מבוא מאת המתרגם    🔗

קשים ונוראים היו חבלי הגסיסה של היהדות המדינית בארץ-ישראל בסוף ימי הבית השני. נדמה, כי תוכה של יהדות זו כבר נאכל בשעת הזעזועים החזקים של מלחמות האחים במוצאי תקופת החשמונאים, כשנגלתה בכל-תֹּקף הסתירה היסודית שבּה: התהום העמֻקה שבין רוח האֻמה, זו שקבּלה צורה מֻבהקת בעונת שעבּוּד-מלכיות מתוך יחס של שלילה גמורה לכל הבלי העולם הזה – ובין תנאי המציאות של מלכות הארץ עם הכבוד והתאוה והשנאה והקנאה והזדון והבצע השולטים בהּ בהכרח, עם המלחמות המתמידות והתלאות המתחדשות לבקרים. וספר “תהלות שלמה” יוכיח על זאת. – נדמה, כּי לרצונו ותּר העם על החרות המדינית ועל מלכות הכהנים בני-אהרן שנעשו שונאי-שלום כעממים, כשבאו מאתים טובי ירושלים אל פומפיוס הרומאי להתחנן אליו על עמם, כי יפדהו משלטון החשמונאים, שנחשבו לו לאויבים, ויחדש את מצב שעבּוד-מלכיות ששלט לפנים, קֹדם גזרת אנטיוכוס – “ממלכת כהנים וגוי קדוש” תחת מקל-נעם של סרדיוטות רומאיים. נדמה, כי הקדֻשה של היהדות המדינית הלכה לעולמה, כש“פרשו” מורי-העם, החכמים והסופרים אשר מפיהם דרש את דבר האלהים, והתכנסו אל ארבע אמות של משנתם, והסיָגים לתורה וכל דקדוקי הדינים נעשו חביבים להם משׁאלוֹת החברה והמדינה, ואחת היתה להם, מי ישׁמש שבט-זעם בידי אלהים לרדות בעמו הנבחר כדרכי הגוים, אם חשמונאי מזרע אהרן, או אדומי ממשפחת אנטיפטרוס, או “חזיר מיער” רומאי. – ובכל-זאת שמר רֹב העם בקשׁי-העֹרף, המיחד לבית-ישראל, על הנאת הקנינים המדיניים, שנולדה בזמן הגבורה של מלחמות יהודה המכבי ואחיו; וכאשר פרש הנשר הרומאי את כנפי-העֹפרת שלו על הגוּף הלאמי הקטן של “עם היהודים”, לא עצר כֹּח לבלוע את טרפו מהרה, ומאה ושלשים שנה ויותר פרכּס הגוף הזה בצפּרני הנשר החדות עד שיצאה נשמתו למראה-עין. הרומאים הכירו את כל הערך הרב של נצחונם, ומסרו את תמונת בת-ציון הכורעת לארץ זכּרון לדורות על מטבּעות זהב וכסף, כמו שלא עשו לשום אמה אחרת, גם הקימו את שער-הנצחון של טיטוס להעיד על הגדולות שעשו ידיהם עד היום הזה.

ההתאבקות הגדולה בין היהודים ובין הרומאים היא עלילה היסטורית כבּירה ונשגבה לאין-ערוֹך. ואנו עומדים נרעשים ונפחדים לפני פרשת דברי-הימים המזעזעת הזאת – התנגשות שתי רשׁיות, שלא נתּן בידן להצטרף לאחת. מלחמת שני עולמות נגֹלה לנגד עינינוּ. בהרי יהודה והגליל, בערבות הירדן וים המלח, בנאות-השלום של גנוסר נאבק רעיון מלכות-שמים עם עבדוּת בשר-ודם; רגש הקדשה של עם אדיר-אמונה הצמא ליום שכּלו שבּת, עם החֹל הגדול שבמציאות בתקופת הזדון והפריצות ההיא; ממשלת תורת-אלהים, החתומה בברית לבבות, עם שלטון חקי אדם, הנשען על כֹּח הזרוֹע של שוטרי העולם. רק מעטים עזבו את מחנה המלחמה ונפלו אל שונאיהם לׁשׁם הנאת העולם הזה; רֹב העם ככלו הגן על הויתו מפני הכֹּח הזר והזד, שעמד עליו לכלות גופו ונשמתו יחד. אלה בכּרו את נשק-הרוח על “החיל והכּח” ואמרו לנצח את כֹּח החֹמר הגס בהתנגדות פנימית וחשאית, ואלה חשבו כי מתּר להם ללמד אמנוּת אויביהם לצֹרך השעה ולהגיע בעזרת החרב אל התכלית הקדושה. נגוד עתּיק שרר בין שתי שורות שומרי-ישראל אלה. אנשי-הרוח פחדו מפני בעלי-החרב, בהכירם מנסיון העבר, כי אמצעי הכֹּח הם להט החרב המתהפכת ודינם לההפך לתכלית על-נקלה. רעיון מצוה הבּאה בעברה נעשה מוּזר להם, ומתוך חסרון אמונה בכֹחות החמריים ובכֹחות הרוחניים של מסבּתם סרבו לקחת את משפטם בידם ולנסות את ימין עזרת האלהים. אולם אנשי החיל והכֹח בטחו בקדשת כּונתם וחשבו את אנשי-הרוח לנרפּים ולרכּי-לבב, וראו בחסר-אמונתם בכֹחות עצמם העדר-בטחון באלהים. בּין שני המשבָּרים האלה נטרפה אנית היהדות בים הסוער. השנאה וההתנכּרות גדלו משעה לשעה. לבסוף גברו אנשי-המעשה על אנשי-הסבל וקפצו אל אש המלחמה לשם “ארון הברית” ועם “ארון הברית”, כדי לשלם בדמם בעד עזוּתם ותֹקף אמונתם. הם כשלו ונפלו ובמפלתם סחפו את קניני-האמה הממשיים, הקדושים ביותר.

עוד היום יתחמץ לב היהודי לזכרון הפּרוד ששלט מבפנים וכלפי חוץ בשעה הגדולה ההיא, ומבּלי-משים ילמד זכות על אחד המחנות ויצדיק את הדין על המחנה השני – הכּל כפי נטיתו הפרטית וכפי הלך-נפשו. אולם המושל-ברוחו יעמוד דומם לפני המחזה העובר לנגד עיניו ברֶוח אלפּים שנה כמעט, ויבליג על התמרמרותו ולא יתן תִּפְלָה, הוא יעמוד ברגש-כבוד לפני המאורעות הגדולים של ההיסטוריה, שהם בבחינת “לית דין ולית דַּיָּן”.

היהדות המדינית הלכה מעט-מעט לעולמה, ושארית הפלטה של נשמת האמה נפלה בידי “אנשי-הרוח”. אלה סתמו את הגולל על בעלי-הכֹּח, אשׁר שחתו את מחמדי היהדות, על לוחמי-הקֹדש, שבָּלעו את הקֹדש. הכאב היה גדול מאד למראה הפּרענות והחרבּן והכליון. כלום יכלו לשבּח את מתנגדיהם, אשר הביאו במעשיהם לידי הכליון הזה, על אשר התערב אפרם באפר המקדש? הם זכרו את מעשיהם וגמול ידיהם – ולא יכלו לזכור את אמונתם ונדיבות רוּחם. במה נחשבו כל העלילות הכבירות ועבדות-האלהים הקדושה של התועים האלה כנגד הקללה הנוראה, אשר הביאו על עמם ועל ארצם? מנהיגי-היהדות היחידים – מעכשו – כבשו את הקללה המרה, קללת אין-אונים, ודנו את מתנגדיהם לגניזה עולמית, ובכונה כסו עליהם בצעיף השכחה. שמות אלעזר בן-חנניה, יוחנן מגוש חלב, שמעון בן-גיורא ואלעזר בן-יאיר, וזכר מעשיהם וגבורותיהם, אהבתם ושנאתם וקנאתם גם-יחד, נמחו מספר דברי-הימים של היהדות הרוחנית.

שנים-שלושה דורות עברו אחר החורבן – בינתים הספיקו החכמים לגנוז את זכר בר-כוכבא ומעשיו, והפעם הביאו כמעט לידי גניזה שלמה, כי לא נמצא גואל אחר לַגּבּור הזה למסור את פרשת גבורתו לזכרון – ומכּל המעשים הגדולים אשר קדמו לחרבּן-הבית לא נשאר אלא המון שיחות-חלין של חובשי בית-המדרש על-דבר קמצא ובר-קמצא, שלא נקראו שניהם אל הסעדה, ועל זכריה בן-אבקולס, ש“בענותנותו” בּטל את קרבן-הקיסר, ועל נקדימון בן-גוריון ובר כלבא שבוע ובן-ציצית-הכסת, שׁספּקו את צרכי המלחמה ברומאים – שיחות-חלין מקטעות, ששקעו במקרה בים התלמוד. והתמונה רבת-הצבעים של בת-יהוּדה הגוססת נתעלמה מן העין.

מתוך היאוש הגדול בהוֹה פנתה כנסת-ישראל עֹרף אל המציאות השפלה, ובטלה אותה על חליפותיה ותמורותיה. העינים היו מוּסבּות כלפּי פנים – אל העולם הנצחי של הנשמה החפשית ברקמת חלומותיה, ומפני זה אבּדו קנה-המדה כלפּי חוץ – הרגשת העובדות הממשיות המתחדשות בעולם-המעשה הקבוע בזמן ונתון בתנאי המקום. לדברים של מה-בכך נחשבו דברי ימי העבר הקרוב, אשר נגוזו ועלו כעשן הימים שבעי הרֹגז והתקוות הנכזבות, וכל מה שנעשה בידי אדם נדמה למרד כלפּי מעלה. וזרים נעשו ליהדות הרוחנית אלה שהסתכלו אל המציאות בעיני-בשר שראו את מאורעות העולם הזה העוברים ונפגעו מהם, שמצאו צֹרך למסור לזכּרון את התנועה הגדולה של הגלגל החוזר בזמנם ובימים שכבר עברו, ולא קפּלו את העלילות הגדולות, גם אחרי שצללו אלה בתהום-הנצח, אף לא זלזלו בערכּן, גם אחרי שהכירו בהן כי יצא שכרן בהפסדן.

אחד הסוקרים הגדולים האלה, שנגזר עליהם לראות מחזות נאדרים ונוראים וכשרוֹן יצירתם דחף אותם לתת צורה קַיֶּמת לחזונם האחד והמיחד שבהם, היה עד-הראיה של החרבּן השני יוסף בן-מתתיה, הכהן אישׁ-ירושלים. המנהיגים הרוחניים של עמו בדורות הבאים רחקו ממנו וחזונו היה נכרי להם, דבריו לא עשו עליהם רשׁם ודורש לא נמצא להם. מאות-שנים רבּות עברו עד שמצאו ספרי יוסף בן-מתתיהו – אחרי כמה גלגולים ובשנוי-צורה – דרך-תשובה אל עמם ואל מולדתם. “ספר יוסיפון” החיה את הסופר הגדול, שנשכח מלב אחיו, אבל תורתו נעשתה פלסתר: המדרש המאחר עוה את פניה וערב את פרשיותיה, ורק מעט נשאר בה מעצם מקורה.

ספרי יוסף בן-מתתיהו מצאו להם גואלים אחרים – בקרב הכנסיה הנוצרית. לא מהכרת ערך הסופר ולא מהערצת יצירתו שמרו הנוצרים על הספרים האלה, כּי-אם מכּוָּנה זרה למחבר: הם בקשו להקים את מקדשם הם על חרבות מקדש-ישראל העתּיק – ויוסף עד-החרבּן, המתאר את אחרית ירושלים, נחשב בעיניהם לעד-אמונים על צדקתם. עליו הטילו ללמד את התועים בינה, למען ידעו, כי מאס אלהים בעם הנבחר והחריב את מקדשו ונתן את ברכתו לבני הדת החדשה. הקנאה והשנאה ליהדות עוררו את הנוצרים לעשות מה שעשו ביצירת הסופר היהודי. אך אם הכּונה לא היתה רצויה – הנה המעשים היו רצויים, כי רק על-ידי זה נצלו ספרי יוסף בן-מתתיהו מן הכליון.

בספרו “מלחמת היהודים עם הרומאים” הציג יוסף בן-מתתיהו – כשכבר נעשה ליוספוס פלויוס – מצבה נפלאה על משוּאות ירושלים עיר-הקֹדש, לספּר לדור אחרון את פרשת האחרית של קרית-משוֹשנו, שדורות על דורות ראו בה בני-ישראל כסא אלהים ומשכּן-כבודו.

בשנות הכאב הגדול הקרובות לחרבּן, עוד טרם הספּיקה כנסת-ישראל להשיב רוח אחרי המכּה הנוראה, עוד טרם עצר העם כֹּח להקיף את הפּרענות הגדולה עם כל בלהותיה, ישב יוסף בן-מתתיהו, הוא הוא יוסיפוס פלויוס, בהיכל-מלכים ברומא, סמוך לשלחן אספסינוס וטיטוס מחריבי ירושלים והמקדש, וקסת-הסופרים בידו לרשֹׁם את המעשים הנוראים, אשר ראו עיניו ואשר שמעו אזניו. רבּים מן החוקרים בכל הדורות דנו את הסופר לכף-חובה על המעשה הזה, חשבו אותו לבוגד בעמו ובארצו, שלא סבל את מכאובי דור-החרבּן ונקל היה לו לתאר את הדברים והמאורעות הנוראים לפרטיהם בדיוק ובמתינות של ציָּר, שאינו נפגע מתֹּכן ראיתו. הם לא האמינו לדבריו שהעיד בראשית ספרוֹ, כי ידיו רעדו בעת כתיבתו את מגלת-החרבּן הארכּה ונפשו התעטפה עליו בחדשו את תמונות כל הבלהות. אך למי ולמה השקיע הסופר בספרו את הדמעות על חרבּן עמו, אשר הכרח להתנצל עליהן לפני הקוראים הזרים, שלא יכלוּ להבינן?

מה היתה תבנית הספר הזה ולשם מי חבּר? בלשון “אבותיו” כתב יוסף בן-מתתיהו את “מלחמות היהודים” ושלח את הספר אל היהודים היושבים מעבר לנהר פרת וגם ל“לועזים” (הברברים) השוכנים בארצות ההן. העשה את הדבר למען הרומאים, לספּר את גבורתם ונצחונותיהם, למען ידעו הגויים הרחוקים וייראו מפּניהם ולא יחרידו אותם מרבצם, כמו שגזר אחד מחוקרי ספרי יוסיפוס בשנים האחרונות? או למען אחיו הרחוקים, אשר בקשו לדעת את פרשת הפּרענות בכל פרטיה, כדי שימצאו שמינית שבשמינית של תנחומים מתוך הכּרת הדבר לאשורו, כדרך כּל הלוּמי שמועה רעה?

מי יוכל לענות על שאלות אלה כהלכה? הנה לא נודעו לנו דברי הספר הזה במקורו הראשון (בלשון “אבותיו” או “עמו” – ועדין החוקרים נחלקים, אם נכתב עברית או ארמית), רק בצורתו החדשה שנתן לו המחבּר כשתרגמוֹ יונית. לא קֹדם שנת 75 ולא אחרי שנת 79 למנין הרגיל – בין חמש לתשע שנים אחרי החרבּן – כּלה יוסיפוס פלויוס את ספר “מלחמת היהודים” בלשון היונית. במשך הזמן הזה עבר הרשׁם הראשון של החרבּן – והסופר התאבל על “שמועה רחוקה”. מפני זה לא מסר את רגשותיו הסמוכים למעשה, רק כּתב דברי-נהי כתוהה על הראשונות. אף מצא די מנוחה לרקום את התמונות הנוראות והנפלאות ולהבליג על מכאוביו בשעת הצֹרך. ולא זו היא הסבּה היחידה לַדּבר: הספר הכתוב יונית לא נועד לקוראים יהודים בעקרו, והסופר הכרח לשאת פנים לטעם הצבּור הנכרי. ולפיכך נטל עליו לכסות על רגשותיו הפרטיים, רגשות הלב היהודי, עד-כמה שנתּן הדבר הזה בידו, ולקרב את הדברים ואת התמונות אל שׂכל קוראיו. מובן מאליו, כי במעמד כזה היה מקום לחֹנף ולהתבטלות כלפּי העולם הזר; אך אם נבוא לדין את הסופר בדבר הזה, עלינו להגיע למקומו. מצבו הקשה בצלם של מחריבי-עמו גרם למגרעות שאנו מוצאים בספרו. בלי שום ספק היתה כוָּנתו רצויה – בגשתו למסור לזכרון-עולם את חזון אחרית יהודה וירושלים. אולם הספר הכתוב בלשון היונית הן מאליו עמד למשפט הקיסרים אספסינוס וטיטוס, והסופר לא מצא דרך אחרת לפניו, בלתי-אם להגדיל ולהצדיק את מפעלי שני מלאכי-החבּלה האלה – כמצוה ועושה. באֹפן אחר לא יכול לכתּוב את ספרו זה – הדבר גלוי ומובן לכל המעין בספר בלי פניה, בלי רגש חמה וכעס. הנתרעם על הסופר, כי מלאוֹ לבו לכתּוב את מגלת-החרבּן בכלא רוחני שכזה, כאשר הוטל עליו לחנק את רגשותיו הנאמנים ולנהוג מדת משׂא-פנים בּפּרענות הנוראה של עמו וארצו? הנקבּול עליו, כי התנדב ללמד סנגוריה על אותם האנשים, ששמותיהם הרתיחו את הדם בלב כל איש יהודי – ולכתּוב שׂטנה קשה על גבורי מלחמת-החרות ולקרֹא להם בשם שודדים שכחי אלהים? ואולי נֹאמר, כי הסנגוריה והשטנה היו כרוכות זו בזו – וצדקת אספסינוס וטיטוס נבנתה על רשעת הנלחמים בהם? אולם לא עלינו, השותים בצמא את דברי יוסף בן-מתתיהו בפרשׁת-החרבּן שלו, להוכיח אותו על אשר ערב את לבו לכתבהּ. ואם נגזור משפטנו, כי עמד הסופר לעת כתבוֹ את ספרו מן הצד לעולם הנשמה היהודית, וגדש בזאת את הסאה, הנה מכרחים אנו להודות כי הכיר את אחיו וידע אותם: מה היה גורל הספר שכתב בלשון אבותיו, ואולי גם נתן בו פנים אחרים להסבּרת המעשים והכֹּחות הפועלים? ואם נחליט, כי השנאה ליוסף בן-מתתיהו ה“נמכר לעקר” ה“בוגד בעמו” הביאה לידי גניזת הספר – איה ספר יוסטוס איש-טבריה, שונא יוסיפוס ומתנגדו, על מלחמת היהודים? גם הספר הזה נגנז, – כנסת-ישראל גלתה את דעתה, שאין לה ענין לדברי היסטוריה. אין אנו יודעים, אם “נביא” היה יוסיפוס, כמו שספּר לנו בספרו זה בתמימות טבעית או עשויה – אבל בודאי צפה וראה כבר בדורו את עתידות ספרו. אמות-העולם לבדן יכלו לשמור עליו, ובדרכּן ובסגנונן הכרח לכתּוב את הספר הזה.

והנה את הקנאים השפּיל יוסיפוס עד-עפר בספרו “מלחמת היהודים” – האמנם רק למען האדיר את הרומאים עשה את זאת? – יוסף בן-מתתיהו היה מסור לעיר אבותיו ולמקדשו וגם לעמו ולתורתו, ובספריו “קדמוניות היהודים” ו“נגד אפיון” הראה את אותות דבקותו החזקה ביהדות ובקניניה וספּר בחקי תורתו “נגד מלכים ושרים” בלי בושה – רק בגאוה ובאמונה. אולם הוא ידע את העולם ולא יכול למצֹא בו את הצדק והמשפט וגם לא נסים ונפלאות. הוא ראה את ממשלת הרומאים במרום-עֻזה ולא יכול לחבּר זאת עם רעיון שלטון-המוּסר. הוא לא הצדיק את הדין על עמו, כמעשה ירמיהו הנביא ויחזקאל בשעתם, אשר מבטח היה להם כי הִמרתה ירושלים לרשעה מכּל העמים אשר סביבותיה, ועל-כן לא חשב גם את אספסינוס לעבד-אלהים, הממלא את משפטו בעם הנדח מעל פניו, כמו שהכריז ירמיהו על נבוכדנאצר לפנים. שאלת חבקוק הנביא עמדה, אולי, גם לפני יוסף בן-מתתיהו בעצם תקפּה, אם גם – מסבּה מוּבנה – לא בקש לה פתרונים בספריו הכתובים יונית. רק דבר אחד היה ברור בעיניו, כי אותו למד מן המציאות הממשית: על-פי גזרה עליונה נולדה האמה הרומאית במזל טוב. לא בצדק ולא במשפט – אולם בהכרחיות השוֹלטת במציאוּת הדבּיר האלהים תחתיה את כל עמי-העולם. כל המוֹרד בממשלת הרומאים, הריהו בבחינת מנסה את האלהים. בקרב שכרון-החרוּת הסיחו הקנאים את דעתם מן המציאות הממשית. האמנם בידי אדם האמינו להתגבר על הענק, שפרש מצודתו על מחצית עולם-הישוב? לא רבּים היו התמימים, אשר אֹפק ראיָתם היה מצמצם עד כדי שלא להכיר את כֹּח-הברזל של ממשלת-העולם. רֹב לוחמי-החרוּת קוו לנסים ולנפלאות. האמוּנה במלכות-המשיח, שתרד על הארץ עם ענני השמים, חזקה את לבם להתנגח עם מלכות-הארץ. בקרב עם אדיר-אמונה כיהודים בדוֹרות ההם היה למניעים האלה ערך מעשׂי גדול. ואולי גם יוסף בן-מתתיהו בעצמו שגה רגע בחלום המשיחי הזה, אולי גם הוא קוה, בעמדוֹ בראש המוֹרדים בארץ-הגליל, כי יחדש האלהים את נפלאותיו שעשה בימי ישעיהו ויהודה המכבי. אך המעשים באו וטפחו על פניו. אמונת הגלילים לא עמדה להם לעת עלות הלגיונות הרומאיים על הארץ – הם נפוצו לכל עבר ונמלטו אל ערי-המבצר. לשוא נסו הקנאים את האלהים – הוא לא עמד בנסיון ולא רצה לצאת בצבאותיהם. חלום יוסף בן-מתתיהו חלף מהרה – ובלי אמונה ותקוה הגן על יודפת מפני השונאים. בשנאה-עזה לרומאים המציקים ובגבורת-יאוש נלחמו הגליליים ושמרו ברוח נכונה על שבועתם, שלא לקבּל עבדוּת בשר-ודם, ואולי קוו עד הרגע האחרון לישועת אלהים שתבוא כהרף-עין. והנה בא יום הפקדה, – קן-הסלעים של הגליל נפל בידי הרומאים, והמנצחים פשטו כזרם-מים ברחובותיו הצרים. הסופר המצביא עם מתי-מספר מחבריו הסתתרו במערה אחת. זה היה רגע מכריע בחיי יוסף בן-מתתיהו, – הוא עשה את חשבּון-הנפש שלו, וחלום החרוּת והגאלה נדף כליל. הוא נוכח לראות, כי כל הקרבנות הרבּים היו לשוא, כי האלהים עזב את מחנה היהודים וחזק את מערכות צריהם – ויחד עם-זֹאת הרגיש, כי הוא בבחינת עלה שנשר מן הענף – כי אין לו עוד מקום בשוּרות לוחמי-החרוּת. הפחד מפני נקמת הרומאים עוד חבּר אותו עם חבריו היושבים עמו במערה, והנה באו צירי הרומאים והבטיחו לו את נפשו לשׁלל, אם ימסור את-עצמו בידם. חבריו שמעו זאת ודרשו ממנו למות כראש-צבאות-ישראל, וגם לעצמם בחרו מות – אחרי אשר לקחו מאתם כל מחמדי-נפשם ומעוז-משגבּם נפל בידי השונא. ופה נתגלתה התהום העמקה בין האנשים הפשוטים והתמימים האלה ובין יוסף בן-מתתיהו. הם הרגישו, כי חייהם אינם עוד חיים – וברוח נדיבה מלאו את שבועתם ולא הכניעו את ערפם תחת עֹל השונאים. והוא הרגיש בקרבו “כֹחות נבואה”, מקור-חיים שלא נגלה לו עד-עתה, – ובחר בחיים. רֹב חוקרי ספרי יוסיפוס עד זמננו נוטים לדעת חבריו הגליליים וכמוהם הם שׂמים אותו לרך-לבב ולבוגד בעמו, ומוציאים משפט נחרץ כי ברגע מיחד כזה חקי המוּסר החברתי או הלאמי גוזרים על האדם לקבּל את המות ברצון – ומכיון שלא עשה יוסף כדבר הזה, הנה כסה בקלון על שמו. את כל הטענות האלה כבר ידע יוסיפוס בעצמו, ולא ירא מפני המשפט – ובאחת הפרשיות היותר נפלאות שבספר “מלחמת היהודים” ציֵּר את הנגוד הגדול שבינו ובין חבריו בכל עמקו, בשיחה שבינו ובין חבריו שׂם בפי הגליליים את הטענות של חוקרי זמננו בכל תקפּן וחזקתן ולא הניח להם מקום להתגדר בו כלל. הוא גלה לנו, כי באותו הרגע השתחרר מכבלי המוּסר החברתי והלאמי, כי הרגיש בקרבּו תעוּדה אישית רוממה. “דבר-אלהים” הכריח אותו לבחוֹר בחיים – הוא לא יכול למות בטרם ימלא את חובו הקדוש ויגלה את הדבר ברבּים. זה הוא מצע ה“פילוסופיה” שלו על-דבר החיים, שהשמיע באזני חבריו במערה במעמד ובתנאים שלא יכלו אלה להבין אותה כלל. ואמנם יותר קרוב הדבר, כי כלל ב“פילוסופיה” זו את הסנגוריה על-עצמו – ואינה אלא מעין ודוי-הנשמה. ועלינו לזכּור, כי לא קשט הסופר בפרשה זאת את עצמו. כסופר מבהק צריך היה להכיר, כי הרֹשם שיעשה הציור על הקורא הפשוט לא יהיה לטובתו. אוּלם הוא לא פחד מפני הרשׁם הזה – ומכאן ראיה, כי האמין בצדקתו אפילו באותו מעמד ובאותה שעה. והנה מעצמה מתעוררת השאלה: “הגם יוסף בנביאים, ומה הדבר אשר שׂם אלהים בפיו?” כאלו הוא מגלה פנים, שחש את תפקיד שליח-אלהים המבשר לאספסינוס המצר לישראל את מלכותו בעתיד. אנו מרגישים בבטחה גמורה, כי דברי יוסיפוס אלה לא נכתבו אלא לתפארת הענין ולמען הקוראים. בלי ספק כמונו עתה הכּיר גם הוא בזמנו, כי המשלחת הזאת אין בה כדי להצדיק את בחירתו בחיים. בודאי ידע, כי קרוב לבנין בית שני נחתמה הנבואה בישראל, ולא פעם ולא שתים גלה את דעתו הנכונה על-דבר “הנביאים” הרבּים, שהתעו את העם בשעת-החרום ההיא. אולם יורשי הנביאים על-פי השקפת היהדות היו אנשי כנסת-הגדולה והסופרים, והספרות לא היתה עדין מגבּלת בתחום הסיגים לתורת החקים. כשרון-הסופרים זה הוא כשרון-הנבואה של יוסף בן-מתתיהו – ואם גם נבואה זו לא היתה לעתיד, כי-אם לעבר. ואכן המעשים באו והוכיחו על צדקת הכרתו של יוסף, כי היה לו מה לצוות לדורות הבאים. אמנם – אומרים החוקרים – אם גם לנו השאיר יוסיפוס ברכה מרבּה על-ידי זה שנשאר בחיים, הנה המחיר ששלם בעד חייו היה גבוה מאד, – הוא שׁלם בכבודו. אולם הרגשת-הכבוד הוא דבר התלוי בזמן ובמקום, ויוסף בן-מתתיהו לא הכּיר בהלכות כבוד ודרך-ארץ מהמטבע של עמי אירופה בדורותינו אלה. ואם נערוך אותו אל יתר אנשי-השם שבזמן ההוא, לא נמצא בו דבר אשר הפלה אותו לרעה מהם. יוחנן בן-לוי מגוש-חלב ושמעון בן-גיורא בודאי היו בהוּלים על כבוד האמה – ומכּל-מקום לא מצאו די אונים בנפשם למות כראשי צבאות ישראל בהגיע עת הפקדה, אף כי שוּם כוכב לא האיר על דרכּם, כשנפלו חיים בידי השונאים, וידע ידעו כי מרה תהיה אחריתם. הם בחרו בחיי-שעה עד שהוציאו הרומאים את דינם לגרדום או למאסר-עוֹלם, כי כיוסיפוס לא רצו גם הם “להפריד בין שני הדבקים – הגוף והנשמה” – והשאירו את הדבר הזה לסרדיוט הרומאי. ובמה חטא יוסף יותר משני אלה, האם בערמתו שהצילה את חייו, או במזלו שהוֹציא אותו מן המהפּכה ונתן לו לשׁבת במנוחה על ספריו, או בכשרון-הסופרים שלו? לכל-הפחות נשאר לו חצי נחמה, כי בעוד זמן פנה עֹרף אל הלוחמים הנואשים ולא משך את אש הרומאים אל ירושלים ואל בית-המקדש. ואולי עוד חלם חלום בעת שנפל אל הרומאים, כי יוכל לעצור את קץ הפּרענות, ואם גם בדבר מעין זה הפריז במדת כֹּחותיו. יודעים אנו מספרו, כי כמה פעמים קבּל עליו לדבּר שלום אל הלוחמים אשר בירושלים בשעת מצור העיר, – האם רק למלא את רצון שולחיו הרומאים לבד עשה את הדבר, או גם באות נפשו להציל את עיר אבותיו ועיר מולדתו ואת מקדש האמה מן החרבּן העתיד, אשר צפה אותו בבטחה גמורה, מכיון שלא יכול לפקפק אף רגע כי יד הרומאים תהיה על-העליונה?

ואם נשׂים לב לדברים האמורים פה, הנה לא יפּלא בעינינו המשפט הקשה אשר הוציא יוסיפוס על לוחמי-החרוּת. הן גם הוא היה בחבורתם, אולם אחרי המשבּר הגדול, שעבר עליו במערה אשר ביודפת, הכיר כי חלום חלם בלכתּו אחרי שואפי החרוּת וכי המלחמה הביאה על העם קללה ולא ברכה. והקנאים אשר עמדוּ במרדם נחשבו בעיניו לשוטים שקלקלו, ומכיון שהם התעו גם את הצבּור אחריהם ברצון ובאֹנס, ראה בהם אנשים מסֻכּנים המשכילים להרע. ומכּל-מקום לא מדד בספרו באיפה אחת לכל קנאים וה“שודדים” – ורק על-פי תוצאות מעשיהם חרץ משפטו עליהם. הוא לא כסה על הרגשתו, כי גם הקנאים ולוחמי-החרוּת הם אחיו בית-ישראל, וחשב, כי אסור ליהודים להלחם אתם, ואפילו בספר הכתוב יונית גלה לקוראים את התמרמרותו כנגד יהודי בית-שאן, אשר התחברו עם היונים להגן על עיר-מושבם כנגד ה“שודדים” היהודים הצרים עליה, והצדיק בפרוש את הדין על שמעון בן-שאוּל, שקבּל את ענשוֹ מידי היונים על דם האחים ששפך. ובהגיעו לפרשת מצדה התחיל בגנוּת ה“שוגגים” וסים בשבחם, וציר בקוים מאירים וברגש חזק את הגבורה הנפלאה של אלעזר בן-יאיר וחבריו. רק הקנאים ואנשי-המלחמה אשר בירושלים היו שנוּאים עליו מאד-מאד, וכלועג-לאיד דבּר על סוף מנהיגיהם – ואמנם לא השנאה הפרטית ליוחנן מגוש-חלב קלקלה את שוּרת כתיבתו, כי-אם ההתרגזות הגדולה על התוצאות הממשיות של מעשיהם. והאם רשות בידינו לדין לכף-חובה את הסופר, שהיה מיחוסי כהנה ומיקירי ירושלים, ועיניו ראו ברעה הנוראה מכּל הרעות אשר מצאו את עיר-אבותיו האהובה ואת ההיכל הקדוש, בפרענות הקץ ובאבדן כל מחמדי הקדשה, כי מעֹצר כאבוֹ שפך את כל חמתו על החיבים בעיניו, שמבטח היה לו כי בשלהם באה הפּרענות האימה הזאת, וראה בעקר את הכעוּר שבמעשיהם ואפילו הצדיק עליהם את הדין? ואם לנו הצדקה לבוא עמו בטרוניה על אשר האמין, כי סוף המעשה הוכיח על תחלתו, על הכּוָנה הרעה של ראשי הלוחמים, וחשד ביוחנן בן-לוי בן ארץ-הגליל ובשמעון בן-גיורא יליד עבר-הירדן, כי לא נפלאה אהבתם לירושלים כאהבת בניה אשר ממנה יצאו, ותאות-שלטונם היתה קרובה להם מעניני עיר-הקֹדש ובית-המקדש, וגם דן על כל מעשיהם מתוך חשדנות זו? בכל הקוים הנוראים, שציר בהם יוסיפוס את דמות שני אלה וסיעתם, אין אף אחד, שנוּכל להטיל בו ספק אם נכתב על צד האמת הפסיכולוגית של הסופר.

האמת של יוסיפוס! בהקדמתו לספר מלחמת-היהודים הוא מגנה את הסופרים המליצים, שלא הקפידו על האמת, ומבטיח לתת לנו ספר שכּלו אמת לאמתּו, ובסוף הספר הוא כותב בקֹרת-רוח, כי כל כּונתו לא היתה אלא לשׁם האמת ולא הסיח דעתו ממנה אפילו שעה קלה. ואף-על-פי-כן גזרו רֹב החוקרים את משפטם, כי לא לאמת כתב מה שכתב, כי מצד אחד לא היה דיקן בכתיבתו, ומן הצד השני חבּר את ספרו מתּוך כּונה זרה, להצדיק את הבגד אשר בּגד באחיו ולהגדיל את הרומאים השליטים, שבקש למצֹא חן בעיניהם, ולפיכך זיף את “האמת ההיסטורית”, לאמר: סרס את המעשים ובדה דברים שלא היו, או יחס דברים נעשים למי שלא עשה אותם.

אשר לדיקנות שבכתיבת יוסיפוס, הנה אם נגש אליה באמת-המדה של המחקר המדיק שבזמן הזה, בודאי נמצא בה הרבה דברים אשר לא-כן. גלוי, כי מסר פה ושם דברי-נפלאות שלא היו ולא נבראו. אבל לגבּי זה הרי לא שׁקר ולא זיף, כי אין שום ספק, שהוא ורֹב בני הדור ההוא האמינו בנפלאות האלה אמונה שלמה ולא עלה על דעתם להרהר אחריהן ולנהוֹג בהן מדת בקֹרת. היקרא איש להרודוטוס בשם “בּדאי” על כל הדברים הזרים שהכניס בספריו באמונה ובתמים? אם גם הדברים האלה אינם אמת ממשית – מכּל-מקוֹם הם בבחינת אמת נשמתית של הסופר. מתּר לנו לחשֹׁב, כי ילדוּת נמצאה ביוסיפוס עם כל השכלתו היונית וידיעותיו את העולם. אבל אם רבּים ועצומים מסופרי היונים והרומאים בדורות ההם האמינו בחלומות ובקסמים ובכל מיני הבלים, עד שהגיעה שעתו על אפולוניוס איש-טיאנה – הנה איזו רשות לנו להוֹכיח את יוסף בן-מתתיהו על-פניהם, זה האיש אשר חי בתקופת זעזועים מדיניים ורוחניים נוראים, כשכּל איש ישראל חכּה לנס שיבוא מן השמים? כמה דברים מוזרים נמצאו גם בספרי פליניוס בן-זמנו, אף כי חוקרי זמננו נזהרים מאד בכבודו? גם מספּרים אחדים מגזמים הבאישו את ריח יוסיפוס בעיני החוקרים, עד שהחזק אצלם בּדאי, המספּרים הנפרזים של אוכלוסי ירושלים ושל חללי-הרעב אשר בקרבה. אם הביא יוסיפוס ראיה על יסוד מנין הטלאים, כי מספּר בני ירושלים והעוֹלים לרגל עלה פי-חמשה על מספּר יוצאי מצרים, בעוד אשר באמת המקום אינו מחזיק אפילו קנים כמספּר הזה – אם נשתמש במבטא התלמוד – הנה גם בדבר הזה היה יוסף קבוע בזמנו ובמסבּתוֹ. המספּרים הנפרזים בתורת-כהנים, בספר דברי-הימים ובתלמוד – כל פעם שהגיע הדבּור לאוכלוסי ישראל – מלמדים אותנו, כי היו היהודים נעדרים חוּשׁ-המספּר. זאת היא תכונה משׁתּפת לכל בני-המזרח. יוסף קבּל את הדבר מפי האומרים ולא בקר אחריו – אבל לא שׁקר “לשמוֹ ולשמהּ”. מצד שׁני יודעים אנו, כי מלבד המספּרים הנפרזים האלה בספר “מלחמת היהודים” הרבה יותר מספּרים מדיקים, שהוציאם המחבּר מתּוך ספרים או על-פי הסתכלות מקורית. גם בשמות הקדמונים לא דקדק יוסף פה ושם, אבל מי יודע אם היתה זאת פלטת-הקולמוס שלו, או שבּוּש-דבריו על-ידי המעתיקים? בכל הדברים האלה אין שום יסוד מכרח להשערה, כי קלקל יוסף את שוּרת-האמת מדעת ובכונה.

ועכשו נראה, מה הוא זיוף “האמת ההיסטורית” מתּוך כּונה זרה. יוסף רצה למצֹא חן בעיני הרומאים השליטים, על יסוד זה “הכרח” לסרס את המאורעות בידיעה שלמה. זאת היא בקרוב דעת חוקרים רבּים. אלו, למשל, נכתב ספר “מלחמת היהודים” על-ידי סופר רומאי או יוני, כי-אז לא היתה כשרותו של הספר בחזקת ספק. מכיון שכּתב אותו יהודי ולא חרף ולא גדף את הרומאים, מכאן ראיה, כי הוא ערוֹם ונוכל – ואין להאמין גם לפרטים רבּים של דבריו. יוצא מזה, כי יוסיפוס נרדף על-ידי החוקרים, מפני שהסיח את דעתו מההרגשה היהודית שלו, כלומר, השתדל לתאר את הדברים כמי שאינו נוגע בדבר באֹפן ישר. זה הוא באמת מעגל הגיוני: אלו כתב יוסף את ספרו בשנאה לרומאים, כי-אז היה חשוד בתור יהודי, שאהבתו לעמו קלקלה את שוּרת האמת; מכיון שכתב את ספרו בהערצה ובכבוד לרומאים, הנה הוכיח, כי בגד בעמו, ובתור בוגד החזק בּדאי! והנה יוסף בעצמו לא כסה על דעתו, והסבּיר לנו פעמים אחדות, כי עם כל הרעה אשר עשו הרומאים ועם כל אכזריותם הם טובים בעיניו מן השודדים, אשר רק אותם שׂם למחריבי עמו. יש פֹּה יותר מקורטוב של חֹנף, אך כלום זה הוא שקר גמור? כמה פעמים קראו טובי היהודים לרומאים להגן עליהם מפני אחיהם שונאיהם, האם לא מידם בקשו להוריד את מושליהם החשמונאים ובני משפּחת הורדוס? ומי יודע, אולי להם קוו יוסיפוס ועוד רבּים מן היהודים, כי לא יקחו מאת היהודים לאֹרך-ימים את נקמתם בעד ה“שודדים”, ואחרי אשר תשקוט הארץ – יתנו רשות לבנות את ירושלים ואת המקדש מחדש? לשם הרומאים “מכרח” היה יוסף לסרס את המאורעות – ככה כותבים חוקרים רבּים באין עדים אחרים להזים את עדותו. חושדים בו, כי בכונה הפך את טיטוס מחריב ירושלים לדורש שלום העיר והמקדש והביא ראיות כוזבות וספורי מעשים, שלא היו במציאות, כי חגר טיטוס את כל כֹּחותיו, שלא להרוס את בית-המקדש. מביאים ראיה מסופר מאֻחר, סולפיציוס סֶוֶרוּס, כי טיטוס צוה להחריב את בית-המקדש, כאלו הסופר הזה, ולא יוסף בן-מתתיהו, היה במחנה טיטוס באותו מעמד. מי לידינו יתקע, כי עם סורוּס הצדק ולא עם יוסיפוס? ספורי המלחמות בהר-הבית, המועצה של טיטוס וחרבּן בית-המקדש נכתבו בספר “מלחמת היהודים” בהכרח מעשי ופסיכולוגי שאין למעלה ממנו. זה היה רגע מיחד, שבּו נצח ההמון את היחידים העומדים בראשו, שבּו חרגו ממסגרותיהם היצר והכעס והנקם וצמאון הדם וההרס ולא הכירו חֹק וגבול. ההנהגה נשמטה מידי המנהיגים העומדים בראש – ואולי בושו בדבר הזה אחר-כך, ועל-כן יפּוּ בחשאי את כּח המסבּירים פנים לדבר, כאלו מהם יצא משפט בית-המקדש. אלו באמת גזר טיטוס בשעת-מעשה להחריב את בית-המקדש, כי-אז לא יכול יוסיפוס להודיע את הפך הדבר ממש בספר שהכריז בו אמתּותו היתרה והקריבו לטיטוס, וספק גדול, אם בקטֹרת החֹנף הזה היה כדי לכסוֹת על הבּדאוּת. ועדין מטל הדבר בספק, אם היה בחֹנף הזה כדי להפיס את רצון טיטוס, בשעה שקרא בספר תחת האמת, שהוא צוה להחריב את בית-המקדש, ומצותו קמה – שׁקר מפלג, כי הוא גמר להציל את המקדש, והצבא לא שמע לקולו ולא מלא את פקדתו. האם היה יוסף מעז פניו לפרסם את חֹסר-כֹּחו של טיטוס לשלוט בצבאו, לולא היה הדבר אמת? וכמו שאין לראות משּׂא-פנים בפרשה זו, כך גם ביתר הפרשיות של ספרו, שהפליג שם בשבח הרומאים. הוּא לא סרס את העובדות – את “האמת ההיסטורית” – רק נתן טעם לדבר.

עוד סימני שקרנוּת של יוסיפוס מגלים החוקרים בדבריו עצמם, שלדעתם הם סותרים זה את זה. מקשים מספר “מלחמת היהודים” על ספר “חיי יוסף” ועל ספר “קדמוניות היהודים” ישר והפוך. רֹב הקושיות הן דחוקות, החוקרים מדקדקים בדברי יוסיפוס כחוט-השערה ושוקלים בפלס כל מלה ומלה שכתב. אף אחד המקטרגים על כתיבת יוסף לא השיב אל לבוֹ, כי מעולם לא ספּר שום עד-ראיה על-דבר מעשה אחד שתי פעמים בלשון אחת, ואלו נבוא להעתיק בדיוק סטנוגרפי מלה במלה שני ספּורי אדם אחד על מאורע אחד, בלי-ספק נמצא שׁנויים ואפילו סתירות, עד כדי לבוא בקושיות ובפרכות ובתרוצים ובדקדוקי-עניות שונים, – אפילו אם נאמין באהבת-האמת של האיש ההוא בכל לבנו ונפשנו.

מה היא “האמת ההיסטורית”, שהפך אותה יוסף לפרקים על פיה – כלום המקרים כמו-שהם, שאין קץ לפרטי-פרטיהם, או התמצית שמוציא מהם האדם הסוקר, המספּר או הסופר? הכל מודים, כי מצוי המאורעות תלוי באישיותו של הסוקר והמספּר את הדברים, ואישיותו של זה קבועה בזמן ובמקום ובתנאי חייו המיחדים. כאמור, אין לגשת אל יוסיפוס בקנה-המדה, היפה למחקר זמננו. יודעים אנו בו, כי את התפיסה ההיסטורית קבּל מן הסופרים היונים, וכמוהם זוג אותה עם השקפת-עולמו. דברים רבּים בספרו בודאי אינם “אמת היסטורית” לפי משג זמננו, כלומר, אינם בבואה נאמנה של המקרים אשר במציאות, אולם אין הוא יחידי בדרך כתיבתו זו. נקח למשל את הנאומים, ששם בפי הנפשות הפועלות בספר “מלחמת היהודים”: אין אלה הדברים שיצאו מפיהן ממש, אלא “כמו שהיו הדברים צריכים להיות” – כפי שתּאר אותם יוסיפוס בדמיונו. ובזה לא שׁנה יוסיפוס מתּוּקידידס ומפּוֹליביוּס ומליויוּס ומיתר סופרי-ההיסטוריה המשׁבּחים של ימי-הקדם, אלה שאמתּותם נעלה מעל כל-ספק בעיני החוקרים המפקפקים בישׁר דברי יוסיפוס. והנה רֹב סופרי דברי-הימים בימי-הקדם לא היו מלֻמדים יושבי בית-המדרש, שעמדו מרחוק למאורעות, – כי-אם אנשים מדיניים ובעלי-מעשה, שלקחו חלק במאורעות עצמם וטבעו חותם אהבתם וקנאתם על ספריהם וגם השקיעו בהם את השקפתם האישית בכללים ובפרטים – וככה עשה גם יוסיפוס. אמנם האהבה והשנאה דרכן לקלקל לפרקים את שוּרת-האמת; אבל מכיון ש“האמת ההיסטורית” היא, כפי שהתברר, משג יחסי התלוי במקום ובזמן – הנה אלה המגנים את יוסיפוס, כי בכּר את האמת שלו, האמת הפסיכולוגית, על האמת שבמעשים, האמת האובּיקטיבית, ולא יצא מגדרו בשעת כתיבתו ולא כבש את רגשותיו האישיים, אינם קובלים עליו בלבד, כי-אם על הרֹב הגדול של סופרי-ההיסטוריה בימי-הקדם, שבתור אנשים מדיניים היו מקשרים את מדרשם במעשה ולא דמוּ לפּרופסורים הפורשים לקרן-זוית ומקימים את בנין ההיסטוריה בזעת-אפּם וביגיעת-מוחם. והן גם כותבי-ההיסטוריה בזמננו, ואפילו המלמדים גרידא, הרחוקים מן החיים, אינם חפשים לגמרי מרגשותיהם האישיים ונוהגים להכניס משלהם אל ההיסטוריה, שהם כותבים, יותר מנותן-טעם בלבד. עוד אריסטוטלס למדנו, שסופר ההיסטוריה הוא אמן ויוצר, ומי שאין לו שום יחס פנימי אל המאורעות, והא מוסר לנו את הדברים בקרירות-רוח של חוקר-הטבע, המבטל את-עצמו בפני ההופעות אשר לנגד עיניו, אינו מעלה בידו אלא עצמות יבשות. והנה סגנון היצירה שונה בזמנים ובתנאים שונים, וכמו-כן גם ההשקפות והאמונות והדעות, והרשות לנו לדין את יוסף רק כשנגיע לזמנו ולמקומו ולחוּליתו הרוחנית. אפילו אם נֹאמר, כי בתאוּר כמה מאורעות גלה פנים לצד הטפל והזניח את העקר מתּוך רגשותיו האישיים – הנה גם משּׂג הטפל והעקר אינו אלא יחסי, ולא הרי תקופה אחת כתקופה אחרת, ולא הרי סופר זה כהרי סופר פלוני. אם נמצא, כי גדש יוסף את הסאה, בהטותו את תמצית הדבר לצד הטפל עלינו שוב להחליט, כי “ילדות” היתה בו, או לקה בעורון מחמת אהבה או מחמת שנאה. אולי במקומות אחדים יצדק המשפט הזה ביוסיפוס, אולם כל זה רחוק מאד משקרנות. – על-כל-פנים אין שום יסוד להתגולל עליו, כי זיף לפרקים את המאורעות, כלומר, שהיה בבחינת יודע האמת, המתכּון למרוד בה לשׁם איזו תכלית שהיא.

יש לחשֹׁב, כי אלו נשמרו עוד ספרי מחבּרים אחרים על “מלחמת היהודים עם הרומאים”, ספרי הסופרים היונים או יוסטוס איש-טבריה, ואלו שמענו את טענות “הצד שכנגד” כפי שהיו בעין ולא כפי שהן נבנות עכשו במוח החוקרים החדשים, הרחוקים בזמן ובמעמד, כי-אז היה בידינו משפט הבּררה וידענו או חשבנו לדעת מה לקרב ומה לרחק, ובודאי היו החוקרים מתחלקים לכתות, אלה היו נותנים את הבכורה ליוסיפוס, ואלה היו דוחים אותו וסומכים על דברי יתר הסופרים, ואלה ואלה היו באים בראיות ובסברות ומטיחים השערות על-גבּי השערות, ותאות החדוש והנצוּח היתה עושה את שלה, – ואף-על-פי כן ספק גדול הוא, אם גם בתנאים כאלה היינו מתקרבים יותר אל עצם-הענין – זו “האמת ההיסטורית”. עכשו, כשאל יוסיפוס לבד עינינו נשואות, הרי “האמת ההיסטורית” כּלה שלו היא, ורק משלוֹ החוקרים דנים בשעה שהם מלמדים קטגוריה על כתיבתו. ובבואם לערער את הבנין שהקים יוסיפוס, אין להם כֹּח לתת לנו בנין אחר תמורתו, מלבד מגדלים פורחים באויר, קוּרי הדמיון והמוח של זמננו. אין פלא, כי בזמן החדש התחילה בקרב החוקרים תנועה “שׁיבה אל יוסיפוס”, והחלו לדין אותו לכף-זכות ולהאמין יותר לדבריו.

מה הוא בכלל ספר “מלחמת היהודים עם הרומאים” עם כל הדברים והאמת אשר בתוכו? אין זה ספר היסטורי סתם, כספרי “מלחמות היונים” של תּוּקידידס וּקסנוֹפוֹן או “מסעי אלכסנדר מוקדון” של אריָנוּס וקוּרטיּוּס רוּפוּס – ואין צריך לומר כספרי ההיסטוריה הכללית של פּוֹליביּוּס וטיטוס ליויּוּס ודיוֹדוֹרוֹס. זה הוא ספר מקדש לתולדות מלחמה אחת, אולם מלחמה שאין דומה לה. המחבר ידע, כי אין הכתיבה שלו דומה לכתיבת יתר סופרי דברי-הימים מצד הענין, שהיא מטפּלת בו. הוא לא בא כאן להכניס חוּליה סתם אל שלשלת דברי ימי העולם, כי-אם למסור לנו סיום היסטורי, להציג מצבה על חיים שנפסקו על-פי גזרת גלגל-ההיסטוריה. ואין זה סיום פרשה היסטורית רגילה, שאינה מעלה ואינה מורידה, כי-אם חתימת הפרשה הנאדרה והקדושה ביותר – משא אחרית ירושלים, העיר רבּתי בגויים ושׂרתי במדינות, “טבּור הארץ”, קֹדש-הקדשים לאלפי אלפים יהודים הפזורים בכל קצות העולם, וחרבּן בית-המקדש, ששׁמו היה גדול ונורא בגויים. אנו מאמינים לדברי יוסף, כי הרגיש בעֹמק לבו, שבימיו קרו מעשים גדולים ועצומים, המכריעים בכף-המאזנים את כל אשר עבר על עמים וערים ומדינות מימי-קדם. ההסתכלות במציאות כמו-שהיא למדה את יוסף להכיר, שאין דומה חרבּן-ירושלים בערכו ההיסטורי לחרבּן סירקוסי או קרתּ חדשה – וכל-שכּן שהרגיש את זאת מעצמו ומנשמתו. הן העיר החרבה היתה עירו, בית-המקדש השמם היה מקדש-אלהיו, על אמונתו וקדשי-קדשיו עלה הכוֹרת! חזון פּרענות עולמית היה החרבּן בעיניו ומתּוך הרגשה זה כתב את ספרו. על-כן לא יכול להבליג ברוחו ולמצֹא ספּוקו בתאוּר יבש של הפרטים, כי-אם הכניס אליהם את קול נשמתו. ולא רק בקינות ובהרהורים הנוּגים, שסמך להרצאת המאורעות במקומות שונים בספרו, בוֹלט חותם אישיותו במלֹא-קומתה, כי-אם גם בכל הספר כּלו אנו מרגישים את יד המחבר. והחותם האישי הזה אינו נותן לספר “מלחמת היהודים” טעם של פגם, להפך – הוא מאציל עליו הוד אנושי מרבּה, והוא שקרב את הספר אל נשמת הקוראים שבכל הדורות.

יוסף בן-מתתיהו ראוי היה לכתּוב את הפרשה ההיסטורית הנאדרה הזאת. הכּל מודים, כי היה בעל כשרון אמנותי רב-הגונים, ולא רבּים נמצאו כמותו בין סופרי דברי-הימים בימי-הקדם. אמנם הלשון היונית, שהשתמש בה בכתיבתו, אינה משׁבּחת ביותר – אין זו הלשון האַטית של תקופת-הזהב, ואף לא של מליצי אלכסנדריה המעֻלים. החוקרים מוצאים רשלנות וחֹסר-דיוק במבטאים ובבנין המשפטים, ויש מי שמתרעם על יוסיפוס בדבר הזה, ושוכח, כי לא היה מחבּר “מלחמת היהודים” יוני מלדה, ואף לא יהודי הלניסטי, ומן הצד השני לא רצה כלל להיות סופר יוני ולתפֹּשׂ מקום בתולדות הספרות היונית. הלשון היונית שׁמשה לו רק אמצעי מקרי לדבּר אל הקהל הרגיל בלשון זו – ואף כי לצֹרך זה סגל לו את ידיעות הדקדוק היוני ודרכי הכתיבה היונית, לא עלה על דעתו לקנא בסופרי-זמנו על לשונם הצחה, והסתפק רק במדת ההכרח. גם הסגנון שלו אינו נוצץ – יוסיפוס בעצמו גלה לנו, כי לא צורת הבטוי היא עקר, כי-אם התֹּכן, ומפני זאת התרחק מלשון-המליצה המקשטת את עניוּת התֹּכן בלהג רב, ואף-על-פי-כן הכניס לפרקים מליצות אל כתיבתו, כשהיה הענין ראוי לכך. אולם על-הרֹב השתמש במבטאים פשוטים גם בשעת התרוממות הרגש והמחשבה ולא רבּים הם מכשירי הדבּור הנאה, מעין מבטאים ציוריים וחלופי-תמונות למיניהם ויתר קשוּטי-הצורה – מלבד משׁלים – בספר “מלחמת היהודים”. לא בזה היה כֹח יוסיפוס גדול, כי-אם בחזון האמנותי, עם הדרגתו ותנועתו הפנימית. ומה רב ועשיר היה החזון הזה: יסודו היתה הסתכלות רחבה, כשרון סוֹקר, המבין אל כל פרטי הדברים, שנעלמו מעיני רבּים, וכוללם יחד. כל פרט בספר “מלחמת היהודים” הוא נאה לעצמו ועם זה הוא בא ללמד על הכלל. אולם עינו הבּהירה של יוסיפוס לא ראתה את ההופעות החיצוניות בכל עֹשר גוניהן לבד, היא חדרה אל תוך-תוכן של ההופעות והכירה “מה לפנים ומה לאחור”. החזון הנפלא שלו תפשׂ את המאורעות בהשתלשלותם ונבּא לרוח החיה שבהם, הוא קלט את מעשי בני-האדם ובחן את כליותיהם ולבם. הוא הציץ אל הרקמה הנפלאה של המניעים הרבּים, השוֹררים בחיי החברה ובחיי היחיד, והאיר את חוט-השדרה שבּה. הוא חשף את הקשרים המסבּכים שבהיסטוריה ומצא גם את דרך התּרתם המכרחת. בתור ציר-ההופעות ונשמת-ההופעות בבת-אחת יוסיפוס הוא סופר היסטורי יחיד במינו. בפשטות נשגבה, בשנים-שלשה קוים רשם לנו תמונות נפלאות בהקפן ובבליטתן ועוד שיר לנו להסתּכּל לתוך-תוכן של התמונות. בשרטוטים אחדים השכיל לסמן תהום של רגשות אנושיים, רגשות היחיד ורגשות הכלל. בכל הספרות ההיסטורית קשה למצֹא ציורים חזקים ומלאי-צבעים ומזעזעים את כל נימי הלב, כציור בֹּקר-הערפל, שבּו נלכדה יודפת עם השומרים הישׁנים והמחצצרים הרומאים הפורצים במבצר ועם יתר המראות הנוראים והקולות האיֻמים, שבהם גלם חזון יוסיפוס את כל שמחת המנצחים ויאוש המנֻצחים. דומה לזה הוא ציור חרבּן בית-המקדש עם לשונות-האש ונחלי-הדם וכל הבלהות שנעשו באותה שעה, או ציור הרגע הנורא, שבּו שלחו הרומאים אש בחוֹמת יודפת, והנה פנתה האש אל עבר פניהם – ואחר-כך הפכה ושבה אל המבצר. ואיזו הדרגה ציורית-פסיכולוגית נמצאה בספּור הקצר על המעשה הנורא של מריה מבית-אזוב!

מעולם המעשה והעלילות הגדולות בא יוסף בן-מתתיהו אל הספרות. בראשית המלחמה ברומאים היה אחד מראשי אנשי-המעשה, ומריבות קמו בינו ובין יתר אנשי-המעשה. הזאת היה הסבּה, כי חוש-העלילה שלו – ההרגשה הדרמטית – היה חזק מאד? הן גם ענין הספר “מלחמת היהודים” – ההתאבקות בין היהודים ובין הרומאים, עם כל המעלות והמורדות שבּה – הוא חזיון-עלילה גדול עם סיום טרגי. אך לא בה בלבד, כי-אם גם בכל מהלך ההיסטוריה, בחיי היחיד ובחיי הכלל, הרגיש יוסף את מניעי-העלילה, הפעלה וההתנגדות, התאבקות הכֹּחות. מי יודע – אלו נתּן בידו להקדים את מדת האמנות היצירתית למדת תאוּר המציאות הממשית, כי-אז אולי יצר את הטרגדיה הנוראה מכּל הטרגדיות שנכתבו מימות-עולם. אבל בספרו הרי נטל עליו למסור את המעשים שהיו וכפי שהיו בסדר המקדם והמאחר שלהם! – ומכּל-מקום בא הכשרון העלילתי על חשבּונו. בכל הופעה ובכל מאורע הבין יוסיפוס לגלות את המניע הדרמטי, את העלילה, את הפעלה והפעלה-שכנגד. הספר, שהוא כלו בבחינת חזיון-עלילה, הוא מלא פרשיות דרמטיות מיחדות. עלילה בתוך עלילה הוא ציור מלחמות-האחים בירושלים, עם כל ההגיון המיחד שבהן והדרגתן המכרחת, ובתוך העלילה המיחדה הזאת נמצאו פרשיות שהן חזיונות-עלילה בפני עצמן – וכמה השקיע בהן המחבר מכֹּח הסתכלותו החיצונית והפנימית! הנה לפנינו החזיון של האדוֹמים העומדים לפני שערי ירושלים הסגורים, ביום סערה וקולות וברקים, תחת מטר סוחף. הם רועדים מקֹר ומכעס. והנה אחד הכהנים הגדולים קורא אליהם מעל החומה ושואל אותם מי הם ומאין ולשם-מה באו ומוכיח אותם על המעשה הנמהר. הוא משׁחר את אזנם למוּסר, על אשר התערבו בעניני ירושלים, ודורש מהם להנזר משונאי ירושלים וממהרסיה ולשוב אל בתיהם לשלום – מבּלי להפר ברית-אחים. וגם מציע לפניהם, לכשירצו, להכּנס אל העיר בלי נשק ולשפּוט בין עם ירושלים ובין הקנאים המציקים להם. הישיבו האדוֹמים את הדבר אל לבּם, היראו בסערה ובקולות ובבּרקים את חרון אלהים על מעשיהם, או הכעס והרגז ינצחו, והם יבושו לשוב אל בתיהם בלי מעשה? והנה אחד מראשי האדומים משיב את הכהן הגדול דבר בכעס ובחמה – ומי יודע, כמה יש בתשובה הזאת ממצב-הנפש שלו באותה שעה – וגורר אחריו את ההמון. העלילה הזאת נמשכה רק שעה קלה, אך מה-גדול הנגוד בין הכֹּחות הפועלים! מצד אחד – האדומים הרטבּים ממטר והרועדים מקרה, שרבּים מהם בודאי שכחו באותו רגע את כל עניני הכּלל ודרשו רק כסות ומחסה ממטר ומקֹר – והם הוגים וחושבים ומדבּרים ככל מה שגזר עליהם האֹנס באותה שעה מן הצד השני – הכהן הגדול החרד לגורל ירושלים, שמסבּה מובנה שכח את המעמד הקשה הארעי של האדומים באותה שעה, והוא מדבּר אליהם, ככֹהן גדול, בכֹבד-ראש על דברים חשובים ומכריעים בחיי האמה. כלום יש במעמד זה מקום לפשׁרה – לאותה הפשרה, שאולי היתה עלולה לשׁנות את המחזור של גלגל-ההיסטוריה? המחבּר הרגיש, כי תוצאות המקרה שבפגישה הפסיכולוגית הזאת היו גדולות ועצומות לאין-חקר, והקורא בולע את הפרשה הזאת בקֹצר-רוח וחש באותה שעה, כי אל הכֹּחות הפועלים בחזיון אחרית ירושלים נדחף כֹּח מן הצד, שלא עלה בחשבּון כלל בתור מניע. בבחינת הנצח של דברי ימי עם-עולם מה ענין לצרת האדומים ברגע ההוא? – ואף-על-פי-כן נדמה לנו, כאלו המקרה הזה חותך. הקורא מצפּה לתוצאות הפגישה הזאת, ולעיניו נחתם גזר-דינהּ של ירושלים. ציורים מלאי עלילה והכרח פנימי כאלה נושאים בקרבם המון שאלות, שנתעוררו במקצוע ההיסטוריה רק בדורות האחרונים, במאה התשע-עשרה אחרי המאורעות ההם, והחוקרים עדין עומדים ונבוכים לפני החידות הרבּות האלה. – הנה, למשל, חזיון-העלילה, שכבר הזכּר למעלה: הפגישה שבּין המחבּר ובין חבריו במערה אשר ביודפת, ההתעצמות במדרש ובמעשה של שאלות החיים והמות. אנו מרגישים, כי שני הצדדים צריכים לנצח ואינם יכולים לנצח כאחד, וסוף-סוף הם מנצחים כל אחד ברשותו – בעזרת המקרה, שראה בו המחבר השגחה פרטית של האלהים – האם זה Deus ex machina של הטרגדיה היונית? נזכור את הרגע, שבּו קראו טובי ירושלים הנצלים מן הפּרענות לשמעון בן-גיורא להגן עליהם מיוחנן בן-לוי – הם כרתו ברית את שטן לפדוֹתם מיד שאוֹל, – והסיום הדרמטי של המעשה הזה, חרב שמעון בן-גיורא, שירדה עליהם; את המעמד הדרמטי של שמעון בן-שאול מבית-שאן בחורשה, אשר הדפו שמה היונים את היהודים, ועוד ציורים מלאי עלילה חזקה כמו זה. ואולי גלת-הכֹּתרת של כתיבת יוסיפוס היא התמונה הדרמטית הנשגבה של מעמד מגני מצדה בראותם את האש בחומת-מעֻזם, והסיום הנערץ שלה – המשא המלא רוח-הקדש של אלעזר בן-יאיר על המות הרצוי והראוי לגבורי מלחמת-הדרור, אשר לא חללו את שבועתם ועמדוּ על משמרתם עד-תֹּם – והסמיכה הנאדרה של המעשה למדרש.

גם הנאומים והדברים והטענות, שׁשם יוסיפוס בפי הנפשות הפועלות, עם כל ערכּם הפסיכולוגי כשהם לעצמם במעמדם – הם חלק בלתּי-נפרד של חזיון העלילה. עוד למעלה דבּר על הנאומים הנפרצים בספרות ההיסטורית המשׁבּחה של ימי-הקדם, כי אין לראות בהם הד המציאות פשוטו כמשמעו. המאמר היוצא מפי האדם נשכח, הרשׁם שלו נשאר, הרעיון, הענין שבּו, נכנס אל רשות ההיסטוריה. פה היתה בקעה רחבה לכשרון-הסופרים להתגדר בה. סופרי ההיסטוריה גלמו את הרעיון, הענין, בדבּור חדש וחי ככח-היצירה הטוב עליהם – ויחד עם-זה ידעו, כי הנאום, המאמר, ששמוּ בפי הנפשות הפועלות בהיסטוריה, הריהו אמת רק בתכנו האידיאלי ולא בצורתו, ועל-כן לא קבעו מסמרים בצורה. והנה די להשוות פרשת נאוּם אחד בספר “מלחמת היהודים” לכפל הפרשה הזאת בספר “קדמוניות היהודים” – למשל נאוּמים שונים של הורדוס והרצאת טענות שלוחי ירושלים לפני כסא הקיסר אוגוסטוס אחרי מות הורדוס – ומיד נראה ונוכח, כי לא נהג יוסיפוס קדשה בהרצאת הנאום, את התֹּכן מסר לנו בתמציתו, ואת הבּטוי חדש כפעם בפעם. ומה היא הכּונה של יצירת הסופר בנוגע לענין המדבּר? הוא השתדל לאסוף את כל הטעמים השכליים והנשמתיים הראויים לחזוק רֹשם הדבר במעמד שבּו יצא מפי המדבּר, כדי לגבּש את כל כֹּבד הוכחתו. אולם בכתיבת יוסיפוס אנו רואים זו ועוד אחת: עינו לא היתה נשואה רק אל המסבּה, שבּה נזרק הדבר, כי-אם גם כלפּי קוראי הספר, או כלפּי סוקרי החזיון, שנתן לנו עם הספר. יש אשר הוא מוסר לנו את הטענות של שני הצדדים ומעמיד כל צד וצד על תמצית הטענות כמו שהיו צריכות להיות – אלו יצאו באותו מעמד, מפיו, מפי מחבּר-הספר המרגיש את העלילה הגדולה והנגוד בכל תֹּקף החזון. אף כי במקומות שונים בספרו אין הוא מכסה מאתנו מה היא דעתו ומה היא הרגשתו, הנה דוקא בהרצאת הנאומים והטענות אינו עומד בּתּוֶך בין יצירתו, שגלם מתוך המציאות, ובין הסוקר בה, ואינו נותן טעם לפגם לצד אחד וטעם לשבח לצד השני, – להפך, כאלו הוא מלמד את בעלי-הדין להרצות את טענותיהם. הנאוּמים האלה ממלאים אפוא את תפקיד השיחות הוכּוּחיות והשיחות של היחיד שבחזון העלילה, הם מאירים לנו את נשמת העלילה, את הרוח החיה שבמאורעות ובמעשים; הם באים להראות לנו את הנגודים בכל עמקם והקפם, את החֹזק של הכֹּחות הפועלים בכל איכותו, ככל תֹּקף החזון המשיג אותם. לשׁם מי שׂם יוסיפוס את הנתוח הגדול של ממשלת הרומאים לחלקיה בפי אגריפס המלך המדבּר אל העם: לשם קהל השומעים את דבריו, שלא היה צֹרך לפנות אליהם בהרצאה גיאוגרפית תמורת מספּרים המאירים עינים – או לשם קהל-הקוראים, שיעמוד רגע על ההבדל הנורא שבּין שני הכֹּחות המתנגשים, עַם יהודה הננס והענק הרומאי? – המופתים ההיסטוריים הלאמיים, שׁשׂם המחבר בנאוּמיו ובנאוּמי אחרים, ושגדש בהם במקצת את הסאה, כלום לשם השומעים באותו מעמד לבד היו מכֻוָנים (ומה-נקל היה לאלה לסתור את טענותיו ולהראותו, כי גלה פנים במדרש דברי ימי ישראל שלא כהלכה!) – או גם לקוראי הספר, כדי להבליט לעיניהם את הנגוד הגדול שבּין אמונת-הפּלאות של העם, המיסדה על הערך הנשמתי של “שיחות מני קדם” עם חלומות מלכות-השמים והגאלה הבאה בנסים – ובין הממשיות של ההוֹה, המציאות הקשה עם כל נוראותיה?

כשרון-הציור והחוש העלילתי של יוסף בן-מתתיהו חבּרו יחד בכתיבתו – ולפיכך ספר “מלחמת היהודים” בכללו ובפרטיו מלא חיים ותנועה. יוסיפוס הבין את סוד-היצירה של מסירת החזון לקוראי ספרו – והקוראים עוברים ברגש על התֹּכן הרב והעשיר של הספר ולוקחים חלק בכל המעשים הנוראים והתמורות המפתיעות, כסוקרי מחזה-עלילה מרעיש בבית-חזיון. זהו כֹח האמן, שעבר הרבה את תחום דברי-הימים בכתיבתו!

קינה היא “מלחמת היהודים” ותהי לקינה. מתוך היאוש הנורא של החרבּן והאבדן אין המחבר רוצה לקבּל תנחומים. אף זיק-אור אחד אינו נראה באֹפק השחור של הספר. כל התפארת עברה ובטלה מן העולם עם אחרית ירושלים והמקדש וקץ החיים המדיניים של עם יהודה. האמנם עזב האלהים את בית יהודה, כמו שהוציא המחבּר משפתיו בתפלתו אשר קרא בלחש בהיותו במערה ביודפת? או הנמצא לו מקור של נחמה בהכרה, כי לכל ההוד וההדר והקדשה של האדם אין משפט הקיום מכֹּח הגזרה השולטת בעולם – או הוה אומר: ההשגחה – כמו שכתב יוסיפוס אחרי ספּרו על חרבּן בית-המקדש, או אין זו אלא נוסחה אחרת של אמונת ישראל: “ואתה צדיק על כל הבא עלינו”? האם באמת סתם המחבר את הגולל על עמו? איזו תקוה האירה לו את דרך חייו, כשנשאר יהודי גם בהתרחקו מעמו ומארצו, אחרי הפּרענות המכריעה, ומה היה קצוֹ כי האריך נפשו בתור בן-ישראל? ההאמין בביאת גואל-צדק, בבנין הבית השלישי – כמו שהאמין בתחית המתים? על השאלות האלה לא נתן יוסיפוס תשובה במגלת-הפּרענות שלו, וכסה בצעיף שׁחור על מסתּרי-נשמתו. את האמונה בביאת-המשיח לא יכול להכניס אל ספרו זה, שבּטל בו את אמונת קץ-הפּלאות הקרוב של הקנאים ולוחמי-החרוּת. זה היה מדור צנוע בנשמתו, שלא רצה להראות לקוראים שלא יצאו מישראל. אין אנו יודעים, מה כתב על זאת במהדורה הראשונה של ספר “מלחמת היהודים”, שחבּר אותה בלשון עמו. אולם גם בספר “קדמוניות היהודים” ובספר “נגד אפיון” – שגלה בהם המחבר את אמונתו החזקה בנצח ישראל ובנצח תורתו ואמונתו והחזיק בהם ברעיון-הבּחירה על אף הפּרענות של המציאות – לא דבר על-דבר אמונת-העתיד של היהודים, מלבד רעיון תחית-המתים. ואף-על-פי-כן מי יטיל ספק בּדבר, כי עמד יוסף ביהדותו בכל-הקפהּ ולבבו האמין בחשאי בגאלה שלמה?

* *

מצד התֹּכן ספרו של יוסיפוס פלויוס על מלחמת היהודים הוא בן שני חלקים, ואין חלקים אלה שקוּלים בספר. החלק הראשון הוא כעין שליש של כל הספר ומשׁמש מעין מבוא היסטורי לחלק השני, שהוא העקר ועצם ענין הספר, ומתּוך-כך חשוב הרבה יותר בעיני המחבר. תֹּכן החלק הראשון הוא סקירה על דברי ימי היהודים למן גזרת אנטיוכוס אפיפנס עד מעשי הרצח והשד שעשה הנציב הרומאי גֶסיוס פלורוס ליהודי ירושלים – המעשים שהיו בעיני המחבר סבּת המרד, שממנו השתלשלה מלחמת-היהודים האחרונה עם הרומאים. החלק הזה מעביר אפוא לפנינו תקופה היסטורית ארכּה, משנת ג אלפים תקצ“א לחשבּון ישראל (170 קֹדם מנין אמות-העולם) או תקצ”ג (168) – באמת חבּר יוסיפוס את המעשים שהיו בשתי שנים אלה וכרכם יחד – עד שנת ג תתכ“ו (היא 66 למנין א"ה). סוף החלק הראשון הזה, המבוא ההיסטורי לפרשת מלחמת-היהודים – כפי שהבין אותו המחבר בעצמו – מתברר מתוך ספר-הספרים שלו, הוא “קדמוניות היהודים”, שבּוֹ דן מחדש על דברי ימי היהודים בתקופה הנזכרת, והפעם לא היתה לו היסטוריה זו בבחינת טפל לפרשה אחרת, כי-אם ענין כשהיא לעצמה, ומתוך זה הרחיב בה את הדבּור בפרטות יתרה; כי את הספר הגדול הזה חתם יוסיפוס עם נציבות גסיוס פלורוס, והוסיף, כי יתר דברי ימי היהודים הם כתובים על ספרו הראשון שכתב בענין מלחמת-היהודים. מכאן אנו למדים, כי המבוא, הוא החלק הראשון של “מלחמת היהודים” – שמחמת מקומו בספר זה דן בו המחבּר בקצרה, ולאחר זמן הרגיש שלא יצא ידי חובתו כלפּי ההיסטוריה במלואה ותקן את המעות ב”קדמוניות" – מגיע עד אמצע הספר השני וחותם בפרק ארבעה-עשר בסוף פרשה ב.

והנה מתעוררת השאלה: מה ראה המחבר להקדים מבוא רחב כזה, שבתור פתיחה למה שיבוא אחריו הוא גדול מן המדה ובתור ענין היסטורי לעצמו אינו מפֹרט כל-צרכּו, לעקר דברי הספר, פרשת המלחמה האחרונה של היהודים ברומאים, זו שעם כל המאורעות אשר סמך אליה יוסיפוס מלפניה ומאחריה לא הקיפה אלא פרק זמן של שבע שנים? התשובה העקרית והרגילה על השאלה הזאת היא, שבּקש יוסיפוס לרדת לעֹמק סבּת המלחמה וחקר אחרי שרשיה ומצא כי נעוצים הם בכל ההתפתחות ההיסטורית המיחדה של היהודים, שהתחילה עם התקוממות החשמונאים, כשנעור חוש החרוּת המדינית בקרב היהודים אחרי שנרדם במשך ארבע מאות שנה ויותר של שעבוד מלכיות. כל דברי ימי היהודים בדורות הבאים עד המלחמה האחרונה, ועד בכלל, נחשבו בעיני יוסיפוס לגלוי החוש הזה בהשתלשלות היסטורית ארכּה. יוצא מזה, כי השכיל המחבר למצֹא לו מניע פנימי בקרב דברי-ימי-היהודים בסוף ימי הבית השני, והמניע הזה נכּר מתחת להרצאה המיכנית של דברי ימי העבר על-פי סדר המקדם והמאחר. ועוד סבּות העירו את המחבֹר להתחלה רחוקה אשר כזו: האחת, שהזכיר אותה בפתיחתו – שהוא רוצה להחל בדבריו במקום אשר נחתמו דברי החוזים – לאמר, לתת המשך ישר וקצר של ההרצאה ההיסטורית אשר בכתבי-הקֹדש. אמנם בין נחמיה ובין אנטיוכוס אפיפנס חוֹצץ רֶוַח היסטורי של מאתים וחמשים שנה בערך. אך הנה הרֶוח הזה לא היה אלא חלל היסטורי ריק, כמעט ישימוֹן, שהכניס בו המחבר בספר הקדמוניות רק ציוּנים מעטים מאד, ואולי לא ידע עוד בכתבו את ספר “מלחמת-היהודים” את הציוּנים האלה וסתם את החלל במחזות דניאל. עוד טעם מצא המחבר להתחלה היסטורית זו, כי זמן אנטיוכוס היה בקרוב גם זמן המגע ההיסטורי הראשון שבין היהודים ובין הרומאים – הברית שכרת יהודה המכבי עם זקני רומא היתה פתיחה נאה לפרשה היסטורית, שראה בה המחבר חלול הברית הזאת. ואולם גם בבחינת ערכּה ההיסטורי ההתחלה הזאת נאה לפרשת דברי ימי החרבּן. הרי גם מעשה אנטיוכוס היה חרבּן ירושלים ובטול-התּמיד, אלא שהתנערו העיר והמקדש במהרה משוממותם. המחבר בא כאן לספר לנו דברי ימי עמו במשך תקופה היסטורית מסימת, שבּין שני חרבּנות.

החלק הראשון הזה נכתּב בחפּזון ובלא דיוק; מצד אחד חסר המחבר הרבה ספרים, הראוּים לו לכתיבתו. ספרי-הקֹדש וגם ספרי המכבים לא נמצאו תחת ידו, את הדברים שהביא מהם כּתב, כנראה, על יסוד זכרונו – ומפני זה נמצאו סתירות בדבריו לדברי הכתובים האלה. רק בספר אחד אנו יודעים ברור, שנמצא בידי יוסיפוס ושׁמש יסוד לחלק הזה – הוא ספר ניקולאוס איש-דמשק בכרכיו האחרונים, המספרים על אחרית החשמונאים ומלכות הורדוס. מפני זה האריך במקום שמצא דברי ניקולאוס לפניו, וכשדלל המעין הזה – התחיל להסתפּק בספורים בודדים וקלושים. את דברי-ימי-עמו מזמן ארכילאוס והלאה כתב בקצרה, כנראה, על יסוד ספורי זקנים שהכירו את המאורעות; במות אגריפס הראשון היה המחבר נער בן-שש, ואת מעשי הנציבים פליכס והבאים אחריו ראה בעיניו כשכבר הגיע לבינה. ואף-על-פי-כן לא האריך גם בספורי המאורעות, שהיה בבחינת עד-ראיה להם עד שהגיע לעונת פלורוס. אין זאת, כי אם לא רצה להאריך בדברים שקדמו למלחמה. שלא להרחיב עוֹד את המבוא על חשבּוֹן החלק השני של הספר. ואנו עומדים ושואלים: מה ראה לפרט כל-כך את הדברים על הורדוס ועל כל הנכלים והמעשים המגנים שבחצרו, הרי לענין מלחמת-היהודים אין למעשי ארכילאוס מלך קפדוקיה ואיריקלס הלקדמוני ולכל המריבות שבּין נשי בית-הורדוס ערך כלל? אבל יוסיפוס אהב לספר על דברים כמו-אלה, שבהם נמצא תֹכן-עלילה רב, ודברי ימי התקופה נבלעו אצלו במאורעות הקטנים, שקרו בחצר המלוּכה. זאת היתה טעות יסודית של המחבּר, שׁחשׁב, כי אפשר להחליף את דברי הימים בדברי ימי המושלים. אולם הטעות הזאת מובנה מתוך הלך-הנפש של התקופה ההיא, תקופת השלטון העריץ והאבסולוטי והזדון של מושלי הרוֹמאים ועבדיהם מושלי המדינות הקטנות, כשכּל מוֹשׁל שׂם את-עצמו כאלהים, תמצאו חנפים במספּר הגון, שקבּלו עליהם להחזיק באלהותו, ועל-ידי-זה התיצבה אישיותו מבּלי-משים במרכז ההיסטוֹריה.

המחבר בעצמו הכיר את המגרעות שנמצאו בחלק הזה, ולפיכך כפל אותו בספר “קדמוניות היהודים”, ושם תקן את השגיאות שנפלו בפרשה ההיסטוֹרית הזאת, שנכתבה בעקרה כלאחר-יד. על-כן החלק הזה של “מלחמת היהודים” נופל הרבה, בתור מקור היסטוֹרי, מהקדמוניות, כי שם כתב המחבּר את הדברים לשׁמם, והשתמש בספרים רבּים שלא היו תחת ידו לעת כתיבתוֹ הראשונה. ואף-על-פי-כן נמצאו חוקרים בזמן החדש, הנותנים את משפט-הבכורה לספרו “מלחמת היהודים” ובאים בהשערות רחוקות ומקימים עליהן שיטה שלמה.

החלק השני והעקרי שׁל הספר הוא פרשת דברי ימי המלחמה עצמה, מראשית צמיחת המרד עד כבּוּשׁ מבצרי-היהוּדים האחרונים, ולבסוף הוסיף המחבר עוד מעשים שהתחוללו באפריקה הצפונית בתור תוצאות המלחמה לאחר-זמן. בתוך הרצאת מאורעות המלחמה ערבב המחבר פרשיות על-דבר מאורעות חשובים, שקרו אז בעולם בכלל, כמו פרשיות אחדות על מלחמות-האחים ברומי, על נצחון אספסינוס, ופרשיות אחרות על-דבר מרידות הגלים והגרמנים, וכמו-כן על עלית האַלַנים מהערבה שבין הים השחור והים הכספי ומלחמתם עם עמי ארמיניה והארצות הסמוכות, וגם על המעשים שהיו בין הנציב הרומאי בסוריה ובין אנטיוֹכוֹס מלך קומחי; כל הפרקים האלה הם פרפראות לפרשה העקרית, ואולי באו במחשבה להפיג קצת את צער הקוראים את מגלת הפּרענוּת. בתוך ההרצאה על המלחמה נמצאו גם פרקים על-דבר הליכות צבא הרוֹמאים – הלכות חשובות מאד לידיעת הארכיאוֹלוֹגיה הקלסית – וגם פרשיות מיחדות לתאוּרים גיאוֹגרפיים וטוֹפּוֹגרפיים; והחפירות בדורות האחרונים הוכיחו את צדקת דבריו של יוסיפוס בהרבה פרטים, שהחוקרים הקודמים הטילוּ בהם ספק.

השם המפֹרט של הספר, הרשום בכתב-היד המתקן ביותר, הוא: תולדת מלחמת היהודים (בדיוק: המלחמה היהודית) עם הרומאים, ביונית: ἱστορία Ἰουδαϊκοῦ πολέμου πρὸς Ῥωμαίους (בספרו “קדמוניות היהודים”, ספר כ, סוף פרק י"א): הספרים שכתבתי על מלחמת היהודים (על המלחמה היהודית) Περί τοῦ 'Ιουδαϊκοῦ πολέμου. אולם השתמש גם בכנוּיים מקצרים אחרים, ויש אשר קרא לספרו זה: “דברי (או: עניני) היהודים”, ביונית: 'Ιουδαϊκά (קדמוניות ספר י"ג, פרק ג, ג; פרק י, ו) אוֹ ספור מעשי היהודים 'Ιουδαϊκή πραγματɛία (קדמוניות, י"ג, ה, ט). השם השגור בפי החוקרים וקוראי הספר בכל הדורות הוא מלחמת היהודים, ברומית Bellum Judaicum. יוסיפוּס חלק את החבּוּר הזה לשבעה ספרים, ובהזכירו את דברי “מלחמת היהודים” בחבּוריו המאחרים צין לפרקים גם את מספּר הספר. אולם חלקת הספרים השונים לפרקים, והפרקים לפרשיות, כנראה, לא מידי המחבר יצאה, כי-אם מידי בעלי-אסֻפּוֹת מאחרים, שעסקו בספר בדורות המאחרים, ונעשתה כדי להקל את קריאת הספר ואת ידיעתו על הרבּים. בקצת כתבי-יד ובהוצאות נדפסות נמצא בראש כל ספר מן החבּור הזה (וכמו-כן גם מ“קדמוניות היהודים”) תֹּכן קצר של הדברים המספּרים בו (מה שנקרא ברוֹמית בשם היוני ( Perioche או Epitome) והוא נחלק לסעיפים עם סמן מספּר סדורי בראש כל סעיף. מספּר הסעיפים של התֹּכן הוא גדול ממספּר פרקי הספר, ואולי יש להוציא מזה, כי מחבּר התֹּכן לא מצא לפניו את החלקה הנהוגה של הספר לפרקים ולפרשיות ועשה לו חלקה אחרת לפרקים קצרים יותר, אלא שלא נתקבּלה חלקתו. בהוצאה הישנה של ספר “מלחמת-היהודים” במקורו היוני – במהדורה המתקנה שלה, מהדורת הַוֶרְקַמְפּ (ועל-פיה גם הוצאת אֹבֶּרְטְהִיר), וגם בהוצאה של דינדורף (פּריז, 1865) נמצאה החלקה המקבּלה לפרקים ולפרשיות, ויחד עמה התֹּכן הנזכר בראשׁ כל ספר וספר. לעמת זאת השמיט ניזה בהוצאתו המדעית של ספר מלחמת-היהודים את התֹּכן הקצר, הנמצא בראש כל ספר, מה שלא עשה בהוצאת ה“קדמוניות”, ששם השאיר את התֹּכן הזה. מלבד התֹּכן הקצר הכולל בראש כל ספר נמצאוּ בהוצאת הורקמפּ רשימות קצרות בראש כל פרק ופרק על-דבר הענין המספּר בו. גם התֹּכן הקצר של כל ספר, גם הרשימות שעל כל פרק נעשו על-ידי בעלי-אספּות מאחרים, שלא דקדקו ביותר בהתאמתה המדיקת של הרשימה לענין המספּר בספר או בפרק.

