ליקט והביא לבית הדפוס יהודה ארז

כרך זה מוקדש למערכה על המדינה היהודית במחנה הציוני, וביחוד בתוך תנועת העבודה הציונית, הן כלפי אלה שפסלו את עצם רעיון המדינה היהודית והן כלפי אלה שקיבלוה אך שללוה כתביעה לאלתר. מערכה זו החלה עוד לפני ועידת בילטמור. התביעה למדינה יהודית כבר הועלתה מיד לאחר שפרצה המלחמה העולמית השניה (ראה דברי ד. בן־גוריון מיום 12 בספטמבר 1939 ב„במערכה“ כרך ג׳ ובמקומות אחרים). הויכוח על התביעה הזאת גבר ביחוד לאחר ועידת בילטמור והגיע לשיא עם הבירור בשאלת ההוראות למשלחת ההסתדרות לקונגרס הפועלים הבינלאומי בלונדון.

הדברים המכונסים בכרך זה נאמרו ונכתבו בימי המלחמה העולמית השניה, פרט לדברים בפרק האחרון – „אין עתיד לנו בלי מדינה“ – שנאמרו זמן־מה לאחר גמר המלחמה.

הכרך הבא, החמישי, הפותח ב„תשובה לבאֶוין“, אף בו דברי ויכוח עם החלקים בתוך המחנה ששללו את „תכנית בילטמור“, אבל עיקרו – המערכה כלפי חוץ, עד ההכרזה על המדינה היהודית.

הציונות כרעיון וחזון היא עתיקת־יומין כישראל סבא עצמו. הציונות כתנועה ומפעל היא חדשה, בת שלושת הדורות האחרונים, ומהווה מפנה חדש בהיסטוריה של העם היהודי, במחשבתו והליכותיו. זהו מפנה ברצון העם לעצב את גורלו בעצם ידו ולבצע את דבר גאולתו במאמץ מכוּון מושכל ותכליתי.

החזון הציוני קבוע ועומד ללא שינוי, בגלל ההיסטוריה היהודית. אולם הציונות המבצעת משתנה ומתחלפת, והיא תלויה בנסיבות זמן ומקום. גורמי ההגשמה הציונית, הצרכים שהציונות נתבעת לספק, המכשולים העומדים על דרכה והכוחות שעליהם היא נשענת – נעוצים בהוויה היהודית, הארצישראלית והעולמית, המתחדשת לבקרים. תקופתנו היא רבת־תמורות, והשעה היא שעת מלחמת־עולם, והציונות בשעה זו שונה בתכלית מהציונות שהיתה עד היום, לא הרי מלחמה זו כהרי מלחמת־העולם הראשונה, ולא הרי הציונות במלחמה זו כהרי הציונות במלחמה הקודמת.

בין שתי מלחמות

עשרים שנות־הבינים בין שתי המלחמות נפתחו בתקווֹת גדולות ונסתיימו באכזבות מרות שלא היו כמותן זה דורות ויובלות, גם לעולם וגם לישראל. עם נצחון הדמוקרטיות המערביות, מיגור הקיסרות הגרמנית, האבסטרית והעותומנית, המהפכה הגדולה ברוסיה, תחית העמים המשועבדים, עלית מעמד הפועלים לגדולה בכמה ארצות, הקמת חבר־הלאומים להבטחת שלום ושויון בין עמים, מתן שיווּי זכויות ליהודים בכל ארצות אירופה והכרת זכויות מיעוטים לאומיים, אישור הצהרת־בלפור על־ידי כל ארצות־התרבות והבטחה בין־לאומית של זכות העם היהודי במולדתו – נדמה היה שהעולם כולו וישראל בתוכו עומד על סף תקופת־אור חדשה הנושאת שלום, צדק וחירות לכול: שלום עולמי, צדק חברותי, חירות לאומית. אף אחת מהתקוות האלה לא נתקיימה; ולא עוד אלא שהעולם נשטף נחשולי שנאה, עריצות, דיכוי וחמס כאשר לא ידעה ההיסטוריה גם בימי הבינים השחורים ביותר.

*

המהפכה לא הצדיקה כל התקוות שתלו בה. תנועת הפועלים נתפלגה. הריאקציה באירופה הרימה ראש. באיטליה הוקם משטר פאשיסטי. אבסטריה החפשית הוכרעה. היטלר השתלט על גרמניה והתנשא לכבוש העולם כולו. חבר העמים התרוקן מתכנו – כשיפאן תקפה את סין ואיטליה את חבש, מבלי שמדינות החבר ניסו ברצינות לעכב בעדן. ספרד הרפובליקנית הוסגרה לבן־בריתם של היטלר ומוסוליני. השלום באירופה נתערער עד היסוד. להיטלר ניתנה למעשה יד חפשית להקים מכונת דיכוי וכיבוש שלא היה משלה בדברי ימי עולם. צרפת ואנגליה ניסו להתרצות למולך הנאַצי בהסגרת צ׳כיה – ולא ראו עד הרגע האחרון את הרעה הנשקפת לקיומן הן ממזימות הכיבוש הנאציות; – ובמשך דור אחד פרצה מלחמת־עולם שניה, אכזרית ואיומה והרת־חורבן מזו הראשונה.

*

פרשת האכזבות כמובן לא פסחה על העם היהודי. להיפך, היהודים כמעולם שתו־מצו קובעת־התרעלה עד תומה.

כל הזכויות שהובטחו ליהודים לאחר המלחמה האחרונה נעשו פלסתר. הגנת המיעוטים פסקה כשבעולם השתרר משטר של כל דאלים גבר. גם שווי־הזכויות האזרחי הפך אות מתה. שנאת־ישראל גברה ועצמה, ובכמה ארצות נעשתה יסוד מוסד במשטר הממלכתי. בפולין, רומניה ועוד ארצות נקבע למעשה משטר של נישול שיטתי כלפי היהודים. הנאצים הכריזו מלחמת־השמד על העם היהודי; לא רק על יהודי גרמניה בלבד, אלא על היהדות העולמית, וחיי היהודים, כבודם ודמם נעשו הפקר – והעולם התרבותי לא התערב. עם פרוץ מלחמת איטליה־חבש – שבישרה את בואה של מלחמת העולם – אירגן ציר רומא־ברלין על ידי המופתי הירושלמי התקפה טירוריסטית על הישוב היהודי בארץ, וממשלת המנדט החליטה לפייס את המופתי ולהסגיר לו את היהודים, – כשם שניסתה לפייס את היטלר בהסגרת הצ׳יכים.

*

במשך עשרים שנות־הבינים נאבקה המדיניות הציונית בהפרעות. עיכובים וקשיים שנתקל בהם ביצוע המנדט – מצד מבצעיו. היאבקות זו לא היתה קלה, כי כוחנו בארץ היה קטן, נסיוננו היה מוגבל, ויכלתה היוצרת והמלחמתית של הציונות היתה קטנה מצרכיה. והעיכובים וההפר­עות – חלקם בזדון וחלקם בשגגה – היו מרובים.

הנשק העיקרי בהיאבקות זו היה המאמץ ההתישבותי שלנו, מאמץ־הבניה בכל התנאים, בכל הזמנים, בכל הנסיבות. ונשק זה לא הכזיב.

בסוף המלחמה הקודמת מנה הישוב כששים אלף נפש, פחות מעשרה אחוז של ישוב הארץ בכללו. רכושנו הקרקעי הגיע לחצי מיליון דונם. נקודותינו החקלאיות היו כחמישים, וישובן לא עלה על עשרת אלפים נפש. העבודה העברית עדיין היתה מוחרמת ברוב ענפי המשק היהודי, וההתישבות העובדת היתה עדין בחיתוליה. תעשיה כמעט שלא נוצרה עדיין, וישובנו הקטן היה מרוכז ברובו הגדול בירושלים. השפה העברית היתה שלטת רק בפי תינוקות ותלמידי בתי־הספר, ורשת החינוך שלנו היתה עדיין מצערה ובשלביה הראשונים. משקלנו המדיני, המשקי והתרבותי בארץ היה זעום.

המאמץ ההתישבותי של עשרים השנה שינה את המצב שינוי גמור. הגענו לחצי מיליון נפש – לשליש הישוב של הארץ כולה. מספר כפרינו הגיע למעלה ממאתים וחמשים, ושטחנו הקרקעי הוגדל פי שלושה. המשק החקלאי נתרחב ונתגוון, וכמה מענפיו עומדים בראש החקלאות הארצ­ישראלית גם באיכות, גם בכמות. העבודה העברית נתבצרה ומקיפה רבבות פועלים בכל ענפי החקלאות, התעשיה, המלאכה, הבנין והתחבורה. הוקמה תעשיה יהודית ענפה ומתרחבת – והתעשיה היהודית היא למעשה כמעט שם נרדף לתעשיה ארצישראלית. פרצנו דרך לים. יהודים עובדים בנמלים ויורדים באניות כספנים ודייגים. ההתישבות העובדת רחבה וכבשה כיבושים משקיים, חברתיים ותרבותיים רבי־ערך. והארץ נעשתה למרכז הקליטה הראשון בעולם לעליה היהודית.

*

המאורעות בארץ שקדמו למלחמה והמלחמה עצמה הציגו בפני הציונות בעיות ותעודות חדשות.

לפני תום המלחמה הקודמת כבשה אנגליה את הארץ מידי התורכים והתחייבה על קידום הבית הלאומי – כלומר התחייבה על החזרת עטרת ארץ ישראל כארץ העם היהודי ליושנה. לשם כך קיבלה על עצמה לא בלבד להתיר עליה יהודית לארץ (שהיתה אסורה בשלטון תורכיה) ולסבול התישבות יהודית (שהיתה להלכה נמנעת על ידי התורכים), אלא נתחייבה בפירוש „להקל“ עלית יהודים ו„לאמץ“ התישבותם (סעיף ו' של המנדט).

לפני פרוץ מלחמה זו הסתלקה ממשלת המנדט מהתחייבויותיה, הכריזה ש„הבית הלאומי“ כבר הוקם, ומשמעותו היא מיעוט יהודי נצחי, מיעוט של שליש ולא יותר בפלשתינה ערבית, וגזרה גם על עליה וגם על התישבות יהודית. במרכז המדיניות הציונית הוצגה השאלה: מה יהיה משטרה של הארץ לאחר המלחמה? התיהפך הארץ כדברי „הספר הלבן“ למדינה ערבית, וכפי שיש לחשוש מהצהרות עידן ומעשיהם של שליחי משרד החוץ ומשרד המושבות במזרח הקרוב – לחלק של פדרציה ערבית?

בתום המלחמה תחריף שאלת הארץ והיהודים

„הספר הלבן“ הוכרז באמצע מאי 1939 ועד פרוץ המלחמה רוכז כל המרץ הציוני, וקודם כל בארץ, במאמץ נואש לעשות לאַל את גזירת „הספר הלבן“. המאמץ הזה לא עלה בתוהו – ואלמלא פרצה המלחמה, מי יודע אם כיום היה נשאר זכר כלשהו מספר מחפיר זה. בתקופה הקצרה שלאחר פרסום „הספר הלבן“ עד פרוץ המלחמה (תחילת ספטמבר 1939), פחות מארבעה חדשים, ניסתה הממשלה לבצע רק את הסעיף הראשון של „הספר הלבן“ – סעיף העליה. סעיף החוקה על „עצמאות“ לארץ, נדחה מלכתחילה לכמה שנים. אם בכלל נתכוונו להגשים אותו בזמן מן הזמנים. גם סעיף הקרקע נדחה עד לאחר בדיקת „הספר הלבן“ על ידי חבר־הלאומים. והנה החלק הראשון של „הספר הלבן“ נעשה לאַל. העליה היהודית לא התחשבה עם גזירות „הספר הלבן“, ואלפי יהודים באו לארץ, אם כי לא היו בכיסיהם רשיונות עליה, ממש כבימי התורכים. הסוכנות היהודית הכריזה רשמית שאינה מודה בתקפו החוקי והמוסרי של „הספר הלבן“ ותבעה מהממשלה להיזקק לבית־הדין בהאַג. מבקרי „הספר הלבן“ בפרלמנט האנגלי – העומדים עכשיו בראש הממשלה – הצביעו על כשלון המדיניות של „הספר הלבן“ ועל אי־יכלתה של הממשלה למנוע בעד העליה היהודית.

גם ועדת־המנדטים פסלה את „הספר הלבן“. אולם פריצת המלחמה העמידה בצל את ההיאבקות במדיניות החדשה של ממשלת המנדט – כי מהרגע הראשון ראה העם היהודי את עצמו שותף גמור ומוחלט, ללא תנאי ושיור, לכל העומדים במלחמה זו נגד היטלר, ולאנגליה בראשם. אולם המלחמה רק דחתה את ההכרעה – הקושיה במקומה עומדת, וכתום המלחמה תצוף בכל חריפותה שאלת עתידה המדיני של ארץ־ישראל.

חריפות זו הולכת וגדולה בעקב המלחמה, כי בינתים החריפה הבעיה היהודית. הדבר שקראו לו בשם „שאלת היהודים“ לא היה אף פעם כה טראגי, דוחק, חריף ורחב־מידה כאשר יהיה בתום מלחמה זו – ודוקא לאחר מיגורו של המשטר הנאצי.

אין עם בעולם המעונין יותר מהעם היהודי בנצחון אנגליה ובני בריתה. אולם נצחון זה כשהוא לבדו – לא יפתור את שתי השאלות המרות העומדות בפנינו כיהודים: שאלת עתידה ומשטרה המדיני של הארץ ושאלת ההצלה של מיליוני יהודים לאחר תום המלחמה.

היעוד הציוני השני בשעה זו, שני בזמן אבל ראשון במעלה, הוא למנוע פתרון נפרד לשתי שאלות אלו. לא פתרון לארץ ישראל לחוד ולעם ישראל לחוד, אלא לכרוך את שתי השאלות ולשים את הארץ במשטר אשר יכשיר אותה לקלוט המוני ישראל בזמן הקצר ובכמות הגדולה ביותר.

אין להפריד בין שאלת היהודים ושאלת הארץ

נעשה עכשיו נסיון מכוון להפריד בין שאלת ארץ־ישראל ובין שאלת היהודים. ונסיון זה אינו מיוחד למחברי „הספר הלבן“ וחסידיו בלבד, יש גם יהודים, שאינם מצדיקים את מזימות „הספר הלבן“, התומכים בהפרדה זו. יתר על כן: יש גם יהודים, ואפילו ציונים, המחייבים את ההפרדה, כי אין ארץ־ישראל מיועדת, לדעתם, לפתור את שאלת־הפליטים, ויש מוסיפים – שאין ביכלתה של ארץ־ישראל לפתור שאלה זו. אלה טוענים שאין זה מתפקידה של הציונות ואלה טוענים שאין זה בכוחה של הציונות לספק צרכי היציאה ההמונית, ואם צפויה יציאת מיליונים לאחר המלחמה יש לדאוג לה בארצות אחרות. „הבית הלאומי“ לא יבָנה על־ידי „פליטים“, והפליטים לא יבָנו בבית־הלאומי.

הפרדה זו מתכחשת לתכנה ויעודה של הציונות, מעמידה בסכנה את עתידנו היהודי בארץ ומפקירה את היציאה היהודית לאשליות והרפתקאות כושלות.

שרשי תנועת הגאולה

הציונות כתנועה מגשימה אינה אלא צירוף הכוח המניע של צרת ישראל לכוח המושך של אהבת המולדת והעצמאות למען חולל קיבוץ גלויות והפוך אומה מפוזרת בין גויים וחסרת־אונים כמיעוט תלוי בחסדי הרוב בכל התפוצות – לאומה מרוכזת ומושרשת בארצה ועומדת ברשותה.

היהודים אהבו את ארץ־ישראל במשך כל ימי ההיסטוריה שלהם ותמיד חלמו חלום ציון ונשאו בלבם את חזון התקומה, אולם לא ניסו להגשים את החזון אלא מזמן שנצטרף לאהבת הארץ וחזון הדורות הרצון לתקן על ידי עליה לארץ את חיי העם הפגומים והרעועים. ההגשמה הציונית – ואין בציונות אלא ממה שיש בהגשמתה – כרוכה במידה שוה בכוח המושך של הארץ כמולדת האומה ובכוח הדוחה של הגולה. בלי חיפוש מוצא מלחץ הנכר והתלות והגלות נשארה אהבת הארץ ערטילאית ועקרה. ובלי חזון־התקומה במולדת נכשלו ונתבדו כל נסיונות ההתישבות וסידורי הפליטים. נכשלה ההתישבות היהודית בארגנטינה אם כי הועמדו לרשותה אמצעים כבירים, שטחי־אדמה רחבי־ידים ותנאים פיסיים נוחים לכאורה. עלו בתוהו כל התכניות הטריטוריאליסטיות שלא ראו לפניהן אלא צרכי היציאה וסבל הגלות. נתבדה גם הנסיון הטריטוריאליסטי בבירובידז׳אן – אם כי מאחוריו עמדה ממשלה אדירה בעלת יכולת דיקטטורית.

ההתחלות ההתישבותיות והתכניות הטריטוריאליסטיות מחוץ לארץ־ישראל לא הצליחו מפני שחסר להן הרקע ההיסטורי, השורש בנפש העם, היניקה מחזון־הדורות, המשען ברצון המגובש והקיים של עם ישראל, אהבת המולדת. אולם גם הגעגועים והאהבה לציון לא יצרו כלום כל זמן שלא נצטרף להם בימינו הלחץ המכוון והמפרה של סבל הגולה, וארץ־ישראל החדשה והמתחדשת לא נבנתה אלא בכוח־המשנה של שני הגורמים: גלות וגאולה, צורך ואהבה, בריחה מסבל וערגה למולדת, אונס וחזון.

בתולדות העליה לארץ – ואין הגשמה ציונית אלא דרך עליה – יש מציינים כביכול שני טיפוסי־עולים: עולים מאהבה ועולים מאונס. מנסים להבחין בין עולים שבאו לארץ מתוך אהבה, אידיאל ציוני, רצון חלוצי – ולעליה זו קוראים עליה ציונית – ובין עולים שהרדיפות בגולה, התמוטטות כלכלית, גזירות וגירושים הביאום לארץ – ולאלה קוראים עליה של פליטים, והארץ והציונות כאילו נבנות אך ורק מהסוג הראשון שעלה לשם גאולה, ולא מהסוג השני שבא לשם הצלה. הבחנה זו אינה הולמת את האמת ההיסטורית. במשך ששים השנה האחרונות לא היתה אף עליה אחת שלא הונעה בבת־אחת על־ידי שני הגורמים גם יחד: אהבה ואונס, צורך לאומי וצורך אישי, גאולה והצלה, כוח הדחיפה של סבל הגלות וכוח המשיכה של תקומת המולדת. העליה הראשונה, בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, היתה כרוכה בגילויים ראשוניים של חיבת ציון והפרעות ברוסיה. העליה השניה במחצית העשור הראשון של המאה העשרים באה אחרי הפרעות בקישינוב ובהומל ופולמוס אוגנדה ו„ציוני ציון“. העליה השלישית באה אחרי הצהרת־בלפור והטבח באוקראינה. ראשית העליה העממית ינקה ממזימות הנישול של ממשלת גרבּסקי¹ בפולין. עליה רבתי זו שבין 1933 ובין 1937 היתה פרי תוצאות חורבן יהודי גרמניה על־ידי היטלר. כל אחד מגלי־עליה אלה, ששימשו שלב חשוב ומכריע בבנין הארץ והתגברות הציונות ככוח מגשים, נישא בכוח כפול של תגבורת צרת ישראל ואהבת הארץ.

המבחן הוא בביצוע

השאלה העומדת בפנינו אינה הגדרתה העיונית של מהות הציונות. מבחן הציונות הוא בביצועה, ולא בניסוחה. הביצוע תלוי לא בהגדרות וניתוחי מושגים, אלא בנסיבות ותנאי מציאות וגורמי־הגשמה. השאלה הקובעת היא זו: היש ביכלתה של ארץ־ישראל לקלוט מיליוני פליטים ומה הם האמצעים הדרושים לכך.

זוהי השאלה הנוקבת, כי אין כל סיכוי לקליטת עליה המונית מחוץ לארץ־ישראל. אילו ארצות־הברית באמריקה הצפונית היו פותחות את שעריהן לרווחה לגולי ישראל לאחר תום המלחמה, היו בלי ספק יכולות לקלוט בנקל ובמהרה מאות אלפים מהגרים יהודים. אולם אין אף אדם אחד שפוי בדעתו היודע את אמריקה שיניח אפשרות כזו. יתכן שפּלגי הגירה קטנים יפרצו להם דרך לארצות אחרות באמריקה הדרומית, בירכתי המזרח או באיי הים. אבל הקושיה החמורה במקומה עומדת: מה יהא על המוני ישראל ההרוסים והנעקרים והנחרבים שלא יהיה להם שום קיום ומשען וסיכוי בכמה מארצות אירופה (ואולי גם בארצות המזרח)? וקליטה של עליה המונית, מחוץ לארץ עשירה וגדולה ומפותחת, לא תיתכן בלי התישבות מתוכנת. ומחוץ לארץ־ישראל שום התישבוח יהודית בקנה־מידה רחב לא הצליחה ולא תצליח, אילו גם היתה מתגלה ארץ־פלאים זו גם מחוץ לדמיונם של מחפשי־טריטוריות.

*

האנגלים והאמריקנים – ואלה כנראה יהיו שני העמים אשר אולי יותר מאחרים יקבעו את גורל העולם וגורלנו־אנו בתום מלחמה זו – יש להם נסיון התישבותי יחיד ומיוחד במינו. שום גזע אחר לא יישב כל־כך הרבה ארצות חדשות כגזע האנגלו־סכסי. ולא בלי יסוד הם רואים עצמם מומחים לעניני התישבות. אמריקה הצפונית (לרבות קנדה), אבסטרליה, ניו־זילנד, ניו־פונדלנד, דרום־אפריקה, רודסיה ועוד, – כולן נושבו בהצלחה רבה על־ידי העמים האנגלו־סכסים (בתוספת קטנה של סקנדינבים, צרפתים והולנדים ועוד). אולם כל נסיונם העשיר והמוצלח נעשה כולו בשטחים רחבי־ידים, ענקיים, בקונטיננטים שלמים, כשהם כמעט ריקים מאדם. ואחרי יובלות אחדים, במקומות אחרים גם אחרי מאות בשנים, לא הצליחו עדיין ליישב אלא מספר קטן בערך ביחס לגודל השטחים. קנדה הגדולה מארצות־הברית של אמריקה הצפונית יש לה רק כאחר־עשר מיליון איש. לאבסטרליה העצומה – רק כחמישה מיליונים. לרודסיה הגדולה פי ששים מארץ־ישראל – רק כששים אלף איש.

*

וכשאנגלי או אמריקני מסתכל במפת־העולם ורואה את ארץ־ישראל הקטנה, הזעירה, המיקרוסקופית כמעט – קשה לו להעלות על הדעת שארץ־זרת זו מסוגלת לקלוט מיליונים חדשים לאחר שיש לה כבר מיליון וחצי תושבים (המדובר הוא בארץ־ישראל המערבית בלבד). עוד לפני עשר שנים, בימי פּספילד, כשבארץ־ישראל ישבו רק כמאה וחמישים אלף יהודים, פסקו מומחי משרד המושבות שאין מקום בארץ אפילו לאדם אחד נוסף. ולאחר שנוספו מאז לארץ למעלה משלוש מאות אלף יהודים – הרי זה קל־וחומר שהארץ מלאה אדם עד אפס מקום.

אולם מי שרוצה לדון על סיכויי ההתישבות היהודית בארץ־ישראל – אינו יכול ורשאי להסתפק בנסיון ההתישבות של האנגלים בקנדה ואבסטרליה, אלא עליו לבחון ולמצות את לקח ההתישבות היהודית בארץ־ישראל גופה, ולקח זה הוא הוכחה ניצחת ליכולת היהודים ליישב בה כהנה וכהנה, כי בהתישבותם עד עכשיו לא דלו אפילו החלק העשירי מהאפשריות הנתונות בעין.

גם בקרב היהודים ישנם אנשים השוללים עליה והתישבות רבתי, אבל לא מתוך הכרתם המדעית באי־יכולת הקליטה של הארץ אלא מתוך התנגדותם הפוליטית והאידיאולוגית לריבוי יהודים בארץ, כי ריבוי זה פירושו קוממיות ממלכתית יהודית, וקוממיות זו עלולה לסכן כביכול את מעמדם של הבנקירים היהודים בלונדון ובניו־ יורק. אין לזלזל לגמרי במשקל הפוליטי של בנקירים אלה ומשרתיהם חורצי עט ולשון ובנזק שהללו מסוגלים לגרום לציונות, כי קולם נשמע במשרדי הממשלה, וחסידי „הספר הלבן“ יעזרו בהם ברצון רב. לקוויסלינגים יהודים אלה אין כל תקנה – מחוץ להגברת כוחה של התנועה הציונית בעם והשמעת קולו הציוני של העם היהודי ברמה. לא יתכן הדבר שהדימוקרטיה האנגלו־סכסית לא תבין שלא כל יהודי ששקו מלא זהב מורשה לדבר בשם העם היהודי, כי יש דימוקרטיה יהודית הפועלת ונושאת־ונותנת על ידי נציגיה הנבחרים, ורק אלה, ואלה בלבד, מביעים את הצרכים והמשאלות האמיתיים של העם העברי.

*

אבל בשעה זו ישָמע קולה של הציונות רק אם תדע לכוון לצורך הגדול של השעה. הציונות הקטנה, „הרוחנית“, שאינה רואה את אפשרויותיה הגדולות של ארץ־ישראל, שאין בה הכוח הפנימי, המחשבתי, הנפשי והרצוני, להעמיס על עצמה את מלוא סבל האומה בשעה זו ואין ביכלתה לחתור לקראת פתרון גדול, כגודל השבר, בארץ – ציונות זו לא בלבד שהיא מתכחשת לעצמה, אלא העולם כולו יתכחש לה. בשעה זו לא יהיה ענין לאנשי מדינה באנגליה, אמריקה ואירופה לטפל ב„בית לאומי“ בארץ־ישראל, על אף התנגדות הערבים, אם „בית“ זה אינו מכוּון לקליטה רבתי, קליטת המונים בקנה־מידה ממלכתי, אשר יבטיח פתרון יסודי ומקיף לצרכי היציאה של היהודים בתום המלחמה.

*

הערבים המתנגדים לנו מתנגדים גם לחצי מיליון היהודים היושבים כבר בארץ, כי אף ישוב זה הורס את האופי הערבי של הארץ. הם ודאי יתנגדו לכל עליה נוספת, גם אם תהיה קטנה כאשר היתה עד עכשיו. אנו יודעים שזכותנו לשוב למולדת אינה תלויה ואינה זקוקה מבחינה מוסרית להסכמה ערבית. לאחר המלחמה הקודמת הוכרה זכות זו גם במשפט בין־לאומי ונקבעה במנדט. אבל העולם הגדול, המסוכסך ורב־התלאות אינו ניזון רק מזכויות מוסריות ומשפטים מקובלים. בעשרים השנה האלה נתערערו חוקים והתחייבויות וסידורים בין־לאומיים שהיו נראים בשעתם מבוצרים ומושרשים הרבה יותר מהצהרת־בלפור וסעיפי המנדט הבריטי בארץ. אין אנו חייבים ואין אנו רשאים לוותר על הבטחות והתחייבויות שניתנו לנו, גם אם בינתיים ניסתה אנגליה להתכחש להן. אולם לא נשליך יהבנו על הבטחות של המלחמה הקודמת. מדיניות ציונית עלולה להצליח רק אם היא תתכוון לצרכי השעה. והצורך המשווע של שעה זו – בכך מודים גם ידידינו וגם אויבינו בקרב העמים – הוא מרכז קליטה גדול, שיקלוט המונים גדולים בזמן הקצר ביותר. והנסיון ההתישבותי שלנו בארצות שונות מצד אחד ובארץ־ישראל מצד אחר אומר שמרכז קליטה עצום נוכל למצוא בארץ־ישראל ובה בלבד. כי רק בארץ־ישראל יש למצוא שלושת הדברים המבטיחים הצלחה: קשר עמוק של היהודים לארץ, ישוב של חצי מיליון העומד כולו לרשות העליה החדשה ונסיון התישבותי עשיר ופורה בשטחי החקלאות והחרושת ובכל שאר ענפי המשק שקשה להפליג בערכם לגבי התישבות חדשה.

סיכומה של תקופה

כששים שנה מונה התישבותנו המחודשת בארץ, מהן כשלושים וחמש שנה במשטר התורכי, וכעשרים וחמש שנה במשטר המנדט הבריטי.

בתקופה הראשונה נעשתה התישבותנו בתנאים שלא הניחו כמעט שום סיכוי להצלחה: הכניסה לארץ היתה להלכה אסורה ליהודים. רכישת האדמה אף היא לזרים בכלל וליהודים בפרט היתה אסורה. המשטר היה פרוע בכללו, הרכוש והחיים לא היו מובטחים ע״י השלטון הרופף וחייבו הגנה עצמית. המשטר החוקי, וביחוד תחוקת הקרקע, היה בנוי על השקפותיהם הדתיות של הערבים בימי הבינים ולא התאים לצרכי המשק והליכות החיים בימינו אלה. העולים היהודים לא היה להם כל נסיון התישבותי ולא הכירו את טבע הארץ וטיב האדמה. ואלמלא הקשר העמוק לאדמת־מולדת מלוּוה בחזון התקומה של דורות לא היה עומד לחלוצים הכוח להמשיך ולהתמיד. ואמנם לא מעטים נכשלו ונפלו ועזבו את המערכה. קשיים וכשלונות אלה היו מספיקים לגזור כליה על כל נסיון מעין זה בארץ אחרת, אולם כאן עמד כוחה של הארץ, מקור מחצבת האומה, להתגבר על כל המפריעים, ועוד בימי המשטר התורכי, לפני הצהרת־בלפור ולפני הכרת זכותנו, הונח יסוד ראשון, מעוט־הכמות אבל רב הערך והמשמעות, להתישבות יהודית עצמאית, וכשבאה הצהרת־בלפור והתנאים המדיניים נשתנו לטובה – אפשר היה להקים על יסוד ראשון זה בנין לתפארת.

בעשרים השנה האחרונות נוספו בארץ קטנה זו למעלה מארבע מאות אלף יהודים, וכרבע מהם נתישבו על הקרקע; השאר בנו ערים והקימו חרושת והניחו יסוד ראשון גם למשק־ים יהודי.

גם תקופה זו יש לחלק לשתים – אם אנו רוצים למצות את האמת המלאה מהנסיון שלנו בעבר. בעשר השנים הראשונות, בין 1920 ובין 1930, נכנסו לארץ רק כמאה אלף יהודים, ובעשר השנים שלאחריהן – כשלוש מאות אלף. אנו רואים איפוא לא רק גידול פרוגרסיבי מתמיד, אלא גידול בפרוגרסיה גיאומטרית המתבאר בנקל בשני נימוקים: א) ככל שמתרחב הבסיס המספרי והמשקי של הישוב היהודי בארץ – מתרחבת יכולת הקליטה, ב) ככל שגובר הלחץ בגולה מתרחב היקף העליה.

*

הגידול המספרי של הישוב היהודי כשהוא לעצמו אינו ממצה את משמעותו העיקרית של הנסיון ההתישבותי שלנו בארץ. ויש לעמוד על אפיה המיוחד של התישבותנו והיקפה הארצי – למען הבין כראוי את הלקח הרב הצפון בנסיוננו ההתישבותי בארץ־ישראל.

לפני התחלת התישבותנו החדשה, בערך לפני ששים שנה – היו בארץ כשמונה מאות כפרים וכעשרים ערים ועיירות קטנות. העליה היהודית לא נקלטה ולא ניסתה כלל להיקלט בישובים ערביים קיימים אלה. העליה היהודית היתה צריכה להקים ולבנות לעצמה כפרים ועיירות חדשים בשטחים מיוחדים ליהודים, והיהודים למעשה לא נתישבו עדיין בארץ־ישראל כולה, אלא בקטע אחד קטן של הארץ: בקטע היהודי. קליטת העליה היהודית בארץ, בניגוד לקליטת הגירה יהודית בארצות אחרות, בנויה על עצמאות טריטוריאלית ומשקית גם יחד.

בניגוד לתנאי־החיים של היהודים בארצות אחרות אין היהודים בארץ תלויים בקיומם הכלכלי בסביבה הבלתי־יהודית. למעשה הביאה ההתישבות היהודית לידי־כך שקיימות שתי יחידות משקיות בלתי־תלויות זו בזו, כל יחידה בתוך תחומים טריטוריאלים משלה, בתוך גבולי ארץ־ ישראל: יחידה יהודית ויחידה ערבית. היחידה היהודית המונה חצי מיליון נפש מצומצמת בתוך החלק החמישה־עשר של הארץ, בשטח של 1.400.000 דונם, וקיומה תלוי בחקלאות, חרושת, מלאכה ומסחר שהיהודים פיתחו בשטח זה. לא מערב ארץ־ישראל כולו, לא השטח של 26.000.000 דונם קלט את חצי מיליון היהודים, אלא רק שבעה אחוזים של מערב ארץ־ישראל קלטו עד עכשיו את העליה היהודית.

שלושה מקורות עיקריים לקליטה

שלושה הם המקורות העיקריים שמהם מתפרנס הישוב היהודי בארץ ושמהם עלולה לשאוב העליה הבאה: האדמה, החרושת, הים. בים התחלנו לפעול רק בשנים האחרונות: גם בספנות וגם בדיג. שטח הים אינו מוגבל. העם הכנעני בעבר והעם האנגלי בהווה הוכיחו מהו ערך משק־הים ולא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה משקית. היהודים אמנם לא היו עושים בים מאז החריבו הרומאים את יפו היהודית בזמן פולמוס אספּסינוס. אבל גם היהודים שהקימו את החקלאות־למופת שלנו בארץ לא היו אנשי־אדמה מעודם, ואין כל סיבה שלא יהיו אלפים ורבבות של יורדי־ים יהודים: שייטים, ספנים, דייגים, סוורים ושאר עובדי־נמל. ואין כל סיבה שספינות יהודיות, ספינות נוסעים וספינות משא, קטנות וגדולות, לא יצאו מנמלי חיפה, תל־אביב ושאר נמלי הים התיכון שעל חופי ארצנו ומנמל אילת בים־סוף וישוטו בשבעת הימים להעביר את סחר הארץ לכל קצוי תבל ולהביא עולים, נוסעים ותיירים מכל הארצות. אין כל יסוד להניח שסחר־הים אשר יגדל וירחב עם בנין ארץ־ישראל יהיה כמקדם אך ורק בידי האיטלקים. שני הימים של ארץ־ישראל – הים התיכון וים־סוף, הם המשכה המשקי של ארצנו, ואפשרויות עצומות גנוזות בתוכם. היזמה, החריצות וכשרון המעשה היהודי ידעו להפיק מהימים את הברכה הרבה הצפונה בהם, ורבבות משפחות יהודיות יתפרנסו ממשק הים. ואם מצערה ההתחלה – אחריתה מי ישור?

*

גם התעשיה היהודית בארץ היא צעירה ומצערה, והיא מפרנסת כשליש הישוב היהודי בארץ. בתעשיה אין אנו טירונים, כמו בים ובחקלאות. את כוחנו בהקמת תעשיות רבות וגדולות גילינו בפולין, רוסיה, אמריקה וארצות אחרות, ואיש לא יפקפק ביכלתנו לפתח חרושת ענפה ועשירה בארץ – אם רק יהיה לנו חופש־הפעולה הדרוש. מצבה הגיאוגרפי של הארץ, כגשר בין שלושת הקונטיננטים, היותה שוכנת לחוף שני ימים ומחוברת לכל ארצות תבל בתחבוֹרת־אויר מרכזית, קשר ימי נוח ותחבוֹרת יבשתית ברכבת ובמרכבות דרך סוריה ותורכיה לאירופה, דרך מדבר עבר־הירדן ובגדד לכל רחבי אסיה, ודרך סיני ומצרים לערבות אפריקה – מכשירים את הארץ לשמש מרכז משקי לכל קדמת אסיה. ואם ליתרון גיאוגרפי זה יצורף כשרון המעשה, ההון, המדע, היזמה, האירגון ולחץ הקליטה של המוני ישראל – קשה גם לאופטימיסט הגדול ביותר לחזות מראש את היקף התעשיה שהיהודים עתידים לפתח בארץ וכמות האנשים אשר יקלטו בכל ענפי החרושת. רק תחומי הקליטה של שוקי אסיה ואפריקה יציבו גבולות להתפתחות חרשתית זו.

*

רק החקלאות לבדה מוגבלת לכתחילה בתחומים קבועים שאין לעברם: שטח הקרקע הנתון להתישבות חקלאית. אמנם גם כאן התחומים אינם קופאים ועומדים, שכן אי־אפשר להגדיל את שטח הארץ אולם מבחינה חקלאית יש לאדמה שלושה ממדים: לא רק רוחב ואורך – אלא גם פריון, והפריון נתון לשינויים, להרחבה וההגדלה. ומפעל התישבותנו החקלאית בארץ הוכיח זאת בעליל. כי אנו הצלחנו להגדיל את הישוב החקלאי לא רק בכיבושן ועיבודן של אדמות פנויות ובלתי־מעובדות אלא גם בשכלול הפריון באדמות שהיו מעובדות למחצה ובשיטות פרימיטי­ביות. – – –

עדיין לא דלינו את החלק העשירי מהאפשרויות הצפונות בארץ – לא בחקלאות, לא בחרושת ולא בים. ולא יבצר הדבר – מבחינת־יכולת הקליטה של הארץ – להגדיל את ישובנו שבעתיים ויותר, אם רק התנאים המדיניים יותאמו לצרכי הגידול.

המשטר היעיל ביותר לקליטה רבתי – מדינה יהודית

וכאן אנו שבים לשאלת משטרה של הארץ בתום המלחמה. כדי שארץ־ישראל תוכשר לקליטת העליה הגדולה הצפויה לנו אחרי המלחמה – ושום ארץ אחרת לא תמלא שליחות זו – יש לקבוע בארץ משטר, אשר לא בלבד שיתיר ויפעיל קליטה זו – אלא יסייע לה בכל מלוא היכולת הממלכתית של השלטון. יש כמה אנשים טובים הרואים בחוש את הכרח העליה הגדולה לארץ לאחר המלחמה וגם בטוחים ביכולת קליטה רבתי של הארץ, המניחים בפשטות שהדבר היחיד הדרוש למען בצע את הדבר הגדול והקשה הזה – העברת המוני ישראל מהתפוצות והשרשתם בקרקע הארץ, ימה ומשקה – הוא חופש־העליה. ברור שבלי חופש־העליה הדבר לא יעשה. עליה מצומצמת פרצה לעצמה דרך גם בשלטון התורכים, על אף האיסור. כארבע מאות אלף איש הועלו ארצה בימי משטר העליה „לפי יכולת הקליטה הכלכלית“ של הארץ – כלומר לפי ההחלטה השרירותית של הפקידות הבריטית בארץ־ישראל. אולם עלית המונים של מאות אלפים לא תיתכן בלי חופש־עליה. אבל השאלה מתעוררת: המספיק לכך חופש עליה בלבד? והיתכן חופש־עליה מבלי שכל המשטר בארץ יהיה מכוּון ומותאם לצרכי עליה המונית?

*

– – – העליה הצפויה לאחר המלחמה מחייבת תיכון משקי ויצירה משקית בקנה־מידה ענקי ואלה לא יתכנו אם כל המשטר והשלטון בארץ לא יהיו מכוּונים בעיקר לצרכי התיכון, הבנין והקליטה. התישבות חקלאית רבתי מחייבת ניצול מכסימלי של כל מקורות המים – מי התהום, המעיינות והנהרות. את ערבות הנגב יש להפריח ולהשקות במימי הירדן, הירמוק, הירקון ושאר הנחלים, אם לא יתגלו מי־תהום מספיקים במקום. לשם כך דרושה תחוקה מתאימה ודרוש שלטון על מקורות המים בארץ. עצם היישוב והעיבוד של השטחים השוממים – והם רובי הקרקעות שבארץ – לא יתכנו בלי מהפכה בתחוקת הקרקע והמשטר הקרקעי בארץ.

אפילו פיתוח התעשיה לא יתכן בלי שיטת מכס, בריתות מסחר, חוקי הגנת העובד ומשטר ושלטון המכוּונים לפיתוח מכסימלי של חרושת הארץ והבטחת רמת־החיים וסדרי־עבודה נאותים בשביל המוני העולים.

התישבות חדשה בהרי הגליל ובערבות הנגב מחייבת שיטת־בטחון והגנה שתאפשר למתישבים להשקיע כל מרצם בבנין ההריסות והפרחת השממה – מבלי שחייהם יהיו תלויים מנגד בכל שעה.

זהו רק חלק מהבעיות החמורות הכרוכות בקליטת עליה רבתי. לאלה יש להוסיף את השאלות הכספיות – האמצעים הכבירים הדרושים להעברת עולים, ההשקעות העצומות הדרושות להשבחת הקרקע, ניצול המים, סלילת דרכים, בנין בתים, ציוד ההתישבות, אשראי לתעשיה. היעלה על הדעת שבלי סמכות ממלכתית ובלי מנגנון ממלכתי אפשר לבצע מפעל אדיר, מורכב ורב־קשיים זה?

*

הציונות עכשיו אינה כציונות במלחמה הקודמת. אז נדרשה לנו הכרת זכותנו למולדת בארץ. מה שדרוש לנו עכשיו זוהי סמכות ממלכתית לבנות את המולדת. המעשה שיוטל עלינו לעשות אחרי המלחמה לא יעשה לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף – אלא בידינו אנו. רק העם היהודי, שיהיה בידו השלטון על הארץ, יצליח לבצע את המלאכה הגדולה והקשה הזאת. לאחר מתן הצהרת־בלפור במלחמה הקודמת– שתכנה האמיתי, כפי שקבעה גם הועדה הממלכתית של פיל, היה הפיכת ארץ־ישראל למדינה יהודית, אם היהודים יעלו לארץ במספר גדול למדי ויהוו בתוכה רוב – דרשנו בעצמנו כי המנדט, כלומר: השלטון הממשי על הארץ ימסר לאנגליה. עם כל הליקויים שבטופס המנדט ועם כל הפגימות שבביצועו – אין כל יסוד להצטער על עמדתנו זו בימים ההם. כשהיינו רק ששים אלף איש בארץ, כשלא היה לנו עדיין נסיון התישבותי רב־היקף וכשלא יכולנו לראות מראש את היקף העליה – אי־אפשר היה לנקוט עמדה אחרת. למעשה, באותה פקידות שבארץ־ישראל, – כמעט אי־אפשר שטופס המנדט ודרך ביצועו יהיה שונה בהרבה ממה שהיה. אולם במשך עשרים שנה אלה למדנו שני דברים: שהפקידות המנדטורית אינה רוצה ואינה יכולה להגשים את מטרת המנדט כפשוטו – ושאנחנו מסוגלים ואנוסים לבנות את הארץ. המנדט נכשל, אבל מפעלנו הצליח. המנדט נכשל – כי לממונים עליו לא היו העליה וההתישבות היהודית ענין־חייהם. ומפעלנו הצליח – כי העליה וההתישבות היהודית הן שאלת־קיומנו. אילו היתה העליה היהודית דרושה לאנגליה באותה מידת החיוניות שבהכרח כאשר היא דרושה לנו היה השלטון המנדטורי מצליח יותר.

ואם אנו רוצים עכשיו לא בהכרזה על זכותנו למולדת אלא בהגשמת הזכות למען נפתור בארץ את שאלת ההגירה הגדולה לאחר המלחמה – עלינו לעמוד על כך שהמנדט על ארץ־ישראל ימסר הפעם לעם היהודי. שלטון יהודי הוא עכשיו תנאי קודם להגשמת הציונות. ארץ־ישראל כמדינה יהודית – לא כמטרה סופית, אלא כאמצעי מוכרח להגשמה ציונית – זהו עכשיו צורך השעה.

מדינה יהודית כאמצעי להגשמה ציונית

הויכוח על „המטרה הסופית“ בציונות היה ויכוח טפל ועקר, ולא בא אלא למלא חלל עולמם של אנשי „הציונות הקלה“ שחיפשו לעצמם מפלט מהעבודה הקשה והמייגעת של ההגשמה הציונית – בהכרזות מתרברבות. הם בחרו לעצמם „לתפוס את המרובה בפיהם ולתבוע אותו מזולתם“ – וגם דרשו לעצמם שכר כאילו כבר ביצעוהו. בלי העבודה הקשה והמפרכת של עשרים השנים, בימי הקטנות, לא היינו מגיעים עד הלום. הנכס אשר עשינו בארץ הוא הנכס היחידי שיש עכשיו לעם היהודי, והוא גם משמש משען עיקרי לעתידנו. היסטוריה עשויה שלבים, ויש מוקדם ומאוחר. היש סוף ו„מטרה סופית“? – מי יציב גבולות לדורות הבאים? במה יפה כוחנו אנו מכוח הדורות שקדמו לנו! אין אנו חיים מפיהם, והדורות הבאים לא יחיו מפינו. על כל אחד מאתנו לעשות בשעתו את המוטל עליו – למען הגיע לשלב עליון יותר מזה שעמדנו בו בראשיתנו. דרוש מצפן וכיוון. המצפן הוא הגאולה המלאה והשלמה של העם העברי בתוך גאולתה המלאה והשלמה של האנושות כולה. אמונתנו ב„אחרית הימים“ עומדת בכל תקפה, וכל עוד לא קם בעולם כולו משטר הבנוי על הצו היהודי „ואהבת לרעך כמוך“ לא נשקוט ולא ננוח.

ואולי אף זאת אינה מטרה „סופית“ – כי אין יודע רוח אנוש. הוא יחתור תמיד קדימה. ועדיין אנו רחוקים מגאולתנו המלאה, ועוד יותר – מגאולת האנושות כולה, ולא הגיעה עדיין שעתה של „המטרה הסופית“.

*

המדינה היהודית הדרושה עכשיו אינה מטרה אלא אמצעי. מדינת בכל אופן אינה מטרה „סופית“ – כי אנו מקווים שיבוא יום ו„המדינות“, כמחיצות מפרידות בין עמים וארצות, יעברו מן העולם. אולם הגענו עכשיו במצבנו בעולם ובמצבנו בארץ לידי שלב כזה, שלמען המשכת פעולתנו ומפעלנו בתנאים שלאחר מלחמה זו דרוש שהשלטון בארץ יהיה לא בידי זרים אלא בידינו אנו. אין זאת אומרת שיש הכרח שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית נפרדת, אלא שתהיה יהודית. מה שנחוץ לנו הוא – הסמכות הממלכתית בתחומי ארץ־ישראל (וזה יתכן גם במסגרת נפרדת וגם במסגרת יותר רחבה הכוללת ארצות אחרות) כדי שנוכל לבצע בעצם ידינו את העליה וההתישבות הגדולה ולמען שנתאים את המשטר, התחוקה והפקידות בארץ לצרכי העליה וההתישבות. אם העולם כולו אחרי מלחמה זו יסודר על יסודות חדשים, יותר אנושיים, יותר כלליים וחבריים – יחול כמובן הסידור החדש גם על ארץ־ישראל. אבל שום סידור מתוקן לא יבטל את עצמאות וחירות העמים בתוך מסגרת השותפות האנושית. להיפך, במידה שתרבה הקואופרציה בין העמים תגדל חירותם. הצורך הפוליטי של הציונות בשעה זו הוא מתן סמכות ממלכתית לאומה היהודית במולדתה ההיסטורית למען יוכשר העם היהודי לקחת על עצמו את האחריות המלאה על העברת המוני ישראל מהגולה והשרשתם באדמת המולדת.

שאלת הטרנספר של הערבים

יש אנשים, באנגליה ובאמריקה, הממליצים על העברת ערבי ארץ־ישראל לעיראק ולסוריה כפתרון הטוב ביותר למה שקוראים „הבעיה הערבית“. עלינו לבחון קודם־כל אם העברה כזו היא בגדר האפשר, ואחרי־כן אם הדבר הוא בגדר ההכרח.

העברה שלמה בלי כפיה – כפיה שאין עמה ריתוי – אין להעלות על הדעת. יש כמובן חלקים בישוב הבלתי־יהודי של ארץ־ישראל אשר לא יתנגדו להעברתם, בתנאים נוחים, לאחת הארצות השכנות – כגון הדרוזים, כמה שבטים בידואים בעמק הירדן ובנגב, הצ׳רקסים, ואולי גם המתואלים (כת שיעית בצפונה של ארץ־ישראל). יש לשער שלא יקשה להושיב בארץ ערבית שכנה אותו חלק מן האוכלוסים הערבים המורכב מחוכרים ופועלים ערבים מחוסרי־קרקע. ואולם רוב הישוב הערבי, הפלחים, וכן הישוב העירוני (שאף הוא חקלאי במידה גדולה) קשה להעלות על הדעת שיאות לעקור בהמוניו, ויהי הפיתוי אשר יהיה.

דבר זה שהעברת אוכלוסים בעל־כרחם ובקנה־מידה גדול היא אפשרית, הוכח ע״י חילופי האוכלוסים בין יון ותורכיה אחרי המלחמה האחרונה, אשר הקיפו מיליוני אדם מושרשים בקרקע. במלחמה זו הרעיון של העברת אוכלוסים הולך וכובש את הלבבות כסממן בדוק ובטוח לפתרון בעיית המיעוטים הכאובה. המלחמה כבר הביאה לידי שינוי־אוכלוסים רב במזרח אירופה ובדרומה, והעברת־אוכלוסים רבת־מידות באירופה התיכונה, המזרחית והדרומית תלך ותתפוס מקום חשוב יותר ויותר בתכניות לסידור הענינים לאחרי המלחמה.

ואולם לא בחכמה נעשה אם נמליץ על העברת ערבים מארץ־ישראל בעל־כרחם. חילופי־האוכלוסים בין תורכיה ליון באו בעקב נצחון מכריע של התורכים על היוונים. יציאת הגרמנים מהארצות הבלטיות ומטירול האיטלקית בראשית המלחמה היתה סעיף בקנוניה מדינית רבתי בין מעצמות. המונים המונים מן העמים המנוצחים נעקרים עכשיו בכוח־הזרוע ע״י הנאצים, וקרוב לודאי שנצחון בני־הברית יתן לפולנים, לצ׳כים, לרוסים ולכמה בעלי־ברית אחרים את האפשרות להרחיק גרמנים במספר רב מהשטחים המשוחררים. הערבים, שאינם להוטים לעזור בידי בעלי־הברית, ורבים מהם לבם הולך אחרי הנאצים, אמנם אינם בגדר „צד לוחם“ למעשה, אך להלכה הם „בעל־ברית“ לבריטניה. משום־כך קשה להניח שאנגליה מנצחת תתן ידה להעברה כפויה של ערבים מארץ־ישראל למען טובתו של העם היהודי בלבד. לפיכך משגה פוליטי, ועוד יותר משגה מוסרי, הוא לנו להמליץ על טרנספר כפוי של ערבים.

היש מקום לחשוב על העברה מרצון? אין להיחפז ולהחליט כי העברה כזו לא תיתכן בשום נסיבות ותנאים שהם. אם המדינות הערביות השכנות, וביחוד סוריה ועיראק, שיש להן ענין חיוני בהגדלת האוכלוסים הערבים שלהן ובחיזוק מעמדן הכלכלי והצבאי לעומת תורכיה ופרס, אם מדינות אלו תהיינה נאותות לשיתוף־פעולה בהעברה כזו, אפשר שמספר מסוים של ערבים מארץ־ישראל יהיה מוכן לעזוב את ארץ־ישראל ולהתישב בסוריה ובעיראק תמורת הנאות כלכליות הגונות. גם אז ההעברה תהיה מוגבלת בשבריר של הישוב הערבי. רוב מניינם של הערבים אין לצפות שיעזוב מרצונו תוך תקופה קצרה זו שיש בה כדי להשפיע השפעה ניכרת על עתיד ישובנו.

מציאותו של מיליון ערבים בארץ־ישראל אף־על־פי שהוא מעלה קשיים ובעיות מדיניות לגבי המדינה היהודית, אינה צריכה לעכב במידה רצינית עליה והתישבות רבות־היקף. לא לנו, איפוא, להעמיס על פעולתנו המדינית, שהיא גם בלאו־הכי סבוכה למדי, סוגיה מפוקפקת זו ששמה טרנספר. הדבר לא יקל על עמדתנו, ואך יוכל לערער את עמדתנו המוסרית, ואף יסלף את דמותנו ויאפיל על העובדה שארץ־ישראל, כהוויתה, יכולה לקלוט בתנאי משטר פוליטי מתאים מיליוני יהודים בלי להזיז או להפריע את הערבים. אנו גאים על העובדה שכל מסתכל חסר־פניות הודה בה – והועדה המלכותית היא דוגמא נאה – שהתישבותנו לא בלבד שלא נישלה ערבים, אלא הביאה לידי ריבוי הישוב הערבי באזורי ההתישבות היהודית. הערבים עצמם, לעומת זאת, מודים כי יותר משני שלישים משטחה של ארץ־ישראל המערבית אינם ניתנים לפיתוח, מבחינה שלהם.

המדינה היהודית והערבים

הקמת המדינה היהודית אי־אפשר שתהיה תלויה בהסכמה קודמת של ערבים אם מארץ־ישראל ואם מהארצות הסמוכות. אין פירוש הדבר שהסכמה כזו היא בגדר הנמנע. אדרבה, אם המדינות הערביות תשמענה מפי בריטניה ואמריקה בתוקף ובמפורש שהבעיה היהודית – אחה הבעיות הממאירות של זמננו – טעונה פתרון של קיימא, ושפתרון כזה אינו אפשרי אלא בארץ־ישראל, יש להניח במידה של ודאות כי הערבים סופם להסכים בלי להעלות קשיים יתרים. אך הזיה מסוכנת היא להאמין שהסכמה זו תבוא אם הקמת מדינה יהודית תיזקק להסכמת הערבים כתנאי קודם. אפילו אותם מנהיגים ערבים שיהיו מוכנים להסכים, מטעמים פוליטיים או אחרים, שמן הדין, או אף מן הרצוי, שהיהודים ישובו למולדתם הקדומה, לא ירהיבו עוז לומר כן בפומבי מפחד יריביהם אשר יוכלו לגרות נגדם את יצריהם הדתיים או הלאומיים של ההמונים.

בעולם הערבי כיום יש רק מנהיג אחד שהוא עצמאי פחות או יותר, ושאין לו – לפחות, בארצו – אופוזיציה גלויה: אבן סעוד. אבל מלבד זה השפעתו בסוריה, בעיראק ובארץ־ישראל, ואף במצרים, אינה גדולה ביותר. מפני טעמים שושלתיים, דתיים, פוליטיים וכלכליים, רחוק מאוד מלבו הדבר להסכים מרצונו למסירת ארץ־ישראל לעם היהודי.

הבעיה היהודית כבעיית ארץ־ישראל, היא בעלת אופי בין־לאומי, ואינה שאלה שבין יהודים לערבים. זו יותר שאלה שבין היהודים לעולם התרבותי, וקודם כל בין היהודים לעולם האנגלו־סכסי, מפני הטעם הנוסף שאנגליה מחזיקה בארץ־ישראל, ושאמריקה יש לה ישוב יהודי גדול שגורלו ועתידו כרוכים במידה מרובה בפתרונה היסודי של הבעיה היהודית הכללית. תביעתנו על ארץ־ישראל היא ענין של צדק היסטורי וסידור בין־לאומי. עמי עיראק, סוריה או מצרים אין להם זכויות היסטוריות, מוסריות או מדיניות בארץ־ישראל יותר משיש לאיזה עם מעמי אירופה, אסיה או אמריקה. בעלי־הברית המנצחים, הם יהיו האחראים לסדרי העולם אחרי המלחמה, ומהם נצפה להבנת תביעתנו ההיסטורית ולהכרת זכותנו לשוב למולדתנו הקדומה, הדבר הוא בכוחם ובסמכותם. עלינו, איפוא, לא לחתור אל החלטה בריטית דרך הסכמת הערבים, אלא להיפך: רק החלטה של אנגליה ואמריקה תוכל להביא לי־די הסכמת הערבים. הנחה יסודית זו צריך שתהיה ברורה ומוחוורת לנו.

אך בה בשעה חלילה לנו להרפות מקשרינו עם המנהיגים הערבים, מהסברתנו הערבית ומהטעמת ערכו של השיתוף היהודי־ערבי בכל מקום שאפשר, בלי להעלים ולטשטש בפניהם את שאיפתנו בארץ־ישראל ובלי להסתיר את עוז־החלטתנו להשיגה.

*

ברור כי במדינה יהודית אשר תקום יהיה ישוב ערבי ניכר. דבר שאין צריך לומר כי המדינה היהודית לא תיכּון אלא על יסוד שויון גמור של כל תושביה. אך בשויון אזרחי ופוליטי לא סגי, לדעתי, במקרה זה. יהודים וערבים בארץ־ישראל מייצגים לא רק שני לאומים, אלא גם שתי תרבויות ורמות־חיים רחוקות ושונות זו מזו: אחת, שהיא אולי המודרנית והמתקדמת ביותר באירופה או באמריקה; האחרת – שהיא עדיין שקועה בימי הבינים. ענין חיוני יהיה למדינה היהודית להרים בתחומיה בהדרגה ובמסקניות את דרגת־החיים של הערבים ואת רמתם החברותית והתרבותית, עד לדרגת היהודים. אין לצפות לכלכלה בריאה ולרמת־חיים הוגנת לבני־עמנו כל זמן שיש לנו בארץ אוכלוסים נחשלים ונבערים מדעת, הניתנים לניצול בנקל. מציאותן בארץ של חקלאות ותעשיה פרימיטיבית, המיוסדות על עבודה זולה, מן ההכרח שתעכבנה את התפתחותן הנורמלית של תעשיה וחקלאות יהודיות שרמתן גבוהה הרבה יותר.

גם החיים הפוליטיים של ארצנו עלולים לסבול ממציאותו של ישוב מפגר ונבער בתוכה, והוא הדין ביחסינו עם הארצות הערביות השכנות העשויות להיפגע ממצב הערבים במדינה יהודית. ובאחרונה, כיהודים אין אנו בני־חורין להתעלם מתביעות מוסריות. ארץ־ישראל הרי היא סוף סוף ארץ הנביאים; דורות על דורות סבלנו בעד סירובנו להתכחש לאמונתנו ולשליחותנו. עמנו אשר ישוב למכורתו מן הדין שינהג הן בחייו הפנימיים והן ביחסיו לשכנים עפ״י הצוויים המוסריים של דברי־ימינו; מן ההכרח שישאף לחברה שתקיים את עיקר־העיקרים של תורתנו „ואהבת לרעך כמוך“. זה מוכרח להיות יסוד חוקתה של המדינה היהודית בארץ־ישראל. מנהגנו באזרחים הערבים של מדינתנו מן הדין שיהיה כמנהגנו ביהודים. פירושו של דבר לא רק שויון, אלא גם השואה, לאמור: שנסייע בידיהם להתרומם לדרגתנו אנו – אגב שמירת צביונם הלאומי, לשונם ותרבותם. גדולה מזו: מטבעה ומתפקידה של מדינה יהודית לראות שמצב הערבים בארץ־ישראל יהיה טוב ממצבם במדינות הערביות – כל זמן שהמדינה היהודית תהיה על מדרגה גבוהה יותר משכנותיה הערביות. עד שתתגשם השאיפה לשיבת העם היהודי למולדתו, שיבת ציון תהיה בהכרח עיקר תכליתה של מדינה יהודית. אך בעת ובעונה אחת שומה עלינו לנהוג בערבים אשר בגבולותינו כאילו היו יהודים לכל דבר.

לונדון, אוקטובר 1941

בועידת בילטמור, מאי 1942

הגיעה השעה לבחון כשרון הציונות לבצע את דברה.

המלחמה, שאינה אלא מלחמת־אזרחים המקיפה את כל הגזע האנושי, מעמידה את כל העמים, התרבויות, התביעות והשאיפות המדיניות, בפני מבחן אכזרי של תקומה. על עמנו נגזרה מטעם הנאצים גזירת השמד גמורה ושלמה, ובאשר ידם מגעת, מלאכת הכליון נעשית ללא רחם. אנו מאמינים בנצחוננו. זרוע הנאצים תגודע, ושארית ישראל תקום. אפס עם בוא הנצחון תעמוד הציונות בפני המבחן החמור והקפדני ביותר: מבחן הביצוע.

השינויים במצבה המדיני של הארץ

משתי בחינות יהא שונה מצבה של הציונות בתום מלחמה זו ממה שהיה לאחר מלחמת־העולם הראשונה: מבחינת העם ומבחינת הארץ.

כשאנגליה, אמריקה, צרפת ואיטליה – ואתן כל ארצות התרבות בעולם, גמרו אומר בסוף המלחמה הקודמת לתקן המעוות ההיסטורי שנעשה לעם ישראל ולהחזיר עטרת־מולדתו ליוֹשנה – נדמה היה כאילו יש סיפק בידנו לעשות את מלאכת הבנין לאִטנו ולחזור למולדת במתינות. גם בארצות המצוקה הגדולה ביותר לא היה מצב היהודים נואש וחסר־תקוה כאשר יהיה הפעם. אחרי מלחמה זו נעמוד בפני מצב שונה בתכלית. היקף העליה ודחיפותה יחייבו מידוֹת הגשמה ומהירות־הגשמה כאשר לא היו. הויכוח על תכנה של הציונות, ציונות רוחנית או מדינית, עבר זמנו. על הציונות שוּמה עכשיו להעביר במהירות המוני־גולים עצומים שנעקרו ללא תקנה בתפוצות שהן תחת שלטונו של היטלר, ולהושיבם בארץ. אחרת היא מתרוקנת מתכנה.

במלחמה האחרונה לא היתה ארץ־ישראל קיימת כיחידה פוליטית־גיאוגרפית. כסוריה ועיראק לא היתה אלא חלק של הקיסרות העותומנית. התורכים שלטו בארץ ארבע מאות שנה, אולם לא יישבו אותה ולא הטביעו עליה את חותמם התרבותי. למעשה לא היו תובעים לארץ – מחוץ לעם היהודי, שלא פסק במשך מאות שנות־גלות לראות בה את מכורתו־מולדתו. עכשיו נשתנה המצב. הארצות השכנות הפכו להיות ממלכות ערביות עצמאיות, וממלכות ערב תובעות את הארץ כחלק מאימפריה ערבית, ובסידור שלאחר המלחמה יחרץ גורלה המדיני של הארץ – לישמעאל או לישראל.

ביצוע דבר הציונות כרוך בשתי שאלות־יסוד: אחת כלכלית, השניה מדינית. אתחיל מהראשונה, זו שקוראים לה שאלת כושר הקליטה.

יכולת הקליטה של הארץ

מאחרי המלחמה האחרונה קלטה הארץ עולים יותר מכל ארץ אחרת, ובתקופות מסוימות, שבהן הוקלו ההגבלות המלאכותיות – גם יותר מכל שאר הארצות יחד. אולם נוכח עוצם העליה הנשקפת לנו אחרי מלחמה זו מתעוררת שאלה: כמה יהודים נוספים מסוגלת הארץ לקלוט על יסוד כלכלי איתן.

איש אינו יכול להשיב ברצינות תשובה מספרית קצובה. המדע טרם גילה וספק אם יגלה פעם קנה־מידה פשוט שבעזרתו אפשר לקבוע בודאות כמה אוכלוסים אפשר להושיב בארץ זו או אחרת. משנת כושר־הקליטה בכללה נדמה כאילו אינה אלא אמצאה ציונית, ואולי אנטי־ציונית.

מה שקוראים בשם כושר־קליטה אינו גוֹדל קבוע ועומד, אלא שיעור דינמי וגמיש, המוּתנה בגורם האנושי לא פחות, אם לא יותר, מאשר בשטח הקרקע וטבעה.

ראשון לגורמים האנושיים הוא הצורך והמצוק; והצורך האנושי שלנו הוא כוח כביר בהרחבת כושר הקליטה. גורם שני הוא כושר היצירה של העם היהודי, יזמתו ויכלתו החלוצית. גורם כלכלי משמשות גם אהבתנו ומסירותנו לארץ. מכריע ביכולת הקליטה הוא המשטר המדיני: התנאים הפוליטיים, החוקתיים והאדמיניסטרטיביים הקובעים את העליה וההתישבות.

מבחינה כלכלית צרוּפה יש לבחון אפשרויות החקלאות, התעשיה והים.

על היהודים שומה לא רק לרכוש אדמה, – אלא להשביחה, לייבשה, ליערה, להפרותה, ובאשר יש מים – להשקותה. בזו הדרך, ובשיטות עיבוד מתוקנות בעזרת מכונות חדישות, גזעי בקר וצאן ועופות, צמחים וזרעים משובחים, מחזור־זרעים, בניצול מעוּלה של מי הגשמים, הנהרות והתהומות – הכשירו היהודים אדמות צחיחות לעיבוד וההתישבות והגדילו את פריון האדמות המעובדות, הרבו את יבול הארץ ותנובתה, העלו בקביעות את רמת־החיים, ובאותה שעה הפחיתו בהדרגה את שטח־המחיה שנדרש למשפחה בראשית ימי ההתישבות – משלוש מאות דונם עד כדי 100 דונם באדמת־בעל, 50 דונם בהרים מגדלי עצי־פרי, ו־25–20 באדמת־שלחין.

במחוזות ערביים רצופים נשאר הישוב במשך עשרים השנים בעינו. כמעט ללא גידול, אולם במחוזה של ההתישבות היהודית גדל ורב; רמת החיים של הערבים הועלתה ושיטות עבודתם השתפרו כמתכונת היהודים.

מבחינת התישבות חקלאית יש לחלק את מערב ארץ־ישראל לארבעה אזורים: העמקים, התופסים שסח של 4,602,000 דונם; ההרים – 8,088,000 דונם; הנגב – 12,577,000 דונם; מדבר יהודה – 1,050,000 דונם. את האחרון כמעט יש להוציא מחשבון ההתישבות.

בעמקים יש שלושה וחצי מיליון דונם אדמת־שלחין. עד היום משקים רק 350,000 דונם. למעלה משלושה מיליון דונם נתונים עדיין להשקאה. כל דונם מושקה יבולו שקול כנגד יבולם של 10 דונם בעל. בכל מיליון דונם מושקים אפשר להושיב 30.000–25.000 משפחות חדשות, נוסף על אלה שיושבים עליה עכשיו, בין שהם יהודים ובין שהם ערבים. ז״א כי אם נתקין השקאה מלאה לכל העמקים במידה האפשרית נוכל להושיב עוד שבעים וחמשה – תשעים אלף משפחות על הקרקע.

בהרים יש כארבעה וחצי מיליון דונם הנמנים עכשיו על ארמה צחיחה. יהודים רכשו עד עכשיו בהרים כ־350.000 דונם מאדמה „צחיחה“ זו והקימו כפרים פורחים בהרי ירושלים, שומרון והגליל. לכל הפחות עוד כשני מיליון וחצי מאדמת ההרים אפשר להכשיר לעיבוד – ולהתישבות נוספת של חמשים אלף משפחה.

ואשר לנגב – אמר סיר ג׳ון הופ־סימפסון, המומחה האנגלי שנשלח על־ידי הממשלה בשנת 1939 לתהות על אפשרויות ההתישבות בארץ: „בתנאי של אפשרויות השקאה הרי יש במחוז באר שבע שפע־לא־ידלל של אדמת־התישבות… עד עכשיו לא נעשה שם כל נסיון מאורגן לברר אם יש בנגב אספקה אַרטיזיאַנית של מים“. הועדה המלכותית של פיל ציינה בשנת 1937 שמזמן פרסום ההרצאה של הופ־סימפסון „נעשה רק מעט מאוד על ידי הממשלה לגלות מים בארץ“. אולם היגלות נגלו מים על ידי היהודים בהרבה מקומות בארץ, שהיה מקובל כאילו אין בהם מים, ולדעת המומחים היהודים יש לסַפּק מים לנגב אם על־ידי חפירת בארות ארטיזיאניות, אם על־ידי בנין סכרים לאגירת מי־הגשמים הניגרים מההרים ואם על־ידי הבאת מים בתעלות מנהרות הצפון (ירקון, ירדן, ליטני ועוד).

אם רק יתקבלו הסמכויות והאמצעים להספיק מים לנגב – אפשר יהיה ליישב מאות אלפים משפחות בחלק זה של הארץ. עד עכשיו הנגב כולו, התופס כמחצית שטחה של ארץ־ישראל המערבית, אינו מעובד ואין בו ישוב, מלבד מתי־מעט של בידואים שוכני־אוהלים.

הנסיון של ההתישבות היהודית לימד שעל יד כל משפחה המתפרנסת מחקלאות, אפשר ליישב עוד ארבע משפחות לכל הפחות, המתפרנסות ממלאכה, תעשיה, מסחר ואומנויות חפשיות.

ארץ־ישראל אינה עשירה בחמרים גלמיים הדרושים לתעשיה, אולם יש לה היתרון של מעמד גיאוגרפי רצוי – כגשר המקשר שלושת חלקי חבל: אסיה, אירופה, אפריקה. –

---

ההרפתקה היהודית הצעירה ביותר היא כיבוש־הים. לפני שש שנים לא היה אף מלח יהודי אחד בימה של יפו, אם כי עיקר סחרה היה יהודי. ב־15 למאי 1936 טלפן הנציב העליון בעצמו לסוכנות היהודית בירושלים והודיע לנו שהוא מכיר בצדקת דרישתנו לפרק סחורות בחופה של תל־אביב לאחר שהמופתי השבית את נמל יפו. ובן־לילה ממש הונח יסוד לנמל יהודי בתל־אביב. מאז עובדים אלפי יהודים בנמלי הארץ, ואניות יהודיות נהוגות בידי חובלים ומלחים יהודים חוצות שבעת הימים, ודייגים יהודים פורשים מכמרותיהם לא רק במימי הכנרת והחוּלה, אלא גם בים התיכון, וגם לים־סוף יגיעו, ועל חוף הים מוקמים כפרי־דייגים יהודיים.

עמים דוברי עברית פיתחו ראשונה בימי קדם את השיט והמסחר הימי – אלה היו תושבי צור וצידון שהקימו את האימפריה הכנענית הגדולה בקרת־חדשה עד שבאו הרומאים והרסוה. גם יהודי יפו היו יורדי ים בימי הבית השני, ולפני נפילת ירושלים נלחמו כשודדי־ים בימה של יפו נגד הרומאים.

כובשי־הים מצור וצידון אבדו ונכחדו. אולם צאצאי היהודים שנלחמו ברומאים חיים וקיימים, רבים מהם שבו לארץ ועוד רבים המתעתדים לשוב. הם שבו לאדמה – והם שבים גם לים. – – – ספנים ודייגים יהודים יצרפו את הימים לארץ והעם היהודי יכבוש מקומו הנאות ביַמינו וביַמים האחרים.

גם במשק האויר ישלחו היהודים את ידם, וכבר הונח היסוד לטיס יהודי בארץ, תחילה לצרכי שלום, עכשיו גם לצרכי מלחמה.

שבי־ציון יכוננו הריסות הארץ, יבנו את משקה – בחקלאות ובחרושת, ביבשה ובים – ולא יֵצר המקום במולדת לבניה־בוניה.

יחס הערבים לשיבת ציון

ואשר לבירור הפוליטי – יש לבחון תחילה את יחסינו עם הערבים.

במעט מהשאלות המסובכות והמורכבות של הציונות – והן רבות – גדולה המבוכה והערבוביה כמו בשאלה שקוראים לה השאלה הערבית.

ויש צורך להבהיר ראשית כל שאין „שאלה ערבית“ באותו מובן שיש לשאלה היהודית. אין עם ערבי מחוסר מולדת. אין בעיה של נדידה ערבית, להיפך, הערבים הם מהעמים המועטים בעולם המרוכזים כמעט בשלמות בארצותיהם הם. וארצות אלו הן רחבות ידים. והן נגועות לא בעודף אלא במחסור־אוכלוסים.

בשנת 1926 פרסם ג׳עפר פשה אל־עסכרי, מי שהיה אז ראש הממשלה בעיראק, מאמר בכלי המבטא של „החברה המלכותית לאסיה התיכונית“ ובו אמר: „שטח עיראק הוא 150,000 מיל מרובע, פי שלושה בערך משטחה של אנגליה, ואוכלוסיה הם רק כשלושה מיליון – – – מה שנחוץ לעיראק יותר מכל זהו ישוב נוסף“.

הוא הדין לגבי סוריה. כל יודעי־הכלכלה בסוריה מודים, שהמספר המועט של אוכלוסיה ודלות אמצעיה מונעים את פיתוחה הכלכלי של הארץ.

עבר הירדן שטחו הוא כמעט פי ארבעה מזה של ארץ־ישראל המערבית, אולם אוכלוסיו אינם אלא שליש, וישובו נמצא בעמידה זה עשרים שנה, בשעה שישובה של ארץ־ישראל המערבית – המדובר הוא על הישוב הערבי – הולך וגדול.

מיעוט האוכלוסים בארצות ערב מהוה לא רק מפגע כלכלי, אלא גם סכנה מדינית לעצמאותן, וקריעת אלכסנדריתה מסוריה תוכיח.

והנקודה השלישית שיש להעמידה על אמיתותה היא: עלית היהודים והתישבותם בארץ אינה נעשית על חשבון הערבים. בשטח התעשיה והים הדבר ברור מאליו, כי אין למעשה כמעט כל תעשיה ערבית והים אינו תפוס על ידי מישהו. אולם גם בחקלאות אנו יוצרים כביכול מחדש את האדמה שאנו מיישבים; או שאנו מפרים ומפריחים אדמה צחיחה שלא היתה מעובדת, או שאנו מגדילים את היבול של האדמות במידה כזו שאותו השטח מספיק גם למתישבים חדשים וגם מעניק לתושבים הישנים רמת־חיים יותר גבוהה. ועליה והתישבות רבתי בקנה־מידה רחב ביותר, כזו הצפויה לנו לאחר המלחמה, תיתכן מבלי לפגוע משהו בתושבי הארץ.

אין ניגוד כלכלי בין היהודים והערבים בארץ. אין ניגוד בין הצרכים הכלכליים של הישוב המצוי בארץ ובין אלה של העולים החדשים. העובדה שהמופתי וחבריו וכמו כן ממשלת צ׳מברלין־מקדונלד, שניסתה לפייס אותם, עמדו על כך שעקרון יכולת הקליטה הכלכלית, כקנה המידה היחיד לקביעת העליה היהודית – יתבטל, מוכיחה, שגם הערבים וגם מחברי „הספר הלבן“ הכירו בעליל, שמבחינה כלכלית בלבד יש מקום לעליה יהודית רבתי העלולה להפוך את הארץ לארץ יהודית.

