רקע
דוד בן־גוריון
על שתים יצא הקצף
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ב, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"י 1950

במכתב גלוי לחברים במפלגה ובאיחוד העולמי של פועלי ציון־צ״ס־התאחדות מודיע הה׳ קפלנסקי ש„החלטות מועצת המפלגה מיום 31 למאי ש״ז1 העמידו אותו מחוץ למסגרת הארגונית“ של המפלגה, אם כי לא היה קשור „קשר ארגוני“ עם סיעה ב׳ ולפי דבריו החליט להשאר „מחוץ לשתי המפלגות היריבות“.

המכתב רווי משום מה רוגז וכעס אישי וחוזר בחלקו על הטענות הידועות של סיעה ב׳ שתכנן הקצר הוא: למה לא ניתנה במפלגה לסיעה ב׳ זכות ויטו על החלטות הרוב; ולמה לא השלימה המפלגה עם קיום מחיצות סיעתיות בפנים, שהורסות את אחדותה ושלמותה ומכשילות כושר פעולתה של המפלגה.

אין אני רואה כל צורך ותועלת לשוב ולטפל בטענות אלו, שקפלנסקי לא ירד לסוף דעתן. קפלנסקי השתתף רק פעם אחת בישיבת „ועדת הוותיקים“ בשעת מועצת המפלגה בירושלים בראשית ינואר ש״ז. ואין לו כל ידיעה בלתי־אמצעית לא ממה שקדם לישיבה זו במשך שנים ולא ממה שבא לאחריה במשך חדשים, חוץ ממה ששמע ממקור שני או שלישי, ואין לו כל מושג על המאמצים הכבירים, הממושכים והאינטנסיביים שנעשו על ידי כמה חברים (בתוכם גם חברי סיעה ב׳) לאחות את הקרע שנבעה בתנועה לפני כמה שנים עם התגברות הכיתתיות בתוך חלק חשוב של חברי הקיבוץ המאוחד עוד בטרם היות סיעה ב׳ בתל־אביב.

התקשרותם של כמה מחברי סיעה ב׳ בתל־אביב לפני כשלוש שנים לא היתה אלא שלב חדש, תכסיסי במהותו, בהתפתחות הכיתתיות, שפילגה בשעתו את „גדוד העבודה“ וזרעה מדנים בתוך הקיבוץ המאוחד. מתוך חרדה לשלמות הקיבוץ, לא פחות מאשר לשלמותה של המפלגה היינו מבליגים כמה פעמים על גילויים קשים נושאים בחובם גרעיני פירוד ופיצול, ונעשו מאמצים אישיים, חבריים, לא מעטים לעכב את ההתפתחות המסוכנת הרת־פירודים.

הועידה הרביעית של המפלגה ברחובות (מאי 1938) היתה מוקדשת כמעט כולה להגברת אחדותה ושלמותה של המפלגה – וכמו כן להבטחת אחדותה של התנועה הקיבוצית ואיחודו של הנוער, והחלטות במגמת איחוד נתקבלו פה־אחד, אבל יצר הכיתתיות והסיעתיות ידע לעשות לאַל את החלטות הועידה, וכל המאמצים שנעשו לאחר ועידת רחובות בכיוון מאחד נכשלו.

אין זה המאמץ היחיד שלנו בשטח האיחוד שנכשל. נסינו כמה־פעמים להתאחד עם השומר הצעיר ולא הצלחנו, ואנחנו מצטערים על כך אולי לא פחות מקפלנסקי. הרצון והמגמה לאיחוד פועמים בתנועתנו הארצישראלית מראשית היותה, והיו לנו כיבושים מרובים ורבי־תוצאות בשטח זה. אולם בכל שורת האיחודים אשר ביצענו – קפלנסקי לא נמצא בין המאַחדים, אלא להיפך: בכל מפעלי האיחוד היינו צריכים להתגבר על ההתנגדות שלו. ולא מובן החרון הפאטטי הזה של קפלנסקי „בשל אי־כשרונם של החברים האחראים להנהגת המפלגה בארץ־ישראל למנוע את הכשלון הזה“. זכורני חברים שלא היו מוכשרים למנוע את הפילוג בפועלי ציון בשנת 1920, ואף על פי כן לא מיהר איש מאתנו להכריז בקולי קולות על הכלימה והחרון בגלל אי־כשרונו של קפלנסקי האחראי להנהגת הברית וכו׳. איש מאתנו גם לא ברח אז מהמערכה, אלא נשאר עם קפלנסקי וחבריו המעטים בגולה בברית פוע״צ־„ימין“ – אף־על־פי שלא כולנו, ביחוד אנחנו, ותיקי פועלי ציון הארצישראליים, לא היינו כל כך מרוצים מ„ההנהגה“ של הברית בגולה. הקמת „אחדות העבודה“ הרחיבה את הפרץ, והריב בינינו היה מאז ועד היום על שני דברים שעומד עליהם קפלנסקי במכתבו האחרון: מגמת האיחוד ומדיניות ציונית.

