א    🔗

קור גדול בחוץ. הכוכבים נוצצים בשמי התכלת. שקט ודממה בכל הרחובות. יושבי העיר יד-אל יושבים ספונים בבתיהם על התנורים ומאחוריהם; רק שם בקצה העיר, לא רחוק מבית-העלמין, הולך לאטו איש גבה הקומה ושוּלי אדרתו אשר לא נרכסו מתפשלין לאחוריו.

הוא משה עושה-התנורים.

משה הוא עושה תנורים פשוטים העשוים לבשוּל קדרות, תנורי-הסקה להחם את הבית ותנורים לנוי ולתפארת בעלמא. פני תנורי, תארם, גזרתם, כרכבם ומסגרתם, המה כמו הטובים שיש בידי יוצר פסל, אף כי הוא טח את פני תנוריו טיח העשוי רק חמר רך מעורב בחול. עוד כל בני העיר כמעט זוכרים היטיב את הצעצועים, הכרובים והתמרות אשר בבית התפלה הגדול. בתקופה הראשונה של שנות מלאכתו היו פני תנוריו אשר עשה כפני מוכי שחפת, אשר האֹדם מכסם וחוט של חן מתוח עליהם, אך חם גופם דלל ולבם חלל. בשנים האחרונות גבר במלאכתו המועיל על הנועם והפנים על החוץ. כאלו חצבם בצור, ואם עבר עליהם חצי יובל שנים לא ה עלו עשן אף כל שהוא.

הוא שב עתה מן השוק הביתה.

הוא בא הביתה, בית קטן, צר ונמוך. לאור העששית הקטנה הדולקת על השלחן יראו פני הנכנס. הוא כבן שלשים ושלש שנה או יותר מעט, פניו מפיקים עז רוח ואֹמץ לב ועיניו מכונוֹת אל נקודה אחת, כאלו הוא חושב מחשבות עמוקות, שאין להם כל יחוס וקשר למלאכת התנורים הפשוטה. זקן שחור וקצר יסוב את לחייו הרחבות. חוטמו הארוך מתחדד בקצהו. מצחו רחב ומלא קמטים עמוקים ומתנועעים בלי חשך, שפתיו דקות, סגורות ורועדות, כאלו הוא מוצץ דבר מה בפיו. קומתו זקופה וישרה.

משה ישב רגעים אחדים מבלי דבּר דבר, ובהביטו אל אשתו, אשר ישבה אצל התנור ותתפור טלאים על גבי מכנסים קטנים, אמר בקול תלונה:

לשוא עמדתי בשוק כל היום וגם בלילה וחכיתי בכליון עינים, אולי יקראוני לתקן תנור נשבר או נסדק; אך אין קורא, אין שם על לב לקטנות כאלה, אין מלאכה אף כל שהיא… זה חדש ימים לא גאלתי ידי בחמר, לא מרחתי אף סדק אחד, כאלו אחד האצילים הייתי… אשים קץ להבטלה… לא אחכה חדש ימים ויותר עד אשר יתעורר איזה בעל הבית, אשר תנורו התפורר והתפוצץ לרסיסים והיה למעי מפלה וישאלני דרך אגב ובהעברה בעלמא, כאלו הדבר אינו נוגע אל עצמו: כמה יהיה שכרי בעד תקון קטן בתנורו שנתקלקל רק מעט, ושלשה ימים יתוכח עמי על אדות שכר מלאכתי, עד כי יאלצני לעבוד את עבודתו חנם.

חוה אשתו לא הוציאה, בכל העת אשר דבר משה, כל הגה מפיה, כי היתה עסוקה בתקון המכנסים הקטנים ותהפכם הנה והנה. נכר היה הדבר, כי קשה עליה לעשות מקרעים ובלויי סחבות כלי שלם ומתוקן.

משה הוסיף לדבר אל נפשו: קשה עלי הבטלה לא אוכל שאתה… עוד ישועתי בי… כל עוד אצבעותי נכפפות לא אעמוד כל יום כגולם בשוק לחכות עד אשר ימצאו חפץ בעבודתי, ומי זה צריך בחרף למלאכתי, אם כל עושי התנורים וצאצאיהם חוזרים על הפתחים אולי ימצאו מקום להשתכר, ואני אינני יכול לדפוק על הדלתות ולהתחנן לבעלי הבתים כי יעשו אתי חסד וישכרוני לתקן את תנוריהם ההרוסים… יעבור עלי מה ואני אשים קץ להבטלה הבזויה הזו… לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אמצא מכרה להחמר הדרוש לי, ואז… בדברו את הדברים האחרונים האלה הניח אצבע על מצחו, כאלו חפץ לעצור מעט את גלגלי מכונת מוחו שהחלו למהר עבודתם.

מרוב שיחו והגיונו, כאלו רצה לשלם גמול לנפשו בעד שתיקתו כל היום בעמדו בשוק, לא ראה משה ולא חש כל ילדיו מתלקטים סביבו, יחבקוהו וילפפוהו בחבה יתרה.

– מדוע זה, משה! שאלתהו אשתו – תדאג היום מבכל הימים? הלא אלהי ישענו מפרנסנו ומכלכלנו ולא מתנו ברעב עד הנה. יתן אלהים ונחיה ולא נגוע ברעב גם לימים הבאים. עוד שני חדשים וימי האביב יבואו ותשוב לעבודתך ולפרנסתך ותשכח את הימים הרעים.

– ומה יושיענו האביב הבא – ענה משה – הלא גם בכל ימי הקיץ העבר לא היה לי, תהלה לאל, חסרון במלאכה, ומן הבקר עד הערב היו ידי בכל יום מלאות עבודה וגם השתכרתי מעט; אבל מי כמוך יודעת כי השכר שאני רואה בימות הקיץ איננו מספיק בשום אופן לכל ימות החרף.

– הן לא חמור גרם אתה לעבוד מבקר עד ערב עבודת פרך בכל ימות השנה מראשיתה עד אחריתה. –

– גם הנמלה, אמר המלך החכם, תכין בקיץ לחמה – נשמע קול צפצוף דק מפי ילד בן תשע שנים, שישב על התנור ויקרא בספר ישן ועב הכרס, לאור העששית הכהה העומדת על השלחן באמצע הבית.

– האם תדמי בנפשך, חוה, כי הבטלה נותנת לי כח ועצמה? להפך: בקיץ כשאנכי עסוק וטרוד בעבודתי אינני מרגיש כל מכאוב ומיחוש בגופי, ובחרף, באין כל עבודה, הנני חלש ורפה ועצמי עששו. לשבת בטל ששה חדשים, האין זה ענוי שאין כמוהו?

הרוח הומה וסוער בחוץ גם ישרוק בארבת העשן. שחיף עץ מדולדל מתופף על גג הבית. הילד שישב על התנור והגה בספר נאחז בחבלי השנה והספר השתמט מידו. חמשה ילדים ערים הקיפו את האם מכל עבר וימשכוה בסינוֹרה ויאנחו ויאנקו, כי פתי הלחם היבש אשר נתנה לכל אחד מהם בערב לא השביעו את בטנם הספוגי.

– מדוע לא לקחת – שאל משה – עוד ככר לחם בהקפה אצל שרה החנונית? הנך רואה כי הילדים רעבים ובנסים לא ישבעו. כמדומה לי כי אשר’קה הוא גם חולה, כי נחרתו אימה ופניו נפלו מאד.

– אין אני יכולה ללכת פעם יתרה לחנות שרה, כי זה ימים אחדים בבואי אליה לקנות דבר-מה היא מראָה לי פנים עצובים, מעקמת שפתיה וקוננת על גורלה המר ועל העת הרעה ועל בעלי חובותיה הלועגים לעניה ושוחקים להתאוננותה, כאילו ממון קרח לה, ובאמת היא מאכלת דמה ובשרה את קוניה הלוקחים בחנותה מכולת בהקפה. למה היא מספרת לי כל אלה? האם לחם חסד הנני מבקש ממנה? כל דבריה ועקיצותיה יורדים חדרי בטני ופולחים כחץ שנון כליותי. הלא שרה יודעת כי במיטב כספנו הננו משלמים לה בימי הקיץ חובנו עוד טרם שנקנה כתנת לבשרנו.

– גם היא עניה – אמר משה – ומטופלה בילדים קטנים והננו חיבים לה סך לא קטן.

– כן… אבל…

אשר’קה השמיע קול שיעול פעמים. משה וחוה קמו ממקומם וימששו את ראש הילד ויתחבו כף לתוך פיהו ויפערוהו ויביטו לאור הכהה אל גרונו, התבוננו אל עיניו ויבדקוהו בשבע בדיקות, ויאלצוהו להשמיע עוד הפעם קול שיעול, אשר נשמע כקול היוצא מחבית ריקה ופני משה ורעיתו נפלו; ואף כי התאמצו להראות זה לזה פנים שקטים ושלוים, בכל זאת לא יכלו להסתיר פחדם הנשקף מעיניהם ותנועותיהם, ויקראו איש מעל פני רעהו את הצפון בלבבו.

– אנכי אומרת תמיד – אמרה חוה בקול שנשמע בו תוכחה ומוסר – לא נחטא לה‘, כי יש צרות יותר גדולות מחסר פרנסה… יסלח ה’ לפשענו ויהיו בנינו בריאים ושלמים, והפרנסה? הן מי זה יאסוף אוצרות זהב ומי זה ירחץ הליכיו בחמאה? הכל צריכים לפרנסה והכל סובלים דחקות וה' הוא הזן ומפרנס את כל.

– מי האיש צדיק כביר ולא יחטא לפעמים בשפתיו? גם אני, כאדם חוטא, הנני חושב בלבבי, אַל יחשוב לי אלהים זאת לחטאה, כי צנה אחזה את אָשר’קה מפני שהוא הולך יחף, ואלו היו לו נעלים, אם גם ישנים, לא היה בא לידי כך.

– אם ה' לא ישמור לא יועילו גם נעלים – אמרה חוה.

