על דרכם להכשילם: מיעוט אדמה, חוסר נסיון, אדמה לא מוכשרה, אופטרופסות ועוד ועוד. אבל הסיבה המכריעה שהיתה בעוכרם ושבשלה לא יכלו להתגבר על שום מכשול, היא זו: הם מהרו ל”התפּכח" ולצאת מכלל “נערים”, לא יכלו לעמוד הרבה (ולא קל היה לעמוד) לפני “חכמתם” המעשית של ז. ד. ליבונטין וחבריו, אשר שבעים ושבע פעמים ביום גינו אותם בכל אותם הכנויים שגינו ומגנים גם היום את מחננו אנו. בעלות ביל“ו על במת ארץ ישראל התחילו בבירור הלכה, אם מותר לקנות אדמה טרם תהיינה מוכנות הידים העבריות לעבדה. כבר אז הרגישו, כנראה, באופן ערפלי אמנם, שהאדמה היא המסכת אשר עליה רוקם העם את יצירתו, בה הוא משקיע את נשמתו וממנה הוא קולט את הקוים לדפוסו הלאומי ולהויתו המוסרית. ואם כל יצירה רוחנית ראויה לשם זה של יחיד אינה יכולה להעשות על ידי שליח, על אחת כמה וכמה שיצירה לאומית של עם אינה יכולה להעשות על ידי אחרים. ככה תפסו אנשי ביל”ו, ובודאי גם רבים אחרים מהראשונים, את התחיה הלאומית בראשית הופעתם, בהיותם עוד “נערים”, אבל, כאמור, נסחפו מהר עם הזרם והתחילו לראות, כמו הכל, את האדמה כאוביקט של עסק, של חשבון ריוח והפסד, שרק הקומבינציות הכרוכות בעסק הן ענין לבעליו, אבל העבודה – זה המקור היחידי לכלכלתו החמרית של היחיד וליניקתו המוסרית של העם – צריכה להעשות בידי אחרים.
ומפליא הדבר. לפני עשרים וחמש שנה היה זה בינינו ויכוח עיוני. לפנינו עמדו אנשי נסיון בישוב, ואנחנו הטפנו את אשר הטפנו רק מתוך הכרה ציונית, מבלי שתהיה יכולת בידינו להוכיח את צדקתנו במעשים. ואף על פּי כן נמצאו אָז בישוב, ולו גם מעטים אשר אמרו: מתוך נקודת השקפה ציונית אתם אמנם צודקים, אבל החיים הם נגדכם. עתה, אחרי נסיון דוקר את העינים של פּשיטת רגל נוראה כזאת בחלק גדול של המושבות המיוסדות על עבודה שכירה, ואחרי הצלחה כה מזהירה (ביחס, כמובן, כי יודע אני שלא הכל ולא בכל מקום מזהיר אצלנו) בהתישבות הפּועלים; אחרי “זה מול זה” צועק לשמים של מושבות הגליל התחתון ההולכות ומתנונות ושל קבוצות כנרת, דגניות ובית ־זרע, הצעירות מהן בהרבה וההולכות ומתבססות משנה לשנה – עתה, אחר נסיון זה, חדלו גם להודות בצדקתנו מבחינה ציונית, ומפלוני בא־כוח החנונות העירונית, שאיננו יודע ישוב חקלאי מהו ושלא ראה בודאי מימיו משק של פּועלים בארץ, ועד האכר האלמוני, שאחרי עשרות שנים של אכרות “מצליחה” הוא מתהלך בעיר ומחפּש איזו פּרנסה – כולם שפה אחת ודברים אחדים בפיהם: הצילו את הישוב מיד הסוציאליסטים.
__________
מהי השאלה המעסיקה כיום את תנועת העבודה בארץ ושצריכה להעסיק כל ציוני הכואב לגורל מפעלנו בארץ? אָנו חיים עתה בתקופת ההגשמה הציונית. המציאות קצצה את כנפינו והעמידה אותנו בפני גבולות מסויימים. הארץ קטנה מהכיל בתוכה את כל עמנו, ובארץ הזאת יושב עוד עם, שלא יעזוב אותה. השטחים הבאים בחשבון התישבותנו מוגבלים מאד ביחס לצרכינו. רק בהתישבות צפופה עד קצה גבול היכולת ישנה תקוה שנוכל לאכלס את ישובנו בכמות בעלת ערך תרבותי־לאומי ובעלת משקל פּוליטי. אין, איפוא, ביכלתה של א“י הציונית לתת ליהודי מאות דונמים. פּשוט אין לה. המדות שלה הן כה קטנות, שבעל פּרדס של חמשים דונם נחשב אצלה כבר לבעל אחוזה גדולה, אם כי ידוע גם ל”נערים“, שבעולם הגדול המדות של אחוזה גדולה הן אחרות. המטרה שהציגה לפניה הציוניות מצריכה אוכלוסים רבים, ודונמים אדמה שיש ביכלתה להשיג מעטים הם. והנה בתוך השטחים הבאים בחשבון התישבותנו יש אילו מאות אלפים דונמים (לא הרבה מאות אלפים) למטעי־ציטרוסים, שעליהם אפשר, לפי דעת מומחים, להגשים התישבות צפופה בחלוקה של 15– 10 דונם למשפּחה עובדת. סוברים, שאפשר בשיטות רציונליות להושיב על שטחים אלה מחמשה עשר עד עשרים אלף משפּחות עובדות. אבל תכנית התישבותית כזאת אפשר להגשים רק אם העם יהיה בעל הקרקע והוא יהיה המחלק אותה. אם הקרקע הזה יפּול ח”ו בידי “בעלי רכוש שאינם רוצים לבוא לא”י ומושכים אותם בקמיע של הציונות" (מדברי אותו מאמר ב“בוסתנאי”) יש חשש, וחשש די מבוסס מתוך נסיוננו המר, שכאן יוצר מקום רחב לספּקולציה ולספסרות לקצת יהודים מחו“ל ומא”י ומקום עבודה לעשרות אלפים ערבים. כי לעת עתה רק במנדט צוין, שהיהודים רשאים לבוא לארץ מתוך זכות, אבל פּועל עברי למושבה עברית אינו בא מתוך זכות, כי אם מתוך נדבת לבו של האכר. אחרי עשרים וחמש שנים של עבודת “כבוש עבודה” יש לנו, כמדומה, הרשות להגיד, שהנידון הזה ידוע לנו במקצת. אבל אני מוכל להסתפּק בנסוחה של מערכת “בוסתנאי”: “מצד אחד פּרדסנים שהפּועלים אינם הכרח כלכלי בשבילם, כי אם חובה לאומית; ומהצד השני פּועלים, שתקיפותם אינה אלא החובה הלאומית הזאת של בעליהם”. ועל החובה הלאומית הזאת עומדים ומכריזים זה עשרות בשנים הפּועלים, הקונגרסים והמוסדות הציוניים, עד שהגענו סוף סוף לידי הודאָה במקצת, לידי הודאָה בעבודה מעורבת, שאף היא אינה מחייבת בכלום את מי שאינו רוצה בפועל עברי, והרוב הם אלה שאינם רוצים בו. והאמנם אפשר בכל שני וחמישי לזעזע את כל העולם העברי על מקום עבודה לפועל העברי במושבה? האפשר להמשיך בדרך כזאת עוד חצי יובל שנים ולא להתיאש? והיש ברשותנו עתה בעולם העברי חומר אנושי כזה, אשר יתרצה לראות את עצמו כמיותר, שמקימים בו מצוה לאומית? אשר יסכים לשמוע כל מיני זלזולים על עצמו, על הסתדרותו ועל מיטב שאיפותיו ולעמוד לשרות הפסידו־קפיטליסט היהודי. אשר יזרוק לו תמורת זיעתו את השכר הגבוה, כביכול, בתורת נדבה, כי על כן יש לו פּועל בעל שכר נמוך?
לנו קרה האָסון בעורק של תחיתנו הלאומית – בחקלאות. וכל זמן שנגע זה של התישבות חקלאית על יסוד עבודה שכירה קיים, לא נחדל, כמובן, לצעוק השכם והערב: עבודה עברית. אבל איננו עוד נעים. חשבון עולמנו עשוי מכבר וממנו אין אָנו מסיחים את דעתנו אף לרגע. יש לנו בנידון זה שלשה נתונים, שעלינו לקבלם כמו שהם, כי אין ביכלתנו לשנותם. נתון א' – שטחים מוגבלים שרק ע“י שליטה מלאה של העם עליהם ובתכנית מכוונת של “סוף מעשה במחשבה תחלה” אפשר להגשים עליהם בית לאומי, נתון ב' – פסידו־קפּיטליסט מסוגו של הפּרדסן בפּ”ת ושל הסרסרים ב־Real estate באמריקה ובנירות ערך בבורסאות העולם – קפּיטליסט, שהשגותיו הסוציאולוגיות־לאומיות הן של ספסר קרתני ותאבונו לניצול הוא של פּלאנטטור קולוניאלי, כי על כן “הקריב” את עצמו ובא לאסיה. כמובן, שבין עשרה כאלה ימצא גם אחד עם שאיפות לאומיות באמת, אשר תעמודנה לו זמן ידוע, עד שיתבטל בפני הסביבה ויבולע בתוכה. נתון ג' – דור צעיר, יליד תקופה הרת מהפּכות גדולות, אשר רק חלק ממנו, ולא הגדול ביותר, הצליח להתגבר על הסביבה ולחנך את עצמו בשביל א“י. בין דורנו ההולך ובין הדור הזה הבא עתה לארץ יש הבדל יסודי: אנחנו הגענו מתוך התרבות העברית ומתוך תחית עם ישראל בא”י לרעיון העבודה. הוא הגיע מתוך רעיון העבודה לא“י ולתרבות העברית. יניקתו בלתי האמצעית של הדור הזה היא מתוך רעיון העבודה בתור ערך אנושי־עולמי והמלווים הלאומים של רעיון זה הם א”י ותרבות עברית. אין אני בא לתת ציונים למי שהוא לטוב או לרע. אני רק מציין את הנתונים כמו שהם. ודור צעיר זה, לפי הכשרתו הנפשית, אם ינתנו לו תנאים לעבוד וליצור לעצמו, יהיה הוא השליח הנאמן ביותר לעם ולתחיתו, ויחולל את אשר לא חולל עוד שום עם בתנאים דומים. אבל אם יעמידו אותו לשרות הפּסידו־קפּיטליסט שלנו, שיראה את בעליו עושה מסחר בתחיה הלאומית ומכניס אלפים לשנה, ועליו יוטל לוותר על מיטב שאיפותיו ולהשקיע את כל כוחותיו הגופניים כדי להשיג בתורת נדבה 17 גרוש וחצי ליום, ולהסתפק במאתים ימי עבודה לשנה, בלי כל תקוה לאכול פעם לשובע ולהקים משפּחה – הוא לא יגיד “שישו בני מעי”, אני ופלוני בונים יחד בית לאומי, כי אם יתמלא משטמה ובוז ליצירה הזאת וליוצריה גם יחד. וכאן, על קרקע זה, במקום שחלמו נביאי ישראל להקים ממלכת צדק, תתפּתחנה שתי תנועות: פאשיסטית ובולשביסטית. איני צריך להוסיף, שמדת הצדק שוה בשתיהן (אגב, הראשונה חוגגת כבר את נצחונה בגרון נטוי וממלאה את רחובותינו בלהגה), ושני אלה יחריבו את הבנין עוד לפני הבנותו.
הבחירה בנידון זה איננה, איפוא, כל כך חפשית. הישוב החלקאי שהפּועלים הוגים בו הוא גם היחידי שיכול להבנות ושיהיה לו ערך מבחינה לאומית. כל ישוב אחר – או שלא יבנה כלל, או שיבנה בניגוד גמור לשאיפותינו הלאומיות.
אלו הן השאלות, שעליהן חלים מנהיגי תנועת העבודה ושלזכרן תוקפת אותם אימה וחרדה. ואפשר שאין עליהן תשובה, כמו שאין תשובה על הרבה שאלות מחרידות שבני אדם מתחבטים בהן. אבל לענות עליהן בזלזול ולהעמיד את שואליהן כילדים חסרי אחריות, שלא הציונות מענינת אותם, כי אם מלחמת מעמדות וסוציאליזם – הרי זה, אם להשתמש במבטא עדין, מדה לא תרבותית ביותר.
ואמנם הפועלים הם לא רק ציונים, כי אם גם סוציאליסטים, ואמנם הסוציאליזמוס אף הוא שואף לכך, שהעובד עצמו יהנה מפרי עבודתו ולא ינוצל על ידי אחרים. אבל מה לשאלה זאת שהועמדה כאן ולסוציאליזמוס? מדוע אין הפועלים דורשים, שכספי הקרנות יוצאו ליצירת אינדוסטריה בעיר? “כיון שאנו משחקים משחק סוציאליסטי” (כמבטאם של עורכי “בוסתנאי”), היש לך מקום יותר הוגן ל“משחק” זה מאשר הקמת בתי חרושת גדולים בעיר עם עשרות אלפים פועלים? למה לנו להשקיע את עצמנו ביצירת קבוצות ומושבים, אשר תושביהם – ימחלו לי באשר הם שם – הם קונסרבטורים במאד־מאד, והרדיקלי שביניהם איננו מגיע ברדיקליותו אפילו לקרסוליו של הפועל האינדוסטריאלי בעיר? אלא שהאמת היא, כי “המשחקים בסוציאליסמוס” הם עד עתה המתנגדים לדרכי העבודה של הפועל. הללו עיניהם נשואות להון הפרטים שהוא יגאל. ואולם לשם פוליטיקה ולשם רכישת סימפטיה גם מהעולם הסוציאליסטי נוח להם להצביע: הנה גם לנו יש סוציאליסמוס, יש לנו קבוצה, קרן קיימת, חלוצים ועוד ערכין דומים לאלה. ומשום כך די לגבם, שהקרן הקיימת תתפרנס מקרנבל בפורים ומקערות בערב יום הכפורים – לשם דיקורציה זה מספיק די והותר. אבל הפועל החלוץ אין לבו נתון כלל למשחק זה – אילו רצה רק בו היה יכול למצוא שדות יותר רחבים לכך. לא“י הוא בא אך ורק להקים בית לאומי לעמו. אלא שאין הוא יכול להיות נתעה בשוא ולהאמין, שבורסא לספסרות בקרקעות ובתפוחי זהב בא”י מהוה בית לאומי יותר, מאשר הבורסאות לספסרות בשטרי ערך ובנכסי דלא ניידי באמריקה ובפולין. הוא מאמין שהעם יקום לתחיה אך ורק ע"י עובד חפשי על אדמת המולדת, ואם את זה לא ימצא כאן – אין בשבילו כאן ולא כלום.
___________
עורכי “בוסתנאי” מוצאים בכל זאת לנחוץ גם להרגיע אותנו במקצת: “אותו “הדוב” הגדול בעצמו (מוסב על לורד מלצ’ט – י.א.), אשר בשמו מפחידים את כל הילדים, בונה את תכניותיו על נטיעוֹת פרדסים ומכירתם חלקים־חלקים קטנים למתישבים חדשים “בתשלומים לשעורים”. ובכן – הרגעו! התכנית באמת מצוינת, אבל הדברים בכל זאת אינם מרגיעים. יפוי־כוח רשמי להודיע הודעות בשם הלורד מלצ’ט אין בידי עורכי “בוסתנאי”. ואילו גם היו מודיעים את אשר הם מודיעם על יסוד יפוי־כוח רשמי, אף אז לא היינו נרגעים. כי אנשים גדולים, בכלל, אינם מצווים לשמור את מוצא שפתותיהם, ביחוד כשהענין נוגע לציונות. והלורד מלצ’ט, עד שלא נוכח שיש בארץ ישראל מקום לעשות עסקים מכניסי רוחים גדולים, כמו בכל קולוניה אחרת, לא מצא ענין בה. וכשבא – בא להרויח כסף, ולהרויח לפי השגותיו הוא. ודונם פרדס של הלורד יהיה מוקף מנהלים ועוזרים ומשגיחים ומשרתים ומשרתי משרתים וסתם סרסרים ופרזיטים בלי גבול. וכדי לכלכל את כל אלה מתוך העסק עצמו, צריך יהיה לחפש את החסכון בשכר העבודה. והיות ותעודתנו בארץ ישראל – לפי דעת הלורדים היהודים (הגויים חושבים קצת אחרת) – הוא: להיות השכבה העליונה, השולטת בפיננסים ובהמצאות הטכניקה ובתרבות העליונה, והעבודה הפשוטה צריכה ויכולה להעשות על ידי אחרים, הרי שזה יהיה מותאם לגמרי ל”תעודתנו", אם יובאו פועלים זולים מסודן או מעבר הירדן. ואת הלורד מלצ’ט לא תלמדו פרק בהלכות ציונות ולא תטיפו לו מוסר. זהו אחד מעשרות אדירי הקפיטל בעולם, שבשבילם אינו קיים עוד שום מוסר אחר ושום תרבות אחרת מלבד המוסר והתרבות של הקפיטל והניצול.
אילו באמת היה רוצה בעל יכולת זה לעשות דבר־מה לבית הלאומי שלנו, היה בוחר לו דרך אחרת, אף היא, לא דרך של נדבות, אבלא לא דרך של קפיטל. היה מוסר את הקרקע לקה"ק בתשלומים לשיעורין למספר שנים, והיה מקים מוסד כספי או מתקשר עם מוסדר כספי קיים, על מנת לתת הלואות בתנאים ידועים לעובדים, שיבנו להם בעצמם, בעבודתם, משק קטן. בנין כזה לא היה מצריך אדמינסטרציה עם בעלי משכורות של אלפים לירות, לא היה מצריך מלחמה על עבודה עברית ועל שכר עבודה הוגן, לאמור – מלחמת מעמדות, אותו הדבר הנורא, שגם אני וגם משה סמילינסקי רואים אותו כאסון לבניננו, והיה יכול באמת להחשב למפעל לאומי ממדרגה ראשונה.
אבל לא מפינו, “הילדים”, ואף לא מפי עורכי “בוסתנאי” ילמד בינה הלורד מלצ’ט. את דרכו לניצול אדמת א"י ימצא בלעדינו. ומי חכם ויגיד מראש את אשר יעשו יורשיו באדמה זאת?
__________
והנה באים ושואלים: בשביל גאולת האדמה דרוש סכום של חמשים מיליון לירות, היכן נשיג אותו, אם לא ע"י ההון הפרטי? ועל זה אני עונה: גם אם אין תשובה בפי על שאלה זו הנוקבת ויורדת עד התהום, אסור לי להעלים עין מהעובדה המחרידה, שאדמה זאת, אשר היתה לאבותינו אדמת קודש ושאנחנו, בניהם, נאחזנו בה כבעוגן ההצלה האחרון לקנות לנו על ידה את הזכות להויתנו המוסרית בעולם – אדמה זאת הולכת ונטמאת עתה בידי חבר סרסרים שהתנפלו עליה כחיתו טרף. והלא בכלל אי אפשר לפתור שאלות בדרך כזאת: היות ואין לנו אפשרות לבנות בית לאומי מיוסד על “עבודות הגוף וטהרת הנפש” (הגדרתו של אחד העם), הבה ונבנה אותו על יסוד של ניצול וטומאה. אין זו תשובה ממין הטענה. בודאי גם זה בנין, אבל לא יותר חשוב לעם מאשר הבנין בארגנטינה, בקרים או באיזה מקום שהוא – בית לאומי, שאליו נשאנו את נפשנו, אין בזה.
אבל עצם השאלה הזאת בדבר חמשים מיליון הלירות הדרושות לגאולת הקרקע הועמדה במקום זה, כדי – אם להשתמש בסגנון השואלים – “להפחיד את הילדים”. כי דעתם של עורכי “בוסתנאי” בשאלות ארץ ישראל ידועה לנו לא רק מתוך מאמר זה. ודעתם היא, שהקרן הקיימת צריכה לקנות את האדמה הכבדה, כי ההון הפרטי לא ילך שמה. והצדק אתם. סתם יהודי מחפש עסקים, שיש לו אלף וחמש מאוד לירות במזומנים, לא ילך להתישב בכפר יחזקאל או בנהלל, במקום שיצטרך לעבוד הוא ומשפחתו ארבע עשרה – שש עשרה שעות ביום ולחיות חיים מצומצמים, או לעבוד בעבודה שכירה ול“שבר את ראשו”, בשעה שהוא יכול בכסף זה להסתדר כמלוה ברבית בתל אביב והיות אדם הגון בחברה וגבאי חשוב בכל מוסד תרבותי. אותם השטחים הגדולים, בערך, שלגאולתם דרושים עשרות מיליונים אין להם, איפוא, גואלים בין בעלי ההון הפרטי, אף לדעת עורכי “בוסתנאי”, לעומת זה גאולת השטחים המשמשים עתה בורסה להון הפרטי, אינה דורשת עשרות מיליונים ואף לא מיליונים במספר רבים. אם תוכל הקרן הקיימת במשך חמש – שש שנים להשקיע רבע מיליון לירות לשנה – וגאלה כמעט, את כל אשר אפשר לגאול באזור זה במשך השנים האלה. גם סכומים אלה אינם קטנים לפי מצב הקרן הקיימת כיום, וביחוד אינם קטנים אם נביא בחשבון שהקהק"ל אינה רשאית להעלים עין אף לרגע גם משטחים אחרים. ואף על פי כן, לא בשמים הוא, ואל יפחידונו בחמשים מיליון. עורכי “בוסתנאי” יודעים בודאי עוד יותר ממני את הפרוצס של קנית קרקעות בארץ ישראל, וכמה שנים דרושות כדי להשקיע בקניה זו עשרות מיליונים, לו גם היו המיליונים מונחים מוכנים באיזה בנק.
