מן הראשונות

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

חשוב את דרכך

מאת

יוסף אהרונוביץ

ימות גשמים קשים היו אז, בשנת תרס"ו, עת בואי לארץ, ומעיר חוף אחת לשניה טולטלתי בעגלה שלושה ימים. העגלון, יהודי רומיני מראשוני המתישבים במושבה שומרונית אחת, הושיבני על ידו וכל הדרך לא פסק פיו מן הדבור, שהיה חציו מוקדש לסוסים, שיהיו טורחים ומושכים את העגלה ברפש, וחציו לי, החדש, שזה עתה בא לארץ.

– לשם מה אתם באים עתה הנה, והיכן הייתם “אותם הימים”?" – שאל – מביט אני עליך, על צוארונך המגוהץ, שאינו מעיד על כוח יתר, ושואל את עצמי: מה יעשה ברנש כזה כאן? אז, בימי הפקידות של הברון, היו מביאים בכל יום שישי מהעיר למושבתנו עגלה טעונה ארגזים מלאים מג’ידיות ומחלקים לכל. אילו באתם אז, הייתם יכולים גם אתם “לעשות חיים”. מי דרש אז עבודה? פקידי הברון, כ“אנשים מלומדים”, הבינו יפה שיהודי לא נוצר לעבודה קשה. עבודת אדמה היא ענין לפלחים ולא ליהודים. ומי שידע להתהלך עם הפקידות כראוי, הצליח לצבור הון. הפקידות דאגה גם לדור הצעיר והשתדלה שבנינו לא ישארו כאן. ובאמת שלח אלוהים את בנינו למחיה לפנינו: הם התפזרו לכל ארבע כנפות העולם ושם הצליחו ו“עשו חיים”. ועתה, כשהברון התחיל לקמץ בתמיכה ופרנסתנו העיקרית נשארה תלויה בחסדי ה“חרתים” הערבים, אנה היינו באים, לולא התמיכה שאנו מקבלים מבנינו אשר במרחקים.

עתה צא וחשוב: בנינו שנולדו כאן, שהורגלו באקלימה של הארץ ובדרכי חייה, לא ראו לפניהם אפשרות להשאר בה, ואתם, בני אקלים אחר והרגלי חיים אחרים, ונוסף לזה עוד “חכמים ונבונים” כולכם, דורשי דרשות בעברית ו“מתקני עולם” – אתם מאמינים שתוכלו להסתדר בארץ?

מה תעשו כאן? האמנם תעבדו כל עבודת פרך כמו הערבי ותתקנו בזה את העולם? אתה צוחק, ורואה אני בך, שהנך מבטל את כל דברי בלבך. אין דבר. אם נפגש בעוד שנה, תהיה אתה מדבר ואני אשתוק. אך מובטחני בך, שלא נפגש עוד. שלא יעבור זמן רב ואתה, וכל אלה מחבריך הבאים עכשיו בהתלהבות רבה לעבוד, תבינו, סוף-סוף, שמקומכם לא כאן. באמריקה, באוסטרליה, או באפריקה – שם, אפילו בעלי חלומות כמוכם, שאינם מוכשרים לכלום, יכולים “לעשות חיים”, ולא רק בעברית שלכם, כי הרי שם הכל “סחורה”. אבל פה, מי צריך לכם ולחכמתכם.

חשוב, חשוב, איפוא, את דרכך – ובעוד מועד.

---

ישר אל הענין

מאת

יוסף אהרונוביץ

במוצאי יום בואי ליפו נפגשתי עם חיים – פועל ציון מרוסטוב, לוחם נלהב ב“אחד-העם”, הרוצה, לפי דבריו, לייסד ישיבה בארץ-ישראל בתנאי שהמטבח בשביל בחורי הישיבה ימצא בגולה.

חיים זה סר ליפו – לפי סגנונו – “בדרכו אל הפרולטריון אשר בנס-ציונה” בשליחות הפועלים המוחרמים שבפתח תקוה, הרעבים ללחם וזקוקים לעזרת חברים. דברו היה נחוץ, ומשום כך החליט להגיע לנס-ציונה עוד הלילה. אליו נלויתי ללכת לנס-ציונה, מתוך תקווה להשיג שם עבודה. כעבור חמש שעות של גישוש ותעיה בבוץ, בליל חושך, הגענו בחצות למחוז חפצנו. בחדר הפועלים, שאליו נכנסנו, מצאנו כמה עשרות פועלים, מהם כבר שטוחים על הריצפה ומהם יושבים ומתווכחים. את חיים, כשליח משדה הקרב, קיבלו כולם בהתלהבות והקיפוהו בשאלות משאלות שונות:

מי נספח לאויב, היש נחשלים במחננו, ומה דעת העסקנות הרשמית ביפו, ועוד ועוד. אותי, החדש, קדמו בסבר פנים, שהיה בו מעין שמחה על ש“מחננו הולך וגדל” וגם מעין אזהרה: ראה, אנו עומדים עתה במערכה כבדה ועליך להיות איש חיל.

בינתיים, צץ אי מזה מיכאל הלפרין, שמשום מה התנשק אתי ותיכף לקחני תחת חסותו, לאמור, הראני את השק הפרוש על הרצפה על יד הדלת – שם משכן כבודו ושם יהיה מקום גם בשבילי. “חבל רק שנעליך המרופשות לא תוכלנה לשמש כר למראשותיך, אך לעומת זה מעילך לא רע, והוא יצלח מאד לכיסוי”. אחרי שהסתדרנו שנינו על השק, הוציא הלפרין מארגזו מעט זיתים ולחם ומסר לי, והוא עצמו השתטח וניגש – ישר אל הענין.

והענין הוא פשוט בתכלית: “הרי ידוע שבדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום” – ומכיון שכך, הרי צריך לכוון את מעשינו, צריך להתכונן לקראת הבאות. הוא, הלפרין כבר ניגש למעשה, עוסק הוא עתה ב“פרוֹייקט” על יעור החולות שעל שפת הים, לשם מטרות אסטרטגיות. “היער כשדה מערכה אין לך טוב הימנו: בשעה שאתה, בתוך סבכי היער, מוגן לגמרי מחצי האויב, יכול אתה להפיל משם חללים לאלפים. בייחוד כשהים הוא ברשותך והאניות ממציאות לך את כל הדרוש, ואין עליך לדאוג לצרכי אוכל, הלבשה ונשק”. ממני אין הוא דורש לעת עתה אלא שאתן לו את ידי ואסכים לעצם הרעיון. רואה הוא בי – כה דברו – שאני מוכשר לקלוט רעיון פורה כזה ולהתמכר לו, ולפיכך “נדבק בי מהרגע הראשון”. טובי הפועלים כבר נתנו לו את ידם – על-כל-פנים יתנו לו את ידם, בזה אין הוא מפקפק. “ורשבסקי (עתה יבנאלי) הוא אתי בכל, ככה אני מאמין, כי הוא כלל לא התווכח אתי. אינך מכיר עדיין את ורשבסקי? זהו אותו צעיר, החבוש כובע של בית-ספר ריאלי, אשר התווכח עם החבר חיים. אוהב הוא להתווכח הרבה, אבל הוא צעיר טוב, כולו שלנו” (שלנו, פירושו: שלי ושל הלפרין, שהרי אנו שנינו הננו בעלי פרוֹיקט אחד).

עם קריאת התרנגולים, באשמורה השלישית, נרדמתי ואת ההמשך לא שמעתי. ואולם למחרת, כשנמצאנו שנינו בעבודה, לא חזר עוד הלפרין לענין היער, כי למה לחזור על מוסכמות, בשעה שיש לו עוד כל כך הרבה הצעות ורעיונות חדשים שהסכמתי עליהם נחוצה לו מאד מאד.

---

מרכסיזם

מאת

יוסף אהרונוביץ

בעבודה ממש, עבודה בשדה, התחלתי במושבה אחרת ימים מעטים אחרי עבודתי בהשחלת עלי הטבק בנס-ציונה.

אחרי לינת לילה ראשון במושבה, יצאתי השכם בבוקר לבקש עבודה. (על לשכת עבודה עוד לא חלמנו אז). צעדתי רק צעדים אחדים ונתקלתי על יד בית אחד בחבורת ערבים, ובתוכה שני יהודים, שעמדו וחילקו מעדרים. האחד טעון סל, מזמרה ומעיל גשם וניכר בו שהוא שייך לחבורה ההולכת לשדה – משגיח – והשני לבוש חלוק בית ומראהו מראה בעל בית. אל זה האחרון נגשתי והצעתי לו את שרותי בזו הלשון: בעבודה לא נסיתי עדיין, ומשום כך לא אדרוש כל שכר, אבקשך רק שתרשה לי לעבוד זמן-מה על מנת ללמוד את העבודה. בעל הבית סקרני מכף רגלי ועד ראשי במבט של לגלוג ותמיהה כאחד. אך החליט תיכף לא לסרב, ולא עוד אלא שגם מהר להודיעני, כי לשרות חינם אין הוא זקוק, וכי הוא מוכן לשלם לי מהיום הראשון גרוש אחד יותר מאשר לערבי, היינו שני בישליקים ליום (ערבי קיבל אז ששה גרושים).

המשגיח, יהודי יקר, אשר התפלל, כנראה, בלבו להסכמת בעל הבית, ספחני אליו תיכף ברצון. עוד בדרך הספיק לספר לי בהתרגשות, ובדמעות בעיניו, איך שברח מהישיבה בהיותו עוד נער, על מנת לעלות לארץ-ישראל, איך שהלך ברגל מעיר ליטאית אחת עד אודיסה, כמה יסורים שסבל עד הגיעו הנה, ואחר כך כאן – בתור פועל. בכל הספור הארוך והמענין שלו היה אמנם במקצת מעין הרצון לאמור: אל תתגאו עלינו, גם אנחנו אהבנו את ארץ-ישראל וסבלנו בגללה. אך בעיקר היה בו הרבה מההשתתפות בצער העולה החדש ומהרצון לנחם, לעודד ולקרב. (עד היום כשאני נזכר ביהודי זה, נעשה לי חם בלב. אך נזהר אני מלשאול עליו, מחשש פן אשמע עליו מה שלא הייתי רוצה לשמוע).

המעדר – זה האידיאל של כל עולה חדש אז – לא ניתן עדיין. מלמדי הסביר לי שעלי להתרגל קודם כל לכוף את הגב, מלאכה לא קלה לאיש שלא הורגל בעבודה. מלבד זה – לא נוח להעמידני בעבודה אחת עם הערבים, אשר בוודאי ילעגו לי ויצערוני. לעת עתה – אמר – תעבוד זמן מה אתי: אני ארכיב את העצים ואתה תלך אחרי ותקשור את ההרכבות. תתרגל קצת בעבודה ואחר-כך גם לעבודת המעדר. תקוותי להתחיל היום בעבודת המעדר נכזבה, איפוא, אבל עצם ההבטחה: “לעת עתה” עבודה זו ו“אחר כך” – אחרת, שיש בה משום תקווה למקום עבודה קבוע לזמן רב, מלאה את לבי שמחה, והשלמתי.

עברו ימים, שאת מספרם איני זוכר, והגיע היום המאושר שבו נמסר לי המעדר. הערבים עם המשגיח עברו לכרם אחר של אותו בעל ואני נשארתי בכרם זה יחידי עם המעדר ועם יסורי ההסתגלות הקשים. ובאחד הימים האלה, כשכפות הידיים שלי נמלאו יבלות צורבות, חוט השדרה כאילו התפרק והוציא את הגב משווי משקלו, והלב התכווץ ממכאובים, ניגש למקום עבודתי בחור בריא ומגוהץ (כפי שנודע לי אחר כך – אחי בעל הכרם, שעבד בבנק ציוני, בחוץ-לארץ, ובא לזמן מה להתארח כאן), אמר לי שלום, שאלני לארץ מולדתי ותיכף התחיל לדבר בגנותו של המרכסיזם. מה שדבר, לא שמעתי. כזבוב סתיו טורד עמד עלי וזמזם בלי הרף, והמלים: מרכס, קפיטל, מרכסיזם, עבודה, נשנו וחזרו ונשנו בלי הרף.

“רבונו של עולם” – צעק לבי בקרבי – “מה רוצה זה ממני? מי שלח אותו אלי? מדוע נאחז דווקא בנושא על המרכסיזם ולא, למשל, במחלוקת שבין יעקב עמדן ורבי יהונתן איבשיץ? מדוע זה חושד הוא אותי במרכסיזם ורוצה להוכיח לי את טעותי בזה, ומדוע בחר לו שעה זו ומקום זה?” ובמידה שגדל הכעס בלבי, רבו המכאובים בידיים ובגב – באין לי מוצא להפסיק את העבודה לכמה רגעים ולנוח, זאת אומרת: להפסיק גם את שתיקתי המאומצת ולהסב את פני אל הדובר בי – את זאת אסור היה לי לעשות: יועץ סתרים עמד ולחש לי, שאם רק אפנה את פני אליו, יקרה דבר מה נורא, שלא אוכל אחר כך לתקנו.

המשכתי, איפוא, לעבוד ולשתוק ובעל דברי המשיך לזמזם. אך, סוף סוף, רגז כנראה גם הוא ואמר:

“די לדבר, צריך ללכת”. ובדבריו אלה נמשך יאוש מוחלט, כאומר: אין לבחורים אלה תקנה. דבר והוכח לו כמה שתרצה, והוא בשלו עומד, כאילו לא אליו מכוונים הדברים.

תרפ"ו

---

מכתבים מארץ ישראל

מאת

יוסף אהרונוביץ

1

כן, ידידתי, צדקת: קשה מאד לכם, בני חוץ-לארץ, להבין אותנו, בני ארץ-ישראל – ממה אנחנו מתפעלים ומתרגשים לפעמים. צריך לחיות בארץ-ישראל ברגעי-התרגשות כאלה, לראות, או, יותר נכון, להרגיש את החזיונות המולידים אותם, ורק אז אפשר להבינם. ובלחישה אגלה לך שדווקא ברגעים מאושרים כאלה הנני אוהב להתבודד, להשתמט מההשתתפות בשמחות נפרזות אלה, אשר שכרונן משאיר אחריו, על-פי-רוב, ריקנות נוראה.

שערי בנפשך – מושבה חדשה נוסדה בארץ-ישראל, ובחנוכה חגגו את חג יסודה. היכולים אתם, בני חוץ-לארץ, להבין את השמחה הזאת? היודעים אתם כמה תקוות יש בשתי המלים “מושבה חדשה”? עוד שטח אדמה אחד עבר לרשותנו, עוד איזה יהודים מתנחלים בארץ-ישראל ויוכלו לחיות חיים חפשים, נורמליים, ועוד ועוד. במלה אחת: המערכה שלנו הולכת ומתחזקת; הננו מתקדמים. המבינה אַת עד כמה גדולה צריכה להיות ההתרגשות ברגעים כאלה? והתרגשות של שמחה כזו היתה ב“באר-יעקב” בחנוכה: מכל הפִנות שבסביבות יפו נהרו המונים לראות במחזה הזה: זקנים וזקנות, נערים ונערות, ילדי בתי-ספר עם מוריהם, וכולם, בשירים בפיהם ובדגלים בידיהם באו למקום המחזה. והשמחה גדלה כל כך, עד שגם “המתים” קמו מקברותיהם לשמוח – גם אלה הזקנים, אשר רוח היאוש כבר אכל אותם – גם הם לא יכלו בעת ההיא לעצור ברוחם ולא להשתתף בשמחה הגדולה הזאת. ורק אנוכי לא השתתפתי בה, ומצטער אני על זה. מי יודע, יוכל היות שהשמחה הזאת היתה נוסכת גם עלי רוח שכרון לזמן ידוע, ולא היה אז אולי מקום לכל הפקפוקים וספקות המרעילים כל כך את החיים.

והספקות רבים הם ומרים: היוכל שטח קטן כזה לכלכל כל כך הרבה נפשות, היוכלו האיכרים העניים האלה לשאת את ההוצאות הגדולות? האם אפשר למתישבים חדשים להתקיים בלי אמצעים, בלי נסיון ובלי אדמה במדה מספקת? האם אין זאת חורבה חדשה, אשר תפרפר בין החיים והמות שנים אחדות, תיגע את כל המוסדות בתלונותיה ותביעותיה, עד שסוף-סוף תרד מעל הבמה ותביא רק יאוש לאחרים? האם אין זה מקום חדש בשביל העבודה הערבית? ומה קשים עלי הספקות האלה. מה מאד הייתי חפץ גם אנכי לשמוח בעת כזאת, עת הווסד ישוב חדש. כי זה שנים אחדות שלא נבנתה כל מושבה יהודית בארץ. ובמשך הזמן הזה הקימו להם הגרמנים מושבה של ששה-עשר אלף דונם. הם, כפי הנראה, יודעים כמה אדמה דרושה כדי שהמושבה תתקיים ותתפתח. ומתכוננים הם, כפי שאומרים, לבנות עוד מושבה. ויותר ממה שלא נעים לך לשבת בחבוק ידיים, לא נעים לך לראות איך שהאחרים עושים. מה לעשות, וכך הוא דרכו של האדם. וכשזכינו גם אנחנו לבנות מושבה חדשה, צריך הייתי, לכאורה, לשמוח שמחה שלמה. אך איזה יתוש בא ומנקר במוחך ומגלה לפניך את כל גודל התהום הרובצת מתחת לבנין החדש, ושכר כל השמחה איננו שווה בהפסדה.

אַת מאשימה אותנו, הצעירים החדשים, באמרך שהראשונים לא התפלספו הרבה, לכן יצרו איזה דבר, ואנחנו מבקרים יותר מדי, ועל כן איננו יוצרים. לדאבוני הגדול, הנני מוכרח להודות שצדקת בדבריך. אין אנחנו, הצעירים החדשים, יוצרים כלום בארץ-ישראל. ועל זה ודאי שאנו מצטערים, אך מה לעשות, האם אפשר לנו עתה, אחרי כל מה שעבר על תנועתנו במשך זמן קיומה, להיות בעלי-הזיה כראשונים? האם אינך יודעת שגם להזיותיהם של הראשונים לא היה מקום, לולא אותו הנדיב, שבא עם מיליוניו והשחיתם, מצד אחד, אך מהצד השני עשה מהזיותיהם דברים של ממש? עכשיו, כשהנדיבים אפסו מעולמנו ושיטתם גם כן פשטה כבר את הרגל, נשאר, איפוא, מקום להזיות רק בדמיון, אבל לא במעשה. במעשה עלולות הן רק לקלקל ולא לתקן. הלחנם עברו עלינו עשרים וחמש שנים של עבודה ישובית בארץ-ישראל? תקופה של ברון, של “שלוחי-עם עני”, ושל איור הכניסה. תקופה של “פועלים בארץ-ישראל” ושל יציאה בהמון מארץ-ישראל לכל ארבע פינות העולם ותקופות של כניסה בחשאי ויציאה בקולי קולות.

האם מכל אלה לא נלמד כלום? לא, ידידתי, קשה לכם בני חוץ-לארץ, להבין את שמחותינו, אך עוד יותר קשה יהיה לכם להבין את ספקותינו. לכם יש מונח אחד ופסימיזמוס שמו, ואותו אתם מיחסים לכל שואל ומפקפק, אך אינכם מבינים את ספקותיו ושאלותיו של המאמין.

תרס"ח

2

ידידתי.

ועוד פעם הנני הולך שמה, להמבורג, לקונגרס התשיעי. למה? בשביל מה?

שימי לב, ידידתי, ושמעי מה שאספר לך:

זה היה לפני שתי שנים, ואני אז עובד הייתי במושבה היפה ביותר בארץ-ישראל – ככה, לכל הפחות, נדמה היה לי, אף-על-פי שחברי, אשר עבדו במושבות אחרות, היו חולקים בזה עלי וכל אחד מהם היה משתדל להוכיח, כי המושבה שלו היא היפה ביותר. אך זה לא נוגע לעניננו, העיקר – עבדתי. והעבודה בימים ההם עוד קדושה היתה; אותה הבריאה שקוראים לה עכשיו יאוש, עוד טרם חדרה לתוך מחננו, והצער הטבעי שבעבודה היה מהול באיזה מין עסיס מתוק, מעין אותה המתיקות שבתוגת הכלה ביום חופתה.

יש שאתה שקוע כולך באיזו הרהורים על עבר רחוק, או עתיד מטושטש ומעורפל, והנך שוכח לגמרי בהווה. עץ נופל תחת ידיך, עץ אחר עץ מזדקף, מישר את קומתו, ואתה קופץ מהאחד לשני, גוזר את זה שנגזר עליו להגזר, סומך את זה שזקוק למשען, חותל בחתולים וכורך בגמי כל פצע לבל יתקרר. כאומנת ביונק הרך אתה מטפל בכל אלה, וככל שדמיונך הולך ומתלהט, כן נעשית עבודתך מהירה יותר, אין אתה מרגיש לא בזמן, לא במקום, ואף לא באדונך המסתתר מאחוריך במרחק צעדים אחדים ומשגיח עליך שלא תגזול ממנו איזו רגעים מהשעות המכורות לו.

אך יש ואתה מרים את עיניך אל המרחביה המשתקף מבין העצים, מסתכל בהוד שבנצח אשר מסביבך, ובלבך מתחיל תוסס איזה צער, איזו געגועים. מתבטל הנך בפני ה“אין סוף” – ושוכח את עבודתך. רגע – ואדונך מופיע לנגד עיניך. פקעה סבלנותו, אין הוא יכול לראות איך שאתה מתבטל מהעבודה – והנה גז הכל וחלף כלא היה. אין דמיונות, אין געגועים, אין חלומות – הכל התנדף עם הופעתו של “בעל הבית” הפרוזאי הזה. שוב השמש בוערת בלי רחמים, ואתה מתנהל בכבדות טעון חבלים, סמוכות, גמי ומטליות – הידים מתנפחות, הברכים כושלות והעייפות משתפכת בגופך.

ילדות נזרקה אז בנו ואנחנו האמנו – האמנו בכל, והעיקר – בעבודה. בה, בעבודה, מצא כל אחד מאתנו את מבוקשו: האחד – את השירה שבחיים, והשני – את הצער שבהוויה. זה ראה בה “תקות-עם” והשני – מזור ומרפא לנשמתו הוא. ורק אלוהי המזרח יכול היה להרגיש ולהבין אותה השירה העצובה, שהיתה מתפרצת פעם בפעם מלבות אחדים מאתנו, בשובנו מהעבודה.

ילדות נזרקה אז בנו, ומה נעימה היתה הילדות הזו בשבילנו, חניכי הגיטו ומשוללי הטבע.

לכל שיר, שהתפרץ אז מלבותינו מתוך צער נסתר, שמענו תיכף את הד ההרים עונה לעומתנו וכאילו אומר: שובו, שובו אל הטבע, כי בו, ורק בו, תמצאו מזור ומרפא לנשמתכם העלובה ולגופכם הרצוץ.

ואנחנו עבדנו. הוי, מה קשה ומה נעימה, מה מיגעת ומה מרגיעה היתה העבודה בשביל עצבינו הנרגזים.

ובאחד הימים הגיעה אלינו פקודה מיפו, מקום הארג של העסקנות הציבורית, להתכונן לבחירות אל הקונגרס השמיני, העתיד להיות באחד מחדשי הקיץ, בארץ השפלה בהאג. אנכי הייתי אז בעל שתי עטרות: פועל במקצת ועסקן במקצת, ולפיכך נתנו חברי בי את עיניהם לבחור בי בתור ציר.

כי על במת הקונגרס צריך להופיע מצדנו דווקא פועל – בזה לא פקפק אף אחד מאתנו, כשם שלא פקפקנו כי אותו הנבחר, בהופיעו שם, יהפוך את כל מהלך הקונגרס מן הקצה אל הקצה. צריך היה בעיקר להכין דרישות במספר רב עד כמה שאפשר והוא, כלומר, הציר, כבר יעשה הכל. בי התחילו פתאום להתעורר ספקות מספקות שונים: ראשית, וזהו כמובן העיקר, אולי לא יבחרו בי כלל. שנית, מי יודע אם אוכל להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע שלי ולהכנע לדרישות, שאחרים ישימו בפי; ושלישית, במה לנסוע? מילא, הוצאות הדרך יוכרחו להמציא לי, אבל האג הלא איננה מושבה. כדי לנסוע לשם דרושות גם נעלים אחרות וגם חולצה חדשה, ומאין אקח את כל אלה? והנה הגיעה, לבסוף, השעה, שאנחנו התאספנו ביפו כדי לדון על הדרישות ולבחור בציר.

איני זוכר בדיוק את מספר הדרישות, אך זוכר אני שמספרן היה גדול מאד, שכולן נתקבלו, ושגם אני הסכמתי להחלטת הרוב. כשבא הרגע שהתחילו לפשפש במעשיהם של המועמדים ולגלות את מעלותיו ואת חסרונותיו של כל אחד, הוכרחתי לעזוב את אולם האספה, כדי לתת אפשרות לכל אחד לדבר עלי כרצונו. רגעים אחדים נמצאתי בין תקוה ופחד, עד שהדלת נפתחה ועל-ידי אחד מהמצדדים בזכותי נתבשרתי כי משפטי נחרץ לזכות – והרי אני הציר לקונגרס השמיני העתיד להיות בעוד שלשה חדשים.

בפעם הראשונה נבחרתי אז כציר לקונגרס, ודווקא מארץ-ישראל, מההסתדרות הראשונה בארץ-ישראל. בלב מלא שמחה שבתי למושבה.

לא ארכו הימים והבוחרים שלי מצאו כי עלי להתקרב קצת אל העולם העסקני לבל התראה שם חס-ושלום כבן כפר, שלא ראה את העיר מימיו. הוציאו אותי, איפוא, מהמושבה ליפו והתחילו ללמד אותי פרק בהלכות עסקנות – כלומר, לקרב אותי שוב לאותו העולם שכל כך שנאתי אותו, ושרק הודות לשנאתי אליו ברחתי אל הכפר ושקעתי בעבודה. כי העסקנות אצלנו הלא אינה זו שנוצרת על-ידי צרכי החיים ויונקת ממקורם, זו העסקנות העלולה להרים אותך לידי מדרגת גבור, יוצר, או נבל יוצא מן הכלל, אשר גם באופן הראשון וגם בשני יכול אתה לגלות את כל אישיותך, את כל האדם והחיה שבך. העסקנות שלנו היא פעוטה, ריקה, ואיננה נותנת כלום לא לך ולא לאחרים – עסקנות לשם עסקנות ולא יותר. לפיכך שנאתי אותה.

כשאני נזכר עכשיו, אחרי עבור שתי שנים, באותו הפרוזדור היפואי שבו התחנכתי ששה שבועות לפני נסעי אל הקונגרס, מבין אנכי כמה צדקו בוחרי שהעבירוני ליפו. מאמין אני כי לולא הפרוזדור הזה, לו נסעתי ישר מהמושבה אל הקונגרס, אילו נפלתי פתאום מהעולם התמים של העבודה לעולם המזויף של העסקנות הקונגרסית – ודאי שהייתי בורח משם עוד ביום הראשון.

התרצי לדעת, ידידתי, מה שראיתי שם? – את זאת לא ספרתי אפילו לבוחרי. הם אמנם הכריחוני, הוכיחו לי באותות ובמופתים שאני מחויב לספר להם, כי על כן בחרוני, אולם אז עוד רגיל הייתי לשמוע יותר למה שיגיד לי לבי מאשר לתביעות, חובות, דרכי נמוס ועוד.

ומה יכולתי לספר להם?

האספר להם שאני הלכתי למקום “בית-היוצר לנשמת האומה” ומצאתי את הנשמה גוססת. הלכתי למקום ארג התחיה וההתחדשות ומצאתי מוות ובליה?

מה ראיתי שם? אני ראיתי עסקנים בעלי לב ארנבת, הרוצים להיות האריות שבחבורה. ראיתי אנשים מבקשים משרה וכבוד ורוצים לרכוש את זה על-ידי אינטריגות קטנות. ראיתי סופרים המתאספים בין ישיבה לישיבה למקום מיוחד, להחיות שם את השפה העברית על-ידי איזו פרזות הנאמרות בשפה נלעגת, וצועקים: נצחנו, תחי השפה העברית. ראיתי צעירים אובדי דרך, שבאו להאג לבקש אלהים ואמונה, והשאירו שם את שארית הפליטה של נשמתם ואמונתם. ראיתי אנשים מדברים בנפש שקטה על גאולת-הארץ, שאותה לא ראו, וצועקים: אם תרצו אין זה חלום, בו בזמן שהם עצמם שקועים ראשם ורובם בחמשים שערי טומאה וגלות ואין להם אף רצון כל שהוא להגאל. ראיתי גם שנתקבלה החלטה, כי השפה הרשמית של הקונגרס היא עברית – והעברים מחאו כף לאות נצחון – ושתיכף אחרי זה נמשכו הויכוחים והנאומים בשפות אחרות.

לספר להם על הקונגרס. למה? אני לא ספרתי להם כלום, תיכף עזבתי את יפו ושבתי למושבה. אולם מנוחה לנפשי לא יכולתי למצוא גם פה, צלו של הקונגרס רדף אחרי. רוגז העצבים של נדודים רוחניים וגשמיים במשך שנים רבות, יכלה העבודה במושבה לרפאות, ולרוגז העצבים, שבא מימים אחדים של הקונגרס – לא יכלה גם העבודה להועיל.

*

והנה, לאחר שתי שנים, התאספנו שוב לדון על דרישות לקונגרס – התשיעי – ולבחור בציר. אני זה מזמן עזבתי את המושבה, מקצתי באונס ומקצתי ברצון. והפועל שבי ממילא נפסל כולו, ולוא היה זה לפני שנתים, בעת שהעבודה היתה עוד קדושה, ודאי, שלא היה לי אף צל של תקוה להבחר. ואולם המחשבה של החברים “נתבגרה”, הם אינם מקפידים שו על דברים קטנים כאלה. נוסף לזה יש בי עכשיו מעלות חדשות: בן עיר אנכי היודע פרק בהלכות עסקנות, ביחוד – קונגרסית. מספר הדרישות הוקטן הרבה מכפי שהיה לפני שתי שנים: בתחילה העמידו אותן על שש, אחר כך באו והעמידו אותן על ארבע, ולאחרונה בא אחד ורצה להעמידן על אחת – לבטל את הקונגרס מכל וכל. במועמדים גם כן לא טיפלו הפעם הרבה, מעלותיהם וחסרונותיהם הרי כתובים בפרטיכלים שמלפני שנתים וגם שמורים בזכרונם של החברים, ולפיכך לא הרחיקוני מאולם, לבי לא דפק, ובלי שום קשיים נבחרתי שוב לקונגרס התשיעי – ואני נוסע.

תר"ע

---

מעשה בארון

מאת

יוסף אהרונוביץ

אחרי הבציר של אותה שנה, ב“עונה המתה”, לאמור, בזמן של חוסר עבודה במושבה, נזדמנה לי עבודה על יד בנין. בעל הבית, נגר ובעל כרם שהיה מרבה לגדף את הציונים ואת ארץ-ישראל שלהם, השיח לי פעם את כעסו על ארץ-ישראל והציונים, בערך, בזו הלשון:

אני, כפי שאתה רואה, אינני מקבל יהודים לעבודה, לא בכרם שלי וגם לא בבנין. בך התנהגתי לפנים משורת הדין. איני מאמין ביכלתם של היהודים לעבוד עבודה שחורה – אין זו “עסק” בשבילם וגם אינה לפי כוחותיהם. אתם הציונים הכנסתם לארץ-ישראל את הדלות. הגיעו הדברים לידי כך שגם אברך כמוך מוכרח לעבוד עבודה שחורה בעד שני בישליקים ליום. בימי הברון היתה לנו ארץ-ישראל אחרת. אני באתי לארץ-ישראל לפני שש-עשרה שנים, באתי בעירום ובחוסר כל ונרשמתי בתור נגר אצל הפקידות. כעבור ימים מספר נודעו לי כמה וכמה סודות, ובתוכם גם זה, שלא כל הנרשמים בעבודה עובדים באמת. צריך שאדע כיצד להתהלך עם הפקידים והמשגיחים השונים, ואז אוכל גם אני להסתדר בעבודת נגרות ביפו, ומשכרתי בפקידות תרשם לזכות חשבוני. וככה הסתדרתי אמנם: כל ימות השבוע הייתי עובד ביפו, והשתכרתי כמה שהשתכרתי, וביום הששי, בלכתי הביתה לשבת, הייתי סר אל ה“קונטורה” ומקבל את משכרתי גם כאן בעד שבוע.

ופעם, בבואי לקבל את משכרתי, הודיעוני, שהפקיד הראשי צוה להביאני לפניו, רוצה הוא להזמין אצלי ארון. נכנסתי אל הפקיד, והוא הראה לי בתוך איזו מחברת שרטוט של ארון: כזה ראה ועשה, אל תחסוך בהוצאות ובזמן. העיקר שהעץ יהיה מן המובחר ושהארון יעשה כראוי. הבינותי תיכף שהפעם פתח לפני אלהים את אוצרו הטוב, ואין הדבר חסר אלא שאדע להשתמש בו. שאלתי את הפקיד: ועץ מן המובחר מאין אקח? הלא את זה צריך להזמין מחוץ-לארץ והזמנה כזאת הרי כרוכה בהוצאות מרובות של כסף וזמן? אין דבר – ענני הפקיד – כבר אמרתי לך: אַל תחסוך בהוצאות ובזמן. שמעתי את תשובתו ברצון. קבלתי את הדוגמה והלכתי. ומעתה מתחילות “שבע השנים הטובות” שלי, או – ביתר דיוק – תשעת החדשים הטובים: כי תשעה חדשים רצופים עבדתי על הארון הזה, לאמור – עבוד לא עבדתי עליו כלל: את הארון הזמנתי אצל נגר ערבי ביפו, וכעבור שני שבועות היה מוכן. אך אני, במשך תשעה חדשים, עבדתי ביפו במנוחה גמורה את עבודתי הפרטים, ורק פעם בשבוע הייתי סר אל הפקידות להודיע מה על דבר הארון ולהגיש חשבון של הוצאות.

לא אגולל לפניך עתה את כל החשבונות שהגשתי להם – הספור גם בלאו הכי ארוך כבר מדי. אגיד לך רק את זאת: הנכסים שיש לי עתה – חלק גדול מהם רכשתי לי בעזרת הארון הזה.

ועתה אמור בעצמך, האם לא ראויה היא ארץ-ישראל שלכם עם הציוניות ועם הכל בכל, שתשרף ותחרב ושלא ישאר ממנה אף שריד ופליט?

ספור נצחון זה עלו לו, לנגר, בשתי שעות בטלה שלי על חשבונו, אך שוה היה בעיניו הנזק הזה: ידעו פעם “החדשים” שאין הוא מגדף לשוא, יש טעם לדבר.

תרפ"ו.

קרקע ועבודה

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

התוכן שבמלחמתנו

מאת

יוסף אהרונוביץ

מערכת העתון “בוסתנאי” (“תעמולה ושכרה – גליון י”ג) פתרה באופן קל ופשוט את שאלת גאולת הקרקע ע"י הקרן הקיימת, שהוצגה בזמן האחרון על סדר היום של עתונות הפועלים בארץ: “נערי הסוציאליות”. אחרי איוך זה (איוך – קבליפיצירונג לפי נ. סוקולוב) מה יש עוד להתוכח? נערים לעולם נערים הם ואין דעתם ראויה לתשומת לב יתרה. ואם בכל זאת הקדישה המערכת לנערים גם אילו ראיות לסתור, הרי זה בא, כנראה, לא לכבוד הנערים עצמם, כי אם מתוך חשש, שמא ימצאו כאלה אשר יתעו לחשוב שיש להם עסק עם אנשים מבוגרים וירצו לשים לב לדבריהם.

ולא חדש הוא דרך ויכוח זה בישובנו. לפני כחצי יובל שנים, כשהופיעו שליחי תנועת העבודה הראשונים והתחילו לדרוש עבודה עברית, היו המחמירים שבישוב מכנים את דרישתם זו בשמות המסוכנים: סוציאליות, מלחמת מעמדות, מהפכנות; והמתונים, הליברלים, כביכול, התיחסו אל הדרישה ואל דורשיה ביחס של ביטול סולח והסתפקו רק בכנוי “מעשי ילדות”. וסופר חשוב אחד, מזקני חובבי ציון, הצליח אפילו לצרף את שני סוגי הכנויים לאחד: “מרכסיסטישע חדר־יונגליך”.

אמנם נמצאו אז בישוב יחידים, ומי שמשמש עתה אחד העורכים של “בוסתנאי”, מר משה סמיליאנסקי, היה הראשון ביניהם, אשר נתפסו ל“מעשי הילדות” של “הסוציאליסטים” בנוגע לעבודה עברית. אבל אלה היו בודדים. הרוב המכריע של הישוב ידע לעמוד איתן על “משמרתו” ולבדד את עצמו בפני “מפלצת” זאת: בסודם אַל תבוא נפשי.

והיה בויכוח זה בכדי להוציא מן הדעת. אתה בא וטוען: אם אין מקום לעבודה יהודית בישוב זה, במה הוא יהודי ומה ערך בו לציונות? והללו עונים לך: אתה סוציאליסט, אתה בא להלחם בנו מלחמת מעמדות ולהפוך את הקערה על פיה. אבל הטמטום הזה לא העביר אותנו על דעתנו, לא נרתענו לאחור ולא חזרנו בתשובה.

וכישצאו באי כוח תנועת העבודה למלחמה בפרזה “יצירת תנאים”, שעליה נמנמה ההסתדרות הציונית בשקט רב, והחלו לדרוש “יצירת מפעלים”, יצירת ישוב עובד – נשנה שוב אותו הפזמון: “תלמידים שלא שמשו די צרכם”, “אברכי משי”, “סוציאליסטים”, “מלחמת מעמדות” וכו' וכו', מכל ככתוב. חס לה להסתדרות הציונית לעסוק בכמו אלה. תשועת ישראל לא מעבודתם ולא מהאידיאולוגיה של הנערים תבוא, כי אם מהאיניצאטיבה הפרטית המבורכה. ומי לא דגל בשם האיניציאטיבה הפרטית? גם זה שהשקיע הון רב וחזר והשקיע וכרע ונפל שבע עד שהצליח לעמוד קצת על רגליו, וגם זה שלא השקיע פרוטה משלו ושאף פעם לא כפף את גבו ליום עבודה; שכל תפקידו לא היה אלא להעביר את כספי הברון, חובבי ציון, יק“א לידי הערבים, בעד עבודה ובעד צרכי אוכל – כולם, כולם היו לנושאי הדגל של האיניציאטיבה הפרטית. מתוך “למדנות” רבה נעשה בישובנו המושג איניציאטיבה פרטית למושג נרדף עם עבודה שכירה. כל מי שמקבל תקציב מפיק”א ועובד על ידי פועלים שכירים, וביחוד אם הוא עובד על ידי פועלים ערביים, הרי הוא בעל “יזמה” פרטית; אבל מי שקבל את תקציבו מקרן היסוד ואת הקרקע מקרן הקיימת ומשקיע את כל כוחותיו הגופניים והמוסריים במשקו, ואינו משתמש בעבודת אחרים – הלזה אינו בעל “יזמה” ומטבעתו פסולה.

בינתים הוקם במשך זמן קצר, בערך, משק חקלאי על קרקע הקרן הקיימת, שנותן תוצאות משמחות גם בחומר וגם ברוח. במשק זה התפּתח ומתפּתח עובד עברי למופת, המוכיח בזיעתו ובדמו, שיש יכולת בארץ להתפּרנס מחקלאות; המשמש מבצר לשפת העם, לרוחו ולתרבותו, והמשקיע את כל הויתו בהגדרת עצמו מפני יצרים רעים ובשאיפה להיות כולו קודש לבנין מולדת לעמו. ובאותו זמן עצמו נתגלתה פשיטת רגל מבהילה בשורה של מושבות ישנות, ילידות האידיאולוגיה של עבודה שכירה, מושבות, שאין בהן לא עובד עברי ולא לחם ל“מעביד”, לא תרבות עברית ולא סימן למה שרצינו לקרוא בשם תחיה לאומית – ישוב, שעלה אגב לברון, לחובבי ציון, ליק“א ולפיק”א הרבה יותר ממה שעלה הישוב הציוני בארץ ושכל תהלתו היא רק בזה, שאדמתו איננה שייכות ללאום ושתושביו אינם דוגלים, חס ושלום, באידיאלים (לא שכחתי, כמובן, שיש בכל מקום גם יוצאים מן הכלל), והאם השפיעה מציאות זאת בהרבה על הלך הרוח של המתישבים הראשונים? שאלו את פי אכרי קוסטינא, זכרון, ראשון, ימה, מסחה, מלחמיה, מטולה ועוד ועוד ויגידו לכם גם היום, שהם הם הנם בעלי ה“יזמה” המהוללה ולא דרכי ה“סוציאליסטים” דרכם. ומהו הלקח שלמדנו מ“אגודת נטעים” וחברות דומות לה שפשטו את הרגל? הלא גם אלה בשם “יזמה פרטית” ידגולו ובהתישבות הפועלים אבן יזרוקו.

וארשה לי להתעכב קצת יותר על מושבה אחת, שיש לנו חולשה יתר לזכרה – זו היא גדרה. עד תרס“ב הוציאו “חובבי ציון” על שלשה עשר מתישבים בה מאתים וששים אלף פרנק, לאמור שמונה מאות לא”י, בערך, על כל יחידה. אין צריך לשכוח שלפי ערך הכסף של אז שוה סכום זה היום לפחות לאלפים לא“י. באותה השנה – תרס”ב – מצא אחד העם את המתישבים האלה מדולדלים, חסרי כל ונתונים בעול קשה של מלוים ברבית ללא כל מוצא. הם נהלו אז משא ומתן עם יק“א ושבעה מהם הצליחו להשיג הלואה בסך שלשים וחמשה אלפים פרנק – מאתים לא”י על כל יחידה. בינתים באו אילו שנויים בהרכבה האישית, אחדים נעדרו ואחרים באו במקומם, ואין זה בכלל מעניני כאן לטפל ביחידים, כי אותי מענין בעיקר הכלל גדרה. וגדרה קבלה אחר כך במשך שנים רבות תקציב מ“חובבי ציון” להוצאות צבוריות, קבלה בימי מסירת המושבות מהברון ליק"א תקציב לעקירה ונטיעה. ואם אצרף את כל הסכומים האלה לא אגזים כלל, אם אומר, שיחידה התישבותית בגדרה עלתה (במספרים אבסולוטיים ממש ולא באופן יחסי לערכי הכסף של אז ועתה) יותר ממה שעלתה יחידה התישבותית בעין חרוד ובנהלל בימי היוקר הגדול. והתוצאה היא, שגם היום – אחרי קיום שלמעלה מארבעים שנה, עומדים אכרי גדרה ומתחננים: הצילו את אדמתנו שלא תפול בידי הנושים.

והלא גדרה זאת היא יצירת ביל“ו, אלה שאת מימיהם אנו שותים, אלה שהם בשבילנו בבחינת “אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם”, ומדוע עלתה להם ככה? ויודע אני כמה אורבים ארבו להם על דרכם להכשילם: מיעוט אדמה, חוסר נסיון, אדמה לא מוכשרה, אופטרופסות ועוד ועוד. אבל הסיבה המכריעה שהיתה בעוכרם ושבשלה לא יכלו להתגבר על שום מכשול, היא זו: הם מהרו ל”התפּכח" ולצאת מכלל “נערים”, לא יכלו לעמוד הרבה (ולא קל היה לעמוד) לפני “חכמתם” המעשית של ז. ד. ליבונטין וחבריו, אשר שבעים ושבע פעמים ביום גינו אותם בכל אותם הכנויים שגינו ומגנים גם היום את מחננו אנו. בעלות ביל“ו על במת ארץ ישראל התחילו בבירור הלכה, אם מותר לקנות אדמה טרם תהיינה מוכנות הידים העבריות לעבדה. כבר אז הרגישו, כנראה, באופן ערפלי אמנם, שהאדמה היא המסכת אשר עליה רוקם העם את יצירתו, בה הוא משקיע את נשמתו וממנה הוא קולט את הקוים לדפוסו הלאומי ולהויתו המוסרית. ואם כל יצירה רוחנית ראויה לשם זה של יחיד אינה יכולה להעשות על ידי שליח, על אחת כמה וכמה שיצירה לאומית של עם אינה יכולה להעשות על ידי אחרים. ככה תפסו אנשי ביל”ו, ובודאי גם רבים אחרים מהראשונים, את התחיה הלאומית בראשית הופעתם, בהיותם עוד “נערים”, אבל, כאמור, נסחפו מהר עם הזרם והתחילו לראות, כמו הכל, את האדמה כאוביקט של עסק, של חשבון ריוח והפסד, שרק הקומבינציות הכרוכות בעסק הן ענין לבעליו, אבל העבודה – זה המקור היחידי לכלכלתו החמרית של היחיד וליניקתו המוסרית של העם – צריכה להעשות בידי אחרים.

ומפליא הדבר. לפני עשרים וחמש שנה היה זה בינינו ויכוח עיוני. לפנינו עמדו אנשי נסיון בישוב, ואנחנו הטפנו את אשר הטפנו רק מתוך הכרה ציונית, מבלי שתהיה יכולת בידינו להוכיח את צדקתנו במעשים. ואף על פּי כן נמצאו אָז בישוב, ולו גם מעטים אשר אמרו: מתוך נקודת השקפה ציונית אתם אמנם צודקים, אבל החיים הם נגדכם. עתה, אחרי נסיון דוקר את העינים של פּשיטת רגל נוראה כזאת בחלק גדול של המושבות המיוסדות על עבודה שכירה, ואחרי הצלחה כה מזהירה (ביחס, כמובן, כי יודע אני שלא הכל ולא בכל מקום מזהיר אצלנו) בהתישבות הפּועלים; אחרי “זה מול זה” צועק לשמים של מושבות הגליל התחתון ההולכות ומתנונות ושל קבוצות כנרת, דגניות ובית ־זרע, הצעירות מהן בהרבה וההולכות ומתבססות משנה לשנה – עתה, אחר נסיון זה, חדלו גם להודות בצדקתנו מבחינה ציונית, ומפלוני בא־כוח החנונות העירונית, שאיננו יודע ישוב חקלאי מהו ושלא ראה בודאי מימיו משק של פּועלים בארץ, ועד האכר האלמוני, שאחרי עשרות שנים של אכרות “מצליחה” הוא מתהלך בעיר ומחפּש איזו פּרנסה – כולם שפה אחת ודברים אחדים בפיהם: הצילו את הישוב מיד הסוציאליסטים.

__________

מהי השאלה המעסיקה כיום את תנועת העבודה בארץ ושצריכה להעסיק כל ציוני הכואב לגורל מפעלנו בארץ? אָנו חיים עתה בתקופת ההגשמה הציונית. המציאות קצצה את כנפינו והעמידה אותנו בפני גבולות מסויימים. הארץ קטנה מהכיל בתוכה את כל עמנו, ובארץ הזאת יושב עוד עם, שלא יעזוב אותה. השטחים הבאים בחשבון התישבותנו מוגבלים מאד ביחס לצרכינו. רק בהתישבות צפופה עד קצה גבול היכולת ישנה תקוה שנוכל לאכלס את ישובנו בכמות בעלת ערך תרבותי־לאומי ובעלת משקל פּוליטי. אין, איפוא, ביכלתה של א“י הציונית לתת ליהודי מאות דונמים. פּשוט אין לה. המדות שלה הן כה קטנות, שבעל פּרדס של חמשים דונם נחשב אצלה כבר לבעל אחוזה גדולה, אם כי ידוע גם ל”נערים“, שבעולם הגדול המדות של אחוזה גדולה הן אחרות. המטרה שהציגה לפניה הציוניות מצריכה אוכלוסים רבים, ודונמים אדמה שיש ביכלתה להשיג מעטים הם. והנה בתוך השטחים הבאים בחשבון התישבותנו יש אילו מאות אלפים דונמים (לא הרבה מאות אלפים) למטעי־ציטרוסים, שעליהם אפשר, לפי דעת מומחים, להגשים התישבות צפופה בחלוקה של 15– 10 דונם למשפּחה עובדת. סוברים, שאפשר בשיטות רציונליות להושיב על שטחים אלה מחמשה עשר עד עשרים אלף משפּחות עובדות. אבל תכנית התישבותית כזאת אפשר להגשים רק אם העם יהיה בעל הקרקע והוא יהיה המחלק אותה. אם הקרקע הזה יפּול ח”ו בידי “בעלי רכוש שאינם רוצים לבוא לא”י ומושכים אותם בקמיע של הציונות" (מדברי אותו מאמר ב“בוסתנאי”) יש חשש, וחשש די מבוסס מתוך נסיוננו המר, שכאן יוצר מקום רחב לספּקולציה ולספסרות לקצת יהודים מחו“ל ומא”י ומקום עבודה לעשרות אלפים ערבים. כי לעת עתה רק במנדט צוין, שהיהודים רשאים לבוא לארץ מתוך זכות, אבל פּועל עברי למושבה עברית אינו בא מתוך זכות, כי אם מתוך נדבת לבו של האכר. אחרי עשרים וחמש שנים של עבודת “כבוש עבודה” יש לנו, כמדומה, הרשות להגיד, שהנידון הזה ידוע לנו במקצת. אבל אני מוכל להסתפּק בנסוחה של מערכת “בוסתנאי”: “מצד אחד פּרדסנים שהפּועלים אינם הכרח כלכלי בשבילם, כי אם חובה לאומית; ומהצד השני פּועלים, שתקיפותם אינה אלא החובה הלאומית הזאת של בעליהם”. ועל החובה הלאומית הזאת עומדים ומכריזים זה עשרות בשנים הפּועלים, הקונגרסים והמוסדות הציוניים, עד שהגענו סוף סוף לידי הודאָה במקצת, לידי הודאָה בעבודה מעורבת, שאף היא אינה מחייבת בכלום את מי שאינו רוצה בפועל עברי, והרוב הם אלה שאינם רוצים בו. והאמנם אפשר בכל שני וחמישי לזעזע את כל העולם העברי על מקום עבודה לפועל העברי במושבה? האפשר להמשיך בדרך כזאת עוד חצי יובל שנים ולא להתיאש? והיש ברשותנו עתה בעולם העברי חומר אנושי כזה, אשר יתרצה לראות את עצמו כמיותר, שמקימים בו מצוה לאומית? אשר יסכים לשמוע כל מיני זלזולים על עצמו, על הסתדרותו ועל מיטב שאיפותיו ולעמוד לשרות הפסידו־קפיטליסט היהודי. אשר יזרוק לו תמורת זיעתו את השכר הגבוה, כביכול, בתורת נדבה, כי על כן יש לו פּועל בעל שכר נמוך?

לנו קרה האָסון בעורק של תחיתנו הלאומית – בחקלאות. וכל זמן שנגע זה של התישבות חקלאית על יסוד עבודה שכירה קיים, לא נחדל, כמובן, לצעוק השכם והערב: עבודה עברית. אבל איננו עוד נעים. חשבון עולמנו עשוי מכבר וממנו אין אָנו מסיחים את דעתנו אף לרגע. יש לנו בנידון זה שלשה נתונים, שעלינו לקבלם כמו שהם, כי אין ביכלתנו לשנותם. נתון א' – שטחים מוגבלים שרק ע“י שליטה מלאה של העם עליהם ובתכנית מכוונת של “סוף מעשה במחשבה תחלה” אפשר להגשים עליהם בית לאומי, נתון ב' – פסידו־קפּיטליסט מסוגו של הפּרדסן בפּ”ת ושל הסרסרים ב־Real estate באמריקה ובנירות ערך בבורסאות העולם – קפּיטליסט, שהשגותיו הסוציאולוגיות־לאומיות הן של ספסר קרתני ותאבונו לניצול הוא של פּלאנטטור קולוניאלי, כי על כן “הקריב” את עצמו ובא לאסיה. כמובן, שבין עשרה כאלה ימצא גם אחד עם שאיפות לאומיות באמת, אשר תעמודנה לו זמן ידוע, עד שיתבטל בפני הסביבה ויבולע בתוכה. נתון ג' – דור צעיר, יליד תקופה הרת מהפּכות גדולות, אשר רק חלק ממנו, ולא הגדול ביותר, הצליח להתגבר על הסביבה ולחנך את עצמו בשביל א“י. בין דורנו ההולך ובין הדור הזה הבא עתה לארץ יש הבדל יסודי: אנחנו הגענו מתוך התרבות העברית ומתוך תחית עם ישראל בא”י לרעיון העבודה. הוא הגיע מתוך רעיון העבודה לא“י ולתרבות העברית. יניקתו בלתי האמצעית של הדור הזה היא מתוך רעיון העבודה בתור ערך אנושי־עולמי והמלווים הלאומים של רעיון זה הם א”י ותרבות עברית. אין אני בא לתת ציונים למי שהוא לטוב או לרע. אני רק מציין את הנתונים כמו שהם. ודור צעיר זה, לפי הכשרתו הנפשית, אם ינתנו לו תנאים לעבוד וליצור לעצמו, יהיה הוא השליח הנאמן ביותר לעם ולתחיתו, ויחולל את אשר לא חולל עוד שום עם בתנאים דומים. אבל אם יעמידו אותו לשרות הפּסידו־קפּיטליסט שלנו, שיראה את בעליו עושה מסחר בתחיה הלאומית ומכניס אלפים לשנה, ועליו יוטל לוותר על מיטב שאיפותיו ולהשקיע את כל כוחותיו הגופניים כדי להשיג בתורת נדבה 17 גרוש וחצי ליום, ולהסתפק במאתים ימי עבודה לשנה, בלי כל תקוה לאכול פעם לשובע ולהקים משפּחה – הוא לא יגיד “שישו בני מעי”, אני ופלוני בונים יחד בית לאומי, כי אם יתמלא משטמה ובוז ליצירה הזאת וליוצריה גם יחד. וכאן, על קרקע זה, במקום שחלמו נביאי ישראל להקים ממלכת צדק, תתפּתחנה שתי תנועות: פאשיסטית ובולשביסטית. איני צריך להוסיף, שמדת הצדק שוה בשתיהן (אגב, הראשונה חוגגת כבר את נצחונה בגרון נטוי וממלאה את רחובותינו בלהגה), ושני אלה יחריבו את הבנין עוד לפני הבנותו.

הבחירה בנידון זה איננה, איפוא, כל כך חפשית. הישוב החלקאי שהפּועלים הוגים בו הוא גם היחידי שיכול להבנות ושיהיה לו ערך מבחינה לאומית. כל ישוב אחר – או שלא יבנה כלל, או שיבנה בניגוד גמור לשאיפותינו הלאומיות.

אלו הן השאלות, שעליהן חלים מנהיגי תנועת העבודה ושלזכרן תוקפת אותם אימה וחרדה. ואפשר שאין עליהן תשובה, כמו שאין תשובה על הרבה שאלות מחרידות שבני אדם מתחבטים בהן. אבל לענות עליהן בזלזול ולהעמיד את שואליהן כילדים חסרי אחריות, שלא הציונות מענינת אותם, כי אם מלחמת מעמדות וסוציאליזם – הרי זה, אם להשתמש במבטא עדין, מדה לא תרבותית ביותר.

ואמנם הפועלים הם לא רק ציונים, כי אם גם סוציאליסטים, ואמנם הסוציאליזמוס אף הוא שואף לכך, שהעובד עצמו יהנה מפרי עבודתו ולא ינוצל על ידי אחרים. אבל מה לשאלה זאת שהועמדה כאן ולסוציאליזמוס? מדוע אין הפועלים דורשים, שכספי הקרנות יוצאו ליצירת אינדוסטריה בעיר? “כיון שאנו משחקים משחק סוציאליסטי” (כמבטאם של עורכי “בוסתנאי”), היש לך מקום יותר הוגן ל“משחק” זה מאשר הקמת בתי חרושת גדולים בעיר עם עשרות אלפים פועלים? למה לנו להשקיע את עצמנו ביצירת קבוצות ומושבים, אשר תושביהם – ימחלו לי באשר הם שם – הם קונסרבטורים במאד־מאד, והרדיקלי שביניהם איננו מגיע ברדיקליותו אפילו לקרסוליו של הפועל האינדוסטריאלי בעיר? אלא שהאמת היא, כי “המשחקים בסוציאליסמוס” הם עד עתה המתנגדים לדרכי העבודה של הפועל. הללו עיניהם נשואות להון הפרטים שהוא יגאל. ואולם לשם פוליטיקה ולשם רכישת סימפטיה גם מהעולם הסוציאליסטי נוח להם להצביע: הנה גם לנו יש סוציאליסמוס, יש לנו קבוצה, קרן קיימת, חלוצים ועוד ערכין דומים לאלה. ומשום כך די לגבם, שהקרן הקיימת תתפרנס מקרנבל בפורים ומקערות בערב יום הכפורים – לשם דיקורציה זה מספיק די והותר. אבל הפועל החלוץ אין לבו נתון כלל למשחק זה – אילו רצה רק בו היה יכול למצוא שדות יותר רחבים לכך. לא“י הוא בא אך ורק להקים בית לאומי לעמו. אלא שאין הוא יכול להיות נתעה בשוא ולהאמין, שבורסא לספסרות בקרקעות ובתפוחי זהב בא”י מהוה בית לאומי יותר, מאשר הבורסאות לספסרות בשטרי ערך ובנכסי דלא ניידי באמריקה ובפולין. הוא מאמין שהעם יקום לתחיה אך ורק ע"י עובד חפשי על אדמת המולדת, ואם את זה לא ימצא כאן – אין בשבילו כאן ולא כלום.

___________

עורכי “בוסתנאי” מוצאים בכל זאת לנחוץ גם להרגיע אותנו במקצת: “אותו “הדוב” הגדול בעצמו (מוסב על לורד מלצ’ט – י.א.), אשר בשמו מפחידים את כל הילדים, בונה את תכניותיו על נטיעוֹת פרדסים ומכירתם חלקים־חלקים קטנים למתישבים חדשים “בתשלומים לשעורים”. ובכן – הרגעו! התכנית באמת מצוינת, אבל הדברים בכל זאת אינם מרגיעים. יפוי־כוח רשמי להודיע הודעות בשם הלורד מלצ’ט אין בידי עורכי “בוסתנאי”. ואילו גם היו מודיעים את אשר הם מודיעם על יסוד יפוי־כוח רשמי, אף אז לא היינו נרגעים. כי אנשים גדולים, בכלל, אינם מצווים לשמור את מוצא שפתותיהם, ביחוד כשהענין נוגע לציונות. והלורד מלצ’ט, עד שלא נוכח שיש בארץ ישראל מקום לעשות עסקים מכניסי רוחים גדולים, כמו בכל קולוניה אחרת, לא מצא ענין בה. וכשבא – בא להרויח כסף, ולהרויח לפי השגותיו הוא. ודונם פרדס של הלורד יהיה מוקף מנהלים ועוזרים ומשגיחים ומשרתים ומשרתי משרתים וסתם סרסרים ופרזיטים בלי גבול. וכדי לכלכל את כל אלה מתוך העסק עצמו, צריך יהיה לחפש את החסכון בשכר העבודה. והיות ותעודתנו בארץ ישראל – לפי דעת הלורדים היהודים (הגויים חושבים קצת אחרת) – הוא: להיות השכבה העליונה, השולטת בפיננסים ובהמצאות הטכניקה ובתרבות העליונה, והעבודה הפשוטה צריכה ויכולה להעשות על ידי אחרים, הרי שזה יהיה מותאם לגמרי ל”תעודתנו", אם יובאו פועלים זולים מסודן או מעבר הירדן. ואת הלורד מלצ’ט לא תלמדו פרק בהלכות ציונות ולא תטיפו לו מוסר. זהו אחד מעשרות אדירי הקפיטל בעולם, שבשבילם אינו קיים עוד שום מוסר אחר ושום תרבות אחרת מלבד המוסר והתרבות של הקפיטל והניצול.

אילו באמת היה רוצה בעל יכולת זה לעשות דבר־מה לבית הלאומי שלנו, היה בוחר לו דרך אחרת, אף היא, לא דרך של נדבות, אבלא לא דרך של קפיטל. היה מוסר את הקרקע לקה"ק בתשלומים לשיעורין למספר שנים, והיה מקים מוסד כספי או מתקשר עם מוסדר כספי קיים, על מנת לתת הלואות בתנאים ידועים לעובדים, שיבנו להם בעצמם, בעבודתם, משק קטן. בנין כזה לא היה מצריך אדמינסטרציה עם בעלי משכורות של אלפים לירות, לא היה מצריך מלחמה על עבודה עברית ועל שכר עבודה הוגן, לאמור – מלחמת מעמדות, אותו הדבר הנורא, שגם אני וגם משה סמילינסקי רואים אותו כאסון לבניננו, והיה יכול באמת להחשב למפעל לאומי ממדרגה ראשונה.

אבל לא מפינו, “הילדים”, ואף לא מפי עורכי “בוסתנאי” ילמד בינה הלורד מלצ’ט. את דרכו לניצול אדמת א"י ימצא בלעדינו. ומי חכם ויגיד מראש את אשר יעשו יורשיו באדמה זאת?

­­­­­­­­­­­­­­­­­­__________

והנה באים ושואלים: בשביל גאולת האדמה דרוש סכום של חמשים מיליון לירות, היכן נשיג אותו, אם לא ע"י ההון הפרטי? ועל זה אני עונה: גם אם אין תשובה בפי על שאלה זו הנוקבת ויורדת עד התהום, אסור לי להעלים עין מהעובדה המחרידה, שאדמה זאת, אשר היתה לאבותינו אדמת קודש ושאנחנו, בניהם, נאחזנו בה כבעוגן ההצלה האחרון לקנות לנו על ידה את הזכות להויתנו המוסרית בעולם – אדמה זאת הולכת ונטמאת עתה בידי חבר סרסרים שהתנפלו עליה כחיתו טרף. והלא בכלל אי אפשר לפתור שאלות בדרך כזאת: היות ואין לנו אפשרות לבנות בית לאומי מיוסד על “עבודות הגוף וטהרת הנפש” (הגדרתו של אחד העם), הבה ונבנה אותו על יסוד של ניצול וטומאה. אין זו תשובה ממין הטענה. בודאי גם זה בנין, אבל לא יותר חשוב לעם מאשר הבנין בארגנטינה, בקרים או באיזה מקום שהוא – בית לאומי, שאליו נשאנו את נפשנו, אין בזה.

אבל עצם השאלה הזאת בדבר חמשים מיליון הלירות הדרושות לגאולת הקרקע הועמדה במקום זה, כדי – אם להשתמש בסגנון השואלים – “להפחיד את הילדים”. כי דעתם של עורכי “בוסתנאי” בשאלות ארץ ישראל ידועה לנו לא רק מתוך מאמר זה. ודעתם היא, שהקרן הקיימת צריכה לקנות את האדמה הכבדה, כי ההון הפרטי לא ילך שמה. והצדק אתם. סתם יהודי מחפש עסקים, שיש לו אלף וחמש מאוד לירות במזומנים, לא ילך להתישב בכפר יחזקאל או בנהלל, במקום שיצטרך לעבוד הוא ומשפחתו ארבע עשרה – שש עשרה שעות ביום ולחיות חיים מצומצמים, או לעבוד בעבודה שכירה ול“שבר את ראשו”, בשעה שהוא יכול בכסף זה להסתדר כמלוה ברבית בתל אביב והיות אדם הגון בחברה וגבאי חשוב בכל מוסד תרבותי. אותם השטחים הגדולים, בערך, שלגאולתם דרושים עשרות מיליונים אין להם, איפוא, גואלים בין בעלי ההון הפרטי, אף לדעת עורכי “בוסתנאי”, לעומת זה גאולת השטחים המשמשים עתה בורסה להון הפרטי, אינה דורשת עשרות מיליונים ואף לא מיליונים במספר רבים. אם תוכל הקרן הקיימת במשך חמש – שש שנים להשקיע רבע מיליון לירות לשנה – וגאלה כמעט, את כל אשר אפשר לגאול באזור זה במשך השנים האלה. גם סכומים אלה אינם קטנים לפי מצב הקרן הקיימת כיום, וביחוד אינם קטנים אם נביא בחשבון שהקהק"ל אינה רשאית להעלים עין אף לרגע גם משטחים אחרים. ואף על פי כן, לא בשמים הוא, ואל יפחידונו בחמשים מיליון. עורכי “בוסתנאי” יודעים בודאי עוד יותר ממני את הפרוצס של קנית קרקעות בארץ ישראל, וכמה שנים דרושות כדי להשקיע בקניה זו עשרות מיליונים, לו גם היו המיליונים מונחים מוכנים באיזה בנק.

אחרי קנית הקרקע צריך יהיה הון עצום להתישבות. התישבות זאת רק בחלקה תוכל להעזר בקרנות. ברובה יהיה עליה להשען על קרדיט בנקאי, על עבודת המתישב וגם על כספו של המתישב, במדה שימצאו מתישבים מסוג זה. ויהודי שיש לו מאות לירות אחדות וירצה לחכור מאת הקרן הקיימת שטח אדמה לנטיעת פרדס, יקבלוהו ברצון ולא ידרשו ממנו, חס וחלילה, תעודה על היותו סוציאליסט. ידרשו ממנו רק, שיואיל בטובו להשקיע את עצמו ואת משפחתו בעבודה ושיסתפק בשטח הדרוש לעבודת המשפחה ולפרנסתה, לא פחות מזה אבל גם לא יותר מזה. ואין זה מן הנמנע, שיש עוד בעולם מעט יהודים פשוטים כאלה, אשר אינם חושבים, כי מצות היהדות היא קפיטליסמוס וספסרות, וההמנעות מזה היא חטא נגד היהדות, ויבחרו להם בדרך התישבות כזאת. אם גם מעט זה לא ימצא לנו, ואנחנו נצטרך לגייס את כל מאת האחוזים של המתישבים רק מתוך שורות של החלוץ מווסר האמצעים, ימשך בודאי פרוצס ההתישבות זמן יותר, אבל באין לפנינו נגע הספסרות בקרקע תהיה לנו סבלנות לחכות. את הכוחות לסבלנות נשאב מתוך הכרה, שטובה לתחיה הלאומית מושבה אחת מיוסדת על קרקע לאומי ועבודה עצמית, מעשר מושבות מיוסדות על הספסרות והניצול של ההון הפרטי. כאן יסוד לתחיה לאומית, וכאן – לקולוניה של פּלנטטורים ועבדים.

ולעבודת גאולה זו נקראת עתה הקרן הקיימת. עליה קודם כל להציל אותם השטחים הצפויים להיות טרף לשני ההון הפרטי. זוהי גזרת השעה. יחד עם זאת עליה לחפש דרכים ואמצעים לגאולת כל השטחים הניתנים להגאל בכל אזור שהוא. ולא קל, לגמרי לא קל, למצוא אמצעים מרובים כאלה על ידי התנדבות. אבל אם המחשבה הציונית תהיה נתונה רק לכוון אחד, אם היא לא תתן להטעות את עצמה ע“י קריאות “סוציאליסטים עליך, ישראל!”, כי אם תבין שבפתרון שאלת הקרקע ע”י הלאום תלוי גורל הציונות לחיים ולמות, אז יושגו גם האמצעים לכך. עד כמה יש עוד איננטינקט בריא בעם ביחס לקרן הקיימת, אפשר להוכח מזה, שלמרות מה שבעלי טובתה סגרו אותה בגבולות צרים מאד ואסרו עליה מס עצמי, מגביות, נדבות גדולות, במלה אחת: אסרו עליה לחיות ולפעול, למרות כל אלה היא מכניסה גם עתה כרבע מיליון לירות לשנה. אפשר, איפוא, להאמין, שבחוסר כל ההגבלות ובהפצת הדעה האמתית בעם על דבר הקשר בלתי הנפרד בין קרן זאת ובין תקוות תחיתנו, תגדלנה הכנסותיה פי כמה וכמה. אבל צריך שהעם ידע את האמת לכל עומקה הטרגית על הערך השלילי שיש להון הפרטי בקנית הקרקע. וצריך, שהמתישבים על הקרקע של הקרן הקיימת ידעו לא רק להטיף לטובתה, אלא גם לשלם דמי חכירה. רק הרשלנות והיחס הקל לעצם הפרובלימה הביא לידי מצב משונה זה, שהמתישבים רואים את עצמם פטורים מעול של דמי חכירה; את הדבר הה צריך ואפשר לשנות. בשעה שאת ההלואה להתישבות אין המתישב יכול להתחיל לשלם אלא כעבור מספר שנים, לאחר שמשקו התבסס למדי, הנה דמי חכירה בעד הקרקע – ולו גם בהדרגה אטית – עליו להתחיל לשלם מהיבול הראשון. הקרן הקיימת, בבואה לחפש הלואה, צריך שתהיה לה היכולת להראות, שיש לה שטחים מוחכרים בחוזי חכירה המכניסים לה בשנה סכום כזה וכזה, וככל שיגדלו השטחים תגדלנה ההכנסות. הכנסות אלו ערכן הממשי בשנים הראשונות יהיה קטן מאד ביחס לערכן הממשי של ההכנסות מנדבות, אבל בשוק הכספּי ינתן להן ערך גדול מאד, כי ע"כ הן קבועות ומתבססות על הרכוש שישנו בעין. אם ככה תכוון עבודתנו, אם לא נתלה את תקותנו בכל עליה מקרית של אילו עשרות ספסרים – הנה הגואלים! ונדע לעמוד בכל התקופות והזמנים על הכרתנו הציונית, מבלי לנטות ימינה ושמאלה ומבלי לשכוח אף לרגע את חיי העולם בפני חיי השעה, אז נוכל להגיד בפה מלא: עוד לא אבדה תקותנו.

---

קול מן החוץ

מאת

יוסף אהרונוביץ

ב“העולם” גליון 7 ש“ז נדפס מאמר בשם “שאלת הפועלים בא”י” מאת הד"ר פאסמניק, והתיאורטיקן הציוני הזה – למרות מה שהשאלה הזאת לא נתבררה עוד, לפי דבריו, בספרותנו “מנקודת הראות הרחבה של כל עתידות היהודים” – בא ופותר אותה בחדא מחתא.

"את פתרון שאלת הפועלים היהודים בפלשתינא – אומר הוא – צריך לבקש בביטולה הגמור, היינו: שהקולוניזציה האגררית שלנו צריכה להתכונן באופן שלא תמצא צורך בעבודה של שכירים".

והנה, אילו לא מצאנו במאמרו של הד"ר פאסמניק אלא את הפתרון לשאלת הפועלים, ודאי שלא היה כדאי לנו לטפל בו, מאחר שפתרון מעין זה, אך ביותר ידיעת הענין והתעמקות בו וביותר הרגשת אחריות לדבריו שמענו מפי חברנו י. ויתקין (“הפועל הצעיר” גליון תמוז-אב תרס"ח), אבל המאמר הזה יש בו עוד איזה חדוש, שאיננו אצל שאר המציעים והמתבטא, לפי דעתי, במלים הקצרות האלה: “לכבוש את הפוזיציות הפנויות”, ובנטיה הזאת אנו צריכים להלחם בכל כוחנו.

אין לנו עתה אותו הנביא הגדול שיבוא ויגיד מה יהיה גורל כל תקותנו. יכול היות, שהיא אבדה לנו לנצח ויכול היות, שהיא מצאה לה רק עכשיו את בסיסה הריאלי. אולם בזה אין כל ספק, שהשתלשלות המקרים ההיסטוריים תהיה ברובה תלויה אך ורק בנו, כלומר ברצונו ויחסו של עמנו במובן היותר רחב של המלה הזאת. והילכך צריכים אנו, עכ"פ, לדעת ברור את מהותו של הרצון הזה, שהוא – גם בשלילה שלו וגם בחיוב – ממלא תפקיד כל כך חשוב בתנועתנו הלאומית. וידיעת מהותו של אותו הרצון אל נא תהיה קלה בעיניכם.

אחדים, למשל, מציוני מערב אירופה רוצים למצוא בא“י מקלט בטוח בשביל אותם היהודים, שהם יכולים ואינם רוצים, או רוצים ואינם יכולים להתבולל. אחדים מהם חפצים, פשוט, להושיט עזרה לאחיהם העניים ממזרח אירופה, ואם הללו מתעקשים ורוצים דוקא בא”י – הרי לכם א“י. הס”ד שלנו רוצים בא"י, מפני שפה – ככה אומר להם ההגיון שלהם – יהיה יותר קל לפועל העברי להשיג בהתפתחותו האקונומית את חבריו למעמד ולהקלט בתוך הפרולטריון העולמי – מה שבארצות אחרות אי אפשר. ואנחנו, עניי החומר ועשירי הרוח, שמעולם לא נסינו להתבולל, רוצים, פשוט, לשוב לארץ-אבותינו, ליצור שם מרכז לאומי בריא, שיוכל לאחד תחת דגלו את כל האברים המדולדלים ולהחיות את העצמות היבשות.

אצלנו אין, איפוא, שום כונות אַלטרוּאיסטיות. לא להושיט עזרה לעניים, לא לתקן את העולם במלכות שדי, כי אם, פשוט, לעזור לנו לעצמנו: לישר את גופנו הכפוף מנדודיו וטלטוליו הרבים, לאחות את נפשנו הקרועה לגזרים, להשתחרר מאותה השניות, מאותה העבדות, החיצונית והפנימית, המשפילה את ערכנו בעיני עצמנו ולהיות אנשים בני חורין.

כמה מיליוני יהודים תוכל א“י להכניס לתוכה? מה יהיו אותם התקונים הסוציאליים שיעשו בה? איזו תרבות מקורית ייצר הישוב החדש הזה? – כל אלו השאלות הן, לדעתנו, רק הלכתא למשיחא. ולעת עתה עלינו לאמץ את כל כוחותינו וליצור בא”י רוב עברי, בריא בחומר וברוח, שמציאותו והשפעתו בארץ תהיה מוחשית לכל.

כפי שתראו, לא הרי הרצון של אלו כהרי הרצון של אלו ולא הרי הרצון של שניהם יחד כהרי רצוננו אנו, ולפיכך מוכרחים גם הדרכים והאמצעים להיות שונים. מקלט בטוח בשביל אלה שאינם יכולים להתבולל, עזרה לעניים, מרכז לפרוליטריזציה – כל אלה אפשר למצוא, ע“פ אותם הסופיזמים עצמם, גם באפריקה וגם במושבות א”י המלאות נכרים, אולם ארץ אבות אפשר למצוא אך ורק בסביבה עברית גדולה בא"י, היוצרת את קניניה החמריים והרוחניים ברכוש עברי ועבודה עברית. וכשאנו רואים שגם פה הולך ונשנה אותו החזיון הרגיל בארצות הגולה, שהקפיטל העברי בונה בשביל אחרים ומחזק ידי אחרים, הרי יש לנו רשות להתמרמר על זה.

גם אנחנו, אמנם, מבינים שהמושבות הקימות עם שלשת אלפים משפחות הפועלים שהן מעסיקות, הן כאין וכאפס לעומת עתידות העם, אולם ההגיון איננו מחיב אותנו כלל לותר על הדבר המעציב הזה רק משום שאחרים כבר כבשו את ה“פוזיציות”, כשם שגם הד"ר פאסמניק לא יוַתר בודאי על קנית קרקעות רק משום שאחרים כבר רכשו אותם. קל מאד לבטל בהעברת קולמוס שלשת אלפים משפחות, אולם כשבאים להושיב אותן, הן עולות בדמים מרובים; ואם משלשים שנה של עבודה, מאבוד מיטב הכוחות, מתשעים מיליון פרנק – שהישוב אכל עד עתה, לפי דברי בקיאים בדבר – אפשר לפרנס עוד איזו אלפים אנשים, האם אין אנו רשאים לדרוש שאלה יהיו עברים ולא נכרים?

התורכים הצעירים, כשהם באים לדרוש בשבח הציוניות, אינם מעלימים כלל את כונתם ואומרים מפורש:

מפני שלתורכים דרושים אנשים וקפיטלים ומפני שהיהודים זקוקים למרכז בשביל הגירה – לכן הם מסכימים לציוניות. הם, הדיפלומטים המצוינים, שעבדו שלשים שנה עבודת מהפכה ושום איש מלבדם לא ידע את מעשיהם, הם יודעים להבדיל בין דיפלומטיה ובין שקר נגלה לעין. והדיפלומטים שלנו אומרים רק “לתפוס את הפוזיציות הפנויות” וחושבים בתמימותם שזאת היא דיפלומטיה, – כאילו יש באמת במלחמת הקיום “פוזיציות פנויות”.

ואולם אנחנו, שהננו רחוקים מדיפלומטיה מזויפת, נגיד ממש מה שאומרים התורכים הצעירים ביחס אלינו: אנחנו בודאי נביא תועלת לארץ, הממשלה בודאי תהנה מאתנו, אך כונתנו העיקרית היא לא לעזור לאחרים, כי אם לנו לעצמנו. אנחנו נגיד גלוי שמכל פרוטה, שאנחנו משקיעים בארץ, צריכים אנחנו להתפרנס ולא אחרים. מובן, שלא בדברים צריכים אנו להגיד את זאת, כי אם במעשים, כמו שאחרים נוהגים בנו. אצל הערבים אין לוֹזוּנג של כבוש עבודה, כי היא כבר כבושה לפניהם. ובכל זאת ינסו נא הדיפלומטים שלנו לקבל עבודה אצל ערבי בשביל יהודים – מובטחני שאם גם ישתמשו בכל אמצעי הדיפלומטיה, לא יעלה הדבר בידם, כי רגש אינסטינקטיבי בריא יש להם העומד ולוחש על אזניהם: ענייך ועניי עם אחר – ענייך קודמים.

ומה שמעניין הוא – אותו הביטול בנוגע לישוב הקים והבטחון הגדול לשנויים העתידיים. מבין אנכי עוד אותו בעל החלום הגדול, הד“ר הרצל, שראה בדמיונו אוצרות לאומיים וחברות גדולות בעלות מיליארדים המקימים ישוב במשך עשרים שנה. לו מותר היה לבטל את כל הישוב הנוכחי ולהאמין בתקונים סוציאליים בעתיד, כי במקום שהצבור בונה, הוא בודאי מכון את מעשיו אך ורק לטובת הצבור. מבין אנכי גם את היהודי הלאומי הגדול, אחד-העם, המאמין במציאות חלוצים בעם העברי, שיכלו להקים את הריסותינו לשמן: גם לו יש רשות לבטל את ה”יש" ולשים את מבטחו בעתיד, כי במקום שיש עובדים לשמה, שם בודאי הכל נעשה בהתאמה לצרכי הכלל. אבל אלה שאין בהם לא מגדולתו של הראשון ולא מאמונתו של השני, אלה, שכל הפרספקטיבה שלהם היא: קופה ריקה, שאינה מספיקה אפילו לשלם למאות הפקידים. ציוניים, אשר מרוב אהבתם לציון אינם חפצים לבוא ולראות בחורבנה – מהיכן אצלם הבטחון לבנינים מתוקנים בעתיד?

ואם לא כן, אם אוצרות לאומיים אין לנו, אם חלוצים לאומיים, שיחפצו לעלות אל הארץ ולקים במעשה מה שהם מדברים בפיהם – ג"כ אין לנו, אם כל עבודתנו הציונית במשך שתים עשרה שנה היתה רק פרזה ריקה, רק משחק בנאומים ובקומיסיות, הלא בהכרח צריכים אנו לשים את רוב מבטחנו בקפיטלים פרטיים, ואיה, איפוא, הבטחון שהקפיטליסטים האלה – אם יבואו הנה – יעבדו בעצמם ולא ישתמשו בפועלים? האין לנו יסוד להניח ממש את ההפך מזה?

אמנם יש שגם אנחנו עוד חולמים על מהפכה פנימית בהסתדרות הציונית, יש שגם אנחנו מאמינים כי ההסתדרות הציונית תחדל לשמש אגיטטור לאחרים ותתחיל בעצמה לעבוד בא“י, כל ההסתדרות בתור כלל וכל חבר וחבר בתור פרט. ואז הננו אומרים: שני תפקידים יש להסתדרות הציונית שיתנו לה את זכות קיומה: 1) כוח מאורגן ליצור “אגרו-פונד” גדול של מיליונים, אשר יתן את היכולת, לאנשים מחוסרי אמצעים ולפועלים שעבדו שנים אחדות בא”י, להתאכר. 2) לגזור – אַל תבהלו מפני המלה “לגזור”, כי זהו כוחה של כל הסתדרות פוליטית – על כל אחד מחבריה שיעלה לא"י עם כספו, עם ידיעותיו או עם שרירי ידיו ויהיה החלוץ במעשה, שאחריו יגררו היהודים שאינם חברים להסתדרות הציונית.

אולם אין אנחנו מעלימים כלל את עינינו מזה, שגם אם תמלא ההסתדרות הציונית את כל המוטל עליה – לא תוכל בשום אופן להוציא לפועל את כל עבודתנו הענקית העומדת לפנינו, ובהכרח תהיה רוב עבודתנו תלויה גם אז באיניציאטיבה הפרטית. ואם אותם האכרים הזעירים בגליל, שרבים מהם עובדים בעצמם ויודעים את העבודה, אינם יכולים למלאות את עבודתם בלי פועלים – על אחת כמה וכמה עבודה יותר קפיטליסטית של אנשים שלא הורגלו בעבודה, אשר גם אם יחפצו, לא יוכלו פתאום לשנות את חייהם ואת הרגלם – ודאי שכל עבודתם, הן מתוך הכרח והן מתוך רצון, תעשה רק ע"י פועלים.

זאת היא, איפוא, שאלת הפועלים בא“י בהווה וגם בעתיד, והיא תלך ותגדל בה במדה שתגדל עבודתנו, ותפתר רק ע”י יצירת מפלגה של פועלים שיראו את קיומם ואת עתידם בתור פועלים. אין אנחנו גוזרים גזרות על הפועלים שלא יחפצו להתאכר: גזרות כאלה הן רק בידי החיים. אולם קוצר ראות הוא לראות בהתאכרות את הפתרון לשאלת הפועלים ועבדות גלותית היא להתפשר עם הפועלים הנכרים, מפני שהם כבר כבשו את הפוזיציות.

תרס"ט

---

לבירור המצב

מאת

יוסף אהרונוביץ

אחרי זמן רב של קפאון בעלית הצעירים לא"י, התחילה שוב, לפני חדשים אחדים, איזו תנועה, ולכאורה – גם רצויה: צעירים מאותו הסוג אשר לפני חמש, ארבע שנים עוררו בלבנו כל כך הרבה תקוות ושזה כשנתים שהם חמקו ועברו מאתנו – החלו עתה שוב להופיע על במתנו עם אותם השירים בפיהם ועם אותן התקוות בלבם.

בואם אל הארץ בשלהי דקיטא, בעת שהעבודה עומדת להפסק לאיזו שבועות, בעת שהחום מתגבר והקדחת, הכרוכה בו, מציקה ביחוד לחדשים, שלא הספיקו עדין להתאקלם; הפגישה החצי “אירונית” וחצי “רחמנית” מצד הפועלים הישנים, “המנוסים” – כל אלה לא יכלו ללבב אותם ביותר. ובכל זאת לא נפגם “ירח הדבש” שלהם: הם מצאו תיכף עבודה בבציר ענבים ובקלוף שקדים, עבודה קלה ונעימה ביחוד בשביל חדשים, ובאותם המקומות, ששם התרכזו צעירים חדשים במספר הגון פחות או יותר, אפשר היה לראות קבוצות פועלים עברים שבים מהעבודה עם שירים בפיהם, דבר שלא נשמע ולא נראה זה זמן רב במושבותינו. ואלמלא היינו כל כך נפחדים מהנסיון של העבר – יכולנו לנבאות לתקופה חדשה בתנועת הפועלים, כמו שכל צל של חזיון כזה לפנים היה מעורר בנו תקוות כאלו. אולם, הרי חיים וקיימים עוד לנגד עינינו הצעירים שמלפני ארבע שנים עם כל ה“יאוש” השורר בחלק גדול מהם, עם כל ה“ניהיליזם” שלהם, ובעל כרחנו אנו שואלים אותה השאלה הארורה: מה יהיה עתה? במה יהיה כוחם של האחרונים גדול מכוח אלה שקדמו להם וכמה זמן תארך השירה החדשה בפיהם?

ואמנם, הבדל עיקרי יש בין הצעירים שבאו לפני ארבע שנים ובין אלה הבאים עכשיו: הראשונים באו אל “המעדר” בזמן של בהלה, אחרי שהרצל נלקח מאתנו וההסתדרות הציונית התפוררה לרסיסים; אחרי אשר, מצד אחד, נתחדשו עלינו ימי הבינים ומצד שני נמשכו הציונים ברובם אל תנועת המהפכה הרוסית, בהאמינם להשיג על ידיה גאולה שלמה, אז קמו אותם הצעירים ואמרו לנפשם: נעזוב את המדבר ונעלה אל הארץ, אולי יעלה בידנו לברוא את הבריאה, שכל כך הרבה קוינו לה ושרבים עזבוה. ומכיון שלא עצרו כוח – מפני מעוטם ומפני חוסר סעד ועזרה מצד ההסתדרות הציונית – לברוא איזה דבר ממשי, הלכו מעט מעט הלוך והתיאש, והרי הם, או הרבה מהם, נדים עכשיו כצללים ממושבה למושבה, מיהודה לגליל וחוזר חלילה, וכל הענין אינו אלא כעצם בגרונם – לא לבלוע ולא להקיא: לעזוב את הארץ אינם יכולים, כי אין להם לאן ללכת, להשאר בה ג"כ אינם יכולים, כי אינם מוצאים בה יותר כל תוכן, וכל הוויתם מעוררת רק רחמים.

לא כן הצעירים החדשים. הללו התעוררו לעלות אל הארץ אחרי שהסערה בגלות עם כל תקוותיה קמה לדממה, אחרי שהרבה מהציונים התנערו, סוף סוף, מתרדמתם הארוכה והתחילו שוב לראות את שמש תקוותם במזרח. פה ושם מתחילים להראות סימנים של התעוררות לעבודה מצד ההסתדרות הציונית, וכחלוצי אותה ההתעוררות החדשה באים הצעירים הללו לא"י. כל זה יכול היה, לכאורה, להבטיח לנו תוצאות יותר מזהירות מאלו שהיו עד כה, לולא… לולא רבצה קללת אלהים על הארץ ויושביה, קללה העושה את כל תקוותינו לאַל.

אלפי אמיגרנטים יהודים נעים ונדים בכל ארצות תבל – האחד מפני סבות אקונומיות, השני מפני סבות פוליטיות והשלישי מפני שסתם נמאסה עליו ארץ מושבו – ואף אחד מהם אינו חושב את מעשהו זה ל“קרבן”, שצריכים להכיר לו טובה עליו, אף אחד מהם איננו הולך להביא גאולה למי שהוא. בדומיה הם נושאים כל מה שמטיל עליהם הגורל, סובלים לעתים קרובות חרפת רעב, מתענים ב“שיטת ההזעה” האמריקנית והלונדונית; ואחרי כל אלה אין הם מתאוננים, חלילה, אין להם שום טענות ותביעות על מי שהוא, ואם גולים רוסיים הם, הרי הם זוכרים תמיד את הגלות שעזבו – ושמחים בחלקם. ככה אנחנו שומעים פעם בפעם על ענויי הנפש שיש להם לאנשים לפני הכנסם לאמריקה, על ענויי גוף – אחרי הכנסם, ואין אמריקה נפסלת על ידי זה מלהיות נקודת משיכה לנודד היהודי.

לא כן ארץ-ישראל. הנה בא האמיגרנט – אחת היא, אם ידע על הציונות או לא – בכוונה תחילה להביא גאולה, מי להעם העברי ומי לכל האנושות כולה – הכל לפי השיטה שהוא מחזיק בה… ובעלותו, הריהו מתמלא תיכף טענות ותביעות על “כלל ישראל”, על שלא הכינו בשבילו את “החלב והדבש”, המגיעים לו בתור “עבד קדוש על אדמת הקודש”.

בשש עשרה שעות עבודה ב“שיטת ההזעה”, בחזרה על הפתחים הנקראת “פידליראי” – אינם מוצאים כל חסרון וכל קושי, אך על שמונה-עשר שעות עבודה באווירה הצח והחם של א"י מרעישים עולמות.

במשך שלשים השנים האחרונות נכנסו בוודאי לאמריקה יותר ממיליון אמיגרנטים יהודים, ובאותו הזמן עצמו נכנסו לארץ-ישראל, בישוב החדש, כעשרים אלף נפש; ואם נשווה את חיי העוני המנוולים של הרוב הגדול של הראשונים לחיים הבלתי עשירים, אבל השקטים והנוחים, של בני הישוב החדש, אם נשווה את מספר האחוזים שהצליחו באמריקה ומספר האחוזים שעלו והצליחו בארץ-ישראל – ודאי שנמצא כי התוצאות פה היו הרבה יותר מזהירות, ובכל זאת, כשהאמיגרנט בא לאמריקה, לתוך הסביבה של אחיו הנודדים, אין אלה מתיצבים לפניו כאומללים ואינם נדים לו על שבגורלו עלה לבוא שמה, כי אם, להפך, מעודדים את רוחו ומבטיחים לו הבטחות לעתיד. ובארץ-ישראל, כשבא אמיגרנט חדש, פותחים תיכף לפניו את ספר הקינות, מבכים את מזלו הרע שהביאו הנה ומיעצים אותו שיברח כל עוד נפשו בו. פגישות כאלו היו רגילות כל השנים אצל האיכרים, ועכשיו קבלו ה“חלוצים החדשים” את התפקיד החשוב הזה. “יש לך להוצאות הדרך, שוב מהר, ברח דודי!” – זאת היא הפגישה, שצעירים חדשים מוצאים בארץ-ישראל אצל אחיהם בעלי ה“קרבנות”.

זה כשתי שנים שנפלה הברה במחנה הפועלים ו“יאוש” שמה. הכל משתמשים בהברה זו במקומה ושלא במקומה, לצורך ושלא לצורך. בא צעיר לארץ-ישראל ולא הספיק עוד לעבור את גבולה של יפו, והרי הוא כבר במחנה המתיאשים. ממילא מובן, שנמצאים גם דואגים שאינם יכולים לעבור בשתיקה על חזיון מעציב זה וממציאים לו תרופות חדשות לבקרים.

על פי השקפותיהם מתחלקים בעלי התרופות הללו לשלשה סוגים: לסוג הראשון שייכים אלו אשר בפרזה יפה ניחא להם. הללו אומרים: איש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו. ובפרזה זו הם רוצים לבטל את המתיאשים ואת היאוש גם יחד, והעיקר – לפטור אותנו מכל וכל מלטפל בהם.

הרופאים מהסוג השני אינם, אמנם, ותרנים גדולים – לגביהם גם המתיאשים “סחורה” הם שאפשר לנצלם לטובתנו, אלא שצריך לדעת איך. והידיעה היא פשוטה:הפועלים מתיאשים מפני שאינם רואים “תכלית” לפניהם, צריך, על כן, לאַכּר אותם, לדאוג לתכליתם, ואז יבוא הכל על מקומו בשלום. יתמעטו המתיאשים ויתרבו האכרים. והפועלים? – ראשית, האכרים החדשים הללו יעבדו בעצמם ולא יהיו זקוקים כלל לפועלים, ושנית, אם איננו ענין לכאן – תנהו למקום אחר: אם הצעירים החדשים אינם רוצים להיות פועלים, הכי בשביל זה יאבדו לנו מכל וכל? יהיו על כל פנים אכרים, ומוטב שיתאכרו מאשר יעזבו את הארץ.

הסוג השלישי, והלז נתוסף רק בזמן האחרון, אומר: מכיוון שהצעירים הבאים מחו"ל אינם יכולים לכבוש את העבודה, מפאת היותם מפותחים ביותר וצרכיהם גדולים מכפי שהעבודה יכולה לתת, הרי שאנחנו צריכים להפנות את עבודתנו לצד אחר לגמרי – לצד היהודים התימנים. הללו נמצאים במצב קולטורי נמוך, הם מסתפקים במועט; בדרישותיהם הקולטוריות הקטנות לא יפלו למשא על האכר – הם יוכלו להתחרות עם האלמנט המקומי ולכבוש את העבודה, והתרופה הזאת, האחרונה, קנתה לה פופולריות יתירה בשל עשרות אחדות התימנים שהתישבו באילו מושבות ושהספיקו, באמת, להתחבב על בעליהם. ועליה, על התרופה הזאת, מתנפלים עכשיו כעל “מציאה” ממש גם האכרים וגם הפועלים. הראשונים מצאו להם אפשרות לצוד שתי ארנבות בבת אחת: גם פועל עברי וגם עבד נכנע ורצוי העולה בזול. והפועלים מצדם מוצאים תנחומים בזה שמקומותיהם אינם מתמלאים על-ידי נכרים, כי אם על-ידי אחיהם היהודים.

אולם כדי לעמוד על התרופות הללו ולברר עד כמה שהן מתאימות אל המציאות שלנו, צריכים אנחנו, קודם כל, להבין את מהותה של הבריה הזאת, הנקראת יאוש.

היאוש, במובנו הקיצוני של המושג הזה, הוא – השקפת-עולם פילוסופית. השקפה זו אנו מוצאים בספרות ובחיים בכל הזמנים, אולם הודות לאינסטינקט של חפץ הקיום הנטוע בטבעו של האדם, נשארה תמיד נחלת יחידים, וההמון הגדול, או שלא חשב כלום על השאלה הזאת, או שחשב ומצא לו מפלט ממנה בדת ובחיים. אך בה במדה שהאדם הלך והתפתח – אבד לו הבסיס הטבעי מתחת לרגליו והוא נעשה, ממילא, יותר פסימיסטי. החזיון הזה הוא כללי-עולמי, והתגלותו מורגשת יותר בין בני העיר מאשר בין בני הכפר, ואצל אותו העם שהוא מרוחק מן הטבע יותר מאשר אצל העם הקרוב לטבע.

מובן מאליו, שאנחנו היהודים, שנתרחקנו זה כאלפים שנה מהטבע, דבר בנו הפסימיזם יותר מאשר בשאר אומות העולם. אולם כל זמן שלמורה-דרך בחיים היתה אצלנו התורה, שהיא בעיקרה אופטימית – שאבנו לנו תוכן ממנה וחיינו את חיינו המיוחדים. עכשיו, כשהמבצר הזה אבד לנו, ברצוננו או שלא ברצוננו, הרי שלא נשארה לנו שום אחיזה בחיים והפסימיות הולכת וחודרת יותר ויותר לתוך חיינו.

ומתיאשים מהמין הזה – אמנם במספר מועט – יש גם במחננו הציוני. ואפשר להגיד בבטחה, שאילמלי היתה לנו אפילו “מדינת היהודים” מסודרת באופן יפה, – לא היה מספר המתיאשים מהמין הזה מתמעט. כי מתיאשים אלה לא באו כלל אל היאוש מפני שלא הצלחנו בעבודתנו, אלא, להפך, הם באו אל הציונות מתוך יאוש, בחשבם למצוא בה מפלט מאותו היגון המעיק על לבם. אמנם, אי ההצלחה בעבודתנו מגדילה קצת את יגונם, אבל ההצלחה הגמורה לא היתה מקטינה אותו, כי עד כמה שהפסימיזם שלהם מושפע גם מחזיונות בודדים – אין מקורו, בכל זאת, בחזיונות הללו.

והיאוש הזה, כמה שלא יהיה מוזר הדבר, התגנב גם לתוך עבודת המעדר שלנו. צעירים אחדים, שדרכם בחיים אבדה להם, חשבו למצוא תוכן בארץ-ישראל ובעבודת השדה, והם באו ולקחו את המעדר בידם, ובמקום למצוא תוכן, גלו גם פה את הריקנות שקננה בלבם מכבר. וצעירים אלה, למרות היות מספרם קטן, משפיעים הרבה על סביבתם – מפני שהם יותר אינטליגנטיים – ומכניסים שלא בכוונה, אנדרלמוסיה לתוך המחנה של הפועלים.

מלבד היאוש הזה יש במחננו עוד מין אחד הבא מתוך “תוחלת ממושכה”, מתוך אי מלוי התקוות והשאיפות. ליאוש הזה ישנם שני גורמים: אחד כללי ואחד פרטי, או, אם תרצו: כללי, המביא גם לידי יאוש פרטי. חלק גדול של הצעירים הבאים הנה, מגמתם: עבודה כללית לטובת הארץ ותחיתנו בה. ומעטים הם אלה שלא ידעו קודם את תנאי העבודה הקשים ואת הותורים, שעליתם זו תדרוש מהם במובן הפרטי, אלא, שטועים הם ביחס לעבודתנו הכללית. לומדים הם, הצעירים האלה, קל וחומר מעבודתם הציונית שם: אם בגולה אפשר, למי שיש זמן, להיות עסוק תמיד בעבודה ציונית, על אחת כמה וכמה בציון גופה – שם בודאי מלאים החיים תמיד מלחמות ונצחונות. אותה המושבה שבארץ-ישראל היא נבנית במשך שנים רבות ובהרבה עמל, נבנית במוחו של הצעיר בחוץ-לארץ ברגע אחד. וככה הוא מתאר לו אידיליה שלמה של רעב מתוך בנין, מתוך מלחמה תמידית, שתיכף אתה רואה לפניך את נצחונה. וכל זה מלבב אותו והוא מקבל עליו את כל התנאים הקשים, ועולה לארץ-ישראל להשתתף בבנין בהכרה ברורה, שהשתתפותו זאת כדאית הינה גם אם תעלה לו בחייו.

אולם המציאות איננה כמו שהיא מתוארת במוח. גם בזמן שהשנים כתקנן, והבנין הולך ומתקדם בצעדים ענקיים, גם אז קשה לאדם לראות את עולמו בחייו; גם אז מוכרח הוא להשלים עם הרעיון, שעשבים יעלו בלחייו – והוא את תוצאות עבודתו לא יראה. ומובן, שלא תמיד, ולא כל אחד, יכול לעמוד בנסיון, והרבה עוזבים את המערכה באמצע הקרב ושבים לעניניהם הפרטיים.

“גם בזמן שהשנים כתקנן”. ועל אחת כמה וכמה כשהשנים אינן כלל כתקנן, כשאין חומר לבנין, כשגם הזמן דחוק ועוד מעט ואין מקום לבנין – במצב כזה גם הגבור יאמר חלש הנני. ובמצב כזה בא האני הפרטי ומתחיל לתבוע את עלבונו. ואין זה ענין פרטי שאפשר לרפאו בהתאכרות, זו היא התמרמרות על התקוה שנכזבה ושאין לה כל תשלומין. זה הוא לא יאוש ביחס לעתיד, כי כזה – נודה על האמת – לא היה לו, לצעיר גם בחוץ-לארץ, כי-אם יאוש ביחס לכל מחשבותיו, לכל עברו ולכל האידיאלים שהשתעשע בהם עד עכשיו. הצעירים הללו אובד להם ביום אחד מה שטפחו ורבו בלבם במשך שנים רבות, והיאוש הזה מתבטא אצלם בהתמרמרות על עצמם ועל אחרים, על חוסר היכולת, והעיקר: על חוסר הרצון לבנות.

וכל המצב בארץ-ישראל מסייע ליאוש הזה: מצד אחד קומץ של אכרים נתונים ככדוּר משחק בין מאות אלפים נכרים המוכנים בכל רגע לבלוע אותם חיים. ומהצד השני משחק של מוסדות הממשיכים קיום עלוב, בלי כל עבודה ואיניציאטיבה, בלי כל אחדות ושיטה, בלי כל יכולת ורצון לעבוד. את כל זה רואה לפניו הצעיר בכל יום ויום. לא מאמר בקורת הוא קורא, כי אם את החיים בהוויתם הוא רואה: התמוטטות היסוד מתחת לרגלים, השתמטות התקוה האחרונה – ואין מציל ואין עוזר. והיש תקוה לרפא את יאושו זה באותן התרופות שמגישים לו?

מאחר שבררנו לנו, מעט או הרבה, את מיני היאוש השוררים במחננו ואת סבותיהם – לא יקשה לנו, כמדומה, להבין גם את ערכן של התרופות שהזכרנו למעלה.

מובן מאליו שאותה התרופה הבנלית של “האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”, אשר כל מגמתם של המשתמשים בה היא רק להשתעשע בפרזות יפות – איננה כדאית אפילו שאתעכב עליה. לנו אין “ששים רבוא”, אשר אם גם יצא חלק מהם – ישארו עוד רבים. אנחנו הננו קמץ קטן, שכל יחיד ויחיד ממנו יקר לנו והננו צריכים לבקש עצות במה להחזיקו. ואם נרצה לפסול את היראים ורכי הלבב – לוא גם היה זה ביכולתנו – לא ישאר לנו כלום, כי בתנאי עבודתנו הנוכחים הננו כולנו יראים ורכי לבב – כולנו, לרבות אפילו בעלי הפרזה עצמם. אין גבור כזה בעולם שירצה להקדיש את כוחותיו לעבודה, בשעה שאיננו מאמין בפירותיה. ואם אפני העבודה, בין אלה שבפנים ובין אלה שבחוץ-לארץ, שוללים מאתנו את האמונה, הרי שאין כאן גבורים וחלשים, ויש כאן רק אנשים הרוצים לעבוד ואינם מוצאים כל שכר בעמלם. ואם גם ימצאו אנשים במספר קטן, אשר, על-אף כל אלה, לא יתיאשו, לא יועילו לנו מאומה. ואפילו אותה הפרזה הידועה של “אם אני כאן – הכל כאן” בטלה ומבוטלה לגבי החיים הממשיים, כי “אני” איננו “הכל” והכל הוא הרבה יותר מאני בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה במקום שרוצים לזכות על-ידי רוב כמותי….

אולם, אם אין לעמוד הרבה על התרופה הראשונה, הנה יש ויש לעמוד על שתי התרופות האחרונות: על אכור הפועלים ועל חלוף הפועלים האשכנזים בתימנים. אנחנו צריכים לדון עליהן משני צדדים: ראשית, עד כמה הן מועילות לפועלים במובן הפרטי, ושנית, וזה הוא העיקר, מה הן נותנות לנו במובן הלאומי – כלומר, עד כמה יש ביכלתן לקרב אותנו לפתרון אותה השאלה שבה אנחנו מתחבטים. כי זה ברור, אשר לוּא גם הצלחנו להוכיח כי יש בידי האמצעים האמורים לרפא את שברו הפרטי של כל פועל, אין זה מוכיח עדיין שההסתדרות, אשר שמה לפניה מטרה כללית–לאומית, צריכה לטפל בזה.

א. אכור הפועלים

רוב המתנגדים להתאכרות הפועלים – סבבו נמוקיהם תמיד על ציר אחד: לאכר אנשים מחוסרי אמצעים, הרי זה אומר – להפוך אותם לשנוררים. לפי זה יצא, שלוּא היה אפשר להנצל מפחד השנוררות, לא היו מתנגדם לכך אפילו האסטניסים הגדולים ביותר. אלה שאינם אסטניסים, לא חדלו לדרוש כל הזמן שיאכרו את הפועלים. אולם למטבע הזה יש עוד צד אחד, שעליו רגילים לעבור בשתיקה, או לתרץ אותו בתרוצים דחוקים וסתומים, והצד השני הזה, התופס את המקום החשוב בכל השאלה, הוא:

אין ההתאכרות פותרת את שאלת הפועלים.

כי אמנם כן, אם נבוא עכשיו לדון על שאלת האכוּר ביחס לגאולת הארץ, אז ודאי שנוכרח לשנות את דעתנו אפילו בנוגע לשנוררות. לא מעטים ימצאו עתה בינינו – ואני אהיה אחד מהם – אשר יגידו, כי אלמלי אפשר היה, ולוא גם על-ידי שנוררות, לגאול את הארץ וליצור בה בעוד מועד רוב עברי, היינו צריכים לעשות את זאת בלי כל פקפוקים. גם בחיי האדם הפרטי ישנם מקרים שהוא מקרב היום מה שהרחיק אתמול, ואין אנחנו חושבים לו זאת לירידה, או לאי-עקביות, אלא, פשוט, להכנעה הכרחית לחוקי החיים החזקים ממנו. אך אם אצל הפרט ישנם בכל זאת פרינציפים, פחות או יותר קבועים, הנה בחיי החברה הפרינציפים הם זמניים ויחסיים. תמיד צריך להעריך את הנזק לעומת התועלת, ועל פי ההערכה הזאת לכוון את הפעולה. ולו הציגו לנו, במצבנו הנוכחי, את השאלה: לחכות לימים יותר טובים – כלומר, לאבד את ארצנו לנצח – או ליצור אלמנט גדול של אכרים שנוררים? היינו בוודאי צריכים לענות: את השנוררות אפשר יהיה אחר כך לתקן, אבל את הקרקע, אם לא נגאל עכשיו – לא נוכל אחר כך לעשות כלום. הננו בוחרים, איפוא, באותו הדבר שיש לו עוד תקנה. אבל, כשאנחנו באים לדון על האכור ביחס לשאלת הפועלים, מוכרחים אנו להגיד: לא. אכוּר הפועלים אינו יכול בשום אופן לפתור את שאלת הפועלים. איננו יכול לפתור לא את שאלת הפרט של כל פועל וגם לא את הצד הכללי, הלאומי, שיש בכל השאלה הזאת, ודווקא לא מפני פחד השנוררות, כי אם מפני סבות אחרות לגמרי.

את השאלה הפרטית אין הוא יכול לפתור – מדוע?

מפני שהשאלה הזאת היא יותר פסיכולוגית מאשר חמרית. רבים מהפועלים הנמצאים בארץ (אלה שבאים לא לשם אידיאלים ונוסעים תיכף – הם ישארו פה רק כשימצאו את החרושת המפותחה ואת תנאי עבודתה) – מתקיימים בה רק בכוח האמונה בתועלת שהם מביאים לענינים הכלליים. ואת האמונה הזאת לא ימצאו במאתים דונם האדמה שינתנו לכל אחד, ויאכרו באופן כזה עשרים, או אפילו חמשים פועלים בשנה.

הם אומרים: “לעבוד? ומה ה עבודותינו? האמנם אפשר להסתפק בעבודות פעוטות, חלקיות, בזמן ש”השלם" אבד?** במצב, שהננו נמצאים בו עכשיו**, אין שום עבודה חלקית יכולה להשביע את רצוננו; אנו שואפים לעבודה ממשית שתהיה ניכרת מיד לחיוב או לשלילה". (מדברי חברים באספה הכללית של הפוה“צ ג' ב' תר”ע).

הקריאות האלה, אחת היא, אם הן צודקות או לא, אינן בודדות, כי אם הד קולם של רוב הפועלים שבארץ ובהן אנחנו צריכים להתחשב. בכלל לא רבים הם הפועלים שעבודת-האדמה, כדבר בפני עצמו, היא אצלם אידיאל. כל משיכתם לעבודה הזאת באה רק בכוח האידיאל הלאומי הקשור בה – טלו ממנה את האידיאל הכללי הזה, וילך לו כל אחד למצוא את דרכו בחיים בתנאים לא יותר קלים אולי, אבל מתאימים יותר לחינוכו ולהרגליו. ואם האידיאל של כבוש העבודה, שהיה כל כך מרומם ומקסים, אבד חינו וערכו בעיני הפועלים, ואין הם מוצאים בו עוד סיפוק נפשי – על אחת כמה וכמה שלא ימצאו סיפוק באכוּר העלוב, שאין בו אף שמץ מאותו היופי שיש ב“כבוש העבודה”.

שנית: אכוּר, אפילו זה של יק“א, שהוא יותר נוח מהאכוּר של חובבי-ציון, מציג את האכר, לפחות במשך שנים אחדות, במצב לא טוב מזה שהפועל נמצא בו. הדפיציט, שנשאר להרבה אריסים בגליל מהשנה שעברה, עולה על אותו הסכום שהפועל מכניס במשך כל השנה. ואלא מה, פה יש תקוה לעתיד? גם לפועל בא”י יש תקוה, ולא פחות ריאלית מזו של האכר הצעיר. תנאי העבודה פה מוכרחים להשתנות לטובה בה במדה שהתפתחות הארץ תתקדם. ושהארץ מתפתחת – בזה אין איש מפקפק, וכשהערבי יראה, שאפשר לקבל אצל בנין מסילת הברזל, או הנמל, שלשה פרנקים ליום, לא ילך לעבוד במעדר בשבעה גרושים. האות הזה לא רחוק הנהו כלל. גם עכשיו אין העבודה זולה כל כך במושבות המיוסדות על נטיעות. מחיר העבודה במושבות האלה הולך וגדל וכשיכנס הקפיטל אל הארץ, יהיה מצבו של פועל במשק הקפיטליסטי הרבה יותר טוב מזה של האכר הזעיר. פועל טוב בפ"ת, שיש לו עבודה תמידית בפרדס, משתכר בלי דאגות יתירות, לא פחות ממה שמכניס האכר הזעיר מיבול אדמתו בהרבה והרבה דאגות. ואם בשביל הפועל הזה יווצרו תנאים שיקטינו את הוצאותיו, כמו: בית עם שנים, שלשה דונמים אדמה בשביל ירקות ומוסדות משותפים להספקה, אז לא יהיה לו כל יסוד לקנא באכר הזעיר.

את שאלת הפועלים במובן הלאומי לא יפתור האכור – מדוע?

מפני שכל זמן שלא יהיה לנו פועל קרקעי, אשר נוכל להיות בטוחים שהעבודה היא בידינו – יביא לנו כל אכר חדש נזק מן הצד האחד לא פחות מהתועלת שהוא מביא מהצד השני. העובדים – אפילו באכרות זעירה – עולים במספרם על מספר האכרים, הם תמיד הרוב, ובנידון דידן: רוב המביא את קיומו של המיעוט בסכנה… מה שנוגע למשק הקפיטליסטי, הרי אין כלל לדבר, ששם אין ערך לעבודתנו בלי אלמנט של פועלים אשר יתפרנסו רק מהעבודה. והלא המשק הקפיטליסטי תופס כבר גם עכשיו מקום חשוב בא"י, ובעבודתנו להבא מוכרח הוא לתפוס מקום עוד יותר חשוב.

אנחנו בודאי צריכים למצוא אמצעים בשביל התמיכה באכרות הזעירה, שהיא נחוצה כל כך לשאיפתנו הלאומית, אבל אל נרמה את עצמנו: ליצור רוב עברי בא“י – לא נוכל בלי עבודה קפיטליסטית רחבה. **שאלת העבודה אצלנו היא, איפוא, לא טפל לגבי איזה עיקר, כי אם אחת השאלות העיקריות בישובנו, היכולה למצוא את פתרונה רק ע”י יצירת אלמנט של פועלים הרואים את קיומם בעבודה.**

ב. חלוף הפועלים האשכנזים בתימנים

“הטובע – נאחז באגמון” – אומר הפתגם ההמוני, ואנחנו בעבודתנו הישובית ג“כ רגילים תמיד להאחז בכל הופעה חדשה ולראות בה את הגאולה. היו זמנים, למשל, שעם כל פועל חדש שבא לא”י, היו מבשרים תקופה חדשה – תקופה של גאולה אמתית. וככה אירע גם הפעם ביחס לתימנים. גם בהם התחילו לראות את המשיח המקוּוה, את הפתרון הנכון לשאלת הפועלים, מבלי לחשוב כלל על הצעדים השליליים שישנם כאן. יודע אנכי, אמנם, שדעתי שאביע פה לא תהיה לרצון גם להרבה מחברי, הם אולי יראו בדברי הטחה כלפי אחד העיקרים בתכנית עבודתנו. אולם איך שיהיה, שאלה היא ולדון עליה אנו צריכים.

המכשול הגדול ביותר שמצאו החלוצים הראשונים על דרכם לפני חמש שנים, היה – ההתחרות של השרירים החזקים והזולים הנמצאים בארץ. נחטא לאמת אם נרצה ליחס את מאונו של האכר לקבל פועל עברי אך ורק לגורמים רוחניים, לחלוקי הדעות שיש בין האכרים ובין הפועלים, ולא נקח בחשבון את הגורם האקונומי. אין כל ספק שלוא באו צעירים מן החוץ והציעו שרירים מורגלים בעבודה באותו המחיר שהם עולים פה, היו האכרים – אם לא כולם, עכ"פ רובם – מבכרים אותם על פני השרירים המקומיים, למרות חלוקי הדעות שיש ביניהם. אך מכיון שהפועל העברי לא יכול לעמוד הרבה בהתחרות זו והוכרח לדרוש מחיר יותר גבוה, בא תיכף המאון מצד האכרים, שסבתו האמתית היתה בעיקרה אקונומית, שאותה לא כל אחד יכול לנצח.

