נשמה גדולה, מלאה אהבה וזעם וחמלה על כל גדותיה, שבעה רוגז וכעס ורחמים כל הימים, סופר מצוין, פובליציסטן בעל רגש סוער ובוער, ובלטריסטן מעולה, היודע לחדור לעמקי מצוקתם של ההמונים היהודים ולהעלות משם, אגב אהבה בלי מצרים, קוי אורה המשיבים את הנפש – כזה היה מרדכי רבינוביטש, בן-עמי בשמו הספרותי – כשמו זה כן הוא, בן נאמן לעמו, מעורה בכל נימי נפשו בקרקעו, מרגיש בצערם ובחרפתם של ההמונים, כאח כואב, העומד עמהם במחיצה אחת. לחיים של “האנשים הקטנים” מאחיו הקדיש את עטו במשך חמשים שנה.

“מלאים עצב ויגון הם החיים האלה, מורכבים מצרות וסגופים, אבל המלחמה הקשה על פת לחם, ההולכת ומתגברת מיום ליום, לא המיתה את נשמת העם; זו עודנה חיה ועודנה מוכשרת להתרומם עד כל מרום ונשגב. בתחתית הנשמה הזאת עוד תיקד אש האידאלים הלאומיים, עוד חיות התקוות הלאומיות – נחלתם הגדולה של הנביאים. וזה, רק זה בלבד, הוא קו-האור היחיד אשר יגלה לעינינו בחיי היהדות – אור רוחני, אידיאלי. החיים האלה הם ים של צרות, ים אין סוף ועטוף חשכה, אשר ממעל לו, גבוהה גבוהה, יתנוצצו בתוך עב הענן, זעיר פה זעיר שם, כוכבי אור קטנים”.

בדברים אלה של בן-עמי עצמו הוגדרה כמדומה כל מהותו העצמית, כל שורש נשמתו האישית והספרותית. אהבתו הרבה לעם, לנשמת העם, הטביעה את חותמה העמוק על כל שורה ושורה, שיצאה מתחת עטו. אהבת-ישראל, אהבה גדולה, עמוקה וטבעית, כזו של ר' לוי יצחק מברדיטשב – היתה האלף והתיו של עבודתו הספרותית.

“יתמלאו נא היהודים עצמם אהבה אמתית לעם ישראל וליהדות – ובזה דיינו”.

הדברים האלה שכתב בן-עמי לפני שלושים וארבע שנים בהקדמתו לקובץ ספוריו ברוסית, אומרים כמדומה יותר מאשר מי שהוא היה יכול לאמר בשעה ראשונה זו של אבל וכאב.

*

ומה היה גמולו חלף האהבה הגדולה והנאמנה הזאת? אחד-העם, ידידו הלבבי והנאמן של המנוח, ענה על שאלה נוגה זו לפני עשרים שנה, כשעמדו לחוג בחמשה עשר בשבט תרע"ב, את יובל שנת השלושים לעבודתו הספרותית של בן-עמי… “מי כמוני יודע, איך יצא הקהל הזה ידי חובתו לך במשך שלשים שנות עבודתך, איך דאג לך, שתוכל לעבוד עבודתך לעמך במנוחה והרחבת-הדעת, ועתה הנה יבוא לחוג אתך את חגך הספרותי… חלף כל חלבך ודמך, חלף כל חייך מנוער ועד זקנה, שהיו מוקדשים לו, לקהל הזה, מאהבתך שאהבת אותו ומחמלתך שחמלת עליו”…

עשרות שנים ישב ועבד בתוך עמו, במרכז העברי הקטן לספרות ולעבודה לאומית שבאודיסה. סוף-סוף עלתה לו, לאותו מרכז, מה שעלה לכמה מרכזים אחרים שבגולה: הוא התמוטט, נדלדל ובני החבורה עזבוהו אחד-אחד ונתפזרו לכל רוח. בן-עמי יצא לשוייץ, ישב שנים רבות בתוך עם זר “כאילן שנעקר משרשיו”. לעת זקנה ניתן לו לשוב ולהזדמן עם חבריו וידידיו האודיסאים לפונדק אחד, לזה שהיה משא נפשו כל הימים – לארץ ישראל.

אבל גם פה לא הונח לו מעצבו ומרגזו. כי מעודו ועד יום מותו חסר היה בן-עמי את הברכה הגדולה של שלות-חכמים, את מדת ההשלמה וה“רזיגנציה”. חלומותיו הגדולים מנוער לא מצאו בארץ את פתרונם; ואכזבותיו היו כאש עצורה בעצמותיו. כגודל אהבתו – גדול היה זעמו, כגודל חמלתו – גדולה היתה תוכחתו. וכוס היגונים, שעברה על הישוב מימי אב תרפ"ט ואילך, מלאה את נפשו עד עמקי מצולותיה.

וסוף סוף בא הלב ההומה והרותח הזה למנוחתו.

בתשעה באב מלאו לו שבעים ושש שנה.

תהא נפשו הסוערת צרורה בצרור החיים הנצחיים של האומה.

“הארץ”, 9.2.32

בדאגה ובכאב-לב עקבו זה כמה שבועות חבריו וידידיו של ש. בן-ציון, סופרים, מורים ועסקני צבור, אחרי מלחמתו הקשה והמזעזעת של החולה האנוש לשארית ימיו עלי אדמות, בטרם ילך מאתנו בדרך כל הארץ. דומה שגזירה טראגית נגזרה עליו: שלא ידע שלוה ומנוחה לעולם, שכל ימיו יהיו רוגז, מכאובים, לבטים ומלחמה קשה. ואף את מנוחתו האחרונה לא קנה לו אלא מתוך יסורים קשים, מכאובים נוראים וגסיסה ממושכה. מי שלא ראה את מלחמתו של הגוף הרצוץ והדועך במשך שבועות ושבועות לטיפת חיים אחרונה, לא ראה מחזה מזעזע מימיו, לא יוכל לתאר לעצמו, עד היכן מגיע כחה של חיוניות רוחנית כבירה, של רצון חיים תקיף ואהבת-חיים עזה. חדשים חדשים אכלה אותו המחלה הממארת, מחלת הסרטן, ורק בשבועות האחרונים התברר בהחלט טיבה הנורא של המחלה. במשך שבועות נלחמה הכרתו עם הדכאון והערפל של המחלה הקשה, ואך בשלשת הימים האחרונים גבר הערפל והכרתו עומעמה.

“נפש רצוצה” – נפש גדולה ורצוצה, זוהי ההגדרה הראשונה, המתבקשת לאפיו, לפרשת חייו וליצירתו של בעל “נפש רצוצה”. נשמה עשירה מחוננה במתת-אלהים של אמן, מבקשת גדולות, רדופת שאיפות כבירות אל המורם ואל הנאצל, תוהה על עצמה ועל עולמה ועל כבשונה של יצירה, חותרת למעמקים ולמרומים – ועם זה קלועה תמיד בכף הקלע של תעיות וטעיות, של לבטי דרך, של הסוסים ופקפוקים, של שאיפות שלא נתמלאו וגעגועים שלא מצאו את תקונם – זו היתה תכונתו היסודית, הקובעת צורה וגורל, של האיש ויצירתו. איש האידיליה הנפלאה, ברוכת החן והכשרון העילאי, ספוגת רוך וחמלה ונפשיות אנושית עליונה. וכנגדה תסיסת זעם ולבטים, זיזין וחדודין של נפש קשת רוח וגורל, המתחבטת ביסורי עם ועולם ונלאית למצוא פורקן למצוקתה בדמות השלימה של היצירה. כשרון אֶפּי מעולה, שקוף ושלוו כפלג זך, ורענן וטהור כאגלי טל עם בוקר קיץ – ועם זה חרדת-עולם, זעזועי רוח ונפש, התלבטות בשבילים ובצדי דרכים, דמדומי אורות וצללים, תסיסת שמרי-יצירה שלא שקעה קובעתם, התרוצצות פנימית של כחות שלא בלמום בלם-דמות, של שאיפות ומאוויים, שלא מצאו את ספוקם – בקשת-דרכים נצחית. לא קם כש. בן-ציון סופר בעברית, שהשכיל כל כך אל נפש הילד העברי, אל שמחותיו ויסוריו, יצריו הקטנים והנאותיו הקטנות. אין כמוהו יודע לשפוך קסם, של חן ורוך, של צבעי-קשת ענוגים ועסיסיים על אביב חיי האדם, על זכרונות הילדות. אבל הוא לא קנה לו מעולם צורה אחת קבועה של יצירה, לא מצא לעולם ספוק בדרכו ובאפיו הטבעי של כשרונו, הוא לא נח לעולם על זרי-הדפנים של אמן בחסד, שהיה ראוי להם כמעטים אחרים. גם יצירתו הספרותית, גם חייו האישיים, גם עבודתו החנוכית והצבורית היו פרשה אחת ארוכה של לבטים ותהיות ובקשות-דרכים. לא רבים יודעים אולי את הסוד, שאותה תכונה יסודית של העדר מנוחה ובטחון פנימי, אותה התסיסה הפנימית הנצחית, אותה הנטיה לנדודים ולנדנודים נפשיים, לבקשת שלימות ושנויים ותקונים, שאין להם קץ וגבול, סיכלה את מחשבתו ואת מחשבת חבריו להוציא מהדורה מלאה של כתביו. אישיות טראגית היה בן-ציון; הוא לא ידע מנוחה ושלוה וקורת-רוח של הישג מימיו.