עליה יהודית תהיה או לא תהיה? – זוהי השאלה, ושום פתרון, אמיתי או מדומה, לכל שאר הבעיות הארצישראליות, האמיתיות או המדומות, אין בו ממש, כל זמן שאינו עונה ברורות ופשוטות על שאלה ברורה ופשוטה – וחיונית זו.

היש לצפות שהערבים יסכימו לעליה יהודית? האונאה הגרועה ביותר היא אונאה עצמית. עלינו להכיר בעובדות. אם העליה היהודית תהא תלויה בהסכמת הערבים, ספק אם תהא עליה יהודית. יש צורך חיוני, גם מדיני וגם מוסרי, להבהיר את עמדתנו בשאלת־השאלות הקובעת כל עתידנו – ללא כל דו־משמעות. העליה היהודית לארץ אינה זקוקה לשום הסכם. אנו שבים למולדתנו – בזכות עצמנו. ההיסטוריה, המשפט הבילאומי וגזירת־החיים של עם־עולם – שלושה אלה ציוו את ארץ־ישראל מולדת לעם העברי.

יהודי אינו זר ונכרי או מהגר בארץ־ישראל. בעלותו לארץ הוא שב למולדתו. עם ישראל הורחק אבל לא ניתק מארצו. זכותו למולדתו לא הופקעה ואינה בגדר של הפקעה. כשם שמציאות מיליון ערבים בארץ היא עובדה היסטורית, בין שהיא נעימה או לא, כך היא עובדה היסטורית, שקשר־בל־ינתק קיים זה יותר משלושת אלפים שנה בין ארץ־ישראל ובין עם־ישראל.

המנדט הארצישראלי מצהיר ברורות, כי ניתן אישור לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי וארץ־ישראל ולנימוקים שבגללם יוקם בה מחדש הבית־הלאומי היהודי, אולם יש דבר־מה תקיף אפילו מחוק־בין־לאומי, וזהו הצורך החיוני, הנואש של עם שאין לו הצלה וגאולה אלא בחזרה למולדת, צורך הצלה אישי למיליונים וצורך־גאולה לאומי לעם בכללו.

שום התנגדות והפרעה מצד הערבים, שום הפחדה טירוריסטית או פוליטית, שום הגבלה ואיסור של „הספר הלבן“, הפסול גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה חוקית, לא ימנעו את עלית היהודים לארצם. ואם יש עדיין מישהו המפקפק בכך – תבוא עדות „פטריה“, „סטרומה“ ואניות אחרות ממין זה ותוכיח. משמעותן של אניות אלה היא פשוטה: ארץ־ישראל או מוות. ומיד עם תום המלחמה, אניות רבות כאלה ינהרו לארץ.

דורנו נתפכח ונעשה מציאותי. אחרי האכזבות המרובות של המלחמה האחרונה והשלום בסופה: יש פחד מאשליות אידיאליסטיות ומחזרים אחרי מעשיות וחשבונות קרים. ואכן, מי שאינו רואה את המציאות המרה הזועמת והנואשת של התפרצות העליה היהודית לארץ כתום מלחמה זו – אינו יודע מה זאת מציאות. שום מציאות ארצישראלית לא תשוה באיתנותה ובדחיפותה לעוֹז ההעפלה היהודית אשר לא תירתע מכל. בהעפלה זו נפגשו השרשים הביולוגיים והפסיכולוגיים העמוקים ביותר של עצם קיומנו ורצון־החיים שלנו.

הערבים ישלימו עם העליה היהודית ויסתגלו למציאות החדשה – כשזו תהיה עובדה קיימת.

כשאנגליה, אמריקה, ושאר עמי התרבות החליטו לאחר המלחמה הקודמת על הקמת הבית הלאומי העברי – נתקבלה החלטה זו והוסכמה על־ידי נציגי הערבים בועידת־השלום. ארץ־ישראל יהודית נעשתה לחלק מתכנית הערבים לעתיד ארצות ערב. האמיר פייצל, בנו ובא־כוחו של המלך חוסיין, חתם על אמנה עם ד״ר ווייצמן ב־3 לינואר 1919. –– –

זוהי, איפוא, עובדה היסטורית שההחלטה על ארץ־ישראל עברית לא נתקלה בהתנגדות הערבים. להיפך, נציגי הערבים הסכימו לכך במפורש.

מתי ואיך קמה ההתנגדות? –

כשקיום ההחלטה נמסר לאלה שלא חרדו יותר מדי להצלחתה. פקידות־המנדט בארץ לא גילתה הבנה וחיבה, אף לא כשרון ורצון להוציא לפועל מה שהיה בלי ספק תפקיד מורכב וקשה: להעלות פזורי ישראל ולהשרישם בארץ. ממנהיגי הערבים בארץ לא נבצר, כמובן, לראות את ההיסוסים שבהם קיים משרד המושבות ופקידיו הקולוניאליים את ההחלטה. ומיד קפצו מנהיגים אלה על המסקנה שההחלטה לאחר הכל אינה החלטה רצינית ואפשר בנקל להפוך אותה על פיה, והתנהגות ממשלת המנדט הוכיחה שלא טעו.

גורמי הכשלון של המנדט על ארץ־ישראל

הועדה המלכותית של פיל היא היא שמצאה כי הכלי אשר הותקן למען בצע את ההחלטה הבין־לאומית על הקמת הבית־הלאומי – המנדט – אינו „בר־־פעולה“. בין שנסכים ובין שלא נסכים לכל שיקולי הועדה – הרי אין כל ספק בכך, שהפקידות אשר הופקדה על קיום המנדט הוכיחה שאינה „בת־פעולה“.

אם כי היו לנו ועדיין יש לנו כמה מריבות עם ממשלת המנדט, ולפעמים מרות וכאובות למדי, וביחוד לאחר פרסום „הספר הלבן“, כגון הריב על הצבא היהודי והטרגדיה של „סטרומה“ – אין אנו יכולים להגיד שכשלון הפקידות ומשרד המושבות בהגשמת המנדט במשך עשרים השנים האחרונות הוא מפני שהיא פקידות בריטית. מקור כשלונה הוא בכך שהיתה פקידות זרה, לא־יהודית.

העליה היהודית לאחר המלחמה תחייב התישבות־רבתי בקנה־מידה רחב. מפעל התישבותי זה ידרוש הון עצום שיש להשיגו ממקורות ממשל­תיים. אולם התנאי העיקרי למפעל עצום זה הוא משטר חדש, מכוון במיוחד לפיתוח מכסימלי של הארץ ולקליטה מכסימלית של עולים בזמן הקצר ביותר. חוקי־היסוד של הארץ, חוקי הקרקע והמים, הגנת העובד, סידור המסים והמכס, יחסי סחר־חוץ, משטר־ההגנה וכדומה – מן ההכרח לשנותם בתכלית למען יתאימו לצרכי התישבות צפופה, פיתוח מהיר של החרושת, גידול בלתי מופרע של העיר והכפר, קליטת העולים וריבוי האוכלוסים. ולא רק החוקים – כל הפקידות במעשי יום־יום מן ההכרח שתהא מודרכת, ללא־ריתוי, במטרה אחת: בנין הארץ וקליטת עולים. רק ממשלה יהודית תתאים לתפקיד זה, רק זו תזדהה לגמרי עם הצרכים והשאיפות של העולים המתישבים היהודים ותתמכר בלב שלם לבנין הארץ. עליה יהודית בקנה מידה רחב מן ההכרח שתביא בעתיד לא רחוק לידי רוב יהודי גדול ולהקמת ארץ־ישראל עברית עומדת ברשות עצמה.

המסקנה המוכרחת מבחינת העבר והעתיד, מבחינת עשרים שנות המנדט ומבחינת צרכי העליה לאחר המלחמה, היא שהמנדט על ארץ־ ישראל צריך להימסר לעם היהודי גופו.

אין הכוונה למנדט בצורתו מלפני עשרים שנה. יתכן שכל שיטת המנדט תעבור מן העולם. הכוונה היא לאחריות ולסמכות הממשלתית הדרושה לבנין הארץ ולהבטחת שיבת היהודים לארצם – זו צריכה להימסר מעכשיו לעם היהודי עצמו. ראשית כל – השלטון על העליה ועל ההתישבות יופקד בידי הסוכנות היהודית, שתפעל בשם העולים והמתישבים העתידים לבוא.

עקרונות הפעולה המדינית להבא

עדיין מוקדם לקבוע בפרוטרוט את חוקת ארץ־ישראל לאחר המלחמה. עדיין מוקדם לענות על כל השאלות המשפטיות והמדיניות העתידות להתעורר. אולם אפשר וגם דרוש להגדיר את העקרונות הראשיים שידריכו אותנו בפעולתנו המדינית ושיונחו ביסוד החינוך הפוליטי של דעת הקהל, היהודית והכללית, באמריקה, אנגליה, רוסיה וארצות אחדות, למען הפתרון הציוני של שאלת היהודים ושאלת ארץ־ישראל.

עקרונות אלה הם שלושה:

א) אישור מחודש, בהיר וללא דו־משמעות, לכוונה המקורית של הצהרת־בלפור והמנדט כי ארץ־ישראל תשוב להיות קומונוולט יהודי, כפי שהוצהר על ידי הנשיא וילסון ב־3 למרס 1919.

ב) הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, כנאמן העולים והמתישבים העתידים, תקבל שלטון מלא על סידור העליה היהודית ותוענק בכל הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובנינה, לרבות פיתוח הקרקעות הבלתי מיושבים ובלתי מעובדים.

ג) שויון מלא יובטח לכל תושבי ארץ־ישראל, שויון אזרחי, דתי, פוליטי; הנהגה עצמית לכפר ולעיר בכל עניניהם המקומיים! אבטונומיה לכל העדות – כיהודים כערבים – בסידור עניניהן הפנימיים: חינוך, דת וכדומה.

אם ארץ־ישראל תישאר יחידה פוליטית נפרדת או תצורף ליחידה רחבה יותר – פדרציה של המזרח הקרוב, חבר־עמים בריטי, איחוד אנגלו־אמריקאי או איגוד אחר – דבר זה יהיה תלוי בנסיבות ובתנאים שלא יקבעו על ידינו ושאין לראותם מראש, ואין זה מהווה משום־כך בעיה יהודית או ארץ־ישראלית מיוחדת. כולנו נהיה חלק של העולם החדש והסידור החדש, אשר אנו מקווים כי יקום לאחר נצחוננו במלחמה זו. אולם יהי מה שיהיה היחס המדיני והבין־לאומי של ארץ־ישראל יהודית לארצות אחרות – אנו נהיה תמיד מוכנים לקואופרציה אמיצה בינינו ובין שכנינו הערבים, גם אלה שבארץ וגם אלה שבארצות השכנות. לאחר שסלע־המחלוקת העיקרי – שאלת העליה היהודית – יסולק מבינינו, על ידי החלטה בין־לאומית ברורה מצד אחד, ושלטוננו אנו על העליה מצד שני, אין כל יסוד להתיאש מקואופרציה יהודית־ערבית.

כושר הביצוע של היהודים בארץ

ציונות מתגשמת פירושה בנין אומה ומדינה. היו מתנגדים אשר הודו בצדקת הרעיון הציוני ויִפעתוֹ והכירו בזכות העם היהודי וזקיקוּתוֹ למעמד ולקיום לאומי שווה לזה של כל אומה אחרת, אולם הם פקפקו או גם כפרו בכשרון היהודים להיות לאומה ולהקים מדינה. היהודים, אשר במשך מאות שנים נתפרקו יותר ויותר ממסורת ממלכתית, נעקרו מעל אדמת מכורתם, פוזרו בנכר, נסמכו לשולחן זרים, רוכזו בערים, הוגבלו וצומצמו במסגרת צרה של מלאכות ופרנסות, שכחו את לשונם הלאומית, רופפו את קשריהם הלאומיים, נשארו יהודים באשר לא יכלו להיות לאחרים והפכו במידה רבה להיות אבק־אדם. וקשה היה לשוללי הציונות להאמין שיהודים אלה מסוגלים לשוב להיות לאומה, לשוב למולדתם ולהקים את הריסותיה, לבנות משק עצמאי ולכונן תרבות לאומית ולעמוד ברשות עצמם בתוך מסגרת ממלכתית יהודית. וזו לא היתה טענה תפלה וריקה. רצינותה היתה אולי גדולה ממה שסברו בעליה. החזון והרעיון הציוני היו אמנם טבעיים, מקובלים על הדעת וישרי הגיון היסטורי. אולם ביצוע הציונות נתקל מיד בקשיים לאין מספר ובהפרעות שנדמה היה שאין כמעט להתגבר עליהם. כי ציונות מתגשמת אינה אומרת רק תמורת מקום האומה, אלא תמורת מבנה חייה. לא רק שיבה למולדת – אלא יצירתה. שומה היה על מבצעי החזון הציוני לחולל מהפכה עמוקה בחייהם הם, להכשיר את הארץ לקליטתם, להתגבר על סתירות וקשיים משקיים, חברתיים ומדיניים, וכל זה בלי עזרה ממלכתית ובלי מכשירים ממלכתיים. ההתישבות היהודית בארץ היא אולי היחידה, בכל אופן אחת המעטות, בתולדות ההתישבות בעולם, אשר לא נעשתה על ידי מדינה עצמאית ולא נתמכה על ידה – ואף־על־פי־כן הצליחה.

עדיין אנו רחוקים ממחוז־חפצנו ועדיין אנו עומדים בפני המבחן הקשה של הביצוע. אולם העבודה אשר עשינו כבר בארץ משרישה בנו את האמון שהדבר הוא בגדר עשיה ובידינו לעשותו.

בתום המלחמה הקודמת היו בארץ 58.000 יהודים. בשנת 1941 היו בה יותר מחמש מאות אלף. הם נתישבו בכפרים ובערים אשר הקימו במו ידיהם. השטח המיושב על ידם הוא בערך מיליון וחצי דונם – פחות מהחלק השבעה־עשר של שטח ארץ־ישראל המערבית בלבד. הערבים תופסים בערך שטח של שבעה מיליונים, ולמעלה משמונה עשר מיליון עדיין שממה.

בניגוד לדוגמא הכלכלית המקובלת הלכו היהודים בארץ מהעיר אל הכפר. בני־העיר במשך מאות בשנים היו לעובדי־אדמה. למעלה משלושים אחוז של יהודי ארץ־ישראל יושבים בכפר. גדולה מזו היתה השיבה לעמל־כפים. 125,000 בוגרים מחמש מאות אלף נפש הם חברי הסתדרות העובדים. יהודי ארץ־ישראל עסוקים בכל עבודה ומלאכה וגם באלה שיד יהודית בגולה כולה אינה נוגעת בהן: בשדה, בבית־חרושת, במחצבה, בסלילה, בבנין, בתחבורה, בנמל, בים, בדיג, בטיס וכדומה.

מקובצים מכל כנפי הארץ, חניכי תרבויות שונות ובלילי־לשון, הם מתלכדים בארץ לחטיבה לאומית אחת, שהשפה העברית נעשית ללשונה המשותפת, ובנין הארץ – מטרתה הכללית.

מעורים בכפרים וערים שכולם יהודים, מרוכזים בגושים ארציים משלהם, מסדרים באמצעים העצמיים את חינוכם, הגנתם, שירותיהם.הציבוריים, כפופים להנהגה עצמית בכפר ובעיר ובכנסת־ישראל, מושרשים בתרבות ובכלכלה עצמית – הניחו יהודי ארץ־ישראל למעשה את המסד לממלכתיות יהודית.

מה שחצי מיליון יהודים יכול היה לעשות – יוכלו לעשות כשהם כפולים ששה שמונה, עשרה. מה שאפשר היה לעשות על שטח של מיליון דונם וחצי, אפשר לעשות על שטח גדול מזה פי ששה, שמונה, עשרה. אין מבחן־ביצוע נצחי, אמיתי ומכריע מאשר הביצוע עצמו. הציונות עמדה במבחן זה.

והישוב עמד בפני מבחן ממלכתי ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה, כשהמופתי ניסה, בשליחות היטלר ומוסוליני, להרוס את הישוב, להרעיבו, לנתק קשרי־תחבורתו, להפסיק העליה ולהצמית את כל המפעל על ידי טירור ממושך – רצח פרוע של אנשים, נשים וילדים. בימים הנוראים ההם נתגלה כל עוזו של הישוב – עצמאותו הכלכלית, גבורתו וכוחו, דבקותו העמוקה באדמת־המולדת, מרצו היוצר – כשהוא עומד פנים בפנים נוכח סכנת מוות מתמדת. היהודים לא נסוגו, לא עזבו אף עמדה אחת, ולא עוד אלא שהרחיבו את הישוב, הקימו ישובים חדשים, קלטו עולים, ביצרו את התעשיה, כבשו דרך חדשה לים – בבנין נמל יהודי בתל־אביב – והקימו כוח־מזוין יהודי שלא ראתה הארץ כמותו מהמאה השביעית, הזמן שיהודי הגליל נלחמו כבעלי־בריתה של פרס נגד מדכאיהם הביצנצים.

מזיגה אידיאלית של משקיוּת איתנה וחזון סוציאלי

בבנין הארץ לא יכולנו להימלט מהניגודים והליקויים של המשטר הכלכלי השליט בימינו בעולם. אולם לא לשוא התאבקנו מאות בשנים לקיים את צלמנו היהודי אשר נוצר בארץ־מכורתנו, במקום שהנביאים ציווּ לאנושות את החזון הגדול אשר לא קם עדיין, על אחוה אנושית וצדק חברתי, אהבת־רֵע ושלום עמים. בלי שפך־דמים, בלי כפיה ושלטון, מתוך קביעה חפשית ומאמץ מוסרי, ובעזרת התנועה הציונית וברכתה, יצרו חלוצינו־בונינו צורת־חיים חדשה בקבוצות ובמושבים, בנויה על עבודה יוצרת בת־חורין, קרקע הלאום, עזרה ואחריות הדדית, שויון ושיתוף, שיש עמה גם מבנה סוציאלי משוכלל וגם מסד כלכלי איתן – צירוף אידיאלי שלא נמצא עדיין בשום ארץ אחרת.

טיפוס חדש זה של חברה עובדת עמד במבחן הזמן, ומאז הוקם, שש שנים לפני מלחמת־העולם הקודמת, גדל ורחב והקיף אלפים ורבבות והוכיח את עליונותו ויתרונו כלפי טיפוסים אחרים גם מבחינה משקית. מפעל זה נושא בחוּבוֹ בשורת עתיד חדש. קיומו וגידולו מעידים שאכן לא חלום־שוא הוא דבר החברה החדשה, חברת השויון והחירות, שאין בה התחרות וניצול, אלא עזרת־אחים ואהבת־רֵע.

מאמץ עליון עצמי ועזרת עמים

כל הגזע האנושי נתון עכשיו במצוקה איומה. בפעם השניה בדורנו התלקחה מלחמת־עולם. אף פעם לא עמדה האנושות כולה בפני סכנה כזו של שעבוד מלא וטוטלי. אף פעם לא עמד עמנו בפני סכנה כזו של שמד מלא וטוטלי. כל עוד המלחמה נמשכת עלינו להקדיש כל קורטוב של מרץ לנצחון כולל ושלם. אולם נזהר מאשליה מסוכנת: השמדת היטלר כשהיא לעצמה לא תשחרר את האנושות מתלאותיה ולא תגאל את העם העברי מגלותו ומצוקתו. אם היטלר יכול להמיט שואה כזו על האנושות כולה, סימן שדבר־מה נפסד ביסודו כרוך בחברתנו הקיימת. ואם בכל צרה שבאה לעולם היהודים נעשים תמיד קרבנותיה הראשונים והראשיים, נוסף על הצרות המיוחדות להם גופם, סימן שדבר־מה נפסד ביסודו כרוך בקיומו של העם היהודי בגולה. תבוסת היטלר צריכה להיות לא סוף, אלא התחלה לתיקון־העולם ולגאולת־ישראל.

המפעל שהקימונו בארץ יש בו ברכת־משנה: הוא מפלס דרך לחברה אנושית מתוקנת ומחודשת והוא משמש יסוד לתקומתנו הממלכתית. על מסר זה תקום מדינת־ישראל, ומדינת־ישראל תכון אם תהיה מדינת־הצדק.

לא באפס־יד יקום הדבר, ומלאכתנו לא תיעשה על ידי אחרים. אמריקה, אנגליה, רוסיה, העומדות בראש מלחמת־האנושות לחירות, נתבעות לעזור למפעלנו, כחלק מהשחרור העולמי. כי לא יכון משטר של חירות, שלום וצדק בעולם כל עוד המעוּות שנעשה לעם היהודי לא יתוקן. אולם גאולתנו תבוא רק מתוך מאמץ עליון של עצמנו, מאמץ העם היהודי בגולה ובארץ. דבר הציונות יבוצע אם יקום בנו הרצון והעוז לבצעו. וארץ־ישראל תהיה יהודית במידה שהיהודים יבנו ויקימו אותה.

בועד הפועל הציוני, ירושלים, 15.10.42

לאחר שמסרתי בהנהלה דין וחשבון מאנגליה ואמריקה קיבלה ההנהלה את ההחלטה הבאה פה אחד:

„ – – ההנהלה מאשרת את קו המדיניות הציונית, כפי שהוגדר על־ידי שליחיה בכינוס כל ציוני אמריקה במאי 1942 (ועידת בילטמור) הקובע:

סדר העולם החדש עם בוא הנצחון, על יסודות השלום והצדק והשויון, לא יתכן בלתי אם תיפתר בו שאלת חוסר־המולדת של העם היהודי פתרון מוחלט.

והדורש:

א. לפתוח שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית;

ב. למסור לסוכנות היהודית השלטון על העליה לארץ ולהעניק לה כל הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובנינה, לרבות פיתוחן של כל אדמות־הבור הבלתי־נושבות;

ג. לכונן את ארץ־ישראל כקומונוולט יהודי מעורה במבנה הדימוקרטי החדש של העולם“.

המלה „קומונוולט“ היא מלה אנגלית. תרגומה בלאטינית הוא רספובליקה. תיתכן רספובליקה שאינה קשורה עם שום מדינה אחרת, כמו הקומונוולט של קרומוול, ויש שהיא קשורה ליחידה ממלכתית גדולה יותר כמו הקומונוולט של אבסטרליה, שהיא עצמאית לגמרי, אבל היא גם משולבת כחבר שווה בקומונוולט הנקרא „בּריטיש קומונוולט אוף ניישנס“. מכיון שלא נמצאה לנו מלה מקובלת בעברית, אנחנו משתמשים לצרכי ההחלטה במלה האנגלית.

וזה המשך ההחלטה:

„ההנהלה מציינת ברצון שקו זה נתקבל בועידות של ציוני אמריקה, דרום־אפריקה, אנגליה, קנדה וארצות אחרות.

ההנהלה מציעה לועד הפועל המוצמצם לאשר החלטה זו של ההנהלה“.

משמעותה של ההחלטה

עכשיו אני רוצה להגיד שהחלטה זו אין בה משום ניסוח המטרה הסופית. לא התכוונו לנסח את המטרה הסופית, אין אנו חושבים שזה בסמכותנו ושיש עכשיו צורך בכך; אין גם ניסוח של פּרוגרמה אידיאולוגית, אלא פשוט זה ניסוח של כיוון מדיניותנו בתקופה זו: מה שנגיד לעולם, למדינאים באנגליה, באמריקה, בקנדה, בדרום־אפריקה; מה שנגיד לערבים; מה שנגיד לעם היהודי, בין זה העומד לפי־שעה מחוץ לתחומי התנועה הציונית ובין זה העומד בתוכה, כלומר: מה הוא תוכן בירורנו, הסברתנו ודרישתנו הפוליטית בזמן הזה, כלפי עתידנו הקרוב למחרת הנצחון.

אנחנו רואים בהחלטה זו ניסוח של שלב מדיניותנו בתקופה זו, ולא פירוש למַה שהיה עד עכשיו, או ניסוח העתיד להיות, אלא בשלב זה בעולם, ביהדות, בארץ־ישראל אנו מגדירים את מחוז חפצה של מדיניותנו.

הכוונה העיקרית של מדיניות זו היא עליה רבתי של יהודים מיד לפתיחת האפשרות הראשונה לעליה ומפעלי בנין רחבי מידה בארץ־ישראל שיקלטו את העליה. לפי הכרתנו, גם העליה הגדולה וגם מפעלי הבנין הגדולים בחקלאות, בחרושת, בים ובאויר, מחייבים משטר מיוחד לו; כי בזה שישנו בארץ בתקופתנו, דברים אלה – עליה כזאת, מפעלי בנין כאלה – בלתי־אפשריים. זה מחייב משטר מיוחד, חוקי קרקע, חוקי מים, הגנה, מכס, בריתות מסחריות ועוד ועוד, אשר בעיקר יהיו מכוונים לאפשר עליה גדולה ולהכשיר בנין הארץ בקנה־מידה רחב ובקצב מהיר

אולם לכך נחוץ לא רק משטר הבנוי על חוקים וסדרים, אלא גם מגשימי החוק. מחוקקיו ומבצעיו, המוציאים את החוק מהכוח אל הפועל, צריכים להיות מכוונים לתכלית זו ולהיות בכל לבם לעליה זו, למפעלי־בנין אלה, לקליטת העליה.

לאחר החלטה זו, שנתקבלה פה אחד בהנהלה, אולי כדאית הסברה קצרה על הציונות והיהדות באמריקה – – –

הציונות באמריקה

מרכז הכובד של הפעולה המדינית הציונית הוא בשעה זו באמריקה. בסוף המלחמה תמלא אמריקה תפקיד מכריע, ואולי קובע. כוח אירופה ידולדל, וקיומה יהיה תלוי במשך כמה שנים בעזרה הכלכלית של אמריקה. גם סידור הענינים המדיניים יהיה תלוי בהשתתפותה האַקטיבית של אמריקה בשעת המלחמה ובסדרי השלום; אולם יהי אשר יהיה תפקידה של אמריקה בענינים העולמיים, בענינינו אנו היא יכולה ודאי למלא תפקיד מכריע.

התנועה הציונית באמריקה במשך עשרים השנים האחרונות עמדה בעיקר על הציונות הקונסטרוקטיבית. היא עזרה לבנין הארץ, ולא היתה מעונינת באותה מידה בעבודה הפוליטית ולא עסקה בעבודה תרבותית ביהדות אמריקה. שני אלה הם הליקויים העיקריים בפעולתה של התנועה הציונית באמריקה.

והדבר השני המציין את הציונות באמריקה הוא שהיתה מצומצמת במשך עשרים השנה האחרונות בחוג אחד של יהדות אמריקה – במעמד הבינוני והנמוך. היא לא נשענה לא על המוני הפועלים, לא על האינטליגנציה, המהווה כוח גדול וחשוב באמריקה, ולא על עשירי ישראל, שהם תופסים מקום חשוב. אין זאת אומרת שלא היו קצת פועלים בתנועה הציונית, או אחדים מבין האינטליגנציה או מבין עשירי ישראל, אבל שלושה גושים אלה היו מחוץ לתנועה הציונית הרשמית, וזה בא כתוצאת הפילוג בשנת 1921 ¹. צמצום בסיסה הסוציאלי של התנועה הציונית והצרת היקף פעולותיה בשטח הכספי־הכלכלי בלבד התישו את כוחה של התנועה בשטח הפוליטי. באמרי זאת איני מזלזל בחשיבותה של עבודת הבנין. אילו הסתפקנו בתקופת בין־הזמנים, בין שתי המלחמות העולמיות, כשכל העולם נתערער ונידלדל, בפעולה מדינית ולא היינו מקימים דבר מה בארץ, אולי היתה הסופה המתחוללת עכשיו בעולם מוחקת אותנו מעל פני הארץ.

אבל כרגע הגיע הזמן, שחשוב לא סכום הכסף הנשלח מאמריקה לארץ, אלא התרומה שהקיבוץ היהודי הגדול בעולם, אשר נמצא בדרך מקרה היסטורי מוצלח בארץ הגדולה הממלאת תפקיד עולמי, יביא להיאבקותנו המדינית: אם הציונות האמריקנית תצליח לרכז סביבה את כל העם היהודי בשביל פתרון ציוני של שאלת העם היהודי מיד לאחר המלחמה ואם על־ידי כך תוכל להשפיע על האומה ועל הממשלה האמריקנית שתפעל לטובתנו.

עם בוא המלחמה לא היתה התנועה הציונית מוכנה לתפקיד זה מיד, מפני הצמצום שלה. קרה כך שגם התפקיד הקונסטרוקטיבי לקרנות נהפך לענין מיכני. יש קופת־צדקה בכל עיר, וביחוד לאחר שהמגבית המאוחדת התמזגה עם מגבית הג׳וינט, יש מנגנון פקידותי המטפל בעניני המגבית; גם פקידים לא־ציונים, בעיקר פקידי הג׳וינט, אוספים כסף. ברוב המקומות אין גם צורך לאסוף כסף, כי ישנה הקרן, ובאמת הציונות נתרוקנה כמעט מכל פעולה ממשית. תיאור זה אינו כולל ענף אחד הגדול ביותר של התנועה הציונית – „הדסה“, שלה מפעל מסוים משלה בארץ. ואם כי תחילה היה מצומצם, כאילו פילנטרופי, אבל הענין הקונקרטי שבמפעלה קירב אותה יותר לארץ־ישראל, וביחוד לאחר שהתחילה לטפל בענין עלית הנוער, מפעל שהוא עצמו נפח בה נשמה ציונית חדשה ונתן לה סיפוק גדול מאד. על כן משמשת „הדסה“ במידה רבה מפתח לציונות האמרי­קנית. ואם כי אינה משמשת כוח מנהל, ואינה יכולה להדריך את התנועה כולה, אבל בלעדיה, ובניגוד לה, כמעט שאי־אפשר לעשות דבר בתנועה הציונית האמריקאית.

כשבאתי בפעם הראשונה לאמריקה, היה נראה לי – מהסתכלות במצב הענינים בעולם, בארץ, ובאנגליה, – כי הדבר העיקרי, שיש לתנועה הציונית העולמית ולתנועה הציונית האמריקאית לעשות הוא, להחדיר לתוך התנועה הציונית האמריקאית הכרה פוליטית ואינסטינקטים פוליטיים, ולהקנות לה פרוגרמה פוליטית וקו מדיני – ולא לעתיד לבוא, כמטרה סופית, אלא תכנית־פעולה פוליטית לתקופה זו.

על הקו המדיני

אז שהיתי באמריקה חדשיים–שלושה. עשיתי מאמצים רבים להקנות להם את ההכרה כי קודם כל יש צורך בפעולה פוליטית – גם בזה היה ויכוח עם טובי הציונים, ואחר־כך – מה צריכה להיות תכנית הפעולה הפוליטית. העמדתי אותה על שלושה דברים: א) התנגדות ל„ספר הלבן“, עד כמה שזה יתכן לעשות באמריקה, ותיתכן עבודה רבה מאוד; ב) הקמת צבא יהודי; ג) כינון ארץ־ישראל כקומונוולט יהודי לאחר המלחמה, בתור פתרון לשאלת מצוקת היהודים בתקופה זו.

ענין הנחלת הקו המדיני נתקל בהתנגדות, ועוד יותר – תוכן הקו. היה דיון רציני, אם לעשות באמריקה פעולות נגד „הספר הלבן“, כי לא רצו להכביד על האדמיניסטרציה באמריקה המסייעת לאנגליה; היו מוכנים לנהל פעולה פוליטית, אבל לא נגד האדמיניסטרציה. אפילו בימי „פּאטריה“, היה ריב גדול עם הרוב של הועד לשעת חירום, עם טובי אנשינו בוושינגטון. במשך הזמן נוצרה הבנה גדולה יותר, כי הם ראו, שאנחנו לא פחות מהם – במידה שהבעתי את דעת ארץ־ישראל, – מלאים השתוממות למעשי הגבורה של העם האנגלי, אשר לפי הכרתי הציל את האנושות, וכי כל מחאותינו נגד האדמיניסטרציה אינן באות מתוך איבה לאנגליה, וּודאי לא מתוך איבה לאמריקה; הרי גם באנגליה גופה ישנה דימוקרטיה, ובודקים את מעשי הממשלה אפילו בשעת המלחמה. אם הממשלה עושה משגה, יש חופש הביטוי ויש חופש הבקורת, וציוני אנגליה, שהם בודאי פטריוטים טובים מאוד, לא נרתעו לבקר באופן חריף מאוד את מעשי הממשלה.

סיבוכים גדולים יותר היו בענין הצבא היהודי. היה דיון בלונדון על יחידה יהודית של יהודי הגולה. אם כי רבים תמכו בזה, והיתה מסורת של הגדוד היהודי הראשון במלחמה הקודמת שבא מאמריקה, שגם ברנדייס, שלא היה חשוד ביותר על אי־פטריוטיות אמריקנית, וגם וילסון תמכו בזה, אבל מאז חלו שינויים רבים – הפחד מפני אנטישמיות גבר לאין ערוך, ולפי שעה אין בקרב הציונים אדם ממשקלו של ברנדייס, שיכול לפסוק מה זאת אומרת להיות אמריקני טוב.

אולם, לאחר כניסת אמריקה למלחמה, כשענין הגיוס בגולה נצטמצם, והגדוד היהודי נעשה אפשרי רק בארץ־ישראל, התאחדה התנועה הציונית בסעיף זה, והוא הדין בנוגע לסעיף השלישי: קומונוולט יהודי.

היו בירורים רבים. התחלתי ב„הדסה“. ידעתי שזהו המפתח. התנועה גדולה, והיא קרובה יותר למעשה לארץ־ישראל, וההתענינות בעניני הארץ גדולה פה יותר מאשר בשאר החוגים וגם ההססנות היתה כאן רבה יותר, אולם גם „הדסה“ בועידתה היא וגם הציונים הכלליים (פירוש הדבר באמריקה – הגברים) קיבלו את הפורמולה הזאת של התפנית הפוליטית: כינון ארץ־ישראל כקומונוולט יהודי, ובמאי שנה זו נתכנסה ועידה של כל ציוני אמריקה, ושם נתקבלה פרוגרמה זו פה אחד.

תכנית בילטמור

תכנית זו של ועידת „בילטמור“ היתה לנחלת התנועה הציונית האמריקאית. באותה החלטה יש פסוק חריף על „הספר הלבן“, אמנם, לא חדש, כי הוא לקוח ממכתב הסוכנות היהודית לארץ־ישראל לנציב העליון:

„הועידה מביעה את התנגדותה הבלתי־משתנית ל„ספר הלבן“ של 1939 ומצהירה, כי אין לו כל תוקף מוסרי או חוקי. „הספר הלבן“ מתכוון להגביל, ובעצם הדבר לבטל, את זכותם של היהודים לעליה ולהתנחלות בארץ־ישראל, והוא, כדברי וינסטון צ׳רצ׳יל בבית־הנבחרים במאי שנת 1939 – „מעשה הפרה וביטול הצהרת בלפור“.

ויש סעיף על הצבא:

„בהיאבקות עם כוחות התוקף והעריצות, שהיהודים היו ראשוני קרבנותיהם ושמהם נשקפת עתה סכנה לבית־הלאומי היהודי, הכרח הוא להכיר בזכותם של היהודים בארץ־ישראל למלא את תפקידם במלחמה ובהגנת ארצם, על ידי כוח צבאי יהודי שילחם תחת דגלו והמפקדה הראשית של עמי הברית“.

בנוגע לסעיף ה׳, סעיף הקומונוולט, נוצרה אחדות כללית, – כרגע זו היא הפרוגרמה המוסכמת של ציוני אמריקה. יש אולי בודדים ובודדות המהרהרים בלבם אחרי סעיף זה, ואולי יש להם גם סימפטיה לפרוגרמות אחרות, אבל בדיון על הקמת ה„איחוד“, לרגל מאמר ד״ר מגנס ב„בעיות היום“², לא היה אף אחד, לא בין הגברים ולא בין הנשים, וגם בין אלה הקרובים יותר לתפיסת הגב׳ סולד, – ואני מדגיש את תפיסת הגב׳ סולד,– שיגן על הצעה אחרת, בכל אופן לא בגלוי.

פרצופם של יהודי אמריקה

וכמה מלים כלליות בנוגע ליהדות אמריקה. יהדות אמריקה, עד כמה שאני מכיר אותה, שונה מכל קיבוץ יהודי אחר בעולם; היא דומה במקצת לקיבוץ היהודי בארץ־ישראל – זו היא יהדות של מעבר. ברוסיה, בתימן, בגרמניה היו קיבוצים יהודיים מושרשים מאות בשנים; יש אומרים אלפי שנים, יש אומרים שהיהודים קדמו לבוא לגרמניה לפני הגרמנים. הם היו מושרשים בשני דברים: בחוויה יהודית ובשכנות בארץ. השכנות בארץ היתה קבועה. גם הסביבה מחוץ ליהודים היתה מושרשת. אמריקה כולה היא ארץ של מעבר, והיהדות אף היא יהדות של מעבר. היא מאוד היולית, אינה מגובשת, עדיין רחוקה מבגרות, ולכן אין לדבר על פרצוף מסוים. וכשם שאי־אפשר לומר דבר מסוים על אמריקה כולה, כן על היהודים. יהודים תמיד דומים לגויים, אלא שתמיד מוסיפים נופך משלהם.

בזה יש גם חיוב. אין כאן הנוקשוּת, נגיד, של היהודי המתבולל בגרמניה (אני מדבר כמובן על גרמניה שלפני היטלר), אין גם הנוקשוּת הדתית המסולפת של „אגודת ישראל“, כן הדבר אצל האנטיציונים. זהו דונג שעדיין לא נתקשה. פה אפשר לצור ביתר קלות כל צורה, אבל יש בזה גם מן השלילה. הכל רך, כותבים על הדונג ונקל למחוק את הכתוב.

ביהדות רוסיה היו כל הזרמים שרשיים, הוא הדין בגרמניה. כאשר החלה המרידה הציונית בנשמת היהודי הגרמני העמיקו לחשוב, חרשו חריש עמוק מאוד בנפש ובמחשבה.

דברים אלה אינם באמריקה, ומשום כך יש צורך בהתמדה. אף פעם אי־אפשר להגיד שהמלאכה נשלמה. אם אינך ממשיך – הכל עלול להחרב.

והציבור מורכב מאלפי־אלפים ציבורים: „לאנדסמאנשאפט“ים, גילים שונים, יוצאי גרמניה שהגרו לאמריקה בתקופות שונות, – „יחוס“ מיוחד הוא להימנות בין יוצאי גרמניה שהגרו בשנת 1848, – יוצאי רוסיה הממשיכים גם באמריקה לדבר רוסית וכו׳ וכו׳. רבים ההבדלים בין החלקים השונים. אציין רק ארבעה גופים, המהווים מבחינה פוליטית את יהדות אמריקה. אמנם הם אינם מייצגים את כל יהדות אמריקה. היהדות האמריקאית מרובה מאלה, היא מסובכת, מורכבת, אבל מבחינה מדינית יש למנות רק ארבעה גופים עיקריים אלה, וכאשר ארבעת הגופים האלה פועלים פעולה פוליטית במאוחד, מקובל לחשוב שיהדות אמריקה פועלת. כך חושבים גם ביהדות האמריקאית וגם מחוצה לה.

ארבעת הגופים העיקריים של יהדות אמריקה

ארבעת הגופים האלה הם: א) הקונגרס היהודי, ב) בני ברית, ג) ועד הפועלים היהודי, ד) הועד היהודי האמריקאי (אמריקן ג׳וּאיש קומיטי).

אומר מלים אחדות על כל אחד ואחד. קודם כל עלי לציין דבר מעציב במיוחד בשבילי: בין ועד הפועלים היהודי, המייצג את הפרוליטריון הסוציאליסטי, ובין הועד היהודי האמריקאי, המייצג את עשירי ישראל באמריקה, יש קירבה נפשית גדולה מאוד, כי לשניהם יש גישה פילנטרופית לצרכי היהודים, והם גם תלויים זה בזה במידה רבה. הועד היהודי האמריקאי – אלה הם 250 יהודים שכל אחד מושרש בחיים האמריקאיים, במשטר האמריקאי. לרבים מהם משקל מיוחד. אין להשוות את זולצברגר³,למשל, ליהודי סתם באמריקה, כי מי שיש בידיו „ניוּ־יורק־טיימס“, העתון הגדול ביותר באמריקה ובכל העולם כולו, אינו סתם אחד היהודים. ובכל זאת אלה הם יחידים, ואמריקה היא ארץ דימוקרטית במובן הפורמלי, ויש בחירות. אדם אינו יכול להתנשא, לשלוט, אלא הוא צריך להיבחר, ונחוץ המון להישען עליו, ומשום כך זקוק הועד היהודי האמריקאי לועד הפועלים היהודי, כי לאלה יש המון. מאירך גיסא יודעים כי „אמריקן ג׳ואיש קומיטי“, והמנהיגים העומדים בראשו, יש להם ערך פוליטי, ועל ידי יהודים אלה אפשר להשיג דבר־מה; ויש גם תסביך נחיתות של יהודים, אותו תסביך נחיתות שהציונות ניסתה לעקור אותו, ולא הצליחה בכל. התנועה הסוציאליסטית ניסתה אף היא לעקור אותו, וגם היא לא הצליחה בכל, ואם גם היו באמריקה סוציאליסטים נלהבים – פגה התלהבותם. ויש תסביך נחיתות, ביחוד אם היהודים העשירים הם קרובים למלכות, ולרוב הם קרובים למלכות בין אם היא דימוקרטית ובין היא ריפובליקנית. המלכות באמריקה זהו אדם אחד. כך הוא על־פי הקונסטיטוציה, הוא נבחר, הוא מנהיג, ועל־פי רוב היהודים יש להם זיקה לאחד כזה. אין בין העשירים היהודים והפועלים היהודים ניגודים מעמדיים ממש, כי עשירי ישראל מעסיקים פועלים לא־יהודים, ודוקא בעניני הפועלים היהודים הם פרוגרסיביים מאוד. שיף במפעליהם היה המתווך בשעת שביתה גדולה, והפועלים סמכו עליו. העשירים היהודים עשו את כספם בעיקר מפועלים אמריקאיים.

„בני ברית“ היה מתחילתו ארגון של יהודי גרמניה, כלומר, מתבוללים שהמשיכו את התבוללותם הגרמנית באמריקה. לא היתה התבוללות באוכלוסית אמריקה, אלא התבדלות. אמנם באמריקה אין היהודים הללו יכולים להיות חלק של העם הגרמני, אבל הם אומה בפני עצמה. על היהודים האחרים הביטו כעל זרים להם ונזהרו לא להיגעל ממגע אתם. במשך הזמן התעשרו רבים מיהודי רוסיה ונכנסו לאט לאט לחוגים אלה וקשרו אתם קשרי מסחר, ואחר־כך גם קשרי משפחה. „בני ברית“ היה אורדן שכל סנוֹבּ רצה להיות בו. במשך הזמן נעשה יותר המוני, יותר ציוני. נשיא „בני ברית“ – מונסקי, ציוני, – עסק בזמן האחרון בשתי פעולות בעיקר: מלחמה באנטישמיות – והיהודים באמריקה שרויים יותר מכל היהודים בפחד מפני אנטישמיות – ובעבודה תרבותית יהודית. הם הקימו „קרן הלל“, קרן לתרבות בשביל הסטודנטים. יש באמריקה עשרות אלפים סטודנטים יהודים ורובם הגדול במחיצת „בני ברית“. אמנם הם אינם מפיצים הרבה תורה, אבל הם עושים דבר מה. ואילו היו הציונים עושים זאת מתוך הדרכת האידיאל הציוני, היו מצליחים ונעשים כוח גדול.

ועד הפועלים היהודי – דיברתי קודם רק על ציונים כלליים. עלי לתקן את הכלליות הזאת, כי התמונה בפרטיה היא אחרת, ואני מדבר מבחינת הפעולה הציונית עכשיו. מגבית־ההסתדרות עשתה שירות עצום לתנועה הציונית. היא רכשה חלק גדול של הפועלים המאורגנים, ביחוד של מנהיגי הפועלים המאורגנים באגודות המקצועיות. אלמלא היא, היינו עומדים בפני מצב, שתנועת הפועלים המאורגנת, זו שהגורמים החשובים ביותר מכירים בהם: הציבור היהודי וגם ה„בריטיש לייבור“ – היתה עלולה להיות אַנטי־ציונית, ומבחינתנו היה הדבר נחשב לקטסטרופה.

הודות למגבית חונכו הפועלים בחיבה להסתדרות, אחר כך בחיבה לארץ־ישראל, ולבסוף גם בחיבה לציונות, הם נעשו ציונים בכל – מלבד השם.

לרגל האסון שקרה את יהדות פולין, באו הרבה מנהיגי „בונד“ לאמריקה, והם באו בלהט האנטיציוני שלהם ובשנאתם לארץ-ישראל. מכיון שמפלגת „פועלי־ציון“, חברי למפלגה, עשו לדעתי חטא שלא יכופר שעזבו את ועד הפועלים היהודי, נשאר מקום בלתי־מוגן להתקפת כוחות אנטיציונים. ואם כי השפעתם בציבור היא אפסית, והם אינם מבינים את המנטליות של הפועל היהודי באמריקה, ליבו בקרב מנהיגי ה„ארבייטער־רינג“, חבריהם ב„בונד“ לשעבר, את הנימה האנטיציונית. מנהיגים בונדיסטיים אלה התבצרו במשרות, מהווים חלק במנגנון הממלא באמריקה תפקיד גדול.

ועד זה מחולק לשני אגפים: אגף אנטיציוני, המורכב מהפקידים והאגף הציוני – מנהיגי האגודות המקצועיות.

הועד היהודי האמריקאי – אם כי הוא במהותו רחוק מתפיסה ציונית, איננו אירגון אנטיציוני. להיפך, מבחינה פוליטית היה הועד הזה תומך באופן רשמי במדיניות הציונית, בהצהרת בלפור ובמנדט, ושנה שנה, באסיפות הכלליות שלו, היה מקבל פה אחד (ההחלטות בועד זה מתקבלות כרגיל פה אחד, כי אין נוהגים לחלוק על דעת נשיא הועד) החלטה לטובת הבית־הלאומי ותמך בדרך־כלל בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית. אפילו בשעת הויכוח על החלוקה והמדינה היהודית נקט הועד היהודי האמריקאי עמדה ציונית גמורה. הוא אמנם התנגד להצעת פּיל, אבל ההנמקה בהתנגדות זו היתה ציונית גמורה: לא התנגדות למדינה יהודית, אלא התנגדות למדינה קצוצה. בועד טען יחד עם ברנדייס המנוח, שאנגליה התחייבה לעם היהודי הרבה יותר ממה שמציע פּיל, ויש לעמוד על מלוא ההתחייבות.

הועד מורכב מחברים אינדיבידואליים וקולקטיביים. „הדסה“, למשל, היא חברה קולקטיבית. בין חברי הועד הבודדים יש גם אישים ציוניים. יש בתוכו גם בודדים המתנגדים לציונות בכל תוקף, אולם הועד בכללו לא היה אף פעם אנטיציוני. יש להצטער על כך שביסוד הסוכנות המורחבת לא דאגו לכך, שהועד בשלמותו יצטרף לסוכנות, והסתפקו רק באישים אחדים. אמנם, באותו זמן היו אלה האישים המרכזיים של הועד היהודי האמריקאי, אבל ההצטרפות האישית לא הטילה על הועד כל התחייבות קולקטיבית, והכשלון של הסוכנות היהודית היה נעוץ קודם כל בחוסר מסגרת ארגונית של ה„לא ציונים“ באמריקה. ועד זה יכול היה להיות המסגרת היעילה ביותר של החוגים ה„לא־ציוניים“ בסוכנות המורחבת, והוא נשאר באופן רשמי מחוץ לסוכנות.

על הקונגרס היהודי אין צורך להרחיב את הדיבור. זהו סניף של הקונגרס היהודי העולמי, ובאמריקה הרכבו כמעט מזדהה עם התנועה הציונית.

הועד המשותף של יהודי אמריקה

הצרכים המדיניים שלנו בתקופה זו חייבו איחוד היהדות האמריקאית או בהמוניה או בארגוניה, סביב תכנית ציונית מדינית. היה אולי זמן – זה היה מיד לאחר המלחמה הקודמת – שאפשר היה לרכז את היהדות בהסתדרות הציונית גופה. זו היתה דרכו של ברנדייס המנוח, וכמעט שהצליח בדבר. יתכן, שאילו לא בא הפילוג בשנת 1921, היתה ההסתדרות הציונית מייצגת את היהדות האמריקאית. דבר זה לא ניתן להיעשות עכשיו. אבל ניתן להיעשות, לדעתי, משהו דומה לזה מבחינה פוליטית: הנחלת תכנית ציונית־מדינית לכל יהדות אמריקה.

כשבאתי לאמריקה מצאתי ועד משותף, מורכב מציונים ולא־ציונים, שהוקם על ידי ד״ר וייצמן כבא־כוח הציונים ול. שטרוק כבא־כוח הלא־ציונים באמריקה. הועד היה צריך לדון על עניני הגולה וארץ־ישראל, והיה מורכב מעשרה ציונים: וייז, ליפסקי, חברות של „הדסה“, חברי „פועלי־ציון“, „המזרחי“, המהווים את החטיבה הציונית כיחידה אחת, ועשרה לא־ציונים, – נציגי שלושה גופים: אמריקן ג׳ואיש קומיטי, „בני ברית“, וועד הפועלים היהודים – גם הם כחטיבה אחת, אבל לא אחידה, כי ביניהם יש גם „ציונים“ וגם „לא־ציונים“.

מיד לאחר בואי לאמריקה הוזמנתי לישיבת הועד הזה. באותה ישיבה דנו בשאלה „אקטואלית“ זו: מהו המושג „עם יהודי“. ברור, שהדעות נתחלקו באופן קיצוני, והישיבה עמדה להתפוצץ. התערבתי ופניתי לנאספים בהצעה שלא יתווכחו על שאלות אידיאולוגיות מופשטות, שמן ההכרח מפלגות את היהודים, לא רק בין ציונים ובין לא ציונים, אלא גם בין הלא־ציונים בינם לבין עצמם, ואולי גם את הציונים בינם לבין עצמם. הסברתי כי לא תיתכן שום אחדות ישראל על יסוד פילוסופיה מופשטת, ואין לנו צורך באחדות אידיאולוגית. הדבר הנדרש מאתנו הוא – תכנית פעולה משותפת לתקופת המלחמה ולאחריה, גם בשביל הגולה וגם בשביל ארץ־ישראל, על אף הניגודים האידיאולוגיים.

שני הצדדים קיבלו הצעתי וניסחתי טיוטה ראשונה של תכנית זו. בדיונים על עניני הגולה לא נתקלו בקשיים מיוחדים, וכולם הסכימו שיש לדרוש שיווי זכויות וריהאביליטציה של החיים הכלכליים שנהרסו. כשהגיעו לסעיפים הארצישראליים – נתעורר ויכוח רב. התכנית הארצישראלית היתה בנויה על יסוד החלטות בילטמור. חברי הועד הבלתי־ציונים לא גילו התנגדות – אבל הציגו שאלות: מה זאת מדינה יהודית? הזוהי מדינה, שאין בה לא־יהודים, או שללא־יהודים אין בה שיווי זכויות? מה יהיה מעמד הערבים? מה היא יכולת הקליטה? רק איש אחד מהלא־ציונים – צביון מסופרי ה„פאָרווערטס“ – הציע הצעה אלטרנטיבית. הוא נשען על השומר הצעיר בארץ והציע ארץ־ישראל כמדינה דו־לאומית, אבל גם הוא, לא פחות מאנשי השומר הצעיר, לא יכול היה להסביר, מהי כוונתו במדינה הדו־לאומית.

בחרו בועדה מצומצמת, שלושה שלושה מכל צד, שינסו להגיע לידי עמק השווה, אולם הדבר לא זז.

נראה היה לי שיש לעשות מאמץ מיוחד לרכוש את האישים המרכזיים הקובעים דעת הועד, ובחרתי בשני אנשים: בנשיא החדש של הועד היהודי האמריקאי, שנבחר במקומו של שטרוק שנפטר בינתיים, ובחבר שני, שבחיים היהודיים אינו תופס אמנם מקום מרכזי, אולם במדיניות האמריקאית יש לו מקום בין 3–4 האנשים רבי־ההשפעה ביותר, מחוץ לנשיא ארצות הברית עצמו.

הסברתי לשניהם – לכל אחד לחוד, – מה עשינו עד עכשיו בארץ, מה המעשה אשר עשינו בשביל העם היהודי, מה יש לעשות לאחר המלחמה, ומה הם התנאים הכספיים־משקיים ומדיניים־ממלכתיים הדרושים למען שארץ־ישראל תיענה במלוא אפשרויותיה להמוני ישראל לאחר מלחמה זו, ושניהם הבינו, העריכו והסכימו לקומונוולט יהודי.

אולם היו״ר של הועד היהודי האמריקאי עורר שאלה זו: האין מדינה יהודית פוגעת במעמד האזרחי של יהודי אמריקה? הוא דרש להבהיר בנוסחה מסוימת שיהודי אמריקה אינם שונים מכל אזרח אמריקאי אחר בכל הנוגע לזיקה לאמריקה.

ליהודים רבים באמריקה יש עדיין הפחד שמא לא יראו בהם אזרחים אמריקאים גמורים, אם הם יהיו קשורים עם ענינים יהודיים עולמיים. משום כך מתנגדים רבים לציונות. אבל גם אלה שאינם מתנגדים, ואפילו כמה וכמה ציונים, חוששים לסתירה שבין היות יהודי ובין היות אמריקאי. ההתבוללות האמריקאית שונה מבחינה חשובה מההתבוללות בארצות אירופה. העם האנגלי, הצרפתי, הפולני – זהו קודם כל מושג אֶתני־היסטורי, ולא רק מושג ארצי־מלכתי. בני עם מסוים באירופה שותפים למסורת לאומית, תרבותית, אֶתנית, פוליטית ולרוב גם דתית. באמריקה הולך ונוצר מושג חדש של עם. לא העבר, לא הלשון, לא הגזע והלאום, לא הדת. כל אמריקאי הוא מהגר, או בנו של מהגר, או נכדו של מהגר. המשותף הוא האזרחות האמריקאית. ההתמזגות החדשה בלשון ותרבות עדיין לא הגיעה לגמר בישולה. הזיקה האזרחית־הממלכתית היא משום־כך העיקר. ומשום כך גדול הפחד מהמלה „לאומיות“, שבלשון האנגלית יש לה הוראה כפולה: נתינות וזיקה לאומה (המלה „ניישון“ פירושה לא רק אומה, אלא גם מדינה). והפחד של כמה יהודים מהמלה „ניישונל“ אין לשער. אם יהודי מודה בקשר לאומה (ניישון) היהודית – הרי אזרחותו האמריקאית מפוקפקת, כי לאזרחות (נתינות) קוראים ניישונליטי. ואיך אפשר ליישב זיקת יהודי לארץ־ישראל ואמריקה כאחת?

בקושי־רב עלה בידי להסביר שיש כאן ערבוב של מושגים: שהמושג עם, אומה יהודית, אין בו משום זיקה אזרחית־ממלכתית, ובן עם יהודי יכול להיות אזרח אמריקאי או צרפתי. כמו שאירי יכול להיות אזרח אמריקאי או אוסטרלי – או אזרח אירלנד. ואם תקום מדינה יהודית בארץ־ישראל – רק תושבי המדינה (בין אלה שישבו בה מקודם ובין אלה שיתישבו בה) יהיו אזרחיה, ויהודי אמריקאי ביחס למדינה יהודית ימצא באותו המעמד של אירי־נוצרי באמריקה ביחס למדינת אירלנד. הוסכם שבתוך התכנית המסובכת יהיה סעיף מיוחד שיבהיר את ההבדל בין הזיקה הממלכתית־האזרחית של יהודי אמריקה ובין הזיקה המקשרת כל היהודים באשר הם. מאידך גיסא קיבל נשיא הועד היהודי האמריקאי וגם חברו את תכנית הקומונוולט היהודי בארץ. אולם נתגלו קשיים בקרב אחדים מחברי הועד. ההתנגדות נסבה על שני סעיפים של „בילטמור“ – פיקוח הסוכנות היהודית על העליה וקומונוולט יהודי. בין ראשי המתנגדים היה י. פרוסקוור. נפגשתי אתו והיתה בינינו שיחה ידידותית – אבל לידי הסכם גמור לא הגענו. הוא קיבל את הנחתי שיש המוני יהודים שהיו רוצים לעלות לארץ, שיש להם הזכות לעשות זאת, ושכל יהודי במידת יכלתו חייב לעזור להם בכך. הוא גם הסכים לכך, שאם המוני יהודים יעלו לארץ ויהווּ רוב, תקום מדינה יהודית, ואף־על־פי־כן לא ימנע את עזרתו מעליה גדולה. אולם הוא טען שתי טענות אלו: 1) למה לדבּר על מדינה יהודית? 2) כיהודי אמריקאי הוא רואה נזק בכך שיהדות אמריקה, כחטיבה שלמה, תדרוש מאנגליה זכות עליה או איזו דרישה אחרת. בדרישות פוליטיות מממשלה זרה איננו יכולים לתמוך כיהודים אמריקאיים, כי זה מערער את מצבנו באמריקה.

נפגשתי עם מנהיגי „בני־ברית“ והללו הביעו את הסכמתם המלאה לתכנית הציונית. יתר על כן: הם הבטיחו, שאם שאר הגופים לא יסכימו ויהיה צורך במלחמה פומבית, יצטרפו אלינו למלחמה.

אולם נראה היה לי, שמוטב למנוע מלחמה פנימית, אם אפשר להגיע לידי הבנה עם שאר הגופים, ואחרי נסיונות רבים אשר לא הצליחו, הגעתי לידי נוסח מוסכם עם נשיא הועד היהודי האמריקאי, שנתקבל גם בועד הציוני לשעת חירום פה אחד. הנוסח כולל גם קומונוולט יהודי. אולם היה צורך להוסיף ש„הקמת הקומונוולט היהודי לא תשפיע במשהו על הסטטוס הפוליטי והאזרחי של היהודים האזרחים בארצות אחרות“.

נוסף גם סעיף ש„ועדה מיוחדת תגדיר את הדרכים והשיטות המתאימות באופן הטוב ביותר להשיג את ביצוע המטרה שלנו בארץ“. ועדה מיוחדת של „אמריקן ג׳ואיש קומיטי“ אישרה את התכנית הזאת, אולם מיעוט קטן עם י. פרוסקוור בראשו הודיעו, שהם יפלגו את הועד, אם תכנית זו תתקבל. וכשנסעתי מאמריקה בספטמבר 1942 נשאר עדיין הענין תלוי ועומד.

בועידה החמישית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, כפר ויתקין, 25 באוקטובר 1942

א. תנועתנו במבחן

הציבור שנתכנס בועידה זו הטיל על עצמו זה קרוב ל־40 שנה שליחות גדולה וכבדה, שאין מָשלה בדורנו – להעמיד את עצמנו, ללא תנאי וללא שיור, במחשבה ובמעשה, בגוף ונפש, לכל ימי חייו, עד רגעו האחרון, ועד בכלל, לרשות ההגשמה המתמדת של חזון הגאולה האנושית והיהודית, הציונית והסוציאליסטית, של עמנו במולדתו, כחלק אורגני של חזון הגאולה האנושית והסוציאליסטית של כלל העולם. ואנחנו התכנסנו הפעם מפני ששליחות זו הועמדה במבחן קשה. כל הקשיים והפגעים, החיצוניים והפ­נימיים, שהיו כרוכים תמיד במילוי שליחותנו, הגיעו עכשיו לשׂיאם. ואם מתיחות רצוננו, אם מאמצנו המחשבתי והמוסרי, אם כושר ליכודנו ואחדותנו הפנימית, אם התגייסותנו החלוצית לכל החזיתות בארץ ובסביבותיה, – אם אלה לא יגיעו אף הם לשׂיאם – עלולים אנחנו להיכשל וליפול בנופלים.

ובמבחן איום זה עלינו קודם כל לראות ראיה אכזרית את המציאות שלנו האיומה על כל סכנותיה. מציאות זו אפשר לסכם בשתי מלים: הכל בסכנה. חירות המין האנושי, קיומו הפיסי של עמנו, ראשית המולדת שיצרנו, נפש תנועתנו – הכל בסכנה.

היטלר ובני בריתו כבר שיעבדו יותר מהחלק החמישי של הגזע האנושי בעולם – באירופה, באסיה ובאפריקה, ועוד ידם נטויה. יותר משליש העם היהודי נתון במחנה־הסגר נאצי, רבבות מוצאים להורג בחשכת יערות, בדרכים, בקרונות סגורים, וכל השאר מופקרים לרעב, לדבר, למגפות, לעבדות, לחלול צלמם האנושי והיהודי. צבאות הנאצים אינם רחוקים משערי הארץ, והסכנה לישוב אינה צפויה דוקא מצבאו של רומל באפריקה הצפונית. אפשר לפלוש גם מסוריה וגם מעיראק, דרך קאוקאז ותורכיה.

„הספר הלבן“ עומד בתוקפו, ומשטר של איבה וזלזול כלפי היהודים במולדתם מתהולל בארץ כאילו לא היתה מלחמה בעולם, שבה העם היהודי שותף לאנגליה, לאמריקה, לרוסיה ולשאר העמים הנלחמים מלחמת חיים ומוות, כאילו אינה קיימת כלל העובדה המשוועת שהישוב היהודי בארץ הוא היחידי בכל החבל הגדול הנקרא בשם מזרח תיכון, העומד בגוף ונפש לימין אנגליה ובני בריתה בהיאבקות גורלית זו. יש ונדמה, שלא הבטחת הנצחון בשביל אנגליה ובני־בריתה במלחמה נגד היטלר, אלא הבטחת קיומו של „הספר הלבן“ וגזילת זכותנו למולדת למחרת המלחמה – היא הדאגה הראשית של אלה אשר בידם הופקד בשעה זו השלטון בארץ.

ובפנים – סביבנו ובתוכנו – השתוללות יצרי־הרס ופירוד מעמידה בסכנה את היסוד ואת השורש, שבו תלוי הכל: את נפש הציונות והישוב ואת נפש תנועתנו. ואם זו תיפגע ותיכשל – יכשל הכל: המפלגה וההסתדרות, הישוב והציונות.

ראיה זו של המציאות מחייבת אותנו למאמץ עליון, לעקשנות נואשת בהמשכת האבקותנו להקמת צבא יהודי, לריבוי היחידות הצבאיות שלנו, לגיוס כל בחור שיצלח לצבא, לעמידה על נפשנו ללא כל דיחוי וללא כל פשרה בפני כל אויבינו ובפני כל צוררינו; להרחבה בלתי פוסקת של עמדותינו הקיימות בכפר ובעיר, לכיבוש עמדות חדשות בהתישבות החקלאית, בחרושת, בים – תוך סערת המלחמה; לתכונה נועזת וריבולוציונית לקראת העתיד, למחרת הנצחון, שלא תקופח גאולתנו ושחרורנו אנו ביום הגאולה והשחרור. ולשם כל אלה – חישול אחדותנו הפנימית והגברת זיקת כל אחד מאתנו לכלל, והשלטת מרותו של הכלל על כל אחד מאתנו.

ב. דרכנו גזורה

עלינו להבהיר מחדש את דרכנו תוך המציאות החדשה, והדבר אינו כל כך קשה, כי דרכנו גזורה. לנו אין ברירה של הרבה דרכים. באמת אין לנו כל ברירה. הדרך שבה הלכנו כל השנים האלה, מהרגע שהטלנו על עצמנו, זה קרוב ל־40 שנה, את השליחות הזאת, הדרך בה הלכנו לפני המלחמה העולמית הראשונה, בשעתה ולאחריה, הדרך בה הלכנו בימי המהומות שבישרו את בוא המלחמה, – בדרך זו נלך גם להבא, מבלי לסטות ימינה או שמאלה. כי אין לנו דרך שניה. היטלר לא השאיר לנו שתי ברורות; „הספר הלבן“ לא השאיר לנו שתי ברירות; חורבן היהדות בגולה לא השאיר לנו שתי ברירות; מילוי שליחותנו אינו משאיר לנו שתי ברירות.

לא שאין בכלל ברירות ואין בכלל הרבה דרכים, ישנן וישנן. לצרפת במלחמה זו היו שני דרכים, זה שבחרו בו פּטן ולאוואל וזה שבחר בו דה־גול. לעם הנורבגי היו שני דרכים, זה שבחרו בו נציגיו והרוב הגדול של העם הנורבגי, שנלחם גם כשלא היתה לכאורה שום תקוה לנצח, להתקומם לאחר התבוסה, להמשיך את המלחמה גם בגולה, והדרך השני שבחר קויסלינג.

גם לנו יש שני דרכים – גם בגולה וגם בארץ. יש ברירה של הרכנת ראש, של השלמה עם עבדות, של כניעה בפני כל שליט, של התרפסות בפני כל תקיף ואלים, של נשיקת השבט; ויש ברירה של פעולה במחתרת, של שמירה על הצלם האנושי והיהודי גם בגיטו של היטלר. יש ברירה של „סטרומה“, של העפלה בהמון, של תל־חי וחניתא, של אבטו־אמנציפציה ומדינת־יהודים. יש ברירות לתועי־דרך – לציבור זה שהטיל עליו את השליחות הגדולה הזאת, לו אין שתי ברירות, יש לו רק דרך אחד, והוא גזור מראש. כי אין הרבה דרכים מוליכים ליעוד ההיסטורי שלנו, אלא הדרך בו הלכנו עד היום.

ג. לדמותו של ציבורנו

מהו טבעו של ציבור זה שנתכנס כאן ושהוא נפוץ בכל כפרי ארץ־ישראל ועריה ובכל מחנות הצבא היהודים בערבות מצרים ומדבריותיה ושאר ארצות המזרח התיכון?

השליחות שהטלנו על עצמנו, לא מתוך כפייה חיצונית אלא מתוך גזירת המצפון שלנו, עיצבה את דמותנו־אנו. אפשר לציין בקצרה חמישה־ששה קוים, שאינם ממַצים אמנם את הדמות הזאת, אך הם מתוים הדרך שנגזרה עלינו.

עצמאות מוסרית

לא היינו יכולים לקחת על עצמנו, ולא היינו יכולים למלא את השליחות ההיסטורית אילמלא היה לנו ציבור, אשר כבש לעצמו את העצמאות המחשבתית והחירות המוסרית. הדרך הכבושה והסלולה של שתי התנועות אשר מתוכן יצאנו, ואשר אותן מיזגנו בחיינו ומעשינו – הדרך הכבושה והסלולה של התנועה הציונית ושל התנועה הסוציאליסטית, לא היתה הדרך שבה הלכנו אנחנו. הוטל עלינו לכבוש לנו דרך משלנו, כי השליחות שנטלנו על עצמנו לא הניחה לנו להסתפק בפרוגרמות ובהלכות ובאידיאולוגיות. אנחנו חיפשנו דרך להגשמה. והתורות המקובלות לא הוליכו להגשמה. הן חסמו בפנינו אפשרות הביצוע. לכן סטינו מן הדרך המקובלת ופילסנו לעצמנו נתיב צר, שבו צעדנו – קודם בודדים, עד שהרחבנו אותו במאמצים בלתי פוסקים למען ילכו בו מאות ואלפים ורבבות. ואנחנו מאמינים שבדרך זו ילכו מאות אלפים ומיליונים. אנחנו לא נפחדנו מבני־סמכא גדולים ומקובלים, שמות נערצים בציונות ובסוציאליזם, אשר לעגו לנו ולמעשה המשונה אשר התחלנו לעשות שלא „ככתוב“. המורים הגדולים אשר לא למדנו מהם, – גם הלילינבלום׳ים וגם הקאוטסקי׳ם – לא השתעבדנו להם, כשראינו תורתם חוסמת לנו את הדרך להגשמה ולמילוי שליחותנו. את אשר הקימונו בארץ מבחינה ציונית לא תמצאו בשום ספר של התורה הציונית, אשר נכתב לפנינו ובשעתנו; ותנועת הפועלים אשר הקימונו בארץ היא לא הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית ולא הקומוניזם הרוסי ולא הליבוריזם הבריטי, אלא תנועת הפועלים הארצישראלית, וכך היא תהיה גם להבא, אם תהיה נאמנה לשליחותה, ואם תקיים את עצמאותה המוסרית והמחשבתית, שהיא תנאי למילוי שליחותה.

קביעה עצמית

והדבר השני המציין את ציבורנו: ראית עצמו ומפעלו כמטרה ולא כאמצעי, החשבת עצמו ושליחותו, אם כי קטנה היא ומצערה, בתוך עם עני ודל שאין לו מעמד בעולם, ובארץ קטנה ונידחת, שאינה קובעת את גורל האנושות. העזנו להחשיב את מפעלנו כמטרה לעצמה, באותה מידה שגדולים ותקיפים, אדירים ורבים החשיבו את מפעלם הם. לא ראינו את עצמנו עובדים בחלל ריק, מנותקים מן האנושות. להיפך, הרסנו בלבנו ובמחשבתנו את הגיטו, גם הגיטו הישן, החמרי והגופני, וגם הגיטו החדש, הרוחני והמוסרי; הגיטו של העומדים בשתי רגליהם בתוך עמם בגולה, והגיטו של הפורשים, המתבוללים בארצות אירופה ואמריקה, הגיטו של עבדות מתוך דיכוי והגיטו של עבדות מתוך חירות כביכול; ציבורנו אנו פרץ והרס את כל הגיטאות, מחוצה לנו ובתוכנו, אלה שזרים ואויבים הקימו סביבנו, ואלה שהיהודים עצמם הקימו בנפשם ובלבם. את ציבורנו אנו הקימו יהודים בני־חורין ואנשים בני־חורין, שאין כל מחיצה וקרע בין יהדותם ואנושותם.

אנחנו ראינו את עצמנו חלק של האנושות, שלובים בגורלה, תלויים בגורמים עולמיים. אבל עם היותנו מעטים ראינו את עצמנו כבעלי־זכות שווה בכל, בטרם שאחרים הכירו בזכותנו, – ואולי עוד יעברו דורות עד אשר יכירו בזאת – ונתנו לעצמנו שיווי־זכויות מלא, שווה לזה של כל האדירים והתקיפים בעולם. ואנחנו מודדים לפי מצבנו אנו וצרכי מפעלנו ושליחותנו – ואין שום מידה אחרת בשבילנו.

למדנו מנסיונות של אחרים, ומכשלונות של אחרים; למדנו מהם מה לעשות ומה לא לעשות; אבל את דרכנו אנו קובעים בעצמנו, והקביעה היא אך ורק לפי צרכינו אנו. לא קיבלנו ולא נקבל שום „שולחן ערוך“ – בין אם נכתב ע׳׳י בני עמנו בדורות אחרים ובין אם נכתב ע״י מנהיגי גויים אחרים. בעצמנו נכתוב את המגילה הקטנה של חיינו, של יצירתנו ומלחמתנו, כפי שגזר עלינו הגורל והיעוד שלנו, שאין מָשלו.

אנו סומכים על עצמנו

והדבר השלישי – אורינטציה. מלה זרה זו שאיני יודע אם כל אלה המשתמשים בה, משתמשים בה תמיד כהלכה –אינה מהגה אותנו ממסילתנו. האורינטציה שלנו היא על עצמנו. אנחנו יודעים שיש עולם גדול ותקיף, לרוב אויב וזר לנו, כמעט בכל מחנה. אנחנו יודעים שיש בחוץ גורמים העלולים להכשיל ולהפריע, וגם העלולים לסייע ולעזור – יש לפעמים גם כאלה, – ואנחנו נאבקים בראשונים ומסתייעים באחרונים, אולם תמיד אנחנו רואים במרכז את מפעלנו אנו ואת גידול כוחנו בעבודה, במשק, בתרבות, בהגנה, בצבא ובארגון, בישוב ובעם ובמעמד הממלכתי. בזאת אנו רואים את תמצית התורה הציונית שלנו, את תמצית התורה הסוציאליסטית שלנו.

אנחנו כפרנו וכופרים בתורת הגיטו וההתבוללות האומרת כי אנו אפס וכוחנו אפס. אנחנו יודעים – אולי יותר מכל חלק אחר בעם היהודי – את חולשתנו, את נחיתותנו המדינית והכלכלית. לא היינו מגיעים להכרת שליחותנו, אילמלא היינו ממצים את ידיעת אסוננו וחולשתנו עד תומה. אולם יחד עם זאת ידענו שאנחנו דבר־מה, שאנחנו אנשים בעלי רצון ויכולת, בעלי משקל־מה. אנחנו רואים את דרך גאולתנו אנו – כיהודים וכפועלים, כציונים וכסוציאליסטים – לא רק במה שיתרחש אצל אחרים, אלא קודם כל ובעיקר במה שיעלה בידינו אנו לבצע, – בכוח עצמנו אשר ילך ויגדל עם הכרת כוחנו ועם הרצון להשתמש בו לשם תקומה וגאולה.

אנחנו ידענו שאפשר להפוך גם מצוקה, אסון וקטסטרופה, ממקור של ירידה, התנוונות וחורבן למקור התעלות ויצירה ושחרור. התורה הציונית שלנו היא: לצקת את האסון היהודי בדפוסי גאולה; התורה הסוציאליסטית שלנו היא: לצקת את השיעבוד המעמדי בדפוסי שחרור עצמי.

צבא מגשימים

והדבר הרביעי המציין ציבור זה היא החלוציות ותביעה מעצמנו. היתה לנו הכרה עמוקה ששליחותנו אינה לא הלכה ולא פרוגרמה, אלא מעשה־הגשמה, היאבקות מתמדת על סדן־היצירה ובשדה־המערכה; לא הכרזות והפגנות – לא הכרזה על ציונות ממלכתית ועל סוציאליזם מהפכני, אלא גיבוש כוח יהודי, גרעין אחרי גרעין, בנין נדבך אחרי נדבך, גיבוש כוח פועלים – בעבודה ובמשק, בארגון ובתרבות.

מעולם לא תפסנו את המרובה בפינו – לא בציונות ולא בסוציא­ליזם, ולא תבענו אותו מזולתנו, כאופוזיציות בציונות ובהסתדרות. את כל כובד התביעה הפנינו כלפי עצמנו, לא בזנו לקטנות וגם לא נרתענו מגדולות.

ראינו את שליחותנו, שהיא קשה מאין כמוה, שהיא רבת תלאות. ראינו את כל חיינו – לפני היטלר ולפני המהומות ובשנים כתקונן, כמערכה כבדה, כי אנחנו ילדי אסון וקטסטרופה, והיינו מגויסים תמיד. לזאת קראנו בשם חלוציות.

ערך־האדם

והדבר החמישי – ידענו ערך האדם. הבינונו, אולי יותר מכל חלקי העם היהודי, אולי יותר מכל חלקי תנועת הפועלים בעולם, להעריך משק ועבודה, ארגון וכלים ומכשירים, והקימונו את אלה בקנה־המידה הקטן שלנו, אולי יותר מאשר זה הוקם באיזה מקום שהוא בעולם, אבל ידענו כי המכשיר העיקרי, הראשי שלנו, זהו האדם. לא משק ולא אורגניזציה, לא אינסטרומנטים ולא כלים, אלא האדם החי, היוצר, העובד והנאבק, הוא האמצעי והוא גם המטרה, הוא הראשית והוא התכלית.