אולם מאותו הזמן עברו חמש שנים. חמש שנים של מלחמת דברים, של אגיטציה בכתב ובעל פה, של עבודת שרירים מסורה מצד הרבה צעירים, וכל אלה לא עלו בתוהו. הכרת הערך של העבודה העברית התחילה מעט מעט להשתרש בלבות רבים מהאכרים; הם התחילו בעצמם להבין שהשכר הגבוה של העבודה העברית עולה להם – מכמה וכמה טעמים פרטיים וכלליים – הרבה יותר בזול מהשכר הנמוך שמקבל הפועל המקומי. החלונו לפגוש במושבות חזיונות כאלו, אשר מצד אחד עומדת קבוצה של פועלים ועובדת בשכר שבעה גרושים ליום, ובאותה עבודה עצמה עומדת, מהצד השני, קבוצה אחרת ועובדת בשכר עשרה גרושים ליום. מעט מעט התחילו עבודות שונות, שקודם היו הפועלים המקומיים עושים אותן, להבדל מהעבודה הכללית ולהעשות לעבודות ספציאליות-עבריות

קודם, למשל, היו המקומיים מיבלים את השדה באותו המחיר שהם עושים את כל העבודות, עכשיו יש כבר הרבה אכרים שאינם מוסרים את העבודה הזאת אלא לידים נאמנות ומשלמים בעדה שכר הגון, בערך, וכן הדין בעוד כמה ענפי עבודה. הפועל העברי, ששכרו הגבוה היה מתחילה מפחיד את האכר, נעשה עכשיו לדבר טבעי גם אצל אכרים כאלה שאינם חשודים כלל באידיאליות, ובמקרים רבים הם חוזרים אחריו. מובן, שכל זה לא בא מתוך נדבת לבו של האכר, כשם השמאון שלו מתחילה ג"כ לא בא מפני רוע לבו; הוא בודאי מחשב היטב את חשבונותיו ויודע מה יותר טוב בשבילו.

וככה התפתחו במושבות אחדות ביהודה שלשה סוגים של עבודה: סוג אחד, כמו זמירת גפנים והרכבת עצים בפרדסים ובכרמים, הוא כמעט כולו בידי היהודים. הסוג השני, כמו: הכרמים, יבול האדמה, סמיכת העצים ועוד, מתחיל מעט מעט לעבור לידי יהודים, והסוג השלישי, שבו נכללות העבודות הפשוטות ביותר, נשאר כמעט כולו בידי המקומיים, מפני ששכרו עודנו נמוך ואי אפשר ליהודי להתחרות בו.

כשאנחנו מציגים לנו עכשיו אידיאל להמציא לאיכר ידים עבריות באותו המחיר שהידים הזרות עולות לו, הננו צריכים, איפוא, קודם כל לשאול את עצמנו: לאיזה עבודות אנחנו מתכוונים? אם לאלה שמחירן גדל כבר והן עברו לידי יהודים – הרי שאנו הורסים בידינו מה שבעצמנו בנינו בכל כך הרבה עמל. ואם לעבודות, שמפני מחירן הנמוך נשארו בידי שכנינו, הרי אנו חוטאים בזה לתימנים, שאותם אנחנו לוקחים כחומר להתגשמות האידיאל שלנו.

באופן הראשון, הרי אנו חוטאים לעצמנו, כי יוצרים אנחנו לנו מתחרה שהוא מסוכן עוד יותר מהקודם: במתחרה הקודם נלחמנו במסירותו של הפועל העברי, באיכות עבודתו, בתועלת שהוא מביא למושבה בהווה ובכוח הרעיון הלאומי בעתיד, אולם במתחרה זה אין לנו רשות ולא יכולת להלחם, כי בו ישנם כל היתרונות שמנינו למעלה, והוא עושה את קיומם של הצעירים הבאים מן החוץ לבלתי אפשרי כל עיקר.

אמנם אלה הגורסים: להחליף את הפועלים האשכנזים בתימנים, צדקו אולי לשיטתם, אבל החלוף הזה, לוא גם היה רצוי לנו מכל הצדדים, איננו יכול לצאת אל הפועל, כי הצעירים, שרידי הפליטה, הנמשכים עוד לא“י, אינם מוצאים עפי”ר לפניהם מקור אחר למחיתם מלבד העבודה במושבה, ואם נעשה את העבודה לבלתי אפשרית בשבילם, אז לא רק שנצטרך לסגור את השערים בפני החדשים, אלא שנוכרח גם לגרש את הישנים, אשר להפחית מן השכר, שכבר רכשו להם בכל כך הרבה עמל, לא יוכלו.

באופן השני הננו חוטאים לתימני, כי אנחנו משאירים אותו במצבו השפל, בהתנוונותו הגופנית והרוחנית, כדי שיוכל להיות עבד זול ולהתחרות עם עבדים זולים כמוהו. אנחנו, אמנם, צריכים להקדיש הרבה כוחות לזה שהתימני יהפך ממחזר על הפתחים לעובד, אבל בתנאי שהעבודה תתן לו יותר מ“פיתות”, כי אם יצטרך לעבוד רק בכדי להשתכר ל“פיתות”, אז יתנוון עוד יותר מאשר מהחזרה על הפתחים ומכתיבת סת“ם. אולם אין כל ספק שאת השאלה על תפקידו של התימני לא אנחנו נפתור, כי אם האכרים בעצמם, הם בודאי ידעו לנצל את הסתפקותו במועט ויכניסו אותו מעט מעט לכל אותן העבודות, שעד עתה עשו אותן הפועלים בשכר הוגן, והשכר של העבודה העברית, שעלה באופן טבעי – ירד עכשיו ע”י ההתחרות שאנחנו בעצמנו יצרנו לנו.

האין זה פתרון נכון לשאלת הפועלים בא"י?

תר"ע.

---

רעיון העבודה

מאת

יוסף אהרונוביץ

“תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – כבוש על מקצועות העבודה שבארץ על-ידי היהודים”. זו היא הצורה הספרותית של הרעיון, שעליו החלה הסתדרותנו להלחם לפני שמונה שנים בחיים ועתוננו – לפני חמש שנים – בספרות. ותפקיד המסתעף לארבעה סעיפים ראשיים היה לפני ההסתדרות ועוזרה הראשי – העתון:

א. להכניס את פּרינציפּ העבודה העברית לתוך תכנית עבודה של הציונות הרשמית.

ב. להפיץ את רעיון כבוש העבודה בין האיכרים ונותני העבודה בארץ-ישראל.

ג. לרכוש את הלבבות של צעירי עמנו ולנטוע בהם את האידיאל להיות כובשי העבודה.

ד. לסלול ולהאיר את הדרך בפני אלה, שיקבלו עליהם את תפקיד הכבוש ולהקל את חייהם במדה האפשרית.

לא פה המקום לעמוד על כל אחד מהסעיפים האלה ולברר איך ובאיזו מדה הוא מתמלא – בבירור זה מטפל ויטפל עתוננו בכל ימות קיומו. כאן רוצים אנו רק לציין במלים קצרות כי בכל ארבעת הסעיפים האלה נעשו איזו צעדים, ואולי גם צעדים חשובים, קדימה: בין הציונים הרשמיים אין עכשיו אף אחד כמעט שלא יודה, על-כל-פנים בעיון, בהנחתנו העיקרית. בין האכרים התחיל הרעיון להתפשט והוא פועל במדה ידועה גם בחיים. צעירי עמנו אף הם ספגו לתוכם את הרעיון במדה ניכרת, ואין לך אניה שלא תעשיר את שורותינו במספר ידוע של צעירים. ולא עוד אלא שהתחילו לבוא אלינו כובשים גם מאותו החלק של עמנו, שעד עתה כמעט נשכח מאתנו לגמרי – היהודים מתימן הרחוקה. ומה שנוגע לסלילת הדרך בפני הכובשים והקלת חייהם, הרי התחילו הפועלים עצמם להסתדר באגודות פרופסיונליות, שבודאי תעזורנה הרבה להקלת החיים; בכמה מושבות נבנו בתים בשביל הפועלים. בקצור – נעשה כמעט כל מה שאפשר היה לעשות במשך זמן קצר כזה. ואם בכל זאת אין שביעת רצון ניכרת בין שורות יוצרי הרעיון ונושאיו, הרי אין זה אלא משום שהחלו להרגיש, כי הרעיון עצמו הוא הרבה יותר עמוק ממה שהצליחו בפעם הראשונה להביע אותו במלים קצרות, כי הוא אינו רק “תנאי” לאיזו מטרה אחרת, אלא תמצית האידיאל של התחיה העברית וכי כל אלה המתקרבים אליו עדין רחוקים הם מלהבין אותו לכל עמקו.

הבטוי של “כבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על-ידי יהודים” מיוסד היה בעיקרו על השלילה הגדולה שבעבודה הנכרית. ושלילה זו, במדה שהיא מתחילה להראות אותותיה – מביאה באמת את נותני העבודה לידי חיוב: השומר העברי, למשל, נעשה כבר ל“סחורה מתבקשת” במושבות העבריות. ואולם יותר משהשפּיעה השלילה על נותני העבודה, השפיעה על הכובשים עצמם: הפחד מפני העבודה הנכרית הביא אותם מעט מעט לידי פחד מפני הבטלה העברית. החלו הללו להתעמק יותר בעמדתנו בארץ וראו כי גם פה, בארץ תחיתנו, הננו אוכלים משולחן זרים, נהנים מיגיע כפּיהם של אחרים והשאלה בדבר העבודה הנכרית אינה רק שאלה לעתיד-לבוא – כשתגדש הסאה, כי אם שאלת כל הוויתנו: מהו הבסיס המוסרי שעליו יבנה הישוב העברי? – הרי כל אסוננו הלאומי הוא בזה, שנעשינו לעקרים, למחוסרי כוח יצירה, ואם שאיפתנו לתחיה ועבודתנו לשמה לא תצלנה אותנו מאסוננו זה ולא תשבנה לנו את כוח היצירה שאבד לנו בגלות – מה, איפוא, תתנה לנו?

והלא אף אילו היו כל האיכרים מסכימים למסור את עבודתם לפועלים עברים, גם אז לא היה לנו כל יסוד להיות שבעי-רצון, בראותנו מחנה של איכרים, הם ונשיהם ובניהם, שאינם עובדים בעצמם, ומוכרחים להמציא אידיאליסטים מיוחדים אשר יכפרו בעבודתם על הבטלה שלהם עצמם.

והן גם אילו לא היתה כאן שאלה של פועלים נכרים, והישוב היה גדל ומתרבה פי עשרה ממה שהוא מתרבה עכשיו, אלא שבמקום עובדים היו לנו חנונים וסוחרים, הרי גם אז היינו מוכרחים להודות שהולך ונוצר כאן גיטו שאינו עולה בכלום על זה שעזבנו בגלות.

ואף לולא היתה כל סכנה נשקפת לנו מהפועל הנכרי, הרי היינו גם אז מוכרחים לעמוד ככלי מלא בושה וכלימה לפני כל העולם כולו – לפני אותו העולם שממנו אנו תובעים את עלבוננו, – על אשר גם בארץ תחיתנו אנו מסוגלים להיות רק עם של סוחרים, רוכלים וסרסורים, ולא עובדים ויוצרים. ועוד יותר משאנחנו צריכים לתת חשבון לאחרים, אנו מחויבים לעשותו בשביל עצמנו. והחשבון עשוי: עם, שאין לו שדרה רחבה של עובדים הקרובים אל הטבע ואל חמרי היצירה של הטבע, עם כזה סופו להתנוון בגופו וברוחו ואין לו כל זכות קיום, אפילו כשהוא מצליח להמציא לעצמו באמצעים מלאכותיים אפשרות של קיום. ועם הקם לתחיה, התנאי הראשי לתחיתו – העבודה. אם עבודה יש כאן – תחיה יש כאן, ואם עבודה אין כאן – כלום אין כאן.

התנאי ההכרחי להתגשמות הציונות הוא, איפוא, – “התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בארץ-ישראל”.

ואולם יחד עם התעמקות הרעיון של העבודה העברית, יחד עם שנוי הבטוי הספרותי שלו, נשתנתה גם ההשקפה על אפני התגשמותו.

אם די היה לעורר את דעת הקהל, כדי להשפיע על הציונות הרשמית, שתכיר בפּרינציפּ של עבודה עברית, או על-כל-פנים שלא תתנגד לו, הנה, כדי שהיא תהיה גם פועלת אקטיבית ויוצרת עבודה בשביל עובדים, דרוש שנוי ערכין גמור בהבנתם הציונית של אלה, שגודל מוסדותינו הציוניים מסור בידם.

ואם די היה שיקרו איזו מקרים לא נעימים, כדי שהאיכר יתחיל להאמין בסכנה הנשקפת לו מהפועל הנכרי, הנה כדי לעורר בו יחס חיובי אל העבודה העברית ולנטוע בלבו, או על-כל-פנים בלב בניו, אמונה בעבודה עצמה ובערכה בתור גורם ראשי לתחיתנו בארץ, דרושה עבודה חינוכית מרובה ודוגמה חיה של ישוב חדש אשר יבנה אך ורק על יסוד העבודה העברית.

ואם די היה להראות על התפקיד החשוב של ה“כבוש” ועל המלחמה ו“קדוש השם” שיש בו, כדי שימצאו צעירים נלהבים אשר יעלו וינסו את כוחם, הנה כדי לרכוש כובשים, שישארו עובדים תמידיים ויראו בעבודה אידיאל מוסרי אנושי ומקור לתחיה לאומית, דרושה בחירת חומר אנושי מתאים והכשרת הלבבות במדה מרובה, דרוש שהכובש יאהב את הטבע ואת העבודה – אהבה שאינה באה אלא מתוך התקרבות יתירה והתקשרות תמידית.

ואם די היה במטבחים, בתים זולים וכדומה, כדי להקל את חיי הכובש, הנה דרושים עכשיו קודם כל תנאי עבודה כאלה שהם נותנים לעובד את האפשרות לפתח את כל כשרונותיו, לגלות את כל עצמותו.

הנה, כי כן הגענו, איפוא, שוב לאותה התחנה שממנה יצאנו להלחם את מלחמתנו לפני שמונה שנים – בשעת יצירת ההסתדרות, או לפני חמש שנים – בשעת יצירת העתון “הפועל הצעיר”, כלומר – בה במדה שהגורמים להתגשמות הרעיון התקרבו אליו, באותה מידה התרחק הוא מהם, או – במלים אחרות – בה במידה שהרעיון התעמק, באותה מידה עצמה התרחקו ממנו כל אלה, או רובם של אלה, היכולים להיות גורמים להתגשמותו.

והמלחמה לשם עבודה עברית הנה זה עכשיו מתחילה.

האיכרים ונותני העבודה, כאמור, החלו, אמנם, לשים לב לסכנה, ובמקום שהיא נראית לקרובה, משתדלים הם להזהר מפניה. ואולם שפת העבודה העברית לשם תחיה עברית נשארה זרה להם. אפילו הטובים שבהם חושבים לנו לקיצוניות, או לשגעון את הדרישה שבתינו יבנו בידי בנאים עברים. “הלא מעט הוא הכסף שמשלמים בעד הבנין, ומה איכפת לנו אם אחרים יבנוהו?” – “מעט כסף”, “הרבה כסף”, זוהי שפה מובנת להם למדי. שפת העבודה עדיין חידה סתומה היא בשבילם. בזמן האחרון נתרבו אמנם באחדות מן המושבות עובדים עברים גם מבין האכרים ובניהם, אבל נתרבו גם, ובמספר עוד יותר גדול, הספּקולנטים והסוחרים, וקול העובדים העברים במושבות הולך ונחבא מפני קול הסוחרים בפרי עבודתם של פועלים נכרים.

בשנים האחרונות החלה להראות בין שורות העובדים שבארץ-ישראל הבת האינטליגנטית העברית, הבאה הנה מן החוץ לשם עבודה, והבת העברית, שנולדה וגוּדלה במושבה, עדין רחוקה מאד מאידיאלים כאלה.

וישוב זה, אם לא יכנס לתוכו זרם של עובדים צעירים, שיחדשו את כוחותיו, הרי סכנה של כליה נשקפת לו לא רק מן החוץ – מהפועלים הנכרים, כי אם בעיקר מבפנים – סכנה של התנונות עירונית. ובישוב ממין זה אמנם אין נלחמים בהטפת מוּסר בלבד; יש לו בודאי גורמים ידועים שעליהם הוא נשען. אם האינטרסים של “חיי הרגע” נצחו אצל החלוצים הראשונים את האידיאל של “חיי עולם”, אין אולי בכוחנו להרכיב להם אידיאלים בעל כרחם. ואולם, ההסתדרות הציונית עם כל מוסדותיה, השפעתה ועסקניה יכולה ומחויבה להלחם במהלך זה, היא מחויבה למשוך את ידה מלהשתתף בכל בנין ארעי, שיש בו משום הריסת בניננו הנצחי ולרכז את כל כוחותיה בתמיכתו ויצירתו של ישוב שהוא מיוסד על עבודה עברית – ישוב, שיהיה מקור לתחיתנו ושיבריא עד כמה שאפשר גם את הישוב הקים.

תרע"ג.

---

שאלת הפועלים בארץ-ישראל

מאת

יוסף אהרונוביץ

במשך השנים האחרונות נוכחנו, אנחנו הציונים, לדעת, כי יש שאלת-פועלים בארץ ישראל. בכוונה אני מדגיש את המלים האלו, כדי להבדיל בין השאלה המיוחדת הזאת ובין שאלת הפועלים בכלל, כלומר שאלת הרכוש והעבודה. וצריך אני להקדים ולאמור שאין כוונתי לתת כאן תשובה על שאלת הפועלים בארץ ישראל, מפני שאין תשובות על שאלות כאלה ניתנות בנשימה אחת ו“במאמר אחד”. במאמרי זה רוצה אני רק לעמוד על גופה של השאלה ועל עיקר מהותה ומלוך כך אפשר שנתקרב במקצת גם לפתרונה.

אמרתי כי יש בארץ-ישראל שאלת פועלים על-פי הטרמינולוגיה המקובלת בספרות הציונית. ואולם לפי דעתי ראויה היא שאלה זו שתקרא “שאלת קיום הישוב”. חובבי-ציון הראשונים חלמו על איכר פשוט בארץ- ישראל, העובד את אדמתו בידיו ממש, חי חיים פשוטים, מסתפק במועט ומחנך גם את בניו להיות אכרים כמוהו. הרצל חלם על אכר בן תרבות, המשתמש לעבודתו בכל הסיועים הטכניים על-פי המלה האחרונה של המדע ומחולל נפלאות – וכאלה כן זה, כלומר גם חובבי-ציון וגם הרצל, היו מאושרים, כי על כן חיו בעולם הדמיון. חובבי-ציון זכרו תמיד את העבר בן אלפים השנים, ולפיכך היתה סבלנותם מרובה והם חיכו ליום שיבוא, אף אם יתמהמה, ותקותם תקוים. הרצל לא היה סבלן ולא רצה לחכות הרבה עד שיקוים חזון לבו. אבל בהיותו משורר מטבעו, יצר לו אילוזיה של “מדינת יהודים”, הנבראת במשך עשרים שנה. חובבי-ציון והרצל היו מעוררי התחיה, הם עשו את שלהם והלכו – אשריהם. ואולם אנחנו, הבונים הפשוטים, שאין בנו לא מסבלנותם של הראשונים ולא מדמיונו של האחרון – אנחנו הננו חייבים לראות את אמת המציאות כמו שהיא. ואמת המציאות אומרת:

בן עם שבמשך אלפים שנה היה כולו עירוני; בן עם, שבמשך כל ימי גלותו הארוכים לא היה יוצר, אלא שימש סרסור לאחרים שיצרו – בן עם כזה אינו יכול להעשות פתאום לכפרי ולחיות חיי איכר. “סבל הירושה” של מאות דורות אינו בטל במהרה. בן עם כזה אפשר שייעשה מסוחר בבד לסוחר בגפנים, או בתפוחי-זהב; הוא יכול לעזוב את העיר וליצור לו חיים עירוניים בכפר, אך לשכוח לגמרי את העיר ואת סדר חייה אינו יכול.

האיכרים שלנו שבארץ-ישראל – סוחרים הם. כל המשק שלהם תלוי בבוּרסה. אתמול לא היו בבוּרסה קונים ליין – הלכו ועקרו את הגפנים; היום יש דרישה ליין – והתחילו שוב לחשוב על נטיעות גפנים. אתמול עלה השער של תפוחי- זהב – התחילו בא"י נוטעים וקונים פרדסים; היום ירד השער – מתחילים למכור את הפרדסים ועושים “ליקבידציה”. סוחרים הם לא רק בעלי הנטיעות, כי אם גם אלה שעוסקים בעבודת אדמה פשוטה, ואפילו אלו העובדים לפעמים את האדמה בעצמם. כל חייהם, כל עבודתם, כל הליכותיהם בבית ובשדה נוסחא אחת להם – נוסחא של סוחרים. יתר על כן: החיים העירוניים שסדרו להם אכרינו בכפר אינם מספיקים להם, ואם הם בעצמם “נלכדו ברשת” ואינם יכולים לצאת מתוכה, הרי הם משתדלים “להציל” על כל פנים את בניהם.

את ילדי הישוב החדש, שעליהם אמרנו כי הם יניחו את היסוד לבנין האומה – אותם תפגשו בין רוכלי אוסטרליה, בין משרתי חנויות ועורכי ספרי-חשבונות בקהיר, בין “פדלרי” אמריקה, ובין תלמידי בתי-הספר שבמרכזי אירופה הגדולים. בכל מקום תמצאום, את כל העבודות שבעולם הם עובדים, אך באורוות האכרים לא תמצאום ואת האדמה אינם עובדים. את כל זה אנו צריכים לדעת לא כדי להאשים איזה יחיד או קיבוץ, כי אם כדי להבין את סיבת המצב. להאשים אפשר רק את הגלות הארורה, ולהבין צריך למען דעת להיכן הרוח נוטה.

ובעזרת החומר האנושי הזה הספקנו לברוא במשך עשרים ושמונה שנים מין בריה משונה, שאנו רגילים לכנותה בשם “ישוב עברי קרקעי”, שיש בו כאלף משפחות יהודים המתפרנסים ממסחר וניצול וכששת אלפים איש ערבים, החיים על עבודתם שהם עובדים באותו הישוב הקרקעי, בין מושבות ארץ-ישראל אתם מוצאים כאלו שמספר הערבים העובדים עולה בהן על מספר התושבים היהודים נותני העבודה. יחסם של העובדים הללו לבעליהם אינו רק היחס הרגיל של פועל בעל הכרה לבעליו, המשמש בכוחו ועבודתו, כי אם, בעיקר, יחס של פועל בן עם אחד לבעליו בן העם האחר, המשתמש בכוחו ועבודתו. את הדבר הזה צריך להדגיש, משום ש“על-פי התיאוריה” שגורה בפינו ההנחה שאין שנאה לאומית בין הערבים ובין היהודים. ואולם אליבא דאמת אפשר שנכונה היא הנחה זו ביחס אלינו, אחרי אשר בכלל הננו נרדפים יותר משהננו רודפים, אבל אין היא נכונה ביחס אליהם – בלב הערבים יש שנאה ליהודים ושרשיה עמוקים מאד.

וכשאנו שמים לב לאמור, הרי בהכרח נולדים בקרבנו עיונים אלה:

א. כיון שאין אנו יוצרים חיים חדשים לעצמנו, אלא נשארים גם בארץ-ישראל עירונים, סוחרים וסרסורים המתפרנסים מעבודתם ויצירתם של אחרים, של עם זר – היכן הן הדרכים המובילות לקיום האידיאל שלנו והגשמתו?

ב. אפשרות הגשמתו של האידיאל שלנו תלויה באפשרות להיעשות רוב כמותי ואיכותי בארץ. ואם העובדים, שהם המרובים בכל מקום, יהיו האחרים, הרי בהכרח נטולה מאתנו האפשרות להיות רוב בארץ.

ג. העובדים הם בני עם אחר, המתיחס אלינו בשנאה ובביטול גמור. השנאה יונקת מהרבה מקורות, אשר לא יסתתמו בעתיד הקרוב כי אם עוד ילכו ויתרחבו. סיבת הביטול היא ההכרה, כי אנחנו הננו המועטים והחלשים – “ולד אל מית”. היכן הוא, איפוא, הבטחון גם לרכושנו כי יתקיים בידינו? היכן הוא הבטחון שלא נהיה גם פה כדור משחק בידי אחרים?

הרי שאין כאן שאלת מהגרים שחסרים הם עבודה (אמנם אין להסתיר גם את זו, אבל לא היא העיקר, ולא בה אנו דנים): אין כאן שאלת פועלים במובן המקובל באירופה. אלא מה יש כאן? – שאלת קיום הישוב במובנן הפשוט של המלים האלו. יש כאן אחת מאותן האנומליות שאין דוגמתן בעולם: עם הולך לרכוש לו ארץ מולדת – והוא בונה ויוצר הכל בידי אחרים שהם מתנגדיו הטבעיים.

אמנם עוד לפני חמש שנים היה מי שאמר: אנחנו צריכים ליצור בא"י מפלגת פועלים, שתכבוש את כל מקצועות העבודה. אבל אם קל היה לקבוע הלכה, הנה למעשה – רכשנו במשך חמש שנים נסיון מרובה. יש לנו כבר חומר שלילי למכביר והשאלה עצמה במקומה עומדת. לפני חמש שנים נמצא בא"י מספר ידוע של פועלים שחיו חיים קשים מאד. ולאחר חמש שנים, כשתנאי הקיום של הפועלים נעשו טובים יותר, לא נתרבה בכל זאת מספרם. ואלה שישנם – רובם שבורים ורצוצים והם מוכנים ומזומנים לעזוב את הארץ. להלכה הודה כבר האיכר שבהיות המצב במושבה כזה של עכשיו, אי אפשר לו להיות בטוח בעתידו, ולמעשה הוא מבכר את הפועל הנכרי על פני הפועל העברי. להלכה כבר נוכח הפועל העברי שתפקידו הוא, הוא החשוב ביותר בעבודת התחיה, ולמעשה הוא הולך לבקש את אשרו באמריקה או באוסטרליה.

מה היא סיבת הסתירות בין ההלכה והמעשה?

ראשית – האיכר.

אין מדרכו של אדם סתם לעזוב חיי שעה ולדאוג לחיי עולם. והאיכר שלנו, שכל חשבונותיו הם חשבונות של סוחר, יודע ששכר הפועל הערבי פחות הוא משכר העברי, ולא עוד אלא שהפועל הערבי מסוגל להכנע ולהשתעבד לבעליו יותר מן הפועל העברי. כלכל אדם, המשתמש בכוחם ובעבודתם של אחרים, נוח לו גם לאיכר-הסוחר שלנו להשתמש בפועל חסר הכרה שצרכיו מעטים מאשר בפועל בעל הכרה שאינו מסתפק במועט מן המועט. חוץ מזה רואה האכר בפועל העברי אדם המתערב בעניני חול וקודש שלו, המעז להטיף לו לפעמים מוּסר וגם להטות את בניו מן “הדרך הישרה”. אמנם בשעה שהפועלים הזרים אשר במושבה עושים מעשים המטילים פחד על האכר, הרי זקוק הוא לפועלים העברים שיגנו עליו, אך האכר רגיל לראות במעשים כאלה רק מקרה בלבד, וכעבור המקרה ישוב למה שנוח לו יותר – להשתמש בעבודת הנכרי ששכרו פחות משכר העברי.

שנית – הפועל.

פועל קרקעי אין אצלנו כמעט במציאות כלל. פועל טבעי, כלומר, אדם הרגיל לעבודה ובתנאיהם של חיי העבודה בכלל, אדם שכזה, שאולי היה יכול להסתגל אל העבודה במושבות ארץ-ישראל – אם מזלו גורם לו שיעזוב את ארץ מגוריו ויבקש פרנסה לעצמו בארץ אחרת, הרי הוא הולך למדינת הים, למקום שיוכל למצוא שם עבודה במקצוע הידוע לו מכבר, או במקצוע הדומה לזה, ולא ילך לבקש עבודת קרקע בארץ-ישראל שאינה קלה ביותר ואינה מפרנסת את בעליה. נשארו, איפוא, רק אותם המהגרים שהאידיאל מתוה לפניהם את הדרך לארץ-ישראל. קצתם – פועלים ממש, כלומר אנשים שהיו פועלים גם בארץ מגוריהם, וקצתם – פועלים בכוח, כלומר אנשים שלא היו פועלים מעולם, אלא שלשם האידיאל שלהם הם רוצים להיעשות פועלים. אלו ואלו אמנם מסתגלים לעבודת השדה משום שמסורים הם לאידיאל שלהם בעת הראשונה, אך כאלו כן אלו אינם שוהים בעבודתם זמן רב, ולפעמים הם שבים מדרכם עוד בטרם הספיקו להסתגל אל העבודה: הראשונים הולכים לאמריקה או לאוסטרליה והאחרונים – שבים לספסל בית הספר, או הולכים לבקש לעצמם עבודה אינטליגנטית בארץ או מחוצה לה. והדבר מובן: פועל שכזה מוותר על הרבה דברים מחיי השעה שלו, ולפיכך מוכרח הוא לבקש את ספוקו על כל פנים בחיי עולם – באידיאל. אבל ספוק רוחני, השקול כנגד כל הויתורים, אפשר למצוא רק בתנועת מהפכה שתוצאותיה נראות לעין ולא בתנועה אטית כתנועתנו. עשבים יעלו בלחייו של פועלנו בעל האידיאל ואת תוצאות ויתוריו לא יראה. לכן הולך האידיאל ומתמזמז תחת כובד המשא של חיי יום יום, וזה שהיה אתמול גבור מלא התלהבות והיה מוכן להקריב קרבנות, עיף הוא היום, חלש ומלא יאוש.

לו היתה תנועתנו תנועה טבעית של עם טבעי, שמטרתו ברורה לו והוא חוגר את כל כוחותיו בכוונה תחילה כדי להגיע אל מחוז חפצו,כי אז היינו מוצאים את דרכנו והיינו עושים רק את הנאות למטרתנו. הפרט היה מתבטל בפני כוחו של הכלל, ברצונו או שלא ברצונו, וכל אותן הנטיות האישיות, הגורמים הנפשיים, היו מתגלים אמנם גם אז, אך הם היו מתגלים לא בניגוד לעניני הכלל, כי אם לטובתם. אבל מה נעשה – והצלחת תנועתנו תלויה ברובה – לעת עתה – ברצונו הטוב של הפרט: אם ירצה הוא, הפרט, לעלות לארץ-ישראל ולכוון את מעשיו, בהיותו שם, לעניני הכלל – מוטב, ואם לאו – אין כל כוח שיכריחו לכך. לפיכך אין כל פלא אם אנו רגילים לבקש תמיד שעיר לעזאזל, כלומר להטיל על פרטים אלו או אחרים את האשמה על אי-הצלחת מעשינו.

וכדבר הזה קרה גם לשאלת הפועלים שעליה אנו דנים.

הסתדרות “הפועל הצעיר”, שהחלה לפני חמש שנים לעסוק בשאלה זו, רגילה היתה לתלות את הקולר: או בצואר האכרים, על כי אינם אידיאליסטים ואינם רוצים לספק עבודה לפועל העברי, או בצואר הפועלים, על כי חסרה להם מידת הסבלנות והם ממהרים לעזוב את האידיאל שלהם. להלכה היה ממש בהאשמה זו, ביחוד במה שנוגע לאכר. האכר שלנו, שכל עתידותיו תלויים בהצלחת הציונות ושגם בהווה הציונות תומכת בו יום יום, בין במובן החמרי ובין במובן הרוחני, ודאי היה צריך לכוון את מעשיו לטובתה של הציונות ולא לרעתה. כיוצא בזה רשאים היינו לדרוש מאת הפועלים, ואנחנו הלא בפועלים בעלי אידיאלים עסקינן – שיקדישו לציונות עכ"פ חלק ממה שהקדישו, למשל, למהפכה הרוּסית, אבל מכיון שאין לנו כל כוח ממשי להכריח לא את הראשונים ולא את האחרונים, הרי אין להאשמות אלו כל ערך מעשי.

ואם נבטל את ערכו של המניע המוסרי, כלומר אם נודה (ולכותב הטורים האלה ודאי קשה להודות בזה), שבאידיאליות לא נוָשע, כי מתנדפת היא כעשן בשעה שהחיים הממשיים פוגעים בה, ונרצה לבקש פתרונים רק בגורמים ריאליים, אז נראה לפנינו שורה שלמה של דעות והצעות הראויות לתשומת לב, אע"פ שכל אחת מהן סתירתה בצדה.

א. דעה אחת אומרת שהפועל בעל האידיאל לא יצלח לעולם לעבודה, מפני שהוא מוכרח להיות ותרן בכל עת ובכל שעה, להיות מעביר על מידותיו – וזהו דבר הנמנע במציאות. ולפיכך אנו צריכים לבקש פועלים פשוטים, הנמצאים לרוב ברוסיה, בגליציה וברומניה וחיים שם חיים קשים מאד. הללו יסתגלו מהר גם לתנאי העבודה והחיים שבמושבות ארץ-ישראל.

סתירתה בצדה: כאמור, סתם בני אדם אינם הולכים לבנות בנינים לעתיד אם אין להם טובת הנאה בהווה. ומכיוון שאין המהגר יכול למצוא הווה מזהיר לעצמו בא“י, הרי הוא הולך לארצות אחרות, שיש לו תקווה להבנות שם. ולו גם הצלחנו להטות את זרם האמיגרציה לארץ-ישראל (מה שלפי דעתי היה מביא אסון לנו), לא יצא מזה כלום. עפ”י הנסיון אנו יודעים כי זכרון-יעקב, למשל, שנבנתה ע"י אמיגרנטים כאלה, איננה כלל מן המשובחות, ולולא הברון ומיליוניו, כי אז לא נשאר אף אחד מהם בארץ-ישראל. קוסטינה, שמהגרים כאלה בנו אותה, אינה גם היא מן המובחרות ורק אלהי ציון הוא היודע כמה צרות ויסורים גרמה וגורמת מושבה זו עד היום לחובבי-ציון. בקרב המהגרים, שבאו לכאן מאות, מאות בימי מלחמת יפן ורוסיה, נמצאו הרבה פועלים טבעיים, אבל מכיון ששום קשר רוחני לא קשר אותם אל הארץ, נשא אותם הרוח תיכף ולא נשאר מהם איש בארץ-ישראל.

ב. דעה שניה אומרת, כי פועל קרקעי אין לנו עכשיו כלל ולא יהיה לנו גם לאחר זמן, ולפיכך צריכים אנו לאַכר את הפועל אחרי שיעבור עליו זמן מה בעבודה. וכשידע הפועל שיש לו תקוה לעתיד, אז יעבוד ברצון שנים אחדות. באופן כזה ימצאו לנו פועלים במספר הגון ומצב כולם יהיה תמיד מצב של מעבר: הללו יפטרו מן העבודה בשדותיהם של אחרים והיו לאכרים העומדים ברשות עצמם, ואחרים יבואו במקומם להיות פועלים במשך זמן ידוע.

סתירתה בצדה: מלבד שאין לנו אותם הסכומים העצומים הדרושים לכך, הרי אנחנו הננו מלומדים בנסיון: הסתדרות הפועלים הקודמת היא שעשתה את ההתאכרות לעיקר; רוב הפועלים השיגו אז את מטרתם לכל אלה שנעשו אכרים – פועליהם ערבים. כלומר: ע"י הפרוטות שנאספו בכל העולם לא רק בטלנו פועלים עברים במספר ידוע מן העבודה, אלא שהוספנו עוד מספר ידוע של פועלים נכרים.

ג. דעה המתנגדת לדעה השניה אומרת, כי רק פועל הרואה את עתידו בעבודה יכול להתמכר אליה ולהיות פועל הגון. ואם במשך הזמן יצליח לעלות בכוח עצמו ושקדנותו הגדולה למדרגת איכר, אז יהיה גם איכר הגון. אבל אם לכתחילה יבוא לארץ-ישראל על מנת שיאכרו אותו, סופו שישליך את כל יהבו על אחרים ולא יהיה לא פועל הגון ולא איכר הגון, כי אם שנורר מטיפוסם של “שנוררי הברון”. וחוץ מזה, לא יתרצה שום איכר לקחת פועלים כאלו שהם מוכנים ומזומנים תמיד לעזוב אותו.

ד. דעה המתווכת בין השניה והשלישית אומרת, כי מעשינו אמנם צריכים להיות מכוּונים לטובת אותו הפועל האומר להשאר פועל, ולהתפרנס מן העבודה שהוא עובד אצל אחרים. אבל מכיוון ששכר העבודה בארץ-ישראל אינו מספיק די צרכיו המינימלים של הפועל העברי, ומפני שלא במשך כל השנה יש עבודה, לפיכך צריכה ההסתדרות הציונית לדאוג לכך, שכל פועל יוכל לקנות לו בתנאים נוחים בית לגור, חמישה דונם קרקע לגן ירקות ולגידול עופות ובהמות, והכנסה זו תשלים את הסכום החסר לו די מחיתו ותתן לו את היכולת להתקיים בעבודתו ולחיות בה.

ה. יש אומרים שמהגרים הבאים מאירופה, בהיותם כולם עירונים בעלי קוּלטוּרה, אינם מסוגלים כלל לכבוש את העבודה וצריך, איפוא, לבקש פועלים אחרים שאין בהם חסרונות אלה, כגון יהודי המזרח, התימנים וכו'. הללו צרכיהם מועטים, רגילים הם בעבודה, ממהרים להתאקלם ויכולים להתקיים גם בתנאים השוררים עכשיו. ואולם כבר נעשו שני נסיונות בשני מקומות: אחד ברחובות – והצליח. ולרגל הצלחת הנסיון, לא נשאר מקום לפועלים האשכנזים: במקום ארבעים, חמשים פועלים צעירים אשכנזים, שהיו ברחובות תמיד, נשארו שם עכשיו שנים, שלושה. ולעומת זאת יש עכשיו במושבה כשבעים משפחות תימנים החיים על עבודתם. הנסיון השני נעשה בגליל – ולא הצליח. הובאו לגליל פועלים תימנים מירושלים, אלא שתיכף ברחו, ולו גם רצו להשאר, לא היו מסוגלים לעבודה.

ו.הכל מודים, שצריך לסדר בתי תבשיל וכביסה בשביל הפועלים, דירות בזול, חנויות משותפות לספוק צרכי אוכל וכו', וללמד את הפועל אומנויות-יד שונות, כדי שיוכל לעסוק בהן בימים שאין עבודה בשדה.

ז. ההצעה של פרנץ אופנהימר, הידועה לכולנו, ואין צורך להאריך בה.

כל ההצעות הללו מטפלות בתקון מצבם של הפועלים ומשתדלות לקרב אותם לעבודה.

ויש גם הצעות שונות המתיחסות אל האכרים, כלומר שיהיו האכרים משתמשים בפועלים עברים.

1. מכיוון שחיי השעה משכיחים מן האיכר את המטרה הלאומית והוא עושה מעשים המתנגדים לשאיפתנו העיקרית, אנו רשאים להשתמש בכוח שיש לנו ולהכריחו שיעשה את חובתו. כאמור, נתמך האיכר תמיכה חמרית ורוחנית במידה מרובה מאת הציונים, ולפיכך צריכים הבנק הציוני ושאר המוסדות והאנשים הפרטיים מבין הציונים לתמוך רק באותו האיכר שמעשיו מכוּונים לטובת שאיפתנו העיקרית.

2. דעה המתנגדת לזו אומרת שאין לנו כל רשות להתערב בעניניו הפרטיים של האיכר, משום שע"י אפוטרופסות כזו נגרום לו תקלה ולעניננו לא נביא שום תועלת. כל זמן שהאיכר לא יראה טובת הנאה לעצמו ממש בזה שהוא משתמש בפועל עברי, לא נוכל להכריח אותו לכך. ולמעשה נוכחים האיכרים מעט מעט שעבודת הפועל העברי שוה יותר מעבודת הערבי, ואם רק יהיו לנו פועלים הגונים, יוכלו לכבוש את העבודה באופן טבעי בלי כל כפיה מצדנו אנו.

3. התנפלויות של הערבים על המושבות גורמות שהאיכרים יקבלו פועלים עברים לעבודה. ומפני שהתנפלויות אלו אינן פוסקות, לצערנו, צריכים אנחנו לבצר את עמדתו של הפועל העברי, ומצד האכרים לא תהיה עכשיו מניעה לקבל פועלים עברים, מאחר שהם צריכים להם.

אלו הן הדעות וההצעות השונות, שהובעו והוצעו במשך חמש השנים האחרונות בנוגע לשאלת הפועלים בארץ-ישראל. אמנם השאלה עצמה עדיין לא זזה ממקומה, אבל הנסיון והבירור חשובים לנו, כדי שנוכל להשתמש בהם ולהשיב תשובה בעתיד.

כשאני לעצמי, מתנגד אנכי נגוד גמור לההצעות א' ו-ב‘. ההצעה ג’ נכונה היא, לדעתי, בעיקרה, וההצעות ד' ו-ו' אינן באות אלא להוסיף על ג' ולבאר אותה¹. מעשה אופנהימר הוא נסיון חשוב שאולי צריך לעשותו, אף על פי שאין הוא יכול לדעתי, לפתור את שאלת הפועלים. הן אם גם נאמין באמונה שלמה שיצליח הנסיון, לא נוכל לעשות הרבה בפרוטותינו המעטות.

תרע"א.

---

לשאלת הפועלים

מאת

יוסף אהרונוביץ

1. "הפועלים מתאוננים שאין האכרים נותנים להם עבודה – מדוע?

2. מפי פועלים רבים שמעתי, כי אי אפשר להם להתקים מעבודה פשוטה, לאמור – אין שכר-העבודה מספיק לצרכיהם. ואם כן, הקריאות “כבוש העבודה” למה הן באות? ולמה מתנפלים על האכרים?

3. בעברי במושבות הגליל, ספרו לי שכל הפועלים הבאים שמה, באים במחשבה תחילה על מנת להתאכר, ויען שיק“א חדלה בזמן האחרון לתמוך בהם ולתת להם את היכולת להתאכר, עוזבים הם את הארץ. וב”הפועל הצעיר" אני קורא שכל הפועלים הבאים לארץ-ישראל, באים על מנת להיות ולהשאר פועלים, ושואל אני אתכם: עם מי האמת?

4. האמת היא שהפועל העברי עולה לו לאכר ביוקר יותר מאשר פועל אחר?

5. הנכון הוא שישנם כרמים שלא דרכה בהם רגל של פועל עברי?"

אלו הן השאלות, לפי דברי כתב אחד ב“האור”, שאחד-העם שאל בעין-גנים את הפועלים אשר התאספו לכבודו. ואם כי מכל אותה הקורספונדנציה נודף יותר ריחו של ה“קורספונדנט” – ריח לא נעים ביותר – ננסה בכל זאת לענות על השאלות, כפי שהורצו על ידיו, כי הרי לא בנוסח העיקר אלא בתמצית, וזו מובנה למדי גם על פי ההרצאה הזאת.

ולא הייתי מזכיר כלל את הקורספונדנט, שאינו מעלה ואינו מוריד לגבי עצם הענין, אלמלא היה זה בפתח-תקוה ואלמלא היה השואל אחד-העם. הפועלים הרי אינם מחויבים להיות כולם בדעה אחת ואינם מחויבים להכין מענה לכל שואל. אותה ההכרה הלאומית, שהניעתם לבוא לא“י ולעבוד בתנאים קשים, נותנת להם די כבוד ואין צורך להגן עליהם בפני מי שהוא. אלא שהענין היה בפ”ת, במקום ששאלת הפועלים היא מורכבה וסבוכה מאד, והשואל היה אחד-העם, שלדבריו מוכרחים אפילו אכרי פתח-תקוה לתת ערך. ואם אחד-העם שאל את הפועלים שאלות והם לא ידעו לענות עליהן, או שהאחד סתר את דברי חברו, הרי שהם נוצחו (לשמחתו של הקורספונדנט) ומי הוא, איפוא, כאן המנצח, אם לא פתח-תקוה?

לשאלה א'.

רבות הן הסבות שבשבילן נוטה האכר לבכר את הפועל הנכרי על פני העברי:

1. הפועל העברי עולה לאכר ביותר יותר מהפועל הנכרי. בכונה הדגשתי “הפועל העברי”, ללמדך שרק הפועל העברי עולה יותר ביוקר ולא העבודה העברית. כי אם נחשב את כל הנזק שהפועל הנכרי מביא לעבודה, כמו: השארת השרשים של האינז’יל בתוך האדמה, שבירת העצים – לפעמים מתוך אי-זהירות, ולפעמים בכונה להשחית, המעילה התמידית, גם בכמות העבודה וגם באיכותה, הגניבות התדיריות וכו' וכו' – אם את כל אלה נקח בחשבון, אז בודאי נמצא כי העבודה העברית אינה עולה יותר ביוקר מהעבודה הנכרית. ואולם מכיון שההבדל שבין העבודה העברית ובין העבודה הנכרית הוא, על-פי-רוב, סמוי מעיני האכר בשעת מעשה ומצטרף לחשבון רק לאחר זמן, וההבדל שבין השכר של הפועל העברי ובין זה של הפועל הנכרי הוא גלוי ועומד לעיניו בכל עת ובכל שעה, הרי הוא נוטה להעלים עין מערך העבודה, שאת פירותיה אפשר לראות רק בעתיד ולשים יותר את לבו לשכר העבודה, שאותו הוא צריך להוציא בכל יום.

חזיון מעין זה אפשר לפגוש גם בארצות הקולטוריות ובתעשיה המפותחה, ששבילי תורת הכלכלה יותר נהירין שם. ידוע ומוסכם בהלכות הכלכלה כי הפועל המפותח, שצרכיו מרובים, הוא גם יותר פרודוקטיבי בעבודתו, מבין אותה ומשכללה יותר מהפועל שהתפתחותו נמוכה וצרכיו מעטים. ואף-על-פי-כן נוטים הבעלים בכל העולם לבכר את הפועל הבלתי תרבותי ע"פ הפועל התרבותי, מפני שדרישותיו של הראשון נראות להם ליותר נוחות מאלה של האחרון.

1. הפועל העברי רוצה להתאזרח במושבה ולהתערב גם בעניני החול וגם בעניני הקודש שלה. ומפני שהשקפותיו של הפועל על החיים הן, על-פי-רוב, שונות מאלה של האכר, כמו שגם גילם ומדרגות התפתחותם שונים, לפיכך הם באים לידי קונפליקטים. גם במלחמה הזאת, מלחמת ההשקפות והדעות, איננה חדשה אתנו: בכל העולם משתדלים הפועלים להשתתף השתתפות אקטיבית בסדור עניני החברה ולהכניס לתוכה מושגים חדשים, והבעלים, עם אלה שעומדים על צדם, נלחמים בפועלים ורודפים אותם. אלא שבארצות אחרות אין המלחמה הזאת יכולה להביא לידי הרחקת הפועלים, כי הבעלים זקוקים לעבודתם; ופה בא“י יכולים הבעלים גם להרחיקם, כי יש להם אחרים, יותר נוחים, במקומם. ואמנם גם הפועלים “היותר נוחים” מכניסים לתוך חיי המושבה “מושגים” אם כי לא חדשים, אך גם לא רצויים ביותר, ובלי כל השתדלות מצדם. ידועה למדי השחתת המדות שהפועלים הנכרים מכניסים לתוך המושבות. אך גם פה פועל ההבדל שבין הסמוי ובין הגלוי לעין: הפועל העברי רוצה, באופן ישר וגלוי ובכונה תחילה, להשפיע על חיי המושבה ולהעביר, ר”ל, את הבנים על השקפות אבותיהם, והפועל הנכרי משפיע, בלי כל כונה ובאופן בלתי ישר, ומעביר את הילדים על מדותיהם. כאן רואה האכר לפניו את “המשחית” והרי הוא נלחם בו ומרחיקו משם, במקום שהמשחית ישנו באמת, אין הוא רואה אותו ואיננו מרגיש בו.

2. האכר שלנו הוא, על-פי-רוב, יותר סוחר מאשר אכר – סוחר לא רק ביבול נחלתו, כי אם גם בנחלה עצמה: אם למחר יזדמן לו קונה טוב, הרי הוא מוכן ומזומן למכור את כל אשר לו. ותכונתו של אכר-סוחר כזה היא, שהוא שם את כל מעיניו בדברים שתוצאותיהם נראות תיכף לעין ואיננו מתענין ביותר בדברים שתוצאותיהם אינן נראות. ותכונה מסחרית זו פועלת גם כן לא מעט על יחסו השלילי של האכר לעבודה העברית.

3. ההרגל. לשני דברים הורגלו אכרינו: ראשית – לחשוב כי היהודים אינם מסוגלים לעבודה, והראיה – הם, האכרים עצמם. הלא רובם באו לאחוז באת ובמחרשה ולהיות למופת לעיני העולם, ואעפ“כ לא עמדו בנסיון ונהפכו כולם למשגיחים, או לא משגיחים, על עבודת אחרים – האם אין זה מופת חותך, כי היהודים אינם מסוגלים לעבודה? שנית – האכר שלנו הורגל להיות נוגש ע”פ הנוסחה המזרחית, בבחינת “עבד כי ימלוך”, והפועל העברי מתמלא התמרמרות כשהוא רואה איך נוגשים באחרים ובודאי שלא יתן שיגשו בו בעצמו.

סבות אלו ודומיהן, מהן גלויות ומהן נסתרות, הפועלות לעתים גם שלא מדעת בעליהן, גורמות לזה שהאכר ימאן לתת עבודה לפועל העברי.

ואמנם יש שיקרה גם אשר פועלים מתבקשים באיזה מקום לזמן מה ואי אפשר להשיגם – ואז חוגגים האכרים את חג נצחונם: רוצים אנו לקבל פועלים עברים – ואינם. אבל לטענה הזאת אין כל יסוד. כי אלמלי היו הפועלים באמת מתבקשים, היו תמיד נמצאים לדורשיהם, ומאות הצעירים שעזבו בשנים האחרונות את הארץ היו נשארים בתוכה. אלא שהפועל העברי מתבקש רק במקרים יוצאים מן הכלל, ולמי זה ישנה היכולת לשבת בטל ולחכות למקרה. יש, למשל, מקרים שגם הפועל הערבי מתבקש ואיננו, ואז הולכים האכרים לבקשו בעזה, במצרים ובמקומות אחרים; ולוא היו חוזרים ככה אחרי הפועל העברי, היו בודאי מוצאים אותו תמיד.

ואין אנו רוצים להגיד בזה שאצלנו, היהודים, ישנו פועל אגררי מוכן ומזומן לתפקידו ושצריך רק למצוא אותו, לא. פועל כזה, יודעים אנו, איננו אצלנו במציאות כלל ואנו צריכים רק עתה ליצור אותו, אלא שיחד עם זה יודעים אנו גם כן עד היכן מגיע כוח ההסתגלות אצלנו, היהודים, ביחוד במקום שגם ההכרח להתפרנס מהעבודה וגם מומנטים פסיכולוגיים ידועים פועלים את פעולתם ומחבבים את העבודה של הצעירים הבאים הנה. לדוגמה, יכולים לשמש לנו אותם המעטים שזכו להיות לפועלים בא"י, הרי רובם הגיעו בהתפתחותם בעבודה לידי מדרגה גבוהה מאד. ואלמלי היה האכר משתדל להכניס את הפועל העברי וללמדו, כמו שהוא מלמד את הערבי החדש לעת הצורך, כי אז היה תמיד מוצא די ידים עבריות גם בין אותם היהודים הנמצאים בפנים הארץ וגם בחוץ. אלא שהאכר, כאמור, לא רק שאיננו רוצה לבקש את הפועל העברי, אלא, להפך – משתדל להרחיקו.

לשאלה ב'.

בכלל אין אני מוצא כל סתירה בין הקריאה “כבוש העבודה” ובין אותה העובדה, ששכר העבודה בא“י אינו מספיק לצרכיו של הפועל; כשם שאינני מוצא כל סתירה בין האידיאל להתנחל בארץ האבות ובין אותה העובדה המעציבה שהרבה מהמתנחלים פה מצבם החמרי רופף מאד. כי הרי אותם האנשים שחרתו על דגלם את הלוֹזוּנג “כבוש העבודה”, לא חרתו אותו כתנאי להטבת מצבם הפרטי, כי אם כתנאי הכרחי להתגשמות האידיאל הציוני, בחשבם, שאם אין אפשרות כי העבודה תהיה עברית, אז אין ח”ו כל תקוה לעבודתנו הישובית. הם מכירים, איפוא, את המציאות ומתכונים למרוד בה: או שיש לנו יכולת ליצור ישוב עברי, קטן או גדול, אך בתנאי שיהיה עברי במלוא משמעות המלה הזאת, או שאין לנו יכולת לעשותו לעברי, ואז לא צריך ליצרו כלל, כי כבר נלאינו ליצור בשביל אחרים.

היכן היא, איפוא, כאן הסתירה?

ואולם צריך לשער שלא הסתירה ענינה את השואל הנכבד, כי אם עצם השאלה: אם יכול הפועל בארץ-ישראל להתקים על עבודתו, או לא? ועל השאלה הזאת אפשר לענות רק בקשר עם השאלה הראשונה, לאמור – אם האכר רוצה לתת עבודה לפועל העברי, או לא?

ידוע, כי שכר העבודה בארץ-ישראל הוא קטן מאד וצרכי החיים עולים ביוקר, וקשר מאד לפועל להתקים בשכר זה. ואף-על-פי-כן – פועל שיש לו עבודה תמידית ושהוא מרויח שני פרנקים ליום, היה יכול להתקים על עבודתו, אלמלי אפשר היה לו להשתמש בעזרה הדדית, לאמור: אילו היה מספר הפועלים הקבועים גדול, והם היו יכולים ליסד מוסדות משותפים בכדי להוזיל את צרכי החיים, כי אז היו יכולים להתפרנס בצמצום מעבודתם. בכלל ידוע כי במקום שהפועל נחוץ, שם מבקשים עם הבעלים אמצעים שונים כדי לאפשר לו את קיומו, ובמקום שהוא מיותר – שם אין הוא יכול להתפרנס מעבודתו גם כשהוא משיג אותה.

עד היום שוררים בנדון זה חלוקי דעות בין הפועלים: הללו אומרים כי פועל חרוץ, שיש לו עבודה תמידית במשך כל השנה, יכול להתפרנס ממנה, והללו אומרים כי בשכר מצער זה אי-אפשר להתפרנס. אך האמת היא כי במצב הנוכחי אי אפשר לפסוק כל הלכה. לדוגמה: במשך השנים האחרונות נעשו הרבה נסיונות ע“י הפועלים והסתדרויותיהם ליצור מוסדות שונים להטבת מצב הפועלים – ולא הצליחו. רוב הפועלים חשבו ומצאו כי הסבה לאי ההצלחה מונחת בהתפלגותם של הפועלים למפלגות, והחליטו ע”כ לארגן את כל הפועלים האגרריים בלי הבדל מפלגה לשם עבודה משותפת. למטרה זו נתמנו שני ועדים: האחד ביהודה והשני בגליל. ההסתדרויות הקימות עזרו לבריאה זו ופגשו אותה בשמחה. אבל גם הועדים האלה לא עשו כלום. אפשר אולי להאשימם, שהם לא עשו גם את זה שהיה ביכלתם לעשות. אבל האמת היא, כי לעשות איזה דבר ממשי, שיוכל להיטיב את מצבו של הפועל, ברוב או במעט, אין ביכלתם, גם כשיאמצו את כל כוחותיהם. בשביל שתהיה יכולת כזו דרוש, שלכל הפחות החצי ממספר העובדים שהמושבה מעסיקה, יהיו פועלים עברים שהם קבועים במושבה.

אם בפ“ת, למשל, ימצאו אלף פועלים עברים קבועים, אז יוכלו בודאי ליצור הרבה בשטח העזרה ההדדית ואפשר יהיה להם באופן כזה להתקים בעבודתם. אבל עכשיו, כשמספר הפועלים מגיע שם לפעמים למאה ולפעמים לחמשים, וגם בין אלה יש חלק הגון של הולכי בטל – אעפ”י שבשדות המושבה עובדים מאות ואלפי ערבים – הרי שאין לדבר על עזרה הדדית ועל האפשרות להתקים על שכר העבודה.

לשאלה ג'.

בבירור שאלת הפועלים ב“הפועל הצעיר” נטתה המערכת תמיד לצד אותה הדעה האומרת, כי התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בא“י יכולות להתגשם רק אז, אם הפועל העברי ישאף להשאר פועל. אף-על-פי-כן, בכדי שהשאלה תתברר מכל צדדיה, נתנה מקום גם לדעה שכנגד. ואולם מעולם לא צינה עובדה כזו, “שכל הפועלים הבאים הנה, באים על מנת להיות ולהשאר פועלים”. וממילא מובן, שאין כל סתירה בין זה שכתוב ב”הפועל הצעיר" ובין זה שאחד-העם שמע בגליל, “שכל הפועלים הבאים שמה, באים במחשבה תחילה על מנת להתאכר”. כאן מבררים מה שצריך להיות, וכאן מצינים מה שיש. וצריך עוד להעיר כי אלה שמשמיעים את העובדה האמורה, הם גם מוכיחים בזה: “עם מי האמת”. כי הלא כה דבריהם: “ויען שיק”א חדלה לתמוך בהם ולתת להם את היכולת להתאכר – עוזבים הם את הארץ". לסוף כזה נבאו סופרי “הפועל הצעיר” זה כבר. הם אמרו: “התקוות להתאכר יביאו את הפועלים לידי יציאה את הארץ”. מה שאין כה אם יבואו מתחילה על מנת להשאר פועלים, אז יתמסרו אל העבודה וישאפו להתבסס בה. מי שיוכל באמצעיו הוא להתאכר, זה יהיה אכר טוב, ומי שלא יהיו לו אמצעים – ישאר פועל טוב.

ועוד דבר: גם אותה הדעה האומרת כי הפועל ­(כמובן שכל זה אמור במי שאין לו אמצעים) צריך לשאוף להתבצר בעבודה ולהתרחק מחלומות על דבר התאכרות, מבדילה בין פועלי יהודה ובין פועלי הגליל, או יותר נכון – בין אותן המושבות המיוסדות בעיקר על משק של נטיעות ובין אלה המיוסדות בעיקר על משק של זריעה. אם בראשונות, שיש להן תכונה קפיטליסטית, אפשר לקוות כי שכר העבודה יעלה עד למדרגה כזו שהפועל יוכל להתפרנס בו גם בהיותו בעל משפחה, הנה באחרונות אי-אפשר להגיד כזאת. ומאליו מובן שבמושבות האלו מוכרח הפועל, אחרי שנים אחדות, לשאוף להתאכרות בצורה ידועה, או לעזוב את הארץ.

לשאלה ד'.

בתשובה לשאלה א' נמצאת התשובה גם לשאלה ד'.

לשאלה ה'.

באמת קשה מאד לענות על השאלה הזאת בצורה זו שהרצה אותה הקורספונדנט. כי מי זה יכול לעשות בקורת כזאת בכדי לדעת, אם “ישנם כרמים שלא דרכה בהם רגל של פועל עברי”. אבל, כפי שאני מבין, מתכון השואל לדעת, אם ישנם אכרים שאינם נותנים עבודה לפועל העברי עפ"י פרינציפּ? ועל השאלה הזאת יכול כל אחד מאתנו, בלי כל חשש שמא יתבדה, לענות: כן, יש ויש. כאלה אפשר למצוא בכל מושבה עברית ומספרם אינו קטן כלל. מלבד כל הטעמים האמורים בתשובה א', שבשבילם ממאן האכר לתת עבודה לפועל העברי, נאחזים בעלי הפרינציפּ לפעמים בטעמים מגוחכים מעין אלו:

“הפועל המסכן אינו יכול להתקים בשכר כזה, ולמה למשוך אותו אל העבודה? טוב שילך לבקש לו איזו פרנסה אחרת, יותר נוחה”. או: “הפועל העברי הוא “גוי” (במובן הדתי) ולמה לי לשלם לו ביותר, בעת שאני יכול להשיג גוי אחר בזול”. או: “טובת הישוב דורשת שהעבודה תעלה בזול, ואם הפועלים העברים מרימים את שכר העבודה, הרי הם מזיקים לישוב”. או: “הפועל העברי הוא סוציאליסט ושואף להתחלק אתי ברכושי”. ואמנם קשה לחשוב כי האכר הוא כל כך תמים, שהוא מדבר את כל זה ברצינות. יותר נכון שבטעמים אלה שלו יש צביעות, והטעם האמתי לפרינציפּ שלהם הוא: הפרוטה. איך שיהיה – ובארץ-ישראל ישנם הרבה אכרים עברים שאינם מקבלים פועלים עברים בפרינציפּּּּ.

אלה הן, בקירוב, התשובות המעשיות שאפשר לתת על השאלות המעשיות של אחד-העם.

עתה ארשה לעצמי להרצות בקצור את ההשקפה של בעלי-הקריאה “כבוש העבודה” על “מעשיותם” של “בוני” הישוב שלנו. ואף-על-פי שאחד-העם לא יראה בהשקפה זו שום חדוש ואולי גם ימצא בה מעין הד קול מהשקפותיו הוא, כמו שגם בשביל “הפועל הצעיר” אין בהשקפה הזאת משום חדוש, כי כבר חזרו עליה סופרים רבים בצורות שונות הרבה פעמים – ובכל זאת, לגבי אלה שאליהם מכוונת הקריאה “כבוש העבודה”, נשארת היא תמיד חדשה ועוד הרבה זמן צריך יהיה לחזור עליה ולשננה לפניהם.

אנחנו היהודים גם זקנו כבר יותר מדי בשביל שנוכל להיות כובשי ארצות באותם האמצעים שעמים אחרים כובשים, וגם אין לנו צורך בכבוש ממין זה. אין לנו לא צי מלחמה ולא מיליארדים, שבכוחם כובשים ארץ, ואין לנו צורך בשוקים לסחורותינו, שלשמן הולכים לכבוש. עמים ההולכים בדרכים כאלה ולשם מטרות כאלו, יש להם הכל בביתם, ולארץ הנכבשה הם זקוקים רק כדי להוציא בה את שארית האנרגיה שבביתם. להם לא איכפת אם הכוח הרוחני של הארץ, המחיה ומקים את תושביה, ישאר אותו של העם הנכבש, ובלבד שתנתן להם דריסת רגל בה למטרותיהם הכלכליות והמדיניות.

לדוגמה: אנגליה כבשה את מצרים כבוש גמור. את הכבוש הזה אפשר לראות בשוקי מצרים, בבתי המסחר שלה, בדרכיה הסלולות, בסדרי החברה והמדינה שלה, בנמוסים החיצוניים של אנשיה ואפילו בתלבשתם; אבל בתכנה העיקרי מצרים נשארה ותשאר ערבית. הקוּלטוּרה החיצונית והקפיטלים שנכנסו אליה מאנגליה הועילו הרבה להגביר את הרוח הפנימי של מצרים: הערבים מקבלים מהאנגלים כל מה שאפשר להם לקבל ומפרים על ידי זה את כוח היצירה שלהם. למרות כל כוחה של אנגליה, לא יכלה ולא תוכל להשליט את רוחה הפנימי במצרים, כי יוצרי החיים הממשיים שלה נשארו תושבי הארץ – הערבים ולא האנגלים.

מכאן, ומעוד דוגמאות ממין זה, אנו למדים, כי הכבוש הפורמלי, הנקנה בכוח של אגרוף, או של כסף, איננו עוד הכל; ערכו חשוב רק בזירה העולמית הגדולה, שבה יכולה כל חיה לנסות את כוחה ולהראות את גבורתה, אבל תוכן ממשי אין בו. כבוש מוסרי אמתי, שבזכותו חיים בני האדם ויוצרים ערכים קולטוּריים, הלזה נקנה רק ע“י האכר ומחרשתו, ע”י הפועל ומעדרו, ע“י הנפח וסדנו, ע”י המורה ובית ספרו, ע"י כל אותם מיליוני האנשים הזורעים בדמעה ובזעה את גרעיני היצירה של החיים הקוּלטוּריים. ואם בעמים גדולים, שלוֹעם גדול ויכלתם רבה, כך – אנו, שמלבד הכוח המוסרי אין לנו ולא כלום ושגם הצורך בארץ מולדת הוא אצלנו בעיקר מוסרי ולא מדיני, על אחת כמה וכמה שאין אנו רשאים ואין אנו יכולים לרכוש לנו ארץ מולדת רק בכסף.

כי, נתאר לנו ששערי ארץ-ישראל נפתחו לפנינו לרוחה, ובמשך איזו עשרות שנים של עבודה אנרגית הצלחנו להטות את לבות הקפיטליסטים העברים שיקנו את רוב אדמת ארץ-ישראל; נתאר לנו גם כן שהקפיטליסטים האלה לא נתנו את כספם סתם, לשם נדבה, כדרך שרבים מהם נוהגים עד עכשיו, כי אם גם באו בעצמם להתישב בארץ, אלא שהאדמה שלהם נעבדת לא בידי יהודים, כי אם בידי עם הארץ – האם תהיה לנו אז הזכות להגיד: שאיפתנו לארץ מולדת נתגשמה? האם לא תהיה האדמה גם אז שיכת יותר לעובדיה מאשר לאלה שקנו אותה בכסף? והאם לא יהיה גם בארצנו שולט החוק, הנהוג בכל העולם, שהרוב בולע את המיעוט?

מלבד זה יש עוד צד אחד למטבע, שהוא אינו פחות חשוב מהראשון. אנחנו הלא שואפים לשוב לארץ האבות כדי לחדש בה את כוחותינו הגופניים והרוחניים, שאבדו לנו בהיותנו גרים בארצות של אחרים. הננו הולכים ומתנונים בכל המובנים, מפני שאין לנו שדה פעולה לעבודה עצמית, ותמיד אנו תלויים בדעתם וברצונם של אחרים הבולעים את כל ישותנו. מאמינים אנו, כי אם נצליח להשיב חלק מעמנו לארץ האבות ולחיי העבודה והפשטות של האבות, אז נבריא על ידי זה את גופו ואת רוחו של אותו החלק, שיוכל במשך הזמן להשפיע מרוחו גם על שאר חלקי העם, או להיות הוא עצמו בבחינת “ואעשה אותך לגוי גדול”.

ומבחינה זו, אם גם נמשיך את התאורה הנ“ל עד הנקודה האחרונה, כלומר – אם אפילו נרשה לעצמנו להאמין בדברים שגם הדמיון אינו סובלם, הרי יותר מתוצאות אפסיות לא נמצא בהם. אם אפילו נאמין, למשל, שהקפיטליסטים יצליחו בכוח הכסף לנצח את הרוב העובד ולהיות לאדוני הקרקע, גם אז לא יהיה לנו כל יסוד לשמוח על זה, שהרי לעם, לשאיפה העיקרית שלנו, אין זה נותן כלום. אולי יהיה לנו בא”י קומץ של סוחרים ביין ובתפוחי זהב במקום הסוחרים בשטרות שיש לנו בחוץ-לארץ, ואולי, במקום ילדים המתחנכים ברוסית, צרפתית ואנגלית בקטנותם ולומדים גם מעט עברית בגדלם, יהיה לנו בארץ-ישראל ילדים מפטפטים עברית בקטנותם וחיים את חייהם החברתיים בגדלם בצרפתית, או בשפה אחרת. אבל יצירה לאומית ותחיה לאומית לא תהיינה כאן.

ומטעם זה אנו אומרים: מושבה עברית אחת, אבל עברית ממש, שהכל בה נוצר ונעשה בידי בניה-בוניה, טובה לנו מעשר מושבות שאת חייהן יוצרים אחרים.

וכאן באים ואומרים לנו: הא תינח במושבות הנוסדות ע"י הקופה הלאומית, שם אפשר להתאים הכל למטרתנו הכללית, אבל במושבות הנוסדות על-ידי אנשים פרטיים, למי זה ישנה הזכות להכריח את הפרט שיוַתר על “חיי השעה” שלו בשביל “חיי-העולם” של הכלל?

ואולם, ראשית – גם במושבות הנוסדות ע“י הקופה הלאומית צריך להשתמש הרבה בקריאה “כבוש העבודה” עד שזוכים באמת לכבשה; כי גם שם יש לנו, לדאבוננו הגדול, הרבה בעלי חשבונות, היודעים להעריך היטב את שויה של כל פרוטה, ומעטים הם מאד בעלי ההרגשה, שידעו להעריך את שויה של הקריאה הנ”ל. שנית – גם “חיי השעה” של הפרט אינם בטוחים ביותר, בעבדו בידי נכרים. ושלישית – יש ויש להעם העברי זכות לא רק מוסרית, כי אם גם יורידית, להכריח את הפרט המתישב בארץ-ישראל שיתחשב ב“חיי העולם” ובאידיאל הכללי שלנו. כי רק בזכות האידיאל הזה ישנה אפשרות לפרטים האלה להתקים בארץ-ישראל. טלו מהם את ההשפעה המוסרית של התנועה הציונית, את כל המוסדות החמריים והרוחניים שנוצרו פה על-ידי התנועה הזאת – ואז יוכרחו הפרטים האלה לקחת את מקל הנודדים בידיהם, ואפילו השוקים ליין ארץ-ישראל שבמצרים ושל תפוחי-הזהב בליברפול – לא יועילו להם הרבה.

ועל יסוד זה אנו מדגישים וחוזרים ומדגישים: תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ-ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה. אם הפועל העברי איננו – צריך לבקשו; אם האכר איננו רוצה לתת לו עבודה – צריך להכריחו.

כיצד מבקשים? – בכל האמצעים ובכל הכוחות, כמו ששואפים אמתיים נוהגים לבקש דבר שהתגשמות שאיפתם תלויה בו.

כיצד מכריחים? אצל עמים אחרים מכריחים בכוח של אגרוף, כמו שהם כובשים ארצות ג"כ בכוח זה. אצלנו היהודים יש רק כוח מוסרי שבו אנו רוצים לרכוש לנו ארץ מולדת, ובו אנו צריכים להשתמש גם בשביל להכריח את הפרט שיתאים את מעשיו לטובתו של הכלל.

תרע"ב.

---

"זרים" במושבות

מאת

יוסף אהרונוביץ

בין כל החזיונות בלתי-הנורמליים, שישנם בישובני החדש, יש אחד אשר הסימפטומטיות בו מעמידה בספק את כל הסכויים לנו לשלטון עצמי – והוא:

היחס של אזרחי המושבים ל“זרים”, כלומר, למתישבים חדשים שאין להם רכוש במושבה. בכל המושבות שורר חוק ברברי כזה, שכל אלה שאין להם נחלות, נחשבים ל“זרים” ואין להם שום דעה בהנהגת המושבה. ואף-על-פי שלעתים מגיע כמעט מספר הזרים למספר האזרחים, נשארים הם בכל זאת מרוחקים מכל עניני המושבה, וכל אותה התועלת החמרית והרוחנית שהם מביאים – אינה נחשבת לכלום.

והחוק הזה, שהוא כל כך רגיל וטבעי בשבילנו היהודים בכל ארצות פזורנו, אינו טבעי כלל וכלל בארץ תקותנו, והוא מעורר בנו מחשבות מרות מאד בנוגע לעתידנו. שהרי אם עתה, כשהאיכרים מרגישים את הצורך במהגרים חדשים – שבלעדיהם אין קיומם בטוח – הם מתיחסים אל ה“זרים” יחס משונה כזה, אפשר לשער איך היה זה אילו היה לנו כבר ישוב מבוסס עם איזה צל של שלטון עצמי. יהודי ארץ-ישראל היו אז נלחמים אולי באחיהם המהגרים לא פחות ממה שנלחמים בהם בכל הארצות.

ואמנם, הנגע הזה, כמו כל “נגעי הישוב”, יש לו כבר “עבר” והוא הספיק להכות שרשים עמוק, עמוק בלבות האיכרים, ולא בנקל יעלה בידינו לעקרו משרשו. במשך זמן ארוך הורתה הפקידות של הברון הלכה למעשה, שאיש זר כי יבוא למושבה, אסור לתת לו מקום ללון בלי רשותה. החובבים והציונים למיניהם הרגילו במשך שנים רבות את האיכרים לחשוב שהם הנם “בחירי האומה”, שכל העם העברי לא נברא אלא כדי לדאוג להם. משבר כי יבוא על איזו פרדסנים, וירעישו עולמות על זה שהם בסכנה, ופועלים עברים כי יבואו לאותם הפרדסנים לבקש עבודה, אין שום חובה מוסרית עליהם לקבלם. עזרה מדיצינית מחויבה האומה לתת לבחיריה, אולם פועל כשיחלה במושבה, אינו יכול להשתמש בעזרה זו, כי “זר” הנהו. והדברים מגיעים לעתים לידי אבסורד כזה, שנער בן שש עשרה – שבע עשרה שנים, היושב במושבה ומשגיח על נחלת אביו הגר בחוץ-לארץ, מחוה דעה בעניני המושבה, ואיש בא בשנים, שנתן את מיטב שנותיו וכוחותיו בעבדו במושבה – אינו יכול להתערב בהנהגה ואין לו שום דעה בכל עניניה. עד כמה יחס כזה משפיע לרעה על ה“זרים” האלה, היושבים במושבה ועוזרים להתפתחותה – לא צריך כלל לבאר; די לנו לדעת שאחד התנאים הקשים ביותר בשביל השתקעותו של הפועל העברי במושבה הוא היחס הזה. אולם גם ההנהגה עצמה מוכרחה לסבול מזה הרבה. בכל אופן אין היא יכולה להתקדם במידה שזה היה אפשר לה, אילו שיתפה את כל הכוחות הנמצאים במושבה, שביניהם ישנם בעלי מרץ שהיו יכולים להביא תועלת בהשתתפותם.

אך מלבד הסיבות האמורות הגורמות לחזיון זה, פועל לא מעט בכל השאלה הזאת חוסר ההבנה. ובולט זה ביחוד בתקנות שתקנו בנדון זה באחת המושבות, הנחשבת, על-פי איזה משפט קדום, לדמוקרטית. לפני שנה תקנו במושבה הזאת תקנה שכל איש חדש, שגר במושבה שלוש שנים, משתתף מכאן ואילך בהוצאותיה ונחשב לאזרח, בתנאי אם יש לו באותו המקום נכסי דלא ניידי, או, לכל הפחות, אשה. המתקנים חשבו, איפוא, שבתקנתם זו צעדו צעד קדימה (בהשוואה לחבריהם בשאר המושבות) והקלו על הזרים את התאזרחותם. אולם אם ננתח את התקנה הזאת היטב, נמצא שהיא כולה חסרת הגיון גם ביחס ל“זרים” וגם ביחס למתקנים עצמם. כי אם נעמיד את כל הזכויות על התנאי של “רכוש”, הלא אין צורך לחכות שלש שנים, שהרי בעל רכוש מקבל את זכויותיו גם עתה מן השעה הראשונה, ואם כן יוצא, שהתקנה הזאת, הבאה להקל, מחמירה עוד יותר. כמו כן מביא התנאי הזה לידי אותו החזיון שכבר הזכרתיו, כי נער שאין לו עוד שום הבנה בחיים, יכול – כשיש לו רכוש במושבה – לחוות דעה ולהכריע את הכף לצד ידוע, מפני שבתקנה לא נקבע כלל הגיל הדרוש למען יוכל להחשב לאזרח. וכמה מצחיקה היא ההגבלה “אם יש לו אשה”. וכי אפשר להעלות על הדעת שהחברה תענוש את האיש, שלא רצה, או לא יכול לשאת אשה? ואם בכל זאת חשבו את התקנה הזאת לפרוגרסיבית, הרי זה מראה שלא מתוך רוע לב עשו זאת, אלא, פשוט, מפני מעוט התעמקות בכל הענין הזה.

בכל ארץ קונסטיטוציונית דורשים מאת הזר שלושה תנאים עיקריים, שעל פיהם רוכש הוא את הזכויות האזרחיות: א) שיגור מספר ידוע של שנים באותה הארץ, ב) גיל של בגרות, ג) שישתתף בהוצאות הציבוריות של המדינה על-ידי מיסים שונים וכו'. רכוש ואשה אין דורשים בשום ארץ, כי גם זה, שהוא חסר כל אלה, נחשב לאדם, ויש לו רשות לחוות את דעתו, שאינה נופלת כלל בערכה מדעתם של הנשואים ובעלי הרכוש.

אם האיכרים במושבות שלנו חפצים, איפוא, גם הם לעמוד על עיקרים חוקיים, מתוך התחשבות בתנאי המקום, כמובן – לא לשלול בכוונה מאנשים את הזכויות שהם ראוּיים להן בצדק – צריכים הם לבוא לידי מסקנה כזו:

כל איש בגיל הבגרות, הבא לאיזו מושבה ומשתקע בה, צריך כעבור שנה להשתתף בהוצאותיה ולהחשב כאזרח גמור עם כל הזכויות. מספיקה שנה אחת, ואפילו פחות מזה, כדי שהזר יכיר את כל עניני המושבה. מובן שההוצאות צריכות להיות מחולקות לפי ערך צרכיו, הכנסותיו והוצאותיו של כל אחד ואחד, ולא בערך שווה לכולם.

ומכיון שהיחס הזה ל“זרים” הוא, סוף-סוף, נוגע בעיקרו לפועלים, שהם רוב הזרים, רוצים אנו להעיר את האיכרים שיהיו יותר עיקביים ונאמנים לדעותיהם. הם, שהפרזה “מלחמת המעמדות” שגורה תמיד בפיהם בבואם להלחם לפני דעת הקהל בפועלים, צריכים להיזהר על כל פנים שהם עצמם לא ייצרו את המלחמה הזאת. כי, אם עוד לא די ברור להם המושג של “מלחמת המעמדות”, ידעו נא ששלילת הזכויות האלמנטריות מאת הפועלים, היא היא מלחמת מעמדות בצורתה הגסה ביותר, שלא הפועלים יוצרים אותה, כי אם הם עצמם. ידעו נא גם זה, שהיהודי, אשר וויתר בכל הארצות על זכויותיו, לא וויתר מעולם על זכויותיו בארץ אבותיו. וכשם שיש רשות לאיזה יהודי הגר בורשה, או במקום אחר, לחוות דעה במושבה מפני שיש לו שם רכוש, ככה יש רשות גם לפועל, המשקיע בה את כל כוחותיו, לחוות דעה באותם הענינם שבשבילם הוא בא אל הארץ וחי בה.

תר"ע.

---

על הדגל

מאת

יוסף אהרונוביץ

זה כשלושים שנה שאנחנו מתעסקים בענייני היישוב בארץ-ישראל, ואף פעם לא התעוררה אצלנו שאלה על דבר הרמת הדגל, גלויו והסתרתו. תמיד, בכל השנים האלו, היה אצלנו הדגל מורם ועומד:

כל מושבה שנבנתה, כל עץ שניטע, כל שעל אדמה שנחרש, נזרע ועובד על ידינו, כל כביש שנסלל בכוחותינו, כל בית-ספר שנוסד, היה עד חי, אשר הכריז על הדגל שעליו אנו חונים. ואפילו באותה התקופה השחורה, בעת ששערי ארץ-ישראל ננעלו בפנינו, גם אז התנוסס דגלנו זה החי לרגלי הרי יהודה והרי כנען, על גבעות אפרים ובין הרי הגלעד, ועמד והעיד על שאיפותינו, עמד והורה על הסיסמה שלנו. ואם הרמת הדגל בפומבי מעידה על כוח מרימיו, הרי היו המפעלים האלה הכוח עצמו, הכוח בצורתו היותר בולטת, שאינו זקוק יותר לעדים וראיות, הכוח שאין בו שום פוליטיקה, שאין לפניו מיסיונרים ואין מאחוריו ציי מלחמה ותותחים, שרק מטרה גלויה וברורה לפניו – עבודה ובנין בתחלתו ועבודה ובנין בסופו. כזאת היתה עבודתנו כל אותן השנים, וכזאת היא צריכה להיות גם עכשיו.

אך הנה, קמה בציוניות תקופה של דבורים וניצחה את תקופת המעשים – ושאלת הדגל נעשתה פתאום לשיחה בפיות אחדים מהעסקנים שלנו בארץ-ישראל. “אם יין-שרף אין לנו, נשוחח על כל פנים על אודותיו” – אומר האיכר הרוסי, והעסקנים הללו רוצים, כנראה, גם כן לשעשע את לבם בשיחות על דבר הדגל במקום העבודה הציונית שאין בידם לעשותה. ואם תמיד ובכל מקום עלולים דבורים יתירים על איזה ענין להשפיל את ערך הענין גופו ולהשכיחו, הנה פה בארץ-ישראל, יכולים הדבורים והמעשים הנפוחים, – שאין להם כל ערך כשהם לעצמם והבאים רק כעין הפגנה, – לגרום לנו הרבה אי נעימות. הקונסטיטוציה התורכית, שפתחה את הפיות והתירה את הידיים של אלה הרוצים באמת לעבוד ולפעול לטובת הארץ, היא פתחה גם את הפיות של נרגנים שונים, הרוצים, תחת מסווה פטריוטי, להפיק תועלת להם עצמם, ומשתמשים למטרה זו בהתנפלות על עמים אחרים, ביחוד – על היהודים. מובן, שכשם שאנחנו מחויבים לקדם את פני הראשונים וללכת איתם יד ביד, ככה אנו צריכים גם להיות מוכנים כלפי האחרונים ולשלם להם כגמולם. אם קום איזה עורך “הכרמל”¹, או צורר יהודים אחר, להתגרות בנו מלחמה, לא נתחבא מפניו ובכל תוקף הרגש האנושי והלאומי שבנו נתקומם נגדו. בכלל אין אנו רוצים ואין אנו צריכים להסתיר את שאיפותינו ממי שהוא, כי אין אנו מוצאים בהן שום דבר המתנגד לשאיפת עותומניה המאוחדת. ולהיפך – אנחנו רשאים לדרוש מאת הממשלה התורכית שהיא לא רק שלא תתנגד לעבודתנו בארץ-ישראל, אלא גם תתמוך בה בחומר וברוח, מפני שעבודתנו זו מביאה תועלת לממשלה לא פחות מאשר לנו היהודים. ואולם מתנגדים אנו להפגנות ומילים מפוצצות, שהן נותנות רק פיתחון פה למקטרגים שונים לחשוד בנו במה שאין בנו.

זה הוא הטעם העיקרי, שלנו לכל הפחות, שבשבילו אנו מתנגדים לכל אותה הפומביות הנפוחה, הרגילה אצלנו בכל מקרה קטן, שערכה, בין כלפי פנים ובין כלפי חוץ, הוא תמיד יותר שלילי מחיובי. לא מ“פחדנות” אנו אומרים ככה, אלא משום שדגלנו יקר לנו ואין אנו רוצים להפחית את ערכו. אנחנו פעם הרימונו את הדגל של תחית עם ישראל בארץ-ישראל ואותו לא נמיר ולא נוריד לעולם. תמיד נעמוד על המשמר ונשתדל להשתמש בו באופן רצוי למטרתנו.

תר"ע.

---

עם עצמנו

מאת

יוסף אהרונוביץ

(ועידת “הפועל הצעיר”)

המשפט הקלאסי: “להיות או לחדול”, שהתחילו להשתמש בו אצלנו בעת האחרונה לצורך ושלא לצורך, – היה הפעם ה“לייט-מוטיב” של הועידה הנוכחית. ואם כי פתרונה החיובי של השאלה הזאת היה מובן וידוע עוד בטרם נשאלה, כדאי לנו בכל זאת לעמוד קצת על החזיון הזה ולבררו, משום שחזיונות כאלה עלולים להשתנות בחיינו תמיד. כל זמן שנהיה נתונים בין תקוה ופחד, בין אמונה וספק, כל זמן שלא יתגבר בתנועתנו הצד החיובי על השלילי ויקרב אותנו יותר אל המטרה, או עכ"פ אל האמונה בהשגת המטרה בזמן מן הזמנים, ימצאו תמיד בינינו רבים אשר, ברגעים קשים, בעת שהסבלנות מתפקעת ואין עוד כוח לשאת בעול, ישאלו שאלות כאלו, המערערות עד היסוד את כל הבסיס שעליו אנחנו עומדים. והלכך חשוב לנו להדגיש בכל פעם ולחזור ולהדגיש את היסוד העיקרי, את הגרעין, הנותן זכות קיום להסתדרותנו, גם אם הרבה מחבריה יתיאשו מאפשרו התגשמותו. כי כל רעיון שהוא אמתי ביסודו, אינו חדל להיות אמתי גם בעת שרבים הם הכופרים בו.

בתנועתנו הציונית, שבכלל מרובים בה גורמיה הסוביקטיביים על האוביקטיביים, רגילים מאד משברים תמידיים המתבלטים מדי פעם בפעם, כשהרצון האישי הולך ונחלש על-ידי עיפות, והמכשולים המונחים על דרכנו מתגלים לפנינו בל מוראם. וכמו בשלם, בכל התנועה הציונית, ככה גם בחלקיה – במפלגות ובאגודות שלה, מגיעים לעתים ימים רעים, ימים, שהספק ביחס ליכולת מתגבר על הרצון, וחבריהן נושאיהן מתיצבים פתאום לפני שאלה: להיות או לחדול, כלומר – חדלים למצוא את זכות קיומם בהם בעצמם, ברצונם ובמרצם, ומתחילים לבקשה בתנאים העומדים מחוץ להם, שהם מיוסדים יותר על ההגיון של החיים. וכמקרה הזה קרה גם בהסתדרותנו: הסיסמה של “כבוש העבודה” שחרתה הסתדרותנו על דגלה, ושיותר ממה שהיתה חרותה על הדגל, מבוססת על יסודות עיוניים, היתה חרותה בלבבות ובהכרת נושאיו, – החלה מעט מעט להטשטש עי“ז שנושאיה הראשונים עיפו ונחלשו ואחרים, למלאות את מקומתיהם, לא באו. ה”תנאי ההכרחי להתגשמות הציונות", שהציגה הסתדרותנו לפניה ושקיבלה עליה למלאותו, לא היה – ככה בכל אופן האמינו חברינו – תנאי התלוי בגורמים ידועים, שהם קשים ורחוקים מהמציאות, כי אם תנאי, העומד מוכן לפנינו ובידינו למלאותו:

הרי לפנינו, מצד אחד, עבודה עברית בידי זרים, הרי לפנינו חזיון, שאין דוגמתו בשום אומה ולשון, כי עם הולך לרכוש לו ארץ מולדת ובונה ויוצר הכל בידי אחרים, מתנגדים טבעיים לו, שסוף-סוף יהיו גם היורשים של אותו הבנין, והרי לפנינו, מהצד השני, אלפי צעירים עברים, שנלאו נשוא את חיי הגלות, את חיי השפלות והבוז שעל שולחנות זרים ושואפים לתחיה, ליצירה עצמית. יבואו נא, איפוא, כל הצעירים האלה ויקבלו עליהם למלאות אחרי התנאי ההכרחי להתגשמות הציונות. ואלא מאי, האיכרים אינם רוצים לתת עבודה לפועלים עברים? תנאי העבודה קשים קצת? לא בכל ימות השנה אפשר להשיג עבודה, וגם כשישנה, אין שכרה מספיק לצרכיו של הפועל? אבל – ראשית, הרי כל הפרובלימה הציונית אינה קלה ביותר ודורשת קרבנות גדולים – ומי הם המסוגלים ומחויבים להביא קרבנות בעד התנועה הזאת אם לא הצעירים? ושנית, גם את התנאים הקשים שבעבודה אפשר יהיה להקל הרבה על-ידי פעולה משותפת: אפשר יהיה ליצור מוסדות משותפים בשביל הפועלים, שעל-ידי זה יעלו להם הצרכים בזול יותר; אפשר יהיה ללמוד עבודות ביתיות שונות, שתבטחנה את הפועל בעבודה גם בעת שהיא חסרה בשדה, ואם אי-אפשר תיכף להרים את שכר-העבודה, הרי אפשר ואפשר, על-ידי פעולה מאורגנת, להתאים את מחיר הצרכים, לאמור – את הוצאותיו של הפועל, לשכר העבודה. ממילא יצא גם, שאם הפועל עברי לא ידרוש שכר יותר גדול מהפועל הזר, יסכים סוף-סוף האיכר לבכרו על פני האחרון. ולכשיתמחה הפועל העברי בעבודתו, יוכל אז להרים את מחיר העבודה, מפני שעבודתו, גם בכמותה וגם באיכותה, תהיה שוה יותר מעבודתו של הנכרי.

ככה האמינו חברינו הראשונים לפני חמש שנים ובאמונתם זו לקחו, מצד אחד, את המעדר בידם, למען כבוש את העבודה, ומהצד השני הלכו ויצרו את ההסתדרות שתעודתה היתה: להרבות, ע“י תעמולה, את מספר אוחזי המעדר, שיהיו תמיד זורמים אל הארץ כזרם הנחל שאינו פוסק, ולבצר את מצבם של אלה ע”י יצירת תנאים נוחים בשבילם. להסתדרות היו, אמנם, עוד תפקידים, כמו: הפצת השפה והספרות העברית, הלאמת הסביבה, הכנסת יסודות ומושגים דימוקרטיים במוסדותינו הלאומיים ובכל הסביבה העברית, אך כל אלו היו מובנים מאליהם – העיקרים המודגשים, שבשבילם נוצרה ההסתדרות, היו: התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי.

אולם ימים עברו והיו לשנים – והמטרה, שהציגה לה ההסתדרות, נעשתה לא כל כך פשוטה וקלה כמו שחשבו מראש, כי אם מסובכה וקשה מאד. בה בשעה שהעובדים עצמם הצליחו להעלות את מחיר העבודה כמעט לכפלים ממה שהיה לפני חמש שנים, לא הצליחה ההסתדרות, – שתפקידה העיקרי היה לבוא לעזר לפועלים ולהוזיל את מחיר צרכיהם – ליצור אף מוסד כלכלי אחד, שימשיך את קיומו זמן ארוך ויביא תועלת שהיא, אע“פ שהצליחה ליצור מוסדות קולטוריים ולעבוד עבודה רוחנית פוריה ומועילה. בה בשעה שהרעיון כבש את לבות האיכרים והם התחילו לבקש את העבודה העברית – למרות מה שמתחילה צחקו לה ובטלוה – לא הצליח לחדור לתוך לבות הצעירים, אשר בהם בטחנו ביבואו לכבוש את העבודה. במלים אחרות: דווקא התנאים החיצוניים, שנראו לנו לקשים ביותר לנצחם, הללו נשתנו, ואותם התנאים שהיו תלויים ברצון ה”עולם" וה“כובשים”, או בעבודת ההסתדרות – הללו לא הצליחו כלל וכלל.

החזיון המפליא הזה, כי סיסמה ידועה של איזו מפלגה תנצח את מתנגדיה ותכריח אותם להודות בה ויחד עם זה תרפה את ידי מחזיקיה – החזיון הזה הוליד עוד לפני שתי שנים תסיסה גדולה בין חברי הסתדרותנו והכריח אותם לבקש את הסבות וגם אמצעים להרחקת הסיבות הללו. ואז נולדו בהסתדרות שני זרמים, אשר בעמדם שניהם על סבה עיקרית אחת, בקשו לה פתרונים בשני דרכים שונים זה מזה תכלית שינוי. שניהם הודו, כי נפילת הרוח בין מחזיקי דגלנו באה על-ידי זה שנשארנו בודדים במחננו וכוחות חדשים מן החוץ, לחזק את שורותינו, אינם באים. אולם מכאן ואילך נפלגו הדעות: הללו אמרו כי מאחר שהתנאים האוביקטיביים של הארץ מתחילים להיות נוחים לכבוש העבודה, הרי שיש לנו לא רק הרשות, כי אם גם החובה לפנות בתעמולה ישרה להמוני העם, הסובלים בגלות דחקות נוראה, שיבואו לכבוש אותה. והללו, והם היו במובן ידוע המנצחים, אמרו, כי תנאי העבודה טובים אמנם משהיו קודם, אך הם הוטבו רק במדה כזו, שאנשים מסורים לאידיאל ומוכנים להלחם בעדו יוכלו לעמוד בהם; לא כן המוני העם, כלומר – אנשים, המבקשים בעליתם לארץ את פתרונם הפרטי, ואין להם עסק עם אידיאלים ועם קרבנות בעדם, הללו לא יוכלו עוד לעמוד בפני התנאים האלה. ומכיון שכך, הרי שאנחנו צריכים להקדיש את כל כוחותינו, מצד אחד, להכשרת התנאים בפנים הארץ, ומהצד השני – להכשרת הלבבות לשם הרעיון, שזאת היא אמנם ג"כ תעמולה, המכוונת כלפי צד אחר – כלפי אנשים אידיאליסטים, שלא התנאים הטובים של העבודה יעלו אותם אל הארץ, כי אם ההכרה העמוקה בצורך של העליה הזאת.

בינתים עברו עוד שתי שנים. שני הזרמים האמורים התפשרו במידה ידועה ובאו לידי הוכחה ש“גם מזה וגם מזה אַל תנח ידך”. אולם למעשה לא נעשה כלום לא בשביל ההתבצרות ולא בשביל ההתרבות, לא בנוגע להמוני העם ולא בנוגע לאידיאליסטים. למעשה פעלה אי-ההתרבות על אי- ההתבצרות וכן להפך, ושתיהן יחד – מוצאן מעיפות, מחוסר כוחות, ותולדתן – עוד פעם עיפות וחוסר-כוח. מפני שלא באו כוחות חדשים לחזק את השורות, והמעטים שהיו מקודם הלכו ונדלדלו, לא היתה אפשרות לבצר ולא היה גם את מי לבצר. וכן להיפך, מפני שהכוחות שישנם יגעים ומיואשים וקיומם בארץ תלוי בנס, לא היה די עוז לקרוא עוד לחדשים. “צבת בצבת עשויה”, הסבה מתחלפת במסובב וחוזר חלילה, ושניהם יחד הציגו עוד פעם את ההסתדרות לפני שאלת הקיום, והועידה הנוכחית צריכה היתה למצוא את פתרונה.

כאמור, היתה ידועה התשובה החיובית עוד בטרם הוצגה השאלה, ואחרת אי אפשר היה, כי מאחר שמצד אחד הובררה למדי הסיבה העיקרית שהביאה אותנו לידי מצב זה – לאמור – הלאות, שבאה מתוך חוסר כוחות אנשים אשר להתרבותם קוינו; ומהצד השני לא העזו העיפים והיגעים האלה לפקפק אף רגע בקדושת הרעיון, שההסתדרות חרתה על דגלה – הרי שאין כאן מקום לשאלה של קיום, ויש רק מקום להתאזרות הכוחות ולבקשת אמצעים במה לחזק אותם יותר ויותר. אולם נחטא לעצמנו אם נאמר שהועידה הזאת חידשה איזה דבר שלא היה ברור לנו קודם. אנחנו תמיד הדגשנו שהרעיון של כבוש העבודה, בה במדה שהוא תנאי הכרחי להתגשמות הציונות, הוא גם מותנה מזו האחרונה. וכשם שהתנועה הציונית אינה שאלה של אדם זה או אחר, המאמין או המתיאש, ככה גם הרעיון של כבוש העבודה אינו שאלה של צעירים אחדים שעיפו והתיאשו, כי אם שאלה כללית לאומית, אשר עוקצה ילך ויקטן בה במדה שהעבודה העברית תתרבה בארץ וידים עבריות תחסרנה, ופתרונה החיובי יבוא יחד עם פתרון הציונות כולה.

אנחנו גם זאת ידענו, שלא כולם, ואף לא רובם, מכל אלה האוחזים עכשיו במעדר, ישארו פועלים, כי כל זמן שהקפּיטל העברי לא יתבצר בארץ, לא יוכלו גם הפועלים להתבצר בעבודה באופן טבעי, ואפשר מאד שהפרוץ יהא מרובה על העומד, שאלה יבואו ואלה יעזבו וחוזר חלילה. אולם יחד עם זה אמרנו, כי בהתחלת עבודתנו אי אפשרית תנועה טבעית וזקוקים נהיה למחנה גדול של חלוצים, אשר יזרמו תמיד אל הארץ לעבוד בה עבודת העם. ואם גם רבים מהם יתעיפו הנה חלק גדול גם ישאר ויתפתח מעט מעט, יחד עם התפתחות התנאים החיצוניים, וישאר בעבודה. ולפיכך לא היתה לנו כל רשות לשבת ולבכות את העוזבים והמתיאשים, כי אם לשים את כל לבנו אל ריבוי הכניסה, שעל ידיה תתמעט ממילא גם היציאה. וכשם שאין אנחנו מבכים את האיכר העוזב את הארץ ואיננו באים עי“ז לכפר בעיקר של כבוש הארץ, ככה אין הרעיון של כבוש העבודה נפגם עי”ז שצעירים אחדים עיפו בעבודתם. רעיון איננו נמדד בהתיחסותו של פרט זה או אחר אליו, כי אם באמת האוביקטיבית שבו, והאמת האוביקטיבית אומרת, כי “תנאי הכרחי להתגשמות הציונית – התרבותו של הפועל העברי בא”י והתבצרותו בכל ענפי העבודה". ומי שמאמין במציאת אמצעים להתגשמות המותנה – צריך ומוכרח גם להאמין במציאת אמצעים להתגשמות התנאי.

את כל זה לא חידשה הועידה הנוכחית. אך היא, בהדגישה שוב את העיקרים האלה דווקא במצב של תסיסה ובהטילה חובה על האורגנים הרשמיים של ההסתדרות שישתדלו ע"י תעמולה רחבה למשוך כוחות חדשים לעבודה – הראתה לנו, שלמרות העיפות עוד לא חולל הרעיון בלבות חברינו. עוד יש הרבה זיקים תחת גל האפר של היאוש שתקף אחדים מחברינו, והזיקים הללו הם שנותנים אומץ להסתדרות להמשיך את עבודתה ביתר מרץ גם ברגעים של קפאון כללי ולקוות לימים יותר טובים.

תר"ע.

במערכות העבודה

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

אחרי הרעש

מאת

יוסף אהרונוביץ

מכיון ש“השאלה החמורה” על-דבר הפועלים העברים בארץ-ישראל, שתפשה מקום כה חשוב בעת האחרונה ב“הצבי” וב“חבצלת”, ירדה מעל הפרק ביחד עם החרם הירושלמי הידוע, והעסקנים הפנו, כפי הנראה, את לבם לשאלות יותר חמורות, או שהם, פשוט, נמאס להם העניין – חפץ אנכי להגיד מלים אחדות אחרי מטתה של השאלה הזאת.

קשה להלחם עם מתנגד ממין הטענה. יש שמתנגדך הוא כל כך צודק בטענותיו, עד שכשאתה בא להשיב לו ממין הטענה, הנך נותן עוד חיזוק לדבריו תחת להחלישם. מה שאין כן אם אתה מחזיק בשיטה של “טענוֹ חטים והודה לו בשעורים”, פה יכול מתנגדך לטעון מה שיעלה על לבו ואתה בכל זאת תהיה הצדיק בריבך. ולפיכך אנו רואים שהשיטה הזאת נהיתה אצל עסקנינו ליסוד כל היסודות בשאלת הפועלים.

הפועלים, למשל, עומדים וצועקים שהישוב העברי צריך שהכל יעשה בו בידי יהודים, ואם לא – אין לו זכות קיוּם – עונים להם עסקנינו: מה, מלחמת המעמדות? – כזאת איננה בארץ-ישראל.

הפועלים טוענים, שאם אנחנו נסיע להגירה נכרית לארץ-ישראל, אז נחריב בידינו מה שבנינו בעמל כל כך רב – עונים להם העסקנים: מה, מלחמת הרכוש והעבודה? – בארץ-ישראל אין עוד רכוש ועבודה.

הפועלים צועקים שעבודות הנעשות על-ידי מוסדות לאומיים, צריכות להיעשות בידי בני אותו הלאום עצמו – עונים להם עסקנינו: דיסקוסיות, אכספרופריאציה, קלאססען קאמפף? – לכל אלה אין מקום בארץ-ישראל, לפועלים כאלה איננו צריכים.

כחוט השני עוברת השיטה הזאת בכל המאמרים שנכתבו בענין זה בעת האחרונה בשני העתונים הנ"ל. לא אבוא לענות על כל המון המאמרים האלה, אחרי שבעומק לבי לא קויתי לשמוע מפי האנשים האלה דעות אחרות, ואם בכל זאת אגע בשאלה הזאת, הרי הניע אותי לזה מאמרו של בן-יהודה (“אל הפועלים”, “הצבי”, גליון מ"ח שנה זו) , כי ממנו, מבן-יהודה, יש לנו רשות לדרוש שהוא, על-כל-פנים, יהיה יותר אובייקטיבי ויחדר לכל עמקה של השאלה הזאת. וצר לי על כי, עם כל הכבוד שלבי רוחש לו – הנני מוכרח להגיד לו: אדוני, אנחנו טוענים חטים ולא שעורים.

ודברי בן-יהודה אינם דברים בעלמא, כי-אם “דברים יוצאים מלב אדם, שבכל רגשותיו הוא נוטה להפועלים ורוצה בקדמתם”. ולמרות נטיתו הגדולה אל הפועלים אנוס הנהו להצדיק עליהם לא רק “חרם חשאי” מצד האכרים, אלא, במובן ידוע, גם את החרם הגלוּי של עסקני ירושלים. ואיזו סבות הביאו אותו לידי כך? – על זה עונה לנו ה' בן-יהודה בעצמו:

“דבר דברתי עם הטובים בבני המושבות, ונתברר לי כי לא תעבורנה שנים מעטות ולא יהיה אף פועל אחד יהודי בכל המושבות” ו“לא מפני רוע העבודה של הפועל היהודי, ואף לא מפני יוקר עבודתו, ישתמטו בני המושבות מלהשתמש בפועלים יהודים, אלא מפני דרכיהם, ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים היהודים ביחס לנותני העבודה”.

צער נורא מרגיש האכר, לפי עדותו של בן-יהודה, בעת שהוא גוזר “כליה” על הפועל העברי, אבל מה יעשה, אם הוא “איננו יכול בשום אופן להכניס את צוארו בעול התביעות של הפועל היהודי בשמה ובכוחה של האורגניזציה”. והעיקר: “כי יש לנותני העבודה ברירה – לקחת פועלים לא יהודים, שהם אינם יודעים ואינם רוצים לדעת כלום מכל ה”חכמות" הללו".

זאת היא, בקירוב, תמצית מאמרו של הא' בן-יהודה, ולא נשאר לי אלא לשאלו אם אותם “הטובים בבני המושבות”, שמהם שאב את כל ידיעותיו, ספרו לו גם איזו עובדות בנוגע לתביעות הפועלים וה“אורגניזציה” שלהם? – כי אם לא כן, הלא זאת היא דבה מצד “הטובים” האלה, שהיא הרבה יותר גרועה אפילו מחרם גלוי. ועוד זאת חפצתי לשאול את ה' בן-יהודה, אם דבר בשאלה זו גם עם איזו פועלים? ואם הטריח את עצמו לקרוא את העתון של הפועלים – “הפועל הצעיר”, היוצא לאור זה יותר משנה ושלא פעם נשא ונתן בשאלה זו? או אולי השתדל הא' בן-יהודה להודע קצת יותר מפורט על דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים הלא יהודים, שהם – לפי דברי הטובים שבמושבות – אינם יודעים כלום ואינם רוצים לדעת מכל ה“חכמות” הללו?"

לא נכון הוא כי הפועלים העברים מציגים לאכרים איזו דרישות בשמם, או בשם ההסתדרות שלהם, מלבד הדרישה היחידה – שהאכרים יקבלו פועלים עברים, אף פעם לא קרה עוד באיזו מושבה שהפועלים – אפילו היותר קיצוניים – יבואו באיזו תביעות אל האכרים ושאלה האחרונים יוכרחו מפני זה להמנע מלקבלם לעבודה. ולמי זה לא ידוע שכל ה“חרמות” החשאים והגלוּיים שהאכרים מכריזים פעם בפעם נגד הפועל העברי, מוצאם כלל לא מן “התביעות” של זה, כי אם ממקור יותר עמוק, שעליו עוד אשוב לדבר.

חטא גדול הוא, איפוא, מצד עסקנינו שהם מפיצים דבות כאלה ומשתדלים לחרחר ריב בין האכרים והפועלים. אין ספק, שלוּלא ה“השתדלות” הזאת – לא היה מקום לכל שנאה ואנטגוניזם בין שני הצדדים והם היו משתדלים למצוא לשאלה את פתרונה הנכון. ובתור דוגמא לדברי אביא רק עובדה אחת: כשתי שנים וחצי עבדתי במושבה אחת. דברתי שם כמעט עם כל האכרים על אודות הפועל העברי, ושמעתי מפיהם טענות על יוקר שכרו של זה, על אי ידיעתו את העבודה וכדומה, אבל לא כל “מלחמת העבודה והרכוש”, או מעין זה. ורק העסקן של המושבה הוא שהשמיע באזני טענות כאלה.

ואם לא נכונות, וגם מסוכנות, הן השמועות שהם, “טובי המושבות”, מפיצים בנוגע לפועל העברי, הנה עוד יותר מסוכן הוא ה“שלום, שלום”, השגור בפי הנביאים האלה בנוגע לתמימותו של הפועל הלא יהודי. גם אם נעלים עין לרגע מכל מה שמתרקם בסתר בין הפועלים הלא יהודים ביחס לנותני העבודה היהודים ונשים את לבנו רק אל ההתנפלויות הגלויות, שהן עכשו כל כך תכופות בכל מושבה ומושבה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, ושמגיעות לעתים קרובות למדרגת “עלילת דם” במובנה הפשוט של המלה הזאת – גם אז נוכל להוכח ממי נשקפת לנו סכנה (לא ב“עתיד”, כי אם בהווה ממש), אם מהפועלים הלא יהודים שאינם יודעים “חכמות”, או מהפועלים היהודים, בעלי התביעות כביכול, שהם בכל מקום הראשונים לעמוד בפרץ, לסכן את נפשם ולהגן על המושבה. והלא סוד גלוּי הוא עכשיו שהפועלים הלא יהודים חורקים שן על המושבות, הן ביהודה והן בגליל, ומבקשים בכל פעם עלילות אחרות כדי להתנפל עליהן. ובה בשעה, שהפועל העברי מתבקש במקרים כאלה להגן על המושבה, אפילו באותו המקום שהוא תמיד מוחרם שם, הנה, בנוגע לעבודה, באים עסקנינו ופוסלים אותו, מפני… מפני שהכרתו איננה דומה להכרתם הם.

ועד ראיה הייתי זה לא כבר לחזיון אחד, שאצלי הוא אינו חדש כלל, אבל ראוי הוא שאזכירו פה. נזדמנתי לפני ימים אחדים למושבה אחת שהיתה זקוקה בלילות לשמירה מעולה מהפועלים הלא יהודים. מובן, שרבים מהמשתתפים בשמירה המעולה הזאת היו פועלים עברים מבעלי התביעות, ומובן גם זה שלמחרתו של אותו לילה התהלכו רבים מהפועלים שומרי הלילה – בלי עבודה, בה בעת שבכרמי אותה המושבה ובפרדסיה אפשר היה למצוא הרבה עשרות פועלים לא יהודים. וכשדברתי עם הפועלים האלה, השתוממתי על התמימות שלהם: אף אחד מהם לא עלה על דעתו הרעיון להתמרמר, לשלב את שני המעשים האלה ולשאול “מדוע?” זה היה אצלם דבר המובן מאליו שהם צריכים להיות הראשונים לשמור על המושבה מפני סכנה. ואחד מהשומרים האלה אמר לי: מה לעשות, והגשמים עוד לא הרטיבו את האדמה במדה כזו שהעבודה תספיק גם ליהודים.

תמימות? – לא, זאת היא לא תמימות. יודעים הם הפועלים העברים ומרגישים היטב את הצער והעלבון שיש בחזיון הזה, אך צערם הפרטי הולך ונדחה מפני צערם הכללי. ומרהיב אנכי עוז בנפשי להגיד בלי שום הגזמה שהפועל העברי הוא מסור למושבה יותר מהאכר עצמו. לאכר יש רכושו הפרטי, העומד אצלו במדרגה הראשונה, ובמדרגה השניה הם עניני המושבה, שגם להם הוא מסור; לפועל העברי אין רכוש פרטי, כי אם מושבה, שבה הוא רואה צל מהתגשמות שאיפותיו אשר בשבילן הוא סובל, ולכן הוא מתמכר אליה בכל לבו ונפשו.

מה הוא, איפוא, המקור האמתי לכל החכוכים האלה? מה הן הסבות העקריות המביאות לידי שמועות כאלה ולידי אותם הפמפלטים, שאנחנו רגילים לקרוא בעת האחרונה בעתונות לעתים תכופות כל כך?

שתי סבות חשובות ישנן לחזיון הזה: א) הפועל העברי עולה קצת יותר ביותר מהפועל הלא יהודי, ומפני שההתנפלויות מצד הלא יהודים אינן על רכושו הפרטי של האכר, כי אם, על-פי-רוב, על כל המושבה, לכן עלול הוא האכר – שבמקצת אינו חפץ ובמקצת אינו יכול לשלם יותר בעד העבודה – לשכוח למחרת את כל חטאיו של הפועל הלא יהודי ולבכרו על פני הפועל היהודי. את הבאור האמתי הזה יתן לכם כל אכר ישר; ולוּלא העסקנים, כלומר “הטובים שבמושבות”, היו בודאי האכרים מכירים במשך הזמן את הסכנה הנשקפת מהפועל הלא יהודי גם לרכושם הפרטי והיו מוצאים ביחד עם הפועל העברי דרך להחליף את הלא יהודי ביהודי. אבל “טובי” המושבה, אשר להם יש גם איזו אחריות בפני דעת הקהל, אינם יכולים לגלות את הסבה האמתית ולכן הם מפיצים דבות על הפועל העברי, ובלבד שינקו את עצמם. ב) הסבה השניה, והחשובה ביותר, היא: שהפועלים העברים מתערבים בעניני צבור שונים, נכנסים, על-פי-רוב, לתוך גבולם של העסקנים ומעוררים בזה את כעסם.

אנחנו רואים, למשל, שבגליל, ששם העסקנים עוד לא התרבו כל כך, אפשר למצוא בכל מושבה מספר מסוּים של פועלים עברים, ואלה הולכים ומתרבים משנה לשנה בה במדה שהולך וגדל ההכרח. האכרים יחד עם הפועלים משתדלים להגדיל את מספר הפועלים העברים – ו“מלחמת המעמדות” מאן דכר שמה. לא כן ביהודה, שבה רבו העסקנים, שם החכוכים מתחדדים יותר ויותר.

והדבר הוא גם מובן. פועלים המתערבים בעניני בנק, בעניני בתי-ספר, ובעניני מוסדות צבוריים שונים, אינם יכולים להיות רצויים בעיני העסקנים, המוסדות האלה, לפי דעתם, נוצרו רק בשבילם. וכבר אמר על זה אחד מהם, כי הפועלים עליהם לעבוד ולא לכתוב. ואם לסבה הראשונה אינני דואג כלל, כי הנני מוצא נגדה את התרופה דוקא בצד השלילי, כלומר באותו הכוח העומד נגדנו ומכריח אותנו לתת פתרון תכוף לשאלת הפועלים בארץ-ישראל, הנה לסבה השניה אינני מוצא שום תרופה, כי נגדה יכולה להיות רק תרופה אחת: שהפועלים יחדלו מהתערב בענינים צבוריים, אבל זה לעולם לא יקום, כי כל זמן שדמנו לא נקפא עוד באטמוספירה המקפיאה הזאת, לא נוכל לראות עול ולשתוק. וּודאי שגם בעתיד נעמוד על המשמר ונעיר את דעת הקהל על כל חזיון שנמצא בו ניגוד לעניני העם.

ובכל זאת אם לאמונה הנה יכול אני להרגיע את ה' בן-יהודה, שלי “נתברר” ממש ההפך ממה שנתברר לו.

לי נתברר:

1. כי לא תעבורנה שנים מועטות, והמושבות, או שלא תהיינה כלל עבריות, או שהן תהיינה מלאות פועלים עברים.

2. כי לא תעבורנה שנים מעטות ובארץ-ישראל יהיו עסקנים, שהעם יכיר אותם בתור כאלה, ושלא יחריבו כל מה שבונה העם בזעת אפיו, כי אם יחד אתנו ילכו שלובי זרוע בבנין ארצנו.

תרס"ט

---

אמצעי עבודתנו

מאת

יוסף אהרונוביץ

זה כחמש שנים ששאלת הפועלים בארץ-ישראל קבלה את מובנה הנכון והובעה במלים ברורות: “כבוש העבודה” – בניגוד לאותו המובן של “מה לעשות בפועלים?”, שהיה לה עד כה. ומאז מתמידה השאלה הזאת להעסיק את מוחותינו בלי הרף, ועל הדרך לפתרונה מתגלים מדי פעם בפעם אמצעים חדשים, נעשים נסיונות מנסיונות שונים, אך מעולם לא עלתה עוד על דעת מי מאתנו לשאול: אולי אפשר להשתמש למטרה זו גם באמצעי אלמות? – תמיד ידענו שהאמצעים שלנו, כמו אמצעי כל עבודתנו הציונית, צריכים להיות מוסריים ושרק עד כאן כוחנו גדול – מכאן ואילך אין לנו לא הרשות ולא היכולת ללכת.