כל הטענות שהשמיע עכשיו קפלנסקי נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל שמענו כבר מפיו בטון לא פחות מרוגז עוד לפני עשרים שנה נגד „אחדות העבודה“, לאחר שקפלנסקי בא להשתקע בארץ.

כרבים בתוך „פועלי ציון“ באירופה קיבל קפלנסקי את יסוּד „אחדות העבודה“ בשנת 1919 בפנים זעומות… ביטול שם „פועלי ציון“ במפלגה הארץ־ישראלית, האיחוד עם בלתי־מפלגתיים בארץ וההכרזה במצע היסוד של „אחדות העבודה“ על „הצורך והחובה לעזור לאיחור כל ההסתדרויות והמפלגות אשר בתנועת הפועלים העברית ובתנועה הציונית בחו״ל, השואפות לחברת־עבודה בארץ־ישראל, לברית עולמית ציונית־סוציאלית“ – עוררו את רוגזם של כמה ממנהיגי „פועלי ציון“ בחו״ל.

בועידת עין־חרוד – אייר תרפ״ד – נפגש קפלנסקי בפעם הראשונה עם „אחדות העבודה“ בארץ – כשליחה של „ברית פועלי ציון“ – ובאותה ועידה נתגלו חילוקי דעות עמוקים בין קפלנסקי ובין התנועה בארץ, בשתי השאלות המרכזיות המסעירות גם עכשיו את תנועתנו בארץ – השאלה המדינית ושאלת האיחוד.

„אחדות העבודה“ כ„מפלגת פועלי ארץ־ישראל“ לא ראתה בהס­תדרות העובדים רק איגוד מקצועי וקואופרטיבי, אלא כנסת־העבודה העברית בבנינה; יחס זה היה פסול בעיני חניכי השיגרה הסוציאליסטית והמקצועית באירופה. „אחדות העבודה“ תבעה איחוד עם התנועה הציונית־סוציאליסטית „צעירי ציון“ אשר גידלה לפועל העברי בארץ־ישראל עוזרים נאמנים בגולה ושלחה לארץ־ישראל מחנות חברים חלוצים שהגדילו כוחה של „אחדות העבודה“. קפלנסקי ראה בתביעה זו מעין התכחשות ל„סוציאליות הבינלאומית“ – ואי־לויאליות כלפי הנהגת הברית… ולא נתקררה דעתו עד שהאשים את „אחדות העבודה“ ב„דו־פרצופיות“. האשמות אלו נתפרסמו במכתב גלוי ל„אחדות־עבודה“ (קונטרס קצ״ט, י״ט כסלו תרפ״ה), ובו נאמר בין השאר:

„המשבר בתנועתנו שבא בעקב המצב והיחסים הבלתי־נורמליים בתוך „אחדות העבודה“ ובין הברית ומפלגתה בארץ־ישראל בא לא פתאום. בעין חרוד רק נתגלה הסדק שהיה טמיר זה שנים. נחוץ שחברינו בארץ ישמעו פעם מעמודי עתונותם ויבינו איך חברים אחרים כמוני רואים את המצב.

„אחדות העבידה“ סובלת מראשית היוסדה מאי־בהירות ביחסה להסתדרות הכללית. עד היום עוד שוררת ב„אחדות העבודה“ האידיאולוגיה שהמפלגה הסוציאליסטית בארץ אינה מטרה לעצמה, היא רק אמצעי וכלי־שרת להסתדרות המקצועית והקואופרטיבית. כתוצאה מהלך־רוח זה בא במקום השלטת רוחנו על ההסתדרות טישטוש הפרצוף הפוליטי והסוציא­ליסטי של „אחדות העבודה“.

„כמו כן לא מובנה לנו הקריאה לאיחוד שנתחדשה גם בזמן האחרון בשורות „אחדות העבודה“ והמופנה לרוב כלפי הימין המתכחש לרעיון הסוציאליות הבינלאומית.

„מניעה אחת להתפתחות בריאה זה רפיון הדמוקרטיה המפלגתית ב„אחדות העבודה“.

– – „יש ביכלתנו להביא שורה של עובדות שיסבירו מדוע נוצרה בקרב חברינו „פועלי ציון“ ההכרה ש״אחדות העבודה“ מתיחסת באופן אי־לויאלי ואי־חברי לתנועה העולמית, כגון עובדות בקשר עם קפא״י, היחסים ל„צעירי־ציון“, עמדתנו באינטרנציונל. עובדה היא ש„אחדות העבודה“ מתכוננת לבוא לועידה העולמית הבאה לא לשם מלחמת דעות והחלטה משותפת עם כל חלקי התנועה כי אם בדרישות אולטימטיביות, והגענו לידי סכנת פירוד בין „אחדות העבודה“ ו״ברית פועלי ציון“.

