רקע
יוסף אהרונוביץ

באספת הקורטוריום, שהיתה בברלין ביום 22 לחודש פברואר, נחלה ההסתדרות הציונית נצחון שלא זכתה לכמותו מעודה. ואין כל ספק שלה, להסתדרות הציונית, כדאי היה כל אותו המרץ שהוצא על ידיה, כל אותו הרעש שהוקם, אפילו אם נניח שהביא נזק מכמה בחינות – כי בסך הכל תמצא ההסתדרות הציונית ריוח גדול.

השלום, ששרר עד פרוץ המלחמה בין חברת “עזרה” וההסתדרות הציונית, לא היה שלום של שני כוחות שוים, שכל אחד מודה בערכו של השני ומכבד אותו, כי אם מיוסד על התבטלות מתוך חוסר-כוח מצד אחד ובטול והבטה מגבוה מהצד השני. ההסתדרות הציונית ראתה ב“עזרה” חברה בעלת יכולת, הפורסת מלחמה לדל ואינה משליכה אותו, את הדל, מהמדרגות, כי אם, להפך, מתחשבת לפעמים גם ברצונו. היא מצאה לנכון לפניה גם לפרסם את גדולתה של זו, ולהשפיע עליה על-ידי כך שתגדיל ותרבה את נדיבותה. ו“עזרה” ראתה בהסתדרות הציונית כלי-חפץ למטרותיה במזרח. היא צריכה היתה להלחם באליאנס ולכבוש את מקומה, ובמלחמתה זו זקוקה היתה לעזרתם המוסרית של הציונים, או – ביתר דיוק – לשביתתם של אלה ממלחמה עמה, כי הרי “לקלקל יכול גם חתול”, אומר הפתגם ההמוני.

מעולם לא היתה, ולא יכלה להיות, הסכמה בין שתי ההסתדרויות האלו, כי מטרותיהן ודרכיהן שונות זו מזו תכלית שנוּי, אלא מה היה ביניהן? – פוליטיקה: פוליטיקה של העני ביחס לעשיר ושל העשיר ביחס לעני. ונאמן היה כל אחד לפוליטיקה שלו עד קצה גבול האפשרות: הציונים השתדלו לפרסם את מעשיה הטובים של “עזרה”, ו“עזרה”, מצדה, השליכה לציונים עצם אחרי עצם ללקיקה. למעשה, שבתו הציונים מכל פעולה במקצוע החנוך בארץ-ישראל והשליכו את יהבם על החברה העשירה, שהיא תעשה את מלאכתם, ו“ערה”, מצדה, מלאה את תעודתה הגרמנית בארץ-ישראל באין מפריע, בהיותה בטוחה בציונים שהם יסתפקו בהבטחות בלבד ולא יעיזו להתקומם נגדה. וכשפרצה מלחמת השפות בארץ-ישראל, יצא בא-כוח “עזרה”, הד"ר נ., להשקיט את המרד באותו הבטחון ששר-הצבא המנוסה יוצא עם גדוד חילים להקים סדר באיזה כפר קטן; ברור היה לו שמעט ערמה תספיק לשים את כל ההתקוממות לאל.

אך מה שלא פלל הד“ר נ. לראות, ראה הפעם. הוא ראה, כי הציוניות אינה רעיון מפשט גרידא, הנשענת על איזו אמת מטפיסית, כי אם מפעל מוחשי שיש לו שרשים עמוקים בחיים, שאין לעקרם בנקל. הוא ראה לפניו את היהדות הארצישראלית נלחמת על קניניה כמו שנלחם כל עם חי על קניניו. הוא ראה, שכל המוסדות, אשר “עזרה” טפחה וגדלה במשך עשר שנים, נהרסו על-ידי הציונים במשך חודש אחד ואחרים הוקמו תחתיהם – ראה ונכח תיכף, כי ידו הוא, יד של בא-כוח איזו אלפים מ”בני דת משה", תקצר מלהלחם בעם חי ומאורגן ופנה לכוח יותר תקיף – כוח חיצוני.