“הארץ”, 3.6.32

שוב הלך מאתנו אחד המעולים שבדור השני לתחיה, אדם שבע עמל ויצירה, אם כי לא שבע ימים, אחד מבני-העליה המעטים, אשר כל ימיהם הם – כהונה בקודש לעמם ולאוצרות רוחו ותרבותו, אחד השומרים הנאמנים במקדש האומה, החבוי משאון השוק, שאינם הולכים לכאורה בגדולות ופיהם לא ימלל ראמות, אבל הם שוקדים כל ימיהם על עבודת הקודש הצנועה, לבם – אש תמיד, מקור חמימות ואורה וברכה לעבודת הרוח של האומה.

שמואל ליב גורדון היה טפוס נאה של מורה נאמן, של תלמיד חכם יהודי במשמע המסרתי, האינטימי-העמוק – תלמיד חכם העוסק כל ימיו בתורה, מרביץ תורה ברבים וזורע את ברכתה סביבו לתומו, בלי לבקש גדולה ובלי להחזיק טובה לעצמו. הוא היה איש האשכולות, סופר ומשורר, מורה פדגוג אמן, פרשן מובהק ומאיר נתיבותיה של תורה לרבים. ובכל אלה עשה את עבודתו לתומו, באמונה, בפשטנות חמימה ובשקדנות היוצאת מגדר הרגיל. עשרות שנים עמד במערכה, עשרות שנים עבד את עבודתו לספרות העברית, לבית-הספר העברי, לאוצרות הרוח העברי מימים מקדם. אבל הוא לא היה יושב אוהל ולא סגר את עצמו בד' אמות של תורה, אם כי היה רחוק מאוד ממדתם של עסקני צבור, שמלאכתם בכך, המרבים שאון וממעטים יצירה. איש רעים היה מטבעו, ידיד נאמן, מעורב בדעת עם חבריו לתורה ולעבודת הספרות או ההוראה, איש חי, ער לכל דבר צבורי-לאומי, ביחוד לעסקי תרבות ורוח, חביב על הבריות ונאמן עליהם, בעל דעות ומדות קבועות ומוצקות, מחמיר על עצמו ועם זה ותרן וסלחן ונכנס לפנים משורת הדין עם אחרים, אדם השופע תמיד אור וחמימות וטוב לבב ואהבת-נפש לידידים ולחברים, איש עממי, “דימוקרט” לא על פי פרוגרמה אלא לפי עצם טבעו, עד למוח עצמותיו.

בשעתו, לפני עשרות שנים, היה שמואל ליב גורדון אחד המשוררים המובהקים והחשובים שבדור. הבאלאדות שלו היו חביבות בשעתן על הקהל העברי בנעימתן החדשה, בסגנונן האנושי הפשוט והמלבב, בהרגשה האנושית-היהודית החמה, שהיתה מפעמת בהן. ועם זה היה בהן מן החדוש של מגמת התחיה: שיריו של שמואל ליב גורדון היו הראשונים בתקופות האחרונות, שנכתבו בהברה הספרדית. מבקרי הספרות בימים ההם העמידו אותו בשורה הראשונה של משוררי ישראל החדשים וראו בו את ממשיכה הטבעי של שירת י. ל. גורדון, אבל עיקר גדולתו של של“ג היה בחנוך העברי החדש. הוא היה אחד מאבותיו של החנוך העברי המודרני, ממסוללי דרכו ומאירי נתיבותיו. הוא היה מן המורים הראשונים בבית-הספר העברי החדש בארץ-ישראל, אחד ממחוללי המהפכה הרוחנית הגדולה של בית-ספר עברי שלם, אשר אחד-העם התיחס אליו בשעתו בפקפוקים ואשר מידו לנו עוד הבטחון והאמונה בתחיה לאומית שלמה. גורדון עשה רבות וגדולות ליצירת ספרי-למוד בעברית בשביל בית-הספר החדש. ומתוך עבודה זו לספוק צרכיו של בית-הספר הזה, אגב טרחה ומאמצים לפתוח לפני תלמיד בית-הספר הזה ולסגל לו את אוצרות הרוח העתיקים שלנו – זכה ליצירתו הגדולה, שתנחיל לו מקום-כבוד בספרותנו העברית בכלל ובספרות הפרשנית בפרט. פירושו הגדול של ש. ל. גורדון על התנ”ך – מפעל ענקי, שעדיין לא העריכוהו כראוי ושלפי היקפו ואיכותו ראוי היה לו שיעשה על ידי חבורה שלימה של חכמים וחוקרים – הוא מעיקרו פרי עבודתו החנוכית של המחבר. הפירוש על התורה ובמדת-מה אף זה שעל הנביאים ראשונים טבוע עוד באופיו של פירוש לשם חנוך, של פרשנות פופולרית-מסבירה לצרכי התלמיד. אבל לאט לאט נכנס גורדון לכל עומקן של ההלכות והחקירות המסועפות והמגוונות של מדע המקרא, ושקדנותו העצומה, ידיעתו בלשונות, נטיות טבעיות של למדן ומעיין מעמיק, ועל-כולן חוש אינטואיטיבי מצוין של יהודי תלמיד-חכם ובעל הרגשה לאומית-ראשונית עמדו לו ליצור אחת היצירות הגדולות והחשובות ביותר שבספרות הפרשנית, ועיקר: יצירה עברית מקורית, שאינה נגררת אחרי הפרשנים משלה ואינה הולכת בדרכיהם הכבושות, אלא היא מאירה את הדברים באור פנימי, מתוך הרחבת הדעת והרגשה של יורש טבעי לנחלת-קדומים, העומד בשתי רגליו על קרקע המסורת, וזו חיה בלבו ובנפשו חיי חירות, שאין עמה לא שעבוד סמוי ולא איבה סמויה ובעיטה שבפריקת-עול. שלשים כרכים יצאו עד עכשיו מפירושו של גורדון על התנ"ך. הרוב הגדול והמכריע של העבודה העצומה, שהמנוח תכן לעצמו, נעשה. הפירושים והמבואות המקיפים לחמשה חומשי תורה, לנביאים ראשונים ואחרונים, לתהלים, משלי, איוב, שיר-השירים יצאו בדפוס, את פירושו ומבואותיו לשאר ארבע המגלות סיים המנוח, חוץ מן המבוא למגילת אסתר, שלא בא עוד לידי גמר. – ועוד המחבר השקדן ורב המרץ עוסק בספר דניאל, נושא את נפשו לסיים גם את עזרא ונחמיה ולשוב ולעבד את פירושו לחמשת חומשי תורה – והנה נשמט עט הסופרים המבורך מידו. –

של"ג היה חולה בשנים האחרונות מחלת-לב קשה, טרדנית ונושאת סכנה – מחלת הסתיידות עורקי הלב. אבל שקדנותו הגדולה ואהבת התורה והעבודה, שלא ידעה גבול וליאות, לא נכנעו מפני המחלה האכזרית ותככיה. כמה פעמים נפל למטה, נחלש וסבל, ומדי פעם בפעם היה מתעודד שוב וחוזר לעבודה. – – –

זכרו של שמואל ליב גורדון הסופר, המחנך והחוקר יעמוד לימים רבים; זכרו של האדם היקר, החבר הטוב ובכל הנפש, לא ישכח לעולם מלב ידידיו, חבריו ומכריו הרבים.

