מכיון ש“השאלה החמורה” על-דבר הפועלים העברים בארץ-ישראל, שתפשה מקום כה חשוב בעת האחרונה ב“הצבי” וב“חבצלת”, ירדה מעל הפרק ביחד עם החרם הירושלמי הידוע, והעסקנים הפנו, כפי הנראה, את לבם לשאלות יותר חמורות, או שהם, פשוט, נמאס להם העניין – חפץ אנכי להגיד מלים אחדות אחרי מטתה של השאלה הזאת.

קשה להלחם עם מתנגד ממין הטענה. יש שמתנגדך הוא כל כך צודק בטענותיו, עד שכשאתה בא להשיב לו ממין הטענה, הנך נותן עוד חיזוק לדבריו תחת להחלישם. מה שאין כן אם אתה מחזיק בשיטה של “טענוֹ חטים והודה לו בשעורים”, פה יכול מתנגדך לטעון מה שיעלה על לבו ואתה בכל זאת תהיה הצדיק בריבך. ולפיכך אנו רואים שהשיטה הזאת נהיתה אצל עסקנינו ליסוד כל היסודות בשאלת הפועלים.

הפועלים, למשל, עומדים וצועקים שהישוב העברי צריך שהכל יעשה בו בידי יהודים, ואם לא – אין לו זכות קיוּם – עונים להם עסקנינו: מה, מלחמת המעמדות? – כזאת איננה בארץ-ישראל.

הפועלים טוענים, שאם אנחנו נסיע להגירה נכרית לארץ-ישראל, אז נחריב בידינו מה שבנינו בעמל כל כך רב – עונים להם העסקנים: מה, מלחמת הרכוש והעבודה? – בארץ-ישראל אין עוד רכוש ועבודה.

הפועלים צועקים שעבודות הנעשות על-ידי מוסדות לאומיים, צריכות להיעשות בידי בני אותו הלאום עצמו – עונים להם עסקנינו: דיסקוסיות, אכספרופריאציה, קלאססען קאמפף? – לכל אלה אין מקום בארץ-ישראל, לפועלים כאלה איננו צריכים.

כחוט השני עוברת השיטה הזאת בכל המאמרים שנכתבו בענין זה בעת האחרונה בשני העתונים הנ"ל. לא אבוא לענות על כל המון המאמרים האלה, אחרי שבעומק לבי לא קויתי לשמוע מפי האנשים האלה דעות אחרות, ואם בכל זאת אגע בשאלה הזאת, הרי הניע אותי לזה מאמרו של בן-יהודה (“אל הפועלים”, “הצבי”, גליון מ"ח שנה זו) , כי ממנו, מבן-יהודה, יש לנו רשות לדרוש שהוא, על-כל-פנים, יהיה יותר אובייקטיבי ויחדר לכל עמקה של השאלה הזאת. וצר לי על כי, עם כל הכבוד שלבי רוחש לו – הנני מוכרח להגיד לו: אדוני, אנחנו טוענים חטים ולא שעורים.

ודברי בן-יהודה אינם דברים בעלמא, כי-אם “דברים יוצאים מלב אדם, שבכל רגשותיו הוא נוטה להפועלים ורוצה בקדמתם”. ולמרות נטיתו הגדולה אל הפועלים אנוס הנהו להצדיק עליהם לא רק “חרם חשאי” מצד האכרים, אלא, במובן ידוע, גם את החרם הגלוּי של עסקני ירושלים. ואיזו סבות הביאו אותו לידי כך? – על זה עונה לנו ה' בן-יהודה בעצמו:

“דבר דברתי עם הטובים בבני המושבות, ונתברר לי כי לא תעבורנה שנים מעטות ולא יהיה אף פועל אחד יהודי בכל המושבות” ו“לא מפני רוע העבודה של הפועל היהודי, ואף לא מפני יוקר עבודתו, ישתמטו בני המושבות מלהשתמש בפועלים יהודים, אלא מפני דרכיהם, ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים היהודים ביחס לנותני העבודה”.

צער נורא מרגיש האכר, לפי עדותו של בן-יהודה, בעת שהוא גוזר “כליה” על הפועל העברי, אבל מה יעשה, אם הוא “איננו יכול בשום אופן להכניס את צוארו בעול התביעות של הפועל היהודי בשמה ובכוחה של האורגניזציה”. והעיקר: “כי יש לנותני העבודה ברירה – לקחת פועלים לא יהודים, שהם אינם יודעים ואינם רוצים לדעת כלום מכל ה”חכמות" הללו".