מלבד חלקת הספרים לפרקים ולפרשיות, הנהוגה עד היום הזה, הכניסה הוצאת ניזה חלקה חדשה של כל ספר לפסוקים. סדר הפסוקים נמשך לכל אֹרך הספר, והמספּרים הסדוריים אינם נפסקים עם הפרק או הפרשה. מפני זה נהגו רֹב החוקרים החדשים להשתמש במראה-מקומות ספרי יוסיפוס רק בציוּן הספר והפסוּק בלבד, ולהפּטר מן הציוּן הכפוּל של הפרק והפרשה, ועל-ידי-זה צמחה ערבוביה, ולא על-נקלה יוכל הקורא למצֹא את הדבר במהדורה אחרת של ספרי יוסיפוס מלבד הוצאת ניזה ונַבֶּר.

ספר “מלחמת-היהודים” התחבב על הקוראים עוד בדורות הראשונים. הסופרים הנוצרים, אבות הכנסיה, הרבּוּ להשתמש בדבריו; וכאשר נכרתה ידיעת הלשון היונית מפי משכילי ארצות מערב-אירופה, קם גואל לספר הזה ושמו רוּפינוּס איש-אקְויליה ותרגם אותו רוֹמית. בתרגוּם הזה התפּשׁט הספר בכל ארצות אירוֹפה, וגם בפי חכמי היהודים בארצות המערב בימי-הבּינים נקרא בשם “יוסיפון לרוֹמיים”. עוד מקֹדם עשה סופר רוֹמי אלמוני אחד קצור מן הספר הזה – ואת הקצור הזה יחסוּ בטעות ל“הֶגִסִפּוֹס” (הוא סופר שכתב על דברי-ימי-היהודים במאה השנית – ואולי גם בראשית המאה השלישית – למנין אמות-העולם, ומקצת דבריו הובאו בספרי אבות הכנסיה הנוצרית, ושאריתם אבדו). ספר הגספּוֹס נעשׂה לספר עממי וממנו תרגם גם מחבּר “יוסיפון” העברי (שנמצא גם במהדורה ערבית) את דבריו.

מלבד התרגום הרוֹמי נמצא עוד תרגום סוּרי קדום, והחלק הששי של הספר, המספּר על עצם מעשה חרבּן בית-המקדש וחרבּן העיר העליונה, עוד נשתּיר בתרגומו זה בסוף כתב-יד עתּיק, הכולל את התרגוּם הסוּרי לכתבי-הקֹדש (הפשיטתא). ויש חוקרים המשערים, כי לא מן המקור היוני נעשה התרגום הזה, כי-אם מן הנוסחה הראשונה של הספר, שכתב יוסיפוס בלשון-עמו (עברית או ארמית).

הספר תּרגם הרבה פעמים ללשונות אירופה שונות, כצורתו ובקצורים. תרגומים מדיקים ויחד עם זאת נאותים לרוח-הזמן נעשו במאת-השנים האחרונה. בלשון האשכּנזית יצאו לאור במשך שבעים שנה ארבעה תרגומים, האחד של פַּרֶט, השני של גִפְרֶרֶר, השלישי של קְלֶמֶנְטְץ, הרביעי של הכֹּמר הקתּוֹלי קוֹהוֹט, שהקדיש את ספרו לישו הנוצרי ולמרים הבתוּלה. בלשון הרוּסית נמצא תרגום חדש של הֶנְקֶל, בפוֹלנית – של נְיֶמוֹיֶבְסְקי, בּצרפתית – של רֵינַך וכו''.

הספר הזה, אשר הגאון רבי אליהו מוילנה בשעתו השתוקק לראותו מתרגם עברית יחד עם יתר ספרי יוסיפוס, יצא לאור גם בלשון העברית על-ידי המליץ הידוע קלמן שׁוּלמן (בשתי הוצאות: וילנה, תרכ“ב, גם תרמ”ד). הוא תרגם את הספר הזה “הכתוב בלשון יפת בידי אביר המליצים יוסף בן מתתיהו” – מן התרגום האשׁכּנזי מיסודו של פַּרֶט, ומלבד זה שלקח את הספר מכּלי שני, שכבר נמר בו ריחו המקורי, לא דקדק גם בדברי המתרגם האשׁכּנזי, ותרגם אותו “כפי הענין” ולא תמיד ירד לסוף הדברים, ועל הלשון הפשוטה והשוטפת של הספר כסה בהמוֹן מליצות ושברי-פסוקים, כדרך הכתיבה המיחדה לו, שהיא קלה ונפוחה כאחת, ולפרקים חוט של חן מתוח עליה, עם הגוזמאות וההפרזות המליציות שלו. ספר “מלחמות היהודים” של שׁוּלמן אינוֹ אלא מהדורה מליצית של ספר יוסיפוס, ולא פעם ולא שתים המליצה מאפילה על הענין המדבּר בספר.

בגשתי לתרגם את הספר הזה ממקורו היוני, עמדוּ לפני שאלות חמוּרות, שפתרונן גרם יגיעת-מוח מרבּה. ברצוני היה לתת תרגום מדיק כפי מדת האפשרות, אך, כמובן, לא כדרך מתרגמי ימי-הבּינים, שתרגמו את הספרים כמעט מלה במלה בלשון העברית ולא שׂמוּ לבם לדרכי הלשון ולאפני-השמוש המיחדים לה, רק הכניסו אליה בחֹזק-יד בניני-משפטים נכרים ושחתו את פניה על-ידי עבּוּר-צוּרה. דרך תרגום מעין זה אין הנפש היפה שבזמננו סובלתו. והנה הלשון היונית היא זרה מעצם מולדתה ללשונות השמיות, וללשון העברית בכללן, כי היא ילידת גזע רחוק מהגזע השמי ושונה ממנוּ בדרכי חייו ובתֹכן נשמתו; ובדרך התפתחותה בתנאי-החיים של העמים היונים התרחקה עוד יותר מלשונות המזרח. מה שנוגע לחֹמר הלשון – הנה כוֹלל עולם הנשמה של היונים המון מֻצָגים ומשׂגים שנבעו מתֹּכן חייה המיחדים ומצאו להם בטוי בלשון במלים שאין להן תרגום מדיק בלשונות אירופה החדשות והנוחות לחדושים, וכל-שכּן בלשון העברית העתיקה והחתומה בספרות המקבּלת, ואלוּ באתי לחדש מלים עבריות תמוּרת המלים היוניות הנזכרות, הייתי מכרח לסרס את הלשון הספרותית שלנו, בספר יוסיפוס, שהוד קלסי חופף עליו. – מלבד זאת הלשון היונית הספרותית כוללת המון מבטאים הנובעים מעֹמק חיי היונים בעבר ובדורו של הסופר, ומבטאים מעין אלה מובנים רק למי שקבּל חנוּך יוני והכיר את החיים היונים במקורם, ולא יאות להריק אותם אל לשון אחרת כצורתם, כי שום קורא לא יבינם. ובנוגע לבנין הלשון – הנה הלשון היונית הספרותית משׁעבּדת לכללי הכתיבה והמליצה של הסופרים האַטיים הקודמים, שאהבו לסלסל בדבּורם כדרך נואמי-הצבּוּר הפונים אל העם בשוקי אתּונה, להשתמש במשפטים ארכּים ומסבּכים, שלא נמצאה דוגמתם בלשון העברית, ואין הם מסגלים כלל להגיון המיחד של הלשונות השמיות. וכמו-כן בחרו הסוֹפרים להם כפעם בפעם את דרכי הדבּור ב“לשוֹן נסתר”, הוא הנקרא בפי המדקדקים “הדבּוּר המֻטֶה” Oratio obliqua ולא כל דבּוּר מטה רוח הלשון העברית נוחה ממנו. כל תכונות הלשון והסגנון האלה נמצאו באּפן הכתיבה של יוסיפוס, שסגל לו את ידיעת הספרות היונית והכיר מן החיים ומן הספרות את הנשמה היונית ודרכי-בטויה המיחדות, – והן מעצורים קשים בדרך מתרגם הספר לעברית. על המעצורים האלה מצד הלשון ואפני-שמושה נוספו עוד מכשולים מצד תכן הענינים, שמקצתם זרים לאוצר הספרות העברית, כמו תאוּרי-המלחמה המדיקים, ואפילו התאוּרים הגיאוֹגרפיים והטוֹפּוֹגרפיים במקומות שונים.

והנה השתדלתי לצאת ידי חובת שני דברים. מצד אחד רציתי למסור כאן תרגום מדיק כפי מדת כֹּחותי, לאמר, למסור את התֹּכן והצורה של דברי יוסיפוס כאחד, ובמקום שאי-אפשר היה לדיק בשני אלה, בקשתּי לדיק לכל-הפּחות במסירת הענין. מן הצד השני לא הסחתּי את דעתי מקורא הספר הזה, הנזקק ללשון העברית, ועל-כן התרחקתי ממבטאים ומדרכי שמוש-הלשון, שלא יוכל להבינם על-נקלה. בנוגע לחֹמר הלשון שמתּי לנגד עיני בקרוּב את התקופה שכתב בה יוסיפוס – תקופת ראשית המשנה, והכנסתּי אל הספר רק מלים וניבים מכּתבי-הקֹדש, ומאוצר לשון המשנה, ולא מאוצר לשון ימי-הבינים או מלים מחדשות (מלבד יוצאים-מן-הכלל מוּעטים). בדרכי נטית-הפעלים התרחקתּי מצורות נטית כתבי-הקֹדש, שכבר עבר זמנן בשעת כתיבת הספר, ועל-כן לא השתמשתּי ב“וו המהפך” כלל, אף כי במקומות רבּים גרמתי לעצמי קֹשי לרגל הדבר הזה. בשמוש-הלשון בחרתי לי דרך מיחדה: בשימי אל לבי, שיוסיפוס הוא מצד אחד סופר המחקה מופתים ספרותיים קלסיים, ומן הצד השני משׁפע מדרכי הדבּוּר הכללי κοɩ˅ή של זמנו, השתמשתי במקצת בשמוש-הלשוֹן של כתבי-הקֹדש, ובמקצת בשמוש-הלשון של המשנה, אלא שהשתדלתי לכבּשׁ את זה לתוֹך דפוּס קלסי, ויחד עם זאת לא הסחתּי את הדעת – במדת האפשרות – גם מבנין-המשפטים של יוסיפוס – לרבּוֹת “הדבּוּר המטה”. ועל-כּן הכרחתּי כפעם בפעם להאריך במשפטים וגם לשלב בהם משפטים אחרים, שלא כשמוש לשון המקרא והמשנה גם-יחד; אולם בכל מקום כּונתּי לקרב את הדברים אל הבנת הקורא, ועל-כן התרחקתּי ממיני צרופי-משפטים העלולים להאפיל על הבנה זו. לפרקים הכרחתּי לשאת-פנים לדרישות המליצה העברית, – את המליצות היוניות, שנתּנו להעתק כצורתן אל העברית, לא שׁניתי, אולם את המליצות הרחוקות מרוח הלשון העברית וגם מן הנשמה העברית החלפתי פה ושם במליצות עבריות, שנראו בעיני מתאימות אליהן מכּל צד; במקומות שבקש המחבר לחזק את רשׁם הדבר באמצעי הבטוי היוני, המיחדים לו לבדו, מצאתי לי דרך-החזוק הנובעת מנשמת הלשון העברית (למשל, כפל המלה: “בשׂמחה ובשׂשׂוֹן”, “באיבה ונקמה”, “באכזריות זדון”, וכדומה). ויש אשר ראיתי צֹרך לשמור את צורת הבטוי היוני והוספתי עליו בסוגרים מרובעים מלים אחדות, כדי להשלים את המובן בלשון העברית, או שהסבּרתּי אותו במלה אחרת בסוגרים. במקומות אשר המובן נשמע לשני פנים השתדלתּי להביא את שתי הנוסחות של הפּרוש, וגם שׂמתּי לב לשנויי-המובן התלויים בחלוף הגרסאות. ליסוד לקחתּי לי את הוצאת ניזה המדעית, ועל-הרֹב הבאתי את הנוסחה שלו בפנים והראיתי על הנוסחה האחרת בסוגרים או בהערה שבשולי הגליון. אולם לא תמיד השארתּי בפנים את הנוסחה של ניזה, בדעתי, כי לא העתּיק החוקר הזה את הנוסחה שלו מכּתב-יד אחד, רק לקט אותה מכמה כתבי-יד והעמיד אותה בכל מקום כפי סברת עצמו, שרבּוּ החולקים עליה. ועל-כן שׁיַרתּי לפרקים בפנים את הנוסחה העתיקה, של הַוֶרְקַמְפּ ושל דינדורף, ביחוד כשמצאתי לה סיוע בתרגום הרוֹמי העתּיק, שנזכּר כבר לעיל, הוא המיחס לרופינוס (עוד במאה הששית לא ידע קסיודורוס בברוּר, אם הוּא מעשה רופינוס, והעיר כי יש מיחסים אותו לאמברוסיוס או להירונימוס), או כשהברר בעיני, שהגרסה של ניזה – ואם גם נמצאה בכתבי-היד המשׁבּחים ביותר – אינה אלא טעות. מלבד המקור היוני בהוצאת הורקמפּ-אֹבּרטהיר (ליפּסיה, 1785), דינדורף (פריז, 1865) וניזה (ברלין, 1895) היה לעיני במשך כל עבודת התרגום גם התרגוּם הרומי הנזכר, ומלבד-זאת השתמשתי בתרגומים שונים בלשונות אירופה החדשות, אלא שהשתדלתּי לבקש לי מבטאים קרובים יותר לענין הספר משמצאתי בתרגומים השונים. בעקרו התרגום הזה מכון לקהל הרחב של הקוראים העברים, אולם מקוה אני, כי גם החוקרים העברים, שאינם נזקקים ללשון היונית, ימצאו בו חפץ, וגם היודעים את הלשון היונית יוכלו להשתמש בעזרתו בשעת הדחק מדי קריאתם בדברי המקור.

נזהרתי בחלקת ספרי “מלחמת היהודים”, המקבּלת לפרקים ולפרשיות, אולם השמטתּי את התֹּכן הקצר (הנזכר למעלה) שבראש כל ספר, כי אינו מעלה ולא מוריד. לעמת-זאת נהגתּי קדשה ברשימות שעל-גבּי הפרקים, שהכניסו בעלי-האספות גם בנוסח היוני וגם בתרגום הרומי, אף כי השמיטו אותן דינדורף וניזה ונַבֶּר בהוצאותיהם, – ולא החלפתּי אותן ברשימות חדשות ומתאימות יותר אל התֹּכן, כמעשה רבּים מן המתרגמים החדשים, רק נתתי אותן באותיות קטנות בראשי הפרקים. את סימני הפסוקים לא הכנסתּי, משתּי סבּות: האחת, כי החלקה הזאת היא מלאכותית במקור היוני – ועל אחת כמה וכמה בתרגום העברי, ויש שהיא מנתּקת את המשפטים; והשנית, כדי שלא לבלבל את הקורא ברבוי הסימנים. ואמנם רֹב המתרגמים החדשים (מלבד קוהוט) לא שמוּ לב לסימנים האלה.

ספר עתּיק מלא תֹכן חשוב וענינים רבּי-הגונים כספר “מלחמת-היהודים” זקוק לבאורים בכמה מקומות. את ההערות, שנראו נחוצות מאד בעיני, נתתי בשולי הגליון. אולם קמצתּי בהן מאֹד, כדי שלא לקלקל את רשׁם שלמוּת-הספר וגם שלא להאריך אותו יותר מן המדה. גם את ההערות שבסוף הספר קמצתּי וצמצמתּי כפי יכלתּי כּונתי היתה רק לבאר את הפרשיות הסתומות, אשר לא ירוץ הקורא בהן, ולהראות על הספק שבדברי יוסיפוס במקום שדבריו סותרים את דבריו שכתב בשאר ספריו, או מתנגדים לדברי סופרים אחרים, כדי להזהיר את הקורא, שלא יבוא ללמוד הלכה פסוקה ממשנת המחבר החטופה. את באורי השמות של האנשים והמקומות ועוד ענינים שונים, שנראו חשובים בעיני, שמתּי ברשימה שבסוף הספר, הערוּכה על-פי א"ב לתועלת הקורא, ולפיכך עברתּי ברשימה זו את התחום של “מראה-מקום” סתם. בכלל השתדלתּי להמעיט בטפל של הספר, כדי שיהי לדבר השוה לכל נפש.

בטרם אכַלה את דברי אלה, עלי להזכיר ברגש צער ואבל אבדה שאינה חוזרת, את נשמתו של אחד מבּני-עליה המוּעטים בדורנו ובספרותנו, הוא המעריץ הגדול של יוסיפוס פלויוס, ד"ר מיכה יוסף ברדיטצבסקי, שמרֹב חבּתו למחבּר הספר הזה קרא לעצמו “בן-גוריון” (בּן גריון) – על שם יוסיפוס במסוֹרת היהודים – , כי בשנה האחרונה לימי חייו, טרם שקעה שמשוֹ שלא בעונתה, חזק את ידי בעבודת תרגום הספר; הוא היה הראשון, שקרא את תרגומי זה בכתב-יד וברך אתי יחד על המגמר שעה קלה קֹדם לכתּו לבית-עולמו. אולם לא נגזר עלי להחזיק טובה לו בחייו – יהי זכרו לחיי-עולם!

המתרגם

שבט תרפ"ג

* * *

 

ספר ראשון    🔗

פתיחה    🔗

א. יען כי גדלה המלחמה, שקמה בין היהודים ובין הרומאים, מכל מלחמות דורנו, ולא מהן בלבד, כי־אם גם כמעט מכל המלחמות, שהתחוללו בין מדינה ומדינה ובין עם ועם ושלשֵׁמע אֹזן נודעו לנו – ואלה הסופרים, שלא ראו את המעשים בעיניהם ורק אספו את ידיעותיהם מן השמועה, כתבו עליה דברי דמיונות וספורים סותרים זה את זה, כמעשה המליצים המתחכמים¹ – ואולם חבריהם, שהיו באותו מעמד, זִיפו את המעשים בתוך משוא־פנים (לרומאים) או מתוך שנאה (ליהודים) וכתוביהם כוללים שטנה מזה ותשבחות מזה ואין בהם דברי הימים לאמִתָּם, – על־כן שמתי את לבי לתרגם יונית למען יושבי ארצות ממשלת הרומאים את הדברים, אשר חִבּרתי לפני זה בשפת אבותינו, ושלחתי אותם אל הלועזים² היושבים בארצות העליונות – אני יוסף בן מתתיהו מכהני ירושלים, אשר נלחמתי לראשונה ברומאים ואחרי־כן הייתי עד־ראִיה למעשים בעל־כרחי.

ב. כשפרצה התנועה הכבירה הזאת פשׂו נגעים בממשלת הרומאים מבַּית ואוהבי התמורות שבקרב היהודים הרימו ראש בעת השערורה ההיא וגם עָצמוּ במספרם ועשו חיל רב, והמהומה הלכה וגדלה, עד אשר קוו היהודים להשתרר על כל ארצות הקדם, ולעֻמת־זאת פחדו הרומאים, פן תאבדנה להם המדינות האלה. היהודים שמו מבטחם באחיהם היושבים מעבר לנהר פרת³ כי יצאו במלחמותיהם, בעוד אשר חלו הרומאים ממרד שכניהם הגַלִּים⁴, וגם הקֶלטים⁵ לא שקטו תחתם. – כי אחרי מות נירון מלאה כל הארץ מהומה ורבים ראו אז שעת־הכֹּשר לקחת להם את המלוכה, ואנשי הצבא שמחו לקראת התמורות בקוותם למצֹא שלל רב. ואני חושב, כי לא יתָּכן להעלים עין למראה האמת הנעדרה בדברים חשובים אלה. הן הפרתים והבבלים והערבים הרחוקים ואחינו היושבים מעבר לנהר פרת ובני חַדַּיב – כּלם יודעים מפֹרש מתוך עמל ידי את שֹׁרש המלחמה ואת כל פגעיה הרבים והנוראים ואת פרשת אחריתה, – ורק מעיני היונים והרומאים, אשר לא לקחו חלק במלחמה, נעלם דבר אמת, כי הם מוצאים לפניהם דברי חנופה או דברי פלסתר בלבד.

ג. ועדין הם מעִזים בנפשם לקרֹא בּשם “הִסטוריות” (קורות הימים) לספריהם, שאין בהם שום דברים של טעם, ולפי ראות עיני הם גם מחטיאים את מטרתם. הם מתכַּוְנים להראות את גדֻלת הרומאים ואת היהודים הם מגַנים ומשפילים תמיד. ואין אני מבין בַּמֶה יֵחָשבו לגדולים אלה שנצחו את הקטנים, – וגם לא יבושו הסופרים האלה מפני אֹרך המלחמה ולא מפני המִספר העצום של הרומאים, אשר נשאו את סבלה, ולא מפני גדֻלת שרי הצבא, אשר צרו בזֵעת אפם על ירושלים. – ואני חושב, כי לא לכבוד הוא לאלה, כשבאים להוריד ערך נצחונם!

ד. אין בדעתי להתקנא בסופרים המפריזים במעשי הרומאים ולהאדיר את מעשי אחי; רק אעביר בדיוק את מעשי שני הצדדים ובראש ספורי המעשים אקדיש דברים להלך־נפשי, ואתן ללבי הכואב לבכות על אסונות מולדתי. כי החריבה אותה מלחמה מחוץ, ועריצי היהודים משכו שמה את צבאות הרומאים בעל־כרחם, ויחד אִתּם את האש, שאכלה את ההיכל, כאשר יעיד על זה מחריב ירושלים בעצמו הקיסר טיטוס, אשר כל ימי המלחמה לא חדל מחמול על העם הסגור בידי המורדים, ופעמים רבות דחה בכונה את כבוש העיר והאריך את המצור לתת זמן לחיָבים לשוב בתשובה. ואם יבוא איש ללמד חובה עלי, כי הפרזתי בגנות העריצים ומעשי הרצח אשר עשו, או גדשתי את הסאה בקינותי על אסונות מוֹלדתי, ישא־נא פנים למכאובַי, אשר קלקלו את שורת ההסטוריה. כי נפלאה עירנו לפנים מכל ערי ממשלת הרומאים וזכתה לעלות למרום ההצלחה, ועתה הגיעה שעתה לנפול אל תהום היגון. ואם ישָׁקלו כל האסונות שהיו מימות עולם כנגד הפֻּרענות אשר עברה על היהודים, תכריע את כֻּלם. וגם לא ידי עם נכרי הביאו עלינו את כל הצרות האלה – ועל־כן קצר כֹּחי להבליג על אנחותי. ואם ימָצא שופט אכזרי, אשר יקשיח לבו מחמלה, הנה עליו לחשוב את ספורי המעשים לדברי הימים ואת הקינות לדברי הכותב.

ה. והן גם אני אוכל ליסר בצדק את סופרי היונים, שקרו בזמנם מעשים גדולים כאלה, המכריעים בכף מאזנים את כל מלחמות ימי קדומים – כי הם יושבים לכסא משפט ומשפילים את ערך הסופרים הראשונים, ולוּ גם יעלו על הסופרים ההם במליצת לשונם, הנה נופלים הם הרבה מהם בישׁר לבם. הם כותבים בידיהם דברי ימי אשור ומדי, כאלו לא הצליחו הסופרים העתיקים למסור אותם כמשפט. – והם רחוקים מאלה בכשרון כתיבתם ובידיעותיהם. הן כל אחד מהסופרים הראשונים השתדל לכתוב את מאורעות זמנו בלבד, וקרבתם אל המעשים הביאה לידי ישרת כתיבתם, כי לא לכבוד נחשב בעיניהם לשַׁקר במעמד עדי המאורעות. הסופר המשאיר לזכרון את הדברים אשר לא נכתבו לפניו, המוסר לדורות עולם את פרשת דברי ימי זמנו – הוא ראוי לשבח ועומד למופת, ולא כל המשנה את התכנית ואת הסדר בדברי אחרים נקרא זריז, כי־אם המסַפּר דברים חדשים ומוסיף על גוף ההסטוריה בנין משלו. ואני, אף כי נכרי הנני, לא חסתי על הוצאותי ועל יגיעותי להקדיש ליונים ולרומאים את זכר הגבורות ההן. כי אמנם סופריהם מקרב אחיהם ממהרים לפעור פיהם ולשלח לשונם כדי לקבל פרס או להתערב במחלֹקת, אבל בפרשת דברי הימים, כאשר הֻטַּל עליהם לסַפּר את האמת בלבד וללקט את פרטי המעשים בעמל רב, הנה הם נאלמים מיד ונותנים לחלשים ולחסרי־הדעה שבהם לכתוב על מפעלי שרי הצבא. על־כן עלינו לקנא לכבוד האמת שבדברי הימים, אשר לא נמצא לה דורש בקרב היונים.

ו. ואני חושב, כי לא פה המקום לכתוב על קדמות היהודים ומוצאם ולא על יציאתם ממצרים ועל ארצות נדודיהם וגם על הארץ אשר כבשו ואחרי־כן גלו ממנה. כי הִרבּו כבר יהודים לפנַי לכתוב את דברי ימי אבותינו באר היטב, ואחדים מן היונים תרגמו את הדבר בשפת אבותיהם ולא נטו הרבה מהאמת. על־כן אחל את חבורי זה מן הזמן, אשר בו פסקו דברי הסופרים האלה ונחתמו דברי נביאינו, ומכל המעשים האלה אבחר את מאורעות זמני לדבר עליהם בּפרוטרוט ובדיוק ככל אשר יש לאֵל־ידי, ועל כל הדברים אשר קרו לפני אעבור בקצרה ואספּר:

ז. כי אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶּס כּבש בחֹזק־יד את ירושלים ומשל בה שלש שנים וששה חדשים עד אשר גֹרש מן הארץ על־ידי בני חשמונאי, – ואחרי זמן רָבו יוצאי חלציהם של אלה (החשמונאים) ביניהם בדבר הממשלה ומשכו אל הענין את הרומאים ואת פומפיוס; וכי הורדוס בן אנטיפטרוס שׂם קץ לשלטון המשפחה הזאת בעזרת סוֹסִיּוּס. ואספר על מרד העם אחרי מות הורדוס בימי מלכות אוגוסטוס ברומא ונציבות קְוינְטִילִיּוּס וַרוּס בסוריה; ואחרי־כן על ראשית המלחמה בשנת שתים־עשרה למלכות נירון ועל כל הקורות בזמן צֶסְטִיּוּס, ועל המקומות אשר כבשו היהודים בחרבם בשעת הקרבות הראשונים.

ח. ועוד אדבר על המצודות, שהקיפו בהן היהודים את הערים מסביב, ואחרי־כן על־דבר הפחד אשר נפל על נירון לשֵׁמע מפלת צֶסטיוס, כי חרד לשלום מלכותו, ועל־כן הפקיד את אספסינוס על המלחמה, והוא פרץ עם בנו הבכור אל ארץ יהודה; – ועל תכונת הצבא הרומאי, אשר היה בידי אספסינוס, ועל מספר בעלי בריתו בעת החריבו את ארץ הגליל, ועל הערים אשר כבש בחֹזק־יד וברעש מלחמה, ועל הערים אשר לקח בברית שלום; – ואחרי־כן על־דבר הטכסיסים הטובים של הרומאים במלחמה ועל חִנוך־הקרב בלגיונות; ועל מדות שתי ארצות הגליל וטבע הארץ, על גבולי ארץ יהודה וסגֻלותיה ועל היאורות והמעינות שבה. ואחרי־כן אספר בפרוטרוט על הצרות אשר מצאו כל עיר ועיר. כי הייתי עֵד־ראִיה, או נמצאתי גם אני בצרה. וגם לא אכסה על פגעי אני, כי אני רוצה לדַבּר גם אל יודעי־המעשה.

ט. ואחרי־כן – כי בזמן שהיו כבר עניני היהודים יגעים, מת נירון, ואספסינוס, אשר מהר לעלות על ירושלים, לֻקח משם אחר כבוד לעמוד בראש הממשלה. וגם אדבר על האותות והמופתים, אשר קדמו לדבר, ועל־דבר המהפכות ברומא, וכי נקרא אספסינוס לקיסר בעל־כרחו על־ידי אנשי־הצבא; ועל־דבר מריבות־האחים, שקמו בין היהודים אחרי צאתו אל ארץ מצרים להכין את השלטון בידו, ועל העריצים אשר השתררו עליהם ועל המחלֹקת בין העריצים האלה.

י. ואוסיף לדַבּר על טיטוס, אשר עלה מארץ מצרים ופרץ אל הארץ שנית, ואיככה ואיפֹה הזעיק את צבאו ומה היה מספּר הצבא ומה הדבר אשר מצא את העיר בגלל המריבה, כאשר קרב טיטוס אליה; וכמה פעמים הרעיש את חומות העיר וכמה סוללות שפך עליה; וגם על גבולות שלש החומות המקיפות את העיר ומדותיהן; וחֹזק העיר ותכונת הר־הבית וההיכל וגם מדותיהם ומדת המזבח – כל אלה אבאר היטב. ועוד אדבר על מקצת מנהגי המועדים ועל שבע הטהרות ועל עבודת הכהנים המשרתים בקֹדש, וגם על בגדי הכהֻנה ותלבֹּשת הכהן הגדול ועל תבנית קדשי ההיכל, ולא אכסה דבר וגם לא אוסיף על הדברים אשר ידעתי כחֹק.

יא. ואחרי־כן אספר על אכזריות מעשי העריצים לאחיהם ועל רחמי הרומאים לעמים זרים, וכמה פעמים גלה טיטוס את רצונו להציל את העיר וההיכל וקרא על המורדים לשלום. ואתאר גם את צרות העם ויסוריו ואת כל הנוראות אשר עברו עליו מחרב המלחמה ומאש המחלֹקת ומזלעפות הרעב עד קץ מפלתו. ולא אמנע מלדבר על תלאות הפליטים ועל ענויי השבויים. ועוד אספר על שרפת ההיכל שלא ברצון הקיסר ועל כלי הקֹדש, אשר נצלו מן האש והיו לבז, ועל חרבן ירושלים כֻּלה ועל האותות והמופתים אשר בִּשרו את הפרענות מראש; ועל שבי העריצים והמון הנמכרים לעבדים ועל הפקֻדה אשר מצאה את כל אחד ואחד. ואיך כבשו הרומאים את שארית הפלֵטה אשר נצלה מן המלחמה והרסו את מבצרי הארץ; ואיך עבר טיטוס בכל הארץ והקים בה סדרים ושב אחרי־כן אל איטליה וקִדש את חג הנצחון.

יב. את כל הדברים האלה כללתי בשבעה ספרים ולא השארתי מקום לאיש מיודעי הדבר הזה ומאשר לקחו חלק במלחמה להתרעם עלי או ללַמד עלי חובה. כי כתבתי את הדברים למען אוהבי האמת ולא למקרא שעשועים. ועתה אחל את ספורי מן המקום, אשר קבעתי בראש סדר הפרקים.

פרק ראשון: על כבוש ירושלים ועשׁק ההיכל ועל מעשי המכבים מתתיהו ויהודה ועל מות יהודה.    🔗

א. בעת מלחמות אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶּס עם תלמי הששי על־דבר השלטון בכל ארץ סוריה⁶ נפלה מריבה בין תקיפי היהודים, כי שלטה קנאה ביניהם בדבר שלטון־העם וכל אחד מאנשי־המשרה לא רצה להכּנע לפני חבריו. חוֹניוֹ, אחד הכהנים הגדולים, התחזק וגרש מן העיר את בני טוביה, ואלה ברחו אל אנטיוכוס וחִלו את פניו להתנפל על ארץ יהודה והבטיחוהו להיות לו לעינים. המלך נעתר להם, כי זה מכבר זמם לעשות כדבר הזה, ומהר בעצמו לעלות על העיר בראש חַיל גדול וכבש אותה בחֹזק־יד והמית המון גדול מאנשי־שלומו של תלמי ונתן רשות לאנשי־הצבא לבֹז את העיר באין מעצור, והוא בעצמו בזז את היכל ה' והשבית את עבודת התמיד שלש שנים וששה חדשים. והכהן הגדול חוֹניוֹ ברח אל תלמי וקבל ממנו נחלה במחוז הֶלִיּוֹפּוֹלִיס ושם יסד עיר קטנה כדמות ירושלים ובנה בה היכל לה' כתבנית בית־המקדש. ועל־זה עוד נשוב לדַבר במקום הראוי.

ב. ועוד לא שב אף אנטיוכוס אחרי כבשו את העיר מבלי שקוה לדבר מראש, וגם לא מצא ספוקו במעשי השֹּׁד וברצח הגדול, כי בזדון יצרו הרע ובזכרו את התלאות אשר מצאוהו בשעת המצור, אִלֵּץ את היהודים לעזוב את חֻקי אבותיהם, להשאיר את ילדיהם ערלים ולהקריב בשר־חזיר על המזבח. וכאשר סרבו כל היהודים למלא את מצותו, נמסרו החשובים אשר בהם לטבח. ובַכְּחִידֶס ראש המצב, שנשלח בידי אנטיוכוס, הוסיף באכזריות יצרו הרע מעשי רִשׁעה על פקֻדות המלך הזֵד ולא נבצרה ממנו כל תועבה. הוא צוה לדוש את בשר היהודים נשואי־הפנים אחד־אחד וחִדש בכל יום לעיני השמש את מחזה כבוש העיר, עד אשר עורר בעצמת רשעתו את הסובלים להתאזר עֹז ולעמוד על נפשם.

ג. ומתתיהו בן חשמונאי מן הכהנים אשר בכפר מודיעין חגר נשק יחד עם בני ביתו – כי חמשה בנים היו לו – והמית את בכחידס במאכלת⁷, ובפחדו מהמון חיל המצב מהר לברוח אל ההרים. שם התלקטו אליו רבים מבני העם ויחד אִתּם התחזק וירד מן ההר ויצא לקרב על שרי צבא אנטיוכוס והִכּה אותם וגרשם מארץ יהודה. במעשה נצחונו זה הגיע לשלטון, כי אחרי גרשו את הנכרים קבלו אחיו היהודים את ממשלתו ברצון. ובמותו עזב את השלטון ליהודה בכור בניו.

ד. ויהודה הבין, כי לא ישב אנטיוכוס בחבוק־ידים, ולכן אסף את צבאות אחיו וגם כרת ראשון⁸ ברית עם הרומאים, וכאשר הוסיף אנטיוכוס להתנַפּל בחיל גדול על ארץ יהודה, הֻכּה מכּה רַבּה ופנה עֹרף. אחרי הנצחון מהר יהודה לעלות על חיל המצב השוכן בעיר, כי לא נשמד עוד, ונלחם אִתּוֹ ודחף אותו מן העיר העליונה אל התחתונה, וחלק העיר הזה נקרא בשם חַקרא (אקרה – מצודה). ואחרי־כן כבש יהודה את הר־הבית וטהר את המקום כֻּלו ובנה עליו חומה והכין כלים חדשים לעבודת השרת והביאם אל ההיכל, כי נטמאו כלי הקֹדש הישנים. גם בנה מזבח חדש והשיב את עבודת הקרבנות על מכונה. וכאשר קבלה העיר מחדש את מעמד הקדֻשה, מת אנטיוכוס ואת כסא מלכותו ואת שנאתו ליהודים יחד ירש אנטיוכוס (החמישי) בנו.

ה. והוא אסף צבא רגלים חמשים אלף וחמשת אלפים רוכבים ושמונים פילים ופרץ בגבול יהודה אל ארץ ההרים וכבש את העיר בית־צור ועל־יד המקום הנקרא בית־זכריה פגש אותו יהודה עם חילו במעבר צר. עוד טרם יצאו שתי המערכות לקרב, ראה אלעזר אחי יהודה את הגדול מכל הפילים המקשט במגדל גבוה ובצִנות מצֻפּות זהב, וחשב כי הרוכב על הפיל הוא המלך אנטיוכוס, ועל־כן מהר לרוץ מתוך מחנה אחיו ובקע לו דרך בין שורות האויבים והגיע עד הפיל. כראות אלעזר כי נבצר ממנו, מפני גֹבה הפיל, להשיג את האיש, אשר היה כאנטיוכוס בעיניו, דקר את החיה בבטנה, עד אשר נהפכה עליו, והוא נחנק תחת משאה ומת, ושכר לא היה למעשהו, מלבד זכרו הטוב, כי נשא את לבו לגדולות ובחר בשם־תהִלה מחיים. כי המפגיע את הפיל היה הדיוט (ולא המלך), ואלו היה זה אנטיוכוס בעצמו, גם אז לא הצליח אלעזר בעז־נפשו רק להראות, כי בחר לו דרך מות מתקוה קלה לנצחון גדול. והדבר הזה היה אות מבַשׂר רעה לאחיו על תוצאות הקרב כֻּלוֹ. כי היהודים נלחמו בגבורה זמן רב, אבל אנשי חיל המלך עלו עליהם במִספּר וגם השעה היתה משחקת להם. ואחרי אשר נפלו רבים מן היהודים במלחמה נמלט יהודה בראש שרידי צבאו אל נקפַת גוֹפְנָא. ואנטיוכוס נכנס אל ירושלים ונשאר שם ימים מספר, ואחרי־כן עלה משם, מפני מחסור הלחם והשאיר בעיר חיל־מצב, אשׁר היה בו די הצֹרך לדעתו, ואת יתר הצבא הוליך אל ארץ סוריה לימי החֹרף.

ו. אחרי צאת המלך מן הארץ לא ישב יהודה בחבוק־ידים, כי נספחו עליו רבּים מן העם וגם פליטי המלחמה נאספו אליו ובראשם התנפל על־יד הכפר חֲדָשָׁה⁹ על שרי צבאות אנטיוכוס, ואחרי אשר הפליא להראות את גבורתו במלחמה וגם המית מן השונאים, נפל חלל; וכעבור ימים אחדים מת גם יוחנן אחיו, כי נלכד בפח אשר טמנו לו אוהבי אנטיוכוס.

פרק שני: על־דבר יורשי יהודה: יונתן, שמעון ויוחנן הורקנוס.    🔗

א. יונתן אחי [הגבורים] האלה ירש את משרתם ונהל בזהירות את עסקי אחיו היהודים וחִזק את שלטונו בברית אשר כרת עם הרומאים, וגם עשה שלום עם בן אנטיוכוס. אבל כל הדברים האלה לא הועילו לו לשבת שאנן ובטוח. כי טריפון העריץ, שהיה אפיטרופוס לבן אנטיוכוס, זמם לקחת את נפש הילד ובתחלה נסה להמית את כל אוהביו ותפש במרמה את יונתן, שבא בלוית אנשים מתי מספר אל אנטיוכוס, ושׂם אותו בנחֻשתים ועלה למלחמה על ארץ יהודה. אבל גֹרש משם בידי שמעון אחי יונתן וברֹב כעסו על מפלתו הרג את יונתן.

ב. ושמעון נהג את משרתו בגבורה וכבש את גזר ואת יפו ואת יבנה ערי שכניו, וגם הרס את המצודה (חקרא) אחרי הכותו את המצב אשר בה; ואחרי־זאת כרת ברית עם אנטיוכוס¹⁰ בצורו על טריפון בעיר דֹאר, לפני צאתו למלחמה עם המדיים. אבל אף כי עזר שמעון למלך להמית את טריפון, לא מצאה ידו להשביעהו די תאות־בצעו. כי כעבור זמן קצר שלח אנטיוכוס חיל תחת פקֻדת קֶנְדֶּבַּיּוֹס שר־צבאו לשחת את ארץ יהודה ולשעבֵּד את שמעון. ושמעון היה אז זקן ובא בימים, אך נהל את המלחמה בכֹח עלומים. הוא שלח לפניו את בניו בראש גבורי הצבא ובעצמו לקח את שארית הצבא ועלה להִלחם מן העבר השני. ובמקומות רבים וגם בהרים טמן אורבים חזקים וכבש את כל המעברות. ואחרי נצחון מפֹאר הושם לכהן גדול והעביר את שלטון המוקדונים מארץ יהודה, לקץ מאה ושבעים שנה¹¹.

ג. אבל גם הוא מת בענין רע, כי נפל בפח יוקשים, אשר טמן לו תלמי חתנו בעת המשתה. ותלמי תפש את אשת שמעון ואת שני בניו ואל השלישי, הוא יוחנן הנקרא גם הורקנוס, שלח מרצחי חרש להמיתו. אבל העלם הקדים לשמוע על־דבר בוא הרוצחים ומהר אל ירושלים ובטח בעם, כי יעמוד לימינו, בזכרו את חסדי אביו ובשנאתו לתועבות תלמי. אמנם גם תלמי נסה להִכּנס אל העיר דרך שער שני, אבל גֹרש משם בידי העם, אשר קבל את הורקנוס למושל. ותלמי מהר לברוח אל אחת המצודות ממעל ליריחו הנקראה בשם דגון¹². הורקנוס ירש את הכהֻנה הגדולה, אשר היתה לאביו, והקריב זבחים לאלהים, ואחרי־כן מהר לרדוף אחרי תלמי למען הציל את אמו ואחיו.

ד. ובהַצותו על המצודה גבר הורקנוס במלחמה, אבל צרות לבו הנאמנות היו לו למכשול. כי מדי פעם בפעם כשקשתה המלחמה על תלמי צוה להביא את אם הורקנוס ואחיו על החומה למקום רואים ולדוש את בשרם לעיני השמש, וגם הילך עליהם אימים, כי ישליך אותם מראש החומה, אם לא יעזבהו יוחנן לנפשו חיש מהר. לשמע הדברים האלה כבשו רחמי הורקנוס ופחדו את כעסו ועברתו. ואמו לא שמה לב ליסורים ולאימת המות ופרשה ידיה אל בנה והשביעה אותו לבל יחת מהזדון הנעשה לה ולא יחמול על הרשע, כי ינעם לה מותה בידי תלמי מחיי נצחים, אם רק יתן הזד את הדין על כל הרעה אשר עולל למשפחתה. מדי השיב יוחנן אל לבו את אֹמץ רוח אמו ומדי שמעו את תחנוניה, מהר להתנפל על המצודה, אבל בראותו אותה לקויה ומרוטה שחה נפשו מעֹצם מכאוביו. על־כן ארך המצור זמן רב, עד אשר הגיעה שנת השמִטה, אשר בה שובתים היהודים אחת לשבע שנים, כדרך שבת השבוע, ובעבור זה נפדה תלמי מן המצור והמית את אחי יוחנן על אמם וברח לו אל זינון המכנה קוֹטִילָא העריץ, המושל ברבת־עמון.

ה. ואנטיוכוס התאנף על המגפה אשר נגף מפני שמעון ויצא להלחם בארץ יהודה וחנה מסביב לירושלים והביא את הורקנוס במצור. והורקנוס פתח את קבר דוד, אשר היה עשיר מכל המלכים, והוציא משם יתר על שלשת אלפים ככר כסף והטה את לב אנטיוכוס לעזוב את המצור בשלמו לו שלש מאות ככר. והוא היה הראשון במושלי היהודים, אשר שכר לו גדוד נכרים ושִלם לו מן הכסף הנשאר לו.

ו. וכאשר יצא אנטיוכוס למלחמה על המדיים המציא שעת הכֹּשר ליוחנן לקחת ממנו נקמה. הוא מהר לעלות למלחמה על ערי סוריה, בחשבו כי ימצא אותן עזובות מגבורי החיל. וכאשר קוה כן היה. הוא כבש את מֵידבא ואת סַמַּגָּא עם המקומות הקרובים ואת שכם ואת הר־גריזים¹³ לקח בחרבו וגם הכניע את עם הכותים, אשר ישב סביב לבית־המקדש כתבנית המקדש בירושלים, ומלבד־זאת לכד ערים רבות בארץ אדום ובכללן את אדורָים¹⁴ ואת מָרֵשה.

ז. הוא הגיע גם עד ארץ שמרון ובא אל המקום אשר נמצאה שם עתה סֶבַּסֶטִּי, העיר הבנויה בידי המלך הורדוס, ובנה עליה מצודים והפקיד את שני בניו אריסטובולוס ואנטיגנוס על מצור העיר. הם לא הרפו מעבודת המצור, ומפני זה חזק הרעב בעיר, עד אשר אכלו יושביה דברים אשר לא באו אל פיהם מימיהם. הנצורים קראו לעזרה למלך אנטיוכוס המכֻנה אַסְפֶּנְדִּיוֹס, והוא נעתר להם ברצון, אבל כרע במלחמה לפני חיל אריסטובולוס, וברח מפני האחים, אשר רדפו אחריו עד בית־שאן, ומשם שבו להִלחם ביושבי שמרון וסגרו את המונם עוד הפעם בחומת עירם ואחרי־כן לכדו את העיר והרסו אותה עד היסוד ואת יושביה מכרו לעבדים, וכה הלכו מחיל אל חיל ולא שבתו ממלחמה, עד אשר נגשו בראש צבאם עד העיר בית־שאן והשתערו עליה פתאם והחריבו את כל הארץ אשר מבית¹⁵ להר הכרמל.

ח. אך הקנאה בהצלחת יוחנן ובניו עוררה מחלֹקת בקרב היהודים ורבים התלקטו יחד ולא שקטו עד צאתם למלחמה גלויה, אבל כשלו ונפלו. ויתר חיי יוחנן עברו בשלום ואחרי אשר נהל את עסקי הממשלה בתבונה יתרה שלשים ושלש שנה מת והשאיר אחריו חמשה בנים. הוא היה מאֻשׁר באדם ובשום דבר לא יכֹל להתאונן על מזלו. כי הוא לבדו זכה לשלשה דברים העולים על כֹּל: למעלת השלטון בעם (כתר מלכות), לכהֻנה גדולה ולנבוּאה (לרוח הקֹדש). כי רוח אלהים (השכינה) היתה קרובה אליו ולא נעלם ממנו כל דבר העתיד לבוא. הוא צפה מראש ונבא, כי שני בניו הגדולים לא יאריכו ימים בשלטונם ונָאֶה לספר פה את דבר מפלתם, ועד כמה שֻׁנה גורלם ממזל אביהם המאֻשר!

פרק שלישי: על־דבר אריסטובולוס, הראשון ששׂם על ראשו נזר מלוכה ומלך שנה אחת ומת אחרי רצחו את אמו ואת אחיו.    🔗

א. אחרי מות יוחנן הפך אריסטובולוס בכור בניו את הנשיאות למלוכה והיה הראשון, אשר שם על ראשו את הנֵזר, כמלאת ארבע מאות ושבעים ואחת שנה ושלשה ירחים לשיבת גולת העם אל ארצה מעבדות בבל¹⁶. ומאחיו הבדיל לטובה את אנטיגנוס, הקרוב אליו בשנים ואהוב עליו למראה עין, וחלק לו מכבודו ואת יתר אחיו אסר והשליך אל בית־כלא. גם את אמו אסר בנחֻשתים על אשר חלקה עליו בעסקי השלטון, באמרה, כי עזב יוחנן בידה את הממשלה, וכֹה גדלה אכזריות הבן עד שנתן לה למות ברעב במאסרה.

ב. אך גמול מעלליו הרעים לאמו ולאחיו השיג את אחיו אנטיגנוס, אשר אותו אהב מאד ונתן לו חלק במלכותו – כי המית אריסטובולוס גם אותו על עלילות דברים ששׂמו לו אנשי בליעל מעבדי המלך. בתחלה מאן אריסטובולוס להאמין לדברי הלעז, כי אהב את אחיו וחשב את הלהג הרב לפרי הקנאה. אבל אנטיגנוס שב בהדר־נצחון למועד החג, שבו היהודים מקימים סֻכּוֹת לאלהים על־פי חֻקי האבות, ובמקרה נפל אריסטובולוס למשכב בעת ההיא. ולקץ החג עלה אנטיגנוס בלוית אנשי הצבא אשר עמו בעדי תפארה להתפלל אל האלהים בלב נאמן לשלום אחיו החולה. ובאותו מעמד באו אנשי הבליעל אל המלך וספרו לו על פאר אנשי הצבא ועל גאון אנטיגנוס, שאינו כדרך אחד־העם. והעידו עליו כי בא בחיל גדול למען המיתו, כי לא די לו בכבוד־מלוכה בלבד בעוד אשר יש לאל ידו לקחת את המלוכה לעצמו.

ג. כמעט בעל־כרחו נפתה אריסטובולוס להאמין לדברים האלה ונזהר לבל יַראה את חשדו בגלוי, וכדי להיות בטוח מכל צרה העמיד את שומרי ראשו במדור אפל מתחת לאדמה – כי הוא שכב על מטת חליו בבירה¹⁷ אשר הוסב אחרי־כן שמה לשם אנטוניה – ונתן להם פקֻדה לעזוב את אנטיגנוס לנפשו, אם לא יהיה מזֻין, ולהמית אותו, כאשר יעבור עליהם בכלי נשקו, ואליו שלח להודיעו, כי יבוא בלי נשק. אולם המלכה התחברה עם יועצי הרעה ושנתה את הדבר בערמתה, כי הסיתה את שלוחי המלך לבל ימסרו את דבריו, רק יאמרו לאנטיגנוס, כי שמע אחיו על כלי הנשק היפים ועדי המלחמה אשר הכין לו בארץ הגליל, אבל נעצר על־ידי מחלתו לבוא ולראות את כל אלה, ועל־כן ישמח מאד לראותו בפאר נשקו בטרם ישים (אנטיגנוס) את פעמיו לדרך.

ד. כשמוע אנטיגנוס את הדברים האלה – והוא היה בטוח באהבת אחיו ולא עלה על לבו לחשדו במחשבה רעה – יצא בכלי נשקו, כאלו אמר להתהדר בהם, וכאשר בא אל הפרוזדור האָפל, שנקרא בשם מגדל סטרַטוֹן, נהרג בידי שומרי ראש המלך. ומות אנטיגנוס היה מופת נאמן, כי לשון־הרע מנתקת את מוסרות האהבה וגם את קשרי־הטבע, וכי לא נמצאה בין מדות הנפש הטובות אף אחת שיהיה בכֹחה לעמוד בפני הקנאה לאֹרך ימים.

ה. ומי לא ישתומם לדבר הזה על איש אחד ושמו יהודה, אשר היה ממשפחת האֵסיים ומעולם לא נכשל ולא שׁקר בהגידו את האותיות. כי בראותו את אנטיגנוס עובר דרך הר הבית קרא בקול גדול אל אוהביו (כי תלמידים רבים ישבו לרגליו): „הוי, אמותה הפעם, כי נכרתה האמת מפי ואחת מנבואותי שבה ריקם. הן עוד חי זה האיש אנטיגנוס, אף כי נגזר עליו לֵהָרג היום ולמקום מותו נועד מגדל סטרטוֹן¹⁸ והוא רחוק מפה שש מאות ריס וכבר עברו ארבע שעות היום. הזמן הוביש את דבר נבואתי“. ככלותו את דבריו שקע הזקן במחשבותיו סר וזעף. ואחרי זמן קצר הגיעה השמועה, כי נהרג אנטיגנוס במדור מתחת לאדמה שנקרא גם הוא בשם מגדל סטרטון. והדבר הזה התעה את הרואה הזקן.

ו. מוסר הכליות על התועבה הזאת חִזק את מחלת אריסטובולוס. זכר הרצח לא נתן מנוחה לנפשו והוא התהלך כצל ולאחרונה התפרדו מעיו מעצמת יגונו והקיא דם רב. ואחד הנערים המשרתים הוציא את הדם ובגזרת אלהים נכשל במקום אשר נשחט בו אנטיגנוס ושפך את דם הרוצח על כתמי דם אנטיגנוס, אשר נראו עוד לעין. קול צעקה התפרץ מפי רואי הדבר, באמרם, כי בצדיה שפך הנער את הדם. והמלך שמע את הצעקה וחקר לסבת הדבר וכאשר לא נועז איש מהעומדים עליו לפתוח את פיו הפציר בהם מאד, כי נכספה נפשו לדעת את המעשה. וכאשר דִבֵּר אליהם קשות ואִיֵּם עליהם, גלו לו את הדבר, ואז זלגו עיניו דמעות ואנחה שברה את גופו ובשארית כחותיו קרא: „הן לא קמה מחשבתי להעלים מעין האלהים הגדולה את כל אשר עשיתי בזדון, ומהר השיגה אותי נקמת דם קרובי השפוך. ועד מתי, גוִיָּה נבזה, תעצרי את נשמתי הנחרפת לאחי ולאמי? עד מתי אסיך להם את דמי טִפּה טִפּה? יקחו את הכל בבת־אחת ואַל יוסיף אל זועם ללעוג לנסכי בני מעי!“ לדברים האלה גוע מיד, ומלכותו לא ארכה יותר משנה.

פרק רביעי: על מעשי אלכסנדרוס ינאי, אשר מלך עשרים ושבע שנה.    🔗

א. ואשת אריסטובולוס שלחה את אחיו לחפשי ממאסרם והקימה למלך את אלכסנדרוס אשר היה ראוי למשרה זו על־פי שניו ומדות נפשו. ובעלות אלכסנדרוס לשלטון המית את אחיו האחד, אשר חשב בלבו לעשות מלוכה גם הוא, ונשא את ראש אחיו השני, שבחר בחיי מנוחה והתרחק מן השררה.

ב. ומלחמה היתה בינו ובין תלמי המכֻנּה לַתּוּרוֹס. כאשר כבש את העיר כפר שיחין (אסוֹכיס) ואלכסנדרוס המית רבים מן השונאים, אך הנצחון נטה לצד תלמי. אבל אחרי אשר נרדף תלמי על־ידי אמו קלֶאוֹפטרה ושב אל ארץ מצרים, כבש אלכסנדרוס במצור את גדר (גַדַּרָה) ואת חמתא (אַמַתּוֹס), הגדול במבצרי עבר הירדן, שבו נמצאו מחמדי אוצרות תאודורוס וזֶנון. אבל תאודורוס בא עליו פתאם ולקח מידו את אוצרותיו וגם תפש את כבוּדַת המלך והמית מן היהודים כעשרת אלפים איש. בשוב אלכסנדרוס לאיתנו אחרי המַכָּה הזאת פנה אל ארץ החוף ולכד את עזה ואת רַפיה ואת אנתֵּדון, אשר נקראה אחרי־כן על־ידי הורדוס המלך בשם אָגרִיפִּיַּס.

ג. ואחרי אשר כבש המלך את הערים האלה ומכר את יושביהן לעבדים התקומם עליו עם יהודה בימי החג – כי רֹב המריבות פורצות בקרבם למועדי שמחתם – ויש לחשוב, כי לא היה בכחו להפר את העצה הרעה הזאת, לולא עזרו לו שכירי צבאו הנכרים מארצות פּיסִדיּה וקִילִיקיהּ (כי את בני סוריה לא אסף אל צבא שכיריו, בדעתו את שנאתם הגדולה לעם יהודה). אחרי אשר הכה אלכסנדרוס במתקוממים יותר מששת אלפים איש יצא להלחם בגבולות הערבים ולקח מהם את הגלעד ואת מואב ושׂם מס על יושבי שתי הארצות ואחרי־כן שב להַצּות על חמתא. תאודורוס נבהל לשמע נצחונותיו וברח מפניו והמלך מצא את המבצר עזוב וריק ותפש אותו באפס־יד והחריבו.

ד. ואחרי־כן נלחם עם עֹבְדַת¹⁹ מלך הערבים; המלך הזה הכין לו פח בארץ הגולן ואלכסנדרוס נפל במלכֻּדתו וכל חילו נשמד, כי נדחק לתוך בקעה צרה ועמֻקה ונרמס בפרסות הגמלים הרבים, המלך בעצמו ברח אל ירושלים ובגֹדל האסון אשר המיט על העם, העיר את שנאת הרבים הישנה אליו עד אשר קם מרד גלוי. גם הפעם היתה ידו על העליונה ובמלחמותיו הרצופות עם העם המית לא פחות מחמשים אלף איש מן היהודים בשש שנים, אבל לא יכֹל לשמוח בנצחונותיו, אשר כּלה בהם את כחות מלכותו. הוא נסה להפסיק את המלחמה ולדבר שלום אל נתיניו המורדים, אבל אלה הוסיפו עוד לשנֹא אותו על שרירות לבו ועל תהפוכותיו, וכאשר שאל אותם, מה היא סבת הדבר ובאיזה מעשה יוכל לשַׁכֵּך את חמתם, ענוהו האנשים, כי רק עם נבלתו יכרתו שלום, אף כי קשה לסלוח לעושה תועבות כאלה גם אחרי מותו. ויחד עם זה שלחו אל דימיטריוס המכֻנה אֵיקַיְרוֹס (נ"א אַקַּיְרוֹס²⁰) לעזרה, והוא נעתר להם, בקוותו לגדולות מאלה, ובא עם חילו אל הארץ ועל־יד העיר שכם התחברו אליו בני בריתו מן היהודים.

ה. ואלכסנדרוס קבל את פניהם באלף רוכבים ושמונת אלפים רגלים שכירי מלחמה. מלבד זאת נמצאו עמו עשרת אלפים יהודים נאמנים בבריתו. ומספר שונאיו היה שלשת אלפים רוכבים וארבעה־עשר אלף רגלים. ועוד בטרם יצאו שני האויבים לקרב נסו שני המלכים להעביר קול איש במחנה אויבו ולחולל שם מרד. כי דימיטריוס קוה להטות אליו את לב שכירי אלכסנדרוס, ואלכסנדרוס – למשוך אחריו את היהודים אשר במחנה דימיטריוס. אבל היהודים לא שבו מחמתם והַהֶלֶנים²¹ לא הפרו שבועתם, ועל־כן קראו שני המלכים לחרב לשפוט ביניהם. במלחמה היתה יד דמיטריוס על העליונה, אף כי הרבו שכירי אלכסנדרוס לעשות נפלאות באֹמץ לבם ובעֹז ימינם. אבל תוצאות המלחמה לא היו כאשר דמו שני המלכים בלבם. כי אחרי נצחון דימיטריוס לא הוסיפו היהודים הקוראים לו להחזיק בבריתו, כי חמלו על אלכסנדרוס במפלתו, וששת אלפים מן היהודים עברו אליו בברחו אל הרי יהודה. דימיטריוס לא עצר כח לשאת את התמורה הזאת והבין כי יחליף אלכסנדרוס כח למלחמה וכל העם יעבור אליו, ועל־כן פנה ועלה מן הארץ.

ו. אבל המון המורדים הנשאר לא שבת מריב גם אחרי צאת העוזרים מן הארץ, ואלכסנדרוס נלחם בו מלחמה קשה עד אשר עלה בידו להמית את רֹב השונאים ולגרש את הנשארים אל עיר בֶּמֶסֶּלִיס²² ואחרי־כן הפך את העיר והוליך את הפליטים בשבי אל ירושלים. וכגֹדל אפו ובחרונו עליהם הסיתוֹ יצר לבו הרע למעשי רשע. הוא צוה להוקיע שמונה מאות איש מהשבויים על צלבים בראש העיר, אחרי שחטוֹ לעיניהם את נשיהם וטפם. ולמראה הדבר שתה יין והתהולל עם פילגשיו. פחד גדול נפל על כל העם ובלילה ההוא ברחו שמונת אלפים יהודים מהקמים על המלך מעבר לגבולות יהודה ורק מות אלכסנדרוס שם קץ לגלותם. ככה הקים אלכסנדרוס את השלום במלכותו, אחרי עבודה קשה לקץ זמן רב (באחור זמן), ואימת החרב סרה מן הארץ.

ז. ועוד הפעם קמו מהומות [בארץ יהודה] על־ידי אנטיוכוס המכֻנה דיוניסוס, אחי דימיטריוס, והוא האחרון למלכי בית סיליקוס. כאשר יצא זה להלחם עם הערבים פחד ממנו אלכסנדרוס [פן יעבר בגבולו] וחפר חריץ עמֹק לאֹרך כל הארץ אשר בין ההרים בקרבת אנטיפטרס ובין חוף יפו, ועל־יד החריץ הקים חומה גבוֹהה ומגדלי־עץ בנה עליה לסגור את שערי הארץ. אבל בזה לא הצליח לעצוֹר את אנטיוכוס, כי הוא שלח את המגדלים באש וסתם את החריץ עפר ועבר עם חילו ביד רמה. הוא דחה לפי שעה את רצונו להנקם באלכסנדרוס על אשר לא נתן לו לעבור בארצו, כי מהר להביא מלחמה בגבולות הערבים. מלך הערבים נסוג אחור אל מקום אשר נוח למלחמה ואחרי־כן הפך פתאם את פני רוכביו, אשר היה מספרם עשרת אלפים, והתנפל על חיל אנטיוכוס קֹדם שהספיק להציג את צבאו במערכה. המלחמה היתה קשה מאד, וכל העת שנשאר אנטיוכוס בחיים החזיקו צבאותיו מעמד, אף כי עשתה בהם חרב הערבים שמות נוראות, כי חרף המלך את נפשו למהר עזרה במקום שנגפו אנשיו, עד אשר נפל שדוד ובמותו הפנו הסורים עֹרף ורֻבּם נפלו חללים במערכה או נהרגו בעת מנוסתם והפליטים שרדו אל כפר קנה ושם ספו כֻלם ממחסור לחם, ורק מתי מספר הצילו את נפשם.

ח. ואחרי הדברים האלה הביאו אנשי דמשק משנאתם לתלמי בן מינאי את חרתת [הערבי]²³ אל ארצם והמליכוהו על חילת סוריה. הוא עלה על יהודה והכה את אלכסנדרוס במלחמה, אבל כרת עמו ברית שלום ועזב את הארץ. ואלכסנדרוס כבש את פחל (פֵלָה) ועלה על גרש (גֵרַסָּה), כי חשקה נפשו לבֹז את אוצר תאודורוס שנית, ובנה על העיר דָיֵק משֻׁלש וכבש אותה בסערת מלחמה. ואחרי־כן החריב את ארץ הגולן ואת סיליקיה²⁴ ואת הבקעה הנקראה על שם אנטיוכוס ועל אלה כבש את גמלא, המבצר החזק, והוריד את דימיטריוס המושל בו משאתו, כי שמע תלונות רבים עליו, ואחרי־כן שב אל ארץ יהודה במלאֹת שלש שנים למלחמה הזאת, והפעם קבל העם את פניו ברצון, כי שמח על נצחונותיו. אבל בבוא קץ המלחמה החלה מחלה לענות את המלך וקדחת רביעית הציקה לו מאד. הוא חשב להתגבר על מחלתו בשובו אל עבודת המלחמה ועל־כן התמַכּר לצאת לקרב שלא בעונתו והכריח את גופו לטרוח ולעבוד למעלה מכחותיו, וכרע תחת כֹּבד משאו. הוא מת בעצם רעש המלחמה והימים אשר מלך היו עשרים ושבע שנה.

פרק חמישי: בתשע שנות מלכות אלכסנדרה נמצא השלטון בידי הפרושים.    🔗

א. הוא השאיר את מלכותו בידי אלכסנדרה²⁵ אשתו, בבטחו בה כי ישָׁמעו לה היהודים על־נקלה, יען אשר רחקו דרכיה מדרכי אכזריותו וגם התנגדה למעשה תועבותיו, ובזה קנתה את לב העם לאהבה אותה. ותקות המלך לא נכזבה. כי האשה הרפה השכילה להחזיק בידיה את השלטון וזכתה לתהלת מושלת ביראת אלהים. היא נזהרה מאד בחֻקי מסֹרת האבות והרחיקה מן השררה את הבועטים במצוות הקדושות. ומשני בניה אשר ילדה לאלכסנדרוס הקימה את הורקנוס, הוא הבכור, לכהן גדול, כי לו היה משפט הבכורה, ומלבד זאת היה רפה־ידים, ולא נועז לתבוע ממנה את הממשלה. ואת הצעיר, אריסטובולוס, אשר היתה לו נפש לוהטת, השאירה הדיוט.

ב. לעֻמת־זאת התערבו בשלטונה הפרושים, חבורה בקרב היהודים, שיצא לה שם, כי היא עולה על חברותיה ביראת אלהים ומרבה לדקדק מהן בבאור החֻקים. אלכסנדרה כִּבּדה את האנשים האלה יותר מן המדה, מיראתה את האלהים, ובידם עלה לגנוב מעט מעט את לב האשה התם, עד אשר היו הם המוציאים והמביאים את כל העם ורשות נתְּנה להם לרַחק ולקרב את הבריות ככל אַות נפשם, להתיר ולאסור כרצונם. ובכלל נהנו המה מכל הכנסות המלוכה וברכותיה, ואת ההוצאות והפגעים השאירו לאלכסנדרה המלכה. אמנם היא השכּילה מאד לעשות מלוכה, כי הגדילה את הצבא כל הימים עד הַכפּילהּ את מספרו וגם אספה אליה חיל שׂכירים רב ועצום, וככה הכינה בידה את הממשלה בעמה וגם הטילה את אימתה על המושלים בארצות נכריות. ידה משלה בכֹּל והפרושים משלו בה.

ג. הם המיתו את דיוֹגֶנֶס, איש נשוא־פנים ואוהב קרוב לאלכסנדרוס, בפקדם עליו את עונו, כי היה בעצה אחת עם המלך להוקיע את שמונה מאות האנשים. וגם הסיתו את אלכסנדרה לרדוף את יתר האנשים, אשר הפיחו את חמת אלכסנדרוס עליהם. המלכה מלאה את חפצם, ביראתה את האלהים, והם עשו משפט מות בשונאיהם כרצונם. ואנשי המעלה אשר נמצאו בצרה נמלטו אל אריסטובולוס, והוא העיר את לב אמו לשאת פנים למעמד האנשים האלה ולתת להם חנינה ולהרחיק אותם מן העיר, אם היא חושדת בהם, כי אינם נקיים מעון. כשנתנה המלכה לאלה האנשים את נפשם לשלל, נפוצו בכל הארץ. ואלכסנדרה שלחה צבא אל דמשק בטענה להציל את העיר מידי תלמי [בן מינאי]²⁶, המציק לה כל הימים. אך השיבה את הצבא בטרם עשה מעשה רב. וכאשר חנה טִיגְרַנֶּס מלך ארמֶניה על עיר עכו ושׂם מצור על קלֵיאוֹפַּטְרָה, שלחה אליו אלכסנדרה מנחה, לכרות עמו ברית. אבל הוא הקדים לעזוב את הארץ, בשמעו כי קמו מהומות בממשלתו מבית כשפרץ לוּקוּלוּס אל ארץ אַרמֶניה.

ד. בימים ההם חלתה אלכסנדרה ואריסטובולוס בנה הצעיר מצא לו שעת הכֹּשר להפיק זממו. ובעזרת אנשי שלומו – כי ידידים רבים היו לוֹ וכֻלם אהבוהו על אֹמץ רוחו – כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך. וכאשר התאונן הורקנוס על הדבר הזה באזני אמו, חמלה עליו ושׂמה את אשת אריסטובולוס ואת בניו במאסר באנטוניה – היא המצודה הסמוכה להר־הבית מצד צפון, ונקראה לפנים, כאשר דברתי למעלה²⁷, בשם בַּרִיס (הבירה) ואחרי־כן קבלה את שמה החדש לכבוד המושל אנטוניוס, כדבר אשר נקראו לכבוד אוגוסטוס (סֶבַּסְטוֹס) ועל שם אגריפס²⁸ שתי ערים בשמות חדשים סֶבַּסטי ואגריפֶס. בטרם הספיקה אלכסנדרה לקרֹא למשפט את בנה, על אשר נסה להרחיק את אחיו מן השלטון, נאספה אל עמה, אחרי אשר נהלה את הממשלה תשע שנים.

פרק ששי: הורקנוס יורש אלכסנדרה מחל על המלוכה לטובת אריסטובולוס, ואחרי־כן נעשה למלך מחדש על־ידי חרתת בעזרת אנטיפטרוס ולבסוף קם פומפיוס לשפוט במריבת האחים.    🔗

א. אמנם ירֻשת השלטון היתה להורקנוס, כי בידו מסרה אלכסנדרה את המלוכה בחייה, אבל אריסטובולוס עלה עליו בגבורה ובתבונה. וכאשר פרצה ביניהם מלחמה על־דבר השלטון בקרבת יריחו, עזבו רבים את הורקנוס ועברו אל מחנה אריסטובולוס. הורקנוס מהר לברוח עם שארית חילו אל אַנטוניה ותפש את בני התערובות, למען יהיו לו לישועה. אלה היו אשת אריסטובולוס וילדיה. אבל בטרם הגיע הדבר לידי איבת־משחית השלימו האחים ביניהם, אריסטובולוס קבל את המלוכה והורקנוס מחל על הממשלה וקבל את כל ההנחות והכבוד כמשפט לאחי המלך. אלה היו תנאי הברית אשר כרתו ביניהם בבית־המקדש לעיני כל העם וחבקו איש את רעהו בברכת שלום ואחרי־כן החליפו את דירותיהם. אריסטובולוס הלך אל ארמון המלך והורקנוס יצא לגור בבית אריסטובולוס.

ב. פחד נפל על שונאי אריסטובולוס, כי נוחלה תקותם בהגיעו למלוכה, ויותר מכֻּלם התרגז אנטיפטרוס, שונא אריסטובולוס מימים. האיש הזה היה אדומי מלֵדה ובגלל יחס אבותיו ועשרו וכבוד ביתו נעשה לראש עמו, והוא עשה שני דברים: את הורקנוס פִּתּה לברוח אל חרתת מלך ערב, לרשת בעזרתו את המלוכה שנית, ועל לב חרתת דִבר לקרב את הורקנוס ולהשיבו לכסא שלטונו. כי הִרבּה לדבר סרה באזני חרתת על אריסטובולוס ועל מדותיו הרעות, והפליג בשבח הורקנוס והעתיר בדברים לקבל אותו ברצון, כי ככה יאות למושל אדיר במלוכה לתמוך בידי העלובים עשוקי המשפט, והן עוֶל גדול נעשה להורקנוס בהִלקח ממנו השלטון הראוי לו במשפט הבכורה. ואחרי אשר הצליח ביד אנטיפטרוס להטות את לב שניהם לחפצו לקח את הורקנוס בלילה וברח עמו מתוך העיר ובמנוסת חפזון נמלטו שניהם אל העיר הנקראה בשם הסלע, היא עיר המלוכה בממשלת הערבים. שם מסר את הורקנוס בידי חרתת והפציר בו בדברים וגם קנה את לבו במתנות רבות ויקרות לשלוח בידי הורקנוס צבא להשיבו לגדֻלתו. ומספר הצבא היו חמשים אלף רגלים ורוכבים. ואריסטובולוס לא יכֹל לעמוד בפני השונאים הרבים, כי עזבו אותו אנשיו לנפשו בַּקְרָב הראשון, ונדחף אל ירושלים, וכמעט נפל בשבי אויביו, הנלחמים בו ביד חזקה, לולא טרף עליהם סְקַוְרוּס שר צבא הרומאים את השעה והשבית את מצור ירושלים. כי הוא נשלח אל סוריה מארץ ארמֶניה במצות פּוֹמְפֵּיוּס מַגנוס, הנלחם עם טִיגְרַנֶּס²⁹, ובבואו אל דמשק, אשר זה מקרוב נכבשה בידי מֶטֶּלֶוּס ולוֹלִיּוּס, לרשת את משרות שניהם, שמע על הדברים הנעשים בארץ יהודה ומהר לעלות שמה כאדם הבא על שכרו.

ג. כשבא סקַורוס אל הארץ מהרו לבוא אליו צירי שני האחים, כל אחד בקש ממנו להיות בעזרו. אבל שלש מאות הככר אשר שלח אריסטובולוס הכריעו את שורת הצדק. כי סקורוס קבל את הסכום הזה והפיל על הורקנוס ועל הערבים את אימת הרומאים ופומפיוס, למען ירפו ממצור־העיר. חרתת נבהל ועלה מארץ יהודה אל רבת־עמון וסקורוס חזר אל דמשק. ואריסטובולוס לא אמר די בהמלטו מן הפח, כי אסף את כל חילו ורדף אחרי האויבים והשתער עליהם על־יד המקום הנקרא פַּפִּירוֹן והמית מהם יותר מששת אלפים איש ובכללם גם את פַּלִיּוֹן אחי אַנטיפַּטרוּס.

ד. ובראות הורקנוס ואנטיפטרוס, כי לא יוכלו הערבים לעזור להם, נשאו עתה את עיניהם אל שונאיהם (הרומאים). וכשבא פומפיוס אל ארץ סוריה וסר אל דמשק פנו שניהם אליו לבקש מחסה; הם לא כפרו את פניו במנחה, רק באו לפניו בחֹזק הטענות הצודקות, אשר בהן הטו את לב חרתת, וחִלו את פניו למאֹס במעשי זדון אריסטובולוס ולהשיב את אחיו למלוכה, כי לו יאתה על־פי מדותיו הטובות ומשפט הבכורה. אבל גם אריסטובולוס לא רצה להתמהמה, כי בטח לבו במנחה אשר נתן לסקורוס, ובא גם הוא אל פומפיוס בכל הדר תפארת מלכים. אבל יען אשר לכלמה נחשב בעיניו להתרפס כדרך עבדים, כי לא הסכין להשפיל את עצמו להנאתו יותר מן המדה. שב אל העיר דיון.

ה. לדבר הזה התאנף פומפיוס והטה אזניו לתחִנות הורקנוס ואנשיו ויצא להלחם באריסטובולוס ולקח עמו את כל צבא הרומאים ורבים מבני־בריתם בסוריה. הוא נסע דרך פחל ובית־שאן³⁰ ובא אל עיר קָרָוֵי³¹, אשר שם ראשית גבול ארץ יהודה כשבאים אליה בדרך היבשה, ושם שמע, כי נמלט אריסטובולוס אל אלכסנדריון, הוא מבצר חזק ונהדר בראש הר גבוה, ושלח אליו פקֻדה בלשון מושל עריץ לרדת מן המבצר. כמעט בחר אריסטובולוס לסכּן את נפשו מלמלא אחרי דבר הפקֻדה הזאת; אבל בראותו, כי לא קמה עוד רוח באנשיו, הטה את אזנו לעצת אוהביו, אשר דברו על לבו להתבונן ולזכור, כי איש לא יוכל לעמוד בפני כח הרומאים האדירים, וירד אל פומפיוס והִרבּה לדַבּר לפניו וללַמד זכות על עצמו, כי בצדק נאה לו המשרה, ואחרי־כן שב אל המצודה. וכאשר תבע אותו אחיו לעמוד לפני כסא פומפיוס, ירד מן המבצר עוד הפעם ודִבּר עמו על יֹשר משפטו, ושוב יצא ופומפיוס לא עצרו. וברוח נפעמה, בין תקוה לפחד, ירד עוד הפעם אל פומפיוס להַפּיל תחנתו לפניו, כי ימסור בידו את כל השלטון – ושוב עלה אל המצודה, לבל יתראה, כי הפקיר את עצמו לפני זמנו. אבל פומפיוס צוה עליו לעזוב את המבצרים, ובדעתו כי שרי המלך קבלו פקֻדה למלא רק אחרי דברי המלך הכתובים בידו, אִלֵּץ את אריסטובולוס לכתוב לכל אחד ולצווֹת עליו לצאת מן המבצר. אריסטובולוס מלא את הפקֻדה הזאת, אבל התרגז מאד ושב אל ירושלים והתכונן להלחם בפומפיוס.

ו. אולם פומפיוס לא נתן לו זמן להתכונן למלחמה ורדף אחריו מיד, כי החליף עוד כח לשמע הבשורה על־דבר מות מִתְרְדָת³², אשר הגיעה אליו בעמדו על־יד יריחו, הוא מקום משׁמני ארץ יהודה, ושם האדמה מגַדלת הרבה תמרים וגם צרי. את הצרי מוציאים, כשפוצמים בצורי אבנים את תחתית הגזע ומושכים דרך הפצימות את השְׂרף³³. במקום הזה לן פומפיוס עם מחנהו לילה אחד והשכים בבֹקר ומהר אל ירוּשלים. אריסטובולוס נבהל לדבר בוא פומפיוס ויצא לקראתו לדַבּר אליו תחנונים והפיס את דעתו בהבטיחו לתת לו כסף רב וגם למסור בידו את העיר. אבל מכל דברי הברית האלה לא קם אף אחד. כי כשנשלח גַבִּיניוס להביא את הכסף מאנו אוהבי אריסטובולוס להכניסו אל העיר.

פרק שביעי: ירושלים נמסרה בידי פומפיוס והוא כבש את בית־המקדש ונכנס אל קדשי־הקדשים, ויתר מעשיו בארץ יהודה.    🔗

א. פומפיוס התקצף לדָבר הזה ושׂם על אריסטובולוס משמר ואחרי־כן נגש אל ירושלים לתור לו מקום, אשר ממנו יביא מלחמה בשעריה. הוא ראה את חומות העיר הבצורות, כי לא נִתּנו להִכּבש על־נקלה, ואת פי התהום הנוראה לפני החומה ואת הר־הבית המֻקף מצודות חזקות, מעבר לעמק הצר, והבין כי יהיה למשגב חדש לאויביו, כאשר תפול העיר בידו.

ב. זמן רב לא ידע פומפיוס לשית עצות בנפשו, והנה פרצה מריבה בין יושבי העיר, כי אוהבי אריסטובולוס אמרו לצאת במלחמה ולהושיע את המלך, ואנשי שלום הורקנוס רצו לפתוח את שערי העיר לפני פומפיוס, ומספרם הלך הלוך וגדול, מפני הפחד אשר אחז את העם למראה טכסיסי הרומאים הנאדרים. כאשר נגפה כת אריסטובולוס, נסוגה אחור אל הר־הבית ושרפה את הגשר המחבר אותו עם העיר והתכוננה לעמוד בפני האויב עד כלות כחותיה. אולם הכת השניה הכניסה את הרומאים אל העיר והסגירה בידם את ארמון המלך ופומפיוס הפקיד על העיר את פִּיסוֹן, אחד משרי החיָלים, ושלח אותו שמה בראש צבאו. פִּיסוֹן העמיד חיל־מצב בכל פנות ירושלים וכאשר נבצר ממנו למשוך אליו בדברים את הפליטים אשר בבית־המקדש ולכרות אִתָּם ברית, הכין סביב הר־הבית את כל צרכי המלחמה, למען הבקיע אל המקום בחֹזק־יד ואנשי הורקנוס נהלו אותו בעצותיהם וגם עזרו לו במעשים.

ג. פומפיוס צוה לסתום את החריץ לצד צפון ואת העמק כֻּלוֹ, ואנשי חילו הביאו את כל החֹמר הדרוש לחפצו. אבל קשה היה למַלא את החלל, כי היה עמֹק מאד, והיהודים מעל החומה עצרו את עושי המלאכה בכל מאמצי כחותיהם. וכמעט לא עלה בידי הרומאים להשלים את עמלם, לולא שמר פומפיוס את מועדי השבתות, אשר בהם היהודים נזהרים מכל מלאכה על־פי חֻקֵּי עבודת אלהיהם, וצוה להגביה בימים האלה את הסוללה ומנע את אנשיו לצאת למלחמת־תנופה על היהודים, כי רק לשמור על נפשותיהם הם נלחמים ביום השבת. והנה נסתם פי העמק ופומפיוס צוה להעלות מִגדלים גבוהים על הסוללה והקריב את מכונות המלחמה המובאות מצוֹר ונסה להרעיש את חומות הר־הבית אחרי אשר גרשו הבליסטראות את היהודים העומדים לו לשטן על החומה. אבל מגדלי הר־הבית במקום הזה, הנפלאים בגדלם ובהדרם, החזיקו מעמד זמן רב.

ד. בשעת התלאות והרעות הרבּות, אשר מצאו את הרומאים הצרים על העיר, התבונן פומפיוס לדרכי היהודים והשתומם לאֹמץ־רוחם וכֹח־סבלם ועל כֹּל נפלא בעיניו, כי לא הרפו מעבודת אלהיהם בהתהלכם בין חצים מעופפים ואבני־קלע. כאִלו שלטה בעיר מנוחה שלמה מעברים הֹעלו קרבנות התמיד דבר יום ביומו ונעשו כל הטבילות ויתר מנהגי עבודת האלהים לכל פרטיהם ודקדוקיהם. וגם בעצם היום שבו נכבש הר־הבית לא הפסיקו הכהנים את קרבנות היום כחק לעבודת האלהים, אף כי נהרגו לפני המזבח. כי בחֹדש השלישי למצור עלה בידי הרומאים בקשׁי להרוס אחד המגדלים ולבקוע בהר־הבית. הראשון אשר מלאו לבוֹ לעלות על החומה היה פַוְסְטוּס קוֹרְנֶלְיוּס בן סוּלה³⁴ ואחריו עלו שני שרי מאות פוּריּוּס וּפַבִּיּוּס, ואחרי כל אחד מהם עלו אנשי גדודו והקיפו את הר־הבית מכל רוח והמיתו את אלה [מן היהודים] בעת מנוסתם אל ההיכל ואת אלה – אחרי עמדם על נפשם זמן־מה.

ה. ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם. ובעוד הם זורקים את דם הקרבן ומתקנים את מעשה הקטֹרת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת האלהים קדמה בעיניהם להצלת נפשם. רבים נהרגו בחרב אחיהם הקמים עליהם ורבים לאין־מספר הפילו את עצמם מראשי המגדלים. ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפֻרענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים. מן היהודים נהרגו שנים־עשר אלף איש, ומהרומאים נפלו רק מעטים חללים, אך גדול מהם היה מספר הנפצעים.

ו. אולם בעצם הצרות הנוראות האלה לא נגע שום אסון עד נפש העם כמעשה חלול חביון הקֹדש בידי זרים. כי פומפיוס נכנס יחד עם בני־לויתו אל ההיכל למקום, ששמה היה מֻתּר לבוא לכהן הגדול בלבד, וראה את המקדש לפני ולפנים, את המנורה ואת השלחן ואת כלי הנסכים ואת כלי הקטֹרת, כֻּלָם זהב טהור ואת סמי הקטֹרת הצבורים וגם את אוצר כסף הקֹדש, אשר הגיע לאלפַּים ככר. הוא לא שלח את ידו באוצר וגם לא ביתר כלי הקֹדש, ולמחרת יום כִּבוש הר־הבית צוה על משרתי ההיכל לטהר את המקדש ולהעלות את הקרבנות כחֹק. הוא הקים את הורקנוס לכהן גדול, בהכירו לו טובה על אשר התמכר למלא ברצון את מצוותיו בשעת המצור וגם הסיר לב רבים מעם הארץ מאחרי אריסטובולוס, כאשר בקשוֹ לבוא לעזרתו. בעבור הדבר הזה עשה פומפיוס מעשה שר־צבא מחֻכּם, למשוך אליו את לב העם מאהבה ולא מיראה. בין השבוּיים נתפש חותן אריסטובולוס אשר היה גם דודו³⁵. פומפיוס צוה לכרות את ראשי חַיבי המלחמה בגרזן ולפַוסטוס ולחבריו, אשר הראו את גבורתם במלחמה, נתן מתנות יקרות, וגם שׂם מס על הארץ ועל ירושלים.

ז. הוא קרע מגבול היהודים גם את ערי חילת־סוריה, אשר כבשו לפנים במלחמה, ושׂם אותן תחת פקֻדת נציב הרומאים וסגר את היהודים בגבולות נחלתם לבד. הוא בנה מחדש את גֶּדֶר, שנהרסה בידי היהודים, מאהבתו לדימיטריוס הגדרי, אחד עבדיו המשֻׁחררים. הוא שחרר מעֹל היהודים גם את הערים בתוך הארץ, שלא הספיקו להָרסן: את סוּסיתָא³⁶ ובית־שָׁאן³⁷ ואת פחל³⁸ ואת שֹׁמרוֹן ואת יַבנה³⁹ ואת מָרֵשָׁה ואת אשדוד⁴⁰ ואת ארתוסה. וככה עשה לערי שפת הים: לעזה ולדֹאר וגם לעיר אשר נקראה בראשונה מגדל סטרטון ואחרי־כן נבנתה מחדש ברב פאר והדר על־ידי המלך הורדוס ונקראה בשם חדש: קיסרי⁴¹. את כל הערים האלה השיב פומפיוס לתושבים השוכנים בהן וספח אותן על הנציבות הסורית. את הנציבות הזאת עם ארץ יהודה וכל הארץ אשר בין מצרים ובין נהר פרת נתן לסקַורוס לצוות עליהן והפקיד בידו שני לגיונות. ואחרי־כן מהר לנסוע אל רומא דרך ארץ קִילִיקִיָּה והוליך אִתּוֹ בשבי את אריסטובולוס עם משפחתו, כי שתי בנות ושני בנים היו לו. ואחד הבנים, אלכסנדרוס, נמלט בהיותם בדרך ואנטיגנוס הבן השני הוּבל אל רומא עם אחיותיו יחד.