אולם מיום שהמוסדות הציוניים התחילו לעבוד איזו עבודה בארץ-ישראל ולגלות את יחסם השלילי לפועלים העברים, הופיעה על הבמה השאלה בדבר השתמשות באמצעי כפיה ביחס לעבודות הנעשות בכספּי הצבור. ההתחלה המעשית היתה במשתלה של יער הרצל, ומשם הלכה והתפּשטה על בנית בית-הספר לבנות, הגימנסיה, אחוזת בית וכו', עד שנהפכה לשאלה עיונית, והתחילו לדון ולהתוכח עליה באספות ובעתונות ולגלות בה פנים לכאן ולכאן. ויש כבר כאלה, החושבים את האמצעי הזה לא רק לרשות, כי אם גם לחובה, למצוה, שכל המקים אותה אומרים לו: תחזקנה ידיך. מובן, שאותה העובדה כי המוסדות הציוניים, אשר היו צריכים לבוא לעזר לפועלים במלחמתם לכבוש העבודה, היו בעצמם הראשונים שעברו על הפּרינציפּ הזה וגרמו להתרגשות עצומה כזו בין הפועלים, היא בודאי מעציבה מאד. ויש בלי ספק הרבה אמת בדברי אלה האומרים כי הסיסמה הזאת של השתמשות באמצעי כפיה, שאחדים מהפועלים החלו עכשיו להטיף לה, איננה ילידת חוץ, כי אם ילידת פנים, פרי הארץ. אך כל זה איננו מצדיק אפילו אותם הפועלים שהשתמשו באמצעים כאלה בדיעבד, ועל אחת כמה וכמה, שאי אפשר להסכים בשום אופן לאלה הרוצים להתירם גם לכתחילה. כי אמצעים כאלה בעבודתנו, בין שהם באים מתוך רצון ובין – מתוך אונס, עלולים רק להביא אותנו לידי הריסה, לידי דימורליזציה, אך לא לקרב אותנו למטרתנו.

אמנם אין מי מאתנו שיפקפק באמתיות ההנחה, כי המוסדות הציוניים, בבואם לעשות איזה מעשה בארץ-ישראל, צריך זה להיות מכוּון כולו כלפּי מטרתנו הציונית. וכשאנחנו באים להעריך את המעשים הנעשים על ידיהם, הננו יכולים לקחת לנו לקנה מדה רק את התועלת הכללית שלהם ועל פיהם להוציא את משפטנו לזכות או לחובה. אם הבנק הציוני, למשל, ירצה להיות רק מעשי ולהפקיד את כספו בידים נאמנות, יתכן שימצא בין לא יהודים “בטוחים” יותר גדולים מאשר בין האכרים היהודים, אך אז הוא יחדל להיות בנק ציוני ויהפך לבנק מסחרי, שלא רק שאיננו מועיל לרעיוננו, אלא גם מזיק, כי מחזק הוא את ידי מתנגדינו. וכן הדין, אם איזה מוסד ציוני אחר מתחיל לעבוד ואיננו מעסיק בעבודתו יהודים. העבודה הזאת חדלה אז להיות ציונית ונהפכת למסחרית סתם, שמנקודת ההשקפה הציונת אין שכרה שוה בהפסדה. כל זה אמת וידוע. אולם, כשאנחנו באים להלחם בשיטה הזאת, מוכרחים אנו קודם כל לשאול את עצמנו: במי אנו נלחמים? אם באויב העושה את מעשיו בכונה תחילה לקלקל, או באוהב ששיטתו מעבירתו על דעתו? מובן, שגם באופן הראשון וגם באופן השני אין המלחמה צריכה להיות מכוּונת כלפי מעשה בודד זה או אחר, כי אם כלפי כל השיטה.

כשאני לעצמי הנני נוטה להאמין, ובטוח אנוכי שאינני יחידי באמונתי זו, כי מלחמה לנו בשיטה ולא באויב, כי כל אלה העסקנים שאנחנו באים אתם בהתנגשות אינם פחות ציוניים מאתנו, אלא שהם סוברים אחרת ממה שאנחנו סוברים. בשעת בנין בית הספר לבנות נזדמן לי פעם לדבר עם הד“ר ח. בשאלה זו. שום איש מאתנו לא יפקפק במסירותו של האיש הזה לרעיוננו, ובכל זאת כמה שונה היא דעתו מדעתנו אנו. הוא אומר: “לי לא איכפת אם היהודים יעבדו בבנין בית תפלה של אחרים, ובבנין בית ספרנו יעבדו לא יהודים, כי העיקר הוא שתהיה עבודה ליהודים”. אך בו בזמן שאנחנו מסתכלים בצד המעשי של ההנחה הזאת ואומרים: בבית התפלה שלהם אין נותנים עבודה ליהודים, ואם גם אנחנו נמסור את עבודתנו לנכרים, אז ישארו היהודים בלי עבודה – מסתפק הד”ר ח. רק בצד העיוני שבהנחתו ועל פיה הוא יוצר לו שיטה שלמה. כשאנחנו חפצים, איפוא, להלחם בשיטה כזו, הננו יכולים לעשות זאת רק בכוח ההגיון, בכוח העובדות, אולם אם נפרוץ את הגדר ונתחיל להשתמש באמצעי אלמות, הרי אנו נותנים בזה את היכולת גם לבעלי השיטה לפרוץ גדר ולהשתמש נגדנו באמצעים עוד יותר חריפים…

ואין לשכוח גם את זה: כל ההתנגשויות שלנו אינן נשארות סתומות בשביל שכנינו: הם יודעים היטב למה מכוונות ההתנגשויות הללו, ואם גם הם יבואו וילמדו מאתנו לקבל עבודה באמצעים כאלה, אז אוי לנו ואוי לכל עבודתנו. אנחנו איננו צריכים כלל להעלים מהם את רצוננו, כשם שגם הם אינם מעלימים מאתנו את רצונם הם: בגלוי הננו יכולים לדרוש שהיהודים יעסיקו בעבודתם פועלים עברים, אך כל זמן שדרישתנו נשארת בגבוליה המוסריים, היא תמיד צודקת גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ – עוברת היא את הגבול הזה ומגיעה לאמצעים בלתי כשרים, הרי היא בלתי צודקת ונותנת את היכולת לאחרים שהם יותר חזקים ממנו, להשתמש נגדנו באותם האמצעים עצמם.

יש מי שאומר: “באמצעים כאלה אולי גם לא יועילו כלום, אבל זאת היא נחמת שמשון: תמות נפשי!…” – זאת היא אמנם פרזה יפה באספות ובוכוחים, אבל לבנות עליה שיטה של עבודה אין אנחנו רשאים, כי לנו יש שאלה של תמיד ולא של רגע. ואפילו ברגעי ההתרגשות היותר גדולה, אין אנחנו רשאים לעשות את מעשינו תחת השפעת אותו הרגע, כי אם מחויבים תמיד לזכור את ה“שלם”, את העתיד, את כל המערכה שלנו.

תר"ע

---

אמת ישנה

מאת

יוסף אהרונוביץ

ב“הפועל הצעיר”, גליון 18 ש"ז, הודענו במלים קצרות על המקרה שקרה בבאר-טוביה ובעקרון, כי בידואים למאות, שבאו מן הדרום, התנפלו על הגרנות של האכרים ושדדו כאַות נפשם באין מפריע.

לא אחת כבר קרו מקרים של התנפלות על רכושם של האכרים בצורות שונות, אך לא תמיד עולה בידי המתנפלים לשדוד “באין מפריע” – במקומות שונים פוגשים הם כוח מתנגד, המתקומם נגדם ואינו נותן להם להכנס לתוך רשות שאינה שלהם. הפעם קרה המקרה בבאר-טוביה ובעקרון, באלה שתי המושבות, שאלהים שמר אותן מפועלים עברים, ומובן מאליו כי “החרת – ככה מסופר במכתב מעקרון – בראותו שהבידואים מתקרבים למרות יריותיו, ברח והסתתר אצל הנחל הקרוב”. ככה מוכרח להיות – החרת הזה לא ילך לסכן את נפשו בהגנה על רכושם של היהודים נגד אחיו הערבים. ואולם נתאר לנו שבאותו מעמד היו לכל הפחות כעשרה חרתים עברים, האם לא היו הם נלחמים עד טפת דמם האחרונה בשביל לגרש את החמסנים האלה? והאמת הזאת, שנשמעה כבר מאות פעמים ושהורגשה למדי גם בחיים, אינה נעלמה אף מעיני האכרים, ובכל זאת.

כמה פעמים, למשל, לקתה כבר המושבה רחובות בהתנפלויות מצד שכניה, וכמה פעמים נוכחו תושביה כי בלי פועלים עברים אין קיומם בטוח, ובכל זאת הולך שם מספר הפועלים העברים ופוחת משנה לשנה. ככה הוא ברחובות, כך הוא בראשון-לציון וכך הוא גם בשאר המושבות. אין האכר מתנגד חס-וחלילה לפועל העברי, ולכשתרצו – הרי הוא גם מבקש אותו ואיננו יכול להשיגו, אך למעשה – נודדים הפועלים מפתח-תקוה לרחובות וחוזר חלילה ואינם מוצאים עבודה, עד שהנדידה נמאסת עליהם והם עוזבים את הארץ. ואז באים האכרים ואומרים: אין פועלים עברים. ומפליא בכל זאת הדבר: גם בעקרון וגם בבאר-טוביה תשמעו מפי האכרים, כי אלמלי היו להם פועלים עברים, היה אז קיומם הרבה יותר בטוח. מי, איפוא, מעכב בדבר? – השאור שבעיסה. אותו המלאך הממונה על העבדות, הלוחש באזני היהודי הגלותי ודוחף אותו לנשק את ידי לוחציו, המלאך הזה הוא גם לוחש על אזני האכר בא"י ומעכב בעדו מלקבל פועל עברי.

בין כך ובין כך – וכבודנו הולך ומתחלל על-ידי מקרים כאלה באופן היותר מבהיל. כי לא זו היא הרעה מה שפרט זה, או אחר בבאר-טוביה יסבול, העיקר הוא, שכשמתנפלים על המושבה ואז אין מי שיגן עליה, אז נעשים אנחנו הפקר בעיני כל נוכל ובער. וכל זמן שהאכרים לא יבינו כי העבודה העברית נחוצה לישובנו לא פחות מאשר הרכוש העברי, נהיה תמיד צפויים לכל מיני התנפלויות.

תר"ע.

---

"מעשיות"

מאת

יוסף אהרונוביץ

בימים האחרונים הוגשה קובלנה להסתדרויות הפועלים מצד פועלי חולדה שעל אדמת הקה“ק, כי שם התחילו להעסיק פועלים נכרים. אנחנו כבר לא פעם דברנו על אותו הסעיף האָפיני – “להעסיק פועלים עברים עד כמה שאפשר” – שנכנס לתוך הפרוגרמה הכתובה של “החברה להכשרת הישוב” ולתוך עבודת יום, יום של כל עסקנינו. תמיד נלחמנו בסעיף האופורטוניסטי הזה, מפני שידענו כי דיו סדק קטן כחודה של מחט בשביל שיתפתח אחר כך לפתח פתוח לכל אלה אשר בקולא ניחא להם. ובאמת, מי זה, למשל, יכול לחשוד באיזה עסקן ציוני – שכל כונתו, לכאורה, היא רק תחית עם ישראל בא”י – כי הוא לא ישתדל בכל כוחותיו להעסיק פועלים עברים? אולם למעשה קשה מאד למי שבא להוציא את הדבר לפועל, שלא יכשל באותם המעצורים המונחים על הדרך להגשמת הרעיון הזה.

נקח, למשל, פקיד שנשלח לעבוד עבודה ידועה בארץ-ישראל. הוא הרי בכל כוחותיו רוצה להראות שהוא איש מעשי ומצליח בעבודתו, שאינו מוציא ח"ו כסף מיותר. ובעמדו על העיקר המעשי שלו, הרי הוא נתקל בהרבה מקרים שבהם עולה לו העבודה הזרה יותר בזול מהעבודה העברית. וככה הולכת מעשיותו ונדחקת מעט מעט לתוך גבולה של ציוניותו, עד שזו האחרונה נדחית לגמרי. המטרה של העבודה נהפכת ממעשה ציוני, שהערכתו היא – התועלת הלאומית, לקבלנו מסחרית, שהערכתה הם – הרוחים, או יותר נכון – החסכון בהוצאות והמעטת הגרעון.

ככה אנחנו רגילים לשמוע תמיד מפי נותני העבודה, לא רק הפרטית אלא גם הצבורית, טענה אחת: אנחנו הלא צריכים שעבודתנו תשא פרי, ואם אין לנו עוד פועלים עברים, שהם מומחים לכל העבודות, ואנחנו מוכרחים ללמדם שעל כן עבודתם עולה יותר – הרי שיש לנו לא רק הרשות, אלא גם החובה – מפני שטובת ה“עסק” דורשת את זאת – לקחת פועלים זרים, היודעים כבר את העבודה ושעל כן היא עולה יותר בזול. והטוענים הללו אינם שומעים בעצמם מה שהם מוציאים מפיהם, אינם מרגישים כלל את הסתירה ההגיונית שבדבריהם. כי אם בדרך זו נלך, הרי נוכרח להודות שגם אכר עברי אין לנו עוד במציאות, ואנחנו רוצים רק עכשיו ליצור אותו, שלפיכך הוא עולה לנו בהרבה יותר עמל וכסף ממה שהיה עולה לאחרים. וכשם, שאף אחד מאתנו לא יגיע לידי אבסורד כזה ויגיד, שעד שיתמחו בני עמנו ויתכשרו לאכרות נאכר לע"ע אחרים, ככה אין יכולים להגיד את זה גם בנוגע לפועל, שנחיצותו לעבודה בארץ אינה פחות מורגשת והעדרו אינו פחות מזיק מאשר זה של האכר.

ודוקא מפני שלמעשיות המסחרית ישנם די טעמים להתנגד לפועל העברי, דוקא מפני שהחיים הם נגדנו – מחויבים אנחנו להיות תקיפים בפרינציפּים שלנו, בחינת “יהרג ואַל יעבור” – תחרב אותה העבודה שצריכה להעשות, אם בנו אין די כוח לעשותה בידינו אנו. בנינים בידי אחרים ובשביל אחרים בנינו למדי, את פירותיהם ה“מתוקים” של אותם הבנינים ג"כ אכלנו לשובע. עכשיו באנו לנסות את כוחותינו לברוא איזה דבר בשבילנו ועל ידינו – יש לנו כוח להוציא את הבריאה הזו לפועל במדה גדולה, או קטנה, מוטב, וָלא – יבראו להם אחרים לעצמם, ואנחנו נעמוד מרחוק ונישא בשרנו בשינינו מרוב כאב עצור על שפלותנו ואפיסת כוחותינו, אך נהיה על-כל-פנים פסיביים ולא נאבד את כוחותינו בעבודה סיזיפית שהריסתה מרובה מבניתה.

תר"ע.

---

עזרה ל"השומר"

מאת

יוסף אהרונוביץ

הועד האודיסאי הוא היחידי בין מוסדותינו הציוניים הנענה תמיד לכל מפעל בארץ-ישראל, הן תרבותי והן צבורי. שיטתו זו, להשתתף בכל מעשה, מביאה אותו אמנם לפעמים לידי כך שהוא מפזר את אמצעיו המצומצמים גם על ענינים שערכם מוטל בספק, ואם נגד תמיכות כאלו צריך להלחם, הנה אי-אפשר לבלי להביע לו תודה על אותם המפעלים, שהם הם תמצית עבודתנו הישובית ושרק הודות לתמיכתו יש להם היכולת להתפתח.

אחד המעשים החשובים האלה הוא, בלי ספק, העזרה שהקציב בעת האחרונה לאגודת “השומר” בארץ-ישראל.

לעניני השמירה בארץ-ישראל, כמו לכל עניני הישוב, יש שני צדדים: אחד פרטי, הנוגע רק לאכרים, ואחד כללי, הנוגע לכולנו. הצד הפרטי הוא שהשומר הנכרי אינו שומר כראוי את רכושו של האכר. לפעמים הוא גונב במעשה, ולפעמים – ב“שב ואל תעשה”, כלומר – בזה שאינו מפריע את האחרים לגנוב. ענין זה נוגע לרכושנו הלאומי רק במובן המפשט, אך במובן הממשי נוגע זה רק לאכר, כי את רכושו הפרטי הוא מביא בסכנה ורק עליו לדאוג לזה. ואולם – יש צד שני הנוגע ישר לנו בתור כלל, ולו מחויבים אנו כולנו לדאוג.

שומרי המושבות הערבים נוהגים שררה במושבה. אם ועד המושבה יגע קצת “בכבודם” של השומרים האלה, בטוח הנהו שהמושבה תסבול מזה, ועד שלא יתרפס לפניהם ולא יפיסם, לא יוסר הפחד מעל פני תושבי המושבה מהסכנה הצפויה להם. וגם בימי שלום ושלוה קורים במושבות מקרים של גנבות, שכדי להחזיר אותן לבעליהן יש צורך לפיס קודם את השומרים בכסף, שרק אז תמצא הגנבה “מאליה”. מנהג שררה זה שהשומרים הערבים נוהגים במושבות העבריות, אינם נוהגים אצל אחרים – אצל בעלי הרכוש הערבים.

וכמה עלבון לאומי יש בזה, שמושבה בת מאות נפשות נתונה כולה בידי שומרים נכרים אחדים, העושים ברכושה כאדם העושה בתוך שלו. ומעליב עוד יותר הוא, שבמקרים של התנפלויות על המושבה, עומדים השומרים האלה מן הצד, כאילו לא להם נוגע הדבר, וזהו באופן הטוב ביותר, ואולם יש שגם הם עצמם משתתפים בהתנפלות, או, מה שגרוע יותר – גורמים להתנפלות. וכל המצב המשונה הזה אפשרי הוא רק משום שהם מתחשבים ביהודים כב“ולד אל מות”, כבפחדנים וחסרי כל כשרון עבודה והגנה. מכאן ההתנפלויות ומכאן אותו היחס של בוז ששכנינו מראים לנו. אם הם העובדים והשומרים לראשינו – מה עוד נשאר לנו?

ואם האכרים שלנו לא עמדו על העלבון הזה, הנה באו צעירים מלאי גאוה לאומית ובקרבנות אדם החלו לסלול את הדרך לשומר העברי. התקופה הקצרה של שלש שנים הביאה כבר לקברות מספר צעירים מלאי עלומים, אך הקרבנות לא לשוא היו: כבודנו הורם בעיני שכנינו, והעיקר – בעיני עצמנו. האכרים שלנו כבר מתחילים להודות בערך של השמירה העברית ובנזק הפרטי וההשפלה הלאומית שמביאה השמירה הנכרית.

תרע"א.

---

הערות והארות

מאת

יוסף אהרונוביץ

ב“הזמן” גליון 270 ש"ז נדפס מאמר בשם “לשאלת העבודה העברית בארץ-ישראל” מאת ארצישראלי. ואלמלי גם לא באה מערכת “הזמן” להעיד על הסופר הנכבד, כי הוא הנהו גם אחד מעסקני הישוב, אף אז אפשר היה לנו, בני ארץ-ישראל, לדעת פּי מי הוא המדבר אלינו דברים כאלה.

1. מתאונן הוא הסופר והעסקן על זה שבעלי “דת העבודה” כופים את ההר על הבעלים ומכריחים אותם לקבל פועלים עברים. כופים – במשמע שהללו באים ואמצעי כפיה ואלמות בידיהם. ואולם דברים אלה אינם נכונים ביסודם. המגינים על העבודה העברית בארץ-ישראל אינם משתמשים להגנתם בנשק אחר מזה שבו משתמש הסופר והעסקן להתנגדותו, לאמור – הם משתמשים בדעת הקהל. הם מבארים את דעותיהם בדפוס, קוראים לאספות פומביות ומשתדלים להוכיח לקהל את צדקת משפטם. כשראו, למשל, שסופר ידוע, שהוא גם אחד ממנהליו של מוסד ציוני, בונה את ביתו בידי לא יהודים, בשעה שביפו נמצאים עשרות בנאים עברים – קראו לאספה ועוררו את דעת הקהל נגד חזיון מוזר זה. אמצעי שאפשר אמנם להטיל ספק בתועלתו, אבל בכשרותו לא יטיל ספק שום איש תרבותי. בכל אופן כשר הנהו הרבה יותר מאשר האמצעי “לידות אבנים מאחורי הגדר”, שבו משתמשים אחדים מעסקני הישוב שלנו ביחס לאותם הדברים שאינם חביבים עליהם. וכאן צריך להוסיף שאף באמצעי זה – באספת מחאה – אין אנחנו משתמשים אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כי אלמלי באנו לקרוא לאספות מחאה על כל חזיון ממין זה, היינו צריכים להתאסף פעמים אחדות ביום, וגם אז לא היינו מספיקים. הכל, איפוא, לפי מדת הנאשם, ואינו דומה סתם יהודי מן השוק, המתיחס באדישות לשאלת העבודה העברית, למנהל מוסד לאומי, המופיע בנידון זה בבחינת “חוטא ומחטיא את הרבים”, מאחר שכל יהודי פשוט מוצא סמוכין למעשיו באילן גדול זה.

2. נכון הדבר כי בעלי דת העבודה חושבים, שאלמלא צדקו מתנגדי העבודה העברית באמרם, שלנו היהודים אין כלל פועלים, כי אז היינו צריכים להניח שאין לנו גם צורך לבנות, לנטוע ולזרוע וכו‘. שהרי כל עצם הבניה אינו בא אלא בשביל לעשותנו לעם בונה ויוצר, ואם איננו מסוגלים לבנות בידינו ממש, הרי איננו ראוּיים גם להבנות. ואם חטא הוא להבנות מחורבנם של אחרים, חטא גדול פי-שבעה הוא להבנות מבנינם של אחרים. ותנועת עם, שיש ביכלתה רק לבצר בעלי רכוש אחדים על-ידי התאמצות האנרגיה של כל העם ועל-ידי השתמשות בעבודה זולה של בני עם אחר – תנועה כזאת לאו שמה תנועת עם, ולנו אין חלק ונחלה בה. יתר על כן: אנחנו חושבים כי עם, שיש בקרבו המון עובד, אלא שחסר הוא פקידים, רופאים, אינז’ינרים וכו’, אינו חדל עוד על-ידי זה להחשב לעם נורמלי; ואילו היה אצלנו ההמון העובד בארץ-ישראל כולו עברי והפקידים – מבני עם אחר, היינו בודאי מצטערים על זה, אבל היינו אז חושבים את האסון הזה לקטן ערך לגבי אסון של חסרון המון עובד. “אלמלי צדקו מתנגדי העבודה העברית”. אבל, לאָשרנו, אין הצדק אתם. יש די ידים עובדות עבריות בארץ-ישראל, יש די יהודים שאין להם אמצעי אחר לפרנסתם, מלבד עמל ידיהם, ואין להם מקום עבודה. וכל אותה המלחמה שנלחמנו באדון פ. וחבריו, לא היתה כלל נגד זה שהם אינם מחכים בבנין בתיהם עד שימצאו להם פועלים עברים, כי אם נגד זה שהם דוחים באַמַת הבנין שבידם את הפועלים ואת הבנאים העברים שישנם ומשתמשים, כאילו להכעיס, בעבודת נכרים.

3. מי שמשתמש במילה “שנוררות” ביחס לאלה שדורשים עבודה עברית, אם אינו מתכון לזיף את העובדות בכדי להקניט את מתנגדיו, הרי הוא מעיד על עצמו שאין לו כל הבנה בעניני הישוב וכל יחס אליהם. ומי שבא ואומר, כי הפועלים אוכלים את כספי הקרן-הקימת, הרי הוא מעיד על עצמו שאין כונתו אלא לזלזל בעבודת אחרים ולהוציא לעז על המוסד העוסק בעבודה זו. דומה הדבר כאילו היה בא מי ואומר: מכיון שהסניפים של האפ"ק מפסידים בזמן הראשון להוסדם, הרי זה אומר שהפקידים של הבנק אוכלים את כספי הבנק. ויכול היות שימצאו אנשים בשוק אשר יגידו ככה. אבל עסקן חשוב וסופר עברי, היודע חבלי יצירה מה הם, יודע בודאי גם כן שרבים וגדולים הם המכשולים הפנימיים והחיצוניים העומדים על דרך עבודתנו בארץ-ישראל, ושבכדי להסירם, דרושים רצון חזק, הרבה כוח ועמל והרבה כסף. ואם איזה מפעל ישובי מביא לנו הפסד בכסף, על-פי המושג המקובל בין סוחרים, הרי אין הפסד זה שוה בעינינו ולא כלום לעומת התועלת הלאומית שמפעל זה עתיד להביא לנו. וכל שכן שאין לזקוף את ההפסד הזה על חשבון הפועלים העובדים עד טשטוש הכוחות ומקבלים שכר קטן מאד, או – אם בבנק הכתוב מדבר – על חשבון הפקידים. שהרי אלמלי אפילו היה הבנק מפסיד בזמן הראשון להוסדו רק משום שלא היו לו בנקאים מומחים מן המוכן, והוא הוכרח לקחת אנשים מן הבא ביד ולעשותם לבנקאים – גם אז לא היתה לנו רשות להגיד שהפקידים אכלו את כספּו. אנחנו נאלצים להתחיל הכל מבראשית: ללמד פקידים שידעו לנהל בנק וללמד פועלים שידעו לנהל משק, כי גם אלה וגם אלה אי-אפשר לנו להביא מן החוץ.

תרע"ג.

---

על חללינו

מאת

יוסף אהרונוביץ

ב“הפועל הצעיר” גליון 40 נדפסה ידיעה מרחובות על ההתנגשות שהיתה שם בין הערבים ובין היהודים ועל הרצח הנורא שקרה לרגל ההתנגשות הזאת.

נעשה הדבר לרגיל: מדברים על יוקר צרכי אוכל ודירות, על בתים לתימנים, על סופר, או עסקן שהזדמן וגם – על יהודי צעיר שנרצח לרגל תגרה, או נהרג בעת תגרה שבין הערבים והיהודים. חלל ערבי, שנמצא על אדמת היהודים, הוא תמיד ענין רב לענות בו: ידי יהודים אמנם לא שפכו את הדם הזה, אבל די בזה שההרוג נמצא על אדמתם, כדי לגרום צרות לאין סוף. הערבים ירצו לקחת את נקמת דמו. ומשום כך עובר רעד בכל גופו של הישוב העברי כשיקרה באיזו מושבה אסון כזה. לא כן הדבר בחלל עברי: הלזה אינו עולה ביוקר, אינו גורר אחריו משפטים וצרות, ואפשר תיכף לאחר הקבורה לשוב ל“סדר היום” הרגיל. וסדר היום הרגיל הוא, שלמחרת יום הקבורה, ולפעמים גם ביום הרצח עצמו, יבואו הרוצחים לאותה המושבה, שבה נעשה המעשה, ויתקבלו בה לעבודה בזרועות פתוחות.

ואמנם דם היהודים הוזל לא מאתמול, ויהודים מנשקים את ידי מכיהם גם הם לא חדשים אתנו; אולם מעולם לא הגיעו היהודים לידי ציניזמוס כשה שהגיעו אליו בארץ התחיה – ערבי הכפר זרנוגה שבו באותו יום לעבודתם ברחובות. ומחר, מחרתים יעלו פועלי רחובות הערבים לכרות את עצי האיקליפטוסים שגדלו בבית הקברות של רחובות, ורוצחו של השומר יעמוד על קבר קרבנו וישתקע במחשבות על העם המנוול הזה, שאין בלבו כל רגש כבוד לעצמו; ובשעה שהשמש המנצח על העבודה ירים את קולו בצעקת “יאלא”! יזרוק הערבי עליו מבט מלא משטמה ובוז, ירים את ידו ויראה לו על הקבר, כאומר: ראה, כוחו של מי גדול יותר.

ואַל תשכחו שברחובות אנו עוסקים. ו“אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי-קיר?”

רחובות אינה נלחמת בפועלים העברים, רוב בני המושבה מודים בפרינציפ של עבודה עברית, בין אכריה אתם מוצאים גם מגינים על העבודה העברית בצורות שונות בספרות. אך למעשה אין בין רחובות ובין שאר המושבות ולא כלום: העובד במושבה הוא הערבי, ופועלים עברים נמצאים פה כמספר הדרוש בשביל לגרש את השעמום מהמושבה בכל ימות השנה, ובשביל שיהיה מי שיענה לקול צלצול הפעמון בימים יוצאים מן הכלל… ופועלים אזרחים אלה שקועים בכל מאדם בעניני המושבה: גנבה, או תגרה כי תקרה במושבה, מקורה האמתי הוא בפועלים האלה. ויש שמושבה מוציאה בשבוע אחד על הנהלת משפט סכום כסף גדול יותר, מכפי שצריך לעלות עודף המחיר של העבודה העברית במשך כל השנה.

מובן מאליו שאין איש חושב כי העבודה העברית יכולה לערוב לזה שלא תקרינה תגרות, ואוי ואבוי לכל עבודתנו הישובית, אם יש בה מקום למלחמה לעבודה עברית, להגנה עליה ולהשתמשות בנמוקים כאלה. ואולם, אם שפה אחרת נעשתה לבלתי מובנת לחלוצי התחיה, הרי צריך כל על פנים ששפת השוט תהיה מובנת להם, שיפקחו את עיניהם לראות עד כמה בניננו כולו ישאר תלוי על בלימה, אם לא נשתדל בעוד מועד שכל מה שיש במושבה יהיה אך ורק בידינו, ושבמקרים יוצאים מן הכלל יהיה לנו כוח כמותי גדול משלנו, אשר ידע להגן על מה שרכשנו לנו.

ומקרה נורא זה שברחובות היה לו גם סוף קשה, שאף עליו אי-אפשר לעבור בשתיקה. למחרת, בשעה שהמת היה מוטל לפני כל בני המושבה מוכן לקבורה, ולבות כולם נלחצו מכאב, צער ובושה, בשעה שכל אחד מבני המושבה הרהר בודאי בלבו: אולי ידינו שפכו את הדם הנקי הזה, אולי אנחנו ביחסנו לעבודה העברית גרמנו למצב זה – באותה שעה התפרץ הצער התוסס מתוך לבות אחדים מן הפועלים, ומבול של דברי תוכחה נשפך על בני המושבה – דברים שהיה בהם כדי להעליב ולהכאיב את השומעים עד עומק הנפש. “אין אדם נתפס על צערו”, מאמר מפורש הוא; אך “לא תעמוד על דם רעך” אף הוא פסוק מפורש הוא, ויותר מדי קשיות לב דרושה בשביל לדבר אל בני אדם בשעה כזאת דברי תוכחה כאלה. כבחיי הצבור, כבחיי האדם הפרטי, יש רגעים שגם זדונותיו נחשבים לו כשגגות, והוא אז טעון רחמים ולא תוכחה. והרי אי-אפשר שבני רחובות לא הרהרו באותו רגע בתשובה ולא הכו על לבם “על חטא שחטאנו בעבודה זרה”; צר מאד שחברינו לא נזהרו בדבריהם ויצקו כל כך הרבה טפות רעל לתוך נשמותיהם הכואבות.

ואי-אפשר כאן לבלי לנגוע בעוד חזיון אחד, על כל פנים לנגוע בו, אם כי הוא דורש שידברו עליו הרבה והרבה. במצב פראי זה, שבו נמצא עם הארץ, אין הוא מסוגל להבדיל בין גנבת אשכול ענבים ורציחת איש באופן האכזרי ביותר. את המצב הזה עלינו לזכור ולהזהר מלהוציא את בנינו להורג בעד אשכול ענבים. לא זהו הגבור שחייו הם תמיד הפקר, כי אם זה שיודע להפקיר את חייו בשעה הצריכה לכך. ברגע שעומדים פנים אל פנים עם המתנקש בחייך, קשה לחשב חשבונות ואין גם צורך בחשבונות. “הבא להרגך – השכם להרגו!”, ואולם במלחמת ההגנה התמידית דרושה שיטה של חסכון הכוחות – שיטה המוקירה את חיי האדם ואינה מוציאה את כוחותיו לריק. והגיעה, כמדומה, השעה להכריז בקולי קולות על האמת המרה הזאת: הרבה מהקרבנות שנפלו בשנים האחרונות על שדה הישוב שלנו, שיטת הפזרנות פגעה בהם.

עקומי המוח וסתומי הלב יתנפלו אמנם על האמת הזאת וירצו להשתמש בה לשיטתם הם – לשיטת השמירה והעבודה הנכרית. אך דבר זה אינו יכול בשום אופן למנוע בעדנו מלבדוק את הפרצים שבפנים. כי לא לזכות את שיטתנו בעיניהם של אלה אנו מתכונים, כי אם לזכותה קודם כל בעינינו אנו, לעשות אותה לנכונה יותר, למועילה יותר למטרתנו.

תרע"ג.

---

דעה משובשת

מאת

יוסף אהרונוביץ

לרגל פטורי “השומר” ברחובות והמקרה שקרה לפני הפטורין האלו, עזבו אחדים מהפועלים האשכנזים את המושבה, ומהמעט שנשאר בה – יש שנשארו על אַפּם ועל חמתם. היחס שנתגלה מצד רבים מבני רחובות אל “השומר”, אחרי שזה השאיר שם שנים מחבריו בבית-הקברות, לא יכול לנטוע אהבה יתירה בלבות הפועלים למושבה זו. אוירה הרוחני החל להעיק על נשימתם, ומה שעשה “השומר” מתוך הכרח חיצוני, עשו הם מתוך הכרח פנימי – לא יכלו לסבול עוד את רחובות ועזבוה.

ועד כאן מובנת העזיבה: אין מתוכחים עם הלב על שהוא מרגיש דוקא ככה ולא אחרת. ואולם יש ויש להתוכח עם אלה מחברינו, אשר מקרים כאלה מביאים אותם לכלל דעה בדבר עזיבת המושבות הישנות מכל וכל. בין אחדים מחברינו במושבות החלה להתפשט דעה כזו: אם אחרי עמל של שמונה שנים להכניס עבודה עברית ברחובות, אם גם אחרי הנצחון של הכנסת שמירה עברית, יכולים ביום בהיר אחד להגיע לידי כך, שהפועלים יוכרחו לעזוב את המושבה, הרי זה מראה שחשבונותינו עם המושבות הישנות כבר נגמרו, שאין לנו כל תקוה מהן, ושאנו מחויבים לעזוב אותן לגמרי ולהשקיע את כל כוחותינו בבנין חדש, במקום שיש אפשרות לשמור על טהרת הישוב מראשית הוָסדו.

ודעה זו משובשת הנה ביסודה ועלולה, לכשתתפשט, לגרום הרבה נזק לעבודתנו. כל עוד שיש אפשרות כל שהיא להחזיק מעמד באיזו מושבה, אין אנו רשאים לעזבה. השתדלותנו לתפוס מקום במושבה אינה באה בשביל בני-המושבה, כי אם, קודם כל, בשביל עצמנו. רבים מבני המושבה כלל וכלל אינם רוצים שנעשה להם “טובות”, והיו בודאי שמחים לוּ יכלו להפטר מאתנו פעם ולעולם ועד, אבל בני המושבה בתור אנשים פרטיים – לחוד, והמושבה בתור חלק מישובנו הכללי – לחוד. ביחס לבני המושבה אין אנו מחויבים כלל לסבול חרפה ובוז ולשאתם בדומיה. אך ביחס למושבה אנו מחויבים לותר על הרבה ולהשתדל בכל מאמצי כוחותינו שמציאותנו בה תהיה מוחשית וניכרת. יסיח, איפוא, “השומר” את דעתו מהעלבונות שסבל, ויזכור שהוא הצליח לגול מעל רחובות את חרפתנו ולעשות בה את השמירה העברית לחוק.

ויאמינו נא גם הפועלים שעבדו ברחובות, כי עמלם לא עלה בתוהו. בלעדיהם לא היתה אפשרית כניסת “השומר” שמה, בלעדיהם לא היתה אפשרית מציאותה של אותה “שארית הפליטה” מבני המושבה השוגה עוד במקצת באידיאלים ואידיאליות; בלעדיהם לא היתה אפשרית מציאותם של אותם המעטים מצעירי המושבה המחזיקים עוד מעמד בעבודתם במושבה ובלעדיהם לא היתה אפשרית גם כניסתם של התימנים לרחובות. על-פי מצב הרוחות של האכרים עכשיו ביחס לעבודה העברית, אי-אפשר אמנם לקוות שיעלה בידינו העתיד הקרוב להגביר את העבודה העברית במושבות במדה ניכרת. ואולם ברור הדבר מהצד השני, כי אם הפועלים, המעטים שישנם, יעזבו אותן גם הם, אז הן תסתאבנה עד רדתן. ואלמלי עמד לפנינו תיכף שדה פעולה גדול ורחב לבנין חדש, אז אולי אפשר היה להבין – להבין אך לא להסכים – את אלה שרוצים בתנופת-יד אחד לבטל את ערך עבודתם במושבות הישנות ולהקדיש את כוחותיהם רק לבנין חדש. אפשר היה אז להבין את השאיפה להוציא את הישן מפני החדש. אבל שדה הפעולה החדש עדין, לצערנו, קטן מאד, ואין אנו רשאים בשום אופן להוציא מתכניתנו את העבודה לשם הבראתן המוסרית של המושבות הישנות

ולפיכך אנו אומרים: בבנין החדש צריכים לחפש דרכים מתוקנים ולשנן לעצמנו השכם ושנן: השיטה, שבה הלכו המושבות הישנות, פשטה את הרגל ואינה יכולה לשמש מופת לעבודתנו בעתיד. ולמטרת עבודתנו החדשה אנו צריכים לרכז הרבה כוחות, אבל אין אנו פטורים אף רגע מלהשתדל להבריא את הישנות ולהכניס בהן מעט מעט מן החדש. ואדרבא, אנו צריכים לשאוף למשמעת כזו במחננו שתתן אפשרות להטיל חובה על חברינו, הרואים את תעודת חייהם בעבודת האדמה, כי כל אחד יכניס לתוך תעודתו זו עבודת שנה, או שנתים במושבות הישנות ושימלא את החובה הזאת דוקא אחרי היותו כבר שקוע זמן ידוע בבנין החדש, כלומר – אחרי היותו כבר מסוגל לשמש מופת לאחרים ולזרוע את גרעיני החדש בישן.

בעמדנו על נקודת השקפה זו, הננו חושבים, כאמור, את דעת אלה מחברינו, המושכים את ידם לגמרי מהמושבות הישנות, למשובשה, ומרשים לעצמנו להטיל חובה על אחדים מהם שיתישבו ברחובות הנעזבה עתה מפועליה וישתדלו למצוא עבודה בשביל עצמם וגם למשוך אחריהם עוד ועוד פועלים.

עזיבת מקום עבודה מעידה על חולשה, ואלה שבאים עם שיטת ישוב חדשה להלחם בשיטה הישנה, צריכים לדעת לעמוד על עמדתם בגבורה.

תרע"ד.

העליה

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

לשאלת העליה

מאת

יוסף אהרונוביץ

א

במשך ששת החדשים האחרונים עבד “הפועל הצעיר” עבודה גדולה וחשובה. כוונתי לעבודת סדור העליה בחוץ-לארץ וסדור העולים בעבודה בפנים הארץ. את העבודה הזאת לא מסר מי שהוא לידינו ולא במקרה היא באה אלינו. אין זה מקרה שהוא נמנע מלחפש תשובה על עמדתנו הדלה והריקה בארץ באספות מחאה ובעבודה פוליטית מחוסרת כל כוח, וחפש אותה בעיקר בחזוק ישובנו ורבוי כוחות העבודה בו. זוהי עמדה עקבית, שראשיתה נעוצה באותה האידיאולוגיה, שבה הופיע “הפועל הצעיר” על הבמה הצבורית לפני חמש עשרה שנים – אידיאולוגיה אשר יותר משנשנתה בכתב, נחרתה בלבו ונבלעה בדמו של כל אחד מנושאיה.

ואולם, הדברים האלה נאמרים רק בדרך אגב, ומטרת דברי הבאים לתת דין-וחשבון לעצמנו על מה שעשינו עד כה, ולחפש מתוך הנסיון את דרכנו בה נלך בעבודתנו להבא.

ועבודתנו עד כה – שתי מגרעות בה הדורשות תקון ושנוי יסודי:

החומר האנושי. במדה והעליה מתרחבת, מתרבים הטיפוסים השליליים בשורות העולים – אנשים שיש להם בודאי הזכות הגמורה, כמו לכל יהודי, לבוא לארץ-ישראל, אלא שאין להם כל יכולת, מפני סגולותיהם הנפשיות (ולפעמים גם הגופניות) ויחסם לעבודתנו, להמצא כיום בשורות הפועלים הבונים. המניע היסודי לבואם הנה הוא הכוח הדוחף משם, אך כוח מושך כאן – במקום שלהסתדר אפשר רק בעבודה גופנית קשה ובתאי חיים לא-נוחים אין בשבילם, ונוח היה על כן, גם להם וגם לצבור הפועלים פה, שלא יבואו כלל. לו היתה עליה גדולה, לו היו באים בעשרות אלפים, היה הדבר נראה כטבעי, אם בתוך עשרות אלפים ימצאו אלפים שלא הסתגלו ויצאו – השפעתם לא היתה ניכרת כל כך. ואולם כיום, בשעה שהעליה היא עדיין קטנה, וכל יחיד בולט בה וניכר, ביחוד היחיד הצעקן והמבליט את עצמו, הרי חלק זה מכניס לא מעט בלבול לתוך שורות הפועלים ופוגע לא מעט בכבוד העבודה והעובדים.

וידעתי, אמנם, כי לא קל הוא לתת פתרון לשאלה הזאת. המסדרים את העליה בחוץ-לארץ מוכרחים להתחשב לא רק במה שנחוץ לנו בארץ-ישראל, כי אם גם בגורמים אחרים. בהיותי שם התרעמתי אף אני על החבר הנוהג הקפדה יתרה בבחירת החומר האנושי. מוזר היה הדבר בעיני, מבחינה אנושית מוסרית, לשאול איש אם הוא יודע עברית, אם הוא רגיל בעבודה, ואם הוא מכיר את המצב בארץ וכו', בשעה שהלז עומד ומתחנן על נפשו. ואולם כשמפנים את תשומת-הלב מהמצב שם למצב שלנו פה, מתברר תיכף שדרך כזו, דרך הצלת נפשות סתם, בלי קשר עם עבודתנו פה, לא תתכן בשבילנו, ושאם לא תהיינה אצלנו הזהירות והבחירה הדרושות, נצטרך בעתיד הקרוב ליסד כאן באופן מקביל ועד-יציאה, שיטפל ביציאתם של אלה שבעמל רב הבאנום הנה. עלינו איפוא, להגיד לעצמנו: לפנינו שני אנשים, שניהם צריכים להציל את חייהם משיני האריות, אך האחד דרוש לבניננו בארץ והשני אינו דרוש לו, כי אינו מסוגל לו. לוא היתה היכולת בידינו להציל את שניהם, היינו בודאי מחויבים לעשות את זאת בלי כל חשבונות, ואולם מכיון שבמצבנו הנוכחי, בשעה שיכולת הקליטה של הארץ עדיין מוגבלת מאד, יש לאל ידינו להציל רק את האחד – נציל על כן את זה שהוא דרוש לבניננו, ומוטב שהאניה תביא מאה איש, המסוגלים לא רק להגדיל את כמותנו, אלא גם להשביח את איכותנו, מאשר מאתים, שמאה מהם עלולים לפגום את איכותו של צבור הפועלים בארץ.

סדור העולים בעבודה. הלכה מוסכמת היא, כי העליה לארץ-ישראל צריכה להסתדר, להתנהל ולהתכלכל, מראשית צעדיה ועד הסדור בעבודה ועד בכלל, על-ידי ההסתדרות הציונית ועל חשבונה. ואני איני בא כאן להרהר אחרי הלכה זו, כמו שבכלל איני עוסק כאן בשאלת העליה “בהא הידיעה”, זו הדורשת יכולת גדולה ושלעת עתה עדיין לא התחילה. כל דברי מכוּונים רק לאותה עלית החלוצים הקטנה וההדרגתית, שאנחנו מטפלים בה. עליה זו, מתוך שהיא קודמת לעליה אחרת, גדולה ממנה, ומשמשת בסיס לה, הרי ודאי שהיא דורשת טיפול וטיפוח מרובה. אך דווקא משום כך, דוקא משום שאנו מיחסים לה תעודה מיוחדת, עלינו לנהוג בה זהירות יתרה. ומהנסיון למדנו, כי טוב להכניס את החדשים לעבודה מחוץ לתקציבים, ושעשרים צעירים אשר הזדמנו לפונדק אחד ואמרו לעצמם: הנה ונהיה לקבוצה, אינם נאמנים עוד עד כדי שימסר לידם משק ותקציב תיכף לרדתם מעל האניה. מדרך כזו לא יוטב לא להם ולא לרעיון הקבוצות. אמנם יש בין העולים קבוצות מעטות אשר הספיקו להתנסות בכל מיני נסיונות שבעבודה, במשק ובחיי הקבוצה, והם מוכשרים לקבל משק ולנהלו על דעת עצמם, ואולם, רובם הגדול של העולים המסודרים בקבוצות יודעים אך מעט מאד על חיי עבודה, ועוד פחות מזה – על מהותה ותכנה של הקבוצה. אלה הם על-פי-רוב צעירים טובים, אידיאליסטים אשר אחרי שיסתגלו לתנאי העבודה והחיים בארץ ישמשו בודאי חומר טוב לקבוצות, אך אם נסדר אותם סמוך לבואם, נהרוס בזה את כל היסוד של הקבוצות ואותם עצמם נביא במהרה לידי יאוש. טוב, על כן, גם להם וגם לעבודתנו, שצעדיהם הראשונים בארץ – לכל הפחות במשך שנה אחת, שנת ההסתגלות לעבודה ולחיים החדשים – יעשו עד כמה שאפשר מחוץ לתקציבים ומחוץ למשקים של הקבוצות.

מלבד זה אסור לנו לשכוח, כי אי-אפשר לדבר על עליה גדולה ועל בנין הארץ, ויחד עם זה להצטמצם רק במקצוע אחד של עבודה – המקצוע הכי עיקרי אמנם – החקלאות. כי אף החקלאות עצמה דורשת יצירת תנאים סביבה – יצירה המסתעפת לכמה וכמה ענפי עבודה, שבכולם עלינו להשתתף השתתפות גדולה וניכרת, ושכולם דורשים אלפי ידים עובדות. כמו כן אי-אפשר לדבר על עליה גדולה ולוותר יחד עם זה על העבודה אצל יהודים, שישנה בארץ בשביל הרבה אלפים ידים עובדות, ושאין אנו בני חורין להפטר ממנה.

על צבור הפועלים בארץ ליצור חוק, שכל פועל חדש הבא לארץ, מחויב, לכל הפחות במשך השנה הראשונה, לשאת בעול כל עבודה שתדרש ושתמצא באותה שעה: סלילת דרכים, חיצוב אבנים, בניין בתים, עבודה ברכבת, בנמל, במושבות וכו'. דבר זה אינו צריך להעשות בדרך אגב וכתוצאה של משבר ושל חוסר תקציבים, כי אם בשיטה מסויימת וברורה, זו שלא נבוש לכנותה בשמה הנושן: “כיבוש עבודה” והבראת היסוד הכלכלי שלנו בארץ, שתמיד זמנה, אפילו שלא בימי משבר.

לפי הכרתי העמוקה יכולים להכניס לארץ תיכף, לכל הפחות, עשרת אלפים איש ולהעסיקם בעבודה מחוץ לתקציבים של ההסתדרות הציונית, על-כל-פנים מחוץ לתקציבים גדולים. עליה כזאת יכולה להסתדר, רובה ככולה, בעבודות קבלניות אצל הממשלה. בשביל לכלכל את העבודה בשיטה ובסדר ולהוציא ממנה את התועלת האפשרית ביותר, דרוש הון חוזר של מאה אלף לירות מצריות, שחלק ממנו יוצא כל כלי עבודה שונים ועל כלכלת האנשים בימי העבודה הראשונים, עד שהם מקבלים את שכרם, ומהחלק השני יָוסדו משקים חקלאיים, שהם מותאמים למטרה אחת – לספק את צרכי המזון לעובדים בקבלנויות השונות. העבודה מוכרחה להסתדר ככה, שהסכום של מליון לירות מצריות, בערך, אשר יעבור לידי העובדים שלנו, יכנס ברובו הגדול לרשותנו ויבסס את מצבנו הכלכלי בארץ. אך לעבודה הזאת צריך לגשת לא בראש מורד של ימי משבר ובלב כואב על שמוכרחים לשלוח פועל אל הכביש, כי אם בהבנת הערך הגדול של הכיבוש, בחדות יצירה, והעיקר, בהכרה, שמיליון הלירות אשר יעברו מתוך העבודה בארץ לרשותנו אנו, יבססו את עמדתנו הכלכלית הרבה יותר מסכום כזה, שיבוא לידינו מאמריקה ויעבור לרשותם של אחרים בעד צרכי אוכל שונים.

מלבד ההון החוזר האמור, שאינו נכנס בגדר של תקציבים ושבכל ארץ מסודרת, במקום שיש בנקים ראויים לתפקידם, אין קרדיט כזה דורש השתדלות מיוחדת, נחוצה תהיה לנו עוד קרן מיוחדת, שאינה חוזרת, בשביל עזרה מדיצינית, מורים לעברית, קלובים, סיפריות וכו'.

בסדור העולים בעבודה מחויבים אנו, כאמור, להכניס בחשבון גם את המושבות הקיימות. אמנם, הרבה שנים נסינו לחדור לתוך חומה סגורה זו בשבילנו והעלינו חרס בידינו, אך נכון הוא גם זה, שבזמן האחרון הזנחנו את המושבות לגמרי והדברים הגיעו לידי כך שהתחלפנו בטענות: עד הזמן האחרון היה הפועל העברי מחרם במושבה, מחרם לא על-ידי הכרזה פומבית, כי אם למעשה, עתה טוענים האיכרים שהפועלים החרימו אותם ואינם רוצים לעבוד אצלם. ויש מקצת אמת – אמת פורמלית, אמנם – בטענה זו: יש בין החדשים כאלה שהעבודה במושבה פסולה אצלם למפרע, כשם שהעבודה בקבוצה קדושה אצלם למפרע, בלי שידעו הרבה על ההבדל שיש בין שתי אלו.

לנסיון הזה צריך עתה לגשת מחדש בהתאמצות גדולה, אך שוב לא מתוך הכרח המשבר, כי אם מתוך צורך להכניס פועלים חדשים לעבודה החקלאית, כדי שילמדו אותה, ומתוך הרצון שכסף היהודים לא יוּצא לרשותם של אחרים, כי אם יבסס את מצבנו אנו בארץ. ואני מאמין, שאם נתייחס לעבודה הזאת ביחס חיובי ונכריז עליה כעל עבודת חובה, נוכל גם פה להצליח במדה ידועה. במשקי הפלחה אפשר להכניס פועלים שנתיים, וצריך להשתדל שאף משק עברי אחד לא ישאר בלי פועל עברי. מה שנוגע למושבות הנטיעות, הרי צריך שוב להעלות על הפרק כל אותם האמצעים שהם עלולים להקל את תנאי קיומו של הפועל שם, כמו: מטבחי פועלים, מכבסות, דירות וכו' – כל אותם האמצעים שכבר התיישנו, אמנם, אבל רק בפרוגרמות הכתובות, כי למעשה לא השתמשו בהם מעולם במדה ובצורה הדרושות. אחד האמצעים לאפשרות קיומו של הפועל בעבודה, צריך להיות סידור קבוצות חקלאיות על אדמה חכורה, שיש להשיג בכמות הגונה בכל מושבה גדולה, עם משקים מותאמים לצורך זה: לשמש “משביר” למטבחי הפועלים במושבה.

בהמשך דברי הטעמתי, כי לעבודה זו צריך לגשת לא מתוך הכרח של המשבר, כי אם מפני טעמים אלו: א) חלק גדול של העולים זקוק למעבר זה עד שיוכשרו להכנס למשק הלאומי.

ב) כיבוש העבודה, הנמצאת מחוץ לרשות משקנו הלאומי, יש לו ערך גדול בשביל מצבם הכלכלי של המשקים שלנו עצמם.

ג) גם אם המשבר הנוכחי יעבור, יהיו בכל זאת צרכינו גדולים תמיד יותר מיכלתנו הלאומית.

על-כל-פנים, מה שנוגע למצבנו הנוכחי – אם רק איננו רוצים לשבת בחבוק ידים ולחכות עד שיהודי אמריקה ירחמו עלינו – אין לפנינו דרך אחרת, אלא להפנות את כל המרץ לתכנית עבודה זו ולגשת בכוחות מאורגנים להגשימה בחיים. ההנהגה הציונית מחויבת לעזור לנו; ואולם, אם היא לא תעשה זאת, אם מתוך חוסר יכולת או מחוסר הבנה – עלינו בכל זאת לחפש את הדרכים והאמצעים בשביל הגשמת הדבר הזה.

ובאים ואומרים לי: אנו עומדים לפני שאלת העליה של מאות אלפים איש, לפני שאלת בנין הארץ הדורש מיליוני לירות, לפני שאלה איך ליצור מעמד חקלאי בריא בארץ, דבר הדורש התאמצות יוצאת מן הכלל, ואתה בא ומדבר על הכנסת עשרת אלפים איש לעבודות צבוריות ועל סכום מאה אלף לירות – מה יועיל ומה יוסיף לנו כל זה? ואף-על-פי-כן, דומני שכדאי להוסיף כאן עוד מלים אחדות לבירור הענין אשר לפנינו. האפשרות להכניס עתה, בימי המשבר הכספי, עשרת אלפים איש נתגלתה לפנינו על – ידי ומתוך העבודה, שעסקנו בה עד כה, בהכנסת עשרת אלפים איש וסידורם, תפתח לפנינו פרספקטיבה הרבה יותר רחבה. ואולם אם נעסוק רק בזה שנשב ונחכה לאמצעים הגדולים, ספק הוא אם נהיה מוכשרים לאיזה מעשה שהוא גם לאחר שיהיו בידינו האמצעים. במלים אחרות: פתרון לשאלת העליה והעבודה יבוא רק על-ידי ומתוך העבודה, העבודה בכל התנאים והאפשרויות, ובשום אופן לא מתוך דחיות מצפיה לזמן יותר טוב. עלינו לקחת בכל שעה מה שאפשר לקחת בה, ואם אנו מחמיצים את השעה, ולוא גם מתוך שאיפה לעבודה שיש בה מעוף גדול, אנו מתחייבים בנפשנו.

ב

במשך עשרות שנים היה העולה לארץ, לשם עבודה, עזוב לנפשו. שום התענינות לא היתה בו, שום עזרה לא ניתנה לו, ומאלפי הנכנסים – רק חלק השקיע את עצמו בתוך מלחמת הכיבוש הקשה, בלי מגן ומחסה משום צד, השאר יצאו לעומת שנכנסו, מי בחשאי, כנכלם ומיואש, ומי בתרועה ובקללה על שפתיו. להלכה נלחמנו באלה שחפצו להעמיד את הגשמת הציוניות על המקרה העיוור וטענו, שמפעל כמפעלנו דורש כונת מכוון ושהוא יצליח רק אם יעשה במחשבה תחילה. ולמעשה סמכנו גם אנו על המקרה העיוור ולא עשינו כלום בשביל כיוון המפעל. על-ידי כך הפסדנו לא רק את אלפי היוצאים, כי אם יותר מזה: בזבזנו את מסירות הנפש, את הכוח והמרץ של מאות הנשארים, אשר, בתנאים אחרים, יכלה עבודתם להיות הרבה יותר פוריה.

עתה, כאלו באנו לתקן את אשר עוותנו. העולה אינו עוד מיותם ועזוב, העזרה הציבורית מלווה אותו על דרכו ממקום צאתו ועד מקום סידורו בעבודה ועד בכלל. אנחנו עמדנו, איפוא, על דרך חדשה בעבודתנו ונחוץ מאד, בי בראשית צעדינו על הדרך הזאת, נבקר כל צעד ונבחון באיזו מדה הוא מכוון למטרתנו, כי אם לא כן, אפשר שגם דרך חדשה זו תהפך לנו לרועץ. הבקורת נחוצה, ביחוד, אחרי שהחומר האנושי עתה אחר ושונה מזה שהיה בא בחשבוננו לפנים. הציוניות אין לה עתה עסק רק עם אידיאליסטים: תשעים אחוז מיהודי מזרח אירופה, ששאלת קיומם (קיומם במובן הכי פשוט של המלה הזאת) מטרידה אותם, נאלצים, מפני סיבות שונות, לחפש את פתרונה בארץ-ישראל. במובן זה צודק אותו דוקטור האומר: “אַלע יוּדען זינד חלוּצים” (כל היהודים הם חלוצים). השם “חלוץ” הולך ונעשה לשם נרדף למהגר. ובתוך בלהות המוות, שאחינו אלה חיו בהם במשך שש שנים וחיים בהם עד היום, בתוך אותם התנאים הכלכליים של מסחר בואליוטה מעבר מזה, הסיוע האמריקני מעבר מזה ורעב וחוסר כל עבודה באמצע, רק צדיקים גמורים יכלו לעמוד בנסיון ולשמור על נשמתם שלא תשרף. חומר אנושי כזה, שאפשר כבר למצוא אותו, במדה ידועה, גם בתוך העליה הקטנה הנוכחית, יש צורך לטפל בו טפול מיוחד ולהשגיח השגחה מעולה, שהעזרה המושטה לו לא תהיה המשך לחייו הקודמים, כי אם מעבר לחיים אחרים, חיי עבודה ועזרה עצמית. אם עתה, בשעה שהעליה נמצאת עדיין בגבולי האידיאליזמוס, והעולים הם על-פי-רוב מסוג החלוצים, נמצאים כבר עשרות עולים, אשר בגמרם את “שבעת ימי המשתה”¹⁾ במקום אחד, הם הולכים לחפש להם שבעת ימי משתה במקום אחר, ונוטים לעשות כל מיני ספקולציות בחלוציותם – אפשר לשער מה יהיה אחר כך, כשהעליה תתגבר וצורתה האידיאליסטית תטושטש לגמרי.

ונודה על האמת: עד עתה לא התגלתה אצלנו בפעולה זו זהירות במדה הדרושה, אדרבא, יש בין חברינו גם כאלה הדורשים זהירות זו לגנאי וחושבים אותה למושג נרדף לביורוקרטיות. על ידינו עברו אלפי לירות, שניתנו לעולים בצורת הלואות: לצרכי נסיעה, אוכל ולינה במשך ימי שבתם פה, ודמי הוצאה לנסיעה למקומות העבודה – והאם הרבה עשינו כדי לגבות את ההלואות האלו? גם פה וגם בוינה נעשה הכל כהלכה: המקבל את ההלואה חותם על טופס מודפס ומתחיב לשלם, אך כל זה נעשה כאילו רק לשם הנהלת-הפנקסים, למעשה לא עשינו כלום בשביל שהעולה יחשב את זה באמת להלואה וישתדל להשיבה. והרי רבים מהעולים לבם ער וחרד מאד, לכל הפחות בזמן הראשון לבואם, לגורל חבריהם אשר השאירו שם, ולו השתדלנו להכניס את ההכרה בלבם, כי כל אחד מהם, המשלם את אשר הוציאו עליו, נותן את האפשרות לעוד חבר אחד לעלות לארץ, לא היו מסתלקים ממנה כל כך בנקל. מאות עולים מסודרים בעבודה במרכזים קבועים, הם אמנם אינם עובדים בתנאים מזהירים, אך הפועלים שקדמום לא חיו בתנאים טובים מאלה, ויש על כן לדרוש, שהיחס שלהם לכסף צבורי לא יהיה אחר מזה שהיה מקובל בין הפועלים בארץ עד עתה.

על התקלה הזו עלינו לעמוד בעוד מועד ולהכניס שנויים יסודיים.

א. עד עתה יש בועד העליה שלנו בוינה הבחנה בין מי שיש לו למי שאין לו. אך פה ביפו, מתקבלים העולים בבתי הלינה והאוכל בלי כל הבחנה. וככה, אמנם, נוהגים פילנטרופים הגונים בחלקם צדקה, כדי לא לבייש את מי שאין לו. ואולם, אנחנו לא בפילנטרופיה ובצדקה אנו עוסקים, ובחוגנו אנו חוסר אמצעים אינו מביא לידי בושה. כי על-כן מחוסרי אמצעים הם בני כל מחננו, לרבות גם אלה מהעולים שנשאר להם מן הדרך כדי מזונות לשבוע ימים, וגם אלה העובדים כבר בארץ חמש-עשרה שנים. והאמצעים הדלים שלנו, שנאספו מפרוטות של העם, נועדו לא לעזרת הפרט, כי אם לעזרת העם, וצריך לנהוג חסכון רב גם באמצעים וגם בנשמתם של הנעזרים. עלינו החובה לדרוש בכל תוקף, מכל מי שיש לו אף פרוטות אחדות, שישלם בעד האוכל והלינה, שישלם, אם יש לו יותר ממה שדרוש לו, גם בעד חברו, או חבריו, שיהא זה שיש לו המַלוה לחבריו שאין להם ויגבה מהם אחר כך. ואין ספק בעיני, שאם תונהג דרישה כזאת ואם יעמדו עליה בכל תוקף, יוקטן מעט מעט מספר הלנים והאוכלים על חשבון הצבור.

ב. אלה שאין להם בהחלט, מקבלים קרדיט בצורת לינה ואוכל לימים אחדים והוצאות הדרך למקום העבודה. את הסכום הזה מתחייב העולה לשלם במשך ארבעה-חמישה חודשים מיום הכנסו לעבודה. אלה שקבלו גם להוצאות הדרך מוינה, מצרפים את הסכום הזה לחשבונם ומחלקים אותו למספר תשלומין כפי החלוקה הנ"ל. משרד-העבודה, המסדרם בעבודה, הוא האחראי בפני הקופה לגביית הסכומים האלה בשלמותם. לשחרר את משרד-העבודה מהאחריות הזאת אפשר רק במקרה, אם העולה לא מצא עבודה, או שהוא נמצא לא מוכשר לעבודה גופנית ועבודה אחרת לא מצא לו בארץ. מובן, שאין בהצעתי זו משום חידוש, אני באתי רק להעיר על הרישול השורר בשטח זה ועל חובתנו אנו שלא לסייע לו, כי אם להפסיק אותו.

ג. כל האמור צריך ויכול להעשות תיכף גם בתנאים הנוכחים. ואולם, עלינו להכיר יחד עם זה, כי תיקון רציונלי, אשר יצליח באמת להפוך את העזרה הזאת לעזרה הדדית מועילה, יש רק אחד, והוא: למסור את התקציב השנתי, הנועד למטרה זו מטעם ההסתדרות הציונית, לבנק הפועלים בתור קרן מיוחדת לסידור קרדיטים בשביל בתי-לינה, בתי-אוכל, הוצאות לנסיעה וכו'. הבנק הזה, שמרכזו יהיה בארץ-ישראל, יסדר לו סניפים במרכזי ההגירה העיקריים וימצא את הדרכים כיצד להבטיח את ההלואות שתושבנה לידיו. היחס מצד המקבלים אף הוא ישתנה תיכף, אחרי שידעו כי לא קופה של צדקה לפניהם, כי אם מוסד שלהם, ומיחסם אליו מותנים גם הצלחתו וגם חורבנו.

תרפ"א

---

המעפילים לרדת

מאת

יוסף אהרונוביץ

ההנהגה הציונית הפסיקה את העליה הקטנה לארץ-ישראל. היא עשתה את הצעד הזה – נגיד גלוי – לא רק מתוך חוסר אמצעים (על חוסר אמצעים יש להצטער, אבל אין להאשים), אלא, בהרבה, מתוך הבנה מיכנית בעצם הנדון וחוסר יחס בלתי אמצעי אליו, ובמקצת גם מתוך רצון לשלם למנהיגים האמריקנים את המס שהם דורשים.

על המעשה הזה אפשר היה, וצריך היה, לכבוש את הפנים בקרקע ולשתוק, לולא השתדלו אחרים, להיפך, להרים את ראשם ולהכריז על חוסר האונים בעל מעלה יתירה וחיוב גדול.

העתון הרשמי של ההסתדרות הציונית, “העולם”, יצא במאמר הראשי “העליה” להצדיק את מעשי ההנהגה. בכובד ראש עומד בעל המאמר ומלמד בינה לתועי דרך. “בנוהג שבעולם” – אומר הוא – “הרוצה לבנות בית, צריך שתהיה לו קודם כברת ארץ, חומר ולבנים וכל המכשירים הנחוצים, ורק אחרי כן יכול הוא לקרוא לפועלים, כי – אם יקראם קודם, נאלצים יהיו לשבת בחיבוק ידים ויגרמו לו איבוד זמן וממון”. ומתוך שלהסתדרות הציונית אין עדין כל הדברים הטובים הנ"ל “צריך לעכב את ההגירה בכל האמצעים שאפשר”. “העולים יפתחו את הארץ, זוהי אמת, אך לא עולים בידים ריקות, אפילו אם כוחם איתם, כי אם עולים בכסף”.

ככה כותב העתון הרשמי של אותו המחנה, אשר טרם תהיה לו עוד “כברת ארץ” באיזו פינה בעולם, טרם יהיו לו עוד “חומר ולבנים”, העיז לחרות על דגלו “בנין בית לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל”, והכריח גם אנשים מדיניים ומעשיים שלא מבני ברית להאמין באמיתו. ככה כותב העתון של אותו המחנה, שכל האקטיב שלו בארץ-ישראל, שעליו הוא נשען בדרישותיו ובשמו הוא דוגל כלפי חוץ, נוצר על-ידי חלוצים שהיו מחוסרי כל אמצעים ומחוסרי כל הכנה ואשר לא ידעו אפילו מראש איפה יניחו את ראשם. ודברים כאלה נכתבים לא באיזו פינה נידחת, כי אם במרכזה הכי גדול של אירופה, במקום שהעבודה הולכת וכובשת שעה אחרי שעה כיבושים עצומים בשלטון הרכוש והמדינה, ובזמן שמרגע לרגע הולך ומתגבר הפחד מפני הסערה העלולה היום, או מחר להתחולל גם מסביבנו ולטאטא במטאטא השמד את כל “גשר הניר” שלנו.

ואם יתקוף עליכם הפחד שמא תאחרו את המועד וביום דין לא יהיה לכם בשם מי ובשם מה לדבר – אל תדאגו לכך, יש בפי כותב המאמר תנחומים: “אם חכינו אלפים שנה, אפשר לחכות עוד” – אלפים שנה…

ואמנם, מהלך רעיונות זה של “חכינו ונחכה” אינו זר ואינו חדש במחננו. אך מה עלובה וירודה היא דרך ההתפתחות שלו. הראשון שדרש לחכות היה אחד-העם. הוא דרש לחכות עד שיוכשרו הלבבות, עד שנכין את העם. בזמנו היו עוד הלבבות – העם – הבסיס להצלחתנו. אחריו בא הרצל ודרש לחכות עד שינתן לנו צ’רטר על הארץ. אחרי הרצל בא וולפסון והוריד אותנו עוד שלבים אחדים והעמיד את הצלחתנו על רווחים: כשאפשר יהיה לעשות בארץ-ישראל עסקים מכניסי רווחים, אז נתחיל לעבוד. עתה קמו יורשים של האחרון ורוצים להעמיד את הציונות על חנונות פשוטה: אם תחית השפה בארץ-ישראל תעלה בסכום כזה וכזה, הרי היא שווה, אבל אם היא עולה למעלה מסכום זה, אין היא כדאית שנטפל בה. אם העבודה החקלאית בארץ תוכל להתקיים ב“פסיק רישיה”, מוטב, ולא – אין היא שווה את תשומת לבנו; ומה שנוגע לעליית חלוצים לארץ-ישראל, הרי זה ענין שכולו הפסד ואינו כדאי שיעסקו בו.

ואם אינכם מסתפקים בטעמים המסחריים, הרי באים אליכם בהוכחות מהפוליטיקה: “כל העבודות הציבוריות של הממשלה, שכל כך מרבים לדבר עליהן, זקוקות לזהירות יתירה, כי, על-פי-רוב, אינן נכנסות כלל לחוג עבודת הציונות, משום שהתועלת היוצאת מהן לא לנו היא, כי אם לעם הארץ”. ולפיכך – לפיכך מוטב שיעסקו בעבודות אלו עשרת אלפים מצרים מאשר עשרת אלפים חלוצים, ואז, אם ירצה השם, תהיה העבודה הזאת בוודאי לתועלת לנו.

זהו שאמרתי: “הבנה מיכנית בעצם הנידון”, כי אין האנשים הטובים האלה מבינים מה שסחים אליהם. הרי לא צריך דווקא לשבת בגרט רסל סטריט¹⁾ בכדי להבין, כי בשעה שאין להסתדרות הציונית אמצעים גדולים, אין היא יכולה לעשות התיישבות בארץ. את הדבר הזה מבינים אפילו “הפועלים” במרכאות. ואולם, אנחנו מבינים עוד דבר אחד: בארץ הולכות ונעשות עבודות שונות בסכום העולה אולי על מיליון לירות לשנה, ובהן עוסקים הרבה אלפי מצרים, שהארץ אינה מחויבת לכלכל אותם ושהם אינם זקוקים לה, כי יש להם בארצם די עבודה, ובעבודות אלו אפשר לכלכל הרבה אלפי חלוצים, אם אנחנו מצידנו ניתן את הסידור הדרוש לכך. במלים אחרות: גם בתנאים הנוכחים אפשר להגדיל את היישוב שלנו בכמות ניכרת, בלי אמצעים גדולים מצידנו. והעבודה הזאת, לא רק שאינה עלולה לשמש מכשול להסתדרות הציונית בדרכה לחיפוש אמצעים, כי אם אדרבא, תתן לה בסיס מוסרי לכך, כי הרי לא לשם הוצאות סתם היא דורשת את האמצעים, אלא לשם יישוב אנשים, שהכניסה ושהיא מכניסה לארץ. אנחנו לא עסקנו בשאלה: אם העבודה הזאת תביא לנו תועלת, כי יודעים אנחנו, שאם גם יתברר לנו ההיפך מזה, אין בכל זאת בידינו להפריע בעדה. ולעומת זה ראינו את התועלת הגלויה בזה, שהישוב בארץ יוקטן באלפים אחדים מתחרים זולים ויגדל באלפים אחדים יהודים – תועלת, ששום חכמה דיפלומטית לא תצליח לבטל אותה בעינינו. אם גם לזה איננו מסוגלים: לקבל עבודה מאחרים ולנהל אותה – לשם מה הוא, איפוא, ועד-הצירים וכל המכונה ההסתדרותית?

עתה באים אלה ורוצים להוכיח לנו, כי אדרבא, חוסר האונים הזה הוא הוא העתיד להציל את הפוליטיקה הציונית ואת העם העברי. ואחד מחברי המשלחת הציונית אומר בהכרת ערך מיוחדת: “אנחנו באנו לעשות כאן את התיקונים הדרושים, הננו מקווים לעשותם בהסכמתכם, ואולם יש בנו די כוח והכרה לעשותם גם למרות רצונכם”. והתיקונים הדרושים בארץ עתה, בימי התחלת הבנין, מה הם? להפסיק את עבודת החינוך, או להעמיד אותה בתנאים כאלה שהיא תחדל מאליה. להפסיק את העליה אל הארץ ולהמית כל עורק שעודנו דופק ביישוב.

אכן, אם זהו עתה המהלך החדש בציוניות, ועליו מגן עורך “העולם”, אז וודאי שאין לנו על מה להתווכח.

תרפ"א

---

על המשלחת

מאת

יוסף אהרונוביץ

בשעה שאני כותב את הדברים האלה שוהים עוד בארץ אחרוני השליחים של המשלחת, שבאה הנה מטעם ההנהלה הציונית. המשלחת הזאת איננה שייכת לאותו סוג המשלחות, שתפקידן הוא לחקור את המצב, ללמוד, לאסוף חומר ולבררו ולהוציא, על יסוד הברור, מסקנות ידועות. אילו כזה היה תפקידה, כי אז היתה צריכה להיות מורכבה ממומחים במקצועות שונים וגם זמן שהייתה בארץ היה נמשך הרבה יותר. אך תפקיד המשלחת הזאת היה אחר לגמרי: לה היו מסקנות ברורות מראש, שהסיקה אותן עוד בשבתה בלונדון ושכאן היה עליה רק להגשים בפועל את התיקונים היוצאים מתוך המסקנות שלה.

ואת התפקיד הזה מילאה באמונה, אם כי לא עלה בידה “לתקן” הכל בבת אחת ובשלמות הדרושה.

מה הן מסקנותיה העיקריות?

א. להסתדרות הציונית אין אמצעים ואין לה גם תקווה לאמצעים בעתיד, לפחות בעתיד הקרוב. ולפיכך צריך להנהיג חיסכון ולהקטין את ההוצאות בארץ-ישראל עד המינימום.

ב. ההסתדרות הציונית רשאית לעסוק ולהשקיע כסף רק באותם הדברים, שהכנסותיהם מכסות את הוצאותיהם. החינוך, המשפט וכל שאר הדברים מסוג זה, שיש בהם משום הוצאה ואין בהם משום הכנסה, צריכים לעבור לגמרי לרשותם של מוסדות אחרים, ואין ההסתדרות הציונית רשאית לטפל בהם.

ג. החקלאות, שבה עוסקת עד עתה ההסתדרות הציונית בצורת קבוצות חקלאיות קואופרטיביות, איננה מכניסה עדין רווחים, כי אם, להיפך, נותנת הפסדים, וצריך, על-כן, לוותר עליה.

ד. ההגירה לארץ דורשת הכנה מוקדמת מרובה, ומאחר שלהסתדרות הציונית אין עתה אמצעים להכנה ולעבודה – מוכרחים תיכף להפסיקה.

ה. קרקעות אסור עתה לקנות: ראשית – משום שאין לנו אמצעים לכך, ושנית – משום שמחירי הקרקע גבוהים מאד. אם בכל זאת יעשה, או כבר נעשה, איזה מעשה בשטח זה – על אחריות עושיו נעשה, ואין ההנהגה אחראית לו.

בהתאם ל“תיקונים” הנ"ל, צריכות המחלקות הקיימות בוועד-הצירים להתקטן, ומהן – להבטל לגמרי.

אלה הן, בקירוב, המסקנות שהביאה איתה המשלחת ושעל יסודן ניגשה כאן מהיום הראשון לבואה “לתקן” את מצבנו בארץ. ואם לא בכל הצליחה, הרי האשמה לא בה, אלא באותם ה“מפריעים” שפגשה כאן על דרכה, אשר התעקשו משום מה ואינם רוצים לקבל את “התיקונים החשובים” המוצעים לפניהם.

מלבד התפקיד שאמור הוטל על המשלחת להשיג כאן גם דברים חיוביים שונים – בצורת הבטחות על הנייר – הצריכים לשמש בסיס לתעמולה הכספית באמריקה. תפקיד אחרון זה לא הצליח, לדאבון לב כולנו, ועוברים עליו בשתיקה, וצר מאד, כי דווקא בו מתגלה יותר מאשר בתפקידים אחרים, כל חוסר הבסיס של המשלחת ושל שולחיה גם יחד. קנית קרקעות, עבודה חקלאית, העליה, החינוך, צרכי היישוב הממשיים לשם התרבותנו והתבצרותנו בארץ – כל אלה אינם מספיקים בעיני מנהיגי הציונות לשמש בסיס לתעמולה בתוך העם. ולעומת זה, הבטחות על הנייר הן הן בעיניהם היסוד הנאמן לקנות בו את לב העם ולהלהיבו להתנדבות – ככה מאמינים העומדים בראש ההסתדרות הציונית, ובמגמה כזו הם עובדים את עבודתם.

על הציונות עובר עתה משבר קשה – מימרה זו נישאת עתה כל על השפתיים, ופירוש ניתן לה: אין אמצעים לבנין הארץ. ואלמלי היה פירוש זה נכון, אלמלי היתה סיבת המשבר באמת רק חוסר האמצעים, אפשר שלא כדאי היה להרעיש עליו עולמות. כי משבר כספי הוא דבר עובר, ואם אין לנו עתה אמצעים גדולים לעבודה גדולה, נסתפק זמן-מה בעבודה קטנה, עד שיבואו האמצעים הגדולים – תקוותנו לא תאבד על-ידי משבר עובר של איזו חדשים. אולם נאמנים עלי דברי חברי המשלחת, כי אין אמצעים עתה ולא יהיו גם בעתיד הקרוב, לאמור – שהמשבר הזה איננו משבר עובר. אלא, שהם רואים אותו בחוסר אמצעים כספיים, והאמת היא שחוסר אמצעים זה הינהו תולדה מחוסר הרבה דברים עיקריים, קודמים לאמצעי הכסף. בהנהגה הציונית חסרים אנשים בעלי אמונה, בעלי מעוף, חסרים בה: הצווי המוחלט, האישיות – היחידה או הקולקטיבית – שיש בכוחה לחייב, לגזור גזירה ולבטלה.

הציונות הרשמית לא היתה מעולם בעיני הרוב הגדול של נושאיה הרשמיים אלה מעין משאת-נפש לעתיד רחוק, מעין “והיה באחרית הימים”, שאינה מחייבת את מי שהוא לשנות את מה שהוא מהמטבע שטבע לעצמו בחייו בהווה. להיות חבר בהסתדרות הציונית היה יותר קל מאשר להיות חבר אפילו בלשכת “בני ברית”. ההסתדרות הציונית לא דרשה מעולם קרבנות, לא קראה להתנדבות, לא הטילה חובות גדולים על חבריה, ואם היה מי שפרץ את הגבול הרגיל ורצה להגשים את משאת-נפשו בחייו, הרי נחשב לדוחק את הקץ, ועשה מה שעשה על דעת עצמו, ואל-פי-רוב – למרות רצון המנהיגים.

התנועה הציונית היא אולי היחידה בין כל התנועות החברתיות והמדיניות הידועות בזמננו, שאיננה מטילה כל מצוות חובה על חבריה (מלבד השקל), והמשתדלת גם, במקרים רבים, לקרר את ההתלהבות, כשזו מתגלה באיזו פינה שהיא. במשך עשרות שנים עמדו הציונים והטיפו אמונה לקטני האמונה, והשתדלו לנטוע בלבם את ההכרה בצורך הגאולה ואת הרצון להיגאל, ואולם הם עצמם, בעלי ההכרה ובעלי הרצון, לא העלו על דעתם, שעליהם להיות הראשונים לעשות את המעשה שאותו הם דורשים מאחרים, כי על-כן חסרים היו הם עצמם את האמונה בדברי עצמם. בעלי היכולת שבתוך ההסתדרות ראו את עולמם בחייהם בזה, שזכו להיות ל“חברים נכבדים”, הבינונים אף הם מצאו את סיפוקם בתפקידים שנתנו להם לפי כבודם – כאלה כן אלה רחוקים היו מהרעיון להסיע את עצמם לארץ ולהשקיע בה את כוחותיהם. ורק מחוסרי האמצעים, אלה שאין להם מה להפסיד בשום מקום, ושלרבים מהם נהייתה הציוניות לא למשאת-נפש לעתיד-לבוא בלבד, אלא לתעודת-חייהם הם, הללו אמנם גילו תמיד את רצונם להשקיע את עצמם בתוך בנין הארץ, אך רצונם זה לא נתמך מעולם ביכולת הקולקטיבית של ההסתדרות.

כזה היה מצב תנועתנו תמיד. אך, כשהתנאים הפוליטיים בארץ היו קשים, אפשר היה להשתמש בהם בתור אמתלה ל“שב ואל תעשה”. ארץ-ישראל לא היתה אז מטבע עוברת לסוחר, לחשש מפני התחרות של אחרים לא היה מקום, ואפשר היה, על כן, להשתעשע בדמיונות הבל של “אלפים שנה חכינו – נחכה עוד”. העם ברובו הגדול ממילא לא דרש מהציונות כלום, ולא היה כל צורך להצטדק לפניו. ואותם המעטים, שדרשו עבודה תכופה בכל התנאים, הללו רצויים היו גם למתנגדיהם בתור תבלין נותני טעם, כי הם הכניסו לתוך התנועה תסיסה, חומר לויכוחים ולא נתנו לה להיקפא. במונח “משבר” לא היו משתמשים אז אלא לעתים רחוקות, כשנגלו חילוקי דעות בין המנהיגים בשל איזו “הלכה רופפת”.

עתה נשתנו פני הדברים תכלית שינוי. התנאים הפוליטיים החדשים עשו את ארץ-ישראל לסחורה מקובלת בשוק, והם הם החותכים את גזר דינה של הציוניות: או לגשת לבנין הארץ בכל המהירות, המרץ והכוח האפשריים, או לכרוך גם את תנועתנו זו האחרונה בגוילי שאר התנועות המשיחיות שקמו לו לישראל במשך ימי גלותו. העם אף הוא, בחלקו הגדול, העמד בתנאים כאלה, שהוא מוכרח לחפש בציונות לא רק פתרון אטי ל“חיי העולם” שלו, כי אם גם פתרון דחוף ל“חיי השעה” שלו, כי על חייו אלה נגזרה כליה ואין מפלט ואין מנוס ממנה בשום מקום אחר. וכאן הנה נגלה המשבר: כאן נגלה, שעשרות שנים עסקנו בחינוך העם ולא חינכנו לא את עצמנו ולא את האחרים, או – ביתר דיוק – לא חינכנו אחרים משום שלא חינכנו את עצמנו. כי הרי גם עתה עומדים מאות ואלפים בעלי יכולת חמרית גדולה ומטיפים לאחרים שיעשו ובעצמם אינם זעים ואינם נעים.

ואם באים עתה מנהיגים ומוציאים מהמצב שלנו מסקנות, כי על ההסתדרות הציונית להסתלק מהעבודה החקלאית של הקבוצות, מעבודת החינוך ומעלית החלוצים – לאמור: להמית את שארית הפליטה של נשמת הציוניות, ולדכא עד לעפר את האלפים האחדים שחינכו את עצמם להקרבה עצמית – ומהצד השני הם מאמינים, כי על-ידי חוזים והבטחות על הנייר יצליחו לעורר את העם להתנדבות – האם יש מקום להתווכח אתם?

ארץ-ישראל לא תבנה על ידינו בלי התנדבות גדולה של העם, ואפילו אם כל הנוטבלים שבאמריקה יתנו לנו את ידם ויסכימו להפריש חלק מהונם ולהשקיעו בעסקרים בארץ-ישראל. ונשאלת השאלה: המוכשר עמנו במצבו המוסרי כיום להתנדבות גדולה? ואמנם בכדי לענות על השאלה הזאת תשובה ברורה, לחיוב או לשלילה, חסרים אנו הוכחות ישרות לכך. ואף-על-פי-כן נוטה הדעה לחיוב. כי עמנו, גם במצבו המוסרי הירוד, אינו נופל במוסריותו בשום אופן מהעם הפולני, ואם זה האחרון הראה התנדבות כה גדולה בשביל שחרורו, אפשר, על-כן, להאמין שגם עמנו מסוגל לכך. ואם נקח עוד בחשבון, כי בכל תנועות השחרור, לרבות גם באלה של עמים השונאים אותנו, נתנו אנחנו אחוז של לוחמים אקטיביים גדול יותר ממה שנתנו אפילו העמים המשתחררים עצמם, הרי תהיה לנו הרשות להניח, כי אכן אפשר לעורר אצלנו התנדבות לשם בנין הארץ. אלא שבני אדם מתנדבים לא לשם דברים מפשטים, לא לשם קומבינציות פוליטיות, כי אם לשם תוכן ברור שהם מחפשים בחיים לעצמם ולבאים אחריהם.

שאלו את פי פועלי ארץ-ישראל: לשם מה הם סובלים ושומרים על עמדותיהם, ויגידו לכם, שלא לשם מולדת סתם בלי דמות ובלי דמיון הם נלחמים, כי אם לשם מולדת מסוימת לפי שהיא מצטירת במחשבתם הם. פועלים התגוללו לילות וימים בחפירות ההגנה של דגניה ב' ונהרגו בתל-חי לא לשם המקומות האלה כמו שהם – אלא לשם אותו התוכן שהם הכניסו במקומות אלו ובצורת עבודה זו.

אך הציונות הרשמית אינה נותנת תוכן לדוגליה. התוכן היחידי המקובל בתוכה: תחית השפה העברית והערכין הלאומיים, אף תוכן אלמנטרי זה לא היכה בה שרשים, ומנהיגיה מוכנים בכל רגע, לשם חסכון, לותר גם עליו ולהוציאו מרשותם. לשם מה, איפוא, יתנדב בעל-הבית היהודי? לשם עסק? אבל מי זה אינו יודע שבמקומות אחרים אפשר לעת עתה לעשות עסקים מוצלחים יותר מאשר בארץ-ישראל? שאלת הרדיפות והנדידה היהודית הרי לא תפתר על-ידי ארץ-ישראל אלא באופן חלקי. ממשלה אדירה, שיש בה בכדי להטביע את חותמה על מהלך הפוליטיקה העולמית, בודאי שארץ-ישראל לא תהיה, ואם לרחמים ולנדבות, הרי יש עתה בתוך העם צרכים וענינים מובנים לנדבנים הרבה יותר מאשר עניני הציוניות. ובלי תוכן מוסרי עמוק, בלי רעיון אנושי גדול, אין מעוררים התנדבות של עם. חשבונות של רווחים והפסדים ותכניות מיוסדים על מספרים אינם מספיקים לכך. וכל עוד שלראשי המדברים בציוניות לא יהיה תוכן ברור והם לא ידעו למה הם נתבעים ומה הם תובעים מאחרים, נהיה תמיד נדונים לעמוד על-יד השוקת השבורה, בלי כשרון לפעול ובלי יכולת להפעיל אחרים.

תרפ"א

---

פנים חדשות

מאת

יוסף אהרונוביץ

בארץ-ישראל מתחילים להראות פנים חדשות, מאלה שחכינו להם כל כך הרבה שנים. מעטים הם עדין הבאים, אבל גם זו לטובה. “בחודש זה שלחנו לכם מאה ועשרה צעירים, ואנו מקוים כי בחדשים הבאים ילך המספר ויגדל” – ככה כותבים לנו חברינו משם. ואנחנו מקבלים את האורחים היקרים האלה בהתרגשות גדולה ורוצים לראות בהם את ההתחלה של אותו הדבר שכל כך הרבינו להגות בו בשנים האחרונות. אמנם, בלכת החבר הממונה לכך לפגוש את שלשים–ארבעים הבאים, נטפלים אליו בדרך חמשים, ששים יוצאים, העומדים להפליג באותה האניה עצמה שהביאה את החדשים. ויש גם שהיוצאים – יוצאים שלא מתוך הכרח, או שיוצאים בעזרת המוסדות הרשמיים שלנו – מה שצובט את הלב עד לידי כאב.

אמנם: עבודת ההכנה של שתי השנים האחרונות לא הספיקה עדין להכין עבודה אפילו בשביל מאה הבאים הראשונים, וסדור העליה הקטנה הזאת שם, והסדורים הזמניים בעבודה פה עולים בעמל אין קץ ובהתאמצות יוצאת מגדר הרגיל. גם הלבבות לא כולם פתוחים לקראת האורחים האלה, והמסתדרים לא כולם נשארים בסדורם לאורך ימים – ואפילו בגבולות של “סידור זמני”, ואף-על-פי-כן גדולה היא השמחה במעוננו ביום בוא איזו עשרות בחורים ובחורות צעירים.

והעולים החדשים רובם מגליציה הם באים; צעירים בשנים, בריאים בגופם, מוכשרים בעבודת החקלאות – והם מדברים יפה עברית ומסוגלים להכניס הרבה חיים ורעננות לתוך מחנה העובדים שהזדקן מרוב סבל. יש לציין בשמחה את ההכרה שהגיעו אליה חברינו בגולה, כי למען עלות לארץ-ישראל צריך להתכונן מראש בידיעת העבודה ובידיעת השפה – דבר העשוי להציל גם אותם וגם אותנו מהרבה פגעים, הצפויים לעולה החדש שבא בלי כל הכנה. ואולם יש חלק אחד מעבודת ההכנה שעדיין לא שמו אליו לב כלל, לצערנו, והוא: ידיעת המציאות שלנו והחתחתים שבדרכי העבודה כאן.

אחרי עבודה קשה, עלבונות ויסורים של שנים, בא הפועל העברי בארץ-ישראל לידי הכרה, שדרכי הישוב אשר בהן הלכנו עד כה: קפיטל פרטי ועבודה שכירה, לא תביאנה לנו לא את גאולת העם ולא את גאולת הארץ. בכדי להגיע לאותן התוצאות, שהציוניות, על פי עצם מהותה מתכונת להן, צריך לשלול בהחלט את הדרכים הישנות ולאחוז רק בדרך היחידה: עבודה לאומית, באמצעי הלאום ועל קרקע הלאום. מובן, שדרך חדשה זו אף היא איננה סוגה בשושנים. רבים מחברי הקבוצות – מביאים אותם, לעתים, גלויי הכאב של חפוש דרכים עד לידי יאוש. בתנאי החקלאות הנוכחים שלנו הרי רבים מהעובדים על קרקע הלאום רואים את עצמם כסמוכים על שולחן הלאום, ודבר זה גורם להם ענויי נפש לא פחות מאשר השירות אצל בעל הקפיטל הפרטי. ואולם נושאים הם בדומיה את סבל המציאות המנוולת ומתחממים לאור השאיפה מהתקוה לשנות את המציאות הזאת ולסלול דרכים חדשות. ובמדה שהסוללים האלה יתרבו בארץ, סוללי דרך מתוך הכרה, באותה המידה נתקרב יותר לפתרון. ואולם אם הללו יורדים מעל האניה, והדרך, הדרך “בהא הידיעה”, כבר ברורה לפניהם, ברורה עד כדי לבעוט בעבודה אחרת מחוץ לאותה דרך, כי “לא לשם כך באו הנה”, הרי הם נמצאים חסרים עיקר העיקרים שבהכנה – ההכנה להיות חלוצים וסוללי דרך לעם.

ישימו נא חברינו בחוץ-לארץ לב לדברים האלה. גם כיום אפשר להכניס עוד אלפי אנשים לארץ בלי להביא לידי שום קטסטרופה, אם העולים יהיו מוכנים לכל עבודה, ולא רק לעבודה בקבוצות. ואפשר, להיפך, להביא לידי קטסטרופה גם על ידי הכנסת מאה אנשים, אם אלה לא יהיו מוכנים למה שהיו מוכנים חבריהם שקדמום.

תר"פ

---

חובתנו לעליה

מאת

יוסף אהרונוביץ

בישיבת הועד הזמני תעמוד, סוף-סוף, על סדר היום שאלת העליה. עד עתה חטאה היהדות הארצישראלית בעמדה אדישה וקרירה ביחס לשאלה זו, למרות מה שהיא מחויבת היתה להשמיע הראשונה את קולה ולהראות את פעולתה – הן במה שנוגע לצורך העליה והן במה שנוגע ליכולת הקליטה וסידור העבודה והמוסדות הדרושים לקבלת העולים.

ועתה, בבואנו לדון בשאלת העליה, עלינו להקיף אותה מכל צדדיה, בין אלה המכוונים כלפי חוץ ובין אלה המכוונים כלפי פנים, כלפי עצמנו.

א. קודם כל עלינו להביע בקול רם את התמרמרותנו הנמרצה נגד איסור הכניסה לארץ. כי מלבד העלבון הלאומי שיש בו, הנה עצם סגירת שערי הארץ בשעה שרבבות יהודים נענים תחת ידי פורעי פרעות ומחפשים להם מפלט – הוא בודאי עול שאין להצדיקו בשום נמוקים פוליטיים. עלינו לדרוש שיפתחו לפנינו תיכף לרווחה את שערי ארצנו ויעזרו לנו בהקמת ביתנו הלאומי. החוב הזה, שהודו בו הפעם ממשלות ההסכמה, זמן פרעונו הגיע עתה ואין לדחותו אף לרגע קל ואין להשאירו תלוי בסימפטיות ובאנטיפטיות של פקיד פלוני, או אלמוני של ממשלה זו, או אחרת.

ב. לדרישתנו כלפי חוץ לא יהיה שום ערך, כל עוד לא יהיה מבפנים יחס ברור לשאלה זו. למרות “ההודאה במקצת” של ההנהגה הציונית, כי צריך ואפשר גם עתה לעשות איזה דבר, הנה למעשה לא נעשה כלום והכל נדחה עד לבוא הגאולה השלמה. ואנו מאמינים, אמנם, בגאולה שלמה, מאמינים אנו ש“עתידה של ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת”, ואולם עד אז, עד שיתרחש הנס הזה, אם לא נכין לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, נגווע ברעב ונמות מקור. עמידתנו בארץ היא דלה וריקה. כל רוח קלה עלולה למוטט את היסוד שלנו, שעלה לנו בארבעים שנות עמל ובקרבנות אדם מרובים. מצפון כבר נפתחה הרעה, ומי יודע מה ילד מחר בשאר חלקי הארץ. ואין כוח, ואין אנשים ואין התענינות.

באי כוח ההסתדרות הציונית עובדים עבודת-פרך בכל הארצות כדי לעכב את המתפרצים לעלות. וההנהגה הרשמית משתעשעת ומשעשעת אחרים בתקוות לעתיד ועוזבת את הארץ ואת העם לנפשם. על החזיון המוזר הזה דובר כבר בעתונות לא פעם, ואולם היהדות הארצישראלית שתקה עד עתה וכמו הודתה שככה צריך להיות. ועכשו, עם הפסקת שתיקתנו זו, עלינו לפנות להנהגה הציונית ולדרוש ממנה במפגיע, שתתחיל תיכף בסידור העליה לארץ ובהכנת עבודה בשביל העולים, כי כל יום העובר עלינו בלי כניסת אנשים חדשים, בנפש הארץ ובנפש העם הוא. גם גבולי היכולת שלנו יתרחבו רק עם העליה והעבודה הממשית, ואם זו לא תתחיל לא תהיה לנו לעולם יכולת והעם יחדל לתת גם את המעט שהוא נותן. אין לבטל בשום אופן את עבודתה הפוליטית של ההנהגה הציונית, אך יש ויש לבטל את יחסה המוזר לשאלת העבודה והעליה, שאינה סובלת דחוי והיכולה למצוא את פתרונה החלקי גם כיום, אם יושם אליה לב כראוי.

ג. היהדות הארצישראלית אינה רשאית להסתפק בדרישות בלבד, היא מחויבת גם לעשות. גם בית הקיבול הנוכחי יכול להתרחב בהרבה, אם אנחנו נדע למלאות את חובתנו כראוי כלפי העליה. הננו מחויבים להשתתף השתתפות אקטיבית בסידור העליה, ביצירת המוסדות הדרושים והמצאת עבודה לעולים. בעבודה זו עלינו לעבוד עם ההנהלה הציונית ולעזור לה לא רק בעצות ובדרישות, כי אם גם בעבודה ובאמצעים חמריים. חובת בנין הארץ, ואפילו החובה האלמנטרית של הכנסת אורחים, מוטלות על יהודי ארץ-ישראל לא פחות מאשר על יהודי אמריקה, או ארץ אחרת. ואת החובות האלו עלינו למלאות בלי דיחוי.

תר"פ

מלחמת המעמדות

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

מלחמת המעמדות ומלחמת הקיום

מאת

יוסף אהרונוביץ

לשאלת תכסיסי הפועלים העברים בא"י

שאלת התכסיס של הפועלים ויחסם לנותני העבודה, שהפועלים נתקלים בה יום-יום ומוכרחים לתת עליה תשובה, קיבלה כבר בארצות הקפיטליסטיות את פתרונה הראוי לה. למרות נגוד האינטרסים, למרות המלחמה התמידית שיש בין הפועל ובעליו, הם בכל זאת אינם מתיחסים זה לזה בשנאה ובוז. הפועל בעל ההכרה איננו רואה בקפיטליסט את אויבו בזדון, כי אם את פרי זמנו ותוצאה מחויבה של המשטר השורר בו.

לא כן אצלנו, בני עם חכם ונבון. אצלנו תצוּיר מלחמה של העבודה ברכוש עוד בטרם ששניהם גם יחד הספיקו להתבסס בארץ, וממילא מקבלים תכסיסי המלחמה צורה מוזרה וחולנית. וככה רגילים אנחנו לראות בארץ-ישראל יחס של בוז מצד הפועלים אל נותני העבודה, מבלי לדעת על מה ולמה – ומהצד השני שמועה עוברת בכל שני וחמישי על בויקוט על הפועלים העברים. מובן שהדבר הזה מעורר בלב הפועל זוועה וגועל, אלא, שמאידך גיסא, גם אותו הכלל המקובל אצל רבים שהפועל הוא צדיק בכל דרכיו, אינו נכון. ומפני שהיחס המתוח הזה מפריע לכיבוש העבודה ולהתרבותו של הפועל העברי בארץ-ישראל, לכן עלינו לברר פעם את התכסיס הרצוי ולקבוע אותו הלכה למעשה – על כל פנים בשביל חברינו. עלינו לקבוע יחס אנושי-תרבותי בין הפועלים ונותני העבודה.

וכשאנו נגשים לברר את היחס הזה, עלינו קודם כל להבדיל בין מלחמת המעמדות ובין מלחמת הקיום הפשוטה, ולראות עד כמה יש מקום לכל אחת משתי אלה בחיינו הארצישראליים. והנה במה שנוגע למלחמת המעמדות – אחת היא, אם נודה שיש בכלל אצל העם העברי, בתנאי חייו המיוחדים, מעמדות, או נכפור בזה, ברור יהיה לנו, שפה בארץ-ישראל הדבור על מלחמה כזו בין היהודים הוא רק – פרזה ריקה. צחוק הוא לדבר על מלחמה כזו, או מעין זו, בשעה ששני “המעמדות” גם יחד מתגנבים אל הארץ דרך המבוא האחורני והממשלה הרשמית אינה יודעת עוד אף על מציאותו של אחד מהם. צחוק הוא לדבר על מלחמת מעמדות במקום שהכל תלוי על בלימה, בשעה שכל אלה הבורגנים, בני “המעמד השורר”, כביכול, אינם יכולים עוד להתקיים בלי תמיכה, ושאפילו העסקים היותר טובים רחוקים הם עוד מקיום בטוח. אבל לוּ גם נניח רגע שמלחמת המעמדות בארץ-ישראל אפשרית היא, אין זאת אומרת עדיין שהיא גם רצויה. הן איננו צריכים לשכוח כי האינטרסים שלנו – ליצור בארץ-ישראל מרכז עברי – ומלחמת המעמדות עומדים ביחס הפוך.

כל המכיר את ארץ-ישראל ואת מצב הדברים כמו שהוא כיום, כל מי שמטרתו העיקרית היא נגד עיניו תמיד ואינו חפץ להתפרנס רק מפרזות, יוכרח להודות שהתפתחות צעירה של איזו ארץ ומלחמת מעמדות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, מפני שהאחת ניזונה בהכרח על חשבון השניה. ואז אחת משתי אלו: או שיבחר בראשונה ויוותר לעת עתה על השניה לגמרי, או שיבחר בשניה, ואז אין לו פשוט מה לעשות שם מהצד המעשי, כי עוד בטרם תתפשט המלחמה, לא יהיה במי ובמה להלחם.

עכשיו נעבור אל המלחמה הכלכלית ונראה עד כמה ובאיזו מידה היא אפשרית אצלנו בארץ-ישראל. המלחמה הזאת, מכיון שהיא טבעית, שוב אינה נזקקת להסכמת השכל והעיון, וצריכה היא רק, מצד אחד, לאותם התנאים הטבעיים, שבלעדיהם לא יתואר נצחונה, ומהצד השני – לאותם התכסיסים המסיעים לנצחונה. ואוי לו לאותו הלוחם שאיננו מכיר את שדה המערכה שלו, או שאינו יודע היטב את תכסיס המלחמה – לוחם כזה בודאי ינוצח.

כדי לדעת עד כמה תנאי ארץ-ישראל מאפשרים את נצחונו של הפועל העברי במלחמתו הכלכלית, עלינו טרם כל לעמוד בכלל על מהותם ואיכותם של התנאים והתכסיסים האלו באיזו ארץ שתהיה. והנה אין כל ספק, שהתנאים העקריים הם: א) כוח העבודה – אם יש בכחו של הפועל להפסיק את כל המכונה הכלכלית של הבעלים בזה שיחדל לעבוד, והבעלים לא יוכלו למלאות את הכוח הזה באחר. ב) שהדרישות שהפועל מציג לא תעבורנה את גבול האפשרות. ג) שתכסיסי המלחמה יהיו פחות או יותר תרבותיים. אם שלשת אלה לו, אז בטוח הוא בנצחונו. אבל אם במקומו יכולים הבעלים להשיג אלפי פועלים אחרים, והשובת אינו יכול, מפני איזו סיבות, להשפיע על הפועלים האלו שלא יעבדו; או אם יציג דרישות כאלה, שעל פי החשבון המתקבל צריכים הבעלים להפסיד, ואז בודאי יבכרו את הפסקת העבודה על מלוּי הדרישות; או אם הפועל ישתמש בתכסיסים כאלה, שיניעו את הממשלה לשים קץ לכל המלחמה – אז בודאי הפועל ינוצח.

כל הדברים האלה הם כל כך אלמנטריים וכל כך ידועים לכל, שמיותר היה לחזור עליהם, לוּלא אותו החזיון, המצחיק והמכאיב כאחד, שהפרוליטריון שלנו למרות זה שהתעסק בהלכה זו יותר מכל הפועלים שבעולם ולמרות מה שמלא את כל המפלגות הפרוליטריות, הנה, במה שנוגע להתנהגותו בחיים, לא למד ולא כלום ולא שכח ולא כלום.

ואם ניקח את התנאים הנ“ל ונחפוץ להתאימם למלחמתנו הכלכלית פה, נמצא שלא בכל מקום הם מתאימים למלחמה. אם נקח את המקצוע הכי חשוב המעסיק אלפי ידים עובדות – את עבודת האדמה, נראה, שכל עמלנו להשתמש בשביתות כדי להיטיב את מצבנו יעלה בתוהו, פשוט מפני שחסרים אנו את התנאי העיקרי – כוח העבודה. על כל אחד מאתנו ישנם אלפי פועלים זרים, שצרכיהם קטנים, והשפעתנו עליהם היא לעת עתה בלתי אפשרית. ולוּ גם היתה אפשרית, הרי אין היא רצוּיה לנו, מפני שהדבר הזה איננו מתאים למטרתנו העיקרית. מלבד זה הנה, בהרבה מהעבודות הפשוטות במקצוע זה, עולות לעת עתה הדרישות המינימליות של הפועל העברי – לוּ הציג אותן ועמד עליהן – על גבול האפשרות. וכל זמן שהתנאים הנ”ל לא ישתנו, אי אפשר, כמובן, לדבר על מלחמה של שביתות במושבות.

המקצוע השני הוא – העבודה בבתי החרושת, אשר אם נחפוץ למנות אותם באצבעות יד אחת, ישאר לנו עוד מספר מסוּים של אצבעות בלתי ספורות. בתי החרושת שאפשר לדבר עליהם הם לעת עתה שלשה: בית החרושת של ש. ושותפיו ביפו וסניפו בפתח-תקוה, היקב בראשון-לציון עם הסניף ברחובות ובית הבד והמסבנה של “עתיד” בחיפה ובלוד. בשלשת המקומות האלה עובדים רק יהודים. באחד מפני סבה דתית ובשנים הנשארים מפני סיבה “היסטורית”: בעת שהתחילו בתי החרושת האלו לעבוד, צריכים היו, על-פי-רוב, לפועלים מקצועיים, שבין הערבים לא נמצאו כאלו, והוכרחו לקבל יהודים. עכשיו, אם גם מתעורר לפעמים הרצון להכניס איזה פועלים ערבים, קשה כבר לפרוץ את גבול המסורה – מפני דעת הקהל.

בשלשת בתי החרושת האלה אך למותר הוא לחדש הלכה שמותר לפועלים לדרוש תנאים יותר נאותים ולהשתמש בשביתות, אם לא יספקו את דרישותיהם. ההלכה הזאת התקיימה למעשה, עוד בטרם שטפלו הועידות הפרולטריות בחוץ-לארץ במלחמת המעמדות בארץ-ישראל; שביתות היו בראשון-לציון עוד לפני “מתן תורה”. ואף פעם לא הרעישו עליהן עולמות, מפני שאף פעם לא השתמשו בבריקדות, ואף פעם לא עשוּ שביתה באופן כזה, אשר ששה אנשים יכריחו את החמשים הנשארים להשתעבד להם למרות רצונם. כמו כן לא יגיד שום איש, שאסור לפועלים לאחוז באמצעים הנחוצים כדי להיטיב את מצבם בבית-החרושת השני, או השלישי. אותו בית החרושת של ש. למשל, שעסקיו הם כל כך טובים, כפי שמפרסמים הבעלים בעצמם, ושיכול להוציא על צרכי אדמיניסטרציה עשרות אלפים פרנקים לשנה, מחוּיב לתת על-כל-פנים לחם לשובע לפועליו המזיעים 10 שעות ביום עד אפיסת הכוחות ויוצרים את העסקים הטובים האלו; וכשאני לעצמי הנני יכול רק להצטער על שפועלי ש. אינם מאורגנים ומשום זה אינם יכולים לשמור על עניניהם. והוא הדין גם ב“עתיד”.

ואם נביא בחשבון את אלפי הפרנקים, ההולכים גם עכשיו לאיבוד ביקב על עניני פקידות שונים, בעת שהפועלים חולים בכל מיני מחלות מהאויר הרע של היקב ומהחיים האי-נורמליים – אז בודאי נגיד, כי חטא גדול הוא מצד בעלי היקב שאינם שמים לב להיטיב את מצב הפועלים, וחטא עוד יותר גדול הוא מצד הפועלים, שאינם שמים לב בעצמם למצבם ואינם דורשים הנחות. אנחנו הפועלים, שמצבנו בכלל הוא תמיד בלתי נורמלי, צריכים ומחויבים בכל עת לבקש הקלה, ואם רק דרישותינו תהיינה צודקות, אם רק לא תעבורנה את גדר האפשרות, נוכל להיות בטוחים שכל איש תרבותי יושיט לנו את ידו לעזרה במלחמה כזו.

מובן, שכל זה איננו אומר עוד שמוכרחים להשתמש בשביתות דוקא בשעה שאפשר בלעדיהן. השביתות יכולות לשמש רק כאמצעי קיצוני, ועלינו להתרחק ממנו עד כמה שאפשר. בתור אמצעי קודם להן, הנני מוצא לנכון – ועד מתווך תמידי, שיבחר מן הפועלים ונותני העבודה, וכל סכסוך שיפול בין שני הצדדים, יבוא אליו בראשונה והוא יתווך. ורק אחרי שאי אפשר יהיה לגמור בדרך שלום, ישתמשו גם בשביתות, כשהתנאים יתאימו לזה.

היוצא מכל דברינו הוא:

1. מלחמת המעמדות אפשרית רק בארץ מפותחת ובחברה נורמלית, שלמעמדותיה ישנה צורה פחות או יותר מסוימת וקבועה – אבל בארץ-ישראל ובישוב העברי שבה, במקום שהכל עדיין כה רופף וכה בלתי בטוח, וביחוד בשעה שלכל יסודות החברה יש מטרה אחת ואינטרסים אחדים – אין מקום לדבר על מעמדות ומלחמה ביניהם.

2. במלחמתנו הכלכלית, היא מלחמת הקיוּם, עלינו להתחשב בתנאי ארץ-ישראל: בעבודת האדמה – שההתחרות הגדולה של הערבים שוללת מאתנו את האפשרות להשתמש באמצעים רדיקליים – ביחס אליה, כדי להיטיב את מצבנו – עלינו להסתפק בפליאטיבים (כגון: יסוד מוסדות משותפים וכו' וכו'). אבל באותם המקצועות שישנם התנאים הנאותים לזה, עלינו מוטלת החובה להגן על עניני הפועלים ולהקל את מצבם, בראשונה, על-ידי אמצעים יותר נוחים, ואם אלה אינם מועילים, אז להשתמש גם באמצעי הקיצוני, כלומר בשביתות.

3. תכסיסי הפועלים בארץ-ישראל, גם בעת מלחמה וגם בעת שלום, דורשים תשומת לב מיוחדת מצדנו, כי כל התכסיסים הבלתי רצוּיים מפריעים בעת מלחמה בעד הנצחון, ובעת שלום הם מביאים לידי מלחמה על לא דבר. כל אותם התכסיסים, שהלכו בהם הפועלים עד עכשיו במלחמותיהם המדומות ויחסיהם התדיריים אל תושבי המקום, מזיקים להתפתחות הפועל העברי בארץ-ישראל ועושים כל השפעה מצדו לבלתי אפשרית.

תרס"ח

---

לשאלת מלחמת המעמדות

מאת

יוסף אהרונוביץ

על סדר היום של פועלי ארץ-ישראל העמדה שאלת מלחמת המעמדות. לפי מצבם של העם העברי, של התנועה הציונית, של הישוב בארץ ושל העבודה והפועלים בה, הרי שאלה זו אקטואלית בשבילנו באותה מידה שהייתה אקטואלית שאלת “תיקון פגימת הלבנה”, אלמלי העמדנו אותה על סדר יומנו.

אך מכיוון שיש מי שהוא שמעמיד אותה, והרואה את עצמנו מחויב להעמידה, מוכרחים גם אנו להזקק לה ולהשתדל להציל את שארית העצמיות, שנשארה עוד לפליטה, בתנועת העבודה בארץ ושבלעדיה יהיה ערכה למטה מאפס.

דעה מתהלכת עתה בין חוגים שונים שתנועת העבודה בארץ איננה עוד זו שהיתה לפני חמש-עשרה – עשר שנים. היא התרחבה והסתעפה בהרבה, ולפיכך אין להסתפק עתה באותן ההנחות שהונחו ביסודה אז. במחננו נתווספו פועלים מכל הסוגים והכוונים. אפני הבנין של הישוב נשתנו. הולך ומתפתח אצלנו פרולטריון עירוני שלא בא כמעט אצלנו בחשבון אז. הזעזועים החברותיים הגדולים, שעברו על כל העמים בקשר עם מלחמת העולם, והמהפכות המדיניות והכלכליות שלאחריה שינו אף הם את הלך רוחם ודעותיהם של מחנות הפועלים שלנו. וכל השנויים הללו דורשים מאתנו במפגיע בקורת העיקרים והתאמתם למצב שנתהווה ושהולך ומתהווה. אנחנו איננו יכולים עוד “לגמגם” על חשבון הסוציאליזמוס – להיות סוציאליסטים, לעבוד עבודה בכוון סוציאליסטי ויחד עם זה להרתע מפני כל הגדרה מסוימת המזכירה באיזה אופן שהוא את המלה סוציאליזמוס, כמו שעושה זאת “הפועל הצעיר”. איננו יכולים עוד להמשיך את התנועה בלי יחס ברור ומנוסח לתנועת הפועלים בעולם ואיננו רשאים לטשטש את עיקר העיקרים של כל תנועת פועלים – את היסוד המעמדי.

כזה הוא, בקירוב, הלך הדעות במחנה אשר מחוץ למפלגתנו, שבשלו אנו באים לידי התנגשות בדעות ומלחמת מפלגות. וכעין זה אם כי בפחות ודאות, הוא גם הלך הדעות של חברים אחדים בפנים המפלגה, אשר בשלו הם באים לידי אדישות לעניני המפלגה ולהתרחקות מהם. ומובן מאליו, שאלה אשר אינם מודים בכל הלך הדעות הזה, החושבים אותו למוטעה ולמזיק לתנועתנו, הנם מכונים בפי מתנגדיהם בשם שמרנים, ימניים וכדומה. אגב: הכנוּי הזה הוא הוא הפוטר את בעלי “המחשבה המודרנית” מהצורך לדעת את תורת העבר הזה, להתעמק בה ולאמץ את כוח ההגיון שלהם בשביל להוכיח למתנגדיהם את צדקת דעותיהם – למה להם הוכחות, אם הכל מוכח מאליו ע“י ההבדל היסודי שבין הכנויים “מתקדמים” ו”שמרנים“, “שמאליים” ו”ימניים" וכו' וכו'.

