ביפו קרה “אינצידנט”: תלמידי הגימנסיה, עם אחד המורים בראשם, הקיפו את הבית שבו התאכסן הד"ר ז’יטלובסקי, המטיף לאידישיזם, ולא נתנו לו ללכת אל ההרצאה, שעמד להרצות באותו ערב. הידידים והקרובים, שהם "צמאים לדבר ד' " ושקווּ לרוות את צמאונם, התרגזו על מעשה התלמידים והחלו להשליך שיקוצים על העברית, על הגימנסיה, על התלמידים וכו'.
היש בארץ-ישראל סכנה אידישיסטית?
ואולם קודם כל צריך להגדיר, אולי בפעם המאה, מה היא ארץ-ישראל בשבילנו ומהי השפה העברית בשבילנו.
האם בחרנו בארץ-ישראל משום שהיא הארץ הטובה והמוכשרה להתיישבות? – לא ולא. אפשר מאד שיש בה הרבה מעלות המסגלות אותה להתיישבות, ואפשר גם, להיפך, שיש למצוא ארצות יותר טובות ויותר מסוגלות לאין ערוך לתפקיד זה. אבל בשבילנו ארץ-ישראל היא, קודם כל, ארצנו ההיסטורית, שאליה אנו קשורים באלפי נימים במשך עשרות דורות. טיבה של הארץ אינו יכול לבוא אצלנו בחשבון כתנאי קודם למעשה, כי אם כתנאי לאחר המעשה. כשם שאין האב אוהב את בנו משום שהוא חכם, כי אם, להיפך, משתדל לגלות בו חכמה משום שהוא אוהב אותו, משום שהוא בנו, ככה אין אנחנו מבקשים טעמים מעשיים מיוחדים לקשר שיש בינינו ובין ארצנו ההיסטורית.
והשפה העברית? האם היא בשבילנו השפה המאחדת את היהודים בני הקהילות והכיתות השונות בארץ-ישראל וכו' וכו'? אולי יש בה גם מקצת מזה, אלא שדבר זה איננו תנאי קודם למעשה. לא הצד התועלתי הוא כאן העיקר, כי אם הצד העובדתי: השפה העברית היא שפתנו הלאומית, שבה התבטא רוח עמנו בכל הזמנים ובכל הדורות, היא שפתנו ההיסטורית, ורק בה יכולים אנחנו להסיר מעלינו את חותם הצועניות; רק בה אנו יכולים להמשיך את החוט ההיסטורי המקשר את כל הדורות ולתת לחיינו צביון של עם תרבותי, של עם חי הנושא את עצמו במובן הרוחני. אפשר שדברים אלה הם נגד ההגיון, אפשר שהמדע, בייחוד אותו המדע העושה את האדם לבול עץ משולל כל רצון וכל כוח של רצון, לא יסכים להגדרה זו, שאולי יש בה מה שפילוסופי המטריאליזם בארץ-ישראל קוראים בשם “סוציולוגיה פרימיטיבית”, אבל אנחנו מאמינים שיש לו, לאדם, נכסים העומדים למעלה מכל החכמות שבעולם – אלה הם ההרגשה החיה בלב והרצון המלווה אותה על דרכה. אנו מרגישים צורך בנפשנו להחיות את ארצנו ואת שפתנו ההיסטוריות ולחיות בהן. אנו מרגישים בנו די רצון להגשים את הצורך הזה ואנו מאמינים שעשה נעשה וגם יכול נוכל.
ובאים ואומרים לנו – וגם זה בפעם המאה – הנה העם במיליוניו שקוע בעמק הבכא עד הצואר, נופל שבע ואינו יכול שוב לקום: הללו יוצאים לשמד, הללו להרג ואבדון והללו מתפזרים לכל ארבע כנפות הארץ לבקש מקום מנוחה ואינם מוצאים – ועם זה השמיע את אנחותיו במשך מאות שנים בשפתו המדוברת: (צ"ל: בשפות המדוברות שלו), ושעל כן זקוק הוא לנטפי תנחומים גם כן בשפה זו (צ"ל: בשפות אלו), ואתם התכוצתם, כחומט זה שבשריונו, בחוג הצר שלכם ומטפלים בארץ היסטורית ובשפה היסטורית שאינן יכולות לתת לעם ולא כלום? על זה אנו עונים: גניחות אלו, העולות אלינו ממעמקי הגלות, נוגעות ללבנו אמנם לא פחות מאשר ללבכם, אבל מטענותיכם אנו אוטמים את אזנינו מתוך אותה ההכרה הגמורה, שאותו הדבר אשר אנחנו עושים, עתיד לתת תנחומים – ולא רק תנחומים – לעם הרבה יותר מהרחמים שלכם. מדרגת הרחמים העליונה היא – אומר סופר אחד – כשבעל הרחמים מסוגל גם לאכזריות בשעה שטובת המרוחם דורשת אותה מצידו, ואוי לו לבעל הרחמים שאינו מסוגל באותה שעה לעמוד בנסיון.
