מִג’מוֹסין לגבעת עמל

 

א.    🔗

שביל חול צהוב מוליך במעלה הגבעה, מתפתל בעֲקַלָתון, חוצה חורשת עצי-אורן, שדות-בוּר וּואדי נרחב כלוֹע חרוך שמימיו חרבו ותחתיתו שורצת לטאות, חרקים ויתושים הפושטים בסביבה. אתה מטפס בשביל העולה ורואה, למטה, את הכביש ההומה וסואן כנהר בתנועתו התדירה, הוא כביש תל-אביב – פתח-תקוה, כעוֹרק-חיים הפועם ללא-הפוגות, ומעברו פושטת רמת-גן והיא כמִתחבאה מאחורי שׂדרות הברושים ועצי הנוי וכנוּסה בדממתהּ ובזרם חייה היא. ובאופק – כתמים של ירוק ולבן, שכונות בתי-מגורים מנוּקדות בגנים, פה ושם מתנוססת ארובת בית חרושת והיא פולטת טבעות-עשן, המסתַלסלות אל על ונמוֹגות באור השקוף. מאחורי הואדי משתרע מישור מבוּתר, מקומט, מגודל עשבי-בר, חצוי בכביש החול, העולה אל שלשלת גבעות ויורד אל הכפר הערבי הגדול לשעבר – ג’מוסין.

ציבורים ציבורים רובצים כאן במפוזר, בלא סדר ושיטה, לצדי שביל חול ושׂדרות עצים עתיקי-יומין, חצרות ובתי-מגורים מעוּטֵי-צורה ומוּשחתֵי-דמוּת וצריפי-פח ועץ וּבלוקים, וביניהם בנייני-זֶרֶת, בנוּיי עץ ולבנים, פּחונים ורפתות ואוהלים. פה ושם עוד שׂרדה החצר הערבית על ערמות גללי-הצאן והמַתבּן וכוּכים למיניהם סביביה. כל יחידת-מגורים גדוּרה נעולה, משָל ביקש כל אחד מתושביה להִצטַנף בתוכה, נכון לגונן על עצמו ורכושו מפני סכנת פלישה או שוד. ובעלי חיים רוחשים בכל אשר תפנה – עזים המלחֲכות חתימות עשב קשורות אל מוטות גדר ולהקות תרנגולות וברווזים וברבורים. פה ושם משקשקות ממטרות ומתיזות מים על ערוגות שזה מקרוב נזרעו וירקות-בית ושתילים ירוקים מבצבצים מתוך אדמת החמרה החומה הכחושה. ניכר, ללא מסורת וללא ניסיון הן הידיים שעמלו וטיפחו את הגינות הללו שעירבוב בהן של גידולים וזנים, עירבוב הטבוע בדמות הישוב הזה כולו.

עַם רב דחוק בג’מוסין הנטושה, שהיא כבת-חורגת, מעין ארץ הפקר שזה עתה באו עליה המנצחים לאחר שכבשוּהָ וכל אחד חטף מכל הבא אל היד… פועלים היוצאים לעבודת-יומם לשכונות הסביבה, בכבישים או בבניין או במפעלי חרושת אשר ברמת-גן ובתל-אביב רַבָּתי, רצענים מטליאים, חייטים ונגרים ושאר בעלי מלאכה ואוכלוסיה מנוּמֶרֶת של רוכלים ושאר בריות ללא מקצוע מסויים ובעלי משלוחי-יד מפוקפקים; ישוב שקם עם המהומה של שלהי מלחמת השחרור, שטרם נתייצב ונתגבש, ללא סייגים וסדרים, ללא דמות וצורה, ללא שלטון וסמכות, כל אדם כאן הוא אדון לעצמו; שהרי כל אדם כאן על דעת עצמו בא ותקע יתד ונאחז בכל שנזדמן לידו, בין בשׂריד בניין שמצאוֹ פנוי, דירת אדם, רפת או דיר, מחסן או סככה ובין בפיסת קרקע עליה נטה אוהל והציב גדר סביבו. כל אחד כאן חושש מפני חברו שמא חורש הוא מזימות לנַשלוֹ, כל אחד כאן דואג לעצמו וטורח בהִתערוּתו במקום ללא כל קשר, שׂיח וָשׂיג עם שכניו. ילדים משוטטים ברחובותיה של ג’מוסין ככלבים וחתולים עזובים, חשׂופי עַכּוּז, מגואלים – ילדי אשכנזים ותימנים וספרדים, רובם עולים חדשים, ומיעוטם ותיקים, וכולם אמונה נטועה בהם ששעת הכושר המזוּמנה סוף סוף באה להם ומעתה גם הם עתידָם לפניהם. וכולם כאחד החלטתם נחרצת לא לזוז מן המקום, שהרי סופם של השלטונות העליונים להכיר בהם בתור ישוב ולספק את צרכי הציבור שלו ולספחוֹ לתחומיה של תל-אביב הנבנית והולכת ופושטת אליהם; ואם אמנם ייגזר עליהם אי-פעם לעקור מכאן – טָבִין וּתְקילין, כסף טוב, ישקלו להם, שהרי בינתיים הם מְשַקעים כאן עמל ואמצעים בהתקנת המגורים ובשיפוצם ובשיבוּחם וכיוצא בזה – ובמדינת ישראל אין מנשלים אדם מקִניינו. אפס, בינתיים רבה הזוהמה ורבים ההפקר וההתרוצצות בישוב-בָּבֶל זה – ושמי תכלת נפלאים, עמוקים פרושים כחלום רחוק על אוכלוסיה חורגת זו שנאחזה כאן בציפורניה ממש וירשה מן ההפקר…

בירכתי ג’מוסין, שהיא ספק כפר וספק עיירה נידחת, בתוך הכיעור והטשטוש, מתנוסס בית-מידות החולש על הסביבה, עטור עצי נוי עם הכניסה לתוכו והוא קרוּי בפי האוכלוסייה בית המפקדה, שכאן שכנה, בימות מלחמת השחרור, מאז בריחת הערבים מִפקדתהּ של אחת מיחידות צבא ההגנה לישראל. בבית זה התגורר בשעתו מוכתר הכפר, אפנדי עשיר עם נשותיו, ומאחוריו – בוסתן עצי הגויאבה בני השישים-שבעים, רחבי-הגזע ומסועפי-הנופים ובאר קטנה באמצעו ומַתבּן ורפתות בנוּיי-בּטון, סככות ומחסנים. עתיר נכסים היה האפנדי שמָלך כאן בחדרים רָמֵי-התקרה, שזגוגיות חלונותיהם וקירותיהם צבועים בשָׁשַׁר זול ופרוזדור ארוך קבוע בין דלתותיו הנרחבות הנראות כשְעָרים– וגם הוא בין הבורחים שנמלטו על נפשם. עתה דרות כאן משפחות אחדות, חדשות בנופהּ של ג’מוסין.

הרי החלוץ הותיק, משה מנדלסון ורעייתו וילדתם הקטנה וכינוּיו בין שכניו ומכריו משה הג’ינג’י. נמוך-קומה ורחב-כתפיים, גולגוֹלתו הגדולה ועורפו כיְציקה אחת, שערו כעין הפשתן שהצהיב ופניו זרועים בהרות-שמש כתומות, צעדוֹ אִטי, כבד ומאוּשש, צעדו של פועל פרדסים ופועל בניין ותיק, מתיישב לשעבר באחד המשקים הצעירים משם עקרוּהו מלחמת העולם הראשונה וההגנה ומלחמת העולם השנייה ומערכות עצמאות ישראל. מאז שלח ידו בעבודות לעת מצוא ועתה נתייצב במקצוע הריצוף. הוא מראשוני המתגוררים בג’מוסין ובבית הזה, בית המפקדה, בשניים מחדריו השתקע ופינה בפרוזדור הארוך, האפלולי משמשת לו מטבח. בחדר סמוך אחות אשתו, הרווקה, ושתיהן זה מקרוב עלו לארץ מאחד מַחנות-המעבר לפליטי השואה באיטליה – מן הניצולים השׂרידים. בשאר חדריו של הבית וכן ברפתות אשר בחצר השתכנו משפחות אחדות של עולים חדשים.

לא במקרה נזדמן לכאן משה הג’ינג’י, שכאן, באחד מחדריו של בית המפקדה שירת בצבא ההגנה לישראל בשנות המלחמה כממוּנה על מחסן נשק. ערב ערב, בתום יום עבודתו בעיר, היה ממהר לכאן, רכוב על אופניו, עוד אבק המלט וכתמי סיד וטיט על בגדיו ופניו, אל מקום השמירה המוצנע, אל מחסן הנשק, שם עברו עליו לילות רבים, ארוכים, במילוּי נאמן של תפקידו. ועם שיחרורו מן הצבא, בתום הקרבות, העביר לכאן, באישור מפקדו, את מטַלטליו המועטים מחדרו הדל אשר בעיר, את ספת הרווקים אשר לו וארון- עץ, מזוודות אחדות עם בגדים וצרורות ספרים – והרי הוא אזרח של הישוב הנטוש ג’מוסין, הוא גבעת-עמל.

 

ב.    🔗

לאחר ישיבה של עשרות שנים בארץ זכה, איפוא, גם הוא, משה הג’ינג’י, בדירה משלו. תחושה מיוחדת במינה שלא ידעהּ מימיו, תחושת הקִניין והקבע והאזרחות, פקדה אותו, את הנודד בארץ אחר העבודה והמשנה מקומות ישיבתו חדשים לבקרים. האין הוא ראוי לכך אחר העמל הרב ששיקע כאן, בארץ, בפרדס ובבנין, בכיבוש עבודה ובכיבוש קרקע, אחרי שירותו בהגנה ובצבא? חבריו, החיילים המשוחררים, זכויות שונות להם, אך עדיפים ממנו הנָכים ובעלי המשפחה. אך הואיל והערבים ברחו, נטשו רכושם ובתיהם, זכה כל הקודם בירושתם ובכללם גם הוא, הפרוֹלֵטָארִי האמִתי, שלא השכיל לחסוך לעצמו קִניינים ונכסים, אשר הארץ לא העניקה לו מקנייני החומר אף שהעניקה לו הרבה בתחומים אחרים.

עתה, בשובו ערב ערב מן העיר לג’מוסין, חלקה של הדרך רכוב על אופניו, חלקה מפסיע בשביל החול העולה מן הכביש תל-אביב – פתח-תקוה וחוצה את הואדי השכוּב כנַחש פעור פה – הוא יודע, כי מרובה העבודה המצפה לו בביתו החדש. תוספת קניין – תוספת טורח. שוב לא ימהר למקלחת – כי אין עוד חיבור מים לבתים בג’מוסין – להתנער מן הזיעה והאבק שדבקו בו בשעות עבודתו ביום, ללבוש חולצה לבנה ומכנסי חאקי נקיים וללכת לסעוד לבו במסעדה הקוֹאופֵּרָטִיבית ברחוב ברנר, כדרך פועלי הבניין הרווקים אחר יום העבודה, ולפגוש רעים וידידים, להיכנס ללשכת העבודה ולשׂוּח אחרי כן על שפת ימה של תל-אביב. עתה רבה המלאכה המצפה לו בביתו, היינו בהתקנת הסידורים ההכרחיים למקום מגורים – סיוד ושיפוץ, קביעת שמשות ותיקון שברים שונים, הכנסת אמבטיה ועוד כיוצא באלה. ומלבד זאת יש לטפל גם בהכנת השטח אשר נפל בחלקו לזריעת ירקות ופרחים – וזו לו הפעם הראשונה, למשה הג’ינג’י, בחייו, לעַבּד חלקת אדמה משלו; ואת בוסתן עצי הגויאבה הסמוך לחדרו, המניב פרי למכביר אלא שעתה צמא ומוזנח הוא, יש לגזום ולהכין צלחות-השקאה ולהשקותם בדליים ולעקור את עשבי-הבר שפשטו כסַפַּחת בין העצים - עיסוקים לרוב לאדם שנַחֲלה גדולה, אך מוזנחת מאד, קמה לו לקִניין!

