במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, יאנואר 1944

על פי היושר ההיסטורי צריך לקרוא לתכנית שעליה אני בא לדבר – „תכנית ירושלים“, אבל במתכוון אקרא לה עכשיו „תכנית בילטמור“, כי יש יהודים, ויש גם ציונים, המנסים להפוך לשם גנאי, למלה של שמצה את השם הזה, המסמל את רצון התנועה הציונית וכל העם לקיבוץ־גלויות ולעצמאות במולדת. ובכן, אשא את השם הזה בפי בכבוד. ואם תכנית בילטמור היא התכנית המקובלת בכל ההסתדרויות הציוניות, עדיין יוצאים עליה עוררין – גם בפנים.

 

הויכוח הוא דוקא על הסעיף האחרון שאינו חדש    🔗

תכנית זו יש בה שלושה פרקים. אך הסעיף הראשון הדורש „לפתוח את שערי הארץ לעליה יהודית“, לפי שעה אין עליו עוררין, – לא בתנועה הציונית, וכמעט לא בעם היהודי. בארץ היחידה שיש בה ישוב יהודי גדול, שאין מפריע לו להתכנס, נתאשרה התכנית ע״י נצגי כל הקיבוץ היהודי, בועידה היהודית האמריקאית, חוץ מארבעה שלא תמכו בה: 3 באי כוח „הועד היהודי האמריקאי“ ובא כוח הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. סעיפי התכנית הם: א) למסור לסוכנות היהודית את השלטון על העליה לארץ ולהעניק לה את כל הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובנינה, לרבות פיתוח אדמות הבור הבלתי נושבות. ב) לכונן את ארץ־ישראל כקומונוולט יהודי המעורה במבנה הדימוקרטי החדש של העולם. וקרה דבר משונה, שאם כי הסעיף האחרון אינו חדש, ולא בו נעשה החידוש בבילטמור, בו דוקא התרכז הויכוח, והסעיף החדש, שהסעיף האחרון אינו אלא מסקנה הגיונית ומוכרחת ממנו – דוקא ממנו התעלמו משום־מה.

 

נוסח בּאזל    🔗

מה אומר הסעיף הזה שאינו חדש? לפני ארבעים ושש שנה, בקונגרס הראשון, נוסחה בפעם הראשונה בגולה המדיניות של העם היהודי. הנוסח היה כידוע (עד היום אין לו תרגום עברי הוגן, ואני מוכרח להשתמש במקור): „אֶפאֶנטליך ראֶכטליך גאֶזיכאֶרטאֶ היימשטאֶטאֶ אין פלשתינה“, אשר תורגם באופן בּרבּרי: מקלט בטוח במשפט גלוי. וזה לא מקלט, לא בטוח, ולא משפט גלוי. היה ויכוח, אם זה יהיה מנוסח „פאֶלקאֶר ראֶכטליך“ או „אֶפאֶנטליך ראֶכטליך“, ונפלה ההכרעה „אֶפאֶנטליך ראֶכטליך“. הייתי אז ילד קטן, אבל בחכמה שלאחר המעשה שיש לכולנו, לכל אחד מאתנו, נדמה לי שניסוח זה נעשה בחכמה רבה, כי „אֶפאֶנטליך ראֶכטליך“ כולל גם „פאֶלקאֶר ראֶכטליך“, אבל בלי ספק היה כך נוח יותר בשעה שארץ־ישראל היתה חלק מתורכיה. תורכיה היתה נתונה בצבת של קפיטולציות (כלומר: שלטון ממשלות זרות בעזרת נתיניהן היושבים בתוך תורכיה), והציונות היתה דנה את עצמה מלכתחילה לאנטוגוניזם מחוסר תקוה מצד תורכיה, אילו היתה אומרת מיד, שהיא רוצה בכוח עמים אחרים ומשפט בינלאומי לעשות משהו באחת הארצות הנמצאת במרותה של תורכיה, אם כי אין ספק שאבי התכנית הבאזילאית הבין היטב, שהענין הציוני הוא ענין בינלאומי. הוא אמר זאת לפני הקונגרס הראשון בספרו „מדינת היהודים“. היא התכוון בלי ספק לזאת גם ב„היימשטאֶטאֶ“.

