הקונגרס התשיעי ממשמש ובא ואתו באה גם השאלה: מי ילך לפנינו?

מיום מותו של הרצל לא פסקה עוד אצלנו השאלה הזאת. הרצל השאיר אחריו הסתדרות, מוסדות ציוניים, פרוגרמה, אמונה, מעט או הרבה, אך יורש רוחני שיוכל למלאת את מקומו – את זה לא יכול להשאיר, ומקומו נשאר ריק. כוחו של הרצל גדול היה, ולפיכך נמצאו מאמינים אפילו בדמיונותיו והלכו אחריו גם לאוגנדה – כוחם של המנהיגים, שבאו למלאות את מקומו, קטן הנהו, ולפיכך אין נוהים אחריהם. אין פלא, איפוא, אם יחד עם הופעת הקונסטיטוציה בתורכיה – כשהעבודה בארץ-ישראל נעשתה יותר אפשרית – קבלה השאלה הזאת צורה עוד יותר חריפה.

וצריך להודות כי מרכז הכובד של השאלה הוא עכשיו לא רק ב“מי ילך לפנינו”, אלא בעיקר: ב“לפני מי ללכת? ואיך ללכת?” – אלה הן שתי השאלות שלהן צריך להיות מוקדש חלק גדול מהקונגרס התשיעי, ועל ידיהן תפתר גם השאלה, שבה מתלבטים עכשיו כל-כך הרבה – “מי ילך לפנינו”?

לפני מי הולכים המנהיגים שלנו? – ואל תהא השאלה הזאת קלה בעיניכם. קל מאד להיות מפקד צבא בעת שיש לפניך מחנה מזוין ומחונך, המוכן לבוא באש ובמים אם רק תצא פקודה מפיך. מחנה כזה מנחיל תמיד כבוד להולך בראשו. אבל מה קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעמוד בראש מחנה שהוא בלתי מחונך, בלתי מזוין וחסר משמעת, ואשר אין לו לא רצון להלחם ולא הכרה בצורך המלחמה. במצב כזה דרושה אישיות בעלת כשרון מיוחד, שההיסטוריה האנושית איננה כלל עשירה בשכמותה.

אצלנו, שמלחמתנו היא מלחמה בשלום, מלחמה של עבודה, של מרץ ורצון – על אחת כמה וכמה שאין המנהיג יכול לחולל נפלאות אם המחנה איננו נשמע לו. ולוא אפילו היה הרצל חי, הוא, שמסוגל היה לרכז סביבו את העם, והיה מוצא לפניו מומנט מוכשר כזה לעבודה, היה בודאי גם-כן מתנגש עם השאלה הארורה הזאת ולא בנקל היה יכול למצוא לה פתרון אף הוא. כי אם לאמונה היו לו הרבה חסידים, הנה למעשה – ללכת ממש ולעבוד בארץ-ישראל, לשנות את סדרי החיים ולנוד למקום חדש, בעת שהצורך הפרטי איננו כל כך גדול – חסידים כאלה לא היו נמצאים גם להרצל. אולם הרצל האמין שיוָצר כוח מושך גדול על-ידי צ’רטר, על-ידי התערבות של ממשלות אדירות, ועל-ידי קפיטלים לאומיים ענקיים, שיחוללו נפלאות. ואנחנו, שבצ’רטר מעולם לא האמנו, שלקפיטלים לאומיים ענקיים, כאלה שיוכלו לחולל נפלאות, גם כן לא קוינו, אנחנו שהתיצבנו עוד פעם, אחרי גלגולים רבים, באותו המקום שממנו יצאנו, כלומר: שרק העבודה של העם בכללו ושל הפרטים בפרטיותם יכולה לתת לנו את הארץ – אנחנו ודאי שצריכים אנו לשים לב בעיקר אל המחנה, לברר לנו את מהותו ולראות ולדעת אם יש לקוות שבסדרים הנוכחים השוררים בו ינחול הוא את נצחונו.

מה הוא המחנה שלנו? קבוצה של אנשים – הכל אחת, אם גדולה, או קטנה, המאמינים (והנני לוקח לדוגמה את המאמין השלם, כי יש גם מאמינים לשליש ולרבע) שבלי ארץ-ישראל אין תקומה לעם העברי, ושבכדי להשיגה הם שוקלים שקל בכל שנה, משתתפים באספות ושולחים צירים אל הקונגרס. עד כאן החובה, מכאן ואילך מתחילה הרשות: אוספים כסף בשביל מוסדות ציוניים, מפיצים ספרות ציונית, לומדים ומלמדים עברית – כל אלה הן העבודות שבחובה ושברשות של כל ציוני, אשר, אם הוא מקים את כולן בדיוק ויוצא עוד לטיול לארץ-ישראל לאיזו שבועות, הרי הוא הציוני היותר משובח. אמנם יש שהציונים, ביחוד הצעירים, מתעסקים גם ב“עבודת ההווה”, כמו, למשל, בהגנה עצמית וכו', ובאותה העבודה, שהיא לכאורה, רק טפל לגבי העיקר, נהוג, שאם יצוו על המשתתף בה לחרף את נפשו, הריהו מחויב להשמע, באופן אחר אין לו מקום שם. אולם העבודה העיקרית, הציונית, איננה דורשת “קרבנות”.

המחנה שלנו נתחנך על “מן”, על הבטחות של שני עולמות בעד פרוטות אחדות, ולעולמות האלה הוא יושב ומצפה, פעם באמונה ופעם בלי אמונה, אך תמיד בלי התאמצות יתירה לעבודה ובלי דרישות מיוחדות מצד ההסתדרות הציונית, וכמו במחנה, כך הוא גם בפרוגרמה שלנו ביחס לשאלה – איך ללכת?

