מכיון ש“השאלה החמורה” על-דבר הפועלים העברים בארץ-ישראל, שתפשה מקום כה חשוב בעת האחרונה ב“הצבי” וב“חבצלת”, ירדה מעל הפרק ביחד עם החרם הירושלמי הידוע, והעסקנים הפנו, כפי הנראה, את לבם לשאלות יותר חמורות, או שהם, פשוט, נמאס להם העניין – חפץ אנכי להגיד מלים אחדות אחרי מטתה של השאלה הזאת.
קשה להלחם עם מתנגד ממין הטענה. יש שמתנגדך הוא כל כך צודק בטענותיו, עד שכשאתה בא להשיב לו ממין הטענה, הנך נותן עוד חיזוק לדבריו תחת להחלישם. מה שאין כן אם אתה מחזיק בשיטה של “טענוֹ חטים והודה לו בשעורים”, פה יכול מתנגדך לטעון מה שיעלה על לבו ואתה בכל זאת תהיה הצדיק בריבך. ולפיכך אנו רואים שהשיטה הזאת נהיתה אצל עסקנינו ליסוד כל היסודות בשאלת הפועלים.
הפועלים, למשל, עומדים וצועקים שהישוב העברי צריך שהכל יעשה בו בידי יהודים, ואם לא – אין לו זכות קיוּם – עונים להם עסקנינו: מה, מלחמת המעמדות? – כזאת איננה בארץ-ישראל.
הפועלים טוענים, שאם אנחנו נסיע להגירה נכרית לארץ-ישראל, אז נחריב בידינו מה שבנינו בעמל כל כך רב – עונים להם העסקנים: מה, מלחמת הרכוש והעבודה? – בארץ-ישראל אין עוד רכוש ועבודה.
הפועלים צועקים שעבודות הנעשות על-ידי מוסדות לאומיים, צריכות להיעשות בידי בני אותו הלאום עצמו – עונים להם עסקנינו: דיסקוסיות, אכספרופריאציה, קלאססען קאמפף? – לכל אלה אין מקום בארץ-ישראל, לפועלים כאלה איננו צריכים.
כחוט השני עוברת השיטה הזאת בכל המאמרים שנכתבו בענין זה בעת האחרונה בשני העתונים הנ"ל. לא אבוא לענות על כל המון המאמרים האלה, אחרי שבעומק לבי לא קויתי לשמוע מפי האנשים האלה דעות אחרות, ואם בכל זאת אגע בשאלה הזאת, הרי הניע אותי לזה מאמרו של בן-יהודה (“אל הפועלים”, “הצבי”, גליון מ"ח שנה זו) , כי ממנו, מבן-יהודה, יש לנו רשות לדרוש שהוא, על-כל-פנים, יהיה יותר אובייקטיבי ויחדר לכל עמקה של השאלה הזאת. וצר לי על כי, עם כל הכבוד שלבי רוחש לו – הנני מוכרח להגיד לו: אדוני, אנחנו טוענים חטים ולא שעורים.
ודברי בן-יהודה אינם דברים בעלמא, כי-אם “דברים יוצאים מלב אדם, שבכל רגשותיו הוא נוטה להפועלים ורוצה בקדמתם”. ולמרות נטיתו הגדולה אל הפועלים אנוס הנהו להצדיק עליהם לא רק “חרם חשאי” מצד האכרים, אלא, במובן ידוע, גם את החרם הגלוּי של עסקני ירושלים. ואיזו סבות הביאו אותו לידי כך? – על זה עונה לנו ה' בן-יהודה בעצמו:
“דבר דברתי עם הטובים בבני המושבות, ונתברר לי כי לא תעבורנה שנים מעטות ולא יהיה אף פועל אחד יהודי בכל המושבות” ו“לא מפני רוע העבודה של הפועל היהודי, ואף לא מפני יוקר עבודתו, ישתמטו בני המושבות מלהשתמש בפועלים יהודים, אלא מפני דרכיהם, ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים היהודים ביחס לנותני העבודה”.
צער נורא מרגיש האכר, לפי עדותו של בן-יהודה, בעת שהוא גוזר “כליה” על הפועל העברי, אבל מה יעשה, אם הוא “איננו יכול בשום אופן להכניס את צוארו בעול התביעות של הפועל היהודי בשמה ובכוחה של האורגניזציה”. והעיקר: “כי יש לנותני העבודה ברירה – לקחת פועלים לא יהודים, שהם אינם יודעים ואינם רוצים לדעת כלום מכל ה”חכמות" הללו".
זאת היא, בקירוב, תמצית מאמרו של הא' בן-יהודה, ולא נשאר לי אלא לשאלו אם אותם “הטובים בבני המושבות”, שמהם שאב את כל ידיעותיו, ספרו לו גם איזו עובדות בנוגע לתביעות הפועלים וה“אורגניזציה” שלהם? – כי אם לא כן, הלא זאת היא דבה מצד “הטובים” האלה, שהיא הרבה יותר גרועה אפילו מחרם גלוי. ועוד זאת חפצתי לשאול את ה' בן-יהודה, אם דבר בשאלה זו גם עם איזו פועלים? ואם הטריח את עצמו לקרוא את העתון של הפועלים – “הפועל הצעיר”, היוצא לאור זה יותר משנה ושלא פעם נשא ונתן בשאלה זו? או אולי השתדל הא' בן-יהודה להודע קצת יותר מפורט על דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים הלא יהודים, שהם – לפי דברי הטובים שבמושבות – אינם יודעים כלום ואינם רוצים לדעת מכל ה“חכמות” הללו?"
לא נכון הוא כי הפועלים העברים מציגים לאכרים איזו דרישות בשמם, או בשם ההסתדרות שלהם, מלבד הדרישה היחידה – שהאכרים יקבלו פועלים עברים, אף פעם לא קרה עוד באיזו מושבה שהפועלים – אפילו היותר קיצוניים – יבואו באיזו תביעות אל האכרים ושאלה האחרונים יוכרחו מפני זה להמנע מלקבלם לעבודה. ולמי זה לא ידוע שכל ה“חרמות” החשאים והגלוּיים שהאכרים מכריזים פעם בפעם נגד הפועל העברי, מוצאם כלל לא מן “התביעות” של זה, כי אם ממקור יותר עמוק, שעליו עוד אשוב לדבר.
חטא גדול הוא, איפוא, מצד עסקנינו שהם מפיצים דבות כאלה ומשתדלים לחרחר ריב בין האכרים והפועלים. אין ספק, שלוּלא ה“השתדלות” הזאת – לא היה מקום לכל שנאה ואנטגוניזם בין שני הצדדים והם היו משתדלים למצוא לשאלה את פתרונה הנכון. ובתור דוגמא לדברי אביא רק עובדה אחת: כשתי שנים וחצי עבדתי במושבה אחת. דברתי שם כמעט עם כל האכרים על אודות הפועל העברי, ושמעתי מפיהם טענות על יוקר שכרו של זה, על אי ידיעתו את העבודה וכדומה, אבל לא כל “מלחמת העבודה והרכוש”, או מעין זה. ורק העסקן של המושבה הוא שהשמיע באזני טענות כאלה.