ועוד טעם נכבד לו, למשה הג’ינג’י, לטרוח בסידור דירתו ומשקו – הלוא היא תקוותו, שעוד מעט ותבוא אליו, מאחד המחנות לפליטים אשר באיטליה, זו שיחד עמה יבנה בית ומשפחה. ושעל כן עליו להזדרז בהתקנת קן-המשפחה החדש.

הוא זוכרהּ יפה זה שנים רבות כאשר ביקר, לפני מלחמת ההַשמדה, מלחמת העולם השנייה, בעיירת הולדתו בפולין. יעלת חן הייתה אז וקסמי אשה נסוכים עליה, חוּשניות וצניעות-תוֹם בכפיפה אחת. כפעם בפעם הוא מוציא מנרתיק ניירותיו את תצלוּמהּ – ועצב חרישי עולה בלבו. הרי שפעת השער הבהיר העוטר את פניה הרחבים, המחייכים תמיד, אפהּ הקט החטוב להפליא וזוג עיני תכלת גדולות שופעות אהבה וטוב, דומה חום נעורים ורעננוּתם נודף מן התצלום הזה. עד לפרוץ המלחמה טרח בהבאתהּ אליו, ולשם כך אף נסע לפולין, אך לא עלתה בידו. ואז באה המלחמה ותפריד ביניהם בחוֹמות-דָמִים. בהיותו באיטליה, חייל עם חיילי ארץ-ישראל במלחמה נגד בְּכוֹר הצוררים היטלר, לא פסק לשאול ולחקור לגורלה – וחרס העלה בידו. אך בשובו מן החזית נתקל, דרך מקרה, בשמה שצוּיין באחת מרשימות הניצולים יוצאי עיירתו. אכן, הפרטים התאימו: חווה ש"ץ, ילידת לוּדמיר אשר בווהלין, והיא מצוייה עתה באיטליה עם אחותה הצעירה ממנה, באיטליה אשר זה מקרוב חזר משם!

לא יצאו ימים מרובים והוא הצליח, בדרך של מכתבים, לזהותה ולהתקשר עמה. ויתרה מזו: אהבתם – אהבה ראשונה לשניהם ניעורה עתה מחדש, שלהבת בהירה, מושכת, קוסמת על אף (ואפשר בכוח) הפרידה מאונס הממושכת והכאובה. שעה ארוכה הוא מסתכל בתצלומהּ כמבקש לעמוד על סוד חייה וניסיונותיה בשנים המרות שחלפו. וראה זה פלא: לא דהה יופייה ולא פג חינהּ ולא נתנדפה רעננותה, אף שחוּט דק וענוג של צער מתוּח-כמו במבטהּ והוא כמבקש לצוּדוֹ מן התדפיס האילם. כיצד עמדה בייסורי המלחמה והגיטו ומחנות ההסגר - ולא נתמוטטה ואפשר גם חוּשלָה וחוּסנה, והיא שומרת לו אמונים, בכך אין הוא מפקפק כמלוא הנימה. כאז בעיירה, אַ מויד אַ ברען היו מכנים אותה, את בת העם הפשוטה, בריאת הגוף וישרת הנפש. והוא, משה הג’ינג’י, השתקן מטבעו, בחור הישיבה לשעבר, המרבה לעיין בספרים, מפליג בשירים ומנגן בגיטרה, נושא בלבו אוצר של חלומות ואחד מהם: העלייה לארץ-ישראל. על סף יציאתו מן הישיבה היה וערב הכרזת המרד שלו נגד אורח חיי העיירה ונגד המשטר, כאשר הכירהּ לדעת וכאשר קסמה לו, והוא עורך טיוליו הראשונים עמה, הטיולים הגנובים והמתוקים בחריפות הפתעתם ביער הסמוך לעיירה. זכר הפגישות הללו עוד חרות בלבו, ארוּגים בנעוריו, בדמויות ביתו. פלג זך מבהיק מושך מימיו בשלווה בֵינות לשיחי היער – פלג הנעורים… על אבן הם ישוּבים, ספר בידו – וגיטרה. משב רוח קלילה מסלסלת קווּצות שערה הבהיר ובבוּאתהּ משתקפת בגלים הבהירים מהם. הוא שר את שירו של ז. שניאור –

געגאנגען איז חווה’לה

שטיל און צופרידן,

צעלאזן די גאלד-בלאנע האַרץ…

הלכה חווה’לה

רגועה ושמחה

בעוזבה את לב-הזהב התועֶה…

ומלווה עצמו בצלילי-הכסף של הגיטרה. שלווה מסביב – ונהרה, ואושר עולם נוהר עליו. אז הוא שם את הגיטרה על הדשא הטלול – מתקרב אליה ומנשקה בעצימת עיניים – נשיקה ראשונה. לבו פועם בקרבו, נבוך, בוש קמעה בפני עצמו, בפני העזתו, הוא ניסוֹט במקצת, שניהם מסמיקים.

אז הוא נוטל את הספר, דומֶה “די ווילדע צילקע” לז. סגלוביץ וקורא לפניה וקורא… על הילדה השובבה, שנערי העיירה חולמים עליה…

שנים חלפו מני אז – גלי דָמים עלו, הציפו את העיירה, את משפחתו, הכל נעקרו מן השורש, גם מחבר הספר איננו עוד. אוּדים מוּצלים מן השריפה הגדולה עודם עשֵנים, בפזוריהם, בברית המועצות, בפולין, במחנות הפליטים בגרמניה ובאיטליה – ובכללם היא חווה ש"ץ – בחירת לבבו.

משה הג’ינג’י ממשיך בעבודתו לאור הנר בהתקנת דירתו – ודומה את עצמו הוא מתקין לקראת הפגישה עם חווה’לה, לקראת חיבוּרו עמה לעד, שהוא בעיניו כתיקון גדול לעוול שנגרם להם על-ידי כוחות אויבים ועוינים שכה הרעו להם. רציפותה של אהבתם – על אף כל שנתרחש בשנים האחרונות – האין בה משום מחאה לוהטת נגד הניתוק והסכנות שריחפו עליהם, פיצוי-מה לגעגועיהם; לה שעמדה על עֶברי פי תהום וחַרבו המרוטה של מלאך המוות מתנופפת מעליה פעמים אין-ספור; והוא שעמל וקדח ורעב והגן ונלחם ואכזבות רבות כירסמוּהו, אך תום רוחו ויושרו בעינם נשמרו.

שני ציפורים שנעקרו מקן חלומותיהם הרענן, שני ציפורים שסופות עולם שטפו וסחפו אותם, ועתה הן עומדות להיפגש תחת שִׁמשהּ החמה של ארץ-ישראל, ולבנות לעצמם קן חדש כאן, בג’מוסין, בבית המפקדה.

 

ג.    🔗

שתקן וצנוע, ישר דרך ופשוט-הליכות הוא משה הג’ינג’י. אין חלקו עם התובענים בעלי המרפקים. תמיד עומד בצל, מכונס בתוך עצמו, רצינוּת ביחסו לענייני ציבור ולשאיפותיו חותָמוֹ, חוסר פדוּת הבדל בין מעשה לדיבור סימן היכר שלו. כל ימי שבתו בארץ שיתף עצמו בחוויות הזמנים ותהפוּכוֹתיהם שנחרתו עמוקות בלבו ובחייו. ראשון לכל קריאה וצַו. דומה, לעולם אין הוא כועס, זועף, מתמרמר. לא ששָפרה נחלתו ואין לו עילה לקוּבלנות, אלא שנכונוּת פועמת בו תמיד למחילה ולסליחה, ללימוד זכות על זולתו, להבלגה ולויתור על כבודו.

כזה היה כל השנים. אפס, בזמן האחרון, מאז תום המלחמה, הוא מרגיש והנה מרירות כוססת, מציקה וקודרת גוברת והולכת עליו. האם עייפות חיים היא זאת הנותנת אותותיו בחייו, או הגיל הגוזל ממנו את הסגולות החלוּציות לשאת בעול תוך שמחה ללא תביעה להנאה או לכבוד, הנוסך בקרבו את המִמסָך העירוב העכור של האדישות המרפה ידיים המלוּוה באהבת-עצמו אנוכית-קטנוּנית, המתעוררת במאוחר ומבקשת להדביק ולפצות את ההנאות שהוזנחו והוחמצו; או, אולי, מאותות הזמן היא – זה הזמן שלאחר המלחמה, והוא משעות הכושר לכל מיני חומדי בצע ושׂררה, לחנֵפים ונבלים? אם כה ואם כה, הללו שידעו את משה הג’ינג’י תמהו למהפכה שנתחוללה בו, שעקרה אותו מעולם התמימות הטובה והציבה אותו, פנים אל פנים, אל מול עולם של נוכלים ובריונים וטַפּילים, הניזונים מהישגיהם של אחרים, מזיעתם ומדָמם, תאוותנים הפושטים ידיהם לקטוף לעצמם ברעבון לא-ידע-שׂובעה את כל בִרכת העצמאות אשר גם הוא, משה הג’ינג’י, תרם למענה כמיטב יכולתו ולמעלה מיכולתו.

האם הייתה לו טובת הנאה כלשהי ממלחמת העצמאות? לעיניו חולפת שורה שלימה של חברים ומכרים, שביתם נתמלא מ“שלל” המלחמה, אך הוא, בידיו לא דבק מאומה, אף “מזכרת”. רבות ראה במערכות הדמים, אך זכר פגישתו הראשונה עם כפר עקוּר לא יימחה ולא יטושטש. פארדיס… כך היה שמו של אותו כפר בסמוך ללוד. בערוב יום קיץ לוהט הוסע לשם, בשבילי עפר מַעלי-אבק, בינות לפרדסים ובוסתנים, לשמירה. היה זה זמן מועט לאחר כיבוש הכפר, ועל יחידתו של משה הוטל לקיים את השמירה במקום. היחידה נפרסה לעמדותיה ולתפקידיה, ואחר כך ניתנה חופשה מועטת לאנשים, שפשטו מיד בחצרות ובבתים… עוד עשֵנות הבקתות העזובות וכפעם בפעם פורצות להבות ממַתבּנים וערימות גללים יבשים, מגגות וממחסנים… חמור הרוג מוטל בצדי הדרכים, יונים מבוהלות משוטטות מגג אל גג, כלבים מזי-רעב טרוּטֵי-עיניים נביחתם אימה… הבחורים משוטטים בבתים העזובים, שמים ידם על כל הנקרה להם, אף שהכפר כבר נבזז על ידי קודמיהם. משה רואה קבוצה של בחורים, אבוקה דולקת בידם, אש זרה בעיניהם, והם אצים מבית לבית ומחצר לחצר ושולחים באש כל שידם משׂגת – לרבות עצים ושיחים… מי הם? בחור מוילנה, מן הפרטיזנים לשעבר וצעיר מבגדאד ו… והם מקושטים, כגיבורים, שִלטֵי-מלחמה: עַבָּיות וסכינים ו…

משה הג’ינג’י מסתכל במתרחש לעיניו ולבו נחמץ בקרבו. הוא מנסה דברים לאחד מן החבורה: מה ייתן ומה יוסיף לכם הדבר הזה אשר אתם עושים? בין אם יישאר הכפר בתחומי ישראל ובין לאו – פסול הדבר שאתם עושים, וצר על העצים שגידולם נמשך שנים… ושם, במורד, מסתכלים הערבים באש העולה מכפרם… אך הללו פורצים בצחוק, כמו דברי טירוף אמר להם, מסתכלים בו רגע במבט של בוז ושאט נפש כאומרים: מי שׂמךָ עלינו להטיף לנו מוסר, ונפנים לדרכם. משה נזכר במערכות איטליה, באיכרים שחרשו וגזמו גפניהם באזור הקרבות, בין החזיתות; והוא נזכר איזו חרדה פיעמה את החיילים היהודים אשר בחורף, בהציק להם הקור, עקרו קורות של בית עזוב להדליקם במדורה…

המלחמה נסתיימה – ומשה יצא ממנה עשיר בחוויות ובניסיונות, אך עמידתו דלה ועלובה והוא כבר כבן ארבעים, אך שוּר: הטורפים והדורסים והבוזזים למיניהם עולים כפורחים. אחד מהם, אפשר מן הטיפוסיים שבהם, הוא אינג’ינר שור, המהנדס.