הילד השמיע קול שיעול עוד יותר יבש ועז… משה הביט בפני רעיתו והיא בפניו. “אולי… גמגם הוא בלשונו… אולי…” חוה הבינה אל מה ירמוז, ותאמר “אין רע… יתן ה' ולאור הבקר יעבור השיעול, הן דבר מצוי ושכיח הוא כי הילדים יחלו לשעול בלא כל סבה נכונה לזה”. משה הביט אל פני הילד וידום.

הילד התאמץ לשעול ולהעלות את כיחו וניעו ולא יכל, כאלו הושם מחנק לצוארו אשר צבה, חזהו הורם והומך ובלבו נשמע קול כקול המשור המנסר בעץ קשה.

– אולי נקרא – אמרה חוה – אף כי אין כל רע, חס וחלילה, אך מה נפסיד אם יבוא זרח הרופא?… לך, אם לא תכבד עליך ההליכה, וקראהו… אבל איך זה תלך בליל סופה וסערה כזה? הן גם כל היום עמדת בחוץ בקור. לולא יונקי הצמוד לזרועותי ובין שדי ילין הייתי הולכת בעצמי לזרח הרופא, למען ירגיע את רוחנו.

– הסערה איננה מפלת חתיתה עלי – אמר משה – אין הסכנה גדולה אם גם תשב מעט בחוץ, אבל למורת רוח הוא לי לקרוא את הרופא בעת שאין פרוטה בידינו לשלם לו בעד טרחתו.

– אל תלך, משה, להרופא – אמרה חוה בקול שנשמע בו תקוה ואֹמץ לב – ה' עמנו, הן הוא אל רחום וחנון ולא ייסרנו בכל.

הילדים בכו בכיה דקה וממושכה וישכבו ויישנו אחד אחד, זה על זרועו, זה על הספסל וזה על התנור, ויישן אשר’קה החולה גם הוא, אך הקול המנסר בלבו לא פסק.

חוה פשטה את שמלותיה מעליה, ותציען על קרקע הבית, ותנח לצד הקיר שני כרים דקים ונקיים, ותשכב את כל הילדים על המשכב המוזר הזה; ומשה לקח את אדרתו ויכס בה את הילדים.

חוה התבוננה בעינים חודרות אל פני אשר’קה ותט אזנה לחזהו ותקשב קשב רב, פניה נהרו ועיניה הפיצו זיקי שמחה ותאמר: ברוך ה' כי טוב לו עתה מבתחלת הלילה. עיני רואות כי מחלתו הוקלה והוא ישן כדבעי.

– גם אני חושב – אמר משה במששו את ראש הילד וכל אבריו – כי הוקל לו ואין כל סכנה.

ויעל על התנור וישתרע עליו. חוה שכבה עם יונקה במטתה השבורה, אשר חרגה ממסגרותיה, ותחלוץ לו שדה הצומקת. הילד השמיטה מפניו ויתפרפר ויתחלחל. נפשו השתפכה עליו בבכי של תחנונים ובקשה, גם הרים את קולו ויזעק זעקה גדולה, שנשמעו בה הטענות והתביעות של הבריאה הקטנה, אשר עפלה נפשה בה, כי החיים עוד לא למדוה להכיר עולתם.

האם נסתה לחלוץ לו את שדה השנית, לישנהו על ברכיה ולהרגיעהו בהברות של חבה ותחתונים, בשירות ושריקות שונות, בטלטול ונדנוד על ידיה; אך הילד לא חדל לבכות ולהאנק ולא ינק את שדי אמו.

– מה זה יבכה היונק? – שאל משה אשר הקיץ משנתו.

– אין דבר – ענתה חוה בהלעיטה את פי הילד, כמעט בעל כרחו, את שדה, אשר לא היה בה אף טפת חלב, ורק את לשדה ודמה מצץ.

– בגאותך, חוה, שכבת גם אתּ רעבה, ואין כל פלא כי יצעק ויתיפח היונק, כי הרעב איננו מניח לו לישון ויש לו עליך טענה צודקת.

– חי נפשי, שבעה אנכי, הן אינני זוללת וסובאת, וכמה תדרוש אשה כמוני, היושבת כל היום בביתה, להשקיט רעבונה? מעט שה“י מעט פה”י ודי והותר. אבל אתה, משה, בודאי הנך רעב ללחם, כי מאז הבקר לא בא כל אֹכל אל פיך, ואתה הן לא בבית חם ישבת כל היום, כי אם בשוק עמדת וגם כסות ושלמה בקרה אין לך. אמנם, הנני מתודה, הסכלתי עשה, כי לא השפלתי כבודי לפני השרה החנונית. לוּ ידעה מצבנו כמו שהוא באמת היתה מקפת לי לחם לשבע, כי היא יודעת זה שתים עשרה שנה גם את עורי מעלי אפשיט ואמכור למען אפרע את חובתי לה. בעצמו של דבר שרה היא אשה טובת לב, ואם היא מתפתלת לפעמים עם בעלי חובותיה, היא עושה זאת רק על פי רגילותה, מבלי כל מחשבה זרה.

היונק נלאה לצעוק וייעף להתיפח ויישן אין אונים, גם את אמו לקחה השנה על זרועותיה הרכות ותרדם.

הסערה בחוץ גברה חילים ותשרוק ותהום ותצרור בכנפיה את ערמות השלג המכסות את פני הרחובות הצרים ותפזרן ותזרן לכל רוח ופאה ותצנפן עוד הפעם צנפה כדור ותצברן לגלים נצים. על הגג דפקו נסרים דקים אחדים. הפתיל אשר בהעששית המעושנה לחך את שארית הנפט אשר במקותה – והנה מגרון אשר’קה התפרץ בחזקה שיעול כשריקה דקה וחדה הפולחת ובוקעת גם את שאון הסערה. משה קפץ מעל התנור, כמו יד נעלמה העירתהו ויחטוף את העששית מעל השלחן ויתבונן אל פני אָשר’קה הישן. פני הילד היו ירוקים ככרתי, ירכיו הורמו והשפלו ונשימתו היתה בכבדות ובקושי גדול. משה הביט אל יתר ילדיו שהיו שטוחים על פני קרקע הבית, והנה אדרתו שהיתה מלאה נקבים צנחה מעליהם ויהיו בעיניו כגל של עצמות יבשות ונחרות, אין בשר, אין שרירים, רק קרום דק פרוש למכסה עליהן. כמה רחמנות יפיקו הפנים הקטנים והדלים האלה! – עיני משה חשכו וגלגלים, קוים ונקודות, תשבץ ומחספס, מכל מיני הצבעים והגונים, התגלגלו, הסתכסכו זה בזה, שבו ורצו לפניהן. עורקי רקותיו הלמו כהולם פעם ובלבבו הרגיש לחץ ודחק נורא. שתי דמעות גדולות התגלגלו מריסי עיניו ותפולנה על קרקע הבית הקר.

היונק חרג ממסגרות זרועות אמו היבשות, משה נגש בלאט על בהונות רגליו אל מטת רעיתו ויתבונן בעינים מפיקות חמלה, רחמים והתמוגגות הלב, אל פניה ופני יונקה. פני האֵם נראו כקלף מלא קמטים, שפתיה ירוקות, וכל בּדי עור פניה הביעו צרה ויגון; אך חוט של חן דק ונעים היה עוד מתוח עליהם. העוני עם כל פגעיו ומלאכיו המשחיתים אשר די כח בידם להרוס ולכלות את כל הגוף עד היסוד – חסרי-אונים המה למחות את עקבות היופי לגמרי מעל הפנים שהטבע בעצמו שת צבי עדיו עליהם. ואם גם יקרה כי העוני שורט שרטת גסה גם על רשמי הפנים היותר יפים, מפונקים וענוגים – הנה האיש אשר עינו בחונה ומנוסה, או עין האהבה הטהורה לו, ימצא גם מתחת להשרטת המכוערה חוט דק של חן ונועם מיוחד.

– אֵם אֻמללה! – חשב משה באנחה – בדמיך ובמוח עצמותיך תיניקי את ילדיך ואף לא תתאונני על גורלך המר.

אור העששית כבה. משה עלה על התנור, אך שנתו נדדה מעיניו ויתהפך מצד אל צד. את הכאב בצדו השמאלי, אשר כמעט שכחהו זה שנים אחדות, הרגיש הפעם ביתר עז. פני בניו החורים כשיד, גויותיהם הרזות ופני רעיתו המפיקים ענות אין קץ רחפו ורהו נגד עיניו כצלמי בלהות. קול השיעול אשר השמיע אשר’קה רצע את אזניו כמו במרצע. יעבור עלי מה – דבר משה לנפשו – ואני אמצא חמר המוכשר למלאכת לבנים לבנות, ואם אפיק את זממי אחלץ את בני ביתי מענים ומצוקותיהם. מחשבות רבות עלו במוחו של משה בלילה הזה וכלן התקבצו סביב לנקודה מאירה אחת, עד כי נרדם גם הוא.

 

ב.    🔗

אך עלה השחר הקיץ משה משנתו, וחוה גם היא התעוררה, אך לא ירדה מעל מטתה, כי הקור היה גדול בבית ויונקה שלא ישן כמעט כל הלילה נרדם לאור הבקר.

– כמדומה לי – אמר משה בבטחה – כי לאשר’קה הוטב. שעולו כעת רך ובגרונו לא ישמע קול נחרה.

– גם אני חושבת – אמרה חוה – כי עברה הסכנה במחלתו. ה' הביט בענינו לא יסרנו בחמתו.

משה לקח את תיק הטלית והתפלין וילך להתפלל עם ה“מנין” הראשון. בשובו מבית התפלה פגשהו ברחוב משרתו של זרח ויאמר לו כי הגביר קוראהו לתקן תנור בביתוץ

– ברוך ה', כי לא עזב חסדו מאתנו! – אמר משה בשמחה גלויה אל אשתו בבואו הביתה – הן גם צל תקוה לא היה בלבבי למצוא ביום קר כזה איזו מלאכה, והנה שוי בנפשך שמחתי: בראותי כי משרתו של זרח הולך לקראתי ואומר כי הגביר קראני לתקן תנור בביתו.

