בשאלת התקציב של החינוך התחילו לדון אצלנו בשנים האחרונות בשטחיות רבה. עלינו להזהר, איפוא, מאותה השטחיות הבעל-ביתית, שצעדיה הראשונים ניכרו לפני שנתים רק בציוניות הברנדסית ושעכשיו הקיפה את רוב המחנה הציוני.
מיום שהחלה עבודתנו הישובית בארץ-ישראל היתה רק תקופה אחת שבה עמד הישוב במובן התרבותי-לאומי במדרגה שפלה כזו של היום – זו היתה תקופת שלטון הפקידות של הברון. שליחים אלו באו והתחילו להרכיב אז את התרבות הצרפתית לגופו הצעיר של הישוב, וכמו בכל הרכבה ממין זה – הרכבת תרבות של עם ידוע ושל סביבה ידועה לגופו של עם זר ובתוך סביבה זרה – התפתח גם אצלנו הטיפוס הלוונטיני, זה שעקבותיו בישוב קימים עד היום. אמנם בארץ-ישראל, כמו ברוב ארצות המזרח, במקום ששליחי תרבויות זרות נחלצים לפני הקפיטל הזר ושלטונו, היה חזיון זה, של הרכבת תרבות זרה, פופולרי וידוע למדי. אך אצל הערבים לא פשה הנגע הזה אלא בגבולות ידועים – הפלח בכפר והבדואי נשמרו בצלמם ובתרבותם העצמיים. אצלנו התפשט אז הנגע גם בעיר – על ידי חברות יהודיות מתבוללות ושליחים רשמיים של אירופה, – וגם בכפר: על-ידי הפקידות הברונית, שהיא היתה מפרנסתו. בחזיון זה נלחמו חובבי-ציון כמה שנים בחרף נפש. הם נלחמו גם על-ידי ספרות ותעמולה וגם על ידי בתי-הספר שיסדו וטובי המורים ששלחו הנה – וניצחו. הפקידות הסתלקה, החברות הוכרחו להסתגל מעט מעט לדרישותינו, ועם בגידתה האחרונה של חברת “עזרה” בא נצחוננו הגמור: אז נוכחנו כולנו, כי אין לנו על מי להשען בחינוך בנינו ועשינו את הצעד האחרון: העברנו את כל מוסדות החינוך לרשותנו ועל אחריותנו.
עברו שנים אחדות בביצור עמדתנו הפנימית. השתחררנו לגמרי מהמלחמה בהשפעת חוץ, שהיתה אוכלת את מיטב כוחותינו, והרגשנו את עצמנו מוכשרים ורשאים להפנות את הבקורת כלפי פנים – להתחיל במלחמה בשבלונה שבבית-הספר שלנו, בחוסר ההתאמה שלו לצרכי הישוב, לדרישות התרבותיות והשאיפות המוסריות של דורנו. ידענו כי לא ביום אחד ישתנה בית-הספר שלנו, ויותאם לתפקידו, אבל האמנו כי הפעם לא יעמוד לנו שום מכשול חיצוני על דרכנו ואנחנו נוכל לעשות את עבודתנו הפנימית באין מפריע.
אך עד שאנו עושים את חשבוננו הפנימי – קפץ עלינו רגזו של השלטון האנגלו-מצרי, ואנחנו נכנסנו לתקופה שהיא הרבה יותר מסוכנת מתקופת הפקידות של הברון. שוב העמדנו לפני הצורך במלחמה על פירורים של עצמיות, על מעט עברית, מלחמה בלוונטיניות, העומדת בפה פעור לבלוע את כל עבודתנו עד כה.
בשאלה זו, שאלת הירידה התרבותית של הישוב בשנים האחרונות שלאחר הכיבוש, כמעט שלא נגעו עוד בעתונותנו, או נגעו מעט מאד. והסיבה מובנת: הצרה הגשמית מורגשת תמיד ליחיד ולציבור יותר מאשר הצרה המוסרית. ומתוך שיחד עם השלטון החדש באו עלינו גם צרות גשמיות כאלה, שלא ידענו דוגמתן קודם: צרות של פוגרומים, של שטנה בלתי פוסקת, של חוסר התאמה בין הצרכים הגדולים שנולדו בעקב המהלך הפוליטי החדש, ובין חוסר היכולת, שבא אף הוא מתוך ההרס של העם בחלקו הגדול – הרי שנמצאנו נתונים ראשנו ורובנו בשאלות אלו והעלמנו לגמרי עין משאלת תחיתנו התרבותית-לאומית, שהיא בעצם שאלת השאלות של כל עבודתנו כאן. שהרי אם אפילו יפתחו לפנינו כל השערים ואמצעים יזרמו אלינו מכל הצדדים, אלא שאנחנו לא נצליח לעכל את זרם העולים במובן התרבותי, ולעשותו לגוף לאומי – אז יווצר כאן גיטו לוונטיני שגם ערכו הפוליטי יהיה מאפס.
