¹

תוכנו של הסיפור נרמז בכותרתו, ועניינו במשפחת חלוצים שפגעה בה מחלת-הנפש החמורה, הנפוצה – וסופה גברה עליה באימוץ כוחות הנפש וסגולות החיוב וניצלה מִתמוּטה.

 

א. חיה רעה וטורפת…    🔗

שלווה עמוקה נסוכה בבוקרו של שבת על השכונה. האנשים המקדימים כל יום לעמלם בעיר הסמוכה וממהרים לתחנות האוטובוסים בעוד ערפילי השחר עוטים את היקום המתעורר, שקועים עתה בשינה, מאחורי תריסים מוגפים. נָדמה גם המיית ילדים ותינוקות בה ספוג, כרגיל, חלל השכונה מן השעות המוקדמות של הבוקר. ציוצי ציפורים רוננות מנסרות את האוויר בנתרן בִּיעף מענף לענף ומעץ לעץ – ומעבר לדיוּנות החול הצהבהב, הזרוע סִדריות קרחות, נישא שאונם החדגוני של גלי הים הגדול אשר בסמוך, אשר רוח שחרית קלה מלַטפתָם ומסַלסַלתם… כי נדם שאון אדם והמונו, ואתה מאזין לשירת הבוקר רבת-הקולות-והגוונים של הטבע, בשַחֲרו של יום קיץ, בשכונה השלווה.

עיניו עצומות, אך לבו ער, שכוב על הספה הנמוכה יהושע באומן. מאזין לקולות הבוקעים מעֲבָרים. מאזין לקולות הבוקעים מנִבכי נפשו. קווי-אור חוַורורים מסתננים דרך סדקי התריסים ורקמת הוילון החוֹפה עליהם ונפרשׂים על הסדין הלבן בו הוא מכוסה, על הקירות, על הרהיטים. בזרועותיו – רעייתו, נושמת קצוּבות בשנתה, נודפת חמימות. שׂער ראשה המפוזר משתלשל בנחת על לחייה החיוורים שסומק קל פורח בהם, ומן החדר הסמוך עולה נשימתם השלווה של שלושת ילדיו, אהובי נפשו. דומה עליו, שאף היא, רעייתו, כמוהו, כולה שלוות רוח – שלווה שלא כמצוי ושלא כרגיל; שלוותו של אדם שנאבק בגלים זֵידונים, סוערים, פרועים – ועתה נחלץ מהם ומאֵימתם ולחוף מבטחים הגיע, והוא נושם מלוא חזהו אוויר שדות נרחבים, רועֲפֵי ביטחון-חיים ואמונת-חיים…

היא, הרעייה החולה, השׁינה השלווה יפה לה ועדוּת בה למנוחת-נפש, להרגעה פנימית-רוחנית. ואף הוא, יהושע באומן, סופג עתה כמו לתוכו הֵדי נשימתם של ארבעת הנפשות היקרות לו, שהם חלק מחייו, כל חייו, ועליהם הוא נותן נפשו והרגשה של סיפוק-מה כובשת לִבו: סיפוקו של אב שעלתה בידו, במאמצים עליונים, לגונן על ביתו מפני זלעפות גורל מר, לחלצם מסכנות חמורות ולהבטיח לבני הבית קן ומקלט. הוא מותח את איברי גופו הלֵאים מעמל לילות השבוע, מעִצבוֹנם וזעפם, לילות עמלו במאפייה העירונית הגדולה, בין שׂקי הקמח ועיסות הבצק והתנורים הלוהטים – והמולת העובדים הרבים שהוא חולש עליהם… הוא מבקש להסיח דעתו מעם ימות השבוע ולילותיו ולרוות את השעות המועטות של רוגע ונחת וחדווה עצורה תחת קורת גג ביתו. הוא טובע נשיקה קלה במצחהּ של הרעייה, נשיקה שהבעת תודה בה כביכול לגורל שהיטיב עמו, שעשה חסד עמו, מחבקהּ ענוּגות אל לבו כאחד המְאמץ את אושר חייו שהצליח להציל מציפורני אויבו האיום, והאויב – הסְכִיזוֹפרֶניָה.

*

כן, הסְכִיזוֹפרֶניָה.

בארבעים שנות חייו, שמחציתם עברה עליו בנדודים רבים בגולה ומחציתם עברה עליו בנדודים רבים במולדת, לא שמע יהושע את שֵׁמַע המונח הנורא הזה; ואם גם נתקל בו, אולי, עם קריאה בספרים, הרי שלא נתן עליו דעתו במיוחד. קל וחומר שלא נתקל בו, בחיזיון הקודר והזועם, רב-הפנים-והגילוּיים, הכלול במונח זה, לא בחיי אחרים ולא בחוג משפחתו – עד שפרצה, לפתע, לביתו, כחיה טורפת, כסערת-בראשית עצומה שאחזה בחייו בשיניה האכזריות – ולא הרפתה. אפס, התמיהה הגדולה היא, שהיא, הסכיזופרֶניה, תחת גג ביתו שָכנה, במחיצתו הקרובה ביותר; בפינתהּ אָרבה כל הימים – והוא לא שׁיער ולא פילל דבר מציאותהּ. ועל כן כה רבה וגדולה היתה תדהמת האפתעה של הופעתה בחייו.

אין שיעור לכוחות ולמאמצים שהוא, יהושע באומן, חלוּש הגוף והאופי, שבַע העמל והמצוֹק, שיקע במערכה המרה והנואשה שנכפתה עליו “לפתע” בצוהרי חייו; את כל כישרונו וסבלנותו, את כל כוחות נפשו ודמיונו, גייס ומתח ודָרך למאבק בחיה הרעה הזאת וקיבל על עצמו מחיר כל ויתור. כאַגְמוֹן² כפף ראשו. איש לא עמד לימינו. שום נשק לא היה בידו מחוץ לשאיפה העזה שכבשה אותו כליל, שהיתה תוכן חייו ומלוא שאיפתו ומאווייו – לנצח את המחלה הבלתי-מנוצחת; לא להשלים עם האסון, להציל, להציל. להציל את הרעייה החולה במחלת-הנפש, מבלי דעת מקורותיה ושורשיה ונפתוּליה ושיטות ריפוייה. בודד עמד במערכה נואשת בלתי-שווה ונטולת סיכויי-הניצחון, כשהוא מוותר כליל, כליל, על חדוות חייו המעטות, על רצונותיו ותשוקותיו האישיות – ורק תפילה אחת בלבו: לא לכרוע, להחזיק מעמד על משמר ביתו וילדיו הרכים, לדחות ככל האפשר את ההִתמודדות המכרעת בינו ולבין הסְכיזוֹפרֶניה, להרוויח זמן – להציל כל הניתן להציל ממַלתעוֹתיה המורעלות והמסוכנות…

כי עקשנית, עיקשת ונוקשה כסלע היא הסכיזוֹפרֶניה. עמוק עמוק תְקַנן בנפש, בתאי המוח, בעצבים. כשורשי היַבּלית הרעה תיאָחז-תִילפֵת בהם. רבים מוזרים ועִקשים תסביכיהָ ונפתוליה. הֲיש תרופה נגדה? היש אמצעי לבלום בו את השתוללותה של הסְטיכְיָה³ בחיי הטבע הקוסמי – את נחשולי הסערות בימים ואת זלעפות האש על הררי הגעש ואת השיטפונות הגואים ואת גושי-הענק של השלגים הגולשים מהררי-עַד, שכל עצמם אינם אלא מרד עז כביכול, מרד פרוע וחסר-תכלית נגד היציבות וההיגיון וסדרי-הטבע הקפואים וחוקיו? ואף שהסכיזוֹפרניה כטרוּפה בסערות המתרחשות בחיי הנפש של האדם – הֵעז לעמוד מולה פנים-אל-פנים והוא עצמו תמה, לא אחת, מנַין לו הכוח הרב להתמודדות נועזת זו. אכן, לא אחת כָּשל כוחו ונתרופף כושר עמידתו; לא אחת נתייאש ועוד מעט והיא – החיה הפרועה וחסרת-הרחמים תזנוק ותשתלט גם עליו; לא אחת וכמעט כרע נפל שדוּד ומובס תחת עָקַת כאבו וצערו וייסוריו, אך זיק מועט, מועט, של חיים ותקווה גבר ברגע האחרון, על שפת תהום-החרדות ממש, נתלהט והאיר – בסופו של דבר – בחשכת חייו. אכן, נתקיים בו אשר אמרו קדמונים: אפילו חרב חדה מונחת על צווארך, אל תתייאש מן הרחמים…

 

ב. פועל בודד בעיר    🔗

קליטתו של יהושע באומן בארץ לא קלה היתה, ולא במהרה נכבשה לו כדי מזיגה טבעית ומושלמת של אדם עם נוף ארצו ועם הליכות- חייה, היא המזיגה המובנת מעצמה של אדם עם ארץ הוּלדתו ומולדתו. מאחוריו ביתו המסועף בוארשה היהודית ומשפחתו הגדולה הימנו – תנועת הפועלים היהודית, שאת נשימתה הגדולה והרחבה נשם ובמערכותיה עמד ולה נתן מלוא חֶמדת נעוריו. מאז נתרושש הבית וירד מנכסיו, ועליו, הבכור, בן הרב, המשכיל, שלא הִסכּין הורגל לעבודת כפיים, שׂוּמה היה עליו לסייע לקיומו כשוליית-אופים; מאז הצטרף, והוא רך לימים, אל הנערים והנערות שמרדו במלכות ובמשטר ועצם המרד כיין המשכר את החושים, המבליע את כל הרצונות האישיים ומכניעם – נכון לעינויים ולמאסר וליתן נפשו וחייו על מזבח שאיפתו הגדולה, שהיא בָרה בעיניו וקדושה ואין בִּלתה.

חיה עומדת לעיני רוחו החצר הדחוקה ברחוב פאַוויאַ, בשכונת העוני והדלות של היהודים ושם, במרתף האפלולי הגדול, שתִמרות עשן סיגריות מתאבכות בו והמולת-תמיד שואנת בו – האגודה של עובדי האפייה היהודים. בה הם מצטופפים, ערב-ערב, לדיוניהם ולכינוסיהם. כאן, באגודה, נטושה מערכה כבדה בין שני הזרמים – בין הקומוניסטים היהודים לבין אנשי ה“בונד”; ובשולי המחניים מעטים – והוא הצעיר עמם – הללו שצֵרפו לדגל האדום את חלום התכלת של אביב האוּמה העברית ותחייתה. תהומות עמוקים כרויים בין המחניים, תהומות של איבה ומלחמה, אך אחד הוא שוט המצוקה המונף על הכול– ואלוֹת השוטרים הפולנים, המתפרצים לא אחת, אל החצר הזאת וסוגרים עליה סביב, וממטירים מכות, מכות, ללא הבחנה, ללא רתיעה, בתאווה אכזרית – הלא בפועלים, ביהודים, במהפכנים שנואי-נפשם הם מכים, בבניהם החורגים של פולין…

יהושע באומן מבקר באגודה. פועל בין פועלים. דחוק ודחוּי בין הרבים, העורכים שביתות והפגנות והנלחמים על תוספת שׂכר ועל קיצור יום העבודה, על זכויות של פועל ותנאים של עבודה. הם פועלי-האפייה, המשבּירים לחם לכול, מקיימים בעוני ובדוחק את משפחותיהם וחולמים על מעט הרווחה לאשה ולילדים ומשקיעים, לא אחת, חסכונותיהם הדלים בטיפה המרה להשכיח עוניים ומְרוֹרות חייהם. אך הוא, יהושע, כבר פילס לעצמו דרך חדשה.

רק מרחק מועט ממקום משכנה של אגודת פועלי האפייה, בקומה השלישית של הבית אשר בפינת הרחובות גאַנשאַ - נאַלאֵווקי, שוכן סניף “החלוץ”⁴– והוא חבר בו ולו נשבע אמונים. דומה עליו, כי כאן, במחיצת הנעורים המתפרנסת בכיסופי-עתיד, טובלת רוחו במים זכים ומפליגה על אֶברי חלומותיה לעולם שכולו אור… בין האגודה של פועלי האפייה ברחוב פאַוויאַ לבין סניף “החלוץ” אשר ברחוב גאַנשאַ צמח ועלה ובגר. שניהם כבשו לבבות. הדליקו שלהבות מרד ומחאה. הסעירו דָמיו. כשני מזבחות התובעים קרבנם, קרבן עולָה. אך עתה משניהם נעקר, ואל תוך מציאות חדשה הוטל; חדשה ביופיה ובקשייה, בתקוותיה ובחרדותיה, חדשה על אף ערגתו אליה ימים רבים ובבדידותו הגדולה של פועל צעיר שזה מקרוב עלה.

המכתבים הראשונים אל הבית, אל האם האלמנה ואל האחים והאחיות מעלימים את המתרחש בלבו, את קשייו וייסוריו וספקותיו. הם, המכתבים עצמם, כגשר המקשרוֹ עם הקרקע אשר מתוכו עקר עצמו וכאב העקירה עודו עומד בו – והגעגועים צובטים… עשרים שנות חיים, עשרים שנות חייו הראשונות, השאיר שם, ובהם עצורים אוצרות של פעילות ועשייה, קשרי מלחמה וקשרי אהבה, וחליפות השנה על כל חמוּדותיהם חרותים בנפשו: טיולים באביב בשבילי יערות האורן הרוגעים העוקפים את וארשה וההפלגות על הויסלה בקיץ ומשחקי-השלג בחורף… ומתוך רִקמַת עשרים השנים הללו ניבטות אליו דמויות אחדות של נערות צעירות. כל אחת מהן חן נעורים לה. כל אחת שבתה את לבו. אך במכתביו לזו שקנתה שביתה אחרונה בלבבו הוא מבקש לשַקע מלוא ערגתו לאשר היה ואיננו עוד, לאשר היה נטול-תקווה וחסר-תוחלת ואילו עתה נראה לו באור שונה. כאילו נשתכחה כל מנת ייסוריו ועלבונותיו וּודאות היא בו, כי בבואהּ אליו, ותוקל עליו מעמסת הבדידות וטעם חדש יהיה לחייו כאן…

בסניף “החלוץ” פגשהּ לראשונה ושם נקשרה נפשו בה, מבלי דעת למה ומדוע. שתקנית היא ופעילה מאוד וצניעות מרובה, עצורה, ענוותנית, מורשת ביתה, בית חרדים, עמדה בה. הליכתה אל חוג הנוער הזה לא הליכת מקרה היתה. אף שבַּת-הכּרך היא וגידוּלו, אורותיו לא סינוורוּהָ וכה שונה היא מבנות גילה כמחפשת תוכן סמוי, שמים גנוזים. רצינות היתה בכל מעשיה והליכותיה – וחתירה מכוונת לעיקר, למטרה, לתוכם של העניינים. סמוך להצטרפותה אל “החלוץ” יצאה אל חוות ההכשרה המרוחקת וגם שם – המעוּלה בעובדות, המסורות והנאמנות. אין עבודה שתקשה לה. תמיד דרוּכה ליתן מכוחה לזולת. ואכן, אפשר ורצינוּתה זו, שציינה גם את ראשית קשריהם, היא שכבשה לבבו. בה סמך ובטח וככל שידו הגיעה עשה וטרח להעלותה ארצה אליו.

עשרים שנה עברו מני אז…

הוא זוכר שמחתו בבואה אליו, פועל בודד בתל-אביב. בחדרו הדל ברחוב הירקון, אל מול גלי הים המצטחקים, קבעו דירתם.

ארון עץ פשוט וספה שטוחה; שולחן ושרפרפים אחדים; המזוודות שהובאו מעבר לים ופְּרימוּס⁵ בחדר הצר הסמוך, ספק מטבח ספק פרוזדור – והרי כלי דירה לזוג החדש. מעתה שוב אינו מרבה בישיבה במסעדת הפועלים הקוֹאוֹפֵּרָטיבית ברחוב ברנר וגם ממעט לבקר באסיפות ובישיבות ובבתי הקפה ולשוטט עם חבריו בשבילי הארץ. מעתה הוא, יהושע באומן, אב לילד צעיר, בנו בכורו, ובונה ביתו יחד עם רעייתו ומושך בעול – ואין העול קל…

היא, הרעייה, אינה מהלכת בגדולות וכאז כן עתה ידיה עסוקות תמיד בעבודה. ורצינית ושתקנית היא כשקועה בעולמה המיוחד לה. הוא זוכר כיצד, בבוא שעתה ללדת – אף לא העירה לו דבר, ועם בוקר, בתקוף עליה צירי לידה קמה ותיסע לבית החולים בילינסון – ושם ילדה לו את בכורו.

אפס, ברבות הימים – חוסר העבודה בתל אביב נתן אותותיו והצרכים בבית רבו – השמיעה אף היא, האשה המסתפקת במועט והמאושרת-כמו בגורלה, טינות וקובלנות. את הקירות כבר סיידתי – היא טוענת ליהושע – אך הספה הזאת, ספת הרווקים שלך, כיצד תיסכּוֹן עוד? ושמלות שהבאתי כבר נִתבּלו. והַאין מן הדין לקנות לילד עוד חליפת צמר? אפס, דומה עליו, כי לא זה עיקר התלונה. כי לא על קשיי הקיום והדוחק היא קובלת, אלא על שאיפתה הכמוסה שלא באה על תיקונהּ – שאיפת העשייה והפעילות שנכבלה בכבלי אשת-איש ומטבח… אחיותיה אשר בקיבוצים להן חיי-חברה ושמחות-ציבור ואופקים רחבים – והיא בודדה ואינה מוצאת את נפשה…

ואז עברו אל המושבה הגדולה ביהודה.

 

ג. גלגולים    🔗

הפרדס היה מרכז עולמם ומרכז חייהם בזמן ישיבתם במושבה. לכאורה נדמה היה כי כאן באה האשה אל המנוחה ואל הנחלה. מה אהבה את הפָּנוֹרמה השלווה על רחובותיה המאובקים וחסרי הצורה. קשה יותר היתה ההסתגלות על יהושע. קשה אמנם העבודה בפרדס, כפוף על הטוּריה בעידור, אך קסם מיוחד בה. בין טורי העצים הנמוכים המניבים פרי זהב, מָשוּל לאחד חופר מטמונים במכרה עמוק, מכניע תחתיו את האדמה שקשתה, עוקר את עשבי הבר, מְעַגל את הצלחות להשקאה – להזרמת פלג המים הזכים והרגשה סתומה בך, כאילו גם אתה שותה יחד עם העצים הצמאים לרוויה. כאן נשם יהושע את נשימתם של האדמה ושל הצומח ובמותחו איבריו הלֵאים, עם הפסקת העבודה, והוא משתטח בצֵל, דומה עליו כאילו חיבק את זו האדמה הטובה וספג ריחותיה ודממתהּ. בנוף העבודה יומם בפרדס ובמשמרות-הלילה בשבילים אפלים על גבולות המושבה, נתמצתה ונתיַיחדה לו ארץ-ישראל – המושבה הירוקה במרכזה. שדות סביבה וחורשות עצי זית ופרדסים וערבים רכובים על חמוריהם, משׂרכים דרכם בעצלתיים ברחובותיה והאשה, החבילה על הראש, מפסעת מאחור…

ואף היא, רעייתו של יהושע באומן, כאילו מצאה כאן פורקן לסוד חייה – הפוגה לתרעומת הכבושה. מה שמחה כשניתן לה לשלוח ידיה בעבודות השדה, הילד בסמוך לה והיא מְתַלֶלֶת⁶ שׂיחי תפוחי אדמה, או קושרת זמורות גפנים בכרמו של האיכר ועושה בחריצות שלא כמצוי כל עבודות ביתו. ודאי היתה שמחה לשׂכר עמלה, בו תקל על קיום הבית, ומה טובה הרגשה זו לאשה האוהבת. אך אפשר וטובה לה גם העבודה מטעם אחר, שהיא מסיחה דעתה מהִרהוּרי-צְדָדִין. אפשר וזו הדבֵקות בעבודה, העבודה תוך דבקות, היא, במקרה זה, מעין ריפוי מן הטבע למחלה סתומה… והיא כבר קנתה בכסף שׂכרה הראשון מפה חדשה לשולחן ואף חליפה לילד וגם לקחה – בתשלומים לְשִעוּרים– בד לתפור לו, לבעלה, חליפה…

וכאן, במושבה, עם המצוקה הגדולה של חוסר העבודה והתלות המתמדת בפרדסָן – נתעוררה בהם השאיפה להתיישבות.