האדם לא היה בשבילנו מספר, פנקס חבר, חומר לסטטיסטיקה; גם לא „רובוט“ העושה את מלאכתו על פי גזירה מגבוה, מאת השליט – יהי השליט אשר יהיה – אלא אדם בן־חורין היוצר מתוך רצונו, מתוך חירות פנימית וגזירת מצפון, לעצמו ולחבריו. ראינו בו איש חי. באדם היחיד ראינו עולם מלא עם כל יצריו ומאווייו וסבלותיו וצערו ויכלתו. ועליו הושתת המפעל שלנו, ועליו עומדת שליחותנו.

משום כך – חירוּת לאדם, כבוד לאדם, זיקה לאדם, לכל אדם בתוכנו, לכל חבר, וזיקה הדדית ודיון הדדי והכרעה משותפת, כלומר חברות, לא פורמלית, לא אורגניזציונית בלבד, אלא חברות שבלב, יסוד אנושי עמוק ביותר, המקשר אחד לחברו, בעבודה ובמלחמה, לחיים ולמות.

ערך הכלל

ויחד עם ערך האדם ידענו את ערך הכלל, כלל האנושות, כלל האומה, כלל המעמד. ידענו שלא נבצע את שליחותנו ביחידות, כל אחד לנפשו. וכשם שלא הפכנו את האדם למספר וליחידה סטאטיסטית, כן לא הפכנו את הכלל למסגרת אורגניזציונית ותיאורטית נבובה מתוכן חי; כלל האומה וכלל המעמד הם בשבילנו הממש הגדול בחיינו, מציאות קיימת מחייבת וקובעת, מסגרת־חיים ושותפות־פעולה, אחריות הדדית וערבות הדדית, וכל ימינו חתרנו ואנחנו חותרים – ואם נהיה נאמנים לשליחות נוסיף לחתור – לגבש את הכלל, לחשל את כוחו של כלל המעמד, כלל האומה, כחלק של כלל האנושות, חלק שווה.

לא סיסמה ולא הפגנה היה בשבילנו הכלל, לא דגל שמנפנפים ביד בשעת הפגנה פומבית, וזורקים לתוך פינה חבויה בכל ימי־המעשה, אלא בלבנו נשאנו אותו. הוא לא היה בשבילנו אובייקט תיאורטי אלא סובייקט חי. למענו ובתוכו ובשמו ומטעמו פעלנו ועשינו את אשר עשינו.

ובתוך ציבור הפועלים ובתוך העם השקענו את מיטב יכולתנו להגדיל את כוחו של הכלל ולהטיל את מרותו על היחיד.

חתרנו לגבש אחדות מכסימלית בציבור הפועלים: במפלגות שלנו כאשר היו עדיין רחוקות וזרות זו לזו, בהסתדרויות החקלאיות אשר הקימונו, בהסתדרות הכללית החקלאית הראשונה, בהקמת הסתדרות העובדים, באיחוד בגולה בין מפלגות ארץ־ישראל העובדת, באיחוד מפלגה זו. וכלל האומה היה בשבילנו דבר חי ומחייב. לא ראינו עצמנו כבן חורג או כצד יריב, אלא עצם מעצמו ובשר מבשרו של העם. את מלאכתנו בארץ ראינו כמלאכת שותפים, כשותפות בין חלוצי העם והמוניו. הציונות היתה לנו מאמץ לאומי מכוון לגאול את העם כולו, – לא גאולה של חלק ולא גאולה חלקית, אלא גאולה מלאה ושלמה. ותנועת הפועלים לא חתרה בציונות לשלטון, אלא לשירות נאמן של העם, והיא חתרה ללכד את הקטעים והפיזורים לחטיבה מאוחדת ורבת־יכולת, להגביר את שלמותה ואחדותה וכושר פעולתה של התנועה הציונית. לשם כך הקימונו קואליציה רחבה, ועוד ידנו נטויה להביא תחת דגל התנועה הציונית כל אותם חלקי העם אשר עדיין רחוקים ממנה, לשם ביצוע השליחות שלנו, אשר לא תיתכן בלי כלל־האומה.

ולתנועה, אשר זוהי דמותה וזוהי שליחותה, יש רק דרך אחת – בגולה, בהסתדרות, בישוב, בציונות, בתנועת הפועלים; לא היתה ואין שום דרך אחרת. ואף לאלה המתימרים לחלוק עלינו, אין כל דרך אחרת, עד כמה שדרך פירושה דרך של הגשמה ועד כמה שהם שותפים למפעל הציוני והסוציאליסטי שלנו בארץ. יש להם סיסמאות ונוסחאות אחרות אשר העתיקו ושאלו מכל קונטרס וחוברת שהגיעו לידם, לפעמים על שגיאות־הדפוס שבהם, אולם המעשה, המעשה שיש בו משום מפעל־חיים – אינו אלא המעשה אשר למדו מאתנו. ולמען עצמם הם עושים את אשר אנו עושים, ורק בהבל פיהם הם נפרדים ושונים מאתנו.

ד. מדיניותנו במלחמה

בימים כתיקונם – לגבי העולם הכתוב מדבר, כי לגבנו אנו אין ימים כתיקונם – היינו שקועים בראשנו ורובנו במפעל־הבנין והיצירה. מפעל זה הוא גם עכשיו מרכז חיינו. אולם המלחמה ו„הספר הלבן“ ערבבו את הפרשיות, ובשעה זו עומדת ההיאבקות המדינית בראש דאגותינו, ויש להבהיר מחדש את דרכנו – לאור המציאות המשתנית והתמורות החיצוניות הממשמשות ובאות.

גם כאן אין לנו הרבה ברירות, וכל מצב מתחדש גוזר עלינו ברירה אחת ויחידה – כל זמן שנשאר נאמנים לשליחותנו, כפי שנווכח אם נבדוק את דרכנו לאור המלחמה וצרכיה ולאור הנצחון וצרכיו.

במלחמה זו אין לעם היהודי כולו, ופחות מכל לנו בארץ, שום ברירה אחרת – מלבד השתתפות מכסימלית במלחמה נגד האויב הגדול ביותר שקם לנו ולאנושות גם יחד. הקמת צבא יהודי בכל מקום וארץ שדבר זה יתכן, ובראש וראשונה כאן, בארצנו, זהו ראש מאוויינו וצרכינו החיוניים כל עוד היטלר קיים בעולם. וסכנת פלישה נאצית צפויה לארצנו. כאשר רוצים לשעבד את כל האנושות, באשר רוצים להשמיד את האומה היהודית בכל העולם, אין ליהודים ברירה. וכאשר היטלר רוצה – הוא עדיין רוצה, ועוד היכולת בידו, ואל נשעה רק לטלגרמות האחרונות מן החזית – לכבוש את הארץ ולו רק לזמן מה, ולעשות בנו את אשר הוא עושה ביהדות פולין, עלינו להתכונן בתמצית יכולתנו, וכל בחור ובחורה הנתבעים לגיוס ואינם נענים, הם – ביודעים או שלא ביודעים – בני בריתו של היטלר.

ואנו לא נלחם בהיטלר, ולא נגן על ארצנו רק בתוך תחומי הארץ הזאת. אין לנו ברירה. לא אנחנו קובעים את האיסטרטגיה העולמית, אפילו לא של ידידינו, וודאי לא של היטלר. לא אנחנו נגיד להיטלר: אתה תבוא רק עד שערי הארץ ולא תוסיף, כי שם אנחנו נעמוד ולא ניתן לך ללכת. מבין מתנגדינו בכוח הסיסמה יש אומרים: ארץ־ישראל היא מקום חיותנו, ורק פה נגן על עצמנו. זוהי ציונות של הבל; ההגנה על הארץ אינה נתונה בידינו, ובכל מקום – במצרים ובלוב, גם בפרס ובתורכיה אם יהיה צורך בכך – נצטרך לעמוד בפני האויב האיום והנורא של האנושות ושל העם.

אין לנו ברירה. אין אנו קובעים את האיסטרטגיה במלחמה זו, ואנחנו יודעים שלא נוכל תמיד לסמוך על כוונות בני־בריתנו (וביחוד, שאינם כלל מכירים בנו כבן־ברית) במלחמה זו. אבל היטלר לא חיכה במלחמתו נגדנו עד שתקום מדינה יהודית, והצבא היהודי ימצא בידי ממשלה יהודית. גם אילו קם דבר זה – לא היינו יכולים לבדנו לקבוע את דרכי האיסטרטגיה, כי בכוחנו אנו בלבד לא היינו יכולים למגר את היטלר, ובלי בני ברית גדולים וכבירים לא היינו יכולים להגן על ארצנו בפני פלישה נאצית. זוהי עובדה לא נעימה – אבל שומה עלינו ראיה אכזרית של המציאות.

והמציאות של גרמניה נאצית אינה מניחה לנו אפילו ברירה חפשית של בני־ברית. לא בנו תלוי הדבר מי ילחם בהיטלר ומי יעשה אתו ברית. יוסף סטלין לא שאל אותנו אם לכרות ברית עם היטלר ואם לא. ולא מתוך החלטתנו אנו נלחם העם הרוסי בנאצים. הבל־פיהם של מעתיקי־נוסחאות אינה משנה עובדות־מציאות. וכשכל קיומנו עומד בסכנה חמורה, עלינו לראות את העובדות כמו שהן. עם כל דלות עמידתנו ככוח לוחם לא נוכל להשתמט מהקרב ולא נמיט את החרפה על הדורות הבאים שיסופר להם כי יהודי ארץ־ישראל, חלוצי העם היהודי, לא השתתפו בהשמדת היטלר ולא הגנו על עצמם במקום שההגנה היתה דרושה.

פחות מכל רשאים אלה, אשר בימי הויכוח על „מדינה יהודית או מנדט בריטי“ התנגדו למדינה יהודית בחלק מן הארץ ונלחמו על מנדט בריטי בכל הארץ – פחות מכל אחר רשאים חסידי המנדט הבריטי להשתמט מחובת־המלחמה באמתלא שהמפקדה העליונה אינה בידינו ואין לסמוך על כוונת שליטים זרים.

עלינו להלחם בכל יכלתנו ביחידות יהודיות בכל מקום שיש בו הגנה על ארצנו, והמקום הטוב ביותר הוא מחוץ לתחומי הארץ.

לא נשב בחיבוק ידים עד אשר היטלר יבוא חלילה הנה, ולא נסמוך אך ורק על צבא אנגלי, אבסטרלי, פולני, יווני וכו׳, שהם ימנעו פלישה נאצית. אין לנו ברירה. והלואי שבכוחנו ובכוח שאר בני הברית לא נצטרך להגן על הארץ בתוך גבולותיה. והלואי שהגדודים היהודיים ירדפו אחרי צבאות הנאצים לא רק בלוב, אלא יגיעו עד שערי ברלין, ויהיו הראשונים אשר יכנסו לתוך ברלין הנכבשה.

ה. עמידה בפני „הספר הלבן“

גם „הספר הלבן“ בשעת המלחמה אינו מניח לנו ברירה. לנו – לשליחי גאולת העם במולדת – אין ברירה. לא נשלים ולא נרכין ראש, גם אין לנו שום אשליה. בתקופת המלחמה עם היטלר לא תימצא שעת הכושר להכריע עד היסוד את „הספר הלבן“ ולהעבירו מן העולם. אולם גם בימי המלחמה בהיטלר שומה עלינו להפר עד כמה שאפשר את המזימה, למרות הכל ועל אף הכל. נמשיך ונגביר את העליה ואת ההתישבות, נרחיב את תחומי ארץ־ישראל העברית ונשמור על זקיפות־הקומה של הפועל היהודי, של הישוב והתנועה הציונית פה ובעולם.

המלחמה בהיטלר היא עכשיו מרכז הכל – גם ברחבי האנושות, וגם ברחבי היהדות; ומלחמה זו מונעת מאתנו לפי שעה את המאבק המכריע ב„ספר הלבן“, אולם היא מסייעת לנו בהתנגדותנו לו, כי מדיניות „הספר הלבן“ עומדת בסתירה גלויה לצרכי המלחמה – וצרכים אלה הם לא רק שלנו, אלא גם של אנגליה ואמריקה ובני בריתן.

„הספר הלבן“ בא בעקבות הכניעה הכללית אשר נכנעה ממשלת צ׳מברלין ומקדונלד לטירור הפוליטי של היטלר וסוכנו בארץ. באירופה המרכזית הוסגרה אז צ׳כוסלובקיה, פה הוסגרנו אנחנו. בצ׳כיה ביקשו לפייס את היטלר, בארץ זו – את המופתי. אולם לא רק היהודים והצ׳כים סבלו – סבל גם העם האנגלי עצמו, והוא נתבע כעבור שנתיים לשלם ביוקר בעד החטא והעוורון והפחדנות של שליטיו. השלום שהביא צ׳מברליין ממינכן לא הובטח. היטלר והמופתי לא נתפייסו, והעם האנגלי נדרש לעמוד על נפשו, ואז הרחיק את הצ׳מברלינים והמקדונלדים מהממשלה. אולם יד העם האנגלי קצרה באימפריה. רק האיים הבריטיים נתונים לשלטון הדימוקרטי שהתפתח באנגליה, כאשר לא התפתח בשום ארץ אחרת. ומחוץ לדומיניונים – שאף בהם קיימת דימוקרטיה מעולה, ולפעמים אף עדיפה מזו שבאנגליה, – הרי כל האימפריה נתונה לשלטון ביורוקרטי של פקידים קולוניאליים שאינם אחראים אלא לעצמם ולמשרד המושבות. משטר קולוניאלי זה עומד ללא שינוי – גם כשבלונדון מתחלפות ממשלות תחת לחץ דעת הקהל באנגליה.

ועם בוא המלחמה לא נשתנה כלום בארצנו; ולא צרכי המלחמה אלא מדיניות „הספר הלבן“ ורוחו קובעים את המשטר בארץ. למלחמה דרושים חיילים יהודים במספר גדול והולך, דרושים עובדים יהודים במספר גדול והולך, דרוש משק יהודי מתרחב וגדל בלי הפסק גם בכפר וגם בעיר, דרושה אספקה יהודית, דרושה מלאכה יהודית – למעלה ממה שיש בעין בארץ, וזאת אומרת דרושה עליה והתישבות, ודרוש שיתוף היהודים במאמץ המלחמתי מתוך יחסי כבוד והוקרה, מתוך יחסי־ברית, כי בכל המזרח התיכון זהו הישוב היחיד המזדהה כולו עם הלוחמים בהיטלר, הוא גם הישוב היחיד במזרח הקרוב שיש ברשותו כוחות מדעיים ומשקיים הדרושים למלחמה זו.

ובניגוד לצרכי־המלחמה עושה המשטר הקיים בארץ כל אשר ביכלתו לעכב ולקצץ את גידולנו ואת שיתופנו – ונוהג ביהודים לא כבבני־ברית אלא כבאויבים כביכול. ובאמתלא של צנזורה מלחמתית הוא מדכא כל הבעה חפשית של הישוב היהודי.

אולם לנו אין ברירה. אנו לא נחליש את המאמץ המלחמתי שלנו, לשם החשת העזרה המכסימלית לבני הברית הנלחמים בהיטלר – עזרה לאנגליה, לרוסיה ולאמריקה, לכל העמים הלוחמים בהיטלר – נחתור בכל האמצעים והדרכים אשר בידינו, להרחיב את משקנו בכפר ובעיר, להגדיל את הישוב, להעלות בשעת המלחמה עובדים ולוחמים נוספים; גידול כוחנו המשקי והצבאי הוא צורך חיוני של מלחמה זו. והוא יכול להיות גם מפריע – לא בעולם כולו, אבל בפינה זו של העולם, בחזית המזרח התיכון, ולשם עזרה לאנגליה ובני בריתה הלוחמים עשה נעשה זאת – ולא נשעה ל„ספר הלבן“ ולא ניכנע לו.

עזרה למלחמה והתנגדות ל„ספר הלבן“ – זוהי דרכנו בשעת המלחמה.

ו. מה נשתנה במלחמה זו

מלחמה זו אינה התגוששות סתם של שתי קבוצות, של מדינות ומעצמות: היטלר, יפאן ואיטליה והגרורים אחריהם, מצד אחד, ואנגליה, רוסיה, אמריקה ובני בריתם, מצד שני. מלחמה זו היא מלחמת אזרחים בשטח עולמי. לא כמלחמות האזרחיות שהיו בתחומי ארץ אחת, אלא מלחמה אזרחית בתחומי כדור הארץ. ולא רק גורל עמים ומדינות, אלא גורל משטרים יחתך במלחמה זאת. בשעה זו העיקר הוא למגר את היטלר, העיקר הוא הנצחון, אבל נצחון בלבד על היטלר אינו פותר עדיין כלום בשבילנו, לא כיהודים ולא כפועלים.

מה תהיה דמות הנצחון ומה יהא מקומנו בנצחון זה? – גם בסערת המלחמה לא נוכל להתעלם משאלות אלו. ואני לא אנבא (הנבואה ניתנה לשוטים). איש אינו יכול לראות מראש ההשתלשלות של מלחמה זאת ואיך יפול דבר, כי אין אולי איש בעולם היודע לאמיתם את יחסי הכוחות של כל אחד מהעמים הלוחמים ושל שני הצדדים יחד, ומהו באמת המצב החמרי והרוחני, ומהו הרצון ומהי היכולת של כל אחד מהצדדים. ואם גם יודעים זאת, אינם יודעים כמה גורמים סמויים מהעין הפועלים בשעה זו במחשכים ובמחבואים.

מלחמה זו – ואולי כל מלחמה – אינה משחק שאח־מאט שכל הלוח וכל הכלים וצעדיהם האפשריים ידועים וברורים – וגם כשרון המשחקים נתון מראש. איש אינו יודע איזו אפשרויות צפויות לעולם במלחמה זו, כשם שאיש לא ראה מראש כיצד תיגמר המלחמה אשר התחילה ב־1914.

דבר אחר כמעט ברור: לאחר המלחמה הזאת לא ישוב העולם להיות מה שהיה לפני 1939.

ביחס לשאלה הגדולה, שאלת גורלנו ומעמדנו לאחר הנצחון, אין אנחנו רשאים לחשוב במושגים שנשתמרו לנו מן העבר בין שתי המלחמות העולמיות. המסורת הפוליטית שהיתה נקוטה בידינו טעונה בדיקה לא משום שנתברר לנו שהיא היתה פסולה בשעתה, אלא מפני שאנחנו חיים בעולם משתנה, ועלינו לבחון את מדיניותנו לאור הצרכים החדשים, לאור האפשרו­יות החדשות ולאור הנסיבות העולמיות המשתנות והולכות.

ואין לערבב הגדרת מדיניות ציונית בהגדרת מהות הציונות או בניסוח המטרה הסופית. לא המהות האידיאולוגית של הציונות טעונה עכשיו בירור חדש, ואין אנו נתבעים דוקא עכשיו, בשעת מלחמה והרס, לנסח מטרה סופית, אם בכלל אפשר לנסח ויש ממש בניסוח מטרה סופית. אולם שומה עלינו לברר את התפקידים האקטואליים של המדיניות הציונית בתקופה הזאת, כי שלושה דברים נשתנו עכשיו, ובקביעת מדיניותנו עלינו לקחת בחשבון את שלושתם: א) שינויים במערכת הכוחות בעולם; ב) שינויים במשטר הממלכתי בארץ; ג) שינויים במעמד העם היהודי.

ז. מערכת הכוחות בעולם

במלחמת העולם הראשונה נפלו שלוש: תורכיה ששלטה כאן 400 שנה, גרמניה שהתנשאה להשתלט בארץ זו, ורוסיה – מולדת הקבוץ היהודי הגדול שבדורותינו, – שלושתן נפלו ונוצחו. אמריקה, הגדולה שבארצות המנצחות, נרתעה אחרי המלחמה ההיא ופרשה שוב לקרן זויתה, – אמנם קרן זוית די גדולה. אנגליה וצרפת יצאו מהמלחמה ההיא כשהן מחזיקות בהגמוניה. צרפת באירופה, ואנגליה – בשאר חלקי העולם (מחוץ לאמרי­קה); ואנגליה גם שליטה בארץ זו ככובשת וכבעלת מנדט.

במלחמה זו נפלה צרפת, וגם אם תשוב – בודאי תשוב לתחיה לאחר המלחמה, אחרי מיגורו של היטלר, לא תשוב יותר להגמוניה באירופה וספק אם תקיים כמקודם את האימפריה שלה.

אנגליה מילאה במלחמה הזאת, אחרי מפלת צרפת, תפקיד מכריע לא רק לעצמה אלא לאנושות כולה. אחרי תבוסת צרפת וכניעתה נשארה אנגליה בודדת במערכה, כמעט בלי נשק ובלי צבא, אבל בעמידתה האמיצה הצילה את העולם. אילמלא גבורת העם האנגלי ב„מערכה הבריטית“ לא היו אולי העמים האחרים העומדים עכשיו בשער מגיעים עד הלום.

עכשיו ממלאה תפקיד זה רוסיה ושוב – כמעט היא לבדה, ועל ידי כך היא הולכת ונעשית לגורם עולמי. אולם קשה להניח שרוסיה לבדה תמגר את היטלר. לפי שעה אין הרוסים נלחמים על אדמת פרוסיה, ואינם צרים על ברלין ומינכן, אלא כל הארצות הבלטיות שנספחו לרוסיה בהתחלת המלחמה, כל פולין, אשר חלקה הגדול נכבש קודם בידי רוסיה, כל אוקראינה, חלק מרוסיה המרכזית, חלק גדול של קאוקאז – כל אלה הם בידי הנאצים.

גבורת העם הרוסי עד עתה היתה גבורת־התגוננות דיפנסיבית. אמנם בגבורה זו הכריעה רוסיה את נפוליון בשנת 1812, אבל לא תמיד חוזרת ההיסטוריה על עצמה. יש עוד יפאן, והיא שומרת עדיין על חוזה אי־התקפה עם סטאלין, אבל חוזה כזה היה גם להיטלר; וגם אם יפאן לא תתקוף את רוסיה, קשה להניח שהיטלר ימוגר וישמד רק ע״י דיפנסיבה רוסית על חופי הוולגה.

ובלי ספק שמור תפקיד גדול, ואולי מכריע, לארץ גדולה אחרת שלפי שעה כוחה במלחמה עדיין לא מורגש – זוהי אמריקה.

ושוב, מלחמה זו אינה דומה לזו שקדמה לה. אז נלחמה אמריקה רק בחזית אחת, בחזית האוקינוס האטלנטי, באירופה, ויפאן היתה אז בעלת ברית; עכשיו נלחמת אמריקה בשתי חזיתות: באוקינוס האטלנטי ובאוקינוס הפאסיפי; אבל יש באמריקה כוחות אדירים כאשר אינם בשום ארץ אחרת. והכוחות האלה, האינדוסטריאליים והצבאיים, מתגייסים, ויש להניח שהשלב הקרוב במלחמה יהיה שלב אמריקני, ואם גם אמריקה לא תהיה המכריע היחיד, ברור שהיא תהיה כוח אדיר בהכרעת המלחמה הזאת.

ח. אורינטציה פוליטית

והמדיניות הציונית אינה יכולה להתעלם משנויים אלה במערכת־הכוחות בעולם וטבעי הדבר שנתעוררה אצלנו מחדש שאלת האורינטציה.

כשהייתי עכשיו באמריקה בא אצלי אדם אחד ואמר לי: עד עכשיו היתה לנו אורינטציה בריטית, אבל אנגליה יורדת מעל הפרק ככוח עולמי. לא היא תהיה בגמר מלחמה זו „בעלת־הבית“ במזרח הקרוב. על אמריקה אין להשען. ביהדות האמריקנית, ההשפעה היא רק לעשירים, והללו הם אנטי־ציונים, והממשלה האמריקנית תתחשב בדעתם. יש מעכשיו רק סיכוי אחד לציונות – הסוביטים.

„אבן מאסו עד עכשיו – היתה לראש פינה“. בהסתדרות העובדים ראינו עד עכשיו אסון ציוני. ראינו שהציונות נעשתה כלי־שרת בידי הפועל היהודי. ההתישבות הציונית היתה כמעט כולה התישבות סוציאליסטית – ונלחמנו נגד שעטנז זה. עכשיו – עם שינוי מערכת־הכוחות בעולם זוהי הצלת הציונות. בעתיד הקרוב יהיה במזרח „כל השלטון לסוביטים“. ובכוח ההסתדרות, ככוח מפעל העבודה בארץ, נרכוש את לבם. המדיניות הציונית צריכה עכשיו לפנות למוסקבה. ואתה מה לך בוושינגטון?

האיש שאמר לי זאת הוא חבר הנשיאות של המפלגה הרביזיוניסטית הקוראת לעצמה בשם: „הסתדרות ציונית חדשה“, מי שהיה יד ימינו של ז׳בוטינסקי באמריקה. אם מנהיג רביזיוניסטי אומר כך, לא יפלא אם האופו­זיציה בתוכנו מעוררת מחדש שאלת האורינטציה.

למה מתכוונים כל אלה שלועסים כל כך הרבה את המלה הזרה אורינטציה? הטעינו ב„אורינטציה“ הפוליטית שהיתה לנו עד עכשיו? מה צריכה להיות „האורינטציה“ שלנו מכאן ואילך?

המערערים על האורינטציה המדינית שלנו מתכוונים במלה אורינטציה לאדריסה של בעל־ברית פוליטי. וטענתם היא בערך זו: לאנשי מפלגת פועלי א״י היתה אורינטציה כוזבת. סבורים הייתם שהאדריסה היה אנגליה. והנה – האדריסה האנגלית הכזיבה. האדריסה האמיתית היא בכיסנו.

בטרם נבדוק את האדריסות החדשות – נבחון את „כשלון“ האורינטציה הישנה. פועלי א״י סמכו על עצמם, אולם הם ידעו שאינם פועלים בחלל ריק, וארץ־ישראל אינה מונחת בקופסתם, והיהודים מפוזרים בין הגויים, והעולה לארץ זקוק לפספורט ולויזה, ויש ארצות שאינן נותנות ליהודי לצאת, ויש ארצות שאינן נותנות ליהודי להיכנס, ויש ארצות הדוחקות רגלי יהודי, – והפעולה הציונית נזקקה ל„אדריסה“ – ומאחרי מלחמת־העולם הראשונה היתה האדריסה – אנגליה. לא היתה אדריסה אחרת, לא לנו ולא לאחרים – כי שוב לא היתה ברירה. גם לחכמים שלאחר מעשה המלגלגים עכשיו על אדריסה זו, – לא היתה כל אדריסה אחרת.

אמנם היו מיד לאחר המלחמה הקודמת חברים אשר נפרדו מאתנו אז – פועלי־ציון שמאל – בגלל „האדריסה“. הדבר היה בשנת 1920 בווינה. הללו האמינו אז שיש בידם אדריסה בטוחה יותר; פרשי בוּדיוני הגיעו עד פרברי ורשה, והחברים זרובבל וניר ועוד חברים טובים, אשר עמדו יחד אתנו על ערישׂת תנועתנו בגולה, נחלקו עלינו ונתפרדו בגלל אורינטציה. אנו היינו בעיניהם כעיוורים, שאינם רואים את המתרחש בעולם וקשורים רק לכוחות־האתמול. והם כאנשי המחר הלכו מאתנו, הלכו מההסתדרות הציונית, ועזבו את המפעל אשר טיפלנו בו מטעם כל העם היהודי – כי כלל־ישראל נפסל, לאחר שבוּדיוני הגיע עד פרברי ורשה.

עכשיו, לאחר עשרים ושתים שנה, אפשר להוציא משפט חותך וניצח על המחלוקת של הימים ההם בדבר „האורינטציה למחר“ – כי עשרים השנים שעברו בינתים היו „המחר“ של שנת 1920, שבה נפלג „הימין“ ו„השמאל“ בתנועת פועלי־ציון. איזו „אורינטציה“ היתה מרחיקה־ראות, פוריה, קולעת ומכוונת לתכלית ואיזו היתה עיוורת, עקרה, מחטיאה את המטרה; זו הריאקציונית שיחד עם מפעל־הפועלים העצמאי דגלה בכלל ישראל והשתתפה בהסתדרות הציונית וראתה באנגליה את האדריסה הפולי­טית – או זו „הריבולוציונית“ אשר ב„התבדלות הפרוליטריון“ ראתה את המלה האחרונה של מלחמת־המעמדות העקבית וגילתה את האדריסה הבטוחה והנאמנה במוסקבה.

תארו לעצמכם מה היה אילו במלחמה זו, מלחמת היטלר, ו„הספר הלבן“, וצבאות רומל, והמתכחשים היהודים לא היו מוצאים בארץ בשעה זו אלא את „המפעל“ של פועלי ציון שמאל, של שתי המפלגות של פועלי ציון שמאל – את העתונים שלהם ואת הקלובים שלהם, ואת הסניפים שלהם בארץ, ולא היה כאן כל סימן למפעל הזה, אשר בעלי האורינטציה „הריאקציונית“ ו„הבטלנית“ הקימו מאז ועד היום הזה, את העבודה העברית בחקלאות ובבנין ובחרושת ובים, את הסתדרות העובדים, את ההתישבות העובדת, את יצירת ההון הלאומי, את משק הפועלים וארגונו העָנֵף, את המפעל התרבותי העשיר שלנו, את תנועת החלוץ, את עמדות הפועל היהודי בישוב ובציונות, – מה היה מעמדנו כיום הזה לקראת המחר? מה היה כוחנו וערכנו, כוחו וערכו של הפועל היהודי, כוחה וערכה של הציונות, אילו לא היו קיימים כל המעשים והמפעלים אשר נפסלו בשעתם על ידי האורינטציה „הריבולוציונית“?

לא. האורינטציה שלנו לא היתה מוטעית. אליבא דאמת, כשרצו החברים „הריבולוציונרים“ האלה לבוא לארץ פנו אף הם לאותה אדריסה. הם לא הלכו לציר הסוביטי שיתן להם ויזה לארץ־ישראל, ראשית מפני שזה לא היה בכוחו, ושנית – מפני שהוא היה נגד עליתם לארץ, עליה יהודית לארץ היתה פסולה. ו„השמאל“ שלנו פנה לאותה האדריסה שאנחנו פנינו אליה – לאדריסה הבריטית.

אנחנו פנינו לאדריסה זו לא בשביל איש בודד, לא בשביל קבוצה קטנה, אלא בשביל המוני עם ישראל. פנינו יום־יום לקונסולים, למושלים ולממשלה, ואין לנו כל יסוד להתחרט על כך ולהצטער. אנחנו גאים על המעשה אשר עשינו תוך כדי „אורינטציה“ זו.

ואם אורינטציה פוליטית פירושה פעולה מתמדת לרכוש דעת קהל, הרי גם עכשיו, כאשר דברים רבים וגדולים משתנים במערכת־הכוחות החיצוניים – נמשיך בפעולה בבריטניה; ואם גם אזני הממשלה תהיינה אטומות נפנה לעם האנגלי, כי באנגליה אפשר לדבר לעם גם בלי הסכמת הממשלה. ויהי מה שיהיה אחרי המלחמה הזאת, ואם גם שינויים עצומים עלולים להתחולל – העם האנגלי אחרי נצחון זה יהיה גורם חשוב, ועלינו לרכוש ידידים בתוכו. המעשה אשר עשינו באנגליה לא היה לשוא.

אין לנו הרבה ידידים כווג׳ווד וכווינגייט בתוך עמים אחרים. והיה כדאי לרכוש ידידים כאלה ועלינו להוסיף במלאכה הזו ויהיו השינויים כאשר יהיו.

ט. אורינטציה על כוחות-המחר – מהי?

אולם הפוסלים את האורינטציה שלנו אומרים: אנחנו איננו מתכוונים לאדריסות פוליטיות אקטואליות. אנחנו מתכוונים לדינמיקה היסטורית ולראית כוחות־המחר. אתם בניתם על כוחות האתמול, ואינכם רואים את כוחות המחר. ויש להזקק לטענה זו.

אנחנו עומדים על סף שינויים ותמורות בעולם, ואולי לא רק בגבולות של מדינות, אלא גם במשטר פוליטי וסוציאלי, ויש לברר שאלה זו לגופה. והדבר הראשון שעלינו להגיד הוא: כוחות המחר – פירושם לא ארץ מסויימת, אחת ויחידה. כוחות־המחר נמצאים בכל ארץ שבעולם, באמריקה, באנגליה, ברוסיה ובהודו, והספקולציה של אותו חבר הנשיאות העולמית של המפלגה הרביזיוניסטית על מדינה אחת בלבד היא משחק של קוביוסטוס, המעמיד את כל הונו על קלף אחד.

אין בידינו גורל הארץ ההיא, ולא ב„אורינטציה“ שלנו על ארץ זו או אחרת תלוי פרצופה, עתידה ומעמדה של איזו ארץ. אין בידינו לגזור על רוסיה יחסה למפעל הציוני. בתקופה שבין שתי המלחמות היו הציונות ומפעלנו בארץ פסולים בתוך רוסיה; בשנות המהומות נתמך סוכנו של היטלר בארץ – המופתי הירושלמי – על ידי המפלגה הקומוניסטית. רציחות יהודים הוכרזו כמעשה ריבולוציוני. יש חברים המסבירים את איבת הסוביטים למפעל הציוני בפחד מפני אינטרוונציה, בהתבודדותה־מאונס של רוסיה. אפשר לשאול: מה ענין פחד האינטרוונציה אצל תמיכה בטירור של המופתי? גם עובדת־ההתבודדות מפוקפקת. כמה שנים היתה רוסיה הסוביטית חבר בְחֶבֶר־הלאומים, וחבר חשוב ורב־השפעה ואקטיבי, מעורב בפוליטיקה עולמית – וגם בימים ההם נמשך יחס־האיבה לציונות. אבל בירורים אלה הם ענין להיסטוריה ולא לפוליטיקה. תמיכה במופתי שייכת לעבר, ואין הכרח שיחס זה יתמיד. התנהגותה של רוסיה הסוביטית בעניני חוץ לפני מלחמה זו אינה מחייבת ואינה קובעת את התנהגותה בענינים אלה בשעת מלחמה זו ולאחריה. ועינינו לעתיד. רוסיה יכולה להתיחס לציונות גם בחיוב. ומשום כך שומה עלינו לעשות הכל למען הסביר את מפעלינו ומאויינו הציוניים לממשלה הסוביטית. רק אויל משועבד ליום־אתמול לא יראה את הצורך המדיני לקשור ככל האפשר קשרי־הבנה את רוסיה ואין כל צורך באורינטציה על כוחות המחר לשם כך. הקשרים עם רוסיה הכרחיים מפני שני טעמים: א) ארץ גדולה זו היא עדיין מרכזת בתוכה את הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה, ובעקבות מלחמה זו יתכן שמספר היהודים ברוסיה יגדל וירבה. ניתוק היהדות הרוסית מהציונות ומהמפעל הארצישראלי היה האסון הגדול ביותר שבא עלינו עם גמר מלחמת העולם הראשונה, ואין להחמיץ שום הזדמנות ואין לזלזל בשום סיכוי להתקשר שוב עם מיליוני היהודים הרוסים. ב) מדינה זו נעשית שוב גורם פוליטי עולמי, ויתכן שבעקבות המלחמה הזאת יעלה משקלה הפוליטי בעולם, והבעיה היהודית והארץ־ישראלית היא בעיה בין־לאומית, והציונות אינה רשאית להתעלם משום גורם בין־לאומי, ופחות מכל מגורם בין־לאומי בעל משקל עצום כרוסיה הסוביטית.

ותנועתנו לא התעלמה אף פעם משני שיקולים אלה, ועוד הרבה שנים לפני המלחמה חיפשנו דרך לרוסיה – גם ליהדות שברוסיה וגם לממשלה הרוסית ולמפלגה השלטת בתוכה, והלכנו למוסקבה עוד בטרם גילו מבקרי־האורינטציה את האדריסה החדשה. אף פעם לא פסקנו לדפוק על דלתות רוסיה. בהדרכת מפלגתנו ועל ידי אישי מפלגתנו ניסתה ההסתדרות להתקשר עם רוסיה, ושתי משלחות הלכו למוסקבה, בשם ההסתדרות, ואם לא יספו – אין זאת מפני שאנחנו התעייפנו, אלא מפני שאין ללכת לרוסיה בלי ויזה, ומתן הויזה לא היה בידינו. אך אם הדרך לרוסית היתה סגורה, אין זו גזירה שהיא תהיה סגורה לעולם, ורוסיה עכשיו משתפת פעולה עם העולם האנגלו־סאכסי, ונחטא לציונות, ונחטא לשליחות תנועתנו, אם לא נעמוד על המשמר. דרך כל סדק ננסה לפלס דרך גם ליהדות הרוסית וגם לממשלה הרוסית.

עד עכשיו לא הצלחנו להגיע לשליטי רוסיה, ורק יכולנו לבוא בדברים עם כמה מצירי ברית־המועצות מחוץ לרוסיה. ואם לא נענינו עד עכשיו – אל נתיאש. מערכת הכוחות בעולם משתנה וגם היחסים בין עמים אינם קופאים על שמריהם.

אולם כל הויכוח על האורינטציה מצד האופוזיציות השונות בציונות ובהסתדרות מסלף את עצם המובן ההיסטורי של בעיית האורינטציה. אומרים לנו: נכון הדבר, שהיה הכרח באורינטציה על אנגליה, ויתכן שהכרח זה ימשך. אולם תנועה סוציאליסטית אינה מתחשבת רק עם כוחות המציאות כפי שהם, אלא מכוונת פעולתה כלפי כוחות־המחר, ואת כוחות־המחר לא ראיתם עד היום ואינכם רואים גם עכשיו, ומשום כך האורינטציה שלכם פסולה.

אופוזיציה זו אינה מבינה טיבה ומשמעותה של אורינטציה על כוחות־מחר. אורינטציה כקו־מדריך לגבי כוחות־המחר משמעותה שאנחנו נפעל ונחיה כך שלאחרים תהיה אורינטציה עלינו. אורינטציה על כוחות־המחר פירושה שאנחנו נפעל ונחיה בכיוון כזה שאנחנו בעצמנו נהיה כוח־המחר, שאנחנו ניהפך לאדריסה ואחרים יפנו אלינו.

נפגשתי עם שני שליחים של המדינה הסוביטית בלונדון ובוושינגטון: עם מאיסקי וליטוינוב. לא הלכתי אליהם לספר להם על התפעלותה הרבה של מערכת „השומר הצעיר“ או של פועלי ציון שמאל מכיבושי רוסיה הסוביטית. לא אמרתי אף מלה על המבנה הסוציאליסטי של מדינת הסוביטים. הנחתי הנחה פשוטה שגם מאיסקי וגם ליטוינוב יודעים יותר ממני על הנעשה באמת ברוסיה ואינם זקוקים להמלצתי אני. ידעתי שלמען תבין הממשלה הסוביטית לנו דרוש שאספר להם מה אנחנו עושים פה וכיצד אנו נעשים לכוח־המחר, וזאת אשר ספרתי להם. לא הכחדתי דבר אף לא הוספתי נופך כלשהו לאמת כמו שהיא. תארתי את מפעל ההסתדרות, והסברתי שהסתדרות משונה ויחידה־במינה זו לא נגזרה על פי הגיזרה הקומוניסטית, אף לא על פי הגיזרה הסוציאלדימוקרטית או הגיזרה הלייבוריסטית. כי אנו פועלי ארץ־ישראל דו­מים אך ורק לעצמנו. סיפרתי להם שגירשנו את הקומוניסטים מההס­תדרות, לא בגלל דעותיהם. להיפך, הסתדרותנו פתוחה לכל עובד באשר הוא עובד, בין ריביזיוניסט ובין קומוניסט, כי אין אנו בודקים בדעות – והיה זמן שגם ריביזיוניסטים וגם קומוניסטים היו חברים להסתדרות. הוכרחנו להוציא את הקומוניסטים אך ורק בגלל מעשיהם שסתרו את מעשה ההסתדרות ומשמעתה. סיפרתי על השליחות הציונית שהפועל בארץ הטיל על עצמו, ועל השותפות הלאומית שהוא מקיים בחייו, ביצירתו ובמלחמתו, ואיך היא רוצה להגשים את חזונו הציוני־סוציאליסטי.

ושליחי הסוביטים שמעו את הדברים האלה בענין רב, וגם ביקשו ממני להמציא להם חומר בכתב למען יגישו זאת לממשלתם במוסקבה.

דיברתי אתם לא רק על העבר אלא גם – וזו היתה תכלית שיחותי – על העתיד. כי כל מה שעשינו עד עכשיו בארץ אינו אלא תכונה לעתיד הקרוב: תכונה לקליטת עליה המונית, עליה של מיליונים, מתוך מטרה כפולה שהיא אחת:

„א. כחלק מהתנועה הציונית העולמית לבצע את הריכוז הטריטוריאלי של העם היהודי במולדתו ולהקים בארץ מדינה יהודית עצמאית, מתוקנת ומתקדמת, מושתתת על משק בריא בחקלאות וחרושת, ביבשה ובים, ומוכשרה לקלוט עליה יהודית גדולה, ועל ידי זה להמציא פתרון של קיימא לבעיה היהודית, בעיית חוסר־מולדת, מעמד של מיעוט, ומבנה כלכלי פגום של המוני ישראל בארצות הגולה.

ב. כחלק מתנועת הפועלים העולמית לבצע בארץ־ישראל מדינה סוציאליסטית מתוך השתתפות במלחמת מעמד הפועלים לביטול הרכושנות והקמת חברת־עובדים סוציאליסטית בעולם כולו“¹.

גם מאיסקי וגם ליטבינוב נתרשמו מהדברים ששמעו על מפעלנו בארץ, והם לא ביקשו ממני להמציא להם את המאמרים שכתבו אנשי השומר הצעיר בשעתם על זינובייב, כשזה עמד בראש הקומאינטרן, ולא על טרוצקי שעמד בראש האינטרנציונל הרביעי, שנתמך על ידי „השמאל“ שלנו, וגם לא מה שהם כותבים עכשיו על סטאלין. הם פשוט לא התענינו בכך. אולם הם ביקשו תזכיר וספרות על ההסתדרות ועל המפעל ההתישבותי שלנו…

­## י. דרכנו – ליהפך לכוח המחר

ההיסטוריה שלנו אינה מתחילה מבקורים אצל עסקני פועלים של אומות אחרות. ואת האורינטציה שלנו לא קבענו לאחר שנתגלו לאופוזיציה אדריסות חדשות. מאז היותנו לתנועה היתה לנו אורינטציה אחת ויחידה, והיא קבועה ועומדת, ויהיו השינויים בעולם אשר יהיו. והאורינטציה היא – להיות כוח המחר של העם היהודי ושל ארץ־ישראל.

אורינטציה זו החלה לפני כארבעים שנה במלחמ­תנו על עבודה עברית, ובה חלקנו על אלה שקידמונו – ראשוני החלוצים שהניחו היסוד להתישבותנו המחודשת בארץ. אלמלא הם לא היינו אולי אנחנו זוכים לבוא הנה, אבל הם ניסו לבנות מולדת על כוחות־אתמול: על הכסף ועל הקנין. ואנחנו אמרנו: רק על עבודה תכון ארץ־ישראל, ועשרות שנים נלחמנו על עבודה עברית – מתוך אורינטציה על כוחות מחר. בהיאבקות זו על עבודה עברית היתה יותר הבנת העתיד וכוחות־חמחר מכל התרועה הגדולה ששמענו בועידת ההסתדרות השנה מפיות אלה שגילו פתאום ומחדש את כוחות המחר.

והאורינטציה על כוחות המחר נמשכה במאמצינו אשר לא נסתיימו – ואולי הם רק בראשיתם, למען התישבות עובדת בעזרת הון לאומי. בהתישבות זו הקימונו כוח־המחר. היה זמן שאישים כברוכוב מצד אחד וכאהרונוביץ מצד שני, לא הבינו מה צפון ב„אורינטציה“ זו. אולם חבריהם של ברוכוב ואהרונוביץ לא נשמעו לתורה שעלינו להישאר רק פרולטרים טהורים בארץ. בסג׳ירה ובדגניה, בכנרת וכפר־גלעדי, הונחו יסודות ראשונים למפעל ההתישבותי הגדול של ההון הלאומי וחלוצי־העבודה, והוקם כוח התישבותי פועלי, עברי, ציוני, סוציאליסטי, המעורר עכשיו השתוממותם והתפעלותם גם של שליחי הלייבור הבריטי, וגם של הקומיסרים הסוביטיים הרוסים וגם של מנהיגי הפועלים באירופה ובאמריקה – לא פחות משל כל יהודי וציוני נאמן ונבון.

תיירים רוסים שנקלעו אלינו בשנים האחרונות לא האמינו למראה־עיניהם שמפעל התישבותי נאדר כזה הוקם בלי מדינה ובלי מהפכה; הם לא הבינו שגזירת המצפון החלוצי אינה נופלת מכוח־הכפיה של מדינה, ולא העריכו את המהפכה הפנימית שחוללנו בנפשנו, ושאינה נופלת בעומקה ובפאתוס שלה מכל מהפכה חיצונית שחלה באיזה משטר שהוא.

ובמפעל החיאת הלשון העברית שלנו – גם בו היתה לנו אורינטציה על כוחות המחר. רצינו להנחיל לפועל היהודי את כל הירושה הגדולה של דורות עמו ולעשותו לנושא של הרנסנס היהודי, לכוח היוצר בתרבות ובחינוך ובעיצוב הדור הצעיר.

ובהקמת הסתדרות העובדים, בניגוד למושגים המקודשים אשר הביאו הנה מפ״ס ופועלי־ציון שמאל, השומר הצעיר וציונים „כלליים“. בהקמת ההסתדרות – אשר לא היתה דוגמתה בשום ארץ אחרת במבנה ובצירופה ובתפקידיה – היתה אורינטציה על כוחות המחר.

ובחישול האחדות שלנו בגולה ובארץ, בהריסת מחיצה אחרי מחיצה בין חלוצי העם והעבודה, באיחוד של פועלי־ציון וצעירי־ציון, באיחוד של פועלי־ציון והבלתי מפלגתיים ב„אחדות העבודה“, באיחוד של „אחדות העבודה“ ו„הפועל הצעיר“ במפלגת פועלי א״י – היתה אורינטציה על כוחות המחר. כי רצינו לגבש כוח מלוכד אחד, אשר ישא בשליחות העתיד.

והוא הדין במפעל ההגנה והגיוס. ובמפעל הליכוד הציוני והקמת הקואליציה הציונית הרחבה – בכל זה היתה אורינטציה על כוחות המחר: לרכז סביבנו וסביב מפעלנו החלוצי מכסימום של ציונים ומכסימום של יהודים. עד אחרון הנסיונות שאנחנו עושים בציונות וביהדות ללכד כוחות גדולים בשביל מפעל הגאולה והתקומה – זוהי אורינטציה על כוחות המחר, ולא הימנונים, טובים או רעים, אמיתיים או כוזבים, על מה שקורה במקום אחר, כי אנחנו צריכים להיות כוח המחר, אשר לאחרים תהיה אורינטציה עלינו, בשעה שיפנו לארץ הזאת.

זוהי האורינטציה שהיתה לנו כארבעים שנה וממנה לא נסטה, לא ימינה ולא שמאלה.

יא. אורינטציה ערבית

מתרברבי האורינטציות מאשימים אותנו לא רק באורינטציה על כוחות האתמול בלבד, אלא באורינטציה חד־צדדית ביחס לכוחות אלה. לא די שלא ראינו כמותם את כוחות־המחר, אלא שגם בכוחות־האתמול לא ראינו את העיקר – את הערבים. והרי בכל כינוס ציוני או הסתדרותי, מעל עמודי „השומר הצעיר“ ו„בעיות היום“ מגלים אדריסה חדשה זו. ואנחנו המסכנים העושים במלאכה הזאת זה קרוב לארבעים שנה, ואשר הקימונו את אגודת הפועלים הערבית הראשונה בארץ והוצאנו את העתון הפועלי הערבי – אולי הראשון בעולם – לא ידענו כל השנים הרבות האלה את האדריסה הערבית עד שבאו עורכי „השומר הצעיר“ וגילו לנו „אמריקה ערבית“.

אמנם מגלי האדריסה הערבית לא מצאו לפי שעה אלא את האדריסה של מגנס וקלווריסקי. הללו הם בלי ספק אנשים חשובים – אבל משום־מה אין הערבים רואים בהם את באי־כוחם. וכל אלה התובעים מאתנו הסכם עם הערבים, הצליחו עד עכשיו להקים הסכם בין בנטוב ומגנס, שיש צורך בהסכם עם ערבים.

אנחנו לא ראינו בהקמת ליגה יהודית להתקרבות לערבים את הדרך להבנה יהודית־ערבית. את הדרך להסכם ערבי חיפשנו בקרב הערבים ובשיחות עם הערבים. זה כאחת עשרה שנה, מיום שתנועתנו נרתמה בעול הפעולה המדינית של ההסתדרות הציונית, לא פסקו מאמצינו להבנה הדדית בינינו ובין שכנינו הערבים. את האדריסה הערבית חיפשנו לא בקרב אנשי „האיחוד“ ו„הליגה“ – אלא בקרב מנהיגי הערבים בארץ ובארצות השכנות. ובירושלים ובשכם, בבירות ובדמשק, בבגדאד ובקהיר, נזדמנו עם נציגי הערבים למפלגותיהם ולארצותיהם; וגם ללונדון ולגנף הלכנו להיפגש עם מנהיגי ערב. – וההסכם טרם קם, כי להסכם דרושים שני צדדים ומנהיגי הערבים סרבו להכיר בזכות העליה העברית ובזכותנו למולדת, ואנחנו לא היינו ולא נהיה מוכנים לוותר על זכות זו – להסכם החד־צדדי של בנטוב ומגנס אין אנו מיחסים כל ערך וממש.

אולם סירוב הערבים להכיר בזכות העליה לא שינה את „האורינטציה הערבית“ שלנו – כפי שאנו גורסים את מושג ה„אורינטציה“: לפעול ולחיות בארץ באופן כזה שלערבים תהיה אורינטציה עלינו.

אין אנו רואים דרך להסכם עם ערבים על ידי הנמכת קומתנו היהודית והציונית, או על ידי הורדת דגלנו והסתרתו – כאשר עושים בנטוב ומגנס.

אולם אין אנו מתעלמים אף לרגע מהעובדה שיש ערבים בארץ זו ובארצות השכנות, ובכל אשר אנו עושים – יום־יום, בחיינו ממש, אנו פועלים באופן כזה שלא יפגע במשהו האינטרס הערבי האמיתי, אלא להיפך, ביצירתנו המשקית, במלחמתנו על תנאי־עבודה הוגנים, במפעלי הבריאות, במוסדות המדע, בדרכי ההגנה, אנו פועלים באופן כזה שהערבים יכירו במאוחר או במוקדם שלא כוח אויב מזיק ומתנכר קם בארץ על ידי העליה וההתישבות היהודית אלא – בן־ברית מועיל ונאמן, וכל מה שיגדל כוחנו, כל מה שירבה מספרנו, כל מה שיתרחב משקנו – תקדים הכרה זו לחדור ללב הערבים. מתוך המגע הממושך שלנו עם ערבים למדנו שרק בשני דברים יאותו לנו הערבים:

א. כשיווכחו שאין למנוע את גידולנו ועצמאותנו;

ב. כשיראו שמפעלנו עלול להיות לברכה גם להם, גם בארץ וגם בארצות השכנות.

ושני דברים אלה גם יחד ילמדו הערבים לא ממאמרי „בעיות היום“ ו„השומר הצעיר״, אלא מעובדות חיות וממשיות, וכלפי יצירת עובדות אלה מכוונת „האורינטציה הערבית“ שלנו.

בשנות המהומות והטירור, שקדמו למלחמה זו, הועמדה „האורינטציה הערבית“ שלנו במבחן קשה. נעשה נסיון נועז ונואש להשמידנו, בחסימת דרכים ובסגירת החופים, בשריפת שדות ובעקירת עצים, בטירור וברצח, ובחרב וברעב. והמערכה נמשכה חדשים ושנים. והיו יהודים טובים שנפחדו ונרתעו והציעו כניעה, והיו יהודים טובים אחרים – ולאו דווקא רביזיו­ניסטים – אשר נתבלבלו ונטרפו ודרשו נקם: מה הם שופכים דמי־נקיים – אף אנו כך.

תנועתנו לא נפחדה ולא נתבלבלה. התגוננו, עמדנו בשער, עשינו שמות בטרוריסטים וכנופיות הרוצחים. לא הפסקנו ולא האטנו את מפעלנו. וגם לא שפכנו דמי־נקיים ולא נהגנו בערבים כאשר הם נהגו בנו. בנינו נמל עברי, הקימונו בן־לילה משקים חדשים, קיימנו תחבורה, התמדנו בעליה, וגייסנו כוח לוחם יהודי כאשר לא היה בארץ זה אלף ושלוש מאות שנה, והראינו לערבים – לא במאמרים ולא בהצהרות, אלא בעובדות ובמעשים – שאין אנו נרתעים ממפעלנו הציוני גם כשחרב חדה מונחת על צוארנו, אולם גם הוכחנו שאין אנו משתמשים לרעה בכוחנו ובנשקנו – גם כשהפרובוקציה נגדנו עברה כל גבול.

לא קל היה הדבר. התנהגות זו של גבורה מוסרית ופיסית כאחת דרשה מאמץ נפשי גדול, ורצון נאמן לקיים יחסים אנושיים עם שכנינו הערבים, אולם עמדנו במבחן הקשה. מאז הרימונו דגל העבודה והשמירה העברית התכוננו לכך, ו„האורינטציה הערבית“ שלנו לא הכזיבה.

_____

בחיינו, בעבודתנו ובמלחמתנו על ערכי־יסוד ציוניים וסוציאליסטיים צרורה ה„אורינטציה“ שלנו, כלפי העולם הגדול וכלפי שכנינו הערבים.

האורינטציה שלנו אינה תלויה באופנה הפוליטית ובידיעות משדה־הקרב אף לא בקורי־ספיקולציות ופרוגנוזות על מה שאחרים יעשו או צריכים לעשות, ומשום כך לא הכזיבה אף פעם.

אין בידינו לגזור על רצון אחרים, ואין אנחנו מוכנים לקבל גזירות זולתנו. אולם יש בידינו לעצב את דמותנו, חיינו, מפעלנו ושאיפתנו בצורה כזו שכל ישר ונבון וצודק מחוצה לנו ידע להעריך את החיוב והברכה הצרורים במפעל חיינו, ובדרך זו, ורק בדרך זו, נרכוש בני־ברית וידידים היום ומחר, פה ושם. זאת אשר עשינו, וזאת אשר נעשה.

יב. חשיבותה של אמריקה

אולם העולם מחוצה לנו עומד עכשיו בסימן של שינוי־מערכות.

ובמערכת־הכוחות בעולם, אולי השינוי הגדול ביותר המתחולל לעינינו – מלבד זה שבמעמדה של רוסיה הסוביטית – הוא הופעתה של אמריקה ככוח המרכזי, אם לא המכריע, במלחמה ובנצחון.

ביכולת האינדוסטריאלית, הכספית והצבאית אין דומה עכשיו לאמרי­קה, ויכולת זו במלוא המשקל הולכת ומגייסת מיום ליום. קרוב הזמן שכוח עצום זה יהא מורגש בחזיתות המרובות – ואולי גם במרכזים המדיניים. בארץ גדולה זו נמצא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר, שאמנם כוחו והשפעתו בחיי המדינה הענקית מוגבלים ומצערים למדי, אבל זהו הכוח היהודי הגדול ביותר שיש לנו מחוץ לארץ־ישראל, ותפקיד המדיניות הציונית בשעה זו הוא לחשל את ההכרה הציונית ביהדות אמריקה, ולגייס את כל היכולת הציונית והיהודית לשם רכישת דעת הקהל והממשלה באמריקה לפתרון הציוני גם של הבעיה היהודית וגם של הבעיה הארצישראלית – עד בוא הנצחון.

ולשם טיבו של פתרון זה עלינו לעמוד בעין פקוחה על השינוי, שחל מצד אחד במשטר בארץ ומצד שני במצב העם היהודי בגולה.

השאלה העיקרית העומדת לפנינו היא לא: מה נעשה לאחרים – לערבים ולאנגלים, לרוסים ולאמריקנים, אלא מה נעשה לעצמנו, ליהודים, ומה נעשה לארץ הזאת.

את המעשה הזה ידענו כציונים זה כמה שנים, ואם השאלה נשאלת מחדש, אין זאת אלא באשר הציונות אינה דוגמה מיטפיזית או תיאולוגית, אלא היא תנועת חיים של אומה הרוצה לגאול את עצמה. ותנועת־חיים אינה חיה מחוץ לזמן ומקום. וההיסטוריה אינה קופאת על שמריה, והתנאים משתנים, והשינויים מחייבים בירור הדרך מחדש.

יג. מה נשתנה בארץ?

הדבר אשר נשתנה בארץ הוא: בסוף המלחמה הקודמת ניתנה הארץ תחת משטר של הצהרת בלפור. היה ויכוח כל השנים בינינו ובין הממשלה האנגלית מה היה פירושה של הצהרת בלפור, מהי המשמעות של המנדט. היה ויכוח בינינו ובין האנגלים לא רק על פירוש המשמעות, אלא גם על המשמעות המוסכמת, אם היא מבוצעת כהלכה ובאמונה או לא. אולם עם שני הויכוחים האלה היה בארץ משטר של הצהרת בלפור ומנדט.

מה היה פירושו של משטר זה? בהצהרת בלפור ובמנדט היו גלומים שלושה עקרונים:

א) הכרה בעם היהודי ובזכות העם היהודי למולדתו, ולא רק בזכות יהודים בלבד.

ב) הכרה שארץ־ישראל, בתוקף ההיסטוריה שלה ומצבה הנוכחי מצד אחד ובתוקף מצוקת היהודים וקשריהם לארץ מצד שני, נועדת לא רק לישוב הקטן הנמצא בה כיום, אלא גם לעם היהודי כולו העומד לשוב אליה ולחדש בה חיי־מולדת.

ג) שיבת ישראל למולדתו עומדת תחת חסות בין־לאומית ומוגנת במשפט בין־לאומי.

אפילו הצהרת בלפור לא היתה הכרזה חד־צדדית של ממשלה אנגלית. לפני מתן ההכרזה היה משא־ומתן מצד אחד בין נציגי העם היהודי ובין הממשלה האנגלית, ומצד שני בין הממשלה האנגלית ובין הממשלה האמריקנית ויתר בני הברית של אנגליה במלחמת העולם הראשונה. ואשר למנדט – הרי אפיו הבין־לאומי טבוע במהותו וקיומו. לפי המנדט שלטה אנגליה בארץ כשליח חבר־הלאומים ומטעמו, למען בצע את התפקיד המיוחד הגלום במנדט: שיבת ישראל למולדתו.

מה קרה במשך עשרים וחמש השנה שלאחר מתן הצהרת בלפור – ליהודים, לארץ ולשליח האנגלי?

היהודים עלו והתישבו – והצליחו. הארץ נתבעה ונענתה. השליח האנגלי התחייב והכזיב.

עשרים השנים שבין שתי מלחמות העולם היו שנות דלדול ונישול המונים ברוב ארצות תבל, שנות משבר פוליטי, סוציאלי ומוסרי, שנות זעזועים ממושכים וערעור היסודות, שנות ריאקציה ותלאות. ובתקופה זו הוקם על ידינו בארץ קטנה והרוסה זו מפעל קונסטרוקטיבי לתפארת – מפעל חקלאי, חרשתי, תרבותי וחינוכי, שלא קם כמוהו בימינו בשום ארץ אחרת, והודות למפעל זה קלטה ארץ קטנה זו עולים יהודים יותר מכל ארץ אחרת.

ולא מדינה וממשלה הקימו את המפעל הזה, אלא עם אומלל, מפוזר ומפורד, הגמול זה מאות בשנים מעבודה, מקרקע, מחיים ממלכתיים, מעצמאות. בלי שלטון, בלי סמכות, בלי מסים, בלי נסיון – בנה העם היהודי משק עצמאי בעיר ובכפר, יצר תרבות לאומית עצמאית והניח את היסוד לעצמאות ממלכתית.

בניגוד להצהרת בלפור הגבילו את עליתנו והתישבותנו רק לחלק המערבי של הארץ, ואין עדות יותר נאמנה וניצחת לרעיון הגלום בהצהרת בלפור מהשוואת המצב בעבר־הירדן, שבו נאסרה לפני שעה התישבותנו, ובארץ־ישראל המערבית.

בסוף המלחמה הקודמת היו בעבר־הירדן 300.000 תושבים. כעבור עשרים שנה, בראשית מלחמה זו, הוא מונה אותו מספר תושבים. הדלות והשממה בעבר ההוא עומדות בעינן. בכל שנה נזקק עבר־הירדן לתמיכת הקופה הבריטית, אם כי השירותים הממשלתיים הם ירודים לאין ערוך לעומת השירותים במערב ארץ־ישראל.

בחלק המערבי של הארץ היה הישוב בסוף המלחמה הקודמת כ־600,000, הוא מגיע עכשיו למיליון וחצי, ואין בכל המזרח הקרוב משק כל כך תרבותי ומודרני ושירותים ממלכתיים כל כך מעולים כבארץ־ישראל המערבית.

ועדיין הישוב של מיליון וחצי – גם הערבי וגם היהודי – תופס פחות משליש משטח הארץ (המערבית). כשמונה עשר מיליון דונם עומדים עדיין בשממתם.

השטח שבו נאחז עד עתה הישוב היהודי תופס רק מיליון וחצי דונם, החלק השמונה עשר של א״י המערבית – ובשטח זה נקלטו חמש מאות אלף איש.

וחצי המיליון שהקים את המפעל הזה אינו מורכב מילדי פלא. לא התלקטו בארץ רק עילויים, בעלי כשרון יוצא מן הכלל. הצעירים והצעירות מעיירות פולין וליטא וגליציה ורומניה ואמריקה ואנגליה וגרמניה – לא היו עילויים. הם בשר מבשרו ועצם מעצמותיו של הנוער היהודי. והיהודים שבנו כאן בתי־חרושת אינם עילויים במקצועם. יש אלפים ורבבות כמותם בכל התפוצות. להיפך, המומחים הגדולים והאורגניזטורים הגדולים והטכנאים הגדולים לא הגיעו הנה, הם נשארו שם.

ונשאלת השאלה: מדוע הצלחנו אנחנו, היהודים, ומדוע נכשלו הם – האנגלים? מדוע הצליח המפעל מטעם העם היהודי, ומדוע נכשלה השליחות מטעם חבר־הלאומים?

על כשלון שליחות זו העידה ועדת־פּיל, בהוציאה בשנת 1937 פסק־דין, שאין המנדט בר־ביצוע. פסק־דין זה נתאשר על ידי הממשלה האנגלית, ובצדק אמרה ועדת־המנדטים שאם ממשלת־המנדט טוענת שאין המנדט בר־ביצוע, הרי טענה זו גופה עושה את המנדט לבן־בלי־ביצוע. ואם למישהו עדיין היתה אשליה בדבר כשרון הביצוע של המנדט – ולכמה מטובי הציונים היתה אשליה זו גם לאחר הכרזת ועדת־פּיל, – בא „הספר הלבן“ משנת 1939 והעמיד אותם על טעותם.

בספר זה הכריזה הממשלה האנגלית לא רק שאין היא מסוגלה לבצע את שליחות המנדט – הקמת „הבית הלאומי״, אלא שעצם הקמת הבית הלאומי לא תיתכן, כפי שעלה במחשבה בהצהרת בלפור ובמנדט, ועל היהודים נגזר להשאר מיעוט גם בארץ מולדתם, ועל ארץ־ישראל להיות ארץ ערבית, חלק מהארצות הערביות השכנות.

זהו הנסיון השני, לאחר חורבן הארץ על ידי הרומאים, לגזול מהעם היהודי את זכותו למולדת. מתוך אי־רצון לבצע את השליחות אשר קיבלה על עצמה – לסייע לשיבת־ציון – באה הממשלה האנגלית בימי מינכן לידי כפירה בשליחות עצמה ולידי סתירת הרעיון והיעוד שהיה גלום בשליחות.

והאנגלים נכשלו בארץ לא מפני שהיו שונאי־הציונות או שונאי־ישראל, אלא מפני שלא היו יהודים.

האנגלים היו העם המיישב הגדול והמצליח ביותר במאות־השנים האחרונות. אפילו ההתישבות הספרדית הגדולה ששינתה את פני העולם החדש והקימה את התרבות הלאטינית־הספרדית בכל ארצות אמריקה הדרומית והצפונית עד מקסיקו, ועד בכלל – לא תשוה להתישבות הבריטית, אשר התפשטה בכל כנפות הארץ, במזרח ובמערב, בדרום ובצפון – באפריקה הדרומית, בניו־פונדלנד, בקנדה וארצות הברית, באבסטרליה וניו־זילנד. לאנגלים יש נסיון שאין דוגמתו בהנהלת ארצות שלא מבני גזעם בכל פינות כדור הארץ, ואף במקום אחד בעולם לא נכשלו במידה כזו כאשר נכשלו כאן בארץ.

האם רק מתוך רצון רע? בלי ספק, לא תמיד היה רצון טוב במשרד המושבות. לא כל הפקידים בארץ התיחסו בחיוב למנדט ולהצהרת בלפור, והיו גם פקידים אנטישמיים – אולם אין שחר להאשמה סיטונית של הפקידות. היו ויש ביניהם בעלי־כשרון וידידים טובים למפעל. ואם לא נקח בחשבון את השליטים והפקידים מתקופת „הספר־הלבן“, הרי היו בארץ נציבים כסמואל, פּלומר, ווּקופּ, ומזכירים ראשיים כדידס וקלייטון, שאין להאשימם לא בחוסר כשרון ולא בחוסר הבנה ויחס חיובי.

השליחות נכשלה – מפני שהיא קשה כקריעת ים־סוף לגויים. מבלי שהממשלה תזדהה זהות גמורה עם העולים והמתישבים, ועם בנין הארץ והקמת המולדת על ידי העם האחר בעולם הנטול מולדת – בלי הזדהות זו במחשבה ובהרגשה, במעשה ובמסירות, לא תצליח הממשלה ולא תבצע את הדבר, כי קשה הוא מאין כמוהו.

שליחות זו קשה מאין כמוה. ויזכור כל אחד את קשייו הוא מיום הכנסו ל„החלוץ“, ויש בינינו כאלה אשר לא זכו להיות אפילו ב„החלוץ“. כי עדיין לא היה „החלוץ“ בעולם. יש לי חבר שלא יוכל לציין בביאוגראפיה שהוא היה חבר ל„החלוץ“. אבל הוא בא לארץ עוד לפני, ואני מכיר אותו מהעיירה שלי. הוא לא היה עובד אדמה מנעוריו ולא היה איש שדה. הוא היה בן חנווני יהודי בפלונסק, ממשפחה של חסידים וקנאים אדוקים. והוא בא לארץ לפני שלושים ושמונה שנה ונעשה לאחד הפועלים החקלאיים הטובים בארץ ויסד משק חקלאי, את המשק הפועלי החקלאי הכי גדול בארץ, והוא, מבלי שלמד את הספרים של חכמי הכלכלה הגיע לרעיונות כלכליים פורים ומפרים, אשר היו כתובים וגם לא היו כתובים בספרים ההם, והוא ידע לאחד חקלאות עם תעשיה ולהקים קבוצה גדולה (המלה קיבוץ עוד לא היתה). והאיש הזה כאשר התקרב כמעט לגיל ששים, החל ללמוד מלאכה חדשה: להיות נהג. לא באשר בחל בחקלאות וברח מהשדה, אלא משום שראה שיש היטלר בעולם וארץ־ישראל בסכנה וחשב שאם הוא כבר עשה פעם איזו שליחות, איננו בן־חורין שלא להשתתף במלחמה הזאת; אבל לא ידע אם יצלח לעבודה הזאת של מלחמה, ולמד נהגות וראה שיוכל לעשות גם עבודה זאת בגילו זה, והתנדב לצבא. הוא עכשיו במחנה־צבא ואינני רואה אותו באולם הזה, אבל הוא אתנו. כולכם שמעתם את שמו: שלמה לביא מעין־חרוד.

ויש בינינו אדם אשר לכאורה אין לו יד ושם במדיניות הציונית, וכאשר ההיסטוריה תכתוב על פעולותיהם של המדינאים שלנו, לא יבוא שמו בתוכם, כי הוא לא היה מעולם במחלקה המדינית ואיננו מתיצב לפני מלכים ולפני קומיסארים ולפני פרזידנטים. אבל לפי עניות דעתי הוא אולי המדינאי הגדול המתהלך בתוכנו, כי הוא האיש העושה את המפעל המדיני הכי גדול בארץ – מפעל ההתישבות, – שמו אברהם הרצפלד. ואני יכול לקרוא בעוד שמות – יהושע חנקין, ד״ר א. רופין. הללו פעלו ועשו גדולות לא באשר היה להם שלטון וכוח ואמצעים וסמכות, אלא באשר היה להם חזון, יעוד, שליחות־חיים של תקומת עמם ומולדתם.

תשאלו אותם, כמה צרות, תלאות, עיכובים, מכשולים, פגעים ומניעות היו להם במפעל זה, כמה קשיים היו למתישבים עצמם, איך השיגו תקציבים, איך השיגו אדמה, איך השיגו מתישבים. וכשהיה מתישב – לא היה קרקע, כשהיה קרקע – לא היה כסף, כשהיה כסף – היה מונח בקופסה זרה שאין להשיגה, וכשהשיגו את הכסף – לא היה מספיק.

אבל היו להם ולמתישבים גם יחד צורך עמוק, צמאון גדול לקרקע ולמולדת, והיתה אמונה בכוח עצמם, והיה רצון בל־יחת, והיתה יכולת של יצירה, יכולת גנוזה שזר לא ידע, והיתה נכונות חלוצית לשאת הכל ולסבול הכל, להתגלגל בצריפים ואהלים – ועדיין זכור לנו זמן כשלא היו אפילו צריפים ואהלים, אלא „חושות“ מיותשות ומפושפשות ונרפשות, ולפעמים גם אלה לא היו.

ואתם רוצים שפקיד חקלאי אנגלי, אדם ישר והגון, שאינו שונא שלנו ואינו שונא לציונות, אשר עשה חקלאות, ועשה לא רע, בהודו ובקניה ובמקום אחר, אתם רוצים שהוא יעשה את מלאכתו של הרצפלד? הוא איננו יכול להיות הרצפלד! זהו לא ענין חייו, וזה לא ענין אחיו ואחיותיו, ולא ענין עמו. הוא איננו יודע מה שנעשה בנפשנו, הוא אינו יודע את הצרכים, הצמאונות והמאוויים שלנו. הוא רואה אותנו לפי מושגיו. והמושגים שלו אינם מושגים של אדם ברברי, אלא של אדם בן־תרבות – אבל זר לנפש החלוץ והעולה היהודי, זר למשאת נפשו והוי־חייו, ואינו מסוגל להבין אדם כיחזקאל ניסנוב², אשר לא ימסור הפרידה שלו אפילו אם יהרג, לא מפני שהפרידה יקרה מחייו, אלא מפני שהאמין כי המעשה אשר הוא עושה בפרידה חשוב מחייו, וכדאי למסור עליו את חייו. הפקיד האנגלי לא יבין לנפשו של לביא, אשר אחרי מפעל־חיים חקלאי מבורך של ארבעים שנה הלך בשנתו הששים ללמוד נהגות על מנת להתנדב לצבא. הוא לא יבין לנפשו של החלוץ הצעיר מאמריקה, בן הארץ החפשית והגדולה והעשירה, שאין בה רדיפות של יהודים – ואף על פי כן יש בה בקרב הנוער צמאון למולדת עברית ומאוויים עמוקים לבנות במו ידיו עתיד עמו – והריהו עוזב את אבא ואמא, ואולי גם אהובתו, ובא לאפיקים או לעין־השופט ונדבק במפעל חייהם של אנשי ביל״ו, בוני הישוב ופועלי ארץ־ישראל.

היתכן, שאנגלים (או אמריקנים או רוסים או איזו אומה שהיא בעולם) יעשו שליחותם של יהודים אלה? והן זה היה דבר המנדט: לסייע להקמת מולדת עברית, ולא לנהל מדינה בנויה על תלה. מלאכה זו יודעים האנגלים לעשות – בכל אופן עשו זאת הרבה־הרבה שנים, בהרבה־הרבה ארצות. אפילו יהודי אנגלי יודע לעשות זאת, ונמצא יהודי אחד שמלך (בבחינת מלך־משנה) בימינו על מדינה של שלוש מאות וחמישים מיליון איש, שמו היה רופוס אייזיקס, שנקרא אח״כ לורד רידינג. אולם נמצא סופר אנגלי פיקח ואנטישמי, וצ׳סטרטון שמו, אשר כפר באפשרות התגשמותה של הציונות, ונימוקו אתו: הציונות – אמר בצדק – היא בנין מדינה, ואין יהודים מסוגלים לבנין מדינה. היהודים מוכשרים להוציא מתוכם מושלים ומיניסטרים ומשנים־למלך – אבל אלה אינם בונים מדינה. הם רק מנהלים אותה – כשהיא בנויה כבר. בוני המדינה הם אך ורק שואבי המים וחוטבי העצים, – והיהודים אינם מסוגלים להיות שואבי מים וחוטבי עצים. צ׳סטרטון דן על פי הנסיון שלו, והיהודים שהוא הכיר באנגליה לא היו ביניהם עוסקים במלאכות כגון אלו. אולם מתוך הנוער החלוצי היהודי ומתוך המוני ישראל קמו „שואבי־מים וחוטבי־עצים“ לבנות את מדינת־ישראל – אבל זר לא הבין זאת, וזר לא יכול להזדהות עם מפעל־חייהם ושליחותם של חוטבי־עצים ושואבי־מים אלה, ומשום כך נכשל המנדט – כי היה בידי זרים.

_____

והשאלה העומדת על הפרק עכשיו היא לא מנדט בריטי או מנדט אמריקני, כאשר הציג את השאלה ידידנו הטוב והנאמן יאשיהו ווג׳ווּד; השאלה העומדת על הפרק עכשיו היא: במקום מנדט בריטי, אמריקני, רוסי, בין־לאומי – יקום מנדט יהודי.

השינויים שחלו בארץ ובמשטר שלה מזמן הצהרת בלפור ועד היום הזה, המבחן שבו עמדנו אנחנו, הארץ והשליטים הזרים, מחייבים דבר אחד: מסירת „המנדט“ על הארץ לעם היהודי עצמו. הקמת שלטון יהודי למען בצע את דבר העליה וההתישבות ובנין הארץ. ורק העם היהודי בעצמו, בלי מלאך ובלי שליח, יוכל לבצע את דבר הקמת המולדת העברית שהוכרז בהצהרת בלפור והוכר ואושר במשפט הבין־לאומי בתעודה הנקראת מנדט ארצישראלי.

