רקע
דוד בן־גוריון
לקראת ההכרעה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ב, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"י 1950

המאבק המדיני עומד עכשיו במרכז חיינו – במרכז חיי הפרט והכלל, חיי הפועל היהודי, חיי הישוב והעם. עם התקרבותו של קץ המלחמה מחריפה הבעיה המדינית ועולה דחיפותה, חומרתה וראשוניותה.


 

נאמנות לתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית

כל תנועת הפועלים, כל הישוב, כל התנועה הציונית, יתר על כך – כל העם היהודי, לרבות אפילו האנטיציונים, מאוחדים בדבר אחד: בהתנגדות ל„ספר הלבן“. „הספר הלבן“ לא יקום אם נעמוד נגדו לא בדברים והכרזות בלבד. יש להזהיר על האשליה המזיקה כאילו „הספר הלבן“ נהרס כבר וביטולו נתון וקבוע מראש. המערכה נגד „הספר הלבן“ תדרוש מאבק קשה ומר, ואולי גם ממושך. ובלי כלים מעולים ובלי כוחות מלוכדים, בלי חזית מדינית מאוחדת במעמד ובעם – מערכה זו לא תצליח. ולא די להכריז על התנגדות ל״ספר הלבן“ – כל מי שמפורר את הכוחות בציבור הפועלים, בישוב ובעם, כל מי שמערער את אחדות הפועלים, את האחדות היהודית; כל מי שאינו נותן יד לליכוד ציוני מלא ונאמן בשעה טרופה זו – מסייע בלי משים ובלא יודעים לקיום „הספר הלבן“. הנסיונות להחרמה מצד אחד ולפלגנות מצד שני, החתירה תחת מרות הכלל וליכוד הכלל, המתלבשת באיצטלה של „פטריוטיות“ לאומית או „מהפכנות“ מעמדית – הם סימנים מדאיגים של טירוף־דעת כיתתי המפקיר ענינים חיוניים של הכלל מתוך פניה נפסדת או חשבון תכסיסי של סיעה וכת. יש לציין בסיפוק עמוק שהרוב הגדול בישוב התקומם נגד המחרימים, כשם שהרוב הגדול והמכריע בציבור הפועלים התקומם נגד הפלגנים.

ושוב נתגלה שהעתונות בחלקה – גם מימין וגם משמאל – אינה משקפת את הדמות האמיתית של הישוב, ושהישוב הוא יותר מלוכד ויותר ציוני מכפי שאפשר ללמוד מפי העתונות משני הקצוות.

ממאה ושמונים אלף הקולות שנמנו בשעת כתיבת הדברים האלה הצביעו למעלה משבעים וחמישה אחוז על נאמנותם לתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית – תביעות שלטון יהודי על עליה והקמת ארץ־ישראל כמדינה יהודית. השומר הצעיר ושותפיהם המינימליסטים מעולי גרמניה לא יגיעו אפילו לעשרים וחמשה אחוז, ואף הם קיפלו את דגלם ולא יצאו בגלוי בהתנגדות לתביעות המדיניות.

תוצאות אלו ישמשו אכזבה עגומה לכוחות „הספר הלבן“ אשר – על יסוד מאמרי עתונות האופוזיציה מימין ומשמאל – ציפו להרס החזית הציונית המדינית ולערעור כוחה של מפלגת הפועלים העומדת בראש המערכה. הבחירות לאסיפת הנבחרים לא החלישו איפוא אלא חיזקו את החזית המדינית נגד „הספר הלבן“.

 

לפני הכרעה

אולם אנו עומדים עכשיו לפני ההכרעה הסופית בחזית הפנימית, הכרעה בתוך הסתדרות העובדים. הבחירות ב־7 לאבגוסט יקבעו את דמותה ודרכה המדינית של ההסתדרות לשלוש השנים הבאות – השנים המכריעות ביותר במערכה המדינית של העם היהודי, וההסתדרות תידרש לא פעם גם לומר את דברה וגם לעשות את המעשה, ולא די שאנו מאוחדים בעמדה שלילית – בהתנגדות ל„ספר הלבן“. עלינו לענות מהו המשטר המדיני שיבוא במקום „הספר הלבן“?

מהתשובה לשאלה זו תלויות אפשרויות העליה וההתישבות של המוני גולים, תלויה אפשרות ההצלה והגאולה של שארית עמנו, תלוי הגורל והמצב של כל אחד מאתנו, של כל פרט ופרט, של כל פועל ופועל.

