רקע
אברהם שמואל שטיין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: “מַעֲנִית” במת הנוער בכפר (בטאון הנוער במושבים); אלול תרצ"ט (אוגוסט 1939)

“מַעֲנִית” במת הנוער בכפר

(בטאון הנוער במושבים),

אלול תרצ"ט (אוגוסט 1939)


 

הַנועַר וְהַגוֹלָה

בכפר האזינו הצעירים לשיחה שקלחה.

הנושא: יסודות הדימוגרפיה העברית, יסודות ידיעת-העם.

ונתגלגלו הדברים בתהליכי התפתחות עַמנו, במגמות נדודיו, בבסיס קיומו, בתנודות גידולו; עד שעמדו באסון-האימים של זמננו, בייחוד שבאסון, שעקר וטרף בחמת-זעם ספינת-עם ובאימת-ההפקר הלופתת עתה שרידי עם. ובתוך המסגרת הכללית הזדקר, כמאליו, היש הארץ-ישראלי, משקלו בארץ ומקומו ביהדות, יכולתו ומגמות גידולו.

האזינו הצעירים, ילדי הארץ, בקשב ובדריכות. עד שקם האחד, ויהי לפה לכול:

- חברים, נגעו הדברים בעומק הלב, והאירו מחשכּים כאשר יאיר הברק את אפלת הלילה. איך נשכח גוֹלָה, איך נשכחך? הן את בנית אותנו, ממך ינקו הורינו; הן למענך, למען הטבוחים והשדודים, חיינו ופעלנו; הן שעה זו שאנו יושבים כאן, מי יודע באיזו מערכות מתנסים שם… מי יודע?

ודמעה זכה נצנצה בעיניו ולא סיים.


 

חַיָלִים מְשוּחְרָרִים

פה ושם מתכנסים הם לאסיפות ולדיונים: חיילינו המשוחררים.

בהתנדבות נחלצו למלחמת-הקודש – ולא זכו להיות בנוקמים ובפוֹדים. באונס נפלטו. מהם חולים ונכים.

אולם הם עתידים עוד לחזור בהמוניהם, חיילי ישראל, הפזורים עתה בעמדות שונות בחזית האחת להדברת הצר הצורר ולמגן ארצם. ועלינו יהיה לקלוט גם אותם יחד עם הגל הגדול של נידחי-תבל, פליטי גיטאות וגרדומים, שיתדפקו על שערינו, על השער האחרון.

באחת השיחות הצטייד הנואם, חייל משוחרר צעיר, בחומר על הנוגע לעתידו של החייל המשוחרר בכל הארצות הלוחמות; במיוחד התעכב על הדאגה להתיישבות חיילים באוסטרליה ובאפריקה הדרומית, הלובשת כבר לבושים מעשיים: הקצאת שטחים, הכשרתם להתיישבות, גיוס אמצעים, הנחות ממסים וכו'.

על מי ישענו חיילינו? – שאל. צר, שאין הממשלה עושה ולא כלום בכיוון זה.

והוסיף ודיבר בגילויי השלווה והשאננות בחלקים מן היישוב, ברדיפה אחר הבצע, במותרות ותענוגות, בגילויים של קשיחות-לב וחולשת-הדעת.

היתה דומיה. מועקה. אז קם האחד, וישא דברו לאמור:

  • כל אשר נאמר פה – אמת ויציב הוא, וחובה להוקיעוֹ ולהילחם על תיקונו. אפס אל לנו להגיע מן ההנחה הנכונה אל המסקנה הנלוזה. ואם אין ממשלה הדואגת לנו, ממשלה שלנו, ואם נגעים ביישוב – כלום ניתפס לייאוש? לא פסו אמונים בתוכנו – ותקווה גדולה מאירה לנו. אל ייאוש, חברים. גם כאן עתיד לעמוד לנו המאמץ העצמי של כל החלק הטוב והנאור ביישובנו. ואין אנו בודדים. נשמור על התקווה, נשמור על האור.

אז הרגישו כולם כי – רווח לנפשם.

המלצות קוראים
תגיות