אחרי קנית הקרקע צריך יהיה הון עצום להתישבות. התישבות זאת רק בחלקה תוכל להעזר בקרנות. ברובה יהיה עליה להשען על קרדיט בנקאי, על עבודת המתישב וגם על כספו של המתישב, במדה שימצאו מתישבים מסוג זה. ויהודי שיש לו מאות לירות אחדות וירצה לחכור מאת הקרן הקיימת שטח אדמה לנטיעת פרדס, יקבלוהו ברצון ולא ידרשו ממנו, חס וחלילה, תעודה על היותו סוציאליסט. ידרשו ממנו רק, שיואיל בטובו להשקיע את עצמו ואת משפחתו בעבודה ושיסתפק בשטח הדרוש לעבודת המשפחה ולפרנסתה, לא פחות מזה אבל גם לא יותר מזה. ואין זה מן הנמנע, שיש עוד בעולם מעט יהודים פשוטים כאלה, אשר אינם חושבים, כי מצות היהדות היא קפיטליסמוס וספסרות, וההמנעות מזה היא חטא נגד היהדות, ויבחרו להם בדרך התישבות כזאת. אם גם מעט זה לא ימצא לנו, ואנחנו נצטרך לגייס את כל מאת האחוזים של המתישבים רק מתוך שורות של החלוץ מווסר האמצעים, ימשך בודאי פרוצס ההתישבות זמן יותר, אבל באין לפנינו נגע הספסרות בקרקע תהיה לנו סבלנות לחכות. את הכוחות לסבלנות נשאב מתוך הכרה, שטובה לתחיה הלאומית מושבה אחת מיוסדת על קרקע לאומי ועבודה עצמית, מעשר מושבות מיוסדות על הספסרות והניצול של ההון הפרטי. כאן יסוד לתחיה לאומית, וכאן – לקולוניה של פּלנטטורים ועבדים.
ולעבודת גאולה זו נקראת עתה הקרן הקיימת. עליה קודם כל להציל אותם השטחים הצפויים להיות טרף לשני ההון הפרטי. זוהי גזרת השעה. יחד עם זאת עליה לחפש דרכים ואמצעים לגאולת כל השטחים הניתנים להגאל בכל אזור שהוא. ולא קל, לגמרי לא קל, למצוא אמצעים מרובים כאלה על ידי התנדבות. אבל אם המחשבה הציונית תהיה נתונה רק לכוון אחד, אם היא לא תתן להטעות את עצמה ע“י קריאות “סוציאליסטים עליך, ישראל!”, כי אם תבין שבפתרון שאלת הקרקע ע”י הלאום תלוי גורל הציונות לחיים ולמות, אז יושגו גם האמצעים לכך. עד כמה יש עוד איננטינקט בריא בעם ביחס לקרן הקיימת, אפשר להוכח מזה, שלמרות מה שבעלי טובתה סגרו אותה בגבולות צרים מאד ואסרו עליה מס עצמי, מגביות, נדבות גדולות, במלה אחת: אסרו עליה לחיות ולפעול, למרות כל אלה היא מכניסה גם עתה כרבע מיליון לירות לשנה. אפשר, איפוא, להאמין, שבחוסר כל ההגבלות ובהפצת הדעה האמתית בעם על דבר הקשר בלתי הנפרד בין קרן זאת ובין תקוות תחיתנו, תגדלנה הכנסותיה פי כמה וכמה. אבל צריך שהעם ידע את האמת לכל עומקה הטרגית על הערך השלילי שיש להון הפרטי בקנית הקרקע. וצריך, שהמתישבים על הקרקע של הקרן הקיימת ידעו לא רק להטיף לטובתה, אלא גם לשלם דמי חכירה. רק הרשלנות והיחס הקל לעצם הפרובלימה הביא לידי מצב משונה זה, שהמתישבים רואים את עצמם פטורים מעול של דמי חכירה; את הדבר הה צריך ואפשר לשנות. בשעה שאת ההלואה להתישבות אין המתישב יכול להתחיל לשלם אלא כעבור מספר שנים, לאחר שמשקו התבסס למדי, הנה דמי חכירה בעד הקרקע – ולו גם בהדרגה אטית – עליו להתחיל לשלם מהיבול הראשון. הקרן הקיימת, בבואה לחפש הלואה, צריך שתהיה לה היכולת להראות, שיש לה שטחים מוחכרים בחוזי חכירה המכניסים לה בשנה סכום כזה וכזה, וככל שיגדלו השטחים תגדלנה ההכנסות. הכנסות אלו ערכן הממשי בשנים הראשונות יהיה קטן מאד ביחס לערכן הממשי של ההכנסות מנדבות, אבל בשוק הכספּי ינתן להן ערך גדול מאד, כי ע"כ הן קבועות ומתבססות על הרכוש שישנו בעין. אם ככה תכוון עבודתנו, אם לא נתלה את תקותנו בכל עליה מקרית של אילו עשרות ספסרים – הנה הגואלים! ונדע לעמוד בכל התקופות והזמנים על הכרתנו הציונית, מבלי לנטות ימינה ושמאלה ומבלי לשכוח אף לרגע את חיי העולם בפני חיי השעה, אז נוכל להגיד בפה מלא: עוד לא אבדה תקותנו.
ב“העולם” גליון 7 ש“ז נדפס מאמר בשם “שאלת הפועלים בא”י” מאת הד"ר פאסמניק, והתיאורטיקן הציוני הזה – למרות מה שהשאלה הזאת לא נתבררה עוד, לפי דבריו, בספרותנו “מנקודת הראות הרחבה של כל עתידות היהודים” – בא ופותר אותה בחדא מחתא.
"את פתרון שאלת הפועלים היהודים בפלשתינא – אומר הוא – צריך לבקש בביטולה הגמור, היינו: שהקולוניזציה האגררית שלנו צריכה להתכונן באופן שלא תמצא צורך בעבודה של שכירים".
והנה, אילו לא מצאנו במאמרו של הד"ר פאסמניק אלא את הפתרון לשאלת הפועלים, ודאי שלא היה כדאי לנו לטפל בו, מאחר שפתרון מעין זה, אך ביותר ידיעת הענין והתעמקות בו וביותר הרגשת אחריות לדבריו שמענו מפי חברנו י. ויתקין (“הפועל הצעיר” גליון תמוז-אב תרס"ח), אבל המאמר הזה יש בו עוד איזה חדוש, שאיננו אצל שאר המציעים והמתבטא, לפי דעתי, במלים הקצרות האלה: “לכבוש את הפוזיציות הפנויות”, ובנטיה הזאת אנו צריכים להלחם בכל כוחנו.
אין לנו עתה אותו הנביא הגדול שיבוא ויגיד מה יהיה גורל כל תקותנו. יכול היות, שהיא אבדה לנו לנצח ויכול היות, שהיא מצאה לה רק עכשיו את בסיסה הריאלי. אולם בזה אין כל ספק, שהשתלשלות המקרים ההיסטוריים תהיה ברובה תלויה אך ורק בנו, כלומר ברצונו ויחסו של עמנו במובן היותר רחב של המלה הזאת. והילכך צריכים אנו, עכ"פ, לדעת ברור את מהותו של הרצון הזה, שהוא – גם בשלילה שלו וגם בחיוב – ממלא תפקיד כל כך חשוב בתנועתנו הלאומית. וידיעת מהותו של אותו הרצון אל נא תהיה קלה בעיניכם.
אחדים, למשל, מציוני מערב אירופה רוצים למצוא בא“י מקלט בטוח בשביל אותם היהודים, שהם יכולים ואינם רוצים, או רוצים ואינם יכולים להתבולל. אחדים מהם חפצים, פשוט, להושיט עזרה לאחיהם העניים ממזרח אירופה, ואם הללו מתעקשים ורוצים דוקא בא”י – הרי לכם א“י. הס”ד שלנו רוצים בא"י, מפני שפה – ככה אומר להם ההגיון שלהם – יהיה יותר קל לפועל העברי להשיג בהתפתחותו האקונומית את חבריו למעמד ולהקלט בתוך הפרולטריון העולמי – מה שבארצות אחרות אי אפשר. ואנחנו, עניי החומר ועשירי הרוח, שמעולם לא נסינו להתבולל, רוצים, פשוט, לשוב לארץ-אבותינו, ליצור שם מרכז לאומי בריא, שיוכל לאחד תחת דגלו את כל האברים המדולדלים ולהחיות את העצמות היבשות.
אצלנו אין, איפוא, שום כונות אַלטרוּאיסטיות. לא להושיט עזרה לעניים, לא לתקן את העולם במלכות שדי, כי אם, פשוט, לעזור לנו לעצמנו: לישר את גופנו הכפוף מנדודיו וטלטוליו הרבים, לאחות את נפשנו הקרועה לגזרים, להשתחרר מאותה השניות, מאותה העבדות, החיצונית והפנימית, המשפילה את ערכנו בעיני עצמנו ולהיות אנשים בני חורין.
כמה מיליוני יהודים תוכל א“י להכניס לתוכה? מה יהיו אותם התקונים הסוציאליים שיעשו בה? איזו תרבות מקורית ייצר הישוב החדש הזה? – כל אלו השאלות הן, לדעתנו, רק הלכתא למשיחא. ולעת עתה עלינו לאמץ את כל כוחותינו וליצור בא”י רוב עברי, בריא בחומר וברוח, שמציאותו והשפעתו בארץ תהיה מוחשית לכל.
כפי שתראו, לא הרי הרצון של אלו כהרי הרצון של אלו ולא הרי הרצון של שניהם יחד כהרי רצוננו אנו, ולפיכך מוכרחים גם הדרכים והאמצעים להיות שונים. מקלט בטוח בשביל אלה שאינם יכולים להתבולל, עזרה לעניים, מרכז לפרוליטריזציה – כל אלה אפשר למצוא, ע“פ אותם הסופיזמים עצמם, גם באפריקה וגם במושבות א”י המלאות נכרים, אולם ארץ אבות אפשר למצוא אך ורק בסביבה עברית גדולה בא"י, היוצרת את קניניה החמריים והרוחניים ברכוש עברי ועבודה עברית. וכשאנו רואים שגם פה הולך ונשנה אותו החזיון הרגיל בארצות הגולה, שהקפיטל העברי בונה בשביל אחרים ומחזק ידי אחרים, הרי יש לנו רשות להתמרמר על זה.
גם אנחנו, אמנם, מבינים שהמושבות הקימות עם שלשת אלפים משפחות הפועלים שהן מעסיקות, הן כאין וכאפס לעומת עתידות העם, אולם ההגיון איננו מחיב אותנו כלל לותר על הדבר המעציב הזה רק משום שאחרים כבר כבשו את ה“פוזיציות”, כשם שגם הד"ר פאסמניק לא יוַתר בודאי על קנית קרקעות רק משום שאחרים כבר רכשו אותם. קל מאד לבטל בהעברת קולמוס שלשת אלפים משפחות, אולם כשבאים להושיב אותן, הן עולות בדמים מרובים; ואם משלשים שנה של עבודה, מאבוד מיטב הכוחות, מתשעים מיליון פרנק – שהישוב אכל עד עתה, לפי דברי בקיאים בדבר – אפשר לפרנס עוד איזו אלפים אנשים, האם אין אנו רשאים לדרוש שאלה יהיו עברים ולא נכרים?
התורכים הצעירים, כשהם באים לדרוש בשבח הציוניות, אינם מעלימים כלל את כונתם ואומרים מפורש:
מפני שלתורכים דרושים אנשים וקפיטלים ומפני שהיהודים זקוקים למרכז בשביל הגירה – לכן הם מסכימים לציוניות. הם, הדיפלומטים המצוינים, שעבדו שלשים שנה עבודת מהפכה ושום איש מלבדם לא ידע את מעשיהם, הם יודעים להבדיל בין דיפלומטיה ובין שקר נגלה לעין. והדיפלומטים שלנו אומרים רק “לתפוס את הפוזיציות הפנויות” וחושבים בתמימותם שזאת היא דיפלומטיה, – כאילו יש באמת במלחמת הקיום “פוזיציות פנויות”.
ואולם אנחנו, שהננו רחוקים מדיפלומטיה מזויפת, נגיד ממש מה שאומרים התורכים הצעירים ביחס אלינו: אנחנו בודאי נביא תועלת לארץ, הממשלה בודאי תהנה מאתנו, אך כונתנו העיקרית היא לא לעזור לאחרים, כי אם לנו לעצמנו. אנחנו נגיד גלוי שמכל פרוטה, שאנחנו משקיעים בארץ, צריכים אנחנו להתפרנס ולא אחרים. מובן, שלא בדברים צריכים אנו להגיד את זאת, כי אם במעשים, כמו שאחרים נוהגים בנו. אצל הערבים אין לוֹזוּנג של כבוש עבודה, כי היא כבר כבושה לפניהם. ובכל זאת ינסו נא הדיפלומטים שלנו לקבל עבודה אצל ערבי בשביל יהודים – מובטחני שאם גם ישתמשו בכל אמצעי הדיפלומטיה, לא יעלה הדבר בידם, כי רגש אינסטינקטיבי בריא יש להם העומד ולוחש על אזניהם: ענייך ועניי עם אחר – ענייך קודמים.
ומה שמעניין הוא – אותו הביטול בנוגע לישוב הקים והבטחון הגדול לשנויים העתידיים. מבין אנכי עוד אותו בעל החלום הגדול, הד“ר הרצל, שראה בדמיונו אוצרות לאומיים וחברות גדולות בעלות מיליארדים המקימים ישוב במשך עשרים שנה. לו מותר היה לבטל את כל הישוב הנוכחי ולהאמין בתקונים סוציאליים בעתיד, כי במקום שהצבור בונה, הוא בודאי מכון את מעשיו אך ורק לטובת הצבור. מבין אנכי גם את היהודי הלאומי הגדול, אחד-העם, המאמין במציאות חלוצים בעם העברי, שיכלו להקים את הריסותינו לשמן: גם לו יש רשות לבטל את ה”יש" ולשים את מבטחו בעתיד, כי במקום שיש עובדים לשמה, שם בודאי הכל נעשה בהתאמה לצרכי הכלל. אבל אלה שאין בהם לא מגדולתו של הראשון ולא מאמונתו של השני, אלה, שכל הפרספקטיבה שלהם היא: קופה ריקה, שאינה מספיקה אפילו לשלם למאות הפקידים. ציוניים, אשר מרוב אהבתם לציון אינם חפצים לבוא ולראות בחורבנה – מהיכן אצלם הבטחון לבנינים מתוקנים בעתיד?
ואם לא כן, אם אוצרות לאומיים אין לנו, אם חלוצים לאומיים, שיחפצו לעלות אל הארץ ולקים במעשה מה שהם מדברים בפיהם – ג"כ אין לנו, אם כל עבודתנו הציונית במשך שתים עשרה שנה היתה רק פרזה ריקה, רק משחק בנאומים ובקומיסיות, הלא בהכרח צריכים אנו לשים את רוב מבטחנו בקפיטלים פרטיים, ואיה, איפוא, הבטחון שהקפיטליסטים האלה – אם יבואו הנה – יעבדו בעצמם ולא ישתמשו בפועלים? האין לנו יסוד להניח ממש את ההפך מזה?
אמנם יש שגם אנחנו עוד חולמים על מהפכה פנימית בהסתדרות הציונית, יש שגם אנחנו מאמינים כי ההסתדרות הציונית תחדל לשמש אגיטטור לאחרים ותתחיל בעצמה לעבוד בא“י, כל ההסתדרות בתור כלל וכל חבר וחבר בתור פרט. ואז הננו אומרים: שני תפקידים יש להסתדרות הציונית שיתנו לה את זכות קיומה: 1) כוח מאורגן ליצור “אגרו-פונד” גדול של מיליונים, אשר יתן את היכולת, לאנשים מחוסרי אמצעים ולפועלים שעבדו שנים אחדות בא”י, להתאכר. 2) לגזור – אַל תבהלו מפני המלה “לגזור”, כי זהו כוחה של כל הסתדרות פוליטית – על כל אחד מחבריה שיעלה לא"י עם כספו, עם ידיעותיו או עם שרירי ידיו ויהיה החלוץ במעשה, שאחריו יגררו היהודים שאינם חברים להסתדרות הציונית.
אולם אין אנחנו מעלימים כלל את עינינו מזה, שגם אם תמלא ההסתדרות הציונית את כל המוטל עליה – לא תוכל בשום אופן להוציא לפועל את כל עבודתנו הענקית העומדת לפנינו, ובהכרח תהיה רוב עבודתנו תלויה גם אז באיניציאטיבה הפרטית. ואם אותם האכרים הזעירים בגליל, שרבים מהם עובדים בעצמם ויודעים את העבודה, אינם יכולים למלאות את עבודתם בלי פועלים – על אחת כמה וכמה עבודה יותר קפיטליסטית של אנשים שלא הורגלו בעבודה, אשר גם אם יחפצו, לא יוכלו פתאום לשנות את חייהם ואת הרגלם – ודאי שכל עבודתם, הן מתוך הכרח והן מתוך רצון, תעשה רק ע"י פועלים.
זאת היא, איפוא, שאלת הפועלים בא“י בהווה וגם בעתיד, והיא תלך ותגדל בה במדה שתגדל עבודתנו, ותפתר רק ע”י יצירת מפלגה של פועלים שיראו את קיומם ואת עתידם בתור פועלים. אין אנחנו גוזרים גזרות על הפועלים שלא יחפצו להתאכר: גזרות כאלה הן רק בידי החיים. אולם קוצר ראות הוא לראות בהתאכרות את הפתרון לשאלת הפועלים ועבדות גלותית היא להתפשר עם הפועלים הנכרים, מפני שהם כבר כבשו את הפוזיציות.
תרס"ט
אחרי זמן רב של קפאון בעלית הצעירים לא"י, התחילה שוב, לפני חדשים אחדים, איזו תנועה, ולכאורה – גם רצויה: צעירים מאותו הסוג אשר לפני חמש, ארבע שנים עוררו בלבנו כל כך הרבה תקוות ושזה כשנתים שהם חמקו ועברו מאתנו – החלו עתה שוב להופיע על במתנו עם אותם השירים בפיהם ועם אותן התקוות בלבם.
בואם אל הארץ בשלהי דקיטא, בעת שהעבודה עומדת להפסק לאיזו שבועות, בעת שהחום מתגבר והקדחת, הכרוכה בו, מציקה ביחוד לחדשים, שלא הספיקו עדין להתאקלם; הפגישה החצי “אירונית” וחצי “רחמנית” מצד הפועלים הישנים, “המנוסים” – כל אלה לא יכלו ללבב אותם ביותר. ובכל זאת לא נפגם “ירח הדבש” שלהם: הם מצאו תיכף עבודה בבציר ענבים ובקלוף שקדים, עבודה קלה ונעימה ביחוד בשביל חדשים, ובאותם המקומות, ששם התרכזו צעירים חדשים במספר הגון פחות או יותר, אפשר היה לראות קבוצות פועלים עברים שבים מהעבודה עם שירים בפיהם, דבר שלא נשמע ולא נראה זה זמן רב במושבותינו. ואלמלא היינו כל כך נפחדים מהנסיון של העבר – יכולנו לנבאות לתקופה חדשה בתנועת הפועלים, כמו שכל צל של חזיון כזה לפנים היה מעורר בנו תקוות כאלו. אולם, הרי חיים וקיימים עוד לנגד עינינו הצעירים שמלפני ארבע שנים עם כל ה“יאוש” השורר בחלק גדול מהם, עם כל ה“ניהיליזם” שלהם, ובעל כרחנו אנו שואלים אותה השאלה הארורה: מה יהיה עתה? במה יהיה כוחם של האחרונים גדול מכוח אלה שקדמו להם וכמה זמן תארך השירה החדשה בפיהם?
ואמנם, הבדל עיקרי יש בין הצעירים שבאו לפני ארבע שנים ובין אלה הבאים עכשיו: הראשונים באו אל “המעדר” בזמן של בהלה, אחרי שהרצל נלקח מאתנו וההסתדרות הציונית התפוררה לרסיסים; אחרי אשר, מצד אחד, נתחדשו עלינו ימי הבינים ומצד שני נמשכו הציונים ברובם אל תנועת המהפכה הרוסית, בהאמינם להשיג על ידיה גאולה שלמה, אז קמו אותם הצעירים ואמרו לנפשם: נעזוב את המדבר ונעלה אל הארץ, אולי יעלה בידנו לברוא את הבריאה, שכל כך הרבה קוינו לה ושרבים עזבוה. ומכיון שלא עצרו כוח – מפני מעוטם ומפני חוסר סעד ועזרה מצד ההסתדרות הציונית – לברוא איזה דבר ממשי, הלכו מעט מעט הלוך והתיאש, והרי הם, או הרבה מהם, נדים עכשיו כצללים ממושבה למושבה, מיהודה לגליל וחוזר חלילה, וכל הענין אינו אלא כעצם בגרונם – לא לבלוע ולא להקיא: לעזוב את הארץ אינם יכולים, כי אין להם לאן ללכת, להשאר בה ג"כ אינם יכולים, כי אינם מוצאים בה יותר כל תוכן, וכל הוויתם מעוררת רק רחמים.