והנה, בכדי לבחון אם יש לנו כאן עסק עם אותה הפרזיולוגיה השטחית, המתהלכת ברחוב היהודים זה כעשרים וחמש שנה, ושבה נלחמה תנועת העבודה בארץ-ישראל בכל כוח הכרתה, או שבאמת יש כאן חידוש יסודי – יסודי ולא חיצוני – שתנועתנו לא לקחה אותו בחשבון לפני שמונה עשרה שנים ולא ידעה על אודותיו, ושעליה על כן להתחשב בו עתה, – בכדי לבחון את כל זה עלינו לבדוק שוב אי-אלו מההנחות העיקריות שהונחו אז ביסוד תנועתנו. ואת הדבר הזה רוצה אני לנסות כאן, אך לא כשליח צבור, כי אם על דעת עצמי ועל אחריותי.

1. הסוציאליזמוס המטריאליסטי, המיוסד על תורת המעמדות ומלחמתם עם כל היותו ברור וגלוי עינים גם ביחס למטרה וגם ביחס לאמצעים, הנהו לא יותר ראלי מאותו הסוציאליזמוס התולה את עיניו בשמים. שניהם מנסים להפוך את האדם מיוצר ליצור ומאדון לעבד. אך הנסיון לא הצליח ולא יצליח. כל היגיעה הרבה, שיגעו מלומדים שונים, לקבוע את החוקים השולטים בתולדות פעולותיה של האנושות ולהכניסם לתוך מסגרת של מדע, הועילה, אמנם, להכניס הרבה טמטום ומכניות לתוך המחשבה בלתי-האמצעית של האדם, אבל לא הצליחה בשום אופן לבלום את התפרצות הרצון החפשי שלו, הבא מזמן לזמן והופך את הקערה על פיה ועושה את הקבוע לארעי ואת החוקי למקרי. כמה חוקים ממין זה נתבטלו בפרוץ המלחמה העולמית, וכמה מהם נתבדו עוד יותר עם הופעת הבולשביזמוס ברוסיה. אחת מעשרות הדוגמאות לכך היא זו: הסוציאליזמוס המדעי, שגילה את חוקי הפרוצס של התרכזות הקפיטל והשלטון בידי המעוט, ראה ב“אין מוצא” זה את המוצא:

כשיגיע הרע למרום פסגתו, כשההמונים ילחצו לבלי יכולת לשאת עוד, אז יתפרצו נגד לוחציהם ויביאו את הגאולה לאנושות. והנה לא היה, כמדומה, בהיסטוריה האנושית רע יותר גדול מזה שהביאה אתה מלחמת העמים האחרונה. וההזדמנות להתפרצות ההמונים היתה אף היא, כמדומה, במידה שלא יכלו לראות כמותה אפילו בדמיון: מצד אחד עמד הקומץ השליט, שלרגל המצב המיוחד לקח בידו את השלטון לא רק על החומר וכלי התוצרת ופירותיה, אלא גם על החופש של האדם, על דעותיו, על יחסיו המשפחתיים ועל חייו, ומהצד השני עמדו מליוני בני אדם, על-פי-רוב מהשדרות הכי מדוכאות במובן הסוציאלי, כשהם מזוינים מכף רגלם עד קדקדם בכל מיני נשק ומלאים מרירות עד כדי טרוף הדעת. לכאורה, הרי – ההזדמנות. ובאמת היו רבים שהאמינו כי עם גמר המלחמה תבוא המהפכה הסוציאלית, שהיא מוכרחה לבוא.

אך מה ראינו בפועל? דוקא באותן הארצות שבאו בחשבון בשביל מהפכה סוציאלית, לפי המבנה הכלכלי שלהן, דוקא בהן התגלתה בתוך ההמונים הרחבים שאיפה כבירה למנוחה ולהשבת הסדר לקדמותו. והתנועה הסוציאליסטית ירדה בהן עשר מעלות אחורנית, למרות הנסיונות הקלושים למהפכה שנעשו פה ושם. ועוד ראינו כי ברוסיה, שלפי המבנה הכלכלי שלה לא היתה מוכשרה עוד בשום אופן (על פי החוקים שקבע הסוציאליזמוס המדעי) למהפכה סוציאלית, דוקא ברוּסיה זו התפרצה המהפכה בכל נוראותיה, וכל החוקים שנחקקו a priori לא הועילו כאן. גורמים היסטוריים, תרבותיים, פסיכולוגיים, וכו', שלא באו בחשבון כלל, או שבאו בחשבון במדה מועטה מאד, פעלו כאן את פעולתם בניגוד לגורמים הכלכליים, אשר נועדו להיות המחוקקים העיקריים בפרוצס של המהפכה. המהפכה ברוסיה לא הצליחה, ומנקודת השקפתנו לא יכלה להצליח, לא משום שהתנאים הכלכליים לא הוכשרו אלא משום שהלבבות עדיין לא הוכשרו לכך. אבל עצם התופעה של המהפכה בארץ זו, בלתי המוכשרת לה מבחינה מדעית, דיה לשמש אבן בוחן לאמת המדעית שיש בכל ההנחות ממין זה.

כי אמתיות מדעיות בנות קימא הולכות ופוחתות גם במדעי הטבע, במדה שרוח האדם מצליחה בחתירתה לגלות את צפונותיו, ואינשטיין אחד – אם ההיפותיזה שלו תעמוד בפני החקירה האמפירית – עלול להרוס בנינים מדעיים שעמל של דורות הושקע בהם. אלא שיש בכל זאת תחומים שאין לערבבם. בשעה שלטבע אין גורמים אחרים, רצוניים, והוא כולו משועבד לאותו הגורם הנעלם, העומד עליו מששת ימי בראשית ומצוה אותו למלאות את תפקידו על-פי חוקים קבועים – ועל החוקר רק לגלות את החוקים האלה – הנה לאדם יש, מלבד הגורם הנעלם, גם גורמים פנימיים, רציניים, המשחררים אותו במדה כזו, כד כדי לעשותו שותף לטבע. מטעם זה, כשאיזמל המדע בא לנתח את רוח האדם, הוא קהה עד מאד.

כשם שבתופעות פיזיולוגיות ידועות אין להשען על ההרגשה הפנימית בלבד, ככה, להפך, אין להשען בתופעות הרוח על החקירה המדעית ולקבוע על-פי החוקים שגילתה זו את הלך-רוחו של האדם. והאדם, עם כל היותו “חיה חברתית”, איננו רק הנפעל של החברה כי אם גם, ובעיקר, הפועל שלה, הוא היוצר אותה והוא השולט בה שלטון רב. אם נקביל את תפקידו בחברה לעומת תפקידו בטבע, נמצא שבטבע יכולים האינשטיינים, לכל היותר, לגלות מה שכבר יש, אבל אין הם יכולים בשום אופן לשנות את פני הטבע. וכאן יכול איזה מחמד, נפוליון, או איזה לנין, לשנות את פני כל החברה כולה. באים, אמנם, אחר-כך המפרשים ומגלים את ההכרח ההיסטורי, הדוחף את המחמדים, הנפוליונים והלנינים לעשות את אשר הם עושים, אך הפתגם הציני של פרידריך הגדול: “אני אכבוש את שלזיה – וההיסטוריונים ימצאו אחרי כן את הסיבה לכך” – פתגם זה הוא המציין את הערך של כל הפרושים האלה.

בזה, כמובן, לא אמור שאין לתורת החברה ולמדעי הרוח כל ערך. בתור ממַינים, מסדרים, ומסכמים את הגלויים האינטואטיביים של הגאון, ודאי שיש להם ערך גדול. אך האסון הוא שכהניהם שוכחים את תפקידם בתור משרתי האינטואיציה ורוצים להיות אדונים לה, ולטשטש אותה. הם שוכחים כי: בשעה אחת של הארה אלהית נתן ישעיהו הנביא לסוציאליזמוס של כל הדורות הרבה יותר ממה שנתנו כל גדולי המדע הסוציאלי בכל דור ודור. בשעה אחת של הסתכלות ושל חיי רוח אינטנסיביים גילה דוסטויבסקי במסתרי הנפש של האדם הרבה יותר ממה שמעלים בחקירתם כהני המדע הפסיכולוגי, וברגע אחד של “התערותא דלעילא”, גילה האר"י, או רבי נחמן מברצלב, גילויים דתיים גדולים לאין ערוך ממה שמסוגלים לגלות כל מלומדי התיאולוגיה למיניהם. הם שוכחים את כל זה ולובשים איצטלא של מדע ומדמים ליצור “ספרי לימוד” לסוציאליזם, למוסר, לדת, לפסיכולוגיה, לאהבה, לספרות, לשירה, לאמנות וכו'. וכך נהיה זה שהכללים החיצוניים הולכים ונעשים לעיקר ושאיפת האדם, הכשרון והנטיה הפנימית – לטפל.

מי שרוצה, על כן, להכניס את השאיפה האנושית הכי-נעלה מימות דור ודור, את השאיפה לשויון גמור של בני האדם, לתוך מסגרת של חוקים אוביקטיביים, העומדים מחוץ לשאיפתו ולרצונו של האדם – הלזה כאילו עוקר את העץ משרשיו, תולה אותו באויר ומאמין, בכל זאת, שהעץ יגדל ויפרח גם שם. אנחנו איננו גורסים את הסוציאליזם המיכני הזה; איננו מאמינים לא במוסריותו ולא בריאליותו.

לפנינו עומד קודם כל האדם בכל שעור קומתו, שלמרות היותו קצר ימים ושבע רוגז וכבול לחוקי הברזל של הטבע, הנהו, בכל זאת, בן חורין במדה מרובה במלחמתו להשגת מאוייו. החיים והמות לא ניתנו בידו, אך תוכן החיים וצורתו בידו הם, והוא המתכנן והצר אותם. המצע לתקון סדרי החברה הוא, איפוא, לפי גירסתנו, בעיקר רצונו של האדם, בהכרתו המוסרית ובמידת יכלתו הפנימית. בצרופם של אלו מתגלית לפנינו הדרך לבנין חברה חדשה, ואנו שואפים לעלות עליה. בצרופי הסוציאליזם המטריאליסטי אנו רואים רק את הדרך לשנאה, למלחמה באמצעות הנשק של המתנגד ולהריסה ואנו סוטים מן הדרך הזו והלאה. אילו יכולנו לעמוד על השטח הכלכלי והמדיני, שעליו עומד הרוב הסוציאליסטי באירופה ובאמריקה, ואילו יכולנו להשתתף במלחמתנו בסדר הקיים, היינו אז עומדים בהתנגדות גמורה גם לנקודת המוצא שלו, וגם לדרך שבה הוא הולך ולאמצעים שבהם הוא משתמש.

2. אך אנחנו – לאמור, העם העברי ובתוכו גם פועליו, – מיום שנעקרנו מעל אדמתנו איננו עומדים על שטח מדיני וכלכלי אחד עם שאר העמים, כי אם תלויים באוויר. מסכמי התקופות משתדלים אמנם לתת צורה וסדר קבוע לתפקידים שמלאנו בכל תקופה ותקופה בתרבות העולם גם בהיותנו גולים מארץ לארץ. אך מעשה זה הוא פרי ההשתדלות להצדיק את קיומנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. האמת היא שבתור עם מילאנו בגולה בתקופות מסויימות אך ורק את התפקיד של המחזר על הפתחים, אשר בשעה שהדרכים משובשות הנהו היחידי המסוגל להעביר ידיעות ממרחקים וליצור קשרים. ואולם הדרכים חדלו כבר מזמן רב להיות משובשות ותפקידנו נעשה למיותר. עתה איננו ממלאים, בתור עם, כל תפקיד מיוחד, כי אם ניזונים מהשיורים של תוצרת אחרים.

לנו לעצמנו בתור עם אין מעמדות כלכליים מיוחדים גם לפי גירסת אלה, הרואים את החלוקה למעמדות כאמת האחרונה של המדע החברותי. יש לנו יחידים שהם לורדים אנגלים, יחידים שהם יועצי סתרים גרמניים, או בנקירים אמריקניים, צרפתיים, הולנדיים, בלגיים וכו' ויש לנו המון בית ישראל למיליוניו בכל העולם, שהם פבריקנטים קטנים, סוחרים וחנונים פעוטים, בעלי מלאכה, פדלרים, בעלי פרופסיות חפשיות מחוסרי משרות ופועלים שאין להם מקום עבודה. אלה המעטים, הנמצאים בתוך “הרבבה העליונה”, שנואים ובזויים בעיני חבריהם לשלטון על יהדותם ושאר המון בית ישראל – מספר מעמדיו כמספר פרנסותיו. בין “הרבבה העליונה” היהודית ובין המון בית ישראל אין כל יחסים, לא כלכליים (אם לא לחשוב את הפילנטרופיה), לא מדיניים (אם לא לחשוב את השתדלנות) ולא תרבותיים (אם לא לחשוב את הטמפל ואת “עבודת האלהים” המהוללה). לדבר על מעמדות מסוימים בעם ישראל הוא, איפוא, לא פחות אבסורדי מאשר לדבר על עם ישראל כעל עם השולט בעולם – מה שעושים האנטישמיים.

ואמנם, כשבאו בזמנם “פועלי ציון” להכשיר את ציונותם בעיני חבריהם המרכסיסטים, הוכרחו להאחז בהנחה, שהיהודים, לרגל היותם ממלאים בכלכלת העולם תפקיד של מתווכים, הנם מעכבים בעד פרוצס הפרוליטריזציה ומביאים נזק לארגון וחיזוק המעמד, והלכך עלינו להתרכז בטריטוריה מיוחדת, בכדי “לנרמל” את התפתחות המעמדות אצלנו. אלא שגורל ההנחה הזאת היה כגורל כל ההנחות ממין זה, שהן נובעות ממקורות הפלפול ולא מתוך הכרה פנימית ומציאות מוחשית – היא סותרת מנה ובה: באותה שעה שהכריזו על העדר מעמדות בעם העברי ועל הצורך בטריטוריה מיוחדת בכדי לפתחם, הכריזו גם על מלחמת מעמדות כעל הדרך לפתוחם, והרסו את היסוד שהקימו ושהיה רעוע למדי גם בלאו הכי.

ה“בונד”, שדגל אף הוא בסוציאליזם יהודי מיוחד, לא מצא כלל לנחוץ לנוע בעיונו לארצות בלתי נושבות ולחפש טריטוריות מיוחדות לפעולתו – הוא מצא את המעמדות היהודיים מוכנים ומזומנים לפניו בתחום המושב והתחיל תיכף בפעולות מלחמה אינטנסיבית נגד הפבריקנט הקטן ובעל המלאכה והחנוני הפעוט, ומה שלא הספיק להרוס מצבנו האוביקטיבי המיוחד בין העמים, הספיק הוא להרוס ב“רצונו הטוב”. הפרוצס הרגיל של הפרוליטריזציה היהודית בתחום המושב היה כזה: את מקום בעל-המלאכה היהודי לקח הגוי – והראשון “התפרלטר”, נדד למרחקים ונהפך למחזר על הפתחים בגליציה או לפדלר באמריקה.

שניהם – גם פועלי ציון וגם הבוּנד – חטאו לעם העברי: האחד בעיונו והשני במעשיו, ושניהם לא עצרו כוח ליצור תורה סוציאליסטית יהודית.

כי סוציאליסט יהודי, המכיר באיזו מידה שהיא במצבו המיוחד בתור בן לעם היהודי, איננו יכול בשום אופן להאחז בסוציאליזם המקובל, התולה את כל התקלות במשטר החברתי. תהיה דעתו על השאלה הזאת איזו שתהיה מבחינה פילוסופית כללית – גלוי וברור לפניו שתקלות העם היהודי לא במשטר החברתי יסודן ולא בשנויו תתוקנה. וסוציאליסט יהודי ציוני, אשר נגעי עמו נוגעים באמת ללבו יותר מכל שאר הנגעים שבעולם, הרואה את ההכרח בריכוז כל כוחות העם לשם עבודת התחיה הלאומית, ואת הקושי הרב שבעבודה זו, בשעה שכל העולם כולו נלחם בה – זה אינו יכול לעשות שקר בנפשו ולעבוד בעת ובעונה אחת גם לשם תחית העם לכל שדרותיו וגם לשם דיפרנציאציה, ופרוד ושנאה ומלחמת מעמדות בתוך העם. שני דברים סותרים כאלה בנושא אחד יכולים למצוא להם מקום רק בפלפול – אך בחיים אין להם מקום.

רק אותו יהודי שהשתחרר מהרגשת לאומיותו, שחי את חייו, המאמין שהוא חי את חייו מחוץ למציאות עמו, רק יהודי כזה, כשהוא נאחז בסוציאליזם המקובל – הוא מובן לנו, אף-על-פי שהוא זר לרוחנו. כל שאר הסוציאליסטים היהודיים למיניהם, הדוגלים בשם לאומיותם, או גם בשם ציוניותם, ויחד עם זה הם כורכים את לאומיותם ואת ציוניותם בסוציאליזם שאול מאחרים – הנם גם זרים לרוחנו וגם בלתי מובנים.

3. אנו באים לארץ-ישראל לא לשם פרוליטריזציה ולא לשם החשת ההתגשמות של הצדק בעולם, כי אם לשם תחיה לאומית, שהיא בשבילנו כיום מטרה כשלעצמה. כל התנועה הציונית והבטוי המוחשי שלה – העליה לארץ-ישראל, מענינים אותנו רק מבחינה זו, מבחינת התחיה הלאומית של העם העברי. אנחנו מכירים בגורמיה הסוביקטיביים של התנועה הזאת, שהם מרובים לאין ערוך מגורמיה האוביקטיביים, שעל כן כה קשה לה לההפך לתנועת עם והיא עדין זקוקה לנושא מיוחד. יש אמנם כוח דוחף אוביקטיבי המכריח את היהודי לנדוד מארץ אחת לשניה, אך בכדי שנודד זה יהפך למתישב, דרוש אחד משני התנאים: או שהארץ שמתישבים בה תפתח לפניו תיכף את אוצרות זהבה, או שהוא עצמו יהיה מחונן בפרספקטיבה היסטורית וברצון חזק במידה כזו, שיסכים להקריב את חיי ההווה שלו בשביל העתיד. התנאי הראשון איננו בארץ-ישראל: היא מסוגלת לשעשע בתקוות לעתיד את כל מי שירצה להקריב את חלבו ודמו עליה, אבל אינה מסוגלת להענות למבקשי עושר וחיים נוחים בהווה. התנאי השני איננו לעת עתה אלא נחלת יחידים, המצטרפים אמנם להרבה אלפים שהם בצרופם מסוגלים לגרור אחריהם גם אחרים ולהאציל עליהם מרוחם, אבל אלה אינם עוד – העם.

העליה לארץ-ישראל במידה שהיא באמת עליה לשם תחית העם, היא אפוא, רק עלית חלוצים בעלי הכרה היודעים מה שאין הארץ יכולה לתת להם עתה ומה שהם מחפשים בה לעתיד. והחלוצים האלה אינם תבלין לתנועה הציונית, אינם אמצעי תעמולה כי אם הם הנם התנועה: אתם – הכל, בלעדיהם – אין כלום. הם אינם שליחים של איזה מחנה העומד מאחוריהם, כי אם צריכים הם עצמם להקים וגם לחנך את המחנה, ועד שזה יוקם – הם הינם המחנה. מה שיבנה על ידיהם – אם על-ידי אלה שחיים אתנו כיום, או על-ידי אלה שיקומו אחרינו – יהיה בנוי, ומה שלא יבנה על ידיהם, לא יקום ולא יהיה. מצב העם וטבע הארץ שוללים כל אפשרות אחרת לבד אפשרות זו, ושום הגיון שבעולם לא יוכל לסתור את ההנחה הזאת.

וזו גם תפיסתנו על מהות התחיה עצמה: ראשיתה וגם תכליתה העליונה הן – פיתוח עובד עברי החי על עבודת עצמו ולא על ניצול זולתו, ובנין ישוב עברי עובד, היוצר ערכי חיים ומכניס לתרבות העולם את חלקו במידה שוה עם שאר העמים. בו, בישוב העברי העובד, אנו רואים את כוחנו הפוליטי והכלכלי בעתיד ואת תחית התרבות הלאומית בכל גילוייה – מחוצה לו אנו רואים את עצמנו גם בעתיד שקועים בביצת הגלות, ללא תוחלת וללא תכלה.

מי שאמר אצלנו – “דת העבודה”, יפה כיוון, אף-על-פי שמושג כזה זר בהחלט לרוחו של הפועל באירופה. שם היחס לעבודה מוכרח להיות הפוך: רק בני נסיכים ורוזנים, שאבות אבותיהם מדורי דורות אכלו הרבה, וחטאו הרבה, והגיעו מתוך רוב הוללות, שעמום ובטלה לידי התנוונות גופנית ורוחנית – רק מתוך אלה קמים ללפעמים מהללים ומעריצים של העבודה. ואולם בני בניהם של הפועלים, שאבות אבותיהם מדורי דורות נמקו ברעב, נחנקו בלי אויר וטעמו את טעם העבדות בכל נוולה וכעורה – הללו חושבים את העבודה לקללה. אך אנחנו איננו לא בני-נסיכים ורוזנים ואף לא בני פרוליטרים שהתיגעו בעבודה. בנים הננו לעם פרוליטרי, שהשלך מחוץ למחנה ושנשללה ממנו הזכות לעבודה. לא פועלים מחפשים כאן מקום לעבודה, כי אם עם שלם מחפש את מקום עבודתו בעולם.

בשדה הפעולה שלנו יש אבני נגף, שהושמו על כל מדרך כף רגל גם בידי הטבע וגם בידי האדם, ואין לשער את מידת ההתאמצות הדרושה בכדי להרחיקן; אך התאמצות זו יכולה להתבטא רק בעבודת בנין ולא בעבודת הריסה, רק בעבודת שלום ולא בעבודת מלחמה. הנושא היחידי למלחמה בשבילנו הוא סבל הירושה של הדורות, ללא חיי אויר וללא עבודה, וסבל המחשבות והמושגים שקבלנו מאחרים, בלי בחינה אם הקרקע שלנו מסוגל לקלטם.

מה תהיה צורת החברה שלנו בעתיד?

יש מי שרואה את מרום פסגת האידיאל בצורת חברה עובדת על יסודות שתופיים, ויש, להפך, מי שרואה את האידיאל בעבודה על יסודות אינדיבידואליים. אנחנו איננו מקבלים עלינו את התפקיד לקדם את פני החיים בהנחות מסוימות למפרע ולהכריע איזו מהצורות היא הנכונה ביותר. לנו חשוב בעיקר התוכן: חברה עובדת בלי מנצלים ומנוצלים. הצורות, במידה ובמקום שאינן מתנות את התוכן, הרי הן רק דבר שבטעם, ובנידון דידן אין הצורה מַתנה את התוכן.

מהאמור יש להסיק כי הסוציאליזם העברי, הקשור בתחית עם ישראל בארץ-ישראל ויונק רק ממקור זה ולא ממקורות זרים, עדייןן אין לו לא דמות ולא שם; יש לו נקודת מוצא ונקודת שאיפה, אך הדרך שבין שתי הנקודות תסומן בעבודה של דורות. להכשיר סוציאליזם כזה בעיני הסוציאליזם המקובל באירופה קשה בודאי ועוד יותר קשה לצרפו אליו ולכנותו בשמו. אך, אם הסוציאליזם מכיל בתכנו שאיפה לצדק ולשויון, בנגוד לגזל והחמס הקיימים עתה בחברה, הרי הנושא האמתי של תוכן זה בטהרתו הנהו החלוץ העברי בארץ-ישראל, ולו רק משום טעם זה, שאינו מקדש את האמצעים לשם המטרה, כי אם משתמש באמצעים כאלה, שהם עצמם כבר מכילים בתוכם חלק גדול מהמטרה.

לא בקולות וברקים ירדו דעות אלו לעולמנו, לא כצווי מפלגתי רשמי הופיעו. הן הובעו על-ידי אישים שונים של המפלגה, בזמנים שונים ובצורות שונות, במשך שמונה עשרה שנים, ועדין לא הגיעו לגמר בישולן ולבטוין השלם, אך הצלחתן היתה מרובה מכפי שאפשר היה לחזות מראש: עוד בראשית הופעתן, בהיותן עוד פרי-בוסר, החלו להקלט במוחות ובלבבות של צבור הפועלים בארץ ולהיות לו למורה דרך במעשיו. הגיעו הדברים לידי כך שציבור מאורגן שלם, פועלי-ציון בארץ-ישראל, מצא את עצמו במשך הזמן כה מושפע מדעות אלו, וכה רחוק במעשיו ממקור הדעות הישן שממנו ינק באופן ישר, עד שמצא לנחוץ לשנות גם את שמו הרשמי ולכנות את עצמו בשם “אחדות העבודה”. ואולם עם שנוי השם בא גם שנוי לרעה: במהדורתם החדשה שכחו פועלי-ציון את כל מה שהוכרחו לפלוט במהדורה הישנה והחלו שוב לינוק ממקור הדעות הישן שממנו התרחקו. עתה עומדים תלמידים מאתמול אלה ומונים אותנו בקפאון: “הא כיצד, הכל נשתנה מן הקצה אל הקצה – ואתם עדיין עומדים קפואים על הדעות הישנות שלכם, מבלי לזוז מהן?”

ועומדים אף אנו תמהים ושואלים: איזה יסוד נשתנה בחיינו הגורר אחריו גם שנוי יסודי בדעות?

ידענו, אמנם, שהיתה בינתים מלחמה בעולם, אשר בה נהרגו, היו לבעלי מום ויצאו מדעתם כשתי עשרות מליונים בני אדם ושבה דוכא רוח האדם עד לעפר. ידענו שקמה אחר כך ברוסיה מלחמה בולשביסטית, הממשיכה את מעשי ההרס של ימי המלחמה בלי הרף ובלי קץ ומבערת אחרי כל מה שנשאר עוד לפליטה מהמלחמה. ידענו גם שהולכת עתה ומתחוללת באירופה מהפכה שחורה, אם אפשר להתבטא כך, של יונקרים ופשיסטים מכל המינים והלאומים, המאימים לחדש עלינו את ימי הבינים בכל מוראם; ועל כולם – ידענו שעמנו הירוד והמדולדל ירד עתה ונתדלדל בחומר וברוח הרבה יותר ממה שהיה לפני המלחמה. כל זה גלוי וידוע גם לנו.

אך מה כל זה מלמדנו לגבי אותה השאלה שבה אנו דנים כאן? האם גילתה לנו המלחמה את היסודות הכלכליים הבריאים של עמנו ואת מעמדותיו המסוימים? האם נתגלו במשך הזמן הזה גורמים אוביקטיביים מוצקים לתחיתנו הלאומית? או האם התחילה ארץ-ישראל לגלות את אוצרות זהבה, והקפיטל והעבודה התחילו נוהרים אליה באופן טבעי, לשם עסק ותועלת הפרט ובלי מפריעים?

על השאלות האלו אפשר לענות רק בשלילה. המלחמה הבליטה עוד יותר את חוסר היסוד ואת הקבצנות שלנו, את הפריחה באויר ללא מגמה מסוימת. המצב המיוחד של עמנו בשנים האחרונות גילה בפרט ובציבור היהודי כשרון הסתגלות יוצא מן הכלל לכל מיני מצבים, אך לא נהפך, עם כל מוראו, אף במקצת לכוח דוחף לתחיה לאומית. בארצנו נתווספו לנו עתה מפריעים חדשים, שלא באו בחשבון לפני המלחמה, שלא יכלו לבוא אז בחשבון. באחת – לנו ברור עתה יותר מאשר לפני המלחמה, כי בכדי להשיג את מטרתנו זקוקים אנו לרצון לאומי מחושל ולהתאמצות ענקית, שאין לשער כלל את מידתה.

אמנם, העליה לארץ-ישראל היא עתה גדולה בכמותה משהיתה לפני המלחמה, אבל אל נשכח כי עליה זו מתבססת לא על היסוד הכלכלי הקיים בארץ, כי אם על כספי חוץ ועל אותו היסוד שהיא עצמה תיצור בכספים אלה. והיסודות הכלכליים, שהעליה יכולה להקים בארץ זו, מוגבלים בשתי אפשרויות: או היסוד של “לכו והתפרנסו זה מזה”, של מספר חנויות כמספר הקונים ומספר בתי-אוכל כמספר האוכלים וכו' – היסוד האוירי שהורגלנו בו בגלות ושהאידיאולוגים של עם-החנונים מטיפים לו גם כאן, באין להם פרספקיבה למוצא אחר; או יסוד כלכלי בריא של עבודת אדמה, הנותן אפשרות אחר כך להתפתחות נורמלית של עיר והנועד להשיב את עמנו לתחיה. בהתגבר בנו הרצון למהר ברבוי אוכלוסינו, אנו בעצמנו מעלימים עין לרגע מהמטרה העיקרית, תומכים בעליה גדולה ומגדילים, מדעת, את היסוד העירוני האוירי. אלה המרבים להשתמש בעובדה של ריכוז המונים גדול בעיר, עושים את עצמם כלא יודעים, שאין זה רכוז המונים הבא באופן טבעי, על-ידי ההתפתחות הטבעית של ענפי הכלכלה המושכת אליה המונים, כי אם ריכוז מלאכותי, הנעשה במחשבה תחלה ועל-ידי רצון של מרכזים שיש להם מטרה מסוימת. אנו רוצים בעליה, ומתוך שאין לנו אמצעים לבסס את העליה על יסודות רצויים לנו, הרי אנו מטים אותה העירה ויוצרים בשבילה יסודות כלכליים זמניים. אנחנו יוצרים בהלה של בנין על-ידי קרדיטי חוץ מכל המינים, שבין נותני הקרדיט נמצא גם הפועל. אנחנו תומכים בכל צל של איזו חרושת – בין שיש לה יסוד כלכלי ובין שאין לה – במידה שהיא יכולה לשמש מקום קליטה למעט, או הרבה עולים. אנו ממציאים מן החוץ תקציבים מיוחדים: לעליה, לעבודה, לקרדיט על מנת לגבות ושלא לגבות אותו וכו' וכו', והכל כדי ליצור איזו מסכת שעליה ירקם ויתפתח ישוב עברי. ההוצאות שלנו בכל הענפים גדולות מההכנסות, ואנו צועקים הידד לקראת כל יצירה קטנה וזוקפים את ההפסדים על חשבון הכבוש. כולנו, בלי יוצא מן הכלל, מתפרנסים ממקור אחד, ממקור חוץ, ובפגר התקציב הציוני – ובאה הארץ עד משבר. כל עבודתנו נמצאת עדיין במצב של תוהו ובוהו, וכמה אמנות דרושה בכדי ליצור בתוך התוהו ובוהו הזה סוציולוגיה של מלחמת מעמדות.

תרפ"ג

ארץ ובנין

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

הרוח והחומר בציונות

מאת

יוסף אהרונוביץ

הרעיון בדבר יצירת “מקלט לרוח ישראל”, שהכנס אלינו על-ידי אחד-העם ושרכש לו במשך הזמן הרבה לבבות ­­– רעיון זה מסתער עתה על הקונגרס הציוני לכבוש גם אותו: יש סימנים מבשרים כי שאלת יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים עתידה להיות מרכז-הכובד של הקונגרס הציוני האחד-עשר.

ונצחון זה של הרוח על החומר בתנועה הציונית מחייב אותנו, את אלה שעמדו כל אותן השנים והגנו על היסוד הרוחני בציונות, לפשפש במעשינו, לראות את הדרך בה אנו הולכים ולהתעמק בתוצאות הנשקפות לנו מדרך זו.

התקדמותה הגדולה של התרבות במאות השנים האחרונות, שהיתה לסם-חיים לכל עמי אירופה, שהרימה את ערך האדם ואת ערך רכושו הלאומי של כל עם ועם, היתה לנו, היהודים, לסם-מות:

חומות ה“גיטו” נהרסו בלי רחמים, אנחנו בעל כרחנו הפסקנו ממשנתנו והחלונו להסתכל במה שלא הורשינו – ופתאום נתגלה לנו שכל אותן הסגולות שסגלנו לנו למלחמת קיומנו וכל אותו הרכוש הרוחני שנצטבר אצלנו במשך אלפי שנים, אין להם יותר מהלכים בשוק הגדול של התרבות העולמית, שהמטבע של “העם הנבחר” פסולה לגבי החיים הממשיים, ושכל אלה שרודפים אותנו ורומסים את כבודנו אינם כלל וכלל במדרגת “עם הדומה לחמור”, כי אם ראוּיים לכל הדעות שנרגיש כאב ממהלומותיהם ונעלב מחרפותיהם.

שאלת עתידנו הלאומי החלה לנסר בעולמנו. ושלושה פתרונים ניתנו לה לשאלה זו בשלשה זמנים שונים.

תקופת ההשכלה פתרה את השאלה באופן פשוט: המטבע שנפסלה זקוקה להתכה מחדש. צריך להכניס תקונים בדת ובמנהגי החיים, להתקרב אל גדולים וטובים ממנו, למען נוכל ללמוד את דרכיהם ולחקות את מעשיהם. לא מהיותכם זרים בין כל העמים שונאים הללו אתכם, אלא מהיותכם משונים מכל העמים; וכדי להנצל משנאתם, עליכם להדמות אליהם, להיות אנשים מקולטרים כמוהם.

התקופה ההיא עשתה את דרכה בסופה וסערה, מהרה להחריב מקדש כדי להקים אחר במקומו, או כדי להיכנס אל המקדש הקיים של אחרים. ההתבטלות בפני אחרים והשנאה העצמית הגיעו אז למרום התפתחותן. החלו בימים ההם להתביש לא רק ביהודי בצאתו, כי אם גם ביהודי באהלו. ואפשר להניח כי מתוך אהלי יעקב אלה לוקח לא מעט חומר, שהועיל להתגברותה ולהתפשטותה של האנטישמיות בעולם.

תקופת ההשכלה עשתה מה שעשתה לשעתה. את שאלת עתידנו הלאומי לא פתרה.

אחרי התקופה הזאת באה תקופת הלאומיות ושנתה את הכתובת לטענותיה: לא על הנרדפים תלונתה, כי אם על הרודפים. אנחנו איננו נופלים מכל העמים שעל פני האדמה. תרבות בת אלפי שנים מלווה אותנו על דרכנו. ובשעה שאבותיהם של רודפינו היו פראי מדבר, כבר היינו אנו עם תרבותי המאציל מאורו לאחרים. איננו זרים בתוכם, לא תמול באנו הנה: בכל ארצות פזורנו הננו תושבים זה מאות בשנים. עבדנו לטובתן לא פחות מאחרים, ולא פעם שפכנו את דמנו עליהן.

אותנו מאשימי בזה שהננו עם מחוסר ארץ ושהננו ממלאים בתרבות העולמית, בין במובן הכלכלי ובין במובן הרוחני, תפקיד של פרזיטים, של מתפרנסים על חשבון אחרים. אבל מי זה שם ציוּנים לעמים? מי זה יכול להוכיח שדוקא הארץ היא היא הנותנת זכות להקרא בשם עם? ומי זה יעיז להחליט שרק עם של עובדי אדמה הוא הסולת שבאומות ועם של סוחרים יחשב לפסולת? הרי אלמלא הכנסנו אנו את המסחר לאירופה, לא היתה זו יכולה בשום אופן להתפתח ולהגיע לאותה המדרגה שהיא נמצאת בה עתה. ובמה תפקידנו זה פחות חשוב מתפקידם של עמים אחרים? והרי גם במובן הרוחני נתנו לעולם יוצרים גאונים, שמפרי יצירתם נהנה כל העולם התרבותי. אין לנו, איפוא, במה להתבייש בפניהם, ויש לנו רשות גמורה לדרוש מהם שיכבדו את רגשות האדם שבנו ואת רגשותינו הלאומיים, שיתנו לנו זכות לחיות ביניהם חיים של אזרחים גמורים ולהתפתח על-פי דרכנו. היהודי צריך לזקוף את קומתו, לכבד את עצמו ולדרוש גם מאחרים שיכבדוהו. יהודי באהלך ויהודי בצאתך.

ואולם כאן קרה מה שמוכרח היה לקרות. העבד המתרפס בזוי הנהו בעיני בעליו, אך אין הבעלים רואים בו כל סכנה ואינם מוצאים לנחוץ להלחם בו. ואדרבא, בשעת רצון מוכנים הם להעניק לעבדיהם מנדבת ידם. לא כן ה“עבד כי ימרוד” – הלזה שנוא על בעליו, ומשום כך משתדלים אלה האחרונים לדכאו ולהחניק את רגשות האדם המתפרצים בתוכו. אפשר היה לסבול את המשכילים שהשתדלו לקרב את עם ישראל אל שכינתם של אחרים, אבל בשום אופן אי-אפשר לסבול את הלאומיים המשתדלים להשכין בתוך עם ישראל את שכינתו הוא.

תקופת הלאומיות פקחה, איפוא, את עיני העמים לראות כי עם ישראל הוא נגע שאין להפטר ממנו אלא בבטולו הגמור; והיא גם פקחה את עיני עם ישראל לראות כי הגלות היא צרה עולמית, שאין להפטר ממנה אלא בבטולה המחלט.

באה תקופת הציונות. ושתי השקפות יסודיות החלו לנצח זו את זו בציונות מראשית היותה לתנועה. בעלי ההשקפה האחת ראו את אחדות האומה באויב המשותף. הם זה כבר הספיקו להשכיח מלבם את התרבות העברית, וניזונים הם רק מהתרבות האירופאית. אין שתי רשויות שולטות בנפשם ואין הם מרגישים כל קרע בנשמתם. להם עצמם נראה חזית ההתבוללות לענין של התפתחות רצויה: הפרא שיצא לפני מאות בשנים מאסיה הקטנה, עבר עם צרור כתביו הישנים דרך ארצות שונות, פשט צורה ולבש צורה, והרי הוא עומד לפנינו בגמר בשולו: צרפתי מודרני גמור, גרמני מודרני גמור, אנגלי מודרני וגומר. ואולם, מכיון שמצד אחד יש שהעמים אינם רוצים לשכוח לבן-אסיה נודד זה את עוונותיו הראשונים והם עושים את התבוללותו ביניהם לבלתי אפשרית, ומן הצד השני יש עוד בעם העברי חלק גדול הדבק בנושנות ואינו רוצה בשום אופן להתבולל, כלומר – מכיון שיש יהודים שאינם יכולים להתבולל ויהודים שאינם רוצים ונשארים על כן תלויים בין השמים ובין הארץ, הרי שאנו מחויבים ליצור בשבילם מדינה מיוחדת. מובן שגם במדינה החדשה תהיה שליטה התרבות, או התרבויות של אותן הארצות שמהן יצאו היהודים האלה, אבל זה יעשה בלי לחץ מן החוץ ובלי מלחמה מבפנים: “ילך לו כל איש בשם אלהיו”. ואף “הערב רב”, שיעלו אתם שמה, יוכלו לחיות להם על-פי דרכם בלי כל כפיה מאיזה צד שהוא.

וכשהחלו הללו להסתכל בחיי אותם היהודים, שלעזרתם הם רוצים לבוא, ולפניהם נגלו העניות המנוולת, הנדידה התמידית מהמקום שממנו מגרשים אותם למקום ששמה אין נותנים להם להיכנס, מנוסת הבהלה הבלתי פוסקת מפחד האויב וממצוקות הרעב – נמלא לבם רחמים בלי גבול. השאלה העיונית נהפכה אצלם לשאלת חיים, הסיבה לכל אלה נעשתה להם ברורה: חסרון ארץ עצמית. והם נגשו לבקש דרך למלא את החסרון הזה: יסוד מקלט בטוח לעם מחוסר מקלט.

שונה לגמרי מזו היתה ההשקפה השניה. בעליה ראו את אחדות האומה בקניניה התרבותיים, בתולדתה בת אלפי השנים ובארץ מולדתה, שבמשך כל ימי גלותו לא חדל העם אף רגע מלחלום עליה ומלקוות לשוב אליה בזמן מן הזמנים. אויבים היו לעם העברי גם בימי שבתו בארצו, ואויבים יש גם אתה לכל עם ועם היושב בארצו, אבל לא האויב הוא המתנה את קיומו של עם, כמו שאין העדרו מתנה את בטולו של עם.

בעלי ההשקפה הזאת יצאו זה רק עתה מהגיטו. את כל חיותם ינקו מתוך התרבות העברית. לפניהם לא היתה שאלה של יכולת להתבולל, מאחר שלא היה להם כל רצון לזה, לא בהגיון ולא בהרגשה. הם הביטו על כל אלה, המנסים את כוחם להתבולל, כעל קופים המחקים את מעשיהם של בני אדם בלי הצלחה. ואולם יחד עם זה הוכרחו להודות כי על-פי תורת ההתפתחות, המלמדת אותנו שהקוף הוא הפרוטוטיפוס של האדם המודרני, אי אפשר לו, לאותו קוף, – אילו היה בעל הכרה – שלא יקנא בבני האדם אשר זכו להגיע בהתפתחותם לידי מדרגה גבוהה כזו, ולא ישתדל לחקות את מעשיהם. והרי גם אנו, היהודים, נמצאים עתה במובן התרבותי ביחס לעמים אחרים בבחינת קוף: אף אנו נקפאנו על נקודה אחת, בלי להוסיף להתפתח, בשעה שעמים אחרים עושים צעדים ענקיים בהתפתחותם התרבותית, ואף לנו אי-אפשר לבלי לקנא באחרים ולבלי לרצות לחקות את מעשיהם. יתר על כן: אי אפשר לנו לשכוח שהם בונים את בנינם הם על חורבננו אנו. הרי היה זמן שאנחנו עמדנו על מדרגה תרבותית גבוהה, לאור הניצוצות שניתזו מאתנו התחממו עמים אחרים, אך אצלם הלכו הניצוצות האלו ונהיו לשלהבת, ואנחנו – מכיון שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו – הלך אצלנו האור הלוך ופחות, הלוך ודעוך, עד שעוד מעט וידעך כולו.

במצב כזה אין כל פלא אם האור שלהם הולך וקורע את חלונותינו האטומים ומעוור את עינינו, ואנחנו נעשים לבעלי-מום, שצורתם העצמית מטשטשת וצורה אחרת אינם יכולים ואינם רוצים לקבל. בעלי הכשרונות הגדולים שבנו זוכים לעלות לגדולה רק בשעה שהם חדלים לינוק מבפנים ומסתגלים אל החוץ, וממילא אין הם מפרים בכשרונותיהם את הקרקע שלנו, כי אם זה של אחרים, אף על פי שהאחרים מצדם אינם נמנעים מלחשוב את “בעלי הטובות” האלה לאברים מדולדלים בתוכם ומלהשתדל בכל כוחותיהם להרחיקם.

התפקיד שמלאנו אנחנו בימי הבינים, ובראשית העת החדשה, בכלכלה של כל ארץ וארץ – תפקיד שהביא לאחרים תועלת מרובה ולנו התנונות גופנית ומוסרית – תפקיד זה הולך עכשיו ומתמלא בלעדינו באופן הטוב ביותר, ואנחנו לא רק שהננו מיותרים בעיני העמים, כי אם גם מתחרים מסוכנים שמצוה לדכאם.

ואמנם כל זה אינו חדש. צרות ורדיפות שבענו בכל הדורות ובכל הזמנים וצרות אלו עשו אותנו תמיד לחדלי-אישים ולפחותי-ערך. אלא שלפנים לא הועמד קיום האומה בסכנה, משום שהתנאים החיצוניים, עם כל היותם רעים בהחלט, לא הפריעו בעד עמנו מלהזדיין מבפנים באמצעי הגנה חזקים ולקוות לימים יותר טובים. עכשיו, כשהתנאים החיצוניים עשו כליה באמצעי ההגנה שלנו, העמדה כל האומה לפני אימת הכליון.

שאלת היהודים היא, איפוא, לא שאלת רדיפות בלבד, ולא שאלת הפרנסה בלבד ואף לא שאלה רוחנית בלבד, כי אם שאלת קיום האומה בכל מלוא היקפה. ובשביל לפתור את השאלה הזאת, עלינו לקשור שוב את החוט ההיסטורי שניתק אצלנו מרוב מתיחה – עלינו לשוב לארץ מולדתנו וליצור לנו שם תנאי חיים כאלה שיתנו לנו את האפשרות להתפתח ולחיות חיים נורמליים ככל העמים שעל פני האדמה.

על פי ההשקפה הראשונה היתה הציונות ילידת הרדיפות, ואלמלי הוסר השוט מבחוץ, היינו יכולים להתבולל מעט מעט בין האומות ולא היה לנו כל צורך בציונות. על פי ההשקפה השניה – הציונות היא ילידת פנים, פרי המחאה נגד הקפאון והחקוי, נגד חיים עלובים בלי שמש ובלי אור, פרי הדאגה לקיום הלאום והחפץ להתפתח ולחיות חיים עצמיים, מלאים ושלמים. ואפילו אלמלי היו כל העמים מחבקים אותנו, אף אז היינו בורחים מפניהם, מפחד שמא נחנק בזרועותיהם מרוב חבוק.

על פי ההשקפה הראשונה דרושה הארץ קודם כל לאלה שארצות אירופה הקיאו אותם; על פי ההשקפה השניה דרושה הארץ קודם כל לאלה, שהם דואגים לקיום הלאום ומסוגלים להתמכר לעבודה בשביל חיזוקו “בהכרה היסטורית ברורה”.

על פי ההשקפה הראשונה דואגת הציונות רק להתפתחותם החמרית של המתישבים ואין היא משתדלת לתת צביון רוחני איזה שהוא לישוב זה; על פי ההשקה השניה עומדת הדאגה להתפתחותו הרוחנית של הישוב בשורה אחת עם הדאגה להתפתחותו החמרית.

ועד כאן הננו ברובנו על צד ההשקפה השניה ונלחמים על היסוד הרוחני בציונות – מכאן ואילך מתפרדים הקצוות.

*

אחד-העם, האידיולוג של הציונות הרוחנית, לשיטתו הולך: האידיאל של המדינה היהודית העתידה – זהו “התעלות הבשר ע”י הרוח". ואם על-פי השקפת היהדות, כפי שמבאר אותה אחד-העם, הננו מוצאים פעם את הבשר והרוח כעצם אחד בלתי נפרד ופעם – כשני עצמים, שהאחד, הרוח, הוא התכלית, והשני, הבשר, הוא האמצעי – הנה על-פי השקפת עולמו של אחד-העם עצמו, כפי שהיא מתבטאת אצלו במקומות שונים ובצורות שונות, אין הרוח אלא מין עצם מיוחד המונח שמור וכבוש בתוך ספר-התורה שבהיכל.

ומתוך השקפתו זו נובעת התורה הציונית שלו. צרת היהודים גם היא מתחלקת לגוף ונשמה: צרה חמרית וצרה מוסרית. את הצרה החמרית אין הציונות יכולה להעביר מן העולם מכמה וכמה טעמים. כל עיקר תפקידה אינו יכול, אם כן, להיות אחר מאשר לשחרר אותנו מן הצרה המוסרית. לפנינו עיקר וטפל, אלמלי יכלנו להציל את שניהם יחד, בודאי היה טוב, אבל מכיון שדבר זה הוא מן הנמנע, נעזוב נא את הטפל, את הגוף, ונעסוק בעיקר, בהצלת הנשמה. ומשום שזו היא עיקר מטרתנו, לפיכך צריכה עבודתנו להיות מותאמה למטרה הזאת:

“יסוד בית מדרש אחד גדול בארץ-ישראל לחכמה, או לאמנות, יסוד אקדמיה אחת ללשון ולספרות – זהו מפעל לאומי גדול ונשגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות של עובדי אדמה”.

וראיה היסטורית נצחת עומדת לו תמיד, לאחד-העם, להעיד על צדקת משפטו. בימי החורבן השני, בשעה שגבורי ישראל נלחמו כאריות על שארית הפליטה של חרותם המדינית, פרש ר' יוחנן בן זכאי והלך ליסד ישיבה, ביבנה, ומי מאתנו אינו יודע עתה כי לא הגבורים הם שהצילו את עמנו מכליה, כי אם דוקא הישיבה שביבנה.

אמנם יודע אחד-העם, “כי לא כך הוא מנהגו של עולם. ההתפתחות הבריאה והטבעית של כל עם הולכת מלמטה למעלה, מתחילה הוא מתאמץ לבצר את עמדתו החמרית והמדינית, ורק אחרי כן, כשהצליח כבר לברוא לעצמו תנאים חיצוניים נוחים לקיומו, הוא מפנה לבו גם לעבודת הרוח והולך ובורא מה שבכוחות לברוא מקניני הקולטורה הרוחניים”. ו“בנין לאומי” כזה, שאחד-העם חולם עליו, יוצא מגדר המצוּי, אך הן גם “חיי עמנו בכללם יוצאים מגדר המצוי”. “נסמך – על כן – על כוח הרצון והסבלנות שבעמנו, שהם עמדו לו להתקים בנס עד עתה והם יעמדו לו גם במעשיו לעתיד”.

לפנינו, איפוא, תכנית עבודה הזקוקה לנסים. הציונות הדיפלומטית האמינה שיתרחש לה נס והיא תעביר במשך שנים אחדות את כל העם העברי לארץ-ישראל ואחד-העם מאמין שיעלה בידינו לשמר את היהדות בלי יהודים בבית המדרש לחכמה שיוסד בארץ-ישראל, ונס יתרחש לה, כמו לאותה צנצנת המן, שתהיה שמורה ועומדת עד ימות המשיח.

ואולם אנחנו איננו מודים בתורה זו כל עיקר: בתנועת התחיה של העם העברי הננו רואים קודם כל שאיפה לשינוּי הערכין של החיים. ולא שינוּי הערכין על-פי הנוסח של משני הערכין שקמו אצלנו לפני שנים אחדות. כי סוף סוף, לא הרחיקו אלה ללכת מאחד-העם, גם הם הציגו את הספר במרכז עולמנו, ורק באותו ההבדל, שאחד-העם ראה בספר מתוה נתיבות לחיינו העתידים, ו“משני הערכין”, להפך, דברו משפטים עם הספר על שהטה אותנו מן הדרך הנכונה בעבר.

אנחנו, בנגוד להם, רואים את הספר לא כמתווה נתיבות לחיים, כי אם כבבואת החיים. אין אנו חושבים את התרבות שלנו, בין זו שנוצרה בא"י ובין זו שנוצרה בגלות, לא לטובה ולא לרעה, כי אם לבבואת חיי העם בתקופות שונות. אלא שחיינו בגלות מקולקלים היו ביסודם בכל הדורות ובכל הזמנים, ואנחנו רוצים לשנות את החיים האלה לא לשם איזו מטרה מחוצה להם, כי אם לשמם – לשם החיים עצמם.

כשחיינו יהיו יותר מתוקנים, בודאי תהיה גם בבואתם יותר יפה. אבל לא זה הוא העיקר. עם שאינו עוסק בישובו של עולם ונהנה רק מפרי עבודתם של אחרים, עתידה ההיסטוריה להפרע ממנו, ואין מעמידים עם למשפט על שלא יצר הרבה ספרים ולא נתן לעולם הרבה גאונים. די לו כשהוא יושב בארצו, יוצר קניני חיים ממשיים, מדבר בלשונו וחי על-פי מנהגיו – יותר אין דורשים ממנו. ואולם אוי לו לעם אם הוא אינו יוצר קניני חיים, ובמקום זה הוא יוצר ספרים – עם כזה מאבד את זכותו לגמרי, ואף הספרים שנוצרו מתוך בטלה זו אינם ראויים להקרא בשם ספרים. העם הבולגרי עני מאד בתרבות הרוחנית שלו, הוא עוד לא הכניס כמעט כלום לאוצר הרוחני של האנושיות. ואף-על-פי-כן אין מהרהרין על זכותו והוא נוטל את חלקו במדה שוה, עם כל העמים. ואנחנו יצרנו אוצרות של ספרים בכל השפות, ואף-על-פי-כן אין לנו כל חלק ונחלה בעולם.

תנועת התחיה היא, איפוא, מרידה בחייה גלות, בריחה מהישיבה, הישנה והמודרנית כאחת, ומחיי האויר ושיבה אל השדה וחיי הטבע. וכל מי שמטה אותנו מדרך זו, הרי הוא נביא הגלות ולא נביא התחיה.

מתוך נקודת השקפתנו זו הננו באים לידי מסקנה, כי אותו זרם החיים הטבעיים שמושבה אחת של עובדי אדמה בריאים בארץ-ישראל עלולה להכניס לתוך גוף עמנו, ערכו גדול הרבה יותר ממאה אקדמיות ללשון ולספרות וכו' וכו'. ועל כל אותה הקדחת של רוחניות, שתקפה עכשיו את טובי הציוניים, הננו מביטים כעל מחלה מסוכנת שצריך להלחם בה.

עבודה זו של יצירת “מקלט לרוח על ישראל” בארץ-ישראל הערבית בלי יהודים, היא עבודה סיזיפית המוציאה את כוחותינו לבטלה והעלולה לגרום לנו נזק יותר מתועלת בזה שהיא תשקיע אותנו שוב בשינה ליטרגית גלותית.

יהדות בלי יהודים איננה יכולה להיות במציאות, וארץ-ישראל בלי ישראל אינה אלא מקום לתירים ולארכיאולוגים, אבל לחייו של העם וצרכיו ולשאלת קיומו אין היא יכולה לתת כלום. אותן הסבות שהציגונו בגלות על מפתן הכליה, הן גם שעקרו מלבנו את האמונה בארץ-ישראל שמימית. לשוב עוד פעם אל האמונה, הזאת לא נוכל. ואם לא נשתדל לרכוש לנו את ארץ-ישראל הארצית, תחדל זו לגמרי מהיות כוח משפיע ופועל בחיי העם. ואפילו אם מספר האקדמיות בארץ-ישראל יהיה כמספר הקברים אשר בה, וחכמים למאות ישבו על האבנים וייצרו לנו לשון וספרות ויהגו יומם ולילה בחכמת ישראל, או בחכמת הגויים, לא יעכבו אף במקצת את פרוצס ההתפרדות הרוחנית והכליון הגופני של העם ולא יקלו בכלום את כאב לבנו.

ודוגמה קלסית זו של ר' יוחנן בן זכאי אינה אומרת כלום ללבנו, או שהיא אומרת ממש ההפך ממה שרוצים אלה שמשתמשים בה. אם ישיבה זו, שראשה תקוע ביבנה וסופה נעוץ בווֹלוֹזין, אם תרבות זו, שבקצה האחד עומד ר' יוחנן בן זכאי ובקצה השני הגאון מוילנה, ושביניהם עובר זמן של קרוב לאלפים שנה עם אלפי גאונים שהקריבו את נפשם עליה – תרבות שנוצרה בתוך העם ועל ידיו ולא מחוצה לו – אם אלה לא יכלו לעמוד בפני תנאי הגלות והגיעו עד משבר, במה יהיה גדול כוחה של איזו אקדמיה ללשון ולספרות שתוצר מחוץ לעם ומחוץ לצרכיו?

ואל ירמו את עצמם לאמור: בתי ספר בינוניים וגבוהים יגדילו את הישוב העברי – זה לא אמת. הם יגדילו רק את מספר האוכלים מפרי עבודתם של אחרים, אבל לא את מספר העובדים. הם רק יעוררו שוב את התיאבון החולני אצל אלה, שכבר התקרבו קצת אל השדה, ולעזוב אותו ולשוב אל הישיבה ואל הספר.

ואל יבואו אלינו בראיות שגם עמים אחרים מקדימים את התרבות הרוחנית לכבושם, כי אין הנידון דומה לראיה. הם מבקשים שוקים לסחורתם, תוקעים הם יתד באיזו ארץ ומתחילים והשכיל את העם ולהעלות את רמת החיים שלו. כלומר – להכשיר את השוק, וכשהכל כבר מוכן ומוכשר, באה החרב וכובשת. אנחנו יוצרים “בית-חרושת” ללאומיות, מביאים תלמידים מן הגולה כדי להכשירם בבית-החרושת הזה להיות מפיצי יהדות בגולה, והאם אפשר להציג אותנו במחיצת הכובשים וללמד אותנו שנלך בדרכם?

גם אנחנו דורשים מאת ההסתדרות הציונית עבודה רוחנית, אבל רק באותה מידה שהישוב העברי בארץ-ישראל זקוק לה, ובצורה שתכשיר את בני הישוב להכות שרשים בארץ. כי עבודה לשם תחית עם ישראל בארץ-ישראל נקראת רק זו, שהיא נובעת מתוך צרכי הישוב ובאה לשפר את חייו ולהיטיבם. אם, למשל, פתח-תקוה הגיעה מתוך התפתחות עצמית לידי יצירת בית ספר חקלאי, הרי זו היא עבודה רוחנית רצויה שההסתדרות הציונית מחויבת לתמוך בה.

בכלל מחויבת ההסתדרות הציונית לדאוג לחנוך החקלאי של עובדי האדמה ולחנוך המקצועי של העובדים בעיר. היא מחויבת לדאוג לחנוך אלמנטרי של בני השדרות העניות והבינוניות, שיהיה מתאים לצרכינו הלאומיים בארץ ושיכשיר את החניכים אל הארץ. היא מחויבת לתמוך בכל התחלה תרבותית הבאה למלאות צורך מורגש בתוך הישוב. אבל קודם כל ולפני הכל – קרקע ועובדים. הקרקע והעובדים יתנו לנו הכל, ובלעדיהם אין כלום.

ואף אלה שמתענינים רק בנשמה – הרוחניים הטהורים שלנו, שהרוח הוא אצלם התכלית – לא מתכנית העבודה שלהם ישיגו את מבוקשם, כי אם מתכנית העבודה שלנו. הלשון והספרות העברית חסרים “צרכנים” ולא “יצרנים”. אם בארץ-ישראל יוָצר ישוב עברי, אז ישמש הוא שוק טבעי לספרות עברית, למורים עברים, לרופאים עברים וכו' וכו'. אם בארץ-ישראל יוָצר בית-ספר גבוה בלי ישוב עברי, אז יוצרו בארץ-ישראל יצרנים לסחורה כזו, שאין עליה קופצים בשום מקום. יהודית הגלות אינם חסרים מורים טובים ומפיצי יהדות, כי אם תנאי חיים שיתנו להם אפשרות לשמור על יהדותם. מורי ארץ-ישראל וסופריה רובם מן הגולה באו הנה, וחבריהם בגולה, למאות, עומדים מוכנים ומזומנים בכל רגע לעזוב את עבודתם שם ולבוא הנה. ולא רק מתוך געגועים סתם על ארץ-ישראל, כי אם מתוך זה שכל עבודתם הרוחנית שם זרועה על צחיח סלע, הגלות משחיתה את עמלם ואין כל תקוה לראות פרי. וכאן נשקפת להם תקוה לדור צעיר שגודל וחונך בשפה העברית ושישתה בצמא את דבריהם, והרי הם נמשכים הנה. לצערנו הגדול, אין ארץ-ישראל יכולה עוד לקלטם, והסופר העברי הולך ומשתקע בבוץ העתונות הזולה שיש לה מהלכים בשוק ושיכולה לשלם היטב, והמורה העברי עוזב את הוראתו ומבקש לו עבודות אחרות. וכשעם נמצא במצב כזה, האם אין זה צחוק מכאיב לב, כשבאים להגיד לנו כי אנחנו צריכים לחנך בארץ-ישראל מורים ומפיצי יהדות בשביל הגולה?

הנה מתחילים לצאת בכל שנה מחנות של צעירים מבתי-הספר הבינוניים שבארץ-ישראל, צעירים אלה יוכרחו ברובם להתפזר בגולה, ואנו שואלים את עצמנו: מה יהיה גורל הנטיעים הרכים האלה, שמוריהם טפחום ורבום בכל כך הרבה עמל וצער? במה יהיה כוחם יותר גדול מכוח חבריהם בגולה אשר לא יכלו לעמוד בנסיון שהעמדו בו על-ידי תנאי הגלות והגיעו למה שהגיעו? השפה העברית? החבה לקנינים הרוחניים? הגעגועים לארץ-ישראל? אבל הלא את כל אלה לקחו אתם רבים מצעירי עמנו מתוך בית המדרש הישן, ובצורה יותר משומרה, ואף-על-פי-כן – העמד בהם רוחם ביום עברה? האם לא מכרו את כל אלה בעד נזיד עדשים?

לנו אומרים: צעירי עמנו נדחפים מתוך כל האוניברסיטאות ובצר להם הם מגיעים לידי המרת הדת, עלינו, איפוא, ליצור בשבילם מקלט ולהציל את נשמתם. אבל במה – שואלים אנו – הננו מצילים את נשמתם? אנחנו – במצבנו הנוכחי – יכולים לענות לטובים שביניהם רק אותה התשובה שיעץ אחד-העם לענות “לכל האומללים האובדים בענים ומבקשים עזר בחבת ציון”: “בכו אומללים על העת החדשה וכו' וכו' ואנחנו, עם עני ודל, במה נוכל להושיעכם?” אלא שאנו עוד מוסיפים ואומרים להם: אם השגתם את כל עומק הצער שבחיי גלות עלובים אלה, אם עמד בכם רוחכם עד כה לבלי השקע לגמרי בביצתם, עזבו את הדרך של רדיפה אחרי השכלה, שלא תתן לכם כלום בתנאי חיינו הנוכחים, ובואו אלינו להתחיל בנין חדש מן היסוד.

כל תנועה חברתית מדרכה לרכז בתוכה כוחות מצדדים וממקצועות שונים של החיים. כל אחד מהכוחות האלה מגין בקיצוניות מרובה על המקצוע שלו ורואה רק בו את הכל והשאר אינו בעיניו אלא טפל. והתנגשות תמידית זו של כוחות שונים, המושכים כל אחד לצד ידוע של החיים, היא, על-פי רוב, מעשירה את התנועה ואינה נותנת לה להשקע בצד אחד ולהקפא על נקודה אחת. ואולם אימתי מביאה התנגשות זו תועלת? כשיש שווּי משקל בכוחות. אצלנו חסר, לאסוננו, שווּי משקל. אנחנו כולנו, בנערינו ובזקנינו, הננו שקועים ברוח. אף אלה הנלחמים ברוח מוכנים ברגעים ידועים לראות רק בו את עולמנו ולההרג עליו. אנחנו חסרים לא רק את המקור שממנו יונק הרוח, כי אם גם את ההבחנה במהות המקור הזה. תרבות זו שנוצרת ע"י חרישת המחרשה, חפירת המעדר ונקישת הפטיש על הסדן זרה לנו לגמרי, ואנו מוכנים ומזומנים למסור את כל התפקידים ממין זה לידי אחרים, ובלבד שיתנו לנו לשוט ברוח כאות נפשנו. ומשום כך הננו רואים שאותה התנגשות הכוחות הנראית, לכאורה, בתנועה הציונית, אינה התנגשות הצדדים השונים של החיים, כי אם התנגשות של כוחות רוחניים שונים אשר כל אחד מהם תופש את הרוח באופן אחד. בעיקר תכונתם הנפשית אין הבדל – הכל רוח. אף רבים מאלה, המעמידים את הציונות רק על דיפלומטיה, אינם בעצם אלא אנשי רוח והם מושכים את הציונות לצד הרוח, כפי שהם תופסים אותו. חולי-רוח הננו כולנו ועלינו להלחם בנו בעצמנו, במחלה שהשתרשה בתוכנו על-ידי חיי הגלות, ולעקור אותה מן השורש.

עלינו להגן בחרף נפש על היסוד העיקרי של הציונות – קרקע ועובדים. עלינו לשנן את התורה הזאת השכם והערב לנו ולעצמנו ולכל חברינו בגולה.

תרע"ג

---

על ה"סך הכל"

מאת

יוסף אהרונוביץ

על ה“סך הכל” / יוסף אהרונוביץ

"שתי תכונות יסודיות יש לו לנביא, שבהן הוא נבדל משאר בני אדם: א) הנביא הוא איש האמת. רואה הוא את החיים כמו שהם וקולט רשמיהם בלי נטיות עצמיות, ומה שרואה הוא מגיד כמו שרואה, בלי חשבונות צדדיים. ומגיד הוא את האמת וכו' וכו'…

ב) הנביא הוא איש הקצוות. מצמצם הוא דעתו ולבו באידיאל שלו, שבו הוא מוצא תכלית החיים ולו הוא רוצה לשעבד את החיים עד הקצה האחרון, בלי שיור כל שהוא. בפנימיות נפשו נושא הוא עולם שלם, אידיאלי, ולפיהו יעמול לתקן גם את העולם החיצוני המוחשי. מכיר הוא הכרה ברורה, שכך צריך להיות, וזה מספיק לו בשביל לדרוש בכל תוקף, שכך יהיה באמת, ואינו יכול לקבל שום אמתלא, ואינו יכול להסכים לשום פשרה, ואינו נח מזעפו ותוכחתו, אף אם כל היקום יתנגד לו".

“ולפי שכך הוא מצבו של הנביא, שמצד אחד אינו יכול לתקן את החיים לפי רוחות בהחלט, ומצד אחר אינו מוכשר לרמות את עצמו להעלים עין הרבה על פני כל שטח הארץ, ולעשות את “נקודותינו” שקולות באיכותן כנגד כל השטח הסובב אותן”.

והמושבות הקיימות – במצבן של אלו יש אמנם הרבה תנחומין בשביל מי שראה אותן לפני שנים אחדות בנוולותן. אבל תקוות ל“מקלט בטוח” אי-אפשר לראות גם בהן. הנסיון של שלושים שנה כבר הספיק להוכיח לנו, כי משובות עבריות אפשר להן להתקיים בארץ-ישראל, אך איכרים עברים – אותם האיכרים שעליהם יבנה “המקלט הבטוח” – אין אנו יכולים ליצור אפילו בארץ-ישראל אלא במספר מועט מאוד, שאינו בא בחשבון ביחס למטרה כזו. היהודי הוא “פיקח” יותר מדי, ואי-אפשר לו להצטמצם בעבודתו בחלקת אדמתו ולראות בה את עולמו. בהווה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על-ידי בני הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, הבאים בבוקר ושבים בערב לכפריהם, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם, וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת “המקלט הבטוח”, ובעתיד – אם ירבה מספר המושבות, ירבה על-ידי בעלי הון, אשר ייסדו גם הם מושבות “עשירות” מן הטופס הנזכר, כלומר – מן “הטופס היפה” של איכרים עברים עליונים, אשר המון פועלים ערביים עם נשיהם וטפם יעבדו בשבילם את עבודת היישוב העברי.

ואף בצעירים הגדלים במושבות אין לתלות תקוות גדולות, כי גם הללו “פיקחים” הם כאבותיהם, ובראותם שנחלת אבותיהם לא תתן להם את האפשרות להיות לפרמרים עשירים, הרי הם נודדים למדינות הים לבקש שם את אושרם.

נשארה, איפוא, רק התקווה בפועלים הצעירים, הבאים לשם האידיאל של “כבוש העבודה”, שמהם יתהווה ההמון הכפרי העובד. ולא לחינם – אומר אחד-העם – עומדת עכשיו שאלת הפועלים בארץ-ישראל במרכז כל שאלות הישוב, כי בה הלא קשורה שאלת המטרה של הציונות בכללה, ומשום זה מרבים בעת האחרונה להציע הצעות שונות להטבת מצבם של הפועלים, להשפיע על האיכרים שיקבלום לעבודה וכדומה. ויש אמנם יסוד להאמין שהרבה מן ההצעות האלו תצאנה אל הפועל, כי מצד אחד משתדלים מוסדות שונים לבוא לעזר לפועלים בבנין ביתם ובכיוצא בזה, ומהצד השני החלו גם הפועלים להבין “כי לא מן היושר הוא לדרוש ממי שיהיה, שיקבל באהבה את האנשים המביטים עליו משמי השמים ארצה ואינם חוששים להראות גלוי את השנאה והבוז שבליבם ל”בורגני" שכמותו, ועל כן משתדלים עכשיו להיות יותר נוחים לבריות משהיו לפנים“. וכל זה, כמובן, יקל את הדרך לכבוש העבודה. אבל גם אם הדרך תוקל, אין תקוה שההולכים בה יגיעו למטרתם. הם אמנם יעבדו זמן מה בהתלהבות, אבל להשאר בעבודה הזאת ולראות בה את תעודת חייהם לא יוכלו גם הם, משום ש”בן התרבות " אשר בכל אחד מהם לא יתן לו להשתקע לכל ימי חייו בעבודה כזאת, הנותנת לו רק לחם צר ומים לחץ.

בקיצור: אפשר לרכוש חלקות אדמה קטנות ופזורות, אבל אי-אפשר לגאול את הארץ. אפשר שיהיו לנו בארץ-ישראל איכרים מ“טיפוס עליון”, אבל ההמון העובד במושבות מוכרח להשאר ההמון הערבי. אפשר ליצור ישוב עברי, אבל כוחו יהיה רק באיכותו ולא בכמותו.

זהו המצב בהווה וזוהי הפרספקטיבה לעתיד.

והנה מי ש“אמת הבנין” של “מקלט בטוח” בידו, כשהוא רואה את המצב הזה, הריהו מוכרח להתיאש. כי מה יתן ומה יוסיף כל זה ל“מקלט הבטוח” שאליו הוא נושא את נפשו? הרי “היסוד בחיי כל מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה הקטנה שלהם, או בשדות המפלגה העליונה”, ואם זה חסר כאן – מה איפוא יש כאן?

אך לא כן הדבר עם מי שניגש למוד את הישוב הזה ב“אמת הבנין” של “מרכז לאומי”, הלזה – חושב אחד-העם – יכול “בלב סמוך ובטוח להגיד: כן, עתידה ארץ-ישראל, שתהיה מרכז לאומי רוחני ליהדות, האהוב והחביב על כל העם ומאחד ומקשר את כל העם”. כי כל מה שנחשב לחסרון ביחס ל“מקלט הבטוח”, אין אחד-העם חושב את זה לחסרון ביחס למרכז הלאומי. אם ביחס ל“מקלט הבטוח” מזכיר הוא באירוניה דוקרת את העובדה שהערבים עם נשיהם וטפם “עובדים בשבילנו עבודת ה”מקלט-הבטוח" – הנה ביחס למרכז הלאומי אין הוא מוצא כל אירוניה בזה שהערבים הם היוצרים שלו. כי המרכז הלאומי של אחד-העם אינו זקוק לא לכמות ולא לעבודה. כוחו הוא רק באיכות: “ישוב עליון של מעוט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו ובהונו”. או, אם נתרגם את דבריו ללשון פשוטה, זהו ישוב עברי שאנשיו אינם נבדלים מאחיהם בכל תפוצות הגולה, לא בעבודתם, לא במוסריותם ואף לא בשפתם: אותו הסוחר בפרי עבודתו של בן עם אחר, אותה הפיקחות, ההשתמטות מעבודה גופנית והרדיפה אחרי אותם החיים שבגללם מגנות אותנו אומות העולם, וגם אותו הז’רגון השגור בפיות כל היהודים שבגולה. במילה אחת: יהודה גלותי עם כל התכונות של יהודי גלותי, והנתון גם באותם התנאים של יהודי הגלות, כלומר – מיעוט בלתי עובד בין רוב של עם אחר, העובד והיוצר הראשי של החיים. ואף על פי כן נבדל היהודי הזה בעיני אחד-העם לטובה משאר היהודים שבכל תפוצות הגולה, נבדל עד כדי להיות המשפיע הרוחני עליהם, משום שקדושת הארץ חופפת עליו.

ואמנם כן, קדושת הארץ עושה נפלאות: סוחרי המושבות, שבמוסריותם אינם עולים בשום אופן על הסוחרים היהודיים באיזו עיר בגולה, מעוררים בכל זאת חרדת קודש בלב כל יהודי לזכרם, כשם שגם ישיבה ירושלמית, הנופלת הרבה בערכה מישיבה אחרת באיזו עיר ליטאית, מושכת אליה את תשומת לב היהודי יותר מאשר הישיבה הליטאית. אבל כל ההשפעה הזאת הלא מיוסדת על שקר, ונפשם של בעלי המרכז הלאומי בוודאי צריכה היתה לקוץ בשקר זה. שהרי כל אותה השאיפה לעמוד במחיצתו של האיכר הארצישראלי והיחס של כבוד אליו, הממלאים את ליבם של יהודי הגלות, אינם אלא משום שהאכר הארצישראלי מתואר במוחם באופן אחר ממה שהוא באמת. הם רואים בו מהרהורי לבם: יהודי שהשתחרר מכל חלאת הגלות, מכל אי-המוסריות, שחיי הגלות גוררים אחריהם בהכרח, וחי באמת חיים של “עבודת הגוף וטהרת הנפש " – אותם החיים, שכל יהודי בגלות, אם רק לא נשקע כליל במ”ט שערי הטומאה, מתגעגע עליהם ונושא את נפשו אליהם. אבל אם האיכר הזה יתגלה לפניו בצביונו האמיתי, כמו שהוא מוכרח ועתיד להיות ע-פי אחד-העם, הרי יפסק אז כל כוח המושך שלו, כל השפעתו, כמו שהולך ונפסק גם כוח המושך של ישיבת ירושלים מהזמן שהתחיל להתגלות טיבה האמיתי.

אחד-העם מבטיחנו, אמנם, כי אפילו בעלי שיטת “המקלט הבטוח”, שעל-פי השקפתם היו צריכים להתיאש מעבודתנו, מתפעלים בכל זאת מכל מה שעיניהם רואות בארץ-ישראל, משום שבלא יודעים פועלת עליהם הרגשה פנימית כי כאן מונח הפתרון לשאלת קיומנו. ואני את בעלי שיטת ה“מקלט הבטוח” לא ראיתי, אבל ראיתי עשרות יהודים, שמתוך הכרה ברורה מתפלץ ליבם בקירבם, בראותם את ה“אידיליה” של “איכרים עליונים” אשר ערבים עובדים ויוצרים ישוב בשבילם. ואלמלא נחה דעתם קצת בצל של עבודה לאומית, שהם מוצאים עוד באיזו חווה, היו בוודאי שבים לביתם במפח נפש.

ואך לחינם כונן אחד-העם את חיציו כלפי בעלי “המקלט הבטוח”; אדרבה, הללו, כמדומה לי, עלולים להסכים ל“סך הכל” שלו יותר מאלה הנושאים את נפשם רק למרכז לאומי. כי הראשונים, אם ישנם עוד כאלה בינינו, הרי הם על-כל-פנים מאמינים במקרים מדיניים היכולים לחולל מהפכה בבת אחת. אצלם העיקר הוא, איפוא, המשא ומתן המדיני, ועבודתנו בארץ-ישראל אינה לעת עתה אלא טפל. אבל בעלי שיטת המרכז הלאומי, שבמעשי נסים מדיניים אינם מאמינים ושהעבודה בארץ-ישראל היא אצלם ראשית כל ותכלית הכל, אלה הלא מוכרחים לשאול את עצמם: במה זכה ישוב זה שכל העם העברי ישתתף בבנינו ויראה בו פתרון לשאלת קיומו? אם נכון הדבר שהישוב הזה “ישאר תמיד ישוב עליון של מיעוט קולטורי”, מה, איפוא, תקותנו כי ניחל? הרי המלה “קולטורי” אינה באה כאן אלא ל“תפארת-המליצה”, כי גם הערבים לא ישארו תמיד במצבם הלא-קולטורי של עכשיו, ויש להניח, כי במשך חמישים שנה יתפתחו וידביקו אותנו בתרבותיותם. ואחרי שנשמיט את המלה “קולטורה”, נשמטת מאליה גם המלה “עליון”, ואז נשארת לנו נוסחה כזאת: “ישוב של מיעוט בתוך ישוב של רוב”. במה, איפוא, גדול כוחו של המיעוט הזה מהמיעוט שבכל ארצות הגולה? ומי יערוב לנו שגורלנו פה לא יהיה דומה לגורלנו בכל העולם, הן במובן החומרי והן במובן המוסרי? והרי גם עכשיו אנו מוצאים שהיהודים מחקים בהרבה דברים, ולפעמים גם בדברים עיקריים, את המרובים, הערבים, יותר ממה שהערבים מחקים אותנו, למרות מה שאנחנו הננו התרבותיים, – ומה יהיה אז, כשגם הערבים יהיו תרבותיים כמונו?

שמא תאמרי: כוחנו יגדל בזה שאנחנו נהיה סולת הארץ, העובדים הבלתי אמצעיים ויוצרי הפרודוקטים של החיים – דבר שבארצות הגולה הרחיקו אותנו ממנו בחוזק יד? – לא, גם בזה לא נגדיל לעשות, כי הרי “כוחנו אינו אלא במוחנו ובהוננו”, ושני אלה, המוח וההון, כשהם מתאחדים יחד, מצליחים אמנם לנצל את כשרונם ואת עמל כפיהם של אחרים, אבל יוצרים בלתי אמצעיים אינם, וממילא מובן שאינם גם פורים במובן הלאומי.

נשארה על-כן רק קדושת הארץ המפשטת, שהיא היא אשר תגן עלינו מכליה, מלהבלע ברוב הסובב אותנו, ולא עוד אלא שהיא תצליח גם לעשותנו לכוח משפיע על כל יהודי הגולה אשר יוכלו בזכותנו להמשיך את קיומם הלאומי.

ואולם, אל אלוהים, הכי עמד לנו ביום עברה כל אותו הבנין הענקי של קדושה שאלפי גאונים, מרבן יוחנן בן זכאי ועד אחרון הרבנים, השקיעו בו את מוחם וכוחם ומסרו את נפשם עליו? הכי לא פוררה אותו הגלות לפירורים דקים, שאינן להם כל תפיסה בחיים? ומי אשם בזה? האם לא אותם התנאים של מיעוט בלתי יוצר ועבד לכל בתוך רוב יוצר ואדון הכל שבהם משקיע אותנו ה“סך-הכל” גם בארץ תקותנו?

ואמנם, אחד-העם שם את כל תקותו בחינוך, בבתי הספר הלאומיים שלנו, שהם יחוללו את הפלא ההיסטורי אשר אליו הוא נושא את נפשו. אך מה בצע בחינוך הזה לגבי מרכז לאומי, אם המרכז עצמו איננו, אם החינוך חסר את התנאים העיקריים, המאפשרים אותו ומבשילים את פירותיו? בישוב, שאנשיו שואפים לחיים מוסריים של “עבודת הגוף וטהרת הנפש” ורוצים לחנך גם את בניהם בדרך זו, וודאי שיש ערך גדול מאוד לבתי הספר הלאומיים שלנו. אבל בישוב של “פקחים”, שעיניהם אל השוק, מה ימצאו הם בחינוך הלאומי ומה כוחו של חינוך זה לעמוד בפני השפעת הסביבה? וככה אנו רואים, באמת, כי מצד אחד נמצאים במרכז הלאומי איכרים עליונים, השולחים את בניהם לבתי ספר זרים ואינם נרתעים אפילו מפני בתי הספר של המיסיון, ומצד השני, הערך העיקרי בחינוך הלאומי, שהילדים רוכשים בבתי הספר שלנו – השפה – הולך ומתבטל כולו בבית האב ובשוק החיים של האב.

וקשה מאד להאמין גם בזה, שתשועת החינוך תבוא מהקיטנים שבתל-אביב ושבשאר ה“תלים” אשר יבנו ויבנו; קשה מאד לשער שאלה ייצרו את “בית היוצר לנשמת האומה”. כי אם גם נניח, לא כדעת חכמינו, ש“מבני עניים תצא תורה”, כי אם כדעת אחד-העם, שיוצרי התרבות הלאומית הם ה“כהנים”, ואם עוד נניח גם זה, שקיבוץ אנשים מארצות שונות, בעלי שפות ומסורות תרבותיות שונות, אשר שום יסוד מדיני, או כלכלי, אינו מאחד אותם, יכולים בכל זאת להיות ליוצרים ולשומרים של תרבות לאומית, – גם אז הרי אין כל יסוד להאמין שלא יהיו “פיקחים” כחבריהם במושבות ולא ישלחו את בניהם לחנכם בבתי הספר שבפריס, אשר אינם נופלים בערכם מבתי-הספר שלנו.

אנו, איפוא, צפויים לכליה במובן הלאומי גם בארץ-ישראל – על-פי האופקים שפותח לפנינו אחד-העם – כמו שאנו צפויים אליה בכל ארצות הגולה.

יותר מדי אני מעריץ את אחד-העם משאוכל להביע את המרירות, שדבריו האחרונים יצקו לתוך נשמתנו. ארשה לעצמי להגיד רק זאת:

פיקחותם היתירה של האיכרים העליונים שלנו שללה מהם את היכולת להיות חלוצי המרכז הלאומי: ההיסטוריה זכּתה אותם בתפקיד נעלה, הם כגיבורים החלו למלאותו, ובאה הפיקחות והטתה אותם מדרכם, ומה שיצרו בעמל רב וביסורים נוראים, הם הולכים והורסים עכשיו בלי כל עמל ומתוך הנאה מדומה.

ופקחיותו היתירה של אחד-העם שללה ממנו את היכולת להיות שואף לדבר נשגב ולהרגיש את הכוחות הפועלים ביצירת דבר נשגב: הוא יצר רעיון נעלה: בגבוה נלחם עליו ורכש לו מעריצים, ובאה הפיקחות וקצצה את כנפיו, והקטינה את שאיפתו עד למטה מאפס, ועדיין הוא מרמה את עצמו כי מטרתו הולכת ומושגת.

ואולם, לא אלה הם דרכינו.

אנו שואפים ליצור בארץ-ישראל ישוב עברי בריא בגופו וברוחו שיוכל לשמש מרכז ליצירה לאומית ואנושית, בשביל כל העם העברי המפוזר בגולה.

כדי שישוב זה יהיה מה שהוא צריך להיות, דרושים לו תנאים אלו:

כמות של רוב ביחס לסביבה הזרה; יסוד של עבודה כלכלית בריאה וחינוך מוסרי ואנושי על יסודות לאומיים.

א) כמות של רוב:

כלל ידוע הוא לנו היהודים, יותר מאשר לאחרים, כי המיעוט מוכרח להיות מנוצח על-ידי הרוב במובן הכלכלי ולחקות את מעשי הרוב במובן המוסרי, אפילו בשעה שהרוב הזה עומד על מדרגה תרבותית נמוכה מזו שעליה עומד המיעוט.

ומי ששואף למרכז לאומי בארץ-ישראל, אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו בלי התנאי הראשי הזה.

ב) יסוד של עבודה כלכלית בריאה:

עמנו הולך ומתנוון בגופו ובמוסריותו משום שתנאי הגלות צמצמו את “כוחו רק במוחו ובהונו”, הרחיקוהו מהטבע, מעבודה גופנית וחיים פשוטים, ועשוהו – אם להשתמש במבטאו המוצלח של א. ד. גורדון – ל“פרזיט בעל כרחו”.

ומי שמאמין בתחיה הרוחנית הלאומית של עמנו – אינו יכול לתאר לו את התחיה הזאת בלי שינוי רדיקלי ביסודות הכלכלה של הישוב.

אפשר עוד שימצאו מפקפקים בצורך “ליסוד המון כפרי בחיי מדינה”, אפשר שיחשבו כמאן דאמר, כי אחת הסיבות לחורבן מדינתו בעבר היתה דווקא זו, שמדינתנו נשענה רק על עובדי האדמה; אבל אי-אפשר בשום אופן שימצאו מפקפקים בזה, כי היסוד בחיי מרכז לאומי הוא ההמון הכפרי, כלומר – המון אנשים, שכוחם בעבודתם הגופנית ובטהרת נשמתם.

ג) חינוך מוסרי אנושי על יסודות לאומיים:

חיי גלות של אלפיים שנה הביאונו לידי כך שהאידיאלים האנושיים הנצחיים של נביאי ישראל נעשו אמנם לקנין כל העמים, אך לא לקנין עמנו, הם זייפו את מטבעותינו, נתנו צורה גסה לאידיאלים שלנו, ואנחנו בעצמנו החילונו להתנכר לאידיאלים האלו וגם להתנגד להם. נושאי מוסר היהדות, בבואם לדבר על “מרכז ליהדות” אין לנגד עיני רוחם סמל אחר של שלימות מאשר – הישיבה שביבנה במובן הרוחני והלנד-לוֹרדים שבאנגליה במובן הכלכלי.

ומי שנושא את נפשו לתחיה לאומית במלוא משמעותן של המילים האלו אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו, אם לא יבוא שינוּי ערכין גמור במושגים המוסריים שלנו.

אפשר עוד להתווכח אם צריך להכניס לתוך בית-הספר שלנו בארץ-ישראל את לימוד התלמוד, או את ביקורת המקרא, אבל אי-אפשר להתווכח על זה שבית-הספר שלנו מחויב להמית בלב חניכיו את השאיפה להיות נוגשים באחרים וחיים על ניצול עבודת אחרים, ולחנכם להיות עובדים ישרים ונושאי דגל הנביאים של הצדק המוחלט ושל השויון הגמור.

זוהי שאיפתנו – ועליה אנו נלחמים ונילחם.

היש במעשי ההווה איזו סימנים להתגשמות שאיפתנו זו?

מי שמבקש את הסימנים האלה באיכרים העליונים שבמושבות ובבחירי האומה שבתל-אביב, יוכל לראות רק את הרקלמה, את הזיוף שבתחיה, אבל לא הסימנים של תחיה אמתית.

ואולם, מי שיכול להתהלך בין בחורי ישראל הפזורים בארץ-ישראל, להסתכל לתוך נשמתם של אלו, ולהרגיש על מה “פצעי לבם ידוו יזובו” ולמה הם שואפים – הלזה יכול לתפוס את הגרעינים הבריאים ליצירה לאומית-אנושית, ההולכים ונקלטים מעט מעט בתוך הישוב שלנו, ולהבין את הכוח הטמון בגרעינים האלה לעתיד, ולכשיתפתחו ויגיעו לגמר בשולם.

עוד מעטים הגרעינים, האויר המקיף אותם משחת הנהו. והקרקע איננו מוכשר עדיין דיו לקלטם ולהפרותם, אבל אין דבר – כשם שאבותינו, אשר הקריבו את נפשם בעד הדת, קדשו את שם אלהי ישראל ברבים, ככה גם הצעירים האלה, המקריבים עכשיו את נפשם בעד המולדת – יקדשו את שם ארץ-ישראל ברבים.

לא קרוב הוא הזמן שארץ-ישראל תוכל לשמש כוח מושך לסוחרים פקחים. אבל קרוב, קרוב מאד הוא היום שהארץ תהיה למרכז בשביל טובי הצעירים מבני עמנו, שנשמתם מבקשת את תקונה בעבודה של מסירות נפש בעד אידיאל לאומי-אנושי. וצעירים אלה, כשיתקבצו מכל ארבע כנפות הארץ, יתלכדו ויהיו לכוח אחד. הם יטהרו את האויר, ימצאו סוף סוף את דרכם – הדרך של עבודה בדם לבם ובזעת אפם – ונצחונם – נצחוננו הלאומי – בטוח.

המרכז הלאומי יבנה לא על-ידי פקחים, כי אם על-ידי מורדים במציאות.

תרע"ב

---

מאוגנדה ועד מסופוטמיה

מאת

יוסף אהרונוביץ

מאוגנדה ועד מסופוטמיה / יוסף אהרונוביץ

מבהילה, מרעישה ומפתיעה היתה התגלית האוגנדית בקונגרס השישי. שש שנים הלכו אנשים בדרך סלולה, ברורה ומובילה לארץ ישראל, ופתאום, כמו אחוזים בחבלי קסם, מצאו את עצמם במזרח אפריקה – באיזו אוגנדה. דומה היה, כי לילית, זו מושלת החושך, פרשה את ממשלתה האכזרית גם על ליל הגלות האפל שלנו להתעותנו אל כל אשר יהיה רוחה ללכת. נדהמים ואובדי עצות נצבו כל התועים הפתאומיים ולא מצאו להם מוצא אחר מאשר לבכות. ולוא היו באים באותו הקונגרס ואומרים לו, להרצל, שיבוא יום ואותם “הבוכים” עצמם יראו את ארצם לא בציון, כי אם במקום אחר – במסופוטמיה, – ודאי שלא היה מאמין.

אבל, לצערנו, עובדה היא שהתורה הטריטוריאליסטית היא עכשיו קניין הרוב, אם לא רוב ההמון, על-כל-פנים רוב ראשי המדברים שלנו. ואין בין חכמי המזרח לחכמי המערב אלא זה, שהראשונים רואים גם במסופוטמיה ארץ אבות, (כי “בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור”…) והאחרונים, שאין להם עסק עם ארץ אבות, רואים בה, פשוט, התגשמות אידיאלם האנטי-ארצישראלי. כל העתונים הרשמיים שלנו מלאים עכשיו מאמרים על-דבר ישוב יהודי בתורכיה בכלל ובמסופוטמיה, בפרט, וארץ-ישראל מאן דכר שמה. וחבל רק ששכחו עוד ארץ אבות אחת – מצרים, שגם ביחס לזכרונות היסטוריים, הדרושים, כנראה, לשם דיקורציה, גם ביחס לסגולות קולוניזציוניות היא בוודאי עולה אפילו על ארץ “האב”…

אולם מענין, בכל זאת, באיזו דרך פלא החלו כולם לנבא ביום בהיר אחד בסגנון אחד? מהי הסיבה שקרבה כל כך מהר את הלבבות, עד כי אלו שרק אתמול היו עוינים ורודפים זה את זה, נהפכו לאוהבים אשר מטרה אחת ודרך אחת להם – דרך ההרפתקנות? בירור השאלה הזאת דרוש לנו עכשיו לא רק לשם הלכה בלבד, אלא, בעיקר, למעשה: אנחנו צריכים להשתדל שנפטר בפעם אחת מהגואלים וארצותיהם כאחד, כי סוף סוף הנדודים המפשטים מארץ לארץ לשם גאולה נמאסו עלינו עוד יותר מהנדודים הממשיים לשם גלות. ולברר את השאלה הזאת לא קשה, כמדומה, כלל – אם רק נעמוד היטב על האופי שקיבלה התנועה הציונית בשנים האחרונות של התפתחותה.

כל תנועה הבאה לשנות איזו ערכים בחיים, נשענת קודם כל על כוחה הפנימי, על אותם החברים שנתנו לה את ידם ומוצאים צורך בשינויים שהיא באה להביא. המושג “קרבן” איננו כלל במציאות בשום תנועה, כי מאחר שהאדם מכיר שבתנאים כאלה אי-אפשר לו לחיות ושהשנויים הכרחיים הם, הריהו מוצא במעשיו, המקרבים את השינויים האלה, סיפוק נפשי בשבילו עצמו, ובמקום שיש סיפוק, שם אין מקום לקרבן.

וכזו היתה גם התנועה הציונית בראשית הופעתה, אולי שלא בכוונת בעליה. “בית יעקב לכו ונלכה”, זאת היתה הסיסמה שלה: כל מי שמבין את הטרגדיה שבחיי הגלות וכואב עליה, יקום וילך לציון. לא עזרה של ממשלות, לא עזרה של ברונים ומיליונרים הונחו ביסוד השיטה הזאת, כי אם, קודם כל ולפני כל, “לכו ונלכה!” וסוף כל אלו לבוא אחרינו. הם לא הלכו קודם לא לקושטא, לא לפריז, ומכל שכן – לא לחצרות מלכים, אלא ישר, באניה, ליפו ומשם למקוה-ישראל – לעבוד. הם לא ערכו קונגרסים, לא הספיקו לרכוש להם ברגע אחד מאות אלפים שוקלים, אלפי דוקטורים, מאות פיננסיסטים, עשרות דיפלומטים, כי אם קומץ קטן של בטלנים, חובשי ספסל בית המדרש החדש והישן. והקומץ הקטן הזה הצליח בכל זאת למשוך אחריו את הברון, שהשקיע הרבה מיליונים בישוב, את יק"א ואת שאר החברות למיניהן, אשר אם הן עובדות איזו עבודה בארץ-ישראל, הרי זה רק הודות לקומץ הזה שהניח את היסוד לעבודתן.

אך באו ימים – והתנועה הציונית שינתה את טעמה, ובמקום תנועה של אנשים הרוצים לעזור לעצמם בכוחות עצמיים – נהפכה לתנועה, הרוצה לעזור לאחרים על-ידי אחרים – לעזור לעניי המזרח על-ידי השתדלותה אצל עשירי המערב, שאלו האחרונים יפתחו את כיסיהם ויושיטו את עזרתם להם. ומכאן הדרך כבר סלולה לא רק לאוגנדה ולמסופוטמיה אלא גם להרי חושך. כי במקום שלא אנחנו העושים, כי אם אחרים, הרי בהכרח נזקקים אנו למוצא פיהם של האחרים האלו, ואם יק"א, למשל, או הפילנטרופים שלנו אינם רוצים בארץ-ישראל, ולארץ אחרת יסכימו, מובן שגם אנחנו צריכים להשמע לרצונם.

רק אפיסת הכוחות של התנועה, רק שויון הנפש הגמור לעבודה ממשית בכוחות עצמיים, רק הם יכולים לשמש באור לכל אותו הפלפול המגוחך שקם בספרות הציונית על-דבר מסופוטמיה. כי אם נעזוב את היסוד ההיסטורי של הציונות, שנעשה עכשיו לשם שנתרוקן מתכנו אולי לרוב הציונים, ונשים את לבנו רק ליסודות הריאליים, הרי לא נמצא במסופוטמיה אף צד ממשי אחד שיהיה ראוי למשוך את התענינותנו בו. כי אם מהצד המדיני, הן לא תפתח לפנינו הממשלה התורכית את שערי מסופוטמיה יותר ממה שהיא פותחת את שערי ארץ-ישראל, או להיפך: לא תסגור לפנינו את שערי ארץ-ישראל יותר מאשר את שערי מסופוטמיה. ואם מהצד המעשי, הלא רק קלות דעת היא לחשוב שיותר קל לנו להתחיל עכשיו מחדש לעבוד באיזה מדבר שמם מאשר להמשיך את עבודתנו ברץ-ישראל, שכבר השקענו בה כל כך הרבה עמל, ושהרכוש, החומר האנושי והנסיון שרכשנו לנו פה, לא בנקל נרכוש במסופוטמיה.

הגיעה השעה – צועקים הפיננסיסטים שלנו – להפיץ את מניות האפ"ק. הגיעה השעה – צועקים המעשיים – לאסוף כסף בשביל יער הרצל ולמכור מניות בשביל “החברה להכשרת הישוב”. הגיעה השעה – אומר לוחמנו המצויין אחד העם – לעבוד עבודה קולטורית. ולנו יושבי ארץ-ישראל נדמה שהגיעה השעה לדבר אחר לגמרי – הגיעה השעה להגיד מפורש וגלוי: טעינו וטעינו. הציונים אינם ציונים אלא בפה, התנועה איננה מתנועעת וההסתדרות קיימת רק בעיון ולא במעשה. כי אין בין הציונות של הבנים ובין זו של האבות, בין האמונה בלי מעשים ובין הדבורים בלי מעשים, אלא הריקנות בלבד. גם לאבותינו היתה ציונות עיונית, אולם היא, על כל-פנים, יצרה אגדות מקסימות על-דבר הגאולה העתידה, היא בראה לה משיח, שרק הודות לו יכלה האומה לשאת את עולה הקשה ולסבול את כל הרדיפות שבעולם; ומה יצרה הציונות העיונית של הבנים? מעשים פעוטים שערכם פחות משווה פרוטה והכרזות צעקניות לפני המעשה, בשעת מעשה ולאחר המעשה, כאלו עמדה מאחורי המעשים האלו הגאולה המקווה.

לנו, יושבי ארץ-ישראל, קשה מאד לשכוח שבמשך השנה – מיום שנתגלו האופקים החדשים, אשר האגיטטורים כל כך מרבים לדבר עליהם – לא נתוספו בארץ-ישראל אף מאה צעירים, אף עשרה קפיטליסטים, אף מעשה אחד גדול; וכי זו היא תנועה? וכי בעבודה כזו אפשר לנטוע אמונה בלב העם?

הננו קוראים לעתים קרובות בעתונות הציונית שבעיר זו, או אחרת, דרש פלוני מטעם הועד המרכזי על-דבר עבודה מעשית בארץ-ישראל, “האסיפה השאירה רושם יפה”. ובעיר אלמונית שבו האדונים א. ב. וג. מארץ-ישראל ונתנו דין וחשבון מנסיעתם. “האסיפה היתה רבת עם, ההתרגשות היתה גדולה ובשיר “התקוה” עזבו אחרי חצות הלילה את האולם”. והיכן היא, איפוא – שואלים אנו – ההשפעה של כל האגיטציות, והעיקר היכן הן התוצאות הממשיות? ובאמת, לוא בא אותו האגיטטור לאותה אסיפה עצמה והיה אומר דברים מעטים, אבל ברורים: “רבותי, שלום לכם, אני עוזב אתכם ועולה לארץ-ישראל, ואתם, אם ציונים הנכם, תדעו שרק שם מקומכם”. לוא באו בדברים כאלה, כי אז היינו מאמינים שההתרגשות היתה גדולה ושההשפעה היא בת קיימא. אבל אם כל האגיטטורים למיניהם, מהגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים, מיעצים תמיד רק לאחרים שילכו, ובעצמם אינם זזים ממקומם, הרי בהכרח צריך השומע להתיחס אליהם בספקנות.

כי רק מי שמקיים במעשה מה שהוא מדבר בפה, מי שהולך ומשקיע את כוחותיו בארץ, יש לו הרשות לדרוש גם מאחרים. וכל זמן "שהמעשים " לא ייהפכו לעושים, כל זמן שהצעירים הציונים לא ידעו שמקומם בארץ-ישראל, כל זמן שהגדולים שלנו יעמדו ויכריזו על פרוטות לשם עבודה בארץ-ישראל ובעצמם לא יעלו אל הארץ לעבדה ולשמרה – אך לשוא יהיו כל הכרכורים, לשוא כל הפרזות והאגיטציות – העם לא יאמין ומאומה לא ייעשה.

ואם תאמרו למשוך את לב הקפיטליסטים על-ידי זה, שתותרו על ארץ-ישראל ותלכו אחריהם לבנות ישוב בתורכיה, או למסופוטמיה, – דעו לכם, שהעם גם שמה לא ילך אחריכם כשם שלא הלך לארץ-ישראל: העם מחכה שאתם תלכו לפניו.

ואשר לאותם המעטים, שחלק מהם כבר עלה לארץ וחלק מהם עומד מוכן לעלות – הרי ניתקו את כל הכבלים של ההרגל, של החינוך, של הורים ורעים אך ורק בשביל ארץ-ישראל, ולא בשביל איזו תעודה לישב מדבריות וליצור גלויות חדשות.

תרס"ט

---

עבודה ממשית

מאת

יוסף אהרונוביץ

המאורע החשוב ביותר בחיי הישוב בחודש האחרון הוא, בלי ספק, בואם של אוסישקין וויצמן. מיום שויצמן עזב את ארץ-ישראל עברה שנה שלמה. במשך כל הזמן הזה צפינו לפירוש להצהרת בלפור שיבוא בצורה של איזו פעולה ממשית. חכינו להתחלה של עבודה, ולוא גם בזעיר אנפין, ובלבד שתוציא אותנו מתוך המצב של תוחלת ממושכה. וכשעבר חודש אחרי חודש והעבודה לא באה, התחילו רבים מאתנו לפקפק בממשותם של ההבטחה ושל כל אותו המשא-ומתן הפוליטי המתנהל על-ידי באי-כוח הציונות. להתרופפות האמונה גרם גם זה שבמקרים רבים התראו הפקידים המקומיים כבאי-כוח מתנגדינו, ובשום מקרה לא ראינו אותם כבאי-כוחם של אלה שנתנו לנו את ההצהרה.

והנה בא ויצמן ובהשפעתו האישית הגדולה הצליח לפזר את העננים ולהשיב אותנו לאמונתנו הקודמת בו ובעבודתו. בדברים נמצאים הבטיחנו, כי כל מה שדרשנו מאת אספת השלום ימלא בשלמותו. ההצהרה של בלפור מקבלת את באורה המלא על-ידי אמנת השלום, אשר תתפרסם בקרוב ושבה כתוב כי אגודת העמים מכירה בזכותה ההיסטורית של אומה העברית על ארץ-ישראל ומוסרת את המנדט לאנגליה, בתנאי שזו תוציא לפועל את הקמת “הבית הלאומי” של עם ישראל בארץ-ישראל. כמו כן יתפרסמו בקרוב כל שאר הסעיפים השייכים לענין זה, מהם – באמנם השלום ומהם – בחוזה המיוחד שבינינו ובין אנגליה, סעיפים אשר בצרופם הם נותנים לנו את האפשרות האוביקטיבית הגמורה לעבודה רחבה בארץ, באופן שנוכל במשך דור אחד להגשים את שאיפתנו: להיות עם יושב בארצו, אם רק תהיה לנו היכולת הסוביקטיבית לכך. כי עצם החוזה הרי אינו אלא הקליפה, שאותה נצטרך אחר כך למלאות תוכן מתאים, ובנו, ברצוננו וביכולתנו, תלוי הדבר למלאותה תוכן חשוב, או להשאיר אותה ריקה ומחוסרת ערך ראלי. ומכאן, כמובן, שעלינו להגביר בנו את הרצון ולאמץ את כל כוחותינו, בכדי להשתמש בתנאים הפוליטיים הניתנים לנו לתחיתנו בארץ.

איזו כוחות נגלו בעם בשביל העבודה הזאת? מה עשתה ההנהגה הציונית למען עורר את הכוחות בעם? הטוב ורצוי לעבודתנו שנשב לעת עתה באפס מעשה ונחכה לתנאים פוליטיים ולהתעוררות הכוחות, או אולי יותר טוב בשבילנו לאמץ את הכוחות ולהתחיל באיזו עבודה תיכף למען הגביר בעם את האמונה ואת הרצון, לא רק על-ידי הבטחות אלא גם על-ידי מעשים? על כל השאלות האלה והדומות להן, שנשאלו על ידינו לא פעם במשך השנה האחרונה, לא מצאנו מענה ישר בפי הד"ר ויצמן. ואולם, באופן בלי ישר, פתח לנו בדבריו אשנב קטן להסתכל בעדו לתוך מצב נפשו הוא, שממנו תוצאות גם למצב עבודתנו. מתוך דבריו נוכחנו, כי הוא ריכז את כל המרץ שלו בנקודה אחת, שהיא היא בשבילו העיקר וכל שאר הדברים נראים לו כטפלים לגבי העיקר הזה. ממה נפשך: אם נשיג את העיקר, הרי יוסרו מאליהם כל אותם המכשולים הקטנים העומדים כיום לשטן על דרכנו, ואם, חס ושלום, לא נשיגו – מה ערך יש לכל הקטנות האלה שאינן מעלות ואינן מורידות? ואין כל ספק, אמנם, שבהתרכזות זו מונח סוד הצלחתו של ויצמן. ואולם בה מונח גם סוד אי-הצלחתנו אנו בעבודה הפנימית במשך השנה הזאת.

אדם אחד, ולוא גם בעל כוח ממדרגה ראשונה, בעל כרחו יראה את קיום עולמו בהשגת הנקודה המרכזית, שאותה עשה לתעודת חייו, ואת חורבן עולמו – באבוד לו הנקודה הזאת. לא כן העם. הלזה תולה אמנם אף הוא את עיניו בנקודה המרכזית, אלא שיחד עם זה הוא מעריך כל צעד וצעד המקרב אותו, באיזו מידה שהיא, אל הנקודה הזאת. ולא זו בלבד, אלא שגם אם הנקודה תתרחק ממנו והוא יהיה נדון לרדוף אחריה כרודף אחרי צל, אף אז לא יחדל מלשאוף אליה ומלעבוד את עבודתו הנראית לו כמובילה אל המטרה. הלא זה הוא ההבדל היסודי שבינינו ובין זנגויל, למשל, כי בה בשעה שהוא מסוגל לחרוץ משפטו “הכל, או לא כלום” – הנה, אנחנו את ה“כל” גורסין, אבל ה“לא כלום” חסר לגמרי בלקסיקון שלנו; דילמה כזו אינה יכולה כלל לבוא בחשבון אצלנו, כי לפנינו אין דרך אחרת.

ומשום כך עמדנו כל הזמן על הדעה, כי אם אמנם יש לעבודה הפוליטית חשיבות ממדרגה ראשונה, הנה החשיבות של העבודה הממשית בארץ אף היא אינה פחותה במעלה. וכשם שנמצא לעבודה הפוליטית האדם הראוי לתפקידו והתמכר לו, ככה צריכים להמצא אצלנו האנשים הראויים לתפקיד העבודה בארץ ולהתמסר לו. שדה הפעולה שלנו הוא גם פריז ולונדון, אבל לא רק פריז ולונדון, ועצם העבודה שלנו היא גם עבודה פוליטית, אבל לא רק עבודה פוליטית. וכנראה שהפעם באה גם ההנהגה הציונית לכלל דעה זו, והבטוי הנאמן לכך הוא בוודאי בואו של אוסישקין לארץ. ויצמן צריך להשאר אף להבא נאמן לתפקידו, ואנחנו מחויבים להביע לו את האמון הגמור, אלא שפה במקום יש צורך להתחיל עתה לעבוד בחריצות לשם הגברת כוחנו הממשי בארץ.

והעם – אל יתיחסו אליו המנהיגים בחוסר אמון. לא תמיד אמנם הוא מקדים נעשה לנשמע, יש שהוא מקשה את ערפו ורוצה קודם לשמוע ולהבין, אבל ההרגשה האינסטינקטיבית שלו היא תמיד נאמנה. הוא אינו רוצה שירכבו על גבו, אבל מוכן תמיד להרכין את ראשו בעול באהבה, אם טובת עניניו דורשת זאת. הוא רוצה לראות במנהיגיו סמל האחדות בינם לבין עצמם וסמל האמון בו, ואז יתיחס גם הוא באמון אליהם. אדירי הממון ואדירי השם, שהציונות תרכוש ברגע ידוע של הצלחה, יתנו לה רק פרוטות והעם יתן את גופו ואת נשמתו.

עבודה בתוך העם היא, איפוא, התפקיד השלישי שנעזב על-ידי ההנהגה הציונית לגמרי ושעליה עתה למלא אותו.

תר"פ

---

אספת הנבחרים

מאת

יוסף אהרונוביץ

בימים כ“ו-כ”ט לחודש תשרי תרפ“א נתכנסה בירושלים אספת הנבחרים הראשונה ליהודי ארץ-ישראל. מאתים וחמשים ציר, נבחרים מכל השדרות, הכתות והמפלגות, נועדו למקום אחד, נשאו ונתנו שלשה ימים רצופים בענינים שונים הנוגעים לארגון הישוב ולהנחת אבן הפנה לבית הלאומי, וברגע מרומם אחד באו, על יסוד של ותורים ופשרות זמניים מכמה וכמה צדדים – לידי הסכמה כללית וקמו על רגליהם והכריזו: “היום הזה נהיית לעם”. וכך נוצרה ההתחלה, הגרעין, הזקוק אמנם לטפוח מרובה ולשמירה מעולה, אבל העלול כבר גם עתה, בימי ההתהווּת, לשמש, מצד אחד, תריס בפני מתפרצים ו”מוליכים מעצמם" ומהצד השני – כוח, המרכז ומשתף את כל האנרגיה הצבורית הפזורה לגורם חשוב בעבודתנו לשם ביצוּר והתפתחות עמדותינו בארץ.

אספת הנבחרים הכריזה על קיומה, יצרה את הועד הלאומי ומסרה לו כוח והרשאה להיות בא-כוחה היחידי של היהדות הארצישראלית כלפי פנים וכלפי חוץ.

הצעד הראשון, והיותר קשה, נעשה, איפוא. וקשה היה הצעד הזה לחלק גדול מן הישוב לא מפני הטעמים הגלויים, שאותם הבליטו במלחמתם, כי אם מתוך טעמים אחרים, כמוסים – כמוסים, על-פי-רוב, גם מעיני בעליהם עצמם. כל השמות הפרלמנטריים המקובלים, כמו: “ימניים”, “שמאליים”, “חרדים” ו“חפשים”, שבהם השתמשו כדי להפחיד את הקהל ואת עצמם, לא היו, בעצם, אלא הונאה מדעת ושלא מדעת. ה“רכושנים” שלנו אינם פוחדים מפני ה“שמאל”, כי אין להם על מה להגן ואין להם מה להפסיד. והשמאל אינו נוהה ביותר אחרי “השלטון”, כי אין לו לעת עתה מה “לקחת”. אך איולת היא להאמין, שהפחד מפני הלאמת הקרקע תקף את ה“אכרים” שלו. כאילו החלטת הרוב שבאספת הנבחרים כוחה יפה, במקצוע זה, יותר מהחלטת פיטסבורג, או מזו של איזו אספה ציונית אחרת, וכאילו באמת יש כאן איזה מעמד מיוחד של לנדלורדים, שיש לו חשבון להגן על מעמדו, ושאם ימסור, חס-וחלילה, את אדמתו לרכוש הלאום, יפסיד בזה איזה דבר. ואם בכל זאת הלכו האיכרים כל הזמן ברעדה לקראת הארגון הזה, צעד לפנים ושלשה צעדים אחורנית, ומוכנים היו אפילו להתחבר עם החרדים ובלבד להרחיק את זמן בואו של הארגון, הרי זה מפני טעמים אחרים לגמרי.

גם אצל אדם פרטי, כשמגיעה שעתו, בערוב שמשו, לרדת מעל הבמה ולפנות את מקומו לאחר, אין הדבר עובר עליו בלי זעזועים קשים. אך קשה שבעתים הוא “חלוף המשמרות” של צבור שלם. כאן עוברים הזעזועים את הגבול של “רשות היחיד” ומתפרצים לתוך “רשות הרבים”, והמלחמה נטושה אז מבלי הבחן באמת בין ימין לשמאל. וכדבר הזה קרה הפעם בארץ-ישראל. צבור שלם של חלוצים ראשונים, שעשו את משלחתם באמונה וש“ראשונותם” ענדה עטרות לראשיהם, החלו פתאום להרגיש שאורם הולך ונפגם ושעוד מעט ועליהם יהיה לרדת מעל הבמה ולפנות את מקומם לאחרים – שונים מהם בדרכיהם וחזקים מהם באמתם. עוד אפשר להם, לאנשים, אם לא להשלים עם הרעיון – על כל פנים להסיח את הדעת ממנו, כל זמן שהם נמצאים במרחק ידוע מן הצד שכנגד, אבל קשה לעשות זאת בשעה שהם מוכרחים להפגש אתו לעתים קרובות ולראות את הדלדול האטי בכמות ובאיכות שלהם עצמם ואת הגדול האטי בכמות ובאיכות של האחרים.

וסבה זו עצמה, אך בצורה יותר ווּלגרית, החרידה גם את כל מיני ה“אזרחים” למיניהם. במשך עשרות שנים עמדו האנשים האלו יחידים בראש הישוב. היה הדבר למובן מאליו, כי פלוני העסקן והאלמוני המנהל הם הם החותכים את גורל הישוב ולידם נמסרו מאת ההשגחה מפתחות הגאולה. והם הרי כולם זקנים ורגילים, שפרקם נאה והם עוסקים בצרכי צבור באמונה. לשם מה, איפוא, להפוך פתאום את הקערה על פיה ולמסור את המפתחות לידי נבחרים, המופיעים על הבמה הצבורית על-פי איזה מקרה עיוור, אותו המקרה שיכול לגרום לידי כך, כי דוקא פלוני המנהל ישב בביתו, ולעומת זה, מזכירו, או שומר הסף שלו, יהיה נבחר הקהל ועומד ומכהן על הדוכן. וחידוש זה הוא שהפחיד גם את החרדים והרתיע אותם לאחור, והוא הוא שהמציא להם כל מיני אמתלאות ולהתנגדותם.

ודרושה היתה גבורה מיוחדת והתאפקות יוצאת מן הכלל מצד השמאל בכדי לשמוע את כל החששות והחשדים ולהחריש. ואולם גבורה מיוחדת במינה הראה גם הצד השני בזה, שהבליג על עצמו, על הרגליו נטיותיו הנפשיות וקפץ לתוך “מדורת” החיים החדשים, המתהוים. ברגע אחד חדשו האנשים האלו את נעוריהם והצילו את שמם הטוב. הם כאילו קיבלו עליהם למפרע להטות אוזן ולשמוע את ה“זמירות החדשות” – ואם ישמעו בסבלנות וברצון להבין, אפשר שימצאו בהן הד שאיפותיהם ומאוייהם הם לפנים. הפופולרי ביותר והמנצח בהסתדרות החדשה יהיה זה, שאמת החיים אתו. הדרך לגלוי האמת היא האמת עצמה. לא פשרות וותורים, ששקר כרוך בעקבותיהם, כי אם בירור ההשקפות ויחס של סבלנות להשקפותיהם של אחרים. ההסתדרות החדשה לא תימין את השמאליים ולא תשמאיל את הימניים – תפקיד חסר-ערך וחסר-אמת זה לא נטיל עליה. תפקידה האמתי הוא להביא לידי גלוי ובירור את ההשקפות משני הקצוות ויצור שטח משותף לאותה העבודה, שהיא משותפת לשני הקצוות. השטח הזה יתרחב במדה שיגדל נצחונה של ההשקפה האחת על פני חברתה – נצחון על-ידי בירור והוכחה, ולא על-ידי הרמת ידיים וכוח של רוב – ויוקטן במדה שכל אחת מהן תשאר בלתי מנוצחת.