פרק שמיני: אלכסנדרוס בן אריסטובולוס הנמלט משבי פומפיוס נלחם עם הורקנוס, אבל הֻכּה על־ידי גַבִּינִיּוּס ומסר בידו את המבצרים, אחרי־כן ברח אריסטובולוס מרומא ואסף אליו צבא, אך נֻצח בידי הרומאים והושב אל רומא. ויתר מעשי גבּיניוס וקרסוס וקַסיוס.    🔗

א. בימים ההם פרץ סקורוס בארץ ערב, אך נבצר ממנו להגיע עד הסלע מפני קשי הדרכים. הוא החרים את כל הארץ מסביב, אף כי תלאה קשה מצאה אותו: חיל צבאו התענה ברעב והורקנוס עזר לו בצרה ושלח אליו צידה בידי אנטיפטרוס. וסקורוּס ידע, כי אנטיפטרוס הוא איש־שלום לחרתת ושלח אותו לדבּר עמו כי ישלם לו כסף, והוא ישים קץ למלחמה. הערבי התרצה לשלם שלש מאות ככר, ואחרי זאת עזב סקורוס עם חילו את ארץ ערב.

ב. ואלכסנדרוס בן אריסטובולוס, אשר נמלט משבי פומפיוס, אסף מקץ יָמים חיל גדול והציק להורקנוס, כי עבר בכל ארץ יהודה וכמעט שׂם קץ לשלטונו, כי כבר ערב את לבו לגשת אל ירושלים ולבנות מחדש את חומתה, אשר נהרסה בידי פומפיוס. אך גבּיניוס, אשר נשלח אל ארץ סוריה לרשת את משרת סקורוס וכבר הראה את כחו במלחמות רבות, יצא לקראת אלכסנדרוס. ואלכסנדרוס ירא מפניו והִרבּה את מספר צבאו עד אשר היו לו עשרת אלפים רגלים וחמש מאות רוכבים, וגם בּצר את מָעֻזֵי הארץ ובנה את חומת אלכסנדריון והורקניה ומכוֵר⁴², אשר מול הרי ערב.

ג. גבּיניוס שלח לפניו את חלק צבאו בידי מרקוס אנטוניוס ונסע אחריו עם כל חילו וגם בחורי החיל אשר לאנטיפטרוס ויתר צבא היהודים ובראשם מַלִיךְ וּפֵיתּוֹלָאוֹס התחברו עם שרי החיָלים אשר למרקוס אנטוניוס ויצאו יחד לקראת אלכסנדרוס למלחמה, וכעבור זמן קצר בא גם גבּיניוס עם צבאו. ואלכסנדרוס לא התמהמה עד אשר יתחברו צבאות שונאיו למחנה אחד, ונסוג אחור מפניהם וכבר נמצא בקרבת ירושלים כאשר הדביקוהו האויבים ואִלצוהו להתגרות אִתָּם מלחמה. בקרָב הזה אבדו לו ששת אלפים מאנשי צבאו, כי שלשת אלפים נפלו בחרב ושלשת אלפים נלקחו בשביה ועם הנשארים נמלט אלכסנדרוס אל מבצר אלכסנדריון.

ד. גביניוס עלה על אלכסנדריון ומצא רבים מהיהודים חונים לפני המבצר. הוא נסה לדַבּר אִתּם שלום לפני הקרב והבטיחם להעביר את אשמתם, וכאשר לא רצו לקחת מוסר, המית רבים מהם, ואת הנשארים סגר בתוך המצודה. במלחמה הזאת הפליא לעשות חיל מכל חבריו שר הצבא מרקוס אנטוניוס, אשר אמנם הראה את גבורתו בכל המלחמות, אבל מעולם לא הִרבּה לעשות גדולות כמעשהו הפעם. גבּיניוס השאיר צבא לכבוש את המבצר, והוא בעצמו יצא להקים סדרים בערים אשר לא נחרבו עוד [בידי היהודים] ולבנות מחדש את הערים הנחרבות. במצותו נושבו הערים בית־שאן ושֹׁמרון ואַנְתִּידוֹן וְאַפּוֹלוֹנִיּה⁴³ ויבנה ורָפִיה וּמָרֵשָׁה וַאֲדוֹרַיִם וגבלא (נ"א גמלא) ואשדוד ועוד ערים רבות ויושביהן הראשונים נהרו אליהן ברצון מעברים.

ה. ואחרי הקימו את הדברים האלה שב גביניוס אל אלכסנדריון וחִזק את המצור, עד כי נואש אלכסנדרוס מתקותו ושלח אליו צירים לבקש ממנו חנינה והסגיר אליו את המבצרים הנשארים, את הורקניה ואת מכוֵר, ואחרי־כן מסר בידו גם את אלכסנדריון. את כל המבצרים האלה הרס גביניוס בעצת אם אלכסנדרוס, לבל תפרוץ משם מלחמה חדשה. כי היא באה אל גביניוס לפַיסו בדברים, בפחדה לשלום בעלה ויתר בניה השבוּיים ברומא. ואחרי־כן השיב גביניוס את הורקנוס אל ירושלים ונתן עליו את משמרת בית־המקדש ואת יתר עסקי השלטון מסר לטובי העם. הוא חלק את כל העם לחמשה בתי־דינים. את האחד הקים בירושלים ואת השני בגדר ואת בני הפלך השלישי שׂם תחת בית־הדין אשר בחמתא, ועל הפלך הרביעי נחשב חבל יריחו ובראש הפלך החמישי הוקמה צִפּוֹרִי⁴⁴ העיר אשר בגליל. והיהודים שמחו, כי נפדו משלטון היחיד, ומהיום והלאה ינהלו אותם טובי אחיהם⁴⁵.

ו. כעבור זמן קצר קמו מהומות חדשות בארץ על־ידי אריסטובולוס, אשר ברח מרומא וקרא למרד ויהודים רבים נלוו אליו, אלה – מתאוַת־מהפכה ואלה – מאהבתם הישנה אליו. בראשונה כבש את אלכסנדריון ונסה לבנות את חומותיה, אבל כאשר נודע לו, כי שלח עליו גביניוס למלחמה את הצבא אשר לסִיסִינה ולאנטוניוס ולסֶרְוִיָּנוֹס, מהר לעלות משם ופנה אל מכוֵר. הוא שלח מעליו את ההמון, אשר לא צלח למלחמה, ונהל עמו רק את אנשי הצבא המזֻיָּנים במִספר שמונת אלפים איש. ובכללם היה גם פיתולאוס סגן־הצבא בירושלים, אשר עבר אליו עם אלף איש. הרומאים רדפו אחרי היהודים והתנגחו אִתּם, אנשי אריסטובולוס נלחמו בגבורה והחזיקו מעמד זמן רב, אבל אחרי־כן לחצו אותם הרומאים וחמשת אלפים מהם נפלו בחרב ואלפים שרדו אל גבעה אחת ואלף הנשארים ואריסטובולוס בראשם בקעו להם דרך בין מערכות הרומאים ומהרו אל מכוֵר. ושם לן המלך לילה אחד בין החרבות וקוה, כי עוד יצליח בידו לאסוף חיל חדש, אם יתנו לו הרומאים להִנפש מהמלחמה, וגם חִזק מעט את המבצר ההרוס. כאשר התנפלו עליו הרומאים נלחם אִתּם בגבורה נפלאה למעלה מכחותיו ועמד בפניהם שני ימים ואחרי־כן נפל בשבי יחד עם אנטיגנוס בנו, אשר ברח יחד עמו מרומא, והובא אל גבּיניוס אסור בנחֻשתים וגביניוס שלח אותו עוד הפעם אל רומא. ומועצת הזקנים עצרה אותו ברומא ואת בניו שלחה אל ארץ יהודה, אחרי אשר הודיע גביניוס במכתב, כי הבטיח את הדבר הזה לאשת אריסטובולוס בשכר המצודות שנמסרו בידו.

ז. וגביניוס אמר בלבו לצאת למלחמה על הפרתים, והנה עמד לו תלמי לשטן⁴⁶, ולמענו שב מנהר פרת וירד אל ארץ מצרים והורקנוס ואנטיפטרוס הִרבּו להיטיב לו במסע־המלחמה הזה, כי אנטיפטרוס הביא לו כסף וכלי־נשק ולחם וגם חיל־עזר ומלבד־זאת פִּתּה את יהודי מצרים השומרים על המעבר בקרבת העיר סִין⁴⁷ לעזור לגביניוס, אבל הנה עברה רוח מרד בכל ארץ סוריה בצאת גביניוס ממנה, וגם אלכסנדרוס בן אריסטובולוס התקומם מחדש ואסף לו חיל גדול מאד ואמר בלבו לבָעֵר את כל הרומאים מן הארץ. לשֵׁמע דבר המבוכות מִהר גביניוס לשוב אל ארץ סוריה, וכאשר נודע לו מעשה אלכסנדרוס, ירא מפניו ושלח לפניו את אנטיפטרוס להטות לב חלק המורדים מאחרי אלכסנדרוס, והדבר עלה בידו. ואחרי כל זאת נשארו לאלכסנדרוס שלשים אלף איש וגביניוס גמר להתגרות בו מלחמה, ויצא לקרב והיהודים יצאו לקראתו. וכשנפגשו שני האויבים על־יד הר תבור⁴⁸ נפלו עשרת אלפים מן היהודים בחרב ושאריתם נפוצו לכל רוח. וגביניוס בא אל ירושלים וסדר את המדינה כרצון אנטיפטרוס ומשם עלה על הנבָטים והכה אותם במלחמה ושלח לחפשי בסתר את מִתְּרְדַּת ואת אוֹרסַן, אשר נמלטו מארץ הפרתים, ובמחנה הצבא הפיץ שמועה, כי ברחו האנשים שלא מדעתו.

ח. ואחרי הדברים האלה ירש קרַסוס את משְׂרתו בסוריה ובא אל הארץ. בצאת קרסוס למלחמה על הפרתים בזז את בית־המקדש בירושלים, בהוציאו ממנו את אלפַּים הככר, אשר לא נגע בהם פומפיוס, ואת כל יתר הזהב. וכאשר עבר את נהר פרת נִספה במלחמה, הוא וצבאו עמו יחד. ואין פה המקום לדבּר בזה.

ט. אחרי מפלת קרסוס מהרו הפרתים לפשוט על ארץ סוריה, אבל קַסיוס, שנמלט מחרב הפרתים אל גבול הנציבות (סוריה), גרש אותם משם. ואחרי השקיטוֹ את הארץ מהר לעלות על ארץ יהודה וכבש את טָרִיכי⁴⁹ ומכר שלשים אלף מיושביה היהודים לעבדים וגם המית את פיתולאוֹס, אשר הרים יד ברומאים יחד עם אוהבי אריסטובולוס. ובמעשה הרצח הזה היה אנטיפטרוס יועץ לקסיוס. אנטיפטרוס נשא אשה ממשפחה חשובה בערב ושמה קפְּרוס, והיא ילדה לו ארבעה בנים, את פצאל ואת הורדוס אשר היה אחרי־כן למלך, ואחריהם את יוסף ואת פְרוֹרא⁵⁰ ועוד בת אחת, היא שלֹמית⁵¹. ואחרי אשר הטה אנטיפטרוס אליו את לב התקיפים בכל המקומות באהבה ובמתנות, משך אליו את מלך ערב, כי התחתן עם משפחתו. ובצאתו למלחמה על אריסטובולוס שלח אליו להפקיד על־ידו את בנו. אחרי־כן הכריח קסיוס גם את אלכסנדרוס לכרות ברית ולשבת במנוחה, ושב אל נהר פרת לבלי תת את הפרתים לעברו, ועל זה נדבר במקום אחר.

פרק תשיעי: אריסטובולוס נהרג בידי אוהבי פומפיוס ובנו אלכסנדרוס בימי סציפיון. אנטיפטרוס גמל חסד עם ציזר והראה את גבורתו בעזרו למתרדת במלחמה.    🔗

א. וכאשר ברחו פומפיוס ואנשי המועצה⁵² מעבר לים יון וצֵיזר⁵³ כבש את רומא ותפש את השלטון, קרא דרור לאריסטובולוס ממאסרו ונתן בידו שני לגיונות ושלח אותו בחפזון אל סוריה, בקוותו כי על־ידי האיש הזה ימשוך את לב יושבי המדינה, ארץ יהודה וכל הארצות אשר מסביב, אבל קנאת אדם הֵפֵרה את מחשבת אריסטובולוס הטובה והובישה את תקות ציזר. כי הומת אריסטובולוס ברעל, אשר הגישו לו אוהבי פומפיוס, וימים רבים לא זכה להקבר בארץ אבותיו. כי גופתו נצפנה בדבש למשמרת עד אשר נשלחה בידי אנטוניוס אל היהודים להקבר בין עצמות המלכים.

ב. גם בנו אלכסנדרוס מת, כי סציפיון⁵⁴ התיז את ראשו בגרזן בעיר אנטיוכיה במצות פומפיוס, אחרי אשר תבע אותו לבית־דין בדבר הנזק אשר עולל לרומאים. ואת אחי אלכסנדרוס אסף אליו תלמי בן־מינאי, אשר משל בארץ כלקיס בהרי הלבנון, כי שלח את בנו פיליפיון אל אשקלון להביאם אליו והוא הוציא את אנטיגנוס ואת שתי אחיותיו בחזקה מידי אמם והביא אותם אל אביו. פיליפיון חשק באחת הבנות ולקח אותה לאשה ובגלל הדבר הזה נהרג אחרי־כן בידי אביו. ותלמי נשא את אלכסנדרה לאשה אחרי המיתו את בנו, ולרגל הנשואים האלה משך חסד רב לאחותה ולאחיה.

ג. ואחרי מות פומפיוס עבר אנטיפטרוס אל ציזר ושרת אותו. כאשר הוליך מתרדת איש פֶּרגַמוּס את צבאו אל ארץ מצרים⁵⁵ ונעצר על־יד מעבר סין והתמהמה באשקלון, הטה אנטיפטרוס את לב הערבים הנאמנים בבריתו לצאת לעזרתו וגם הוא בא אליו להושיעו עם שלשת אלפים אנשי צבא מזֻינים מחיל היהודים, ואף את לב תקיפי סוריה הטה לחזק את ידי הרומאים, כי משך אליו את תלמי היושב בלבנון ואת יַמְליכוּ⁵⁶, ואחריהם נתנו כל הערים ברצון את ידן למלחמה. ולמראה חיל העוזרים הרב, שהביא לו אנטיפטרוס, התאזר מתרדת עֹז ומהר אל מעבר סין, וכאשר לא נתנו לו בני העיר לעבור, שׂם עליה מצור. במלחמה על העיר הזאת עשה לו אנטיפטרוס שֵׁם בגבורים, כי מהר להבקיע את חלק החומה אשר נטל עליו לכבשו וקפץ ראשון אל תוך העיר עם אנשי צבאו.

ד. ככה נפלה סין. וכאשר עבר מתרדת את המקום סגרו בפניו את הדרך יושבי הארץ המכֻנה בשם חוניו⁵⁷, והם היו יהודי מצרים. אבל אנטיפטרוס הצליח לפתותם לבל יתיצבו בפני צבאו – ולא זו בלבד, כי הטה גם את לבם להספיק לחיל כל צרכיו, ועל־כן לא התגרו גם יושבי נֹף⁵⁸ מלחמה ברומאים, כי־אם נלוו ברצון על צבא מתרדת. והוא הספיק לעבור את הדלתה ויצא להלחם עם שארית המצרים במקום הנקרא בשם „מחנה היהודים“. בעת המערכה נמצא כל אגף הצבא הימני בצרה גדולה, ואנטיפטרוס הצילו מרעה בהקיפו את האויב מצד שפת הנהר. כי הוא עמד בראש האגף השמאלי וכבר הספיק להתגבר על הצרים העומדים לנגדו ואחרי־כן התנפל מאחור על הרודפים אחרי מתרדת והמית בהם רבים ולנשארים הציק מאד, עד אשר עלה בידו לכבוש גם את מחנם. ומכל צבאו נפלו רק שמונים איש ולעֻמת זאת אבדו למתרדת שמונה מאות איש בעת אשר פנה עֹרף לפני האויב. ככה נחלץ מתרדת מן המצר, אף כי כבר נואש כמעט מתקוה, ובלי קנאה העיד לפני ציזר על הגבורות אשר עשו ידי אנטיפטרוס.

ה. וציזר הִרבה להודות לאנטיפטרוס ונתן לו תקוה טובה, ובזה חִזק אותו בבריתו והעירהו לחרף את נפשו עליו ובכל המלחמות הראה אנטיפטרוס את אֹמץ לבו הגדול וגם נפצע פצעים רבים, עד אשר כסו אותות גבורתו את כל בשרו. וכאשר הקים ציזר את המנוחה ואת הסדרים בארץ מצרים ועלה אל ארץ סוריה נתן לאנטיפטרוס משפט אזרח רומאי ועשה אותו חפשי בארץ וכבד אותו כבוד רב ונשא את ראשו באהבה לעיני כֹל, עד אשר קנאו רבים בו. ועל ידי אנטיפטרוס הקים ציזר גם את משפט הכהֻנה הגדולה בידי הורקנוס.

פרק עשירי: ציזר הקים את אנטיפטרוס למנהיג ביהודה. אנטיפטרוס הקים את פצאל לשר־צבא בירושלים ואת הורדוס לנציב בגליל. לקץ זמן קצר נתבע הורדוס לבית־דין ונִצל מהמשפט. סקסטוס ציזר נפל בשחיתות בַּסוּס ואת משׂרתו ירש מוּרְקוּס.    🔗

א. בימים ההם בא גם אנטיגנוס בן אריסטובולוס אל ציזר ועזר שלא ברצונו לגדל את כבוד אנטיפטרוס, כי תחת אשר היה עליו להרים צעקת שבר על מות אביו, אשר הומת ברעל לרגל הסכסוכים בינו ובין פומפיוס, וכן גם להתאונן על הרשעה אשר עשה סציפיון לאחיו מבלי לחלל את בקשות הרחמים בדברי קנאה ושנאה – בא ללמד חובה על הורקנוס ואנטיפטרוס, אשר הפרו כל חֹק בגרשם אותו עם אחיותיו מנחלת אבותיהם, וטען עליהם, כי הם מרבים לרעוץ את העם בגאות זדונם, וגם בשלחם עזרה לציזר את מצרים לא עשו זאת מאהבה, כי־אם מיראתם אותו ורצו בזה למחות את זכר מריבותיהם הישנות עמו ולהשכיחו את אהבתם לפומפיוס.

ב. לדברים האלה קרע אנטיפטרוס את בגדיו מעליו והראה את פצעיו וקרא, כי למותר לו לדבר על אהבתו ואמונתו לציזר, כי גם אם יחריש למו פיו, הן יצעק קול דמי בשרו. ויחד עם זה אמר, כי נפלאה בעיניו עזות פני אנטיגנוס זה, אשר הוא בן איש צורר הרומאים ועבד הרומאים הבורח מפניהם, וגם בו דבקו מדות אביו, רוח פרצים ואהבת מריבה, ועוד הוא מנַסה להוציא דִבּה על אחרים באזני מושל הרומאים ומקַוה למצֹא טובת־הנאה תחת אשר עליו לשמוח כי נשאר בחיים, וגם הפעם אינו דורש את חלקו בממשלה להמלט ממחסור וממצוק, כי־אם להקים מריבות בין היהודים ולהפוך את חסדי הרומאים להם לקללה.

ג. כשמוע ציזר את הדברים האלה הוציא משפטו, כי הורקנוס ראוי יותר לכהֻנה גדולה ונתן לאנטיפטרוס לבחֹר במשרה כטוב בעיניו. אנטיפטרוס מסר את מדת המתנה בידי הנותן והוקם למנַהל (אפיטרופוס) בכל ארץ יהודה וגם קבל רשות לבנות את חומת ירושלים ההרוסה. ואת פרשת הגדֻלה הזאת צוה ציזר לחרוֹת על לוח במקדש הקפיטוליון להיות לעֵד צדקת אנטיפטרוס ולזכרון מעלותיו הטובות.

ד. ואנטיפטרוס שׁלח את ציזר בצאתו מסוריה ושב אל ארץ יהודה. וראשית מעשהו היתה לבנות את חומת ירושלים, אשר נהרסה בידי פומפיוס, ואחרי־כן עבר בארץ והשקיט את המהומה, כי הטיל את אימתו על כל אדם וגם נתן לו עצה טובה לדעת, כי דורשי טובת הורקנוס יחיו בעֹשר ובמנוחה ויהנו מנכסיהם וישמחו בברכת השלום. אבל האיש אשר ישמע לדברי מחרחרי הריב, ההולכים אחרי בצעם, וישא את נפשו לתקוות כוזבות, ימצא בו (באנטיפטרוס) רודה אכזרי תחת מנהיג־חסד ובהורקנוס שליט עריץ תחת מלך רחום והרומאים עם ציזר יהיו שונאים לאיש ההוא ולא מאַשרים ואוהבים, כי לא יתנו לקחת את השלטון מידי האנשים, אשר שמו אותם לראש. ועם הדברים האלה הקים אנטיפטרוס בלבדו סדר בארץ, ובראותו כי הורקנוס הוא איש נרפה ואין בו כח למלוך. את פצאל בכור בניו שׂם לשר־צבא בירושלים וסביבותיה ולהורדוס הנולד אחריו נתן את המשרה הזאת בארץ הגליל, בשלחו אותו שמה, אף כי היה עוד צעיר לימים.

ה. והורדוס היה בעל מעשים מתכונתו ומצא תכף חֹמר לפעֻלה, להראות את אֹמץ רוחו. הוא תפש את חזקיה ראש השודדים, אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה, והמית אותו ועוד שודדים רבים, ובדבר הזה משך את לבות הסורים לאהבה אותו מאד ובכל עריהם וכפריהם היה שמו מרומם על כל לשון, כי השיב להם את השלום והציל את רכושם. וככה הגיע שמו הטוב גם לאזני סקסטוס ציזר, הקרוב לציזר הגדול והנציב בארץ סוריה. ופצאל התחרה באחיו מקנאה טובה⁵⁹ והוסיף למשוך אליו את אהבת יושבי ירושלים, ואף כי שלט בעיר על דעת עצמו, לא רמו עיניו במשרתו ולא עטה חרפה על כבודו. ככה זכה אנטיפטרוס לתפארת מלכים בעיני העם ולכבוד גדול בכל הליכותיו כמושל עליון בארץ, ובכל־זאת לא הסיר חסדו ואת אמִתו מהורקנוס.

ו. אבל לא נִתַּן בידי האדם להמלט מקנאת הבריות בעת טובתו! עוד לפני זה אכלה קנאה את לב הורקנוס במסתרים לשֵׁמע מַהלל הצעירים, ויותר מכֹּל התעצב על מעשי גבורת הורדוס, והרצים התכופים, אשר באו לפרסם את שמו כפעם בפעם, היו לקוץ בעיני הורקנוס. ובחצר המלך חזקו את קנאתו הולכי־רכיל רבים, אשר חכמת אנטיפטרוס ובניו עמדה להם לשטן, והם דברו באזני הורקנוס, כי בעזבו את השלטון בידי אנטיפטרוס ובניו השאיר לו רק שם מלך לבד, אבל אין לו חלק בממשלה, וגם שאלו אותו, עד מתי יתן להוליך עצמו שולל ויגַדל מלכים לצנינים בצדיו? הן גם עתה אינם מסתפקים במשרת נציבותם, כי־אם נוהגים ממשלה ברמה, כאלו הורידוהו מגדֻלתו. ועל כן המית הורדוס אנשים רבים ועבר על חֻקי היהודים בזדון מבלי לחכות לפקֻדתו ומבלי לשאול את פיו ואם הורדוס אינו מלך, רק הדיוט בלבד, עליו לתת את הדין לפני הורקנוס על־פי חֻקי האבות, האוסרים להמית אנשים בלי משפט.

ז. לדברים האלה התלקחה חמת הורקנוס מעט מעט, ולמען הפיג את כעסו תבע את הורדוס למשפט. והורדוס שמע בעצת אביו ובטח במעשיו ונסע אל ירושלים, אחרי אשר העמיד חיל משמר בכל ארץ הגליל. הוא בא אל העיר בגדוד חזק – כי לא רצה להִכנס שמה בחיל עצום, לבל יֵרָאה בעיני הבריות, כי הוא אומר להוריד את הורקנוס ממשרתו, ובזה גלה לכל, כי לא באפס־יד יסגיר את נפשו בידי מקנאיו. וסקסטוס ציזר חרד לגורל העלם, פן ימצאהו אסון בהִלכדו בידי שונאיו, ועל־כן שלח אל הורקנוס להודיעהו דבר מבֹאר, כי עליו לפטור את הורדוס מדיני נפשות. והורקנוס התכַּוֵּן בעצמו לדבר הזה מאהבתו את הורדוס ושלח אותו לחפשי.

ח. והורדוס אמר בלבו, כי נמלט מהמשפט למֹרת־רוח המלך ויצא אל דמשׂק לעמוד לפני סקסטוס וגמר אֹמר לבל יוסיף לשמוע בקול הורקנוס כאשר יתבע אותו לדין עוד הפעם. ואנשי הבליעל לא חדלו להפיח את כעס הורקנוס, באמרם כי יצא הורדוס בחרי־אף לאסוף את צבאו ולעלות עליו למלחמה. והמלך האמין לדבר, אך היה אובד עצות, בראותו כי איש־ריבו גדול ממנו בכֹחו. וכאשר הוקם הורדוס על־פי סקסטוס ציזר לשר־צבא בכל ארץ חילת־סוריה ושמרון, ונוסף על חנו בעיני העם היה גם נורא בכח שלטונו, גדל פחד הורקנוס מאד־מאד, והוא חִכּה, כי עוד מעט יעלה עליו הורדוס למלחמה ברֹב חילו.

ט. ואמנם מגורת הורקנוס לא היתה לשוא. כי בחרונו על המשפט, אשר זממו לעשות לו, אסף הורדוס צבא ועלה על ירושלים להוריד את הורקנוס מגדֻלתו. וכמעט מִלא את מחשבתו, לולא יצאו לקראתו אביו ואחיו וכבשו את כעסו, בהשביעם אותו לצאת ידי חובת נקמתו באימה אשר הפיל על הורקנוס, בהעבירו לפניו את צבאותיו, ולחמול על המלך, אשר מידו בא לו כל החיל הזה, כי הן גם אם תקף עליו רגזו כאשר נתבע לדין, עליו להכיר טובה לאיש, אשר הצילו מרעה, ולא לשלם בעד העול הנעשה לו לבד ולכפות את טובתו על פדות נפשו. – ואם ישיב אל לבו, כי גורל המלחמה הוא בידי אלהים, יבין, כי לא יצליח העול ברב כח. ולכן אין עליו לבטוח בלבב שלם בנצחונו, כשהוא מתכּוֵּן להרים יד במלכו ואוהבו, שגמל לו חסד כפעם בפעם ומעולם לא הקשה ידו עליו, מלבד אשר הטה פעם אחת את אזניו לדברי יועצי רעה ועשה לו צל־עול. והורדוס נעתר לדברים האלה, בחשבו כי די בעבור תקוותיו לעתיד בזה, שהראה את כּחוֹ לעם ירושלים.

י. בימים ההם פרצה מהומה בקרב הרומאים השוכנים בגבול אַפַּמֵיה ומלחמת־אחים קמה ביניהם, כי צִיצִילִיּוּס בַּסוּס, אשר היה מאוהבי פומפיוס, המית במרמה את סקסטוס ציזר ולקח לו את שלטונו. ויתר שרי החילות אשר לציזר מהרו שמה עם צבאותיהם לקחת את נקמת הרצח. ובאהבתו לנרצח ולציזר החי גם יחד שלח להם אנטיפטרוס חיל־עזר בידי בניו. המלחמה נמשכה עד שבא מוּרקוּס מארץ איטליה וירש את משרת סֶקסטוּס.

פרק אחד־עשר: הורדוס הוקם לנציב בכל ארץ סוריה ומַלִיך ירא מפניו והמית את אנטיפטרוס. שרי האלף מסכימים להמית את מַלִיך.    🔗

א. בימים ההם קמה מלחמה גדולה בין הרומאים, כי קסיוס וברוּטוּס המיתו את ציזר במרמה, אחרי שעמד בראש הממשלה כשלש שנים ושבעה חדשים. לרגל הרצח הזה התחוללה מהומה גדולה והשליטים רבו ביניהם, וכל איש שעה בתקוותיו ונמשך אחרי המפלגה אשר אמר למצֹא בה חפץ. וקסיוּס בא אל סוריה להטות אליו את הצבא החונה ליד אפַּמֵיה. הוא הקים שלום בין בַּסוס ובין מורקוס ופדה את אפּמיה ממצור והתיצב בעצמו בראש הצבא ויצא להטיל מס על הערים ונגשׂ מהן את תבואות המסים בחֹזק־יד.

ב. כשנגזר גם על היהודים לשלם שבע מאות ככר, ירא אנטיפטרוס מאימת קסיוּס ומלא את ידי בניו ואנשים אחרים מהקרובים אליו לגבות את הכסף מהרה. ובכללם הקים לגובה־מסים גם את מַליך, אחד מאנשי־ריבו, כי השעה היתה דוחקת. הורדוס היה הראשון, אשר הפיס את דעת קסיוס, בהביאו לו את מכסת הכסף העולה בחלקו מארץ הגליל, מאה ככר, ובדבר הזה מצא חן בעיניו מאד. ועם הנשארים דִבּר קסיוס קשות, כי התרפו במלאכתם, וגם על הערים העיר את כל חמתו: את יושבי גוֹפנָא ואַמָאוּס ושתי ערים קטנות מכר לעבדים, והלך להמית את מליך על אשר לא מהר לנגוש את המס. אבל אנטיפטרוס פדה אותו ממות ואת יתר הערים מכליון, כי מהר לכפר את פני קסיוס במאה ככר.

ג. אבל בעלות קסיוס מן הארץ לא זכר מַליך את חסדי אנטיפטרוס וטמן פח לרגלי האיש הזה, אשר הושיעהו מצרה לא פעם ולא שתים, והתנכל עליו להמיתו על אשר עמד לשטן למעשי רשעתו. ואנטיפטרוס פחד מכּח האיש הזה וממזמות ערמתו והלך אל עבר הירדן לאסוף חיל ולשמור על נפשו מנכליו. ובראות מַליך, כי נגלה סודו, סבב במצח נחֻשה את בני אנטיפטרוס, את פצאל נציב ירושלים ואת הורדוס פקיד בית־הנשק, והִרבה להצטדק לפניהם וגם להשבע באזניהם והטה את לבם להקים שלום בינו ובין אביהם. ושוב נצל מַליך ממות בידי אנטיפּטרוס, כי הפיס את דעת מוּרקוּס, נציב סוריה בימים ההם, אשר בקש להמיתו (את מליך) על מחשבות־מרד.

ד. וכאשר קמה המלחמה בין קסיוס וברוטוס ובין ציזר הצעיר⁶⁰ ואַנטוֹניוס, אספו קַסיוס ומרקוּס צבא בסוריה ואחרי הוַכחם לראות, כי סִפֵּק להם הורדוס את רֹב צרכיהם, הקימו אותו לנציב בארץ סוריה ונתנו בידו חיל רגלים ופרשים וקסיוס הבטיחהו גם להקימו למלך ביהודה אחרי כלות המלחמה. אך גדֻלת הורדוס ועתידותיו היו בנפש אנטיפטרוס, כי מליך ירא את הדבר הזה ופתּה בשֹׁחד את אחד המשקים אשר למלך לתת רעל בכוס אנטיפטרוס, והוא גוע בשעת המשתה. ככה נפל לקרבן תועבת מליך האיש רב־הפעלים בעסקי המדינה וביתר הליכותיו, אשר השיב את השלטון להורקנוס וסמך אותו כל הימים.

ה. וכל העם חשד במליך, כי מידו בא משקה הרעל, והתקצף עליו, אבל הוא כחש בדבר והפיס את דעת העם, ועוד חִזק את מעמדו באספו לו אנשי־צבא מזֻינים, כי הבין אשר לא יֵשב הורדוס בחבוק ידים – ואמנם מהר הורדוס לעלות על ירושלים עם צבא רב לנקום את דם אביו. אבל פצאל אחיו יעץ לו לבל ירדוף אחרי האיש בגלוי, פן תקום מריבה בעם. לדברים האלה נתן הורדוס למַליך לבוא אליו וללַמד זכות על עצמו. וגם הסכים עמו בדברים להעביר מעליו את החשד ואחרי־כן קבר את אביו ברֹב תפארת⁶¹.

ו. ואחרי הדבר הזה פנה הורדוס אל שומרון, אשר קמה בה מהומה, והשיב את הסדר בעיר וכהתִמו את מעשהו שב אל ירושלים לימי החג ונהל אתו את הצבא. בעצת מליך, אשר ירא את דבר בואו, שלח אליו הורקנוס פקֻדה, לבל יביא את בני הנכר בשערי העיר, אשר התקדשו יושביה לחג. והורדוס לא שם לב לפקֻדה הזאת וגם לא נשא את פני המצַוה ונכנס בלילה אל תוך העיר. ועוד הפעם בא אליו מליך לקַדם את פניו והתאבל על אנטיפטרוס. בקֹשי כבש הורדוס את כעסו והתחפש לפניו, ויחד עם זה שלח מכתבים אל קסיוס שונא מליך מכבר והתאונן בהם על רצח אביו. קסיוס השיבהו, כי הוא מסגיר בידו את רוצח אביו ושלח פקֻדה בסתר אל שרי האלפים אשר לו לתמוך בידי הורדוס בעשותו משפטו.

ז. אחרי־כן כבש קסיוס את קסיוס את לוּדקיא⁶² ומכל עבר נאספו אליו השליטים והביאו לו מתנות וזרי־נצחון, ובמעמד זה מצא הורדוס שעת־הכֹּשר לקחת את נקמתו. ומליך היה אז בצור ולבּוֹ נבא לו רעה. הוא גמר בדעתו להוציא בסתר את בנו, אשר היה לערבון בידי יושבי העיר, והתכונן לברוח אחרי־כן אל ארץ יהודה. ובעוד הוא רואה, כי רחוקה ישועה ממנו, נשא מרֹב יאוש את נפשו אל גדולות ונפלאות. הוא קוה להקים מרד בעם ולפרק את עֹל הרומאים בעוד קסיוס טרוד במלחמתו עם אנטוניוס. – וגם ליַסד מלוכה ביהודה אחרי אשר יצליח בידו על־נקלה להוריד את הורקנוס ממשרתו.

ח. אבל הגורל לעג לכל חלומותיו. כי הורדוס צפה את מזמותיו וקרא אותו עם הורקנוס אל המשתה, ואחרי־כן שלח את אחד⁶³ העבדים העומדים עליו אל העיר, להכין את צרכי הסעֻדה למראה־עין, ובאמת למלא את פקֻדתו ולהגיד לשרי האלפים, כי יֵצאו מן העיר וישבו במארב. ושרי האלפים זכרו את פקֻדת קסיוס ויצאו חגורי חרבות חוצה לעיר על שפת הים, ושם הקיפו את מליך והמיתו אותו במדקרות רבות. הורקנוס נבהל מיד למראה הדבר הזה ומרֹב פחד נפל ארצה והתעלף. וכאשר שבה אליו רוח בינתו מהר לחקור את הורדוס, מי האיש אשר פקד להמית את מליך. ועל זה השיב אחד שרי האלפים: „מצות קסיוס“. וכשמוע הורקנוס זאת, קרא: „הנה כן הושיע קסיוס אותי ואת ארצי בהמיתו את האיש, אשר חרש רעה על שנינו יחד“. ואין יודע, אם בטא הורקנוס בזה דברים היוצאים מן הלב, או מרֹב פחדו המליט מפיו דברים אלה, כאלו הסכים לדבר הנעשה. ככה עשה הורדוס נקמות במליך.

פרק שנים־עשר: פצאל מנצח את הֶלִיכְּס והורדוס מתגבר על אנטיגנוס במלחמה. היהודים התאוננו על מעשי הורדוס ופצאל, אבל אנטוניוס סלח להם והקימם לטֶטְרַרְכִים.    🔗

א. אחרי צאת קסיוס מארץ סוריה קמה מריבה חדשה בירושלים; הֶלִיכּס⁶⁴ יחד עם צבאו הרים יד בפצאל, כי אמר לגאֹל את דם מַליך מידי הורדוס בהמיתו את אחיו. והורדוס ישב אז יחד עם פביוס הנציב בדמשק ורצה למהר לעזרת אחיו, אבל נעצר מפני מחלתו. בין כה וכה נצח פצאל בכֹח עצמו את הֶלִיכְּס ודִבּר עם הורקנוס קשות על כפית טובתו, כי חִזק את ידי הליכס וגם לא כִהה באחי מליך בעת תפשו את המבצרים. כי הרבה מבצרים כבש והחזק שביניהם היה מַצַּדָה.

ב. אבל כל הדברים האלה לא עמדו לו בפני גבורת הורדוס, אשר השיב את כל המבצרים אחרי שובו לאיתנו, אך נעתר לתחנוניו לשלוח אותו בשלום ממצדה. הוא גרש גם מארץ הגליל את מָרִיּוֹן העריץ השליט בצור, אשר הספיק ללכוד שם שלש מצודות, ולכל הצורים אשר נשבו במלחמה נתן הורדוס את נפשם לשלל ולאחדים מהם נתן מתנות ושלחם מעל פניו, ובזה הפך את לב יושבי העיר לאהבו ולשׂנֹא את העריץ. מריון קבל את העריצות מידי קסיוס בעת חַלקו את כל ארץ סוריה לעריצים שליטים. משנאתו את הורדוס עזר להביא את אנטיגנוס בן אריסטובולוס ובדבר הזה עשה גם נחת־רוח לפביוס, אשר כפר אנטיגנוס פניו במנחה והטה את לבו לעזרו בעלותו על הארץ. ואת כל הכסף הדרוש לדבר המציא תלמי בעל אחות אנטיגנוס.

ג. הורדוס יצא על שונאיו וערך מערכה למולם בקרבת שערי ארץ יהודה והתגבר במלחמה וגרש את אנטיגנוס, ואחרי־כן שב אל ירושלים וכל אחיו רצוהו על נצחונו, וגם האנשים, אשר בזו אותו בלבם לפנים, בקשו עתה את קרבתו, אחרי התחתנו במשפחת הורקנוס. כי בראשונה נשא לו אשה חשובה מבנות הארץ ושמה דוריס ועתה לקח לו לאשה את מרים בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס והיא גם נכדת הורקנוס, בת בתו, ונעשה קרוב למלך.

ד. וציזר ואנטוניוס המיתו את קסיוס על־יד פיליפי ואחרי הנצחון שב ציזר אל איטליה ואנטוניוס פנה אל ארץ אסיה. ובין צירי כל ערי הארץ, אשר באו לקַדם את פני אנטוניוס בביתוניה, נמצאו גם טובי היהודים, אשר התאוננו באזניו על פצאל והורדוס, כי לקחו להם את שלטון המדינה בחֹזק־יד והשאירו להורקנוס רק את שם הכבוד לבד. אבל גם הורדוס נמצא באותו מעמד והחניף לאנטוניוס במתנות יקרות ובזה משך את לבו אליו, עד אשר מאן לשמוע את דברי שונאיו. ככה יצאו האנשים בפעם הזאת את פניו [במפח נפש].

ה. ושוב באו מאה מראשי היהודים אל אנטוניוס לעיר דפני הקרובה לאנטיוכיה, כשכבר נלכד ברשת אהבת קליאופטרה. והיהודים מלאו את ידי הגדולים ביניהם במעלתם ובכֹח לשונם לבאר את תלונותיהם על האחים. ולעֻמתם עמד מֶסַּלָה⁶⁵ ללמד זכות עליהם. והורקנוס עזר לו מקרבת משפחה, ואנטוניוס שמע את טענות שני הצדדים ושאל את הורקנוס, מי מהם יצלח יותר לעמוד בראש העם. וכאשר ענה הורקנוס, כי הוא בוחר בהורדוס ובית אביו, שמח אנטוניוס, כי היה איש־שלום וידיד לאחים מימי חיי אביהם, אשר קבל אותו באהבה⁶⁶ לפנים, בבואו עם גבּיניוס אל ארץ יהודה, – ועל־כן שׂם את שני האחים לנסיכים (טֶטְרַרְכִים) ומלא את ידם למשול בכל ארץ יהודה.

ו. וכאשר נרגנו צירי היהודים לדבר הזה, צוה אנטוניוס לתפוש חמשה־עשר מהם ולהושיבם במאסר ואת הנשארים גרש מעל פניו בחרפה. לדבר הזה קמה מהומה גדולה בירושלים ויושבי העיר שלחו עוד הפעם אלף צירים אל צור, כשחנה שם אנטוניוס בדרכו אל ירושלים. הצירים האלה הרימו קול צעקה ושאון ואנטוניוס שלח עליהם את שׂר העיר צור וצוהו לעשות שפטים בכל הבא לידו, וגם פקד להכין את הממשלה בידי הנסיכים אשר העלה לגדֻלה.

ז. בטרם נעשה הדבר, יצא הורדוס בלוית הורקנוס אל שפת הים והִרבה לדבּר על לב האנשים, לבל יתחזקו במחלֹקת לבלי דעת ותבונה ולא יתחַיבו בנפשותיהם ולא יביאו מלחמה קשה על עירם. אבל לדברים האלה גדל עוד רגזם, ואנטוניוס שלח עליהם את אנשי־צבאו והמית רבים מהם ורבים כֻּסּוּ בפצעים. ועצמות המתים זכו לבוא לקבורה על־ידי הורקנוס, אשר דאג גם לרַפֵּא את הנפצעים. אבל גם הפליטים אשר נמלטו אל העיר (ירושלים) לא ישבו במנוחה, כי הקימו מהומה והרגיזו את אנטוניוס עד מאד, עד אשר צוה בגֹדל אפו להמית גם את האסורים.

פרק שלשה־עשר: הפרתים הביאו את אנטיגנוס אל ארץ יהודה ואסרו את הורקנוס ואת פצאל. מנוסת הורדוס. בזת ירושלים. יסורי הורקנוס ופצאל.    🔗

א. כעבור שנתים ימים כבשו בַּזַפְרַנּא האחשדרפן הפרתי ופַקּוֹרא בן מלך הפרתים את ארץ סוריה. לִיסַנִּיַּס אשר ירש את כסא אביו המת – הוא תלמי בן מינאי – דבר על לב האחשדרפן להושיב על כסא המלוכה את אריסטובולוס ולהוריד את הורקנוס והבטיחהו לשלם לו בעבור הדבר אלף ככר וחמש־מאות נשים. ופקורא נפתה לדבר הזה והסיע את חילו בדרך שפת הים ואת בַּזַפְרַנָא צוה להתנפל על יהודה בדרך היבשה⁶⁷. מיושבי החוף לא רצו הצורים לפתוח את שערי עירם לפני פּקורא, אולם יושבי עכו וצידון מסרו את עריהם בידו. הוא נתן חלק מרוכביו בידי אחד ממַשקי המלך, אשר נקרא פקורא גם הוא, וצוה עליו לפרוץ בארץ יהודה ולרַגל את מצב האויבים ולהפיק עזרה לאנטיגנוס בכל משאלותיו.

ב. כאשר השחיתו הפרתים את גבול הכרמל נהרו יהודים רבים לקראת אנטיגנוס והתנדבו לצאת במלחמותיו. הוא שלח אותם אל המקום הנקרא יער האלונים⁶⁸ לכבשו, ובמלחמה אשר פרצה שם הדפו אוהבי אנטיגנוס את שונאיהם ורדפו אחריהם עד שערי ירושלים, וכאשר גדל מִספּרם, בקעו להם דרך והגיעו עד ארמון המלוכה. הורקנוס ופצאל קדמו את פניהם בחיל עצום והמלחמה נטשה בחוצות ירושלים. ואנשי הורדוס הניסו בקרָב את צריהם וסגרו אותם בהר־הבית והעמידו בבתים הסמוכים ששים איש לשמור עליהם. אבל עם ירושלים התקומם על האחים (בני אנטיפטרוס) ושרף על השומרים את הבתים באש. והורדוס קנא לדם הנרצחים והתנפל על העם והמית ממנו רב; ומדי יום ביומו נהרו המונים המונים להלחם אלה באלה ולא היה קץ לרצח בירושלים.

ג. ובהגיע החג הנקרא בשם יום החמשים (שבֻעות) מלאו סביבות הר־הבית והעיר כֻּלה עולי רגלים, אשר היו מזֻינים בּרֻבּם. ופצאל הקים משמר על חומות העיר והורדוס אחיו עם גדוד קטן שמר על ארמון המלך. הוא התנפל על האויבים הנמצאים במגרש⁶⁹ העיר, אשר לא הספיקו לעמוד במערכה, והמית המון גדול מהם והבריח את כל הנשארים. אלה נמלטו אל העיר, ואלה אל הר־הבית, ואלה אל החֵל אשר מחוץ לעיר והורדוס סגר עליהם. בעת ההיא דבר אנטיגנוס על לב בני־העיר לתת לפקורא להִכּנס אליה ולהקים שלום בין הנלחמים. ופצאל נעתר אליו והכניס את הפרתי עם חמש מאות רוכבים לתוך העיר ונתן להם את ארֻחתם. פקורא טען, כי בא להשבית את המלחמה, אבל באמת כוֵן לעזור את אנטיגנוס. הוא טמן פח לרגלי פצאל ופתה אותו לצאת עמו אל בזפרנא במלאכות השלום. אמנם הורדוס הִרבה להזהיר את פצאל, לבל יעשה כדבר הזה וגם יעץ אותו להמית את איש־המזמה – ולא למסור את נפשו בפח מוקשו, כי הלועזים⁷⁰ הם אנשי־שקר מתכונתם ואין לבטוח בדבריהם. אבל פצאל לא שמע לדבריו ויצא מן העיר ואת הורקנוס לקח עמו. ופקורא אמר להרחיק ממנו כל חשד והשאיר בידי הורדוס מתי מספר מהרוכבים הנקראים חפשים ובשארית אנשיו יצא לשַׁלֵּח את פצאל.

ד. ובבוא פצאל והורקנוס אל ארץ הגליל ראו, כי מרדו כל יושבי הארץ וחגרו את כלי נשקם. ואחרי־כן התיצבו לפני האחשדרפן, אשר היה בעל ערמה יתֵרה והאיר להם את פניו, בכסותו על מזִמתו הרעה. הוא נתן להם מתנות, אך בצאתם את פניו הפקיד עליהם אורבים. כאשר הובלו אל מקום אחד על שפת הים, הנקרא בשם כזיב⁷¹, התבוננו כי רעה נגד פניהם. כי שם שמעו על־דבר אלף ככר הכסף, אשר אמר אנטיגנוס לשלם בעד המלוכה, וגם נודע להם, כי רֹב נשי ביתם נמצאו בין חמש מאות הפילגשים, אשר הגיש אותן לפרתים. הם ראו כי הלועזים מפקידים עליהם שומרים בכל לילה והבינו כי לא נמנעו הפרתים לשימם במאסר זה מכבר, לולא דחו את המעשה עד אשר יתפשו את הורדוס בירושלים, בפחדם פן יגֻנב אליו דבר ויזָהר מפניהם. והדברים האלה לא היו שמועה בלבד, כי בעיניהם ראו מרחוק את השומרים המָפקדים עליהם.

ה. ואוֹפֶליוס העתיר דברים על פצאל לברוח על נפשו, כי שמע את כל פרטי המזִמה מפי שַׂרַמַּלָּא, העשיר בכל הסורים בימים ההם. אבל פצאל מאן לעזוב את הורקנוס והלך אל האחשדרפן והוכיח אותו בפניו על מזמתו הרעה, ויותר מזה על אשר מלאוֹ לבו לעשות דבר־תועבה גדול כזה למען הבצע, וגם הבטיח להרבות בכֹפר פדיון נפשו על מכסת הכסף אשר ישלם לו אנטיגנוס בעד המלוכה. הפרתי בחר לו לשון ערוּמים והִרבה להצטדק לפניו והעביר מעליו את החשד בשבועות אמונים ויצא אל פקורא. ואחדים מן הפרתים הנותרים עשו כאשר צֻוו, ותפשו את פצאל ואת הורקנוס, אשר קללו אותם קללות נמרצות על חלול השבועה ועל מעשי מרמתם.

ו. ובעת ההיא נשלח שר־המשקים לצוד גם את הורדוס בחרמו והתנכל עליו למשוך אותו חוצה לחומת העיר ולתפשו בכף. אבל הורדוס לא האמין ללועזים מראש, וזה עתה הגיעה לאזניו בשורה, כי נפלה בידי אויביו אגרת אחת, המגַלה לו את כל הרעה אשר נגד פניו. על־כן מאן לצאת משערי העיר החוצה, אף כי הִרבה פקורא להִתַּמֵּם ולדַבּר על לבו, כי יצא לקראת נושאי האגרת, כי לא נפלה בידי האויבים וגם לא נמצא בה אף שמץ דבַר מזמה רעה, רק דברי המעשים אשר עשה פצאל, כי כבר שמע הורדוס מפי אחרים על מאסר אחיו וגם בת הורקנוס [מרים]⁷², חכמת הנשים, באה אליו ופצרה בו, לבל יצא מן העיר ולא יסגיר את נפשו בידי הלועזים, כי כבר גלוי הדבר ומבֹאר, שהם אומרים לשלוח בו יד.

ז. ובעוד אנשי פקורא מבקשים עֵצה למלא מזמתם במסתרים, כי נבצר מהם להתגבר ביד רמה על איש נאדר בגבורה כמוהו, הקדים הורדוס את הסכּנה ויצא בלילה עם בני־ביתו הקרובים אליו את פני העיר, ללכת אל ארץ אדום, והשונאים לא ידעו בצאתו, וכאשר נגלה להם הדבר, מהרו לרדוף אחריו. אבל הורדוס שלח את אמו ואת אחיותיו ואת הנערה אשר ארש לו לאשה עם אמה ואחיה הצעיר לעבור לפניו, והוא עם עבדיו עצר במנוחה את הלועזים, וכפעם בפעם התנגח אתם והמית רבים מהם, עד אשר הגיע אל מבצר מַצַּדָּה.

ח. ובעת מנוסתו היו היהודים קשים לו מן הפרתים, כי הקיפו עליו בלי הרף ובמרחק ששים ריס מירושלים התיצבו במערכה למולו ונלחמו אתו זמן רב. אך הורדוס גבר והמית רבים מהם לפי חרב. ואחרי זמן בנה עיר במקום ההוא לזכר נצחונו ופאר אותה בארמונות נהדרים וגם בירה בצורה מאד הקים בה וקרא לה הורדיון⁷³ על שמו. – בעת מנוסת הורדוס התלקטו אליו רבים מאנשי חילו ומספרם גדל מיום ליום. וכאשר הגיע אל העיר רֵיסָה⁷⁴, אשר בגבול אדום, יצא לקראתו יוסף אחיו ויעץ אותו לשלוח מעליו רבים מבני־לויתו, יען אשר לא תוכל מצדה לשאת את ההמון הגדול הזה – כי מספר אנשיו עלה על תשעת אלפים. הורדוס שמע לעצת אחיו ושלח מעליו את האנשים, אשר היה טרחם גדול משכרם, ללכת אל ארץ אדום ונתן להם צֵדה לדרך. ואת גבורי החיל השאיר לו ועם האנשים האלה הדרושים לחפצו נמלט אל מבצר מצדה. שם השאיר את הנשים אשר עמו והפקיד עליהן שמונה מאות אנשי־חיל לסתרה ונתן להם די צֵדה לזמן מצור, ואחרי־כן מהר לנסוע אל סלע־ערב (פֶּטְרָה).

ט. והפרתים עטו אל השלל בירושלים ופרצו בבתי הבורחים ובארמון המלך ומשכו את ידיהם רק מאוצר הורקנוס, אשר לא נמצא בו יותר משלש מאות ככר. וגם ביתר הבתים לא מצאו את מספר השלל אשר קוו לו, כי הורדוס צפה מזמן את מרמת הלועזים והעביר את חמדת אוצרו אל ארץ אדום, וכמוהו עשה גם כל אחד מהקרובים אליו. ואחרי אשר הוציאו הפרתים את שלל ירושלים עלתה משובת זדונם למעלה, עד אשר שמוּ דמי מלחמה בשלום ומלאו את כל הארץ חמס, – ככה הכו את העיר מָרֵשָׁה תּל שממה. ונקל היה בעיניהם להקים את אנטיגנוס למלך, כי הסגירו בידו גם את פצאל ואת הורקנוס האסורים להתעלל בהם. הוא בעצמו התנפל על הורקנוס⁷⁵ ונשך בשִׁניו את אזניו, למען אשר לא יוכל לקבל את הכהֻנה הגדולה לעת תמורה בארץ, כי רק לשלֵמים בגופם מֻתּר לשרת בכהֻנה גדולה.

י. אבל לעֻמת גבורת פצאל קצרה יד אנטיגנוס לעשות דבר. כי פצאל הקדים לנפץ את ראשו אל הסלע, כאשר לא נתנו לו לטרוף את נפשו בכפו או לנפול על חרבו. בדבר הזה הראה, כי הוא אח כשר להורדוס ועטה על הורקנוס חרפה. הוא מת מות־גִבּורים ובזה השלים לכבוד את מעשי הגבורה שעשה בחייו. אמנם יש עוד שמועה אחרת (לשון אחר): פצאל קם מן המכה, אבל הרופא השלוח אליו מאת אנטיגנוס לכלכל אותו במחלתו מלא את הפצע סם־מות ושׂם קץ לחייו. ואחת היא, אם תצדק השמועה הראשונה או השניה – כי בשתיהן יחד סבת מותו ראויה לשבח. אומרים, כי לפני צאת נפשו שמע מפי אשה אחת על־דבר מנוסת הורדוס וקרא: „רב לי, עתה יערב עלי מותי, כי חי האיש אשר יקח את נקמתי משונאי“.

יא. ככה מת האיש. אף כי לא מצאו הפרתים את הנשים, אשר להן השתוקקו ביתר שאת, נתנו את שלטון ירושלים בידי אנטיגנוס, ואת הורקנוס הוליכו בשבי אל ארצם.

פרק ארבּעה־עשר: הורדוס גֹרש מארץ ערב ומהר אל רומי ושם הוקם למלך היהודים בידי אנטוניוס וציזר יחד.    🔗

א. הורדוס נסע בחפזון אל ארץ ערב, כי עוד בחיי אחיו בקש לקחת כסף ממלך הארץ, בדעתו כי רק בכסף יוכל לכפר את פני הלועזים אוהבי הבצע ולפדות את פצאל. הוא אמר בלבו, שאם לא יזכור לו הערבי את חסדי אביו ויקפוץ את ידו מתת לו את הכסף במתנה, אז יקח ממנו את הסכום במִלוה וישאיר לו לערבון חלף כסף הפדיון את בן אחיו הנפדה, כי הוליך אִתּו את בן־אחיו והוא נער בן שבע שנים. הוא רצה לשלם שלש מאות ככר ומִלא את ידי הצוֹרים לשׂאת ולתת בדבר הזה. אבל בגזרת־האלהים היה כל עמלו לריק, כי פצאל מת ושכר לא היה לאהבת הורדוס את אחיו. אמנם גם את הערבים לא מצא נאמנים בבריתו, כי מַלְכוּ⁷⁶ מלכם שלח אליו וצוהו לעזוב את ארצו מהרה, בטענה כי הוא ירא את הפרתים, אשר שלחו אליו מלאכים לגרש את הורדוס מארץ ערב. ובאמת גמר בנפשו להחזיק בכל הרכוש אשר נתן לו אנטיפטרוס ובעזות מצחו לא רצה לשלם דבר לבניו הנמצאים בצרה חלף מתנותיו, ויועציו בדבר הנבלה היו מתי־און, אשר כמוהו בקשו גם הם למעול בפקדונות אנטיפטרוס. ואלה האנשים היו השרים הקרובים אליו והנכבדים בעיניו.

ב. כראות הורדוס, כי נהפכו לו הערבים לשונאים בדבר אשר ממנו קוה, כי יהיו נאמנים באהבתו, דבר אתם קשות ביד שלוחיהם ולא כסה על מרת נפשו ומהר ללכת אל ארץ מצרים. ובלילה הראשון לן במקום מִקדש אחד ליושבי הארץ ושם מצא את אנשיו, אשר עזבם לפני זה. וממחרת הגיע אל רינוֹקוּרוּרָהּ⁷⁷ ושם השיגה אותו הבשורה הרעה על־דבר מות אחיו. אף כי הוסיפה הבשורה מכאובים על צרות לבבו, רָוח לו מעט מדאגותיו והוא יצא לדרכו. אחר זמן נחם הערבי על מעשהו ושלח רצים ממהרים לקרֹא אליו את הנעלב. אך הם לא מצאו עוד את הורדוס, כי כבר הקדים לבוא אל סין. כאשר בא שמה לא רצו האניות העומדות בנמל להעבירו, והורדוס פנה אל הפקידים לעזרה. ובהוָדע להם שם האיש ומעלתו שלחו אותו בכבוד עד אלכסנדריה. כאשר בא הורדוס אל העיר קבלה קלֵיאופטרה⁷⁸ את פניו בתפארה וקותה, כי יהיה לראש־הצבא במלחמה אשר אמרה לקרֹא על אויביה. אבל הורדוס דחה את בקשת המלכה ולא פחד מהקֹר החזק בעצם החֹרף ולא מהמהומות השולטות באיטליה וירד באניה אל רומא.

ג. בקרבת ארץ פַּמְפִּילִיָּה נמצא בצרה גדולה (מפני סערת הים) ונצל מן הסכנה אחרי הטילו הימה את מרבית הכבודה אשר לו, והגיע בשלום אל האי רוֹדוֹס, אשר נחרב מאד במלחמה עם קסיוס, ושם קבלו אותו ידידיו תלמי וצפיניה. ואף כי חסר לו כסף, בנה לו אניה גדולה עם שלש שורות משוטים⁷⁹ ובה ירד עם ידידיו אל בּרוּנְדִיזִיוֹן ומשם מהר אל רומי ולראשונה פנה אל אנטוניוס, בזכרו את ברית אהבתו עם אביו, וספר לו את כל התלאה אשר מצאה אותו ואת משפחתו, עד אשר נטל עליו לעזוב את האנשים הקרובים אליו במצור וירד באניה בעצם החֹרף לבקש ממנו עזרה.

ד. התלאה אשר מצאה את הורדוס נגעה עד לב אנטוניוס והוא חמל עליו וזכר את ברית שלומו עם אנטיפטרוס, ובכלל שׂם את לבו למעלות האיש וגמר אֹמר להקים אותו למלך היהודים, תחת אשר שם אותו לפנים לנשיא. ולא האהבה להורדוס בלבד עוררה את אנטוניוס לעשות את הדבר, כי־אם גם איבתו לאנטיגנוס, כי חשב אותו לאיש־מדון ולשונא הרומאים. וגם לב ציזר היה נכון מאד עם הורדוס, כי זכר לו את מסע אנטיפטרוס ואת מלחמתו במצרים לישועת אביו⁸⁰ ואת הברית ואת האהבה הישנה, וגם ראה, כי הורדוס הוא גדל־עלילה. הוא הקהיל את המועצה (הזקנים, הסנט), וּמֶסַּלה ויחד עמו אַטְרַטִּינוּס הציגוּ את הורדוס לפני הזקנים וספרוּ להם על חסדי אביו ועל אהבתו לרומאים, ובכלל דבריהם באֵרו, כי אנטיגנוס הוא שונא הרומאים מכבר וזה עתה הוסיף להכעיסם, כי לקח את המלוכה מהפרתים ואליהם לא שת לבו. הדברים האלה עשו רֹשם על הזקנים, ואחרי־כן נגש אנטוניוס אליהם ואמר, כי מלכות הורדוס תביא ברכה לרומאים במלחמתם עם הפרתים. לדבר הזה הסכימו פה־אחד להקים אותו למלך. וככלות האספה יצאו אנטוניוס וציזר והורדוס בַּתָּוֶךְ, בין שניהם, ויחד עם יתר הפקידים עלו גם ראשי העם⁸¹ להקריב זבח ולהניח את פתשגן פקֻדת הזקנים בקפיטוליון. וביום הראשון למלכות הורדוס עשה לו אנטוניוס משתה.

פרק חמשה־עשר: אנטיגנוס צר על מצדה והורדוס שב מרומי והציל את המבצר ומשם מהר אל ירושלים וגלה, כי לקח סילון שֹׁחד.    🔗

א. בימים ההם שם אנטיגנוס מצור על מצדה. אמנם די לחם נמצא בידי הנצורים, אבל המים אזלו מכליהם, ועל־כן יעץ יוסף אחי הורדוס בלבו לברוח עם בני־ביתו, בשמעו כי נחם מלכו על העול אשר עשה להורדוס. וכמעט מלא יוסף את מחשבתו לעזוב את המבצר, לולא ירד גשם חזק בלילה אשר אמר לצאת לדרך, וכל מקוי המים מלאו על גדותיהם ולא היה עוד צֹרך לברוח. הנצורים הגיחו מן המבצר כפעם בפעם והמיתו רבים מאנשי אנטיגנוס, את אלה הכו במלחמה על מרומי שדה, ואת אלה השחיתו מן המארב. אבל לא בכל פעם היתה ידם על העליונה, ויש אשר נגפו לפני אויביהם ושבו בבֹשת פנים אל המבצר.

ב. ובימים ההם נשלח וֶנטִידיוּס שר צבא הרומאים לגרש את הפרתים מארץ סוריה ומדי רדפו אחריהם פרץ בארץ יהודה, באמרו כי הוא רוצה לעזור את יוסף ואת אנשיו, אולם באמת לקח שֹׁחד כסף מאנטיגנוס. ונטידיוּס חנה בקרבת ירושלים ואחרי קבלו כסף מלא סר מעל העיר עם רֹב צבאו והשאיר את סילון עם חלק החיל, כי לא רצה להסיע את כל הצבא משם, פן יגָלה מעשה בצעו לעיני כֹל. ואנטיגנוס קוה, כי עוד הפעם יבואו הפרתים להצילו, ועד עת בואם החניף לסילון בפחדו ממנו, פן יפר את עצתו (ויוביש את תקותו).

ג. והורדוס שב באניה מאיטליה אל עַכּו והוליך אתו צבא רב בני־הנכר והוהודים והסיע את חילו דרך הגליל להלחם באנטיגנוס. וֶנטידיוּס וסילון חזקו את ידי הורדוס, כי דֶליוס השלוח אליהם מאנטוניוס דבר על לבבם לצאת עמו ולהושיבו על כסא המלוכה. ונטדיוס הקים בימים ההם סדרים בערי סוריה, אחרי המהומות שקמו שם על־ידי הפרתים, וסילון עמד בארץ יהודה ולקח שֹׁחד מאנטיגנוס – ובכל־זאת לא נבצר חיל ועֹז מהורדוס, כי בבואו בגבולות הארץ הִרבה את מספר צבאו מיום ליום וכל ארץ הגליל עברה אליו, מלבד יושבי ערים מעטות, וראשית חפצו היתה לעלות על מצדה ולפדות את קרוביו ממצור, אבל העיר יפו עמדה לו לשטן בדרכו, ולראשונה היה עליו לבצר את רוח יושביה, אשר נהפכו לו לאויבים, לבל תקום לו מלחמה מאחור בעלותו על ירושלים. גם סילון התחבר אליו ברצון, כי מצא לו סבה הפעם לסור מעל ירושלים, והיהודים רדפו אחריו והציקו לו. אבל הורדוס חש לעזרתו בגדוד קטן והניס את היהודים והציל מצרה את סילון, אשר לא ידע לעמוד על נפשו.

ד. ואחרי־כן לכד הורדוס את יפו ומהר ללכת אל מצדה ולהציל את נפשות בני־ביתו. ורבים מעם הארץ נלוו אליו, אלה – מאהבתם הישנה לאביו, ואלה – לשמע גבורתו, ואלה אמרו לשלם לו טובה חלף חסדיו וחסדי אביו יחד, אבל רֹב העם נמשך אחריו בתקוה, כי הכּון יכּון כסא מלכותו בידו [ואז ישלם שכר לאוהביו]. ככה אסף לו הורדוס צבא עשוי לבלי חת, ואנטיגנוס שׂם לו מכשולים בדרך ובכל מקומות הכּשׁר צפן לו מארבים, אבל בדבר הזה כמעט לא עשה לו רעה. הורדוס אסף אליו על־נקלה את קרוביו היושבים במצדה וכבש את המבצר ריסה ועלה על ירושלים. ושם התחברו אליו חיל סילון וגם רבים מבני העיר, אשר חרדו מפני עצמת חילו.

ה. הורדוס תקע את מחנהו מערבה לירושלים, ושומרי העיר המטירו עליו חצים ואבני קלע, ורבים הגיחו מן העיר ונסו להתגרות עם חלוצי חילו. הורדוס צוה לראשונה להעביר קול מסביב לחומה, כי בא לדרוש טוב לעמו ולהושיע את העיר, ועל־כן לא יקח נקמה גם מאויביו, אשר רדפו אחריו בגלוי, רק יתן חנינה לאנשי־ריבו. אבל אנשי אנטיגנוס צעקו לעֻמת אנשיו להשתיקם ולא נתנו את העומדים לשמוע את הדברים ולא לנפּוֹל אל הורדוס. על־כן צוה הורדוס על אנשי חילו לגרש את האנשים מעל החומה, והם ירו בעומדים על החומה והבריחום מראשי המגדלים.

ו. באותו מעמד גלה סילון, כי לקח שֹׁחד. הוא פתה רבים מאנשי חילו לצעוק בקול על מחסור הלחם ולדרוש בחזקה כסף לכלכלתם וגם לבקש, כי יוליכו אותם אל מקומות טובים לנוח שם כל ימי החֹרף. ויען אשר היו כל המקומות מסביב לעיר לשממה, כי אנשי אנטיגנוס החריבו את כֻּלם, על־כן נטה סילון את מחנהו משם ונסה להסיע את חילו. הורדוס פגע בראשי החילות, שלישי סילון, ובהמון אנשי הצבא והפציר בהם, לבל יעזבו אותו, כי נשלח מטעם ציזר ואנטוניוס ובפקֻדת מועצת־הזקנים, וגם הבטיחם, כי ביום ההוא ירוח להם ממחסורם. ואחרי חלותו את פניהם מהר לשוט במקומות הקרובים והביא צדה למכביר, ובזה סתם את כל טענות סילון. והורדוס דאג גם לבל תשבת כלכלת הצבא בימים הבאים ושלח מכתבים אל יושבי שמרון, כי היתה העיר הזאת נאמנה בבריתו, לאסוף לחם ויין ושמן ובקר ולהוריד אל יריחו. כאשר נודע הדבר לאנטיגנוס, שלח בכל הארץ להניא את העצה הזאת ולהציג אורבים בדרך מוליכי הצדה. עם הארץ שמע לקול אנטיגנוס ובהמון רב נאספו אנשים מזֻינים ממעל ליריחו. הם רבצו בין ההרים וחכו למובילי הצֵדה. אבל הורדוס לא ישב בבטלה, כי לקח אִתּו עשרה גדודים⁸² – חמשה גדודי רומאים וחמשה גדודי יהודים, אשר נמצאו בקרבם גם שכירים, ורוכבים אחדים ומהר אל יריחו. הוא מצא את העיר עזובה, רק חמש מאות איש נשארו בה וישבו במצודה⁸³ עם נשיהם וטפם. הורדוס תפש אותם ושלח אותם אחרי־כן לחפשי והרומאים פשטו על שארית העיר והוציאו את אלה, כי מצאו את הבתים העזובים מלאים כל־טוב. המלך השאיר חיל־ מצב ביריחו וסר מעל העיר ושלח את הצבא הרומאי לשבת בימי החֹרף בארצות הנאמנות לו, אדום והגליל ושמרון. אולם גם אנטיגנוס קבל בשֹׁחד רשות מסילון לכלכל את חלק הצבא בעיר לוד, כי בזה אמר להחניף לאנטוניוס.

פרק ששה־עשר: הורדוס כבש את צפורי והכניע את השודדים יושבי המערות ואחרי־כן לקח נקמה ממַחַירַס, אשר היה לו כאויב, ויצא אל אנטוניוס הצר על סַמוֹסַטָּה.    🔗

א. והרומאים התפרקו את נשקם וישבו במנוחה ובשַׁלוה, והורדוס לא ידע השקט, כי־אם הציב בארץ אדום כאלפַּים אנשי־צבא רגלים וארבע מאות רוכבים ואת אחיו יוסף שלח שמה לשמור על הארץ, פן תפשע בו ותעבור אל אנטיגנוס. והוא לקח את אמו ואת כל בני־ביתו, אשר הוציא אותם ממצדה, והוליכם אל העיר שמרון והושיבם שם לבטח, ואחרי־כן פנה להכניע את שארית ארץ הגליל ולגרש משם את חיל משמר אנטיגנוס.

ב. בעת סופת־שלג עזה מאד הגיע עד העיר צפורי וכבש אותה באפס יד, כי חיל־המצב נמלט על נפשו עוד לפני בואו. בעיר הזאת השיב את נפש האנשים ההולכים אתו, אשר הציק להם הקֹר, כי צֵדה נמצאה לרֹב בקרב העיר. אחרי־כן יצא להלחם בשודדים יושבי המערות, כי הם פשטו בכל הארץ מסביב והִרבוּ להרע ליושביה מחרב המלחמה האוכלת. הורדוס שלח לפניו שלשה גדודי רגלים ולהקת רוכבים אחת אל כפר אַרבּל וכעבור ארבעים יום בא שמה עם שארית חילו. אבל האנשים לא פחדו מפני בואו ויצאו לקראתו בכלי נשקם, כי היו מלֻמדי מלחמה ומרי־נפש כשודדים. כשנפגשו במערכה הבריח אגף השודדים הימני את אגף חיל הורדוס השמאלי. אבל הורדוס מהר לבוא לעזרת אנשיו מן האגף הימני אשר עמד בראשו, ואחרי עצרו בעד מנוסת צבאו התנפל על הרודפים אחריו ושבר את זרוע גבורתם, עד אשר לא יכלו לשאת את כֹּבד המלחמה ופנו עֹרף.

ג. והורדוס רדף אחריהם עד הירדן בחרב אוכלת והמית מהם חלק גדול והנשארים נפוצו מעבר לנהר, עד אשר שקטה ארץ הגליל מחמת המציק, כי נשארו רק האנשים אשר הסתתרו במערות, והורדוס האריך להם אפו עד לעת מצֹא, על־כן שלם לראשונה לצבאו את שכרו, פרי־עמלו הקשה, וחָלק לכל איש מאה וחמשים אדרכמונים כסף ולשרי־הצבא מנה יתרה הרבה פעמים. ואחרי־כן שלח את חילו אל נאות החֹרף לנוח. ואת פֵירוֹרָא צעיר אחיו שלח לנַצח על כלכלת אנשיו וגם לבנות את חומות המבצר אלכסנדריון. ופירורא מלא את שני הדברים יחד.

ד. בימים ההם התגורר אנטוניוס באתונא. וֶנטידיוס שלח את סילון והורדוס להלחם בפרתים ובראשונה צוה עליהם להכין סדרים בארץ יהודה. הורדוס שלח ברצון את סילון מעליו ויצא להלחם בשׁוכני המערות. המערות האלה נמצאו בצלעות הרים תלולים ומכל עבר לא יכול הצבא לגשת אליהן, כי רק משעולים צרים ונפתלים הוליכו אל פי המערות, והסלע אשר מעבר פני המערות מלמעלה ירד אל תהום עמֻקה והיה זקוף על פי התהום. זמן רב לא ידע המלך לשית עצות בנפשו, כי נבצר ממנו להגיע עד המקום ההוא. ואחרי־כן מצא תחבולה מחֻכָּמה ומסֻכָּנה יחדו. הוא צוה לשלשל את בחורי צבאו בארונות (התלויים בחבלים) ולהציגם על פי המערות. והם שחטו את יושבי המערות עם טפם והשליכו אש על האנשים אשר אמרו לעמוד על נפשם. והורדוס רצה להציל אנשים אחדים ממות וצוה עליהם ביד שלוחיו לצאת אליו. אבל איש מיושבי המערות לא נעתר לדבריו ולא הסגיר את נפשו בידי הורדוס, ואלה אשר נתפשו בעל־כרחם בחרו במות מחיי שבי. גם נמצא שם זקן אחד, אשר אטם אזניו מצעקות אשתו ושבעת בניו, בחַלותם את פניו לתת להם כי יצאו בברית שלום, והמית את כֻּלם, וכן עשה את הדבר: הוא צוה עליהם לצאת אחד אחד ועמד על פי המערה והמית כפעם בפעם את הבן היוצא משם. הורדוס ראה את הדבר מרחוק ורחמיו נכמרו עליהם מאד, הוא פרש את יד ימינו מול הזקן והשביע אותו לחמול על נפשות בניו. אבל הזקן לא שעה אל דבריו, רק חרף וגדף את הורדוס, כי הוא בן חשֻׁכּים, והמית את אשתו על הבנים, ואחרי־כן השליך את החללים אל התהום וקפץ בעצמו שמה.

ה. ככה כבש הורדוס את המערות ואת היושבים בהן. הוא השאיר בגליל את חלק צבאו, אשר היה בו כדי לבצור כל רוח מרד מראש, והפקיד על המצב את תלמי⁸⁴ ואחרי־כן פנה עם חילו אל שומרון והוליך עמו שלשת אלפים רגלים ושש מאות פרשים להלחם באנטיגנוס. אבל אחרי צאתו סר פחדו מעל האנשים, אשר הסכינו לחרחר ריב בגליל, והם התנפלו פתאם על תלמי שר־הצבא והמיתוהו, ואחרי־כן החריבו את הארץ; והבצות ויתר המקומות הנשכחים מני רגל היו להם למסתור. וכאשר נודע להורדוס דבר המרד, עלה חיש מהר לעזרת אנשיו והמית המון גדול מהמורדים וכבש את כל המבצרים במצור והטיל על הערים לשלם מאה ככר כסף ענשים בעבור המרד.

ו. וכאשר גֹרשוּ הפרתים מארץ סוריה ופקורא נפל בחרב, שלח וֶנְטִידִיּוֹס במצות אנטוניוס לעזרה להורדוס אלף רוכבים ושני לגיונות, ואנטיגנוס שלח מכתבים אל מַחַיְרַס מפַקד הרומאים וחִלה את פניו לבוא לעזרתו הוא, והִרבּה להתאונן על רשעת הורדוס וגם הבטיחהו לשלם לו כסף. אבל מַחַירַס לא נועז לעבור על מצות שולחו, ומה גם כי נתן לו הורדוס מתנות יתרות, ועל־כן לא הטה אזניו לבגוד בו, אולם התחפש כאוהב אנטיגנוס ויצא לרגל את מחנהו בירושלים, ולא שמע לקול הורדוס, אשר מנעהו מעשות את הדבר. אבל אנטיגנוס הבין, כי מחשבת אוֶן בלב מחירס, ועל־כן סגר בפניו את שערי העיר ונלחם אתו כאויב מראש החומה, עד אשר שב מחירס בבשׁת פנים אל הורדוס לעיר אמאוּס, ומרֹב כעסו על משוגתו הכה לפי חרב את כל היהודים אשר פגש בדרכו ולא חמל על אנשי־שלום הורדוס, כי לא רצה לשים פדות ביניהם ובין אוהבי אנטיגנוס.

ז. לדבר הזה התאנף הורדוס ונשא את נפשו להלחם במחירס כאויב, אבל כבש את כעסו ומהר לנסוע אל אנטוניוס להתאונן על מחירס ועל העול אשר עשו ידיו. ומחירס השיב אל לבו, כי עשה מעשה תעתועים, ורדף אחרי המלך והִרבּה להפציר בו עד השלימו עמו. אולם הורדוס לא שב ממחשבתו לנסוע אל אנטוניוס. הוא שמע, כי חנה אנטוניוס בחיל גדול לפני סַמּוֹסַטָּה ונלחם עליה – העיר הזאת היא מבצר חזק בקרבת נהר פרת – והחיש את מסעו שמה, כי מצא עתה שעת־הכּשׁר להראות את גבורתו ולהגדיל את חִנו בעיני אנטוניוס. וכבוא הורדוס שמה שׂם קץ במהרה למצור העיר, כי המית רבים מהשונאים⁸⁵ ולקח מהם שלל גדול. ואנטוניוס, אשר זה מכבר השתומם על גבורת הורדוס, הוסיף יקר על כבודו וחזק אותו בתקותו לכסא המלוכה. ואנטיוכוס המלך הֻכרח להסגיר את העיר סמוסטה (בידי הרומאים).

פרק שבעה־עשר: מות יוסף נגלה להורדוס בחלום הלילה. הורדוס נצל בנס מצרה פעמים. הוא המית את פפוס רוצח אחיו ושלח את ראשו אל פירורא, ואחרי־כן שם מצור על ירושלים ולקח את מרים לאשה.    🔗

א. בין כה וכה הורע מעמד הורדוס בארץ יהודה. הוא עזב שם את השלטון בידי יוסף אחיו וצוה עליו לבל יתגרה מלחמה באנטיגנוס עד שובו, בדעתו כי לא יהיה לו מחירס למשען חזק, כאשר הוכיח כבר במעשיו. אבל בשמוע יוסף כי הרחיק אחיו ללכת מאד לא שם אל לבו את מצוותיו ויצא אל יריחו עם חמשה גדודים אשר שלח עמו מחירס. הוא ירד שמה לגזול את תבואת השדה בעצם הקיץ. אבל בהרים ובין המצרים התנפלו עליו האויבים, ויוסף נפל בחרב, אחרי עשותו גבורות במלחמה, וכל צבא הרומאים נכרת. כי הגדודים האלה היו צעירים (טירונים) מארץ סוריה ולא נמצאו ביניהם אנשי־הצבא הנקראים „ישנים“ (וֶטרנים, מלֻמדי מלחמה), אשר היה בהם כח להגן על במלחמה הצעירים אשר לא ידעו להלחם.

ב. ודעת אנטיגנוס לא התקררה בנצחון הזה. הוא העיר את כל חמתו על אויביו וגם התעלל בנבלת יוסף. כאשר תפש את גופות החללים צוה לכרות את ראש יוסף מעליו, אף כי רצה פירורא אחי יוסף לשלם כֹּפר גויתו חמשים ככר. – אחרי נצחון אנטיגנוס קם מרד חדש בגליל, ואוהבי אנטיגנוס סחבו את טובי אנשי שלומו של הורדוס והטביעו אותם ביאור (בים כנרת). גם בארץ אדום, אשר שם בנה מחירס את אחת המצודות הנקראה גִתָּא, עברו רבים אל אנטיגנוס. ואֹזן הורדוס לא שמעה דבר מכל הנעשה. אחרי אשר נפלה סמוסטה בידי הרומאים הקים אנטוניוס את סוסיוס על ארץ סוריה וצוה עליו לעזור להורדוס במלחמתו עם אנטיגנוס, ואנטוניוס בעצמו נסע אל מצרים, וסוסיוס שלח לפניו שני לגיונות אל ארץ יהודה, לעמוד לימין הורדוס, והוא עם שאר צבאו נסע אחריהם.

ג. וכאשר חנה הורדוס בדפני, אשר על־יד אנטיוכיה, נגלה לו בחלום־לילה בהיר, כי מת אחיו, וכשקפץ מעל יצועו בחרדה, באו אליו מבשרי האסון. זמן קצר התאבל הורדוס על הצרה הזאת ואת שארית אבלו דחה [עד עשותו נקמה ברוצחי אחיו], ומהר לעלות על האויבים, בהאיצו באנשיו לעבור מעברות גדולות למעלה מכחם. ובהגיעו אל חבל הלבנון לקח לעזרתו שמונה מאות איש מיושבי ההר וגם לגיון אחד מצבא הרומאים נלוה אליו במקום ההוא. עם הצבא הזה לא חכה הורדוס לאור היום, כי מהר להתנפל על ארץ הגליל והדף את אויביו היוצאים לקראתו אל המקום אשר הגיחו ממנו ותכף פשט אל המבצר ההוא. אבל עוד טרם הספיק הורדוס לכבוש את המבצר בסערה, והנה ירדו גשמים בזעף ואִלצוּ אותו ואת חילו לנוח בכפרים הסמוכים. כעבור ימים אחדים התחבר אליו הלגיון השני, השלוח על־ידי אנטוניוס, ושונאיו יראו את כחו הגדול ועזבו בלילה את המצודה.

ד. ומשם פנה הורדוס דרך יריחו להחיש את מעשהו ולמהר את נקמתו ברוצחי אחיו. ושם קרה אותו מופת, אצבע אלהים, כי נחלץ מצרה בהסח הדעת, ועל־כן יצא לו שם אהוב־אלהים. וזה הדבר: רבים משריו אכלו ושתו עמו בלילה ההוא וככלות הסעֻדה ואחרי צאת כל המסֻבּים מבית המשתה נפל הבית תחתיו חיש מהר, ובדבר הזה ראה הורדוס אות מבשר תלאה וישוּעה יחד לקראת המלחמה העתידה. הוא השכים בבקר והסיע את צבאותיו. וגם אויביו ירדו מן ההרים, כששת אלפים איש, ונסוּ להתגרות בחלוצי חיל הורדוס, אבל יראוּ להתנגח עם הרומאים בזרוע נטויה, ועל־כן עמדו מרחוק והשליכו עליהם אבנים וחניתות ופצעו רבים מן הצבא. וגם הורדוס נפצע בחנית בצלעו מדי רכבו במקום ההוא.

ה. ואנטיגנוס רצה להראות, כי לא באֹמץ־רוח אנשיו בלבד, כי גם במספרם הוא עולה על האויבים. על־כן שלח את פפוס, אחד מאוהביו, עם צבא אל שמרון להלחם שם עם מַחירס. והורדוס עבר בארץ שונאיו והחריב חמשה מקומות־ישוב והמית אלפים איש מיושביהם, כי שרף את בתיהם באש. ואחרי־כן שב אל מקום תחנותו, כי חנה עם חילו על־יד הכפר הנקרא קָנָה⁸⁶.

ו. ומדי יום ביומו נהרו אליו המונים רבים מהיהודים היושבים ביריחו ובשאר מקומות הארץ. אלה עברו אליו משנאתם את אנטיגנוס ואלה לשֵׁמע תהלת נצחונותיו ורבים באו אליו מאהבתם לתמורות מבלי דעת וחשבון. והנה נפש הורדוס נכספה להתנגח עם אויביו על שדה המלחמה וגם אנשי פפוס יצאו לקרב בחפץ־לב, כי לא חַתּוּ מגבורת חיל הורדוס ולא נבהלו מעֹז רוחו. וכאשר יצאו שתי המערכות לקרב, החזיקו אגפי צבא אנטיגנוס מעמד זמן־מה, אבל הורדוס חרף את נפשו, כי זֵכר אחיו הנהרג עורר אותו לעשות חיל, ונלחם בחמת גבורה, כאלו עמד לנֹכח רוצחי אחיו לשלם להם כגמול ידיהם, והתגבר על־נקלה על האגף העומד ממולו, ואחרי־כן פנה גם אל חלקי צבא השונא, אשר התעודד במערכה, והדף אותו ורדף אחריו בלי הרף. המטבֵּח היה נורא, כי אנשי חיל אנטיגנוס נדחפוּ כלם אל הכפר, אשר ממנו יצאו לקרב, והורדוס הציק למאסף אשר להם והֵצר את צעדיהם והמית אנשים לאין־מספר, ואחרי־כן הרס אל הכפר עם האויבים יחדו, וכל בית היה שם מלא אנשי צבא מזֻיּנים עד אפס מקום וגם הגגות היו מכֻסים המונות אנשי מלחמה. ואחרי אשר התגבר הורדוס על העומדים בחוצות צוה להרוס את הבתים ולהוציא את הפליטים ממחבואיהם, והמית המונות צפופים, בהפילו עליהם את קורות הבתים, ואת הנמלטים מחָרבות הבתים קדמו אנשי המלחמה בחרבות שלופות ופגרי ההרוגים נערמו תלים תלים, עד כי חסמו את הדרך בעד המנצחים. השונאים לא עצרו כח להתנער מהמכה הזאת. כשהתלקטו בהמון עוד הפעם, ראו את תלי החללים הגדולים בכפר ולא קמה בהם עוד רוח, והם נפוצו לכל עבר. כמעט ערב הורדוס את לבו בגאות נצחונו למהר ולעלות על ירושלים ולהבקיענה אליו, לולא עצרוהו גשמים חזקים. הדבר הזה לא נתן להורדוס לארות את כל פרי נצחונו ולהשלים את תבוסת אנטיגנוס, אשר כבר אמר בלבו לעזוב את העיר.

