(מכתב גלוי לד“ר לוי, מנהל האפ”ק בירושלים).

אדון נכבד,

מעולה לא עלה על דעתנו לפקפק בציוניותו של מי שהוא מאותם האנשים, שהם עומדים בראש מוסדותינו הציוניים. מעולם לא חשבנו שאפשר להיות מנהל של איזה מוסד ציוני ולא להאמין ברעיון העיקרי של הציוניות. והנה קרה מקרה, ואתה, אדוני, מנהל אחד המוסדות שלנו, נתגלית לפנינו בדעותיך אשר נתנו מקום לחשד.

אתה באת לפנינו לא בתור איש העומד מן החוץ וחפץ להשמיע את דעתו בקהל, כי אם כאיש החפץ לקבל עליו שליחות צבור ומקבל עליו את האחריות לדבר בשם העם, ולכן הננו מוכרחים להתחשב בדעותיך, לבחון אותן ולדעת, עד כמה הן מתאימות באמת לדעות העם.

“אומה חדשה – אומר אתה – נולדה בתוגרמה, האומה העותומנית, ואנחנו הננו כולנו בני האומה הזאת”. כיצד זה? האם ישנה במציאות אומה עותומנית? ומה בדבר כל יתר האומות היושבות בממלכה העותומנית הגדולה? האם בחדא מחתא מחתינהו? ולו גם היתה במציאות אומה כזאת, האם חושב אתה באמת, שאנחנו צריכים לבטל את ישותנו ואת עצמותנו בשבילה? והלא יודע גם אתה, אדוני, שגם באומות, אשר לא זה רק אתמול נולדו, לא חשב עמנו להתבולל, ואלה מאחינו שחשבו לעשות כך, לא עלה להם הדבר והם יצאו תמיד וידיהם על ראשיהם.

ואם דבריך הראשונים, המוטעים בעיקר מובנם, נתנו מקום לחשוב שטעות במוצא פיך ולא לזה נתכונת, הנה באו דבריך האחרונים לחזק עוד יותר את הרעיון המוטעה הזה וליצור ממנו שיטה שלמה. “אנחנו היהודים – מוסיף אתה – צריכים לעזוב את הקטנות שלנו; אין עכשיו שום הבדל בין יהודי לנוצרי ולמושלמי”. לאיזה הבדל אתה מתכון? האם להבדל מדיני? והן לא אנחנו יצרנו את ההבדל המדיני הזה בכל בעולם, כי אם אחרים, ואם קטנות יש כאן, אז בכל אופן לא בנו היא, כי אם בשונאינו. ואלא מה תחשוב, אדוני – הבדל לאומי? והאם לזה תקרא קטנות, מה שלמרות כל הרדיפות שסבלנו, השתמרנו עוד בתור קבוץ לאומי?

וראה, אדוני, עד כמה אינך נאמן להגיון: הנך מטיף, בשם כבוד האומה, שנשתדל לשלוח דוקא ציר יהודי אל הפרלמנט – וכל זה למה? אם באמת אין שום הבדל בין יהודי לנוצרי ולמושלמי, אם באמת כולו בני לאום אחד הננו – מה, איפוא, כל הרעש? הן לא איכפת לנו כלל אם אחר ידבר בשמנו, או אתה, אדוני, תדבר בשם אחרים, כי בעיקר הדבר הן גם אתה וגם אחרים, לפי שיטתך, לא ידברו בשם איזו אומה חוץ מ“האומה העותומנית הגדולה”.

הנני רואה, אדוני, בשיטתך אותו החזיון, הרגיל אצל היהודים יותר מאשר אצל שאר האומות: בכל פעם, כשמופיע באיזו ארץ שביב תקוה של שחרור, אנחנו היהודים, הננו המתלהבים הראשונים ועומדים אנחנו אז הכן לחבק בזרועות אהבה את כל העולם כולו עד כדי שכחה עצמית. ורק כשההתלהבות עוברת, וכשבאים ליהנות מהחופש ואנחנו נשארים כאורחים לא קרואים, או אז אנו מבינים את משוגתנו ומתחילים לפשפש במעשינו.

אמנם אפשר לקוות שבתורכיה לא יבדילו שום עם לרעה משאר העמים, ואולם רק אז אפשר להאמין בזה, כשהעם הזה לא יהיה עם עבדים, עם של מלחכי פינכא, וידע להגן על כבודו, אבל אם נחפוץ לנהל את הפוליטיקה של התבטלות לאומית, שאתה אדוני מציע לנו, אז נמצא גם פה, כמו בכל שאר הארצות, וידינו על ראשינו.

עכשיו חפץ אנכי לנגוע בשאלה הכי עיקרית בשבילנו והכי מסובכה בשבילך, זאת היא שאלת הציוניות.

הנה אתה רואה לפניך, אדוני, עשרות אלפי יהודים, שהתישבו בארץ-ישראל במשך עשרות ומאות בשנים, השאלת את עצמך: מי הביא את האנשים האלה הנה ולאיזו מטרה? החשבת על זה מי מכריח את החלק הכי גדול מהם לחיות חיי שפלות ובזיון, חיי “קצבה”, ומי מכריח את החלק האחר לעבוד עבודה קשה, ולסבול עוני ומחסור בארץ בלתי מקולטרה ובאי-סדרים מדיניים כאלה, בעת שבארצות אחרות יכלו לחיות חיים טובים יותר? השאלת את עצמך, מה היא מטרת הבנק שאתה מנהלו? לו חשבת על כל זה, כי אז הבינות שלא התקוה לחופש המדיני בתוגרמה – שיוצא רק עתה לפועל – הביאה את כל אלה הנה, כי אם אותה התקוה הגדולה, שהעם העברי נושא בלבו זה אלפים שנה – התקוה לשוב לארץ אבותיו, רק התקוה הזאת היא שמביאה אותנו הנה, והיא היא הנותנת לכולנו את הכוח להתגבר על כל המכשולים הנפגשים על דרכנו.

ואם אתה, אדוני, רואה, שכל העם העברי בכל ארצות פזוריו מתענין בחופש התוגרמי, אז שוב עליך לדעת שלא החופש כשהוא לעצמו מענין אותנו, כי אם החופש ביחס לתקותנו הגדולה. אם החופש הזה יתן לנו את היכולת להתחזק בארץ-ישראל ולהיות בזמן מן הזמנים לרוב מנינה ורוב בנינה של הארץ, אם הוא יתן לנו היכולת ליצור פה מרכז לאומי בשביל האומה הנודדת, אז יש לו ערך גדול בשבילנו, ואם לא יתן לנו את זאת, אז אין לו בשבילנו שום ערך, כי מספרנו פה כה קטן הוא עד שבחשבון אומתנו אין הוא נחשב לכלום.