 

נוסחת הצהרת באלפור    🔗

פרוגרמה זו בניסוח מתוקן, בלי המלים המעורפלות „אֶפאֶנטליך ראֶכטליך“ ו„פאֶלקאֶר ראֶכטליך“, נוסחה אחר־כך בהצהרת בלפור, בה דובר על „ניישונל הום פור די ג׳ואיש פּיפּל“. ושוב: אין בעברית מלה הולמת בדיוק את המלה האנגלית „הום“, התרגום הברברי „בית־לאומי“ אינו הולם את המלה האנגלית. אולי „מולדת“, שגם היא אינה הולמת לגמרי את הדבר, כי „מולדת לאומית“ זהו כפל־לשון.

ממוסד מוסמך מאד, לא יהודי, מוסד בריטי – הועדה המלכותית שנתמנתה ע״י הממשלה האנגלית – שמענו פירוש מוסמך, על יסוד חקירת התעודות שקדמו והיו קשורות למתן ההצהרה ועל יסוד גבית עדות מחברי הקבינט – ראש הקבינט וחבריו – שהכוונה בהצהרת בלפור היתה מתן אפשרות של הקמת מדינה יהודית. דבר זה נאמר עוד לפני זה ע״י אחד השותפים העיקריים בניסוח ההצהרה ופרסומה, ע״י הנשיא של ארצות הברית באמריקה, וילסון.

 

תזכיר פוע״צ לפני 20 שנה    🔗

שש־עשרה שנים לפני הדו״ח של הועדה המלכותית נמסרה למפלגת העבודה הבריטית תעודה מאת משרד הברית של „פועלי ציון“ על הגבולות של ארץ ישראל, כי אז היה עוד ויכוח בין אנגליה לבין צרפת על בדיקת הגבולות. החברים ימצאו תזכיר זה בילקוט הראשון של „אחדות העבודה“ או ב„קונטרס“ מס׳ ס״ב לשנת תרפ״א, שבו נאמר, כי „הגבולות נחוצים למען קיים את הבית הלאומי בשביל המוני העם, משום שכוונתנו היא ליצור את ארץ ישראל כקומונוולט יהודי“. על התזכיר הזה היו חתומים: חברי ש. קפלנסקי ואני העומד לפניכם, בשם התנועה של פועלי ציון. וזו היתה תעודה בינלאומית.

 

קומונוולט מהו?    🔗

נמצא, שבנידון זה לא חידשה ועידת בילטמור שום דבר. אבל יש להסביר מה זאת ג׳ואיש קומונוולט. זוהי מדינה עצמאית בהחלט, אלא ההבדל הוא בדבר אחד. נסיתי להסביר דבר זה בועדה המלכותית, כשהסברתי מדוע השתמשה עד אז התנועה הציונית במושג של „ניישונל הום“ או „היימשטאֶטאֶ“, אם כי „ניישונל הום“ איננה פחות ממדינה אלא יותר ממנה. מדינה יהודית כמו כל מדינה היא המדינה של תושביה. אבסטרליה היא מדינה של תושביה בלבד. תושבי אבסטרליה הם כמעט כולם, חוץ מחלק קטן, בני הגזע והאומה הבריטית. אבל אם נתין בריטי, אזרח בריטי, בן אותו העם רוצה ללכת לאבסטרליה ולהתישב בה מפני שהוא מחוסר עבודה באנגליה, והלא היו כאלה מאות אלפים ומיליונים, אין לו זכות לכך. ולא רק באופן עיוני אין לו זכות לכך. נזדמנתי יחד עם בן צבי ועם המנוח ארלוזורוב בועידה של פועלי האימ­פריה הבריטית, שהיתה מיוחדת לשאלות הגירה, והיינו נוכחים בויכוח בין באי כוח פועלי אנגליה לבין באי כוח פועלי אבסטרליה. זה היה ב־1925, אז היו באנגליה 2 מיליון מחוסרי עבודה. ובאי כוח הפועלים האנגלים טענו: פתחו לנו את השערים! אבסטרליה היא ארץ ענקית, בעצם לא ארץ אלא יבשת, ויש בה רק מספר קטן של תושבים, כ־5 מיליון. יש שם מקום עוד לעשרות מיליונים, ואנחנו רוצים, שעשרות אלפים פועלים יוכלו להגר לשם. ובאי כוח פועלי אבסטרליה אמרו: לא! ולא חשובים כרגע הנימוקים ל„לא“ זה. אם כן, זוהי מדינה של תושבי אבסטרליה ולא של העם הבריטי. ואם יש מבני העם הבריטי הרוצים ללכת לשם – הרי אם הממשלה האבסטרלית רוצה לקבל אותם, היא מקבלתם, ולא – אין היא מקבלתם. לא מדינה כזו אנחנו רוצים. – –