ודאי, אף ההתנחלות העצמית על הקרקע שנראתה להם באותם הימים פסגת מאווייהם, היא כמשא הכבד שמעל לכוחותיהם להרימו. מעל לכוחותיה של משפחת חלוצים נטולת אמצעים וכל ציוּדהּ – השאיפה ונכונות העבודה וההסתפקות במועט. אך האיר להם מזלם והם צורפו אל ארגון הפועלים החקלאים שהִתעתד לעלות בקרוב על אדמתו בגליל התחתון. מכאן ואילך מילא עניין זה, ההתיישבות הצפויה, את כל חדרי מחשבתם ולבם.

חג גדול היה בחייו של יהושע יום העלייה לקרקע– הנה אף הוא, הנער הפשוט מוארשה העיר, אח לחלוצים ולמתיישבים, בחירי העם; שוב לא נָאֶה דורש אלא נאה מקייםואדם השלם עם עצמו ועם מצפונו. מעתה שוב לא יהיה שׂכיר יום, לא במאפייה בעיר ולא בפרדס במושבה – מעתה אדון יהיה לעצמו ועצמאי לחלוטין בעבודתו.

הרי השטח הגדול, המבוּתר, המשתרע למרגלות גבעות, בינות לכפרים ערביים – ובו חלקת מישור רומזת. כאן יבנה ביתו ומִשקו, עליו קיומו ובו עתידו ועתיד ביתו. יום יבוא והילדים ילכו אחריו בתלם, אחרי המחרשה, צהלם ושׁאונם יהדהדו פה בין עצים שיגביהו צמרתם – והרעייה תטפל בגינת הירק ובלוּל. ופרחים מסביב, שקוּיֵי טל בְּקָרים ונשוּקי קרני-פז… רחוק המקום מעיר ולא קרוב ביותר אל המושבה הסמוכה, הרדוּמה, רק עשרות אחדות של משפחות נאחזות בו. ועצי-הזית הזקנים הבודדים תמהים למראה האנשים הצעירים שנזדמנו לכאן ולתכונה ההומייה…

הקשיים כה רבים, רבים – הֲיש צורך לעמוד עליהם? אין בית ואין תאורה ואין אספקת מים ואין תקציב ואין - - ועתים מתעוררים געגועים לעיר הגדולה, לחברותא של ידידים ומכרים, לים התכלת המלחך שוליה של תל-אביב, לאסיפות הרועשות, להצגות קולנוע ולהופעות התיאטרון – והם פורצים ועולים ככל שגוברת מצוקת הבדידות כאן. שם, בעיר ובמושבה, באסיפות ובעיתונים, מרימים על נס את מעשה החלוצים. ואילו הם עצמם, הללו המטיפים גבוהה גבוהה, אינם מֵעיזים לוותר על נוחיות חייהם – ותפארתם על מעשים לא להם. אך עם זאת מרגיש יהושע, כי יום יום מתעמקים והולכים הקשרים הקושרים אותו למקום הזה וגוברת אהבתו אליו, משָל הוא שולח בו שורשים כצמח וכעץ… הן כה רבה הזיעה בו הוא מרווה כל שַעל אדמה כאן, ורבה האהבה והחרדה בה הוא מלווה כל צמיחה ונביטה.

אך בעצם המערכה הלוהטת של כיבוש הקרקע, שגם היא, רעייתו של יהושע באומן היתה שותפה נאמנה לו בכל כוח מסירותה, הופתע לפתע על ידי דרישתהּ - תחילה בקול רפה, כמִתבוששת, בהערות-אגב, ואחרי כן בתביעה גוברת והולכת – לצאת מן המקום הזה, הנתון בראשית צמיחתו והיא עוד טעוּנה אורך רוח רב, ולפרק את השותפות של ברית החלוצים הבונים חיים חדשים. צער רב גרמה לו דרישתה זו, ולבדו אין בידו, כמובן, להמשיך בדרך החיים שבחר בהם והמעשה שמיטב מאווייו קוּפלו בו. קול העיר הגדולה, כור מחצבתהּ, הוא שנתעורר בה – כך יישב לעצמו את סוד המפנה שחל בה, אם כי היא עצמה ניסתה להסבירו ביחסי שכנים לקוּיים ושאר גורמי-חוץ כיוצא בהם. לא אחת עטתה את פניו בושה וכלימה וראה עצמו עריק מן המערכה, בוגד בשאיפת חייו… פורק התחייבות קדושה ומפירהּ. כיצד שומטים המלאכה באמצעהּ עוד לפני שהניב עץ הפרי הראשון את פריו? כיצד הורסים בידיים את התקוות המרובות שנקשרו בשדות ובלול ובעֶגלה אשר הרפת בשבילה עודה בבניינה? אך מדרישתה שתָכפה למד יהושע, כי אכן נגזר עליו שוב לאחוז במקל הנדודים…

ובארץ – אווירת ערב מלחמת העולם. לאן ילך עתה ועמו שני ילדים רכים? אל העיר המסוערת שמתיחות בה וקשיים בה ושוק שחור? לאן ישׂא חרפתו וגעגועיו? אימת המלחמה פרושׂה כעב ענן חורש רעות. צלב הקרס הולך מחַיִל אל חיל. חודי שִריוניו חודרים לערבות הוולגה, ללב הקווקז – בוֹאכָה ארצות ערב והודו; נופלות-כורעות מצוּדות, נפרצות חזיתות, והקוֹרפּוּס האפריקאי זוחל כנחש בואכה ארץ הנילוס. גם הקשרים עם המשפחה בוארשה שובשו ונותקו – מי יודע מה עלה להם שם?

אז עלתה בדעתו הצעה חדשה, הצעת ביניים: הוא ישתקע השתקעות-ארעי, כדייר, באחד הכפרים המבוססים שליד העיר הגדולה. בו תתגורר משפחתו בשעת חירום זו, ואילו הוא יעבוד בעיר ויום-יום יחזור אליו.

ואכן, הם נשתקעו בכפר, אצל משפחת מתיישבים, ואפשר ובכך ניטל מעוקצהּ של עקירה.

 

ד. בכפר ביהודה    🔗

ישוּבה על מדרגת אבן לרגלי ביתה המסותר בשיפולי גבעה, בלב ירק צוהל ועטור עצים מלבלבים, הקבילה פניהם, בבואם לכפר, אשה ותינוק על זרועה. בסמוך לה ישב הבעל שקוע בספר. היתה שבת. שלוות-חן אצילה נסוכה מסביב. כאן איווּ להם מושב ארעי.

לא זר היה לו ליהושע הכפר הזה. הוא ידע את חבריו, את לִבטי התיישבותם ואף את עניניהם האינטימיים של רבים מאנשיו. רובם פועלי מושבה ותיקים בארץ ובעבודה – עם חלק מהם עבד יחד לפני שנים בפרדסים ויחד עמהם המתיק סוד בלילות שמירה. במאמציהם העצמיים הִפרו את חלקות החול הקטנות. שנים קשות עברו עליהם. תקציב לא היה. מחירי הירקות ירודים. נדודים אחר עבודות חוץ מכניסות – ועָקַת חובות ורִיבּית קצוצה. סימני השנים ההן חתומים בפניהם. אפס, עתה האירה להם השעה. כי גבר הביקוש לתוצרת ועלו המחירים וסימניה הראשונים של הרווחה עלו בחלונותיהם. הרָווח גם ללב האדם?

ערב צונן ירד על הכפר לאחר חורב היום. השדות הרדומים נושמים בושׂם משכר. ריחות פריחת עצי ההדר, אורנים וברושים נודפים מרחוק. אורות מנצנצים מלוּלים מוארים. שקשוק מַמטרות. איכרה כִבדת-צעד סוחבת ערימת תלתן ירוק. אחריה מזנב הילד עם דליי-החליבה. בשביל חול עולה עגלה רתומה לפּרד עמוסה קני תירס ירוק.

הדייר החדש, יהושע באומן, מלטף במבטי החיבה את השדות הטלולים, סופג ריחותיהם, חושיו פתוחים לקליטת השלווה רבת-הקולות. הֶמייה נוגה מאוד עולה ונישׂאת אליו משדה האפונה האפלולי אשר בסמוך ומִתנַגנת בלבו… לפני כמה שנים היה הדבר? והוא מהלך אז על פני שדות מוריקים שלהם, בעיבּוּרהּ של וארשה. שקיעת סוף קיץ. עץ ערבה בודד בדרך. אגם חלום, בו מסתלסלים ורוטטים שׂרטוטיהם העדינים של ענפים ודשאים. במשעולים משׂרך דרכו עובר-אורח – רוכל יהודי. התרמיל על הגב השחוּח. מיוגע ועטוף אבק-דרכים. צינה קלה. ירח בהיר שט במרומים המכוּכבים. הרוכל היהודי – ואולי זה יהושע באומן עצמו – שַׁח מתכופף אל חלקת האפונה העסיסית, לרוות צמאונו. בסמוך – בית הפָּריץ ובו – הילוּלא וחינגא. האיכרים והאיכרות חמומי היי"ש רוקדים ושרים, שרים ורוקדים. אפשר ישיג פינה להניח בה את עצמותיו הלֵיאות לשעות הלילה? אולם, בו ברגע, מן המארב, מסתערים עליו השְקָצים⁷ ומשַׁסים בו את כלביהם. הם מכים בו. הם עולבים בו.

הן זה גדלי! גיבורהּ המופלא של אליזה אוז’שקובה⁸, הסופרת בת פולין מ“על גדות הניאמאן”, שגם בימי מצוֹק לעַמהּ ארגה חוּטי חסד למושפלים שבמושפלים על אדמת מולדתה. הֲיחוּשו ילדי הכפר הזה ביהודה את המיית שדה-האפונה ההוא ואת סודו הכמוס של הרוכל היהודי בנֵכר? והַאין גם הוא, יהושע באומן, בחזקת נודד חסר-בית – וביתו בוארשה בלב השואה – החותר לחוף?

יושבת האיכרה על מפתן ביתה והוגה במִשקהּ, במשפחתה, באורח חייה. רכה בשנים היתה בבואה לארץ הזאת, ולִבטי עקירה והתנזרוּת מעולמות אחרים לא ידעה. העבודה היתה כל חייה. בקלות נקנתה לה. ממקום עבודתה האחרון בנהריים באה אל המושבה ביהודה, וכאן פגשה במי שהיה אחרי כן בעלה – ויחד הלכו להתיישבות. הוא שעסקן היה, המשיך גם הלאה בתפקידיו, ואילו כל עומס המשק וגידול הילדים רבץ עליה – וגעגועים אל הבעל שרוב זמנו במרחקים, בעיר, וקוצר רוח ומתיחות נפש של אשה כמהה לבעל נעוריה. את רוב זמנה שטף הכפר במנגינתו המפכּה תדיר, היא מנגינת החיים והעמל שאין לו גבול, מעליית החמה ועד לצאתה ברשות השדה והגן, הרפת והלוּל. מקץ שנים מעטות פרח המשק וישגשג – ובפניה רבוּ הקמטים ושערה נזרע שׂיבה.

עתה, עם בוא הדיירים החדשים, גברה מתיחותהּ עוד יותר. ילדיה מקנאים ביהושע באומן החוזר יום יום לביתו – ועמו חדוות חיים. והאשה החדשה – אורח חייה נוח יותר. אינה משועבדת כמוה למשק וחופשית יותר לטיול ולעיון בספר. על שום מה עקרו ממקום התיישבותם, על שום מה נטשו את מִשקם וביתם? – כך הוגה האיכרה. אך אין היא יודעת, כשם שאין איש בכפר היודע, כי הדַיירת החדשה אכולת סְכיזוֹפרֶניה היא וחשדות, ספקות וקנאוֹת בלי מניין משַלחות בה את שיניהן. ונהפוך הוא: היא מקנאה באיכרה הותיקה, שבית לה ומשק וקרקע יציב וקיום מובטח – דבר לא תחסר. שתי נשים המקנאות זו בזו.

וכאשר יקרה לא אחת בתנאים אלה נמצאה גם השלישית – המסַכסכת, הניזונה-כמו מפירוד לבבות. הלא היא העסקנית, שתמיד עובד אצלה פועל שכיר, והיא אצה בערבים לעיר, מפוּרכסת ומצועצעת – נטע זר היא בכפר. אך היא המשׂיאה עצות ומשבשת יחסים. אורח חייה קל ולשונה קלה ממנו – מה אין היא עושה לסכסך בין השתיים?

לא יצאו ימים מרובים והאווירה בבית היתה דחוסה, מעיקה ומשפילה ויהושע באומן, בשובו בערבים לבית, שׂבע עמל חייו בעיר ורוגזָם, כמעט ולא מצא מקום לעצמו. הנה הוא עושה לפייס את הנשים, מספר להן מחדשות העולם ומהמִתרחש במערכות המלחמה ומה חושבים שם, בעיר הגדולה, על המאורעות; הוא מעתיר תשוּרות על ילדי בעלת הבית, משחק עמם, מבלה עמם; הוא מנסה לפזר עננים של רוגזות וחשדות. ולא אחת הוא מייסר את רעייתו, שראוי לה לא להסיח דעתה שאך דיירת היא בבית זרים ושעל כן חובה עליה להחשוֹת, להבליג, לא להיענות להתגרוּיות ולפגיעות אמִתיות או מדומות. כלום הוא, בעבודתו בעיר, אינו קופץ לא אחת שֹפתיו – ומַחשה. האם לא אחת הוא נסוג ומוותר לחוֹרפיו ומשׂנאיו חינם? ודאי, אילו אפשר היה לעקור מן הבית הזה והיה זה הפתרון הטוב והרצוי. אך לאן ילכו עתה, עם הילדים, והמחסור בעיר רב והכול חוששים להפצצות ואמצעים אין?

בלילות מוּדרֵי-שינה הוֹגֶה הוא, יהושע באומן, ברעייתו שבגללה אנוס היה לזנוח את ראשית מִשקו בגליל התחתון ומתמלא כעס וזעם עליה, על כי היא מוסיפה קושי על קשייו – וכל מקום שהוא נקלע לשם עמה אין הם יכולים, בעֶטייה, להיאחז בו; ועל כי אין בכוחה להתיידד עם בני אדם, שכולה מלאה זיזים וחידוּדים שאינם מניחים התקרבות הדדית ותדיר קוּבלנות וטרוּניות בפיה. מדוע לא תבין למצב המיוחד בו הם נתונים? מדוע תתעקש על זוּטות, תיעלב חיש מהר, דרוּכה להתמודד ולריב – והרי היא עצמה תביעותיה כה מוגבלות ומסתפקת היא במועט וכמעט ואין לה צרכים אישיים מיוחדים וכל הגוּתהּ בילדים? עִקשוּת כאן? ליקוי רוחני כאן?

ולא פסקה גם העָקָה המוסרית אשר בשאלה שלא ידע עליה תשובה: מדוע נשללה ממנו זו השלווה הטובה, שהיתה משׂאת נפשו עוד בוארשה, לזֶרֶת קרקע, קרקע זעירה, וגינה ועץ וערוגות פרחים ולהקת תרנגולות? והילדה הקטנה אשר לו שואלת: אבא, מדוע אין לנו אפרוחים? והבכור המבקר כבר בבית הספר רואה את חבריו במִשקי הוריהם ורק הוא אין לו כול. הוא כבר מרגיש שהקרקע בוערת תחת רגליהם, שאין הוריו רצויים כאן, שמבקשים להיפטר מהם, אף שאין אומרים זאת בפה מלא. והוא קורא בעיתונים על גלֵי ההעפלה ושומע את הקריאה המנסרת בחלל: “כל בית לפליטי גולה”…

הגיעו הדברים כדי כך, שעצם הישיבה בכפר היתה ליהושע באומן ולבני ביתו עֲקידַת-קֶבע. הוטרדה שמחת-חייו. שׁחה קומתו. הוא בוש בפני תושבי הכפר. בפני עצמו. בחשאי הוא מהלך, לבל ירגישו בו – ואימת הגירוש תלויה מעל לראשו. מבלי שירגישו בו הוא חומק, בשבילי-עקיפין, בצאתו עם בוקר לאוטו הנוסע לעיר ועם שובו לעת ערב. ורק הילדים ממלאים חלל הבית בצהלת חדוותם ומוסיפים להתרועע עם ילדת בעלת הבית, גם לאחר שזו מלבינה את פני אִמָם ברבים ושופכת דָמֶיהָ…

וסופם עקרו גם מכאן אל הפרבר העירוני הגדול, אל הדירה בשכונת העובדים; וכאן חזר יהושע באומן ונכנס לעבודה במקצועו הישן – מנהל עבודה במאפייה הקוֹאוֹפֵּרָטיבית הגדולה.

ואז באו המהלומות החדשות אשר הנחיתוּ עליה, האשה נגועת הסְכיזוֹפרֶניה, נסיעותיו לחוץ לארץ.

 

ה. בחוץ לארץ    🔗

החמורה שבהן היתה הנסיעה האחרונה, נסיעה לשנה תמימה.

יהושע באומן, פועל המאפייה הפשוט לשעבר ועתה מנהל המשק בקוֹאוֹפֶּרָטִיב לאפייה, נבחר למילוּי שליחות ציבור חשובה ביותר בחוץ לארץ. הוא, יליד הכְּרך, לא נתפעל ולא נתבטל בפני אירופה, ומן הרגע בו דרכה רגלו בכרך הגדול צלל כולו בפעולה ובתפקידים ודומֶה, קומתו גבהה מאוד מאוד וצמחה יחד עם משׂא האחריות שהוּשׂם עליו. ימים ולילות נתון היה ברִתמַת העניינים. ודאי, לא חסרו קשיים ואי-נעימוּיות והפוגעת שבהן, אולי, עצם היחס לשליחים ולשליחות שקרנם ירד. אך מי יטיל דופי ביהושע באומן שאין לו עניין ואין לו חיים זולת תפקידו ואורח חייו טהור והוא משׂכיל ליישב הֲדוּרים, לוותר ולהבליג למען העניין, למען מטרת השליחות, למען האמון שרחשו לו; לא יִפָלא, איפוא, שנפש רבים נקשרה בנפשו.