ואם מנקודת השקפה זו נשקיף על עבודתנו הישובית, כלומר – אם נשתחרר מכל אותה הפרזיולוגיה הידועה המלמדת אותנו, שהמציאות העברית היא היא הדוחפת את העם העברי לארץ-ישראל וליצירת ישוב בארץ-ישראל ונבין, שהמציאות המרה שלנו דוחפת אותנו לאבדון, אלא שאנחנו רוצים לבעוט במציאות הזאת, להתגבר עליה, לפלס לנו נתיב בין אבני נגף ומכשול לארצנו ההיסטורית ולנסות שם את כוחנו להקים את הריסותינו – אם ככה נשקיף על עבודתנו – והלא רק ככה אפשר להשקיף עליה – אז נכיר ונדע שיש ויש סכנה אידישיסטית בארץ-ישראל, כמו שבכלל כל בניננו בארץ-ישראל עדיין רופף ועלול להינזק מכל רוח מצויה.
כי המציאות, זו העומדת מחוץ לרצוננו ורוצה למשול בנו, מציאות זו היא נגד חקלאות עברית, נגד עבודה עברית, נגד השפה העברית, נגד כל המפעלים שלנו שיש בהם משום תחיה לאומית, ולהיפך, בעד כל המפעלים שיש בהם משום גלות, משום מוות לאומי. לא עשרות המהגרים האחרונים, ואף לא ד"ר ז’יטלובסקי, הכניסו לארץ-ישראל את האידיש במעשה. לשון זו אזרחה קבועה היתה בארץ זמן רב לפני שבאה העברית אליה. וגם עתה, בתקופת תגבורת העבריות, חיתה לה האידיש לרווחה בפיות האלפים, והעברית – בצמצום גדול – בפיות המאות. ואולם, כל זמן שהעברית חיה בפיות מאות נושאי אידיאל קנאים, והאידיש בפיות האלפים מחוסרי ההכרה והאידיאל – ידה של העברית על העליונה וניצחונה לעתיד בטוח. כל זמן שהעברית שלטת בחיים הרוחנים שלטון גמור ומוחלט, הרי היא, במידה ידועה, משאת נפשם גם לאלה שאינם יודעים אותה ואינם מודים בה להלכה. אבל מהרגע שהאידיש מתחילה לרכוש לה חובבים, המשתדלים להשליט גם אותה על החיים הרוחניים, אז צפויה סכנה גדולה לעברית. כי אלפי מדברי אידיש, עם מסורת אידישאית, עם חובבים, קנאים ותנועה אידישיסטית הם יותר חזקים ממאות מעפילים לטפס על קיר חלק – לשחוקם המפיסטופלי של המציאות ומגיניה. על צידה של האידיש למעשה עומד כל הישוב הישן והחדש יחד, ועל צד העברית – רק הישוב החדש, וגם זה ברובו רק להלכה. עלינו להכיר אמת זאת ולהודות בה בלי התנפחות יתירה ובלי התגנדרות בכוחנו הגדול ובכיבושים שכבשנו – הכל, הכל ביישובנו החדש קיים לעת עתה רק בכוח הטיפוח, בכוח הרצון הסוביקטיבי של חולמים ומעפילים, בכוח הקנאות והמסירות של קבוצת אידיאליסטים, אשר שורותיה המתרוקנות מתמלאות מפעם לפעם בחדשים. קחו את הכוח הזה מהישוב, והכל יתנפץ לרסיסים אל קיר הברזל של המציאות.
תרע"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.