(מכתב גלוי לד“ר לוי, מנהל האפ”ק בירושלים).
אדון נכבד,
מעולה לא עלה על דעתנו לפקפק בציוניותו של מי שהוא מאותם האנשים, שהם עומדים בראש מוסדותינו הציוניים. מעולם לא חשבנו שאפשר להיות מנהל של איזה מוסד ציוני ולא להאמין ברעיון העיקרי של הציוניות. והנה קרה מקרה, ואתה, אדוני, מנהל אחד המוסדות שלנו, נתגלית לפנינו בדעותיך אשר נתנו מקום לחשד.
אתה באת לפנינו לא בתור איש העומד מן החוץ וחפץ להשמיע את דעתו בקהל, כי אם כאיש החפץ לקבל עליו שליחות צבור ומקבל עליו את האחריות לדבר בשם העם, ולכן הננו מוכרחים להתחשב בדעותיך, לבחון אותן ולדעת, עד כמה הן מתאימות באמת לדעות העם.
“אומה חדשה – אומר אתה – נולדה בתוגרמה, האומה העותומנית, ואנחנו הננו כולנו בני האומה הזאת”. כיצד זה? האם ישנה במציאות אומה עותומנית? ומה בדבר כל יתר האומות היושבות בממלכה העותומנית הגדולה? האם בחדא מחתא מחתינהו? ולו גם היתה במציאות אומה כזאת, האם חושב אתה באמת, שאנחנו צריכים לבטל את ישותנו ואת עצמותנו בשבילה? והלא יודע גם אתה, אדוני, שגם באומות, אשר לא זה רק אתמול נולדו, לא חשב עמנו להתבולל, ואלה מאחינו שחשבו לעשות כך, לא עלה להם הדבר והם יצאו תמיד וידיהם על ראשיהם.
ואם דבריך הראשונים, המוטעים בעיקר מובנם, נתנו מקום לחשוב שטעות במוצא פיך ולא לזה נתכונת, הנה באו דבריך האחרונים לחזק עוד יותר את הרעיון המוטעה הזה וליצור ממנו שיטה שלמה. “אנחנו היהודים – מוסיף אתה – צריכים לעזוב את הקטנות שלנו; אין עכשיו שום הבדל בין יהודי לנוצרי ולמושלמי”. לאיזה הבדל אתה מתכון? האם להבדל מדיני? והן לא אנחנו יצרנו את ההבדל המדיני הזה בכל בעולם, כי אם אחרים, ואם קטנות יש כאן, אז בכל אופן לא בנו היא, כי אם בשונאינו. ואלא מה תחשוב, אדוני – הבדל לאומי? והאם לזה תקרא קטנות, מה שלמרות כל הרדיפות שסבלנו, השתמרנו עוד בתור קבוץ לאומי?
וראה, אדוני, עד כמה אינך נאמן להגיון: הנך מטיף, בשם כבוד האומה, שנשתדל לשלוח דוקא ציר יהודי אל הפרלמנט – וכל זה למה? אם באמת אין שום הבדל בין יהודי לנוצרי ולמושלמי, אם באמת כולו בני לאום אחד הננו – מה, איפוא, כל הרעש? הן לא איכפת לנו כלל אם אחר ידבר בשמנו, או אתה, אדוני, תדבר בשם אחרים, כי בעיקר הדבר הן גם אתה וגם אחרים, לפי שיטתך, לא ידברו בשם איזו אומה חוץ מ“האומה העותומנית הגדולה”.
הנני רואה, אדוני, בשיטתך אותו החזיון, הרגיל אצל היהודים יותר מאשר אצל שאר האומות: בכל פעם, כשמופיע באיזו ארץ שביב תקוה של שחרור, אנחנו היהודים, הננו המתלהבים הראשונים ועומדים אנחנו אז הכן לחבק בזרועות אהבה את כל העולם כולו עד כדי שכחה עצמית. ורק כשההתלהבות עוברת, וכשבאים ליהנות מהחופש ואנחנו נשארים כאורחים לא קרואים, או אז אנו מבינים את משוגתנו ומתחילים לפשפש במעשינו.