אך עם כל אלה לא שכח יהושע את רעייתו ואת ילדיו. יתרה מזו: גברו ועמקו הגעגועים אליהם, הציקו וצבטו. הוא היה מרבה במכתבים אליהם, במִשלוח מתנות וחפצי-מזכרת. דאג להם מרחוק לבל ידעו מחסור. גילה עניין בכל פרט מפרטי חייהם בארץ. ולא אחת היה הוגה ברגעי-התיַיחדוּת עם עצמו, כי מאוד היה מאושר באושרם, אילו היו הם עמו, לידו, בזה הכרך, נהנים ממראותיו המושכים עיני תיירים ומעצם שינוי זמני בתנאי חייהם ובאווירתם. והעיקר: הרי זו בחזקת הזדמנות אחת ויחידה, אולי הזדמנות בלתי-חוזרת לרעייה, שכל חייה שַלשלת אחת של מאמצים ועבודה ועמל ודאגות, למעט נופש ומרגוע, מילדוּתה. זה עתה עזבה את כותלי בית הספר העממי – וכבר הלכה לעבודה, לסייע להורים במלחמת הקיום וכלכלת המשפחה רבת-הילדים. נכונות העזרה לזולת, לכל נצרך, פיעמה בה תמיד. הוצאות הדרך מוארשה לארץ-ישראל – פרי זֵיעתהּ ועמלהּ. לא רצתה להעמיסם על כתפי אביה. ומן הרגע בו דרכה רגלה על אדמת ארץ-ישראל לא פסקו ידיה מן העבודה בכלכלת ביתה ובטיפול בילדים, בשדה ובפרדס, ועבודתה בכל מקום בהתלהבות, בשֶטף של רצון סמוּי לשִכחה עצמית, עד כלות הכוחות. האם אין היא זכאית למעט נופש ומרגוע?

אך כל המאמצים שידעה אותם כל שנות חייה בארץ היו כאין וכאפס נוכח העבודה והעול והאחריות שרבצו עליה עתה – לאחר צאתו של יהושע לחוץ לארץ – הם עלו על כל המשוער, גם על כושרהּ לשׂאת בקשיים ויכולת הסבל של האשה המלומדת בעמל מנעוריה. עשרים וארבע שעות היממה לא הספיקו לה לסידור העניינים שהעיקו עליה במשׂאם ובמרכזם – שלושה ילדים רכים, מהם האחד תינוק הזקוק לטיפול מיוחד ומשק הבית ומשק העזר ליד הבית ועוד ועוד. והכבד מכל: הבדידות (אף זה אחד מן הגילוּיים אשר נתפּענחוּ ליהושע במאוחר: הקושי של התחברוּת, התידדוּת והתקשרוּת עם מכרים וידידים; הבריחה מן הציבור, מהמולת הרבים, מהחברותא; הנטייה המופלגת להתכנסות עצמית בתוך תוכה שהתפתחו כתכונות-אופי מציקות – מגילוּיי מחלתה הרדומה בה היו רסיסים מן הסלע המאוֹרָר של הסְכיזוֹפרֶניה).

כן, לעניין מעמדה הנפשי בזמן העדרו של יהושע ראוי לצרף את השכנים ואת ידידיו. הללו, בשגגה ושלא במכוּון, הכאיבו לה, פצעו אותה ופגעו בה קשות. דייה היתה מילת בדיחוּת על כך שהוא, בעלה, ודאי שכחהּ ומבלה עִתותיו בנעימים בכרך הגדול; דייה היתה עקיצה שמקורה אולי הקנאה או השִגרה – כדי להסב לה ייסורי-נפש ממושכים, כדי להצטייר בדִמיונהּ בציורי בְּעָתָה ותוֹפֶת במורא-סיוּּטָם.

מה נבער מדעת היה אז, סומא וחרש כאחד! הרי לדוגמא זה צרור התשוּרות ששיגר לה ולילדים באמצעותה של מַכּרה אחת – רווקה זקנה וחולנית שנסעה לראות את קרוביה בארץ-ישראל – האם פילל, שתשורות אלו יגבירו ויחריפו את מצוקת רוחה, יצמיחו כנפיים מוּפלָגות לחששותיה-חשדותיה, יחמירו את מחלת נפשה? עוד זמן רב, גם לאחר שנִתנדפה במידה רבה הסכיזוֹפרניה וניטל עוקצהּ המסוכן, חזרה ושאלה לזו הגברת, בת הכרך האירופי, המפוּרכֶּסֶת והמְצוּיֶצֶת⁹ שהביאה לה לפני שנים את התשורות; חזרה ותהתה על כל פרט בלבושה ובהתנהגותה; חזרה ושאלה (ותמיד בדרכי עקיפין): הַאין הוא שומע עליה, הנכונה השמועה כביכול שהיא בארץ ועומדת – או עמדה להינשא לו, ליהושע, והַאין הוא מקבל מכתבים ממנה. ובכלל: האם לא נתכוון אז להָתל בה?

הדימוי הזה, שהכול מבקשים להתל בה, לא נתן לה מנוחת נפש. שנים רבות הוסיפה גברת זו לטרוד מנוחתה – אך אז, כאשר נזדרז לשגר באמצעותה את התשוּרות לביתו לא ידע דבר וחצי דבר מהמִתרחש בחיי נפשה; לא שיער ששׂכרו יצא בצערו.

הם עמדו בקשרי מכתבים הדוקים ויהושע ידע, שהיא כורעת בעול כבד מנשׂוא, אף שמעולם לא קָבלה ולא התלוננה ולא הציעה לו שיחזור לארץ. עדינת נפש היתה. גְאֵיוֹנָה, גֵאה ועצורה. רק בין השיטין של מכתביה היה מבחין, שאכן קשה לה, קשה מאוד וכי במסירותה לילדים, שאינה יודעת מידה וגבול, היא מקפחת חייה ושמחת-חייהם. הלילות ודאי נתונים למחשבות עליו, לחרדותיה לו, ואולי לקנאה המכרסמת וכוֹססת (מה שִטחי וקלוש ועלוב הוא הפירוש הזה – הקנאה – למצוקות נפשה של האשה הנגועה בחולשת-הנפש). ואין לה במי להיוועץ, עם מי להחליף דברים, ואין ידיד נפש שיעמוד לה בעֲטוֹף עליה רוחה.

במכתביו מייעץ לה יהושע, בין השאר, לקבל עזרת עובדת לבית, לשלוח את הילדים הגדולים יותר לקַיטנות-קיץ ועוד כיוצא באלה עצות מרחוק, שאין בכוחה ואין בידה לקיימן מחמת חולשת רצונה ועייפותה ותחושת נחיתוּתהּ. הוא משתדל לנחמה ולעודדה: הן אין היא יחידה שבעלה נמצא במרחקים; הן רבים השליחים כמותו ובארצות רחוקות יותר ולתקופות-זמן ממושכות נשלחו; ונשי המגוּייסים – האם הן מתאכזבות מן החיים ומתיַאשות? הַאין הוא קשור במשפחתו ומסור לה והוֹגה בה תדיר? אך מעולם אין הוא מקבל תשובה כהלכה ולעניין לשאלותיו ולהצעותיו. קשה לו, כמעט בלתי-אפשרי, להבין את תשובותיה והסבריה. הוא מייחס זאת, במידה רבה, ללשון פולין בה כתובים מכתביה ושאינה נהירה לו במידה מספקת ולכתב ידה שקשה עליו פיענוּחו. אך הרגשה מעוּּמעמת מרה גוברת והולכת בו, שכתיבתהּ מעידה על איזה בלבול-חושים בלתי-מובן ובלתי-מושׂג. מה יעשה?

ודאי, אילו היה בידו או אז היה נוטש את שליחוּתו לאלתר – וחוזר לארץ. אך ההתחייבוּת הציבורית הכבדה, שלמענה נשלח ושאיננה סובלת דיחוי ואשר אך זה מקרוב החל לטרוח בה, לטפחהּ ולפתחהּ – ובהצלחה – איך יְפִירֶנָּה, איך ימעל בה ויִנְטְשֶנָּה? האם לא יהא מוחזק כאחד שניצל את הציבור והוליך שולל את שולחיו?

ואז העז לבקש משולחיו את אשר לא היה מעז בתנאים אחרים, היינו – לסייע לו בשיגור משפחתו אליו. הוא יקמץ משׂכרו ומלַחמוֹ ויקיים את בני ביתו. ואפשר ועבודתו תהיה גם פורייה ומושלמת יותר, אם משפחתו תהיה עמו יחד. ולאמִתו של דבר – במה ניפלה הוא מאחרים, שאינם עולים עליו במעמד ובתפקיד ובאחריות, מהם המנצלים שליחוּתם להנאת עצמם וכולם משפחותיהם עמם?

בקשתו נענתה בחיוב – ומכאן ואילך נוסף לה, לאשה המטופלת בדאגות וביגיעות, גם הטיפול בסידור תעודות נסיעתה. שבועות רבים וארוכים כיתתה רגליה מן השכונה המרוחקת והנידחת אל הפקידים הממוּנים על סידור תעודות-המסע בעיר; ממשרד למשרד התרוצצה, בלהט השמש, לא חסכה מאמצים ועמל (ובשעות העדרהּ מן הבית התרוצצו הילדים באין דואג ברחוב) – אך לא עלתה בידה. הם, הפקידים, לא גילו קוֹרֶט קמצוּץ של הבנה ושֶמץ של וַותרנות; גם שולחי בעלה לא ראו לסייע בידה סיוע של ממש; קושי פורמאלי טפל שׂם לאל את תקוות חייה לנסוע ולהצטרף אליו.

אפס, בין כה וכה הגיעוֹ מברק דחוף, חתום בידי שני גיסיו, בעלי אחיותיה, מברק אזעקה לאמור:

“חלתה קשות ועליו לחזור לאלתר”.

לא באמון יתר התייחס לדבריו של המברק הזה. הן רק לפני ימים מועטים קיבל מכתב ממנה… אפשר ואין זה אלא אמצעי לנתקו מתפקידיו שאין הם בקיאים בהם – ולהחזירו לביתו. אך אנשים אשר בחברתם ועמם עבד – הם דווקא נחרדו מאוד. הם סברו, שרק מרוב מסירוּתו ואחריותו אין הוא שׂם אל לב את דבריו של המברק. אז טילגרף אל שולחיו בארץ תוכן אותו מברק שקיבל והניח בידיהם את ההכרעה. אם אמנם כך המצב עליו לחזור לארץ – נענה.

ויהושע המריא לביתו.

 

ו. פגישה לאחר ניתוק    🔗

ליל עלטה היה – וחרדות בלבו של יהושע. לילה צונן במרומים, אך בסמוך למנועים הגדולים של האוירון רב החום וטִרטוּרם מחריש אוזניים. כל שעות הטיסה על פני מרחביו האפלוּלים של הים התיכון לא עצם עין. בזה אחר זה גמא את כוסיות הקוניאק בו ביקש להרגיע רוחו המסוערת, הצופה לפגישה עם הרעייה והילדים. בימים האחרונים, מאז הוברר לו שאמנם הוא חוזר לביתו ועד לרגע עלייתו על האוירון – לא ידע מנוחה מהי. טרוד היה בחיסול ענייניו המרובים; על פני חנויות התרוצץ כדי לרכוש באחרית כספו תשוּרות לבני ביתו, כולו דרוּך לפגישה הממשמשת ובאה. כולו חרד לה – ועד לרגע האחרון ממש המשיך במילוּי תפקידו. דבר לא נעדר.

מכורבל במעיל הפרווה החם נחת – עמוס מזוודותיו – בשדה התעופה בלוד ועבר את הביקורת לשלביה. כל רגע מיותר של עמידה בתור ארך לו לאין-סוף. ועתה אצה המכונית על פני הכביש המוצף אור שמש שחרית, חולפת על פני המקומות המוכרים לו (שכה חסרו לו שם, בנֵכר, ועתה אין לו עניין אף לחוֹננְָם במבט) – ומשם אל ביתו בשכונה המרוחקת.

ביעף פורצת המכונית אל הסימטה הרוגעת – ועיניים סקרניות מלוות אותה לאורך הדרך. השגיח בה אחד מילדיו של יהושע ולקול קריאת-החדווה-וההפתעה שלו: “אבא”! - נראו בשער הבית הלבן, בינות לשיחים המגודלים של הגדר החיה, דמויות של שלוש נשים: היא, הרעייה, ולידה שתי אחיותיה…

חיבוקים. גיפופים. חליפות דברים קצרים. אין יהושע מבחין בשום דבר חמור, חשוד, שלא כמצוי. מה אירע, על שום מה הזעיקוהוּ? הגיסות מחייכות ושותקות. גם הוא שותק. אף היא, רעייתו, שעסוקה היתה אותה שעה, דומה, בכביסה, מחייכת ושותקת. הבעה של שׂובע רצון נסוכה על פניה. רק שאלות ספורות לה, שאלות שבשִגרה – לשלומו, למהלך הטיסה. ובינתיים פותחים את מזוודותיו של הבא וכל אחד זָן עיניו בתשוּרות הרבות – ובינתיים מתכנסים שכנים ומַכּרים לברך את האורח ששב –

אלא שהוא, האורח עצמו, ראשו עליו כבד ופטישים הולמים ברַקוֹתיו הקודחות מרוב עייפות ומתיחות. הוא נסמך אל הספה, זו הספה עליה ישן שנים עם אשת חיקו – הספה הארץ-ישראלית שהיא מרכזוַ של הבית גם ביום וגם בלילה – כולם יצאו עתה את הבית. היא נסמכת לידו. שותקת. מצפה. הוא לוחצהּּּּּ בחום רב. שני גופות נצמדים בלהט תשוקה. הם מתיַיחדים בעיניים עצומות, בלבבות סוערים. ואחר כך הוא נרדם –

משנתעורר… והספיק למצות את חדוות הפגישה עם הילדים ועם כל הקרובים לו; וגם לאחר שחזר לעיסוקי יומו ולעבודתו הרגילה במאפייה, לא שיער ולא פילל ולא ניחש את אשר נתרחש בביתו בזמן העדרו ממנו. היא, הרעייה, לא הזכירה שום דבר מיוחד – וגם בה, בהֲליכותיה ובדיבּורה, אי-אפשר היה להבחין שינוי כלשהו. רק מזמן לזמן העירה, כבדרך אגב, כי קשה היה לה לבדה, בחודשי העדרו עם הילדים הקטנים. ורב היה עול הטיפול והדאגה לבית והמחלות שפקדו אותם. אולם היא לא ראתה לנכון לכתוב לו על כל אלה ולצערו. גם איש זולתה לא העיר את אוזנו על הסערה שנתחוללה בנפשה – סערת הרוח העזה והטרופה והפרועה שטלטלה אותה והתעללה בה באכזריות כה מרובה במשך חודשים.

רק כעבור זמן רב סוּפר ליהושע, נרמז לו, כי בחודשים המרים ההם היתה מהלכת כסהרוּרית, אחוזת עֲוִוית שִגיוֹנות וחֶזיונות בַּלהוֹת יומם וליל, מדוכאת עד עפר, עטופת אֵלם יגונהּ. וכך, דרך דוגמה, נתרקם בתודעתה הפצועה, תודעה-חסרת-תודעה, ציור-החרדות, שהנה הוא, יהושע, אינו כלל במרחקים, כי אם משוטט הוא בסמוך לביתה ואחד חפצו – לגזול ממנה את הילדים…

וחרדה מוזרה זו לא סתרה את החרדה האחרת, שהיתה מחליפה מפקידה לפקידה, שהנה שם, במרחקים, בכרך האורות והתענוגות, כבר עזבהּ לאנחות, אלמנה חיה, מנוּדה ומבוזה – והוא עצמו ודאי מתעלס שם באהבים. הצלחתו בחיים עולה כפורחת. אפשר הוא שׂר מדינה או יותר מכך… ומה צורך לו בה, האשה העובדת, המיוגעת תמיד, הכורעת תחת משא חייה ודאגותיה ואין לבה לתפנוקים ולתמרוקים?…

נמצאו שם שכנים וקרובים, מהם שרחשו לה חיבה ואהדה ובקשו שלומה והבינו לרוחה, אשר הסבירו לה – בכוח ההיגיון והשיכנוע והשידול – שאין אחיזה לחששותיה ואין יסוד לחשדותיה; להרגיעה ביקשו, לזרוע אור בחשכת עולמהּ, להקל ייסורי סבלה; ואפשר כי אמנם הצליחו לשעה קלה במאמציהם; היא האזינה-ולא-האזינה לדברים – ושתקה. שקוּעה תדיר במחשבותיה היא. בחזיונות החרדה, בהגוּתהּ שדִמיונהּ עיצבה אותה. אך לא יצאה שעה קלה – ושוב חזרו ופקדו אותה הדִמיונות והשִׁגיונות, והיא כמוּפקרת, ללא כוח התנגדות עצמית, לשיניהם המכרסמות בלא הרף…

אך התמיהה הגדולה היא, שעם כל זאת החזיקה מעמד ובחירוף נפש שמרה על הילדים וגם – על אף הדוֹק, המַעֲטה הכבד שירד והאפיל על הַכָּרתהּ וכושר שיפוטה, שיקעה, כאמור, מאמצים נואשים בסידור דבר נסיעתה אליו, מאמצים שלא הצליחו לגבור על הקשיים הגדולים מהם, על רִשעות אדם ונוקשות פקידים. אולם יהושע לא ידע על כל זאת, ודימה בנפשו כי הגיסים אשר קראוּהו טלגרפית לחזור לאלתר לא ביקשו אלא להקל על רעייתו את עומס חייה וייסורי הניתוק. ודאי, גם זו משאלה הראוייה להערכה, אך אֵימתהּ של הסכיזוֹפרֶניה טרם תתגלה אליו.

 

ז. נסיעה שניה לחוץ לארץ – ואכזבותיה    🔗

והנה נדרש שוב – אחרי הפסקה קצרה – לחזור לחוץ לארץ, להמשך שליחותו ותפקידיו שלא נמצא להם גואל. עתה – גמר אומר בנפשו – שוב לא יסע לבדו, את רעייתו וילדיו יקח עמו; יבקרו גם הם בארצות החדשות, יהנו נפשם בנסיעה בים ובטיולים במחוזות חדשים, ינוחו מעמלם ומדַחקם – ויהא זה להם פיצוי על המצוקה שנתנסו בה.

אך מרה הֵתל בו הגורל! חודשים אחדים נקפו עד ליציאתם המשותפת לחוץ לארץ. אמנם הזעזוע שעבר עליה עם שובו כמעט ונטל את חומרת המחלה לבלי הַכּר, אך עם התכוּנה לקראת הנסיעה אשר משאלות כה טובות כָרך בה, דווקא עם התכונה לנסיעה שרבים היו שמחים לה – שוב נתגלו סימניה של הסכיזוֹפרֶניה. יהושע לא ראה בהם גילויים של מחלת-נפש, של חולשת רוח, כי אם חששות טבעיים מפני הבלתי-נודע, מפני השינוי הצפוי, סימנים להבנה מוגבלת וכיוצא בהם. נדהם היה מן השאלות המוזרות, חסרות-שחר-וטעם שלה (וזו הצורה בה נהגה לבטא חששותיה וחשדותיה שלא היה להם קץ וסוף) והיה עונה עליהן עתים בהסבר שקט ומיושב, עתים בריטוּן של רוגז והתרעמוּת, על כי היא מפרשת לרעה כל מעשה טוב שלו וכל מגמה וכוונה רצוייה. אך חזקה היתה האמונה הנטועה בלבו של יהושע, כי הנסיעה והשהייה בחוץ לארץ יגמלו לה טובה. האנשים שם גם הם מפצירים בו שיחזור, ודאי ידאגו לאִכסון משפחתו ולצרכיה והיא והילדים לא יחסרו דבר. ובכלל, האם לא נוצרו קשיים ודאגות, כדי להתמודד עמם ולהַדבּירם?

