מעל עמודי עתוננו, וגם מעל במת הקונגרס, נשמעה לא פעם מפי באי-כוח מפלגתנו הדרישה שההסתדרות הציונית תתחיל לטפל במעשים, לאמור – בקנית אדמה בארץ-ישראל ובישוב עובדים עליה. לא בלי עיון רב ולא בלי הכרת האחריות הגמורה באנו לידי דרישה זו. היה זמן שגם אנחנו שרנו את הפזמון הידוע: הקפיטל יגאל את הארץ והוא שייצור לנו ישוב עברי בארץ-ישראל. וגם עתה עוד לא השתחררנו לגמרי מזה. עדין מתמלא לבנו שמחה בשמענו שאיזה קפיטליסט עברי קנה חלקת אדמה בארץ-ישראל. עומדים אנו לפני ארצנו דלים וריקים ומחוסרי כל אמצעי גאולה, ולפיכך אנחנו שמחים לראות, אם בא מי וגואל איזו חלקה, ושוכחים אנו באותו רגע את כל אותה הגלות שגאולה ממין זה גוררת אחריה. ואולם נסיון העבודה של שנים רבות פקח את עינינו לראות, כי הקפיטל הפרטי, שעליו אנו משליכים את יהבנו, חדל אונים הנהו לעת עתה ליצור בארץ-ישראל אפילו איזה דבר בשביל עצמו, ומכל שכן בשביל הצבור העברי. כל גודל כשרונו של הקפיטליסט העברי לנצול לא עמד לו כדי שיוכל להתקים פה בלי עזרת המרץ של הצבור.
אמנם, בשנים האחרונות נתמעט מספר האכרים המקבלים תמיכה, וביחד עם זה גדל גם מספר הקפיטליסטים, שאינם תלויים, לכאורה, בחסדי שום נדיב ושום מוסד צבורי, ואף-על-פי כן הרי כולם, כולם, בלי יוצא מהכלל, מתחממים עוד בקוי האור המגיעים הנה מפריז, מאודיסה ומברלין. ואלמלי משכו את ידיהם מן הישוב הברון ויק"א, מצד אחד, וחובבי-ציון וההסתדרות הציונית מהצד השני, היה גורלו של זה רע ומר. ועל המצב הזה אין אמנם להתאונן: כבר הדגישו וחזרו והדגישו לא פעם בספרותנו את ההלכה המוסכמה ומקובלת אצל אחרים מכבר, כי אין ישוב חדש נבנה בלי עזרת הצבור. ואולם הצבור, הבא לעזרת איזה ישוב, הרי יש לפניו מטרה ידועה, פילנטרופית, לאומית, מדינית, או לאומית ומדינית כאחת. ואם הצבור אינו משיג בעבודתו זו את מטרתו, בדין הוא שיסתלק ממנה. והצבור שלנו לא השיג את מטרתו.
כל אותם הכוחות המאורגנים שטפלו ומטפלים בישובנו, בין אלה שעשו ועושים את זה מתוך נטיות פילנטרופיות, ובין אלה שעשו ועושים זה מתוך נטיות לאומיות ופוליטיות, לא השיגו את מטרתם העיקרית. גם הברון, וגם יק“א, גם חובבי-ציון וגם הציוניים הרשמיים, כולם לדבר אחד התכונו, אם כי יצאו מנקודות מוצא שונות ועבדו לשם תכליות שונות: כל אחד מהם התכון ליצור בארץ-ישראל צבור עברי עובד שיחיה ויתפרנס מעמל כפיו. ולא מקרה הוא זה, שעוד טרם שעלתה שאלת העבודה אצלנו, כבר ידעה יק”א להכניס בתקנותיה סעיף מפורש על עבודה עברית. הברון הרחיק לכת, הוא דרש מאת המתישבים שהם בעצמם יעבדו. חובבי ציון והציונים, שנתנו לישוב בהשפעתם הרוחנית לא פחות ממה שנתנו הברון ויק"א בכספם, לא דרשו אמנם מאת המתישבים דרישות מיוחדות בנוגע לעבודה, אבל אין ספק שאצלם היה ענין העבודה דבר המובן מאליו. אך כולם יחד העלו חרס בידם. המרץ הצבורי, שהוצא לשם יצירת המון עברי עובד בארץ-ישראל, הועיל רק להותו – הוא יצר המון עובד, אך לא עברי.
והגחוך – שיש בתפקידה של ההסתדרות הציונית ליצור תנאים, לאמור, לסלול דרך לקפיטל הפרטי, הוא עתה כל כך בולט ונראה לעין כל, עד שדרוש טמטום, או זדון-לב מיוחד כדי להסתירו, או לבטלו. כל המכונה הציונית עם הבנק, החברה להכשרת הישוב וה“געזעלשאפטין” השונים עם האגיטטורים והעסקנים, הסוכנים והמשרדים מכל המינים, עובדים לשם משיכת איזה קפיטליסט לארץ-ישראל, ועומדים מוכנים ומזומנים לשרתו בבואו לארץ. ועובדה זו כשהיא מצליחה, הרי מגיע המכסימום של הצלחתה לידי הוספת משפחה עברית וחזוק עשרים משפחות לא עבריות על חשבון המשפחה האחת. ויש גם הצלחה מינימלית, וזוהי הרגילה: המשפחה הנרכשת על-ידי האגיטציה נשארת בחוץ-לארץ ועוזרת ברכושה, שהיא משקיעה בארץ-ישראל, לפרנס כמה וכמה משפחות לא עבריות.