כל הטענות שלנו סובבות תמיד על ציר אחד: התמרמרות על ההנהגה, שאיננה מקימת בפועל את ההחלטה שנתקבלה בקונגרס השביעי, ושהתחזקה בקונגרס השמיני, בדבר העבודה בארץ-ישראל. אולם אנחנו שוכחים דבר אחד: שהחלטה זו אינה אלא כעין הוספה לעיקר, כלומר לאותה הפרוגרמה, שניתנה בקונגרס הראשון בבזל ושבעיקרה לא נשתנתה עד עתה בכלום.

התמרמרות על ההנהגה יכולה להיות רק מהצד המוסרי, אבל מהצד המשפטי הרי יכולה ההנהגה להראותנו שלא זזה אף בשערה אחת מכל מה שכתוב בפרוגרמה הבזילאית. ולהיפך, היא עוד עשתה, בנוגע לדרישותינו, לפנים משורת הדין, היא, למשל, יסדה “חברה להכשרת הישוב”, שאפילו הקונגרס היותר מעשי לא דרש זאת ממנה. אך בעיקר היא נשארה נאמנה להפרוגרמה הכתובה, כמו שכולנו נשארנו נאמנים לה ולא דרשנו שישנוה. שום איש מאתנו לא יוכל להכחיש את הד"ר נורדוי, אם הוא אומר גם עכשיו, שהוא איננו מכיר מושבות בארץ-ישראל, כי אם רק מושבה אחת וזאת היא פלשתינה, ואמיגרנט אחד – העם העברי. לפרזה היפה הזו יש על מה לסמוך, ונורדוי יכול להגיד: ניתי ספר ונחזה מי נאמן יותר לפרוגרמה, אנחנו או הוא. ומה, איפוא, אתה רוצים מהמנהיגים, הם הנם לפי רוח הפרוגרמה, הפרוגרמה היא לפי רוחם והמחנה – לפי רוח שניהם. ואנחנו, אם לעבוד אנו רוצים, הרי אנו צריכים למהפכה בכל, גם במחנה, גם בפרוגרמה וגם בהנהגה, ורק אז נוכל להיות בטוחים שככל אשר יגדל המרץ של המנהיג, כן נתקרב יותר אל מטרתנו.

לשלשה דברים אנו צריכים, איפוא: למחנה, לפרוגרמה ולמנהיג.

מחנה כיצד? ההסתדרות הציונית עומדת על עיקר אחד חיובי, האומר, כי קיום העם העברי בתור עם ותחיתו הרוחנית והגשמית יכולים להיות אך ורק כשירכוש לו את ארץ-ישראל. כשמהפכים את המטבע לצדה השני, הרי יוצא שבלי ארץ-ישראל אין תקומה לעם העברי. אולם ההכרה הזאת עוד לא חדרה לכל השדרות של העם בשלמותה. יש כאלה שמאמינים כי, אמנם, יוטב המצב של היהודים כשירכשו להם את ארץ-ישראל, אבל הם אינם שוללים את קיומם גם בלעדיה, וישנם כאלה שאינם מאמינים כל עיקר אפילו בהטבה. הצד השוה שבהם, שכאלו כן אלו אינם נוטים לעלות לארץ-ישראל כל זמן שלא יראו בפועל איזו תוצאות ממשיות, אף-על-פי שלתמוך באחרים, לשם צדקה, לא היו מסרבים, כמו שלא יסרבו לנדב לענינים אחרים של צדקה. נשארו, איפוא, סתם נודדים המוכרחים לנוד, בין לארץ-ישראל ובין לארץ אחרת, אולם אצל אלה, השאלה הפרטית קודמת לכל.

מי, איפוא, מחויב להיות הראשון לעלות לארץ-ישראל, להשקיע בה את רכושו, או את כוח שריריו ולהראות את הדרך לאחרים? ביחס לזה יכולה להיות רק דעה אחת – הציונים. ולהלכה ודאי שמודים בזה כולם, אך לא כן למעשה. מאות תכניות על עסקים בארץ-ישראל נוצרות על-ידי הציונים בשביל להציען לאחרים, אבל הם עצמם משקיעים את רכושם בכל העסקים שבעולם, אך לא בארץ-ישראל. וכל זמן שהמושג הזה לא ישתנה מן הקצה אל הקצה, כל זמן שההסתדרות הציונית לא תוכל להטיל חובה על חבריה שיעלו לארץ-ישראל, לא יועיל לנו אם גם יהיה לנו מנהיג כנפוליון.

מנהיג בעל מרץ יכול להשתמש היטב בכוחות הניתנים לו וליצור על יסודם כוחות חדשים, אולם במקום שאין כוחות כלל, שם גם כוחו איננו שוה כלום. כי יש מאין לא ייצר. אמנם אם ננהיג בהסתדרות הציונית גזירה כזו, שחבר יכול להיות רק זה המקבל עליו לעלות לארץ-ישראל, כשידרשו זאת ממנו, נאבד אולי על-ידי זה איזו חברים (כשאני לעצמי הנני מאמין, להפך, שנרכוש לנו על-ידי זה יותר חברים, כי הכוחות היותר טובים ימצאו ענין אצלנו ויסופחו אלינו), אבל אלה שישארו, וכאלה יהיו הרוב הגדול, יגדל בהרבה כוחם וערכם.

הפרוגרמה כיצד?

כל זמן שהפרוגרמה הבזילאית תשאר באותה הצורה שהיא קימת עכשיו, נהיה תמיד מוכרחים לנשוך שפתינו ולשתוק. המנהיג היותר מסור לעבודה, כשילך לעבוד על-פי הפרוגרמה הנוכחית, לא יוכל להתרחק ממנה הרבה. אנחנו צריכים, איפוא, לשנות אותה ולהתאימה לאותו העיקר שעליו אנחנו עומדים עתה. אנחנו צריכים להגיד גלוי ומפורש בפרוגרמה שלנו, כי הציוניות שואפת ליצור ישוב יהודי גדול בארץ-ישראל ברשות הממשלה העותומנית ותחת חסותה. בפרוגרמה שלנו אינם צריכים להיות שום תנאים קודמים למעשה ושום רמזים דיפלומטיים, אשר לנו אינם נותנים כלום והם רק מעוררים חשד אצל אדוני הארץ ביחס אלינו.

