היו ימים בתולדות התחיה שלנו אשר המלה תרבות כשהיא לעצמה דיה היתה שתעורר וכוחים נלהבים במחננו. ואותם המעטים שעסקו בשאלה זו בספרות, לא השתדלו לברר, גם לא להם לעצמם, תרבות זו – מה טיבה. הם דברו על מרכז רוחני בארץ-ישראל שיפיץ אור והשכלה בכל הגולה כולה, על “תורה שבלב” העתידה לנחול את מקום התורה שבכתב וכו', אך “דברי הלכה לחוד, ולחוד שוטף לו זרם החיים”. שם, בגולה, התווכחו על תרבות ובארץ-ישראל עשו להם החיים את שלהם: מעט, מעט, בצעדים זחלניים, אמנם, התרחב הישוב העברי בערי ארץ-ישראל ובמושבותיה, והגלות החלה להניח את חותמה הקשה גם על מרכז-השאיפה היחיד. במקום גלות אחת התרכז פה קבוץ גלויות – כל אחד ושפת ארצו בפיו, כל אחד ותרבות מדינתו אתו. חנוך הדור הצעיר לא התרכז ביד אחת, כי אם בידים שונות, שעל-פי רוב גם מטרות שונות להן, ובמקום “תורה שבלב” זכינו להרבה תורות שבכתב הנופלות הרבה בערכן מהתורה הקודמת.

כך היה מצב הדברים עד עתה. ועתה מה? – עתה נשתנו פני הדברים לגמרי, הותרה הרצועה. בקונגרס הציוני השמיני תפשה שאלת התרבות בארץ-ישראל מקום חשוב מאד: נדבות נקבצו לטובתה, דרשות נדרשו לשבחה; ולא זו בלבד אלא שגם ההנהגה בעצמה מדברת לעתים קרובות על עבודה תרבותית בארץ-ישראל, ויש שהיא גם מנדבת לפעמים איזו פרוטות למוסד חנוכי זה, או אחר. אולם אם בתקופת הוכוחים נוצרה, לכל הפחות, ספרות חשובה, שכשהיא לעצמה כבר היה לה ערך גדול – הנה עכשיו, מכיוון שהתרבות כבר מותרת לכל הדעות, הרי לא נשאר ממילא מקום גם לספרות לטפל בשאלה זו.

ובארץ-ישראל העולם כמנהגו נוהג: חברת “כל-ישראל-חברים” הצרפתית מפיצה את הצרפתיות ה“מעשית” שלה, “עזרה” הגרמנית – את הגרמניות ה“פטריוטית” שלה, בתי-הספר של הישועים – את היהדות ה“אמתית”, והמרכז הרוחני משתחרר מעט מעט מכל השפעה עצמית וסופג אל קרבו כל מה שנותנים לו מן החוץ. והמצב הזה, אם ימשך עוד איזה שנים, עלול הנהו, בלי ספק להביא לידי כך, שהיהדות הארצישראלית תעבור במספר מתבולליה ומומריה אפילו את היהדות הגרמנית. “גוזמא!” יגידו האופטימיסטים שבנו – כן, גוזמא, אבל היא כדאית לתשומת לב, כי, אם גם נעזוב לעת עתה את ההשפעה המזיקה של בתי הספר אשר לחברות השונות, המכונות “יהודיות”, כביכול, ונשים את לבנו רק אל מספר הילדים העברים הלומדים בבתי-הספר של המיסיון הנוצרי בכל ערי ארץ-ישראל בלי יוצא מן הכלל, אז נבין שהגוזמא הזאת איננה כל כך רחוקה מהמציאות, ושאי-אפשר בכל אופן לעבור עליה בשתיקה.

כי – כל כמה שנשלה את נפשנו בתקוה הידועה, שהתרבות המקומית נמוכה מצרכינו ואין לנו לחשוש להשפעתה, לא נוכל עם זה להעלים את עינינו מהשפעת בתי-הספר של המיסיון, העולים הרבה בתרבותם על תלמודי-התורה והישיבות שלנו. ואותו האב, שאיננו מצטין בלאומיותו ואינו רוצה גם לגדל את בנו בבתי-החנוך האלה ולעשותו ל“חכם”, או לסופר סת"ם, – לא נשאר לו, בהרבה מערי ארץ-ישראל, מקום חנוך אחר מלבד המיסיון.

בתי-הספר של המיסיון

וככה אנו רואים באמת, שאפילו בירושלים, זו העיר הקדושה שכל יהודי הגולה מטפלים בחנוך בניה, נמצאים בתי-ספר של ישועים שבהם מקבלים אך ורק ילדים עבריים ואין בהם כלל מחסור בתלמידים. וכדי שיהיה לנו איזה מושג על השפעת החנוך הזה, אביא בתור דוגמא רק בית-ספר אחד מאלה של “החברה האנגלית להפצת כתבי קודש”, ממנו נקיש על האחרים.

בבית-הספר הזה, שנועד בשביל בנות ישראל המקומיות, משתדלים, יותר מבשאר בתי-הספר של אותה החברה, להסתיר, למראית עין, את המגמה הדתית, ואפשר לכאורה לחשבו לבית-ספר עממי, שאינו נופל מבתי הספר של אומות העולם באירופה ושאנחנו כבר הורגלנו להשלים אותם ולחנך שם את ילדינו. יתר על כן: בביה“ס הזה מקדישים גם שתי שעות ביום לעברית ושעתים בשבוע לתנ”ך¹. בנגוד לבתי ספר אחרים מאותו המין, אין בו פנסיון בשביל התלמידות, רק ארוחת צהרים ניתנת כאן לתלמידות, ואחרי הלמודים הן שבות לבתי הוריהן. בית-התבשיל, שבו מכינים את הארוחה, מתנהל בתכלית הכשרות.

הכל הולך, לכאורה, כשורה, ואפשר בשעת הדחק להשלים גם עם בתי-ספר אלה. אולם כל זה הוא רק – לכאורה, לא כן כשנחדור לפנימיותו של בית-הספר, כשנשים לב לכל אותן השיחות השגורות בפיות החניכות ולדברי המנהלת עצמה, שאיננה מצטיינת כלל בערמה הרגילה אצל בני מקצועה – אז נווכח עד כמה גדולה היא הביצה שבה שקועות בנותינו, ועד כמה קשה, כמעט בלתי-אפשרי, להצילן משם.

בחורף תרס“ט בקרתי, בין שאר בתי-הספר של המיסיון, את בית-הספר הנ”ל, ומצאתי שם מאה שלשים ושש ילדות ירושלמיות.

המנהלת הציעה לפני לבחון את התלמידות בעברית, פניתי אל תלמידה אחת, כבת ארבע עשרה, בשאלה מדוע היא איננה לומדת בבית-ספר עברי? ובתשובה קצרה, אך שגורה, כנראה, בפיה, מבלי שהצטרכה לחשוב הרבה, ענתה לי: “אצל היהודים לא טוב, המורות מביטות מגבוה אל התלמידות העניות, ופה המורות מתיחסות אלינו כאל אחיות, פה כל כך טוב שלא צריך יותר”. מובן, שהדברים האלה אינם מקוריים ביותר, כי אם פרי החנוך הנוצרי. והמורות, (חוץ מהמנהלת, שבאה זה לא כבר, והיא בת יהודי מומר) אשר גם הן חונכו באותו בית-הספר והתנצרו ונעשו למורות, יודעות איך לחנך ובמה למשוך את לב הפעוטות האלו. בשמחה תמימה ספרה לי המנהלת על למודי בית-הספר ומנהגיו, המתאימים לרוח החברה. “פעמים בשבוע – אומרת היא – מלמדים אצלנו את הברית החדשה ופעמים – את הברית הישנה. פעמים אחדות בשבוע מבקר אותנו כהן דתי ודורש לפני התלמידות, התפילות שמתפללים בבית הספר הן, כמובן, ברוח הנצרות”. על שאלתי, אם תוצאות החנוך פוריות וקולעות אל המטרה הרצויה – ענתה לי: “מספרים מדוּיקים על התוצאות איני יכולה לתת, כי חדשה הנני פה, אולם המטרה מובנה לאדוני, ואנחנו משתדלים להשיגה”. המנהל, יהודי מומר, שהיה באותו מעמד, לא היה, כנראה, שבע רצון מהתגלות לבה היתירה של המנהלת והשתדל לסתור הרבה בדבריה, אולם מאמין אנכי למנהלת התמימה הזו, גם מבלי שתגיד את זאת, כי מטרתה בודאי תושג.

אין ברצוני להעציב יותר מדי את רוח נושאי-התרבות שלנו בכל מקום שהם, והנני מוכן לחלק אתם את טפת הנחמה שמצאתי שם: המנהלת כבדה אותנו, לבסוף, (אותי ואת חברי שנלוה אלי) בשיר “התקוה”, שהילדות שרו והיא ניגנה על הפסנתר.

ואם נקח בחשבון שהטפח הזה, אשר יכולתי לגלות פה, הוא החלק המשובח ביותר בכל הביצה הגדולה, שבה נתונים מאות ילדינו אם נוסיף עוד לזה את מספר הקרבנות של הערים האחרות – אז נבין עד כמה בטוח הנהו המרכז הרוחני שלנו מהשפעה זרה, ואיפה היא התחנה, שאליה אנחנו יכולים להגיע בחנוך זה.

בתי-הספר של “אליאנס” ו“עזרה”

לא הרבה עולה בערכו החנוך של החברות העבריות השונות העובדות בארץ-ישראל. בכלל קשה להגדיר בדיוק את המטרה של כל אחת מהן, מפני שהיא כמעט לא ברורה להן עצמן, או יותר נכון: המטרה משתכחת אצלן, על-פי-רוב, מפני ההתחרות שישנה ביניהן ב“שוק” החנוך. אולם צד שוה אחד יש להן, שכל אחת עיניה נשואות לאותה הארץ שממנה יצאה והיא משתדלת למצוא חן בעיניה.

החברה הגדולה במספר בתי-הספר שלה בארץ-ישראל היא – “כל ישראל חברים” (אליאנס) הצרפתית. החברה הזאת איננה מיחסת לעצמה שום אידיאליות לאומית, והמטרה שהציגה לה היא לתת מין כלי זין, כביכול, בידי חניכיה, שיוכלו להלחם את מלחמת קיומם. כדי להשיג את המטרה הזאת – חושבת החברה – אין שום צורך בשפה העברית, בספרות העברית ובכל אותם הדברים שבן עם אחר צריך לדעתם. היא מקנה להם מעט צרפתית, מעט ידיעות שמושיות שטחיות, מעט מהספרות והתרבות הצרפתית – מובן, שהמעט הגרוע ביותר, ושולחת אותם לנפשם. והיהודי המזרחי, כשהוא סופג אל קרבו את מעט האירופיות המקולקלת, הרי הוא חושב את עצמו לאדם שלם בתכלית השלמות, ועיניו נשואות אל אותה הארץ שממנה ינקה נשמתו את המזון הרוחני שלה.

אולם יש אשר ההתחרות בשוק המסחר בילדי בני-ישראל מעבירה את החברה על דעתה ומכריחה אותה להכניס לבתי הספר שלה גם קצת עברית. במקרים כאלה אין בית-הספר של “כל-ישראל-חברים” גרוע מבית הספר של הישועים, שאותו הזכרתי למעלה – אשר כדי “לעורר בלבות ההורים אמון” הוא מכניס גם קצת עברית, שערכה הוא כמו ערך כל דבר הנעשה לשם גנבת דעת. אמנם, מאין רצון ויכולת להלחם בחנוך המשחת הזה, התפתחה אצל אחדים מהציונים שלנו פילוסופיה חדשה, פילוסופיה האומרת שאין התבוללות שכיחה בתוך עם העומד מחוץ למקום; ומפני שחניכי “כל ישראל חברים” בארץ-ישראל אינם נמצאים בסביבה של העם הצרפתי, לא יוכל החנוך הצרפתי להביאם לידי התבוללות. ומבחינת ההגדרה הבלשנית של המלה “התבוללות” אולי צודקת ההנחה הזאת, אולם מי שרואה את ההתבוללות לא רק בהתערבותם של התלמידים בעם אחר, כי אם, בעיקר, בזה שלא ישארו בנים נאמנים לעמם – זה אינו יכול להשתעשע כלל בהנחות כאלה. כי זה ברור לנו: חניכי “כל ישראל חברים” לא ישארו בא"י ולא יהיו נושאי דגל עמם, גם אם לא יתבוללו בצרפתים.

השניה במספר בתי-הספר שלה והראשונה, לדעת הרבה ציונים, במעלה, היא חברת “עזרה” הגרמנית. שלא כראשונה, מיחסת החברה הזאת לעצמה גם מגמות אידיאליות-לאומיות, ומטרתה עוד יותר סתומה לפני הקהל ממטרת הראשונה.

אפשר לדון עליה רק על-פי אותם הסימנים המתגלים לפנינו בבתי-הספר שלה בארץ-ישראל. והסימנים הללו שנים הם: גרמניות ודתיות. גרמניות זו מה היא? – מכיוון שהחברה היא גרמנית ובתי-הספר שלה בארץ-ישראל קיימים בחסות הממשלה הגרמנית, הרי מוכרחה השפה הגרמנית לתפוס בבתי-הספר הללו את המקום החשוב ביותר. אך אפשר עוד להבין את “כל ישראל חברים” בשפה הצרפתית שלה, שסוף-סוף תופסת היא מקום חשוב מאד גם במסחר וגם בחוגי האינטליגנציה המקומית. אבל השפה הזאת, שמעבר למושבה הגרמנית אין שומעים את שמעה, לאיזו מטרה היא נלמדת פה? לשם ידיעת שפה זרה? – אם באמת רק לשם זה צריכה היא הלא, ראשית, להיות טפל לגבי העיקר, כמו שנוהגים בנדון זה גם בבתי-הספר של אומות העולם; ושנית: רגילים תמיד במקרים כאלה לבחור בשפה, שאפשר להשתמש בה גם בחיים, והבוחרים הם, על-פי-רוב, התלמידים עצמם. אולם די לדעת שהשפה הגרמנית נלמדת גם בבית-ספר נמוך לבנות, על פי המצב התרבותי בארץ-ישראל בכלל ועל-פי מצבן החברתי של רוב הבנות האלו, לעולם לא תגענה לידי מדרגת השכלה כזו, שתזקקנה לשפות זרות – די לנו, הנני אומר, בעובדה הזאת כדי להווכח עד כמה העבודה הזאת נעשית לשמה, כלומר לשם הפטריוטיות הגרמנית. ומבחינה זו נופלת החברה הזאת בערכה מ“כל ישראל חברים”, מאחר שהיא מתכסה בטלית שכולה תכלת ורבים הם הנוהים אחריה ומאמינים בה.

והשפעת המגמה הזו בולטת למדי לכל מי שמתבונן במאות התלמידים של בית-הספר “למל”, אשר רובם ככולם מדברים ביניהם ז’רגון מקולקל, “דייטש בלע”ז", למרות מה שהמורה הראשי של אותו בית הספר הוא עברי לאומי, לכל הדעות. רק במקום שאין מגמה זרה יכול מורה טוב להשפיע השפעה טובה, אולם במקום שזו ישנה, יכול המורה הטוב ביותר רק להתמרמר, ולבסוף, או להתפטר או להשתעבד, אך לא להשפיע. כך הוא בבתי-הספר של “כל ישראל חברים”, שחובבי-ציון הצליחו להדחק שמה עם מורים עברים, וכך הוא גם בבתי-הספר של “עזרה”.

הסימן השני של בתי-הספר האלה הוא הדתיות. שום איש משכיל בזמננו, היודע פרק בתולדות האמונות, לא ימצא לנחוץ להכנס בוכוחים בעיניני דת, או להלחם בה. כי הדת מתפרנסת מהאמונה שבלב, ואמונה זו – אין צורך לעקרה בכוונה אם היא ישנה, ואין אפשרות לנטוע אותה אם היא איננה. והילכך יכולים אנו להתיחס בסבלנות וברגשי כבוד למאמין האמתי, שאינו יודע ואינו חפץ לדעת שום חשבונות. אולם בבוז הננו מוכרחים להתיחס לדת כזו, שאיננה יונקת מהאמונה שבלב ורק בשקר ובצביעות יסודה. ודתיות מהמין האחרון היא זו של בית-הספר למורים בירושלים. התלמידים, שזה כבר עברו את גבול הילדות ואינם סובלים כשמרמים אותם, יודעים, שמוריהם-מחנכיהם חפשים מכל דת ואמונה, והמורים מצדם יודעים גם כן שתלמידיהם חפשים הם בדעותיהם, ואם אחרי כל אלה שומעים התלמידים מפי מוריהם דרשות דתיות, הרי זה חטא.

והשפעת הדתיות המזויפת הזאת כבר נשמעת בפיות המורים הצעירים שיצאו מבית-הספר הזה: יכול אנכי – אומר מורה צעיר – להתיחס לדת בשלילה גמורה, אולם את הילדים הנני מוכרח לחנך חנוך דתי. אכן, זה הוא “בית היוצר לנשמת האומה” המתחדשת, שלו מוחאים כפים כל שואפי התחיה שלנו.

