על-ידי עתוני וורשה התגלגלה אלינו הידיעה על דבר מותו של הבלטריסטן העברי-הרוסי כרמן (אליעזר בן יוסף קורמאן).

הקורא המצוי אצל הספרות הרוסית יודע את כרמן הסופר בעל הכשרון, שאין כמוהו יודע לתפוס לפי תומו את “תמונת הרגע” וליתן לה חיים וריתמוס משלו. זה היה מסתכל בעל עין בהירה ומהירה, אדם הסופג וקולט לפי דרכו את הדמות, את הנוף ואת ההוי, וחוזר ונותן לה בטוי חי וצלול ושקוף משלו. אמצעי הבטוי שלו היו פשוטים בתכלית ועם זה היה חן אינדיבידואלי מיוחד שפוך עליהם, – החן של פשטות טבעית וראשונית, של רעננות תמימה וריחנית, כאשר יהיה לאגלי הטל בבוקר קיץ רענן, בעוד השמש משכימה לראשי ההרים.

כרמן הסופר לא היה עמקן. “פרובלימות” לא היו מענינו. הוא לא ידע את השבילים הכמוסים והעקולים של הסכסוכים הנפשיים, של הסתבכות העלילות והכחות והמוטיבים, המרעידה את המדור התחתון שבנפש; הוא לא ראה את הנעשה מתחת לשטח העליון, לא הרגיש בזעזועים טמירים ולא ידע את דרך הרוח השוכן בערפל. בן-הדרום היה כולו, ספוג שמש ואור שקוף. היתה לו סגולה יפה אחת של אמן, סגולה פשוטה ופרימיטיבית, ובכוחה ידע לחולל את פלאותיו הקטנים וליתן לנו מיניאטורות של יצירה, רשימות ושרטוטים אמנותיים, החולפים על פנינו כמגע רוח קל. הסגולה היפה הזאת היא – העין; לא עין בוחנת וחודרת, אלא עין רואה ומסתכלת, עין פקוחה ובהירה ושקופה, כפלג מים זך.

סגולה יפה זו עמדה בעינה ובטהרתה הפרימיטיבית בכל ימי עבודתו הספרותית; הוא לא סבך ולא סכסך אותה לדעת, לא האפיל עליה ולא סלף את דרכה מתוך התחכמות והשתדלות להרחיב את הגבולין ולהעמיק את התכנים. כרמן נשאר, בכל מה שפרסם בחייו, טבעי ופרימיטיבי, כאשר היה ביום שכתב את רשימתו הראשונה מחיי הרחוב, והוא אז נער משרת באחת החנויות שבאודיסה. הטבעיות הרעננה היתה תכונתו היסודית של כרמן הסופר והאדם, הקו העיקרי של קלסתר פניו הרוחניים, היא שהטביעה את חותמה הבולט על יצירותיו הראשונות – רשימות עליזות ופזיזות מחיי היחפים שבנמל אודיסה, שכבשו את לב קהל הקוראים הגדול מן השעה הראשונה, – היא שנתנה את הפיליטוניסטון המתחיל לחן ולקסם בעיני האריות שבחבורת הסופרים הצעירים באודיסה בימים ההם (אמפיתיאטרוב, דורושביץ, ז’בוטינסקי, צ’וקובסקי ואחרים) והכניסתו למחיצתם, והיא שעשתה גם את האיש כרמן – אישיות יפה ומלבבת ולוקחת לבבות. כל ימיו נשאר פשוט ותמים וצעיר, שטחי, לכאורה, מטבעו ולקוי מבחינת ההשכלה והידיעות, ועם זה מקורי במקצת, מסתכל בעולם ובחיים לפי דרכו המיוחדת לו, בעל טמפרמנט חי וגועש, מלא חזיונות ודמויות של פיטן, נוח להתפעל ולהתלהב, ורוחו הומה לתומה לצערם ולתקלותיהם של בני-אדם והוא כולו אש בוערת.