ורק כששני הדברים האלה יהיו לנו ­– מחנה מאורגן בעל משמעות, העומד מוכן לא רק לתת שקל, כי אם לבוא ממש באש ובמים בשביל השגת מטרתנו, ופרוגרמה ברורה ומפורשת, המתאימה להשקפתנו על הציוניות – רק אז תבוא השאלה בדבר מנהיג חרוץ ומסור שיוכל להשתמש בכוחות האלה ולנצל אותם.

תרס"ט.

(אל הקונגרס התשיעי)

א.

לא ככל הקונגרסים הוא הקונגרס התשיעי. המהפכה המדינית, שבאה בארץ שאיפתנו, דורשת מאתנו לשנות את הדרכים שבהן הלכנו עד עתה כדי להשיג את מטרתנו. ואם בקונגרסים הקודמים היינו רגילים לסכם את עבודתנו של בין קונגרס לקונגרס והיינו שבים עוד פעם לאותה הדרך שעברנו בה, בהאמיננו כי אם לא הצלחנו בפעם החמשית, או העשירית – נצליח בפעם המאה, הנה עתה מוכרחים אנו לסכם את עבודתנו של כל אותן השנים, של כל אותן החזרות השונות ולהודות, שלא על ידיהן נגיע למטרתנו ושדרך חדשה בהחלט דרושה לנו עכשיו, אשר היא, ורק היא, תוכל ערוב לנו בעד הצלחת מעשינו.

אמנם, לחלק גדול מאתנו לא זרה לגמרי הדרך החדשה הזאת. רבים, ביחוד מציוני מזרח אירופה, לא האמינו, גם בעת ששרר המשטר הישן בתורכיה, בכל אותן הקומבינציות הדיפלומטיות שעליהן היתה מבוססת הציוניות המדינית. הם העירו תמיד וחזרו והעירו, שלא בדרכים כאלו רוכש לו עם נודד ארץ, וכי רק ההסכמה של אדוני הארץ, המיוסדה על התועלת שאנחנו נביא בעבודתנו לשני הצדדים, יכולה להוביל אותנו אל התכלית הנרצה. ואם בכל זאת נטו לפעמים מן הדרך הנכונה, היה זה רק הודות לכוח המקסים של המנהיג הגדול, אשר הצליח לנטוע בלבם אמונה בגאולה פתאומית – למרות הכרתם הפנימית, שלא זו היא הדרך ושיש דרכים, שהן אולי לא יותר נוחות, אבל יותר בטוחות.

אולם המשטר החדש בתורכיה קרע את סגור עיננו בעל כרחנו וגלה לפנינו את המושלים האמתיים – את התורכים הצעירים. במקום המושל העריץ יש לנו עכשיו עסק עם אנשים משכילים וישרים אשר, כשם שלא יותרו על זכותם הם, ככה לא ישללו את הזכות מאחרים, אם רק יכירו בישרת דרכם של האחרים האלו.

עלינו, איפוא, לרכוש עתה את האמון של הממשלה התורכית, להבינה ולהוכיח לה שלא פחות ממה שאנחנו, העם הנודד, נפיק תועלת מזה שנשוב אל המנוחה והנחלה בארץ אבותינו, תמצא היא תועלת בעבודתנו החמרית והרוחנית להתפתחות הארץ ויושביה. אנחנו צריכים להגיד גלוי לממשלה התורכית שמטרתנו העיקרית, המסומנת בסעיף הראשון של הפרוגרמה שלנו, היא: הציונות שואפת לפתח ישוב עברי גדול בארץ-ישראל ברשיון הממשלה התורכית הקונסטיטוציונית ותחת חסותה.

אולם השנוּי הזה בפרוגרמה הציונית גורר אחריו בהכרח עוד שנוּי עיקרי אחד בנוגע לחובות שזו מטילה על החברים הנמנים על דגלה. עד עתה נסתמנה התעודה הציונית בשקל, ולעבודה ציונית נחשב כל מעשה צבורי, בין שיש לו איזו שיכות רחוקה לציוניות ובין שאין לו כל שיכות. המושג על הציוניות כל כך השתבש אצלנו עד שהמטרה התחלפה באמצעים, ואלו האחרונים נקדשו ונעשו לעצם הציוניות. הציונים ברוסיה ובאוסטריה, למשל, הקדישו את כל כוחותיהם לבחירות אל בית-הנבחרים והאמינו שציוניותם הולכת ומתקדמת על-ידי זה, בה בשעה שביחס לעבודה ממשית בארץ עצמה היתה ההתקדמות הזאת רק נסיגה לאחור. ואמנם כן, בלי אותה עבודת ההכנה בגולה אי אפשר לעבוד גם פה, אך העבודה הזאת טובה ומועילה רק עד כמה שהיא באמת משמשת אמצעי טפל לגבי העיקר – עוברת היא את הגבול הזה, והרי היא מביאה רק נזק במקום תועלת.

אנחנו איננו יכולים ואיננו צריכים בשום אופן להשלים עם ציוניות של שוקלים ושל נדבות. יש לנו רשות לדרוש מאת חברי ההסתדרות הציונית, כי כל מי שיש לו אפילו רק צל של יכולת לעלות לארץ-ישראל, יעלה וישקיע את כל גופו ונפשו בה ולא מחוצה לה. טובים הם הנצחונות, גם הקטנים, שבפנים הארץ מאותם הנצחונות הגדולים בחוץ, שעליהם תוקעים ומריעים ושאינם מקדמים את עבודתנו בארץ-ישראל אף במשהו.