אספת הנבחרים עשתה את הצעד הראשון והכי קשה בהצלחה מרובה. עתה על הועד הלאומי לחזק את הצעד הזה בפעולותיו המעשיות. ואין לך פעולה בארץ, שהועד הלאומי יהיה רשאי להבטל ממנה. ואין לך אמצעי בדוק, להתחבב בו על הצבור ולקנות את אמונו, מאשר עבודה ממשית. מצבנו הכלכלי בארץ רעוע – רעוע לא רק מפני חוסר בסיס כלכלי, כי אם גם מפני חוסר ארגון שילמד לדעת את מקור הרע ויחפש את האמצעים להלחם בו. ועדה מיוחדת שתווצר בתוך הועד הלאומי לשם מטרה זו, תמצא בעבודתה עזר וסיוע מצד כל הצבור העברי, כי בשאלה זו מעונינים הכל, בלי יוצא מן הכלל. גם מצבנו המדיני, המזהיר להלכה, דורש הרבה והרבה תיקונים למעשה, דורש – עמידה תדירית על המשמר ומלחמה בשלום בלתי פוסקת על עמדתנו בארץ. בהרבה דברים היינו עד עתה מהמפגרים והותרנים, מפני שחסרים היינו אורגן רשמי שידבר בשמנו ושקולו יהיה נשמע כקול בא-כוח היהדות המאורגנת בארץ. וכן הדבר בשאלות החינוך, ההבראה ובשאלת השאלות: הרחבת הישוב וגידולו ע"י רכישת נכסים, יצירת מקצועות עבודה והכנסת יהודים מן החוץ – שאלה שבה מעונין כל העם העברי, ואשר יותר מכל צריכים ויכולים להתענין בה יהודי ארץ-ישראל.

תכנית עבודה גדולה לפני הועד הלאומי – גדולה הרבה יותר מכפי שאפשר לנו לשערה מראש, ובו, במרצו וברצון חבריו תלוי הדבר לפתחו, להרחיבו ולהצעידו צעד אחר צעד, להיות ברבות הימים למוסד המדיני, הכלכלי והתרבותי של כל העם העברי.

אך אַל נא ניגש אל הועד הלאומי לחפש בו “פינת שקט”, שבה גרים זאב וכבש יחד ואין איש מחריד את שלוות רעהו. החיים אינם אידיליה, וגם החיים בועד הלאומי לא יהיו אידיליה. כל מעשה יהיה נדון מתוך השקפות שונות ויצורף מתוך מלחמת דעות, ונהיה נא מוכנים מראש למלחמת דעות זו, בכדי שלא נצטרך אחר כך להתיאש ולהרתע לאחור. העיקר הוא שבעקבות המלחמה, מלחמת הדעות, יבוא המעשה, המפעל, אשר רק לשמו ובשבילו התכנסנו מכל ארבע הרוחות למקום אחד.

תרפ"א

---

לעצמנו

מאת

יוסף אהרונוביץ

בדברי הבאים הנני מתכון כלפי עצמנו, כלפי פנים ורק כלפי פנים. הגיעה השעה שאנחנו נכיר את המציאות המרה שלנו כמו שהיא ונחדל לישן את עצמנו באמצעים נרקוטיים – אמצעים העלולים להרוס גם גוף לאומי בריא, ומכל שכן גוף חולה כגופנו.

היה זמן שידענו כי מחלתנו יונקת מחוסר קרקע תחת רגלינו. בימים ההם ידענו כי פוליטיקה, כל פוליטיקה, מאיזה מין שהוא, אינה אלא בטוי של כוחות ראליים ידועים, ושבהעדרם של אלה, אך לשוא נרים קול “ונעמיד פנים”, כי כל זה ללא הועיל. משום כך היינו מחשיבים אז כל צעד, ולוּ גם הכי קל, שבא להוסיף על כוחנו הראלי, ובספקנות יתירה התיחסנו אל אלה, שהרבו לדבר גבוהות על האפשרויות הפוליטיות שלנו. אמנם, לעשות לא הרבינו גם אז, אך המרץ הלאומי המעט, לפחות זה שבארץ, מרוכז היה לצד עיקרי – כלפי פנים, ומעט הכוח, שהיה מצטבר בנו מפעם לפעם, היה מוצא על קרקע זה. ומתוך שלבנו נתון היה אך ורק לעבודה, לא הרבינו בהפגנות כלפי חוץ; באופן אינסטינקטיבי הרגשנו שכשם שכבוד הפוליטיקה – הרם קול, ככה כבוד העבודה – הנמך קול.

אך הנה קרה מקרה שבמומנט ידוע נהיתה גם הציונות לסחורה עוברת בשוק הפוליטי, ועובדה זו די היה בה בכדי לשכר אותנו – הצמאים לכוח פוליטי – עד כדי שכחה עצמית. במאמר פיו של דיפלומט פלוני נוסדה המדינה העברית, ובמאמר פינו החילונו אנחנו לשכלל את המדינה הזו לכל פרטיה ודקדוקיה. כולנו, בנערינו ובזקנינו, נהפכנו בן לילה לדיפלומטים ולידענים בפוליטיקה. המספרים המינימליים, שבהם התחלנו להשתמש – בדמיון, כמובן – לתקציבי המדינה שלנו, נרשמו בעשרות מיליונים, ומספר היהודים, שהכנסנו שנה שנה לארץ, נרשם במיליונים. הכוח הכספי והאינטלקטואלי של כל העם העברי עמד לשרותנו, ולא היה הדבר חסר אלא שנדרוש את התנאים הפוליטיים הכי נאותים להתפתחותו. ברגע אחד נתקימה בנו הנבואה “והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקותיך” וכו'. בכדי לעורר את העם, שירצה לעשות דבר מה לגאולתו, הגזמנו לו על מידת האפשרות הפוליטית שתנתן לנו מן החוץ; וכדי להגדיל את האפשרות הפוליטית שתנתן לנו מן החוץ, הגזמנו על מדת יכלתנו הפנימית לקבל. וככה הננו נישאים זה שלוש שנים וחצי באויר של הונאה עצמית והונאת אחרים. גם לאחר שהגענו לידי פשיטת רגל גלויה במאורעות ירושלים בשנה שעברה, לא עמדנו על טעותנו לראות, כי כל הפוליטיקה שלנו היא מחוסרת כוח ריאלי ושאין בה ממש, כי אם שמחנו לגשר החדש של ניר, שגשרנו לעצמנו, והמשכנו את דרכנו הלאה.

לנו יש טענות ותביעות כלפי כל העולם כולו, טענות של עם נרדף ועלוב. אנחנו ב“מקצוע” זה גם התמחינו; אך עדיין לא נסינו להרצות ברצינות את טענותינו כלפי עצמנו. ומי יודע, אפשר שלוּ היינו מתמידים בתביעות כלפי עצמנו, היינו מצליחים יותר מאשר בהיותנו תובעים רק מאחרים. כבר היה מי שאמר פעם: עם המצטער באמת על אבדן מולדתו, אוזר את כוחות והולך לכבוש אותה, ואינו יושב לארץ ומקונן על “כי גבר אויב”. וכי איזה כוח מן החוץ הפריע אותנו, מאחרי המאורעות של השנה שעברה ועד המאורעות של השנה הזאת, להכפיל את כמותנו בארץ ולהגדיל את נכסינו במדה רבה? האם לא רמינו את עצמנו באמרנו, כי דחיית האישור של המנדט היא בעוכרינו? וכי יכול מצבנו אחרי האישור להשתנות אף במה שהוא, אם כוחנו הראלי בארץ הוא אפסי?

אמנם, חלק גדול מן העם נהרס בימי המלחמה ובפרעות שלאחריה, אך הלא יש חלק אחר שהמלחמה לא נגעה בו כלל, או שגם העשירה אותו, ובמה התגלה רצונו של החלק הזה לבנות את מולדתו? אבל האמת היא, כי “העם לא נע ולא זע”, ואנחנו גם לא השתדלנו לזעזע אותו. אנו תולים את עינינו בלונדון ובג’ניבה ומרמים שוב את עצמנו ואת כל העם העברי כי בזה יונח לנו.

ולא רק העם היושב בחוץ, גם אנחנו היושבים בפנים הארץ, המתימרים להיות חלוצי העם, לא מלאנו את התפקיד שהוטל עלינו. חלק יסודי זה של הציוניות יכול היה, עם כל מעוטו, להיות הרבה יותר חשוב באיכותו ותקיף בפני אויביו, לוא היה זוכר את חובתו לעמו ולציוניות. מה עשה כל הישוב העברי עד עתה בכדי לשחרר את עצמו מלהיות תלוי באחרים בעבודתו ובצרכי הכלכלה שלו?

במשך עשרות שנים דברו אצלנו בשאלות העבודה ובשאלות המשק בכל מיני סגנונות, אך מעבר לגבולי הפולמוס נשאר הכל כשהיה: הפועל העברי מתבקש להגנה בימים של הפרעה, ומשלך ככלי אין חפץ בו ב“ימים כתקונם”, והאיכר העברי נשאר בכל הימים יצרן של צרכי מותרות בשביל שוקי חוץ-לארץ וקונה של צרכי אוכל מתוצרתם של אחרים. כל משבר העובר על ישוב זה, הולך ומיתקן על-ידי כספים חדשים, המושגים בצורה זו, או אחרת, אצל העם העברי, עד משבר שני, ובתכנו של הישוב כלום אינו משתנה וכל רוח קלה ומצויה באה ועוקרתו מן השורש.

ולפני ולפנים שלנו: בתוך צבור הפועלים בארץ? הכי לא אכלו גם אותנו הפוליטיקניות והפרזיולוגיה במשך כל השנים שלאחר הכבוש? שתי שנים וחצי עברו עלינו בצלצולי פעמונים, בדרישות כלפי חוץ, בצעקנות היסטרית לצורך ושלא לצורך ובתכניות על תכניות. ואחר כך, כשהחלה עליית חלוצים – צעירים ממדרגה ראשונה, שבשכמותם כובשים עמים אחרים ארצות – מה מצאו הם מן המאורגן והמסודר בתוך צבור הפועלים הקיים בארץ, אותו הציבור המרבה כל-כך לבקר אחרים? בכדי לנסוך על הצעירים האלה שכרון של פוליטיקה גבוהה נמצאו אנשים למכביר, אך בשביל לסדר את חייהם הפשוטים בעבודה, לא נמצאו אנשים, לא נמצאו. לעינינו ניפצו צעירים את אליליהם, הלכו הלוך והתיאש בתנאי החיים הקשים, ואנחנו דמינו להצילם על-ידי נפנוף דגלים ומלים מצלצלות.

יאָמרו נא הדברים בתוכנו בגלוי: ציבור הפועלים בארץ הראה את עצמו מחוסר יכולת מספיקה לסדר את מוסדותיו ולנהל איזו עבודה רציונלית שהיא. ומחוסר יכולת הנהו, מפני שמנהליו ועסקניו שקועים גם כן ראשם ורובם בפוליטיקה, ואינם פנויים לעסוק “בדברים קטנים” כמו – סידור העבודה וביצור עמדתנו הפנימית בארץ.

ויאמרו נא גם הדברים האלה בתוכנו בגלוי: אנחנו – בני הישוב העברי לכל שדרותיו – מקימים מעט מעט, אך כמעט באופן שיטתי, קיר של שנאה בינינו ובין העם הכובש. בתוך הצבא ובין הפקידים האנגלים יש בודאי גם שונאי ישראל ומסכסכים, כמו שיש כאלה בכל מקום אחר, ובהם צריך להילחם, אך בתוך הציבור שלנו הולך ומשתרש יחס חשדני כזה, כאילו אנגליה גייסה בכוונה גדודים מיוחדים של שונאי ישראל בשביל הארץ הזאת. וחשדנות זו עלולה להצליח, ובמקרים רבים כבר הצליחה, להפוך גם את הידידים לשונאים.

אנשים אלו, שכבשו עמים וארצות בשקט ובסבלנות רבה, מצאו בנו עדת אנשים, שדבוריהם מרובים ומעשיהם מעטים וקול שאונם מחריש את האזנים. הם, שביחס לעניניהם אינם מרימים את דגלם מבלי שירגישו קודם קרקע מוצק תחת רגליהם, שאינם עושים צעד קדימה, מבלי שיהיו בטוחים מראש שלא יצטרכו להיסוג אחורנית, שמעשיהם מחושבים, דיבוריהם ספורים ורצונם עקשני ומתמיד – מצאו בנו ביחס לענינינו אנו את ההפך מכל הסגולות האלו. ואנחנו לא רק שלא רצינו, או שלא יכולנו ללמוד מהם דבר מה, אלא גם חפצנו, כי הם בן רגע ישנו את תכונתם ויסתגלו לעצבנות שלנו. ואם מי שהוא מהם מעיז להרהר אחרי איזו הנחות שלנו, אם מתוך חוסר אורינטציה, או מתוך שדעתו היא לא כדעתנו, אין אנו משתדלים להשפיע עליו, להוכיח לו את צדקת דעתנו, כי אם מכתירים אותו תיכף בכתר של אנטישמיות ומכריזים עליו מלחמה.

כבר אמרתי במקום אחר כי השלטונות האנגלים טועים כאן בתפישתם את המצב, אין לי, על כן, צורך לחזור שוב על דברים אלה, כמו שאין צורך להדגיש את האמת האלמנטרית, שלבטחון החיים והרכוש אחראית הממשלה, ורק היא, ובמקום שאין בטחון זה, אין לתלות את האשמה במי שהוא אחר חוץ מאשר בממשלה – ואחת היא אם זה נובע מתוך זדון לב, מתוך חשבונות פוליטיים, או מתוך שגיאות. ואין צורך לומר ששלטון המשאיר פורעים ורוצחים בלי עונש ומפקיר על ידי זה את חיי התושבים ורכושם בידי הפורעים, שלטון כזה אינו ראוי לשמו. ואלמלי היה לפנינו רק זה בלבד: להבטיח מפרעות את מעט היהודים שישנם בארץ, היו אולי צעקותינו כלפי חוץ מספיקות. אבל אנחנו הלא מעפילים לרכוש בית לאומי לעמנו, ובנוגע לעצם ההעפלה הזו – עד שאנו באים להרצות את טענותינו כלפי חוץ, נפנה נא אותן קודם כלפי פנים, כי כאן הוא מקור הרעה, כאן ולא במקום אחר.

לנו יאמרו: העם הנענה והרצוץ זקוק עתה לדברי תנחומין ואין להאשימו, ואסור לחטט בפצעיו. אולי. אך אני מאמין, כי דברי הזעם, ששפך המשורר הלאומי על ראשנו ב“בעיר ההרגה”, הועילו לנו הרבה יותר מתנחומי ההבל ששפכו עלינו המטיפים והמגידים מכל המינים. ומי יתן ויקום לנו גם היום נביא, או משורר גדול, אשר יאחז אותנו בציצית ראשנו וימטיר עלינו בלי הרף ובלי רחמים את זעמו הגדול: “אכן נבל העם”, או אז אולי נשוב מדרכנו הסוררה ורפא לנו. צריך שהעם ידע את האמת, כי כלום לא ניתן לנו מלבד האפשרות לבוא הנה באמצעינו ובידינו ולהשקיע את כוחותינו בבנין הבית הלאומי. ואם אנחנו לא נעשה את זאת בהתאמצות הכי גדולה ובזמן הכי קצר, הרי אנו נתונים כאן באותו המצב שבו הננו נתונים בכל הארצות: מיעוט קטן וחלש בתוך רוב גדול וחזק. ולהתנהגות הרוב עם המעוט היהודי יש חוק כללי אחד בכל הארצות: במקום שהרוב הוא תרבותי, הוא מכלה את נשמתנו, ובמקום שהוא מחוסר תרבות, הריהו מכלה את גופנו. לא במחאות ובתביעת זכותו מרחוק יבחן העם, כי אם בזאת שישקיע בתוך הארץ את רכושו, את מרצו, את גופו ואת כל אשר לו.

תרפ"א

דרכים חדשות

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

מי בראש?

מאת

יוסף אהרונוביץ

הקונגרס התשיעי ממשמש ובא ואתו באה גם השאלה: מי ילך לפנינו?

מיום מותו של הרצל לא פסקה עוד אצלנו השאלה הזאת. הרצל השאיר אחריו הסתדרות, מוסדות ציוניים, פרוגרמה, אמונה, מעט או הרבה, אך יורש רוחני שיוכל למלאת את מקומו – את זה לא יכול להשאיר, ומקומו נשאר ריק. כוחו של הרצל גדול היה, ולפיכך נמצאו מאמינים אפילו בדמיונותיו והלכו אחריו גם לאוגנדה – כוחם של המנהיגים, שבאו למלאות את מקומו, קטן הנהו, ולפיכך אין נוהים אחריהם. אין פלא, איפוא, אם יחד עם הופעת הקונסטיטוציה בתורכיה – כשהעבודה בארץ-ישראל נעשתה יותר אפשרית – קבלה השאלה הזאת צורה עוד יותר חריפה.

וצריך להודות כי מרכז הכובד של השאלה הוא עכשיו לא רק ב“מי ילך לפנינו”, אלא בעיקר: ב“לפני מי ללכת? ואיך ללכת?” – אלה הן שתי השאלות שלהן צריך להיות מוקדש חלק גדול מהקונגרס התשיעי, ועל ידיהן תפתר גם השאלה, שבה מתלבטים עכשיו כל-כך הרבה – “מי ילך לפנינו”?

לפני מי הולכים המנהיגים שלנו? – ואל תהא השאלה הזאת קלה בעיניכם. קל מאד להיות מפקד צבא בעת שיש לפניך מחנה מזוין ומחונך, המוכן לבוא באש ובמים אם רק תצא פקודה מפיך. מחנה כזה מנחיל תמיד כבוד להולך בראשו. אבל מה קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעמוד בראש מחנה שהוא בלתי מחונך, בלתי מזוין וחסר משמעת, ואשר אין לו לא רצון להלחם ולא הכרה בצורך המלחמה. במצב כזה דרושה אישיות בעלת כשרון מיוחד, שההיסטוריה האנושית איננה כלל עשירה בשכמותה.

אצלנו, שמלחמתנו היא מלחמה בשלום, מלחמה של עבודה, של מרץ ורצון – על אחת כמה וכמה שאין המנהיג יכול לחולל נפלאות אם המחנה איננו נשמע לו. ולוא אפילו היה הרצל חי, הוא, שמסוגל היה לרכז סביבו את העם, והיה מוצא לפניו מומנט מוכשר כזה לעבודה, היה בודאי גם-כן מתנגש עם השאלה הארורה הזאת ולא בנקל היה יכול למצוא לה פתרון אף הוא. כי אם לאמונה היו לו הרבה חסידים, הנה למעשה – ללכת ממש ולעבוד בארץ-ישראל, לשנות את סדרי החיים ולנוד למקום חדש, בעת שהצורך הפרטי איננו כל כך גדול – חסידים כאלה לא היו נמצאים גם להרצל. אולם הרצל האמין שיוָצר כוח מושך גדול על-ידי צ’רטר, על-ידי התערבות של ממשלות אדירות, ועל-ידי קפיטלים לאומיים ענקיים, שיחוללו נפלאות. ואנחנו, שבצ’רטר מעולם לא האמנו, שלקפיטלים לאומיים ענקיים, כאלה שיוכלו לחולל נפלאות, גם כן לא קוינו, אנחנו שהתיצבנו עוד פעם, אחרי גלגולים רבים, באותו המקום שממנו יצאנו, כלומר: שרק העבודה של העם בכללו ושל הפרטים בפרטיותם יכולה לתת לנו את הארץ – אנחנו ודאי שצריכים אנו לשים לב בעיקר אל המחנה, לברר לנו את מהותו ולראות ולדעת אם יש לקוות שבסדרים הנוכחים השוררים בו ינחול הוא את נצחונו.

מה הוא המחנה שלנו? קבוצה של אנשים – הכל אחת, אם גדולה, או קטנה, המאמינים (והנני לוקח לדוגמה את המאמין השלם, כי יש גם מאמינים לשליש ולרבע) שבלי ארץ-ישראל אין תקומה לעם העברי, ושבכדי להשיגה הם שוקלים שקל בכל שנה, משתתפים באספות ושולחים צירים אל הקונגרס. עד כאן החובה, מכאן ואילך מתחילה הרשות: אוספים כסף בשביל מוסדות ציוניים, מפיצים ספרות ציונית, לומדים ומלמדים עברית – כל אלה הן העבודות שבחובה ושברשות של כל ציוני, אשר, אם הוא מקים את כולן בדיוק ויוצא עוד לטיול לארץ-ישראל לאיזו שבועות, הרי הוא הציוני היותר משובח. אמנם יש שהציונים, ביחוד הצעירים, מתעסקים גם ב“עבודת ההווה”, כמו, למשל, בהגנה עצמית וכו', ובאותה העבודה, שהיא לכאורה, רק טפל לגבי העיקר, נהוג, שאם יצוו על המשתתף בה לחרף את נפשו, הריהו מחויב להשמע, באופן אחר אין לו מקום שם. אולם העבודה העיקרית, הציונית, איננה דורשת “קרבנות”.

המחנה שלנו נתחנך על “מן”, על הבטחות של שני עולמות בעד פרוטות אחדות, ולעולמות האלה הוא יושב ומצפה, פעם באמונה ופעם בלי אמונה, אך תמיד בלי התאמצות יתירה לעבודה ובלי דרישות מיוחדות מצד ההסתדרות הציונית, וכמו במחנה, כך הוא גם בפרוגרמה שלנו ביחס לשאלה – איך ללכת?

כל הטענות שלנו סובבות תמיד על ציר אחד: התמרמרות על ההנהגה, שאיננה מקימת בפועל את ההחלטה שנתקבלה בקונגרס השביעי, ושהתחזקה בקונגרס השמיני, בדבר העבודה בארץ-ישראל. אולם אנחנו שוכחים דבר אחד: שהחלטה זו אינה אלא כעין הוספה לעיקר, כלומר לאותה הפרוגרמה, שניתנה בקונגרס הראשון בבזל ושבעיקרה לא נשתנתה עד עתה בכלום.

התמרמרות על ההנהגה יכולה להיות רק מהצד המוסרי, אבל מהצד המשפטי הרי יכולה ההנהגה להראותנו שלא זזה אף בשערה אחת מכל מה שכתוב בפרוגרמה הבזילאית. ולהיפך, היא עוד עשתה, בנוגע לדרישותינו, לפנים משורת הדין, היא, למשל, יסדה “חברה להכשרת הישוב”, שאפילו הקונגרס היותר מעשי לא דרש זאת ממנה. אך בעיקר היא נשארה נאמנה להפרוגרמה הכתובה, כמו שכולנו נשארנו נאמנים לה ולא דרשנו שישנוה. שום איש מאתנו לא יוכל להכחיש את הד"ר נורדוי, אם הוא אומר גם עכשיו, שהוא איננו מכיר מושבות בארץ-ישראל, כי אם רק מושבה אחת וזאת היא פלשתינה, ואמיגרנט אחד – העם העברי. לפרזה היפה הזו יש על מה לסמוך, ונורדוי יכול להגיד: ניתי ספר ונחזה מי נאמן יותר לפרוגרמה, אנחנו או הוא. ומה, איפוא, אתה רוצים מהמנהיגים, הם הנם לפי רוח הפרוגרמה, הפרוגרמה היא לפי רוחם והמחנה – לפי רוח שניהם. ואנחנו, אם לעבוד אנו רוצים, הרי אנו צריכים למהפכה בכל, גם במחנה, גם בפרוגרמה וגם בהנהגה, ורק אז נוכל להיות בטוחים שככל אשר יגדל המרץ של המנהיג, כן נתקרב יותר אל מטרתנו.

לשלשה דברים אנו צריכים, איפוא: למחנה, לפרוגרמה ולמנהיג.

מחנה כיצד? ההסתדרות הציונית עומדת על עיקר אחד חיובי, האומר, כי קיום העם העברי בתור עם ותחיתו הרוחנית והגשמית יכולים להיות אך ורק כשירכוש לו את ארץ-ישראל. כשמהפכים את המטבע לצדה השני, הרי יוצא שבלי ארץ-ישראל אין תקומה לעם העברי. אולם ההכרה הזאת עוד לא חדרה לכל השדרות של העם בשלמותה. יש כאלה שמאמינים כי, אמנם, יוטב המצב של היהודים כשירכשו להם את ארץ-ישראל, אבל הם אינם שוללים את קיומם גם בלעדיה, וישנם כאלה שאינם מאמינים כל עיקר אפילו בהטבה. הצד השוה שבהם, שכאלו כן אלו אינם נוטים לעלות לארץ-ישראל כל זמן שלא יראו בפועל איזו תוצאות ממשיות, אף-על-פי שלתמוך באחרים, לשם צדקה, לא היו מסרבים, כמו שלא יסרבו לנדב לענינים אחרים של צדקה. נשארו, איפוא, סתם נודדים המוכרחים לנוד, בין לארץ-ישראל ובין לארץ אחרת, אולם אצל אלה, השאלה הפרטית קודמת לכל.

מי, איפוא, מחויב להיות הראשון לעלות לארץ-ישראל, להשקיע בה את רכושו, או את כוח שריריו ולהראות את הדרך לאחרים? ביחס לזה יכולה להיות רק דעה אחת – הציונים. ולהלכה ודאי שמודים בזה כולם, אך לא כן למעשה. מאות תכניות על עסקים בארץ-ישראל נוצרות על-ידי הציונים בשביל להציען לאחרים, אבל הם עצמם משקיעים את רכושם בכל העסקים שבעולם, אך לא בארץ-ישראל. וכל זמן שהמושג הזה לא ישתנה מן הקצה אל הקצה, כל זמן שההסתדרות הציונית לא תוכל להטיל חובה על חבריה שיעלו לארץ-ישראל, לא יועיל לנו אם גם יהיה לנו מנהיג כנפוליון.

מנהיג בעל מרץ יכול להשתמש היטב בכוחות הניתנים לו וליצור על יסודם כוחות חדשים, אולם במקום שאין כוחות כלל, שם גם כוחו איננו שוה כלום. כי יש מאין לא ייצר. אמנם אם ננהיג בהסתדרות הציונית גזירה כזו, שחבר יכול להיות רק זה המקבל עליו לעלות לארץ-ישראל, כשידרשו זאת ממנו, נאבד אולי על-ידי זה איזו חברים (כשאני לעצמי הנני מאמין, להפך, שנרכוש לנו על-ידי זה יותר חברים, כי הכוחות היותר טובים ימצאו ענין אצלנו ויסופחו אלינו), אבל אלה שישארו, וכאלה יהיו הרוב הגדול, יגדל בהרבה כוחם וערכם.

הפרוגרמה כיצד?

כל זמן שהפרוגרמה הבזילאית תשאר באותה הצורה שהיא קימת עכשיו, נהיה תמיד מוכרחים לנשוך שפתינו ולשתוק. המנהיג היותר מסור לעבודה, כשילך לעבוד על-פי הפרוגרמה הנוכחית, לא יוכל להתרחק ממנה הרבה. אנחנו צריכים, איפוא, לשנות אותה ולהתאימה לאותו העיקר שעליו אנחנו עומדים עתה. אנחנו צריכים להגיד גלוי ומפורש בפרוגרמה שלנו, כי הציוניות שואפת ליצור ישוב יהודי גדול בארץ-ישראל ברשות הממשלה העותומנית ותחת חסותה. בפרוגרמה שלנו אינם צריכים להיות שום תנאים קודמים למעשה ושום רמזים דיפלומטיים, אשר לנו אינם נותנים כלום והם רק מעוררים חשד אצל אדוני הארץ ביחס אלינו.

ורק כששני הדברים האלה יהיו לנו ­– מחנה מאורגן בעל משמעות, העומד מוכן לא רק לתת שקל, כי אם לבוא ממש באש ובמים בשביל השגת מטרתנו, ופרוגרמה ברורה ומפורשת, המתאימה להשקפתנו על הציוניות – רק אז תבוא השאלה בדבר מנהיג חרוץ ומסור שיוכל להשתמש בכוחות האלה ולנצל אותם.

תרס"ט.

---

שנוי ערכין

מאת

יוסף אהרונוביץ

(אל הקונגרס התשיעי)

א.

לא ככל הקונגרסים הוא הקונגרס התשיעי. המהפכה המדינית, שבאה בארץ שאיפתנו, דורשת מאתנו לשנות את הדרכים שבהן הלכנו עד עתה כדי להשיג את מטרתנו. ואם בקונגרסים הקודמים היינו רגילים לסכם את עבודתנו של בין קונגרס לקונגרס והיינו שבים עוד פעם לאותה הדרך שעברנו בה, בהאמיננו כי אם לא הצלחנו בפעם החמשית, או העשירית – נצליח בפעם המאה, הנה עתה מוכרחים אנו לסכם את עבודתנו של כל אותן השנים, של כל אותן החזרות השונות ולהודות, שלא על ידיהן נגיע למטרתנו ושדרך חדשה בהחלט דרושה לנו עכשיו, אשר היא, ורק היא, תוכל ערוב לנו בעד הצלחת מעשינו.

אמנם, לחלק גדול מאתנו לא זרה לגמרי הדרך החדשה הזאת. רבים, ביחוד מציוני מזרח אירופה, לא האמינו, גם בעת ששרר המשטר הישן בתורכיה, בכל אותן הקומבינציות הדיפלומטיות שעליהן היתה מבוססת הציוניות המדינית. הם העירו תמיד וחזרו והעירו, שלא בדרכים כאלו רוכש לו עם נודד ארץ, וכי רק ההסכמה של אדוני הארץ, המיוסדה על התועלת שאנחנו נביא בעבודתנו לשני הצדדים, יכולה להוביל אותנו אל התכלית הנרצה. ואם בכל זאת נטו לפעמים מן הדרך הנכונה, היה זה רק הודות לכוח המקסים של המנהיג הגדול, אשר הצליח לנטוע בלבם אמונה בגאולה פתאומית – למרות הכרתם הפנימית, שלא זו היא הדרך ושיש דרכים, שהן אולי לא יותר נוחות, אבל יותר בטוחות.

אולם המשטר החדש בתורכיה קרע את סגור עיננו בעל כרחנו וגלה לפנינו את המושלים האמתיים – את התורכים הצעירים. במקום המושל העריץ יש לנו עכשיו עסק עם אנשים משכילים וישרים אשר, כשם שלא יותרו על זכותם הם, ככה לא ישללו את הזכות מאחרים, אם רק יכירו בישרת דרכם של האחרים האלו.

עלינו, איפוא, לרכוש עתה את האמון של הממשלה התורכית, להבינה ולהוכיח לה שלא פחות ממה שאנחנו, העם הנודד, נפיק תועלת מזה שנשוב אל המנוחה והנחלה בארץ אבותינו, תמצא היא תועלת בעבודתנו החמרית והרוחנית להתפתחות הארץ ויושביה. אנחנו צריכים להגיד גלוי לממשלה התורכית שמטרתנו העיקרית, המסומנת בסעיף הראשון של הפרוגרמה שלנו, היא: הציונות שואפת לפתח ישוב עברי גדול בארץ-ישראל ברשיון הממשלה התורכית הקונסטיטוציונית ותחת חסותה.

אולם השנוּי הזה בפרוגרמה הציונית גורר אחריו בהכרח עוד שנוּי עיקרי אחד בנוגע לחובות שזו מטילה על החברים הנמנים על דגלה. עד עתה נסתמנה התעודה הציונית בשקל, ולעבודה ציונית נחשב כל מעשה צבורי, בין שיש לו איזו שיכות רחוקה לציוניות ובין שאין לו כל שיכות. המושג על הציוניות כל כך השתבש אצלנו עד שהמטרה התחלפה באמצעים, ואלו האחרונים נקדשו ונעשו לעצם הציוניות. הציונים ברוסיה ובאוסטריה, למשל, הקדישו את כל כוחותיהם לבחירות אל בית-הנבחרים והאמינו שציוניותם הולכת ומתקדמת על-ידי זה, בה בשעה שביחס לעבודה ממשית בארץ עצמה היתה ההתקדמות הזאת רק נסיגה לאחור. ואמנם כן, בלי אותה עבודת ההכנה בגולה אי אפשר לעבוד גם פה, אך העבודה הזאת טובה ומועילה רק עד כמה שהיא באמת משמשת אמצעי טפל לגבי העיקר – עוברת היא את הגבול הזה, והרי היא מביאה רק נזק במקום תועלת.

אנחנו איננו יכולים ואיננו צריכים בשום אופן להשלים עם ציוניות של שוקלים ושל נדבות. יש לנו רשות לדרוש מאת חברי ההסתדרות הציונית, כי כל מי שיש לו אפילו רק צל של יכולת לעלות לארץ-ישראל, יעלה וישקיע את כל גופו ונפשו בה ולא מחוצה לה. טובים הם הנצחונות, גם הקטנים, שבפנים הארץ מאותם הנצחונות הגדולים בחוץ, שעליהם תוקעים ומריעים ושאינם מקדמים את עבודתנו בארץ-ישראל אף במשהו.

הקונגרס התשיעי צריך, איפוא, להכיר בתור חברים להסתדרות הציונית רק את אלו שהם מוכנים להתמכר בפועל, בנפשם ובגופם, אל העבודה הארצישראלית; ומפני שאין השקל מעיד על ציוניותו של השוקל, צריך הקונגרס לבטלו לגמרי ובשביל ההוצאות הדרושות – להטיל מס עצמי על החברים לפי הכנסותיו של כל אחד ואחד.

חשיבות מיוחדת יש גם לעוד עיקר אחד, שלישי: שנוּי מקום המרכז.

מיום שהחילונו לעבוד בארץ-ישראל סובלת עבודתנו מזה, שהעושים יושבים באספמיה ורואים חלום של מעשים בארץ-ישראל. אולם כל זמן שבינינו נמצאו, מצד אחד, מאמינים כי מאירופה תבוא תשועתנו, כי העבודה הדיפלומטית היא העיקר, ומהצד השני לא נתן המשטר הישן את האפשרות לעבוד בתורכיה עבודה ארגונית – הוכרחנו להשלים גם עם החזיון הזה. עכשיו, מכיון שהמכשול מצד הממשלה הוסר ואנחנו כולנו מודים כי מרכז הכובד של הציוניות מונח אך ורק בתורכיה ולא מחוצה לה, צריכה גם עבודתנו להתרכז אך ורק בה.

הקונגרס התשיעי צריך, איפוא, לראות כמקום המרכז של כל המוסדות הציוניים, כמו: הועד הפועל, הבנק, הקופה הלאומית וכו', רק את ארץ-ישראל, ורק מחלקות למוסדות האלו תוכלנה להיות גם בחוץ-לארץ.

ב.

“תנאי הכרחי להתגשמות הציוניות – התרבותו של הפועל העברי בארץ-שראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה” (הפרוגרמה של “הפועל הצעיר”).

הרבה מאד חטאו עסקנינו ומוסדותינו הציוניים לעיקר הזה, שכל ציוני, הרוצה באמת בתחית עם ישראל בארץ-ישראל, אינו יכול לכפור באמתותו. לא פעם העירונו על הסכנה הגדולה הנשקפת לכל עבודתנו מיחס כזה לשאלת הפועלים בארץ-ישראל, ובקונגרס השמיני שמו גם לב לקריאתנו התמידית הזו וקבלו החלטה פחות או יותר מתאימה לעיקר הראשון שבפרוגרמה שלנו. אולם שתי השנים האחרונות הראונו עד כמה רחוקים עוד עסקנינו מלהבין את העיקר הגדול הזה. לא די שהם לא הועילו בכלום להתרבותו של הפועל העברי והתבצרותו, אלא, במקרים ידועים, עוד הזיקו הרבה – אם באופן ישר, או בלתי ישר. הקונגרס התשיעי צריך, על כן, להביע את אי שביעת רצונו מהיחס האדיש של עסקני ארץ-ישראל לשאלת הפועלים, ןלחיב אותם לבוא להתעסק בשאלה זו ביתר מרץ.

מאליו מובן שההתעסקות בשאלת הפועלים בלבד איננה עוד הכל, כי לזה אין כלל מדה ומשקל. כל עסקן יכול להודות בפרינציפ בנחיצות פועלים עברים, לכתוב גם מאמרים בשאלה זו, ובפועל לעשות ממש ההפך, כמו שנוכחנו, לדאבוננו, לא פעם במקרים כאלו. עלינו, איפוא, להראות גם על האמצעים שבהם צריכים המוסדות והעסקנים שלנו להשתמש למטרה זו. ואמצעים כאלו ישנם בידינו, אם רק נזכור תמיד, שהמוסדות שלנו לא נוצרו כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי למטרה יותר נשגבה.

הפקידות של הברון, למשל, היתה משתמשת לעתים בכוחותיה הפיננסיים בכדי להכניע את האכרים ולעשותם לעבדים, ומוסדותינו אנו צריכים לשמש לנו בתור אמצעי לשחרר את האכרים מעבדותם ולעשותם לבני חורין. אנחנו צריכים במוסדותינו הפיננסיים לעזור לאכרים בה במדה שהם עוזרים להרחבת הישוב העברי בארץ-ישראל והגדלתו. אלה שבשביל עניניהם הפרטיים המדומים הם נכונים להפקיר את עניני הישוב, אלה שמפני קוצר ראותם אינם מסוגלים להבין את הסכנה הכרוכה בעבודתם השלילית – אינם ראוּיים לקבל שום עזר וסעד מצד מוסדותינו הציוניים. כי הציוניות איננה עסק, אלא, טרם כל ולפני כל, ענין כללי לאומי, אשר רק מי שמועיל לה ראוי להסתיע על ידה. הקונגרס צריך לחיב את המוסדות שלו בארץ-ישראל שישתמשו בכל האמצעים שישנם בידם להרבות את מספר הפועלים העברים בארץ-ישראל ולבצר את מעמדם.

הלכה פסוקה היא, כמעט, בין כל הציונים, שבכדי לאפשר את קיומו של הפועל העברי בארץ-ישראל בתנאים הנוכחים, צריך קודם כל להקטין את הוצאותיו על-ידי בתים זולים, מוסדות הספקה משותפים, לשכת מודיעין של פועלים מסודרת וכו'. החלטות מעין אלו נתקבלו כבר גם באספת חובבי-ציון הכללית וגם בישיבת הועד הפועל בקלן, אך בפועל עוד לא נעשה כלום בנידון זה. ובה בשעה שזרם העליה של הצעירים לארץ החל להתגבר בעת האחרונה, אחרי הקפאון ששרר כמעט במשך שתי שנים, הננו רואים בצדו גם התגברות היציאה מן הארץ, ואין איש מעסקנינו שם את לבו לבקש אמצעים בשביל לבצר את מצבו של הפועל העברי ולעצור בעד יציאתו. הקונגרס התשיעי צריך להתעסק בשאלה זו ולחיב את באי כוח המוסדות הציוניים שלו בארץ-ישראל שיבואו לעזר לפועלים, הן במובן החמרי והן במובן הרוחני, ליצור את כל אותם האמצעים המסוגלים להקל את מצבו של הפועל העברי ולהרבות את מספרו.

אנחנו מתיחסים אל הקונגרס התשיעי לא כאל הפגנה כלפי חוץ, כמו שהיינו רגילים לחשוב את הקונגרסים הקודמים, כי אם, בעיקר, כאל הפגנה כלפי פנים. הקונגרס התשיעי נועד בשביל לבטל כל אותם הערכין, שהמציאות בעצמה מחקה אותם מחשבונותינו הציוניים, ולהכניס במקומם חדשים, לגמרי חדשים. מהפיכה שלמה מוכרחה לבוא בלב חברינו הציוניים ביחס לערכו של כל פרט ופרט בעבודתנו וביחס לחובות שהציוניות מטילה עליו. לא די להגיד: אני מאמין ככה, או אחרת, כל אחד צריך להוכיח את אמונתו על-ידי מעשים. ורק כשתהיה לנו פרוגרמה מתאימה וחברים מסורים, שיראו חובה לעצמם לעלות לארץ-ישראל ולעבוד בה, רק אז נוכל להאמין שיהיה ערך גם להחלטות על ה“אגרר בנק”, על עבודת הקופה הלאומית וכו'. ההסתדרות הציונית תוכל לעבוד את עבודתה הכללית רק אז, כשכל פרט יהיה מסור לעבודה הציונית בפרטיותו.

תרס"ט.

---

השקפה מסחרית

מאת

יוסף אהרונוביץ

(לקונגרס האחד-עשר)

חמשה קונגרסים כבר עברו עלינו בכתישת מים במכתש: מלחמות פעוטות, נצחונות קטנטנים ו–ירידה ונסיגה לאחור. הישוב העברי בארץ-ישראל מתפּתח בצעדים איטיים, מתפתח בכוח האינרציה, וההסתדרות הציונית מתנונת בצעדים ענקיים, מתנונת הודות למרץ המרובה ששומרי אוצרותיה משקיעים בה. עם כל נסיון חדש שנעשה, כדי לבצר את עמדתנו בארץ, באים תיכף הסוחרים בפנקסיהם ורושמים את ההוצאות וההכנסות, ואוי לו למפעל אם חשבונותיו אינם מראים על הכנסה. ומאחר שכל המפעלים שלנו הנם בהכרח לקויים מבחינה מסחרית, מפני שאנחנו רוצים להשיב בנים נדחים לארץ נדחה, מפני שאנחנו מוכרחים ליצור ישוב קרקעי על-ידי אנשים תלושים מן הקרקע – הרי שיש תמיד מקום לסוחרים למצוא פגימות. אחד, למשל, חזה מראש שאם יקימו מחלבה באיזו חוה לאומית, יכול לקרות שהפרות תמותנה והחוה תפסיד כסף; השני מקבל ידיעות “מדויקות” מן הארץ שהעבודה העברית אינה אלא בזבוז ממון. לשלישי ברור שאין כל חשבון לקנות קרקע ולשלם בעדו מחיר גבוה, וכן הלאה והלאה. ובכן, כדי שלא נבוא, חס-וחלילה, לידי חשש של הפסד ממון, הרי אין לפנינו דרך יותר טובה מאשר – “שב ואַל תעשה”.

ותורה זו של “שב ואַל תעשה” מוצאת לה את בטויה הנאמן במוסד היותר גדול של ההסתדרות הציונית, בבנק הציוני, שנשאר עד עכשיו, לדאבוננו, בידי אלה, שלא רק ציוניותם מסופקת, כי אם גם כשרונם המסחרי עדין זקוק לראיות. אמנם הבנק שלנו יכול להראות לכם תיכף חשבון מפורט של הרוחים שהוא מכניס בכל שנה, ואולם אם נציג את זה שהוא עושה לעומת מה שהיה יכול לעשות – אלמלי ראה צורך בעבודה ואלמלי רצה לעבוד – הרי יקטן ערכו בעינינו עד לאפס.

ההשקפה המסחרית, שהתבצרה בתוך ההסתדרות הציונית, עושה את הרעיון הציוני למגוחך. ממשלות אירופה האדירות, שענין הכבוש הוא להן לעתים בבחינת מלוּי התאוה למותרות, מוציאות מיליונים של כסף ושל אנשים על ספק-ספקא של כבוש איזה חבל ארץ, ואנחנו, בני עם עני ודל, שאין לנו בעולמנו אלא “עוגן הצלה” זה בלבד, רוצים להעריך כל צעד שאנו עושים בארץ על פי הרוחים שהוא מכניס תיכף במזומן. וארץ-ישראל הרי אינה יכולה בשום אופן להיות ל“עסק טוב”: היא אינה נקנית אלא ביסורים גדולים, בקרבנות כסף וקרבנות אדם למכביר. ואלמלי באנו לעשות “סך-הכל” מהמיליונים ונפשות האדם שבלע עד עתה ישובנו העברי בארץ-ישראל, ודאי שהיינו מוצאים – מבחינה מסחרית – דפיציט הגון. ברון אחד הוציא על רכישת שוק, בשביל היבול של איזו עשרות כרמים, סכום העולה בהרבה על זה שיש להסתדרות הציונית בכל הקופות והקרנות שלה. ובעד בית-קברות אחד של חדרה אין בכוח כל הפיננסיסטים שלנו לשלם. מה, איפוא, לאנשים מחוסרי פרספקטיבה היסטורית אלה ולציוניות? הם לעולם לא יוכלו להתרומם לגובה כזה, עד כדי להבין שכל דונם אדמה בארץ-ישראל לא יסולא בפז בשבילנו, ושעם נודד, ההולך להשיב לו את מולדתו, אינו רשאי לעמוד על המקח כתגרן, כי בכלל “אין אונאה לקרקעות”, ובפרט לקרקע של ארץ מולדת. על הכסף שהפסידו במרחביה – אם אפשר כאן להשתמש במלה “הפסד” – בודאי יהמה לבם יותר מאשר על הנפשות הצעירות שבהן עלתה לנו עד עתה מרחביה זו. אדונים אלה הם אולי גם אנשים הגונים, אבל מחומר אחר קורצו, מעולם לא הרגישו את צער החורבן ואת מרירות הגלות, ולעולם לא ירגישו את חבלי היצירה ואת יסורי הגאולה.

הציוניות נמצאת עתה בתקופה כזו, שבה אפשר לעשות בארץ-ישראל בשנה אחת יותר ממה שאפשר היה לפנים לעשות בעשר שנים. ושעת כושר זו דורשת התרכזות כל המרץ וכל האמצעים של ההסתדרות הציונית בשביל חזוק עמדתנו בארץ. רכישת אדמה, התרבותו והתבצרותו של העובד העברי עליה – אלה הם ה“אלף” וה“תיו” של עבודת ההסתדרות הציונית. הפרזה הידועה ש“ההסתדרות צריכה ליצור רק תנאים ולא דברים”, עבר זמנה, או שהיא גם בזמנה היתה רק פרזה ריקה. עתה הגיעה השעה להסתדרות ליצור דברים, וכל רגע שהיא מאחרת, את נפשה היא קובעת.

האמצעים הפוטנציאליים של ההסתדרות הציונית הם מרובים וגדולים לאין שעוּר – אמצעים של עם שלם, של שני-עשר מיליון נפש אדם. אם היא תעבוד בארץ-ישראל עבודה עממית ראויה לשמה, כל העם יהיה אתה ואמצעים חמריים יזרמו אליה כזרם הנחל שאינו פוסק. אבל אם תרצה לחכות ולהשתעשע בפרזות על יצירת תנאים, אז תיצור תנאים, כמו שיצרה עד עכשיו, בשביל אחרים, ותחזק באמצעות הקרדיטים את ידי אחרים, באופן ישר ובלתי ישר, העם ילך ממנה לבלי שוּב עוד והקרקע ישמט מתחת רגליה.

ובשביל שתיעשה עבודה בארץ-ישראל לא די בזה שרוב צירי הקונגרס ירימו את ידיהם בעדה, כי אם צריך לשים קץ לשתי הרשויות השולטות בהסתדרות הציונית. אי-אפשר לבחור בועד פועל אחד שיעבוד ויחד עם זה למסור את המפתחות של אמצעי העבודה לידי ועד פועל אחר המתנגד לעבודה. אותה הדעה, השלטת בתוך העם, שהבנק לא נוצר בשביל רבית כי אם בשביל יצירת ישוב, צריכה להתבטא בצורה קונקרטית: במסירת המפתחות לידי אלה שהם רוצים ליצור ישוב עברי.

כל פרוטה של הקרן הקימת צריכה להיות אצלנו בבחינת “בל תלין”: ברגע הכנסה אל הקופה צריכה היא תיכף להשקע באדמת ארץ-ישראל. הקרן הקימת מיסדת מושבות לא לשם הכנסת רוחים, כי אם לשם גאולת הקרקע ונתינת עבודה לבני עם שהוא מחוסר קרקע ומחוסר מקום עבודה. כל דונם אדמה שאנחנו רוכשים בארץ-ישראל, כל עובד שאנו מבצרים עליה, אינם נערכים ואינם נשקלים במאזנים של חנונים – מה ששויו בשביל אחרים הוא פרוטה, שוה בשבילנו מיליונים. אם כנרת תפסיד ותחנך לנו פועלים טובים ואמרנו – אנחנו הרוחנו הרבה. אם ה“בחריה”¹ תרויח ותעבד את אדמתה בידים נכריות ואמרנו – אנחנו הפסדנו הכל.

שום איש מאתנו אינו חושב שצריך להפוך את הבנק לקופה של צדקה. מבינים אנחנו שהבנק צריך להרויח ולא להפסיד. אבל יש שכר היוצא בהפסדו ויש הפסד היוצא בשכרו. כשהבנק שלנו יתמוך בעובדים עברים, בין שהם אכרים ובין שהם בעלי מלאכה, או פועלים, כשיתמוך במסחר העברי ובחרושת המעשה העברית, הרי יחזק את הישוב שלנו ויתן עבודה וחיים לאלפי אנשים, ואם הוא עצמו לא ירויח בזה הרבה, הנה הישוב העברי, שלשמו נוצר הבנק, ירויח הרבה והרבה. הפסדו של הבנק יצא בשכרו. ואם הבנק שלנו שקוע כולו בעסקים עם פרדסנים עשירים משלנו ומשלהם, הרי הוא נותן עבודה וחיים לאחרים, מחזק את ידי האחרים ומחליש את כוחנו אנו; הוא אמנם מכניס רבית, אבל חלף זה הוא שולל מאתנו את התקוה האחרונה. שכרו יוצר בהפסדו.

שום איש מאתנו אינו נלחם באדם פרטי זה, או אחר. מבינים אנחנו שהנהלת הבנק, כמו הנהלת כל ענינינו הישוביים, זקוקה למומחים ואנשי מעשה. אבל אנשי מעשה בעלי השקפה רחבה, בעלי פרספקטיבה היסטורית, ולא סוחרים קטנים, שמעבר לרבית נגמרת הפרספקטיבה שלהם. אלמלי היה הבנק שלנו ישובי, אלמלי היתה למנהליו מגמה ישובית ברורה – מה גדולה היתה יכולה להיות השפעתו החיובית על התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בארץ-ישראל. מנהליו היו אז מבינים, שאם האכר הפרטי יכול להתיר לעצמו להעמיד את עניניו הפרטיים למעלה מעניני העם, הנה הבנק, כמוסד לאומי, מוטב שכספו יהיה מוטל כאבן שאין לה הופכין ואל ישמש אמצעי לעבודה המתנגדת לעניני העם.

הנהלה נתונה כולה לעבודה בארץ-ישראל, מסירת הבנק לידי ההנהלה שתבחר; רכוז כל האמצעים של ההסתדרות הציונית לשם הגדלת רכושנו הקרקעי ורבוּי העובדים על הקרקע – זוהי הסיסמה הכללית בשביל צירי הקונגרס האחד-עשר.

תרע"נ.

---

מעשים, או תנאים למעשים

מאת

יוסף אהרונוביץ

מעל עמודי עתוננו, וגם מעל במת הקונגרס, נשמעה לא פעם מפי באי-כוח מפלגתנו הדרישה שההסתדרות הציונית תתחיל לטפל במעשים, לאמור – בקנית אדמה בארץ-ישראל ובישוב עובדים עליה. לא בלי עיון רב ולא בלי הכרת האחריות הגמורה באנו לידי דרישה זו. היה זמן שגם אנחנו שרנו את הפזמון הידוע: הקפיטל יגאל את הארץ והוא שייצור לנו ישוב עברי בארץ-ישראל. וגם עתה עוד לא השתחררנו לגמרי מזה. עדין מתמלא לבנו שמחה בשמענו שאיזה קפיטליסט עברי קנה חלקת אדמה בארץ-ישראל. עומדים אנו לפני ארצנו דלים וריקים ומחוסרי כל אמצעי גאולה, ולפיכך אנחנו שמחים לראות, אם בא מי וגואל איזו חלקה, ושוכחים אנו באותו רגע את כל אותה הגלות שגאולה ממין זה גוררת אחריה. ואולם נסיון העבודה של שנים רבות פקח את עינינו לראות, כי הקפיטל הפרטי, שעליו אנו משליכים את יהבנו, חדל אונים הנהו לעת עתה ליצור בארץ-ישראל אפילו איזה דבר בשביל עצמו, ומכל שכן בשביל הצבור העברי. כל גודל כשרונו של הקפיטליסט העברי לנצול לא עמד לו כדי שיוכל להתקים פה בלי עזרת המרץ של הצבור.

אמנם, בשנים האחרונות נתמעט מספר האכרים המקבלים תמיכה, וביחד עם זה גדל גם מספר הקפיטליסטים, שאינם תלויים, לכאורה, בחסדי שום נדיב ושום מוסד צבורי, ואף-על-פי כן הרי כולם, כולם, בלי יוצא מהכלל, מתחממים עוד בקוי האור המגיעים הנה מפריז, מאודיסה ומברלין. ואלמלי משכו את ידיהם מן הישוב הברון ויק"א, מצד אחד, וחובבי-ציון וההסתדרות הציונית מהצד השני, היה גורלו של זה רע ומר. ועל המצב הזה אין אמנם להתאונן: כבר הדגישו וחזרו והדגישו לא פעם בספרותנו את ההלכה המוסכמה ומקובלת אצל אחרים מכבר, כי אין ישוב חדש נבנה בלי עזרת הצבור. ואולם הצבור, הבא לעזרת איזה ישוב, הרי יש לפניו מטרה ידועה, פילנטרופית, לאומית, מדינית, או לאומית ומדינית כאחת. ואם הצבור אינו משיג בעבודתו זו את מטרתו, בדין הוא שיסתלק ממנה. והצבור שלנו לא השיג את מטרתו.

כל אותם הכוחות המאורגנים שטפלו ומטפלים בישובנו, בין אלה שעשו ועושים את זה מתוך נטיות פילנטרופיות, ובין אלה שעשו ועושים זה מתוך נטיות לאומיות ופוליטיות, לא השיגו את מטרתם העיקרית. גם הברון, וגם יק“א, גם חובבי-ציון וגם הציוניים הרשמיים, כולם לדבר אחד התכונו, אם כי יצאו מנקודות מוצא שונות ועבדו לשם תכליות שונות: כל אחד מהם התכון ליצור בארץ-ישראל צבור עברי עובד שיחיה ויתפרנס מעמל כפיו. ולא מקרה הוא זה, שעוד טרם שעלתה שאלת העבודה אצלנו, כבר ידעה יק”א להכניס בתקנותיה סעיף מפורש על עבודה עברית. הברון הרחיק לכת, הוא דרש מאת המתישבים שהם בעצמם יעבדו. חובבי ציון והציונים, שנתנו לישוב בהשפעתם הרוחנית לא פחות ממה שנתנו הברון ויק"א בכספם, לא דרשו אמנם מאת המתישבים דרישות מיוחדות בנוגע לעבודה, אבל אין ספק שאצלם היה ענין העבודה דבר המובן מאליו. אך כולם יחד העלו חרס בידם. המרץ הצבורי, שהוצא לשם יצירת המון עברי עובד בארץ-ישראל, הועיל רק להותו – הוא יצר המון עובד, אך לא עברי.

והגחוך – שיש בתפקידה של ההסתדרות הציונית ליצור תנאים, לאמור, לסלול דרך לקפיטל הפרטי, הוא עתה כל כך בולט ונראה לעין כל, עד שדרוש טמטום, או זדון-לב מיוחד כדי להסתירו, או לבטלו. כל המכונה הציונית עם הבנק, החברה להכשרת הישוב וה“געזעלשאפטין” השונים עם האגיטטורים והעסקנים, הסוכנים והמשרדים מכל המינים, עובדים לשם משיכת איזה קפיטליסט לארץ-ישראל, ועומדים מוכנים ומזומנים לשרתו בבואו לארץ. ועובדה זו כשהיא מצליחה, הרי מגיע המכסימום של הצלחתה לידי הוספת משפחה עברית וחזוק עשרים משפחות לא עבריות על חשבון המשפחה האחת. ויש גם הצלחה מינימלית, וזוהי הרגילה: המשפחה הנרכשת על-ידי האגיטציה נשארת בחוץ-לארץ ועוזרת ברכושה, שהיא משקיעה בארץ-ישראל, לפרנס כמה וכמה משפחות לא עבריות.

מובן מאליו שעבודה ישובית זו שוללת מאתנו כל תקוה להיות בזמן מן הזמנים לכוח כמותי גדול בארץ. ואין צריך לומר שאיכותו של ישוב כזה אינה יכולה להיות שונה במאומה מאיכותם של ישובים כאלה בכל מקום. גלות במובן הפוליטי, חיי סרסרות ובטלה במובן הכלכלי וחקוי והתבטלות במובן הרוחני. עדין קטן הישוב הזה, איזה אלף, או אלפים תינוקות של בית רבן מדברי עברית בחוצות יכולים עוד לשפר את צורתו הגסה ולהשאיר רושם בלב התיר, שכאן פנה עברית חשובה. אבל מי שרוצה, מי שמוכרח להביט קצת יותר רחוק מתיר, הרי תיכף מתגלה לפניו כל הרקבון שבבית והוא מוכרח לשאול את עצמו: “לשם מה אנו עמלים”?

והעבודה הישובית הזאת הרי היא שהכינה את הקרקע להפלת חללים במספר כל כך מבהיל בשנים האחרונות. הראשונים שנפלו בחדרה ממחלת המלריה – נלחמו בטבע, הקריבו הרבה נפשות עד שנצחוה. אבל אלה הנופלים עתה חלל, לשם מה הם נלחמים? מי ירצה את קרבנם? הלא לאויבי הישוב הם נחשבים בעיני אותם התושבים שלשמם הם מוסרים את חייהם? ואפילו באותם המקומות שמקבלים את מעשי הפועלים והשומרים העברים ברצון, הרי מכירים רק בזכותם להגן על רכוש המושבה, אך לא בזכותם על העובדה. ובזה מתבאר הדבר שלמרות כל הלחץ החמרי והרוחני, שבו נמצאים הצעירים העברים בגולה, ולמרות תשוקתם העזה של רבים מהם לעלות אל הארץ ולעבוד בה, לא כולם מחזיקים מעמד בעבודתם פה, בבואם לארץ. ושורותינו אינן מתרבות, כי אם נשארות דלות כמו שהיו.

ואלמלי נמשכה עבודתנו רק בדרך זו, בלי כל תקוה לשנויים, כי אז, קרוב לודאי, שהיתה פוסקת לגמרי עלית הצעירים לארץ-ישראל, ואפשר מאד שגם ההסתדרות הציונית היתה מתרוקנת מהם. אם בכל זאת רואים בשנים האחרונות איזה קבוץ של פועלים בארץ-ישראל, המחזיק מעמד בעבודתו, אם בכל זאת רואים איזו התעוררות מתוך אמונה בלבות רבים מהם, אם בכל זאת נמצאים עוד בשורותינו כל כך הרבה צעירים, לפי הערך, המוכנים בכל רגע לסכן את חייהם בעד רכישת חלקת אדמה, או בעד הצלת כבודנו – הרי זה רק הודות לניצנים של עבודה חדשה, שנראתה בארץ בשנים האחרונות: הודות להתחלת העבודה של הקופה הלאומית בארץ-ישראל, והודות ליחסו הרציני של המשרד הארצישראלי לשאלת העבודה העברית.

מכל האמור ברור למדי באיזו דרך עלינו ללכת בעתיד. ברור, כמובן, בעיקר ולא בפרטים. אפשר שבעוד חמש שנים נצטרך לחזור מהרבה פרטים ולשנותם, אך העיקר לא ישתנה ואינו יכול להשתנות: המרץ הצבורי איננו צריך להתבזבז על יצירת תנאים בשביל מעשים מקולקלים של אחרים, כי אם להשמר בשביל יצירת מעשים מתוקנים של עצמנו.

כל העבודה של ההסתדרות הציונית צריכה להיות מכוונת למטרה אחת – ליצירת ישוב עברי בארץ-ישראל על אדמת הקופה הלאומית. החברה להכשרת הישוב ושאר החברות השונות צריכות לענין את ההסתדרות הציונית רק במדה שהן עוזרות למטרה הנ"ל. יבוא מי שמאמין בצורך ההכשרה בשביל הקפיטל הפרטי ויטפל ביצירת מכשירים בשבילו. לעבודת ההסתדרות הציונית דרושים מכשירים אחרים: הקופה הלאומית לקנית קרקע, קרן להכשרתה, וקרדיט חקלאי בשביל המתישבים עליה. לשלשת אלה עליה להקדיש את כל מרצה.

יש אמנם עוד עבודה אחת בשביל ההסתדרות הציונית – יסוד חוות למוד לשם הכנת חומר אנושי – קבוצת עובדים על אדמת הקופה הלאומית. בשאלה זו מעינים עתה ודנים עליה מצדדים שונים. צריך רק שלחוות אלה תהיה מטרה ברורה – לחנך פועלים ולעשות נסיונות חקלאיים, ואז לא יהיה בהן מקום לשאלת הדפיציטים ולא יהיה גם מקום לנצול והשחתה משני הצדדים, גם מצד הפקידות וגם מצד הפועלים. שניהם ידעו את מטרתם ושניהם ישתדלו להגיע אליה בדרכים היותר קרובות ובאמצעים היותר מצומצמים.

תרע"ב.

בשבילי הבנין

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

התבטלות לאומית

מאת

יוסף אהרונוביץ

(מכתב גלוי לד“ר לוי, מנהל האפ”ק בירושלים).

אדון נכבד,

מעולה לא עלה על דעתנו לפקפק בציוניותו של מי שהוא מאותם האנשים, שהם עומדים בראש מוסדותינו הציוניים. מעולם לא חשבנו שאפשר להיות מנהל של איזה מוסד ציוני ולא להאמין ברעיון העיקרי של הציוניות. והנה קרה מקרה, ואתה, אדוני, מנהל אחד המוסדות שלנו, נתגלית לפנינו בדעותיך אשר נתנו מקום לחשד.

אתה באת לפנינו לא בתור איש העומד מן החוץ וחפץ להשמיע את דעתו בקהל, כי אם כאיש החפץ לקבל עליו שליחות צבור ומקבל עליו את האחריות לדבר בשם העם, ולכן הננו מוכרחים להתחשב בדעותיך, לבחון אותן ולדעת, עד כמה הן מתאימות באמת לדעות העם.

“אומה חדשה – אומר אתה – נולדה בתוגרמה, האומה העותומנית, ואנחנו הננו כולנו בני האומה הזאת”. כיצד זה? האם ישנה במציאות אומה עותומנית? ומה בדבר כל יתר האומות היושבות בממלכה העותומנית הגדולה? האם בחדא מחתא מחתינהו? ולו גם היתה במציאות אומה כזאת, האם חושב אתה באמת, שאנחנו צריכים לבטל את ישותנו ואת עצמותנו בשבילה? והלא יודע גם אתה, אדוני, שגם באומות, אשר לא זה רק אתמול נולדו, לא חשב עמנו להתבולל, ואלה מאחינו שחשבו לעשות כך, לא עלה להם הדבר והם יצאו תמיד וידיהם על ראשיהם.

ואם דבריך הראשונים, המוטעים בעיקר מובנם, נתנו מקום לחשוב שטעות במוצא פיך ולא לזה נתכונת, הנה באו דבריך האחרונים לחזק עוד יותר את הרעיון המוטעה הזה וליצור ממנו שיטה שלמה. “אנחנו היהודים – מוסיף אתה – צריכים לעזוב את הקטנות שלנו; אין עכשיו שום הבדל בין יהודי לנוצרי ולמושלמי”. לאיזה הבדל אתה מתכון? האם להבדל מדיני? והן לא אנחנו יצרנו את ההבדל המדיני הזה בכל בעולם, כי אם אחרים, ואם קטנות יש כאן, אז בכל אופן לא בנו היא, כי אם בשונאינו. ואלא מה תחשוב, אדוני – הבדל לאומי? והאם לזה תקרא קטנות, מה שלמרות כל הרדיפות שסבלנו, השתמרנו עוד בתור קבוץ לאומי?

וראה, אדוני, עד כמה אינך נאמן להגיון: הנך מטיף, בשם כבוד האומה, שנשתדל לשלוח דוקא ציר יהודי אל הפרלמנט – וכל זה למה? אם באמת אין שום הבדל בין יהודי לנוצרי ולמושלמי, אם באמת כולו בני לאום אחד הננו – מה, איפוא, כל הרעש? הן לא איכפת לנו כלל אם אחר ידבר בשמנו, או אתה, אדוני, תדבר בשם אחרים, כי בעיקר הדבר הן גם אתה וגם אחרים, לפי שיטתך, לא ידברו בשם איזו אומה חוץ מ“האומה העותומנית הגדולה”.

הנני רואה, אדוני, בשיטתך אותו החזיון, הרגיל אצל היהודים יותר מאשר אצל שאר האומות: בכל פעם, כשמופיע באיזו ארץ שביב תקוה של שחרור, אנחנו היהודים, הננו המתלהבים הראשונים ועומדים אנחנו אז הכן לחבק בזרועות אהבה את כל העולם כולו עד כדי שכחה עצמית. ורק כשההתלהבות עוברת, וכשבאים ליהנות מהחופש ואנחנו נשארים כאורחים לא קרואים, או אז אנו מבינים את משוגתנו ומתחילים לפשפש במעשינו.

אמנם אפשר לקוות שבתורכיה לא יבדילו שום עם לרעה משאר העמים, ואולם רק אז אפשר להאמין בזה, כשהעם הזה לא יהיה עם עבדים, עם של מלחכי פינכא, וידע להגן על כבודו, אבל אם נחפוץ לנהל את הפוליטיקה של התבטלות לאומית, שאתה אדוני מציע לנו, אז נמצא גם פה, כמו בכל שאר הארצות, וידינו על ראשינו.

עכשיו חפץ אנכי לנגוע בשאלה הכי עיקרית בשבילנו והכי מסובכה בשבילך, זאת היא שאלת הציוניות.

הנה אתה רואה לפניך, אדוני, עשרות אלפי יהודים, שהתישבו בארץ-ישראל במשך עשרות ומאות בשנים, השאלת את עצמך: מי הביא את האנשים האלה הנה ולאיזו מטרה? החשבת על זה מי מכריח את החלק הכי גדול מהם לחיות חיי שפלות ובזיון, חיי “קצבה”, ומי מכריח את החלק האחר לעבוד עבודה קשה, ולסבול עוני ומחסור בארץ בלתי מקולטרה ובאי-סדרים מדיניים כאלה, בעת שבארצות אחרות יכלו לחיות חיים טובים יותר? השאלת את עצמך, מה היא מטרת הבנק שאתה מנהלו? לו חשבת על כל זה, כי אז הבינות שלא התקוה לחופש המדיני בתוגרמה – שיוצא רק עתה לפועל – הביאה את כל אלה הנה, כי אם אותה התקוה הגדולה, שהעם העברי נושא בלבו זה אלפים שנה – התקוה לשוב לארץ אבותיו, רק התקוה הזאת היא שמביאה אותנו הנה, והיא היא הנותנת לכולנו את הכוח להתגבר על כל המכשולים הנפגשים על דרכנו.

ואם אתה, אדוני, רואה, שכל העם העברי בכל ארצות פזוריו מתענין בחופש התוגרמי, אז שוב עליך לדעת שלא החופש כשהוא לעצמו מענין אותנו, כי אם החופש ביחס לתקותנו הגדולה. אם החופש הזה יתן לנו את היכולת להתחזק בארץ-ישראל ולהיות בזמן מן הזמנים לרוב מנינה ורוב בנינה של הארץ, אם הוא יתן לנו היכולת ליצור פה מרכז לאומי בשביל האומה הנודדת, אז יש לו ערך גדול בשבילנו, ואם לא יתן לנו את זאת, אז אין לו בשבילנו שום ערך, כי מספרנו פה כה קטן הוא עד שבחשבון אומתנו אין הוא נחשב לכלום.

ואם אנחנו, היהודים תושבי ארץ-ישראל, מתענינים בשליחת ציר יהודי אל הפרלמנט התורכי, הרי זה רק מפני שאנחנו חפצים שצירנו זה יגן על שאיפותינו הציוניות גם בשלילה וגם בחיוב. אנחנו בטוחים שבפרלמנט התוגרמי בודאי ידברו על שאיפותינו, כי הן ידועות לכל העולם כולו ולעבור עליהן בשתיקה לא יוכלו. ואם אתה, אדוני, מקבל עליך תעודה נשגבה זו – להיות בא-כח העם העברי כולו, אז עליך לא לשכוח אף רגע את שאיפות שולחיך. תהיינה דעותיך הפרטיות איזו שתהיינה, אך מכיון שאתה מקבל עליך את האחריות של כל האומה העברית, עליך, או למלאות את התעודה כראוי לשליח העם, או לא לקבלה כלל.

תרס"ח.

---

לארגון הישוב

מאת

יוסף אהרונוביץ

השאלה בדבר הסתדרות כללית בארץ-ישראל, המעסיקה זה כבר את מוחותיהם של עסקני הישוב, החלה, סוף-סוף, לעבור מהלכה למעשה. הצעד הראשון, שנעשה בנדון זה, היה מכתב-החוזר ששלחה המועצה הפלשתינאית לכל מושבות ארץ-ישראל ועריה בקריאה שישתדלו להגדיל ולשכלל את המועצה הקימת בהשתתפות בה על-ידי באי-כוחן. מועצה משוכללת זאת – ככה חושבים האיניציאטורים – היא שתהיה ההתחלה, אשר ממנה תתפתח אחר כך הסתדרות כללית.

מאליו מובן שגם בעלי ההצעה אינם ערבים להצלחת הנסיון הזה, וחושבים אותו רק לאחד האמצעים אשר בו צריך להתחיל. אולם אם בכלל עלול נסיון בלתי מוצלח לרפות לפעמים את ידי העוסקים בו ולדחות את המעשה לזמן אחר – הנה הנסיון הזה, מפני שפעם אחת כבר לא הצליח, עלול, – אם לא יצליח גם הפעם – לבטל את המעשה לגמרי. ומכיון שהשאלה היא רצינית מאד, צריכים אנחנו להתיחס אליה בכובד ראש ובזהירות יתירה, לפני שנגש לעשות איזה צעד ממשי.

והשקפה מוטעה אחת, יסודית, מתבלטת אצל עסקני הישוב, אשר ממנה תוצאות להרבה נסיונות בלתי מוצלחים בעבר וגם בעתיד. השקפתם היא, בקירוב, כזו: הישוב בצורתו ובכמותו הנוכחית, בלי מיליונים והמונים מן החוץ, הרי אין לו שום ערך, מפני שאין לו זכות קיום. ובכן צריכים אנחנו, תושבי ארץ-ישראל, לאמץ את כל כוחותינו כדי למשוך הנה את הקפיטלים וההמונים מן החוץ; וכל שאר השאלות תפתרנה על-ידי זה מאליהן.

מההשקפה הזאת יוצא, שכל איש אינטילגנטי, הבא לארץ-ישראל בתור עסקן צבורי ושהוא בעל משרה באיזה מוסד ציוני וכו', אינו משתדל להשפיע איזו השפעה פה, בארץ, כי כל כוחותיו, כל עסקנותו, מכוונים כלפי חוץ, והשנוּי שבא בו על-ידי חלוף המקום הוא רק בזה, שבהיותו שם היתה השפעתו אולי נכרת באיזו מעשים, ופה היא מתבטאה רק ברפורטים, במכתבים, בפרטיכלים ובקולות-קוראים, שעל-פי רוב אינם מושכים כלל את תשומת לבם של אלו, אשר אליהם הם מכוונים.

מההשקפה המוטעה הזאת יוצא, שהמועצה הפלשתינאית, אשר ישבה שתי שנים על המדוכה והשמיעה את עצותיה לציונים, לחובבי-ציון ולכל המוסדות השונים בחוץ-לארץ – מבלי להתחשב כלל עד כמה אלה נשמעים לה – לא השתדלה להכיר את זה ש“מתחת לחטמה”. כי מתוך התאמצותה היתירה להיות לכוח אוטוריטטי כלפי יהודי חוץ-לארץ, מה שלא עלה בידה, לא הספיקה לרכוש לה אוטוריטטיות כלפי פנים, דבר שבעבודה אנרגית המכוונת למטרה ודאי שהיה עולה בידה.

ומההשקפה הזאת יוצא, שכשנגשו לטפל בשאלה החשובה ביותר – שאלת הסתדרות של יהודי ארץ-ישראל, שבלעדיה לא יתואר קיומנו בארץ, התחילו עוד פעם במועצה של באי כוח, בחשבם, בתמימותם, שאם ישבו במועצה הזאת עוד כמה עסקנים מצד האורתודוכסים, ואולי גם איזה ספרדי, או תימני, אז יזדעזעו כל בני הגולה מהאוטוריטט הזה, בראותם בו דעת הקהל של שדרות העם הארצישראלי – והמונים ינהרו לארץ-ישראל מכל העברים.

ואחרי כל אלה – האם יש להתפלא שלאחר שנים רבות של עסקנות בארץ-ישראל עומדים עסקנינו לפני האלמנט העירוני, רוב מנינו של הישוב העברי, כחדשים שרק אתמול באו ואינם יודעים איך לגשת אליו ולארגנו? האם יש להתפלא על זה, שהמועצה במכתב החוזר שלה פונה לקהלות העבריות בבקשה שתשלחנה באי-כוח למועצה, מבלי לחשוב שקהלות בארץ-ישראל אינן כלל במציאות וישנם רק כוללים ומוסדות, עדות וכתות, אשר התאחדותם והסתדרותם בינם לבין עצמם הוא התנאי הראשון ובלעדיו אין לבאי-הכוח שלהם שום ערך ריאלי?

כל עבודתנו עד כה היתה מכוונה רק למשיכת צנור השפע מן הגלות הנה, ומכל מה שיש בפנים הארץ העלמנו את עינינו. עכשיו, כשבא רגע חשוב זה¹, שהכוח הפנימי היה יכול לחולל נפלאות, מצאנו את עצמנו חלשים, בלתי מסודרים ובלתי מוכנים לאותו התפקיד החשוב, שהחיים דורשים מאתנו למלאותו.

ואמנם מבינים הם בעלי מכתב החוזר, ש“הסתדרות כללית אינה יכולה להוצר בפעם אחת. נחוצה הכנה רבה, הכשרת הדעה והרגש”; מכירים הם, כנראה, בטעותם שטעו עד עכשיו, בהעלימם את עיניהם מעבודת הכנה זו. אולם כשהם באים לתקן את הטעות, אינם מוצאים להם דרך אחרת אלא לחדש שוב את המועצה, ולא עוד אלא שגם עתה חוזרים הם על הפזמון הישן, שתפקידה העיקרי של המועצה הוא: להשפיע על יהודי חוץ-לארץ, אשר בלי רכושם אין כל צורך בעבודתנו. ומבחינה זו הנה צדק ה' ב“י באמרו, ש”הישוב הישן עומד איתן, חזק, ואין גם שום צורך לערערו". כי, אם באמת נעמוד על השקפתם של עסקנינו, אז נוכרח להודות כי בני הישוב הישן עושים בנדון זה נפלאות. מכתבי השנוררות שלהם וכל התחבולות הכשרות ובלתי כשרות, שהם משתמשים בהן, משפיעים על החוץ הרבה יותר מעשר “מועצות יפואיות”.

לוּ השכילו עסקנינו, כי אז היו מבינים שדוקא מפני שאין לנו תקוה להבנות בלי אמצעים חמריים ורוחניים מן החוץ, דוקא מפני זה צריכה כל עבודתינו להיות מרוכזה רק בפנים, ואין כל ספק שישוב מסודר של מאה אלף איש, המכיר את תפקידו בתור חלוץ העם, היודע להגן על עניניו המדיניים, הכלכליים והרוחניים – יכול להיות לכוח מושך הרבה יותר מאלפי מכתבים ורפורטים.

לוּ התעמקו, היו מבינים גם זאת, שבה בשעה שעינינו נשואות לעזרה הבאה מן החוץ, מנוצלים הקפיטלים העבריים הנמצאים פה בארץ על-ידי מוסדות לא עבריים, או על-ידי סתם תקיפים, מבלי להביא שום תועלת לישוב העברי. ולנצל אותם לתועלתנו הכללית היינו יכולים גם אנחנו – לו סדרנו היטב את ההמון העברי, המתנגד ברובו למעשי התקיפים לא פחות מאתנו.

היוצא מכל זה הוא:

1. אם עסקנינו באו באמת לידי אותה התעוררות, שהם רוצים לראותה בין יהודי הגולה, צריכים הם על-כל-פנים עכשיו לבוא לידי אותה המסקנה האלמנטרית, והיא: שעבודתנו הישובית נחלקת לשני חלקים: עבודת חוץ, כלומר משיכת כוחות חמריים ורוחניים מן החוץ, ועבודה פנימית, כלומר: סדור הכוחות האלה בפנים הארץ. הראשונה היא כולה לא בידינו, כי אם בידי ציוני חוץ-לארץ (אם הם לא יבינו את ערך הרגע ולא יעשו מה שמוטל עליהם לעשות, לא נוכל אנחנו להועיל לזה כלום), והשניה בידינו היא, וכל האחריות לה – עלינו. אם אנחנו גם הפעם נחבק ידים, או, מה שעוד יותר גרוע, נעבוד לא לשם התכלית הרצויה, יהיה חטאנו עוד יותר גדול מחטאם של ציוני חוץ-לארץ.

2. השפעתנו כלפי חוץ צריכה ויכולה לבוא מאליה, גם בלי כונה קודמת, על-ידי סדור כל הכוחות הנמצאים בארץ לעבודה פוליטית, כלכלית ורוחנית – עבודה שתהיה מכוונה בעיקרה לחזוק הישוב הקים ולהבראתו, ושתעשה אותו לכוח פוליטי, שיתחשבו בו כבדבר שלם ולא כבאברים מדולדלים.

3. כדי ליצור כוח מאורגן כזה, אי-אפשר להתחיל במועצה של באי-כוח, כי באי-כוח יכולים להיות, כשיש ארגונים הבוחרים בהם, מה שלא יתכן בארץ-ישראל, שאין בה קהלות מאורגנות, ואפילו אלה היושבים במועצה בתור רשמיים, כמו באי-כוח הועד האודיסאי, הבנק וכו', אף הם עושים על דעת עצמם, ולא על דעת המוסדות שלהם, שלא נתנו להם זכות לזה, ושעל כן אין להם שום ערך ריאלי. להתחיל צריך, איפוא, מלמטה למעלה, כלומר לסדר ולאחד את ההמונים וליצור מהם הסתדרות כללית – שרק אז אפשר יהיה לתת ערך לבאי כוחם; והמרכז שיבחר על ידיהם – קראו אותו מועצה, או אכסקוטיבה – הוא שיהיה בא-כוח דעת הקהל של יהודי ארץ-ישראל.

מובן, שהרבה יותר קל יהיה לעסקנינו ליצור מועצה שתתפרסם תיכף בכל העולם, מאשר הסתדרות ממשית. אולם כדאי יותר להוציא מרץ וזמן על דבר ממשי, שבודאי יביא תועלת, מאשר ליצור מוסד שיגדיל עוד יותר את האדישות להסתדרות בין יהודי ארץ-ישראל. עכשיו ישנה איזו התעוררות בין כל השדרות של יהודי ארץ-ישראל, כולם מכירים, שצריך לעשות איזה דבר, וברגע המוכשר הזה עלינו להשתמש.

תרס"ט.

---

תירים בארץ

מאת

יוסף אהרונוביץ

בימים האחרונים זכתה ארץ-ישראל לקבל פני שיָרה של שבעים תירים עבריים, שמהם כחמשים מהונגריה והשאר מגרמניה, אוסטריה, אנגליה ורומניה. רוב בני השירה הזאת הם אדוקים. יש ביניהם גם ציונים אחדים.

שבעים בבת אחת. זהו, כמובן, מאורע רק בשבילנו היהודים ולא בשביל הגויים – הם רגילים בכך: תירים לשם קדושה, תירים לשם המדע, תירים לשם תענוג. כל אניה ואניה, באיזו תקופת שנה שהיא, מביאה אתה מעט, או הרבה תירים משלהם. אולם תירים משלנו, ומה גם יהודים אדוקים, האין זו הפתעה ממש?

המדע, בין זה שמטפל במצב הארץ בהוה ובין זה שמתעסק בעתיקותיה, הרי עומד מוכן ומזומן בשבילנו ממה שהעלו בחקירותיהם הגויים ואנחנו יכולים ליהנות ממנו. לשם תענוג גם כן לא יכתת יהודי את רגליו כדי לבוא לארץ-ישראל, כי האם יש עוד תענוג יותר גדול בשבילו מאשר ללכת למעינות הרחצה, לאותם המקומות ששם מנדים ומחרימים אותו? נשארה, איפוא, רק הדת, אך גם זו האחרונה חדלה זה מזמן להתפרנס מציון אצל הרבה דתיים, ואם בכל זאת הצליח המקרה לחבר שבעים נפש מארצות שונו ולהעלותם אל הארץ, ולוא גם לאיזו ימים – הרי זה חזיון מפליא.

ואין כל פלא, איפוא, אם ירושלים נעשתה לרגל המקרה הזה כמרקחה: שליחים מיוחדים יצאו ליפו לקדם את פני השירה ובירושלים שוב יצאו מאות אנשים לקראתה. העתון הירושלמי “מוריה” הדפיס לכבוד האורחים גליון מיוחד עם מאמר “ברוכים הבאים”. הגבאים וכל המשרתים בקודש כתרו את החבורה הזאת, וכל אחד מהם השתדל להקדים את חברו בקידה הראשונה.

אולם השירה בכל זאת הקדיחה את תבשיליה, ומצד אחר לגמרי: היא מסרה לקבלן שימציא לה עגלונים בשביל הנסיעה, והלז לא הזמין אף עגלון יהודי אחד. במקרה התאחרו אחדים מן השירה ושכרו עגלון יהודי, כדי להדביק את האחרים. הערבים כעסו על זה, וכשהעגלון סר לרגע מן העגלה, חתכו לו את כלי הרתמה וגרמו לו נזק גדול. העגלונים העברים הוציאו בענין זה כרוז ביהודית, שאת תרגומו הננו מביאים פה:

“אחים, באתם לארצנו הקדושה לבקר את מקומותינו הקדושים, את הארץ עצמה, ארץ אבותינו – ואת ירושלים הקדושה תובב”א.

זה בודאי מעשה יפה, אבל, אחים יקרים, אנחנו רוצים לשאול אתכם: מדוע שכחתם את אחיכם?

כשאתם באים לבקר את ארץ אבותינו, אין אתם צריכים לשכוח את אחיכם העניים, שלא עזרת חנם, חס-ושלום, הם דורשים מכם, כי אם עבודה – להשתכר הם רוצים אצלכם.

אנחנו העגלונים החתומים מטה שואלים אתכם: מדוע לא מצאתם לנחוץ להשתמש לנסיעותיכם גם בעגלונים יהודים והשתמשתם רק בנכרים?

ולא זה בלבד: כשנסעתם אל הר הזיתים, ובין כל העגלונים נמצא גם יהודי אחד, חתכו לו האחרים את כלי הרתמה וגרמו לו נזק של מאה וששים פרנק – האם צריך להיות ככה?"

לבסוף דורש הכרוּז שלנסיעתם הבאה ישתמשו ביהודים, ועל החתום באים חמשה אנשים.

צריך, אמנם, להודות שאנחנו לא תמיד מתפעלים מתירים, יהיו מי שיהיו. יודעים אנחנו למפרע שהללו יעשירו קצת את חברות האניות ומסילות הברזל, יכובדו בקידות והשתחוויות למכביר מאת הגבאים הישנים והחדשים וילכו להם באשר ילכו מבלי לדעת את שאיפתנו ומבלי להצטער בצערנו. בשבילם אולי זה תענוג, אך ארצנו לא תבנה מהם. ויש גם שאנחנו מרגישים מעין עלבון בבקורים האלה: אנחנו הן לא לשם טיול באנו הנה, כי אם ליצור לנו חיים חדשים, ולוא היו השנים כתיקונן ושאיפתנו היתה כובשת לה את דרכה בצעדי ענק, היינו מקבלים את פני התירים לפעמים בשמחה של “מכניסי אורחים” ולפעמים בבטול, אבל עכשיו, כשעבודתנו באה לידי קפאון, כשהדם נקרש והלב נקפּא – במצב כזה, כשהננו רואים פני אורחים המוכנים מחר ללכת מפה, נדמה לנו, כי גם אנחנו הולכים ונהפכים לחלק מאותו “קבר רחל” האגדתי, לאיזו מהות ארכיולוגית, שתירים יבואו להתענג עלינו ותיכף יעזבונו, לבל יפריעו בעד הדממה של החיים הקפואים שלנו.

ומעליבים הם ביותר הציונים שבהם: הללו, לכאורה קרובים אלינו קרבת משפחה, ובכל זאת כמה צריכים להתרפס לפניהם כל העסקנים ובעלי המוסדות שלנו, כדי להוציא מהם איזו פרוטות בשביל מוסד זה או אחר. ואם בין מאות כאלה ימצא אחד שינדב נדבה גדולה, הרי הוא נהפך אצלנו לקדוש, שכולנו חיבים בכבודו. דומה כאילו לא לו נוגע הדבר, כי אם לנו הוא עושה טובה, ולפיכך אנחנו מחוּיבים להכיר לו טובה.

ובראותנו את כל אלה, יש שמתעורר בנו החפץ לצעוק בקול רם: אדונים, אם בשביל לעלות ולהאחז בארץ, לעבוד ולקוות אתנו יחד, חסרים אתם את ההרגשה והרצון, – שבו, איפוא, במקומותיכם ואל תרגיזו את לבנו הנרגז למדי גם בלאו הכי.

תר"ע.

---

על נאום אחד

מאת

יוסף אהרונוביץ

(מכתב למערכת “די ולט”)

הקורספונדנט הקושטאי של עתונה הנכבד מוסר בגליון 31 את השיחה שהיתה לו עם החכם-באשי אחרי שובו מארץ-ישראל, ובין שאר הדברים הוא מספר כי על שאלתו אם החכם-באשי שמע בארץ-ישראל מהאלמנטים השונים על דבר איזו מגמה פוליטית בלתי רצויה, ענה לו זה, כי “נאמו לו נאום מצד “הפועל הצעיר”… וגם הגישו לו את הנאום בכתב”… (הנקודות הן של “די ולט”) ועל-פי דרישתו – מוסיף הקורספונדנט – צטט לו מר חיים נחום משפט אחד לא פוליטי מהנאום, שהוא בכל אופן יכול להחשב כמזיק.

מפני שאני רואה בדברים האלה מעין מה שקוראים דילטוריה, בכונה, או שלא בכונה, לכן הנני מוצא לי לחובה להעמיד את הדבר על אמתו.

א) “הפועל הצעיר” לא העמיד נאומים לפני החכם-באשי כל ימי שהותו בארץ-ישראל ולא הגיש לו שום דבר בכתב.

ב) אנכי, בתור אדם פרטי, השתתפתי בנשף אחד, שערכו לכבודו ב“הוטל קמיניץ” ביפו, ולא בשליחות “הפועל הצעיר”, כי אם בזכות שלשת הפרנקים ששלמתי ככל משתתף.

ג) אני לא דברתי בשם “הפועל הצעיר” ולא הגשתי לחכם-באשי שום דבר בכתב, לא בשמי ולא בשם אחר.

ובזה הייתי יכול לגמור את הערתי, כי על אמתותה בודאי יעידו כל אלה שהשתתפו בנשף. אלא שגם בתור אדם פרטי הנני מחויב לחזור בפרהסיה על הדברים שדברתי שם, כי הם ליגליים למדי לא רק בארץ קונסטיטוציונית כארצנו, אלא גם בארץ אבטוקרטית.

ואלה הם דברי כמעט במלואם:

"רוצה גם אני להביע לפני אורחנו הנכבד את יחסנו אנו, הצעירים, אליו. כידוע, עומדים אנחנו, הצעירים, רחוק מכל עניני דת ומראשי הדתות. ואם בכל זאת השתתפנו בכל הפגישות שערכו לכבודך, הרי זה מפני שאנו מקוים לראות בך לא רק ראש דתי, כי אם גם אחד מראשי הלוחמים שלנו על שאיפותינו להחיות את העם העברי ואת השפה העברית בארץ העברים. אמנם אנחנו חולקים לך עכשיו כבוד “א פריורי”, כי עד עתה לא ראינו ממך לא טובות ולא רעות, אך מקוים אנו שבעתיד תהיה ראוי לכבוד זה.

הרבה רבנים גדולים היו לנו, שאנחנו, הצעירים, גם את זכרם שכחנו, ורק רב אחד גדול היה לנו בדורנו, ר' שמואל מוהילובר, שמפני שהקדיש את כוחותיו לישוב ארץ-ישראל, נשאר זכרו קדוש גם לנו. ואני מברך את הרב חיים נחום, שיזכה לרכוש לו את אהדת הצעירים. אנחנו, הנרדפים בכל מקום, בין במובן החמרי ובין במובן הרוחני, אנחנו, שהקדשנו את מיטב כוחותינו בשביל אשרם של אחרים ואחר כך נדחפנו מהם בזרוע, הננו באים עכשיו לארץ-ישראל: אחת – היסטורית, והשניה – זכות גומלין. הזכות הראשונה אינה דורשת באוּר, ואולם הזכות השניה דורשת קצת באוּר. אנחנו באנו להתישב במקום פרא. יסדנו ישוב תרבותי, סללנו דרכים, נטענו פרדסים וכרמים, זרענו שדות, החיינו את המסחר – כל זה מביא תועלת לארץ ולממשלה לא פחות מאשר לנו, בזכות הזו צריכה הממשלה להכיר, ובשביל הכרת הזכות הזו מצד הממשלה רוצים אנו שאתה תעבוד. ואני שוב מברך אותך, שכשיקום העם העברי לתחיה בארצו ההיסטורית ויבוא לרשום את גבורי התחיה, תתפוס אתה את המקום היותר חשוב ברשימה ההיא".

אלה הדברים שדברתי שם, והריני מגיש אותם לפני דעת הקהל, שתשפוט היא אם יש בהם מגמה מזיקה.

תר"ע.

---

בית־עם

מאת

יוסף אהרונוביץ

מחשבה יפה עלתה בעת האחרונה על לבם של אחדים מצעירי יפו: ליצור בית-עם – בית כללי שישמש כעין מרכז תרבותי בשביל כל שדרות העם. ערך מוסד כזה, אם גדול הנהו בכל מקום, הרי יגדל שבעתים פה, ביפו, מקום המקלט של מאות אנשים שנעקרו מסביבתם ובסביבה המקומית עוד טרם נקלטו.

חוסר סביבה – זו היא מועקה הנוספת על כל המון העקות שמרגיש כל חדש בבואו הנה. רבוּי הגונים של האנשים מארצות וערים שונות, הזרים זה לזה במצבם החברתי והתרבותי, גרם לכך, שגם הרבה מאלה הגרים כבר פה זה מזמן, עוד לא הספיקו ליצור להם איזו סביבה והם נשארים בבדידותם, המציקה להם לעתים עוד יותר ממצבם הכלכלי. חוסר מקום כללי ממעט גם את דמות העבודה התרבותית הנעשית לפעמים על-ידי מישהו: קריאות, נשפים, הצגת חזיונות, אספות וכו' – על דרך כל אלה עומד תמיד המכשול היותר גדול: חוסר מקום.

יכולנו, איפוא, לקוות, שאם רק תתעורר איזו איניציאטיבה ליצור מוסד כזה, יתנו בודאי כולם את ידיהם לו וישתדלו להקימו. אך לא כך הדבר. ברומא אין קתולים – אומר הפתגם, וביפו, עיר העסקנים מקדמת דנא, חסרים עסקנים שיטפלו בעבודה זו ויגשימוה בחיים. מצד הקהל עצמו היתה אמנם איזו התעוררות, התאספו ובחרו הועד שיתעסק בזה; הועד מצדו החל לקרוא לאספות קטנות של “בחירי האומה”, אך הללו, מכיון שכל הארץ מלאה כבודם ומזמינים אותם בכל מקום, הרי הם מתעיפים מרוב “התעסקות” ואינם באים לשום אספה. וכדאי היה, כמדומני, לשים פעם קץ לאותו המנהג, שבכל דבר קטן, או גדול, שמים אנו תיכף את מבטחנו ב“גדולים” ושוכחים את השדרות הרחבות של העם המעונינות בזה הרבה יותר מהגדולים, ושעל כן הן גם מסוגלות ליצור איזה דבר יותר מאשר “בחירי האומה”.

תר"ע.

---

על ההגזמה והפומביות

מאת

יוסף אהרונוביץ

כל תנועה צבורית, הבאה להרוס ערכין ישנים ולהכניס חדשים במקומם, דורשת עבודת הכנה מרובה – למען הכשיר את הצבור שיהיה מסוגל להפרד מהישן ולספוג לתוכו את החדש. למטרה זו משתדלים המחדשים להוכיח ולחזור ולהוכיח את הרע שיש בישן ולהכניס לתוך הלבבות את ההכרה בצורך החדש ובתועלתו. ואם אתם רואים אנשים שהם שואפים לאיזו מטרה צבורית, ועוד בטרם שהספיקו להכיר את מהותה כבר החלו לסגת אחור, סימן שלא ההכרה בצורך הדבר הניעתם לשאיפה זו, כי אם התועלת התכופה שקוו לקבל ממנה, “לא ההגדה – כפתגם ההמון – כי אם הלביבות לקחו את לבם”.

ואשמים בזה על-פי-רוב לא המנוּהלים, כי אם המנהלים – מחוללי התנועה. הללו, אם במקום ללכת בדרך קצרה ולפתח מעט מעט את ההכרה בלב ההמון, בוחרים להם בדרך קצרה ומתחילים להבטיח הבטחות ולהגזים “לשם שמים”, למעו ימשך ההמון יותר מהר אחרי התנועה – סופם להביא את התנועה לידי ירידה כזו, שממנה אין תקומה לעולם.

ודוקו – ותמצאו בתנועתנו הציונית מעין זה. מיום שיצאה לאויר העולם, הולכת אחריה ההפרזה ומלוה אותה על כל צעד ושעל. אם בארץ-ישראל חולם מי לקנות חלקת אדמה באיזה מקום, והנה, עוד לפני שהספיק להתראות עם המוכר ולדבר על טיב הקניה ועל המחיר, יכול הוא לקרוא כבר בכל העתונים הציוניים כי במקום פלוני ואלמוני נקנה מספר כזה וכזה של דונמים אדמה. ואם הקניה לא תבוא לידי גמר – אין בכך כלום. להכחיש את הידיעה אי-אפשר, “כי זה יכול להזיק, ח”ו, לתנועה". אם בא יהודי מאיזו עיר, או ארץ, וחושב, או אינו חושב, לקנות קרקע בארץ-ישראל ולהתישב עליה, מתחילים תיכף להכריז כי אנשי העיר ב. או אנשי העיר א. קנו… דונמים אדמה ומתישבים בארץ-ישראל. ומי ימנה ויספור את כל ההגזמות על-דבר הרוחים שכל עסק בארץ-ישראל מכניס ויכניס.

כנראה, שבשביל להיות ציוני לא דיה עוד ההכרה בלבד שאי-אפשר לעם לחיות בלי ארץ, בלי שפה, בלי בטחון החיים והרכוש ושצריך לשוב למולדת כדי ליצור את כל אלה, אלא שמוכרחים גם להבטיח, כי בצבים ובכרכרות יובילו לארץ-ישראל וששם תוציא הארץ גלוסקאות וכו'.

כדי לעורר את העם שישוב לארצו, לא די, כנראה, להראות לו על מצבו הנורא בגלות ולבאר לו את האפשרות של חיים עצמיים בארצנו, אלא שצריך גם להגזים ולספר לו בכל יום על כבושים ונצחונות חדשנים שלא היו ולא נבראו.

ואלמלי אפשר היה לאסוף את הידיעות, שבאו בכל העתונים הציוניים לארצותיהם, על-דבר קרקעות שנקנו ועל יהודים שהתישבו בארץ-ישראל, והיינו מצרפים את כל אלה לסך-הכל אחד – היה בודאי יוצא שכל אדמת ארץ-ישראל נמצאת כבר בידינו ושעליה יושבים כבר מיליוני יהודים; ואם אחרי כל ההכרזות אין לנו בארץ-ישראל אלא חלק קטן מאד של אנשים ואדמה – האין זה סימן שהארץ היא “ארץ אוכלת יושביה”?

מכאן, מגוזמאות אלו, בא אותו היאוש התוקף כל יהודי בבואו אל הארץ, ובהוכחו כי העתונים רמו אותו וכי בשביל להשתקע בארץ-ישראל ולהרגיש אותה כמולדת צריך קודם לכאוב ולסבול עליה. ומכאן גם הצעקה: “יהודים עליך!”, שבה מאימים שונאינו הפנימיים והחיצוניים על הממשלה התורכית. אם אין ראיה לדבריהם במעשינו, הרי יש להם זכר בעתונותנו.

ובאותה הדרך, שבחרה לה העתונות בחוץ-לארץ בתעמולה שלה, הולכים גם עסקנינו בפנים הארץ במעשיהם. כבר הדגשנו לא פעם ואין צורך לחזור על זה, כי אלמלי גם רצינו להסתיר את מעשינו מעיני עם הארץ, לא היינו יכולים לעשות כזאת, משום שהם כבר גלויים ועומדים ומשום שתנועה לאומית בכלל אינה יכולה להשאר הרבה זמן בסוד. ולהפך – אנחנו גם מחויבים להדגיש בכל פעם את צדקת דרישותינו ואת יושר דרכינו, למען שלא יבואו שונאינו מבפנים ומבחוץ ויעקמו עלינו את הכתובים. ואולם, הנחה זו אינה מחיבת אותנו כלל להשתמש בפרזות ריקות ובפומביות שלא לצורך, העלולה רק להזיק ותו לא.

דוגמאות של מיני פומביות שלא לצורך אפשר היה להביא הרבה, ואולם כאן רציתי רק להעיר על האחרונה שבהן – על החגיגה לכבוד חנוכת הבתים בלוד.

על לבו של פרופ' שץ עלה רעיון יפה: לבנות על אדמת הקה"ק שבלוד מושב לתימנים, ששם הם יתעסקו בעבודת “בצלאל”. הרעיון מקסים, ובהתגשמותו – הרבה ברכה לישובנו. אך אמצעים להוציאו לפועל אין עוד, ולעת עתה בנו רק ששה בתים. בחנוכה מצא הפרופסור לנחוץ לחוג את חג “חנוכת הבתים”, וכנהוג בארץ-ישראל, שהזמן, על-פי-רוב, אינו עולה בה ביוקר, נהר אל החגיגה הזאת המון רב מהמושבות, מיפו ומירושלים. ואי-אפשר שהרואה מן החוץ לא ישאל – מה קבץ את כל המחנה הזה למקום אחד? מה הוא הנצחון שנחלו החוגגים האלה, שלכבודו עושים הם כל כך הרבה פומביות? ואם לנו נתן “חג הנצחון” הזה רק ששה בתים קטנים, הרי הוא נותן למתנגדינו חומר לכתבי פלסתר להרבה זמן.

וגם כאן באים ואומרים לנו: אנחנו צריכים לחגיגות אלו למען חזק את עצמנו לבל תפול עלינו רוחנו. ואולם כל ההתנפחות הזאת וכל החגיגות האלו, הואיל והן כל כך תדירות וצעקניות, ניטל מהן כל ערכן והן חדלו להשפיע לגמרי.

נחדל, איפוא, מן הצלצול בפעמונים שהוא מחריש רק את האזנים.

תרע"א.

---

אספת האגרונומים

מאת

יוסף אהרונוביץ

באלה הימים נתכנסה בחיפה על-פי האיניציאטיבה של פקיד יק"א, מר קרויזה, אספה של אגרונומים.

השאלות, שבהן דנה האספה, היו: א) אופן הערכת הקרקע בשעת הקניה. ב) אפני עבוד האדמה במקומות שהגשמים ממעטים לרדת. ג) מחלות הצמחים ועוד. הרבה מאד טפלה האספה באפני העבודה הנהוגים בארצות הקולטוריות, שלזה נתן מר אהרנסון חומר מענין מאד.

מהו ערכה הריאלי של אספה כזאת? – את התשובה לשאלה זו אנו משאירים למומחים לכך, שיבואו ויחוו את דעתם. אותנו מענין רק הצד המוסרי-צבורי שבהופעה הזאת, ומנקודת-השקפה זו יש לה, לדעתנו, ערך גדול מאד.

בספרות הציונית ובקוגרסים מוצאים אנו תמיד מלחמה בלתי פוסקת בין “ראלסיטים” ובין “אידיאליסטים”, החוצים את המחנה לשנים, וכל אחד מהצדדים תולה את הקולר של אי-הצלחתנו בחברו. ואולם – אם נתבונן אל “הצדדים” האלה בתשומת לב, נמצא, כי השמות: ראליסטים ואידיאליסטים מוטעים הנם, ונכון היה להחליפם בשמות: סוחרים ובטלנים אשר, למרות המלחמה הגדולה שביניהם, יש בהם צד אחד שוה – שבנוגע לענין המדובר, כלומר, בנוגע לישוב, רחוקים הם שניהם מלהבינו. מכאן יוצאת המלחמה הגדולה ומכאן – הריקניות שהספרות הציונית מצטינת בה. כי אלמלי היו באמת ראליסטים ואידיאליסטים במחננו, לא היתה מלחמתם יכולה להיות כל כך בלתי פוריה, מאחר ששני המושגים האלה אינם כלל סותרים זה את זה בעולם העשיה, כי אם משלימים האחד את השני.

אנו מוצאים, למשל, בספרות הציונית של תקופת חובבי-ציון שני טפוסים: ר' משה לייב לילנבלום ואחד-העם. אין לך ראליסט יותר גדול במחננו ממל"ל, אף-על-פי שאידיאליותו אינה מוטלת כלל בספק, ואין לך אידיאליסט יותר גדול מאחד-העם, אם כי ראליותו גם כן אינה מוטלת בספק, ושני אלה נלחמו ביניהם תמיד בשדה העבודה והספרות והעשירו במלחמתם גם את העבודה וגם את הספרות.

ורק בשנים האחרונות, כשהציוניות עלתה פתאום לשמי מרומים ותיכף ירדה לשאול תחתיות, החלה אצלנו אותה המלחמה הריקה, שפירותיה הנרקבים נראים בכל פנה שאתה פונה: גם בספרות הציונית וגם בעבודה הציונית.

השאלה על הצורך לעבוד בארץ ולרכוש בעוד מועד פוזיציות – כל זה הולך ונפתר על-ידי סוחרים, קטנים, או גדולים, המעריכים את הרוחים של כל פרוטה המושקעת בארץ-ישראל, ועל פי ההערכה הזו הם שוקלים את כל הפרובלימה הציונית.

השאלה על דבר תנאי הארץ ועל האפשרות לעבוד בה – זו הולכת ונפתרת על-ידי אגיטטורים בטלנים מכל המינים, שכל דונם אדמה, שרק חולמים לקנותו, מתחלף בפיהם למאות דונמים קנויים, ושאי-הידיעה שלהם יחד עם ההגזמה הנעשית לשם “אגיטציה” עוברות כל גבול. הרי לכם ההבנה על הצורך לעבוד והרי לכם האינפורמציה על האפשרות.

ואם בתוך התהו ובהו הזה זכינו בכל זאת למנות כבר בארץ-ישראל גופה מספר ידוע של אנשים בעלי מקצוע, שרבים מהם גם מסורים לרעיוננו בכל לבם, והם מתחילים להתאסף ולהתיעץ בשאלות הישוב, הרי זה בודאי אחד החזיונות היותר משמחים, שאת תוצאותיו אי-אפשר אמנם להעריך תיכף, ושהן יכולות להיות גדולות מאד. אולי קרוב היום שתורת הישוב תצא דוקא מאספות כאלה ולא מקלן ומברלין.

ועוד על פרט אחד קטן כדאי כאן להעיר. כידוע, רוצה עתה חברת יק“א לגמור את חשבונותיה עם ארץ-ישראל. “זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי” – ויק”א, בעלת שיטת הפזור, אינה יכולה להביט במנוחה על הריכוז, ועוד – בארץ האבות. ואנחנו המאמינים, בעיקר, ברצונו של העם, איננו רואים כל אסון בהחלטתה של יק"א. ילכו להם ראשיה לבית-מדרשו של קלויד מונטיפיורי, או של שלמה רינך, והעם אם ירצה – ימצא לו את הדרכים להתנחל בארץ אבותיו. ואולם, לא בזה אנו דנים כאן. העיקר, שדוקא אחד מפקידי אותה החברה הוא האיניציאטור של אספת האגרונומים. הפקיד הזה מחבב את הישוב ומתענין בו, אף על פי שאדוניו בפריז אינם מרוצים מארץ-ישראל.

ומהפרט הקטן הזה יכולים גם הקולוניזטורים שלנו בקלן ללמוד הרבה.

תרע"א.

---

השאיפות הגדולות

מאת

יוסף אהרונוביץ

(לאספת חובבי ציון באודיסה)

“הם מכבדים אותו מפני שהם מקוים שסוף-סוף יהיה הד”ר הרצל למה שהיה הד“ר פינסקר בסוף ימיו, כלומר, גבאי של צדקה פשוט, ואני מכבדו בשביל שחפץ אני להאמין שלגדולות נוצר הד”ר הרצל וגדולות יעשה".

“הם אנשים קטנים ופעוטים, והם מדמים שגם הד”ר הרצל הוא קטן ופעוט כמוהם. בימים האחרונים נוכחו, שיש לו, להד“ר הרצל, איזו שאיפות גדולות, והם נרתעים לאחוריהם”.

הדברים האלה, שנדפסו על-ידי הלל צייטלין ב“הדור” חוברת ח' תרס“ד, היו מכוונים נגד לילנבלום וחבריו. בחבת ציון שלהם ראה צייטלין רק אידיאל ל”נדבה בת שלשה רובל, שבה אפשר לקנות עֵז לקולוניסט“. ובהרצל ראה איש, ה”עומד במקום גדולים והולך בדרכים אשר לא שערום ראשי הישיבות, הדוקטורים והאינז’נרים שלנו".

היו, איפוא, כאלה שנשארו נאמנים ל“שאיפות הגדולות” של הרצל גם בשעת שקיעתן, בשעה שאבד להן הבסיס הארצי ונושאן החל לחזור אחרי בסיס חדש, אחרי ארצות חדשות. השאיפה לגדולות, גם אם כנפיה נגדעות, די קסם בה למשוך אחריה לבבות ודי כוח בה לעמוד בפני אידיאל של “עז לקולוניסט”.

ואולם מאז שנכתבו הדברים האלה עברו שמונה שנים. הרצל מת, לילנבלום מת, השאיפות הגדולות ונושאיהן אף הם מתו, או נברו חיים – ו“העז”, עם כל הנלוה אליה, שוב קנתה לה שביתה על במתנו ונחלה את נצחונה הגמור גם בבזל וגם באודיסה.

לא נכון הדבר, ש“הם הנם אנשים קטנים ופעוטים” ו“נרתעים לאחוריהם” מפני “שאיפות גדולות”. לא נכון הדבר שהשם “גבאי של צדקה” מצין את תכונת נפשו הגדולה של פינסקר.

“הם”, שיכלו לעמוד שלשים שנה במרדם, למרות כל גלי המים הזידונים שעמדו לשטפם, ודאי שהיו משכמם ומעלה גבוהים מכל בני דורם. “הם”, שיצרו את הישוב והקריבו לו את מבחר בניהם, כלל לא נרתעו לאחור מפני שאיפות גדולות. “הם” גם ידעו לשלם מחיר יקר בעד שאיפותיהם – את מיטב חלבם ודמם. ופינסקר, שנשא את נפשו לחוף רחוק, רחוק, זה הקלסיקן של התורה הציונית המודרנית, שאת מימיו אנו שותים עד היום, כלל וכלל לא היה “גבאי של צדקה פשוט”.

“הם” – והכי לא מהם יצא אותו היהודי הגדול, הדורש “לפום צערא אגרא”, שגם התגשמות השאיפות הגדולות של הרצל אינה מספקת את רוחו?

“אחרי אלפי שנות רעה וצרות אין חקר, אי-אפשר שיהיה עם ישראל שמח בחלקו בהגיעו, לבסוף, למדרגת עם קטן ושפל, שמדינתו היא ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים, ואינה מתקימת אלא על-ידי נכלי הדיפלומטיה והכנעה תמידית לפני מי שהשעה משחקת לו” (אחד-העם – עפ"ד חלק ג').

ואולם פינסקר מת, “הם” הזדקנו ועיפו, אחד-העם אף הוא השלים ונשתתק – ו“העז” היא היא השלטת על במתנו גם בבזל וגם באודיסה.

תרע"ב.

---

ההנהגה הפנימית של המושבות

מאת

יוסף אהרונוביץ

מבצר אחד יש לנו בארץ-ישראל שאנחנו מתגאים בו תמיד – ההנהגה הפנימית של המושבות. בו, במבצר הזה, רגילים אנו לראות את הסימן המובהק לאותו הדבר החדש המתהווה בחיינו פה – סימן לגאולה.

חיי הגלות הטביעו בנו חותם של חוסר-סדר, חוסר-משמעת וחוסר-התענינות בצרכי הכלל. “כל ישראל ערבים זה לזה” רק במלי דשמיא, אבל במלי דארעא אין ערבות כזו במציאות, איש בשר זרוע חברו יאכלו בלי כל הרגשת אחריות בפני הכלל. “אערקתא דמסאנא” נכון היה יהודי ליהרג בעניני קודש, ועל פרוטות נחושת – למסור את אחיו לרשות בעניני חול. וידוע הוא הפתגם של המלך הרוסי אלכסנדר השני: “אלמלי היתה איזו אמת בעלילת הדם, היו היהודים עצמם הראשונים שהיו מגלים את הסוד לרשות”. פתגם זה השגור בפי העם, ושאולי גם נוצר על ידיו, מצין באופן בולט למדי את האופי המוסרי של הפרט היהודי ביחס ל“כלל ישראל”. וחיי הקהלה הפרועים, המריבות בשל שוחטים, רבנים, פרנסים, גבאים, “עליות” וכו', כלומר – כל אותם החיים מחוסרי המשמעת הצבורית והאחריות המוסרית בפני הכלל, מצאו להם את בטוּים הבולט ביותר ב“מוסרים”, “החוטפים” והבוגדים למיניהם, שהמירו, או לא המירו את דתם והיו לשונאי ישראל. הגיעו הדברים לידי כך שהחלונו להאמין בעצמנו, כי זוהי אחת מתכונותיו של עמנו אשר אין לה תקנה עולמית. וכשהחלה התנועה של “שיבת ציון”, קמו לה תיכף מתנגדים חריפים, ואחד להתנגדותם היה, כי אי-אפשר לו לעם מחוסר סדר ומשמעת ליצור ישוב עומד ברשות עצמו ולחיות חיים מסודרים בתור עם.

אך, לאשרנו, היה פחדם של מתנגדינו פחד שוא. הישוב החדש יצר ערכים חדשים גם כאן בלי כל שוט מן החוץ, או – יותר נכון – למרות השוט של הפקידות, שהשתדלה להמית בלב האכרים כל שאיפה לחיים עצמיים, התפתחה במושבות הנהגה פנימית בעלת משמעת וסדרים מצוּינים, שאין לנו להתביש בהם אפילו בפני עמים יותר מתוקנים. הועד הנבחר מצד המושבה מנהל את עניני המושבה, והוא הוא המטיל עונשין על כל מי שיעיז לעבור על החוקים השוררים בהנהגה. ומיום שהישוב מתקים כמעט שלא קרה עוד שאיזו מושבה תהיה מוכרחה להשליט את הסדר על-ידי כוח מן החוץ. הסכסוכים הקשים ביותר והמשפטים המסובכים ביותר מתבררים ומתלבנים על-ידי הועד עצמו, ובמקרים יוצאים מן הכלל – על-ידי התערבות הרב ואחדים מעסקני הישוב. אמנם בחיי הישוב הארצישראלי יש מכל אותן “המעלות” שמנינו למעלה, ואפילו מקרים של מלשינות לא חסרו בהם, אבל כל זה יוצא מהישוב הישן, שהוא אינו אלא המשך מחיי הגלות – הישוב החדש נקי היה מכל אלה, וזה היה סוד קיומו למרות כל גלי המים הזידונים שעמדו לשטפו.

ואולם בעת האחרונה החלו להראות פרצים פה ושם גם במבצר הזה. באיזו מן המושבות התחילו לפרוץ סכסוכים, מחלוקת והפרעת סדר ומשמעת. בפתח-תקוה נמשכת המלחמה זה שלש שנים, ועד עולה וּועד יורד, ובינתים שוררת במושבה אנרכיה. אמנם, במלחמת פ"ת היו גם איזו סימנים, על-כל-פנים – חיצוניים, לטובה: כינו אותה בשם “מלחמת הצעירים והזקנים”.