„הארץ“, כ' כסלו תרצ”ד, 20.11.33.

נגדע ארז. הלך לעולמו אחד הגדולים שבדור, אדם גדול ויהודי גדול, בעל מוח ובעל לב, שמעטים דוגמתו לא רק בדור יתום זה, אישיות עשירה ומזהירה, בעל כשרונות גאוניים וידיעות עמוקות ורחבות בכל חדרי תורה, תלמיד חכם במשמעותה היהודית היפה של מלה זו ועם זה איש מעשה ורב פעלים, שעיניו ולבו היו נתונים כל הימים לעמו והיה שוקד על תקנתו ונלחם לכבודו בגאון עוז כאחד מגבורי יהודה הקדמונים. ר' יעקב בר' ישעיהו מזא“ה (מזרע אהרן הכהן), רבה המפואר של קהלת מוסקבה במשך עשרות שנים, שהלך בדרך כל הארץ בהיותו בן ששים וארבע, היה איש האשכולות, סופר עברי בעל סגנון מזהיר, ושנון, נואם מן הנואמים הגדולים, אשר דבריהם כאש בוערת ומטילה סערה מזקקת ומטהרת ללבבות, איש מדע חריף ובקי, המושל בכח זכרון מופלא ויחיד במינו בים הגדול של ספרות ישראל וספרות המדע העולמית, עסקן לאומי וצבורי מבני העליה המעטים, היודעים להטיל את כח אישיותם ונפשם הגדולה לתוך כף המאזנים של הדור, פרקליט ומליץ כביר-כח לעמו בימי הרעה והחושך של רוסיה הצארית, אחד מנביאיה וחסידיה הנלהבים של תנועת התחיה הלאומית בישראל מימיה הראשונים של “חבת ציון” ואילך, רועה נאמן ורב השפעה לעדתו ודוגמא ומופת של “רב מטעם”, היודע לישא את דגל ישראל ברמה ולהגן על כבוד עמו ותורתו בכשרון וברוח גבורה ומסירות נפש כנגד תקיפי עולם, למן הנסיך הגדול סרגיוס לבית רומאנוב, שליטה העריץ של מוסקבה, ועד שליטי הצ’יקה הבולשביסטית ומרשיעי הברית שלנו מן ה”ייבסקציה".

מפעלים יחידים מפרשת מלחמותיו ידועים ומפורסמים בקהל. כל יהודי רוסי יודע את התפקיד הגדול, שמלא המנוח בימי ענין בייליס, את מלחמתו הנהדרה והחרוצה במחשבת הזדון, שרקמו אותה שעה על עם ישראל כחות החושך השליטים, ממיניסטר המשפטים שצ’גלוביטוב ועד אחרון המסיתים וגבורי הפרעות של המאה השחורה. הכל זוכרים, כיצד קדש אז המנוח את שם ישראל ברבים, כיצד התייצב בפני אויביו התקיפים, מזוין לא רק בידיעותיו המרובות והעמוקות, אלא גם בכשרון פולמוסי גאוני, בכח טמפרמנט סוער ובוער בזעם תוכחה של נביא האמת והצדק. ואולם מפעלים ממין זה לא היו אלא החוליות הבולטות ביותר בשלשלת פעולותיו ומלחמותיו במשך עשרות שנים. במשך עשרות שנים ידע להתאבק עם שלטון הרשע של סרגיוס, להגן על כבודה ועניניה של קהלת ישראל במוסקבה, להגן על עצמו ועל תעודתו, ומעמדתו לא זז. הוא לא נכנע בפני הכח הגס ולא כפף מעולם את קומתו המוסרית הזקופה. מי שבא לידו לשמוע את דרשותיו של הרב מזא“ה בבית הכנסת הגדול במוסקבה בימי השלטון הצאריסטי יודע, כמה העזה וגבורה אזרחית-לאומית היו בדרשות ההן. מה שהעיז הרב מזא”ה לאמור בפרהסיה במעמד אלפי איש, לא העיזו אחרים לאמור אפילו בחדרי חדרים. ולא רק על שלטון הרשע הניף את שוט זעמו ולעגו. הוא ידע לדבר משפטים גם עם העם, עם רוסיה האינטליגנטית והמתקדמת, על חטא שהם חוטאים לעם ישראל. הבקיאים בעניני היהדות הרוסית יודעים לספר דברים מרעישים על נאום שנשא בימי “האביב” הרוסי באחת הועידות שעל שם פירוגוב, על נאומו שנשא בשעת הלוית הנסיך אבגינס טרובצקוי וכדומה.

הגורל העמיד את הרב מזא“ה, שהיה ביסודו ובשורש נשמתו טפוס של תלמיד חכם יושב אוהל, דוגמת גדולי התורה בדורות שעברו, – במערכות הראשונות של הנלחמים את מלחמת עמם וכבודו. אין פלא איפוא, אם סערת המלחמות שאינן פוסקות הוציאה אותו מעולמו הפנימי והביאתו לפזר את כוחותיו הנפשיים לכל רוח ולשבב את נשמתו שבבים-שבבים. מזא”ה העסקן ואיש המלחמה הצבורית קפח את מזא“ה הסופר ואיש המדע. ואף על פי כן נתבצר לו מקום כבוד בספרות ישראל. משנתו של מזא”ה בספרות היתה קב ונקי. בימי נעוריו התפרסם מזא"ה כפובליציסטן מזהיר ורב כשרון. מערכת מאמריו “אלו הן האשמות”, שבהן הגיד לעמו את פשעו, פשעי הגלות, הטילו בשעתם סערה ללבבות. בשנות חייו האחרונות, משנת 1918 ואילך, עסק בכתיבת זכרונותיו. וכשבקרו ביאליק במוסקבה בשנת 1921 ראה בידו מספרו זה כשבעים גליונות של דפוס מוכנים וערוכים בכל.

בימי השלטון הבולשביסטי טעם המנוח טעם סבל ויסורים, ולא רק של הכלל בלבד. גם עליו עברה הכוס. הסבלות והיסורים דכאו את נפשו והשפיעו לרעה על מצב בריאותו. לפני שנים אחדות הגיעתנו השמועה המעציבה, שמזא“ה נסתמא. מאז עזבוהו כוחותיו ומצב בריאותו הלך ורע מיום ליום. היו ימים, שהמצב נשתנה לכאורה לטובה. הודיעו, שאור עיניו שב אליו, שהוא עומד לצאת לחוץ לארץ, לעלות לא”י. ואולם כל אלה לא היו, כנראה, אלא מקסם כזב. בליל שבת זה גאלהו המות, הגואל האחרון, מיסוריו. ר' יעקב ב“ר ישעיהו בזא”ה איננו עוד בין החיים. אחרי מטתו יתאבלו לא רק מכיריו ומכבדיו המרובים, יתאבל לא רק הקורא העברי הותיק, יתאבלו לא רק חבריו הציוניים והלאומיים. אחרי מטתו תתאבל כל היהדות הרוסית כולה, יתאבל עם ישראל כולו. נשמתו תהא צרורה בצרור החיים הלאומיים של עם ישראל.

“הארץ”, כ“ד כסליו תרפ”ה, 21.12.34.