„בנוגע לעברית בגולה אני לא יכול לתאר לי שהברית תתן זכות אזרח למפלגות „העבראיסטיות“ כמו שהיא לא נותנת מקום בשורותיה למפלגות „אידישיסטיות“. שום צורך חיוני של מעמד הפועלים בארץ אינו דורש שנכריח את „ברית פועלי ציון“ להתאחד עם מפלגות המתנכרות לצרכים התרבותיים החיוניים של מעמד הפועלים היהודים בגולה ושוללות את שפת העם והאם בשם קנאות לעברית“.

כל מי שישווה את המכתב שפירסם קפלנסקי לפני עשרים שנה והמכתב האחרון, ימצא שהמכתב משנת 1944 בחלקו הגדול אינו אלא חזרה על המכתב של שנת 1925.

רוגזו של קפלנסקי על „אחדות העבודה“ גבר עוד יותר, לאחר שבמועצת נחלת־יהודה שנתכנסה כעבור חודש, בטבת תרפ״ה, הציגה „אחדות העבודה“ על הפרק מחדש את שאלת „האיחוד המדיני הסוציאליסטי בארץ“.

ושוב יצא קפלנסקי בקטרוג קשה על „אחדות העבודה“ – הפעם לא ב„קונטרס“ אלא ב„האבוקה“ – עלון הקטוגרפי, המוקדש לרעיון הפועל־ציוני ומוּצא על ידי קבוצת חברי „אחדות העבודה״2.

בגליון „האבוקה“ מניסן תרפ״ה תוקף קפלנסקי את החלטות המועצה ושואל ברוגז:

„למה כל כך קשה להבין את התכסיס ואת הפוליטיקה של מפלגתנו בארץ־ישראל? האם מפני התנאים המיוחדים והמסובכים שבא״י או מפני שדרך „אחדות העבודה“ כל כך מסובכה וזיגזגית? האם אנו, חברים פשוטים של תנועת „פועלי ציון“, כל כך מוגבלים, שקצרה השגתנו להבין את עניני הארץ ולרדת לעומק כוונותיהם של מנהיגי המפלגה או ששיטתם, בעצם, קשה מלהבינה, בלתי מובנת? איני אומר זאת ברוח של חיוך“.

„מענינת וסימפטומטית היתה עמדתם של מנהיגי קיבוץ עין־חרוד, המתקרב באפיו אל „גדוד העבודה“.

„יצירת שני הקיבוצים – גדוד העבודה ועין־חרוד – היא תוצאה טבעית מאי־יכלתן של המפלגה וההסתדרות לתת לתנועת הקבוצות תוכן ומגמה. הטנדנציה של הקיבוץ – שצוינה בנחלת־יהודה – להפוך אה המפלגה למפלגת־הקיבוץ בלבד, כפי שמבינים אותה בעין־חרוד – מעוררה חששות. יש פה סכנה של סקטנטיות3.

„לחלק מהחברים נעשתה שאלת האיחוד בבחינת „אידיאה פיקס“. כשנדמה להם שמא קרוב ובא, אבד להם חוש הבקורת. זהו רעיון של „דבקות חסידית“ שכבש את לבם.

„אחדות העבודה“ מוכה סנוורים, במובן הפסיכולוגי. היא מזכירה לי את המימרא של אותו הצרפתי, שאמר, כי את הנשים מנצחים בשתי דרכים – בהפתעה או באלמות. „אחדות העבודה“ כנראה חושבת להשיג את ההגמוניה בברית העולמית באמצעים דומים לזה. טעות היא. לתנועת „פועלי ציון“ אין תכונת נשים זו. הלכו בדרך זו בשאלת האיחוד עם „צעירי ציון“ והזיקו במקום להועיל. נחוץ להזהיר את החברים נגד ההתנכרות בין הברית ו„אחדות העבודה“, שזורעים באופן שיטתי“.

בועידה העולמית של „פועלי ציון“ שהתקיימה בקיץ שלאחרי זה (אבגוסט 1925), פרץ ויכוח חריף בין צירי „אחדות העבודה“ (הרצפלד, טבנקין ואחרים) ובין קפלנסקי. לפי הדין וחשבון שנתפרסם בקונטרס ר״ל (אלול, תרפ״ה) „מתמרמר הח׳ הרצפלד ביחוד על קפלנסקי אשר זרע באמצעיו ובהשפעתו מדנים בתוך „אחדות העבודה“. הוא מזכיר את קבלת הפנים שערכה „אונזער טריבונע“4 לועידה בהדפיסה ערב הועידה ולכבודה את דברי קפלנסקי נגד „אחדות העבודה“.

„אין אני יודע – אומר הרצפלד – על מי נשען משרד הברית במלחמתו כשהרוב הגדול של התנועה לא הסכים לדעתו5, לא ארץ־ישראל ולא אמריקה“.