והשעה המקוּוה הגיעה. אין לומר שנסעה בשמחה, בהתרגשות רבה, בדומה לאנשים רבים השמחים ליציאה לחופשה למקומות חדשים, הצמאים לחוויות, לאופקים בלתי-נודעים, לבילויים. האנשים שנזדמנו לה היו מעירים (מי מתוך קנאה ומי מתוך דאגה לה), שאין טעם לנטוש בית ולנדוד למרחקים, ודאי שלא הוסיפו לשלוות רוחה. ועם זאת לא האמינה עד לרגע האחרון, גם לאחר שישבו על מזוודותיהם הארוזות, שאכן היא נוסעת, שאין הוא מהַתֵל בה, שאין הוא לועג לה. רגשות חצוּיים היו רגשותיה. ובעִמקי נפשה החל להתרקם חשש חדש ומאוּיים – ששום עובדה ושיקול הגיוני לא עמדו נגדו – שהנה כל הנסיעה הזאת אינה אלא פח מוקשים שנפרשׂ לרגליה כדי להיפטר ממנה, לגזול ממנה את הבית ואת הילדים, והעצבות המֵלַנכּולית¹⁰ לא סרה ממנה גם בהיותה מטופלת בסידורים הרבים של ערב נסיעה… וגם בעומדם על סיפונה של האנייה הישראלית – גשם הסתיו מטפטף משמים עוטי-קדרוּת על הרציפים עוטי-הערפל של נמל חיפה – רגעים ספורים לפני הפלגתהּ… האמנם גם אני מפליגה? – שאלה.

אך עצם ההפלגה באנייה וחוויותיה החדשות, דומה, בלעו במידת-מה ולשעה קלה את תשומת לבה ודעתה. לא קל היה דבר הנסיעה ליהושע בלִווית שלושת הילדים, מהם האחד תינוק רך, קשיים שרק סייעו להִצטַדְדוּתהּ ולמיעוט קשריה עם הנוסעים. כובד עופרת היה נסוך בתנועותיה, דוֹק של עצבות פרושׂ על כל ישוּתה והֲליכוֹתיה, ומועט עניינה בכל מראות הדרך בים, בה מתקדמת האנייה אל עבר עיר הנמל הגדולה בים התיכון – מרסיי. ורק הילדים מפזזים ומרקדים, סובבים על הסיפונים ובכל פינה מפינות האנייה, מעוּרים בכל המתרחש בה, מיודדים עם גדולים וקטנים, גומעים כל דבר חדש הנקרה להם בחושים פתוחים… זה להם מסע הבְּכוֹרה בחייהם לעולם הגדול…

לאִטה נכנסת האנייה, כמגששת, עם שחר, למקום עגינתה בנמל, בינות לאוניות-משא-ונוסעים גדולות מוּדגלות בדגלי אוּמות שונות. הנוסעים מצטופפים על הסיפון לחזות בנוף העיר החדשה, החבוּייה מאחורי חומות של מחסנים ומשׂרדים. הכול דרוּכים לקראת סידורי הביקורת האחרונים של השלטונות.

המזוודות בידיהם, הילדים עמם, יורדים יהושע ורעייתו אל הרציף ההומה. תמו הסידורים בנמל והם יוצאים אל העיר, בה עליהם לשהות יום תמים עד לצאת הרכבת בלילה, לפאריס. יום תמים!

ההמוּלה באזור הנמל מרובה, בְּליל טיפוסים ודמויות בתנועת תדיר, תַּגרים ורוכלים, בתי קפה ובתי מרזח – אווירתו של נמל בינלאומי גדול. הם מטיילים קמעה ברחובות הסואנים, ואחרי כן יושבים לפוש בבית קפה פתוח אל הרחוב ההומה. אך היא, הרעייה, מתקוממת: אין בכוחה לשאת בשאון הזה, ישיבת בית קפה אינה לרוחה… ושוב הם יוצאים לשוטט ברחובות, התינוק נישא כל הדרך על זרועותיו של יהושע, ושוב מתיישבים לפוש, לאחר שהעייפות אוחזת בהם, על ספסל בסמוך לתעלה העוברת בעיר…

חלפו השעות המייגעות, חלפה ההצטופפות בבית הנתיבות הגדול, ההומה, השוקק אדם רב; והנה הם ישוּבים, סוף סוף, בתא הקרון הגדוּש – המזוודות לרגליהם ומעליהם – והרכבת נושמת בכבדות וגומאת באפילה מרחקים ואצה לקראת עתידם הקרוב.

יהושע אינו עוצם עין. הוא מנגב את הזיעה הסמיכה מעל מצחו וצווארו. עליו כל טורחהּ ודאגותיה של המשפחה וגם של הרעייה, הנשׂרכת אחריו, באדישות ובלֵאוּת. צפיפות ודוחק בקרון, התינוק כבר נרדם על זרועותיו, הילד הגדול צמוד אל החלון, נועץ עיניים בחלל הנע כסרט, דרך חורשות, נהרות, כפרים, גשרים זרוּעֵי אור כסף ירח. השעות חולפות באִטיות כִּבדַת-נשימה. עוד שעה, עוד שעה ויפציע השחר – על יערות ושדות נרחבים – מה נרחבים – עמוּסי קמה בּשֵלה, על כפרים ובקתות, ערים ועיירות המִתקַלפים מִקרוּם החשיכה, קדימה, צפונה, אל הבירה. שמש הדרום שהאירה וחיממה אתמול – נעלמה, וערפִלים עוטים את פרברי החרושת של פאריס, שסימני הרס המלחמה עוד עומדים בהם, ואת תחנות הרכבת ההוֹמיות בלִבה של הבירה. בשחר כהה, עוטה אפלולית סתיו רטובה, הם יוצאים מן הקרון, מותחים את האֵיברים הרדומים-מיוּגעים וממהרים, במכונית הדוהרת, אל המלון אשר הוזמן בו בשבילם מקום בעוד מועד.

*

החום הנודֵף ממיתקני-החימום החשמליים עומד בפרוזדוֹריו הארוכים, הצרים והאפלים של המלון ובחדר הגדול בו השתכנה משפחתו של יהושע באומן. ניקיון מטופח ומצוחצח בכל פינה – ושלווה. סוף סוף, דומה, הגיעו אל המנוחה, אחר טלטולי הדרך המייגעים ואחרי טלטולי הנפש המרובים, ועתה יפתחו פרק-חיים חדש.

המלון – באחד מרובעי הפאר של פאריס הוא שוכן, בצֵל עצי הערמון, בשדרות ויקטור הוגו השקטות, האצילות – אחד הרדיוּסים היוצאים מן המרכז, ממעגל כיכר האֶטוּאָל (הכוכב) ששער הניצחון במרכזו, ואווירה של עדנה ורוֹך חופפת עליו. לא הרחק מכאן, בינות לשדרות וגנים רחבי-אופק, מוליכה הדרך אל חורשת בּוֹלוֹן, שאף כי עציה ערומים עתה ונשוּרי-עלים וכולה שקועה באפלולית טחוּבה - מה טוב לשוטט בין שביליה וחופי אגמיה. בערבים ובלילות העיר כמִתעוררת לחייה התקינים כביכול. בתי הקפה והמסעדות מסביב גדושים מבקרים רבים – דומה פאריס “כולה”, מהודרת ומפוּרכּסת, מתכנסת בהם, לוגמת משקאותיה, מסֵבה בנחת ליד ארוחותיה הדשנות. הדלתות והחלונות מוגפים, חום מחניק מהביל נודף מבפנים, התזמורת מנעימה נגינות – ורק בחצרות, בירכתי בתי-הקפה ההדורים, משכנות העוני של משפחות הפועלים והמעמד הבינוני הדל, שהם כעולם מופרש לעצמו, שחלק אין לו במנעמי החיים… ואי-שם, על רשת הסורג הערומה הבנוייה במרצפת הרחוב, מעל לרכבת התחתית, שׂרועים קְלוֹשָארים, נודדים חסרי-בית… אך ההידור מסביב, תאוות החיים וההנאה בולעת הכול, מחרישים שוועות האֵלם של העוני והמחסור…

לא זמן רב ארכה ישיבתה של משפחת יהושע באומן בסביבה זו, ולא זמן רב ארכה מנוחתה במלון זה, בו ניתנו לה כל צרכיה. מיד לבואם צלל יהושע בעבודתו ובתפקידיו, והרעייה עם הילדים נותרו לבדם ימים ולילות, באפס מעשה, סגורים בין כותלי המלון. באפס מעשה – אפשר וזה מקור אי-המנוחה אשר התעוררה בה בתוקף רב; באפס מעשה – נוכח גודש העשייה שלו, בישיבות ובנסיעות ובעבודה רבה, רבה; באפס מעשה - עם הילדים הרועשים, המתפרצים כגוּרים צעירים, ילידי היער החופשי, שהורגלו להשתולל ולנוע כחפצם במרחביו. ועתה נכלאו בכלוב צר, אמנם ככלוב פז הוא, אך על כל צעד ושעל איסורים וגדרים: אסור לרוץ ואסור לקפוץ ואסור להרים קול וקל וחומר לשיר ולשחק ולצהול כאשר הִסכינו התרגלו – שהרי דברים אלה עשויים להרתיע את דייריו של המלון, רובם תיירים שוחרי-מנוחה, או בני צרפת שאינם מחבבים ילדים ושאוֹנם והמוּלתם, הנחים רוב שעות היום עייפֵי תענוגות לילוֹתיהם. אך מה יעשו הילדים – ואין בידם לישב באפס מעשה, וחברים אין להם בעיר הזאת ולא בית ספר ולא מגרש משחקים; והילד הרך הסתגלותו קשה פי כמה והוא לוקה במֵיחוּשים רבים למְגִינַת לֵב לעָגמַת נפש אמוֹ שאין בידה לנוטשוֹ אף רגע לעצמו…

בעל-המלון, היהודי מפליטי גרמניה, אדם אדיב הוא – חיוך תמיד נסוך על פניו, נכון תמיד לשירות לקוחותיו. רבים הישראלים המתגוררים במלונו, והוא כבר מורגל בהם ובהֲליכותיהם, שקַלי תנועה ודיבור הם. אך המשפחה הזו על שלושת ילדיה, השוהים יום תמים בין כותלי בית מלונו וממלאים חללוֹ – על אף האזהרות וההפצרות והשידולים – בשאונם ובצחוקם ובמשחקיהם ובשיריהם – שאנֵי¹¹. איך ישׂא טורחָם? אכן, גדול הסכום שהוא נוקב תמורת שירותיו, אך האם יפסיד את לקוחותיו בגללם?

היא, הרעייה, מטלפנת לא אחת מן המלון אל יהושע במשרד עבודתו, ובדיבורה הוא מבחין מן הקושי המעיק עליה ומעין טרוניה על כך, שרגילוּתהּ לעבודה ולתנועה כמו נתקפחה כאן, והיא צמודה תדיר לילדים וכה מעט מזמנו הוא נותן להם. דווקא כאן, בעיר הגדולה, מכבידה מאוד הבדידות וגם יַתוּש החשד שוב עושה שמות בלִבה… היכן הוא עושה כל שעות יומו ולילו? ורק לעתים רחוקות מאוד, בלילה, היא נחלצת בכל זאת לשעה קלה אל בית הקפה הסמוך “מונטה קרלו”, המוצף אורות, שם הוא נועד מזמן לזמן לישיבותיו – מתיישבת לבדה בסמוך, כנוּסה בתוך עצמה, עוקבת אחריו, ועד מהרה היא חוזרת לילדים.

לא יצאו ימים רבים והוברר ליהושע, ששוב אין ישיבתם במלון זה יפה להם מבחינות רבות ושונות, לרבות היוקר הרב שאין לאל ידו לשׂאת בו ושאין הוא נכון להטילוֹ על שכם שולחיו. כספי ציבור הם – והוא חס על כל פרוטה. ואז החל בחיפושיו אחר דירה אחרת.

איך משׂיגים דירה מרוהטת בפאריס למשפחה “כבדה”, מרובת ילדים, והיא גם שלא מאזרחי הארץ? אין לשער ואין לתאר את הקושי שבדבר. משפחות מרובות ילדים של אזרחי צרפת אף הן מתנסות בקשיים דומים. להן דואגות העיריות והממשלה. הן מאורגנות באיגוד מיוחד. מי ישׂיג ייסוריו של יהושע, שאנוס הוא לעזוב את חדרו במלון וכל מאמציו וטיפוליו להשיג קורת גג לבני ביתו עלו בתוהו? הוא טרד מנוחתם של חברים ומכרים וידידים, עקב אחר עיתונים המפרסמים מודעות על השכרת דירות וחדרים, כיתת רגליו בחברות תיווך, נשׂא ונתן עם מתווכים למיניהם – וחרס העלה בידו. באין ברירה אנוס היה לעבור אל “החדרים המרוהטים” אשר באחד מהם התגורר בשהותו בפאריס לבדו, לפני חודשים, ברחוב הסמוך לשׂדרות מֶקְמָהוֹן, באותו הרובע.

*

הרי “בעלת הבית” – הרווקה הזקנה, אך שופעת-המרץ-והפעילות, היא השוערת הדואגת לסדר ולניקיון והיא המנהלת המטפלת ברישום דיירי הבית ובגביית תשלומיהם בשביל בעל הבית המתגורר בעיר-השדה וקיומו על הכנסות אלו.

שונה דין “חדרים מרוהטים” מדינו של מלון, שתשלום המגורים בהם נמוך יותר ובו אתה רשאי גם לבשל ולהתקין את ארוחותיך ואף להתגורר תקופה ממושכת יותר. והדיירים? – הרי האלמנה הצרפתיה שקיומהּ על קצבת בעלה המנוח ותענוג חייה הכלב והחתול אשר עמה, חיבתה נתונה להם וטיפולהּ בהם כתחליף לטיפול בתינוק יוצא רחמהּ. והרי משפחת הפליטים היהודים, שקיומה דל ועלוב, המאחרים לקום בבוקר ואין יודע מה מעשיהם כל היום, ורק לעת ערב ייראו משוטטים ברחובות קִריָה. בסמוך להם זוג אחר – אחיות-רקדניות המופיעות באחד הקבּרטים, ורוב שעות היום הן עושות בשינה ובהכנות למלאכתן לילה… וגם, כמובן, בודדים, אורחים בני יום, עוברי אורח מזדמנים לכאן; אך רוב הדיירים, כאמור, תושבי קבע, עייפֵי חיים, אוהבי עצמם ומכונסים בתוך עצמם, ללא קשרים ושׂיג ושׂיח הדדיים – מי יָהִין יָעז להפריע מנוחתם? האם הילדים תוססי-החיים למשפחת יהושע באומן והם גם אינם ילידי צרפת?

לאחד החדרים האלה נתכנסה משפחתו של יהושע באומן. שתי מיטות-עץ רחבות סמוכות זו לזו, התופסות את רובו של חלל החדר – והרי מקום משכב לארבע נפשות וספת-ישיבה ביום; ובפינה – מיטה-עריסה לתינוק. בסמוך לחדר – מטבח של דל“ת על דל”ת, כיריים, ברז רחצה. על מנורת שמן מבשלת האשה ארוחותיה, עושה במלאכת הכביסה ובשאר עבודות משק ביתה. אמנם הדוחק כאן רב, אך קוסמת התקווה שכאן יזכו במעט מנוחה, ששוב לא יטרידוּם ולא יציקו להם, ומה גם שאין קופצים ידם ומפזרים דמי-שירות ודמי-שתייה ביד רחבה.

ברם, נתברר שלא היתה זו אלא תקוות-שוא. כי שוב פקדה את משפחת יהושע באומן פרשת הקשיים והייסורים שקדמה, שאילצתָם לעקור גם מכאן. לאן ללכת עתה? לאן? על אף מאמציו והשתדלוּיותיו לא נראה לו, ליהושע, סיכוי כלשהו. גם היא, בעלת הבית, אף שטובת הנאה היתה לה מישיבתם אצלה ושהבינה למצבם – טרחה לא מעט בהשגת מקום מגורים, אך גם בידיה לא נסתייע הדבר. והדיירים הקבועים של “החדרים המרוהטים” אינם פוסקים מלאַים, כי ייאלצו לנטוש את חדריהם ולא יגורו בכפיפה אחת עם זו המשפחה הטורדנית, הרעשנית… רב היה צערו של יהושע ורב ממנו צער הילדים, שניטלה מהם חירות התנועה והמשחק והחברות… זו הנאתם, זו מנוחתם, זו החופשה שהובטחה להם! הֲכך מבלים ימיהם שאר שליחי המדינה עם משפחותיהם?

וגם ממקום זה עקרו ועוד נגזר עליהם, עד לשובם לישראל, להתגלגל פעמים אחדות מדירה לדירה – ועל שתים מהן נייחד בזה את הדיבור.

*

האחת – ובה אולי זכתה משפחת יהושע באומן בקורטוב של מנוחה והרחבת הדעת, שָכנה בבנין-מידות סמוך למגדל אייפל וארמון שָאיוֹ, מוקף רְחָבוֹת מגוּדלות עצים וקסמה של פאריס עיר האורות והגנים נסוך עליה. נוף פלאים נפרשׂ לעיניהם מן הגזוּזטרה הנרחבת אשר בדיוטה הרביעית. הדירה – קִניינו של אחד, רווק אמיד, ששהה בארצות-הברית והעמיד עליה מנהל שהשׂכירה לדיירים. וטבוע בה אורח חייה הנצלני והבזבזני של האצולה מימי מלכי צרפת הכובשים הגדולים; גודש של עיטורים ופסלים ותמונות-אמנות וריהוט מותרות בחדרים-האולמות, שהיו ודאי עֵדים למשתאות-הילוּלים. רק באקראי נזדמנה לכאן משפחת יהושע באומן, במחיר מאמצים נואשים ובתשלומי טָבין וּתְקִילין¹² – ואף על פי כן לא היתה ישיבתה בה ישיבה מאוּששת כחוק; שכן המנהל הממונה על הדירה (והמתווכים ששָרצו סביבה) שאָצוּ לנצל את הזדמנות יציאתו של אחד הדיירים שהתגוררו בדירה זו כדי לגרוף לעצמם רווחים – הוליכו את יהושע שולל, אף שקיבלו, כמקובל במדינה זו, מתנות ומשקאות לרוב.

באפלת הלילה חמקו נכנסו, יהושע ובני משפחתו, לדירה זו, עוד לפני שנתקבל האישור הרשמי מאת הממונים על הדירה. האחרונים לא החמיצו למסור על כך לשלטונות, ויד אחת עשו עם השומר-השוער – שאף כי בידיעתו באו לכאן וגם דְמֵי-לא-יֶחֱרַץ¹³ קיבל כדַת, לא היסס להציק אף הוא לדייר החדש. יהושע הסביר לשלטונות את מצבו ותנאיו, הוכיח כי סילק תשלומיו כנדרש וכי אף הממונים מוכנים להניחו בדירה זו אך הם נוקטים אמצעי לחץ וסחיטה. השלטונות, כלומר, אגף מטה המשטרה הממונה על פיקוח על נתיני חוץ, אמנם הבינו למצבו וידעו את האמת לאשוּרה, אך לא התחייבו לעמוד לימינו.