ואם אנחנו, היהודים תושבי ארץ-ישראל, מתענינים בשליחת ציר יהודי אל הפרלמנט התורכי, הרי זה רק מפני שאנחנו חפצים שצירנו זה יגן על שאיפותינו הציוניות גם בשלילה וגם בחיוב. אנחנו בטוחים שבפרלמנט התוגרמי בודאי ידברו על שאיפותינו, כי הן ידועות לכל העולם כולו ולעבור עליהן בשתיקה לא יוכלו. ואם אתה, אדוני, מקבל עליך תעודה נשגבה זו – להיות בא-כח העם העברי כולו, אז עליך לא לשכוח אף רגע את שאיפות שולחיך. תהיינה דעותיך הפרטיות איזו שתהיינה, אך מכיון שאתה מקבל עליך את האחריות של כל האומה העברית, עליך, או למלאות את התעודה כראוי לשליח העם, או לא לקבלה כלל.

תרס"ח.

השאלה בדבר הסתדרות כללית בארץ-ישראל, המעסיקה זה כבר את מוחותיהם של עסקני הישוב, החלה, סוף-סוף, לעבור מהלכה למעשה. הצעד הראשון, שנעשה בנדון זה, היה מכתב-החוזר ששלחה המועצה הפלשתינאית לכל מושבות ארץ-ישראל ועריה בקריאה שישתדלו להגדיל ולשכלל את המועצה הקימת בהשתתפות בה על-ידי באי-כוחן. מועצה משוכללת זאת – ככה חושבים האיניציאטורים – היא שתהיה ההתחלה, אשר ממנה תתפתח אחר כך הסתדרות כללית.

מאליו מובן שגם בעלי ההצעה אינם ערבים להצלחת הנסיון הזה, וחושבים אותו רק לאחד האמצעים אשר בו צריך להתחיל. אולם אם בכלל עלול נסיון בלתי מוצלח לרפות לפעמים את ידי העוסקים בו ולדחות את המעשה לזמן אחר – הנה הנסיון הזה, מפני שפעם אחת כבר לא הצליח, עלול, – אם לא יצליח גם הפעם – לבטל את המעשה לגמרי. ומכיון שהשאלה היא רצינית מאד, צריכים אנחנו להתיחס אליה בכובד ראש ובזהירות יתירה, לפני שנגש לעשות איזה צעד ממשי.

והשקפה מוטעה אחת, יסודית, מתבלטת אצל עסקני הישוב, אשר ממנה תוצאות להרבה נסיונות בלתי מוצלחים בעבר וגם בעתיד. השקפתם היא, בקירוב, כזו: הישוב בצורתו ובכמותו הנוכחית, בלי מיליונים והמונים מן החוץ, הרי אין לו שום ערך, מפני שאין לו זכות קיום. ובכן צריכים אנחנו, תושבי ארץ-ישראל, לאמץ את כל כוחותינו כדי למשוך הנה את הקפיטלים וההמונים מן החוץ; וכל שאר השאלות תפתרנה על-ידי זה מאליהן.

מההשקפה הזאת יוצא, שכל איש אינטילגנטי, הבא לארץ-ישראל בתור עסקן צבורי ושהוא בעל משרה באיזה מוסד ציוני וכו', אינו משתדל להשפיע איזו השפעה פה, בארץ, כי כל כוחותיו, כל עסקנותו, מכוונים כלפי חוץ, והשנוּי שבא בו על-ידי חלוף המקום הוא רק בזה, שבהיותו שם היתה השפעתו אולי נכרת באיזו מעשים, ופה היא מתבטאה רק ברפורטים, במכתבים, בפרטיכלים ובקולות-קוראים, שעל-פי רוב אינם מושכים כלל את תשומת לבם של אלו, אשר אליהם הם מכוונים.

מההשקפה המוטעה הזאת יוצא, שהמועצה הפלשתינאית, אשר ישבה שתי שנים על המדוכה והשמיעה את עצותיה לציונים, לחובבי-ציון ולכל המוסדות השונים בחוץ-לארץ – מבלי להתחשב כלל עד כמה אלה נשמעים לה – לא השתדלה להכיר את זה ש“מתחת לחטמה”. כי מתוך התאמצותה היתירה להיות לכוח אוטוריטטי כלפי יהודי חוץ-לארץ, מה שלא עלה בידה, לא הספיקה לרכוש לה אוטוריטטיות כלפי פנים, דבר שבעבודה אנרגית המכוונת למטרה ודאי שהיה עולה בידה.

ומההשקפה הזאת יוצא, שכשנגשו לטפל בשאלה החשובה ביותר – שאלת הסתדרות של יהודי ארץ-ישראל, שבלעדיה לא יתואר קיומנו בארץ, התחילו עוד פעם במועצה של באי כוח, בחשבם, בתמימותם, שאם ישבו במועצה הזאת עוד כמה עסקנים מצד האורתודוכסים, ואולי גם איזה ספרדי, או תימני, אז יזדעזעו כל בני הגולה מהאוטוריטט הזה, בראותם בו דעת הקהל של שדרות העם הארצישראלי – והמונים ינהרו לארץ-ישראל מכל העברים.

ואחרי כל אלה – האם יש להתפלא שלאחר שנים רבות של עסקנות בארץ-ישראל עומדים עסקנינו לפני האלמנט העירוני, רוב מנינו של הישוב העברי, כחדשים שרק אתמול באו ואינם יודעים איך לגשת אליו ולארגנו? האם יש להתפלא על זה, שהמועצה במכתב החוזר שלה פונה לקהלות העבריות בבקשה שתשלחנה באי-כוח למועצה, מבלי לחשוב שקהלות בארץ-ישראל אינן כלל במציאות וישנם רק כוללים ומוסדות, עדות וכתות, אשר התאחדותם והסתדרותם בינם לבין עצמם הוא התנאי הראשון ובלעדיו אין לבאי-הכוח שלהם שום ערך ריאלי?

כל עבודתנו עד כה היתה מכוונה רק למשיכת צנור השפע מן הגלות הנה, ומכל מה שיש בפנים הארץ העלמנו את עינינו. עכשיו, כשבא רגע חשוב זה¹, שהכוח הפנימי היה יכול לחולל נפלאות, מצאנו את עצמנו חלשים, בלתי מסודרים ובלתי מוכנים לאותו התפקיד החשוב, שהחיים דורשים מאתנו למלאותו.

ואמנם מבינים הם בעלי מכתב החוזר, ש“הסתדרות כללית אינה יכולה להוצר בפעם אחת. נחוצה הכנה רבה, הכשרת הדעה והרגש”; מכירים הם, כנראה, בטעותם שטעו עד עכשיו, בהעלימם את עיניהם מעבודת הכנה זו. אולם כשהם באים לתקן את הטעות, אינם מוצאים להם דרך אחרת אלא לחדש שוב את המועצה, ולא עוד אלא שגם עתה חוזרים הם על הפזמון הישן, שתפקידה העיקרי של המועצה הוא: להשפיע על יהודי חוץ-לארץ, אשר בלי רכושם אין כל צורך בעבודתנו. ומבחינה זו הנה צדק ה' ב“י באמרו, ש”הישוב הישן עומד איתן, חזק, ואין גם שום צורך לערערו". כי, אם באמת נעמוד על השקפתם של עסקנינו, אז נוכרח להודות כי בני הישוב הישן עושים בנדון זה נפלאות. מכתבי השנוררות שלהם וכל התחבולות הכשרות ובלתי כשרות, שהם משתמשים בהן, משפיעים על החוץ הרבה יותר מעשר “מועצות יפואיות”.