לא זכיתי לעמוד במחיצתו בימי פעלו והדרו ברוסיה, לפני מלחמת העולם ובימיה. מפי השמועה ידעתי, שהרב הקיובי הוא איש חי רב פעלים, גדול בתורה ובמידות תרומיות, שוקד על תקנת הצבור ועבודת העם, ציוני נלהב, אדם משופע בחכמה מעשית ובקסם אישי, יודע להתהלך עם הבריות ולהשפיע עליהם, לקרבם לצרכי הצבור ולעניניה הרוחניים של היהדות, לערכי דת ומסורת ולוקח את לבם בסגולותיו האישיות, באפיו הנעלה, בסבלנות מעולה, בלבו הטהור, במדותיו של הלל שהיו בו. שמעתי ביחוד על פעולתו הרבה בימי משפט בייליס, אבל אך מעט בא לידי לעבוד במחיצתו, והמעט הזה היה לפני עשרים שנה בדיוק בימי פורעניות המלחמה האיומות, שבאו על יהודי רוסיא, ימי הענויים והיסורים הגדולים ליהודים יושבי נפות הספר, הקרובים לחזית המלחמה הגליצאית, ואחרי כן – ימי הגרושים והרדיפות האכזריות על כל קהלות ישראל, הקרובות למערכות המלחמה, ימי גזירות יאנושקביץ וסיעתו. נתקע בזכרוני בקורי הראשון בביתו בקיוב. מפאת עבודתי באותה חזית גליצאית מטעם חברת העזרה הקיובית לקרבנות המלחמה הייתי זקוק לעזרתו ולהשפעתו: קצת מו העסקנים האידישיסטיים שבקיוב, שונאי ציון ושונאי עברית, ביניהם ליטוואקוב הידוע, שנתפרסם אחרי כן כגרוע שביבס“קים, עוררו קטרוג ושטנה עלי, שיצאתי כביכול מגדר ה”נייטרליות" בעניני חנוך וטפול בילדי הפליטים והתקשרתי בווארשה עם ה“הבראיסטים” – עם י. ה. פרבשטיין ועם מר יחיאל הלפרין – בעניני גני ילדים ובתי-מחסה לילדים. מספרם של האידישיסטים האלה לא היה אמנם גדול והשפעתם היתה בעצם קטנה, אבל האנשים היו אנשי מרץ, מהירי תנועה, דעתנים ועקשנים, ואלו העסקנים מסוג בעלי הבתים לא היו אנשי מלחמה והיו מוכנים לוותר למען השלום. ראיתי צורך לעצמי לפנות לעזרתו של הרב אהרנסון. אין אני זוכר עוד את גוף הענין ואת שיחתי אתו, אבל עצם הבקור עשה עלי רושם עמוק: היה לי הרושם, שנפלתי לגיהנום של צרות המונים, לאיזה עמק עכור של יסורים ופגעים מרוכזים, אשר בעליהם נאחזים בבית הזה כבעוגן של הצלה ומבקשים כאן – וכנראה גם מוצאים לפעמים – ריוח והצלה. דומה היה, שהדירה אינה שייכת להרב, והרב אינו שייך לעצמו ואינו שייך למשפחתו, אלא יום ולילה הם עומדים, הרב וביתו, לרשותו ולשרותו של כל איש מצוק ומר נפש, ואינם יודעים אף שעה אחת מנוחה. דלתות הבית היו פתוחות לרוחה, זה נכנס וזה יוצא, המונים המונים ממלאים את פרוזדור הבית ואת חדריו כטוב בעיניהם, והכל מוצאים, כנראה, “סדר” זה וסדר-יום זה של הרב לטבעי ומובן מאליו.

אחר כך, נפגשתי עם הרב ר' שלמה באוירה אחרת, באוירה של קצת שלוה וקורת רוח ושמחת-החג. זה היה בראש השנה תרפ“ב, בברלין בבית משפחת הכהנים, בני המנוח ר' חיים כהן ז”ל. עשרות מבני המשפחה התכנסו אותה שעה יחד, זקנים וצעירים, חרדים ומשכילים – ומרכז הבית היה האורח החשוב, הרב הקיובי, שיצא סוף סוף מן הגיהנום הרוסי ונמצא „בתוך עמו", בתנאים אנושיים. אותה שעה הרגשתי יותר מבכל שעה אחרת אחרי כן, כמה גדול הקסם המלבב וכמה גדולה ההשפעה הישרה של האיש הנלבב הזה, המעורר בכל אופיו וסגולותיו המצוינות יחס של כבוד והערצה מסביב, אישיות חביבה, הרמונית, מלאת קסם ושופעת בינה עילאית וטוב לבב ואהבת-הבריות כזו – ודאי קשה למצוא בתוך רבני ישראל. יש אולי בין רבנינו גדולים בתורה מן הרב אהרנסון, חריפים ובקיאים יותר, ואולי גם מופלגים ממנו בחסידות – אבל אישיות הרמונית כזו ודאי קשה למצוא ביניהם.

*

מברלין יצא הרב אהרנסון לארץ-ישראל: הוא נתמנה רב ראשי בתל-אביב. לכאורה היו הימים האלה הטובים ביותר בחייו; לכאורה ניתן לו כל חפצו, נתמלאה שאיפתו העמוקה ביותר: הוא עלה אל הארץ משא-נפשו, ראה בבנינה, ניתן לו לעבוד את עבודתו, ב“עיר העברית הראשונה” תוך כדי גידולה, אלא שמכל-מקום חיכו לו כאן אכזבות מרות. ולא זו היתה הקשה והמרה שבהן, שהצטרך ללכלך את ידיו ב“שפיר ובשליא”, ליתן את דעתו ואת לבו הרגש והנקי לענינים ה“טכניים” של הרבנות, לשבוע צער ורוגז בעסקי שחיטה וכדומה, להקדיש את זמנו ואת מרצו לעסקי משרד בלי שניתן לו לתקן את הדברים מיסודם כאשר עם לבבו. אכזבה גדולה וקשה מכל אלה חיכתה לו בשדה החיים הצבוריים בארץ. לבו המלא אהבה וסבלנות לכל חלקי העם חישב להשבר בשל היחסים הפנימיים שלנו, בשל פולמוס המפלגות והמעמדות בחיינו, בשל שנאת-חנם ומלחמת-אחים, שפשו בקרבנו. ויותר מכל כאב לבו על יחס הזלזול והפגיעות הקשות בערכי דת ומסורת, על העדר “דרך ארץ” אלמנטרי בפני קדשי האומה, שנתקדשו קדושת דורות ועליהם באו אבותינו באש ובמים במשך אלפי שנים. יחס ההפקרות וגסות-הרוח לערכי דת, לקדושת השבת, וכדומה, הפגיעות הקשות ברגש הדתי של המוני בית-ישראל – מלאו את לבו כעס ומכאובים שלא ישוערו כלל. מדת הסבלנות שבלבו, אחת המדות היקרות והנעלות ביותר שהצטיין בהן, הוכתה כביכול מכה רבה לאור המציאות הארצישראלית. וביותר כאב לבו על הזלזול הגס בערכי דת ומסורת מצד צבור העובדים בארץ, אשר לבו היה נתון לו בעצמו של דבר וכל ימיו ידע להעריך ולהוקיר את פעלו בבנין הארץ ואת שאיפתו לחיי עבודה וצדק סוציאלי. הנגודים הפנימיים האלה בחיינו השרו צל כבד על שנות חייו האחרונות ואכלו את לבו כעש.