אפס, על אף כל אלה, הרי בזמן ישיבתה הקצרה בדירה זו נשמה המשפחה קמעה לרווחה; הנוף המפואר שמסביב והשכנים אצילי הנפש – ובכללם משפחת יועץ המדינה הכושי, זו המשפחה נדיבת-הלב שעמדה לו ליהושע, בצַר לו, לא אחת – הִשרו מרוחם הטובה על הרעייה. גם העובדה ששני ילדיה הגדולים יותר החלו אותה שעה לבקר בבית ספר – הפיג מעט מעָקַת רוחה, מדכאונהּ, מיסורי נפשה. היתה הקלה פוּרתא, הקלה מעטה. אך כאמור, לא זמן רב ניתן היה לה ליהנות ממעט הרווחה והמנוחה, כי ידוֹע ידעה, שעוד מעט אנוסה תהא ליטול את מקל-הנדודים ולנוע אל מקום-מגורים חדש ושוב להירשם בתחנות-המשטרה ושוב להתחיל מחדש. ואכן, משטרת פאריס, האׂגף לפיקוח על אזרחי-חוץ, היא שאילצתם לכך.

 

ח. שֶבר ושִבָּרוֹן    🔗

והם עקרו למקום מגוריהם החדש, האחרון בפאריס – והוא היפוכו של קודמו, וכאן גם בא עליה, על האשה, הזעזוע הנפשי החמור ביותר. עתה, מתוך מרחק של זמן ומקום בָּרי לו, ליהושע, כי עצם תנאיה החיצוניים של הדירה עשויים היו להחמיר ביותר את מצב רוחה, לדַכּאוֹ ולעַכרו. אולם אז, בשעת מעשה, לא תיאר לעצמו ולא שיער זאת; אז עוד לא עמד על המתרחש בחיי רוחה – וישיבתם האחרונה בסביבה ההדוּרה ובדירה המרווחת שהרחיבה מעט דעתה והִשרתה עליה רוח טובה הסיחה דעתו מחומרת מצבה; כל סטייה בדיבורה ובהתנהגותה, כל רוגז וקנטור היו בעיניו בחזקת חיזיון חולף שאין לייחס לו משמעות מיוחדת. והֲכִי היו לו ברירה ומוצא אחר, הן גם את הדירה הזו השיג במאמצים-לא-יתוארו – ובלעדיה היכן הם באים?

בסימטה נידחת, ב“סיטה” – מבוי סתום בסמוך לכיכר הרפובליקה, מאתים רגל אורכה ועשר רוחבה, עמדה שורה של בתי-עץ ישנים, נטולי-אוויר וקורט של נוחיות – ללא שירות מים ובית-כבוד ושאר צרכים ראשוניים בהם. רב כאן הלכלוך והזוהמה, שאון העבודה בבתי המלאכה הזעירים, שכבות העשן והפיח מצטברים והולכים על הקירות. אור היום כמעוּבּה כאן, ופיסת שמים דחוקה ניבטת כמבוּיישת בין שתי שורות הבתים. שיכורים, מנאפים, זונות ושאר טיפוסים חשוכים שורצים כאן תמיד. הדירה עצמה – משפחת מהגרים יהודים מפולין שגורשה להשמדה בימי גדול הצוררים היטלר גרה בה בשעתו. עתה נותרה רק הבת האחת (גידוּלהּ וחינוכהּ ביערות עם הפרטיזָנים, בִּיוֵון ברֶפֶש הכְּרך הגיעה לפִרקהּ, ללא תורה ועבודה) – שזכתה בדירה ובחלק מרהיטיה שנִקנו במשיכה¹⁴ בידי השכנים לאחר שהִתדיינה ארוכות בעַרכָּאות. היא גרה בחדר אחד של הדירה, ואילו את האחר השׂכירה עתה, בכסף תועפות, למשפחת באומן.

היתה כאן הצפיפות רבה – והדיכאון רב ממנוּ. הללו שהתגוררו כאן שנים ארוכות אפשר הסתגלו לתנאי מגורים אלה, לרעש התדיר, לזוהמה, לעשן ולפיח – ולמכּת העכברים ששרצו כאן בהמוניהם, בעליית הגג הסמוכה, ושאי אפשר היה להיפטר הימֶנָה. אך אין ספק, שפגיעתם של כל התנאים האלה באשה חלושת-הרוח קשה היתה.

ונוסף על כך – בעלת הדירה עצמה. היא העלמה שהתגוררה בחדר הסמוך, שימיה עברו עליה באפס עבודה ודאגה, בהִתפַּרכּסוּת מתמדת, בטיפוח שׂערה ופניה וציפורניה וכל כיוצא באלה – ולילותיה, כל אורח חייה והליכותיה ומושׂגיה – כמהלומה כבדה לאשה, שדומה היה עליה כאילו נפלה לתוך תהום אפלה, מאיימת…

אפלה היא התהום ואֵימים מהלכים בה… היא, הרעייה, הִרבתה עתה להציג לו, ליהושע, כפעם בפעם, שאלות משאלות שונות, כאילו בדרך אגב וללא כוונה מיוחדת – אך הצד השווה שבהן שבכולן ארב החשד הגדול, האיום, המטורף: אין זאת אלא שבכוונה מראש הביא אותה עם ילדיה לכאן, למאוּרה ארורה זו, ואחד חפצו לשאת לו לאשה את זו העלמה המפורכּסת והמִתחַנחנת והקורצת לו, והמַמתיקה עמו ודאי סוד ונפגשת עמו במקומות-סתר…

שום שידול, שום הוכחה, שום הסבר לא עמדו לו. אף מיעוט מגעהּ וקשריה עם העלמה. אף יחס ביטוּּלו אליה וגם העובדה שהיא, הרעייה, ידעה יפה מה מלאכתו והיכן הוא מצוי בכל שעה משעות היום. היא לא שעתה גם לכך, שכל מי שנזדמן לה ואשר בפניו השׂיחה את טענותיה-חששותיה-חשדותיה שׂם אותם לאל, ולא אחד טען כנגדה:

הא כיצד? הא כיצד? בעל הרוצה לנטוש את אשתו וילדיו יביאם אל בית אהובתו? הזו היא האהובה, שכה רבים מאהביה ואין לה עניין כלל ביהושע? שום טעם שבהגיון ובהסברה לא עמדו, ולא הפצרות הילדים ותחנוניהם, הילדים שניחשו את המתרחש ועקבו בחרדה אחר אמם הנאנקת בייסורים ומהלכת שחוחה וקודרת כצֵל ואינה נענית לבקשותיהם ואינה שועה אליהם כמעט. כאן, בסימטת-הזֶרֶת, הזעירה המאוּסה, ניטל על יהושע למַצות את כוס התרעלה עד תום. מֵלַנכּוֹליָה כבדה ירדה על רעייתו ועל ביתו – וכובד העופרת באיבריה ובתנועותיה גבר עוד יותר. שוב נפרשׂ דוֹק ערפל על מבטה, דעך ברק חיים אחרון בעיניה, שקועה בתהומות האפלים של הגוּתהּ. נתעצמה חשדנותה המסוכנת בכל אדם, שכל המזדמן לביתם או הנקרה להם, חשוד במתן יד לקשר הנרקם נגדה (זו הגדרתה היא עצמה), חשוד בשותפות לשלל המזימות שזוממים נגדה ומגמתן – לנַשלהּ ולהורישהּ, לרושש אותה בחייה, לגזול ממנה את בעלה וילדיה ולהניחה כאן, בנֵכר, אומללה ובודדה לאנחות ולאבדון.

על אחד מחבריו של יהושע שעמד לימינו מרגע בואו לחוץ לארץ – הסתערה פעם בצעקה היסטרית:

מה רצונו מחייה, מה הֵרֵעה לו שראה לפרוץ אל תוך חיי משפחתה ולקפחם?

האיש נבוך ונדהם, לא הבין לפשר הדברים – ושתק.

לא אחת היו דין ודברים בינה לבין העלמה, בעלת הדירה, על רקע זה של חשדנות חסרת-אחיזה-ויסוד, אך האחרונה שלא ידעה ולא השׂיגה את המתרחש בלב האשה האומללה, סבורה היתה, כי רק קנאת-נשים שעיניה גדולות היא המדברת מתוך גרונהּ. כי כוח בלתי-רציונאלי אפל היה בגילויים אלה, כוח שאין להיאבק בו בדרכי ההוכחה וההסברה שלא תמיד הם יפים גם לגבי אנשים בריאי-רוח-ונפש – הֵיאַך לעמוד נגדו?

הַבֵן הבין יהושע, כי השאלה העיקרית היא, כנראה, כיצד לעורר את אמוּנו ואמונתו של האדם נגוע חולשת-הרוח, שהרי אפשר ובהם פֶּתח לתקוות הצלה; אך גם אילו ידע את מפתח-הזהב לסוד נפשה, כיצד יעשה זאת והוא בנֵכר, עמוס חובות ותפקידים ואין בידו יכולת להתמסר לה כהלכה וגם ליתן דעתו לילדיו אהובי-נפשו. אין אדם היודע את המתרחש בחייו, אין יודע את ייסורי-הנפש בהם הוא מתייסר, ועתים הוא נפתה גם להאמין שהכול יעבור בשלום; שהרי מי כמוהו, האדם הקרוב לה ביותר יודע, שאין שחר לחשדותיה ולחששותיה. אבל האמת היא, כי לעיניו רק התוצאות הנוגות של התרחשות שאין בידו לרדת לעומק גורמיה ומניעיה. דומה, הכזיב שִׂכלו, בגד בו רצונו הטוב – הברכה שהוא מבקש להביא לה הופכת קללה.

הנה הוא יוצא, לעת ערב, עם הרעייה והילדים לטיול מועט. הוא שמח שיש בידו להוציאם מחדרם הקודר, מן הסִמטה המאוּסה, לבלות עמם יחד שעה קלה של קורת-רוח. אדיר חפצו להוציאה מן הכלוב האפל אל הרחוב, אל האנשים. אך היא מסרבת לצאת מן הבית. קל וחומר שאין דעתה נתונה לביקור בקולנוע או בקונצרט. איזה חשש פנימי בלתי-מובן עוצרהּ ובולמהּ בכוח. הילדים מפצירים בה, משתוקקים הם לטייל קמעה בכיכר הרפובליקה הסמוך, השפוך אור רב ותוסס חיים ותנועה, לבקר בסוּכות הגדושות הפתעות ולהסתכל בדוּכנים שמשחקים רבים עליהם ולהסתובב בקרוּסלות… בקושי רב, מתוך התגברות פנימית הראוייה להכרעות גדולות ולאחר מאבק פנימי היא גוברת על רפיון רצונה ונחלצת מכַּבלֵי הגוּתה החולנית-המֵלַנכּוֹלית – הם יוצאים. היא שותקת כדרכה. הם מטיילים לאִטם. הנה הם מְסִבִּים ליד בית קפה פתוח – טועמים מן המשקה המוגש. ביקשו הילדים להאזין לתזמורת המנגנים, לחזות בלוּדר המפגין את מופתיו לקול צחוק הקהל. אך ראה זה פלא: היא, האשה, “בטוחה”, כי כל הקהל השופע לתוּמו צחוֹק רק ממנה יצחק, לה ילעג, וכי בכוונה מראש הביאהּ לכאן, כדי לשים אותה ללעג ולקלס בעיני הבריות… ורבים ממין זה הדברים, רבים לאין ספור. מה לא עשה לעמוד בפֶּרץ, לנחמהּ ולעודדה, לרכוש את אמונהּ ולפזר את קדרות המלַנכּוֹליה שעָטתה אותה בסוּת כבדה, מַעֲטה כבד – וללא הועיל.

*

ובאחד הלילות הגיעו הדברים לשׂיאם המחריד – הוא לא ישכחם לעד, אם כי עוד רבות וארוכות נגזר עליו להיאבק בזה השֶסַע הפסיכולוגי, בסְכיזוֹֹפרֶניה, עד שהִדבירהּ (או דיכאהּ) – לעד לא ישכח אותו לילה.

קדם לו, ללילה זה, מקרה מוזר. מקרה? הרי צירופם של “מקרים” רבים, סיבות ותוצאות, תוצאות שהיו לסיבות, כולם שורשם נעוצים במחלה, אף שלא אחת אתה נוטה להסיח דעתך מכך ודן את החולה לכף חובה, מתרעם עליו, מתמרמר ואף מגיב בחריפות, כאילו לא תפסת ולא ידעת שאין זו כלל אשמתו – שעצם המונח אשמה אינו הולם אותו וכי לא אדם במובנו המקובל ובמושׂגיו הרגילים ובאורח תפיסתו האנושי הוא העומד לפניך, אלא גילוי נפשי שהוא מחוץ לכל הנורמות הללו. בלכתה פעם עם הבת הקטנה לרושמהּ בגן הילדים – אף זאת לאחר שדיבר ארוכות על לבה והכשירהּ לכך, במגמה להקל מקצת עומסהּ ותלוּתהּ כל הימים בילדים וצמידוּתהּ לדירה הקודרת – אבדו לה בדרך כל תעודותיה שהיו ארוזות בנרתיק עור וכן טבעת הנישואין וחפצים אישיים אחרים שלה. טבעת הנישואין! האין כאן מזימה נעלמה להפר את ברית נשואיה?

אך עיקר הצרה – התעודות. עתה היא גם ללא תעודות, ללא שארית המגן, בעיר זרה, רוחשת סכנות על כל צעד ושעל, בינות לאויבים ולחשודים (מי אינו באויביה, במי אינה חושדת?) הרי “ברור” שאין יד המקרה בדבר הזה! בָּרי לה, שאין זו אלא מזימה אפלה שרקמוּהָ השְׂטָנים מְשׂנאֶיהָ. מעתה גם המשטרה באויביה. שכן בידוּעַ מה צפוי לה לאשה זרה בנֵכר והיא חסרת תעודות: האם לא יגרשוּהָ לאלתר מן המדינה?

לא היה גבול לייאושהּ, לא היה שיעור למַר רוחה. במצוקתה נאחזה בכל מיני שיגיונות וצללים. הרי, לדוגמה, האדם שעמד לידה וליד הילדה, שעה שאבדו לה התעודות עם עלותה לאוטובוס העירוני – האין הוא מַכּרוׂ של בעלה ממקום פלוני אלמוני?.. לטענותיו של יהושע, שאין שחר להשערותיה ושאילולא הילדה לא היתה מאבדת חפציה, דבר העלול לקרות לכל אדם היא משיבה, שאף על פי כן היא עומדת על דעתה; היא בטוחה בכך, שהאלמוני החשוד הוא שארב לה וגזל ממנה את הנרתיק על התעודות וטבעת הנישואין אשר בו…

באין מוצא החל בפרשת חיפושים וטיפולים כמקובל במקרה מסוג זה – פרשה מייגעת ונפתלת, ושוב כל הודעה וחתימה כנדרש חשודה בעיניה, מלוּוה חרדות ועינויים ואֵימים – וסופה קבלת תעודת השהות הזמנית כתחליף לתעודה שאבדה בפְּרֵפֶקטוּרָה, היא מרכז המשטרה.

התינוק הקטן על זרועה – הלך עמה יהושע לקבל את התעודה. היא חתמה על קבלתה כחוק. משם חזרו אל ביתם, לחדר המגורים העלוב. שתקה. לא פסקה לבחון את התעודה לכל צדדיה. האם שוב לא פרשׂו רשת לרגליה? אחרי כן הרבתה לשאול לכל פרט, כחשוב כטפל, מאשר ראו עיניה וקלטו אוזניה וליתר דיוק – מאשר נדמה היה לה שראתה או שמעה – עם סידור הפורמליוּת בשעת קבלת התעודה. ושוב: הכול תמוּהַ בעיניה, חשוד, צופן סודות ומזימות. כי קֶשר קשרו כנגדה, כנודע, והוא, יהושע – במרכזו של הקשר הזה, אף שמעולם לא נקבה בשמו במפורש ולא הכאיבה לו במישרין; ואם כי קשה עליה ליישב את החשדתהּ אותו עם יחסו הטוב והעדין, עם מאמציו להיטיב עמה, עם התנהגותו המסורה עד תום וגילוּיי חיבתו – הרי על אף זאת כל מעשה חיובי ודיבור טוב וגילוי של יחס נאה אף הם חשודים, ואין היא רוחשת להם אמון. האין כאן מקור הקוֹנפליקט הפנימי, שורש הכפילוּת המסעירה את רוחה ונפשה, היינו סיבת הסְכיזוֹפרֶניה החוצה את הנפש והרגשות? – ואותו לילה באה ההתפרצות האיומה…

היא לא עצמה עין. תחילה לא שם לב לכך, שהרי שנתה הוטרדה ממנה, כרגיל, ולא היה בזה משום חידוש בעיניו של יהושע. ודאי, גם עייפה היא וחלשה, סבר, וחיזוק בריאותה אחד התנאים לחיזוק רוחהּ (אכן, לימים הסביר לו רופא אחד, הוא הרופא היחידי אליו נזקק, כי אין כל קשר בין מצבה הגופני לבין מעמדה הנפשי; וכי אין כלל חשיבות לכך, אם ינהג בה יחס של אדיבות ורכות ואהבה, או להיפך; אך המציאות בה נתקל וניסיונו הפריכו הנחות אלו; לימים נזדמנה לו גם יצירתו החשובה של הפרופסור ה. ברוּךּ¹⁵, שאחד מעיקריה הוא תפקידו של הגורם המוסרי בריפוי – וזו אישרה לו את צדקת הנחותיו הוא). לילותיה לא היו, כאמור, שקטים כלל ועיקר; מיעוט השינה, החשדות התמידיים, החרדה והפחדים שלא הרפו, שפָּרו ורָבוּ, ציורי-הסיוט המבהילים – כל אלה הוסיפו לעייפותה ולחולשתה; הגבירו את האדישות, המֵלַנכּוֹלְיָה, הקדרות. אך אותו לילה גברה חרדתה במיוחד; כמה וכמה פעמים ניתרה מעל יצוּעה, נטלה בידיה את התעודה החדשה, תחליף הֵיתר-השהות, עיינה בה וחזרה ועיינה, בדקה כל תג ותג בה, כל חתימה – גם את חתימת עצמה – ולפתע פרצה בזעקת-תמרורים…

…עתה אני יודעת ברורות, עתה נתגלה לי הכול ושוב לא יעלימו ממני. לא היתר-שהות היא התעודה אשר חתמתי עליה, אלא תעודת הגט. עתה ברור לי הכול – יִבבה. בדרך זה ביקשו הכול להיפטר ממני, אשה אומללה, להמיט עלי את השואה הזאת – והתייפחה בבכי גדול…

לא היה מעצור לדמעות. הילדים התעוררו בחרדה, בכו, טענו לה, שאין אבא זומם, חלילה, רעות עליה, שהוא דואג ונאמן לה ולהם. אף יהושע התחנן והסביר ושידל והרגיע – וגם איים בקול שבור וכאוב:

• הפסיקי את דיבוריך אלה, השומעות אוזניך אשר פיך מדבר? חוסי, רחמי על עצמך ועל הילדים, על ילדיך את, שהרי סופך בית חולים לחולי רוח… התאזרי, התחזקי, התגברי – אני מבקשך ומפלל ומתחנן לפניך, הצילי – קרא בקול רועד. אל מצפונהּ שיוֵוע, אל רגש האֵם שבה התפלל, אל האדם שבה קרא קריאות נואשות (גם עתה, עם ההתפרצות החריפה של הבלתי-רציונאלי אשר בה עוד הבהבו, באור חלוש, זיקים של מצפון ושׂכל ורגש) – לילה שלם נמשך הדין ודברים המר והנמהר הזה.