עבודת החנוך של חובבי-ציון

עובר אנכי בשתיקה על בית-הספר היהודי-אנגלי של “אגודת אחים” (אולינה-די-רוטשילד), שגם שם משמש מורה עברי מצוּין, ושגם ערכו של אותו בית-הספר איננו עולה על ערך שאר בתי-הספר אשר עליהם דברתי למעלה. עובר אנכי עליו בשתיקה, ושם את פני לאותם שואפי התחיה, שכל עבודתם, כל מעשיהם, היו מכוונים תמיד למטרה אחת ברורה – לתחית עם ישראל בארץ-ישראל. אך האם יש לנו בין שואפי התחיה אף חברה אחת, אף קבוצה קטנה אחת, ששמה לה למטרה את חנוך הדור הצעיר בארץ-ישראל ושאפשר יהיה לדבר על השפעתה? לא ולא. כמו בכל מעשיהם, כן גם בעניני החנוך, נשארו הציונים שלנו – “עניי המזרח”, העומדים לפני כל נדיב, לפני כל חברה פילנטרופית, בראש מורד ארצה, ורוצים לעורר רחמים בלבות הנדיבים האלה שהם יעשו, ושיעשו דוקא בהתאמה לשאיפת התחיה, אף-על-פי שהשאיפה הזאת מתנגדת מן הקצה אל הקצה לפרוגרמה המתבוללת שלהם.

בושה לגלות, אולם עובדה היא שבתחיה התרבותית, במזרח בכלל ובארץ-ישראל בפרט, מתעסקות כל אותן החברות, המתנגדות להתרכזות היהודים במקום אחד, המתנגדות לתחיתם הלאומית; הציונים עומדים מרחוק, שמחים ומוחאים כף על שזכו כי מלאכתם תעשה על ידי אחרים, ומשתעשעים בהנחות מגוחכות, כי זאת היא המלאכה שאליה הם נושאים את נפשם.

חובבי-ציון, זו החברה היחידה שהיתה תמיד ערה לעניני ארץ-ישראל, גם הם לא עשו בעניני החנוך בארץ-ישראל – מלבד בית-הספר לבנות ביפו – אף דבר אחד ממשי, שלם וחפשי מכל השפעה זרה. הם תמיד השתדלו להדחק, כאורחים בלתי קרואים, למקומות שאינם רצויים שם. להדחק עם מורה עברי לאיזה בית-ספר של “כל-ישראל-חברים” – זה הוא האידיאל הגדול ביותר שלהם, ואינם מרגישים כלל שהם מקריבים בעבודתם זו קרבנות לעבודה זרה. ואם באלה שאינם מבקשים מהם תמיכה כך, באלה שפושטים את ידיהם – על אחת כמה וכמה. כל מי שרוצה ליסד איזה מוסד חנוכי, צריך רק לפנות ישר לועד האודיסאי, וכבר בטוח הוא שיקבל את תמיכתו. לוא לא היו חובבי-ציון מפזרים את אמצעיהם לתמיכות קטנות והיו מקימים על-כל-פנים בית-ספר עממי אחד, שיהיה שייך כולו להם, היתה בודאי השפעתו של אותו בית-הספר בארץ הרבה יותר ניכרת מעשרים פטיציות ל“אליאנס” וממאה מורים עברים, שיכנסו לבתי ספר של זו על-ידי שתדלנות ויהיו שם “האופן החמישי בעגלה” שמכיוון שאין צורך בו, אי-אפשר גם להפיק ממנו תועלת…

ובה בשעה שמאודיסה, מברלין, מלונדון, מפרנקפורט ומשאר תפוצות הגולה מעניקים שפע כל כך רב של תרבות לארץ-ישראל, נמצאת בארץ עצמה, הסתדרות של מורים עברים, רובם מסורים לרעיון החנוך ובעלי רצון גדול לפעולות – והשפעתם על החנוך בארץ-ישראל (חוץ מאשר בתוך כתלי בית-הספר, וגם זה רק במקומות ידועים) – היא למטה מאפס. לא רק בתי הספר של החברות השונות, שעדות הסתדרות המורים פסולה לגביהם, כי אם גם חבריה המורים, המשמשים בבתי-ספר שונים, אינם מתחשבים בה ומתיחסים על-פי-רוב אל ההנהלה שלה באדישות ולפעמים גם בבטול גמור. ואין כל פלא בדבר. הסתדרות של מורים בארץ-ישראל, שאין ביכלתה להקים בתי-ספר, למנות ולפטר מורים, להביע דעה שתהיה נשמעת על מוסד חנוכי זה או אחר, אם יש או אין צורך בו, הסתדרות שכל כוחה הוא רק בעצות טובות, או, לכל היותר, בשתדלנות אצל הועד האודיסאי, שלא תמיד היא מועילה – הסתדרות כזו איננה יכולה לרכוש לה אבטוריטה וכל קיומה מוכרח להיות תלוי בנס, או יותר נכון, ברצון עקשני של חברים אחדים, המחזיקים בה בכל כוחותיהם, למרות פגימותיה הרבות.

יודעת היא, הסתדרות המורים, היטב, כי עיקר כל העיקרים בעבודת החנוך בארץ-ישראל עכשיו הוא: יסוד בתי ספר עממיים. כי “כל זמן שאלה עומדים במדרגה שפלה, צריכה עבודת החנוך להתרכז בעיקרה בפנה זו” – אולם דא עקא, שאלה היושבים בפנים ויודעים מה שצריך לעשות, להם יש רק ידיעה בלי יכולת, ואלה שיש להם היכולת, יושבים בכל קצוי הארץ ורואים חלום באספמיה, ולפיכך אין מעשיהם על-פי-רוב קולעים אל המטרה. מה מועילה לו, למשל, למרכז המורים, השתדלותו אצל הועד האודיסאי על-דבר יסוד בית-ספר במקום זה או אחר, אם הלז יכול לפטור אותו בתשובה קצרה: אין אמצעים…

תרע"א

החנוך הגמנסיאלי העברי בארץ-ישראל אינו קל ביותר. הוא צריך להיות מתאים לתנאי המקום: להכשיר את החניכים למלחמת הקיום בארץ. הוא צריך לתת להם הכנה, שיוכלו אחר כך לבקש השכלה אירופית, ועל הכל – להיות עברי לאומי. וכאן באה הערבוביה: כדי שהתלמידים יהיו מוכשרים ללחום את מלחמת קיומם בארץ-ישראל, צריכים הם לדעת את השפות המתהלכות בארץ – ערבית ותורכית, כדי שיוכלו, אחרי גמרם את חוק למודם בגמנסיה, לבקש השכלה אירופית, צריכים הם לדעת שפות אירופיות; וכדי שהחנוך יהיה עברי ולאומי, צריכה השפה העיקרית שלהם, שפת הלמוד והדבור, להיות עברית. והרי לכם רבוי שפות שאין דוגמתו בשום בית-ספר בעולם – מספרן מגיע לשש.

והוא הדין גם ביחס ללמודים: חנוך עברי לאומי אינו יכול להתפרנס מלמוד השפה בלבד, צריך להקצות בו מקום חשוב גם לספרות העברית העתיקה והחדשה, ולתולדות ישראל במובן הרחב של המלה הזאת, וכל אלה אי-אפשר לעשות על חשבון שאר הלמודים, כי אם נוסף עליהם.

הוסיפו עוד לזה כי ספרי למוד וחנוך בעברית אין לנו עוד אפילו בשביל בתי-הספר הנמוכים ומכל שכן – בשביל בית-ספר בינוני, ואז תקבלו תמונה כזו: לתלמיד שלנו יש פי-שנים עבודה – גם בלמוד השפות וגם בשאר הלמודים, מאשר לתמידי בתי-הספר של אומות העולם. את רוב תורתו מוכרח הוא לקבל כמעט בעל פה, או לתרגם משפות אחרות. ואחרי כל העמל הרב הזה אין, לא לפני ההורים, לא לפני המורים ולא לפני התלמידים, שום מגמה ברורה, שום נקודה מסוימה, שיוכלו לצינה ולהגיד: אליה אנו שואפים בעתיד.

“הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם” – אומרים המורים בשעה ששאלת העתיד של התלמידים עולה על הפרק. אין הגמנסיה דואגת לפרנסה, כי אם לחנוך לאומי – מדגישים הם תמיד. ואולם, ההורים – ודוקא מתוך השקפה לאומית, מתוך רצון להכשיר את בניהם שישארו בארץ – דורשים מאת המורים שיתאימו את הקדושה אל החולין, את החנוך הלאומי, שגם הם רוצים בו, לדרישות החיים הראליות. אמנם הסביבה והחיים, שבהם נמצאת הגמנסיה, עוד כה חדשים וכה זרים לה, עד שאין אפשרות לברר מתוכם שאיפות ראליות ברורות. אולם – השקפות ידועות אפשר גם עתה לצין – השקפות הנובעות מתוך סביבתם, תנאי חייהם ויחסם של הורי התלמידים לארץ-ישראל.

אמרתי: “ההורים דורשים מאת המורים שיתאימו את הקדושה אל החולין”, ובאמת יש גם בענין זה ערבוביה שלמה – יש זווגים שאינם עולים יפה ביותר. רוב התלמידים הם מחוץ-לארץ ומעוטם מן הארץ. ובין השקפות שני אלה על הגמנסיה העברית, זו של הורי חוץ-לארץ ושל הורי ארץ-ישראל, יש הבדל גדול. את הראשונים אפשר לחלק לשני מינים, אם כי הגבולים אינם מדויקים והאחד נכנס לפעמים לתוך גבולו של חברו:

א. ציונים, או סתם יהודים לאומיים עשירים, הרוצים בעיקר כי בניהם יקבלו את ראשית חנוכם בסביבה לאומית וברוח לאומי – דבר שאי-אפשר להשיגו בחוץ-לארץ – ולעת עתה אינם דואגים ביותר להשכלת בניהם ולהכשרתם לחיים בעתיד, בהיותם בטוחים, כי עשרם יפתח לפניהם גם את שערי ההשכלה וגם את שערי האושר.

ב. הורים הנאלצים לשלוח את בניהם לגמנסיה העברית, בהיותם נדחקים מתוך הגמנסיות הרוסיות בתוקף ההגבלות הנעשות ליהודים. גם אלה הם על-פי-רוב עשירים, הרואים את עתיד בניהם בעשרם, ונבדלים מהראשונים רק בסבה שגרמה להם לשלוח את בניהם הנה. כאמור אין לקבוע מסמרות: יש שהסבות משמשות בערבוביה. יש גם רבים שאינם עשירים כלל, וחנוך זה עולה להם בקרבנות גדולים, ואולם – קו אחד כולל מצין את ההורים של חוץ-לארץ: הגמנסיה בארץ-ישראל היא בשבילם, לכל הפחות בשביל חלק גדול מהם, רק “מקלט” לשנים אחדות, מקום חנוך, שיש לו ערך שלילי בזה שהוא עומד מחוץ לסביבתם ולמקום מגוריהם של התלמידים בעתיד, אבל חלף זה יש לו ערך חיובי גדול – הוא מחנך את התלמידים ברוח לאומי, ויותר אין דורשים ממנו. העתיד של הבנים האלה הוא בחוץ-לארץ.

כי זוהי, בקירוב, השקפתם של הורי חוץ-לארץ על הגמנסיה, כלומר – שאין הם תולים את עתיד בניהם בארץ-ישראל, אפשר להוכח מזה, שרוב “חצאי המשפחות” (על-פי-רוב נמצאת פה האם עם הילדים והאב מנהל את העסקים ברוסיה), שבאו הנה בשביל חנוך בניהם, “יושבות כמו על גחלים”, ומחכות בכליון עינים ליום המאושר, שבו יגמרו הילדים את חוק למודם ויוכלו לשוב לארץ מגוריהם – לרוסיה.

לא כן ההורים שבארץ-ישראל – הללו גרים בעצמם בארץ ורוצים כי בניהם לא רק שיגורו בארץ, כי אם גם ישתרשו ויתאזרחו בה. בשבילם הגמנסיה קשורה בסביבה ידועה ובצרכים קונקרטיים ידועים. הם – הורי ארץ-ישראל – בין שהם אמידים ובין שהם בעלי יכולת קטנה, רוצים להוציא מחנוך הגמנסיה תועלת ממשית בשביל בניהם, הן בנוגע לחייהם הפרטיים והן בנוגע לעניני הכלל. אם הילדים יצאו מהגמנסיה מזוינים בשפות ובידיעות המתאימות לתנאי המקום ויהיו לנתינים עותומניים – ככה חושבים ההורים – הרי יוכלו לתפוס מקום חשוב בכל מקצועות החיים שבארץ. המוכשרים ובעלי היכולת החמרית ילכו ללמוד בבית-ספר גבוה בקושטא, ואולי גם באירופה, את המקצועות שיבחרו להם וישובו אחר כך אל הארץ לעבוד ולחיות בה. ואלה שלא יוכלו, או לא ירצו להמשיך את למודיהם, גם כן יוכלו לתפוס משרות בבתי הפקידות השונים של הממשלה, או שיתפסו מקום בעולם המסחר והתעשיה שבארץ. הורי ארץ-ישראל אינם רוצים, איפוא, להסתפק בפרזות כלליות על דבר חנוך “גברדיה לאומית”, ש“תחדש את רוח העם, ותחולל נפלאות בתחיה העברית”, הם גם רוצים לדעת, כיצד תעשינה הנפלאות האלו, באיזה דרך נס יוכלו התלמידים להיות בכל ששת ימי המעשה אנשי הרוח, אם לא יתבלו את הרוח הזה בתבלין מעשיים, אם לא ינתן להם נשק ממשי שיוכלו לשמור בו על הרוח. ואם הורי ארץ-ישראל רואים, למשל, כי אפילו לשפה הגרמנית, שהיא נמצאת בתכנית במדרגה השניה בין השפות האירופיות הנלמדות בגמנסיה, מקדישים המורים יותר שעות למוד מאשר לשפה הערבית, שהיא צריכה להיות עיקרית אחרי השפה העברית, הרי שיש להם יסוד להתמרמר ולהרהר אחרי תכנית הלמודים.

אלה הם, בקירוב, ההבדלים בהשקפות ההורים על הגמנסיה, שעוד לא באו אמנם לידי גלוי בצורה המתוארת, אבל ישנם כבר בחיים ופועלים, אולי שלא מדעת בעליהם, על כל מהלך הענינים בגמנסיה ומסבכים אותם בכל פעם יותר ויותר.

ואמנם, בסקירה שטחית אפשר היה לתת את הצדק לדרישת ההורים שבארץ-ישראל – להתאים את הגמנסיה אל המקום ולא להתחשב ביותר בתלמידים העומדים מחוץ למקום. אבל רק בסקירה שטחית אפשר להכריע את הכף לצד אלה. לא כן כשמתעמקים קצת בדבר: אז נוכחים תיכף שלא קל כלל להחליט החלטה כזאת מכמה וכמה טעמים, ביחוד לא קל הדבר לאלה שיסדוה והכניסו בה מושגים ורעיונות ידועים, העומדים, אם לא בנגוד למושגי ההורים שבארץ-ישראל, על-כל פנים במרחק ידוע מהם.

כי, ראשית, – ילדי חוץ-לארץ הם בגמנסיה הרוב, ובלעדיהם אין הגמנסיה יכולה להתקים. ומובן שיש רשות לאותו הרוב לדרוש, שלא יהפכו את הגמנסיה לבית-ספר מקומי ושלא ילעיטו את התלמידים בלמודים כאלה אשר בחוץ-לארץ אין להם כל צורך בהם.

שנית – אלמלי גם היו די תלמידים מפנים הארץ, גם אז אי-אפשר היה לסגור את הגמנסיה העברית, היחידה בכל העולם, בפני התלמידים הבאים מרוסיה, שכל בתי הספר סגורים שם בפניהם. אי-אפשר היה לעשות כדבר הזה, לא רק משום שאסור לנו להתחרות בשונאינו ולעשות הגבלות לאחינו כמוהם, אלא גם מפני שהנמוס היותר פשוט אוסר עלינו לעשות כזאת: לאסוף כסף מכל העולם העברי לטובת הגמנסיה העברית בארץ-ישראל ואחר כך לסגור את הדלת בפני ילדי אותם העברים עצמם. ומכיון שלא יסגרו בפניהם את הגמנסיה, הרי שצריך להתחשב גם בדרישותיהם.

שלישית – וזהו העיקר – מיסדי הגמנסיה והעומדים בראשה הכניסו בה מושגים שאינם ברורים אולי גם להם עצמם די צרכם, אלא שכל כוחם וקסמם של המושגים האלה הוא באמת באי-בהירותם, וכשיורידו אותם לשוק החיים – ינטל מהם תיכף כל קסמם. המיסדים חולמים על מחנה של גבורים, שיצאו מהבית הזה ויתפזרו בכל העולם העברי לטעת בו רוח של גבורה לאומית, של אומץ לב ומסירות נפש. הם רואים בגמנסיה כמעט את ה“מרכז הרוחני”, ובתלמידיה – את ההגשמה של “ואעשה אותך לגוי גדול”. בקצרה – הם רואים בגמנסיה לא רק “מקדש מעט”, כי אם גם “מקדש של מעלה”. ופה “באים אנשים מן השוק” ומבקשים שהגמנסיה תדאג גם לשאלת “מה נאכל”. ההבדל במושגים הוא איפוא, רב מאד.

מובן שבשביל חלומות המיסדים, תלמידי חוץ-לארץ הם החומר היותר טוב והיותר נוח: הם פה הרוב, ועל-פי מצבם אין להם כל דרישות ראליות מהגמנסיה, והמורים יכולים לחלום על חשבונם כאות נפשם. ובכוח הרוב הזה יוצאים מנהלי הגמנסיה להלחם בהורי ארץ-ישראל, להלחם – לפי מבטאם – “בשאיפת ההורים לקרב את הגמנסיה אל השוק”.