ואדם זה, ש“לא לקה בחוורון הרעיון”, כדברי המשורר, לא נטה מעולם אחרי פרובלימות, לא ידע את היהדות כל-עיקר ולא שעה בעניני עם ישראל יותר מכל חבריו היהודים, ששמשו את העתונות הרוסית הכללית, גלה פתאום את היהודי שבנשמתו. יום אחד – בשנת 1907 – עברה עליו הרוח לעלות לארץ-ישראל, לראות את הארץ ואת החיים החדשים המתהווים בה. והרושם היה גדול וחזק מאשר פלל. כרמן דבק בארץ ובישוב הצעיר, ובמשך שבועות וחדשים הפקיר את נפשו לרשמים ולהשפעות של מראות הארץ ושל החיים החדשים הפורחים בה. ביחוד דבק בפועלים ובשומרים, נטפל להם וחי את חייהם מיום ליום ומשבוע לשבוע, יחד אתם רעב למחצה והתענה בקדחת, יחד אתם אכל לחם נקודים ומלפפונים, שתה מים מן הבריכות ולן במלונותיהם בכרמים ובשדות. כרמן לא נעשה “ציוני”, לא סתם ציוני ולא ציוני פרוליטרי. הוא לא היה מסוגל על-פי עצם טבעו להיות איש המפלגה. ושאלות של פוליטיקה ותעודות פוליטיות היו רחוקות מלבו; אמן חפשי היה מטבעו ולא אזרח, הנושא בעול הצבור, איש-הרושם ולא איש-האידיאה. ואולם תמה אני, אם איש מאתנו הרגיש יותר ממנו את הארץ ונתפס יותר לרשמיה. כל הרשימות והציורים השונים, ממראות הארץ ומחיי הישוב, שפרסם אחר-כך בעתונים ובירחונים עבריים ורוסיים, מעידים על חבה יתירה, על יחס נפשי עמוק אל הארץ ואנשיה. דומה שמעטים כמוהו אף בין הסופרים העברים אנשים, שהרגישו כמוהו את הארץ באותה הרגשת-טבע תקיפה וראשונית, המאחדת את נשמת האדם עם נשמת היקום וממזגת את הריתמוס הפנימי של חיי הנפש עם הריתמוס המיוחד לטבע זה ולנוף זה.

רשמי ארץ-ישראל נעשו לכרמן מאורע-חיים, המשנה מזל ומתוה דרכים חדשות. נפלו הגרעינים לתוך מעניתה של הנשמה להפרותה לימים רבים, והוא לא ידע. מה שקלטה עינו, התחיל לנקר במעמקי הנפש. כרמן התחיל, שלא בטובתו, חושב מחשבות על העם ועל הארץ. תשעה-באב בירושלים, הקינות בבית-הכנסת של ספרים, הבית הצולל בחשכה כשמגיע הקהל לדברי הכתוב “במחשכים הושיבני”, היללות והצעקות הקורעות שמים – כל אלה נעשים לא רק רשמים לחושים הערים של הסופר, אלא הם גם מעוררים סערה בלב האדם והיהודי. הוא יוצא מבית-הכנסת מלא חמלה וחרון, נחומים ומחאה כאחד, ולבו נמשך בחזקה אל אחיו הצעירים, שאינם מיללים ואינם מתפלשים בעפר על התפארת שנגזלה מאבותיהם, אלא הם עומדים לברוא בידיהם תפארת חדשה לעצמם ולעמם. כל שפעת הרשמים וההרהורים האלה הומה בנפשו ומשביתה מנוחה מלבו במשך ימים רבים. הכאוס הסוער בנשמה טעון פריקה ותקון. וכרמן מרגיש את הצורך ב“תקון” אמנותי, בגאולה של מתן צורה. ואולם הרשימות והציורים הקטנים ממראות הארץ ומחיי יושביה אין בהם כדי גאולה ותקון ממועקת הרשמים החדשים המרובים, שבאו עליו כהמות מים רבים; אין הם מניחים את דעתו. והוא מתחיל לישא את נפשו ליצירה מלאה ושלמה, למגלה גדולה, שתגול לפניו ולפני קוראיו את כל פרשת הדבר הגדול, שהולך ומתרחש בישראל ובארץ ישראל. וכאן מתחילה, כנראה, טרגדיה פנימית חשאית בחיי כרמן, שלא נגלתה לעין זרים. כלפי חוץ הוא ממשיך את עבודתו בדרך הכבושה לו מכבר, ועם זה הוא חותר בחשאי לפרוץ לו דרך חדשה, חושב ומהרהר ביצירתו הגדולה משא-נפשו, והרבה מעצורים ומכשולים, פנימיים וחיצוניים, מעצורים המונחים בעצם כשרונו ושורש נשמתו, ומכשולים הבאים מתנאי החיים החיצוניים, מפגעי השעה ודאגת-פרנסה, חוסמים בפניו את הדרך ומטרידים אותו מעולמו הפנימי. כך עוברים עליו שנים על שנים של משבר ומעבר, עד שלבסוף הוא עושה את שלו. בחורף שנת 1916 כבר היו בידו כחמשה עשר גליונות של דפוס והעבודה עמדה להגמר. ופתאום, בליל חושך אחד, פרצה אש בבית-העץ בכפר שובאלובה הסמוך לפטרבורג, שבו ישב כרמן מחוסר זכות הישיבה בעיר הבירה, וכל כתביו עלו באש.