ז. לפנות ערב שלח הורדוס את אוהביו העיפים לחלץ את עצמותיהם, ובעוד הוא כֻלו מכֻסה זֵעה מעמל המלחמה הלך לרחוץ את בשׂרו כדרך אנשי־הצבא ורק נער אחד נמצא עמו. ועוד טרם הספיק לבוא אל בית־המרחץ והנה קפץ משם לקראתו אחד מאויביו חגור חרב, ואחריו השני, ואחריו השלישי ועוד רבים. האנשים האלה נמלטו משדה־המערכה אל בית־המרחץ מזֻיּנים בכלי נשקם וישבו שם נדהמים ונבהלים ובראותם את המלך רחפו עצמותיהם ממגור. הם החלו לרוץ ועברו רועדים מפחד על פני המלך, אשר כבר התפרק את נשקו, ופנו אל פתח הבית. במקרה לא נמצא אף אחד מן הצבא לחַפשׂ את האנשים האלה, והורדוס שמח, כי לא אֻנה לו רע מהם. וככה ברחו כלם ונמלטו.

ח. ביום המחרת צוה הורדוס לכרות את ראש פפוס שר־צבא אנטיגנוס, אשר נפל חלל במערכה, ושלח את הגלגֹלת אל פירורא אחיו לכֹפר נפש אחיהם המומת, כי פפוס היה האיש, אשר צוה להמית את יוסף. ולקץ ימי הגשמים עלה הורדוס על ירושלים והגיע עם חילו עד חומת העיר וכמלֹאת שלש שנים ליום אשר בו הוקם למלך חנה עם צבאו לפני הר־הבית. כי משם היה קל להלחם בעיר, וגם פומפיוס כבש לפנים את העיר מן העֵבר ההוא. הורדוס שׂם על אנשי־הצבא את עבודות המצור והחריב את מגרשי העיר וצוה על אנשיו להעלות שם שלש סוללות ולהקים עליהן מגדלי מצור ואחרי־כן הפקיד על העבודה את הזריזים מקרב חבריו ויצא אל שמרון לקחת לו לאשה את בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס הארוסה לו מכבר, כאשר דברנו למעלה, ובדחותו את עבודת המצור מפני נשואיו, הראה, כי הוא בז למערכות שונאיו.

ט. ואחרי חתֻנתו שב הורדוס אל חומת ירושלים עם חיל גדול מבראשונה, כי התחבר אליו סוסיוס בצבא עצום, רוכבים ורגלים, אשר שלח לפניו בדרך היבשה, והוא בעצמו נסע דרך הצידונים⁸⁷. וכאשר נאסף כל הצבא במספר אחד־עשר לגיונות אנשי־צבא רגלים וששת אלפים רוכבים, מלבד חיל־העזר שבא מארץ סוריה, וגם הוא היה עצום במספרו, חנו כֻלם בקרבת חומת ירושלים הצפונית. הורדוס סמך על פקֻדת מועצת־הזקנים, אשר הוקם למלך על־פיה. וסוסיוס מִלא אחרי דברי אנטוניוס, אשר שלח אותו עם צבאו לעמוד לימין הורדוס.

* * *

פרק שמונה־עשר: הורדוס כבש בעזרת סוסיוס את ירושלים בחוזק־יד. קץ אנטיגנוס. על קלֵיאופַּטרה ותאות בצעה.    🔗

א. בקרב העם היושב בעיר רבתה המהומה. המונות נקהלו לפני היכל ה' והחלשים אשר בהם בקשו את דבר־אלהים ואנשי הרוח קמו ביניהם להִנבא לזמן ההוא.⁸⁸ ומרי הנפש פשטו בגדוד והרבו שֹׁד וחמס והרבו לבֹז את הלחם במסִבּות העיר ולא השאירו מספוא לסוסים וצֵדה לאנשים. ואנשי המלחמה התיצבו במערכה להגן על העיר מפני המצור וגרשו את אנשי־הצבא שופכי הסוללות מקרבת החומה. ומיום ליום התחכמו להמציא מעצורים חדשים בעד מכונות המצור. ויותר מכֹּל עלו על שונאיהם בעבודת המחתרות, אשר חתרו תחתיהם.

ב. המלך הקים אורבים להניא את מעשי השֹׁד ובעזרתם מנע את השודדים לבל יגיחו מן העיר. וכנגד מחסור הלחם צוה להביא אֹכל מרחוק. אמנם גבורי היהודים נלחמו בעֹז־רוח לאין ערוך, אבל הרומאים חזקו מהם בדעת טכסיסי המלחמה, על־כן נשמרו הנצורים מהִלחם עם הרומאים פנים אל פנים, בדעתם כי בנפשם הדבר, רק הגיחו עליהם פתאם מן המנהרות – וטרם הספיקו הרומאים להרעיש חלק החומה, כבר מצאה ידם לבנות חומה חדשה. בכלל לא רפתה זרועם במלחמה ולא התבלעה עצתם; הם קבלו עליהם להחזיק מעמד עד הקץ. ועל אף החיל הגדול והעצום, אשר הקיף עליהם, עמדו היהודים על נפשם חמשה חדשים במצור – עד אשר עלו אנשים מתי מספר מבחורי חיל הורדוס על החומה והוסיפו אֹמץ להבקיע אל תוך העיר, ובראשם עמדו שרי מאות אחדים מצבא סוסיוס. לראשונה נכבש המקום מסביב להר־הבית, ומשם פרץ הצבא אל כל עברים כשטף זרם ברצח נורא, כי הרומאים התמרמרו מאֹד על אֹרך המצור והיהודים אשר בחיל הורדוס שרדו לבלי השאיר שׂריד לקמיהם. אנשים לאין מספר נדחפו אל המבואות הצרים ואל הבתים וגם אל היכל ה' ונשחטו שם, ואיש לא חמל על עוללים ועל זקנים ולא על נשים חדלות־כח. ואף כי העביר המלך קול בקרב הצבא ודרש לתת חנינה לאויבים, לא שמעו אנשי הצבא לקולו ולא השיבו ימינם אחור, כי־אם רצחו זקן ונער, כאִלו נטרפה דעתם. והנה ירד אנטיגנוס מן הבירה ושכח את גדֻלתו לפנים ולא שם לב אל מצבו הפעם, רק נפל לרגלי סוסיוס להתחנן על נפשו. אבל סוסיוס לא חמל עליו בצרתו וצחק עליו בזדון וקרא לו בשם „אנטיגוני“⁸⁹. אולם לא נהג בו מנהג אשה ולא שלח אותו לחפשי ממאסרו, רק צוהל שימו בנחֻשתים ולשית עליו משמר.

ג. ואחרי אשר התגבר הורדוס על אויביו נטל עליו לבצר את רוח בני בריתו הנכרים. כי המון הזרים מהר לראות את ההיכל בעיניו ולהביט אל קדשיו. המלך עצר אותם מעשות הדבר, בהרבותו לדבר על לבם וגם להגזים עליהם. וגם פגע בהם בכלי נשקו – כי חשב אשר יהיה לו נצחונו קשה ממגפה רעה, אם תחזינה עיני זרים את צפוני המקדש. הוא עצר גם בעד מעשי השֹׁד בעיר, בהציקו לסוסיוס בדבריו, כי שאל אותו הטרם יחשבו הרומאים להכין את כסא מלכותו בארץ ציה, בהפכם את ירושלים לעיר ריקה מיושב ובהוציאם ממנה את כל רכושה? ועוד אמר, כי הוא חושב למשפט, אשר גם שלטון כל העולם אינו שוה לו למצֹא כֹפר דם אזרחי ירושלים, הנשפך כמים. וסוסיוס השיבהו דבר, כי לצדק התיר את ידי אנשי הצבא לבֹז את העיר חלף עבודתם הקשה בעת המצור. ואז אמר הורדוס, כי ישלם בידיו לכל איש את שכרו מכספו הוא. ככה פדה הורדוס את שארית ירושלים וגם הקים את דברו, כי שלם בנדבת לב לכל איש ואיש מן הצבא את שכרו, ולשרי החילים נתן מנות כערכם, ואת סוסיוס פקד במתנות מלכים, ואיש לא יצא בידם ריקות. וסוסיוס הקדיש לאלהים זֵר זהב ואחרי־כן עלה עם חילו מעל ירושלים והוליך אתו בשביה את אנטיגנוס האסור. והאיש הזה דבק בחיים בכל נפשו ושגה בתקוות כוזבות עד בוא קצו, כאשר קדם את פניו הקרדֹם ושלם לו כגמול מֹרך־לבו.

ד. בשבת הורדוס על כסא המלוכה הִפלה בין יושבי ירושלים. לאנשי־שלומו הנאמנים נתן כבוד וחִזק את לבם לאהבה אותו, ואת אוהבי אנטיגנטס הכריע לטבח. וכאשר אזל הכסף מאוצרו, צוה להתיך את כל הכסף הנמצא בידו ושלח אותו למנחה לאנטוניוס ולקרובים אליו. אבל בדבר הזה לא הצליח הורדוס לפדות את נפשו מכל צרה, כי כבר נלכד אנטוניוס ברשת אהבת קליאוֹפַּטְרָה ובכל מעשיו היה לעבד תאותו. ואחרי אשר השמידה קליאוֹפטרה את כל בני־ביתה, מבלי השאיר שריד למשפחתה, צמאה לדם אחרים. היא הכתה בלשון את נגידי הסורים באזני אנטוניוס והסיתה אותו להכותם נפש, למען יקל לה לרשת את רכושם. ואחרי־כן פרשה את רשת תאות בצעה על היהודים והערבים וחבלה מזמות למגר למות את שני מלכיהם, את הורדוס ואת מלכו.

ה. ואנטוניוס נתן לה רק חלק שאלתה, כי לתועבה נחשב בעיניו להמית את שני האנשים הטובים האלה, את שני המלכים הנאדרים; אבל אל נמנע מהפר את בריתו עם אוהביו הקרובים האלה, כי קרע חבלים רבים מעל גבולותיהם, וביניהם את ארץ התמרים בחבל יריחו, אשר שם מרום הצרי, ונתן אותם לקליאופטרה וגם מסר בידה את כל הערים בדרום נהר אֶלַתֵּירוֹס, מלבד צור וצידון. וכאשר היתה לשַׁלֶטת בכל הארץ הזאת שלחה את אנטוניוס בצאתו להלחם בפרתים עד נהר פרת, ואחרי־כן באה את ארץ יהודה דרך אַפַּמֵיָה ודמשק. ושם עלה בידי הורדוס לשַׁכּך את כעסה במתנות רבות. הוא חכר מידי המלכה את המדינות אשר נקרעו מעל גבולו בעד מאתים ככר לשנה, ושלח אותה עד סין ברֹב כבוד ויקר. וכעבור זמן קצר שב אנטוניוס מארץ הפרתים והוביל אתו שי לקליאופטרה את אַרְתַּבַּז בן טִגְרָן, אשר נפל בשביה. את הפרתי הזה עם הכסף ועם כל השלל מהר אנטוניוס להקדיש לה.

פרק תשעה־עשר: אנטוניוס שמע לקול קליאופטרה ושלח את הורדוס להלחם בערבים. אחרי מלחמות קשות היתה יד הורדוס על העליונה. על־דבר הרעש הגדול.    🔗

א. וכאשר פרצה מלחמת אַקְטְיוּם⁹⁰, התכונן הורדוס לצאת לעזרת אנטוניוס, כי כבר הונח לו מן המהומות בארץ יהודה, אחרי כבשו את הורקניה, המקום אשר תפשה אותו אחות אנטיגנוס. אבל בערמת קליאופטרה נעצר הורדוס מלצאת במלחמות אנטוניוס ומהיות עמו יחד בצרה. כבר אמרנו, כי יעצה המלכה דבר־בליעל על שני המלכים והסיתה את אנטוניוס להפקיד את הורדוס על המלחמה בערבים, בחשבה למצֹא אחת משתי אלה: אם תהיה יד הורדוס על העליונה – אז תמשול היא בארץ ערב, ואם ינָגף במלחמה – אזי תשלוט ביהודה. ככה קותה להפיל את אחד השליטים בידי השני.

ב. אבל מחשבתה הרעה היתה להורדוס לישועה. בתחלה לקח ערבון (בני תערובות) מהאויבים ואחרי־כן אסף לו חיל רוכבים גדול והתנפל עליהם על־יד דְיוֹספּוֹלִיס⁹¹ והכה אותם במלחמה, אף כי עמדו על נפשם בגבורה. לשֵׁמע המפלה הזאת קמה תנועה גדולה בין הערבים, והם נאספו בהמון אין־מספר אל קְנָת, אשר בחילת־סוריה, לקַדם שם את פני היהודים. והורדוס הגיע שמה עם צבאו ובקש לעשות מלחמה בתחבולות וצוה לבצר בחומה את מקום תחנותו. אבל המון צבאו לא שמע בקולו, כי כבר זחה דעתו בנצחונו הראשון, והוא מהר להתנפל על הערבים והניס אותם בראשית הקרָב והחל לרדוף אחריהם. אבל ברדפו אחרי אויביו נפל הורדוס הפח, כי בגד בו אַתֵּינִיּוֹן, אחד משרי צבא קליאופטרה, אשר היה איש־ריבו כח הימים, ושלח עליו את יושבי קְנָת, להלחם בו. וכאשר קמו גם אלה על הורדוס, החליפו הערבים כֹּח והפכו את פניהם והתחברו במערכה המונים המונים במקום סלעים ולא־דרך והניסו את צבא הורדוס והכינו לו מטבֵּח נורא. פליטי המלחמה ברחו אל אָרְמִיזָה למקום המחנה, אבל הערבים הקיפו עליו ותפשו אותו עם כל האנשים הנמצאים שם.

ג. זמן קצר אחרי הפֻּרענות הזאת בא הורדוס בראש חיל־עזר, אך עבר את המועד. ואמנם סבת המגפה הזאת היתה, כי המרו שרי־החילים את פיו: הן לולא התחוללה המלחמה פתאם, כי אז לא מצא לו אתיניון שעת־הכֹּשר למלא את מזמתו הרעה. הורדוס מהר לעשות נקמה בערבים ופשט על ארצם כפעם בפעם וכה יסר אותם על נצחונם האחד פעמים הרבה. אולם בעוד הוא לוקח נקמה מאויביו, והנה נוספה לו פרענות חדשה, שבאה בידי שמים. כי בשנה השביעית למלכותו בעצם ימי מלחמת אקטיום רגזה ארץ יהודה תחתיה בראשית האביב והמיתה בהמה לאין־מספר, וגם שלֹשים אלף איש נהרגו. אמנם לצבא לא אֻנה כל רע, כי חנה בשדה, אך השמועה, אשר דרכה להפליג בדברי הנוראות, הגיעה אל מערכות הערבים והוסיפה להם אֹמץ. הם חשבו, כי נהפכה כל ארץ יהודה, ואמרו בלבם לרשת את הארץ הריקה מאין יושב, ומהרו לפשוט עליה ולפני צאתם זבחו לאלהיהם את צירי היהודים אשר נמצאו בתוכם. המון היהודים נבהל מפני המלחמה העתידה, כי לא קמה בו עוד רוח מעֹצם הפגעים, ־אשר התגלגלו עליו זה אחר זה, והורדוס אסף את אנשי־חילו ונִסה לחזק את רוחם, בדברו אליהם לאמר:

ד. „מוזר הדבר בעיני, כי אחזה אתכם פלצות כיום הזה. אִלוּ למראה נגעי האלהים, נפלה רוחכם בקרבכם, החרשתי – אך לא יאות לאנשי־חיל להִמוג מפחד בקום עליהם אדם. הן גם לדבר הזה אין את רוחי להֵחבא מפני האויב אחרי הרעש, כי מאמין אני, אשר למוקש שלחהו האלהים לפני הערבים, למען יתנו לפנינו את הדין. כי לא בכלי מלחמתם ולא בכח ימינם הם בוטחים הפעם, כי־אם באסון אשר קרה אותנו פתאם. אך לשוא היא תקות אנוש, אשר אין יסודה בחילו ובגבורתו, רק בצָרות אחרים ובפגעיהם. כי לא לעולם ימצא האדם פגע וצרה וגם לא לעולם חסן וישועה, וכל עין רואה צבא וחליפות בגורל האדם לטוב ולרע יחדו. בינו את הדבר מן המופתים אשר קרו אתכם. הן במלחמה הראשונה היתה ידנו על העליונה, ואחרי־כן, גברו עלינו שונאינו וקרוב הדבר כי הפעם יתָּפשו במזמותיהם אשר הם חושבים להכריענו. הן הבִּטחה היתֵרה לא תדע להזָהר והפחד מלמד עצה ותחבולה, ועל־כן גם מחִתַּתְכֶם מוסיפה לי אֹמץ ותקוה: כי כאשר העזתם פניכם לבלי־חֹק והעפלתם לעלות על האויב מבלי שמוע לקולי, הנה מצא לו אתיניון עת רצון לבגוד בגד. אך עתה הנני רואה אתכם מתמהמהים ושבורי־לב למראה־עין, והדבר הזה הוא בעיני עֲרֻבּת הנצחון. והנה עליכם להשאר במעמד הזה עד עת מצֹא, אולם בהגיע עת המלחמה תעוררו את רוח גבורתכם ותלַמדו את אנשי הבליעל להבין, כי רעת האדם אף פגע האלהים לא יעצרו כח להחליש את עזוז היהודים כל עוד נפשם בם! ואיש מכם לא יתן לערבי להיות למושל בביתו וברכושו, אחרי אשר תפש אותו בכפו כמעט לא פעם ולא שתים, ואל תחרֵדנה אתכם תנועות היסודות אשר אין בהם רוח־חיים, ואל תחשבו כי הרעש הוא אות ומופת לאסון חדש כי יבוא. כי חֻקי הטבע מושלים בפגעי היסודות ולא יוסיפו להביא שֹׁד על האדם, מלבד הנזק הצפון בהם. אמנם יש אשר יבוא איזה פגע קל כאות מבַשׂר רעב או דֶבר לעתיד, אולם לכל האסונות יש גבול אשר לא יעברוהו. ואף גם זאת, היוכל נצחון שונאינו במלחמה להזיק לנו יותר מאשר עשה הרעש? והנה יש לי אות חזק, כי יפלו אויבינו במלחמה, והאות הזה לא פגע ומקרה הוא וגם לא מעשה אשר בא להם מידי זרים. כי הם המיתו את צירינו באכזריות רשע, לעבור על כל חֻקי האדם, ואת הדבר הזה עשו למען עקוד אותם לקרבן לאלהים, להצליח את מלחמתם. אבל הם לא ימָלטו מעין האלהים הגדולה ומזרועו האדירה, ובמהרה יתנו לפנינו את הדין, אם עוד תפעם בלבנו רוח גבורת אבותינו ונקום בעֹז לקחת נקם מהם על אשר הפרו ברית ושבועה. ואל יצא איש מכם להלחם בעד אשתו ולא בעד בניו וגם לא בעד ארץ אבותיו הנמצאה ברעה, רק ילך לקחת את נקמת דם צירינו השפוך. וההרוגים יעברו לפניכם במלחמה ויפליאו לעזרכם משרי צבאותיכם החיים. וגם אני אצא בראשכם לקַדם את פני הסכנה, בדעתי כי לקולי תשמעו. הן יודעים אתם, כי לא יעמוד איש בפני עֹצם גבורתכם, אם לא תחפזו במעשיכם ולא תגרמו לעצמכם רעה“.

ה. בדברים אלה חִזק הורדוס את לב אנשי־צבאו, ובראותו כי שבה אליהם רוח גבורתם, הקריב זבחים לאלהים, ואחרי הקרבן עבר את הירדן בראש חילו וחנה על־יד רבת־בני־עמון⁹² בקרבת האויבים ונִצָּה אתם על־יד המצודה אשר נמצאה בין שני המחנות בתּוֶךְ, והתכונן למלחמה קרובה, כי גם השונאים שלחו לפניהם אנשים מתי־מספר לכבוש את המצודה. אבל חלוצי־הצבא, אשר שלח המלך, הדפו אותם מהר ותפשו את ראש הגבעה, ולמחרת היום עלה הורדוס עם חילו וסִדר אותו במערכה וקרא את הערבים לצאת אליו למלחמה. אבל איש מהם חא יצא לקראתו, כי חרדה גדולה נפלה על האנשים וגם ראש־הצבא אֶלְתֶּם⁹³ נמוג מפחד, ולכן נגש המלך והשחית את החֵל [הסוכך על מחנה האויבים]⁹⁴. ולדבר הזה באו הערבים במצוק ויצאו למלחמה בלי סדרים, ורגלִים התבוללו ברוכבים. ואמנם עלו במספרם על היהודים, אך נפלו מהם ברוח גבורתם, אף כי השליכו את נפשותיהם מנגד, בראותם כי רחוקה מהם ישועה.

ו. וכל העת אשר עמדו הערבים על נפשם, לא נפל מהם רב, אך כאשר הפנו את ערפם ספו רבים מהם בחרב היהודים, ורבים היו למרמס לרגלי אחיהם. חמשת אלפים נפלו מהם חללים בדרך מנוסתם, והנשארים נדחקו מבית לחֵל. והורדוס הקיפם ושׂם עליהם מצור וכבר היו עתידים להִכּנע לפני חרב הורדוס, והנה אזלו המים מכליהם והצמא החיש את מפלתם. במלך קבל את פני שלוחיהם בגאוה ובוז, ועוד הִרבה להציק להם, כאשר אמרו לתת לו חמש מאות ככר כֹּפר פדיון נפשם. וכאשר הוסיף הצמא ללהט בקרבם, יצאו המונים המונים והסגירו את נפשותיהם לרצונם בידי היהודים ובחמשה ימים נאסרו מהם ארבעת אלפים איש בנחֻשתים. וביום הששי נואש ההמון הנשאר מעזרה ויצא לקרב, והורדוס נלחם עמו והכה כשבעת אלפים איש בחרב. ובמכה העצומה הזאת נקם את נקמתו בערָב ובצר את רוח גאון אנשיה עד אשר נבחר גם לראש על־ידי העם⁹⁵.

פרק עשרים: הורדוס נמנה למלך מטעם אוקטַוִינוס הקיסר, כי הביא לו מתנות רבות, והוא שלם לו, בהשיבו לו את חלקי ארצו, אשר נקרע מעליה בידי קלֵיאוֹפטרה, וגם את חבל נחלת זֵינון.    🔗

א. תכף אחרי הנצחון הזה קִדמה את הורדוס הדאגה, פן תלָקח מידו הממשלה על אהבתו לאנטוניוס, אחרי שהיתה יד אוקטוינוס־ציזר על העליונה בסביבות אקטיום. אבל מגורתו הגדולה לא קמה, כי אוקטוינוס לא חשב אשר תבוסת אנטוניוס היא שלמה כל הימים אשר ישאר הורדוס נאמן עמו. ובכל זאת יעץ המלך בלבו לקַדם את פני הסכנה ונסע באניה אל רוֹדוֹס, אשר ישב שם אוקטוינוס בימים ההם, ובא אליו בלי נזר מלוכה, ודמה לאיש הדיוט במראהו ובלבושו, אולם למלך בגֹדל רוחו, כי לא כחד ממנו דבר אמת ודִבּר אליו פנים אל פנים: ציזר, בידי אנטוניוס הוקמתי למלך והנני מודה לפניך, כי בכל דרכי בקשתי להועיל לאנטוניוס, ואף בדבר הזה לא אכַסה את האמת תחת לשוני, כי גם במלחמה היו עיניך רואות את הכרת טובתי לאנטוניוס, לולא עצרוני הערבים. ובכל־זאת שלחתי אליו צבא־עזר כאשר היה לאל־ידי וגם המצאתי לו לחם וצידה הרבה רבבות כור. ואף אחרי המגפה על־יד אקטיום לא עזבתי את איש־חסדי, והייתי לו ליועץ נאמן, כאשר לא יכֹלתי עוד לעזרהו במלחמה, ואמרתי לו, כי באחת יוכל לתקון את אשר עִוֵת, – אם ימסור את קליאופטרה למָות. גם כסף הבטחתי לו וגם מבצרים להשגב בהם ואמרתי, כי אצא עמו יחד במלחמותיו אחרי המיתו את האשה הזאת. אבל דודי־קליאופטרה הכבידו את אזניו וגם האלהים עצר בעדו, כי בחר בך ונתן בידך את השלטון. אמנם נפלתי בנופלים עם אנטוניוס יחדו, ואחרי אשר בגד בו מזלו הנה אני מניח לפניך את הנזר. ואליך באתי, בבטחי כי צִדקתי תהיה לי לישועה ובתקותי כי תחקור לאמון־רוחי בבריתי ולא תזכור, מי האיש אשר דבקתי באהבתו.

ב. ולדברים האלה השיבהו אוקטוינוס: „שלום לך, והתחזק על כסא מלכותך. הן לך יאתה לנהל ממשלה ברבים, כי הראית את כל חֹזק אהבתך. ועתה נַסה־נא לשמור את בריתך לאלה אשר הצליחו בדרכיהם מאיש־חסדך, כי הנה גם אני מקוה ממך לגדולות על נדבת רוחך. ואף אמנם גמל לי אנטוניוס טובה כאשר שמע בקול קליאופטרה ומאס בעצתך, כי בשכר אוַלתו הזאת מצאתי את לבבך נאמן לפני, וכבר החִלות להיטיב לי, כי הנה כתב אלי דִידִיוֹס⁹⁶ בדבר העזרה אשר הספקת לו נגד המתגוששים⁹⁷. ועתה אוציא פקֻדה להכין את הממלכה בידך ואנסה גם אני לגמול לך חסד, לבל תתהה על חסדי אנטוניוס“.

ג. ככה דִבּר אוקטוינוס טובות עם המלך ושׂם על ראשו את הנזר והוציא כתב־פקֻדה להיות לעד על המתנה הזאת, ועם המכתב בִּשׂר ברבים את מהלל האיש בדברי־חן. הורדוס נשא את פניו במנחה ואחרי־כן בקש אותו לחמול על אַלֶכְּסָא, הוא אחד מאוהבי אנטוניוס, אשר בא להתחנן לפניו. אולם הקיסר לא יכול לכבושׁ את כעסו והִרבה לדבר קשות עם הורדוס המֵליץ עליו וגם השיב את פניו. ואחרי הדברים האלה, בנסוע אוקטַוינוס אל מצרים דרך ארץ סוריה, יצא הורדוס לקבל את פניו בפעם הראשונה בכל עשׁר מלכותו ורכב על־ידו בפקדו את צבאותיו בסביבות עכּו וגם עשה משתה לו ולכל אוהביו, ואחרי־כן נתן לכל אנשי־הצבא להיטיב את לבם ככל אוַת נפשם; ומלבד־זאת שקד להמציא מים לרֹב לאנשי־הצבא מדי עברם דרך ארץ הנגב עד סין וגם בעת שובם בדרך הזה, עד אשר לא חסר הצבא דבר ממזונותיו. ואקטוינוס וכל אנשי־הצבא הָראו לדעת, כי קטנה מלכות הורדוס הרבה מדי נדבת לבו. על־כן נשא אוקטוינוס את פני הורדוס בבואו אל ארץ מצרים אחרי מות אנטוניוס וקלֵיאופטרה ועשהלו יְקָר וגדלֻה וסִפּח על מלכותו את חבל הארץ אשר קרעה מידו קלֵיאופטרה והוסיף עליה מחוץ את גדר ואת סוסיתא ואת שומרון, וגם את הערים אשר על שפת הים עזה ואנתדון ויפו ומגדל סטרטון. ועוד נתן לו למנחה ארבע מאות גַּלִּים להיות שומרים לראשו, והם אשר היו לפנים נושאי כלי קלֵיאופטרה. אמנם סבת המתנות האלה, אשר העניק אוקטוינוס להורדוס, היתה נדבת לב המקבל.

ד. ואחרי האקַטְיַדה⁹⁸ הראשונה הוסיף הקיסר על מלכות הורדוס את חבל הארץ הנקרא טרַכוֹן⁹⁹, (חבל ארגֹב) וגם את ארץ הבשן הקרובה אליו ואת ארץ חַוְרָן, וזאת סבת הדבר: זֶנּוֹדוֹרוֹס החוכר את נחלת לִיסַנִּיס לא חדל לשלוח את השודדים מחבל ארגֹב על יושבי דמשק, ובני העיר ברחו אל וַרוֹן הנציב אשר בסוריה וחִלו את פניו להודיע את הקיסר על־דבר מצוקותיהם. וכאשר שמע הקיסר את הדבר שלח פקֻדה לבער את השודדים מן הארץ. וַרוֹן עלה עליהם עם צבאותיו וטהר את הארץ מהאנשים האלה ולקח אותה מזֶנּוֹדוֹרוֹס, ואחרי זמן פחד הקיסר, פן תֵּהפך הארץ עוד הפעם לקן השודדים הפושטים על דמשק, ומסר אותה בידי הורדוס. וכאשר בִּקר הקיסר בפעם השניה את האפַרכיה (נציבות סוריה) בשנת עשר [למלכותו] הקים את הורדוס לנגיד־ראש (אפיטרופוס, מפקח) בכל ארץ סוריה, עד כי לא יכלו נציבי הרומאים לשלוט בארץ מבלי שאֹל בעצתו. ואחרי מות זנודורוס נתן הקיסר להורדוס גם את כל הארץ אשר בין טרכון ובים ארץ הגליל (הגולן). ועוד גדול מכל הכבוד הזה היה בעיני הורדוס הדבר, כי אותו אהב הקיסר מכל האנשים אחרי אגריפס, ובעיני אגריפס יקר מכל האנשים זולת הקיסר. וכאשר הגיע המלך למרום הצלחתו, גדלה ועצמה רוחו הנדיבה והוא נשא את נפשו הגדולה אל מעשי צדקה.

פרק עשרים ואחת: על הערים אשר פאר אותן הורדוֹס והערים אשר בנה ועל יתר מוסדותיו, כי הראה את נדבת לבו גם לבני הנכר והצליח בכל דרכיו.    🔗

א. בשנת חמש־עשרה למלכו חִדש הורדוס את בנין היכל ה' והרחיב את החצר מסביב לו פי שנים ובנה עליה חומה והוציא על הדבר הזה כסף רב לאין־מספר ועשה את המלאכה בתפארת, אשר אין ערוך אליה. ועל הדבר הזה יעידו האולמים (האסתוניות) הגדולים מסביב למקדש והמצודה אשר עליו מצפון, כי את האולמים יסדו ובנו ידי הורדוס מחדש ואת המצודה הרחיב ופזר לדבר הזה הון עצום, עד אשר לא נפלה ביופיה מארמון מלכים, וקרא לה בשם אנטוניה לכבוד אנטוניוס. גם את בית המלכות אשר לו הקים בעיר העליונה – שני בנינים גדולים וכלילי־יפי, אשר גם היכל ה' לא דמה אליהם בהדרו, וקרא להם על שמות שני ידידיו, לאחד קיסריון ולשני אגרִיפֶּיוֹן.

ב. אולם לא רק בבתים אשר בנה חקק הורדוס את זכר אוהביו ואת שמותיהם, כי עוד הגדיל מזה לכבד אותם במבנה ערים שלמות. כי בארץ שומרון בנה עיר והקיף עליה מסביב חומה נהדרה באֹרך עשרים ריס והביא אל העיר ששת אלפים תושבים וחלק להם לנחלה אדמה פוריה, ובתוך העיר אשר יסד הקים היכל גדול ומסביב לו הקדיש ככר לקיסר שלשה חצאי ריס, וקרא לעיר בשם סֶבַּסְטֵי, וליושביה נתן משפטים נבחרים.

ג. ובאשר הוסיף הקיסר לתת להורדוס ארץ על גבולו, בנה שם היכל לכבודו על־יד מקורות הירדן, כֻּלו שיש לבן. ושם המקום הוא פַּנֵּיאַס (פַּמָּיִס). שם מתרומם אחד מראשי ההרים לגֹבה אין־חקר. ובצלע ההר מלמטה נפתח פי מערה מכֻסה, ובקרב המערה כמראה נקרת־צור תלולה, השוקעת אל תהום עמֻקה מאד, והיא מלאה מי־מנוחות, וחוקרי עֹמק־המים לא יכלו להגיע עד תחתית המצולה גם בחבל ארֹך מאד. מירכתי המערה הפונים החוצה פורצים מעינות, ושם מוצא הירדן לדעת אחדים. ועוד נבאר את זה לאשורו בדברים הבאים.

ד. ובעיר יריחו בין מצודת קפרוס ובין ארמון המלך הישן הקים המלך ארמון חדש וטוב מן הראשון ונוח ממנו למושב וקרא לו על שם שני אוהביו. ובכלל לא נוכל לאמר, כי נשאר בכל המלכות אף מקום אחד ראוי, אשר לא עשה בו כבוד לקיסר. ואחרי אשר מִלא את ארצו היכלות הוסיף לכבד אותו באפרכיה והקים קיסריונים (בניני תפארה לכבוד הקיסר) בערים רבות.

ה. הוא בחר לו על שפת הים עיר אחת אובדת, ושמה מגדל סטרטון, כי היתה יפת־נוף וראויה להתכבד, ובנה מחדש את כֻּלה אבנים לבנות וקשט אותה בארמון מלכים נהדר, ובו הראה לכּל את תכונת רוחו הגדולה, כי בכל חוף הים בין דֹאר ובין יפו, ששם נמצאה העיר בתָּוֶך, לא היה נמל לאניות, ועל־כן היו כל האניות היורדות בים מארף הצידונים (פיניקיה) אל מצרים מפליגות בלב הים, כי פחדו מרוח דרומית־מערבית, אשר גם בעת נשיבתה בנחת היתה מכה גלים אדירים אל סלעי החוף ומשברי הגלים היו מרתיחים את מצולת הים למרחקים. אך המלך לא חס על הכסף ועל העמל הרב ברצותו לכבד את אוהביו וכבש את איתני הטבע והקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פּירֵיוֹס¹⁰⁰ ובירכתי הנמל שׂם מבואות עמוקים לאניות.

ו. ואף כי טבע המקום היה לו לשטן במעשהו, נלחם עם המעצורים הקשים וגם יכול להם, והקים בנין מֻצק, אשר לא עצר הים כח להרסו, וכלל אותו ביפיו כמעשה הדבר אשר יעָשה בלי עמל ויגיעה רבה. הנה כבר דברנו, כי קבע הורדוס את גֹדל הנמל במדה ושִׁלשל אבנים בעֹמק עשרים חבל¹⁰¹ לתוך הים, ולרֹב האבנים היה אֹרך השמים רגל וקומתן תשע רגלים ורחבן עשר רגלים, ואבנים אחדות גדלו עוד במדתן מאלה. וכאשר נסתם פי המצולה, צוה הורדוס להרחיב את חלק הסֶכר העולה מתוך המים עד מאתים רגל. ועל מאת הרגל החיצונית הקים שָׁתות לעצור את שטף גלי הים, והחלק הזה נקרא בשם „פּרוֹקֻמִּיָּה“ (עוצר הגלים), והחלק הנשאר היה ליסוד חומת־אבנים, המקיפה את הנמל. ובחומה התנוססו מגדלים גבוהים והגדול ביניהם ביפיו נקרא דרוּסִיּוֹן, כשם הבן החורג לקיסר (דְרוּסוּס).

ז. כִּפות רבות הוקמו שם למחסה לבאים באניות, והמרצפת המקיפה אותן בעִגוּל היא מקום רחב־ידים לטַיָּלים. ומבוא הנמל מצד צפון, כי רוח הצפון קלה במקום הזה מיתר הרוחות. ומשני צדי המבוא שלוש מצבות־ענק נטועות על עמודים. המצבות משמאל לבאים מן הים אל החוף נשענות על מגדל מֻצק והמצבות מעבר ימין עמדו על שני סלעים זקופים ומחֻבּרים העולים בחסנם גם על המגדל אשר ממולם. הבתים הקרובים אל הנמל נבנו גם הם מאבנים לבנות ומרחק אחד היה בין רחובות העיר המשתרעים עד החוף. ולמול פי הנמל מתנשא היכל הקיסר בראש גבעה, והוא נפלא בגדלו וכליל יֹפי. ובקרבו פסל ענק תבנית הקיסר, שנעשה כדמות פסל זֶוס אשר באולימפיה¹⁰² ואינו נופל ממנו במדתו. ועל־ידו פסל האלילה רומא¹⁰³, הדומה לפסל הֵירה אשר בארגוס¹⁰⁴. ואת העיר הזאת נתן הורדוס נדבה לאֶפַּרכיה (לנציבות סוריה) ואת הנמל ליורדי הים הסרים אליו ואת כל הכבוד המוסד נתן לקיסר, כי קרא לעיר „קיסריה“ (קיסרי, קיסרין) על שמו.

ח. ואת יתר הבנינים, את האמפיתאטרון ואת התיאטרון ואת השוָקים יסד הורדוס כמשפט לאיש אשר נקראה העיר על שמו. הוא תקן שם משחקים¹⁰⁵ אחת לחמש שנים וגם אותם קרא על שם הקיסר. ובפעם הראשונה קבע פרסים גדולים מאד למנצחים באולימפיַדה המאה ותשעים ושתים¹⁰⁶, ולא המנצחים במשחקים בלבד, כי־אם גם השניים והשלישים להם נשאו משאות כיד המלך. הוא בנה מחדש גם את העיר אנתדון, אשר חרבה במלחמה, וקרא לה בשם אגרפיון. ומִגֹדל אהבתו לידידו זה חרת את שמו גם מעל לשער אשר בנה להיכל¹⁰⁷.

ט. גם באהבתו לאביו ולאמו נפלא הורדוס מיתר האנשים. לאביו שׂם מצבת־זכרון בעיר אשר בנה בעמק היפה במלכותו, המלא נחלי מים ועצי חמד, וקרא להם בשם אַנְטִיפַּטְרִיס, וממעל ליריחו הקים מבצר נשגב בחסנו וכלול בהדרו והקדיש אותו לאמו בקראו את שמו קִפְּרוס. ולזכר פצאל אחיו בנה בירושלים מגדל על שמו ואת תכנית המגדל הזה ואת הדר גדלו עוד נספר בדברינו הבאים. וגם יסד עיר בעמק הצר מצפון בואכה יריחו וקרא לו פַצָאֶלִּיס.

י. וכאשר עשה הורדוס זכר עולם לקרוביו ולאוהביו, לא זלזל גם בזכר עצמו; על־כן בנה מבצר בהר הפונה אל ארץ ערב וקרא לו הורדיון (הֵירוֹדִיּוֹן) על שמו. ואף הרמה העשויה בידי אדם, במרחק ששים ריס מירושלים, אשר דמות לה כמראה שַׁד, גם לה קרא הורדוס בשם הזה וכלל את יפיה בכבוד וברוח נדיבה, כי את ראש הרמה הקיף מגדלים עגֻלים ואת כל הככר המֻקף מִלא ארמונות נהדרים, ולא רק מראה הבתים בפנים היה תאוה לעינים, כי־אם גם מחוץ היה עשׁר רב שפוך על הקירות והקרנות והגגות. המלך פִזר כסף רב למשוך ממרחק מים רבים עד ראש הרמה, ובשפוע הגבעה חצב מאתים מעלות שיש לבן צח, כי היתה הגבעה גבוהה למדי, אף כי כֻלה נעשתה בידי אדם. וגם בתחתית הגבעה הקים הורדוס בניני מלכים אחרים, בתי מסכנות לכלי בית המלך ובתי משכן לעבדיו, עד כי דמתה המצודה הזאת לכל חֻקיה לעיר שלמה בתחום ארמון־מלכים.

יא. ואחרי אשר יסד הורדוס את כל אלה הראה את נדבת רוחו גם לערים אשר מחוץ. הוא הקים גימנסיאות¹⁰⁸ בטריפוליס, בדמשק ובעכו, ותקן את חומת גבָל¹⁰⁹ ובנה אכסדרות¹¹⁰ ואולמים [אסתוניות]¹¹¹ והיכלות ושוָקים בבארות (בַּיְרות) ובצור. בצידון ובצור הקים הורדוס תיאטראות וליושבי לודקיה על שפת הים כרה תעלות להביא מים העירה ולאשקלונים יסד בתי־מרחץ וחפר בארות נחמדות, ומלבד אלה הקים שם אולמי־עמודים¹¹² נפלאים בפאר מלאכתם ובגדלם. ולערים אחרות נתן שדי־עצים ושדי־חציר, וערים רבות קבלו ממנו גם אדמה לנחלה כמשפט הערים הנחשבות על מלכותו. ובערים אחרות תקן משרות קבועות לראשי גמנסיאות ונתן להם את ארֻחתם שנה שנה ודרש מהם – כאשר עשה ליושבי האי קוֹס – שלא יחדלו הפרָסים כל הימים. וגם לחם הפיק הורדוס לכל שואל די מחסורו, וליושבי רודוס פזר כסף לרֹב כפעם בפעם, למען יתקנו את צי הים אשר להם. ואת היכל פִּתִּיּוֹן¹¹³ השרוף בנה מכספו והִרבה את הדרו מבראשונה. ומי יוכל למנות את כל המתנוֹת אשר העניק הורדוס ליושבי לֻקִיָּה וסַמּוֹס ולתַנות את נדבותיו לבני יוֹנִיָּה כֻּלה, לאיש ואיש כפי מחסורו, והאם האתונים והלַקֵּידימונים ויושבי נִיקוֹפוֹלִיס ופֶרְגַמּוֹן אשר במוּסִיָּה לא שבעו את ברכותיו?¹¹⁴ הן גם תקן את הרחוב הגדול בעיר אנטיוכיה אשר בסוריה, כי לא יכול איש לעבור בו מפני זֻהמתו, ורצף אותו באֹרך עשרים פרסה מרצפת שיש לבן ובנה אולם (סטיו) ארֹך על כל פני המרצפת למחסה מגשם.

יב. ואם יבוא איש ויאמר, כי בדברים האלה גמל הורדוס חסד לערים יחידות, הנה בטובה אשר עשה ליושבי אֵילִיס¹¹⁵ אָצל ברכה רבה לא לכל עמי יון בלבד, כי־אם גם לכל באי העולם, אשר הגיע אליהם שֵׁמע משחקי המתנצחים באולימפיה¹¹⁶. כי בראות הורדוס, אשר עוד מעט יחדלו המשחקים האלה מחֹסר כסף ובזה יאבד השׂריד האחרון ליון הקדומה, תקן פרסים למחזור חמש השנים, אשר בו סר אל אולימפיה בדרך נסעו אל רומא, ןהגדיל עוד לעשות מזה, בהכינו תרומת כסף למשחקים האלה לאֹרך ימים, ועל־כן לא יסוף זכרו לעולם בגלל הפרסים אשר קבע. ומי יוכל לפרוט את כל חסדיו, בקראו שמטה לחובות־כספים ולמסים, כמעשׂהו ליושבי פצאלס ובַלַּנִיָּה, וגם מעל יושבי ערי הפרזות בקיליקיה הֵקל את עֹל המסים שנה שנה. ונדבת ידו עוד גדלה ועצמה מזה, לולא פחד, פן יקנאו בו רבים ופן יאמרו, כי עלתה בלבו מחשבה זרה ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, בהִכָּבדו במעשי חסדיו בערים נכריות על־פני מושליהן.

יג. גם תכונת גופו דמתה לגֹדל נפשו. הוא היה צַיָּד¹¹⁷ מצליח כל הימים והפליא לעשות בעבודת הציד, כי היה משכיל לרכוב על הסוס. ביום אחד הכריע בצידו ארבעים חיה, כי הארץ הזאת מגדלת חזירים וצבאים ועיָרים נמצאו בה לרֹב. והורדוס היה גם גבור־חיל במלחמה, עד אשר לא יכול איש לעמוד בפניו. גם בעת משחקי המתאבקים פחדו רבים ממנו, בראותם אותו מטיל את החנית ישר אל המטרה, וקולע בקשתו את השערה. ונוסף על מעלות נפשו וכֹח גופו היה איש מצליח בכל דרכיו. ורק פעם אחת או שתים נגף במלחמה, וגם המכשֵׁלה הזאת לא מידו יצאה, כי־אם מבגד זרים או מפחזות אנשי חילו.

פרק עשרים ושנים: על מות אריסטובולוס והורקנוס הגדולים ומרים המלכה.    🔗

א. אולם כגֹדל אשר הורדוס מחוץ, ככה גֹדל היגון אשר נגזר עליו מבית. וראשית מזלו הרע היתה אשתו, אשר הִרבה לאהבהּ על פני כֹל. כי בהגיע הורדוס לממשלה שלח מעל פניו את אשתו הראשונה, אשר לקח בהיותו הדיוט, והיא אחת מבנות ירושלים ושמה דּוֹרִיס, ונשא את מרים בת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס, ובגללה קמו מריבות בקרב ביתו בזמן הקרוב. ועוד גדלו ועצמו אחרי שוב הורדוס מעיר רומא. לראשונה גרש הורדוס מן העיר את בנו אנטיפטרוס, הנולד לו מדוריס, ושלח אותו מעל פני בני מרים, ואחרי־כן המית את הורקנוס אבי אֵם מרים, אשר בא אליו מארץ הפרתים, בהתגוללו עליו, כי זמם לקחת את נפשו. כי בַּזַּפְּרַנא לקח את הורקנוס בשביה בפשטו על ארץ סוריה, ואחיו היהודים היושבים בעבר נהר פרת חמלו עליו ופדו אותו ממאסרו. ולוּ שמע הורקנוס לקול היהודים האלה, כאשר יעצו אותו, לבל ישוב אל הורדוס, כי אז נצל ממות. אך נשואי בת בתו היו לו למוקש, כי בטח בדבר הזה והלך אל ארץ מולדתו, אשר נכספה נפשו לראותה. ואמנם לא היה לשטן להורדוס ולא בזה הכעיס את רוחו, כי־אם בדבר, אשר לו יאתה המלוכה במשפט.

ב. מרים ילדה להורדוס חמשה ילדים, שתי בנות ושלשה בנים. צעיר־בניה גדל ברומא ושם מת. ואת שני בניה הגדולים יעד הורדוס למלוכה, בעבור כבוד משפחת אמם ועל אשר נולדו לו אחרי שבתו על כסא מלכותו. ויותר מזה חִזקה אותו בדָבר אהבתו למרים אשתו, אשר בערה בקרבו כאש ועצמה ועצמה מיום ליום, עד כי לא חש את המכאובים אשר הביאה עליו אהובת נפשו. כי מרים שנאה את הורדוס שנאה זעה כאהבתו אשר אהֵבהּ. ולה היה המשפט לשטום את בעלה על מעשיו הרעים. ובבטחה כי דבק בה לב בעלה, היתה מיסרת אותו בדברים פנים אל פנים על תועבותיו אשר עשה להורקונוס אבי אמה ולאריסטובולוס¹¹⁸ אחיה. כי גם על הנער הזה ועל ימי עלומיו לא חמל הורדוס, ואחרי תתו לו את הכהֻנה הגדולה בהיותו בן שבע־עשרה שנה, צוה להמית אותו מיד. כי כאשר לבש הנער את בגדי הקֹדש ועלה לשרת על המזבח במועד החג., זלגו עיני העם דמעות. והורדוס קנא בנער הזה ושלח אותו אל יריחו בלילה, ושם טבלו הגַלים את בשרו בברֵכה עד אשר יצאה נשמתו, כאשר צוה עליהם המלך.

ג. על המעשים האלה דברה מרים קשות עם הורדוס ושפכה חרפות נוראות על ראש אחותו ואמו. אמנם המלך היה כמחריש מגֹדל אהבתו אליה, אבל את לב הנשים אכלה קנאה עזה. הן התמַכּרו להעלות את חמת הורדוס עליה עד להשחית והכו אותה בלשון לפניו, כי זנתה עליו, ובדו דברים רבים למען יאמין הורדוס לשטנתן, ובכלל דבריהם ספרו, כי שלחה מרים את תמונתה לאנטוניוס אל ארץ מצרים ובעצמת נאפופיה גלתה את יפיה מרחוק לאיש הזה, הנותן לנשים חילו, אשר בכחו לקחת אותה בחֹזק יד. כלהט ברק החרידה הדִבּה הזאת את הורדוס, כי האהבה הפיחה בקרבו קנאת גבר עזה והוא שׂם אל לבו את עלילות קלֵיאופַּטרה הנוראות, אשר הכריעו למות את לִסַנְיַס ואת מַלְכוֹ הערבי, וחרד מאד, פן תלָקח אשתו ממנו, וגם אימת מות נפלה עליו.

ד. וכאשר שׂם הורדוס את פעמיו לדרך רחוקה, הפקיד את אשתו בידי יוסף בעל שלֹמית אחותו, אשר היה נאמן בעיניו ואהוב לו מקרבתו אליו, ובסתר צוה עליו להמית את מרים, כאשר יוציא עליו אנטוניוס משפט מות. ויוסף גלה את הסוד למרים, לא במחשבת בליעל, כי־אם ברצותו להראותה את אהבת בעלה הגדולה אליה, עד כי גם המות לא יוכל להפריד בינו ובינה. וכאשר שב הורדוס מדרכו וישב עם אשתו יחד וברֹב שיחו הראה לה את תשוקתו העזה לה, כי לא יאהב עד עולם אשה זולתה, ענתה אותו מרים: „את כל עזוז אהבתך הראית בפקֻדתך אשר נתת בידי יוסף להמיתני“.

ה. וכששמע הורדוס, כי נגלה דבר סודו, יצא כמעט מדעתו וקרא: „יוסף לא נועז לגלות לך את דבר פקֻדתי, לולא פִתּה אותך מאחרי“. מכאב לבו אבדה רוח בינתו; הוא קפץ מעל משכבו ורץ בחמתו בבית המלכות אנה ואנה. ושלֹמית אחותו מצאה הפעם עת רצון להפיח כזבים ולחזק את קנאת הורדוס ביוסף. ומעצמת קנאת הורדוס נטרפה דעתו ומיד צוה להמית את שניהם (את יוסף ואת מרים). אולם כשוב אליו בינתו יסרוהו כליותיו על המעשה וכשֹׁך חמתו התגברה אהבתו עוד הפעם ואש תאותו התלקחה בקרבו, עד אשר מֵאן להאמין כי מתה מרים, ובנוח עליו רוח עִועים היה מדבר אליה כדַבּר אל החיים, עד אשר ארכו הימים והוא הכיר את כל האסון אשר קרהו, ואז גדל אבלו עליה כגֹדל אהבתו אותה בחיים.

פרק עשרים ושלשה: עלילות דברים על בני מרים. אנטיפטרוס קבל את משפט הבכורה עליהם. הם עומדים למשפט לפני כסא הקיסר והוא מקים שלום ביניהם ובין הורדוס.    🔗

א. והבנים ירשו את משטמת אמם ומדי העלותם על לבם את מעשה הנבלה אשר עשה אביהם חשבו אותו לשונאם בנפש. ככה עשו מימיהם הראשונים כאשר גדלו ברומא, ועוד הוסיפו לשנאו אחרי שובם אל ארץ יהודה, וכאשר הלכו הנערים הלוך וגדול בשנים, כן גדלה גם שנאתם. ובהגיע עת נשואיהם והאחד לקח את בת דודתו שלֹמית, אשר עמדה לפנים על־יד אמם לשִׂטנה, והשני נשא את בת אַרְכֵילַאוֹס מלך קַפּוֹדקיא¹¹⁹, ערבו האחים את לבם להראות את שנאתם לעינים. ובעז נפש הצעירים מצאו הולכי רכיל חפצם ואנשי בליעל אחדים דברו אל המלך יום יום, כי רעה נגד פניו משני בניו אלה, כי חתן ארכילאוס אומר לברוח אל חותנו למצֹא מחסה, למען יוכל אחרי זאת להתאונן על אביו באזני הקיסר. וכאשר שׂבע הורדוס את דברי המלשינים האלה קֵרב את אנטיפטרוס בנו, אשר ילדה לו דוריס, להיות לו למשען בפני אחיו, וגִדל את כבודו בכל הליכותיו.

ב. ושני האחים נלאו לשאת את התמורה הזאת, ובראותם את בן האשה ההדיוטית הולך וגדול, לא יכלו בגאון מולדתם להבליג על כעשׂם ולכל מקרה אשר עצָבם הראו את אפם וחמתם לעינים. מיום ליום גדלה משטֵמתם, ואנטיפטרוס מצא חפצו בדבר הזה לעלות למעלה. הוא הִרבה לדַבּר חלקות באזני אביו והתחכם לבדות על אחיו עלילות שונות, ופעם היה בעצמו מוציא עליהם דִבּה לפניו, ויש אשר שלח את האנשים הקרובים אליו לדבר עליהם רעות, עד אשר הִשׂכּיל להוביש את כל תקוות אחיו לירֻשת הממלכה. על־פי צוָאת הורדוס נעשה אנטיפטרוס ליורש הכסא וכן היה בעיני כֹל. בכבוד מלכים נשלח אל הקיסר, בעדי עדיים ועבֻדה רבה ורק הנזר לא היה על ראשו. לימים מצא אוֹן בנפשו להעלות את אמו על יצועי מרים. בשתים עשה מלחמה באחיו, בחנִפה ובדברי רכיל, ובערמתו פתה את אביו להשיא מות על בניו.

ג. הורדוס סחב אחריו את אלכסנדרוס אל רומא והתאונן עליו באזני הקיסר, כי התנכל להמיתו ברעל. בקֹשי מצא אלכסנדרוס כֹּח לשפוך את יגונו, בהכירו כי הקיסר הוא שופט נבון, המיטיב לבחון את לב אנטיפטרוס וגם חכם במשפטו מהורדוס. על־כן הצניע לכת ולא גלה על עונות אביו, אולם הפר בחזקת־היד את כל הדִבּה הרעה אשר הוציא עליו. וגם נקה מאשם את אחיו, אשר נמצא אתו יחד בצרה, ואחרי־כן התאונן על מזִמת אנטיפטרוס הרעה ועל החרפה אשר נעשתה לו ולאחיו. הוא בטח בבֹר לבבו, וגם כֹּח מליצתו היה לו לעזרה, כי היה מפליא לדַבּר מאד. וכאשר קרא אלכסנדרוס באחרית דבריו, כי טוב לו ולאחיו למות בידי אביהם, אחרי שהטיל עליהם אשמה אשר כזו, העיר את חמלת כל העומדים שם, עד אשר זלגו עיניהם דמעות, וגם מצא חן בעיני הקיסר מאד, והוא העביר מעליהם את כל דברי האשמה והקים שלום ביניהם ובין הורדוס והִתְנָה אתם, כי ישמעו לקול אביהם לכל אשר יצום, ולו המשפט לתת את מלכותו לנחלה לבנו הטוב בעיניו.

ד. ואחרי הדברים האלה שב המלך מרומא, ולמראה עין העביר את אשמת בניו, אולם לא חדל לחשוד בהם, כי אנטיפטרוס מפיח־המדנים הלך אתו יחדיו. אך לא גלה על שנאתו מיראתו את האיש, אשר הקים שלום ביניהם (הקיסר). וכאשר עבר הורדוס באניה אל ארץ קיליקיה וירד אל היבשה בּאֶלַיּוּסה, עשה לו ארכילאוס משתה־ידידים להודות לו על פדות נפש חתנו. ארכילאוס שמח לַשלום מאד, וכבר הואיל לכתוב אל אנשי־שלומו ברומא לעזור לאלכסנדרוס בריבו. הוא שלח את הורדוס עד זֶפירְיוֹן ונתן לו מתנות עד שלשים ככר.

ה. ובבוא הורדוס אל ירושלים הקהיל את העם והציג לפניו את שלשת בניו והצטדק על־דבר מסעו והִרבה להודות לאלהים וגם לשַׁבּח את הקיסר, אשר הקים את ביתו הנופל ונתן לבניו את השלום, אשר הוא דבר גדול מהמלוכה, והוסיף לדבר: „את השלום הזה אכין ביתר־עֹז, כי הנה הקים אותי הקיסר לאדוני הממשלה ונתן לי את המשפט לבחור ביורש כסאי. ובזה אני ממלא את רצונו הוא גם רצוני. את שלשת הבנים האלה אני מקים למלכים ומתפלל אל אלהים (כי יברכם) – ואחריו אני מבקש אתכם לשמוח בדבר הזה. הן לאחד תֵּאות המלוכה על־פי משפט הבכורה, ולשני אחיו בגלל יחש משפחתם, כי הנה הממלכה היא גדולה ותצלח לממשלת מלכים רבים. ועליכם להזהר לכבד את שלשת הבנים האלה, אשר חִבּר אותם הקיסר יחד ואביהם הקים אותך למושלים, ואל תתנו להם כבוד אשר לא יאות להן בצדק ובמשפט, כי־אם לכל אחד כפי מספר שניו. ואם יחשוב איש, אשר בהרבותו בכבוד אחד האחים ממדת שניו יתן שמחה בלבו, הן לא תשוה השמחה הזאת בכעס האח השני, אשר יגָרע מכבודו. וגם אני אגזור משפט, מי ומי ראוים לבוא בחברת שלשת בנַי אלה ולהיות להם לקרובים ולאוהבים, והם יערבוני את השלום. יודע אני היטב, כי מיצר לב חברים רעים תצא מריבה וקנאה, ואם יהיו להם חברים להועיל, – ישמרו דרכי אהבה (ושלום). ואמנם אני דורש מבָּני אלה וגם מכל שרי צבאות חילי, כי רק אלי תהיינה עיניהם נשׂוּאות כיום הזה. כי לא את המלוכה, רק את כבוד המלוכה לבד נתתי בידי בני, למען ישׂבעו מברכותיה, אולם כל כֹּבד (חֹזק) השלטון ישאר בידי, ולוּ גם יהיה בדבר בעל־כרחי. וכל איש ואיש יתן־נא אל לבו ויזכור את מדת ימי, את ארחות חיי ואת צדקתי לפני האלהים, הן עוד טרם זקנתי, כי אוָאש מחיי במהרה, ולא הלכתי אחרי חמדות־בשרים, אשר כּח להן לקצר שנות עלומים. וגם בעבודת־אלהים יצאתי ידי חובתי, ועל־כן אבטח, כי אאריך ימים הרבה. והאיש אשר יעבוד את בנַי בקוותו ליום חליפתי הוא יתן לפנַי את הדין גם על אשר עשה להם. כי לא מקנאה ביוצאי חלצי אני רוצה להרחיק מהם כל עבודת חנֻפה, כי־אם יודע אני, אשר הכבוד מלַמד את בני־הנעורים משובה וזדון. וכאשר ישיב אל לבו כל איש המתהלך לפני בנַי, כי בעשותו דבר להועיל ישא ברכה מידי חֵלף מעשיו, ואם יפיח מדנים – לא יראה שכר מדותיו הרעות גם מידי האיש אשר חפץ ביקרו – אז אבטח בדבר, כי כֻלכם תדרשו טובתי, והלא היא גם טובת בני, כי גם להם ייטב, אם תשָׁאר הממשלה בידי ושלום יהיה ביני וביניהם. ואתם, בני היקרים, זכרו לראשונה את חבלי הטבע הקדושים, אשר בהם תכּון האהבה גם בקרב חיות רעות. והשנית – זכרו את הקיסר, אשר הקים שלום ביניכם והשלישית – שימו לבכם אלי, אשר לי המשפט לצוות עליכם – ואיני עושה זאת ורק הנני מדבר על לבכם: שמרו ברית אחים! והנה אני נותן לכם בגדי מלכות ועבֻדת מלכים. ואל האלהים תפלתי, כי ישלים את עצתי הטובה, אם תחיו בשלום“. לדברים האלה חבק באהבה את כל אחד משלשת בניו ושִלח את העם. ורבים מן הקהל הנאסף התפללו גם הם, כי תצליח עצת־המלך. והאנשים, אשר נשאו את לבם לתמורות, עשו כאִלוּ לא שמעו דבר.

פרק עשרים וארבעה: תועבות אנטיפטרוס ודוריס. בגלל גלפירה יצאה דבה על אלכסנדרוס. פירורא נחשד במעשה זר וגם אשמת שלֹמית נגלתה, והמלך סלח לפשעיהם. הורדוס ענה את הסריסים ואלכסנדרוס נאסר בנחֻשתים.    🔗

א. השנאה הכבושה נשארה בלבות האחים והם נפרדו במחשבות רעות מבראשונה. אלכסנדרוס ואריסטובולוס נרגנו על אשר נִתּן לאנטיפטרוס משפט הבכורה, ואנטיפטרוס קנא באחיו על אשר היו לו למשנִים. אמנם הוא היה איש מזמות מתכונתו וידע לעצור במלים ובערמתו הרַבּה הבין לכסות את שנאתו לאחיו. אולם אחיו הגאים ביחש משפחתם היו מגלים בלשונם את כל מחשבות לבם. ואנשים רבים עמדו עליהם להגדיל את רגזם, ויותר מאוהביהם הנאמנים עשו זאת החנפים, אשר התגנבו אליהם לרגל את צפוניהם. וכל דבור אשר נזרק מפי אלכסנדרוס מצא דרכו מיד אל אנטיפטרוס ואחרי־כן נמסר עם תוסֶפת משֶׁלו אל הורדוס. וגם בדַבּר אלכסנדרוס דברים לתֻמו לא היה בטוח משוט־לשון, כי כל מוצא שפתיו שֻנה למצֹא בו מחשבה זרה, ומה גם כשדבּר ככל אשר עם לבו – כי נוספו על דבריו כזבים רבים והדבר הקטן נעשה לגדול מאד. ואנטיפטרוס שלח אליו כפעם בפעם אנשים מחרחרי ריב, למען יוכל אחרי־כן לסמוך את שקריו על איזה שׁרש דבר, בדעתו כי שמץ־אמת מחזק את האמונה בכל דברי להג. לעֻמת־זאת היו כל אוהבי אנטיפטרוס שומרי־סוד מתכונתם ועוד הוסיף להטות את לבם בכסף, לבל יגלו דבר מצפוניו. – אמת בפי האומר, כי כל חיי אנטיפטרוס היו תעלומת־רשע! גם את המועדים על אלכסנדרוס פִּתּה במתן שֹׁחד או בדברי חלקות, אשר התחכם בהם תמיד למצֹא את כל חפצו, למען יבגדו באדוניהם וימסרו לו את כל המעשים אשר עשה ואת כל ניב שפתיו. ואת כל דבריו עשה אנטיפטרוס בדעת ובחשבון כמעשה המשַׂחק בחזיון־עלילה ובתחבולה רבה מצא מסלות שונות לדברי שקריו אל לב הורדוס. הוא התחפשׂ כאח נאמן ושלח מלשינים אחרים אל אביו, וכאשר יצא דבר רע אל אלכסנדרוס במעמד אביו, היה אנטיפטרוס שׂם לו סתר פנים, כאלו בא במקרה ונכנס לתוך הדברים, בתחלה נִסּה להכחיש את השמועה ואחרי־כן חִזק כלאחר־יד את כל הדִבּה והעיר את חמת המלך. וכל הדברים נדרשו סמוכים למזִמת אלכסנדרוס הרעה, למען יֵרָאה, כי הוא אומר בלבו להמית את אביו. ואיש לא השׂכיל לחַזק את אמונת־המלך בעלילות השקר האלה, כאשר עשה אנטיפטרוס בעמדו על אחיו למליץ־ישׁר.

ב. והורדוס נרגז מאד לשמועות האלה ומיום ליום רפתה אהבתו לשני הצעירים, ובמדה הזאת הוסיף לאהוב את אנטיפטרוס. ויחד עמו רחקו מן האחים גם השרים והעבדים בחצר המלך. אלה נטו מעליהם על דעת עצמם ואלה עשו זאת במצות המלך, כמעשה תלמי הנכבד בין כל אוהבי הורדוס, וגם אחי המלך וכל בני ביתו. וכל הגדֻלה היתה לאנטיפטרוס. ועוד רע ומר מזה היה לאלכסנדרוס, כי גם אֵם אנטיפטרוס עלתה לגדֻלה יתרה, היא האשה אשר יעצה רעה עליו ועל אחיו וקשה היתה להם מכל אם חורגת, בשנאהּ אותם ביתר שאת, כי היו בני צרתה המלכה. וכל העומדים בחצר המלך שרתו את אנטיפטרוס, כי אליו נשאו את עיניהם, ויותר מזאת, כי חזקו עליהם דברי המלך ומצותו, לבל ידרכו כל אנשי המשרה על סף בית אלכסנדרוס ולא יבואו עמו בדברים. ואימת הורדוס היתה מוטלת על אוהבי אלכסנדרוס לא בארץ יהודה בלבד, כי־אם גם בארצות נכריות. כי לו נתן הקיסר תֹקף ועז מכל המלכים, עד אשר היה לאל־ידו להוציא את הבורחים גם מן הערים אשר לא סרו למשמעתו. והצעירים (בני מרים) לא ידעו מכל עלילות שוטניהם, ועל־כן לא נזהרו ונפלו בשחיתותיהם על־נקלה. כי לא הוכיח אותם אביהם פנים בפנים; ורק מעט מעט נגלה להם הדבר, בראותם יום יום, כי סר לבו מעליהם והוא מהיר לכעוס לכל שמועת עֹצב. אנטיפטרוס השׂכיל להעלות עליהם גם את שנאת דודו פירורא ןהִרבה לבקש את קרבת דודתו שלֹמית, כאלו היתה אשת נעוריו, וגם לסכסך אותה באחיו כל הימים. וגם גלפירה אשת אלכסנדרוס עזרה לו להפיח את חמת שלֹמית, כי היתה מרבה לדבר על יחשׂ משפחתה והתפארה, אשר לה המשפט להיות הגברת לכל נשי בית המלך, כי לבית אביה יצאה מגזע טמֶּנּוֹס¹²⁰ ולבית אמה ממשפחת דריוש בן וִישְׁתַּסְפָּא¹²¹; ולעֻמת־זאת הרבתה לחרף את אחות הורדוס ואת נשיו על בוז משפחתן וגם אמרה עליהן, כי לא בחר המלך בכל אחת מהן על יחש אבותיה, ורק על יפי־תארה לבד. ונשים רבות היו להורדוס, כי הֻתַּר ליהודים על־פי חֻקי אבותיהם להרבות נשים, וגם רבות מצאו חן בעיני המלך. וכל הנשים האלה שטמו את אלכסנדרוס על אשר דברה עליהן גלפירה בצואר עתק ושפכה עליהן בוז וחרפות.

ג. אריסטובולוס הפך את לב שלֹמית לשנֹא אותו, אף כי היתה חותנתו. זה מכבר קצפה עליו וחרונה גדל עוד בגלל גדופי גלפירה, – כי אריסטובולוס היה בז לאשתו כל הימים על אשר יצאה ממשפחת חשֻׁכּים, באמרו כי הוא נשא אשה הדיוטית בעוד אשר לקח לו אלכסנדרוס בת מלכים לאשה. ואשתו בכתה לפני שלֹמית אמה וגלתה לה את הדבר וגם הוסיפה לספר: „אלכסנדרוס והקרובים אליו מתפארים, כי אחרי הכינם את הממלכה בידם יתנו את אמות יתר אחיהם עם השפחות לשלוח בפלך את ידיהן ואת הבנים אחיהם יקימו לסופרים בכפרים, והם אומרים בלעג, כי לדבר הזה היו להם (לאחיהם) אומנים טובים“. לשֵׁמע זאת לא יכלה שלֹמית להתאפק וספרה להורדוס את כל הדברים האלה, והיא היתה נאמנה עליו מאד, בתתה דֹפי בחתנה. ועוד דִבה אחת נוספה אז והציתה כאש את חמת המלך, כי הגיעה השמועה לאזניו, אשר שני בניו מעלים תמיד על שפתיהם את שם אמם ומקללים את רוצחי נפשה, וכפעם בפעם מדי תתו בגדי מרים לנשיו, הנופלות ממנה ביחש משפחתן, הם מאַיְמים, כי תחת בגדי מלכות יתנו לבושן שק בזמן קרוב.

ד. לשמע הדברים האלה חרד המלך מפני הצעירים על רום לבם, ובכל־זאת לא נואש עוד מקוות להם, כי ישובו מדרכיהם. על־כן קרא להם לבוא לפניו, כאשר התעתד לנסוע אל רומא, וגער בהם מעט כמלך ויותר מזה דבר על לבם כאב והוכיח אותם בדברים לאהוב את אחיהם, וגם הבטיחם למחות את פשעיהם, אם ייטיבו את דרכיהם לעתיד. והם כחשו בכל העלילות אשר יצאו עליהם, בטענם כי שקר יסודן, וגם אמרו, כי יַראו את צדקתם במעשים, אבל גם עליו מֻטל להרחיק ממנו כל שפתי־שקר ולא להאמין להן על־נקלה, כי לא יחדלו אנשי בליעל לטַפּל עליהם כזבים, אם יטה לדבריהם אֹזן קשבת.

ה. בדברים האלה הניחו הבנים את דעת אביהם על־נקלה והרחיקו מהם את הסכנה באותו־מעמד, אבל הם הבינו, כי עוד ישׂבעוּ ממרורים בעתיד, בדעתם כי שלֹמית עוינת אותם וגם דודם פירורא רודף את נפשם, ושני אלה היו חזקים וקשים מהם, ומה גם פירורא, אשר היתה לו יד בכל עסקי המלוכה ורק הנזר הבדיל בינו ובין אחיו. ותבואת רכושו (שנה בשנה) היתה מאה ככר, כי לו היה פרי עבר הירדן כֻּלו, אשר קבל במתנה מאת אחיו. והורדוס הקים אותו לנסיך (טטרַרכוס) ואת המשרה הזאת השיג למענו מידי הקיסר, וגם כִּבּד אותו להתחתן עם בית המלך, בתתו לו את אחות אשתו לאשה. ואחרי מות האשה הזאת יעד לו הורדוס את בתו הבכירה ונתן לה שלוחים שלוש מאות ככר. אולם פירורא השתמט מלשאת את בת המלך, כי חשקה נפשו באחת השפחות. לדבר הזה קצף עליו הורדוס ונתן את בתו לאשה לבן אחיו, אשר נפל אחרי־כן במלחמה עם הפרתים. ולא ארכו הימים והורדוס השיב את חמתו מפירורא וסלח למחלתו (למחלת אהבתו).

ו. עוד לפנים, בחיי המלכה (מרים), הֻכּה פירורא בלשון, כי הוא מתנכל להמית את המלך ברעל, ועדים רבים גלו את אשמתו בימים ההם, עד אשר נפתה הורדוס להאמין לדברים, אף כי אהב את אחיו אהבה עזה. הוא צוה לעַנות רבים מהחשודים בדבר, והגיע לאחרונה גם עד אוהבי פירורא. אבל איש מהם לא הודה במזִמת פירורא הרעה, ורק נגלה הדבר, כי התכונן לקחת את אהובתו ולברוח אתה אל הפרתים, וקסטבר בעל שלֹמית, אשר נתנה לו המלך אחרי המיתו את בעלה הראשון בעון זמה, עזר לפירורא בעצתו ונתן לו יד לברוח. גם שלֹמית לא נִקתה מעלילת דבר. כי פירורא אחיה העיד בה, אשר באה במסֹרת הברית עם סוּלי¹²², המשנה לעֻבדת מלך הערבים, שונא הורדוס בנפש, ואמרה להינשא לו. ואף כי נלכדה שלֹמית באשמה הזאת, וגם צדקו יתר הדברים אשר ענה בה פירורא, בכל־זאת נתן לה המלך חנינה, וגם העביר את חטאת פירורא.

ז. והסערה אשר התחוללה בבית המלך פקדה עתה את אלכסנדרוס וחלה כֻּלה על ראשו. שלשה סריסים נכבדים היו בחצר המלך, אשר נשֹא את פניהם במשרות רמות: את האחד הִפקיד לתת את הכוס על ידו ואת השני להגיש את הלחם לפניו והשלישי היה מכין את יצועו וישן עמו בחדר. את הסריסים האלה פתה אלכסנדרוס במתנות רבות למלא תאותו. וכאשר נודע הדבר למלך, צוה לענותם ותחת סבל ענוייהם הודו על קרבתם לאלכסנדרוס וגם גלו לפניו את הדברים אשר הבטיחם אלכסנדרוס בעת פתותו אותם, כי אמר להם: „למה לכם לבטוח בהורדוס הזקן, אשר לא ידע להִכּלם, הצובע את שערותיו? – הבגלל הדבר הזה לצעיר תחשבוהו? פנו אלי, כי אני אירש את הממשלה בזמן קרוב, ברצון אבי או בעל־כרחו, ואז אעשה נקמות באויבי ואת אוהבי אשׂביע אֹשר ועדנים ואתכם אפקוד לטובה על פני כל“. והם הודיעו גם את המלך, כי כבר עובדים אילי הארץ במסתרים את אלכסנדרוס, ושרי החילים וראשי הגדודים מתאספים אליו בלאט.

ח. לדברים האלה התחלחל הורדוס מאד, עד כי לא מצא עז בנפשו לפרסם את דברי העדים האלה, רק שלח מרגלים יומם ולילה לחקור את כל הדברים הנעשים והמדֻבּרים ואת האנשים החשודים הסגיר תכף להורגים. וחצר המלך מלאה שערורה נוראה, כי מכעס או משנאה הלך כל איש רכיל ברעהו, ורבים מצאו חפצם בחמת המלך המשַׁכּלת להנקם מאנשי עברתם. וכל דבר שקר נאמַן מיד, והעֹנש בא סמוך לדִבּה חיש מהר. ויש אשר נאשם איש מיד אחרי ענותו רעה בחברו, ויחד עם האיש, אשר גלה את אשמתו, הובל גם הוא לטבח. כי פחד המלך לנפשו מאד ולא נתן לחקור ולדרוש, ורגזו תקף עליו, עד אשר לא עצר כח להביט במנוחה אל פני האנשים הנקיים מאשם, וגם על אוהביו הקרובים היתה ידו נטויה. על רבים מהם אסר לבוא בשער המלך הוכיח בדברים קשים את האנשים, אשר לא מלָאוֹ לבו ליסרם ביד רמה. בקרב הרעה אשר קמה על אלכסנדרוס נוסדו עליו אנטיפטרוס וקרוביו לאגֻדה אחת [להבאיש את ריחו בעיני אביו] ולא היה דבַר דִבּה אשר נבצר מהם. והמלך נבהל מאד מתעתועי אנטיפטרוס ומכזביו, עד אשר נדמה בעיניו, כי אלכסנדרוס עומד עליו בחרב שלופה להרגהו. על־כן צוה לתפוש אותו פתאם ולאפרו בנחֻשתים, ואת אוהביו עִנה להוציא מפיהם דבר. רבים מהם נשאו את יסוריהם במנוחה ומתו מבלי להעיד דבר־שקר, אבל נמצאו בקרבם אנשים, אשר עיפה נפשם מרֹב מכאוביהם וענו שקר באלכסנדרוס ובאריסטובולוס, כי הם זוממים לנפש המלך ומחכים לשעת הכֹּשר להמית אותו בעת הציד ולברוח אחרי־כן אל רומא. אמנם כַּחש הדברים ענה בפניהם, כי רק באֹנס נזרקו מפי העדים, אך המלך האמין להם בנפש חפצה, כי מצא לו כסות עינים להצדיק את מאסר בנו ולהראות כי לא עבר על חֻקי הצדק.

פרק עשרים וחמשה: ארכילאוס הקים שלום בין אלכסנדרוס ובין פירורא ובין הורדוס.    🔗

א. אלכסנדרוס ראה, כי לא יצלח בידו להפוך את מחשבת אביו, על־כן אמר בלבו לשלם לדורשי רעתו מדה כנגד מדה. הוא כתב ארבעה ספרים נגד אויביו ובהם הודה על מזמתו הרעה, אולם הראה, כי גם רבים מהאנשים האלה נמצאו אתו בעצה אחת, ויותר מכּלם הרעו לעשות פירורא ושלֹמית ועל האשה הזאת סִפּר, כי פעם אחת אִלצה אותו לעשות אִתּה זמה בלילה. הספרים האלה הגיעו לידי הורדוס וענו דברים רבים ונוראים בגדולי מלכותו, והנה מהר ארכילאוס לבוא אל ארץ־יהודה, כי חרד לנפשות חתנו ובתו, והיה להם לעוזר מחֻכָּם בהפרו בתחבולותיו את מחשבת המלך הרעה עליהם. כי בגשת ארכילאוס אל הורדוס קרא בקול גדול: „איה חתני הנבל? איפה אמצא את ראש רוצח־האב, למען אפוצץ אותו בידי? וגם את בתי אשלח אחרי בעלה הנאה. הן גם אם לא היתה אתו יחד במזמתו הרעה, כבר נטמאה כי היתה לו לאשה. מה יפָּלא בעיני אֹרך אפך למבקש רעתך, כי עוד חי הוא אלכסנדרוס. הן מהרתי לבוא אליך מקפודקיא, כי חשבתי, שכבר נשא את עונו, למען אחקר אתך יחד את בתי, אשר נתתי לו לאשה בנשאי פנים לכבודך. ועתה הנה אני רואה, כי עלינו להועץ על־דבר שניהם ואם ירך לבך, לב האב, מענוש את בנך הצודה את נפשך, נמסור איש את משפטו בידי אחיו וקנא כל אחד ממנו את קנאת השני“.

ב. בדברים האלה הניח ארכילאוס מעט את דעת הורדוס, אשר מאן להטות אליו אזנו לראשונה. הוא נתן בידו את הספרים אשר חבר אלכסנדרוס לבחון אותם ובראש כל פרק ופרק עמד והתבונן עמו בדבר. ועתה מצא ארכילאוס מקום להשלים את עצתו המחֻכּמה ומעט־מעט העביר את האשמה על ראשי האנשים הנקובים בספר ויותר מכלם – על ראש פירורא. בראותו את המלך שומע את דבריו באמונה, קרא אליו: „עלינו לחקור את הדבר, פן כרו אנשי הבליעל שוחה לרגלי הצעיר והוא לא התנכל אליך. כי אין אני רואה דבר, אשר יוכל להשיאו לעשות מעשה תועבה כזה. הן כבר שׂבע מכבוד המלוכה וגם קִוה לרשת את כסאך, ואולי פתוהו אחרים והטו את דעת עלומיו הקלה למעשים רעים לטובתם. והן לא צעירים בלבד נפלו בפח אנשי ערמה כאלה, כי־אם גם זקנים ונבונים, ומשפחות מהֻללות וממלכות שלמות הֻכּו בידיהם חֵרם“.

ג. הדברים האלה מצאו חן בעיני הורדוס וחמתו העזה על אלכסנדרוס שככה מעט, ורגזו קפץ על פירורא, כי עליו נשאו ארבעת הספרים את דבריהם. וכראות פירורא את זעף המלך ואת אהבתו הגדולה לארכילאוס, אשר לא יפָּלא ממנה דבר, הבין כי לא ימצא ישועה בדרך בדרך כבוד ובקש להציל את נפשו בהשפילו את כבודו. הוא הרפה מאלכסנדרוס והתרפס לפני ארכילאוס, אך האיש ענהו, כי אינו רואה דרך לבקש עליו רחמים. אחרי אשר רבו אותות אשמתו וברור הדבר, כי יעץ רעה על המלך ומידו קמה כל הרעה אשר מצאה את הצעיר, – רק אם ישמע לקולו ויעזוב את דרכי ערמתו ולא יוסיף עוד לכחש בדברים, כי־אם יודה על כל דברי האשמה ויבקש את אחיו ואוהבו לסלוח לחטאתו, ואם יעשה כדבר הזה, עזור יעזור לו גם הוא (ארכילאוס) בכל כחו.

ד. ופירורא שמע לעצת ארכילאוס והתקין את עצמו לעורר רחמים על נפשו ולבש שחורים ונפל בבכי לרגלי אחיו – כמעשהו זה פעמים רבות – ובקש ממנו להעביר את חטאתו והודה בפיו, כי הוא איש נבל ועשה את הדברים הנקובים בספר האשמה. ובכה על טרוף דעתו ועל שגעונו ואמר, כי סבת הדבר היא אהבתו לאשתו. וכאשר לִמד פירורא חובה על עצמו והעיד בפיו על אשמתו, קם ארכילאוס לעזרהו ובקש עליו רחמים מאת הורדוס לשכך את חמתו, בתתו לו מופתים אשר קרו בביתו. כי עוד הרבה יותר ממנו שׂבע צרות ומכאובים מאחיו, אבל בכש את כעסו ונקמתו, כי מאן לעבור על ברית אחים. כי הממלכות דומות לגופים גדולים, ותמיד חלקן שרוי בדלקת מפני כֹבד המשא, אבל אין לכרות את החלק הזה, כי־אם להעלות לו ארוכה בנחת ולרפאותו.

ו. ארכילאוס הִרבה עוד לדבר על לב הורדוס ולהעיר את רחמיו על אחיו, אולם לא שב מחמתו השפוכה על אלכסנדרוס, והודיע כי התיר את ברית נשואיו עם בתו והוא אומר להשיבנה אל ביתו. בדברים האלה הפך את לב הורדוס, עד אשר עמד לדבר לפניו טובות על הצעיר ולבקש ממנו, כי יתן את בתו לאשה לבנו עוד הפעם. למען יאָמנו דבריו ענהו ארכילאוס בערמה, כי הוא מפקיד את בתו בידו לתִתּה לאשה לכל אשר יחפוץ, זולת אלכסנדרוס, וגם הודיעהו, כי יקר בעיניו מכּל לשמור את חֹק קרבת משפחתם. אולם הורדוס השיבהו, כי למנחה מידו יחשב בנו בעיניו, אם לא יתיר את קשרי הנישואים, כי כבר נולדו בנים לצמד הזה והאשה טובה מאד בעיני הצעיר, ואם תשָׁאר לו, תשמור אותו מחטאים, ואם תלקח ממנו, אזי יִוָּאֵשׁ מכל חפצו. הן תענוגי־המשפחה מחלישים את זדון לב האדם. בקשׁי נרצה ארכֵילאוס לדברי הורדוס והשלים עם העלם וגם הקים ברית־שלום בינו ובין אביו ואמר, כי הדבר נחוץ לשלוח אותו אל הקיסר, כי כבר כתב אליו והודיעהו את כל הדברים האלה.

ז. ככה הצליחה תחבולת ארכילאוס להציל את חתנו. ואחרי־כן עשו משתה ושמחה לכבוד השלום. ובצאת ארכילאוס לדרכו נתן לו הורדוס למנחה שבעים ככר וכסא־זהב רצוף אבני־חן וסריסים וגם פילגש אשר נקראה בשם פַּנוּכִיס. ולרעי ארכילאוס נתן הורדוס מתנות לכל איש כפי מעלתו, ובמצות המלך נתנו גם קרוביו תשורות יקרות לארכילאוס, והורדוס וגדולי המלוכה שלחו אותו עד אנטיוכיה.

פרק עשרים וששה: אֵירִיקְלֶיס מבאיש את ריח בני מרים ולא הועילו להם דברי אֶוּרַטוּס הטובים.    🔗

א. כעבור זמן קצר סר אל ארץ יהודה איש אחד, אשר היה גדול במזמותיו מארכילאוס, והֵפֵר את השלום אשר הקים האיש הזה לטובת חתנו בחכמתו וגם המיט את אלכסנדרוס למות. האיש הזה היה לַקוֹני במשפחתו ושמו אֵירִיקְלֶס ובתאות בצעו רץ להרע אל מלכות יהודה, כי לא יכלה עוד ארץ יון לכלכל אותו עם צרכיו הרבים. הוא הביא אל הורדוס מתנות יקרות לצוד את לבבו וקבל חליפתן מתנות כפולות ומכֻפּלות, אולם נפשו מאסה במנחה טהורה, כי רק בדם אמר למצֹא שכרו במלכות. הוא סִבּב את המלך בחנֻפה ובחלקת־לשון ורומם את שמו בשפתי שקר וחיש מהר תִּכּן את רוח הורדוס והבין לשַׂמח את לבבו בכל הליכותיו ומעשיו ונחשב לאחד מאוהביו הראשונים, כי גם על מולדתו נשא הסְפַּרְטִיַּטִּי הזה חן וכבוד בעיני המלך וכל העומדים עליו.