ואם לא נכונות, וגם מסוכנות, הן השמועות שהם, “טובי המושבות”, מפיצים בנוגע לפועל העברי, הנה עוד יותר מסוכן הוא ה“שלום, שלום”, השגור בפי הנביאים האלה בנוגע לתמימותו של הפועל הלא יהודי. גם אם נעלים עין לרגע מכל מה שמתרקם בסתר בין הפועלים הלא יהודים ביחס לנותני העבודה היהודים ונשים את לבנו רק אל ההתנפלויות הגלויות, שהן עכשו כל כך תכופות בכל מושבה ומושבה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, ושמגיעות לעתים קרובות למדרגת “עלילת דם” במובנה הפשוט של המלה הזאת – גם אז נוכל להוכח ממי נשקפת לנו סכנה (לא ב“עתיד”, כי אם בהווה ממש), אם מהפועלים הלא יהודים שאינם יודעים “חכמות”, או מהפועלים היהודים, בעלי התביעות כביכול, שהם בכל מקום הראשונים לעמוד בפרץ, לסכן את נפשם ולהגן על המושבה. והלא סוד גלוּי הוא עכשיו שהפועלים הלא יהודים חורקים שן על המושבות, הן ביהודה והן בגליל, ומבקשים בכל פעם עלילות אחרות כדי להתנפל עליהן. ובה בשעה, שהפועל העברי מתבקש במקרים כאלה להגן על המושבה, אפילו באותו המקום שהוא תמיד מוחרם שם, הנה, בנוגע לעבודה, באים עסקנינו ופוסלים אותו, מפני… מפני שהכרתו איננה דומה להכרתם הם.
ועד ראיה הייתי זה לא כבר לחזיון אחד, שאצלי הוא אינו חדש כלל, אבל ראוי הוא שאזכירו פה. נזדמנתי לפני ימים אחדים למושבה אחת שהיתה זקוקה בלילות לשמירה מעולה מהפועלים הלא יהודים. מובן, שרבים מהמשתתפים בשמירה המעולה הזאת היו פועלים עברים מבעלי התביעות, ומובן גם זה שלמחרתו של אותו לילה התהלכו רבים מהפועלים שומרי הלילה – בלי עבודה, בה בעת שבכרמי אותה המושבה ובפרדסיה אפשר היה למצוא הרבה עשרות פועלים לא יהודים. וכשדברתי עם הפועלים האלה, השתוממתי על התמימות שלהם: אף אחד מהם לא עלה על דעתו הרעיון להתמרמר, לשלב את שני המעשים האלה ולשאול “מדוע?” זה היה אצלם דבר המובן מאליו שהם צריכים להיות הראשונים לשמור על המושבה מפני סכנה. ואחד מהשומרים האלה אמר לי: מה לעשות, והגשמים עוד לא הרטיבו את האדמה במדה כזו שהעבודה תספיק גם ליהודים.
תמימות? – לא, זאת היא לא תמימות. יודעים הם הפועלים העברים ומרגישים היטב את הצער והעלבון שיש בחזיון הזה, אך צערם הפרטי הולך ונדחה מפני צערם הכללי. ומרהיב אנכי עוז בנפשי להגיד בלי שום הגזמה שהפועל העברי הוא מסור למושבה יותר מהאכר עצמו. לאכר יש רכושו הפרטי, העומד אצלו במדרגה הראשונה, ובמדרגה השניה הם עניני המושבה, שגם להם הוא מסור; לפועל העברי אין רכוש פרטי, כי אם מושבה, שבה הוא רואה צל מהתגשמות שאיפותיו אשר בשבילן הוא סובל, ולכן הוא מתמכר אליה בכל לבו ונפשו.
מה הוא, איפוא, המקור האמתי לכל החכוכים האלה? מה הן הסבות העקריות המביאות לידי שמועות כאלה ולידי אותם הפמפלטים, שאנחנו רגילים לקרוא בעת האחרונה בעתונות לעתים תכופות כל כך?
שתי סבות חשובות ישנן לחזיון הזה: א) הפועל העברי עולה קצת יותר ביותר מהפועל הלא יהודי, ומפני שההתנפלויות מצד הלא יהודים אינן על רכושו הפרטי של האכר, כי אם, על-פי-רוב, על כל המושבה, לכן עלול הוא האכר – שבמקצת אינו חפץ ובמקצת אינו יכול לשלם יותר בעד העבודה – לשכוח למחרת את כל חטאיו של הפועל הלא יהודי ולבכרו על פני הפועל היהודי. את הבאור האמתי הזה יתן לכם כל אכר ישר; ולוּלא העסקנים, כלומר “הטובים שבמושבות”, היו בודאי האכרים מכירים במשך הזמן את הסכנה הנשקפת מהפועל הלא יהודי גם לרכושם הפרטי והיו מוצאים ביחד עם הפועל העברי דרך להחליף את הלא יהודי ביהודי. אבל “טובי” המושבה, אשר להם יש גם איזו אחריות בפני דעת הקהל, אינם יכולים לגלות את הסבה האמתית ולכן הם מפיצים דבות על הפועל העברי, ובלבד שינקו את עצמם. ב) הסבה השניה, והחשובה ביותר, היא: שהפועלים העברים מתערבים בעניני צבור שונים, נכנסים, על-פי-רוב, לתוך גבולם של העסקנים ומעוררים בזה את כעסם.
אנחנו רואים, למשל, שבגליל, ששם העסקנים עוד לא התרבו כל כך, אפשר למצוא בכל מושבה מספר מסוּים של פועלים עברים, ואלה הולכים ומתרבים משנה לשנה בה במדה שהולך וגדל ההכרח. האכרים יחד עם הפועלים משתדלים להגדיל את מספר הפועלים העברים – ו“מלחמת המעמדות” מאן דכר שמה. לא כן ביהודה, שבה רבו העסקנים, שם החכוכים מתחדדים יותר ויותר.
והדבר הוא גם מובן. פועלים המתערבים בעניני בנק, בעניני בתי-ספר, ובעניני מוסדות צבוריים שונים, אינם יכולים להיות רצויים בעיני העסקנים, המוסדות האלה, לפי דעתם, נוצרו רק בשבילם. וכבר אמר על זה אחד מהם, כי הפועלים עליהם לעבוד ולא לכתוב. ואם לסבה הראשונה אינני דואג כלל, כי הנני מוצא נגדה את התרופה דוקא בצד השלילי, כלומר באותו הכוח העומד נגדנו ומכריח אותנו לתת פתרון תכוף לשאלת הפועלים בארץ-ישראל, הנה לסבה השניה אינני מוצא שום תרופה, כי נגדה יכולה להיות רק תרופה אחת: שהפועלים יחדלו מהתערב בענינים צבוריים, אבל זה לעולם לא יקום, כי כל זמן שדמנו לא נקפא עוד באטמוספירה המקפיאה הזאת, לא נוכל לראות עול ולשתוק. וּודאי שגם בעתיד נעמוד על המשמר ונעיר את דעת הקהל על כל חזיון שנמצא בו ניגוד לעניני העם.