 

שאלה לאומית או בינלאומית    🔗

דבר זה היה מובן לנו זה שנים, בכל אופן משנת 1921, שבה ניתן התזכיר המוסמך חתום ע״י באי כוח משרד הברית. מדוע השתמשנו בבאזל במונח „אֶפאֶנטליך גאֶזיכאֶרטאֶ היימשטאֶטאֶ“ ואח״כ ב„ניישונל הום“ ומדוע זה קפצנו פתאום להגיד „ג׳ואיש קומונוולט“? החבר ש. קפלנסקי, שכנראה נשתכח ממנו שהוא חתם פעם אתי על תעודה כזאת המדברת על „ג׳ואיש קומונוולט“, מנסה בקובץ „אחדות העבודה“ ב׳ לתת את ביאורו הוא. מדוע מתלבטת כאילו התנועה הציונית בניסוח המדיניות שלה, מאז ניסוח תכנית באזל בימיו של הרצל ועד ימי הצהרת־בלפור, ועד הפולמוס על מצע בילטמור. ההסברה שקפלנסקי נותן היא, שאנחנו עצמנו לא עמדנו בבהירות מספיקה על שרשיה האמיתיים של התלבטות זו. והוא נותן השורש האמיתי: „סיבתה בהבדל המהותי שבין השאלה היהודית שלשם פתרונה אנו שואפים לחדש חיינו הלאומיים והמדיניים בארץ ישראל, ובין השאלה הארצישראלית“. הגרעין של התפיסה הזאת הוא, לדעת קפלנסקי, כי השאלה היהודית היא שאלה לאומית, ואילו שאלת ארץ־ישראל היא בינ­לאומית. תפיסה זו של קפלנסקי מחטיאה את האמת. גם השאלה היהודית, גם השאלה הארצישראלית הן מיוחדות במינן, ואין להשוותן לשום בעיה לאומית או ארצית אחרת. ודאי שהבעיה היהודית היא בעיה לאומית, אולם לשאלה היהודית אין שום נוסחאות מן המוכן בבית־הנשק או בבית־הגניזה של כל התנועות הלאומיות בעולם. כי השאלה היהודית היא יחידה במינה, ואין לשום עם אחר ואין בכל תולדות התנועות הלאומיות שאלה מסוג זה. יחודה של השאלה היהודית זהו מרכזה. גם פתרון השאלה היהודית אין לו אח בכל התנועות הלאומיות שבעולם, אלא הוא יחיד במינו, ובנידון זה הוא מקביל מאד למהות השאלה של ארץ־ישראל, שגם היא יחידה במינה. כל שאלה לאומית היא שאלה של עם או חלק של עם היושב בארצו ומשולל שלטון עצמי ומשועבד לאחרים. זוהי מהותן של כל התנועות הלאומיות שהפרובלימה שלהן – שחרור. לא זוהי השאלה היהודית. השאלה של העם היהודי היא שאלת עם בגולה; כלומר: חוסר מולדת, מיעוט ותלות. והפתרון מהו? – רבים מציעים התבוללות; אחרים מציעים שיווי־זכויות. הציונות דחתה את שני הפתרונות הללו. את הפתרון שלה לא לקחה מתוך בית־הנשק של התנועות הלאומיות, אלא מצאה פתרון יחיד במינו, פתרון של עקירת היהודים מהגולה, העברתם לארץ אחרת, ריכוזם בתוך אותה הארץ והשרשתם בה – בארץ ישראל. זה במהותו ויסודו דבר שונה בהחלט ובתכלית מהמהות של כל תנועה לאומית אחרת. כמובן, זוהי שאלה של העם היהודי, אבל עם זאת היא שאלה בינלאומית. לא תוכל לעקור יהודי מאיזו ארץ בלי עזרה, או לפחות בלי אי־הפרעה של ממשלת אותה הארץ. אי־אפשר להעביר את היהודים בלי הממשלות, אי־אפשר להכניס אותם אל ארץ חדשה בלי הממשלות. השאלה הזאת היא בינלאומית על־­פי מהותה ואינה דומה לשום שאלה לאומית אחרת.