לוּ השכילו עסקנינו, כי אז היו מבינים שדוקא מפני שאין לנו תקוה להבנות בלי אמצעים חמריים ורוחניים מן החוץ, דוקא מפני זה צריכה כל עבודתינו להיות מרוכזה רק בפנים, ואין כל ספק שישוב מסודר של מאה אלף איש, המכיר את תפקידו בתור חלוץ העם, היודע להגן על עניניו המדיניים, הכלכליים והרוחניים – יכול להיות לכוח מושך הרבה יותר מאלפי מכתבים ורפורטים.

לוּ התעמקו, היו מבינים גם זאת, שבה בשעה שעינינו נשואות לעזרה הבאה מן החוץ, מנוצלים הקפיטלים העבריים הנמצאים פה בארץ על-ידי מוסדות לא עבריים, או על-ידי סתם תקיפים, מבלי להביא שום תועלת לישוב העברי. ולנצל אותם לתועלתנו הכללית היינו יכולים גם אנחנו – לו סדרנו היטב את ההמון העברי, המתנגד ברובו למעשי התקיפים לא פחות מאתנו.

היוצא מכל זה הוא:

1. אם עסקנינו באו באמת לידי אותה התעוררות, שהם רוצים לראותה בין יהודי הגולה, צריכים הם על-כל-פנים עכשיו לבוא לידי אותה המסקנה האלמנטרית, והיא: שעבודתנו הישובית נחלקת לשני חלקים: עבודת חוץ, כלומר משיכת כוחות חמריים ורוחניים מן החוץ, ועבודה פנימית, כלומר: סדור הכוחות האלה בפנים הארץ. הראשונה היא כולה לא בידינו, כי אם בידי ציוני חוץ-לארץ (אם הם לא יבינו את ערך הרגע ולא יעשו מה שמוטל עליהם לעשות, לא נוכל אנחנו להועיל לזה כלום), והשניה בידינו היא, וכל האחריות לה – עלינו. אם אנחנו גם הפעם נחבק ידים, או, מה שעוד יותר גרוע, נעבוד לא לשם התכלית הרצויה, יהיה חטאנו עוד יותר גדול מחטאם של ציוני חוץ-לארץ.

2. השפעתנו כלפי חוץ צריכה ויכולה לבוא מאליה, גם בלי כונה קודמת, על-ידי סדור כל הכוחות הנמצאים בארץ לעבודה פוליטית, כלכלית ורוחנית – עבודה שתהיה מכוונה בעיקרה לחזוק הישוב הקים ולהבראתו, ושתעשה אותו לכוח פוליטי, שיתחשבו בו כבדבר שלם ולא כבאברים מדולדלים.

3. כדי ליצור כוח מאורגן כזה, אי-אפשר להתחיל במועצה של באי-כוח, כי באי-כוח יכולים להיות, כשיש ארגונים הבוחרים בהם, מה שלא יתכן בארץ-ישראל, שאין בה קהלות מאורגנות, ואפילו אלה היושבים במועצה בתור רשמיים, כמו באי-כוח הועד האודיסאי, הבנק וכו', אף הם עושים על דעת עצמם, ולא על דעת המוסדות שלהם, שלא נתנו להם זכות לזה, ושעל כן אין להם שום ערך ריאלי. להתחיל צריך, איפוא, מלמטה למעלה, כלומר לסדר ולאחד את ההמונים וליצור מהם הסתדרות כללית – שרק אז אפשר יהיה לתת ערך לבאי כוחם; והמרכז שיבחר על ידיהם – קראו אותו מועצה, או אכסקוטיבה – הוא שיהיה בא-כוח דעת הקהל של יהודי ארץ-ישראל.

מובן, שהרבה יותר קל יהיה לעסקנינו ליצור מועצה שתתפרסם תיכף בכל העולם, מאשר הסתדרות ממשית. אולם כדאי יותר להוציא מרץ וזמן על דבר ממשי, שבודאי יביא תועלת, מאשר ליצור מוסד שיגדיל עוד יותר את האדישות להסתדרות בין יהודי ארץ-ישראל. עכשיו ישנה איזו התעוררות בין כל השדרות של יהודי ארץ-ישראל, כולם מכירים, שצריך לעשות איזה דבר, וברגע המוכשר הזה עלינו להשתמש.

תרס"ט.

בימים האחרונים זכתה ארץ-ישראל לקבל פני שיָרה של שבעים תירים עבריים, שמהם כחמשים מהונגריה והשאר מגרמניה, אוסטריה, אנגליה ורומניה. רוב בני השירה הזאת הם אדוקים. יש ביניהם גם ציונים אחדים.

שבעים בבת אחת. זהו, כמובן, מאורע רק בשבילנו היהודים ולא בשביל הגויים – הם רגילים בכך: תירים לשם קדושה, תירים לשם המדע, תירים לשם תענוג. כל אניה ואניה, באיזו תקופת שנה שהיא, מביאה אתה מעט, או הרבה תירים משלהם. אולם תירים משלנו, ומה גם יהודים אדוקים, האין זו הפתעה ממש?

המדע, בין זה שמטפל במצב הארץ בהוה ובין זה שמתעסק בעתיקותיה, הרי עומד מוכן ומזומן בשבילנו ממה שהעלו בחקירותיהם הגויים ואנחנו יכולים ליהנות ממנו. לשם תענוג גם כן לא יכתת יהודי את רגליו כדי לבוא לארץ-ישראל, כי האם יש עוד תענוג יותר גדול בשבילו מאשר ללכת למעינות הרחצה, לאותם המקומות ששם מנדים ומחרימים אותו? נשארה, איפוא, רק הדת, אך גם זו האחרונה חדלה זה מזמן להתפרנס מציון אצל הרבה דתיים, ואם בכל זאת הצליח המקרה לחבר שבעים נפש מארצות שונו ולהעלותם אל הארץ, ולוא גם לאיזו ימים – הרי זה חזיון מפליא.

ואין כל פלא, איפוא, אם ירושלים נעשתה לרגל המקרה הזה כמרקחה: שליחים מיוחדים יצאו ליפו לקדם את פני השירה ובירושלים שוב יצאו מאות אנשים לקראתה. העתון הירושלמי “מוריה” הדפיס לכבוד האורחים גליון מיוחד עם מאמר “ברוכים הבאים”. הגבאים וכל המשרתים בקודש כתרו את החבורה הזאת, וכל אחד מהם השתדל להקדים את חברו בקידה הראשונה.