 

ד.    🔗

אינג’ינר שור – אין משה הג’ינג’י יכול להגות את שמו בלי שתֹאחז אותו חלחלה, וכל אסיפה בה מופיע האינג’ינר בנאומיו חזקה על משה שיוקיר רגליו ממנה, כל מאמר שלו מעורר בו שאט-נפש. עצם קיומו של האינג’ינר ממאיס עליו את החיים.

לראשונה נתקל בו ברומא, כאשר עשה שם עם חיילי החטיבה היהודית הלוחמת. הוא ידע, כי זה מקרוב עזב האינג’ינר את מחנות-ההשמדה, ובחיצוניותו והליכותיו לא נבדל תחילה מן הרבים שנתנסו בעינויים אלה כמוהו. בגדיו מרוּפטים, נעליו קרועות, זקנו מגודל והוא מהלך נסמך על מקל. האביב עמד ברומא, עצי הערמון העלו ניצה ירוקה. סימני הכיבוש, הרעב, ההשפלה עוד ניכרים בה – וכבר פורצים בחוצותיה מצהלות שמחה…

כאָבֵל בין חתנים הילך האינג’ינר ברחובות האלה, לכאורה משוחרר אך, דומה, לא משוחרר לעַד מהזוועה שפקדה אותו. מאחוריו – לא רק שנות עינויים אלא גם זִכרם של אשת נעוריו וילדיו שנכרתו בשואה. ברחובות האלה עצמם שוטט, לפני שנים, והוא אז סטודנט צעיר. ועתה? – לא שנים חלפו מני אז, דוֹרות שלמים נקפו במעגל תנועתם לאחור, ואוקינוס של דם ודמעות וחורבן משתרע בינו לבין ימי בחרוּתו.

רבים מחוזרי המחנות והיערות שנזדמנו לאיטליה טרם ידעו את אשר יעשו מחר-מחרתיים, כנבוכים עמדו בשערי המציאות החדשה, ובעיניים חדשות בחנו אותה. לא ידעו, לא השׂיגו מה יעשו באושר הגורל שירד עליהם כמו לפתע, כשַי ממרומים לאחר שנות-ציפייה ארוכות מאוד; עוד לא הבהירו לעצמם את עוצֶם התמורה שנתרחשה או, אולי, משום שכה הבחינו והרגישו במעבר המכריע, לא הוברר להם, לְמה הוא מחייבָם. שלא כן הוא, האינג’ינר הצעיר יהושע שור, אשר כבר במגעו הראשון עם העולם שמחוץ לגדרות-התַיִל נשתלהבה בו בעוז – בעוז-שלא-כמצוּי - תאוות-חיים עזה וחריפה: לרווֹת ממַנעמי החיים שבעתיים, ולנצל את כל אשר לא היה לאל ידו לנצל בשנות כִּלאוֹ ומאבקו עם נוגשׂיו, לנצל עד תום – ולוּ גם במחיר שיעבודם ודיכוּיים של אחרים, ולוּ גם בדרכי הונאה ומרמה – כל אפשרות וכל הזדמנות, כדי להגיע לדרגות גבוהות של השפעה ושׂררה, של רווחה ומותרות, של כבוד ועושר, ויותר מאלה – לספק את תשוקת השליטה, לרדוֹת באחרים כפיצוי לימים ולילות שבהם שלטו ורָדו אחרים. התשוקה השתלטה עליו, להטה בו בלא הפסק, בכל אשר יפנה וילך, בכל מעשיו והֲגיגיו בהקיץ ובחֶזיוֹנותיו לילה. ואכן, החלטה נחושה גמלה בו: על ראשי חיים ומתים יפסע, כלשון הפתגם, ובלבד שיקיים תאוותו. ודאי, רבים כמותו נתנסו בייסורים בעֵמק הבָּכָא של המחנות, אולם בעיניו הוא הוא הקדוש ואין ראוי ממנו לכתר של כבוד וגדוּלה. התשוקה הזאת הייתה לו מטרה, יעוּד. העובדה, כי חסרו לו הכוחות והסגולות הדרושים להשגת מבוקשו, עוד הגבירה יותר את תאוותו והחלטתו הנחרצת לנצל את… המַרטִירוֹלוֹגיָה שלו.

וכך אירע, שהמדוּכא והמעוּנה מאתמול החל לארוג בסתר חייו הפנימיים את חלום השליט של מחר…

משה הג’ינג’י שמע עוד ברומא שמְרַננים אחרי מעשיו והתנהגותו של האינג’ינר בגיטו ובמחנות, אך ברור היה לו, כי לא עליו לדון אם אמנם עמד האיש בניסיונו המר בשנות האיבה וההשפלה. גם מאמציו לטהר כל שהתרחש וללמד זכות על התנהגותם של יהודים מפוקפקים בשנות השואה חשודים היו, אך מי הוא, משה, שלא עמד בכל אלה ויטול לעצמו את כתר השופט? אך דבר זה ברור לו למעלה מכל ספק: אינג’ינר שור מנצל בלא בושה את אימת השואה עד תום – לטובת עצמו, מנצל רגישותם העמוקה של האנשים לאסון אוּמתם. ואכן, הוא היה מִני אז – כלשונו של המשורר עז-הביטוי – “סוחר בעצמות אחיו המעוּנים, סוחר בגיטו”…

יהודים בארץ-ישראל ובתפוצות תאבים מאוד לדעת מה התרחש בשנות הדמים בארצות הכיבוש. רבים מבקשים צוֹרי ומַרפּא לרוחם במעשי גבורה ועמידה על הנפש של… האחרים. והוא, אינג’ינר שור, מספק מבוקשם ביד נדיבה. ובאין מעשים של “גבורה”, לא יחסרו תחליפים… פחדנות וחנופה חוּברו בו יחד וצביעות לאין שיעור ומגמתה – לטשטש כל פצע וללמד זכות על כל השלילה, אשר, לצערנו, ליוותה את חורבן עמנו – וממילא גם על עצמו, ולשים עצמו פה לרבים, לרבים שאינם עוד, נושא צוואתם ושליחותם אל אלה ששׂרדו בחיים. האין הם חבים לו, ל“סופר השואה”, את אשר חב העם לקהילות שנכרתו?

האינג’ינר משכלל שיטות פעולתו בהתמדה ותוצאותיה שוב אינן מוטלות בספק: עסקנים וסופרים בעלי שם כי יזדמנו לרומא, האינג’ינר אץ אליהם לראיון ולעולם לא ישכח להזכיר, לכל אחד לפי דרכו, כי ביום פלוני, בגיטו או במחנה, העלו הכּלוּאים ערב מותם את זִכרו של הדובר עמו ברוב הערצה; ברגעי חייהם האחרונים אף ציטטו דבריו והוא, העֵד החי, מעיד עליהם… ועל עצמו. השומע מאזין ברוב דריכות והתרגשות, מאמין ואינו מאמין, אך דרכו של אדם שהוא נפתה להאמין… לב מי לא יתרגש למשמע דברים מסוג זה וכיוצא בהם? מאליו מובן, שאין האינג’ינר שור שוכח לעולם להַבריח לחַבר דברים על רוב חשיבות עצמו ורוֹם ערכוֹ העצום ופעליו בימים ההם.

והוא השׂכיל, בכושר ארגון להפליא, לרכז סביבו ידידים רבים, נושאי שמו על שפתיים ברוב הערצה. והוא השׂכיל לדחוק עצמו גם לחברת עורכים וסופרים, כאחד שתביעת הנִספים הקדושים בפיו – ומי יסרב לו? עיקר כתיבתו – זיכרונות, ועיקר זיכרונותיו צמוד לתאריכי מאורעות ולדמוּיות אישים: יום חג ועצרת או, להבדיל, יום הקשור באחד מפרקי השואה – בא האינג’ינר ומפרסם קטע מן הספר, הספר האחד של התעודות שאגר במשך שנים, ויְגיעָם של אחרים בו, ואשר דאג לתרגומו ללשונות הרבה ואשר עשה לעריכת מסיבות לאין-מספר לרגל הופעתו; אדם נודע-שם כי יזדמן לרומא לביקור, או כי יָחוג יוֹבלוֹ, שוב יוציא האינג’ינר קטע מתוך ספרו ויקשרוֹ בשמו של האורח. ואז החל לקצור, לאט לאט, כדרך איסטרַטֵג נבון וזהיר, את קציר תהילתו – ולא זה בלבד…

תחילה, בתקופה הראשונה שלאחר השחרור, הלך בדרך הרגילה של פשיטת-יד. לא הוא בלבד נהג כך באותם הימים: כספי ציבור זרמו אז לעזרתם של קרבנות השואה. המהנדס שור מחזר על פתחי מוסדות, יהודים ושאינם יהודים, ותובע אמצעים והקצבות לצרכי העבודה הגדולה שלו בתחום מחקר השואה, וסִפרותהּ. אין הוא נרתע גם לפנות אל עשירים ונדבנים באשר הם. קופות וארנקים נפתחים לפניו לרווחה. סכומים גדולים מצליח האינג’ינר לשלשל לכיסיו, אך עם זאת אין הוא פוסק להעמיד פנים של אחד קרבן אומלל ומסכן, אחד משארית הפליטה ומדגוּליה, חסר-כל וטעון רחמים, אחד מקהל קדושים אשר שׂר ההיסטוריה הישראלית הצילוֹ בחסדו למען ישמש פה למיליונים… ללא רתיעה עשה את השואה מָקור להתעשרוּת, לפרסומת, לכיבוש עמדות (ואילולא האימה שבדבר רשאים אנו לומר: עשה אותה מקצוע) והמקצוע מחייב יחסי-שלום עם כולם, לא לעורר התנגדות, להסתגל, להחניף…

לימים היה לאישיות נערצת במחנות הפליטים באיטליה וגם מחוצה לה, ורק מעטים עמדו על טיבו וידעו שאין תוכו כבָרוֹ - יותר מהם ידע הוא עצמו דלוּתו וכזבוֹ, אך ההונאה והערמה היו לו לימים טבע שני. עד למלחמה יהודי אלמוני היה אשר חוץ מתחומו המוגבל לא ידע עליו איש; ואילו עתה אדם מכובד הוא ומוניטין לו ברחבי היהדות – ועוד מעט וּשמו יתפרסם גם בקרב אומות העולם. כמה יגיעות יגַע, כמה מאמצים ויזמה שיקע כדי לזכות בבת-צחוק מאת מנהלי רדיו או עורכי עיתונים שיאוֹתו להזכיר שמו – ובהבלטה – בהזדמנות זו או אחרת. וגם בכך הצליח. במִרמת חנֵפים, בטיפוח קשרים, בניצול תמימותם של הבריות. והנה, כבודו עולה וממוֹנו מתרבה…

ואז החליט לשאת אישה. אישיות מכובדת, עסקן מצליח, סופר של שארית הפליטה – מי צעירה בישראל ותסרב לו? בחוּשו המפותח הבחין מיד בה, בזו שעתידה הייתה לקשור גורל חייה בחייו. רווקה זקנה הייתה, עובדת שקדנית וחרוצה, שאָגרה פרוטה לפרוטה במשך שנים, ועתה היא מאושרת לבוא בצל קורת גואלהּ. ואף הוא מצא מבוקשו – אשת חיִל רבת פעלים, נכונה לתמכוֹ ולסעדוֹ בכל מזימותיו ותאוות גדלוּתו.