– לפרנסה אינני דואגת כלל, יודע אנכי כי כל זמן שאתה חי ובריא, לא נמות ברעב; אבל דואגת אנכי לאשר’קה, כי עודנו חולה. השיעול לא עזבהו, וכמעט הנני מתחרטת על שלא קראתי עוד אֶמש את הרופא.

– אני אלך אל הגביר להחל במלאכתי ובערב אבוא על שכרי ונקרא להרופא, ואַתּ לכי אל שרה החנונית וקחי בהקפה ככר לחם, דג מלוח וכד חלב, ואמרי לה כי קראוני להגביר לתקן את התנורים ובערב נתן לה מעט כסף.

– אבל איך תלך לעשות מלאכתך ועוד לא אכלת מאומה מיום אתמול בבקר – אמרה חוה לאישה.

– אל תדאגי לי – ענה משה ויקח את פטישו, סינורו וקו האנך בידו וישק לבניו וילך לעבודת. טרם צאתו החוצה צוה עוד פעמים אחדות לרעיתו לקנות בחנות שרה מכולת לביתה ליום הזה ולשמור בשמירה מעולה על אשר’קה לבל יקפוץ מעל משכבו על קרקע הבית הקר ולכסותו בכרים למען יחם לו.

*

אך פתח משה את הדלת בבית הגביר והנה זרח ואשתו רצים לקראתו וצועקים בקולי קולות: התנורים אשר עשית בביתנו התפוצצו לרסיסים ולא יצלחו לכל דבר, כי יסיקום כל היום ולא יחמו, עוד זאת גם הבית מלא עשן וקיטור גחלים, לך התענג על מלאכת ידיך.

– הגד נא, ר' זרח – ענה משה בנחת – אם ידעת מתי עשיתי את התנורים בביתך? לא אשגה אם אומר, כי עברו מזמן ההוא יותר מעשר שנים, ובכל העת הארוכה הזאת לא תקנו את תנורי אף פעם אחת, וגם היום הבט נא וראה: הנם מוצקים כמו אבן ולא יראה ולא ימצא בהם כל סדק ובדק; ולמה זה צעקת?

– עז פנים! – צעק זרח – עוד צדיק כביר הנך בעיניך ואינך מוצא בך כל חטא… אם התנורים חזקים למה זה יעלו עשן? צר לי מאד שלא שכרתי אז, בבנותי את הבית, גם עושי-תנורים מבני נכר, הלא ידעתי מראש כי בעל-מלאכה עברי יודע הכל ואיננו יודע מאומה; ומאין ידע אם לא למד את מלאכתו ולא שמש מעולם בעלי מלאכה הגונים והוא מולך מעצמו ועוד יחסן גדול, כי הוא דורש דמים יקרים גם בעד מלאכה קלה ופשוטה. לא כן בעלי מלאכות שאינם בני ברית. המה למדו את מלאכתם על בוּריה ונכונים לעבוד עבודת פרך גם בזול הזול. מלבד זאת בני תרבות המה ועבדים נכנעים לבעל הבית.

– ר' זרח! השכחת – שאל משה בהתולים – כי טרם שקראתני לעשות את תנוריך שכרת בעלי מלאכה בני נכר? ואף כי אינך אוהב לותר משלך ואינך נוח להתרצות לבעלי מלאכה עברים, אך לבני נכר הראית חבה יתרה, כי הענקת להם מכספך עוד טרם שגאלו את כף ידם בחמר, וכאשר החלו לעשות את מלאכתם חרפו ויקללו אותך ואת בני בניתך שבע ביום, וכלכם הייתם למרמס תחת רגליהם; וכאשר האצת בהם לגמור את מלאכתם שתו לשכרה, ספקו בקיאם ויעשו תנור אחד חדש ימים וגם אותו לא שכללו כדבעי, ואז רק אז, כאשר באת בין המצרים – קראת לי לגמור את מלאכתם ולעשות את יתר התנורים בביתך. כעת ראה – התנור מעשה ידי בני הנכר נסדק ונבקע ועוד מעט והיה למעי מפלה, והתנורים שאני עשיתים בידי אין שכולה בהם, על עמדם יעמודו כהדסים ואין כל נפתל בהם.

– לפי הנראה – אמר זרח כמתלונן – אין לך כל דאגה; אבל ראשי סחרחר מרוב עסקי וטרדותי ואין עתותי בידי להרבות אתך להג ולזכור נשכחות. לך, מנול! ומצא החסרון בתנור העומד בחדר-האורחים ותקנו היטב, שיוכלו להסיקו בערב מבלי כל חשש סכנה.

משה לא ענה דבר, רק יצורי פניו התעותו, ביחוד בשמעו את שם-החבה “מנול”, וישך את שפתיו וגבות עיניו התנגשו זו לזו. כאשר בדק את התנור המעלה עשן מצא כי החסרון הוא בארבת העשן ויטפס על המקרה ויעלה אתו גם חמר ולבנים.

משה פשט את אדרתו מעליו וגם את מעילו, וישארו על גוו רק מכנסי בד, טלית קטן ועליהם סינורו העשוי משק ישן, וידלק נר חלב ויתחבנו בגוש חמר ויחל לעשות מלאכתו.

הרוח נשב מעל עבריו והקור תקף עליו, כי גם הרעב הציקהו וירעד את רב עצמותיו. מסביב לרגליו התגוללו נעלים ישנים, רפודים אטון צמר, גדולים וקטנים. פתאם התיצבו לנגד עיני דמיונו פני בכורו אברהם… גם הוא יחלה – דבר משה אל נפשו – במחלת האסכרה, כי גם הוא יחף. האשמה על אשר חנני ה' ויתן לי ילד נפלא ולמדן גדול כזה, אם אין לאל ידי לכלכל את מחסוריו?… הנעלים אשר פשטו ילדי זרח, הנבערים מדעת, מעל רגליהם ואשר השליכום הנה למען יאכלם הרקב – היו טובים לילדי… משה השליך בחמה את חתיכת החמר שהיה לרגב קרח בידו, ויחטוף בחטיפה מבהלה צמד נעלים ויטמינם בחבו… נטפי זעה התגלגלו מעל פניו ויפעם לבו בחזקה וקרסוליו מעדו… “אינני יכול להיות גנב” – אמר משה לנפשו ויוצא את הנעלים הקמוטים והצנופים מחבו ויקלעם לפנת הגג בכח גדול כמו השליכם מתוך כף הקלע. אבן כבדה נגולה מעל לבו וישאף רוח.

משה גמר את מלאכתו ויטפס וירד אל הבית. זרח, רעיתו ובניהם ישבו בחדר האכל המרוח ויאכלו סעודת הערב. משה עמד בצד הדלת. יצורי גוו רעדו מקור ולבו נוהה אחרי ביתו. המסובים אכלו, שתו ושחקו ואין איש משים אליו לבו.

משה השמיע קול שיעולו פעמים אחדות וימולל ברגליו…

– נורא הדבר! – התעורר זרח – האביונים אינם מניחים גם לאכול, עז פנים! אף מעט דרך ארץ ונימוס אין לך… העברי פוסע גם על ראש אדונו אשר ממנו לחמו נמצא…

– לא חסד הנני מבקש מידך, כי אם שכר עבודתי. –

– הרבה עבדת! טחת בחמר הנה והנה פעם ושתים…

– אבל למה זה תדבר בתוך הסעודה – שסעה הגבירה את אישה בדבריו – את כל פחות ערך, את כל נבזה ושפל? משה עושה-התנורים הוא גם כן שלשלת היוחסין, וגם אתו לא מצאת עת אחרת לדבר.

משה יצא אל חדר המבשלות ויסגר את הדלת אחריו בחזקה ויניע בראשו. נפשו ערגה אל בני ביתו ולבו נתר ממקומו, אך בלא כסף לא חפץ ולא יכל לשוב הביתה. בשמעו כי יפנו השלחן פתח עוד הפעם את הדלת ויבט אל אדוני הבית.

– מה לך? – שאלהו זרח בקצפו.

– שכר עבודתי! כסף נחוץ לי כעת…

– כסף נחוץ לו! חאַ-חאַ-חאַ! עסקים גדולים הוא עושה… כסף אתן לו בעד אשר תקן את תנורו הנשבר –

– האם עבדך הנני, כי חנם אעבדך?! –

– עבודה גדולה… מילתא זוטרתא! –

– לולא ילדי החולה ירקתי בפניך והייתי נותן לך במתנה גמורה שכר עבודתי, אבל אחד מילדי חולה ואין לי במה לשלם להרופא.

– מילתא זטרתא, ילדו!… דבר יקר! גם הוא “פריץ” וקורא לרופאים, ואם יחסר, חס חלילה, עני אחד בתבל יהיה נזק גדול.

משה ירק בפני הגביר, סגר את הדלת אחריו ברעש וילך לו ברגלים ממהרות הביתה.

 

ג.    🔗

משה בא הביתה והנה קול נהי ובכי תמרורים… חוה מתיפחת וסופקת כפיה והילדים עונים בקול מחריד לב ומרגיז נפש.

– אויה, שוד ושבר! – יללה חוה בקור מר צורח בראותה את אישה – אשר’קה מת! מי חכה לאסון גדול כזה…

משה נשאר על עמדו ויהי כהלום רעם. אחרי רגעים אחדים התעורר ויאמר בקול עז: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מברך!”.

פני משה חורו כשיד, אך דמעות לא נראו בעיניו.

– מדוע לא קראנו לרופא אתמול? הרימה חוה קול בוכים – איך לא יכולנו להבין, כי אשר’קה הוא חולה מסוכן… ה' השע עינינו ויכנו בעורוֹן… אויה…

– כן רצה ה' – אמר משה – ויורד ראשו ארצה.