לא כן הצעירים החדשים. הללו התעוררו לעלות אל הארץ אחרי שהסערה בגלות עם כל תקוותיה קמה לדממה, אחרי שהרבה מהציונים התנערו, סוף סוף, מתרדמתם הארוכה והתחילו שוב לראות את שמש תקוותם במזרח. פה ושם מתחילים להראות סימנים של התעוררות לעבודה מצד ההסתדרות הציונית, וכחלוצי אותה ההתעוררות החדשה באים הצעירים הללו לא"י. כל זה יכול היה, לכאורה, להבטיח לנו תוצאות יותר מזהירות מאלו שהיו עד כה, לולא… לולא רבצה קללת אלהים על הארץ ויושביה, קללה העושה את כל תקוותינו לאַל.
אלפי אמיגרנטים יהודים נעים ונדים בכל ארצות תבל – האחד מפני סבות אקונומיות, השני מפני סבות פוליטיות והשלישי מפני שסתם נמאסה עליו ארץ מושבו – ואף אחד מהם אינו חושב את מעשהו זה ל“קרבן”, שצריכים להכיר לו טובה עליו, אף אחד מהם איננו הולך להביא גאולה למי שהוא. בדומיה הם נושאים כל מה שמטיל עליהם הגורל, סובלים לעתים קרובות חרפת רעב, מתענים ב“שיטת ההזעה” האמריקנית והלונדונית; ואחרי כל אלה אין הם מתאוננים, חלילה, אין להם שום טענות ותביעות על מי שהוא, ואם גולים רוסיים הם, הרי הם זוכרים תמיד את הגלות שעזבו – ושמחים בחלקם. ככה אנחנו שומעים פעם בפעם על ענויי הנפש שיש להם לאנשים לפני הכנסם לאמריקה, על ענויי גוף – אחרי הכנסם, ואין אמריקה נפסלת על ידי זה מלהיות נקודת משיכה לנודד היהודי.
לא כן ארץ-ישראל. הנה בא האמיגרנט – אחת היא, אם ידע על הציונות או לא – בכוונה תחילה להביא גאולה, מי להעם העברי ומי לכל האנושות כולה – הכל לפי השיטה שהוא מחזיק בה… ובעלותו, הריהו מתמלא תיכף טענות ותביעות על “כלל ישראל”, על שלא הכינו בשבילו את “החלב והדבש”, המגיעים לו בתור “עבד קדוש על אדמת הקודש”.
בשש עשרה שעות עבודה ב“שיטת ההזעה”, בחזרה על הפתחים הנקראת “פידליראי” – אינם מוצאים כל חסרון וכל קושי, אך על שמונה-עשר שעות עבודה באווירה הצח והחם של א"י מרעישים עולמות.
במשך שלשים השנים האחרונות נכנסו בוודאי לאמריקה יותר ממיליון אמיגרנטים יהודים, ובאותו הזמן עצמו נכנסו לארץ-ישראל, בישוב החדש, כעשרים אלף נפש; ואם נשווה את חיי העוני המנוולים של הרוב הגדול של הראשונים לחיים הבלתי עשירים, אבל השקטים והנוחים, של בני הישוב החדש, אם נשווה את מספר האחוזים שהצליחו באמריקה ומספר האחוזים שעלו והצליחו בארץ-ישראל – ודאי שנמצא כי התוצאות פה היו הרבה יותר מזהירות, ובכל זאת, כשהאמיגרנט בא לאמריקה, לתוך הסביבה של אחיו הנודדים, אין אלה מתיצבים לפניו כאומללים ואינם נדים לו על שבגורלו עלה לבוא שמה, כי אם, להפך, מעודדים את רוחו ומבטיחים לו הבטחות לעתיד. ובארץ-ישראל, כשבא אמיגרנט חדש, פותחים תיכף לפניו את ספר הקינות, מבכים את מזלו הרע שהביאו הנה ומיעצים אותו שיברח כל עוד נפשו בו. פגישות כאלו היו רגילות כל השנים אצל האיכרים, ועכשיו קבלו ה“חלוצים החדשים” את התפקיד החשוב הזה. “יש לך להוצאות הדרך, שוב מהר, ברח דודי!” – זאת היא הפגישה, שצעירים חדשים מוצאים בארץ-ישראל אצל אחיהם בעלי ה“קרבנות”.
זה כשתי שנים שנפלה הברה במחנה הפועלים ו“יאוש” שמה. הכל משתמשים בהברה זו במקומה ושלא במקומה, לצורך ושלא לצורך. בא צעיר לארץ-ישראל ולא הספיק עוד לעבור את גבולה של יפו, והרי הוא כבר במחנה המתיאשים. ממילא מובן, שנמצאים גם דואגים שאינם יכולים לעבור בשתיקה על חזיון מעציב זה וממציאים לו תרופות חדשות לבקרים.
על פי השקפותיהם מתחלקים בעלי התרופות הללו לשלשה סוגים: לסוג הראשון שייכים אלו אשר בפרזה יפה ניחא להם. הללו אומרים: איש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו. ובפרזה זו הם רוצים לבטל את המתיאשים ואת היאוש גם יחד, והעיקר – לפטור אותנו מכל וכל מלטפל בהם.
הרופאים מהסוג השני אינם, אמנם, ותרנים גדולים – לגביהם גם המתיאשים “סחורה” הם שאפשר לנצלם לטובתנו, אלא שצריך לדעת איך. והידיעה היא פשוטה:הפועלים מתיאשים מפני שאינם רואים “תכלית” לפניהם, צריך, על כן, לאַכּר אותם, לדאוג לתכליתם, ואז יבוא הכל על מקומו בשלום. יתמעטו המתיאשים ויתרבו האכרים. והפועלים? – ראשית, האכרים החדשים הללו יעבדו בעצמם ולא יהיו זקוקים כלל לפועלים, ושנית, אם איננו ענין לכאן – תנהו למקום אחר: אם הצעירים החדשים אינם רוצים להיות פועלים, הכי בשביל זה יאבדו לנו מכל וכל? יהיו על כל פנים אכרים, ומוטב שיתאכרו מאשר יעזבו את הארץ.
הסוג השלישי, והלז נתוסף רק בזמן האחרון, אומר: מכיוון שהצעירים הבאים מחו"ל אינם יכולים לכבוש את העבודה, מפאת היותם מפותחים ביותר וצרכיהם גדולים מכפי שהעבודה יכולה לתת, הרי שאנחנו צריכים להפנות את עבודתנו לצד אחר לגמרי – לצד היהודים התימנים. הללו נמצאים במצב קולטורי נמוך, הם מסתפקים במועט; בדרישותיהם הקולטוריות הקטנות לא יפלו למשא על האכר – הם יוכלו להתחרות עם האלמנט המקומי ולכבוש את העבודה, והתרופה הזאת, האחרונה, קנתה לה פופולריות יתירה בשל עשרות אחדות התימנים שהתישבו באילו מושבות ושהספיקו, באמת, להתחבב על בעליהם. ועליה, על התרופה הזאת, מתנפלים עכשיו כעל “מציאה” ממש גם האכרים וגם הפועלים. הראשונים מצאו להם אפשרות לצוד שתי ארנבות בבת אחת: גם פועל עברי וגם עבד נכנע ורצוי העולה בזול. והפועלים מצדם מוצאים תנחומים בזה שמקומותיהם אינם מתמלאים על-ידי נכרים, כי אם על-ידי אחיהם היהודים.
אולם כדי לעמוד על התרופות הללו ולברר עד כמה שהן מתאימות אל המציאות שלנו, צריכים אנחנו, קודם כל, להבין את מהותה של הבריה הזאת, הנקראת יאוש.
היאוש, במובנו הקיצוני של המושג הזה, הוא – השקפת-עולם פילוסופית. השקפה זו אנו מוצאים בספרות ובחיים בכל הזמנים, אולם הודות לאינסטינקט של חפץ הקיום הנטוע בטבעו של האדם, נשארה תמיד נחלת יחידים, וההמון הגדול, או שלא חשב כלום על השאלה הזאת, או שחשב ומצא לו מפלט ממנה בדת ובחיים. אך בה במדה שהאדם הלך והתפתח – אבד לו הבסיס הטבעי מתחת לרגליו והוא נעשה, ממילא, יותר פסימיסטי. החזיון הזה הוא כללי-עולמי, והתגלותו מורגשת יותר בין בני העיר מאשר בין בני הכפר, ואצל אותו העם שהוא מרוחק מן הטבע יותר מאשר אצל העם הקרוב לטבע.
מובן מאליו, שאנחנו היהודים, שנתרחקנו זה כאלפים שנה מהטבע, דבר בנו הפסימיזם יותר מאשר בשאר אומות העולם. אולם כל זמן שלמורה-דרך בחיים היתה אצלנו התורה, שהיא בעיקרה אופטימית – שאבנו לנו תוכן ממנה וחיינו את חיינו המיוחדים. עכשיו, כשהמבצר הזה אבד לנו, ברצוננו או שלא ברצוננו, הרי שלא נשארה לנו שום אחיזה בחיים והפסימיות הולכת וחודרת יותר ויותר לתוך חיינו.
ומתיאשים מהמין הזה – אמנם במספר מועט – יש גם במחננו הציוני. ואפשר להגיד בבטחה, שאילמלי היתה לנו אפילו “מדינת היהודים” מסודרת באופן יפה, – לא היה מספר המתיאשים מהמין הזה מתמעט. כי מתיאשים אלה לא באו כלל אל היאוש מפני שלא הצלחנו בעבודתנו, אלא, להפך, הם באו אל הציונות מתוך יאוש, בחשבם למצוא בה מפלט מאותו היגון המעיק על לבם. אמנם, אי ההצלחה בעבודתנו מגדילה קצת את יגונם, אבל ההצלחה הגמורה לא היתה מקטינה אותו, כי עד כמה שהפסימיזם שלהם מושפע גם מחזיונות בודדים – אין מקורו, בכל זאת, בחזיונות הללו.
והיאוש הזה, כמה שלא יהיה מוזר הדבר, התגנב גם לתוך עבודת המעדר שלנו. צעירים אחדים, שדרכם בחיים אבדה להם, חשבו למצוא תוכן בארץ-ישראל ובעבודת השדה, והם באו ולקחו את המעדר בידם, ובמקום למצוא תוכן, גלו גם פה את הריקנות שקננה בלבם מכבר. וצעירים אלה, למרות היות מספרם קטן, משפיעים הרבה על סביבתם – מפני שהם יותר אינטליגנטיים – ומכניסים שלא בכוונה, אנדרלמוסיה לתוך המחנה של הפועלים.
מלבד היאוש הזה יש במחננו עוד מין אחד הבא מתוך “תוחלת ממושכה”, מתוך אי מלוי התקוות והשאיפות. ליאוש הזה ישנם שני גורמים: אחד כללי ואחד פרטי, או, אם תרצו: כללי, המביא גם לידי יאוש פרטי. חלק גדול של הצעירים הבאים הנה, מגמתם: עבודה כללית לטובת הארץ ותחיתנו בה. ומעטים הם אלה שלא ידעו קודם את תנאי העבודה הקשים ואת הותורים, שעליתם זו תדרוש מהם במובן הפרטי, אלא, שטועים הם ביחס לעבודתנו הכללית. לומדים הם, הצעירים האלה, קל וחומר מעבודתם הציונית שם: אם בגולה אפשר, למי שיש זמן, להיות עסוק תמיד בעבודה ציונית, על אחת כמה וכמה בציון גופה – שם בודאי מלאים החיים תמיד מלחמות ונצחונות. אותה המושבה שבארץ-ישראל היא נבנית במשך שנים רבות ובהרבה עמל, נבנית במוחו של הצעיר בחוץ-לארץ ברגע אחד. וככה הוא מתאר לו אידיליה שלמה של רעב מתוך בנין, מתוך מלחמה תמידית, שתיכף אתה רואה לפניך את נצחונה. וכל זה מלבב אותו והוא מקבל עליו את כל התנאים הקשים, ועולה לארץ-ישראל להשתתף בבנין בהכרה ברורה, שהשתתפותו זאת כדאית הינה גם אם תעלה לו בחייו.
אולם המציאות איננה כמו שהיא מתוארת במוח. גם בזמן שהשנים כתקנן, והבנין הולך ומתקדם בצעדים ענקיים, גם אז קשה לאדם לראות את עולמו בחייו; גם אז מוכרח הוא להשלים עם הרעיון, שעשבים יעלו בלחייו – והוא את תוצאות עבודתו לא יראה. ומובן, שלא תמיד, ולא כל אחד, יכול לעמוד בנסיון, והרבה עוזבים את המערכה באמצע הקרב ושבים לעניניהם הפרטיים.
“גם בזמן שהשנים כתקנן”. ועל אחת כמה וכמה כשהשנים אינן כלל כתקנן, כשאין חומר לבנין, כשגם הזמן דחוק ועוד מעט ואין מקום לבנין – במצב כזה גם הגבור יאמר חלש הנני. ובמצב כזה בא האני הפרטי ומתחיל לתבוע את עלבונו. ואין זה ענין פרטי שאפשר לרפאו בהתאכרות, זו היא התמרמרות על התקוה שנכזבה ושאין לה כל תשלומין. זה הוא לא יאוש ביחס לעתיד, כי כזה – נודה על האמת – לא היה לו, לצעיר גם בחוץ-לארץ, כי-אם יאוש ביחס לכל מחשבותיו, לכל עברו ולכל האידיאלים שהשתעשע בהם עד עכשיו. הצעירים הללו אובד להם ביום אחד מה שטפחו ורבו בלבם במשך שנים רבות, והיאוש הזה מתבטא אצלם בהתמרמרות על עצמם ועל אחרים, על חוסר היכולת, והעיקר: על חוסר הרצון לבנות.
וכל המצב בארץ-ישראל מסייע ליאוש הזה: מצד אחד קומץ של אכרים נתונים ככדוּר משחק בין מאות אלפים נכרים המוכנים בכל רגע לבלוע אותם חיים. ומהצד השני משחק של מוסדות הממשיכים קיום עלוב, בלי כל עבודה ואיניציאטיבה, בלי כל אחדות ושיטה, בלי כל יכולת ורצון לעבוד. את כל זה רואה לפניו הצעיר בכל יום ויום. לא מאמר בקורת הוא קורא, כי אם את החיים בהוויתם הוא רואה: התמוטטות היסוד מתחת לרגלים, השתמטות התקוה האחרונה – ואין מציל ואין עוזר. והיש תקוה לרפא את יאושו זה באותן התרופות שמגישים לו?
מאחר שבררנו לנו, מעט או הרבה, את מיני היאוש השוררים במחננו ואת סבותיהם – לא יקשה לנו, כמדומה, להבין גם את ערכן של התרופות שהזכרנו למעלה.
מובן מאליו שאותה התרופה הבנלית של “האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”, אשר כל מגמתם של המשתמשים בה היא רק להשתעשע בפרזות יפות – איננה כדאית אפילו שאתעכב עליה. לנו אין “ששים רבוא”, אשר אם גם יצא חלק מהם – ישארו עוד רבים. אנחנו הננו קמץ קטן, שכל יחיד ויחיד ממנו יקר לנו והננו צריכים לבקש עצות במה להחזיקו. ואם נרצה לפסול את היראים ורכי הלבב – לוא גם היה זה ביכולתנו – לא ישאר לנו כלום, כי בתנאי עבודתנו הנוכחים הננו כולנו יראים ורכי לבב – כולנו, לרבות אפילו בעלי הפרזה עצמם. אין גבור כזה בעולם שירצה להקדיש את כוחותיו לעבודה, בשעה שאיננו מאמין בפירותיה. ואם אפני העבודה, בין אלה שבפנים ובין אלה שבחוץ-לארץ, שוללים מאתנו את האמונה, הרי שאין כאן גבורים וחלשים, ויש כאן רק אנשים הרוצים לעבוד ואינם מוצאים כל שכר בעמלם. ואם גם ימצאו אנשים במספר קטן, אשר, על-אף כל אלה, לא יתיאשו, לא יועילו לנו מאומה. ואפילו אותה הפרזה הידועה של “אם אני כאן – הכל כאן” בטלה ומבוטלה לגבי החיים הממשיים, כי “אני” איננו “הכל” והכל הוא הרבה יותר מאני בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה במקום שרוצים לזכות על-ידי רוב כמותי….
אולם, אם אין לעמוד הרבה על התרופה הראשונה, הנה יש ויש לעמוד על שתי התרופות האחרונות: על אכור הפועלים ועל חלוף הפועלים האשכנזים בתימנים. אנחנו צריכים לדון עליהן משני צדדים: ראשית, עד כמה הן מועילות לפועלים במובן הפרטי, ושנית, וזה הוא העיקר, מה הן נותנות לנו במובן הלאומי – כלומר, עד כמה יש ביכלתן לקרב אותנו לפתרון אותה השאלה שבה אנחנו מתחבטים. כי זה ברור, אשר לוּא גם הצלחנו להוכיח כי יש בידי האמצעים האמורים לרפא את שברו הפרטי של כל פועל, אין זה מוכיח עדיין שההסתדרות, אשר שמה לפניה מטרה כללית–לאומית, צריכה לטפל בזה.
א. אכור הפועלים
רוב המתנגדים להתאכרות הפועלים – סבבו נמוקיהם תמיד על ציר אחד: לאכר אנשים מחוסרי אמצעים, הרי זה אומר – להפוך אותם לשנוררים. לפי זה יצא, שלוּא היה אפשר להנצל מפחד השנוררות, לא היו מתנגדם לכך אפילו האסטניסים הגדולים ביותר. אלה שאינם אסטניסים, לא חדלו לדרוש כל הזמן שיאכרו את הפועלים. אולם למטבע הזה יש עוד צד אחד, שעליו רגילים לעבור בשתיקה, או לתרץ אותו בתרוצים דחוקים וסתומים, והצד השני הזה, התופס את המקום החשוב בכל השאלה, הוא:
אין ההתאכרות פותרת את שאלת הפועלים.
כי אמנם כן, אם נבוא עכשיו לדון על שאלת האכוּר ביחס לגאולת הארץ, אז ודאי שנוכרח לשנות את דעתנו אפילו בנוגע לשנוררות. לא מעטים ימצאו עתה בינינו – ואני אהיה אחד מהם – אשר יגידו, כי אלמלי אפשר היה, ולוא גם על-ידי שנוררות, לגאול את הארץ וליצור בה בעוד מועד רוב עברי, היינו צריכים לעשות את זאת בלי כל פקפוקים. גם בחיי האדם הפרטי ישנם מקרים שהוא מקרב היום מה שהרחיק אתמול, ואין אנחנו חושבים לו זאת לירידה, או לאי-עקביות, אלא, פשוט, להכנעה הכרחית לחוקי החיים החזקים ממנו. אך אם אצל הפרט ישנם בכל זאת פרינציפים, פחות או יותר קבועים, הנה בחיי החברה הפרינציפים הם זמניים ויחסיים. תמיד צריך להעריך את הנזק לעומת התועלת, ועל פי ההערכה הזאת לכוון את הפעולה. ולו הציגו לנו, במצבנו הנוכחי, את השאלה: לחכות לימים יותר טובים – כלומר, לאבד את ארצנו לנצח – או ליצור אלמנט גדול של אכרים שנוררים? היינו בוודאי צריכים לענות: את השנוררות אפשר יהיה אחר כך לתקן, אבל את הקרקע, אם לא נגאל עכשיו – לא נוכל אחר כך לעשות כלום. הננו בוחרים, איפוא, באותו הדבר שיש לו עוד תקנה. אבל, כשאנחנו באים לדון על האכור ביחס לשאלת הפועלים, מוכרחים אנו להגיד: לא. אכוּר הפועלים אינו יכול בשום אופן לפתור את שאלת הפועלים. איננו יכול לפתור לא את שאלת הפרט של כל פועל וגם לא את הצד הכללי, הלאומי, שיש בכל השאלה הזאת, ודווקא לא מפני פחד השנוררות, כי אם מפני סבות אחרות לגמרי.
את השאלה הפרטית אין הוא יכול לפתור – מדוע?
מפני שהשאלה הזאת היא יותר פסיכולוגית מאשר חמרית. רבים מהפועלים הנמצאים בארץ (אלה שבאים לא לשם אידיאלים ונוסעים תיכף – הם ישארו פה רק כשימצאו את החרושת המפותחה ואת תנאי עבודתה) – מתקיימים בה רק בכוח האמונה בתועלת שהם מביאים לענינים הכלליים. ואת האמונה הזאת לא ימצאו במאתים דונם האדמה שינתנו לכל אחד, ויאכרו באופן כזה עשרים, או אפילו חמשים פועלים בשנה.