ב. וכאשר הכיר אֵיריקלס את נגעי בית־המלוכה וידע את המריבות בין האחים ואת מחשבת המלך על כל אחד מבניו, נעשה לאוהב קרוב לאנטיפטרוס וגם התחפש כאוהב אלכסנדרוס, בסבבו אותו בכחש, כי הוא מודע לארכֵילאוס. על־כן ראה אלכסנדרוס את פניו במהרה כפני אוהב נאמן וגם הציג אותו לפני אריסטובולוס אחיו. ואיריקלס נִסה הרבה בימי חייו להתחפש ולשנות את פניו בדרכים רבים, אבל כבר נשכר מראש לאנטיפטרוס למַגר את אלכסנדרוס, והוכיח אותו (את אנטיפטרוס) על אשר לא ישים לבו לאחיו העומדים לשטן לתקוותיו (לכסא המלוכה) הראויות לו על־פי משפט הבכורה, ואת אלכסנדרוס היה מיַסר על אשר יתן לאחיו בן האשה ההדיוטית לרשת את המלוכה, והיא תֵאות רק לו, כי הוא בן מלכה וגם אשתו היא בת מלכים, ומה גם כי ארכילאוס יהיה לו למשען. ואיריקלס רמה את הצעיר, באמרו כי הוא אוהב לארכילאוס, עד אשר נחשב בעיניו ליועץ טוב. ועל־כן לא כִסה ממנו אלכסנדרוס דבר והתאונן באזניו על כל הרעה אשר לו אנטיפטרוס וגם אמר לו, כי לא יפָּלא הדבר אם יקח הורדוס רוצח נפש אמם את מלכותה מידו ומיד אחיו. איריקלס התחפש כאח לצרה ודִבּר על לבו לנחמו. ואחרי אשר הוציא גם מפי אריסטובולוס טענות כאלה ולכד את שני האחים יחדו בדברי תלונה על אביהם, יצא מלפניהם וגלה את סודם לאנטיפטרוס וגם הוסיף לדבר שקר, כי נוסדו אחיו עליו לקחת את נפשו ורק נשאר להם לקום עליו בחרב. חלף הדבר הזה קבל איריקלס כסף רב מידי אנטיפטרוס ויצא להלל אותו באזני אביו. ולאחרונה התמכר בשֹׁחד רב להכריע את אלכסנדרוס ואריסטובולוס, בעמדו לשטן עליהם לפני אביהם. הוא בא אל הורדוס ואמר לו: הנה אני משלם לך טובה תחת טובה ומציל את חייך חלף חסדיך הרבים ואת אור עיניך במחיר נדבותיך. הן זה מכבר הוחדה החרב לקחת את נפשך וימין אלכסנדרוס נטויה להמיתך, אולם אני מנעתי אותו להחיש את מעשהו, בסבבי אותו בכחש, כי גם ידי תכּון עמו. ככה דִבּר אלכסנדרוס: „המעט בעיני הורדוס, אשר מלך בארצות לא לו, בהמיתו את אמנו ובקחתו לו את מלכותה, – כי עוד הקים ממזר ליורש המלוכה ומסר בידי אנטיפטרוס המשחית את נחלת אבותינו? על־כן אקח נקם ממנו על דם הורקנוס ומִרים, כי בלי מעשה־רצח לא אוכל לקבל את המלוכה מידי אב אכזרי כזה. הן יום יום הוא משביע אותי רֹגז ובכל דבר היוצא מפי הוא מוצא דֹפי ומחשבה רעה. לזכר משפחה רמה זרה, אני נוחל קלון תמיד על לא דבר, בשמעי את קול אבי מדַבּר: „הן אלכסנדרוס לבדו הוא רם היחש, ועל־כן הוא מתעב את אביו על בוז משפחתו“. ובעת הציד אני מרגיז את אבי כשאיני פותח פי, ומדי הללי את אבי, הוא שומע לעג מתוך דברי, ותמיד הוא מקשיח את רחמיו ממני, כי רק את אנטיפטרוס לבד הוא אוהב. על כל הדברים האלה ינעם לי המות, אם לא תצלח המזמה בידי; אולם אם תמצא ידי להמית את אבי, אבקש לראשונה מחסה אצל קרובי ארכילאוס, כי נקל יהיה לי להִמלט אליו, ואחרי־כן אלך אל הקיסר, אשר לא ידע עד היום הזה את דרכי הורדוס. ולא אעמוד לפניו כבראשונה, רועד מפחד אבי הנצב ממולי, וגם לא אפתח את פי להעיד את הרעות אשר עשה לי בלבד, כי בתחלה אתַנה את צרות כל העם ואדבר על המסים המעיקים עליו עד כלות הנפש, ואספר מה הם מעשי־המותרות והזדון אשר כלה בהם הורדוס את הכסף, שנגשׂ מאת העם במצצו את דמו, ומי הם האנשים אשר עשו עשׁר מעמל ידינו, וכמה כסף הוציא להיטיב לערים נכריות. גם אדרוש שם את דם זקן־אמי ואת דם אמי ואודיע את כל התועבות אשר עשה אבי, ולא יֵעָשה לי כמשפט רוצח־אב“.

ג. כדברים האלה ענה איריקלס באלכסנדרוס והִרבה במהלל אנטיפטרוס, כי הוא לבדו אוהב את אביו, ועל־כן הוא עומד לאֶחיו לשטן במזמתם הרעה. והמלך לא שקט עוד מרגזו הראשון, ולשמע הדברים האלה עלתה חמתו עד להשחית. ואנטיפטרוס מצא הפעם שעת־הכּשׁר לשלוח אל המלך אנשים אחרים להעיד על אחיו, כי באו בסתר בדברים עם יוּקוּנדוּס וטִירַנּוֹס שרי הרוכבים למלך לפנים, אשר נדחו ממשרותיהם על מעשה־שגגה. ולדברים האלה התאנף הורדוס מאד וצוה מיד לעַנות את האנשים. אבל הם לא הודו אף באחת העלילות אשר יצאו עליהם, והנה הובא אל הורדוס מכתב אחד, אשר שלח אלכסנדרוס אל שר המבצר אלכסנדריון לבקשהו, כי יקבל אותו ואת אחיו אחרי המיתם את אביהם וגם יסגיר בידם את הנשק ויתר כלי המלחמה למצֹא בהם חפץ. אלכסנדרוס אמר, כי המכתב הזה הוא מעשה דִיּוֹפַנְטוֹס. דיופנטוס היה סופר למלך ואיש עז־נפש והבין לכתוב ככתב איש ואיש. הוא זִיֵּף כתבים רבים ואחרונה הומת בעונו זה. הורדוס צוה לענות את שר המבצר, אך המעֻנה לא הוציא מפיו דבר מכל אשר ענה בו עדי השקר.

ד. אף כי מצא המלך, כי אין עוד דברי העדים האלה מספיקים, צוה לשום משמר על בניו, אך לא אסר אותם בנחֻשתים, ואת איריקלס, אשר הביא את כל הקללה על ביתו ואשר חבל במזמותיו את כל מעשה התועבה, קרא בשם מיטיבו ואיש־חסדו ונתן לו חמשים ככר למנחה. ואיריקלס מהר לעזוב את ארץ יהודה בטרם יוָדע דבר־אמת ונסע אל ארץ קפודקיא והוציא כסף גם מידי ארכילאוס – בספרו לו בעזות מצח, כי הקים שלום בין הורדוס ובין אלכסנדרוס. ואחרי־כן שב אל ארץ יון ופזר את הכסף, אשר עשה לו במעשי רשעתו, למעשי־נבלה חדשים. שתי פעמים התלוננו עליו לפני הקיסר, כי הפיח ריב בארץ אֲכַיָּה ונִצֵּל את עריה, ולאחרונה הגלה אותו הקיסר, וזה היה דבר העֹנש אשר מצא אותו על דם אלכסנדרוס ואריסטובולוס.

ה. ונאה להציג פה מול הספרטיטי המביש הזה את אֱוַרֶסְטוֹס איש קוֹס, אשר היה אוהב קרוב לאלכסנדרוס בימי התגורר איריקלס בארץ יהודה, וכאשר חקר אותו המלך בדבר העלילה אשר הוציא האיש הזה, נשבע לו שבועת אמונים, כי לא שמע מפי הצעירים דבר רע. אבל הדברים האלה לא היו להועיל לאֻמללים, כי הורדוס היה נכון להטות אֹזן קשבת רק לדברי רעה, ואהוב היה לו נאיש, אשר האמין והתרגז עמו יחד [לעלילות השקר].

פרק עשרים ושבעה: בהסכמת הקיסר האשים הורדוס את בניו לפני בית־הדין בבארות, והם לא הובאו אל בית־הדין ונשפטו משפט מות, וכעבור זמן קצר נשלחו אל שמרון והומתו.    🔗

א. שלֹמית הגדילה עוד את סאת אכזריות הורדוס ואת כעסו על בניו. כי אריסטובולוס רצה למשוך אל הסכנה את האשה הזאת, אשר היתה דודתו וחותנתו, ושלח אליה להזהירה, כי תציל את נפשה מפני המלך המתכונן להמיתה, כי עוד הפעם הכו אותה בלשון על עוונותיה הראשונים, אשר היא אומרת להנשא לסולי הערבי בסתר ולגלות לאויב הזה את מצפוני המלך. הדבר הזה היה הגל האחרון, אשר דחף את הצעירים הטובעים לתוך המצולה, כי שלֹמית רצה אל המלך והודיעה את העצה היעוצה לה מאת אריסטובולוס. והמלך לא יכול עוד למשול ברוחו וצוה לאסור את שני בניו בנחֻשתים ולהפריד ביניהם, וגם שלח מהר אל הקיסר את ווֹלוּמְנִיּוּס ראש המחנה ואת אוֹלִמְפּוֹס ידידו, להביא לפניו את פתשגן כתב־האשמה ודברי העדים. והם נסעו באניה אל רומי ונתנו את מכתב המלך על־ידי אוקטַוינוס, הקיסר קצף על הצעירים מאד וחשב, כי לא יאות לו לקחת מהאב את המשפט בבניו כרצונו, ועל־כן השיב את הורדוס עם המכתב, כי הוא ממלא את ידו להיות שליט בדבר כטוב בעיניו, וגם חוה את דעתו כי ייטיב לעשות, אם יחקור את דבר־העלילה לפני אספת קרוביו ומשפחתו ושרי הרומאים בָּאֶפַּרְכִיָּה יחד, וכאשר ילכדו הבנים במחשבתם הרעה עליו – ימסור אותם להורג; אולם אם יגָלה הדבר, כי רק לנוס על נפשם לבד אמרו בלבם, עליו להקל ממדת ענשם.

ב. והורדוס שמע לדברים האלה לדברים האלה ונסע אל בארות, כאשר צוה עליו הקיסר, והקהיל שם את בית־הדין. ומשרי הרומים ישבו למשפט – כי כן כתב אליהם הקיסר –: סַטוּרְנִינוּס ופֶדַנְיוּס עם המשנים (הצירים הלֶגַטים) העומדים עליו ואתּם יחד ולוּמנִיּוּס הנציב – ואחריהם קרובי המלך ואוהביו וגם שלֹמית ופירורא. ומלבדם כל נכבדי ארץ סוריה, רק המלך ארכֵילאוס לא נמצא ביניהם, כי היה חשוד בעיני הורדוס מפני קרבתו לאלכסנדרוס. ואת בניו לא נתן הורדוס לבוא אל המשפט, כי הבין, אשר במראם לבד יעוררו עליהם את רחמי כל השופטים, ואם גם יפתחו את פיהם ללמד זכות על עצמם, יַרְאה אלכסנדרוס על־נקלה, כי בתהו כל יסוד האשמה. על־כן נשארו האחים במשמר בכפר פְּלַטַּנֵי אשר לצידונים.

ג. והמלך קם על רגליו להרשיע את בניו, כאלו עמדו לפניו. אמנם על־דבר מזִמת הרצח דִבּר בשפה רפה, כי לא יכול למצֹא אותות ומופתים עליה, אולם הִרבּה לדבר על גדופי הבנים ועל לעגם, על גאות זדונם ועל מעשי הוללותם הרבים אשר עשו לו והראה לשופטים כי קשים עוד אלה ממות. ובראותו, כי אין איש מן השופטים משיב־אותו על דבריו, החל לקלל את יומו, כי רע ומר לו לנצח הפעם את בניו וכמפלה נחשב הדבר לנפשו. וככלותו לדבר שאל לדעת כל אחד מהשופטים. סטורנינוס הוציא את משפטו ראשונה, כי יאות לו ליסר את הצעירים, אולם לא בעֹנש מות, כי לא ישר בעיניו הדבר להוציא משפט מות על בני איש נכרי בעוד שלשת בניו עומדים עליו. וכמוהו חוו את דעתם שני מִשְׁנים, ועוד שופטים אחדים החזיקו אחריהם. ווֹלומניוס היה הראשון, אשר דרש משפט אכזרי, ואחריו דנו גם יתר השופטים כּלם את הצעירים למות. אלה אמרו להחניף בדבר הזה להורדוס ואלה עשו זאת משנאתם אותו. ואף איש לא הוציא את משפטו מכעסו על הנאשמים. ועיני כל יושבי ארץ סוריה וארץ יהודה היו נשואות לתוצאות העלילה הזאת. אולם איש לא רצה להאמין, כי תגדל אכזריות הורדוס עד אשר יוציא את בניו להורגים. המלך סחב את בניו אל צור ומשם נסע באניה אל קיסרי ושת עצות בנפשו למצֹא את הדרך אשר בו ימית את הצעירים.

ד. ואיש־צבא זקן היה למלך ושמו טֵרוֹן ולו היה בן והוא אוהב נאמן וקרוב מאד לאלכסנדרוס. וגם האב אהב את הצעירים ומרב כעסו (לשמע משפטם) יצא מדעתו, וראש דברו היה לסובב בחוצות ולצעוק, כי נרמס הצדק ברגל זדון ואבדה האמת ונהפכו סדרי־בראשית והחיים מלאו חמס ועוד דברים אשר שׂם הצער בפי איש מר־לבב המואס בחיים. ולאחרונה העז פניו לבוא אליו אל המלך ולקרֹא באזניו: „הנה עיני רואות, כי אתה האֻמלל בין כל בני־האדם, כי על־כן תאמין לדברי אנשי בליעל על הנפשות היקרות עליך, ונאמנים עליך שלֹמית ופירורא, אשר פעמים רבות הוצאת עליהם משפט מות, בדברם סרה בילדים האלה. והן כל חפצם הוא להכרית את יורשי כסאך, אשר להם המשפט, ולהשאיר את המלוכה בידי אנטיפטרוס לבד, כי בו בחרו למלך, בחשבם להטותו אל כל אשר יחפצו. הטרם תראה, כי מות האחים יהפוך את לב אנשי־הצבא לשנֹא את אנטיפטרוס? כי אין איש אשר לא ינוד לצעירים האלה ורבים משרי החילים מגלים את כעסם לעינים“. בדברו את זאת נקב לפניו את שמות הנרגנים ומיד צוה המלך לתפוש אותם וגם אותו ואת בנו.

ה. והנה קפץ אחד הגלבים בחצר המלך ושמו טריפון, אשר רוח עועים עברה עליו להעיד עדות רעה בנפשו, וקרא: „הן גם אותי הסית זה האיש טֵרון להמיתך בתער הגלבים בעת גלחי את בשרך, וגם תשורות יקרות אמר לתת לי מידי אלכסנדרוס. וכשמוע הורדוס את הדברים האלה צוה לעַנות את האב ואת הבן ואת הגלב ולחקור מפיהם דבר. אולם טֵרון ובנו כחשו והגלב לא הוסיף על דבריו הראשונים. על־כן צוה המלך לדוש את בשר טֵרון ביתר עֹז. הבן חמל על אביו והבטיח את המלך לגלות לו את כל הדברים, אם יתן חנינה לנפשו. וכאשר מִלא הורדוס את בקשתו סִפר לו, כי שמע אביו לקול אלכסנדרוס ורצה לרצחו (את הורדוס) נפש. ויש אומרים, כי בדה (בן טֵרון) את הדברים האלה להניח לאביו ממכאוביו. ויש אומרים, כי דבר־אמת היה בפיו.

ו. והורדוס העמיד את אנשי־הצבא ואת טרון למשפט אספת־העם והאשים אותם והעיר עליהם את חמת כל העם. ומיד רגם ההמון אותם ואת הגלב בעצים ובאבנים. ואחרי הדבר הזה שלח הורדוס את בניו אל סבסטי (שמרון) הקרובה לקיסרי וצוה להמיתם בחנק. וכאשר נעשתה פקֻדתו צוה להעביר חיש מהר את גופות החללים אל מבצר אלכסנדריון ולקבר את עצמותיהם בקבר אלכסנדרוס אבי־אמם. זה היה דבר מות אלכסנדרוס ואריסטובולוס.

פרק עשרים ושמונה: אנטיפטרוס נעשה שנוא לכל. המלך אמר לשדך את בני ההרוגים עם קרוביו, אך אנטיפטרוס שנה את הזווגים. על נשי הורדוס ובניו.    🔗

א. ועתה היתה ירֻשת הממלכה לאנטיפטרוס באין מכלים דבר. והנה התעוררה עליו שנאת העם, כי כל האנשים ידעו, אשר הוא לבדו חבל את כל עלילות הרשע על אחיו. ומחִתּה גדולה נפלה עליו, בראותו את בני אחיו הנרצחים הולכים וגדלים. גלפירה ילדה לאלכסנדרוס שני בנים. את טגרן ואת אלכסנדרוס, ולאריסטובולוס נולדו מברניקי בת שלֹמית שלשה בנים: הורדוס, אגריפס ואריסטובולוס. את גלפירה השיב הורדוס עם שִׁלוחיה אל בית אביה בקפודקיא, אחרי המיתו את אלכסנדרוס, ואת ברניקי אשת אריסטובולוס נתן לאשה לדוד אנטיפטרוס, אחי אמו. כי אנטיפטרוס אמר להשיב אליו את לב שלֹמית, אשר התעברה בו, ותקן את הנשואים האלה. וגם את פירורא סבב אנטיפטרוס במתנות ונשא את פניו בכל עת ולאוהבי הקיסר ברומי פזר כסף רב. גם כל העומדים על הנציב סטורנינוס בסוריה שבעו ממתנותיו. אך במדה אשר הִרבה לתת להם, גדלה שנאתם אליו, כי לא פזר את כספו ברוח נדיבה ובאהבה, כי־אם באֹנס. וסוף הדבר היה, כי לא נקשרו האנשים, אשר קבלו את מתנותיו, אליו לאהבתו, ושנאת האנשים, אשר לא פקד אותם במנחותיו, גדלה ועצמה. מיום ליום הוסיף אנטיפטרוס מַתָּת, בראותו דבר אשר לא חכה לו – כי המלך שם עינו על היתומים ובחמלתו הגדולה עליהם הוא מראה, כי נחם על הרעה אשר עשה לבניו הנרצחים.

ב פעם אחת הקהיל הורדוס את קרוביו ואת אוהביו והציג לפניהם את הילדים ודבר אליהם בדמעות על עינים. „שטן אכזרי לקח ממני את אבות הילדים האלה ונוסיף על קרבתי אליהם עלי לצאת עוד ידי חובת החמלה על היתומים. על־כן אנסה, אולי יצלח בידי להיות אב־זקן מלא רחמים, אחרי היותי אב אֻמלל מאד, ואפקיד את אלה בידי האנשים היקרים לי מכּל. פירורא, את בתך אני מארש לבכור בני אלכסנדרוס, למען תהיה לו אתה לגואל ולמגן. ולבנך, אנטיפטרוס, אני נותן את בת אריסטובולוס, למען תהיה לאבי היתומה, ואת אחותה יקח לאשה בני הורדוס, הנולד לבת כהן־גדול. וכל היקרים בעיני ישימו את דברי אלה אל לבם ואל יפר איש מהם את עצתי. ולפני האלהים אפיל תחנתי, כי יחזק את הקשרים האלה לטובת מלכותי ולטובת יוצאי חלצי וישקיף על הילדים משמים בעיני חסדו וייטיב להם מאבותיהם“.

ג. וככלות הורדוס לדבר זלגו עיניו דמעות. הוא חִבּר את ידי הילדים וחבק כל אחד ואחד באהבה ושלח את הנאספים מעליו. ואנטיפטרוס התעצב לדבר הזה ומיד והכרת פניו ענתה בו, כי הוא סר וזעף. הוא חשב, כי כבוד היתומים בעיני אביו יוריד אותו מגדֻלתו וסכנה עתידה לשלטונו, אם מלבד ארכילאוס יהיה גם פירורא הנסיך לעזר לבני אלכסנדרוס. הוא השיב אל לבו, כי העם שנא אותו בנפש וחמל על היתומים וזכר את כבוד אחיו הנרצחים בחייהם על־פני כל היהודים ואת שמם הטוב אשר נשאר אחרי מותם. ועל־כן בקש לו דרך להתיר את הקשרים האלה.

ד. אנטיפטרוס פחד לסובב את אביו בנכלי ערמה, בראותו כי הוא איש קשה ונרגז עד להשחית לכל דבר חשד, ועל־כן לבש עֹז לבוא אל אביו ולהתחנן אליו פנים בפנים, לבל יעביר ממנו המשרה אשר נתן בידו ולא ישאיר לו את שם המלך בלבד, בתתו את תֹּקף השלטון בידי אחרים. כי לא יוכל להחזיק בשבט־הממשלה, אם יקבל בן־אלכסנדרוס על ארכילאוס אבי אמו גם את פירורא למגן. ולזאת חִלה את פני המלך לשַנות את הזווגים האלה, כי משפחת המלוכה היא גדולה ועצומה. כי תשע נשים היו להורדוס ושבע מהן ילדו לו בנים ובנות ואלה הם: אנטיפטרוס נולד לדוֹרִיס והורדוס למִרים בת הכהן הגדול. את אַנְטִפַּס וארכילאוס ילדה לו מלְתַּקִּי משמרון וגם בת נולדה לו ושמה אוֹלִימְפִּיַּס והיא היתה לאשה ליוסף בן אחי המלך. וקלֵיאופטרה מבנות ירושלים ילדה לו את הורדוס ואת פיליפוּס ומפַּלַּס נולד לו פצאל. ועוד שתי בנות היו לו ושמותיהן רֹקְסַנִּי ושלֹמית, האחת נולדה לו מפַאִידרָה והשניה מאֶלְפִּיס. גם שתי נשים עקרות היו להורדוס, האחת בת דודו והשניה בת אחיו (או אחותו). ומלבד כל אלה היו שתי אחיות לאלכסנדרוס ולאריסטובולוס ממרים. ויען אשר היתה המשפחה גדולה ועצומה, בקש אנטיפטרוס לשנות את הזווגים.

ה. והמלך קצף על אנטיפטרוס מאד, בראותו כי אין לבו טוב על היתומים. וכבר עלתה בנפשו מחשבה על־דבר הנרצחים, אולי היו חללי רעת אנטיפטרוס ועלילות שקריו. בפעם ההיא השיב את אנטיפטרוס דברים רבים בחרי־אף וגרשהו מעל פניו. אולם אחרי־כן הִטה אותו אנטיפטרוס בחלקת לשונות לשַנות את הדבר כרצונו והורדוס נתן את בת אריסטובולוס לו לאשה ולבנו נתן את בת פירורא.

ו. צא ולמד, מה גדול היה כח אנטיפטרוס למצֹא חפצו בחלקת לשונו, כי השיג מאת המלך דבר אשר נבצר משלמית להשיג מָשׁלוֹ. אף כי היתה שלֹמית אחות המלך והִרבּתה להתחנן אליו גם על־ידי לִיוְיָּה אשר הקיסר, כי יתן לה להנשא לסולי הערבי, נשבע לה הורדוס, כי לאויבת רעה תחָשב בעיניו, אם לא תחדל להוגיע אותו בדבריה, ולאחרונה נתן אותה בעל־כרחה לאשה לאחד מאוהביו ושמו אַלֶכְּסָא, ואת האחת מבנותיה נתן לבן אלכסא ואת השנית לַדוד אנטיפטרוס, אחי אמו. ומבנות מרים נִשאה האחת לאנטיפטרוס בן אחותו והשניה לבן אחיו פצאל.

פרק עשרים ותשעה: אנטיפטרוס נמאס בעיני כֹל. הוא נשלח אל רומי עם צואת הורדוס. פירורא מאן לגרש את אשתו ועזב את אחיו ומת בביתו.    🔗

א. אחרי אשר האביד אנטיפטרוס את תקוות היתומים ושִׁנה את הזווגים לטובתו חשב, כי הגיע בתקותו למלוכה אל חוף מבטחים והוסיף שלוה אל רשעתו, עד אשר היה לטרֹח [על כל הבריות]. בראותו, כי אין לאל־ידו להפר את שנאת הבריות, בקש למצֹא מנוחה בהפילו את אימתו [על כל סביבותיו], ופירורא החזיק בידו, בחשבו, כי כבר נכונה המלוכה בידו. מלבד זאת נוסדו הנשים בחצר המלך יחד להקים מבוכות חדשות. כי אשת פירורא עם אמה ואחותה התחברו לאם אנטיפטרוס והרבו מעשי עזות בקרב הארמון. ואשת פירורא ערבה את ליבה לחרף גם את בנות המלך, והורדוס שׂטם אותה מאד על הדבר הזה, ואף כי שנא המלך את הנשים, פרשו את מצודתן על יתר האנשים. רק שלֹמית לבדה עמדה להן לשטן ודברה רעות באזני המלך, על אגֻדתן, כי לא תצא ממנה טובה למלכותו. וכאשר נודע לנשים דבת שלֹמית הרעה, פחדו מכעס הורדוס וחדלו להתאסף ולהתרועע בגלוי והתחפשו במעמד המלך כאלו הן צוררות אשה רעותה, וגם רבו ביניהן. ואנטיפטרוס שִׁנה יחד אתן את טעמו ולמראה־עין התעבר בפירורא. אבל במסתרים היו מתאספים יחד בלילות ומטיבים את לבם, וכאשר הוסיף המלך לשמור את צעדיהם, כן חזקה אגֻדתם. ומעיני שלֹמית לא נעלם הדבר והיא גלתה את הכל להורדוס.

ב. וחמת הורדוס נצתה ויותר מכֹּל חרה אפו באשת פירורא, כי הרבתה שלֹמית לדבר עליה סרה. הוא אסף את קרוביו ואוהביו למועצה ושם על האשה הזאת חטאות שונות, והרבה לדבר על זדון לבה נגד בנותיו וגם ספּר, כי שכרה את הפרושים בכסף להתקומם עליו והפכה בתרופות שונות את לב בעלה לשנאו. ולאחרונה פנה אל פירורא ודבּר אליו לבחור באחת משתי אלה: בברית אחים עמו או באהבת אשתו. פירורא השיבהו, כי נקל יהיה לו לפרוש מן החיים מלעזוב את אשתו. והורדוס נבוך ולא מצא מענה ושׂם את פניו אל אנטיפטרוס וצוה עליו, לבל יבוא בדברים עם אשת פירורא, וגם לא עם בעלה ועם אחד האנשים הקרובים אליה. למראה־עין לא עבר אנטיפטרוס על פקֻדת אביו, אבל בסתר היה יושב אתם לילות רצופים. וביראת אנטיפטרוס את המרַגלת [שלֹמית] התחכם להשיג בעזרת אנשי־שלומו אשר באיטליה רשות לנסוע אל רומי. האנשים האלה כתבו אל הורדוס, כי עליו לשלוח את אנטיפטרוס אל הקיסר בזמן קרוב. והורדוס לא דחה את הדבר ושלח אותו עם עבֻדָּה נהדרה ונתן בידו כסף רב וגם שלח עמו את צואתו, אשר על־פיה הוקם אנטיפטרוס למלך, וליורש כסאו נועד הורדוס, הנולד למרים בת הכהן הגדול.

ג. גם סוּלִי הערבי, שלא מלא את מצות הקיסר, מהר לנסוע באניה אל רומי להתעצם עם אנטיפטרוס ולהצדיק את נפשו מהדברים אשר טען עליו מחדש ניקולאוס איש דמשק. מריבה קשה קמה בין סולי ובין אדוניו המלך חרתת על אשר המית את כל אוהביו וגם את שׂהֵם (סואימוס) התקיף בכל אנשי הסלע. סולי כִפּר בכסף רב את פני פַבַּטּוּס פקיד הקיסר וקוה לו, כי יחזיק בידו גם נגד הורדוס. אולם הורדוס הִרבּה לתת שחד לפבטוס מסולי איש־ריבו והסיר את לבו מעליו והטה אותו לנגוש את הכסף כמצות הקיסר. סולי מאן לשלם ועוד התאונן על פבטוס באזני הקיסר, כי לא נהג את משרתו לטובתו הוא (לטובת הקיסר), רק לטובת הורדוס לבד. לדברים האלה קצף פבטוס על סולי מאד, וכאשר הוסיף הורדוס לשאת את פניו ולכבדו, בגד בּסולי וגלה למלך את סודותיו, כי נתן שחד לקורינטוס, אחד משומרי ראשו, ועל־כן יהיה טוב למלך להזהר ממנו. המלך האמין לדברים האלה, כי אמנם גדל קורינתוס האיש הזה בחצר המלוכה, אבל היה ערבי מלֵדה. הורדוס צוה לתפשו מהר יחד עם שני ערבים אחרים אשר נמצאו בביתו, אחד – אוהב סולי והשני – זקן־שבט. האנשים עֻנו והודו על אשמתם, כי הסיתו את קורינתוס בכסף רב להמית את הורדוס. גם סטורנינוס הנציב אשר בסוריה חקר את האנשים ואחרי־כן נשלחו אל רומי.

ג. והורדוס לא חדל מהציק לפירורא, כי יגרש את אשתו, אולם לא מצא תחבולה להִנקם באשה הזאת, אף כי סבות רבות היו לו לשנאה, ולאחרונה עלתה חמתו עד להשחית ונאץ גם את אחיו בגללה וגרש את שניהם יחדו. ופירורא קבל באהבה את החרפה הזאת ונסע אל גבול נסיכותו ונשבע, כי רק מות הורדוס ישים קץ לגלותו – וכל עוד אחיו בחיים לא ישוב אליו. הוא לא רצה גם לנסוע אל אחיו בחלותו, כאשר הפציר בו לבקרהו. כי חכה הורדוס למות ובקש לצוות לפירורא דברים אחדים. אולם הורדוס נצל ממות אחרי הואשו מחייו, וכעבור זמן קצר חלה פירורא, והורדוס לא שלם לו כפעלו, כי־אם בא אליו לבקרו וסעדהו בחמלה על מטת חליו. אך פירורא לא יכול להתגבר על מחלתו ומת אחרי ימים מעטים. והורדוס אהב אותו עד יום מותו, ולא שם לבו לשמועה אשר יצאה על אחיו, כי אמר להמיתו בסם־מות. הוא צוה להביא את גופת פירורא אל ירושלים ופקד על כל העם לעשות לו אֵבל גדול וגם תקן לו קבורה נהדרה מאד. ככה בא הקץ על אחד רוצחי אלכסנדרוס ואריסטובולוס.

פרק שלשים: הורדוס חקר את דבר מות פירורא ומצא את סם־המות אשר הכין לא אנטיפטרוס, ואחרי־כן גרש את דוריס ומרים והעביר את בנו הורדוס מנחלתו.    🔗

א. ואחרי הדבר הזה השיגה הנקמה גם את אנטיפטרוס, ראש מחוללי הרצח. הנקמה החלה במות פירורא. כי אחדים מעבדיו המשֻׁחררים באו אל המלך סרים זועפים ואמרו, כי הומת אחיו ברעל, כי הקריבה לפניו אשתו מאכל, אשר לא הוכן כחֹק, ובטעמו מן המאכל הזה חלה מיד. כי הנה הביאו אמה ואחותה לפני שני ימים אשה אחת יודעת ברפואות מארץ ערב להכין שיקוי אהבה לפירורא, ותחת השיקוי הזה נתנה לו האשה סם־מות, כי סולי (הערבי) הסית אותה לעשות את הדבר.

ב. מחשבות רבות בִּעתו את המלך, והוא צוהל יסר בענויים את השפחות וגם בני־חורין אחדים. ואחת הנשים קראה בקול גדול מעצמת מכאוביה: „האל מושל הארץ והשמים ינָקם באשה, אשר הביאה עלינו את כל הקללה הזאת, באם אנטיפטרוס“. שיח האשה הזאת היה למלך לשֹׁרש דבר וממנו חקר ודרש למצֹא את האמת. והאשה גלתה לו דבר אהבת אם אנטיפטרוס לפירורא ולנשי ביתו, כי נאספו יחד במסתרים וגם פירורא ואנטיפטרוס שתו אתן כל הלילה אחרי שובם מחצר המלך ולא נתנו לאחד ממשרתי הבית וגם לא לאחת השפחות להמצא אתם בחדר. אשב בת־חורין גלתה את הדבר הזה.

ג. ואת השפחות הבדיל הורדוס וצוה לחקור אותן בענויים אחת אחת וכֻלן העידו פה אחד כדברי האשה וגם הוסיפו לספר, כי על־פי חוזה שעשו ביניהם נסע אנטיפטרוס לרומא ופירורא לעבר הירדן. הנה כפעם בפעם נדברו איש אל רעהו, כי אחרי אשר המית הורדוס את אלכסנדרוס ואת אריסטובולוס יכַלה את חמתו גם בהם ובנשיהם, כי האיש, אשר רצח את מרים ואת בניה, לא ישא פני אדם. ועל־כן טוב לברוח למרחקים מפני החיה הטורפת הזאת. הנשים הוסיפו לסַפּר, כי אנטיפטרוס היה מתאונן לפעמים באזני אמו, שכבר זרקה בו שיבה בעוד אביו מוסיף עלומים מיום ליום, ועוד מעט יקדם אותו המות, טרם יעשה מלוכה באמת. הן גם אם ימות אביו – ומתי יהיה הדבר הזה? – ישאר לו רק זמן קצר לשמוח בירֻשת המלוכה, כי הנה הולכים וגדלים ראשי התנין (ההידרה)¹²³, אלה בני אלכסנדרוס ואריסטובולוס. וגם תקותו להנחיל את המלוכה לבניו אחריו נגזלה ממנו בידי אביו, אשר לא כתב בצואתו את המלוכה אחרי מותו (אחרי מות אנטיפטרוס) לבניו, כי־אם להורדוס בן מרים. אולם בדבר הזה אבדה חכמת הזקן, כי הוא אומר בלבו, אשר צואתו תשאר בתקפה, והן הוא¹²⁴ ישים את לבו, כי לא ישָׁאר אחד מכל משפחתו בחיים. והמעט בעיני הורדוס, כי הוא מַרבּה לשנֹא את בניו מכל האבות האכזרים אשר היו מימות עולם – כי עוד יותר מהם הוא שונא את אֶחיו. על־כן נתן לו (לאנטיפטרוס) זה מקרוב מאה ככר, לבל ידבר עם פירורא דבר. וכאשר שאל פירורא: „ומה היא הרעה אשר עשינו לו?“ השיבהו אנטיפטרוס: „מה טוב יהיה אם אחרי הפשיטו אותנו ערֻמים יתן לנו להמלט בעור שִׁנינו! אולם קשה להמלט מחית־טרף כמוהו, – הן גם לאהוב איש את רעהו בגלוי לא יתן לנו. ועל־כן עלינו להתאסף במסתרים. אבל הדבר יעָשה בגלוי, אם נהיה לאנשי־חיל בעֹז רוחנו ובכֹח ידינו“.

ד. את הדברים האלה גלו הנשים תחת סבל ענוייהן, והוסיפו לסַפר, כי יעץ פירורא בנפשו לברוח אִתּן אל הסלע (פֶּטרה). והורדוס האמין לכל הדברים האלה בגלל דבַר מאה הככר, כי רק עם אנטיפטרוס בלבד דבּר עליהם. לראשונה העיר את חמתו על דוריס אם אנטיפטרוס והפשיט אותה את כל עדיה, אשר נתן לה במחיר הרבה ככר, ואחרי־כן גרש אותה מעל פניו. ולנשי בית פירורא שלח וצוה לרפא את פצעי ענוייהם. הפחד דִכּא את נפשו מאד ולכל חשד קל התרגז וצוה לעַנות גם אנשים רבים חפים מפשע, ביראו פן יפסח על אחד החַיָּבִים.

ה. בין כה וכה פנה הורדוס אל אנטיפטרוס השמרוני, אשר היה סוכן על בית אנטיפטרוס, ובעַנותו אותו הוציא מפיו דבר, כי שלח אנטיפטרוס מארץ מצרים סם־מות בידי אנטיפילוס, אחד מחבריו, להמית את המלך, ואת הסם הזה קבל תודיון, דוֹד אנטיפטרוס, ונתן אותו לפירורא, כי את ידו מִלא אנטיפטרוס להמית את הורדוס בעוד הוא (אנטיפטרוס) נמצא ברומא ורחוק מכל חשד. ופירורא נתן את הסם בידי אשתו. המלך שלח אחרי האשה הזאת וצוה עליה להביא לפניו את הפקדון מיד. היא יצאה מעל פניו להביא את הרעל, אולם הפילה את עצמה מעל הגג לקַדם את היסורים העתידים לה מאת המלך. נדמה כי היתה בזה יד אלהים, אשר רצה לשלם לאנטיפטרוס כגמול ידיו: האשה לא נפלה ארצה על ראשה, כי־אם על חלק אחר מגופה ונצלה ממות. כשהובאה אל המלך צוה להשיב את רוחה, כי התעלפה בעת נפלה, ושאל לסבת הדבר, אשר הפילה את עצמה, ונשבע לה כי לא יעשה בה נקמה, אם תגלה את האמת, אולם אם תכסה ממנו דבר – יצוה לשׁחוק את עצמותיה בכלי־הבלע, עד אשר לא ישאר שריד מגופה לבוא אל קבר.

ו. לדבר הזה החרישה האשה מעט, ואחרי־כן פתחה את פיה ואמרה: „ולמה עלי לשמור את הסודות אחרי מות פירורא ולהציל את אנטיפטרוס, אשר השיא מות על כֻּלנו? הקשיבה, מלכי, לדברי ויחד עמך ישמע האלהים ויהיה לי לעד צדקתי. כי מי יוכל להוליך אותו תועה? כאשר ישבת ושפכת דמעות על־יד מטת פירורא, קרא אלי פעם אחת ואמר: „אוי לי, רעיתי, מה שגיתי בדבר מחשבת אחי הטובה עלי, כי שנאתי אותו חלף אהבתו העזה וגם אמרתי לרצוח את נפש האיש, אשר הוא מרבה להָמר עלי עוד טרם בא מותי. אולם הנה קבלתי את שכרי על תועבת לבי, ואני מבקש ממך להביא את הרעל, אשר הביא אותו אנטיפטרוס והוא נמצא בידך למשמרת, ולכלות אותו לעיני כרגע, לבל אשא עמי אל השאול את נקמת האלהים“. ואני עשיתי כמצותו והבאתי את הרעל ואת רֻבּו שפכתי לעיניו על האש, אבל מעט ממנו שמרתי על כל צרה שלא תבוא, כי יראתי אותך מאד“.

ז. בדברה זאת הביאה את הקֻפּסה¹²⁵ אשר נמצאה בה עוד מעט מן הרעל. המלך צוה להקריב את כלי־הבלע ולענות את אחי אנטיפילוס ואמו, והם הודו, כי הביא אנטיפילוס ממצרים את הקֻפּסה עם הסם, אשר לקח מידי אחיו, איש רופא חולים באלכסנדריה. וכמו רחפו רוחות אלכסנדרוס ואריסטובולוס בחצר המלך לחקור ולדרוש ולגלות כל תעלומה, כי גם אנשים רחוקים מחשד נמשכו אל האשמה. ככה נגלה הדבר, כי ידעה מרים בת הכהן הגדול את המזִמה הרעה, ואחיה עֻנו בידי המלך והודו על הדבר הזה. והמלך פקד את עזות האם על בנה, כי מחה מצואתו את שם הורדוס אשר נמנה פני זה ליורש אנטיפטרוס.

פרק שלשים ואחד: בַּתּילוס הוכיח את אשמת אנטיפטרוס. אנטיפטרוס לא ידע דבר ושב מרומא והורדוס העמידהו למשפט.    🔗

א. בעת ההיא בא גם בַּתּילוֹס להוסיף על דברי העדים והוכיח באותות נאמנים את מזמות אנטיפטרוס. בתילוס היה אחד מעבדי אנטיפטרוס המשֻׁחררים והביא בידו עוד סם־מות, עשוי מראש פתנים ומחמת זוחלי־עפר אחרים, מוכן לפירורא ולאשתו, להתנקש בנפש המלך, אם יבָּצר מהסם הראשון להכריעו, ונוסף על האותות האלה, עדי המזמות אשר חבל אנטיפטרוס נגד אביו, הביא בתילוס את המכתבים אשר הכין אנטיפטרוס בערמתו לכרות שוחה לאחיו, כי ארכילאוס ופיליפוס, שני בני המלך אשר גדלו ברומא, היו כבר בחורים מלאי רוח עלומים, ואנטיפטרוס פחד מהם, פן יהיו לו למכשול בתקוותיו לעתיד, ובקש לאבדם. הוא שלח אגרות – אלה נכתבו בשקר בשם אוהביו ברומא, ואלה נכתבו בידי אנשי־שלומו, אשר נפתו לו בכסף – לשטנה על אחיו הצעירים, כי הם מַרבּים לדבר סרה באביהם, והם מבַכִּים את אלכסנדרוס ואריסטובולוס לעיני השמש וכועסים מאד על אשר קרא להם אביהם לשוב אל חצרו, כי הורדוס שלח אחריהם להשיבם אליו, ובדבר הזה הרגיז את אנטיפטרוס מאד.

ב. ועוד בשבת אנטיפטרוס בארץ יהודה, טרם ישים את פעמיו לדרך, השיג בכסף מכתבים כאלה מרומא להוציא דבה על אחיו, ולמען אשר לא יחשוד בו אביו עמד לפניו ללמד זכות על האחים, באמרו כי חלק הדברים הכתובים באגרות הוא שקר ושאריתם הם חטאות־נעורים. ועתה הִרבה לפזר כסף לכותבי השטנה על אחיו ונסה למחות את עקבות הדבר, בקנותו בגדים יקרים ומצעות־צבעונים, כוסות כסף וזהב ועוד חפצים יקרים למכביר, למען אשר יוכל לכתוב על חשבון מחיר הדברים האלה גם את יתר הוצאותיו. כי פזר מאתים ככר ולכסות־עינים היה לו הריב עם סולי. אולם העונות הקטנים הרבים האלה נמחו מפני אשמתו הגדולה¹²⁶, כי כל העדים הנחקרים ענו פה אחד בדבר מזמתו הרעה אשר יעץ על אביו, והמכתבים כאלו צעקו בקול, כי התמכר לרצוח את אחיו שנית. ואיש מהנוסעים אל רומא לא גלה את אֹזן אנטיפטרוס על־דבר המעשים אשר קרו בארץ יהודה, אף כי עברו שבעה חדשים למן היום אשר בו מצא הורדוס את סודו עד שובו אל הארץ. ככה שנאו כל האנשים את אנטיפטרוס! ואולי סתמו רוחות הנרצחים את פי האנשים אשר בקשו להודיעהו דבר. הוא שלח אגרת ובִשׂר לאביו, כי ישוב אל ארצו במהרה, וגם סִפּר על הכבוד אשר עשה לו הקיסר בשלחו אותו לשלום.

ג. והמלך שקד לתפוש בכפו את מבקש נפשו ופחד מאד, פן תגיע השמועה אל אנטיפטרוס וימָלט לנפשו. על־כן עשה גם הוא במרמה ודבר אליו ידידות עם המכתב והעיר אותו להחיש את בואו, כי במהרו לשוב ישים קץ למריבה עם אמו, יען כי לא נעלם מעיני אנטיפטרוס הדבר אשר עשה המלך בשלחו את אמו מעל פניו. כאשר הגיע אנטיפטרוס בדרכו אל טַרַס (טַרֶנְט), קבל מכתב וממנו נודע לו לראשונה מות פירורא. אנטיפטרוס התאבל מאד לשמועה הזאת, ורבים הרבו להללו על הדבר הזה, באמרם כי הראה את גֹדל אהבתו לדודו, אולם הרואה יראה, כי התעצב אנטיפטרוס אל לבו על אשר לא קמה מזמתו הרעה, ולא על מות פירורא דודו שפך דמעות, רק על אשר נלקח ממנו עוזרו לרעה. וכבר פחד בלבו על הדברים אשר אמר לעשות, פן יגֻלה הרעל [אשר הכין לאביו]. בבואו אל קיליקיה קבל את מכתב אביו, אשר דברנו עליו למעלה, ומהר לצאת לדרך. ובנסעו באניה אל קֶלֶנְדִּרִיס¹²⁷ עלתה בלבו מחשבה על־דבר המעשה אשר נעשה לאמו ולבו נבא לו רעה. הנבונים אשר בקרב חבריו יעצוהו, לבל יסגיר את נפשו בידי אביו בטרם יחקור היטב, איזו סבה היתה מאתו לגרש את אמו, כי הם פחדו, פן תדבק גם בו העלילה אשר יצאה על אמו. אולם הנמהרים בחברי אנטיפטרוס, אשר חשקה נפשם לראות את ארץ מולדתם, לא שמו את לבם לשלומו ולטובתו ויעצו אותו להחיש את מסעו, פן יביא את אביו לחשוד בו במחשבה זרה, ובזה יתן פתחון־פה לשוטניו [להוציא עליו דבה רעה]. הן גם עתה, אם באמת התחולל איזה דבר נגדו, לא נעשה רק באשר נמצא אנטיפטרוס בארץ רחוקה, כי איש לא יעֵז לקום עליו בפניו. על־כן לא יתָּכן הדבר להפסיד את הטובה הגלויה מפני חשד אשר לא ידע שחרו ועליו למהר ולהפקיד את נפשו בידי אביו, למען חזק את העטרה הרועדת מעל לראשו כשהוא (אביו) נמצא לבדו [בלי עוזר]. ואנטיפטרוס שמע לעצת האנשים האלה – כי יד אלהים עשתה זאת – ועבר באניה את הים עד בואו אל סבסטוס, הנמל אשר בקיסרי.

ד. לתמהון לבבו קדם את פני אנטיפטרוס שממון רב. כי כל האנשים רחקו ממנו ואף אחד לא נועז לצאת לקראתו. כי זה מימים היה אנטיפטרוס שנוא לכל, ועתה נִתּנה רשות להראות את השנאה ברבים. ורבים שטו מעליו, בפחדם את אביו, כי הלעז על אנטיפטרוס מִלֵּא את כל העיר ורק אנטיפטרוס לבדו לא ידע דבר מכל אשר נגזר עליו. מה גדל כבוד אנטיפטרוס בצאתו מרומא, ומה נקלה היתה קבלת־פניו [בשובו אל ארצו]! הוא השיב אל לבו, כי אסונות נכונים לו מבית, אולם בערמתו התנכר לעיני רואים ובעוד לבו מת בקרבו ממגור התחזק לבל ישַׁנה את עֹז פניו, כי כבר אבד מנוס ממנו ולא יכול להציל את נפשו ממסגרותיו וגם לא הֻגד לו דבר ברור מכל אשר עבר בבית אביו, כי ככה גזר המלך. ועוד נשאר לו שמץ תקוה לחשוב, כי לא קרה דבר רע, ואם גם נחקר שֹׁרש הדבר – אולי יעלה בידו להצדיק את עצמו בעזות מצחו ובנכליו, כי רק באלה לבד שם מבטחו להחלץ מן המֵצר.

ה. הוא התכסה בכלי המגן האלה והלך אל ארמון המלך בלי אוהביו, כי הם גֹרשו בחרפה לפני השער הראשון. ואז נמצא בבַּית וַרוס הנציב אשר בסוריה. אנטיפטרוס בא אל אביו החדרה וערב את לבו לגשת אליו ולחבקו. אולם אביו שלח את שתי ידיו לעצרו והטה את ראשו אחורנית וקרא בקול: „כן נאה לרוצח נפש אב, אשר דבקו בו אשמות גדולות כאלה, כי יאמר לנפּול אל צוארי! מות, ראש נבל־רשע, ואל תגע בי טרם תצטדק על כל אשמותיך. אני מציב אותך למשפט ונותן לך לדַין את וַרוס, אשר בא הנה בשעת־רצון. לך לך והכן סנגוריה עליך ליום המחרת, כי אני נותן לך זמן לחַבּל מזמות ערמה“. מרֹב הבהלה לא עצר אנטיפטרוס כח להשיב דבר ויצא את פני אביו. אמו ואשתו הלכו לקראתו וספרו לו את כל דברי העדים. והוא התנער ממבוכתו והחל חשב דברי זכות על עצמו.

פרק שלשים ושנים: אנטיפטרוס נאשם לפני וַרוס וראיות מֻבהקות הוכיחו את מחשבת הרצח. הורדוס דחה את ענשו עד שובו לאיתנו ושִׁנה את צואתו.    🔗

א. ליום המחרת אסף המלך את קרוביו ואוהביו למשפט וקרא גם לאוהבי אנטיפטרוס. והוא ישב בראש יחד עם וַרוס וצוה להביא את כל העדים ויחד אתם הובאו גם עדים חדשים מעבדי אם אנטיפטרוס, אשר נתפשו זה מקרוב ובידם מכתב שלוח ממנה אל בנה, לאמר: „הנה הגיעו כל הדברים ההם (הידועים!) לאזני אביך. הזהר מבוא אליו, אם לא תשיג עזרה מאת הקיסר“. וכאשר הובאו אלה האנשים עם יתר העדים יחדו, בא אנטיפטרוס החדרה ונפל על פניו לרגלי אביו ודבר אליו: „אני מפיל תחנתי לפניך, אבי, לבל תמהר להוציא דיני, ותהיינה נא אזניך קשובות לדברי צדקתי, ואני אוכיח, כי חף אני מפשע, אם יהיה לך הדבר לרצון“.

ב. אולם הורדוס השתיק אותו בגערה ופנה אל וַרוס ואמר: „אני מאמין, וַרוס, כי עיניך ועיני כל שופט צדק תחזינה מישרים, אשר אנטיפטרוס זה הוא בן משחית בכל דרכיו. אך ירא אני אותך, פן תבוז גם לי על גורלי המר ותאמר בלבבך כי בצדק באו עלי כל הרעות האלה, אחרי אשר הולדתי בנים מבישים וחטאים. אולם באמת יאות לנוד לי ולחמול עלי, כי הייתי אב אוהב ורחום לבנים נבלים כאלה. כי את בנַי הראשונים העליתי למלוכה בנעוריהם ואמנתי אותם ברומא, למען יהיו לאוהבי הקיסר, וגִדלתי אותם, עד אשר קנאו בהם מלכים אחרים, ובאחרונה מצאתי את לבם חורש און עלי. והם מתו בעונם בגלל אנטיפטרוס, כי לטובת הצעיר הזה, יורש כסאי, עשיתי את הדבר, למען תכּון המלוכה בידו בשלוה. אולם החיה הרעה והנבזה הזאת, אשר שבעה את אֹרך אפי, בעטה מרֹב טובה. הוא ראה אותי מאריך ימים – וזקנתי לא נתנה לו מרגוע. ולא עצר בנפשו לעשות מלוכה, מבלי יַסד אותה ברצח אביו. ואמנם צדק בעצתו אלי, כי למה השיבותי את הבן הזה המגֹרש מארץ ולמה מאסתי בבנים אשר ילדה לי בת מלכים, למען הקים אותו ליורש־כסאי? אני מודה לדבריך, וַרוס, אם אמור תאמר, כי נטרפה דעתי. הפכתי את לב הבנים ההם לשנֹא אותי, בהובישי את תקוותיהם הצודקות למען אנטיפטרוס זה. והאֻמנם גמלתי גם להם טובה, כאשר עשיתי לבן הזה? בעודני חי חִסרתי אותו מעט ממלך ולעיני כֹל כתבתי לו בצואתי את כסא המלוכה אחרי וחלקתי לו חמשים ככר, לכלכל את ביתו, ועוד פזרתי לו כסף לאין־מספר מאוצרי. הן בנסעו אל רומא נתתי על־ידו שלש מאות ככר ומכל בני־ביתי נשאתי את פניו לבדו לפני הקיסר, באמרי עליו, כי הוא גואל נפש אביו. ובמה נחשבה חטאת הבנים ההם מול עון אנטיפטרוס? ובמה נחשבו אותות אשמתם מול דברי העדים אשר ענו במרצח הזה? הנה רוצח האב נועז להוציא קול ומקוה עוד הפעם לכסות את האמת בנכליו. וַרוס! השמר לנפשך! הנה מכיר אני את החיה הרעה וצופה מראש, כי תשים עליה מסוה צדיק תמים ותשפוך דמעות־רמיה. הלא זה האיש יעץ אותי להִזהר מפני אלכסנדרוס בעודו בחיים ולבלתי הפקיד את נפשי בידי שום אדם! זה האיש אשר שמר עלי בעת שנתי ושקד עלי להרחיק ממני כל פחד ודאגה. זה האיש במתק אמרותיו בקש לנחם אותי מאבלי על בנַי הנרצחים, והוא גם חרץ משפטו בדבר אהבת אחיו החיים אלי, הוא המגן הסוכך עלי, הוא השומר לראשי. וַרוס, וַרוס! מדי העלותי על לבבי את ערמתו בכֹּל ואת כחו לאחוז את העינים, אחדל להאמין בנפשי, כי עוד חי הנני, ולפלא נחשב בעיני, כי עלה בידי להמלט מאיש המזמות העמֻקות הזה. והנה אם רוח רעה שמה את ביתי לשממה ומקימה לי לשונאים כפעם בפעם את האנשים האהובים לי מכל, לא נשאר לי רק להתאבל על הגורל אשר עִות משפטי ולבכות במסתרים על משואות ביתי. אולם איש מכל הצמאים לדמי לא ימַלט את נפשו, ולוּ גם תקיף האשמה את כל בני יחד!“

ג. ובדַבּר הורדוס זאת עצר במלים מצרת נפשו ורמז לניקולאוס, אחד מידידיו, לבאר את פרטי האשמה. והנה הרים אנטיפטרוס את ראשו – כי כל העת שכב על הארץ לרגלי אביו – וקרא בקול: „הנה אתה, אבי, למדת עלי זכות בדבריך. איך אִחָשב לרוצח־אב, אחרי אשר הודית בפיך, כי הייתי שומר לראשך כל הימים? את אהבתי אליך קראת בשם אחיזת עינים! והן אם הייתי ערום בכל הליכותי, איכה טח לבי מהבין, כי לא נקל יהיה לי לחבל תועבה כזאת ולהסתירנה מעיני אדם ולעולם לא אוכל להעלימנה מפני השופט הגדול היושב בשמים, הרואה כל דבר והוא נמצא בכל מקום? האם נסתרה מעיני אחרית אחי, אשר שלם להם אלהים על מזמותיהם הרעות? ואיזה דבר יכול להעיר את חמתי עליך? האמנם התקוה לכסא המלוכה? הלא כמלך נחשבתי! או הפחד מפני שנאתך? האם לא הייתי אהוב עליך? או היראה, פן ימשל בך איש אחר? הן בשמרי עליך הייתי נורא על כל סביבי. או מחסור הכסף? ובידי מי הספקת לפזר כסף יותר ממני? ואלו הייתי משחית את דרכי מכל בני האדם ונשמת חיה טורפת נמצאה בקרבי – הוי אבי, – האמנם לא היו חסדיך הגדולים כובשים אותי, אחרי אשר נשאת את ראשי – כאשר העידות בפיך – ובחרת בי מכל בניך הרבים והקימותני למלך ובהמון חסדיך שמתני לקנאת הרבים? – אוי לי על נסיעתי הארורה הזאת, כי נתתי שעת־כֹּשר למקנאי ועת־חפץ ארֻכּה למבקשי רעתי. והן למענך, אבי, עזבתי ארץ מולדתי לריב את ריבך, פן יעטה סולי חרפה על עטרת שיבתך. העיר רומא תעיד צדקתי, עדי הוא הקיסר, מושל העולם, אשר לא פעם ולא שתים קרא לי בשם „אוהב־אב“. קבל־נא, אבי, את האגרת הזאת אשר שלח אליך, כי נאמנים דבריה מכל דברי הולכי רכיל אשר עמך. תהיה היא לבדה למליץ ישרי ותתן עדיה על אהבתי הרבה אליך. זכור, כי בלי חמדה יצאתי באניה למרחקים, הן ידעתי את השנאה הכבושה אלי בכל הממלכה. רק אתה, אבי, הבאת עלי שואה מבלי הדעת, כי חזקה ידך עלי לתת למקנאי עת־חפץ לעלילות רשעתם. והנה באתי לעמוד לפני עדי אשמתי, אני רוצח־האב, אחרי אשר אֻנה לי רע מסכנת הדרכים בים וביבשה. אולם רואה אני, כי עדותי זאת לא תועילני. הן כבר יצא משפטי לחובה מאת האלהים ומאתך, אבי! אולם אם כבר נחתם דיני, הנה אני מבקש אתכם, כי לא תשימו מבטחכם בדברים, אשר הוציאו עדים זרים תחת סבל ענוייהם בלבד, – ועליכם להקריב גם אלי את המדורה. ירטשו כלי־הזעם את כל קרבי ואל יחמול איש על מכאובי גופי הנבזה בשמעו קול נאקתי, כי אם באמת רוצח־אב הנני, איני רוצה למות בלי יסורי ענויים“. את הדברים האלה קרא אנטיפטרוס באנחה וגעה בבכי ועורר את חמלת כל האנשים וגם את רחמי וַרוס. רק לב הורדוס חזק בקרבו ולא הוריד דמעה, כי ידע אשר נאמנו דברי עדי האשמה.

ד. לדברים האלה פתח ניקולאוס איש דמשק את פיו במצות המלך והִרבּה לספר על ערמת אנטיפטרוס ובזה הפיג את רחמי האנשים, אשר נכמרו עליו, ואחרי־כן קרא עליו שִׂטנה קשה ושם בראשו את כל דברי־השערוריה אשר נעשו בחצר המלך, ויותר מכֹל פקד את דם שני אחיו, בהראותו במופתים, כי הם חללי נכליו הרעים. ואחרי־זאת הוסיף ניקולאוס לדבר על הפחים אשר טמן אנטיפטרוס לאחיו החיים, בחשבו כי יהיו לו למכשול בירֻשת המלוכה. כי הלא הוא האיש, אשר הכין סם־מות לאביו – ומדוע יעצור ברוחו נגד אחיו? אחרי־כן זכר את האשמה בדבר הרעל והעביר את דברי העדים זה אחר זה, ומדי דברו הזכיר ברֹגז את פירורא, אשר גם אותו הפך אנטיפטרוס לרוצח־אחיו, וככה השחית את כל הנפשות היקרות בעיני המלך ומלא את כל ביתו תועבה. ועוד דברים רבים הוסיף ניקולאוס על אלה, להוכיח את האשמה, עד אשר כלה לדבר.

ה. וַרוס צוה על אנטיפטרוס ללמד זכות על עצמו. אולם הוא לא הוציא מפיו רק את הדבר הזה: „אלהים הוא עדי, כי לא נמצא בי דבר עול“, והחריש וישב על מקומו. וַרוס צוה להביא את הרעל ונתן לשתות ממנו לאחד האסירים, אשר נחרץ עליו משפט מות, וכאשר טעם האסיר ומת מיד ישב ורוס יחד עם הורדוס ודִבּר עמו בסתר וכתב אל הקיסר על־דבר המשפט. ולמחרת היום הלך לדרכו. והמלך אסר את אנטיפטרוס בנחֻשתים ושלח אל הקיסר צירים להודיעהו את האסון הזה.

ו. ואחרי הדברים האלה נתפש אנטיפטרוס במזמה אשר יעץ על שלֹמית. כי אחד מבני בית אנטיפטרוס בא מרומא ובידו מכתב מאחת המשרתות אל לִיוִיָּה¹²⁸ ושמה אַקְמִי. עם המכתב הזה שלחה אל המלך את אגרות שלֹמית, אשר נמצאו בין כתבי ליויה, והודיעה אותו, כי היא ממציאה אותן לידו בסתר מאהבתה אליו. באגרות נמצאו דברי שקוצים גדולים על המלך וגם שטנות קשות. את האגרות זיֵּף אנטיפטרוס ופתה בשחד את אקמי לשלוח אותן אל הורדוס. והדבר הזה נגלה מתוך האגרת אשר שלחה (אקמי) אליו (אל אנטיפטרוס). וככה כתבה אליו האשה באגרת ההיא: „עשיתי את הטוב בעיניך. כתבתי אל אביך ושלחתי אליו את האגרות ההן (הידועות) ואני מאמינה, כי לא יחמול המלך על אחותו בהוָדע לו הדבר הזה. ואתה תיטיב לעשות בזכרך את הדבר אשר הבטחתני, אחרי אשר ימלא כל חפצך לטובה“.

ז. ובהִגלות דבר המכתב הזה יחד עם דברי האגרות הכתובות בידי שלֹמית, החל המלך לחשוב, אולי חבּר אנטיפטרוס גם את האגרות נגד אלכסנדרוס, והתעצב אל לבו מאד בדעתו, כי כמעט הוריד גם את אחותו לשחת בעלילות הבן הזה. הוא לא רצה עוד לדחות את נקמתו בו על כל תועבותיו. אך בעוד הוא מתכונן לעשות שפטים באנטיפטרוס והנה תקפה עליו מחלה קשה. הוא הודיע את הקיסר במכתב על־דבר אקמי ומעלליה הרעים נגד שלֹמית ואחרי־כן פקד להביא אליו את צואתו ושִּׁנה אותה וצוה את מלכותו אחריו לאנטיפס בנו, כי מאס באחיו הגדולים ממנו ארכילאוס ופיליפוס, אשר הכה אנטיפטרוס גם אותם בלשון. ולקיסר כתב הורדוס בצואתו אלף ככר, מלבד מתנות אחרות. וגם לאשת הקיסר ולבניו ולאוהביו ולעבדיו המשֻׁחררים – קרוב לחמש מאות ככר. וליתר אוהביו חלק הורדוס אחֻזות גדולות וכסף רב. ובמנחות יקרות פקד גם את שלֹמית אחותו. ככה סדר הורדוס את צואתו.

פרק שלשים ושלשה: נשר הזהב השלך לארץ. אכזריות הורדוס לפני מותו. הוא נסה לטרוף נפשו בכפו וצוה להמית את אנטיפטרוס ומת אחרי חמשה ימים.    🔗

א. ומחלת המלך גברה עליו, כי רפיון הזִקנה וצרות לבבו חִבּרו עליו יחד להכריעהו. כבר היה כּבן שבעים שנה והאסונות אשר באו עליו מידי בניו דִכּאו את נשמתו מאד, עד כי גם בהיותו בריא בגופו לא יכֹל לשמוח בחייו. וגם הדבר אשר נמצא עוד אנטיפטרוס בחיים [היה לו למגנת לבו ו]חִזק את מחלתו. אולם הורדוס לא רצה להמיתו כלאחר־יד, ועל־כן דחה את הדבר עד אשר ירוַח לו מחליו.

ב. להוסיף על סאת מכאוביו קם בימים ההם מרד בקרב העם. שני חכמים¹²⁹ נמצאו בעיר אשר יצא להם שם, כי הם יודעים באר ביטב את תורת אבותינו, ועל־כן גדל כבודם מאד על־פני כל העם. שם האחד היה יהודה בן צפירא¹³⁰ ושם השני מתתיה בן מרגלא¹³¹, ורבים מבני הנעורים ישבו לפני החכמים האלה בדרשם את התורה ובכל יום ויום נאסף מסביב להם מחנה בחורים גדול. וכאשר נודע להם, כי המלך גֹוֵע מיגונו וממחלתו, נזרק דבר מפיהם בקהל תלמידיהם, כי הנה הגיעה שעת־הכּשׁר לקנא לכבוד אלהים ולהרוס את הפסלים, אשר הוקמו נגד חֻקי האבות. כי אסור על־פי החֹק לתת בבית־המקדש צלמים וחצאי־פסלים וכל הדברים העשויים כתבנית בעלי־חיים, והנה הקים המלך נשר זהב ממעל לשער הגדול, ואת הנשר הזה דרשו החכמים לנתֹּץ ואמרו, כי גם אם תצא סכנה מהדבר הזה, יהיה טוב ויפה למות על תורת האבות, כי נשמות האנשים, אשר מתו מות ישרים כזה, תזכינה לחיי עולם¹³² ואֹשר נצחים יהיה חלקן בנעימים. ורק האנשים השפלים, אשר לא קנו חכמה לנפשם, אינם מבינים במה ייטיבו לנפשם, ועל־כן הם בּוחרים למות על מטת חליָם ומואסים במות הגבורים.

ג. עוד הם מדברים והנה פשטה השמועה, כי מת המלך, והצעירים חגרו אונים ונגשו לבצע את מעשיהם ובעצם היום, למראה ההמון הגדול, הנמצא בהר הבית, הורידו את עצמם בחבלים ארֻכים מעל הגג ונתצו בקרדֻמות את נשר־הזהב. הדבר הזה הֻגַּד לשר־צבא המלך מיד והוא מהר בחיל גדול ותפש ארבעים צעירים והוליך אותם אל המלך. בתחלה שאל אותם הורדוס, אם הם האנשים, אשר נועזו לנפץ את נשר הזהב, והם הודו בדבר. אחרי־כן שאל אותם, מי הוא אשר צוה אותם לעשות את הדבר, והם השיבוהו: „חֻקי התורה“. ואחרי זאת הוסיף לשאלם, מדוע פניהם צוהלים בעת אשר הם הולכים לקראת מות, ועל זה ענוהו, כי אחרי מותם ישבעו רֹב טובה.

ד. לדברים האלה עלתה חמת המלך עד להשחית. הוא התגבר על כֹּבד מחלתו וקם ויצא אל העם הנאסף והִרבּה ללמד חובה על האנשים האלה, אשר חללו את הקֹדש, וגם שם עליהם עלילות דברים, כי החֹק הזה להם לכסות־עינים ובאמת בקשו להם גדולות מאלה, ודרש לדון אותם משפט מגדפי אלהים. ההמון פחד, פן ילָכדו רבים באשמה הזאת, ועל־כן בקש מאת המלך לענוש לראשונה רק את האנשים אשר עשו את המעשה בידיהם, ואחריהם את הנתפשים בעת המעשה, ולהשיב את חמתו מן הנשארים. בקֹשי נעתר המלך לדברי העם וצוה לשרוף באש את האנשים אשר הורידו את עצמם בחבלים, יחד עם עם החכמים, ואת יתר העצורים נתן בידי עבדיו להמיתם.

ה. ואחרי המעשה הזה אכלה מחלת הורדוס את כל בשרו והתהפך במכאובים רבים. אמנם הקדחת לא היתה קשה, אולם הגרב (יקוד) הכה את כל עורו, עד אשר נלאה כַלכּל וחבלים היו במעיו תמיד וברגליו פשׂו מכות טרִיּוֹת, כאלו חלה בהדרוקן, ודלקת קמה בבטנו, ובמבושיו עלה רקב והֵרֵם תולעים. ונוסף על זה לא יכול לנשום רק בזקיפה והנשימה היתה קשה לו מאד, ופלצות אחזה את כל אבריו. ואנשי הרוח אמרו, כי יסוריו הקשים היו עֹנש האלהים על דם החכמים השפוך. אולם בעוד הוא נלחם עם יסוריו הקשים הוסיף לאהוב את החיים וקוה כי ירוח לו מחליו ובקש למצֹא תעלה. הוא עבר את הירדן להתרפא בחמי קלרהי¹³³. המים האלה נופלים אל ים־המלח והם מתוקים וטובים לשתִיה. שם צוו עליו הרופאים לטבול את כל בשרו בשמן חם, אבל כשהושב בערֵבה (אמבטי) מלאה שמן, התעלף והפך את עיניו כמת. מהומה קמה בקרב המשרתים ולקול צעקתם שבה אליו רוחו. עתה נואש הורדוס מכל ישועה וצוה לחלק לאנשי־הצבא חמש מאות דרכמונים לאיש ואיש וכסף רב לשרי הצבא ולאוהביו.

ו. והורדוס שב אל יריחו וכבר גברה עליו מרה שחורה, עד אשר כמעט רצה להפיל את פחדו על המות בעצמו ולבו מִלא אותו לעשות תועבה נוראה: הוא צוה לאסוף את האנשים נשואי־הפנים מכל ארץ יהודה אל המקום הנקרא הִפּוֹדְרוֹמוֹס (מקום מרוץ הסוסים)¹³⁴ ולתתם שם על מסגר, וקרא לאחותו שלֹמית ולבעלה אלֶכְּסא ואמר אליהם: „ידעתי, כי יעשו היהודים חג ביום מותי. אולם יש לאל־ידי לתקן לי מספד – על־ידי אחרים – וגם לערוך לי קבורה מפֹארה, אם תרצו למלא אחר מצותי. כאשר תצא נשמתי – תמהרו לקחת את האנשים העצורים ולהקיף אותם באנשי־צבא ולהמיתם, למעם תתאבל עלי כל ארץ יהודה וכל בית ובית יבכה בעל־כרחו“.

ז. הורדוס צוה את הדבר הזה, והנה באו אגרות מאת הצירים, אשר שלח אל רומא, להודיעהו, כי אקמי הומתה במצות הקיסר ואנטיפטרוס נשפט למות [על־פי הקיסר] והם הוסיפו לכתוב כי הקיסר ממלא את ידי האב לענוש את בנו עֹנש גלות, אם ירצה בדבר. הבשורה הזאת נתנה שמחה בלב המלך עד אשר הבליג על מחלתו מעט־קט. אבל תכף הציקו לו מחסור המזון והשעול החזק, ובעצמת מכאוביו אמר לשלוח יד בנפשו, למען החיש את מותו. הוא לקח תפוח ודרש לתת לו שׂכין, כי כן היה מנהגו לחתוך את התפוחים ולאכלם, ואחרי־כן הביט לעברים, אם לא יהיה לו איש לשטן במעשהו, והרים את ימינו לתקוע את השכּין בלבו. אולם אחיאב בן־דודו קפץ אליו והשיב את זרועו אחור. ובחצר המלך קמה תכף מהומה גדולה כאלו כבר מת המלך, והשמועה הגיעה אל אנטיפטרוס והוא שמח ולבש עֹז וחִלה את פני השומרים עליו להתיר אסוריו ולשלחו לחפשי בכסף רב. אולם ראש השומרים לא שלח אותו לחפשי, רק מהר ורץ אל המלך ולסַפּר לו את הדבר. והמלך התחזק אל מחלתו וקרא בקול גדול לשלוח את שומרי ראשו ולהמית את אנטיפטרוס, ואת גופתו צוה לקבור בהורקניה, ואחרי הדברים האלה שנה את צואתו עוד הפעם והקים את בכור בניו (החיים) ארכילאוס אחי אנטיפס ליורש כסא המלוכה ואת אנטיפס לנסיך (טֶטְרַרְכוֹס).

ח. ואחרי רצח (אנטיפטרוס) בנו חי עוד הורדוס חמשה ימים. ולקץ הימים האלה מת; מן היום אשר המית את אנטיגנוס ותפש בידו את השלטון עברו שלשים וארבע שנה, ומיום אשר בו הוקם למלך בידי הרומאים מלאו שלשים ושבע שנה, ורק אנשים מעטים הצליחו כמוהו ועשו חיל בכל מעשיהם. אף כי היה הדיוט במשפחתו, הגיע למלוכה והחזיק בה זמן רב כזה, ואחרי מותו צוה אותה ליוצאי חלציו. ורק בעסקי משפחתו היה הורדוס אֻמלל מאד. בטרם נודע דבר מותו לאנשי־הצבא יצאה שלומית עם בעלה ושלחה לחפשי את האסורים, אשר צוה המלך להמיתם, באמרה כי נחם הורדוס על דברו – ונתנה להם ללכת איש אל ביתו. וכאשר יצאו האנשים האלה בשלום, הודיעו (שלומית ובעלה) לאנשי הצבא [את דבר מות הורדוס] והקהילו אותם עם יתר העם יחד לאספה באמפיתיאטרון אשר ביריחו. ושמה יצא אליהם תלמי, אשר בידו הפקיד המלך את טבעתו עם חותמו, וברך את זכר המלך ונחם את העם, ואחרי זאת קרא את המכתב אשר השאיר המלך לאנשי־הצבא ובו בקש מהם לשמור את הברית ליורש מלכותו. וככלות תלמי לקרא את המכתב הזה הסיר את החותם מעל צואת המלך הנוספה¹³⁵ וקרא אותה באזני העם. על־פיה קבל פיליפוס לנחלה את חבל ארגֹב (ארץ טרכון) והארץ אשר מסביב ואנטיפס נתמנה לנסיך, כדבר אשר אמרנו למעלה, וארכילאוס הוקם למלך, ואת ידיו מלא הורדוס להביא את טבעתו ואת תעודות הממשלה החתומות אל הקיסר, כי בידו העֹז והתֹּקף לקיֵם את צואת הורדוס כרצונו ועליו נטל לאשר אותה, וביתר הפרטים השאיר הורדוס את דברי הצואה הראשונה.

ט. בקול תרועה ברכו האנשים את ארכילאוס ואנשי־הצבא נגשו אליו גדודים גדודים ואִתָּם יחד כל העם, להבטיחהו כי יהיו נאמנים בבריתו, וגם התפללו אל האלהים לשלום מלכותו. ארכילאוס לא חמל על כסף והוציא את כל יקר המלוכה לפאר את קבורת המת. מטתו היתה כֻלה זהב, משֻׁבצת אבני־חפץ והמצע עליה נעשה תולעת שני, וממעל לו היתה גופת המלך מכֻסה ארגמן, ועל ראשה נזר הזהב ובימינה שרביט המלוכה. ומסביב לארון המת הלכו בני המלך והמון קרוביו ובראשם נושאי כליו (שומרי ראשו) גדוד התְּרַכִּים והגרמנים והגַלים, כֻּלם חגורי נשק כערוכים למלחמה. ולפניהם עברו יתר אנשי־הצבא בכל כלי נשקם, כֻּלם בסדר ישר, אחרי שרי הצבא וראשי הגדודים, ואתם יחד חמש מאות ילידי־בית הורדוס ועבדיו המשֻחררים נושאים קטֹרת בידם. גופת המלך הובלה כשבעים ריס עד הגיעהּ אל הורדיון¹³⁶, ושם נקברה כמצות המת. ובזה כלו דברי ימי הורדוס.

 

ספר שני    🔗

פרק ראשון: ארכילאוס עשה סעדת־הבראה לעם. מריבה גדולה קמה בקרב ההמון, והוא שלח עליהם את אנשי צבאו והמיתו כשלשת אלפים איש.    🔗

א. על ארכילאוס הוטל לנסוֹע אל רומא, ומן הדבר הזה יצאה מהומה חדשה. כי אחרי התאבלו על אביו שבעה ימים עשה משתה גדול לעם, לזכר קבורת אביו, כי הדבר הזה היה חֹק ליהודים ועל־ידו התרוששו רבים, אשר קצרה ידם לעשות כֵּרה להמון הרב ומלאו את הדבר בעל־כּרחם, כי העובר על החֹק הזה כמפר מצוה יחָשב. אחרי זאת לבש ארכילאוס בגדים לבנים ועלה אל בית־המקדש ושם קדם העם את פניו בברכות רבות, והוא ישב בראש בימה גבוהה על כסא זהב וממרום שבתו ברך את העם על הכבוד אשר עשה לו בעת הלוית אביו והודה אותו על אשר נשא את פניו כפני מלך אשר נכון כבר כסא המלוכה בידו; והוסיף לדבּר, כי יזהר מנהוג שׂררה וגם לא יקרא בשם מלך, עד אשר יקים הקיסר בידו את ירשת הכסא, כי הוא הנהו השליט העליון גם על־פי צואת אביו; ועל־כן לא קבל (ארכילאוס) את הנזר, אשר אמר הצבא לשׂים על ראשו בעיר יריחו. לעמת־זאת אמר, כי נכון לבו באהבה וברצון לשלם לאנשי־הצבא ולעם כגמול מעשיהם הטובים עמו, אחרי תת השליטים העליונים את הממלכה בידו, וגם יבקש בכל דרכיו להיטיב להם מאביו.

ב. לדברים האלה שמח העם ובקש תכף לתכּן את רוח ארכילאוס, בדרשו ממנו גדולות. אלה צעקו אליו להקל עליהם מהמסים¹³⁷, ואלה בקשו לבטל את המכסים¹³⁸, ורבים דרשו ממנו להוציא את האסירים לחפשי. ארכילאוס קבל ברצון את כל הבקשות האלה, למצֹא חן בעיני העם. ואחרי הקריבו את הזבחים היטיב את לבו בחברת אוהביו. ולעת נטות היום התאספו רבים מן האנשים, אשר נשאו את נפשם לתמורות (למרידות), להתאבל על אסונם, אסון הפרט, כי כבר כלו ימי אבל הכלל על המלך, והחלו להָמֵר על האנשים המומתים בידי הורדוס על נפצם את נשר הזהב אשר על שער המקדש. והמספד הזה לא נעשה במסתרים, כי הרימו האנשים קול יללה עד לב השמים וגעו בבכי כמצֻוים ועושים ותופפו על לבותיהם בכֹח עד אשר הקיפה הזעקה את כל העיר. ובדבר הזה אמרו לכבּד את אלה אשר הערו נפשם למות על חֻקי התורה וטהרת המקדש. הם צעקו בקול לגאול את דם הנהרגים האלה מידי האנשים אשר היו נשואי פנים בעיני הורדוס, ועל־הכל – להוריד את הכהן הגדול אשר הקימהו הורדוס ולתת להם לבחֹר באיש ירא־אלהים וטהור ממנו.

ג. לדברים האלה התרגז ארכילאוס, אולם דחה את עֹנש המורדים, כי מהר לצאת לדרך ופחד, פן יעצור מרד העם את מסעו, כי יתגרה אתו מלחמה. על־כן לא יצא תכף נגד המורדים ביד־רמה, רק נסה להשקיטם בדברים ושלח אליהם את שר־צבאו לדרוש מהם, כי יחדלו ממעשיהם. שר־הצבא בא אל הר־הבית ולא הספיק עוד לפתוח את פיו והנה גרשו אותו המורדים, בהשליכם בו אבנים. וככה עשו גם ליתר האנשים, אשר יצאו אליהם להטות למוסר את אזנם, כי ארכילאוס שלח אנשים רבים אליהם לדבר על לבם, ואת פני כֻלם השיבו המורדים בחרי־אף, ובזה הראו, כי לא יחבקו את ידיהם כאשר יתלקטו אליהם רבים מן העם. וכן היה. בהגיע חג־המצות, הנקרא בפי היהודים פסח¹³⁹, אשר בו הם מרבים להקריב זבחים לאלהים, נאסף מכל הארץ המון עולי־רגל לאין־מספר, והאנשים אשר הספידו את החכמים עמדו עליהם בהר־הבית להפיח בהם את אש המרד. ארכילאוס נבהל מפני הדבר הזה ועוד טרם פשטה מחלת המרד בכל העם שלח אל ההמון שר־אלף עם גדוד צבא לבצר בחֹזק־יד את רוח מחוללי המרד. למראה הגדוד התעבר העם מאד, וסקל רבים מאנשי־הצבא באבנים ושר־האלף נפצע ובקֹשי נמלט ממות. ואחרי־כן שב ההמון להקריב את הזבחים כאלו לא נעשה דבר. אולם ארכילאוס נוכח הפעם לראות כי בלי שפך־דם לא יוכל לעצור בעם, ושלח עליו את כל אנשי המלחמה. צבא הרגלים עבר חוצץ דרך רחובות העיר, והרוכבים נשלחו אל השדה ואנשי־הצבא התנפלו פתאֹם על מקריבי הזבחים והמיתו כשלשת אלפים איש, ויתר העם נפוץ אל השדה. ואחרי־כן באו צירי ארכילאוס וצוו על כל איש לשוב לביתו. וכל עולי־הרגלים עזבו את משוש חגם ויצאו מן העיר.

פרק שני: ארכילאוס יצא אל רומא עם להקת קרוביו. אנטיפטרוס קרא עליו שטנה לפני הקיסר וניקולאוס למד עליו זכות, והוא יצא זכאי.    🔗

א. ארכילאוס יצא בדרך הים בלוית אמו ואוהביו פּוֹפְּלַס ותלמי וניקולאוֹס והשאיר את פיליפוֹס למנצח על עסקי המלוכה ולפקיד בביתו. יחד עמו יצאו לדרך גם שׁלֹמית עם בניה ובני אחי המלך וחתניו ולמראה־עין התנדבו לחזק את ידי ארכילאוס בירשת המלוכה, אולם באמת שמו את לבם ללמד עליו חובה על המטבח הגדול אשר עשה בהר־הבית.

ב. ובעיר קיסרי פגש אותם סבּינוּס נציב סוריה, אשר עלה אל ארץ יהודה לשמור את כסף עזבון הורדוס. אולם וַרוס לא נתן לו לנסוע משם והלאה, כי הרבּה ארכילאוֹס לחלות את פניו בימי תלמי. בפעם הזאת נשא סבינוּס את פני וַרוס ולא מהר לעלות על המבצרים ולא סגר בפני ארכילאוס על אוצרות אביו ואמר, כי יֵשב במנוחה עד אשר יוציא הקיסר את משפטו, ונשאר בקיסרי. אולם כאשר פנו שני האנשים העוצרים אותו איש איש לדרכו, כי ורוס שב אל אנטיוכיה וארכילאוס יצא באניה אל רומא, מהר סבינוּס לעלות על ירושלים ותפש את ארמון המלך וגם קרא אליו את שרי המבצרים ואת גזברי המלך ונסה לחקור את חשבונות הכספים ולקחת בידו את המבצרים. אולם פקידי המלוכה לא עברו על פקֻדת ארכילאוס והוסיפו לעמוד על משמרתם באמונה, באמרם כי בזה הם עובדים את הקיסר ולא את ארכילאוס בלבד.

ג. בין כה וכה יצא גם אנטיפס לדרך, לריב [עם ארכילאוס], באמרו כי יפה כח צואת אביו הראשונה, אשר על פיה הוקם למלך, מכח הצואה הנוספת. ושלֹמית ועוד רבים מקרוביו הנוסעים עם ארכילאוס אל רומא הבטיחוהו עוד לפני צאתם, כי ידם תכון עמו. הוא הוביל אתו את אמו וגם את תלמי אחי ניקוֹלאוּס, אשר בטח בו, כי כֹּחוֹ גדול להכריע את הכף לטובתו, יען כי שמר לו הורדוס את אמונתו כל הימים והוא היה הנכבד בכל אוהביו. ועוד יותר האמין אנטיפס בנואם אֵירֵנַיוּס על כח מליצתו – ועל־כן מאס בעצת האנשים, אשר דברו על לבו לעזוב את המלוכה לארכילאוס, כי לו יאתה על־פי משפט הבכורה ותֹקף הצואה השניה. וברומא עמדו לו לעזרה כל בני בית אביו, אשר היו עוינים את ארכילאוס מאד. וראש דברים היה לבקש שלטון עצמאי (אבטונומיה), אשר ינצח עליו נציב רומאי, – ואולם אם לא יצליח חפצם זה בידם – אמרו בלבם לבקש את אַנטיפס למלך.

ד. גם סבינוס עמד לימינם בדבר הזה, כי כתב שטנה על ארכילאוס אל הקיסר והִרבּה עם המכתב להלל את אנטיפס. ושלֹמית ובניה אספו את כל דברי האשמה ונתנו אותם בידי הקיסר. לדברים האלה כתב ארכילאוס ראשי־פרקים להוכיח את צדקתו ושלח את טבעת אביו יחד עם הדברים האלה אל הקיסר בידי תלמי. והקיסר השיב אל לבו את טענות שני הצדדים והתבונן לגֹדל המלוכה ולמכסת תבואתה וגם למספר בני בית הורדוס, ואחרי זאת קרא את האגרות השלוחות אליו מורוס ומסבינוס, והקהיל את טובי הרומאים לאספה, ובראש האספה הושיב את גַיוּס בן אגריפס הנולד ליוליה בתו, אשר לקחהו הקיסר לו לבן, ומִלא את ידי בעלי הריב להגיש את עצומותיהם.