ימים לפני נישואיו, שגם עליהם השתדל, כמובן, להכריז ולפרסם ברבים, כיתת רגליו מאיש לאיש וממוסד למוסד וטרח לבל יסיחו דעתם, חלילה, מלברכוֹ ביום שמחת לבו, שכן מי עוד כמוהו ראוי לכך? בפה תבע, במלוא הפה. במערכת של עיתון אחד לא עצר כוח אחד העובדים ובשפה רפה הביע תמיהתו על זו דרך התביעה בפה – ומאז הוקיר האינג’ינר רגליו ממערכת זו. סלוֹח לא סלח לאיש-ריבו ועד היום הוא נוטר לו איבה. תהליך הגדלוּת כי יאֹחז בגבר… והכריעוֹ.

טקס הנישואין נערך במלון מפואר וברוב-עַם – והאינג’ינר טרח בארגונו עד לפרטיו האחרונים - ובמרכזו נאומו הרגשני, כדרכו, על הזכות הגדולה של אחד השׂרידים אשר ההשגחה בחרה בו לשמש חוּליית-קשר בין העולם שנכרת לבין דורנו, שהוא כה כפוי-טובה לשׂרידיו הניצולים…

יחס מיוחד, מעמד בכורה, זכויות יתר תבע לעצמו גם במקום עבודתו, אלא שכאן נתרחשה לו תקלה קלה: באותו מקום עצמו עבד עוד אחד משארית הפליטה, אדם בְּרוּך-כישרון ורב-פעלים. הלה העיב על האינג’ינר והעמידו בצל בעצם קיומו ושיעור קומתו. ופתע התברר לרבים שהאחר – הוא הוא הראוי להוקרה ולהערצה ולחיבה, אף שנחבא אל הכלים הוא ונפשו סולדת מהִתפארוּת-שווא ולא כל שכן מפִּרכוס עצמִי, התגַנדרוּת, ומאִרגון פרסום לעצמו. ושעל כן לא ייפלא, כי בין השניים לא שׂררו יחסי-אחווה… ידידותם מתחילת הפגישה עם השחרור נִתנדפה והלכה, במידה שיצירתו ומעשיו של האחר רוקנו מתוכנהּ – בלא כוונה מיוחדת – את האגדה אשר הוא, אינג’ינר שור, הצליח לרקום סביבו בעמל כה רב.

מִשהרגיש כי מהותו האמִתית נחשפת קמעה קמעה וחששותיו להתבדותהּ של האגדה גברו – החל טורח בעלייתו לארץ-ישראל. לפתע פתאום החלו שומעיו באסיפות קולטים זמירות חדשות מפיו, שאין איש-שארית-הפליטה רשאי לשבת על אדמת אירופה… בכיסו היה מזמן אישור-כניסה לארצות-הברית, אלא שהוא ויתר על סיכוי זה, כי כבר הכין לעצמו בינתיים מקום ומעמד בארץ-ישראל – כיצד הכינם פרשה לעצמה היא ולא נעמוד עליה בזה.

הוא עלה לארץ – והארץ בריתחַת קיבוץ הגלויות סמוך להכרזת העצמאות. הוא עלה וכֶתר של אחד סופר מטובי שארית הפליטה על ראשו. עוד בדרך “תיכנן” את פרשת בואו: כך וכך מסיבות, קבלות פנים, פגישות עם עיתונאים, הכרזות, נאומים. את תצלומיו הכין מראש, עוזרים וידידים גייס, עד לפרט האחרון התקין את תכניתו במדוקדק.

ואכן, הוא השׂכיל להסב לעצמו תשומת לב הציבור והעיתונוּת ולהשיג את אשר לא השיגו רבים וטובים – לזכות באמון ובהערכה, בתהילה ובמעמד מכובד. כמה צחק אז בלבו לחבריו ולמקורביו בחוץ לארץ, אשר ידעוּהו במערומיו: עתה ידעו כי אין כמוהו מוכשר לקנות את לב הקהל! מה לי יושר ותבונה, מה לי זכויות וכישרונות – אחיזת עיניים והונאת הבריות כלי הנשק המעולים ביותר הם, הנשק הסודי לכיבוש עמדות כבוד וממון ושׂררה.

משה הג’ינג’י רואה את האינג’ינר חותר ללא-לֵיאות לקראת מטרתו שאין לה גבול וסייג. הוא רגיל בסוג זה של דַבּרי-ציבור, אך הדבר המרתיח דמו הוא, כי בכוח הגיטו היהודי שנִכרת בידי זֵדים מטפס אינג’ינר שור בשלבי הסולם, כדי לקצור קציר רב לעצמו. ודאי לא מעטים הם היודעים צביעותו של האינג’ינר, אך מי יעז למרוד בה?

סמוך לעלייתו לארץ נזדמן האינג’ינר לג’מוסין, לבית מיוּדעו, החייל המשוחרר משה הג’ינג’י. משה כבר ידע על בואו מן הפרסומים המרובים בעיתונים, מהמסיבות והנאומים למכביר. הוא ידע, כי האינג’ינר המשופע בכספים ובנכסים מוסיף להעמיד פנים של דל ואביון, הטעון עזרה וסעד, של איש-רוח-ומוסר עתיר-זכויות.

הם יושבים בבית המפקדה בג’מוסין, הריק עדיין מתושבים והאינג’ינר מסביר לו, למשה, כי הצורך הדחוף לו בשעה זו היא - דירה. ודאי, מן הדין ומן היושר הוא, כי מדינת ישראל תיתן לו במתנה דירה נאה, תבנה לו ארמון על שפת הים, בו יוכל לחיות במנוחה ובשלווה, לכתוב ספריו וזיכרונותיו ולשרת את הארץ ועוד. אבל בלית ברירה היה נאות לקבל, לעת עתה, דירה גם בזה הפרבר הנידח…

בשיחה משתתף גם מפקדו לשעבר של משה בצבא הגנה לישראל. זו לו הפעם הראשונה לראות בעיניו אישיות מפורסמת זו. המפקד מאזין לשיחה, מרחיב זוג עיניים תמוהות אל מול הדובר התובעני ושואל:

אינג’ינר שור, במחילה מכבודו, מה הוא סח? הן לא נעלמה ממנו מצוקת השיכון, החורף והגשמים ממשמשים ובאים, רבבות עם משפחותיהם שוכנים באוהלים ובצריפים – ואין לדעת מה יהא עליהם? הוא מוכן, לפנים משורת הדין וסדרי התור לסייע לו בהשגת אחת הדירות המעטות שנבנו זה מקרוב, שרבים קופצים עליה, כמתכונת דירתו שלו, היינו שלושה חדרים עם מטבח ונוחיות ומסביב לה חלקה זעירה שאפשר להשביחהּ ולגדל בה פרחים וירקות ולנטוע עצים.

מה, מה הוא סובר, המפקד? – משסעו אינג’ינר שור בנהימה. האם הוא ישפיל עצמו וירד לגור אל אחד הפרברים ויעסוק בגידול ירקות? היֹה לא תהיה! לדירה מפוארת הוא זקוק, ששה חדרים, לפחות – האחד לקבלת קהל, השני לצרכי עבודתו, השלישי לקבלת אורחים, הרביעי – הַמעטות זכויותיו לעם ישראל? אפס, כי גדולה מהן השליחות ששׂוּמה עליו למלא למען העם בעתיד.

אין המפקד עוצר יותר ברוחו, קם על רגליו, מהלך בעצבנות על פני החדר, נושך שפתיו בשיניו. אחר כך הוא נעצר, אוחז בידו בקצה השולחן, מתכופף קמעה כדרך הנואמים, ואומר:

אם כן הדבר, אינג’ינר שור, אין טעם להמשך שיחתנו… אודה שאיני מורגל בדיבור מסוג זה… וזעם עצור בדבריו.

אינג’ינר שור עזב את החדר וחזר למלון, בו הוא סמוך על שולחן הציבור. אולם לא ארכו הימים והוא השיג מבוקשו. ועתה הוא מן העסקנים המכובדים בקרב העולים החדשים ושמו הולך לפניו כראש ודואג להם, המטיף להם הסתפקות במועט וחיי פשטות וצֶנַע - - -

אינג’ינר שור הוא כיום אחד מ“שבעת טובי המדינה” – וידו מושטת, ללא הרף, לכתרים-לא-לו. הֲייפלא, איפוא, שמשה הג’ינג’י מלא מרירות וזעם?

 

ה.    🔗

עלם רך היה משה הג’ינג’י עם עלייתו לארץ, שופע תקוות ושוחר טוב וכוחות-נעורים תוססים מרטטים בו. תמיד מן הראשונים בעבודות הקשות, בין בעידור בפרדס ובין בבניין, ושמחת חיים שלווה מפכּה הומה בו, שמחה היודעת ליהנות מלוא החזה מהנאות-שעה חולפות כתינוק המאושר מִמציאה פעוטה. אך עתה, לאחר שנקפו שנים רבות והוא ברווקוּתו עומד ושלא כרבים מחבריו החיילים המשוחררים עוד לא בנה בית לעצמו ולא נטע כרם, התחיל מרגיש והנה העייפות גוברת ומשתלטת עליו.

תחילה הִתריס כנגד עבודת הפרדס. ודאי, מצויות עבודות קשות יותר מן העידור, אך אחרי יום עבודה, כפוף על הטוּריה מתחת לענפי העצים הנמוכים והסבוכים, הוא מרגיש, לא אחת, חולשת לב ופיק ברכיים. שמונים בוֹרות הם, לפחות, תפוקת יום עבודתו. לחם, חלבה ותפוחי זהב עיקר מזונותיו כל היום. וטוב לו. אך שנים עוברות והעייפות גוברת, והגיעה השעה והוא התמרד נגד הטורייה – ועבר לעבודת הבניין, שנקנתה לו בקלות יתרה. הוא התמחה בריצוף, אך שוב עברו שנים ושוב הוא מרגיש, כי קשה לו לעמוד גם בעבודה זו. אחרי שעות ארוכות של קביעת המרצפות, שוב בכפיפה, פוקדים אותו פיק הברכיים וסימני החולשה. כמה זמן עוד אֶסכּון ואוכל לעבוד בריצוף? – הוא שואל את עצמו.

בדרך הטבע מתחיל משה לחפש אפשרות להיאחז באומנות חדשה, קלה יותר. פקידוּת? לא, זו אינה לטעמו. לא חולה הוא שיהא אנוס להיזקק למלאכה קלה מעין זו. והאם שערי הפקידות פתוחים לרווחה לפניו, לפניו שאין הוא נמנה עם שום מפלגה ואין חלקו עם העסקנים ויתרה מזו – מאז שובו מן החזית הוא מלא ביקורת על הסדרים במדינה, ביקורת שאין הוא מעלימהּ ומטשטשה, כיצד ייתן ידו למנגנון? אפשר יעבוד בליטוש יהלומים או יצטרף לקואופּרטיב, אך הוא דבר הכרוך בהשקעות ואין הפרוטה מצוייה בכיסו. ואפשר במקצוע הדפוס? כן, לדפוס נודעת לו חיבה יתירה, חיבה ותיקה למילה המודפסת ולספר, שהרי תמיד היה משה הג’ינג’י, על אף מיעוט הכנסותיו, רוכש ספרים ברצון ובאהבה. ודאי, חודשים אחדים יש ללמוד אומנות זו ולתקופת המעבר להתנזר משׂכר, אך חייל משוחרר הוא וזכאי לסעד מטעם מוסדות החיילים המשוחררים בלימוד המקצוע.