ובכל זאת אם לאמונה הנה יכול אני להרגיע את ה' בן-יהודה, שלי “נתברר” ממש ההפך ממה שנתברר לו.
לי נתברר:
כי לא תעבורנה שנים מועטות, והמושבות, או שלא תהיינה כלל עבריות, או שהן תהיינה מלאות פועלים עברים.
כי לא תעבורנה שנים מעטות ובארץ-ישראל יהיו עסקנים, שהעם יכיר אותם בתור כאלה, ושלא יחריבו כל מה שבונה העם בזעת אפיו, כי אם יחד אתנו ילכו שלובי זרוע בבנין ארצנו.
תרס"ט
זה כחמש שנים ששאלת הפועלים בארץ-ישראל קבלה את מובנה הנכון והובעה במלים ברורות: “כבוש העבודה” – בניגוד לאותו המובן של “מה לעשות בפועלים?”, שהיה לה עד כה. ומאז מתמידה השאלה הזאת להעסיק את מוחותינו בלי הרף, ועל הדרך לפתרונה מתגלים מדי פעם בפעם אמצעים חדשים, נעשים נסיונות מנסיונות שונים, אך מעולם לא עלתה עוד על דעת מי מאתנו לשאול: אולי אפשר להשתמש למטרה זו גם באמצעי אלמות? – תמיד ידענו שהאמצעים שלנו, כמו אמצעי כל עבודתנו הציונית, צריכים להיות מוסריים ושרק עד כאן כוחנו גדול – מכאן ואילך אין לנו לא הרשות ולא היכולת ללכת.
אולם מיום שהמוסדות הציוניים התחילו לעבוד איזו עבודה בארץ-ישראל ולגלות את יחסם השלילי לפועלים העברים, הופיעה על הבמה השאלה בדבר השתמשות באמצעי כפיה ביחס לעבודות הנעשות בכספּי הצבור. ההתחלה המעשית היתה במשתלה של יער הרצל, ומשם הלכה והתפּשטה על בנית בית-הספר לבנות, הגימנסיה, אחוזת בית וכו', עד שנהפכה לשאלה עיונית, והתחילו לדון ולהתוכח עליה באספות ובעתונות ולגלות בה פנים לכאן ולכאן. ויש כבר כאלה, החושבים את האמצעי הזה לא רק לרשות, כי אם גם לחובה, למצוה, שכל המקים אותה אומרים לו: תחזקנה ידיך. מובן, שאותה העובדה כי המוסדות הציוניים, אשר היו צריכים לבוא לעזר לפועלים במלחמתם לכבוש העבודה, היו בעצמם הראשונים שעברו על הפּרינציפּ הזה וגרמו להתרגשות עצומה כזו בין הפועלים, היא בודאי מעציבה מאד. ויש בלי ספק הרבה אמת בדברי אלה האומרים כי הסיסמה הזאת של השתמשות באמצעי כפיה, שאחדים מהפועלים החלו עכשיו להטיף לה, איננה ילידת חוץ, כי אם ילידת פנים, פרי הארץ. אך כל זה איננו מצדיק אפילו אותם הפועלים שהשתמשו באמצעים כאלה בדיעבד, ועל אחת כמה וכמה, שאי אפשר להסכים בשום אופן לאלה הרוצים להתירם גם לכתחילה. כי אמצעים כאלה בעבודתנו, בין שהם באים מתוך רצון ובין – מתוך אונס, עלולים רק להביא אותנו לידי הריסה, לידי דימורליזציה, אך לא לקרב אותנו למטרתנו.
אמנם אין מי מאתנו שיפקפק באמתיות ההנחה, כי המוסדות הציוניים, בבואם לעשות איזה מעשה בארץ-ישראל, צריך זה להיות מכוּון כולו כלפּי מטרתנו הציונית. וכשאנחנו באים להעריך את המעשים הנעשים על ידיהם, הננו יכולים לקחת לנו לקנה מדה רק את התועלת הכללית שלהם ועל פיהם להוציא את משפטנו לזכות או לחובה. אם הבנק הציוני, למשל, ירצה להיות רק מעשי ולהפקיד את כספו בידים נאמנות, יתכן שימצא בין לא יהודים “בטוחים” יותר גדולים מאשר בין האכרים היהודים, אך אז הוא יחדל להיות בנק ציוני ויהפך לבנק מסחרי, שלא רק שאיננו מועיל לרעיוננו, אלא גם מזיק, כי מחזק הוא את ידי מתנגדינו. וכן הדין, אם איזה מוסד ציוני אחר מתחיל לעבוד ואיננו מעסיק בעבודתו יהודים. העבודה הזאת חדלה אז להיות ציונית ונהפכת למסחרית סתם, שמנקודת ההשקפה הציונת אין שכרה שוה בהפסדה. כל זה אמת וידוע. אולם, כשאנחנו באים להלחם בשיטה הזאת, מוכרחים אנו קודם כל לשאול את עצמנו: במי אנו נלחמים? אם באויב העושה את מעשיו בכונה תחילה לקלקל, או באוהב ששיטתו מעבירתו על דעתו? מובן, שגם באופן הראשון וגם באופן השני אין המלחמה צריכה להיות מכוּונת כלפי מעשה בודד זה או אחר, כי אם כלפי כל השיטה.
כשאני לעצמי הנני נוטה להאמין, ובטוח אנוכי שאינני יחידי באמונתי זו, כי מלחמה לנו בשיטה ולא באויב, כי כל אלה העסקנים שאנחנו באים אתם בהתנגשות אינם פחות ציוניים מאתנו, אלא שהם סוברים אחרת ממה שאנחנו סוברים. בשעת בנין בית הספר לבנות נזדמן לי פעם לדבר עם הד“ר ח. בשאלה זו. שום איש מאתנו לא יפקפק במסירותו של האיש הזה לרעיוננו, ובכל זאת כמה שונה היא דעתו מדעתנו אנו. הוא אומר: “לי לא איכפת אם היהודים יעבדו בבנין בית תפלה של אחרים, ובבנין בית ספרנו יעבדו לא יהודים, כי העיקר הוא שתהיה עבודה ליהודים”. אך בו בזמן שאנחנו מסתכלים בצד המעשי של ההנחה הזאת ואומרים: בבית התפלה שלהם אין נותנים עבודה ליהודים, ואם גם אנחנו נמסור את עבודתנו לנכרים, אז ישארו היהודים בלי עבודה – מסתפק הד”ר ח. רק בצד העיוני שבהנחתו ועל פיה הוא יוצר לו שיטה שלמה. כשאנחנו חפצים, איפוא, להלחם בשיטה כזו, הננו יכולים לעשות זאת רק בכוח ההגיון, בכוח העובדות, אולם אם נפרוץ את הגדר ונתחיל להשתמש באמצעי אלמות, הרי אנו נותנים בזה את היכולת גם לבעלי השיטה לפרוץ גדר ולהשתמש נגדנו באמצעים עוד יותר חריפים…
ואין לשכוח גם את זה: כל ההתנגשויות שלנו אינן נשארות סתומות בשביל שכנינו: הם יודעים היטב למה מכוונות ההתנגשויות הללו, ואם גם הם יבואו וילמדו מאתנו לקבל עבודה באמצעים כאלה, אז אוי לנו ואוי לכל עבודתנו. אנחנו איננו צריכים כלל להעלים מהם את רצוננו, כשם שגם הם אינם מעלימים מאתנו את רצונם הם: בגלוי הננו יכולים לדרוש שהיהודים יעסיקו בעבודתם פועלים עברים, אך כל זמן שדרישתנו נשארת בגבוליה המוסריים, היא תמיד צודקת גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ – עוברת היא את הגבול הזה ומגיעה לאמצעים בלתי כשרים, הרי היא בלתי צודקת ונותנת את היכולת לאחרים שהם יותר חזקים ממנו, להשתמש נגדנו באותם האמצעים עצמם.