ה. לראשונה עמד על רגליו אנטיפטרוס בן שלֹמית ללמד חובה על ארכילאוס, כי הוא היה גדול בכח לשונו מכל אנשי־ריבו. הוא אמר, כי רק בדברי־פה בלבד נצב ארכילאוס לריב על ירֻשת המלוכה, כי במעשה־ידיו כבר התנהג כמלך, והמצחק הוא בדבריו הפעם באזני הקיסר, יען אשר לא חכה עד הוציאו משפטו בדבר נחלת הורדוס. הן אחרי מות הורדוס הכין לו אנשים בסתר לשים על ראשו את הנזר, וכבר ישב על כסא־מלכים ועשה מעשי מלך, בשנותו את סדרי הצבא ובהרימו את מעלות השרים, גם הבטיח למלא את משאלות העם הרואה את פניו כפני מלך וקרא דרור לאסורים, אשר שם אותם אביו בנחֻשתים על עונות קשים. ועתה בא אל השליט העליון לבקש ממנו את צל המלוכה, אחרי גזלו בידיו את עצם המלוכה, ובאמת הוא מקים את הקיסר לשופט בדבר שֵׁם המלוכה בלבד ולא בדבר השלטון, ומלבד זאת נשׂא אנטיפטרוס חרפה על ארכילאוס, כי גם את מספּד אביו הפך לצחוק, בבּקר היה שׂם עליו מעטה אֵבל ובלילה שתה לשכרה ועשה מעשי־תעתועים; ועוד הוסיף אנטיפטרוס לספר, כי המעשים האלה העלו את כעס ההמון והיו לסבת המרד. ועמוד־התוך, אשר נשען עליו אנטיפטרוס בדבריו, היה מספר החללים הרבים מסביב להיכל ה': „אלה האנשים באו אל יום טוב ובאכזריות רצח נשחטו על זבחיהם. ובחצר בית־המקדש נערמו הרוגים בהמון גדול, אשר כמוהו לא אכלה גם חרב שונאים נכרים במלחמת־פתאם. אמנם אבי ארכילאוס צפה את אכזריותו מראש, ועל־כן לא נתן תקוה בלבו לעשות מלוכה עד העת אשר קשתה עליו מחלת נשמתו מתחלואי גופו ונבצר ממנו לעשות את דברו בדעת ובחשבון ולא ידעה נפשו את מי הוא שׂם ליורש כסאו בצואה הנוספת, ומה גם שעשה את הדבר הזה מבלי מצֹא ערות־דבר באיש אשר כתב לו את המלוכה בצואתו הראשונה, בהיותו בריא בגופו ובעת אשר דעתו היתה עוד נכונה בקרבו. ואולם אם גם יחשוב איש, כי יפה כח המשפט אשר הוציא המלך בחליו, הנה עליו להודות, כי אִבֵּד ארכילאוס את המלוכה בידים בנאצותיו אשר עשה לנבל את מלכותו. ומה יהיה משפט המושל הזה אחרי קבלו את המלוכה מידי הקיסר, אם כבר ערך מטבח כזה בטרם נכונה המלוכה בידו?“

ו. כאלה וכאלה הוסיף אנטיפטרוס לדַבּר והעיד לו עדים נאמנים את קרוביו הרבים, העומדים עמו יחד לחזק כל פרט ופרט מדברי האשמה, ואחרי־זאת כלה את דבריו. ואחריו עמד ניקולאוס על רגליו להצדיק את ארכילאוס בריבו והוכיח בדברים, כי הרצח בהר־הבית נעשה באֹנס, יען אשר הרימו הנרצחים יד באיבה לא במלכות בלבד, כי־אם גם בקיסר, אשר מידו כל משפטה. ומלבד זאת הראה ניקולאוס לדעת, כי את יתר דברי האשמה עשה ארכילאוס בעצת האנשים, אשר באו עתה ללמד עליו חובה; וגם חרץ משפטו, כי בדבר הזה יפה כח הצואה הנוספת מכח הצואה הראשונה – על אשר מסר בה המת בידי הקיסר להכין את המלוכה בידי יורשו, והן האדם המבין להפקיד את שלטונו בידי מושל העולם לא יוכל לשגות במשפטו מי האיש אשר לו תֵאות ירֻשתו; אין זאת כי־אם במחשבה צלולה בחר הורדוס באיש הזה להעמידו בראש העם, בדעתו את האיש אשר יקימהו על נחלתו.

ז. וכאשר באר ניקולאוס את דבריו, נגש ארכילאוס ונפל לרגלי הקיסר מבלי דבּר דבר. והקיסר צוה עליו בדברי־חן לקום על רגליו וגלה את דעתו, כי הוא ראוי לשבת על כסא אביו, אולם לא הוציא משפט מבֹאר. ואחרי שלחו את הנאספים השיב אל לבו ביום ההוא את הדברים אשר שמעו אזניו ונמלך בדעתו אם להקים למלך אחד מבני הורדוס הנקובים בצואתו, או לחלק את מלכותו לכל בני משפחתו, בחשבו למשפט כי עליו להשׂביע רצון את הנפשות הרבות האלה.

פרק שלישי: מלחמה עזה קמה בין היהודים ובין צבא סבינוס, ומטבח גדול נעשה בירושלים.    🔗

א. עוד טרם הוציא הקיסר את משפטו בדבר הזה חלתה מַלְתַּקי אֵם ארכילאוס ומתה ואגרות באו מוַרוס הנציב בסוריה על־דבר מרד היהודים. כי ורוס צפה מראש את המרד הזה בבואו אל ירושלים אחרי צאת ארכילאוס באניה ובקש לבצור את רוח מחרחרי הריב. כל עין ראתה, כי לא יֵשב ההמון במנוחה, ועל־כן השאיר וַרוס בקרב העיר אחד משלשת הלגיונות אשר הביא אתו מסוריה ושב אל אנטיוכיה. אחריו בא סבינוס אל ירושלים ונתן במעשיו ליהודים תואנה לקום על נפשם, כי אִלֵּץ בחֹזק־יד את שרי המבצרים להסגיר אליו את המצודות וחקר בשרירות לבו למצֹא את אוצרות המלך. ובדבר הזה בטח לא באנשי־הצבא, אשר השאיר וַרוס בירושלים, בלבד, כי־אם גם בהמון עבדיו, אשר לכלם נתן כלי־נשק ועל־ידם בקש למצֹא בצע. ובבוא חג החמשים (השבועות), – כי כן קוראים היהודים לאחד ממועדי השנה אשר להם מקץ שבעה שבועות [לחג המצות] על־פי מספר הימים, – לא עלה ההמון אל ירושלים לעבוד את אלהיו כחֹק בלבד, כי־אם גם לשפוך את כעסו [על המעשים הרעים]. המון לאין־מספר נאסף מארץ הגליל ומאדום ומיריחו וגם מעבר הירדן, ועולי־הרגל הקרובים מארץ יהודה עוד עצמו במספרם ובנדבת רוחם מאלה. הם נפרדו לשלשה מחנות ונטשו בשלשה מקומות: האחד מצפון להר־הבית, השני – ליד מקום מרוץ הסוסים (האִפּוֹדְרוֹמִין) אשר לצד דרום והשלישי בקרבת ארמון המלך במערב. הם הקיפו את הרומאים מכל עבר ושמו עליהם מצור.

ב. וסבינוס ירא את ההמון הגדול הזה ואת עֹז נפשו ושלח רץ אחרי רץ אל וַרוס, לבקש ממנו עזרה חיש מהר מבלי התמהמה, פן יאבד כל הלגיון הרומאי. והוא עלה על המגדל הגבוה מכל חומת ירושלים, אשר קרא לו הורדוס על שם אחיו פצאל, הנהרג בידי הפרתים, ומשם נתן אות לאנשי־הצבא בני הלגיון להשׂתער על האויבים, והוא בעצמו נמוג מפחד ולא נועז לרדת אל אנשיו. אנשי־הצבא שמעו לקולו ובקעו להם דרך אל הר־הבית ושם פרצה מלחמה קשה ביניהם ובין היהודים. וכל העת אשר לא נלחם בהם איש מלמעלה גברו הרומאים למודי־המלחמה על המון היהודים, אשר לא נסו בקרָב. אולם כאשר עלו יהודים רבים אל האולמים (האסתוניות) אשר למעלה ומשם השליכו אבני־קלע על ראשי הרומאים, נפלו מהם חללים רבים, וקשה היה להם לעמוד בפני האויבים הזורקים עליהם אבנים מלמעלה וגם להתעודד בפני ההמון הגדול אשר שת עליהם והתגרה אתּם מלחמה.

ג. ובראות הרומאים, כי קמה להם המלחמה משתי רוחות, שלחו אש באולמים הנפלאים בגדלם ובהדרם ומיד הקיפו עמודי אש את היהודים הנמצאים שם, ואלה מתו בלהבה, ואלה קפצו למטה אל שונאיהם ומתו בחרבם, ואלה הפילו עצמם מעל החומה אחורנית אל התהום. וגם נמצאו אנשים אשר נואשו מישועה ונפלו על חרבם טרם יהיו למאכֹלת אש. ואלה אשר ירדו בחומה אל הרומאים נמוגו מפחד ושונאיהם הכריעום על־נקלה. ואחרי אשר נפלו חללים רבים מקרב היהודים ויתרם נבהלו ונפוצו לכל רוח התנפלו אנשי־הצבא על אוצר בית־המקדש העזוב וגזלו כארבע מאות ככר. ואת פלֵטת האוצר, אשר לא נגנבה בידי הצבא, אסף סבינוס אליו.

ד. הריסת הבנינים הנהדרים ורצח האנשים הרבים הרגיזו את היהודים מאד ואנשים רבים ועצומים ומלֻמדי־מלחמה התקוממו על הרומאים היושבים בארמון המלך והקיפום סביב. הם הזהירו אותם כי ימיתו אותם בחרב, אם לא ימהרו לעזוב את העיר, וגם הבטיחו את סבינוס, כי לא יגעו בו לרעה, כאשר יבחר לצאת עם הלגיון את פני העיר. גם רֹב צבא המלך נלוה אל הקושרים, אולם ראשי גבורי המלך, שלשת אלפים בני סבסטי (שמרון) ובראשם רוּפוּס וגרַטּוּס – גרטוס היה שר צבא־הרגלים למלך ורופוס היה שר־הרוכבים, – אשר כל אחד מהם נחשב גם מבלעדי צבאו למשען חזק במלחמה בגבורתו ובחכמתו, חזקו את ידי הרומאים. היהודים צרו על ארמון המלך בחֹזק־יד ונסו להרעיש את חומותיו ונשאו את קולם אל אנשי סבינוס כי יֵצאו משם ולא יהיו להם לשׂטן בדרכם, כי נושאים הם את לבם אל החֹפש אשר היה לאבותיהם ואשר נעדר מהם זמן רב. אמנם סבינוס היה נכון לעזוב את העיר. אולם לא האמין ליהודים המבטיחים אותו, בחשדו בהם, כי הם אומרים לטמון לו פח בדבריהם הרכים, ומלבד־זאת קוה לעזרת וַרוס, ועל־כן נשא את המצור.

פרק רביעי: זקני חיל הורדוס נלוו אל המורדים. יהודה הגלילי הִרבה שֹׁד בארץ. שמעון ואַתּרוֹנְגַיוֹס לקחו להם את המלוכה.    🔗

א. ובימים ההם קמו מהומות רבות בקרב הארץ (ארץ־ישראל) והרבה אנשים מצאו שעת־הכֹּשר לעשות מלוכה. בארץ אדום התקשרו אלפים איש מזקני צבא הורדוס ויצאו בחרב להלחם עם חיל המלך, אשר עמדו בראשו אחיאב ממשפחת המלוכה. ואחיאב נלחם אתם מתוך המצודות בלבד ונמנע מצאת עליהם לקרב בשׂדה. גם בצפורי אשר בגליל התקומם יהודה בן ראש השודדים חזקיה, אשר מלא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו ויחד עמו פרץ בבית־נשק המלך ובנשק הנמצא שם חגר יהודה את חבריו להלחם בכל האנשים אשר נשאו את עיניהם אל הממשלה.

ב. ובעבר הירדן קם אחד מעבדי המלך ושמו שמעון, ובטח ביפי קומתו ובחסן גופו ושׂם על ראשו את נזר המלוכה. הוא אסף אליו המון שודדים ופשט בארץ מסביב ושׂרף את בית המלך אשר ביריחו וגם שלח באש אחֻזות־עשירים רבות, למען הוצֵא את שללן על־נקלה. וכמעט שׂם למאכֹלת־אש כל נוף יפה, לולא יצא לקראתו גרַטּוּס, שר הרגלים אשר למלך, בראש הרובים מארץ טרכון ואנשי המלחמה הטובים מבני סבסטי. וּבקרב הזה נפלו רבים מבני עבר הירדן חללים, ושמעון אמר להמלט דרך נקרה צרה, אולם גרטוס סגר עליו את הדרך והכה אותו בעת מנוסתו בצוארו מן הצד והמיתו. ועוד אנשים התקוממו בעבר הירדן ושלחו באש את ארמון המלך אשר בבית־הרם (בית־רמתה) בקרבת הירדן.

ג. גם רועה אחד ערב את לבו בימים ההם לריב על־דבר המלוכה, ושמו אַתְרוֹנְגַיוֹס. ואת תקותו למלוכה העירו כֹח־גופו ואֹמץ־רוחו, אשר לא ירא מות, וגם ארבעת אחיו הדומים לו בתכונותיהם חזקו את ידיו. לכל אחד מאחיו נתן גדוד חמשים ומנה אותם לשרי־צבא ואחשדרפנים ושלחם לבֹז בז. ואת עצמו חשב למלך ורק הדברים הגדולים באו אליו. הוא שׂם על ראשו את הנזר בימים ההם וימים רבים פשט על הארץ עם אחיו יחד. הם קבלו פקֻדה להמית את הרומאים ואת אנשי־שלום המלך (סיעת בית הורדוס), אולם גם כל איש יהודי לא נמלט מהם בעת נפלו בידם עם דברי חפץ. פעם אחת נועזו להתנפל גם על גדוד שלם נושא לחם ונשק מצבא הרומאים בקרבת העיר אמאוס והמיתו את שר־המאה אַרֵיוס עם ארבעים מאנשיו, וגם יתר אנשי־הצבא נמצאו בסכנת־מות, לולא חשו לעזרתם גרטוס ובני סבסטי והניסו את השודדים. ועוד רעות רבות עוללו האחים האלה ליושבי הארץ ולנכרים כל ימי עשותם מלחמה. אך לקץ הימים נתפשו שלשה מהם בכף, הבכור נפל בידי ארכילאוס והשנים בידי גרטוס ותלמי ולאחרונה הסגיר גם האח הרביעי את נפשו בידי ארכילאוס. אולם קצם זה בא אחרי־זמן. ובימים ההם (אחרי מות הורדוס) מלאו את כל ארץ יהודה מלחמה ושֹׁד.

פרק חמישי: וַרוס הכניע את היהודים המורדים והוקיע כאלפים מורדים על צלבים.    🔗

א. וכאשר קבל וַרוס את מכתבי סבינוס ושרי־החיָלים פחד, פן תאֻנה רעה ללגיון כֻּלו, ומהר לצאת לעזרתו. הוא לקח עמו את שני הלגיונות הנותרים ואת ארבע להקות־הרוכבים הנמנות עליהם ונסע אל עכו וצוה על המלכים השליטים לשלוח אליו שמה חיל־עזר. בעברו דרך עיר בארות אסף אליו משם אלף וחמש מאות אנשי־צבא. וכאשר הגיע אל עכו, באו אליו גם יתר צבאות הברית, וחרתת הערבי, השונא את הורדוס, הביא עמו חיל גדול רוכבים ורגלים. ורוס שלח את החלק הצבא אל ארץ הגליל הסמוכה לעכו ובראש החיל הזה הפקיד אחד מידידיו ושמו גַיוּס. גיוס הניס את כל היהודים אשר יצאו לקראתו ולכד את העיר צפורי ושלח אותה באש ואת יושביה מכר לעבדים. ועם יתר הצבא נסע וַרוס בעצמו דרך שמרון ולא נגע בעיר לרעה, בראותו כי לא מרדה בו בעת המהומה, אשר הקיפה את יתר המקומות. הוא חנה על־יד אחד הכפרים ושמו אַרוּס, אשר היה לאחֻזה לתלמי, ועל־כן בזזו אותו הערבים, בפקדם את חמתם גם על אוהבי הורדוס. ומשם נסע וַרוס אל כפר אחד מֻקף חומה ושמו צַפָּה¹⁴⁰ וגם אותו בזזו הערבים עם כל סביבותיו בעברם עליהן (נ.א.: עם כל אֹרחות־הצֵדה אשר מצאו בדרכם). וגם העיר אמאוס נשרפה, אחרי אשר ברחו יושביה ממנה, כי ככה צוה וַרוס להנקם בה על רצח אריוס ואנשיו.

ב. ומשם עלה וַרוס על ירושלים ולמראה צבאו העצום נפוץ מחנה היהודים לכל רוח. הם נמלטו על נפשם אל השדה, ויושבי העיר פתחו את שעריה לפני וַרוס ופרקו מעליהם את אשם המרד, באמרם כי איש מהם לא הרים יד ברומאים, ובעל־כרחם קבלו את המון עולי־הרגלים, אשר צר עליהם ועל הרומאים יחד, והם לא עזרו למורדים במלחמתם. גם יוסף, קרובו של ארכילאוס, ורופוס וגרטוס עם צבא המלך ואנשי סבסטי יצאו לקדם את פני וַרוס ואנשי הלגיון הרומאי עברו לפניו כמנהגם בכל עדי נשקם. וסבינוס לא ערב את לבו להֵראות את פני וַרוס ומהר לעזוב את העיר ולפנות אל חוף הים. וַרוס שלח את חלק הצבא לשוט בארץ ולתפוש את מחוללי המרד, ושבויים רבים הובאו אליו. את האנשים, אשר למראה־עיניו לא הרבו לעשות מרי, שׂם במשמר וּמראשי החַיָּבים הוקיע על צלבים כאלפים איש.

ג. לוַרוס הֻגד, כי בארץ אדום נשארו עוד כעשרת אלפים אנשי חיל מזֻיָּנים. הוא שלח מעל פניו את הערבים, כי ראה בהם, שלא נלחמו כדרך אנשי בריתו וכל חפצם היה רק לכלות את נקמתם, ומשנאתם הרבה להורדוס הרבו להשחית את הארץ מאשר עלה על רוחו. ואחרי־כן מהר יחד עם לגיונותיו ושם את פניו להלחם במורדים. אולם היהודים לא יצאו לעֻמתו למלחמה, כי שמעו לעצת אחיאב ומסרו את עצמם בידי הרומאים. וַרוס סלח לעון המון המורדים ורק את העומדים בראשם שלח אל הקיסר לעמוד לפניו למשפט. הקיסר העביר את חטאת האנשים ורק את בני משפחת המלך – כי היו בין המורדים אחדים מהקרובים אל בית הורדוס – שפט משפט מות, כי הרימו יד במלך, אשר היה גואלם הקרוב אליהם. ככה השיב וַרוס את המנוחה בירושלים והפקיד לשמור על העיר את הלגיון, אשר חנה שם לפנים, ואחרי־זאת שב אל אנטיוכיה.

פרק ששי: היהודים הרבו להתלונן על ארכילאוס ובקשו כי יֻתַּן להם נציב רומאי. הקיסר שמע את דבריהם וחלק לבני הורדוס את נחלת אביהם כרצונו.    🔗

א. ובעוד ארכילאוס יושב ברומי, והנה קם ריב חדש בינו ובין היהודים, אשר עוד לפני המרד, קבלו רשות מוַרוס לשלוח צירים אל הקיסר ולבקש ממנו את חֹפש עמם. מספר הצירים הבאים היה חמשים איש ואליהם נלוו יהודים מיושבי רומא כשמונת אלפים איש ומעלה. הקיסר הקהיל את פקידי הרומאים ואת אוהביו לאספה אל מקדש אפולון אשר בפַּלַטיון (הגבעה הפַּלַטּינית), הוא הבית אשר יסד אותו הקיסר וכלל את הדרו ועשרו עד להפליא – ושמה באו הצירים בלוית המון היהודים הרב ולעמתם נצבו ארכילאוס ואוהביו יחד. וקרובי ארכילאוס ואנשי שלומם עמדו מרחוק, כי לא מלאם לבם לעזור לארכילאוס בריבו משנאתם וקנאתם אליו, וגם בושו מפני הקיסר לשים את ידם עם שוטניו לעיני השמש. אל הקרובים האלה נוסף עתה גם פיליפוס, אשר שלח אותו ורוס באהבתו אותו אל רומא לעשות שם שני דברים: לחזק את ידי אכילאוס וגם לקבל מנחלת אביו את חלקו, אם יעלה על רוח הקיסר לחלק את נחלת הורדוס לכל יוצאי חלציו.

ב. ואחרי אשר צוה הקיסר על שוטני ארכילאוס לדבּר, החלו לפרט את התועבות הרבות אשר עשה הורדוס: „לא עֹל מלך נשאנו על שכמנו, כי־אם עֹל עריץ רשע ואכזרי מכל העריצים אשר קמו מימות־עולם. הוא הרג ואבּד עת רֹב העם והנשארים בחיים נמקו בעֹצר רעה ויגון, עד אשר קנאו במתים שנגזרו מידו. ונקל היה בעיניו לדוש את בשׂר נתיניו, כי גם על ערים שלמות עברה רעתו. הוא מצץ את לשד ערי מלכותו, למען פָּאר ערים נכריות ובדם היהודים אמר למצֹא חן בעיני עמים זרים. ותחת חֹסן־אֹשר העם לפנים וחֻקי האבות אשר חי בהם המיט עליו עֹני ופריצות עד אין גבול, והצרות אשר עברו על היהודים מידי הורדוס בשנים מעטות הכריעו בכף מאזנים את כל האסונות אשר התחוללו על אבותינו כל העת למן היום אשר שבו עולי הגולה מבבל בימי המלך אחשורוש¹⁴¹. וכה שחה רוח העם, וכה הסכין לפגעיו הרבים, עד אשר בחר לרצונו להיות עבד־עבדים על־פי משפט הירֻשה. על־כן נכון לבו לקרֹא בשם מלך לארכילאוס בן הרשע הגדול הזה אחרי מות אביו ויחד עמו התאבל על מות הורדוס והתפלל לשלום מלכותו. אולם ארכילאוס שקד להראות, כי איננו ילד זנונים להורדוס וחנך את מלכותו בדם שלשת אלפים בני ירושלים, ואלה החללים, אשר מִלא בהם את בית המקדש ביום חג, הם היו הזבחים אשר הקריב לאלהים, להכין את מלכותו בידו. ולכן צדקו האנשים, אשר הצילו את נפשם מן הרעה הזאת, בהפכם הפעם את פניהם לעמוד לקראת מכּיהם כמשפט המלחמה. והנה אנו מחלים את פני הרומאים, כי יחמלו על שארית יהודה ואל ישליכו את פלֵטתה לפני חיות־טרף אכזריות, רק יחברו אותה אל ארץ סוריה ויעמידו בראשה נציבים מקרבם. ואז יראו הכל עין בעין, כי היהודים האלה, אשר הוציאו עליהם שוטניהם קול, כי הם אנשי ריב ואוהבי מלחמה, יודעים לשמוע בקול נציבים ארכי־אפים“. בשאלתם זו כלו היהודים את דברי תלונתם, ואחריהם קם ניקולאוס ובטל את כל הטענות אשר טענו על המלכים, וקרא שטנה על העם, כי [הוא קשה־עֹרף ו]אינו מקבל עליו שררה ומתכונתו הוא ממרה את פי מלכיו, וגם נתן דֹפי בקרובי ארכילאוס, אשר היתה ידם עם שוטניו.

ג. ואחרי אשר שמע הקיסר את דברי כל בעלי הריב שִלח את הנאספים מעליו. וכעבור ימים מספר נתן את חצי המלכות לארכילאוס וקרא לו בשם נשיא־עם (אֶתּנַרְכוֹס) וגם הבטיחהו, כי ישימהו למלך, אם יראה במעשיו, כי יאות לו הכבוד הזה. ואת מחצית המלכות הנשארת חלק לשני חבלי נסיכים (טֶטְרַרְכִיוֹת) ונתן לשני בני הורדוס, את האחד לפיליפוס ואת השני לאנטיפס, אשר רב עם ארכילאוס על־דבר המלוּכה. לאנטיפטרוס נפלו לנחלה עבר הירדן והגליל עם מאתים ככר תבואות השנה. אולם הבשן וחבל ארגב (טרכון) וארץ חורן וחלק גבול זֵינוֹן בסביבות אינו (אִנַנוֹ)¹⁴² נפלו בחלק פיליפוס ותבואות נחלתו עלו למאה ככר. ועל ממשלת ארכילאוס נחשבו ארץ אדום וכל ארץ יהודה וארץ שמרון, אשר הנח לה מרביעית המס, כי לא מרדה יחד עם יתר המדינות. והערים אשר סרו למשמעת ארכילאוס היו: מגדל־סטרטון (קיסרי) וסבסטי, יפו וירושלים. ואת ערי היונים עזה, גדר וסוסיתא (הִפּוֹן) קרע הקיסר מעל הממלכה וספח אותן אל נציבות סוריה, ותבואות השנה בארץ נחלת ארכילאוס היו ארבע מאות ככר. ושלֹמית קבלה את כל אשר כתב לה המלך בצואתו וגם הוקמה לשליטה בערים יבנה ואשדוד (אַזוֹטוֹס) ופצאליס. ומלבד־זאת נתן לה הקיסר את בית המלך באשקלון ומכל אחֻזתה אספה ששים ככר תבואות השנה, אולם הקיסר העמיד את נחלתה תחת שלטון־הפלך אשר לארכילאוס. וגם ליתר בני בית הורדוס חלק הקיסר את המנות הראויות לתת להם על־פי צואת המלך. ולשתי בנות הורדוס אשר לא היו עוד לאיש הוסיף הקיסר על נחלתן חמש מאות אלף כסף (שקל, דינר) ונתן אותן לנשים לשני בני פירורא. ואחרי אשר הציב הקיסר את גבולות בני המלך, חלק ביניהם את אלף הככר אשר עזב לו הורדוס למנחה ובחר לו רק כלי־חפץ אחדים לא־יקָרים, למזכרת כבוד המת.

פרק שביעי: מעשה אַלכסנדרוס הרמאי. אַרכילאוס יצא בגולה. גלפירה מתה, וחלומות־נבואה גלו להם את הדברים מראש.    🔗

א. ובימים ההם קם איש אחד, יהודי מלֵדה, אשר גדל בעיר צידון בבית עבד רומאי משֻׁחרר, ושׂם עליו לשקר את שם אלכסנדרוס הנהרג בידי הורדוס, אשר היה דומה לו במראהו, ונסע אל רומא, בבטחו כי לא יענה כחשו בפניו. ואיש ימינו היה אחד היהודים היודע את כל הדברים הנעשים במלכות ומפיו למד האיש לספּר, כי עבדי המלך, אשר נשלחו להמית אותו ואת אריסטובולוס, חמלו עליהם ונתנו להם להמלט ותמורתם הביאו פגרי אנשים דומים להם במראיהם. בדברים האלה הטעה את היהודים יושבי כרתים (אי קרֵיטֵי) וקבל מהם מתנות יקרות ונסע משם אל מֵלוֹס¹⁴³. ובמקום הזה הרבה עוד לאסוֹף כסף, כי נאמנו דבריו מאד על היהודים התושבים, וגם משך את לב היהודים אשר אספוהו אל ביתם¹⁴⁴ ללוותו במסעו אל רומא. וכאשר ירד מן האניה בדִיקְאַרכיה¹⁴⁵ נתנו לו היהודים יושבי המקום תשורות רבות ואוהבי בית אביו (הורדוס) שלחו אותו אל רומא בכבוד מלכים. אמנם פניו דמו לפני אלכסנדרוס ובדבר הזה הטה את הבריות להאמין בו, כי גם האנשים אשר היטיבו להכיר את אלכסנדרוס פנים אל פנים נשבעו, כי זה הוא האיש, וכל היהודים אשר ברומא נהרו לראותו והמון לאין־מספר נאסף ברחובות העיר, אשר שם נשׂא האיש על כפים. כי היהודים אשר באו עמו ממֵלוס התהוללו מאד, עד אשר נשׂאו אותו באפריון וגם פזרו את כספם לתת לו עבֻדת מלכים.

ב. והקיסר היטיב להכיר את סימני אלכסנדרוס – כי העמיד אותו הורדוס [לפנים] למשפטו – ועוד לפני ראותו את האיש הבין, כי הוא מרַמה את הבריות בדמותו, אולם גם הוא נפתה להאמין מעט לתקוה הטובה ושלח את קֶלַדּוּס, אחד ממידעי אלכסנדרוס, וצוהו להביא אליו את הצעיר. וכאשר הביט קלדוס בפני האיש הכיר מיד, כי הם שונים מפני אלכסנדרוס, והתבונן אל בשרו, כי כֻּלו קשה (גס) כבשר העבד ונוכח לראות את תרמית הדבר, ועוד יותר הרגיזה אותו עזות פני האיש, כי בשאֹל אותו קלדוס לשלום אחיו אריסטובולוס השיבהו דבר, כי גם הוא נמלט ממות, אך נשאר בקפרוס, כי נשמר לנפשו מנכלי שונאיו. ואמנם יקשה הדבר לתפוש אותם, בהפרדם איש מעל אחיו. קלדוס משך את האיש הצדה ואמר לו: „נפשך תהיה לך לשלל מידי הקיסר, אם תגלה את שם האיש, אשר הסיתך לעשות דברי־תרמית כזה!“ האיש אמר, כי יודיעהו את שם המסית, והלך אחריו אל הקיסר וגלה לו את דבר האיש היהודי, אשר מצא חפץ בתאר־פניו למען בוא על שׂכרו, וגם הודה בפיו, כי קבל בכל עיר ועיר המון מתנות, כאשר לא קבל אלכסנדרוס כל ימי חייו. וקיסר צחק למשמע אזניו וצוה להושיב את המכזב, אשר קרא עליו שם אלכסנדרוס, לעבוד עבודת פרך בספינות, כי יאתה העבודה הזאת לכֹח גופו, ואת המסית צוה להמית. ולאנשי־מֵלוס לא עשה דבר, כי כבר שלמו במיטב כספם על מעשי תעתועיהם.

ג. וכאשר נכונה הממשלה בידי ארכילאוס בארץ נחלתו, זכר את המריבות הראשונות ורעץ באכזריות לא את היהודים בלבד, כי־אם גם את השמרונים. על־כן שלחו היהודים והשמרונים צירים אל הקיסר בשנה התשיעית לממשלת ארכילאוס [להתאונן על מעשיו] והוא נשפט על־פי הקיסר לגלות אל ויֶנָּה, העיר אשר בגַליה, וכל רכושו החרם לאוצר הקיסר. ועל ארכילאוס יֵאָמר, כי טרם נקרא לעמוד למשפט הקיסר ראה בחלומו כדמות תשע שבלים גדולות ומלאות, אשר אכלו אותן השורים. הוא שלח לקרֹא למנחשים (לפותרי חלומות) וגם לכשׂדים¹⁴⁶ אחדים (כַּלְדָאִים), ושאל מהם את פתרון הדבר. בעוד זה אומר בכה וזה אומר בכה הגיד שמעון ממשפחת האסיים כי השבלים הן שָׁנים והשורים הם אות לחליפות החיים, כי בחרשם את האדמה הם, משנים את פניה, ודבר החלום הוא, כי ימלוך ארכילאוס [תשע] שנים כמספר השבלים וימות אחרי בוא חליפות רבות בחייו. וארכילאוס שמר את הדבר וכעבור חמשה ימים נקרא למשפט הקיסר.

ד. ואני חושב למשפט להזכיר פה גם את חלום אשתו גלפירה בת ארכילאוס מלך קפודקיא, אשר היתה לראשונה אשת אלכסנדרוס, הוא אחי ארכילאוס, אשר עליו אנו מדברים, ובן להורדוס המלך והומת בידיו, כאשר הראינו למעלה. ואחרי רצח אלכסנדרוס היתה גלפירה לאשה ליובה מלך לוב (ליביה, באפריקא), וכאשר מת גם בעלה זה, שבה אל בית אביה וישבה שם באלמנותה, והנשיא ארכילאוס ראה את פניה וחשק בה מאד, ועל־כן מהר לשלח מעליו את מרים אשת חיקו ונשא את גלפירה. היא באה אל ארץ יהודה, אולם ימים מעטים אחרי בואה שמה ראתה בעיניה והנה אלכסנדרוס עמד עליה ומדבּר: „המעט היה לך להנשא אל ארץ לוב, כי קטנה עוד זאת בעיניך, עד אשר הוספת לשוב אל עיר נָוי ובחרת לך בעל שלישי, והוא אחי! אוי, עזת־המצח! אני לא אסלח לחרפתך זו ואסוף אאסוף אותך אלי בעל־כרחך!“ גלפירה גִּלתָה את דבר החלום הזה, אף כי האריכה רק שני ימים אחריו.

פרק שמיני: ארץ ממשלת אַרכילאוס נהפכה לנציבות. מרד יהודי הגלילי. שלש מפלגות היהודים.    🔗

א. וארץ ארכילאוס נהפכה לאפרכיה (נציבות רומאית) ואליה נשלח נציב ממעמד הרוכבים ושמו קוֹפּוֹניוּס, ובידו הפקיד הקיסר את כל השלטון, וגם נתן לו לדון דיני נפשות. ובימיו הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד [ברומאים], באמרו כי חרפה תהיה להם, אם יטו את שׁכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים ישאו עליהם גם עֹל בשר־ודם. והחכם הזה יסד לו כת מיֻחדה, שלא דמתה ליתר הכתות [של היהודים].

ב. כי שלשה מיני חכמי הדת (פילוסופים)¹⁴⁷ נמצאו בקרב היהודים. על האחד נמנים הפרושים, ועל השני – הצדוקים, ועל השלישי – אלה הנקובים בשם אסיים, והם נוהגים חסידות. האסיים הם יהודים מלֵדה, אולם הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נזָּרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש את יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם, אולם הם אוספים אליהם בני אנשים זרים בעודם רכים בשנים ונוחים לשמוע בלמודים, ומקרבים אותם באהבת־אבות וחורתים על לוח־לבם את חֻקיהם. אמנם אין הם רוצים בזה להעביר את נשׂואי האשה ואת נחלת־האלהים הקשורה בהם, אולם הם גודרים עליהם מפריצות הנשים, בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד.

ג. הם מואסים בחיי עֹשר, ונפלא הוא שתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מֻפלג בנכסים. כי חֹק הוא להם, אשר כל הנלוה על חבורתם (שיטתם)¹⁴⁸ יפקיר את רכושו לכל החבורה (המסדר)¹⁴⁹, ולא נמצאה בהם חרפת העֹני, ולא גאות העֹשר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכֻלם, כאלו היו אחים מבטן. הם חושבים, כי השֶׁמן מטמא את הגוף, וכאשר נמשח אחד מהם בשמן בלי רצונו, מֻטל עליו למרק את בשרו. כי יפים בעיניהם מכֹּל העור אשר לא רֻכּך¹⁵⁰ והבגדים הלבנים. והפקידים על רכושם נבחרים בידי כל חבריהם וכן גם הממֻנים על כל דבר נבחרים על דעת כֻּלם¹⁵¹.

ד. לא עיר אחת היא נחלת האסיים, כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם. ולאנשי חבורתם הבאים ממקום אחר הם מוציאים את כל רכושם לשלֹט בו כאלו היה שלהם, ואלה האורחים מתהלכים כרֵעים ומיֻדעים בבתי חבריהם, אשר לא ראו את פניהם עד היום ההוא. ועל־כן אינם לוקחים אִתּם דבר בצאתם למסעיהם, מלבד כלי־הנשק כנגד השודדים. ובכל עיר נמצא משגיח אחד מבני החבורה, אשר נבחר לנהל את האורחים בבגדים ובלחם. בענוַת הלוכם¹⁵² ובמראה¹⁵³ גופם הם דומים לילדים אשר מורא רבם שרוי עליהם, אינם לובשים בגדים ולא סנדלים חדשים בטרם נקרעו הישנים או בלו מרֹב זמן, אינם קונים דבר איש מעמיתו ואינם מוכרים דבר אחד לשני, וכל אחד נותן לחברו משלו את הדבר הדרוש לחפצו ולוקח ממנו את הדבר אשר יש לו צֹרך בו. וגם בלי שׂכר אין האחד מונע את חברו לקחת ממנו את הדבר אשר רצה בו.

ה. בדרך מיֻחדה הם עובדים את אלהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חֹל והם פונים אליו (אל השמש) בתפלות אשר קבלו מאבותיהם, כאלו הם מחַלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה (רגיל בה), והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי־זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור־בד ורוחצים את בשרם במים קרים ואחרי טהרתם הם פונים כֻּלם למדור מיֻחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעֻדה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר והמבשׁל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקֹדם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארֻחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעֻדתם בתפלה לאלהים המכַלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקֹדש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעֻדת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד. ואין קול וצוחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם). וכל איש נותן לחברו לדַבּר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. סבת השתיקה היא, כי אין המסֻבּים שותים יין לעולם והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שׂבעם.

ו. האסיים אינם עושם דבר מבלי אשר יצוו עליהם פקידיהם, מלבד שני דברים, אשר להם הרשות לעשותם על דעת עצמם, והם מעשי העזרה ומעשׂי הצדקה. הרשות נתונה להם להפיק עזרה לכל שואל די מחסורו וגם לפרֹשׂ לחם לרעבים ככל אות נפשם. אולם אסור להם להעניק לקרוביהם מבלי שׁאֹל את פי העומדים בראשם. והם אינם כועסים, רק כאשר נאה להם בצדק, וכובשים את רוחם ושוקדים לנצֹר אמונים ולהקים שלום [בין איש לחברו]. וכל דבר אשר יצא מפיהם חָמור בעיניהם מדבר־שבועה, והם נדרו עליהם לבלי הִשּׁבע, בחשבם כי הדבר הזה (שבועת אמת) קשה יותר משבועת שקר. והם אומרים, כי כבר נחתם דין האדם, אשׁר לא יאָמנו דבריו בלתי אם בנשׂאו את שם אלהים. והם שוקדים בכל כֹּחם ללמֹד את ספרי הראשונים ויותר מכֻּלם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כחות האבנים להסיר כל מחלה.

ז. וכי ירצה איש להִספח על חבורתם, לא יוכל להכנס מיד, כי הם נוטלים עליו להשאר מחוץ שנה אחת וללכת בדרכיהם, ולדבר הזה הם נותנים לו גרזן (מעדר) קטן ואת האזור, אשר בא זכרו למעלה, ובגד לבן. ואחרי אשר עמד האיש בנסיון כל העת והראה לדעת, כי הוא מושל ברוחו, והא מוסיף לקרוב אל מנהגי חייהם ולוקח חלק בטבילותיהם במי־טהרה, אולם טרם נִתְנה לו רשות לצאת ולבוא ביניהם ולהיות כאחד מהם, כי אחרי הראותו את כחו לכבֹש את יצרו הם בוחנים את מדותיו עוד שתי שנים, ורק כאשר הוכיח, כי הוא ראוי לדבר הזה, הוא מקבל רשות לבוא בסודם וטרם יגע בלחם החבורה הוא מוסר לפניהם שבועה נוראה, ראשונה, כי יעבוד את האלהים בצדקה, והשנית, כי ישמור משפט ומישרים לבני־האדם, ולא יעשה רעה לחברו על דעת עצמו וגם לא במצות אחרים, וישנא תמיד את הרשעים ויריב את ריב הצדיקים, וינצור אמונים לכל אדם ומה גם לשליטים, כי מבלי רצון האלהים לא תכּון הממשלה בידי אדם, וכי בהגיעו לשררה לא ירום לבבו במשרתו ולא יבָּדל מנתיניו בבגדים יקרים ולא בעדי תפארה, ויאהב את האמת בכל עת ויחרף את דוברי השקר על פניהם, וישמור את ידיו מגזל ואת טהרת נשמתו מכסף נמאס, ולא יסתיר דבר מאחיו בני חבורתו ולא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יעֻנה עד מות. ומלבד זאת נשבע האיש כי במסרו את דברי תורתם לא ישַׁנה מן הלשון אשר קבל בעצמו, וימנע מן השֹׁד¹⁵⁴, וישמור מאד על ספרי חבורתם ועל שמות המלאכים. בדברי השבועה האלה האסיים מזהירים את כל הנלוים אל חבורתם.

ח. ואת האנשים, שנתפשו על עונות חמוּרים, הם מגרשים מקרב חבורתם. ויש אשר ימות המגֹרש הזה ברעה וביגון, כי הוא אסור בכבלי נדריו וחֻקיו ולא יוכל לנגֹע בלחם זרים, ועליו לאכול את צמח השדה, עד אשר יכלה בשרו ברעב ויגון. על־כן רחמו (האסיים) על רבים מאלה ואספום אליהם כל עוד נפשם בם, באמרם כי חבלי־המות כפרו על עונותיהם.

ט. בדיניהם הם חוקרים היטב ושופטים בצדק, ולא יֵשבו למשפט כאשר ימעט מספרם ממאה איש, ואת גזר־דינם אין להשיב. ואחרי האלהים הם מכבדים מאד את שם המחוקק, ולאיש המחרף אותו הם עושים משפט מות. ולמִדה טובה נחשב בעיניהם למַלא את מצות הזקנים והגדולים בשנים. ובהאסף עשרה אנשים מהם אין האחד פותח את פיו בלי רצון התשעה. והם נזהרים לבל יירקו במעמד אדם ולא לצד ימין, ובימי השבתות הם מחמירים באסור מלאכה מכל היהודים. ולא די להם שהם מכינים את המאכלים לעצמם מערב שבת, לבל יבעירו אש ביום [הקדוש] ההוא, כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת־חוץ (להִפּנות לצרכיהם). וביתר הימים הם חופרים במעדר (ביתד) – וזה הוא הגרזן הקטן אשר הם נותנים לחבריהם החדשים – חור עמֹק רגל באדמה ומכסים אותו במעילם, לבל יכלימו את אור האלהים, ועושים את צרכיהם, ואחרי־כן הם מושכים את העפר התחוח לכסות את החור, ולמעשה הזה הם בוחרים להם מקומות שוממים. ואף כי הטלת הצֵאה היא צֹרך־הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.

י. ולפי ימי נזרם הם מתחלקים לארבע מעלות. והחברים הצעירים נופלים במעלתם מהזקנים עד כי בגעת אלה בהם יטבלו את בשרם, כאלו נטמאו במגע איש נכרי. והם מאריכים ימים, ורבים מהם חיים מאה שנה ויותר. ורואה אני את שֹׁרש הדבר בדרכי־חייהם הפשוטים ובסדריהם הנאים. והם בזים לכל צרה ומתגברים בעֹז־רוחם על כל מכאוב, ויקר בעיניהם מות כבוד ותהלה מחיי¹⁵⁵ עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כֹּח נשמתם, אשר לא שב מפני כֹּל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי־רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאָכל, עמדו בנסיון ולא עשו אף אחת מאלה, גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את יסוריהם באור־עינים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי־המשחית ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלהים, כי הוא ישיבן להם [לקץ הימין].

יא. הנה הם מאמינים באמונה שלמה, כי הגופות כָּלים,יען אשר אין חָמרם מתקַיֵּם, אולם הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלט בהן, יען כי צמחו מהאור העליון (אַיְתֵּר)¹⁵⁶ ובלהטי הטבע נמשכו אל הגופות כמו אל בתי־כלא, ואחרי עזבן את מוסרות הבשר כאלו הן נמלטות לחפשי מעבדות ארֻכּה ומתנשאות בשׂמחה למרום. והם מכַונים לדעה אחת עם בני ההֶלֵנים, בהראותם, כי הנפשות הטובות חיות מעבר לים אוקינוס, במקום אשר אין גשם ושלג וחֹם שולטים בהן לרעה ורוח ים¹⁵⁷ מנשבת שם תמיד מים אוקינוס ומשיבה נפש. ונחלת הנשמות הרעות היא קרן חשכה, מקום סער וסופה ויסורי נצח. ואני חושב, כי גם היונים חשבו כדבר הזה, כאשר נתנו לנחלה לגבוריהם, אשר קראו להם בשם הֵרֹואִים (אדירים) והַמִתּוֹאים (חציי־אלהים – בני־אלהים), את איי המאֻשׁרים, ואת הנשמות השפלות הושיבו בשאול (הַדֶּס), בנחלת הרשעים, הן כה יאמרו אחדים בשיחות מני קדם (מִתּולוגיה), כי שׁם נושאים את עונם סִיסִיפוֹס וטַנְטַלּוֹס ואִכּסִיוֹן וטִיטִיאוֹס¹⁵⁸. ובזה הם רוצים להראות, לראשונה כי אין הנשמות כלות, ואחרי־כן להורות את האדם לבחֹר בטוב ולמאֹס ברע, כי הטובים עוד יתחזקו במעשי טובתם כל ימי חייהם, בקוותם לשכר אשר ימצאו אחרי מותם, והרעים יעצרו מלכת אחרי יצרם, כי גם אם ימָלטו מעֹנש כל ימי חייהם, הנה נצפנו להם יסורי נצחים אחרי מותם, וזאת היא גם דעת אלהים (תיאולוגיה), אשר האסיים מלמדים בדברם על הנשמה, והיא קסם, אשר הם מצודדים בו את נפש האדם, ולא ימָלט ממנו איש אשר טעם מפרי חכמתם.

יב. ובקרבם נמצאים אנשים המתאמרים לדעת את העתידות מראש. כי מילדותם שקדו ללמוד את ספרי הקֹדש וקנו להם דרכי־קדֻשה שונים. וגם התבננו בדברי הנביאים, וכמעט לא שגו מעולם בנבואותיהם לעתיד.

יג. ויש עוד כת שניה לאסיים, ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחֻקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפטם על הנשואים נבדלו מהם, בחשבם כי האנשים, אשר אינם נושאים נשים, פורקים מעליהם חלק גדול מן החיים – את נחלת־אלהים. ועוד דבר גדול מזה: הן אם כל האנשים יחשבו זאת, יעבור זרע האדם מן העולם. אולם הם בודקים שלש שנים את הארושׂות ואחרי הכירם על־פי שלש טהרות, כי הן יכולות ללדת בנים, הם נושאים אותן לנשים. והם אינם נגשים אל נשיהם בעת הריונן, להראות, כי לא למלא את תאותם לקחו נשים, רק למען החיות זרע על האדמה. והנשים רוחצות את בשׂרן בסדין (בחלוק), בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור. אלה הליכות הכת הזאת.

יד. ומשתי הכתות הנשארות הפרושים הם האנשים, אשר יצא להם שם חכמים יודעים לבאר את החֻקים באר היטב, והם יצרו את הכת¹⁵⁹ הראשונה [בין היהודים]. הם אומרים, כי הכל תלוי בגזֵרָה (הֵימַרְמֵנֵי – ההשגחה)¹⁶⁰ ובאלהים, ורק מעשה הצדק (הטוב) והפכו (הרע) נמצא ברֻבּוֹ בידי האדם, אפס כי גם הגזרה מסַיעת לו בכל דבר. והם אמרים, כי כל הנשמות אינן כלות, אולם רק נשמות הטובים עוברות אל גוף שני (חדש)¹⁶¹, ונשמות הרשעים נדונות ליסורי עולם. והצדוקים, הם בני הכת השניה, כופרים בגזרה בכלל ואומרים, כי האלהים הוא רחוק ממעשה הרע¹⁶² ואינו משגיח אליו והם אומרים כי נִתּן לאדם לבחֹר בטוב או ברע וכל איש פונה אל אחד משׁני אלה על דעת עצמו, והם כופרים גם בנצח (השארת) הנשמה וגם בעֹנש ובשכר העתידים בשאול (הַדֶּס – כאן: בעולם הבא). והפרושים אוהבים איש את רעהו ודורשים שלום לכל העם. והצדוקים קשים גם לאחיהם (בני חבורתם) ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאלו היו נכרים להם. אלה הדברים היו לי לסַפּר על־דבר החכמים (הפילוסופים) בקרב היהודים.

פרק תשיעי: מות שלמית. הערים אשר בנו הורדוס ופיליפוּס. פילַטוס הביא לידי מרידות. טִבֶּריוס אסר את אגריפס וקַיוס הוציאוֹ ממאסרו והקימו למלך. גלות הורדוס־אנטיפס.    🔗

א. וכאשר נהפכה ממשלת ארכילאוס לנציבות הוסיפו שני האחים הנותרים, הנסיכים פיליפוס והורדוס, המכֻנה אנטיפס, למשול בנחלותיהם. ושלֹמית השאירה במותה את מחוז ממשלתה עם יבנה ומטעי התמרים אשר בפצאליס ללִיויה¹⁶³, אשת אוגוסטוס. וכאשר מת אוגוסטוס, אחרי עמדוֹ בראש הממשלה חמשים ושבע שנה וששה חדשים ושני ימים, עבר שלטון הרומאים אל ידי טִבֶּריוס בן ליויה, והורדוס ופיליפוס נשארו נסיכים בנחלותיהם. ופיליפוס בנה את עיר קיסריה בפַנֵּיאַס על־יד מקורות הירדן ואת עיר יוליס בארץ הגולן. והורדוס בנה את טבריה בארץ הגליל ובעבר הירדן יסד עיר וקרא אותה על שם יוליה (יוּלִיַּס).

ב. וכאשר נשלח פִּילַטוּס לנציב (ביהודה) על־פי טבריוס צִוה להביא בלילה בסתר אל ירושלים את צלמי הקיסר הנקראים סימנים¹⁶⁴, ולעת הבֹּקר קמה מבוכה גדולה בקרב היהודים לדבר הזה. האנשים אשר נמצאו מקרוב נבהלו למראה הזה, כי חֻללה תורתם, יען אשר נאסר עליהם לשים כל פסל וכל תמונה בעיר [הקֹדש]. ולשמע הרֹגז, אשר תקף את יושבי העיר, נהר גם עם־הארץ אל ירושלים מעברים. הם מהרו אל עיר קיסריה, להתיצב לפני פילטוס ולהתחנן אליו, כי יוציא את הסמנים מירושלים ויתן כבוד לחֻקי תורתם. וכאשר השיב פילטוס את פניהם, נאספו מסביב לביתו ונפלו לארץ וכה שכבו חמשה ימים וחמשה לילות ולא משו ממקומם.

ג. וביום הששי ישב פילטוס על בימה באצטדין (סטדיון) הגדול וקרא אליו את ההמון וסִבּב בכחש, כי הוא אומר להשיבו דבר, ונתן אות לאנשי־הצבא לעשות כאשר צוה עליהם מראש ולהקיף את כל היהודים בכלי־נשקם. ובראות היהודים, כי אנשי־הצבא עומדים מסביב להם בשלש שורות, נאלמו מפחד־פתאם, כי לא חכו למראה הזה. ופילטוס קרא אליהם, כי יצוה להמית אותם, אם ימאנו לקבל את צלמי הקיסר, ואל אנשי־הצבא נתן אות לשלוף את חרבותיהם. והיהודים נפלו כלם ארצה – כאלו נוסדו יחד לעשות את הדבר – והטו את צואריהם וצעקו בקול, כי טוב להם למסור נפשם לממיתים מעבור על חֻקי דתם. ופילטוס תמה מאד ליראת־האלהים האדירה הזאת ומיד צוה להוציא את הסמנים מירושלים.

ד. ואחרי הדברים האלה עורר פילטוס מהומה שניה, בפזרו את כסף הקדשים הנקרא בשם קרבן¹⁶⁵ (קֻרבנא), לחפור תעלת מים ממרחק ארבעים פרסה. לדבר הזה כעס העם מאד, ובבוא פילטוס אל ירושלים הקיפו בני העיר את הבימה [אשר עמד עליה] והרימו קול צעקה. אולם הוא צפה את המהומה מראש וצוה על אנשי־צבאו המזֻינים להתחפשׂ במלבושי בני העם ולהתערב בין ההמון וגם הזהיר אותם לבל יוציאו את חרבותיהם, רק יכו במקלות את היהודים הצועקים – ונתן להם אות מעל הבימה להחל את פקֻדתו. וכאשר הֻכּו היהודים במקלות מתו רבים מהם מן המכות ורבים נרמסו ברגלי אחיהם בדרך מנוסתם. ולמראה האסון אשר מצא את ההרוגים ירא העם ושקט.

ה. ובימים ההם הלך אגריפס – והוא בן אריסטובולוס, אשר המיתוֹ הורדוס אביו לפנים – אל טִבּריוס הקיסר, לדַבּר לפניו רעה על הנסיך הורדוס (אנטיפס). וטִבּריוס לא קבל את שטנתו, אולם אגריפס נשאר ברומא והחניף לאנשים נשואי הפנים יותר מכלם לגַיוס בן גֶרְמַנִיקוּס, אשר היה עוד כאחד העם (הדיוט) בימים ההם. ופעם אחת עשה לו משתה והִרבּה לדבר אליו דברי שלום ואהבה, ואחרי־כן נשׂא את ידיו בתפלה לאלהים, כי יתנהו לראות במהרה אותו (את גיוס) בגדֻלתו ובשלטונו אחרי מות טִבּריוס. ואחד ממשרתי הבית הודיע את הדבר לטִבּריוס והוא כעס על אגריפס ושׂם אותו במאסר וכששה חדשים עִנה אותו בחרפה בבית־כלא, עד יום מותו (של טִבּריוס), והוא משל עשרים ושלש שנה וששה חדשים ושלשה ימים.

ו. וכאשר הוקם גַיוס לקיסר צוה לפתח את אגריפס ממוסרותיו ונתן לו לנחלה את ארץ פיליפוס – אשר נאסף אל עמיו – וקרא לו בשם מלך. וכאשר עלה אגריפס למשרה הזאת, קנא בו הורדוס (אנטיפס) הנסיך והתאוה גם הוא למלוכה. כי אשתו הֵרוֹדִיַּס חזקה את תקותו לדבר הזה, בהוכיחה אותו בפיה, כי הוא רפה־ידים, ואלו רצה לנסוע אל הקיסר כי אז זכה גם הוא למשרה עליונה: הן בהקים הקיסר למלך את אגריפס, אשר היה איש הדיוט, נקל יהיה לו להרים אותו במעלתו, באשר הוא נסיך. הורדוס (אנטיפס) נפתה לדברים האלה ונסע אל גיוס, אולם הקיסר שפט אותו על תאות יצרו לגלות אל אספמיה (נ"א: אל גליה), כי [בעת צאתו אל רומא] נסע אחריו אגריפס לעמוד לו לשטן, ובידיו (בידי אגריפס) מסר גיוס גם את נשיאות אנטיפס (אחרי הגלותו אותו). גם אשת הורדוס (אנטיפס) הלכה עמו בגולה אל אספמיה (גליה), והוא מת בארץ ההיא.

פרק עשירי: גַיוס צוה להקים את מצבת תבניתו בבית־המקדש והדבר אשר עשה פֶּטרוניוּס בזה.    🔗

א. ולב הקיסר גַיוס רם באשרו, עד אשר נתן את נפשו כאלהים וגם בקש להִקרא בשם אלהים. ואחרי הסירו את עטרת ארץ מולדתו, בהמיתו את אנשי המעלה, פרש את מצודת רשעתו גם על ארץ יהודה. הוא שלח את פֶּטְרוֹנִיוּס עם צבאו אל ירושלים, להקים את מצבות פסלי תמונתו (האנדרטאות שלו) בקרב ההיכל, וצוה עליו להמית את האנשים המוחים בידו ולמכור את כל יתר היהודים לעבדים, אם לא ירצו לקבל את הפסלים. אולם לא כן חשב האלהים על הפקֻדה הזאת. פטרוניוס הסיע את שלשת הלגיונות אשר לו מאנטיוכיה ולקח עמו רבים מאנשי בריתו אשר בסוריה ועלה על ארץ יהודה. רבים מן היהודים לא האמינו לשמועה, כי הרומאים יוצאים עליהם למלחמה, והמאמינים בדבר לא מצאו עצה לעמוד על נפשם. אך במהרה נפלה אימה על כל העם, כי הגיע צבא־הרומאים אל עכו.

ב. ועכו נבנתה בחוף ארץ הגליל, בעמק הגדול, והרים סביב לה משלש רוחות. מרוח מזרח סוככים עליה הרי הגליל, הרחוקים ממנה ששים ריס, ומצד דרום הר הכרמל, כמרחק מאה ועשרים ריס וגבוה מאלה הוא ההר הסוגר עליה מצפון, הנקרא בפי יושבי המקום בשם “סֻלם הצוריים” (סולמא דצור), והוא רחוק מהעיר מאה ריס. במרחק שני ריסים מהעיר עובר הנהר הנקרא על שם בֶּלֵיאוֹס או בֵּל ואינו מאריך בשטפו, ועל־ידו נמצאה מצבת מֶמְנוֹן ובקרבתו ככר גדולה מאה אמה ונפלאה מאד, כי היא עגֻלה וחלולה ושם מקום חול הזכוכית, ומדי הוסיפו הספינות הקרֵבות שמה להוציא ממנו את כל החול, ככה יוסיף המקום להתמלא חול חליפות, כי כמצֻוים ועושים הרוחות גורפים אל המקום הזה את החול הנוצץ מעברים, ותכונת הבור משַׁנה את החול לזכוכית חיש מהר. ועוד נפלא מזה הוא הדבר, כי בשטוף הזכוכית על גדול החלל הזה ובהשפכה החוצה היא משַׁנה את מראה מחדש ונהפכה לחול כבראשונה. אלה תכונות המקום הזה.

ג. היהודים עם נשיהם וטפם נאספו בעמק אשר ממול עכו והתחננו אל פטרוניוס, כי יחוס על חֻקי אבותיהם ויחמול על נפשותיהם. הוא שׂם את לבו לֶהָמון העצום והטה את אזנו לתחנוניו והשאיר את הצבא ואת הפסלים בעכו, והוא הלך אל ארץ הגליל והקהיל את העם ואת כל נשואי־הפנים אל טבריה וספר להם את פרשת גבורת הרומאים ואת הדברים אשר צוה הקיסר להזהיר את היהודים. הוא הראה אותם לדעת, כי לא מחכמה הם מבקשים ממנו רחמים, כי כל העמים אשר נכנעו לפני ממשלת הרומאים הקימו בכל עיר ועיר את צלמי הקיסר על־יד פסלי אלהיהם, ורק הם לבדם ממאנים לשמוע בקולו וכמעט מתקוממים עליו בגאוה ובוז.

ד. וכאשר ענוהו היהודים בשם תורתם וחֻקי אבותיהם, כי אסור עליהם להציג תמונת סמל אלהים, ומה גם פסל דמות בשר־ודם, ולא בקרב ההיכל בלבד, כי־אם גם ביתר המקומות בארצם, השיבם פטרוניוס: „הן גם עלי לשמור את פקֻדת אדוני, ואם אעבור עליה בחמלתי עליכם, הלא בן־מות אהיה בצדק ובמשפט, ואמנם לא אני אלחם בכם, רק האיש אשר שלחני, והן גם אני נכנע למצותיו כמוכם“. לדברים האלה קרא העם קול גדול, כי הוא נכון לכל סבל על חֻקי האבות. אך פטרוניוס השתיק את צעקתו ואמר: „אם כן, מלחמה לכם בקיסר!“ היהודים השיבוהו, כי הם מקריבים פעמים ביום זבחים לשלום הקיסר ועם הרומאים, אולם אם ירצה להציג בהיכל את הצלמים, הנה מֻטל עליו לשחוט את כל עם היהודים לראשונה, כי ברצון ימסרו את נפשותיהם לטבח עם טפם ונשיהם. לשמע הדברים האלה השתאה פטרוניוס מאד על אֹמץ־לב האנשים האלה ועל יראתם את אלהים, אשר לא תשוב מפני כֹל, וחמל עליהם בראותו כי הם נכונים לקראת המות. ובפעם ההיא נפרדו מבלי אשר נעשה דבר.

ה. ובימים הבאים קרא אליו פטרוניוס את טובי היהודים, להוָעץ אתם בלבד, וגם הקהיל את כל בני העם לאספה והפציר בהם ודבר על לבם, ועוד יותר מזה הטיל אימתו עליהם ושִׁוה לנגד עיניהם את חֹזק־יד הרומאים ואת זעם הקיסר גַיוס וגם את הדחק, אשר נמצא בו הוא בגלל הדבר הזה. אולם בראותו, כי אין העם מַטה אֹזן לדבריו, ובשימו אל לבו, כי עוד מעט ותשאר הארץ לא־זרועה – כי היו הימים ימי הזרע וכבר עברו חמשים יום והעם הלך בטל כל העת – אסף את העם בפעם האחרונה ואמר: „אני נוטל עלי לסַכּן את עצמי, אולי יעזור אותי אלהים להשיב את מחשבת הקיסר, למען נשמח כּלנו יחד בישועתנו, – ואם יפקיד עלי הקיסר את חמתו, הנה אני נכון להקריב את נפשי כֹּפר כל העם הרב הזה“. ואחרי־כן שלח פטרוניוס מעליו את העם, אשר הרבּה לברכו על מעשהו זה, ולקח עמו את הצבא ושב אל אנטיוכיה, ומשם מִהר להודיע את הקיסר על־דבר מסעו אל ארץ יהודה ועל־דבר תחנוני העם, וכתב כי אין לו עצה אחרת, אם לא ירצה להכות את הארץ חרם עם יושביה יחד, בלתי־אם לתת ליהודים לשמור את חֻקי דתם ולהפיל את דברי הפקֻדה. וגַיוס לא ענה את פטרוניוס בנחת על דברי האגרת הזאת, כי איֵם עליו לעשות לו משפט מות על אשר התרפה למלא את פקֻדתו, אולם במקרה נעצרו נושאי אגרות הקיסר שלשה חדשים בסער־הים, וצירים אחרים, אשר הוליכו אתם אל פטרוניוס את בשורת מות גַיוס, נסעו בשלום. ועל־כן קבל פטרוניוס את הבשורה הזאת עשרים ושבעה יום טרם הגיעו אגרות הקיסר אליו.

פרק אחד־עשר: שלטון קלוֹדִיּוּס ומלכות אגריפס. מות אגריפס והורדוס (אחיו). הבנים אשר נשארו אחריהם    🔗

א. אחרי אשר מלך גַיוס שלש שנים וששה ירחים נהרג במזמות ערומים וקלוֹדִיּוּס הוקם למושל בעל־כרחו בידי הצבא העומד ברומא. אולם מועצת־הזקנים שמעה לקול שני היועצים העליונים (הקונסולים) סֶנְטִיוּס סַטוּרְנִינוּס ופּוֹמְפּוֹנִיוּס סֶקּוּנְדוּס ומִלאה את ידי שלשת הגדודים (קוהורטות) הנאמנים בבריתה לשמור על העיר. ואחרי זאת נקהלו הזקנים בהיכל הקפיטוליון והוציאו משפט להקדיש מלחמה על קלודיוס בגלל מעשי גַיוס ואכזריותו ולהעמיד בראש השלטון את טובי העם (אריסטוקרטיה), אשר בידם היתה הממשלה לפנים, או לבחור מדעתם מושל, אשר לו תֵאות המשרה.

ב. במקרה נמצא גם אגריפס ברומא בימים ההם ומועצת־הזקנים קראה אליו להועץ עמו בדבר, וגם קלוֹדִיוּס שלח לקרֹא לו, כי אלה ואלה מצאוהו דרוש לחפצם. ובראות אגריפס, כי היה יהיה קלודיוס לקיסר ברֹב חילו, מהר ללכת אליו. וקלודיוס שלח אותו למלאך אל מועצת־הזקנים, להודיע אותה את מחשבות לבו, כי אחרי אשר נמשך בעל־כרחו אחרי אנשי־הצבא, לא יצדק בעיניו הדבר לבַיש את נדיבות רוחם, וגם אינו מאמין כי שלום יהיה לו [אם ימשוך ידו מן השלטון], יען רעה נגד פני האיש, אשר נקרא [לפנים] בשם „מושל“. ומלבד־זאת הודיע את חברי המועצה, כי ינהג את משרתו כמושל־חסד ולא כעריץ, ודי יהיה לו כבוד השם אשר נִתּן לו ובכל הליכות הממשלה ישאל בעצת העם. הן גם לולא היה איש רך ומתון ביצרו, כבר ראה בעיניו את מות גַּיוס הרע, ובמופת הזה קנה לו מוסר חכמה.

ג. את הדברים האלה מסר אגריפס לזקני־המועצה והם ענו, כי הם בוטחים בצבא ובמחשבתם הטובה ולא ישלימו ברצון עם העבדות. כשמוע קלודיוס את דברי הזקנים שלח עוד הפעם את אגריפס, להודיעם את דברו, כי לא ימצא כֹח בנפשו לבגוד במבקשי טובתו, על־כן ילָחם בהם על אפו ועל חמתו, וטוב יהיה לבחור למלחמה מקום אחר מחוץ לעיר, פן תביא עצתם הנבערה אשם על כל העיר וגבעותיה תרוינה דם רצח אחים. ואגריפס שמע את דברי קלודיוס והגיד אותם לזקנים.

ד. בין כה וכה שלף אחד מאנשי־הצבא את חרבו וקרא בקול: „אחי, אנשי־הצבא, על מה ולמה אנו אומרים לשפוך את דם אחינו ולהתגרות מלחמה בקרובינו אשר במחנה קלודיוס, הלא הוא מושל־חסד, אשר לא מצאנו בו דֹפי ועול. היצדק מעשנו זה כנגד אחינו, אשר אנחנו אומרים לצאת עליהם בחרב?“ לדברים האלה קפץ אל תוך אספת־הזקנים ומשך אחריו את כל חבריו. ואימה חשכה נפלה מיד על טובי העם, כאשר ראו בעיניהם, כי נשארו עזובים. וכאשר הביטו מסביב ונוכחו, כי אין עוזר להם, מהרו ללכת אל קלודיוס בעקבות אנשי־הצבא. ולפני החומה יצאו לקראתם אנשים בחרבות שלופות, כי אמרו להחניף בזה לאיש אשר שחקה לו השעה. והזקנים העוברים בראש היו ברעה גדולה, כי טרם שמע קלודיוס על־דבר קנאת אנשיו, לולא רץ אגריפס אל הקיסר ואמר לו, כי רע ומר יהיה המעשה, אם לא יבצור את רוח האנשים, אשר פשטו על טובי העם, פן יאבדו לו האנשים הנותנים כבוד לכסא מלכותו, והוא ידמה למלך בארץ ציה.

ה. וכשמוע קלודיוס את הדברים האלה עצר את רוח אנשי־צבאו, וקבל את חברי המועצה אל מחנהו ודבר אתם טובות, וגם יצא אתם במהרה, להקריב זבחי־תודה לאלהים על שלום ממשלתו. ולאגריפס נתן מיד את כל מלכות אבותיו והוסיף עליה את טְרַכוֹן וארץ חורן, אשר נתן אוגוסטוס לפנים להורדוס. ומלבד אלה עוד מלכות שנית, הנקראה על שם לִיסַנִּיַס¹⁶⁶, והוציא דבר־פקֻדה גלוי לכל העם לקַיֵּם את המתנה הזאת, ועל פקידי העיר צוה לָחֹק את דבר נתינתו על לוחות־הנחֹשת ולהניחם למשמרת בקפיטוליון. גם להורדוס אחי אגריפס – והוא גם חתנו, בעל בתו בֵּרְנִיקֵי – נתן הקיסר למתנה את מלכות כַלְקִיס.

ו. בזמן קרוב נהר אל אוצר אגריפס עֹשר רב מתבואות ממשלתו הגדולה. אולם הוא לא פזר את הכסף לדברים קטנים, רק החל להקיף את ירושלים בחומה בצורה מאד, ואלו השלים את העבודה, כי אז לא היה שכר לרומאים [אחר־כך] בצורם על העיר. אולם בטרם הספיק אגריפס להרים את החומה למעלה קִדם אותו המות בעיר קיסרי. והימים אשר מלך [על כל ארץ יהודה] היו שלש שנים, ועוד לפני זה מלך שלש שנים בארצות שני הנסיכים. הוא השאיר אחריו שלש בנות, אשר נולדו לו מאשתו קִפּרוס, את ברניקי ואת מרים ואת דרוּסִילָה, ובן אחד ממנה ושמו אגריפס, אשר היה עוד צעיר מאד. על־כן עשה קלודיוס את מדינות המלך עוד הפעם לנציבות (אפרכיה) ושלח שמה לנציב את קוּסְפִּיוּס פַדוּס, ואחריו את טִבּריוס אלכסנדרוס ושניהם לא נגעו במנהגי יושבי הארץ ונהגו את העם בשלום ובמנוחה. ואחרי־זאת מת גם הורדוס מלך כלקיס והשאיר אחריו שני בנים, אשר נולדו לאשתו [השניה] ברניקי, והם בֶּרְנִיקְיַנּוּס והורקנוס וגם את אריסטובולוס הנולד למרים אשתו הראשונה. והאח השני לאגריפס, אריסטובולוס שמו, נשאר הדיוט עד יום מותו, והשאיר אחריו בת ושמה יוֹטְפֵי (יודפי). אלה השלשה היו בני אריסטובולוס בן הורדוס, כאשר דברתי למעלה, ואריסטובולוס ואלכסנדרוס נולדו להורדוס ממרים, ואביהם המית אותם. ובני משפחת אלכסנדרוס מלכו בארמֶניה הגדולה.

פרק שנים־עשר: מבוכות רבות בימי קוּמַנוּס. קוַדְרַטוּס שׂם קץ להן. אגריפס עזב את כלקיס וקבל ממלכה גדולה ממנה.    🔗

א. ואחרי מות הורדוס, המושל בכלקיס, הקים קלודיוס את אגריפס בן אגריפס למלך בנחלת דודו, וביתר חלקי הארץ (באפרכיה) ירש קוּמַנוּס את משרת הנציב אחרי אלכסנדרוס, ובימיו החלו מהומות ועוד הפעם נעשה מטבח ליהודים. כי למועד חג־המצות נאסף המון עולי־רגלים, ולמעלה מאולם (מסטיו) המקדש עמד גדוד הרומאים, כי כן היה דרכם לעמוד על המשמר מזֻינים כפעם בפעם בימי החגים ולשמור על המון הנאספים, לבל יצא ממנו דבר־מרד. והנה הרים אחד מאנשי־הצבא את בגדו והטה את גופו בקלון (כיוצא חוץ) והפנה ליהודים את אחוריו והוציא קול כדרך האדם הנזקק לדבר. כל העם התרגז מאד בראותו זאת ודרש מקומנוס בקול צעקה לענוש את איש־הצבא. אולם בני־הנעורים, אשר לא יכלו לכבוש את יצרם, והנרגנים בטבעם מקרב ההמון יצאו לקרב והרימו אבנים והשליכו אותן אל אנשי־הצבא. וקומנוס פחד פן ישתער עליו כל העם, ושלח אנשי־חיל רבים לעזור לאחיהם. וכאשר פשטו אנשי־הצבא באולמים, נפלה אימה נוראה על היהודים והם עזבו את ההיכל לברוח אל העיר. מבוכה גדולה קמה במוצאי הר־הבית, אשר שם נדחקו המוני הבורחים, וכעשרת אלפים איש נרמסו ברגלי אחיהם או נחנקו ומתו. ככה נהפך החג הזה לאבל כבד לכל העם ובכל בית היה נהי ואנחה.

ב. ואחרי הפֻרענות הזאת קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שֹׁד. כי בדרך המלך על־יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סְטֶפַנוּס, אחד מעבדי הקיסר, ובזזו אל כֻּלהּ. קומנוס שלח את אנשי־צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השֹׁד וצוה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עון על אשר לא רדפו אחרי השודדים לתפשם. ואחד מאנשי־הצבא מצא את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכהו אל האש. מכל עברים חרדו היהודים, כאשר היתה כל ארצם לנגדם למאכֹלת אש. לבשורה הראשונה נזעקו כֻלם ברוח קנאתם הרַבָּה לקדשיהם וכחצים עפים מכלי־קלע רצו אל קיסריה, לחלות את פני קומנוס, לבל ימנע את מעשה־נקמתו באיש, אשר הרבה לחרף את אלהיהם ואת תורתם. הנציב הבין, כי לא תשקוט סערת העם עד אשר יפַיס את רוחו, ועל־כן גזר להביא את איש־הצבא ולהעלות אותו לגרדֹם בין מערכות המתלוננים עליו. והיהודים שבו אל עריהם.

ג. וכעבור זמן קצר פרצה מריבה בין בני הגליל ובין השמרונים. כי בקרבת הכפר גֶנָה¹⁶⁷, בעמק הגדול אשר בארץ שמרון, עברו יהודים רבים, בעלותם אל ירושלים לחֹג את חגם, והנה נהרג אחד הגלילים. ולשמע הדבר מהרו אנשים רבים מארץ הגליל לעלות למלחמה על השמרוֹנים. ונשואי־הפנים אשׁר בקרב השמרונים הלכו אל קוּמנוּס והתחננו אליו לקַדם את הפֻּרענוּת הגדולה ולנסוע אל ארץ הגליל, לעשות נקמה במחוללי הרצח, כי רק בדבר הזה יחדל ההמון להלחם. אולם קוּמנוּס דחה את תחנוּני האנשים מפני צרכי השעה ושלח את השואלים מעל פניו במפח־נפש.

ד. ובהגיע שמועת הרצח אל ירושלים סער לב העם מאד, ועולי־הרגל עזבו את חגם ומהרו אל שמרון, באין מפקד־מלחמה, ולא שמעו לקול טובי העם, אשר מנעום מעשות הדבר. ובקרב ההמון התערבו גם שודדים ומורדים ובראשם אלעזר בן דינאי ואלכסנדרוס. הם פשטו על השמרונים היושבים בקרבת מחוז עקרבים (עקרבתא) והמיתו אותם ולא חמלו על זקן וילד ואת כפריהם שלחו באש.

ה. וקומנוס יצא מקיסריה ולקח אתו להקת רוכבים, הנקראים בשם סֶבַּסְטִינִים, והושיע את השמרונים, אשר נהפכה ארצם שממה, ולקח בשבי רבים מאנשי חיל אלעזר ויותר מאלה המית בחרב. וכאשר אמר גם יתר ההמון הגדול לעלות למלחמה בשמרונים, לבשו ראשי ירושלים שקים ושמוּ אפר על ראשם ויצאו לקראת האנשים ודברו על לבם לשוב לבתיהם בשלום, לבל יעירו את חמת הרומאים, לעשות שפטים בירושלים על המעשים אשר היו בשמרון, רק יחמלו על העיר ועל ההיכל ועל טפם ועל נשיהם, אשר רעה נגד פניהם בגלל גאֻלת דם איש יחיד מבני הגליל. היהודים שמעו לדברים האלה וההמון נפוץ, אבל רבים מן העם פנו לשלוח ידם בגזל, באין מכלים דבר, וכל הארץ מלאה חמס ושֹׁד, ומרי־הנפש נסו להתקומם כפעם בפעם. טובי השמרונים הלכו אל צוֹר לבקש מאוּמִידִיּוּס קְוַדְרַטוּס, והוא נציב סוריה בימים ההם, כי יריב את ריבם ויִנקם במחריבי ארצם. אבל גם נכבדי היהודים ובראשם יונתן בן חנן הכהן הגדול באו שמה ואמרו, כימ את השמרונים יצאה המהומה הזאת ומידם בא הרצח, ובפשע קומנוס קרו המעשים הרעים, כי מאן לענוש את החייבים בדם הנרצח.

ו. קוַדרטוס הטיל על שני הצדדים לחכות עד אשר יבוא אל מקומותיהם ויחקור היטב את כל הדבר, ואחרי־כן בא אל קיסריה וצוה מיד להוקיע על צלבים את האנשים אשר נפלו בשבי קומנוס. ומשם נסע אל לוֹד ושם הטה אזנו עוד הפעם לתלונות השמרונים וצוה להביא אליו שמונה עשר מן היהודים, אשר שמע עליהם, כי לקחו חלק במלחמה, והתיז את ראשיהם בגרזן. ועל שנים מראשי היהודים עם הכהנים הגדולים יונתן וחנניה ובנו חנן ועוד אחדים מנשואי־הפנים בקרב היהודים צוה לנסוע אל הקיסר, וכמו כן שלח אליו גם את אנשי השם מבין השמרונים. מלבד־זאת פקד גם על קומנוס ועל צֶלֶר שר־האלף לנסוע באניה אל רומא, להצדיק מעשיהם לפני קלודיוס, וככלותו את הדבר נסע מלוד אל ירושלים בעצם חג המצות וראה את העם חוגג את המועד במנוחה, ושב אל אנטיוכיה.

ז. וברומא שמע הקיסר את דברי קוּמַנוּס והשמרונים וגם אגריפס (הצעיר) נמצא שם והתנדב לעזור ליהודים בריבם, בראותו כי רבים מגדולי הרומאים תומכים בידי קוּמנוּס. והקיסר הרשיע את השמרונים במשפט וצוה להמית שנים מראשיהם ואת קוּמנוּס הגלה בעונו ואת צלר שלח בנחֻשתים אל ירושלים וצוה להסגירו בידי היהודים, להתעלל בו ולסחוב אותו דרך כל העיר ולכרות את ראשו.

ח. ואחרי הדברים האלה שלח הקיסר את פֶלִיכְּס אחי פַּלַס¹⁶⁸ לנציב ביהודה ובשמרון ובגליל ובעבר הירדן. ואת אגריפס העביר ממלכותו אשר בכַלקיס ונתן לו ממלכה גדולה ממנה, כי מסר בידו את כל הארץ (אפרכיה), אשר היתה לפיליפוס לפנים, את חבל ארגב (טרכון) ואת הבשן ואת הגוֹלן, ועוד הוסיף על אלה את מלכות ליסניס ואת חבל הנסיכות (טטררכיה) אשר היה לוַרוס. קלודיוס מת אחרי עמדו בראש הממשלה שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ועשרים יום, ועזב את הממשלה בידי יורשו נירון, כי בנכלי אשתו אַגְרִיפִּינה הקים אותו על נחלת השלטון, אף כי היה לו בן יוצא ירכו, הוא בְּרִיטַניקוּס, אשר נולד לו ממֶסַלִינָה אשתו הראשונה, ובת היתה לו ושמה אוֹקטַוִיָה ואותה נתן לאשה לנירון. גם פַּיְטִינָה אשתו ילדה לו את אַנְטוֹנִיָה.

פרק שלשה־עשר: הקיסר נירון הוסיף ארבע ערים על נחלת אגריפס ושארית ארץ יהודה סרה למשמעת פלִכס. הסיקריים והקוסמים ונביא־השקר הקימו מהומות. ריב בין היהודים והיונים על־דבר העיר קיסריה.    🔗

א. הנה מעללי הקיסר נירון אשר עשה בגאות זדון, ברום לבו באשרו ועשרו, לנבּל את מזלו, ודרכיו [הרעים], ואשר המית את אחיו ואת אשתו ואת אמו יולדתו; ומהם העביר את אכזריות חמתו על טובי הארץ, ומעשי תעתועיו, אשר עולל באהלי (סקֵינֵי, סְצֶנָה)־משחקים ובבית־חזיון כאשר נטרפה דעתו – כל הדברים האלה היו לשיחה בפי כל הבריות, ועל־כן אפסח עליהם ואשים את פני אל הדברים אשר עברו על היהודים בימיו.

ב. על ארמניה הקטנה המליך נירון את אריסטובולוס¹⁶⁹ בן הורדוס ועל מלכות אגריפס הוסיף ארבע ערים עם מחוזיהן. והן אָבֵל ויוליַס בעבר־הירדן וטרִיכֵי עם טבריה בגליל. ועל שארית ארץ יהודה הקים את פֶלִכְּס לנציב. והוא לקח בשבי את אלעזר ראש השודדים, אשר מלא את הארץ חמס עשרים שנה, עם רבים מאנשיו ושלח אותם אל רומא. ולא היה קץ למספר השודדים הרב, אשר הוקיע פלִכּס על צלבים ולחברי השודדים האלה מקרב יושבי הערים, אשר גִלה את עונם ויִסר אותם קשה.

ג. וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי־חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל־כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יונתן הכהן הגדול היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו. ועוד רע ומר מהאסונות היה הפחד אשר נפל על־פני כֹּל, כי כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאם, ומרחוק נזהר מפני אנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים, אבל בעוד האנשים נזהרים ושומרים את נפשותיהם – מצאה אותם פתאם חרב מרצחיהם. כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להֵעלם מן העין!

ד. ועל אנשי הדמים האלה נוספה עוד כת אחת, אנשי בליעל, אשר ידיהם היו נקיות מדם, אולם במחשבות לבם הִרבו עוד אשם ותועבה מאלה (מאנשי הדמים) וכמרצחים החריבו גם הם את שלות העיר. אלה היו אנשים תועים ומתעים, אשר התאמרו, כי הם עומדים בסוד אלהים וכל יצר לבם היה להקים מרד ומהפכות בקרב העם, ובדבריהם מסכו עליו רוח שגעון ומשכו רבים אל המדבר, באמרם כי שם יַראה להם האלהים את אותות הגאֻלה. ופלִכּס חשד בהם, כי ממעשיהם יצמח מרד, ועל־כן שלח עליהם אנשי־צבא רוכבים ורגלים והמית מהם המון רב.

ה. אולם עוד יותר מהמכה הזאת הִרבה נביא־השקר מארץ מצרים לעשות ליהודים רעה, כי בא אל הארץ קוסם אחד והטה רבים להאמין בו, כי נביא הוא, עד אשר אסף אליו כשלשים אלף איש והתעה אותם ללכת אחריו מן המדבר אל ההר הנקרא הר הזיתים, ומשם אמר לעלות על ירושלים בחֹזק־יד ולהתגבר על חיל משמר הרומאים ולהיות למלך (לעריץ, טירַנוס) על כל העם ולשום את האנשים ההולכים אחריו לנושאי כליו. אולם פלִכּס הפר את עצתו, כי יצא לקראתו עם צבא הרומאים (וגם כל העם היהודים) חִזק את ידו במלחמה. וכאשר החל הקרב נמלט המצרי לנפשו עם אנשים מתי־מספר, ורבים ועצומים מן האנשים אשר עמו נפלו בחרב או נתפשו חיים, ויתר המונו נפוץ איש איש לביתו להִסָּתר.

ו. אולם כדרך הגוף החולה, אשר הדַלקת עוברת בו ממקום למקום, ככה קמה להבה חדשה אחרי שׁקוע האש הזאת, כי המכשפים והשודדים התחברו יחד והסיתו רבים לצאת ביד רמה וחזקו את רוחם להלחם בעד חרותם והפילו אימת מות על כל הנכנעים לפני שלטון הרומאים, באמרם להוציא בזרוע נטויה לחפשי את האנשים, אשר קבלו עליהם ברצון את העבדות. הם נפרדו לגדודים ופשטו בקרב הארץ ובזו את בתי העשירים ואת בעליהם המיתו ואת הכפרים שלחו באש וברשע זדונם מלאו את כל ארץ־יהודה חמס. והמלחמה הזאת גדלה ועצמה מיום ליום.

ז. ועוד מהומה אחת קמה מסביב לעיר קיסריה, כי היהודים רבו שם עם הסורים, אשר ישבו בתוכם, וטענו, כי להם היא העיר הזאת, יען אשר יִסד אותה איש יהודי, הוא המלך הורדוס. והסורים הודו, כי בונה העיר היה איש יהודי, אולם אמרו, כי העיר נוסדה למען היונים, כי אִלו רצה הורדוס להקדיש אותה ליהודים, לא הקים בתוכה פסלים (אנדרטאות) ומקדשים (לאלילים). בגלל הדבר הזה רָבו אלה ביניהם וקנאתם גדלה מיום ליום, עד אשר לקחו חרב בידם, ועזי הנפש מבית היהודים והיונים יצאו לקרב מדי יום ביומו. כי לא היה לאל־ידי זקני היהודים לבצור את רוח אוהבי הריב אשר אִתּם, ולחרפה נחשב בעיני היונים להסוג אחור מפני היהודים. היהודים עלו על היונים בעשרם ובכח בשרם, אולם היונים נשגבו במעוז הצבא, כי רֹב אנשי־הצבא הרומאים במקומות ההם נאספו מארץ סוריה והיו קרובים ליונים יושבי קיסריה ונכונים לעמוד לימינם בכל עת. ושרי־הצבא שקדו להשקיט את המהומה ופעם בפעם תפשו את אוהבי הקרב ודשו את בשרם בשוטים וגם הושיבום בבתי־אסורים. אבל יסורי התפושים לא למדו את הנשארים לשבת מריב ולא הפילו עליהם אימה. ונהפוך הוא, כי חזקו עוד את רוח המריבה. ופעם אחת, כאשר גברו היהודים על שונאיהם בקרב, יצא פלִכּס בעצמו אל השוק להפיל עליהם את מוראו וצִום לעזוב את המקום. וכאשר לא שמעו היהודים לקולו, שלח עליהם את אנשי־צבאו והמית רבים מהם וגם נתן לבֹז את רכושם. אבל גם אחרי הדברים האלה לא חדלה המריבה, ועל־כן בחר פלִכּס את טובי־היהודים והיונים ושלח אותם לצירים אל נירון להגיש לפניו עצומותיהם.