אך אז הובהר לו לחלוטין, שאכן הגיעה השעה לשובם לארץ - יהי אשר יהיה! שיבה זו – האמין – סופה להבריאהּ, להניח לרוחה ולהחזיר לה, אולי, את האיזון הנפשי, לעודדה ולסייע לה לסילוק חששותיה וספקותיה אחת ולתמיד. הן עצם הנסיעה הביתה, עם הילדים, תשמש הוכחה חותכת, כי לא זמם נגדה רעות, לא נפרד ממנה, לא גזל ממנה את הילדים ולא נמלט עם אהובה בוגדנית… כך האמין יהושע, כך רצה להאמין.

 

ט. בדרך לארץ ישראל    🔗

ואכן, לא יצאו ימים רבים והם עקרו, סוף סוף, מדירה אומללה וקודרת זו – לאחד המקומות בעיבּוּרהּ הנאה של פאריס, בסביבות בָּאלוֵוי ומשם – אל הדרום שפוך האור, ששמים נרחבים פרושׂים עליו, ליד גבול שוויץ, לשבועות מעטים של מרגוע, ערב שובם לישראל.

קדמו לכך טיפולים רבי-יגע למיניהם, קדמו לכך גם מסיבות רבות-הוקרה שחבריו ערכו לגמר פעולתו-שליחותו; היא, דומה, נרגעה קמעה, אך כמקודם הוסיפה ללוות כל צעד שלו בחשדנות ובאי-אמון מעליבים ומדכאים. צריך אדם להיות מצוּייד בסבלנות-סֶלע כדי שלא להגיב בחריפות ובתקיפות, שהרי מָשוּל אתה לאחד שעלוּקה מוצצת בלא הפסק דָמיו על לא עוול בכפיו, לשמור על כבודה, להשיב לה בנחת וביישוב הדעת, להבליג ככל האפשר – ועם זאת לשׂאת גם במשא הפיסי של הדאגה למשפחה בטלטולי הדרכים בנֵכר – וגם לדאוג למעט נחת רוח ובילוּי-זמן לילדים. ומה תענוג גדול לילדים מסיורים וטיולים במקומות חדשים!

ואכן, יהושע לא חסך עמל וטורח, כדי לבקר עם בני ביתו, בכל שעה פנויה וכשרה, במקומות הרבים הראויים לביקור במדינה: ביערות ובגנים, בארמונות ובמוזיאונים, בהצגות ובתערוכות. עיקר כוונתו הייתה, כמובן, פיזור עצבותה ועצבנוּתה של האשה ולעורר בה עניין בנושאים כלליים, דבר העשוי לסייע לה להתגבר על חולשתה ולהשתחרר מהגוּתה המֵלַנכּוֹלית. אהה, כי מאמצים לאין שיעור שיקע באלה הביקורים והסיורים, בהכנות אליהם ובביצוּעם, כי לא על נקלה נעתרה – וכל יציאה מדל"ת אַמוֹתֶיהָ כרוכה היתה בהתגברות על היסוסיה ומעצוריה הפנימיים. ודאי לא היה שמץ של הפלגה בדבריו של יהושע כאשר היה טוען לה, לא אחת, במאמצים של כיבוש לבבהּ, כי את כל אשר לו מוכן הוא ליתן במחיר שלומה ומנוחתהּ; ואילו נתבע, או אז היה בלי היסוסים מסכים שיכרתוּ לו יד או רגל, שיפחיתו ממִניין שנות החיים שנועדו לו ובלבד שייטב לה, ובמילא – לבית, לילדים…

והנה הם בדרום, יחד, בבית אבן בודד, משכּן קיץ בלב עמק גדול מוקף הררי-עַד, שהועמד לרשותם על ידי אחד מידידיו של יהושע לתקופת שהותו שם. הוד טבע נסוך מסביב כחלום-פלאים. מדרונות זרועי יערות עבותים, כפרים שלווים, אגמים חולמים, מעיינות מרפא, שדות עצי אגוז, שבילים רוגעים בלב שדות ירוקים ופרחים, פרחים… ובלילה מנצנצים אורות בין העצים, רומזים מן החווֹת הזרוּעות בהרים, ושלווה עמוקה רגועה וחלוּמה עומדת בכל העמק הנרחב. בסמוך לכאן, בין עצים רמי-קומה ואדירי-נוף, ארמון לשעבר המשמש עתה משכן למוסד חינוך והכשרה לילדים מאפריקה הצפונית בדרכם לארץ ישראל. נעורים ועליצוּת רוננים במוסד הזה ובמשק החקלאי סביבו. עם ילדי המוסד סעדו בני משפחת יהושע, בהם דבקו, בחברתם בילו את השבועות האחרונים עד לצאתם באחד הלילות – מלוּוֵי אהדת חברים וידידים וחיבתם – אל תחנת הרכבת המוליכה חזרה, אל עיר הנמל הגדולה בים התיכון, אל האנייה הישראלית המפליגה משם לחופי ישראל.

שהות קצרה זו בדרום – ולא נאריך בתיאורהּ – השפעתה טובה היתה על האשה, אך לא כדי הבראתה הגמורה (הֲיש הבראה גמורה ומוחלטת לאשה, לאם, בגיל העמידה, במחלת-רֵצִידִיב¹⁶ זו?); ולא נאריך גם בתיאורי הדרך חזרה שאף כי היה בה, בלא ספק, הוכחה חותכת לעובדה שהנה הם חוזרים, כולם יחד, לביתם בארץ ישראל – לא הספיקה כדי עקירת החשדות מלִבה ותעתועי דמיונה. עד לרגע ירידתה מן האנייה בחוף ישראל לא האמינה כלל, כי אכן גם היא חוזרת וכי הוא, בעלה, עמה ועם הילדים – לביתם המשותף. כל מעשה, גם זה הנוגע במישרין לקידום הנסיעה וכל הכרוך בה – נתקל כמאז ומתמיד, בחשדות ובחששות התמוהים והמוזרים ביותר. וגם במכונית בה חזרו מן הנמל בחיפה אל הבית, לא פסקה להציק לעצמה ולזולתה: הַאמנם לבית הם חוזרים, הזו הדרך המוליכה אליו?

 

י. עוד נפש פועלת    🔗

וכאן המקום להזכיר עוד נפש פועלת במעגלהּ של דרמה זו, נפש שנשתַלבה – לפרק זמן מסויים – במעגל חייה של האשה, והוסיפה גודש של קדרות ומשקע של מרירות ואכזבה בעולמה.

הוא היה בחור צעיר כבן עשרים וכמה, מחניכיו של יהושע בחוץ לארץ שלעלייתו לארץ ישראל סייע, והבטיח לו לאכסנו בביתו עד לסידוּרו הקבוע. בשנות האֵימים, והוא עוד ילד, נכלא במחנות-ההֶסגר-וההַשְמֵד; בעינויים, בהשפלה, במצוֹק ובסכנת כְּלייה עברו מיטב נעוריו. בבואו לפאריס, לאחר השיחרור, מצא קורת גג אצל קרוב משפחה, ומלוּמד ניסיון חייו החל לחתור – בכל כוח אך ללא הצלחה יתירה – כדי לקנות לעצמו בסיס קיום. הַאמֵן האמין כי בבואו לארץ ישראל, ויפתחו השערים לכל מבוקשי לִבו; ומה גם שהוא, יהושע, נציגה של ארץ ישראל בחוץ לארץ הבטיח לו נאמנה לסייע לו בכל אשר בידו.

בחיפה נפגשו – המשפחה החוזרת והצעיר, העולה החדש, ויחד חזרו לביתם. כסבור היה יהושע, ששהותו של הבחור הצעיר הזה תחת קורת גג ביתו (וביחסה הנאה אליו של רעייתו לא הטיל ספק) – יחד עם עצם החזרה לבית במולדת, יצטרפו יחד בחוויה מרגיעה, מעודדת ומנחמת שתחזק את האשה הסובלת. כי מה מעודד יותר – מאשר היכולת להביא עידוד לזולת? אך מרה היתה אכזבתו וטעותו.

הוברר, כי שהותו של הבחור בבית הזה, בדומה לכל דבר שהעלה בזיכרונה את היותה בחוץ לארץ (דבר שיהושע נמנע היה מלהזכירו), השפעתו שלילית ומדכאת היתה. ומה גם שהצעיר דְנַן, אף שהיה עד לכל המתרחש בבית וראה את האשה מוכת הצער והסבל בייסוריה שלא העלו אֲרוּכָה – לא נתן כלל דעתו לכך; הוא היה מנצל את הבית לטובתו ולהנאתו ככל שהשׂיגה ידו, מָשָל כאילו חבוּ לו חוב וכאחד העושה בשלו עשה ברשות זולתו, כבן יחיד התובע מכֻּלֵּי עָלְמָא, מכל העולם, והוא עצמו אין הוא נתבע לשום דבר.

ובמוחה של האשה החל להצטייר ולהתגבש סיוט חדש: אין זאת אלא שבן מאומץ הוא של יהושע, שבא לרשת את מקומה ואת ביתה ואת ילדיה! שכן אחרת כיצד יתכן הדבר, שהוא, בעלה, יציע את משכּבוֹ על הרצפה ואילו הבחור הצעיר ישכב על מיטתו הרְפוּדה? ודאי שטוב לב הוא, אבל עד כדי כך? והבחור עצמו עשה כל שהיה בידו לחיזוקו של החשד.

יהושע הבין למצב, אף התקומם נגד הצעיר, אשר הפָּרָזִיטִיוּת, הטַפִּילוּת, היתה חלק מישוּתו ותאוות ההנאה עיקר גדול בחייו, אך הן לא יגרשוֹ מן הבית! כמה יגיעות יגע במילוי צרכיו ובסידורו בעבודה, אך הוא דחה הכול. מה לו עבודה כשהיא, הרעייה, פורסת לו מלַחמהּ ומשרתת אותו – גם בשעות דיכאונה החמור ביותר, גם כאשר טיפת מים אינה באה אל פיה ולילות שלמים אינה עוצמת עין. המתרחש נגע גם ללבם של הילדים, אך כולם לא העירו דבר. עד שבא הזמן ויהושע רמז לו, לבחור, שהנה מן הראוי לו שיחפש לעצמו מקום מגורים אחר, נוח יותר, הן עיניו הרואות האשה דועכת מיום ליום והדוחק גדול – איך תשׂא האשה החולה גם את טורחוֹ ומשׂאו? ודאי, אין עינו צרה במזונותיו שהוא אוכל על שולחנו ולא בשאר צרכיו שהוא מספקם, אך מצבה הן חמור ומחמיר מאז שובם מחוץ לארץ…

 

יא. אֲפֵלת המֵלַנכּוליה    🔗

אכן, אשר לא יָגוֹר בא לו. היא שקעה צללה לתהומות מחשכים של מלַנכּוֹליה מוחלטת, של התרופפות רוחנית וגופנית, של התנדפוּת כל רצון חיים וכושר עשייה – על אף דבקותה בילדיה לא היה לאל ידה לעשות דבר גם למענם וגם בראותה אותם במחסורם ובמצוקתם – לא שעתה אליהם. ואין צריך לומר, שלא התערבה בין הבריות. מרוב נחיתוּת והתבּטלוּת עצמית בוֹשה להראות פניה לפני שכנים ומכּרים, לשוחח עם אנשים, ומה גם לטרוח בכל הדרוש לקיום הבית שירד מטה מטה – ועד משבר הגיע. אוכל כמעט לא בא אל פיה. שעות ארוכות היה יהושע גוחן לידה, מפציר בה ומתחנן לפניה שתשים כפית תה או חלב אל בין שפתיה הצרוּבות ולא אחת ניסה לעשות זאת בכוח. אך היא היתה יושבת בלא ניע, בעיניים בוהות ותוהות נעוצות בחלל, שקועה במחשבות-לא-מחשבות, כאילמת וכנזוּפה, ולא היתה שועה גם להפצרות ילדיה.

עתים, תוך התעוררות קצרה, או בלילות כאשר שכב לידה, עוקב אחריה בלב חרד ומגפף ומלטף איבריה, היתה מבקשתוֹ בקול שבור לבל יזניח את הילדים, שידאג להם; שכן עם כל התמוטטותה הנפשית המוחלטת לא פסה דאגתה להם, והַבֵן הבינה מה צפוי להם, אם היא תכרע ביום מן הימים. ופעם – בשעה של ערפּול גמור של ההכרה – נתעוררה משנתה בחרדה ו“קובלנה” בפיה:

• מה ראה לשרוף את הילדים חיים, מה רצונו מהם?

הוא לא ענה לה לדבריה, אך ביקש להרגיעה ובלבו חשב, שאין זה אלא הֵד משובש של חרדתהּ לילדים נוכח מצבה היא. היא הבינה גם למצבה, תלתה את קולר אחריוּת שִברונה בקשיי חייה המרובים מאז עלייתה לארץ, בחוסר תשומת לב מספקת מצדו אליה כל השנים – וטענה אף שלא טיפלו בה ואין מטפלים בה כעת, שהרי מצויות ודאי בימינו תרופות שבידן להציל בני-אדם. היה זה קול תחנונים חלוש של אדם המבקש שיעשו להצלתו, ואין הוא יודע, כי תנאי ראשון להצלתו הוא נכונוּת עצמו ומאמצי עצמו להבריא. היא לא ציינה במפורש את חולשת דעתה, אך ניכר היה מדבריה שאין היא מעלימה עין ממנה. היא זכרה כל פרט מעברהּ, מחייה המשותפים עמו, עד לדִקדוקים הדקים ביותר, משָל כאילו עתה נזרע עליהם אור חדש – מצבים משכבר הימים כאילו קמו עתה לתחייה בחיי רוחה. ועם כל הקוּבלנוֹת היתה מוסיפה, שהיא מלאה הוקרה ליהושע על כל אשר עשה ועושה למענה, מעריכה את רוב מאמציו למענה, אך לגבי דידה החיים עצמם כל טעמם פג ועניין אין לה בהם – מוטב, איפוא, שתסיימם ולא תהיה טורח על כתפי זולתה - - -

והשיחות הללו אחר לילות-העבודה במאפייה, שעברו על יהושע בנשימת עָמָל רצופה ומתוחה – גם לאחר שהבחור עזב את הבית! המכונית המביאה אותו עד לפתח ביתו רועשת עם כניסתה לרחוב השקוע בשנת, בדְמי-של-לאחר-חצות. הוא פותח בשקט את דלת הבית, אך היא עודה ערה, מחכה לו. לילה לילה – ותירוץ חדש בפיה. דאגה לו. חרדה לו. ייסורי מצפון יסרוּהָ שמא הֵרעה לו, שמא הכאיבה לו בדיבור פה ולא הניחו לה להירדם. מה טרח, מה רגז, מה התחנן לפניה לבל תצפה לו, ערה, עד לבואו. הן זה גורלם של פועלי אפייה, בדומה לזה של עובדי לילה רבים, והרי למוֹתָר הוא להסביר לה מה רב הערך הנודע כיום, בשנות הדוחק והשוק השחור המשתולל, להבטחת הלחם בזמנו לעובדים. הן היא קראה ודאי (מה טרח להמציא לה עיתונים וספרים, לעוררהּ לקריאתם, להעירה על נושאים שונים) את התלונות על טיב הלחם שנתפרסמו בעיתונים. ומי יעמוד בפֶּרץ אם לא המאפייה הקוֹאוֹפֶּרָטיבית הגדולה?

וכך שוטפת שיחתם על אף השעה המאוחרת, על אף העייפות הנסוכה באיבריו. יהושע גובר על קורי השינה הנאחזים בעפעפיו, מתאמץ לשלוט ברוחו ולהשיב לשאלותיה. הוא כבר למד להקדים ולספר לה – כדי למנוע שאלות טורדות ומציקות – שאין הוא משתהה דקה אחת מעבר לשעת גמר העבודה; הן היא היודעת שאין הוא מבקר בנשפֵי-חשק-וריקודים, שאין הוא שׂם בכוס עינו ולא במשחקי קלפים חלקוֹ. ובכלל, מה צרכים ומה משאלות לו זולתי אושרהּ ואושר הילדים? אמנם, קשה העבודה בלילות, בסמוך לתנורים הלוהטים, בהמולה המתמדת, במחסור הקמח, ביחסים שהם לעתים מסוכסכים, אך גם צד של חיוב בה; היא מניחה לו שעות חופשה רבות ביום (אויה לה, לחופשה זו!), שאז הוא נמצא עמה יחד, מסייע לה ככל שידו מגעת ועומד לימינה בימים קשים אלה של חרדות מלחמה ומָצוֹק, בל תעמוד יחידה במערכת הקיום הקשה. איזהו עשיר ומאושר ומכובד – הוא מסביר לה – כל המסתפק במועט, כל השמח בחלקו. אין לקנא באחרים, אין טעם וצדק בקנאה, שהרי כל אדם ומנת ייסוריו המיוחדים. העיקר, שחיינו טהורים והוגנים – ובעמלנו המשותף אנו מקיימים את הבית והילדים. אל הַטְעָמַת הדגשת יסוֹד השותפוּת הזאת וערכה בקיום הבית ובחינוך הילדים – חזר לא אחת ושיננוֹ רבות באוזניה, להניח דעתה, להרים חשיבוּתה בעיני עצמה.

והן לא אחת היא העידה על עצמה:

• יודעת אני, כי פוקדים אותי מזמן לזמן רעיונות תפלים, דמיונות אוויליים ורגעים של חולשת דעת ורצון. מה אעשה ואין בכוחי לגבור עליהם?

הנה היא מאזינה לפרקי מוסיקה ושיר ברדיו (מה טרח שתאזין להם, האמין בהשפעתם הטובה) – צלילים ערבים, מרגיעים, שופעי חסד. האזיני – אומר לה יהושע – לשיר הזה: אַ יידישע מאמע, ומפליג תוך כדי כך במשמעותו של מושג זה וכל כוונתו להעמידהּ על אחריותהּ היא כאם לילדיה ולביתה – וממילא לעצמה. ראי – הוא טוען לה – משפחתך כמשפחתי עלו בלהבות, נִכרתו בידי זֵדים – נפש לא נותרה. רציפות משפחותינו נותקה. ואנו כאן, בארץ הזאת, מבראשית התחלנו, משָל לרוֹבִינְזוֹנים¹⁷, משָל לגיבורי “ברכת האדמה”¹⁸. בידינו ובזֵיעתנו הִשׂגנו כל אשר לנו, למען הילדים, למען עתידם. הוא כאילו משׂיח לפניה את הגוּתו, אך מגמתו, כמובן, להחדיר בה הכרת אחריות וכבוד עצמי, שהם מן היסודות הבונים אדם, אדם חולה קל וחומר.

אך כל הסברה וכל מאמץ לא הועילו; המצב החמיר והלך לאין יֶשַע, לאין תקנה.