יד. מה נשתנה ביהדות?

והדבר האחרון – והעיקרי – המחייב בדיקת מדיניותנו הציונית וקביעת דרך חדשה – היא מצוקת ישראל וחורבן יהדות אירופה ועקירת מיליוני יהודים, שהגיעו לשיאם במלחמה זו ויחייבו מאמץ עליון ודחוף להצלתם וגאולתם: טרנספר מהיר של המוני ישראל למולדת.

אתם זוכרים שבסוף המלחמה הקודמת נמצא בתוכנו אדם גדול אחד, אשר אמר: נביא מיד לארץ חמש מאות אלף יהודים! תהיה עבודה או לא תהיה עבודה – נביא חמש מאות אלף יהודים! זה היה נורדוי. הדבר לא יצא לפועל. ולא מפני שאנגליה הפריעה. היא לא הפריעה אז. היה זמן שבארץ הזאת היה כמעט שלטון של יהודים: נציב עליון יהודי, מחוקק יהודי, מנהל עליה יהודי, מנהל מסחר ותעשיה יהודי. אמנם, לא בשליחות העם היהודי אלא בשליחות עם זר (וזהו הבדל גדול!), אבל אז גם העם הזר והממשלה הזרה לא צמצמו ולא כבלו את העליה היהודית. הארץ היתה פתוחה, אפילו הגבלה לפי יכולת הקליטה של הארץ עוד לא היתה. היא הומצאה רק בשנת 1922, והמצאה זאת לא נכנסה למנדט. הוכרז אז שהעליה שלנו היא בזכות ולא בחסד. והארץ היתה פתוחה. ואף על פי כן לא באו חמש מאות אלף יהודים, לא באו גם חמשים אלף יהודים. בשעת המלחמה היתה עליה חשובה של מתנדבים: הם באו במדי־צבא מאמריקה, מארגנטינה, מאנגליה. זאת היתה העליה הגדולה הראשונה לארץ. והם באו לא רק להלחם, אלא גם להשתקע בארץ, אבל הם היו רק אלפים אחדים, והעם לא זז.

ואנחנו מפה פנינו בקולות קוראים. ויהודים יכלו לבוא, אולם נענו רק מתי מספר של חלוצים. היהודים לא רצו לבוא. גם הציונים לא רצו לבוא. כנראה האמינו, שהם יעשו את מלאכת הציונות במוסקבה ובוורשה, בניו־ יורק, בברלין ובבוקרשט. היו סבורים, שבכל־זאת שם טוב יותר ובטוח יותר. הם ראו את מצבם איתן, אם כי היו גם אז פרעות ורדיפות, כי הרי הוכרז על שיווי זכויות אזרחיות, ובכמה ארצות ניתנו גם זכויות לאומיות. והיהודים היו מעורים בגלות, לא עירוי של עם במולדתו, אלא עירוי של עם בגלות: כל יהודי ישב בעיירתו, בחנותו ובבית מלאכתו, בביתו, בדירתו, עם אחיו, עם משפחתו ובני עיירתו שהוא הכיר. היה איזה קיום, והם חשבו כי הוא יספיק לחייהם ולבניהם, ולא מיהרו לבוא לארץ־ישראל. אלא כאשר גדלה המצוקה והחל הנישול, והנייר של שיווי זכויות לא הועיל – החלו לבוא.

מה יהיו פני יהדות הגולה באירופה אחרי מלחמה זו? זוהי הנקודה המרכזית בבחינת דרכה של הציונות, ובנקודה זו חייבת הציונות לרכז כל מחשבתה, עיונה, מרצה, כוחה הפוליטי, הארגוני והמוסרי. האסון האיום אשר קרה את יהדות אירופה בימינו אלה מחייב חיפוש אדריסה, לא אדריסה של ערבים או אנגלים או אמריקנים או רוסים – אלא אדריסה לעם היהודי, אדריסה למיליונים שנעקרו במלחמה הזאת עקירה גמורה, אשר גורשו מארצותיהם שישבו בהן: מהולאנד ומצ׳כיה ומבלגיה, מספרד ומבסארביה ומפינה אחת בפולין לשניה. אמנם, אין יודע כמה יהודים ישארו אחרי המלחמה הזאת באירופה הנאצית; אין יודע כמה עוד ישמדו לפני גמר המלחמה הזאת אחד־אחד. זוהי תעלומה איומה, תעלומת זוועה, שקשה להעלות אותה על הדעת, אבל מה בצע אם נסתתר ממנה.

אם לא תהיה חלילה שארית, מחוץ ליהודי אמריקה ורוסיה הסוביטית, יתכן שלא תהיה עליה יהודית לאחר מלחמה זו, ועתידנו אנו בארץ יהיה מעין עתיד יהודי תימן ואשורי עיראק ויהודי גרמניה לפני היטלר – אין הבדל בין ארץ לארץ. בכל מקום שמספר היהודים הוא מועט – דינם לשמד פיסי או רוחני, להתנוונות לאומית או אנושית. ליהודים מעטים בלבד אין קיום מבלי שיפגע צלמם האנושי או היהודי או שניהם כאחד. אבל נקווה שתהיה שארית, שלא כולם יכּרתו. מה יהיה גורל אלה אשר ישארו לפליטה? יתכן שהם יהיו מיליונים, הלוואי שהם יהיו מיליונים.

לפני צאתי מלונדון אמר לי אחד המדינאים הבריטיים – חבר הממשלה, לא מידידינו, שהוא בדק ובירר בקרב הממשלות של מזרח אירופה ודרומה ונתברר לו שעם תום המלחמה יעמדו המנצחים (אנגליה ובני בריתה) בפני שאלת־יהודים איומה, ויהיה הכרח למצוא מקלט ליותר משלושה מיליונים. גם המדינאים האמריקנים בוושינגטון סבורים שבעיית הפליטים היהודים לאחר מלחמה זו תגע בהרבה מיליונים.

עוד אין אנו יודעים עוצם החורבן של יהדות אירופה, והכיבוש הנאצי במדינות אירופה טרם חוסל, אולם יודעים אנו שמה שקרה עכשיו עוד לא קרה להמוני ישראל אף פעם. נהרס עד היסוד גם הקיום הגלותי. כל רכוש היהודים נחרב ונשמד. יהודים נעקרו מבתיהם, עיירותיהם, פרנסתם – ונכלאו בגיטאות, במחנות הסגר ובלהקות עובדי פרך.

אמנם, לא רק יהודים נהרסו. גם עמים אחרים סבלו וסובלים: פולנים וצ׳כים וצרפתים ואחרים.

אבל יהיה הבדל יסודי בסוף המלחמה, לאחר שימוגר היטלר, בין היהודים ובין שאר העמים. הפולנים אשר גורשו מפולין והועברו לעבודות פרך בגרמניה, ישובו לארצם. היטלר גזל וחמס וגנב את בתי־החרושת והעבירם לארצו, אך את האדמה איננו יכול לגנוב. הם ישובו לכפרם ולאדמתם ולעירם. והפולנים לא רק שימצאו את אדמתם, אלא הם ימצאו גם ממשלה שלהם עם כוח ושלטון וסמכות ומעמד בינלאומי ויכולת כספית ותכניות להקמת ההריסות, והם יקימו את ההריסות. אמנם, לא ביום אחד, כי אין לשער כלל מה החורבן האיום שהמלחמה הזאת והיטלר עשו באירופה, בכל הארצות שבהן נטושה המלחמה. אבל יקימו את ההריסות. אולם לאן ילכו היהודים המגורשים העובדים בחפירות באוקראינה או בגיטאות ווארשה או בלובלין ובכל מחנות ההסגר שהיטלר אוסף בהם את נדחי ישראל?

ליהודים אלה לא תהיה אדמה ולא תהיה ממשלה; לא מולדת משוחררת תחכה להם בארצות אירופה ולא ממשלה משלהם תדאג לסידורם, לעירוים מחדש במשק. המוני ישראל אלה חסרי־כול יעגנו לחסדי ממשלות זרות – אם לא עוינות – ויקבלו קיצבה ויתפרנסו מתמחוי למען לא יגועו ברעב. לא יוכלו ליהנות מהזכויות השוות שהממשלות הגולות מבטיחות להם, גם אם זכויות אלו ירשמו בתום המלחמה על הנייר.

טו. מולדת ועצמאות לעם

והשאלה שהציונות חייבת עכשיו להציג לעצמה: המסוגלה ארץ־ישראל לשמש אדריסה להמוני ישראל אלה לאחר המלחמה?

זוהי שאלת השאלות של הציונות בשעה זו.

יש אצלנו אידיאולוגים האומרים: באידיאולוגיה הציונית אין שום דבר על פליטים יהודים. הציונות לא נוצרה בשביל פליטים. הציונות היא פרי המסורת שלנו והאהבה שלנו לארץ, פרי ההכרה והרצון שלנו להקים חיים שלמים ולחיות בכפר ובעיר, עם אוניברסיטה שלנו, ולדבר עברית, לפתח את תרבותנו ועצמאותנו וכדומה, אבל אין באידיאולוגיה הציונית דאגה לפליטים. אילו גם לא היתה צרת ישראל היינו ציונים. הציונות אינה זקוקה לצרת ישראל.

אינני יודע אם הציונות זקוקה לצרת ישראל, אולם יודע אני שצרת־ישראל זקוקה לציונות; הצרה האיומה שהעמדנו בפניה עכשיו אין לה תיקון לא בשיווי־זכויות, לא בהגירה מפוזרת, לא במדוחי־טריטוריות – אלא בארץ־ישראל.

הפתרון האפשרי לנדחי ישראל אינו אלא הפתרון האפשרי לנדחי פולין ונדחי צ׳כיה, ונדחי כל שאר העמים: מולדת ועצמאות; ארץ יהודית שתקלוט בלי כל הגבלות והפרעות ועיכובים את כל היהודים שירצו ויצטרכו לשוב אליה, וממשלה יהודית מצוידת בכל האמצעים והסמכויות – שלטון, כסף ומעמד בינלאומי, שתסדר את העליה וההתישבות הגדולה בקנה־מידה ממלכתי ובזמן הקצר ביותר, בהתאם להיקף הצרכים ודחיפותם לאחר המלחמה.

מה לנו הדיון המטפיסי בדבר האידיאולוגיה הציונית? מבחן הציונות הוא לא בניסוחה אלא בביצועה.

המוני ישראל ואומות העולם ישאלו את הציונות רק שאלה אחת ויחידה: אם יש בידה פתרון – מלא ודחוף – למצוקה הגדולה, כלומר אם ישנה אפשרות, ובאילו תנאים, שארץ־ישראל תקלוט במינימום של זמן מכסימום של פליטים יהודים.

לאן ילכו פליטי ישראל?

אומַר אפיקורסות ציונית: אילו אחרי המלחמה הזאת היו נפתחים לרווחה שערי אמריקה, היו אולי המוני ישראל נוהרים לאמריקה, ורק מיעוטם היו הולכים הנה. אבל שערי אמריקה לא יפּתחו. ארץ זו לא תפתח את שעריה אחרי המלחמה הזאת. היא נכונה לבוא לעזרה. היא יודעת שזאת לא פילנטרופיה, כי המצב בעולם קובע גם את מצבה. אמריקה תזיל מיליונים ומיליארדים לעזור לאירופה, אבל לא תביא לארצה את מיליוני הצ׳כים והסלובקים, ההונגרים והפולנים אשר גורשו ממקום למקום, ולא תתן להם לבוא לגבולותיה. והיא לא תעשה יוצא מן הכלל ליהודים. לא יפתחו שערים ואין שערים אחרים.

והתנועה הציונית והישוב היהודי בארץ חייבים תשובה ברורה: היש מקום בארצנו לפליטי־ישראל? הקיימת האדריסה של ארץ־ישראל – להמונים? ולא „אידיאולוגיה“ תענה על שאלה זו. השאלה מופנית לארץ – והארץ תשיב את תשובתה.

טז. יכלתה של ארצנו

לא ניעגן לספרים. תלי־תלים של ספרים נכתבו על ארץ זו בכל הלשונות, אולם את התשובה שאנחנו מבקשים נמצא רק בספר אחד – בספר החי אשר כתבו במשך ששים שנה שלושה דורות של שבי ציון, ממיסדי פתח־תקוה ועד עולי „פאטריה“.

ראינו את החולות ואת המדבריות ואת הטרשים ואת הביצות, והם עוד ישנם לרוב בארץ; וראינו מה שעשינו לחלק קטן של הביצות והחולות והטרשים והמדבריות האלה. בחלק קטן זה כינסנו חצי מיליון יהודים, בכפרים וערים שבנינו לעצמנו.

כינסנו חצי מיליון יהודים בקטע שהוא החלק השמונה־עשר של הארץ, ויש עוד כ־6–7 מיליון דונאם תפוסים בידי הערבים, ובאי־כוח מוסמכים ומוכרים של כל ערבי ארץ־ישראל הודיעו בועידת־לונדון ופירסמו ברבים שבכל ארץ־ישראל המערבית אין יותר משבעה מיליונים דונם אדמה ראויה לעיבוד – זאת אומרת שלמעלה מתשעה עשר מיליון דונם בארץ־ישראל המערבית (ששטחה הכללי הוא למעלה מעשרים וששה מיליון דונם) אין הערבים מעבדים אותם ואין הם מסוג­לים לעבדם, ורואים אותם כאדמה שלא תצלח לכל.

האם לא תצלח האדמה הזאת לנו? יתכן שחלק מאדמה זו באמת אינו ראוי לעיבוד, אבל אנו יודעים שחלק גדול מהאדמה אשר נתישבנו עליה – חלק מהשטח של מיליון דונם שאנו יישבנו עד עכשיו – היה לפני התישבותנו נמנה על קרקעות ש„לא יצלחו לעיבוד“, אדמות החולות במושבות יהודה והשרון, אדמות הביצות בשומרון והגליל העליון, אדמות הטרשים בהרי ירושלים והגליל, אדמות הערבה בנגב.

יכלתנו להפוך אדמה צחיחה ושוממה לאדמה פוריה ופורחת ויכלתה של הארץ הדלה והעזובה להיענות לעמל ומדע וטיפול נאמן ומסור – אינה סברה של הזיה או חלום, אלא עובדה חיה, ממשית, אדירה וניצחת, עובדה ששינתה את פני הארץ ופני הישוב, ויש בעובדה זו יותר לקח והגיון פוליטי מאשר בכל פלפולי ה„אידיאולוגיה“ הציונית, ועובדה זו אומרת:

ארץ־ישראל היא האדריסה לפליטי ישראל.

לערבים, כפי הודאת עצמם, לא יצלחו כשלושה־רבעים מאדמת ארץ־ישראל (בארץ־ישראל המערבית בלבד הכתוב מדבר) – ואם גם נניח ששליש או מחצית האדמה הפנויה באמת אינה ראויה לעיבוד (אם כי מי יוכל ועל יסוד מה לקבוע שיש אדמה לא ראויה לעיבוד בארץ זו) – יש מיליונים דונם של אדמת בור, לא נושבת, לא מעובדת, המחכים לגואלם.

יז. נבנה את ארצנו

בדרום הארץ בלבדו יש שטח רצוף אחד, למעלה משלושה עשר מיליון דונם, בלתי נושב ובלתי מעובד, זה שקוראים לו בשם נגב – כל השטח הרחב המשתרע מיריחו ועד עקבה, מים המלח ועד גבול מצרים. אפשרות העיבוד של כל השטח הגדול הזה תלויה בדבר אחד בלבד: במים.

יש סבורים שיש כאן מים גנוזים מתחת לקרקע, במעמקים, ויש צורך לחפור בארות ארטיזיאניות למען השקות אדמות הערבה. אבל עדיין לא נבחן ולא נבדק הדבר – ויתכן שהמים הגנוזים לא ימצאו. אבל כשאנו מַפנים מבטנו לצפון הארץ – מהירקון ועד הליטני – אנו מוצאים שפע גדול ורב של מים, והם משקים את הים התיכון – אולם הים התיכון אינו נצרך גדול כל כך למים ולנהרות המעטים של ארץ־ישראל. ויש מים שהם שוטפים לא לים התיכון, אלא לים המלח: הירדן, היבוק, הירמוק ומעינות רבים בני שם ובני בלי שם. וים המלח – אומרים – נזקק גדול למים. כי בתוקף היותו נמוך מאוד וסגור, כמויות ענקיות של מימיו מתאדות שנה־שנה, וים המלח הזה אם לא יקבל, איפוא, תוספת של מים – ייבש, ופועלי חברת האשלג, בחורי סדום והבחורים בצפון ים המלח, בודאי יצטערו על כך, אולי גם אנחנו עמהם. אם כי ההולנדים ייבשו ים שגדלוֹ הוא כמעט כמחציתה של ארץ־ישראל, אין אנחנו צריכים לייבש את ים המלח. יש בו אוצרות מינרליים והם יספיקו לתעשיה רבה, שתפרנס רבבות פועלים. אבל אנחנו אומרים: למה לתת את מי הירדן, הירמוק והיבוק המתוקים להתנדף בים המלח הזה? הן במים אלה אפשר להשקות את הארץ הצמאה בבקעת הירדן. בשביל ים המלח נוביל מים מים התיכון. לא בחביות נקח, כמו שעושים בהרבה משקים. יש מומחים שחפרו תעלות גדולות וארוכות מאות ואלפי מילין, לחבר שני נהרות רחוקים או שני ימים נפרדים או לחצות שתי ארצות דבוקות, ומומחים אלה אומרים שאין זה דבר גדול וקשה ביותר לחפור תעלה מים התיכון בארץ קטנה זו למען השקות את ים המלח כאוות נפשנו. – והרווח מתעלה זו יהיה כפול:

א) כל המים המתוקים מהירדן ואפיקיו יופנו להשקות את האדמה;

ב) יספקו כוח חשמל עצום וזול לארץ זו למען הסב גלגלי חרושת ענקית, כי פני ים המלח הם נמוכים, למעלה מאלף ומאתים רגל, מים התיכון, ומפל מים זה אפשר לנצל כמקור כוח אדיר. ומומחה חקלאי גדול באמריקה שביקר בארץ זו וחקר את אפשרויות פיתוחה ובנינה, חישב ומנה, שאם תיחפר תעלה כזו ויקום שלטון אשר יטיל על עצמו פיתוח הארץ בחקלאות וחרושת במלוא אפשרויותיה – אפשר יהיה ליישב עוד חמישה מיליונים יהודים, נוסף על מיליון ושמונה מאות אלף הערבים והיהודים היושבים עכשיו בארץ־ישראל המערבית והמזרחית.

עבודות ענקיות אלו – הובלת מימי הצפון לדרום הארץ; אגירת מי הגשמים בכפרים בכל מקום שזה ידרש ויתכן; חפירת תעלה מים התיכון לים המלח; התקנת השקאה בכל רחבי הארץ: בבקעת הירדן, בעמק החוף ובעמק יזרעאל ובערבות הנגב; יצירת חשמל בכוח מי הים התיכון אשר ינגרו לים המלח; הכשרת מיליוני דונם שוממים ופנויים בנגב, בחולות החוף, בהרי הגליל – להתישבות חדשה; אינטנסיפיקציה של החקלאות הקיימת ופיתוח רחב־מידות של חקלאות חדשה בשטחים הפנויים; הקמת תעשיה ענפה ומסועפת מונעת בכוח חשמל זול, הנוצר בארץ, אשר תנצל כל אוצרות הטבע הגנוזים עדיין בארץ זו וגם תשתמש בחמרים וגלמים שיובאו לארץ בשני ימיה – הים התיכון במערב וים סוף בדרום; בנין מאות ואלפים ישובים כפריים חדשים והקמת ערים חדשות בדרום; בנין נמל חדש במפרץ אילת והרחבת הערים הקיימות, – כל העבודות והמפעלים האלה ידרשו שלושה דברים: א) המוני עובדים, ב) כסף רב, ג) שלטון.

לאחר כל אשר עשינו בארץ בשטח החקלאות, החרושת, העבודות הצבוריות והים, לא יאמר איש – שאין אנו היהודים מסוגלים למלאכה כזו. עדים הכפרים שלנו, עדים בתי החרושת שלנו, עדים מפעל החשמל ומפעל האשלג, עדים עבודות „סולל־בונה“.

יהיה מחסור בפועלים יהודים? הגיטאות ימלאו את המחסור הזה. הפליטים לא יוכלו למלאכה הזאת? – מה שיכלו לעשות שטמפר³ וסמילנסקי⁴, לביא⁵, וברץ⁶, ז׳וכוביצקי⁷, ושנקר⁸, ומאות ואלפים שכמותם שעלו עד היום לארץ – יעשו רבבות ומאות אלפים ומיליונים אשר יבואו אחריהם – ולבאים תקל המלאכה, כי נסללה הדרך.

אף בארץ אחת בעולם לא נצטבר נסיון יהודי כה רב ועשיר בחקלאות ובחרושת, במלאכה ועבודה כאשר נצטבר בארץ קטנה זו. אף ארץ אחת בעולם לא נחקרה על ידינו ולא למדנו אותה במידה כזו כאשר אנו יודעים ארץ זו. ופה, ורק פה, הצלחנו להקים משק יהודי, כפרי ועירוני, בתוך טריטוריה יהודית, על עבודה יהודית ועל הנהלה יהודית – ויש לנו בתוך חמש מאות אלף ויותר היהודים שנתישבו כבר פה אלפי מדריכים ומחנכים לכל עבודה ומלאכה, בכפר ובעיר, ביבשה ובים, אשר יעמידו עצמם במסירות והתלהבות, באהבה ובאמונה לימין הבאים להורות להם הדרך בעבודה ובהתישבות, בסלילה ובבנין, בחקלאות ובחרושת, – דבר שלא יתכן בשום ארץ אחרת.

החרושת הצעירה הוקמה בארץ בלי סיוע רב מאת הממשלה, לפעמים אף מתוך הפרעות. בחקלאות לא עסקנו כמעט בגולה, אולם בחרושת יש לנו יד ושם בהרבה ארצות. היהודים בנו את החרושת הפולנית, מילאו תפקיד רב בהקמת החרושת הגרמנית והצ׳כית ויצרו ענפי חרושת חדשים באנגליה ובאמריקה. מדוע יבּצר הדבר מהם פה?

הדבר הראשון והעיקרי הדרוש למען נפתח את הארץ במלוא יכולתה ונקים משק גדול מחדש בכפר ובעיר שיקלוט עליה רבתי – הוא שלטון יהודי. שום מנדט, אם אפילו יפורש בו בבהירות המלאה ביותר דבר העליה וההתישבות היהודית ויחייב את הממשלה לסייע בכל כוחה לבנין הארץ על ידי יהודים, לא ישיג את מטרתו – אם ביצוע המנדט לא ימסר לידים יהודיות; הכוונה היא לא לפקידים יהודים ממונים על ידי ממשלה זרה ואחראים לפניה, אלא לשליחי העם העברי עצמו, לממשלה יהודית.

לא שלטון יהודי כמטרה – אפשר לפקפק אם שלטון בכלל הוא חלק מהמטרה הציונית, – אלא כאמצעי, אמצעי הכרחי ונאמן לביצוע דבר העליה וההתישבות הגדולה; שלטון על קרקעות פנויים ובלתי נושבים; שלטון על מקורות המים – מתחת לאדמה, מי־הגשמים ומים נוהרים (מעינות ונהרות); שלטון על עבודות ציבוריות; התקנת השקאה, יבוש, יעור, בניה, סלילת דרכים ויצוּר כוח וכדומה; שלטון על תחוקת עבודה ומכס; שלטון על בריתות מסחר, אשראי וחילופין; שלטון על בטחון פנימי, חינוך ותנאים סניטריים – ועל הכל שלטון מלא ובלתי מוגבל על עליה, ומעמד בינלאומי, אשר יאפשר קבלת מלווה למימון העברת ההמונים לארץ, תכניות התישבות לקליטת העולים – בהיקף מחויב המציאות החדשה.

יח. טרנספר יהודי לארץ

וכאן מתעוררת שאלה חמורה: לאחר מלחמה זו יחמיר לא רק ההיקף של בעיית־הפליטים היהודים, אלא גם דחיפותה. ולמען שארץ־ישראל תוכל לשמש כתובת נאמנה למצוקה הגדולה, לא די שתהא מוכשרת לקלוט המונים גדולים – אלא גם שתקלוט אותם בזמן קצר. מה בצע בעליה של שלושים, ארבעים או חמישים אלף בשנה – אם נעמוד בזמן המלחמה בפני בעיה של מיליונים אחדים? מה יתן ומה יוסיף לפתרון שאלת המיליונים, אם במשך עשר שנים יקלטו בארץ עוד חצי מיליון יהודים? ואיך יקום שלטון יהודי אם למשך זמן בלתי מסוים יהא רוב לא־יהודי בארץ?

מפעל ההתישבות החדשה נמשך זה למעלה מששים שנה. במשך שלושים השנים הראשונות העלינו כחמישים אלף יהודים. בסוף המלחמה הקודמת נמצאו בארץ חמישים ושמונת אלפים יהודים. בעשר השנים הראשונות לאחר המלחמה, משנת 1919 עד שנת 1929, גדל הישוב היהודי מ־60.000 ל־165.000 – גידול של 105.000. בעשור השני גדל מ־165.000 ל־500.000 – גידול של 335.000.

במשך כל השנים האלה ראינו בעליה מודרגת וגדלה את התהליך הטבעי והמוכרח של ההגשמה הציונית. מתוך הרגלי־עבר אנו מוסיפים לחשוב גם עכשיו על עליה מודרגת: מספר כזה של עולים בשנה א׳, מספר גדול קצת מזה בשנה ב׳, ושוב מספר גדול במקצת מזה בשנה ג׳ – וכך הלאה.

לאור המצב החדש ביהדות, לאור ההתפתחות המהפכנית של התחבורה לרגל המלחמה, לאור הנסיון של העברת אוכלוסין – ציוויליים וצבאיים, לאור הנסיון של עבודות ציבוריות ענקיות מבוצעות על ידי המדינה לא לשם ריוח פרטי, אלא לתועלת הכלל – עלינו לבחון ולבדוק אם מושגינו הישנים על עליה ממושכת הולמים את הצרכים והאפשרויות המתחדשים בעולם וביהדות.

בעקב המלחמה מעבירים ומעתיקים עשרות מיליונים של בני אדם – וגם אנשי צבא אינם אלא בני אדם – מארץ לארץ ומקונטיננט לקונטיננט, והסעת כל בן אדם שכזה מחייבת העברה של כבודה רבה וגדולה, גם של מכשירים וכלים וגם של מזון ואספקה. העברה ענקית זו מסתדרת על ידי המדינה מתוך צרכים מדיניים דחוקים (וצרכי מלחמה הם צרכים מדיניים). ואין כל יסוד – מחוץ לעצלות ואינרציה מחשבתית – להניח שאי אפשר להעביר רבבות ומאות אלפי אנשים ציוויליים בבת אחת, או במשך זמן קצר, אם יש צורך חיוני בכך ואם יש אמצעים כספיים וממלכתיים הדרושים להעברה זו.

בימינו, זה רק כעשרים שנה, בוצעה העברה ענקית כזו של קרוב לשני מיליון יוונים מתורכיה האסיאתית ליוון האירופאית, וההעברה לא נמשכה יותר משמונה עשר חודש. והשאלה נשאלה: מדוע יבצר מאתנו טרנספר מהיר כזה של המוני יהודים מגיטאות אירופה לארץ־ישראל?

אנו חיים בדור של מהפכות טכניות, והשם ההולם אותן הוא קפיצת הדרך והזמן.

עם פרוץ המלחמה באמריקה, כשמיעוט האניות נהפך לבעיה איסטראטיגית ממדרגה ראשונה, – היה האידיאל לבנות אניה אחת במשך שמונים יום. נמצא אדם אחד ושמו הנרי קייסר, לא מומחה לאניות, אבל איש חזון ורב־פעלים, שהציע לבנות אניה במשך 24 יום. כל אנשי המעשה והמומחים צחקו לו. אבל נעשה נסיון. קייסר התחייב להשלים אניה במשך 24 יום – ולא שמר על המועד המובטח: הוא השלים את האניה במשך 10 יום, ועוד ידו נטויה. הוא גם הציע לבנות צי אוירוני־משא שיעביר בן־לילה חצי מיליון אנשי צבא מאמריקה לאירופה או לשדה מערכה אחר, ויש יסוד להניח שגם מפעל נועז זה יבוצע.

מהפכות אגדתיות אלו אינן מצטמצמות בתחום התחבורה בלבד. דרכי־המלחמה גזרו על מדינות קפיטליסטיות הקמת משק תכניתי, לא רק בשטח ארצי, אלא בשטח בינלאומי. שיטת החכר־והשאל שנתחדשה באמריקה היא יותר ממתן עזרה כלכלית וצבאית לבנות־בריתה. זוהי התחלה של משק תכניתי עולמי.

מפעלי שיתוף ועזרה בינלאומיים בקנה־מידה עולמי, שאי־אפשר היה לחשוב עליהם לפני שנים אחדות, הולכים ומוקמים לעינינו ומשנים את כל מושגי המרחק והזמן.

ולא רק צרכי המלחמה בלבד. בימי שלום ביצעה ממשלת רוזבלט תכניות ענקיות של השקאה, יעור ותוצרת חשמל, והוליכה מי נהרות ומעינות במרחקים של מאות מילין להשקות אדמת מדבריות במערב אמריקה ובנתה סכרים אדירים שעלו במאות מיליונים דולרים למניעת שטפונות והתקנת השקאה ותוצרת כוח חשמל, ששינו פני שטחים רחבי־ידים שגדלם פי עשרה מכל שטחה של ארץ־ישראל.

אמריקה כבר מוציאה עכשיו כששים מיליארד דולר לשנה לצרכי מלחמה, והיא מתכוננת להוציא סכומים אדירים אלה גם במשך הרבה שנים לאחר המלחמה, כי יש הכרה כללית שהשכנת השלום והבטחתו תחייב מאמצים כבירים ותיכון ממושך לא פחות מסידור הנצחון והבטחתו.

עם תום המלחמה יהיו הלבבות והמוחות פתוחים לפתרונים נועזים. מיגורו של היטלר בלבד לא יפתור את השאלות הכאובות והמרובות שהטרידו את האנושות, – אם כי נצחון על היטלר, נצחון מלא ומוחלט, הוא תנאי קודם לכל. אפקי המחשבה האנושית התרחבו תוך כדי הרחבת ממדי המאמץ המלחמתי והתפשטותו על פני כדור הארץ. העולם שלאחר מלחמה זו לא ישוב להיות עוד העולם שלפניה. אין יסוד לאשליה הנאיבית שנתפסו לה רבים, שמתוך מלחמה זו יקפוץ עולם משוכלל ואידיאלי שכולו טוב. אולם המהפכות הטכניות והתמורות העמוקות ביחסי עמים, קנה־המידה העולמי של ההתגוששות, הערכים והענינים המדיניים והמוסריים הגדולים המונחים ביסוד מלחמת־עולם זו – פותחים אפקים לא שוערו לסידורים חדשים, וגם מייצרים מכשירי־ביצוע רבי־און שאי־אפשר היה להעלות על הדעת מקודם.

בתוך השאלות החריפות שלא ימצאו את תיקונן בנצחון בלבד, השאלה היהודית תהיה מן החריפות ביותר. היא תתיצב לאחר מלחמה זו גם ברקע ההיסטורי שלה – כשאלת עם מחוסר מולדת ועצמאות, וגם ברקע המציאותי החדש– כשאלת מיליוני פליטים חסרי־כל, שנעקרו ונהרסו תוך כדי המלחמה עד היסוד.

ופתרונה של בעיה כפולה וחריפה זו יחייב גישה חדשה ונועזת שתהלום את הצרכים הבוערים של המוני ישראל בגולה ואת האפשרויות הטכניות, הכלכליות והמדיניות של מפנה היסטורי גדול בעולם. הפתרון הנדרש, לא זו בלבד שיחייב אותנו לממדים כמותיים אשר לא הסכנו אליהם עד היום, אלא גם לדחיפות ומהירות ביצוע אשר לא ידענו, כי רק בממדים גדולים ובמהירות ביצוע יעלה בידינו לפתור גם בעיית הפליטים וגם הבעיה המדינית של הארץ. העברה מהירה של מיליון יהודים ראשון – כהתחלה של הגשמה מלאה ומהירה של הפתרון הציוני – מיד לאחר המלחמה, פותרת במחי־יד אחד כל הקשיים והסיבוכים המדיניים שגרמו לכשלון המנדט הבריטי. ואין שום מניעה כלכלית וטכנית– אם רק תהיה בידינו הסמכות הממלכתית והאמצעים הממלכתיים – לבצע העברה כזו, ותפקידה המרכזי של המדיניות הציונית כיום הוא לחתור לקראת סמכות ממלכתית זו.

לא הכרזה ולא נוסחא, אלא יצירת עובדה – צריכה להיות המטרה של מדיניותנו.

יט. שני הגורמים המכריעים

בימים כתיקונם היינו עמלים שבועות וחדשים בהקמת נקודה ישובית חדשה. בימי המהומות של 1936/39 למדנו להקים נקודה חדשה בן־לילה, פשוטו כמשמעו. מה שאפשר לעשות לנקודה אחת, אפשר לעשות לעשר, למאה ולאלף נקודות.

„סולל־בונה“ התקין על פי דרישת הצבא דרכים וכבישים לאורך מאות קילומטרים במשך זמנים קצרים למדי. מה שאפשר לעשות לצבא אפשר לעשות להתישבות.

לאשרנו יש לנו בארץ נכס כביר אשר לא יסולא בפז: נכס אנושי, אשר ידע לעשות כל עבודה ומלאכה ברשות עצמו. אילו היו לנו כל אוצרות קורח או כל זהב ארצות־הברית של אמריקה, לא היינו מסוגלים להקים עשר נקודות חקלאיות חדשות ולסול בעצמנו כבישים – בלי הנכס האנושי שעשינו בששים השנים הראשונות בארץ. אבל אם יותנו לכוח אנושי זה האמצעים הכספיים הדרושים והסמכות לעשות את המלאכה – אין מפעל חקלאי, חרשתי וציבורי אשר יבּצר מהם ולו גם בממדים הגדולים ביותר.

יש לנו ישוב חלוצי של רבבות, אשר באהבה ובהתמכרות ובהתלהבות שלא ידעה ההיסטוריה היהודית זה מאות בשנים, הקימו מפעל־תפארת מתוך קשיים והפרעות שנראו בזמנם כהררי הררים, ועוד לא מיצינו את כל החלוציות העצורה בתוכנו.

מחוסר מעשה גדול, הלהט הנפשי מתבזבז עכשיו בדברים טפלים וגם מזיקים. ניתן לפטיש את סדנו – ולהט היצירה יתלקח כאשר עוד לא ראינו. נקרא לחלוצינו לסול דרך לרבבות, מאות אלפים ומיליוני עולים – להכשיר ערבות־הנגב וגבעות־הטרשים בגליל, להשקות את בקעת־ירדן החררה וחולות־החוף הצהובים, להקים צריפים ושכונות, כפרים וערים לפליטת־עמנו – ויזנק מתוכנו מעין־פלאים של זרמי־יצירה אשר בכוחם יעתקו הרים, ימים יסוגו אחור ומי נהרות יעלו גבעות, ואדמת ישימון תתכסה דשא, וארץ הרים תרוה מים חיים, וכפרים רעננים יצמחו בערבות־שממה, אבק אנשים פליטי־גיטו ומחנות־הסגר באלפי אלפים יתערו שוב במולדתם כאומה זקופת־קומה וחברת־עובדים בת־חורין, שוות־זכויות במשפחת־העמים בעולם.

בנו תלוי הדבר.

אם נדע לגולל בפני העולם בתבונה, באמונה ובתוקף את המצוקה האיומה ללא נשוא של עמנו בגולה וגם את תיקונה המלא, המוחלט והמהיר במולדת, בכל שיעור־הקומה ההיסטורי של הבעיה ופתרונה; אם נביא לעם היהודי בכל התפוצות ולדעת הקהל העולמית את בשורת המפעל אשר עשינו בארץ ואשר יש בכוחנו לעשות; אם נגלה במחשבה ובמעשה את רצוננו הנחרץ ללא חת ורתיעה לפתוח את שערי המולדת לכל נידחי עמנו – ויהי מה; אם נודיע לאחינו הכלואים בגיטאות ובמחנות ההסגר, שלמענם הקימונו המַסד ואתם נשלים הבנין עד הטפחות, כי גורלם גורלנו ותקוותם תקוותנו; אם אנגליה ואמריקה ובני בריתן ידעו שכלה ונחרצה היא מהעם היהודי להקים את הריסות ארצו, לבנותה ולהיבנות בתוכה, ושרק על גויות בניו, על גויות החלוצים והפליטים, יכּון משטר הגוזל מאתנו הזכות למולדת ועצמאות; אם עמי הדימוקרטיה יראו שהיהודים מסתערים ומתפרצים לארצם, ויהיה המשטר אשר יהיה, וכי רבבות היהודים בארץ יעמדו לימין הפליטים, גם אם יצטרכו למסור את נפשם על כך, – קוֹם יקום דבר הגאולה. ודבר הגאולה יקום – כי בידינו אנו נבצע אותו. וזאת אשר נדרוש מאנגליה, מאמריקה, מרוסיה ומכל בני בריתן: תנו את דבר הצלת העם היהודי במולדתו בידי העם היהודי עצמו.

זוהי עכשיו תורת הציונות המדינית. זוהי בשורת ארץ־ישראל היהודית לגיטאות ולמחנות ההסגר.

מפעל שלושת הדורות יצק בלבנו אמונת־אומן שדבר־הגאולה אינו חזון־בדים ותעתועי־דמיון, כי הדבר קם ויהי במתכונת קטנה – וביצועו המלא אינו אלא הגדלת המתכונת. אמונה ובטחון אלה – על ידיעת הקשיים העצומים והנוראים העומדים לפנינו, – צריכים להיות שופעים בארץ ולהקרין את פני הגולה. זוהי ההצהרה שצריכה לצאת מפה לכל מחנות ההסגר והגיטאות. זוהי האמונה שבה נבוא לאומות העולם.

ואם ישאל השואל: מה נשתנה? מדוע יעלה בידינו הפעם דבר אשר לא העלינו על הדעת במלחמה האחרונה?

זאת התשובה: יש לנו עכשיו שני דברים שלא היו אז – ישוב גדול בארץ ואסון גדול בגולה.

בעולם שיקום על חרבות היטלר, הישוב היהודי בארץ – אם ירצה בכך – יחווה כוח מוסרי, מדיני והתישבותי, ששקול נגד כל כוח אחר בארץ ועולה עליו.

והאסון הגדול של עמנו בגולה – בכוח אידיאה גואלת אפשר להפכו למנוף עצום של גאולה. אסון של מיליונים – הוא גם כוח גואל של מיליונים. ודבר הציונות – אם אינו דבר־שפתים בלבד – הוא לצקת את האסון היהודי הגדול בדפוסי־גאולה אדירים.

בעבודתנו בארץ התקנו את האפיק שלתוכו יזרום בלחץ האסון רצון החיים והחירות והעצמאות של מיליונים יהודים במולדתם.

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, יאנואר 1944

על פי היושר ההיסטורי צריך לקרוא לתכנית שעליה אני בא לדבר – „תכנית ירושלים“, אבל במתכוון אקרא לה עכשיו „תכנית בילטמור“, כי יש יהודים, ויש גם ציונים, המנסים להפוך לשם גנאי, למלה של שמצה את השם הזה, המסמל את רצון התנועה הציונית וכל העם לקיבוץ־גלויות ולעצמאות במולדת. ובכן, אשא את השם הזה בפי בכבוד. ואם תכנית בילטמור היא התכנית המקובלת בכל ההסתדרויות הציוניות, עדיין יוצאים עליה עוררין – גם בפנים.

הויכוח הוא דוקא על הסעיף האחרון שאינו חדש

תכנית זו יש בה שלושה פרקים. אך הסעיף הראשון הדורש „לפתוח את שערי הארץ לעליה יהודית“, לפי שעה אין עליו עוררין, – לא בתנועה הציונית, וכמעט לא בעם היהודי. בארץ היחידה שיש בה ישוב יהודי גדול, שאין מפריע לו להתכנס, נתאשרה התכנית ע״י נצגי כל הקיבוץ היהודי, בועידה היהודית האמריקאית, חוץ מארבעה שלא תמכו בה: 3 באי כוח „הועד היהודי האמריקאי“ ובא כוח הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. סעיפי התכנית הם: א) למסור לסוכנות היהודית את השלטון על העליה לארץ ולהעניק לה את כל הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובנינה, לרבות פיתוח אדמות הבור הבלתי נושבות. ב) לכונן את ארץ־ישראל כקומונוולט יהודי המעורה במבנה הדימוקרטי החדש של העולם. וקרה דבר משונה, שאם כי הסעיף האחרון אינו חדש, ולא בו נעשה החידוש בבילטמור, בו דוקא התרכז הויכוח, והסעיף החדש, שהסעיף האחרון אינו אלא מסקנה הגיונית ומוכרחת ממנו – דוקא ממנו התעלמו משום־מה.

נוסח בּאזל

מה אומר הסעיף הזה שאינו חדש? לפני ארבעים ושש שנה, בקונגרס הראשון, נוסחה בפעם הראשונה בגולה המדיניות של העם היהודי. הנוסח היה כידוע (עד היום אין לו תרגום עברי הוגן, ואני מוכרח להשתמש במקור): „אֶפאֶנטליך ראֶכטליך גאֶזיכאֶרטאֶ היימשטאֶטאֶ אין פלשתינה“, אשר תורגם באופן בּרבּרי: מקלט בטוח במשפט גלוי. וזה לא מקלט, לא בטוח, ולא משפט גלוי. היה ויכוח, אם זה יהיה מנוסח „פאֶלקאֶר ראֶכטליך“ או „אֶפאֶנטליך ראֶכטליך“, ונפלה ההכרעה „אֶפאֶנטליך ראֶכטליך“. הייתי אז ילד קטן, אבל בחכמה שלאחר המעשה שיש לכולנו, לכל אחד מאתנו, נדמה לי שניסוח זה נעשה בחכמה רבה, כי „אֶפאֶנטליך ראֶכטליך“ כולל גם „פאֶלקאֶר ראֶכטליך“, אבל בלי ספק היה כך נוח יותר בשעה שארץ־ישראל היתה חלק מתורכיה. תורכיה היתה נתונה בצבת של קפיטולציות (כלומר: שלטון ממשלות זרות בעזרת נתיניהן היושבים בתוך תורכיה), והציונות היתה דנה את עצמה מלכתחילה לאנטוגוניזם מחוסר תקוה מצד תורכיה, אילו היתה אומרת מיד, שהיא רוצה בכוח עמים אחרים ומשפט בינלאומי לעשות משהו באחת הארצות הנמצאת במרותה של תורכיה, אם כי אין ספק שאבי התכנית הבאזילאית הבין היטב, שהענין הציוני הוא ענין בינלאומי. הוא אמר זאת לפני הקונגרס הראשון בספרו „מדינת היהודים“. היא התכוון בלי ספק לזאת גם ב„היימשטאֶטאֶ“.

נוסחת הצהרת באלפור

פרוגרמה זו בניסוח מתוקן, בלי המלים המעורפלות „אֶפאֶנטליך ראֶכטליך“ ו„פאֶלקאֶר ראֶכטליך“, נוסחה אחר־כך בהצהרת בלפור, בה דובר על „ניישונל הום פור די ג׳ואיש פּיפּל“. ושוב: אין בעברית מלה הולמת בדיוק את המלה האנגלית „הום“, התרגום הברברי „בית־לאומי“ אינו הולם את המלה האנגלית. אולי „מולדת“, שגם היא אינה הולמת לגמרי את הדבר, כי „מולדת לאומית“ זהו כפל־לשון.

ממוסד מוסמך מאד, לא יהודי, מוסד בריטי – הועדה המלכותית שנתמנתה ע״י הממשלה האנגלית – שמענו פירוש מוסמך, על יסוד חקירת התעודות שקדמו והיו קשורות למתן ההצהרה ועל יסוד גבית עדות מחברי הקבינט – ראש הקבינט וחבריו – שהכוונה בהצהרת בלפור היתה מתן אפשרות של הקמת מדינה יהודית. דבר זה נאמר עוד לפני זה ע״י אחד השותפים העיקריים בניסוח ההצהרה ופרסומה, ע״י הנשיא של ארצות הברית באמריקה, וילסון.

תזכיר פוע״צ לפני 20 שנה

שש־עשרה שנים לפני הדו״ח של הועדה המלכותית נמסרה למפלגת העבודה הבריטית תעודה מאת משרד הברית של „פועלי ציון“ על הגבולות של ארץ ישראל, כי אז היה עוד ויכוח בין אנגליה לבין צרפת על בדיקת הגבולות. החברים ימצאו תזכיר זה בילקוט הראשון של „אחדות העבודה“ או ב„קונטרס“ מס׳ ס״ב לשנת תרפ״א, שבו נאמר, כי „הגבולות נחוצים למען קיים את הבית הלאומי בשביל המוני העם, משום שכוונתנו היא ליצור את ארץ ישראל כקומונוולט יהודי“. על התזכיר הזה היו חתומים: חברי ש. קפלנסקי ואני העומד לפניכם, בשם התנועה של פועלי ציון. וזו היתה תעודה בינלאומית.

קומונוולט מהו?

נמצא, שבנידון זה לא חידשה ועידת בילטמור שום דבר. אבל יש להסביר מה זאת ג׳ואיש קומונוולט. זוהי מדינה עצמאית בהחלט, אלא ההבדל הוא בדבר אחד. נסיתי להסביר דבר זה בועדה המלכותית, כשהסברתי מדוע השתמשה עד אז התנועה הציונית במושג של „ניישונל הום“ או „היימשטאֶטאֶ“, אם כי „ניישונל הום“ איננה פחות ממדינה אלא יותר ממנה. מדינה יהודית כמו כל מדינה היא המדינה של תושביה. אבסטרליה היא מדינה של תושביה בלבד. תושבי אבסטרליה הם כמעט כולם, חוץ מחלק קטן, בני הגזע והאומה הבריטית. אבל אם נתין בריטי, אזרח בריטי, בן אותו העם רוצה ללכת לאבסטרליה ולהתישב בה מפני שהוא מחוסר עבודה באנגליה, והלא היו כאלה מאות אלפים ומיליונים, אין לו זכות לכך. ולא רק באופן עיוני אין לו זכות לכך. נזדמנתי יחד עם בן צבי ועם המנוח ארלוזורוב בועידה של פועלי האימ­פריה הבריטית, שהיתה מיוחדת לשאלות הגירה, והיינו נוכחים בויכוח בין באי כוח פועלי אנגליה לבין באי כוח פועלי אבסטרליה. זה היה ב־1925, אז היו באנגליה 2 מיליון מחוסרי עבודה. ובאי כוח הפועלים האנגלים טענו: פתחו לנו את השערים! אבסטרליה היא ארץ ענקית, בעצם לא ארץ אלא יבשת, ויש בה רק מספר קטן של תושבים, כ־5 מיליון. יש שם מקום עוד לעשרות מיליונים, ואנחנו רוצים, שעשרות אלפים פועלים יוכלו להגר לשם. ובאי כוח פועלי אבסטרליה אמרו: לא! ולא חשובים כרגע הנימוקים ל„לא“ זה. אם כן, זוהי מדינה של תושבי אבסטרליה ולא של העם הבריטי. ואם יש מבני העם הבריטי הרוצים ללכת לשם – הרי אם הממשלה האבסטרלית רוצה לקבל אותם, היא מקבלתם, ולא – אין היא מקבלתם. לא מדינה כזו אנחנו רוצים. – –

שאלה לאומית או בינלאומית

דבר זה היה מובן לנו זה שנים, בכל אופן משנת 1921, שבה ניתן התזכיר המוסמך חתום ע״י באי כוח משרד הברית. מדוע השתמשנו בבאזל במונח „אֶפאֶנטליך גאֶזיכאֶרטאֶ היימשטאֶטאֶ“ ואח״כ ב„ניישונל הום“ ומדוע זה קפצנו פתאום להגיד „ג׳ואיש קומונוולט“? החבר ש. קפלנסקי, שכנראה נשתכח ממנו שהוא חתם פעם אתי על תעודה כזאת המדברת על „ג׳ואיש קומונוולט“, מנסה בקובץ „אחדות העבודה“ ב׳ לתת את ביאורו הוא. מדוע מתלבטת כאילו התנועה הציונית בניסוח המדיניות שלה, מאז ניסוח תכנית באזל בימיו של הרצל ועד ימי הצהרת־בלפור, ועד הפולמוס על מצע בילטמור. ההסברה שקפלנסקי נותן היא, שאנחנו עצמנו לא עמדנו בבהירות מספיקה על שרשיה האמיתיים של התלבטות זו. והוא נותן השורש האמיתי: „סיבתה בהבדל המהותי שבין השאלה היהודית שלשם פתרונה אנו שואפים לחדש חיינו הלאומיים והמדיניים בארץ ישראל, ובין השאלה הארצישראלית“. הגרעין של התפיסה הזאת הוא, לדעת קפלנסקי, כי השאלה היהודית היא שאלה לאומית, ואילו שאלת ארץ־ישראל היא בינ­לאומית. תפיסה זו של קפלנסקי מחטיאה את האמת. גם השאלה היהודית, גם השאלה הארצישראלית הן מיוחדות במינן, ואין להשוותן לשום בעיה לאומית או ארצית אחרת. ודאי שהבעיה היהודית היא בעיה לאומית, אולם לשאלה היהודית אין שום נוסחאות מן המוכן בבית־הנשק או בבית־הגניזה של כל התנועות הלאומיות בעולם. כי השאלה היהודית היא יחידה במינה, ואין לשום עם אחר ואין בכל תולדות התנועות הלאומיות שאלה מסוג זה. יחודה של השאלה היהודית זהו מרכזה. גם פתרון השאלה היהודית אין לו אח בכל התנועות הלאומיות שבעולם, אלא הוא יחיד במינו, ובנידון זה הוא מקביל מאד למהות השאלה של ארץ־ישראל, שגם היא יחידה במינה. כל שאלה לאומית היא שאלה של עם או חלק של עם היושב בארצו ומשולל שלטון עצמי ומשועבד לאחרים. זוהי מהותן של כל התנועות הלאומיות שהפרובלימה שלהן – שחרור. לא זוהי השאלה היהודית. השאלה של העם היהודי היא שאלת עם בגולה; כלומר: חוסר מולדת, מיעוט ותלות. והפתרון מהו? – רבים מציעים התבוללות; אחרים מציעים שיווי־זכויות. הציונות דחתה את שני הפתרונות הללו. את הפתרון שלה לא לקחה מתוך בית־הנשק של התנועות הלאומיות, אלא מצאה פתרון יחיד במינו, פתרון של עקירת היהודים מהגולה, העברתם לארץ אחרת, ריכוזם בתוך אותה הארץ והשרשתם בה – בארץ ישראל. זה במהותו ויסודו דבר שונה בהחלט ובתכלית מהמהות של כל תנועה לאומית אחרת. כמובן, זוהי שאלה של העם היהודי, אבל עם זאת היא שאלה בינלאומית. לא תוכל לעקור יהודי מאיזו ארץ בלי עזרה, או לפחות בלי אי־הפרעה של ממשלת אותה הארץ. אי־אפשר להעביר את היהודים בלי הממשלות, אי־אפשר להכניס אותם אל ארץ חדשה בלי הממשלות. השאלה הזאת היא בינלאומית על־­פי מהותה ואינה דומה לשום שאלה לאומית אחרת.

גם שאלת ארץ־ישראל אינה דומה לשאלה של ארצות אחרות, אם אין ניגשים אליה בגישה אנטי־ציונית ואומרים: אין מקום ליהודים בארץ. אבל בענין זה כולנו – אני וקפלנסקי – עומדים על בסיס אחד, כשם שעמדנו על בסיס אחד בשעה שכתבנו וחתמנו על התזכיר הנ״ל ב־1921. אילו היתה שאלת העם היהודי כמו שהיא, אבל ארץ־ישראל לא היתה כמו שהיא, אלא היתה מיושבת, נגיד, כמו בלגיה, – והיתה מונה 8 מיליון – חוששני שהציונות לא היתה אפשרית אלא בתנאי אחד – ששמונת המיליונים האלה היו מסכימים מרצונם הטוב להסתלק ולפנות את המקום ליהודים. אפשרות הפתרון הציוני מותנית בכך שארץ־ישראל אינה ארץ מאוכלסת ואינה ארץ בנויה. מרכז הכובד של הפתרון הציוני ביחס לארץ־ישראל, כמו ביחס לעם ישראל איננו מונח בשטח המשטר, אלא בשטח האיכלוס ובשטח הבנין. הפתרון הציוני אומר, שעוקרים את היהודים מהגולה, מעבירים אותם לארץ וכאן מאכלסים את הארץ פי־כמה יותר מאשר היתה. הישוב אשר בארץ הוא רק חלק מהישוב שיש לו מקום בארץ הזאת, והארץ הבנויה כבר היא רק חלק קטן מן הארץ שיש לבנות. ובכן – מהותה של הציונות היא רק מהות של איכלוס: לאכלס את ארץ־ישראל בהמוני יהודים. כמובן, אם הארץ תהיה מאוכלסת, תקום השאלה: איזה שלטון יהיה כאן? בענין זה יש לכל תקופה דרך שלה. ענין זה נתון לשינויים.

החשוב הוא – הפרק הראשון

דיברתי על שני פרקים בתכנית בילטמור. לא אמרתי שני שלבים, כי יתכן ששני הפרקים יהיו בשלב אחד ויתכן בשני שלבים. אבל אלה הם שני פרקים שונים לפי מהותם, והדבר החשוב הוא הפרק הראשון: העברת יהודים ממקומותיהם וריכוזם בארץ־ישראל. ענין זה נתקל בקשיים. מלבד הקשיים הקבועים בעצם התהליך הזה, של הגירת יהודים, של התאקלמות בארץ וכו׳ וכו׳, הוא נתקל גם בקשיים חיצוניים: א) מצד תושבי הארץ. הם אומרים: אין אנו רוצים שארץ זו תאוכלס ע״י אחרים. אין אנו רוצים שאתם תבנו את החלקים השוממים של הארץ. מוטב שהשממה תעמוד בארץ־ישראל והישוב הקטן ישאר במיעוטו, אבל שזה יהיה ישוב ערבי ושהארץ כולה תהיה ערבית, גם החלק הבלתי בנוי. ב) מצד הממשלה. וכך הגענו למה שהגענו.

והשאלה עכשיו היא, אם נוכל להציל את שרידי יהדות אירופה ואת כל יהדות ארצות המזרח: של עיראק ותימן, של פרס ושל מצרים, ומי יודע – אולי מחר גם של אמריקה. בענין זה אין חילוקי דעות ביני ובין קפלנסקי ואפילו לא ביני ובין יערי. אמנם יערי היה סבור, כשדנו בועד הפועל הציוני על תכנית בילטמור, שקודם כל עלינו לדאוג לרפטריאציה של יהודים לפולין. הוא אמר לפני שנה אחת: „האם אנו נדרוש החזרת הבתים והכלים של אותם מיליוני היהודים בפולין – או נביא אותם שברי כלים, פושטי־יד, רצוצים, הנה לארץ־ישראל? אני אומר, אינני מוותר על ריפטריאציה של יהודים, אינני רוצה להשאיר את עמל היהודים במשך דורות לפולנים“ וכו׳. הוא חרד מאוד לבתים של היהודים בפולין, אם כי אינני יודע מה הדין אם תהיה מהפכה סוציאלית בפולין, או שיכנס הצבא הסוביטי לפולין ויחרים את הבתים הללו. האם דורש יערי שיחזירו את הבתים המוחרמים ליהודים ברוסיה, הרי גם שם היה עמל דורות? בעיקר הדברים אין ויכוח עם יערי. כי עצם הויכוח איננו העברת יהודים והתאכלסותם בארץ – דבר זה מקבלים הכל. ובכן, באה התנועה הציונית בירושלים, באמריקה, בדרום אפריקה, בקנדה ובאבסטרליה ואמרה: למען עשות את הדבר הזה תנו לנו את השלטון על הארץ תנו לנו את הסמכות לפיתוח הארץ ובנינה, לרבות פיתוח אדמות בור בלתי נושבות. כי הציונות אינה רק העברת יהודים מהגולה לארץ. צריך להשריש אותם בארץ. דבר זה לא יתכן בלי בנין הארץ. ושני הדברים האלה הם צמודים. לכן דרשנו שלטון יהודי על עליה וסמכות יהודית לבנות את הארץ ולפתח אותה, לרבות כל האדמות השוממות. וזהו הדבר שהגולה, אשר גרזן הנאצים מעל לראשה, רוצה לשמוע אותו מאתנו, אם אנו מתכוננים ברצינות לתבוע את הזכות הזאת לעליה ולהתישבות, שענין העליה לא יהיה לא בידי מילס ולא בידי חיימסון אלא בידי דובקין, והרצפלד יהיה ממונה על פיתוח החקלאות.

לא אגלה סוד, שהייתי פעם ב־1937 חסיד גדול של תכנית פּיל, של מדינה יהודית בחלק של הארץ במקום המנדט הבריטי. וכשאני מחזיר את עצמי ל־1937 – אהיה שוב חסיד של תפנית זו. אך רצוני להגיד, שיש סכנה חמוּרה לכל המערכה הפוליטית שלנו מההצעות, מהתכניות ומהויכוחים האלה על חלוקה. הצעת בנטוב על החלוקה, והדיבורים של חברים אחרים המתנגדים לקפלנסקי ולבנטוב ולתכנית החלוקה – יש בהם התנקשות שלא מדעת בעניננו הציוני. כוונותיהם של קפלנסקי ושל בנטוב ועוד אחרים שאינני רוצה לפרט בשמם הן טובות. אבל הן חותרות תחת המערכה הפוליטית שלנו. כי לפי שעה עוד לא קיבלנו את הדבר שעליו אין שום ויכוח – את האפשרות לפתוח את שערי ארץ־ישראל. להיפך, השערים נעולים במנעול. את הדבר, שהוא כמדומני מוסכם בכל התנועה הציונית, לרבות קפלנסקי והשומר הצעיר – אולי גם ב„אַמריקן ג׳ואיש קומיטי“ – שרצוי למסור לסוכנות היהודית את השלטון על העליה והסמכות לפתח את הארץ, עוד לא קיבלנו, ואיננו יכולים עדיין להעלות המוני יהודים ולהפריח את השממה. עודנו עומדים במערכה קשה ומרה, והגם שיש לנו יסוד להניח שערערנו במקצת את המשטר של „הספר הלבן“, הרי עודנו קיים ויש לו עוד תומכים אדירים. זוהי שאלה בינלאומית. יש לנו זכות להתקיים, ולהתקיים לא כבודדים. ההיסטוריה הוכיחה, שאין לנו קיום כיהודים בודדים בלבד. כל שיווי זכויות ליהודים לא הועיל, ואנחנו תובעים שיווי זכויות לעם היהודי, אותן הזכויות שיש לכל עם אחר, לא יותר ולא פחות. אנחנו אומרים: בכל חלקי הארץ יש שממה, ובכל חלקי הארץ אפשר להוסיף תוספת אוכלוסין. שתי העובדות הללו הן היסוד של תביעתנו. והנה באים ומעוררים ויכוח בינינו ואומרים: לא, נחלק את הארץ ונציין אזורים שונים, באזורים אחדים יוכלו היהודים לעלות ולהתישב, באזורים אחרים לא יורשה להם לעלות ולהתישב. שואל אני: מה המעשה הזה? למה הויכוח העקר הזה עכשיו, שיש בו רק נזק כלפי פנים, ועוד יותר סכנה כלפי חוץ?

אל נכתים את עצמנו

אני מקוה, כי כל התנועה הציונית על כל אגפיה מאוחדת ברצון להעלות לארץ מכסימום של יהודים במינימום של זמן. אומרים לנו: לא, מה צריך להיות משטר יחיד במינו. משטר דו־לאומי, משטר פריטטי, באשר זוהי ארץ דו־לאומית, ולא יתכן להקים פה מדינה יהודית שבה תינתנה כל הזכויות – גם אזרחיות וגם לאומיות, למיעוט הערבי. איש לא הציע שברוסיה או באיזו ריפובליקה בה יהיה שלטון פריטטי. איש לא הציע שבמקום שיש שני עמים – יהיה משטר פריטטי. לא הציעו זאת לא בשוייצריה לא בקנדה ולא באיזו ארץ שהיא. אם בכל העולם ההגון והישר, במקום שיש שני עמים יש שויון מדיני, יש שויון אזרחי, יש שויון לאומי, חופש הדת וחופש הלשון, חופש תרבותי ואבטונומיה מקומית מבלי פריטטיות דו־לאומית – מדוע לא יחול משטר זה גם על ארץ־ישראל? מדוע אנחנו כה משונים וחושבים שיהודים מוכרחים לדכא! וזאת אומרים יהודים. מה היא ההכתמה הזאת שאנחנו מכתימים את עצמנו?

שני פרקים ולא שני שלבים

בתוכנו אין כופרים בזכותנו לעלות לארץ ואין כופרים כי רבים צריכים לעלות, ואם אפשר לעשות זאת בזמן קצר – נעשה בזמן קצר. אבל זה יקום אם הפרק הראשון של תכנית בילטמור יתגשם, אם לנו יהיה השלטון על העליה והסמכות לפתח את הארץ ולבנותה. ואז מן ההכרח ומן ההגיון הוא שיקום גם הפרק השני.

אני אומר: שני פרקים, לא שני שלבים, כי אינני אומר שזה לא יהיה בשלב אחד.

על קו הפעולה כבר הרציתי במפורט והדברים פורסמו בקובץ „אחדות העבודה“¹. אולם רצוני להדגיש כי המערכה הזאת על הזכות להביא יהודים לארץ ישראל ולהשרישם בה היא מערכה לחיים ולמוות. ואין זאת רק שאלה אם אנחנו נציל את היהודים מאירופה ומארצות המזרח, אלא אם נציל את זכותנו למולדת, כי מי יודע אם לא יופיעו גורמים אחרים, שירצו לעשות קולוניזציה שלהם בארץ־ישראל.

כלי הגשמה

ומלים אחדות על כלי ההגשמה. הכלים של התנועה הציונית הם שנים: ההסתדרות הציונית והישוב בארץ. והשאלה היא: המוכנים, כשרים ומצוידים שני כלים אלה לקראת המערכה הכפולה – היאבקות פוליטית במשטר האנטי־ציוני ומערכה חיובית: יצירת תנאים להעברה מהירה והמונית של יהודים לארץ?

קודם כל נחוץ שיהיה רצון משותף להסתדרות הציונית, וכלים שיבצעו את רצונה. כל קיומה של ההסתדרות הציונית, זהו אולי דבר שבנס. ואני רואה כמין התרחשות של נס, שבשעת המלחמה, דוקא בשעה שהחלק האירופי נותק ונחנק, כשהקשרים בין החלקים האחרים נעשו קשים והנהלת התנועה מפוזרת לכל הפחות בשלושה מרכזים רחוקים, ולאחר שתמיד שררה התרוצצות גדולה בתנועה הציונית, ביחוד בענינים הפוליטיים – הנה בתנאים אלה דוקא הצליחה התנועה הציונית ברובה המכריע להגיע לאיזה קו משותף בשטח המדיני. אבל הקו המנוסח והמוצהר אינו מספיק, צריך להבטיח גם את ביצועו, ואני רואה כמכה קשה, שלא עלה בידינו לכנס בארץ את נציגי התנועה הציונית מארצות שונות ואת נציגיה העולמיים.

מה בין יהודי ארץ־ישראל לבין יהודי אנגליה ואמריקה

התנועה הציונית בעולם תלויה עכשיו, יותר מאשר בעבר, בציונות הארצישראלית, בציונות המגשימה, כמובן לא מבחינה חמרית ופוליטית, אלא מבחינה מוסרית. ארץ־ישראל אינה רק האוביקט של הציונות, היא אינה רק אחד המרכזים של היהדות, היא הלב והמצפון של התנועה הציונית, והתנועה הציונית זקוקה מאוד למצפון.

בגולה, בכל ארצות הגולה, תלוי הקיבוץ היהודי, גם החפשי ביותר, בסביבה הזרה. ואין הוא בן־חורין לפעול, ואולי גם לחשוב, אך ורק מתוך בחינה יהודית. באמריקה נמצא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר, שם יש שויון מובטח, נכסי־צאן־ברזל קונסטיטוציוניים, ובאמריקה לא כל כך קל לשנות קונסטיטוציה; והעיקר זהו המקום האחד בעולם שכמעט כל התושבים הם מהגרים כמו היהודים. אף־על־פי־כן היהודים שרויים בפחד שמא לא יהיו אמריקנים טהורים, שמא לא יצאו ידי חובתם, שמא יאמרו להם שהם רוצים משהו לא מפני שזה נחוץ לאמריקה אלא מפני שזה נחוץ ליהודים – והם כבולים. אנגליה אינה ארץ של מהגרים, שם יש עם שיש לו היסטוריה עתיקה, ומצב היהודים שם איננו כל־כך נוח מכמה בחינות. אף־על־פי־כן הם יותר אמיצים מאשר היהודים באמריקה. הם אינם חוששים כל־כך מה יאמרו הגויים ומה תאמר הממשלה. ואף־על־פי־כן הם מוכרחים לחשוש מה יאמרו הגויים, כי חייהם וקיומם תלויים בהם ולא תמיד עולה האינטרס היהודי והציוני והשיקול היהודי והציוני בקנה אחד עם השיקולים של המקום. ראיתי את הופעת היהדות האנגלית בימי מלחמה זו ואני מרכין את ראשי בפניה – הופעה נאה ואמיצה. בשעה שאנגליה נלחמה לחיים ולמות בימי ה„בליץ“, העיזו שם היהודים לצאת בתוקף רב נגד ממשלתם בגלל ענין ארצישראלי. אף־על־פי־כן מצבם לא קל. גם אנחנו מסובכים בחשבון כפול, כי את המלחמה בהיטלר אנחנו בלבדנו לא נילחם. אין שום ארץ גדולה יכולה לבדה להילחם בו. אנחנו עומדים במערכה יחד עם אנגליה ועם רוסיה ואמריקה, ויש צורך בשיקולים קשים, ואנחנו בלבד יכולים לעשות אותם, כי אנחנו כאן לכל הפחות בני־חורין במובן המוסרי. לא־כן יהודי אמריקה ואנגליה. להם אין אותה חירות שיש לנו. אני חושב את דבר המצפון כאחד הדברים היסודיים בציונות. ברגע קשה זה צריכה התנועה להתיחד עם עצמה ולשאוב במלוא יכלתה מאותו מקור צעיר וקטן שיש לנו ושאיננו משועבד, לפחות באופן מוסרי – מארץ־ישראל.

הישוב – אורותיו וצלליו

ומלים אחדות על הישוב. מבחינות אחרות זהו כלי חשוב עוד יותר מאשר ההסתדרות הציונית, אם־כי לבדו לא יעשה את העבודה הציונית. אם הענין הציוני לא יהיה ענין האומה היהודית והמלחמה הפוליטית שלנו לא תהיה המלחמה של העם היהודי כולו – גם אם תהיה מלחמת גבורה של הישוב – לא תהיה זאת מלחמה ציונית. זו תהיה מלחמה לזכויות היהודים בארץ־ישראל אבל לא מלחמה לזכויות העם היהודי בארץ־ישראל. אבל מהרבה בחינות אחרות כוחו של הישוב גדול מכוחה של ההסתדרות הציונית, פה מקור הכוח המעט, אבל פה יש גם כל הסכנות והמוקשים שאינם במקום אחר. ב־500 אלף היהודים האלה יש יותר יכולת ציונית ומרץ ציוני ורצון ציוני מאשר אולי בכל התנועה הציונית בעולם. ראינו את ההופעות של הישוב שאין להתבייש בהן, בימי המאורעות. וגם בימי המלחמה ראינו את כוחות ההגנה, את ההתגייסות מתוך התנדבות של 30 אלף איש בישוב קטן זה, את „כופר הישוב“ ואת מגבית ההתגייסות. הארץ הזאת תרמה מיליון פונט לשנה מתוך התנדבות. ראינו את מעשי ההצלה והעזרה לגולה. ראינו את המפעלים ההתישבותיים החדשים, את היזמה המופלאה של החרושת היהודית בימי המלחמה, את היכולת התרבותית, הספרותית, המדעית, האמנותית של הישוב הזה, שגם עם של כמה מיליונים לא היה מתבייש בה. ראינו תופעות נאות ומאוחדות של הישוב ושל העתונות, כמו במקרה של רמת־הכובש.

אבל יש גם צללים שחורים: רדיפה אחרי רווחים מופרזים אשר גם כמה משקי־פועלים אינם נקיים מהם: ספסרות; אלפים של משתמטים; זרות ונכר של חלקים גדולים בישוב; נכר לשוני נפשי; קרעי העדות בתוכנו, שמקיימים ומטפחים אותם באמתלאות ציוניות כביכול; מריבות חריפות על דברים קטנים שאין שום פרופורציה מתאימה ביניהם לסלע המריבה. לעומת ההופעה המעוררת כבוד של העתונות במאורע רמת־הכובש – אנו עדים להופעה היום־יומית של חלק גדול של העתונות המסלפת את דמותו של הישוב, מנמיכה את קומתו המוסרית, מגדילה באופן מלאכותי ומנפחת את הניגודים, ומבליטה לפעמים את הרע שיש בישוב ומסתירה את הטוב, כי השערוריה צועקת, הברכה שותקת. וקיום כל אלה עלול להיות מכשול ומוקש חמור במערכה הפוליטית. ואנחנו עומדים לא רק בפני מערכה פוליטית, אנחנו עומדים גם בפני תנודות משקיות חמורות מאוד.

הבו משטר ציוני לישוב

פירוש הדבר, כי מן ההכרח ליצור משטר בישוב, המעדיף את חשבון העם, את חשבון העתיד על כל חשבון אחר, חלקי, זמני, חולף, ארעי – גם בשטח הפוליטי וגם בשטח המשקי. משטר ציוני, גם בשטח היחסים החיצוניים עם הממשלה והערבים וגם ביחסים הפנימיים, – בויכוחים הפנימיים שלנו. זה יתכן רק אם תנועת הפועלים בארץ תהא דרוכה. אינני סבור, שרק הפועלים בארץ־ישראל הם הציונים או החלוצים או הנאמנים היחידים. יש מלבד הפועלים כוחות ציוניים יקרים וכוחות חלוציים יקרים אשר הרבו לעשות לארץ, לציונות, גם למפעל העבודה. אבל אם הכוח הגדול והמרכזי הזה של תנועת הפועלים לא יהיה הבריח התיכון של המשטר הציוני ושל המערכה הפוליטית ושל הכוננות לקראת העתיד – גם לקראת הנסיונות הקשים וגם לקראת המפעלים הגדולים שאנחנו מצפים להם, – לא יעצרו שאר הגורמים בישוב כוח ליצור את המשטר הזה. משום כך: השאלה המרכזית במערכה הזאת היא השאלה אם תנועת הפועלים כשרה ומצוידת לקראת הבאות.

¹

זה חמש שנים עומדת המערכה הפוליטית שלנו במרכז חיינו. כחבר ההסתדרות הציונית וכציוני אני תובע ממשלחת ההסתדרות לקונגרס־פועלים בין־לאומי תמיכה מלאה ושלמה, ללא סייג וקיצוץ, בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית, שהן לפי הכרתי תביעותיו של העם היהודי, כי אין כרגע נציגות אחרת וארגון אחר לעם היהודי מלבד ההסתדרות הציונית.

אינני מדבר כאן בשם ההסתדרות הציונית ולא בשם ההנהלה. ואינני מדבר בשם המשמעת הציונית, אם כי אני מחשיב מאד ענין מרוּת הכלל בתנועת פועלים ובתנועה ציונית, בשאלה חיונית של קיומנו. אך אני תובע בשם דבר חשוב יותר: בשם הענינים החיוניים של העם היהודי, בשם המערכה המדינית. אני מדבר כאן כחבר מועצת ההסתדרות, וכאחד החברים העמוּסים באחריות המדינית של התנועה הציונית, כאחד השליחים של תנועת הפועלים והתנועה הציונית גם יחד במערכה המדינית.

נגד בוכהלטריה כפולה

אינני מנהל בוכהלטריה כפולה. אינני אחד באהלי ואחד בצאתי. אין לי שתי מדיניות ולא הבינותי את הויכוח במזכירות הועד הפועל, שלא השתתפתי בו, לצערי, שבו נימקו את הניסוח המיוחד של התביעות הציוניות על ידי ההסתדרות בשם עצמאות מעמדית. אינני גורס ציונות אחת בתנועה הציונית וציונות אחרת בהסתדרות העובדים. בכלל אינני גורס בוכהלטריה כפולה. אינני יכול להיות כולי כחול־לבן בחוץ־לארץ וכולי אדום בארץ. אינני יכול להתהלך כל השנה רק בדגל האדום, ולהסתירו כשבא אורח עשיר מאמריקה לחגיגה שלי, ולהניף אז רק דגל כחול־לבן. אינני יכול לתבוע חזית שניה מאחרים ולדרוש לעצמי ניטרליות עד שהיטלר יפלוש לארצי. אינני יכול להטיף לגלי שביתות בתוך המלחמה, לא לצרכי הטבת תנאי העבודה, אלא לשם סיטוּאציה של מהפכה סוציאלית, ולהנמיך את דגלי הציוני מתוך עמידה על קרקע הריאליזם של המשטר הקיים גם לאחר המלחמה. אינני יכול לחנך את הנוער לדיקטטורה של מפלגה אחת ולדרוש מהרוב שיבטל את דעתו בגלל המיעוט. אינני יכול לדרוש קולקטיביות רעיונית במפלגתי ולחייב משטר סיעות במפלגה אחרת. אינני יכול לעשות פשרות עם ההון הפרטי ולהסתגל לטעמו של כל תקיף, אם זה מועיל למשקי ולאנשי שלומי, ולהטיף לעמדה רבוּלוציונית לא־מציאותית כשהדבר נוגע לכלל הפועלים. אינני יכול לעשות קואליציה עם „המזרחי“ נגד ארץ־ישראל העובדת בהוּנגריה, ולהילחם נגד כל קואליציה עם „המזרחי“ בארץ־ישראל. אינני יכול להטיף לאחדוּת ישראלית בשם מדינה דוּ־לאומית וללגלג על אחדות ישראלית בשם מדינה יהודית. אמנות זו שהתמחו בה אנשי „הציונות הגדולה“ וה„סוציאליזם המהפכני“ בתוכנו – אינה לפי טעמי, כי אני שולל כל בוכהלטריה כפולה.