הם אומרים: “לעבוד? ומה ה עבודותינו? האמנם אפשר להסתפק בעבודות פעוטות, חלקיות, בזמן ש”השלם" אבד?** במצב, שהננו נמצאים בו עכשיו**, אין שום עבודה חלקית יכולה להשביע את רצוננו; אנו שואפים לעבודה ממשית שתהיה ניכרת מיד לחיוב או לשלילה". (מדברי חברים באספה הכללית של הפוה“צ ג' ב' תר”ע).
הקריאות האלה, אחת היא, אם הן צודקות או לא, אינן בודדות, כי אם הד קולם של רוב הפועלים שבארץ ובהן אנחנו צריכים להתחשב. בכלל לא רבים הם הפועלים שעבודת-האדמה, כדבר בפני עצמו, היא אצלם אידיאל. כל משיכתם לעבודה הזאת באה רק בכוח האידיאל הלאומי הקשור בה – טלו ממנה את האידיאל הכללי הזה, וילך לו כל אחד למצוא את דרכו בחיים בתנאים לא יותר קלים אולי, אבל מתאימים יותר לחינוכו ולהרגליו. ואם האידיאל של כבוש העבודה, שהיה כל כך מרומם ומקסים, אבד חינו וערכו בעיני הפועלים, ואין הם מוצאים בו עוד סיפוק נפשי – על אחת כמה וכמה שלא ימצאו סיפוק באכוּר העלוב, שאין בו אף שמץ מאותו היופי שיש ב“כבוש העבודה”.
שנית: אכוּר, אפילו זה של יק“א, שהוא יותר נוח מהאכוּר של חובבי-ציון, מציג את האכר, לפחות במשך שנים אחדות, במצב לא טוב מזה שהפועל נמצא בו. הדפיציט, שנשאר להרבה אריסים בגליל מהשנה שעברה, עולה על אותו הסכום שהפועל מכניס במשך כל השנה. ואלא מה, פה יש תקוה לעתיד? גם לפועל בא”י יש תקוה, ולא פחות ריאלית מזו של האכר הצעיר. תנאי העבודה פה מוכרחים להשתנות לטובה בה במדה שהתפתחות הארץ תתקדם. ושהארץ מתפתחת – בזה אין איש מפקפק, וכשהערבי יראה, שאפשר לקבל אצל בנין מסילת הברזל, או הנמל, שלשה פרנקים ליום, לא ילך לעבוד במעדר בשבעה גרושים. האות הזה לא רחוק הנהו כלל. גם עכשיו אין העבודה זולה כל כך במושבות המיוסדות על נטיעות. מחיר העבודה במושבות האלה הולך וגדל וכשיכנס הקפיטל אל הארץ, יהיה מצבו של פועל במשק הקפיטליסטי הרבה יותר טוב מזה של האכר הזעיר. פועל טוב בפ"ת, שיש לו עבודה תמידית בפרדס, משתכר בלי דאגות יתירות, לא פחות ממה שמכניס האכר הזעיר מיבול אדמתו בהרבה והרבה דאגות. ואם בשביל הפועל הזה יווצרו תנאים שיקטינו את הוצאותיו, כמו: בית עם שנים, שלשה דונמים אדמה בשביל ירקות ומוסדות משותפים להספקה, אז לא יהיה לו כל יסוד לקנא באכר הזעיר.
את שאלת הפועלים במובן הלאומי לא יפתור האכור – מדוע?
מפני שכל זמן שלא יהיה לנו פועל קרקעי, אשר נוכל להיות בטוחים שהעבודה היא בידינו – יביא לנו כל אכר חדש נזק מן הצד האחד לא פחות מהתועלת שהוא מביא מהצד השני. העובדים – אפילו באכרות זעירה – עולים במספרם על מספר האכרים, הם תמיד הרוב, ובנידון דידן: רוב המביא את קיומו של המיעוט בסכנה… מה שנוגע למשק הקפיטליסטי, הרי אין כלל לדבר, ששם אין ערך לעבודתנו בלי אלמנט של פועלים אשר יתפרנסו רק מהעבודה. והלא המשק הקפיטליסטי תופס כבר גם עכשיו מקום חשוב בא"י, ובעבודתנו להבא מוכרח הוא לתפוס מקום עוד יותר חשוב.
אנחנו בודאי צריכים למצוא אמצעים בשביל התמיכה באכרות הזעירה, שהיא נחוצה כל כך לשאיפתנו הלאומית, אבל אל נרמה את עצמנו: ליצור רוב עברי בא“י – לא נוכל בלי עבודה קפיטליסטית רחבה. **שאלת העבודה אצלנו היא, איפוא, לא טפל לגבי איזה עיקר, כי אם אחת השאלות העיקריות בישובנו, היכולה למצוא את פתרונה רק ע”י יצירת אלמנט של פועלים הרואים את קיומם בעבודה.**
ב. חלוף הפועלים האשכנזים בתימנים
“הטובע – נאחז באגמון” – אומר הפתגם ההמוני, ואנחנו בעבודתנו הישובית ג“כ רגילים תמיד להאחז בכל הופעה חדשה ולראות בה את הגאולה. היו זמנים, למשל, שעם כל פועל חדש שבא לא”י, היו מבשרים תקופה חדשה – תקופה של גאולה אמתית. וככה אירע גם הפעם ביחס לתימנים. גם בהם התחילו לראות את המשיח המקוּוה, את הפתרון הנכון לשאלת הפועלים, מבלי לחשוב כלל על הצעדים השליליים שישנם כאן. יודע אנכי, אמנם, שדעתי שאביע פה לא תהיה לרצון גם להרבה מחברי, הם אולי יראו בדברי הטחה כלפי אחד העיקרים בתכנית עבודתנו. אולם איך שיהיה, שאלה היא ולדון עליה אנו צריכים.
המכשול הגדול ביותר שמצאו החלוצים הראשונים על דרכם לפני חמש שנים, היה – ההתחרות של השרירים החזקים והזולים הנמצאים בארץ. נחטא לאמת אם נרצה ליחס את מאונו של האכר לקבל פועל עברי אך ורק לגורמים רוחניים, לחלוקי הדעות שיש בין האכרים ובין הפועלים, ולא נקח בחשבון את הגורם האקונומי. אין כל ספק שלוא באו צעירים מן החוץ והציעו שרירים מורגלים בעבודה באותו המחיר שהם עולים פה, היו האכרים – אם לא כולם, עכ"פ רובם – מבכרים אותם על פני השרירים המקומיים, למרות חלוקי הדעות שיש ביניהם. אך מכיון שהפועל העברי לא יכול לעמוד הרבה בהתחרות זו והוכרח לדרוש מחיר יותר גבוה, בא תיכף המאון מצד האכרים, שסבתו האמתית היתה בעיקרה אקונומית, שאותה לא כל אחד יכול לנצח.
אולם מאותו הזמן עברו חמש שנים. חמש שנים של מלחמת דברים, של אגיטציה בכתב ובעל פה, של עבודת שרירים מסורה מצד הרבה צעירים, וכל אלה לא עלו בתוהו. הכרת הערך של העבודה העברית התחילה מעט מעט להשתרש בלבות רבים מהאכרים; הם התחילו בעצמם להבין שהשכר הגבוה של העבודה העברית עולה להם – מכמה וכמה טעמים פרטיים וכלליים – הרבה יותר בזול מהשכר הנמוך שמקבל הפועל המקומי. החלונו לפגוש במושבות חזיונות כאלו, אשר מצד אחד עומדת קבוצה של פועלים ועובדת בשכר שבעה גרושים ליום, ובאותה עבודה עצמה עומדת, מהצד השני, קבוצה אחרת ועובדת בשכר עשרה גרושים ליום. מעט מעט התחילו עבודות שונות, שקודם היו הפועלים המקומיים עושים אותן, להבדל מהעבודה הכללית ולהעשות לעבודות ספציאליות-עבריות
קודם, למשל, היו המקומיים מיבלים את השדה באותו המחיר שהם עושים את כל העבודות, עכשיו יש כבר הרבה אכרים שאינם מוסרים את העבודה הזאת אלא לידים נאמנות ומשלמים בעדה שכר הגון, בערך, וכן הדין בעוד כמה ענפי עבודה. הפועל העברי, ששכרו הגבוה היה מתחילה מפחיד את האכר, נעשה עכשיו לדבר טבעי גם אצל אכרים כאלה שאינם חשודים כלל באידיאליות, ובמקרים רבים הם חוזרים אחריו. מובן, שכל זה לא בא מתוך נדבת לבו של האכר, כשם השמאון שלו מתחילה ג"כ לא בא מפני רוע לבו; הוא בודאי מחשב היטב את חשבונותיו ויודע מה יותר טוב בשבילו.
וככה התפתחו במושבות אחדות ביהודה שלשה סוגים של עבודה: סוג אחד, כמו זמירת גפנים והרכבת עצים בפרדסים ובכרמים, הוא כמעט כולו בידי היהודים. הסוג השני, כמו: הכרמים, יבול האדמה, סמיכת העצים ועוד, מתחיל מעט מעט לעבור לידי יהודים, והסוג השלישי, שבו נכללות העבודות הפשוטות ביותר, נשאר כמעט כולו בידי המקומיים, מפני ששכרו עודנו נמוך ואי אפשר ליהודי להתחרות בו.
כשאנחנו מציגים לנו עכשיו אידיאל להמציא לאיכר ידים עבריות באותו המחיר שהידים הזרות עולות לו, הננו צריכים, איפוא, קודם כל לשאול את עצמנו: לאיזה עבודות אנחנו מתכוונים? אם לאלה שמחירן גדל כבר והן עברו לידי יהודים – הרי שאנו הורסים בידינו מה שבעצמנו בנינו בכל כך הרבה עמל. ואם לעבודות, שמפני מחירן הנמוך נשארו בידי שכנינו, הרי אנו חוטאים בזה לתימנים, שאותם אנחנו לוקחים כחומר להתגשמות האידיאל שלנו.
באופן הראשון, הרי אנו חוטאים לעצמנו, כי יוצרים אנחנו לנו מתחרה שהוא מסוכן עוד יותר מהקודם: במתחרה הקודם נלחמנו במסירותו של הפועל העברי, באיכות עבודתו, בתועלת שהוא מביא למושבה בהווה ובכוח הרעיון הלאומי בעתיד, אולם במתחרה זה אין לנו רשות ולא יכולת להלחם, כי בו ישנם כל היתרונות שמנינו למעלה, והוא עושה את קיומם של הצעירים הבאים מן החוץ לבלתי אפשרי כל עיקר.
אמנם אלה הגורסים: להחליף את הפועלים האשכנזים בתימנים, צדקו אולי לשיטתם, אבל החלוף הזה, לוא גם היה רצוי לנו מכל הצדדים, איננו יכול לצאת אל הפועל, כי הצעירים, שרידי הפליטה, הנמשכים עוד לא“י, אינם מוצאים עפי”ר לפניהם מקור אחר למחיתם מלבד העבודה במושבה, ואם נעשה את העבודה לבלתי אפשרית בשבילם, אז לא רק שנצטרך לסגור את השערים בפני החדשים, אלא שנוכרח גם לגרש את הישנים, אשר להפחית מן השכר, שכבר רכשו להם בכל כך הרבה עמל, לא יוכלו.
באופן השני הננו חוטאים לתימני, כי אנחנו משאירים אותו במצבו השפל, בהתנוונותו הגופנית והרוחנית, כדי שיוכל להיות עבד זול ולהתחרות עם עבדים זולים כמוהו. אנחנו, אמנם, צריכים להקדיש הרבה כוחות לזה שהתימני יהפך ממחזר על הפתחים לעובד, אבל בתנאי שהעבודה תתן לו יותר מ“פיתות”, כי אם יצטרך לעבוד רק בכדי להשתכר ל“פיתות”, אז יתנוון עוד יותר מאשר מהחזרה על הפתחים ומכתיבת סת“ם. אולם אין כל ספק שאת השאלה על תפקידו של התימני לא אנחנו נפתור, כי אם האכרים בעצמם, הם בודאי ידעו לנצל את הסתפקותו במועט ויכניסו אותו מעט מעט לכל אותן העבודות, שעד עתה עשו אותן הפועלים בשכר הוגן, והשכר של העבודה העברית, שעלה באופן טבעי – ירד עכשיו ע”י ההתחרות שאנחנו בעצמנו יצרנו לנו.
האין זה פתרון נכון לשאלת הפועלים בא"י?
תר"ע.
“תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – כבוש על מקצועות העבודה שבארץ על-ידי היהודים”. זו היא הצורה הספרותית של הרעיון, שעליו החלה הסתדרותנו להלחם לפני שמונה שנים בחיים ועתוננו – לפני חמש שנים – בספרות. ותפקיד המסתעף לארבעה סעיפים ראשיים היה לפני ההסתדרות ועוזרה הראשי – העתון:
א. להכניס את פּרינציפּ העבודה העברית לתוך תכנית עבודה של הציונות הרשמית.
ב. להפיץ את רעיון כבוש העבודה בין האיכרים ונותני העבודה בארץ-ישראל.
ג. לרכוש את הלבבות של צעירי עמנו ולנטוע בהם את האידיאל להיות כובשי העבודה.
ד. לסלול ולהאיר את הדרך בפני אלה, שיקבלו עליהם את תפקיד הכבוש ולהקל את חייהם במדה האפשרית.
לא פה המקום לעמוד על כל אחד מהסעיפים האלה ולברר איך ובאיזו מדה הוא מתמלא – בבירור זה מטפל ויטפל עתוננו בכל ימות קיומו. כאן רוצים אנו רק לציין במלים קצרות כי בכל ארבעת הסעיפים האלה נעשו איזו צעדים, ואולי גם צעדים חשובים, קדימה: בין הציונים הרשמיים אין עכשיו אף אחד כמעט שלא יודה, על-כל-פנים בעיון, בהנחתנו העיקרית. בין האכרים התחיל הרעיון להתפשט והוא פועל במדה ידועה גם בחיים. צעירי עמנו אף הם ספגו לתוכם את הרעיון במדה ניכרת, ואין לך אניה שלא תעשיר את שורותינו במספר ידוע של צעירים. ולא עוד אלא שהתחילו לבוא אלינו כובשים גם מאותו החלק של עמנו, שעד עתה כמעט נשכח מאתנו לגמרי – היהודים מתימן הרחוקה. ומה שנוגע לסלילת הדרך בפני הכובשים והקלת חייהם, הרי התחילו הפועלים עצמם להסתדר באגודות פרופסיונליות, שבודאי תעזורנה הרבה להקלת החיים; בכמה מושבות נבנו בתים בשביל הפועלים. בקצור – נעשה כמעט כל מה שאפשר היה לעשות במשך זמן קצר כזה. ואם בכל זאת אין שביעת רצון ניכרת בין שורות יוצרי הרעיון ונושאיו, הרי אין זה אלא משום שהחלו להרגיש, כי הרעיון עצמו הוא הרבה יותר עמוק ממה שהצליחו בפעם הראשונה להביע אותו במלים קצרות, כי הוא אינו רק “תנאי” לאיזו מטרה אחרת, אלא תמצית האידיאל של התחיה העברית וכי כל אלה המתקרבים אליו עדין רחוקים הם מלהבין אותו לכל עמקו.
הבטוי של “כבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על-ידי יהודים” מיוסד היה בעיקרו על השלילה הגדולה שבעבודה הנכרית. ושלילה זו, במדה שהיא מתחילה להראות אותותיה – מביאה באמת את נותני העבודה לידי חיוב: השומר העברי, למשל, נעשה כבר ל“סחורה מתבקשת” במושבות העבריות. ואולם יותר משהשפּיעה השלילה על נותני העבודה, השפיעה על הכובשים עצמם: הפחד מפני העבודה הנכרית הביא אותם מעט מעט לידי פחד מפני הבטלה העברית. החלו הללו להתעמק יותר בעמדתנו בארץ וראו כי גם פה, בארץ תחיתנו, הננו אוכלים משולחן זרים, נהנים מיגיע כפּיהם של אחרים והשאלה בדבר העבודה הנכרית אינה רק שאלה לעתיד-לבוא – כשתגדש הסאה, כי אם שאלת כל הוויתנו: מהו הבסיס המוסרי שעליו יבנה הישוב העברי? – הרי כל אסוננו הלאומי הוא בזה, שנעשינו לעקרים, למחוסרי כוח יצירה, ואם שאיפתנו לתחיה ועבודתנו לשמה לא תצלנה אותנו מאסוננו זה ולא תשבנה לנו את כוח היצירה שאבד לנו בגלות – מה, איפוא, תתנה לנו?
והלא אף אילו היו כל האיכרים מסכימים למסור את עבודתם לפועלים עברים, גם אז לא היה לנו כל יסוד להיות שבעי-רצון, בראותנו מחנה של איכרים, הם ונשיהם ובניהם, שאינם עובדים בעצמם, ומוכרחים להמציא אידיאליסטים מיוחדים אשר יכפרו בעבודתם על הבטלה שלהם עצמם.
והן גם אילו לא היתה כאן שאלה של פועלים נכרים, והישוב היה גדל ומתרבה פי עשרה ממה שהוא מתרבה עכשיו, אלא שבמקום עובדים היו לנו חנונים וסוחרים, הרי גם אז היינו מוכרחים להודות שהולך ונוצר כאן גיטו שאינו עולה בכלום על זה שעזבנו בגלות.
ואף לולא היתה כל סכנה נשקפת לנו מהפועל הנכרי, הרי היינו גם אז מוכרחים לעמוד ככלי מלא בושה וכלימה לפני כל העולם כולו – לפני אותו העולם שממנו אנו תובעים את עלבוננו, – על אשר גם בארץ תחיתנו אנו מסוגלים להיות רק עם של סוחרים, רוכלים וסרסורים, ולא עובדים ויוצרים. ועוד יותר משאנחנו צריכים לתת חשבון לאחרים, אנו מחויבים לעשותו בשביל עצמנו. והחשבון עשוי: עם, שאין לו שדרה רחבה של עובדים הקרובים אל הטבע ואל חמרי היצירה של הטבע, עם כזה סופו להתנוון בגופו וברוחו ואין לו כל זכות קיום, אפילו כשהוא מצליח להמציא לעצמו באמצעים מלאכותיים אפשרות של קיום. ועם הקם לתחיה, התנאי הראשי לתחיתו – העבודה. אם עבודה יש כאן – תחיה יש כאן, ואם עבודה אין כאן – כלום אין כאן.
התנאי ההכרחי להתגשמות הציונות הוא, איפוא, – “התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בארץ-ישראל”.
ואולם יחד עם התעמקות הרעיון של העבודה העברית, יחד עם שנוי הבטוי הספרותי שלו, נשתנתה גם ההשקפה על אפני התגשמותו.
אם די היה לעורר את דעת הקהל, כדי להשפיע על הציונות הרשמית, שתכיר בפּרינציפּ של עבודה עברית, או על-כל-פנים שלא תתנגד לו, הנה, כדי שהיא תהיה גם פועלת אקטיבית ויוצרת עבודה בשביל עובדים, דרוש שנוי ערכין גמור בהבנתם הציונית של אלה, שגודל מוסדותינו הציוניים מסור בידם.
ואם די היה שיקרו איזו מקרים לא נעימים, כדי שהאיכר יתחיל להאמין בסכנה הנשקפת לו מהפועל הנכרי, הנה כדי לעורר בו יחס חיובי אל העבודה העברית ולנטוע בלבו, או על-כל-פנים בלב בניו, אמונה בעבודה עצמה ובערכה בתור גורם ראשי לתחיתנו בארץ, דרושה עבודה חינוכית מרובה ודוגמה חיה של ישוב חדש אשר יבנה אך ורק על יסוד העבודה העברית.
ואם די היה להראות על התפקיד החשוב של ה“כבוש” ועל המלחמה ו“קדוש השם” שיש בו, כדי שימצאו צעירים נלהבים אשר יעלו וינסו את כוחם, הנה כדי לרכוש כובשים, שישארו עובדים תמידיים ויראו בעבודה אידיאל מוסרי אנושי ומקור לתחיה לאומית, דרושה בחירת חומר אנושי מתאים והכשרת הלבבות במדה מרובה, דרוש שהכובש יאהב את הטבע ואת העבודה – אהבה שאינה באה אלא מתוך התקרבות יתירה והתקשרות תמידית.
ואם די היה במטבחים, בתים זולים וכדומה, כדי להקל את חיי הכובש, הנה דרושים עכשיו קודם כל תנאי עבודה כאלה שהם נותנים לעובד את האפשרות לפתח את כל כשרונותיו, לגלות את כל עצמותו.
הנה, כי כן הגענו, איפוא, שוב לאותה התחנה שממנה יצאנו להלחם את מלחמתנו לפני שמונה שנים – בשעת יצירת ההסתדרות, או לפני חמש שנים – בשעת יצירת העתון “הפועל הצעיר”, כלומר – בה במדה שהגורמים להתגשמות הרעיון התקרבו אליו, באותה מידה התרחק הוא מהם, או – במלים אחרות – בה במידה שהרעיון התעמק, באותה מידה עצמה התרחקו ממנו כל אלה, או רובם של אלה, היכולים להיות גורמים להתגשמותו.