אחרי הרצפלד דיבר י. טבנקין, והוא שאל: „האם לא היתה לראשי הברית דאגה יותר גדולה מאשר נסיעה מארץ לארץ לשם הגברת דעותיהם נגד דעות „אחדות העבודה“ ולהעברת ריזולוציות לשם אחדות אידיאולוגית והתפלגות מעשית של התנועה? – משרד הברית עסק בשיסוי התנועה נגד „אחדות העבודה“; עדות אחרונה היתה הפגישה ל„אחדות העבודה“ ב„אונזער טריבונע“ במאמר של קפלנסקי „לקראת הועידה“.

קפלנסקי טען בתשובתו: „האמנם חשבתם שבבואי לארץ־ישראל אמחק את כל עברי ואֵעשה חבר דיסציפלינרי ב„אחדות העבודה“? והרי אני לא יחידי ואתי מאות חברים של „פועלי ציון“ והם אקטיביים, הם הרוב בועדי הסניפים ביפו ובחיפה“.

ד. בן־גוריון עמד על ההבדלים בין א״י והגולה: „ההבדלים מתחילים לאו דוקא מזמן יצירת „אחדות העבודה“. אותם „חטאים“ שמונים עתה ב„אחדות העבודה“, הרי מנו גם ב„מפלגת פועלי־ציון בארץ־ישראל“ לפני המלחמה. גם את „מפלגת פועלי ציון“ מנו בחוסר נאמנות, בספרטיזם וכו׳. זה לא יחדל כל זמן שלא יעלה בידי ארץ־ישראל להשליט את רוחה על הגולה“.

– „האיחוד הוא הכרח בשבילנו, וכל נסיון לאיחוד נפגש באי־הבנה בגולה. יצירת „אחדות־העבודה“ נפגשה באי־רצון… כמו כן לא הבינו את האיחוד השני – את יסוד ההסתדרות. מה לא מנה בנו הח׳ קפלנסקי בעד יחסנו להסתדרות: דו־פרצופיות, אופורטוניזם, חוסר נאמנות וכו׳ – התנהגותנו בהסתדרות אינה יכולה להיות מותנית ממה שיקריאו לנו במשרד הברית, אלא אך ורק מדרישות פנימיות הנובעות מצרכי ההס­תדרות“.

למרות התנגדותם של קפלנסקי וחבריו בהנהלת הברית בחו״ל החלט להתאחד עם צ״ס, ולוקר שיודע לקבל באהבה החלטת הרוב (מבלי שיקרא לזה בסגנון החדש של קפלנסקי וסיעה ב׳ בשם „כניעה“) ציין בראשית ועידת־האיחוד כי „ברגעים אלה נתונים מעשינו קודם כל לחברינו בארץ־ישראל, אשר במלחמתם העקשנית הביאו לנו מאורע גדול זה של האיחוד“.

ריב זה חזר אחר כך באיחוד שתי המפלגות שהקימונו בארץ ובאיחוד שתי הבריתות שבא אחר כך בגולה. קפלנסקי היה בכל פעם מפריע ומתנגד – ורק בעל כרחו ענה לבסוף אמן. ויש לשמוח על כך שלאחר עשרים שנה נהפך סוף־סוף קפלנסקי לחסיד של איחוד, ובשעת יציאתו מן המפלגה הוא מכריז ומודיע שהוא מקווה „לקחת חלק בהקמת אחדותה המלאה והשלמה של תנועת הפועלים בארץ על כל זרמיה“… יש לפקפק אם תוכן המכתב וסגנונו הולמים תקוה זו, ויש להצטער על שקפלנסקי לא גילה את הסוד כיצד יעשה זאת. עברו בשטח זה אינו מעורר אמון מיוחד לכשרון־האיחוד העומד מאחורי תקוה זו…

הריב השני שיש לקפלנסקי עם המפלגה בארץ – מאז בואו הנה – זהו בשאלת המדיניות הציונית. קפלנסקי מציין במכתבו האחרון – ובצדק גמור! – שבשבילו „עמדה המדיניות הציונית בתקופה זו במרכז ההתענינות“, אלא שהוא רוגז על המדיניות הנפסדת של „מנהיגי“ המפלגה. אף רוגז זה אינו חדש.

גם הריב הפוליטי החל בועידת עין־חרוד, באייר תרפ״ד. קפלנסקי הביא לועידת „אחדות העבודה“ תכנית מדינית „להתפתחות מוסדות הנהלת עצמית בארץ שתתאים גם להבטחת הזכויות של המיעוט העברי בארץ“ ובאופן קונקרטי הציע „שלטון מבוסס על פרלמנט עממי ועליו מועצה פדרטיבית“, מעין זו שבאבסטרליה וזילנדיה עם באות־כוח שווה בסינט – „צורה כזאת מונעת מן הרוב להשתמש בזכויות שהן לרעת המיעוט“. כפי שהסביר קפלנסקי יש צורך בתכנית זו למען תת „סיפוק למצפון הסוציאליסטי שלנו ולתנועה הסוציאליסטית בעולם“. ועידת „אחדות העבודה“ דחתה את הצעותיו של קפלנסקי, והתנגדה לא רק להצעותיו המעשיות אלא גם לנימוקיו „הסוציאליסטיים“.