ומשה הג’ינג’י יושב על שרפרף, לפניו מכונת הסידור, מכונת הדפוס הגדולה, הנודפת חום, הבולעת מטילי עופרת ופולטת שורות יצוּקות – אצבעותיו נעות במהירות, מתקדמות על המנענעים – ודומה עליו, כי הוא כובש והולך את אחד מסודות הבריאה… באמצע לימודו בא המפנה הגדול בחייו.

מאז הגיעוֹ המכתב הראשון ממנה, מחווה, מן המחנה לפליטים באיטליה ותצלומה בו – והוא אחוז אי-מנוחה רבה. בשעת עבודתו במכונת הסידור אצבעותיו קופצות חיש מהר וכל חושיו דרוכים לכיבוש אומנותו החדשה וישיבתו על השרפרף כעל גחלים; בתום העבודה הוא ממהר על אופניו לג’מוסין, להמשיך בהתקנת דירתו ושאר סדרים וצרכים הכרוכים בבואה הצפוי בקרוב של חווה, הכרוכים בחיי המשפחה שלו לעתיד. כל פרוטה משׂכר עמלו קודש הוא למטרה זו, שהרי היא, המשוחררת ממחנות הריכוז והעולה ממחנות הפליטים, ודאי תבוא בחוסר כל, עורה לבשׂרה, וכל מחסורה עליו. בשעה מאוחרת בלילה הוא מוציא את התצלום ששיגרה אליו ושעה ארוכה אינו גורע עין ממנו, וכולו תמיהה אחת על כך, כיצד נשתמרו חן יופייה ועדנת פניה השמנמנים וזו הרעננות החיה המרטטת בעיניים המציצות כפרחי הדגן התכולים בין שפעת תלתליה שעֵין הקמה הצהובה המבשילה להם… על יצועו בלילות הוא עורך תכניותיו והוגה בפרטי חייו בבָּאות, אשר שינוי כה גדול עתיד להתרחש בהם. ועם חווה עומדת לבוא גם אחותה הצעירה ממנה, שיחד התנסו במוראות השואה ויחד ניצלו מן המחנות והוא, משה, זוכרהּ בעודה ילדה רכה בשנים, מדשדשת יחפה עם בנות גילה בסימטאות העיירה הרחוקות… עתה ודאי גם היא, על אף גילה הצעיר, ניסיון חיים רב על עלבוֹנותיהם וייסוריהם לה, ובדרך הטבע הוא, שגם מחסורה – מכל מקום בימים הראשונים – עליו.

והן באו, האחיות, לארץ, שגואל וקרוב אין להן בה זולתי משה הג’ינג’י, כשם שהן היו גם לו הנפשות הקרובות והיקרות בחייו, בבדידותו, עוד לפני בואן. הוא, המנוסה בעול, שמח לקראת העול הזה הצפוי לו, שמח לקראת האפשרות שגם הוא ישא בדאגה ישירה לזולתו, והוא נכון להרים את המשׂא הזה למען יקל גם לו.

בנמל חיפה נפגשו עם רדתן של האחיות מן האנייה בלחיצות-יד, בנשיקות, בחילופי-דברים קצובים, משָל כאילו לא ציפו זה לזו שנים ארוכות, שנות ניתוק מאונס ודָמים וחרדות, משָל כאילו לא הייתה הפגישה חסד ונס.

מאזור הנמל הם יוצאים, שלושתם, אל חיפה העיר. הן בולעות את המראות החדשים הנפרשׂים לעיניהן בין ים להר, ומשה הממעט בדיבור כאילו הותרה לשונו והוא משתף עצמו עמן ברשמיהן ומספר ומסביר. לפנות ערב הם סועדים במסעדת הפועלים – ומשה הוא, כמובן, המזמין והמארח והדואג. ומשם, באוטובוס האחרון, ימהרו לתל-אביב, בוֹאכָה ג’מוסין, אל קורת הגג שהוא השׂכיל בעוד מועד להתקין למענם.

חיש חולפת התרגשות הפגישה, ועל אף השינוי הגדול שחל בחייו של משה הג’ינג’י, דומה שלא חל כל שינוי בהם. ודאי, הוא עתה בעל משפחה ובדידותו נעלמה והוא מזדמן לעתים עם רעייתו לבתי מכרים וחברים ומבקר עמה בהצגות; ודאי, עתה יש גם לו בית ואדם שדאגתו פרושׂה עליו ונפש אהובה ומסורה, - אך חייו זורמים באפיקם הקבוע, השקט, כאילו בשולי דרך המלך, כמעט שאין מרגישים בהם. משה הצנוע והשקט, השתקן והנושא בעול, והיא רעייתו נושׂאתוֹ עמו יחד, היא שחֶרדת הימים עברו הניחו בה רישומים עמוקים ואין לבה לבזבוזים וכל דאגתה למשק ביתה ואף כבר יצאה לעבודה לסייע בקיום הבית. אך ציפייתו הגדולה היא לילד העתיד לבוא ואשר יהיה המשך חי למשפחותיהם שנגדעו בשואה. משה הג’ינג’י נושא את סודו היקר בחובו, שתיקתו כאילו עמקה עתה יותר, ורק לאחיו הבכור אשר בארצות-הברית הוא מבשר את הדבר במשפטים מועטים.

כן, אחיו השׂריד האחד למשפחתו והוא לא ראהו זה שנים רבות, מאז היגר מן העיירה אל מעבר לים. מחומר אחד קורצו האחים – אנשי עמל, שתקנים, מסתפקים במועט, צנועים ולשניהם לא האירה ההצלחה פנים. האח אשר בארצות-הברית מקיים בדוחק עצמו ורעייתו, ילדים אין לו, ועתה הוא שמח בשמחת האח אשר בארץ-ישראל, מעודדוֹ ופורס מרווחיו הדלים לשלוח תשורות לילד אשר יבוא לעולם…

אבל, אכזבות רבות עוד פקדו את משה הג’ינג’י, אכזבות העשויות לשבור גם בעלי אופי ורוח מחוּשלים ומחוסנים מוּקשים ממנו.

 

ו.    🔗

דווקא בקשה שבאכזבות, החמורה בצערהּ ובייאושהּ, עמד בקלות יתר. היא באה עליו כאפתעה מבהילה, כאסון בלתי-צפוי, כחֶתף מאוּיים.

קרבו ימיה של חווה ללדת ומשה מהלך כחולם, כולו ציפייה דרוכה. הוא מלטף בעיני חיבה את כרסהּ התופח, המתמזג בגופה הרחב, המשופע, כבד-התנועה. בעיני רוחו הוא רואה אותה והנה היא, האם, חובקת בן, גומלת לו את הפיצוי הגדול בחייו, המשך לחיים שקיפחו הצורר הנאצי בעיירה הרחוקה, המשך לעצמו. בשלווה מתוחה הוא מחכה לשעה המקוּוה, הברוכה, שהיא בעיניו כפלא. גם הוא, משה הג’ינג’י, לאחר שנים ארוכות של בדידות ורווקות, עתיד להיות אב, לטעום חרדותיו ותקוותיו של גידול בן אשר משוּבתו וצהלתו תמלא בקרוב את חלל הדירה הנידחת, בג’מוסין. רוב בני אדם יודעים אהבה ומקימים משפחות ומולידים ילדים, אך בחייו של כל אחד חוזרת ההתרחשות של הטבע כולו וכל אחד משַקע בה מעושר נפשו הוא ומפֵּאר דמיונו. והאם מן הצורף להוסיף, כי האושר קורן עתה בהווייתהּ של חווה, אשר ראתה את חֶרמשוֹ של מלאך המוות בתנופת קצירוֹ ופעמים רבות עמדה פנים אל פנים מולו; ואילו עתה נופץ חרמש הדמים לרסיסים והיא, הניצולה באלף אלפי ניסים בלתי-מובנים לה לעצמה, עתידה להיות אם לילדהּ בּר-בטנהּ, בשר מבשרה ורוח מרוחהּ – האם חלמה על כך שם, בציפורני ארץ הזוועות והכלייה?

עם כל דריכותם חשש סמוי מלווה את ציפייתם הקורנת, הדרוכה, הממעטת בדיבור: הֲיעבור הכול בשלום? פעמים, בלילות נדודי-שינה, הירח מציץ מבעד לחלון הגבוה של חדרם בבית אשר בג’מוסין ויללת תנים רעבים פולחת את חלל הדומי, הם מחליפים דברים על ההכנות ההכרחיות לקליטתו של הנולד, על צרכיו הדחופים, אף ששניהם כבר עשו את הדרוש.

הה, אילו הייתה אמא בחיים – היא אומרת – אמא שלא זכתה להוליך את בתה בכורתה לחופה ולשמוח בשמחתה!

וברגעים אלה הם מרגישים עצמם עוד יותר בבדידותם – ומתקרבים זה לזו. הוא מלטף מַחלפוֹתיהָ הארוכות וטובע נשיקה במצחה… ואחר כך הם שוכבים פקוחי-עיניים וערֵי-חושים, כמאזינים לדפיקות הלב, כמאזינים לשוועת העוּבר בכרסהּ…

והיום המקווה בא.

משה הג’ינג’י מהלך במסדרון הארוך של בית החולים “הדסה” בתל-אביב, מכונס בהרהוריו, דרוך ומתוח, מנגב את פלגי הזיעה המכסים אותו, עוקב אחר כל תנועה של הרופא והאחות. ודאי, לידה ראשונה היא, אך האומנם אצל הכול הלידה כה ממושכת? אין הוא יכול להציל דבר מפי האחות המטפלת, ורק מבטיו האילמים ילווּהָ, מבטי תחנונים והתרפקות. דומה עליו, ששמע את צעקותיה ואנחותיה של חווה, האם לא היו אלה חבלי הלידה, ייסוריה האחרונים, ייסוריה המקוּוים? הוא שומע את דפיקות לבו המפרפר בקרבו, נשימתו מחישה קִצבהּ, זיעה מציפה פניו.

השעה כבר מאוחרת, רק כפעם בפעם חולפת על פניו, באין אומר ודברים, דמות לבושה לבנים ואינה נותנת דעתה עליו. אור-חשמל קלוש זרוע על המסדרון הארוך, ואנקות עמומות עולות מן החדרים הנעולים אשר באגפיו. החיים והמוות שוכנים כאן, תחת בית החולים, בשכנות קרובה, כנאבקים בלא הפסק על גורל האנשים והנשים אשר הופקדו בו…

דחוק באחת הפינות שרוי בצל שחור, יושב משה הג’ינג’י, כדבוק למקומו, ראשו מורד לפניו, עיניו השטופות דם מרוב לֵיאות ומתיחות נעצמות. יש ויתעורר לפתע, בזיע חרדה, יסתכל סביביו כשואל עצמו מה לו כאן, בבית-החולים הגדול הזה, באמצע הלילה – ושוב תגבר הליאוּת, ושמורות עיניו הרוטטות – יורדות יורדות…

לפתע נתאושש, הביט סביביו והרגיש ביד רכה הנוגעת בכתפו. הדמות לבושת הלבנים ניצבת לפניו, והיא מדברת בקול חרישי, הוא שומע ואינו שומע:

…נעשה כל שדרוש, כל שאפשר, אך אי אפשר היה להציל. לידה קשה, קשה מאוד הייתה, לפני זמנה. תאומים היו, שני בנים, אך טוב שלא אונה כל רע, ליולדת… יתאושש ויתחזק… עתה הוא יכול לראותה בחדרה, שם, אך עליה עוד להישאר בבית-החולים לצרכי ריפוי, כשבוע ימים, עד שתעמוד על רגליה… גבר צריך להתגבר…

משה הג’ינג’י מרגיש והנה עולמו מחשיך עליו כליל, עולם של אכזריות בלתי-מובנת, שגזל את היקר שבחלומותיו, שני בנים, שני בנים שילדה לו, והם נטרפו לפני שנולדו, לפני שראה אותם. אין יֶשע, אין תושייה, אין תקווה מול הגורל המתעלל וצונף בבת אחת, בנחשול של צער, העשוי להטביעךָ, להכריעך, לפוֹררך. אך משה לא כָּרע. לא זעק, לא פרץ בבכי.