חרטומי פועלי ציון שמאל יודעים כבר עכשיו בודאות מרכסיסטית שסיום מלחמה זו יכניס אותנו מיד לעולם שכולו טוב ולמשטר סוציאליסטי. השותף השני של „חזית השמאל״1 כופר בנבואה זו, ומדבר מוַדאות מרכסיסטית על זעזועים חדשים ומלחמת עולם שלישית. לא אכניס ראשי בין שני הרים אלה ואודה בגלוי שאין לי שום פרוגנוזה מדעית בטוחה. קראתי כמה ספרים המסבירים, כי מה שקרה אחרי מלחמת־העולם הראשונה היה מוכרח לקרות בדיוק כאשר קרה, ושכל מרכסיסט היה יכול לראות מראש התפתחות זו. אולם עד היום לא קראתי שום ספר וגם לא שמעתי על קיום שום ספר כזה שהסביר לפני עשרים וחמש שנים שהדברים ישתלשלו כאשר השתלשלו. להיפך, זכורני שכל הפרוגנוזות „המדעיות“ של מרכסיסטים ולא־מרכסיסטים נתבדו, וכל מה שקרה בארצות הגדולות והיחסים שביניהן היה בלתי צפוי מראש – ובחלקו הרב היה מפתיע בהחלט. לפי שעה ברור רק דבר אחד: שבראש העולם „החדש“ לאחר מלחמת העולם השניה יעמדו שלוש מעצמות גדולות – אנגליה, רוסיה ואמריקה, למשך זמן בלתי מסוים. ואם כי מדינות קטנות וגדולות ששועבדו על ידי היטלר יקומו לתחיה ויקבלו חזרה את עצמאותן, בניגוד לפרוגנוזות „הפרוגרסיביות“ שרווחו בשנים האחרונות בתוכנו – הרי הקונטרולה העליונה תשאר עוד כמה שנים גם בענינים פוליטיים וגם בענינים כלכליים בידי שלושת הלויתנים הגדולים.

 

הכל יהיה תלוי במשטר המדיני

ומכאן תוצאות חשובות לעתידנו. צרכי המלחמה הביאו לידי־כך שהממשלות העיקריות ריכזו בידיהן את הפיקוח, החלוקה והשימוש באוצרות הטבע, חמרי הגלם ומכשירי הייצור שבכל הארצות הנתונות להשפעתן. אין ספק שריכוז זה יתמיד עוד כמה שנים גם לאחר המלחמה. ולאחר תום המלחמה יהיו כל חיינו הכלכליים תלויים בתנאים מדיניים ובמשטר מדיני כאשר לא היו תלויים אף פעם.

דוגמא בולטת של תלות התעשיה בתנאים מדיניים משמשת חרושת היהלומים, שצמחה בארץ כמעט בן־לילה ונותנת כבוד לפועל היהודי, שהספיק בזמן קצר להסתגל לעבודה דקה ועדינה זו, וגם לבעל־התעשיה היהודי שגילה יזמה וחריצות בארגון התעשיה. אולם היזמה וההון וכושר העבודה היהודיים לא יעמדו לנו – אם השלטונות המרכזים בידם את חלוקת היהלומים ימנעו מהתעשיה בארץ את חמרי הגלם או יצמצמו את היקפם. שום חריצות המעבידים והעובדים, אפילו שביתות, לא יעמדו לנו במקרה זה.

ולא רק תעשיה זו – גורל כל החרושת היהודית וגם גורל החקלאות יהא תלוי במשטר המדיני אשר יוקם בארץ לאחר המלחמה: משטר אוהד, מסייע – או להיפך.

אולם בשעה זו אין אנו אחראים רק להמשכת קיומו של הישוב המצוי בארץ. חרדתנו ודאגתנו בשעת הכרעה זו נתונות במידה גדולה עוד יותר לגורל העליה וההתישבות החדשה – צפור־נפשה ובבת־עינה של תנועתנו.

ושוב כולנו מאוחדים – כל ציבור הפועלים וכל הישוב, מלבד אולי חבורה חסרת־ערך של מתכחשים ומתנכרים – בשאיפה לעליה והתישבות חדשה, אבל אם אין אנו מסתפקים בשאיפה אפלטונית בלבד, אלא רוצים להבטיח ביצוע שאיפתנו – עלינו להילחם על משטר מדיני שיאפשר וימריץ עליה והתישבות.

 

מהי עמדת „חזית השמאל“?