בפ"ת, ובמדה ידועה גם במושבות אחרות, נמצא רסן הממשלה בידי המתישבים הראשונים, שהם רובם ריאקציונרים גמורים. והמתישבים החדשים שנתוספו במושבה, ביניהם צעירים פרוגרסיביים, החלו להלחם בקונסטיטוציה הישנה ולדרוש חדשה. מאליו מובן שמלחמה כזאת יש לה מקום לא רק בפתח-תקוה, כי אם גם בכל מושבה בארץ-ישראל. העיקר של “משפט אחד לגר ולאזרח” חסר במושבותינו לגמרי: מי שאין לו רכוש, הרי הוא נחשב לזר ומשולל כל זכויות, וכוחותיו הגופניים והרוחניים שהוא נותן למושבה, אינן נחשבים לכלום. החוקים בנוגע לחלוקת המסים אינם מיוסדים על יסודות של צדק, ולבעל הרכוש הקטן אין כל אפשרות לעמוד בפני עול המסים. ואין צריך לאמר שבנוגע לחיים הרוחניים של המושבה ממיתים הריאקציונרים האלה כל שאיפה, כל תנועה שמתחילה להתגלות מאיזה צד שהוא. בכל אלה ודאי שצריך להלחם, ומלחמה כזו תביא ברכה לישוב. ואולם, גם כשהמלחמה היא במקומה ובזמנה, הרי היא רק אז רצויה, כשהיא נשארת בגבוליה ומתנהלת באמת “לשם שמים”, אבל מרגע שהיא עוברת את הגבולות האלה ומקבלת צורה פרטית, אישית, הרי היא מזיקה והורסת את כל יסודות החיים שלנו.

ומלחמה מהמין האחרון מתנהלת זה כשתי שנים במושבה חדרה. גם שם יש, לכאורה, טענות על עוות היושר בנוגע לזכות הדעות ובנוגע למסים, ובטענות האלו יש בודאי הרבה מן האמת, ואולם נוסף על הטענות הצודקות יש גם הרבה פניות פרטיות, והצורה שבה מתנהלת המלחמה אינה הגונה כל עיקר. עושים מעשים אשר לא יעשו והמושבה, בינתים, הולכת ונחרבת.

חדרה הלא עשירה היא באדמה יותר מכל המושבות, עשירה גם במתים שהקריבה בעד אדמתה יותר מכל המושבות, ועניה באנשים גם כן יותר מכולן. היא צריכה, איפוא, למשוך אליה אנשים וקפיטלים. ומי זה ירצה עכשיו להכנס לבצה כזו? ואם לא יכנסו אנשים חדשים – מה תקותה כי תיחל? הראשונים, שידעו למות בגבורה בעד אדמתם – תמו ואינם, ואלה שנשארו – עסוקים במלחמה פנימית, וחדרה היפה נעשתה לקן של כעור.

תרע"ג.

בתרבות ובחינוך

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

היכל התרבות העברית

מאת

יוסף אהרונוביץ

היו ימים בתולדות התחיה שלנו אשר המלה תרבות כשהיא לעצמה דיה היתה שתעורר וכוחים נלהבים במחננו. ואותם המעטים שעסקו בשאלה זו בספרות, לא השתדלו לברר, גם לא להם לעצמם, תרבות זו – מה טיבה. הם דברו על מרכז רוחני בארץ-ישראל שיפיץ אור והשכלה בכל הגולה כולה, על “תורה שבלב” העתידה לנחול את מקום התורה שבכתב וכו', אך “דברי הלכה לחוד, ולחוד שוטף לו זרם החיים”. שם, בגולה, התווכחו על תרבות ובארץ-ישראל עשו להם החיים את שלהם: מעט, מעט, בצעדים זחלניים, אמנם, התרחב הישוב העברי בערי ארץ-ישראל ובמושבותיה, והגלות החלה להניח את חותמה הקשה גם על מרכז-השאיפה היחיד. במקום גלות אחת התרכז פה קבוץ גלויות – כל אחד ושפת ארצו בפיו, כל אחד ותרבות מדינתו אתו. חנוך הדור הצעיר לא התרכז ביד אחת, כי אם בידים שונות, שעל-פי רוב גם מטרות שונות להן, ובמקום “תורה שבלב” זכינו להרבה תורות שבכתב הנופלות הרבה בערכן מהתורה הקודמת.

כך היה מצב הדברים עד עתה. ועתה מה? – עתה נשתנו פני הדברים לגמרי, הותרה הרצועה. בקונגרס הציוני השמיני תפשה שאלת התרבות בארץ-ישראל מקום חשוב מאד: נדבות נקבצו לטובתה, דרשות נדרשו לשבחה; ולא זו בלבד אלא שגם ההנהגה בעצמה מדברת לעתים קרובות על עבודה תרבותית בארץ-ישראל, ויש שהיא גם מנדבת לפעמים איזו פרוטות למוסד חנוכי זה, או אחר. אולם אם בתקופת הוכוחים נוצרה, לכל הפחות, ספרות חשובה, שכשהיא לעצמה כבר היה לה ערך גדול – הנה עכשיו, מכיוון שהתרבות כבר מותרת לכל הדעות, הרי לא נשאר ממילא מקום גם לספרות לטפל בשאלה זו.

ובארץ-ישראל העולם כמנהגו נוהג: חברת “כל-ישראל-חברים” הצרפתית מפיצה את הצרפתיות ה“מעשית” שלה, “עזרה” הגרמנית – את הגרמניות ה“פטריוטית” שלה, בתי-הספר של הישועים – את היהדות ה“אמתית”, והמרכז הרוחני משתחרר מעט מעט מכל השפעה עצמית וסופג אל קרבו כל מה שנותנים לו מן החוץ. והמצב הזה, אם ימשך עוד איזה שנים, עלול הנהו, בלי ספק להביא לידי כך, שהיהדות הארצישראלית תעבור במספר מתבולליה ומומריה אפילו את היהדות הגרמנית. “גוזמא!” יגידו האופטימיסטים שבנו – כן, גוזמא, אבל היא כדאית לתשומת לב, כי, אם גם נעזוב לעת עתה את ההשפעה המזיקה של בתי הספר אשר לחברות השונות, המכונות “יהודיות”, כביכול, ונשים את לבנו רק אל מספר הילדים העברים הלומדים בבתי-הספר של המיסיון הנוצרי בכל ערי ארץ-ישראל בלי יוצא מן הכלל, אז נבין שהגוזמא הזאת איננה כל כך רחוקה מהמציאות, ושאי-אפשר בכל אופן לעבור עליה בשתיקה.

כי – כל כמה שנשלה את נפשנו בתקוה הידועה, שהתרבות המקומית נמוכה מצרכינו ואין לנו לחשוש להשפעתה, לא נוכל עם זה להעלים את עינינו מהשפעת בתי-הספר של המיסיון, העולים הרבה בתרבותם על תלמודי-התורה והישיבות שלנו. ואותו האב, שאיננו מצטין בלאומיותו ואינו רוצה גם לגדל את בנו בבתי-החנוך האלה ולעשותו ל“חכם”, או לסופר סת"ם, – לא נשאר לו, בהרבה מערי ארץ-ישראל, מקום חנוך אחר מלבד המיסיון.

בתי-הספר של המיסיון

וככה אנו רואים באמת, שאפילו בירושלים, זו העיר הקדושה שכל יהודי הגולה מטפלים בחנוך בניה, נמצאים בתי-ספר של ישועים שבהם מקבלים אך ורק ילדים עבריים ואין בהם כלל מחסור בתלמידים. וכדי שיהיה לנו איזה מושג על השפעת החנוך הזה, אביא בתור דוגמא רק בית-ספר אחד מאלה של “החברה האנגלית להפצת כתבי קודש”, ממנו נקיש על האחרים.

בבית-הספר הזה, שנועד בשביל בנות ישראל המקומיות, משתדלים, יותר מבשאר בתי-הספר של אותה החברה, להסתיר, למראית עין, את המגמה הדתית, ואפשר לכאורה לחשבו לבית-ספר עממי, שאינו נופל מבתי הספר של אומות העולם באירופה ושאנחנו כבר הורגלנו להשלים אותם ולחנך שם את ילדינו. יתר על כן: בביה“ס הזה מקדישים גם שתי שעות ביום לעברית ושעתים בשבוע לתנ”ך¹. בנגוד לבתי ספר אחרים מאותו המין, אין בו פנסיון בשביל התלמידות, רק ארוחת צהרים ניתנת כאן לתלמידות, ואחרי הלמודים הן שבות לבתי הוריהן. בית-התבשיל, שבו מכינים את הארוחה, מתנהל בתכלית הכשרות.

הכל הולך, לכאורה, כשורה, ואפשר בשעת הדחק להשלים גם עם בתי-ספר אלה. אולם כל זה הוא רק – לכאורה, לא כן כשנחדור לפנימיותו של בית-הספר, כשנשים לב לכל אותן השיחות השגורות בפיות החניכות ולדברי המנהלת עצמה, שאיננה מצטיינת כלל בערמה הרגילה אצל בני מקצועה – אז נווכח עד כמה גדולה היא הביצה שבה שקועות בנותינו, ועד כמה קשה, כמעט בלתי-אפשרי, להצילן משם.

בחורף תרס“ט בקרתי, בין שאר בתי-הספר של המיסיון, את בית-הספר הנ”ל, ומצאתי שם מאה שלשים ושש ילדות ירושלמיות.

המנהלת הציעה לפני לבחון את התלמידות בעברית, פניתי אל תלמידה אחת, כבת ארבע עשרה, בשאלה מדוע היא איננה לומדת בבית-ספר עברי? ובתשובה קצרה, אך שגורה, כנראה, בפיה, מבלי שהצטרכה לחשוב הרבה, ענתה לי: “אצל היהודים לא טוב, המורות מביטות מגבוה אל התלמידות העניות, ופה המורות מתיחסות אלינו כאל אחיות, פה כל כך טוב שלא צריך יותר”. מובן, שהדברים האלה אינם מקוריים ביותר, כי אם פרי החנוך הנוצרי. והמורות, (חוץ מהמנהלת, שבאה זה לא כבר, והיא בת יהודי מומר) אשר גם הן חונכו באותו בית-הספר והתנצרו ונעשו למורות, יודעות איך לחנך ובמה למשוך את לב הפעוטות האלו. בשמחה תמימה ספרה לי המנהלת על למודי בית-הספר ומנהגיו, המתאימים לרוח החברה. “פעמים בשבוע – אומרת היא – מלמדים אצלנו את הברית החדשה ופעמים – את הברית הישנה. פעמים אחדות בשבוע מבקר אותנו כהן דתי ודורש לפני התלמידות, התפילות שמתפללים בבית הספר הן, כמובן, ברוח הנצרות”. על שאלתי, אם תוצאות החנוך פוריות וקולעות אל המטרה הרצויה – ענתה לי: “מספרים מדוּיקים על התוצאות איני יכולה לתת, כי חדשה הנני פה, אולם המטרה מובנה לאדוני, ואנחנו משתדלים להשיגה”. המנהל, יהודי מומר, שהיה באותו מעמד, לא היה, כנראה, שבע רצון מהתגלות לבה היתירה של המנהלת והשתדל לסתור הרבה בדבריה, אולם מאמין אנכי למנהלת התמימה הזו, גם מבלי שתגיד את זאת, כי מטרתה בודאי תושג.

אין ברצוני להעציב יותר מדי את רוח נושאי-התרבות שלנו בכל מקום שהם, והנני מוכן לחלק אתם את טפת הנחמה שמצאתי שם: המנהלת כבדה אותנו, לבסוף, (אותי ואת חברי שנלוה אלי) בשיר “התקוה”, שהילדות שרו והיא ניגנה על הפסנתר.

ואם נקח בחשבון שהטפח הזה, אשר יכולתי לגלות פה, הוא החלק המשובח ביותר בכל הביצה הגדולה, שבה נתונים מאות ילדינו אם נוסיף עוד לזה את מספר הקרבנות של הערים האחרות – אז נבין עד כמה בטוח הנהו המרכז הרוחני שלנו מהשפעה זרה, ואיפה היא התחנה, שאליה אנחנו יכולים להגיע בחנוך זה.

בתי-הספר של “אליאנס” ו“עזרה”

לא הרבה עולה בערכו החנוך של החברות העבריות השונות העובדות בארץ-ישראל. בכלל קשה להגדיר בדיוק את המטרה של כל אחת מהן, מפני שהיא כמעט לא ברורה להן עצמן, או יותר נכון: המטרה משתכחת אצלן, על-פי-רוב, מפני ההתחרות שישנה ביניהן ב“שוק” החנוך. אולם צד שוה אחד יש להן, שכל אחת עיניה נשואות לאותה הארץ שממנה יצאה והיא משתדלת למצוא חן בעיניה.

החברה הגדולה במספר בתי-הספר שלה בארץ-ישראל היא – “כל ישראל חברים” (אליאנס) הצרפתית. החברה הזאת איננה מיחסת לעצמה שום אידיאליות לאומית, והמטרה שהציגה לה היא לתת מין כלי זין, כביכול, בידי חניכיה, שיוכלו להלחם את מלחמת קיומם. כדי להשיג את המטרה הזאת – חושבת החברה – אין שום צורך בשפה העברית, בספרות העברית ובכל אותם הדברים שבן עם אחר צריך לדעתם. היא מקנה להם מעט צרפתית, מעט ידיעות שמושיות שטחיות, מעט מהספרות והתרבות הצרפתית – מובן, שהמעט הגרוע ביותר, ושולחת אותם לנפשם. והיהודי המזרחי, כשהוא סופג אל קרבו את מעט האירופיות המקולקלת, הרי הוא חושב את עצמו לאדם שלם בתכלית השלמות, ועיניו נשואות אל אותה הארץ שממנה ינקה נשמתו את המזון הרוחני שלה.

אולם יש אשר ההתחרות בשוק המסחר בילדי בני-ישראל מעבירה את החברה על דעתה ומכריחה אותה להכניס לבתי הספר שלה גם קצת עברית. במקרים כאלה אין בית-הספר של “כל-ישראל-חברים” גרוע מבית הספר של הישועים, שאותו הזכרתי למעלה – אשר כדי “לעורר בלבות ההורים אמון” הוא מכניס גם קצת עברית, שערכה הוא כמו ערך כל דבר הנעשה לשם גנבת דעת. אמנם, מאין רצון ויכולת להלחם בחנוך המשחת הזה, התפתחה אצל אחדים מהציונים שלנו פילוסופיה חדשה, פילוסופיה האומרת שאין התבוללות שכיחה בתוך עם העומד מחוץ למקום; ומפני שחניכי “כל ישראל חברים” בארץ-ישראל אינם נמצאים בסביבה של העם הצרפתי, לא יוכל החנוך הצרפתי להביאם לידי התבוללות. ומבחינת ההגדרה הבלשנית של המלה “התבוללות” אולי צודקת ההנחה הזאת, אולם מי שרואה את ההתבוללות לא רק בהתערבותם של התלמידים בעם אחר, כי אם, בעיקר, בזה שלא ישארו בנים נאמנים לעמם – זה אינו יכול להשתעשע כלל בהנחות כאלה. כי זה ברור לנו: חניכי “כל ישראל חברים” לא ישארו בא"י ולא יהיו נושאי דגל עמם, גם אם לא יתבוללו בצרפתים.

השניה במספר בתי-הספר שלה והראשונה, לדעת הרבה ציונים, במעלה, היא חברת “עזרה” הגרמנית. שלא כראשונה, מיחסת החברה הזאת לעצמה גם מגמות אידיאליות-לאומיות, ומטרתה עוד יותר סתומה לפני הקהל ממטרת הראשונה.

אפשר לדון עליה רק על-פי אותם הסימנים המתגלים לפנינו בבתי-הספר שלה בארץ-ישראל. והסימנים הללו שנים הם: גרמניות ודתיות. גרמניות זו מה היא? – מכיוון שהחברה היא גרמנית ובתי-הספר שלה בארץ-ישראל קיימים בחסות הממשלה הגרמנית, הרי מוכרחה השפה הגרמנית לתפוס בבתי-הספר הללו את המקום החשוב ביותר. אך אפשר עוד להבין את “כל ישראל חברים” בשפה הצרפתית שלה, שסוף-סוף תופסת היא מקום חשוב מאד גם במסחר וגם בחוגי האינטליגנציה המקומית. אבל השפה הזאת, שמעבר למושבה הגרמנית אין שומעים את שמעה, לאיזו מטרה היא נלמדת פה? לשם ידיעת שפה זרה? – אם באמת רק לשם זה צריכה היא הלא, ראשית, להיות טפל לגבי העיקר, כמו שנוהגים בנדון זה גם בבתי-הספר של אומות העולם; ושנית: רגילים תמיד במקרים כאלה לבחור בשפה, שאפשר להשתמש בה גם בחיים, והבוחרים הם, על-פי-רוב, התלמידים עצמם. אולם די לדעת שהשפה הגרמנית נלמדת גם בבית-ספר נמוך לבנות, על פי המצב התרבותי בארץ-ישראל בכלל ועל-פי מצבן החברתי של רוב הבנות האלו, לעולם לא תגענה לידי מדרגת השכלה כזו, שתזקקנה לשפות זרות – די לנו, הנני אומר, בעובדה הזאת כדי להווכח עד כמה העבודה הזאת נעשית לשמה, כלומר לשם הפטריוטיות הגרמנית. ומבחינה זו נופלת החברה הזאת בערכה מ“כל ישראל חברים”, מאחר שהיא מתכסה בטלית שכולה תכלת ורבים הם הנוהים אחריה ומאמינים בה.

והשפעת המגמה הזו בולטת למדי לכל מי שמתבונן במאות התלמידים של בית-הספר “למל”, אשר רובם ככולם מדברים ביניהם ז’רגון מקולקל, “דייטש בלע”ז", למרות מה שהמורה הראשי של אותו בית הספר הוא עברי לאומי, לכל הדעות. רק במקום שאין מגמה זרה יכול מורה טוב להשפיע השפעה טובה, אולם במקום שזו ישנה, יכול המורה הטוב ביותר רק להתמרמר, ולבסוף, או להתפטר או להשתעבד, אך לא להשפיע. כך הוא בבתי-הספר של “כל ישראל חברים”, שחובבי-ציון הצליחו להדחק שמה עם מורים עברים, וכך הוא גם בבתי-הספר של “עזרה”.

הסימן השני של בתי-הספר האלה הוא הדתיות. שום איש משכיל בזמננו, היודע פרק בתולדות האמונות, לא ימצא לנחוץ להכנס בוכוחים בעיניני דת, או להלחם בה. כי הדת מתפרנסת מהאמונה שבלב, ואמונה זו – אין צורך לעקרה בכוונה אם היא ישנה, ואין אפשרות לנטוע אותה אם היא איננה. והילכך יכולים אנו להתיחס בסבלנות וברגשי כבוד למאמין האמתי, שאינו יודע ואינו חפץ לדעת שום חשבונות. אולם בבוז הננו מוכרחים להתיחס לדת כזו, שאיננה יונקת מהאמונה שבלב ורק בשקר ובצביעות יסודה. ודתיות מהמין האחרון היא זו של בית-הספר למורים בירושלים. התלמידים, שזה כבר עברו את גבול הילדות ואינם סובלים כשמרמים אותם, יודעים, שמוריהם-מחנכיהם חפשים מכל דת ואמונה, והמורים מצדם יודעים גם כן שתלמידיהם חפשים הם בדעותיהם, ואם אחרי כל אלה שומעים התלמידים מפי מוריהם דרשות דתיות, הרי זה חטא.

והשפעת הדתיות המזויפת הזאת כבר נשמעת בפיות המורים הצעירים שיצאו מבית-הספר הזה: יכול אנכי – אומר מורה צעיר – להתיחס לדת בשלילה גמורה, אולם את הילדים הנני מוכרח לחנך חנוך דתי. אכן, זה הוא “בית היוצר לנשמת האומה” המתחדשת, שלו מוחאים כפים כל שואפי התחיה שלנו.

עבודת החנוך של חובבי-ציון

עובר אנכי בשתיקה על בית-הספר היהודי-אנגלי של “אגודת אחים” (אולינה-די-רוטשילד), שגם שם משמש מורה עברי מצוּין, ושגם ערכו של אותו בית-הספר איננו עולה על ערך שאר בתי-הספר אשר עליהם דברתי למעלה. עובר אנכי עליו בשתיקה, ושם את פני לאותם שואפי התחיה, שכל עבודתם, כל מעשיהם, היו מכוונים תמיד למטרה אחת ברורה – לתחית עם ישראל בארץ-ישראל. אך האם יש לנו בין שואפי התחיה אף חברה אחת, אף קבוצה קטנה אחת, ששמה לה למטרה את חנוך הדור הצעיר בארץ-ישראל ושאפשר יהיה לדבר על השפעתה? לא ולא. כמו בכל מעשיהם, כן גם בעניני החנוך, נשארו הציונים שלנו – “עניי המזרח”, העומדים לפני כל נדיב, לפני כל חברה פילנטרופית, בראש מורד ארצה, ורוצים לעורר רחמים בלבות הנדיבים האלה שהם יעשו, ושיעשו דוקא בהתאמה לשאיפת התחיה, אף-על-פי שהשאיפה הזאת מתנגדת מן הקצה אל הקצה לפרוגרמה המתבוללת שלהם.

בושה לגלות, אולם עובדה היא שבתחיה התרבותית, במזרח בכלל ובארץ-ישראל בפרט, מתעסקות כל אותן החברות, המתנגדות להתרכזות היהודים במקום אחד, המתנגדות לתחיתם הלאומית; הציונים עומדים מרחוק, שמחים ומוחאים כף על שזכו כי מלאכתם תעשה על ידי אחרים, ומשתעשעים בהנחות מגוחכות, כי זאת היא המלאכה שאליה הם נושאים את נפשם.

חובבי-ציון, זו החברה היחידה שהיתה תמיד ערה לעניני ארץ-ישראל, גם הם לא עשו בעניני החנוך בארץ-ישראל – מלבד בית-הספר לבנות ביפו – אף דבר אחד ממשי, שלם וחפשי מכל השפעה זרה. הם תמיד השתדלו להדחק, כאורחים בלתי קרואים, למקומות שאינם רצויים שם. להדחק עם מורה עברי לאיזה בית-ספר של “כל-ישראל-חברים” – זה הוא האידיאל הגדול ביותר שלהם, ואינם מרגישים כלל שהם מקריבים בעבודתם זו קרבנות לעבודה זרה. ואם באלה שאינם מבקשים מהם תמיכה כך, באלה שפושטים את ידיהם – על אחת כמה וכמה. כל מי שרוצה ליסד איזה מוסד חנוכי, צריך רק לפנות ישר לועד האודיסאי, וכבר בטוח הוא שיקבל את תמיכתו. לוא לא היו חובבי-ציון מפזרים את אמצעיהם לתמיכות קטנות והיו מקימים על-כל-פנים בית-ספר עממי אחד, שיהיה שייך כולו להם, היתה בודאי השפעתו של אותו בית-הספר בארץ הרבה יותר ניכרת מעשרים פטיציות ל“אליאנס” וממאה מורים עברים, שיכנסו לבתי ספר של זו על-ידי שתדלנות ויהיו שם “האופן החמישי בעגלה” שמכיוון שאין צורך בו, אי-אפשר גם להפיק ממנו תועלת…

ובה בשעה שמאודיסה, מברלין, מלונדון, מפרנקפורט ומשאר תפוצות הגולה מעניקים שפע כל כך רב של תרבות לארץ-ישראל, נמצאת בארץ עצמה, הסתדרות של מורים עברים, רובם מסורים לרעיון החנוך ובעלי רצון גדול לפעולות – והשפעתם על החנוך בארץ-ישראל (חוץ מאשר בתוך כתלי בית-הספר, וגם זה רק במקומות ידועים) – היא למטה מאפס. לא רק בתי הספר של החברות השונות, שעדות הסתדרות המורים פסולה לגביהם, כי אם גם חבריה המורים, המשמשים בבתי-ספר שונים, אינם מתחשבים בה ומתיחסים על-פי-רוב אל ההנהלה שלה באדישות ולפעמים גם בבטול גמור. ואין כל פלא בדבר. הסתדרות של מורים בארץ-ישראל, שאין ביכלתה להקים בתי-ספר, למנות ולפטר מורים, להביע דעה שתהיה נשמעת על מוסד חנוכי זה או אחר, אם יש או אין צורך בו, הסתדרות שכל כוחה הוא רק בעצות טובות, או, לכל היותר, בשתדלנות אצל הועד האודיסאי, שלא תמיד היא מועילה – הסתדרות כזו איננה יכולה לרכוש לה אבטוריטה וכל קיומה מוכרח להיות תלוי בנס, או יותר נכון, ברצון עקשני של חברים אחדים, המחזיקים בה בכל כוחותיהם, למרות פגימותיה הרבות.

יודעת היא, הסתדרות המורים, היטב, כי עיקר כל העיקרים בעבודת החנוך בארץ-ישראל עכשיו הוא: יסוד בתי ספר עממיים. כי “כל זמן שאלה עומדים במדרגה שפלה, צריכה עבודת החנוך להתרכז בעיקרה בפנה זו” – אולם דא עקא, שאלה היושבים בפנים ויודעים מה שצריך לעשות, להם יש רק ידיעה בלי יכולת, ואלה שיש להם היכולת, יושבים בכל קצוי הארץ ורואים חלום באספמיה, ולפיכך אין מעשיהם על-פי-רוב קולעים אל המטרה. מה מועילה לו, למשל, למרכז המורים, השתדלותו אצל הועד האודיסאי על-דבר יסוד בית-ספר במקום זה או אחר, אם הלז יכול לפטור אותו בתשובה קצרה: אין אמצעים…

תרע"א

---

על הגמנסיה העברית

מאת

יוסף אהרונוביץ

החנוך הגמנסיאלי העברי בארץ-ישראל אינו קל ביותר. הוא צריך להיות מתאים לתנאי המקום: להכשיר את החניכים למלחמת הקיום בארץ. הוא צריך לתת להם הכנה, שיוכלו אחר כך לבקש השכלה אירופית, ועל הכל – להיות עברי לאומי. וכאן באה הערבוביה: כדי שהתלמידים יהיו מוכשרים ללחום את מלחמת קיומם בארץ-ישראל, צריכים הם לדעת את השפות המתהלכות בארץ – ערבית ותורכית, כדי שיוכלו, אחרי גמרם את חוק למודם בגמנסיה, לבקש השכלה אירופית, צריכים הם לדעת שפות אירופיות; וכדי שהחנוך יהיה עברי ולאומי, צריכה השפה העיקרית שלהם, שפת הלמוד והדבור, להיות עברית. והרי לכם רבוי שפות שאין דוגמתו בשום בית-ספר בעולם – מספרן מגיע לשש.

והוא הדין גם ביחס ללמודים: חנוך עברי לאומי אינו יכול להתפרנס מלמוד השפה בלבד, צריך להקצות בו מקום חשוב גם לספרות העברית העתיקה והחדשה, ולתולדות ישראל במובן הרחב של המלה הזאת, וכל אלה אי-אפשר לעשות על חשבון שאר הלמודים, כי אם נוסף עליהם.

הוסיפו עוד לזה כי ספרי למוד וחנוך בעברית אין לנו עוד אפילו בשביל בתי-הספר הנמוכים ומכל שכן – בשביל בית-ספר בינוני, ואז תקבלו תמונה כזו: לתלמיד שלנו יש פי-שנים עבודה – גם בלמוד השפות וגם בשאר הלמודים, מאשר לתמידי בתי-הספר של אומות העולם. את רוב תורתו מוכרח הוא לקבל כמעט בעל פה, או לתרגם משפות אחרות. ואחרי כל העמל הרב הזה אין, לא לפני ההורים, לא לפני המורים ולא לפני התלמידים, שום מגמה ברורה, שום נקודה מסוימה, שיוכלו לצינה ולהגיד: אליה אנו שואפים בעתיד.

“הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם” – אומרים המורים בשעה ששאלת העתיד של התלמידים עולה על הפרק. אין הגמנסיה דואגת לפרנסה, כי אם לחנוך לאומי – מדגישים הם תמיד. ואולם, ההורים – ודוקא מתוך השקפה לאומית, מתוך רצון להכשיר את בניהם שישארו בארץ – דורשים מאת המורים שיתאימו את הקדושה אל החולין, את החנוך הלאומי, שגם הם רוצים בו, לדרישות החיים הראליות. אמנם הסביבה והחיים, שבהם נמצאת הגמנסיה, עוד כה חדשים וכה זרים לה, עד שאין אפשרות לברר מתוכם שאיפות ראליות ברורות. אולם – השקפות ידועות אפשר גם עתה לצין – השקפות הנובעות מתוך סביבתם, תנאי חייהם ויחסם של הורי התלמידים לארץ-ישראל.

אמרתי: “ההורים דורשים מאת המורים שיתאימו את הקדושה אל החולין”, ובאמת יש גם בענין זה ערבוביה שלמה – יש זווגים שאינם עולים יפה ביותר. רוב התלמידים הם מחוץ-לארץ ומעוטם מן הארץ. ובין השקפות שני אלה על הגמנסיה העברית, זו של הורי חוץ-לארץ ושל הורי ארץ-ישראל, יש הבדל גדול. את הראשונים אפשר לחלק לשני מינים, אם כי הגבולים אינם מדויקים והאחד נכנס לפעמים לתוך גבולו של חברו:

א. ציונים, או סתם יהודים לאומיים עשירים, הרוצים בעיקר כי בניהם יקבלו את ראשית חנוכם בסביבה לאומית וברוח לאומי – דבר שאי-אפשר להשיגו בחוץ-לארץ – ולעת עתה אינם דואגים ביותר להשכלת בניהם ולהכשרתם לחיים בעתיד, בהיותם בטוחים, כי עשרם יפתח לפניהם גם את שערי ההשכלה וגם את שערי האושר.

ב. הורים הנאלצים לשלוח את בניהם לגמנסיה העברית, בהיותם נדחקים מתוך הגמנסיות הרוסיות בתוקף ההגבלות הנעשות ליהודים. גם אלה הם על-פי-רוב עשירים, הרואים את עתיד בניהם בעשרם, ונבדלים מהראשונים רק בסבה שגרמה להם לשלוח את בניהם הנה. כאמור אין לקבוע מסמרות: יש שהסבות משמשות בערבוביה. יש גם רבים שאינם עשירים כלל, וחנוך זה עולה להם בקרבנות גדולים, ואולם – קו אחד כולל מצין את ההורים של חוץ-לארץ: הגמנסיה בארץ-ישראל היא בשבילם, לכל הפחות בשביל חלק גדול מהם, רק “מקלט” לשנים אחדות, מקום חנוך, שיש לו ערך שלילי בזה שהוא עומד מחוץ לסביבתם ולמקום מגוריהם של התלמידים בעתיד, אבל חלף זה יש לו ערך חיובי גדול – הוא מחנך את התלמידים ברוח לאומי, ויותר אין דורשים ממנו. העתיד של הבנים האלה הוא בחוץ-לארץ.

כי זוהי, בקירוב, השקפתם של הורי חוץ-לארץ על הגמנסיה, כלומר – שאין הם תולים את עתיד בניהם בארץ-ישראל, אפשר להוכח מזה, שרוב “חצאי המשפחות” (על-פי-רוב נמצאת פה האם עם הילדים והאב מנהל את העסקים ברוסיה), שבאו הנה בשביל חנוך בניהם, “יושבות כמו על גחלים”, ומחכות בכליון עינים ליום המאושר, שבו יגמרו הילדים את חוק למודם ויוכלו לשוב לארץ מגוריהם – לרוסיה.

לא כן ההורים שבארץ-ישראל – הללו גרים בעצמם בארץ ורוצים כי בניהם לא רק שיגורו בארץ, כי אם גם ישתרשו ויתאזרחו בה. בשבילם הגמנסיה קשורה בסביבה ידועה ובצרכים קונקרטיים ידועים. הם – הורי ארץ-ישראל – בין שהם אמידים ובין שהם בעלי יכולת קטנה, רוצים להוציא מחנוך הגמנסיה תועלת ממשית בשביל בניהם, הן בנוגע לחייהם הפרטיים והן בנוגע לעניני הכלל. אם הילדים יצאו מהגמנסיה מזוינים בשפות ובידיעות המתאימות לתנאי המקום ויהיו לנתינים עותומניים – ככה חושבים ההורים – הרי יוכלו לתפוס מקום חשוב בכל מקצועות החיים שבארץ. המוכשרים ובעלי היכולת החמרית ילכו ללמוד בבית-ספר גבוה בקושטא, ואולי גם באירופה, את המקצועות שיבחרו להם וישובו אחר כך אל הארץ לעבוד ולחיות בה. ואלה שלא יוכלו, או לא ירצו להמשיך את למודיהם, גם כן יוכלו לתפוס משרות בבתי הפקידות השונים של הממשלה, או שיתפסו מקום בעולם המסחר והתעשיה שבארץ. הורי ארץ-ישראל אינם רוצים, איפוא, להסתפק בפרזות כלליות על דבר חנוך “גברדיה לאומית”, ש“תחדש את רוח העם, ותחולל נפלאות בתחיה העברית”, הם גם רוצים לדעת, כיצד תעשינה הנפלאות האלו, באיזה דרך נס יוכלו התלמידים להיות בכל ששת ימי המעשה אנשי הרוח, אם לא יתבלו את הרוח הזה בתבלין מעשיים, אם לא ינתן להם נשק ממשי שיוכלו לשמור בו על הרוח. ואם הורי ארץ-ישראל רואים, למשל, כי אפילו לשפה הגרמנית, שהיא נמצאת בתכנית במדרגה השניה בין השפות האירופיות הנלמדות בגמנסיה, מקדישים המורים יותר שעות למוד מאשר לשפה הערבית, שהיא צריכה להיות עיקרית אחרי השפה העברית, הרי שיש להם יסוד להתמרמר ולהרהר אחרי תכנית הלמודים.

אלה הם, בקירוב, ההבדלים בהשקפות ההורים על הגמנסיה, שעוד לא באו אמנם לידי גלוי בצורה המתוארת, אבל ישנם כבר בחיים ופועלים, אולי שלא מדעת בעליהם, על כל מהלך הענינים בגמנסיה ומסבכים אותם בכל פעם יותר ויותר.

ואמנם, בסקירה שטחית אפשר היה לתת את הצדק לדרישת ההורים שבארץ-ישראל – להתאים את הגמנסיה אל המקום ולא להתחשב ביותר בתלמידים העומדים מחוץ למקום. אבל רק בסקירה שטחית אפשר להכריע את הכף לצד אלה. לא כן כשמתעמקים קצת בדבר: אז נוכחים תיכף שלא קל כלל להחליט החלטה כזאת מכמה וכמה טעמים, ביחוד לא קל הדבר לאלה שיסדוה והכניסו בה מושגים ורעיונות ידועים, העומדים, אם לא בנגוד למושגי ההורים שבארץ-ישראל, על-כל פנים במרחק ידוע מהם.

כי, ראשית, – ילדי חוץ-לארץ הם בגמנסיה הרוב, ובלעדיהם אין הגמנסיה יכולה להתקים. ומובן שיש רשות לאותו הרוב לדרוש, שלא יהפכו את הגמנסיה לבית-ספר מקומי ושלא ילעיטו את התלמידים בלמודים כאלה אשר בחוץ-לארץ אין להם כל צורך בהם.

שנית – אלמלי גם היו די תלמידים מפנים הארץ, גם אז אי-אפשר היה לסגור את הגמנסיה העברית, היחידה בכל העולם, בפני התלמידים הבאים מרוסיה, שכל בתי הספר סגורים שם בפניהם. אי-אפשר היה לעשות כדבר הזה, לא רק משום שאסור לנו להתחרות בשונאינו ולעשות הגבלות לאחינו כמוהם, אלא גם מפני שהנמוס היותר פשוט אוסר עלינו לעשות כזאת: לאסוף כסף מכל העולם העברי לטובת הגמנסיה העברית בארץ-ישראל ואחר כך לסגור את הדלת בפני ילדי אותם העברים עצמם. ומכיון שלא יסגרו בפניהם את הגמנסיה, הרי שצריך להתחשב גם בדרישותיהם.

שלישית – וזהו העיקר – מיסדי הגמנסיה והעומדים בראשה הכניסו בה מושגים שאינם ברורים אולי גם להם עצמם די צרכם, אלא שכל כוחם וקסמם של המושגים האלה הוא באמת באי-בהירותם, וכשיורידו אותם לשוק החיים – ינטל מהם תיכף כל קסמם. המיסדים חולמים על מחנה של גבורים, שיצאו מהבית הזה ויתפזרו בכל העולם העברי לטעת בו רוח של גבורה לאומית, של אומץ לב ומסירות נפש. הם רואים בגמנסיה כמעט את ה“מרכז הרוחני”, ובתלמידיה – את ההגשמה של “ואעשה אותך לגוי גדול”. בקצרה – הם רואים בגמנסיה לא רק “מקדש מעט”, כי אם גם “מקדש של מעלה”. ופה “באים אנשים מן השוק” ומבקשים שהגמנסיה תדאג גם לשאלת “מה נאכל”. ההבדל במושגים הוא איפוא, רב מאד.

מובן שבשביל חלומות המיסדים, תלמידי חוץ-לארץ הם החומר היותר טוב והיותר נוח: הם פה הרוב, ועל-פי מצבם אין להם כל דרישות ראליות מהגמנסיה, והמורים יכולים לחלום על חשבונם כאות נפשם. ובכוח הרוב הזה יוצאים מנהלי הגמנסיה להלחם בהורי ארץ-ישראל, להלחם – לפי מבטאם – “בשאיפת ההורים לקרב את הגמנסיה אל השוק”.

כדוגמה למלחמה הזאת, שבין ההשקפה הראלית של הורי ארץ-ישראל ובין זו המפשטת של העומדים בראש הגמנסיה, תשמש לנו עוד עובדה אחת: בגמנסיה הונהג, בראשית הוסדה, החנוך המעורב מטעם מעשי – לא היתה תקוה להשיג אמצעים בשביל שתי גמנסיות, ולפיכך אחדו את הבנים והבנות יחד. למעשה קים הטעם הזה גם עכשיו ואין צריך כלל לבקש טעמים אחרים. ואולם – העובדה הזאת של חנוך מעורב בגמנסיה החלה מעט מעט לקבל צורה של אידיאל נאצל במוחות המיסדים: על-ידי החנוך הזה נורה לכל העולם את דרכי המוסר והצניעות, את דרכי השחרור של האשה. והנה באים הורי ארץ-ישראל ואומרים: משאירים אנחנו לכם את השאלה הפדגוגית על חנוך מעורב שתפתרו אותה לפי ראות עיניכם. אבל מה חטאו בנותינו שעליהן לאבד את כוחותיהן ואת זמנן על למוד כל כך הרבה שפות, שלאחדות מהן לא תזקקנה לעולם ולא תקבלנה מהן כלום. הלא מוטב היה ללמדן מלאכות-בית הנצרכות לכל אשה. ודי שתשמע דעה כזאת מפי ההורים – והמורים יתקוממו כולם להציל את כבוד האמנסיפציה: האיך, רקחות וטבחות רוצים אתם שהגמנסיה תחנך לכם? מי זה אומר שדוקא האשה צריכה לתפור כפתורים ולא הגבר? אם נחליט ללמד מלאכות-בית, אז צריך יהיה ללמד את כל התלמידים בלי הבדל מין. והנה, מבלי לנגוע בשאלת האמנסיפציה, אם היא נפתרת על ידי זה שהגבר יתפור כפתורים וכו', צריך להודות בדבר אחד: חבל על כוחות הבנות ההולכים לאבוד בלמוד שפות, שבודאי לא תשתמשנה בהן, וחבל עוד יותר שהמורים, בנטיה קיצונית כזו, לא יוכלו לחנך לנו בנות חלוצות ואמהות חלוצות בשביל ארץ-ישראל.

על הגמנסיה עברו שנים אחדות של התפעלות, של הצטלמות, הכרזות וצעקנות, כנהוג בכל דבר חדש בארץ-ישראל. זו הצעקנות היתירה אינה יפה ביותר במובן האסתטי והנפש היפה סולדת בה; ואולם, למעשה היא לא הזיקה, ואולי גם הועילה בזה שמשכה את התענינות הקהל אל הגמנסיה, אף-על-פי שכאמור, לא כל אחד יכול להסכים לדרכים כאלה. גם הילדים היו עוד קטנים, כל הענין היה עוד ספק רציני, וההורים יכלו להגיד על הילדים והמורים יחד: “ישחקו להם עד שיגדלו”. ואולם, עכשיו הענין הוא רציני ביותר: התלמידים גדלו והוריהם החלו לדאוג לעתידם. נולדו שאלות של ראליות וקלסיות, של רבוי השפות, חנוך בשביל הארץ, חנוך בשביל חוץ-לארץ, חנוך הבנות, וכו' – שאלות, שכל אחת מהן דורשת התעמקות והתאמצות גדולה בשביל למצוא לה פתרון.

תרע"א.

---

על שפת הלמודים בטכניקום

מאת

יוסף אהרונוביץ

החלטות הועד המפקח על הטכניקום בחיפה בנוגע לשפת הלמודים במוסד זה, שגרמו ליציאתם בדימוס של אחד-העם, דר' שמריהו לוין וד"ר צ’לינוב, הפתיעו את טובי היהודים בארץ-ישראל, ואלה יוצאים עכשיו למחות נגדן ומתכוננים להלחם בהן ולא לתת לבעליהן להוציאן אל הפועל. ההחלטות האלו תעוררנה גם את מורי ארץ-ישראל לדרוש מחבריהם בגולה, לבל יהינו להציג את כף רגלם על מפתן המוסד הזה, כל עוד שהשפה העברית לא תקבל שם את ספוקה הגמור.

ואולם יש אנשים מעטים בארץ – וביניהם גם כותב הטורים האלו – שהחלטות אלה של הועד המפקח הכאיבו אמנם את לבם וחזקו בהם את ההכרה בצורך הגדול לבער את הרע מקרבנו, אבל בשום אופן לא הפתיעום: הם קבלו אותן כדבר המובן מאליו. ולא עוד אלא שבמדה ידועה הם גם רואים בהן אתחלתא דגאולה: המשחק בילדי ישראל בארץ-ישראל הגיע, סוף-סוף, עד קצה הגבול, ומי שעצם עד עתה את עיניו מנגעי החנוך שלנו ועמד ומחא כפים לחברת “עזרה” על מעשיה הטובים, יוכרח עכשיו לפקוח אותן ולראות מה שיש לראות, ולהבין מה שיש להבין, ואולי גם ללמוד מה שיש ללמוד.

ואת יחסם של אלה המעטים רוצה אני לבאר כאן במלים אחדות, אם כי לא בפעם הראשונה.

במשחק הפוליטי של הממשלות האדירות בתורכיה תופסות מקום חשוב מאד – בתור חלוצים – שלש חברות: הכנסיה הנוצרית לכתותיה, נזיריה והמיסיונרים שלה, “כל-ישראל-חברים” (“אליאנס”) הצרפתית ו“ערה” הגרמנית. ההבדל ביניהן הוא זה, שהכנסיה הנוצרית עושה את מעשיה במחשבה תחילה ובכונה ברורה מראש, ושתי החברות היהודיות נוצרו במחשבה תחילה לשם תכליות אחרות, ורק למעשה, ואולי גם שלא מדעת, נהפכו לבאי כוח הפוליטיקה של ארצותיהן במזרח. הצד השוה שבין שלשתן הוא, שכולן משתמשות בילדי ישראל למטרותיהן. אפשר, כמובן, למצוא חלול קודש בהשואה זו ביחס לחברות היהודיות, ובפרט כשזוכרים את המטרות שהציגה לה חברת-כל-ישראל-חברים בראשית הוסדה, ואת השאיפות הרצויות שנתגלו פה ושם בחברת “עזרה”. ואולם אני איני עוסק כאן בהיסטוריה, כי אם במעשים הגלויים לעין כל. והמעשים הגלוּיים, ביחוד זה האחרון של “עזרה”, אי-אפשר לנו לראות בהם דבר אחר חוץ ממעשי פרובוקציה לשאיפותינו בארץ, ואנו מחויבים להרים פעם את המסך הזה ולגול מעלינו את האשמה של הכנסת פוליטיקה זרה לתוך הארץ.

אם גרמניה נושאת את עיניה ליום שבו תשלוט השפה הגרמנית מסופיה שבבולגריה ועד בגדד שבתורכיה, הרי היא נשענת בהרבה על החלוץ שלה העובר לפני המחנה – חברת “עזרה”. אם צרפת רוצה לשלוט על התרבות, ועל מה שכרוך בה, בארץ-ישראל ובסוריה, הרי היא נשענת לא מעט על החלוץ היהודי שלה – “אליאנס איזראליט”. ואם אנגליה מבקשת ליהנות מהמשתה של הפוליטיקה המזרחית, הרי היא נשענת לא מעט על המיסיונרים שלה. היהודים בארץ-ישראל הם, איפוא, המחויבים להקריב את ילדיהם לקרבן על מזבח הפוליטיקה הזאת. ויהודי ארץ-ישראל פטריוטים הם, אמנם, לא פחות מיהודי גרמניה וצרפת, אלא שהבערות שלטת בהם שלטון רחב, והרגל הצפיה למתנותיהם של נדיבי חוץ-לארץ מפותח בהם במדה מרובה מקדמת דנא, ושתי אלו הסגולות המיוחדות, שחוננו בהן יהודי ארץ-ישראל, עשו אותם לבית קבול להשפעת כל מיני תרבויות.

ואם לב כל יהודי נאמן יחרד לשמע השם מיסיון, והעולם העברי כבר ברור לו גם מה רב הנזק שהכניס החנוך האליאנסי לארץ-ישראל, הנה היחס לחברת “עזרה” אחר הוא לגמרי. חברה זו הערימה יותר מאליאנס, וערמתה עמדה לה להיות נחשבת למחנכת רצויה. בארצה נפגשה פנים אל פנים עם חברה יהודית אחרת – ההסתדרות הציונית, שאף היא מכונת את פניה לארץ-ישראל ואף היא מכניסה לתכנית עבודתה שם את עבודת החנוך, אלא שלה יש מגמה לאומית. השפה העברית היא אצלה עיקר העיקרים בעבודתה התרבותית. ואלמלי נתקלה “עזרה” לא רק בשאיפה, כי אם גם בעבודה, אלמלי היתה ההסתדרות הציונית מיסדת בתי-ספר בארץ-ישראל – היתה “עזרה” מוכרחה, או לגלות את קלפיה ולהלחם בציוניות בגלוי – כמו שעשתה אליאנס, – או להסתלק, או שהיתה אולי מחקה את מעשי הציונים ובאה מעט מעט מתוך מעשים שלא לשמם למעשים לשמם. ואולם הנגע אשר בביתנו הרי ידוע לנו. ראשית הכל ותכלית הכל של ההסתדרות הציונית הוא להשפיע על אחרים שהם יעשו: על יק“א ועל קפיטליסטים פילנטרופיים שונים – שהם ייצרו ישוב קרקעי, ועל חברות פילנטרופיות – שהן תיצורנה חנוך עברי בארץ-ישראל. ומכיון ש”עזרה" ידעה בערמתה לתפוס את לב הציונים ולתת בבתי-ספרה מעט עברית, ולו גם במדה זעומה ובצורה מעליבה, החלו הציונים תיכף לגמור עליה את ההלל, להכריז בכל העולם העברי על עבריותה, ולהושיט לה את ידם לעבודה משותפת. והגיע הדבר לידי כך, שטובי הכוחות שלנו הוקדשו לעבודה תחת דגלה של “עזרה” ובשבילה, בלי כל תנאים של שותפות.

ובאותה שעת שמחה ברחובותינו על עבריותה של “עזרה”, נחנקו עשרות נשמות צעירות בבית-המדרש למורים של זו ללא תורה, ללא חנוך וללא חיים.

צעירים אלה באו צמאים לדבר ה', רבים מהם הביאו אתם אוצרות רוחניים מן החוץ, חפצו להגדיל אותם ולהיות ראויים לשאת את דגל החנוך העברי בארץ-ישראל, ומצאו משמעת גרמנית בצורה אסיאטית גסה, למודים בגרמנית ללא צורך וללא תועלת בשביל התפקיד שהם שואפים למלאות בעתיד, והחנקת היהודי שבאדם והאדם שביהודי.

הם באו להסיר מעליהם את כבלי העבדות, ורותקו בכבלי עבדות יותר כבדים. ולא פראים היו אלה, ולא השפה הזרה הפחידתם: הפחות שבהם היה יותר תרבותי ממפיץ התרבות של “עזרה” בארץ-ישראל, ובקי בספרות העמים ובחכמותיהם יותר ממנו: חוסר הפרינציפיוניות, העבדות הבזוּיה ושירת ה“מה יפית” לרוח זרה ולעם זר, הפחידום. גם אלה שהיו מזוינים בידיעת שפה זרה וספרות זרה – וכאלה הם רוב התלמידים הבאים מן החוץ – הסכימו בכל לבם ללמוד עוד שפה, איזו שיגזרו עליהם, אך ללמוד אותה בתור שפה, ולא בתור שפת למודים למדעים, ללמוד אותה בתור שפה נוספת, ולא בתור שפה עיקרית, הדוחקת את רגלי העברית. כי אלמלי שאפו לשפת למודים זרה ולרוח עם זר, הרי יכלו להשיג את זה בארצות יותר תרבותיות, מפי מורים יותר תרבותיים ובצורה יותר תרבותית.

כאנשים המתעתדים להיות מורים עממיים בארץ-ישראל, ראו את עצמם מחויבים לדעת את הספרות העברית על בוריה, מבלי לשאול כלל אם עולה היא, או יורדת במעלה ביחס לספרות אחרת. וכשנוכחו שבבית-המדרש למורים העברים בירושלים דוחקת העבדות היהודית הגרמנית את רגלי הספרות העברית, ושילר הגרמני – את ביאליק העברי, ראו בזה עבדות והתקוממו נגד זה. ונמצאו אנשים מעטים שהבינו לרוחם, הושיטו להם את ידם ועזרו להם במלחמתם. אך גם הם וגם עוזריהם היו לשחוק בעיני הקהל שלנו. עסוק היה אז העולם העברי בחבור שירי תהלה ל“עזרה” ולבאי כוחה בארץ-ישראל, ובמלחמתם של אלה לא ראה יותר מאשר חוסר נמוס וחוסר הבנה. וגם עתה, בעת ש“עזרה” העמידה את הצלם בהיכל באופן גלוּי, עדין נמצאים אצלנו אנשים תמימים העולים על הבמה לשיר לה שירי תהלה: “ראו מה פעלה “עזרה” בבית-המדרש למורים שלה: המורים הצעירים, היותר טובים בארץ-ישראל, הם מחניכיה”.

יחסנו הוא, איפוא, ברור: יחד עם כל העולם העברי שבפנים הארץ ומחוצה לה אנו מוחים נגד העול הגדול שעשה לנו הועד המפקח על הטכניקום, בהעמידו צלם בהיכל ובהכניסו פוליטיקה של ממשלה זרה לתוך ארצנו, פוליטיקה המפריעה לשאיפתנו בארץ, שהיא – יצירת ישוב עברי לאומי. יד ביד נלך עם כל אלה שילחמו במעשה מחפיר ומזיק זה ונשתדל להפריע בעדו בכל האמצעים.

ואולם, אם אחרים רואים אולי רק במעשה בולט זה את האסון וילחמו רק בו, הנה אנחנו רואים במעשה זה טבעת אחת, ולא האחרונה, בשלשלת הגדולה של עבודת “עזרה” המזיקה בארץ-ישראל, ובכל מאמצעי כוחותינו נשתדל להסיר את אבן הנגף הזאת ששמה “עזרה” מעל דרכנו פה. בכל העולם הננו נרדפים ונחנקים, רק פנה אחת יש בעולם, שבה אנו מקוים לשאוף מעט רוח חפשי. מרובים הם המכשולים החיצוניים בפנה זו, והרבה כוחות, מרץ ומסירות נפש דרושים לנו בשביל להרחיק אותם. אל נא יעיזו, איפוא “מיטיבינו” המתבוללים לשים מכשולים פנימיים על דרכנו. יש להם שדה פעולה רחב בשביל עבדות והתבוללות בארצות מגוריהם, ואל נא ירדפו אחרינו עד הנה. יש כבר אצלנו אנשים היודעים למסור את חייהם בעד שעל אדמה ובעד הצלת כבוד האומה, ובמקום שאלה חיים, פועלים ומתים על קדוש השם, אל-נא יעיזו לדרוך אנשים, המוכרים את הבכורה העברית בעבור הזמנה לסעודה מכובדה.

ולא במחאות נצא כאן ידי חובתנו. עבודה רבה ונמרצה דרושה כאן קודם כל. השכם והערב צריך לדבר על לב יהודי ארץ-ישראל ולפתח בהם הכרה ברורה במהותה של עבודת “עזרה” בארץ-ישראל. אנחנו צריכים להביא את יהודי ארץ-ישראל ואת חברינו בגולה לידי כך, שאף רגל אחד התלמידים לא תדרוך על מפתן בתי-הספר של החברה הזאת, וצריכים אנו גם – וזהו העיקר, – להשריש עמוק, עמוק בלבות חברינו הציונים את הדעה, כי רק דרך אחת בטוחה יש להסתדרות הציונית בכל פעולות הישוב – דרך העבודה העצמית. אם ממנה יראו וכן יעשו האחרים – מה טוב, ולא – נסתפק במפעלים שניצור בעצמנו, ולוא גם מעטים, אבל שלמים, ובטוחים ומתאימים לשאיפתנו. המורים הטובים צריכים להורות בבתי-ספר שלנו ולהקדיש את כוחותיהם לנו, ולא לאחרים. בית-מדרש למורים עברים בארץ-ישראל צריך להוסד על-ידי ההסתדרות הציונית ולא על-ידי חברה מתבוללת. אנשים כאחד-העם וד"ר לוין צריכים להקדיש את עבודתם לנו. ובתי ספר עממיים בארץ-ישראל צריכים להיות שלנו ולא של מתבוללים, ואפילו אם אלה נותנים לנו קצת עברית. אם בדרך זו נלך, לא יחדלו עוד, אמנם, מתבוללים מן הארץ, אבל המורים שלנו והתלמידים שלנו, אלה המבקשים מפלט לרוחם, לא אצלם יבקשוהו, כי אם אצלנו.

תרע"ד.

---

גאולת החינוך

מאת

יוסף אהרונוביץ

החלטות הועד המפקח על הטכניקום בחיפה בנוגע לשפת הלמודים במוסד זה, שגרמו ליציאתם בדימוס של אחד-העם, ד“ר שמריהו לוין וד”ר צ’לינוב, הפתיעו את טובי היהודים בארץ-ישראל, ואלה יוצאים עכשיו למחות נגדן ומתכוננים להלחם בהן ולא לתת לבעליהן להוציאן אל הפועל. ההחלטות האלו תעוררנה גם את מורי ארץ-ישראל לדרוש מחבריהם בגולה, לבל יהינו להציג את כף רגלם על מפתן המוסד הזה, כל עוד לא תקבל שם השפה העברית את סיפוקה הגמור.

ואולם יש אנשים מעטים בארץ – וביניהם גם כותב הטורים האלה – שהחלטות אלה של הועד המפקח הכאיבו אמנם את לבם וחזקו בהם את ההכרה בצורך הגדול לבער את הרע בקרבנו, אבל בשום אופן לא הפתיעום: הם קבלו אותן כדבר המובן מאליו. ולא עוד אלא שבמדה ידועה הם גם רואים בהן אתחלתא דגאולה: המשחק בילדי ישראל בארץ-ישראל הגיע, סוף-סוף, עד קצה הגבול, ומי שעצם עד עתה את עיניו מנגעי החנוך שלנו ועמד ומחא כפים לחברת “עזרה” על מעשיה הטובים, יוכרח עכשיו לפקוח אותן ולראות מה שיש לראות, ולהבין מה שיש להבין, ואולי גם ללמוד מה שיש ללמוד.

במשחק הפוליטי של הממשלות האדירות בתורכיה תופסות מקום חשוב מאד – בתור חלוצים – שלש חברות: הכנסיה הנוצרית לכתותיה, נזיריה והמיסיונרים שלה, “כל-ישראל-חברים” (“אליאנס”) הצרפתית ו“עזרה” הגרמנית. ההבדל ביניהן הוא זה, שהכנסיה הנוצרית עושה את מעשיה במחשבה תחילה ובכוונה ברורה מראש, ושתי החברות היהודיות נוצרו במחשבה תחילה לשם תכליות אחרות, ורק למעשה, ואולי גם שלא מדעת, נהפכו לבאי כוח הפוליטיקה של ארצותיהן במזרח. הצד השווה שבין שלשתן הוא, שכולן משתמשות בילדי ישראל למטרותיהן. אפשר, כמובן, למצוא חילול קודש בהשוואה זו ביחס לחברות היהודיות, ובפרט כשזוכרים את המטרות שהציגה לה חברת-כל-ישראל-חברים בראשית הווסדה, ואת השאיפות הרצויות שנתגלו פה ושם בחברת “עזרה”. ואולם אני איני עוסק כאן בהיסטוריה, כי אם במעשים הגלויים לעין כל. והמעשים הגלוּיים, ביחוד זה האחרון של “עזרה”, אי-אפשר לנו לראות בהם דבר אחר חוץ ממעשי פרובוקציה לשאיפותינו בארץ, ואנו מחויבים להרים פעם את המסך הזה ולגול מעלינו את האשמה של הכנסת פוליטיקה זרה לתוך הארץ.

אם גרמניה נושאת את עיניה ליום שבו תשלוט השפה הגרמנית מסופיה שבבולגריה ועד בגדד שבתורכיה, הרי היא נשענת בהרבה על החלוץ שלה העובר לפני המחנה – חברת “עזרה”. אם צרפת רוצה לשלוט על התרבות, ועל מה שכרוך בה, בארץ-ישראל ובסוריה, הרי היא נשענת לא מעט על החלוץ היהודי שלה – “אליאנס איזראליט”. ואם אנגליה מבקשת ליהנות מהמשתה של הפוליטיקה המזרחית, הרי היא נשענת לא מעט על המיסיונרים שלה. היהודים בארץ-ישראל הם, איפוא, המחויבים להקריב את ילדיהם לקרבן על מזבח הפוליטיקה הזאת. ויהודי ארץ-ישראל פטריוטים הם, אמנם, לא פחות מיהודי גרמניה וצרפת, אלא שהבערות שלטת בהם שלטון רחב, והרגל הצפיה למתנותיהם של נדיבי חוץ-לארץ מפותח בהם במדה מרובה מקדמת דנא, ושתי אלו הסגולות המיוחדות, שחוננו בהן יהודי ארץ-ישראל, עשו אותם לבית קיבול להשפעת כל מיני תרבויות.

ואם לב כל יהודי נאמן יחרד לשמע השם מיסיון, והעולם העברי כבר ברור לו גם מה רב הנזק שהכניס החנוך האליאנסי לארץ-ישראל, הנה היחס לחברת “עזרה” אחר הוא לגמרי. חברה זו הערימה יותר מאליאנס, וערמתה עמדה לה להיות נחשבת למחנכת רצויה. בארצה נפגשה פנים אל פנים עם חברה יהודית אחרת – ההסתדרות הציונית, שאף היא מכוונת את פניה לארץ-ישראל ואף היא מכניסה לתכנית עבודתה שם את עבודת החנוך, אלא שלה יש מגמה לאומית. השפה העברית היא אצלה עיקר העיקרים בעבודתה התרבותית. ואלמלי נתקלה “עזרה” לא רק בשאיפה, כי אם גם בעבודה, אלמלי היתה ההסתדרות הציונית מיסדת בתי-ספר בארץ-ישראל – היתה “עזרה” מוכרחה, או לגלות את קלפיה ולהלחם בציונות בגלוי – כמו שעשתה אליאנס, – או להסתלק, או שהיתה אולי מחקה את מעשי הציונים ובאה מעט מעט מתוך מעשים שלא לשם למעשים לשמם. ואולם הנגע אשר בביתנו הרי ידוע לנו. ראשית הכל ותכלית הכל של ההסתדרות הציונית היא להשפיע על אחרים שהם יעשו: על יק“א ועל קפיטליסטים פילנטרופיים שונים – שהם ייצרו ישוב קרקע, ועל חברות פילנטרופיות – שהן תיצורנה חינוך עברי בארץ-ישראל. ומכיוון ש”עזרה" ידעה בערמתה לתפוס את לב הציונים ולתת בבתי-ספרה מעט עברית, ולו גם במדה זעומה ובצורה מעליבה, החלו הציונים תיכף לגמור עליה את ההלל, להכריז בכל העולם העברי על עבריותה, ולהושיט לה את ידם לעבודה משותפת. והגיע הדבר לידי כך, שטובי הכוחות שלנו הוקדשו לעבודה תחת דגלה של “עזרה” ובשבילה, בלי כל תנאים של שותפות. ובאותה שעת שמחה ברחובותינו על עבריותה של “עזרה”, נחנקו עשרות נשמות צעירות בבית-המדרש למורים של זו ללא תורה, ללא חינוך וללא חיים.

צעירים אלו באו צמאים לדבר ה', רבים מהם הביאו אתם אוצרות רוחניים מן החוץ, חפצו להגדיל אותם ולהיות ראויים לשאת את דגל החינוך העברי בארץ-ישראל, ומצאו משמעת גרמנית בצורה אסיאטית גסה, לימודים בגרמנית ללא צורך וללא תועלת בשביל התפקיד שהם שואפים למלאות בעתיד, והחנקת היהודי שבאדם והאדם שביהודי. הם באו להסיר מעליהם את כבלי העבדות, ורותקו בכבלי עבדות יותר כבדים. ולא פראים היו אלה, ולא השפה הזרה הפחידתם: הפחות שבהם היה יותר תרבותי ממפיץ התרבות של “עזרה” בארץ-ישראל, בקי בספרות העמים ובחכמותיהם יותר ממנו: חוסר הפרינציפיוניות, העבדות הבזויה ושירת ה“מה יפית” לרוח זרה ולעם זר, הפחידום. גם אלה שהיו מזוינים בידיעת שפה זרה וספרות זרה – וכאלה הם רוב התלמידים הבאים מן החוץ – הסכימו בכל לבם ללמוד עוד שפה, איזו שיגזרו עליהם, אך ללמוד אותר בתור שפה, ולא בתור שפת לימודים למדעים, ללמוד אותה בתור שפה נוספת, ולא בתור שפה עיקרית, הדוחקת את רגלי העברית. כי אלמלי שאפו לשפת למודים זרה ולרוח עם זר, הרי יכלו להשיג את זה בארצות יותר תרבותיות, מפי מורים יותר תרבותיים ובצורה יותר תרבותית.

כאנשים המתעתדים להיות מורים עממיים בארץ-ישראל, ראו את עצמם מחויבים לדעת את הספרות העברית על בוריה. וכשנוכחו שבבית-המדרש למורים העברים בירושלים דוחקת העבדות היהודית הגרמנית את רגלי הספרות העברית, ושילר הגרמני – את ביאליק העברי, ראו בזה עבדות והתקוממו נגד זה. ונמצאו אנשים מעטים שהבינו לרוחם, הושיטו להם את ידם ועזרו להם במלחמתם. אך גם הם וגם עוזריהם היו לשחוק בעיני הקהל שלנו. עסוק היה אז העולם העברי בחיבור שירי תהלה ל“עזרה” ולבאי כוחה בארץ-ישראל, ובמלחמתם של אלה לא ראה יותר מאשר חוסר נימוס וחוסר הבנה. וגם עתה, בעת ש“עזרה” העמידה את הצלם בהיכל באופן גלוי, עדיין נמצאים אצלנו אנשים תמימים העולים על הבמה לשיר לה שירי תהלה: “ראו מה פעלה “עזרה” בבית-המדרש למורים שלה: המורים הצעירים, היותר טובים בארץ-ישראל, הם מחניכיה”.

יחסנו הוא, איפוא, ברור: יחד עם כל העולם העברי שבפנים הארץ ומחוצה לה אנו מוחים נגד העוול הגדול שעשה לנו הועד המפקח על הטכניקום, בהעמידו צלם בהיכל ובהכניסו פוליטיקה של ממשלה זרה לתוך ארצנו, פוליטיקה המפריעה לשאיפתנו בארץ, שהיא – יצירת ישוב עברי לאומי. יד ביד נלך עם כל אלה שילחמו במעשה מחפיר ומזיק זה ונשתדל להפריע בעדו בכל האמצעים.

ואולם, אם אחרים רואים אולי רק במעשה בולט זה את האסון וילחמו רק בו, הנה אנחנו רואים במעשה זה טבעת אחת, ולא האחרונה, בשלשלת הגדולה של עבודת “עזרה” המזיקה בארץ-ישראל, ובכל מאמצי כוחותינו נשתדל להסיר את אבן הנגף הזאת ששמה “עזרה” מעל דרכנו פה. בכל העולם הננו נרדפים ונחנקים, רק פינה אחת יש בעולם, שבה אנו מקווים לשאוף מעט רוח חפשי. מרובים הם המכשולים החיצוניים בפינה זו, והרבה כוחות, מרץ ומסירות נפש דרושים לנו בשביל להרחיק אותם. אל נא יעזו, איפוא, “מיטיבינו” המתבוללים לשים מכשולים פנימיים על דרכנו. יש להם שדה פעולה רחב בשביל עבדות והתבוללות בארצות מגוריהם, ואל נא ירדפו אחרינו עד הנה. יש כבר אצלנו אנשים היודעים למסור את חייהם בעד שעל אדמה ובעד הצלת כבוד האומה, ובמקום שאלה חיים, פועלים ומתים על קדוש השם, אל-נא יעזו לדרוך אנשים, המוכרים את הבכורה העברית בעבור הזמנה לסעודה מכובדה.

ולא במחאות נצא כאן ידי חובתנו. עבודה רבה ונמרצה דרושה כאן קודם כל. השכם והערב צריך לדבר על לב יהודי ארץ-ישראל ולפתח בהם הכרה ברורה במהותה של עבודת “עזרה” בארץ-ישראל. אנחנו צריכים להביא את יהודי ארץ-ישראל ואת חברינו בגולה לידי כך, שאף רגל אחד התלמידים לא תדרוך על מפתן בתי-הספר של החברה הזאת, וצריכים אנו גם – וזהו העיקר, – להשריש עמוק, עמוק בלבות חברינו הציונים את הדעה, כי רק דרך אחת בטוחה יש להסתדרות הציונית בכל פעולות היישוב – דרך העבודה העצמית. אם ממנה יראו וכן יעשו האחרים – מה טוב, ולא – נסתפק במפעלים שניצור בעצמנו, ולוא גם מעטים, אבל שלמים, ובטוחים ומתאימים לשאיפתנו. המורים הטובים צריכים להורות בבתי-ספר שלנו ולהקדיש את כוחותיהם לנו, ולא לאחרים. בית-מדרש למורים עבריים בארץ-ישראל צריך להווסד על-ידי ההסתדרות הציונית ולא על-ידי חברה מתבוללת. אנשים כאחד-העם וד"ר לוין צריכים להקדיש את עבודתם לנו. ובתי ספר עממיים בארץ-ישראל צריכים להיות שלנו ולא של מתבוללים, ואפילו אם אלה נותנים לנו קצת עברית. אם בדרך זו נלך, לא יחדלו אמנם מתבוללים מן הארץ, אבל המורים שלנו והתלמידים שלנו, אלה המבקשים מפלט לרוחם, לא אצלם יבקשוהו, כי אם אצלנו.

ומשום כך אין דרישותינו מכוונות לא ל“עזרה” ולא ל“אליאנס”, כי אם בעיקר לעצמנו – לאותו המחנה הקטן השואף לתחיה לאומית בארץ-ישראל. גאולת החינוך מידי המתבוללים – זוהי האמרה שלנו. אם ההתעוררות של עכשיו לא תשנה את החלטת הקורטוריום של הטכניקום, אלא שהיא תתן לנו בתי-ספר עבריים אחדים, ואמרנו: אנחנו ניצחנו. אם היא תתן לנו רק איזו ויתורים והבטחות מצד “עזרה” בטכניקום, בבית המדרש למורים, או בבתי הספר העממיים, והחינוך ישאר שוב בידי “ערה” – ואמרנו: נוצחנו.

המלחמה לא נתנה לנו כלום – בדעה הזאת צריכים אנו להחזיק ואותה אנו צריכים להקנות להורים, למורים ולכל אלה שמתענינים בחינוך הדור הצעיר בארץ-ישראל. אנחנו החילונו עתה את מלחמתנו ב“עזרה” מפני שכאן נמצאה לנו שעת כושר, אבל באמת אין אנו מתכוונים רק נגד החינוך של “עזרה”, כי אם של כל החברות המתבוללות. המלחמה החלה הפעם ברעם ורעש, במחאות וחרמות, אך טכסיס זה הוא רק לשעה; לעתיד אנו צריכים לרכז את כל כוחותינו בעבודה חיובית לשם יסוד בתי-ספר משלנו. יסוד בית-ספר לבנים ביפו, יסוד בתי-ספר לבנים ולבנות בירושלים, יסוד בתי-ספר לבנים ולבנות בחיפה, טבריה וצפת, – זו צריכה להיות שיטת המלחמה שלנו.

מובן, שעבודה כזאת אינה יכולה להיעשות ביום אחד, אבל אי-אפשר גם לדחותה לשנים רבות. הלא ראינו, שכשהכריזו אצלנו על יסוד אוניברסיטה, נמצאו נדבנים שנתנו סכומים גדולים, ואל יהא היסוד טפל בעינינו לגבי הגג, ואל יהא חינוך הילדים הקטנים פחות חשוב בעינינו מחינוך רופאים ואינג’ינירים. וההסתדרות הציונית, שאינה רוצה למסור לידי המתבוללים את הפוליטיקה היהודית בגולה, מכל שכן שאינה רשאית למסור לידיהם את חינוך הדור הצעיר ואת הפוליטיקה שלנו בארץ-ישראל.

בקצרה: הקהל הלוחם עכשיו ב“עזרה”, צריך להתאחד לשם עבודה נמרצה על-פי תכנית קבועה, שתכליתה: שחרור החינוך העברי מעול האפוטרופסות של החברות המתבוללות.

תרע"ד

---

מי נצח?

מאת

יוסף אהרונוביץ

באספת הקורטוריום, שהיתה בברלין ביום 22 לחודש פברואר, נחלה ההסתדרות הציונית נצחון שלא זכתה לכמותו מעודה. ואין כל ספק שלה, להסתדרות הציונית, כדאי היה כל אותו המרץ שהוצא על ידיה, כל אותו הרעש שהוקם, אפילו אם נניח שהביא נזק מכמה בחינות – כי בסך הכל תמצא ההסתדרות הציונית ריוח גדול.

השלום, ששרר עד פרוץ המלחמה בין חברת “עזרה” וההסתדרות הציונית, לא היה שלום של שני כוחות שוים, שכל אחד מודה בערכו של השני ומכבד אותו, כי אם מיוסד על התבטלות מתוך חוסר-כוח מצד אחד ובטול והבטה מגבוה מהצד השני. ההסתדרות הציונית ראתה ב“עזרה” חברה בעלת יכולת, הפורסת מלחמה לדל ואינה משליכה אותו, את הדל, מהמדרגות, כי אם, להפך, מתחשבת לפעמים גם ברצונו. היא מצאה לנכון לפניה גם לפרסם את גדולתה של זו, ולהשפיע עליה על-ידי כך שתגדיל ותרבה את נדיבותה. ו“עזרה” ראתה בהסתדרות הציונית כלי-חפץ למטרותיה במזרח. היא צריכה היתה להלחם באליאנס ולכבוש את מקומה, ובמלחמתה זו זקוקה היתה לעזרתם המוסרית של הציונים, או – ביתר דיוק – לשביתתם של אלה ממלחמה עמה, כי הרי “לקלקל יכול גם חתול”, אומר הפתגם ההמוני.

מעולם לא היתה, ולא יכלה להיות, הסכמה בין שתי ההסתדרויות האלו, כי מטרותיהן ודרכיהן שונות זו מזו תכלית שנוּי, אלא מה היה ביניהן? – פוליטיקה: פוליטיקה של העני ביחס לעשיר ושל העשיר ביחס לעני. ונאמן היה כל אחד לפוליטיקה שלו עד קצה גבול האפשרות: הציונים השתדלו לפרסם את מעשיה הטובים של “עזרה”, ו“עזרה”, מצדה, השליכה לציונים עצם אחרי עצם ללקיקה. למעשה, שבתו הציונים מכל פעולה במקצוע החנוך בארץ-ישראל והשליכו את יהבם על החברה העשירה, שהיא תעשה את מלאכתם, ו“ערה”, מצדה, מלאה את תעודתה הגרמנית בארץ-ישראל באין מפריע, בהיותה בטוחה בציונים שהם יסתפקו בהבטחות בלבד ולא יעיזו להתקומם נגדה. וכשפרצה מלחמת השפות בארץ-ישראל, יצא בא-כוח “עזרה”, הד"ר נ., להשקיט את המרד באותו הבטחון ששר-הצבא המנוסה יוצא עם גדוד חילים להקים סדר באיזה כפר קטן; ברור היה לו שמעט ערמה תספיק לשים את כל ההתקוממות לאל.

אך מה שלא פלל הד“ר נ. לראות, ראה הפעם. הוא ראה, כי הציוניות אינה רעיון מפשט גרידא, הנשענת על איזו אמת מטפיסית, כי אם מפעל מוחשי שיש לו שרשים עמוקים בחיים, שאין לעקרם בנקל. הוא ראה לפניו את היהדות הארצישראלית נלחמת על קניניה כמו שנלחם כל עם חי על קניניו. הוא ראה, שכל המוסדות, אשר “עזרה” טפחה וגדלה במשך עשר שנים, נהרסו על-ידי הציונים במשך חודש אחד ואחרים הוקמו תחתיהם – ראה ונכח תיכף, כי ידו הוא, יד של בא-כוח איזו אלפים מ”בני דת משה", תקצר מלהלחם בעם חי ומאורגן ופנה לכוח יותר תקיף – כוח חיצוני.

ואולם גם האמצעי הזה, האמצעי אולי היחידי – מלבד הכסף – שנשאר ליהודים האלה, לא הועיל ביותר. האמצעי הזה עלול אמנם לקלקל לנו הרבה – ואולי גם קלקל הרבה – אך לא להעבירנו על שאיפתנו היסודית; ומהצד השני עלול הנהו – מה שבאמת עשה במדה הגונה – להשחיר את כל העבר של “עזרה” בכתם שחור אחד. חברת “עזרה” הוכרחה, לבסוף, להודות, שלפניה כוח מוסרי גדול, כוח שערכו בעולם העברי גדול מאותו כבוד, ושעליה, על החברה העשירה ביוסטיץ-ראטים, באותות כבוד ובמטבעות, להכנע לפני הסתדרות של סתם יהודים, שאין להם כל אלה, כי אם רק שאיפה בלתי-נכנעת לתחיה לאומית ולחיים עצמיים.

באי-כוח “עזרה” נכנעו, איפוא, והסכימו לדרישות הציונים לבדוק שוב את ההחלטה, נכנעו אחר-כך והסכימו לעבוד עם באי-כוח ההסתדרות הציונית באופן רשמי, למרות הכרזתם של אתמול, כי אי-אפשר לעבוד עם הציונים. ומחר, מחרתים, כש“עזרה” תפגש עם ההסתדרות הציונית, תוכרח – גם אם לא תרצה בכך – להרכין לפניה את ראשה לאות כבוד. אמנם, אין ספק, ש“עזרה”, כלומר קבוץ קטן זה של אדירי הבורסה ודגולי ההתבוללות בברלין, יתרחקו בודאי עתה מאתנו יותר משהיו רחוקים עד כה, אבל אין ספק גם בזה שרבבות יהודים אחרים, אולי הרבה יותר מענינים מאנשי “עזרה”, התקרבו אלינו עתה קרבה ממשית על-ידי מלחמתנו לשפה, ושגם המרוחקים – אנשי “עזרה” – יכבדו אותנו עתה יותר משכבדונו בשעה שהיו קרבים אלינו, כביכול, כלומר בשעה שסבלו אותנו מתוך בטול, מתוך הכרה שאין במי להלחם.

ואולם רק עד כאן הגיע הנצחון – עד כאן ולא יותר. השפה העברית בתור שפת הוראה בטכניקום – דרישתנו העיקרית שבשלה הוקם הרעש – לא נחלה נצחון גם בישיבת הקורטוריום השניה. ודורשים הדברים מאתנו הדגשה יתרה, משום שדוקא בענין זה מתנהלת פוליטיקה לא נכונה מצד אנשי שלומנו:

כל העתונים העברים מצינים בשמחה רבה את הנצחון של השפה העברית, ולא כל הכותבים הם רק טועים, יש ביניהם, כנראה, גם מטעים, מתוך כונה טהורה אמנם, אבל מטעים, כי לא נכון כלל וכלל מה שכותב מר ס., שלנו חשוב רק הפרינציפּ ולא – כמה שעות, או איזו מקצועות ילמדו בעברית, ושמשום כך יש לראות בפשרת ברלין נצחון גדול בשבילנו, כי להלכה, הרי הודו חברי הקורטוריום ששפת ההוראה צריכה להיות עברית. לא נכון. השפה העברית בתור שפת הוראה בבתי הספר בארץ-ישראל עברה כבר מזמן את גבולי הפשרנות, וכל פשרה בנדון זה היא נסיגה כמה וכמה צעדים אחרונית. אותנו מענין, אמנם, הפרינציפּ, כלומר, מעונינים אנו בזה שאלה הבאים לארץ-ישראל לעבוד איזו עבודה, יודו קודם כל להלכה בשאיפתנו העיקרית בארץ. אבל במה שנוגע לטכניקום, דוקא לא ההלכה ענינה אותנו כי אם המעשה. ידענו שחברי הקורטוריום הם ברובם לא שלנו, ובמלחמתנו עמם לא התכונו לזה שנקבל הכשר על השפה העברית מאת איזו עשרה מתבוללים, כי אם לזה שמחר ילמדו למעשה את כל המדעים בטכניקום בשפה העברית, את כל המדעים, גם אם יוכרחו בהרבה מהם להתקשות בזמן הראשון מחוסר טרמינולוגיה, ולפגום, במדה ידועה, את הלמודים. כי זוהי דרכנו – זו ולא אחרת. ואם אנשי שלומנו – ובתוכם גם מרכז המורים – באים ומעמידים פנים של ראליסטים ואומרים שדבר זה הוא עדין בגדר הנמנע, משום שהשפה עוד לא הוכשרה, הרי הם עושים את תורתם הם עצמם פלסתר. כי – נודה על האמת – כמה וכמה מקצועות מדעיים נלמדים אצלנו בבתי הספר הבינוניים, ואפילו בבתי הספר הנמוכים, בגמגום. אין לנו עוד ספרי למוד עברים במדה מספיקה, והעיקר – אין לנו עוד מורים שקבלו את חנוכם בעברית מילדותם. בעל כרחם נעשים המורים למתרגמים בעל פה. ולא תמיד ולא בכל מקום עולה התרגום יפה. אלא שאנחנו אומרים: מוטב לנו לגמגם בשפתנו אנו מאשר לנבאות בשפות זרות. על-ידי גמגום בשפתנו ודאי שנפתח את השפה ונביאה לידי שלמות, אבל מלמוד בשפות אחרות לעולם לא נגיע ללמד בשפתנו.

ומרכז המורים, שלפניו עומד נסיון כה עשיר של הגמנסיה העברית, בודאי שאסור היה לו לבוא לידי אופורטיניזם, כי דוקא כאן חשוב מאד הפרינציפּ חשובה הודאת בעל הדין.

אפשר מאד שבדרישות קיצוניות לא היינו מעלים כלום באספת הקורטוריום, אבל בשביל עבודתנו הפנימית (דרך אגב: תחית השפה העברית וכמו כן – תחית כל הקנינים התרבותיים שלנו, היא מטרה בפני עצמה ואינה צריכה לשמש אמצעי לאיזו מטרות פוליטיות מסופקות) – בודאי מוטב היה לנו לפרוש מהקורטוריום ומכל המפעל זה מאשר לתת עליו את הסכמתנו בצורתו הנוכחית כי כל ותור מצדנו עלול להרוס את היסוד, שהנחתו עולה בכל כך הרבה עמל. הנה עסוקה עתה ההסתדרות הציונית בהכנות לבנין אוניברסיטה בירושלים, ואחרי “היחס הראלי” שהתגלה עתה במחננו מצדדים שונים, האם אין לנו יסוד לשאול: באיזו שפה ילמדו באוניברסיטה? האם לא יהיה מקום לאלה שישתתפו בבנין זה, אשר לא כולם בודאי יהיו ציונים, לדרוש מאת ההסתדרות הציונית שתהיה עקבית ותודה גם ביחס לאוניברסיטה בזה שהיא מודה עתה ביחס לטכניקום?

קצורו של דבר – הטכניקום הגרמני שהוקם על הר הכרמל מאים לחבל את כל עבודתנו החנוכית בארץ-ישראל, ומטעים את הקהל אלה, הבאים ומספרים לו על נצחון השפה העברית באספת הקורטוריום.

ולא לשם אמת עיונית גרידא נאמרים הדברים האלה. לפנינו עתה תכנית של עבודה קשה. על הפרק מלחמה בחנוך של החברות המתבוללות לשם השלטת החנוך העברי. בשביל העבודה הזאת דרושים לנו כוחות חמריים ורוחניים מרובים; דרושה לנו דעת קהל מבוגרת, שתדע להבדיל בין נצחון לעלבון, בין שלטון השפה העברית באמת ובין שלטון שפה זרה למעשה והודאה בשפה העברית להלכה.

תרע"ד.

---

דת לרקלמה

מאת

יוסף אהרונוביץ

הדברים הבאים להלן דורשים הקדמה קצרה. יש חושבים כי כל זמן שלא נצחנו עוד לגמרי את מתנגדנו – את חברת “עזרה” – הרינו מצוּוים ועומדים להעלים עין מהנגעים אשר בפנים, בתוך מחננו אנו, משום שכל מלחמה פנימית עלולה להחליש את כוחנו ולחזק את ידי מתנגדנו. בדעה זו יש הרבה מן האמת, אבל רק עד גבול ידוע. יש לפעמים נגעים פנימיים כאלה, שבהעלימך עין מהם, ולוא רק לזמן קצר, אתה מסיע להתפתחות מתנגד פנימי, שהוא מסוכן לא פחות מהמתנגד שמבחוץ. על נגע ממין זה רוצה אני להעיר כאן, מבלי להתחשב כלל ב“מה שיאמרו מתנגדינו”.

הנהלת בית-המדרש למורים העברי, זה שזכינו בו אחרי מלחמה קשה עם “עזרה”, פרסמה בימים האחרונים תקנות שעל-פיהן יתקבלו התלמידים לתוך המוסד הזה. אחת מן התקנות האלה אומרת, שעל התלמידים להביא “תעודת הנהגה טובה על-פי חוקי-המוסר והמסורת הישראלית מצד בני-סמך” (רב, ראש-העדה, מנהל בית –ספר וכיוצא בזה).

והנה תקנה כזאת – אין לה מקום בשום בית-ספר דתי ובשום ישיבה. כי הרי על-פי המושגים העברים, פתוחים שערי התשובה לפני כל מי שרוצה לשוב, ואין שואלין לעברו של האיש ואין בודקין במעשיו של אתמול. במקרים רגילים הרי כל יהודי הוא בחזקת כשרות כל עוד שלא נתפס לדבר עבירה בפרהסיה: רשאי הוא לבוא לבית-התפלה ולהצטרף למנין, לשמוע דברי תורה, ואפילו להתעסק בלמודים תיאולוגיים; ואין דורשים ממנו תעודות “מצד בני-סמך” על התנהגותו בעניני דת בעבר, כל זמן שאינו מעמיד את עצמו לבחירה, או להתמנות לאיזו כהונה דתית. ואלמלי אפילו נועד בית-מדרש זה להיות למוסד תיאולוגי, אף אז לא היה מקום לתקנה זו. אפשר, לכל היותר, לסדר משטרה דתית בפנים המוסד, שתשגיח שהתלמידים ידקדקו במצוות, בקלה כבחמורה, אבל מה למוסד ולעבר של התלמידים?

זהו מה שאומרים: “מצוה שהחזיקו בה כותים מדקדקין בה יותר מישראל”.

ונודה על האמת: תקנה זו אינה עלולה לקרב את לבנו למוסד זה יותר מאשר למוסדות “עזרה”.

אנחנו נלחמנו ב“עזרה” לא רק מפני זה שהיא ממעטת לתת בבתי ספרה למודים עברים, כי אם, בעיקר, מפני שהיא עושה את הלמודים העברים תבלין לאיזו מטרות אחרות ומפתחת על-ידי זה בלב תלמידיה יחס של קלות-ראש אליהם. וכשנלחמנו בבית-המדרש למורים של “עזרה” על זה שמכריחים שם את התלמידים לבוא ביום קבוע ובשעה קבועה לבית התפילה, לא היתה מלחמתנו מכוונת לעצם התפילה, כי אם לתפילה שבאה מתוך אונס, ועל-ידי אנשים שבעצמם אינם דתיים כל עיקר. תפילה כזו חשבנו לתיפלה ודתיות כזו – לצביעות. כי יהיה יחסנו אל הדת בכלל, ואל הדת בבתי הספר בפרט, איזה שיהיה, בזמננו לא יבוא שום איש להלחם בדת, במקום שהיא נובעת מתוך אמונה ובאה למלאות תביעות שבלב. נלחמים בדת רק בשעה שהיא דת לשם עסק, לשם פוליטיקה, לשם רקלמה.

והנה באה ההנהלה של בתי הספר החדשים בירושלים והתחילה להתחרות ב“עזרה” וללכת בדרכיה, כדי למצוא חן בעיני הקהל. מפרסמת היא מודעות צעקניות על בתי ספר דתיים לאומיים, ואינה מתחשבת כלל בזה שרובם של המורים אינם יכולים, ואינם רשאים, להכריז על דתיות של בית-ספרם, אם אינם רוצים לעורר אי אמון בלב הקהל ובלב התלמידים גם ביחס לאותם הדברים הטובים שבאמת ישנם בהם. אם המורה, שהכרנו אותו אתמול שלשום כבלתי דתי, יבוא אל המחלקה וישא פתאום עיניו השמימה ויטיף לתלמידים לדתיות, יש רשות לתלמידים לחשוב גם את הלאומיות של המורה לצבועה.

“מדבר שקר תרחק” – על זה מצווה כל אדם מן השוק, ומכל שכן מורה ומחנך בעדתו.

ואנו שואלים את מרכז המורים: ההשתתף הוא ביצירת התקנות הנ"ל? והיכול הוא להיות אחראי להן?

תרע"ד.

---

רעיונות על החינוך

מאת

יוסף אהרונוביץ

מלבד תורת הפדגוגיה לשיטותיה וזרמיה, שהיא כולה ספיציאלית ושייכת רק לפדגוגים מומחים, יש עוד תורה חברתית עם מגמות ושאיפות שונות, שהחינוך צריך לשים לב אליהן. בדברי הבאים רוצה אני להפנות את תשומת לב מורינו לשאלות אחדות שיש להן, לדעתי, ערך חינוכי גדול.

א: האידיאל לעתיד לבוא

הירושה היפה ביותר, שהיהדות העתיקה הנחילה אותנו ואת כל העולם הנאור, היא, בלי כל ספק, משאת הנפש של הנביאים לאותו היום המאושר, שבו “יכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל-גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

אמנם גם אלוהי ישראל היה שולף חרב לעת הצורך, והנביאים שהשתתפו תמיד בחיים המדיניים והכלכליים של העם, שהבינו כי למען הגן על קיומו, צריך הוא תמיד להיות מזוין בכל האמצעים, עוררו אותו בעצמם לא פעם שיצא למלחמה, ואולם, תמיד זכרו ששפיכת דמים דבר מכוער היא, ונשאו את נפשם לאותו היום הגדול, שפולחן החרב ירד מעל בימת החיים ושאך – “חסד ואמת נפגשו, צדק ושלם נשקו”. אינני יודע אם האידיאל של הנביאים הוא שהשפיע עלינו ועשה אותנו לאוהבי שלום ונושאי המוסר, או – מה שמתקבל יותר על הדעת – החיים של “עם בלי ארץ”, בכל אופן – פולחן החרב פסק אצלנו.

ואם יש לצעוק חמס על שהננו נרדפים, חלשים וכפופים ואם יש לשאוף לצאת מהמצב של עבדות, שאנו נתונים בו, הנה אין לנו להצטער על זה שאיננו רודפים ושואפי קרבות. יתר על כן: מיטב החוזים וההוגים מאומות העולם החלו גם הם זה מכבר לבעוט בחרב ונשאו את נפשם אל “אחרית הימים” של הנביאים. ואנחנו היהודים מתגאים, ובצדק, בזה שאת רובי תורתם שאבו מבית מדרשנו.

והאידיאל הנשגב הזה לעתיד, שממנו שואבים כוח לא רק אנחנו, כי אם גם כל הנעלבים והנדכאים שבעולם, צריך להיות יסוד עיקרי בחינוך שלנו בבתי-הספר. אותה השיטה, הנהוגה ברוב בתי-הספר של אומות העולם, שעל פיה מלעיטים את החניכים בסיפורים על מלחמות גיבורים עם נצחונותיהם ומשתדלים להרים את ערכם, ועל הלוחמים הרוחניים עם אידיאליהם עוברים בשתיקה, או ברמיזה קלה – שיטה זו צריכה להיות פסולה בבתי ספרינו. ישירו הם שירי תהילה לגיבורים ולחרב – הם, שעל חרבם תפארתם, שאת תורתנו אנו, שלאורה התחממו, עשו פלסתר. אנחנו באידיאל שלהם לא נקנא, כי שירתנו היא שירת הנביא, שירה של “והיה באחרית הימים”.

יזכרו נא המחנכים שלנו להורות את חניכיהם שמאומות העולם עליהם לקחת רק את כל היפה והמועיל. יחנכו נא לנו דור של זקופי קומה, של אנשים בעלי הכרה עצמית ולאומית, שידעו להגן על כבודם ועל כבוד עצמם, אך לסמל השלמות יקחו להם את הגאון הלאומי, את הנביא העברי, שלבו היה מלא אהבה לכל האנושות, ולא את הגיבור והעריץ, השואף לדכא אחרים תחת רגליו.

מספרים, שפעם נכנס המלך הנורבגי לבית-ספר אחד בארצו ושאל את התלמידים: מי הוא האיש הגדול ביותר בנורבגיה? המלך חשב, כי התלמידים בוודאי יראו עליו, אך מה השתומם לשמוע מפיהם כי איבסן הוא האדם הגדול ביותר בנורבגיה.

ב: העבודה הגופנית

כשההתנוונות הגופנית והרוחנית אצל “בני העליה” שבאירופה הגיעה למרום קצה במאה השמונה-עשרה – על-ידי חיי הבטלה, ההוללות ופריצות המוסר, קמו ביניהם בעלי “שאר רוח”, שראו את קלקלת בני דורם בזה שהתרחקו מהעבודה והתעסקו יותר מדי בספרים, והם החלו לקרוא את הקריאה הידועה: שובו אל העבודה הפשוטה, שובו אל הטבע.

כן היה הדבר מעולם – אומר רוסו – בכל מקום שבני האדם עזבו את העבודה הפשוטה, את עמל הגוף, ועשו תורתם אומנותם – שם בא הרקב לאכול בהם ולהמית את המרץ בתוכם. ואנחנו, “עם הספר”, חטאנו בנידון זה יותר מכל העמים. לא באשמתנו, אמנם, נעשה הספר לכלי הזין היחידי שלנו, וגם לא מרוב עושר טיפלנו בו – גורמים אחרים, העומדים מחוצה לנו, הביאונו לידי כך שנצמצם את כל הווייתנו, את כל עיקר החיינו, בספר. אבל יהיו הגורמים איזו שיהיו, העובדה במקומה עומדת: בני עמנו הנם ברובם "למודי ד' " ואת תוכן חייהם הם מבקשים בספר.

ואמנם, לפנים, כשהתורה היתה נלמדת אצלנו רק “לשמה” ולא לשם מטרה בחיים, היתה גם כן מביאה נזק גדול בזה שהגבירה את הרוח על חשבון החומר, את חיי הנשמה על חשבון חיי הגוף, אך אם החיים נפגמו אז על-ידי זה, הנה צורתם הרוחנית נשארה בטהרתה. לא כן עתה: בזמננו נעשתה התורה לקרדום לחפור בו בחיים, וכל מי שמציג את רגליו על סף בית מדרש, בין ללימודי קודש ובין ללימודי חול, אינו עושה זאת מתוך חיבה יתירה, או נטיה נפשית לתורה ולמדע, אלא משום שאינו רוצה ללכלך את ידיו בעבודה פשוטה, ובוחר לו על כן דרך שיוכל לחיות על חשבון עבודתם של אחרים.

מובן מאליו, שאותו ההבדל בין לפנים והיום שיש בכוונת הלימוד, אותו ההבדל גופו יש גם בדרכים שהתורה נקנית בהם. אם לפנים ידעו התלמידים כי “אין התורה נקנית אלא על-ידי מי שממית את עצמו עליה” מיתה גופנית, יודעים הם עכשיו, כי אין התורה נקנית אלא על-ידי מי שממית את עצמו עליה מיתה רוחנית. ומכאן אותה הירידה המוסרית, שנתגלתה בעת האחרונה, כי מאות ואלפים מבני עמנו עוזבים את המחנה, מוכרים את נשמותיהם בנזיד עדשים, ובלבד שיוכלו להיכנס להיכלי התרבות. מכאן גם אותו המחנה העצום של אינטליגנטים שאין להם כל בסיס בחיים, לא חמרי ולא מוסרי, והם הולכים ומתנוונים בכל המובנים.

שם, אצלם, בא הדלדול מאין רצון לעבוד, מרוב עושר וחיי תענוגות; פה, אצלנו, בא הדלדול מאין מקום לעבוד, מרוב עוני וחיי גלות. שם נכנסה ההתנוונות רק לתוך שורות “בני העליה”, פה היא הולכת ומשתרשת בכל השדרות של העם. המקור לכל זה אחד הוא – התרחקות מהטבע ומעבודה גופנית. אף על פי שהגורמים להתרחקות זו אחרים הם פה מאשר שם, ושונה היא גם “השיבה” אצלנו מאשר אצלם: הם צריכים היו לשוב לעבודה למען נצח את היצר שבקרבם, המדיחם לחיי בטלה והוללות, ואנחנו צריכים לשוב לארץ אבות ולחיי המוסר והעבודה של האבות, למען נצח את הגלות שהשחיתה בנו כל חלקה טובה.

שובו לארץ אבות, כי רק בה הצלתכם – זוהי הקריאה שלנו.

ואולם כיצד אנחנו שבים? – אם נתבונן בשים-לב לשיבתנו זו, נראה כי רק את המקום שנינו, אך לא את ערכי החיים. בישוב הצעיר שלנו מונים אנו כבר שלשה בתי-ספר בינוניים בפועל ובית-ספר אחד גבוה – ב“כוח”. ואם עוד לא הספיק הדור החדש, שנולד בארץ-ישראל, לתת לנו אפילו עשרות עובדים תמימים שיאהבו את העבודה ויהיו קשורים בה, הרי הספיק כבר לתת לנו מאות תלמידים המבקשים השכלה בבתי-הספר הבינוניים והגבוהים. האבות חיים בכפר על חשבון עבודתם של אחרים, ואת הבנים הם מוציאים לגמרי מן הכפר ושולחים אותם אל העיר ללמוד, לסחור, או לסרסר, ובלבד שלא יצטרכו להתפרנס מעבודה פשוטה. בקצור: בישוב הצעיר שלנו, שיסוד קיומו צריך היה להיות עבודה גופנית פשוטה – אשר רק על ידיה יכולים אנו להבריא בגופנו וברוחנו – הולכת ומתפתחת אותה האוויריות ואותה השתמשות האדם באדם לרע לו, שבהן היינו רגילים בגלות ושעל ידיהן באנו לידי אפיסת הכוחות.

וכאן אנו באים אל החינוך – אל התפקיד של המורים בנוגע לחזיון זה. אם העסקנים והסופרים אינם יכולים להלחם בנטיה המשחיתה הזאת ולהשריש בלב בני הישוב חיבה לעבודה, הרי זה משום שגם אמצעיהם וגם נמוקיהם הם חלשים מאד. אמצעיהם הם רק בכתב ובנאומים, שהשפעתם היא ארעית, ונמוקיהם הם על-פי-רוב לאומיים כלליים, שבהם קשה מאד לפעול בנדון זה, מכיון שאין אדם עלול לשנות כל כך בנקל את טבעו ונטיותיו רק בשביל זה שאחרים – הכלל – צריכים לכך. לא כן המורים. אמצעיהם הם יותר עשירים, כי התלמיד נמצא ברשותם שנים אחדות והם יכולים לא רק לדבר על לבו השכם והערב ולנטוע בלבו נטע בר-קימא, כי אם גם לקשר את התורה הזו בעבודה מוחשית, הצריכה לתפוס מקום חשוב ביחוד בבתי-הספר הכפריים. כמו כן אין נמוקיהם מצומצמים רק בגבולות הענינים הלאומיים, כי המורה צריך ויכול לדבר על העבודה ולהנהיגה בבית-הספר למעשה מנקודת השקפה מוסרית; להורות ולהראות על הכוח המוסרי הגדול המונח בעבודה הגופנית, ועל אי-הצדק והשחתת המדות שיש בנטיה לחיות על חשבון אחרים.

המורה צריך ויכול לשנן לתלמידיו תמיד, כי אין ההשכלה באה להרחיק את האדם מן העבודה ומחיים פשוטים, אלא לפתח בו יותר את ההכרה המוסרית ולשפר את מעשיו. רק יחידי סגולה, שהטבע חנן אותם בסגולות יוצאות מן הכלל, מוטלת עליהם החובה להקדיש את כוחותיהם לעבודה רוחנית, ללמוד וללמד אחרים. הרוב הגדול, שהטבע לא חננם ולא הבדיל אותם מאחרים, הרוב, אם הוא עוזב את העבודה הפשוטה, חוטא הוא חטא מוסרי גדול.

המורה צריך ויכול להתאים את כל הלמודים שלו לאותה המטרה הנשגבה – לנטוע בלב התלמיד אהבה לעבודה. בבואו ללמדו ידיעת הטבע, צריך הוא, על-ידי נסיונות ועבודה מוחשית, לפתח בלבו חבה לטבע ורצון להיות שותף ביצירתו. כשהוא מלמדו תולדות העמים, צריך הוא תמיד להראות לו על גזל המשפט, על שלטון האדם באדם, העובר כחוט השני בכל ההיסטוריה האנושית, שלא הטבע גרם לזה, כי אם הרצון להיות אוכל ואינו עושה. כשהוא בא ללמד ידיעת הארץ, צריך הוא לפרש את הגבולות שנעשו בידי האדם – ושהצרו את צעדי האדם – שגרמו לשפיכת דמים בלי גבול ולירידה מוסרית של מיליוני אנשים. כשהמורה בא ללמד את תלמידו פרק ב“תורת החיים”, צריך הוא להראות לו על התועלת הגדולה שבעבודה הגופנית מנקודת ההשקפה של שמירת הבריאות, וכשהוא בא להורותו פרק בתורת הנפש, צריך הוא להראות לו על הפשטות והתמימות שבנפש העובד, ועל הנפתולים והרמיה שבנפשו של האיש האווירי, המתרחק מן הטבע ומן העבודה.

בקצור: כמו האדם הפרטי, כך גם הכלל יכול להינצל מהתנוונות גופנית ומירידה מוסרית אך ורק על-ידי עבודה פשוטה.

בית-הספר שלנו בארץ-ישראל צריך לחנך לא גבורי-גוף מדומים, או גבורי-רוח רצוצים, כי אם אנשים פשוטים, אוהבי עבודה.

ג: הכנה לחיי חברה

שאלת ההשתתפות בעניני הצבור היא הרבה יותר מורכבת משאלות אחרות, שהאדם נתקל בהן בחייו, ודורשת די הכנה לא רק בשנים, כי אם, בעיקר, בהבנת היחסים שבין הפרט לאותו הכלל, שבתוכו הוא נקלט. ואין כל ספק שבהכנה הזאת, בהכנת אדם לקראת חייו בחברה, צריך בית-הספר להשתתף השתתפות מרובה מאד.

ומהשאלה הכללית אנו עוברים אל השאלה הפרטית: כיצד צריך בית הספר לתת את ההכנה הזאת? ואולם, פתרון לשאלה הזאת צריכים אנו, לדעתי, לבקש בצד השלילי, לאמור – בשאלה: מה צריך בית-הספר למנוע מאת תלמידיו בשעה שהוא בא להכינם לקראת החיים הצבוריים?

כי דבר אחד, על-כל-פנים, צריך להיות ברור לנו: כמו בכל מה שהחינוך מטפל בו, כך גם כאן, אסור לעשות את הילד לגדול, להכניסו לתוך הענינים של הגדולים ו“לבגרו” לפני זמנו. הקטן, המתחיל להשתתף בענינים צבוריים, לדבר על שאלות שאין לו כל מושג עליהן, עתיד להשאר קטן גם בגדלו, להיות בעל מום רוחני, שיש בו כל החסרונות שמנו חכמים בעסקן ציבורי ושאין בו אף אחת ממעלותיו.

לדאבוננו, התפשטה גם המחלה הזאת, מחלת הציבוריות של הקטנים, אצלנו היהודים יותר מאשר אצל אומות העולם. הגלות הארוכה טשטשה בנו כל רגש ציבורי, וכשהחלונו לקום לתחיה, לדאוג קצת יותר לעניני הכלל שלנו ולעתידו, הגדשנו גם פה את הסאה ונעשינו ל“עסקנים ציבוריים” בנערינו ובזקנינו. קדחת ההתארגנות לשם מטרות כלליות, לאומיות, פוליטיות וסוציאליות תקפה גם את התינוקות של בית רבן: גם אלה החלו “להלחם” בסדרי החברה הקיימים, לנאום נאומים ולפתח את “ההכרה” בלב ה“המון”. ומי שהתבונן אל התוצאות, שאליהן באו ה“גואלים” הקטנים האלה כעבור הקדחת הראשונה, מי שראה אותם בירידתם המוסרית, זה יכול להבין את הנזק הרב שיש בהתבגרות המוקדמת הזאת.

ונודה על האמת: עקבות המחלה הזאת מוצאים אנו פה ושם גם בארץ-ישראל. הילדים שלנו ידענים הם יותר מדי, ויותר מדי הם מתערבים בשאלות ובענינים המעסיקים את הגדולים. אנו שומעים לפרקים מפי קטנים נאומים, שמהם אפשר כבר עתה להכיר את הריקנות הגדולה שתקנן בלב הנואמים האלה כשיגדלו.

מלחמת מצוה לבית-הספר שלנו בציבוריות כגון זו, כי בה צפון מוות רוחני לחניכים.

ואולם, כשם שבית הספר מחויב להלחם בציבוריות השלילית ולמנעה ככל האפשר מתלמידיו, ככה הוא גם מחויב לפתח בקרבם ציבוריות אחרת, המתאימה למצבם החברתי, למדרגת התפתחותם ולצרכיהם. עוד במחלקה, מספסל הלמודים, שעליו יושבים ילדים אחדים ישיבת קבע, מתחיל החינוך הציבורי, האחריות של האחד בפני הכל. ואם החנוך הצבורי מתנהל בהשגחת מורה מומחה ובהתאמה למטרה, מספיק הוא כדי לפתח בלב הילד רגש ציבורי. אחר כך באה עבודה משותפת של התלמידים בענינים תרבותיים, כמו: קריאות משותפות, הפצת ספרים מועילים בין הקהל ועוד, עבודה שהמורה צריך תמיד להשתתף בה ולהטותה לצד הרצוי, לאמור, לפתח על ידיה בלב הילד את הכרת מקומו בחברה, חובותיו לה וזכויותיו בה, ולהכינו להיות חבר מועיל בחברה.

תר“ע – תרע”א

---

טענות ישנות

מאת

יוסף אהרונוביץ

ביפו קרה “אינצידנט”: תלמידי הגימנסיה, עם אחד המורים בראשם, הקיפו את הבית שבו התאכסן הד"ר ז’יטלובסקי, המטיף לאידישיזם, ולא נתנו לו ללכת אל ההרצאה, שעמד להרצות באותו ערב. הידידים והקרובים, שהם "צמאים לדבר ד' " ושקווּ לרוות את צמאונם, התרגזו על מעשה התלמידים והחלו להשליך שיקוצים על העברית, על הגימנסיה, על התלמידים וכו'.

היש בארץ-ישראל סכנה אידישיסטית?

ואולם קודם כל צריך להגדיר, אולי בפעם המאה, מה היא ארץ-ישראל בשבילנו ומהי השפה העברית בשבילנו.

האם בחרנו בארץ-ישראל משום שהיא הארץ הטובה והמוכשרה להתיישבות? – לא ולא. אפשר מאד שיש בה הרבה מעלות המסגלות אותה להתיישבות, ואפשר גם, להיפך, שיש למצוא ארצות יותר טובות ויותר מסוגלות לאין ערוך לתפקיד זה. אבל בשבילנו ארץ-ישראל היא, קודם כל, ארצנו ההיסטורית, שאליה אנו קשורים באלפי נימים במשך עשרות דורות. טיבה של הארץ אינו יכול לבוא אצלנו בחשבון כתנאי קודם למעשה, כי אם כתנאי לאחר המעשה. כשם שאין האב אוהב את בנו משום שהוא חכם, כי אם, להיפך, משתדל לגלות בו חכמה משום שהוא אוהב אותו, משום שהוא בנו, ככה אין אנחנו מבקשים טעמים מעשיים מיוחדים לקשר שיש בינינו ובין ארצנו ההיסטורית.

והשפה העברית? האם היא בשבילנו השפה המאחדת את היהודים בני הקהילות והכיתות השונות בארץ-ישראל וכו' וכו'? אולי יש בה גם מקצת מזה, אלא שדבר זה איננו תנאי קודם למעשה. לא הצד התועלתי הוא כאן העיקר, כי אם הצד העובדתי: השפה העברית היא שפתנו הלאומית, שבה התבטא רוח עמנו בכל הזמנים ובכל הדורות, היא שפתנו ההיסטורית, ורק בה יכולים אנחנו להסיר מעלינו את חותם הצועניות; רק בה אנו יכולים להמשיך את החוט ההיסטורי המקשר את כל הדורות ולתת לחיינו צביון של עם תרבותי, של עם חי הנושא את עצמו במובן הרוחני. אפשר שדברים אלה הם נגד ההגיון, אפשר שהמדע, בייחוד אותו המדע העושה את האדם לבול עץ משולל כל רצון וכל כוח של רצון, לא יסכים להגדרה זו, שאולי יש בה מה שפילוסופי המטריאליזם בארץ-ישראל קוראים בשם “סוציולוגיה פרימיטיבית”, אבל אנחנו מאמינים שיש לו, לאדם, נכסים העומדים למעלה מכל החכמות שבעולם – אלה הם ההרגשה החיה בלב והרצון המלווה אותה על דרכה. אנו מרגישים צורך בנפשנו להחיות את ארצנו ואת שפתנו ההיסטוריות ולחיות בהן. אנו מרגישים בנו די רצון להגשים את הצורך הזה ואנו מאמינים שעשה נעשה וגם יכול נוכל.

ובאים ואומרים לנו – וגם זה בפעם המאה – הנה העם במיליוניו שקוע בעמק הבכא עד הצואר, נופל שבע ואינו יכול שוב לקום: הללו יוצאים לשמד, הללו להרג ואבדון והללו מתפזרים לכל ארבע כנפות הארץ לבקש מקום מנוחה ואינם מוצאים – ועם זה השמיע את אנחותיו במשך מאות שנים בשפתו המדוברת: (צ"ל: בשפות המדוברות שלו), ושעל כן זקוק הוא לנטפי תנחומים גם כן בשפה זו (צ"ל: בשפות אלו), ואתם התכוצתם, כחומט זה שבשריונו, בחוג הצר שלכם ומטפלים בארץ היסטורית ובשפה היסטורית שאינן יכולות לתת לעם ולא כלום? על זה אנו עונים: גניחות אלו, העולות אלינו ממעמקי הגלות, נוגעות ללבנו אמנם לא פחות מאשר ללבכם, אבל מטענותיכם אנו אוטמים את אזנינו מתוך אותה ההכרה הגמורה, שאותו הדבר אשר אנחנו עושים, עתיד לתת תנחומים – ולא רק תנחומים – לעם הרבה יותר מהרחמים שלכם. מדרגת הרחמים העליונה היא – אומר סופר אחד – כשבעל הרחמים מסוגל גם לאכזריות בשעה שטובת המרוחם דורשת אותה מצידו, ואוי לו לבעל הרחמים שאינו מסוגל באותה שעה לעמוד בנסיון.

ואם מנקודת השקפה זו נשקיף על עבודתנו הישובית, כלומר – אם נשתחרר מכל אותה הפרזיולוגיה הידועה המלמדת אותנו, שהמציאות העברית היא היא הדוחפת את העם העברי לארץ-ישראל וליצירת ישוב בארץ-ישראל ונבין, שהמציאות המרה שלנו דוחפת אותנו לאבדון, אלא שאנחנו רוצים לבעוט במציאות הזאת, להתגבר עליה, לפלס לנו נתיב בין אבני נגף ומכשול לארצנו ההיסטורית ולנסות שם את כוחנו להקים את הריסותינו – אם ככה נשקיף על עבודתנו – והלא רק ככה אפשר להשקיף עליה – אז נכיר ונדע שיש ויש סכנה אידישיסטית בארץ-ישראל, כמו שבכלל כל בניננו בארץ-ישראל עדיין רופף ועלול להינזק מכל רוח מצויה.

כי המציאות, זו העומדת מחוץ לרצוננו ורוצה למשול בנו, מציאות זו היא נגד חקלאות עברית, נגד עבודה עברית, נגד השפה העברית, נגד כל המפעלים שלנו שיש בהם משום תחיה לאומית, ולהיפך, בעד כל המפעלים שיש בהם משום גלות, משום מוות לאומי. לא עשרות המהגרים האחרונים, ואף לא ד"ר ז’יטלובסקי, הכניסו לארץ-ישראל את האידיש במעשה. לשון זו אזרחה קבועה היתה בארץ זמן רב לפני שבאה העברית אליה. וגם עתה, בתקופת תגבורת העבריות, חיתה לה האידיש לרווחה בפיות האלפים, והעברית – בצמצום גדול – בפיות המאות. ואולם, כל זמן שהעברית חיה בפיות מאות נושאי אידיאל קנאים, והאידיש בפיות האלפים מחוסרי ההכרה והאידיאל – ידה של העברית על העליונה וניצחונה לעתיד בטוח. כל זמן שהעברית שלטת בחיים הרוחנים שלטון גמור ומוחלט, הרי היא, במידה ידועה, משאת נפשם גם לאלה שאינם יודעים אותה ואינם מודים בה להלכה. אבל מהרגע שהאידיש מתחילה לרכוש לה חובבים, המשתדלים להשליט גם אותה על החיים הרוחניים, אז צפויה סכנה גדולה לעברית. כי אלפי מדברי אידיש, עם מסורת אידישאית, עם חובבים, קנאים ותנועה אידישיסטית הם יותר חזקים ממאות מעפילים לטפס על קיר חלק – לשחוקם המפיסטופלי של המציאות ומגיניה. על צידה של האידיש למעשה עומד כל הישוב הישן והחדש יחד, ועל צד העברית – רק הישוב החדש, וגם זה ברובו רק להלכה. עלינו להכיר אמת זאת ולהודות בה בלי התנפחות יתירה ובלי התגנדרות בכוחנו הגדול ובכיבושים שכבשנו – הכל, הכל ביישובנו החדש קיים לעת עתה רק בכוח הטיפוח, בכוח הרצון הסוביקטיבי של חולמים ומעפילים, בכוח הקנאות והמסירות של קבוצת אידיאליסטים, אשר שורותיה המתרוקנות מתמלאות מפעם לפעם בחדשים. קחו את הכוח הזה מהישוב, והכל יתנפץ לרסיסים אל קיר הברזל של המציאות.

תרע"ד

---

בחינוך

מאת

יוסף אהרונוביץ

כמו בכל המקצועות בחיינו, כן גם במקצוע זה – מקצוע החינוך – אין נחת.

לפני המלחמה – לא מלחמת העמים, אלא מלחמת השפות – היו בארץ-ישראל כמאה וחמשים מורה. עתה גדל המספר הזה והגיע עד לחמש מאות, בערך. כל החומר האנושי הנוסף הזה – לוקח חלקו האחד מתלמידי הסמינרים, עוד חלק קטן – מחניכי הגמנסיה והשאר – חוץ מן המעטים שנכנסו מחוץ לארץ – “מן הבא ביד”.