 

יב. המרד בעֲצַת רופא    🔗

הרופא אשר אליו נזקק וממנו ציפה ליֶשע ולרווחה - איכזבוֹ כליל, עוד ידובר ברופא זה ועתה רק נעיר, כי פעם רמז לו, ליהושע, כבדרך אגב, כי המחלה הממארת הזאת – הסְכיזוֹפרֶניה – אפשר ותיעלם מעצמה בעבוֹר רעייתו את סף “הגיל המסוכן”; אולם עד אז נותרו לה, לאשה-האֵם, יותר מעשר שנות חיים; והילדים קטנים ורכים, ילדים-ציצים, העולים כפורחים מבלי דעת האסון אשר פּגעָם – איך לקיימם עד אז? האם לא יתמוטט ביתו, וילדיו האם לא יתיַתמוּ בחייו אם יציית לו, לרופא, ויזדקק לאותו האמצעי אשר כה התקומם נגדו, ואשר גם רבים וכן טובים יעצוּהו לנקוט בו, היינו: להכניס את רעיית נעוריו לבית חולים לחולי רוח.

היֹה הדבר בעיניו כאילו נגזר עליו לקפח במו ידיו את חייה ואת חיי ילדיו; היה ברור לו, לאין ספק, כי ברגע כניסתה בשערי המוסד ההוא – אבודה היא לתמיד, ושוב לא תצא ממנו; וגם לאחר שעמד פעם ופעמיים – בשעות של ייאוש מוחלט לעשות מעשה זה, נרתע ברגע האחרון ממש; וכאשר הוקל שוב מצבה קמעה גמלה בו ההחלטה הנחרצת: זאת לא יעשה; במו ידיו לא יקבּרֶנָה חיים אלא אם כן יכבה כליל זיק תקווה אחרון, לאחר ייאוש…

אכן, בהחלטתו זאת הִמרה דעת רבים. גם קרובים וידידים, רובם דורשי שלומו וטובתו ובכללם אחות רעייתו (האהובה פחות עליה) ומיעוטם, שחששו לתמוּטתוֹ של הבית אשר האֵם, יסוד היסודות שלו, לקתה כה קשה וביקשו לאחוז הרע במיעוּטו. הוא הִמרה את דעת כולם, ורק לקול לבו ומצפונו וללַחש האִינטוּאִיציָה והאמונה הפנימית שלו בלבד שעה, ואין צריך לומר שהִמרה את דעת הרופא ההוא, בעל הסמכות המדעית הגדולה.

אכן, גם אל הרופא ההוא בא באמצעות אחות רעייתו, האהובה פחות עליה מנעוריה. היא, האחות, הכירה אותו סמוך לעלייתו, לאחר נדוּדי שנות המלחמה, מוינה, עירו של פרויד שם יצק מים על ידי תלמידיו, דרך ברית המועצות והמחנות בגרמניה – שלאחר-הצורר-הנאצי. נמוך קומה, רעמת שׂיבה עוטַרתוֹ ועיניו שיפודי-אש לוהטים נוצצים. אליו בא יהושע עם רעייתו ואחותה לביקור. קצר היה הביקור וקצרה הימנו השיחה – שאלות ותשובות שגורות כמעט. ואחר-כך פסק:

• עמוקות חדרה בה הסְכיזוֹפרֶניה, ואין מוצא אלא בית החולים לחולי רוח.

• אין לחשוש מפני בית החולים הזה – המשיך והסביר (הוא עצמו שימש תחילה רופא בו). שיטות הריפוי חדישות הן - עיקרן הטיפול הסוציאלי וההשפעה החברתית-הרוחנית (בדיוק בימים ההם נתפרסם באחד העיתונים מאמר בנושא זה, על שיטות הריפוי החדישות והישׂגיהן; כמה דיבר ללבו של יהושע מאמר זה, כל שורה שבו, כל ביטוי שבו). ודאי, נוקטים גם באמצעִי פִיסיוֹ-תֵירָאפִּי, היינו בשיטת הלם החשמל הנוטל כמו בבת-אחת את כוח הזיכרון ומחזיר את החולה לאיתנו. אך לעולם אין וודאות בתוצאותיו. הוא עצמו, לאחר שבדקהּ, אין בידו להבטיח רפואה שלימה, כשם שאין זה מן הנמנע, שגם מחוץ לכותלי בית החולים – בתנאים מסוימים נוחים – תחלוף המחלה מעצמה. אך זו עצתו הנאמנה, זו החלטתו הנחרצת – להכניסה לבית-החולים, וזולת זה אין בפיו דבר ואין לו עצַת בֵּינַיים ולא תרופת-ארעי כנגד מיחושי הראש התדירים ונדודי השינה ושאר חֶזיונות-הלוואי…

משהֵעז לחזור – בקול נדכא, קול-לא-לוֹ – ולשאול, מה טעם לנתק אשה זו מבעלה ומילדיה ולהעבירה לבית החולים, אם אין כל וודאות בהצלחה, השיב וריטוּן חילחל דבריו:

• כבר מורגל אני שפַּציֶינְטִים מטוּפלים יראו עצמם בקיאים ממני, חכמים ונבונים ממני, אך אני איני כועס, איני רוגז עליהם. ודאי שאין ודאות בריפוייה, כשם שאפשר והמחלה תחלוף אולי מעצמה גם ללא טיפול רפואי וללא השגחה מיוחדת – חזר והטעים; אך הוא, בתור רופא, תפקידו להזהיר: גם האחוז של אי-צלילות-הדעת אשר בה עלול, ברגע של התגברוּתו, לגרום אסון; עלולה החולה ברגע של האפלת תודעתהּ, לשחוט ילדיה, לשלוח אש בביתה… האִם “רוטשילד” הם שיְקַיים את רעייתו בביתו ויבטיח לה סעד ופיקוח מתמיד ונאמן כדרוש לה וטיפול קֶבע? האם יקבע לה מקום בארמון וישׂכור לה מטפלות – הִיתל – והוא אינו אלא עובד במאפייה, עובד בלילות ומיוגע בימים… ועיקרו של דבר: אין הוא, הרופא, רוצה ליטול על עצמו את האחריות, חובתו להזהיר…

כזאת היתה הדִיאַגנוֹזָה האבחנה, אך יהושע, כאמור, מָרד בה ולא ציית לעצת המומחה.

והוא חזר עם רעייתו לביתו – הוא חזר אל הקרב הממושך, הנואש, מצוּייד בעקשנות, בסבלנות, בנכונוּת סֵבל לעמוד עד הסוף בהתמודדות עם החַיה הרעה, בהתמודדות האדם – עם הגורל.

 

יג. עם לידת הילד השלישי    🔗

רק עתה, לאחר שהוברר לו, ליהושע, כי אכן דבקו בה, ברעייתו, גילוייה החמורים של מחלת-הנפש, כאילו נזרע אור חדש על כל שנות חייהם המשותפים עד עתה; מאז הכירהּ, לפני שנים רבות בחוץ לארץ, דרך כל גלגולי חייהם במולדת, ועד למעמד הזה. הוברר לו (אשר סיפרה האחות לרופא ואשר העלימו ממנו עד עתה), כי בנעוריה, והיא כבת ארבע-עשרה – חמש- עשרה, נתגלתה אצלה חולשת-רוח וחולשת-דעת; הוריה שנחרדו עשו מיד, ככל שידם השׂיגה, למנוע את התרחבותה של המחלה והחמרתה; הטיפול הרפואי פעל את שלו, אך נראה שלא עקר כליל את המחלה שנעוֹרה עתה – לאחר עשרות בשנים – מחדש וביתר עוז. בעמקי הנפש נותרו, ודאי, שְיָרֶיהָ, שורשי-יַבּלית זעירים סמויים מן העין, הנלפתים באין רואים ביסודות החיים, מבצבצים ועולים לאחר כל עקירה ומסתערים אל כל פורֶה ומֵניב – לכָלותו.

רק עתה הבין את התנהגותה המוזרה במקרים רבים ושונים; רק עתה תפש והשׂיג, כי היה בידו – אילו ידע זאת מראש – לחזק בה את כוחות ההתנגדות למחלה, ביתר עידוד וסעד ואהבה, ולא היה מתרעם על זרוּת הליכותיה התמוהות, הבלתי-מובנות לעתים; כי גורלה של הסְכיזוֹפרֶניה היה אולי במידה גדולה, ואולי מכרעת, בידו, ביחסו הוא אליה ובהתנהגותו הוא עמה. אולם הוא לא ידע דבר על קיום המחלה. לא אחת פצעהּ והכאיב לה ושׂרט ברקמה העדינה והענוגה של חיי רוחה – וגם אם צדק בריבו עמה, האם לא הֵרע לה? ואפשר כי מאמציו העל-אנושיים עתה, תוך הקרבה עצמית מוחלטת, לתקן ולרפא ולהיטיב עמה, אינם אלא – אולי בלא-יודעים – מגילוּיי תגובתו של המצפון המוחרד המבקש תיקון ופיצוי… אך האם היתה זאת אשמתו שלא העירו את אוזנו על אשר נתרחש עמה, לפני שנים רבות, הן בחזקת עיוור היה ששׂמו לפניו מכשול…

אילו ידע, אפשר והיה נוהג עמה אחרת גם אז, כאשר הרתה לו בשלישית את בן-הזקונים היקר והחמוד אשר עליו, ובעיקר עליו, הוּנפה עתה חרב השכול והיַתמוּת. כמה מאמצים שיקע אז בניסיון להסביר לה, שאין בידם לכלכל ולחנך ילד שלישי אלא אם כן יקוּפחו שני הילדים שקדמו; והעיקר, שאין הדבר בכוחה היא לגדל שלושה ילדים ולספק מלוא צרכיהם. אך היא עמדה בכל תוקף על דעתה והחלטתה – את פרי רחמהּ לא תשחית, לא תְכַלה חיי אדם בעוּבּרם, אף טיפת חיים כביכול. הן עצם הריונה, רצונה ללדת עוד ילד ממנו היה, במידה מכרעת, פרי חששותיה – תולֶדֶת מחלתה – שיום מימים יעזבֶנָּה, ואפשר כי בדרך זה תִקשרוֹֹ אל עצמה. כי מה חֵפץ לו, המשׂכיל והמצליח בחיים, באשה הפשוטה ומעוטת-ההשׂכלה? הנחיתוּת שאכלה בה חיפשה אחיזת-עגינה, מָגן ושריון. והיא נלחמה על פרי בטנהּ והתנגדה – גם כאשר רגז וכעס ואיים לעזבהּ – לסלק את הזרע המַפרה.

ופעם, במצוקת רוחה, קמה ונסעה אל אחת מאחיותיה אשר בכפר (האחות האהובה עליה מימי ילדותה) – וימים אחדים לא חזרה. יהושע נסע אליה – ושוב נתגלגלו הדברים בנושא הזה. שניהם טענו טענותיהם, מבוּיישים קמעה, באוזני האחות. ודאי שהיה יסוד של הִגיון חסר-פְּניות בדבריו; ודאי שהיה יסוד של אמת נפשית עמוקה בדבריה; אך לעמק השווה לא הגיעו.

משעזב, לפנות בוקר, את הכפר, ממהר לאוטובוס בדרכו העירה, ליווּהו על הכביש שני זוגות עיניים חרדות, בהוּלות, תמהות קמעה, כשואלות: ובכן, הידוע לך, כי גורלה בידיך? היא, הרעייה, שתקה כדרכה, כמִתבַּטלת בפניו, כונסת בתוך עצמה את מְרי לִבה ומְרי שׂיחה (אכן, היא היתה מרבה לשתוק, אולם לא אחת, בעיקר בלילות – עם שובו של יהושע מן המאפייה, היתה היא מתלוננת וקובלת על מיעוט דיבורו הוא עמה, על שאינו מספר לה מעיסוקיו ומשׂיח לפניה מענייניו ומכניסה בסוד ידיעתם, על שאינו קורא לפניה מן הספרים בהם הוא קורא ותמיד שקוע בניירותיו וכה מעט נותן דעתו עליה). שתיקתה ומבטה על הכביש באותו בוקר ליווהו שנים רבות – דוּמם נשׂאם בנפשו.

בבוא שעתה ילדה, בכאבים רבים, כאבי גוף ונפש, את הילד השלישי. כאז, עם הולדת הבכור, לא הכבידה על יהושע ולא תבעה ממנו דבר. לעת ערב כיבדה את הבית, הניחה ארוחת ערב ליהושע – ותיסע לבית החולים. במעמד מכּרים וידידים מועטים נימול הילד, בבית החולים הפרטי ליולדות, בשכונה, ומשם הביאהּ לביתו וטיפל בה ברוב מסירות – ושום שינוי של ממש לא הבחין בהתנהגותה. אותה האם השקוּדה על ביתה, שביתה וילדיה תמצית חייה, והוא שוב לא העלה על דל שפתיו את טינתו.

אבל עתה שוב אין ספק בידו, כי התנהגותו אז, בשעת הריונה, שתקוות כה רבות קשרה בו וסִלסַלתָן וטִיפַּחתן בדִמיונה, היה אחד הגורמים הקובעים בהתעוֹררוּתה מחדש של הסכיזוֹפרניה. ושעה כשֵרה לה, למחלה זו – התקופה שעם הלידה השלישית.

 

יד. בהִתמודדוּת עם הגורל    🔗

אך את העבר אין למחוק. הוא כתוב בכתב של דם ודמעות במגילת חייו. אולם גם עתה, עם החמרת מצבה של האשה הוסיף יהושע לעמוד במִרדו והתקומם נגד הפתרון המוּצע, המאוּשש לכאורה על אַדנֵי ההיגיון והניסיון– בית החולים לחולי הרוח. הובלתהּ למוסד זה היתה בעיניו כהוֹבלת אדם אומלל ומוכּה-גורל לבית השחיטה ממש. אפשר – כך סבר– לא תסרב ולא תתנגד ותלך אחריו בעיניים עצומות ככל אשר יורה לה, אך דווקא חולשת רצונה ושִברונה הגבירו עוד יותר את התנגדותו. בָּרי לו, שהוא לא יעמוד בזה, כשם שבָּרי לו, ששוב לא תשוב משם. לא אחת נִקווּ בחשאי בעיניו דמעות נוכח האפשרות הזאת, משָל כאילו אנוס היה לקָברה חיים…

כל מקורות רחמי-האדם, כל מהות האדם אשר בו בנקודה אחת זו נִתקפלו, במְרִי נגד החלטתו של הרופא ובנכונוּתו לשאת בגורלו דוּמם עד תום. הרהורי אשמה עצמית כססו בו. גם אם חטאתי ופשעתי – כה התייפח בעמקי לבו – מה אשמו הילדים הרכים האלה, שהיַתמוּת נגזרה עליהם, ובשחר חייהם חשך עליהם עולמם? הן כְּליה וניווּן צפויים להם אם אמנם אנוסה תהא האשה לבלות אחרית ימיה בבית חולים זה. הוא לא יחזיק מעמד בכוחות עצמו, לכלכל את הבית ולדאוג לצרכי היום יום של הילדים ולספק מחסורם ולשַמש גם אם אוהבת ודואגת – ומה גם שעליו לעמול קשה בלילות, בקוֹאוֹפּרטיב לאפייה שהוא מהאחראים להנהלתו ועל העבודה בו קיוּמו וקיום ילדיו.

היו אלה ליהושע שבועות מרים מאוד, חסרי תקווה ותוחלת, חסרי מוצא ותושייה. שום זיק אור לא נסתמן באופק חייו, שום סיכוי של מוצא וישע. אבוד, הכול אבוד! רק נס בלתי-צפוי, בלתי-מובן, בלתי-מושׂג עשוי אולי לחלצו מן התהום האיומה, האפלה, אך הנס בושש לבוא! חרד היה באותם הימים להניחהּ רגע לבדה, עם הילדים, ויותר חרד היה להניחה לבדה בלילות, עם צאתו לעבודה – והיא מתפּתלת בייסורי רוחה ושיגיוֹנותיה משתוללים במוחה והיא מחטטת בפצעי עצמה וצפוייה, כדברי הרופא, להתפרצויות בלתי-שפויות שסכנה בהן לעצמה ולזולתה. והן הרופא אמר לו בפירוש, שאין להניחה לבדה עם הילדים, כי היא עצמה זקוקה לטיפול-קבע – שיאכילוּהָ וישקוּה וילבישוּה ויעמדו לימינה…

משכָּלו כל הקִצִין, משאזלו כמעט כליל כוחותיו ועם זה אָפַס כל סיכוי לשינוי לטובה; הבית צנח ירד והעזובה נערמה בכל פינה ואימת המפולת הגמורה עמדה בה; הילדים התפלשו ימים תמימים ברחוב, מוזנחים ומורעבים, באין דואג, הבין יהושע, כי חָשך עליו עולמו – ועליו, באין ברירה, להיכנע לעצת הרופא. מעם כל הילדים, מחמדיו, לא ייפרד; את הגדולים שבהם יקיים עמו יחד ככל שתשׂיג ידו, רק את בן הזקונים הרך, הטעון טיפול אימהי שלם – אותו ישתדל לסדר במוסד.

אך כיצד מטפלים בהכנסתה של האשה לבית החולים ובסידורו של התינוק במוסד, ובידו אין אף לזוז רגע ממנה ומן הבית שכל עומסם רובץ עתה עליו ורק עליו? והטיפול הזה הן כרוך בסידורים מרובים, וגם מקום פנוי בבית החולים אין ויש לחכות זמן ממושך עד שיתפנה. עמד יהושע והביא את אשתו עם הילד הקטן אל אחותה הנשואה של אשתו אשר בכפר – ולוּ גם לפרק זמן קצר – עד שיעלה בידו להכין את דבר העברתהּ לבית החולים.

יהושע נשאר לבדו עם שני ילדיו הגדולים יותר ונחלץ, בקדחתנוּת, להסדר ענייניו הכאובים. הקושי העיקרי שעמד בפניו – הוא הקושי להתגבר על עצמו, על רִפיונו הפנימי, על היסוסיו. הוא אימץ את כל כוחות רוחו, ניסה להרגיע עצמו, להֵעָגן בחובת האחריות המוטלת עליו לגבי האשה והילדים. בתוקף רב נלחם בתחושת הבושה שפִּעפעה בו. מה בושה היא– טען לעצמו – מחלה היא, אסון, טרגדיה – ועליו להילחם באסון כל עוד הנשמה בקרבו ולא לכרוע.

משבא אל הפקיד הממונה על סידור העניינים הכרוכים בהעברה לבית החולים – נעתקו המילים מפיו. דמעות חנקו את גרונו. הפתק הדרוש בכיסו (היא היתה מרבה לחטט בכיסיו ולעיין בניירותיו), חמק חזר יהושע, חיוור כסיד, לביתו. מעתה שׂומה היה עליו לחכות לקבלת הודעה מבית החולים על היום בו יתפנה מקום בשבילה.

בסופו של אותו שבוע נסע בלב שבור – עם הילדים המבוגרים יותר, לבקרהּ. הוא מנסה להעמיד פני נוסע רגיל, לכבוש בלבו את הרגשותיו, לטשטש כל סימן לצער הגואה בתוכו. רק לעתים, מבלי משׂים, צונח ראשו בין כַּפָּיו, עיניו נעצמות – ויבבה גדולה אילמת מתייפחת בקרבו. האוטובוס ממהר בכביש, לידו הילדים שאינם מרגישים במתחולל בקִרבו – שמחים וצוהלים. הנה התחנה הסופית, מכאן ואילך מרחק של מאתיים פסיעה אל הבית. הילדים רצים אצים קדימה, לפגוש את אמם ואחיהם הקטון, ואילו הוא מפסיע בכבדוּת לאִטו, עמוס צרורות ותשוּרות, עמוס דאגות וחששות. אך ראה זה פלא! הוא לא רצה להאמין למראה עיניו, מה רב השינוי שנתחולל בה במשך השבוע האחד הזה, עד לבלי הַכר! אפשר השפעת הסביבה היא, אפשר השפעת האחות האהובה עליה מנעוריה, הנאמנה עליה, שחיזקה בה את רצון החיים, אך עובדה היא – שמים שנִטהרוּ לאחר סופה איומה! משמַע, יש נקודת אור, יש נקודת חיוב, יש נקודת אחיזה בחיי הנפש שלה שממנה פתח תקווה. אולי יהיה שׂכר לעקשנותו ולמסירותו?