מהי עמדת „חזית השמאל“ בשאלה זו? ומהי עמדת סיעה ב׳? פועלי ארץ־ישראל והעם היהודי רשאים וחייבים לדעת זאת ובבהירות הגדולה ביותר.

„חזית השמאל“ הציגה לעצמה מטרה צנועה: להבטיח הנהגה חדשה להסתדרות העובדים ולהסתדרות הציונית. כלום אין קנדידטים אלה להנהגת התנועה חייבים להגדיר לבוחריהם מהי תכניתם המדינית, החיובית, שעל פיה ינהגו ויפעלו לאחר שיקבלו כתוצאה מבחירות אלו את השלטון בידם?

„חזית השמאל“ אמנם נוצרה רק בימי הבחירות ולצורך הבחירות, ויש להניח שמיד עם תום הבחירות תתפרק ושוב יופיעו לפנינו מיודעינו הישנים – השומר הצעיר מצד אחד ופועלי ציון שמאל מצד שני.

פועלי ציון שמאל הם עדיין „ירוקים“ במדינת ההסתדרות הציונית ועוד לא הספיקו לקבוע לעצמם פרוגרמה ציונית לאחר נדודיהם הקשים במדבר האנטי־קונגרסיסטי במשך ארבעים שנה. אולם חברינו מהשומר הצעיר הם בני־בית ותיקים בהסתדרות הציונית והקנו לעצמם כבר מזמן פרוגרמה פוליטית: מדינה דו־לאומית.

והשאלה הנשאלת עכשיו? העודם מחזיקים בתבנית זו, וההנהגה החדשה שתיבחר לאחר נצחון „חזית השמאל“ בבחירות תפעל לפי תכנית זו ותלך לפועלי אנגליה, רוסיה ואמריקה ולממשלות הארצות האלו בתכנית של בנטוב או לא? מדוע איפוא נעלמה התכנית בספרות הרבה והעצומה שהשומר הצעיר מגדיל ומאדיר בימי הבחירות? העומד השומר הצעיר על תכניתו הדו־לאומית או לא? הנסתלק ממנה מטעמים טכסיסיים, מתוך פחד הבוחרים, או לא? אם נסתלק – מדוע אינו מודיע על כך? אם לא נסתלק – מדוע אינו מכריז על התכנית? מהי גניבת דעת הציבור בענין חיוני כזה? הן במשך שנים עומד השומר הצעיר ומגנה את ההנהלה הציונית בסעיף זה, מקהיל קהילות ועושה פרסום, אפילו לתינוקות בית רבן, לתורה המהפכנית של הציונות הגדולה, שלא תתגשם לפי הודעת השומר הצעיר בקונגרס הציוני לא במדינה קטנה „ואף לא בכל מדינה יהודית גדולה“, כי „ריכוז ההמונים הגדול יכול להתגשם רק על יסוד של משטר דו־לאומי בארץ־ישראל“.

היתכן הדבר שבעמוד השומר הצעיר על סף השלטון בהסתדרות העובדים ובהסתדרות הציונית – כפי שמתריע כלי המבטא היומי של התנועה הזאת – יעלים מבוחריו שאלה חיונית ומרכזית זו, יתבייש בתכניתו, או יתחמק ממנה?

ומדוע שותק השותף השני של „חזית השמאל“? אם לפי דרישתם הם שמו את התכנית הדו־לאומית במקרר לתקופת הבחירות – מדוע אין מזכים הם גם את הבוחרים באינפורמציה חשובה זו? ומהי עמדת בן־בריתם החשאי של „חזית השמאל“ – סיעה ב׳.

 

ומה עמדת סיעה ב׳?