– הה, נפש טהורה! – השמיעה חוה עוד הפעם את קולה – הה, בר בטני, ילד עני לעמל ולצרה נולדת… מתנה טובה נתן לי אלהים, גם בהיותך רעב ללחם לא בכית ולא התמרמרת אלי, לבל תכאיב את לבבי, בני! בני!… נשמה טהורה וברה, איך נתקת מזרעותי קל מהרה. הה, אמולה לבתי.

– אל תחטאי, רעיתי, לה'. הנך אֵם ויש לך עוד ילדים – התחנן משה.

חוה השתטחה בנפש מתמוגגת על הבר-מינן הקטן ששכב על הספסל ותדום ותאנק. על פני הילד המת שררה מנוחה נכונה. פני אחיו היו דומים אליהם בצבעם הירוק. הילדים עמדו סביב הספסל, אשר שכב עליו אחיהם הקטן המת. אחד מהם היה לבוש רק כתנת לבנה ארוכה ומטולאה, השני מכנסי בד קצרים וטלית קטן של צמר והילדה חנה – שלמה נקיה אשר לא הלמה את גופה.

אשר’קה! אשר’קה! – צעקו כל הילדים קול אחד החודר כליות.

– היש לך בד לתכריכים להילד? – שאלו את חוה שתי נשים זקנות וכפופות שנכנסו בחשאי להבית.

– יש – ענתה חוה ותוצא גלום בד מהתבה שעמדה אצל מטתה. גזר בד זה נשאר לה מהכתנות שתפרה ליום חתונתה ותטמינו לימים שיש בהם חפץ, אשר קותה כי בוא יבואו, לתפור ממנו כתנות או סינורים חדשים לילדיה.

הנשים הזקנות הרכיבו על חוטמם משקפים ותשבנה לתפור את התכריכים הקטנים. על פני הזקנות שכנה עננת תוגה ואין אחת מהן דוברת דבר. שלשים שנה תפרו תכריכים לטף וזקן ההולכים לעולם האמת וביום שתשבנה פנויות ממלאכתן זאת תרגשנה כי חסר להן דבר-מה. הקולות, הדמעות, האנחות וההתעלפות היו בעיניהן חזיון טבעי ומצוי. הן באות אל הבית אשר שם מת להלבישהו, לנקותו ולטהרהו, למען לא יתביש בבואו כאורח לפני שופט כל הארץ לעמוד בדין, ואל החיים אשר עוד לא באה עתם ללכת בדרך כל הארץ לא תשימנה לבן.

– הנני רעב… לחם… לחם – התאונן בקול מר ילד כבר ארבע שנים.

– אל תבקש כעת לחם! – השתיקוהו אחיו הקטנים וישימו ידיהם על פיו – האינך רואה, זולל וסובא, כי אשר’קה מת וכי אבינו ואמנו בוכים?!

– לחם… לחם! – הרים הילד עוד הפעם את קולו.

– הס, הס! – השתיקוהו הילדים הגדולים ממנו.

– הא לך פרוטה! – אמרה אחת השכנות, שעמדה בבית ותמח את דמעתה מעל לחייה, אל הילד הבוכה – הילד השפיל עיניו לארץ ויאנק דום. השכנה הוציאה מחיקה חתיכת עגה ותושט להילד המתיפח, אך הוא הפך אליה ערפו ויגרד באצבעותיו הקטנות עפעפי עיניו.

– קח, בני, קח…

– לא אקח. אמי צותה עלי לבלי קחת מאומה מידי זרים – גמגם הילד בלשונו.

הדלת נפתחה והקברן, איש זקן, גבן וצולע על ירכו, בא אל הבית.

כראות משה ואשתו את הקברן הרימו קול בוכים, כאלו רק זה עתה נוכחו כי אשר’קה מת באמת. כל הילדים געו בבכיה ממושכה.

השמעתן – קרא הקברן אל הנשים הזקנות בלחישה – את בכיותיהן? התבל תחרב אם יחסר פה אוכל אחד בבית!…

*

משה וחוה יושבים על עריבה הפוכה. עננת תוגה שוכנת בכל זויות הבית. שבב ראי שהיה מדבק לקיר במסמרים כסה במטלית בד. הילדים, אשר עצמותיהם שפו עוד יותר, רבו זה עם זה ואיש אחיו דחקו, אך הכל בחשאי, בנמוס ודרך ארץ.

עיני משה נטויות לספר איוב הפתוח לפניו והוא קורא בתרגומו בשפה המדוברת בשום לב.

– אבוי ואוי לי! – נאנחה חוה – אשר’קה בני איננו! הבית ריק בלעדו… על כל צעד יחסר לי, בחייו לא ידעתי בעצמי לערוך את טיב המרגלית, שנתן לי אלהים, בערכה. הה, בר בטני…

– לאיוב – אמר משה – מתו שבעה בנים ושלש בנות, ובכל זאת לא חטא בשפתיו ולא נתן תפלה לאלהים.

– אבל יסורי עוד יותר גדולים מיסורי איוב – אמרה חוה במנוד ראש – כי לי יש חמשה בנים ובת אחת והמה גועים על פני לאט לאט ברעב. הארץ לא תשיב רפאיה, אך מה גדל הכאב לראות כי הבנים תחלואי רעב המה.

– גם אנכי בהיותי ילד – אמר משה – ידעתי רעב ומחסור…

עוד המה מדברים ומשוחחים חד את אחד והנה אשה זקנה, עטופה ורעולה, אחת השכנות, באה אל הבית לנחם את האבלים.

– אינך יודעת, באשע! – אמרה חוה להזקנה – מה גדולה היתה חכמת אשר’קע. בינתו, דעתו, שכלו וחכמתו עצמו מספר ורבו מהגיד. ואין אני יכולה להסיחם, בשום אופן, מזכרוני… אל אלהים יודע אם אוכל למלא משא יגוני.

– הן לאחותי היה בן יחיד, פניו היו ברים כפי החמה וחכמתו חכמת שלמה ויקטף בעודנו באבו, ובכל זאת אמו השכולה חיה והעולם כמנהגו נוהג. הנך פתיה, חוה, מי זה ילחם עם ה' ומי זה יתקוטט בו?

משה לא לקח כל חלק בשיחתן וישקיע את עיניו בתרגום היהודי של ספר איוב. שפתיו נעות וקולו לא ישמע.

הזקנה קמה ממקומה ותסב כה וכה, כאלו בקשה דבר מה ותאנח ותצא מן הבית.

חוה קמה ממקום מושבה ותקח את ככר הלחם ואת חצי דג-המלוח, אשר הניחה באשע בחשאי, בדעתה את גאון משה, באחת מפנות הבית ותחלק לילדיה מנות, בקטן החלה ובגדול כלתה.

– איפה לקחת את ככר הלחם? – שאל פתאם משה בחמה שפוכה.

– ככר הלחם?… מה היא השאלה? הן אני… גמגמה חוה בלשונה ופניה חורו מבושת, כגנב הנמצא במחתרת.

– כעת אנכי מבין הכל – צעק משה בקול איום – באשקע הביאה לך את ככר הלחם, גם אתמול רמיתני באמרך כי דבורה החזירה לך את ככר הלחם אשר שאלה ממך לפני שבועים. כעת אנכי מבין הכל… קצבה! לחם אביונים! ואַתּ מקבלת! היה לא תהיה… כל זמן שאצבעותי נכפפות, כל זמן שרוח בינתי לא סר מעלי לא אקח מתנת בשר ודם… התשמעי, חוה? אם תביאנה לך שכנותי עוד הפעם מתנת ידן ולא תשליכי אותן עם נדבתן החוצה, אז אשליכך מביתי ושמתי את מקומך אחורי הדלת והמזוזה, או אברח לקצוי ארץ, “לכף הקלע”, למען לא תראינה עיני מפלתי וכלמתי – צעק משה כמשתולל וירקע ברגליו ויגוז את שערת ראשו.

– חוס נא על נפשך – התחננה חוה – עלי ועל בניך והרגע. הן באשע לא נתנה לי את ככר הלחם במתנה, כי אם שאלתיהו ממנה, ולא למעני שאלתי את ככר הלחם, כי אם למען הילדים הרעבים. הביטה נא, משה, אל פניהם ואם גם לב אבן בקרבך יתמוגג.

– טוב לי כי ימותו ילדים ברעב אחד אחד על פני, מאשר יכלכלום בלחם קצבה – צעק משה בקול נורא.

– אבל זכור נא, כמה נשאתי וסבלתי עד אשר הריתים, חלתים וילדתים – התחננה חוה כאלו יראה כי משה ימית את בניו ברוח שפתיו.

– עוד לא ירדנו למדרגה שפלה כזו – חנן משה קולו – כי נקח לחם קצבה. הן, תהלה לאל, עוד יש בביתנו שלשה כרים ושתי מנורות נחשת קלל.

כאשר שמעו הילדים כי הלחם אשר נתן להם היה לסלע מחלקת בין אביהם ואמם, עצרו את נשימתם ולא ערבו את לבם לטעום מהלחם עד שאמרה להם חוה: “אכלו, בני”.

משה הוריד ראשו אל הספר וידום כאבן דומם.

 

ד.    🔗

עשר שנים עברו.

שיבה זרקה בראש משה וזקנו, פניו קמטו, גבו נכפף מעט, עיניו כהו, אך ראוּתן עוד מכונה לנקודה אחת כמקדם. על פני חוה נודעו אותו הזקנה עוד ביתר שאת. מראה היה ככלי חרס נשבר או כעלה נבל וכמוּש. במשך עשר השנים האחרונות הולידה עוד חמשה בנים. בנם הבכור, אברהם, ישב בבית המדרש וילמוד בהתמדה גדולה ושמו יצא כשם אחד הגדולים. שלמה, הבן השני, שלא היו כשרונותיו מצוינים ולא שקד על למודיו בתלמוד, למדהו אביו מלאכת עשית התנורים, למעם לא ילסטם את הבריות. שאול, הבן השלישי, למד מלאכת הנגרים, כי עוד בילדותו היה “אומן יד”. ושמואל, הבן הרביעי, למד עוד בחדר ויצטין בשכלו החריף ובכח זכרונו החזק. מלמדיו נבאו כי גם הוא יהיה עלוי כאחיו הבכור ואולי עוד יעלה עליו.