*

וזוכר אני בקורי האחרון אצלו, שגם הוא נתקע בזכרוני כאותו הבקור הראשון, ונדמה לי שלעולם לא אשכחהו. באחת השבתות האחרונות לחייו, ימים ספורים לפני פטירתו, בקרתי את החולה הקשה. היה זה מחזה מזעזע בשבילי; פני החולה נהפכו לעור ועצמות ממש; ברור היה, שרוחו הכביר נלחם את מלחמת-החיים האחרונה; ברור היה, שימיו ספורים, שהגוף הרזה והיבש עומד לדעוך עוד מעט. אבל חיוניותו הרוחנית לא סרה עוד ממנו ואף לא נחלשה כלל. מחלתו אשר מת בה, מחלת הסרטן, היתה כבר בתקופתה האחרונה, כשפרסם מעל ערש דוי את מכתבו-צעקתו בדבר חלול השבת וכשפנה לצבור התל-אביבי והארצישראלי בבקשת תחנונים, שלא יתנו לרבי חיים הלר לצאת את הארץ. אגב: לדבר הזה היה נתון לבו והיתה נתונה דאגתו וחרדתו הגדולה עד רגעו האחרון ממש. כחצי שעה ישבתי על יד מטתו, ובמשך כל הזמן הזה לא פסק מלדבר על עניני הישוב והציונית, דבר בדעה צלולה, חריפה ומעמיקה, הזכיר לשבח מאמר זה או עמדה זו של עתוננו, או של עתון אחר, בשאלה משאלותינו, שקרא בימים האחרונים, וקבל או טען כנגד מאמר אחר או עמדה אחרת. והדברים היו נאים, מאירים ומלאים חן של הומור או של שנינה, ורושם הדברים היה עם כל זה מדכא בשל הנגוד המבהיל שבין חיוניות רוחנית כבירה זו ובין חולשתו וירידתו האחרונה של הגוף, בין התוכן החי והנמרץ של הדברים ובין קולו החלש והעמום של החולה ההולך למות. ימים מעטים אחרי-כן – תורשה לי נעימה אישית של הדברים – ישבתי בשעת בוקר קדומה מבודד ומופרש מבני אדם ומשאון העיר ועוסק בחייו ובתורתו של רבנו הגדול הרמב“ם ז”ל, למלאות שמונה מאות שנה ללידתו. אותה שעה ישבתי וכתבתי מה שכתבתי על הלעז הגדול, שהלעיזו היסטוריונים על רבנו, כי בנערותו קבל דת מוחמד למראית עין. ועד שאני יושב וחורז ראיה נגד הלעז התפל הזה, עברה פתאום מחשבה בלבי: הרב אהרנסון ישמח לקרוא את הדברים האלה; בו ברגע נפתחה הדלת והגישו לי את עתון הבוקר ובו הידיעה המדכאה-המדכאה, אף על פי שחיכו לה בדרך כלל: הרב אהרנסון שבק חיים לכל חי.

הידיעה לא הדהימה; חכינו לה מתוך צער וחרדה גדולה. ואף על פי כן גדול היה הכאב.

וי על האי שופרא…

„הארץ“, ב' אייר תרצ”ה, 5.5.35

על-ידי עתוני וורשה התגלגלה אלינו הידיעה על דבר מותו של הבלטריסטן העברי-הרוסי כרמן (אליעזר בן יוסף קורמאן).

הקורא המצוי אצל הספרות הרוסית יודע את כרמן הסופר בעל הכשרון, שאין כמוהו יודע לתפוס לפי תומו את “תמונת הרגע” וליתן לה חיים וריתמוס משלו. זה היה מסתכל בעל עין בהירה ומהירה, אדם הסופג וקולט לפי דרכו את הדמות, את הנוף ואת ההוי, וחוזר ונותן לה בטוי חי וצלול ושקוף משלו. אמצעי הבטוי שלו היו פשוטים בתכלית ועם זה היה חן אינדיבידואלי מיוחד שפוך עליהם, – החן של פשטות טבעית וראשונית, של רעננות תמימה וריחנית, כאשר יהיה לאגלי הטל בבוקר קיץ רענן, בעוד השמש משכימה לראשי ההרים.

כרמן הסופר לא היה עמקן. “פרובלימות” לא היו מענינו. הוא לא ידע את השבילים הכמוסים והעקולים של הסכסוכים הנפשיים, של הסתבכות העלילות והכחות והמוטיבים, המרעידה את המדור התחתון שבנפש; הוא לא ראה את הנעשה מתחת לשטח העליון, לא הרגיש בזעזועים טמירים ולא ידע את דרך הרוח השוכן בערפל. בן-הדרום היה כולו, ספוג שמש ואור שקוף. היתה לו סגולה יפה אחת של אמן, סגולה פשוטה ופרימיטיבית, ובכוחה ידע לחולל את פלאותיו הקטנים וליתן לנו מיניאטורות של יצירה, רשימות ושרטוטים אמנותיים, החולפים על פנינו כמגע רוח קל. הסגולה היפה הזאת היא – העין; לא עין בוחנת וחודרת, אלא עין רואה ומסתכלת, עין פקוחה ובהירה ושקופה, כפלג מים זך.

סגולה יפה זו עמדה בעינה ובטהרתה הפרימיטיבית בכל ימי עבודתו הספרותית; הוא לא סבך ולא סכסך אותה לדעת, לא האפיל עליה ולא סלף את דרכה מתוך התחכמות והשתדלות להרחיב את הגבולין ולהעמיק את התכנים. כרמן נשאר, בכל מה שפרסם בחייו, טבעי ופרימיטיבי, כאשר היה ביום שכתב את רשימתו הראשונה מחיי הרחוב, והוא אז נער משרת באחת החנויות שבאודיסה. הטבעיות הרעננה היתה תכונתו היסודית של כרמן הסופר והאדם, הקו העיקרי של קלסתר פניו הרוחניים, היא שהטביעה את חותמה הבולט על יצירותיו הראשונות – רשימות עליזות ופזיזות מחיי היחפים שבנמל אודיסה, שכבשו את לב קהל הקוראים הגדול מן השעה הראשונה, – היא שנתנה את הפיליטוניסטון המתחיל לחן ולקסם בעיני האריות שבחבורת הסופרים הצעירים באודיסה בימים ההם (אמפיתיאטרוב, דורושביץ, ז’בוטינסקי, צ’וקובסקי ואחרים) והכניסתו למחיצתם, והיא שעשתה גם את האיש כרמן – אישיות יפה ומלבבת ולוקחת לבבות. כל ימיו נשאר פשוט ותמים וצעיר, שטחי, לכאורה, מטבעו ולקוי מבחינת ההשכלה והידיעות, ועם זה מקורי במקצת, מסתכל בעולם ובחיים לפי דרכו המיוחדת לו, בעל טמפרמנט חי וגועש, מלא חזיונות ודמויות של פיטן, נוח להתפעל ולהתלהב, ורוחו הומה לתומה לצערם ולתקלותיהם של בני-אדם והוא כולו אש בוערת.

ואדם זה, ש“לא לקה בחוורון הרעיון”, כדברי המשורר, לא נטה מעולם אחרי פרובלימות, לא ידע את היהדות כל-עיקר ולא שעה בעניני עם ישראל יותר מכל חבריו היהודים, ששמשו את העתונות הרוסית הכללית, גלה פתאום את היהודי שבנשמתו. יום אחד – בשנת 1907 – עברה עליו הרוח לעלות לארץ-ישראל, לראות את הארץ ואת החיים החדשים המתהווים בה. והרושם היה גדול וחזק מאשר פלל. כרמן דבק בארץ ובישוב הצעיר, ובמשך שבועות וחדשים הפקיר את נפשו לרשמים ולהשפעות של מראות הארץ ושל החיים החדשים הפורחים בה. ביחוד דבק בפועלים ובשומרים, נטפל להם וחי את חייהם מיום ליום ומשבוע לשבוע, יחד אתם רעב למחצה והתענה בקדחת, יחד אתם אכל לחם נקודים ומלפפונים, שתה מים מן הבריכות ולן במלונותיהם בכרמים ובשדות. כרמן לא נעשה “ציוני”, לא סתם ציוני ולא ציוני פרוליטרי. הוא לא היה מסוגל על-פי עצם טבעו להיות איש המפלגה. ושאלות של פוליטיקה ותעודות פוליטיות היו רחוקות מלבו; אמן חפשי היה מטבעו ולא אזרח, הנושא בעול הצבור, איש-הרושם ולא איש-האידיאה. ואולם תמה אני, אם איש מאתנו הרגיש יותר ממנו את הארץ ונתפס יותר לרשמיה. כל הרשימות והציורים השונים, ממראות הארץ ומחיי הישוב, שפרסם אחר-כך בעתונים ובירחונים עבריים ורוסיים, מעידים על חבה יתירה, על יחס נפשי עמוק אל הארץ ואנשיה. דומה שמעטים כמוהו אף בין הסופרים העברים אנשים, שהרגישו כמוהו את הארץ באותה הרגשת-טבע תקיפה וראשונית, המאחדת את נשמת האדם עם נשמת היקום וממזגת את הריתמוס הפנימי של חיי הנפש עם הריתמוס המיוחד לטבע זה ולנוף זה.