זאת היא, בקירוב, תמצית מאמרו של הא' בן-יהודה, ולא נשאר לי אלא לשאלו אם אותם “הטובים בבני המושבות”, שמהם שאב את כל ידיעותיו, ספרו לו גם איזו עובדות בנוגע לתביעות הפועלים וה“אורגניזציה” שלהם? – כי אם לא כן, הלא זאת היא דבה מצד “הטובים” האלה, שהיא הרבה יותר גרועה אפילו מחרם גלוי. ועוד זאת חפצתי לשאול את ה' בן-יהודה, אם דבר בשאלה זו גם עם איזו פועלים? ואם הטריח את עצמו לקרוא את העתון של הפועלים – “הפועל הצעיר”, היוצא לאור זה יותר משנה ושלא פעם נשא ונתן בשאלה זו? או אולי השתדל הא' בן-יהודה להודע קצת יותר מפורט על דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים הלא יהודים, שהם – לפי דברי הטובים שבמושבות – אינם יודעים כלום ואינם רוצים לדעת מכל ה“חכמות” הללו?"

לא נכון הוא כי הפועלים העברים מציגים לאכרים איזו דרישות בשמם, או בשם ההסתדרות שלהם, מלבד הדרישה היחידה – שהאכרים יקבלו פועלים עברים, אף פעם לא קרה עוד באיזו מושבה שהפועלים – אפילו היותר קיצוניים – יבואו באיזו תביעות אל האכרים ושאלה האחרונים יוכרחו מפני זה להמנע מלקבלם לעבודה. ולמי זה לא ידוע שכל ה“חרמות” החשאים והגלוּיים שהאכרים מכריזים פעם בפעם נגד הפועל העברי, מוצאם כלל לא מן “התביעות” של זה, כי אם ממקור יותר עמוק, שעליו עוד אשוב לדבר.

חטא גדול הוא, איפוא, מצד עסקנינו שהם מפיצים דבות כאלה ומשתדלים לחרחר ריב בין האכרים והפועלים. אין ספק, שלוּלא ה“השתדלות” הזאת – לא היה מקום לכל שנאה ואנטגוניזם בין שני הצדדים והם היו משתדלים למצוא לשאלה את פתרונה הנכון. ובתור דוגמא לדברי אביא רק עובדה אחת: כשתי שנים וחצי עבדתי במושבה אחת. דברתי שם כמעט עם כל האכרים על אודות הפועל העברי, ושמעתי מפיהם טענות על יוקר שכרו של זה, על אי ידיעתו את העבודה וכדומה, אבל לא כל “מלחמת העבודה והרכוש”, או מעין זה. ורק העסקן של המושבה הוא שהשמיע באזני טענות כאלה.

ואם לא נכונות, וגם מסוכנות, הן השמועות שהם, “טובי המושבות”, מפיצים בנוגע לפועל העברי, הנה עוד יותר מסוכן הוא ה“שלום, שלום”, השגור בפי הנביאים האלה בנוגע לתמימותו של הפועל הלא יהודי. גם אם נעלים עין לרגע מכל מה שמתרקם בסתר בין הפועלים הלא יהודים ביחס לנותני העבודה היהודים ונשים את לבנו רק אל ההתנפלויות הגלויות, שהן עכשו כל כך תכופות בכל מושבה ומושבה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, ושמגיעות לעתים קרובות למדרגת “עלילת דם” במובנה הפשוט של המלה הזאת – גם אז נוכל להוכח ממי נשקפת לנו סכנה (לא ב“עתיד”, כי אם בהווה ממש), אם מהפועלים הלא יהודים שאינם יודעים “חכמות”, או מהפועלים היהודים, בעלי התביעות כביכול, שהם בכל מקום הראשונים לעמוד בפרץ, לסכן את נפשם ולהגן על המושבה. והלא סוד גלוּי הוא עכשיו שהפועלים הלא יהודים חורקים שן על המושבות, הן ביהודה והן בגליל, ומבקשים בכל פעם עלילות אחרות כדי להתנפל עליהן. ובה בשעה, שהפועל העברי מתבקש במקרים כאלה להגן על המושבה, אפילו באותו המקום שהוא תמיד מוחרם שם, הנה, בנוגע לעבודה, באים עסקנינו ופוסלים אותו, מפני… מפני שהכרתו איננה דומה להכרתם הם.

ועד ראיה הייתי זה לא כבר לחזיון אחד, שאצלי הוא אינו חדש כלל, אבל ראוי הוא שאזכירו פה. נזדמנתי לפני ימים אחדים למושבה אחת שהיתה זקוקה בלילות לשמירה מעולה מהפועלים הלא יהודים. מובן, שרבים מהמשתתפים בשמירה המעולה הזאת היו פועלים עברים מבעלי התביעות, ומובן גם זה שלמחרתו של אותו לילה התהלכו רבים מהפועלים שומרי הלילה – בלי עבודה, בה בעת שבכרמי אותה המושבה ובפרדסיה אפשר היה למצוא הרבה עשרות פועלים לא יהודים. וכשדברתי עם הפועלים האלה, השתוממתי על התמימות שלהם: אף אחד מהם לא עלה על דעתו הרעיון להתמרמר, לשלב את שני המעשים האלה ולשאול “מדוע?” זה היה אצלם דבר המובן מאליו שהם צריכים להיות הראשונים לשמור על המושבה מפני סכנה. ואחד מהשומרים האלה אמר לי: מה לעשות, והגשמים עוד לא הרטיבו את האדמה במדה כזו שהעבודה תספיק גם ליהודים.