כדוגמה למלחמה הזאת, שבין ההשקפה הראלית של הורי ארץ-ישראל ובין זו המפשטת של העומדים בראש הגמנסיה, תשמש לנו עוד עובדה אחת: בגמנסיה הונהג, בראשית הוסדה, החנוך המעורב מטעם מעשי – לא היתה תקוה להשיג אמצעים בשביל שתי גמנסיות, ולפיכך אחדו את הבנים והבנות יחד. למעשה קים הטעם הזה גם עכשיו ואין צריך כלל לבקש טעמים אחרים. ואולם – העובדה הזאת של חנוך מעורב בגמנסיה החלה מעט מעט לקבל צורה של אידיאל נאצל במוחות המיסדים: על-ידי החנוך הזה נורה לכל העולם את דרכי המוסר והצניעות, את דרכי השחרור של האשה. והנה באים הורי ארץ-ישראל ואומרים: משאירים אנחנו לכם את השאלה הפדגוגית על חנוך מעורב שתפתרו אותה לפי ראות עיניכם. אבל מה חטאו בנותינו שעליהן לאבד את כוחותיהן ואת זמנן על למוד כל כך הרבה שפות, שלאחדות מהן לא תזקקנה לעולם ולא תקבלנה מהן כלום. הלא מוטב היה ללמדן מלאכות-בית הנצרכות לכל אשה. ודי שתשמע דעה כזאת מפי ההורים – והמורים יתקוממו כולם להציל את כבוד האמנסיפציה: האיך, רקחות וטבחות רוצים אתם שהגמנסיה תחנך לכם? מי זה אומר שדוקא האשה צריכה לתפור כפתורים ולא הגבר? אם נחליט ללמד מלאכות-בית, אז צריך יהיה ללמד את כל התלמידים בלי הבדל מין. והנה, מבלי לנגוע בשאלת האמנסיפציה, אם היא נפתרת על ידי זה שהגבר יתפור כפתורים וכו', צריך להודות בדבר אחד: חבל על כוחות הבנות ההולכים לאבוד בלמוד שפות, שבודאי לא תשתמשנה בהן, וחבל עוד יותר שהמורים, בנטיה קיצונית כזו, לא יוכלו לחנך לנו בנות חלוצות ואמהות חלוצות בשביל ארץ-ישראל.

על הגמנסיה עברו שנים אחדות של התפעלות, של הצטלמות, הכרזות וצעקנות, כנהוג בכל דבר חדש בארץ-ישראל. זו הצעקנות היתירה אינה יפה ביותר במובן האסתטי והנפש היפה סולדת בה; ואולם, למעשה היא לא הזיקה, ואולי גם הועילה בזה שמשכה את התענינות הקהל אל הגמנסיה, אף-על-פי שכאמור, לא כל אחד יכול להסכים לדרכים כאלה. גם הילדים היו עוד קטנים, כל הענין היה עוד ספק רציני, וההורים יכלו להגיד על הילדים והמורים יחד: “ישחקו להם עד שיגדלו”. ואולם, עכשיו הענין הוא רציני ביותר: התלמידים גדלו והוריהם החלו לדאוג לעתידם. נולדו שאלות של ראליות וקלסיות, של רבוי השפות, חנוך בשביל הארץ, חנוך בשביל חוץ-לארץ, חנוך הבנות, וכו' – שאלות, שכל אחת מהן דורשת התעמקות והתאמצות גדולה בשביל למצוא לה פתרון.

תרע"א.

החלטות הועד המפקח על הטכניקום בחיפה בנוגע לשפת הלמודים במוסד זה, שגרמו ליציאתם בדימוס של אחד-העם, דר' שמריהו לוין וד"ר צ’לינוב, הפתיעו את טובי היהודים בארץ-ישראל, ואלה יוצאים עכשיו למחות נגדן ומתכוננים להלחם בהן ולא לתת לבעליהן להוציאן אל הפועל. ההחלטות האלו תעוררנה גם את מורי ארץ-ישראל לדרוש מחבריהם בגולה, לבל יהינו להציג את כף רגלם על מפתן המוסד הזה, כל עוד שהשפה העברית לא תקבל שם את ספוקה הגמור.

ואולם יש אנשים מעטים בארץ – וביניהם גם כותב הטורים האלו – שהחלטות אלה של הועד המפקח הכאיבו אמנם את לבם וחזקו בהם את ההכרה בצורך הגדול לבער את הרע מקרבנו, אבל בשום אופן לא הפתיעום: הם קבלו אותן כדבר המובן מאליו. ולא עוד אלא שבמדה ידועה הם גם רואים בהן אתחלתא דגאולה: המשחק בילדי ישראל בארץ-ישראל הגיע, סוף-סוף, עד קצה הגבול, ומי שעצם עד עתה את עיניו מנגעי החנוך שלנו ועמד ומחא כפים לחברת “עזרה” על מעשיה הטובים, יוכרח עכשיו לפקוח אותן ולראות מה שיש לראות, ולהבין מה שיש להבין, ואולי גם ללמוד מה שיש ללמוד.

ואת יחסם של אלה המעטים רוצה אני לבאר כאן במלים אחדות, אם כי לא בפעם הראשונה.

במשחק הפוליטי של הממשלות האדירות בתורכיה תופסות מקום חשוב מאד – בתור חלוצים – שלש חברות: הכנסיה הנוצרית לכתותיה, נזיריה והמיסיונרים שלה, “כל-ישראל-חברים” (“אליאנס”) הצרפתית ו“ערה” הגרמנית. ההבדל ביניהן הוא זה, שהכנסיה הנוצרית עושה את מעשיה במחשבה תחילה ובכונה ברורה מראש, ושתי החברות היהודיות נוצרו במחשבה תחילה לשם תכליות אחרות, ורק למעשה, ואולי גם שלא מדעת, נהפכו לבאי כוח הפוליטיקה של ארצותיהן במזרח. הצד השוה שבין שלשתן הוא, שכולן משתמשות בילדי ישראל למטרותיהן. אפשר, כמובן, למצוא חלול קודש בהשואה זו ביחס לחברות היהודיות, ובפרט כשזוכרים את המטרות שהציגה לה חברת-כל-ישראל-חברים בראשית הוסדה, ואת השאיפות הרצויות שנתגלו פה ושם בחברת “עזרה”. ואולם אני איני עוסק כאן בהיסטוריה, כי אם במעשים הגלויים לעין כל. והמעשים הגלוּיים, ביחוד זה האחרון של “עזרה”, אי-אפשר לנו לראות בהם דבר אחר חוץ ממעשי פרובוקציה לשאיפותינו בארץ, ואנו מחויבים להרים פעם את המסך הזה ולגול מעלינו את האשמה של הכנסת פוליטיקה זרה לתוך הארץ.

אם גרמניה נושאת את עיניה ליום שבו תשלוט השפה הגרמנית מסופיה שבבולגריה ועד בגדד שבתורכיה, הרי היא נשענת בהרבה על החלוץ שלה העובר לפני המחנה – חברת “עזרה”. אם צרפת רוצה לשלוט על התרבות, ועל מה שכרוך בה, בארץ-ישראל ובסוריה, הרי היא נשענת לא מעט על החלוץ היהודי שלה – “אליאנס איזראליט”. ואם אנגליה מבקשת ליהנות מהמשתה של הפוליטיקה המזרחית, הרי היא נשענת לא מעט על המיסיונרים שלה. היהודים בארץ-ישראל הם, איפוא, המחויבים להקריב את ילדיהם לקרבן על מזבח הפוליטיקה הזאת. ויהודי ארץ-ישראל פטריוטים הם, אמנם, לא פחות מיהודי גרמניה וצרפת, אלא שהבערות שלטת בהם שלטון רחב, והרגל הצפיה למתנותיהם של נדיבי חוץ-לארץ מפותח בהם במדה מרובה מקדמת דנא, ושתי אלו הסגולות המיוחדות, שחוננו בהן יהודי ארץ-ישראל, עשו אותם לבית קבול להשפעת כל מיני תרבויות.

ואם לב כל יהודי נאמן יחרד לשמע השם מיסיון, והעולם העברי כבר ברור לו גם מה רב הנזק שהכניס החנוך האליאנסי לארץ-ישראל, הנה היחס לחברת “עזרה” אחר הוא לגמרי. חברה זו הערימה יותר מאליאנס, וערמתה עמדה לה להיות נחשבת למחנכת רצויה. בארצה נפגשה פנים אל פנים עם חברה יהודית אחרת – ההסתדרות הציונית, שאף היא מכונת את פניה לארץ-ישראל ואף היא מכניסה לתכנית עבודתה שם את עבודת החנוך, אלא שלה יש מגמה לאומית. השפה העברית היא אצלה עיקר העיקרים בעבודתה התרבותית. ואלמלי נתקלה “עזרה” לא רק בשאיפה, כי אם גם בעבודה, אלמלי היתה ההסתדרות הציונית מיסדת בתי-ספר בארץ-ישראל – היתה “עזרה” מוכרחה, או לגלות את קלפיה ולהלחם בציוניות בגלוי – כמו שעשתה אליאנס, – או להסתלק, או שהיתה אולי מחקה את מעשי הציונים ובאה מעט מעט מתוך מעשים שלא לשמם למעשים לשמם. ואולם הנגע אשר בביתנו הרי ידוע לנו. ראשית הכל ותכלית הכל של ההסתדרות הציונית הוא להשפיע על אחרים שהם יעשו: על יק“א ועל קפיטליסטים פילנטרופיים שונים – שהם ייצרו ישוב קרקעי, ועל חברות פילנטרופיות – שהן תיצורנה חנוך עברי בארץ-ישראל. ומכיון ש”עזרה" ידעה בערמתה לתפוס את לב הציונים ולתת בבתי-ספרה מעט עברית, ולו גם במדה זעומה ובצורה מעליבה, החלו הציונים תיכף לגמור עליה את ההלל, להכריז בכל העולם העברי על עבריותה, ולהושיט לה את ידם לעבודה משותפת. והגיע הדבר לידי כך, שטובי הכוחות שלנו הוקדשו לעבודה תחת דגלה של “עזרה” ובשבילה, בלי כל תנאים של שותפות.

ובאותה שעת שמחה ברחובותינו על עבריותה של “עזרה”, נחנקו עשרות נשמות צעירות בבית-המדרש למורים של זו ללא תורה, ללא חנוך וללא חיים.

צעירים אלה באו צמאים לדבר ה', רבים מהם הביאו אתם אוצרות רוחניים מן החוץ, חפצו להגדיל אותם ולהיות ראויים לשאת את דגל החנוך העברי בארץ-ישראל, ומצאו משמעת גרמנית בצורה אסיאטית גסה, למודים בגרמנית ללא צורך וללא תועלת בשביל התפקיד שהם שואפים למלאות בעתיד, והחנקת היהודי שבאדם והאדם שביהודי.

הם באו להסיר מעליהם את כבלי העבדות, ורותקו בכבלי עבדות יותר כבדים. ולא פראים היו אלה, ולא השפה הזרה הפחידתם: הפחות שבהם היה יותר תרבותי ממפיץ התרבות של “עזרה” בארץ-ישראל, ובקי בספרות העמים ובחכמותיהם יותר ממנו: חוסר הפרינציפיוניות, העבדות הבזוּיה ושירת ה“מה יפית” לרוח זרה ולעם זר, הפחידום. גם אלה שהיו מזוינים בידיעת שפה זרה וספרות זרה – וכאלה הם רוב התלמידים הבאים מן החוץ – הסכימו בכל לבם ללמוד עוד שפה, איזו שיגזרו עליהם, אך ללמוד אותה בתור שפה, ולא בתור שפת למודים למדעים, ללמוד אותה בתור שפה נוספת, ולא בתור שפה עיקרית, הדוחקת את רגלי העברית. כי אלמלי שאפו לשפת למודים זרה ולרוח עם זר, הרי יכלו להשיג את זה בארצות יותר תרבותיות, מפי מורים יותר תרבותיים ובצורה יותר תרבותית.

כאנשים המתעתדים להיות מורים עממיים בארץ-ישראל, ראו את עצמם מחויבים לדעת את הספרות העברית על בוריה, מבלי לשאול כלל אם עולה היא, או יורדת במעלה ביחס לספרות אחרת. וכשנוכחו שבבית-המדרש למורים העברים בירושלים דוחקת העבדות היהודית הגרמנית את רגלי הספרות העברית, ושילר הגרמני – את ביאליק העברי, ראו בזה עבדות והתקוממו נגד זה. ונמצאו אנשים מעטים שהבינו לרוחם, הושיטו להם את ידם ועזרו להם במלחמתם. אך גם הם וגם עוזריהם היו לשחוק בעיני הקהל שלנו. עסוק היה אז העולם העברי בחבור שירי תהלה ל“עזרה” ולבאי כוחה בארץ-ישראל, ובמלחמתם של אלה לא ראה יותר מאשר חוסר נמוס וחוסר הבנה. וגם עתה, בעת ש“עזרה” העמידה את הצלם בהיכל באופן גלוּי, עדין נמצאים אצלנו אנשים תמימים העולים על הבמה לשיר לה שירי תהלה: “ראו מה פעלה “עזרה” בבית-המדרש למורים שלה: המורים הצעירים, היותר טובים בארץ-ישראל, הם מחניכיה”.

יחסנו הוא, איפוא, ברור: יחד עם כל העולם העברי שבפנים הארץ ומחוצה לה אנו מוחים נגד העול הגדול שעשה לנו הועד המפקח על הטכניקום, בהעמידו צלם בהיכל ובהכניסו פוליטיקה של ממשלה זרה לתוך ארצנו, פוליטיקה המפריעה לשאיפתנו בארץ, שהיא – יצירת ישוב עברי לאומי. יד ביד נלך עם כל אלה שילחמו במעשה מחפיר ומזיק זה ונשתדל להפריע בעדו בכל האמצעים.

ואולם, אם אחרים רואים אולי רק במעשה בולט זה את האסון וילחמו רק בו, הנה אנחנו רואים במעשה זה טבעת אחת, ולא האחרונה, בשלשלת הגדולה של עבודת “עזרה” המזיקה בארץ-ישראל, ובכל מאמצעי כוחותינו נשתדל להסיר את אבן הנגף הזאת ששמה “עזרה” מעל דרכנו פה. בכל העולם הננו נרדפים ונחנקים, רק פנה אחת יש בעולם, שבה אנו מקוים לשאוף מעט רוח חפשי. מרובים הם המכשולים החיצוניים בפנה זו, והרבה כוחות, מרץ ומסירות נפש דרושים לנו בשביל להרחיק אותם. אל נא יעיזו, איפוא “מיטיבינו” המתבוללים לשים מכשולים פנימיים על דרכנו. יש להם שדה פעולה רחב בשביל עבדות והתבוללות בארצות מגוריהם, ואל נא ירדפו אחרינו עד הנה. יש כבר אצלנו אנשים היודעים למסור את חייהם בעד שעל אדמה ובעד הצלת כבוד האומה, ובמקום שאלה חיים, פועלים ומתים על קדוש השם, אל-נא יעיזו לדרוך אנשים, המוכרים את הבכורה העברית בעבור הזמנה לסעודה מכובדה.

ולא במחאות נצא כאן ידי חובתנו. עבודה רבה ונמרצה דרושה כאן קודם כל. השכם והערב צריך לדבר על לב יהודי ארץ-ישראל ולפתח בהם הכרה ברורה במהותה של עבודת “עזרה” בארץ-ישראל. אנחנו צריכים להביא את יהודי ארץ-ישראל ואת חברינו בגולה לידי כך, שאף רגל אחד התלמידים לא תדרוך על מפתן בתי-הספר של החברה הזאת, וצריכים אנו גם – וזהו העיקר, – להשריש עמוק, עמוק בלבות חברינו הציונים את הדעה, כי רק דרך אחת בטוחה יש להסתדרות הציונית בכל פעולות הישוב – דרך העבודה העצמית. אם ממנה יראו וכן יעשו האחרים – מה טוב, ולא – נסתפק במפעלים שניצור בעצמנו, ולוא גם מעטים, אבל שלמים, ובטוחים ומתאימים לשאיפתנו. המורים הטובים צריכים להורות בבתי-ספר שלנו ולהקדיש את כוחותיהם לנו, ולא לאחרים. בית-מדרש למורים עברים בארץ-ישראל צריך להוסד על-ידי ההסתדרות הציונית ולא על-ידי חברה מתבוללת. אנשים כאחד-העם וד"ר לוין צריכים להקדיש את עבודתם לנו. ובתי ספר עממיים בארץ-ישראל צריכים להיות שלנו ולא של מתבוללים, ואפילו אם אלה נותנים לנו קצת עברית. אם בדרך זו נלך, לא יחדלו עוד, אמנם, מתבוללים מן הארץ, אבל המורים שלנו והתלמידים שלנו, אלה המבקשים מפלט לרוחם, לא אצלם יבקשוהו, כי אם אצלנו.

תרע"ד.

החלטות הועד המפקח על הטכניקום בחיפה בנוגע לשפת הלמודים במוסד זה, שגרמו ליציאתם בדימוס של אחד-העם, ד“ר שמריהו לוין וד”ר צ’לינוב, הפתיעו את טובי היהודים בארץ-ישראל, ואלה יוצאים עכשיו למחות נגדן ומתכוננים להלחם בהן ולא לתת לבעליהן להוציאן אל הפועל. ההחלטות האלו תעוררנה גם את מורי ארץ-ישראל לדרוש מחבריהם בגולה, לבל יהינו להציג את כף רגלם על מפתן המוסד הזה, כל עוד לא תקבל שם השפה העברית את סיפוקה הגמור.