יש מי שאומר: “באמצעים כאלה אולי גם לא יועילו כלום, אבל זאת היא נחמת שמשון: תמות נפשי!…” – זאת היא אמנם פרזה יפה באספות ובוכוחים, אבל לבנות עליה שיטה של עבודה אין אנחנו רשאים, כי לנו יש שאלה של תמיד ולא של רגע. ואפילו ברגעי ההתרגשות היותר גדולה, אין אנחנו רשאים לעשות את מעשינו תחת השפעת אותו הרגע, כי אם מחויבים תמיד לזכור את ה“שלם”, את העתיד, את כל המערכה שלנו.
תר"ע
ב“הפועל הצעיר”, גליון 18 ש"ז, הודענו במלים קצרות על המקרה שקרה בבאר-טוביה ובעקרון, כי בידואים למאות, שבאו מן הדרום, התנפלו על הגרנות של האכרים ושדדו כאַות נפשם באין מפריע.
לא אחת כבר קרו מקרים של התנפלות על רכושם של האכרים בצורות שונות, אך לא תמיד עולה בידי המתנפלים לשדוד “באין מפריע” – במקומות שונים פוגשים הם כוח מתנגד, המתקומם נגדם ואינו נותן להם להכנס לתוך רשות שאינה שלהם. הפעם קרה המקרה בבאר-טוביה ובעקרון, באלה שתי המושבות, שאלהים שמר אותן מפועלים עברים, ומובן מאליו כי “החרת – ככה מסופר במכתב מעקרון – בראותו שהבידואים מתקרבים למרות יריותיו, ברח והסתתר אצל הנחל הקרוב”. ככה מוכרח להיות – החרת הזה לא ילך לסכן את נפשו בהגנה על רכושם של היהודים נגד אחיו הערבים. ואולם נתאר לנו שבאותו מעמד היו לכל הפחות כעשרה חרתים עברים, האם לא היו הם נלחמים עד טפת דמם האחרונה בשביל לגרש את החמסנים האלה? והאמת הזאת, שנשמעה כבר מאות פעמים ושהורגשה למדי גם בחיים, אינה נעלמה אף מעיני האכרים, ובכל זאת.
כמה פעמים, למשל, לקתה כבר המושבה רחובות בהתנפלויות מצד שכניה, וכמה פעמים נוכחו תושביה כי בלי פועלים עברים אין קיומם בטוח, ובכל זאת הולך שם מספר הפועלים העברים ופוחת משנה לשנה. ככה הוא ברחובות, כך הוא בראשון-לציון וכך הוא גם בשאר המושבות. אין האכר מתנגד חס-וחלילה לפועל העברי, ולכשתרצו – הרי הוא גם מבקש אותו ואיננו יכול להשיגו, אך למעשה – נודדים הפועלים מפתח-תקוה לרחובות וחוזר חלילה ואינם מוצאים עבודה, עד שהנדידה נמאסת עליהם והם עוזבים את הארץ. ואז באים האכרים ואומרים: אין פועלים עברים. ומפליא בכל זאת הדבר: גם בעקרון וגם בבאר-טוביה תשמעו מפי האכרים, כי אלמלי היו להם פועלים עברים, היה אז קיומם הרבה יותר בטוח. מי, איפוא, מעכב בדבר? – השאור שבעיסה. אותו המלאך הממונה על העבדות, הלוחש באזני היהודי הגלותי ודוחף אותו לנשק את ידי לוחציו, המלאך הזה הוא גם לוחש על אזני האכר בא"י ומעכב בעדו מלקבל פועל עברי.
בין כך ובין כך – וכבודנו הולך ומתחלל על-ידי מקרים כאלה באופן היותר מבהיל. כי לא זו היא הרעה מה שפרט זה, או אחר בבאר-טוביה יסבול, העיקר הוא, שכשמתנפלים על המושבה ואז אין מי שיגן עליה, אז נעשים אנחנו הפקר בעיני כל נוכל ובער. וכל זמן שהאכרים לא יבינו כי העבודה העברית נחוצה לישובנו לא פחות מאשר הרכוש העברי, נהיה תמיד צפויים לכל מיני התנפלויות.
תר"ע.
בימים האחרונים הוגשה קובלנה להסתדרויות הפועלים מצד פועלי חולדה שעל אדמת הקה“ק, כי שם התחילו להעסיק פועלים נכרים. אנחנו כבר לא פעם דברנו על אותו הסעיף האָפיני – “להעסיק פועלים עברים עד כמה שאפשר” – שנכנס לתוך הפרוגרמה הכתובה של “החברה להכשרת הישוב” ולתוך עבודת יום, יום של כל עסקנינו. תמיד נלחמנו בסעיף האופורטוניסטי הזה, מפני שידענו כי דיו סדק קטן כחודה של מחט בשביל שיתפתח אחר כך לפתח פתוח לכל אלה אשר בקולא ניחא להם. ובאמת, מי זה, למשל, יכול לחשוד באיזה עסקן ציוני – שכל כונתו, לכאורה, היא רק תחית עם ישראל בא”י – כי הוא לא ישתדל בכל כוחותיו להעסיק פועלים עברים? אולם למעשה קשה מאד למי שבא להוציא את הדבר לפועל, שלא יכשל באותם המעצורים המונחים על הדרך להגשמת הרעיון הזה.