פרק ארבעה־עשר: פֶסְטוּס ירש את משרת פלִכּס. ואחרי־כן בא אַלְבִּינוּס במקומו, ואחריו פלוֹרוּס, אשר הכריח באכזריותו את היהודים למלחמה.    🔗

א. פֶסטוֹס ירש את משרת הנציב מפלִכּס ושקד לשרש את הספחת, אשר הרבתה לפשות בארץ. הוא תפש רבים מן השודדים והמית מהם לא מעט. אולם אַלְבִּינוּס, אשר קם לנציב אחרי פסטוס, לא הלך בדרכיו ולא נבצר ממנו כל דבר־נבלה, ונקל היה בעיניו לנהג את משרתו בזדון ולמלא אוצרותיו כסף־חמסים, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עֹל המסים, כי עוד מלאו לבו לקרֹא דרור לאסורים, אשר נתפשו במעשי שֹׁד, בקחתו כֹּפר מקרוביהם. ורק האיש אשר קפץ את ידו מתֵּת כסף נשאר במאסרו כאחד הנבלים. לדבר הזה הוסיפו דורשי־המהפכה בירושלים אֹמץ והעזו פנים, כי אדיריהם הטו את לב אלבּינוס בשֹׁחד עד אשר נתן להם להפיח את אש המרד באין מכלים דבר. וחלק העם, אשר לא מצא חפצו בחיי־מנוחה ושלום, נטה אחרי הנרגנים האלה אנשי ברית אלבינוס, וכל איש נבל אסף לו גדוד והתיצב בראשו כראש־שודדים או כמושל עריץ ונושאי כליו עזרו לו לעשוק את האזרחים השקטים. ועל העשוקים הוטל לתת בעפר פיהם, תחת לצעוק חמס, כי האנשים, אשר לא פגעה בהם הרעה, פחדו, פן תהיה גם אחריתם מרה, והחניפו לרשעים אנשי־מות. ומחסום הושם לפי כל איש, לבל ידבר כאשר עם לבבו, ועריצים רבים רדו בזדון, וזרע החרבן העתיד נשלך אל האדמה.

ב. אף כי היה אלבינוס איש חמס אשר כזה, בא אחריו גֶסִיוּס פלוֹרוּס והראה לדעת, כי למולו גם אַלְבִּינוּס לצדיק גדול יחשב. כי אלבינוס עשה את מעשיו במשאון והצניע ללכת בדרכי רשעתו, וגסיוס התפאר בתועבותיו לעיני כל העם ועשה את מעשהו כתלין שלוח להוציא משפט החיָּבים ולא נבהל מכל שֹׁד ורצח ומכל עול וחרפה. במקום הרחמים היה רשע אכזרי ובמעשי הנבלה לא ידע בֹּשת. ואיש לא הבין כמוהו לכסות את פני האמת בשקריו ולמצא דרכי ערמה ומזמה למעשי נכליו. ונקל היה בעיניו לקחת בצע מאיש ואיש, כי נִצל ערים שלמות והשחית קהלות רבות וכמעט העביר קול בכל הארץ, כי הרשות נתונה לכל איש לגזול גזל כאַות נפשו, אם יקבל (פלורוס) חלק מן החמס. בתאות בצעו הֵשַׁם מחוזות שלמים ורבים עזבו את נחלת אבותיהם וברחו אל מדינות זרות.

ג. וכל הימים אשר ישב הנציב הראשי צֶסְטִיּוּס גַּלוּס בסוריה לא נועז איש לשלוח אליו צירים לצעוק חמס על מעשי פלורוס. אך בבוא גלוס אל ירושלים למועד חג המצות הקיפו אותו כל בני ההמון הגדול, אשר לא מעט מספרו משלש מאות רבוא¹⁷⁰ וחִלה את פניו לרחם על מצוקות העם וגם צעק לפניו על פלורוס, כי הוא מחריב העם. פלורוס היה באותו מעמד, כי עמד על־יד צסטיוס והקשיב לצעקות העם בצחוק לעג שאנן. וצסטיוס השקיט את סערת העם והבטיחהו, כי יהפוך את לב פלורוס לטובה עליהם בעתיד, ואחרי זאת שב אל אנטיוכיה. ופלורוס שלח אותו עד קיסריה, למען אחז את עיניו וכבר חשב בלבו להסית את העם למעשי־מלחמה, בהבינו כי רק בדבר הזה יוכל לכסות על עלילות רשעתו. הוא ידע, כי בעת שלום יהיה עליו להזהר, פן ילכו היהודים אל הקיסר להתלונן על מעלליו, אולם אם יעלה בידו להפיח מרד בקרבם, תשכיח הרעה הגדולה את אשמותיו הקטנות. ולמען סכסך את העם ברומאים העלה פלורוס את סאת מצוקותיו מיום ליום.

ד. ובימים ההם נצחו היונים אשר בקיסריה במשפט הקיסר נירון והביאו בידיהם את פתשגן כתב גזר־דין הקיסר, כי להם תֵּאות הממשלה בעיר, והדבר הזה היה ראשית המלחמה, בשנת שתים־עשרה לשלטון נירון, היא שנת שבע־עשרה למלוכת אגריפס¹⁷¹, בחדש ארטמיסיוס (אִיָּר), אם גם סבת המלחמה לא יאתה לצרות הגדולות אשר יצאו ממנה, וזה הדבר: ליהודים היושבים בקיסריה היה בית־כנסת במקום אחד, אשר אדוניו היה יוני מקיסריה. והיהודים בקשו כל הימים לקנות את המקום להם לאחֻזה וגם אמרו לשלם כסף יתר מדי שויו, אולם היוני השיב את פני היהודים בבוז ולמען הרעימם החל להקים בחצרו בנינים חדשים ויסד שם בתי־חרֹשת והשאיר ליהודים משעול צר, אשר קשה היה לעבור בו. לראשונה התנפלו קצרי־הרוח אשר בקרב היהודים על עושי המלאכה, להשבית את העבודה. אולם פלורוס מנע אותם בחֹזק־יד מהמעשה הזה. במבוכה הזאת פנו אל פלורוס ראשי היהודים ואִתּם יוחנן המוכס (חוכר המסים) והבטיחוהו, כי ישלמו לו שמונה כּכּרי כסף, אם יעצוֹר את המלאכה. פלורוס הבטיח אותם, כי ימלא את כל חפצם, אם יקבל את הכסף, אך כאשר הגיע הכסף לידיו עזב את קיסריה ויצא אל סבסטי והשאיר את בעלי הריב לעשות כטוב בעיניהם, כאלו מכר ליהודים בכסף את הרשות להלחם בשונאיהם ככל אות נפשם.

ה. ולמחרת היום, ביום השבת, כאשר נאספו כל היהודים בבית־הכנסת, יצא איש מחרחר ריב מקרב היונים יושבי קיסריה והפך סיר נפוח עם פיו למטה והציג אותו לפני מבוא בית־הכנסת וזבח עליו צפרים לקרבן. בדבר הזה חרף את היהודים מאד, כי חִלל את חֻקי תורתם וטִמא את המקום. נכבדי היהודים והמיֻשבים בדעת אמרו, כי עליהם לפנות בדבר המריבה הזאת אל הנציב. אולם רוח אוהבי־המחלקת ובני־הנעורים היתה כאש בוערת והם מהרו להלחם באויביהם. ולעֻמתם התיצבו היונים במערכה, כי את מקריב הזבח שלחו במחשבת ערומים לפניהם, וכמעט התחולל קרב בין שני המחנות. ויוקונדוס שר הרוכבים, אשר צֻוה לעמוד בפרץ, נגז אל המקום ולקח את הסיר ונסה להשבית את הריב. אולם עצתו הטובה שבה ריקם מפני זדון היונים יושבי קיסריה, והיהודים מהרו לקחת את ספרי התורה ולצאת אל נרבתא – היא אחת אחֻזותיהם במרחק ששים ריס מקיסריה. שנים־עשר מטובי היהודים ואִתּם גם יוחנן (המוכס) באו אל פלורוס לסבסטי והתאוננו על המעשים אשר נעשו ובקשו עזרה ממנו וגם הזכירוהו בלשון כבוד את דבר שמונת ככרי הכסף. וכשמוע זאת פלורוס שׂם את האנשים במאסר, בהתגוללו עליהם כי הוציאו את ספרי התורה מקיסריה.

ו. ולשמע הדבר הזה מרה נפש כל העם אשר בירושלים מאד, אולם עוד כבשו את כעסם הפעם. אך פלורוס התמכר להפיח את אש המלחמה. הוא שלח אל בית־המקדש והוציא משם שבעה־עשר ככר, בטענו כי הם דרושים לקיסר. מיד קמה מבוכה בקרב העם ומכל עברים מהרו המונים אל בית־המקדש ובצעקות עד לב השמים קראו בשם הקיסר והתחננו אליו להצילם מרשעת פלורוס, ואחדים מחפֵצי־המרד שפכו חרפות וגדופים על פלורוס והביאו סל (של צדקה) ובקשו פרוטות למענו, כי הוא עני ואביון. אבל לשמע הדברים האלה לא נטה פלורוס מדרך בצעו ועוד הוסיף להתעבר ולבקש כסף־חמסים. ותחת ללכת אל קיסריה ולכבות את אש המלחמה אשר יצאה משם ולבער את כל סבות המהומה – כי הלא קבל את שכרו על הדבר הזה – מהר לעלות על ירושלים בצבא רוכבים ורגלים, למצֹא שלל רב לעצמו בנשק הרומאים ולתת את פחדו ואימתו על־פני כל יושבי העיר.

ז. והעם אמר להפר את כעס פלורוס בעוד מועד ויצא לקראת אנשי־הצבא בברכה וגם רצה לקבל את פני פלורוס בכבוד רב. אולם הוא שלח לפניו את קַפּיטוֹן שר־המאה עם חמשים רוכבים וצוה את יושבי ירושלים, כי ישובו אל בתיהם ולא יעזו את פניהם לסובב בכחש אהבתם את האנשים, אשר זה לא כבר חרפו אותם בקלון ובוז. הן אם בעלי נפש הם – הלא יאות להם לבוז לו גם בפניו ולהוכיח לא באמרי פיהם בלבד, כי־אם גם בפֹעל כפיהם, כי הם אוהבים את החֹפש. ההמון נבהל לדברים האלה, וגם רוכבי קפיטון קפצו אל תוכו, והיהודים נפוצו טרם הספיקו לברך את פלורוס לשלום ולהראות לאנשי־הצבא את אֹמן רוחם. הם שבו לבתיהם והלילה עבר עליהם בפחד ובשברון־לב.

ח. ופלורוס לן בלילה ההוא בארמון המלך, ובבֹּקר הקים בימה לפני הארמון וישב עליה לכסא משפט. הכהנים הגדולים וראשי העם ונשואי הפנים אשר בעיר באו אליו ונצבו לפני הבימה ופלורוס צוה עליהם להסגיר בידו את חורפיו ואמר להם, כי יקח את נקמתו מהם, אם לא יביאו אליו את החַיָּבים. טובי העם הודיעוהו, כי העם הוא רודף שלום, ובקשו ממנו לסלוח לעון האנשים אשר לא שמרו לשונם, כי לא יפלא הדבר, אם נמצא בהמון רב כזה אנשים עזי־נפש אחדים וצעירים נבערים מתבונה, ואין לאל־ידם להבדיל את החַטאים, כי כבר נחם כל איש על אשמתו והוא מכחש בדבר אשר עשה, ואם הוא (פלורוס) דורש באמת ובתמים לחזק את השלום בקרב העם ולהציל את העיר למען הרומאים, עליו לשים לב לרבים הנקיים מאשם ולהעביר בגללם את עון המעטים ולא להרגיז את כל העם הגדול הרודף שלום באשמת נבזים אחדים.

ט. לדברים האלה חרה אף פלורוס מאד וקרא בקול אל אנשי־הצבא לבֹז את השוק העליון ולהמית את כל הנמצאים שם. באהבת בצעם שמחו אנשי־הצבא לפקֻּדת הנציב ובזזו את המקום אשר נשלחו אליו וגם פרצו בכל הבתים ושחטו את יושביהם, ברחובות העיר נחפזו האנשים לברוח והנתפשים נרצחו באכזריות חמה, ולא היה שֹׁד ורצח אשר לא עשו הרומאים ביום ההוא. אנשי־הצבא תפשו אזרחים אוהבי־שלום והביאו אותם אל פלורוס והוא צוה לדוש את בשרם בשוטים ולהוקיעם על צלבים. ומספר כל הנהרגים ביום ההוא, האנשים והנשים והטף, היה שלשת אלפים ושש מאות¹⁷² ואם סאת הפרענות הגדילה עוד אכזריוּת הרומאים, אשר לא נראתה עוד כמוה, כי נועז פלורוס לעשות דבר, אשר לא עולל עוד איש לפניו: הוא צוה להלקות לפני הבימה אנשים ממעמד הרוכבים ולהוקיעם על צלבים, אף כי האנשים היהודים האלה נשׂאו משׂרת כבוד בקרב הרומאים.

פרק חמשה־עשר: ברניקי התחננה אל פלורוס על היהודים לחנם. אש המרד שקעה, אולם פלורוס הפיח אותה מחדש.    🔗

א. ובעת ההיא נמצא המלך אגריפס באלכסנדריה, כי נסע שמה לברך את אלכסנדרוס¹⁷³, אשר שלח אותו נירון אל מצרים ומִלא את ידו להיות שם לנציב. אולם ברניקי אחות אגריפס היתה אז בירושלים ולבה חלל בקרבה למראה רשעת הצבא. פעם בפעם שלחה את שרי הרוכבים אשר לה ואת שומרי ראשה לבקש את פלורוס, כי יאסף את ידי המרצחים. אולם פלורוס לא שם לבו למספר הנרצחים הגדול ולא למעלת האשה, אשר שלחה אליו לבקש רחמים עליהם, כי רק אל בצעו לטש את עיניו, ולא שמע לקולה. וחמת זדון אנשי־הצבא נתכה גם על המלכה ונקל היה בעיניהם להתעלל ביהודים הנתפשים ולשחוט אותם לעיניה, כי גם אותה הכו נפש כמעט, לולא קדמה לברוח אל חצר המלך ושם ישבה כל הלילה יחד עם שומרי ראשה, בפחדה פן יפרצו אנשי־הצבא בבית. היא באה אל ירושלים לשלם את נדרה לאלהים, כי חֹק הוא לאנשים, אשר יצאו בשלום ממחלה רעה או מצרה אחרת, לקבל עליהם בנדר, כי שלשים יום בטרם יביאו את קרבנם ינזרו מן היין [ולא] יגלחו את שערם¹⁷⁴. ובשַׁלם ברניקי את נדרה עמדה יחפה לפני הבימה והתחננה אל פלורוס [על עמה], אך פלורוס לא בוש מפניה, וגם חייה היו תלואים לה מנגד.

ב. הדברים האלה נעשו בששה־עשר לחדש ארטֶמיסיוס (אִיָּר) וממחרת היום מהר כל העם אל השוק העליון והתאבל על ההרוגים בזעקה גדולה ומרה וקללות רבות נזרקו מפי ההמון כנגד פלורוס. וראשי העם יראו את הדבר הזה מאד ויצאו יחד עם הכהנים הגדולים וקרעו את בגדיהם והתנפלו לרגלי העם והפצירו בו לכבוש את כעסו, לבל יעלה את חמת פלורוס עד להשחית ולא יוסיף צרות חדשות על כל הרעה אשר מצאתהו. ההמון נפתּה במהרה למלא אחרי הדברים האלה, כי נשא את פני האנשים המפילים לפניו תחנוניהם וגם בטח, כי לא יוסיף פלורוס לעשות רשע.

ג. ופלורוס התעצב אל לבו, בראותו כי כבתה אש המרד, ובקש לו עצה להפיח אותה מחדש. הוא שלח לקרא לכהנים הגדולים ולחשובי העם ואמר להם, כי רק בזה יתנו מופת, כי לא יוסיף העם מעשי מרד, אם יצאו לקבל בכבוד את פני אנשי־הצבא הבאים מקיסריה, כי עוד שני גדודים (קוהורטות) עלו משם, בעוד טובי ירושלים מזעיקים את העם [למלא אחרי דברי הנציב] שלח פלורוס פקֻדה אל שרי־המאות אשר בשני הגדודים, לבל ידברו שלום ליהודים היוצאים לקראתם לברכם ויתנפלו עליהם בחרב, אם יחרפו אותו בפיהם. והכהנים הגדולים אספו את העם בהר־הבית ובקשו אותו לצאת לקראת הרומאים לשלום ולקַדם את פני הגדודים בברכה טרם תבוא עליהם רעה נוראה. אולם שוחרי המרד מאנו לשמוע בקולם ואחרי הרצח בירושלים נספח רֹב העם על מרי־הלב האלה.

ד. אז יצאו כל הכהנים ומשרתי בית ה' ונשאו לפניהם את כלי המקדש ואת בגדי הכהֻנה, אשר בהם היו משרתים בקדש, והמנגנים והמשוררים אשר במקדש לקחו אתם את כלי השיר וכלם התנפלו לרגלי העם וחלו את פניו לשמור על כלי הקדש אשר בידיהם ולבלי תת פתחון־פה לרומאים לבֹז את אוצרות־בית־האלהים. מה נורא היה מראה הכהנים הגדולים בשׂימם עפר על ראשם ובקרעם את בגדיהם ובחשפם את סגור לבם; הם קראו אל האנשים הידועים בנקבם שֵׁם כל אחד מהם, וגם התחננו אל כל העם, לבל יהיה הדבר הקטן הזה קל בעיניהם ולא יסגירו את עיר קדשם בידי הרוצים להחריבנה: „מה בצע יהיה לאנשי־הצבא הרומאים, כאשר יתנו להם היהודים כבוד? ובמה יונח לכם מהרעה אשר מצאתכם, אם לא תצאו לקבל את פניהם כיום הזה? אולם אם תקדמו בכבוד את פני הבאים כמשפט, הלא תסתמו בזאת את פי פלורוס, המבקש לו תֹאנה להקדיש עליכם מלחמה, וככה תהיה לכם עירכם לשלל ולא תוסיפו לשׂבוע מכאובות. הן מעשה כסל נורא יהיה, כאשר ישמע עם גדול כזה בקול מחרחרי ריב מתי־מספר, תחת לאַלֵץ אותם להודות בדברי הרבים“.

ה. כדברים האלה דברו הכהנים הגדולים על לב העם וגם השקיטו את רוח הנרגנים בדברי אימה וכבושים, ואחרי־כן יצאו בראש העם במנוחה ובסדר לקַדם את אנשי־הצבא, וכאשר קרבו אליהם ברכו אותם לשלום. אולם הרומאים לא ענו לברכתם ומריבי־פלורוס הרימו קול צעקה. והדבר הזה היה האות הנתון לרומאים: מיד הקיפו אנשי־הצבא את ההמון והכו אותו במקלות וגם רדפו אחרי הבורחים ורמסום בפרסות סוסיהם. רבים נפלו ביום ההוא ממכות הרומאים ורבים ועצומים מאלה היו למרמס לרגלי אחיהם. כי נורא היה הדחק בשערי העיר, כאשר רצה כל אחד לעבור את חברו ולהִמלט, והדבר הזה עצר את כל הבורחים. ונורא היה גם מות הכושלים במנוסתם, כי נחנקו ונרמסו ברגלי האצים אחריהם, עד אשר לא נכרו עוד פניהם ולא נשאר אף חלל אחד אשר ידעו בו קרוביו כי זה הוא, לקברו עם אבותיו. ואנשי־הצבא פרצו עם הפליטים יחד בשערי העיר והכו בלי הרף את האנשים אשר נפלו בידם ולחצו את ההמון דרך המגרש הנקרא ביזיתא¹⁷⁵ אל העיר ובקשו לבקוע להם דרך ולכבוש את הר־הבית עם הבירה (מצודת אנטוניה) יחד. כי פלורוס התאוה ללכדם, ועל־כן הוציא את אנשי־צבאו מחצר המלך ונסה להבקיע אל הבירה. אולם מזימתו הרעה לא קמה, כי התיצב העם לקרב לעֻמת אנשי־צבאו והשיב את ימינם אחור. רבים עמדו על גגות הבתים והמטירו משם אבנים על ראשי הרומאים וכאשר עיפה נפש אלה ממטר אבני הקלע מלמעלה וגם קצרה ידם לפלס דרך בין המונות האנשים, אשר סגרו את רחובות ירושלים, נסוגו אחור ושבו אל מקום מחנם אשר בחצר המלך.

ו. והמתקוממים יראו, פן יעלה פלורוס עוד הפעם דרך הבירה ויכבוש את הר־הבית, ועל־כן מהרו לעלות ולהרוס את האולמים המחברים את הר־הבית אל הבירה. ובדבר הזה התקררה תאות פלורוס ואהבת בצעו. כי כל מזמתו היתה לבֹז את אוצר בית־המקדש, ועל־כן השתוקקה נפשו להבקיע אל המצודה. ואחרי אשר נהרסו האולמים שלח לקרֹא לכהנים הגדולים ולמועצת־העם (הסנהדריה) ואמר להם, כי יצא את פני העיר וישאיר בה מספר אנשי־צבא כטוב בעיניהם. הם הבטיחו, כי יעשו ככל אשר לאל־ידם להקים את המנוחה ולהפר את עצת המרד, אם ישאיר להם גדוד (קוהורטה) אחד, רק לא את הגדוד אשר נלחם ביהודים, כי מרה עליו נפש כל העם על הצרות אשר עולל לו. ופלורוס הבדיל להם גדוד אחד למלא את משאלותיהם ושב עם שארית חילו אל קיסריה.

פרק ששה־עשר: צסטיוס שלח את נֵאַפוליטנוס שר־האלף לחקור את המעשים שקרו ביהודה. אגריפס נשא נאום לפני היהודים להפר את מחשבת המרד.    🔗

א. פלורוס בקש לו דרך אחרת להביא מלחמה בשערי ירושלים ושלח אל צסטיוס מכתב מלא כזבים על־דבר מרד היהודים והתגולל עליהם, כי התגרו אתו מלחמה, וגם סִפּר, כי מהם יצאה הרעה, אשר עשה הוא להם. אולם גם ראשי ירושלים לא חבקו את ידיהם, כי מהרו לכתוב אל צֶסְטִיּוּס – וברניקי יחד אתם – על כל התועבות אשר עשה פלורוס בירושלים. וכאשר קרא צסטיוס את דברי פלורוס ואת דברי היהודים נועץ את שרי צבאותיו, והם החליטו, כי יעלה צסטיוס עם צבאו על ירושלים, למען יעשה שפטים במתקוממים, כאשר יאמן הדבר, כי פרץ שם מרד, או יחזק את השלום עם היהודים, אם נשארו נאמנים בבריתו. אך צסטיוס בחר לשלוח אחד מחבריו, למען יחקור את המעשים אשר היו בירושלים ויתַכּן את רוח היהודים היושבים שם ויודיע אותו דבר־אמת, על־כן שלח אל ארץ יהודה את נֵאַפּוֹליטַנּוּס. אחד משרי־האלף. בקרבת יבנה פגש הציר הזה את אגריפס המלך בשובו מאלכסנדריה וספר לו על־דבר משלחתו ועל סבת הדבר.

ב. והכהנים הגדולים וראשי היהודים והמועצה יצאו לקראת המלך לברכו, אחרי תתם לו כבוד התאוננו באזניו על האסונות אשר מצאו אותם וספרו לו את מעשה האכזריות של פלורוס. אמנם אגריפס נרגז לדברים האלה, אולם בתחבולות פקד את אפו על היהודים, אשר חמל עליהם בלבבו, בבקשו להשפיל את רוחם ולהרחיק מהם כל מחשבת נקמה, פן יאמרו בלבם, כי סבלו על לא עון בידם. האנשים האלה היו בחירי העם, וכלם היו רודפי שלום, כי חסה עינם על רכושם, ועל־כן הבינו את מחשבת המלך הטובה עליהם. גם עם ירושלים יצא כששים ריס מן העיר לקבל את פני אגריפס ונאפוליטנוס, ולפני ההולכים עברו נשי ההרוגים בקול בכי תמרורים, ולשמע יללתן קשר כל העם מספד והתחנן אל אגריפס להיות לו לעזר בצרתו, וגם צעק אל נאפוליטנוס על כל הרעה אשר עשה להם פלורוס. ובהגיעם העירה הראה להם העם את השוק החרב ואת הבתים ההרוסים, ואחרי זאת פתו היהודים בעזרת אגריפס את נאפוליטנוס לעבור עם אחד מעבדיו בכל העיר עד השִׁלֹּה, למען יראה בעיניו, כי היהודים נכנעים לפני הרומאים, ורק את פלורוס בלבדו הם שונאים על תועבותיו הגדולות אשר עשה להם בעברת זדון. נאפוליטנוס סבב בכל העיר ונוכח לדעת, כי באמת היהודים אוהבים את השלום, ואחרי־כן עלה אל הר־הבית ושם הקהיל את העם והרבה להלל אותו על אמון רוחו לרומאים, וגם העתיר עליו דברים והעירהו לשמור את השלום, ואחרי זאת התפלל לאלהים בעזרת הנכרים¹⁷⁶ ושב אאל צסטיוס.

ג. והמון היהודים פנה אל המלך ואל הכהנים הגדולים ובקש אותם לשלוח צירים אל הקיסר נירון, להתאונן על מעללי פלורוס, כי הלא אם יחרישו היהודים למעשה רצח נורא כזה, יתנו לחשוד בהם, כי באמת היה מרד בקרבם, ואם לא ימהרו להוכיח מי החל להתגרות בהם, ירָאה הדבר כאלו הוציאו הם את החרב מתערה. גלוי היה, כי לא ישוב העם אל המנוחה, אם ימנע אותם איש משלוח את הצירים. אגריפס שם אל לבו, כי לאיש צר ואויב יחָשב, אם ימלא את ידי האנשים לכתוב שטנה על פלורוס, וגם הבין, כי לא טוב יהיה, אם יעלים את עיניו מתאות־המלחמה, אשר פשתה בקרב היהודים. על־כן קרא לעם להאסף אל לשכת־הגזית¹⁷⁷ ועמד במקום רואים על־יד אחותו לפני ארמון החשמונאים, הבנוי ממעל ללשכת־הגזית לעבר העיר העליונה, – וגשר חִבּר את המקדש אֶל לשכת הגזית. – ואלה הדברים אשר דבר אגריפס [לפני העם]:

ד. אלו ראיתי, כי כלכם נושאים את נפשכם להלחם ברומאים ולא הכרתי, כי יש בכם אנשים ישרים ומחֻכּמים, הבוחרים בשלום, לא באתי אליכם ולא ערבתי את לבי לתת לכם את העצה הזאת. כי למותר הוא לדַבּר על הדרך הישרה באזני האנשים, אשר נוסדו כלם יחד בעצה נבערה, והנה אני רואה את הנרגנים ביניכם, כי הם בני־נעורים, אשר לא הכירו עוד את כל תלאות המלחמה, או אנשים אשר לקחה לבם תקוה נבערה לחֵרות, וגם אוהבי בצע אחדים, האומרים למצֹא שׂכר בעֹשק החלשים בהתמוטט סדרי הארץ. ולמען יקנו האנשים האלה בינה וישובו מדרכם הרעה ולא יסָפו הטובים בעצת המעטים האלה הנבערה, הנה חשבתי למשפט לאסוף את כלכם ולדבר באזניכם לטוב לכם כאשר עם לבבי. ואל ירים איש מכם קול שאון, אם לא יערבו דברי לאזניו. הן האיש, אשר יבצר ממנו לכבוש את תשוקת המרד אשר בלבבו, יוכל להחזיק בדעתו גם אחרי עצתי. לעֻמת־זאת לא יהיה שכר לדברי גם בקרב הרוצים להקשיבם, אם לא ישקטו כל העומדים מסביב. הנה אני יודע, כי רבים מכם מתַנים בשפת־יתר¹⁷⁸ את רשעת הנציבים השליטים ומשמיעים שירי־תהלה לחֹפש. ועוד טרם אבוא לחקור, מי אתם ובמי אתם אומרים להלחם, אני רוצה לנתק את ארג טענותיכם. אם רק להגן על נפשכם מפני הרשעה אתם רוצים, למה לכם לרומם את החֹפש על שׂפתיכם? ואם אתם חושבים, כי קצר כֹּחכם לשׂאת את חיי העבדים, הלא למותר הן כל תלונותיכם על הנציבים, כי גם אם יהיו אלה אנשי־צדק, תשאר לכם העבדות לחרפה תמיד. התבוננו־נא בשני הדברים האלה יחדו וראו מה רפה שֹׁרש המלחמה. לראשונה אדבר על טענותיכם נגד הנציבים. הן מֻטל עליכם לכבד את הרָשות ולא לעורר את רגזהּ! אם על עונות קלים אתם באים עליהם בגדופים קשים, הנה רק לרעתכם אתם מגלים את רשעת האנשים אשר חרפתם, ותחת עשותם לכם רעה לפנים במסתרים ובבושה, מעתה הם מביאים עליכם שׁואה לעיני השמש! כי רק הסֵּבל מרפה את כח המכה. והעלובים הנושאים את עלבונם במנוחה משיבים את זרוע עולביהם אחור! אולם אם באמת פקידי הרומאים הם נוגשים קשים עד אשר קצר כח סבלכם, הנה במה חטאו לכם כל הרומאים והקיסר, אשר בהם אתם אומרים להתגרות מלחמה? הן לא במצותם בא אליכם נבל להציק לכם, כי מרחוק לא יראו יושבי המערב את המעשים אשר במזרח, ואף לא נקל להם לשמוע משם את הדברים האמורים פה. והן תסכילו עשות, אם תפקדו את עון האחד על הרבים ועל דבר קטן תצאו להלחם בעם רב כזה, אשר לא ידע גם את דבר החטאת אשר שמתם עליו. ואולי יהיה בזמן קרוב שכר לתלונותינו. הן הנציב הזה לא ישָׁאר בקרבנו כל הימים ויֵאות לנו לחשוב, כי במקומו יבואו אנשים טובים ממנו. ואם תעוררו הפעם את המלחמה, לא יקל לכם לשבות ממנה וגם לא להאריך אותה בלי אסונות ופגעים. ואמנם גם עבר הזמן לשנות באהבת החרות. – לפָנים היה מֻטל עלינו להלחם עליה לבל תלקח מידינו, כי רע ומר הוא גורל העבדים, ועל־כן נאה וישר הדבר להלחם בו טרם יבוא. אולם האיש, אשר נכנע פעם ואחרי־כן התקומם [למען הסיר את עֻלו מעל צואריו], הלא עבד מתפרץ הנהו ולא אוהב חֹפש. אז, בימים אשר עלה פומפיוס על הארץ, הֻטל על היהודים לחגור את כל כחותיהם לבלי תת לרומאים לבוא בשעריה. אולם אבות אבותינו והמלכים המושלים בהם, אשר היו גדולים וטובים הרבה ממנו בעשרם ובכח בשרם ובאֹמץ נפשם, לא עצרו כח לעמוד בפני חלק־מצער מחיל הרומאים. ואתם, אשר ירשתם מאבותיכם את הסבל ואשר קטן ודל כֹּחכם מחֹסן אבותיכם, שהטו את שכמם לסבול לראשונה, – התחשבו באמת ובתמים לעמוד בפני כל תּקף ממשלת הרומאים? הן גם האתּונים, אשר שלחו לפנים את עריהם באש למען חרות היונים, ובצאת עליהם אחשורוש (קסֶרקסֶס) היהיר, אשר נסע באניות בדרך היבשה ועבר ברגל ארחות ימים, ומי הים לא עצרו כח לשאתו ומרחבי הערב¹⁷⁹ צרו מהכיל את חילו העצום, שברו (האתונים) את קרן אסיה הגדולה על־יד סַלַמִיס האי הקטן, עד אשר ברח המלך מפניהם עם אניה אחת והם רדפו אחריו – גם הם עובדים עתה לרומאים, והעיר אשר משלה לפנים בכל ארצות־יָון (הֶלַס) שומרת את הפקֻדות הבאות מארץ איטליה. וגם הלקֵדימונים, אשר עשו גבורות על־יד תֶּרְמֹפִילֵי ועל־יד פְלַטִיָה ופרצו עם מלכם אַגֶסִילָאוּס בלב ארץ אסיה, נכנעו באהבה תחת עֹל האדונים האלה. והמקדונים, הרואים עד היום במחזה את תמונת פיליפוס, ועוד לא משו מעיניהם זכרונות הימים הראשונים, כאשר פשטו עם אלכסנדרוס יחד ליסד להם ממשלת עולם – גם הם נושאים דומם את חליפות הגורל ועובדים את האדונים, אשר אליהם עבר מזלם. ועוד עמים לאין־מספר, אשר לבם מלא אהבת הדרור על כל גדותיו – התרפסו לפני הרומאים, ורק אתם לבד תחשבו, כי לחרפה לכם לעבוד את האדונים, אשר נכנע כל העולם תחתיהם? ומה הצבא והנשק, אשר תבטחו עליהם במלחמה? ואי הצי האדיר, אשר תכבשו בו את הים מידי הרומאים? ואיה האוצרות אשר יספקו את צרכיכם? התחשבו, כי על המצרים או על הערבים אתם יוצאים למלחמה? הטרם תראו את גֹדל ממשלת הרומאים? והאמנם לא תדעו את מדת קֹצר כֹּחכם? והאם לא כשל כחנו פעם בפעם במלחמתנו עם העמים השכנים, – ואולם ממשלת הרומאים לא נמוטה בכל מרחבי העולם? ועוד הם מוסיפים לבקש להם גדולות מאלה. כי קטנו בעיניהם גבולות ממשלתם, נהר פרת במזרח ונהר איסטרוֹס¹⁸⁰ בצפון, וארץ לוּב בדרום, אשר תרו אותה עד קצה המדבר, וגדֵירה¹⁸¹ אשר במערב – עד אשר בקשו להם עולם חדש מעבר לים אוקינוס והביאו חרב מלחמה אל גבולות הבריטנים, אשר לא ידע איש את שמם עד היום הזה. ומה [תוכלו עשות]? האֻמנם עשירים אתם מהגַלים וגבורי־כֹח מהגרמנים וחכמים מהיונים ורבים ועצומים מכל גויי הארץ? ועל מה תבטחו במלחמתכם עם הרומאים? הן יאמר איש מכם: קשה עֹל העבדות מנשוא! אולם הן יותר מכם קשה הדבר ליונים, הנדיבים בכל העמים אשר נמצאו תחת השמש והיושבים בארץ רחבת ידים – ובכל־זאת הם כורעים לשש אגֻדות שבטים¹⁸². וככה עושים המקדונים, אשר יפה כחם מכחכם לבקש חיי־דרור. ומה דבר חמש מאות הערים אשר בעסיה?¹⁸³ הלא גם מבלעדי חיל־משמר בקרבם הם משתחוים לאדון אחד ולשבטי השופטים¹⁸⁴, ומה אדבר על ההֶנִיּוֹכים והקוֹלְכים ועל משפחות הטַוְרים, על הבּוֹסְפּוֹרָנים והעמים היושבים מסביב לים פוֹנטוֹס ולים מַיּוֹטִיס¹⁸⁵? הן לפנים לא הסכינו לשמוע אף בקול מושל מאחיהם, ועתה הם עובדים לשלשת אלפים אנשי־צבא, וארבעים אניות־מלחמה מספיקות להכין את השלום בים הזועף, אשר לפנים לא יכול אדם לעבור בו. ומה יוכלו לספר לנו על־דבר החרות יושבי בִּתּוּנִיָה וקַפּוֹדקיא, עם פַּמְפִילִיָּה והלוּקים והקִיליקים¹⁸⁶; אך כלם משלמים מס מבלעדי חרב־מלחמה. ועוד מה? הנה התְּרַכִּים, היושבים בארץ אשר רחבה דרך חמשה ימים וארכה דרך שבעה ימים והארץ קשה וחזקה מארצכם הרבה, והקרח הגדול עוצר בעד האויבים הבאים על הארץ, וגם הם נכנעים לפני אלפים איש מצבא משמר הרומאים. והאִילִירִים, היושבים על־ידם בין נהר אִיסְטרוֹס וגבול דַּלְמַטִּיָּה¹⁸⁷ – האם אינם נכנעים תחת שני לגיונות רומאים ועוזרים בידם לבצור את רוח הדַקִּים? והדַלְמַטִּים, אשר פעמים רבות התנערו להלחם על חרותם ואחרי כל מגפה ומגפה חגרו מחדש כח וגבורה להתקומם, הטרם ישקטו עתה תחתיהם, אף כי רק לגיון אחד נמצא בארצם? אבל אם יתעוררו עמים שונים למרוד באדוניהם, בשׂימם את מחסם במשגבי ארצם – הנה למי יאות הדרך הזה יותר מן הגַלים¹⁸⁸, אשר הקים עליהם הטבע מבצרי־חֹסן. כי ממזרח סוגרים עליהם הרי האַלְפּים ומצפון הנהר רֵינוס, מדרום ההרים הפִּירֵנַיִּים וים־אוקינוס ממערב, ואף כי נמצאו לגַלים מצודות מעוז כאלה והם עם גדול ועצום, אשר לו משלש מאות וחמשה שבטים, ואף כי מקורות הברכה – כאשר יאמר האומר – נמצאו בארצם מבית ובתבואת אדמתם הרַבּה יוכלו לכלכל את כל העולם, בכל־זאת הם נוטים שכמם לסבוֹל ומשלמים לרומאים מס ונותנים להם לשלוט בכל מגד ארצם. ולא באהבתם את השלום או ממֹרך־לב עושים הגלים את הדבר – הן שמונים שנה נלחמו בחֹזק־יד בעד חרותם – רק מיראתם את עצמת הרומאים וגם את מזלם, אשר הפליא לעזור להם מחרב עֻזם. ועל־כן עובדים לאלף ומאתים אנשי־צבא רומאים, אף כי המספר הזה הוא קטן ממספר עריהם כמעט. הן גם בצאת האִבֵּרים¹⁸⁹ להלחם על חרותם [ברומאים] לא היה להם להועיל הזהב, אשר חפרו מאדמת ארצם ולא המרחק הגדול שבין ארצם ובין הרומאים בדרך הים ובדרך היבשה ולא גבורת שבט הלוּסִיטַנים והַקַנְטַבְּרים¹⁹⁰ בעת הקרב, ואף לא ים־האוקינוס המציף את ארצם, אשר גם יושבי המקום יראים את משבריו מאד. כי הרומאים עברו בחרב מלחמה את עמודי הֶרַקְלֶס¹⁹¹ ופלסו להם נתיבות בין העבים המכסים את ההרים הפירניים והעבידו את כל העמים האלה. ודי לו ללגיון אחד לשמור על גבורי־החיל הרחוקים האלה. הנמצא בכם איש, אשר לא שמעה אזנו על המונות הגרמנים? הן בעיניכם ראיתם פעם בפעם את האנשים הגדולים והחסֻנים האלה, כי אל כל מקום שולחים הרומאים את אסיריהם. והנה העמים הרבים האלה, אשר אין קץ לגבול ארצם ואשר עֹז גבורתם עולה עוד על מדת קומתם, כי בכֹח רוחם הם בזים למות ובחמתם הם נוראים ואכזרים מחיתו־טרף – גם את רוחם בצרו הרומאים על הנהר רינוס ושבטיהם, אשר נפלו בידי הרומאים, היו להם לעבדים, ויתר העם ברח ונמלט [מפני המנצחים]. ואם בחומת ירושלים תשימו מחסכם – התבוננו אל מבצרי מעוז הבריטנים: הן ים־אוקינוס מקיף עליהם מכל עבר והאי, אשר עליו הם יושבים, אינו נופל בגדלו מכל עולם־הישוב, וגם עליהם באו הרומאים באניות ושמו אותם לעבדים, וארבעה לגיונות שומרים על האי הגדול הזה. והעוד עלי להרבות דברים ולהעלות על לבכם, כי הפַּרְתּים, גוי גבורי־מלחמה, הרודה בעמים אין־מספר ואין קץ לצבאות חילו, – גם הם שולחים בני־תערובות אל הרומאים ובארץ איטליה רואה כל איש את זרע מלכי ארצות הקדם עובד לרומאים למען השלום! והנה כמעט כל העמים תחת השמש משתחוים לרומאים, – והאם אתם לבדכם תעצרו כח להלחם בהם? הטרם תשימו אל לבכם את אחרית אנשי קרתחדשת¹⁹², אשר התגאו בחַנִּבַּעַל גבורם הגדול והתימרו בכבוד מוצאם מגזע הצידונים (הפיניקים) – וכרעו תחת גבורת ימין סקִפִּיוֹן (סציפיו). וגם יושבי קירֵיני, אשר יצאו מזרע הלַקּוֹנִים, והמַרמַרִידים, השבט היושב עד קצה המדבר והסִירְטִים, אשר נתנו את פחדם על כל שומעי שמם, והנַסַּמּוֹנים והמַוְרים ועמי הנודדים לאין־מספר¹⁹³ – כלם לא עצרו כח לעצור בעד גבורת הרומאים. הן גם את כל הארץ הגדולה, אשר היא שלישית עולם הישוב, ולא קל הוא למנות את העמים היושבים בה, היא הארץ אשר בין גבול הים האטלנטי ועמודי הרקלס ובין הים האדֹם (ים סוף), כבשו הרומאים על יושביה, הם שבטי הכושים (האֵתּיוֹפים), אשר אין להם מִספר. ומלבד חלק תבואת אדמתם די כלכל את כל יושבי העיר רומא שמונה חדשים בשנה הם משלמים עוד מסים שונים ונותנים בנפש חפצה את תרומתם לצרכי הממשלה, ואינם חושבים את פקֻדותיה – כמעשכם אתם – לדברי־חרפה, אף כי רק לגיון אחד חונה בקרבם. ואם עלי עוד להרבות דברים ולתנות לפניכם את עצמת הרומאים, הנה אזכיר אתכם על־דבר ארץ מצרים הקרובה אלינו, אשר היא משתרעת עד ארץ כוש וארץ ערב המאֻשרה (תימן) בואכה ארץ הֹדו, ומספר העם היושב בה שבעים וחמשה רבוא מלבד יושבי אלכסנדריה – על המספר הזה מעידה לנו מכסת מס הגלגֹלת – וגם היא אינה חושבת את ממשלת הרומאים לכלִמה, אף כי נמצא לה מרכז¹⁹⁴ מרד גדול בעיר אלכסנדריה בגלל המון יושביה הרב וחֹסן עשרה – הן ארכה שלשים ריס ורחבה אינו נופל מעשרה – והיא מרבה לשלם לרומאים בחדש אחד ממכסת המס אשר אתם משלמים בשנה מלאה, ומלבד הכסף היא מנהלה את כל עם רומא בלחם ארבעה חדשים בשנה. והן מכל עבר מקיפים מבצרים את הארץ הזאת, מדבּר שממה, אשר לא תדרוך בו רגל אדם, או ימים בלי נמלים או נהרות ובִצות. אולם כל המשׂגבים האלה לא עמדו בפני מזל הרומאים ובשני לגיונות המצב השוכנם בעיר (אלכסנדריה) הם רודים בכל ארץ מצרים הרחבה ובוצרים את רוח המקדונים הגאיונים. ואחרי אשר חזקה יד הרומאים על כל עמי־הארץ, איפה תבקשו לכם עוזרים במלחמתכם, האם בארצות לא־נושבות? או אולי יקוה אחד מכם למצֹא ישועה מעבר לנהר פרת או יאמין, כי אחיו היושבים בארץ חַדִּיֵּב (אדיבֵיני) יצאו עמו בקרב? הלא על דבר קטן כזה לא יסַכּנו את עצמם במלחמה קשה ונוראה, ואם גם ייעצו לעשות כדבר הרע הזה, לא יתנו אותם הפרתים להפיק רצונם, כי הם שוקדים מאד להכין את ברית המנוחה עם הרומאים, וכי יצא אחד העמים הנכנעים תחתיהם להלחם ברומאים, הלא תופר הברית הזאת. לא נשאר לכם רק לשים מחסכם בישועת אלהים, אולם הן גם הוא מחזק את ידי הרומאים, כי בלעדי עזרת אלהים לא היה לאל־ידם להקים ממשלה אדירה כזאת. השיבו אל לבכם, כי יקשה מכם למלא אחרי כל מצות האלהים כדת וכדין, גם אם תצאו למלחמה עם אויבים חלשים, – ולכן יהיה עליכם לעבור על החֻקים והמצוות, אשר בגללם אתם מצפים לישועת אלהים, ובדבר הזה תרגיזוהו עד הסתירו פניו מכם. הן אם תשמרו את חֻקי השבת ולא תעשו בה כל מלאכה, נפֹל תפלו בידי אויביכם על־נקלה, כאשר נפלו אבותיכם בידי פומפיוס בחזקו את עבודת המצור בימים אשר שבתו ממלחמה. ואם תאמרו לחלל את חֻקי התורה במלחמה, הן לא ישאר לכם דבר, אשר למענו תצאו למלחמה הזאת. הנה כל עמלכם ויגיעכם הוא לבל תעברו על מצוה קלה מתורת אבותיכם, ואיך תקראו לאלהים להלחם לכם, אם בזדון תעברו על חֻקי עבודתו. ואולם כל איש היוצא למלחמה בוטח באחת משתי אלה: בעזרת האדם או בישועת אלהים. ואם אבדה תקותו לשתיהן יחד, אינו יוצא לקרָב, רק בחפצו להסגיר את נפשו בידי אויביו. ומי מוחה בידכם להמית בידיכם את טפכם ונשיכם ולהעלות על המוקד את עיר תפארתכם? הלא בעשותכם מעשה־תעתועים כזה יהיה שכר לפעֻלתכם – כי תנצלו מחרפת המפלה לפני אויביכם. הן טוב ויפה הדבר, בהתכונן האניה לסערה העתידה עוד טרם תצא מן החוף, לבל תהיה פתאם לטרף לגלים ולא תרד תחתיות [בזעף הים]. ואמנם גם נאה לנו לרחם על נפש האיש אשר נפל בצרה פתאם בהסח הדעת, אולם הן לעג נלעֹג למִסת האנשים אשר הביאו שואה על נפשם בדעה צלולה. הנמצא בכם איש תמים, אשר יאמין בנפשו, כי הרומאים ילחמו בכם על־פי החוזה [שתעשו אתם], ובהיות ידם על העליונה יטו לכם חסד ולא ישרפו את עיר הקֹדש כמעשיהם בערי יתר העמים, ואף לא יכריתו את כל זרעכם? והן גם הנותרים בכם לא ימצאו מפלט, כי יד הרומאים מושלת בַּכֹּל ופחדם על־פני כֹל. ולא עליכם לבד תביאו רעה רבה, כי גם על היהודים היושבים בכל עיר ומדינה. הלא אין עם בעולם, אשר לא נדחו אליו פזורי אחיכם, ואם תקראו למלחמה, שחֹט ישחטו אויבינו את כֻּלם ובעון מזִמַּת אנשים מתי־מספר ישפך בכל עיר ועיר דם היהודים כמים, וכל שופכיו לא יאשמו. ואולם אם לא יֵעשה הדבר הזה (לא ישָׁפֵך דם היהודים) שׂום תשימו אל לבכם, כו דבר עוֶל עשיתם, בצאתכם למלחמה על אנשים ארכי־אפים אשר כאלה. ואם גם לא תעלה באזניכם צעקת נשיכם ובניכם, אנא חמלו על עיר אבותיכם זאת ועל האולמים הקדושים, חוסו על מקדשנו ושמרו על ההיכל עם קדשיו. כי לא יהיה מעצור לרוח הרומאים לעת תגבר ידם עליכם ולא יוסיפו לחמול על קדשינו, אחרי כפותכם טובתם. והנה אני מעיד בי את כל קדשיכם ואת מלאכי אלהים הקדושים ואת עיר אבותינו היקרה לנפשות כֻּלנו, כי לא מנעתי מכם דבר להצילכם מן הסכנה, ואתם הוָעצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם – או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסַכּן בעצמכם –ונפשי לא תבוא בסודכם“.

ה. וככלות אגריפס את הדברים האלה זלגו עיניו דמעות וגם אחותו בכתה עמו ובדמעותיהם עלה בידם לשַׁכּך את חמת העם. ההמון הרים קול, כי אין חפצו להִלחם ברומאים ורק בפלורוס לבד, אשר עשה לו רעה. ולדברים האלה ענה אגריפס: „אולם במעשיכם הן כבר הקדשתם מלחמה על הרומאים, כי לא הוספתם לשלם את המס לקיסר וגם הרסתם את אולמי הבירה. ורק בזה תסירו מכם את אשמת המרד, כאשר תחדשו את האולמים ותשלמו את המס. כי לא פלורוס הוא בעל הבירה ולא לו אתם משלמים את המס“.

פרק שבעה־עשר: היהודים החלו להלחם ברומאים. על־דבר מנחם.    🔗

א. העם שמע לדברים האלה ועלה יחד עם המלך ועם ברניקי אל הר־הבית והחל לבנות את האולמים ההרוסים. וראשי העם ואנשי המועצה (הסנהדריה) נפוצו בכפרים לגבות את המסים, ובזמן קצר אספו ארבעים ככר, כמספר אשר נשאר עוד לשלם. ככה דחה אגריפס את סכנת המלחמה לזמן קצר, ונסה עוד הפעם לדַבּר על לב העם להִכּנע תחת פלורוס, עד אשר ישלח הקיסר נציב אחר במקומו. אולם לדברים האלה התרגז העם וחרף את המלך וגם שלח אליו, כי יעזוב את העיר, ואחדים מסוד המורדים נועזו גם להשליך בו אבנים. וכאשר נוכח המלך לראות, כי לא יעלה עוד בידו לבצור את רוח חפֵצי המרד, ונלאה לשׂאת את כל החרפות אשר נשפכו עליו, שלח את ראשי העם וגדוליו לקיסריה אל פלורוס, כי יבחר מהם אנשים לגבות את המסים בקרב הארץ, והוא שב אל ארץ מלכותו.

ב. ובעת ההיא נוסדו יחד אנשים, אשר חגרו את כל כחם לעורר את המלחמה, ומהרו אל המבצר הנקרא מצָדָה (מַסַּדָּה) ולכדו אותו פתאם ושחטו את כל הרומאים אנשי־המצב והושיבו תמורתם במבצר את אנשי שלומם. בעוד הם עושים את הדבר הזה יצא בחור עז־פנים ושמו אלעזר, בן חנניה הכהן הגדול, והוא פקיד בבית־המקדש בעת ההיא, והסית את הכהנים המשרתים, לבל יקבלו זבחים מידי בני הנכר. והדבר הזה היה ראשית המלחמה ברומאים. כי בטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר. ואף כי הרבו הכהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על לבּם, לבל יפרו את החֹק להקריב זבחים לשלום המושלים, לא שמעו האנשים לקולם, בבטחם בגֹדל המונם, כי גבורי הכֹּח מקהַל חפֵצי המרד חזקו את ידיהם, ועיניהם היו נשואות אל אלעזר העומד בראשם.

ג. אז נאספו גדולי העם והכהנים הגדולים, ואִתּם גם חשובי הפרושים, להוָעץ יחד בדבר הסכנה, כי הגיעה הרעה עד מרום קצה. והם החליטו לנסות עוד הפעם לדַבּר על לב המורדים והקהילו את העם לפני שער הנחֹשת הפונה מחצר בית ה' הפנימית קדימה. ולראשונה הרבּו ליסר את הנאספים על עזות רוחם, כי מלאם לבם למרד ולהביא מלחמה נראה בשערי עיר אבותיהם. ואחרי־כן הוכיחו אותם בדברים על טענותיהם הנבערות, ואמרו: „הן אבותינו הִרבו לפאר את ההיכל במתנות בני הנכר וכל הימים היו מקבלים ברצון נדבות עמים זרים ולא עלה על לבם לבעט בזבחי איש ואיש – כי הדבר הזה הוא חטאה גדולה – ועוד הוסיפו לכבד את הנכרים, בהעמידם את מתנותיהם, אשר הקדישו לאלהים, בבית־המקדש סביב, ושם נשארו לעיני כֹל עד היום הזה. ואתּם רוצים להוציא את חרב הרומאים מתערה ומבקשים תואנה להתגרות בהם מלחמה וגוזרים חֻקים חדשים בדבר קרבנות בני הנכר. ויחד עם סכנת המלחמה אתם מביאים חטאת על העיר, כי ישָׁמע הדבר, אשר רק בקרב היהודים בלבד אסור לבן־הנכר להקריב לאלהים ולהתפלל אליו. ואִלו גזר אחד מכם חֹק כזה על אחד־העם (הדיוט), הלא קצוף קצפתם עליו, באמרכם כי הדבר הוא שנאת הבריות. ועתה אתם מחשים, כאשר הופרה ברית הרומאים והקיסר. אולם אנו יראים, פן ימָנעו האנשים, אשר בטלו את הזבחים לשלום הרומאים והקיסר, להקריב גם את זבחיהם הם, ופן תפר הממשלה גם את ברית עירנו, אם לא תחכמו לקחת מוסר ולהקריב את הזבחים מחדש ולהסיר את החרפה מעל ראש הרומאים בטרם יוָדע הדבר לנעלבים“.

ד. לדברים האלה הביאו את הכהנים יודעי ימי הדורות הראשונים והם בארו לעם כי אבותיו היו מקבלים תמיד את קרבנות הנכרים. אולם איש מחפֵצי המרד לא הטה אזנו לדבר. והכהנים המשרתים¹⁹⁵, אשר העירו את סערת המלחמה, לא היו באותו מעמד¹⁹⁶. וכראות טובי העם, כי לא יוכלו עוד לעצוֹר את המרד וכי סערת הרומאים תחול על ראשם לראשונה, שקדו להסיר את האשמה מעליהם ושלחו צירים אל פלורוס ובראשם את שמעון בן חנניה, וצירים אחרים אל אגריפס, ובראשם את שאול ואנטיפס וקוֹסטוֹבַּר, קרובי בית־המלך. הם בקשו את פלורוס ואגריפס למהר עם צבאותיהם אל ירושלים ולהכניע את המורדים, בטרם יקשה הדבר מאד. כבשורת נחומים היה הדבר באזני פלורוס ובאמרו להפיח את אש המלחמה לא ענה את הצירים דבר. ואגריפס חמל על היהודים וגם על הרומאים, אשר עליהם הקדישו מלחמה, ורצה להציל לרומאים את השלום עם היהודים וליהודים את מקדשם ואת עיר תפארתם, בדעתו, כי גם לו לא תהיה המלחמה להועיל, ועל־כן שלח לעם ירושלים לעזרה שלשת אלפים¹⁹⁷ רוכבים מארץ חורן והבשן וחבל ארגֹב תחת פקֻדת דריוש שר־הרוכבים ופיליפוס בן יקים שר־הצבא.

ה. ובבוא הצבא הזה אל ירושלים החליפו טובי־העיר כֹּח ויחד עמם הכהנים הגדולים וכל אוהבי־השלום אשר בקרב העם, וכבשו את העיר העליונה. אולם בעיר התחתונה ובהר־הבית התחזקו המורדים, מבלי הרף נלחמו אלה ואלה באבנים ובמיני־קלע וכל העת עפו חצים משתי רוחות. ולפעמים יצאו גדודים קטנים להלחם פנים אל פנים. והמורדים הפליאו לעשות באֹמץ רוחם, אולם אנשי חיל המלך עלו עליהם בדעת הקרב וחגרו כח לכבוש את הר־הבית ולגרש ממנו את מחללי ההיכל, ולעֻמתם נִסו המורדים תחת פקֻדת אלעזר לתפוש בחֹזק־יד גם את העיר העליונה על חלקי העיר אשר נמצאו בידם. ושבעה ימים נלחמו ביניהם ברצח ואלה ואלה לא משו מחלקי העיר אשר לכדו.

ו. והיום השמיני היה חג קרבן העצים¹⁹⁸, אשר בו נהג כל העם להביא עצים אל המזבח, לבל יחסר טרף לאש־התמיד ולא תכבה כל הימים. והמורדים לא נתנו לאנשי ריבם לקחת חלק בעבודת־אלהים. יחד עם בני העם החלשים נמשכו אל הר־הבית רבים מן הסיקריים – בשם הזה נקראו השודדים הנושאים חרבות קצרות תחת כנפי בגדיהם, ואותם ספחו המורדים אליהם והחליפו כח להשתער על שונאיהם, ואנשי צבא המלך נגפו לפניהם, כי נפלו מהם במספרם ובעֹז רוחם, ונלחצו לעזוב את העיר העליונה. והמורדים הבקיעו אותה ושרפו באש את בית חנניה הכהן הגדול ואת ארמונות אגריפס וברניקי, ואחרי־כן יצאו לשלח אש גם בבית גנזי הכתבים (הארכיונות), כי בקשו להשחית את שטרי־החובות לכל הלוים ולהשבית את גבית הכספים, ואמרו למשוך אחריהם את לבות האנשים הרבים השקועים בחובות ולקרֹא חֹפש לעניים, למען יתקוממו על העשירים. פקידי אוצר־הכתבים נמלטו על נפשם והמורדים הציתו אותו באש, ואחרי שרפם את המקום הזה, הוא עוֹרק העיר, יצאו להִלחם באויביהם. רבים מטובי העם ומהכהנים הגדולים ירדו אל המנהרות והסתתרו שם ורבים ברחו יחד עם צבא המלך אל חצר המלך אשר מעל לעיר העליונה ומהרו לסגור בעדם את השערים, וביניהם היו גם חנניה הכהן הגדול וחזקיה אחיו והצירים אשר נשלחו אל אגריפס. וביום ההוא הרפו המורדים מהם, כי הסתפקו בנצחונם ובשרפה אשר שרפו.

ז. אולם ביום המחרת, הוא יום חמשה־עשר לחדש לואוס (אב)¹⁹⁹, מהרו המורדים לעלות על הבירה (אנטוניה) ולשום מצור על אנשי־הצבא השומרים עליה. שני ימים צרו על הבירה וביום השלישי תפשו את האנשים והמיתום לפי חרב ואת המצודה שלחו באש. ואחרי זאת עלו להִלחם בחצר המלך, אשר ברחו שמה אנשי חיל אגריפס, ונפרדו לארבעה ראשים ונִסו להבקיע אל החומה. ומקרב העומדים מבית לא ערב איש את נפשו לצאת ולהלחם בשער עם ההמון הגדול הקם עליהם, ועל־כן עמדו על הצנות והמגדלים וירו משם בצריהם ושודדים רבים נפלו חללים. והמלחמה לא שבתה לילה ויום, כי המורדים בטחו, אשר יוָאשו הנצורים מישׁועה, כאשר יאזל הלחם מכליהם, והנצורים קוו, כי ייעפו הצרים עליהם מכֹּבד המלחמה.

ה. ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם – והוא בן יהודה המכֻנה הגלילי, אשר היה חכם גדול²⁰⁰ ויִסר בימי קויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על־פני האלהים – ולקח עמו את רעיו ומיֻדעיו ועלה על מצדה ושם פתח בחֹזק־יד את בית־הנשק אשר למלך הורדוס והוציא משם את כלי־הנשק וחלק אותם לעם־הארץ ולשודדים אחרים ושׂם אותם לנושאי כליו ובראשם בא בשערי ירושלים והתיצב בראש המורדים לנהל את המצור. אך למורדים לא היו מכונות־מצור וגם לא יכלו לערות את יסודות החומה לעיני הנצורים היורים בהם, על־כן חתרו מרחוק תחת אשיות אחד המגדלים וסמכו אותם על קורות עץ ואחרי זאת הציתו את הקורות באש ועזבו את המקום ההוא. וכאשר היו הקורות למאכֹלת־אש, נפל המגדל תחתיו פתאם, אולם מבית לו נראתה חומה בנויה חדשה, כי הנצורים צפו מראש את מזמת המורדים, ואולי כבר התמוטט המגדל בעת אשר חתרו תחתיו, ועל־כן מהרו לבנות עליהם מצודה שניה. והצרים, אשר כּבר אמרו בלבם, כי תפשׂו את האויבים בכפם, נבהלו למראה הזה, אשר בא בהסח הדעת. אבל הנצורים שלחו אל מנחם ואל יתר ראשי המרד לכרות אִתּם ברית ולצאת בשלום. והמורדים כרתו ברית לאנשי־צבא המלך וליהודים בלבד ונתנו להם לצאת בשלום וללכת לדרכם. ובמצודה נשארו רק הרומאים ורוחם נפלה בקרבם, כי לא עצרו כֹח לבקוע להם דרך בחֹזק־יד בקרב ההמון הגדול הזה ולחרפה היה בעיניהם להתחנן אל היהודים, כי יכרתו אִתּם ברית שלום, וגם לא האמינו בהם, כי יקַימו את הברית בכרתם אותה. על־כן עזבו את המחנה, אשר היה [לאל־ידם של השׂונאים] לכבשו על־נקלה, ונמלטו אל מגדלי ארמון המלך, הנקראים בשמות הִפִּיקוֹס, פצאל ומרים, ואנשי מנחם הבקיעו אל המקום, אשר ברחו ממנו אנשי־הצבא הרומאים, והמיתו את הנחשלים, אשר נפלו בידם, כי לא קדמו להמלט, ובזזו את כבוּדת הצבא ושרפו את המחנה באש. והמעשים האלה היו בששי לחדש גוֹרְפִּיאַיוֹס (אלול).

ט. ולמחרת היום נתפש הכהן הגדול חנניה, אשר הסתתר בצנור המים מסביב לחצר המלך, והומת בידי השודדים יחד עם חזקיה אחיו. והמורדים הקיפו את הגדלים ושמו עליהם משמר, לבל יברח משם אחד מאנשי־הצבא. ואחרי אשר כבש מנחם את המצודות והמית את חנניה הכהן הגדול רמו עיניו ואכזריותו גדלה מאד. הוא אמר בלבו, כי איש לא יוכל לעמוד לשטן לו בממשלתו, והיה לשליט עריץ עד אשר קצר כח הרבים לשׂאת את עֻלו ואנשי אלעזר התקוממו על מנחם ונדברו איש אל רעהו: „מה בצע, כי מרדנו ברומאים מאהבת הדרור אשר בלבנו, אם נפקיר את חרותנו לאיש מקרב אחינו ונשים אותו אדון לראשנו? הן גם מבלעדי מעשׂיו הרעים הוא נופל בגבורתו ממנו. ואם יֻטַּל עלינו להעמיד אדם בראש הממשלה, הנה תֵאות המשרה לכל אדם ולא לו“. הם נוסדו יחד והתנפלו עליו בעזרת בית־המקדש, כאשר עלה שם להתפלל לפני ה' כלול בהדרו בפאר בגדי מלכים ונהל אחריו את הקנאים המזֻינים. וכאשר רצו אליו אנשי אלעזר, נלוה אליהם גם יתר העם, בחרון אפו על מנחם, והוציא אבנים ורגם בהן את החכם²⁰¹, כי האמין, אשר במות האיש הזה יבוא קץ לכל המרד. זמן קצר עמדו אנשי מנחם על נפשם, אולם בראותם, כי כל ההמון משתער עליהם, ברחו איש אל אשר יכול לברוח, והאנשים אשר נתפשו הֻכּו נפש והעם התחקה גם אחרי עקבות המתחבאים. רק מתי־מספר נפדו ממות בנוסם בסתר אל מצדה ואִתּם יחד אלעזר בן יאיר, איש קרוב למשפחת מנחם, ואחרי־כן היה למושל במצדה. ומנחם ברח אל המקום הנקרא עֹפל, ושם הסתתר במֹרך לבו, עד אשר לכדו אותו אויביו והוציאוהו ממחבואו וענו אותו עד מות ביסורים קשים. וכדבר הזה נעשה גם לשרי־צבאו ולאבשלום, החשוב בכל עבדי העריץ.

י. והנה כבר אמרתי, כי עזר העם לדָבר הזה, בהאמינו, כי בזה יונח לו מהמרד כֻּלו. אולם אנשי אלעזר לא המיתו את מנחם בשקדם לשים קץ למלחמה, כי־אם למען יוכלו להלחם ביתר שאת. ואף כי הִרבּה כל העם לבקש את המורדים, כי יחדלו ממצור אנשי־הצבא הרומאים, הכבידו עליהם את ידם ביתר שאת, עד אשר קצרה רוח אנשי מֶטִילִיּוּס – כי הוא היה שר־הצבא לרומאים, – ושלחו אל אנשי אלעזר, לכרות להם ברית ולתת להם רק את נפשם לשלל, וחלף הדבר הזה אמרו להסגיר בידם את נשקם ואת יתר רכושם, והיהודים מהרו לשמוע לקול תחנוניהם ושלחו אליהם את גוֹרִיוֹן בן נִיקוֹמֵידֶס²⁰² ואת חנניה בן צדוק²⁰³ ואת יהודה בן יונתן, לִכרות אתם ברית ולהשבע להם. ואחרי הִכּרת הברית ירד מטיליוס עם אנשי־צבאו. כל העת אשר חגרו עוד הרומאים את נשקם לא נגע בהם איש מן המורדים ולא גלה על מזמתו הרעה, אבל כאשר מסרו כלם את מגניהם וחרבותיהם, למַלא אחרי דברי הברית, ופנו לדרכם בטוחים מפחד רעה, התנפלו עליהם אנשי אלעזר והקיפו אותם מכל עבר והמיתו אותם; והרומאים לא עמדו על נפשם ולא בקשו מהם רחמים, ורק הזכירו אותם בקול רם את הברית ואת השבועה. ככה נשחטו כֻלם מלבד מטיליוס, כי לו לבד נתנו היהודים את נפשו לשלל, בהתחננו אליהם ובהבטיחו אותם להתיהד ולמול את בשר ערלתו. והנה האסון הזה במה נחשב לרומאים? – הלא מהמונם הרב והעצום נפקדו רק מתי־מספר. אולם בעיני היהודים נדמה הדבר לראשית המפלה. הם הכירו הפעם, כי אחרי הדברים האלה לא יוכלו עוד למלט נפשם ממלחמה ושמו אל לבם, כי עיר קדשם נטַמאה בתועבה כזו, אשר לא תנָקה במשפט אלהים, גם אם לא יקחו הרומאים מהם נקמה, ואֵבל גדול קם בקרב העם והעיר מלאה מבוכה. וכל אחד מאוהבי השלום הלך סר וזעף, בדעתו כי גם הוא ישׂא את עון המורדים, ומה גם כי נעשה הרצח ביום השבת, הוא יום מנוחה ליהודים, אשר בו הם עובדים את אלהיהם בקדֻשה ובמעשים טובים.

פרק שמונה־עשר: צרות היהודים ומעשי הרצח בכל המקומות.    🔗

א. וביום ההוא ובשעה ההיא – כאִלו נעשה הדבר בגזרת אלהים – עשו בני קיסריה טבח גדול ביהודים היושבים אתם, עד כי נשחטו בשעה אחת עשרים אלף ויותר והעיר קיסריה שממה מיושביה היהודים. כי גם את הפלטים תפש פלורוס והוליך אותם בנחֻשתים לעבודת פרך בספינות. ולשמע המגפה הגדולה, אשר היתה בקיסריה, התעבר כל העם מאד ופשט על כפרי הסורים ועריהם הקרובות להחריבם. היהודים התנפלו על רבת־עמון (פילדלפיה) ועל חשבון ועל גרש (גֶרַסָּה) ועל פחל (פֶּלָּה) ועל בית־שאן (סְקִתּוֹפּוֹלִיס), ואחרי־כן גם על גדר (גַּדַּרה) ועל סוסיתא (הִפּוֹס) ועל ערי ארץ הגולן והרסו אחדות מהן ואת שאריתן שׂרפו באש ומשם פנו אל קֶדֶשׁ (קַדַּסָּה) אשר לצורים ואל עכו (פְּטוֹלֵמַאִיס) ואל גבע ואל קיסריה לשלח בהן אש. וגם הערים סֶבַּסְטֵי (שמרון) ואשקלון לא יכלו לעמוד בפני היהודים אשר הציתו אותן באש, ואחרי־כן הרסו את אַנְתִּידוֹן ואת עזה וכפרים רבים מסביב ושמו אותם לבז והכריתו את כל הגברים אשר נפלו בידם עד אין־מספר.

ב. אבל גם הסורים המיתו המון רב מן היהודים, אשר לא נפל ממספר חלליהם הם, כי שחטו בעריהם את היהודים הנופלים בידם, ולא משנאה בלבד עשו את הדבר, כמעשיהם לפנים, כי־אם גם בבקשם לקדם את הסכנה העתידה. כי מהומה נוראה קמה בכל ארץ סוריה וכל עיר נחלקה לשני מחנות אויבים וכל מחנה חשב, כי רק בקדמו להכריע את משנהו ימצא רֶוח והצלה. ואחרי אשר הִרבו [הסורים] לשפוך דם ביום, נדדה שנתם בלילה. כי גם אחרי הכחידם את כל היהודים היושבים בקרבם לא שקטו מאימת האנשים המתיהדים אשר בכל עיר ועיר, כי לא ערבו את לבם להמית את החשודים האלה אשר ביניהם וחרדו מהם כאלו היו יהודים מלֵדה. וגם האנשים, אשר נחשבו לרודפי שלום לפנים, נתעו הפעם באהבת בצעם לעשות טבח במריביהם, כי בזזו את רכוש הנרצחים באין פוצה פה ואספו את הבזה אל בתיהם כאסוף שלל הנופלים במלחמה. ושֵׁם האיש המרבה לאסוף שלל היה מהֻלל כשם גבור חיל, אשר נצח רבים. והערים היו מלאות פגרי אדם באין קובר, נבלות זקנים ועוללים וביניהן גם פגרי נשים ערֻמות כבעצם יום צאתן מבטן. וכל הנציבות (סוריה) מלאה תאניה ואניה, ונוראה ממעשי הרצח אשר בכל מקום ומקום היתה אימת השמועות הרעות על הדברים אשר עוד יעָשו.

ג. עד העת ההיא היו קרבות ליהודים רק עם בני הנכר, אולם בהצותם על בית־שאן ראו בעיניהם, כי גם אחיהם היהודים נהפכו להם לאויבים. כי היהודים אשר בבית שאן התיצבו במערכה יחד עם יושבי העיר [הנכרים] ובדרשם שלום לעירם לא זכרו ברית אחים ויצאו להלחם בבני־עמם. אולם אזרחי בית־שאן לא האמינו בנדיבות רוחם ופחדו מהם, פן יקומו עליהם בלילה מבית ויביאו עליהם שואה נוראה, למען יתרצו בדמם אל אחיהם, לכפּר את עון בגדם ועל־כן צִוו [האזרחים הנכרים] על היהודים לרדת עם כל בני ביתם אל החֹרשה אשר בקרבת העיר, כי בזה יחזקו את ברית השלום אתם יתנו מופת, כי נאמן לבם עם אנשים נכרים. היהודים מלאו אחרי הדבר בתם־לב ושני ימים ישבו בני בית־שאן במנוחה והוליכו את היהודים שולל, למען יאמינו לדבריהם. ובלילה השלישי תרו את מחנה יהודים וראו, כי לא שמו להם שומרים ורבים מהם נמו שנתם – ושחטו את כֻּלם במספר שלשה־עשר אלף איש ובזזו את כל רכושם.

ד. נאה לזכור פה את הרעה אשר מצאה את שאול בן שמעון, אחד נשואי הפנים בעיר. הוא היה איש־מופת בכח בשרו ובעֹז רוחו, ובשני אלה עשה רעות לאחיו בני עמו, כי יצא מדי יום ביומו אל השדה והמית רבים מהיהודים הצרים על בית־שאן, ויש אשר הניס את כלם והוא לבדו הכריע את הקרב כֻּלו. ועתה באה עת פקֻדתו, אשר יאתה לו על רצח אחיו. כאשר כתרו בני בית־שאן את היהודים בחֹרשה וירו בהם, הוציא האיש את חרבו מתערה, אך לא התנפל בה על שונאיו, כי ראה את המונם רב ועצום ממנו, רק צעק מעֹצר כאב לבו: „אזרחי בית־שאן! אני מקבל מידכם את הגמול הנאה לי על מעשי, אחרי אשר נתתי לכם אות אהבה ואמונה בדם אחַי הרבים. עלינו לקדם בברכה את בגד הנכרים, כי הרבינו לפשוע ולחטֹא לאחינו. מות ארורים נמות, בטרפנו את נפשותינו בכפנו, כי לא לנו יאות לנפול בחרב שונאינו. והיה לי הדבר הזה לכפר על הדם אשר שפכתי ולתנות את מהלל גבורתי ולא יוכל איש מאויבי להתפאר, כי הכריעני בחרבו והריע למפלתי“ – וככלותו דבריו הביט בעיני חמלה וזעם יחד אל בני משפחתו מסביב, כי אשה ובנים היו לו וגם הורים באים בימים. הוא משך את אביו בשערות שיבתו ודקר אותו בחרבו, ואחרי זאת שחט את אמו, אשר קבלה את המות באהבה, ועל אלה המית את אשתו ובניו וכמעט נפל כל אחד על חרבו ברצון, כי כלם שקדו למות טרם ישחטום השונאים. וכאשר המית שאול את כל בני ביתו התיצב על החללים במקום רואים והרים את ימינו למעלה לעיני כֹל ושחט את עצמו, בתקעו בבשרו את החרב עד הנצב. ומי לא ינוד לעלם הזה עם חֹסן גופו ואֹמץ רוחו? אולם בצדק נשא את עונו חלף אמון לבו לבני־נכר.

ה. ואחרי הרצח בבית־שאן קמו יושבי יתר הערים על היהודים אשר בקרבם. האשקלונים המיתו כאלפים וחמש מאות איש ויושבי עכו רצחו אלפַּים איש ושׂמו רבים במאסר, הצורים המיתו יהודים במספר גדול ורבים מהם אסרו בנחֻשתים והפקידו עליהם מִשמר. ויושבי סוסיתא וגדר עשו כמוהם והמיתו את היהודים עזי־הנפש בנחֻשתים ושׂמו משמר על החלשים. וככה עשו יושבי יתר ערי סוריה, כי אזרחי כל עיר ועיר שנאו את היהודים או יראו אותם. רק אזרחי אנטיוכיה וצידון ואפמֵיה חמלו על היהודים היושבים בקרבם ולא נתנו אותם למות וגם לא שמו עליהם מאסר, ואולי עשו זאת [הנכרים] יען אשר בטחו בגֹדל המונם ולא פחדו פן יקומו עליהם היהודים. אולם יותר מזה אני חושב, כי רחמו על האנשים, אשר לא הכירו בהם מחשבות מרד. גם בני גרש (גרסה) לא עשו רעה ליהודים היושבים בתוכם וגם שלחו עד הגבול את היהודים, אשר רצו לעזוב את עירם.

ו. גם במלכות אגריפס קמו עלילות רעות על היהודים. בנסוע המלך לאנטיוכיה אל צסטיוס גלוס, עזב את ממשלתו בידי אחד מרעיו ושמו נואֵר, אשר היה קרוב למשפחת המלך שוהים²⁰⁴. והנה באו אליו מארץ הבשן אנשים, כשבעים במספר, והם הידועים והנבונים בכל טובי היהודים היושבים שם, ובקשו ממנו לתת להם אנשי־צבא, למען יהיה לאֵל־ידם לבצור את רוח הקושרים כאשר יפרוץ מרד בגבולם. ונוֹאר שלח אליהם בלילה אנשי־צבא מארמון המלך והמית את כּלם. הוא נועז לעשות את הדבר הזה מבלי שאֹל את פי אגריפס, כי תאות בצעו היתה גדולה לאין־גבול והשיאה אותו לעולל דבר תועבה נוראה לאחיו ולהביא אשם על המלוכה. ועוד הוסיף לעשות רעה לעם בזדון לבו, עד אשר שמע אגריפס את הדבר, והוא לא מצא עֹז בנפשו להמית את האיש, בתתו כבוד לשוהים, אולם לקח מידו את המשרה, – והמורדים כבשו את המבצר הנקרא קפרוס, אשר ממעל ליריחו, ושחטו את חיל־המצב ואת המצודות החריבו עד היסוד. ובימים ההם קם גם המון היהודים היושבים במכור (מכירוס) ודרש מאת אנשי המצב הרומאים לעזוב את המבצר ולמסרו בידם, והרומאים יראו, פן ילקח המבצר מהם בחֹזק־יד, וכרתו עם היהודים ברית, כי יתנו להם לצאת לשלום, וכאשר נכרתה האמָנה, מסרו הרומאים את המבצר בידי היהודים ובני מכור השתררו על המצודה ושמו בה חיל משמר.

ז. ובעיר אלכסנדריה היה ריב בין היהודים ובן יושבי המקום כל הימים, למן העת אשר נשא אלכסנדרוס [הגדול] את פני היהודים המתנדבים לחזק את ידיו במלחמתו עם המצרים ונתן להם חלף אמון־לבם את הזכות לשבת בעיר ומשפט אחד עם היונים [האזרחים]. ובימי יורשיו (הדיַדוכים) נשארה ליהודים הזכות הזאת וגם חלקו להם המלכים מקום למשכן, למען יוכלו לשמור על חֻקי דתם ולא יתערבו בבני הנכר, ונוסף על זה נתנו להם רשות להִקרא בשם מקדונים. וכאשר כבשו הרומאים את הארץ הזאת, לא נתן ציזר הראשון, ואף לא אחד השליטים אשר קמו אחריו, לגרוע מזכיות היהודים, אשר נתן להם אלכסנדרוס. אולם הקטטות בין היהודים ובין היונים לא חדלו, וכאשר הוסיפו הנציבים לענוש יום־יום רבים משני העמים יחד, התלקחה אש המריבה ביתר שׂאת. ובימים ההם, בפרוע פרעות ביהודים היושבים ביתר הארצות, עלתה הלהבה באלכסנדריה למרום, ופעם אחת קראו האזרחים לאספת־עם להוָעץ בדבר משלוח צירים אל נירון ויחד עם היונים נהרו אל האמפיתיאטרון גם יהודים רבים. וכראות אותם אנשי ריבם צעקו בקול גדול, כי שונאים באו אליהם לרַגל את צפונותיהם, ואחרי זאת קפצו עליהם להרים בהם יד. רֹב היהודים נפוצו ונמלטו. אולם שלשה אנשים מהם נלכדו בידי היונים, אשר סחבו אותם לשרפם חיים, וכל היהודים התעוררו לנקום את נקמתם. לראשונה השליכו אבנים ביונים ואחרי־כן תפשו לפידים בידיהם ומהרו אל האמפיתיאטרון והגזימו על היונים, כי ישרפו את הבית על כל העם אשר בו. וכמעט מִלאו אחרי דברם, לולא בצר נציב העיר טִבּריוס אלכסנדרוס את רוחם. לראשונה לא רצה ללמדם מוסר בחרב שלופה, ועל־כן שלח אליהם את האנשים נשואי־הפנים לבקשם, כי ישבתו מריב, פן יעירו עליהם את חמת צבא הרומאים. אולם הנרגנים אשר ביניהם דחו בשאט נפש את עצת השלום וגם חרפו וגדפו את טבריוס.

ח. ובראות טבריוס, כי מבלעדי עֹנש קשה לא ישקטו המורדים, שלח עליהם את שני לגיונות הרומאים אשר בעיר ויחד אתם חמשת אלפים²⁰⁵ אנשי־צבא, אשר באו אז מארץ לוב לשבר היהודים ולאסונם, ונתן להם רשות להמית את היהודים וגם לבֹז את רכושם ולשרוף את בתיהם. ואנשי־הצבא מהרו ללכת אל המקום הנקרא דלתא²⁰⁶, כי שם היתה שכונת היהודים, ולמלא את פקֻדת הנציב. אולם הדבר לא עלה בידם בלי שפך־דם. כי היהודים התחברו יחד לעמוד על נפשם, ואת המזֻינים אשר בקרבם שלחו לפניהם במערכה וזמן רב עצרו בעד הרומאים. אולם כאשר פנו עֹרף, נפלו חללים לאין־מספר. והמטבח היה נורא מכל עברים: אלה הומתו בשדה (בחוץ) בחרב אויביהם, ואלה נדחפו אל בתיהם ושם עלו על המוקד, כי שרפו הרומאים עליהם את הבתים אחרי הוציאם את כל שללם, ולא חמלו על עוללים ויונקים ולא בושו מפני שיבה, ובערו בחרב משכלת את כל העם מקטן ועד גדול, עד אשר נהפך כל המקום למצולת־דם ובה נערמו חמש רבבות חללים, וגם היהודים הנשארים היו עדי אובד, לולא שמו את פניהם לבקש רחמים על נפשם. ואלכסנדרוס (טִבּריוס) חמל עליהם וצוה את הרומאים להרפות מהם. ואנשי־הצבא, אשר היה מנהגם לשמוע לקול מצַוה, אספו את ידם לאות הראשון, ואולם המון בני אלכסנדריה (הנכרים) לא יכול להשקט, כי גדלה שנאתו ליהודים, ורק בחֹזק־יד הפרידו אותם הרומאים מעל הפגרים.

ט. זה היה דבר האסון אשר מצא את היהודים באלכסנדריה. וכראות צסטיוס, כי קמה מלחמה על היהודים בכל מקום, לא רצה עוד להתמהמה. הוא לקח עמו מאנטיוכיה את הלגיון השׁנים־עשר כֻּלו ואלפים אלפים איש בחור ליתר הלגיונות ועוד ששה גדודי (קוהורטות) רגלים וארבע להקות (אַלות) רוכבים, ומאנטיוכוס²⁰⁷ לקח אלפים רוכבים ושלשת אלפים רגלים, כֻּלם רובי קשת, וגם מאגריפס קבל חיל רגלים כמספר הזה וכאלפים רוכבים, ומלבד אלה נלוה אליו שהים²⁰⁸ עם ארבעת אלפים איש, שלישיתם רוכבים ושאריתם רובי קשת. ובראש הצבא הזה בא צסטיוס ושם נאספו אליו עוזרים רבים מן הערים, והם לא היו למודי מלחמה כאנשי־הצבא, אולם בתאות־הקרב וגם בעֹז שנאתם את היהודים מלאו את חסרון הלמודים האלה. וגם אגריפס בא אל צסטיוס, להראותו את הדרך ולנהל אותו בעצה טובה. צסטיוס לקח עמו חלק מצבאו ויצא להלחם על אחת מערי הגליל הבצורות ושמה זבלון (נ"א: חבולון – היא כבול), ויה גבול ארץ היהודים מול עכו. הוא מצא את העיר עזובה מאדם – כי נמלטו יושביה אל ההרים – ומלֵאה כל טוב. וצסטיוס צוה על אנשי־צבאו להוציא את שלל העיר ולשרוף אותה באש, אף כי השתומם ליפי העיר, אשר בתיה נבנו כדמות הבתים אשר בצור ובצידון ובבארות. ואחרי זאת פשט בכל הארץ ובזז את כל המקומות הקרובים ושלח את הכפרים מסביב באש ושב אל עכו. וכאשר נפוצו הסורים – ובראשם בני בארות – לתת את הארץ לבז, ערכו היהודים את לבם לצאת ממחבואם, בשמעם כי עזב צסטיוס את הארץ, והתנפלו פתאֹם על הצבא הנשאר שם והמיתו בו כאלפים איש.

י. וצסטיוס יצא מעכו והלך אל קיסריה ואת חלק הצבא שלח לפניו אל עיר יפו וצוה עליו להציג מִשמר בעיר, אם יעלה בידו לכבשה פתאֹם, או לחכות עד אשר יעלה הוא עם כל חילו, אם יגלה דבר בואו ליושבי העיר. הצבא השלוח פשט על העיר משתי רוחות, החלק האחד בא מדרך היבשה והשני מדרך הים, ועל־כן נכבשה העיר על־נקלה ויושביה לא הספיקו להמלט וגם לא לעמוד על נפשם במערכה, כי מהרו הרומאים להתנפל עליהם והמיתו אותם לפי חרב עם הנשים והטף. ומספר ההרוגים היה שמונת אלפים וארבע מאות. גם אל מחוז נרבתא אשר בקרבת קיסריה שלח צסטיוס רוכבים רבים, אשר השחיתו את הארץ והכריתו חלק גדול מיושביה ובזזו את רכושם ואת הכפרים שלחו באש.

יא. ואל הגליל שלח צסטיוס את צֵיסֶנִיּוּס גַלוּס, מפקד הלגיון השנים־עשר, והפקיד בידו חיל רב במספר, כדי לבצור את רוח העם היושב בארץ. וצפורי הבצורה בכל ערי הגליל קדמה את פני ציסניוס בברכת שלום וגם יתר הערים עשו כעצתה הטובה ושקטו. וכל המורדים והשודדים אשר בגליל שׂרדו אל ההר, הנמצא בטבור הארץ והנשקף על־פני צפורי, הוא הנקרא הר עצמון. וגַלוס הוליך את חילו להלחם בהם. וכל העת אשר נמצאו המורדים במרום היה נקל להם לעמוד על נפשם בפני הרומאים העולים עליהם וגם המיתו מהם כמאתים איש. אולם כאשר סבבו הרומאים את ההר והגביהו לעמוד, כרעו המורדים לפניהם במהרה, כי לא היה להם נשק ולא עצרו כח לשׂאת את כֹּבד מלחמת אנשי־הצבא המזֻינים. ובדרך מנוסתם לא יכלו להסתתר מפני סוסי הרוכבים. רק מעטים נמלטו אל מקומות נשכחים מני רגל ואלפים איש ויותר נפלו חללים.