ואולם יש אנשים מעטים בארץ – וביניהם גם כותב הטורים האלה – שהחלטות אלה של הועד המפקח הכאיבו אמנם את לבם וחזקו בהם את ההכרה בצורך הגדול לבער את הרע בקרבנו, אבל בשום אופן לא הפתיעום: הם קבלו אותן כדבר המובן מאליו. ולא עוד אלא שבמדה ידועה הם גם רואים בהן אתחלתא דגאולה: המשחק בילדי ישראל בארץ-ישראל הגיע, סוף-סוף, עד קצה הגבול, ומי שעצם עד עתה את עיניו מנגעי החנוך שלנו ועמד ומחא כפים לחברת “עזרה” על מעשיה הטובים, יוכרח עכשיו לפקוח אותן ולראות מה שיש לראות, ולהבין מה שיש להבין, ואולי גם ללמוד מה שיש ללמוד.

במשחק הפוליטי של הממשלות האדירות בתורכיה תופסות מקום חשוב מאד – בתור חלוצים – שלש חברות: הכנסיה הנוצרית לכתותיה, נזיריה והמיסיונרים שלה, “כל-ישראל-חברים” (“אליאנס”) הצרפתית ו“עזרה” הגרמנית. ההבדל ביניהן הוא זה, שהכנסיה הנוצרית עושה את מעשיה במחשבה תחילה ובכוונה ברורה מראש, ושתי החברות היהודיות נוצרו במחשבה תחילה לשם תכליות אחרות, ורק למעשה, ואולי גם שלא מדעת, נהפכו לבאי כוח הפוליטיקה של ארצותיהן במזרח. הצד השווה שבין שלשתן הוא, שכולן משתמשות בילדי ישראל למטרותיהן. אפשר, כמובן, למצוא חילול קודש בהשוואה זו ביחס לחברות היהודיות, ובפרט כשזוכרים את המטרות שהציגה לה חברת-כל-ישראל-חברים בראשית הווסדה, ואת השאיפות הרצויות שנתגלו פה ושם בחברת “עזרה”. ואולם אני איני עוסק כאן בהיסטוריה, כי אם במעשים הגלויים לעין כל. והמעשים הגלוּיים, ביחוד זה האחרון של “עזרה”, אי-אפשר לנו לראות בהם דבר אחר חוץ ממעשי פרובוקציה לשאיפותינו בארץ, ואנו מחויבים להרים פעם את המסך הזה ולגול מעלינו את האשמה של הכנסת פוליטיקה זרה לתוך הארץ.

אם גרמניה נושאת את עיניה ליום שבו תשלוט השפה הגרמנית מסופיה שבבולגריה ועד בגדד שבתורכיה, הרי היא נשענת בהרבה על החלוץ שלה העובר לפני המחנה – חברת “עזרה”. אם צרפת רוצה לשלוט על התרבות, ועל מה שכרוך בה, בארץ-ישראל ובסוריה, הרי היא נשענת לא מעט על החלוץ היהודי שלה – “אליאנס איזראליט”. ואם אנגליה מבקשת ליהנות מהמשתה של הפוליטיקה המזרחית, הרי היא נשענת לא מעט על המיסיונרים שלה. היהודים בארץ-ישראל הם, איפוא, המחויבים להקריב את ילדיהם לקרבן על מזבח הפוליטיקה הזאת. ויהודי ארץ-ישראל פטריוטים הם, אמנם, לא פחות מיהודי גרמניה וצרפת, אלא שהבערות שלטת בהם שלטון רחב, והרגל הצפיה למתנותיהם של נדיבי חוץ-לארץ מפותח בהם במדה מרובה מקדמת דנא, ושתי אלו הסגולות המיוחדות, שחוננו בהן יהודי ארץ-ישראל, עשו אותם לבית קיבול להשפעת כל מיני תרבויות.

ואם לב כל יהודי נאמן יחרד לשמע השם מיסיון, והעולם העברי כבר ברור לו גם מה רב הנזק שהכניס החנוך האליאנסי לארץ-ישראל, הנה היחס לחברת “עזרה” אחר הוא לגמרי. חברה זו הערימה יותר מאליאנס, וערמתה עמדה לה להיות נחשבת למחנכת רצויה. בארצה נפגשה פנים אל פנים עם חברה יהודית אחרת – ההסתדרות הציונית, שאף היא מכוונת את פניה לארץ-ישראל ואף היא מכניסה לתכנית עבודתה שם את עבודת החנוך, אלא שלה יש מגמה לאומית. השפה העברית היא אצלה עיקר העיקרים בעבודתה התרבותית. ואלמלי נתקלה “עזרה” לא רק בשאיפה, כי אם גם בעבודה, אלמלי היתה ההסתדרות הציונית מיסדת בתי-ספר בארץ-ישראל – היתה “עזרה” מוכרחה, או לגלות את קלפיה ולהלחם בציונות בגלוי – כמו שעשתה אליאנס, – או להסתלק, או שהיתה אולי מחקה את מעשי הציונים ובאה מעט מעט מתוך מעשים שלא לשם למעשים לשמם. ואולם הנגע אשר בביתנו הרי ידוע לנו. ראשית הכל ותכלית הכל של ההסתדרות הציונית היא להשפיע על אחרים שהם יעשו: על יק“א ועל קפיטליסטים פילנטרופיים שונים – שהם ייצרו ישוב קרקע, ועל חברות פילנטרופיות – שהן תיצורנה חינוך עברי בארץ-ישראל. ומכיוון ש”עזרה" ידעה בערמתה לתפוס את לב הציונים ולתת בבתי-ספרה מעט עברית, ולו גם במדה זעומה ובצורה מעליבה, החלו הציונים תיכף לגמור עליה את ההלל, להכריז בכל העולם העברי על עבריותה, ולהושיט לה את ידם לעבודה משותפת. והגיע הדבר לידי כך, שטובי הכוחות שלנו הוקדשו לעבודה תחת דגלה של “עזרה” ובשבילה, בלי כל תנאים של שותפות. ובאותה שעת שמחה ברחובותינו על עבריותה של “עזרה”, נחנקו עשרות נשמות צעירות בבית-המדרש למורים של זו ללא תורה, ללא חינוך וללא חיים.

צעירים אלו באו צמאים לדבר ה', רבים מהם הביאו אתם אוצרות רוחניים מן החוץ, חפצו להגדיל אותם ולהיות ראויים לשאת את דגל החינוך העברי בארץ-ישראל, ומצאו משמעת גרמנית בצורה אסיאטית גסה, לימודים בגרמנית ללא צורך וללא תועלת בשביל התפקיד שהם שואפים למלאות בעתיד, והחנקת היהודי שבאדם והאדם שביהודי. הם באו להסיר מעליהם את כבלי העבדות, ורותקו בכבלי עבדות יותר כבדים. ולא פראים היו אלה, ולא השפה הזרה הפחידתם: הפחות שבהם היה יותר תרבותי ממפיץ התרבות של “עזרה” בארץ-ישראל, בקי בספרות העמים ובחכמותיהם יותר ממנו: חוסר הפרינציפיוניות, העבדות הבזויה ושירת ה“מה יפית” לרוח זרה ולעם זר, הפחידום. גם אלה שהיו מזוינים בידיעת שפה זרה וספרות זרה – וכאלה הם רוב התלמידים הבאים מן החוץ – הסכימו בכל לבם ללמוד עוד שפה, איזו שיגזרו עליהם, אך ללמוד אותר בתור שפה, ולא בתור שפת לימודים למדעים, ללמוד אותה בתור שפה נוספת, ולא בתור שפה עיקרית, הדוחקת את רגלי העברית. כי אלמלי שאפו לשפת למודים זרה ולרוח עם זר, הרי יכלו להשיג את זה בארצות יותר תרבותיות, מפי מורים יותר תרבותיים ובצורה יותר תרבותית.

כאנשים המתעתדים להיות מורים עממיים בארץ-ישראל, ראו את עצמם מחויבים לדעת את הספרות העברית על בוריה. וכשנוכחו שבבית-המדרש למורים העברים בירושלים דוחקת העבדות היהודית הגרמנית את רגלי הספרות העברית, ושילר הגרמני – את ביאליק העברי, ראו בזה עבדות והתקוממו נגד זה. ונמצאו אנשים מעטים שהבינו לרוחם, הושיטו להם את ידם ועזרו להם במלחמתם. אך גם הם וגם עוזריהם היו לשחוק בעיני הקהל שלנו. עסוק היה אז העולם העברי בחיבור שירי תהלה ל“עזרה” ולבאי כוחה בארץ-ישראל, ובמלחמתם של אלה לא ראה יותר מאשר חוסר נימוס וחוסר הבנה. וגם עתה, בעת ש“עזרה” העמידה את הצלם בהיכל באופן גלוי, עדיין נמצאים אצלנו אנשים תמימים העולים על הבמה לשיר לה שירי תהלה: “ראו מה פעלה “עזרה” בבית-המדרש למורים שלה: המורים הצעירים, היותר טובים בארץ-ישראל, הם מחניכיה”.

יחסנו הוא, איפוא, ברור: יחד עם כל העולם העברי שבפנים הארץ ומחוצה לה אנו מוחים נגד העוול הגדול שעשה לנו הועד המפקח על הטכניקום, בהעמידו צלם בהיכל ובהכניסו פוליטיקה של ממשלה זרה לתוך ארצנו, פוליטיקה המפריעה לשאיפתנו בארץ, שהיא – יצירת ישוב עברי לאומי. יד ביד נלך עם כל אלה שילחמו במעשה מחפיר ומזיק זה ונשתדל להפריע בעדו בכל האמצעים.

ואולם, אם אחרים רואים אולי רק במעשה בולט זה את האסון וילחמו רק בו, הנה אנחנו רואים במעשה זה טבעת אחת, ולא האחרונה, בשלשלת הגדולה של עבודת “עזרה” המזיקה בארץ-ישראל, ובכל מאמצי כוחותינו נשתדל להסיר את אבן הנגף הזאת ששמה “עזרה” מעל דרכנו פה. בכל העולם הננו נרדפים ונחנקים, רק פינה אחת יש בעולם, שבה אנו מקווים לשאוף מעט רוח חפשי. מרובים הם המכשולים החיצוניים בפינה זו, והרבה כוחות, מרץ ומסירות נפש דרושים לנו בשביל להרחיק אותם. אל נא יעזו, איפוא, “מיטיבינו” המתבוללים לשים מכשולים פנימיים על דרכנו. יש להם שדה פעולה רחב בשביל עבדות והתבוללות בארצות מגוריהם, ואל נא ירדפו אחרינו עד הנה. יש כבר אצלנו אנשים היודעים למסור את חייהם בעד שעל אדמה ובעד הצלת כבוד האומה, ובמקום שאלה חיים, פועלים ומתים על קדוש השם, אל-נא יעזו לדרוך אנשים, המוכרים את הבכורה העברית בעבור הזמנה לסעודה מכובדה.

ולא במחאות נצא כאן ידי חובתנו. עבודה רבה ונמרצה דרושה כאן קודם כל. השכם והערב צריך לדבר על לב יהודי ארץ-ישראל ולפתח בהם הכרה ברורה במהותה של עבודת “עזרה” בארץ-ישראל. אנחנו צריכים להביא את יהודי ארץ-ישראל ואת חברינו בגולה לידי כך, שאף רגל אחד התלמידים לא תדרוך על מפתן בתי-הספר של החברה הזאת, וצריכים אנו גם – וזהו העיקר, – להשריש עמוק, עמוק בלבות חברינו הציונים את הדעה, כי רק דרך אחת בטוחה יש להסתדרות הציונית בכל פעולות היישוב – דרך העבודה העצמית. אם ממנה יראו וכן יעשו האחרים – מה טוב, ולא – נסתפק במפעלים שניצור בעצמנו, ולוא גם מעטים, אבל שלמים, ובטוחים ומתאימים לשאיפתנו. המורים הטובים צריכים להורות בבתי-ספר שלנו ולהקדיש את כוחותיהם לנו, ולא לאחרים. בית-מדרש למורים עבריים בארץ-ישראל צריך להווסד על-ידי ההסתדרות הציונית ולא על-ידי חברה מתבוללת. אנשים כאחד-העם וד"ר לוין צריכים להקדיש את עבודתם לנו. ובתי ספר עממיים בארץ-ישראל צריכים להיות שלנו ולא של מתבוללים, ואפילו אם אלה נותנים לנו קצת עברית. אם בדרך זו נלך, לא יחדלו אמנם מתבוללים מן הארץ, אבל המורים שלנו והתלמידים שלנו, אלה המבקשים מפלט לרוחם, לא אצלם יבקשוהו, כי אם אצלנו.

ומשום כך אין דרישותינו מכוונות לא ל“עזרה” ולא ל“אליאנס”, כי אם בעיקר לעצמנו – לאותו המחנה הקטן השואף לתחיה לאומית בארץ-ישראל. גאולת החינוך מידי המתבוללים – זוהי האמרה שלנו. אם ההתעוררות של עכשיו לא תשנה את החלטת הקורטוריום של הטכניקום, אלא שהיא תתן לנו בתי-ספר עבריים אחדים, ואמרנו: אנחנו ניצחנו. אם היא תתן לנו רק איזו ויתורים והבטחות מצד “עזרה” בטכניקום, בבית המדרש למורים, או בבתי הספר העממיים, והחינוך ישאר שוב בידי “ערה” – ואמרנו: נוצחנו.

המלחמה לא נתנה לנו כלום – בדעה הזאת צריכים אנו להחזיק ואותה אנו צריכים להקנות להורים, למורים ולכל אלה שמתענינים בחינוך הדור הצעיר בארץ-ישראל. אנחנו החילונו עתה את מלחמתנו ב“עזרה” מפני שכאן נמצאה לנו שעת כושר, אבל באמת אין אנו מתכוונים רק נגד החינוך של “עזרה”, כי אם של כל החברות המתבוללות. המלחמה החלה הפעם ברעם ורעש, במחאות וחרמות, אך טכסיס זה הוא רק לשעה; לעתיד אנו צריכים לרכז את כל כוחותינו בעבודה חיובית לשם יסוד בתי-ספר משלנו. יסוד בית-ספר לבנים ביפו, יסוד בתי-ספר לבנים ולבנות בירושלים, יסוד בתי-ספר לבנים ולבנות בחיפה, טבריה וצפת, – זו צריכה להיות שיטת המלחמה שלנו.

מובן, שעבודה כזאת אינה יכולה להיעשות ביום אחד, אבל אי-אפשר גם לדחותה לשנים רבות. הלא ראינו, שכשהכריזו אצלנו על יסוד אוניברסיטה, נמצאו נדבנים שנתנו סכומים גדולים, ואל יהא היסוד טפל בעינינו לגבי הגג, ואל יהא חינוך הילדים הקטנים פחות חשוב בעינינו מחינוך רופאים ואינג’ינירים. וההסתדרות הציונית, שאינה רוצה למסור לידי המתבוללים את הפוליטיקה היהודית בגולה, מכל שכן שאינה רשאית למסור לידיהם את חינוך הדור הצעיר ואת הפוליטיקה שלנו בארץ-ישראל.

בקצרה: הקהל הלוחם עכשיו ב“עזרה”, צריך להתאחד לשם עבודה נמרצה על-פי תכנית קבועה, שתכליתה: שחרור החינוך העברי מעול האפוטרופסות של החברות המתבוללות.

תרע"ד

באספת הקורטוריום, שהיתה בברלין ביום 22 לחודש פברואר, נחלה ההסתדרות הציונית נצחון שלא זכתה לכמותו מעודה. ואין כל ספק שלה, להסתדרות הציונית, כדאי היה כל אותו המרץ שהוצא על ידיה, כל אותו הרעש שהוקם, אפילו אם נניח שהביא נזק מכמה בחינות – כי בסך הכל תמצא ההסתדרות הציונית ריוח גדול.

השלום, ששרר עד פרוץ המלחמה בין חברת “עזרה” וההסתדרות הציונית, לא היה שלום של שני כוחות שוים, שכל אחד מודה בערכו של השני ומכבד אותו, כי אם מיוסד על התבטלות מתוך חוסר-כוח מצד אחד ובטול והבטה מגבוה מהצד השני. ההסתדרות הציונית ראתה ב“עזרה” חברה בעלת יכולת, הפורסת מלחמה לדל ואינה משליכה אותו, את הדל, מהמדרגות, כי אם, להפך, מתחשבת לפעמים גם ברצונו. היא מצאה לנכון לפניה גם לפרסם את גדולתה של זו, ולהשפיע עליה על-ידי כך שתגדיל ותרבה את נדיבותה. ו“עזרה” ראתה בהסתדרות הציונית כלי-חפץ למטרותיה במזרח. היא צריכה היתה להלחם באליאנס ולכבוש את מקומה, ובמלחמתה זו זקוקה היתה לעזרתם המוסרית של הציונים, או – ביתר דיוק – לשביתתם של אלה ממלחמה עמה, כי הרי “לקלקל יכול גם חתול”, אומר הפתגם ההמוני.