אולם השירה בכל זאת הקדיחה את תבשיליה, ומצד אחר לגמרי: היא מסרה לקבלן שימציא לה עגלונים בשביל הנסיעה, והלז לא הזמין אף עגלון יהודי אחד. במקרה התאחרו אחדים מן השירה ושכרו עגלון יהודי, כדי להדביק את האחרים. הערבים כעסו על זה, וכשהעגלון סר לרגע מן העגלה, חתכו לו את כלי הרתמה וגרמו לו נזק גדול. העגלונים העברים הוציאו בענין זה כרוז ביהודית, שאת תרגומו הננו מביאים פה:

“אחים, באתם לארצנו הקדושה לבקר את מקומותינו הקדושים, את הארץ עצמה, ארץ אבותינו – ואת ירושלים הקדושה תובב”א.

זה בודאי מעשה יפה, אבל, אחים יקרים, אנחנו רוצים לשאול אתכם: מדוע שכחתם את אחיכם?

כשאתם באים לבקר את ארץ אבותינו, אין אתם צריכים לשכוח את אחיכם העניים, שלא עזרת חנם, חס-ושלום, הם דורשים מכם, כי אם עבודה – להשתכר הם רוצים אצלכם.

אנחנו העגלונים החתומים מטה שואלים אתכם: מדוע לא מצאתם לנחוץ להשתמש לנסיעותיכם גם בעגלונים יהודים והשתמשתם רק בנכרים?

ולא זה בלבד: כשנסעתם אל הר הזיתים, ובין כל העגלונים נמצא גם יהודי אחד, חתכו לו האחרים את כלי הרתמה וגרמו לו נזק של מאה וששים פרנק – האם צריך להיות ככה?"

לבסוף דורש הכרוּז שלנסיעתם הבאה ישתמשו ביהודים, ועל החתום באים חמשה אנשים.

צריך, אמנם, להודות שאנחנו לא תמיד מתפעלים מתירים, יהיו מי שיהיו. יודעים אנחנו למפרע שהללו יעשירו קצת את חברות האניות ומסילות הברזל, יכובדו בקידות והשתחוויות למכביר מאת הגבאים הישנים והחדשים וילכו להם באשר ילכו מבלי לדעת את שאיפתנו ומבלי להצטער בצערנו. בשבילם אולי זה תענוג, אך ארצנו לא תבנה מהם. ויש גם שאנחנו מרגישים מעין עלבון בבקורים האלה: אנחנו הן לא לשם טיול באנו הנה, כי אם ליצור לנו חיים חדשים, ולוא היו השנים כתיקונן ושאיפתנו היתה כובשת לה את דרכה בצעדי ענק, היינו מקבלים את פני התירים לפעמים בשמחה של “מכניסי אורחים” ולפעמים בבטול, אבל עכשיו, כשעבודתנו באה לידי קפאון, כשהדם נקרש והלב נקפּא – במצב כזה, כשהננו רואים פני אורחים המוכנים מחר ללכת מפה, נדמה לנו, כי גם אנחנו הולכים ונהפכים לחלק מאותו “קבר רחל” האגדתי, לאיזו מהות ארכיולוגית, שתירים יבואו להתענג עלינו ותיכף יעזבונו, לבל יפריעו בעד הדממה של החיים הקפואים שלנו.

ומעליבים הם ביותר הציונים שבהם: הללו, לכאורה קרובים אלינו קרבת משפחה, ובכל זאת כמה צריכים להתרפס לפניהם כל העסקנים ובעלי המוסדות שלנו, כדי להוציא מהם איזו פרוטות בשביל מוסד זה או אחר. ואם בין מאות כאלה ימצא אחד שינדב נדבה גדולה, הרי הוא נהפך אצלנו לקדוש, שכולנו חיבים בכבודו. דומה כאילו לא לו נוגע הדבר, כי אם לנו הוא עושה טובה, ולפיכך אנחנו מחוּיבים להכיר לו טובה.

ובראותנו את כל אלה, יש שמתעורר בנו החפץ לצעוק בקול רם: אדונים, אם בשביל לעלות ולהאחז בארץ, לעבוד ולקוות אתנו יחד, חסרים אתם את ההרגשה והרצון, – שבו, איפוא, במקומותיכם ואל תרגיזו את לבנו הנרגז למדי גם בלאו הכי.

תר"ע.

(מכתב למערכת “די ולט”)

הקורספונדנט הקושטאי של עתונה הנכבד מוסר בגליון 31 את השיחה שהיתה לו עם החכם-באשי אחרי שובו מארץ-ישראל, ובין שאר הדברים הוא מספר כי על שאלתו אם החכם-באשי שמע בארץ-ישראל מהאלמנטים השונים על דבר איזו מגמה פוליטית בלתי רצויה, ענה לו זה, כי “נאמו לו נאום מצד “הפועל הצעיר”… וגם הגישו לו את הנאום בכתב”… (הנקודות הן של “די ולט”) ועל-פי דרישתו – מוסיף הקורספונדנט – צטט לו מר חיים נחום משפט אחד לא פוליטי מהנאום, שהוא בכל אופן יכול להחשב כמזיק.

מפני שאני רואה בדברים האלה מעין מה שקוראים דילטוריה, בכונה, או שלא בכונה, לכן הנני מוצא לי לחובה להעמיד את הדבר על אמתו.

א) “הפועל הצעיר” לא העמיד נאומים לפני החכם-באשי כל ימי שהותו בארץ-ישראל ולא הגיש לו שום דבר בכתב.

ב) אנכי, בתור אדם פרטי, השתתפתי בנשף אחד, שערכו לכבודו ב“הוטל קמיניץ” ביפו, ולא בשליחות “הפועל הצעיר”, כי אם בזכות שלשת הפרנקים ששלמתי ככל משתתף.

ג) אני לא דברתי בשם “הפועל הצעיר” ולא הגשתי לחכם-באשי שום דבר בכתב, לא בשמי ולא בשם אחר.

ובזה הייתי יכול לגמור את הערתי, כי על אמתותה בודאי יעידו כל אלה שהשתתפו בנשף. אלא שגם בתור אדם פרטי הנני מחויב לחזור בפרהסיה על הדברים שדברתי שם, כי הם ליגליים למדי לא רק בארץ קונסטיטוציונית כארצנו, אלא גם בארץ אבטוקרטית.

ואלה הם דברי כמעט במלואם:

"רוצה גם אני להביע לפני אורחנו הנכבד את יחסנו אנו, הצעירים, אליו. כידוע, עומדים אנחנו, הצעירים, רחוק מכל עניני דת ומראשי הדתות. ואם בכל זאת השתתפנו בכל הפגישות שערכו לכבודך, הרי זה מפני שאנו מקוים לראות בך לא רק ראש דתי, כי אם גם אחד מראשי הלוחמים שלנו על שאיפותינו להחיות את העם העברי ואת השפה העברית בארץ העברים. אמנם אנחנו חולקים לך עכשיו כבוד “א פריורי”, כי עד עתה לא ראינו ממך לא טובות ולא רעות, אך מקוים אנו שבעתיד תהיה ראוי לכבוד זה.