מובן מאליו שעבודה ישובית זו שוללת מאתנו כל תקוה להיות בזמן מן הזמנים לכוח כמותי גדול בארץ. ואין צריך לומר שאיכותו של ישוב כזה אינה יכולה להיות שונה במאומה מאיכותם של ישובים כאלה בכל מקום. גלות במובן הפוליטי, חיי סרסרות ובטלה במובן הכלכלי וחקוי והתבטלות במובן הרוחני. עדין קטן הישוב הזה, איזה אלף, או אלפים תינוקות של בית רבן מדברי עברית בחוצות יכולים עוד לשפר את צורתו הגסה ולהשאיר רושם בלב התיר, שכאן פנה עברית חשובה. אבל מי שרוצה, מי שמוכרח להביט קצת יותר רחוק מתיר, הרי תיכף מתגלה לפניו כל הרקבון שבבית והוא מוכרח לשאול את עצמו: “לשם מה אנו עמלים”?
והעבודה הישובית הזאת הרי היא שהכינה את הקרקע להפלת חללים במספר כל כך מבהיל בשנים האחרונות. הראשונים שנפלו בחדרה ממחלת המלריה – נלחמו בטבע, הקריבו הרבה נפשות עד שנצחוה. אבל אלה הנופלים עתה חלל, לשם מה הם נלחמים? מי ירצה את קרבנם? הלא לאויבי הישוב הם נחשבים בעיני אותם התושבים שלשמם הם מוסרים את חייהם? ואפילו באותם המקומות שמקבלים את מעשי הפועלים והשומרים העברים ברצון, הרי מכירים רק בזכותם להגן על רכוש המושבה, אך לא בזכותם על העובדה. ובזה מתבאר הדבר שלמרות כל הלחץ החמרי והרוחני, שבו נמצאים הצעירים העברים בגולה, ולמרות תשוקתם העזה של רבים מהם לעלות אל הארץ ולעבוד בה, לא כולם מחזיקים מעמד בעבודתם פה, בבואם לארץ. ושורותינו אינן מתרבות, כי אם נשארות דלות כמו שהיו.
ואלמלי נמשכה עבודתנו רק בדרך זו, בלי כל תקוה לשנויים, כי אז, קרוב לודאי, שהיתה פוסקת לגמרי עלית הצעירים לארץ-ישראל, ואפשר מאד שגם ההסתדרות הציונית היתה מתרוקנת מהם. אם בכל זאת רואים בשנים האחרונות איזה קבוץ של פועלים בארץ-ישראל, המחזיק מעמד בעבודתו, אם בכל זאת רואים איזו התעוררות מתוך אמונה בלבות רבים מהם, אם בכל זאת נמצאים עוד בשורותינו כל כך הרבה צעירים, לפי הערך, המוכנים בכל רגע לסכן את חייהם בעד רכישת חלקת אדמה, או בעד הצלת כבודנו – הרי זה רק הודות לניצנים של עבודה חדשה, שנראתה בארץ בשנים האחרונות: הודות להתחלת העבודה של הקופה הלאומית בארץ-ישראל, והודות ליחסו הרציני של המשרד הארצישראלי לשאלת העבודה העברית.
מכל האמור ברור למדי באיזו דרך עלינו ללכת בעתיד. ברור, כמובן, בעיקר ולא בפרטים. אפשר שבעוד חמש שנים נצטרך לחזור מהרבה פרטים ולשנותם, אך העיקר לא ישתנה ואינו יכול להשתנות: המרץ הצבורי איננו צריך להתבזבז על יצירת תנאים בשביל מעשים מקולקלים של אחרים, כי אם להשמר בשביל יצירת מעשים מתוקנים של עצמנו.
כל העבודה של ההסתדרות הציונית צריכה להיות מכוונת למטרה אחת – ליצירת ישוב עברי בארץ-ישראל על אדמת הקופה הלאומית. החברה להכשרת הישוב ושאר החברות השונות צריכות לענין את ההסתדרות הציונית רק במדה שהן עוזרות למטרה הנ"ל. יבוא מי שמאמין בצורך ההכשרה בשביל הקפיטל הפרטי ויטפל ביצירת מכשירים בשבילו. לעבודת ההסתדרות הציונית דרושים מכשירים אחרים: הקופה הלאומית לקנית קרקע, קרן להכשרתה, וקרדיט חקלאי בשביל המתישבים עליה. לשלשת אלה עליה להקדיש את כל מרצה.
יש אמנם עוד עבודה אחת בשביל ההסתדרות הציונית – יסוד חוות למוד לשם הכנת חומר אנושי – קבוצת עובדים על אדמת הקופה הלאומית. בשאלה זו מעינים עתה ודנים עליה מצדדים שונים. צריך רק שלחוות אלה תהיה מטרה ברורה – לחנך פועלים ולעשות נסיונות חקלאיים, ואז לא יהיה בהן מקום לשאלת הדפיציטים ולא יהיה גם מקום לנצול והשחתה משני הצדדים, גם מצד הפקידות וגם מצד הפועלים. שניהם ידעו את מטרתם ושניהם ישתדלו להגיע אליה בדרכים היותר קרובות ובאמצעים היותר מצומצמים.
תרע"ב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.