הימים ימי קיץ. מלאכה רבה היתה למשה, גם תקוה טובה נשקפת כי איוואַנאָוו בעל האחוזה היותר גדולה בסביבות יד-אל ישכרהו לעשות התנורים בבית האבנים הגדול אשר בנה בנחלתו.

– אם יתן אלהים ואיוואַנאָוו – אמר משה לאשתו – ישכרני לעשות את התנורים בביתו אז יהיה לאל ידנו לפרוע את כל חובותינו בבת אחת, כי האדון הזה יודע לערוך את טיב מלאכתי ומשלם לי תמיד בעד עבודתי כראוי.

– ואז נקנה גם עז – אמרה חוה וזקי אש שמחה התמלטו מעיניה, כי מה נחוץ לך ולשמואל’קה לשתות חלב עזים…

– יותר נחוץ – שסעה משה בדברים – לקנות גמרא לשמואל.

– כן, הכל צריך – הניעה חוה בראשה.

– רבות מחשבות בלב איש – אמר משה וצחוק קל עבר בין פתחי פיו.

*

– משה! הגבירה רוצה לקחת את חנה בתנו לאֹמנת לילדיה, היא אומרת כי תנטל ותשא את בתנו על ידיה כאחת מבנותיה, ולא תדע בביתה מחסור, חלילה, בכל דבר; והשרות בביתה קלה מאד. מה תאמר לזה, אישי?

– כל עוד אשר אצבעותי נכפפות לא תהיה בתי שפחה בבית זרים. בני לא יהיו, כל עוד רוח באפי, למעמסה לי. אם יש לחם לתשעה יספיק גם לעשרה.

– אבל – אמרה חוה – כל הנערות רעותיה לבושות כבנות מלכים, וחנקה ערומה כיום הולדה. עלינו גם לחשוב מחשבות על דבר הימים הבאים. הן חנקה איננה עוד ילדה קטנה, ואתה יודע פרנסתך מה היא, ומה נעשה ביום שידובר בה נכבדות? טוב לראות מראשית אחרית.

– אל תדברי, חוה, הבלים. לשוא תשחיתי אמרים, אנכי לא אתן את בתי לשפחה גם להמלך בעצמו. אל תדאגי לימים הבאים, כי אין לך איש שאין לו שעה. גם שעתי המוצלחת לא תאחר לבוא, תקותי לעשות לבנים לבנות עוד לא נכרתה מקרב לבבי. מחשבתי זו, המנקרת במוחי זה שנים רבות, אוציא סוף סוף לפועל, ואם יצליח לי ה' בעבודתי החדשה לא תהיה לי כל דאגה להשיא את בתי לאיש.

– הכל בידי ה', הוא יוביל אותנו בדרך היותר טובה ורצויה בעיניו. אל תדמה, משה, כי בחפץ לב אני נכונה לתת את בתי לשפחה לזרים, אבל חפצתי להקל מעליך עול צרכינו הרבים.

משה לבש את הסינור, לקח את הפטיש בידו ואת קנה-המדה על שכמו וילך לגמור את מלאכתו בבית פרץ.

משה טח בחמר מעורב בחול דק את שני התנורים, ואחרי הטוח הכירים אשר בחדר המבשלות הציב כן גבוה אצל התנורים בחדר-האורחים ויעל עליו לעשות את הכרכב העליון. כשלש שעות רצונות טפּח ופנק את הצעצועים והמקלעות על גלת הכותרת אשר בראש התנור. ידי משה כבדו ועלפו, רגליו רפו ובאזניו נשמעה תקיעה גדולה. יהי מה! – אמר משה בלבבו – ואני אגמור היום את מלאכתי עד תמה, כי נחוץ לי לתת מעט כסף עוד הערב לשרה החנונית והמלמד.

עוד חצי שעה עבר ומשה הרגיש, כי גויתו יצוקה כמו עופרת וכחותיו הולכים ואפסים. משה חגר שארית כחו ויתגבר כארי על עמדו ויעש נפלאות בהחמר אשר בידו, כאלו נפתח בהתערובה הרכה והלחה הזאת רוח חיים ויאצל לה חלק מנשמתו. עוד רבע שעה והוא קרוב להתעלפות גמורה, אך התחזק על עמדו וימשח וימרח את החמר הנה והנה באומנות דקה ומנוסה כציר גדול בנוח עליו הרוח, במשחו את צבעיו הרכים; ברגעים האלה שכח משה את התבל ומלואה, כמנצח בנגינות בשעה אשר כלי שירו סר למשמעתו והוא רודה בו בכל תקפו ועזוזו; עוד מעט ושיר החמר קרוב לגמר; אך פתאם נפסק, כי בנטות משה העיף למות לטבול את ידיו במים התמוטטו רגליו, חשכו עיניו ויפול מעל הכן הגבוה מלוא קומתו ארצה.

קול צעקה נשמע בבית. הנאספים הרימו את משה אשר התעלף מעל קרקע הבית וישכיבוהו על אקוביטון בחדר המבשלות ויעוררוהו לתחיה ויכסוהו בבגדים.

– אלי, צדי!… השמיע משה קול אנחה.

– הנקרא לאשתך? – שאלוהו פרץ ורעיתו, שעמדו אצל הדלת ויעווּ את פניהם ויניעו עליו במו ראשם, לאות כי נכמרו נחומיהם.

– חלילה!… השמיע משה קול כאוב מארץ.

– הנקרא לרופא? – שאלו בני פרץ בקול מפקפק.

– חלילה! הניחו להרופאים! –

– ידעתי מראש – אמר פרץ – כי יפול מעל כנו. היהודי הוא בהול על ממונו וממהר לכלות את מלאכתו בעמדו על רגל אחת. מה יהיה סוף זרוז כזה, אם לא רסוק אברים ופרוד עצמות? עוד נס גדול היה, כי לא נהרג למות.

משה שכב על האקוביטון כאבן דומם שעה אחת.

– אלך ואקרא את אשתך – אמרה שפחת פרץ למשה אשר פקח את עיניו מעט – הן אדוני לא ישימו לבם אליך, אם גם תגוע ותמות פה, כי מה איכפת להם.

משה התאמץ בשארית כחותיו להסתיר מעין רואים את עצמת מכאוביו, ובראותו כי השפחה נכונה ללכת אל אשתו ולקרוא לה התרומם בכבדות מעל האקוביטון בהשענו על מטהו.

– ידעתי מראש – אמר פרץ כרופא בר-סמכא, בראותו כי משה עמד על רגליו – כי הנפילה היתה קלה ורק העברי הוא מתחטא ומנפק נפשו.

– ר' פרץ! – פנה משה בקול רועד אל אדון הבית – אולי תתן…

– כסף הנך מבקש? טוב הדבר – אמר פרץ– אני אתן לך שקלים אחדים, אף כי לא גמרת עוד מלאכתך עם כל הצעצועים, הכפתורים והפרחים, כי לב טוב בקרבי.

משה הלך לביתו ויסר בדרכו אל מלמדו של שמואל ויתן לו חצי הכסף מאשר היה בידו ל“שכר למוד”.

– שב נא מעט, ר' משה! – אמרו המלמד ואשתו – למה תמהר כה ללכת?…

– הנני עיף מעט ממלאכתי – ענה משה.

– גם עשית מלאכת התנורים – אמר המלמד לאשתו – לא נקלה היא.

– רמשא טבא! – אמר משה לבני הבית ויצא.

משה הלך עקב בצד אגודל, הכאב בצדו התגבר, וראשו היה עליו כמשא כבד. בפיק ברכים וחלחלה בא הביתה.

– מה זה לך, משה?! – קראה חוה בקול פחדים, בראותה את פני משה אשר נתכרכמו.

– אין דבר… ענה משה וגחוך קל רחף על שפתיו.

– ומה זה כסו פניך במראה אפר? מה זה לך? אוי ואבוי לי! הנך חולה, מה אעשה? שוד ושבר…

– אל תפחדי חוה, כי אינני חולה, רק צדי, כמדומה לי, יכאב מעט. אנוח וירוח לי.

– “איפה הוא אברהם, אנה הלך? ואַתּ, חנקה, מדוע תשבי עציבה ונכאה? ואתה, נח, ההחילות ללמוד היום גמרא כאשר התפארת בבקר?…”

משה השמיע פתאם קול צעקה מבלי אֹמר ודברים, ויחזק בצדו ויפול אחורנית על הספסל באין אונים…

– אוי ואבוי, משה! מה יכאב עליך? – צעקה חוה ותרם קול בוכים החודר את הלב ומרגיז את הנפש עד היסוד וילדיה אחריה.

– אין דבר, חוה! מה הרעש? אנוח מעט ויעבור כאבי…

חוה הביטה אל פניה אישה ותתחלחל מאד, ותרץ לקרוא את הרופא.

כאשר שבה עם הרופא הביתה מצאו את משה שטוח בפשוט ידים ורגלים על הספסל. הוא שכב כנדהם, מבלי הרגש את כל הנעשה סביבו, אנחות תכופות וממושכות גחו מלבבו.

הרופא תפף בפטיש קטן על חזהו, וימשש בידיו את עורקו הדופק ויניע בראשו כנואש.

יותר משני חדשים חלה משה את חליו; איש לא האמין בחייו, והנה, ראה זה פלא, משה ירד מעל ערש דוי ויתהלך בחוץ על משענתו, וישב לעבודתו הקשה, כי עוד לא עברו ימי הקיץ, ועוללות המלאכה עוד נשארו בעיר זעיר שם זעיר פה.