והמלחמה לשם עבודה עברית הנה זה עכשיו מתחילה.
האיכרים ונותני העבודה, כאמור, החלו, אמנם, לשים לב לסכנה, ובמקום שהיא נראית לקרובה, משתדלים הם להזהר מפניה. ואולם שפת העבודה העברית לשם תחיה עברית נשארה זרה להם. אפילו הטובים שבהם חושבים לנו לקיצוניות, או לשגעון את הדרישה שבתינו יבנו בידי בנאים עברים. “הלא מעט הוא הכסף שמשלמים בעד הבנין, ומה איכפת לנו אם אחרים יבנוהו?” – “מעט כסף”, “הרבה כסף”, זוהי שפה מובנת להם למדי. שפת העבודה עדיין חידה סתומה היא בשבילם. בזמן האחרון נתרבו אמנם באחדות מן המושבות עובדים עברים גם מבין האכרים ובניהם, אבל נתרבו גם, ובמספר עוד יותר גדול, הספּקולנטים והסוחרים, וקול העובדים העברים במושבות הולך ונחבא מפני קול הסוחרים בפרי עבודתם של פועלים נכרים.
בשנים האחרונות החלה להראות בין שורות העובדים שבארץ-ישראל הבת האינטליגנטית העברית, הבאה הנה מן החוץ לשם עבודה, והבת העברית, שנולדה וגוּדלה במושבה, עדין רחוקה מאד מאידיאלים כאלה.
וישוב זה, אם לא יכנס לתוכו זרם של עובדים צעירים, שיחדשו את כוחותיו, הרי סכנה של כליה נשקפת לו לא רק מן החוץ – מהפועלים הנכרים, כי אם בעיקר מבפנים – סכנה של התנונות עירונית. ובישוב ממין זה אמנם אין נלחמים בהטפת מוּסר בלבד; יש לו בודאי גורמים ידועים שעליהם הוא נשען. אם האינטרסים של “חיי הרגע” נצחו אצל החלוצים הראשונים את האידיאל של “חיי עולם”, אין אולי בכוחנו להרכיב להם אידיאלים בעל כרחם. ואולם, ההסתדרות הציונית עם כל מוסדותיה, השפעתה ועסקניה יכולה ומחויבה להלחם במהלך זה, היא מחויבה למשוך את ידה מלהשתתף בכל בנין ארעי, שיש בו משום הריסת בניננו הנצחי ולרכז את כל כוחותיה בתמיכתו ויצירתו של ישוב שהוא מיוסד על עבודה עברית – ישוב, שיהיה מקור לתחיתנו ושיבריא עד כמה שאפשר גם את הישוב הקים.
תרע"ג.
במשך השנים האחרונות נוכחנו, אנחנו הציונים, לדעת, כי יש שאלת-פועלים בארץ ישראל. בכוונה אני מדגיש את המלים האלו, כדי להבדיל בין השאלה המיוחדת הזאת ובין שאלת הפועלים בכלל, כלומר שאלת הרכוש והעבודה. וצריך אני להקדים ולאמור שאין כוונתי לתת כאן תשובה על שאלת הפועלים בארץ ישראל, מפני שאין תשובות על שאלות כאלה ניתנות בנשימה אחת ו“במאמר אחד”. במאמרי זה רוצה אני רק לעמוד על גופה של השאלה ועל עיקר מהותה ומלוך כך אפשר שנתקרב במקצת גם לפתרונה.
אמרתי כי יש בארץ-ישראל שאלת פועלים על-פי הטרמינולוגיה המקובלת בספרות הציונית. ואולם לפי דעתי ראויה היא שאלה זו שתקרא “שאלת קיום הישוב”. חובבי-ציון הראשונים חלמו על איכר פשוט בארץ- ישראל, העובד את אדמתו בידיו ממש, חי חיים פשוטים, מסתפק במועט ומחנך גם את בניו להיות אכרים כמוהו. הרצל חלם על אכר בן תרבות, המשתמש לעבודתו בכל הסיועים הטכניים על-פי המלה האחרונה של המדע ומחולל נפלאות – וכאלה כן זה, כלומר גם חובבי-ציון וגם הרצל, היו מאושרים, כי על כן חיו בעולם הדמיון. חובבי-ציון זכרו תמיד את העבר בן אלפים השנים, ולפיכך היתה סבלנותם מרובה והם חיכו ליום שיבוא, אף אם יתמהמה, ותקותם תקוים. הרצל לא היה סבלן ולא רצה לחכות הרבה עד שיקוים חזון לבו. אבל בהיותו משורר מטבעו, יצר לו אילוזיה של “מדינת יהודים”, הנבראת במשך עשרים שנה. חובבי-ציון והרצל היו מעוררי התחיה, הם עשו את שלהם והלכו – אשריהם. ואולם אנחנו, הבונים הפשוטים, שאין בנו לא מסבלנותם של הראשונים ולא מדמיונו של האחרון – אנחנו הננו חייבים לראות את אמת המציאות כמו שהיא. ואמת המציאות אומרת:
בן עם שבמשך אלפים שנה היה כולו עירוני; בן עם, שבמשך כל ימי גלותו הארוכים לא היה יוצר, אלא שימש סרסור לאחרים שיצרו – בן עם כזה אינו יכול להעשות פתאום לכפרי ולחיות חיי איכר. “סבל הירושה” של מאות דורות אינו בטל במהרה. בן עם כזה אפשר שייעשה מסוחר בבד לסוחר בגפנים, או בתפוחי-זהב; הוא יכול לעזוב את העיר וליצור לו חיים עירוניים בכפר, אך לשכוח לגמרי את העיר ואת סדר חייה אינו יכול.
האיכרים שלנו שבארץ-ישראל – סוחרים הם. כל המשק שלהם תלוי בבוּרסה. אתמול לא היו בבוּרסה קונים ליין – הלכו ועקרו את הגפנים; היום יש דרישה ליין – והתחילו שוב לחשוב על נטיעות גפנים. אתמול עלה השער של תפוחי- זהב – התחילו בא"י נוטעים וקונים פרדסים; היום ירד השער – מתחילים למכור את הפרדסים ועושים “ליקבידציה”. סוחרים הם לא רק בעלי הנטיעות, כי אם גם אלה שעוסקים בעבודת אדמה פשוטה, ואפילו אלו העובדים לפעמים את האדמה בעצמם. כל חייהם, כל עבודתם, כל הליכותיהם בבית ובשדה נוסחא אחת להם – נוסחא של סוחרים. יתר על כן: החיים העירוניים שסדרו להם אכרינו בכפר אינם מספיקים להם, ואם הם בעצמם “נלכדו ברשת” ואינם יכולים לצאת מתוכה, הרי הם משתדלים “להציל” על כל פנים את בניהם.
את ילדי הישוב החדש, שעליהם אמרנו כי הם יניחו את היסוד לבנין האומה – אותם תפגשו בין רוכלי אוסטרליה, בין משרתי חנויות ועורכי ספרי-חשבונות בקהיר, בין “פדלרי” אמריקה, ובין תלמידי בתי-הספר שבמרכזי אירופה הגדולים. בכל מקום תמצאום, את כל העבודות שבעולם הם עובדים, אך באורוות האכרים לא תמצאום ואת האדמה אינם עובדים. את כל זה אנו צריכים לדעת לא כדי להאשים איזה יחיד או קיבוץ, כי אם כדי להבין את סיבת המצב. להאשים אפשר רק את הגלות הארורה, ולהבין צריך למען דעת להיכן הרוח נוטה.
ובעזרת החומר האנושי הזה הספקנו לברוא במשך עשרים ושמונה שנים מין בריה משונה, שאנו רגילים לכנותה בשם “ישוב עברי קרקעי”, שיש בו כאלף משפחות יהודים המתפרנסים ממסחר וניצול וכששת אלפים איש ערבים, החיים על עבודתם שהם עובדים באותו הישוב הקרקעי, בין מושבות ארץ-ישראל אתם מוצאים כאלו שמספר הערבים העובדים עולה בהן על מספר התושבים היהודים נותני העבודה. יחסם של העובדים הללו לבעליהם אינו רק היחס הרגיל של פועל בעל הכרה לבעליו, המשמש בכוחו ועבודתו, כי אם, בעיקר, יחס של פועל בן עם אחד לבעליו בן העם האחר, המשתמש בכוחו ועבודתו. את הדבר הזה צריך להדגיש, משום ש“על-פי התיאוריה” שגורה בפינו ההנחה שאין שנאה לאומית בין הערבים ובין היהודים. ואולם אליבא דאמת אפשר שנכונה היא הנחה זו ביחס אלינו, אחרי אשר בכלל הננו נרדפים יותר משהננו רודפים, אבל אין היא נכונה ביחס אליהם – בלב הערבים יש שנאה ליהודים ושרשיה עמוקים מאד.
וכשאנו שמים לב לאמור, הרי בהכרח נולדים בקרבנו עיונים אלה:
א. כיון שאין אנו יוצרים חיים חדשים לעצמנו, אלא נשארים גם בארץ-ישראל עירונים, סוחרים וסרסורים המתפרנסים מעבודתם ויצירתם של אחרים, של עם זר – היכן הן הדרכים המובילות לקיום האידיאל שלנו והגשמתו?
ב. אפשרות הגשמתו של האידיאל שלנו תלויה באפשרות להיעשות רוב כמותי ואיכותי בארץ. ואם העובדים, שהם המרובים בכל מקום, יהיו האחרים, הרי בהכרח נטולה מאתנו האפשרות להיות רוב בארץ.
ג. העובדים הם בני עם אחר, המתיחס אלינו בשנאה ובביטול גמור. השנאה יונקת מהרבה מקורות, אשר לא יסתתמו בעתיד הקרוב כי אם עוד ילכו ויתרחבו. סיבת הביטול היא ההכרה, כי אנחנו הננו המועטים והחלשים – “ולד אל מית”. היכן הוא, איפוא, הבטחון גם לרכושנו כי יתקיים בידינו? היכן הוא הבטחון שלא נהיה גם פה כדור משחק בידי אחרים?
הרי שאין כאן שאלת מהגרים שחסרים הם עבודה (אמנם אין להסתיר גם את זו, אבל לא היא העיקר, ולא בה אנו דנים): אין כאן שאלת פועלים במובן המקובל באירופה. אלא מה יש כאן? – שאלת קיום הישוב במובנן הפשוט של המלים האלו. יש כאן אחת מאותן האנומליות שאין דוגמתן בעולם: עם הולך לרכוש לו ארץ מולדת – והוא בונה ויוצר הכל בידי אחרים שהם מתנגדיו הטבעיים.
אמנם עוד לפני חמש שנים היה מי שאמר: אנחנו צריכים ליצור בא"י מפלגת פועלים, שתכבוש את כל מקצועות העבודה. אבל אם קל היה לקבוע הלכה, הנה למעשה – רכשנו במשך חמש שנים נסיון מרובה. יש לנו כבר חומר שלילי למכביר והשאלה עצמה במקומה עומדת. לפני חמש שנים נמצא בא"י מספר ידוע של פועלים שחיו חיים קשים מאד. ולאחר חמש שנים, כשתנאי הקיום של הפועלים נעשו טובים יותר, לא נתרבה בכל זאת מספרם. ואלה שישנם – רובם שבורים ורצוצים והם מוכנים ומזומנים לעזוב את הארץ. להלכה הודה כבר האיכר שבהיות המצב במושבה כזה של עכשיו, אי אפשר לו להיות בטוח בעתידו, ולמעשה הוא מבכר את הפועל הנכרי על פני הפועל העברי. להלכה כבר נוכח הפועל העברי שתפקידו הוא, הוא החשוב ביותר בעבודת התחיה, ולמעשה הוא הולך לבקש את אשרו באמריקה או באוסטרליה.
מה היא סיבת הסתירות בין ההלכה והמעשה?
ראשית – האיכר.
אין מדרכו של אדם סתם לעזוב חיי שעה ולדאוג לחיי עולם. והאיכר שלנו, שכל חשבונותיו הם חשבונות של סוחר, יודע ששכר הפועל הערבי פחות הוא משכר העברי, ולא עוד אלא שהפועל הערבי מסוגל להכנע ולהשתעבד לבעליו יותר מן הפועל העברי. כלכל אדם, המשתמש בכוחם ובעבודתם של אחרים, נוח לו גם לאיכר-הסוחר שלנו להשתמש בפועל חסר הכרה שצרכיו מעטים מאשר בפועל בעל הכרה שאינו מסתפק במועט מן המועט. חוץ מזה רואה האכר בפועל העברי אדם המתערב בעניני חול וקודש שלו, המעז להטיף לו לפעמים מוּסר וגם להטות את בניו מן “הדרך הישרה”. אמנם בשעה שהפועלים הזרים אשר במושבה עושים מעשים המטילים פחד על האכר, הרי זקוק הוא לפועלים העברים שיגנו עליו, אך האכר רגיל לראות במעשים כאלה רק מקרה בלבד, וכעבור המקרה ישוב למה שנוח לו יותר – להשתמש בעבודת הנכרי ששכרו פחות משכר העברי.
שנית – הפועל.
פועל קרקעי אין אצלנו כמעט במציאות כלל. פועל טבעי, כלומר, אדם הרגיל לעבודה ובתנאיהם של חיי העבודה בכלל, אדם שכזה, שאולי היה יכול להסתגל אל העבודה במושבות ארץ-ישראל – אם מזלו גורם לו שיעזוב את ארץ מגוריו ויבקש פרנסה לעצמו בארץ אחרת, הרי הוא הולך למדינת הים, למקום שיוכל למצוא שם עבודה במקצוע הידוע לו מכבר, או במקצוע הדומה לזה, ולא ילך לבקש עבודת קרקע בארץ-ישראל שאינה קלה ביותר ואינה מפרנסת את בעליה. נשארו, איפוא, רק אותם המהגרים שהאידיאל מתוה לפניהם את הדרך לארץ-ישראל. קצתם – פועלים ממש, כלומר אנשים שהיו פועלים גם בארץ מגוריהם, וקצתם – פועלים בכוח, כלומר אנשים שלא היו פועלים מעולם, אלא שלשם האידיאל שלהם הם רוצים להיעשות פועלים. אלו ואלו אמנם מסתגלים לעבודת השדה משום שמסורים הם לאידיאל שלהם בעת הראשונה, אך כאלו כן אלו אינם שוהים בעבודתם זמן רב, ולפעמים הם שבים מדרכם עוד בטרם הספיקו להסתגל אל העבודה: הראשונים הולכים לאמריקה או לאוסטרליה והאחרונים – שבים לספסל בית הספר, או הולכים לבקש לעצמם עבודה אינטליגנטית בארץ או מחוצה לה. והדבר מובן: פועל שכזה מוותר על הרבה דברים מחיי השעה שלו, ולפיכך מוכרח הוא לבקש את ספוקו על כל פנים בחיי עולם – באידיאל. אבל ספוק רוחני, השקול כנגד כל הויתורים, אפשר למצוא רק בתנועת מהפכה שתוצאותיה נראות לעין ולא בתנועה אטית כתנועתנו. עשבים יעלו בלחייו של פועלנו בעל האידיאל ואת תוצאות ויתוריו לא יראה. לכן הולך האידיאל ומתמזמז תחת כובד המשא של חיי יום יום, וזה שהיה אתמול גבור מלא התלהבות והיה מוכן להקריב קרבנות, עיף הוא היום, חלש ומלא יאוש.
לו היתה תנועתנו תנועה טבעית של עם טבעי, שמטרתו ברורה לו והוא חוגר את כל כוחותיו בכוונה תחילה כדי להגיע אל מחוז חפצו,כי אז היינו מוצאים את דרכנו והיינו עושים רק את הנאות למטרתנו. הפרט היה מתבטל בפני כוחו של הכלל, ברצונו או שלא ברצונו, וכל אותן הנטיות האישיות, הגורמים הנפשיים, היו מתגלים אמנם גם אז, אך הם היו מתגלים לא בניגוד לעניני הכלל, כי אם לטובתם. אבל מה נעשה – והצלחת תנועתנו תלויה ברובה – לעת עתה – ברצונו הטוב של הפרט: אם ירצה הוא, הפרט, לעלות לארץ-ישראל ולכוון את מעשיו, בהיותו שם, לעניני הכלל – מוטב, ואם לאו – אין כל כוח שיכריחו לכך. לפיכך אין כל פלא אם אנו רגילים לבקש תמיד שעיר לעזאזל, כלומר להטיל על פרטים אלו או אחרים את האשמה על אי-הצלחת מעשינו.
וכדבר הזה קרה גם לשאלת הפועלים שעליה אנו דנים.
הסתדרות “הפועל הצעיר”, שהחלה לפני חמש שנים לעסוק בשאלה זו, רגילה היתה לתלות את הקולר: או בצואר האכרים, על כי אינם אידיאליסטים ואינם רוצים לספק עבודה לפועל העברי, או בצואר הפועלים, על כי חסרה להם מידת הסבלנות והם ממהרים לעזוב את האידיאל שלהם. להלכה היה ממש בהאשמה זו, ביחוד במה שנוגע לאכר. האכר שלנו, שכל עתידותיו תלויים בהצלחת הציונות ושגם בהווה הציונות תומכת בו יום יום, בין במובן החמרי ובין במובן הרוחני, ודאי היה צריך לכוון את מעשיו לטובתה של הציונות ולא לרעתה. כיוצא בזה רשאים היינו לדרוש מאת הפועלים, ואנחנו הלא בפועלים בעלי אידיאלים עסקינן – שיקדישו לציונות עכ"פ חלק ממה שהקדישו, למשל, למהפכה הרוּסית, אבל מכיון שאין לנו כל כוח ממשי להכריח לא את הראשונים ולא את האחרונים, הרי אין להאשמות אלו כל ערך מעשי.
ואם נבטל את ערכו של המניע המוסרי, כלומר אם נודה (ולכותב הטורים האלה ודאי קשה להודות בזה), שבאידיאליות לא נוָשע, כי מתנדפת היא כעשן בשעה שהחיים הממשיים פוגעים בה, ונרצה לבקש פתרונים רק בגורמים ריאליים, אז נראה לפנינו שורה שלמה של דעות והצעות הראויות לתשומת לב, אע"פ שכל אחת מהן סתירתה בצדה.
א. דעה אחת אומרת שהפועל בעל האידיאל לא יצלח לעולם לעבודה, מפני שהוא מוכרח להיות ותרן בכל עת ובכל שעה, להיות מעביר על מידותיו – וזהו דבר הנמנע במציאות. ולפיכך אנו צריכים לבקש פועלים פשוטים, הנמצאים לרוב ברוסיה, בגליציה וברומניה וחיים שם חיים קשים מאד. הללו יסתגלו מהר גם לתנאי העבודה והחיים שבמושבות ארץ-ישראל.
סתירתה בצדה: כאמור, סתם בני אדם אינם הולכים לבנות בנינים לעתיד אם אין להם טובת הנאה בהווה. ומכיוון שאין המהגר יכול למצוא הווה מזהיר לעצמו בא“י, הרי הוא הולך לארצות אחרות, שיש לו תקווה להבנות שם. ולו גם הצלחנו להטות את זרם האמיגרציה לארץ-ישראל (מה שלפי דעתי היה מביא אסון לנו), לא יצא מזה כלום. עפ”י הנסיון אנו יודעים כי זכרון-יעקב, למשל, שנבנתה ע"י אמיגרנטים כאלה, איננה כלל מן המשובחות, ולולא הברון ומיליוניו, כי אז לא נשאר אף אחד מהם בארץ-ישראל. קוסטינה, שמהגרים כאלה בנו אותה, אינה גם היא מן המובחרות ורק אלהי ציון הוא היודע כמה צרות ויסורים גרמה וגורמת מושבה זו עד היום לחובבי-ציון. בקרב המהגרים, שבאו לכאן מאות, מאות בימי מלחמת יפן ורוסיה, נמצאו הרבה פועלים טבעיים, אבל מכיון ששום קשר רוחני לא קשר אותם אל הארץ, נשא אותם הרוח תיכף ולא נשאר מהם איש בארץ-ישראל.
ב. דעה שניה אומרת, כי פועל קרקעי אין לנו עכשיו כלל ולא יהיה לנו גם לאחר זמן, ולפיכך צריכים אנו לאַכר את הפועל אחרי שיעבור עליו זמן מה בעבודה. וכשידע הפועל שיש לו תקוה לעתיד, אז יעבוד ברצון שנים אחדות. באופן כזה ימצאו לנו פועלים במספר הגון ומצב כולם יהיה תמיד מצב של מעבר: הללו יפטרו מן העבודה בשדותיהם של אחרים והיו לאכרים העומדים ברשות עצמם, ואחרים יבואו במקומם להיות פועלים במשך זמן ידוע.