מעולם לא היתה, ולא יכלה להיות, הסכמה בין שתי ההסתדרויות האלו, כי מטרותיהן ודרכיהן שונות זו מזו תכלית שנוּי, אלא מה היה ביניהן? – פוליטיקה: פוליטיקה של העני ביחס לעשיר ושל העשיר ביחס לעני. ונאמן היה כל אחד לפוליטיקה שלו עד קצה גבול האפשרות: הציונים השתדלו לפרסם את מעשיה הטובים של “עזרה”, ו“עזרה”, מצדה, השליכה לציונים עצם אחרי עצם ללקיקה. למעשה, שבתו הציונים מכל פעולה במקצוע החנוך בארץ-ישראל והשליכו את יהבם על החברה העשירה, שהיא תעשה את מלאכתם, ו“ערה”, מצדה, מלאה את תעודתה הגרמנית בארץ-ישראל באין מפריע, בהיותה בטוחה בציונים שהם יסתפקו בהבטחות בלבד ולא יעיזו להתקומם נגדה. וכשפרצה מלחמת השפות בארץ-ישראל, יצא בא-כוח “עזרה”, הד"ר נ., להשקיט את המרד באותו הבטחון ששר-הצבא המנוסה יוצא עם גדוד חילים להקים סדר באיזה כפר קטן; ברור היה לו שמעט ערמה תספיק לשים את כל ההתקוממות לאל.

אך מה שלא פלל הד“ר נ. לראות, ראה הפעם. הוא ראה, כי הציוניות אינה רעיון מפשט גרידא, הנשענת על איזו אמת מטפיסית, כי אם מפעל מוחשי שיש לו שרשים עמוקים בחיים, שאין לעקרם בנקל. הוא ראה לפניו את היהדות הארצישראלית נלחמת על קניניה כמו שנלחם כל עם חי על קניניו. הוא ראה, שכל המוסדות, אשר “עזרה” טפחה וגדלה במשך עשר שנים, נהרסו על-ידי הציונים במשך חודש אחד ואחרים הוקמו תחתיהם – ראה ונכח תיכף, כי ידו הוא, יד של בא-כוח איזו אלפים מ”בני דת משה", תקצר מלהלחם בעם חי ומאורגן ופנה לכוח יותר תקיף – כוח חיצוני.

ואולם גם האמצעי הזה, האמצעי אולי היחידי – מלבד הכסף – שנשאר ליהודים האלה, לא הועיל ביותר. האמצעי הזה עלול אמנם לקלקל לנו הרבה – ואולי גם קלקל הרבה – אך לא להעבירנו על שאיפתנו היסודית; ומהצד השני עלול הנהו – מה שבאמת עשה במדה הגונה – להשחיר את כל העבר של “עזרה” בכתם שחור אחד. חברת “עזרה” הוכרחה, לבסוף, להודות, שלפניה כוח מוסרי גדול, כוח שערכו בעולם העברי גדול מאותו כבוד, ושעליה, על החברה העשירה ביוסטיץ-ראטים, באותות כבוד ובמטבעות, להכנע לפני הסתדרות של סתם יהודים, שאין להם כל אלה, כי אם רק שאיפה בלתי-נכנעת לתחיה לאומית ולחיים עצמיים.

באי-כוח “עזרה” נכנעו, איפוא, והסכימו לדרישות הציונים לבדוק שוב את ההחלטה, נכנעו אחר-כך והסכימו לעבוד עם באי-כוח ההסתדרות הציונית באופן רשמי, למרות הכרזתם של אתמול, כי אי-אפשר לעבוד עם הציונים. ומחר, מחרתים, כש“עזרה” תפגש עם ההסתדרות הציונית, תוכרח – גם אם לא תרצה בכך – להרכין לפניה את ראשה לאות כבוד. אמנם, אין ספק, ש“עזרה”, כלומר קבוץ קטן זה של אדירי הבורסה ודגולי ההתבוללות בברלין, יתרחקו בודאי עתה מאתנו יותר משהיו רחוקים עד כה, אבל אין ספק גם בזה שרבבות יהודים אחרים, אולי הרבה יותר מענינים מאנשי “עזרה”, התקרבו אלינו עתה קרבה ממשית על-ידי מלחמתנו לשפה, ושגם המרוחקים – אנשי “עזרה” – יכבדו אותנו עתה יותר משכבדונו בשעה שהיו קרבים אלינו, כביכול, כלומר בשעה שסבלו אותנו מתוך בטול, מתוך הכרה שאין במי להלחם.

ואולם רק עד כאן הגיע הנצחון – עד כאן ולא יותר. השפה העברית בתור שפת הוראה בטכניקום – דרישתנו העיקרית שבשלה הוקם הרעש – לא נחלה נצחון גם בישיבת הקורטוריום השניה. ודורשים הדברים מאתנו הדגשה יתרה, משום שדוקא בענין זה מתנהלת פוליטיקה לא נכונה מצד אנשי שלומנו:

כל העתונים העברים מצינים בשמחה רבה את הנצחון של השפה העברית, ולא כל הכותבים הם רק טועים, יש ביניהם, כנראה, גם מטעים, מתוך כונה טהורה אמנם, אבל מטעים, כי לא נכון כלל וכלל מה שכותב מר ס., שלנו חשוב רק הפרינציפּ ולא – כמה שעות, או איזו מקצועות ילמדו בעברית, ושמשום כך יש לראות בפשרת ברלין נצחון גדול בשבילנו, כי להלכה, הרי הודו חברי הקורטוריום ששפת ההוראה צריכה להיות עברית. לא נכון. השפה העברית בתור שפת הוראה בבתי הספר בארץ-ישראל עברה כבר מזמן את גבולי הפשרנות, וכל פשרה בנדון זה היא נסיגה כמה וכמה צעדים אחרונית. אותנו מענין, אמנם, הפרינציפּ, כלומר, מעונינים אנו בזה שאלה הבאים לארץ-ישראל לעבוד איזו עבודה, יודו קודם כל להלכה בשאיפתנו העיקרית בארץ. אבל במה שנוגע לטכניקום, דוקא לא ההלכה ענינה אותנו כי אם המעשה. ידענו שחברי הקורטוריום הם ברובם לא שלנו, ובמלחמתנו עמם לא התכונו לזה שנקבל הכשר על השפה העברית מאת איזו עשרה מתבוללים, כי אם לזה שמחר ילמדו למעשה את כל המדעים בטכניקום בשפה העברית, את כל המדעים, גם אם יוכרחו בהרבה מהם להתקשות בזמן הראשון מחוסר טרמינולוגיה, ולפגום, במדה ידועה, את הלמודים. כי זוהי דרכנו – זו ולא אחרת. ואם אנשי שלומנו – ובתוכם גם מרכז המורים – באים ומעמידים פנים של ראליסטים ואומרים שדבר זה הוא עדין בגדר הנמנע, משום שהשפה עוד לא הוכשרה, הרי הם עושים את תורתם הם עצמם פלסתר. כי – נודה על האמת – כמה וכמה מקצועות מדעיים נלמדים אצלנו בבתי הספר הבינוניים, ואפילו בבתי הספר הנמוכים, בגמגום. אין לנו עוד ספרי למוד עברים במדה מספיקה, והעיקר – אין לנו עוד מורים שקבלו את חנוכם בעברית מילדותם. בעל כרחם נעשים המורים למתרגמים בעל פה. ולא תמיד ולא בכל מקום עולה התרגום יפה. אלא שאנחנו אומרים: מוטב לנו לגמגם בשפתנו אנו מאשר לנבאות בשפות זרות. על-ידי גמגום בשפתנו ודאי שנפתח את השפה ונביאה לידי שלמות, אבל מלמוד בשפות אחרות לעולם לא נגיע ללמד בשפתנו.

ומרכז המורים, שלפניו עומד נסיון כה עשיר של הגמנסיה העברית, בודאי שאסור היה לו לבוא לידי אופורטיניזם, כי דוקא כאן חשוב מאד הפרינציפּ חשובה הודאת בעל הדין.

אפשר מאד שבדרישות קיצוניות לא היינו מעלים כלום באספת הקורטוריום, אבל בשביל עבודתנו הפנימית (דרך אגב: תחית השפה העברית וכמו כן – תחית כל הקנינים התרבותיים שלנו, היא מטרה בפני עצמה ואינה צריכה לשמש אמצעי לאיזו מטרות פוליטיות מסופקות) – בודאי מוטב היה לנו לפרוש מהקורטוריום ומכל המפעל זה מאשר לתת עליו את הסכמתנו בצורתו הנוכחית כי כל ותור מצדנו עלול להרוס את היסוד, שהנחתו עולה בכל כך הרבה עמל. הנה עסוקה עתה ההסתדרות הציונית בהכנות לבנין אוניברסיטה בירושלים, ואחרי “היחס הראלי” שהתגלה עתה במחננו מצדדים שונים, האם אין לנו יסוד לשאול: באיזו שפה ילמדו באוניברסיטה? האם לא יהיה מקום לאלה שישתתפו בבנין זה, אשר לא כולם בודאי יהיו ציונים, לדרוש מאת ההסתדרות הציונית שתהיה עקבית ותודה גם ביחס לאוניברסיטה בזה שהיא מודה עתה ביחס לטכניקום?

קצורו של דבר – הטכניקום הגרמני שהוקם על הר הכרמל מאים לחבל את כל עבודתנו החנוכית בארץ-ישראל, ומטעים את הקהל אלה, הבאים ומספרים לו על נצחון השפה העברית באספת הקורטוריום.

ולא לשם אמת עיונית גרידא נאמרים הדברים האלה. לפנינו עתה תכנית של עבודה קשה. על הפרק מלחמה בחנוך של החברות המתבוללות לשם השלטת החנוך העברי. בשביל העבודה הזאת דרושים לנו כוחות חמריים ורוחניים מרובים; דרושה לנו דעת קהל מבוגרת, שתדע להבדיל בין נצחון לעלבון, בין שלטון השפה העברית באמת ובין שלטון שפה זרה למעשה והודאה בשפה העברית להלכה.

תרע"ד.

הדברים הבאים להלן דורשים הקדמה קצרה. יש חושבים כי כל זמן שלא נצחנו עוד לגמרי את מתנגדנו – את חברת “עזרה” – הרינו מצוּוים ועומדים להעלים עין מהנגעים אשר בפנים, בתוך מחננו אנו, משום שכל מלחמה פנימית עלולה להחליש את כוחנו ולחזק את ידי מתנגדנו. בדעה זו יש הרבה מן האמת, אבל רק עד גבול ידוע. יש לפעמים נגעים פנימיים כאלה, שבהעלימך עין מהם, ולוא רק לזמן קצר, אתה מסיע להתפתחות מתנגד פנימי, שהוא מסוכן לא פחות מהמתנגד שמבחוץ. על נגע ממין זה רוצה אני להעיר כאן, מבלי להתחשב כלל ב“מה שיאמרו מתנגדינו”.

הנהלת בית-המדרש למורים העברי, זה שזכינו בו אחרי מלחמה קשה עם “עזרה”, פרסמה בימים האחרונים תקנות שעל-פיהן יתקבלו התלמידים לתוך המוסד הזה. אחת מן התקנות האלה אומרת, שעל התלמידים להביא “תעודת הנהגה טובה על-פי חוקי-המוסר והמסורת הישראלית מצד בני-סמך” (רב, ראש-העדה, מנהל בית –ספר וכיוצא בזה).

והנה תקנה כזאת – אין לה מקום בשום בית-ספר דתי ובשום ישיבה. כי הרי על-פי המושגים העברים, פתוחים שערי התשובה לפני כל מי שרוצה לשוב, ואין שואלין לעברו של האיש ואין בודקין במעשיו של אתמול. במקרים רגילים הרי כל יהודי הוא בחזקת כשרות כל עוד שלא נתפס לדבר עבירה בפרהסיה: רשאי הוא לבוא לבית-התפלה ולהצטרף למנין, לשמוע דברי תורה, ואפילו להתעסק בלמודים תיאולוגיים; ואין דורשים ממנו תעודות “מצד בני-סמך” על התנהגותו בעניני דת בעבר, כל זמן שאינו מעמיד את עצמו לבחירה, או להתמנות לאיזו כהונה דתית. ואלמלי אפילו נועד בית-מדרש זה להיות למוסד תיאולוגי, אף אז לא היה מקום לתקנה זו. אפשר, לכל היותר, לסדר משטרה דתית בפנים המוסד, שתשגיח שהתלמידים ידקדקו במצוות, בקלה כבחמורה, אבל מה למוסד ולעבר של התלמידים?

זהו מה שאומרים: “מצוה שהחזיקו בה כותים מדקדקין בה יותר מישראל”.

ונודה על האמת: תקנה זו אינה עלולה לקרב את לבנו למוסד זה יותר מאשר למוסדות “עזרה”.

אנחנו נלחמנו ב“עזרה” לא רק מפני זה שהיא ממעטת לתת בבתי ספרה למודים עברים, כי אם, בעיקר, מפני שהיא עושה את הלמודים העברים תבלין לאיזו מטרות אחרות ומפתחת על-ידי זה בלב תלמידיה יחס של קלות-ראש אליהם. וכשנלחמנו בבית-המדרש למורים של “עזרה” על זה שמכריחים שם את התלמידים לבוא ביום קבוע ובשעה קבועה לבית התפילה, לא היתה מלחמתנו מכוונת לעצם התפילה, כי אם לתפילה שבאה מתוך אונס, ועל-ידי אנשים שבעצמם אינם דתיים כל עיקר. תפילה כזו חשבנו לתיפלה ודתיות כזו – לצביעות. כי יהיה יחסנו אל הדת בכלל, ואל הדת בבתי הספר בפרט, איזה שיהיה, בזמננו לא יבוא שום איש להלחם בדת, במקום שהיא נובעת מתוך אמונה ובאה למלאות תביעות שבלב. נלחמים בדת רק בשעה שהיא דת לשם עסק, לשם פוליטיקה, לשם רקלמה.

והנה באה ההנהלה של בתי הספר החדשים בירושלים והתחילה להתחרות ב“עזרה” וללכת בדרכיה, כדי למצוא חן בעיני הקהל. מפרסמת היא מודעות צעקניות על בתי ספר דתיים לאומיים, ואינה מתחשבת כלל בזה שרובם של המורים אינם יכולים, ואינם רשאים, להכריז על דתיות של בית-ספרם, אם אינם רוצים לעורר אי אמון בלב הקהל ובלב התלמידים גם ביחס לאותם הדברים הטובים שבאמת ישנם בהם. אם המורה, שהכרנו אותו אתמול שלשום כבלתי דתי, יבוא אל המחלקה וישא פתאום עיניו השמימה ויטיף לתלמידים לדתיות, יש רשות לתלמידים לחשוב גם את הלאומיות של המורה לצבועה.

“מדבר שקר תרחק” – על זה מצווה כל אדם מן השוק, ומכל שכן מורה ומחנך בעדתו.

ואנו שואלים את מרכז המורים: ההשתתף הוא ביצירת התקנות הנ"ל? והיכול הוא להיות אחראי להן?

תרע"ד.

מלבד תורת הפדגוגיה לשיטותיה וזרמיה, שהיא כולה ספיציאלית ושייכת רק לפדגוגים מומחים, יש עוד תורה חברתית עם מגמות ושאיפות שונות, שהחינוך צריך לשים לב אליהן. בדברי הבאים רוצה אני להפנות את תשומת לב מורינו לשאלות אחדות שיש להן, לדעתי, ערך חינוכי גדול.

א: האידיאל לעתיד לבוא

הירושה היפה ביותר, שהיהדות העתיקה הנחילה אותנו ואת כל העולם הנאור, היא, בלי כל ספק, משאת הנפש של הנביאים לאותו היום המאושר, שבו “יכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל-גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

אמנם גם אלוהי ישראל היה שולף חרב לעת הצורך, והנביאים שהשתתפו תמיד בחיים המדיניים והכלכליים של העם, שהבינו כי למען הגן על קיומו, צריך הוא תמיד להיות מזוין בכל האמצעים, עוררו אותו בעצמם לא פעם שיצא למלחמה, ואולם, תמיד זכרו ששפיכת דמים דבר מכוער היא, ונשאו את נפשם לאותו היום הגדול, שפולחן החרב ירד מעל בימת החיים ושאך – “חסד ואמת נפגשו, צדק ושלם נשקו”. אינני יודע אם האידיאל של הנביאים הוא שהשפיע עלינו ועשה אותנו לאוהבי שלום ונושאי המוסר, או – מה שמתקבל יותר על הדעת – החיים של “עם בלי ארץ”, בכל אופן – פולחן החרב פסק אצלנו.

ואם יש לצעוק חמס על שהננו נרדפים, חלשים וכפופים ואם יש לשאוף לצאת מהמצב של עבדות, שאנו נתונים בו, הנה אין לנו להצטער על זה שאיננו רודפים ושואפי קרבות. יתר על כן: מיטב החוזים וההוגים מאומות העולם החלו גם הם זה מכבר לבעוט בחרב ונשאו את נפשם אל “אחרית הימים” של הנביאים. ואנחנו היהודים מתגאים, ובצדק, בזה שאת רובי תורתם שאבו מבית מדרשנו.

והאידיאל הנשגב הזה לעתיד, שממנו שואבים כוח לא רק אנחנו, כי אם גם כל הנעלבים והנדכאים שבעולם, צריך להיות יסוד עיקרי בחינוך שלנו בבתי-הספר. אותה השיטה, הנהוגה ברוב בתי-הספר של אומות העולם, שעל פיה מלעיטים את החניכים בסיפורים על מלחמות גיבורים עם נצחונותיהם ומשתדלים להרים את ערכם, ועל הלוחמים הרוחניים עם אידיאליהם עוברים בשתיקה, או ברמיזה קלה – שיטה זו צריכה להיות פסולה בבתי ספרינו. ישירו הם שירי תהילה לגיבורים ולחרב – הם, שעל חרבם תפארתם, שאת תורתנו אנו, שלאורה התחממו, עשו פלסתר. אנחנו באידיאל שלהם לא נקנא, כי שירתנו היא שירת הנביא, שירה של “והיה באחרית הימים”.