אמנם אפשר לקוות שבתורכיה לא יבדילו שום עם לרעה משאר העמים, ואולם רק אז אפשר להאמין בזה, כשהעם הזה לא יהיה עם עבדים, עם של מלחכי פינכא, וידע להגן על כבודו, אבל אם נחפוץ לנהל את הפוליטיקה של התבטלות לאומית, שאתה אדוני מציע לנו, אז נמצא גם פה, כמו בכל שאר הארצות, וידינו על ראשינו.
עכשיו חפץ אנכי לנגוע בשאלה הכי עיקרית בשבילנו והכי מסובכה בשבילך, זאת היא שאלת הציוניות.
הנה אתה רואה לפניך, אדוני, עשרות אלפי יהודים, שהתישבו בארץ-ישראל במשך עשרות ומאות בשנים, השאלת את עצמך: מי הביא את האנשים האלה הנה ולאיזו מטרה? החשבת על זה מי מכריח את החלק הכי גדול מהם לחיות חיי שפלות ובזיון, חיי “קצבה”, ומי מכריח את החלק האחר לעבוד עבודה קשה, ולסבול עוני ומחסור בארץ בלתי מקולטרה ובאי-סדרים מדיניים כאלה, בעת שבארצות אחרות יכלו לחיות חיים טובים יותר? השאלת את עצמך, מה היא מטרת הבנק שאתה מנהלו? לו חשבת על כל זה, כי אז הבינות שלא התקוה לחופש המדיני בתוגרמה – שיוצא רק עתה לפועל – הביאה את כל אלה הנה, כי אם אותה התקוה הגדולה, שהעם העברי נושא בלבו זה אלפים שנה – התקוה לשוב לארץ אבותיו, רק התקוה הזאת היא שמביאה אותנו הנה, והיא היא הנותנת לכולנו את הכוח להתגבר על כל המכשולים הנפגשים על דרכנו.
ואם אתה, אדוני, רואה, שכל העם העברי בכל ארצות פזוריו מתענין בחופש התוגרמי, אז שוב עליך לדעת שלא החופש כשהוא לעצמו מענין אותנו, כי אם החופש ביחס לתקותנו הגדולה. אם החופש הזה יתן לנו את היכולת להתחזק בארץ-ישראל ולהיות בזמן מן הזמנים לרוב מנינה ורוב בנינה של הארץ, אם הוא יתן לנו היכולת ליצור פה מרכז לאומי בשביל האומה הנודדת, אז יש לו ערך גדול בשבילנו, ואם לא יתן לנו את זאת, אז אין לו בשבילנו שום ערך, כי מספרנו פה כה קטן הוא עד שבחשבון אומתנו אין הוא נחשב לכלום.
ואם אנחנו, היהודים תושבי ארץ-ישראל, מתענינים בשליחת ציר יהודי אל הפרלמנט התורכי, הרי זה רק מפני שאנחנו חפצים שצירנו זה יגן על שאיפותינו הציוניות גם בשלילה וגם בחיוב. אנחנו בטוחים שבפרלמנט התוגרמי בודאי ידברו על שאיפותינו, כי הן ידועות לכל העולם כולו ולעבור עליהן בשתיקה לא יוכלו. ואם אתה, אדוני, מקבל עליך תעודה נשגבה זו – להיות בא-כח העם העברי כולו, אז עליך לא לשכוח אף רגע את שאיפות שולחיך. תהיינה דעותיך הפרטיות איזו שתהיינה, אך מכיון שאתה מקבל עליך את האחריות של כל האומה העברית, עליך, או למלאות את התעודה כראוי לשליח העם, או לא לקבלה כלל.
תרס"ח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.