גם שאלת ארץ־ישראל אינה דומה לשאלה של ארצות אחרות, אם אין ניגשים אליה בגישה אנטי־ציונית ואומרים: אין מקום ליהודים בארץ. אבל בענין זה כולנו – אני וקפלנסקי – עומדים על בסיס אחד, כשם שעמדנו על בסיס אחד בשעה שכתבנו וחתמנו על התזכיר הנ״ל ב־1921. אילו היתה שאלת העם היהודי כמו שהיא, אבל ארץ־ישראל לא היתה כמו שהיא, אלא היתה מיושבת, נגיד, כמו בלגיה, – והיתה מונה 8 מיליון – חוששני שהציונות לא היתה אפשרית אלא בתנאי אחד – ששמונת המיליונים האלה היו מסכימים מרצונם הטוב להסתלק ולפנות את המקום ליהודים. אפשרות הפתרון הציוני מותנית בכך שארץ־ישראל אינה ארץ מאוכלסת ואינה ארץ בנויה. מרכז הכובד של הפתרון הציוני ביחס לארץ־ישראל, כמו ביחס לעם ישראל איננו מונח בשטח המשטר, אלא בשטח האיכלוס ובשטח הבנין. הפתרון הציוני אומר, שעוקרים את היהודים מהגולה, מעבירים אותם לארץ וכאן מאכלסים את הארץ פי־כמה יותר מאשר היתה. הישוב אשר בארץ הוא רק חלק מהישוב שיש לו מקום בארץ הזאת, והארץ הבנויה כבר היא רק חלק קטן מן הארץ שיש לבנות. ובכן – מהותה של הציונות היא רק מהות של איכלוס: לאכלס את ארץ־ישראל בהמוני יהודים. כמובן, אם הארץ תהיה מאוכלסת, תקום השאלה: איזה שלטון יהיה כאן? בענין זה יש לכל תקופה דרך שלה. ענין זה נתון לשינויים.

 

החשוב הוא – הפרק הראשון    🔗

דיברתי על שני פרקים בתכנית בילטמור. לא אמרתי שני שלבים, כי יתכן ששני הפרקים יהיו בשלב אחד ויתכן בשני שלבים. אבל אלה הם שני פרקים שונים לפי מהותם, והדבר החשוב הוא הפרק הראשון: העברת יהודים ממקומותיהם וריכוזם בארץ־ישראל. ענין זה נתקל בקשיים. מלבד הקשיים הקבועים בעצם התהליך הזה, של הגירת יהודים, של התאקלמות בארץ וכו׳ וכו׳, הוא נתקל גם בקשיים חיצוניים: א) מצד תושבי הארץ. הם אומרים: אין אנו רוצים שארץ זו תאוכלס ע״י אחרים. אין אנו רוצים שאתם תבנו את החלקים השוממים של הארץ. מוטב שהשממה תעמוד בארץ־ישראל והישוב הקטן ישאר במיעוטו, אבל שזה יהיה ישוב ערבי ושהארץ כולה תהיה ערבית, גם החלק הבלתי בנוי. ב) מצד הממשלה. וכך הגענו למה שהגענו.