אמרתי “גיטו לוונטיני”, והייתי רוצה שמלים אלו לא תתקבלנה כמליצה. סתם גיטו – כזה שהיה לנו ברוסיה, בפולניה ובשאר תפוצות ישראל, ולכשתרצו: גם בערי ארץ-ישראל – גיטו כזה, בעצם, היתה לו תרבות משלו, ש“החדר”, “תלמוד התורה”, בית-הכנסת ודרכי הפרנסה המשונים קבעו לו את צורתו. זו היתה צורה תרבותית משונה לא רק “בעיני זר לא יבין”, אלא גם בעינינו אנו, צורה שעשתה אותנו לבעלי מום רוחניים בעיני עצמנו ובעיני אחרים, אבל עשתה אותנו גם לחטיבה לאומית מיוחדת בין שאר האומות. ומתוך כך, מתוך שעמנו נשתמר כחטיבה לאומית מיוחדת, מסוגל היה גם להתעורר לתחיה ולחלום על רכישת מולדתו.
אך יליד גיטו כזה, כשהוא נעקר ממנו בתוקף ההכרח ונודד לארץ זרה, הריהו פושט מעליו מהר מאד את צורתו התרבותית הקודמת. ואחרי אשר את הצורה התרבותית של הארץ שלתוכה נכנס אין ביכלתו ללבוש, הריהו יוצר לו גיטו חדש ולובש צורה תרבותית מטושטשת, המורכבת מפירורי הזכרונות של העבר ומפירורי התרבות של ארצו החדשה והמספיקה רק בכדי למלאות צמאונו לתרבות של הדור ההולך. הדור השני אינו מוצא עוד כמעט מזון תרבותי בשבילו בגיטו והדור השלישי עוזב אותו לגמרי ויוצא משם לבלי שוב עוד. ובין שהוא יוצא יחד עם זה מכלל ישראל ובין שהוא עוד נשאר בפנים ומתענין לפעמים בעינים יהודיים: ב“תעודה” וב“מונותאיזם” או בעזרה ל“אחים לרליגיה” – בין כך ובין כך איננו נחשב עוד לחבר לאומה, הדואג לקיומה והבא בחשבון תרבותה בצורותיה השונות.
אמנם חזיון זה של טשטוש הצורה העצמית רגיל גם אצל המהגר של עם אחר. הנטיה להשתחרר מכבלי הסביבה עם מסרתה ועם מנהגיה הקבועים ולחיות, במקום שאין מכירים אותו, חיים שבסביבתו היו מכנים אותם בשם “חיי הפקרות” – הנטיה הזאת ישנה אצל כל מהגר. אלא שבן עם אחר שרשים חזקים לו בתרבות מולדתו, ואלפי ענינים, מהם פרטיים ומהם כלליים, מקשרים אותו אל מולדתו ומגינים עליו גם בנכר, עליו ועל צאצאיו. לא כן אנחנו, גדוּלי האויר ותלושי המולדת, אנו חסרים לגמרי אמצעי הגנה. ומשום כך יש לראות שהאיטלקים בצרפת והאנגלים באמריקה, למרות היותם קרובים זה לזה קרבת דת ולשון, ולפעמים אף קרבת גזע – עלולים פחות להתבולל מאשר היהודים, שאין בינם לבין העמים הנ"ל שום קירבה.
הארכתי בענין זה, שהוא, לכאורה, צדדי, בכדי להראות על השנוי העצום שהכניסה ארץ-ישראל בצורה התרבותית של המהגר הבא אליה. ושני פנים לשנוי זה: ראשית, משכה ארץ-ישראל אליה על-פי-רוב לא את המהגר מאונס, מתוך צרכים חמריים, כי אם את המהגר מרצון, מאהבה, מתוך צרכים אידיאליים; ושנית – המהגר היהודי לא מצא כאן שום צורה תרבותית זרה בעלת ערך, מלבד תרבות יהודית. ובין שהוא נמשך אחרי צורת התרבות של בית הכנסת – צורת התרבות של נוה-שלום ומאה-שערים, שאינה שונה מזו שהרגל בה בגיטו הקודם שלו – בין שנטה לתרבות של הישוב המתהווה, שהיתה זרה לו במקצת בצורתה אבל קרובה למדי בתכנה – נקלט מהר בתוכה וחיזק בהוויתו את גופנו הלאומי בארץ. על חשבונו חלמנו את חלום הגאולה ובו נעזרנו במלחמתנו הפוליטית, ולא היה כל הבדל בינו, החדש בארץ, ובין האזרח בה מכבר.