אין אני יודע, מה היה טיבה של אותה יצירה ספרותית ואם הצליח באמת ליצור את היצירה הגדולה, המקיפה, שאליה נשא את נפשו. על-כל-פנים השפיע עליו המאורע השפעה עמוקה, כאילו דבר-מה נקרע בנפשו. ואותו הכאוס של רעיונות והרהורים ואידיאות ותמונות הוסיף לסעור בלבו ולהשבית את מנוחתו. והגיעו ימים, שהפרובלימות הקשות שלנו, אשר לפנים לא היה מרגיש בהן לכאורה כל-עיקר, התחילו מציקות לו. הוא התחיל לגלות את האמתות הגדולות שלנו, לגלותן מעצמו ולפי דרכו, לגלותן בעצב ומתוך זעזועי נפש. היום הוא בא ומתחיל מדבר על הטרגדיה-של-לשון שלנו, המפזרת את ניצוצות נשמתנו לכל-רוח ומבזבזת את כח יצירתנו טפין טפין, מדבר בחום ובהתלהבות של התגלות חדשה, מדבר דבריו שלו, בלשון ובסגנון המיוחדים לו, ואתה שומע ומרגיש, שאדם זה חזר וגלה מנפשו את אמתו. והוא לא ידע, שכבר קדמוהו אחרים. ולמחר עוברת עליו הרוח, והוא מתלהב – ושוב לפי דרכו וסגנונו המיוחד – לרעיון הציונות האקטיביסטית והוא מקהיל קהלה ומרצה על “גריבלדי העברי” קושר כתרים לז’בוטינסקי וללגיונות העברים בארץ-ישראל, מתלהב ורב את ריבו של ז'. מידי ההסתדרות הציונית, ומשמיע דרך אגב דברים יפים על הארץ ועל צער הגלות ועל תקות הגאולה ונותן כרקטריסטיקה יפה על ז’בוטינסקי. –

כשעמדה האניה “רוסלן” לצאת מאודיסה לארץ-ישראל עם העולים החדשים – והוא אותה שעה חולה אנוש – התעוררה בלבו תשוקה גדולה לעלות עם העולים באניה זו: הוא ידע את מצב בריאותו וחושש היה, שמא לא יזכה עוד לזה אחרי-כך. ואולם לא אסתייע מלתא.

באודיסה נחצב קבר לכרמן, הרחק מארץ געגועיו ותקוותיו. במעלה הקברים נקבר, על-יד קברות הקדושים חללי הפרעות וההגנה של שנת 1905, באותה ערוגה הזרועה גדולים וטובים כמנדלי מוכר ספרים, פרוג, לילינבלום, לוינסקי וכדומיהם.

כבן ארבעים היה במותו. “רק בן ארבעים!” יאנחו המתאבלים עליו. “בר בן ארבעים?” ישאלו אותם, שידעו מקרוב את האיש הצעיר בעל הטמפרמנט החי והגועש הזה. כי היה כרמן אחד מברוכי-יה המעטים, הלועגים לזמן ואין זקנה קופצת עליהם.

והנה הלך מאתנו. נפסקה באמצע שירת-חיים יפה; נפסקו חיים, שכלם היו שירה וחזון ומשא-נפשו.

חבל על האי שופרא!

“מעברות”, כרך ב‘, חוב’ ט'.