אני הרציתי באותה הועידה על אבטונומיה לאומית („כנסת ישראל“) ובהרצאתי ציינתי, בתשובה לדברי קפלנסקי, „שבודאי יש לישוב הערבי בארץ הזכות להגדרה עצמית, לשלטון עצמי – אבל אין אנו מודים בזכות שלטונם על הארץ, במידה שהארץ אינה בנויה על ידם והיא מחכה לעובדיה. אין להם הזכות והמשפט לאסור ולגזור על בנינה של הארץ, על הקמת הריסותיה, על הפרחת אוצרותיה, על הרחבת שטחיה המעובדים, על פיתוח תרבותה, על גידול ישובה העובד“.

י. טבנקין אמר: „התכנית של קונסטיטוציה המוצעה ע״י קפלנסקי ומוגנה ע״י לוקר, מיוסדה על ניגוד פנימי; – או שהצעת קפלנסקי נותנת זכות זו – להגביל עליה, לחלק את הקרקע, למסור קונצסיות, לבנות נמלים ומסילות, – לפרלמנט הארצישראלי הלאומי, ואז היא בניגוד לכל החלק הראשון של התכנית, לחלק הציוני, או שאינה מוסרת זכות זו לאמור: אינה מוסרת את השלטון על הארץ לפרלמנט זה, אזי אין בה ממשות – ולא תתקבל על ידי הערבים“.

קפלנסקי הסביר בתשובתו שהצעתו קיימת רק בתנאי, שהערבים יכירו שבארץ־ישראל יש שלטון בינלאומי המסייע ליסוד בינלאומי בארץ ישראל. אם מנהיגי הערבים לא יסכימו להנחה זו, אז אין להסכים כמובן לשיטה זו“.

קפלנסקי, עד כמה שידוע לי, לא עשה כל נסיון להיווכח אם הערבים יסכימו לכך או לא, אם־כי הוא היה בהנהלה הציונית זמן רב לפני „הנציגים המדריכים את המפלגה בכיוון מתעה“. נציגים אלה, מיד עם כניסתם להנהלה, ניסו דברים אל הערבים, ולא הפסיקו את המגע עם העולם הערבי מאז כניסתם לאחריות הפוליטית ועד היום הזה. אלא שלא הסכימו לוותר על עליה, ולא רצו להתחייב על הישארות היהודים מיעוט בארץ – ומשום כך, ורק משום כך, לא עלה בידם להגיע לידי הסכם עם העולם הערבי, הערבים שבארץ ובארצות השכנות; ואף על פי כן אין קפלנסקי פוסק מאז ועד היום להטיף לנו, ליהודים, על חשיבות ההסכם היהודי הערבי, כאילו בנו תלוי הדבר, ומבלי לבדוק את המצב אצל הערבים הוא מכין מזמן לזמן הצעות של הסכם יהודי־ערבי – ודורש את קבלתן מאתנו.

על „חטא קדמון“ זה נוסף עכשיו „חטא“ חדש: תביעת מדינה יהודית. קפלנסקי מוקיע מדיניותנו הציונית בזו הלשון: „נוסחה של מדינה לאומית (?) יהודית נזרקה במפתיע לתוך חלל עולמנו והועלתה למדרגה של קו מדיניותנו הציונית והאקטואלית“. קפלנסקי פוסל נוסחה זו. תביעה ציונית, שיש לה שרשים עמוקים בהיסטוריה היהודית, תביעה שהיתה גלומה כל השנים בתנועה הציונית, ולדעת כל חלקי התנועה הציונית בעולם – פרט לקפלנסקי ולשומר הצעיר וד״ר מגנס – הגיעה עתה שעתה, אינה לפי דעתו של קפלנסקי אלא סיסמה ל„צורך תעמולתי“, וכל הלוחמים למדינה יהודית עכשיו, אינם אלא „אפיגונים רביזיוניסטיים“, ולא עוד אלא שהתביעה עצמה היא משוללת כל תבונה ו„תלושה מהמציאות הבינלאומית והארצישראלית“ וגם מפלגת את התנועה הציונית. באמתחתו של קפלנסקי יש „תכנית מדינית מקפת ובעלת מעוף“, וקפלנסקי בטוח שהוא היה יכול לאחד על תכניתו זו „את כל התנועה הציונית הבונה והאחראית“. מדוע לא עשה זאת? ומדוע אין הוא עושה זאת עכשיו, לאחר שנשתחרר מאזיקי המפלגה שבראשה עומדים נמושות רביזיוניסטיים?