והשאלה עכשיו היא, אם נוכל להציל את שרידי יהדות אירופה ואת כל יהדות ארצות המזרח: של עיראק ותימן, של פרס ושל מצרים, ומי יודע – אולי מחר גם של אמריקה. בענין זה אין חילוקי דעות ביני ובין קפלנסקי ואפילו לא ביני ובין יערי. אמנם יערי היה סבור, כשדנו בועד הפועל הציוני על תכנית בילטמור, שקודם כל עלינו לדאוג לרפטריאציה של יהודים לפולין. הוא אמר לפני שנה אחת: „האם אנו נדרוש החזרת הבתים והכלים של אותם מיליוני היהודים בפולין – או נביא אותם שברי כלים, פושטי־יד, רצוצים, הנה לארץ־ישראל? אני אומר, אינני מוותר על ריפטריאציה של יהודים, אינני רוצה להשאיר את עמל היהודים במשך דורות לפולנים“ וכו׳. הוא חרד מאוד לבתים של היהודים בפולין, אם כי אינני יודע מה הדין אם תהיה מהפכה סוציאלית בפולין, או שיכנס הצבא הסוביטי לפולין ויחרים את הבתים הללו. האם דורש יערי שיחזירו את הבתים המוחרמים ליהודים ברוסיה, הרי גם שם היה עמל דורות? בעיקר הדברים אין ויכוח עם יערי. כי עצם הויכוח איננו העברת יהודים והתאכלסותם בארץ – דבר זה מקבלים הכל. ובכן, באה התנועה הציונית בירושלים, באמריקה, בדרום אפריקה, בקנדה ובאבסטרליה ואמרה: למען עשות את הדבר הזה תנו לנו את השלטון על הארץ תנו לנו את הסמכות לפיתוח הארץ ובנינה, לרבות פיתוח אדמות בור בלתי נושבות. כי הציונות אינה רק העברת יהודים מהגולה לארץ. צריך להשריש אותם בארץ. דבר זה לא יתכן בלי בנין הארץ. ושני הדברים האלה הם צמודים. לכן דרשנו שלטון יהודי על עליה וסמכות יהודית לבנות את הארץ ולפתח אותה, לרבות כל האדמות השוממות. וזהו הדבר שהגולה, אשר גרזן הנאצים מעל לראשה, רוצה לשמוע אותו מאתנו, אם אנו מתכוננים ברצינות לתבוע את הזכות הזאת לעליה ולהתישבות, שענין העליה לא יהיה לא בידי מילס ולא בידי חיימסון אלא בידי דובקין, והרצפלד יהיה ממונה על פיתוח החקלאות.

לא אגלה סוד, שהייתי פעם ב־1937 חסיד גדול של תכנית פּיל, של מדינה יהודית בחלק של הארץ במקום המנדט הבריטי. וכשאני מחזיר את עצמי ל־1937 – אהיה שוב חסיד של תפנית זו. אך רצוני להגיד, שיש סכנה חמוּרה לכל המערכה הפוליטית שלנו מההצעות, מהתכניות ומהויכוחים האלה על חלוקה. הצעת בנטוב על החלוקה, והדיבורים של חברים אחרים המתנגדים לקפלנסקי ולבנטוב ולתכנית החלוקה – יש בהם התנקשות שלא מדעת בעניננו הציוני. כוונותיהם של קפלנסקי ושל בנטוב ועוד אחרים שאינני רוצה לפרט בשמם הן טובות. אבל הן חותרות תחת המערכה הפוליטית שלנו. כי לפי שעה עוד לא קיבלנו את הדבר שעליו אין שום ויכוח – את האפשרות לפתוח את שערי ארץ־ישראל. להיפך, השערים נעולים במנעול. את הדבר, שהוא כמדומני מוסכם בכל התנועה הציונית, לרבות קפלנסקי והשומר הצעיר – אולי גם ב„אַמריקן ג׳ואיש קומיטי“ – שרצוי למסור לסוכנות היהודית את השלטון על העליה והסמכות לפתח את הארץ, עוד לא קיבלנו, ואיננו יכולים עדיין להעלות המוני יהודים ולהפריח את השממה. עודנו עומדים במערכה קשה ומרה, והגם שיש לנו יסוד להניח שערערנו במקצת את המשטר של „הספר הלבן“, הרי עודנו קיים ויש לו עוד תומכים אדירים. זוהי שאלה בינלאומית. יש לנו זכות להתקיים, ולהתקיים לא כבודדים. ההיסטוריה הוכיחה, שאין לנו קיום כיהודים בודדים בלבד. כל שיווי זכויות ליהודים לא הועיל, ואנחנו תובעים שיווי זכויות לעם היהודי, אותן הזכויות שיש לכל עם אחר, לא יותר ולא פחות. אנחנו אומרים: בכל חלקי הארץ יש שממה, ובכל חלקי הארץ אפשר להוסיף תוספת אוכלוסין. שתי העובדות הללו הן היסוד של תביעתנו. והנה באים ומעוררים ויכוח בינינו ואומרים: לא, נחלק את הארץ ונציין אזורים שונים, באזורים אחדים יוכלו היהודים לעלות ולהתישב, באזורים אחרים לא יורשה להם לעלות ולהתישב. שואל אני: מה המעשה הזה? למה הויכוח העקר הזה עכשיו, שיש בו רק נזק כלפי פנים, ועוד יותר סכנה כלפי חוץ?