יש התאמה בין שאיפות תנועת הפועלים ועניני האומה

לפני כעשר שנים וחצי הוטל עלי יחד עם עוד שני חברי במפלגת פועלי ארץ־ישראל חלק לא קטן בעול של ההנהלה הציונית. זה היה בקונגרס ה־18 ב־1933. בכינוס הראשון של ההסתדרות לאחר קונגרס זה, במושב השני של הועידה הרביעית (כ״ג טבת תרצ״ד), חשבתי לחובה להסביר לציבור הפועלים מהי הדרך שבה צריכים ללכת שליחי תנועת הפועלים בתוך התנועה הציונית, ואמרתי:

„על סיעת הפועלים בקונגרס נפל הפעם חלק יותר גדול באחריות מאשר עד היום הזה, אם כי גם הפעם לא הגיעה לידי רוב מוחלט לא בקונגרס ולא בהנהלה. חובתנו להגיד, גם לתנועה הציונית וגם לעצמנו, מה הם התנאים שעל פיהם יכולים הפועלים להשתתף בהנהלה הציונית.

„לתנועת הפועלים בעולם יש נסיון מר מאוד בשיתוף שליחיה בממשלות. ואם כי אין ההסתדרות הציונית מדינה והנהלתה איננה ממשלה – הליקויים והסכנות שישנם בממשלה אינם נמנעים גם בהנהלה, ונדמה לי, שיש שני תנאים להשתתפותם של באי־כוח הפועלים בהנהלה:

„א. נאמנות ליעוּד הפועל. אם השתתפותם בהנהלה מחייבת הפסקה או ערעור או החלשה של קשריהם הרעיוניים והארגוניים עם תנועת הפועלים; אם שליח הפועלים בהנהלה איננו יכול להיות נאמן במאה אחוז לכל היעודים והמאוויים של תנועת הפועלים, אין הוא ראוי להיות שליח ציבור הפועלים ואין הוא יכול לשמש בשמם בהנהלת הענינים הכלליים. רק כמו שהוא, על יחסיו, דעותיו וקשריו, הוא יכול להיכנס ולהישאר בהנהלה.

ב. נאמנות ליעוּד האומה. אין הוא יכול לשמש בהנהלה כשליח האינטרסים של ציבור הפועלים בלבד, ואין הוא יכול לקבל הוראות מחייבות מן ההסתדרות או מן המפלגה שלו בענינים הנוגעים לכל התנועה הציונית. אם איננו יכול להיות חבר בהנהלה בשם כל התנועה; אם איננו יכול לשמש את צרכי התנועה כולה ולראות את עניני העם כולו כעניני ההנהלה; אם איננו יכול לראות גם מפלגות אחרות כחלק אורגני של התנועה, כחלק שווה זכויות וחובות ולהיות גם שליחם בכל ענין הנוגע לכלל האומה או לכל התנועה – אין הוא רשאי להיכנס להנהלה.

ואם תאמרו: יש סתירה בין הדברים. איך יכול שליח להישאר נאמן לכל המאוויים והיעודים וההשקפות והרצונות והקשרים של תנועת הפועלים ולהיות באותה שעה שליח של כלל האומה ולא להעדיף את האינטרסים המיוחדים של שולחיו על האינטרסים של הכלל? על זה אענה: מי שאיננו מאמין בהתאמה המוכרחת שבין השאיפות והיעודים ההיסטוריים של תנועת הפועלים ובין עניני כלל האומה, מסלף את רעיון כלל הפועלים ואת רעיון כלל האומה כאחד. היה זה עיקר מרכזי שעליו הושתתה תנועת הפועלים העברית. ולא מאתמול, עוד לפני כעשרים וחמש שנה, על עמודי העתון הסוציא­ליסטי העברי הראשון בארץ, הבעתי אמונה בהתאמה ההיסטורית שבין צרכיו ומאווייו של הפועל העברי לבין צרכיה ומאווייה ההיס­טוריים של האומה.

הפועל העברי בארץ עשה את עבודתו תמיד מתוך הכרת שליחותו הלאומית, ומלחמתו המעמדית היתה מלחמה של מגשימי הציונות נגד המתנכרים והמתכחשים ליעודים הלאומיים. וכשבא־כוח הפועלים נוטל על עצמו אחריות לעניני האומה – עליו להביא לידי גילוי ממשי את ההתאמה הפנימית הטבועה במאוויי המעמד העובד וצרכי העם כולו“.

ואני סיימתי אז את דברי במלים אלה:

„בפעולתנו הציונית אנו צריכים לשוות לפנינו כל הזמן רק דבר אחר, והוא: העם היהודי, שהקרקע נשמט מתחת רגליו, שאשיות קיומו מתמוטטות, וחרב חדה מתהפכת על ראשו – לגורלו אנו אחראים ואת שליחותו אנחנו עושים, והתפקיד הכבד שהוטל עלינו נמלא במידת יכלתנו – בנאמנות, באחריות ואומץ“.

מ„אני מאמין“ זה לא זזתי אף רגע במשך עשר שנים אלה ולא אזוז כל הזמן שאעשה באיזו שליחות ציונית או באיזו שליחות הסתדרותית, ואף פעם לא אנהל שום בוכהלטריה כפולה – אחת פה ואחת שם.

מאזן הפעולות של הנהלת הסוכנות

אף כי לא הייתי אף פעם מהמרוצים, גם בטרם שנכנסתי לעול ההנהלה וגם אחר כך, ביחוד אחר כך – אינני מתבייש, לא כציוני ולא כשליח תנועת הפועלים, בפעולה של המחלקה המדינית, במידה שזאת היתה באופן מיוחד פעולה של המחלקה בירושלים. משהו נעשה, משהו גם הושג בעשר שנים אלה בשטח העליה.

עניני העליה הם בכל זאת ענינים שאינם כל כך טפלים בתוך המעשים הציוניים. באותה הודעה שמסרתי במושב השני של ועידת ההסתדרות הרביעית לפני עשר שנים, בסוף טבת תרצ״ד, עמדתי גם על עניני העליה ודיברתי על תכנית חומש של העליה ואמרתי את הדברים הבאים:

„בחמש השנים הקרובות (זה היה ב־1934) צפויה לעולם סכנת מלחמה. בשבילנו כאן סכנה זו חמורה שבעתיים. ולמען נוכל לעמוד בבוא השואה, עלינו להכפיל את מספרנו בתקופה זו ולבצר את עמדתנו הפנימית בצרון מכסימלי. זאת צריכה להיות תכנית החומש שלנו, ולקראת הגשמת תכנית זו עלינו לכוון את כל מאמצינו החיצוניים והפנימיים“.

בשבילי הכפלת מספר הישוב אז לא היה אידיאל, ולא היה זה הרבה, אבל זה לא היה כל כך קל. היינו אז, לפני עשר שנים, רבע מיליון יהודים בארץ. זו היתה תוצאה של מפעל „חובבי ציון“ והציונות המדינית: במשך ששים שנה, וביחוד במשך חמש־עשרה השנה שלאחר המלחמה האחרונה, מאז הצהרת־בלפור והמנדט; – ולהעלות בחמש שנים מספר כפול של יהודים אינו דבר קל כל־כך. המציאות לא אימתה בדיוק את השערותי. המלחמה באה לא בעוד ארבע־חמש שנים, אלא בעוד חמש שנים וחצי, אבל תכנית החומש נתגשמה.

כאשר נפתחה המלחמה מנינו כחצי מיליון יהודים בארץ. מספרנו הוכפל. הישג זה בא גם הודות לנסיבות אוביקטיביות, הודות למצוקה, אבל מצוקה והכרח היסטורי אינם מביאים תמיד באופן פאטאלי ואבטומטי לידי תוצאות חיוביות, אם אין ראית הנולד ואם אין מאמץ מתמיד למען הפנות אותם למסלול של יצירה.

במשך הזמן הזה היתה רכישה קרקעית גדולה בעלת ערך התישבותי ופוליטי לא קטן – רכישת החוּלה. הוגבר הישוב בצפון. זה בא לא בלי קשיים פנימיים. מטובי הציונים, מהלוהטים לפעולה לגאולת הקרקע, עיכבו לא מעט, והיתר דרושה עמידה נמרצת, עקשנית ונאמנה של ההנהלה המדינית לבצע דבר זה למרות הקשיים הפנימיים והחיצוניים.

ושוב לא יהיה זה אמת, אם נזקוף זה רק על חשבון ההנהלה או המחלקה. היו גורמים אחרים אשר יש להם יד בהישג זה, אנשים אשר עמדו בראש חברת הכשרת הישוב: חנקין, ד״ר טהון וד״ר רופין ז״ל.

נעשה משהו, – דבר לא קטן־ערך בשטח הבטחון, כאשר החלו המהומות. גוּיס על ידינו כוח מזוין יהודי, כאשר לא היה בארץ זו מאז היתה המלחמה היהודית האחרונה בפיקודו של בנימין מטבריה, בתחילת המאה השביעית.

היו הופעות פוליטיות בועדת פיל, בועידת לונדון. היה גיוס לצבא במלחמה זו – גם להגן על הארץ אם חלילה תהיה פלישה וגם להשתתפות כיהודים בכל החזיתות באירופה נגד היטלר, והיתה מערכה פוליטית נגד „הספר הלבן“ והיא עוד נמשכת.

תפיסה חדשה של הפעולה המדינית

אולם לא הייתי עומד כלל על הדבר הזה, כי אין לי ברגע זה ענין לא לדו״ח ולא להשוואות. אלא יש דבר אחד שנתחדש על ידי ההנהלה הזאת, שיש לי הזכות להיות בתוכה זה למעלה מעשר שנים, והחידוש הזה נוגע ישר לענין שבו אנו עומדים.

בהנהלה זו נתחדש משהו בדרכי הפעולה הפוליטית. – ושוב אינני זוקף זאת רק לזכות חברינו, כי אין מחלקה מדינית אלא הנהלה קולקטיבית, וכל מה שאנו שוגים ומרעים לעשות – כולנו אחראים על כך, וגם אם יש משהו חיובי, – לפעמים יתכן גם דבר כזה, – יש לכל הנהלה זכות לכך, ולא לפלוני ואלמוני. נתחדש דבר, וחידוש זה צריך להשריש בתנועה. החידוש הוא: תפיסה חדשה של מהות הפעולה הפוליטית. לא ראינו בפעולה הפוליטית רק שיחה של נציגינו עם שליטי העולם ותקיפיה. לא שזלזלנו ולא החשבנו שיחה – ידענו ערכה, גם בחיוב אם היא מוצלחת, וגם בשלילה, אם היא חלילה אינה מוצלחת, וגם זה קורה לפעמים. אבל ראינו את המשען העיקרי של הפעולה הפוליטית לא בדברי נציגים ושיחותיהם, אלא בפעולה הציבורית של כוחות העם, בהפעלת העם, בגילוי רצונו יום־יום, בגיוס רצונו, בגיוס יכלתו. אני אומר זאת לעתון, שהשבוע כל כך לא הבין מה שאמר ברל כצנלסון,² ולעתונים אחרים, וביחוד לציבורנו. אין אני רואה את עצמנו כחלוצים יחידים וכציונים יחידים. הייתי חושב את זה לאסון גדול, אילו לא היו ציונים מלבדנו ואילו לא היו חלוצים מלבדנו.

אנחנו בעצמנו לא היינו מה שהננו, אילו לא היו ציונים גם שלא מציבור הפועלים. החלוציות עשתה אותנו לפועלים. ויש גם חלוציות מחוץ לציבורנו. אין איש בתוכנו שלא יעריך את החלוציות של אנשי ביל״ו, את החלוציות של פורצי החומה בירושלים, אשר יסדו את פתח־תקוה; שלא יעריכו ולא יכירו כגילוי עליון של החלוציות את מפעל חייו של חנקין, של רופין, של רוטנברג, גם של אנשים כמו שנקר ומוֹלר³ וכמותם במחנות אחרים.

תנועת הפועלים – חוט השדרה של התנועה הציונית

אבל, אני אומר כציוני, לא תיתכן שום פעולה פוליטית ושום מערכה פוליטית של הישוב ושל העם, אם בתוך המערכה הזאת לא יתפוס ציבור הפועלים את המקום המרכזי, כי הוא הכוח הגדול ביותר בישוב. ואין זה מקרה. זה טבוע בעצם מהות ההגשמה הציונית בתוך הישוב. אילו לא היה זה כך, היתה הציונות מסתלפת. ואין לתאר פעולה מדינית, ואין לתאר מערכה מדינית בלי התגייסותו המלאה והמכסימלית של ציבור הפועלים. שום הצלחה, ושום חן וחסד של נציגים לא יועילו בשיחות עם שליטי לונדון או וושינגטון או מוסקבה, אם העם, הישוב, וציבור הפועלים לא יהיו מגויסים ולא יהיה גיוס הישוב והעם בלי גיוסו של ציבור הפועלים במלוא כוחו, משקלו המוסרי, הרעיוני והפוליטי.

וכל פעולתנו היתה מאפע, אילו גם היינו בעלי כשרון פי־כמה ומוצלחים פי־כמה ונושאי חן וחסד פי־כמה, אילו היינו יחידים, אילו היינו בונים רק על הכשרון שלנו או על הנאמנות שלנו או על המומחיות שלנו. אם עשינו משהו ואם יש תקוה שנעשה משהו – הרי זה מפני שפעלנו כשליחים, מפני שמאחורינו או לפנינו או אתנו פעל ציבור, מפני שהיה רצון של ציבור, ואנחנו היינו לו לפה, ומבלי שהציבור יהיה מגויס ופעיל וער – אין ערך למַה שתעשה ההנהלה, זאת או אחרת, הטובה או הרעה ממנה.

כשאנחנו עומדים עכשיו במערכה (ואני אומר זאת לא לתפארת המליצה; שום מליצה לא תגיע עכשיו לשיא הטראגיות שבה אנו חיים) אשר בכמותה עוד לא נמצא העם היהודי – לא תיתכן עמידתנו בה בלי גיוס מלא של העם כולו, וקודם כל, של הציבור הזה המיוצג כאן, שעליו להיות למופת בחלוציותו, בהתלכדותו, בנאמנותו לשליחות ההיסטורית, אשר הוא ממלא בארץ מאז היותו ועד היום הזה.

אינני מאמין שאפילו בארצות אחרות אפשר לעשות פעולה מדינית רק על־ידי נציגים. אבל שם יש לנציגים כלים: צי, צבא, מכס, תקציב וכיו״ב; להם יש שלטון על טריטוריה. לנו אין אף שמץ מהדברים האלה. לנו יש רק העם והציבור, שבו פועם אותו הרצון הפועם בנו.

משום כך, אני רואה חשיבות כל כך גדולה ומשקל כל כך רב למעמד הזה. אין אנו מביאים לעתים תכופות יותר מדי – באשמתנו או באשמת אחרים – ענינים פוליטיים לשולחן ההסתדרות. אולם כרגע לא אנו, אלא הנסיבות העמידו את ההסתדרות, – לא את המפלגות בהסתדרות, אלא את ההסתדרות כולה – את 130 אלף חבריה, כגוף אחד ויחיד, בפני שאלה פוליטית: איך יופיע ציבור זה בפני פורום פועלים בין־לאומי גם בשאלת אחדות הפועלים, שעליה אדבר אחר־כך, וגם בשאלה הפוליטית היהודית.

אין זה מקרה שכיח (במובן זה – אולי בפעם הראשונה) שההסתדרות תועמד בפני בירור הפרובלימה הציונית הפוליטית במלוא היקפה. יתכן, שזה לא נוח מבחינת היחסים הפנימיים. יתכן שמבחינה זו – הדבר בא לא בעתו. אבל ההיסטוריה איננה מותנה אך ורק בענינים התכסיסיים של הסיעות והמפלגות.

אנו עומדים בשלב האחרון של המלחמה. יש לקדם בשמחה שהתעורר הרצון פה ושם להקים מחדש אחדות פועלים עולמית. עומד להיקרא קונגרס שידון בשאלה זאת ואנחנו מוזמנים אליו. אנחנו חייבים לקבוע עמדה בשאלות אשר לא קבענו לגביהן עמדה ואשר אולי לא כדאי מתוך חשבונות פנימיים, שהם חשובים (בעינַי חשבונות פנימיים של ציבורנו – איננו דבר קל), לקבוע לגביהן עמדה. אבל יש חשבון גדול יותר, חשבון של הכלל כולו ושל התנועה כולה. ואנחנו נתבעים לקבוע עמדה. אין אנחנו יכולים להשתמט מזה, כי ההשתמטות גם היא כמוה כקביעת עמדה, עמדה שלילית.

חזון המדינה היהודית – חלק אורגני של הציונות הסוציאליסטית

ויש, קודם כל, טענה קודמת לעצם הבירור. שואלים: האם אין פרוגרמה ציונית? האם ב־1897 לא ישבו בבאזל ולא ניסחו מהי הפרוגרמה הציונית המדינית? האם ביטלו מאז את הפרוגרמה הזאת? למה לנו כל הויכוח הזה?! – ומפני זה אתחיל בבירור מושגים ומונחים מרכזיים אחדים המנסרים בחלל הויכוח הפוליטי: „מדינה יהודית“, מדינה דו־לאומית“, „פריטט“.

אם להאמין לעתונים מסוימים, שאינם נוהגים לתקן את דבריהם, כשמעמידים אותם על טעותם, הרי כל „האסון“ הזה של מדינה יהודית הוכנס אלינו פתאום באופן אוּזוּרפטורי בזמן האחרון ע״י אנשים שנתפסו לרביזיוניזם. ואני עבדכם הנני „אויב העם מספר אחד“ בחטא הזה. אבל אני נמצא בחברה לא כל כך גרועה: אתי ד״ר וייצמן, ההסתדרות הציונית באמריקה, „הדסה“, פועלי־ציון–צעירי־ציון באמריקה, גם „פועלי־ציון“־שמאל באמריקה, התנועה הציונית באנגליה, באפריקה, בקנדה, באבסטרליה, כל המפלגות היהודיות בארץ־ישראל פרט לשתים: „אגודת ישראל“ והשומר הצעיר. אולם, אני חושב שנחת־רוח זו שעתון „משמר“ ממציא לרביזיו­ניסטים – איננה מגיעה להם. לא הם המציאו את המדינה היהודית.

אמנם, ב־1931 היה ויכוח גדול בקונגרס הציוני על ה„ענדציעל“, כשהרביזיוניסטים רצו אז, ב־1931, שהתנועה הציונית תבדוק מחדש את הנוסח הפוליטי שלה ותקבל נוסחה חדשה ותפרש מה הוא ה„ענדציעל“. הייתי אחד מאלה אשר התנגדו לכך בכל תוקף, ואינני מתחרט. בין המתנגדים האלה היה עוד יהודי אחד – המנוח מ. אוסישקין – אשר „שלל“ את המדינה היהודית, ועוד יהודי אשר פעם היה ציוני פרוגרסיבי, אבל עכשיו נעשה יחד אתי „רביזיוניסט“ – יצחק גרינבוים. אנחנו שללנו אז, ובצדק, הכרזה על „ענדציעל“ של מדינה יהודית ונלחמנו נגדה, והרוב קיבל את עמדתנו.

אבל באותו קונגרס ב־1931 שבו נלחמתי נגד הכרזת סיסמא של מדינה יהודית, אמרתי בנאומי:

„מרכז הכובד של הפרובלימה הארצישראלית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית הוא בזכות העם העברי המפוזר בכל העולם לשוב לארצו ולהתישב בה ולכונן בתוכה את קוממיותו המשקית, התרבותית והממלכתית, כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה ככל שאר האומות החפשיות“.

אני מניח שאולי יש מישהו שאיננו מבין עברית ואיננו יודע כראוי מה זאת „קוממיות ממלכתית כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה ככל שאר האומות החפשיות“. אבל ציבורנו, אני בטוח, מבין, אם כי איו לי התקוה שגם ציטטה זו תופיע באותיות גדולות על עמודי „משמר“, המזכה אותי מזמן לזמן בציטטות. ארצנו ארץ קטנה. ציבורנו עוד קטן, 130 אלף חברים אין זה מחנה עצום כל־כך. וכאן לא קל כל־כך לסלף דעת מתנגד, כל זמן שיש לכל אחד החופש להביע את דעתו.

אך בקונגרס ההוא לא חידשתי בזה כלום. מדינה יהודית, עצמאות שלמה של האומה העברית במולדתה, שויונה הממלכתי עם כל האומות החפשיות בעולם – זה היה מן הרגע הראשון התוכן והחזון של התנועה הציונית. עוד בטרם היות המלה „ציונות“ – היה זה החזון של דורות יהודים, היה זה החזון של אלה שעלו על המוקד. מחזון זה נולדה התנועה הציונית המודרנית. ולא מפני שהסתלקו מהחזון ניסחו בשנת 1897 את הנוסח אשר ניסחו, אלא התאימו את הנוסח לנסיבות הזמן. לא קיבלו אפילו את הטרמין שנתחדש עכשיו: „פיקוח בין־לאומי“ ודחו אותו אם כי היתה הצעה כזאת בקונגרס ההוא. הציעו אז „פאֶלקאֶר ראֶכטליך“ – ודחו זאת, ולא מפני שהתנגדו לערובות בין־לאומיות (כי לא פיקוח בין־לאומי רצתה התנועה אלא ערובות בין־לאומיות) אלא מפני שלא מצאו למתאים להכריז על כך בניסוח פרוגרמה פוליטית, בנסיבות הזמן.

אבל לא היה ציוני, לא היה יהודי, שלא ידע מהי השאיפה של התנועה הציונית. אתם יודעים שבקונגרסים הכריזו והודיעו שאין אנו שואפים להשתלט, כשם שאין אנו רוצים שישלטו עלינו – לא לשעבד ולא להשתעבד. עכשיו מנסים לצורך הדיסקוסיה להסיק שבזה הסתלקה התנועה הציונית מהחזון המדיני, מחזון של קוממיות ממלכתית יהודית, ממדינה יהודית.

תסלחו לי אם עוד פעם אצטט, אבל הפעם אני שמח שאינני מצטט את עצמי – אלא דברי אדם, שעדיין הוא נאמן מאוד על עתון „משמר“, המפרסם סיסמאות עקורות מתכנן. – במיסמך „היסטורי“, שנתחבר על ידי המנהיג והמומחה הפוליטי של השומר הצעיר הח׳ מ. בנטוב, נאמר בנוגע להכרזת העיקרון הזה של אי־השתלטות בזה הלשון:

״אולם לדאבון הלב לא היתה נוסחה של אי־השתלטות מכוונת לבוא במקום נוסחה של מדינה יהודית. היא היתה מנוסחת בלשון שאיננה פועלת ברעיון של מדינה יהודית. אף־על־פי שאי־השתלטות נעשתה לנוסחה רשמית של הקונגרס הציוני, בכל זאת הוסיפו המפלגות המהוות את הקונגרס, פרט ליוצאים מהכלל בודדים, לשאוף להקמת מדינה יהודית ולהתנגד עם זה בכל תוקף לסיסמת הדו־לאומיות“.

יש לנו כאן עדות מוסמכת – ראשית כל שהכרזת אי־השתלטות לא באה במקום המדינה היהודית, כי אם להיפך, שיחד עם עיקרון זה דגלנו גם להבא בשאיפה של מדינה יהודית ובהתנגדות לסיסמה של דו־לאומיות. אני חושב שקביעה זו היא התשובה הקולעת ביותר לדימגוגיה של אנשי „משמר“, המכריזה ערב ובוקר, שמדינה יהודית זהו דבר חדש וזוהי הזדהות עם הרביזיוניזם.

אולם בנטוב בציטטה זו לא גילה כל חדשות. הוא רק קבע עובדה פוליטית הידועה לכל אחד המכיר את התנועה הציונית. חזון המדינה היהודית היה חלק אורגני של תנועת הפועלים הארצישראלית ותנועת „פועלי־ציון“.

לפני 25 שנה, ביום הזה, נתאסף חלק לא קטן מציבור הפועלים בארץ, שהיה אז קטן מאד, להקים את אחדות הפועלים השלימה. היא לא הצליחה במלואה – הוקמה רק אחדות הרוב, לצערם של אלה שרצו לאחד את כולם – הוקמה „אחדות העבודה“. על המצע של האיחוד היו חתומים ארבעה חברים בלתי־מפלגתיים: יבנאלי, טבנקין, ברל כצנלסון וד. רמז, ושני „פועלי ציון“: בךצבי ובן־גוריון. במצע האיחוד ניתנה הגדרה מהי השאיפה של התנועה הציונית, ושם נאמר: „משאת התנועה הציונית היא עם ישראל השב בהמוניו לארצו, הוֹיה לעם חפשי, שליט בארצו, מסדר את חייו ברשותו“.

כעבור שנתיים הגישו „פועלי ציון“ תזכיר למפלגת העבודה על גבולות הארץ ובתזכיר נאמר בין השאר: „שאלת הגבולות בארץ־ישראל צריכה ויכולה להיפתר רק במובן אחד בלבד – לצור את ארץ־ישראל כיחידה כלכלית ומדינית לשם יסוד הקהיליה (קומונוולט) היהודית“. על התזכיר היו חתומים שלמה קפלנסקי ודוד בן־גוריון. ובכן, אפילו המלה „קומונוולט“ כבר היתה ידועה גם אז, ולא נתחדשה במלון בילטמור. ואני רוצה להעיד, שגם אני וגם קפלנסקי ידענו כבר אז שיש ערבים בארץ־ישראל. אני יכול להעיד על קפלנסקי מפני שאני ראיתיו בארץ כבר בשנת 1912. ואפילו אני ידעתי פחות או יותר שיש ערבים בארץ־ישראל. נפגשתי אתם בפתח־תקוה, בסג׳רה, בזכרון יעקב, במסחה, בשדות, בכרמים, גם בלילות מאחורי הקיר, אחר כך גם על ספסל הלימודים באוניברסיטה התורכית בקושטא וגם במקומות אחרים. וגם כתבתי יחד עם בן־צבי ספר על ארץ־ישראל, שבו היו יותר מ־300 עמודים כתובים ומוקדשים רק לערבים בארץ־ישראל.

ובכן, שנינו ידענו שיש ערבים. ואף־על־פי־כן האמנו, ואמרנו זאת למפלגת העבודה שהשאיפה היא ליצור כאן קומונוולט, קהיליה יהודית.

ולפני כן, כשרוב פועלי ארץ־ישראל היו עוד במדי צבא, היתה מעין ועידה פוליטית יהודית בלונדון, ובין המשלחת היה גם שליח של הפועלים, החבר וילקנסקי. הפרוטוקולים של אותה ועידה לא נתפרסמו, אבל יש מכתב מאחד ממבשרינו ומורינו הגדולים ביותר, מסירקין. הוא כתב אז לנו, לארץ, כי בכינוס הראשון שנתקיים בלונדון לאחר המלחמה (זה היה בקיץ תרע״ט) „בררנו תכניות מעשיות להגשמת המדינה היהודית“. והוא כותב לנו: „לדעת וילקנסקי אפשר ליישב בנגב שלוש מאות אלף משפחה, ודרוש לזה הון של שלושת אלפים מיליון פרנקים (בכסף שאנחנו רגילים בו עכשיו הרי זה 120 מיליון לא״י). ז״א לברוא אפשרות של קיום עירוני לעוד מספר מתישבים כזה, אשר יתישבו בארץ בערים ישנות וגם חדשות ויעסקו במלאכה ובתעשיה. זו היא התכנית הרחבה הרוצה במדינת יהודים ממש, בארץ־ישראל עברית, בקיבוץ גלויות ובתקומת האומה“ (קונטרס ד׳, ט״ו סיון, תרע״ט).

לי לא ידוע שכבר אז, בימים ההם, בימי יסוד „אחדות העבודה“ ב־1919, כאשר וילקנסקי עשה את התכניות של הקמת מדינה, וכאשר „אחדות העבודה“ הכריזה על זה, וכאשר ברית „פועלי ציון“־ימין הודיעה על זה למפלגת העבודה, – לא ידוע שכבר אז נתקיימה המפלגה הרביזיוניסטית. אבל בתוכנו פעמה השאיפה – והיא היתה אחד הכוחות המניעים בתנועתנו – להקים קוממיות יהודית במולדת, שויון ממלכתי, מדינה יהודית.

נוסח המדינה הדו־לאומית

את הנוסח של מדינה דו־לאומית קיבל השומר הצעיר מן המוכן מאחרים, כחלקים רבים אחרים מתכניתו. עד כמה שאני זוכר, היתה זו המצאה של „ברית־שלום“ מלפני כ־20 שנה. אני הוזמנתי פעם לאסיפה של „ברית־שלום“ זו. זה היה לפני 19 שנה, בתרפ״ה. היה ויכוח ביני וביניהם. אמרתי להם, שלא הם הראשונים שהכירו בחשיבות של טיפוח יחסי שכנים עם הערבים; אנחנו פועלי ארץ־ישראל עשינו זאת לפניהם, בדיוק כמו שאנחנו נלחמים למדינה יהודית לפני הרביזיוניסטים. אמרתי להם, שהיהודים לא יקבלו את הנוסח הדו־לאומי וגם הערבים לא יקבלו אותו, כי השאלה העיקרית היא שאלת העליה – אם יבואו המוני יהודים לארץ הזאת. לא „רבים“, כאשר נאמר אז, כי מה זה „רבים“? היהודים הם רבים גם באמריקה, וגם ברוסיה. אנחנו רוצים רוב. אנחנו רוצים רוב ביחס לעם היהודי, ואנחנו רוצים מדינה יהודית. ועוד אז ציינתי: יש כל מיני מדינות – יש מדינה מדכאה ומשתלטת, אנחנו מתנגדים לה; יש מדינה של צדק לאומי ושויון לאומי ושויון סוציאלי – זו המדינה שלנו. הם נשאלו אז, מה זאת אומרת „מדינה דו־לאומית“ – אם הכוונה לדו־לאומית כמו בקנדה? בקנדה יש שני לאומים, הבריטים הם רוב, הצרפתים הם מיעוט, יש להם שויון לאומי; הלשון הצרפתית, התרבות הצרפתית שלטת, אבל זוהי רק זכות הצרפתים שבקנדה – אין להם שום זכות להביא צרפתים מצרפת או מאיזה מקום אחר. הם גם אינם דורשים לעצמם זכות כזאת. האם מדינה דו־לאומית כזאת אנחנו רוצים?

בפגישה שניה שהיתה לי עם אנשי „ברית שלום“ (חשון תר״ץ) התווכחנו שוב על הנוסחה הדו־לאומית, ואמרתי להם:

„הנוסחה של מדינה דו־לאומית שאנשי „ברית־שלום“ הרימו על נס, אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עובדה קיימת, שבא״י ישנם יהודים וערבים, הרי אין לי כלום נגד ציון זה, – אבל גם ביחס לעובדה זו חוששני שיש חילוקי דעות בינינו לבין „ברית־שלום“. עובדה זו מה טיבה? האם זוהי עובדה סטטית או דינמית? אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסין בארץ, לא שינויי־גרעון, אלא שינויי־תוספת. ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי – אתם מתכחשים לעיקר.

ההשוואה של ארץ־ישראל לקנדה או לשויצריה עלולה רק להטעות. בקנדה יושבים אנגלים וצרפתים. הראשונים הם הרוב, והאחרונים למרות היותם מיעוט, הובטחו להם זכויות לאומיות ושויון פוליטי. אולם זכויות אלה הובטחו אך ורק לצרפתי קנדה. אין לצרפתים שמחוץ לקנדה שום זכות מיוחדת לגבי קנדה, ואין צרפתי קנדה דואגים להכנסת בני עמם מן החוץ, ואין להם כל רשות וזכות לכך. והוא הדין בשויצריה. – הכזה הוא מושג הדו־לאומיות בארץ־ישראל? האומנם ארץ־ישראל היא אך ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה? מרכז הכובד של שאלת הלאומים בארץ־ישראל הוא לא ביחסים שבין יהודי ארץ־ישראל ובין שכניהם הערבים, אלא בין העם היהודי בשלמותו ובין תושבי הארץ. השאלה המרכזית היא בדבר הזכות של המוני ישראל שבתפוצות לעלות לארץ ולהתרכז בה. –

בנוסחה הדו־לאומית אין כל תשובה לשאלה זו. מה אומרת, איפוא, הנוסחה של מדינה דו־לאומית? אם כוונתם לומר שעלית היהודים והתרבותם אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק לכת מכם.

לפי הכרתי אין אנו יכולים להסתפק רק בצדק שלילי כלפי שכנינו הערבים. לדעתי אנו מצווים על תכנית חיובית להרמת חייהם, כלכלתם ותרבותם של תושבי ארץ־ישראל. אבל אם בנוסחה שלכם אתם רואים לקבוע את שויון־ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. ארץ־ישראל בשביל העם העברי וארץ־ישראל בשביל העם הערבי אינה היינו־הך.

האומה הערבית נאחזה בהמון ארצות רחבות ידים, ששטחן באסיה בלבד הוא כשליש השטח של אירופה כולה. – בשביל האומה היהודית זוהי הארץ האחת והיחידה, אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשור בה בתור אומה. רק בארץ זו היא יכולה לחדש ולקיים את חייה העצמיים – את קוממיותה וחירותה הממלכתית. וכל מי שמטשטש אמת זו – את נפש האומה הוא קובע“.

(„אנחנו ושכנינו“ – קפ״א–קפ״ג)

במועצת ההסתדרות ל״ו, לפני שבע שנים, נשאל השוה״צ על יָדִי שאלה, והשאלה נתפרסמה אחר כך בדפוס, ב„פנקס“ ההסתדרות מס' 10 (יולי 1938), ועד היום לא נתקבלה עליה תשובה. אין זה ענין של פולמוס, זהו ענין פוליטי ואידיאולוגי ממדרגה ראשונה, ותנועה המתימרת להשתלט על התנועה הציונית ועל ציבור הפועלים חייבת להודיע לציבור את עמדתה, למען ידעו כולם ויוכלו לשפוט. והם נשאלו בזו הלשון:

„איני מפקפק בציונותם של חברי השוה״צ, אבל מפקפק אני אם הם יודעים למה הם מתנגדים למדינה יהודית. הם לא ניסו אף פעם לבאר לא רק לאחרים, אלא גם לעצמם, מה היא המדינה הדו־לאומית שהם דוגלים בה, מה הוא ההבדל בין מדינה דו־לאומית ובין מדינה יהודית שיש בה מיעוט ערבי, ומהו ההבדל בין מדינה דו־לאומית ובין מדינה ערבית שיש בה מיעוט יהודי? מהו גורל העליה במדינה דו־לאומית, היוּצב בה גבול מספרי לעליה יהודית? היגזר על היהודים להיות פחות מחצי האוכלוסין, רק החצי – או מותר יהיה להם להיות רוב? האם מדינה דו־לאומית פירושה פריטט פוליטי או מספרי, או רק שיווי־זכויות אזרחי בלי הבדל לאום? וכלום לא יתכן שיווי זכויות למיעוט ערבי במדינה יהודית – גם אזרחי וגם לאומי?

כל זמן שאנשי השוה״צ לא ענו על שאלות אלה – מותר לפקפק אם הם יודעים מהי הנוסחה שבשמה הם נלחמים נגד המדינה היהודית, ואין איש מחויב להתיחס למלחמה זו ברצינות“.

על שאלות אלה לא ניתנה – עד כמה שידוע לי הדבר – כל תשובה, לא בכתב ולא בעל־פה, אם כי אנו נפגשים עם אנשי השוה״צ גם במסיבות הסתדרותיות וגם במסיבות ציוניות, ויש להם כל האפשרויות להבהיר את עמדתם.

פריטט מהו?

עלי לברר הפעם גם את המושג של פריטט. יחד עם הרבה חברים אחרים במפלגת פועלי ארץ ישראל הייתי בעד פריטט פוליטי בשלטון המנדט, וכמדומני שמפלגתנו היתה היחידה בתנועה הציונית במשך זמן רב שנקטה עמדה זו. עמדתנו היתה, שכל עוד אין לארץ זו עצמאות וזכות לעצמאות ושולט כאן ממונה מטעם חבר־הלאומים יש לשתף את היהודים והערבים בשלטון על יד ממשלת המנדט – כשתי חטיבות שוות. ושולט כאן משטר מנדטורי, משום שלפני היות פה רוב יהודי אין תושבי הארץ מסוגלים למלא את התפקיד העיקרי המוטל על ארץ זו: תפקיד עיקרי זה איננו שלטון עצמי, אין זה נכון להגיד שערבי ארץ־ישראל מסוגלים פחות לשלטון עצמי מערבי עיראק או סוריה. אולם ארץ זו, בתוקף מעמדה ההיסטורי והגיאוגרפי וקשרה עם העם היהודי ומעמדו, יעודה לשמש מרכז של קיבוץ־גלויות יהודי וקוממיות ממלכתית של עם ישראל. ותפקיד זה אין ערבי ארץ־ישראל מוכשרים ורוצים למלא, ומשום כך הופקד ממונה מן החוץ – שלטון המנדט – לשלוט בארץ עד שיבוצע דבר הקמת „הבית הלאומי“. אמרנו: כל עוד ממשלת המנדט שלטת בארץ זו – יש לשתף גם היהודים והערבים בשלטון על יסוד פריטטי.

עד כמה שאני זוכר, היתה זאת העמדה של מפלגתנו בלבד. היו לה בודאי תומכים בודדים במפלגות אחרות. אבל היא לא נעשתה לפרוגרמה של התנועה הציונית עד נובמבר 1936, עם בוא ועדת פיל לארץ. אז הצעתי בשם ההנהלה לדרוש בועדה זו – ואנחנו הלכנו לועדת פיל על מנת להילחם על קיום המנדט – לקבל את הפריטט הפוליטי בימי המנדט. הצעתי הצעה זו בשם ההנהלה לועד הפועל הציוני. ובויכוח הסברתי שאין זה ניסוח המטרה הסופית, כי אפילו הניסוח בפרוגרמת באזל לא היה ניסוח המטרה הסופית אלא נוסחה של תחנת־ביניים, של תחנת־מעבר, וגם המנדט הוא רק דבר זמני. לא לנצח יתקיים המנדט.

בעד מה הצביע רוב פועלי ארץ־ישראל

לפני 3 שנים נתקיימו בחירות לועידת ההסתדרות, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל קבעה במצע־הבחירות עמדה גם בשאלות המדיניות. היא לא הסתפקה בנוסח המדיני שנקבע לפני 47 שנים בקונגרס הציוני הראשון – כי מאז נשתנו הנסיבות והצרכים. במצע ביררה מפלגתנו את עמדתה כלפי רעיון הפריטט והמדינה הדו־לאומית ואמרה:

„כל עוד ארץ־ישראל נתונה למשטר המנדט, שהוא – על כל ליקויי הגשמתו – משטר בין־לאומי, הנתון לבקורת ולהכרעה בין־ לאומית, ומתבסס על הודיה בעקרונות מוכרים במשפט העמים, ובתוכם גם הכרת הבית־הלאומי היהודי, מבקשת מפלגת פועלי ארץ־ישראל (בהחלטת מועצת המפלגה, שבט תרצ׳׳א) – לכוון את המשטר המדיני בארץ על עקרון שויון הנציגות המדינית של שני העמים“.

דייקה המפלגה ואמרה:

„שיתוף שוה של באי־כוח היהודים והערבים, יחד עם ממשלת המנדט, בהנהגת עניני הארץ“. המונח „מדינה דו־לאומית“ הלקוח בהקפה ממדינות שבהן נתונים עמים שונים במצב סטטי, אינו מבטא ביטוי כלשהו את הצרכים הדינמיים המיוחדים לעם היהודי בארץ־ישראל. ואכן מונח סתום זה, כפי שנמצאנו למדים, יכול להתישב גם עם מדיניות „הספר הלבן“.

משטר של שויון הנציגות של שתי חטיבות לאומיות המכוון לכך ששום עם „לא ישתלט על זולתו, לא ישעבד ולא ישתעבד“, יש בו משום פתרון בתקופה שבה נמצאת הארץ במשטר בין־לאומי. אך במדינה העומדת ברשות עצמה עלול שויון פוליטי־פורמלי זה לשתק כל קדמה כשעם־הרוב אינו רוצה להודות בצרכיו של עם־המיעוט. על אחת כמה וכמה אין בו במשטר כזה כדי להבטיח את עניניו החיוניים והיחידים במינם של העם היהודי, כשעם־הרוב שולל אותם ביסודם. יתר על כן, משטר כזה אין בו גם הכוח אשר יבטיח את קיומו הוא גופו מפני לחץ הרוב, וימנע אותו מליהפך למשטר רגיל של רוב ומיעוט, ואם ארץ זו תבחר להצטרף לגוש־הארצות אשר הרכב אוכלוסיהן דומה ביסודו לעם־הרוב, הרי אז נהפך אותו עם שהנהו מיעוט ניכר בארצו למיעוט בלתי־ניכר בגוש הארצות.

תכניות מעין אלו מוסרות מראש את גורל הישוב העברי וגורל העליה העברית לחסדה של מציאות מתנכרת. גם אם יצורפו להן הבטחות על גבי הנייר אין כאן כדי להבטיח הבטחה של ממש שום אינטרס חיוני – אף לא כלכלי וסוציאליסטי ותרבותי – של העם היהודי. המיעוט, הנאלץ להיאבק קשה על זכויות חייו בתוך ארצו, מי יקום לו בתוך הגוש הכולל?

משטר זה גם מוציא מראש כל יצוג עצמאי של האומה היהודית, כעם בין העמים, בפורום בין־לאומי, – לכשיקום חוק ומשטר עולמי חדש וישראל יהיה נדון לאלם“.

לי נעים לצטט ציטטה רבת־תוכן זו, כי אין לי שום חלק בעיבוד המצע הזה. לא הייתי אז בארץ, ואין במצע זה אף מלה אחת שאני הצעתי, אם כי אני מזדהה עם כל מלה שבמצע, מראשו ועד סופו.

בעד מצע זה, הצביעו 61.000 חברי ההסתדרות (מתוך 88.000). אמנם עכשיו מנסים לפסול זכויות של רוב ומנסים להשליט מיעוטים, אבל בתנועת הפועלים הארצישראלית יוסיף לשלוט העיקרון הדימוקרטי, ולא הצבעה כהצבעה המסולפת בועד הפועל של ההסתדרות, שבה הפר חלק אחד אמונים כלפי בוחריו וחבריו. ההצבעה של פועלי ארץ־ישראל בבחירות גילתה את רצונו האמיתי של ציבור הפועלים. ורוב של שבעים אחוזים דחה את הנוסח של מדינה דו־לאומית, והבחין בין פריטט בתקופת המנדט ובין התקופה של עצמאות. ואני מצטער לציין שעד היום הזה לא ענה השומר הצעיר על השאלות שהוצגו לו בהסתדרות – בעל פה ובכתב, – והתחמקות זו של השומר הצעיר מהבהרת עמדתו בשאלה מדינית מרכזית אינה מעידה על רצינות פוליטית ואומץ מוסרי.

תחבולה לבלימת פי היריב

השומר הצעיר אמנם סירב להסביר לנו, כיצד הוא מיישב את הקמת המדינה הדו־לאומית עם צרכי העליה ועם השאיפה הציונית – השאיפה לעצמאות ממלכתית ולשויון ממלכתי של העם היהודי במולדתו. אבל למען האמת עלי לציין, שאם כי השומר הצעיר התחמק מהבהרת עמדתו לצבוריות הפועלית והציונית בפומבי – הרי לא טמן לגמרי את ידו בכיסו:

„הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי־ערבי“ – לא חס־ושלום ליגה דוּ־לאומית, יהודית־ערבית, אלא ליגה חד־לאומית על טהרת היהדות, מעין „ברית שלום“ שמאלי יהודי – קבעה ועדה מיוחדת „מתוך שיתוף עם השומר הצעיר“ לעבד תכנית קונסטרוקטיבית בשביל מדינה דו־לאומית⁴, וליושב ראש הועדה נתמנה מ. בנטוב מהשומר הצעיר – וכאן עלי לגלות סוד שבנטוב אסר על גילוּיו, באשר אין אני מקבל מרותו של בנטוב וחבריו. ואני רוצה להגיד לשבחו של בנטוב שהוא פתר שאלה חשובה שבה מתחבטים אלה אשר רוצים בדיקטטורה, ואין להם אמצעי כפיה וטירור לשם השתקת יריביהם. הח׳ בנטוב המציא תחבולה מחוכמת, כיצד לשלול חופש הדיבור והויכוח ממתנגדיו ולסגור את פיהם גם בתוך משטר דימוקרטי, והתחבולה היא פשוטה ככל המצאה גאונית. הוא, בנטוב, כותב ספר שבו הוא מסביר דעותיו, מפיץ את הספר בארץ ובחו״ל ומשלח אותו לכל מי שהוא רוצה, והוא מדביק עליו פתק: אסור בחדר״ג לצטט אותו ולהתווכח אתו. ואם־כי הספר מלא סילופים ודברי בלע המזיקים לציונות ולמערכה המדינית של העם היהודי, והוא נשלח לעשרות ולמאות אנשים בארץ ובאמריקה, ומגיע כמובן לממשלה ולפקידות ולאויבים אחרים של המדיניות הציונית – הרי בגזירת חדר״ג של בנטוב ניטל חופש הדיבור מכל ציוני הרוצה להוקיע את הסילופים והנזק של ספר זה, – אולם אני מכריז ומודיע שתחבולה גאונית זו של בנטוב לא תסגור את פי, ובמידת יכלתי אעשה לאַל את הנזק שגרם בנטוב בחיבורו „הסודי“.

ארבע נוסחאות להגדרת המדינה הדו־לאומית

משלחת של ההסתדרות עומדת לנסוע ללונדון לקונגרס פועלים בין־לאומי, ויש לדעת במה תסע משלחת זו, ומהי התכנית הציונית־המדינית של חבריה. הנופיע בפני פועלי העולם בתביעת מדינה דו־לאומית או בתביעות ציוניות?

יש ארבע נוסחאות שונות למדינה דו־לאומית: נוסחה אחת של ד״ר י. ל. מגנס, נוסחה שניה של חברנו ש. קפלנסקי, ושתי נוסחאות של מ. בנטוב.

הנוסח של מגנס: הנוסח של מגנס: עליה עד פריטט מספרי, – עד אשר נשתווה למספר של הערבים, אבל זה תלוי בתנאי – אם ארץ־ישראל תצורף לפדרציה הערבית של הארצות השכנות; אם לא – לא תעלה העליה על 40%. זה נוסח א׳ של מדינה דו־לאומית.

הנוסח של קפלנסקי: הנוסח של קפלנסקי שונה כמובן מנוסחו של מגנס. קפלנסקי הוא ציוני מדיני, אבל גם הוא מתנגד עכשיו לתביעה שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית. לזכותו של קפלנסקי יש לציין שאין הוא מסתיר את דבריו כבנטוב, ואין הוא אוסר על חבריו להתווכח אתו בפומבי. דברי קפלנסקי נתפרסמו בכלי המבטא של מפלגת פועלי ארץ־ישראל בקובץ „אחדות־העבודה“ ב׳ המוקדש לבירור בעיותינו המדיניות. מפלגה זו מקיימת חופש הויכוח והבירור, גם בענינים שהמפלגה כבר קבעה בהם עמדה ברורה. קפלנסקי מציע מדינה דו־לאומית על יסוד חלוקת־הארץ ל„שני אזורים לאומיים – איזור הגליל והחוף ואיזור שכם־חברון“. האיזור הראשון ליהודים, השני – לערבים. לפי דעת קפלנסקי „רצוי לכוון את העליה וההתישבות העברית במגמה זו ועד כמה שאפשר להימנע מיצירת מיעוטים יהודים מפוזרים באזורים כגון שכם וחברון“.

השלטון הארצי, לפי תכנית קפלנסקי, יהא מיוסד על פדרליזם פריטטי. בין היהודים והערבים יעשה הסכם על מכסת עליה לתקופת שנים, עד שיושג שויון מספרי בין היהודים ובין הערבים, עם ערובות להמשכת העליה כתום תקופת נסיון זו. יערך גם הסכם על קנית אדמות להתישבות יהודית בתקופת ההסכם, וגם על הצטרפותה של ארץ־ישראל לפדרציה של ארצות המזרח התיכון בתנאים מסוימים.

אם לא יושג הסכם בין הנציגות היהודית לבין הנציגות הערבית במועצה הפדרלית, – תימסר העליה לסמכותם של האזורים היהודי והערבי, אשר יתהווּ במשך תקופת ההסכם, ועליה יהודית תימשך רק באיזור היהודי. הוא הדין בעניני קרקע.

קפלנסקי מציע, איפוא, חלוקת הארץ – בלי שתקום מדינה יהודית בחלק היהודי.

כשדנו בועד הפועל על הרכב המשלחת לקונגרס הפועלים בלונדון הציע יצחק טבנקין שקפלנסקי יהיה חבר במשלחת, ואחד מנימוקיו היה: „צריך שבמשלחת יהיה חבר אשר יתנגד לחלוקה, והחבר הזה הוא קפלנסקי“. זהו נימוק מתמיה. איני יכול לקבל את קפלנסקי כסמל המלחמה נגד חלוקת הארץ.

אתם יודעים שאני עבדכם הייתי ב־1937 בפרינציפ בעד קבלת מדינה יהודית בחלק של הארץ, אם כי התנגדתי לחלוקה לא פחות מטבנקין. הויכוח הזה עבר זמנו. אם כי אילו היתה קיימת מין מכונה של וולס המחזירה אותנו לעבר, והייתי חוזר עכשיו ל־1937 – הייתי נוקט עכשיו שוב אותה עמדה שנקטתי אז. עכשיו אני דורש מדינה בכל ארץ־ישראל, לכל הפחות בכל מערב ארץ־ישראל.

אז היו חברים אשר התנגדו לחלוקה משני נימוקים שונים: היו שהתנגדו – מפני שמדינה יהודית בחלק של הארץ פירושה סגירת שאר חלקי הארץ לעליה יהודית. אם כי חשבתי אז, שמבחינת ראית הנולד הם טועים, אבל הוקרתי את הנימוק וציינתי זאת לא פעם, וגם השתוממתי שציוני בעל אמונה ציונית עמוקה יש לו כוח לדחות הקמת מדינה יהודית, מתוך אמונה באפשרות התישבותנו בכל הארץ. והיו כאלה אשר התנגדו למדינה יהודית, – לא לחלוקה התנגדו, אלא למדינה יהודית. בקונגרס העשרים 1937 הכריז בנטוב בשם השומר הצעיר שהמטרה הציונית „לא תתגשם באותה המדינה היהודית הקטנה, ואף לא בכל מדינה יהודית גדולה. ריכוז ההמונים הגדול הזה – יוכל להתגשם רק על יסוד משטר דו־לאומי לארץ־ישראל“, ולכן הם מתנגדים לכל משא־ומתן על הקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ.

שונה היתה התנגדותו של קפלנסקי. קפלנסקי היה בעד חלוקה ונגד מדינה יהודית. הצעתו אז היתה לא שתי מדינות נפרדות סוברניות, אלא שני אזורים אבטונומיים בברית פדרלית, אשר אמנם באיזור אחד לא יוכלו היהודים לעלות ולהתישב, אלא שהאיזור היהודי לא יהיה מדינה אלא חלק פדרלי. הוא נשאר בדעתו זו עד היום הזה, וגילה שוב דעתו זו לפני חצי שנה בקובץ „אחדות העבודה“. אינני מניח שמישהו מהחברים, שהיו בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות, לא קרא את המאמר הזה. קפלנסקי הציע לנהל גם עכשיו את ההתישבות מתוך מגמת חלוקה אזורית! לא להתפזר, אלא לרכז את ההתישבות שלנו באיזור אשר יהווה במשך הזמן איזור יהודי. אני חולק בכל כוחי על דעת קפלנסקי, ובהנהלה הציונית דרשתי, – לא לבדי, אלא עם שאר החברים – שננהל כך את הפעולה ההתישבותית שלנו, שיהיה קשה מאד לחלק את הארץ, אם מישהו ירצה בכך. גם בהתפרסם „הספר הלבן“ עמדתי יחד עם שאר חברי על כך, שנעשה את ההתישבות שלנו, למרות „הספר הלבן“, דוקא במקומות המרוחקים. וההנהלה מנהלת את פעולתה ההתישבותית במגמה הפוכה מזו שמציע קפלנסקי: להקשות עד כמה שאפשר לגזור את הארץ, לקרוע אותה או לחלק אותה, – אם אחרים ירצו בכך.

אבל אם אומרים שההרכב הוא פרוגרמה ושצריך להיות במשלחת איש המסמל את המלחמה בחלוקה, אינני תופס מדוע בחר טבנקין דוקא באיש הדוגל בפרוגרמה שיש בה, לכל הדעות, כל הרע של חלוקה, בלי קצת הטוב של מדינה יהודית, – עצמאות יהודית.

נוסחא א׳ של בנטוב: ועכשיו – על שתי התכניות של בנטוב: תכנית אחת מיוסדת על הצעתו של קפלנסקי: פדרליזם אזורי, השניה – היא המצאה מקורית כנראה של אנשי השומר הצעיר: תכנית של פדרליזם עדתי. לפי התכנית של פדרליזם אזורי תחולק הארץ לשנים, בכל חלק יהיה רוב ומיעוט, באיזור היהודי – רוב יהודי ומיעוט ערבי, באיזור הערבי – רוב ערבי ומיעוט יהודי. ירושלים תוכרז כבירה הפדרלית, ולא תיכלל לא באיזור היהודי ולא באיזור הערבי; „סבורים אנו כי מפאת חשיבות המקום שהיא תופסת בחייהם הרוחניים של שני העמים (?– ד. ב"ג) קשה לשער שאחד מהם יסכים להכללתה באזורו של זולתו“.

בניגוד לקפלנסקי אין בנטוב מתוה את התחומים שבין שני האזורים, ונימוקו עמו: „הבלעת חבל זה או אחר באיזור זה או אחר אינה ענין עקרוני“ אולם קריאת שמות לאזורים הוא ענין חשוב ובנטוב מקפיד על כך שלא יקראו חלילה לאזורים „איזור ערבי“ או „איזור יהודי“ – אלא „איזור המערב או איזור תל־אביב“ – ו„איזור המזרח או איזור שכם“.

ואם־כי אין בנטוב רוצה לקרוא לאיזור שכם בשם איזור ערבי – אין הוא נמנע בתכניתו מסגירת שערי העליה, סגירה מוחלטת ומלאה, ל„איזור שכם“: „ההחלטה ביחס להיקפי העליה החדשה וביחס להרכבה תהיה מסורה לממשלת כל איזור ואיזור. במלים אחרות – לממשלות האזורים תהיה הזכות לקבוע את מכסת העליה ולבקש מאת הממשלה הפדרלית את המספר הדרוש של רשיונות עליה, ואילו הממשלה הפדרלית תהא מחויבת להקצות כל מספר של רשיונות שנדרש על ידי ממשלות האזורים“. אולם בנטוב הוא חכם ורואה את הנולד: אם לממשלת האיזור היהודי תהיה סמכות מלאה לקבוע מספר הרשיונות – הרי יתכן שתדרוש מכסות גדולות והריהו מקדים „רפואה למכה“, והוא קובע חוק: „כל ממשלה אזורית תשלם תשלום קבוע לקופה הפדרלית בעד כל רשיון עליה שתבקש – – – סידור כזה המחייב פרעון מידי לקופה הפדרלית בסכומים גדולים, עשוי לפעול כמעצור לגבי אלה שיהיו פזיזים מדי בהכנת הערכותיהם על מכסות העליה“.

ועוד סכנה אחת מונע בנטוב בתכניתו הדו־לאומית: שמא יבואו יהודים מ„איזור תל־אביב“ ויתישבו ב„איזור שכם“, והריהו מחוקק חוק: „כל אזרח ארצישראלי תוכל להיות לו זכות תושב רק באחד משני האזורים, וכן בבירה הפדרלית“.

אין עינו של בנטוב צרה ביהודי עשיר שרוצה לבלות את זמנו ופגרתו ב„איזור השכמי“ – אולם זכות זו לא תהיה לפועל יהודי שירצה לחפש עבודה ב„איזור המזרחי“, והחוק שהסוציאליסט המהפכני קובע במדינה הדו־לאומית אומר: „כל אדם שהוא תושב באיזור אחד יוכל לבלות את פגרתו באיזור השני ואף לבלות את ימיו שם, אם יהיה מתקיים מרכושו או מהכנסתו הקבועה, בלי שיעבוד. ואילו אם ירצה אדם כזה לפתוח עסק או להתישב על הקרקע או לקבל כל מין עבודה, חייב יהיה לבקש רשיון מיוחד לכך מממשלת האיזור, וזו תהא לה סמכות גמורה ומוחלטת להיענות לבקשה זו או לדחותה, לפי שיקול דעתה היא ולפי ראות עיניה בכל מקרה ומקרה“. ובנטוב מוסיף: „נדמה לנו כי השיטה המתוארת בזה – יש בה ערובות מספיקות לכל איזור בפני כל מין תוצאות מזיקות של מדיניות עליה של האיזור האחר, באופן כזה יוכל כל איזור ואיזור לאחוז במדיניות המתאימה לו ולאינטרסים שלו בכל הנוגע להכנסת עולים ולאסור כניסתם לאיזור“.

ודין העליה כדין ההתישבות במדינתו של בנטוב.

„הערבים וגם היהודים יוכלו לחוק חוק האוסר מכירת קרקע באזורם הם לתושבי האיזור השני בלא רשות מיוחדת“. וגם כאן אין דאגתו רואת־הנולד של בנטוב מניחה ליהודים חופש מלא אפילו באזורם הם, והוא מוסיף חוק חדש: „אף על פי שכל ענין תחוקת הקרקע יהא מסור לאזורים, רוצים היינו שהממשלה הפדרלית תהא מוסמכת להתקין תקנות למינימום של הגנה הדרוש לעובדי האדמה של שני האזורים“.

עינו של בנטוב פקוחה גם על האיזור הערבי – שבו מותר לאסור על יהודים תושבי האיזור היהודי לרכוש קרקעות. הוא מרגיע את אלה אשר יאמרו: היות ובאיזור הערבי ישנם יהודים, ולהם, כתושבי האיזור, יש הזכות לרכוש קרקעות – יש סכנה שיהודים אלה (תושבי „איזור שכם“) ירכשו קרקעות בשביל עולים יהודים המתישבים ב„איזור תל־אביב“. בנטוב לקח בחשבון גם „סכנה“ זו, והריהו מפרש ומדגיש: „יש לזכור כי קנית קרקע בלא אפשרות להמשך עליה ממש אין לה כל חשיבות בעיני היהודים, ועל צד האמת תהיה לממשלת האיזור הערבי היכולת להחליט אם מותר ליהודים מן האיזור השני להתישב על קרקעות שנרכשו בדרך זו“. שמא אין הסברה זו מניחה את הדעת של שוחרי „הציונות הגדולה“, הרי בא בנטוב ומוסיף: „נוסף על כך, חקיקת חוקים להגנת עובדי האדמה המבוססים על עקרון „שטחי המחיה“ עשויה למנוע במידה מספקת העברת קרקע באיזור, באותם המקרים שבהם תגרום ההעברה פגיעה בחקלאים“.

והיות שאת הסמכות לחוק חוקים להגנת עובדי האדמה מוסר בנטוב לממשלה הפדרלית, הרי תוכל ממשלה זו לאסור למעשה העברת קרקעות מערבים ליהודים גם ב„איזור היהודי“ בכל אותם המקרים, אשר לפי דעת הממשלה הפדרלית „תגרום ההעברה פגיעה בחקלאים“.

ומה יהא אז על התישבות יהודית ב„איזור היהודי“ – מבלי חופש רכישת קרקעות? – על שאלה קטנה זו אין תשובה בחיבור הקונסטיטוציוני המפורט של בנטוב וחבריו.

מלבד עליה והתישבות, הענין החשוב ביותר הוא בלי ספק דבר הבטחון וההגנה במדינה הדו־לאומית. אולם בנטוב מקדיש לשאלה זו רק שני סעיפים דלים, בשעה שהוא מקדיש עמודים רבים לשאלת חלוקת המסים והשירותים.

„נוטים אנו לדעה שחיל המשטרה יהא כפוף לשיפוטה ולהנהלתה של ממשלת האיזור. ואולם בידי מיניסטר הפנים צריך יהיה להניח מידה ידועה של פיקוח כללי ולהקנות לו סמכות מיוחדת לשימוש בשעת חירום“. כלומר במקרה של מתיחות לאומית – יהא הפיקוח והשלטון של המשטרה אפילו באיזור היהודי למיניסטר הפנים הפדרלי, אשר בלי רוב יהודי בארץ, הריהו על־פי טבע הדברים מוכרח להיות ערבי) וכך ימצא גורל החיים והכבוד של היהודים במדינה הדו־לאומית בידי שלטון ערבי…

ואשר להגנה הצבאית מציע בנטוב משטר דו־לאומי ממש: „צבא קבוע מצומצם שיגויס על יסוד של התנדבות ומיליציה, לפי הדוגמא של שויצריה – – – אין אנו רואים צורך להציע הצעות מפורשות בענין הרכב הצבא, אך לדעתנו חשוב לקבוע את הרכב מנגנון הקצינים. דעתנו היא כי במערכות הקצינים צריך יהיה לקיים דבר־מה בדומה לעקרון הפריטט בין ערבים ויהודים“… חבל שבנטוב לא גילה לנו מה יהא על פריטט־קצינים זה בשעה של מתיחות ומהומות. לפי הגיון דעתי העניה סידור צבאי זה פירושו ארגון מלחמת־אזרחים פרמננטית בין יהודים וערבים.

נוסחא ב׳ של בנטוב: אולם באמתחתו „הסודית“ של בנטוב יש עוד תכנית של מדינה דו־לאומית. ואם בתכנית הראשונה שתיארתי בקצרה יש למצוא עקבות של חיקוי בלתי־מוצלח לתכניתו של קפלנסקי, הרי האלטרנטיבה השניה שמציע בנטוב היא, עד כמה שידוע לי, מקורית לגמרי, ואיני מכיר לא בהיסטוריה הפוליטית של האנושות ואף לא בתיאוריה הפוליטית של חכמי המדינה ומתכני המדינה אף דוגמא כלשהי שתהא דומה למדינה הדו־לאומית שמגיש לנו בנטוב בספרו „הסודי“.

האלטרנטיבה השניה נקראת בפי בנטוב בשם „פדרליזם עדתי“ והיא „מבוססת על רעיון של שותפות שווה בין שתי עדות לאומיות בהנהלת המדינה. העיקרון שהונח ביסודה של תכנית זו היא – חלוקת הארץ (!) לשתי „עדות“, אשר לכל אחת מהן יהא תפקיד כפול: לנהל את הענינים הלאומיים הפנימיים ולהשתתף בצורה קיבוצית בהנהלת עניני המדינה“.

לאחר שאני מתחתי בועד הפועל הציוני ובמסיבות אחרות בקורת על תכניותיו הדו־לאומיות של בנטוב, הופיעה הודעת הליגה הסוציאליסטית והקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, שאין הם מקבלים את האלטרנטיבה הראשונה של בנטוב המבוססת על חלוקת הארץ לשני אזורים, אולם הם „ממליצים בקוים כלליים על הצעת הפתרון המבוסס על שויון מדיני בין שתי החטיבות הלאומיות בארץ־ישראל („פדרליזם עדתי“), שבה תומך רוב חברי הועד והיו״ר שלה“ (מר בנטוב). אני לא אקשה כאן כיצד הגיע הספר „הסודי“ של בנטוב וחבריו לחברי הליגה והשומר הצעיר, לאחר שהוא, לדברי בנטוב, „מיסמך חשאי בהחלט ואין להזכירו בפומבי או להפיצו באופן פרטי בלא נטילת רשות“. יתכן שגם הליגה הסוציאליסטית והשומר הצעיר „מעלו“ באמון שנתן להם בנטוב – ואולי הותר להם מה שנאסר על אחרים. די לי לציין שהליגה הסוציאליסטית והשומר הצעיר דנו על תכניותיו „הסודיות“ של בנטוב והחליטו „להמליץ“ על האלטרנטיבה השניה של המדינה הדו־לאומית – הפדרליזם העדתי, ועלינו איפוא להתיחס בכובד־ראש גמור לתכנית זו, שמאחוריה עומדת תנועה שלמה הדוגלת ב„ציונות גדולה“ דוקא. נראה כיצד מגשימים „ציונות גדולה“ וכיצד בונים מדינה דו־לאומית בתכנית מאושרת על־ידי הליגה הסוציאליסטית והשומר הצעיר.

היות שהתכנית פירושה, לפי לשונו של בנטוב, „חלוקת הארץ לשתי עדות“ – הרי חשוב לקבוע מה זאת עדה וכיצד היא מאורגנת ומה הן זכויותיה, ואיך מחלקים השלטון או „הארץ“ בין שתיהן, – ואמנם בנטוב מתחיל פרק זה בספרו מבירורים בשאלות אלה, והפרק הדן בכך נקרא „עקרון החלוקה“.

״החוקה תצטרך ראשית כל לקבוע הוראות ליצירתן של שתי עדות מאורגנות, שאחת מהן תכלול את כל הערבים ואחת תכלול את כל היהודים. אך יש מקום לשאול אם אפשר למצוא נוסחה חוקית להגדרת העובדה“, כי האדם הוא ערבי או יהודי, „משום כך נראה לנו – כי העיקרון האחד שכוחו יפה לקבוע את חלוקת בני ארץ־ישראל מלכתחילה לעדות הוא: בחירה חפשית לכל אדם להצטרף לעדה שהוא רוצה בה. אך משנעשתה הבחירה הרי צריכה היא להיות מעין נתינות של עדה, שתעבור בירושה, ואשר אי־אפשר להמירה בלא איזו פורמליות מיוחדת – – כל אדם שרכש את הנתינות הארצישראלית יהיה חייב להצהיר באיזו משתי העדות הוא בוחר. שום אזרח של ארץ־ישראל לא יכול לעמוד לגמרי מחוץ לעדות המוכרות או לעבור מעדה לעדה בלי הסכמתן של שתי העדות“. משטר נפלא ופרוגרסיבי! ומה יהא על מקרים של נשואי־תערובת וילדים מנשואים אלה? לבנטוב יש תשובה מוכנה? „לדעתנו, מן הדין כי לילדים אלה תינתן הברירה לבחור בעדה שירצו בה, לאחר שיגיעו לשנות בגרות“. אבל מה יהיה דינו של אזרח בארץ שאינו לא ערבי ולא יהודי? היכריחו יווני, ארמני, חבשי או אנגלי ליהפך ליהודי או לערבי – אם הוא רוצה להישאר אזרח ארצישראלי או להתאזרח מחדש? על שאלה זו לא ניתנה תשובה אולם לפי החוקה הפרוגרסיבית והסוציאלית של בנטוב לא תהא כלל זכות אזרח בארץ־ישראל לבן־אדם שאינו יכול ואינו רוצה להיות ערבי או יהודי, לאדם שכזה לא תהא כלל זכות קיום פוליטית בארץ!

„המוסדות האכסקוטיביים של הנהלת העדות יהיו האכסקוטיבה הלאומית הערבית והאכסקוטיבה הלאומית היהודית (אם כי בנטוב תובע שויון לשתי העדות – הריהו מקפיד להקדים תמיד את העדה הערבית) – – „יש לצמצם היקף השיפוט של השלטון העצמי של העדה לענינים דלקמן: חינוך, השכלה ותרבות בכלל; עזרה סוציאלית ושירות סוציאלי, לרבות עזרה לתכניות קונסטרוקטיביות, העשויות להקל על קליטתם של עולים חדשים בארץ על יסוד פדרטיבי. יש להקנות למועצה הלאומית סמכות להטיל על בני העדה מסים ישירים נוסף על מסי המדינה“. „ואשר לממשלה המרכזית של המדינה – הצעותינו גורסות קיום „אספת המדינה“ שתהיה מורכבת ממועצת המדינה ושתי המועצות הלאומיות, והכינוס הזה יבחר בכל ארבע שנים באכסקוטיבה של המדינה שתהא בת ארבעה חברים – – שני ערבים ושני יהודים. אכסקוטיבה זו תשמש קבינט ותנהל כל עניני המדינה – כל חבר בקבינט ישב בנשיאות בישיבות הקבינט למשך שנה אחת, ובתקופת נשיאות זו יקרא בשם נשיא המדינה. במשך שנת נשיאותו תהא לו לנשיא דעה מכרעת בכל אותם הדיונים בישיבות הקבינט אשר בהם תהיינה הדעות שקולות“. על פי תכנית מקורית זו יעבור השלטון משנה לשנה על פי התור מקודם לערבי, אחר כך ליהודי, וחוזר חלילה. המדינה נחלקת איפוא לא בשטח, אלא בזמן. שנה אחת – מדינה ערבית, שנה שניה – מדינה יהודית.

מה יהיה גורלה של העליה במדינה „דו־לאומית“ זו?

וזוהי התשובה שנתן בנטוב, והשומר הצעיר ממליץ עליה:

„בדברנו על בעיית העליה – אומר בנטוב – בפרק הדן בפדרליזם אזורי, יכולים היינו לנקוט בצורת פיקוח אבטומטית, דהיינו, על־ידי הגדרה מדויקת של תחומים טריטוריאליים אשר בהם תצטמצם הקליטה. על פי סידור זה יוכלו הערבים להימנע מן התקלה אשר, לדעתם, עלולים הם לסבול ממנה. – שיטה שאין בה חלוקה טריטוריאלית לא יוכלו להיות בה הגבלות טריטוריאליות“.

„על כן מציעים אנו כי לפרלמנט לא תינתן שום סמכות לטפל בבעיית העליה, פרט לקביעת רמות־מינימום כמו ביחס לחינוך ובריאות, שעל העולים יהיה להתאים להן. התפקיד עצמו של קביעת שיעור העליה על פי אמת המידה הכלכלית או חלוקת העולים לסוגיהם השונים, וכן הפיקוח על שירות העליה צריך להיות מסור לגוף מיוחד – מועצת העליה של המדינה – מועצת העליה תהא מורכבת מארבעה חברים שימונו לכל ימי־חייהם או לפחות לשתים־עשרה שנה – הם יתמנו על־ידי הצעה שתתקבל פה אחד (ואם לא? – ד. ב"ג) בקבינט. – בדרך כלל תהא המועצה מורכבת משני ערבים ושני יהודים, ונשיאה יהיה פעם ערבי ופעם יהודי – – –

„אולם אנו חוששים כי אם לא נביא בחשבון את האפשרות של חילוקי־דעות רציניים בין החברים היהודים ובין הערבים של המועצה, כי אז תימתח בקורת קשה על תכניתנו, – ובצדק ישאלו אותנו כיצד נתגבר על המשבר בלי שדבר זה יגרום נזק לשום צד. לאפשרות כזאת נוטים אנו להציע כי תיקבע הוראה, המניחה את ההחלטה הסופית במקרה של משבר כזה – בידי הקבינט.

„אל נכון יזכור הקורא, כי גם הקבינט מורכב מערבים ויהודים חלק כחלק. – –

יש יסוד להניח, כי חברי הקבינט יגלו בכל שאלה מסוימת מידה גדולה יותר של הבנה הדדית ממועצת העליה, ובה יוכלו לבוא לכלל החלטה. ואם לא יוכלו להחליט – יוכל הקבינט לקבל החלטה ברוב דעות בעזרת דעתו המכריעה של הנשיא ולחסל על־ידי כך את המשבר“.

כלומר – בשנה אחת שבה יהיה נשיא ערבי – אפשר יהיה לסגור שערי הארץ, בשנה השניה – אפשר יהיה לפתוח אותם. לפי הפדרליזם האזורי תורשה העליה בחלק אחד של הארץ, ותאסר בחלק השני. לפי הפדרלזים העדתי הנתמך על־ידי השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית – תותר העליה היהודית לשנה אחת ותיאסר לשנה השניה.

הוא הדין בעניני קרקע. תוקם „מועצה להעברת קרקעות“ שתורכב לפי דוגמת מועצת העליה, וגם „העברות קרקע, פרט לסכסוכים משפטיים הנידונים בבתי־משפט לקרקעות, יעמדו מחוץ לשיפוטו של הפרלמנט ויבואו בפני המועצה להעברת קרקעות. שום העברה של קרקע חקלאית בארץ לא תהא חוקית אלא אם נתאשרה על־ידי המועצה, וזו תתן את הסכמתה לאחר שתברר באמצעות המוסד המתאים לחקירה, אשר יעמוד תחת פיקוחה, כי עובדי האדמה הנפגעים על־ידי ההעברה ניתן בידם שטח מחיה מספיק, אשר ממנו יוכלו להתפרנס בצורה לא גרועה, ואולי אף טובה יותר, משהתפרנסו ממשקם הקודם“.

„המועצה תצטרך להחליט על כל מקרה לחוד, ויש ליתן לה סמכות להתקין תקנות בענין התנאים והפרוצדורות של העברות קרקע, ולתקנות אלה יהיה תוקף של חוק מחוקי המדינה. כמו כן תהא זו חובת המועצה לבחון ולאשר כל תכנית לפיתוח קרקע ולפיתוח חקלאי, שהממשלה או איזה מוסד אחר יגשו לבצען. ליד המועצה הזאת תהיה ועדה מיעצת להעברות קרקע, ומאחר שהגנת הפלח היא שאלה המענינת בעיקר את הערבים, צריך ליתן לאכסקוטיבה הלאומית הערבית אותו מעמד כלפי המועצה הזאת שיהיה לאכסקוטיבה הלאומית היהודית ביחס למועצת העליה.

„הפרוצדורה במקרה שהדעות במועצה תהיינה שקולות צריכה להיות שווה לפרוצדורה שהוצעה למועצת העליה. אף כאן אם יהיה משבר, יצטרך הקבינט לחסלו, והחלטתו בענינים אלה תתקבל באותו אופן שהצענו ביחס להחלטות בעניני עליה במקרים דומים“.

אכן זוהי תכנית להגשמת „הציונות הגדולה“ אשר השומר הצעיר הכריז שלא תיתכן אלא במדינה דו־לאומית. לבסוף נודע לנו סוד המדינה הדו־לאומית שהשומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית ממליצים עליה: ליהודי אי־אפשר יהיה לרכוש קרקע, אלא אם כל קניה נתאשרה על־ידי מועצה של שני ערבים ושני יהודים, והמועצה חייבת קודם כל לבדוק אם עובדי האדמה „הנפגעים“ על־ידי ההעברה ניתן בידם שטח מחיה מספיק (ואם ירצו לפתוח חנות, או לעבוד בבית־חרושת? – ד. ב"ג), וגם אז אין המועצה חייבת לתת את הסכמתה, ובשנה שנשיא הקבינט יהיה ערבי אפשר יהיה לאסור כל קניה גם אם אין שום ערבי „נפגע“ על ידה. וגם אם מוסד יהודי כבר רכש אדמה וירצה לפתח אותה לקליטת עולים או הרחבת ההתישבות הקיימת – לא יוכל לעשות זאת, בלי אישור מוקדם של המועצה, והמועצה תוכל לסרב, והענין יוצא לקבינט, והקבינט שוב יוכל לסרב – עד שיהודי יהיה נשיא ויכריע בקולו.