הקונגרס התשיעי צריך, איפוא, להכיר בתור חברים להסתדרות הציונית רק את אלו שהם מוכנים להתמכר בפועל, בנפשם ובגופם, אל העבודה הארצישראלית; ומפני שאין השקל מעיד על ציוניותו של השוקל, צריך הקונגרס לבטלו לגמרי ובשביל ההוצאות הדרושות – להטיל מס עצמי על החברים לפי הכנסותיו של כל אחד ואחד.

חשיבות מיוחדת יש גם לעוד עיקר אחד, שלישי: שנוּי מקום המרכז.

מיום שהחילונו לעבוד בארץ-ישראל סובלת עבודתנו מזה, שהעושים יושבים באספמיה ורואים חלום של מעשים בארץ-ישראל. אולם כל זמן שבינינו נמצאו, מצד אחד, מאמינים כי מאירופה תבוא תשועתנו, כי העבודה הדיפלומטית היא העיקר, ומהצד השני לא נתן המשטר הישן את האפשרות לעבוד בתורכיה עבודה ארגונית – הוכרחנו להשלים גם עם החזיון הזה. עכשיו, מכיון שהמכשול מצד הממשלה הוסר ואנחנו כולנו מודים כי מרכז הכובד של הציוניות מונח אך ורק בתורכיה ולא מחוצה לה, צריכה גם עבודתנו להתרכז אך ורק בה.

הקונגרס התשיעי צריך, איפוא, לראות כמקום המרכז של כל המוסדות הציוניים, כמו: הועד הפועל, הבנק, הקופה הלאומית וכו', רק את ארץ-ישראל, ורק מחלקות למוסדות האלו תוכלנה להיות גם בחוץ-לארץ.

ב.

“תנאי הכרחי להתגשמות הציוניות – התרבותו של הפועל העברי בארץ-שראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה” (הפרוגרמה של “הפועל הצעיר”).

הרבה מאד חטאו עסקנינו ומוסדותינו הציוניים לעיקר הזה, שכל ציוני, הרוצה באמת בתחית עם ישראל בארץ-ישראל, אינו יכול לכפור באמתותו. לא פעם העירונו על הסכנה הגדולה הנשקפת לכל עבודתנו מיחס כזה לשאלת הפועלים בארץ-ישראל, ובקונגרס השמיני שמו גם לב לקריאתנו התמידית הזו וקבלו החלטה פחות או יותר מתאימה לעיקר הראשון שבפרוגרמה שלנו. אולם שתי השנים האחרונות הראונו עד כמה רחוקים עוד עסקנינו מלהבין את העיקר הגדול הזה. לא די שהם לא הועילו בכלום להתרבותו של הפועל העברי והתבצרותו, אלא, במקרים ידועים, עוד הזיקו הרבה – אם באופן ישר, או בלתי ישר. הקונגרס התשיעי צריך, על כן, להביע את אי שביעת רצונו מהיחס האדיש של עסקני ארץ-ישראל לשאלת הפועלים, ןלחיב אותם לבוא להתעסק בשאלה זו ביתר מרץ.

מאליו מובן שההתעסקות בשאלת הפועלים בלבד איננה עוד הכל, כי לזה אין כלל מדה ומשקל. כל עסקן יכול להודות בפרינציפ בנחיצות פועלים עברים, לכתוב גם מאמרים בשאלה זו, ובפועל לעשות ממש ההפך, כמו שנוכחנו, לדאבוננו, לא פעם במקרים כאלו. עלינו, איפוא, להראות גם על האמצעים שבהם צריכים המוסדות והעסקנים שלנו להשתמש למטרה זו. ואמצעים כאלו ישנם בידינו, אם רק נזכור תמיד, שהמוסדות שלנו לא נוצרו כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי למטרה יותר נשגבה.

הפקידות של הברון, למשל, היתה משתמשת לעתים בכוחותיה הפיננסיים בכדי להכניע את האכרים ולעשותם לעבדים, ומוסדותינו אנו צריכים לשמש לנו בתור אמצעי לשחרר את האכרים מעבדותם ולעשותם לבני חורין. אנחנו צריכים במוסדותינו הפיננסיים לעזור לאכרים בה במדה שהם עוזרים להרחבת הישוב העברי בארץ-ישראל והגדלתו. אלה שבשביל עניניהם הפרטיים המדומים הם נכונים להפקיר את עניני הישוב, אלה שמפני קוצר ראותם אינם מסוגלים להבין את הסכנה הכרוכה בעבודתם השלילית – אינם ראוּיים לקבל שום עזר וסעד מצד מוסדותינו הציוניים. כי הציוניות איננה עסק, אלא, טרם כל ולפני כל, ענין כללי לאומי, אשר רק מי שמועיל לה ראוי להסתיע על ידה. הקונגרס צריך לחיב את המוסדות שלו בארץ-ישראל שישתמשו בכל האמצעים שישנם בידם להרבות את מספר הפועלים העברים בארץ-ישראל ולבצר את מעמדם.

הלכה פסוקה היא, כמעט, בין כל הציונים, שבכדי לאפשר את קיומו של הפועל העברי בארץ-ישראל בתנאים הנוכחים, צריך קודם כל להקטין את הוצאותיו על-ידי בתים זולים, מוסדות הספקה משותפים, לשכת מודיעין של פועלים מסודרת וכו'. החלטות מעין אלו נתקבלו כבר גם באספת חובבי-ציון הכללית וגם בישיבת הועד הפועל בקלן, אך בפועל עוד לא נעשה כלום בנידון זה. ובה בשעה שזרם העליה של הצעירים לארץ החל להתגבר בעת האחרונה, אחרי הקפאון ששרר כמעט במשך שתי שנים, הננו רואים בצדו גם התגברות היציאה מן הארץ, ואין איש מעסקנינו שם את לבו לבקש אמצעים בשביל לבצר את מצבו של הפועל העברי ולעצור בעד יציאתו. הקונגרס התשיעי צריך להתעסק בשאלה זו ולחיב את באי כוח המוסדות הציוניים שלו בארץ-ישראל שיבואו לעזר לפועלים, הן במובן החמרי והן במובן הרוחני, ליצור את כל אותם האמצעים המסוגלים להקל את מצבו של הפועל העברי ולהרבות את מספרו.