 

ה.    🔗

באו ימי החורף. השלג כסה את פני הארץ. הקור גבר בחוץ. משה יושב כפוף כאגמון על הספסל וידו נשענת על השלחן. הילדים התכוצו והתנגשו זה לזה על התנור. חנה יושבת על כסא צולע ותופרת כתנות להגבירה שפרינצע אשת פרץ. ענן עצבת כסה את הוד פניה הענוגים. מצחה הלבן והיפה קמט לרגעים בקמטים שטחיים, קלים ועוברים. תנועותיה המדודות והקצובות הביעו מרירות נפש ודאגה מסותרת. חוה ישבה אצל החלון הקטן ותתפור טלאים על גבי האדרת הקרועה של אישה. החתול שכב על הספסל אצל משה וישתרע בעצלתים ויתכוץ אַט. משה תפף באצבעותיו על דף השלחן ולא פנה אל החתול, שהיה מראה לו בעת רצון אותות חבה.

– מה זה תדאג, משה, ומדוע פניך זועפים? – שאלה חוה – האדם הוא חוטא, הוסיפה לדבר בראותה כי משה שותק – זכור נא, כי בקיץ העבר נואשו מחייך ואיש לא האמין כי תשוב לאור באור החיים; ועתה כאשר הקימך ה' מחליך ונצלת ממות – עתה הנך מתעצב אל לבך! האם מעט המה החסדים אשר הפליא ה' אתנו?

– כן – ענה משה – האדם הוא חוטא; אבל איך לא אדאג, בראותי כי בכורנו אברהם, אשר טפחנוהו ורבינוהו בלשד עצמותינו, והנה בבוא העת אשר יוכל להשביענו נעימות ורצון – ישביענו ממרורים, כי הוא חפץ להפרד מעלינו, לבקש לו מוצא למחיה ולמצוא מעמד בחיים? ולחנקה האם לא אדאג? – חוה השפילה עיניה לארץ ותתעמק במלאכתה – האם הכינותי לה מוהר ומתן, כי אשקוט על שמרי? שלמה לא יצלח במלאכתו, כי עד היום איננו יכול לחבר אריח על גבי אריח. שמואל הוא ילד טוב ונפלא, למדן גדול ושוקד על למודיו, אבל אין לאל ידי לשכור לו מלמדים טובים ומצוינים, שיעשוהו לכלי מתוקן. ויתר הילדים? האם… סוף דבר אין נחת – ואני לא כן קויתי.

– משה! לחנם תדאג – אמרה חוה – אברהם לא יעזוב את קננו, ותקותי חזקה כי עוד ישביענו נחת רב; גם חנה תנשא לאיש הגון כחפצנו. כאשר תבוא העת להשיאה, יעזרנו ה' ויחלצנו מן המצר. שלמה גם הוא לא יהיה בעל מלאכה גרוע מאחרים, ולא לבעלי מלאכות טובים נתן המזל ואתה הנך לי למופת. שמואל’קה יהיה לרב גדול אם גם לא ילמוד אצל המלמד הגדול אשר לילדי הגביר זרח, כי שמואל’קה תהלה לאל, הוא מתמיד גדול, ויום ולילה הוא הוגה בגמרא. בנינו, ברוך ה‘, אינם פחותים וגרועים גם מבני העשירים, ולמה זה, משה, תחטא לה’?

– אבל דא היא עקא – נאנח משה – כי ה' נתן לנו בנים יקרים ומצוינים, אבל עניותנו מנולתם.

– מתי היית, אישי, עשיר? ומה זה פתאם החילות למאס ולקצות בעניותך? המוהר והמתן אשר הבאתי לביתך עודם שלמים, ומה זה הפסדת? הפיך, משה, מדבר אלי היום? הן אתה היית תמיד שמח בחלקך, ומדוע זה שנית פתאם את טעמך ורוחך והעניות היתה לך לתועבה ולחרפה? דעת נשים לי, ואין אני יכולה להבין חליפות רוחך. –

– גם כעת – התנצל משה – אין אני מבקש מה' עושר, כאשר לא התאויתיו מעולם; אבל בנינו גדלו ואני זקנתי ומי יודע כמה יהיו עוד שני חיי, ואני לא דאגתי להביא את בני לתכלית רצויה. לכן הנני מרגיש בימים האחרונים את מרירות העוני בכל תקפו ועזו, אל יחשוב לי אלהים זאת לחטאה.

– אנכי מבקשת מאלהי ישענו רק אחת, כי יתן חיים ומרפא לבשרך, ואז, הנני בטוחה, כי לא נאבד. הן חיינו עד כה ונחיה גם לימים הבאים. אם רק אתה, מעזי ומשגבי, תחיה – נחיה גם אנחנו כלנו. וכמו שכלכלת, בעזרת השם, את בני ביתך מיגיע כפך עד הנה, כן תכלכלנו ותפרנסנו גם להבא.

על שפתי חוה עבר צחוק נעים, אשר ירחף רק על שפתי אנשים ישרים וטהורים בלבותם בבואם לנחם אֻמללים ולחבש פצעים אנושים.

משה עמד ממקומו ויצעד בבית אחת הנה ואחת הנה וישורר בקול דממה דקה את ה“נגון של הרבי” שהיה משוררו בעת רצון.

– מה זה תחשוב, משה? שאלה חוה.

– הרעיון הישן קם עוד הפעם לתחיה במוחי ויאר את חשכתו. עוד הפעם התעורר בי החפץ לעשות בימות החורף לבנים לבנות. שמעי נא, חוה, בכל מחוזנו יש רק בית אחד לחרשת לבנים לבנות, לכן מהכנת הלבנים היוצאות ממנו איננה מספקת לכל הקונים בפלכנו, ורובם יביאו ממרחק את סחורתם זו ומשלמים בעדה במיטב כספם. לבי סמוך ובטוח כי אמצא תמיד קונים לסחורתי, אם אך תהיה בידי, ומה שנוגע לחרשת הלבנים התבוננתי למלאכתן ואופן עשיתן, והנך יודעת, חוה, כי יש לי טביעת עין טובה ודי לי לראות מרחוק אחת המלאכות, למען ארד לתכונתה. ואם כי לא נגלה לי עוד סוד הרכבת הצפוי של הלבנים, אשר מראן כלבנת הספיר וכעצם הזכוכית לטהר, לכל פרטיו ודקדוקיו; אך לבי בטוח, כי אך אם אחל בעשיתן אמצא את סוד ההרכבה וגם מני חשך אגלה עמוקות. בימים מקדם לא ידעתי גם את מלאכת התנורים החתומים מכל עבר, כאשר לא ידעתי את מלאכת התנורים הגדולים העשוים בגרנות ליבש עליהם את הגרגרים. מוזרה היתה לי גם מלאכת טיח הסיד והרכבתו הנכונה; וכאשר הביא המקרה לידי את כל המלאכות הנכריות האלה למדתי אותן מעצמי על בּורין, והנני כיום אומן מומחה בכל הנוגע גם לפרטיהן.

משה הביט בעינים חודרות אל פני רעיתו, כאלו רצה לקרוא מעליהם משפט חרוץ לרעיון לבו. משה האמין שחוה היא בעלת הגיון בריא ושכל ישר. אך היא החרישה הפעם ולא ענתה דבר.

– מדוע זה תחרישי? – שאלה משה.

– מה אדבר, הן מחשבתך זאת איננה חדשה בעיני, כי זה שנים רבות הנך שוגה בדמיונך זה. אמנם החלום זה הוא נעים מאד ומשמח את הלב; אבל הלא נוכחת כי אין בסביבות עירנו מין חמר הדרוש למלאכת לבנים לבנות. וגם אתה נואשת ממציאותו, ולמה זה עוררת היום דמיונות רפאים מקברם – ינוחו שם בשלום, ואם תוסיף להעלותם ולהשתעשע בהם ישאירו בלבך שממון ותל תקות נכזבות.

– חוה! לא דמיון הוא, ראה תראי כי בקרוב אוציא את מחשבתי זו לפועל. – חוה שבה לדומיתה ותוסף להרכיב טלאים על שולי האדרת וחנה הרימה ראשה מעט ותנח את הכתנת הצדה ותט אזן קשבת.

– חנה בתי! – פנה משה אליה – אמך חדלה להאמין בדברי, אבל בקרוב תוכחי, בתי, כי לא בעל חלומות אנכי, כי עוד לא נמח מוחי ולא יבשה זרועי.

– אבל, אבי! אם גם תמצא את החמר שאתה מבקש איך תחל במלאכת הלבנים וידיך ריקות? הן אי-אפשר להחל בעסק כזה בלא פרוטה מזומנה.

– אמנם כן, בתי, כל ההתחלות קשות, אבל בגדולות לא אלך…

– גם אני חושבת, אבי, כי עליך לנסות את מזלך באיזו מלאכה בימי החרף, אולי ישלח לך ה' את הברכה במעשי ידיך.

– צדקת, בתי, הבטלה מתשת כחי, והנני נכון לשים קץ לה…

משה הניע ידו בחזקה לאות כי נכון הוא ללחום עם כל המכשולים והמקרים אשר יפגוש בדרכו החדשה.

פני חוה העידו כי דברי אישה היו בעיניה כחלומות בהקיץ. אך בראותה, כי נכון הוא לשוב לנסיונותיו המרים הראשונים, שאלתהו: ואיך תעשה לבנים לבנות, אם אין בידך לא חמר ולא כסף?

– אם העני – ענה משה – ידחה את עבודתו או עסקו ליום אשר כל האמצעים יהיו נכונים בידו, אז יחבק את ידיו עד יומו האחרון. אתחיל את מלאכתי וה' יהיה בעזרי.

– הכל בידי ה'! – אמרו האם ובתה פה אחד.

– רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום – נשמע קול צפצוף דק מקצה התנור.

 

ו.    🔗

– אנה תלך משה, ביום סער וסופה כזה? – שאלה חוה את אישה בראותה, כי הוא לובש את אדרתו המטוּלאה, שם שק עב עד שכמו ואֵת תחת אצילי ידיו.