יצחק טבנקין הכריז בועד הפועל של ההסתדרות ביום 23.2.44 (בדיון על הוראות למשלחת ההסתדרות לקונגרס הבינלאומי) שאין הוא שותף להיאבקות הגדולה בין מדינה יהודית ובין מדינה דו־לאומית, ואינו רואה בה ערך אמיתי, כי הניסוח „דו־לאומיות“ אינו פסול בעיניו, אם כי אינו מוצלח לדעתו. בדרך כלל אין טבנקין כל כך רחב־לב ביחס לניסוחים פוליטיים. בנוסח שנתקבל על ידי התנועה הציונית בעולם ועל ידי תנועת הפועלים בארץ (מחוץ להשומר הצעיר) אין הוא פוסק לחפש מגרעות ופסולים, אם מפני שבית המלון שבו נתכנסה ועידה ציונית גדולה באמריקה לא מוצא חן בעיניו, ואם מפני שמדינה חפשית נקראת באנגלית בשם הבלתי סימפטי בשבילו – בשם קומונוולט, וכשם שהוא מקיל גדול לגבי השומר הצעיר ואינו רואה שום ניגוד בנוסחאות המדיניות, כך הוא מחמיר וקפדן לגבי „חבריו מאתמול“ ומגלה בכל תכנית שלהם מזימה נסתרת של חלוקה. אולם כשחבר קרוב לו בסיעה ב׳ בא ומציע בפירוש ובגלוי חלוקה – אמנם חלוקה בלי מדינה – כאשר עשה זאת הח׳ קפלנסקי בעל פה ובכתב, ולא עוד שאינו ממתין עד שתכנית החלוקה תצא לפועל ומציע כבר מעכשיו „רצוי לכוון את העליה וההתישבות העברית במגמה זו“ של חלוקה לשני אזורים, ו„עד כמה שאפשר להימנע מיצירת מיעוטים יהודים מפוזרים באזורים כגון שכם וחברון“ – אין עינו החדה של טבנקין רואה כל סכנת חלוקה בתכנית זו, והוא מציע לבחור בקפלנסקי „כאיש שהתנגד לחלוקה“.

האין ציבור הפועלים ברגע מכריע זה רשאי לדעת אם ההתנגדות למדינה או לחלוקה מותנית מיחס פרינציפיוני לעצם התכנית הפוליטית או מיחס תכסיסי למציעי התכנית?

סיעה ב׳ אינה מתכוונת עדיין לרשת את הנהגת ההסתדרות, וביחס להנהגה הציונית עמדתה דומה ל„מיסמך החשאי“ של בנטוב. אולם סיעה ב׳ חולמת לזכות בעמדת „לשון המאזנים“ בהסתדרות למען תוכל להטיל רצונה על כל יתר הגופים. האין ציבור הפועלים רשאי לדעת לפני הבחירות מהי התכנית המדינית של סיעה ב׳ גופה? כיצד תשתמש בכוח הכרעתה בשאלה המדינית? התומכת היא בתכניתו של קפלנסקי או מתנגדת לה? הרואה היא נזק בתכנית של בנטוב ושוללת אותה? התתמוך בתביעה של מדינה יהודית – גם אם התובע לא יהיה ממקורבי סיעה ב׳ ואנשי שלומה? התוסיף לקבוע בשאלה המדינית עמדה תכסיסית, כאשר עשתה בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות מיום 14.2.44, או תישאר נאמנה להצבעתה במדינת ההסתדרות מיום 5.5.44? היכריע התכסיס הסיעתי או העקרון המדיני בקביעת עמדתה?

 

שני ענינים חיוניים

ברצונם של פועלי ארץ־ישראל בלבד לא נשיג את המדינה היהודית. בלי רצונם של פועלי ארץ־ישראל לא תושג כלל וכלל. ובמערכה הקשה שבה נעמוד, הכרחיים לנו שני דברים:

א. שלמות החזית המדינית של עם ישראל במלחמתו על ביטול „הספר הלבן“ ועל הקמת ארץ־ישראל כמדינה יהודית. חזית זו מחייבת מאמצים בלתי פוסקים כלפי פנים וכלפי חוץ: מאמצי העפלה בעליה, בהתישבות ובהתגוננות, ומאבק פוליטי לכיבוש דעת הקהל בעולם ולרכישת אהדתם של פועלי הארצות השונות והסכמת ממשלותיהן.

ב. אחדות מעמד הפועלים – בהסתדרות, במפלגה, בנוער, ב„החלוץ“, באיגוד המקצועי, בחברת העובדים, בחינוך ילדינו. שום מליצה יפה על ציונות גדולה וסוציאליזם מהפכני, על כלל־ישראל ועצמאות מעמדית אין בה ממש אם לא נדע להתגבר על מגמות הפילוג והפיצול המנסות להשתלט עלינו, ואם לא נדע לקיים ולהאדיר את האחדות היוצרת והלוחמת הגלומה בהסתדרות העובדים ובמפלגת פועלי ארץ־ישראל, זו שכבשה לפועל העברי בארץ את כל אשר יש לו.


  1. לועידת ההסתדרות הופיעו השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל ברשימה אחת – „חזית השמאל״.  ↩

המלצות קוראים
תגיות