נקח, למשל, פקיד שנשלח לעבוד עבודה ידועה בארץ-ישראל. הוא הרי בכל כוחותיו רוצה להראות שהוא איש מעשי ומצליח בעבודתו, שאינו מוציא ח"ו כסף מיותר. ובעמדו על העיקר המעשי שלו, הרי הוא נתקל בהרבה מקרים שבהם עולה לו העבודה הזרה יותר בזול מהעבודה העברית. וככה הולכת מעשיותו ונדחקת מעט מעט לתוך גבולה של ציוניותו, עד שזו האחרונה נדחית לגמרי. המטרה של העבודה נהפכת ממעשה ציוני, שהערכתו היא – התועלת הלאומית, לקבלנו מסחרית, שהערכתה הם – הרוחים, או יותר נכון – החסכון בהוצאות והמעטת הגרעון.
ככה אנחנו רגילים לשמוע תמיד מפי נותני העבודה, לא רק הפרטית אלא גם הצבורית, טענה אחת: אנחנו הלא צריכים שעבודתנו תשא פרי, ואם אין לנו עוד פועלים עברים, שהם מומחים לכל העבודות, ואנחנו מוכרחים ללמדם שעל כן עבודתם עולה יותר – הרי שיש לנו לא רק הרשות, אלא גם החובה – מפני שטובת ה“עסק” דורשת את זאת – לקחת פועלים זרים, היודעים כבר את העבודה ושעל כן היא עולה יותר בזול. והטוענים הללו אינם שומעים בעצמם מה שהם מוציאים מפיהם, אינם מרגישים כלל את הסתירה ההגיונית שבדבריהם. כי אם בדרך זו נלך, הרי נוכרח להודות שגם אכר עברי אין לנו עוד במציאות, ואנחנו רוצים רק עכשיו ליצור אותו, שלפיכך הוא עולה לנו בהרבה יותר עמל וכסף ממה שהיה עולה לאחרים. וכשם, שאף אחד מאתנו לא יגיע לידי אבסורד כזה ויגיד, שעד שיתמחו בני עמנו ויתכשרו לאכרות נאכר לע"ע אחרים, ככה אין יכולים להגיד את זה גם בנוגע לפועל, שנחיצותו לעבודה בארץ אינה פחות מורגשת והעדרו אינו פחות מזיק מאשר זה של האכר.
ודוקא מפני שלמעשיות המסחרית ישנם די טעמים להתנגד לפועל העברי, דוקא מפני שהחיים הם נגדנו – מחויבים אנחנו להיות תקיפים בפרינציפּים שלנו, בחינת “יהרג ואַל יעבור” – תחרב אותה העבודה שצריכה להעשות, אם בנו אין די כוח לעשותה בידינו אנו. בנינים בידי אחרים ובשביל אחרים בנינו למדי, את פירותיהם ה“מתוקים” של אותם הבנינים ג"כ אכלנו לשובע. עכשיו באנו לנסות את כוחותינו לברוא איזה דבר בשבילנו ועל ידינו – יש לנו כוח להוציא את הבריאה הזו לפועל במדה גדולה, או קטנה, מוטב, וָלא – יבראו להם אחרים לעצמם, ואנחנו נעמוד מרחוק ונישא בשרנו בשינינו מרוב כאב עצור על שפלותנו ואפיסת כוחותינו, אך נהיה על-כל-פנים פסיביים ולא נאבד את כוחותינו בעבודה סיזיפית שהריסתה מרובה מבניתה.
תר"ע.
הועד האודיסאי הוא היחידי בין מוסדותינו הציוניים הנענה תמיד לכל מפעל בארץ-ישראל, הן תרבותי והן צבורי. שיטתו זו, להשתתף בכל מעשה, מביאה אותו אמנם לפעמים לידי כך שהוא מפזר את אמצעיו המצומצמים גם על ענינים שערכם מוטל בספק, ואם נגד תמיכות כאלו צריך להלחם, הנה אי-אפשר לבלי להביע לו תודה על אותם המפעלים, שהם הם תמצית עבודתנו הישובית ושרק הודות לתמיכתו יש להם היכולת להתפתח.
אחד המעשים החשובים האלה הוא, בלי ספק, העזרה שהקציב בעת האחרונה לאגודת “השומר” בארץ-ישראל.
לעניני השמירה בארץ-ישראל, כמו לכל עניני הישוב, יש שני צדדים: אחד פרטי, הנוגע רק לאכרים, ואחד כללי, הנוגע לכולנו. הצד הפרטי הוא שהשומר הנכרי אינו שומר כראוי את רכושו של האכר. לפעמים הוא גונב במעשה, ולפעמים – ב“שב ואל תעשה”, כלומר – בזה שאינו מפריע את האחרים לגנוב. ענין זה נוגע לרכושנו הלאומי רק במובן המפשט, אך במובן הממשי נוגע זה רק לאכר, כי את רכושו הפרטי הוא מביא בסכנה ורק עליו לדאוג לזה. ואולם – יש צד שני הנוגע ישר לנו בתור כלל, ולו מחויבים אנו כולנו לדאוג.
שומרי המושבות הערבים נוהגים שררה במושבה. אם ועד המושבה יגע קצת “בכבודם” של השומרים האלה, בטוח הנהו שהמושבה תסבול מזה, ועד שלא יתרפס לפניהם ולא יפיסם, לא יוסר הפחד מעל פני תושבי המושבה מהסכנה הצפויה להם. וגם בימי שלום ושלוה קורים במושבות מקרים של גנבות, שכדי להחזיר אותן לבעליהן יש צורך לפיס קודם את השומרים בכסף, שרק אז תמצא הגנבה “מאליה”. מנהג שררה זה שהשומרים הערבים נוהגים במושבות העבריות, אינם נוהגים אצל אחרים – אצל בעלי הרכוש הערבים.
וכמה עלבון לאומי יש בזה, שמושבה בת מאות נפשות נתונה כולה בידי שומרים נכרים אחדים, העושים ברכושה כאדם העושה בתוך שלו. ומעליב עוד יותר הוא, שבמקרים של התנפלויות על המושבה, עומדים השומרים האלה מן הצד, כאילו לא להם נוגע הדבר, וזהו באופן הטוב ביותר, ואולם יש שגם הם עצמם משתתפים בהתנפלות, או, מה שגרוע יותר – גורמים להתנפלות. וכל המצב המשונה הזה אפשרי הוא רק משום שהם מתחשבים ביהודים כב“ולד אל מות”, כבפחדנים וחסרי כל כשרון עבודה והגנה. מכאן ההתנפלויות ומכאן אותו היחס של בוז ששכנינו מראים לנו. אם הם העובדים והשומרים לראשינו – מה עוד נשאר לנו?
ואם האכרים שלנו לא עמדו על העלבון הזה, הנה באו צעירים מלאי גאוה לאומית ובקרבנות אדם החלו לסלול את הדרך לשומר העברי. התקופה הקצרה של שלש שנים הביאה כבר לקברות מספר צעירים מלאי עלומים, אך הקרבנות לא לשוא היו: כבודנו הורם בעיני שכנינו, והעיקר – בעיני עצמנו. האכרים שלנו כבר מתחילים להודות בערך של השמירה העברית ובנזק הפרטי וההשפלה הלאומית שמביאה השמירה הנכרית.
