“הפועל הצעיר”, כרך 44 גליון 8 תשי"א [1951] 1
במסיבה בקיבוץ מעוז חיים, במלאת י"ג שנים לקיומו ואישור הבנים כחברים בו, אמר אחד המברכים, בין היתר: "שעה שאנו מאשרים אותם (את הבנים), הרי לאמיתו של דבר הם המאשרים אותנו; הם המאשרים, כי המשק הוא דרך-חיים וכי החיים שהתחלנו לבנות כאן לא יפָּסקו עוד (‘צרור מכתבים’, מס' 223).
אכן, אין לך אישור מובהק וחותך יותר לכושר יציבותו והמשכו של המשק הקיבוצי (ושל שאר צורות-החיים בהתיישבות העובדת) – וזאת על אף גילויי המשבר למיניהם, מהם מחוּייבי ההתפתחות והצמיחה בפנים ומהם תולָדות ההתרחשות בהיקף, במדינה ובציבור הפועלים ובאוירה הכללית - מאשר עובדת הזדהותם הביולוגית, החברתית והנפשית של הבנים עם מפעלם החלוצי של אבותיהם.
ואף על פי כן מהווה הדור השני בקיבוץ ובהתיישבות, היהודי הצעיר השלם בגופו ונפשו, נחיל של בעיות-גורל לעתידו של המפעל – אשכול הישגיה של הציונות הסוציאליסטית. מעבר הבנים למעמד של שווי-זכויות-וחובות עם אבותיהם במשקים – חותך את עתידה של ההתיישבות העובדת. “במציאות הקיבוצית עלול הכשלון ליטול מהאב את כל ערכיו שהשיג במשק, והבן עלול לאבד את הרגשת ביתו” (משה טבנקין2).
*
המייחד את שכבת הנוער המבוגר במשקים (שהיא, בכללה, כחוּליַת ביניים בסולם הגילים בין חברת הילדים לבין דור המייסדים) הוא, קודם כל, הדמות החדשה של פועל-מתיישב ארצישראלי, אשר ערכי החיים של תקומתנו הלאומית בשִׁחרורנו הסוציאלי הם לו כטבע שני, שנקנה בלא מאמץ ויגע מכוּונים. בזה – כוחה, בזה – רפיונה. מכאן השילוב האורגני בעבודה, במשק, במערכות המגן; מכאן הנחיתות ביחס למבוגרים בתחום חיי החברה והרוח; ואפשר גם התקווה, כי הבנים, פרי החינוך המשותף וטפוחי כל חברי המשק שהוא ביתם-מולדתם, יש בהם כדי לסייע בפתרון טבעי לבעיות שונות אשר הקיבוץ נלבט בהם. והמשתתפים ב“כינוס הדור השני” בקיבוץ המאוחד הטעימו, כי השכבה שגדלה במשותף בבית אחר ובתנאים שווים נושאת בחובה מידה רבה של ערבות לעתידו של ביתם, לקידומו ויציבותו.
“מקומנו בעבודה ויעילותנו אינם מעוררים ספקות, אולם פעילותנו החברתית במשקים פגומה. את הורינו קשר למקום קשֶר אידאי חזק יותר מאשר אותנו שאנו חניכי הקיבוץ, ואין הפעילות החברתית שלנו עומדת באיזה יחס שהוא לכוחנו. איננו תופסים מקום בוועדות. כושר-הביטוי-והמחשבה נופל מזה של הורינו, על אף זאת שקיבלנו חינוך מעולה אנחנו כה דלים ביכולתנו בשטח החינוך החברתי” – קובע בן חפצי-בה.
נאמנות-אומן מפעמת בכל דבריהם למולדת, לכפר, לשיתוף; אין הם מעלימים שאין דור-המייסדים צריך לָמוד אותם באמת-מדתו הוא. אין דור-ההמשך משתלב באורח אוטומטי בקודמיו – הוא עולה וצומח לתוכו על מנת לרענן את מפעלם המשותף; אולם לא הרי שילובו במשק ובעבודה שהוא טבעי ומושלם, כהרי פעילותו בחיי הציבור, החברה והתרבות שהיא עודה מלוּוה סייגים ונפתולים.
*
בני המשק, שחלקם לא יסולא בפז בהגנת הארץ ושחרורה, נתבעים עתה – יחד עם כל הנוער הישראלי – להתגייסות והיא להם, לרוב, פגישה ראשונה עם עולם החוץ ועם מציאות הצבא הסדיר. יש בה, בפגישה זו, כדי חישול האופי והרחבת אופקים. אך גם מסכנתהּ של שִׁפעה שלילית וטשטוש דמות. “אולם אין כבן המשק – קובע י. שפר מאיילת השחר – להביא לצבא את דבר ארץ-ישראל החלוצית, המתיישבת, העברית והקיבוצית; להאיר את מופת חיי ההגשמה לרבים, לייצג אישית, בפועל ממש, את האיש-החלוץ האיתן בערכיו”, והוא הדין בקרב היחידות המגוייסות המתכּשרות במשקים.
בפני כל הדור הצעיר בהתיישבות העובדת ניצבת הבעייה, והיא לא חדשה, האם להמשיך מפעל-אבות, או להיחלץ למפעלי-כיבוש חדשים? אין חולקין, שאין הצד האחד של הברירה מוציא את הצד האחר. אולם בדרך הטבע אין בן-המשק רוצה לשמש רק נושא בחיים, אלא גם נושא פעיל, רבה הפוֹטנציה הצפונה בו בהקמת יישובים חדשים, או בהדרכתם. אולם מאידך – “מחובתנו להישאר בגבעת חיים, וזהו האידיאל שלנו, בדיוק כמו שהאידיאל של איש ההכשרה צריך להיות ללכת ולבנות קיבוץ חדש” – מעירה בת גבעת חיים.
*
הרבה נכתב בשאלת מעמדו של הקיבוץ לאחר תקומת עצמאות ישראל – על פיתוייה וסכנותיה בחיי הנפש וחברה, אולם גם מרחבי-פעולה ופסגות אחריות. בָּרי להם, לבנים, שאין הקיבוץ יכול להמשיך קיומו מבלי להירתם בעול המדינה, ביצורה ועיצוב דמותה. אולם “הירתמות” זו תהליך מורכב היא. רבים גם הסוברים, כי אין כדוֹר ילידי המשק לכושר-עמידה מול חדירת השפעות ההיקף הקפיטאליסטי, מושגיו ומנהגיו, לתוך היצירה הקיבוצית ולחצם על חברתה.
הבנים הממשיכים הם גמול חייו של דור שלם ופרי ביכּוּריו. הם כבר הוכיחו, הן בשדות המערכה והן בשדות ההתיישבות – הישגים נעלים. בו תקוות התקוות להתיישבות בזמנים תקינים, קל וחומר בתנאים של מתח חברתי ובמבחנים שלא תמו. מכאן תחושת החג והתרוממות הרוח בכל קיבוץ ומושב, עם שילובם של הבנים בחיי המשק והחברה.
דור ההמשך בקיבוץ – כדוֹר השני לאחר כל מהפכה לאומית או ניצחון סוציאלי, המשך – אבל גם תוספת תרומה עצמית; גילוי חדש וקונסטרוקטיבי לבעיית ה“אבות והבנים”, החורשים בתלם של מפעל היסטורי אחד.
הם אינם רק בנים למשפחותיהם ולכפריהם; בחירי בניו של מעמד הפועלים של עם ישראל וגידולי מולדתו הם. אשרינו שזכינו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.