המורה “בהא הידיעה”, זה שהיה עולה לפני שנים לארץ מלא שאיפות, ואידיאלים והכשרה מוקדמת – הכשרה לאו דוקא מקצועית (אם כי גם זו היתה), כי אם הכשרה נפשית לשאת בעול, להלחם במכשולים ולטפס בעקשנות ובלי לאות על הקיר החלק הזה ששמו חינוך עברי – המורה הזה הולך ונעלם מעולמנו. בכל אופן, במה שנוגע למצב הקיים בארץ-ישראל, לא העשירו הצעירים את מחנה המורים לא בכוחות הוראה חשובים ולא בשאיפות ואידיאלים חדשים. “הניבו הכללי של המורים ירד” – זהו הקול המתהלך עכשיו בארץ.

ונפתלים הם דרכי החנוך בארץ-ישראל, מסובכות הן השאלות וגדולה התהיה. הנה זה ארבעים שנה שאנו הולכים ושבים, לכל הפחות – בדבור, לא רק לארץ אבות, כי אם גם למעשי אבות. שואפים אנו להיות עם עובד אדמה בארץ, עובד עבודה פרודוקטיבית וחי חיים ישרים – והיכן הוא הדור שנתחנך בארץ-ישראל על השאיפה הזאת?

אנחנו מצינים כאחת ממארות הגלות את זה שכל בנינו הם "למודי ה' ", רודפים יותר מדי אחרי השכלה ונוטים פחות מדי לעבודה. החינוך שלנו, בארצנו, צריך היה, איפוא, לתקן את המעוות הזה, לשנות את דרכיו ולסגלן לאותה השאיפה שבשלה באנו ובשלה אנו עושים מה שעושים. ומה אנחנו רואים בפועל?

הקימונו בתי חינוך שאין בכוחם יותר מאשר להגדיל את ה“לומפן פרוליטריאט” העברי בעולם. החניכים, היוצאים מבתי ספרנו, מתפזרים “על שבעה ימים” לבקש השכלה ולהתווסף על מחנה הדוקטורים העברים המתדפקים על דלתות המשרדים באירופה לחפש עבודה. כל המסירות של המורים, כל האידיאליות שלהם, בצירוף ההטפה לחיבת הארץ וכו', לא הועילו לקשר את החניכים אל הארץ ואל העבודה בה, כי כל דרך החינוך היתה – לא זו. לכאורה, הלא אפשר היה לקוות שעם כניסת זרם גדול של צעירים לתוך מחנה המורים, יכנס גם זרם של שאיפות חדשות בחנוך. הללו הרי קרובים היו כל אותן השנים למחנה הפועלים בארץ-ישראל, אל שאיפותיהם ודעותיהם, ובהכנסם לתוך ההוראה, צריכים היו להביא שנוי רדיקלי בכל מהלך החינוך. המורים הזקנים – סברו – יאצילו עליהם ממסירותם ומנסיונם והם, הצעירים, ישלמו להם במיטב שאיפותיהם החדשות בחינוך, תהיה כאן השפעת גומלין והניבו הכללי, לא רק של המורים, כי אם גם של החינוך, יעלה מעלה. ואולם כדבר הזה לא קרה. ההד שנשמע מתוך מועצת המורים האחרונה צרם את האזנים. היו בה ממנגינות הזמן: תביעות מכלל ישראל, הענקה ותגמול בעד הקרבנות, ו – הרבה, הרבה ריקניות.

לא חלקה ביותר היא גם דרך הארגון של החינוך בארץ-ישראל. עד בוא ועד החינוך היתה הסתדרות המורים השליטה למעשה בעניני החינוך העברי בארץ. על-פי הועד המרכזי של הסתדרות המורים, ובהסכמת המוסדות התומכים, היו נפתחים בתי ספר, נבחנים ומתקבלים, או נפסלים ונפטרים מורים ועל פיו היו נקבעות ומשתנות תכניות הלמודים של בתי-הספר. עם בוא ועד החינוך נלקחו ממרכז המורים כל התפקידים האלו. הורק התוכן ואחר במקומו לא בא. לדעת רבים מהמורים צריך ועד החינוך להיות מורכב מבאי-כוח ההסתדרות הציונית, ומהמורים וההורים. המורים חושבים, ובצדק, שעבודתם אינה צריכה להיות עבודת פקידים אצל מי שהוא. עליהם להרגיש את עצמם כבעלים, כאיניציאטורים, כעובדים אצל עצמם ואחראים בפני עצמם. בין כך אין מהותה של הסתדרות המורים ברורה כיום, אין היא יודעת מה עליה להיות ומה עליה לא להיות.

כפי שתראו, יש להתחבט בשאלות קשות – לא רק באלה שציינתי כאן, כי אם גם באלה שלא ציינתי – ולבקש להן פתרון, אשר בודאי לא ביום אחד ימצא, אבל לבקש אותו כבר הגיעה השעה. ושאלות אלו הן פנימיות שבפנימיות והן נובעות מתוך עצם חיינו ונוגעות בעצם חיינו. אלא שהתקוה לגדולות השכיחתנו את הדרך אליהן. בשביל כל שאלות חיינו המציאו לנו תשובה סטריאוטיפית אחת: “עד לאחר שיתברר מצבנו”. בזה מאמינים לרפא את כל הנגעים ובזה, בעיקר, יכולים להסתלק לעת עתה מעבודה קשה ולא נעימה. בשיטה זו של צפיה “עד לאחר שיתברר מצבנו הכללי” מחזיקים מנהיגינו בלונדון ביחס לסידור העליה והעבודה בארץ ובה מחזיקים גם מורי א"י ביחס לאספתם לשם בירור שאלותיהם¹. טושטשו הגבולות בין מה שאפשר לעשות תיכף ובין מה שמוכרח להדחות.

אילו השכילו מורי ארץ-ישראל – ביחוד זקני המורים המתאוננים וכואבים על הירידה – היו מבינים שדוקא “עתה, בהיותנו נתונים במצב של תוהו ובוהו, של ספקות וצפיה”, יש מקום לאספה כללית של מורים לשם הבאת שינויים ותיקונים בחיי הסתדרותם, לשם חפוש דרכים לתקון החינוך, וביחוד – לשם מלחמה ב“מצב של תוהו ובוהו” ולשם הכנסת הכרה בלב המורים, כי אנחנו אמנם מקווים לשנוי התנאים לטובתנו, אבל יחד עם זה הננו מתכוננים לעבוד בכל התנאים.

תרע"ט

---

לשאלת קיום בתי-הספר בארץ-ישראל

מאת

יוסף אהרונוביץ

שאלת קיום בתי-הספר בארץ-ישראל העמדה לפנינו בכל חריפותה. ההנהגה הציונית, בהיותה עתה כפופה לרצונם ולדעתם של מנהיגי הציונות באמריקה, מוכנה להקריב להם את הקרבן הזה ולפרוק מעל הציונות את העול של החזקת החינוך בארץ-ישראל. חולשה תקפה אותה והיא מוכנה להרכין את ראשה בפני הפילנטרופיה. אך התנועה לא תלך אחריה בדרך זו.

שאלת החינוך בארץ-ישראל היא לא שאלת המורים, או ההורים, כי אם שאלת הציונות: אי אפשר לה, לזו, להוציא מידיה חלק עיקרי וחשוב מהנשק המוסרי שלה, אשר בכוחו היא באה להחיות שממות העם והארץ. אנחנו נלחמנו תמיד בכל מיני “בעלי טובות”, שבאו להעניק לנו מטובם ולגזול מאתנו את הדור הבא, ודרשנו שההסתדרות הציונית תהיה המושלת בכיפה בעניני החינוך בארץ-ישראל. והרבה טומאה גורשה מן הארץ בכוח נצחוננו, אך גם עתה משתוללים ברחובותינו חסידי תרבויות זרות, המוכנים לפשוט כארבה על שדה זה, אם רק נפקירנו לרגע. אי אפשר, על-כן, להתיחס לשאלה כה רבת-ערך בקלות דעת כזו ולהגיד: נפסיק לשנים אחדות עד שיוטב מצבנו. דומה כאילו היינו מיעצים את מי שהוא שיפסיק לאיזו שנים לאכול – עד שיוטב מצבו. הרי עיקר הקושי שבעבודתנו הוא באמת בשנים האחדות האלה: אם לא נצליח בשנים הקרובות – שנות ההגירה וההתהוות של צבור בעל תרבויות שונות – לבסס את החינוך בידינו ולתת לו צורה קבועה, יהיו לנו בארץ-ישראל כל מיני חינוך בכל מיני שפות, אך לא חינוך עברי בשפה העברית.

הישוב העברי מחויב להשתתף בהוצאות החינוך הרבה יותר מאשר עד כה, לא רק מפני שבהסתדרות הציונית יש משבר כספי, כי אם מפני שחובה זו של חינוך בנים מוטלת על יהודי ארץ-ישראל לא פחות מאשר על יהודי שאר הארצות. ומדוע זה מחויב יהודי הגר בחוץ-לארץ לדאוג להוצאות החינוך של בניו שלו עצמו וגם של בני ארץ-ישראל – ויהודי ארץ-ישראל יהיו פטורים לגמרי מחובה זו? האמנם בשל מצבם החמרי הרע של יהודי ארץ-ישראל? ואולם בתפוצות ישראל יש עיירות שמצב היהודים שם רע הרבה יותר, ואף-על-פי-כן יודע שם כל יהודי ששום איש אחר לא ידאג לחינוך בניו, והוא מוציא למטרה זו חלק הגון מהכנסותיו הדלות. רק מי שהגיע לדיוטה התחתונה של עניות, אינו מתבייש לשלוח את בניו ל“תלמוד תורה”, אך מי שיכול עוד להחזיק מעמד כל שהוא ולכסות על דלותו, מתבייש לשלוח את בניו שמה. ולא מפני שהחינוך שם אינו רצוי לו, כי אם מפני שזהו חינוך המתפרנס מ“קצבה” וחותם הדלות עליו. רק בארץ-ישראל אין מתביישים בכך. זוהי מסורת שנשארה פה מהימים שהישוב היה רק של “עובדי עבודת הקודש”, של “מקבלים”. החברות הפילנטרופיות שלטו אז בהם והעניקו להם מטובן ביד נדיבה. ולמסורת הזאת צריך פעם לשים קץ. והקץ יבוא כשמנהיגי הציונות יופיעו לפנינו כתובעים, כממלאי חובה בעצמם ומטילי חובה על אחרים ולא כמסתלקים ובורחים מהמערכה מפני שהמשבר פגע בהם.

תרפ"א

---

בחינוך ובתרבות

מאת

יוסף אהרונוביץ

בשאלת התקציב של החינוך התחילו לדון אצלנו בשנים האחרונות בשטחיות רבה. עלינו להזהר, איפוא, מאותה השטחיות הבעל-ביתית, שצעדיה הראשונים ניכרו לפני שנתים רק בציוניות הברנדסית ושעכשיו הקיפה את רוב המחנה הציוני.

מיום שהחלה עבודתנו הישובית בארץ-ישראל היתה רק תקופה אחת שבה עמד הישוב במובן התרבותי-לאומי במדרגה שפלה כזו של היום – זו היתה תקופת שלטון הפקידות של הברון. שליחים אלו באו והתחילו להרכיב אז את התרבות הצרפתית לגופו הצעיר של הישוב, וכמו בכל הרכבה ממין זה – הרכבת תרבות של עם ידוע ושל סביבה ידועה לגופו של עם זר ובתוך סביבה זרה – התפתח גם אצלנו הטיפוס הלוונטיני, זה שעקבותיו בישוב קימים עד היום. אמנם בארץ-ישראל, כמו ברוב ארצות המזרח, במקום ששליחי תרבויות זרות נחלצים לפני הקפיטל הזר ושלטונו, היה חזיון זה, של הרכבת תרבות זרה, פופולרי וידוע למדי. אך אצל הערבים לא פשה הנגע הזה אלא בגבולות ידועים – הפלח בכפר והבדואי נשמרו בצלמם ובתרבותם העצמיים. אצלנו התפשט אז הנגע גם בעיר – על ידי חברות יהודיות מתבוללות ושליחים רשמיים של אירופה, – וגם בכפר: על-ידי הפקידות הברונית, שהיא היתה מפרנסתו. בחזיון זה נלחמו חובבי-ציון כמה שנים בחרף נפש. הם נלחמו גם על-ידי ספרות ותעמולה וגם על ידי בתי-הספר שיסדו וטובי המורים ששלחו הנה – וניצחו. הפקידות הסתלקה, החברות הוכרחו להסתגל מעט מעט לדרישותינו, ועם בגידתה האחרונה של חברת “עזרה” בא נצחוננו הגמור: אז נוכחנו כולנו, כי אין לנו על מי להשען בחינוך בנינו ועשינו את הצעד האחרון: העברנו את כל מוסדות החינוך לרשותנו ועל אחריותנו.

עברו שנים אחדות בביצור עמדתנו הפנימית. השתחררנו לגמרי מהמלחמה בהשפעת חוץ, שהיתה אוכלת את מיטב כוחותינו, והרגשנו את עצמנו מוכשרים ורשאים להפנות את הבקורת כלפי פנים – להתחיל במלחמה בשבלונה שבבית-הספר שלנו, בחוסר ההתאמה שלו לצרכי הישוב, לדרישות התרבותיות והשאיפות המוסריות של דורנו. ידענו כי לא ביום אחד ישתנה בית-הספר שלנו, ויותאם לתפקידו, אבל האמנו כי הפעם לא יעמוד לנו שום מכשול חיצוני על דרכנו ואנחנו נוכל לעשות את עבודתנו הפנימית באין מפריע.

אך עד שאנו עושים את חשבוננו הפנימי – קפץ עלינו רגזו של השלטון האנגלו-מצרי, ואנחנו נכנסנו לתקופה שהיא הרבה יותר מסוכנת מתקופת הפקידות של הברון. שוב העמדנו לפני הצורך במלחמה על פירורים של עצמיות, על מעט עברית, מלחמה בלוונטיניות, העומדת בפה פעור לבלוע את כל עבודתנו עד כה.

בשאלה זו, שאלת הירידה התרבותית של הישוב בשנים האחרונות שלאחר הכיבוש, כמעט שלא נגעו עוד בעתונותנו, או נגעו מעט מאד. והסיבה מובנת: הצרה הגשמית מורגשת תמיד ליחיד ולציבור יותר מאשר הצרה המוסרית. ומתוך שיחד עם השלטון החדש באו עלינו גם צרות גשמיות כאלה, שלא ידענו דוגמתן קודם: צרות של פוגרומים, של שטנה בלתי פוסקת, של חוסר התאמה בין הצרכים הגדולים שנולדו בעקב המהלך הפוליטי החדש, ובין חוסר היכולת, שבא אף הוא מתוך ההרס של העם בחלקו הגדול – הרי שנמצאנו נתונים ראשנו ורובנו בשאלות אלו והעלמנו לגמרי עין משאלת תחיתנו התרבותית-לאומית, שהיא בעצם שאלת השאלות של כל עבודתנו כאן. שהרי אם אפילו יפתחו לפנינו כל השערים ואמצעים יזרמו אלינו מכל הצדדים, אלא שאנחנו לא נצליח לעכל את זרם העולים במובן התרבותי, ולעשותו לגוף לאומי – אז יווצר כאן גיטו לוונטיני שגם ערכו הפוליטי יהיה מאפס.

אמרתי “גיטו לוונטיני”, והייתי רוצה שמלים אלו לא תתקבלנה כמליצה. סתם גיטו – כזה שהיה לנו ברוסיה, בפולניה ובשאר תפוצות ישראל, ולכשתרצו: גם בערי ארץ-ישראל – גיטו כזה, בעצם, היתה לו תרבות משלו, ש“החדר”, “תלמוד התורה”, בית-הכנסת ודרכי הפרנסה המשונים קבעו לו את צורתו. זו היתה צורה תרבותית משונה לא רק “בעיני זר לא יבין”, אלא גם בעינינו אנו, צורה שעשתה אותנו לבעלי מום רוחניים בעיני עצמנו ובעיני אחרים, אבל עשתה אותנו גם לחטיבה לאומית מיוחדת בין שאר האומות. ומתוך כך, מתוך שעמנו נשתמר כחטיבה לאומית מיוחדת, מסוגל היה גם להתעורר לתחיה ולחלום על רכישת מולדתו.

אך יליד גיטו כזה, כשהוא נעקר ממנו בתוקף ההכרח ונודד לארץ זרה, הריהו פושט מעליו מהר מאד את צורתו התרבותית הקודמת. ואחרי אשר את הצורה התרבותית של הארץ שלתוכה נכנס אין ביכלתו ללבוש, הריהו יוצר לו גיטו חדש ולובש צורה תרבותית מטושטשת, המורכבת מפירורי הזכרונות של העבר ומפירורי התרבות של ארצו החדשה והמספיקה רק בכדי למלאות צמאונו לתרבות של הדור ההולך. הדור השני אינו מוצא עוד כמעט מזון תרבותי בשבילו בגיטו והדור השלישי עוזב אותו לגמרי ויוצא משם לבלי שוב עוד. ובין שהוא יוצא יחד עם זה מכלל ישראל ובין שהוא עוד נשאר בפנים ומתענין לפעמים בעינים יהודיים: ב“תעודה” וב“מונותאיזם” או בעזרה ל“אחים לרליגיה” – בין כך ובין כך איננו נחשב עוד לחבר לאומה, הדואג לקיומה והבא בחשבון תרבותה בצורותיה השונות.

אמנם חזיון זה של טשטוש הצורה העצמית רגיל גם אצל המהגר של עם אחר. הנטיה להשתחרר מכבלי הסביבה עם מסרתה ועם מנהגיה הקבועים ולחיות, במקום שאין מכירים אותו, חיים שבסביבתו היו מכנים אותם בשם “חיי הפקרות” – הנטיה הזאת ישנה אצל כל מהגר. אלא שבן עם אחר שרשים חזקים לו בתרבות מולדתו, ואלפי ענינים, מהם פרטיים ומהם כלליים, מקשרים אותו אל מולדתו ומגינים עליו גם בנכר, עליו ועל צאצאיו. לא כן אנחנו, גדוּלי האויר ותלושי המולדת, אנו חסרים לגמרי אמצעי הגנה. ומשום כך יש לראות שהאיטלקים בצרפת והאנגלים באמריקה, למרות היותם קרובים זה לזה קרבת דת ולשון, ולפעמים אף קרבת גזע – עלולים פחות להתבולל מאשר היהודים, שאין בינם לבין העמים הנ"ל שום קירבה.

הארכתי בענין זה, שהוא, לכאורה, צדדי, בכדי להראות על השנוי העצום שהכניסה ארץ-ישראל בצורה התרבותית של המהגר הבא אליה. ושני פנים לשנוי זה: ראשית, משכה ארץ-ישראל אליה על-פי-רוב לא את המהגר מאונס, מתוך צרכים חמריים, כי אם את המהגר מרצון, מאהבה, מתוך צרכים אידיאליים; ושנית – המהגר היהודי לא מצא כאן שום צורה תרבותית זרה בעלת ערך, מלבד תרבות יהודית. ובין שהוא נמשך אחרי צורת התרבות של בית הכנסת – צורת התרבות של נוה-שלום ומאה-שערים, שאינה שונה מזו שהרגל בה בגיטו הקודם שלו – בין שנטה לתרבות של הישוב המתהווה, שהיתה זרה לו במקצת בצורתה אבל קרובה למדי בתכנה – נקלט מהר בתוכה וחיזק בהוויתו את גופנו הלאומי בארץ. על חשבונו חלמנו את חלום הגאולה ובו נעזרנו במלחמתנו הפוליטית, ולא היה כל הבדל בינו, החדש בארץ, ובין האזרח בה מכבר.

עתה נשתנה כל זה תכלית שנוי: ארץ-ישראל הולכת ונעשית לארץ של תרבות, אבל תרבות ממין מיוחד, שקשה עוד להגדירה במלים ושאנחנו רגילים לכנותה בשם תרבות אנגלו-מצרית. זוהי תרבות אימפורטיבית הנכנסת הנה עם השתרשות השלטון החדש. בכלל יש לממשלות השולטות במזרח: פקידים ממין מיוחד שנועדו רק בשביל המזרח, וגם תרבות שהיא מיוחדת רק למזרח. זוהי תרבות נוחה לעיכול, מושכת בקלותה ובאפקים שהיא פותחת לפני בני המזרח: גהוץ חיצוני, פטפוט בשפות אחדות בלי לדעת אף אחת מהן על בוריה, ספורט, קינומטוגרף ומשרות בממשלה. מי שמכיר את העיר המצרית עם כל אשר בה, זה ידע מה זאת תרבות מזרחית אימפורטיבית: לבני תרבות זו אין לא לאום, לא שפה, לא דת ולא מסורת אבות. נשואי התערובת מקבלים אצלם את צורותיהם הכי משונות.

והנה תרבות אנגלו-מצרית זו הולכת וחודרת הנה זה ארבע שנים, צעד אחרי צעד, ואנחנו מעלימים עין, כאילו אין הדבר נוגע לנו, כאילו אין כל זה פוגע בנקודה העיקרית שלנו – נקודת התחיה הלאומית של עם המתנוון במובן הלאומי. אנחנו רואים לפנינו ירידה תרבותית בישוב, קלות ושטחיות בכל מקצועות החיים, רדיפה מופרזה מצד גדול וקטן אחרי שעשועים; חוסר התענינות בשאלות רציניות וזלזול רב בשפה העברית – והננו מתרגלים למהלך אטי זה במדרון, ומשלימים אתו כעם חזיון טבעי שאין להרהר אחריו. והאם אפשר שהדבר הזה ימשך אצלנו ככה לאורך ימים? האם אין אנו צפויים לעמוד בזמן מן הזמנים לפני מעוות שלא יוכל לתקון?

וחלילה לנו להעלים עין מהצד השני של המטבע: העולים לארץ-ישראל עתה אינם רק מסוג האידיאליסטים. רבים הם אלה המהגרים עתה הנה, כמו שהיו מהגרים לפנים לאמריקה, מתוך הכרח. במשך שנות המלחמה ושנות הפורעניות שלאחריה נשתנתה מהותו של מהגר זה תכלית שנוי. כי הגיטו, עם כל מסרתו ועם כל צורותיו התרבותיות, נהרס ויהודי הגיטו נהיו גם שם, בארצות מולדתם, לתלושי המסורת, למופקרים במובן התרבותי. נתמעטו אצלם במידה מבהילה הערכין של קדושה, שלפנים לא יכלו להפרד מהם אלא אחרי מלחמה פנימית קשה. וגם אלה הבאים הנה לשם האידיאל אינם דומים לאלה שהיו באים לפנים: ההם היו ברובם חניכי הישיבות ובתי-המדרש שספגו לתוכם ממקורות ראשונים את היהדות, את היחס הרציני לאידיאלים לאומיים ולשאלות תרבותיות. בין החדשים אך מעטים הם שקיבלו חינוך כזה. רבים מהם רכשו את ידיעת העברית מתוך חריסטומטיות. ואם אינם מוצאים כאן את הסביבה ואת התנאים בשביל להרחיב ידיעתם בשפה ולהעמיקה, הרי היא הולכת ומשתכחת מהם.

ואגיד גלוי: כשאני לעצמי לא הייתי מדבר על סכנה, לו ראיתי את המהגר שלנו פורש מהתרבות העברית המתחדשת והולך להשקע בתרבות בית-הכנסת – שהוא איננו רוצה למסור את ילדיו לבית-הספר שלנו ומכניס אותם לתוך ה“חדר” ו“תלמוד התורה”. הייתי אמנם מצטער על כך שמהלך ההתפתחות יארך יותר זמן, אבל הייתי מתנחם בזה שמוקדם או מאוחר יבואו ילדים אלה אלינו וגם יצאו משם ברכוש רב. אבל המצב איננו כך: רבים מהמהגרים הבאים עתה רחוקים מתרבות בית-הכנסת לא פחות משהם רחוקים מתרבות בית-הספר, והללו ייצרו כאן גיטו לוונטיני: גיטו בלי לאום, בלי שפה, בלי דת ובלי קדושה. ילדיהם יתחנכו בבית הורים חסר מסורת תרבותית ובבתי הספר של שליחי אירופה הקדושים ושל שליחי החברות היהודיות המתבוללות, אשר ילכו ויתרבו כאן בה במידה שהקרקע יכשר לעבודתם ושאנחנו נפנה להם את שדה הפעולה.

ובכדי להשלים במקצת את התמונה, עלי עוד לנגוע בזה שהולך ומתהווה במובן התרבותי בשדרות ה“גבוהות” שלנו, בירושלים ובתל-אביב. לעת עתה יש רק ניצנים. אך ניצנים אלה, לכשיתפתחו, עתידים לחדש עלינו את הצורה התרבותית שהיתה לשדרה העליונה בארץ-ישראל בימי שלטונו של בית הורדוס. לעת עתה יש רק מקרים אחדים של נשואי תערובת, מעט סלוֹנים אנגלו-מצריים, שהלוונטינים המבוגרים שלנו מצטערים על מעוטם. אמנם הדברים האלה נעשים לפעמים מתוך הכרח: אין האנשים מבינים עברית ואין באפשרותם לספק את צרכיהם התרבותיים, ולוא גם במדה מינימלית, על-ידי נשף, או חזיון עברי. הם מוכרחים, איפוא, לסדר את כל אלה, להם ולבני סביבתם, בשפה מובנת להם. ואולם, אם להם קשה להסתגל לשפתנו וגם אינם משתדלים ביותר להסתגל אליה, הנה בני השדרות ה“נמוכות” משתדלים דוקא להסתגל לשפה שלהם. ויש, על-כן, לקוות שלא ירחק הזמן והם יוכלו להוציא את תרבותם מתוך רשות היחיד שלהם, ולהכניסה לרשות הרבים ולרשת את מקום העברית.

כזה הוא חזון העתיד התרבותי שלנו בארץ, לפי מה שהוא מתהווה לעינינו, וכזו היא שאלת העבודה החינוכית והתרבותית העומדת לפני ההסתדרות הציונית. ואמנם יש בינינו חברים הנותנים פתרון שלם ורדיקלי לשאלה זו. הם אומרים: נעזוב את העיר, שהיא מקור כל הרע לאחרים ונרכז את כל מרצנו ואת כל עבודתנו הישובית בכפר. שם אין אנו זקוקים לאמצעים גדולים בשביל עבודה תרבותית. הטבע, החיים הפשוטים ועבודת הכפיים הישרה והתמימה יעזרו לנו בזה. שם תתפתח אצלנו תרבות לאומית שלמה ומקיפה שתשתקף בכל צדדי החיים, גם בכלכלה, גם במחשבה ועיון וגם בשירה ואמנות; שם אולי יקומו לנו עוד פעם רועי צאן ובקר, שיהיו גם רועים רוחניים לעמם ולכל העולם כולו. היינו מאות בשנים רק צרכנים עירוניים ואחרים סיפקו את צרכינו מפרי עבודתם, נתחלף הפעם בתפקידים: יהיו הם לצרכנים עירוניים ואנחנו – ליצרנים, ונספק את צרכיהם מפרי עבודתנו, וזה גם יתן את הצביון האמיתי לתרבותנו הלאומית.

אך הפתרון הזה, שאין כמוהו לאידיאליות וליופי, הנהו גם אוטופיסטי במידה שאין דוגמתה. כי לא רק שאין ביכלתנו לאכלס את ישובנו במידה ובמהירות הדרושות על-ידי עבודה חקלאית בלבד, לא רק שחלק גדול מהחומר האנושי המהגר לארץ אינו מוכשר לכך מבחינה אוביקטיבית ואינו נוטה לכך מבחינה סוביקטיבית, אלא שהדבר אינו רצוי לנו גם מבחינה פוליטית כלכלית.

ואם ככה הוא המצב, אם אנחנו מוכרחים, ברצוננו או שלא ברצוננו, להקדיש הרבה תשומת לב גם לישוב העירוני, הרי שאנחנו גם מחויבים לתת צביון רצוי לישוב זה, שלא רק שלא ישחית את אשר אנו יוצרים בכפר, אלא, להיפך, שיעזור ליצירה זו ויביא את התועלת הנדרשת ממנו. אלא שבעיר הסכנה גדולה ביותר, ולפיכך דרושים לנו התבצרות ואמצעי הגנה מיוחדים.

מכאן שההסתדרות הציונית אינה רשאית להתיחס לעבודת התרבות והחינוך בארץ-ישראל כאל עבודה טפלה, שאפשר להוציא אותה מחוג פעולותיה ולעזוב אותה הפקר לכל מי שירצה לטפל בה, אלא מחויבת להעמידה בסוג העבודות מהמדרגה הראשונה, – ואין היא בת חורין להיפטר ממנה בכל המצבים שתמצא בהם.

תרפ"ב

דברים

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

יחסי שכנים

מאת

יוסף אהרונוביץ

“בימי פקח מלך ישראל בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון, ואת אבל בית מעכה, ואת ינוח, ואת קדש, ואת חצור וגו'”. ובימים ההם לא היה המרחק כה גדול בינינו ובין שכנינו. אמנם, פרנסה אם חסרנו, ונמנעו כבר מלכינו מליעץ אותנו: “לכו ופשטו ידיכם בגדוד”, כמו שהיה נהוג בימי דוד, כי אז עברה כבר תרבותנו צעדים רבים מעבר לגבולי המוסר הזה, אבל “גאולת הדם” עוד היתה גם אצלנו אחד מהקנינים הלאומיים. השאלה היתה רק שאלת יכולת וכוח, ואולם, “כל דאלים – גבר” היה עוד מקובל אצלנו, ואיש מהם אם הניף את חרבו עלינו, ידענו למוד לו כמדתו. לטכסיסים מיוחדים עוד לא היינו זקוקים, את יסורי ההסתגלות לא ידענו, כי עם מזרחי היינו עוד, ונמוסי המזרח היו ברובם גם נמוסינו.

עתה רובץ בינינו ובין עמי המזרח מרחק של אלפים שנה. אנחנו, במשך הזמן הארוך הזה, הספקנו כבר לעטוף את מלכינו וגבורינו מאז בטליתות ותפילין ולעשותם לגבורי ההלכה ובית המדרש. את “גאולת הדם”, את המשפט המפורש “נפש תחת נפש” ישבנו בדוחק. לא הגלות גרמה לכך. הגלות יצרה רק את הצורה המוזרה, אבל התוכן המוסרי – שלנו הוא, כולו שלנו ולא מאחרים למדנוהו. המרחק בינינו ובין אלה, שנשארו נאמנים למוסר “נפש תחת נפש” התחיל עוד בשבתנו בארצנו. על זה יעידו הנביאים, על זה תעיד כל ספרותנו. ואנחנו איננו מצטערים כלל וכלל על זה שלא פתחנו את החיה שבנו, שלא היינו לשואפי קרבות ושופכי דם. אם יש להצטער הרי זה רק על כך, שהגדשנו את הסאה ובטלנו לגמרי את חיי השעה מפני חיי העולם. הרכוש התרבותי, שהצטיידנו בו בלכתנו לגולה, ומצבנו המשונה בין העמים, הביאונו לידי כך שנתלה את כל הוויתנו בתקוה של “והיה באחרית הימים וגר זאב עם כבש וגו'”. העבודה בשביל התגשמות התקוה הזאת נהיתה לנו, ביודעים ובלא יודעים, לתעודת חיינו, שאותה מלאנו, ברצוננו ולמרות רצוננו, בצורות שונות בארצות פזורינו.

עכשיו אנו שבים לארצנו ומוצאים את שכנינו מאז שהם עומדים עוד על אותו המקום ולא נשתנו. “בעל בעמיו” הזקוק לעבודה – יחשב לו הדבר לחרפה, “וגאולת הדם” היא לו אחת המצוות, שהעובר עליה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. אנחנו לעבודה ולשלום, והם לשלל ולמלחמה. אנחנו אל דרכיהם איננו רוצים, איננו צריכים ואיננו יכולים ללמוד; והם אל דרכינו אינם מסוגלים עדיין ללמוד. ולפיכך עינינו נשואות לשלטון תרבותי בארץ, אשר יבוא ויבלום את הפראות, שיבער את ההפקרות ויעקור מן השורש כל אותם המנהגים ביחס לנפש ולרכוש השוררים כאן, שמקורם בחוסר משפט. רק בשלטון תרבותי מסודר אפשר יהיה להפוך את השממה הגדולה הזאת – מקום הפורענויות – למקום של חיים תרבותיים ואושר למליוני תושבים.

ואולם, עד אז, עד שיתכונן החוק בארץ ועד שיצליח להכניס תחת עולו את אלה שהורגלו עד עתה לפרוק עול, יהיה עלינו בהרבה מקרים להשען על כוחנו הפנימי, בעיקר על כוחנו הפנימי.

בגבולה הצפוני של ארצנו מהומות ומבוכות. הערבים נלחמים בצרפתים. מי ומה הם הגורמים למלחמה זו ובשל מה נלחמים כאן – אין להגיד בבירור. מה שברור הוא, כי יש נשק ויש סכויים לשלל, ושני אלה הם גורמים לא קטנים למלחמה בכל העולם, וביחוד פה. לנו כל הענין הזה הוא ריב לא לנו. גורל עמים וארצות לא נחתך אפילו על-ידי המלחמה העולמית הגדולה ומכל שכן – במלחמה זו שבצפון ארצנו. אף קביעת הגבול של הארץ, הדבר היחידי שאנו מעונינים בו באופן ישר, אף גורלו של זה לא יחתך כאן. אנחנו הננו, איפוא, במקרה שלפנינו ניטרליים גמורים – היינו יכולים לקדם בלחם ובמים את שני הצדדים גם יחד, או שלא לקדם בהם אף אחד מהם. אלא שבמקום זה, מקום המערכה, יש לנו אדמה שלנו, יש לנו מקומות ישוב, שנכבשו בזעתם ודמם של טובי בנינו, ואת המקומות האלה אין אנו רוצים, איננו צריכים ואיננו יכולים לעזוב. מנהלי המלחמה הערבים מודיעים בעצמם שהם אינם נלחמים בנו. ואם ככה הוא הדבר, הרי הדין נותן שהם יגנו על הישוב מפני השודדים, אלא שמנהלים אלה מרגישים, כנראה, הם עצמם, שאין בכוחם לבלום את יצרם של אלה, ולכן הם רוצים להסתלק מהאחריות ומציעים לנו שנגן על עצמנו. ואנחנו, אמנם, היינו עושים זאת גם בלי הצעתם, אך הצעה זו,שבאה מצדם, מחייבת אותנו לכך ביתר תוקף – לשדוד ולשלול לא למדנו ואיננו רוצים ללמוד את זה, אבל להגן על עצמנו מפני שודדים עלינו ללמוד השכם והערב, כי זוהי המצוה הראשונה של תורת ההסתגלות לסיבתנו החדשה-הישנה.

תר"פ

---

לשאלת ההגנה

מאת

יוסף אהרונוביץ

הגליל, או יותר נכון – הישוב העברי בכל הארץ נמצא בסכנה והוא זקוק להגנה. הצורך בהגנה אינו ענין לאיזו שבועות וחדשים, כי אם להרבה, הרבה שנים. גם במקומות התרבות, באירופה, רבו – על יד המלחמים לשם המולדת, או לשם תקונה – הלוחמים לשם שוד ורצח. המלחמה העולמית עוררה את האינסטינקטים הגסים שבאדם, השניאה עליו את העבודה והרגילה אותו לחיי בטלה ולכל הכרוך בבטלה. אלא ששם נלחמת התרבות בחזיון זה, ואפשר, על-כן, לחשבו לחזיון עובר, וכאן – השוד והרצח הם הם עצם התרבות של תושב הארץ ומדבריותיה, ולא בנקל ולא במהרה יעלה בידי מי שהוא, ואפילו בידי שלטון מסודר, להעבירו מן העולם. כיום מעיקה ההרגשה, שרבים מאלה אשר עליהם הוטל להלחם בפראות – יותר ממה שהם נלחמים בה, הם תומכים בה מדעת ושלא מדעת. (הכוונה לממשלת המנדט – המהדיר). ואולם, גם כששלטון זה יעבור מעולמנו ובמקומו יבוא חדש, אשר ילחם בפראות בכל האמצעים וישתדל להכניס את נושאיה בעולה של תרבות – אף אז לא נהיה בני-חורין להפטר מהגנה פנימית עצמית. ורבים הם הטעמים המחייבים אותנו להגנה עצמית זו. הטעמים מובנים למדי.

מה שצריך להעיר הוא זה, שההגנה, כמו שהיא עתה אצלנו, ההגנה הפרופסיונלית הבאה מתוך בהלת הרגע, עלולה להמיט עלינו אסונות ולהשחית את האנשים המשתתפים בה. על תקלה זו עמדנו כבר לא פעם באספותינו וקבלנו החלטות ידועות לתקונה. ואולם, עלינו לא להסתפק בקבלת החלטות, כי אם גם להכניס אותן לחיים ולפעול על פיהן. וההחלטה היסודית היא זו, שההגנה תתבסס מתוך העבודה, ורק מתוך העבודה. יש, כמובן, מקרים יוצאים מן הכלל שבהם נעשים מעשים יוצאים מן הכלל; ואולם אם נחדל להביט על המקרים כעל יוצאים מן הכלל, ונבין שהם יכולים להיות לחזיון מתמיד בחיינו במשך הרבה שנים, אז נבין גם לתת להגנה שלנו צורה קבועה שתתאים למטרתנו – מטרת עם תרבותי הכובש את ארצו בעבודה.

במקום להוציא אלפי לירות על הגנה פרופסיונלית, מוטב שנבצר את העמדות שלנו בעבודה. ובמקום ליצור קבוצה בת עשרים איש ולשלוח, לעתות בצרה, עשרות מגינים, – ניסד את הקבוצה בכמות כזו של אנשים, בנינים וכל הדרוש, שהיא תוכל להגן על עצמה מתוך העבודה. כל אותו בזבוז הכסף, הבא בהכרח מתוך בהלת הרגע. ובזבוז הרכוש הנפשי, הבא מתוך בטלה, צריך שיפסק תיכף ובמקומו צריכה לבוא השקעת הכסף והנפש בעבודה. התקציב החקלאי שלנו צריך לכלול בתוכו, על יד כלי העבודה וצרכיה, גם את כלי ההגנה וצרכיה.

צריך שההגנה לא תהיה קנינו ומלאכתו של איזה גוף מיוחד, כי אם של כל קבוצה ושל כל מושב, שמלאכתם תעשה בידיהם הם. אמצעי החבור בין הקבוצות והמושבים צריכים להיות כאלה, שהם יתנו להם את היכולת לבוא זה לזה לעזרה בזמן מהיר. הקבוצה, על-פי עצם מהותה, אינה סובלת מרות מן החוץ בשום דבר, ואינה יכולה לקבל אותה גם בענין זה. היא צריכה, בשביל התפתחותה החפשית, להיות שליטה בבחירת החומר האנושי, ואסור להכניס לתוכה אנשים על פי פקודות מן החוץ.

ודברים ברורים צריכים פעם להאמר גם ביחס למושבות. מושבות הקיימות על עבודתם של אלה, שמפניהם אנו זקוקים להגנה, ושמפעם לפעם הן נזקקות למגינים עבריים מן החוץ שיגנו עליהן מפני פורעיהן הפנימיים – הופעה זו היא סמל הציניות, ועלינו לשים קץ לזה. עליהן לבחור להן את דרכן: או לשנות את משקיהן ולהתבסס על עבודה עצמית, או להתבסס – אם אין להן עדיין דרך אחרת – על עבודה עברית שכירה. ורק באחד משני האופנים האלה אפשר להן להיות מוגנות מגינים רק לשם הגנה, ורק במקרים של סכנה, אין צורך, וגם לא יכולת, להמציא להן.

מובן, שהדברים ביחס למושבות אינם מכוונים לרגע הסכנה, שבו הן נמצאות עתה – “בשעת סכנה אין בודקין” – ואולם רגע זה יעבור, ותיכף אחריו צריכה לבוא בהן המהפכה הגמורה. הן צריכות להיות בשבילנו אוביקט לעבודה ולא להגנה גרידא.

תר"פ

---

למחייבי הגולה

מאת

יוסף אהרונוביץ

את אשר משמיעים לנו היום מחייבי הגולה, שמענו גם לפני שלשים שנה, מפיות רבים ושונים וזקני הדור, החיים עדיין אתנו כיום, שמעו אותם עוד לפני כן…בתוכן הדברים כמעט שלא בא שום שנוי. ואולם יש ויש שינוי ב“מי”ות המשמיעים: לפנים נמנו אלה על הכופרים העומדים מחוץ למחנה הציוני; עתה צצה ועלתה הכפירה מתוך המחנה: אנשים אשר עוד לפני זמן קצר כאבו את כאב הגאולה והיו מסובלים יסורי האמונה בה, החלו לתהות על לבבם ומצאוהו ריק מכל אמונה, ומתוך שהטבע אינו סובל ריקות, הרי הם מנסים להאחז שוב ב“חיוב הגולה”.

ואמנם אין להתרעם על מי שאפסה האמונה מלבו, כי האמונה אינה מהדברים שהאדם שליט בהם להטותם לפי חפצו. ויש להניח בודאות מוחלטת, שיסורי האדם, אשר מוסר אלהים של אבדן האמונה פגע בו, גדולים מנשוא, ומה נבוא אנו עוד לזרות מלח על פצעיו. אלא שסימן מובהק אחד יש לכפירה מלווה ביסורים: אין המנוגע בה משתדל להפוך את כפירתו לאמונה בשביל אחרים. אבדן האמונה – זהו יגון היחיד שלו. ואולם משהכופר מתיצב מראש הומיות ומתחיל להכריז" הבו, אחרים, ונכפור בצותא – מעורר הוא בנו את החשד, שכאן לפנינו התעמלות רוחנית מתוך שובע יתר, – יסורים סמי מכאן בכל אופן.

להבדיל מהנ"ל אני בוחר לנושא דברי הבאים את המאמר “תקונים”, שפצעי לבבו של מחברו – א. ש. – נאמנים עלי. לשם בהירות אשתדל למצות מתוכו את זה שנראה לי לעיקר. והעיקר הוא:

“עם ישראל לתפוצותיו מונה כיום ששה עשר מיליון נפש. מפאת טעמים חמריים, וגם פסיכולוגיים, רק יהודי אחד מני אלף עשוי לשנות את אורח חייו ולהתישב במרכז הרוחני, ואילו מיליוני אוכלוסיה של האומה הישראלית לא יעזבו את ארצות מגוריהם. ארץ-ישראל תופסת, איפוא, במנין עשירית מאחוז אחד, ובבנין – אולי עוד פחות מזה, כי לא יהודי ארץ-ישראל הם הבונים את הישוב באמצעיהם, כי אם תלויים הם בחסדי נדבותיהם של יהודי הגולה. ומתוך שאין ישוב זה חי הנושא את עצמו, הרי הוא נופל מכל ישוב עברי באיזו ארץ שהיא, ועל-כל-פנים אינו עולה עליו. היחס המספרי הזה, וכמו כן יחס התלות של ארץ-ישראל בגולה, אינם עשויים להשתנות גם בעתיד במדה ניכרת. מה, אם כן, הזכות לנו לעזוב את שאר תפוצות הגולה ולרכז את כל התענינות האומה בישוב זה, שבאופן הטוב לא יגיע לעולם למדרגה גבוהה יותר מאשר אחת התפוצות הקטנות?”

בנאמנות יותר למקור:

הישוב העברי בארץ יהיה עוד במשך דורות קטן ודל בכמותו ובאיכותו, חי בדחקות וצופה לעזרה מעבר הים. וכיצד תוָצר פה המלכות הרוחנית, המסוגלה להשפיע מכוחה ומהודה על ישובי בני ישראל הקרובים והרחוקים? מאיזו קרקע כאן יצמחו לנו האנשים הגאים, החפשים, אמיצי הרוח וטהורי התכונות, הראויים ליצור תרבות? האם אלה המצפים תמיד לעבר הים, השולחים את בניהם לכרכים זרים, הרצים לקראת כל אורח ומנהיג ותיר הבאים לחונן את הארץ הקדושה, השונאים מלכתחילה כל גלוי צורה עברית מקורית, שאין לה דוגמה מוכנה בחוץ הגדול, הכורעים ומשתחוים בפני כל עתיר-נכסים מן החוץ – האם הם עתידים ליצור את המפעל הגדול, שבכוחו לשחרר גם את מיליוני היהודים בארצות הרבות מזיקה אל התרבות בת סביבתם.

ושם, בגלויות, יצעדו חיינו קדימה. עמנו לא יהיה שם נחשל בין העמים. ורק אנחנו פה נרד מטה, כשם שירדו עולי ציון בכל הדורות (עין תולדות הירידות של כל העליות) ונותר ענף קטן, המכנה עצמו מרכז, ולגמרי לא עברי מקורי, כי הוא, הזקוק להשפעות חמריות ורוחניות מעבר לימים, יהיה ממילא כפוף ולא זקוף. וחושבני, כי לאחר שנכחד מבינינו את מציאותה של האישיות בת החורין והמקורית (את צורתה מחקנו משכבר), ממילא לא נגיע בכללותנו למדרגתו של ציבור בעל צביון. וכמו אבותינו העולים נצא ממדרגת כלל ונהפך לכולל.

ומכאן התקונים:

“אני תובע תקונים ביחסנו אל הגלות ואל בנינו של ישובנו בארץ – מוסיף א.. ש. – אנו בונים פה לא מרכז רוחני ולא את המרכז ב”הא הידיעה", אלא מרכז נוסף, אחד מני רבים, בשביל אלה מחלקי היהדות הרוצים להעביר את מושבם למדינה זו. אסור לנו לתלות תקוות יוצאות מן הכלל בישוב חדש זה. כמעט שחפצתי לאמור: לא תקוות משיחיות. תקוות משיחיות הן מסוכנות לנו. חובתנו להשיב לישובי היהודים בארצות אירופה ואמריקה את כבודם ואת חובתם ליצירה עברית. כל המרכזים שלנו מיועדים לבנות רוחניות עברית. הרוחני יונק מסביבתו הקרובה, מרצועות האדמה ומפסי הרקיע הנראים לעין, לא הרס לגלות, אלא עליה חמרית ורוחנית. גני-ילדים ובתי-ספר עבריים, ספרות, תיאטרון, עתונות וחיי תרבות בכל תפוצות הגולה. אף תנועת נוער חלוצית למען הגלות.

מצד שני ישוב עברי בארץ-ישראל, שאינו מתימר להיות יוצר מהפכה ולהתקדש בעיני כל חלקי האומה הקרובים והרחוקים, עלול להיות יותר אנושי ויותר בן קימא. ישוב כזה לא יגרש מתוכו את האישיות החפשית, על-כל-פנים לא ירדפנה עד חרמה. והלא האישיות החפשית היא תכלית היצירה האנושית".

כאמור, אני מבליג על היצר לדון כאן עם ש. על המסכת הפילוסופית, שעליה נרקמה כל הקונצפציה שלו. גם לא אבוא אתו בדין על המספר “אחד מני אלף” שנקט, בשעה שהישוב העברי בארץ-ישראל מונה כבר כיום אחד מתשעים של העם, לאמור, מספר שהוא פי אחד-עשר מזה שהוא נקב. אין לדיוק חשבוני זה חשיבות יתירה. כי, סוף-סוף, העובדה העיקרית של רוב גדול בתפוצות הגולה ומעוט קטן בארץ-ישראל, שאותה רצה ש. להבליט, נשארת קיימת ובולטת לפי כל החשבונות. אני במקומו הייתי מנסח את החשבון בצורה עוד יותר חותכת. הנה העודף של הרבוי הטבעי על התמותה נותן כיום אצל העם העברי מאה וארבעים אלף נפש לשנה. עתה נתאר לנו, שהשגנו את התנאים הפוליטיים והכלכליים לשם הכנסת החצי מהעודף הזה – שבעים אלף – בכל שנה לארץ-ישראל. אילו הוצע לפנינו חוזה לחתימה על מכסת עליה כזאת, קרוב לודאי שאץ הקיצוניים שבנו היו מסכימים לחתום עליו. כי בכלל הלא צריך להכיר שאפילו בזמננו, זמן של התפתחות טכנית גבוהה. אין אפשרות לרכז המונים גדולים במקום אחד בזמן קצר לשם התישבות. בימים כתיקונם, ולמטרות של התישבות, ביחוד התישבות שהחקלאות היא בה העיקר, ובארץ לא מוכנה, לא תצליח הטכניקה המשובחה ביותר לעבור על הגבולות הטבעיים של חוקי הקליטה וההתפתחות. השאלות: מה ליצור והיכן למצוא שווקים לתוצרת, אינן שאלות פחותות ערך גם אצל עמים גדולים, עשירים, מזוינים ומנוסים בכל, ואנחנו, הצועדים עוד את צעדינו הראשונים בהתישבות, כבר התנגשנו בהן. המספר שנקטתי: שבעים אלף לשנה, הוא, איפוא, גדול למדי מבחינת היכולת הטכנית לקליטה, גם כשאין כל מפריעים פוליטיים וכלכליים. לפי מכסת קליטה כזאת, כשנזכה לה פעם, נגיע בארץ-ישראל במשך חמשים שנה לישוב בן חמשה מיליון נפש, בערך. אך באותו זמן עצמו יעלה מספר האוכלוסים היהודים בחו"ל מששה-עשר לעשרים ואחד מיליון, בערך. בסך הכל ימנה אז העם העברי עשרים וששה מיליון נפש. וארץ-ישראל תכיל בתוכה רק פחות מעשרים אחוז ממספרו הכללי של העם. זאת אומרת, שגם במידות הגדולות ביותר של עבודתנו בארץ, תשאר הגולה גדולה הרבה יותר בכמות אוכלסיה מאשר ארץ-ישראל, ושאלתו של ש. במקומה עומדת גם אז.

ואולם לי נדמה, שכל החשבונות האלה, אשר המתחיל והמעמיק ביותר בהם היה אחד-העם (אם כי מסקנותיו היו אחרות מאלה של ש.), בטעות היסטורית יסודם. בעלי חשבונות אלה מניחים, כנראה, שהנדידה ההיסטורית שלנו הלכה בדרך של התפשטות: גדל מרכז ידוע, רבו בו האוכלוסים מכדי יכלתו להכילם, או שקמו עליו גורמים חיצוניים אש הכריחוהו להתקטן, ואז יצא העודף והתפשט ויצר מרכזים חדשים. ואילו באמת היה פרוצס הנדידה שלנו במשך ימי גלותנו הולך בדרך האמורה, הרי היתה התפשטותנו מציפה את העולם, והיינו עתה לעם בן מאות מיליונים. אך כשעוברים בסקירה קלה על מספר היהודים בעולם בתקופות שונות, באים בהכרח לידי הנחות אחרות לגמרי.

יוסף בן מתתיהו מעיד, שעשר שנים לפני החורבן השתתפו בהקרבת הקרבנות בחג הפסח בירושלים שני מיליון ושבע מאות אלף גברים. לפי חשבון זה יוצא שמספר היהודים בארץ-ישראל היה אז, בערך, כששה מיליון. רופין רואה את המספרים של מתתיהו למוגזמים ומעמיד את מספר היהודים בארץ-ישראל בימי החורבן, על-פי מקורות וצירופים שונים, על מיליון ויותר. לפי המקורות שלו היו אז יהודים בעולם: בארץ-ישראל, מצרים וסוריה, בכל אחת לא פחות ממיליון. בשאר הארצות: אסיה הקטנה, אירופה וכו' – מיליון וחצי, ובס“ה, בכל הארצות, ארבעה מיליון וחצי בערך. כעבור אלף, ומאה שנה לאחר החורבן – בשנת אלף מאה ושבעים – מטפל הנוסע רבי בנימין מטודלה בצירופי מספרים ומעמיד את אוכלוסי היהודים לארצותיהם על שבע מאות אלף משפחות, היינו כשלושה וחצי מיליון נפש. רופין, המפקפק גם במספרים של רבי בנימין, אם כי הם נתמכים ע”י הנוסע רבי פתחיה מרגנסבורג – קובע (בספרו “הסוציאולוגיה של היהודים”, ספר א') טבלה מפורטת על מספר היהודים בעולם לתקופות שונות:

בשנת 70 לאחסה"נ – – .4.500.000

" 1170 " – – 1.500.000

" 1300 " – – 2.000.000

" 1500 " – – 1.500.000

" 1650 " – – 1.750.000

" 1700 " – – 2.000.000

" 1800 " – – 2.500.000

" 1840 " – – 4.500.000

" 1860 " – – 6.000.000

" 1900 " – – 10.000.000

" 1930 " – – 15.900.000

טבלה זו קובעת בשבילנו שתי עובדות: א. עם התחלת הנדידה אחרי החורבן התחיל מספר היהודים לרדת הלוך וירוד, ורק כעבור אלף ושמונה מאות שנה חזר ועמד שוב על אותו המספר שהיה בשעת החורבן. ב. במשך תשעים השנים האחרונות, שבהן היו לנו אילו עשרות שנים של מנוחה בכמה ארצות, התרבה מספר היהודים בעולם פי שלשה וחצי. צא וחשוב, אם כן, לאילו מספרים היינו מגיעים עד עתה בתנאים נורמליים. אמנם, גם אצל עמים אחרים התרבו האוכלוסים במאה האחרונה הרבה יותר מאשר במאות הקודמות; גרמו לכך השינויים לטובה בתנאי החיים, ההטבה בתנאים הסניטריים וכו‘. אין, איפוא, לקחת את תשעים השנים האחרונות כקני-מדה לאפשרויות הרבוי בעבר. ואולם, גם לפי הרבוי הרגיל, שקיים היה אצל עמים אחרים במשך כל התקופה הארוכה שמימי החורבן, יכולנו להיות עתה לעם גדול הרבה יותר במספרנו משהננו. אלה שהנדידה שלנו לא הוסיפה מרכזים, כי אם כל מרכז חדש, אשר הוקם בגולה, נבנה, ברוב המקרים, על חשבון חורבנו של המרכז הישן. גזרות שונות, טביחות ומגפות עשו בנו שמות, אך לא פחות מזה גרמה להתמעטותנו הנדידה ממקום למקום. מרכזים יהודיים גדולים שקיימים היו עוד במאות השתים-עשרה והשלש-עשרה בבל, חבש, פרס, ערב, אפגניסתן, וכו’, מהם שנחרבו לגמרי, ומהם שנחרבו ברובם ועל חרבותיהם הוקמו מרכזים חדשים בארצות אירופה. במשך שבע מאות השנים האחרונות התפתחו מרכזים יהודיים גדולים ברוסיה, אוקראינה ובפולין ובמשך אותה תקופה עצמה נחרבו כמה וכמה מרכזים יהודיים באסיה הקטנה ובספרד.

לא נבנתה יבנה אלא מחורבנה של ירושלים, ולא נבנתה אושא אלא מחורבנה של יבנה, ועל חרבותיהם של אלה הוקמו מרכזים בסורא ונהרדעה ואחר-כך – במחוזא ובפומבדיתא, וכשעברה ההגמוניה התרבותית ליהודי ספרד, נחרבו מרכזי התרבות הקודמים, וכן הלאה והלאה. על-פי-רוב היתה נדידת המרכז התרבותי מותאמת לנדידת האוכלוסים היהודיים, וכל מרכז חדש נבנה על תלי החרבות של המרכז שקדמהו.

רק מקרה אחד בולט אנו מכירים בתולדות הנדידה שלנו, הבא כסתירה להנחה האמורה, זהו התהוות המרכז היהודי באמריקה בעשרות השנים האחרונות מתוך יוצאי מזרח אירופה, אשר, לכאורה, התווסף על המרכזים הקודמים, שהמשיכו את גידולם, למרות יציאת אוכלוסים רבים מהם. אלא שמקרה זה אינו מלמד כלום. אלמלא נסגרו שערי אמריקה בפני ההגירה, והיציאה מארצות מזרח אירופה היתה נמשכת עוד הרבה זמן באותו הטמפו שהגיעה אליו בשנת 1906, אין ספק שגם כאן היה נשנה החזיון הרגיל של הקמת מרכז חדש והחרבת המרכזים הישנים. כן הדין להיפך, לולא באה המלחמה, אשר גרמה להתעוררות מיוחדת ביהדות האמריקאית והטילה עליה את הדאגה לגורל שאר חלקי היהדות בארצות אחרות, היתה סגירת השערים בפני כניסת כוחות חדשים גורמת להתנונות המרכז היהודי באמריקה במשך זמן קצר. לאסוננו הגדול אין כל צורך בהנחות למה שיכול היה לקרות “לוּ”, “אלמלא” וכו'. המציאות עצמה כאילו דאגה שלא לעשות את ההיסטוריה שלנו פלסתר, והנה קם הקומוניזם וחותר להשמיד את המרכז היהודי ברוסיה, ומה דלים הם הכוחות החיוניים של המרכז החדש באמריקה בכדי לשמר לשמר אותו לאורך ימים כחטיבה לאומית.

השאלה הראויה לעיון היא, אם לראות בפרוצס זה של הקמת מרכז חדש וחורבן המרכז הישן רק צירוף מקרי, אשר חזר אמנם הרבה פעמים, אבל יכול היה גם לא לקרות ושמשום כך אין לקבוע על פיו הלכות לעתיד, או ששלטת כאן חוקיות-מה, מעין סבה ומסובב, ובדין קרה מה שקרה ואחרת לא יכול היה להיות? ונדמה לי, שלא אשגה אם אענה על השאלה האחרונה בחיוב. חזיון זה של התמעטות, או של אי-התרבות, הנגרמים על-ידי הגירה, מונח בטבע ההגירה של עם מפוזר וחסר אטריבוטים יסודיים לקיומו בכל מקומות מגוריו.

עם מרוכז בארצו ועומד ברשות עצמו, כשחלק מבניו יוצאים לארץ חדשה, הריהם יוצרים שם מרכז חדש והמרכז הישן אינו נפגם על-ידי כך בכלום. כי קיומו בתור חטיבה לאומית אינו מותנה מגורמים סובייקטיביים – עצם קיום מדינתו מתנה את קיומו הלאומי, אפילו אם רבים מטובי בניו יצאוהו. ולא זו בלבד, אלא שיש בכוחו גם להשפיע על המרכז החדש ולעשותו לעצם מעצמיו, לבנותו להבנות ממנו.

לא כן אנחנו, המפוזרים מיעוטים, מיעוטים במדינות זרות ובין עמים זרים. לנו אין כל תנאים אוביקטיביים המתנים את קיומנו כחטיבה לאומית – להיפך, התנאים האוביקטיביים חותרים לבלוע אותנו, וכל קבוץ וקבוץ בארצו ממציא לעצמו אמצעים מיוחדים למלחמת קיומו. וכל עוד שהוא עומד במלוא זיונו שפתח לעצמו במשך דורות, הרי הוא קיים איך שהוא. אך משמתחילה תזוזה כל שהיא ולבנים, לבנים נפרדות מהבנין שהוקם, מתחיל כל הבנין להתפורר ולהתמוטט. כי גם זאת עלינו לזכור, שלא רק העליה לארץ-ישראל הקימה חלוצים, אלא כל הגירה בעצם טבעה מקימה מתוכה חלוצים. רוב העם – גם אצל עמים אחרים – אינו מוכשר להגירה. רק אלה העולים על סביבתם בהתפחותם, בעוז רוחם ובכוחותיהם החיוניים הם המוכשרים להגירה. מי שזוכר את התרוקנות העיירה היהודית בתחום המושב עוד לפני המלחמה, יודע שיצאוה בעיקר כל הרענן והמוכשר יותר למלחמת קיום. ובמידה שהיציאה מאיזה מקום מתגברת, יותר ויותר מתבלטת הברירה הטבעית.

ההגירה מוציאה מעט מעט את המוכשר, פחות או יותר, לחיים ולמלחמתם, את כל האלמנטים שקימו ושמרו בהויתם את הקבוץ, ובמרכז הישן נשארים רק הנמושות, הנדונים לכליה מחוסר כל לחלוחית של חיים. אפילו גזרת גרוש אינה חלה, כנראה, על מי שאינו מוכשר, מתוך סיבה זו או אחרת, להעקר מהמקום. מכל הישוב היהודי הגדול בספרד, אשר מנה, לפי מקורות שונים, יותר ממיליון נפש, יצאו בשעת הגירוש רק מאה ועשרים אלף, והשאר נמחק והיה כלא היה. ואין כל ספק בזה שעם יציאתם של אנשים כאברבנאל ושכמותו, יבש מקור החיים של הקיבוץ וניטלו ממנו כל האמצעים שבהם השתמש למלחמת קיומו. וכבספרד כן גם בשאר הארצות, בשום מקום ובשום זמן לא עזבו כל היהודים את ארץ מגוריהם – רק חלקים, חלקים יצאוה, אלא שהיוצאים היו בעיקר מהבריאים ביותר, וע"י כך התנוונה השארית במשך הזמן עד שנמחקה כליל.

ומתוך שאין לנו כל יסוד לראות את עתידנו בגולה יותר מזהיר מעברנו, הרי לא יהיה בזה כלל משום פרדוכס אם אניח, שבה במידה אשר יתבסס כאן הישוב העברי בבנינו, יוקטן העם העברי בכלל במנינו. על-פי כל מה שמוכיח לנו העבר, יתכן מאד שברבות הימים, כשארץ-ישראל תגיע למדרגה של מרכז בן חמשה מיליון יהודים, יהיה אז מספר היהודים בכל העולם, יחד עם ארץ-ישראל, קטן משנהנו עתה.

א. ש., שעם כל מהפכנותו הנהו “נגוע” מכף רגלו ועד ראשו בתקוות משיחיות ובגעגועים מיסטיים לארץ-ישראל של מעלה, מסכים ל“מרכז נוסף” בארץ-ישראל, למרות אמונתו, כי “שם, בגלויות, יצעדו חיינו קדימה, עמנו לא יהא שם נחשל בין העמים, ורק אנחנו פה נרד מטה מטה, כשם שירדו עולי ציון בכל הדורות”. הוא מוכרח להתכחש להגיונו, בכדי לשלם מס-מה לנפשו. אך כשם שאין בתקוני הדת של הרפורמיים משום דת, ככה אין ב“תקונים” של ש. משום ציונות.

למרות התקוה המשיחית המקננת בלב העם מדורי דורות, ספק גדול הוא אם היו קמים לה, לציונות, גואלים בזמננו, אלמלא העובדה החותכת של אפיסת היכולת והתקוה לקיום בגולה. כל הבסוסים על הגעגועים לארץ, על הקשר ההיסטורי וכו', שהציונות משתמשת בהם, אינם באים אלא בכדי לחזק בלבנו, ובלב אחרים, את האמונה שארץ זאת נעשה ונצליח. כי אמנם דרושים גורמים וכוחות נפשיים גדולים בכדי לבנות עם מחדש, אחרי שהגיע במשך דורות להתנונות בכמה וכמה מובנים. אך הגורמים הנפשיים הם רק אמצעי עזר גדולים לבנין, אבל אינם הדוחפים הראשיים בציונות. אילו אפשר היה לקיים את העם בחומר וברוח בארצות הגולה, אילו היה שמץ אמת בנבואה, שחיינו בגלויות יצעדו קדימה ועמנו לא יהיה נחשל בין העמים, ספק הוא אם הגורמים הנפשיים בלבד היו מספיקים לחולל תנועה ולהקים מתוכה חלוצים במספר כה רב. יחידים היו אולי נמשכים אל חלום הגאולה, כמו שנמשכו אליו בכל תקופה ותקופה, אבל לתנועה המונית ראלית לא היינו מגיעים. אלא שנסתתמו כל מקורות הקיום בגולה; ובשום תקופה מתקופות חיינו לא נתגלה במידה כה מבהילה כל חוסר הבסיס להמשך קיומנו, כמו שנתגלה עתה. ומי שרצון החיים הלאומיים עדיין מפותח בו במדת-מה, מוכרח לחשוב על שנוי המרכז ויצירת בסיס חדש לקיום העם. גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל. ואם כי אין בכוחה של ארץ-ישראל לקלוט בתוכה את כל העם, לא מבחינת הזמן הדרוש לכך, לא מבחינת החומר האנושי המוכשר להקלט והיא בהכרח תקלוט רק את השואף לחיים חדשים והמוכשר ביותר ליצור אותם, אף-על-פי-כן אין לראות בעבודתנו בארץ הוספת עוד מרכז, אלא בנין המרכז ב“הא הידיעה”, במקום מרכזים שונים ההולכים ונחרבים והקמת העם מחדש. כי, יהיה עתידן של התפוצות, אחרי היעקר מהן הכוחות המקימים אותן, אשר יהיה – אחת ברור: שמו של העם יקרא רק על אותו המרכז שיכיל בתוכו את היסודות העיקריים לקיום הלאום.

בימי פולמוס אחד-העם, בשעה שכליון הכוחות החמריים לקיום העם בגולה זקוק היה עוד להוכחות, ותאורטיקנים שונים יכלו להתלות בחוסר הזכויות, במשטר הרע וכו' ולקוות שעם השתנות אלה ישתנה גם מצב עם ישראל – היה מי שהוא יכול להאחז גם בתאוריה של מרכז רוחני בארץ-ישראל, אשר ישמש לגולה דבק לאומי במקום הדת ששימשה לפנים דבק כזה. לפי תאוריה זו היתה “עתידה ארץ-ישראל להתפשט בכל הארצות”. העם יחיה ויגדל בגולה ואת כוחותיו המוסריים לקיומו הלאומי ישאב מן המרכז.

ואולם, בזמננו, אחר שכבר נתנסינו בזכויות של מעוטים ובמהפכות מכל הסוגים, עד האחרונה שבהן בנוסח רוסיה, אין עוד הכליון החמרי של העם בגדר של תאוריה, ואף האופטימיסטים הגדולים ביותר אינם מעיזים לראותו כחזיון חולף. יתר על כן: הולכת ומתפשטת במהירות רבה המגמה גם להשמדה פיסית. להאמין, איפוא, כיום שכוחה של ארץ-ישראל יהיה גדול בהחזקת הגולה על-ידי השפעה רוחנית, הרי זה כאילו האמנו, שיש בכוחו של הכהן, על-ידי דברי התנחומין והמוסר שלו על-יד דברי התנחומין והמוסר שלו על-יד מיטת הגוסס, להקל מעל יסורי הגסיסה.

לא. תעודתו של הישוב בארץ-ישראל היא לא לשמש תבלין לגולה, כי אם להוות את העם העברי, בבחינת “ואעשה אותך לגוי גדול”. בין שיצליח ישוב זה לרכז בתוכו הרבה מיליונים, ובין שירכז רק מעט מיליונים – הוא שיהיה רוב בנינו ורוב מנינו של העם. חובתו כלפי הגולה תהיה תמיד רק אחת" להרחיב, כל כמה שאפשר, יותר ויותר את גבולותיו ולהכניס לתוכו כל מה שניתן להוציא משם.

היש לנו תקוה לבנות את מולדתנו מחדש, עם השעון ביד – לאו. כל האומר: אם במשך מספר שנים לא יוקם הבנין, תשמט הארץ מידינו – הוא כבר חדל להאמין בבנין זה. כי תחית עם מפוזר ובנין מולדת חדשה אינה דברים הנעשים בשנים מעטות. אפילו שחרור פוליטי של עם מרוכז ומושרש במולדתו דורש התאמצות של דורות. המטרה שהציגו לפניהם הפולנים ב-1831, שנת המרד הראשון ברוסיה, הושגה רק בשנת 1918. על אחת כמה וכמה שדרושה התאמצות של דורות בכדי ללקוט וללכד פזורי עם מארצות שונות ולבנות על ידיהם מולדת חדשה. אמנם הצעדים האטיים שצעדנו עד כה בעליה אין בהם שמץ התאמה לצורך הבנין ולאפשרויותיו. אנו זקוקים לעליה גדולה הרבה יותר מזו שהיתה גם בימים הטובים ביותר. ואולם כמו שכבר ציינתי למעלה, גם כשיכלתנו החמרית תגיע למרום פסגתה ושום מניעות פוליטיות לא תעמודנה על דרכנו, אף אז יהיה הבנין נמשך באטיות יחסית, כי טבעו של בנין בכך. ובמשך הפרוצס הארוך הזה תהיינה לנו הרבה עליות ולא מעט ירידות, ועלינו להיות מוכנים לקבל גם את הרע, כשם שנקבל את הטוב, לאמור – לא להתיאש.

מהיכן נשאב אמונה לעמוד בה בימים הרעים? – מתוך מציאותו של הישוב בארץ-ישראל. כי מסולפת לגמרי היא הדמות שמשוה ש. לישוב זה. אמנם, הישוב עוד לא יצר את הצדיק יסוד עולם, את ה“אישיות החפשית” שהיא היא “תכלית היצירה האנושית”, לדעת ש. אבל מה שכבר יצר הישוב הקטן הזה במשך עשרות שנות קיומו המעטות גדול לאין ערוך ממה שיצר כל העם במשך אלפים שנות גלותו. הוא למד את הלכות מחזור הזרעים, העלה את יבול השדה, יבול העופות והפרות, שכלל גני ירקות ופירות מופתיים ופתח עובד תרבותי שאין רבים דוגמתו בעולם. הוא הקים בתי ספר, שאין להתביש בהם בפני עמים תרבותיים ביותר, צרף, מאותיות פורחות באויר וממלים מכונסות וקפואות בספרים, שפה חפשית לשמוש בכל מקצועות החיים ומדוברת בפי קטן וגדול. הוא חדל במדה מרובה להיות את אשר היינו בגולה – סרסור ביצירת כפיהם ומוחם של אחרים, ונעשה לקבוץ עובד ויוצר. עוד שנים רבות, רבות יקרא לעזרת הגולה לשם הרחבת בנינו ולשם קליטת עוד ועוד יהודים, אבל לשם קיום עצמו הוא זקוק לעזרה פחות מאשר קיבוץ דומה לו בארצות הגולה.

בהמשך הזמן הקצר שעבר עלינו בחיינו החדשים לא הצלחנו עדין לעקור מלבנו לגמרי כמה וכמה מידות שדבקו בנו בירושה של דורות, ויש בודאי עוד הרבה לדרוש מאתנו לשם התעלותנו. אבל המוקיע את מומי הישוב כאסון לשם שלילת ערכו, עליו לזכור שחיי עמנו בגולה אינם רק אסון אלא גם חרפה.

תרצ"ב

---

סיקריקין

מאת

יוסף אהרונוביץ

¹

פרשת הסיקריקין, שנגולה לפנינו בימים האחרונים בקשר עם ענינים אקטואליים, מעלה בזכרוננו את הפרק הקשה והמכריע ביותר בתולדות ישראל. יש כאן חקוי לגבורים היסטוריים, וכדי לעמוד על טיבו של המחקה, עלינו להכיר את פרצופו האמתי של המחוקה. לעניננו חשוב לדעת אם קננה בלבם של הסיקריקין שאיפה היסטורית, שאותה חפצו להגשים במלחמתם בשעת החורבן, ומה היתה שאיפה זאת. מי שלחם, לאמור: מה היתה סמכותם הלאומית, אם היתה להם כזאת; ואיזה דמיון יש – אם בכלל יש דמיון כל-שהוא – בין התקופה ההיא ומפעלה ובין זו שאנו עומדים בה עתה והמפעל העומד לפניה.

ואולם בבואנו במגע עם תקופת-החורבן, מתייצבת לפנינו קודם-כל השאלה היסודית: מי ומי היו אלה אשר עמדו במערכה בשעת הפולמוס האחרון של אספסינוס-טיטוס – האומנם רק סיקריקין היו אלה? הן קיימת היתה בארץ-ישראל מפלגת קנאים, שינקה את מסורתה ואת התקוממותה לכל שלטון זר עוד מימי-החשמונאים – ומדוע זה מעלים התלמוד מאתנו את מציאותם? גם יוסף בן מתתיהו, המרבה אמנם להזכיר את הקנאים, מערבב פעם בפעם את המושגים וכאילו רוצה לנטוע בלבנו אמונה, שסיקריקין וקנאים היינו הך. האומנם היינו הך הם? ואם ניתן עוד לחשוד ביוסף בן מתתיהו, שאחרי כשלונו במערת יודפת השתדל לגנות את אלה שהמשיכו במלחמה, הרי לא יתכן לחשוד בחכמי-התלמוד שהם יזייפו בכוונה את העובדות. די לזכור את יחס-הבוז של חכמי-התלמוד לטיטוס מחריב-ביתנו, כדי להבין עד כמה רחוקים היו הם מההשלמה של יוסף בן מתתיהו; מדוע, איפוא, העמידו הם לפנינו את הלוחמים כפסלתה של האומה ולא הזכירו כלל את הקנאים, שביניהם היו מחשובי-האומה?

ואמנם על השאלה הזאת נותן התלמוד עצמו – באופן בלתי-ישר כדרכו – את תשובתו. בכלל יש לציין שהתלמוד הצליח בספורים מעטים, במימרות שנונות בודדות ובמדרשי-פסוקים אחדים להעמיד לפנינו את מצבו של העם בשעות האחרונות שלפני הקץ בכל אימת חורבנו. חומר זה העבר לתחומי האגדה, אך לאמתו של דבר יש בו כמה וכמה מגופי ההלכות של ההיסטוריה ואין כמוהו ממצה במלים מעטות את כל הטרגדיה של התקופה. וכה מספר התלמוד:

“אבא סיקרא, ריש בריוני-דירושלים, בר-אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה. שלח ליה: תא בצנעא לגבאי. אתא. אמר ליה: עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא? אמר ליה: מאי איעביד, דאי אמינא להו מידי – קטלו לי” ².

אין אנו יודעים מי הוא אבא סיקרא זה, אם איש היסטורי לפנינו, או שם בדוי, ויתכן גם שאפשר להטיל ספק בערכו ההיסטורי של כל הספור. ואף-על-פי-כן יש בו תמונה נאמנה מהמצב שאליו הגיעו הקנאים בסוף המלחמה. העומד בראש גדוד הבריונים מסכים אמנם לדעתו של רבן יוחנן בן זכאי, שצריך להפסיק את ההרס הפנימי, את השוד ואת שריפת מחסני-התבואות, אלא, שהוא, ראש הגדוד, אינו רשאי לדרוש מצבאותיו דבר בנגוד לרצונם, שאם יעשה כן – יהרגוהו. לפנינו, איפוא, מצביא בעל-מגמה אחת, וגדוד-צבא בעל מגמה אחרת, והראשון נאלץ לוותר ולהכנע לאחרון.

וכזה היה, כנראה, אז המצב בכללו. מפלגת הקנאים הצליחה אמנם בראשית המרד לרכז סביבה את רוב-העם ולעורר בו התלהבות מרובה ורצון חזק להדוף את האויב בכל מחיר. מעטות הן המלחמות בהיסטוריה שהיו מלוות כל כך הרבה מסירות-נפש ועוז-רוח כמלחמה זו. גם טובי האינטליגנציה מכל שלש המפלגות: הפרושים, הצדוקים והאיסיים נתנו את ידם למרד. לא רק תלמידי בית-שמאי נטו לקנאים, אלא אפילו רבן שמעון בן גמליאל, מתלמידי בית-הלל רודפי-השלום, שהיה אז ראש-הסנהדרין בירושלים, תמך ביוחנן מגוש-חלב נגד יוסף בן מתתיהו, החשוד בחוסר קנאות. חוץ מן המיוחסים המתבוללים והעשירים הגדולים – וגם הם לא כולם – שהיו מעונינים בשלטון חזק אשר יבלום את יצר הממונים המתפרצים, לא היו ולא יכלו להיות בין היהודים אוהבים לרומא. אפילו ברבן יוחנן בן זכאי, שהיה כולו תורה ועיון ורחוק מאד מעניני-מלחמה, אין לחשוד בנטיה לרומא. כדורש שלום הוא מופיע לפנינו בשעה האחרונה, בשעה שרוב העם כבר דורש את השלום. ואולם מה היה יחסו למרד בראשיתו, אין לנו כל ידיעה על כך. קרוב לודאי, שהוא, אשר “לא סח שיחות חולין מימיו”, ישב לו שקוע בתורה ולא התערב כלל בענינים שמחוץ לעולמו, ורק אחרי שנתגלתה לפניו הירידה הפנימית בכל מוראה ואבדה כל תקוה, יצא למערכה יחד עם חבריו ודרש להפסיק את המלחמה.

העם היה, איפוא, עם הקנאים, ואילו הצליחו להמשיך עד הסוף את המלחמה באויב החיצוני, בלי לנטות הצדה ובלי להסתבך במלחמות פנימיות, קרוב לודאי שהיו מגיעים לתוצאות אחרות לגמרי. כי את עול הרומאים שנאו כמעט כל היהודים במידה שווה ומוכנים היו לכול, ובלבד להשתחרר ממנו.

ואולם גורל המרד לא בידי הקנאים נחתך, כי ביהדות תססו כבר מזמן ניגודים פנימיים, אשר הגיעו לגמר בשולם והתבלטו דווקא בימי-המרד והמלחמה עם האויב. הניגודים – מהם בשל אמונות ודעות, ומהם, בעיקר, נגודים סוציאליים, מצד אחד התפתח והגיע למרום פסגתו מעמד של עשירים מופלגים ובלע אחוזות גדולות, ומהצד השני עמדו המונים מחוסרי כל אמצעי-קיום, שלא היה לפניהם מוצא אחר, אלא “לפשוט בגדוד” במובן המקובל באותם הימים, לאמור – לחיות על שוד. הכהונה הגדולה הלכה ופשטה את קדושתה הדתית ונהפכה לאריסטוקרטיה הרודה בעם ומנצלת אותו. רבים מהכהנים הגדולים היו לוקחים לעצמם את כל ההכנסות ומשאירים את המוני הכהנים ההדיוטות בחוסר-כול. ההתמרמרות על התקיפים גדלה והלכה והקיפה המונים של העם, והארץ מלאה מחנות של מרי נפש שמטרתם האחת והיחידה היתה – נקם ושוד. על-יד אלה ובעקבותיהם קמו בארץ חבורות מאורגנות בשם סיקריקין, שלפי השערתו של גרץ היו מפסלתם של הקנאים. אלה היו חבורות אנשים שהתנגדו לכל שלטון ומרות, התפרנסו מאכספרופריאציה והשתמשו כלפי מתנגדיהם בטירור. כשהוקם המרד נגד הרומאים, קבלו מעשי הרצח של הסיקריקין הכשר מצד רבים, שהרי אפשר היה להכתיר את הנרצח בשם בוגד ודורש שלום לרומאים, ואם כן – דמו הפקר. תעלוליהם נעשו יותר ויותר תדירים וגלויים. הדם הרב של היהודים שנשפך על-ידיהם מוכיח בעליל שלהם היתה המלחמה תכלית בפני עצמה.

יש לשער שהקנאים, מנהלי-המרד, לא שמו לב ביותר להופעת מחנות השודדים מרי-הנפש ועזבום לנפשם. לעומת זה ספחו על צבאותיהם את החבורות המאורגנות של הסיקריקין, אם משום שחשבו לרסנם על-יד כך ולהפסיק את מעשי הרצח שלהם בפנים, או אולי האמינו שהללו, כאנשים מועדים למעשי-רצח, ייטיבו להלחם באויב החיצוני יותר מאחרים. ואולם משנספחו הסיקריקין למורדים, וקבלו נשק וצרכי-מלחמה, התמכרו ביתר תוקף להרס הפנימי, שבו ראו את תעודתם העיקרית. הדמורליזציה שהכניסו הללו לתוך המלחמה אין דוגמתה בתולדות המלחמות של העמים..בשעה שהאויב החיצוני הסתער על הארץ להחריבה, קמו הללו מבפנים להשמיד, להרוג ולאבד כל חלקה טובה בעם ובארץ. חלילה לנו להעלות על הדעת שנושאי אידיאל הקנאות בישראל חפצו בהשמדה פנימית זאת – ודאי וודאי שלא חפצו בה. אלא בעל-כרחם נהפכו מפועלים לנפעלים. תעלולי-הסיקריקין הרחיקו מהקנאים את טובי-האינטליגנציה, נפש העם נקעה מהם. כל אלה יחד התחילו לדרוש השלמה עם הרומאים כד להציל את שארית הפליטה. גם רבן שמעון בן גמליאל, תומכם הגדול של הקנאים במשך כל ימי המרד, קם, לבסוף, והמריד את העם נגדם. והקנאים, אשר חפצו להמשיך ויהי מה, נשארו עם הסיקריקין, האדומים והמוני-השודדים מרי-הנפש, אשר הוו את הרוב הגדול של צבאותיהם, ומשמסרו את גורל שאיפתם לידי צבאות כאלה, שוב לא היתה להם ברירה, אלא להשלים עם מעשי ההרס וההרג הרב שלהם בפנים, חלף העזרה שקוו לקבל מהם במלחמתם כלפי האויב החיצוני. כי “אם אגיד להם דבר – יהרגוני”. אומר אבא סיקרא, והקנאים לא ראו ולא חפצו לראות את אשר כבר היטיבו לראות רבן יוחנן בן זכאי וחבריו ואתם יחד מרבית-העם: שמלחמה פנימית זאת חותכת את גורלה של המלחמה עם הרומאים, ושבתנאים כאלה אין טוב מאשר להפסיק ולהשלים עם הרומאים.

אין להטיל ספק בצדקת השקפתו של רבן יוחנן בן זכאי באותה שעה ובאותו מעמד, כמו שאין להטיל ספק בזה שאילו היה העם מאוחד ולא קרוע לגזרים ומפורר לפרורים על ידי מלחמות פנימיות – לוא יכול היה להיות מאוחד – צריך היה לעשות את המלחמה הזאת וגם יכול היה לעשותה בהצלחה. העובדה שגם במצב הפרוע של העם, אשר במו ידיו הכשיר את הנצחון לרומאים, הוכרחו הללו לטפל בכבוש זה שלש שנים, מוכיחה למדי, מה גדול היה כוחו של העם הזה, אילו היה מאוחד ומופנה כולו בלב אחד כלפי האויב מבחוץ. אלא שבמקום אחוד היה כאן דבר שקשה להבינו ולעמוד על מהותו.

ציינו קודם את שאיפות הנקם והשוד של מחנות המדולדלים, את המגמות הטירוריסטיות-אנרכיסטיות של הסיקריקין ואת ההרס שכל אלה הכניסו לתוך המלחמה. אך זה בלבד אינו מציין עדיין את המצב לאמיתו. הן גם מנהיגים קנאים, כיוחנן מגוש חלב, שמעון בן-גיורא ואלעזר בן שמעון נלחמו זה בזה ועסקו בהשמדת זה את זה, ואין איש מבין בשל מה היתה מלחמתם זו. אפילו ההיסטוריון גרץ, המרים על נס את הקנאים ורואה את בן-מתתיהו כגורם העיקרי לכל מפלותיהם, אינו יכול להתעלם מהעובדה ש“הקנאים לא הפלו בין איש לאיש, בין צדיק לרשע, ועל רבים משלומי-אמוני-יהודה עברה רעתם, ובקנאתם הקשה נגואלו ידיהם בדמי טובי-העם ובחירי-בניו”. צדק, כנראה, יוסף בן מתתיהו בהגדרתו כי זו היתה “מריבה אשר נולדה מתוך מריבה, כדרך החיה הרעה אשר חסלה את טרפה מן החוץ והחלה לאכול את בשר עצמה”. במצב כזה היתה הפסקת המלחמה עם הרומאים המוצא הטוב ביותר.

אמנם, אין הכחיש, שגם בחיי-אומה יכול לבוא מאורע מכריע אשר יעמיד לפניה את השאלה “להיות או לחדול” – לחיות חיי בזיון, או למות בכבוד. אלא שהתשובה על שאלה כזאת זקוקה לסמכות לאומית עליונה, אשר תבטא באמת את שאיפתו הפנימית ואת רצונו של העם. ואם לסמכות לאומית – ודאי הוא שהיא התבטאה ברבן יוחנן בן זכאי ובחבריו הרבה יותר מאשר בחבורות הסיקריקין והבריונים למיניהם. מסתבר, איפוא שאילו גם יכולנו לראות את הסיקריקין כאידיאַליסטים, אשר חפצו בשעה האחרונה למות בכבוד, אף אז היתה ההיסטוריה שופטת אותם לחובה, כי אמנם היתה להם רשות לחתוך גזר-דין על עצמם, אבל לא היתה להם כל סמכות לחתוך את גזר-דינה ההיסטורי של האומה. גם בשעה איומה זאת, שעת ירידה והתנוונות, היו לה לאומה בני-סמכא גדולים, וקפיצתם בראש של כל מיני-בריונים העידה רק על המצב הפרוע של העם, אך בשום אופן לא על מסירות יתירה ועל רצון להציל מה שהוא ולשמור על מה שהוא.

כיצד היו מתפתחים הדברים אילו נשמעו אז לדורשי-השלום – אפשר רק לשער השערות. ואולם אנו רשאים לתאר לעצמנו שאילו הצליחו להפסיק את המלחמה בזמנה ולהציל את בית-המקדש – הסמל היחידי בזמן ההוא לקיום פוליטי לאומי – היו מתפתחות אחר-כך מסיבות שונות לטובתנו.

רומא היתה מעונינת להשקיט את המרד שהוקם, אבל לא היה לה כל ענין בהפסקת קיומנו הלאומי. ואילו הצליחה האומה להחזיק עוד מעמד ולהמשיך את המצב הקיים, מי יודע לאיזו תוצאות היינו מגיעים ברבות הימים. הן באותה שעה כבר שמורה היתה באוצרות הנשק של האומה הפצצה הידועה (הנצרות) שעתידה היתה לפוצץ את מבצרי-העולם העתיק, בתוכם גם את רומא, ולשנות את תרבות-העולם מיסודה. השנאה לישראל היתה אז, אמנם, גדולה, ואולם התסיסה הדתית, הנטיה ליהדות, שהחלה להתפתח אז אצל עמים שונים, יכלה לשמש לעתיד משען חזק לקיומה הלאומי והמדיני של היהדות בארץ-ישראל. התעודה שהועדה עוד בימי שלמה – לפי המסורת – לבית-המקדש, שיהיה בית-אלהים לכל העמים, ושהנביאים פתחוה וטפחוה, היתה אז כאילו קרובה להתגשם. אלמלי נשאר המרכז המדיני-לאומי קיים, ולוא גם במצבו העלוב, אפשר שהיתה גם הנצרות מקבלת פנים אחרים – היא לא היתה רוכלת אל עמים ומדינות ומסתגלת אליהם, כי-אם מתבצרת בתחומי הארץ וקוראת את הגרים אליה. ומי יודע אילו פנים היתה מקבלת אז ההיסטוריה העברית ואתה יחד כל ההיסטוריה האנושית.

כבר ראינו למעלה איזה תפקיד נפסד מלאו הסיקריקין באותה מלחמה איומה, שנעשתה שבעתים איומה על-ידי השתתפותם בה. אך אם בשעת משבר לאין מוצא ואבדן כל תקוה, בשעה שאומה עומדת לרדת מעל הבמה ואין לה עוד מה להפסיד, אם בשעה כזו יתכן שתשתמש גם בסיקירקין למלחמתה הנואשת האחרונה, – הרי לא יתכן כדבר הזה בשעה שהאומה עומדת בראשית שיבתה לארץ ובמלוא-תקותה לנצחון ולתקומה.

בתקופה כזאת מגייסת האומה את כל כוחותיה החיוביים, כוחות הבנין. המרץ שלה מופנה אז לכבוש עמדות, לבצורן ולשמירה עליהן, אמצעי-המלחמה והכבוש שלה הם: עבודה, עבודה ועבודה. עבודת-ידים ועבודת-רוח בלי הרף ובלי לאות, אשר באמצעותה היא צוברת לה נכסים חמריים ורוחניים ומבססת את קיומה הלאומי והמדיני. כל הטיה הצידה מדרך זאת מתנקשת בקיומה של האומה. כל מלחמה אחרת מחוץ למלחמת הכבוש היום-יומית מאיימת עליה בהרס. בתקופה כזאת משתנים הערכין: הגבור איננו עוד מי שמוכן לפשוט את צוארו לתליה בשביל להוציא לפועל רצח פוליטי, כי אם מי שמוכן להכניס את צוארו בעול הבנין, להמשיך בהתמדה ובסבלנות את עבודת יום יומו ולהשתדל להרבות את נכסי-הלאום. כל אבן נוספת על הבנין, כל עץ מטופח בידים אמונות, כל כברת אדמה חרושה וזרועה, כל בית-חרושת ובית-מלאכה נוסף, כל ספר חדש, כל בית-ספר לתורה, למדע ולאמנות נהפכים לאקטיב של האומה ונכנסים לתוך אוצרות נשקה למלחמת קיומה ותקומתה.

בסיקריקיות רואה האומה בתקופה כזאת את אויבה הגדול ביותר, את הגבורים להרע, הבאים להרוס את בנינה ולהפסיק את תקומתה, והיא נוהגת בהם כמו שנוהגים באבר חולה, אם רוצים לשמור על הגוף שלא יורעל. ואוי לה לאומה אם אין היא שמה לב בזמן הדרוש ומניחה לנגע זה שיתפשט. הן נכונה היא בהחלט הפילוסופיה על הסיקריקיות כפי שהורצתה לפנינו בזמן האחרון. יש לסיקריקיות הסגולה להתפשט מהר ולהיות לנחלת-רבים, כי מכילה היא בתוכה כמה אלמנטים מלבבים. לא רק מעשי הגבורה כשלעצמם מושכים את לב הנוער, אלא גם הפרספקטיבה להכנס לתוך הפנתיאון של גבורים היסטוריים מכל התקופות והזמנים, ההשוואות לרוצחי-פלוני בתקופה אלמונית ולרוצחי אלמוני בתקופה פלונית הן הן המושכות את הנוער, ביחוד את הנוער העברי אשר נשאר נאמן, כאבותיו לפנים, ל“ככתוב”.

אין צורך גם בתקופתנו אנו בעמל-יתר כדי לחפש ולמצוא את אויבינו החיצוניים – כל העולם מלא מהם הרבה יותר מאשר אז ואף-על-פי-כן שונה תקופתנו תכלית שנוי מהתקופה ההיא. היו לנו, אמנם, אז חומות, שמעליהן יכולנו לנסות את כוחנו ולהתנגח באויבים, לאמור, היה לנו קרקע תחת רגלינו, מה שחסרים אנו עתה לגמרי. ואולם לעומת זה עמד אז העם, זקן ועיף-מלחמות, על-סף החורבן והגלות, ועתה אנו עומדים על סף העליה והתקומה, כשהעם מתנער להשליך מעליו את כבלי-הגלות ולשוב לארצו. גם מושגינו על-דבר מלחמה וכבוש נשתנו מאז תכלית שנוי.

בכלל עברו הזמנים שבהם נחשב כבוש ארצות באש ובחרב למקובל ביותר. אף עמים שיש להם כל התנאים לכבוש ארצות בכוח, מתחילים להמנע ככל האפשר מ“מותרות” אלה ומשתדלים לכבוש בדרכי-שלום, עבודה ובנין. אצלנו נפסלו דרכי הכבוש במלחמה לא רק מתוך חוסר יכלתנו החיצונית, מתוך חוסר גמור של תנאים אוביקטיביים לכך, אלא גם מתוך חוסר יכולת נפשית. יותר מדי נשפך דמנו בכל הזמנים והארצות משנוכל ונרצה להבנות על-ידי שפיכת דמם של אחרים. לנו נשאר שביל צר אחד לתחיתנו הלאומית, אבל הוא השביל היחידי והבטוח ביותר, זהו שביל הבנין והעבודה.

ואויבנו הפנימיים הם עתה לא אלה שאינם מוכנים להראות מעשי-גבורה כלפי-חוץ, כי אם אלה המפריעים על-ידי מעשי הגבורה המנופחים שלהם את עבודת הבנין מבפנים. החקוי של “הגבורים” בני זמננו לגבורים ההיסטוריים הוא, אמנם, מוצלח ומדויק: מה שם התנגדות מפקד עם (היה מעשה כזה בימי קויריניוס, נציב סוריה) אף כאן כך; מה שם קריעת-דגלים, הסרת הנשר הרומאי, מעשי נקמה במתנגדים וכו' וכו' – אף כאן כך, אלא שאז עמדנו להחריב מקדש, ולמפעל כזה אי-אפשר היה למצוא חלוצים מתאימים יותר מן הסיקריקין, עתה אנו עומדים לבנות מקדש – ומה לסיקריקין ולבנין, בשעה שכל חינוכם הוא להרס ולחורבן?

בסודם אל תבוא נפש הנוער.

תרצ"ד.

---

פורצי גדר

מאת

יוסף אהרונוביץ

בספרותנו עמוקה הירידה, ואת מדת עמקה אפשר, כמדומה, להעריך לפי הגובה של אלה המדברים עתה על אודותיה.

כשהציג ביאליק את רגליו על במת הספרות העברית, פכה בו מעין של אהבה והוקרה לספרות ולכל מי שעובד בה באמונה. הוא לא גנה את הקודמים לו, לא התיצב בפוזה של “פודה ומציל” ויוצר תקופה, כי אם, להפך, לווה בהערצה גדולה את משורר הדור שקדם לו, ובענוותנות לא מעושה נסה להמשיך.

כשעלה אחד הם על הבמה, על ל“דבר דברים אחדים, לא כאחד הסופרים כי אם רק כאחד העם”, ורק “במשך הזמן נעשה לו הדבר כחובה, להכנס לרשות הסופרים בכל עת שנדמה לו, כי יש בלבו איזה רעיון שיוכל להביא תועלת מאיזה צד וכו' וכו'”. בני דורו הרגישו בכל שורה ושורה שיצאה מתחת עטו את החדוש שמכניס זה לתוך ספרותנו, אך מפיו של אחד-העם עצמו לא שמעו אף פעם שהוא “מהפך” ו“מחדש”.

ברנר הדפיס את טובי ספוריו בהיותו עוד נחבא אל הכלים, ואף בשעה שעקת החיים “בעמק עכור” נשאה אותו בסערת מלחמה והציגתו על דרך המרידה, אף אז לא שכח לכבד את רבותיו.

ש. בן-ציון ארג חוטי משי (לפי מבטאו המוצלח של עגנון) עשרות שנים, מבלי להביט לצדדין ומבלי לחשוב את עצמו לפורץ גדר ולמביא מהפכה בספרות.

צ’רניחובסקי ודאי שפרץ גדרים בספרותנו והכניס לתוכה הרבה מן החידוש, אבל את כל זה למדנו מתוך יצירותיו – מפיו עצמו לא שמענו מעולם שהוא בר להפוך איזו קערה על פיה ושתוכן היצירה או אמצעי היצירה של פלוני ואלמוני אינם לפי רוחו ועליו להלחם בהם.

איני יודע אף סופר אחד מכל הסופרים העברים של זמננו, הראויים לשם זה, שיכריז כל כך על ה“אני” שלו ושכה יבטל את כל מה שנוצר בספרות חוץ ל“אני” שלו, כמו שעושה זאת עתה כל חורז חרוזים ממדרגה חמישית. נמצא, אמנם, מי שהוא “דואר היום” שנסה להסתייע בפרישמן: הרי אף הוא היה בעל טון מיוחד וכו'. ואולם בין המסתייע וחבריו ובין פרישמן יש, כמדומה, אותו הדמיון שבין שני האחים הידועים בהלצה העממית" היה היו שני אחים, האחד היה גאון, והשני אף הוא אהב תפוחי אדמה צלויים. פרישמן היה נפנה לרגע מעבודתו – כשנדמה היה לו שהשעה צריכה לכך – גוער במי שצריך לגעור, ושב לעבודתו, עבודה מקורית ועבודת תרגום, שעליהן עברו כל ימי חייו כיום אחד ארוך ושבהן העשיר את ספרותנו במדה הרבה יותר גדולה מזו שיכול לתת סופר רגיל. ואולם האל הרוצים להסתייע בו – מה הם נותנים לספרות חוץ מן הצעקנות?

בודאי – גם אל הנחשבים עתה לאבות הספרות העברית באו לפעמים במשפט עם חבריהם" משפטי דעות בחיים ובספרות; אך משפטיהם היו, על-פי-רוב, לברכה לספרות. מהפולמוס שבין ברדיצ’בסקי ואחד הם, למשל, קבלה ספרותנו הרבה מחשבות פוריות, אשר נתנו לה דחיפה עצומה קדימה ואשר חנכו לנו אלפי קוראים עברים.

ורק בזמן של ירידה גמורה, בשעה שנאמני הספרות יורדים אחד, אחד מעל הבמה, זה מתוך קוצר ימים, זה מתוך עוני, או מתוך סיבות אחרות, אז קופצים על הבמה חסרי התוכן וחסרי הכשרון, ובאין להם עצמם מה לתת, מדמים הם להתכבד בקלון שהם מטילים באחרים.

תרפ"ב

---

אמת

מאת

יוסף אהרונוביץ

במסיבת סופרים אחת, אגב וכוח על הרומן הביאוגרפי, העלה הד“ר י. קלוזנר פרובלימה שהוא עצמו, כמרצה באוניברסיטה, נתקל בה. מתוך עבודת החקירה שלו נגלו לפניו כמה וכמה פרטים שליליים בחייהם ובמעשיהם של אנשים גדולים באומה, שעליהם הוא צריך להרצות לפני חניכיו, והשאלה היא – המותר, בכלל, לגלות לפני הדור את חסרונותיהם של גדולי האומה, או שמוטב להעלימם ולעטוף את הגבורים במעטה אידיאלי: כזה ראה וקדש. הד”ר קלוזנר, לפי דברי עצמו, לא מצא עדיין פתרון לפרובלימה זו.

ואל יראה זה כיהירות מצדי אם אפסוק הלכה ברורה בשאלה – שלגדולים וטובים ממני אינה ברורה עדיין – ואגיד: צריך לספר, לכתוב ולהרצות אך ורק את האמת הערומה כמו שהיא.

כל השאלות וההתחכמויות כיצד להערים על האמת, כיצד לגשת אליה בקפנדריות ובצדי דרכים, לגלותה טפח ולכסותה טפחיים – כל אלו נובעות מתוך רצון מוטעה של כמה ממחנכי הדור: לטעת אמונה בלב חניכיהם על דבר מציאות מלאכים בין בני האדם ועל דבר צורך ואפשרות של מציאות כזו. ואולם, הדור, לאמור – החניכים, שבהם רוצים לטעת את האמונה הזאת, חדלו כבר להאמין במציאות מלאכים אפילו בשמים, ומכל שכן שלא יאמינו במציאותם על הארץ. השקר, ואפילו רק בצורת העלמת האמת, אינו מחנך, אלא מטעה ומקלקל. כי הגדולה שבאמתיות היא האמת שבחיי האדם על כל נפתוליהם, והלזו צריכה להיות גלויה וברורה לפני זה שמתעתד לחיות חיי אדם.

הקלקול שבאידיאליזציה יובלט לפנינו ביתר בהירות, אם לא נדבר על הדור סתם, אלא נעמיד לפנינו תקופת חיים ידועה של נוער, התקופה שבין גיל שמונה לגיל שמונה-עשרה, או בין גיל עשר לעשרים. בתקופת-חיים זו שקוע הנער, או הנערה, במצולות “חטאים” עד הצוואר, והוא עומד לפניהם תקוף חרדה ואימה, כל שעה ו“חטאה” וכל יום ודרכי-תשובה חדשים. והנה נער בגיל כזה, כשהוא קורא ביאוגרפיה מזויפת, לאמור אידיאלית, על אדם גדול, המתארת לפניו חיי-מלאך ולא חיי-אדם – ובגיל זה הרי מסוגל הנער להאמין במציאות מלאכים גם על הארץ – מאליה מוסקת אצלו המסקנה: מה תקותי כי איחל? רנ"ק, או אחד-העם (אלה הם שנזכרו בדברי הד"ר קלוזנר), או גדולים אחרים, הגיעו למה שהגיעו מפני שהם חיו חיי-קדושים, להם לא היתה מלחמת יצרים והם לא טעמו טעם חטא מעולם; אבל אני, הרי אדם אבוד הנני מטבע ברייתי – למה, איפוא, אבלה את זמני לריק ואשאף לגדולות, בשעה שאין לי כל תקוה לכך?

יזכור-נא כל אחד את פרפורי נפשו בנערותו ויענה את כחשי בפני, אם יוכל.

לעומת זאת, כמה טוהר חנוכי וכמה עדוד בשביל הנוער יש, למשל, בספר כמו “חיי אדם” של שלום-עליכם. בספר זה אין לא אידיאליזציה ולא ודוי, כי אם חיי-אדם כמו שהם. הנער הקורא בספר כזה רואה בו את עצמו כבראי, וגם כאן מוסקת בשבילו המסקנה מאליה: הנה הסופר הגדול הזה היה גם כן שטוף תאוות וחטאים כמוני, גנב ארנק, גנב תפוחים בשוק, זלזל לעתים קרובות במצוות הורים ומורים, נתפס להרהורי אהבה, חטא וחזר בתשובה ושוב חטא, נרדף על-ידי היצר הרע ממש כמוני, ואף-על-פי-כן יצא בשלום והיה לסופר גדול – יש, איפוא תקוה גם לי, הנער החוטא, ויש בשביל מה לעמול ולמה לשאוף.

ואלמלי הייתי מחנך, הייתי רואה כמצוה עיקרית בתפקידי להסביר לחניכי שהעדר יצרים באדם הוא מום, ש“כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו”, שאותם איתני הטומאה, אשר אתם נאבק כל ימיו הגאון הרוסי טולסטוי, בפניהם לא היתה יכולה כל בריה לעמוד, ושלא העדר היצרים, כי אם המאבק עם היצרים ויסורי החרטה הגדולים הם הם המציינים את האופי של האדם הגדול.

הפרובלימה שברומן הביאוגרפי היא לא זו שמעמיד הד“ר קלוזנר, אם מותר לגלות לחניכים שרנ”ק היה מוכסן, ואף לא זו שהעמיד פיכמן, אם לתפוס בעיקר את הקו הנצחי שבאדם ולעזוב את כל המקרי והעובר, כי אם לגמרי אחרת: מי הוא הראוי לכתיבת ביאוגרפיה? כי הרי לא די בספור מעשיו של הגבור. הכותב ביאוגרפיה צריך גם לדעת כיצד לחשוף את הנעלם, את המסתתר מאחורי המעשים של הגבור; כיצד לגלות את העקבות, שמעשי הגבור, הקטנים והגדולים, הטובים והרעים הטביעו בנפשו והשפיעו על יצירתו ועל חייו. בלי עיקר זה תהיה הביאוגרפיה מזויפת, אפילו אם יספרו לנו את כל העובדות, שנאספו על-ידי החוקרים כמו שהן. יתר על כן: קטנות החיים ניתנו להשערה. גם אם יציגו לפנינו את רנ“ק רק בזהרו האידיאלי ויעלימו מאתנו כל רבב, נדע מעצמנו, כאמור, שרנ”ק היה יחד עם זה אדם ככל האדם, עם חולשות של אדם, והיה בודאי שקוע במלחמת חיים ובחטאים קטנים וגדולים. מה שלא ניתן להשערה ודורש הסברה של אמן הוא: כיצד השתקפו חיי קטנות אלה בנפשו ואיך הגיבה זו עליהם.

נתאר לנו, למשל, שהמעשה בנכליודוב וקטיה ¹הוא מעשה שהיה: טולסטוי סר פעם לאחוזתו, לן בה לילה אחד ועשה את קטיה לאומללה לכל ימי חייה והנה יבוא ביאוגרף, ובין כל שאר העובדות על חיי טולסטוי יספר לנו גם את המעשה הזה, אלא שלא יתאר לפנינו את יסורי הנפש הגדולים, את הגיהנום שבו נצלה טולסטוי בשל מעשה זה, ואת המפנה החדש שמעשה זה נתן לחייו וליצירתו – האם לא תהיה ביאוגרפיה כזו מזויפת?

כתיבת רומן ביוגרפי – הוה אומר: כתיבת רומן. או במלים אחרות: כל רומן ראליסטי של יוצר גדול הוא בבחינת ביוגרפיה, ואין בינו ובן הביוגרפיה אלא זה, שברומן פועלים צרופי-אופי וצרופי-חיים שונים – ועל כן הוא משמש ביוגרפיה מחויבת המציאות, אבל בלי כתובת קונקרטית, והביוגרפיה מורכבת ממסכת חיים מציאותית וגבור קונקרטי. ולא באה הגדרה זו אלא כדי לציין שכל אותם כוחות היצירה הדרושים למלאכת הרומניסטן, הם הם הדרושים גם למלאכת הביוגרף. וכשם שרומניסטן הראוי לשם זה לא יגע בפנות חיים זרות לשורש נשמתו, ככה לא יוכל גם ביוגרף לגשת לתאור חייו של גבור, ששורש נשמתו רחוק משורש נשמתו הוא.

ומשנטפלתי אל נושא זה אעיר עליו עוד מלים מעטות מצד אחר. גורסים: לכתוב על אדם גדול, זאת אומרת: לחדור לרוחו של האדם הגדול, יכול רק זה שהוא עצמו בעל שעור-קומה. הגרסה היא נכונה כל עוד נזהר מלהסיק ממנה את המסקנה המשובשת, שלכתוב על אדם קטן יכול כל יודע כתוב, אפילו אם הוא אדם קטן.

בספירה אחרת, קרובה לזו שלפנינו, נשתררה טעות מעין זו שהזכרתי. חושבים, שבשביל ילדים קטנים מספיק מורה ממדרגה נמוכה, ולעומת זאת דרוש מורה ממדרגה גבוהה בשביל ילדים גדולים. ולכאורה יש לסוברים ככה על מה לסמוך, כי סכום הידיעות הדרוש בשביל קטנים הוא באמת פחות מזה שדרוש בשביל גדולים. ואולם, כדי להבין לרוחם של ילדים קטנים ולדעת באילו אמצעים ודרכים להקנות להם את הידיעות, המעטות אמנם, דרושים הכנה פדגוגית מרובה וכוחות נפשיים גדולים, לאמור: דרושות סגולות כאלה, שאפשר למצאן רק אצל המורה ממדרגה גבוהה.

הדברים לא ניתנו, איפוא, לשעורין. להיות מורה, בין לקטנים ובין לגדולים, יכול רק זה שהוא מזוין בידיעות במידה מספיקה ובכוחות נפש מספיקים. ולכתוב על חיי אדם, גדול או קטן, יכול רק האמן, זה שחותמו של הקב"ה – האמת – נמסר לשמושו.

תרצ"א

---

אל תצדק הרבה

מאת

יוסף אהרונוביץ

במושב האחרון של ועידת ההסתדרות התעורר משום-מה הרצון ל“הלקאה עצמית” – בקורת עצמית קוראים לכגון דא. החברים נבהלו מפני שוע היתר, כביכול, והחלו לקונן על “מי יחיה”.

מתוך גרסא דינקותא ידענו, כי “כך דרכה של תורה: פת במלח תאכל… ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה”. וכך היא גם דרך העבודה של הפועל העברי בארץ, שאותה קיבל על עצמו ועל בני משפחתו. לא רק בשעת חוסר עבודה רעב הוא ומתנון בגופו וברוחו, אלא גם בשעת שפע של עבודה – הרוב הגדול של הפועלים בארץ סובל מחסור, למרות ההסתגלות המרובה לחיי צמצום. גם אותו חלק, העוסק עתה בבנין ומשתכר יותר – זוהי רק אפיזודה בחייו, מעין “הריוח הגדול” של “משלוח מנות” בפורים: "לא משבר אחד עוד צפוי לנו בעבודת בנין הישוב ולא מעט ימים של חוסר עבודה נכונו לנו.

והפועל למד מהעבר. הוא למד לעבוד, למד להסתגל לחיי מחסור ולמד גם לחסוך מלחמו הדל בימי עבודה לימים “הטובים” העתידים לבוא: חוסר עבודה, אינבלידיות, זקנה ללא מחסה וכו'. זהו בעצם החזיון החיובי הגדול שנתנו לנו המשברים שעברו עלינו על כה. בכל פינה ובכל מצב, שבוא נמצא הפועל, רואים אותו צובר פרוטה לפרוטה ומשתדל להשקיע את חסכונותיו בבית או באיזה נכס שהוא. ועבודת נמלים זאת, שאינה ניתנת בקלות יתירה, ודאי שהיא ראויה לעידוד, לטיפוח ולעזרה מצד ההסתדרות, וודאי שהיא זקוקה גם לשמירה מעולה, שלא תסלף את דרכה.

והנה בא המושב של ועידת ההסדרות והעמיד על סדר יומו את ענין שכון הפועלים, אלא שמכל השאלות הדורשות פתרון הודגשה באופן מיוחד שאלת הכשרות. והפתרון שהוצע לה הוא מסוג אותם הפתרונות, שהם עוקרים בבת אחת את השאלה מיסודה, בבחינת “במתים חפשי” – מכיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצוות:

צריך שהחבר ימסור את רכושו לכלל ואז לא יהיה מקום לסטיות והכל יהיה כשר וישר. אלא שיש כאן טעות עיקרית בהערכת המהות של שכון זה. ההסתדרות לאמר – אלה המטפלים בשמה בשכון, מבקשים בו פתרון לשאלת הדירה לפועל.

בתנאי היוקר של דירות בארץ, מוכרח הפועל: או להוציא חצי משכרתו לדירה, או להצטופף במרתפים וצריפים מסוג ידוע, ללא אור וללא אויר, ולהיות נדון לכל מיני מחלות ומרעין בישין. הממשלה והעיריות, שלהן הכוח ועליהן החובה לעשות, אינן נוקפות אצבע בנדון זה. צריך, איפוא, לחפש את הפתרון לשאלה זאת מחוץ לממשלה ולעיריות ולהציל את הפועל מכל אותן התוצאות השליליות והכרוכות בתנאי הדירה הנוכחים.

ולוא היתה ההסתדרות מזוינת באמצעים מספיקים, היתה, כמובן, צריכה להקים באמצעיה היא דירות משותפות, או בודדות, ולהשכירן לפועלים בתנאים נוחים. אך להסתדרות אין אמצעים משלה, והיא מוכרחה לפנות לתכלית זאת לפועל עצמו, לחסכונותיו. ומשהיא נזקקת לחסכונות הפועל, עליה להבין ולהשלים עם כך, שחסכונות אלה תעודתם אצל הפועל הרבה יותר רחבה ואינה מצטמצמת בפתרון שאלת הדירה בלבד.

הפועל יודע, כאמור, שגאות כלכלית מדרכה לעבור ולגרור אחריה שפל; הוא יודע, שעוד יבואו ימים של חוסר עבודה וכן גם – ימים של אפיסת כוח לעבודה ושל זקנה, ולשם הכנת-מה לימים אין חפץ בהם הוא מוכן להצטמצם בסיפוק צרכיו ולחסוך מפיו ומפי ילדיו. יתר על כן: אם פתרון שאלת הדירה יעמוד בסתירה לתעודה העיקרית, שלשמה הוא חוסך את חסכונותיו, יהיה מוכן לוותר על הפתרון הזה, כי הפחד מפני העתיד הצפוי לו גובר על יסורי הדירה. כשבאים, איפוא, לפועל ומדברים על לבו שישקיע את חסכונותיו בבית, הרי הוא מבין את הדברים, כמו שהוא צריך באמת להבינם: יצירת נכס, אשר ישמש לו בזמן מן הזמנים מקור מה לפרנסתו. לא פתרון לשאלת הדירה הוא רואה בשכון, על-כל-פנים – לא רק לשאלת הדירה, כי אם פתרון, ולוא גם חלקי, לשאלת עתידו. מהרגע שהוא נכנס לשיכון הוא מקבל עליו עול כבד של תשלומים, אבל הוא מוכן לחסוך בלי הרף, כל עוד תהיה לו היכולת לכך, ולהגדיל את הנכס שרכש לו ולהתקינו לתעודתו: מקור לפרנסתו בעתיד.

והנה התעוררה בהסתדרות הדאגה לסטיה: החבר עלול לההפך ל“ספקולנט”, וצריך, על כן, למנוע בעדו באמצעים חוקיים שלא יוכל לסטות. הבעלות על רכושו צריכה, איפוא, להמסר לידי הכלל: לחברת העובדים, או לקואופרטיב המתישבים, והחבר לא יהיה אלא דייר, ואם ירצה להשכיר, או למכור – הבעלים החוקיים הם אשר יחליטו את מותר, ובאילו תנאים מותר לו לעשות את זה.

ואני שואל את בעלי ההצעה: היקבל עליו הכלל גם את הדאגה לכלכלת החבר לעת זקנתו, או שהוא יקבל עליו רק את הדאגה לצדקתו הסוציאלית ובזה יסתפק? יש מרגיעים ואומרים: אין הכונה לאסור על החבר את ההנאה מביתו בגבולות המותר, אלא שאין לסמוך על היצר הפרטי, שהוא יקבע את גבולות המותר והאסור. לפי גירסא אחרת: הכונה היא להזקיק את החבר לפנות, בשעת הצורך, לאינסטנציה ציבורית, וחזקה על הנשאלים, שיתחשבו בכל מקרה עם מצבו של השואל ויפסקו לטובתו. הציבור הוא, איפוא, בחזקת כשרות ודאית. לצערי, פגומה אמנותי במקצת גם בהנחה זאת.