סתירתה בצדה: מלבד שאין לנו אותם הסכומים העצומים הדרושים לכך, הרי אנחנו הננו מלומדים בנסיון: הסתדרות הפועלים הקודמת היא שעשתה את ההתאכרות לעיקר; רוב הפועלים השיגו אז את מטרתם לכל אלה שנעשו אכרים – פועליהם ערבים. כלומר: ע"י הפרוטות שנאספו בכל העולם לא רק בטלנו פועלים עברים במספר ידוע מן העבודה, אלא שהוספנו עוד מספר ידוע של פועלים נכרים.
ג. דעה המתנגדת לדעה השניה אומרת, כי רק פועל הרואה את עתידו בעבודה יכול להתמכר אליה ולהיות פועל הגון. ואם במשך הזמן יצליח לעלות בכוח עצמו ושקדנותו הגדולה למדרגת איכר, אז יהיה גם איכר הגון. אבל אם לכתחילה יבוא לארץ-ישראל על מנת שיאכרו אותו, סופו שישליך את כל יהבו על אחרים ולא יהיה לא פועל הגון ולא איכר הגון, כי אם שנורר מטיפוסם של “שנוררי הברון”. וחוץ מזה, לא יתרצה שום איכר לקחת פועלים כאלו שהם מוכנים ומזומנים תמיד לעזוב אותו.
ד. דעה המתווכת בין השניה והשלישית אומרת, כי מעשינו אמנם צריכים להיות מכוּונים לטובת אותו הפועל האומר להשאר פועל, ולהתפרנס מן העבודה שהוא עובד אצל אחרים. אבל מכיוון ששכר העבודה בארץ-ישראל אינו מספיק די צרכיו המינימלים של הפועל העברי, ומפני שלא במשך כל השנה יש עבודה, לפיכך צריכה ההסתדרות הציונית לדאוג לכך, שכל פועל יוכל לקנות לו בתנאים נוחים בית לגור, חמישה דונם קרקע לגן ירקות ולגידול עופות ובהמות, והכנסה זו תשלים את הסכום החסר לו די מחיתו ותתן לו את היכולת להתקיים בעבודתו ולחיות בה.
ה. יש אומרים שמהגרים הבאים מאירופה, בהיותם כולם עירונים בעלי קוּלטוּרה, אינם מסוגלים כלל לכבוש את העבודה וצריך, איפוא, לבקש פועלים אחרים שאין בהם חסרונות אלה, כגון יהודי המזרח, התימנים וכו'. הללו צרכיהם מועטים, רגילים הם בעבודה, ממהרים להתאקלם ויכולים להתקיים גם בתנאים השוררים עכשיו. ואולם כבר נעשו שני נסיונות בשני מקומות: אחד ברחובות – והצליח. ולרגל הצלחת הנסיון, לא נשאר מקום לפועלים האשכנזים: במקום ארבעים, חמשים פועלים צעירים אשכנזים, שהיו ברחובות תמיד, נשארו שם עכשיו שנים, שלושה. ולעומת זאת יש עכשיו במושבה כשבעים משפחות תימנים החיים על עבודתם. הנסיון השני נעשה בגליל – ולא הצליח. הובאו לגליל פועלים תימנים מירושלים, אלא שתיכף ברחו, ולו גם רצו להשאר, לא היו מסוגלים לעבודה.
ו.הכל מודים, שצריך לסדר בתי תבשיל וכביסה בשביל הפועלים, דירות בזול, חנויות משותפות לספוק צרכי אוכל וכו', וללמד את הפועל אומנויות-יד שונות, כדי שיוכל לעסוק בהן בימים שאין עבודה בשדה.
ז. ההצעה של פרנץ אופנהימר, הידועה לכולנו, ואין צורך להאריך בה.
כל ההצעות הללו מטפלות בתקון מצבם של הפועלים ומשתדלות לקרב אותם לעבודה.
ויש גם הצעות שונות המתיחסות אל האכרים, כלומר שיהיו האכרים משתמשים בפועלים עברים.
מכיוון שחיי השעה משכיחים מן האיכר את המטרה הלאומית והוא עושה מעשים המתנגדים לשאיפתנו העיקרית, אנו רשאים להשתמש בכוח שיש לנו ולהכריחו שיעשה את חובתו. כאמור, נתמך האיכר תמיכה חמרית ורוחנית במידה מרובה מאת הציונים, ולפיכך צריכים הבנק הציוני ושאר המוסדות והאנשים הפרטיים מבין הציונים לתמוך רק באותו האיכר שמעשיו מכוּונים לטובת שאיפתנו העיקרית.
דעה המתנגדת לזו אומרת שאין לנו כל רשות להתערב בעניניו הפרטיים של האיכר, משום שע"י אפוטרופסות כזו נגרום לו תקלה ולעניננו לא נביא שום תועלת. כל זמן שהאיכר לא יראה טובת הנאה לעצמו ממש בזה שהוא משתמש בפועל עברי, לא נוכל להכריח אותו לכך. ולמעשה נוכחים האיכרים מעט מעט שעבודת הפועל העברי שוה יותר מעבודת הערבי, ואם רק יהיו לנו פועלים הגונים, יוכלו לכבוש את העבודה באופן טבעי בלי כל כפיה מצדנו אנו.
התנפלויות של הערבים על המושבות גורמות שהאיכרים יקבלו פועלים עברים לעבודה. ומפני שהתנפלויות אלו אינן פוסקות, לצערנו, צריכים אנחנו לבצר את עמדתו של הפועל העברי, ומצד האכרים לא תהיה עכשיו מניעה לקבל פועלים עברים, מאחר שהם צריכים להם.
אלו הן הדעות וההצעות השונות, שהובעו והוצעו במשך חמש השנים האחרונות בנוגע לשאלת הפועלים בארץ-ישראל. אמנם השאלה עצמה עדיין לא זזה ממקומה, אבל הנסיון והבירור חשובים לנו, כדי שנוכל להשתמש בהם ולהשיב תשובה בעתיד.
כשאני לעצמי, מתנגד אנכי נגוד גמור לההצעות א' ו-ב‘. ההצעה ג’ נכונה היא, לדעתי, בעיקרה, וההצעות ד' ו-ו' אינן באות אלא להוסיף על ג' ולבאר אותה1. מעשה אופנהימר הוא נסיון חשוב שאולי צריך לעשותו, אף על פי שאין הוא יכול לדעתי, לפתור את שאלת הפועלים. הן אם גם נאמין באמונה שלמה שיצליח הנסיון, לא נוכל לעשות הרבה בפרוטותינו המעטות.
תרע"א.
-
ההצעה ה' חשובה מאוד, לדעתי, אך אלה, האומרים שעתידים התימנים לפתור את שאלת הפועלים, מגזימים במדה מרובה. ↩
"הפועלים מתאוננים שאין האכרים נותנים להם עבודה – מדוע?
מפי פועלים רבים שמעתי, כי אי אפשר להם להתקים מעבודה פשוטה, לאמור – אין שכר-העבודה מספיק לצרכיהם. ואם כן, הקריאות “כבוש העבודה” למה הן באות? ולמה מתנפלים על האכרים?
בעברי במושבות הגליל, ספרו לי שכל הפועלים הבאים שמה, באים במחשבה תחילה על מנת להתאכר, ויען שיק“א חדלה בזמן האחרון לתמוך בהם ולתת להם את היכולת להתאכר, עוזבים הם את הארץ. וב”הפועל הצעיר" אני קורא שכל הפועלים הבאים לארץ-ישראל, באים על מנת להיות ולהשאר פועלים, ושואל אני אתכם: עם מי האמת?
האמת היא שהפועל העברי עולה לו לאכר ביוקר יותר מאשר פועל אחר?
הנכון הוא שישנם כרמים שלא דרכה בהם רגל של פועל עברי?"
אלו הן השאלות, לפי דברי כתב אחד ב“האור”, שאחד-העם שאל בעין-גנים את הפועלים אשר התאספו לכבודו. ואם כי מכל אותה הקורספונדנציה נודף יותר ריחו של ה“קורספונדנט” – ריח לא נעים ביותר – ננסה בכל זאת לענות על השאלות, כפי שהורצו על ידיו, כי הרי לא בנוסח העיקר אלא בתמצית, וזו מובנה למדי גם על פי ההרצאה הזאת.
ולא הייתי מזכיר כלל את הקורספונדנט, שאינו מעלה ואינו מוריד לגבי עצם הענין, אלמלא היה זה בפתח-תקוה ואלמלא היה השואל אחד-העם. הפועלים הרי אינם מחויבים להיות כולם בדעה אחת ואינם מחויבים להכין מענה לכל שואל. אותה ההכרה הלאומית, שהניעתם לבוא לא“י ולעבוד בתנאים קשים, נותנת להם די כבוד ואין צורך להגן עליהם בפני מי שהוא. אלא שהענין היה בפ”ת, במקום ששאלת הפועלים היא מורכבה וסבוכה מאד, והשואל היה אחד-העם, שלדבריו מוכרחים אפילו אכרי פתח-תקוה לתת ערך. ואם אחד-העם שאל את הפועלים שאלות והם לא ידעו לענות עליהן, או שהאחד סתר את דברי חברו, הרי שהם נוצחו (לשמחתו של הקורספונדנט) ומי הוא, איפוא, כאן המנצח, אם לא פתח-תקוה?
לשאלה א'.
רבות הן הסבות שבשבילן נוטה האכר לבכר את הפועל הנכרי על פני העברי:
- הפועל העברי עולה לאכר ביותר יותר מהפועל הנכרי. בכונה הדגשתי “הפועל העברי”, ללמדך שרק הפועל העברי עולה יותר ביוקר ולא העבודה העברית. כי אם נחשב את כל הנזק שהפועל הנכרי מביא לעבודה, כמו: השארת השרשים של האינז’יל בתוך האדמה, שבירת העצים – לפעמים מתוך אי-זהירות, ולפעמים בכונה להשחית, המעילה התמידית, גם בכמות העבודה וגם באיכותה, הגניבות התדיריות וכו' וכו' – אם את כל אלה נקח בחשבון, אז בודאי נמצא כי העבודה העברית אינה עולה יותר ביוקר מהעבודה הנכרית. ואולם מכיון שההבדל שבין העבודה העברית ובין העבודה הנכרית הוא, על-פי-רוב, סמוי מעיני האכר בשעת מעשה ומצטרף לחשבון רק לאחר זמן, וההבדל שבין השכר של הפועל העברי ובין זה של הפועל הנכרי הוא גלוי ועומד לעיניו בכל עת ובכל שעה, הרי הוא נוטה להעלים עין מערך העבודה, שאת פירותיה אפשר לראות רק בעתיד ולשים יותר את לבו לשכר העבודה, שאותו הוא צריך להוציא בכל יום.
חזיון מעין זה אפשר לפגוש גם בארצות הקולטוריות ובתעשיה המפותחה, ששבילי תורת הכלכלה יותר נהירין שם. ידוע ומוסכם בהלכות הכלכלה כי הפועל המפותח, שצרכיו מרובים, הוא גם יותר פרודוקטיבי בעבודתו, מבין אותה ומשכללה יותר מהפועל שהתפתחותו נמוכה וצרכיו מעטים. ואף-על-פי-כן נוטים הבעלים בכל העולם לבכר את הפועל הבלתי תרבותי ע"פ הפועל התרבותי, מפני שדרישותיו של הראשון נראות להם ליותר נוחות מאלה של האחרון.
הפועל העברי רוצה להתאזרח במושבה ולהתערב גם בעניני החול וגם בעניני הקודש שלה. ומפני שהשקפותיו של הפועל על החיים הן, על-פי-רוב, שונות מאלה של האכר, כמו שגם גילם ומדרגות התפתחותם שונים, לפיכך הם באים לידי קונפליקטים. גם במלחמה הזאת, מלחמת ההשקפות והדעות, איננה חדשה אתנו: בכל העולם משתדלים הפועלים להשתתף השתתפות אקטיבית בסדור עניני החברה ולהכניס לתוכה מושגים חדשים, והבעלים, עם אלה שעומדים על צדם, נלחמים בפועלים ורודפים אותם. אלא שבארצות אחרות אין המלחמה הזאת יכולה להביא לידי הרחקת הפועלים, כי הבעלים זקוקים לעבודתם; ופה בא“י יכולים הבעלים גם להרחיקם, כי יש להם אחרים, יותר נוחים, במקומם. ואמנם גם הפועלים “היותר נוחים” מכניסים לתוך חיי המושבה “מושגים” אם כי לא חדשים, אך גם לא רצויים ביותר, ובלי כל השתדלות מצדם. ידועה למדי השחתת המדות שהפועלים הנכרים מכניסים לתוך המושבות. אך גם פה פועל ההבדל שבין הסמוי ובין הגלוי לעין: הפועל העברי רוצה, באופן ישר וגלוי ובכונה תחילה, להשפיע על חיי המושבה ולהעביר, ר”ל, את הבנים על השקפות אבותיהם, והפועל הנכרי משפיע, בלי כל כונה ובאופן בלתי ישר, ומעביר את הילדים על מדותיהם. כאן רואה האכר לפניו את “המשחית” והרי הוא נלחם בו ומרחיקו משם, במקום שהמשחית ישנו באמת, אין הוא רואה אותו ואיננו מרגיש בו.
האכר שלנו הוא, על-פי-רוב, יותר סוחר מאשר אכר – סוחר לא רק ביבול נחלתו, כי אם גם בנחלה עצמה: אם למחר יזדמן לו קונה טוב, הרי הוא מוכן ומזומן למכור את כל אשר לו. ותכונתו של אכר-סוחר כזה היא, שהוא שם את כל מעיניו בדברים שתוצאותיהם נראות תיכף לעין ואיננו מתענין ביותר בדברים שתוצאותיהם אינן נראות. ותכונה מסחרית זו פועלת גם כן לא מעט על יחסו השלילי של האכר לעבודה העברית.
ההרגל. לשני דברים הורגלו אכרינו: ראשית – לחשוב כי היהודים אינם מסוגלים לעבודה, והראיה – הם, האכרים עצמם. הלא רובם באו לאחוז באת ובמחרשה ולהיות למופת לעיני העולם, ואעפ“כ לא עמדו בנסיון ונהפכו כולם למשגיחים, או לא משגיחים, על עבודת אחרים – האם אין זה מופת חותך, כי היהודים אינם מסוגלים לעבודה? שנית – האכר שלנו הורגל להיות נוגש ע”פ הנוסחה המזרחית, בבחינת “עבד כי ימלוך”, והפועל העברי מתמלא התמרמרות כשהוא רואה איך נוגשים באחרים ובודאי שלא יתן שיגשו בו בעצמו.
סבות אלו ודומיהן, מהן גלויות ומהן נסתרות, הפועלות לעתים גם שלא מדעת בעליהן, גורמות לזה שהאכר ימאן לתת עבודה לפועל העברי.
ואמנם יש שיקרה גם אשר פועלים מתבקשים באיזה מקום לזמן מה ואי אפשר להשיגם – ואז חוגגים האכרים את חג נצחונם: רוצים אנו לקבל פועלים עברים – ואינם. אבל לטענה הזאת אין כל יסוד. כי אלמלי היו הפועלים באמת מתבקשים, היו תמיד נמצאים לדורשיהם, ומאות הצעירים שעזבו בשנים האחרונות את הארץ היו נשארים בתוכה. אלא שהפועל העברי מתבקש רק במקרים יוצאים מן הכלל, ולמי זה ישנה היכולת לשבת בטל ולחכות למקרה. יש, למשל, מקרים שגם הפועל הערבי מתבקש ואיננו, ואז הולכים האכרים לבקשו בעזה, במצרים ובמקומות אחרים; ולוא היו חוזרים ככה אחרי הפועל העברי, היו בודאי מוצאים אותו תמיד.
ואין אנו רוצים להגיד בזה שאצלנו, היהודים, ישנו פועל אגררי מוכן ומזומן לתפקידו ושצריך רק למצוא אותו, לא. פועל כזה, יודעים אנו, איננו אצלנו במציאות כלל ואנו צריכים רק עתה ליצור אותו, אלא שיחד עם זה יודעים אנו גם כן עד היכן מגיע כוח ההסתגלות אצלנו, היהודים, ביחוד במקום שגם ההכרח להתפרנס מהעבודה וגם מומנטים פסיכולוגיים ידועים פועלים את פעולתם ומחבבים את העבודה של הצעירים הבאים הנה. לדוגמה, יכולים לשמש לנו אותם המעטים שזכו להיות לפועלים בא"י, הרי רובם הגיעו בהתפתחותם בעבודה לידי מדרגה גבוהה מאד. ואלמלי היה האכר משתדל להכניס את הפועל העברי וללמדו, כמו שהוא מלמד את הערבי החדש לעת הצורך, כי אז היה תמיד מוצא די ידים עבריות גם בין אותם היהודים הנמצאים בפנים הארץ וגם בחוץ. אלא שהאכר, כאמור, לא רק שאיננו רוצה לבקש את הפועל העברי, אלא, להפך – משתדל להרחיקו.
לשאלה ב'.
בכלל אין אני מוצא כל סתירה בין הקריאה “כבוש העבודה” ובין אותה העובדה, ששכר העבודה בא“י אינו מספיק לצרכיו של הפועל; כשם שאינני מוצא כל סתירה בין האידיאל להתנחל בארץ האבות ובין אותה העובדה המעציבה שהרבה מהמתנחלים פה מצבם החמרי רופף מאד. כי הרי אותם האנשים שחרתו על דגלם את הלוֹזוּנג “כבוש העבודה”, לא חרתו אותו כתנאי להטבת מצבם הפרטי, כי אם כתנאי הכרחי להתגשמות האידיאל הציוני, בחשבם, שאם אין אפשרות כי העבודה תהיה עברית, אז אין ח”ו כל תקוה לעבודתנו הישובית. הם מכירים, איפוא, את המציאות ומתכונים למרוד בה: או שיש לנו יכולת ליצור ישוב עברי, קטן או גדול, אך בתנאי שיהיה עברי במלוא משמעות המלה הזאת, או שאין לנו יכולת לעשותו לעברי, ואז לא צריך ליצרו כלל, כי כבר נלאינו ליצור בשביל אחרים.
היכן היא, איפוא, כאן הסתירה?
ואולם צריך לשער שלא הסתירה ענינה את השואל הנכבד, כי אם עצם השאלה: אם יכול הפועל בארץ-ישראל להתקים על עבודתו, או לא? ועל השאלה הזאת אפשר לענות רק בקשר עם השאלה הראשונה, לאמור – אם האכר רוצה לתת עבודה לפועל העברי, או לא?
ידוע, כי שכר העבודה בארץ-ישראל הוא קטן מאד וצרכי החיים עולים ביוקר, וקשר מאד לפועל להתקים בשכר זה. ואף-על-פי-כן – פועל שיש לו עבודה תמידית ושהוא מרויח שני פרנקים ליום, היה יכול להתקים על עבודתו, אלמלי אפשר היה לו להשתמש בעזרה הדדית, לאמור: אילו היה מספר הפועלים הקבועים גדול, והם היו יכולים ליסד מוסדות משותפים בכדי להוזיל את צרכי החיים, כי אז היו יכולים להתפרנס בצמצום מעבודתם. בכלל ידוע כי במקום שהפועל נחוץ, שם מבקשים עם הבעלים אמצעים שונים כדי לאפשר לו את קיומו, ובמקום שהוא מיותר – שם אין הוא יכול להתפרנס מעבודתו גם כשהוא משיג אותה.
עד היום שוררים בנדון זה חלוקי דעות בין הפועלים: הללו אומרים כי פועל חרוץ, שיש לו עבודה תמידית במשך כל השנה, יכול להתפרנס ממנה, והללו אומרים כי בשכר מצער זה אי-אפשר להתפרנס. אך האמת היא כי במצב הנוכחי אי אפשר לפסוק כל הלכה. לדוגמה: במשך השנים האחרונות נעשו הרבה נסיונות ע“י הפועלים והסתדרויותיהם ליצור מוסדות שונים להטבת מצב הפועלים – ולא הצליחו. רוב הפועלים חשבו ומצאו כי הסבה לאי ההצלחה מונחת בהתפלגותם של הפועלים למפלגות, והחליטו ע”כ לארגן את כל הפועלים האגרריים בלי הבדל מפלגה לשם עבודה משותפת. למטרה זו נתמנו שני ועדים: האחד ביהודה והשני בגליל. ההסתדרויות הקימות עזרו לבריאה זו ופגשו אותה בשמחה. אבל גם הועדים האלה לא עשו כלום. אפשר אולי להאשימם, שהם לא עשו גם את זה שהיה ביכלתם לעשות. אבל האמת היא, כי לעשות איזה דבר ממשי, שיוכל להיטיב את מצבו של הפועל, ברוב או במעט, אין ביכלתם, גם כשיאמצו את כל כוחותיהם. בשביל שתהיה יכולת כזו דרוש, שלכל הפחות החצי ממספר העובדים שהמושבה מעסיקה, יהיו פועלים עברים שהם קבועים במושבה.
אם בפ“ת, למשל, ימצאו אלף פועלים עברים קבועים, אז יוכלו בודאי ליצור הרבה בשטח העזרה ההדדית ואפשר יהיה להם באופן כזה להתקים בעבודתם. אבל עכשיו, כשמספר הפועלים מגיע שם לפעמים למאה ולפעמים לחמשים, וגם בין אלה יש חלק הגון של הולכי בטל – אעפ”י שבשדות המושבה עובדים מאות ואלפי ערבים – הרי שאין לדבר על עזרה הדדית ועל האפשרות להתקים על שכר העבודה.