איך קרה הדבר? – שאל בקול רפה, הרי הריונה לא הופרע בשום תופעות מדאיגות…

זה מקרוב אירע מקרה דומה בלידה ראשונה לעולה חדשה, לאישה שבאה משם – אמרה ונחפזה ללכת. ואכן, הרופא טוען, אפשר והסיבה לכך נעוצה שם במחנה השמָד…

והנה יושב משה הג’ינג’י לידה – ואין מילים בפיו. אינו יודע מה עליו לומר במצב זה, כיצד לנחמה ולעודדה, והוא עצמו טעון ניחומים ועידוד. הוא יושב על שפת מיטתה, ידה בידו, ראשו שח, יגון רובץ על פניו העוטים דיכאון. אי מזה עולה הֶמייתו החרישית של רך שנולד; במיטה אחת גונחת אישה באחוֹז בה צירי הלידה. חיים ומוות, אנחות גיל ומכאובים. הוא רואה את חווה נושמת עמוקות, מנמנמת, שותקת אף היא. הוא רואה אותה כנועה כמותו, כמשלימה עם גורלה, כמשלימה עם יגונה הגדול ודומה עליו, לא בבית היולדות היא, אלא בבית קברות, והוא וחווה משתטחים על קברות בניהם הרכים שלא זכו להם…

הדמות הלבושה לבנים קרבה אליו בצעד חרישי.

…אין להפריע מנוחתה – היא אומרת – עליה להחלים. הגיעה שעתו לילך…

הוא יוצא כנזוף, מבויש, ככורע לארץ תחת נטל יגונו. מן הרחובות הסמוכים של העיר השקועה בשינה עולים קולות בודדים – זוגות המאחרים בנשף, דמויות מטושטשות חולפות, שומר מקיש במַפתחותיו ופנס בידו מציץ בשערי חנויות ובתים. משה ממהר באופניו, בצידי דרכים, אל חדרו בכפר ג’מוסין, אל החדר אשר הבדידות שוב תעמוד בו…

כל יום המחרת נשאר משה בחדרו, צמוד לספה, שקוע בהרהורים על ההתרחשות האחרונה. לפנות ערב הוא קם, יוצא חרש אל החצר, עולה על אופניו ורוכב העירה. באחד בתי-הקפה, בפינה דחוייה, הוא גומע קוניאק וקפה. ואחר כך הוא חוזר לרִבצו. שוכב – ונרדם.

עם שחר הוא קם, שוטף הרצפה, מביא סדר בחדר, רוחץ פניו, מתלבש – ויוצא העירה. עוד יגון עמוק, שעקביו לא יימחו, רובץ עליו, אך הליאוּת כאילו נסתלקה והלכה – וגמישות תנועה לו, שאין הוא מורגל בה. באחת מחנויות הפרחים הוא קונה זר פרחים גדול ובחנות אחרת – חבילת מִגדָנות ועוגות. משם הוא ממהר אל בית-החולים, לחווה.

והנה הוא יושב שוב, סמוך אל מיטתה, תשוּרותיו על השולחן הקט אשר לידה. הם מחליפים משפטים ספורים קטועים, כמעט אין הם מדברים באשר התרחש בחייהם. באולם הנרחב בו שוכבות היולדות – אבות מקושטים מבקרים נשותיהם שילדו להם, כל אחד צוהל בקול, מתייחד עם שמחת לבו – ורק הם, שעולמם חרב, ששיכּלו ילדיהם באִבּם – שותקים, כי עצום ונוקב הכאב ואין לו מַבּע, דוממים.

- מה נשמע בבית? – הוא שומע את קולה המבוייש.

- הכול בסדר – הוא עונה, כאילו לצאת ידי חובה.

- בעוד שלושה ימים אצא מכאן – היא ממשיכה.

שתיקה.

- מחר אני חוזר לעבודה – הוא מעיר כבדרך אגב.

- גם אני אחזור לעבודה בשובי לאיתני – היא אומרת לאחר הפסקה.

ובשובם לחדרם, כעבור ימים אחדים, חזרו גם חייהם הקודמים לתקנם. הם כמעט ואינם נוגעים בשיחותיהם באשר עבר עליהם, שקוּדים בעיסוקי יומם ובעבודתם, הוא בבית הדפוס ובגינה והיא בבית החרושת. ורק ארשת צער נסוכה על שׂחוקם, לעתים, כאשר יזדמנו לביתם ידידים בודדים וצל שחור, דומה, מעיב על החדר, צל אילם..

אפס, הם השלימו עם גורלם, עם מר גורלם, השלימו – והמשיכו.

 

ז.    🔗

צער חדש משכיח את קודמו.

האם פילל משה הג’ינג’י, כי גם אחותה הצעירה של חווה, אשר מאז עלייתהּ קירבהּ וסייע לה ודאג לה לא פחות מאשר לאשתו – כי היא תגרום לו אכזבה כה מרה?

תחילה גרה בחדר שהִקצה לה בדירתו ועל שולחנו סעדה וכל צרכיה עליו כבת משפחתו. לימים נישאה גם היא לאיש, פועל בניין, אשר בנה לעצמו, על שטח הפקר בסמוך לדירתו של משה – ובסיועוֹ – חדר מגורים.

משה טוב-הלב ודאי היה נוהג כך גם בכל אדם אחר שהיה מזדמן אליו ונזקק לסעדוֹ, קל וחומר באחות רעייתו. ואין הוא משׂיג, בשום פנים, כיצד קרה הדבר, שהיא, האחות הצעירה, הייתה אוייבתָם ממש, זרה ורחוקה להם ונתונה לענייניה היא בלבד. כיצד ניבע זה הפֶּרֶץ בין האחיות ששנים של גִלגולי-עינויים, מאז פרוץ המלחמה ועד למיגור הצורר הנאצי ועד לעלייתן לארץ לא הפרידו ביניהן? האחות הצעירה לא פסקה להִתאנות לבכירה, הציקה לה, מיררה את חייה – וגם לאחר שפקד אותה אסונה לא פסקה מכך.

ראשיתו של הפֶּרץ בקטנות, כמעט בהיסח הדעת:

אין בידה לעשות את קניותיה של חווה, ואין רצונה להישאר בחדרה ולשומרו עם ערב, שעה שאחותה ובעלה יוצאים לסידוריהם; ובכלל, גם לה חיים משלה… אין היא רוצה באַפוֹטרופסוּת, אין היא מכירה טובה לאיש, ובכלל נמאס עליה עולמהּ תמיד בקרבתה של אחותה… האם במחנה-ריכוז היא עתה, האם לא אנשים חופשיים הם, וראוי לה, לכל אחת מהן שתחייה את אורח חייה כפי שנראה לה, כאוות נפשה…

אפס, החמור מכל היתה הבגידה שבגדה בחווה אחותה הבכירה, כשנתנה יד למזימותיו של השכן, המתגורר בחדרי הדירה הנותרים בבית המפקדה בג’מוסין.

כאשר משה הג’ינג’י מדבר באדם זה נעשה בשׂרו חידוּדין חידודין. חַיה שפרצוף אדם פרצופהּ, ערמת שועלים ערמתוֹ ושיני הנחש שיניו. מה מתרחש בנפשם של בני אדם מסוג זה – שואל משה – שההִתעללות בזולתם תענוג הוא להם, שייצר הבּצע מסנוֵורם ומשַכּרם, שאין בעולמם דבר אשר ירתיעם מהשגת תאוותיהם. אין הוא, משה, יכול לסלוח לעצמו, שבעצם ידיו הביא את הצרה הזאת אל תחת קורת גג הבית, אליו הגיע בזכות היותו חייל משוחרר. כיצד יכול היה לשער, שזה האדם קטן-הקומה וכחוש- הבשר, שעיניו כעיני הדג חסרי מבּע וצבע, המתקשה בדיבור ואף הוא מפליטי זוועות הנאצים, הוא ורעייתו, יגרמו לו עינויים וייסורים כה מרובים, יבַזוּהו ויקַללוּהו וירדו לחייו ויציקו לו ולחווה ככל שידם מגעת, וידם ישלחו בכל אשר לו. המוּפקרים, שערכי חברה ומידות מוסר מהם והלאה, אבק אדם מושחת כליל, בִּריון ופרוּצה שחברו יחד לדחוק רגליו מזוֹ הדירה וכל אשר סביבהּ ככל שתשיג ידם – וכל האמצעים כשרים – אף שהוא, משה, הוא שהביאם לכאן ופרס להם מחלקו. הם הם אשר הביאו את משה הג’ינג’י, אשר מעודו לא נגע “בזבוב על הקיר”, לידי הרמת ידיים, שעה שלא עלה בידו, הסבלן, לעצור עוד ברוחו, מִשמצא אותם עולבים בחווה ומסתערים עליה. מכותיו הפליא בהם: הוא נאנק תחת מהלומות ידיו של משה, ידי פועל בניין כבדות ונוקשות וגרמיות, ולצעקותיו נזעקה רעיית השכן והטילה במשה מכל שבא תחת ידהּ. משנזכר משה בהתנגשות זו צף ועולה דמו במוחו ופניו מסמיקים ומשתלהבים מרוב התרגשות, מרוב חרפה. אכן, גם בו דבקה השִפלות, ודאי את גבול הייאוש עבר אם עד כדי כך הגיע…

עתה ברור לו לחלוטין, שסבלנות שגילה עד עתה ואורך רוח ונכונות להבליג ולוותר ומאמציו לשכנע ולהסביר ורצונו ליישב כל תוֹאנה וכל התגרות בו בדרכי כבוד והבנה הדדית לא נתפרשו אלא כחולשה ועודדו ליתר תוקפנות ופגיעה בו. ועוד יותר צר לו על חווה שלו, שנתייסרה כה רבות בשנות מלחמה וכליאה במחנות המוות ואת ילדיה שיכּלה בעודם ברחמהּ, ועתה עליה לעמוד גם במצוקה זו – ושניהם בודדים ומבודדים – רחוקים מן העיר ומידידיהם, בלִבו של ישוב נטוש ומסוכסך זה.

אך עם כל אלה ברור לו, למשה, שהוא לא יוותר ליריבו הבּריון ולאשתו הפרוּצה; הזעם שנִתגבּש ונתחַשל בקרבו היה כפלדה קשת-העורף והחלטה נחרצת בו לא לסגת, להשיב למחָרפיו המשתוללים בפראות ומבקשים לדוחקו וּלרִשתו ולעמוד בשער בעוז – ולוּ גם תעשה גיסתו, אחותה הצעירה של חווה, יד אחת עמם. הוא איש ההגנה הוותיק, החייל המשוחרר משתי מלחמות עולם אנוס עתה לעמוד במערכה בזוּייה זו, אך עמוֹד יעמוד בה, בכך אין הוא מטיל ספק ולאור יוציא צִדקוֹ.