תרע"א.
ב“הזמן” גליון 270 ש"ז נדפס מאמר בשם “לשאלת העבודה העברית בארץ-ישראל” מאת ארצישראלי. ואלמלי גם לא באה מערכת “הזמן” להעיד על הסופר הנכבד, כי הוא הנהו גם אחד מעסקני הישוב, אף אז אפשר היה לנו, בני ארץ-ישראל, לדעת פּי מי הוא המדבר אלינו דברים כאלה.
מתאונן הוא הסופר והעסקן על זה שבעלי “דת העבודה” כופים את ההר על הבעלים ומכריחים אותם לקבל פועלים עברים. כופים – במשמע שהללו באים ואמצעי כפיה ואלמות בידיהם. ואולם דברים אלה אינם נכונים ביסודם. המגינים על העבודה העברית בארץ-ישראל אינם משתמשים להגנתם בנשק אחר מזה שבו משתמש הסופר והעסקן להתנגדותו, לאמור – הם משתמשים בדעת הקהל. הם מבארים את דעותיהם בדפוס, קוראים לאספות פומביות ומשתדלים להוכיח לקהל את צדקת משפטם. כשראו, למשל, שסופר ידוע, שהוא גם אחד ממנהליו של מוסד ציוני, בונה את ביתו בידי לא יהודים, בשעה שביפו נמצאים עשרות בנאים עברים – קראו לאספה ועוררו את דעת הקהל נגד חזיון מוזר זה. אמצעי שאפשר אמנם להטיל ספק בתועלתו, אבל בכשרותו לא יטיל ספק שום איש תרבותי. בכל אופן כשר הנהו הרבה יותר מאשר האמצעי “לידות אבנים מאחורי הגדר”, שבו משתמשים אחדים מעסקני הישוב שלנו ביחס לאותם הדברים שאינם חביבים עליהם. וכאן צריך להוסיף שאף באמצעי זה – באספת מחאה – אין אנחנו משתמשים אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כי אלמלי באנו לקרוא לאספות מחאה על כל חזיון ממין זה, היינו צריכים להתאסף פעמים אחדות ביום, וגם אז לא היינו מספיקים. הכל, איפוא, לפי מדת הנאשם, ואינו דומה סתם יהודי מן השוק, המתיחס באדישות לשאלת העבודה העברית, למנהל מוסד לאומי, המופיע בנידון זה בבחינת “חוטא ומחטיא את הרבים”, מאחר שכל יהודי פשוט מוצא סמוכין למעשיו באילן גדול זה.
נכון הדבר כי בעלי דת העבודה חושבים, שאלמלא צדקו מתנגדי העבודה העברית באמרם, שלנו היהודים אין כלל פועלים, כי אז היינו צריכים להניח שאין לנו גם צורך לבנות, לנטוע ולזרוע וכו‘. שהרי כל עצם הבניה אינו בא אלא בשביל לעשותנו לעם בונה ויוצר, ואם איננו מסוגלים לבנות בידינו ממש, הרי איננו ראוּיים גם להבנות. ואם חטא הוא להבנות מחורבנם של אחרים, חטא גדול פי-שבעה הוא להבנות מבנינם של אחרים. ותנועת עם, שיש ביכלתה רק לבצר בעלי רכוש אחדים על-ידי התאמצות האנרגיה של כל העם ועל-ידי השתמשות בעבודה זולה של בני עם אחר – תנועה כזאת לאו שמה תנועת עם, ולנו אין חלק ונחלה בה. יתר על כן: אנחנו חושבים כי עם, שיש בקרבו המון עובד, אלא שחסר הוא פקידים, רופאים, אינז’ינרים וכו’, אינו חדל עוד על-ידי זה להחשב לעם נורמלי; ואילו היה אצלנו ההמון העובד בארץ-ישראל כולו עברי והפקידים – מבני עם אחר, היינו בודאי מצטערים על זה, אבל היינו אז חושבים את האסון הזה לקטן ערך לגבי אסון של חסרון המון עובד. “אלמלי צדקו מתנגדי העבודה העברית”. אבל, לאָשרנו, אין הצדק אתם. יש די ידים עובדות עבריות בארץ-ישראל, יש די יהודים שאין להם אמצעי אחר לפרנסתם, מלבד עמל ידיהם, ואין להם מקום עבודה. וכל אותה המלחמה שנלחמנו באדון פ. וחבריו, לא היתה כלל נגד זה שהם אינם מחכים בבנין בתיהם עד שימצאו להם פועלים עברים, כי אם נגד זה שהם דוחים באַמַת הבנין שבידם את הפועלים ואת הבנאים העברים שישנם ומשתמשים, כאילו להכעיס, בעבודת נכרים.
מי שמשתמש במילה “שנוררות” ביחס לאלה שדורשים עבודה עברית, אם אינו מתכון לזיף את העובדות בכדי להקניט את מתנגדיו, הרי הוא מעיד על עצמו שאין לו כל הבנה בעניני הישוב וכל יחס אליהם. ומי שבא ואומר, כי הפועלים אוכלים את כספי הקרן-הקימת, הרי הוא מעיד על עצמו שאין כונתו אלא לזלזל בעבודת אחרים ולהוציא לעז על המוסד העוסק בעבודה זו. דומה הדבר כאילו היה בא מי ואומר: מכיון שהסניפים של האפ"ק מפסידים בזמן הראשון להוסדם, הרי זה אומר שהפקידים של הבנק אוכלים את כספי הבנק. ויכול היות שימצאו אנשים בשוק אשר יגידו ככה. אבל עסקן חשוב וסופר עברי, היודע חבלי יצירה מה הם, יודע בודאי גם כן שרבים וגדולים הם המכשולים הפנימיים והחיצוניים העומדים על דרך עבודתנו בארץ-ישראל, ושבכדי להסירם, דרושים רצון חזק, הרבה כוח ועמל והרבה כסף. ואם איזה מפעל ישובי מביא לנו הפסד בכסף, על-פי המושג המקובל בין סוחרים, הרי אין הפסד זה שוה בעינינו ולא כלום לעומת התועלת הלאומית שמפעל זה עתיד להביא לנו. וכל שכן שאין לזקוף את ההפסד הזה על חשבון הפועלים העובדים עד טשטוש הכוחות ומקבלים שכר קטן מאד, או – אם בבנק הכתוב מדבר – על חשבון הפקידים. שהרי אלמלי אפילו היה הבנק מפסיד בזמן הראשון להוסדו רק משום שלא היו לו בנקאים מומחים מן המוכן, והוא הוכרח לקחת אנשים מן הבא ביד ולעשותם לבנקאים – גם אז לא היתה לנו רשות להגיד שהפקידים אכלו את כספּו. אנחנו נאלצים להתחיל הכל מבראשית: ללמד פקידים שידעו לנהל בנק וללמד פועלים שידעו לנהל משק, כי גם אלה וגם אלה אי-אפשר לנו להביא מן החוץ.