קפלנסקי היה רוצה לאחד על יסוד תכניתו את „אגף העבודה ואת באי־כוח הציונות הפרוגרסיבית“ וקובל מרה על ה„אפיגונים הרביזיוניסטיים“ שבמפלגת פועלי ארץ־ישראל, ש„נתקשרו עם מפלגות אזרחיות וימניות“ לשם התביעה הפסולה של מדינה יהודית.

מי הן המפלגות הימניות והאזרחיות שבהן נתקשרו „המדריכים המתעים“ של מפלגת פועלי ארץ ישראל? מפלגות פועלי ציון־צ״ס־התאחדות בכל הגולה, שקפלנסקי גם עכשיו אינו מוותר על זיקתו אליהן, ציוני אמריקה, אבסטרליה, אנגליה, קנדה, דרום אפריקה, שויצריה ועוד, נוסף על כל המפלגות בארץ (כמובן בלי השומר הצעיר ובלי „אגודת ישראל“) ובראשם – וייצמן, ברודצקי, גרינבוים וייז, סולובייטשיק, קירשנר, סאקר, מלצ׳ט ודומיהם.

ומי הם אלה שקיבלו את תכניתו של קפלנסקי? בנטוב אמנם מציע אף הוא בספרו ה„סודי“ תכנית חלוקה לשני אזורים, אולם השומר הצעיר מתריע בקולי־קולות שהוא מתנגד לחלוקה והוא שולל מפני זה את האלטר­נטיבה הראשונה של מדינה דו־לאומית המוצעת על ידי בנטוב, כלומר חלוקת הארץ לשני אזורים שנקראת בשם פדרליזם אזורי.

הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית הכריזו שהם ממליצים על האלטרנטיבה השניה של בנטוב – „חלוקת הארץ לשתי עדות“, הנקראת בשם פדרליזם עדתי – שעל פיה „קביעת שיעור העליה על פי אַמת המידה הכלכלית או חלוקת העולים לסוגיהם השונים וכך הפיקוח על שירות העליה“ יהיו מסורים למועצת־עליה מורכבת משני ערבים ושני יהודים, ונשיאה יהיה פעם ערבי ופעם יהודי, וכן גם „שום העברה של קרקע חקלאית בארץ לא תהא חוקית, אלא אם כן נתאשרה על ידי המועצה“ – מועצה להעברת קרקעות מורכבת אף היא משני ערבים ושני יהודים. מסופקני אם קפלנסקי יתן יד לתכנית חבלנית כזו של הגשמת „הציונות הגדולה“.

סיעה ב׳ לאחר שתי הצבעותיה המתנגדות זו לזו אינה אומרת ברורות מהו המשטר המדיני שיש לדרוש במקום „הספר הלבן“ והיא מסתפקת לעת עתה בהכרזת יצחק טבנקין על התנגדות לחלוקה, אם כי לא ברור אם החלוקה הנשללת ע״י הסיעה היא גם החלוקה המוצעת על ידי קפלנסקי (חסידי החלוקה שבסיעה ב׳ שותקים ואינם מפריעים ליצחק טבנקין לעת־עתה, בשעת הבחירות, לדבר גם בשמם).

מי היא איפוא כל „התנועה הציונית הבונה והאחראית“ שקפלנסקי יכול היה לאחד סביב תכניתו הנבונה, הפרוגרסיבית והמעשית? האמנם צריך דבר כל כך נכבד וחשוב להישאר סוד כמוס? האם כוונתו לקבוצת מגנס־סמילנסקי? אבל לקבוצה זו יש כמדומני תכנית משלה – יותר „נבונה“, יותר „מציאותית“ ויותר „פרוגרסיבית“ מזו של קפלנסקי.

קפלנסקי מתמרמר ומלגלג על החברים המתעים „שמוליכים את התנועה הציונית בדרך חתחתים“, והוא מתרעם על שהם, הנמושות הרביזיוניסטיים, עוד מרהיבים עוז לשאול אותנו, את המתנגדים לאפיגוניה רביזיוניסטית זו, „מי נתן לנו רשות להצביע נגד מדינה יהודית“. לחינם כולל קפלנסקי את עצמו בין הנשאלים האלה. אף פעם לא „הרהבנו עוז“ לשאול את קפלנסקי שאלה זו – מטעם פשוט מאד: קפלנסקי לא הצביע נגד מדינה יהודית. כשדנו והחליטו על תביעת מדינה יהודית בועד הפועל הציוני בנובמבר 1942 הכריז קפלנסקי והודיע שהוא לא יצביע נגד הצעת ההנהלה הציונית (אם כי הוא חולק עליה) מפני ש„המפלגה ואותו איחוד עולמי שאני מייצג אותו, האיחוד העולמי של פועלי ציון־התאחדות. קיבלו נוסחה זו, – ולפי מימרה של ויקטור אדלר שאמר פעם: „אני מעדיף טעות עם הציבור מאשר לצדוק נגדו“ – לא אשתתף בהצבעה ואמנע“. גם החבר י. שפרינצק, שהתנגד להצעת ההנהלה נמנע מהצבעה. לא היתה דרושה איפוא שום „הרהבת עוז“ לשאול את קפלנסקי למה הצביע נגד מדינה יהודית.