אנחנו מתיחסים אל הקונגרס התשיעי לא כאל הפגנה כלפי חוץ, כמו שהיינו רגילים לחשוב את הקונגרסים הקודמים, כי אם, בעיקר, כאל הפגנה כלפי פנים. הקונגרס התשיעי נועד בשביל לבטל כל אותם הערכין, שהמציאות בעצמה מחקה אותם מחשבונותינו הציוניים, ולהכניס במקומם חדשים, לגמרי חדשים. מהפיכה שלמה מוכרחה לבוא בלב חברינו הציוניים ביחס לערכו של כל פרט ופרט בעבודתנו וביחס לחובות שהציוניות מטילה עליו. לא די להגיד: אני מאמין ככה, או אחרת, כל אחד צריך להוכיח את אמונתו על-ידי מעשים. ורק כשתהיה לנו פרוגרמה מתאימה וחברים מסורים, שיראו חובה לעצמם לעלות לארץ-ישראל ולעבוד בה, רק אז נוכל להאמין שיהיה ערך גם להחלטות על ה“אגרר בנק”, על עבודת הקופה הלאומית וכו'. ההסתדרות הציונית תוכל לעבוד את עבודתה הכללית רק אז, כשכל פרט יהיה מסור לעבודה הציונית בפרטיותו.

תרס"ט.

(לקונגרס האחד-עשר)

חמשה קונגרסים כבר עברו עלינו בכתישת מים במכתש: מלחמות פעוטות, נצחונות קטנטנים ו–ירידה ונסיגה לאחור. הישוב העברי בארץ-ישראל מתפּתח בצעדים איטיים, מתפתח בכוח האינרציה, וההסתדרות הציונית מתנונת בצעדים ענקיים, מתנונת הודות למרץ המרובה ששומרי אוצרותיה משקיעים בה. עם כל נסיון חדש שנעשה, כדי לבצר את עמדתנו בארץ, באים תיכף הסוחרים בפנקסיהם ורושמים את ההוצאות וההכנסות, ואוי לו למפעל אם חשבונותיו אינם מראים על הכנסה. ומאחר שכל המפעלים שלנו הנם בהכרח לקויים מבחינה מסחרית, מפני שאנחנו רוצים להשיב בנים נדחים לארץ נדחה, מפני שאנחנו מוכרחים ליצור ישוב קרקעי על-ידי אנשים תלושים מן הקרקע – הרי שיש תמיד מקום לסוחרים למצוא פגימות. אחד, למשל, חזה מראש שאם יקימו מחלבה באיזו חוה לאומית, יכול לקרות שהפרות תמותנה והחוה תפסיד כסף; השני מקבל ידיעות “מדויקות” מן הארץ שהעבודה העברית אינה אלא בזבוז ממון. לשלישי ברור שאין כל חשבון לקנות קרקע ולשלם בעדו מחיר גבוה, וכן הלאה והלאה. ובכן, כדי שלא נבוא, חס-וחלילה, לידי חשש של הפסד ממון, הרי אין לפנינו דרך יותר טובה מאשר – “שב ואַל תעשה”.

ותורה זו של “שב ואַל תעשה” מוצאת לה את בטויה הנאמן במוסד היותר גדול של ההסתדרות הציונית, בבנק הציוני, שנשאר עד עכשיו, לדאבוננו, בידי אלה, שלא רק ציוניותם מסופקת, כי אם גם כשרונם המסחרי עדין זקוק לראיות. אמנם הבנק שלנו יכול להראות לכם תיכף חשבון מפורט של הרוחים שהוא מכניס בכל שנה, ואולם אם נציג את זה שהוא עושה לעומת מה שהיה יכול לעשות – אלמלי ראה צורך בעבודה ואלמלי רצה לעבוד – הרי יקטן ערכו בעינינו עד לאפס.

ההשקפה המסחרית, שהתבצרה בתוך ההסתדרות הציונית, עושה את הרעיון הציוני למגוחך. ממשלות אירופה האדירות, שענין הכבוש הוא להן לעתים בבחינת מלוּי התאוה למותרות, מוציאות מיליונים של כסף ושל אנשים על ספק-ספקא של כבוש איזה חבל ארץ, ואנחנו, בני עם עני ודל, שאין לנו בעולמנו אלא “עוגן הצלה” זה בלבד, רוצים להעריך כל צעד שאנו עושים בארץ על פי הרוחים שהוא מכניס תיכף במזומן. וארץ-ישראל הרי אינה יכולה בשום אופן להיות ל“עסק טוב”: היא אינה נקנית אלא ביסורים גדולים, בקרבנות כסף וקרבנות אדם למכביר. ואלמלי באנו לעשות “סך-הכל” מהמיליונים ונפשות האדם שבלע עד עתה ישובנו העברי בארץ-ישראל, ודאי שהיינו מוצאים – מבחינה מסחרית – דפיציט הגון. ברון אחד הוציא על רכישת שוק, בשביל היבול של איזו עשרות כרמים, סכום העולה בהרבה על זה שיש להסתדרות הציונית בכל הקופות והקרנות שלה. ובעד בית-קברות אחד של חדרה אין בכוח כל הפיננסיסטים שלנו לשלם. מה, איפוא, לאנשים מחוסרי פרספקטיבה היסטורית אלה ולציוניות? הם לעולם לא יוכלו להתרומם לגובה כזה, עד כדי להבין שכל דונם אדמה בארץ-ישראל לא יסולא בפז בשבילנו, ושעם נודד, ההולך להשיב לו את מולדתו, אינו רשאי לעמוד על המקח כתגרן, כי בכלל “אין אונאה לקרקעות”, ובפרט לקרקע של ארץ מולדת. על הכסף שהפסידו במרחביה – אם אפשר כאן להשתמש במלה “הפסד” – בודאי יהמה לבם יותר מאשר על הנפשות הצעירות שבהן עלתה לנו עד עתה מרחביה זו. אדונים אלה הם אולי גם אנשים הגונים, אבל מחומר אחר קורצו, מעולם לא הרגישו את צער החורבן ואת מרירות הגלות, ולעולם לא ירגישו את חבלי היצירה ואת יסורי הגאולה.