ואולם גם האמצעי הזה, האמצעי אולי היחידי – מלבד הכסף – שנשאר ליהודים האלה, לא הועיל ביותר. האמצעי הזה עלול אמנם לקלקל לנו הרבה – ואולי גם קלקל הרבה – אך לא להעבירנו על שאיפתנו היסודית; ומהצד השני עלול הנהו – מה שבאמת עשה במדה הגונה – להשחיר את כל העבר של “עזרה” בכתם שחור אחד. חברת “עזרה” הוכרחה, לבסוף, להודות, שלפניה כוח מוסרי גדול, כוח שערכו בעולם העברי גדול מאותו כבוד, ושעליה, על החברה העשירה ביוסטיץ-ראטים, באותות כבוד ובמטבעות, להכנע לפני הסתדרות של סתם יהודים, שאין להם כל אלה, כי אם רק שאיפה בלתי-נכנעת לתחיה לאומית ולחיים עצמיים.

באי-כוח “עזרה” נכנעו, איפוא, והסכימו לדרישות הציונים לבדוק שוב את ההחלטה, נכנעו אחר-כך והסכימו לעבוד עם באי-כוח ההסתדרות הציונית באופן רשמי, למרות הכרזתם של אתמול, כי אי-אפשר לעבוד עם הציונים. ומחר, מחרתים, כש“עזרה” תפגש עם ההסתדרות הציונית, תוכרח – גם אם לא תרצה בכך – להרכין לפניה את ראשה לאות כבוד. אמנם, אין ספק, ש“עזרה”, כלומר קבוץ קטן זה של אדירי הבורסה ודגולי ההתבוללות בברלין, יתרחקו בודאי עתה מאתנו יותר משהיו רחוקים עד כה, אבל אין ספק גם בזה שרבבות יהודים אחרים, אולי הרבה יותר מענינים מאנשי “עזרה”, התקרבו אלינו עתה קרבה ממשית על-ידי מלחמתנו לשפה, ושגם המרוחקים – אנשי “עזרה” – יכבדו אותנו עתה יותר משכבדונו בשעה שהיו קרבים אלינו, כביכול, כלומר בשעה שסבלו אותנו מתוך בטול, מתוך הכרה שאין במי להלחם.

ואולם רק עד כאן הגיע הנצחון – עד כאן ולא יותר. השפה העברית בתור שפת הוראה בטכניקום – דרישתנו העיקרית שבשלה הוקם הרעש – לא נחלה נצחון גם בישיבת הקורטוריום השניה. ודורשים הדברים מאתנו הדגשה יתרה, משום שדוקא בענין זה מתנהלת פוליטיקה לא נכונה מצד אנשי שלומנו:

כל העתונים העברים מצינים בשמחה רבה את הנצחון של השפה העברית, ולא כל הכותבים הם רק טועים, יש ביניהם, כנראה, גם מטעים, מתוך כונה טהורה אמנם, אבל מטעים, כי לא נכון כלל וכלל מה שכותב מר ס., שלנו חשוב רק הפרינציפּ ולא – כמה שעות, או איזו מקצועות ילמדו בעברית, ושמשום כך יש לראות בפשרת ברלין נצחון גדול בשבילנו, כי להלכה, הרי הודו חברי הקורטוריום ששפת ההוראה צריכה להיות עברית. לא נכון. השפה העברית בתור שפת הוראה בבתי הספר בארץ-ישראל עברה כבר מזמן את גבולי הפשרנות, וכל פשרה בנדון זה היא נסיגה כמה וכמה צעדים אחרונית. אותנו מענין, אמנם, הפרינציפּ, כלומר, מעונינים אנו בזה שאלה הבאים לארץ-ישראל לעבוד איזו עבודה, יודו קודם כל להלכה בשאיפתנו העיקרית בארץ. אבל במה שנוגע לטכניקום, דוקא לא ההלכה ענינה אותנו כי אם המעשה. ידענו שחברי הקורטוריום הם ברובם לא שלנו, ובמלחמתנו עמם לא התכונו לזה שנקבל הכשר על השפה העברית מאת איזו עשרה מתבוללים, כי אם לזה שמחר ילמדו למעשה את כל המדעים בטכניקום בשפה העברית, את כל המדעים, גם אם יוכרחו בהרבה מהם להתקשות בזמן הראשון מחוסר טרמינולוגיה, ולפגום, במדה ידועה, את הלמודים. כי זוהי דרכנו – זו ולא אחרת. ואם אנשי שלומנו – ובתוכם גם מרכז המורים – באים ומעמידים פנים של ראליסטים ואומרים שדבר זה הוא עדין בגדר הנמנע, משום שהשפה עוד לא הוכשרה, הרי הם עושים את תורתם הם עצמם פלסתר. כי – נודה על האמת – כמה וכמה מקצועות מדעיים נלמדים אצלנו בבתי הספר הבינוניים, ואפילו בבתי הספר הנמוכים, בגמגום. אין לנו עוד ספרי למוד עברים במדה מספיקה, והעיקר – אין לנו עוד מורים שקבלו את חנוכם בעברית מילדותם. בעל כרחם נעשים המורים למתרגמים בעל פה. ולא תמיד ולא בכל מקום עולה התרגום יפה. אלא שאנחנו אומרים: מוטב לנו לגמגם בשפתנו אנו מאשר לנבאות בשפות זרות. על-ידי גמגום בשפתנו ודאי שנפתח את השפה ונביאה לידי שלמות, אבל מלמוד בשפות אחרות לעולם לא נגיע ללמד בשפתנו.

ומרכז המורים, שלפניו עומד נסיון כה עשיר של הגמנסיה העברית, בודאי שאסור היה לו לבוא לידי אופורטיניזם, כי דוקא כאן חשוב מאד הפרינציפּ חשובה הודאת בעל הדין.

אפשר מאד שבדרישות קיצוניות לא היינו מעלים כלום באספת הקורטוריום, אבל בשביל עבודתנו הפנימית (דרך אגב: תחית השפה העברית וכמו כן – תחית כל הקנינים התרבותיים שלנו, היא מטרה בפני עצמה ואינה צריכה לשמש אמצעי לאיזו מטרות פוליטיות מסופקות) – בודאי מוטב היה לנו לפרוש מהקורטוריום ומכל המפעל זה מאשר לתת עליו את הסכמתנו בצורתו הנוכחית כי כל ותור מצדנו עלול להרוס את היסוד, שהנחתו עולה בכל כך הרבה עמל. הנה עסוקה עתה ההסתדרות הציונית בהכנות לבנין אוניברסיטה בירושלים, ואחרי “היחס הראלי” שהתגלה עתה במחננו מצדדים שונים, האם אין לנו יסוד לשאול: באיזו שפה ילמדו באוניברסיטה? האם לא יהיה מקום לאלה שישתתפו בבנין זה, אשר לא כולם בודאי יהיו ציונים, לדרוש מאת ההסתדרות הציונית שתהיה עקבית ותודה גם ביחס לאוניברסיטה בזה שהיא מודה עתה ביחס לטכניקום?

קצורו של דבר – הטכניקום הגרמני שהוקם על הר הכרמל מאים לחבל את כל עבודתנו החנוכית בארץ-ישראל, ומטעים את הקהל אלה, הבאים ומספרים לו על נצחון השפה העברית באספת הקורטוריום.

ולא לשם אמת עיונית גרידא נאמרים הדברים האלה. לפנינו עתה תכנית של עבודה קשה. על הפרק מלחמה בחנוך של החברות המתבוללות לשם השלטת החנוך העברי. בשביל העבודה הזאת דרושים לנו כוחות חמריים ורוחניים מרובים; דרושה לנו דעת קהל מבוגרת, שתדע להבדיל בין נצחון לעלבון, בין שלטון השפה העברית באמת ובין שלטון שפה זרה למעשה והודאה בשפה העברית להלכה.

תרע"ד.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!