מרה האכזבה כלענה, צובטת וכוססת בנפש, טורדת את חדוות החיים ומרעילה באֵרות חיים; אך יש אשר, בהמשך הימים, תהיה כוח מחשל אופי ומגַבּש רצון ומעורר למאמצים ונוטע תקוות חדשות תוך כדי המאמצים לגבור עליה, להדבּירהּ ולעוקרהּ. אכזבות רבות נחל משה הג’ינג’י, אך לא נכזבה תקוותו בחיים, ייצר החיים ואהבת החיים הפשוטה, המוכרחת, הטבעית המפעמת אותו. והיא שעמדה לו.

 

ח.    🔗

אכן, היא עמדה לו.

חייו זורמים שוב במסלולם הרגיל. עם שחר הוא רוכב כדרכו על אופניו אל מקום עבודתו בבית הדפוס, ושעה קלה אחריו יוצאת גם חווה אל מקום עבודתה בבית החרושת. יש והם נפגשים אחר עבודתם, נפנים יחד לעיסוקים שונים, עִתים גם לביקור בהצגת תיאטרון או קולנוע, עתים לביקור אצל אחד הידידים משכבר הימים. ואז מתברר, כי אמנם לא גדולים המרחקים בארץ הזאת, אך כה נדירות הן הפגישות בין ידידים, שכל אחד שקוע בטרדותיו ובחיי משפחתו הוא, קל וחומר אם הוא בשיכון או בשכונה נידחת. אך לרוב הם ממהרים לחזור לדירתם, שהרי עליהם לטפל בבוסתן עצי הגויאבה ולעבּד את החלקה הסמוכה.

עיבוד החלקה הוא עתה עניין גדול בחייהם. היא, חווה, האישה בעלת החוש המעשי ששנות ישיבתה במחנות לימדוּהָ לאגור פרוטה לפרוטה והחדירוּה פחד-תמיד מפני הקיום, טורחת בכל שתיל של עגבניות או כרוב ושוקלת בדעתה את תמורתם בכסף, ובבוא עונת ההבשלה היא משווקת אותם בחנות המכולת הקטנה אשר בג’מוסין. ואילו הוא, משה הג’ינג’י, נהנה הנאה מרובה מעצם העבודה בגינה, למראה הצמיחה הירוקה המלבבת מסביב, למראה ערוגות הירקות הנובטים על צורותיהם השונות והפרחים למיניהם ולצבעיהם וארגזי המַשתלות. הוא כבר סידר, במו ידיו, רשת צינורות-השקאה, אך אין עדיין חיבור מים וכמו הערבים שגרו כאן לפניו, הוא משקה ערוגותיו בדליים, אף צמח לא נעדר – ורואה ברכה בעמלו, ברכת נפש עמוקה. שעה ארוכה הוא עומד בשטח ואינו גורע עין מן הצמחים אשר, דומה, מדברים אליו, כל אחד בלשונו וכל אחד שר לו את שירו…

ובחצר שׂרד מחסן פחים גדול, מלא בקיעים וסדקים ופרצים, שתולעים ועכברים שרצו בו לרוב בערימות הזוהמה והצחנה. תבונת ידיים למשה הג’ינג’י וחיבה יתירה נודעת ממנו לעבודה במִשקו הזעיר, וכל שעה קלה הוא עוסק בו. עתה, לאחר שהתקין את המחסן, סְמכוֹ במוטות וסתם את הבקיעים, הוא ניצב על סולם, מברשת הסיידים בידו, והוא מסייד את קירות הפח המפוּייחים. אחר כך הוא אוסר מלחמה, מברשת ברזל בידו, בערימות הזוהמה, מנקה ומחטא וגורף ומטאטא ומתקין את המקום לפרגיות שהזמין. מה תשמח חווה לטפל ביצורים חיים אלה, בהזנתם ובגידולם ובבוא השעה גם בהדגרה. שהרי מאז לידת-הכֶּשֶל כמעט ואין היא מגלה עניין בכל המתרחש במדינה ובחיי הציבור בה ובהֲוָויות העולם; שקועה היא ראשה ורובה בחוג משפחתה הקטנה, בדל"ת אַמות של ביתה, ועתה… היא עוד חוששת לגלות את סודהּ לו, למשה, אך ברור לה שעתידה היא להיות אם, ושוב תקוות וחרדות גואות בלבה.

ועם התקרב שעתה ללדת אירעה לו, למשה הג’ינג’י, תאונה קשה.

בדרכו יום אחד מן העבודה פגעה אבן בראשו וחבטה אותו קשה. אחד אלמוני הטיל אותה בו. הוא צנח מן האופניים ונחבל קשה. שעה ארוכה מוטל היה, שותת דם, בשוחה, עד שנתאושש ובקושי רב שׂרך רגליו חזרה לביתו. ספק לא היה בו, כי שכנוֹ יריבו הוא אשר ארב לו והתנקש בו. בדמדומים גם הבחין בדמות נמוכת-קומה מתנועעת מרחוק בין שיחי הסִדריות ודומה כי אוזנו גם קלטה את רסיסי צחוקו, צחוק לאֵיד…

הרופא שהוזעק קבע שבר חמור בגולגולת ופקד להעביר את משה לבית החולים.

עתה שוכב משה באחת המחלקות של “הדסה” בתל-אביב, שם שכבה לפני חודשים אשתו בלידת הכֶּשל שלה. הוא מתהפך על מצעוֹ בכאבו הצורב, פטישי-אש הולמים ברקותיו בלא הפסק, אך יותר מייסוריו הגופניים מדאיבים אותו ייסורי רוחו ומציקה לו השאלה המרה שאין הוא מוצא לה תשובה:

מה, סוף סוף, הֵרעתי לו, שהוא כה יורד לחיי?

ימי הגיוס, המתיחות, המערכה חולפים במוחו בזה אחר זה. ימים של עבודה על הפיגומים או בהנחת מרצפות, ולילות בבנין הערבי הנטוש בג’מוסין, בשמירה על הנשק, בטיפול בו, בחלוּקתו, לילות ארוכים אחוּזי דריכות ומתיחות, ומחנות של יתושים פושטים מן הואדי הסמוך ומנַקרים ופוצעים ומציקים ללא חָשָׂך… בזכות כל אלה הגיע לפינה משלו, ממנה פָּרס גם לשכנוֹ. ובכלל, למי הֵרע הוא, משה הג’ינג’י, בכל שנות חייו בארץ הזאת, למי גרם עוול? מדוע, איפוא, באה עליו כל הרעה הזאת? האם מן המחנות הביא עמו שכנוֹ הרשע את ארס הנחש המפעפע בו תדיר – והן מצויים רבים, יוצאי גיטאות ומחנות, אשר חיידקי תקופת האיבה וההשפלה לא דבקו בהם…

והוא מרגיש ששִפעת חָרון גואה ועולה בלבו והזעף מתחשל ומתקדר כחַשרַת נקמות מוחצת, מסַנוורת, גועשת, כובשת, תובעת שילומים בעד העינויים והביזיונות, בעד עלבונה של חווה… הוא מרגיש-כמו זרועותיו הקצרות, הכבדות, הנוקשות מכות באויבו נפש, במחַרפוֹ, בעֲלוּקת הדָמים הזאת – בלילה אפל, באחת הפינות הנידחות של ג’מוסין יארוב לו – וייפרע ממנו…

והוא צונח מרוב התרגשות, אין אונים, על הכר, כולו עטוף יגון, בושה, צער…

אך לא יצאו ימים מרובים ותאוות-הנקם שחילחלה במשה ואכלה בו והציפה הזיותיו, שעה שהיה מוטל קודח וכאוב, כאילו נתנדפה כליל. אכן, רבים הם המשַעשעים נפשם בתקוות נקם באויביהם שתַגמול בו לחולשת עמידתם בפני המתנקשים בהם; אך נדמה לו, למשה, כי לא בסיפוקהּ של תאווה גבוּרת אנוש, ועתים עדיפה ממנה ההבלגה השקוּלה. ושעל כן סבור הוא עתה, שלא ימדוד לו, לנבל זה, במידה שמדד לו. אך השאלה הקדוּמה רשע וטוב לו אינה מרפה ממנו, ואין בידו פיתרון לה וחוסר הפיתרון מַרבּה מבוּכתו ומבוכתו מעַנה אותו ואין הוא יודע את נפשו… אך בָּרי לו, שהוא לא יטמא ידיו ולא מן המארב יבוא על אויבו, אך הַזהֵר יזהירו על כך, כי בא הקץ להתעללות ושוב לא ייתן את עצמו למִרמס… וגם לתחנת המשטרה ברמת-גן ימסור הודעה על אשר התרחש, ומה גם שחווה בהריון, ושוב הוא צופה בחרדות ללידה…

כי אין הוא, משה, יחיד שנפל קרבן לרשעים, כי רבים הרשעים, החנֵפנים, המנצלים למיניהם, אשר על כתפי חבריהם ובתוקף נסיבות חיים שונות, עתים מקריות, עלו לשׂררה ולגדוּלה… ומה בעצם שאיפתו שלו, החייל המשוחרר, החלוץ הוותיק, אם לא מעט טובה בחייו ומעט טובה ביחסי-אדם… ולמה נחלץ הוא למערכות, נכון להַעֲרות דָמיו להקריב חייו, אם לא על מיגור הרוע והרשע? האם נשא עיניו לעושר ולכבוד, לשרביט מושלים ורוֹדים, האם שׂם בכליו שלל מלחמות? נפש האדם הבוחלת במרמה ובהונאה ובשחיתות, הנפש – העורגת לטוהר ולטוב, המאושרת באושר הרעייה ובצחוק התינוק, בזריחת שחר מפציע על חלקת גלי הים הרוגעים ובצמיחת הנבטים בגינה, נפש האדם הפשוט הכמהה לרעוּת ולאחווה ולשמחות קטנות, המבקשת להיטיב עם זולתה, להתמזג בכלל האנושי הגדול, בשאיפות הנצח, בעֶרגות-הנצח, בפלאי היקום, לקדם את הטוב ולהרבות את האור…

מי עוד כמוהו, החייל המשוחרר, החייל שנכון היה ליתן נפשו הוא ועם זה לסכן את חייו בהצלת חבריו לנשק בקרבות, מסוגל לעמוד על נפש האדם בסתירותיה ובנפתוליה כביכול? הן הוא היה עֵד ושותף לרצח החיים במערומיו, והוא היה עֵד לאחוות החיים העמוקה ביותר. אהה, כי מרה אכזבתו, האכזבה המחללת קדשים, שצער בה ועלבון בה ועינויי נפש בה…

אך בעוד הוא נתון להגוּתו המרה הופתע מביקור בלתי-צפוי. האין בביקור זה משום רמז לפתרון מצוקת רוחו?