תכנית זו, המונעת למעשה כל רכישת אדמה וכל פיתוח יהודי שיטתי גם באדמות שכבר נרכשו על ידי יהודים, – נתאשרה על־ידי הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ועל־ידי הליגה הסוציאליסטית „בקוים כלליים“. ובמשטר שכזה רוצה השומר הצעיר להגשים את „הציונות הגדולה“ שלו.

כשמתחתי בישיבת הועד הפועל הציוני בקורת על תכנית זו של בנטוב, שבעיני היא תכנית אנטי־ציונית, קם בנטוב והודיע בין השאר את הדברים האלה: „התעודה הזאת (כלומר הספר „הסודי“ שמתחתי עליו בקורת – ד. ב"ג) מתארת משטר קונסטיטוציוני, אשר יתגשם כאשר היהודים יהיו רוב בארץ“. אני מצטער להגיד שב„תעודה“ של בנטוב אין זכר ורמז לרוב יהודי. יתכן שדבר זה, דבר הרוב היהודי, הוא בעיני בנטוב דבר קטן שלא כדאי להזכירו ב„תעודה“ התופסת מאה ועשרים וחמשה עמודים בפורמט גדול. האם לא נכון היה לגלות „סוד“ זה של רוב יהודי – גם בתוך הספר ולא רק בישיבה סגורה של הועד הפועל הציוני? בהקדמה לספר מדובר על תקופת־מעבר, אבל אין בה רמז לרוב יהודי בטרם תוקם המדינה הדו־לאומית.

אני קראתי את הספר (או „התעודה“ בלשונו של בנטוב) באמריקה, וכמה אנשים שקראו את הספר דנו אתי על התכניות הללו, ואף אחד לא ידע את „הסוד“ הכמוס על רוב יהודי תחילה.

אם הודעתו של בנטוב בועד הפועל הציוני היא אמתית – מדוע העלים „פרט“ קטן מקוראי ספרו?

הסבור בנטוב שיש סיכוי כלשהו שהערבים יסכימו לתכניתו – אם התנאי הוא, שהיהודים יהוו תחילה רוב בארץ“ עוד בטרם קמה „המדינה הדו־לאומית“?

ואולי נעלם התנאי „הקטן“ הזה מהספר כדי לא להרגיז את הערבים? ואולי יש לבנטוב והשומר הצעיר שתי תכניות: אחת לערבים בלי רוב, ואחת לועד הפועל הציוני – עם רוב? ל„סוציאליזם המהפכני“ של השומר הצעיר פתרונות.

אולם – אין לקפח זכותו של בנטוב וחבריו: הוא עשה שירות טוב לציונות, בפענחו סוף סוף את תוכן הנוסחה „המהפכנית“ של השומר הצעיר. סוף־סוף אנו יודעים מה זאת מדינה דו־לאומית: חלוקת הארץ – בשטח או בזמן; איסור עליה והתישבות יהודית במחצית הארץ או במחצית הזמן. ותודתי לקיבוץ הארצי של השומר הצעיר ולליגה הסוציאליסטית שהבהירה את עמדתה – ומשתי החלוקות בחרה את החלוקה לפי הזמן, או לפי העדות, אם להשתמש בלשונו של בנטוב. כעת אנו יודעים לכל הפחות מה זאת „ציונות גדולה“ בלשונו של השומר הצעיר. ועלי להגיד ברורות ונמרצות: התנועה הציונית – ואני מאמין שגם תנועת הפועלים הארצישראלית – דוחה בלי כל היסוס „ציונות גדולה“ זו – ותתנגד בכל כוחה ל„דו־לאומיות“ זו המציעה לסגור בפנינו את הארץ למחצה – במקום או בזמן, מבלי שיהיה לכך אפילו איזה סיכוי שהוא, שבמחיר ויתור זה יסכימו הערבים לעליה והתישבות יהודית במחצית השניה של הארץ או של הזמן.

טשטוש העמדה בידי טבנקין

ומפני שידוע לי התוכן הממשי של „המדינה הדו־לאומית“ שמטיף לה השומר הצעיר לא יכולתי לקבל את דבריו של טבנקין בועד הפועל של ההסתדרות, כשדנו על הוראות למשלחת ההסתדרות – שכאילו אין הבדל בין מדינה יהודית לבין מדינה דו־לאומית, ושכאילו אין כלל שאלה במה נלך, אלא העיקר הוא שילכו כולם וידרשו את הדבר המשותף והמוסכם. איני יכול להיות שותף לתביעות המדיניות של השומר הצעיר, ואיני יכול לקבל את טשטוש העמדה בשאלה מרכזית וחיונית זו. שום נימוק תכסיסי – ויתכן כי לטבנקין היו נימוקים תכסיסיים חשובים – אין בכוחו ואין בזכותו לטשטש את הניגודים המדיניים הקיימים בין התביעות המדיניות שלנו ובין התביעות המדיניות של השומר הצעיר. כי יותר מבכל זמן אחר עלינו להבהיר לעצמנו ולעולם כולו, מה הן תביעותינו הציוניות בשעה זו.

על סף ההכרעה

העולם כולו עומד על סף ההכרעה. איני יודע אם באמת יביא הנצחון לידי תקון מלא של העולם ולידי סיום סוציאליסטי של המלחמה. אולם ברור שהעולם לא ישוב להיות מה שהיה לפני 1939.

ואין זה מקרה שבבחירות האחרונות לועידת ההסתדרות, שחלו בזמן המלחמה, הופיעה מפלגת פועלי ארץ־ישראל במצע שיש בו גם תביעות מדיניות, והתביעות מנוסחות לא לפי הגירסה של הקונגרס הראשון הבאזילאי לפני 47 שנה, אלא לפי הצרכים של ימים אלה. ושבעים אחוז של פועלי ארץ־ישראל הצביעו בעד פרוגרמה פוליטית זו שיש בה 4 סעיפים:

„א. עצמאות מדינית המבטיחה את מרותו של העם היהודי על העליה ועל הבנין במסגרת התנאים המדיניים החדשים;

ב. עזרה קונסטרוקטיבית בין־לאומית לעליה ולבנין המולדת;

ג. נציגות יהודית בחבר הלאומים העתיד לקום;

ד. חופש פעולה ציונית בכל הארצות וחופש ארגון עליה יהודית מכל הארצות“.

לא רק פועלי ארץ־ישראל – התנועה הציונית בעולם כולו הכירה בצורך להגדיר מחדש את תביעותינו המדיניות בנסיבות החדשות. כאשר חזרתי לפני שנה וחצי מאמריקה, מצאתי שהועד הפועל הציוני מתווכח כבר שנתים על ניסוחים אלה וקבלת ההחלטה נדחתה מזמן לזמן מסיבות שלא אני ולא ההנהלה היינו אחראים להן. ההנהלה הביאה סוף־סוף לועד הפועל הציוני ניסוח של פרוגרמה מדינית – לא ניסוח של מטרה סופית, ולא ניסוח אידיאולוגיה ציונית. בניסוח של מטרה סופית אין צורך, אין גם יכולת, לדעתי, לנסח אותה. מי ינסח בשביל הדורות הבאים את המטרה הסופית שלהם? התנועה הציונית לא היתה גם יכולה למצוא את השפה המשותפת בשביל ניסוח מטרה סופית. בשביל דבר שכזה לא היינו אנחנו, הפועלים, יכולים להסתפק בנוסח „מדינה יהודית“ – והיינו אומרים „מדינה יהודית סוציאליסטית“. וגם זו אינה עדיין מטרה סופית. אנחנו מקווים שנזכה עוד להקים מדינה יהודית סוציאליסטית בימינו. ושאיפה זו, לדעתי, צריכה לכוון את כל פעולתנו. אולם גם מדינה זו אינה המטרה הסופית – כי אנו נושאים עינינו למשטר בעולם שאין בו מדינות בכלל.

ובכן לא התאספנו לנסח מטרה סופית, לא התכוונו גם לנסח מחדש אידיאולוגיה ציונית, התנועה שהיא תנועת־עם אינה צריכה ואינה רשאית לנסח השקפות אידיאולוגיות ולחייב בה את חבריה, גם אין לה צורך ממין זה.

היה צורך – וככל אשר אנו מתקרבים לקץ המלחמה, הצורך גובר והולך, – לנסח מה הן התביעות המדיניות האקטואליות של העם היהודי בתקופה זו. לא נוכל לפעול ולא נוכל להצליח, אם לא נדע ברורות ולא ידע העולם על מה נלחמים עכשיו.

כל התנועה הציונית הכריעה בעד מדינה יהודית

ההסתדרות הציונית אינה מדינה, היא גם איננה מדינה בדרך. זה ארגון המתקיים בנס גדול. אין דומה לה בעולם. אין בעולם הסתדרות של עם מפוזר ומפורד בכל חלקי העולם, בלי שום קיום ממלכתי. ההסתדרות הציונית אין לה סמכות, אין לה שום כוח כפיה, אין לה שום פרירוגטיבה ממלכתית, אבל יש עליה תפקידים של בנין מדינה – תפקידים ממלכתיים; אין לה שום כוח לייצג עם, אבל תפקידה לייצג את העם היהודי. ונוסף לפיזור הגיאוגרפי יש פירוד פנימי, תרבותי, מסורתי, מעמדי, אידיאולוגי. אין זו מפלגה – זו הסתדרות המאחדת בתוכה כל מיני יהודים, כל מיני דעות, לשונות ותרבויות. גם בימים כתיקונם קיומה של ההסתדרות הציונית הוא דבר הדורש מאמץ גדול, מסירות גדולה, והסתדרות זו ביצעה משהו במשך 46 שנות קיומה.

והנה קיומה של הסתדרות זו הועמד במשבר תוך כדי ימי המלחמה. נותקו הקשרים בין ההסתדרות ובין חברי ההנהלה, ללא יכולת לקיים את המשטר הקונסטיטוציוני אשר היה למופת ואשר הסתדרות העובדים ומפלגות יהודיות בארץ צריכות ללמוד ממנו. כי בהסתדרות הציונית נתקיימו הבחירות לקונגרס, באופן מסודר, מתוקן, לפי הקונסטיטוציה. ובחירות בהסתדרות הציונית הן יותר קשות מאשר בחירות לכנסת ישראל ומאשר בחירות להסתדרות. והנה נמנעה האפשרות הזאת. כבר ארבע שנים לא היה קונגרס (זה קרה גם במלחמה הקודמת). גם אי־אפשר להיפגש, מבלי לדבר כלל על האסון הגדול שקרה לנו באירופה, אשר עוד איננו יודעים את היקפו. והיתה סכנה לא קטנה, שבתוך הקרע והניתוק הזה, בתנאים המיוחדים שבכל ארץ וארץ, ישתרר תוהו ובוהו בתנועה הציונית בשטח הרגיש ביותר – בשטח הפרוגרמה הפוליטית.

ואני מודה לחזן ולחבריו, שהם מלמדים אותי פרק בציונות, שבכל התנאים יש להמשיך את העבודה בארץ־ישראל, ואין לתלות את הציונות, את בנין הארץ בשום תנאי. מכל מלמדי השכלתי. אולם אני מכיר חברים שעבדו בארץ עוד לפני הצהרת־בלפור ולא חיכו אפילו ל„פיקוח בין־לאומי“ שנעשה עכשיו למלה האחרונה של הציונות הפרוגרסיבית והגדולה ולחכמה הפוליטית העליונה. אולם חברים אלה שלי, בטרם שמעו את הלקח של הח׳ חזן, באו לעבוד בארץ בלי שום תנאי וראו בעליה, בהתישבות, במלחמה על עבודה עברית, שמירה והגנה – את הדבר הראשוני, המתמיד שאיננו תלוי בשום נסיבה ובשום תנאים פוליטיים. ואני מאמין שבענין זה לא שונתה דעתנו ולא תשתנה. אף איש אינו מציג את השאלה על הפסקת עבודתנו. להיפך, עלינו להגביר אותה במלוא יכלתנו ועקשנותנו החלוצית. אולם אנו דנים על מדיניותנו הציונית – על המערכה המדינית כלפי־חוץ, על תביעות העם היהודי מממשלת המנדט ובעלי־בריתה. מערכה מדינית זו עומדת עכשיו במרכז חיינו. מהרגע שהופיע „הספר הלבן“ עמדה המערכה הפוליטית במרכז הציונות. לא מפני שבתקופת „הספר הלבן“ אנחנו לא נעבוד – נעבוד, במסגרת ומחוצה לה. אבל אנחנו נושאים עינינו לממדים גדולים של הפעולה, ואיננו יכולים להשלים עם מיטת־החנק הזאת שהשכיבו אותנו בתוכה. ומשום כך השומר הצעיר, הליגה הסוציאליסטית, „המזרחי“ „אגודת ישראל“ דנו בשאלות הפוליטיות. ובדיון חדש זה, בנסיבות חדשות, נוכח צרכים ותנאים חדשים, מבלי אפשרות של כינוס קונגרס, בלי אפשרות אפילו של כינוס הועד הפועל הציוני הרחב – היתה סכנה שכל הסתדרות ציונית ארצית וכל מפלגה וסיעה ציונית תקבע לעצמה מדיניות משלה, תשתרר בתוכנו אנדרלומוסיה והפעולה המדינית שלנו תשוב לתוהו־ובוהו. אמנם לא תמיד גם הסמכות של הקונגרס מספיקה – היא רק סמכות מוסרית. יש אמנם סעיף של משמעת שאנחנו נלחמים לו. (אגב, הייתי רוצה לעקור את הטעות בנוגע לרביזיוניסטים: מעולם לא הוצאנו אותם מההסתדרות הציונית. לחינם אנחנו מעלילים על עצמנו, – אנחנו הטלנו עליהם סעיף של משמעת לרוב, והם סרבו לקבל על עצמם ודרשו קביעת „משטר־הסכמים“ בהסתדרות הציונית, שעל פיו אי־אפשר לעשות כלום בלי הסכמת המיעוטים, וכשהתנועה הציונית לא רצתה לשמוע על משטר הרסני זה – יצאו מההסתדרות על מנת לשבור אותה), אולם במשמעת בלבד אי־אפשר לנהל תנועה.

וקרה נס, שלמרות הקשיים האוביקטיביים – התוהו־ובוהו נמנע. התנועה הציונית, בכל רחבי הגולה שבהם היא חפשית“… (אינני רוצה לקחת על עצמי לדבר בשם היהודים השחוטים, אבל אני בן ליהדות פולין, ומכיר את היהדות הזאת כמו כל אחד מאתנו – ואין לי צל של ספק שלו היו הם קיימים והיה אפשר להתוועד ולקבוע עמדה – היו קובעים את העמדה שנקבעה ע״י ציוני אמריקה ובכל רחבי התנועה), כל חלקי התנועה שיכלו לדון ולברר קבעו עמדה פוליטית אחת. והעמדה היא מה שקוראים בשם „בילטמור“.

עצם הדבר הזה הוא הישג פוליטי ציוני ממדרגה ראשונה. איננו יודעים עוד אם גדולי העולם, הידידים והלא־ידידים שלנו בין הגויים, יעזרו לנו, אבל קודם כל צריך שנעזור לעצמנו, שיהיה לנו בעצמנו רצון קולקטיבי. וציונות מתחילה מקיום רצון קולקטיבי של יהודים. והנה לאחר שהועה״פ הציוני התווכח שנתיים, הביאה ההנהלה הציונית שלוש תביעות פוליטיות – לא מטרה סופית ולא מטרה אידיאולוגית, אלא שלוש תביעות פוליטיות לתקופה הזאת, האומרות: א) לפתוח את שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית; ב) להעניק לסוכנות היהודית שלטון על עליה ואת כל הסמכות הדרושה לבנין הארץ ולפיתוח אדמותיה; ג) לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית.

אלו הן התביעות. הן נתקבלו אחרי דיונים של שנתיים או שלוש בכל רחבי העולם ובציבור הפועלים בארץ.

מה בפינו לקונגרס־הפועלים?

עכשיו, שנתיים לאחר שהתנועה הציונית בעולם ניסחה והגדירה את מדיניותה – נקראת הסתדרות העובדים להופיע בפני פורום בין־לאומי. והיא לא יכולה להופיע שם מבלי שתאמר דברים ברורים קודם־כל בנוגע לשאלה הזאת: האם היא דורשת מפועלי העולם לתמוך, לעזור לתביעות המדיניות של העם היהודי, של ההסתדרות הציונית או לא?

יש דברים בעבודה שלנו, שאינם תלויים באחרים ואותם נעשה בכל התנאים, אבל יש דברים שבהם אנחנו זקוקים לעזרה, ואנחנו דורשים אותה מכל העולם, מכל האנושות, מכל העמים, ואנחנו – הפועלים היהודים – דורשים אותם קודם כל מפועלי העולם. גם מבחינה ריאליסטית הפועלים בעולם הם עכשיו כוח פוליטי גדול, ולא רק גדול אלא גדל והולך, ובכל הארצות הגדולות. והשאלה היא אם אנחנו דורשים מהם תמיכה לתביעות המדיניות של התנועה הציונית.

זוהי השאלה הקודמת לכל שאלה אחרת בנוגע להשתתפותנו בקונגרס הפועלים. לא הוצגה השאלה העיונית, מהי התכנית המדינית של ההסתדרות. אין הכרח שההסתדרות תנסח תכנית מדינית, ולא משום שאין לה סמכות – סמכותה של ההסתדרות היא. לדעתי, בלתי־מוגבלת. אולם אין ההסתדרות מחויבת לקבוע עמדה בשאלות שנויות במחלוקת, אלא כשיש צורך מיוחד בכך. וכשההסתדרות נתבעה להופיע בפורום־פועלים בינלאומי ולהשמיע את תביעות עם ישראל – עליה להכריע בשאלה גם כשדעת מספר חברים אינה נוחה מכך. עמדה פוליטית, עקרונית בשאלה זו קודמת לכל שיקול תכסיסי תנועתי. אינני מזלזל ביחסים פנימיים – אני אחד מאלה שהוא חולה־אחדות מיום בואו לארץ, ועד היום הזה לא רפתה בי האמונה שביסודו של דבר אנו מאוחדים, ואני רואה בכל חבר ההסתדרות מועמד לחבר המפלגה, ובכל פועל יהודי מועמד לחברות בהסתדרות. רצון זה לאיחוד אינו מונע ויכוח פוליטי או אידיאולוגי. גם בקרב חברי מפלגה אחת – אם היא רק בנויה על חופש מחשבה – יתכנו חילוקי־דעות. וההסתדרות נתבעה עכשיו להגיד את דברה לפועלי העולם: התוכר זכותו של העם היהודי בלי עזרת תנועת הפועלים העולמית? התיתכן עזרה זו – מבלי שתידרש על־ידי פועלי ארץ־ישראל? אם יש חילוקי־דעות בתוכנו, נדון, נברר ונכריע. ההסתדרות אינה ברית של מפלגות, – היא יחידה קיבוצית, היא ארגון המעמד, ופועלי כל העולם עומדים להתאסף, ולא יתכן שאנחנו נבוא שם בלי תביעות, ובתוכן – שיתמכו בדרישותיו של העם היהודי. כי אם לא מהם נדרוש את התמיכה – ממי נדרוש? השתמטות מעמדה היא עמדה. ולא יכולתי להתנחם בזה שהמיעוט בועה״פ הציע, שאסור יהיה לפעול נגד התביעות של ההסתדרות הציונית. היה טוב אילו היה המיעוט מחליט זאת בשביל עצמו בפעולתו יום־יום, אבל בפני פורום בין־לאומי, אי־תמיכה היא התנגדות, היא אמירה להם: אין אתם צריכיפ לתמוך, כי גם אנחנו איננו תומכים. וכלום אנחנו רוצים לבודד את העם היהודי, שיוכל לדבר רק אל הבורז׳ואזיה העולמית?!

והשאלה המוקדמת שיש לענות עליה בהן ברור או בלאו ברור היא: אם אנו דורשים או לא דורשים מפועלי כל העולם תמיכה בשלוש התביעות של העם היהודי. על הסעיף הראשון – פתיחת שערי ארץ־ישראל – אין ויכוח. הויכוח הוא על שני הסעיפים הבאים: הסעיף השני – שלטון הסוכנות על עליה, והשלישי – מדינה יהודית.

בענין הסעיף השני היה ויכוח כפול ביני ובין הח׳ יערי, בשעה שנידונה בועד הפועל הציוני לפני שנה וחצי הפרוגרמה הפוליטית של ההנהלה. הויכוח הזה היה על היקף העליה ועל סמכות העם היהודי לנהל את העליה.

אני דרשתי – זה היה לפני השמדת יהודי פולין, או לפני היות ההשמדה ידועה לנו, – שמיד אחרי המלחמה נעביר את כל הפליטים היהודים מפולין ומארצות אחרות לארץ־ישראל. יש לנו דוגמא מאחרי המלחמה העולמית האחרונה, כשהעבירו במשך זמן קצר כמיליון וחצי פליטים מתורכיה ליון האירופאית. גם עלינו להעביר מיד לאחרי המלחמה המוני פליטים לארץ, ולשם כך נחוץ שמפתח העליה, השלטון על העליה ימסר לנו, לעם היהודי, לנציגות העם היהודי, כלומר לסוכנות היהודית – לא ליהודי ארץ־ישראל, אלא לעם היהודי כולו. על זה ענה לי יערי בהתנגדות כפולה – גם בהתנגדות להעברת הפליטים וגם בהתנגדות לשלטון הסוכנות על העליה. יערי אמר אז:

„האם נדרוש רפטריאציה, האם נדרוש החזרת הבתים והקיום של אותם מיליוני הפליטים בפולין, או נביא אותם שברי־הכלים, פושטי־היד הרצוצים, הנה לארץ־ישראל? (מ. יערי: עולי „ניאסה“! ד. ב"ג: ברוכים יהיו עולי „ניאסה“ שבאו לארץ־ישראל ולא נשארו בפולין). אני אומר: אינני מוותר על רפטריאציה של יהודים, אינני רוצה להשאיר לפולנים את עמל היהודים במשך מאות שנים. אני רוצה שיחזרו לבתיהם. ובמשך עשר עד חמש־עשרה שנה יעלו ארצה באופן מאורגן, שגם ילחמו לכל־הפחות על כך לקבל את מה שגזלו מהם. כמובן, שחלק מהפליטים יעלה ארצה. – – – אבל בודאי שזאת לא תהיה מנוסה מהגולה אחרי פוגרום איום של המון רצוץ ושבור שאין שום כוח שיוכל לסדר אותו“.

ואשר לתביעת שלטון יהודי, שלטון הסוכנות היהודית, על העליה, אמר יערי:

„הצענו דבר אחד. הצענו לדרוש שיותן לסוכנות מה שהיה לה קודם במקצת. היתה לה אבטונומיה בסידור העליה. ואני דרשתי הגברת הסמכות הזאת לאחר המלחמה. דרשנו הגברת הזכויות על קרקעות הממשלה“ (שרתוק שאל אז: מי יקבע מידות העליה?). ויערי ענה:

„על כל פנים ברור שאנו לא נוכל לקבוע זאת בעצמנו“!

במקום תביעתנו אנו למסור לסוכנות השלטון על העליה הציע חזן בשם השומר הצעיר „לכונן בארץ־ישראל משטר מדיני תחת פיקוח ביד לאומי אשר יעניק לסוכנות היהודית את הזכות לנהל את העליה היהודית“. לא הזכות של קביעת מידות־העליה בעצמנו, כפי שטען שרתוק, אלא „הזכות שהיתה לסוכנות מקודם – אבטונומיה בסידור העליה שהשלטון הזר קובע מידותיה.

בועד הפועל של ההסתדרות הצטרפה גם סיעה ב׳ לעמדה של השומר־הצעיר. עמדה זו של המיעוט בועד הפועל של ההסתדרות פוגעת קשה במלחמתנו המדינית, ואני פונה אל החברים שהצביעו, אשר לא שקלו אולי ברגע ההוא במידה מספיקה, אלא עשו זאת מתוך דאגה לענינים אחרים, – אני פונה עכשיו אליהם שיתנו את ידם בלי סייג לתביעה של העם היהודי, של ההסתדרות הציונית, כפי שנוסחה בסעיף השני: שלטון על העליה.

מדוע נוּפלה מכל עם?

ועכשיו לסעיף השלישי, ועליו המלחמה: „לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית – באנגלית – קומונוולט“, נוסח זה קבע גם הנשיא של ארצות הברית, שהיה לו חלק בניסוח הצהרת־בלפור, וגם תנועתנו – בכל אופן חלק של תנועתנו – בתזכירה למפלגת העבודה הבריטית שבו נאמר: „לצור את ארץ־ישראל ליחידה כלכלית ומדינית לשם יסוד הקהיליה (קומונוולט) היהודית“.

רשאי קפלנסקי להסתלק עכשיו מתביעה זו שחתם עליה אז – התנועה אשר בשמה תבע אז קפלנסקי יחד אתי אינה מסתלקת ממנה.

אומרים לנו שתביעה זו פסולה מבחינה מוסרית וסוציאליסטית, כי יש בה „השתלטות“. שוללי המדינה מנסים לתאר את התנועה הציונית, המאוחדת עכשיו יותר מבכל זמן אחר בתפיסתה המדינית, כאילו היא רוצה לדכא הערבים, לשלול זכויותיהם האזרחיות והלאומיות בארץ, כאילו כל ציוני אמריקה, אנגליה, קנדה וכו׳ ובראשם וייצמן, וייז, ברודצקי וכל שאר חברי ההנהלה נתפסו רחמנא לצלו לרביזיוניזם.

אני דוחה עלילות אלו בכל כוחי המוסרי. הצגת תביעת המדינה היהודית כרצון להשתלט ולדכא – היא סילוף האמת. בהרבה ארצות ישנם ישובים שאינם בני עם אחד, ואיש אינו אומר שיש השתלטות. אמריקה – יש בה הרבה מיעוטים: יש מיעוט יהודי, יש מיעוט אירי, יש מיעוט אנגלי, ויש מיעוט גרמני, ויש מיעוט איטלקי, אך לא שמענו שיש השתלטות. יש ברוסיה הסוביטית ארצות שאינן מעור אחד לא כולם ויאֶליקורוסים, לא כולם ביאָלורוסים, ולא שמענו שיש שם השתלטות. גם שם יש יהודים יש מיעוטים אחרים, יש להם שויון אינדיבידואלי, פוליטי, אזרחי, לאומי. אין אומרים שזוהי השתלטות, ומדוע רק היהודים „ישתלטו“, אם תהיה מדינה יהודית?

לכל העמים יש זכות למדינה, ורק אנחנו הננו בבחינת עם מצורע, רק נגדנו צריך לעשות סייגים מיוחדים, בכדי שלא נדכא. אנחנו איננו טובים מאחרים, אבל איננו גם רעים מאחרים! מה הפסול הזה בעצם הרעיון של מדינה יהודית? שלילת זכות היהודים למדינה משלהם היא שלילת שויון העם היהודי, שלילת הכבוד מכל יהודי באשר הוא יהודי. זוהי חתירה תחת האידיאה הציונית, מפני שהאידיאה הציונית מתחילה מזה שאנחנו שוים בכל – כבודדים וכעם. לנו, כיחידים, מגיע בכל מקום בעולם אותן הזכויות המגיעות לכל יחיד אחר – לא כמלוא נימה יותר ואף לא כמלוא נימה פחות. אינני יודע אם נשיג זאת, אבל זוהי זכותנו ונעמוד על זה. ברגע שאנחנו מסתלקים מזה – הסתלקנו מן הצלם האנושי. אומרים לנו שמדינה יהודית פסולה מבחינה סוציאליסטית – זהו חילול הסוציאליזם! הסוציאליזם איננו מחייב שהעם היהודי יופלה לרעה מכל העמים האחרים בכל העולם. אמרו לנו פעם שאנחנו נשמש משחה בגלגלי הרבולוציה – ציבור הפועלים בארץ לא יצטרף לאמירה זו.

אומרים לנו: זה לא יהיה, זה לא מעשי, אי־אפשר שיהיה רוב יהודי.– מה המעשיות הזאת? האין מקום? האין אדמה להתישבותם של יהודים רבים? האין אפשרות עבודה? האין אפשרות להקים חרושת, האין ים מצפה לגאולתו על־ידי ספנים, דייגים ועובדי נמל יהודים? מנין „המעשיות“ הזאת שרוב יהודי לא יקום ולא יהיה?

הנימוק: הערבים לא יסכימו

אומרים: הערבים לא יסכימו – יתכן, אם כי אינני יודע מנין בטחון זה. הן היה זמן שהסכימו.

ואני רוצה ברגעים אחדים לנסות לנתח את החכמה הזאת של הפרוגנוסטיקים שלנו, הבונים הכל על מה שאחרים יסכימו או לא יסכימו, יכריעו או לא יכריעו. מה פירוש הדבר שאחרים לא יקבלו זאת? האם אי־קבלתם הוא דבר נתון כבר בהיסטוריה בגזירת קדומים, כדבר פטלי, שאם גם נטיח ראשנו בכותל לא נשנה כלום? אמנם, מה שעשה היטלר הוא הארגומנט הגדול ביותר נגד המדינה היהודית. אבל לא רק נגד המדינה היהודית, כי אם נגד כל קיום היהודים. אך אנחנו אומרים: הננו משהו, יש עוד יהודים בעולם, יש קיבוצים יהודים קטנים וגדולים, יש צרת ישראל, יש ישוב יהודי בארץ, גילינו יכולת, גילינו כוח, יש לנו תומכים, יש גם מעונינים בהגשמת הציונות. אין אנו כוח מכריע בעולם – אבל יש לנו משקל־מה. אין אנו אפס. לרצוננו היהודי, רצון קיומנו הלאומי, לכשרון עבודתנו בארץ, למצוקתנו ההיסטורית, לקשרנו ההיסטורי עם הארץ, להבטחות ולהתחייבויות שניתנו לנו – יש איזה משקל. על כך נוסדת המדיניות הציונית, ועל כף המאזנים הבין־לאומי עלינו להניח את רצוננו, יכולתנו, תביעתנו, כוחנו – ונכונותנו להיאבק ולעמוד בשער. אומרים לנו: לא, כי ראו באיצטגנינות שהאחרים לא יקבלו את תביעתנו, ובין אם נילחם על משהו ובין אם לא נילחם, זה לא יביא לידי שינוי. אך אם כך הדבר – שהדברים הם גזורים ואין לנו מה לעשות – נשב כל אחד בבית ואיש לאהליך ישראל. אבל האין זו שלילת הציונות, כפירה בציונות החלוצית והסוציאליסטית, – כי זו האחרונה מעמידה הרבה על ערך האדם הלוחם, העובד, היוצר, וכוחנו אינו דבר שאפשר לבטלו. אם נכריע או לא – אינני יודע, אבל משהו נשנה.

אינני מקבל גזירות מראש; אנחנו נאבקים ואנחנו ניאבק גם כשנדע בהחלט שניפול. כך עשינו גם בימי תל־חי. היה אז ויכוח אופיני מאוד בינינו ובין ז׳בוטינסקי, בטרם נעשה למייסד המפלגה הרביזיוניסטית, כשנפגשנו אתו בגדוד היהודי בסוף המלחמה הקודמת. אנחנו אמרנו: להגן על תל־חי; הוא אמר: לא. בתור מומחה, בתור איש־צבא, עשה ז׳בוטינסקי את החשבון שלא נצליח בהגנה, ולכן, מוטב לעזוב את המקום מראש. אנחנו אמרנו: לא לעזוב, גם אילו ידענו שלא נצליח. עצם העמידה, עצם המלחמה, עצם ההגנה הוא חשוב. יש ערך לעובדה שיהודים מגינים על נקודה שנוצרה על ידם ואין עוזבים אותה בלי התגוננות. אני חושב כי לא שגינו. מה שהוא ראה בתור מומחה – היה אולי נכון: כמה חברים נפלו; השאר הוכרח ללכת; המקום נשרף. אבל איש לא יאמר עכשיו שהגנת תל־חי היתה לשוא. אפילו ז׳בוטינסקי ניסה לנצל אחר כך את שם תל־חי, שהפך להיות שם כבוד וגאון בנוער העברי, וקרא על שם טרומפלדור את הנוער הרביזיוניסטי אשר אירגן.

אינני מחויב להיות מובטח מראש בנצחון במלחמתנו לארץ־ישראל, למדינה יהודית למען הילחם על כך. לי מספיק לדעת שהדבר מגיע לנו ושהדבר יתכן. ודאי אין הדבר קל ולא מונח בקופסה. אך מי זה יוכל להגיד שהדבר לא יתכן?

זכותנו – כזכות כל עם

הכרעה בין־לאומית לטובתנו תיתכן – על כך תעיד ההכרעה שנפלה במלחמה הקודמת. יש לנו עדות מוסמכת – לא ממקור ציוני, יהודי, אלא ממקור בריטי, רשמי – שהצהרת־בלפור בשנת 1917 התכוונה לאפשרות של מדינה יהודית, ונשיא ארצות הברית וילסון אמר זאת בפירוש עוד בשנת 1919.

אבי „הספר הלבן“ ניסה להגיד לנו, כי לא ידעו אז שיש ערבים בארץ־ישראל. הוכחנו את אי־האמת באמירה הזאת. ויש לנו עדות, שהושמעה בפרלמנט האנגלי ע״י מזכיר הקבינט של המלחמה בימים ההם, אמרי, כי דנו בשאלת ארץ־ישראל במשך חדשים, והשיקול בענין הערבים היה אחד השיקולים החשובים בכל הענין הזה, ואף־על־פי־כן הכריעו כפי שהכריעו. אם כן, היתה פעם הכרעה. מה הבטחון שלכם שלא תהיה גם הפעם הכרעה לטובתנו?

עוד המלחמה נמשכת, ודעת הקהל באנגליה, אמריקה ורוסיה מרוכזת במאמץ־המלחמה. העולם אינו מורכב ממלאכי־השרת, וכל עם – עניניו קודמים לעניני עמים אחרים. העולם אינו יודע עוד מה קרה לנו. המלחמה תיגמר, וכל האמת האיומה והמחרידה על השואה אשר באה עלינו תתגלה לעיני העולם בכל תהומיותה הטראגית, והעולם יזדעזע, כי הדבר אשר קרה אותנו עוד לא קרה לשום אומה ולשון; וקרה לנו מה שקרה לנו – אך ורק באשר אנו חסרי מולדת ועצמאות.

האם אין לנו הפעם הזכות לתבוע את עלבוננו ההיסטורי על ההפליה אשר הפלו אותנו מכל העמים, ולדרוש שיעמידו אותנו במצב אחר עם כל העמים? האין לנו הזכות לדרוש לעצמנו אותו מעמד ואותו בטחון שיש לכל עם עומד ברשות עצמו? האין לנו הזכות לתבוע שימסרו את גורלנו לידינו אנו – למען נוכל בכוח עצמנו וברשות עצמנו להושיע לעצמנו?

עוד לא שמענו את התשובה, ומה אתם ממהרים לתת תשובה שלילית בשמם? מי מילא את ידיכם? ומה קוצר הרוח? ואם עוד לא קיבלו את דברנו בקונגרס האמריקאי, האם לא ניאבק יותר? ואם „הספר הלבן“ עוד לא נתבטל – האם לא נילחם בו?

יש צורך היסטורי שנגיד לעולם מה אנחנו רוצים, מה מגיע לנו. ומגיע לנו לא פחות מזה: עצמאות שלמה כמו לכל אומה חפשית. ואנחנו לא נדכא, כמו שאחרים לא מדכאים. ואם אתם רוצים – ניתן כל מיני ערובות. ואם אומרים שתי התביעות הראשונות, ואין מוסיפים את השלישית – של מדינה יהודית – מרוקנים מתוכן פוליטי את הסעיף הראשון, הסעיף על פתיחת השערים.

המלחמה למדינה יהודית – מלחמה לעליה גדולה

יש בתוכנו אנשים אשר אינם מתנגדים לעצם התביעה למדינה יהודית – אולם הם רגילים להלך עלינו אימים, שמדינה יהודית פירושה חלוקה. אני בודאי לא אסתיר מאיש שיש יסוד לחשש זה. ומשום כך ניסחנו את דרישתנו לא „מדינה יהודית בארץ־ישראל“ אלא „ארץ־ישראל כמדינה יהודית“. אולם מי שאינו רואה או אינו רוצה לראות שום סכנה אחרת מלבד החלוקה – הוא מוכה־סנוורים. יש סכנות חמורות פי כמה. עוד „הספר הלבן“ קיים, וסכנותיו אינן חשש לעתיד – אלא מציאות קיימת. יש גם סכנה ש„הספר הלבן“ בצורתו הקיימת יתבטל – אולם המודיפיקציה לא תהיה טובה הרבה מהמשטר הקיים עכשיו. אפשר להניח כמעט בודאות שלא יעיזו להפסיק לחלוטין את העליה לאחר המלחמה. אבל יש סכנה שיתירו עליה, על־מנת שנשאר מיעוט נצחי. יש סכנה כזאת. אינני בודה אותה מהלב ולא מספיק שאנחנו אומרים עליה, יש לפרש איזו עליה? לפני כמה שנים היתה זו אולי שאלה אקדימית; השערים היו אז פתוחים, פחות או יותר, ובאו רק אלפים מעטים של יהודים לשנה. עוד בשנת 1927 באו רק כשלושת אלפים יהודים. ואני זוכר שהיה ויכוח, בשעה שארלוזורוב נכנס להנהלה הציונית בשנת 1931, אם לקבל את השדיול של שלוש מאות רשיונות או לא. זו היתה העליה אז.

כשאנו אומרים עכשיו עליה – עלינו לברר לעצמנו ולאחרים: איזו עליה אנו דורשים ומה היקפה.

השומר הצעיר אומר: „עליה לפי יכולת הקליטה הכלכלית“. אבל מי יקבע את יכולת הקליטה? וּמה שיותר ממשי – מי ייצוֹר את יכולת הקליטה? האם יכולת הקליטה היא שיעור נתון, עומד וקבוע על פי גזירת הטבע – או שהוא משתנה ומתחלף לפי הנסיבות, ותלוי בכוחות שבידם נמצא גורל הארץ, פיתוחה ומקורותיה המשקיים והכלכליים?

אמרתי בועד הפועל הציוני: אילו היו פותחים לי סדק לעתיד ויכולתי לראות מה יהיה בעוד 5–10 שנים, ובסדק הזה הייתי רואה רק דבר זה שלא תקום מדינה יהודית בעוד 5–10 שנים – הייתי מוסיף להילחם על מדינה יהודית עכשיו, כי מלחמה זו הכרחית למען עליה גדולה. אם נסתפק בתביעת עליה בלבד – יתכן שיתנו לנו עליה, אבל ישמרו על כך שנישאר מיעוט בארץ. ואי־אפשר בדיון על העליה להתחמק משאלה גורלית זו: מיעוט או רוב? זוהי עכשיו למעשה השאלה המדינית. שום התחמקות לא תועיל: לא האנגלים ולא הערבים לא יתחמקו משאלה זו.

רוב או לא רוב – זוהי השאלה; פירוש הדבר: מדינה יהודית או מדינה ערבית?

והחברים שמטעמים פרינציפיוניים או תכסיסיים מתנגדים למדינה היהודית אני תובע מהם שיסבירו פעם אחת ובדברים ברורים: אם הם מאמינים שתיתכן עליה גדולה בגמר המלחמה הזאת, או שזה יתכן רק לאחר מהפכה סוציאלית בעולם? ואל יהפכו את השאלה מי רוצה יותר במהפכה סוציאלית ומי פחות. בתוכנו אין שום מחיצה בין הציונות שלנו ובין הסוציאליזם שלנו. אין לנו שתי מגמות, ואין בתוכנו „סתירה טראגית“ בין ציונות ובין סוציאליזם. אנחנו במאה אחוז ציונים ואנחנו במאה אחוז סוציא­ליסטים, אבל הסוציאליזם יכול להתגשם בעולם גם לאחר שהעם היהודי ישמד עד אחד. יכולות פרובלימות פוליטיות לאומיות להיפתר גם במשטר לא סוציאליסטי. ויש עמים היושבים בארצם, ויש להם עצמאות ויש להם שאלות סוציאליות, אבל אינם זקוקים לאמיגרציה, לקולוניזציה. אין קשר של זמן בפתרון שתי הבעיות: הלאומיות והסוציאליות. ואני שואל: המאמינים אתם שתהיה עליה בממדים גדולים והתישבות גדולה? אני אומר שאנחנו נעבוד גם במשטר רע. אבל לא תיתכן עליה גדולה והתישבות גדולה בלי סמכות ממלכתית. איך תעשו התישבות גדולה בנגב בלי סמכות ממלכתית להביא את המים מהצפון, להפקיע אדמות, לחפור תעלות שתעבורנה על אדמות אכרים? איך תקימו חרושת גדולה אשר תקלוט מאות אלפים, בלי סמכות ממלכתית במכס, בתחוקת עבודה, בקשרים אינטרנציונליים, בקבלת סחורות וחמרים גלמיים וכלים, כשהכל נמצא בידי ממשלות? אין עדיין סוציאליזם, אבל יש כרגע „אטטיזם“ בעולם, והוא יהיה קיים אחרי המלחמה הזאת. איך יישמע קולנו בעולם, אם לא תינתן נציגות ממלכתית לעם היהודי, אשר תשמיע את קולה בוושינגטון, במוסקבה ובלונדון? תימן, סוריה והלבנון ישלחו נציגים לכל המקומות האלה, והעם היהודי יהיה אילם, מפני שאין לו נציגות, והוא יעמוד מאחורי הדלת ויתחנן בפני איזה פקיד של קונסוליה שיקבל אותו.

שלוש התביעות של התנועה הציונית קשורות זו בזו, הן מתנות זו את זו מבחינה פוליטית. ותנועת הפועלים בארץ־ישראל, חלה ההגשמה הציונית, חייבת לדרוש מפועלי העולם לתמוך בתביעות הללו.

מה הם גבולות סמכותה של הסתדרות העובדים

בויכוח נתעוררה שאלת אחדותה ומהותה של ההסתדרות, ונשאלה שאלה: היכולה הסתדרותנו לפעול בשעת הצורך בשטח הפוליטי?

חזן הסביר שבהסתדרות אפשר לפעול בענינים פוליטיים רק מתוך הסכם. גם טבנקין בעצם הטיף לרעיון זה – אם כי במלים אחרות. איני יכול לצערי להצטרף לדעתם של חזן וטבנקין בענין זה.

אם הסכם פירושו מאמץ לעמדה אחת של ההסתדרות – זהו דבר רצוי מאין כמוהו! אבל אם הסכם פירושו שבלי ההסכם אין ההסתדרות יכולה לפעול – הדבר הזה הוא הרס ההסתדרות כגורם ציוני, כגורם סוציאליסטי, כגורם פוליטי.

שלילת זכותה של ההסתדרות לפעול בהכרעת הרוב בשטח הפוליטי – לא רק שהיא מתנגדת למסורת של תנועתנו מאז היות ההסתדרות, אלא שהיא מתעלמת מהתכונה המהותית של ציבורנו.

פועלי ארץ־ישראל אינם חיים מפי חוקה כתובה. הם חיים מפי צרכיהם החיוניים ומפי יעודם ההיסטורי. וכשם שצרכיהם החיוניים אומרים אחדות פועלים – היעודים ההיסטוריים שלהם אומרים להיות לפה לעם היהודי בפני פועלי העולם. והעם היהודי זקוק לפה זה. אין לו הרבה אפשרויות של הופעה. לפי שעה אינני רואה אף אפשרות אחת של הופעה בינלאומית. פה ושם יכולים אנחנו להידחק לאיזה מקום, או בהזדמנות של הבאת תשורות, או בהזדמנות אחרת, אבל בפורום בינלאומי – לא.

זה יהיה פורום בינלאומי, ואם הפרוגנוזה של הח׳ ארם נכונה – הרי זה פורום בינלאומי מכריע. אפילו אם לא תתאמת במלואה הפרוגנוזה הזאת הרי זה אחד הגורמים הגדולים ביותר. בשלוש הארצות־הלויתנים: רוסיה, אמריקה, אנגליה – בדרגות שונות מעמד הפועלים הוא גורם גדול. כמעט אין לתאר איזו עזרה שהיא בין בגולה, בין בשטח ההצלה, ובין בשטח המשטר העתיד של הארץ וגורלה, שתיקבע ע״י הגורמים הפוליטיים והעולמיים, מבלי סיוע והשפעה של מעמד הפועלים באותן הארצות.

והרי זה מגוחך, אם מישהו יוציא את הפנקס ויחפש, אם בחוקת ההסתדרות כתוב שמותר לה לעשות את הדברים האלה. פועלי ארץ־ישראל לא מענין אותם מה כתוב בחוקה. הדבר כתוב בחייהם, בנשמתם! והשאלה היא: אם כאן יושבת ההסתדרות או לא? האם זו היא מסיבה של 135 פועלים יחידים או זאת היא נציגות של מאה ושלושים אלף פועלים? כשאני ישבתי בועה״פ, בשעת ההצבעה, לא הרגשתי שכל המצביעים רואים את עצמם לא כיחידים אלא כנציגים ושליחים. לא ראיתי שהם שואלים את עצמם, מהו רצון הציבור אשר שלח אותם לועד הפועל. מסיבה זו היא מועצת ההסתדרות רק אם לחברי המועצה יש הרגשה שהם שליחי מאה ושלושים אלף פועלי ארץ־ישראל ועושי רצונם. רצונם של פועלי ארץ־ישראל – זוהי החוקה. ופועלי ארץ־ישראל רוצים להיות לפה לעמם – לשם כך באו ארצה.

גם לא מענין אותי דבר היחסים הפנימיים. יש ענינים חשובים עוד יותר מיחסים פנימיים – יחסי סיעות וכיתות. זוהי שעה היסטורית. כאן לא נתכנסנו לסדר ענינינו הפרטיים, הסיעתיים והכיתתיים. אין אנו אפילו שליחיהם של מאה ושלושים אלף, שלהם בלבד. איננו מסגרת לפועלים שישנם, אלא גם לרבים שעוד יבואו, ואנחנו צריכים להתלכד אתם, לא רק בינינו. מה שיעמוד להכרעה בעולם זהו לא גורלנו אנו פה בלבד. גורל המיליונים בגולה יחתך בתקופה זו, ולפועלי העולם יהיה חלק בהכרעה. למיליונים בגולה יש תביעה. אי־אפשר במידה כזאת לזלזל בדעת מאות אלפים ציונים מאורגנים ולומר שהם אינם יודעים מה הם סחים ומה הם רוצים, אלא בא איזה קוסם והוא בילבל להם את הראש והטיל עליהם איזו פרוגרמה עם שם משונה, – „בילטמור“. להיתפס להלך־מחשבה כזה יכול רק מישהו שלא מהעולם הזה, שאינו מרגיש את דופק לב העם היהודי בכל הגולה, בין של אלה שיכלו להתאסף ולקבל החלטה, ובין של אלה שלא יכלו להתאסף ונשארו אילמים מאונס. רבים, אולי מיליונים, לא הצביעו בעד מדינה יהודית – מפני שנשחטו בינתים… וגם החיים וגם המתים תובעים מאתנו שנהיה להם לפה. לי קשה קצת לקבל את התפיסה שפועלים יכולים לפעול רק מתוך הסכם כללי. באיזו ארץ נהגו כך? האם את המהפכה בצרפת עשו על פי הסכם? ואם היה מישהו שלא הסכים – האם לא היו עושים אותה? והאם כך פעלו ברוסיה, באבסטריה? תורה חדשה! האם מעמד הפועלים איננו יכול לפעול לפי צרכיו, לפי רצונותיו, לפי יעודיו, אלא לפי הסכם וחוקה?

והענין העומד לפנינו איננו, אמנם, המהפכה הסוציאלית, אבל לפועלי ארץ־ישראל הוא אינו פחות חשוב. בשבילם לעת עתה זו היא המהפכה שלהם, – זוהי מהפכת חייהם.

נבוא לקונגרס הפועלים בעניננו הגדול

אפשרות עלית המונינו לארץ – זוהי המהפכה שלנו. בלעדיה לא יהיו לנו חלק ונחלה במהפכה הסוציאלית. מהי „המעשיות“ הרבה שתקפה דוקא בענין חיוני זה את „המהפכנים“ הגדולים שלנו? כל העולם עומד ערב מהפכה – ורק אצלנו הכל יקפא על שמריו! אין זו הרגשת המיליונים היהודים שנשארו בחיים. הם חרדים ותובעים ומקווים ומצפים, ואנחנו שליחיהם. אין להם שליח אחר מאשר הפורום הזה. אינני נאיבי לחשוב שפועלי כל העולם אין להם שום דאגה אחרת מלבד דאגתנו. אבל לנו אין דאגה אחרת מלבד דאגתנו, ומשהו אולי נוכל להשמיע להם. ומה הדבר שאנחנו צריכים להשמיע להם בכל הכוח המוסרי, בכל האמת הפנימית אשר בלבנו? אני שומע שלא דבר תוחלת העם היהודי ותביעתו, לא גאולת מולדתו ברשות עצמו – העיקר עכשיו בהופעתנו בקונגרס הפועלים שנציג את עצמנו לראווה בכל גווני הקשת של התפצלותנו הסיעתית! איני מאמין שהדאגה הראשונה של פועלי רוסיה, אנגליה ואמריקה היא להציג לראווה את צבעי הקשת שלהם בקונגרס העולמי. אני מעיז לחשוב שפועלי רוסיה, אנגליה ואמריקה יש להם ענין, ענין הכלל, והם יביאו את הענין שלהם ולא תצלום הגוונים. והם – אפילו פועלי אמריקה המסכנים האלה, והאנגלים והרוסים על אחת כמה וכמה – שיש להם קצת יותר מאתנו, הם באים בעניניהם. אולם אנחנו נבוא קודם כל להצטלם, שחס ושלום לא יגנז איזה גוון הגוונים, ולשם שמירה על כל צבעי הקשת וגווני הסיעות נגנוז את הענין שלנו. לא! זהו סלף דמותו ורצונו של הפועל העברי. לקונגרס פועלים עולמי נלך בענין הגדול שלנו, ואם יש ויכוח בינינו מהו הענין הגדול, נדון, נחליט – אבל נחליט לפי הכרתנו הפוליטית ולא לפי התכסיס הסיעתי.

ואשר למשמעת – כציוני אינני מזלזל לגמרי בענין המשמעת הפוליטית בציונות. גם אני הייתי יחד עם יערי וחברים אחרים שלחמו על זאת. אבל לא באתי הנה לשם הזכרת ענין המשמעת, ולא במקרה. הסתדרות העובדים אינה מסונפת להסתדרות הציונית, ולא מפני שאיננה ציונית – אינני מכיר הסתדרות ציונית יותר בעולם– אלא מפני שהיא הסתדרות העובדים. היא צריכה להיות הבית הכללי של כל עובד ושל כל מי שעתיד להיות עובד, ומשום כך אין הדעה וההשפעה מתנות את החברות בהסתדרות. אין חבר ההסתדרות חייב להיות חבר בהסתדרות הציונית, והמשמעת של ההסתדרות הציונית אינה מחייבת את הסתדרות העובדים. היא מחייבת את המפלגות הציוניות, אבל כאן אינן יושבות מפלגות, כי לדעתי ההסתדרות אינה ברית של מפלגות, ברם, יש דבר־מה חשוב יותר מאשר משמעת ההסתדרות הציונית.

מהו הדבר שנביא לפועלי העולם בשם העם היהודי? – שלושת דברים:

א. פתיחת שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית!

ב. שלטון הסוכנות היהודית על העליה היהודית וסמכות לפיתוח הארץ!

ג. לכונן את ארץ־ישראל כמדינת יהודים.

מה קודם למה?

למען הבהרת השאלות אבקש מכם להניח שמעולם לא נשמעה התביעה של מדינה יהודית, יש רק תכנית שהח׳ בן־ירוחם משום מה מייחס אותה לח׳ ציזלינג – להביא הנה מיליון יהודים בזמן הקרוב ביותר.

ואני שואל: תכנית זו כשרה או לא? מעשית או לא? הנפסלת תכנית זו – מפני שהיא עלולה להרגיז את הערבים? המותר לנו לדרוש זאת – גם כשאין לנו בטחון שבאי־כוח הערבים יתמכו בה? היתמכו הח״ח בן־ירוחם וציזלינג בתכנית זו – רק אם תהיה להם ערובה מראש שקונגרס־הפועלים הבינלאומי יתמוך בה? המותר לבוא בתביעה זו לקונגרס, גם אם מיעוט בתוכנו – נגיד השומר הצעיר – מתנגד לה?

ויסבירו נא לי שוללי „בילטמור“: כיצד יעלו בזמן קצר מיליון יהודים וכיצד יישבו אותם בארץ – בלי שיהיה בידינו השלטון על העליה ועל בנין הארץ?

מתריסים נגדי: האם צ׳רטר קודם להתישבות או התישבות קודמת לצ׳רטר? ואני נזכר בשאלה הקדמונית: מה קודם למה, התרנגולת או הביצה? – ואינני יודע לענות. מצד אחר תרנגולת מטילה ביצה – יוצא, שתרנגולת קודמת; מאידך גיסא: מנין באה תרנגולת? מביצה – יוצא, שביצה קודמת. וכבר מתחבטים בשאלה זו אלפי שנים, אבל עובדה היא, שיש תרנגולת ויש ביצים.

ובכן, צ׳רטר קודם או התישבות קודמת? בענין זה היו הרבה חליפות בתיאוריה הציונית, אבל החליפות באו לא מתוך שהתברר שלא נחוץ צ׳רטר, אלא קרה לנו מה שקרה לאותו השועל: כשאי־אפשר לו להגיע לענבים – הוא אומר שהענבים חמוצים. לא נסתלקו מהצ׳רטר מפני שמצאו שלא נחוץ צ׳רטר להתישבות, אלא משום שאי־אפשר היה להשיג אותו. הרצל ניסה – לא עלה בידו. נמצאו אז יהודים, ואני עבדכם הייתי בין היהודים האלה עוד טרם ששמעתי מח׳ ריפטין על חשיבות היער ל„רמת הכובש“, שאמרו: נעשה מה שאפשר לעשות בינתים בלי צ׳רטר. ועשו – והצליחו.

אם הח׳ ריפטין יהיה ישר עם עצמו, הרי יודה שהויכוח בינינו איננו ויכוח של מצדדי נטיעת יערות מצד אחד ושל מצדדי דקלרציות והכרזות מצד שני. קראתי דברי בחור אחד, כי לנו, „אנשי בילטמור“, אין צורך בעבודה התישבותית, באשר יש לנו מדינה – יודע אני שהבחור לא האמין בעצמו במה שכתב.

התנועה הציונית לא חדלה אף פעם מהמחשבה שיש צורך ב„צ׳רטר“. ובשנים לנובמבר 1917 נדמה היה שה„צ׳רטר“ הושג. „צ׳רטר“ זה לא ניתן ליהודי ארץ־ישראל על יסוד העובדות הקיימות בארץ – הצהרת בלפור ניתנה לעם היהודי שעדיין לא היה בארץ, – כי לא תמיד קודמות העובדות לזכויות.

אתן דוגמאות קונקרטיות יותר. יש מפעל חשוב בארץ ושמו מפעל רוטנברג. הוא לא נבנה מקודם ואחר כך באה ההכרה – הוא נוצר מפני שניתנה הזכות. וניתנה הזכות לא מפני שהיה צורך בחשמל, אלא על יסוד זה שאמרו, כי יקומו בתי־חרושת בארץ־ישראל ויבואו לשם אנשים. וזה היה אחד הגורמים להביא אנשים. זה היה צ׳רטר לא על יסוד התישבות ועליה קיימת, אלא צ׳רטר שהביא להתישבות ועליה. וצ׳רטר אחר – מפעל האשלג – לא עבדו קודם בים המלח ואחר כך השיגו זכויות, אלא השיגו זכויות ואחר כך נוצר המפעל.

בשבילי, המדינה היהודית וגם הציונות כולה הן רק דבר אחד: עבודה עברית. עבודה עברית בשדה, בסדנה, בנמל, באניה, באוירון, בצבא, במשטרה, במשרדי המיניסטריונים, בפרלמנט – בכל מקום. והנה צריך לתת למיליון אנשים עבודה, קרקע, מים, דרכים, בטחון, אניות – ונחוץ איזה מכשיר לזה, נחוצים תנאים מדיניים. יש קודם־כל השאלה על רשיונות עליה למיליון יהודים; אומרים לי: לא נחוצים רשיונות. מנסיוני אני יודע שאפשר לעלות לארץ בלי רשיון, וזה שלושים ושמונה שנים שאני כאן עולה בלתי־ליגלי, אך אינני מתאר לי שזה אפשר לעשות עם מיליון אנשים. למיליון אנשים נחוץ מעבר, נחוצה הסעה. האם אפשר לעשות זאת בלי כל הקלות ממדינות היציאה, בלי הקלות במדינות המעבר, ובלי הקלת המדינה בארץ? והנה באו הציונים ואמרו: תמסרו את מפתח העליה לעם היהודי – השלטון על העליה לסוכנות היהודית, היא תתן את הרשיונות.

אך אין זה מספיק לתת סרטיפיקטים. אנחנו מביאים יהודים לארץ־ישראל – לעבודה ולהתישבות. והנה בקונגרס הפועלים ישאלו אותנו, היכן ניישב את היהודים?– נגיד להם: יש אדמה פנויה, והם יגידו: למיליון יהודים נחוצה הרבה אדמה. נגיד להם: יש הרבה אדמה. ישאלו: איפה? נגיד: בכל הארץ – בצפון, בעמק הירדן ובעמק החוף, אבל בעיקר בדרום. ישאלו אותנו: מים יש? – בלי מים אי־אפשר ליישב. נגיד להם: יש מים בצפון. אך הם יודעים, שבשביל להביא מים מהצפון לנגב, לא די שנקח עגלה, כמו שעושים בהרבה משקים חדשים, ועליה חבית ונסע לליטני ונסחוב את חבית המים לנגב. השקאת הנגב מחייבת פעולה, שרק מדינה יכולה לעשותה; זה מחייב הפקעה של אדמות; זה מחייב קונצסיה, צ׳רטר בלע״ז, על צינורות ועל השקאה. זה מחייב שלטון ממלכתי.

ולא את כולם ניישב על הקרקע. נחוצות עוד עבודות. יכולת קליטה יש ליצור. וזה תלוי, קודם כל, בממשלה, מפני שממשלה – זה גורם כלכלי. בידה המשק ובידה כוח. אם כוח זה יכול להטיל מכס על היבוא – אפשר להקים „נשר“, וָלא – הוא לא יקום; ואם השלטון יתן רשיון – יבנו תעלת מַים מיָם התיכון לים המלח, לא יתן – אי אפשר לבנות. באופן בלתי־ליגלי אי־אפשר להשיג אדמוֹת.

לכל זה נחוץ שלטון. באים ועונים לנו: נדרוש פיקוח בינלאומי. מה יעשה לי פיקוח בינלאומי? נחוץ שלטון על קרקעות, חוק שאפשר להפקיע קרקע שאין מעבדים אותה. נחוץ חוק על בנין נמלים, על סלילת דרכים, על חפירת תעלה. איך תיישב מיליון יהודים בלי זה? – לזה נחוץ שלטון יהודי.

לכן אמרה התנועה הציונית: מדינה יהודית. אבל שואלים אותי: מדינה לאחר שיהיה מיליון יהודים או לפני זה? אני אומר: שלושת הסעיפים האלה – פתיחת שערים לעליה; שלטון יהודי על עליה; מדינה יהודית – הם כולם תביעות אקטואליות ולא אידיאל לעתיד לבוא. כולן תלויות זו בזו. על כולן צריך להחליט עכשיו, עם הקמת הסדר החדש בעולם. שאלה אחרת היא הביצוע: היבוצעו הדברים מיד או לא? ואני שוב שוכח, לצרכי ההסבר, את הסעיף השלישי. כדי להעלות מיליון יהודים בזמן קצר יש צורך שתהיה הכרעה על כך במקום מוסמך, וכל הכרעה על עליה יהודית בזמנינו אלה חייבת לענות תחילה על השאלה: מותר ליהודים להיות לרוב או עליהם להשאר מיעוט? לפני 15 שנה אפשר היה להחליט על עליה, בלי לפסוק הלכה רוב או לא רוב. לא היה אז צורך להעמיד את השאלה והתנגדנו להעמדתה, כי לא היה זה צורך העליה וצורך ההתישבות. זו היתה רק הרגזה בלתי מועילה ובלתי מוכרחת, גם של הערבים וגם של האנגלים.

אך מאז נשתנו הדברים, ושום ציטטות לא תועלנה. עכשיו זוהי השאלה הראשונה: אם יגידו עליה – ישאלו איזו עליה, רוב או לא רוב. זוהי השאלה המכרעת. עצם ענין העליה מציג את השאלה הפוליטית. ולמען שתהיה החלטה על משטר של עליה – שאפשר יהיה להעלות מיליון – מוכרחה להיות החלטה שמותר להקים מדינה יהודית.

עליה מהירה של מיליון יהודים – הפירוש הנכון לתכנית בילטמור

והילכך שלוש התביעות קשורות זו בזו, ובבת אחת מוכרחים להחליט על כולן. אבל כשיחליטו שמותר להעלות מיליון – אין פירושו של דבר שכבר העלו מיליון. אלה הם שני דברים שונים. מן ההכרח שההכרעה הפוליטית תקדים את הביצוע. בטרם תוקם המדינה – יש הכרח בהחלטה מוסמכת שתוקם מדינה. כשתהיה החלטה ברורה ומוסמכת על עלית מיליון – איני יכול עדיין להגיד בכמה זמן יעלו מיליון יהודים – בחצי שנה, בשנה, בשנה וחצי? אין אני יכול גם להגיד באיזו מהירות תקום המדינה. אני רק יודע שלמען ביצוע עלית המונים והתישבותם יש הכרח במדינה.

ב„אקונומיסט“ נדפס מאמר, שאני שולל בהחלט את כל הפרוגרמה שלו, על מדינה דו־לאומית ועל פריטט; אבל בו יש דבר חשוב ביותר – הוא תובע העלאת חצי מיליון יהודים לארץ מיד. אם־כן, לא בעלי הזיה, אלא עתון כלכלי אנגלי מדבר על עלית חצי מיליון יהודים מיד. ואם מישהו ישאל אותי מהי הפרוגרמה הציונית, אענה לא בשם ההנהלה או בשם ההסתדרות, אלא בשמי אני: הפירוש שלי לתכנית בילטמור הוא – העלאה מהירה של מיליון יהודים ראשון ותנאים ממלכתיים וכספיים הדרושים לכך.

האם זה מעשי או לא? האם נגייס את העם היהודי לשם כך או לא? האם נסביר את זה לעולם או לא? האם נעשה את ההכנות לכך או לא? האם נחנך את הציבור לכך או לא? אם נדבר על לבנו שהדבר הזה לא יתכן – אז ודאי לא יתכן. הגויים לא יכפו עלינו מיליון יהודים, גם לא מאה אלף יהודים. אך אם עונים בחיוב, זה מחייב לקבל את כל שלושת הסעיפים, באשר הדברים תלויים זה בזה: לא יתנו עליה גדולה אם לא יסכימו שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית, ומדינה יהודית בשבילם זהו רוב. ואת ההחלטות יש לקבל מיד. הביצוע של העלאת מיליון לא יהיה אולי מיד. אמנם ההנהלה, עד כמה שידוע לי, מעבדת תכנית של העלאת מיליון יהודים ויישובם בזמן הקצר ביותר. המומחים שיש לנו בארץ עובדים על כך, אבל זה לא יעשה ביום אחד. אינני יכול לענות על השאלה השלישית, אם המדינה תקום מיד. לא זוהי השאלה העומדת לפנינו. הצירים בקונגרס הפועלים לא ישאלו אותנו זאת. אנחנו תובעים מהם שיקבעו כי ארץ־ישראל נועדה להיות מדינה יהודית, ארץ של רוב יהודי. כבר אמרו זאת פעם. אמרו זאת בנובמבר 1917. אין אנחנו חיים ב־1917 אלא ב־1944, ויש 600 אלף יהודים בארץ. אנחנו אומרים: הכפילו את המספר הזה – וכל המעצורים, כביכול, להקמת המדינה – יוסרו. לדעת כל הגויים וגם לדעת כל הערבים – רוב יהודי בארץ פירושו מדינה יהודית.

אי־אפשר לנהל בוכהלטריה כפולה ולהכריז בישיבה סגורה בועד הפועל הציוני על רצון לרוב – ואחר כך בפומבי להזהיר את התנועה הציונות מתביעות שיש בהן „הרגזת“ הערבים. הדבר העיקרי שמרגיז את הערבים – הוא ריבוי יהודים בארץ; רוב יהודי – על אחת כמה וכמה, ומי שאומר רוב ואינו אומר מדינה – אינו אלא תמים או מיתמם ואולי משהו גרוע משניהם.

ורק עוד הערה אחת על משמעותה של מדינה יהודית. אין זו מדינה ששולטים בה רק יהודים. בארץ־ישראל ישנם ערבים ולא־יהודים אחרים – ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שויון גמור ומוחלט, פוליטי, אזרחי ולאומי, לכל תושביה ואזרחיה. לא רק שויון אינדיבידואלי, אלא גם שויון עדתי: אבטונומיה מלאה בכל עניני לשון, דת, תרבות וכדומה. במדינה יהודית יתכן שערבי יבחר לראש הממשלה או לנשיא מדינה – אם יהיה ראוי לכך. אבל משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה – אלא בתפקיד שיוצג למדינה זו: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה – אלא מדינה יעוּדה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת.

במכתב גלוי לחברים במפלגה ובאיחוד העולמי של פועלי ציון־צ״ס־התאחדות מודיע הה׳ קפלנסקי ש„החלטות מועצת המפלגה מיום 31 למאי ש״ז¹ העמידו אותו מחוץ למסגרת הארגונית“ של המפלגה, אם כי לא היה קשור „קשר ארגוני“ עם סיעה ב׳ ולפי דבריו החליט להשאר „מחוץ לשתי המפלגות היריבות“.

המכתב רווי משום מה רוגז וכעס אישי וחוזר בחלקו על הטענות הידועות של סיעה ב׳ שתכנן הקצר הוא: למה לא ניתנה במפלגה לסיעה ב׳ זכות ויטו על החלטות הרוב; ולמה לא השלימה המפלגה עם קיום מחיצות סיעתיות בפנים, שהורסות את אחדותה ושלמותה ומכשילות כושר פעולתה של המפלגה.

אין אני רואה כל צורך ותועלת לשוב ולטפל בטענות אלו, שקפלנסקי לא ירד לסוף דעתן. קפלנסקי השתתף רק פעם אחת בישיבת „ועדת הוותיקים“ בשעת מועצת המפלגה בירושלים בראשית ינואר ש״ז. ואין לו כל ידיעה בלתי־אמצעית לא ממה שקדם לישיבה זו במשך שנים ולא ממה שבא לאחריה במשך חדשים, חוץ ממה ששמע ממקור שני או שלישי, ואין לו כל מושג על המאמצים הכבירים, הממושכים והאינטנסיביים שנעשו על ידי כמה חברים (בתוכם גם חברי סיעה ב׳) לאחות את הקרע שנבעה בתנועה לפני כמה שנים עם התגברות הכיתתיות בתוך חלק חשוב של חברי הקיבוץ המאוחד עוד בטרם היות סיעה ב׳ בתל־אביב.

התקשרותם של כמה מחברי סיעה ב׳ בתל־אביב לפני כשלוש שנים לא היתה אלא שלב חדש, תכסיסי במהותו, בהתפתחות הכיתתיות, שפילגה בשעתו את „גדוד העבודה“ וזרעה מדנים בתוך הקיבוץ המאוחד. מתוך חרדה לשלמות הקיבוץ, לא פחות מאשר לשלמותה של המפלגה היינו מבליגים כמה פעמים על גילויים קשים נושאים בחובם גרעיני פירוד ופיצול, ונעשו מאמצים אישיים, חבריים, לא מעטים לעכב את ההתפתחות המסוכנת הרת־פירודים.

הועידה הרביעית של המפלגה ברחובות (מאי 1938) היתה מוקדשת כמעט כולה להגברת אחדותה ושלמותה של המפלגה – וכמו כן להבטחת אחדותה של התנועה הקיבוצית ואיחודו של הנוער, והחלטות במגמת איחוד נתקבלו פה־אחד, אבל יצר הכיתתיות והסיעתיות ידע לעשות לאַל את החלטות הועידה, וכל המאמצים שנעשו לאחר ועידת רחובות בכיוון מאחד נכשלו.

אין זה המאמץ היחיד שלנו בשטח האיחוד שנכשל. נסינו כמה־פעמים להתאחד עם השומר הצעיר ולא הצלחנו, ואנחנו מצטערים על כך אולי לא פחות מקפלנסקי. הרצון והמגמה לאיחוד פועמים בתנועתנו הארצישראלית מראשית היותה, והיו לנו כיבושים מרובים ורבי־תוצאות בשטח זה. אולם בכל שורת האיחודים אשר ביצענו – קפלנסקי לא נמצא בין המאַחדים, אלא להיפך: בכל מפעלי האיחוד היינו צריכים להתגבר על ההתנגדות שלו. ולא מובן החרון הפאטטי הזה של קפלנסקי „בשל אי־כשרונם של החברים האחראים להנהגת המפלגה בארץ־ישראל למנוע את הכשלון הזה“. זכורני חברים שלא היו מוכשרים למנוע את הפילוג בפועלי ציון בשנת 1920, ואף על פי כן לא מיהר איש מאתנו להכריז בקולי קולות על הכלימה והחרון בגלל אי־כשרונו של קפלנסקי האחראי להנהגת הברית וכו׳. איש מאתנו גם לא ברח אז מהמערכה, אלא נשאר עם קפלנסקי וחבריו המעטים בגולה בברית פוע״צ־„ימין“ – אף־על־פי שלא כולנו, ביחוד אנחנו, ותיקי פועלי ציון הארצישראליים, לא היינו כל כך מרוצים מ„ההנהגה“ של הברית בגולה. הקמת „אחדות העבודה“ הרחיבה את הפרץ, והריב בינינו היה מאז ועד היום על שני דברים שעומד עליהם קפלנסקי במכתבו האחרון: מגמת האיחוד ומדיניות ציונית.

כל הטענות שהשמיע עכשיו קפלנסקי נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל שמענו כבר מפיו בטון לא פחות מרוגז עוד לפני עשרים שנה נגד „אחדות העבודה“, לאחר שקפלנסקי בא להשתקע בארץ.

כרבים בתוך „פועלי ציון“ באירופה קיבל קפלנסקי את יסוּד „אחדות העבודה“ בשנת 1919 בפנים זעומות… ביטול שם „פועלי ציון“ במפלגה הארץ־ישראלית, האיחוד עם בלתי־מפלגתיים בארץ וההכרזה במצע היסוד של „אחדות העבודה“ על „הצורך והחובה לעזור לאיחור כל ההסתדרויות והמפלגות אשר בתנועת הפועלים העברית ובתנועה הציונית בחו״ל, השואפות לחברת־עבודה בארץ־ישראל, לברית עולמית ציונית־סוציאלית“ – עוררו את רוגזם של כמה ממנהיגי „פועלי ציון“ בחו״ל.

בועידת עין־חרוד – אייר תרפ״ד – נפגש קפלנסקי בפעם הראשונה עם „אחדות העבודה“ בארץ – כשליחה של „ברית פועלי ציון“ – ובאותה ועידה נתגלו חילוקי דעות עמוקים בין קפלנסקי ובין התנועה בארץ, בשתי השאלות המרכזיות המסעירות גם עכשיו את תנועתנו בארץ – השאלה המדינית ושאלת האיחוד.

„אחדות העבודה“ כ„מפלגת פועלי ארץ־ישראל“ לא ראתה בהס­תדרות העובדים רק איגוד מקצועי וקואופרטיבי, אלא כנסת־העבודה העברית בבנינה; יחס זה היה פסול בעיני חניכי השיגרה הסוציאליסטית והמקצועית באירופה. „אחדות העבודה“ תבעה איחוד עם התנועה הציונית־סוציאליסטית „צעירי ציון“ אשר גידלה לפועל העברי בארץ־ישראל עוזרים נאמנים בגולה ושלחה לארץ־ישראל מחנות חברים חלוצים שהגדילו כוחה של „אחדות העבודה“. קפלנסקי ראה בתביעה זו מעין התכחשות ל„סוציאליות הבינלאומית“ – ואי־לויאליות כלפי הנהגת הברית… ולא נתקררה דעתו עד שהאשים את „אחדות העבודה“ ב„דו־פרצופיות“. האשמות אלו נתפרסמו במכתב גלוי ל„אחדות־עבודה“ (קונטרס קצ״ט, י״ט כסלו תרפ״ה), ובו נאמר בין השאר:

„המשבר בתנועתנו שבא בעקב המצב והיחסים הבלתי־נורמליים בתוך „אחדות העבודה“ ובין הברית ומפלגתה בארץ־ישראל בא לא פתאום. בעין חרוד רק נתגלה הסדק שהיה טמיר זה שנים. נחוץ שחברינו בארץ ישמעו פעם מעמודי עתונותם ויבינו איך חברים אחרים כמוני רואים את המצב.

„אחדות העבידה“ סובלת מראשית היוסדה מאי־בהירות ביחסה להסתדרות הכללית. עד היום עוד שוררת ב„אחדות העבודה“ האידיאולוגיה שהמפלגה הסוציאליסטית בארץ אינה מטרה לעצמה, היא רק אמצעי וכלי־שרת להסתדרות המקצועית והקואופרטיבית. כתוצאה מהלך־רוח זה בא במקום השלטת רוחנו על ההסתדרות טישטוש הפרצוף הפוליטי והסוציא­ליסטי של „אחדות העבודה“.

„כמו כן לא מובנה לנו הקריאה לאיחוד שנתחדשה גם בזמן האחרון בשורות „אחדות העבודה“ והמופנה לרוב כלפי הימין המתכחש לרעיון הסוציאליות הבינלאומית.

„מניעה אחת להתפתחות בריאה זה רפיון הדמוקרטיה המפלגתית ב„אחדות העבודה“.

– – „יש ביכלתנו להביא שורה של עובדות שיסבירו מדוע נוצרה בקרב חברינו „פועלי ציון“ ההכרה ש״אחדות העבודה“ מתיחסת באופן אי־לויאלי ואי־חברי לתנועה העולמית, כגון עובדות בקשר עם קפא״י, היחסים ל„צעירי־ציון“, עמדתנו באינטרנציונל. עובדה היא ש„אחדות העבודה“ מתכוננת לבוא לועידה העולמית הבאה לא לשם מלחמת דעות והחלטה משותפת עם כל חלקי התנועה כי אם בדרישות אולטימטיביות, והגענו לידי סכנת פירוד בין „אחדות העבודה“ ו״ברית פועלי ציון“.