– נזכרתי – ענתה משה – כי בעברי בקיץ העבר במסלה העולה לכפר חצרון ראיתי לרגלי ההר התלול הפונה קדימה מכרה חמר לבן. אלך ואחפור שמה מעט חמר ואבחנהו אולי יצלח למלאכתי.

– האם מעט ענך השיעול בלילה, כי תלך לבוש בבגדיך הקלים ביום צנה כזה הרחק מהעיר לחפור באדמה, במקום שאין מחסה מקור ושלג? שמע לעצתי, משה, ושב היום בביתך. –

– אל תראי, חוה, לנפשי, כי הקור לא גבר כל כך בחוץ, כמו שתדמי בנפשך, ואין כל סכנה אם גם אלך היום. –

– גם האכרים – אמרה חוה – יושבים היום ספונים בבתיהם ואינם מוציאים את חוטמם החוצה.

– הבל תדברי. האם בטלן הנני כי אחבא על התנור בבית, בשעה שהרוח נושבת מעט בחוץ? התזכרי, חוה, את החרף אשר קראני בו האדון איוואַנאָוו לתקן את התנורים אשר בבית אחזתו, הקור החזק סמר אז בשר ההולך והסופה כסתה בערמות שלג את כל הדרכים, ובכל זאת חציתי עד צוארי בשלג, ובאתי החצרה שלם בגופי, ולא אונה לי כל רע. –

– ושתי האצבעות ברגליך שקפאו בקור ועלה בהן הרקבון?… שאלה חוה.

– האצבעות? – חזר משה על שאלתה – גם זה הוא דבר גדול! כמעט שכחתין; אבל זאת זוכר אנכי היטיב, כי הבאתי מחצר האדון עגלה מלאה תפוחי-אדמה שהספיקו מזונותינו שלשה חדשים. אלו ישבתי אז לפני התנור להתחמם כנגד האור לא היו נופלים אל פינו תפוחי-אדמה מארבות השמים; אבל למה זה הנני מכביר מלים על קטנות כאלה? היום קצר והמלאכה מרובה.

– יודעת אנכי את גורלי המר, כי קשה-ערף אתה… נאנחה חוה.

הילדים כתרו את אביהם, אשר עמד אצל הפתח, צלול בנבכי מחשבותיו, ויסתתרו תחת שולי אדרתו וינשקו את ראשי אצבעות ידיו. משה החליק את קוצות ראשם השחורות ויצא…

*

בשעה העשירית בלילה שב משה ממכרה החמר, עיף ויגע וכלו כנציב קרח, ויסר את שק החמר מעל שכמו ויעמידהו בקרן זוית. חוה לא שאלה אותו דבר, כי נזהרה לנגוע בנימי לבבו הדקים והחלשים טרם יכבה נר דמיונו אשר יהל על ראשו. בדומיה הגישה לו ארוחת הערב: פת לחם ונזיד ריפות. משה אכל את ארוחתו כמעט בעל כרחו, רק למען עשות רצון אשתו. הילדים הקטנים, בראותם כי אביהם לא ימשכם הפעם חסד ולא יראה להם חבה יתרה – הלכו למשש את מגרפות החמר בשק, אז התעורר משה ויגער בם ויאסר עליהם גם לנגוע בו, כאלו בשק זה היתה טמונה “אבן החכמים” או טבעת הקסמים. אחרי ברכו את ברכת המזון, שלא בכונה גדולה, עמד ממקומו וישטח את רגבי החמר הקפואים על התנור החם, למען ימסו ויתרככו. בהביטו אליהם התמלטו זיקי שמחה מעיניו, כאלו סגולה יקרה היתה לחמר הזה לשמח רוח נכאה ועגומה.

ויהי ממחרת וישכם משה וינח את גוּשי החמר, אשר נתרככו ויתפוררו לפתים דקים, על הספסל אשר עמד אצל התנור. הספסל הזה שמש בבית להרבה דברים: לישיבה, לשכיבה, למערכת כלי הבשול, להכנת התבשילים, גם לסולם להעולים על התנור. משה לש את החמר על הספסל הזה, ששנה הפעם פניו לפני אָבנים, בחבה ובזהירות יתרה, כאלו היה מגבל קמח סלת, ויתענג לראות, כי החמר רך כדונג, “דשן כשמן זית”. בניו הקטנים עמדו על ראשי אצבעות רגליהם מסביב להספסל ויתבוננו למלאכת אביהם בעינים לטושות.

– החמר – קרא משה בעליצות ובהתפעלות הנפש – טוב מאד. רק זה הוא חמר ללבנים לבנות, "ברוך ה' "!

משה הביט בפני אשתו ובניו בעינים מאירות. הבית הקטן עם העניות הנפרזה השוררת בו מלא אורה וששון. הבנים הקטנים והגדולים יצאו במחולות וירקדו ויזמרו את “הנגון של הרבי”. פני חוה הפיקו רצון ונחת ותירא לחלל את רגשי אֹשר ההם בשאלות של חולין ותדום.

– החמר הוא לבן, רך, דשן וטוב… אל החמר הזה נשאתי את נפשי זה עשרים שנה… ברוך ה'… פני משה נהרו וקמטיהם התפשטו כאלו שב לימי נעוריו. משה עושה-התנורים שאב ברגע הזה ממעין העונג, אשר שתה ממנו קלומבּוּס בשעה שנגלתה לפניו הארץ החדשה וניוטן – בשעה אשר דרך כוכבו לפניו.

הילדים התלחשו זה את זה ויחבקו איש את רעהו וישקו חליפות את האב ואת האם. גם המה הרגישו כי מלאכי שלום ואֹשר מרחפים על ראשיהם הקטנים ומפזזים ומכרכרים בכל פנות הבית. קרן אור נעים ומושך את הנפש ואת הלב, הבריקה בממלכת החשך של העניות המרה. –

*

– כן! – אמר משה – החמר הוא טוב מאד והוא מטמון יקר בעיני; אבל הכסף להתחלת עשית הלבנים מאין ימצא?

– נסה נא, משה, לבקש “גמלות חסד” אצל הגביר זרח – אמרה חוה בשפה רפה – אולי ילוה לך שקלים אחדים, אם תספר לו, כי בכספו תחל עסק, אשר תקוה טובה נשקפת לנו ממנו.

– לא אתחנן לאיש כזרח – אמר משה בגאון – אנכי יודע את זרח ואת גסותו וצרות עינו. אם יודע לו כי בכספו יעשה לי טובה גדולה, אז ידרוש ממני כי אהיה לו חלף גמילות חסדו עבד נכנע ואני אינני מסוגל לזה כלל.

– אולי ילוה לך פרץ שקלים אחדים? – שאלה חוה בקול שנשמע בו גם עצה.

– גם אם יתפוצצו מגדלי תקותי לרסיסים, לא אתרפס לפני הגיאונים האלה.

– ומה זה תעשה? – שאלה חוה.

– יש לי תחבולה אחרת יותר נאמנה – ענה משה.

– מה? – שאלה חוה בשמחה.

– אתן בערבון להרב את מנורות הנחשת, כר אחת ואדרתי, וילוה לי עשרה שקלים ברבית.

– את אדרתך, משה, אל תתן בעבוט – אמרה חוה – כי עוד הקור שורר בחוץ. קח את שמלת שבתי, כי היא איננה דרושה לי. אתקן את שמלתי הישנה ואגהצנה ותהיה לי כחדשה.

 

ז.    🔗

משה הביא מהמכרה החדש, אשר מצא על הדרך העולה לכפר חצרון, שתי עגלות מלאות חמר ויקן כלים ומכשירים שונים הדרושים לעשות הלבנים הלבנות. את הכונים והעצבים למיני הדפוסים השונים עשה בעצמו, כי גם מלאכת הנגרים לא היתה מוזרה לו. משה השכיל את ידיו מילדותו להשתמש בכל כלי-מלאכה, ועתה כאשר החל לעשות את הלבנים הלבנות היה כיוצר רגיל ומנוסה. הלבנים הלחות יצאו מתחת ידו באופן היותר טוב.

– מי האמין – אמרו המקנאים בכל איש שיש לו תקוה להביא את לחמו – כי משה הדל והאביון ימצא עסק המעשר את בעליו? עוד מעט וכסף תועפות יצבור לו, כי הלבנים הלבנות הנן סחורה קימת ונמכרת בדמים יקרים, והוא מוציא עליהן רק פרוטות נחשת.

שרה החנונית אשר חדלה לתת מכלת בהקפה לחוה, באמרה כי חנותה ריקה וכסף לקנות סחורה חדשה אין לה – הנה בשמעה את העתידות הטובות אשר יחזו לחרשת הלבנים הלבנות בבית משה, שנתה פתאם את טעמה ותראה פנים שוחקות ומסבירות לחוה ותוסף לתת לה בהקפה כל צרכי ביתה.

השואפים לחדשות והאנשים אשר עתותיהם בידיהם היו באים יום יום אל בית משה לראות את אופן עשית הלבנים הלבנות, אלה למען ילמדו, רק על פי ראות עיניהם, את המלאכה הקלה והמעשירה הזאת, שגם משה למדה לא מפי מורים, ואלה באו רק לבלות את הזמן ולהתפלא במלאכת חרש החדשה שלא ראתה עינם מעולם. ואם היה הבית הקטן מלא אנשים מפה אל פה וצר מהכיל את כל הבאים, אז עמדו רבים מהם צפופים ודחוקים גם בחוץ להביט בעד החלונות וחרכי הדלת אל המלאכה הנפלאה הזו.

ומשה היה שקוע במלאכתו מבקר ועד חצות לילה. הלבנים הלחות עשה לכל חקותיהן ומשפטיהן, כאומן מומחה במקצוע זה המפליא לעשות. כל מקום פנוי וריק בביתו, בעליתו ומזויתו היה מלא לבנים.