 

אל נכתים את עצמנו    🔗

אני מקוה, כי כל התנועה הציונית על כל אגפיה מאוחדת ברצון להעלות לארץ מכסימום של יהודים במינימום של זמן. אומרים לנו: לא, מה צריך להיות משטר יחיד במינו. משטר דו־לאומי, משטר פריטטי, באשר זוהי ארץ דו־לאומית, ולא יתכן להקים פה מדינה יהודית שבה תינתנה כל הזכויות – גם אזרחיות וגם לאומיות, למיעוט הערבי. איש לא הציע שברוסיה או באיזו ריפובליקה בה יהיה שלטון פריטטי. איש לא הציע שבמקום שיש שני עמים – יהיה משטר פריטטי. לא הציעו זאת לא בשוייצריה לא בקנדה ולא באיזו ארץ שהיא. אם בכל העולם ההגון והישר, במקום שיש שני עמים יש שויון מדיני, יש שויון אזרחי, יש שויון לאומי, חופש הדת וחופש הלשון, חופש תרבותי ואבטונומיה מקומית מבלי פריטטיות דו־לאומית – מדוע לא יחול משטר זה גם על ארץ־ישראל? מדוע אנחנו כה משונים וחושבים שיהודים מוכרחים לדכא! וזאת אומרים יהודים. מה היא ההכתמה הזאת שאנחנו מכתימים את עצמנו?

 

שני פרקים ולא שני שלבים    🔗

בתוכנו אין כופרים בזכותנו לעלות לארץ ואין כופרים כי רבים צריכים לעלות, ואם אפשר לעשות זאת בזמן קצר – נעשה בזמן קצר. אבל זה יקום אם הפרק הראשון של תכנית בילטמור יתגשם, אם לנו יהיה השלטון על העליה והסמכות לפתח את הארץ ולבנותה. ואז מן ההכרח ומן ההגיון הוא שיקום גם הפרק השני.

אני אומר: שני פרקים, לא שני שלבים, כי אינני אומר שזה לא יהיה בשלב אחד.

על קו הפעולה כבר הרציתי במפורט והדברים פורסמו בקובץ „אחדות העבודה“¹. אולם רצוני להדגיש כי המערכה הזאת על הזכות להביא יהודים לארץ ישראל ולהשרישם בה היא מערכה לחיים ולמוות. ואין זאת רק שאלה אם אנחנו נציל את היהודים מאירופה ומארצות המזרח, אלא אם נציל את זכותנו למולדת, כי מי יודע אם לא יופיעו גורמים אחרים, שירצו לעשות קולוניזציה שלהם בארץ־ישראל.

 

כלי הגשמה    🔗

ומלים אחדות על כלי ההגשמה. הכלים של התנועה הציונית הם שנים: ההסתדרות הציונית והישוב בארץ. והשאלה היא: המוכנים, כשרים ומצוידים שני כלים אלה לקראת המערכה הכפולה – היאבקות פוליטית במשטר האנטי־ציוני ומערכה חיובית: יצירת תנאים להעברה מהירה והמונית של יהודים לארץ?

קודם כל נחוץ שיהיה רצון משותף להסתדרות הציונית, וכלים שיבצעו את רצונה. כל קיומה של ההסתדרות הציונית, זהו אולי דבר שבנס. ואני רואה כמין התרחשות של נס, שבשעת המלחמה, דוקא בשעה שהחלק האירופי נותק ונחנק, כשהקשרים בין החלקים האחרים נעשו קשים והנהלת התנועה מפוזרת לכל הפחות בשלושה מרכזים רחוקים, ולאחר שתמיד שררה התרוצצות גדולה בתנועה הציונית, ביחוד בענינים הפוליטיים – הנה בתנאים אלה דוקא הצליחה התנועה הציונית ברובה המכריע להגיע לאיזה קו משותף בשטח המדיני. אבל הקו המנוסח והמוצהר אינו מספיק, צריך להבטיח גם את ביצועו, ואני רואה כמכה קשה, שלא עלה בידינו לכנס בארץ את נציגי התנועה הציונית מארצות שונות ואת נציגיה העולמיים.