„בנוגע לעברית בגולה אני לא יכול לתאר לי שהברית תתן זכות אזרח למפלגות „העבראיסטיות“ כמו שהיא לא נותנת מקום בשורותיה למפלגות „אידישיסטיות“. שום צורך חיוני של מעמד הפועלים בארץ אינו דורש שנכריח את „ברית פועלי ציון“ להתאחד עם מפלגות המתנכרות לצרכים התרבותיים החיוניים של מעמד הפועלים היהודים בגולה ושוללות את שפת העם והאם בשם קנאות לעברית“.

כל מי שישווה את המכתב שפירסם קפלנסקי לפני עשרים שנה והמכתב האחרון, ימצא שהמכתב משנת 1944 בחלקו הגדול אינו אלא חזרה על המכתב של שנת 1925.

רוגזו של קפלנסקי על „אחדות העבודה“ גבר עוד יותר, לאחר שבמועצת נחלת־יהודה שנתכנסה כעבור חודש, בטבת תרפ״ה, הציגה „אחדות העבודה“ על הפרק מחדש את שאלת „האיחוד המדיני הסוציאליסטי בארץ“.

ושוב יצא קפלנסקי בקטרוג קשה על „אחדות העבודה“ – הפעם לא ב„קונטרס“ אלא ב„האבוקה“ – עלון הקטוגרפי, המוקדש לרעיון הפועל־ציוני ומוּצא על ידי קבוצת חברי „אחדות העבודה״².

בגליון „האבוקה“ מניסן תרפ״ה תוקף קפלנסקי את החלטות המועצה ושואל ברוגז:

„למה כל כך קשה להבין את התכסיס ואת הפוליטיקה של מפלגתנו בארץ־ישראל? האם מפני התנאים המיוחדים והמסובכים שבא״י או מפני שדרך „אחדות העבודה“ כל כך מסובכה וזיגזגית? האם אנו, חברים פשוטים של תנועת „פועלי ציון“, כל כך מוגבלים, שקצרה השגתנו להבין את עניני הארץ ולרדת לעומק כוונותיהם של מנהיגי המפלגה או ששיטתם, בעצם, קשה מלהבינה, בלתי מובנת? איני אומר זאת ברוח של חיוך“.

„מענינת וסימפטומטית היתה עמדתם של מנהיגי קיבוץ עין־חרוד, המתקרב באפיו אל „גדוד העבודה“.

„יצירת שני הקיבוצים – גדוד העבודה ועין־חרוד – היא תוצאה טבעית מאי־יכלתן של המפלגה וההסתדרות לתת לתנועת הקבוצות תוכן ומגמה. הטנדנציה של הקיבוץ – שצוינה בנחלת־יהודה – להפוך אה המפלגה למפלגת־הקיבוץ בלבד, כפי שמבינים אותה בעין־חרוד – מעוררה חששות. יש פה סכנה של סקטנטיות…³.

„לחלק מהחברים נעשתה שאלת האיחוד בבחינת „אידיאה פיקס“. כשנדמה להם שמא קרוב ובא, אבד להם חוש הבקורת. זהו רעיון של „דבקות חסידית“ שכבש את לבם.

„אחדות העבודה“ מוכה סנוורים, במובן הפסיכולוגי. היא מזכירה לי את המימרא של אותו הצרפתי, שאמר, כי את הנשים מנצחים בשתי דרכים – בהפתעה או באלמות. „אחדות העבודה“ כנראה חושבת להשיג את ההגמוניה בברית העולמית באמצעים דומים לזה. טעות היא. לתנועת „פועלי ציון“ אין תכונת נשים זו. הלכו בדרך זו בשאלת האיחוד עם „צעירי ציון“ והזיקו במקום להועיל. נחוץ להזהיר את החברים נגד ההתנכרות בין הברית ו„אחדות העבודה“, שזורעים באופן שיטתי“.

בועידה העולמית של „פועלי ציון“ שהתקיימה בקיץ שלאחרי זה (אבגוסט 1925), פרץ ויכוח חריף בין צירי „אחדות העבודה“ (הרצפלד, טבנקין ואחרים) ובין קפלנסקי. לפי הדין וחשבון שנתפרסם בקונטרס ר״ל (אלול, תרפ״ה) „מתמרמר הח׳ הרצפלד ביחוד על קפלנסקי אשר זרע באמצעיו ובהשפעתו מדנים בתוך „אחדות העבודה“. הוא מזכיר את קבלת הפנים שערכה „אונזער טריבונע“⁴ לועידה בהדפיסה ערב הועידה ולכבודה את דברי קפלנסקי נגד „אחדות העבודה“.

„אין אני יודע – אומר הרצפלד – על מי נשען משרד הברית במלחמתו כשהרוב הגדול של התנועה לא הסכים לדעתו⁵, לא ארץ־ישראל ולא אמריקה“.

אחרי הרצפלד דיבר י. טבנקין, והוא שאל: „האם לא היתה לראשי הברית דאגה יותר גדולה מאשר נסיעה מארץ לארץ לשם הגברת דעותיהם נגד דעות „אחדות העבודה“ ולהעברת ריזולוציות לשם אחדות אידיאולוגית והתפלגות מעשית של התנועה? – משרד הברית עסק בשיסוי התנועה נגד „אחדות העבודה“; עדות אחרונה היתה הפגישה ל„אחדות העבודה“ ב„אונזער טריבונע“ במאמר של קפלנסקי „לקראת הועידה“.

קפלנסקי טען בתשובתו: „האמנם חשבתם שבבואי לארץ־ישראל אמחק את כל עברי ואֵעשה חבר דיסציפלינרי ב„אחדות העבודה“? והרי אני לא יחידי ואתי מאות חברים של „פועלי ציון“ והם אקטיביים, הם הרוב בועדי הסניפים ביפו ובחיפה“.

ד. בן־גוריון עמד על ההבדלים בין א״י והגולה: „ההבדלים מתחילים לאו דוקא מזמן יצירת „אחדות העבודה“. אותם „חטאים“ שמונים עתה ב„אחדות העבודה“, הרי מנו גם ב„מפלגת פועלי־ציון בארץ־ישראל“ לפני המלחמה. גם את „מפלגת פועלי ציון“ מנו בחוסר נאמנות, בספרטיזם וכו׳. זה לא יחדל כל זמן שלא יעלה בידי ארץ־ישראל להשליט את רוחה על הגולה“.

– „האיחוד הוא הכרח בשבילנו, וכל נסיון לאיחוד נפגש באי־הבנה בגולה. יצירת „אחדות־העבודה“ נפגשה באי־רצון… כמו כן לא הבינו את האיחוד השני – את יסוד ההסתדרות. מה לא מנה בנו הח׳ קפלנסקי בעד יחסנו להסתדרות: דו־פרצופיות, אופורטוניזם, חוסר נאמנות וכו׳ – התנהגותנו בהסתדרות אינה יכולה להיות מותנית ממה שיקריאו לנו במשרד הברית, אלא אך ורק מדרישות פנימיות הנובעות מצרכי ההס­תדרות“.

למרות התנגדותם של קפלנסקי וחבריו בהנהלת הברית בחו״ל החלט להתאחד עם צ״ס, ולוקר שיודע לקבל באהבה החלטת הרוב (מבלי שיקרא לזה בסגנון החדש של קפלנסקי וסיעה ב׳ בשם „כניעה“) ציין בראשית ועידת־האיחוד כי „ברגעים אלה נתונים מעשינו קודם כל לחברינו בארץ־ישראל, אשר במלחמתם העקשנית הביאו לנו מאורע גדול זה של האיחוד“.

ריב זה חזר אחר כך באיחוד שתי המפלגות שהקימונו בארץ ובאיחוד שתי הבריתות שבא אחר כך בגולה. קפלנסקי היה בכל פעם מפריע ומתנגד – ורק בעל כרחו ענה לבסוף אמן. ויש לשמוח על כך שלאחר עשרים שנה נהפך סוף־סוף קפלנסקי לחסיד של איחוד, ובשעת יציאתו מן המפלגה הוא מכריז ומודיע שהוא מקווה „לקחת חלק בהקמת אחדותה המלאה והשלמה של תנועת הפועלים בארץ על כל זרמיה“… יש לפקפק אם תוכן המכתב וסגנונו הולמים תקוה זו, ויש להצטער על שקפלנסקי לא גילה את הסוד כיצד יעשה זאת. עברו בשטח זה אינו מעורר אמון מיוחד לכשרון־האיחוד העומד מאחורי תקוה זו…

הריב השני שיש לקפלנסקי עם המפלגה בארץ – מאז בואו הנה – זהו בשאלת המדיניות הציונית. קפלנסקי מציין במכתבו האחרון – ובצדק גמור! – שבשבילו „עמדה המדיניות הציונית בתקופה זו במרכז ההתענינות“, אלא שהוא רוגז על המדיניות הנפסדת של „מנהיגי“ המפלגה. אף רוגז זה אינו חדש.

גם הריב הפוליטי החל בועידת עין־חרוד, באייר תרפ״ד. קפלנסקי הביא לועידת „אחדות העבודה“ תכנית מדינית „להתפתחות מוסדות הנהלת עצמית בארץ שתתאים גם להבטחת הזכויות של המיעוט העברי בארץ“ ובאופן קונקרטי הציע „שלטון מבוסס על פרלמנט עממי ועליו מועצה פדרטיבית“, מעין זו שבאבסטרליה וזילנדיה עם באות־כוח שווה בסינט – „צורה כזאת מונעת מן הרוב להשתמש בזכויות שהן לרעת המיעוט“. כפי שהסביר קפלנסקי יש צורך בתכנית זו למען תת „סיפוק למצפון הסוציאליסטי שלנו ולתנועה הסוציאליסטית בעולם“. ועידת „אחדות העבודה“ דחתה את הצעותיו של קפלנסקי, והתנגדה לא רק להצעותיו המעשיות אלא גם לנימוקיו „הסוציאליסטיים“.

אני הרציתי באותה הועידה על אבטונומיה לאומית („כנסת ישראל“) ובהרצאתי ציינתי, בתשובה לדברי קפלנסקי, „שבודאי יש לישוב הערבי בארץ הזכות להגדרה עצמית, לשלטון עצמי – אבל אין אנו מודים בזכות שלטונם על הארץ, במידה שהארץ אינה בנויה על ידם והיא מחכה לעובדיה. אין להם הזכות והמשפט לאסור ולגזור על בנינה של הארץ, על הקמת הריסותיה, על הפרחת אוצרותיה, על הרחבת שטחיה המעובדים, על פיתוח תרבותה, על גידול ישובה העובד“.

י. טבנקין אמר: „התכנית של קונסטיטוציה המוצעה ע״י קפלנסקי ומוגנה ע״י לוקר, מיוסדה על ניגוד פנימי; – או שהצעת קפלנסקי נותנת זכות זו – להגביל עליה, לחלק את הקרקע, למסור קונצסיות, לבנות נמלים ומסילות, – לפרלמנט הארצישראלי הלאומי, ואז היא בניגוד לכל החלק הראשון של התכנית, לחלק הציוני, או שאינה מוסרת זכות זו לאמור: אינה מוסרת את השלטון על הארץ לפרלמנט זה, אזי אין בה ממשות – ולא תתקבל על ידי הערבים“.

קפלנסקי הסביר בתשובתו שהצעתו קיימת רק בתנאי, שהערבים יכירו שבארץ־ישראל יש שלטון בינלאומי המסייע ליסוד בינלאומי בארץ ישראל. אם מנהיגי הערבים לא יסכימו להנחה זו, אז אין להסכים כמובן לשיטה זו“.

קפלנסקי, עד כמה שידוע לי, לא עשה כל נסיון להיווכח אם הערבים יסכימו לכך או לא, אם־כי הוא היה בהנהלה הציונית זמן רב לפני „הנציגים המדריכים את המפלגה בכיוון מתעה“. נציגים אלה, מיד עם כניסתם להנהלה, ניסו דברים אל הערבים, ולא הפסיקו את המגע עם העולם הערבי מאז כניסתם לאחריות הפוליטית ועד היום הזה. אלא שלא הסכימו לוותר על עליה, ולא רצו להתחייב על הישארות היהודים מיעוט בארץ – ומשום כך, ורק משום כך, לא עלה בידם להגיע לידי הסכם עם העולם הערבי, הערבים שבארץ ובארצות השכנות; ואף על פי כן אין קפלנסקי פוסק מאז ועד היום להטיף לנו, ליהודים, על חשיבות ההסכם היהודי הערבי, כאילו בנו תלוי הדבר, ומבלי לבדוק את המצב אצל הערבים הוא מכין מזמן לזמן הצעות של הסכם יהודי־ערבי – ודורש את קבלתן מאתנו.

על „חטא קדמון“ זה נוסף עכשיו „חטא“ חדש: תביעת מדינה יהודית. קפלנסקי מוקיע מדיניותנו הציונית בזו הלשון: „נוסחה של מדינה לאומית (?) יהודית נזרקה במפתיע לתוך חלל עולמנו והועלתה למדרגה של קו מדיניותנו הציונית והאקטואלית“. קפלנסקי פוסל נוסחה זו. תביעה ציונית, שיש לה שרשים עמוקים בהיסטוריה היהודית, תביעה שהיתה גלומה כל השנים בתנועה הציונית, ולדעת כל חלקי התנועה הציונית בעולם – פרט לקפלנסקי ולשומר הצעיר וד״ר מגנס – הגיעה עתה שעתה, אינה לפי דעתו של קפלנסקי אלא סיסמה ל„צורך תעמולתי“, וכל הלוחמים למדינה יהודית עכשיו, אינם אלא „אפיגונים רביזיוניסטיים“, ולא עוד אלא שהתביעה עצמה היא משוללת כל תבונה ו„תלושה מהמציאות הבינלאומית והארצישראלית“ וגם מפלגת את התנועה הציונית. באמתחתו של קפלנסקי יש „תכנית מדינית מקפת ובעלת מעוף“, וקפלנסקי בטוח שהוא היה יכול לאחד על תכניתו זו „את כל התנועה הציונית הבונה והאחראית“. מדוע לא עשה זאת? ומדוע אין הוא עושה זאת עכשיו, לאחר שנשתחרר מאזיקי המפלגה שבראשה עומדים נמושות רביזיוניסטיים?

קפלנסקי היה רוצה לאחד על יסוד תכניתו את „אגף העבודה ואת באי־כוח הציונות הפרוגרסיבית“ וקובל מרה על ה„אפיגונים הרביזיוניסטיים“ שבמפלגת פועלי ארץ־ישראל, ש„נתקשרו עם מפלגות אזרחיות וימניות“ לשם התביעה הפסולה של מדינה יהודית.

מי הן המפלגות הימניות והאזרחיות שבהן נתקשרו „המדריכים המתעים“ של מפלגת פועלי ארץ ישראל? מפלגות פועלי ציון־צ״ס־התאחדות בכל הגולה, שקפלנסקי גם עכשיו אינו מוותר על זיקתו אליהן, ציוני אמריקה, אבסטרליה, אנגליה, קנדה, דרום אפריקה, שויצריה ועוד, נוסף על כל המפלגות בארץ (כמובן בלי השומר הצעיר ובלי „אגודת ישראל“) ובראשם – וייצמן, ברודצקי, גרינבוים וייז, סולובייטשיק, קירשנר, סאקר, מלצ׳ט ודומיהם.

ומי הם אלה שקיבלו את תכניתו של קפלנסקי? בנטוב אמנם מציע אף הוא בספרו ה„סודי“ תכנית חלוקה לשני אזורים, אולם השומר הצעיר מתריע בקולי־קולות שהוא מתנגד לחלוקה והוא שולל מפני זה את האלטר­נטיבה הראשונה של מדינה דו־לאומית המוצעת על ידי בנטוב, כלומר חלוקת הארץ לשני אזורים שנקראת בשם פדרליזם אזורי.

הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית הכריזו שהם ממליצים על האלטרנטיבה השניה של בנטוב – „חלוקת הארץ לשתי עדות“, הנקראת בשם פדרליזם עדתי – שעל פיה „קביעת שיעור העליה על פי אַמת המידה הכלכלית או חלוקת העולים לסוגיהם השונים וכך הפיקוח על שירות העליה“ יהיו מסורים למועצת־עליה מורכבת משני ערבים ושני יהודים, ונשיאה יהיה פעם ערבי ופעם יהודי, וכן גם „שום העברה של קרקע חקלאית בארץ לא תהא חוקית, אלא אם כן נתאשרה על ידי המועצה“ – מועצה להעברת קרקעות מורכבת אף היא משני ערבים ושני יהודים. מסופקני אם קפלנסקי יתן יד לתכנית חבלנית כזו של הגשמת „הציונות הגדולה“.

סיעה ב׳ לאחר שתי הצבעותיה המתנגדות זו לזו אינה אומרת ברורות מהו המשטר המדיני שיש לדרוש במקום „הספר הלבן“ והיא מסתפקת לעת עתה בהכרזת יצחק טבנקין על התנגדות לחלוקה, אם כי לא ברור אם החלוקה הנשללת ע״י הסיעה היא גם החלוקה המוצעת על ידי קפלנסקי (חסידי החלוקה שבסיעה ב׳ שותקים ואינם מפריעים ליצחק טבנקין לעת־עתה, בשעת הבחירות, לדבר גם בשמם).

מי היא איפוא כל „התנועה הציונית הבונה והאחראית“ שקפלנסקי יכול היה לאחד סביב תכניתו הנבונה, הפרוגרסיבית והמעשית? האמנם צריך דבר כל כך נכבד וחשוב להישאר סוד כמוס? האם כוונתו לקבוצת מגנס־סמילנסקי? אבל לקבוצה זו יש כמדומני תכנית משלה – יותר „נבונה“, יותר „מציאותית“ ויותר „פרוגרסיבית“ מזו של קפלנסקי.

קפלנסקי מתמרמר ומלגלג על החברים המתעים „שמוליכים את התנועה הציונית בדרך חתחתים“, והוא מתרעם על שהם, הנמושות הרביזיוניסטיים, עוד מרהיבים עוז לשאול אותנו, את המתנגדים לאפיגוניה רביזיוניסטית זו, „מי נתן לנו רשות להצביע נגד מדינה יהודית“. לחינם כולל קפלנסקי את עצמו בין הנשאלים האלה. אף פעם לא „הרהבנו עוז“ לשאול את קפלנסקי שאלה זו – מטעם פשוט מאד: קפלנסקי לא הצביע נגד מדינה יהודית. כשדנו והחליטו על תביעת מדינה יהודית בועד הפועל הציוני בנובמבר 1942 הכריז קפלנסקי והודיע שהוא לא יצביע נגד הצעת ההנהלה הציונית (אם כי הוא חולק עליה) מפני ש„המפלגה ואותו איחוד עולמי שאני מייצג אותו, האיחוד העולמי של פועלי ציון־התאחדות. קיבלו נוסחה זו, – ולפי מימרה של ויקטור אדלר שאמר פעם: „אני מעדיף טעות עם הציבור מאשר לצדוק נגדו“ – לא אשתתף בהצבעה ואמנע“. גם החבר י. שפרינצק, שהתנגד להצעת ההנהלה נמנע מהצבעה. לא היתה דרושה איפוא שום „הרהבת עוז“ לשאול את קפלנסקי למה הצביע נגד מדינה יהודית.

הזכות הגדולה והנועזת להצביע נגד מדינה יהודית ישנה רק למנהיגי סיעה ב׳, וגם זו, לא בועד הפועל הציוני, אלא בועד הפועל של ההסתדרות, כשדנו והחליטו ביום 24.2.44 על הוראות למשלחת ההסתדרות לקונגרס הפועלים הבינלאומי בלונדון. הללו נשאלו אמנם כיצד הרהיבו עוז ומי נתן להם הרשות להצביע נגד מדינה יהודית – בניגוד לדעת שולחיהם, בוחריהם וחבריהם, ואחדים מהם – גם בניגוד לדעתם המוצהרת. ואם כי מיד לאחר המעשה הכריזו ביהירות רבה שעשו מה שעשו על פי „מצפונם“ – נאלצו תחת לחץ „אפיגונים רביזיוניסטיים“ שבתוך הקיבוץ המאוחד לחזור מהצבעתם בועד הפועל, ובמועצת ההסתדרות מיום 5 באפריל הצביעו בעד מדינה יהודית, – כמובן שוב על־פי גזירת „המצפון“ שהספיק בינתים להשתנות; ואולי משום־כך פרש קפלנסקי גם מסיעה ב׳?…

בכל־אופן קפלנסקי לא „דייק“ כל כך במסירת העובדה על הצבעתו הנועזת נגד מדינה יהודית, ואין זה „חוסר הדיוק“ היחיד שבמכתבו.

אין קפלנסקי חייב לדעת את תולדות תנועתנו בארץ, אבל כשהוא בא להאשים אותנו בזריקת סיסמאות חדשות „במפתיע“ וב„סטיה מעמדתנו המוצהרת והמשותפת לפנים לכולנו“, מן הראוי היה שיברר לעצמו תחילה מה היתה עמדתנו המוצהרת והמשותפת לפנים, ואז היה אולי מגלה שלא אנו, האפיגונים המסכנים, אלא מישהו אחר הוא ה„סוטה“.

בועידת היסוד של „אחדות העבודה“, שנתכנסה בפתח־תקוה בסוף אדר א׳ תרע״ט (1919) נתקבלה תכנית של תביעות לאומיות האומרת:

„1. זכויות מלאות, אזרחיות ולאומיות, לכל חלקי העם העברי בארצות פיזוריו.

2. ערבות בינלאומית ליסוד מדינה עברית חפשית בארץ ישראל, אשר תעמוד עד יצירת רוב יהודי בארץ תחת חסות בא־כוחו של חבר העמים“.

בימים ההם היו בארץ 58.000 יהודים ומיליון ערבים, כי ארץ־ישראל בימי יסוד „אחדות העבודה“ לא היתה עדיין מחולקת, ועבר הירדן כולו, בדרום ובצפון, וגם צפון הארץ במערב, המהווה עכשיו חלק של המנדט הצרפתי בלבנון, היו כלולים בארץ־ישראל, שחלה עליה הצהרת־בלפור (המנדט טרם היה אז).

„האפיגונים הרביזיוניסטיים“ העומדים בראש תנועת הפועלים הארצישראלית הכריזו איפוא על מדינה יהודית עוד בטרם היות מפלגה רביזיוניסטית – לפני יותר 25 שנים, בועידת היסוד של „אחדות העבודה“. אנשי מערכת „משמר“ הכתירו את קפלנסקי בתואר של „אבי אחדות־העבודה“ – כיד ההיסטוריה הטובה עליהם. הזהו הגמול שאנשי השומר הצעיר גומלים לקפלנסקי על בעיטתו במפלגת פועלי ארץ־ישראל? האם בעד שירות יקר זה היו צריכים אנשי השומר הצעיר להכתים את קפלנסקי בתואר של אבי מפלגה רביזיוניסטית? באמנה, אנשי מערכת „משמר“ הם כפויי־תודה! הם כפויי־אמת. כאחד מחברי „אחדות העבודה“ אני יכול להעיד, שקפלנסקי חף בהחלט מפשע זה, ולא היה לו כל חלק, במישרין או בעקיפין, מקרוב או מרחוק, בהקמת „אחדות העבודה“ ובעיצוב דמותה. כל האחריות הכבדה למעשה זה נופלת כולה על ה„אפיגונים הרביזיוניסטיים“.

אולם ניבא השומר הצעיר ולא ידע מה ניבא. היה זמן וגם קפלנסקי בעצמו היה נגוע קצת ב„אפיגוניות רביזיוניסטית“: בתזכיר שהוגש בשם הברית העולמית של „פועלי ציון“ למפלגת העבודה הבריטית, לפני 24 שנה, ושעליו חתומים קפלנסקי וד. בן־גוריון.

זה לא היה החטא ה„רביזיוניסטי“ היחיד של קפלנסקי. בשנת 1937 העלתה ועדת פּיל על סדר היום המדיני את דבר הקמת מדינה יהודית – בחלק של הארץ. בציבור הציוני נתחלקו הדעות: הרוב במפלגת פועלי ארץ־ישראל וכמעט כל מפלגות פועלי־ציון־צ״ס־התאחדות בגולה היו בעד. לאחר דיון ממושך בסיעתנו בקונגרס נתקבלה כמעט פה אחד החלטה האומרת: „הקונגרס נותן יפוי כוח להנהלה לנהל מו״מ לשם בירור התוכן המסוים של הצעת הממשלה בדבר יסוד מדינה יהודית בארץ־ישראל. את מסקנות הבירור על ההנהלה להביא לפני קונגרס ציוני נבחר מחדש. לפני ההכרעה אין ההנהלה מוסמכת להתקשר או לקשר את הסתדרות הציונית לשום תכנית והצעה הסותרת את המנדט או פוגמת בו“.

מסקנה זו איחדה את כל צירי מפלגת פועלי ארץ־ישראל ומפלגות הברית בגולה, אבל נתקלה בהתנגדות מצד הימין והשומר הצעיר ובקונגרס הציוני בציריך (1937) הוכנסו שתי הצעות – הצעת הרוב „המייפה את כוחה של ההנהלה לנהל מו״מ לשם בירור התוכן המסויים של הצעת הממשלה הבריטית ליסוד מדינה יהודית בא״י, והצעת המיעוט המתנגדת למתן יפוי־כוח כזה להנהלה, „כי שום תכנית של חלוקת הארץ אינה יכולה לשמש יסוד למו״מ על המדיניות החדשה“, ויש לדרוש רק המשכת המנדט.

בעד הצעת הרוב הצביעה מפלגת פועלי ארץ־ישראל כולה, גם החברים שהם עכשיו בסיעה ב׳, כל מפלגות פועלי־ציון־צ״ס־התאחדות, הרוב של ציוני א׳; בעד הצעת המיעוט הצביע השומר הצעיר, הרביזיו­ניסטים שנשארו בקונגרס, המזרחי וציוני ב׳.

המרצה מטעם הרוב היה הח׳ קפלנסקי, בהסבירו את עמדת הרוב הגיד קפלנסקי בין השאר את הדברים האלה: „אמנם ההצעה לייסוד מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל אינה מספקת את תקוותינו, אבל יש בה לפחות אפשרות להגדלת כוחנו בחלק מארץ־ישראל, ונוסף לזה היא פותחת אפקים להגיע, על ידי שלטון שנרכוש, לידי הבנה עם הערבים על בסיס יותר רחב“.

בדברים מעין אלה סיימתי גם אני את הבירור שנתקיים בסיעתנו לפני ההצבעה בקונגרס ואמרתי: „אני רואה את עתידנו ואת עתידה של הארץ בהחזרת איחודה ושלמותה מתוך הסכמה חפשית וצורך חיים הדדי של העם היהודי והערבי. מדינת היהודים תשמש גורם – ואולי הגורם – להסכם יהודי ערבי, שברגע זה אולי אי־אפשר לראות את כל היקפו וגדלו“.

קפלנסקי שינה מאז את דעתו: הוא מציע עכשיו חלוקה בלי מדינה יהודית, אני לעומתו מציע מדינה יהודית בלי חלוקה.

בכינוס סיעתנו בציריך (1937) לאחר שנתקבלה החלטה על מתן יפוי־כוח להנהלה לברר התוכן המסוים של הצעת הממשלה בדבר יסוד מדינה יהודית בא״י הודעתי בסיעה:

„אני מציע זו הפעם הראשונה את מועמדותי להנהלה כדי להילחם על הקמת המדינה היהודית. זאת תהא מטרת חיי בעתיד קרוב, אבל מובן שההכרעה תהי בידי התנועה כולה“.

התנועה הכריעה.

31.7.44

המאבק המדיני עומד עכשיו במרכז חיינו – במרכז חיי הפרט והכלל, חיי הפועל היהודי, חיי הישוב והעם. עם התקרבותו של קץ המלחמה מחריפה הבעיה המדינית ועולה דחיפותה, חומרתה וראשוניותה.

נאמנות לתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית

כל תנועת הפועלים, כל הישוב, כל התנועה הציונית, יתר על כך – כל העם היהודי, לרבות אפילו האנטיציונים, מאוחדים בדבר אחד: בהתנגדות ל„ספר הלבן“. „הספר הלבן“ לא יקום אם נעמוד נגדו לא בדברים והכרזות בלבד. יש להזהיר על האשליה המזיקה כאילו „הספר הלבן“ נהרס כבר וביטולו נתון וקבוע מראש. המערכה נגד „הספר הלבן“ תדרוש מאבק קשה ומר, ואולי גם ממושך. ובלי כלים מעולים ובלי כוחות מלוכדים, בלי חזית מדינית מאוחדת במעמד ובעם – מערכה זו לא תצליח. ולא די להכריז על התנגדות ל״ספר הלבן“ – כל מי שמפורר את הכוחות בציבור הפועלים, בישוב ובעם, כל מי שמערער את אחדות הפועלים, את האחדות היהודית; כל מי שאינו נותן יד לליכוד ציוני מלא ונאמן בשעה טרופה זו – מסייע בלי משים ובלא יודעים לקיום „הספר הלבן“. הנסיונות להחרמה מצד אחד ולפלגנות מצד שני, החתירה תחת מרות הכלל וליכוד הכלל, המתלבשת באיצטלה של „פטריוטיות“ לאומית או „מהפכנות“ מעמדית – הם סימנים מדאיגים של טירוף־דעת כיתתי המפקיר ענינים חיוניים של הכלל מתוך פניה נפסדת או חשבון תכסיסי של סיעה וכת. יש לציין בסיפוק עמוק שהרוב הגדול בישוב התקומם נגד המחרימים, כשם שהרוב הגדול והמכריע בציבור הפועלים התקומם נגד הפלגנים.

ושוב נתגלה שהעתונות בחלקה – גם מימין וגם משמאל – אינה משקפת את הדמות האמיתית של הישוב, ושהישוב הוא יותר מלוכד ויותר ציוני מכפי שאפשר ללמוד מפי העתונות משני הקצוות.

ממאה ושמונים אלף הקולות שנמנו בשעת כתיבת הדברים האלה הצביעו למעלה משבעים וחמישה אחוז על נאמנותם לתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית – תביעות שלטון יהודי על עליה והקמת ארץ־ישראל כמדינה יהודית. השומר הצעיר ושותפיהם המינימליסטים מעולי גרמניה לא יגיעו אפילו לעשרים וחמשה אחוז, ואף הם קיפלו את דגלם ולא יצאו בגלוי בהתנגדות לתביעות המדיניות.

תוצאות אלו ישמשו אכזבה עגומה לכוחות „הספר הלבן“ אשר – על יסוד מאמרי עתונות האופוזיציה מימין ומשמאל – ציפו להרס החזית הציונית המדינית ולערעור כוחה של מפלגת הפועלים העומדת בראש המערכה. הבחירות לאסיפת הנבחרים לא החלישו איפוא אלא חיזקו את החזית המדינית נגד „הספר הלבן“.

לפני הכרעה

אולם אנו עומדים עכשיו לפני ההכרעה הסופית בחזית הפנימית, הכרעה בתוך הסתדרות העובדים. הבחירות ב־7 לאבגוסט יקבעו את דמותה ודרכה המדינית של ההסתדרות לשלוש השנים הבאות – השנים המכריעות ביותר במערכה המדינית של העם היהודי, וההסתדרות תידרש לא פעם גם לומר את דברה וגם לעשות את המעשה, ולא די שאנו מאוחדים בעמדה שלילית – בהתנגדות ל„ספר הלבן“. עלינו לענות מהו המשטר המדיני שיבוא במקום „הספר הלבן“?

מהתשובה לשאלה זו תלויות אפשרויות העליה וההתישבות של המוני גולים, תלויה אפשרות ההצלה והגאולה של שארית עמנו, תלוי הגורל והמצב של כל אחד מאתנו, של כל פרט ופרט, של כל פועל ופועל.

חרטומי פועלי ציון שמאל יודעים כבר עכשיו בודאות מרכסיסטית שסיום מלחמה זו יכניס אותנו מיד לעולם שכולו טוב ולמשטר סוציאליסטי. השותף השני של „חזית השמאל״¹ כופר בנבואה זו, ומדבר מוַדאות מרכסיסטית על זעזועים חדשים ומלחמת עולם שלישית. לא אכניס ראשי בין שני הרים אלה ואודה בגלוי שאין לי שום פרוגנוזה מדעית בטוחה. קראתי כמה ספרים המסבירים, כי מה שקרה אחרי מלחמת־העולם הראשונה היה מוכרח לקרות בדיוק כאשר קרה, ושכל מרכסיסט היה יכול לראות מראש התפתחות זו. אולם עד היום לא קראתי שום ספר וגם לא שמעתי על קיום שום ספר כזה שהסביר לפני עשרים וחמש שנים שהדברים ישתלשלו כאשר השתלשלו. להיפך, זכורני שכל הפרוגנוזות „המדעיות“ של מרכסיסטים ולא־מרכסיסטים נתבדו, וכל מה שקרה בארצות הגדולות והיחסים שביניהן היה בלתי צפוי מראש – ובחלקו הרב היה מפתיע בהחלט. לפי שעה ברור רק דבר אחד: שבראש העולם „החדש“ לאחר מלחמת העולם השניה יעמדו שלוש מעצמות גדולות – אנגליה, רוסיה ואמריקה, למשך זמן בלתי מסוים. ואם כי מדינות קטנות וגדולות ששועבדו על ידי היטלר יקומו לתחיה ויקבלו חזרה את עצמאותן, בניגוד לפרוגנוזות „הפרוגרסיביות“ שרווחו בשנים האחרונות בתוכנו – הרי הקונטרולה העליונה תשאר עוד כמה שנים גם בענינים פוליטיים וגם בענינים כלכליים בידי שלושת הלויתנים הגדולים.

הכל יהיה תלוי במשטר המדיני

ומכאן תוצאות חשובות לעתידנו. צרכי המלחמה הביאו לידי־כך שהממשלות העיקריות ריכזו בידיהן את הפיקוח, החלוקה והשימוש באוצרות הטבע, חמרי הגלם ומכשירי הייצור שבכל הארצות הנתונות להשפעתן. אין ספק שריכוז זה יתמיד עוד כמה שנים גם לאחר המלחמה. ולאחר תום המלחמה יהיו כל חיינו הכלכליים תלויים בתנאים מדיניים ובמשטר מדיני כאשר לא היו תלויים אף פעם.

דוגמא בולטת של תלות התעשיה בתנאים מדיניים משמשת חרושת היהלומים, שצמחה בארץ כמעט בן־לילה ונותנת כבוד לפועל היהודי, שהספיק בזמן קצר להסתגל לעבודה דקה ועדינה זו, וגם לבעל־התעשיה היהודי שגילה יזמה וחריצות בארגון התעשיה. אולם היזמה וההון וכושר העבודה היהודיים לא יעמדו לנו – אם השלטונות המרכזים בידם את חלוקת היהלומים ימנעו מהתעשיה בארץ את חמרי הגלם או יצמצמו את היקפם. שום חריצות המעבידים והעובדים, אפילו שביתות, לא יעמדו לנו במקרה זה.

ולא רק תעשיה זו – גורל כל החרושת היהודית וגם גורל החקלאות יהא תלוי במשטר המדיני אשר יוקם בארץ לאחר המלחמה: משטר אוהד, מסייע – או להיפך.

אולם בשעה זו אין אנו אחראים רק להמשכת קיומו של הישוב המצוי בארץ. חרדתנו ודאגתנו בשעת הכרעה זו נתונות במידה גדולה עוד יותר לגורל העליה וההתישבות החדשה – צפור־נפשה ובבת־עינה של תנועתנו.

ושוב כולנו מאוחדים – כל ציבור הפועלים וכל הישוב, מלבד אולי חבורה חסרת־ערך של מתכחשים ומתנכרים – בשאיפה לעליה והתישבות חדשה, אבל אם אין אנו מסתפקים בשאיפה אפלטונית בלבד, אלא רוצים להבטיח ביצוע שאיפתנו – עלינו להילחם על משטר מדיני שיאפשר וימריץ עליה והתישבות.

מהי עמדת „חזית השמאל“?

מהי עמדת „חזית השמאל“ בשאלה זו? ומהי עמדת סיעה ב׳? פועלי ארץ־ישראל והעם היהודי רשאים וחייבים לדעת זאת ובבהירות הגדולה ביותר.

„חזית השמאל“ הציגה לעצמה מטרה צנועה: להבטיח הנהגה חדשה להסתדרות העובדים ולהסתדרות הציונית. כלום אין קנדידטים אלה להנהגת התנועה חייבים להגדיר לבוחריהם מהי תכניתם המדינית, החיובית, שעל פיה ינהגו ויפעלו לאחר שיקבלו כתוצאה מבחירות אלו את השלטון בידם?

„חזית השמאל“ אמנם נוצרה רק בימי הבחירות ולצורך הבחירות, ויש להניח שמיד עם תום הבחירות תתפרק ושוב יופיעו לפנינו מיודעינו הישנים – השומר הצעיר מצד אחד ופועלי ציון שמאל מצד שני.

פועלי ציון שמאל הם עדיין „ירוקים“ במדינת ההסתדרות הציונית ועוד לא הספיקו לקבוע לעצמם פרוגרמה ציונית לאחר נדודיהם הקשים במדבר האנטי־קונגרסיסטי במשך ארבעים שנה. אולם חברינו מהשומר הצעיר הם בני־בית ותיקים בהסתדרות הציונית והקנו לעצמם כבר מזמן פרוגרמה פוליטית: מדינה דו־לאומית.

והשאלה הנשאלת עכשיו? העודם מחזיקים בתבנית זו, וההנהגה החדשה שתיבחר לאחר נצחון „חזית השמאל“ בבחירות תפעל לפי תכנית זו ותלך לפועלי אנגליה, רוסיה ואמריקה ולממשלות הארצות האלו בתכנית של בנטוב או לא? מדוע איפוא נעלמה התכנית בספרות הרבה והעצומה שהשומר הצעיר מגדיל ומאדיר בימי הבחירות? העומד השומר הצעיר על תכניתו הדו־לאומית או לא? הנסתלק ממנה מטעמים טכסיסיים, מתוך פחד הבוחרים, או לא? אם נסתלק – מדוע אינו מודיע על כך? אם לא נסתלק – מדוע אינו מכריז על התכנית? מהי גניבת דעת הציבור בענין חיוני כזה? הן במשך שנים עומד השומר הצעיר ומגנה את ההנהלה הציונית בסעיף זה, מקהיל קהילות ועושה פרסום, אפילו לתינוקות בית רבן, לתורה המהפכנית של הציונות הגדולה, שלא תתגשם לפי הודעת השומר הצעיר בקונגרס הציוני לא במדינה קטנה „ואף לא בכל מדינה יהודית גדולה“, כי „ריכוז ההמונים הגדול יכול להתגשם רק על יסוד של משטר דו־לאומי בארץ־ישראל“.

היתכן הדבר שבעמוד השומר הצעיר על סף השלטון בהסתדרות העובדים ובהסתדרות הציונית – כפי שמתריע כלי המבטא היומי של התנועה הזאת – יעלים מבוחריו שאלה חיונית ומרכזית זו, יתבייש בתכניתו, או יתחמק ממנה?

ומדוע שותק השותף השני של „חזית השמאל“? אם לפי דרישתם הם שמו את התכנית הדו־לאומית במקרר לתקופת הבחירות – מדוע אין מזכים הם גם את הבוחרים באינפורמציה חשובה זו? ומהי עמדת בן־בריתם החשאי של „חזית השמאל“ – סיעה ב׳.

ומה עמדת סיעה ב׳?

יצחק טבנקין הכריז בועד הפועל של ההסתדרות ביום 23.2.44 (בדיון על הוראות למשלחת ההסתדרות לקונגרס הבינלאומי) שאין הוא שותף להיאבקות הגדולה בין מדינה יהודית ובין מדינה דו־לאומית, ואינו רואה בה ערך אמיתי, כי הניסוח „דו־לאומיות“ אינו פסול בעיניו, אם כי אינו מוצלח לדעתו. בדרך כלל אין טבנקין כל כך רחב־לב ביחס לניסוחים פוליטיים. בנוסח שנתקבל על ידי התנועה הציונית בעולם ועל ידי תנועת הפועלים בארץ (מחוץ להשומר הצעיר) אין הוא פוסק לחפש מגרעות ופסולים, אם מפני שבית המלון שבו נתכנסה ועידה ציונית גדולה באמריקה לא מוצא חן בעיניו, ואם מפני שמדינה חפשית נקראת באנגלית בשם הבלתי סימפטי בשבילו – בשם קומונוולט, וכשם שהוא מקיל גדול לגבי השומר הצעיר ואינו רואה שום ניגוד בנוסחאות המדיניות, כך הוא מחמיר וקפדן לגבי „חבריו מאתמול“ ומגלה בכל תכנית שלהם מזימה נסתרת של חלוקה. אולם כשחבר קרוב לו בסיעה ב׳ בא ומציע בפירוש ובגלוי חלוקה – אמנם חלוקה בלי מדינה – כאשר עשה זאת הח׳ קפלנסקי בעל פה ובכתב, ולא עוד שאינו ממתין עד שתכנית החלוקה תצא לפועל ומציע כבר מעכשיו „רצוי לכוון את העליה וההתישבות העברית במגמה זו“ של חלוקה לשני אזורים, ו„עד כמה שאפשר להימנע מיצירת מיעוטים יהודים מפוזרים באזורים כגון שכם וחברון“ – אין עינו החדה של טבנקין רואה כל סכנת חלוקה בתכנית זו, והוא מציע לבחור בקפלנסקי „כאיש שהתנגד לחלוקה“.

האין ציבור הפועלים ברגע מכריע זה רשאי לדעת אם ההתנגדות למדינה או לחלוקה מותנית מיחס פרינציפיוני לעצם התכנית הפוליטית או מיחס תכסיסי למציעי התכנית?

סיעה ב׳ אינה מתכוונת עדיין לרשת את הנהגת ההסתדרות, וביחס להנהגה הציונית עמדתה דומה ל„מיסמך החשאי“ של בנטוב. אולם סיעה ב׳ חולמת לזכות בעמדת „לשון המאזנים“ בהסתדרות למען תוכל להטיל רצונה על כל יתר הגופים. האין ציבור הפועלים רשאי לדעת לפני הבחירות מהי התכנית המדינית של סיעה ב׳ גופה? כיצד תשתמש בכוח הכרעתה בשאלה המדינית? התומכת היא בתכניתו של קפלנסקי או מתנגדת לה? הרואה היא נזק בתכנית של בנטוב ושוללת אותה? התתמוך בתביעה של מדינה יהודית – גם אם התובע לא יהיה ממקורבי סיעה ב׳ ואנשי שלומה? התוסיף לקבוע בשאלה המדינית עמדה תכסיסית, כאשר עשתה בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות מיום 14.2.44, או תישאר נאמנה להצבעתה במדינת ההסתדרות מיום 5.5.44? היכריע התכסיס הסיעתי או העקרון המדיני בקביעת עמדתה?

שני ענינים חיוניים

ברצונם של פועלי ארץ־ישראל בלבד לא נשיג את המדינה היהודית. בלי רצונם של פועלי ארץ־ישראל לא תושג כלל וכלל. ובמערכה הקשה שבה נעמוד, הכרחיים לנו שני דברים:

א. שלמות החזית המדינית של עם ישראל במלחמתו על ביטול „הספר הלבן“ ועל הקמת ארץ־ישראל כמדינה יהודית. חזית זו מחייבת מאמצים בלתי פוסקים כלפי פנים וכלפי חוץ: מאמצי העפלה בעליה, בהתישבות ובהתגוננות, ומאבק פוליטי לכיבוש דעת הקהל בעולם ולרכישת אהדתם של פועלי הארצות השונות והסכמת ממשלותיהן.

ב. אחדות מעמד הפועלים – בהסתדרות, במפלגה, בנוער, ב„החלוץ“, באיגוד המקצועי, בחברת העובדים, בחינוך ילדינו. שום מליצה יפה על ציונות גדולה וסוציאליזם מהפכני, על כלל־ישראל ועצמאות מעמדית אין בה ממש אם לא נדע להתגבר על מגמות הפילוג והפיצול המנסות להשתלט עלינו, ואם לא נדע לקיים ולהאדיר את האחדות היוצרת והלוחמת הגלומה בהסתדרות העובדים ובמפלגת פועלי ארץ־ישראל, זו שכבשה לפועל העברי בארץ את כל אשר יש לו.

בכינוס הציוני ״יום הרצל״, ירושלים, י״ט בתמוז תש׳׳ד

לא יום זכרון ומספד הוא לנו היום הזה. לא באנו הנה לבכות את הרצל המת ולהעלות על זכרוננו את אשר פעל במשך שמונה השנים הקצרות ורבות־העלילה למן פרסום מחברתו ״מדינת־היהודים״ בתחילת 1896 ועד יום מותו באמצע 1904 — שנים שעברו ללא שוב. באנו הנה, כשפנינו מופנים ליום מחר, לעתיד, לבאות, להתיחד עם הרצל החי, הפועל בלבנו ובלב העם היהודי, המוסיף להדריך את מפעל התקומה שטרם נסתיים. באנו להתיחד עם מחאתו הצורבת והגאה של הרצל נגד ההתעללות המתמדת בכל הדורות ובכל הארצות, ללא יוצא מן הכלל, בכבוד העם היהודי, בזכותו, בקיומו ובתקוותו, — באנו להתיחד עם אמונתו הלוהטת ביקר העם היהודי, ערכו הלאומי והמדיני, ביכלתו להתיצב על במת ההיסטוריה כעם שווה־זכויות וחובות, נטוע במולדת העצמאית ועומד ברשות עצמו. באנו להתיחד עם רצונו לא־יחת ולא־ילאה שהעם היהודי יקח את גורלו בידיו הוא ויושיע את עצמו. באנו להתיחד עם התביעה הפשוטה והגדולה שהרצל השמיע באזני כל העולם באמונה מלבבת ומרעננת — התביעה ההיסטורית של עם ישראל שהגיעה עכשיו שעתה — הקמת המדינה היהודית.

יחיד בגדלותו

מקיבוץ יהודי הונגריה בא אלינו הרצל. קיבוץ יהודי זה, אולי האחרון בין הקיבוצים היהודים הגדולים באירופה, המפרפר בימים אלה על הגרדום הנאַצי ומובל יום־יום לטבח בקרונות מוות. קיבוץ מופלא זה השוכן בארץ־סְפָר בין מזרח ומערב, בין ימי־הבינים והתקופה המודרנית, בין אדיקות קיצונית במסורת ובין יציאה להתבוללות גמורה, בתוך גיא־חזיון של התגוששות לאומית במשך דורות, דיכוי לאומי ושחרור לאומי; יהדות מופלאה זו שהוציאה מתוכה את ראשוני המעפילים והחלוצים — שטמפר, ראַבּ וחבריו, שעלו לארץ לפני כשבעים שנה על מנת להניח יחד עם בני ירושלים יסוד לכפר עברי ראשון במולדת המתחדשת בשם רב־משמעות — פתח־תקוה יהדות זו הוציאה מתוכה את שני המאורות הגדולים — הרצל ונורדוי.

אין זה הזוג הראשון שהופיע בתולדות השחרור היהודי. ביציאה ראשונה של עם ישראל מעבדוּת לחרוּת, הופיע זוג ראשון, שני אחים: האחד, המחוקק, המורה, המנהיג; השני — הפה, השופר, המסביר. אולם בהיסטוריה היהודית יעמוד משה יחידי ואין שני לו, ורק לו נתן העם היהודי את התואר הפשוט והנשגב: משה רבנו. גם בהיסטוריה היהודית החדשה יעמוד הרצל לבדו בגדלותו החיה והמתמדת.

רק על ראשו זרחה מחדש שכינת־האומה, והוא זכה — בקסם אישיותו, בראיתו החודרת, בגאונו המדיני, בלבו הרגיש והאוהב, בחרדתו הקדושה והיוצרת, בעוז־רוחו המעפילה, בתפארת נפשו — להיות לנקודת־המוקד של אהבת העם, גאוותו, מאווייו הכמוסים והנאמנים, יצר גאולתו ותקומתו.

משום כך נעשה הרצל מיד עם הופעתו, בעודו חי, לאגדה עטורת־חסד ותפארת, ואחר מותו הוסיף לחיות ככוח מפרה ומדריך.

אלה שקדמו לו

והמופלא שבדבר — הרצל כמעט לא חידש כלום בתורת הציונות, לא בראית הבעיה היהודית ופתרונה, בעיית העם היהודי ללא סיכוי ומוצא בגלות, ולא בראית־הצורך בריכוז טריטוריאלי ושיבה למולדת. כמעט בכל ההנחות הציוניות העיוניות — מלבד דרכי הפעולה — קדמו להרצל רבים וגדולים: רבי יהודה אלקלעי — היורש המודרני של דון יוסף נשיא (מת 1566 ) ור׳ חיים אבולעפיה ( 1742 ) — החולמים הציונים ביהדות הספרדית (אלקלעי זה, שהיה מכרו של אביו־זקנו של הרצל, היה מושפע לא רק מהמשיחיות היהודית אלא גם מתנועות השחרור של עמי הבלקאן); רבי צבי־הירש קלישר ור׳ חיים לוריה (מצאצאי האר״י) מרבני היהדות האשכנזית; שני יהודים בריטיים: סיר משה מונטיפיורי ובנימין ד׳יזראעלי — הראשון שהקים את הנקודה החקלאית הראשונה בארץ ( 1856 ) — ״פרדס מונטיפיורי״, והשני שכתב את הרומן הציוני הראשון ( 1842 ) ״טנקרד״; היהודי האמריקאי מרדכי עמנואל נח שאמר להקים מדינה יהודית באמריקה הצפונית בשם אַררט; משה הס, הסוציאליסט היהודי, חברו של מארכס, ששאף למדינה יהודית בארץ־ישראל על פי תורת משה, כלומר, על פי הסוציאליזם; לאַסאַל הצעיר שחלם להתיצב בראש העם היהודי ולכבוש את ארץ־ישראל; פרץ סמולנסקין ודוד גורדון וכן רבים ושלמים — ועל כולם ליאון פינסקר, שמחברתו ״אבטואָמנציפּציה״ נשארה עד היום הזה היצירה הקלאַסית הראשונה במעלה בכל הספרות היהודית, אשר בראית הפרובלימה היהודית, בניתוח המעמיק והחריף של חיי העם ומצבו בגלות, בעוז הביטוי, הנמרץ והממַצה, אין דומה לה בכל אשר נכתב לפניו ולאחריו.

מה ידמה לתיאור קצר זה של עם ישראל בעמים שניתן בידי פינסקר: ״בעיני החיים חשוב כמת; בעיני האזרחים — כגר; בעיני התושבים — נע ונד; בעיני העשירים — קבצן; בעיני העניים — עשיר מנצל; בעיני הפטריוט — חסר מולדת; ובעיני הכל — מתחרה שונא״. ולעגו המר והחריף לעצמנו: ״מולדתנו — ארץ נכר; אחדותנו — פיזור; אגודתנו — איבת הכל;נשקנו — הכנעה ;מגננו — בריחה ;מקוריותנו — הסתגלות ;עתידנו — יום מחרת ;חיים בזויים אלה יחיה עם אשר לפנים חשמונאים יצאו ממנו״.

שנים אחדות לאחר פרסום החוברת ״מדינת היהודים״, העיר לו אחד מידידיו של הרצל, כמדומני דוד וולפסון, על מחברתו של פינסקר ויעץ לו לקרוא אותה. לאחר שהרצל קרא את ״אבטואָמנציפּציה״ אמר, שאילו היה יודע עליה מקודם — לא היה כותב את ״מדינת היהודים״.

ההיסטוריה היהודית אסירת תודה למקרה שהרצל לא ידע על הקונטרס ״אבטואמנציפציה״ — ושלא נמנע מכתיבת ״מדינת היהודים״, אם כי לדברי עצמו לא חידש בה כלום, כי הרצל גילה בכתבו את ״מדינת היהודים״ משהו יותר מרעיון חדש — הרצל גילה את עצמו, את החוזה, המנהיג, האדריכל והמצביא המדיני הגדול, שלא קם בישראל כמותו מאז נפילת בר־כוכבא.

יצר את המדיניות העברית

הרעיון שהביא את הרצל חזרה לעמו — לא היה חדש. ימיו כימי עם ישראל, אבל הרצל ידע לצקת ברעיון הישן כוח ותנופה חדשה — כי הרצל ידע את סוד העשיה ההיסטורית, שלא ידע אף אחד מקודמיו; הוא ידע סוד הביצוע המדיני, ואת הסוד הזה מצא בתוך עצמו ובתוך העם היהודי גופו: הוא הפך את העם היהודי בפעם הראשונה מאז לכת העם בגולה לכוח וגורם מדיני, לכוח יוצר ולוחם. הרצל יצר את המדיניות העברית, וחישל את הכלים והמכשירים הדרושים לעם במלחמת שחרורו ותקומתו: את הבימה העולמית, את מסגרת ארגונו הלאומי, נציגותו הפוליטית, מכשיריו הפיננסיים־הממלכתיים.

במשך מאות בשנים היה העם היהודי בעולם כולו רק אוביקט ומשחק בידי כוחות מדיניים זרים — לשבט או לחסד. הרצל הפך אבק אדם הנישא על ידי רוח מצויה ובלתי־מצויה — לעם ולגורם על במת המדיניות הבינלאומית. הוא נתן לעמו לא רק מטרה מדינית — אלא גם אמצעים למימושה, ובראש וראשונה את ההכרה שהעם היהודי, למרות פיזוריו ותלישותו — הוא כוח, אם רק ידע להשתמש ולנצל את כוחו למען גאולת עצמו.

שתי תפיסות

ביחס היהודים לעמים שבתוכם הם שוכנים היו רווחות בימי הרצל שתי תפיסות מנוגדות ונפסדות כאחת: תפיסה אחת של הגיטו, שתהום מוחלטת ונצחית, ללא מעבר וללא גשר, רובצת בין העם היהודי ובין הגויים האחרים, ועד ביאת הגואל הוטל על היהודים לעמוד בחוסר־אונם, אזלת ידם ותלותם בחסדי זרים.

התפיסה המנוגדת היתה זו של המתבוללים, אשר בסביבתם גדל ונתחנך הרצל — שהיהודים אינם כלל עם ככל העמים, ורק מחיצה טפלה וחולפת של שרירי אמונות ודעות קדומות מפרידה בין היהודים ובין שכניהם, ואם רק ידעו היהודים להידמות לשכניהם בלשונם, במלבושם, בהליכותיהם, בחינוכם, בשיחם ובשיגם — יחלוף ההבדל, ותחדל ההוויה היהודית המיוחדת.

עם שובו של הרצל לעם היהודי — מתוך הסתכלות חדה שהחלה עוד בימי נעוריו ומתוך רגש הכבוד האנושי שנפגע בו למראה יחס ההתעללות ביהודים — הסתלק לחלוטין ולנצח מהתפיסה המתבוללת, אם כי לא הכיר עדיין את התוכן הפנימי, החיובי המחזיק את היהודים כעם, — כי עד הקונגרס הציוני לא הכיר הרצל עדיין את יהודי מזרח־אירופה, שאינם זקוקים כלל לאנטישמיות למען שיהיו יהודים, כשם שלא זקוק הצרפתי או האנגלי לשנאת מישהו למען יהיה צרפתי או אנגלי, — אולם הוא לא קיבל גם את תפיסת הגיטו על התהום המוחלטת שבין העם היהודי, כעם חסר אונים, ובין העמים שבידם התוקף והעוז.

עם ככל העמים

הרצל הכיר — ואולי הוא היה ראשון בתולדות גלות ישראל — שיתכנו יחסי גומלין בין העם היהודי ובין העמים האחרים, אם רק העם היהודי ירצה להתארגן כעם ולפעול כעם, ושגם לעם היהודי יש מה להציע, כעם, לעמים האחרים אשר יבואו לעזרתו ולפגוע בעמים אשר יפגעו בו, ועל יסוד הנחה זו בנה את פעולתו ויחסיו המדיניים בתורכיה, באנגליה, בשנות פעולתו המעטות והעשירות.

הרצל הגיע למסקנה מהפכנית, שעכשיו היא נראית לנו כטבעית ומובנת מאליה, שהעם היהודי הוא עם ככל העמים — אם כי מצבו שונה לרעה ממצבו של כל עם. הוא אמר: ״אין עם יכול להיוושע אלא על ידי עצמו״ וכי ״שאלת היהודים יכולה להיפתר רק על ידי היהודים״, כפי שציין לא פעם ב״מדינת היהודים״ ובנאומיו בקונגרסים. ודוקא משום שהכיר כי הבעיה היהודית היא בעיה בינלאומית, והקמת המדינה היהודית היא צורך בינ­לאומי — הכיר ולימד שרק בכוחו ופעולתו של העם היהודי עצמו, על ידי גיוס מלא של משקלו ויכלתו הכספית, הפוליטית והחלוצית, יביא את העמים האחרים המעונינים להיזקק לו ולסייע לו לתקומתו ולבנין מדינתו.

על שני דברים בנה הרצל את אמונתו בהגשמת הציונות: על צרת־ישראל ועל כוח האידיאל הציוני.

ככל המשחררים והמהפכנים הגדולים בהיסטוריה האנושית, ידע הרצל את הסוד העמוק והפשוט, שסבל ומצוקת המונים אינם מוכרחים להיות דוקא ואך ורק מקור של השפלה, ירידה, רפיון, חולשה והתנוונות, אלא עלולים גם ליהפך למקור של כוח ועוז, התגלות וגבורה, אם יצורף אליהם רעיון גואל ומשחרר — אם ימרידו את הסובלים במנת חלקם העלובה ויסוריהם יוצקו בדפוסי־מלחמה ויצירה.

אינטואיציה גאונית

כשהרצל טבע את המכשיר הראשון של הציונות המדינית — הקונגרס היהודי העולמי — לא ידע עדיין את ההווי היהודי בארצות מזרח־ אירופה ומערב־אסיה הספוגים מסורת, חינוך ותוכן יהודי חיובי. הוא גם לא ידע עדיין את הקשר הפנימי, העמוק, בל־ינתק, בין האומה ובין מולדתה העתיקה ולא הכיר עדיין את אוצרות היצירה הגנוזים ברחבי העם ובנוער, שנתגלו במרכזי היהדות הגדולים, ביצירת ספרות עברית וישראלית, בבנין חיים חדשים בארץ. אולם, מה שחסרה ידיעתו ביהדות, מילאה האינטואיציה הגאונית שלו בהבנת הטבע האנושי — והיהודים הם סוף־סוף חלק מהאנושות העולמית — והוא ידע מה מוכשרים לעשות יהודים סובלים בהינתן להם אידיאל לאומי משחרר וגואל.

כוחות מניעים: אידיאל וסבל המונים

כשהרצל הופיע לפני 42 שנה — 7 ביולי 1902 — בפני ״הועדה המלכותית לעניני הגירת הזרים״ בלונדון, כראש ההסתדרות הציונית, ונשאל על ידי חבריה על הנסיון ההתישבותי של הברון הירש באַרגנטינה — אם נסתיים בכשלון ומדוע, ענה:

״הוא נסתיים בכשלון מסיבה זו: כשאדם שואף להתישבות נחוץ שיהיה לו דגל ורעיון. אינכם יכולים להגשים את הדברים האלה במימון בלבד. ומכיון שלא היה להם לא דגל ולא רעיון — לא היו יכולים להצליח. בכסף אינכם יכולים לחולל תנועה כללית של המונים גדולים. אתם מוכרחים לנטוע אמונה בעתידם ואז אתם יכולים לעורר בהם גם התמסרות לעבודה המפרכת ביותר בעולם״.

וכשם שהרצל הבין את הכוח המניע ברעיון ובאידיאל הפועם בלב המונים — כך הבין את הכוח המניע של סבל המונים. הוא ידע שהסבל מכשיר אנשים להתגבר על מכשולים שבתנאים נורמליים אין להתגבר עליהם, ושמתוך מצוקה מסוגלים אנשים לבצע דברים שאנשים לא־סובלים אינם מסוגלים לבצע.

כשניהל בשנת 3 ־1902 מו״מ עם ממשלתו של בלפור על דבר תכנית אל־עריש וסיני, והעירו לו במיניסטריון החיצון הבריטי על התנאים הקשים והמכשולים שבהתישבות זו, כתב מכתב שהגיש ללורד לנדסון — מיניסטר החוץ בקבינט של בלפור, ש״אם גם דעת המומחים לא תהא נוחה ביותר—הרי יכולה צרת היהודים לשמש כוח כזה שתאפשר התישבות גם בתנאים כאלה שלגבי התישבות נורמלית היו בלתי רצויים״.

תולדות התישבותנו בארץ — גם בכפר וגם בעיר, גם ביבשה וגם בים — אימתו לא פעם את ההנחה הזאת, הפשוטה והגאונית של הרצל. כמה אכספרטיזות של ״מומחים״ ו״אנשי מעשה״ על אי־אפשרות של התישבות בהרים, על חוסר מים, על אי־הצלחת ענף חרושת זה או אחר, על חוסר כשרוננו להיות פועלים, חקלאים, ימאים, נתבדו והוכזבו — והתישבותנו בארץ הצליחה במקומות, בתנאים ובנסיבות ״שלגבי התישבות נורמלית (כלומר של עם נורמלי) היו בלתי רצויים״.

צרת היהודים וכוחו היוצר של האידיאל הכזיבו אפילו הנחה פוליטית של הרצל עצמו, שעליה עמד בראשית פעולתו בכל תוקף, והנכונה כשהיא לעצמה בדרך כלל ובתנאים נורמליים — שיצירת תנאים פוליטיים נוחים קודמת לכל פעולה התישבותית.

הנחה זו שנכונותה הוכחה גם בתולדות התישבותנו, הופרכה על ידי הנחה יותר נכונה ויותר עמוקה — אף היא של הרצל — כי מה שיעשה הכרח־הברזל של סבל ואידיאל, לא יעשה ההגיון המדיני. ותלמידי הרצל, שהמשיכו אחרי מותו את מפעל חייו בארץ — אנשי העליה השניה ואלה שבאו אחריהם — שילבו בתוך הציונות המדינית שירשו מהרצל, גם את הצו של יצירה בלתי פוסקת. בנין, עליה והתישבות בכל התנאים — מתוך אמונתם ההרצליסטית שצרת היהודים וכוח האידיאל מסוגלים לאפשר התישבות גם בתנאים שלגבי התישבות נורמלית וגדולה ״היו בלתי רצויים״.

אילו חי עוד 13 שנה

כשהרצל מת בעודו באבו, כשנשבר הלב הרגיש והאוהב, שדפק יחד עם סבלו ותקוותו של כל העם היהודי, מבלי שראה בחייו פרי חזונו ועמלו — חשב אולי מחשבת יאוש שכל מאמציו נכשלו, וחזונותיו על נציגות עם ישראל, מוּכּרת במשפט בינלאומי, ועל הכרה בינלאומית של זכות עמו לשוב למולדתו ולחיות בה חיי קוממיות — מה שקרא באחד הקונגרסים בשם צ׳רטר — היו לשוא ולתוהו. אילו חי הרצל עוד 13 שנה — והיה מגיע אז רק לשנת ה־ 57 בחייו — היה רואה שחזונו המדיני קם ויהי: הוכרה זכות עמנו במשפט בינלאומי, ובדיוק 19 שנה אחרי פגישתו עם הקיסר הגרמני בירושלים — שחל בשנים לנובמבר 1898 — ניתן הצ׳אַרטר הנכסף לעם ישראל, הפעם לא על ידי קיסרות גרמנית שנפלה — אלא על ידי המעצמה העולמית הגדולה שהרצל תלה בה מראשית ימיו את תקוותיו המדיניות — על ידי אנגליה, והצ׳אַרטר נקרא בשם ״הצהרת בלפור״, ונציגות העם היהודי, שהרצל הקים ראשונה בעבודת ממשית, — זכתה להכרה משפטית בינלאומית בדמות הסוכנות היהודית לארץ־ישראל.

ואילו האריך ימים עד הלום

אך אילו הרצל היה מאריך ימים והיה מגיע עד ימינו אלה — וכמה מבני גילו עודם חיים אתנו כיום הזה ואנו מקוים שיאריכו ימים — היה רואה שגם צ׳ארטר כתוב וחתום על ידי ממשלה אדירה ומאושרת בגושפנקא של חבר הלאומים אינה עדיין גשר של ברזל. כי תיתכן גם התכחשות להתחייבויות ברורות ומפורשות, ותיתכן גם הפרה של ערובות משפטיות ממלכתיות, וגם הבטחות מסוג ״אֶפאֶנטליך ראֶכטליך״ ואפילו ״פאֶלקר ראֶכטליך״ עלולות ליהפך למשענת קנה רצוץ בהשתנות הנסיבות והתנאים, ויש ליצור גם דברים ולא רק תנאים — אם כי יצירתהדברים יש שהיא קשה מיצירת התנאים ודרושים מאמץ ורצון ועקשנות והתמדה בלי סוף, בלי ליאות ובלי רתיעה.

ואילו היה חי אתנו היה רואה עוד דבר — שאפילו החזות הקשה, השחורה משחור, אשר חזה לפני 48 שנים על מצב ישראל בגולה — היא מרנינה וּורודה לעומת מציאות־האימים, שגם דמיון השטן לא יכול היה לתאר בזמן שהרצל היה חי.

״מה יהא איפוא בסופם של היהודים?״ — שאל הרצל לפני כחמישים שנה ״להרוג את כולם אי־אפשר והתופעות הממאירות של הלחץ הולכות ומתרבות — הרדיפות וההתעללויות ביהודים מתרחשות בכל שבוע ושבוע״.

אז עוד האמין ש״להרוג את כולם אי־אפשר״ — ההיה אומר זאת גם היום?

רוחו מרחפת עלינו

הרצל בן־התמותה אינו אתנו. עצמותיו טמונות בבית העלמין הרחוק באחת מהבירות המנואצות של תלייני העם העברי, אולם הרצל — בן־אלמוות אתנו הוא. רוחו של הרצל — הרוח של העם היהודי הגאה, המאמין, המורד, המתאבק, המקוה, שאינו יודע פחד ויאוש, רתיעה וכניעה, רוח זו מרחפת בתוכנו, מרחפת על הרי הארץ ועמקיה, כפריה ועריה העברים, שהופרחו והופרו ונבנו בזיעת בונינו־חלוצינו ובדם מגיניהם־שומריהם, פועם בלב הנוער שלנו, בלב בחורינו ובחורותינו, הלוחמים בצבא בעלי־הברית או עומדים על המשמר בארץ וסביבותיה, הרוח אשר המריד את לוחמי הגיטו בואַרשה, בנדין, וילנה, ביאליסטוק, צ׳נסטוכוב, ללא תקוות־נצחון והצלה מלבד קידוש שם עם ישראל הלוחם.

לא יום אבל והספד הוא יום מלאות ארבעים שנה לפטירת הרצל. אנו גאים על גדול בניו של עם ישראל בגולה שרוחו חיה ותחיה לעולם בתוכנו, אשר לימד את עמנו לא לכוף את קומתו ולא לבקש רחמים, לסמוך על עצמו ולדבר משפטים בשער.

״כוחנו אתנו לברוא לנו מדינה למופת׳׳

עוד לפני 48 שנים הכריז הרצל בבטחון של חוזה־גאון: ״כוחנו אתנו לברוא לנו מדינה למופת״. אז נמצאו רבים, חסרי אמונה ואנשי מעשה מרומים, שפקפקו ולגלגו לבטחון זה.

מאז הקימונו מפעל התישבותי שגם עם גדול ועשיר ותקיף היה מתגאה בו.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ניסו שלוש אימפריות גדולות — אנגליה באבסטרליה, יפאן במנצ׳וקו, איטליה בלוב— לעשות מפעלי התישבות שיקלטו את עודף האוכלוסין מארצותיהן, ואם גם לרשותן עמדו תוקף ממלכתי אימפריאלי, אוצרות כסף כבירים וארצות רחבות ועשירות, לא הצליחו לא בכמות ולא באיכות מה שהצלחנו אנחנו לעשות באמצעינו הדלים ובחוסר כל כוח ממלכתי.

ומפה, מעל הר הצופים, שבעיר העולמית היהודית, נקרא לכל בני ישראל בתפוצות — בגיטאות ובארצות החופש, כביכול, לכל אסירי ציון שבעולם, את בשורת התקוה שהכריז הרצל לפני 48 שנה, ושאנו מאמינים שמתקרבת עכשיו שעת מילואה: ״היהודים הרוצים בכך ישיגו את מטרתם, והם יהיו ראויים לכך״.

בכינוס הציוני הרביעי, דצמבר 1944

אני רוצה הערב לנסות להבהיר גורם אחד בפעולה ובמדיניות הציונית, ההולך ונעשה יותר ויותר מכריע, חושש אני להגיד — פאַטאַלי, בגורל הציונות — זהו גורם הזמן.

אין אנו גורסים ציונות רק כהשקפת עולם, אנחנו רואים בציונות מאמץ לאומי מתמיד ושיטתי המכוון לשינוי גורלו של העם היהודי, שינוי בשלושה דברים שהם אחד, שינוי מפיזור לריכוז, מנכר למולדת, מתלות לעצמאות. מאמץ זה תלוי תמיד בנסיבות הזמן, עכשיו—יותר מאשר בכל הזמנים. תוצאות המאמץ הזה לשינוי ולתיקון גורלו של העם היהודי אינן תלויות רק בנו. לביצוע דבר הציונות אנחנו זקוקים לא רק להבנה ואהדה, אלא לעזרה בין־לאומית אקטיבית.

תביעה ציונית

קראתי בעתונות על המושב האחרון של אסיפת הנבחרים, כי אחד הנואמים הנכבדים, המחונן, כנראה, בחושים של מוסיקליות פוליטית, עשה ״תגלית״ חשובה מאוד והיא: שדבר ביצוע הציונות זקוק לתמיכה בין־לאומית, וקודם כל לתמיכת המעצמות הדימוקרטיות — אנגליה ואמריקה. ותגלית זו נעשתה קרנים לנגח את המסכנים בתנועה הציונית המכונים בשם ״בילטמוריסטים ״. אין אני בילטמוריסט, רק פעם אחת בחיי הרציתי במלון זה שנקרא ״בילטמור״, לפני שנתיים וחצי. אבל לפני זה ולאחרי זה הרציתי כמה וכמה פעמים במקומות אחרים על אותו נושא. אמנם אני חסיד גדול של תביעת המדינה היהודית, אבל אני חושב שזו לא תביעה ״בילטמורית ״ אלא תביעה ציונית, תביעה של התנועה הציונית כולה. יותר מזה: תביעה של העם היהודי כולו. אין דבר יקר כל־כך בשנים האלה בנשמת העם היהודי לכל ציבוריו, בין בשרידי יהדות פולין ובין בקיבוץ הגדול והחפשי של יהדות אמריקה, בין בארצות הבלקנים ובין בדומיניונים הבריטיים, מאשר התביעה והשאיפה למדינה יהודית. אבל כציוני ותיק אני מכיר קצת את ההיסטוריה המדינית של הציונות ואני יודע שטרם עשה ״קולומבוס״ של אסיפת הנבחרים את תגליתו הגדולה היו אלה המכונים בילטמוריסטים יושבים בבירות אנגליה ובבירת ארצות־הברית ומשקיעים מאמצים כפי יכלתם להשגת עזרה בין־לאומית מהמעצמות הדימוקרטיות, והמאמצים האלה לא עלו, כמדומני, לגמרי בתוהו. עדות לכך הכרזת הנשיא רוזבלט, החלטת ה״לייבור פרטי״ באנגליה וכדומה.

במה תלויה העזרה הבינלאומית

אולם עלי לציין שגם העזרה הבין־לאומית וביחוד מידותיה והיקפה תלויים בהחלט במאמץ היהודי, וקודם כל בקביעת רצונו, הגדרתו־שאיפתו של העם היהודי והסברתה. אינני רוצה להגיד שהתביעה בלבד וההגדרה בלבד מחייבת את העזרה הבין־לאומית האפשרית. אין הדבר מחויב המציאות שאנחנו נקבל מה שאנחנו דורשים, אבל לא יתכן שנקבל מה שאין אנו דורשים כלל וכלל. אם יהודים ידרשו עליה של 40% לארץ־ישראל אני יכול להבטיח אתכם ששום אדם באנגליה ובאמריקה, גם לא בארצות אחרות, בין שהוא שייך ל״כוחות המחר״ ובין שהוא שייך ל״כוחות היום״, לא יכפו עלינו עליה למעלה מ־ 40%. אם היהודים ידרשו עליה אטית לארץ־ישראל לא ימצא שום כוח בעולם שיטיל עלינו עליה מהירה. אם היהודים יגידו לא מדינה יהודית לא יהיה אף אדם ואף גורם אחר בעולם שיגזור עלינו מדינה יהודית. ואם בניגוד לתביעת מדינה יהודית יש שמציגים אצלנו תביעה לרוב יהודי בלבד, ואחרים — רק עליה גדולה, אני רוצה להגיד ששלושת המושגים האלה, — עליה גדולה, רוב יהודי, מדינה יהודית — הם מבחינת הדינמיקה הפוליטית מושגים נרדפים, מושגים נרדפים אולי בכמה וכמה מובנים, אבל קודם כל באותה הזדהות בתפיסה הפוליטית של עמים שיש להם חושים פוליטיים. אם מי שהוא יאמר לנו, מדינה יהודית לא תקום, מפני שהערבים מתנגדים לכך, פירוש הדבר, רוב יהודי לא יקום, מפני שגם לכך מתנגדים הערבים. אם מישהו יגיד לנו, רוב יהודי אין לדרוש, מפני התנגדות הערבים, אלא עלינו לדרוש רק עליה גדולה, לא תקום העליה הגדולה, כי הערבים מתנגדים לעליה הגדולה, ואין שום הבדל בין התנגדות הערבים למדינה יהודית או לרוב יהודי או לעליה גדולה. אצלם שלושת המושגים האלה מזדהים בהחלט.

אל נדבר בלשון שלפני 1939

אין אני מתכוון הערב לברר את הקשר הפנימי, קשר בל ינתק, שיש בין שלוש התביעות הללו, והזהות הפוליטית שיש בין התביעות של מדינה יהודית, של רוב יהודי ושל עליה גדולה. אלא עד כמה גורם הזמן עכשיו מכריע בביצוע כל אחת מהדרישות הללו. ציונות שאינה רק ״וועלט־אנשויאונג ״ או תיאולוגיה מטפיזית, ציונות המשמשת ביטוי חי לצרכים ולרצונות ההיסטוריים של העם היהודי, ציונות זו אינה יכולה להתקיים על סיסמאות ופרוגרמות הנוטות וקפואות שאינן תלויות בנסיבות הזמן והמקום. ציונות שרוצה להתגשם תלויה בתמורות, בחליפות ובנסיבות הזמן, והנסיבות אינן קופאות על שמריהן. ציונות, אשר בסוף 1944 תדבר בלשון שלפני 1914 או אפילו בלשון שלפני 1939, היא ציונות כוזבת ומכשילה. על סף 1945, בשנה הששית למלחמת העולם, לאחר השמדת מיליונים יהודים, לאחר ה״שיחרור ״ של כמה ארצות מעול הנאצים, חייבת התנועה הציונית לעשות חשבונה המדיני מתוך ראית המציאות — העולמית והיהודית — החדשה, שלא היה דומה לה עד ימינו אלה.