רשמי ארץ-ישראל נעשו לכרמן מאורע-חיים, המשנה מזל ומתוה דרכים חדשות. נפלו הגרעינים לתוך מעניתה של הנשמה להפרותה לימים רבים, והוא לא ידע. מה שקלטה עינו, התחיל לנקר במעמקי הנפש. כרמן התחיל, שלא בטובתו, חושב מחשבות על העם ועל הארץ. תשעה-באב בירושלים, הקינות בבית-הכנסת של ספרים, הבית הצולל בחשכה כשמגיע הקהל לדברי הכתוב “במחשכים הושיבני”, היללות והצעקות הקורעות שמים – כל אלה נעשים לא רק רשמים לחושים הערים של הסופר, אלא הם גם מעוררים סערה בלב האדם והיהודי. הוא יוצא מבית-הכנסת מלא חמלה וחרון, נחומים ומחאה כאחד, ולבו נמשך בחזקה אל אחיו הצעירים, שאינם מיללים ואינם מתפלשים בעפר על התפארת שנגזלה מאבותיהם, אלא הם עומדים לברוא בידיהם תפארת חדשה לעצמם ולעמם. כל שפעת הרשמים וההרהורים האלה הומה בנפשו ומשביתה מנוחה מלבו במשך ימים רבים. הכאוס הסוער בנשמה טעון פריקה ותקון. וכרמן מרגיש את הצורך ב“תקון” אמנותי, בגאולה של מתן צורה. ואולם הרשימות והציורים הקטנים ממראות הארץ ומחיי יושביה אין בהם כדי גאולה ותקון ממועקת הרשמים החדשים המרובים, שבאו עליו כהמות מים רבים; אין הם מניחים את דעתו. והוא מתחיל לישא את נפשו ליצירה מלאה ושלמה, למגלה גדולה, שתגול לפניו ולפני קוראיו את כל פרשת הדבר הגדול, שהולך ומתרחש בישראל ובארץ ישראל. וכאן מתחילה, כנראה, טרגדיה פנימית חשאית בחיי כרמן, שלא נגלתה לעין זרים. כלפי חוץ הוא ממשיך את עבודתו בדרך הכבושה לו מכבר, ועם זה הוא חותר בחשאי לפרוץ לו דרך חדשה, חושב ומהרהר ביצירתו הגדולה משא-נפשו, והרבה מעצורים ומכשולים, פנימיים וחיצוניים, מעצורים המונחים בעצם כשרונו ושורש נשמתו, ומכשולים הבאים מתנאי החיים החיצוניים, מפגעי השעה ודאגת-פרנסה, חוסמים בפניו את הדרך ומטרידים אותו מעולמו הפנימי. כך עוברים עליו שנים על שנים של משבר ומעבר, עד שלבסוף הוא עושה את שלו. בחורף שנת 1916 כבר היו בידו כחמשה עשר גליונות של דפוס והעבודה עמדה להגמר. ופתאום, בליל חושך אחד, פרצה אש בבית-העץ בכפר שובאלובה הסמוך לפטרבורג, שבו ישב כרמן מחוסר זכות הישיבה בעיר הבירה, וכל כתביו עלו באש.

אין אני יודע, מה היה טיבה של אותה יצירה ספרותית ואם הצליח באמת ליצור את היצירה הגדולה, המקיפה, שאליה נשא את נפשו. על-כל-פנים השפיע עליו המאורע השפעה עמוקה, כאילו דבר-מה נקרע בנפשו. ואותו הכאוס של רעיונות והרהורים ואידיאות ותמונות הוסיף לסעור בלבו ולהשבית את מנוחתו. והגיעו ימים, שהפרובלימות הקשות שלנו, אשר לפנים לא היה מרגיש בהן לכאורה כל-עיקר, התחילו מציקות לו. הוא התחיל לגלות את האמתות הגדולות שלנו, לגלותן מעצמו ולפי דרכו, לגלותן בעצב ומתוך זעזועי נפש. היום הוא בא ומתחיל מדבר על הטרגדיה-של-לשון שלנו, המפזרת את ניצוצות נשמתנו לכל-רוח ומבזבזת את כח יצירתנו טפין טפין, מדבר בחום ובהתלהבות של התגלות חדשה, מדבר דבריו שלו, בלשון ובסגנון המיוחדים לו, ואתה שומע ומרגיש, שאדם זה חזר וגלה מנפשו את אמתו. והוא לא ידע, שכבר קדמוהו אחרים. ולמחר עוברת עליו הרוח, והוא מתלהב – ושוב לפי דרכו וסגנונו המיוחד – לרעיון הציונות האקטיביסטית והוא מקהיל קהלה ומרצה על “גריבלדי העברי” קושר כתרים לז’בוטינסקי וללגיונות העברים בארץ-ישראל, מתלהב ורב את ריבו של ז'. מידי ההסתדרות הציונית, ומשמיע דרך אגב דברים יפים על הארץ ועל צער הגלות ועל תקות הגאולה ונותן כרקטריסטיקה יפה על ז’בוטינסקי. –

כשעמדה האניה “רוסלן” לצאת מאודיסה לארץ-ישראל עם העולים החדשים – והוא אותה שעה חולה אנוש – התעוררה בלבו תשוקה גדולה לעלות עם העולים באניה זו: הוא ידע את מצב בריאותו וחושש היה, שמא לא יזכה עוד לזה אחרי-כך. ואולם לא אסתייע מלתא.

באודיסה נחצב קבר לכרמן, הרחק מארץ געגועיו ותקוותיו. במעלה הקברים נקבר, על-יד קברות הקדושים חללי הפרעות וההגנה של שנת 1905, באותה ערוגה הזרועה גדולים וטובים כמנדלי מוכר ספרים, פרוג, לילינבלום, לוינסקי וכדומיהם.

כבן ארבעים היה במותו. “רק בן ארבעים!” יאנחו המתאבלים עליו. “בר בן ארבעים?” ישאלו אותם, שידעו מקרוב את האיש הצעיר בעל הטמפרמנט החי והגועש הזה. כי היה כרמן אחד מברוכי-יה המעטים, הלועגים לזמן ואין זקנה קופצת עליהם.

והנה הלך מאתנו. נפסקה באמצע שירת-חיים יפה; נפסקו חיים, שכלם היו שירה וחזון ומשא-נפשו.

חבל על האי שופרא!

“מעברות”, כרך ב‘, חוב’ ט'.

הלך מאתנו אחד הטובים והגדולים שבדורנו. אחד מאנשי העליה המעטים, אנשי המחשבה והרגש, המרבים תפארת ותרבות מוסרית בעולם, נקרעה ממערכותינו אישיות יפה ומאירה, אדם יחיד ומיוחד מאניני הדעת, מאצילי הרעיון וממעמיקי הגות, אשר נפשם, נפש יפה ושלימה, זורעת ברכה לתומה ושופעת חסד וטהרה סביבה, לטהר ולהעלות את כל אשר תגע בהם. שלמה שילר היה משרידי הטפוס המסורתי המעולה של תלמיד חכם יהודי במשמעותה האינטימית היפה של מלה זו, אדם כבד דעת ומחשבה, כבד משקל מוסרי וחיי רגש ונשמה עמוקים, אדם צנוע ועניו, אשר לבו אש תמיד על מזבח אלהים חיים – אחד מאלה אשר נפשם נשרפת בלהבה. שילר היה תלמיד חכם, אבל לא יושב-אוהל. איש הדעת והמחשבה היה גם איש החיים והמפעל. אדם זה, השליט באוצרות רוח ומדע, היה קודם כל ולמעלה מכל אזרח, איש החובה הצבורית.