תרע"ג.
ב“הפועל הצעיר” גליון 40 נדפסה ידיעה מרחובות על ההתנגשות שהיתה שם בין הערבים ובין היהודים ועל הרצח הנורא שקרה לרגל ההתנגשות הזאת.
נעשה הדבר לרגיל: מדברים על יוקר צרכי אוכל ודירות, על בתים לתימנים, על סופר, או עסקן שהזדמן וגם – על יהודי צעיר שנרצח לרגל תגרה, או נהרג בעת תגרה שבין הערבים והיהודים. חלל ערבי, שנמצא על אדמת היהודים, הוא תמיד ענין רב לענות בו: ידי יהודים אמנם לא שפכו את הדם הזה, אבל די בזה שההרוג נמצא על אדמתם, כדי לגרום צרות לאין סוף. הערבים ירצו לקחת את נקמת דמו. ומשום כך עובר רעד בכל גופו של הישוב העברי כשיקרה באיזו מושבה אסון כזה. לא כן הדבר בחלל עברי: הלזה אינו עולה ביוקר, אינו גורר אחריו משפטים וצרות, ואפשר תיכף לאחר הקבורה לשוב ל“סדר היום” הרגיל. וסדר היום הרגיל הוא, שלמחרת יום הקבורה, ולפעמים גם ביום הרצח עצמו, יבואו הרוצחים לאותה המושבה, שבה נעשה המעשה, ויתקבלו בה לעבודה בזרועות פתוחות.
ואמנם דם היהודים הוזל לא מאתמול, ויהודים מנשקים את ידי מכיהם גם הם לא חדשים אתנו; אולם מעולם לא הגיעו היהודים לידי ציניזמוס כשה שהגיעו אליו בארץ התחיה – ערבי הכפר זרנוגה שבו באותו יום לעבודתם ברחובות. ומחר, מחרתים יעלו פועלי רחובות הערבים לכרות את עצי האיקליפטוסים שגדלו בבית הקברות של רחובות, ורוצחו של השומר יעמוד על קבר קרבנו וישתקע במחשבות על העם המנוול הזה, שאין בלבו כל רגש כבוד לעצמו; ובשעה שהשמש המנצח על העבודה ירים את קולו בצעקת “יאלא”! יזרוק הערבי עליו מבט מלא משטמה ובוז, ירים את ידו ויראה לו על הקבר, כאומר: ראה, כוחו של מי גדול יותר.
ואַל תשכחו שברחובות אנו עוסקים. ו“אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי-קיר?”
רחובות אינה נלחמת בפועלים העברים, רוב בני המושבה מודים בפרינציפ של עבודה עברית, בין אכריה אתם מוצאים גם מגינים על העבודה העברית בצורות שונות בספרות. אך למעשה אין בין רחובות ובין שאר המושבות ולא כלום: העובד במושבה הוא הערבי, ופועלים עברים נמצאים פה כמספר הדרוש בשביל לגרש את השעמום מהמושבה בכל ימות השנה, ובשביל שיהיה מי שיענה לקול צלצול הפעמון בימים יוצאים מן הכלל… ופועלים אזרחים אלה שקועים בכל מאדם בעניני המושבה: גנבה, או תגרה כי תקרה במושבה, מקורה האמתי הוא בפועלים האלה. ויש שמושבה מוציאה בשבוע אחד על הנהלת משפט סכום כסף גדול יותר, מכפי שצריך לעלות עודף המחיר של העבודה העברית במשך כל השנה.
מובן מאליו שאין איש חושב כי העבודה העברית יכולה לערוב לזה שלא תקרינה תגרות, ואוי ואבוי לכל עבודתנו הישובית, אם יש בה מקום למלחמה לעבודה עברית, להגנה עליה ולהשתמשות בנמוקים כאלה. ואולם, אם שפה אחרת נעשתה לבלתי מובנת לחלוצי התחיה, הרי צריך כל על פנים ששפת השוט תהיה מובנת להם, שיפקחו את עיניהם לראות עד כמה בניננו כולו ישאר תלוי על בלימה, אם לא נשתדל בעוד מועד שכל מה שיש במושבה יהיה אך ורק בידינו, ושבמקרים יוצאים מן הכלל יהיה לנו כוח כמותי גדול משלנו, אשר ידע להגן על מה שרכשנו לנו.
ומקרה נורא זה שברחובות היה לו גם סוף קשה, שאף עליו אי-אפשר לעבור בשתיקה. למחרת, בשעה שהמת היה מוטל לפני כל בני המושבה מוכן לקבורה, ולבות כולם נלחצו מכאב, צער ובושה, בשעה שכל אחד מבני המושבה הרהר בודאי בלבו: אולי ידינו שפכו את הדם הנקי הזה, אולי אנחנו ביחסנו לעבודה העברית גרמנו למצב זה – באותה שעה התפרץ הצער התוסס מתוך לבות אחדים מן הפועלים, ומבול של דברי תוכחה נשפך על בני המושבה – דברים שהיה בהם כדי להעליב ולהכאיב את השומעים עד עומק הנפש. “אין אדם נתפס על צערו”, מאמר מפורש הוא; אך “לא תעמוד על דם רעך” אף הוא פסוק מפורש הוא, ויותר מדי קשיות לב דרושה בשביל לדבר אל בני אדם בשעה כזאת דברי תוכחה כאלה. כבחיי הצבור, כבחיי האדם הפרטי, יש רגעים שגם זדונותיו נחשבים לו כשגגות, והוא אז טעון רחמים ולא תוכחה. והרי אי-אפשר שבני רחובות לא הרהרו באותו רגע בתשובה ולא הכו על לבם “על חטא שחטאנו בעבודה זרה”; צר מאד שחברינו לא נזהרו בדבריהם ויצקו כל כך הרבה טפות רעל לתוך נשמותיהם הכואבות.
ואי-אפשר כאן לבלי לנגוע בעוד חזיון אחד, על כל פנים לנגוע בו, אם כי הוא דורש שידברו עליו הרבה והרבה. במצב פראי זה, שבו נמצא עם הארץ, אין הוא מסוגל להבדיל בין גנבת אשכול ענבים ורציחת איש באופן האכזרי ביותר. את המצב הזה עלינו לזכור ולהזהר מלהוציא את בנינו להורג בעד אשכול ענבים. לא זהו הגבור שחייו הם תמיד הפקר, כי אם זה שיודע להפקיר את חייו בשעה הצריכה לכך. ברגע שעומדים פנים אל פנים עם המתנקש בחייך, קשה לחשב חשבונות ואין גם צורך בחשבונות. “הבא להרגך – השכם להרגו!”, ואולם במלחמת ההגנה התמידית דרושה שיטה של חסכון הכוחות – שיטה המוקירה את חיי האדם ואינה מוציאה את כוחותיו לריק. והגיעה, כמדומה, השעה להכריז בקולי קולות על האמת המרה הזאת: הרבה מהקרבנות שנפלו בשנים האחרונות על שדה הישוב שלנו, שיטת הפזרנות פגעה בהם.