לשאלה ג'.
בבירור שאלת הפועלים ב“הפועל הצעיר” נטתה המערכת תמיד לצד אותה הדעה האומרת, כי התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בא“י יכולות להתגשם רק אז, אם הפועל העברי ישאף להשאר פועל. אף-על-פי-כן, בכדי שהשאלה תתברר מכל צדדיה, נתנה מקום גם לדעה שכנגד. ואולם מעולם לא צינה עובדה כזו, “שכל הפועלים הבאים הנה, באים על מנת להיות ולהשאר פועלים”. וממילא מובן, שאין כל סתירה בין זה שכתוב ב”הפועל הצעיר" ובין זה שאחד-העם שמע בגליל, “שכל הפועלים הבאים שמה, באים במחשבה תחילה על מנת להתאכר”. כאן מבררים מה שצריך להיות, וכאן מצינים מה שיש. וצריך עוד להעיר כי אלה שמשמיעים את העובדה האמורה, הם גם מוכיחים בזה: “עם מי האמת”. כי הלא כה דבריהם: “ויען שיק”א חדלה לתמוך בהם ולתת להם את היכולת להתאכר – עוזבים הם את הארץ". לסוף כזה נבאו סופרי “הפועל הצעיר” זה כבר. הם אמרו: “התקוות להתאכר יביאו את הפועלים לידי יציאה את הארץ”. מה שאין כה אם יבואו מתחילה על מנת להשאר פועלים, אז יתמסרו אל העבודה וישאפו להתבסס בה. מי שיוכל באמצעיו הוא להתאכר, זה יהיה אכר טוב, ומי שלא יהיו לו אמצעים – ישאר פועל טוב.
ועוד דבר: גם אותה הדעה האומרת כי הפועל (כמובן שכל זה אמור במי שאין לו אמצעים) צריך לשאוף להתבצר בעבודה ולהתרחק מחלומות על דבר התאכרות, מבדילה בין פועלי יהודה ובין פועלי הגליל, או יותר נכון – בין אותן המושבות המיוסדות בעיקר על משק של נטיעות ובין אלה המיוסדות בעיקר על משק של זריעה. אם בראשונות, שיש להן תכונה קפיטליסטית, אפשר לקוות כי שכר העבודה יעלה עד למדרגה כזו שהפועל יוכל להתפרנס בו גם בהיותו בעל משפחה, הנה באחרונות אי-אפשר להגיד כזאת. ומאליו מובן שבמושבות האלו מוכרח הפועל, אחרי שנים אחדות, לשאוף להתאכרות בצורה ידועה, או לעזוב את הארץ.
לשאלה ד'.
בתשובה לשאלה א' נמצאת התשובה גם לשאלה ד'.
לשאלה ה'.
באמת קשה מאד לענות על השאלה הזאת בצורה זו שהרצה אותה הקורספונדנט. כי מי זה יכול לעשות בקורת כזאת בכדי לדעת, אם “ישנם כרמים שלא דרכה בהם רגל של פועל עברי”. אבל, כפי שאני מבין, מתכון השואל לדעת, אם ישנם אכרים שאינם נותנים עבודה לפועל העברי עפ"י פרינציפּ? ועל השאלה הזאת יכול כל אחד מאתנו, בלי כל חשש שמא יתבדה, לענות: כן, יש ויש. כאלה אפשר למצוא בכל מושבה עברית ומספרם אינו קטן כלל. מלבד כל הטעמים האמורים בתשובה א', שבשבילם ממאן האכר לתת עבודה לפועל העברי, נאחזים בעלי הפרינציפּ לפעמים בטעמים מגוחכים מעין אלו:
“הפועל המסכן אינו יכול להתקים בשכר כזה, ולמה למשוך אותו אל העבודה? טוב שילך לבקש לו איזו פרנסה אחרת, יותר נוחה”. או: “הפועל העברי הוא “גוי” (במובן הדתי) ולמה לי לשלם לו ביותר, בעת שאני יכול להשיג גוי אחר בזול”. או: “טובת הישוב דורשת שהעבודה תעלה בזול, ואם הפועלים העברים מרימים את שכר העבודה, הרי הם מזיקים לישוב”. או: “הפועל העברי הוא סוציאליסט ושואף להתחלק אתי ברכושי”. ואמנם קשה לחשוב כי האכר הוא כל כך תמים, שהוא מדבר את כל זה ברצינות. יותר נכון שבטעמים אלה שלו יש צביעות, והטעם האמתי לפרינציפּ שלהם הוא: הפרוטה. איך שיהיה – ובארץ-ישראל ישנם הרבה אכרים עברים שאינם מקבלים פועלים עברים בפרינציפּּּּ.
אלה הן, בקירוב, התשובות המעשיות שאפשר לתת על השאלות המעשיות של אחד-העם.
עתה ארשה לעצמי להרצות בקצור את ההשקפה של בעלי-הקריאה “כבוש העבודה” על “מעשיותם” של “בוני” הישוב שלנו. ואף-על-פי שאחד-העם לא יראה בהשקפה זו שום חדוש ואולי גם ימצא בה מעין הד קול מהשקפותיו הוא, כמו שגם בשביל “הפועל הצעיר” אין בהשקפה הזאת משום חדוש, כי כבר חזרו עליה סופרים רבים בצורות שונות הרבה פעמים – ובכל זאת, לגבי אלה שאליהם מכוונת הקריאה “כבוש העבודה”, נשארת היא תמיד חדשה ועוד הרבה זמן צריך יהיה לחזור עליה ולשננה לפניהם.
אנחנו היהודים גם זקנו כבר יותר מדי בשביל שנוכל להיות כובשי ארצות באותם האמצעים שעמים אחרים כובשים, וגם אין לנו צורך בכבוש ממין זה. אין לנו לא צי מלחמה ולא מיליארדים, שבכוחם כובשים ארץ, ואין לנו צורך בשוקים לסחורותינו, שלשמן הולכים לכבוש. עמים ההולכים בדרכים כאלה ולשם מטרות כאלו, יש להם הכל בביתם, ולארץ הנכבשה הם זקוקים רק כדי להוציא בה את שארית האנרגיה שבביתם. להם לא איכפת אם הכוח הרוחני של הארץ, המחיה ומקים את תושביה, ישאר אותו של העם הנכבש, ובלבד שתנתן להם דריסת רגל בה למטרותיהם הכלכליות והמדיניות.
לדוגמה: אנגליה כבשה את מצרים כבוש גמור. את הכבוש הזה אפשר לראות בשוקי מצרים, בבתי המסחר שלה, בדרכיה הסלולות, בסדרי החברה והמדינה שלה, בנמוסים החיצוניים של אנשיה ואפילו בתלבשתם; אבל בתכנה העיקרי מצרים נשארה ותשאר ערבית. הקוּלטוּרה החיצונית והקפיטלים שנכנסו אליה מאנגליה הועילו הרבה להגביר את הרוח הפנימי של מצרים: הערבים מקבלים מהאנגלים כל מה שאפשר להם לקבל ומפרים על ידי זה את כוח היצירה שלהם. למרות כל כוחה של אנגליה, לא יכלה ולא תוכל להשליט את רוחה הפנימי במצרים, כי יוצרי החיים הממשיים שלה נשארו תושבי הארץ – הערבים ולא האנגלים.
מכאן, ומעוד דוגמאות ממין זה, אנו למדים, כי הכבוש הפורמלי, הנקנה בכוח של אגרוף, או של כסף, איננו עוד הכל; ערכו חשוב רק בזירה העולמית הגדולה, שבה יכולה כל חיה לנסות את כוחה ולהראות את גבורתה, אבל תוכן ממשי אין בו. כבוש מוסרי אמתי, שבזכותו חיים בני האדם ויוצרים ערכים קולטוּריים, הלזה נקנה רק ע“י האכר ומחרשתו, ע”י הפועל ומעדרו, ע“י הנפח וסדנו, ע”י המורה ובית ספרו, ע"י כל אותם מיליוני האנשים הזורעים בדמעה ובזעה את גרעיני היצירה של החיים הקוּלטוּריים. ואם בעמים גדולים, שלוֹעם גדול ויכלתם רבה, כך – אנו, שמלבד הכוח המוסרי אין לנו ולא כלום ושגם הצורך בארץ מולדת הוא אצלנו בעיקר מוסרי ולא מדיני, על אחת כמה וכמה שאין אנו רשאים ואין אנו יכולים לרכוש לנו ארץ מולדת רק בכסף.
כי, נתאר לנו ששערי ארץ-ישראל נפתחו לפנינו לרוחה, ובמשך איזו עשרות שנים של עבודה אנרגית הצלחנו להטות את לבות הקפיטליסטים העברים שיקנו את רוב אדמת ארץ-ישראל; נתאר לנו גם כן שהקפיטליסטים האלה לא נתנו את כספם סתם, לשם נדבה, כדרך שרבים מהם נוהגים עד עכשיו, כי אם גם באו בעצמם להתישב בארץ, אלא שהאדמה שלהם נעבדת לא בידי יהודים, כי אם בידי עם הארץ – האם תהיה לנו אז הזכות להגיד: שאיפתנו לארץ מולדת נתגשמה? האם לא תהיה האדמה גם אז שיכת יותר לעובדיה מאשר לאלה שקנו אותה בכסף? והאם לא יהיה גם בארצנו שולט החוק, הנהוג בכל העולם, שהרוב בולע את המיעוט?
מלבד זה יש עוד צד אחד למטבע, שהוא אינו פחות חשוב מהראשון. אנחנו הלא שואפים לשוב לארץ האבות כדי לחדש בה את כוחותינו הגופניים והרוחניים, שאבדו לנו בהיותנו גרים בארצות של אחרים. הננו הולכים ומתנונים בכל המובנים, מפני שאין לנו שדה פעולה לעבודה עצמית, ותמיד אנו תלויים בדעתם וברצונם של אחרים הבולעים את כל ישותנו. מאמינים אנו, כי אם נצליח להשיב חלק מעמנו לארץ האבות ולחיי העבודה והפשטות של האבות, אז נבריא על ידי זה את גופו ואת רוחו של אותו החלק, שיוכל במשך הזמן להשפיע מרוחו גם על שאר חלקי העם, או להיות הוא עצמו בבחינת “ואעשה אותך לגוי גדול”.
ומבחינה זו, אם גם נמשיך את התאורה הנ“ל עד הנקודה האחרונה, כלומר – אם אפילו נרשה לעצמנו להאמין בדברים שגם הדמיון אינו סובלם, הרי יותר מתוצאות אפסיות לא נמצא בהם. אם אפילו נאמין, למשל, שהקפיטליסטים יצליחו בכוח הכסף לנצח את הרוב העובד ולהיות לאדוני הקרקע, גם אז לא יהיה לנו כל יסוד לשמוח על זה, שהרי לעם, לשאיפה העיקרית שלנו, אין זה נותן כלום. אולי יהיה לנו בא”י קומץ של סוחרים ביין ובתפוחי זהב במקום הסוחרים בשטרות שיש לנו בחוץ-לארץ, ואולי, במקום ילדים המתחנכים ברוסית, צרפתית ואנגלית בקטנותם ולומדים גם מעט עברית בגדלם, יהיה לנו בארץ-ישראל ילדים מפטפטים עברית בקטנותם וחיים את חייהם החברתיים בגדלם בצרפתית, או בשפה אחרת. אבל יצירה לאומית ותחיה לאומית לא תהיינה כאן.
ומטעם זה אנו אומרים: מושבה עברית אחת, אבל עברית ממש, שהכל בה נוצר ונעשה בידי בניה-בוניה, טובה לנו מעשר מושבות שאת חייהן יוצרים אחרים.
וכאן באים ואומרים לנו: הא תינח במושבות הנוסדות ע"י הקופה הלאומית, שם אפשר להתאים הכל למטרתנו הכללית, אבל במושבות הנוסדות על-ידי אנשים פרטיים, למי זה ישנה הזכות להכריח את הפרט שיוַתר על “חיי השעה” שלו בשביל “חיי-העולם” של הכלל?
ואולם, ראשית – גם במושבות הנוסדות ע“י הקופה הלאומית צריך להשתמש הרבה בקריאה “כבוש העבודה” עד שזוכים באמת לכבשה; כי גם שם יש לנו, לדאבוננו הגדול, הרבה בעלי חשבונות, היודעים להעריך היטב את שויה של כל פרוטה, ומעטים הם מאד בעלי ההרגשה, שידעו להעריך את שויה של הקריאה הנ”ל. שנית – גם “חיי השעה” של הפרט אינם בטוחים ביותר, בעבדו בידי נכרים. ושלישית – יש ויש להעם העברי זכות לא רק מוסרית, כי אם גם יורידית, להכריח את הפרט המתישב בארץ-ישראל שיתחשב ב“חיי העולם” ובאידיאל הכללי שלנו. כי רק בזכות האידיאל הזה ישנה אפשרות לפרטים האלה להתקים בארץ-ישראל. טלו מהם את ההשפעה המוסרית של התנועה הציונית, את כל המוסדות החמריים והרוחניים שנוצרו פה על-ידי התנועה הזאת – ואז יוכרחו הפרטים האלה לקחת את מקל הנודדים בידיהם, ואפילו השוקים ליין ארץ-ישראל שבמצרים ושל תפוחי-הזהב בליברפול – לא יועילו להם הרבה.
ועל יסוד זה אנו מדגישים וחוזרים ומדגישים: תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ-ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה. אם הפועל העברי איננו – צריך לבקשו; אם האכר איננו רוצה לתת לו עבודה – צריך להכריחו.
כיצד מבקשים? – בכל האמצעים ובכל הכוחות, כמו ששואפים אמתיים נוהגים לבקש דבר שהתגשמות שאיפתם תלויה בו.
כיצד מכריחים? אצל עמים אחרים מכריחים בכוח של אגרוף, כמו שהם כובשים ארצות ג"כ בכוח זה. אצלנו היהודים יש רק כוח מוסרי שבו אנו רוצים לרכוש לנו ארץ מולדת, ובו אנו צריכים להשתמש גם בשביל להכריח את הפרט שיתאים את מעשיו לטובתו של הכלל.
תרע"ב.
בין כל החזיונות בלתי-הנורמליים, שישנם בישובני החדש, יש אחד אשר הסימפטומטיות בו מעמידה בספק את כל הסכויים לנו לשלטון עצמי – והוא:
היחס של אזרחי המושבים ל“זרים”, כלומר, למתישבים חדשים שאין להם רכוש במושבה. בכל המושבות שורר חוק ברברי כזה, שכל אלה שאין להם נחלות, נחשבים ל“זרים” ואין להם שום דעה בהנהגת המושבה. ואף-על-פי שלעתים מגיע כמעט מספר הזרים למספר האזרחים, נשארים הם בכל זאת מרוחקים מכל עניני המושבה, וכל אותה התועלת החמרית והרוחנית שהם מביאים – אינה נחשבת לכלום.
והחוק הזה, שהוא כל כך רגיל וטבעי בשבילנו היהודים בכל ארצות פזורנו, אינו טבעי כלל וכלל בארץ תקותנו, והוא מעורר בנו מחשבות מרות מאד בנוגע לעתידנו. שהרי אם עתה, כשהאיכרים מרגישים את הצורך במהגרים חדשים – שבלעדיהם אין קיומם בטוח – הם מתיחסים אל ה“זרים” יחס משונה כזה, אפשר לשער איך היה זה אילו היה לנו כבר ישוב מבוסס עם איזה צל של שלטון עצמי. יהודי ארץ-ישראל היו אז נלחמים אולי באחיהם המהגרים לא פחות ממה שנלחמים בהם בכל הארצות.
ואמנם, הנגע הזה, כמו כל “נגעי הישוב”, יש לו כבר “עבר” והוא הספיק להכות שרשים עמוק, עמוק בלבות האיכרים, ולא בנקל יעלה בידינו לעקרו משרשו. במשך זמן ארוך הורתה הפקידות של הברון הלכה למעשה, שאיש זר כי יבוא למושבה, אסור לתת לו מקום ללון בלי רשותה. החובבים והציונים למיניהם הרגילו במשך שנים רבות את האיכרים לחשוב שהם הנם “בחירי האומה”, שכל העם העברי לא נברא אלא כדי לדאוג להם. משבר כי יבוא על איזו פרדסנים, וירעישו עולמות על זה שהם בסכנה, ופועלים עברים כי יבואו לאותם הפרדסנים לבקש עבודה, אין שום חובה מוסרית עליהם לקבלם. עזרה מדיצינית מחויבה האומה לתת לבחיריה, אולם פועל כשיחלה במושבה, אינו יכול להשתמש בעזרה זו, כי “זר” הנהו. והדברים מגיעים לעתים לידי אבסורד כזה, שנער בן שש עשרה – שבע עשרה שנים, היושב במושבה ומשגיח על נחלת אביו הגר בחוץ-לארץ, מחוה דעה בעניני המושבה, ואיש בא בשנים, שנתן את מיטב שנותיו וכוחותיו בעבדו במושבה – אינו יכול להתערב בהנהגה ואין לו שום דעה בכל עניניה. עד כמה יחס כזה משפיע לרעה על ה“זרים” האלה, היושבים במושבה ועוזרים להתפתחותה – לא צריך כלל לבאר; די לנו לדעת שאחד התנאים הקשים ביותר בשביל השתקעותו של הפועל העברי במושבה הוא היחס הזה. אולם גם ההנהגה עצמה מוכרחה לסבול מזה הרבה. בכל אופן אין היא יכולה להתקדם במידה שזה היה אפשר לה, אילו שיתפה את כל הכוחות הנמצאים במושבה, שביניהם ישנם בעלי מרץ שהיו יכולים להביא תועלת בהשתתפותם.
אך מלבד הסיבות האמורות הגורמות לחזיון זה, פועל לא מעט בכל השאלה הזאת חוסר ההבנה. ובולט זה ביחוד בתקנות שתקנו בנדון זה באחת המושבות, הנחשבת, על-פי איזה משפט קדום, לדמוקרטית. לפני שנה תקנו במושבה הזאת תקנה שכל איש חדש, שגר במושבה שלוש שנים, משתתף מכאן ואילך בהוצאותיה ונחשב לאזרח, בתנאי אם יש לו באותו המקום נכסי דלא ניידי, או, לכל הפחות, אשה. המתקנים חשבו, איפוא, שבתקנתם זו צעדו צעד קדימה (בהשוואה לחבריהם בשאר המושבות) והקלו על הזרים את התאזרחותם. אולם אם ננתח את התקנה הזאת היטב, נמצא שהיא כולה חסרת הגיון גם ביחס ל“זרים” וגם ביחס למתקנים עצמם. כי אם נעמיד את כל הזכויות על התנאי של “רכוש”, הלא אין צורך לחכות שלש שנים, שהרי בעל רכוש מקבל את זכויותיו גם עתה מן השעה הראשונה, ואם כן יוצא, שהתקנה הזאת, הבאה להקל, מחמירה עוד יותר. כמו כן מביא התנאי הזה לידי אותו החזיון שכבר הזכרתיו, כי נער שאין לו עוד שום הבנה בחיים, יכול – כשיש לו רכוש במושבה – לחוות דעה ולהכריע את הכף לצד ידוע, מפני שבתקנה לא נקבע כלל הגיל הדרוש למען יוכל להחשב לאזרח. וכמה מצחיקה היא ההגבלה “אם יש לו אשה”. וכי אפשר להעלות על הדעת שהחברה תענוש את האיש, שלא רצה, או לא יכול לשאת אשה? ואם בכל זאת חשבו את התקנה הזאת לפרוגרסיבית, הרי זה מראה שלא מתוך רוע לב עשו זאת, אלא, פשוט, מפני מעוט התעמקות בכל הענין הזה.
בכל ארץ קונסטיטוציונית דורשים מאת הזר שלושה תנאים עיקריים, שעל פיהם רוכש הוא את הזכויות האזרחיות: א) שיגור מספר ידוע של שנים באותה הארץ, ב) גיל של בגרות, ג) שישתתף בהוצאות הציבוריות של המדינה על-ידי מיסים שונים וכו'. רכוש ואשה אין דורשים בשום ארץ, כי גם זה, שהוא חסר כל אלה, נחשב לאדם, ויש לו רשות לחוות את דעתו, שאינה נופלת כלל בערכה מדעתם של הנשואים ובעלי הרכוש.
אם האיכרים במושבות שלנו חפצים, איפוא, גם הם לעמוד על עיקרים חוקיים, מתוך התחשבות בתנאי המקום, כמובן – לא לשלול בכוונה מאנשים את הזכויות שהם ראוּיים להן בצדק – צריכים הם לבוא לידי מסקנה כזו:
כל איש בגיל הבגרות, הבא לאיזו מושבה ומשתקע בה, צריך כעבור שנה להשתתף בהוצאותיה ולהחשב כאזרח גמור עם כל הזכויות. מספיקה שנה אחת, ואפילו פחות מזה, כדי שהזר יכיר את כל עניני המושבה. מובן שההוצאות צריכות להיות מחולקות לפי ערך צרכיו, הכנסותיו והוצאותיו של כל אחד ואחד, ולא בערך שווה לכולם.