שילר בא אלינו מאותו החוג הגליצאי של צעירי ה“ריניסנס” הנלהבים, אשר נאספו לפני שלש עשרות שנים מסביב לדגלה של ציון המתחדשת – מאותו החוג אשר נתן לנו את בובר ואת טהון, את אהרנפרייז ואת אדולף שטאנד. ועם זה עמד ריחו וטעמו של מוצאו הליטאי: זה של העמקן, השקדן “המתמיד”, של איש החובה, המחמיר על עצמו וזהיר בקלות כבחמורות. עוד בימים הראשונים ההם הכניס כובד משקל ומחשבה לאותה תנועה של צעירים (מערכת מאמריו על ה“ההיסטוריוסופיה של אחד העם” לא ישכחו מלב קוראי הימים ההם). ומאז ועד היום, ממאמריו הראשונים בפולנית ובגרמנית ועד אחרוני מאמריו ב“הפועל הצעיר”, לא פסק מלהעשיר את מחשבת התחיה הלאומית. שילר היה ונשאר אחד מנביאי המהפכה העברית הפנימית, מהוגי הרעיון העמוק והמהפכני של תחיה לשם התחדשות, לשם חדוש יסודות החיים, לשם חדוש היחס אל העולם, אל האדם, אל הטבע, אל העבודה. שילר היה, על יד המנוח א. ד. גורדון, אחד מנביאיה הנלהבים והנאמנים של העבודה, אבל מעולם לא היו בו מדת הצמצום וצרות-העין של מפלגה ומעמד. ולפיכך אנו מוצאים אותו בעבודתו הצבורית תמיד בשדה הלאומי הכללי, בשדה החנוך, הסדור הלאומי של הישוב, וכדומה.

ועבודה זו עבד באמונה. הוא השקיע בה את כל נשמתו, אוצרות של רוח ולב, של מחשבה ורגש. הוא לא ידע חצאיות והתפשרות של חולשה. הוא השליך את נפשו לכל כבשן צבורי, שבער סביבו. בזבוז זה של כחות הרוח והנפש ודאי גרם לו צער מרובה, ואף-על-פי-כן לא עזב מעולם את משמרתו בתוך שאונם והמונם של חיי יום-יום. לפני שנתיים ניסה להפנות מעבודת ההוראה לעבודת-מדע טהורה, התעמק בחכמת יון והגה בספרי אפלטון במקורם – בדעתו היה לכתוב ספר על אפלטון – אבל עם זה לא יצא מתחומי העבודה של יום יום לתקנת הצבור. כשנקרא לצאת עם המלאכות של הקרן הקיימת לישראל לארצות הגולה לעורר את אחינו לגאולת הארץ, נענה לקריאה ולא חשש למצב בריאותו הרופף. אותה שעה שלם אמנם מס כבד להכרת חובתו – הכל זוכרים עוד את מחלתו הקשה, שתקפה אותו בימים ההם על משמר הכבוד ושעוררה צער ודאגה מרובה בתוך חלקי הישוב השונים. ואולם אף נסיון קשה זה לא הביאהו להזהר ולדאוג לנפשו. שלמה שילר, האזרח ואיש החובה הצבורית, נפל “חלל על במתו”: בשעת נאומו באספת מחאה על עלבוננו הלאומי בענין ה“כותל” בא לידי התרגשות מרובה, הלב ההומה והרגש לא יכול לעמוד בפני סער הרגשות, שלמה שילר נפל מתעלף תוך כדי נאומו, הובא לבית החולים ולא ירד עוד ממטתו (כבן ששים היה במותו).

אחרי מטתו של שלמה שילר יתאבלו לא רק חבריו לעבודה ולדעה, לא רק הסופרים, המורים, ואנשי תורת העבודה. על פטירתו של אדם שלם וגדול זה יתאבל כל הישוב כולו. שלמה שילר, איש הדעות הקבועות והמוצקות שלא ידע וותורים והתפשרות של חולשה, ידע לקנות גם את לב מתנגדיו באישיותו המוסרית היפה, לרכוש לו כבוד וחבה. זכרו של שלמה שילר לא ישכח מלב הישוב העברי בא"י, לא ישכח בתולדות התחיה הלאומית של עם ישראל.

“הארץ”, י“ד חשון תרפ”ו

(מזג טוב)

בדברים נכונים הגדיר שמואל טשרנוביץ עצמו את טיבו ומקומו בספרות העברית בהקדמה לספרו “עם שחר”, קובץ מאמרים ומסות, שיצא בשנת תרפ"ז ושלא הוערך בשעתו כראוי לו: “לי היתה הזכות להיות אחד מן המפרשים של הרגש הנעלם, אשר עם הופעת הציונות המדינית התפרץ בכל עזוזו והדרו והניח את חותמו על כל התקופה”. “אולי לא חדשנו הרבה. מצאנו שדה נחרש על ידי אבות התנועה של חבת ציון. רבים מהרעיונות שהיינו מפרשיהם הובעו כבר בצורות שונות ובאופנים שונים… אבל גם אנו, העובדים בשדה העתונות העברית, מלאנו תפקיד קשה ורב האחריות של הפצת הרעיון ושל יצירת דעת קהל ציונית-לאומית. עוררנו, דפקנו על הלבבות והכנסנו את הקריאה הצנועה של יוצרי תנועת השחרור היהודית אל הלבבות. ולפרקים העזנו לחלום ולקרוא שם לדברים שהיו גנוזים אך במחשבת הראשונים”.

אותו קובץ – המעט מן המעט ממה שכתב בשלשים שנות עבודתו הספרותית: דברים רבים “אבדו ממנו בימי נדודיו הרבים מארץ לארץ ומגבול לגבול”, ורבים נפסלו, “מתוך שלא נאמרו אלא לשעתם” – נותן “מושג על שתי התקופות הגדולות, הקצרות וארוכות, שבהן עברו חיינו בדור הזה: תקופת החשכה האיומה, ימי המעבר והפרעות הנוראות ברוסיה, ותקופת עלית השחר מבין ערפלי עב ודם, שבה נתגלה הקץ וצמחה הגאולה”. “מתוך יגון הגלות המרה התפרצו לפרקים גם נימים של שירת בטחון ותקוה, אחרי שנתגלה הכוכב הנעלם שבקשנוהו במשך דורות”.

*

טשרנוביץ היה חוזה באותו כוכב הגאולה, עושה את שליחותו ומפרש את דרכו ומצותו לרבים. הוא היה שמש נאמן לאור החדש, רק שמש ושליח נאמן וזריז – ליותר מזה לא נשא את נפשו; בגדולות לא הלך. והיא – היא גדולתו. “כי שום משרה אינה נותנת יותר אושר מזו של שמש לאור”, אומר הרצל ב“מנורה” שלו.

הוא קבל עליו את השמשות וקיימה באהבה וברצון, בשמחה ובלב טוב, בלי להחזיק טובה מרובה לעצמו, בלי תלונות ודקלמציה של “קרבן”, בלי “הנני” של שליח צבור, בלי פוזה ומחוג. שמואל טשרנוביץ היה אדם עממי פשוט וטבעי, בלי “תכנית” וכוונת מכוון, היה מעורב בדעת וברצון עם הבריות, יודע ומחבב את המוני העם, מבין לרוחם, מכיר את חייהם וצרכיהם, משכיל אל ההמונים ולא עליהם.

*

ומכאן מדה גדולה של וותרנות, של פשטנות עממית כדרך החסידים הראשונים, המתרחקת מן ה“למדנות” ואינה נשבעת ל“שולחן-ערוך” קבוע ומקובל. אותה מדה של וותרנות עממית הגיעה לפעמים לידי חולשה של הסתגלות. טשרנוביץ לא היה מן השוחים נגד הזרם, לא ידע להאבק עם ההמונים, דוגמת התאבקות האמן עם חומר היצירה שלו, אלא היה מוסר את נפשו לנחשולים ללא מרידה וללא התנגדות. בעל מזג טוב ביותר היה האיש, נוח לבריות ואומר “הן” מטבעו. איש המרץ והמעשה הזה לא היה מעולם איש מלחמה. ולא מתוך פחדנות ומורך לב, וודאי ובודאי לא מתוך חשבונות „מעשיים", אלא מתוך מזג טוב ולב טוב, מתוך סלחנות וּותרנות של בעל עין יפה היה מסתגל, ממילא ומתוך פשטות טבעית, לסביבה. מכאן אותן החליפות והתמורות, אותן תופעות החולשה בדברים שבדעות ובתכנית-מפלגה בימי נעוריו של טשרנוביץ, שבן-ציון כץ מספר עליהן ברשימתו.