הזכות הגדולה והנועזת להצביע נגד מדינה יהודית ישנה רק למנהיגי סיעה ב׳, וגם זו, לא בועד הפועל הציוני, אלא בועד הפועל של ההסתדרות, כשדנו והחליטו ביום 24.2.44 על הוראות למשלחת ההסתדרות לקונגרס הפועלים הבינלאומי בלונדון. הללו נשאלו אמנם כיצד הרהיבו עוז ומי נתן להם הרשות להצביע נגד מדינה יהודית – בניגוד לדעת שולחיהם, בוחריהם וחבריהם, ואחדים מהם – גם בניגוד לדעתם המוצהרת. ואם כי מיד לאחר המעשה הכריזו ביהירות רבה שעשו מה שעשו על פי „מצפונם“ – נאלצו תחת לחץ „אפיגונים רביזיוניסטיים“ שבתוך הקיבוץ המאוחד לחזור מהצבעתם בועד הפועל, ובמועצת ההסתדרות מיום 5 באפריל הצביעו בעד מדינה יהודית, – כמובן שוב על־פי גזירת „המצפון“ שהספיק בינתים להשתנות; ואולי משום־כך פרש קפלנסקי גם מסיעה ב׳?…

בכל־אופן קפלנסקי לא „דייק“ כל כך במסירת העובדה על הצבעתו הנועזת נגד מדינה יהודית, ואין זה „חוסר הדיוק“ היחיד שבמכתבו.

אין קפלנסקי חייב לדעת את תולדות תנועתנו בארץ, אבל כשהוא בא להאשים אותנו בזריקת סיסמאות חדשות „במפתיע“ וב„סטיה מעמדתנו המוצהרת והמשותפת לפנים לכולנו“, מן הראוי היה שיברר לעצמו תחילה מה היתה עמדתנו המוצהרת והמשותפת לפנים, ואז היה אולי מגלה שלא אנו, האפיגונים המסכנים, אלא מישהו אחר הוא ה„סוטה“.

בועידת היסוד של „אחדות העבודה“, שנתכנסה בפתח־תקוה בסוף אדר א׳ תרע״ט (1919) נתקבלה תכנית של תביעות לאומיות האומרת:

„1. זכויות מלאות, אזרחיות ולאומיות, לכל חלקי העם העברי בארצות פיזוריו.

2. ערבות בינלאומית ליסוד מדינה עברית חפשית בארץ ישראל, אשר תעמוד עד יצירת רוב יהודי בארץ תחת חסות בא־כוחו של חבר העמים“.

בימים ההם היו בארץ 58.000 יהודים ומיליון ערבים, כי ארץ־ישראל בימי יסוד „אחדות העבודה“ לא היתה עדיין מחולקת, ועבר הירדן כולו, בדרום ובצפון, וגם צפון הארץ במערב, המהווה עכשיו חלק של המנדט הצרפתי בלבנון, היו כלולים בארץ־ישראל, שחלה עליה הצהרת־בלפור (המנדט טרם היה אז).

„האפיגונים הרביזיוניסטיים“ העומדים בראש תנועת הפועלים הארצישראלית הכריזו איפוא על מדינה יהודית עוד בטרם היות מפלגה רביזיוניסטית – לפני יותר 25 שנים, בועידת היסוד של „אחדות העבודה“. אנשי מערכת „משמר“ הכתירו את קפלנסקי בתואר של „אבי אחדות־העבודה“ – כיד ההיסטוריה הטובה עליהם. הזהו הגמול שאנשי השומר הצעיר גומלים לקפלנסקי על בעיטתו במפלגת פועלי ארץ־ישראל? האם בעד שירות יקר זה היו צריכים אנשי השומר הצעיר להכתים את קפלנסקי בתואר של אבי מפלגה רביזיוניסטית? באמנה, אנשי מערכת „משמר“ הם כפויי־תודה! הם כפויי־אמת. כאחד מחברי „אחדות העבודה“ אני יכול להעיד, שקפלנסקי חף בהחלט מפשע זה, ולא היה לו כל חלק, במישרין או בעקיפין, מקרוב או מרחוק, בהקמת „אחדות העבודה“ ובעיצוב דמותה. כל האחריות הכבדה למעשה זה נופלת כולה על ה„אפיגונים הרביזיוניסטיים“.

אולם ניבא השומר הצעיר ולא ידע מה ניבא. היה זמן וגם קפלנסקי בעצמו היה נגוע קצת ב„אפיגוניות רביזיוניסטית“: בתזכיר שהוגש בשם הברית העולמית של „פועלי ציון“ למפלגת העבודה הבריטית, לפני 24 שנה, ושעליו חתומים קפלנסקי וד. בן־גוריון.