הרבה רבנים גדולים היו לנו, שאנחנו, הצעירים, גם את זכרם שכחנו, ורק רב אחד גדול היה לנו בדורנו, ר' שמואל מוהילובר, שמפני שהקדיש את כוחותיו לישוב ארץ-ישראל, נשאר זכרו קדוש גם לנו. ואני מברך את הרב חיים נחום, שיזכה לרכוש לו את אהדת הצעירים. אנחנו, הנרדפים בכל מקום, בין במובן החמרי ובין במובן הרוחני, אנחנו, שהקדשנו את מיטב כוחותינו בשביל אשרם של אחרים ואחר כך נדחפנו מהם בזרוע, הננו באים עכשיו לארץ-ישראל: אחת – היסטורית, והשניה – זכות גומלין. הזכות הראשונה אינה דורשת באוּר, ואולם הזכות השניה דורשת קצת באוּר. אנחנו באנו להתישב במקום פרא. יסדנו ישוב תרבותי, סללנו דרכים, נטענו פרדסים וכרמים, זרענו שדות, החיינו את המסחר – כל זה מביא תועלת לארץ ולממשלה לא פחות מאשר לנו, בזכות הזו צריכה הממשלה להכיר, ובשביל הכרת הזכות הזו מצד הממשלה רוצים אנו שאתה תעבוד. ואני שוב מברך אותך, שכשיקום העם העברי לתחיה בארצו ההיסטורית ויבוא לרשום את גבורי התחיה, תתפוס אתה את המקום היותר חשוב ברשימה ההיא".

אלה הדברים שדברתי שם, והריני מגיש אותם לפני דעת הקהל, שתשפוט היא אם יש בהם מגמה מזיקה.

תר"ע.

מחשבה יפה עלתה בעת האחרונה על לבם של אחדים מצעירי יפו: ליצור בית-עם – בית כללי שישמש כעין מרכז תרבותי בשביל כל שדרות העם. ערך מוסד כזה, אם גדול הנהו בכל מקום, הרי יגדל שבעתים פה, ביפו, מקום המקלט של מאות אנשים שנעקרו מסביבתם ובסביבה המקומית עוד טרם נקלטו.

חוסר סביבה – זו היא מועקה הנוספת על כל המון העקות שמרגיש כל חדש בבואו הנה. רבוּי הגונים של האנשים מארצות וערים שונות, הזרים זה לזה במצבם החברתי והתרבותי, גרם לכך, שגם הרבה מאלה הגרים כבר פה זה מזמן, עוד לא הספיקו ליצור להם איזו סביבה והם נשארים בבדידותם, המציקה להם לעתים עוד יותר ממצבם הכלכלי. חוסר מקום כללי ממעט גם את דמות העבודה התרבותית הנעשית לפעמים על-ידי מישהו: קריאות, נשפים, הצגת חזיונות, אספות וכו' – על דרך כל אלה עומד תמיד המכשול היותר גדול: חוסר מקום.

יכולנו, איפוא, לקוות, שאם רק תתעורר איזו איניציאטיבה ליצור מוסד כזה, יתנו בודאי כולם את ידיהם לו וישתדלו להקימו. אך לא כך הדבר. ברומא אין קתולים – אומר הפתגם, וביפו, עיר העסקנים מקדמת דנא, חסרים עסקנים שיטפלו בעבודה זו ויגשימוה בחיים. מצד הקהל עצמו היתה אמנם איזו התעוררות, התאספו ובחרו הועד שיתעסק בזה; הועד מצדו החל לקרוא לאספות קטנות של “בחירי האומה”, אך הללו, מכיון שכל הארץ מלאה כבודם ומזמינים אותם בכל מקום, הרי הם מתעיפים מרוב “התעסקות” ואינם באים לשום אספה. וכדאי היה, כמדומני, לשים פעם קץ לאותו המנהג, שבכל דבר קטן, או גדול, שמים אנו תיכף את מבטחנו ב“גדולים” ושוכחים את השדרות הרחבות של העם המעונינות בזה הרבה יותר מהגדולים, ושעל כן הן גם מסוגלות ליצור איזה דבר יותר מאשר “בחירי האומה”.

תר"ע.

כל תנועה צבורית, הבאה להרוס ערכין ישנים ולהכניס חדשים במקומם, דורשת עבודת הכנה מרובה – למען הכשיר את הצבור שיהיה מסוגל להפרד מהישן ולספוג לתוכו את החדש. למטרה זו משתדלים המחדשים להוכיח ולחזור ולהוכיח את הרע שיש בישן ולהכניס לתוך הלבבות את ההכרה בצורך החדש ובתועלתו. ואם אתם רואים אנשים שהם שואפים לאיזו מטרה צבורית, ועוד בטרם שהספיקו להכיר את מהותה כבר החלו לסגת אחור, סימן שלא ההכרה בצורך הדבר הניעתם לשאיפה זו, כי אם התועלת התכופה שקוו לקבל ממנה, “לא ההגדה – כפתגם ההמון – כי אם הלביבות לקחו את לבם”.

ואשמים בזה על-פי-רוב לא המנוּהלים, כי אם המנהלים – מחוללי התנועה. הללו, אם במקום ללכת בדרך קצרה ולפתח מעט מעט את ההכרה בלב ההמון, בוחרים להם בדרך קצרה ומתחילים להבטיח הבטחות ולהגזים “לשם שמים”, למעו ימשך ההמון יותר מהר אחרי התנועה – סופם להביא את התנועה לידי ירידה כזו, שממנה אין תקומה לעולם.

ודוקו – ותמצאו בתנועתנו הציונית מעין זה. מיום שיצאה לאויר העולם, הולכת אחריה ההפרזה ומלוה אותה על כל צעד ושעל. אם בארץ-ישראל חולם מי לקנות חלקת אדמה באיזה מקום, והנה, עוד לפני שהספיק להתראות עם המוכר ולדבר על טיב הקניה ועל המחיר, יכול הוא לקרוא כבר בכל העתונים הציוניים כי במקום פלוני ואלמוני נקנה מספר כזה וכזה של דונמים אדמה. ואם הקניה לא תבוא לידי גמר – אין בכך כלום. להכחיש את הידיעה אי-אפשר, “כי זה יכול להזיק, ח”ו, לתנועה". אם בא יהודי מאיזו עיר, או ארץ, וחושב, או אינו חושב, לקנות קרקע בארץ-ישראל ולהתישב עליה, מתחילים תיכף להכריז כי אנשי העיר ב. או אנשי העיר א. קנו… דונמים אדמה ומתישבים בארץ-ישראל. ומי ימנה ויספור את כל ההגזמות על-דבר הרוחים שכל עסק בארץ-ישראל מכניס ויכניס.