הציוניות נמצאת עתה בתקופה כזו, שבה אפשר לעשות בארץ-ישראל בשנה אחת יותר ממה שאפשר היה לפנים לעשות בעשר שנים. ושעת כושר זו דורשת התרכזות כל המרץ וכל האמצעים של ההסתדרות הציונית בשביל חזוק עמדתנו בארץ. רכישת אדמה, התרבותו והתבצרותו של העובד העברי עליה – אלה הם ה“אלף” וה“תיו” של עבודת ההסתדרות הציונית. הפרזה הידועה ש“ההסתדרות צריכה ליצור רק תנאים ולא דברים”, עבר זמנה, או שהיא גם בזמנה היתה רק פרזה ריקה. עתה הגיעה השעה להסתדרות ליצור דברים, וכל רגע שהיא מאחרת, את נפשה היא קובעת.

האמצעים הפוטנציאליים של ההסתדרות הציונית הם מרובים וגדולים לאין שעוּר – אמצעים של עם שלם, של שני-עשר מיליון נפש אדם. אם היא תעבוד בארץ-ישראל עבודה עממית ראויה לשמה, כל העם יהיה אתה ואמצעים חמריים יזרמו אליה כזרם הנחל שאינו פוסק. אבל אם תרצה לחכות ולהשתעשע בפרזות על יצירת תנאים, אז תיצור תנאים, כמו שיצרה עד עכשיו, בשביל אחרים, ותחזק באמצעות הקרדיטים את ידי אחרים, באופן ישר ובלתי ישר, העם ילך ממנה לבלי שוּב עוד והקרקע ישמט מתחת רגליה.

ובשביל שתיעשה עבודה בארץ-ישראל לא די בזה שרוב צירי הקונגרס ירימו את ידיהם בעדה, כי אם צריך לשים קץ לשתי הרשויות השולטות בהסתדרות הציונית. אי-אפשר לבחור בועד פועל אחד שיעבוד ויחד עם זה למסור את המפתחות של אמצעי העבודה לידי ועד פועל אחר המתנגד לעבודה. אותה הדעה, השלטת בתוך העם, שהבנק לא נוצר בשביל רבית כי אם בשביל יצירת ישוב, צריכה להתבטא בצורה קונקרטית: במסירת המפתחות לידי אלה שהם רוצים ליצור ישוב עברי.

כל פרוטה של הקרן הקימת צריכה להיות אצלנו בבחינת “בל תלין”: ברגע הכנסה אל הקופה צריכה היא תיכף להשקע באדמת ארץ-ישראל. הקרן הקימת מיסדת מושבות לא לשם הכנסת רוחים, כי אם לשם גאולת הקרקע ונתינת עבודה לבני עם שהוא מחוסר קרקע ומחוסר מקום עבודה. כל דונם אדמה שאנחנו רוכשים בארץ-ישראל, כל עובד שאנו מבצרים עליה, אינם נערכים ואינם נשקלים במאזנים של חנונים – מה ששויו בשביל אחרים הוא פרוטה, שוה בשבילנו מיליונים. אם כנרת תפסיד ותחנך לנו פועלים טובים ואמרנו – אנחנו הרוחנו הרבה. אם ה“בחריה”¹ תרויח ותעבד את אדמתה בידים נכריות ואמרנו – אנחנו הפסדנו הכל.

שום איש מאתנו אינו חושב שצריך להפוך את הבנק לקופה של צדקה. מבינים אנחנו שהבנק צריך להרויח ולא להפסיד. אבל יש שכר היוצא בהפסדו ויש הפסד היוצא בשכרו. כשהבנק שלנו יתמוך בעובדים עברים, בין שהם אכרים ובין שהם בעלי מלאכה, או פועלים, כשיתמוך במסחר העברי ובחרושת המעשה העברית, הרי יחזק את הישוב שלנו ויתן עבודה וחיים לאלפי אנשים, ואם הוא עצמו לא ירויח בזה הרבה, הנה הישוב העברי, שלשמו נוצר הבנק, ירויח הרבה והרבה. הפסדו של הבנק יצא בשכרו. ואם הבנק שלנו שקוע כולו בעסקים עם פרדסנים עשירים משלנו ומשלהם, הרי הוא נותן עבודה וחיים לאחרים, מחזק את ידי האחרים ומחליש את כוחנו אנו; הוא אמנם מכניס רבית, אבל חלף זה הוא שולל מאתנו את התקוה האחרונה. שכרו יוצר בהפסדו.