תמימות? – לא, זאת היא לא תמימות. יודעים הם הפועלים העברים ומרגישים היטב את הצער והעלבון שיש בחזיון הזה, אך צערם הפרטי הולך ונדחה מפני צערם הכללי. ומרהיב אנכי עוז בנפשי להגיד בלי שום הגזמה שהפועל העברי הוא מסור למושבה יותר מהאכר עצמו. לאכר יש רכושו הפרטי, העומד אצלו במדרגה הראשונה, ובמדרגה השניה הם עניני המושבה, שגם להם הוא מסור; לפועל העברי אין רכוש פרטי, כי אם מושבה, שבה הוא רואה צל מהתגשמות שאיפותיו אשר בשבילן הוא סובל, ולכן הוא מתמכר אליה בכל לבו ונפשו.

מה הוא, איפוא, המקור האמתי לכל החכוכים האלה? מה הן הסבות העקריות המביאות לידי שמועות כאלה ולידי אותם הפמפלטים, שאנחנו רגילים לקרוא בעת האחרונה בעתונות לעתים תכופות כל כך?

שתי סבות חשובות ישנן לחזיון הזה: א) הפועל העברי עולה קצת יותר ביותר מהפועל הלא יהודי, ומפני שההתנפלויות מצד הלא יהודים אינן על רכושו הפרטי של האכר, כי אם, על-פי-רוב, על כל המושבה, לכן עלול הוא האכר – שבמקצת אינו חפץ ובמקצת אינו יכול לשלם יותר בעד העבודה – לשכוח למחרת את כל חטאיו של הפועל הלא יהודי ולבכרו על פני הפועל היהודי. את הבאור האמתי הזה יתן לכם כל אכר ישר; ולוּלא העסקנים, כלומר “הטובים שבמושבות”, היו בודאי האכרים מכירים במשך הזמן את הסכנה הנשקפת מהפועל הלא יהודי גם לרכושם הפרטי והיו מוצאים ביחד עם הפועל העברי דרך להחליף את הלא יהודי ביהודי. אבל “טובי” המושבה, אשר להם יש גם איזו אחריות בפני דעת הקהל, אינם יכולים לגלות את הסבה האמתית ולכן הם מפיצים דבות על הפועל העברי, ובלבד שינקו את עצמם. ב) הסבה השניה, והחשובה ביותר, היא: שהפועלים העברים מתערבים בעניני צבור שונים, נכנסים, על-פי-רוב, לתוך גבולם של העסקנים ומעוררים בזה את כעסם.

אנחנו רואים, למשל, שבגליל, ששם העסקנים עוד לא התרבו כל כך, אפשר למצוא בכל מושבה מספר מסוּים של פועלים עברים, ואלה הולכים ומתרבים משנה לשנה בה במדה שהולך וגדל ההכרח. האכרים יחד עם הפועלים משתדלים להגדיל את מספר הפועלים העברים – ו“מלחמת המעמדות” מאן דכר שמה. לא כן ביהודה, שבה רבו העסקנים, שם החכוכים מתחדדים יותר ויותר.

והדבר הוא גם מובן. פועלים המתערבים בעניני בנק, בעניני בתי-ספר, ובעניני מוסדות צבוריים שונים, אינם יכולים להיות רצויים בעיני העסקנים, המוסדות האלה, לפי דעתם, נוצרו רק בשבילם. וכבר אמר על זה אחד מהם, כי הפועלים עליהם לעבוד ולא לכתוב. ואם לסבה הראשונה אינני דואג כלל, כי הנני מוצא נגדה את התרופה דוקא בצד השלילי, כלומר באותו הכוח העומד נגדנו ומכריח אותנו לתת פתרון תכוף לשאלת הפועלים בארץ-ישראל, הנה לסבה השניה אינני מוצא שום תרופה, כי נגדה יכולה להיות רק תרופה אחת: שהפועלים יחדלו מהתערב בענינים צבוריים, אבל זה לעולם לא יקום, כי כל זמן שדמנו לא נקפא עוד באטמוספירה המקפיאה הזאת, לא נוכל לראות עול ולשתוק. וּודאי שגם בעתיד נעמוד על המשמר ונעיר את דעת הקהל על כל חזיון שנמצא בו ניגוד לעניני העם.

ובכל זאת אם לאמונה הנה יכול אני להרגיע את ה' בן-יהודה, שלי “נתברר” ממש ההפך ממה שנתברר לו.

לי נתברר:

1. כי לא תעבורנה שנים מועטות, והמושבות, או שלא תהיינה כלל עבריות, או שהן תהיינה מלאות פועלים עברים.

2. כי לא תעבורנה שנים מעטות ובארץ-ישראל יהיו עסקנים, שהעם יכיר אותם בתור כאלה, ושלא יחריבו כל מה שבונה העם בזעת אפיו, כי אם יחד אתנו ילכו שלובי זרוע בבנין ארצנו.

תרס"ט