כנראה, שבשביל להיות ציוני לא דיה עוד ההכרה בלבד שאי-אפשר לעם לחיות בלי ארץ, בלי שפה, בלי בטחון החיים והרכוש ושצריך לשוב למולדת כדי ליצור את כל אלה, אלא שמוכרחים גם להבטיח, כי בצבים ובכרכרות יובילו לארץ-ישראל וששם תוציא הארץ גלוסקאות וכו'.

כדי לעורר את העם שישוב לארצו, לא די, כנראה, להראות לו על מצבו הנורא בגלות ולבאר לו את האפשרות של חיים עצמיים בארצנו, אלא שצריך גם להגזים ולספר לו בכל יום על כבושים ונצחונות חדשנים שלא היו ולא נבראו.

ואלמלי אפשר היה לאסוף את הידיעות, שבאו בכל העתונים הציוניים לארצותיהם, על-דבר קרקעות שנקנו ועל יהודים שהתישבו בארץ-ישראל, והיינו מצרפים את כל אלה לסך-הכל אחד – היה בודאי יוצא שכל אדמת ארץ-ישראל נמצאת כבר בידינו ושעליה יושבים כבר מיליוני יהודים; ואם אחרי כל ההכרזות אין לנו בארץ-ישראל אלא חלק קטן מאד של אנשים ואדמה – האין זה סימן שהארץ היא “ארץ אוכלת יושביה”?

מכאן, מגוזמאות אלו, בא אותו היאוש התוקף כל יהודי בבואו אל הארץ, ובהוכחו כי העתונים רמו אותו וכי בשביל להשתקע בארץ-ישראל ולהרגיש אותה כמולדת צריך קודם לכאוב ולסבול עליה. ומכאן גם הצעקה: “יהודים עליך!”, שבה מאימים שונאינו הפנימיים והחיצוניים על הממשלה התורכית. אם אין ראיה לדבריהם במעשינו, הרי יש להם זכר בעתונותנו.

ובאותה הדרך, שבחרה לה העתונות בחוץ-לארץ בתעמולה שלה, הולכים גם עסקנינו בפנים הארץ במעשיהם. כבר הדגשנו לא פעם ואין צורך לחזור על זה, כי אלמלי גם רצינו להסתיר את מעשינו מעיני עם הארץ, לא היינו יכולים לעשות כזאת, משום שהם כבר גלויים ועומדים ומשום שתנועה לאומית בכלל אינה יכולה להשאר הרבה זמן בסוד. ולהפך – אנחנו גם מחויבים להדגיש בכל פעם את צדקת דרישותינו ואת יושר דרכינו, למען שלא יבואו שונאינו מבפנים ומבחוץ ויעקמו עלינו את הכתובים. ואולם, הנחה זו אינה מחיבת אותנו כלל להשתמש בפרזות ריקות ובפומביות שלא לצורך, העלולה רק להזיק ותו לא.

דוגמאות של מיני פומביות שלא לצורך אפשר היה להביא הרבה, ואולם כאן רציתי רק להעיר על האחרונה שבהן – על החגיגה לכבוד חנוכת הבתים בלוד.

על לבו של פרופ' שץ עלה רעיון יפה: לבנות על אדמת הקה"ק שבלוד מושב לתימנים, ששם הם יתעסקו בעבודת “בצלאל”. הרעיון מקסים, ובהתגשמותו – הרבה ברכה לישובנו. אך אמצעים להוציאו לפועל אין עוד, ולעת עתה בנו רק ששה בתים. בחנוכה מצא הפרופסור לנחוץ לחוג את חג “חנוכת הבתים”, וכנהוג בארץ-ישראל, שהזמן, על-פי-רוב, אינו עולה בה ביוקר, נהר אל החגיגה הזאת המון רב מהמושבות, מיפו ומירושלים. ואי-אפשר שהרואה מן החוץ לא ישאל – מה קבץ את כל המחנה הזה למקום אחד? מה הוא הנצחון שנחלו החוגגים האלה, שלכבודו עושים הם כל כך הרבה פומביות? ואם לנו נתן “חג הנצחון” הזה רק ששה בתים קטנים, הרי הוא נותן למתנגדינו חומר לכתבי פלסתר להרבה זמן.

וגם כאן באים ואומרים לנו: אנחנו צריכים לחגיגות אלו למען חזק את עצמנו לבל תפול עלינו רוחנו. ואולם כל ההתנפחות הזאת וכל החגיגות האלו, הואיל והן כל כך תדירות וצעקניות, ניטל מהן כל ערכן והן חדלו להשפיע לגמרי.

נחדל, איפוא, מן הצלצול בפעמונים שהוא מחריש רק את האזנים.

תרע"א.

באלה הימים נתכנסה בחיפה על-פי האיניציאטיבה של פקיד יק"א, מר קרויזה, אספה של אגרונומים.

השאלות, שבהן דנה האספה, היו: א) אופן הערכת הקרקע בשעת הקניה. ב) אפני עבוד האדמה במקומות שהגשמים ממעטים לרדת. ג) מחלות הצמחים ועוד. הרבה מאד טפלה האספה באפני העבודה הנהוגים בארצות הקולטוריות, שלזה נתן מר אהרנסון חומר מענין מאד.

מהו ערכה הריאלי של אספה כזאת? – את התשובה לשאלה זו אנו משאירים למומחים לכך, שיבואו ויחוו את דעתם. אותנו מענין רק הצד המוסרי-צבורי שבהופעה הזאת, ומנקודת-השקפה זו יש לה, לדעתנו, ערך גדול מאד.

בספרות הציונית ובקוגרסים מוצאים אנו תמיד מלחמה בלתי פוסקת בין “ראלסיטים” ובין “אידיאליסטים”, החוצים את המחנה לשנים, וכל אחד מהצדדים תולה את הקולר של אי-הצלחתנו בחברו. ואולם – אם נתבונן אל “הצדדים” האלה בתשומת לב, נמצא, כי השמות: ראליסטים ואידיאליסטים מוטעים הנם, ונכון היה להחליפם בשמות: סוחרים ובטלנים אשר, למרות המלחמה הגדולה שביניהם, יש בהם צד אחד שוה – שבנוגע לענין המדובר, כלומר, בנוגע לישוב, רחוקים הם שניהם מלהבינו. מכאן יוצאת המלחמה הגדולה ומכאן – הריקניות שהספרות הציונית מצטינת בה. כי אלמלי היו באמת ראליסטים ואידיאליסטים במחננו, לא היתה מלחמתם יכולה להיות כל כך בלתי פוריה, מאחר ששני המושגים האלה אינם כלל סותרים זה את זה בעולם העשיה, כי אם משלימים האחד את השני.

אנו מוצאים, למשל, בספרות הציונית של תקופת חובבי-ציון שני טפוסים: ר' משה לייב לילנבלום ואחד-העם. אין לך ראליסט יותר גדול במחננו ממל"ל, אף-על-פי שאידיאליותו אינה מוטלת כלל בספק, ואין לך אידיאליסט יותר גדול מאחד-העם, אם כי ראליותו גם כן אינה מוטלת בספק, ושני אלה נלחמו ביניהם תמיד בשדה העבודה והספרות והעשירו במלחמתם גם את העבודה וגם את הספרות.