יזכרו נא המחנכים שלנו להורות את חניכיהם שמאומות העולם עליהם לקחת רק את כל היפה והמועיל. יחנכו נא לנו דור של זקופי קומה, של אנשים בעלי הכרה עצמית ולאומית, שידעו להגן על כבודם ועל כבוד עצמם, אך לסמל השלמות יקחו להם את הגאון הלאומי, את הנביא העברי, שלבו היה מלא אהבה לכל האנושות, ולא את הגיבור והעריץ, השואף לדכא אחרים תחת רגליו.

מספרים, שפעם נכנס המלך הנורבגי לבית-ספר אחד בארצו ושאל את התלמידים: מי הוא האיש הגדול ביותר בנורבגיה? המלך חשב, כי התלמידים בוודאי יראו עליו, אך מה השתומם לשמוע מפיהם כי איבסן הוא האדם הגדול ביותר בנורבגיה.

ב: העבודה הגופנית

כשההתנוונות הגופנית והרוחנית אצל “בני העליה” שבאירופה הגיעה למרום קצה במאה השמונה-עשרה – על-ידי חיי הבטלה, ההוללות ופריצות המוסר, קמו ביניהם בעלי “שאר רוח”, שראו את קלקלת בני דורם בזה שהתרחקו מהעבודה והתעסקו יותר מדי בספרים, והם החלו לקרוא את הקריאה הידועה: שובו אל העבודה הפשוטה, שובו אל הטבע.

כן היה הדבר מעולם – אומר רוסו – בכל מקום שבני האדם עזבו את העבודה הפשוטה, את עמל הגוף, ועשו תורתם אומנותם – שם בא הרקב לאכול בהם ולהמית את המרץ בתוכם. ואנחנו, “עם הספר”, חטאנו בנידון זה יותר מכל העמים. לא באשמתנו, אמנם, נעשה הספר לכלי הזין היחידי שלנו, וגם לא מרוב עושר טיפלנו בו – גורמים אחרים, העומדים מחוצה לנו, הביאונו לידי כך שנצמצם את כל הווייתנו, את כל עיקר החיינו, בספר. אבל יהיו הגורמים איזו שיהיו, העובדה במקומה עומדת: בני עמנו הנם ברובם "למודי ד' " ואת תוכן חייהם הם מבקשים בספר.

ואמנם, לפנים, כשהתורה היתה נלמדת אצלנו רק “לשמה” ולא לשם מטרה בחיים, היתה גם כן מביאה נזק גדול בזה שהגבירה את הרוח על חשבון החומר, את חיי הנשמה על חשבון חיי הגוף, אך אם החיים נפגמו אז על-ידי זה, הנה צורתם הרוחנית נשארה בטהרתה. לא כן עתה: בזמננו נעשתה התורה לקרדום לחפור בו בחיים, וכל מי שמציג את רגליו על סף בית מדרש, בין ללימודי קודש ובין ללימודי חול, אינו עושה זאת מתוך חיבה יתירה, או נטיה נפשית לתורה ולמדע, אלא משום שאינו רוצה ללכלך את ידיו בעבודה פשוטה, ובוחר לו על כן דרך שיוכל לחיות על חשבון עבודתם של אחרים.

מובן מאליו, שאותו ההבדל בין לפנים והיום שיש בכוונת הלימוד, אותו ההבדל גופו יש גם בדרכים שהתורה נקנית בהם. אם לפנים ידעו התלמידים כי “אין התורה נקנית אלא על-ידי מי שממית את עצמו עליה” מיתה גופנית, יודעים הם עכשיו, כי אין התורה נקנית אלא על-ידי מי שממית את עצמו עליה מיתה רוחנית. ומכאן אותה הירידה המוסרית, שנתגלתה בעת האחרונה, כי מאות ואלפים מבני עמנו עוזבים את המחנה, מוכרים את נשמותיהם בנזיד עדשים, ובלבד שיוכלו להיכנס להיכלי התרבות. מכאן גם אותו המחנה העצום של אינטליגנטים שאין להם כל בסיס בחיים, לא חמרי ולא מוסרי, והם הולכים ומתנוונים בכל המובנים.

שם, אצלם, בא הדלדול מאין רצון לעבוד, מרוב עושר וחיי תענוגות; פה, אצלנו, בא הדלדול מאין מקום לעבוד, מרוב עוני וחיי גלות. שם נכנסה ההתנוונות רק לתוך שורות “בני העליה”, פה היא הולכת ומשתרשת בכל השדרות של העם. המקור לכל זה אחד הוא – התרחקות מהטבע ומעבודה גופנית. אף על פי שהגורמים להתרחקות זו אחרים הם פה מאשר שם, ושונה היא גם “השיבה” אצלנו מאשר אצלם: הם צריכים היו לשוב לעבודה למען נצח את היצר שבקרבם, המדיחם לחיי בטלה והוללות, ואנחנו צריכים לשוב לארץ אבות ולחיי המוסר והעבודה של האבות, למען נצח את הגלות שהשחיתה בנו כל חלקה טובה.

שובו לארץ אבות, כי רק בה הצלתכם – זוהי הקריאה שלנו.

ואולם כיצד אנחנו שבים? – אם נתבונן בשים-לב לשיבתנו זו, נראה כי רק את המקום שנינו, אך לא את ערכי החיים. בישוב הצעיר שלנו מונים אנו כבר שלשה בתי-ספר בינוניים בפועל ובית-ספר אחד גבוה – ב“כוח”. ואם עוד לא הספיק הדור החדש, שנולד בארץ-ישראל, לתת לנו אפילו עשרות עובדים תמימים שיאהבו את העבודה ויהיו קשורים בה, הרי הספיק כבר לתת לנו מאות תלמידים המבקשים השכלה בבתי-הספר הבינוניים והגבוהים. האבות חיים בכפר על חשבון עבודתם של אחרים, ואת הבנים הם מוציאים לגמרי מן הכפר ושולחים אותם אל העיר ללמוד, לסחור, או לסרסר, ובלבד שלא יצטרכו להתפרנס מעבודה פשוטה. בקצור: בישוב הצעיר שלנו, שיסוד קיומו צריך היה להיות עבודה גופנית פשוטה – אשר רק על ידיה יכולים אנו להבריא בגופנו וברוחנו – הולכת ומתפתחת אותה האוויריות ואותה השתמשות האדם באדם לרע לו, שבהן היינו רגילים בגלות ושעל ידיהן באנו לידי אפיסת הכוחות.

וכאן אנו באים אל החינוך – אל התפקיד של המורים בנוגע לחזיון זה. אם העסקנים והסופרים אינם יכולים להלחם בנטיה המשחיתה הזאת ולהשריש בלב בני הישוב חיבה לעבודה, הרי זה משום שגם אמצעיהם וגם נמוקיהם הם חלשים מאד. אמצעיהם הם רק בכתב ובנאומים, שהשפעתם היא ארעית, ונמוקיהם הם על-פי-רוב לאומיים כלליים, שבהם קשה מאד לפעול בנדון זה, מכיון שאין אדם עלול לשנות כל כך בנקל את טבעו ונטיותיו רק בשביל זה שאחרים – הכלל – צריכים לכך. לא כן המורים. אמצעיהם הם יותר עשירים, כי התלמיד נמצא ברשותם שנים אחדות והם יכולים לא רק לדבר על לבו השכם והערב ולנטוע בלבו נטע בר-קימא, כי אם גם לקשר את התורה הזו בעבודה מוחשית, הצריכה לתפוס מקום חשוב ביחוד בבתי-הספר הכפריים. כמו כן אין נמוקיהם מצומצמים רק בגבולות הענינים הלאומיים, כי המורה צריך ויכול לדבר על העבודה ולהנהיגה בבית-הספר למעשה מנקודת השקפה מוסרית; להורות ולהראות על הכוח המוסרי הגדול המונח בעבודה הגופנית, ועל אי-הצדק והשחתת המדות שיש בנטיה לחיות על חשבון אחרים.

המורה צריך ויכול לשנן לתלמידיו תמיד, כי אין ההשכלה באה להרחיק את האדם מן העבודה ומחיים פשוטים, אלא לפתח בו יותר את ההכרה המוסרית ולשפר את מעשיו. רק יחידי סגולה, שהטבע חנן אותם בסגולות יוצאות מן הכלל, מוטלת עליהם החובה להקדיש את כוחותיהם לעבודה רוחנית, ללמוד וללמד אחרים. הרוב הגדול, שהטבע לא חננם ולא הבדיל אותם מאחרים, הרוב, אם הוא עוזב את העבודה הפשוטה, חוטא הוא חטא מוסרי גדול.

המורה צריך ויכול להתאים את כל הלמודים שלו לאותה המטרה הנשגבה – לנטוע בלב התלמיד אהבה לעבודה. בבואו ללמדו ידיעת הטבע, צריך הוא, על-ידי נסיונות ועבודה מוחשית, לפתח בלבו חבה לטבע ורצון להיות שותף ביצירתו. כשהוא מלמדו תולדות העמים, צריך הוא תמיד להראות לו על גזל המשפט, על שלטון האדם באדם, העובר כחוט השני בכל ההיסטוריה האנושית, שלא הטבע גרם לזה, כי אם הרצון להיות אוכל ואינו עושה. כשהוא בא ללמד ידיעת הארץ, צריך הוא לפרש את הגבולות שנעשו בידי האדם – ושהצרו את צעדי האדם – שגרמו לשפיכת דמים בלי גבול ולירידה מוסרית של מיליוני אנשים. כשהמורה בא ללמד את תלמידו פרק ב“תורת החיים”, צריך הוא להראות לו על התועלת הגדולה שבעבודה הגופנית מנקודת ההשקפה של שמירת הבריאות, וכשהוא בא להורותו פרק בתורת הנפש, צריך הוא להראות לו על הפשטות והתמימות שבנפש העובד, ועל הנפתולים והרמיה שבנפשו של האיש האווירי, המתרחק מן הטבע ומן העבודה.

בקצור: כמו האדם הפרטי, כך גם הכלל יכול להינצל מהתנוונות גופנית ומירידה מוסרית אך ורק על-ידי עבודה פשוטה.

בית-הספר שלנו בארץ-ישראל צריך לחנך לא גבורי-גוף מדומים, או גבורי-רוח רצוצים, כי אם אנשים פשוטים, אוהבי עבודה.

ג: הכנה לחיי חברה

שאלת ההשתתפות בעניני הצבור היא הרבה יותר מורכבת משאלות אחרות, שהאדם נתקל בהן בחייו, ודורשת די הכנה לא רק בשנים, כי אם, בעיקר, בהבנת היחסים שבין הפרט לאותו הכלל, שבתוכו הוא נקלט. ואין כל ספק שבהכנה הזאת, בהכנת אדם לקראת חייו בחברה, צריך בית-הספר להשתתף השתתפות מרובה מאד.

ומהשאלה הכללית אנו עוברים אל השאלה הפרטית: כיצד צריך בית הספר לתת את ההכנה הזאת? ואולם, פתרון לשאלה הזאת צריכים אנו, לדעתי, לבקש בצד השלילי, לאמור – בשאלה: מה צריך בית-הספר למנוע מאת תלמידיו בשעה שהוא בא להכינם לקראת החיים הצבוריים?

כי דבר אחד, על-כל-פנים, צריך להיות ברור לנו: כמו בכל מה שהחינוך מטפל בו, כך גם כאן, אסור לעשות את הילד לגדול, להכניסו לתוך הענינים של הגדולים ו“לבגרו” לפני זמנו. הקטן, המתחיל להשתתף בענינים צבוריים, לדבר על שאלות שאין לו כל מושג עליהן, עתיד להשאר קטן גם בגדלו, להיות בעל מום רוחני, שיש בו כל החסרונות שמנו חכמים בעסקן ציבורי ושאין בו אף אחת ממעלותיו.

לדאבוננו, התפשטה גם המחלה הזאת, מחלת הציבוריות של הקטנים, אצלנו היהודים יותר מאשר אצל אומות העולם. הגלות הארוכה טשטשה בנו כל רגש ציבורי, וכשהחלונו לקום לתחיה, לדאוג קצת יותר לעניני הכלל שלנו ולעתידו, הגדשנו גם פה את הסאה ונעשינו ל“עסקנים ציבוריים” בנערינו ובזקנינו. קדחת ההתארגנות לשם מטרות כלליות, לאומיות, פוליטיות וסוציאליות תקפה גם את התינוקות של בית רבן: גם אלה החלו “להלחם” בסדרי החברה הקיימים, לנאום נאומים ולפתח את “ההכרה” בלב ה“המון”. ומי שהתבונן אל התוצאות, שאליהן באו ה“גואלים” הקטנים האלה כעבור הקדחת הראשונה, מי שראה אותם בירידתם המוסרית, זה יכול להבין את הנזק הרב שיש בהתבגרות המוקדמת הזאת.

ונודה על האמת: עקבות המחלה הזאת מוצאים אנו פה ושם גם בארץ-ישראל. הילדים שלנו ידענים הם יותר מדי, ויותר מדי הם מתערבים בשאלות ובענינים המעסיקים את הגדולים. אנו שומעים לפרקים מפי קטנים נאומים, שמהם אפשר כבר עתה להכיר את הריקנות הגדולה שתקנן בלב הנואמים האלה כשיגדלו.

מלחמת מצוה לבית-הספר שלנו בציבוריות כגון זו, כי בה צפון מוות רוחני לחניכים.

ואולם, כשם שבית הספר מחויב להלחם בציבוריות השלילית ולמנעה ככל האפשר מתלמידיו, ככה הוא גם מחויב לפתח בקרבם ציבוריות אחרת, המתאימה למצבם החברתי, למדרגת התפתחותם ולצרכיהם. עוד במחלקה, מספסל הלמודים, שעליו יושבים ילדים אחדים ישיבת קבע, מתחיל החינוך הציבורי, האחריות של האחד בפני הכל. ואם החנוך הצבורי מתנהל בהשגחת מורה מומחה ובהתאמה למטרה, מספיק הוא כדי לפתח בלב הילד רגש ציבורי. אחר כך באה עבודה משותפת של התלמידים בענינים תרבותיים, כמו: קריאות משותפות, הפצת ספרים מועילים בין הקהל ועוד, עבודה שהמורה צריך תמיד להשתתף בה ולהטותה לצד הרצוי, לאמור, לפתח על ידיה בלב הילד את הכרת מקומו בחברה, חובותיו לה וזכויותיו בה, ולהכינו להיות חבר מועיל בחברה.

תר“ע – תרע”א

ביפו קרה “אינצידנט”: תלמידי הגימנסיה, עם אחד המורים בראשם, הקיפו את הבית שבו התאכסן הד"ר ז’יטלובסקי, המטיף לאידישיזם, ולא נתנו לו ללכת אל ההרצאה, שעמד להרצות באותו ערב. הידידים והקרובים, שהם "צמאים לדבר ד' " ושקווּ לרוות את צמאונם, התרגזו על מעשה התלמידים והחלו להשליך שיקוצים על העברית, על הגימנסיה, על התלמידים וכו'.

היש בארץ-ישראל סכנה אידישיסטית?

ואולם קודם כל צריך להגדיר, אולי בפעם המאה, מה היא ארץ-ישראל בשבילנו ומהי השפה העברית בשבילנו.

האם בחרנו בארץ-ישראל משום שהיא הארץ הטובה והמוכשרה להתיישבות? – לא ולא. אפשר מאד שיש בה הרבה מעלות המסגלות אותה להתיישבות, ואפשר גם, להיפך, שיש למצוא ארצות יותר טובות ויותר מסוגלות לאין ערוך לתפקיד זה. אבל בשבילנו ארץ-ישראל היא, קודם כל, ארצנו ההיסטורית, שאליה אנו קשורים באלפי נימים במשך עשרות דורות. טיבה של הארץ אינו יכול לבוא אצלנו בחשבון כתנאי קודם למעשה, כי אם כתנאי לאחר המעשה. כשם שאין האב אוהב את בנו משום שהוא חכם, כי אם, להיפך, משתדל לגלות בו חכמה משום שהוא אוהב אותו, משום שהוא בנו, ככה אין אנחנו מבקשים טעמים מעשיים מיוחדים לקשר שיש בינינו ובין ארצנו ההיסטורית.

והשפה העברית? האם היא בשבילנו השפה המאחדת את היהודים בני הקהילות והכיתות השונות בארץ-ישראל וכו' וכו'? אולי יש בה גם מקצת מזה, אלא שדבר זה איננו תנאי קודם למעשה. לא הצד התועלתי הוא כאן העיקר, כי אם הצד העובדתי: השפה העברית היא שפתנו הלאומית, שבה התבטא רוח עמנו בכל הזמנים ובכל הדורות, היא שפתנו ההיסטורית, ורק בה יכולים אנחנו להסיר מעלינו את חותם הצועניות; רק בה אנו יכולים להמשיך את החוט ההיסטורי המקשר את כל הדורות ולתת לחיינו צביון של עם תרבותי, של עם חי הנושא את עצמו במובן הרוחני. אפשר שדברים אלה הם נגד ההגיון, אפשר שהמדע, בייחוד אותו המדע העושה את האדם לבול עץ משולל כל רצון וכל כוח של רצון, לא יסכים להגדרה זו, שאולי יש בה מה שפילוסופי המטריאליזם בארץ-ישראל קוראים בשם “סוציולוגיה פרימיטיבית”, אבל אנחנו מאמינים שיש לו, לאדם, נכסים העומדים למעלה מכל החכמות שבעולם – אלה הם ההרגשה החיה בלב והרצון המלווה אותה על דרכה. אנו מרגישים צורך בנפשנו להחיות את ארצנו ואת שפתנו ההיסטוריות ולחיות בהן. אנו מרגישים בנו די רצון להגשים את הצורך הזה ואנו מאמינים שעשה נעשה וגם יכול נוכל.