אין אני רואה, אמנם, את הפרט כצדיק בכל דרכיו – אינני נושא גם את נפשי לראותו כזה. המכסימום שהייתי דורש מעצמי, וממילא גם מאחרים – לא להיות רשע. אבל צדקות – כל כך הרבה פגעים נכונו לו לאדם בחייו, ומה עוד תדרשו ממנו? “הים אני, אם תנין, כי תשים עלי משמר”? ואולם, אם האדם הפרטי איננו בחזקת צדקות, הציבור – עוד פחות ממנו. כי עצם הקריטריון המוסרי של הציבור כבר מכיל בתוכו את הסכנה לפרט: הן לציבור הורשה, לפי הקריטריון המוסרי שלו, לפסוח על חללי הפרטים בשביל טובת הכלל. ומשניתנה רשות למשחית, שוב אינו מבחין. הן הצבוריות שכחה כבר מזמן את המטרה העיקרית שלשמה באה לעולם: להקל על חיי הפרט, והפכה לתכלית מפני עצמה. ובין אותה הציבוריות שהוציאה להורג שנים עשר מליון בני אדם לטובת עתיד צודק, אין המרחק גדול ביותר: בכל מקום נרמס האדם הפרטי כדומן לטובת איזה כלל פשט, שיחידים – לאמור, אנשים פרטיים מעטים – הם באי כוחו והם המחליטים, מה הם הקרבנות שצריך להקריב מפעם לפעם למולך זה. הרבים, הפרטים, ודאי שאינם נאמנים, ואולם, חייכם, שגם המעטים, הלבושים באיצטלת הכלל ומחזיקים את רסן הרבים בידיהם, אף הם אינם נאמנים. תאמרו: אלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו, כלומר – יש הכרח בדבר ואין דרך אחרת לסדר את חיי החברה. אני מסכים, אולם – עד גבול ידוע.

הדורשים את המהפכה הזאת אצל הפועל העירוני הם אמנם אלה אשר עשו אותה בחייהם הם; אצלם – אצל פועלי המשקים והקבוצים הקולקטיביים אין ליחיד כל רכוש. אולם שם אין ליחיד גם דאגות לעתיד – מובטח לו, שלא יושלך לעת זקנה ולא יעזב ככלות כוחו. החסות של הכלל נוטלת ממנו כל דאגה. ואילו באו הללו אל הפועל העירוני והיו משתדלים להוכיח לו שאף לו, בתנאי עבודתו בעיר, אפשריים חיי קומונה מלאים עם כל המסתעף מזה, לא היה בודאי מקום להתרעם עליהם – זוהי זכותם, ואולי גם חובתם של המאמינים באידיאל, להפיצו בין אחרים ולרכוש לו לבבות. אבל אם הם רוצים בכוח הרמת ידים ודקרטים להטיל את שלהם על הפועל, אשר כל תנאי מציאותו אחרים הם משלהם, הרי הם עוברים בזה על לאו מוסרי – אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

אגב: לאט לכם בקומונה עצמה: היא הראתה אצלנו עד עתה נפלאות בכמה וכמה שטחי חיים והצליחה להביא לידי התפעלות גם אנשים, שלפי הלך רוחם הם רחוקים ממנה מרחק רב. ואף-על-פי-כן אין עוד ללמוד ממנה על הקומונה העתידה ב“הא הידיעה”, כי הן זו, הקיימת, היא קומונה חפשית לגמרי, נתונה בתוך מסגרת הסתדרותית חפשית. מי שבוחל בה ורוצה לעבור לצורת חיים אחרת, לא רק שהוא רשאי לעשות את זה, אלא שהוא גם פונה לאותה הסתדרות, שסדרה אותו בקומונה, ותובע ממנה את הסידור החדש, הרצוי לו עתה, וההסתדרות מחויבת לפי תקנותיה למלאות בגדר יכלתה את רצונו. מקרים כאלה הן כבר קרו אצלנו, במצב כזה, ובהרגשת חופש ברירה כזאת מצד הפרט, הצליחה הקומונה עד עתה, מה יהיה גורלה, כשישלל מהפרט חופש הבחירה – אין לדעת. אלה המאמינים, שיש בכוחם של שינויים פורמליים חיצוניים לשנות את האדם, ודאי שלא יתקשו בתשובה. ואולם מי שרואה את עצם ההכרה של חוסר ברירה וחוסר מוצא ככבלים על האדם – הלזה, עם כל היותו כבול בכבלים עתה, לא ימהר לראות פתרון בכבלים אחרים.

לאור הבקורת של התורה מקבלות מצוותיה המעשיות מובן יותר ברור. התורה היא יציר מוחם של בני אדם לשם הקלת חייהם, ואם היא שמה מחנק לצוארם, הרי היא בטלה ולא חיי האדם. חומרות יתירות אינן מביאות לקיום המצוות, כי אם לבטולן הגמור, ויש להזהיר את המחוקקים שלנו שידעו את אשר לפניהם: בודאי שעליהם ללכת בראש המחנה, אבל ללכת ולא לרוץ – אם ירוצו, ישאר המחנה מאחוריהם, כי עייף הוא מקוצר רוח ומעבודה קשה, ואין להטיל עליו את זה שאינו יכול ואינו צריך לשאת.

תרצ"ד

איחוד ופירוד

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

לתפקידה של חברת העובדים

מאת

יוסף אהרונוביץ

לתפקידה של חברת העובדים / יוסף אהרונוביץ'

למאמרו של אל. יפה¹

מה רוצה חברת העובדים? מהו בכלל התוכן של כל עבודתנו? היוצרים אנו פה באמת איזה דבר חדש במובן החברתי, שלא יצרו אלה שקדמונו, ושהיו אף הם מסורים לעם ישראל ולארץ ישראל לא פחות מאתנו?

והנה אני, למשל, והח' יפה – ואתנו עשרות אלפים חברים בארץ ובחוץ לארץ – מאמינים באמונה שלמה, כי רם ונשגב הוא התוכן המוסרי שהכניסה תנועת העבודה בבנין ארץ-ישראל, ושבלי תוכן זה לא יתואר עתה הבנין גם מבחינה כלכלית. אלא שבהכנסת תוכן בלבד לא סגי. צריך גם להגשים אותו ולדעת לשמור עליו ולעשותו לקנין העם.

הרי רבים הם הציונים אשר יודו לנו עתה, שאנו מכריזים על כך זה עשרים שנה, שבבנין בית לאומי בידי בני לאום אחר יש פרזיטיות לאומית, שהיא לא רק בלתי מוסרית, אלא עתידה גם להיות לנו לרועץ ביום עברה. ואף-על-פי-כן מה מעטים הם אלה המוכנים לעשות את ההלכה הזאת יסוד למעשיהם, בבואם לעבוד בארץ. והוא הדבר בנוגע לקרקע לאומי בנגוד לקרקע בתור קנין הפרט, והוא הדבר בנוגע לעבודה עצמית – כל הקנינים האלה, שרכשנו אותם ביגיעת רוח רבה, הנם לעת עתה רק קנינים שלנו, ומעבר לגבולותינו אין להם שליטה מרובה. וכדי להקנותם לאחרים, כדי שתהיה לנו התקוה לכך, צריך, קודם כל, למצוא את הסיגים והגדרים אשר יבטיחו לנו את שמירתם אצל עצמנו.

הח' אל יפה יגיד בודאי: גדרים וסיגים למה? היות שאנו בעצמנו, בלי כל לחץ מן החוץ, יצרנו את הקנינים האלה, קימא לן שגם נשמור עליהם. ואשרי מי שיש לו בטחון כזה. אך אותנו, בני תמותה, למדו: “אל תאמין בעצמך עד יום מותך”.

גם מתוך התנועה הצעירה שלנו יצאו כבר כאלה, שהיו לפנים כובשי עבודה נלהבים ועתה הם חיים על ניצול עבודה ערבית. כי אנחנו, את כל הדברים הטובים הנ"ל המצאנו בשעה שהיינו מחוסרי כל ועסקנו בבקורת חייהם ועבודתם של אחרים. עתה הננו בעצמנו בעלים לדבר מה, והבעלות יש בה, כנראה, בכדי להשפיע על ההכרה ולשנותה ברבות הימים. על-כל-פנים הבטחון בעצמנו איננו מספיק כלל וכלל. וכשאמרנו:

האדמה צריכה להיות שייכת לעם, ולא לפרט. לא הסתפקנו בקביעת הלכה בלבד, אלא יצרנו מוסד לאומי לקנית קרקעות בצורה משפטית ברורה, שאינה משאירה למתישב על הקרקע שום מקום למלחמת יצר. אמנם, קימא לן, שכל המתישב על קרקע הלאום, יצרו טוב עליו. אלא שאם,חס ושלום, ימלא מי שירצה להקניט את יצרו הרע על יצרו הטוב – יקניט לו כמה שירצה, לקרקע הלאום לא יבולע על-ידי זה, כי יש צורה משפטית הקושרת את המתישב ועושה אותו לחסר כוח לעשות בקרקע מה שלבו חפץ. ואם תקף עליו יצרו, יש לו רק מוצא אחד – ללכת ולפנות את מקומו לאחר. ומה שנעשה כדי להבטיח את קרקע הלאום, את זה צריך לעשות עתה כדי להבטיח את שאר הקנינים, בין שהם חמריים, כמו: בית אינונטר וכו' ובין שהם מוסריים, כמו: עבודה עצמית, עזרה הדדית וכו' וכו'.

ומי יבטיח? מי הוא כאן התובע העיקרי, אשר לו אפשר למסור את הבעלות והפקוח? החבר א. יפה יענה בפשטות: העם ולא המעמד. וודאי שלא הייתי נמנה בין המתנגדים לדעה זו, אלא שבכדי למסור את הבעלות לעם, דרוש רק תנאי אחד, והוא – שהעם יכיר בערכים הנ"ל. רק זה – ולא יותר. ואילו הכיר העם בכך, לא היינו צריכים לטפל עתה בעשית גדרים וסיגים: קרן-היסוד היתה אז יוצרת בראשית עבודתה צורה משפטית, אשר על פיה היא מישבת רק את אלה, שהם מוכנים במובן הגופני והמוסרי לקיים את העבודה העצמית, והמתישב לא היה נדרש לשלם במשך כך וכך שנים את כספי ההשקה ולהעביר את הרכוש לרשותו, כי אם נחשב לחוכר תמידי של הנינים והאינונטר על-פי תנאים מסוימים, כמו שהוא נחשב לכזה ביחס לקרקע.

למעשה נדרשת קרן-היסוד ליישב גם כאלה שאינם עומדים על העיקר של עבודה עצמית וכו', מפני שהעם, אשר לו שייכת הקרן הזאת, הוא עדיין ברובו הגדול עם של סוחרים ומתווכים. אפילו ביחס לעבודה עברית אין בתקנות קרן-היסוד שום חוק קושר. אנחנו חושבים את העבודה העברית אצל המתיישב בכספי קרן-היסוד לדבר המובן מאליו. אבל אם יקרה פעם שנצטרך לתבוע שם עבודה עברית באופן משפטי, לא נמצא בתקנות קרן-היסוד שום סיוע אפילו ברמיזה. ולא זה בלבד, אלא אף הקרן-הקיימת, אשר בנוגע לרכוש הבטיחה את עצמה, הנה, בנוגע לעבודה, לא תוכל למנוע באופן חוקי, אם המתישב על אדמתה ירצה לנצל עבודת אחרים ואפילו עבודה לא יהודית. ובראשית עבודתה של קרן-הקיימת בארץ-ישראל היה עלינו לא פעם להלחם על עבודה עברית. במילים קצרות: לפי המצב המשפטי של הקרבות המיישבות, אין שום דבר מונע את המתיישב על ידיהן להיות ל“בעל בית הגון” כדוגמת “בעלי בתים” רבים שיש לנו במושבות הקיימות. לשם ו“הייתם נקיים”, יצטרך רק לכתוב מכתב קצר להסתדרות העובדים: הנני מתכבד לבקשכם, שתואילו למחוק אותי מרשימת החברים של ההסתדרות.

להפקיד את העם לשומר על הערכים שלנו, זה אומר, איפוא – להסתלק מהם.

לא אחשוד אמנם בחבר יפה שהוא רוצה בכך. למרות ההסתערות הגדולה שלו על ההסתדרות ובנותיה וכל אשר לה, חזקה עליו, בכל זאת, שישאר תמיד נאמן להסתדרות ולעיקריה, לאמור – לעצמו. ואולם, הרי לא ביחיד אנחנו עוסקים כאן, כבר היום יש לנו עסק עם אלפי מתיישבים, ואנו חיים בתקוה (בלי תקוה זאת בודאי שאין טעם לויכוח שלנו), שלעתיד נמנה אותם במאות אלפים, והאם אפשר כאן לסמוך על יושר בלבד? האם אין צורך להבטיח, באיזו צורה משפטית שהיא, שהמתיישבים שלנו לא יהיו ברבות הימים למה שהיו המתיישבים על אדמת חובבי ציון והברון? האם אין המתיישבים עצמם מעוניינים לשמור לדורות הבאים את רכושם המוסרי, שעלה להם בכל כך הרבה עמל וצער? והאם א פשר לשמור על זה רק בתוקף נדרים ושבועות, בלי חוקים וחוזים משפטיים?

תרפ"ו.

איחוד הפועל הצעיר וצעירי ציון

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

לועידת התנועה בפרג

מאת

יוסף אהרונוביץ

א.

הועידה הכללית של “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון” עומדת להתכנס בפרג בחודש טבת תר“פ. הסעיף הראשון בסדר היום המוצע הוא: עיקרי הפרוגרמה המאוחדת”. ואמנם, החוט, המבוקש בסעיף זה, בכדי לקשור את חברי המפלגה שבארץ-ישראל עם חבריה שבגולה, ישנו בעצם ואין צורך לחפשו: העבודה שבארץ-ישראל ובשבילה, זהו הקשר של קיימא הממשי המקשר את שני חלקי המפלגה האלה. על הועידה יוטל, איפוא, בעיקר, התפקיד לברר בירור מקיף את התכנית המעשית של עבודתנו גם פה וגם שם. במלים אחרות: הסעיפים ב' וג‘, העוסקים ב“תכנית עבודתנו בארץ-ישראל” וב“תכנית העבודה בשביל ארץ-ישראל”, שני אלו צריכים לתת, בהתבררם, תשובה מספיקה על הסעיף א’, המבקש את “עיקרי הפרוגרמה המאוחדת”. ואסון יהיה, לדעתנו, בשביל הועידה, אם תעמיד על סדר היום את סעיף א' כסעיף מיוחד ותנסה לבקש לו פתרון בספירות העיון וההפשטה. נסיון כזה יוציאנו מגבולות התביעה לפעולה ממשית, שהרגע הנוכחי תובע מאתנו, ויכניסנו לתוך מבוך על שאלות עיוניות, שלכל היותר יש ביכולתן לעורר ויכוחים ולחדד את המוח, אך אין בכוחן לתת פתרון מעשי אף כל שהוא לשאלות חיינו.

ושאלת השאלות שלנו כיום היא: מי הם הכוחות אשר יגשימו את העבודה בארץ-ישראל בצעדיה הראשונים והקשים?

במזרח אירופה, במרכזה הגדול ביותר של היהדות, עומדים מחנות, מחנות של אנשים משוללי משפט וגזולי חיים עם תרמיליהם על שכמם – מוכנים לנוד לכל מקום שישאם הרוח, ובלבד שיצילו את נפשם ממות. אם רובם אין שאלת “המקלט הבטוח” יכולה להעסיק עתה – כל מקום שיקלוט אותם, יהיה בשבילם בטוח יותר מאותם המקומות שמהם הם נמלטים. ואולם ארץ-ישראל, המקלט הבטוח היחידי לעתיד, איננה בטוחה, לאסוננו, בכוחות עצמה בהווה עד כדי לקלוט תיכף המוני נודדים המבקשים להם מפלט. יתר על-כן: אף אותו החלק, שהיא מסוגלה לקלוט, מוכרח להיות ברובו הגדול מהכוחות המתנדבים שבעם, מחלוצים בעלי הכרה ורצון, כי רק אלה יהיו מוכשרים להכינה בשביל עליה גדולה ולפתח את יכולת הקליטה שלה.

בנין המולדת שלנו – אף בתנאים הפוליטיים הנוחים ביותר – יתנהל מתוך מלחמה קשה ומתמידה במשך עשרות, הרבה עשרות, שנים. מלחמת בנין זו תדרוש מהצבור בכללו, ומכל פרט ופרט המשתתף בבנין, גבורה נפשית והתאמצות גדולה ומתמידה. גם על הדבוק בארצו באופן אורגני, שאהבתו אליה היא טבעית ולא פלטונית, שאלפי נימים מקשרות אותו אליה, ושהנוגע בה נוגע ממש בבבת עינו, והחלש שבו מסוגל אז לאמור: גבור אני – אף הוא מקיים מתוכו בשעת הצורך חלוצים שיעברו לפניו. ומכל שכן עם תלוש כעמנו, שחיי אימה של אלפי שנים השכיחו מלבו את תורת החיים של תושב והרגילוהו לחיי גר, שכל בניניו הם עדי רגע ושבכל מקום בואו אינו אלא אורח נוטה ללון, ודאי שאינו יכול לגשת למלחמת בנין כבדה כזו, בלי שיעבור לפניו מחנה גדול של חלוצים, אשר יכשירו את התנאים בשבילו, ואותו – בשביל התנאים.

אך צעירי עמנו בגולה – בצעירים השייכים למחנה הלאומי הכתוב מדבר, אלה, שעליהם הוטל התפקיד לעבור לפני העם – חלק מהם עוסק בקביעת עמדה ויחס אל האינטרנציונל השני, או השלישי, מתפלפל – אם מותר להשתתף במוסד ציוני זה, או אחר, בונה ומחריב עולמות בהבל פיו, ועולמנו אנו בא בחשבונו רק במידה שאפשר לכווצו, או למתחו ולהכניסו לתוך מסגרתה של תורה מקובלת זו, או אחרת. הסוציאליות איננה בשבילו שאלה של בנין לאומי, לאמור: איזו יסודות סוציאליים אנו צריכים ויכולים להכניס לתוך בניננו אנו, כי אם – איך להתאים את תורת הציונות לתורה סוציאלית מוכנה ולהכשירה באופן כזה בעיני אחרים. התחיה העברית נתונה אצלו תמיד על כף המאזנים של תנועת הפרולטריון הכללית, ובכדי שלא תכביד ביותר ולא תפסל בעיני האחרים, מורידים מעט מעט ממשקלה: היום – את השפה העברית, מחר את ההשתתפות בקונגרס הציוני ומחרתים – את כולה. החלק הזה – למרות מה שנתן לנו, גם בארץ-ישראל וגם בחוץ-לארץ, מאות בנים נאמנים לעמם, שמסרו את נפשם על עבודת בניננו הלאומי ושאליהם הננו מתיחסים בוודאי בהערצה – אינו בשבילנו מהות ממשית, כל עוד הוא עצמו לא הגדיר את מהותו ואת שייכותו הברורה אלינו.

בחשבוננו בא, איפוא, רק החלק השני, זה שנשא את כל סבל הציונות על שכמו במשך כל השנים, ושהוציא מתוכו מפעם לפעם קבוצות של צעירים, אשר השליכו מעל צוארם, מדעת ומתוך הכרה ברורה, את עול כל התורות ועלו לארץ-ישראל כדי ליצור חיים וללמוד תורה מפיהם. והחלק הזה הוא אמנם הרבה יותר גדול מכפי שמשערים והוא עומד גם עתה, למרות כל הגלים שעברו עליו, בשתי רגליו בתוך תחומינו. אך מכיון שהתחומים שלנו הם בשבילו רחוקים ובלתי ברורים, הרי ממילא הולכת ונעשית אצלו שאלת התחיה העברית לדבר מפשט, לדבר שבתורה, חומר לויכוחים ועיונים. סימנים לכך כבר נראו, לצערנו, פה ושם. ועלינו לקדם את פני הרעה, ובבואנו עתה ללקוט את כל הכוחות הפזורים האלה לגוף אחד, למפלגה עולמית אחת, עלינו להשתדל בכל מאמצי כוחותינו להעמיד את הועידה המשותפת שלנו על תכנית עבודה ממשית וברורה, שגם בה יש אמנם די מקום לעיון, אך עיון לשם עבודה ולא עיון לשם עיון.

לנו אסור להניח הנחות מוקדמות ולשעבד את חיינו אליהן. די לנו לעת עתה בהנחות שהוצאנו מתוך החיים בעבודה עד כה: יש בהן כדי לספק עבודה סוציאלית ממדרגה ראשונה לדור שלם. וגם בעתיד נהיה תלמידים מקשיבים לתורת החיים, אך לשחק במלים ולהיות עבדים למלים איננו רוצים. שאיפתנו הברורה אינה צריכה להתבטא במלים מפשטות, כי אם בתכנית עבודה מפורשת, שלשם הגשמתה אנו מתאחדים עם חברינו שבחוץ-לארץ למפלגה אחת.

במשפט אחד" תעודתנו בועידה היא לבוא בתכנית עבודה ממשית ובכוחה להלחם בכל נטיה לתורות מפשטות.

ב.

הנחה יסודית הצריכה לשלוט בלב כל חברינו היא: אין אנו הולכים לועידה בשביל לחתוך שם את גורל קיומנו. גם אם לא יעלה בידינו ליצור מפלגה עולמית ונוכרח להשאר בודדים כמקודם – הננו קיימים ונתקיים, כי על כן תורת חיים בידינו, המחייבת אותנו לשמור עליה ולהפיצה ברבים.

בהנחה זו אנו הולכים להתאחד עם חברינו הקרובים לנו בדעה, ברוח ובמעשים בכדי שנוכל למלאות בכוחות משותפים את התפקיד הגדול המוטל עלינו.

עיקר א', שעליו אנו מתאחדים, הוא: עם העם, בתוך העם ובעד העם. שום פרינציפ בעולם אינו יכול להזיז אותנו מעיקר זה. כל שאלה המתעוררת לפנינו, בין בגולה ובין בארץ-ישראל, יכולה להתברר על ידינו ולמצוא את פתרונה רק בהתאם לענינים הלאומיים והחיוניים של העם העברי.

מתוך השקפה זו אנו מביטים על כל אלה מבני עמנו, שהם קופצים לתוך תנועות אחרות ועוזרים לעתים קרובות להחריב את שארית הפליטה של עמדתנו הלאומית ועמדתם הכלכלית של חלקי העם השונים – כעל בוגדים בעם. במצבה המיוחד של האומה העברית אי אפשר שיהיה איזה קשר בינינו ובין איזו תנועת שחרור שהיא, מלבד תנועת השחרור היחידה – שחרור העם העברי. כל קשר עם תנועה אחרת מוכרח להביא אותנו לקונפליקטים. להטות אותנו מדרכנו ולההפך לרועץ לתנועת השחרור שלנו.

אם הסוציאליסטים בכל הארצות יכלו ללכת עם הבורגנים שלהם, בשעת פרוץ המלחמה, לשם שפיכת דמים, מכל שכן שיש לנו החובה המוסרית ללכת עם ההסתדרות הציונית לשם בנין ביתנו הלאומי. ודאי שבין חלקי ההסתדרות אין הרמוניה. יש זרמים שונים, ודעות שונות ומלחמת דעות, ועלינו להיות תקיפים במלחמתנו על דעתנו, לחנך את העם ולהטותו לדרך הבנין שלנו, אך לזכור גם, ביחד עם זה, תמיד את הפרינציפ היסודי: עם העם, בתוך הם ובעד העם.

עיקר ב': השפה העברית כיסוד מחלט בחיינו ובתרבותנו הלאומית, בין בארץ-ישראל ובין בגולה. ורוצה אני שדברי יהיו מובנים לחברים: שונים הם הצרכים בארץ ישראל מאלו שבגולה ושנה היא היכולת. בשעה שבארץ-ישראל הננו דורשים אך ורק עברית, נמצאים חברינו בגולה במצב כזה, שהם מוכרחים להשתמש בשפות אחרות גם לשם תעמולה. אנחנו נהיה מן האחרונים להתנגד לזה, אבל נדרוש מחברינו שיביטו על השפות האלה כעל כלי שמוש זמני, הבא מתוך הכרח, ועיקר החנוך, החל בבית הספר וגמור בחיים הצבוריים, הפומביים, צריך להיות ארך ורק בשפה העברית.

עיקר ג': יסוד בית לאומי בארץ-ישראל, מבוסס על עבודה עצמית על קרקע הלאום. מאליו מובן שכל אותה החרושת, הקשורה בעבודת האדמה, צריכה אף היא להיות לאומית. ואם יהיה מקום בארץ-ישראל לפתוח חרושת אחרת, עלינו לדרוש שאף זו תתפתח על יסודות ההלאמה. אך לעת עתה אין לדבר על זה אלא כעל שאיפה לעתיד מאחר שעצם האפשרות לפתוח חרושת בארץ עדיין לא נחקרה כראוי.

ואם ידרשו מאתנו הגדרה סוציאלית, נענה: הגדרה כזו איננה כיום במציאות גם אצל הסוציאליסטים המושבעים. אלה שלעגו לפנים ל“צעירי ציון” וכנו אותם בשם הגנאי “סוציאליסטי-הכרס”, הנם עתה הם עצמם ללעג לחבריהם, המכנים אותם באותו כנוי הגנאי. אין עתה הגדרות ברורות בכל העולם, ומכל שכן שאינן אצלנו, היהודים. אלה המדברים בשם הסוציאליזם המדעי ומאמינים בו, צריכים להבין, שאצל אומות העולם משתרע מדע זה על מצע פוליטי וכלכלי ידוע, ואצלנו, שאין לנו כל מצע, לא פוליטי ולא כלכלי, בהכרח “שהסוציאליזם המדעי” שלנו אינו אלא פרי המוח והפלפול. אצלנו יש יסוד רק לתכנית של עבודה סוציאלית בבנין המולדת שלנו, תכנית אשר סעיפיה נרשמים יום יום מתוך העבודה ואשר בסכומם יתנו את ההגדרה הסוציאלית, בפרוגרמה שאולה מחוברות צנומות, או מספרים עבים, אין אנו רוצים. אין לבנו נתון לכך. ושמחים אנו לשמוע שגם חברינו בגולה עמדו בנסיון ולא נגררו אחר הפרזיולוגיה.

לחברינו בגולה ישנן שאלות, שאנחנו לא נוכל להשתתף בפתרונן באופן אקטיבי. מצבם שם הוא פי מאה קשה משלנו. אנחנו הננו מאושרים בזה, שכל פעולה, אם היא רק מכוּונת לתכליתה, מוסיפה נדבך לבנין שלנו. לא כן שם: תשעים אחוז מהמרץ מוכרחים חברינו להוציא על עבודה סיזיפית. לא נוכל לעזור להם בפועל בעבודתם. אבל גם לא נרשה לעצמנו בשום אופן לאמור שעבודתם שם מיותרת. כי ברגע שאנו שוללים את העבודה הזאת, הננו שוללים גם את אפשרות העבודה פה. לולא שמרה הגלות על צורתנו הלאומית, לא היינו מגיעים עד כאן. וברוכה תהיה לנו כל עבודה בגלות המכוונת להכנת העם לקראת עתידו הלאומי. יש רק עבודה אחת בגלות שאנו שוללים אותה בהחלט, והיא: “הרקוד בחתונות זרות”. עבודה זו גלותית היא, בין שהיא בארץ-ישראל ובין שהיא בחוץ-לארץ.

שיתוף יותר ממשי יש בינינו ובין חברינו שבגולה בנוגע לעבודה בארץ-ישראל. שאלת פתיחת השערים בשביל ההגירה מרוסיה, היא אחת השאלות העיקריות העומדת עתה על הפרק. וצדק החבר שאמר, כי השאלה צריכה להפתר לא לפי דרישת נורדוי המוגזמת, וגם לא לפי דעת הצד שכנגדו, כי אם בפתיחת שערים בשביל עלית חלוצים גדולה, שתכשיר את ההגירה הקרובה – לא של מליונים בבת אחת, אבל גם לא של מאות אחדות. ואולם הגירה זו דורשת סדור. ועלינו, על המפלגה העולמית של “צעירי ציון” ו“הפועל הצעיר” שתווצר, לקבל על עצמנו את סדור ההגירה של החלוצים ההולכים לעבוד בארץ. מפלגה זו, שמרכזה האחד בארץ-ישראל ומרכזה השני בגולה, תצטרך להקדיש את מיטב כוחותיה לסידור זה. מובן, שנהיה זקוקים לאמצעים גדולים, אבל את האמצעים עלינו לדרוש מאת ההסתדרות הציונית. ומשונה הוא הפרינציפּ של צעיר-ציון שלא לקבל אמצעים מאת ההסתדרות הציונית. הם, העוסקים תמיד בקבוץ הסכומים בשביל העבודה הציונית, רשאים לדרוש מאת ההסתדרות אמצעים גם בשביל העבודה הציונית שלהם. אם אנו רוצים לעבוד עבודה רחבה, אי אפשר לה לזו בלי אמצעים רחבים. הרי אם נייסד לנו קופה מיוחדת, יהיה גם זה על חשבון האמצעים של ההסתדרות הציונית, אותם האמצעים ורק בעקיפין. יותר נוח, על כן, גם להסתדרות הציונית וגם לנו, שלא ליצור קופות חדשות, כי אם לדרוש אמצעים לעבודתנו מהקופה הכללית

העבודה הארצישראלית שלנו מסתעפת, איפוא, לסעיפים ראשיים אלו:

1) סידור ההגירה של חלוצי העבודה.

2) עבודה חינוכית בגולה.

עלינו להוציא מתוכנו קבוצת חברים ולהפיצם בכל קצוי הגולה לשם תעמולה. אני צריכים לחנך ציונים ברוחנו, לא ציונים שצצו אחרי ההצהרה, כי אם כאלה שיקבלו חינוך ציוני כזה שקבלנו אנחנו. בכל הארצות עלינו להקים דור צעיר, שיהא מוכן ומוכשר לבנות את הבנין שאליו אנו שואפים. את המחנכים-המורים צריכה לתת המפלגה המאוחדת של “צעירי ציון” ו“הפועל הצעיר”.

3) הכשרה בעבודה ובשפה. עלינו להוציא מתוך העבודה החקלאית חברים אחדים ולפזרם בגולה, שיסדרו שם קבוצות פועלים ויכשירו אותם בעבודה חקלאית ובשפה. דבר זה כבר הולך ונעשה, במדה ידועה, במקומות שונים, אך עלינו להרחיב את העבודה הזאת ולשכללה על-ידי המדריכים שנשלח מפה.

4) ארגון הקונגרס הציוני. המפלגה המאוחדת שלנו צריכה לא רק לדרוש ממי שהוא, כי אם לגשת בעצמה במרץ לארגון קונגרס ציוני. הנה מדברים עתה על ועידה ציונית, ועל-פי כל הסימנים אפשר לשער מראש, שועידה זו לא תהיה חוקית יותר מאשר כל הישיבות שהיו עד כה בלונדון. ציוני אמריקה אינם רוצים להשתתף בה משום שהם “ברוגז”, ויכול לקרות שמארץ אחרת לא ישתתפו משום שמי שהוא “ברוגז” עליהם. עלינו להלחם בגלוי ובעוז באנרכיה שהשתררה בהסתדרות הציונית, הממיתה כל איניציאטיבה וכל התפרצות לעבודה, ולשים קץ לה על-ידי קריאת קונגרס ציוני. יחד עם עבודת ארגון הקונגרס עלינו גם לברר את תכניתו ולהשתדל שכוחנו הכמותי בו יהיה גדול. הקונגרס הזה מוכרח לתת להסתדרות הציונית מגמה ברורה – שהיא הולכת ליצור בארץ-ישראל ישוב לאומי עובד. כשאנו מדברים בשאלה זו עם המנהיגים, הרי הם “לוחצים אותנו אל הקיר” בשאלה לקונית: והאמצעים מאין נקח? ואולם אם אפשר לתרץ שאלה בשאלה אחרת, הרי יכולים גם אנו לשאול: והאיניציאטיבה הפרטית היכן היא? ולולא תמכה ההנהגה את יתדותיה על העשירים המעטים שיש בהסתדרות הציונית, והיתה מאמינה בכוחות העם ופונה אליו, היתה יכולה להעשות עבודה לאומית גדולה.

זוהי, בקווים כוללים, התכנית של עבודת הועידה הכללית שלנו, שאני רק המתחיל בה, ושהבאים אחרי ימלאו את אשר החסרתי ויאירו מה שטעון הארה.

תר"פ

---

לאיחוד "הפועל הצעיר" ו"צעירי ציון"

מאת

יוסף אהרונוביץ

לאיחוד “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון” / יוסף אהרונוביץ

אנחנו נפגש בועידה של “הפועל הצעיר” בימים הקרובים ושם נדבר על יסודות האחוד של “הפועל הצעיר ו”צעירי ציון". פה רציתי רק לאמר מלים אחדות בענין זה.

מה הוא הקשר בינינו? מלבד הדבר המובן מאליו יש עוד איזה דבר. ההסתדרות הציונית היא הרוסה מפני המצב שנוצר על-ידי המלחמה, מפני חוסר החבור בין הארצות וגם מפני המצב החדש שנוצר בציונות. ההסתדרות – במשך עשר השנים האחרונות – היתה דרך הפוליטיקה שלה סלולה: תורכיה ישנה ועלינו למהר ולעבוד בטרם תקיץ משנתה. שמחנו שאחרים לא באו להעיר אותה. קווינו שאם ימשך המצב הזה עוד איזו עשרות שונים, נספיק לעשות את עבודתנו בהצלחה. לפני המלחמה הגיעה האינטנסיביות של עבודתנו למדרגה כזו, שהיינו בטוחים שאם נמשיך ככה – תהיה הארץ לנו. ואולם מצב זה נשתנה במשך זמן המלחמה. נכנס עם חדש. היינו בטוחים ששום איש לא ישקיע פה את מרצו ואת כספו בשלטון רקוב זה, ורק אנחנו נעבוד, כי הרי אנחנו מעונינים בארץ. עכשיו אבד הבטחון הזה. השלטון החדש אינו רקוב, ואין בטחון שלא יבואו אחרים להשקיע פה את עבודתם ומרצם.

לעומת זה ניתנה לנו הצהרה. יש חושבים שזוהי כעין מטבע שאפשר לקחת אות השוקה ולפרטו. אבל אם גם לא נגזים, הרי נכיר בכל זאת בערכו. זוהי הפעם הראשונה שהעמים הכירו בזכותנו ההיסטורית אל ארץ-ישראל. דבר זה חשוב מאד ועלינו להתיחס אליו בכל ההערצה. ואולם כדי לקחת הצהרה זו ולעשותה למטבע עובר לסוחר, צריכים אנו, כפי מבטאו של חברנו גורדון, להצהרה של העם. ובשעה שהמדינאים שלנו עסקו במסירות נפש שאין דוגמתה – ושלא תשכח לעולם – בהשגת ההצהרה של בלפור, לא עסקו כלל בהשגת ההצהרה השניה: הם לא השתדלו לארגן את העם. הם עוררו תנועה משיחית, הפיצו שמועות מוגזמות, ולנו נתוספו “גרים” לאלפים שיעזבונו אחרי שיתברר כי אין לנו עדיין ממשלה עברית בארץ.

אותו הדבר קרה באמריקה. שלוש מאות אלף שקלים נולדו שם בין-שנה, בפיטסבורג כבר סדרו את הקונסטיטוציה של חיינו בארץ, וכעבור שנה, כשהוברר שלא יקום עם ביום אחד, היה ערכם של השוקלים האלה מאפע. אמנם המנהיגים שלנו יוכלו להתנצל, ובצדק, כי מעטים ובודדים היו העובדים. חסרו קשרים עם העובדים האחרים. ואולם, איך שיהיה, והחטא הזה – חוסר ארגון העם – נעשה.

חטא שני: מנהיגינו האמינו שאת המדינה יקבלו בפריס ובלונדון ושכחו שאת זה.אפשר להשיג רק פה בארץ. אנחנו דרשנו תמיד אות ומופת להצרה. חפצנו לראות התחלה של עבודה בארץ: בנו מושב, שני מושבים – אמרנו – יצרו קטנות, אם אין לכם האפשרות לעשות גדולות– ובלבד שנראה איזה דבר, איזו עבודה. על תביעתנו התמידית הזאת קבלנו מענה: למה לנו לעסוק בקטנות, לבזבז על זה את המרץ, בשעה שאנו עומדים לפני הגדולות הבאות. עכשיו הם מכירים בעוותם. יצרו פה תנועה רבה, פקידים, אוטומובילים ו-בטלה. לארץ קטנה של פרוטות נכנסו לירות ופזרנות. זה קלקל את הישוב במובן המוסרי.

המנהיגים שבאו לארץ לא היו מן הוותיקים שלנו ולא הכירו את המצב. הם דברו אנגלית והכניסו הרבה דמורליזציה. ובתוך הדמורליזציה הזאת היינו אנחנו, “הפועל הצעיר” ו “אחדות העבודה”, הכוחות הפועלים המאורגנים, שנלחמנו בזה. השתדלנו להטות את זרם הכסף לעבודה פרודוקטיבית, ובמדה ידועה עלה הדבר בידנו. ועוד יותר עלה בידנו, כנראה, להכניס הכרה בלב חברי הועד הפועל הציוני שדרכם לא תתכן. רק הודות לבקורת שלנו ולדרישותינו התכופות בא, סוף סוף, ויצמן אל הארץ והתחיל להתבונן אל המצב שנוצר ואל השאלה העיקרית, אם צריך לחכו, או להתחיל תיכף בבנין.

אחרי חודש ימים אמר: חטאנו, עלינו להתחיל תיכף בעבודה.

כשאנו מדברים, איפוא, על הועידה המשותפת של “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון”, הרי לא נהיה מחוצפים אם נגיד שעלינו להקים הסתדרות ציונית. עלינו לפזר כוחות בכל הארצות ולהקים ציונות אמיתית ולא מזויפת. ציונות המדברת על עבודה וזיעה והמכריזה כי לא ביום אחד יקום עם.

לנו יש עוד תפקיד – לחנך עובדים.

ההסתדרות הציונית תצטרך עוד זמן רב לשמור את הדגל שלה ולא למסור אותו לעם הרצוץ והסובל. באמריקה עמלו להקים תנועה ציונית עממית באופן שהעם יהיה “בעל המושכות”, ולסוף חפצו להמנע מלקרוא לקונגרס יהודי.

אנחנו צריכים להזהר מלהגרר אחרי הפרזיולוגיה, אותה הפרזיולוגיה שלפיה “מוסרים את הדגל לעם”. אנחנו רוצים ליצור ציונות צעירה ורעננה, היודעת את דרכה והמכוונת את ראשית מצעדיה.

(בישיבת הועד המרכזי של “הפועל הצעיר”, תר"פ)

איחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

אל הועד המרכזי של "הפועל הצעיר"

מאת

יוסף אהרונוביץ

חברים,

אצל חברים שונים במפלגתנו הוכר הצורך האוביקטיבי באחוד המפלגות והקבוצים השונים, הקרובים ביניהם במדה ידועה, למפלגה אחת, לכוח מרוכז אחד פועל בציונות ובבנין הארץ. בהתאם לצורך זה העמדנו על סדר היום שלנו שתי שאלות:

א) התלכדות הרצון הסוביקטיבי של כל חברי המפלגה והגברתו לפי מדת הצורך האוביקטיבי.

ב) יצירת פלטפורמה כזו, של מפלגה וקבוץ אשר יתן את ידו למפלגה המאוחדת, ימצא בעיקריה – אחרי ויתורים שונים מצדו – ספוק משהו לעיקריו ולמסורת שלו.

אמנם ההחלטה שלכם, לפי שפורסמה בעתוננו גליון 14/15, שונה בצורתה מכפי שאני מנסחה כאן, ואולם התוכן אחד הוא, ככה, על-כל-פנים, הבינותי אני את תוכן ההחלטה. אך אם קל היה לקבל החלטה ידועה, לנסח שאלות ולהעמידן על סדר היום, הנה לא קל יהיה למצוא להן פתרון. ומי יודע – אפשר שאחרי הרבה עמל והתאמצות יתברר שעדיין לא הוכשרה השעה לפתרון. על-כל-פנים צריך שיהיה ברור לנו, כי הצורך בלבד לא יהיה בו בכדי לעשות, כל עוד לא ילווה ע"י כל המעונינים בכך והשואפים לכך ברצון טוב ובכוונות ישרות.

וזוהי אמנם מטרת מכתבי אליכם.

המצב הרציני, שבו נמצאת עבודתנו בארץ ושהוליד את הצורך באחוד הכוחות, המכשולים והמעצורים הרבים המונחים על דרך האחוד הזה – כל אלה מחייבים אותנו להיות גלויי-לב עד קצה גבול היכולת ולכלכל את מעשינו בכוון כזה, שאם, חס ושלום, לא יביאו אותנו אל התכלית הנרצה – לא יקשו, לכל הפחות, על המצב ולא יעשוהו גרוע משהנהו עתה.

לשם כך יש צורך בראשית צעדינו להדגיש הדגשה יתירה למה אין אנו מתכוונים בקריאתנו לאחוד.

ואני מנסה למנות כאן לפחות מקצת מן הדברים שהקריאה לאחוד אינה צריכה להתכוון אליהם. מן המעט נלמד על השאר.

א) אין היא צריכה להתכוון ל“עשית רכוש” מפלגתי. יש כמה וכמה דרכים כשרות בכל ימות השנה לתעמולה מפלגתית. ואולם כשמנהיגי איזו מפלגה מרימים את דגל האחוד ובאותה שעה הם מזמינים את הקהל להכנס למפלגתם, הרי אין זו קריאה לאחוד, כי אם השתמשות במרמה בסיסמאות פופולריות לשם “רווחים” מפלגתיים.

ב) אין היא צריכה להתכוון להפריד ולפלג שום צבור פועלים מאורגן וקיים בציונות. כל צבור מאורגן כזה בציונות, אם בצורת מפלגה, או באיזו צורה שהיא, העובד בארץ-ישראל, או לשם ארץ-ישראל, קיומו חשוב לנו, בין שאנו מסכימים לדעותיו ובין שאנו מתנגדים להן. אנו רשאים להלחם בדעותיו, אנו רשאים גם לשאוף לכך שיקבל את דעותינו ויתמזג בתוכנו, אבל אין אנו רשאים לעשות מעשים כדי להזיק לו ולפוררו, כי כל התפוררות ממין זה מחלישה גם אותנו ומזיקה לציונות בכללה. מבחינה זו אביט כעל ונדלים על אלה שיקבלו עליהם תעודה לפורר את “הפועל הצעיר” בארץ, או את ה“התאחדות” בחוץ-לארץ, ומובן מאליו שונדלים יהיו בעיני גם אלה – אם ימצאו בתוכנו כאלה – שיראו לפניהם תעודה לפורר את “אחדות העבודה” בארץ-ישראל, או את “פועלי-ציון” בחוץ-לארץ.

ג) אין קריאה זו צריכה להתכוון ליצירת עוד מפלגה נוספת על הקיימות ולהגדלת שטח החכוכים הגדול למדי בלאו הכי. אחוד מפלגות ידועות פירושו – אחוד מאה אחוזים מכל אחת מהן למפלגה אחת, אחוד כזה, שהמפלגה המאוחדת תבלע לגמרי את הגופים שנכנסו לתוכה ולא תשאיר להם שום מקום לקיום נפרד. רק אחוד כזה נובע מתוך הצורך האמתי של מצב צבור הפועלים בארץ כיום, לאמור – אחוד המפסיק לגמרי את השנאה והפרוד ואי האמון ההדדי, השוררים כיום בהסתדרות והורסים את כל עבודתנו, אחוד המביא להתלכדות כל הכוחות הנפרדים והחלשים, כל אחד כשלעצמו, לכוח אחד גדול וחזק. כל שאר מיני האחוד שהדם מגיע לאזני, כמו: “אחוד חלקים חשובים”, “אחוד היסודות הסוציאליים”, “אחוד הטובים עם הטובים” וכו' וכו' – כל אלה אינם דרכים לאחוד, כי אם לפרוד, ושומר נפשו ונפש עבודתנו בארץ ירחק מהם.

אם מי שהוא רוצה לנסות את כוחו להפריד איזו מפלגה לחלקיה ולהחלישה ע"י כך, יהיה לו אומץ הלב לעשות את המעשה הזה בגלוי ולשמה, ולא תחת המסוה של אחוד ולשם אחוד. כשאני לעצמי חיה בלבי ההכרה בצורך האחוד במדה כזאת, שאהיה מוכן לעשות הרבה ויתורים לשמו, ואולם על חובתי האנושית האלמנטרית לא אוותר. וחובתי זו אומרת לי, שאם יקום איזה כוח מסכסך גדול ויצליח להכניס ערבוביה ופרוד בתוך המפלגה שאני שייך לה, עלי לתמוך באותו החלק שהוא נשאר נאמן לדגלו. מאמין אנכי שינני היחידי בהכרת חובתי זו. ובאותה מדה שאני מודד את עצמי ואת חברי, עלי למדוד גם את האחרים, ומה שלא הייתי רוצה שאחרים יעשו לי, אסור לי לרצות לעשות את זה לאחרים.

ד) אין הקריאה לאחוד צריכה לשמש סיסמה לשם “רווחים” בעסקי בחירות. וידעתי, אמנם, כי על פסוק זה האחרון יש מקום לתפוס אותי בחשדנות יתירה ולהגיד: ראה, אתה לוקח מטבע גדול כרעיון האחוד ופורט אותו לפרוטות קטנות. אך עובדה היא שהתעורר עתה בלבי חשדים כאלה ואיני רוצה להעלימם. אילו עלתה על הפרק שאלת האחוד אחרי הועידה הכללית של ההסתדרות, לא הייתי מדבר בזה. ואולם השאלה העמדה ארבעה חדשים לפני הועידה הכללית – זמן מספיק, בכדי להשתמש בסיסמת האחוד ולנצור פרודים על פרודים ו“בלוקים” על “בלוקים” ולעשות “עסקים” מפלגתיים “מזהירים”. ואם עסקים מוצלחים כאלה יעשו מסביבנו, אל נא ניגרר אנחנו אחריהם.

אין אני אומר שהמפלגה לא תעסוק בבחירות ולא תשתדל להגביר את כוחה בהסתדרות, ואולם בתור אמצעי לכך אל תשמש לה הסיסמה של אחוד, כי מלחמת בחירות תחת דגל של אחוד, זהו “זיון לשם שלום”, ויחסנו השלילי לשלום כזה, הבא מתוך זיון, אינו דורש, כמדומה, הסברה יתירה. בכלל צריך לזכור שרעיון האחוד הוא אחד הדברים העדינים ביותר, שהטפול בהם דורש ידיים רכות: כשם שאהבה גובלת עם שנאה, ככה גובל האחוד עם פרוד, ודרושה זהירות יתירה שלא להגיע לההפך מהמבוקש. חברי מפלגתנו, שטעמו כבר פעם את טעם האחוד בארץ-ישראל ואת תוצאותיו, צריכים בודאי להיות זהירים.

בב"ח

יוסף אהרנוביץ

שבט, תרפ"ה

---

לשאלת האיחוד

מאת

יוסף אהרונוביץ

לשאלת האיחוד / יוסף אהרונוביץ'

אני חושב על אחוד בלי תנאים. מכיר אני את הענין מזמן והחלטתי על זה אחרי מחשבה של חדשים.

האחוד הוא עכשיו שאלת חיים – החיים של הציונות. מנהיגי “אחדות העבודה” קוראים לנו כדי להציל את הציונות. רואים הם את כל המסורת של תנועת הפועלים בארץ-ישראל בסכנה ורוצים להצילה אל-ידי האחוד.

אני רחוק מהפרזה הסוציאליסטית, אבל כשאני שואל את עצמי מה בשבילי חשוב: אם ההתנגדות לפרזות הכתובות בפרוגרמה של אחדות העבודה, או הצלת התנועה ההולכת לאבוד, הנמצאת עכשיו בדמורליזציה של שתי מפלגות? אז אני עונה: יותר חשוב להציל את התנועה.

כשמדברים.על התקוות שיש לאחוד, אפשר לעשות אותן ללא כלום. אפשר להגיד שזו היא רק אילוזיה שלא תתן כלום. ואז אני אומר: ודאי, צריך שיהיה תוכן לאחוד הזה, אבל אם נשיג היות הצלה מהדמורליזציה שישנה – בשבילי אני השגתי הרבה מאד. אנו דנים על המצב השבור והרצוץ בהנהלה הכלכלית שבהסתדרות. אם נהיה ישרים, נצטרך להודות שאנו איננו יותר טובים מהאחרים, האנשים שלנו עשו אותם הדברים, אלא שאנחנו התפכחנו יותר מהר ויצאנו בבקורת. אך איזה ערך יש לבקורת הזאת? מה היא פועלת? היא לא תוכל להשפיע, מפני שנותנים לזה צבע פוליטי-מפלגתי. אין אמון.

(במועצת “הפועל הצעיר”, תרפ"ז)

                                 *

אני שייך לאותם המעטים שהם מוכנים לאחוד בלי תנאי. לי יש כמה וכמה טעמים שליליים הנובעים מהערכת המצב הקיים של פרוד, וכמה תקוות לדברים חיוביים חשובים שיבואו כתוצאת האחוד, שהם שקולים אצלי כיום נגד כל פרוגרמה כתובה, בשעה שאיני רואה בה סכנה למעשה. אותי מעניין רק המעשה, ואני מודה שלמלחמת המעמדות של א"ה למעשה, כפי שהיא מתגלה, אין לי מה להתנגד. זוהי מלחמה שאנחנו כולנו שותפים לה. אולם כצנלסון אומר שהוא אינו רוצה להתכחש למציאות, ואף אני אינני רוצה להתכחש לה. אבל כיצד אני תופס את המציאות? אני אומר שבמציאות אין הסתדרות הפועלים נלחמת מלחמת מעמדות, כי אם משתמשת בכל מיני אמצעים ודרכים כדי להמנע ממלחמה זו, אשר אין לה מקום בבניננו. ואם ככה – למה לנו פרוגרמה של מלחמת מעמדות, שאין מגשימים ואין להגשים אותה בפועל? הלא זאת היא פרוגרמה נגד המציאות. ולכן, אם גם מלחמת מעמדות במובן שלכם איננה מתנגדת לאינטרסים של העם ואיננה מלחמת מעמדות במובן הרגיל של המושג הזה, הרי נכונה היא דרישת “הפועל הצעיר” לא להכניס את הפרינציפ הזה לגמרי. צבור הפועלים שלנו איננו מעמד ותנועתנו מתכוונת לא לאינטרסים של מעמד, אלא של העם כולו. עלינו לא לשכוח גם איך אנו תופשים את המציאות בארץ-ישראל לעתיד. ביסוד כל עבודתנו מונחת התפיסה שעתידה של הארץ הזאת איננו קפיטליסטי. אין בה מכרות מתכת, ואוצרות של חמרים גלמיים וכל אותם הגורמים המהווים התפתחות קפיטליסטית, כי אם רק אפשרות להתפתחות עובד האדמה, אשר ישבע לחם מעבודתו הוא. אם להשתמש בדברי וילקנסקי, צריך להגיד שהארץ תתן להם לעובד, אבל לא רנטה לקפיטליסט. בארצנו יבנה ישוב עובד שבקושי יספק את צרכיו, ואין פה מקום להקמת מעמד שישנא את השני.

נגד הבסוס של בן-גוריון, ששלושת היסודות שצויינו על ידיו מוכיחים כי אנחנו הננו מעמד, יש להביא בתור דוגמה את התנועה הציונית. אנו כולנו מתנגדים לכנות את התנועה הציונית בשם מפלגה. אנו אומרים שהתנועה הציונית זהו העם העברי, ולא חשוב אם הרוב הגדול של העם איננו תופש עוד את הערך היהדותי העיקרי שהציונות מגינה עליו. הנה הציונות עוסקת בארגון, בהטבת מצבו של העם, או ביצירת מצב חדש בתוך העם, ויש לה שאיפה לשלטון, לאמור להשליט את האידיאה שלה על כל העם, ושלושת הסימנים האלה אינם עושים אותה בכל זאת למפלגה ולא למעמד. ואותה תפיסה ממש אנו מעבירים על תנועת העבודה ואומרים: הרצון שלנו להשליט את האידיאה של העבודה על כל העם – אינו מציין אותנו כמעמד, כי אם כנושא האידיאה העיקרית של הציונות והיהדות בשביל כל העם.

(מזכרון דברים של ישיבת הועדות לעניני האחוד של “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”, תרפ"ח)

---

על האיחוד

מאת

יוסף אהרונוביץ

ותיקי החברים מרבים להזכיר בגעגועים את הימים הראשונים של “הפועל-הצעיר”. ואודה על האמת: אני כופר בעצם ההנחה ש“הימים הראשונים היו טובים מאלה”. נראה שבלא יודעים יש לגעגועים ממין זה מקור סוביקטיבי לגמרי: אני והח' ט., שעלינו בזמן אחד על הבמה בארץ-ישראל, יש לנו בודאי יסוד להתגעגע על אותם הימים, כי היינו אז צעירים בעשרים וארבע שנים. רק זהו המקור האמיתי לגעגועים ולא אחר. האנשים יוצרים לגנדה על העבר – על עברם הם – והם מתגעגעים עליו, אבל המפעל, ההיסטוריה, אינם מתגעגעים על העבר. בכלל, כל מפעל חשוב בהיסטוריה מתחיל בלגנדה על אידיליה, על גן-עדן, אך אם יש למפעל המשך, אם הוא אינו נדון להשאר לגנדה בלבד, הרי נתלית תיכף על פתחי גן העדן החרב המתהפכת – ומתחילה היסטוריה פרוזאית של מלחמת קיום והתפתחות. חובבים משתעשעים בלגנדה של העבר. גם האלהים, כנראה, אוהבים אותה: “כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני” – אבל ההיסטוריה יודעת ומחשיבה דוקא את ישראל זה, שנלחם.וכבש ארץ ויצר תרבות, ולא את “נער ישראל” הפרא אשר במדבר.

“הפועל הצעיר”, באותן השנים שבהן התחילו ותיקיו להתלונן על טשטוש “הפועל הצעיר שמלפנים, היה חשוב יותר מ”הפועל הצעיר" שמלפנים, כי הוא למד ורכש לו נסיון ועשה ונתן הרבה יותר מזה שמלפנים. בראשית דרכנו היינו מגששים במעשינו ומגמגמים בבטויינו והיה בזה בודאי משום חן של מתחילים, אבל חן של מתחילים לא ישוב עוד לתנועה ואין כל צורך שישוב. לעומת זה יש צורך בהתחדשות התנועה על-ידי זרם בלתי פוסק של כוחות צעירים, אשר יביאו אתם את החום ואת אש הנוער וגם את האילוזיות של נוער, כי בזה יכניסו זרם של דם חדש ולא יתנו לתנועה להתישן ולהקפא.

והדבר שאנו באים לעשות עתה אף הוא אינו דבר שבשירה, אלא דבר פרוזאי, פשוט – דבר הנובע מתוך הכרח התפתחות התנועה. בראשית תנועתנו לא ידענו את דרכנו ולא ידענו גם מה קשה היא דרך זאת. במדה שאנו משתרשים יותר בארץ בכמות ובאיכות, הולך ומתברר לפנינו יותר ויותר עד כמה רחוקים אנו עוד מהחוף המקווה ומה מרובים ועצומים הם המכשולים המונחים על דרכנו. בכדי שנוכל למלאות את התפקיד שההיסטוריה העמיסה על דורנו דרושים לנו כמה אמצעים, שלא כולם הם בידינו, אך יש כמה אמצעים שהם לגמרי ברשותנו ותלויים רק ברצוננו, והאחד מהם, והראשי שבהם, הוא בודאי אחוד הכוחות לשם המפעל. אם אמיתית היא ההנחה המדעית שהגזע השמי מצטיין באינדיבידואליות יותר מכל שאר הגזעים ושהיהודים הם העם האינדיבידואלי ביותר בין כל עמי שם, הרי יכולה הנחה זו לשמש ביאור לאותה הופעה מוזרה של רבוי מפלגות וזרמים אצלנו יותר מאשר אצל כל אומה ולשון. ואם אצל עם היושב בארצו וחי חיים נורמליים אפשר, במקרים ידועים, לראות בהתפלגות למפלגות גם צד חיובי – הפראה והתקדמות תרבותית, הנה אצל עם כעמנו, הנלחם על רכישת כלים ראשונים לקיום לאומי – התפלגות זאת אינה אלא קללה. מתוך טעם זה נגשנו לאחוד של אותם הכוחות, שיש ביניהם קירבה והיכולים להדבר ולעבוד יחד.

עצם האחוד אינו מסתיים מחר בועידה הכללית, כי אם רק מתחיל. גם אותו האחוד של שתי המפלגות, המסתיים באמת מחר, טעון התמזגות, ולא בנקל יעלה בידינו לטשטש ולבטל הרגלים וסגנונות ויחסים של שנים. כל זה ידרוש הרבה התאמצות, טקט ורצון טוב. עלינו יהיה לשנן לעצמנו השכם והערב את המטרה העיקרית שבשלה בא האחוד, למען נצליח להחיש את גמר פרוצס ההתמזגות. אבל לא לזה התכוונתי באמרי שהאחוד רק מתחיל: כוונתי העיקרית – לאחוד אותם עשרות אלפי החברים שהם עומדים מחוץ למסגרת המפלגה המאוחדת ושעלינו לרכוש אותם, לאחדם ולקלטם בתוך המפלגה.

הנה שמענו מפי חבר תנועת גורדוניה, שתנועה צעירה זאת נותנת את ידה לאחוד, ואנו מברכים את בואה. אבל יש עוד תנועת נוער, גדולה ממנה בשנים, זוהי תנועת “השומר הצעיר”, אשר הצילה עשרות אלפים נערים ונערות משיני ההתבוללות והכניסה אותם לתוך התנועה העברית. תנועה זו, אם היא תזרום לתוך המפלגה המאוחדת, ברכה רבה בה, ועלינו לאמץ את כל הכוחות בכדי לרכוש את הנוער הזה למפלגה. ולא על-ידי סתם אגיטציה נרכוש אותו, אלא על-ידי כך שנסתגל להבין להלך רוחו של הנוער ונסגל את המפלגה להיות כבית-מקלט לו. בשביל כך עלינו לא רק לפתוח את הדלתות לרוחה ולקבלו בסבר פנים יפות, אלא גם להפחית קצת על הבמה את המספר של “שבעה יקירי קרתא”, המושבעים מקדמת דנא, ולמלא את מקומותיהם בכוחות חדשים, שלא עמדו אמנם על הר סיני, אבל יודעים את התורה כמונו. הדבר הזה לא בנקל יעשה: הוא יתקל בנגודים, מקצתם אידיאולוגיים ורובם נגודים שבהרגל, באמביציות ובכמה דברים תפלים, אשר בהם קשה לעתים להלחם יותר מאשר בנגודים אידיאולוגיים. אבל על כל אלה עלינו להתגבר, כי זהו צו השעה, לרכוש את התנועה הזאת למפלגה המאוחדת.

בארץ-ישראל נמצאים אלפי חברים – ביניהם רבים בעלי עבר מפלגתי ובעלי יכולת של פעולה – המתגנדרים בזה שהם עומדים מחוץ למפלגה: הם הנם בלתי מפלגתיים. מה פירוש הדבר הזה בארץ-ישראל? הרי בשמם מדברים ובשמם פועלים שליחי המפלגות בכל מקום שניתן לדבר, לפעול ולהשפיע. אלא שחברים אלה לא בחרו בשליחים, לא החליטו על הפעולות ולא שמו דברים בפי שליחיהם – והאמנם נוח להם שמלאכתם נעשית על-ידי אחרים? האין לבם נוקפם על כך? ההתגנדרות הזאת באי-מפלגתיות צריכה, איפוא, לעבור מעולמנו. מי שענין לו בחיים פוליטיים – ובארץ-ישראל אי-אפשר שימצא פועל שאין לו ענין בכך – מוכרח להכנס לתוך מסגרת פוליטית. ועל כל חבר של המפלגה המאוחדת מוטל עתה תפקיד להיות פעיל ברכישת חברים למפלגה המאוחדת. אין כל סבה אוביקטיבית לכך, שבמפלגה המאוחדת יהיו פחות חברים מאשר בהסתדרות הכללית.

והעבודה הזאת לשם רכישת חברים צריכה להתחיל, קודם כל, כאן– באולם הזה. במשך כל זמן הויכוח על האחוד היו בתוכנו מתנגדים ומפקפקים, אבל יש פקפוק אחר ויותר חשוב: אם הדור שלנו לא ידע למלאות את תפקידו כראוי וליצור בסיס חזק לדורות הבאים, מי יודע אם הדורות הבאים ימצאו בשבילם בארץ זו איזה תפקיד שהוא למלא. מה הם כל הפקפוקים הקטנים האלה לעומת פקפוק מחריד זה? הרי אפילו אם יש שמץ של תקוה לתועלת באחוד, עלינו למהר לעשותו בלי כל פקפוקים. וכל החברים של “הפועל הצעיר” במאת אחוזיהם, בלי כל יוצא מן הכלל, צריכים להכנס לתוך המפלגה המאוחדת.

ובדברי בהתלהבות על המפלגה המאוחדת הגדולה, איני יכול להמנע מלהביע גם את חששי לאותו דבר שאיני רוצה בו ושעלינו יהיה בכוחות משותפים להשמר מפניו: כוונתי ל“עדר” של נפעלים ומונהגים. אני חושב לעצמי: אם בתוך “הפועל הצעיר”, שנתן כל כך הרבה חופש לדעת של החבר הפרטי ולקפריזה שלו, שהשתדל לשמור על עצמו משגרה ומפרזיולוגיה – אם בתוך “הפועל הצעיר” יכול היה לקרות שחברים שונים – ואני אחד מהם – יתחילו לשנוא את הבמה הצבורית, מה יכול לקרות במפלגה גדולה היוצאת לכבוש המונים? ומפני הטשטוש של הפרט, מפני התעשיה של “עדר” עלינו לשמור על עצמנו בכל כוחות נפשנו. כי עם כל הערך הגדול שאני נותן למפלגה גדולה, איני רוצה שיטושטש בה אף אדם אחד שיש לו צורת-מה משלו. מגמה זו, לשמור על האינדיבידואליות של הפרט בתוך המפלגה, איננה ניתנת להנסח בסעיפים של פרוגרמה כתובה, היא צריכה ללוות כל פעולה קטנה וגדולה, כל פרט ופרט מחיי יום יום של המפלגה.

את אחוד שתי המפלגות אנו מנמקים בזה, ששתיהן התרבו מעט מעט זו לזו עד שנעשו לאחת. ואולם בתוך המפלגה המאוחדת יתגלה מהר אחוד אחר. תתגלה סלקציה חדשה, יופיעו חברים משתי המפלגות, שהיו אמנם נפרדים לשתי מפלגות, אלא שמעולם לא היו נפרדים בדעות, ואם בכל זאת הצביעו זה נגד זה בהרבה מקרים, הרי זה היה לא מפני שדעותיהם הם היו מחולקות, כי אם מפני שדעות מפלגותיהם היו מחולקות. ההצבעה של מחר תהיה, איפוא, בהרבה מקרים צודקת יותר מההצבעה של אתמול.

ועוד מלים אחדות.

החברים העומדים על הבמה בהגדרת המעשה שהם עושים עתה, משתמשים הם לכך במונחים שונים: “מסיימים”, “מאחדים”, “מחדשים” וכו'. לכם, החברים החדשים הבאים עתה, אין צורך לחפש מונחים למעשיכם. אתם הנכם רק מתחילים, לכל הדעות, ועליכם להתחיל במפלגה המחודשת כמו שאנו התחלנו לפני חצי יובל שנים. עליכם להתחיל לא כזקנים, כי אם כצעירים. כשאני לעצמי איני דורש מכם בגרות פוליטית. להיפך, כל כמה שתהיו יותר בעלי דמיון, בעלי רצון ובעלי אמונה – יותר ברכה בהם. ויהי דומה לכם הכנוס של מחר, כאילו אתם עומדים לפני כחצי יובל שנים ומייסדים את “הפועל הצעיר” כאילו אתם מתחילים מא"ב כמונו. ויהיה לכם העוז – ותהיו ראויים לעוז זה – לדרוש שיתנו לכם לעלות על הבמה להנהיג ולהדריך; רבים ימצאו בינינו – ואני אחד מהם – אשר ברצון ילכו אחריכם, אבל בתנאי שתעלו על הבמה באמונה, במרץ ובכוח כמו שעלינו אנחנו בזמננו.

(בועידת “הפועל הצעיר” שלפני ועידת האחוד, טבת תר"ץ)

---

מכתב לאליעזר שוחט

מאת

יוסף אהרונוביץ

מכתב לאליעזר שוחט / יוסף אהרונוביץ'

חבר אליעזר שוחט, שלום.

הידיעה שהביא אתו לופבן על סירובך להיכנס למפלגה המאוחדת ציערה אותי מאד ועוררה אצלי ספק, אם בכלל אפשר לעשות עתה את האיחוד.

בודאי תאמין לי, שלא בשמחה אני הולך לאיחוד זה. ולא רק אני: מאמין אני באמונה שלמה, שכל החברים הנותנים את ידם לאיחוד, וביחוד אלה מהחברים שיש להם הכבוד להיות מכונים בשם “מזקני התנועה”, אינם עושים את זה בקלות-לב. מחיצה שנחצצה במשך כל כך הרבה שנים אינה נהרסת בנקל. אבל יש דבר מה העומד למעלה מזה והוא מחייב את האיחוד. חושבני למותר להסביר לך מהו הדבר המחייב. יתר על כך: אולי צריך הייתי להסביר, לא הייתי מצליח ביותר. כי מה שמחייב עתה את האיחוד הוא כה נעלם, כה בלתי נתפס, שקשה להסבירו במלים.

הצורך באיחוד נוצר באותו יום שהוכרז בועידת חיפה על יסוד הסתדרות כללית ושיתוף גמור בעבודה. ובמידה שההסתדרות הלכה הלוך והתפתח, הלוך והקף את כל התוכן של ציבור העובדים בארץ, הלך והתבלט יותר ויותר הצורך באיחוד. מועידת חיפה נשאר, כזכור לך בודאי, “וגם” ידוע, שברנר היה לועג לו לעתים קרובות. “הפועל הצעיר” התנגד אז להכניס את עבודת התרבות לרשותה של ההסתדרות, אך לבסוף הסכים בקושי שייכתב “וגם עבודה תרבותית”. החיים מהרו לעשות את ה“וגם” הזה ללעג, ואנחנו בעצמנו חזרנו בנו מטעותנו. כי מה טעם בארץ-ישראל להסתדרות פועלים מקצועית בלבד? מה טעם לחלק את החומר והרוח לשתי רשויות? וכמה הלכה ההסתדרות וביקשה לה את הכל בלי כל התנגדות מצד מי שהוא (מלבד השמאל שבשמאל) עד כדי הפצת שקלים על-ידי המועצות (האם יכול “הפועל הצעיר” להתנגד לזה שהמועצות תפיצנה שקלים?). ונתקבלה תמונה כזאת: בתוך ההסתדרות, הכוללת למעשה כיום את כל התוכן הציוני והאנושי שלנו, הננו מאוחדים איחוד גמור, אך מחוץ להסתדרות קיימות שתי פרקציות בצורת מפלגות, חסרות כל תוכן ריאלי, חסרות כל כוח לאיזה מעשה שהוא, ושם אנו נפרדים. ומכיון שאין תוכן שעליו יתבסס הקיום הנפרד, מוכרחים להמציא מפעם לפעם “חומר-דלקה”, בכדי להצדיק את הקיום הנפרד: במקום פלוני “גזלו” חבר של המפלגה ובמקום אלמוני “זייפו” את החברות וכן הלאה. וכל הרעל המהווה בכלים ריקים אלה חוזר אחר כך להסתדרות ומרעיל בה כל חלקה טובה. והיות וברובו הגדול הננו עומדים כבר בגיל למעלה משמונה-עשרה, הרי במידה שיש בנו הכרת אחריות אי אפשר שלא נשאל את עצמנו: האמנם מותר לנו לשרוף את התורה לשם שמירה על הגוילים?

ואני הלא נגעתי כאן רק בקצה המזלג בשאלה הנידונה ובצורה שלילית לגמרי. אך הרי אין כל ספק, שערכנו כלפי הסוכנות, כלפי הישוב, כלפי הנוער התוהה ללא דרך בגולה, יגדל פי כמה בהיותנו מאוחדים. והאמנם מותר לי, בשל קושי פנימי, להתעלם מכל זה?

הנה לפניך בקיצור הלך המחשבות שבו התהלכתי מיום שהוקמה ההסתדרות, עד שהגעתי לפני שתי שנים להחלטה ברורה, שהאיחוד הכרחי, רצוי ומועיל וצריך לעשותו.

אך גם אחרי החלטה זו הוצאתי את עצמי מן הכלל. חשבתי: הדבר צריך להיעשות, ועלי לעזור לכך במה שאוכל, אבל אני אשאר מבחוץ. להצטרף לא אוכל. אלא שמאז התחיל יתוש לנקר במוח – המותר לעשות ככה? האין כאן משום עברה על “דעלך סני – לחברך לא תעביד”? אם רע המעשה, מדוע הוא רע בשבילי ולא בשביל אחרים? ואם טוב הוא – מדוע אני מוציא את עצמי מן הכלל? וככה הגעתי, אחרי מלחמה פנימית קשה, להחלטה על דבר הצטרפותי לאיחוד.

והנה בא סירובך אתה והפך את הודאות שלי לספקות. הרי כל ענין האיחוד אינו דבר שנערך במשקל ובמנין. יש כאן, כאמור, הרבה נעלמים שיכולים להפוך את האיחוד לברכה או לקללה. אחד הנעלמים הוא: משקלם הכמותי והאיכותי של המצטרפים לאיחוד. ממנו תוצאות למסיבה החדשה שתיוצר. אם כולנו נכנסים, אז ויתרנו רק על מסגרת חיצונית, אבל כוחנו הפנימי, הבטחון העצמי, ההרגשה, לא יהיו פגומים, ואולם, אם על כל אחד מאתנו יהיה לא רק לוַתר על המסגרת אלא גם להיפרד מהחברים, שאתם יחד עבר את כל אשר עברנו במשך חצי יובל שנים, ולחפש לו חברים חדשים בין אלה שעד עתה נמצאנו אתם ביחסים מתוחים – היש לקוות לטובות מאיחוד כזה?

ידעתי אמנו, שאיחוד במאה אחוזים לא יושג, אבל, כאמור, חשוב כאן לא רק המספר אלא גם מי ומי ההולכים. ובודאי לא תחשדני ברצון לתנות תהילתך בפניך, אם אגיד, שהישארותך בחוץ תיחשב למאורע רב ערך: בפנים ימצאו לה הרבה מחקים, ובחוץ יגידו – ובצדק – אם איש כשוחט נשאר עומד בחוץ, סימן שראוי היה לאיחוד זה שלא יבוא.

ואילו התנגדת לאיחוד בהחלט לא הייתי בא להלאותך בדברים, אבל שמעתי מפיך רמזים לחיוב ומפי אחרים בשמך שמעתי הרבה יותר מרמזים. ואם ככה – אולי תסכים לבדוק עוד פעם את עמדתך הפרטית, שממנה תוצאות חשובות בין לחיוב ובין לשלילה.

סלח לי על אריכות דברים זו. האמינה, שלא קלה היה לי לכתוב לך את אשר כתבתי.

בב"ח

יוסף אהרנוביץ

31.05.29

אישים

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

יוסף ויתקין

מאת

יוסף אהרונוביץ

"כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעים מן הספדנים

ומן העונין אחריהן". (שמשקרים בשבח המת).

(ברכות – ס"ב).

צורתו האישית יפה היתה למדי.

ויתקין היה מורה ומקובל בין חבריו המורים לאחד המצוינים. ואולם אנחנו הכרנו את ויתקין שלנו – ויתקין שעבד זמן ידוע בתור פועל ושאחר כך, כשנהיה למורה, היה אחד היחידים מבין המורים שהיה שייך בכל נימי נשמתו למחנה הפועלים. ושייכותו למחנה הפועלים לא היתה רק משום שהם אידיאליסטים ובאים לכבוש את העבודה בארץ-ישראל, אלא, בעיקר, משום שהם הסובלים ביותר בעולם והצודקים ביותר במובן המוסרי, משום שבפועלים בכלל ראה ויתקין את היוצרים הראשיים של התרבות האנושית והאמין שעתיד ישראל בארץ-ישראל גם כן יבנה אך ורק על ידיהם.

לב טהור ברא לו אלהים והרבה יסורים ופגעים שלח עליו, שזככו את לבו עוד יותר. ולב זה מלא היה צער אין סוף, צער פרטי וצער כללי, צער האומה וצער העולם.

אילו היה ויתקין בן לעם אחר או אלמלי היה יכול למצוא ספוק בפרוגרמה מאוחה מקרעים בלתי מתאחים, היה בודאי עומד בשורה הראשונה של הלוחמים לשחרור הסוציאלי. ואולם הוא היה בן לעם עתיק-יומין, שתנאי חייו דורשים ממנו להיות ילד לעת זקנתו ולהתחיל הכל מבראשית. בן לעם שעוד לפני אלפי שנים נבא על גוי ועל אדם יחד, ולעת זקנתו מכריחה אותו המציאות להשכיח מלבו את סבל האדם מפני סבל האומה. וצער הסתירה הזאת, המדכא את נפש טובי הצעירים מבני עמנו תקף את כל ישותו של המנוח. הנקל להגיד: מאחים את שתי השאלות ופותרים אותן בצוותא חדא. אבל מה לעשות, אם הלב אינו מאמין באחוי זה ואינו רואה בו פתרון, ושאף-על-פי-כן יכאב לאחת לא פחות מאשר לשנית?

“קול עם שלם מרדף מתבל כולה” מחריש את אזני הצעיר העברי משמוע את “אנקת הפועל העשוק והרצוץ”, אבל במסתרי הנשמה משווע גם הקול השני ואינו נותן לה מנוח. מלחמה ליהודי ביהודי: לאותו היהודי, שלבו מתקומם נגד כל עושק וגזל, באותו היהודי שהוא תובע את עלבון עמו.

“מי שקרא את מאמריו במקום פלוני ואלמוני וכו'” – ככה היה כתוב באחד ההספדים. ואולם דל הוא העזבון הספרותי שהשאיר המנוח אחריו, ועל אותו הדבר, שכה העיק על נשמתו, אין בו אף זכר. מי שקרא את מאמריו במקום פלוני אלמוני יודע, אמנם, כי ויתקין האמין בתחית ישראל על אדמת ישראל, והיה איפוא, אופטימיסט גמור, אבל אינו יודע כלל, עד כמה היתה נפשו בוכה במסתרים על העוול הנורא השורר בחברה האנושית בכלל, שגם פתרון שאלת היהודים אינו יכול לכפר עליו. וכשהיה רואה כי העוול החברתי הזה הולך ומשתרש גם בתוך החברה הצעירה שלנו בארץ-ישראל, היה חורק שינים מכעס ומתחיל לפקפק באפשרותה ובערכה של תחיתנו.

“הפעם הבעלים צדקו” – אמר ויתקין בשעת שביתת הפועלים הידועה בראשון-לציון – “אבל אני איני יכול לשכוח אף לרגע, כי רק טובת הישוב דורשת ממני להצדיקם ולא קול המוסר שבלבי; איני יכול להסיח את דעתי מזה, כי הללו שבעים והללו רעבים, כי הצדק של השבעים הוא רק פורמלי והרעבים, גם אם אינם צודקים במובן המקובל, הרי סוף-סוף, הצדק האמתי אתם”.

והסתירות האלה, החלל הנורא הזה שבין האדם ובין היהודי שבו גם במה שנוגע לתחית ישראל בארץ-ישראל, הביאו אותו, אולי שלא מהכרה ברורה, לידי זה, שיבעט בישוב הקפיטליסטי ויאמין בישוב של עובדים, שהם גם הבעלים – בישוב של פועלים על אדמת הקופה הלאומית.

אני הכרתי את ויתקין רק במשך חמש שנות חייו האחרונות. הכרתיו בתור ידיד פרטי וכחבר להסתדרות “הפועל הצעיר”. במשך השנים האלה מלא את כל לבו של ויתקין הרעיון על עבודה של פועלים על אדמת הקופה הלאומית. מאימתי מתחילה בארץ-ישראל פעולתו הציבורית מחוץ לכתלי בית-הספר (הפעולה הצנועה, שהסיסמה שלה היתה: “לחדול מפרסום, הפרסום הוא נגע צרעת בנו האוכל את כל מעשינו”) – אין אני יודע. ואולם בעזבונו הספרותי הקטן הנמצא עכשיו תחת ידי, הננו מוצא כתב יד אחד משנת תרס“ג, שבו נסה המנוח להרצות את השקפותיו על הישוב. הדברים האלה לא נתפרסמו בדפוס, וכפי שמתברר מתוך מכתביו לאוסישקין בתרס”ה – לאמור שתי שנים לאחר שנכתבו – פקפק אז המחבר בעצמו, אם ימצאו להם אוזן קשבת.

במאמר זה מבקר המנוח קשה את הישוב הנוכחי וכמעט מתיאש ממנו לגמרי; מבקר הוא את המעשיות המדומה שהתגנבה לתוך המחנה הציוני ושהעמידה את הכל על הפרוטה. הוא קורא לביל"ויים חדשים ואומר בין יתר דבריו:

“בלי תכנית ברורה, בלי כסף, באו הביל”ויים ארצה ישראל, והמה הניחו את היסוד היותר בריא לישוב. אם נשמר עוד בארץ-ישראל זיק אהבה, שאינה תלויה בכסף, לארץ ולשפה, אם נשארו בישוב שבלים בודדות הנלחמים ברקב הנורא השורר בו, ירושה המה לנו מהביל“ויים ומתקופתם המזהירה. ולו באו גם אחריהם גדודים שכמותם, אם גם קטנים ודלים, אך מסודרים ומזוינים ברוחם הכביר, במקום הסוחרים ורודפי העושר שהתלהבו מהחשבונות הידועים, כי אז לא ירד הישוב כל כך פלאים, כי אז היה לנו בארץ יסוד בריא, שיכלנו בלי פחד לבנות עליו את בניננו הגדול, כי אז עלה הישוב בכללו גם הרבה יותר בזול מעתה. ואולם אנחנו בזמנם לא הערכנום כראוי, ואחרי כן, לא רק שלא עזרנו להסתדרות גדודים כאלה, אלא שגם עכבנו בעד הצעירים, אם רק לא מנו בכיסם אלפים, מלהוציא את שאיפתם זאת אל הפועל. כי היינו פתאום לאנשי מעשה, אך קצרי הראות, ובכרנו סוחר אחד בעל רבבה על עשרה צעירים עניים בכסף ועשירים בכוחות חמריים ורוחניים ובאהבה בלי מצרים לעמם וארצם. בקצרה: בכרנו את הכסף על הנפש. ומה הרווחנו? העושר ברח מבעלי הכסף ורובם גם הם נזקקו לעזרה ישרה או צדדית, ועל חלק גדול מהם הוצא הון לא פחות מאשר על הביל”ויים העניים, ואחרי הביאם על הישוב את מחלותיו הנוראות כגון: בוז לעבודת הגוף, התאוננות, געגועים לסיר הבשר בגולה – יעזבו סוף סוף את הארץ, ואם לא הם – אז בניהם אחריהם".

“לא ועדים שונים, לא קומיסיות, אף לא בתי ספר, אחרי שהסביבה נרקבה, ירפאו את שבר הישוב הרוחני, אלא זרם חדש של כוחות צעירים ורעננים, זרם של כוחות גופניים ואידיאליים, אשר יראה בפועל גדלה של האהבה לארץ ונפלאותיה. הצעירים האלה, בבואם מסודרים ובדעת נפש של מטרתם הגדולה, ילהיבו מחדש את ניצוצות האהבה לארץ ולעם שדעכו בלבות הזקנים, ויצילו ויחיו את הצעירים”.

“אל תפחדו פן יבקשו אחרי כן מכם עשרות אלפים פר' לשכלולם, אל תקישו עליהם ממצב הישוב הנוכחי. הבאים מחדש ידרשו מכם רק הסתדרות, תמיכה ועודדות רוחנית והכרת נחיצות. ומקור מחיתם ימצאו בעצמם, כמו שמצאו הביל”ויים הראשונים בימים הראשונים בתנאים יותר קשים מעתה, ובטוח הנני שימצאו גם צעירים כאלה, וחלילה לכם מדחותם".

דברים אלה נכתבו שבועות אחדים לפני הקונגרס הששי, שבו עלתה שאלת אוגנדה על הפרק. הקונגרס הששי ו“הבגידה הטריטוריאלית” דכאו, מצד אחד, את רוחו עד למאד, ומהצד השני חזקו בו את ההכרה, כי “נחוץ למצוא תיכף איזה עוגן הצלה”, כי אם לא – ואבדנו. במשך שתי השנים האלו שבין תרס“ג ותרס”ה, לאמור בין הקונגרס הששי והשביעי, מטפל ויתקין בלמוד תנאי הישוב לכל צדדיו ובעריכת תכניות שונות להסתדרות של ביל"ויים חדשים. במצב של בדידות נוראה נמצא אז המנוח: מציוני הגולה רחוק היה גם במקום וגם ברוח, הציונות שבגולה היתה מותנה מהצ’רטר המקווה, והוא לא האמין בציונות זו, ובארץ-ישראל לא היה למי לפנות. הכל היה כה רקוב, עד שויתקין פחד פן תעורר קריאתו לעבודה התנגדות גדולה בארץ, שתזיק גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. לא נשאר לו, איפוא, אלא לדון את כתביו, הקוראים לעבודה, לגניזה.

ואולם בינתיים נוסדה ברוסיה ההסתדרות של ציוני-ציון והתחילה לקרוא לעבודה, ובארץ-ישראל התפשטה האוגנדיות והתגבר הרקבון, הוגדשה הסאה – והקריאה לעבודה, שויתקין נשא בחובו שנים רבות, התפרצה מלבו הכואב בזעקת שבר, שהחרידה את לבם של מאות צעירים שבגולה.

הרבה תקופות של עליה היו לנו במשך שלשים שנות עבודתנו הישובית, אבל מה רבות הן לעומתן תקופות הירידה. והתקופה שבה עומד ויתקין כלוחם ברקבון וקורא לעבודה, היתה אולי הנוראה ביותר בישוב. הדמורליזציה, שהוכנסה לארץ-ישראל על ידי הפקידים והאפוטרופסים השונים, הגיעה למרום פסגתה. וההסתדרות הציונית, שקוי האור שלה היו מתחילה מגיעים גם לארץ-ישראל ומשפיעים קצת לטובה על בני הישוב, הפנתה פתאום את פניה כלפי אוגנדה. היא כאילו באה לאשר, מה שהיה מוסכם וברור בעיני חניכי הפקידות מכבר, כי ארץ-ישראל לא תצלח לכלום ולא כדאי לטפל בה. ומטייל לו ויתקין לרגלי הר התבור, רואה את היופי השפוך על פני הטבע ורואה את הכעור השפוך על פני אחיו בני עמו, ולבו מתכווץ מכאב. פונה הוא על ימין ועל שמאל ואין מי שיקשיב לדבריו. האיכרים – מסוס האפוטרופסות אכלם. בני האיכרים – “נסיתי בזמן האחרון להסתכל בהם עוד פעם, אולי אמצא אחדים שנוכל להשתמש בהם לעבודת התחיה, אך תוצאות הסתכלותי זאת מדאיבות מאד: הרעל שבבית ובסביבה נקלט בדמם מילדותם, גם בתי-הספר בלאומיותם המקשקשת לא פעלו עליהם כלל, ולנו אין כל תקוה מהם”. ¹

וצר לו לויתקין גם בתוך כתלי בית-הספר, ששם הוא עובד את עבודתו הקדושה, עבודת מורה. “זה החנוך הארצישראלי, שהוא אילוסטרציה חיה של קרעי אומתנו ופצעיה”, אינו מסוגל כלל להשביעו רצון. הכל, הכל צריך להשתנות מן הקצה אל הקצה. ביל“ויים חדשים, אנשי רוח חדשים דרושים לישוב, שיחדשו את כוחותיו, שישיבו לו את תפארתו מאז, וויתקין יוצא ב”קול-קורא" לאחיו הצעירים בגולה.

בקול-קורא זה מבאר הוא את הסיבות שגרמו לירידה בציונות, מראה על הדרכים שבהם נלחמים עמים חיים על קיומם ואומר:

“אחים, הראו נא על הנצחון שנקנה, הן בחומר והן ברוח, הן מצד הכלל והן מצד הפרט, בלי קרבנות מתאימים לערכו ולרום המטרה, אמנם, אחים, כוחותינו דלים והמטרה כל כך נשגבה ממנו, אך בגלל זה עצמו אין לנו לחבק ידינו אף רגע, אם חפצים חיים אנחנו. בגלל זה עצמו צריכים אנו להתאמצות כל כוחותינו, להתמסר למטרתנו זו באהבה בלי מצרים, במסירות נפש שלא תדע גבול וסבלנות אין קץ. חלילה לנו מרמות את עצמנו ואת העם אשר בשמו נדגל לאמור: קלה היא הדרך וקצרה. הרעיון הזה היה בעוכרינו, הוא הביא כבר חלק גדול מאתנו לידי בגידה בדגל. עלינו להביט בלי מורך נכחנו, אם גם נווכח שדרכנו קשה וארוכה עד מאד. עלינו לבוא, סוף-סוף, לידי הכרה זו שתהי הדרך ארוכה כמה שתהיה, ילכו בה דורות שלמים, תבלע קרבנות אין מספר – עלינו ללכת בה, ללכת מבלי הבט אחורנית. עלינו להכיר, סוף-סוף שאניותינו נשרפו, שמפלט ומנוס אין לנו, אין בכל התבל. עלינו לשוות נגד עינינו את הטרגדיה הנוראה של חיינו החמריים והרוחניים יחד, את התהום שבה הננו יורדים וטובעים בעברת האדם וזדון לבו ובסבת מצבנו אי-הנורמלי. עלינו לעמול בהשגת ארצנו, להלחם כנואשים, כדובים שכולים, כל מכאובינו, כל מחאותינו ואנחותינו הנוראות, שנעצרו בגרוננו מאין יכולת להתפרץ החוצה מפחד האויב, צריכות להשתפך עתה בעבודה לאומית ענקית, להצלתנו ולתחיתנו. עלינו לחנך בהכרה זו את עצמנו ואת כל אחינו הצעירים”.

“אמנם לא בלבות רבים תחדר ההכרה הזו, ולא רבים ישארו במחננו לפיה, בפרט בזמן הראשון, אך הנפסיד בזה הרבה? העזרו לנו במלחמתנו הקשה אלה רבבות השכירים ששכרנו בארבעים פרוטה האיש? הלא רוח מצויה נשאם וכלבוש החליפו דגל. אחרי, עמנו שם לבו מעולם אל האיכותולא אל הכמות, תורתנו גם היא מצוה לנו לשלוח מאת מחננו את כל אלה שיש לחשדם שחייהם הפרטיים יקרו להם מהעם כולו, את כל רכי הלבב, אשר יוכלו בעת סכנה להשליך את דגלם ולברוח. נלך גם אנו בדרך הזאת”.

“מלחמתנו ארוכה וקשה, היא דורשת מאת לוחמיה לא כסף, כמו שנואלנו לחשוב עד עתה, אלא אהבה בלי מצרים לעמנו וארצנו, גבורה וסבלנות רבה מאד, ומבין מחונני הסגולות נבחר לנו את חילי העם באמת. מבין מחונני הסגולות האלה צריך להבדיל מספר אנשים אשר בריאותם, שנותיהם, ומצב משפחתם ירשום להסתדר במסדרה, בעלת משמעת חזקה ולהתמכר לעבודת העם”.

ואחרי שהוא מבאר את התפקידים, שעל המסדרה הזאת למלאות בעבודת הישוב, הוא מוסיף:

"מטרתם זו ישיגו רק אחרי עמל נורא, קרבנות רבים ומלחמות חיצוניות ופנימיות, מלחמות את זולתם ואת עצמם, מלחמות את הטבע ואת האנשים, את המחסור, המחלות והרעב, והיותר נוראה תהיה מלחמתם את הסביבה הנרקבה, חניכת הפילנטרופיה. ומלחמתם צריכה להיות לא מלחמת דברים אלא מלחמת מעשים.

– – “ועתה, אחים יקרים, יש בכם הרבה ששאפו מכבר לעבוד עבודת העם, לתת לו את חייהם ונפשם, ושמוכשרים המה לזה מפאת כוחם הגופני ומצב משפחתם, ורק השקפותינו המוטעות על עבודת הישוב עצרו בכם. עתה הקשיבו לקול הקורא לכם מהרי ישראל: עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם. עמנו גווע, חושו, מהרו לעזרתו. הסתדרו, קבלו עליכם משמעת חזקה, משמעת לחיים ולמוות, עזרו, שכחו את כל מה שהיה לכם יקר עד עתה, עזבום לעולם בלי כל צל של חרטה ובואו לעבודת העם. אינכם מיותרים כאשר הרגילוכם לחשוב, נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה. הזדינו באהבה בלי מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה”.

“דעו לכם כי עמנו חולה ואומלל, ולכן אל לכם לקוות ממנו עזרה, עודדות וגמול, ואל לכם לבוא בתרעומות ותביעות; עליכם לעזור לו ולעודדהו, וגמולכם היחידי, היותר רם ונשגב, יהיה – השגת מטרתכם. דעו לכם שעליכם לברוא תקופה חדשה בישוב, עליכם להשיב לארץ את חיבת בניה, וליושביה את כבוד העם ואהבתו שאבדו להם, וכל זה יבוא אך ורק בהשגת מטרתכם. אך הכונו נא להלחם את הטבע, את מחלות ורעב, את אנשים, שונאים וגם ידידים, נכרים ואחים, את שונאי ציון וציונים… הכונו לקראת משטמת ואכזריות הסביבה (העברית), אשר תכיר בכם מתחרה מסוכן, הכונו לקראת לעגה ובטולה, לקראת הוכחותיהם וחשבונותיהם, שאין להם יסוד ושאי אפשר להכחישם אלא במעשה ונסיון; הכונו לקראת מכשולים אשר יונחו גם בידי ידידים ורעים, הכונו לקראת היותר קשה והיותר נורא, וגם לקראת הנצחון. ונצחונכם נצחון העם. רבי מכם יפלו אולי במלחמתם הקשה ממחלות ויסורים, רעב ועמל, אך הנשארים והבאים אחריכם ימלאו את השורות והמלחמה, מלחמת שלום זו, תמשך עד הנצחון”.

“אך הזהרו נא מנפול מחרב היאוש וחצי לעג ושנאה, מחוסר סבלנות וגבורה”.

את קול הקורא הנפלא הזה, שרק קטעים ממנן הבאתי פה, שלח המנוח לאוסישקין בצרוף מכתב, שבו הוא מבקשו לחוות עליו את דעתו. במכתב כותב הוא לאוסישקין בין יתר הדברים:

“את הרעיון העיקרי של קול הקורא הזה נושא אני בחובי זה שנים אחדות, אך במסקנותיו לא הייתי בטוח עד השנה האחרונה. בשנה הזאת למדתי לדעת את מצב תנועתנו בכלל ומצבו של הישוב בפרט, ומצאתי את עצמי אנוס לקרוא לעזרה, והנני קורא. הבגידה הטריטוריאלית הכללית, הרקב הנורא של הישוב החמרי והרוחני, הן ביהודה והן בגליל, הן של מושבות הכרמים והן אלו של הפלחה, שהספקתי ללמוד בשנה האחרונה, הראוני את הסכנה הנוראה הצפויה לתנועתנו ותקותנו, אם לא נעשה מאומה מצדנו אנו”.

מובן מאליו, שאוסישקין הדפיס תיכף את הקול הקורא והפיץ אותו בין הצעירים ברוסיה ובחוץ-לארץ. והרושם שעשתה הקריאה הזאת אי-אפשר כלל לתאר במלים. רוב הצעירים היו לציונים יחד עם הופעת הציונות הפוליטית בעולם, הם התחנכו איפוא ברובם על המושג של גאולה קרובה, שעוד בימיהם יזכו לראותה. וכשהוצעה פתאום ארץ חדשה בתור “מקלט לילה”, ראו בזה לא רק בגידה אלא, מה שרע מזה – אפיסת התקוה. הם הבינו כי אלמלא התיאש מחולל התנועה מלהוציא את שאיפתו אל הפועל בארץ-ישראל, ודאי שלא היה הולך לבקש ארצות חדשות.

מבחוץ אוכלת חרב האויב בלי רחמים ומבפנים אפיסת התקוה האחרונה – זה היה המצב שבו נמצאו צעירי רוסיה אז. ופתאום קול אדיר כזה מהרי יהודה, קול שאינו קורא לגאולה קרובה, כי אם להלחם מלחמה ארוכה וממושכה כ“נואשים”, כ“דובים שכולים”, קול שאינו מעלים את הקושי שבעבודה זו ואת המכשולים הרבים, המונחים על דרכה, ויחד עם זה מלא בטחון עז בנצחון המקווה – ולב מי לא יזדעזע לקול קריאה כזה? אמנם לא רבים היו הצעירים שהתעוררו תיכף לעלות לארץ-ישראל, אבל רב מאד היה מספרם של אלה ששתו ממעין התנחומים הפלאי הזה ושאבו ממנו כוחות לעמוד ביום עברה ולבלי להתיאש.

ועתיד לבוא, כשירצה ההיסטוריון של תחיתנו הלאומית להעריך את המעוררים לתחיה ולעבודה,יצטרך להקצות מקום חשוב מאד למעורר הצנוע והשקט הזה, שאפילו את שמו לא קרא על עבודתו.

במדה שנפשו של האדם עמוקה, באותה מדה מסוגלה היא לספוג לתוכה צער ויסורים. ועמוק היה צערו של ויתקין. הוא סבל בתור מורה וסבל כחבר למחנה הפועלים. כי, כדי שאדם יוכל לעבוד בהתמכרות כל חושיו למען איזו שאיפה רחוקה בהסכמה מראש שעשבים יעלו בלחייו והוא את פרי עבודתו לא יראה – דרושה לו גבורה מיוחדת, שלא כל אחד מחונן בה. ואולם, איה הגבור, שיוכל לעבוד בהתמכרות, בשעה שהוא רואה עוד בחייו את תוצאות עבודתו והנה הן אפס גמור?

“וכשאני נפגש” – אמר ויתקין – “עם תלמידי שנה או שנתים לאחר שגמרו את בית-הספר ויצאו מרשותי, אז מתפלץ לבי מכאב. הרי צעירים אלה, שאני עם כל שאיפותי כל כך זר להם, שאינם מסוגלים אפילו להבין את שפתי, ילדי טפוחי המה, שמסרתי את נפשי עליהם; לשם מה, איפוא, אני עמל?”

לחנך את הגדולים אין אפשרות ולחנוך הקטנים אין כל ערך, כי הסביבה של הגדולים משחיתה אותם. יש רק מוצא אחד – ליצור סביבה חדשה של גדולים, סביבה שתהיה כולה חדורה ברוח התחיה, היא תציל את הישוב מרקבונו והיא תהיה לבית-ספר גם לקטנים.

וויתקין זכה גם להיות עד ל“קבלת הפנים” הראשונה ², שבה קדמה הסביבה הארצישראלית את עלית הצעירים החדשים – משאת נפשו – וליאוש הנורא שנכנס לתוך מחנה הצעירים, לרגל קבלת הפנים הזאת – ולבו שוב התכווץ מכאב. ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח – וויתקין לא יכול בשום אופן לכלוא את רוחו רק בבית-הספר, משום שהאמין כי, בזה שהוא נלחם ברקבון שבסביבה, הוא ממלא את חובתו – חובת מורה. מלחמתו אמנם היתה שקטה ומעולם לא עברה את הגבול של לוחם-מורה, ואולם הסביבה לא חפצה לסלוח לו על מלחמתו זו ולא פעם מררה את חייו.

במדה שנפשו של האדם עמוקה, באותה מדה מסוגלה היא לספוג לתוכה אמונה. ועמוקה היתה אמונתו של ויתקין בתחית ישראל על אדמת ישראל. שום משבר נפשי לא יכול להמית בו את האמונה הזאת. גם בזמן שהיה פועל ונשמת בעליו היתה מתגלית לפניו בכל מערומיה, היה מתבונן את האיכרים, אל הפקידים, אל העסקנים וכו', והיה שואל את עצמו: “הזה הוא היסוד לבנין האומה?” והצער היה מגיע לפעמים לידי מדרגה כזו, שהוא היה מתחיל לחשוב על אבוד עצמו לדעת ³, ואולם האמונה לא אבדה לו גם אז. דור המדבר ימות ודור אחר יקום. והוא יגאל את העם מעבדותו ואת הארץ מחורבנה.

לפני חמש שנים בערך, התגבר בויתקין ה“אני מאמין” בישוב חדש של פועלים על אדמת הקופה הלאומית. את ה“אני מאמין” הזה השתדל להכניס להסתדרות “הפועל הצעיר” על-ידי עתונה ועל-ידי הרצאות באספות פומביות, וכשראה שבהסתדרות נמצאים עוד הרבה מתנגדים לדעותיו אלה, החליט לעמוד מן הצד ולחכות “עד שיוכשר דרא”.

ולפני שתי שנים, כשאחד העורכים של “הפועל הצעיר” ביקש ממנו שישתתף בעתון ביותר קביעות, ענה:“שוב החלטתי להסגר בעולמי, עולם הילדים, להקדיש את כל עתותי אך ורק להם. לכם, חברים, אמרתי את ה”אני מאמין" שלי, שממנו לא זזתי ולא אזוז; וכשתגיע השעה שתוכלו להסכים לי, אז תקראוני ואלך אתכם".

והשעה הגיעה. אך ויתקין לא הלך אתנו, כי אם מאתנו.

דל הוא העזבון הספרותי שהשאיר המנוח אחריו. ואולם, “מי שנותן את נפשו – הרי הוא נותן דבר מה” – אומר חברנו היקר א"ד גורדון. וזו היא המדה שבה צריכים אנשי הלב למוד את מעשי בני האדם. כי לא בכמות מעשיו יזכה האדם את ארחו, כי-אם בכמות הכוחות הנפשיים שהוא משקיע בתוך מעשיו אלה, ולו יהיו גם מעטים. ומי שיעבור על הקובץ הקטן של כתבי ויתקין לא ימצא בו שיטה שלמה ומסוימה, וגם לא סיפוק לדרישות ספרותיות, אבל חלף זה יכיר בכל שורה לב חם, נפש נענה ומקוה, סובלת ומאמינה. הוא ימצא בו “דבר מה”, כי על כן נתן בו יוצרו את נפשו.

תרע"ב.

---

מ.י. ברדיצ'בסקי

מאת

יוסף אהרונוביץ

“אין אני חפץ להטיל חשבונותי על הצבור, לאמור: הרי לפניכם “חשבונו של עולם” קבוע, אשר יורה אתכם מה לעשות ומה לא לעשות, מה לחשוב ומה לא לחשוב. מגמתי רק להתיך חלקי המחשבה אצלנו ולהכריח אותנו לחשוב ולשאול דוקא בדברים שאין מהרהר אחריהם אצלנו”.

(מדברי מ.י. ברדיצ’בסקי בהקדמה לקובץ “על אם הדרך”).

על ברדיצ’בסקי הסופר בכל היקפו ידברו סופרים ומבקרים שאומנותם בכך. אני, אחד מאלפי הקוראים העברים, הייתי רוצה לציין במלים מעטות מה היה ברדיצ’בסקי לנו, הקוראים העברים.

כניתיו בשם “מחנך” בנגוד למורה, אחד העם, שגם לאורו הלכנו כל אותן השנים. שניהם הופיעו על במתנו הספרותית בתקופה ידועה, בשעת ערעור ערכין ישנים, כל אחד בקנה מידה אחר ושונה מזה של חברו – "ואנחנו ילידי בינים, ביודעים ובלא יודעים, לפני שתי הרשויות גם יחד “משתחווים ומודים”, או – יותר נכון – בשבילנו הקוראים לא היו שתי רשויות, כי אם אחת בעלת שני פנים: האחד הופיע לפנינו כמורה, והשני – כמחנך. מפני המורה פחדנו ואת המחנך אהבנו.

המורה דרכו ללמד את עצם התורה. הוא מצווה ועומד, או עומד ומצווה לשמור על טהרת התורה, כי “זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו”. היא יכולה להתפתח, יכולים להכתב עליה פירושים על פירושים לפי רוח כל דור ודור, אך היא עצמה בעינה עומדת. המחנך דרכו ללמד לא את עצם התורה, כי אם כיצד צריך ללמוד תורה, כיצד צריך להתיחס ללימוד, כיצד צריך אדם לחשוב מחשבות וכיצד הוא צריך להתיחס למחשבותיהם של אחרים. בשבילו, בשביל המחנך, העיקר לא במהות התורה, כי אם ביחס של הלומד אותה. “שבעים פנים לתורה”, ולא הרי “אל קנא ונוקם” כהרי “שכינתא בגלותה” – הצד השווה שבהם ששניהם ממקור אחד יהלכו: ממקור החיים.

ו“החיים אינם דברים קימים מכבר, כי אם דברים מתהווים ומתחלפים, משתנים ומתפשטים, מתרחבים ומתעמקים”, ועם החיים אפשר שתשתנינה גם התורות.

המורה הוא בעל ההלכה הקפדן, שאינו סובל גרים ודוחה אותם “באמת הבנין שבידו”, ולא עוד אלא שהוא מוכן לפעמים להוציא מכלל ישראל גם אזרחים גמורים, אם הוא רואה בהם נטיה לכפירה. אלהיו של זה נוהג להכריז: “חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם”, המחנך, בשבילו “המכתב הוא כולו מוגבל, חרות במקום קטן, ואל אלהי הרוחות הוא בלתי מוגבל, בלי סוף ותכלה”. ולפיכך הוא מתיר את חרצובותינו ונותן לנו חירות גמורה: “צאו וחשבו מה שתחפצו, היו מה שתהיו, קטנות בל יראה ובל ימצא בכם ובכל גבולכם, התכשרו לגדלות המוחין”. אלהיו של זה שמח להודיע: “נצחוני בני!”.

בין כל חסידיו ומעריציו של אחד-העם איני יודע אף אחד שיעריץ, והעיקר שיעריך אותו הערכה כה גבוהה כמו שהעריכו מתנגדו, ברדיצ’בסקי, זה שנלחם בכל מה שיצא מתחת עטו, וחלק גדול מן ההערצה הכללית שנחל אחד-העם, מידי ברדיצ’בסקי בא לו.

ברדיצ’בסקי לא התנגד לעצם המחשבות שהביע אחד-העם. אדרבה, בתור הוגה דעות, הוגה הדעות המזהיר בספרות העברית של תקופתנו, היה אחד-העם נערץ בעיניו. אלא למה התנגד בכל חום לבו? – לוודאות שבה מובאות דעות אלה ולרצון לעשותן לתורה, לפרוגרמה, שעל פיה צריך אדם מישראל, או עם ישראל, לחיות את חייו.

הוודאות היתה שנואה על ברדיצ’בסקי מאז ומעולם. כי כל וודאות גוררת אחריה פסיביות, קפאון המחשבה. אין וודאות בחיים ובהיסטוריה של החיים. אפשר, אמנם, כי אלה שפרשו ממלחמת המגן – מאין תקוה לנצח – והלכו להניח את היסוד של “יבנה”, ראייתם היתה בהירה יותר מזו של אחרים. ואולם אפשר להניח גם ההיפך: שהצדק היה דווקא עם “הבריונים”. באופן הראשון הרי יש לפנינו כאן “סוף מעשה במחשבה תחילה”, וכל אותה השלשלת ההיסטורית שלנו, הנמשכת מ“יבנה” ועד עתה, הנה לא רק “מחויבת המציאות” אלא גם הגיונית; באופן השני לפנינו סבך גדול של מאורעות “משוללי המציאות” וחסרי הגיון, שמקורם בטעות היסודית הראשונה. לגבי המחשבה, לגבי הפילוסופיה של ההיסטוריה, אין זו אלא שאלה מתודולוגית, והבוחר יבחר לו איזה מתודה שהוא נוטה לה, ובלבד שיחשוב, ובלבד שיתן חופש גמור לכשרון המחשבה שלו להעמיק ולחדור עד המקום שידו מגעת.

ואולם אם בעל המחשבה בא ואומר: “קבלו דעתי” ועשו את “מעשי האבות”, כפי שאני הבינותים, “סימן לבנים”, הרי כאן פוסקת כבר שאלת המתודולוגיה ומתחילה שאלת פרוגרמה לטווית ההיסטוריה, לאריגת החיים לעתיד על-פי ארכיטקטורה מסוימת וברורה – כאן לא רק המחשבה על העבר והדברים שניתנו לעלות במחשבה בלבד מתכנסים למסגרת, אלא שגם כל “העשיה” והחיים שעדיין לא באו לעולם, אף הם כבר נקבעו במסגרת מסוימה, שאין להרחיבה ואין להצר אותה. הכל מדוד ושקול מראש. ונגד השקול והמדוד, נגד שלילת החרות מעצם החיים ומהמחשבה עליהם, התקומם ברדיצ’בסקי בכל עוד רוחו.

אחד החניכים מישיבת וולוזין מספר בתמימות: "מכל מה שכתב ברדיצ’בסקי עשה עלי הרושם הכי גדול מאמרו: “ברי ושמא – שמא עדיף”. ומסופקני אם אפשר במלים כה מעטות להגיד יותר, ממה שאמר זה בנוגע להשפעת ברדיצ’בסקי בתור פובליציסטן על קוראיו.

חניכי בית המדרש הישן, למרות היותם שקועים כל ימיהם בים של מחשבות סותרות זו את זו מן הקצה אל הקצה, למרות היות ה“איפכא מסתברא” לחם חוקם הרוחני, חסרים היו לגמרי את כשרון הניתוח, בבואם להגות במחשבות ובספרים שמחוץ לבית-המדרש. כי אותה ספרות עצמה שלמדה אותם לפרך ולהקשות, לטחון הרים בסברה, היא היא גם שלמדה אותם: “אלו ואלו דברי אלהים חיים”. ואחד-העם, אשר הצליח לכבוש את לבות חובשי בית המדרש והישיבה יותר מכל שאר הסופרים שקדמוהו, נצטרף אצלם מהר מאד ל“גלריה” של כל שאר ה“פוסקים”. אמנם – פוסק אחרון, פוסק מודרני, אבל פוסק. והנה בא בעל ה“שמא”, ולא כמורה דרך, ורק כאדם הנאבק הוא עצמו בים של ספיקות וסתירות – הריק אותם לפנינו באותה הצורה הראשונית שהם חדרו ללבו, שגרכם לחדור ללב כל מרגיש וחושב – ופתאום מצאנו את עצמנו.

ברדיצ’בסקי חינך אותנו, הקוראים, לבקר את מחשבותיו ואת מחשבות זולתנו, ולהרתע לאחור מפני “חשבון עולם מסוים”. הוא אסר עלינו לעמוד במקום אחד וצוה עלינו לחפש, תמיד לחפש.

תרפ"ב.

---

על מ. ביילינסון

מאת

יוסף אהרונוביץ

אני לא הכרתי את ביילינסון עד כדי שאוכל לדבר בו ואיני יודע את עברו במידה כזו שאוכל לספר עליו. ועל חוסר ידיעה זה רוצה אני להגיד מלים מעטות.

להכיר את הזולת, אין זה, כידוע, מהדברים הקלים. הן, על-פי-רוב, אין האדם יודע את עצמו ידיעה עמוקה ושלמה, ומכל שכן שאינו יכול לחדור לנבכי נשמתו של האחר. גם גדולי האמנים והפסיכולוגים שבכל הדורות, אשר חשפו, אמנם, הרבה מן התעלומה שבנפש האדם, נשארו אף הם בכל זאת בבחינת תנא ושייר.

ואולם אנחנו איננו יודעים אף אותו המעט שניתן לכל אדם לדעת, אם רצונו בכך. ניטל מאתנו לגמרי הרצון והצורך לדעת את האדם הפרטי ולהתעניין בו. שקועים אנו עד צואר באידיאלים ציבוריים, לאומיים, כלל אנושיים – והיחיד עם סבלו, עם מאוייו, עם ששונו ואסונו, אינם נחשבים בעינינו לכלום. הוא זוכה לתשומת לבנו במדה שאפשר לסחוט ממנו מה שנראה בעינינו כחשוב לטובת אותם האידיאלים שאנחנו עובדים להם – נגמרה הסחיטה מאיזה טעם שהוא, ולו גם מטעם שמצאנו נוחים יותר ממנו לסחיטה, והריהו בשבילנו כלא היה.

עם ראשית צעדיו של האדם על במת ההיסטוריה אמר לעצמו: לא טוב היות האדם לבדו, מיותם, ובודד לנפשו; רק התחברותו לעדר תוכל להצילו מהפגעים הצפויים לו בתבל ולהצעידו קדימה. אך ברבות הימים נהפך האמצעי לתכלית בפני עצמה, והמטרה היסודית, האדם, נעשה מרמס לכף רגלו של העדר. וכך הגענו לזה שמיליוני בני אדם יובלו כצאן לטבח בשם כל קדושת האידיאלים, כביכול, של הצבור, בלי שידע מי על שום מה ולמה. ולא טוב אנו עושים. עבודת האלילים החדשה, שאנו שטופים בה, אוכלת אצלנו קרבנות אדם הרבה יותר מאשר עבודת האלילים העתיקה.

הנה מספידים עתה חברים רבים את ביילינסון בכאב נאמן, ובאהבה רבה מספרים לציבור בשבחו. ואולם במשך שתים עשרה שנות חייו ועבודתו בתוכנו לא שמע מעולם שיספרו בשבחו. רק כשהיה מפרסם לעתים דעה שלא היתה לרצון למי שהוא, או למי שהם, זכה תיכף שישפך עליו קיתון של זעם ותוכחה. והן אדם היה ככל האדם, ועם כל כוחותיו הרוחניים הגדולים – היה בודד, מנוגע מיסורים וזקוק לעידוד מצד חברים, למלה מחממת, לאותות אהבה והוקרה.

הנתנו לו אף מעט מזה? והנתנו לו, לפחות, לנוח בשעה הדרושה? מי יודע, אפשר שאילו חלקנו לו בחייו שמץ מאותה האהבה שאנו חולקים לו עתה, כדי להמתיק את רגבי עפרו, יכולנו אולי על-ידי כך להמתיק לו את רגעי חייו, ואולי גם – להאריך אותם.

ומי יודע כמה קרבנות אדם, פחות ידועים מביילינסון, אנו מקריבים יום-יום, על-ידי אדישותנו הגמורה לפרט, לחייו ולסבלו ועל-ידי אמונתנו העוורת, שאידיאלים אנושיים נשגבים מחייבים אותנו לאדישות זו.

ישמש נא לנו מותו הפתאומי של ביילינסון פתח להרהורי תשובה ביחס להתנהגותנו.

בשעת חירום

מאת

יוסף אהרונוביץ

---

מתוך העזבון – קטע

מאת

יוסף אהרונוביץ

¹

עלינו לעשות את שבתנו חול ובלבד שלא נצטרך לבריות.

ככה למדונו – ואנחנו הננו עם של שבת. נדדנו בין עמים תרבותיים, הורגלנו להנות מההתקדמות התרבותית של העמים שביניהם התגוררנו, ועכשיו, כשבאנו לכונן לעצמנו בית ולחיות על חשבון עצמנו, נמצאנו נתונים במצב משונה: צרכינו גבוהים ויכלתנו ליצור עדיין קטנה.

לפנינו הברירה: או לנחות דרגה, או להמשיך להתפרנס מתוצרת של אחרים. כי צבת בצבת עשויה: כדי להגיע לתוצרת משובחה, צריך קודם כל להשתמש בתוצרת זו, צריך לתת לה מהלכים בקהל הרחב, וככל שהתצרוכת תגדל – תשובח גם איכותה. אבל אם לא נשתמש בה, לא תהיה לה אפשרות של קיום וממילא – לא תוכל להתפתח.

וכבחומר כך בעניני רוח: אם נתיחס לערכין התרבותיים שלנו בזלזול למפרע ונרצה להשוות אותם לערכין של עמים אחרים, שקנו את התפתחותם במסיבות נאותות ובמשך מאות בשנים – לא תהיה לנו אפשרות לפתח אותם, ואנחנו לא נגיע לעולם למשהו עצמי, כי אם נצטרך תמיד להתפרנס משולחנות זרים.