ורק בשנים האחרונות, כשהציוניות עלתה פתאום לשמי מרומים ותיכף ירדה לשאול תחתיות, החלה אצלנו אותה המלחמה הריקה, שפירותיה הנרקבים נראים בכל פנה שאתה פונה: גם בספרות הציונית וגם בעבודה הציונית.

השאלה על הצורך לעבוד בארץ ולרכוש בעוד מועד פוזיציות – כל זה הולך ונפתר על-ידי סוחרים, קטנים, או גדולים, המעריכים את הרוחים של כל פרוטה המושקעת בארץ-ישראל, ועל פי ההערכה הזו הם שוקלים את כל הפרובלימה הציונית.

השאלה על דבר תנאי הארץ ועל האפשרות לעבוד בה – זו הולכת ונפתרת על-ידי אגיטטורים בטלנים מכל המינים, שכל דונם אדמה, שרק חולמים לקנותו, מתחלף בפיהם למאות דונמים קנויים, ושאי-הידיעה שלהם יחד עם ההגזמה הנעשית לשם “אגיטציה” עוברות כל גבול. הרי לכם ההבנה על הצורך לעבוד והרי לכם האינפורמציה על האפשרות.

ואם בתוך התהו ובהו הזה זכינו בכל זאת למנות כבר בארץ-ישראל גופה מספר ידוע של אנשים בעלי מקצוע, שרבים מהם גם מסורים לרעיוננו בכל לבם, והם מתחילים להתאסף ולהתיעץ בשאלות הישוב, הרי זה בודאי אחד החזיונות היותר משמחים, שאת תוצאותיו אי-אפשר אמנם להעריך תיכף, ושהן יכולות להיות גדולות מאד. אולי קרוב היום שתורת הישוב תצא דוקא מאספות כאלה ולא מקלן ומברלין.

ועוד על פרט אחד קטן כדאי כאן להעיר. כידוע, רוצה עתה חברת יק“א לגמור את חשבונותיה עם ארץ-ישראל. “זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי” – ויק”א, בעלת שיטת הפזור, אינה יכולה להביט במנוחה על הריכוז, ועוד – בארץ האבות. ואנחנו המאמינים, בעיקר, ברצונו של העם, איננו רואים כל אסון בהחלטתה של יק"א. ילכו להם ראשיה לבית-מדרשו של קלויד מונטיפיורי, או של שלמה רינך, והעם אם ירצה – ימצא לו את הדרכים להתנחל בארץ אבותיו. ואולם, לא בזה אנו דנים כאן. העיקר, שדוקא אחד מפקידי אותה החברה הוא האיניציאטור של אספת האגרונומים. הפקיד הזה מחבב את הישוב ומתענין בו, אף על פי שאדוניו בפריז אינם מרוצים מארץ-ישראל.

ומהפרט הקטן הזה יכולים גם הקולוניזטורים שלנו בקלן ללמוד הרבה.

תרע"א.

(לאספת חובבי ציון באודיסה)

“הם מכבדים אותו מפני שהם מקוים שסוף-סוף יהיה הד”ר הרצל למה שהיה הד“ר פינסקר בסוף ימיו, כלומר, גבאי של צדקה פשוט, ואני מכבדו בשביל שחפץ אני להאמין שלגדולות נוצר הד”ר הרצל וגדולות יעשה".

“הם אנשים קטנים ופעוטים, והם מדמים שגם הד”ר הרצל הוא קטן ופעוט כמוהם. בימים האחרונים נוכחו, שיש לו, להד“ר הרצל, איזו שאיפות גדולות, והם נרתעים לאחוריהם”.

הדברים האלה, שנדפסו על-ידי הלל צייטלין ב“הדור” חוברת ח' תרס“ד, היו מכוונים נגד לילנבלום וחבריו. בחבת ציון שלהם ראה צייטלין רק אידיאל ל”נדבה בת שלשה רובל, שבה אפשר לקנות עֵז לקולוניסט“. ובהרצל ראה איש, ה”עומד במקום גדולים והולך בדרכים אשר לא שערום ראשי הישיבות, הדוקטורים והאינז’נרים שלנו".

היו, איפוא, כאלה שנשארו נאמנים ל“שאיפות הגדולות” של הרצל גם בשעת שקיעתן, בשעה שאבד להן הבסיס הארצי ונושאן החל לחזור אחרי בסיס חדש, אחרי ארצות חדשות. השאיפה לגדולות, גם אם כנפיה נגדעות, די קסם בה למשוך אחריה לבבות ודי כוח בה לעמוד בפני אידיאל של “עז לקולוניסט”.

ואולם מאז שנכתבו הדברים האלה עברו שמונה שנים. הרצל מת, לילנבלום מת, השאיפות הגדולות ונושאיהן אף הם מתו, או נברו חיים – ו“העז”, עם כל הנלוה אליה, שוב קנתה לה שביתה על במתנו ונחלה את נצחונה הגמור גם בבזל וגם באודיסה.

לא נכון הדבר, ש“הם הנם אנשים קטנים ופעוטים” ו“נרתעים לאחוריהם” מפני “שאיפות גדולות”. לא נכון הדבר שהשם “גבאי של צדקה” מצין את תכונת נפשו הגדולה של פינסקר.

“הם”, שיכלו לעמוד שלשים שנה במרדם, למרות כל גלי המים הזידונים שעמדו לשטפם, ודאי שהיו משכמם ומעלה גבוהים מכל בני דורם. “הם”, שיצרו את הישוב והקריבו לו את מבחר בניהם, כלל לא נרתעו לאחור מפני שאיפות גדולות. “הם” גם ידעו לשלם מחיר יקר בעד שאיפותיהם – את מיטב חלבם ודמם. ופינסקר, שנשא את נפשו לחוף רחוק, רחוק, זה הקלסיקן של התורה הציונית המודרנית, שאת מימיו אנו שותים עד היום, כלל וכלל לא היה “גבאי של צדקה פשוט”.

“הם” – והכי לא מהם יצא אותו היהודי הגדול, הדורש “לפום צערא אגרא”, שגם התגשמות השאיפות הגדולות של הרצל אינה מספקת את רוחו?

“אחרי אלפי שנות רעה וצרות אין חקר, אי-אפשר שיהיה עם ישראל שמח בחלקו בהגיעו, לבסוף, למדרגת עם קטן ושפל, שמדינתו היא ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים, ואינה מתקימת אלא על-ידי נכלי הדיפלומטיה והכנעה תמידית לפני מי שהשעה משחקת לו” (אחד-העם – עפ"ד חלק ג').

ואולם פינסקר מת, “הם” הזדקנו ועיפו, אחד-העם אף הוא השלים ונשתתק – ו“העז” היא היא השלטת על במתנו גם בבזל וגם באודיסה.

תרע"ב.

