הלך מאתנו אחד הטובים והגדולים שבדורנו. אחד מאנשי העליה המעטים, אנשי המחשבה והרגש, המרבים תפארת ותרבות מוסרית בעולם, נקרעה ממערכותינו אישיות יפה ומאירה, אדם יחיד ומיוחד מאניני הדעת, מאצילי הרעיון וממעמיקי הגות, אשר נפשם, נפש יפה ושלימה, זורעת ברכה לתומה ושופעת חסד וטהרה סביבה, לטהר ולהעלות את כל אשר תגע בהם. שלמה שילר היה משרידי הטפוס המסורתי המעולה של תלמיד חכם יהודי במשמעותה האינטימית היפה של מלה זו, אדם כבד דעת ומחשבה, כבד משקל מוסרי וחיי רגש ונשמה עמוקים, אדם צנוע ועניו, אשר לבו אש תמיד על מזבח אלהים חיים – אחד מאלה אשר נפשם נשרפת בלהבה. שילר היה תלמיד חכם, אבל לא יושב-אוהל. איש הדעת והמחשבה היה גם איש החיים והמפעל. אדם זה, השליט באוצרות רוח ומדע, היה קודם כל ולמעלה מכל אזרח, איש החובה הצבורית.

שילר בא אלינו מאותו החוג הגליצאי של צעירי ה“ריניסנס” הנלהבים, אשר נאספו לפני שלש עשרות שנים מסביב לדגלה של ציון המתחדשת – מאותו החוג אשר נתן לנו את בובר ואת טהון, את אהרנפרייז ואת אדולף שטאנד. ועם זה עמד ריחו וטעמו של מוצאו הליטאי: זה של העמקן, השקדן “המתמיד”, של איש החובה, המחמיר על עצמו וזהיר בקלות כבחמורות. עוד בימים הראשונים ההם הכניס כובד משקל ומחשבה לאותה תנועה של צעירים (מערכת מאמריו על ה“ההיסטוריוסופיה של אחד העם” לא ישכחו מלב קוראי הימים ההם). ומאז ועד היום, ממאמריו הראשונים בפולנית ובגרמנית ועד אחרוני מאמריו ב“הפועל הצעיר”, לא פסק מלהעשיר את מחשבת התחיה הלאומית. שילר היה ונשאר אחד מנביאי המהפכה העברית הפנימית, מהוגי הרעיון העמוק והמהפכני של תחיה לשם התחדשות, לשם חדוש יסודות החיים, לשם חדוש היחס אל העולם, אל האדם, אל הטבע, אל העבודה. שילר היה, על יד המנוח א. ד. גורדון, אחד מנביאיה הנלהבים והנאמנים של העבודה, אבל מעולם לא היו בו מדת הצמצום וצרות-העין של מפלגה ומעמד. ולפיכך אנו מוצאים אותו בעבודתו הצבורית תמיד בשדה הלאומי הכללי, בשדה החנוך, הסדור הלאומי של הישוב, וכדומה.

ועבודה זו עבד באמונה. הוא השקיע בה את כל נשמתו, אוצרות של רוח ולב, של מחשבה ורגש. הוא לא ידע חצאיות והתפשרות של חולשה. הוא השליך את נפשו לכל כבשן צבורי, שבער סביבו. בזבוז זה של כחות הרוח והנפש ודאי גרם לו צער מרובה, ואף-על-פי-כן לא עזב מעולם את משמרתו בתוך שאונם והמונם של חיי יום-יום. לפני שנתיים ניסה להפנות מעבודת ההוראה לעבודת-מדע טהורה, התעמק בחכמת יון והגה בספרי אפלטון במקורם – בדעתו היה לכתוב ספר על אפלטון – אבל עם זה לא יצא מתחומי העבודה של יום יום לתקנת הצבור. כשנקרא לצאת עם המלאכות של הקרן הקיימת לישראל לארצות הגולה לעורר את אחינו לגאולת הארץ, נענה לקריאה ולא חשש למצב בריאותו הרופף. אותה שעה שלם אמנם מס כבד להכרת חובתו – הכל זוכרים עוד את מחלתו הקשה, שתקפה אותו בימים ההם על משמר הכבוד ושעוררה צער ודאגה מרובה בתוך חלקי הישוב השונים. ואולם אף נסיון קשה זה לא הביאהו להזהר ולדאוג לנפשו. שלמה שילר, האזרח ואיש החובה הצבורית, נפל “חלל על במתו”: בשעת נאומו באספת מחאה על עלבוננו הלאומי בענין ה“כותל” בא לידי התרגשות מרובה, הלב ההומה והרגש לא יכול לעמוד בפני סער הרגשות, שלמה שילר נפל מתעלף תוך כדי נאומו, הובא לבית החולים ולא ירד עוד ממטתו (כבן ששים היה במותו).

אחרי מטתו של שלמה שילר יתאבלו לא רק חבריו לעבודה ולדעה, לא רק הסופרים, המורים, ואנשי תורת העבודה. על פטירתו של אדם שלם וגדול זה יתאבל כל הישוב כולו. שלמה שילר, איש הדעות הקבועות והמוצקות שלא ידע וותורים והתפשרות של חולשה, ידע לקנות גם את לב מתנגדיו באישיותו המוסרית היפה, לרכוש לו כבוד וחבה. זכרו של שלמה שילר לא ישכח מלב הישוב העברי בא"י, לא ישכח בתולדות התחיה הלאומית של עם ישראל.

“הארץ”, י“ד חשון תרפ”ו