*

ואם ביחס לדברים שבאמונות ודעות, המחייבים את החוסן ואת התקיפות ואת העמידה על הדעת, היה בה באותה מדה של מזג טוב גם צד שלילי, הרי בדרך כלל יצא הפסדה בשכרה בעבודת יום-יום, עבודת העתונאות ועבודת הצבור, שעבד טשרנוביץ בלי הרף ובלי ליאות במשך עשרות שנים. אותה המדה הגדולה של חבירות ועבודה מתוך חבירות, של הכשרון לעמוד ולעדור במערכה, להכנס לתוך המעגל ולמשוך בעול בתוך השורה – אותה מדה גדולה, שאנו, עם האינדיבידואליסטים שאין להם תקנה, לא נתברכנו בה ביותר, – ניתנה לשמואל טשרנוביץ במדה גדושה. ימים רבים ניתן לי לעבוד אתו במחיצה אחת, מתחילה ב“העם” המוסקבאי ואחרי כן ב“הארץ”. ובמשך כל הימים האלה לא נתקלתי ולא נפגעתי אך פעם אחת בשכנותו באותן הבליטות והזיזין של “האישיות”, שכמעט אי אפשר בלעדיהם בעולמנו. שום עבודה לא היתה קשה לו, שום דבר לא היה לו שלא לפי כבודו או לא לפי רוחו, שום קושי לא הפחיד אותו ושום טורח ועמל לא הוגיע אותו. תמיד, בכל עת ובכל שעה, היה כל אחד מחבריו יכל לסמוך עליו ולהסתייע בעזרתו. וכעבודתו העתונאית כך גם עבודתו הצבורית. מדבריו של חברו לעבודה בועד הלאומי, ד"ר טהון, אנו למדים, כמה הועילה אותה מדה טובה של טשרנוביץ לעבודתו הצבורית בתוך רשותו של הועד הלאומי.

*

אבל אף לשמואל טשרנוביץ הגיעו ימים, שאותה מדת הוותרנות והבזבזנות הרוחנית של בעל מזג טוב, – של אדם, אשר כח הפעולה ורצון הפעולה שלו אין לו השמירה המעולה והריגולטור ההכרחי של איגואיסמוס טבעי – הביאה אותו סוף סוף לחשבון נפשו ולחשבון עולמו שלו. כבר ספרו אחרים בגליון זה, שבקיץ של אשתקד החליט לעזוב את עבודתו הצבורית והעתונאית ולהפנות לעולמו הפנימי שלו, לספק צורך דעת ומדע שהתעורר בנפשו. אבל לא אסתייעא מלתא. יש סמל טראגי בדבר: בה בשעה שהחליט לשנות את אורח חייו נטרף עליו עולמו, נפסק פתיל חייו. דומה כאילו עם פרישתו מן העתונות ומעבודת הצבור פרש מיד גם ממקום-חיותו וממקור-חיותו. דומה כאילו אי אפשר היה לו לשמואל טשרנוביץ, העתונאי והעסקן הזריז והשקדן, לחיות אף יום אחד מחוץ ל“אלמנט” זה, כשם שאי אפשר לו לדג לחיות אף יום אחד ביבשה.

נטרפה עליו השעה, ואנו קפחנו חבר יקר, עובד נאמן, זריז, חרוץ ורב פעלים, שמעטים דוגמתו, – אדם המבורך בברכתה של עממיות טבעית וראשונית בעל עין יפה ולב טוב, המעורב בדעת עם הבריות ומשמש את האור לתומו, בשמחה ובאמונה.

סופרים גדולים ועסקנים גדולים מטשרנוביץ יש לנו בעולמנו; אבל אדם יקר, נאמן ובעל מזג טוב ושמח לעשות טוב בכל עת ובכל שעה, לא הניח לנו כמותו.

וי להאי שופרא!

“הארץ”, כ“ב תמוז תר”ץ, 18.7.1930

הלך לעולמו אדם יקר ונעלה, בעל מדות תרומיות ונשמה גבוהה, אחד מיחידי הסגולה המעטים שבדור חולף, בעל נפש ורוח, תלמיד חכם במשמע היהודי המעולה, אדם שכולו לב ורגש, כולו אש בוערה, אש דת ואש קודש, חסיד חב"די מן הטפוס המעולה, מעורה בכל נימי נפשו בקרקע המסורת ועם זה לבו נתון לתחיתו הלאומית של ישראל, לבנין העם והארץ, לחדוש כבודה ותפארתה המוסרית של האומה.

ר' מאיר אהרנסון, נצר מגזע רבנים ויראי שמים מופלגים, נטה עוד בימי נעוריו אחרי ההשכלה המתונה, ועם זה לא ידע את הקרעים ואת המלחמות של דור הפרץ והסער, לא ידע את הנגודים שבין אמונה ומסורת ובין השכלה. בנפשו ההרמונית התמזגו אמונה דתית עמוקה וצרופה כאחד עם אהבת ההשכלה והדעת. כרבים מבני גילו בימים ההם יצא אף הוא לבקש השכלה וארחות חיים מתוקנים באודיסה, אבל הוא עמד בנסיון ולא נסחף בזרם. בעיר הדרומית היפה ועליזת החיים הלך לבו רק אחרי הקבוץ המצומצם, נושאי דגל התחיה הלאומית והספרות העברית: הימים ימי בכורי תנועת חבת ציון, ואהרנסון הצעיר נמשך אחריה בכל חום לבו ונשמתו החסידית. לימים היה ר' מאיר אהרנסון אחד העסקנים הלאומיים והצבוריים החשובים ביותר בחרקוב, עיר מגוריו. אמיד היה בימים ההם, ורב עסקים, וביתו היה פתוח לרוחה לכל דורש אליו בעניני הכלל והפרט. בית ועד ומרכז לעסקנים ציוניים וצבוריים באותה קהלה חשובה. לאחר המלחמה והמהפכה הבולשביסטית ישב כמה שנים בקובנו ובברלין, ולפני שתים עשרה שנים בערך עלה אל הארץ, משא נפשו, מלא שאיפה חיה לעבודת בנין ברוחו. הוא עלה אל הארץ מלא רוח ואמונה ובטחון ושאיפות עממיות ורגשי אהבה וחבה ורעות לכל עולה ולכל ציוני מכל הזרמים והמפלגות, במשך השנים השיגוהו אכזבות קשות ומרות. נטיותיו הפרוגרסיביות, אהבתו הגדולה והנאמנה לצבור החלוצים והפועלים הועמדו בנסיון קשה לאור המציאות הארצישראלית, שלא יכול להשלים עם לקוייה ותקלותיה. יסוריו המוסריים בנידון זה מצאו את בטויים בכמה מאמרים פולמוסיים, שפרסם ב“הארץ”. ר' מאיר אהרנסון היה סופר מהיר בעברית. ידע להרצות את מחשבותיו ורגשותיו בעברית יפה, בסגנון חי ושוטף וחדור סערת-רגש. והצער והכאב על התבדות תקוותיו היפות “מן הימים הראשונים הטובים” מלאו את לבו כל הימים. ועם זה היה תמיד מלא חיים וטמפרמנט, ולבו היה נתון כל הימים לחיי עולם ולחיי שעה של הציונות ובנין הארץ. עוד בימי הקונגרס כתב מכתבים ארוכים, הרצאות שלימות, לציר הקונגרס ד"ר גליקסון, שבהם הביע בעוז ובחריפות נלהבת את דעתו על השאלות העומדות על הפרק.

לפני כמה חדשים חלה את מחלתו אשר מת בה – ואשר גם אביו הרב וגם שני אחיו הרבנים מתו בה – מחלת סרטן החלחולת, אבל במשך זמן רב לא השגיח במחלתו. לבו לא היה נתון לכך. ביום השני של חול המועד נכנס לבית החולים “הדסה”, ביום ג' של חול המועד נותח, שלשום הורע מצבו, עברה עליו דלקת המוח, אתמול בשלש אחרי הצהרים ניטלה הכרתו, ובתשע פחות רבע בערב הוציא את רוחו.

ערב הנתוח כתב המנוח מכתב ארוך, מעין ודוי-צוואה על שמם של ידידיו ד"ר מ. גליקסון וד. זכאי. המכתב הוא מעין סיכום לדעותיו הדתיות, הלאומיות והחברתיות של המנוח, והדברים נוגעים עד הלב בהרגשה החמה והאנושית המפעמת בקרבם.

בן ששים ושלש היה. זכרו לא ימוש מלב מכיריו-מוקיריו המרובים.

“הארץ”, כ“ו תשרי תרצ”ו, 23.10.35