עקומי המוח וסתומי הלב יתנפלו אמנם על האמת הזאת וירצו להשתמש בה לשיטתם הם – לשיטת השמירה והעבודה הנכרית. אך דבר זה אינו יכול בשום אופן למנוע בעדנו מלבדוק את הפרצים שבפנים. כי לא לזכות את שיטתנו בעיניהם של אלה אנו מתכונים, כי אם לזכותה קודם כל בעינינו אנו, לעשות אותה לנכונה יותר, למועילה יותר למטרתנו.
תרע"ג.
לרגל פטורי “השומר” ברחובות והמקרה שקרה לפני הפטורין האלו, עזבו אחדים מהפועלים האשכנזים את המושבה, ומהמעט שנשאר בה – יש שנשארו על אַפּם ועל חמתם. היחס שנתגלה מצד רבים מבני רחובות אל “השומר”, אחרי שזה השאיר שם שנים מחבריו בבית-הקברות, לא יכול לנטוע אהבה יתירה בלבות הפועלים למושבה זו. אוירה הרוחני החל להעיק על נשימתם, ומה שעשה “השומר” מתוך הכרח חיצוני, עשו הם מתוך הכרח פנימי – לא יכלו לסבול עוד את רחובות ועזבוה.
ועד כאן מובנת העזיבה: אין מתוכחים עם הלב על שהוא מרגיש דוקא ככה ולא אחרת. ואולם יש ויש להתוכח עם אלה מחברינו, אשר מקרים כאלה מביאים אותם לכלל דעה בדבר עזיבת המושבות הישנות מכל וכל. בין אחדים מחברינו במושבות החלה להתפשט דעה כזו: אם אחרי עמל של שמונה שנים להכניס עבודה עברית ברחובות, אם גם אחרי הנצחון של הכנסת שמירה עברית, יכולים ביום בהיר אחד להגיע לידי כך, שהפועלים יוכרחו לעזוב את המושבה, הרי זה מראה שחשבונותינו עם המושבות הישנות כבר נגמרו, שאין לנו כל תקוה מהן, ושאנו מחויבים לעזוב אותן לגמרי ולהשקיע את כל כוחותינו בבנין חדש, במקום שיש אפשרות לשמור על טהרת הישוב מראשית הוָסדו.
ודעה זו משובשת הנה ביסודה ועלולה, לכשתתפשט, לגרום הרבה נזק לעבודתנו. כל עוד שיש אפשרות כל שהיא להחזיק מעמד באיזו מושבה, אין אנו רשאים לעזבה. השתדלותנו לתפוס מקום במושבה אינה באה בשביל בני-המושבה, כי אם, קודם כל, בשביל עצמנו. רבים מבני המושבה כלל וכלל אינם רוצים שנעשה להם “טובות”, והיו בודאי שמחים לוּ יכלו להפטר מאתנו פעם ולעולם ועד, אבל בני המושבה בתור אנשים פרטיים – לחוד, והמושבה בתור חלק מישובנו הכללי – לחוד. ביחס לבני המושבה אין אנו מחויבים כלל לסבול חרפה ובוז ולשאתם בדומיה. אך ביחס למושבה אנו מחויבים לותר על הרבה ולהשתדל בכל מאמצי כוחותינו שמציאותנו בה תהיה מוחשית וניכרת. יסיח, איפוא, “השומר” את דעתו מהעלבונות שסבל, ויזכור שהוא הצליח לגול מעל רחובות את חרפתנו ולעשות בה את השמירה העברית לחוק.
ויאמינו נא גם הפועלים שעבדו ברחובות, כי עמלם לא עלה בתוהו. בלעדיהם לא היתה אפשרית כניסת “השומר” שמה, בלעדיהם לא היתה אפשרית מציאותה של אותה “שארית הפליטה” מבני המושבה השוגה עוד במקצת באידיאלים ואידיאליות; בלעדיהם לא היתה אפשרית מציאותם של אותם המעטים מצעירי המושבה המחזיקים עוד מעמד בעבודתם במושבה ובלעדיהם לא היתה אפשרית גם כניסתם של התימנים לרחובות. על-פי מצב הרוחות של האכרים עכשיו ביחס לעבודה העברית, אי-אפשר אמנם לקוות שיעלה בידינו העתיד הקרוב להגביר את העבודה העברית במושבות במדה ניכרת. ואולם ברור הדבר מהצד השני, כי אם הפועלים, המעטים שישנם, יעזבו אותן גם הם, אז הן תסתאבנה עד רדתן. ואלמלי עמד לפנינו תיכף שדה פעולה גדול ורחב לבנין חדש, אז אולי אפשר היה להבין – להבין אך לא להסכים – את אלה שרוצים בתנופת-יד אחד לבטל את ערך עבודתם במושבות הישנות ולהקדיש את כוחותיהם רק לבנין חדש. אפשר היה אז להבין את השאיפה להוציא את הישן מפני החדש. אבל שדה הפעולה החדש עדין, לצערנו, קטן מאד, ואין אנו רשאים בשום אופן להוציא מתכניתנו את העבודה לשם הבראתן המוסרית של המושבות הישנות
ולפיכך אנו אומרים: בבנין החדש צריכים לחפש דרכים מתוקנים ולשנן לעצמנו השכם ושנן: השיטה, שבה הלכו המושבות הישנות, פשטה את הרגל ואינה יכולה לשמש מופת לעבודתנו בעתיד. ולמטרת עבודתנו החדשה אנו צריכים לרכז הרבה כוחות, אבל אין אנו פטורים אף רגע מלהשתדל להבריא את הישנות ולהכניס בהן מעט מעט מן החדש. ואדרבא, אנו צריכים לשאוף למשמעת כזו במחננו שתתן אפשרות להטיל חובה על חברינו, הרואים את תעודת חייהם בעבודת האדמה, כי כל אחד יכניס לתוך תעודתו זו עבודת שנה, או שנתים במושבות הישנות ושימלא את החובה הזאת דוקא אחרי היותו כבר שקוע זמן ידוע בבנין החדש, כלומר – אחרי היותו כבר מסוגל לשמש מופת לאחרים ולזרוע את גרעיני החדש בישן.
בעמדנו על נקודת השקפה זו, הננו חושבים, כאמור, את דעת אלה מחברינו, המושכים את ידם לגמרי מהמושבות הישנות, למשובשה, ומרשים לעצמנו להטיל חובה על אחדים מהם שיתישבו ברחובות הנעזבה עתה מפועליה וישתדלו למצוא עבודה בשביל עצמם וגם למשוך אחריהם עוד ועוד פועלים.
עזיבת מקום עבודה מעידה על חולשה, ואלה שבאים עם שיטת ישוב חדשה להלחם בשיטה הישנה, צריכים לדעת לעמוד על עמדתם בגבורה.
תרע"ד.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.