ובאים ואומרים לנו – וגם זה בפעם המאה – הנה העם במיליוניו שקוע בעמק הבכא עד הצואר, נופל שבע ואינו יכול שוב לקום: הללו יוצאים לשמד, הללו להרג ואבדון והללו מתפזרים לכל ארבע כנפות הארץ לבקש מקום מנוחה ואינם מוצאים – ועם זה השמיע את אנחותיו במשך מאות שנים בשפתו המדוברת: (צ"ל: בשפות המדוברות שלו), ושעל כן זקוק הוא לנטפי תנחומים גם כן בשפה זו (צ"ל: בשפות אלו), ואתם התכוצתם, כחומט זה שבשריונו, בחוג הצר שלכם ומטפלים בארץ היסטורית ובשפה היסטורית שאינן יכולות לתת לעם ולא כלום? על זה אנו עונים: גניחות אלו, העולות אלינו ממעמקי הגלות, נוגעות ללבנו אמנם לא פחות מאשר ללבכם, אבל מטענותיכם אנו אוטמים את אזנינו מתוך אותה ההכרה הגמורה, שאותו הדבר אשר אנחנו עושים, עתיד לתת תנחומים – ולא רק תנחומים – לעם הרבה יותר מהרחמים שלכם. מדרגת הרחמים העליונה היא – אומר סופר אחד – כשבעל הרחמים מסוגל גם לאכזריות בשעה שטובת המרוחם דורשת אותה מצידו, ואוי לו לבעל הרחמים שאינו מסוגל באותה שעה לעמוד בנסיון.

ואם מנקודת השקפה זו נשקיף על עבודתנו הישובית, כלומר – אם נשתחרר מכל אותה הפרזיולוגיה הידועה המלמדת אותנו, שהמציאות העברית היא היא הדוחפת את העם העברי לארץ-ישראל וליצירת ישוב בארץ-ישראל ונבין, שהמציאות המרה שלנו דוחפת אותנו לאבדון, אלא שאנחנו רוצים לבעוט במציאות הזאת, להתגבר עליה, לפלס לנו נתיב בין אבני נגף ומכשול לארצנו ההיסטורית ולנסות שם את כוחנו להקים את הריסותינו – אם ככה נשקיף על עבודתנו – והלא רק ככה אפשר להשקיף עליה – אז נכיר ונדע שיש ויש סכנה אידישיסטית בארץ-ישראל, כמו שבכלל כל בניננו בארץ-ישראל עדיין רופף ועלול להינזק מכל רוח מצויה.

כי המציאות, זו העומדת מחוץ לרצוננו ורוצה למשול בנו, מציאות זו היא נגד חקלאות עברית, נגד עבודה עברית, נגד השפה העברית, נגד כל המפעלים שלנו שיש בהם משום תחיה לאומית, ולהיפך, בעד כל המפעלים שיש בהם משום גלות, משום מוות לאומי. לא עשרות המהגרים האחרונים, ואף לא ד"ר ז’יטלובסקי, הכניסו לארץ-ישראל את האידיש במעשה. לשון זו אזרחה קבועה היתה בארץ זמן רב לפני שבאה העברית אליה. וגם עתה, בתקופת תגבורת העבריות, חיתה לה האידיש לרווחה בפיות האלפים, והעברית – בצמצום גדול – בפיות המאות. ואולם, כל זמן שהעברית חיה בפיות מאות נושאי אידיאל קנאים, והאידיש בפיות האלפים מחוסרי ההכרה והאידיאל – ידה של העברית על העליונה וניצחונה לעתיד בטוח. כל זמן שהעברית שלטת בחיים הרוחנים שלטון גמור ומוחלט, הרי היא, במידה ידועה, משאת נפשם גם לאלה שאינם יודעים אותה ואינם מודים בה להלכה. אבל מהרגע שהאידיש מתחילה לרכוש לה חובבים, המשתדלים להשליט גם אותה על החיים הרוחניים, אז צפויה סכנה גדולה לעברית. כי אלפי מדברי אידיש, עם מסורת אידישאית, עם חובבים, קנאים ותנועה אידישיסטית הם יותר חזקים ממאות מעפילים לטפס על קיר חלק – לשחוקם המפיסטופלי של המציאות ומגיניה. על צידה של האידיש למעשה עומד כל הישוב הישן והחדש יחד, ועל צד העברית – רק הישוב החדש, וגם זה ברובו רק להלכה. עלינו להכיר אמת זאת ולהודות בה בלי התנפחות יתירה ובלי התגנדרות בכוחנו הגדול ובכיבושים שכבשנו – הכל, הכל ביישובנו החדש קיים לעת עתה רק בכוח הטיפוח, בכוח הרצון הסוביקטיבי של חולמים ומעפילים, בכוח הקנאות והמסירות של קבוצת אידיאליסטים, אשר שורותיה המתרוקנות מתמלאות מפעם לפעם בחדשים. קחו את הכוח הזה מהישוב, והכל יתנפץ לרסיסים אל קיר הברזל של המציאות.

תרע"ד

כמו בכל המקצועות בחיינו, כן גם במקצוע זה – מקצוע החינוך – אין נחת.

לפני המלחמה – לא מלחמת העמים, אלא מלחמת השפות – היו בארץ-ישראל כמאה וחמשים מורה. עתה גדל המספר הזה והגיע עד לחמש מאות, בערך. כל החומר האנושי הנוסף הזה – לוקח חלקו האחד מתלמידי הסמינרים, עוד חלק קטן – מחניכי הגמנסיה והשאר – חוץ מן המעטים שנכנסו מחוץ לארץ – “מן הבא ביד”.

המורה “בהא הידיעה”, זה שהיה עולה לפני שנים לארץ מלא שאיפות, ואידיאלים והכשרה מוקדמת – הכשרה לאו דוקא מקצועית (אם כי גם זו היתה), כי אם הכשרה נפשית לשאת בעול, להלחם במכשולים ולטפס בעקשנות ובלי לאות על הקיר החלק הזה ששמו חינוך עברי – המורה הזה הולך ונעלם מעולמנו. בכל אופן, במה שנוגע למצב הקיים בארץ-ישראל, לא העשירו הצעירים את מחנה המורים לא בכוחות הוראה חשובים ולא בשאיפות ואידיאלים חדשים. “הניבו הכללי של המורים ירד” – זהו הקול המתהלך עכשיו בארץ.

ונפתלים הם דרכי החנוך בארץ-ישראל, מסובכות הן השאלות וגדולה התהיה. הנה זה ארבעים שנה שאנו הולכים ושבים, לכל הפחות – בדבור, לא רק לארץ אבות, כי אם גם למעשי אבות. שואפים אנו להיות עם עובד אדמה בארץ, עובד עבודה פרודוקטיבית וחי חיים ישרים – והיכן הוא הדור שנתחנך בארץ-ישראל על השאיפה הזאת?

אנחנו מצינים כאחת ממארות הגלות את זה שכל בנינו הם "למודי ה' ", רודפים יותר מדי אחרי השכלה ונוטים פחות מדי לעבודה. החינוך שלנו, בארצנו, צריך היה, איפוא, לתקן את המעוות הזה, לשנות את דרכיו ולסגלן לאותה השאיפה שבשלה באנו ובשלה אנו עושים מה שעושים. ומה אנחנו רואים בפועל?

הקימונו בתי חינוך שאין בכוחם יותר מאשר להגדיל את ה“לומפן פרוליטריאט” העברי בעולם. החניכים, היוצאים מבתי ספרנו, מתפזרים “על שבעה ימים” לבקש השכלה ולהתווסף על מחנה הדוקטורים העברים המתדפקים על דלתות המשרדים באירופה לחפש עבודה. כל המסירות של המורים, כל האידיאליות שלהם, בצירוף ההטפה לחיבת הארץ וכו', לא הועילו לקשר את החניכים אל הארץ ואל העבודה בה, כי כל דרך החינוך היתה – לא זו. לכאורה, הלא אפשר היה לקוות שעם כניסת זרם גדול של צעירים לתוך מחנה המורים, יכנס גם זרם של שאיפות חדשות בחנוך. הללו הרי קרובים היו כל אותן השנים למחנה הפועלים בארץ-ישראל, אל שאיפותיהם ודעותיהם, ובהכנסם לתוך ההוראה, צריכים היו להביא שנוי רדיקלי בכל מהלך החינוך. המורים הזקנים – סברו – יאצילו עליהם ממסירותם ומנסיונם והם, הצעירים, ישלמו להם במיטב שאיפותיהם החדשות בחינוך, תהיה כאן השפעת גומלין והניבו הכללי, לא רק של המורים, כי אם גם של החינוך, יעלה מעלה. ואולם כדבר הזה לא קרה. ההד שנשמע מתוך מועצת המורים האחרונה צרם את האזנים. היו בה ממנגינות הזמן: תביעות מכלל ישראל, הענקה ותגמול בעד הקרבנות, ו – הרבה, הרבה ריקניות.

לא חלקה ביותר היא גם דרך הארגון של החינוך בארץ-ישראל. עד בוא ועד החינוך היתה הסתדרות המורים השליטה למעשה בעניני החינוך העברי בארץ. על-פי הועד המרכזי של הסתדרות המורים, ובהסכמת המוסדות התומכים, היו נפתחים בתי ספר, נבחנים ומתקבלים, או נפסלים ונפטרים מורים ועל פיו היו נקבעות ומשתנות תכניות הלמודים של בתי-הספר. עם בוא ועד החינוך נלקחו ממרכז המורים כל התפקידים האלו. הורק התוכן ואחר במקומו לא בא. לדעת רבים מהמורים צריך ועד החינוך להיות מורכב מבאי-כוח ההסתדרות הציונית, ומהמורים וההורים. המורים חושבים, ובצדק, שעבודתם אינה צריכה להיות עבודת פקידים אצל מי שהוא. עליהם להרגיש את עצמם כבעלים, כאיניציאטורים, כעובדים אצל עצמם ואחראים בפני עצמם. בין כך אין מהותה של הסתדרות המורים ברורה כיום, אין היא יודעת מה עליה להיות ומה עליה לא להיות.

כפי שתראו, יש להתחבט בשאלות קשות – לא רק באלה שציינתי כאן, כי אם גם באלה שלא ציינתי – ולבקש להן פתרון, אשר בודאי לא ביום אחד ימצא, אבל לבקש אותו כבר הגיעה השעה. ושאלות אלו הן פנימיות שבפנימיות והן נובעות מתוך עצם חיינו ונוגעות בעצם חיינו. אלא שהתקוה לגדולות השכיחתנו את הדרך אליהן. בשביל כל שאלות חיינו המציאו לנו תשובה סטריאוטיפית אחת: “עד לאחר שיתברר מצבנו”. בזה מאמינים לרפא את כל הנגעים ובזה, בעיקר, יכולים להסתלק לעת עתה מעבודה קשה ולא נעימה. בשיטה זו של צפיה “עד לאחר שיתברר מצבנו הכללי” מחזיקים מנהיגינו בלונדון ביחס לסידור העליה והעבודה בארץ ובה מחזיקים גם מורי א"י ביחס לאספתם לשם בירור שאלותיהם¹. טושטשו הגבולות בין מה שאפשר לעשות תיכף ובין מה שמוכרח להדחות.

אילו השכילו מורי ארץ-ישראל – ביחוד זקני המורים המתאוננים וכואבים על הירידה – היו מבינים שדוקא “עתה, בהיותנו נתונים במצב של תוהו ובוהו, של ספקות וצפיה”, יש מקום לאספה כללית של מורים לשם הבאת שינויים ותיקונים בחיי הסתדרותם, לשם חפוש דרכים לתקון החינוך, וביחוד – לשם מלחמה ב“מצב של תוהו ובוהו” ולשם הכנסת הכרה בלב המורים, כי אנחנו אמנם מקווים לשנוי התנאים לטובתנו, אבל יחד עם זה הננו מתכוננים לעבוד בכל התנאים.

תרע"ט

שאלת קיום בתי-הספר בארץ-ישראל העמדה לפנינו בכל חריפותה. ההנהגה הציונית, בהיותה עתה כפופה לרצונם ולדעתם של מנהיגי הציונות באמריקה, מוכנה להקריב להם את הקרבן הזה ולפרוק מעל הציונות את העול של החזקת החינוך בארץ-ישראל. חולשה תקפה אותה והיא מוכנה להרכין את ראשה בפני הפילנטרופיה. אך התנועה לא תלך אחריה בדרך זו.

שאלת החינוך בארץ-ישראל היא לא שאלת המורים, או ההורים, כי אם שאלת הציונות: אי אפשר לה, לזו, להוציא מידיה חלק עיקרי וחשוב מהנשק המוסרי שלה, אשר בכוחו היא באה להחיות שממות העם והארץ. אנחנו נלחמנו תמיד בכל מיני “בעלי טובות”, שבאו להעניק לנו מטובם ולגזול מאתנו את הדור הבא, ודרשנו שההסתדרות הציונית תהיה המושלת בכיפה בעניני החינוך בארץ-ישראל. והרבה טומאה גורשה מן הארץ בכוח נצחוננו, אך גם עתה משתוללים ברחובותינו חסידי תרבויות זרות, המוכנים לפשוט כארבה על שדה זה, אם רק נפקירנו לרגע. אי אפשר, על-כן, להתיחס לשאלה כה רבת-ערך בקלות דעת כזו ולהגיד: נפסיק לשנים אחדות עד שיוטב מצבנו. דומה כאילו היינו מיעצים את מי שהוא שיפסיק לאיזו שנים לאכול – עד שיוטב מצבו. הרי עיקר הקושי שבעבודתנו הוא באמת בשנים האחדות האלה: אם לא נצליח בשנים הקרובות – שנות ההגירה וההתהוות של צבור בעל תרבויות שונות – לבסס את החינוך בידינו ולתת לו צורה קבועה, יהיו לנו בארץ-ישראל כל מיני חינוך בכל מיני שפות, אך לא חינוך עברי בשפה העברית.

הישוב העברי מחויב להשתתף בהוצאות החינוך הרבה יותר מאשר עד כה, לא רק מפני שבהסתדרות הציונית יש משבר כספי, כי אם מפני שחובה זו של חינוך בנים מוטלת על יהודי ארץ-ישראל לא פחות מאשר על יהודי שאר הארצות. ומדוע זה מחויב יהודי הגר בחוץ-לארץ לדאוג להוצאות החינוך של בניו שלו עצמו וגם של בני ארץ-ישראל – ויהודי ארץ-ישראל יהיו פטורים לגמרי מחובה זו? האמנם בשל מצבם החמרי הרע של יהודי ארץ-ישראל? ואולם בתפוצות ישראל יש עיירות שמצב היהודים שם רע הרבה יותר, ואף-על-פי-כן יודע שם כל יהודי ששום איש אחר לא ידאג לחינוך בניו, והוא מוציא למטרה זו חלק הגון מהכנסותיו הדלות. רק מי שהגיע לדיוטה התחתונה של עניות, אינו מתבייש לשלוח את בניו ל“תלמוד תורה”, אך מי שיכול עוד להחזיק מעמד כל שהוא ולכסות על דלותו, מתבייש לשלוח את בניו שמה. ולא מפני שהחינוך שם אינו רצוי לו, כי אם מפני שזהו חינוך המתפרנס מ“קצבה” וחותם הדלות עליו. רק בארץ-ישראל אין מתביישים בכך. זוהי מסורת שנשארה פה מהימים שהישוב היה רק של “עובדי עבודת הקודש”, של “מקבלים”. החברות הפילנטרופיות שלטו אז בהם והעניקו להם מטובן ביד נדיבה. ולמסורת הזאת צריך פעם לשים קץ. והקץ יבוא כשמנהיגי הציונות יופיעו לפנינו כתובעים, כממלאי חובה בעצמם ומטילי חובה על אחרים ולא כמסתלקים ובורחים מהמערכה מפני שהמשבר פגע בהם.

תרפ"א

בשאלת התקציב של החינוך התחילו לדון אצלנו בשנים האחרונות בשטחיות רבה. עלינו להזהר, איפוא, מאותה השטחיות הבעל-ביתית, שצעדיה הראשונים ניכרו לפני שנתים רק בציוניות הברנדסית ושעכשיו הקיפה את רוב המחנה הציוני.