מבצר אחד יש לנו בארץ-ישראל שאנחנו מתגאים בו תמיד – ההנהגה הפנימית של המושבות. בו, במבצר הזה, רגילים אנו לראות את הסימן המובהק לאותו הדבר החדש המתהווה בחיינו פה – סימן לגאולה.

חיי הגלות הטביעו בנו חותם של חוסר-סדר, חוסר-משמעת וחוסר-התענינות בצרכי הכלל. “כל ישראל ערבים זה לזה” רק במלי דשמיא, אבל במלי דארעא אין ערבות כזו במציאות, איש בשר זרוע חברו יאכלו בלי כל הרגשת אחריות בפני הכלל. “אערקתא דמסאנא” נכון היה יהודי ליהרג בעניני קודש, ועל פרוטות נחושת – למסור את אחיו לרשות בעניני חול. וידוע הוא הפתגם של המלך הרוסי אלכסנדר השני: “אלמלי היתה איזו אמת בעלילת הדם, היו היהודים עצמם הראשונים שהיו מגלים את הסוד לרשות”. פתגם זה השגור בפי העם, ושאולי גם נוצר על ידיו, מצין באופן בולט למדי את האופי המוסרי של הפרט היהודי ביחס ל“כלל ישראל”. וחיי הקהלה הפרועים, המריבות בשל שוחטים, רבנים, פרנסים, גבאים, “עליות” וכו', כלומר – כל אותם החיים מחוסרי המשמעת הצבורית והאחריות המוסרית בפני הכלל, מצאו להם את בטוּים הבולט ביותר ב“מוסרים”, “החוטפים” והבוגדים למיניהם, שהמירו, או לא המירו את דתם והיו לשונאי ישראל. הגיעו הדברים לידי כך שהחלונו להאמין בעצמנו, כי זוהי אחת מתכונותיו של עמנו אשר אין לה תקנה עולמית. וכשהחלה התנועה של “שיבת ציון”, קמו לה תיכף מתנגדים חריפים, ואחד להתנגדותם היה, כי אי-אפשר לו לעם מחוסר סדר ומשמעת ליצור ישוב עומד ברשות עצמו ולחיות חיים מסודרים בתור עם.

אך, לאשרנו, היה פחדם של מתנגדינו פחד שוא. הישוב החדש יצר ערכים חדשים גם כאן בלי כל שוט מן החוץ, או – יותר נכון – למרות השוט של הפקידות, שהשתדלה להמית בלב האכרים כל שאיפה לחיים עצמיים, התפתחה במושבות הנהגה פנימית בעלת משמעת וסדרים מצוּינים, שאין לנו להתביש בהם אפילו בפני עמים יותר מתוקנים. הועד הנבחר מצד המושבה מנהל את עניני המושבה, והוא הוא המטיל עונשין על כל מי שיעיז לעבור על החוקים השוררים בהנהגה. ומיום שהישוב מתקים כמעט שלא קרה עוד שאיזו מושבה תהיה מוכרחה להשליט את הסדר על-ידי כוח מן החוץ. הסכסוכים הקשים ביותר והמשפטים המסובכים ביותר מתבררים ומתלבנים על-ידי הועד עצמו, ובמקרים יוצאים מן הכלל – על-ידי התערבות הרב ואחדים מעסקני הישוב. אמנם בחיי הישוב הארצישראלי יש מכל אותן “המעלות” שמנינו למעלה, ואפילו מקרים של מלשינות לא חסרו בהם, אבל כל זה יוצא מהישוב הישן, שהוא אינו אלא המשך מחיי הגלות – הישוב החדש נקי היה מכל אלה, וזה היה סוד קיומו למרות כל גלי המים הזידונים שעמדו לשטפו.

ואולם בעת האחרונה החלו להראות פרצים פה ושם גם במבצר הזה. באיזו מן המושבות התחילו לפרוץ סכסוכים, מחלוקת והפרעת סדר ומשמעת. בפתח-תקוה נמשכת המלחמה זה שלש שנים, ועד עולה וּועד יורד, ובינתים שוררת במושבה אנרכיה. אמנם, במלחמת פ"ת היו גם איזו סימנים, על-כל-פנים – חיצוניים, לטובה: כינו אותה בשם “מלחמת הצעירים והזקנים”.

בפ"ת, ובמדה ידועה גם במושבות אחרות, נמצא רסן הממשלה בידי המתישבים הראשונים, שהם רובם ריאקציונרים גמורים. והמתישבים החדשים שנתוספו במושבה, ביניהם צעירים פרוגרסיביים, החלו להלחם בקונסטיטוציה הישנה ולדרוש חדשה. מאליו מובן שמלחמה כזאת יש לה מקום לא רק בפתח-תקוה, כי אם גם בכל מושבה בארץ-ישראל. העיקר של “משפט אחד לגר ולאזרח” חסר במושבותינו לגמרי: מי שאין לו רכוש, הרי הוא נחשב לזר ומשולל כל זכויות, וכוחותיו הגופניים והרוחניים שהוא נותן למושבה, אינן נחשבים לכלום. החוקים בנוגע לחלוקת המסים אינם מיוסדים על יסודות של צדק, ולבעל הרכוש הקטן אין כל אפשרות לעמוד בפני עול המסים. ואין צריך לאמר שבנוגע לחיים הרוחניים של המושבה ממיתים הריאקציונרים האלה כל שאיפה, כל תנועה שמתחילה להתגלות מאיזה צד שהוא. בכל אלה ודאי שצריך להלחם, ומלחמה כזו תביא ברכה לישוב. ואולם, גם כשהמלחמה היא במקומה ובזמנה, הרי היא רק אז רצויה, כשהיא נשארת בגבוליה ומתנהלת באמת “לשם שמים”, אבל מרגע שהיא עוברת את הגבולות האלה ומקבלת צורה פרטית, אישית, הרי היא מזיקה והורסת את כל יסודות החיים שלנו.

ומלחמה מהמין האחרון מתנהלת זה כשתי שנים במושבה חדרה. גם שם יש, לכאורה, טענות על עוות היושר בנוגע לזכות הדעות ובנוגע למסים, ובטענות האלו יש בודאי הרבה מן האמת, ואולם נוסף על הטענות הצודקות יש גם הרבה פניות פרטיות, והצורה שבה מתנהלת המלחמה אינה הגונה כל עיקר. עושים מעשים אשר לא יעשו והמושבה, בינתים, הולכת ונחרבת.

חדרה הלא עשירה היא באדמה יותר מכל המושבות, עשירה גם במתים שהקריבה בעד אדמתה יותר מכל המושבות, ועניה באנשים גם כן יותר מכולן. היא צריכה, איפוא, למשוך אליה אנשים וקפיטלים. ומי זה ירצה עכשיו להכנס לבצה כזו? ואם לא יכנסו אנשים חדשים – מה תקותה כי תיחל? הראשונים, שידעו למות בגבורה בעד אדמתם – תמו ואינם, ואלה שנשארו – עסוקים במלחמה פנימית, וחדרה היפה נעשתה לקן של כעור.

תרע"ג.