שום איש מאתנו אינו נלחם באדם פרטי זה, או אחר. מבינים אנחנו שהנהלת הבנק, כמו הנהלת כל ענינינו הישוביים, זקוקה למומחים ואנשי מעשה. אבל אנשי מעשה בעלי השקפה רחבה, בעלי פרספקטיבה היסטורית, ולא סוחרים קטנים, שמעבר לרבית נגמרת הפרספקטיבה שלהם. אלמלי היה הבנק שלנו ישובי, אלמלי היתה למנהליו מגמה ישובית ברורה – מה גדולה היתה יכולה להיות השפעתו החיובית על התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בארץ-ישראל. מנהליו היו אז מבינים, שאם האכר הפרטי יכול להתיר לעצמו להעמיד את עניניו הפרטיים למעלה מעניני העם, הנה הבנק, כמוסד לאומי, מוטב שכספו יהיה מוטל כאבן שאין לה הופכין ואל ישמש אמצעי לעבודה המתנגדת לעניני העם.

הנהלה נתונה כולה לעבודה בארץ-ישראל, מסירת הבנק לידי ההנהלה שתבחר; רכוז כל האמצעים של ההסתדרות הציונית לשם הגדלת רכושנו הקרקעי ורבוּי העובדים על הקרקע – זוהי הסיסמה הכללית בשביל צירי הקונגרס האחד-עשר.

תרע"נ.

מעל עמודי עתוננו, וגם מעל במת הקונגרס, נשמעה לא פעם מפי באי-כוח מפלגתנו הדרישה שההסתדרות הציונית תתחיל לטפל במעשים, לאמור – בקנית אדמה בארץ-ישראל ובישוב עובדים עליה. לא בלי עיון רב ולא בלי הכרת האחריות הגמורה באנו לידי דרישה זו. היה זמן שגם אנחנו שרנו את הפזמון הידוע: הקפיטל יגאל את הארץ והוא שייצור לנו ישוב עברי בארץ-ישראל. וגם עתה עוד לא השתחררנו לגמרי מזה. עדין מתמלא לבנו שמחה בשמענו שאיזה קפיטליסט עברי קנה חלקת אדמה בארץ-ישראל. עומדים אנו לפני ארצנו דלים וריקים ומחוסרי כל אמצעי גאולה, ולפיכך אנחנו שמחים לראות, אם בא מי וגואל איזו חלקה, ושוכחים אנו באותו רגע את כל אותה הגלות שגאולה ממין זה גוררת אחריה. ואולם נסיון העבודה של שנים רבות פקח את עינינו לראות, כי הקפיטל הפרטי, שעליו אנו משליכים את יהבנו, חדל אונים הנהו לעת עתה ליצור בארץ-ישראל אפילו איזה דבר בשביל עצמו, ומכל שכן בשביל הצבור העברי. כל גודל כשרונו של הקפיטליסט העברי לנצול לא עמד לו כדי שיוכל להתקים פה בלי עזרת המרץ של הצבור.

אמנם, בשנים האחרונות נתמעט מספר האכרים המקבלים תמיכה, וביחד עם זה גדל גם מספר הקפיטליסטים, שאינם תלויים, לכאורה, בחסדי שום נדיב ושום מוסד צבורי, ואף-על-פי כן הרי כולם, כולם, בלי יוצא מהכלל, מתחממים עוד בקוי האור המגיעים הנה מפריז, מאודיסה ומברלין. ואלמלי משכו את ידיהם מן הישוב הברון ויק"א, מצד אחד, וחובבי-ציון וההסתדרות הציונית מהצד השני, היה גורלו של זה רע ומר. ועל המצב הזה אין אמנם להתאונן: כבר הדגישו וחזרו והדגישו לא פעם בספרותנו את ההלכה המוסכמה ומקובלת אצל אחרים מכבר, כי אין ישוב חדש נבנה בלי עזרת הצבור. ואולם הצבור, הבא לעזרת איזה ישוב, הרי יש לפניו מטרה ידועה, פילנטרופית, לאומית, מדינית, או לאומית ומדינית כאחת. ואם הצבור אינו משיג בעבודתו זו את מטרתו, בדין הוא שיסתלק ממנה. והצבור שלנו לא השיג את מטרתו.

כל אותם הכוחות המאורגנים שטפלו ומטפלים בישובנו, בין אלה שעשו ועושים את זה מתוך נטיות פילנטרופיות, ובין אלה שעשו ועושים זה מתוך נטיות לאומיות ופוליטיות, לא השיגו את מטרתם העיקרית. גם הברון, וגם יק“א, גם חובבי-ציון וגם הציוניים הרשמיים, כולם לדבר אחד התכונו, אם כי יצאו מנקודות מוצא שונות ועבדו לשם תכליות שונות: כל אחד מהם התכון ליצור בארץ-ישראל צבור עברי עובד שיחיה ויתפרנס מעמל כפיו. ולא מקרה הוא זה, שעוד טרם שעלתה שאלת העבודה אצלנו, כבר ידעה יק”א להכניס בתקנותיה סעיף מפורש על עבודה עברית. הברון הרחיק לכת, הוא דרש מאת המתישבים שהם בעצמם יעבדו. חובבי ציון והציונים, שנתנו לישוב בהשפעתם הרוחנית לא פחות ממה שנתנו הברון ויק"א בכספם, לא דרשו אמנם מאת המתישבים דרישות מיוחדות בנוגע לעבודה, אבל אין ספק שאצלם היה ענין העבודה דבר המובן מאליו. אך כולם יחד העלו חרס בידם. המרץ הצבורי, שהוצא לשם יצירת המון עברי עובד בארץ-ישראל, הועיל רק להותו – הוא יצר המון עובד, אך לא עברי.