מיום שהחלה עבודתנו הישובית בארץ-ישראל היתה רק תקופה אחת שבה עמד הישוב במובן התרבותי-לאומי במדרגה שפלה כזו של היום – זו היתה תקופת שלטון הפקידות של הברון. שליחים אלו באו והתחילו להרכיב אז את התרבות הצרפתית לגופו הצעיר של הישוב, וכמו בכל הרכבה ממין זה – הרכבת תרבות של עם ידוע ושל סביבה ידועה לגופו של עם זר ובתוך סביבה זרה – התפתח גם אצלנו הטיפוס הלוונטיני, זה שעקבותיו בישוב קימים עד היום. אמנם בארץ-ישראל, כמו ברוב ארצות המזרח, במקום ששליחי תרבויות זרות נחלצים לפני הקפיטל הזר ושלטונו, היה חזיון זה, של הרכבת תרבות זרה, פופולרי וידוע למדי. אך אצל הערבים לא פשה הנגע הזה אלא בגבולות ידועים – הפלח בכפר והבדואי נשמרו בצלמם ובתרבותם העצמיים. אצלנו התפשט אז הנגע גם בעיר – על ידי חברות יהודיות מתבוללות ושליחים רשמיים של אירופה, – וגם בכפר: על-ידי הפקידות הברונית, שהיא היתה מפרנסתו. בחזיון זה נלחמו חובבי-ציון כמה שנים בחרף נפש. הם נלחמו גם על-ידי ספרות ותעמולה וגם על ידי בתי-הספר שיסדו וטובי המורים ששלחו הנה – וניצחו. הפקידות הסתלקה, החברות הוכרחו להסתגל מעט מעט לדרישותינו, ועם בגידתה האחרונה של חברת “עזרה” בא נצחוננו הגמור: אז נוכחנו כולנו, כי אין לנו על מי להשען בחינוך בנינו ועשינו את הצעד האחרון: העברנו את כל מוסדות החינוך לרשותנו ועל אחריותנו.

עברו שנים אחדות בביצור עמדתנו הפנימית. השתחררנו לגמרי מהמלחמה בהשפעת חוץ, שהיתה אוכלת את מיטב כוחותינו, והרגשנו את עצמנו מוכשרים ורשאים להפנות את הבקורת כלפי פנים – להתחיל במלחמה בשבלונה שבבית-הספר שלנו, בחוסר ההתאמה שלו לצרכי הישוב, לדרישות התרבותיות והשאיפות המוסריות של דורנו. ידענו כי לא ביום אחד ישתנה בית-הספר שלנו, ויותאם לתפקידו, אבל האמנו כי הפעם לא יעמוד לנו שום מכשול חיצוני על דרכנו ואנחנו נוכל לעשות את עבודתנו הפנימית באין מפריע.

אך עד שאנו עושים את חשבוננו הפנימי – קפץ עלינו רגזו של השלטון האנגלו-מצרי, ואנחנו נכנסנו לתקופה שהיא הרבה יותר מסוכנת מתקופת הפקידות של הברון. שוב העמדנו לפני הצורך במלחמה על פירורים של עצמיות, על מעט עברית, מלחמה בלוונטיניות, העומדת בפה פעור לבלוע את כל עבודתנו עד כה.

בשאלה זו, שאלת הירידה התרבותית של הישוב בשנים האחרונות שלאחר הכיבוש, כמעט שלא נגעו עוד בעתונותנו, או נגעו מעט מאד. והסיבה מובנת: הצרה הגשמית מורגשת תמיד ליחיד ולציבור יותר מאשר הצרה המוסרית. ומתוך שיחד עם השלטון החדש באו עלינו גם צרות גשמיות כאלה, שלא ידענו דוגמתן קודם: צרות של פוגרומים, של שטנה בלתי פוסקת, של חוסר התאמה בין הצרכים הגדולים שנולדו בעקב המהלך הפוליטי החדש, ובין חוסר היכולת, שבא אף הוא מתוך ההרס של העם בחלקו הגדול – הרי שנמצאנו נתונים ראשנו ורובנו בשאלות אלו והעלמנו לגמרי עין משאלת תחיתנו התרבותית-לאומית, שהיא בעצם שאלת השאלות של כל עבודתנו כאן. שהרי אם אפילו יפתחו לפנינו כל השערים ואמצעים יזרמו אלינו מכל הצדדים, אלא שאנחנו לא נצליח לעכל את זרם העולים במובן התרבותי, ולעשותו לגוף לאומי – אז יווצר כאן גיטו לוונטיני שגם ערכו הפוליטי יהיה מאפס.

אמרתי “גיטו לוונטיני”, והייתי רוצה שמלים אלו לא תתקבלנה כמליצה. סתם גיטו – כזה שהיה לנו ברוסיה, בפולניה ובשאר תפוצות ישראל, ולכשתרצו: גם בערי ארץ-ישראל – גיטו כזה, בעצם, היתה לו תרבות משלו, ש“החדר”, “תלמוד התורה”, בית-הכנסת ודרכי הפרנסה המשונים קבעו לו את צורתו. זו היתה צורה תרבותית משונה לא רק “בעיני זר לא יבין”, אלא גם בעינינו אנו, צורה שעשתה אותנו לבעלי מום רוחניים בעיני עצמנו ובעיני אחרים, אבל עשתה אותנו גם לחטיבה לאומית מיוחדת בין שאר האומות. ומתוך כך, מתוך שעמנו נשתמר כחטיבה לאומית מיוחדת, מסוגל היה גם להתעורר לתחיה ולחלום על רכישת מולדתו.

אך יליד גיטו כזה, כשהוא נעקר ממנו בתוקף ההכרח ונודד לארץ זרה, הריהו פושט מעליו מהר מאד את צורתו התרבותית הקודמת. ואחרי אשר את הצורה התרבותית של הארץ שלתוכה נכנס אין ביכלתו ללבוש, הריהו יוצר לו גיטו חדש ולובש צורה תרבותית מטושטשת, המורכבת מפירורי הזכרונות של העבר ומפירורי התרבות של ארצו החדשה והמספיקה רק בכדי למלאות צמאונו לתרבות של הדור ההולך. הדור השני אינו מוצא עוד כמעט מזון תרבותי בשבילו בגיטו והדור השלישי עוזב אותו לגמרי ויוצא משם לבלי שוב עוד. ובין שהוא יוצא יחד עם זה מכלל ישראל ובין שהוא עוד נשאר בפנים ומתענין לפעמים בעינים יהודיים: ב“תעודה” וב“מונותאיזם” או בעזרה ל“אחים לרליגיה” – בין כך ובין כך איננו נחשב עוד לחבר לאומה, הדואג לקיומה והבא בחשבון תרבותה בצורותיה השונות.

אמנם חזיון זה של טשטוש הצורה העצמית רגיל גם אצל המהגר של עם אחר. הנטיה להשתחרר מכבלי הסביבה עם מסרתה ועם מנהגיה הקבועים ולחיות, במקום שאין מכירים אותו, חיים שבסביבתו היו מכנים אותם בשם “חיי הפקרות” – הנטיה הזאת ישנה אצל כל מהגר. אלא שבן עם אחר שרשים חזקים לו בתרבות מולדתו, ואלפי ענינים, מהם פרטיים ומהם כלליים, מקשרים אותו אל מולדתו ומגינים עליו גם בנכר, עליו ועל צאצאיו. לא כן אנחנו, גדוּלי האויר ותלושי המולדת, אנו חסרים לגמרי אמצעי הגנה. ומשום כך יש לראות שהאיטלקים בצרפת והאנגלים באמריקה, למרות היותם קרובים זה לזה קרבת דת ולשון, ולפעמים אף קרבת גזע – עלולים פחות להתבולל מאשר היהודים, שאין בינם לבין העמים הנ"ל שום קירבה.

הארכתי בענין זה, שהוא, לכאורה, צדדי, בכדי להראות על השנוי העצום שהכניסה ארץ-ישראל בצורה התרבותית של המהגר הבא אליה. ושני פנים לשנוי זה: ראשית, משכה ארץ-ישראל אליה על-פי-רוב לא את המהגר מאונס, מתוך צרכים חמריים, כי אם את המהגר מרצון, מאהבה, מתוך צרכים אידיאליים; ושנית – המהגר היהודי לא מצא כאן שום צורה תרבותית זרה בעלת ערך, מלבד תרבות יהודית. ובין שהוא נמשך אחרי צורת התרבות של בית הכנסת – צורת התרבות של נוה-שלום ומאה-שערים, שאינה שונה מזו שהרגל בה בגיטו הקודם שלו – בין שנטה לתרבות של הישוב המתהווה, שהיתה זרה לו במקצת בצורתה אבל קרובה למדי בתכנה – נקלט מהר בתוכה וחיזק בהוויתו את גופנו הלאומי בארץ. על חשבונו חלמנו את חלום הגאולה ובו נעזרנו במלחמתנו הפוליטית, ולא היה כל הבדל בינו, החדש בארץ, ובין האזרח בה מכבר.

עתה נשתנה כל זה תכלית שנוי: ארץ-ישראל הולכת ונעשית לארץ של תרבות, אבל תרבות ממין מיוחד, שקשה עוד להגדירה במלים ושאנחנו רגילים לכנותה בשם תרבות אנגלו-מצרית. זוהי תרבות אימפורטיבית הנכנסת הנה עם השתרשות השלטון החדש. בכלל יש לממשלות השולטות במזרח: פקידים ממין מיוחד שנועדו רק בשביל המזרח, וגם תרבות שהיא מיוחדת רק למזרח. זוהי תרבות נוחה לעיכול, מושכת בקלותה ובאפקים שהיא פותחת לפני בני המזרח: גהוץ חיצוני, פטפוט בשפות אחדות בלי לדעת אף אחת מהן על בוריה, ספורט, קינומטוגרף ומשרות בממשלה. מי שמכיר את העיר המצרית עם כל אשר בה, זה ידע מה זאת תרבות מזרחית אימפורטיבית: לבני תרבות זו אין לא לאום, לא שפה, לא דת ולא מסורת אבות. נשואי התערובת מקבלים אצלם את צורותיהם הכי משונות.

והנה תרבות אנגלו-מצרית זו הולכת וחודרת הנה זה ארבע שנים, צעד אחרי צעד, ואנחנו מעלימים עין, כאילו אין הדבר נוגע לנו, כאילו אין כל זה פוגע בנקודה העיקרית שלנו – נקודת התחיה הלאומית של עם המתנוון במובן הלאומי. אנחנו רואים לפנינו ירידה תרבותית בישוב, קלות ושטחיות בכל מקצועות החיים, רדיפה מופרזה מצד גדול וקטן אחרי שעשועים; חוסר התענינות בשאלות רציניות וזלזול רב בשפה העברית – והננו מתרגלים למהלך אטי זה במדרון, ומשלימים אתו כעם חזיון טבעי שאין להרהר אחריו. והאם אפשר שהדבר הזה ימשך אצלנו ככה לאורך ימים? האם אין אנו צפויים לעמוד בזמן מן הזמנים לפני מעוות שלא יוכל לתקון?

וחלילה לנו להעלים עין מהצד השני של המטבע: העולים לארץ-ישראל עתה אינם רק מסוג האידיאליסטים. רבים הם אלה המהגרים עתה הנה, כמו שהיו מהגרים לפנים לאמריקה, מתוך הכרח. במשך שנות המלחמה ושנות הפורעניות שלאחריה נשתנתה מהותו של מהגר זה תכלית שנוי. כי הגיטו, עם כל מסרתו ועם כל צורותיו התרבותיות, נהרס ויהודי הגיטו נהיו גם שם, בארצות מולדתם, לתלושי המסורת, למופקרים במובן התרבותי. נתמעטו אצלם במידה מבהילה הערכין של קדושה, שלפנים לא יכלו להפרד מהם אלא אחרי מלחמה פנימית קשה. וגם אלה הבאים הנה לשם האידיאל אינם דומים לאלה שהיו באים לפנים: ההם היו ברובם חניכי הישיבות ובתי-המדרש שספגו לתוכם ממקורות ראשונים את היהדות, את היחס הרציני לאידיאלים לאומיים ולשאלות תרבותיות. בין החדשים אך מעטים הם שקיבלו חינוך כזה. רבים מהם רכשו את ידיעת העברית מתוך חריסטומטיות. ואם אינם מוצאים כאן את הסביבה ואת התנאים בשביל להרחיב ידיעתם בשפה ולהעמיקה, הרי היא הולכת ומשתכחת מהם.

ואגיד גלוי: כשאני לעצמי לא הייתי מדבר על סכנה, לו ראיתי את המהגר שלנו פורש מהתרבות העברית המתחדשת והולך להשקע בתרבות בית-הכנסת – שהוא איננו רוצה למסור את ילדיו לבית-הספר שלנו ומכניס אותם לתוך ה“חדר” ו“תלמוד התורה”. הייתי אמנם מצטער על כך שמהלך ההתפתחות יארך יותר זמן, אבל הייתי מתנחם בזה שמוקדם או מאוחר יבואו ילדים אלה אלינו וגם יצאו משם ברכוש רב. אבל המצב איננו כך: רבים מהמהגרים הבאים עתה רחוקים מתרבות בית-הכנסת לא פחות משהם רחוקים מתרבות בית-הספר, והללו ייצרו כאן גיטו לוונטיני: גיטו בלי לאום, בלי שפה, בלי דת ובלי קדושה. ילדיהם יתחנכו בבית הורים חסר מסורת תרבותית ובבתי הספר של שליחי אירופה הקדושים ושל שליחי החברות היהודיות המתבוללות, אשר ילכו ויתרבו כאן בה במידה שהקרקע יכשר לעבודתם ושאנחנו נפנה להם את שדה הפעולה.

ובכדי להשלים במקצת את התמונה, עלי עוד לנגוע בזה שהולך ומתהווה במובן התרבותי בשדרות ה“גבוהות” שלנו, בירושלים ובתל-אביב. לעת עתה יש רק ניצנים. אך ניצנים אלה, לכשיתפתחו, עתידים לחדש עלינו את הצורה התרבותית שהיתה לשדרה העליונה בארץ-ישראל בימי שלטונו של בית הורדוס. לעת עתה יש רק מקרים אחדים של נשואי תערובת, מעט סלוֹנים אנגלו-מצריים, שהלוונטינים המבוגרים שלנו מצטערים על מעוטם. אמנם הדברים האלה נעשים לפעמים מתוך הכרח: אין האנשים מבינים עברית ואין באפשרותם לספק את צרכיהם התרבותיים, ולוא גם במדה מינימלית, על-ידי נשף, או חזיון עברי. הם מוכרחים, איפוא, לסדר את כל אלה, להם ולבני סביבתם, בשפה מובנת להם. ואולם, אם להם קשה להסתגל לשפתנו וגם אינם משתדלים ביותר להסתגל אליה, הנה בני השדרות ה“נמוכות” משתדלים דוקא להסתגל לשפה שלהם. ויש, על-כן, לקוות שלא ירחק הזמן והם יוכלו להוציא את תרבותם מתוך רשות היחיד שלהם, ולהכניסה לרשות הרבים ולרשת את מקום העברית.

כזה הוא חזון העתיד התרבותי שלנו בארץ, לפי מה שהוא מתהווה לעינינו, וכזו היא שאלת העבודה החינוכית והתרבותית העומדת לפני ההסתדרות הציונית. ואמנם יש בינינו חברים הנותנים פתרון שלם ורדיקלי לשאלה זו. הם אומרים: נעזוב את העיר, שהיא מקור כל הרע לאחרים ונרכז את כל מרצנו ואת כל עבודתנו הישובית בכפר. שם אין אנו זקוקים לאמצעים גדולים בשביל עבודה תרבותית. הטבע, החיים הפשוטים ועבודת הכפיים הישרה והתמימה יעזרו לנו בזה. שם תתפתח אצלנו תרבות לאומית שלמה ומקיפה שתשתקף בכל צדדי החיים, גם בכלכלה, גם במחשבה ועיון וגם בשירה ואמנות; שם אולי יקומו לנו עוד פעם רועי צאן ובקר, שיהיו גם רועים רוחניים לעמם ולכל העולם כולו. היינו מאות בשנים רק צרכנים עירוניים ואחרים סיפקו את צרכינו מפרי עבודתם, נתחלף הפעם בתפקידים: יהיו הם לצרכנים עירוניים ואנחנו – ליצרנים, ונספק את צרכיהם מפרי עבודתנו, וזה גם יתן את הצביון האמיתי לתרבותנו הלאומית.

אך הפתרון הזה, שאין כמוהו לאידיאליות וליופי, הנהו גם אוטופיסטי במידה שאין דוגמתה. כי לא רק שאין ביכלתנו לאכלס את ישובנו במידה ובמהירות הדרושות על-ידי עבודה חקלאית בלבד, לא רק שחלק גדול מהחומר האנושי המהגר לארץ אינו מוכשר לכך מבחינה אוביקטיבית ואינו נוטה לכך מבחינה סוביקטיבית, אלא שהדבר אינו רצוי לנו גם מבחינה פוליטית כלכלית.

ואם ככה הוא המצב, אם אנחנו מוכרחים, ברצוננו או שלא ברצוננו, להקדיש הרבה תשומת לב גם לישוב העירוני, הרי שאנחנו גם מחויבים לתת צביון רצוי לישוב זה, שלא רק שלא ישחית את אשר אנו יוצרים בכפר, אלא, להיפך, שיעזור ליצירה זו ויביא את התועלת הנדרשת ממנו. אלא שבעיר הסכנה גדולה ביותר, ולפיכך דרושים לנו התבצרות ואמצעי הגנה מיוחדים.

מכאן שההסתדרות הציונית אינה רשאית להתיחס לעבודת התרבות והחינוך בארץ-ישראל כאל עבודה טפלה, שאפשר להוציא אותה מחוג פעולותיה ולעזוב אותה הפקר לכל מי שירצה לטפל בה, אלא מחויבת להעמידה בסוג העבודות מהמדרגה הראשונה, – ואין היא בת חורין להיפטר ממנה בכל המצבים שתמצא בהם.

תרפ"ב