זה לא היה החטא ה„רביזיוניסטי“ היחיד של קפלנסקי. בשנת 1937 העלתה ועדת פּיל על סדר היום המדיני את דבר הקמת מדינה יהודית – בחלק של הארץ. בציבור הציוני נתחלקו הדעות: הרוב במפלגת פועלי ארץ־ישראל וכמעט כל מפלגות פועלי־ציון־צ״ס־התאחדות בגולה היו בעד. לאחר דיון ממושך בסיעתנו בקונגרס נתקבלה כמעט פה אחד החלטה האומרת: „הקונגרס נותן יפוי כוח להנהלה לנהל מו״מ לשם בירור התוכן המסוים של הצעת הממשלה בדבר יסוד מדינה יהודית בארץ־ישראל. את מסקנות הבירור על ההנהלה להביא לפני קונגרס ציוני נבחר מחדש. לפני ההכרעה אין ההנהלה מוסמכת להתקשר או לקשר את הסתדרות הציונית לשום תכנית והצעה הסותרת את המנדט או פוגמת בו“.

מסקנה זו איחדה את כל צירי מפלגת פועלי ארץ־ישראל ומפלגות הברית בגולה, אבל נתקלה בהתנגדות מצד הימין והשומר הצעיר ובקונגרס הציוני בציריך (1937) הוכנסו שתי הצעות – הצעת הרוב „המייפה את כוחה של ההנהלה לנהל מו״מ לשם בירור התוכן המסויים של הצעת הממשלה הבריטית ליסוד מדינה יהודית בא״י, והצעת המיעוט המתנגדת למתן יפוי־כוח כזה להנהלה, „כי שום תכנית של חלוקת הארץ אינה יכולה לשמש יסוד למו״מ על המדיניות החדשה“, ויש לדרוש רק המשכת המנדט.

בעד הצעת הרוב הצביעה מפלגת פועלי ארץ־ישראל כולה, גם החברים שהם עכשיו בסיעה ב׳, כל מפלגות פועלי־ציון־צ״ס־התאחדות, הרוב של ציוני א׳; בעד הצעת המיעוט הצביע השומר הצעיר, הרביזיו­ניסטים שנשארו בקונגרס, המזרחי וציוני ב׳.

המרצה מטעם הרוב היה הח׳ קפלנסקי, בהסבירו את עמדת הרוב הגיד קפלנסקי בין השאר את הדברים האלה: „אמנם ההצעה לייסוד מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל אינה מספקת את תקוותינו, אבל יש בה לפחות אפשרות להגדלת כוחנו בחלק מארץ־ישראל, ונוסף לזה היא פותחת אפקים להגיע, על ידי שלטון שנרכוש, לידי הבנה עם הערבים על בסיס יותר רחב“.

בדברים מעין אלה סיימתי גם אני את הבירור שנתקיים בסיעתנו לפני ההצבעה בקונגרס ואמרתי: „אני רואה את עתידנו ואת עתידה של הארץ בהחזרת איחודה ושלמותה מתוך הסכמה חפשית וצורך חיים הדדי של העם היהודי והערבי. מדינת היהודים תשמש גורם – ואולי הגורם – להסכם יהודי ערבי, שברגע זה אולי אי־אפשר לראות את כל היקפו וגדלו“.

קפלנסקי שינה מאז את דעתו: הוא מציע עכשיו חלוקה בלי מדינה יהודית, אני לעומתו מציע מדינה יהודית בלי חלוקה.

בכינוס סיעתנו בציריך (1937) לאחר שנתקבלה החלטה על מתן יפוי־כוח להנהלה לברר התוכן המסוים של הצעת הממשלה בדבר יסוד מדינה יהודית בא״י הודעתי בסיעה:

„אני מציע זו הפעם הראשונה את מועמדותי להנהלה כדי להילחם על הקמת המדינה היהודית. זאת תהא מטרת חיי בעתיד קרוב, אבל מובן שההכרעה תהי בידי התנועה כולה“.

התנועה הכריעה.

31.7.44


  1. הכוונה להחלטה האומרת: „המועצה רואה בהחלטת סיעה ב׳ להופיע בבחירות ברשימה מתחרה – פרישה ממפלגת פועלי א״י, ולמעשה – הקמת מפלגה חדשה. כל חבר שיופיע ברשימה מתחרה זו או יתמוך בה – מוציא בזה את עצמו מהמפלגה“.  ↩

  2. לאחר שהופיעו 3 או 4 חוברות נפסקה „האבוקה“ ו„הקבוצה נתפזרה“. במשך זמן קיומה נהנתה „האבוקה“ מתמיכתם של אחדים מחברי משרד ברית פועלי ציון בחו״ל, ובתוכם קפלנסקי.  ↩

  3. על סכנה זו עמדו כמה חברים עוד קודם.  ↩

  4. אורגן של „פועלי ציון“ בגליציה.  ↩

  5. בענין האיחוד עם צ״ס.  ↩

המלצות קוראים
תגיות