והגחוך – שיש בתפקידה של ההסתדרות הציונית ליצור תנאים, לאמור, לסלול דרך לקפיטל הפרטי, הוא עתה כל כך בולט ונראה לעין כל, עד שדרוש טמטום, או זדון-לב מיוחד כדי להסתירו, או לבטלו. כל המכונה הציונית עם הבנק, החברה להכשרת הישוב וה“געזעלשאפטין” השונים עם האגיטטורים והעסקנים, הסוכנים והמשרדים מכל המינים, עובדים לשם משיכת איזה קפיטליסט לארץ-ישראל, ועומדים מוכנים ומזומנים לשרתו בבואו לארץ. ועובדה זו כשהיא מצליחה, הרי מגיע המכסימום של הצלחתה לידי הוספת משפחה עברית וחזוק עשרים משפחות לא עבריות על חשבון המשפחה האחת. ויש גם הצלחה מינימלית, וזוהי הרגילה: המשפחה הנרכשת על-ידי האגיטציה נשארת בחוץ-לארץ ועוזרת ברכושה, שהיא משקיעה בארץ-ישראל, לפרנס כמה וכמה משפחות לא עבריות.

מובן מאליו שעבודה ישובית זו שוללת מאתנו כל תקוה להיות בזמן מן הזמנים לכוח כמותי גדול בארץ. ואין צריך לומר שאיכותו של ישוב כזה אינה יכולה להיות שונה במאומה מאיכותם של ישובים כאלה בכל מקום. גלות במובן הפוליטי, חיי סרסרות ובטלה במובן הכלכלי וחקוי והתבטלות במובן הרוחני. עדין קטן הישוב הזה, איזה אלף, או אלפים תינוקות של בית רבן מדברי עברית בחוצות יכולים עוד לשפר את צורתו הגסה ולהשאיר רושם בלב התיר, שכאן פנה עברית חשובה. אבל מי שרוצה, מי שמוכרח להביט קצת יותר רחוק מתיר, הרי תיכף מתגלה לפניו כל הרקבון שבבית והוא מוכרח לשאול את עצמו: “לשם מה אנו עמלים”?

והעבודה הישובית הזאת הרי היא שהכינה את הקרקע להפלת חללים במספר כל כך מבהיל בשנים האחרונות. הראשונים שנפלו בחדרה ממחלת המלריה – נלחמו בטבע, הקריבו הרבה נפשות עד שנצחוה. אבל אלה הנופלים עתה חלל, לשם מה הם נלחמים? מי ירצה את קרבנם? הלא לאויבי הישוב הם נחשבים בעיני אותם התושבים שלשמם הם מוסרים את חייהם? ואפילו באותם המקומות שמקבלים את מעשי הפועלים והשומרים העברים ברצון, הרי מכירים רק בזכותם להגן על רכוש המושבה, אך לא בזכותם על העובדה. ובזה מתבאר הדבר שלמרות כל הלחץ החמרי והרוחני, שבו נמצאים הצעירים העברים בגולה, ולמרות תשוקתם העזה של רבים מהם לעלות אל הארץ ולעבוד בה, לא כולם מחזיקים מעמד בעבודתם פה, בבואם לארץ. ושורותינו אינן מתרבות, כי אם נשארות דלות כמו שהיו.

ואלמלי נמשכה עבודתנו רק בדרך זו, בלי כל תקוה לשנויים, כי אז, קרוב לודאי, שהיתה פוסקת לגמרי עלית הצעירים לארץ-ישראל, ואפשר מאד שגם ההסתדרות הציונית היתה מתרוקנת מהם. אם בכל זאת רואים בשנים האחרונות איזה קבוץ של פועלים בארץ-ישראל, המחזיק מעמד בעבודתו, אם בכל זאת רואים איזו התעוררות מתוך אמונה בלבות רבים מהם, אם בכל זאת נמצאים עוד בשורותינו כל כך הרבה צעירים, לפי הערך, המוכנים בכל רגע לסכן את חייהם בעד רכישת חלקת אדמה, או בעד הצלת כבודנו – הרי זה רק הודות לניצנים של עבודה חדשה, שנראתה בארץ בשנים האחרונות: הודות להתחלת העבודה של הקופה הלאומית בארץ-ישראל, והודות ליחסו הרציני של המשרד הארצישראלי לשאלת העבודה העברית.

מכל האמור ברור למדי באיזו דרך עלינו ללכת בעתיד. ברור, כמובן, בעיקר ולא בפרטים. אפשר שבעוד חמש שנים נצטרך לחזור מהרבה פרטים ולשנותם, אך העיקר לא ישתנה ואינו יכול להשתנות: המרץ הצבורי איננו צריך להתבזבז על יצירת תנאים בשביל מעשים מקולקלים של אחרים, כי אם להשמר בשביל יצירת מעשים מתוקנים של עצמנו.

כל העבודה של ההסתדרות הציונית צריכה להיות מכוונת למטרה אחת – ליצירת ישוב עברי בארץ-ישראל על אדמת הקופה הלאומית. החברה להכשרת הישוב ושאר החברות השונות צריכות לענין את ההסתדרות הציונית רק במדה שהן עוזרות למטרה הנ"ל. יבוא מי שמאמין בצורך ההכשרה בשביל הקפיטל הפרטי ויטפל ביצירת מכשירים בשבילו. לעבודת ההסתדרות הציונית דרושים מכשירים אחרים: הקופה הלאומית לקנית קרקע, קרן להכשרתה, וקרדיט חקלאי בשביל המתישבים עליה. לשלשת אלה עליה להקדיש את כל מרצה.

יש אמנם עוד עבודה אחת בשביל ההסתדרות הציונית – יסוד חוות למוד לשם הכנת חומר אנושי – קבוצת עובדים על אדמת הקופה הלאומית. בשאלה זו מעינים עתה ודנים עליה מצדדים שונים. צריך רק שלחוות אלה תהיה מטרה ברורה – לחנך פועלים ולעשות נסיונות חקלאיים, ואז לא יהיה בהן מקום לשאלת הדפיציטים ולא יהיה גם מקום לנצול והשחתה משני הצדדים, גם מצד הפקידות וגם מצד הפועלים. שניהם ידעו את מטרתם ושניהם ישתדלו להגיע אליה בדרכים היותר קרובות ובאמצעים היותר מצומצמים.

תרע"ב.