אילו אפשר היה להניחה זמן ממושך יותר בכפר, אפשר והיה זה מוצא ופתרון. אך האחות עצמה חלושה ומטופלת בילדים רכים ועמוסה עבודה רבה – איך תיטול על עצמה תוספת עול? הוא, יהושע, לא יציע לה זאת, אלא אם כן תתעורר לכך בעצמה. גם היא מבינה שיש הצלה לאחותה, רוצה בכל לִבה בישוּעתהּ – ושלא בדומה לאחותה השנייה התנגדה היא כל הזמן להכנסתה לבית החולים, היינו לדרך ההִתנגדות הקלה. היא לא אמרה נואש. היא עודדה גם אותו. עיניו הרואות: עצם המגע עמה היה לאשתו לטובה. אך הנה בא הוא עם הילדים - ועם בואם נתעורר בה, באשה החולה, הרצון לחזור לביתה; שוב אין היא זקוקה, לדבריה, לשום טיפול ועזרה – עצם העזרה היא לה כאות נחיתוּת וחולשה – היא תחזור, כך היא טוענת, ותדאג לכול, כאשר היה מימים ימימה.

 

טו. רְצִידִיב¹⁹    🔗

והם חזרו. ודאי שחל שיפור גדול וחשוב במצבה, אך אין לומר, כמובן, שחזרה כליל לאיתנה, לשלמות הנפש. עם זאת לא היה גבול לשמחת לבו ולאושרו של יהושע, והרגשה חדשה החלה כובשתוֹ, הרגשת אדם שניצול מתְמוּטָה מוחלטת, ורבה היתה הכרת החסד על מעשה ההצלה הגדול של ביתו ושל הילדים. אולי ירחם – חשב – וסרה מעליו הרעה הגדולה הזאת, ולוּ רק עד לזמן בו יגדלו הילדים ולא יוּפקרוּ לשינֵי השְׁכוֹל ולרחמי הזולת! עתה יפיק מעצמו כל קורט של כוח ומאמץ, יאמץ עצמו עוד יותר, כדי לסייע בידה להתקדם ממחוז הסְכיזוֹפרֶניה אל מחוז החיים התקינים, ואולי לא ייאלץ לחזור שוב ולהֵעגן באותו עוגן מאויים אשר הרופא הציעוֹ לו.

אך לא זמן רב ארכה שמחת לבו של יהושע. לא יצאו שבועות מרובים ושמֵי חייו נתקדרו שוב חַשרַת עבים חורשי רע, זועפים, מאיימים כאשר לא ידעם עד עתה. בשׂורה רעה בישׂרו לו עבים אלה, שֶבר מלא ניבאו לו. שוב חזרה וביתר שׂאת נעוֹרה הסכיזוֹפרֶניה, המפלצת הארורה, שאין תרופה לה ואין כלי נשק להילחם בה, שוב היא מתנכלת לו ולביתו בחֵימה שפוכה, ללא רַחם, נטולת טעם, חסרת פשר. אהה, כי היו אלה ימים לאין שׂאֵת, רווּיים תוגה וצער ותחושה של אובדן מוחלט, ימים של מאבק שעה שעה עם הייאוש, עם השכול, עם האימה, תוך מאמצים לקיים את הילדים ולגונן עליהם – ועם זאת להוסיף ולהצניע את האסון מן הרבים, לבל יבוּלע קודם כל לה, לאשה מוכת הגורל עצמה, שעד עתה לא העלה בפניה על דל שפתיו את מחלתה, ולהיפך: לא פסק לנחמהּ ולעודדה ולהאיר לה פנים ולהסביר, שאין לך אדם שאינו לוקה במֵחוּשים שונים וסופו שגובר עליהם באימוץ הרצון ובאמונה ובאהבת החיים ובתִגבורת כל כוחות החיוב והטוב.

הרי אמו שלו – נוהג יהושע לספר לה – מה ייסורים ולא נתייסרה בהם, ואף על פי כן לא נשבר כוח-החיים הכביר ששכן בגופה הדל! וכבר ראינו חסוני-גוף שנשברו במהלומות גורל, ואילו חלושי-גֵו שעמדו במצוקות החמורות ביותר, שְׁמַע מִינֵהּ²⁰ – גדולה יכולתם של כוחות נפש להדביר חולשות רוח ואופי. והן בה – הוא מוסיף וטוען לה - צפוּן מכל הטוב הזה: אהבת האֵם ותחושת האחריות וסגולות אדם תרוֹמיוֹת – מסירות ונכונות הקרבה וצניעות ויושר. אפשר אלה הם תנאים מוקדמים ומסייעים להתגברותה על מחלתהּ – הוא הוגה.

אך הפעם, כאמור, הכזיב הכול. כנֵר דעכה, לעיניו, יום יום, שלד עצמוֹת היתה שכל שׂריד חִיוּניוּת נסחט ממנו, שהֶעלתה עצמה על מוֹקדֵי ייסורי רוחה – ומה רבו הפעם הדיבורים התפלים, הבלתי שפויים, הבוהים והמעורפלים, שעל אף הכול היה קשר פנימי חלוש ביניהם. אין היא נותנת דעתה על כל הנעשה סביבה, אין היא נענית לילדיה, מקרן זווית אחת בחדר תפסע אל קרן זווית שנייה, קודרת, מהורהרת, מֵלַנכּוֹלית, אצבעותיה מגרדות עד זוב דם, בשיער, ברַקות. גירוד חולני זה סימן מובהק היה למִתחהּ העולה של הסכיזוֹפרֶניה. אלה שראוּהָ בכך אף הם נואשו הפעם – שוב אין תקווה, חרצו משפטם, ובקושי עצרו דמעה. יש מי שמרחם עליהם, ולעת ערב פותח חרש הדלת ומביא עמו קדירה ובה מעט תבשיל חם לילדים… יש המנסה להאכילהּ בכוח כף מרק, להחיות נפשה. אך לכול ברור, לא זה בלבד שפסו תקוות לרפאהּ, להשיבה לאיתנה בבית, אלא אף לקיימהּ פשוטו כמשמעו: כל התנאים הדרושים לכך חסרו. הוא, יהושע, אין בידו לעמוד בכל אלה – והילדים שאינם מבינים פשר התנהגותה המוזרה של האם – תובעים את שלהם, מציקים בלא הרף, מתייפחים – והם מוזנחים ועזובים לאין דואג. ודאי, גם הם עוזרים ככל שידם הקטנה מגעת לאב הנאבק במערכה הכבדה, אך ילדים הם ואין לנתקם כליל ממִשחקיהם ומלימודיהם. והחמור מכל: אין להניחהּ לרגע לבדה; אין היא מדברת אל איש; אין היא פותחת דלת הבית לדופקים עליה; בר מינן חי, צִילו של אדם, הוא המהלך בבית, צל של אם ועקרת בית, צל קודר…

ויהושע שבתקיפות כזאת עמד במלחמה נגד מסקנות הרופא ועצת ידידים ובני המשפחה להסגירה לבית החולים לחולי נפש, החל מתמוטט, כורע… הפעם ברור אף לו שצדקו הללו; שוב אין הדבר בגדר ריפוי בלבד, אלא של הצלה ממש. אמנם כל הקשיים הקודמים קמו לפניו מחדש וניצבו כהררי-עַד שאין לגבור עליהם. אך ההכרח ברזל יֵרוֹעַ²¹– וההכרח בעל אמצאות הוא.

משונה, אילו מחשבות וציורים מוזרים החלו לצוף ולהתרקם במוחו בלילות ובימים ההם… כך וכך יחלק יומו וזמנו - לאחר שהאשה תהיה בבית החולים – בינו לבין שני ילדיו “הגדולים”. כל אשר לו ימכור כדי למלא מחסורם, חייו מכאן ואילך קודש להם ללא שִיוּר, שעליו יהיה לשמש להם גם אבא וגם אמא. אחת לשבוע יקחם עמו לביקור בבית החולים, התשוּרות וצרור הפרחים עמו, בשביל האם הכלואה ומנותקת מן העולם, המצפה להם, המשתוקקת להם על אף מחלתה. כך וכך ישוחחו… הוא ינחם את הילדים, עוד מעט ותחזור לאיתנה… ויעצור בכי לבבו בקרבו. דווקא עתה, נוכח הסיכוי של הניתוק מעם הילד הרך, בן הזקונים, שאותו יהיה הכרח לסדר לאלתר אם בבית פרטי ואם במוסד, נמלא לבו רחמים רבים אל הפעוט הזה, רב החן, המלא תסיסת חיים, ואשר טרם ידע גם לדבר כהלכה. הוא נזכר בידידו אשר נתגרש מעם רעייתו, ילדיו מתחנכים במוסדות שונים והוא עצמו נלבּט במשברי חיים רבים, אך החרדה לילדים והדאגה להם קיימוּהו.

והרי האשה הזאת… לא אחת תחייך אליו. גדולה היא ממנו בשנים, בודדה… אפשר תאוֹת לו, לבוא אל ביתו, כדי לסייע לו בנשׂיאת העול הכבד של קיום הבית והדאגה לילדים? האם ישיב אהבה אל חיקהּ? ואֵם חורגת – האם תדאג לילדים? דמויות נשים שונות מצטיירות במוחו. כיצד יחיה יחד עם אחת מהן, ולא הרחק מן הבית שלו בשכונה (הה, אילו אפשר היה, לפחות לעקור מביתו, להחליפו על כל הזיכרונות הכרוכים בו, על כל התקוות והצער והאכזבות המרות כלענה, שבכל קיר בו ובכל זֶרֶת אדמה סביבו, בכל עץ ובכל צמח שידיו טפחו, אצוּר זכר עברוֹ המשותף עמה) – מרחק של קילומטרים מועטים תימצא היא, אשת נעוריו, כלואה בבית החולים השוכן סמוך על הכביש, חבוי בצל פרדסים ואשר הוא (עם הילדים) ייסע כפעם בפעם לבקרה שם… איך יעז להציץ לתוך עיניה… והן היא הרי גם עתה, על אף מצבה החמור והנואש, מבינה למתחולל בה וסביבה, מבינה וחשה במתרחש. הן הדבר הזה יעמיק את כאבהּ ויחריף את סבלה, יבסס את חשדותיה ויַמחישם (יהושע נזכר משום-מה בספרו של אמיל זולא “כיבוש העיר פלאססאנס”, שגיבורו האדם הבריא ומוּכּה הצער הובא ביד המקרה וחוסר הזהירות וההבנה, אל המוסד לחולי רוח – ולאין תקנה). אַיֵה המוצא מכל הסבך הזה? דומֶה, בבדידותו, בתנאיו שלו, אין מוצא ואין פתרון – דבר זה הוברר לו לחלוטין. עם כל גילויי האהדה וההשתתפות בצער של קרובים וידידים, לא ייָמצא אחד שיגלה נכונות הלכה למעשה וייחלץ להגיש עזרה של ממש; בבהירות אכזרית ראה עתה בפועל ממש עד מה “קרוב אדם לעצמו”…

נותר, איפוא, השער האחד – אל המוסד לחולי נפש, אשר גם הכניסה לתוכו כרוכה ברוב טיפול ומאמצים, מבלי להגוֹת כלל בסידורי חייו לאחר מכן. קיצורו של דבר: באו מים עד נפש… נכזבו התקוות, נכזבו המאמצים. התברר, שאך מקסם-שווא צייר לעצמו ואשליות-אֶפַע²² (לא-כלום) טיפח. עם כל החמרה במצבה, עם כל גילוי חדש של התערפלוּת הכרתהּ, חיפש את מניעיו וגורמיו. כי רבת אפתעות היא הסכיזוֹפרניה ופרוּעה דהרתהּ. האין, דרך דוגמה, יד מזג האוויר החם בשינוי שחל לפתע? או, אולי, גורם חיצוני אחר, גורם חולף ביסוֹדו, הוא שהחריף את המצב? לא היה קץ ומִניין לשיקוליו. אמנם שום עצה והדרכה לא נתן לו הרופא שקבע את אבחנת מחלתהּ; אך האשה הזקנה, העובדת הסוציאלית המנוסה, מרת לילי צדיק, היא שאמרה לו פעם, כבדרך אגב: דע, כי הרבה תלוי בך… ונחרתו הדברים בהכרתו של יהושע. בכוח האהבה והמסירות ביקש לכבוש אותהּ, לעוררה לחיים ולעורר בה כוחות חיים. אך היא, אף שראתה התנהגותו והעריכה מסירותו – לא הוכרעה, לא נכבשה. היא אהבה אותו, כתמיד, באהבה אילמת, עמוקת רגש, כלילת מסירות, אך עם זאת כל מעשה שלו, כל מגמת מעשה, כל צעד וכל דיבור שלו שוב היו חשודים בעיניה וכוונות רעות ייחסה להם – והרי עצם הדבר הזה היה מן הביטויים המובהקים של מחלתה.

והמחלה הגיעה עתה, דומה, לנקודת השפל שבה. הכול אבוד, אבוד…

יום אחד – הילדים לא היו בבית – ויהושע דימה כי הוקל לה קמעה והיא גם לא נתרפקה עליו, כתמיד, ולא הפצירה לבל יעזוב את הבית, – מיהר ויצא את הבית לשעה קלה לרגל עניינים דחופים; אך מה נדהם בשובו – ולא מצאהּ. אמרו שראוּהָ מהלכת יחידה, בין גבעות החול השוממות, בואֲכָה חוף הים. שטוף זיעה שוטט עד הלילה, נבוך ומבוהל, בחיפושים אחריה. משיצאו הכוכבים עיכבוֹ אחד השכנים והכניסו לביתו: שם שכבה נטולת כוח מאז הצהרים… השכן שנגע מצבה ללבו אספהּּ לביתו ואסף את ילדיה עמה.

כל אותו לילה שמר יהושע ליד מיטתה, ומאז נזהר לצאת את הבית אף לשעה קלה ולהניחה ללא השגחה. ואת ילדיו הגדולים יותר היה מבקש בצנעה – בקול שבור וברמזים חנוקים – להשגיח על אמם, שעה שהיה יוצא בערבים לעבודתו, במאפייה בעיר. אך המצב החמיר מיום ליום.

 

טז. המִפנה המקוּוה    🔗

יום אחד עמד וכתב מכתב אל שני גיסיו, מכתב-אזעקה בנוסח שהם כתבו לו בשעתו, בהיותו בשליחות בחוץ-לארץ. הם נזדרזו ובאו יחד עם נשותיהם ובלבם החלטה לקחתה, בדומה לפעם הקודמת, מן הבית ולהסיעה אל ביתה של האחות המקובלת עליה.

היא עצמה לא ידעה לומר הן או לאו ולהחליט בדבר, אם כי רמזה, כי ברצונה לנוח קמעה. היה הכרח להלבישה, לארוז חפציה, להסיעה עם התינוק הקטון. אפשר סבורה היתה כי מאחזים את עיניה, ולאמִתו של דבר מביאים אותה אל המוסד לחולי רוח, אף שאיש לא העלה את הדבר על דל שפתיו. בחוץ חיכתה המכונית והילדים ניתרו סביבה כעדת ציפורים עליזות. כבר ירד הלילה, הכול מאיצים בה – כבר מחשיך, לא נספיק להגיע, הזדרזי. היא שותקת. נעה בכבדות מרובה. באין רצון. כאחד המוּבל לגרדום באונסו. ורק בהיפרדה מיהושע, דובבה חרש:

• הנתראה עוד?

הוא נשקה וליטפה:

• ודאי, ודאי, בעוד ימים ספורים אבוא אליך, לכפר, לביקור, עם הילדים.

…המכונית שניתרה ביעף היתה בעיניה כֶּלֶא נע האָץ אל האבדון. ארוכה הדרך ושרוּייה באפלה. לאן תמהר? כל רגע – נצח. לאן מובילים אותה? לא, אין היא רוצה לנסוע יותר. היא תצא מן המכונית, באמצעה של הדרך, ותחזור. איך? אין מענה. הילד בזרועותיה נרדם מזמן. והיא באחת: אין ברצונה להמשיך נסיעתה זו אל הבלתי-נודע, אל התהום האיומה, כלומר אין היא מאמינה שאכן אל בית אחותה היא נוסעת. אין היא מאמינה באומרים לה, שרק לטובתה ולמען מנוחתה הוציאוּהָ מן הבית. ובכלל, מי בקשם לעשות זאת, מי הזמינם לבוא? היא אף מנסה להיאבק במעט הכוח שבה – ושוב צונחת מיואשת ובאין אונים, בויתור גמור, על מושבה.

אצה המכונית בכביש הצפון, עוקפת את מרגלות הכרמל, אל הבית השקט אשר בכפר, הרוגע בצל אילנות ושיחים. והרי היא להפתעתה הגדולה – בבית האחות, בבית הטוב, שרוחש לה אהבה ומסירות…

ומשם חזרה, כעבור שבועות אחדים, לביתה – אדם חדש לחלוטין. כבמטה קסם הוּסר דוֹק הערפל שעטפהּ. חלפה כמעט כליל, הסכיזוֹפרֶניה. האם חלפה לתמיד, האם עברה את נקודת השיא והמשבר? איך להסבירּ ואיך ליישב את זה הפלא, את נס החיזיון הזה?

ודאי עוד היא משוּּלָה בעיניו של יהושע לזכוכית דקה עדינה ורגישה הטעונה זהירות בכל מגע – אך עם זאת היא עתה בחזקת אדם חדש וגם רעייה לו ואֵם לילדיה.

יהושע עושה את חשבון חייו:

באימוץ כל כוחות נפשו הצליח למַגר את הסתערוּתה של החיה הרעה, שהתנכלה לו ואיימה בכְליה גמורה. שום תרופה ושום אמצעי לא ניתנו לו לנקוט בהם. יחידי עמד במערכה הנואשה, מצוּייד בסבלנות-אין-קץ; ויחידי עליו לעמוד גם להבא על המשמר, דרוּך וער תמיד. על כתפיו החלושות שלו, החלוץ מוארשה, שׂבע העמל והצער, שׂׂם הגורל את זו המעמסה הכבדה – את העמל המייגע בין תנוריה הלוהטים של המאפייה ואת הדאגה יום יום ושעה שעה לאשה, לילדים, לביתו בירכתי השכונה שהוא מוקף עצים ופרחים. הילדים הגדלים – הם יבוּל חייו, - הם לו משען ומשענת; הילדים הגדלים – הם גם לה הקלה ונחמה. והוא כעומד ומגונן על כולם מפני ערמתהּ וזעמה של הסְכיזוֹפרֶניה הטורפת, שאמנם מִפרקתָה נשברה, אך היא ודאי אורבת במחשכים ומחכה לשעת הכושר שלה.

עומד אדם על המשמר – ותמצית חייו מקופלת בעמידתו זו.

אדם שנלחם בסְכיזוֹפרֶניה וניצח.