עתה נשתנה כל זה תכלית שנוי: ארץ-ישראל הולכת ונעשית לארץ של תרבות, אבל תרבות ממין מיוחד, שקשה עוד להגדירה במלים ושאנחנו רגילים לכנותה בשם תרבות אנגלו-מצרית. זוהי תרבות אימפורטיבית הנכנסת הנה עם השתרשות השלטון החדש. בכלל יש לממשלות השולטות במזרח: פקידים ממין מיוחד שנועדו רק בשביל המזרח, וגם תרבות שהיא מיוחדת רק למזרח. זוהי תרבות נוחה לעיכול, מושכת בקלותה ובאפקים שהיא פותחת לפני בני המזרח: גהוץ חיצוני, פטפוט בשפות אחדות בלי לדעת אף אחת מהן על בוריה, ספורט, קינומטוגרף ומשרות בממשלה. מי שמכיר את העיר המצרית עם כל אשר בה, זה ידע מה זאת תרבות מזרחית אימפורטיבית: לבני תרבות זו אין לא לאום, לא שפה, לא דת ולא מסורת אבות. נשואי התערובת מקבלים אצלם את צורותיהם הכי משונות.
והנה תרבות אנגלו-מצרית זו הולכת וחודרת הנה זה ארבע שנים, צעד אחרי צעד, ואנחנו מעלימים עין, כאילו אין הדבר נוגע לנו, כאילו אין כל זה פוגע בנקודה העיקרית שלנו – נקודת התחיה הלאומית של עם המתנוון במובן הלאומי. אנחנו רואים לפנינו ירידה תרבותית בישוב, קלות ושטחיות בכל מקצועות החיים, רדיפה מופרזה מצד גדול וקטן אחרי שעשועים; חוסר התענינות בשאלות רציניות וזלזול רב בשפה העברית – והננו מתרגלים למהלך אטי זה במדרון, ומשלימים אתו כעם חזיון טבעי שאין להרהר אחריו. והאם אפשר שהדבר הזה ימשך אצלנו ככה לאורך ימים? האם אין אנו צפויים לעמוד בזמן מן הזמנים לפני מעוות שלא יוכל לתקון?
וחלילה לנו להעלים עין מהצד השני של המטבע: העולים לארץ-ישראל עתה אינם רק מסוג האידיאליסטים. רבים הם אלה המהגרים עתה הנה, כמו שהיו מהגרים לפנים לאמריקה, מתוך הכרח. במשך שנות המלחמה ושנות הפורעניות שלאחריה נשתנתה מהותו של מהגר זה תכלית שנוי. כי הגיטו, עם כל מסרתו ועם כל צורותיו התרבותיות, נהרס ויהודי הגיטו נהיו גם שם, בארצות מולדתם, לתלושי המסורת, למופקרים במובן התרבותי. נתמעטו אצלם במידה מבהילה הערכין של קדושה, שלפנים לא יכלו להפרד מהם אלא אחרי מלחמה פנימית קשה. וגם אלה הבאים הנה לשם האידיאל אינם דומים לאלה שהיו באים לפנים: ההם היו ברובם חניכי הישיבות ובתי-המדרש שספגו לתוכם ממקורות ראשונים את היהדות, את היחס הרציני לאידיאלים לאומיים ולשאלות תרבותיות. בין החדשים אך מעטים הם שקיבלו חינוך כזה. רבים מהם רכשו את ידיעת העברית מתוך חריסטומטיות. ואם אינם מוצאים כאן את הסביבה ואת התנאים בשביל להרחיב ידיעתם בשפה ולהעמיקה, הרי היא הולכת ומשתכחת מהם.
ואגיד גלוי: כשאני לעצמי לא הייתי מדבר על סכנה, לו ראיתי את המהגר שלנו פורש מהתרבות העברית המתחדשת והולך להשקע בתרבות בית-הכנסת – שהוא איננו רוצה למסור את ילדיו לבית-הספר שלנו ומכניס אותם לתוך ה“חדר” ו“תלמוד התורה”. הייתי אמנם מצטער על כך שמהלך ההתפתחות יארך יותר זמן, אבל הייתי מתנחם בזה שמוקדם או מאוחר יבואו ילדים אלה אלינו וגם יצאו משם ברכוש רב. אבל המצב איננו כך: רבים מהמהגרים הבאים עתה רחוקים מתרבות בית-הכנסת לא פחות משהם רחוקים מתרבות בית-הספר, והללו ייצרו כאן גיטו לוונטיני: גיטו בלי לאום, בלי שפה, בלי דת ובלי קדושה. ילדיהם יתחנכו בבית הורים חסר מסורת תרבותית ובבתי הספר של שליחי אירופה הקדושים ושל שליחי החברות היהודיות המתבוללות, אשר ילכו ויתרבו כאן בה במידה שהקרקע יכשר לעבודתם ושאנחנו נפנה להם את שדה הפעולה.