 

מה בין יהודי ארץ־ישראל לבין יהודי אנגליה ואמריקה    🔗

התנועה הציונית בעולם תלויה עכשיו, יותר מאשר בעבר, בציונות הארצישראלית, בציונות המגשימה, כמובן לא מבחינה חמרית ופוליטית, אלא מבחינה מוסרית. ארץ־ישראל אינה רק האוביקט של הציונות, היא אינה רק אחד המרכזים של היהדות, היא הלב והמצפון של התנועה הציונית, והתנועה הציונית זקוקה מאוד למצפון.

בגולה, בכל ארצות הגולה, תלוי הקיבוץ היהודי, גם החפשי ביותר, בסביבה הזרה. ואין הוא בן־חורין לפעול, ואולי גם לחשוב, אך ורק מתוך בחינה יהודית. באמריקה נמצא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר, שם יש שויון מובטח, נכסי־צאן־ברזל קונסטיטוציוניים, ובאמריקה לא כל כך קל לשנות קונסטיטוציה; והעיקר זהו המקום האחד בעולם שכמעט כל התושבים הם מהגרים כמו היהודים. אף־על־פי־כן היהודים שרויים בפחד שמא לא יהיו אמריקנים טהורים, שמא לא יצאו ידי חובתם, שמא יאמרו להם שהם רוצים משהו לא מפני שזה נחוץ לאמריקה אלא מפני שזה נחוץ ליהודים – והם כבולים. אנגליה אינה ארץ של מהגרים, שם יש עם שיש לו היסטוריה עתיקה, ומצב היהודים שם איננו כל־כך נוח מכמה בחינות. אף־על־פי־כן הם יותר אמיצים מאשר היהודים באמריקה. הם אינם חוששים כל־כך מה יאמרו הגויים ומה תאמר הממשלה. ואף־על־פי־כן הם מוכרחים לחשוש מה יאמרו הגויים, כי חייהם וקיומם תלויים בהם ולא תמיד עולה האינטרס היהודי והציוני והשיקול היהודי והציוני בקנה אחד עם השיקולים של המקום. ראיתי את הופעת היהדות האנגלית בימי מלחמה זו ואני מרכין את ראשי בפניה – הופעה נאה ואמיצה. בשעה שאנגליה נלחמה לחיים ולמות בימי ה„בליץ“, העיזו שם היהודים לצאת בתוקף רב נגד ממשלתם בגלל ענין ארצישראלי. אף־על־פי־כן מצבם לא קל. גם אנחנו מסובכים בחשבון כפול, כי את המלחמה בהיטלר אנחנו בלבדנו לא נילחם. אין שום ארץ גדולה יכולה לבדה להילחם בו. אנחנו עומדים במערכה יחד עם אנגליה ועם רוסיה ואמריקה, ויש צורך בשיקולים קשים, ואנחנו בלבד יכולים לעשות אותם, כי אנחנו כאן לכל הפחות בני־חורין במובן המוסרי. לא־כן יהודי אמריקה ואנגליה. להם אין אותה חירות שיש לנו. אני חושב את דבר המצפון כאחד הדברים היסודיים בציונות. ברגע קשה זה צריכה התנועה להתיחד עם עצמה ולשאוב במלוא יכלתה מאותו מקור צעיר וקטן שיש לנו ושאיננו משועבד, לפחות באופן מוסרי – מארץ־ישראל.

