רקע
משה גליקסון
ש. בן ציון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הועד להוצאת כתבי גליקסון, תל אביב; תש”א

בדאגה ובכאב-לב עקבו זה כמה שבועות חבריו וידידיו של ש. בן-ציון, סופרים, מורים ועסקני צבור, אחרי מלחמתו הקשה והמזעזעת של החולה האנוש לשארית ימיו עלי אדמות, בטרם ילך מאתנו בדרך כל הארץ. דומה שגזירה טראגית נגזרה עליו: שלא ידע שלוה ומנוחה לעולם, שכל ימיו יהיו רוגז, מכאובים, לבטים ומלחמה קשה. ואף את מנוחתו האחרונה לא קנה לו אלא מתוך יסורים קשים, מכאובים נוראים וגסיסה ממושכה. מי שלא ראה את מלחמתו של הגוף הרצוץ והדועך במשך שבועות ושבועות לטיפת חיים אחרונה, לא ראה מחזה מזעזע מימיו, לא יוכל לתאר לעצמו, עד היכן מגיע כחה של חיוניות רוחנית כבירה, של רצון חיים תקיף ואהבת-חיים עזה. חדשים חדשים אכלה אותו המחלה הממארת, מחלת הסרטן, ורק בשבועות האחרונים התברר בהחלט טיבה הנורא של המחלה. במשך שבועות נלחמה הכרתו עם הדכאון והערפל של המחלה הקשה, ואך בשלשת הימים האחרונים גבר הערפל והכרתו עומעמה.

“נפש רצוצה” – נפש גדולה ורצוצה, זוהי ההגדרה הראשונה, המתבקשת לאפיו, לפרשת חייו וליצירתו של בעל “נפש רצוצה”. נשמה עשירה מחוננה במתת-אלהים של אמן, מבקשת גדולות, רדופת שאיפות כבירות אל המורם ואל הנאצל, תוהה על עצמה ועל עולמה ועל כבשונה של יצירה, חותרת למעמקים ולמרומים – ועם זה קלועה תמיד בכף הקלע של תעיות וטעיות, של לבטי דרך, של הסוסים ופקפוקים, של שאיפות שלא נתמלאו וגעגועים שלא מצאו את תקונם – זו היתה תכונתו היסודית, הקובעת צורה וגורל, של האיש ויצירתו. איש האידיליה הנפלאה, ברוכת החן והכשרון העילאי, ספוגת רוך וחמלה ונפשיות אנושית עליונה. וכנגדה תסיסת זעם ולבטים, זיזין וחדודין של נפש קשת רוח וגורל, המתחבטת ביסורי עם ועולם ונלאית למצוא פורקן למצוקתה בדמות השלימה של היצירה. כשרון אֶפּי מעולה, שקוף ושלוו כפלג זך, ורענן וטהור כאגלי טל עם בוקר קיץ – ועם זה חרדת-עולם, זעזועי רוח ונפש, התלבטות בשבילים ובצדי דרכים, דמדומי אורות וצללים, תסיסת שמרי-יצירה שלא שקעה קובעתם, התרוצצות פנימית של כחות שלא בלמום בלם-דמות, של שאיפות ומאוויים, שלא מצאו את ספוקם – בקשת-דרכים נצחית. לא קם כש. בן-ציון סופר בעברית, שהשכיל כל כך אל נפש הילד העברי, אל שמחותיו ויסוריו, יצריו הקטנים והנאותיו הקטנות. אין כמוהו יודע לשפוך קסם, של חן ורוך, של צבעי-קשת ענוגים ועסיסיים על אביב חיי האדם, על זכרונות הילדות. אבל הוא לא קנה לו מעולם צורה אחת קבועה של יצירה, לא מצא לעולם ספוק בדרכו ובאפיו הטבעי של כשרונו, הוא לא נח לעולם על זרי-הדפנים של אמן בחסד, שהיה ראוי להם כמעטים אחרים. גם יצירתו הספרותית, גם חייו האישיים, גם עבודתו החנוכית והצבורית היו פרשה אחת ארוכה של לבטים ותהיות ובקשות-דרכים. לא רבים יודעים אולי את הסוד, שאותה תכונה יסודית של העדר מנוחה ובטחון פנימי, אותה התסיסה הפנימית הנצחית, אותה הנטיה לנדודים ולנדנודים נפשיים, לבקשת שלימות ושנויים ותקונים, שאין להם קץ וגבול, סיכלה את מחשבתו ואת מחשבת חבריו להוציא מהדורה מלאה של כתביו. אישיות טראגית היה בן-ציון; הוא לא ידע מנוחה ושלוה וקורת-רוח של הישג מימיו.

“הארץ”, 3.6.32


המלצות קוראים
תגיות