אתמול בא אליו, לבית החולים, לבקרו חברו משכבר הימים, עוד מן ה’חדר‘, נתן. חייל משוחרר אף הוא ונָכֶה. שואת מלחמת העולם השנייה העיפה אותו, כעָלה נידף בסערת סתיו, למרחבי ברית המועצות. שנים רבות לא ראה אותו, ובנשימה עצורה האזין עתה לדבריו, שהם כפרישת שלום מעולם רחוק רחוק ועם זה כה קרוב לו, כחלק מישוּתו הוא. שעה שהמוני החיילים עמדו בחזית, נאנק גם הוא, נתן, עם כל העם ועם המוני הפליטים, במצוקת נפשו בעורף. כל משפחתו נשמדה בידי הצורר הנאצי והוא כולו לוהט בתשוקת-הקרב-והנקם באויב המרושע והשפל, עד שמבוקשו ניתן לו כאשר נתארגנו הגדודים הפולנים על אדמת ברית המועצות. נתן מספר במפורט כיצד מצא דרכו אל נקודות-הגיוס-וההיערכות של הגדודים אשר פילסו לעצמם דרך, יחד עם הצבא האדום, בגלי אש ודם, אל אדמת פולין. הוא שמימיו לא נמנה עם גיבורי החַיל, שסלד מפני הגיוס לצבא פולין לפני פרוץ המלחמה ומוכן היה להטיל מוּם בגופו ובלבד שלא ללכת לקְסַרקְטִינים שלהם – היה עתה מופת בגבורה, בנכונות הקרבה ולהטהּ. נתן, חניך ה’חדר’ ובחור הישיבה, היה מחלוצי הלוחמים, הסַיירים, הכובשים. מכותיו הפליא באויב הנתעב. פעמים נפצע. טרם הגליד פצעוֹ האחד, טרם נתאושש מן הפגיעה האחת, ושוב הוא אץ בשמחה אל שדה-הקֶטל.

באחד הקרבות נשאר מוטל בשדה פתוח ואש האויב כמָטר הסוחף מעליו ודומה פסה כל תקווה לחייו, כי פִצעו לוהט כאש ומדיו רטובים בדמוֹ החם, השותת… אך מן השמים עמדו לו. מי זה מסכן את חייו להצילו, מי זה הזוחל אליו בבְרַד הכדורים והפגזים? החובשת היא מן הפלוגה הרפואית, הנוצרייה, בִתו של בעל האחוזה הפולני, שאף היא במִתנדבֵי הגדודים. על כתפיה סחבה נשׂאה אותו בזחילה, אל בית החולים הביאה אותו, נטול הכרה ונטול אוֹנים, את פצעיו חבשה וכאם בבנהּ יחידהּ טיפלה בו. אכן, אחוות הקרב השוררת בצבאות חדוּרי חזון ונושאי דגל חירות, מיסוד האצילוּת האנושית העליונה נחצבה. אחוות- הקרב חזרה ונתגלתה פעם נוספת, שעה שהיא, החובשת הנוצרייה, נפצעה קשות במעברות נהר הוויסלה, באחד מצומתֵי-ההכרעה האדומים מדם המלחמה – ואז אץ הוא, נתן, תוך סכנת נפשות, וחילצהּ ממוות ודאִי וסעדהּ ככל שידו הגיעה. שבועות ארוכים שכבה בבית חולים צבאי, באזור החזית, ולאוזניה מגיעים הדי יריות והתפוצצויות מוארשה העיר, בה סוער המרד של הפולנים – ודועך…

ושוב, בשלישית, בהתחדש ההתקפה של הצבא האדום והגדודים הפולנים מחלוּציו על מעברות הוויסלה – והנה הם על אדמת פולין, מערבה לנהר, רודפים אחרי האויב המרושע, המובס, שכוחו עוד עמו, קדימה, אל עבר מאוּרת מבצרו על אדמת גרמניה. וכאן, דווקא כאן, כוּתרה יחידת חיילים קטנה של גדודוֹ והחובשת בתוכם, צפוייה לכלָייה או לשבי – למוות או לשבי על אדמת המולדת המשתחררת צעד אחר צעד, על מפתן החירות והניצחון הנכספים. הוא, נתן, עוד שׂרידי הפצעים בבשרו, התנדב למבצע נועז ומסוכן שהפתיע את האויב וחילץ את רובה של היחידה המכותרת. האין הוא אחד מפרחי החסידים ששיתפו עצמם במלוא לַהֲטָם במרידות פולין במאה התשע עשרה, “למען חירותנו וחירותכם”, האין הוא אחד ממְגוּייסיו של המפקד היהודי ברק יוסלביץ'?

אין מן הפליאה בכך, ששני לוחמים אלה נתקשרו בקשרי-אהבה-וחברות. אפשר ודבר זה היה גם מובן לאביה, בעל הנחלאות הפולני, ששֵמַע מעשי בתו הגיע גם אליו והוא בא אל החזית, לבקר את בתו, אשר לא ראה אותה זה שנים. הוא מבין לרוחה ולרוח הזמן – כה יטען אליה – אך את ברכתו הוא לקשר זה ייתן רק אם בחיר לבה ימיר דתוֹ ושניהם יישארו בפולין, שכן יחידה היא לו, המשך למשפחתו והיא מיוּעדת לרשת נכסיו. אך נתן ובחירת לבו סירבו. סירבו – והמשיכו, בשוֹךְ הקרבות, את דרכם, ועתה – עיניו של משה הרואות – עד ארץ ישראל באו…

משה מסתכל בפני הדוברים עמו – עוד מלבלבים בהם הנעורים, אך עמָל שנים וייסוריהם וסכנותיהם העמיקו בהם את חֲריציהם הבלתי-נמחים. חיילים משוחררים הם כמותו מחזית החירות הגדולה. משה עוצם רגע עיניו והרי לפניו חברו משכבר הימים – חבוש כובע יהודי זעיר שחור, פיאותיו המסתַלסלות יורדות על חיוורון לחייו, קפוטה שחורה ארוכה חגוּרת אבנט לגופו, כאחד מפִּרחי כוהנים קדומים, במַהֲרוֹ לישיבה או לבית הכנסת; ולידו – הפולנייה תכולת העין, זקופת-הגֵו, בהירת השיער, שעֵינָם הבהירה של שדות הדגן המצהיבים-מבשילים בסוף קיץ באחוזות אביה עומדת בה והיא כפרח שנתלש מאדמתם… וכאשר מסתכל משה בזוג היושב בסמוך לו, זוג החיילים המשוחררים, נמוגים והולכים מכאוביו ואכזבותיו וצערו, והוא שוכח את שכנו היורד לחייו ופרשת ההתגוששוּת עמו – וטוב לו, טוב לו, ותחושה של הכרת טובה מפעמת אותו, שאף הוא זכה להיות בלוחמים, בקטע אחר של החזית המשותפת…

 

ט    🔗

משה הוא אב לבת. רכה הילדה ורב הטיפול בה. ומשה שותף לעול בשעותיו הפנויות, לפני עבודתו ואחריה. וטוב לו. גם הגינה פרחה בינתיים, הותקן בה חיבור המים והאדמה שצמאה זמן רב רוותה מים רבים והניבה יבולים למכביר, ערוגות הירק ובוסתן עצי הגויאבה הזקנים משופעים פרי. ותרנגולות מקרקרות סביב לבית. וגדייה פועה. טעמו של משק חקלאי וריחותיו עומדים בעיבּוּרה של ג’מוסין, באחוזתו הזעירה של משה הג’ינג’י…

עם הדמדומים הם עוסקים, משה וחווה, במשקם הזעיר. הוא מוריד את הגויאבות הבשלות ועורמן בשק, והיא מוציאה את הירקות מן הערוגות. בסמוך להם, על משטח של מחצלת פרושה על הדשא, משחקת התינוקת. עם ערב תלך חווה למכור את הפירות והירקות בחנות המכולת, סלים עמוסים עמה, שמלת בד לגופה ומטפחת צבעונין לראשה, כאחת איכּרה אי-שם בפולין המביאה תוצרתהּ אל השוק… ורק בשעה מאוחרת, ג’מוסין כולה שקועה בתרדמה, יעיין משה, לאור מנורת הנפט, בספר.

כן, בספר. כי רבה חיבתו לספרים ובכל הזדמנות הוא רוכשם. עִתים חווה מייסרת אותו על הפזרנות היתירה, אך הוא, משה, מרבה ידידים-ספרים, מטפל בהם, מתייחד עמם בסדקי-הזמן הפנויים שלו, אם בשעה מאוחרת בלילה או עם שחר, לפני צאתו לעבודה בעיר. ואם אין מזדמנת לו עבודת-ארעי בריצוף, שהכנסה צדדית עמה, הרי גם השבת אף היא קודש לספר, ובייחוד בימות הגשמים, שאז ג’מוסין כמנותקת מן העולם, עטופה שמים קודרים-אפורים הרובצים ומעיקים עליה והואדי מתמלא מים ואגמים קטנים נקווים בחריציה ובשוּחותיה של האדמה המבותרת.

אולם ביַרחי הקיץ הלוהטים ימהר משה, עם רעייתו ועם הבת, אל הים. הים הוא לו יותר ממקום מרגוע, להדחת הזיעה מגופו ספוּג עמל השבוע, הים מצמיח לו כנפיים אל עולמות חדשים, הוא חורג מעָקָתָהּ של ג’מוסין הקודרת ועל כנפי דמיונו הוא שט למרחקים קסומים..

כי יכרע בנטל העיר הגדולה ונפשו תִיעף למשׂא יחסֵי-אדם – ותִגבר בו הכמיהה אל מרחבי האינסוף של הים, אל הבדידות הגדולה, אל ההתמזגות עם מעיינות התום והפלאים של הטבע אשר לא חולל… הים הוא לו כלֵב אשר פעימתו – נצח; כהר געש אש לַבָּתוֹ – לא שָׁככה; כשיר חירות וגיל – לא יפסק, ומה טוב לו, למשה, בשעות אלה, כשהוא נישא בזרם הגלים אל תוך הים, תהומות חשוכים אגדיים תחתיו ויריעת שמים בכל עירום יופיָם פרושׂים מעל, והוא בלב הטבע האדיר, בן החורין, שלא הייתה בו יד-אדם, שהוא עצמו קורץ ממנו… צחוק גלים וגלי צחוק מתנפצים אל החוף ושפעת צבעים להם ומנגינות קסמים. ולילות-כסף-וכיסופים לו, לים, וקשה לו למשה להינתק מן החוף גם לאחר שכוכבי ערב כבר רוטטים בו. ודממה ענוגה, כובשת לבבות – ומשה שבוי בחבליהָ. האם לא יאֹהב את הים על כי הוא לו המחאה הגדולה נגד החירות שנכבלה, חירות הטבע והאדם, נגד יופי הבראשית שחולל, נגד מחנק החומר המוצק, נגד השירה שסולפה, נגד קיצוץ כנפי הרוח והשאיפות?

על החול הזהוב משחקת ילדתו הקטנה, משתַכשכת במים, בונה מגדלי חול… לידה שכוּב משה, מבטו דבוק בה, מלטף הוא כל איבר בה ודומה, באשכול געגועיו הוא דבוק… הוא נושם עמה יחד, צומח עמה יחד, ויחד עמה חוזרת אליו ילדותו הרחוקה שחלפה לבלי שוב, הוא טובל בזוך שַחרוֹ שהוּעב, והדים רחוקים יתנגנו בלבו. ופתאום מתברר לו, כי… גם לו היו אבא-אמא, שתמיד הבינו לו וסלחו לו, ששמרו לו אמונים תדיר גם כאשר רחק מהם, מה רחק. חומת ביטחון היו לו, מגן ומבצר בסערות ובזלעפות סכנה וחרדה ומגדלור בל-יימוֹט של חכמה ואור. הוא מרגיש, והנה הוא בשבי הילדה הקטנה, אחוז בחבלי אהבתה – האין זו אהבת עצמו? לא אחת הוא נסחף בצהלתה ובמְשוּבתהּ בעוד לבו נחמץ מצער, אך היא עתידו.

וטוב לו עתה, לחוף הים, בקרבת הילדה, והוא כמרחף על פני הגלים המרטטים ונסחף במנגינתם ומעבר לו – בעולם הרחוק – ייסורים ואכזבות…