 

הישוב – אורותיו וצלליו    🔗

ומלים אחדות על הישוב. מבחינות אחרות זהו כלי חשוב עוד יותר מאשר ההסתדרות הציונית, אם־כי לבדו לא יעשה את העבודה הציונית. אם הענין הציוני לא יהיה ענין האומה היהודית והמלחמה הפוליטית שלנו לא תהיה המלחמה של העם היהודי כולו – גם אם תהיה מלחמת גבורה של הישוב – לא תהיה זאת מלחמה ציונית. זו תהיה מלחמה לזכויות היהודים בארץ־ישראל אבל לא מלחמה לזכויות העם היהודי בארץ־ישראל. אבל מהרבה בחינות אחרות כוחו של הישוב גדול מכוחה של ההסתדרות הציונית, פה מקור הכוח המעט, אבל פה יש גם כל הסכנות והמוקשים שאינם במקום אחר. ב־500 אלף היהודים האלה יש יותר יכולת ציונית ומרץ ציוני ורצון ציוני מאשר אולי בכל התנועה הציונית בעולם. ראינו את ההופעות של הישוב שאין להתבייש בהן, בימי המאורעות. וגם בימי המלחמה ראינו את כוחות ההגנה, את ההתגייסות מתוך התנדבות של 30 אלף איש בישוב קטן זה, את „כופר הישוב“ ואת מגבית ההתגייסות. הארץ הזאת תרמה מיליון פונט לשנה מתוך התנדבות. ראינו את מעשי ההצלה והעזרה לגולה. ראינו את המפעלים ההתישבותיים החדשים, את היזמה המופלאה של החרושת היהודית בימי המלחמה, את היכולת התרבותית, הספרותית, המדעית, האמנותית של הישוב הזה, שגם עם של כמה מיליונים לא היה מתבייש בה. ראינו תופעות נאות ומאוחדות של הישוב ושל העתונות, כמו במקרה של רמת־הכובש.

אבל יש גם צללים שחורים: רדיפה אחרי רווחים מופרזים אשר גם כמה משקי־פועלים אינם נקיים מהם: ספסרות; אלפים של משתמטים; זרות ונכר של חלקים גדולים בישוב; נכר לשוני נפשי; קרעי העדות בתוכנו, שמקיימים ומטפחים אותם באמתלאות ציוניות כביכול; מריבות חריפות על דברים קטנים שאין שום פרופורציה מתאימה ביניהם לסלע המריבה. לעומת ההופעה המעוררת כבוד של העתונות במאורע רמת־הכובש – אנו עדים להופעה היום־יומית של חלק גדול של העתונות המסלפת את דמותו של הישוב, מנמיכה את קומתו המוסרית, מגדילה באופן מלאכותי ומנפחת את הניגודים, ומבליטה לפעמים את הרע שיש בישוב ומסתירה את הטוב, כי השערוריה צועקת, הברכה שותקת. וקיום כל אלה עלול להיות מכשול ומוקש חמור במערכה הפוליטית. ואנחנו עומדים לא רק בפני מערכה פוליטית, אנחנו עומדים גם בפני תנודות משקיות חמורות מאוד.

 

הבו משטר ציוני לישוב    🔗

פירוש הדבר, כי מן ההכרח ליצור משטר בישוב, המעדיף את חשבון העם, את חשבון העתיד על כל חשבון אחר, חלקי, זמני, חולף, ארעי – גם בשטח הפוליטי וגם בשטח המשקי. משטר ציוני, גם בשטח היחסים החיצוניים עם הממשלה והערבים וגם ביחסים הפנימיים, – בויכוחים הפנימיים שלנו. זה יתכן רק אם תנועת הפועלים בארץ תהא דרוכה. אינני סבור, שרק הפועלים בארץ־ישראל הם הציונים או החלוצים או הנאמנים היחידים. יש מלבד הפועלים כוחות ציוניים יקרים וכוחות חלוציים יקרים אשר הרבו לעשות לארץ, לציונות, גם למפעל העבודה. אבל אם הכוח הגדול והמרכזי הזה של תנועת הפועלים לא יהיה הבריח התיכון של המשטר הציוני ושל המערכה הפוליטית ושל הכוננות לקראת העתיד – גם לקראת הנסיונות הקשים וגם לקראת המפעלים הגדולים שאנחנו מצפים להם, – לא יעצרו שאר הגורמים בישוב כוח ליצור את המשטר הזה. משום כך: השאלה המרכזית במערכה הזאת היא השאלה אם תנועת הפועלים כשרה ומצוידת לקראת הבאות.