ובכדי להשלים במקצת את התמונה, עלי עוד לנגוע בזה שהולך ומתהווה במובן התרבותי בשדרות ה“גבוהות” שלנו, בירושלים ובתל-אביב. לעת עתה יש רק ניצנים. אך ניצנים אלה, לכשיתפתחו, עתידים לחדש עלינו את הצורה התרבותית שהיתה לשדרה העליונה בארץ-ישראל בימי שלטונו של בית הורדוס. לעת עתה יש רק מקרים אחדים של נשואי תערובת, מעט סלוֹנים אנגלו-מצריים, שהלוונטינים המבוגרים שלנו מצטערים על מעוטם. אמנם הדברים האלה נעשים לפעמים מתוך הכרח: אין האנשים מבינים עברית ואין באפשרותם לספק את צרכיהם התרבותיים, ולוא גם במדה מינימלית, על-ידי נשף, או חזיון עברי. הם מוכרחים, איפוא, לסדר את כל אלה, להם ולבני סביבתם, בשפה מובנת להם. ואולם, אם להם קשה להסתגל לשפתנו וגם אינם משתדלים ביותר להסתגל אליה, הנה בני השדרות ה“נמוכות” משתדלים דוקא להסתגל לשפה שלהם. ויש, על-כן, לקוות שלא ירחק הזמן והם יוכלו להוציא את תרבותם מתוך רשות היחיד שלהם, ולהכניסה לרשות הרבים ולרשת את מקום העברית.
כזה הוא חזון העתיד התרבותי שלנו בארץ, לפי מה שהוא מתהווה לעינינו, וכזו היא שאלת העבודה החינוכית והתרבותית העומדת לפני ההסתדרות הציונית. ואמנם יש בינינו חברים הנותנים פתרון שלם ורדיקלי לשאלה זו. הם אומרים: נעזוב את העיר, שהיא מקור כל הרע לאחרים ונרכז את כל מרצנו ואת כל עבודתנו הישובית בכפר. שם אין אנו זקוקים לאמצעים גדולים בשביל עבודה תרבותית. הטבע, החיים הפשוטים ועבודת הכפיים הישרה והתמימה יעזרו לנו בזה. שם תתפתח אצלנו תרבות לאומית שלמה ומקיפה שתשתקף בכל צדדי החיים, גם בכלכלה, גם במחשבה ועיון וגם בשירה ואמנות; שם אולי יקומו לנו עוד פעם רועי צאן ובקר, שיהיו גם רועים רוחניים לעמם ולכל העולם כולו. היינו מאות בשנים רק צרכנים עירוניים ואחרים סיפקו את צרכינו מפרי עבודתם, נתחלף הפעם בתפקידים: יהיו הם לצרכנים עירוניים ואנחנו – ליצרנים, ונספק את צרכיהם מפרי עבודתנו, וזה גם יתן את הצביון האמיתי לתרבותנו הלאומית.
אך הפתרון הזה, שאין כמוהו לאידיאליות וליופי, הנהו גם אוטופיסטי במידה שאין דוגמתה. כי לא רק שאין ביכלתנו לאכלס את ישובנו במידה ובמהירות הדרושות על-ידי עבודה חקלאית בלבד, לא רק שחלק גדול מהחומר האנושי המהגר לארץ אינו מוכשר לכך מבחינה אוביקטיבית ואינו נוטה לכך מבחינה סוביקטיבית, אלא שהדבר אינו רצוי לנו גם מבחינה פוליטית כלכלית.
ואם ככה הוא המצב, אם אנחנו מוכרחים, ברצוננו או שלא ברצוננו, להקדיש הרבה תשומת לב גם לישוב העירוני, הרי שאנחנו גם מחויבים לתת צביון רצוי לישוב זה, שלא רק שלא ישחית את אשר אנו יוצרים בכפר, אלא, להיפך, שיעזור ליצירה זו ויביא את התועלת הנדרשת ממנו. אלא שבעיר הסכנה גדולה ביותר, ולפיכך דרושים לנו התבצרות ואמצעי הגנה מיוחדים.
מכאן שההסתדרות הציונית אינה רשאית להתיחס לעבודת התרבות והחינוך בארץ-ישראל כאל עבודה טפלה, שאפשר להוציא אותה מחוג פעולותיה ולעזוב אותה הפקר לכל מי שירצה לטפל בה, אלא מחויבת להעמידה בסוג העבודות מהמדרגה הראשונה, – ואין היא בת חורין להיפטר ממנה בכל המצבים שתמצא בהם.
תרפ"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.