ומכיון שהיחס הזה ל“זרים” הוא, סוף-סוף, נוגע בעיקרו לפועלים, שהם רוב הזרים, רוצים אנו להעיר את האיכרים שיהיו יותר עיקביים ונאמנים לדעותיהם. הם, שהפרזה “מלחמת המעמדות” שגורה תמיד בפיהם בבואם להלחם לפני דעת הקהל בפועלים, צריכים להיזהר על כל פנים שהם עצמם לא ייצרו את המלחמה הזאת. כי, אם עוד לא די ברור להם המושג של “מלחמת המעמדות”, ידעו נא ששלילת הזכויות האלמנטריות מאת הפועלים, היא היא מלחמת מעמדות בצורתה הגסה ביותר, שלא הפועלים יוצרים אותה, כי אם הם עצמם. ידעו נא גם זה, שהיהודי, אשר וויתר בכל הארצות על זכויותיו, לא וויתר מעולם על זכויותיו בארץ אבותיו. וכשם שיש רשות לאיזה יהודי הגר בורשה, או במקום אחר, לחוות דעה במושבה מפני שיש לו שם רכוש, ככה יש רשות גם לפועל, המשקיע בה את כל כוחותיו, לחוות דעה באותם הענינם שבשבילם הוא בא אל הארץ וחי בה.
תר"ע.
זה כשלושים שנה שאנחנו מתעסקים בענייני היישוב בארץ-ישראל, ואף פעם לא התעוררה אצלנו שאלה על דבר הרמת הדגל, גלויו והסתרתו. תמיד, בכל השנים האלו, היה אצלנו הדגל מורם ועומד:
כל מושבה שנבנתה, כל עץ שניטע, כל שעל אדמה שנחרש, נזרע ועובד על ידינו, כל כביש שנסלל בכוחותינו, כל בית-ספר שנוסד, היה עד חי, אשר הכריז על הדגל שעליו אנו חונים. ואפילו באותה התקופה השחורה, בעת ששערי ארץ-ישראל ננעלו בפנינו, גם אז התנוסס דגלנו זה החי לרגלי הרי יהודה והרי כנען, על גבעות אפרים ובין הרי הגלעד, ועמד והעיד על שאיפותינו, עמד והורה על הסיסמה שלנו. ואם הרמת הדגל בפומבי מעידה על כוח מרימיו, הרי היו המפעלים האלה הכוח עצמו, הכוח בצורתו היותר בולטת, שאינו זקוק יותר לעדים וראיות, הכוח שאין בו שום פוליטיקה, שאין לפניו מיסיונרים ואין מאחוריו ציי מלחמה ותותחים, שרק מטרה גלויה וברורה לפניו – עבודה ובנין בתחלתו ועבודה ובנין בסופו. כזאת היתה עבודתנו כל אותן השנים, וכזאת היא צריכה להיות גם עכשיו.
אך הנה, קמה בציוניות תקופה של דבורים וניצחה את תקופת המעשים – ושאלת הדגל נעשתה פתאום לשיחה בפיות אחדים מהעסקנים שלנו בארץ-ישראל. “אם יין-שרף אין לנו, נשוחח על כל פנים על אודותיו” – אומר האיכר הרוסי, והעסקנים הללו רוצים, כנראה, גם כן לשעשע את לבם בשיחות על דבר הדגל במקום העבודה הציונית שאין בידם לעשותה. ואם תמיד ובכל מקום עלולים דבורים יתירים על איזה ענין להשפיל את ערך הענין גופו ולהשכיחו, הנה פה בארץ-ישראל, יכולים הדבורים והמעשים הנפוחים, – שאין להם כל ערך כשהם לעצמם והבאים רק כעין הפגנה, – לגרום לנו הרבה אי נעימות. הקונסטיטוציה התורכית, שפתחה את הפיות והתירה את הידיים של אלה הרוצים באמת לעבוד ולפעול לטובת הארץ, היא פתחה גם את הפיות של נרגנים שונים, הרוצים, תחת מסווה פטריוטי, להפיק תועלת להם עצמם, ומשתמשים למטרה זו בהתנפלות על עמים אחרים, ביחוד – על היהודים. מובן, שכשם שאנחנו מחויבים לקדם את פני הראשונים וללכת איתם יד ביד, ככה אנו צריכים גם להיות מוכנים כלפי האחרונים ולשלם להם כגמולם. אם קום איזה עורך “הכרמל”1, או צורר יהודים אחר, להתגרות בנו מלחמה, לא נתחבא מפניו ובכל תוקף הרגש האנושי והלאומי שבנו נתקומם נגדו. בכלל אין אנו רוצים ואין אנו צריכים להסתיר את שאיפותינו ממי שהוא, כי אין אנו מוצאים בהן שום דבר המתנגד לשאיפת עותומניה המאוחדת. ולהיפך – אנחנו רשאים לדרוש מאת הממשלה התורכית שהיא לא רק שלא תתנגד לעבודתנו בארץ-ישראל, אלא גם תתמוך בה בחומר וברוח, מפני שעבודתנו זו מביאה תועלת לממשלה לא פחות מאשר לנו היהודים. ואולם מתנגדים אנו להפגנות ומילים מפוצצות, שהן נותנות רק פיתחון פה למקטרגים שונים לחשוד בנו במה שאין בנו.
זה הוא הטעם העיקרי, שלנו לכל הפחות, שבשבילו אנו מתנגדים לכל אותה הפומביות הנפוחה, הרגילה אצלנו בכל מקרה קטן, שערכה, בין כלפי פנים ובין כלפי חוץ, הוא תמיד יותר שלילי מחיובי. לא מ“פחדנות” אנו אומרים ככה, אלא משום שדגלנו יקר לנו ואין אנו רוצים להפחית את ערכו. אנחנו פעם הרימונו את הדגל של תחית עם ישראל בארץ-ישראל ואותו לא נמיר ולא נוריד לעולם. תמיד נעמוד על המשמר ונשתדל להשתמש בו באופן רצוי למטרתנו.
תר"ע.
-
עתון ערבי אנטישמי. ↩
(ועידת “הפועל הצעיר”)
המשפט הקלאסי: “להיות או לחדול”, שהתחילו להשתמש בו אצלנו בעת האחרונה לצורך ושלא לצורך, – היה הפעם ה“לייט-מוטיב” של הועידה הנוכחית. ואם כי פתרונה החיובי של השאלה הזאת היה מובן וידוע עוד בטרם נשאלה, כדאי לנו בכל זאת לעמוד קצת על החזיון הזה ולבררו, משום שחזיונות כאלה עלולים להשתנות בחיינו תמיד. כל זמן שנהיה נתונים בין תקוה ופחד, בין אמונה וספק, כל זמן שלא יתגבר בתנועתנו הצד החיובי על השלילי ויקרב אותנו יותר אל המטרה, או עכ"פ אל האמונה בהשגת המטרה בזמן מן הזמנים, ימצאו תמיד בינינו רבים אשר, ברגעים קשים, בעת שהסבלנות מתפקעת ואין עוד כוח לשאת בעול, ישאלו שאלות כאלו, המערערות עד היסוד את כל הבסיס שעליו אנחנו עומדים. והלכך חשוב לנו להדגיש בכל פעם ולחזור ולהדגיש את היסוד העיקרי, את הגרעין, הנותן זכות קיום להסתדרותנו, גם אם הרבה מחבריה יתיאשו מאפשרו התגשמותו. כי כל רעיון שהוא אמתי ביסודו, אינו חדל להיות אמתי גם בעת שרבים הם הכופרים בו.
בתנועתנו הציונית, שבכלל מרובים בה גורמיה הסוביקטיביים על האוביקטיביים, רגילים מאד משברים תמידיים המתבלטים מדי פעם בפעם, כשהרצון האישי הולך ונחלש על-ידי עיפות, והמכשולים המונחים על דרכנו מתגלים לפנינו בל מוראם. וכמו בשלם, בכל התנועה הציונית, ככה גם בחלקיה – במפלגות ובאגודות שלה, מגיעים לעתים ימים רעים, ימים, שהספק ביחס ליכולת מתגבר על הרצון, וחבריהן נושאיהן מתיצבים פתאום לפני שאלה: להיות או לחדול, כלומר – חדלים למצוא את זכות קיומם בהם בעצמם, ברצונם ובמרצם, ומתחילים לבקשה בתנאים העומדים מחוץ להם, שהם מיוסדים יותר על ההגיון של החיים. וכמקרה הזה קרה גם בהסתדרותנו: הסיסמה של “כבוש העבודה” שחרתה הסתדרותנו על דגלה, ושיותר ממה שהיתה חרותה על הדגל, מבוססת על יסודות עיוניים, היתה חרותה בלבבות ובהכרת נושאיו, – החלה מעט מעט להטשטש עי“ז שנושאיה הראשונים עיפו ונחלשו ואחרים, למלאות את מקומתיהם, לא באו. ה”תנאי ההכרחי להתגשמות הציונות", שהציגה הסתדרותנו לפניה ושקיבלה עליה למלאותו, לא היה – ככה בכל אופן האמינו חברינו – תנאי התלוי בגורמים ידועים, שהם קשים ורחוקים מהמציאות, כי אם תנאי, העומד מוכן לפנינו ובידינו למלאותו:
הרי לפנינו, מצד אחד, עבודה עברית בידי זרים, הרי לפנינו חזיון, שאין דוגמתו בשום אומה ולשון, כי עם הולך לרכוש לו ארץ מולדת ובונה ויוצר הכל בידי אחרים, מתנגדים טבעיים לו, שסוף-סוף יהיו גם היורשים של אותו הבנין, והרי לפנינו, מהצד השני, אלפי צעירים עברים, שנלאו נשוא את חיי הגלות, את חיי השפלות והבוז שעל שולחנות זרים ושואפים לתחיה, ליצירה עצמית. יבואו נא, איפוא, כל הצעירים האלה ויקבלו עליהם למלאות אחרי התנאי ההכרחי להתגשמות הציונות. ואלא מאי, האיכרים אינם רוצים לתת עבודה לפועלים עברים? תנאי העבודה קשים קצת? לא בכל ימות השנה אפשר להשיג עבודה, וגם כשישנה, אין שכרה מספיק לצרכיו של הפועל? אבל – ראשית, הרי כל הפרובלימה הציונית אינה קלה ביותר ודורשת קרבנות גדולים – ומי הם המסוגלים ומחויבים להביא קרבנות בעד התנועה הזאת אם לא הצעירים? ושנית, גם את התנאים הקשים שבעבודה אפשר יהיה להקל הרבה על-ידי פעולה משותפת: אפשר יהיה ליצור מוסדות משותפים בשביל הפועלים, שעל-ידי זה יעלו להם הצרכים בזול יותר; אפשר יהיה ללמוד עבודות ביתיות שונות, שתבטחנה את הפועל בעבודה גם בעת שהיא חסרה בשדה, ואם אי-אפשר תיכף להרים את שכר-העבודה, הרי אפשר ואפשר, על-ידי פעולה מאורגנת, להתאים את מחיר הצרכים, לאמור – את הוצאותיו של הפועל, לשכר העבודה. ממילא יצא גם, שאם הפועל עברי לא ידרוש שכר יותר גדול מהפועל הזר, יסכים סוף-סוף האיכר לבכרו על פני האחרון. ולכשיתמחה הפועל העברי בעבודתו, יוכל אז להרים את מחיר העבודה, מפני שעבודתו, גם בכמותה וגם באיכותה, תהיה שוה יותר מעבודתו של הנכרי.
ככה האמינו חברינו הראשונים לפני חמש שנים ובאמונתם זו לקחו, מצד אחד, את המעדר בידם, למען כבוש את העבודה, ומהצד השני הלכו ויצרו את ההסתדרות שתעודתה היתה: להרבות, ע“י תעמולה, את מספר אוחזי המעדר, שיהיו תמיד זורמים אל הארץ כזרם הנחל שאינו פוסק, ולבצר את מצבם של אלה ע”י יצירת תנאים נוחים בשבילם. להסתדרות היו, אמנם, עוד תפקידים, כמו: הפצת השפה והספרות העברית, הלאמת הסביבה, הכנסת יסודות ומושגים דימוקרטיים במוסדותינו הלאומיים ובכל הסביבה העברית, אך כל אלו היו מובנים מאליהם – העיקרים המודגשים, שבשבילם נוצרה ההסתדרות, היו: התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי.
אולם ימים עברו והיו לשנים – והמטרה, שהציגה לה ההסתדרות, נעשתה לא כל כך פשוטה וקלה כמו שחשבו מראש, כי אם מסובכה וקשה מאד. בה בשעה שהעובדים עצמם הצליחו להעלות את מחיר העבודה כמעט לכפלים ממה שהיה לפני חמש שנים, לא הצליחה ההסתדרות, – שתפקידה העיקרי היה לבוא לעזר לפועלים ולהוזיל את מחיר צרכיהם – ליצור אף מוסד כלכלי אחד, שימשיך את קיומו זמן ארוך ויביא תועלת שהיא, אע“פ שהצליחה ליצור מוסדות קולטוריים ולעבוד עבודה רוחנית פוריה ומועילה. בה בשעה שהרעיון כבש את לבות האיכרים והם התחילו לבקש את העבודה העברית – למרות מה שמתחילה צחקו לה ובטלוה – לא הצליח לחדור לתוך לבות הצעירים, אשר בהם בטחנו ביבואו לכבוש את העבודה. במלים אחרות: דווקא התנאים החיצוניים, שנראו לנו לקשים ביותר לנצחם, הללו נשתנו, ואותם התנאים שהיו תלויים ברצון ה”עולם" וה“כובשים”, או בעבודת ההסתדרות – הללו לא הצליחו כלל וכלל.
החזיון המפליא הזה, כי סיסמה ידועה של איזו מפלגה תנצח את מתנגדיה ותכריח אותם להודות בה ויחד עם זה תרפה את ידי מחזיקיה – החזיון הזה הוליד עוד לפני שתי שנים תסיסה גדולה בין חברי הסתדרותנו והכריח אותם לבקש את הסבות וגם אמצעים להרחקת הסיבות הללו. ואז נולדו בהסתדרות שני זרמים, אשר בעמדם שניהם על סבה עיקרית אחת, בקשו לה פתרונים בשני דרכים שונים זה מזה תכלית שינוי. שניהם הודו, כי נפילת הרוח בין מחזיקי דגלנו באה על-ידי זה שנשארנו בודדים במחננו וכוחות חדשים מן החוץ, לחזק את שורותינו, אינם באים. אולם מכאן ואילך נפלגו הדעות: הללו אמרו כי מאחר שהתנאים האוביקטיביים של הארץ מתחילים להיות נוחים לכבוש העבודה, הרי שיש לנו לא רק הרשות, כי אם גם החובה לפנות בתעמולה ישרה להמוני העם, הסובלים בגלות דחקות נוראה, שיבואו לכבוש אותה. והללו, והם היו במובן ידוע המנצחים, אמרו, כי תנאי העבודה טובים אמנם משהיו קודם, אך הם הוטבו רק במדה כזו, שאנשים מסורים לאידיאל ומוכנים להלחם בעדו יוכלו לעמוד בהם; לא כן המוני העם, כלומר – אנשים, המבקשים בעליתם לארץ את פתרונם הפרטי, ואין להם עסק עם אידיאלים ועם קרבנות בעדם, הללו לא יוכלו עוד לעמוד בפני התנאים האלה. ומכיון שכך, הרי שאנחנו צריכים להקדיש את כל כוחותינו, מצד אחד, להכשרת התנאים בפנים הארץ, ומהצד השני – להכשרת הלבבות לשם הרעיון, שזאת היא אמנם ג"כ תעמולה, המכוונת כלפי צד אחר – כלפי אנשים אידיאליסטים, שלא התנאים הטובים של העבודה יעלו אותם אל הארץ, כי אם ההכרה העמוקה בצורך של העליה הזאת.
בינתים עברו עוד שתי שנים. שני הזרמים האמורים התפשרו במידה ידועה ובאו לידי הוכחה ש“גם מזה וגם מזה אַל תנח ידך”. אולם למעשה לא נעשה כלום לא בשביל ההתבצרות ולא בשביל ההתרבות, לא בנוגע להמוני העם ולא בנוגע לאידיאליסטים. למעשה פעלה אי-ההתרבות על אי- ההתבצרות וכן להפך, ושתיהן יחד – מוצאן מעיפות, מחוסר כוחות, ותולדתן – עוד פעם עיפות וחוסר-כוח. מפני שלא באו כוחות חדשים לחזק את השורות, והמעטים שהיו מקודם הלכו ונדלדלו, לא היתה אפשרות לבצר ולא היה גם את מי לבצר. וכן להיפך, מפני שהכוחות שישנם יגעים ומיואשים וקיומם בארץ תלוי בנס, לא היה די עוז לקרוא עוד לחדשים. “צבת בצבת עשויה”, הסבה מתחלפת במסובב וחוזר חלילה, ושניהם יחד הציגו עוד פעם את ההסתדרות לפני שאלת הקיום, והועידה הנוכחית צריכה היתה למצוא את פתרונה.
כאמור, היתה ידועה התשובה החיובית עוד בטרם הוצגה השאלה, ואחרת אי אפשר היה, כי מאחר שמצד אחד הובררה למדי הסיבה העיקרית שהביאה אותנו לידי מצב זה – לאמור – הלאות, שבאה מתוך חוסר כוחות אנשים אשר להתרבותם קוינו; ומהצד השני לא העזו העיפים והיגעים האלה לפקפק אף רגע בקדושת הרעיון, שההסתדרות חרתה על דגלה – הרי שאין כאן מקום לשאלה של קיום, ויש רק מקום להתאזרות הכוחות ולבקשת אמצעים במה לחזק אותם יותר ויותר. אולם נחטא לעצמנו אם נאמר שהועידה הזאת חידשה איזה דבר שלא היה ברור לנו קודם. אנחנו תמיד הדגשנו שהרעיון של כבוש העבודה, בה במדה שהוא תנאי הכרחי להתגשמות הציונות, הוא גם מותנה מזו האחרונה. וכשם שהתנועה הציונית אינה שאלה של אדם זה או אחר, המאמין או המתיאש, ככה גם הרעיון של כבוש העבודה אינו שאלה של צעירים אחדים שעיפו והתיאשו, כי אם שאלה כללית לאומית, אשר עוקצה ילך ויקטן בה במדה שהעבודה העברית תתרבה בארץ וידים עבריות תחסרנה, ופתרונה החיובי יבוא יחד עם פתרון הציונות כולה.
אנחנו גם זאת ידענו, שלא כולם, ואף לא רובם, מכל אלה האוחזים עכשיו במעדר, ישארו פועלים, כי כל זמן שהקפּיטל העברי לא יתבצר בארץ, לא יוכלו גם הפועלים להתבצר בעבודה באופן טבעי, ואפשר מאד שהפרוץ יהא מרובה על העומד, שאלה יבואו ואלה יעזבו וחוזר חלילה. אולם יחד עם זה אמרנו, כי בהתחלת עבודתנו אי אפשרית תנועה טבעית וזקוקים נהיה למחנה גדול של חלוצים, אשר יזרמו תמיד אל הארץ לעבוד בה עבודת העם. ואם גם רבים מהם יתעיפו הנה חלק גדול גם ישאר ויתפתח מעט מעט, יחד עם התפתחות התנאים החיצוניים, וישאר בעבודה. ולפיכך לא היתה לנו כל רשות לשבת ולבכות את העוזבים והמתיאשים, כי אם לשים את כל לבנו אל ריבוי הכניסה, שעל ידיה תתמעט ממילא גם היציאה. וכשם שאין אנחנו מבכים את האיכר העוזב את הארץ ואיננו באים עי“ז לכפר בעיקר של כבוש הארץ, ככה אין הרעיון של כבוש העבודה נפגם עי”ז שצעירים אחדים עיפו בעבודתם. רעיון איננו נמדד בהתיחסותו של פרט זה או אחר אליו, כי אם באמת האוביקטיבית שבו, והאמת האוביקטיבית אומרת, כי “תנאי הכרחי להתגשמות הציונית – התרבותו של הפועל העברי בא”י והתבצרותו בכל ענפי העבודה". ומי שמאמין במציאת אמצעים להתגשמות המותנה – צריך ומוכרח גם להאמין במציאת אמצעים להתגשמות התנאי.
את כל זה לא חידשה הועידה הנוכחית. אך היא, בהדגישה שוב את העיקרים האלה דווקא במצב של תסיסה ובהטילה חובה על האורגנים הרשמיים של ההסתדרות שישתדלו ע"י תעמולה רחבה למשוך כוחות חדשים לעבודה – הראתה לנו, שלמרות העיפות עוד לא חולל הרעיון בלבות חברינו. עוד יש הרבה זיקים תחת גל האפר של היאוש שתקף אחדים מחברינו, והזיקים הללו הם שנותנים אומץ להסתדרות להמשיך את עבודתה ביתר מרץ גם ברגעים של קפאון כללי ולקוות לימים יותר טובים.
תר"ע.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.