חוה התאמצה לקמץ ולהמעיט את הוצאות ביתה בכל מאי דאפשר, ועוד יותר מן האפשר, למען יהיה לאל יד אישה להרחיב את חוג מלאכתו החדשה ולבצר ולבסס את עסקו הקטן, אשר עלה כיונק לפניו. לאשרו נמצאו בעלי אחוזה מעמי הארץ, אשר נתנו לו דמי-קדימה בעד מלאכת התנורים, אשר שכרוהו לעשות בבתיהם בקיץ הבא, בחפצם להיות לעזר “ליהודי הישר” בפעלו החדש, ובכסף הזה עשה משה לא רחוק מביתו, על הככר שלפני בית-העלמין, מלבן ללבן את הלבנים הלבנות. את המלבן עשה משה בעצמו ועבודתו בו היתה כבדה ורבה עד מאד, כי עליו היה לחפור באדמה קשה שלא נמס עוד הקרח עליה, וישם את נפשו בכפו עד גמרו את מלאכת המלבן לכל פרטיה.

משה היה מסור בלב ונפש לחרשת הלבנים ובעצם עזוז עשיתן לא חש את הדקירות בצדו השמאלי, שהיה מרגישן בעת הבטלה, ביחוד בתחלת החרף הזה. הבנים הקטנים לא הראו אף סימן קל של אותות אי-רצון, או התאוננות על מעוט המזון ועל איכותו הרעה, אשר נתן להם בעת האחרונה. אמם נחמתם, כי בעוד ימים לא כבירים יאכלו מעדנים לשבעה וילבשו בגדי צבעונין לתפארת.

 

ח.    🔗

ימי חג הפסח ממשמשים ובאים. שרה החנונית נלאתה לחכות לכסף ותתבע את חובתה בפתחון פה רחב. גם יתר המלוים אשר עמדו למשה בשעת דחקו, בתקותם לקבל ממנו במהרה פי שנים, לא שמו מחסום לפיהם, ויצעקו: הב! הב! בני אומנתו של משה שהיו עוינים אותו ויקנאו בו, מקדם – על שהיו אומרים ביד-אל, כי התנורים מעשה ידי משה המה יפים, מוצקים ואין דומה להם, וכעת – על ששמעו כי משה יתעשר מחרשת הלבנים – גם המה נוספו על מקיציו ומזעזעיו, על שונאיו הנסתרים והגלוים וישמיעו בעיר, כי משה עשה במלאכתו החדשה אחיזת עינים ומעשה להטים, כדי לפזר אבק בעיני הבריות ולהונותם ולאכול חיל זרים.

בני בית משה כלו עיניהם מיחל להימים הטובים. הילדים רזו, דקו והמכו. רק צללים נעו בבית ולא ילדים ממש. כל הנעלים שנמצאו בביתם נקרעו, נמגו ונמסו; הבגדים כעשן נמלחו ולא נשאר מהם שריד ופליט. הבית היה מלא אֵדים לחים ורעים מהלבנים המתיבשות. יותר מכלם חכה משה בעצמו בכליון עינים להיום אשר יוציא הלבנים מלובנות מהמלבן, ואז אם תהיינה לבנות, מוצקות ושלמות והנסיון הראשון יעלה יפה – יש תקוה כי בית מלאכתו יגדל, ואז יצליח את כל בניו בחייהם ובחייו…

והנה בא היום שקוו לו. משה החל להסיק את המלבן ולסדר בו מערכות הלבנים. שרה החנונית ויתר הנושים באו יחד, פעם בפעם, לבקר את המלבן לדעת: היצלח לבוּן הלבנים ומתי יהיה גמר מלאכתן והסחורה התהיה ראויה להמכר? עוד זאת, כי יראו פן יחכם אחד מהם ויארב לחטוף לו את הסחורה ויאמר כלה שלי ולא ישאיר אף לבנה אחת ליתר הנושים, לכן שמרו איש את רעהו, ואם אחד מהם הלך אל המלבן, נמשכו אחריו גם האחרים, כעיט צפור המריחים מרחוק ריח בשר נבלה. –

משה הסיק את המלבן שלשה ימים רצופים ולא הרגיש את כל הנעשה סביבו.

השאלה: “הצליח או לא בלבון הלבנים?” היתה שוה בעיניו כשאלה “היות או לבלתי היות” להמלט. גורלו הוטל, ומה יוציא מקופת הגורלות? בשלשת ימי הסקת המלבן עזרו למשה כל בני ביתו לשאת לבנים מביתם ולהביאן אל פי המלבן והוא סדרן במערכה ויגדל מעט מעט את המדורה תחתן. גם הילדים הקטנים נשאו כל אחד מהם לבנה בשולי כתנתו בזהירות גדולה ושמירה מעולה ויתרה לבל ישברו חלילה אחת מקרנותיה או מסגרותיה. משה התבונן בעין צופיה ובשקידה עצומה לבל יחסר מזג החום במלבן, לבל יעלה הלהב יתר על המדה או לבל תכבה האש. כתום העצים שהיו מוכנים להסקת המלבן ובידו לא היה כסף לקנות אחרים, והלבנים לא נתלבנו עוד כל צרכן, אז קרע משה, פעם בפעם, שחיפי עץ ונסרים דקים מעל גג ביתו ויניחם על הגחלים הבוערות. פניו נשחרו כשולי קדרה מעתר ענן העשן אשר נדף מן המלבן, רק עיניו היו נוצצות ואש זרה בערה בהן. משה חשב, ספר ומנה את השעות והרגעים שבהם יחל להוציא את הלבנים מן המלבן… אז הכל יפתר.

היום היה חם ובהיר בשחקים, השלג נמס ופני האדמה נגלו, המלמדים ותלמידיהם היו חפשים מעוּלם הקשה בחדרם, כי שבועים לפני חג הפסח יומי דפגרא המה, כולם טילו חבורות חבורות יחד עם העזים בכל הרחובות והשוקים ויתעכבו אצל כל פנה לראות ולשמוע איזה דבר חדש, אשר כלתה נפשם אליו. בהודע להם כי משה עושה התנורים יוציא היום את הלבנים הלבנות מן המלבן, נהרו מחנות מחנות אל המקום הזה. המלמדים והבטלנים התפלספו והתוכחו בהתלהבות גדולה בדבר מלאכת הלבנים, לבונן ורדיתן, אם חכמה או רק מלאכה היא, כאלו כל אחד מהם היה בקי ומומחה גדול במקצוע זה. גם את משה הקיפו בשאלות שונות כתנור של עכנאי על דבר פרטים שונים בעשית הלבנים והכנתן; אך הוא לא ענה אותם אף חצי דבר, אף כי לא הרפו ממנה. כל החבורה שאיננה קרואה הזאת, אשר המה ורעשה והתנועעה כעדת נמלים, היתה לשכים בעיני משה, כי ירא פן לא יצלח ברדית הלבנים מן המלבן ויראה קלונו ברבים ותגלה חרפתו בקהל.

משה הסיר את הפקק מעל פי המלבן. סערת האנשים קמה לדממה, שקט ומנוחה פרשו צעיפם על פני הככר. חוה וילדיה עצרו את נשימתם, לטשו עיניהם ויפערו פיהם… הרגע הנכבד בא… הגורל הוצא… בעוד רגע אחד יודע מספרו… משה הוציא לבנים אחדות מן המלבן והנן מתפוררות בידו… עוד אחדות ועודן בכפו – היו לרסיסים דקים… עוד לבנות אחדות, והנה גם הן מתפוצצות ומתמוגגות ולא נמצא במכתתן הדקה אף לבנה שלמה אחת. הנערים השובבים בראותם את ההרס החלו לצעוק: בּע! בּע!… ילדי משה הקטנים בשמעם את הלעג והבוז אשר ישפכוּ על ראש אביהם הנענה הרימו קול בוכים. הנערים השובבים בראותם כי עלה בידם להפיל פחדם על ראש ילדי משה הקטנים, לא טמנו גם ידם בצלחתם ויעפרו בעפר ויסקלו בחצץ לעמת משה, אשתו וידיו. – משה לא שם לבן לכל המהומה והמבוכה, הרעש והשאון אשר הקימו הנאספים, כי החל להוציא לבנים מטור השני אשר בתוך המלבן, והנה גם הפעם כלן מנופצות, מבקעות, או שרופות ומעושנות. לבו הלם כהולם פעם, דמי לבבו צפו על עיניו אשר חשכו בארבותיהן. – בעוד שלש שעות נצבר אצל המלבן מעי מפלה גבוה.

“רוצח היער!” חומס! גזלן! – צעקו הנושים וגם שרה החנונית ביניהם – איך לא ידעת מראש, כי במקום לבנים לבנות ושלמות תוציא מתוך המלבן עפר ועפר? חיל זרים בלעת תקיא בדם!…

הילדים הקטנים עמדו מסביב להמהפכה ויבכו תמרורים. עיניהם הקטנות והיפות ראו את קבר תקותם הראשונה בחייהם. משה ישב על גל הלבנים השבורות, ידיו על ראשו והדבר אין בו, חייו חשבו להשבר ולהתפורר יחד עם הלבנים המנופצות.

– למה זה תדכא, משה, את נפשך? מי יודע אם לא נגזרה עליך גזירה מן השמים שתמות בלא עתך ורק בחמלת ה' עליך, ועל בנינו הקטנים והגדולים, העביר את רוע הגזרה מעליך והלבנים תהיינה כפרתך.

– אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזים עליו מלמעלה – נחם שמואל את אביו.

משה לא דבר דבר וידום.

– אל תדאגי אשתי, וגם אתם, בני, אל תצטערו – התעורר משה פתאם מדומיתו השוממה ומנוחתו הנכונה שבה אליו במלואה – כעת הנני יודע ומכיר את שגיאתי בחרשת הלבנים ולבונן. מצאתי את החידה. ראה תראי, חוה, כי בקרב הימים יתנוסס במקום הזה בית חרשת לבנים לבנות בנוי לתלפיות.