אירופה עדיין אחוזה להבות מלחמה. ההסתערות המפתיעה של צבאות הנאצים לדחות את התבוסה הניצחת אשר נגזרה על גרמניה הפושעת, לא תבטל בשום אופן את גזר־הדין ההיסטורי. הנצחון על היטלר אינו מוטל בספק ובוא יבוא, אם בקרוב מאוד או קצת באיחור זמן. מעשה זה בא רק להזכיר אותנו שהנצחון לא יבוא באפס־יד, שהוא ידרוש עוד מאמצים כבירים מצד כל בעלי הברית. ואם כי חזית המלחמה רחקה מאתנו, זוהי מלחמתנו אנו לא פחות מאשר מלחמתה של אמריקה, אנגליה ורוסיה ושאר העמים בעלי הברית. אחרי כמה שנות זוועה ואימה שאין משלם גם בהיסטוריה שלנו, זרח לנו בשנה הששית של המלחמה קו אור אחד. הונף הדגל היהודי וחטיבה יהודית לוחמת מארץ ישראל משתתפת עם בעלות הברית בשלב המלחמה המכריע, הסופי. דבר זה מחייב אותנו. דבר זה מחייב בראש וראשונה את הנוער למלא את השורות החסרות של החטיבה. אבל זה מחייב גם את הישוב. לנו אין שלטון כמו לכל העמים האחרים לכוף על בניהם לצאת לקרב. אולם יש בכוחנו ליצור בישוב אוירה כזו, שלא תיתכן בה מציאות משתמט. על ידי יצירת אוירה של התנדבות והתגייסות ציונית חייבים אנו לגול מאתנו את החרפה, שהיא בתוכנו צריכה להיות גדולה יותר. מאשר בכל עם אחר — חרפת הדזרטירים והמשתמטים, וגם חרפת הסבל של משפחות החיילים.

ואם כי הידיעות האחרונות מהחזית משרות מצב רוח קצת פסימי, יום־הנצחון לא רחוק! יותר מזה: המלחמה, בעצם, נגמרה כבר בכמה וכמה ארצות, מקודם נגמרה בצפון אפריקה, שהיתה קרובה מאוד לשערי ארצנו. היא נסתיימה גם בכמה ארצות של דרום־אירופה ומערבה. ואנחנו יכולים כבר להציץ לאירופה שלאחרי המלחמה, מה יהא פרצופה, כמו־כן אנו יכולים לקבוע שני דברים, אשר כמעט אינם מוטלים בספק: אחד — כללי עולמי, ואחד — יהודי בלבד.

הדבר הכללי: הנצחון על היטלר כשהוא לבדו, לא יבטיח אחרי המלחמה עולם יציב, עולם שלו, עולם מרוצה ועולם מאוחד. אירופה, ואולי לא רק אירופה בלבד, נכנסת לאחר המלחמה הזאת לתקופה של מתיחות, זעזועים, התרוצצויות, שאין לראות מראש את ארכם, את חריפותם, את המשכם ואת תוצאותיהם.

הרס, דלדול, מרירות

ואשר ליהודים, לא רק שאנחנו יודעים כבר כי אירופה הפכה להיות בית־קברות אחר למיליוני יהודים. גם השארית המעטה שנשארה פה ושם בארצות אשר כאילו נשתחררו, לפי כל הסיפורים שאנחנו שומעים מעולי רומניה, בולגריה, צרפת, הולנד, יוגוסלביה, בלגיה ויון — צפויה להתנוונות חמרית ורוחנית ללא תקוות, אם לא תינתן לה האפשרות בזמן הקרוב ביותר לעלות לארץ. יתכן, שיעשו נסיונות בארצות משוחררות, להחזיר על הנייר את הזכויות ליהודים. אבל, כשם שלא יחיו את מיליוני המתים היהודים, כן לא יחזירו ליהודים, הנשארים עוד בחיים, את מעמדם הקודם, אפילו לא המעמד הקלוקל שהיה ליהודים לפני המלחמה בארצות אירופה.

נתכונן גם לרעות וגם לטובות, גם לקטנות וגם לגדולות

מלבד קומץ קטן, אולי של בעלי הון, המוני היהודים — במידה שיש עוד לדבר עכשיו על ״המוני״ יהודים, כּלומר האלפים והרבבות שנשארו בחיים — לא יקבלו עוד את דירותיהם, את חנויותיהם, את כליהם, את רכושם הקטן אשר נשדד ונחמס ועבר בינתיים דרך כמה ידים. וגם ממשלה, הליברלית ביותר, הצודקת ביותר, לא תעיז לעקור אלפים ורבבות מבני עמה מדירותיהם, למען שכן את הפליט היהודי הרוצה לחזור לביתו. לא יקחו מבעל־המלאכה הצרפתי או הבולגרי, היווני או הרומני, את כליו ואת רהיטיו למען החזיר אותם לבעליהם — לבעל־המלאכה היהודי. אם כי היהודים סבלו יותר מכולם — אין לשכוח שאירופה כולה סבלה קשות ורבות במלחמה זו.

בסוף המלחמה הזאת אי אפשר לראות את אירופה ויחסיה הפנימיים אלא על רקע של הרס, דלדול, עוני, מרירות כללית לכל התושבים. על רקע זה לא יוקם מחדש אפילו המעמד הרעוע והנפסד, שהיה ליהודים לפני המלחמה. והשאלה נשאלת: למה לאירופה מדולדלת, מסוכסכת, הרוסה ומסוערת (וכך תהיה אירופה לאחר גמר המלחמה הזאת) למה לה אלפים ורבבות של יהודים נואשים, מדולדלים, עניים ומרודים, בלתי רצויים?

עצה שהיא לעג לרש

ושאלה שניה: מה בשביל יהודים מרודים אלה רעיון ציוני ואידיאולוגיה ציונית בלי אפשרות ממשית של עליה לילדיהם ולהם עצמם, לאחר שאין להם שום אפשרות להסתדר בינתיים באופן אנושי בגולה ההרוסה? העצה שציונים נותנים עכשיו ליהודים אלה, שישבו ויחכו שם בגולה, ולא יבואו הנה רצוצים ושבורים, שיכשירו את בניהם במשך שנים במשקים חקלאיים בנכר, — עצה זו אינה אלא לעג לרש, התעללות בתקוותם האחרונה.

קשה היתה מלחמת הקיום של שלושה מיליון יהודים בפולין גם לפני המלחמה. אבל אחרת היא כשעומדים במלחמת־קיום שלושה מיליון יהודים כקיבוץ גדול של שותפי־גורל. עצם ההוויה ההמונית של מיליוני יהודים משמש משען ומקור של תקוה, עידוד וחיזוק הדדי. עכשיו אין עוד מיליונים יהודים, יש רק אלפים ורבבות. ואם רק רבבות אחדות של יהודים בפולין הרוסה ומסוכסכת יצטרכו לעמוד במלחמת־קיום במשך הרבה שנים — מה יהיה משענם? והיכן ישאבו כוחות מוסריים, ציבוריים, פוליטיים, לשמור על צלמם האישי והיהודי?..

אולם אין זו הסכנה היחידה הצפויה לשארית זו. יש עוד סכנה אחת: להיות מנותקים בחוזק יד מהעם היהודי ומארץ־ישראל, יתכן מצב כזה לאחר המלחמה, ששערי ארץ ישראל יהיו פתוחים לרווחה, אבל יהודי אירופה או בארצות מסוימות באירופה לא יוכלו לעלות, כי לא ינתן להם לצאת. כל אידיאולוגיה ציונית, כל מדיניות ציונית המכוונת עכשיו לתקופת שנים ארוכה, מתעלמת ממציאות איומה, מרה ומחרידה. למי יש בטחון שבעוד הרבה זמן נוכל להעלות את השארית מאירופה?

שפת האמת

יאמרו: האומנם כל כך עגום המחר באירופה ובעולם? כלום אין שום תקוה לעולם מתוקן, לעולם שיש בו צדק גם לשארית, גם למיעוט, ולו גם מיעוט יהודי? אני שייך לאלה שמאמינים בכל לבם, ואני מאמין עכשיו עוד יותר מאשר האמנתי בנעורי, שהמצב הנוכחי בעולם, מצב של מלחמות, משטר רשע, שנאת עמים, דיכוי אדם באדם, לא ימשך לעולם; חזון נביאינו לא היה חלום־שוא, חלום מיטב האנושות בימינו אלה איננו חלום־בדים. יבוא עולם יותר ישר וצודק. אבל רק עוורים שאינם מסוגלים לראות מה שקרה בימינו בדורנו אנו, אינם רואים את האפשרות המחרידה שיתכן עולם שכולו טוב, צדק, שויון, אחוה. אבל הוא יקום לאחר שמהעם היהודי לא ישאר שריד ופליט…

אני יודע, אלה הם דברים קשים מאד, אבל אין זו שפת היאוש אלא שפת האמת המרה. הדור הזה ראה שתי מלחמות־עולם בחייו, ראה במה נסתיימו אלו בשביל היהודים. במלחמה הראשונה אמנם לא השמידו מיליונים יהודים — ״רק״ אי־אלו מאות אלפים באוקראינה. אבל קרה משהו נורא אף הוא. ניתק בחוזק יד מהעם היהודי ומהמולדת השבט הגדול ביותר בעם היהודי — השבט היקר ביותר בחושיו היהודיים, ברצונו היהודי, ביכלתו היוצרת היהודית. מי יודע אילו פנים היו לנו בארץ אילו אותו השבט הגדול והמבורך, שנתן לנו את הביל״ויים, את ביאליק, את העליה השניה, את גדולי הספרות העברית, כל אלה הכוחות אשר הפרו את היהדות ב־ 60 השנים האחרונות, אילו שבט זה הורשה לו להשתתף בבנין הארץ אחר הצהרת־בלפור ועד היום יחד אתנו. שבט זה ניתק מאתנו, אולי לא לעולם, אין אנו יודעים, אבל יש ערך לזמן. ההפסד שכבר היה לנו אין לשער ערכו. זהו הפסד שאינו חוזר.

ובמלחמה זו הושמדה כמעט כל יהדות אירופה — וגורל השארית המעטה עוד לא ידוע. ועלינו לזכור: השמדה אינה הסכנה היחידה האורבת לנו. יש עוד סכנה אחת: השתמדות. שתי סכנות אלה הגיעו בימינו אלה לשיאן.

ושני המאורעות הללו — בסיומה של המלחמה הקודמת ובסיומה של מלחמה זו — חייבים לשמש לנו אזהרה חמורה ומחרידה. אזהרה זו צריכה להעמיד אותנו על חשיבות הגורם שכמעט לא נחשב בעינינו — גורם הזמן. לנו היהודים אבדה תחושת הזמן וחשיבותו, כי אנחנו עם עתיק. דברים אשר קרו לפני אלפיים או 2500 שנה, כאילו קרו אתמול, ועשר ומאה שנה — בינינו ובין ההיסטוריה היהודית — מה הן?

זכרון העבר וצפית העתיד

אך לא רק שיש לנו זכרון גדול לשעבר; אנחנו יותר מכל העמים בעולם צופים למרחקי עתיד מופלגים. אנחנו חונכנו על חזונות אחרית הימים, שהם חיים כבר בתוכנו כשלושת אלפים שנה. אנחנו מדברים בשפת הנצח וסומכים על נצח ישראל; אבל אי־אפשר לעם להתעלם מגורל שני המרכזים היהודים הגדולים, אשר רק לפני דור אחד הם לבדם היוו בעצם רוב האומה היהודית, — היהדות הרוסית והיהדות הפולנית. אֵיָם?

אולם לא רק שרידי יהדות אירופה מעוררים חרדה עמוקה. יש יהדות תימן, כ־40 —50 אלף נפש, יש יהדות פרס, — כ־ 100 אלף נפש; יש יהדות מצרים — כ־ 70 אלף נפש; ויש עוד קיבוצים יהודים במזרח הקרוב. מי יערוב לנו שבתוך המתיחות וההתרוצצות, העלולות לבוא גם אחרי מלחמה זו — אנחנו שומעים לפי־שעה כאילו מרחוק, ממעמקים, הדים עמומים של הרעמים הבאים — לא תעבור הכוס על הקיבוצים היהודים הקטנים. אין לנו שום בטחון שהסערה תעבור רק על אירופה ולא תגיע לפרס ולמצרים ולתימן.

מה יהיה גורל קיבוצים אלה, אם גם ארצות אלו יגרפו לתוך המערבולת העולמית.

אנחנו איננו יודעים עדיין, אם מפני שהדבר כל־כך קרוב, או מפני שאנחנו כל־כך נדהמים, להעריך מה קרה לנו בשנים אלה, לא רק במספר הנטבחים והנשרפים, אלא מה הן המסקנות של הטבח הזה, שלא היה כמותו, בשביל העמים ובשביל שארית ישראל. חוששני שמעשהו של היטלר לא נסתיים. לא זו בלבד שישאר הארס המפעפע, שנזרע בעולם. שונאינו ידעו שהותרה הרצועה: הותר דמנו. לפני דור לא העיזו גם שונאינו הגדולים ביותר להעלות דבר כזה על דל שפתותיהם. מעכשיו ישענו על ״תקדים״.

ואני שואל: האם יקשה כל־כך בארץפלונית או אלמונית לכשיתעוררו שם מהומות, לעשות כלה בינתיים באותו המיעוט הבזוי והמיותר, שנקרא יהודים? ואיך תעוצב דמותם של היהודים שיעמדו בתוך סכנה מתמדת שכזו? מקורם היה מפלט ומשען בהוויה ההמונית היהודית, עכשיו — מחוץ לארצות־הברית באמריקה, — יש רק שרידים מתי־מספר, קיבוצים של אלפים ורבבות בלבד; ויש לשאול: מה תהיה דמות יהדות זאת, מעוטת־האוכלוסין, המבודדת, לכשתעמוד בפני סכנות של בלבולים פוליטיים וסערות חברתיות, הנשקפים להרבה ארצות בעולם? ואם אנו מעיזים לראות את המציאות היהודית החדשה נגיע למסקנה אחת מוכרחת: אין תיקון ליהדות אירופה וליהדות בכמה מארצות המזרח אלא בטרנספר מהיר ומלא לארץ!

העברת יהודים מהירה ומלאה

אני מדגיש ואומר: לא עליה — אלא טרנספר, לא אטי — אלא מהיר, לא חלקי — אלא מלא. והתנועה הציונית והמפעל הציוני, אין להם בשעה זו תפקיד אחר אלא זה — להכשיר את הישוב ואת העם היהודי ואת דעת הקהל בעולם ואת ידידינו בקרב אומות העולם (וישנם כאלה) — ליצור את הכלים והאמצעים הדרושים למען העביר בשעת הכושר הראשונה, לאחר גמר המלחמה, את כל היהודים באירופה ובארצות־מצוקה אחרות הרוצים לעלות ארצה — בבת־אחת או בזמן הקצר ביותר. אין מפלט מהכרת זה. זוהי ההצלה הנאמנה היחידה של שארית ישראל.

ואם ישאלו: הנוכל לבצע טרנספר יהודי גדול ומהיר כזה? אענה כיהודי בשאלה: האם נסינו ולא יכולנו?
הבוקר בהרצאתו של קפלן סוּפר בקוים כלליים על פעולת ועדת התיכון שעל יד הנהלת הסוכנות. ועדת התיכוּן מבררת מבחינה כלכלית משקית, פיננסית וארגונית את האפשרות להעלות ארצה בבת־אחת, כלומר בזמן־הקצר ביותר, מיליון־היהודים הראשון לאחר המלחמה ומכינה את התכניות הדרושות לביצוע העליה וההתישבות של מיליון יהודים.

אין מניעות לכך

זה רק כשנתיים הכריז העם היהודי ע״י התנועה הציונית מהו דורש מאומות העולם: לפתוח את הארץ לעליה יהודית; למסור לסוכנות היהודית שלטון על העליה וההתישבות; ולכונן את הארץ כמדינה יהודית.

״הריאליסטים״ בתוכנו נדו ראש על בעלי־הדמיון המסכנים שנואלו להציג דרישות אלו. אולם נמצאו מפלגות פוליטיות אדירות, ודוקא באותן המעצמות הדימוקרטיות, אשר נתגלו לקולומבוס החדש באספת הנבחרים האחרונה — באנגליה ובאמריקה — אשר הכירו בתביעות הללו כצודקות וכמעשיות, ונשיא ארצות הברית הכריז על תמיכתו במדיניות ציונית שתביא לידי הקמת מדינה יהודית. מפלגת העבודה הבריטית קיבלה בועידה שלה פרוגרמה התובעת שלמען פתרון שאלת העם היהודי יש צורך במדיניות שתביא לרוב יהודי. תהא זו השליה אם מישהו יאמר לכם, שהכרזות והחלטות אלו משמעותן שהדבר מונח בקופסא. עוד רבה וקשה הדרך, אבל משמעותן היא שיש אנשים המבינים קצת גם הם בהוויות העולם הסבורים שדברנו יתכן, ודברנו צריך לקום. יש גורמים בעולם, שעדיין יש להם גם מצפון אנושי וגם תבונה מדינית מעשית שאינם רוצים ויכולים להשלים עם מציאות בעיה כאובה ומרה זו של עם מפוזר, חסר מולדת וחדל־ישע, והם רואים כמונו את הפתרון בעליה גדולה, ברוב יהודי ובמדינה יהודית בארץ.

הכרעה לשאלה משולשת

יהודים חקרנים בני חקרנים שואלים: המדינה שאתם רוצים — התקום רק לאחר שנהיה רוב או מיד, כשאנחנו עוד מיעוט? ואני חוזר ואומר ששאלה זו חלה גם על תביעת רוב יהודי ועליה יהודית גדולה. וזוהי השאלה: האם לאחר שנהיה למעשה רוב בארץ יכירו בעולם ויכירו באנגליה ובאמריקה ובמדינות אחרות, שיש לנו זכות על הרוב, או לאחר שיכירו בזכותנו להיות רוב, ובעודנו מיעוט, נוכל בכוח הכרה זו להיהפך לרוב? והוא הדין ביחס לתביעת עליה גדולה. האם יתנו לנו את הזכות לעליה גדולה לאחר שתהיה עובדה של עליה גדולה ואז רק יכירו בעובדה הקיימת, או יכירו מיד עכשיו בזכותנו לעליה גדולה, למען תוכל להיות עליה גדולה. — והתשובה הכללית היא: יש צורך בהכרה בינלאומית ובעזרה בינלאומית תחילה. עליה גדולה, רוב יהודי ומדינה יהודית יקומו לאחר שתוכרע זכותנו להקימם.

אני מאמין, שיש בכוחנו בלבד לקרוע את גזירת ״הספר הלבן״. אבל אין אני מאמין שאנחנו לבדנו, בלי עזרה והכרה בינלאומית, יכולים לבצע אחד משלושת הדברים האלה: הקמת המדינה, יצירת רוב, מימוש עליה גדולה. כל אחד משלושת הדברים זקוק מראש לעזרה ולהכרה בינלאומית ובריטית.

אם בגלל הערבים לא יתנו לנו מדינה יהודית, לא יתנו לנו גם להיות רוב, כי בעיני הערבים רוב יהודי ומדינה יהודית הם היינו הך. ואם בגלל הערבים לא יתנו לנו להיות רוב, לא יתנו לנו גם עליה גדולה.

״הריאליסטים״ השוללים את המדינה היהודית מציעים לנו פרוגרמה אלטרנטיבית: עליה יהודית של מאתים אלף לשנה. איני יודע משום־מה הגיעו דוקא למספר זה. ואיך אפשר בכלל לקצוב מספר זה או אחר כמיכסה שנתית. אבל אני שואל: כלום לא מבינים ״ריאליסטים״ אלה שכל ערבי יוכל לקחת עפרון ביד וימצא שעליה זו פירושה רוב יהודי, זאת אומרת מדינה יהודית, בעוד ארבע שנים. המסכימים לכך הערבים? והיסכימו לכך אלה, אשר לדעת ה״ריאליסטים ״ שלנו לא יחליטו על שום דבר שהערבים מתנגדים לו?

זוהי עובדה מרה ומצערת, אבל אין העם הערבי עכשיו מוכן להסכים מרצונו הטוב לא למדינה יהודית ולא לרוב יהודי ולא לעליה גדולה. איני בטוח אפילו אם הוא מוכן להסכים לאיזו עליה שהוא, אם לא יובטח לו שהיהודים ישארו לצמיתות במיעוט. יהיה הכרח בהכרעה. והדבר העומד להכרעה, אם נרצה ואם לא נרצה, הוא זה ורק זה: הלהשאיר את היהודים גם בארץ־ישראל במיעוט או לאפשר ליהודים להיות רוב — באשר לעם הערבי יש עצמאות ורוב בשטחים עצומים ובממלכות רבות, ולעם היהודי אין סיכוי למולדת, לרוב ולעצמאות אלא בארץ־ישראל בלבד. איני יודע אם בקרוב או רק לאחר תום המלחמה תפול ההכרעה בשאלת ארץ־ישראל, אבל הדבר העומד להכרעה אינו אלא זה, ובהכרעה כרוכות שלוש השאלות: עליה גדולה או לאו? רוב יהודי או לאו? מדינה יהודית או לאו? זוהי השאלה המשולשת העומדת להכרעה. וההכרעה קודמת לעליה גדולה, קודמת ליצירת רוב, קודמת להקמת המדינה.

לא נפסיק עבודתנו

לא נפסיק עבודתנו גם אם לא תהיה הכרעה, וגם אם ההכרעה תהיה נגדנו.

זכיתי להיות מאותם הציונים והעולים שלא תלו את ציונותם ועליתם בשום תנאי, גם לא בתנאי של הצהרת־בלפור, גם לא בתנאי של הסכם ערבי. נשארתי כל ימי ציוני ממין זה. איננו יכולים לתלות את הציונות בשום תנאים, מפני שלא ראיתי ואינני רואה שום דרך אחרת לעם היהודי מחוץ לציונות. אני מאותם בני העליה השניה אשר ציונותם ינקה מיאוש עמוק ומוחלט בגולה, עוד לפני היות היטלר בעולם, ועוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כשעדיין זרחו התקוות של הרבולוציה הראשונה ברוסיה ושל הליברליזם הנאור באירופה. ולא קיבלתי מעולם את התורה של ציוני הלסינגפורס ¹. אולם יחד עם היאוש העמוק המוחלט בגולה הבאתי אמונה גדולה ועמוקה בארץ.

ולא הייתי בודד, לא ביאושי ולא באמונתי. היו עשרות ומאות ואלפים כמוני בימים ההם, זמן רב לפני הצהרת־בלפור, אבל איני רואה בציונות רק מפלט לנפשי וסיפוק אישי להרגשותי היהודיות. הציונות היא צורך חיים של העם היהודי. ואנחנו עומדים עכשיו לא ב־ 1906, גם לא ב־ 1917 אלא על סף 1945. קרה מה שקרה, ושרידי היהדות אינם רוצים ואינם יכולים לחכות הרבה. ואנחנו חייבים להאזין לרצונם. ומותר ליהודי ברומניה, בבולגריה, בהונגריה וביון, לאחר שהוא ראה את הוריו ואת אחיו ואחיותיו שחוטים וכל מעמדו הרוס, מותר לו לא לקבל את רוחב הלב של אידיאולוגים בארץ־ישראל המיעצים לו לדחות את העליה ל״תהליכים ״ הדורשים הרבה שנים, ולהקים בינתים את הריסותיו בגולה ולסמוך על ״כוחות המחר״. היהודים רוצים לעלות ארצה מיד ולהקים את ההריסות פה, במולדת. מכל פינות הגולה בוקעת ועולה אלינו תביעה אחת: העלו אותנו מהר, פן נאחר את המועד.

תעלה זעקתנו

אין זה בכוחנו לגזור על צ׳רצ׳יל ועל רוזבלט ועל סטאלין לעשות את מבוקשנו. אבל חובתנו היא להיות שליח נאמן של היהודים האלה — שליח של רצונם האנושי והיהודי להיגאל ולהערות במולדת ולטוות יחד אתנו חוט העתיד היהודי. מי הוא אשר אזנו אוזן יהודית ולא יאזין את הזעקה הזאת הבוקעת ועולה מכל רחבי הגולה באירופה? ולא רק מאירופה בלבד, גם מצפון אמריקה, מתימן ומפרס ומארצות אחרות שאינני רואה עכשיו צורך להזכיר את שמן, מגיעה אלינו זעקת העליה.

וזעקה זו עלינו להביא לאומות העולם. מה אנו תובעים מהן? אין אנחנו אומרים להם: בתאריך זה וזה, בשעה זו וזו, בשעון ביד, הקימו לנו מדינה ותנו לנו רוב והעלו המונים. לא רק להם, גם לעצמנו אנחנו לא נוכל להגיד זאת. אבל אנחנו אומרים להם ואנחנו אומרים לעצמנו: — יש אסון מחריד, כפול: אסון העם היהודי ואסון מיליוני יהודים. הושמדו מיליונים והשארית בגולה צפויה להתנוונות חמרית ורוחנית. לעם היהודי אין מולדת ואין בטחון ואין עתיד בנכר. אבל ראו — מאות אלפים מאתנו חזרו למולדתם ההרוסה והמדולדלת, הפריחו עד עכשיו חלק קטן מהשממה, ועוד רבה המלאכה. אבל רכשנו לעצמנו נסיון רב ואנחנו בוטחים ביכולתנו ומכירים באפשרויות הגנוזות של ארצנו. אפשר להעלות עוד מיליונים. תנו לנו העזרה, הזכות והסמכות הממלכתית לפתח את הארץ במלוא אפשרויותיה ולהעלות ארצה את כל הרוצים לעלות — בהיקף ובמהירות שכושר אירגוננו ויצירתנו מסוגל להם. אין לנו צורך לקחת ולא נקח אף שעל אדמה, לא בית ולא אילן משל אחרים. אנו ניישב אדמה שוממה — אדמת טרשים וחולות וביצות וערבה ועזובה אשר אחרים לא רצו ולא יכלו לעבד. בעצמנו נבנה בתים חדשים, ניטע עצים, נזרע שדות, נקים בתי־חרושת ונבנה נמלים, נרכוש אניות, נייסד בתי ספר ומוסדות־מדע, נארגן כוחות בטחון. מכם אנו דורשים רק סמכות ממלכתית ועזרה כספית בצורת מלווה או בצורה אחרת. את השאר נעשה בעצמנו, ואנחנו מאמינים שיש לאל ידינו להעלות ארצה את כל היהודים הרוצים בכך ולהשרישם בארץ. אם נוכל להעלות המיליון הראשון במשך שנה — נעלה במשך שנה; אם ידרשו שנתיים או יותר — נעשה זאת בשנתיים ויותר. זה הוא דבר הצלתנו אנו — תנו את הדבר בידינו אנו.

האומנם כל העולם הוא כל־כך מרושע ומטומטם ואדיש שלא ישמע לזעקה — ולתביעה? האומנם מעונין העולם כולו שהארץ הזאת תישאר שממה, ושהיהודים באירופה ובארצות אחרות ימקו בענים ובמצוקתם?

מאמינים אנו שלא זו בלבד שיש ענין רב לעולם בתיקון העוול האכזרי שנעשה ליהודים, וענין לא פחות לסייע לפיתוח ארץ הרוסה רבת סיכויים ואפשרויות, — אלא גם ארצות המזרח התיכון, סוריה, עיראק, מצרים ואחרות יש להן ענין היסטורי במפעל הקונסטרוקטיבי הגדול של העם היהודי בארצו, למרות כל גילויי־ההתנגדות הפוליטיים בשעה זו; מדינה יהודית מפותחת ורבת־אוכלוסין תהיה מהגורמים האדירים החיוביים ביותר בהפרחת כל המזרח התיכון ובקידומן וביצורן של ארצות ערב העצמאיות — סוריה, עיראק, מצרים וכו '.

לא בידינו בלבד הדבר. אין אנו יכולים להבטיח לא לעצמנו פה ולא לשארית ישראל האומללה באירופה שנעביר אותם בקרוב אל המנוחה ואל הנחלה במולדת. אבל נתחייב בנפשנו וההיסטוריה היהודית לא תסלח לנו אם לא נעשה מצדנו כל מה שיש לעשות בכוחות אנוש — למען יקום הדבר, בזמן הקרוב ביותר ובממדים האפשריים. לכך יכוון המאבק המדיני שלנו — עד שהדבר יקום. אך לא נשב בחיבוק ידים גם עד קומו.

נתכונן גם לרעות וגם לטובות, גם לקטנות וגם לגדולות

עליה גדולה, העברת המונים, פיתוח אינטנסיבי של הארץ, הקמת מדינה יהודית לא יתכנו תוך כדי המלחמה אבל תהיה זאת אוולת ופשע אם עד סוף המלחמה ועד בוא ההכרעה הגדולה נשב בחיבוק ידים ונעסוק בויכוחים מדיניים. למען הכשיר האפשרות של עליה והתישבות המונית וכל הכרוך בהן, עלינו לשקוד על ביצור כל עמדה שלנו בארץ; על יישוב דחוף של כל שעל אדמה הנמצא ברשותנו על רכישה מהירה של כל אדמה הנתונה לרכישה גם בימים אלה; על הגברת העליה דרך כל הסדקים והחורים, מקרוב ומרחוק; על חיזוק כוחות הבטחון שלנו; על חיזוק האחדות היהודית והציונית בתוכנו; על הכשרת הנוער וציודו לקראת העתיד; על הרחבת כשרון הקליטה של הישוב הקיים; על האדרת רצונו הציוני והתאמת ארגונו ומוסדותיו לשליחות החלוצית שהוטלה עליו מטעם ההיסטוריה היהודית בשעת גורל זו.

ובמיוחד אני רוצה להגיד לנוער שלנו: התכוננו במלוא יכלתכם, נאמנותכם, ומסירותכם גם לרעות וגם לטובות, גם לקטנות וגם לגדולות!

מהדברים בכינוס הציוני העולמי, לונדון, 2.8.45

אנו מתכנסים לאחר פרידה של שש שנים – ואילו שנים! נפרדנו בקונגרס האחרון ערב מלחמת־העולם השניה, ואנו נפגשים שוב – לאחר שנשמדה יהדות אירופה. איני יודע אם ניתן למישהו להביע את אימת השואה. כל דיבור טפל כאן אינו אלא חילול הכאב. ולא אקח על עצמי לתנות החורבן – אנסה רק להציג ציון־מה למשמעותו הפוליטית.

אין זאת רק שנשמדו ששה מיליונים יהודים במחשבה שטנית תחילה – אף דבר זה לא קרה עוד מעולם, ואפילו לא בהיסטוריה שלנו; אלא נתערער ונחרב הבסיס שעליו הושתתה עד עכשיו ההיסטוריה היהודית בגולה. נשמט הקרקע מתחת חיי העם; ואם לא נמצא במהרה אחיזה חדשה לקיומנו הלאומי – מי יודע אם נאריך ימים.

אילו קרנו אסון ההשמדה לפני מאה שנה

למען נתפוס כראוי מה אירע לנו, עלינו לתאר לעצמנו מה היה אילו קרה הדבר לא בשנים אלה – אלא לפני מאה שנה.­

מה שעשו ליהודי אירופה באמצע המאה העשרים היו יכולים לעשות גם באמצע המאה התשע־עשרה, ואילו היו עושים זאת אז – היתה כמעט נמחקת ההיסטוריה היהודית מהעולם, ולא רק גורל יהודי אירופה היה נחרץ – אלא היה נחתך גורל העם כולו, לרבות גורל היהודים באמריקה ובארץ־ישראל. מה היתה המשמעות של מחיקת יהדות אירופה לפני מאה שנה? היתה נמחקת מההיסטוריה שלנו הספרות היהודית והעברית החדשה, תנועת ההשכלה וחיבת־ציון, הציונות המדינית ותנועת הפועלים היהודית, ההגירה היהודית הגדולה לאמריקה והעלית לארץ.

לא היו קמים יוצרי התרבות העברית החדשה: רנ״ק, מאפו, סמולנסקין, מנדלי, אחד־העם, שלום עליכם, פרישמן, פרץ ביאליק, צ׳רניחובסקי, ברדיצ׳בסקי, ברנר; לא היו באים לעולם הס, פינסקר, הרצל, מחוללי ה„בונד“ ופועלי ציון, אנשי ביל״ו והעליה השניה. לא היה נבנה הקיבוץ היהודי הגדול באמריקה ולא היה מתחדש הישוב העברי בארץ. מה היתה דמות היהדות בימינו – בלי כל אלה? אבדן יהדות אירופה לפני מאה שנה היה אומר כמעט אבדנו של העם היהודי.

בינתים קמו לנו לפליטה שני מרכזים יהודים חדשים, – אולם מי יגיד לנו מהי האבדה הכרוכה בחורבן ששת המיליונים של יהודי אירופה? מה הם הגנזים – גנזי אנוש, יצירה ורוח, – אשר נעקרו מתוכנו לעולם, עם עקירת שתי חמישיות של העם היהודי?

הדאגה לבאות

זה שלושה דורות שהתנועה הציונית תוהה על גורל האומה העברית ומעמיקה חקור. היא העיזה מה שלא העיזו היהודים לעשות זה מאות בשנים: – היא גמרה אומר לשנות מהלך ההיסטוריה היהודית ביודעים ובמגמה מסוימת ומתוך רצון מכוּוָן ומכַוון. תנועה זו הגיעה עכשיו לפרשת־דרכים.

לפני המלחמה היו תשעה מיליון יהודים באירופה. הם הקימו את הקיבוץ הגדול של יהודי אמריקה, הם בנו את הישוב העברי החדש בארץ, הם יצרו כל הנכסים הרוחניים והתרבותיים של עמנו במאה השנים האחרונות. אלה היו נושאי ההיסטוריה היהודית וכוחה המניע. רק שריד מעט נשאר עכשיו מהם – ושארית יהדות אירופה לא תוסיף עוד להיות הכוח המרכזי בעם היהודי, – במרכז קיומו של העם נוצר חלל ריק, ואין מה ומי שימלא חלל זה. הימצא די כוח בשארית להמשיך קיומה ולקיים יעודה?

לא חורבן יהדות אירופה בלבד מחמיר הדאגה לקיומנו. אף המגמות המתגברות ומתפשטות בעולם – שאין לנו כל שליטה עליהן, חותרות תחת המשך הקיום הלאומי שלנו. גוברת בכל הארצות התערבות המדינות בחיי הפרט ובכיוון המשק, החברה, החינוך. יש הבדלים בקצב ההתערבות ובהיקפה, אבל אין כמעט אף ארץ אחת שבה אין התערבות זו גדלה והולכת. איני בא לחוות דעה כאן אם טוב הדבר ואם רע. אלמלא היה צורך בכך, ודאי שלא היתה מגמה זו מתפשטת, וודאי שיש כאן הכרח היסטורי, ואולי הכרח שיש בו מן השחרור והרווחה לשכבות עממיות רחבות.

אולם אנו מצוּוים לבדוק תופעה זו גם מבחינה יהודית, ואנו יודעים מההיסטוריה שלנו שכוונות ומגמות כלליות שיש בהן מן הקידמה והשחרור פועלות בחיי המיעוטים היהודים, לרגל מצבם ומעמדם הבלתי נורמלי בעולם, ככוח מזיק והורס – או שהורסות כלכלת היהודים או תרבותם או שתיהן.

כל ההיסטוריה היהודית בגולה במשך אלפים שנה היא היסטוריה של מאבק בלתי פוסק והתגוננות נואשת בפני מגמות הסביבה השלטת להרוס ולהשמיד את היהדות בגוף וברוח. יש שהשמדה גופנית ורוחנית היא צמודה, ויש שמתכוונים להרס בלבד או להרס רוחני בלבד. לגבי התוצאה אין הבדל: חלקי העם היהודי נשמדים או משתמדים. אין זה מקרה שהמלים שמד, השתמדות והשמדה הן ממקור אחד, אם כי השמדה מסמנת הרס גופני, והשתמדות או שמד הרס רוחני. היו זמנים שיהדות איטליה, צרפת, ספרד – עמדה בראש היצירה והתרבות העברית. מה עלה למרכזים יהודים אלה? יהדות גרמניה תפסה עמדה במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, – אבל לא רק ההשמדה הפיסית של היטלר, אלא השמד הרוחני שקדם לו בכמה עשרות שנים הוריד יהדות גרמניה מגדולתה בהיסטוריה של יהודי אירופה ושל העם היהודי כולו. המהפכה הצרפתית שהכתה גלים בכל ארצות אירופה חתרה תחת קיומה של יהדות מערב אירופה – עוד טרם שבאו התליינים הנאצים וגזרו כליה פיסית על יהודי גרמניה ואירופה.

בפתח תקופה הדשה

אנו עומדים עכשיו בפתח תקופה חדשה בתולדות האנושות: המדינה פורשת כנפיה יותר ויותר על כל החיים בתוך תחומיה, זוהי העובדה המרכזית של ימינו. בתוך המאבק העולמי – הפנימי והבינלאומי, של כל הארצות, האומות משתמשות יותר ויותר בכוח ההסדר הממלכתי המקיף את כל חיי הרוח והחומר של התושבים. התעשיה, המסחר, החלופין, הספרות, המדע והעתונות נמסרים יותר ויותר לפיקוח, כיוון ושלטון ממלכתי. לעמים מביא הדבר כנראה בטחון ורווחה, לעם ישראל החי בגולה עובדה זו פירושה ערעור סופי של אחדותו העולמית, הריסת עמדותיו הכלכליות המיוחדות, מחיקת צלמו הלאומי. במשך מאות שנים היוו היהודית מעין מדינה בתוך מדינה: בהווי החברתי, במשלוח יד, בנימוס ציבורי, בסדרי הדת. במדינה המודרנית יחוד זה – כלכלי ורוחני כאחד – מתערער והולך ומחוץ למסגרת ממלכתית משלו ספק אם יהיה קיום לעם ישראל כעם ישראל.

בה במידה ששלטון המדינה מתפשט ומתגבר בחיי התושבים – בה במידה מתערער היסוד המחזיק את הקיבוצים היהודים בארצות הגולה, והעצמאות המעטה והחלקית שקיימנו בתפוצות נהרסת ונחרבת.

הדוגמא הבולטת ביותר למגמה העולמית החדשה היא רוסיה הסוביטית. שם נתון הכל בידי המדינה: משק, תרבות, ספרות, מדע, אמנות. ושוב אומר: אין זה מעניני כאן לשפוט אם זה טוב או רע. זהו ענינם של מאתים מיליון תושבי רוסיה. ניקח את הקוטב השני של העולם החדש – את אמריקה. בה נותרה עוד מידה מרובה, אולי גדושה, של חופש היחיד, גם לטובה וגם לרעה, שהרי גם חופש היחיד אפשר לנצל לרעה ומנצלים אותו לרעה. אבל גם באמריקה גובר פיקוח המדינה על חיי האוכלוסין, ומאחורי המגמה של הגברת הפיקוח עומדים דוקא הכוחות המתקדמים בארצות־הברית.

אנו עומדים עכשיו אחרי פסק־דין מכריע של העם האנגלי – בבחירות לפרלמנט לפני זמן קצר. מפלגת העבודה הבריטית יצאה מהבחירות ברוב מכריע ויציב. ושוב לא חשוב אם פסק דין זה מוצא חן בעינינו או לא. עלינו להבין את המשמעות ההיסטורית של עובדה זו. העם הבריטי, בעל המסורת הוותיקה ביותר של חירות היחיד – הגיע לידי מסקנה שעל המדינה להתערב יותר ויותר ביתר תכניתיות וביתר שליטה בחיי העם, ולא לתת עוד למשחק החפשי של הכוחות לעשות כל העולה על רוחו. אנגליה סבורה שבטחונה, קיומה ורווחתה תלויים בהדרכה ממלכתית ובתכניתיות ממלכתית, בהשלטת מגמה מכוונת בחייה בכוח המדינה.

הדברים באנגליה לא יעָשו לגמרי בנוסח רוסיה – כאן ישאר רווח גדול יותר ליזמת הפרט ולחירות היחיד. אולם המגמה בכללה היא אחת, והתוצאה לגבי היהדות היא אחת: תוספת כוח לאומה הבריטית – ערעור כוחה של יהדות בריטניה.

למהפכה ברוסיה לפני עשרים ושמונה שנים היה ערך היסטורי כביר– האומה הרוסית יצאה ממהפכה זו מחושלת ומחוזקת פי כמה. אולם יהדות רוסיה נותקה מהעם היהודי וחדלה להיות גורם בהיסטוריה היהודית. מה היה קורה אילו יהדות רוסיה היתה מנותקת מעם ישראל לא בשנת 1917 אלא בשנת 1881? מבחינה יהודית יכול היה הדבר לקרות בכל שנה, ואילו היתה מהפכה זו מתרחשת בשנת 1881 – היתה כל ההיסטוריה שלנו שונה עכשיו, כי מהיסטוריה זו היו נמחקות תנועת ביל״ו, חיבת ציון, הספרות העברית החדשה מימי אחד־העם וביאליק, העליה השניה, ומי יודע אם היתה קמה ההתישבות החדשה בארץ – זו של חיבת־ציון והציונות, לרבות ההתישבות העובדת ובנין תל־אביב.

ידינו אסורות

קיומו של העם היהודי והמשך עבודתו הציונית לא עמדו אף פעם בפני סימן שאלה מחריד כאשר עמדו הפעם – לאחר שהיטלר השמיד ששה מיליונים יהודי אירופה, והשארית בגולה הולכת ונכבלת יותר ויותר על ידי מגמות הפיקוח הממלכתי הגוברת בעולם. באירופה נשארו עדיין שלושה מיליון יהודים. כמה מיהודים אלה יהיו חפשים לקחת חלק בחיי העם היהודי ולהשתתף בבנין ארץ־ישראל?

היהודים בגולה לא היו אף פעם בני־חורין לעשות את מלאכת עמם. ביודעים או בלא יודעים היו כפופים לרצון זה ולחוקים זרים. אולם אף פעם לא צומצמה חירותם היהודית כאשר היא הולכת ומצטמצמת בימינו אלו – לא מתוך הפליה מיוחדת המכוונת נגדם, אלא מתוך פעולת כוחות היסטוריים הטבועים בצרכי העמים השליטים, השונים במהותם מצרכי הקיבוצים היהודים היושבים בתוכם.

הרכבו של כינוס ציוני זה אומר דרשני. מיוצגים כאן מלבד יהודי ארץ־ישראל – יהודי ארצות הברית ואמריקה הלטינית, אנגליה והדומיניו­נים, מערב אירופה ומחנות הפליטים בגרמניה ובאבסטריה. אולם נעדרים כאן נציגיהם של קיבוצים יהודים גדולים באירופה המזרחית שהיו אתנו יחד בקונגרס הציוני האחרון שלפני המלחמה. כלום לא באו מפני שאין להם ענין לציונות, לארץ־ישראל, לעליה? מלבד מחנות הפליטים בגרמניה אין אולי ציבורים יהודים בעולם המצפים לעליה וקשורים לתנועה הציונית בקיבוצים היהודים שאין להם נציגים בכינוס זה. ומקומם נפקד כאן – רק באשר במדינות הללו אין איש יוצא ובא אלא בצו המדינה ולצורך המדינה, ואין השתתפות בכינוס ציוני נחשב באותן הארצות כצורך המדינה. התנועה הציונית לא נאסרה באותן הארצות, או לא נאסרה עדיין, אבל השתתפותם בכינוס ציוני עולמי נעשתה בלתי אפשרית – כי נמנעה רשות יציאה חפשית.

לפני שבועות אחדים נתפרסמה בעתונות הצהרה ממשלתית אחת במדינה לא גדולה, שלא עוררה תשומת לב רבה בדעת הקהל שלנו, אבל כשקראתי הצהרה זו – נתחלחלתי, כי מתוכה ראיתי את הצפוי לשארית הפליטה המעונה של יהדות אירופה. זו היתה הצהרה של ראש הממשלה הבולגרית, בולגריה המשוחררת, שמתחילה דוקא בכמה דברים טובים ונעימים כלפי העם היהודי – שבחים לשאיפה הציונית, לבית הלאומי, איחולים לתחית ישראל, לעתיד העם היהודי, ונוסף רק נופך אחר קטן: שבולגריה לא תרשה ליהודיה הצעירים לצאת מבולגריה, באשר הם דרושים להגנת מולדתם.

ביקרתי בבולגריה וראיתי את הנוער היהודי בארץ זו. לא נשארו הרבה נעורים ליהדות אירופה; בתוך ששת מיליונים היהודים שנשחטו ונשרפו ע״י היטלר היו מיליון תינוקות יהודים. וילד יהודי באירופה הוא עכשיו יקר המציאות ויקר־הערך. בבולגריה יש בסך הכל כ־45.000 יהודים, אבל לא ראיתי בשום ארץ נוער יקר יותר מאשר ראיתי בתוך יהדות זו – ונוער זה, מודיע לנו ראש הממשלה הבולגרית, תיאסר עליתו לארץ.

הנוער היהודי בבולגריה לא ישָאל אם הוא רוצה בעליה, אם הוא זקוק לעליה – רצונו, צרכיו, מאוויו אינם קיימים, הוא נכס של המדינה הבולגרית, וזו תסגור בפניו את הדרך לאומה היהודית ולמולדת היהודית.

האמנם דרושים 45.000 היהודים לקיומה ולבטחונה של בולגריה? התיבנה מדינה זו מהתנוונותם וכליונם הרוחני של יהודיה? שאלה זו תוכרע ע״י השלטון הבולגרי ולא על ידינו אנו. משטר הפיקוח הממלכתי בבולגריה גזר על יציאת הנוער היהודי – וידנו קצרה מהושיע. ומה יקרה מחר או מחרתיים לשארית היהדות בפולין, רומניה, הונגריה וארצות אחרות?

אולם טעות היא בידינו, טעות מרה אם נחשוב שהסכנה צפויה אך ורק ליהודי ארצות אלה – ושיהודי אנגליה והדומיניונים, יהודי אמריקה ודרום־אפריקה מהווים קיבוצים חפשיים, בני־חורין, והם יהיו קשורים – אם רק ירצו – לעם היהודי בעולם, וישתתפו – אם רק ירצו – במלוא יכלתם בבנין ארץ־ישראל.

לפני שנת 1939, ואולי נכון יותר להגיד – לפני 1933, היתה לנו אולי רשות להיות קצרי־ראות ואף גם עוורים. אולם עכשיו, אחרי 1933 ואחרי 1942–44, ואחרי נצחון בעלות־הברית שמיגרו שלטון הנאצים בשם האנושיות והצדק – כשרואים מה עוללו לנו המנצחים, מהו הצדק שחולקים לנו, הרי אין מקום להשליה, לשום השליה. מי שמסרב גם עכשיו לראות המציאות ההיסטורית שלנו כמו שהיא, לראות התהומות הפעורות לקיומנו – הריהו מתחייב בנפשנו. אין זה עוד קוצר־ראות, אלא עוון פלילי.

היקיימו היהודים לאורך ימים את חירותם היהודית בארצות הקוראות לעצמאות ארצות חפשיות?

בין הגויים

לא האנטישמיות מדאיגה. לדעתי, שגה העם היהודי בהאשימו את האנטישמיות בכל הצרות והתלאות שבאו עליו בגולה. זה אחד הסנוורים שבהם לקה העם היהודי בנכר. כלום יכול וצריך כל העולם לנהוג כלפינו כמלאכי השרת? הבונה עם קיומו על שלטון הצדק – בתוך עמים אחרים? המקיימים היהודים שלטון הצדק ביחסיהם הפנימיים? האין בתוכנו קנאה ושנאה, שתלויה בדבר ואינה תלויה בדבר, שיש לה טעם ושאין לה טעם? המתיחסים אנו לאנשי עדה שונה, מפלגה אחרת בהבנה מספקת ובאוביקטיביות מושלמת? ואנו, השונים מכל עם ולשון, השומרים בקשיות עורף מתמיהה ויחידה במינה על הליכותינו ומידותינו ואמונתנו והרגלינו המיוחדים, ומסרבים זה מאות בשנים להינזר מהשוני המרגיז והמחשיד, המפלח בינינו ובין כל העמים שבתוכם אנו יושבים – דווקא אנו מניחים שאחרים יבינו לרוחנו, יפיקו רצוננו, יקבלו אותנו באהבה ובאחווה, ואם אינם עושים זאת אנו כועסים ומתריעים על רוע לבם וקוצר הבנתם, רשעתם ודפיים. האמנם נבצר מאתנו להבין שכל העמים מעצבים דמות חייהם מתוך צרכיהם ומאווייהם הם – ומסגרת קיומם ויחסיהם היא פרי מציאותם ההיס­טורית, ולא יתואר כלל שזו תנסה להסתגל לקיום ולמנטליות של היוצא־דופן האוניברסלי הנקרא בשם יהדות. לא רשע וסכל של הגויים שאנו קוראים בשם אנטישמיות – אלא מעמדנו המשונה שאינו הולם את מסגרת חייהן התקינים של אומות העולם הוא בעוכרינו, והאנטישמיות מהי כי נלין עליה?

קיומנו כיהודים עומד בסכנה לא באשר הגויים נעשים יותר רעים וחטאים כלפינו, והשנאה לישראל מתגברת בעולם – אלא באשר צרכי העמים שבתוכם אנו יושבים מחייבים סידורים ממלכתיים, סוציאליים וכלכליים, שאינם הולמים את קיומנו המיוחד כמיעוט יהודי, הרוצה לשמור על קשריו עם העם היהודי ולהבטיח את עתידו הלאומי.

אם אנגליה או דרום־אפריקה תראה צורך לאסור הוצאת כספים חפשית מארצה – לא תשאל עצמה אם זה טוב ליהודים או לא, ואינה חייבת כלל לשאול עצמה שאלה זו. אם פולין או רומניה תראה צורך להחרים את הרכוש הפרטי ותחרים את כל רכוש היהודים – לא תועיל כל צעקה: „אתם אנטישמיים“. אם אמריקה תחוקק חוק שאסור לאמריקני להשתייך לארגון בינלאומי – לא תואיל התנגדותם של נאמני ההסתדרות הציונית העולמית באמריקה. ואם ארץ זו או אחרת תאסור על יציאת אזרחיה מארצה – בגלל טעם זה או אחר – לא יוכלו היהודים לעלות ארצה, ולשוא נתאַנה לאנטישמיות.

הבעיה שלנו אינה בעיית האנטישמיות. המגמות וחוקי ההתפתחות של העמים בתוכם אנו יושבים אינם כפופים ואינם נשמעים לצרכי ישראל – שהם צרכים משונים של עם שאין דומה לו בעולם. ואין לנו כל יסוד הגיוני או מוסרי, לדרוש שהעולם יסגל את דרכי מחשבתו, מסגרת חייו וסדריו המדיניים לצרכים של מיעוט מפוזר ומפורד המהווה יחידה עולמית שאין לה דוגמא בהיסטוריה, ולא לצרכים של עמי הרוב, המרוכזים בארצם ומבוססים על עקרונות מקובלים אוניברסליים הדומים בכל הארצות.

קיום העם היהודי בלא מדינה יהודית לא יתכן.

נהיה שונים מכל העמים. – כל עם הוא שונה מחברו. אבל גם למען שנהיה שונים דרוש שנהיה – ולא נהיה אם לא תהיה לנו מדינה.

כל העמים זקוקים ל„תכנית בילטמור“ משלהם

שום אומה בעולם אינה יכולה להתקיים ולהתקדם בלי מדינה. תכנית בילטמור היא תכנית אוניברסלית, תכנית שכל אומה דוגלת בה או מקיימת אותה. מה שקרה בעצם בבחירות האחרונות באנגליה – היא קבלת תכנית בילטמור על ידי העם האנגלי. העם האנגלי הגיע בבחירות אלה לידי הכרה שלמען קומם הריסות ארצו אחרי מלחמת העולם השניה, הוא זקוק לכוח־המדינה ולהשתלטותה בכל ענפי החיים.

כך עושה אנגליה האדירה, החולשת על רבע כדור הארץ. ואנו, עם קטן, נידח, שנוא ומדוכא – סבורים שאין לנו צורך במדינה, שאנו נתקיים, ונעמוד בפני רדיפות, נישול, נבנה בית לאומי ונציל את נפשנו – בלי מדינה. לאמריקה דרושה מדינה, לאנגליה דרושה מדינה, לרוסיה דרושה מדינה – ורק לנו אין צורך בה. אנו נהיה ילד־הפלאים של ההיסטוריה העולמית ונעצב את גורלנו בלי המכשיר הממלכתי שכל עמי תבל נזקקים לו, ואם כי יאשימו אותי שאני רואה שחורות ושאני קטן אמונה – עלי להגיד את אשר בלבי: איני יודע אם נוכח המתרחש בעולם נאריך ימים במלחמת הקיום הנואשת שאנו עומדים בה זה כאלפים שנה, – אם העם היהודי לא יצטייד בעתיד הקרוב ביותר במכשיר זה שעמד לכל העמים: במדינה משלו.

לא תפחידוני אם תכנו אותי בשם תבוסני. אני מודה ומתוודה שלא מהיום – אלא מיום שעמדתי על דעתי והסתכלתי בלקח של ההיסטוריה היהודית ובמה שראיתי בעולם סביבנו, נתיאשתי מאפשרות קיומנו בגולה, עם רוב בני הנוער היהודי ברוסיה הייתי אף אני חסיד של המהפכה הרוסית, כאשר הנני עד היום הזה, אבל עוד אז, בשנת 1905, היה ברור לי וברור לי כיום הזה, שאין לנו קיום לא בעולם ריאקציוני ולא בעולם מהפכני, לא ברוסיה הצאריסטית ולא ברוסיה משוחררת – אלא אם נרכוש שוב לעצמנו מולדת ועצמאות. סבורני שהתיאשות זו מהגלות יצרה את הציונות המגשימה, את המפעל הארצישראלי – וזה היה זמן רב לפני בוא היטלר ולפני חורבן יהדות אירופה, כשעדיין העולם התרבותי יכול היה להזדעזע מעוול שנעשה ליהודי אחד בודד בצרפת.

ואין סכנה גדולה לעתידנו, לכוחות הגנוזים עדיין בעם היהודי. מהאשליה קלת־הדעת שקיום ישראל לא ישקר בכל הנסיבות ובכל התנאים.

תוצאות הבחירות באנגליה וערכן לנו

ולמה שקרה לנו באירופה ולמה שצפוי לנו בשאר ארצות הגולה יש לצרף גם את הקורות בארץ – כוונתי למדיניות „הספר הלבן“ של ממשלת המנדט.

אי־אפשר עכשיו לדבר על המדיניות הבריטית בארץ מבלי לעמוד על מה שקרה לפני ימים ספורים באנגליה. כל אחד מאתנו יש לו יחס לבחירות האחרונות, שהנחילו למפלגת העבודה בפעם הראשונה רוב משלה ומסרו בידה את מלוא השלטון. אפשר לשמוח על כך ואפשר להצטער, – לפי יחסו של כל אחד בתוכנו לשלטון פועלים. אליבא דכל הדעות יש כאן מאורע בעל ערך היסטורי לא קטן. אולם איני יכול גם הפעם להתעלם מהבחינה היהודית.

לא אגלה סוד אם אספר שכל ימי אני קשור לתנועת הפועלים, ואהיה קשור עד יומי האחרון, ומשום כך אני רואה במפנה הזה שחל באנגליה בבחירות אלה דבר רב־ערך. אולם איני יכול לבחון אפילו מאורע זה שלא מנקודת־מבט יהודית, ויש נקודת מבט יהודית – באשר יש מצב יהודי מיוחד שאינו מתמצה בנוסחאות הכלליות של קידמה וריאקציה, באשר לא קידמה ולא ריאקציה אינה יכולה לשמש תריס בפני כליון העם היהודי בגולה, והגולה כוללת לדעתי – אם כי דבר זה אולי יפלא בעיניכם – גם ארץ־ישראל. ארץ־ישראל כמושג גיאוגרפי בלבד אינו ההיפך של הגלות. אם היהודים חיים בארץ כאשר הם חיים בגולה – אין ארץ ישראל שונה למעשה מהגולה. רק אם לתמורת־מקום נוספת בארץ־ישראל גם תמורת־מבנה ותמורת־מעמד, רק אם בארץ־ישראל אנו בונים חיינו על אשיות חדשות – על אשיות של עצמאות משקית, תרבותית וממלכתית – נהפכת ארץ־ישראל לאנטיתיזה של הגלות. משטר „הספר הלבן“ גוזר עלינו להישאר מיעוט ונוטל מאתנו את האפשרות לחיות ולגדול לפי רצוננו ולפי צרכינו ההיסטוריים – ומשום כך הוא הופך את ארץ־ישראל לארץ גלות. ומפני כך גורל משטר זה הוא מכריע בעתידנו. – והבחינה היהודית של עלית הפועלים לשלטון באנגליה היא קודם כל בחינת הקשר שבין מאורע זה ובין קיומו של „הספר הלבן“.

העם האנגלי מסר בנסיבות דרמטיות, ובמידה ידועה מפתיעות, את השלטון במשך חמש השנים הבאות למפלגת העבודה. וד״ר וייצמן צדק אתמול באמרו שאין הציונות ענין של מפלגה זו או אחרת. היו לנו תומכים ומתנגדים בכל המפלגות הבריטיות. בלפור לא היה חבר מפלגת העבודה, וסטוקס (אחד ממתנגדינו הקיצוניים ביותר במפלגת העבודה) אינו טורי. אולם אין להתעלם מהעובדה שהמפלגה אשר תמכה בנו מאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום הזה היתה מפלגת העבודה. כשמיניסטר של מפלגת העבודה – בשעה שזו החזיקה בשלטון כמפלגת מיעוט – פרסם ספר לבן לרעתנו, התקוממה נגדו כל המפלגה, וחברים בעלי השפעה בתנועה המקצועית כארנסט בווין, אילצו את הממשלה לבטל למעשה את „הספר הלבן“ הידוע בשם „הספר הלבן“ של פספילד; בפעם הראשונה בתולדות יחסינו עם ממשלת המנדט הוקמה אז ועדה קבינטית מיוחדת לדון עם הנהלת הסוכנות על המדיניות הארצישראלית, ודיון זה נתגבש באיגרת רשמית שנקראה בשם איגרת מקדונלד, אשר פתחה דרך העליה הגדולה בשנים שלפני „מאורעות“ 1936–9.

מפלגה זו התנגדה ל„ספר הלבן“ של 1939, ובפעם הראשונה בתולדות מלחמת העולם הציעה אי־אמון לממשלה בגלל חוק הקרקע של 1940.

בשנה האחרונה קיבלה מפלגת־העבודה תכנית ארצישראלית שסעיף אחד ממנה מרחיק לכת אפילו מהפרוגרמה הציונית הרשמית: הם החליטו לדרוש לא רק מדינה יהודית אלא גם טרנספר של הערבים, ועשו זאת על פי יזמה עצמית של ראשי המפלגה. למפלגה זו מסר עכשיו העם האנגלי את השלטון לחמש השנים הבאות, ובין שאנו ידידים או מתנגדים, או אדישים לגבי תנועת הפועלים – הרי כיהודים אי אפשר לנו שלא לראות חשיבות רבה בעובדה זו.

ולאחר שהגדתי כל זאת עלי להוסיף אזהרה רצינית וחמורה: אל תסמכו יותר מדי על השינוי הגדול הזה אשר נתרחש באנגליה, ואל תניחו שבזה בלבד נפתרה שאלת „הספר הלבן“, השאלה המרכזית בציונות עכשיו, וזאת מפני שלושה נימוקים:

א) אפילו אם נניח שמפלגת העבודה בשלטון תנקוט אותה העמדה של המפלגה באופוזיציה – ואין זו הנחה קלה, – יש לקחת בחשבון את ההבדל הגדול שיש ביחסינו אנו וביחסם הם לציונות; הם, כלומר הידידים הישרים והכנים שיש לציונות בתוך מנהיגי המפלגה. לנו זוהי הבעיה המרכזית, הדחופה והראשונה; דמי ששת המיליונים צועקים אלינו יומם ולילה, ויסורי היהודים באירופה המשוחררת, כביכול, אינם נותנים מנוח, ולפנינו עומדת במלוא מציאותה הטראגית שאלת קיומו של העם כולו בכל מקום, ובמיוחד בארץ־ישראל, כי ארץ־ישראל אעפ״י שאינה גולה, היא אינה עדיין ההיפך של גולה. אולם לאנגלים זוהי אחת מהבעיות המרובות והשונות, הדוחקות והלוחצות עליהם. זהו ההבדל האוביקטיבי, שאין להתעלם ממנו. אנו לא נוכל לחכות, ואילו אצלם, אצל האנגלים, אין דבר זה דחוף.

ב) אולם ההנחה שמפלגה בשלטון היא כמפלגה באופוזיציה – מפוקפקת היא. אין הכרח בדבר. בשעה שאין תובעים מאחרים אלא חייבים לבצע בעצמם, הרי יש אפשרות של כל מיני בירורים ופירושים. גם בתוכנו יש תובעים ואינם נתבעים. ואין לנו בטחון, שהמפלגה, בהגיעה לשלטון תתבע מעצמה ותעמוד בתביעתה כפי שתבעה מאחרים.

ג) באנגליה, ואולי גם בארצות אחרות, השלטון אינו רק בידי הממשלה הנבחרת; יש גם פקידות מתמדת. ממשלה הולכת וממשלה באה עפ״י בחירה; הפקידות לרוב אינה משתנה. דבר זה חל על אנגליה כולה, ביחוד חל הדבר על האימפריה; ובדברנו על אנגליה אין לנו לשכוח שאנו מדברים על שני דברים שונים, על שני מיני אנגליה; יש ביניהן קשר, אבל הן שונות. אנגליה גופה, אנגליה בארצה היא דימוקרטיה, אולי הדימוקרטיה המושרשת ביותר בעולם, וכאן העם הוא המכריע את גורלו, והעם חפשי בבחירתו, והדוגמא הבולטת לכך – בחירות אלו, שדחו מהשלטון אחד מגדולי מנהיגיה, אולי הגדול ביותר בהיסטוריה האנגלית, מפני שהעם בחר לו דרך שאינה דרך המנהיג. אך זהו רק באנגליה גופה, לא כן באימ­פריה כאן שולט עקרון הדיקטטורה, והפקידות הקולוניאלית היא ברובה כוח אנטי־ציוני גדול, שפעל מאז הצהרת בלפור, והוא ישאר במקומו, ואל נזלזל בכוחו ובהשפעתו גם בימי ממשלת פועלים.

אלה הם שלושת הדברים שיש לקחת בחשבון, כשאנו בוחנים את המצב החדש באנגליה. יש יסוד לקוות שאולי יותר מאשר עד עכשיו תתנהג אנגליה אתנו קצת יותר ביושר, אבל עלינו גם להתיחס בחשד – „כבדהו וחשדהו“.

אבן־הבוחן היחידה – אם יבוטל „הספר הלבן“

הדבר היחיד שיקבע בעינינו – לא הבטחות, הכרזות, הבעות אהדה, אלא דבר אחד: היבוטל „הספר הלבן“ או לא? ולא התעודה כמות שהיא, כי לא הצהרה זו או אחרת מעניינת אותנו. אבן הבוחן בשבילנו תהיה – אם יבוטל העקרון של „הספר הלבן“, עקרון היותנו מיעוט; אם תינתן לנו האפשרות להיות לרוב ועצמאיים – או לא? השאלה היא ספר לבן – או מדינה יהודית? זוהי אבן הבוחן היחידה, ועל פיה נשפוט את המדיניות החדשה.

אם יבוא זמן ויבטלו המדינות בעולם, כשאנגליה, אמריקה ורוסיה הסוביטית יסתלקו ממדינותיהן למען תקום בעולם ממשלת האנושות – המדינה היהודית לא תעכב את הגאולה. גם אז יתנהלו הארצות לא ע״י קומיסרים ממונים מטעם ממשלת העולם – אלא ברשות עצמן. „הספר הלבן“ סוגר הדרך לעם היהודי לעמוד ברשות עצמו – זהו גזר דין של מוות על קיומנו.

יתכנו שינויים במדיניות הבריטית, ואני רואה חובה לעצמי להזהיר את התנועה הציונית: אפשר לבטל רשמית את „הספר הלבן“ – ולקיים את עקרונו. יתכן שיתנו לנו עליה ויעשו הקלות לרכישת קרקע – בתנאי שלא נוכל לחרוג ממסגרת של מיעוט. בהסכימנו לשינויים אלה אנו נותנים יד ל„ספר הלבן“. ועלינו להבהיר לעם האנגלי, לנציגיו ולממשלתו מהו „הספר הלבן“ וכיצד נפעל נגדו.

ניאבק על עניננו

אחרי הדברים שכבר נשמעו בכינוס זה אין צורך לעמוד עוד פעם על טיבו של „הספר הלבן“. עלי להוסיף רק מלים מעטות על פעולתנו נגדו. אומר זאת כאחד הציונים וכאחד מאזרחי ארץ־ישראל. איני רוצה להטיל אחריות דברי על מישהו. איני סבור שדי להבהיר ולהסביר לעולם מה הן תביעותינו וזכויותינו. כל ימי, ועכשיו עוד יותר מאשר בכל זמן אחר, האמנתי שהציונות מתחילה רק במידה שאנו עושים. ולמרות כל מה שקרה לנו אני מאמין שגם אנו כוח, כוח כלשהו, וגם לרצוננו אנו יש ערך־מה. – יחד עם היאוש הגמור מהגולה יש לי אמונה עמוקה בערך האדם היהודי והכלל היהודי, בערך רצונו ויכולתו. זוהי לדעתי כל התורה הציונית. אין כמובן היהודי כל־יכול. אפילו המעצמות הגדולות אינן כל־יכולות. גם אמריקה אינה כל־יכולה. ועכשיו הכירו בכך כל האמריקנים. הם סבורים שאינם יכולים עוד להישאר עם לבדד ישכון, ויש תלות־הדדית של כל עמי תבל כקטנים כגדולים. ואנו, העם הקטן והאומלל, ודאי שאנו תלויים גם באחרים. יש גבולות ליכולתנו, אבל גם אנו יכולים, ויכולתנו יש לה ערך, ורצוננו, ופעלנו ומאבקנו, יש להם ערך.

ראינו בארץ שיש ערך לפעלנו. יצרנו משהו. יצרנו מה שהיהודים לא יצרו זה כאלפיים שנה. יצרנו משהו שעמים אחרים במקומנו ובתנאינו אלו לא היו מסוגלים ליצור, ויש ערך לכוח יצירתנו. וכשעלו לארץ נערים ונערות וגמרו אומר ליצור ולבנות מולדת עברית – וניסו להפריע להם, ללגלג עליהם, להתקיף אותם בשם הפרוגרס, בשם האינטרנציונליזם, בשם זכויות הערבים – לא נרתעו והקימו את המפעל הארצישראלי. וכל העולם מכבד עכשיו מפעלם.

ואני אומר – יש ערך גם למאבקנו. יש ערך למאבק היהודי. החוויה המרה ביותר בשנים מרות אלו היתה לי כשנפגשתי עם פליטה יהודית מיוגוסלביה והיא סיפרה לי דבר שזעזע אותי לא פחות מטבח היהודים בפולין, והוא: כי רבים מיהודי יוגוסלביה היו יכולים להינצל אילו היו נלחמים. ויהדות יוגוסלביה נשמדה – מפני שלא התנגדה. אני אהיה האחרון לקטרג עליהם – לא רק מפני שהם שילמו המחיר שאנו לא שילמנו, אלא מפני שזוהי אשמת כולנו. לא חינכנו אותם, ההיסטוריה היהודית לא חינכה אותם להיאבק, והם נשמדו. ומכל מה ששמעתי על יוגוסלביה היה ברור לי שלא היו נשמדים כולם – אילו היו נאבקים, אילו היו מחנכים אותם למאבק.

ידעתי עצמת המדינה שנצטרך לעמוד נגדה. אולם אני רוצה להגיד לתנועה הציונית בעולם, לחברינו באמריקה ובשאר ארצות החופש – גדול ואדיר כוח המדינה, אבל גדול ואדיר גם כוחו של הרוח היהודי, כוחו של המאבק היהודי. אני אומר זאת כאחד מיהודי ארץ־ישראל, ואני מאמין שיש אלפים ורבבות בארץ שחושבים כמוני: – לא נשלים – וניאבק!

נוצר עכשיו מצב חדש באנגליה, במידה ידועה גם באירופה. יש סיכוי לציונות, ונעשתה פעולה פוליטית למען שסיכויים אלה יתממשו. נזדיין גם בסבלנות ונבין ל„מצבם“ של הגויים „המסכנים“ האלה שצרת ישראל אינה דאגתם הדחופה היחידה. אמנם, מסופקני אם הגויים יבינו ל„מצבנו“ אנו. אבל יש אלפים ורבבות יהודים בארץ שזוהי דאגתם היחידה – והם יפעלו. ואם „הספר הלבן“ יעמוד – לאחר שינוצל הזמן הנאות לפעולה פוליטית כאן באנגליה ובאמריקה, הזמן הדרוש לשיחות, דיונים ומשא־ומתן – ולא תבוא מדיניות חדשה, ובמקום „הספר הלבן“ לא תבוא מדינה יהודית – תפרח בארץ התקוממות נגד השלטון הברוטלי, הבלתי חוקי של „הספר הלבן“. וכאחד האנשים אשר ישתתפו בפעולה, ואשר מפני גילו אולי לא יעשה כל מה שיעשו אחרים, אבל יעמוד אתם יחד בכל נפשו ומאודו, אני אומר לכם שלא רק הישוב בכללו יקר להם – אלא כל עץ וכל שתיל בארץ הוא יקר וקדוש בשבילם, ורק דבר אחד בחיים יקר להם יותר ממפעל הישוב וזהו – החזון הציוני, ומביצוע חזון זה לא ירתעו בשום תנאי ובשום מצב. גם אם ארץ־ישראל תיהפך מחר למדינה ערבית – הם לא יעזבוה, כי אין להם מקום אחר בעולם, – ויהי מה שיהיה. הם ימשיכו בעבודתם ובמאבקם. הם לא יביאו בקלות־דעת לידי־כך, שיפגע וינזק מפעל חלוצים של שלושה דורות, אשר הוקם במסירות ובאהבה של בוניו ובעזרת העם היהודי בעולם ובכוח הסמוי מן העין, כוח עצום אדיר של עשרות דורות של מעונים וקדושים. – אבל לאנשים אלה יש משהו היקר גם ממפעל הישוב, והם לא ירתעו ממלחמה אם יראו שמשהו זה – תוחלת העם היהודי לקוממיות ממלכתית בארצו – עומד בסכנה. והם ילחמו גם אם מלחמתם תביא כאילו נזק לישוב. הם יעמדו על נפשם.

הם יודעים את כוחות שני הצדדים, שהם בלתי שווים. אין להם כל השליה. למרות אמונתם העמוקה והמוצדקת בכוחות היצירה והמאבק האדירים הגנוזים בכל יהודי, בכל קיבוץ יהודי, בעם היהודי כולו – הם יודעים שיכלתנו מוגבלת ומכירים היטב את מעמדנו בעולם. הם יודעים את הכוח העצום העומד נגדם, הם ראו כוח במלחמת העולם הראשונה והשניה. רבים מהם שרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ורבים יותר – במלחמת העולם השניה. ואף על פי כן הם יעמדו במאבק – והם ינצחו.

ועוד דבר אחד רוצה אני שתדעו על אנשים אלה, אין הם אנשים אובדי־תקווה, הם אינם אומרים „תמות נפשי עם פלשתים“. להיפך, אלה הם המאמינים הגדולים ביותר שהופיעו בהיסטוריה העברית, הם צמאי חיים ואוהבי־חיים, הם שטופים באהבה לחיי העם היהודי. הם רחוקים מאבדן־תקוה אינם רצים ואינם להוטים אחרי קרבות אבודים. אבל הם מאמינים בכוח המאבק של יהודי ארץ־ישראל ושל המוני העם היהודי בעולם. הם בטוחים שחלקים רבים וגדולים של האנושות בכל ארץ וארץ יבינו למאבקם הנואש, למאבק של חלוצי האומה העברית אשר גילו במשך שנים רבות כוחם במפעל קונסטרוקטיבי – ועכשיו נאלצו להשקיע את כל להט נפשם במאבק טראגי – והמאבק הזה ינצח. יש בארץ גרעין של אומה עברית, וגרעין זה ילחם, והוא ינצח – באשר הוא יגן על זכויותיו, יגן עליהן לא במלים בלבד.

ואני רוצה מפה להגיד למפלגת העבודה הבריטית: אם מפני סיבה זו או אחרת – אם מפני חוסר פנאי או טיפול בענינים יותר חשובים בעיניהם או מפני נימוקים ובסיבות פוליטיים – יקיימו לזמן בלתי מסויים את המשטר של „הספר הלבן“, משטר הכופר בזכויותינו ההיסטוריות, הסוגר בפנינו שערי המולדת, ההופך את ארץ־ישראל לגלות, הגוזל מאתנו הזכות להיות למדינה – אנחנו בארץ לא ניחת ולא נרתע מכוחה הגדול של אנגליה – ונלחם בה.

אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה העולמית שהמאבק של עם קטן היה לו ערך וגם הביא לידי נצחון. אני רואה חובה לעצמי להזהיר את מפלגת העבודה – שזכתה לכך שנתיחס אליה באמון מסוים ושנתלה בה תקוות מסוימות ונבין פחות או יותר את מצבה – אני רואה עצמי חייב להזהירה אזהרה חמורה שבקרב שארית הישוב בארץ־ישראל יש אלפים ורבבות יהודים, שלא זרים להם אולי האידיאלים ההיסטוריים של תנועת הפועלים הבריטית, אבל הם רוצים שבעולם החדש, המתוקן והצודק ינתן מקום של כבוד גם לעם ישראל. ואם יגזלו מהם זכות זו – יעמדו על נפשם ויאבקו מרה ולא יתנו לאימפריה זו לשלוט בארץ לאחר שהפכה בארץ לעריצות ברוטלית שאינה מודה בהתחייבויות ואינה עומדת בדיבורה ואינה מכירה בצדק.

ראיתי חובה לעצמי להגיד זאת לתנועה הציונית, לידידינו באנגליה, לתנועת הפועלים: או שאנו עומדים על סף ייסודה של המדינה היהודית – כי בלי מדינה אין קיום לעם היהודי בעולם זה שאנו חיים בו עכשיו, – או שאנו עומדים על סף מאבק חמור, מר ורציני שטובי בניו של העם היהודי יטילו על עצמם – ויהי המחיר שישלמו אשר יהיה.