פרק תשעה־עשר: מעשי צסטיוס בארץ יהודה. הוא צר על ירושלים ועזב פתאם את המצור. התלאות אשר מצאוהו במנוסתו.    🔗

א. וכראות [ציסניוס] גַלוס, כי תמו המורדים מארץ הגליל, הפך עם צבאו אל קיסריה. וצסטיוס חִבּר את כל צבאותיו ועלה להצות על אנטיפטרס ובשמעו, כי במגדל (מצודה) אחד, הנקרא אֲפֵק, התלקטו היהודים בחיל גדול, שלח צבא שמה להִלחם. פחד הצבא הזה נפל על היהודים, והם נפוצו עוד טרם התראו אתו פנים. הרומאים מצאו את המחנה שומם מאדם ושלחו באש את הכפרים הקרובים. מאנטיפטרס עלה צסטיוס על לוד ותפש את העיר הריקה מאדם, כי כל העם עלו אל ירושלים לחֹג את חג הסֻכּות ורק חמשים איש פגש צסטיוס והמית אותם בחרב ואת העיר שרף ונסע משם לעלות על ירושלים. הוא עבר דרך בית־חורון וחנה במקום אחד הנקרא גבע (או גבעה) במרחק חמשים ריס מירושלים.

ב. וכראות היהודים, כי המלחמה הולכת וקרבה אל העיר הראשה (המטרופולין), עזבו את חגם ולקחו בידיהם כלי נשק, ובבטחם בהמונם הגדול הגיחו מן העיר בתרועת מלחמה בלי מערכה וסדר וגם לא שמו את לבם למנוחת השבת, אף כי נהגו תמיד לקדש את היום הזה בכל תֹּקף. אולם החֵמה העזה, אשר הסיחה את דעת היהודים מקדשי דתם, הוסיפה להם אֹמץ וגבורה למלחמה: הם התנפלו על הרומאים ברוח עצמה, עד אשר הבקיעו את מערכותיהם ופרצו בתוכם והרבו את חלליהם, ולולא מהרו הרוכבים לסובב את היהודים ולולא חש גם חלק הצבא, אשר לא נלאה עוד מכֹּבד המלחמה, לעזרה למערכת הרומאים השדודה, כי אז אבד כל צבא צסטיוס במלחמה. מקרב הרומאים נפלו חמש מאות וחמשה־עשר חללים ומהם כארבע מאות רגלים ושאריתם רוכבים. ומהיהודים נפלו בחרב רק עשרים ושנים איש. ויותר מכל היהודים הפליאו לעשות חיל שני קרובי מונבז מלך חדיב²⁰⁹, מונבז וכנדאי (קנדיאוס), ויחד עמם גם נִיגֶר איש עבר הירדן ושִׁילָא (סילס) הבבלי, אשר שרת לפנים במחנה המלך אגריפס ועבר אל היהודים. ואחר אשר נהדפו היהודים, הנלחמים עם הרומאים פנים אל פנים, ושבו אל העיר, התנפל שמעון בן גיורא בערף הרומאים, העולים בדרך בית־חורון, והפיץ חלק גדול מחיל המאסף ולקח ממנו הרבה בהמות־סבל והוביל אל ירושלים. שלשה ימים התמהמה צסטיוס בבית־חורון והיהודים הספיקו לתפוש את ראשי ההרים ושמו משמר על מעברות הארץ והראו, כי לא ישבו בחבוק ידים, כאשר יחלו הרומאים להסיע את מחנם.

ג. ואגריפס ראה, כי רעה נגד פני הרומאים מהמון השונאים הרב, אשר כבש את ארץ ההרים, ועל־כן נִסה לבוא בדברים עם היהודים, אולי יצליח בידו לפתות את כּלם, כי יחדלו מהִלחם, או לסכסך את הנבערים אוהבי הריב בצריהם [רודפי השלום]. על־כן שלח אל יושבי ירושלים שני אנשים נשואי־פנים וידועים להם מאד, את בָרקאי (בורקיוס) ואת פָיבּוֹס והבטיח אותם, כי יכרות צסטיוס ברית שלום עמם והרומאים יסלחו לכל פשעיהם, אם יפרקו את כלי נשקם מעליהם ויעברו אליהם. המורדים יראו, פן יעבור כל העם אל אגריפס, בהאמינו כי יכֻפּר עונו, ועל־כן מהרו להמית את שליחיו. הם רצחו את פָיבּוֹס נפש עוד טרם פתח את פיו ובָּרְקָאי כֻּסה בפצעים, אך הצליח להמלט. וכּאשר כעס כל העם [על מעשה התועבה הזה], התנפלו עליו המורדים והכוהו באבנים ובעצים וגרשו אותו אל תוך העיר.

ד. בעצם המהומה הזאת, אשר קמה בקרב יושבי ירושלים, מצא לו צסטיוס שעת־הכֹּשר להתנפל על העיר והסיע שמה את כל צבאו ורדף אחרי היהודים הנסוגים מפניו עד שערי ירושלים ושׂם את מחנהו במקום הנקרא צופים (סקוֹפּוֹס) במרחק שבעה רִיסים מן העיר. שלשה ימים לא השתער על העיר, ואולי האמין, כי יסגירו אותה יושביה בידו, – ושלח אנשי־צבא רבים לבֹז את הכפרים אשר מסביב לירושלים, וביום הרביעי, הוא יום שלשים לחדש הִפֶרְבֶּטַּיאוֹס (תשרי), הציג את הצבא במערכות מלחמה לעלות על העיר. אולם המורדים שמו עיניהם על העם היושב בעיר [לבל יפול אל הרומאים]. הם נבהלו למראה סדר מערכות־הרומאים ועזבו את חלקי העיר אשר מחוץ לחומה ונסוגו אחור אל תוך העיר ואל הר־הבית. וצסטיוס נסע אחריהם ושרף את חלק העיר הנקרא ביציתא (ביזיתא) וגם „העיר החדשה“²¹⁰ ואת המקום הנקרא „שוק הקורות“ (שוק העצים) וחנה מול ארמון המלך. ולוּ רצה צסטיוס ביום ההוא להרעיש בחזקת־יד את חומות העיר, כי אז לכד את ירושלים מיד וגם שם קץ למלחמה, אולם ראש מחנהו טוּרַנִּיּוּס פְּרִיסְקוֹס ורֹב שרי הרוכבים אשׁר לו לקחו שֹׁחד מידי פלורוס ופתו אותו לבל ישׂתער על העיר. ובגלל הדבר הזה ארכה המלחמה מאד ונגזר על היהודים לשׂאת עוד צרות נוראות עד בוא הקץ.

ה. ובעת ההיא נפתו רבים מטובי העם לדברי חנן בן יונתן וקראו את צסטיוס אל העיר ואמרו לפתוח לפניו את שעריה. אולם בגֹדל אפו לא שם לב לדברים האלה ולא האמין לאנשים האלה, עד אשר שמעו המורדים על־דבר הבגד וגרשו את חנן ואנשיו מעל החומה ודחפו אותם אל בתיהם וסקלו באבנים אחריהם. ואחרי־זאת עמדו בראשי המגדלים וירו משם בשונאים המעפילים לעלות. חמשה ימים נִסו הרומאים להרעיש את החומה מכל צד ולא יכלו להלחם עליה, וביום הששי לקח צסטיוס רבים מבחורי צבאו ואת רובי הקשת והשתער על הר־הבית מרוח צפון והיהודים נלחמו בהם מן האולמים (האסתוניות) ופעמים רבות גרשו את האנשים אשר קרבו אל החומה, אך לאחרונה תקף עליהם המון החצים ואבני הקלע, עד אשר נסוגו אחור וירדו מעל החומה. כי אנשי צבא הרומאים העומדים ראשונה במערכה סמכו את מגניהם אל החומה ואחריהם הדביקו העומדים בשורה השניה את מגניהם אל מגני הראשונים וכמוהם עשו גם יתר שורות הצבא, עד אשר הקימו את הסוכך, הנקרא בפיהם „צָב“²¹¹, וממנו נרתעו כל חִצי שונאיהם ואבני קלעם ושבו ריקם. ואנשי־הצבא יכלו הפעם לחתור תחת החומה, וכל רע לא אִנה להם, וגם התכוננו לשלח אש בשער הר־הבית.

ו. פלצות נוראה אחזה את המורדים ורבים מהם מהרו לברוח מתוך העיר, בחשבם כי תפול במהרה בידי אויביהם. הדבר הזה היה למשיב נפש ליושבי ירושלים, וכאשר הוסיפו המורדים להמלט מעל החומה, כן הוסיפו אלה להתקרב אל השערים ואמרו לפתוח אותם ולקבל את פני צסטיוס כפני מושיע וגואל. ואלו האריך צסטיוס את המצור עוד זמן מצער, כי אז לכד את העיר חיש מהר. אך מאמין אני, כי בעונות הנבלים הסתיר אלהים את פניו גם ממקדשו, ועל־כן לא נתן כי יבוא קץ למלחמה ביום ההוא.

ז. כי צסטיוס לא שם את לבו למפח־נפש הנצורים וגם לא למחשבת העם הטובה אליו ואסף אליו פתאם את אנשי־צבאו, ובלי פגע ומכה נואש מתקותו ונואל להסיע את מחנהו מן העיר. והשודדים, אשר לא חכו לדבר הזה, לבשו עֹז למראה מנוסת צסטיוס ורדפו אחרי המאסף אשר לרומאים והמיתו רבים מחיל הרוכבים והרגלים. ביום ההוא חנה צסטיוס במקום תחנותו הראשונה, אשר בגבעת צופים, וביום המחרת עלה משם ובה חִזּק את רוח שונאיו והם הצרו מאד את צעדי המאסף וגם התיצבו לשני עברי הדרך וירו על אגפי הצבא. והמאסף אשר לרומאים לא נועז להפנות את פניו מול שונאיו, אשר ירו בו מאחור, בחשבו כי אין קץ למספר רודפיו. וגם לא מצאו הרומאים כח לבצור את רוח המתנפלים עליהם משני עבריהם, כי היו עמוסים משׂא לעיֵפה ויראו פן ינתקו את שורות המערכה, ובעיניהם ראו את היהודים, כי אין סבל ומשא על שכמיהם והם קלים במרוצתם. לכן נטלו עליהם לסבול צרות רבות, מבלי יכֹלת לשלם גמול לשונאיהם. לכל אֹרך־הדרך נגפו הרומאים ורבים נפלו שדודים מתוך מערכותיהם ובמספר ההרוגים העצומים היו גם פְּרִיסְקוּס מפקד הלגיון הששי ולוֹנְגִּינוּס שר־האלף ושר להקת הרוכבים האֵימִילִית ושמו יוּקוּנְדוּס. בדי עמל הגיעו הרומאים אל מקום מחנם לפנים אשר בגבע, ורבים מאנשי־הצבא השליכו בדרכם את כל הנשק מעליהם, בגבע התמהמה צסטיוס שני ימים והיה כאובד עצות וביום השלישי ראה, כי עָצמו שונאיו וכל המקומות מסביב מלאים יהודים, והבין כי לרעתו התמהמה במקום הזה ואם יחכה עוד מעט יִוָּספו רבים על שונאיו.

ח. למען החיש את מנוסת הצבא צוה צסטיוס להשליך את כל הדברים אשר הם לטֹרח בדרך מסעו. על־כן המיתו הרומאים את כל הפרדים והחמורים ובהמות־המשא, מלבד הבהמה הנושאה את כלי־הקלע ומכונות המלחמה, כי בכלים האלה החזיקו לגֹדל ערכם, ומה גם כי פחדו, פן יפלו בידי היהודים, אשר יהפכו אותם מול פניהם, – ואחרי־כן הוליך אותם צסטיוס אל בית־חורון. והיהודים לא הִרבו להציק להם בארץ המישור, אך כאשר נדחקו הרומאים אל בקעה צרה במורד ההר, קדמו היהודים אותם: אלה סגרו עליהם את מוצא הבקעה, ואלה רדפו אחריהם ולחצו אותם אל תוך הבקעה. וכל ההמון הגדול התיצב במקום ההר התלול אשר ממעל למסלה וכסה את מערכות הרומאים בברד חצים ואבני־קלע. גם הרגלים נבוכו ולא מצאו תחבולה לעמוד על נפשם. והרוכבים נמצאו עוד בצרה נוראה מהם, כי נבצר מהם ללכת לדרכם בסדר תחת מטר אבני־הקלע וגם לא יכלו לעלות בסוסיהם על צוקי הסלעים ולהדוף את שונאיהם. ומן העבר השני נמצאו תהומות ופחתים, אשר נפלו שמה הרומאים, כאשר מעדוּ רגליהם, ומנוס אבד מהם ואפסה כל תקוה לעמוד על נפשם. ומגֹדל צרתם הרימו קול זעקה שבר ויללת נואשים. ולקול נאקתם ענו היהודים קול ענות גבורה ותרועת נצחונם, בחַזְּקם איש את אחיו. וכמעט השמידו היהודים את כל חיל צסטיוס, לולא כִּסה עליהם הלילה, ובחֹשך הספיקו הרומאים להמלט אל בית־חורון. והיהודים חנו עליהם מסביב ושמרו על מוצאי הבקעה.

ו. וצסטיוס נוכח לראות, כי לא יוכל לצאת משם לדרכו ביד רמה ובקש תחבולה לברוח מפני האויב [במסתרים]. הוא בחר מן הצבא כארבע מאות אנשים אמיצי־לב והציג אותם על החֵל [אשר לפני מחנהו] וצוה עליהם להרים על נס את דגלי משמרת המחנה, למען יתעו היהודים להאמין, כי שם נמצא כל הצבא. והוא לקח עמו את שארית הצבא במסתרים והקדים ללכת דרך שלשים ריס. לאור הבֹּקר הכירו היהודים, כי מקום המחנה ריק, והתנפלו על ארבע מאות האנשים, אשר הוליכו אותם שולל, והמיתו אותם בחִציהם במהרה ורדפו אחרי צסטיוס. אולם הוא הספיק בלילה להקדימם מהלך רב וביום החיש את מנוסתו, ומרֹב בהלה ופחד השליכו אנשי־הצבא בדרך את מכונות הרעש (אילי הברזל) ואת הבליסטראות ואת יתר מכונות המלחמה, והיהודים לקחו אותן לשלל ואחרי־כן נלחמו בהן עם הרומאים. היהודים רדפו אחרי הרומאים עד אנטיפטרס וכאשר לא הדביקו אותם במקום ההוא נטו מעליהם ואספו את מכונות־המלחמה ופשטו את החללים וקבצו את יתר השלל ומהרו לשוב אל ירושלים בקול תרועה. כי מהיהודים נפלו רק חללים מתי מספר ומהרומאים עם עוזריהם יחד מתו כחמשת אלפים ושלש מאות רגלים ושלש מאות ושמונים רוכבים. הדברים האלה נעשו בשמיני לחֹדש דיוס (מרחשון), שנת שתים־עשרה לממשלת נירון.

פרק עשרים: צסטיוס שלח צירים אל נירון. יושבי דמשק הרגו את היהודים אשר בתוכם. בני־ירושלים חדלו לרדוף אחרי צסטיוס ושבו לעירם והתכוננו למלחמה והקימו שרי־צבא רבּים וביניהם את כותב הספר. מקצת מעשי יוסף בגליל.    🔗

א. ואחרי האסון אשר קרה את צסטיוס עזבו רבים מנכבדי היהודים את העיר, אשר דמתה לאניה טובעת בים. גם האחים קוֹסְטוֹבַּרוֹס ושאול יחד עם פיליפוס בן יקים, שהיה ראש מחנה לאגריפס המלך, נמלטו מתוך העיר ובאו אל צסטיוס. רק אנטיפס, אשר היה לפנים אתם יחד בחצר המלך במצור, מאן לעזוב את העיר בימים ההם, ואחרי־כן נהרג בידי המורדים, ואת דבר מותו נספּר [למטה]. צסטיוס שלח את שאול ואת האנשים אשר עמו לארץ אֲכַיָה אל נירון, לסַפֵּר לו על־דבר מצוקתם ולשים את אשמת המלחמה בראש פלורוס, ובטח כי יקל לו מהסכנה, העתידה לו, כאשר יעיר הקיסר את כל חמתו על האיש הזה.

ב. ובעת ההיא שמעו יושבי דמשק על מגפת הרומאים והתעוררו להמית את היהודים היושבים בקרבם. עוד לפני הימים ההם חשדו אזרחי העיר ביהודים ואספו אותם אל הגמנסיון²¹² ושׂמו עליהם משמר, ועל־כן היה נקל להם לבצע את מזמתם, אולם הם פחדו מפני נשיהם, אשׁר כֻּלן – מלבד נשים אחדות – דבקו בדת היהודים, – ועל־כן שקדו בכל עֹז להסתיר מהן את הדבר. הם התנפלו על היהודים, אשר ישבו צפופים במקום צר ולא היו מזֻינים, ושחטו את כֻּלם בשעה אחת במספר עשרת אלפים וחמש מאות נפש²¹³, ואיש לא מחה בידם.

ג. ובשוב היהודים הרודפים אחרי צסטיוס אל ירושלים, משכו אליהם את אחיהם, אשר עוד היו נאמנים בברית הרומאים, את אלה בחֹזק־יד ואת אלה בדברי רצון, והתאספו כֻלם בהר־הבית והקימו שרי צבא רבים לפַקד במלחמה. יוסף בן גוריון והכהן הגדול חנן נבחרו לראשי השליטים בכל העיר ונטלו עליהם לחזק את חומת ירושלים. ואת אלעזר בן שמעון, אשר בידו היו כל בזת הרומאים והכסף שלקחו היהודים מצסטיוס וגם כסף רב מאוצר העם, לא שׂמו היהודים בראש הממשלה, בראותם כי היֹה יהיה למושל עריץ בעזרת הקנאים הנלוים אליו, נושאי כליו. אולם כעבור זמן מצער אזל הכסף מאוצר הצבור והפעם הצליח בידי אלעזר לצודד את העם בכשפיו, עד אשר נכנע תחת שלטונו.

ה. ועל ארץ אדום נתנו היהודים שני שרי־צבא, האחד יהושע בן צפא (סַפְּפַס), מן הכהנים הגדולים, והשני אלעזר בן הכהן הגדול חנניה. ועל ניגר, ראש אדום בימים ההם, אשר היה מילידי ארץ עבר־הירדן (פֶרַיָּה) ונקרא על שמה „איש עבר־הירדן“ (איש פֶרַיָּה), צוו להִכּנע תחת שני שרי־הצבא האלה. וגם מיתר חלקי הארץ לא הסיחו את דעתם: אל יריחו נשלח יוסף בן שמעון לשר־צבא, ואל עבר־הירדן – מנשה, ואל מחוז תמנה (תמנתה) נשלח יוחנן האֵסי וגם לוד ויפו ואמאוס נפלו בחלקו. ולמפַקד בחבל גופנא ועקרבים (עקרבתא) הוקם יוחנן בן חנניה, ועל שתי ארצות הגליל – יוסף בן מתתיה ועל גבול שלטונו נחשבה גם גמלא הבצורה בכל ערי הארץ הזאת.

ה. וכל אחד משרי־הצבא משל במדינה, אשר הפקד עליה, כפי נדבת רוחו וכפי כח תבונתו. ויוסף, אחרי בואו אל ארץ הגליל, בקש למצֹא חן בעיני כל יושבי הארץ, בדעתו כי בדבר הזה יצליח לעשות טובה רבה, אם גם ישגה ביתר הדברים. הוא ראה, כי ימשוך אליו את לב טובי הארץ בתתו להם חלק בשלטון, ואת לב כל העם – בשימו עליו אנשים ידועים ונבונים מילידי הארץ, על־כן בחר לו שבעים אנשים חכמים מזקני העם ושׂם אותם למושלים בכל ארץ הגליל. ובכל עיר ועיר שׂם שבעה שופטים, להביא אליהם כל דבַר ריב קטן, אולם את הדבר הקשה ואת דיני הנפשות צוה לשלוח אליו ואל שבעים הזקנים אשר עמו.

ו. ואחרי אשר שׂם יוסף משפטי צדק בכל עיר ועיר מבית, שׂם את פניו לחַזק את הארץ. ובדעתו, כי הרומאים יעלו על ארץ ישראל, דרך הגליל, בִּצר את כל משגבי הארץ, את יודפת (יוטפטי) ואת באר־שבע ואת צְלָמִין (סַלַמֵּין) ואת כפר־איכו²¹⁴ ואת יפה ואת סיגף²¹⁵ ואת ההר הנקרא תבור (אִיטַבִּירִיּוֹן) ואת טַריכֵי²¹⁶ ואת טבריה, ומלבד אלה בנה חומות על המערות אשר מסביב לים כנרת בחלק הארץ הנקרא הגליל התחתון, ובגליל העליון בנה את המקום הנקרא סלע עַכְבָּרָה ואת צפת²¹⁷ ואת ימנית (או יבנית) ואת מֵרון, ובארץ הגולן את סיליקיה ואת סגנה (סוגני) ואת גמלא. רק לבני צפורי בלבד נתן יוסף לבנות את חומות העיר על דעת עצמם, בראותו כי הם עשירים בכסף ונכונים למלחמה וגם באין מצַוֶּה עליהם. וככה בנה גם יוחנן בן לוי בעצמו את חומת גוש־חלב במצות יוסף. לעֻמת־זאת טרח יוסף בבנין יתר המצודות, כי בא אל כל מקם ונצח על העבודה. הוא אסף בארץ הגליל חיל רב, אשר עלה במספרו על עשר רבבות (מאה אלף) אנשים צעירים, ולכֻלם חלק כלי־נשק ישנים, כאשר מצאה ידו לאסוף, וזִיֵּן אותם.

ז. ויוסף ראה, כי כח הרומאים הגדול, אשר לא יעמוד איש בפניו, יסודו במשמעת הטובה ובשנוני²¹⁸ המלחמה אשר להם. אמנם מדֹחק השעה לא יכול יוסף ללַמד את אנשיו [את מלאכת המלחמה], אולם בהכירו, כי משמעת הצבא תלויה במספר הפקידים הרב, סדר את הצבא כדרך הרומאים ושם עליו שרי־צבא רבים. הוא חלק את אנשי־צבאו לקִבוצים שונים, ובראשם העמיד את שרי־העשרות ועליהם שרי־מאות וממעלה להם שרי־אלפים, ועל כֻּלם הקים מפקדים, לעמוד בראש חילות גדולים. הוא לִמד אותם את הדרך למסור את סִמני הפקֻדה (בעת מלחמה), ואת אותות החצוצרות, להסיע את המחנה או לאסוף את הצבא, ואת מעשי אגפי המערכה בעלותם על האויב או בהקיפם אותו, וגם הורה אותם, באיזו דרך יטה האגף המנַצֵּח במלחמה לבוא לעזרת הנִּגף במערכה, ואיך יחזקו אנשי־הצבא איש את אחיו לשאת את כֹּבד המלחמה. ותמיד הראה אותם, מה הם הדברים המחזקים את אֹמץ־הרוח ואת כּח הגוף. וביותר הִקנה להם את הליכות המלחמה, בבארו לפניהם את טכסיסי הרומאים בכל פרטיהם ובהזכירו אותם, כי נטלו עליהם להִלחם בגבורי החיל, אשר בחֹזק־גופם ועֹצם־רוחם כבשו את כל עולם הישוב כמעט. הוא אמר להם, כי ינסו את כח משמעתם במלחמה עודלפני צאתם לקרב ויראו אם יעצרו כח לחדול מדרכיהם הרעים, אשר הסכינו בהם, מדרכי הגנבה והגזל והעֹשק, ולא יוסיפו להונות את אחיהם ולא יבקשו שכר לעצמם בנזק האנשים הקרובים אליהם. כי סִמן טוב הוא לגורל המלחמות, אם כל אנשי הצבא היוצאים בהן נלחמים בלב טהור וישר²¹⁹, ולבני הבליעל מלחמה לא באויביהם בלבד, כי־אם גם באלהים.

ח. ככה הִרבּה יוסף לדבר על לב אנשיו כל הימים. ומספר העם, אשר נאסף אליו והיה מוכן למערכה, עלה עד ששים אלף רגלים ושלש מאות וחמשים רוכבים, ומלבד אלה היו לו ארבעת אלפים וחמש מאות שכירי מלחמה, אשר הִרבּה לבטוח בהם. ושש מאות בחורי חיל היו שומרים לראשו. ועל־נקלה כלכלו הערים את כל אנשי־הצבא האלה, זולת השכירים, כי כל עיר ועיר שלחה את חצי אנשי־החיל לעבודת הצבא ואת המחצית השניה – להמציא להם את לחמם וכל צרכיהם. ככה נחלק העם: אלה חגרו כלי־נשק, ואלה יצאו לעבוד בכל מלאכה, ואנשי המלחמה שלמו לאחיהם על הלחם, אשר נתנו להם, בסוככם עליהם מכל צרה.

פרק עשרים ואחד: יוחנן איש גוש־חלב ונכליו ומעשי יוסף להפר את מזמותיו. יוסף השיב אליו ערים אחדות, שמרדו בו.    🔗

א. ככה הוציא והביא יוסף את יושבי הגליל, אך איש־מזמות מעיר גוש־חלב ושמו יוחנן בן לוי קם לו לשטן. הוא היה ערום ונוכל מכל אנשי הבליעל, אשר קנו להם שׁם במעשי נבלה כאלה²²⁰. לראשונה היה יוחנן איש עני וימים רבים היה חֹסר־הכסף לשטן למזמות רשעו. הוא היה משכיל על־דבר שקר והבין לשים את חותם האמת על כזביו, והתרמית נחשבה בעיניו למדה טובה, ובה נהג גם בהליכותיו עם אוהביו היקרים. הוא ידע להתחפשׂ כאיש אוהב הבריות, אולם למען בצעו נקל היה לו לשפוך דם אדם כמים, ותמיד בקש גדולות לנפשו, ולמען השיג את משאת־נפשו עולל מעשי רשע נבזים. לפנים היה שודד יחידי, ואחרי־כן מצא לו חבר־משחיתים, אשר לא היו רבים במספרם בתחלה, אך גדלו ועצמו מיום ליום, ועינו היתה פקוחה, לבל יבוא בסודו איש, אשר יתָּפש בכף על־נקלה, ורק אנשים חזקים בכח גופם ואמיצי־רוח ויודעי־מלחמה אסף אליו, עד אשר התלקטו אליו ארבע מאות איש, ורֻבּם פליטי ארץ הצורים והכפרים אשר בה, ובראש האנשים האלה מִלא את כל הגליל חמס ונתן את פחדו על הרבים, אשר חכו באימה למלחמה הבאה.

ב. יוחנן בקש להיות שר־צבא (בגליל) ועוד הלך בגדולות מאלה, אולם מחסור הכסף לא נתן לו להפיק את מזמתו. ובראותו, כי יוסף אוהב אותו מאד על כשרון מעשהו, דִבּר על לבו למלא את ידו לבנות את חומת עירו, ובדבר הזה אסף כסף רב, אשר נגשׂ את העשירים, ואחרי זאת חבל עצת ערומים: בדעתו, כי כל היהודים היושבים בסוריה נזהרים מן השמן אשר לא נעשה בידי אחיהם, קבל רשות [מיוסף] לשלוח אליהם שמן אל הגבול. הוא שׁלם במטבע הצורים, אר מחירו ארבעה [דרכמונים] אַתּיקים²²¹ לכל ארבעה הינים ומכר במחיר חצי ההין, והנה ארץ הגליל היא ארץ זבת שמן, והשנה ההיא היתה שנת ברכה ויוחנן לבדו שלח שמן רב אל המקומות אשר היה שם מחסור, ועל־כן אסף לו כסף רב עד לאין־מִספּר. ומיד פזר מכספו לרעת האיש, אשר נתן לו לשלוח את ידיו בסחורה. הוא חשב, כי בהורידו את יוסף ממשמרתו יעלה בידו להשתרר על ארץ הגליל, ועל־כן צוה את השודדים אשר עמו להרבות מעשי חמס ושֹׁד, למען תרבה השערורה בקרב הארץ, ואז יוכל להתנפל מן המארב על ראש הגליל בצאתו לעזרת הסובלים ולהכותו נפש, או להבאיש את ריחו בעיני יושבי הארץ, אם לא ישים את לבו למעשי השודדים. ואחרי־כן הפיץ ממרחק את השמועה, כי יוסף אומר למסור את הארץ בידי הרומאים. ועוד עלילות רבות עשה, להוריד את האיש מגדֻלתו.

ג. ובימים ההם יצאו צעירים אחדים בני כפר דבתרתה (דַּבַּרְתָּה), מן הצופים אשר הציג יוסף בעמק הגדול (בעמק יזרעאל), ושׂמו אורב לתלמי, נאמן בית אגריפס וברניקי, וגזלו ממנו את כל הכבודה, אשר הוליך עמו, ובה היו בגדים יקרים למכביר וגביעי כסף רבים ושש מאות זהב. הם לא יכלו לחלק את הגזלה ביניהם בסתר והביאו את כל השלל ליוסף אל טריכי. הוא הוכיח אותם על מעשה החמס שעשו לאנשי המלך והניח את כל השלל בידי חנני, הנכבד בכל יושבי טריכי, ואמר בלבו להשיב את הגזלה לבעליה בשעת הכֹּשר. אולם הדבר הזה הביא על יוסף רעה גדולה. כי כאשר נוכחו החומסים לדעת, כי לא יקבלו חלק מן המלקוח, קצפו על יוסף מאד. וגם הבינו את מחשבתו, להשיב את יגיע כפיהם למלכים, להתרצות אליהם. על־כן ברחו החומסים בלילה אל הכפרים והודיעו את כל יושביהם, כי בגד יוסף בהם. והמהומה הקיפה גם את הערים הקרובות ולפנות בֹקר באו במרוצה כעשר רבבות אנשים מזֻינים אל טריכי להִנקם ביוסף. וההמון הגדול הזה נאסף במקום מרוץ הסוסים (האִפּוֹדְרוֹמִין), אשר בטריכי, והרים קול צעקה בחרי־אף: אלה צעקו להוריד את יוסף ממשרתו ואלה דרשו לשרוף את הבוגד באש. ואת חמת ההמון חזקו עוד יוחנן (בן לוי) ואיש אחד ושמו יהושע בן צפיא (סַפְּפיַס), ראש העיר טבריה בימים ההם. ואוהבי יוסף ושומרי ראשו נבהלו מחמת ההמון ונמלטו כלם אל נפשם, מלבד ארבעה אנשים. יוסף ישן עוד שנתו ונֵעור כאשר נגשו האנשים לשלוח אש בבית. וארבעה עבדיו הנאמנים יעצו אותו לברוֹח. אולם יוסף לא שׂם את לבו לדבר אשר נשאר עזוב באין מֵגֵן עליו וגם לא ירא את המון הקושרים הרבים. הוא קרע את בגדיו ושׂם אפר על ראשו והטה את ידיו לאחור וקשר את חרבו מגבו וקפץ אל ההמון. ולמראה הדבר הזה חמלו עליו קרוביו ואוהביו ואנשי טריכי יותר מכֻּלם. ואולם האנשים אשר באו מחוץ לעיר וגם האנשים הקרובים, אשר לא יכלו לשאת את יוסף הוסיפו לקלל אותו ודרשו ממנו להוציא אליהם כרגע את כסף הצבור ולהודות על הברית אשר כרת [עם שונאיהם] בבגד. כי בהביטם אל מראה יוסף האמינו, שלא יכחש בדברים אשר נחשד בהם. אחרי אשר עשה את הדבר לעורר רחמיהם, למען יסלחו לחטאתו. אולם באמת השפיל יוסף את עצמו בתחבולה, כי התחכם לסכסך את המתעברים בו איש באחיו למען הדבר אשר העלה את חרון אפם. הוא הבטיח אותם להודות על כל מעשיו, וכאשר נתנו לו האנשים לדבּר, קרא אליהם: „את הכסף הזה לא רציתי לשלוח אל אגריפס וגם לא אמרתי למצֹא בו חפץ לנפשי, כי לא יכֹלתי לחשוב את איש־ריבכם לאהוב־נפשי ואת נזק הכלל – לשכר לעצמי. למענכם עשיתי זאת, בני טריכי, בראותי כי אין לעירכם כל משגב ומחסֶה, על־כן אמרתי להוציא את הכסף הזה למבנה חומותיכם. ואמנם יראתי את יושבי טבריה ואת בני יתר הערים, פן ילטשו את עיניהם אל השלל, ובחרתי להסתיר אצלי את האוצר, למען אוכל לבנות את החומה. ואם לא ימצא הדבר חן בעיניכם, הוצא אוציא אליכם את הכסף המובא ואתן לכם לבז. והנה אני יעצתי טוב עליכם – ואתם צאו ועשו שפטים בשוחר טובתכם!“

ד. לדברים האלה הריעו יושבי טריכי לקראת יוסף בקול ברכה, אולם בני טבריה ויתר הערים החלו לחרף אותם וּלבַעֲתָם. אלה ואלה עזבו את יוסף לנפשו ורבו ביניהם. ויוסף התחזק עתה ברבות אנשי שלומו, כי מספר בני טריכי היה כארבעים אלף, והוא פנה אל כל הנאספים לדַבּר עמם כאשר עם לבבו, ויִסר אותם בדברים קשים על פחזותם והבטיח אותם, כי בכסף הנמצא יבנה את חומת טריכי וגם ישים את לבבו להמציא חסות ליתר הערים, כי לא יחסר כסף, אם תהיה עצת שלום ביניהם בדבר הוצאת הכסף, ולא ירגזו באיש המוצא להם מקור לכסף.

ה. וככה סבב יוסף את האנשים בכחש, ורֹב ההמון שב לביתו, אף כי היה סר וזעף. רק אלפים אנשים חגורי חרב אמרו להתנפל על יוסף, אולם הוא מהר להמלט אל ביתו, והם סבבו את הבית בדברי־אימים. נגד האנשים האלה חבל יוסף עצת מרמה חדשה. הוא עלה על גג ביתו והשקיט את השאון בתנופת יד ימינו וקרא אל האנשים, כי אינו מבין מה הם דורשים ממנו, כי בתוך הקולות והשאון אינו יכול לשמוע דבר, אולם הוא נכון למלא את כל משאלותיהם, אם ישלחו לו אנשים נבחרים אל הבית פנימה, לדַבּר עמו במנוחה. לשמע הדבר הזה באו אל הבית טובי האנשים וראשיהם. הוא משך אותם אל קרן פנת הבית ואחרי־כן צוה לסגור את שער החצר ולדוש את בשרם בשוטים, עד אשר נחשפו מעיהם. וההמון עמד מסביב וחשב, כי האריכו האנשים הבאים אל הבית בדברי עצומותיהם. ופתאֹם צוה יוסף לפתוח את שערי החצר ולהוציא משם את האנשים הטובלים בדמם. ולדבר הזה נבהלו האנשים הנותנים עליו את פחדם והשליכו מעליהם את נשקם ונמלטו על נפשם.

ו. אחרי הדברים האלה גדלה עוד קנאת יוחנן והוא טמן עוד הפעם פח לרגלי יוסף. הוא התחפש כאיש חולה ובקש את יוסף במכתב לתת לו להתרפא במימי טבריה. ויוסף לא הבין את מחשבתו הרעה וכתב אל פקידי העיר (טבריה) לקבל את פני יוחנן בכבוד ולספּק לו את כל צרכיו. יוחנן הפיק את רצונו מדבַר יוסף וכעבור שני ימים פּתָּה את אנשי העיר בדברי כחש ובשֹׁחד למרוד ביוסף. ושילא (סילס), אשר הפקידהו יוסף לשמור על העיר, שמע את הדבר ומהר לכתוב אליו על מעשה המזמה. וכאשר קבל יוסף את המכתב, יצא חיש ממקומו ונסע כל הלילה ולעת עלות השחר בא אל טבריה, וכל המון יושבי העיר יצא לקראתו, ויוחנן חשד ביוסף, כי למענו בא אל העיר, ובכל־זאת שלח אליו בידי אחד ממכריו, לכחש לו על דבר מחלתו ולאמר, כי הוא שוכב במטה, ועל־כן אינו יכול לצאת אליו ולכבדהו. וכאשר הקהיל יוסף את בני טבריה אל האצטדיון ונִסָּה לדַבּר אתם על השמועה אשר הגיעה לאזניו, שלח יוחנן שמה אנשי־צבא מזֻינים וצוה עליהם להמית את יוסף, וכאשר חשפו האנשים את חרבותיהם, ראה אותם העם והרים קול צעקה. ולשמע הצעקה פנה יוסף לאחוריו ובראותו את להבות החרבות השלופות לשחטו קפץ למטה אל החוף – כי עמד על תל גבוה שש אמות לדַבּר משם אל העם – וירד מהר אל אחת הסירות העומדות שם ונמלט עם שני שומרי ראשו אל תוך היאור (ים כנרת).

ז. ואנשי צבא יוסף לקחו את נשקם מהר ויצאו להִלחם במבקשי נפשו. ויוסף פחד, פן תתלקח לרגל הדבר הזה מלחמת־אחים, אשר תחריב את כל העיר בעון מתי־מספר, ושלח ציר אל אנשי־הצבא להודיעם, כי ידאגו רק להגן על נפשם ולא ימיתו גם לא יחרפו אחד מן החיָּבים. ואנשי־הצבא עשו כמצותו ושבו למנוחתם, אולם יושבי הארץ אשר מסביב שמעו על־דבר המזמה ועל־דבר יועץ הרע ונאספו להכות את יוחנן, והוא מהר להמלט אל גוש־חלב, עיר אבותיו. ומכל ערי הגליל נהרו אל יוסף רבבות אנשים מזֻינים והודיעו בקול, כי באו להלחם ביוחנן, החורש און על כל העם, ולשרוף עליו את העיר, אשר נתנה לו מנוס ומחסה בקרבה. ויוסף ענה אותם, כי הוא מקבל ברצון את אותות אהבתם, ושִׁכֵּך את חמתם, כי בחר לו לכבוש את אוהביו בחכמה ולא רצה להכותם נפש. ואחרי אשר נודעו לו שמות האנשים, אשר התקשרו עליו יחד עם יוחנן בכל עיר ועיר, – כי בנפש חפצה גלה העם את שמותיהם, – שלח אליהם צירים להזהירם, כי יצא לבֹז את רכושם ולשרוף את בתיהם באש עליהם ועל בני משפחתם, אם לא יעזבו את יוחנן בעוד חמשה ימים, ובדבר הזה הִטה מאחרי יוחנן חיש מהר כשלשת אלפים איש והם באו אליו ופרקו את כלי־נשקם והניחום לרגליו. וליוחנן נשארו רק כאלפַּים איש – וכֻלם פלטים מארץ סוריה, והוא שב להתנכל במסתרים אל יוסף אחרי אשר לא יכול לו לעיני השמש. הוא שלח בלאט מלאכים אל ירושלים להכות את יוסף בלשון, כי אסף לו חיל לרֹב, וגם הוציא קול, כי לא יארכו עוד הימים ויוסף יבוא בשערי העיר (ירושלים) להיות שם למושל עריץ, אם לא יֻתַּן עליו משמר. העם היושב בירושלים הבין את עלילות יוחנן ולא שׂם לב אל דבריו, אולם טובי העם, אשר קנאו ביוסף, ואחדים מראשי הממשלה (בירושלים) שלחו בסתר כסף אל יוחנן לאסוף לו שכירים ולהלחם ביוסף וגם נמנו וגמרו ביניהם להוריד אותו (את יוסף) ממשרת ראש־הצבא, ובראותם, כי בגזרת פיהם לבד לא ישיגו את חפצם, שלחו אלפים וחמש מאות אנשי־חיל מזֻינים ועליהם את יועזר בן נוֹמיקוּס ואת חנניה בן צדוק²²² ואת שמעון ויהודה בני יונתן, – כֻּלם אנשים מטיבים לדַבּר, – להטות את לב העם מאחרי יוסף ולדרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו, כאשר יבוא אליהם ברצון, או גם להלחם בו, אם יַקשה את לבו להחזיק במשרתו. אוהבי יוסף [אשר בירושלים] כתבו אליו, כי נשלח צבא אל הגליל. אולם את שרש הדבר לא הודיעוהו, יען אשר נועצו שונאיו עליו בסתר. ועל־כן לא הקדים יוסף להִזהר. ארבע ערים פשעו בו ועברו אל מריביו, והן צפורי וגמלא (נ"א: וגברה) וגוש־חלב וטבריה. אולם בידו הצליח להשיב אליו את הערים בלי מלחמה ובתחבולות ערמה תפש בכף את ארבעת שרי החילים [השלוחים מירושלים] עם גבורי צבאם ושלח אותם לשוב אל ירושלים. וחמת העם בערה על האנשים עד להשחית, והוא רצה להמית אותם ואת כל הנלוים אליהם לשַׁלחם, לולא קדמו לברוח.

ח. ומן היום ההוא והלאה ירא יוחנן את יוסף ולא יצא מחומת גוש־חלב החוצה. וכעבור ימים אחדים פשעה טבריה ביוסף עוד פעם, ויושביה שלחו לקרֹא אליהם את אגריפס המלך. אמנם המלך לא הספיק לבוא למועד הקבוע, ורק רוכבים רומאים מתי־מספר באו אל העיר ביום ההוא, ולדבר הזה הודיעו יושבי טבריה, כי הפרו את בריתם עם יוסף. והשמועה על־דבר המרד הזה הגיעה לאזני יוסף בטריכי, כאשר שלח את אנשי צבאו לאסוף צֵדה, ולא יכול לעלות לבדו על המורדים וגם לא רצה להִשאר על עמדו, בפחדו פן ימהרו אנשי המלך לבוא בשערי העיר בעוד הוא מתמהמה, וגם לא יכול לדחות את מעשהו ליום המחרת, כי היה יום השבת, ועל־כן גמר בנפשו ללכוד את הקושרים בערמה. הוא צוה לסגור את שערי טריכי, פן יגלה שמץ מדבַר עצתו לאנשים הקמים עליו, ולאסוף את כל הסירות השׁטות בים כנרת – כי נמצאו אז שם מאתים ושלשים סירות ובכל אחת היו ארבעה מַלָּחִים ולא יותר. ובסירות האלה מהר יוסף להפליג אל טבריה, וצוה על הסירות להֵעָצֵר במרחק גדול מן העיר, עד אשר לא היה קל משם לראות, כי הן ריקות מאדם, והוא עם שבעת שומרי ראשו, אשר לא היו חגורי נשק, קרב אל העיר, עד אשר נראה לעיני יושביה. וכאשר ראו אותו מראש החומה אנשי־ריבו, אשר זה עתה המטירו עליו חרפות, נבהלו מאד, בחשבם כי כל הסירות מלאות אנשי־צבא מזֻיָּנים. הם השליכו את כלי־נשקם והניפו ענפי־זית, להתחנן אליו, כי יחמול על העיר.

ט. ויוסף הִרבה להפחידם וליסרם בדברים, על אשר הם מכַלים את כחם במלחמות אחים אחרי שקבלו עליהם להלחם ברומאים, ועושים מעשי תעתוּעים לשמחת נפש שונאיהם, ואחרי זאת הוכיח אותם, כי היו מבקשים את נפש האיש, השוקד על שלומם ושלוָתם ואינם בושים לסגור את שערי עירם בפני הבונה את חומותיה. וגם אמר אליהם, כי יקבל ברצון את האנשים, אשר יבואו להצטדק לפניו ויתנו לו ערֻבּה על אמון לב אנשי העיר. ולשמע הדבר הזה ירדו אל יוסף מיד עשרה אנשים מטובי בני טבריה והוא קבל אותם וצוה להוליכם אל אחת הסירות העומדות מרחוק. ואחרי־כן דרש, כי ירדו אליו עוד חמשים איש מראשי זקני המועצה, למען יקח גם את ערֻבּתם. ועוד מצא לו טענות חדשות להוסיף ולקרֹא אליו אנשים, למען יכרות אִתּם ברית. ואת החובלים (הקברניטים) פקד לתפֹּשׂ את האנשים ולנסוע אתם בחפזון אל טריכי ולאסור אותם בבית־הכלא. וככה אסף אליו את כל יועצי העיר שש מאות איש וכאלפים מטובי העיר וצוה להוליכם בסירות אל טריכי.

י. וכל האנשים צעקו בקול, כי ראש מחוללי המרד הוא איש אחד ושמו קלֵיטוֹס, ובקשו את יוסף לכלות בו את חמתו. אולם יוסף לא רצה להמית איש וקרא ללוי, אחד משומרי ראשו, וצוהו לרדת אל החוף ולקצץ את ידי קליטוס, אך לוי ירא לרדת לבדו אל המון שונאיו הרבים ומאן לעשות את הדבר. ובראות קליטוס את יוסף קם בחמתו בסירה, כאִלו הוא אומר להתנפל עליו ולעשות בו שפטים, התחנן אליו מן החוף להשאיר לו אחת משתי ידיו. ויוסף נעתר לו, אך דרש ממנו, כי יכרות את ידו בעצמו. קליטוֹס הוציא בימינו את החרב וכרת את שמאלו. כה נפל פחד יוסף עליו! ככה בא יוסף עם סירות ריקות ושבעת שומרי ראשו ולקח את עם טבריה בשבי והשיב אליו את העיר. ואחרי ימים מעטים ראה, כי התקוממו עליו בני העיר יחד עם יושבי צפורי, ומסר את העיר לאנשי־צבאו למשׁסה. וכאשר אסף אליו את כל רכוש האזרחים השיב אותו לבעליו. וככה עשה גם בעיר צפורי, כי כל חפצו היה ללַמד את האנשים מוסר אחרי הכניעו אותם ובהשיבו להם את כספם משך אליו את אהבתם מחדש.

פרק עשרים ושנים: היהודים התכוננו למלחמה. ושמעון בן גיורא הרבה שֹׁד בארץ.    🔗

א. ככה שקטו המהומות בארץ הגליל. וכאשר חדלו יושביה לריב ביניהם התמכרו להכין את הכל לקראת המלחמה עם הרומאים. ובעת ההיא בנוּ חנן הכהן הגדול וגדולי העם, אשר לא היו מאוהבי הרומאים, את חומת ירושלים והכינו מכונות רבות למלחמה. ובכל קצות העיר צרפו היהודים חצים וכל מיני קלע וכלי־נשק, והמונים המונים למדו בני־הנעוּרים את ידיהם לקרב בלי סדר, וכל העיר מלאה המֻלה ושאון. והאזרחים השקטים נבוכו מאד ורבים השכילו לראות מראש את הצרות העתידות לבוא וקראו לבכי ולמספד. גם אותות ומופתים היו אז [בשמים ובארץ] ורודפי השלום ראו בהם סִמן רע לעתיד, אולם אוהבי המלחמה הפכו אותם ופתרו אותם לטובה כאות נפשם. ומראה העיר לפני עלות הרומאים היה כמראה עיר נוטה למות. וחנן חשב בלבו להשבית מעט־מעט (או: לזמן קצר) את התכונה למלחמה, אולי יהפוך את לב המורדים ויָפֵר את העצה הנבערה, שיעצו המכֻנים בשם קנאים, למען ייטב לעם. אך הוא נפל שדוד בזרוע רמה, ובדברים הבאים נסַפֵּר, מה היתה אחריתו.

ב. ובמחוז עקרבים (עקרבתא) אסף אליו שמעון בן גיורא אנשי־ריב רבים ושׂם את פניו אל החמס. ונקל היה בעיניו לשוּם לבז את בתי העשירים, כי גם את בשרם נתן למַכּים ומרחוק הראה לדעת, כי יהיה לרודה עריץ בעמו. וכאשר שלחו חנן וראשי ירושלים צבא להלחם בו, לקח אתו את אנשיו וברח אל השודדים אשר במצדה, ואתם ישב עד אשר נרצחו חנן ויתר שונאי נפשו, ומשם פשט כל הימים על ארץ אדום. וכאשר גדל מספר ההרוגים בארץ ולא חדל השֹׁד והחמס, אספו ראשי האדומים צבא והקימו שומרים בכפרים. אלה הדברים אשר נעשו בימים ההם בארץ אדום.

* * *

 

ספר שלישי    🔗

פרק ראשון: נירון שלח את אספסינוס להלחם ביהודים    🔗

א. וכאשר הגיעה שמועת המפלות בארץ יהודה לאזני נירון, נפלו עליו חרדה ופחד במסתרים; אולם לעין רואים עטה גאוה וזעם, באמרו, כי לא מגבורת האנשים (היהודים) יצא הדבר, רק מקלות דעת שרי־הצבא (הרומאים). הוא חשב, כי נאה לכבוד תפארת שלטונו להביט בבוז על התלאות האלה ולהראות, כי נעלה היא נשמתו מכל הנוראות, אולם דאגתו ורגזו גלו את מבוכת לבבו.

ב. הוא התבונן בדבר, מי האיש, אשר בידו יפקיד את ארצות־המזרח הסוערות, למען ינָקם ביהודים על מרדם ויציל מידם את העמים מסביב, אשר גם בהם פשׂה הנגע הזה, – ומצא, כי רק אספסינוס הוא האיש הדרוש לחפצו והוא לבדו יוכל לקבל עליו את כֹּבד המלחמה הגדולה הזאת, כי הוא איש־מלחמות מנעוריו, ושיבה זרקה בו על שדה הקרב, וזה מכבר הקים שלום בארצות המערב, אשר החרידון הגרמנים ממנוחתן, ובחרב ימינוֹ הכניע את ארץ בריטניה, אשר לא נודע שמהּ עד היום ההוא, ובדבר הזה זִכה את אביו (של הקיסר) קלודיוּס בחג־נצחון בלי עמל וזֵעת אפים.

ג. במעשה אספסינוס אלה ראה הקיסר סִמן טוב לעתיד, בהכירו, כי טעם זקנים ונסיון מלחמה גם יחד נמצאו בו, וגם בניו יהיו לערֻבּה נאמנה על ישר לבו, וכח־עלומיהם יהיה למשען לתבונת אביהם. ואולי עשתה זאת יד אלהים, אשר סדר את הדברים מראש! כי שלח נירון את האיש הזה לקחת בידו את כל צבאות הרומאים אשר בסוריה, ולמען עורר את רוחו הִרבּה לדַבּר אִתּו חלקות ועשה לו כבוד גדול בשעת הדחק הזאת. מארץ אֲכַיָה, אשר נמצא שם אספסינוס יחד עם נירון, שלח את טיטוס בנו אל אלכסנדריה, להעלות משם את הלגיון החמישי והלגיון העשירי, והוא עבר את ים הֶלֶסְפּוֹנְטוֹס ונסע אל ארץ סוריה בדרך היבשה ושמה אסף אליו את צבאות הרומאים ורבים מחיל הברית, אשר שלחו מלכי הארצות הסמוכות.

פרק שני: היהודים נגפו מגפה גדולה על־יד אשקלון. אספסינוס נסע אל עכו.    🔗

א. ואחרי אשר הכו היהודים את צסטיוס גבה לבם בניצחונותיהם, אשר לא קִווּ להם מראש, ולא עצרו כח לכבוש את תשוקת המלחמה וכמו לִהֵט אותם מזלם להעביר את המלחמה למרחקים. כי כל אנשי־החיל מהרו להאסף ולעלות על אשקלון, היא עיר עתיקה לימים, רחוקה חמש מאות ועשרים ריס מירושלים, אשר איבת עולם היתה בינה ובין היהודים, ועל כן אמרו הפעם להגיח עליה ראשונה. ובראש המתנפלים עמדו שלשה שרי־חיל ואנשי־מעלה בגבורתם ובחכמתם, והם ניגֶר איש עבר־הירדן ושילא הבבלי ויחד אתם יוחנן האֵסי. ואמנם עיר אשקלון היתה בצורה למשגב, אולם כמעט היתה ריקה מאנשי מלחמה. כי רק גדוד רגלים אחד ולהקת רוכבים שמרו עליה ובראשם שר־הצבא אַנְטוֹנִיּוּס.

ב. והיהודים החישו את מסעם בזעף ועמדו לפני שערי העיר במהרה, כאִלו מקרוב באו. אולם מעיני אנטוניוס לא נעלם דבַר מסעם והוא יצא לקראתם עם רוכביו ולא חת מגֹדל המונם ולא מעֹז רוחם והחזיק מעמד בפניהם בעֹצם גבורה, כאשר השׂתערו עליו בפעם הראשונה, וגרש את המעפילים לעלות על החומה. כי המון אשר לא נֻסה בקרָב נלחם פה על גבורי חיל מלֻמדי מלחמה, ורגלים נלחמו ברוכבים ואנשים צפופים בלי סדר התנגחו עם צבא מחֻבּר במערכה והשׂתערו בכל נשק הבא לידם על אנשי־צבא מזֻינים מכף רגל ועד ראש, ומרי־נפש, אשר עשו מעשיהם בחמת אפם ולא בהשכל ודעת, ערכו מערכה נגד אנשי־צבא השומרים את פי מפקדיהם, אשר כוננו את כל צעדיהם לאות הנתון להם – על־כן כשלו היהודים באפס־יד. וכאשר התמוטטו שורות המערכה הראשונות, כי נלחצו להסוג אחור מפני הרוכבים, נדחפו אל תוך השורות האחרונות, אשר שתו גם הן אל החומה, וחרב איש היתה באחיו, ולאחרונה ברחו כל היהודים מפני דהרות הרוכבים ונפוצו על־פני כל העמק. ושם נמצא כר רחב לרוכבי הסוסים, והמקום עזר לרומאים להרבות את חללי היהודים. הרוכבים מהרו לעבור את הבורחים במרוצתם ולסגור עליהם את הדרך, ואחרי־כן הפנו את פניהם למולם והפיצו את הפליטים אשר התלקטו במנוסתם והכו בהם לאין־מספר. ורבים הקיפו את פליטי היהודים בכל המקומות אשר פנו שמה וצנפו אותם והמיתום ברמחיהם על נקלה. וגֹדל המון היהודים לא הועיל להם בעת צרתם והרומאים, אשר היו מתי־מספר, כמו עצמו ורבו בעשותם חיל במלחמה. והיהודים נִסו להלחם במזלם הרע ועמדו על נפשם, כי בושו ממנוסתם המהירה, וגם קוו להסב את גורל המלחמה, אולם הרומאים לא חדלו מעשות חיל. וכה ארכה המלחמה עד הנשף ועשרת אלפים מן היהודים נפלו בחרב וביניהם שני שרי־הצבא יוחנן ושילא והנותרים כֻּסוּ רֻבָּם פצעים ושׂרדו עם שר־הצבא הנשאר ניגר אל שעלית²²³, והיא עיר מצער לאדומים. ומן הרומאים נפצעו מתי־מספר במלחמה הזאת.

ג. אולם גם אחרי הצרה הזאת לא סר גאון היהודים, ונהפוך הוא, כי חִזקה עוד הרעה את עזות פניהם ולא שמו לבם להמון החללים המתבוססים לרגליהם, וזֵכר נצחונותיהם הראשונים השׁיאם להביא עליהם מגיפה שנית. הם לא חכו עד אשר ירָפאו פצעיהם ואספו את כל חילם ובשארית חֵמות ובהמון גדול מבראשונה מהרו במרוצה אל אשקלון. אולם גם הפעם מצא אותם כפגע הראשון, גמול חֹסר דעת הקרָב ויתר מגרעותיהם למלחמה. כי אנטוניוס טמן להם אורב במעברות הארץ והם נפלו אל הפח מבלי דעת, ועוד טרם הסתדרו במערכה הקיפו עליהם הרוכבים ועוד הפעם נפלו חללים שמונת אלפים איש ומעלה והנשארים נמלטו על נפשם ויחד אתם גם ניגר, אשר הפליא להראות את גבורתו בעת מנוסתו. כי נלחצו היהודים בידי רודפיהם אל מגדל־מבצר אחד בכפר הנקרא בֶּלְצֶדֶק (נ"א בֶּצֶדֶל, בֶּזֶדֶל), ואנשי אנטוניוס לא יכלו להתמהמה לפני המגדל, כי קשה היה לכבשו וגם לא רצו לתת לשר־הצבא הגדול מכל היהודים בגבורתו לצאת בשלום, ועל־כן שלחו אש בחומה, וכאשר עלתה הלהבה מן המגדל שבו הרומאים לדרכם וחשבו בלבם כי מת ניגר. אולם הוא קפץ אל תוך מערה עמֻקה בירכתי המצודה ונצל מן הלהבה. ואחרי שלשה ימים שמע את נהי האנשים, אשר חקרו למצֹא את עצמותיו ולקברו, וענה לקולם, וכאשר יצא בשלום נפעמה רוח היהודים ושמחו שמחה גדולה, כי מאת האלהים באה ישועת האיש הזה, אשר נועד להוציא ולהביא את צבאותיהם במלחמה העתידה.

ד. ואספסינוס פקד את הצבא בעיר אנטיוכיה, היא העיר הגדולה בארץ סוריה, ועל־פי גדלהּ וחֹסן אשרהּ היא שלישית במעלתה בכל חלק העולם הסר לשלטון הרומאים, ושם אסף אליו גם את אגריפס המלך, המחכה לקראת בואו עם כל חילו, ומִהר לנסוע אל עכו. ובעיר הזאת קדמו את פניו אנשי צפורי עיר הגליל, אשר הם מלבדם מכל יושבי הגליל דרשו שלום לרומאים, כי היטיבו לראות מאין יבוא עזרם וידעו את כל חֹזק הרומאים, ועל־כן מהרו עוד לפני עלות אספסינוס לתת את ערֻבּתם לצֵסֶניוס גַּלוס וכרתו עמו ברית וקבלו חיל־משמר, ועתה יצאו בברכת שלום לקראת המצביא [החדש] והבטיחוהו, כי בכל אות־נפשם יהיו נאמנים בבריתו גם נגד אחיהם. וראש־הצבא מִלא את שאלתם ונתן להם חיל רוכבים ורגלים, אשר תמצא ידו לשמור את שלום העיר ולהגן עליה משֹׁד בעלות עליה היהודים למלחמה, כי לא קל היה בעיניו הנזק אשר ימצא אותו בהלקח ממנו לפני המלחמה העתידה העיר צפורי, היא הגדולה בכל ערי הגליל, הבנויה במקום משגב והמֻקפה חומה, אשר תהיה לו למבצר לעֻמת העם היושב בגליל.

פרק שלישי: תאור ארץ הגליל, ארץ שמרון וארץ יהודה.    🔗

א. שתים הן ארצות הגליל: האחת מכֻנה בשם הגליל העליון והשנית בשם הגליל התחתון, ומסביב להן נמצאו ארץ הצידונים (פיניקיה) וארץ סוריה. וממערב שמש גבולות הארץ הם עכו עם בנותיה והר הכרמל, אשר היה לפנים לבני הגליל, ועתה הוא נחשב על גבול הצורים. ובקרבתו נמצאה גבע²²⁴ עיר הרוכבים, אשר נקראה בשם הזה, כי ישבו בה רוכבים מצבא המלך הורדוס, אשר נפטרו מעבודתם. וגבול הדרום הן ארץ שמרון ועיר בית־שאן עד מי הירדן. ומרוח קדם גבול הגליל הן ארצות סוסיתא (היפוס) וגדר וארץ הגולן, ושם נמצאו גם גבולות מלכות אגריפס. ומרוח צפון סובב הגבול על צור וארץ נחלתה. ואֹרך הגליל התחתון מעיר טבריה עד כבול (חבולון)²²⁵ בקרבת חוף עכו, ורחבה מן הכפר אשר בעמק הגדול ושמו כִּסָלות (כסלות־תבור) עד באר־שבע. ומשם רֹחב הגליל העליון עד כפר בקע (בַּקַּה), הוא קצה גבול ארץ הצורים. וארכּה מכפר תֵּלָה אשר על הירדן עד מֵרון (מירות).²²⁶

ב. ואף כי שתי ארצות הגליל קטנות במדה ומכל עברים הן מֻקפות ערי־נכר, בכל־זאת עצרו יושביהן בכל המלחמות את האויבים מעלות על הארץ. כי היו הגלילים אנשי־מלחמה מנעוריהם ועצומים במספרם כל הימים, ומעולם לא שלט מֹרך־לב באנשים ומעולם לא חסרה הארץ גברים [יוצאים לקראת נשק], כי כֻלה ארץ דשנה ואדמת־מִרעה וגם עצים שונים צומחים בה ועֹשר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת־האדמה. וכל הארץ נזרעה בידי יושביה ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד. ובגלל ברכת האדמה הטובה ערי־הגליל רבות והמון הכפרים מלאים אדם (מרֻבּים באֻכלוסים) וגם מספר יושבי הקטן שבכפרים הוא חמשה־עשר אלף.

ג. ואף כי ארץ הגליל נופלת במדתה מעבר־הירדן (ארץ פֶרַיָּה), הנה היא עולה עליה בחֵילה ובעשרה, כי כֻּלה ארץ זרועה ופוריה בכל מקום, וארץ עבר־הירדן, הגדולה מהגליל הרבה, היא אדמת רכסים שוממה, וקשה לגִדול עצי־פרי טובים – ואמנם גם פה החלקות הטובות מלאות מֶגֶד שדה, ובעמקים צומחים כל מיני עצי־פרי, ויושבי הארץ מגַדלים זיתים וגפנים ותמרים לרֹב; הפלגים היורדים מראשי ההרים משקים את האדמה לרויה, ואִתּם יחד מקורות נאמנים, השוטפים כל ימי השנה, גם בחרבוני קיץ בעת יֹבש הפלגים. ואֹרך ארץ עבר־הירדן ממכור עד פחל, ורחבּה מרַבּת־עמון עד הירדן. ועיר פחל האמורה היא גבול צפון והירדן גבול מערב. ומעבר לגבול הארץ בדרום נמצאה ארץ מואב, ובגבול המזרח הן ארץ ערב וארץ חשבון²²⁷ והערים רבת־עמון²²⁸ וגרש (גרסה).

ד. וארץ שמרון נמצאה בין הגליל ובין ארץ יהודה בתוֶך. ותחלתה מן הכפר הנקרא גנים (גיניה), אשר בעמק הגדול, וסופה בקרבת פלך עקרבים, ובתכונתה אינה שונה מארץ יהודה, כי שתיהן ארצות הרים ועמקים רבים והן טובות לעבודת האדמה ונותנות יבול רב, וגם עצים נמצאים בהן למכביר ועושים פרי־הַבָּר ופרי־הגנים. אמנם ארצות צמאון הן מתכונת אדמתן (אינן עשירות במוצאי מים), אך מי הגשמים מרַוים אותן לרֹב. מי הנחלים השוטפים פה הם נפלאים במתקם והמון המרעה הטוב מביא שפע ברכה לחלֵב הבּהמה, אשר אין כמוהו ביתר הארצות. ועֵד נאמן על מעלות שתי הארצות וברכת אדמתן הוא המון יושביהן הרב.

ה. הגבול בין שתי הארצות הוא הכפר עַנְוַת, הנקרא ברקאי, ומעבר הדרום למקום הזה היא ארץ יהודה – והכפר הזה הוא גבולה מצפון, וגבול הדרום לפי מדת ארכה הוא הכפר הסמוך לגבולות ערב הנקרא בשם יַרְדֵּן. ולרחבה ארץ יהודה משׂתרעת מנהר הירדן עד יפו ובין שני הגבולים בתוֶך מקום העיר ירושלים. על־כן קראו לה רבים בצדק בשם טבור הארץ. וגם אין ארץ־יהודה חסרה שפע־ימים, כי היא נמשכת לאֹרך שפת הים עד עכו. והארץ נחלקת לאחד־עשר חבל, ועל כֻּלם מושלת העיר ירושלים כקרית מלוכה, כי היא מתרוממת על כל סביבותיה כדמיון הראש המתרומם מעל לגוף. ויתר הערים נחלקות לפלכים²²⁹ הנקראים על שמן. גופנא הפלך השני ואחריו עקרבים (עקרבתא) ואחריו תמנה ולוד, אמאוס ופֶלֵי²³⁰ ואדום ועין־גדי, הורדיון ויריחו. ואחרי הערים האלה גם יבנה ויפו וסביבותיהן²³¹. ועל הארצות האלה נוספו מחוז גמלא והגולן והבשן וחבל ארגוב (ארץ טרכון) הם חלקי מלכות אגריפס. כי ראשית מלכות אגריפס היא בהרי הלבנון ועל־יד מקורות הירדן, ומשם היא נמשכת לרחבהּ עד ים טבריה (כנרת, גנוסר), וארכה מן הכפר הנקרא ערפה (ארפה) עד יולִיַס²³². והיהודים והסורים יושבים בה יחד. בדברים האלה הודעתי בקצור נמרץ את תכונות ארץ יהודה והארץ אשר מסביב.

פרק רביעי: יוסף התנפל על צפורי ונלחץ לשוב לאחור. טיטוס בא בחיל גדול אל עכו.    🔗

א. ואנשי הצבא, אשר שלח אספסינוס לעזרת בני צפורי, והם אלף רוכבים וששת אלפים רגלים, ובראשם שר־האלף פלַצידוס, חנו לראשונה בעמק הגדול ואחרי־כן נפרדו, הרגלים באו אל העיר לשמור עליה והרוכבים נשארו מקום תחנותם הראשון. ואלה ואלה יצאו כפעם בפעם ממקומם ופשטו בארץ והרבו לעשות רעה לאנשי יוסף היושבים במנוחה, כי בזזו את סביבות הערים והכו את האנשים הנועזים לצאת אל השדה. על־כן מיהר יוסף לעלות על צפורי וקוה לכבוש את העיר, אשר ידיו חִזקו את חומותיה, בטרם פשעה בארץ הגליל, ושׂמוּ אותה למשגב, למען יקשה לרומאים ללכדו, והדבר היה לו עתה למוקש, כי נכזבה תוחלתו לקחת את העיר בחֹזק־יד וגם נבצר ממנו להפוך את לב יושבי צפורי עליו לטובה. ובמסעו זה חִזק יוסף את המלחמה בקרב הארץ, כי הרומאים קצפו עליו על אשר התנפל פתאם על העיר ולא נתנו לו מנוח בלילה וביום, כי השחיתו את הארץ ושדדו את כל רכוש יושביה הנמצא בשדה, וכפעם בפעם המיתו את בחורי המלחמה ומכרו לעבדים את הזקנים והחלשים. וכל ארץ הגליל מלאה אש ודם, ולא נמצא מכאוב ויגון אשר לא עבר עליה, ורק מנוס אחד נשאר לעם הבזוז והשסוי – בערים אשר חִזק יוסף את חומותיהן.

ב. וטיטוס נחפז לעבור דרך הים מאכֵיה אל אלכסנדריה, אף כי היו אז ימי הגשמים, וקבל את הצבא כאשר פקד עליו אביו והחיש את מסעו והגיע במהרה אל עכו. ושם מצא את אביו וחִבּר את שני הלגיונות המהֻללים, אשר הביא עמו, והם הלגיון החמישי והלגיון העשירי, אל הלגיון החמשה־עשר, אשר בידי אביו. ועליהם נוספו שמונה־עשר גדודים (קוהורטות) ועוד חמשה גדודים ולהקת רוכבים אחת באו מעיר קיסריה וחמש להקות רוכבים מארץ סוריה. ועשרה גדודים היו בני אלף רגלים האחד, ובכל אחד משלשה־עשר הגדודים הנותרים היו שש מאות רגלים. וכל להקת רוכבים היתה בת מאה ועשרים איש. וגם חיל־עזר רב ממלכי הברית נאסף שמה (אל עכו), כי אנטיוכוס (מלך קומחי) ואגריפס ושׁהים (מלך חמת) הביאו כל אחד אלפַּים אנשי־צבא רגלים רובי־קשת ואלף רוכבים, ומלכו הערבי (מלך נבטו, היושב בסלע) שלח אלף רוכבים וחמשת אלפים רגלים, כֻּלָם רובי־קשת. וככה הגיע כל צבא הרומאים עם חיל המלכים עד ששים אלף איש, רוכבים ורגלים, מלבד משרתי הצבא אשר הלכו אחריו במספּר רב ועצום, וגם הם לא נבדלו בדעת הקרב מחבריהם יוצאי המלחמה, כי בעת שלום למדו את טכסיסי הקרב יחד עם אדוניהם ובעת מלחמה היוּ אִתּם יחד בצרה ואיש לא עלה עליהם בדעת הליכות המלחמה ובגבורה, מלבד אדוניהם.

פרק חמישי: צבאות הרומאים ומחנותיהם ויתר שבחיהם ומעלותיהם    🔗

א. ומי לא ישתומם לדברים האמורים על תבונת הרומאים, כי לִמדוּ את עבדיהם לא רק לשרת אותם לצרכי חייהם, כי־אם גם להועיל להם בעת מלחמה. ואם יתבונן איש ליתר טכסיסי צבאותיהם, יבין וידע, כי רק בתבונת כפיהם עשו להם הרומאים את הממשלה הגדולה הזאת ולא קבלו אותה למתנה ממזלם. כי אינם מחכים לעת מלחמה לאחוז את החרב, ולא רק בשעת דחקם הם שולחים את ידיהם לקראת נשק, למען אסוף אותן בזמן־שלום, כי־אם דמיונם כאנשים אשר נולדו עם כלי מלחמתם יחד, וכל הימים אינם שובתים מלשאת את משמרת עבודת המלחמה, ואינם חושׂכים את חרבם לשעת הכֹּשר. שנוני־המלחמה אשר להם אינם שונים ממלחמת־אמת, וכל אחד מאנשי־הצבא מתרגל בעבודת המלחמה מדי יום ביומו בכל אַות־נפשו כבעת צאתו לקרב, ועל־כן נקל להם להפליא בגבורה במלחמה. ואין מבוכה שולטת במערכותיהם, אשר הסכינו לסדרים, ואין פחד לנגד עיניהם, ואין יגיע המלחמה אוכל את כֹּחם; ועל־כן הנצחון רודף אחריהם תמיד, כי אין דומה להם בדרכיהם אלה. ואמנם לא ישגה אדם בקראו לשנוני־מלחמתם בשם מלחמה בלי שפך־דם ואת מעשיהם בעת הקרב שעשועי־מלחמה עם שפך־דם. וגם בהגיח עליהם האויב פתאֹם לא יקל בידו להפילם תחתיו. כי הרומאים הפורצים בגבול האויב אינם נגשים למלחמה בטרם יבַצרו את מחנם בחומה, וגם אינם שׂמים את מחנם בכל מקום או בלי סדרים, וגם לא כֻלָּם שולחים ידם במלאכה הזאת בערבוביה, כי במצאם מקום עקֹב הם הופכים אותו לראשונה למישור, ואחרי־כן הם מודדים את מקום המחנה רבוע, ולאחרונה באים עושי המלאכה עם כל כלי עבודתם.

ב. ואת הככר אשר מבית למצודת המחנה הם חולקים לאהלי הצבא. וחֵל־המצודה מחוץ הוא כמראה חומה, שעליה מתנוססים דגלים ברוָחים שוים. ובין המגדלים האלה הם מקימים את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי־החצים (הקטפולטות) ואת הבליסטראות (רומי־האבנים, הבליסטות) ואת יתר מכונות הקלע, וכל הכלים האלה ערוכים לירות בהם. וארבע שערים הם מקימים בחומת המחנה לכל רוחות השמים, והשערים מרֻוָחים מאד, למען אשר יוכלו לעבור בהם עם בהמות־הסבל, ורחבים כדי יכֹלת אנשי־הצבא להגיח מהם במהרה [על האויב]. ואת חלל המחנה מבית הם מחלקים למגרשים וביניהם הם תוקעים את אהלי שרי־החַיָּלים ובטבוּר המחנה הם שׂמים את אהל המצביא הראש כדמות היכל, עד כי דמות המחנה כמראה עיר כמעט, עם שוק ומקום קבוע לבעלי־המלאכות וכסאות למושב המִּשנים וראשי־הגדודים, השפטים בכל דברי הריב בין אנשי־הצבא. עושי המלאכה הרבים משלימים את בנין המצודה וכל אשר בקרבה בחפזון נשגב מכח בינת אדם. ויש אשר הם מקיפים את המחנה בחריץ, אשר מדת עמקו ורחבו היא ארבע אמות.

ג. ואחרי כלות אנשי־הצבא את המלאכה הזאת הם חונים במנוחה ובמשטר איש על דגלו. ואת כל הדברים הם ממלאים בסדר ובבטחה, וככה הם מביאים את העצים ואת הצֵדה הדרושה להם וגם את המים על־ידי משמרות קבועים, כי אסור לכל אחד לאכול את סעֻדת היום (הערב) או פת־שחרית בעת אשר ימצא חפצו בדבר, רק כֻּלָּם אוכלים בבת־אחת, וחצוצרה נותנת להם אות לישן את שנתם או לעמוד על המשמר או להשכים ממשכבם, ואין הם עושים דבר מבלי פקֻדה. וכעלות השחר נגשים אנשי־הצבא אל שרי־המאות לברכם, ושרי־המאות הולכים לקַדם בברכת־הבֹּקר את פני שרי־האלפים, ואחריהם כל שׂרי החַיָּלים מתאספים לברך את המפקד הראשי. והוא נותן להם את הסִמן כחֹק היום ומוסר בידם את יתר הפקֻדות, למען יגַּלה אותן כל איש לאנשי־הצבא העומדים למשמעתו. וכן הם עושים גם במערכות הקרָב, וממהרים לפנות אל המקום הדרוש, וכאיש אחד הם יוצאים למלחמה ואוספים את ידיהם לאות הפקֻדה.

ד. והחצוצרה נותנת להם את האות להסיע את מחנם בעת הצֹרך. ואין איש נשאר במנוחה, כי לקול האות ממהרים הם כהרף־עין לפרק את אהליהם ולתקן את הכל למסע, ועוד הפעם נותנת להם החצוצרה אות להתכונן והם טוענים בחפזון את כל הכבודה על העיָרים ויתר בהמות המשא, ועומדים נכונים ומצפים כרצים מתחרים לפני מחיצת המעגל²³³. ואחרי זאת הם שולחים אש במצודת מחנם, בדעתם כי נקל יהיה להם להקימה מחדש במקום הזה וביראם פן ימצאו שונאיהם בה חפץ. והחצוצרות נותנות להם אות שלישי, להחל את מסעם, ומעירות את האנשים, אשר פגרו מסבת־מה, להחיש את מעשיהם, לבל יִפָּקד איש מכל הצבא, והכּורז העומד לימין ראש־הצבא שואל אותם שלש פעמים בלשון הרומית, אם הם מוכנים למסע, והם עונים שלש פעמים בקול רם ובלבב שלם, כי הם נכונים, ויש אשר הם מקדימים את פי השואל ומרימים ברוח מלחמה את קולם ונושאים למעלה את יד ימינם.

ה. ואחרי זאת הם יוצאים לדרך, וכֻלם צועדים במנוחה ובסדר, וכמו בעת מלחמה שומר כל איש את מקומו במערכה, והרגלים לובשים שריונות וקובעים וחגורים נשק פיפיות על שתי ירכיהם, החרב אשר משמאלם היא הארֻכּה והמאכלת אשר מימינם אינה עולה על גמד בארכּהּ. ובחורי הצבא הרגלי, השומרים לראש המפקד, נושאים חנית (לונכי) ומגן, ויתר אנשי־הצבא מזֻינים ברמחים ובשלטים ארֻכּים [רבועים], וכל איש נושא מַשׂור וסל, מעדר וגרזן, רצועות וּמַגַּל־יד. וצֵדה לשלשה ימים וכמעט לא נבדל איש־הצבא הרגלי מבהמת־משא. הרוכבים נושאים חרב ארֻכּה על ירך ימינם ובידם חנית ארֻכּה, ושלט ארֹך נטוי על צלע הסוס, ובאשפת הרוכבים כשלשה או ארבעה כידונים בעלי להבים רחבים ואינם קטנים במדתם מן החנית. ובקובעיהם ושריוניהם דומים הרוכבים לרגלים. וגם בחירי הרוכבים השומרים לראש שר־הצבא אינם שונים בנשקם מאחיהם העוברים בלהקותיהם. ובראש המסע הולך הלגיון, אשר נפל עליו הגורל.

ו. אלה משפּטי הרומאים בעת מסעיהם ובעת חנותם, וכלי־נשקם השונים. והם אינם יוצאים למלחמה בלי עצה (ישוב־הדעת) ובמקרה (באקראי), כי כל דבר נעשה תמיד במחשבה ולעת גזרם דבר הם ממלאים אותו מיד. על־כן כמעט אין הם שוגים במעשיהם, וכאשר יכָּשלו פעם, יתקנו את המעֻוָּת על־נקלה. והם חושבים, כי טוב להם אם יקרה אותם פגע בעשותם דברם במועצות ודעת מאשר תבוא עליהם טובה במקרה (בהסח הדעת), כי הטוב אשר הגיע לאדם פתאֹם משיא אותו לעשות דבריו בקלות־ראש. ולעֻמת־זאת תלַמד בחינת השכל את האדם – הבוש מתוחלתו – לבקש עצה ותחבולה לבל ישָּׁנה הדבר עוד פעם, כי הטוב הבא לאדם מבלי דעתו אינו פֹעל ידיו של המקבל, אולם בהתגולל עליו צרה בדבר הנעשה בהשכל ובדעת מצֹא ימצא תנחומים, בהכירו כי מִלא את דברו בכֹבד־ראש.

ז. ובשנוני־המלחמה הרומאים מחַזקים לא רק את גופם, כי־אם גם את רוחם. וגם האימה מועילה להם בדבר הזה. ואף כי חֻקיהם זוֹקקים עֹנש־מות לא על המנוסה מן המחנה לבד, כי־אם גם על עברות קלות מזו, – הנה אימת שרי־הצבא גדולה עוד ממורא החֻקים על פניהם. ורק בתתם כבוד רב לאנשי־הצבא המשֻׁבּחים, המפקדים שומרים על עצמם לבל יחָשבו כרשעים אכזרים בעשותם שפטים בחַיָּבים. וכה חזקה משמעת שרי־הצבא על־פני הרומאים, עד כי בעת שלום מראם נהדר מאד, ובמערכה כל אנשי־הצבא הם כבשר אחד. שורותיהם מה נצמדו יחד, תנועותיהם מה קלות, אזניהם מה נטויות להקשיב את הפקֻדה, והעינים מה לטושות להביט את האותות, והידים מה נכונות לקראת המעשה! ובהגיע שעת עלילה הם קצרי־רוח ובעת סבל הם ארכי־אפים, ובעמדם במערכה לא יכָּשׁלו לעולם מפני תחבולות שונאיהם ולא מפני מעצורי המקום וגם לא מפני גזרת הגורל, כי רצון הנצחון מתגבר בקרבם על פגעי הגורל. היפלא אפוא הדבר, כי העם, אשר העצה והתבונה עוברות בראש מערכותיו וצבא בעל מעשים כזה ממהר למלא אחרי העצה – הרחיב את גבולות ממשלתו עד נהר פרת במזרח וים אוקינוס במערב ועד משמני ארץ לוב בדרום והנהרות איסטרוס (דונה) ורינוס בצפון? הן כמעט יאמר האומר, כי אין הקנין שֹׁוֶה בקונהו.

ח. את כל הדברים האלה דרשתי פה, ויותר אשר רציתי להלל בהם את הרומאים אמרתי לנחם בהם את המנֻצחים ולהשיב את אוהבי המרד מדרכיהם. ואולי יוסיף ציור הליכות הרומאים דעת לאוהבי חכמה, אשר נעלם מהם הדבר. ועתה אשוב על הדברים, אשר נטיתי מהם הצדה למען זאת.

פרק ששי: פְּלַצִידוּס עלה על יודפת לכבשה ונִגף לפני היהודים, אספסינוס פרץ בארץ הגליל.    🔗

א. ואספסינוס וטיטוס בנו נשארו בעַכּו, לסדר את צבאותיהם. וּפלַצִּידוס, אשר פשט על הגליל, המית המון רב מן השבוים אשר בידו, והם הזקנים והחלשים, אשר עיפה נפשם להורגים, ובראותו כי אנשי המלחמה נמלטים כפעם בפעם אל ערי המבצר הבנויות בידי יוסף, מהר לעלות על יודפת, ראש מבצרי הארץ. כי חשב לתפוש את העיר על־נקלה, בהתנפלו עליה פתאם, וגם האמין, כי בדבר הזה יקנה לו שם גדול בעיני שרי־הצבא וגם יועיל להם הרבה בהליכות המלחמה, כי אחרי הִכָּבֵשׁ המבצר החזק בכל הארץ ייראו בני יתר הערים ויִכָּנעו תחת הרומאים, אולם מה מאד נכזבה תוחלת פלצידוס! לבני יודפת נודע דבר בואו והם קִדמו את פניו מחוץ לשערי העיר והתנפלו על הרומאים פתאם בהמון רב ומוכן למלחמה, והשליכו את נפשם מנגד כגבורי־חיל הנלחמים בעד עירם הנמצאת בצרה ובעד נשיהם וטפם, והניסו את שונאיהם חיש מהר, אחרי פצעם רבים מצבא הרומאים. ומספר ההרוגים היה רק שבעה אנשים, כי נסוגו הרומאים אחור בסדר ולהבת רודפיהם לא יכלה לפלח את בשרם המכֻסה שריון ומגן כֻּלו, וגם הרבו היהודים בנשקם הקל לירות ברומאים מרחוק מהתנגח אתם פנים אל פנים. גם מבין היהודים נפלו שלשה אנשים ונפצעו אחדים. ככה הבין פלצידוס, כי יִבָּצר ממנו לכבוש את העיר, ונמלט על נפשו.

ב. אספסינוס גמר לעלות בעצמו על ארץ הגליל ונסע מעכו וצוה על צבאו לצאת למסע כדרך הרומאים. את כלי־הנשק מחיל־העזר ואת רובי־הקשת צוה לשלח לפניו, למען יעצרו את האויב מהתנפל פתאם וגם יתורו את היערים החשודים, אשר יוכלו להסתתר בהם אורבים. ואחרי החלוצים האלה נסע גם חלק אנשי־הצבא כבדי־הנשק, רגלים ורוכבים, ואחריהם הלכו עשרה איש למאה (צנטוריה), אשר נשׂאו מלבד הכבודה גם חבלי־מדה למֹד את מקום מצודת המחנה, ויחד אתם סוללי הדרכים, אשר נועדו להסיר מכשול מדרך הצבא לישר את ההדורים וגם לחצוב את היערים העוצרים את הצבא במסעו, למען אשר לא ייעף הצבא מקֹשי הדרכים. ואחרי הסוללים האלה שלח אספסינוס את הכבודה אשר לו ולשרי־צבאותיו עם רוכבים לסוכך עליה. ואחרי הכבודה נסע הוא בעצמו עם בחורי הרגלים והרוכבים ונושאי החניתות. ואחריהם הלכו הרוכבים אשר לכל לגיון ולגיון, כי מספר הרוכבים הנלוים אל כל לגיון מאה ועשרים איש. ואחריהם נסעו הפרדים נושאי מכונות־הרעש (אילי הברזל) ויתר מכונות המלחמה. ואחריהם שרי־החילים וראשי־הגדודים (הקוהורטות) ושרי־האלפים עם שומרי ראשם מבחורי הצבא. ואחריהם סִמני (דגלי) הלגיונות²³⁴ עם צלם נשר בתוֶך, כי לפני כל לגיון רומאי עובר הנשר, הוא מלך כל העופות והחזק בכלם, אשר נחשב בעיניהם (של הרומאים) לסמל הממשלה ולאות, כי ינצחו את אויביהם בצאתם עליהם למלחמה. ואחרי קדשי הצבא האלה נסעו המחצצרים, ואחריהם כל מערכות הלוחמים מסֻדרות בשורות, ובכל אחת ששה אנשים לרחבה, ואחריהם הלך שר־מאה להשגיח על המערכה כחֹק. ועבדי כל לגיון ולגיון הלכו אחרי צבא הרגלים ונשאו אִתם על כתף פרדים ויתר בהמות־סבל את כבודת אנשי־הצבא. ואחרי כל הלגיונות נסע המון שכירי המלחמה, ואחריהם חיל־המאסף, רגלים מזֻינים ורוכבים רבים, להגן על הצבא מאחור.

ג. ככה נסע אספסינוס עם חילו ובא בגבולות הגליל ושׁם שָׂם את מחנהו ועצר את רוח אנשי־צבאו המשתוקקים לצאת לקרב, כי לראשונה חשב להפיל את אימתו על השונאים, בהראותו את כל עֹצם חילו, ולתת להם זמן להנחם ממעשיהם, אם ירצו לשוב מדרכם עוד לפני המלחמה. ויחד עם זה הכין את הכל לקראת מצור המבצרים. למראה המפקד הרומאי נחמו רבים על מרדם וכל יושבי הגליל נבהלו מפניו. והאנשים אשר חנו יחד עם יוסף לא רחוק מצפורי בגבול העיר הנקראה גרסיס (גריס) שמעו, כי המלחמה הולכת וקרובה אליהם ועוד מעט יתראו עם הרומאים פנים, ולא חכו לקרב הראשון, ועוד טרם ראו את האויב עין בעין ברחו ונפוצו לכל רוח. וליוסף נשארו מתי־מספר, ובראותו כי לא תמצא ידו לקַדם את פני השונאים בחיל קטן כזה וכי נפלה רוח היהודים ואם יאָמנו דבריהם בעיני הרומאים, יצאו המונים המונים לכרות אתם ברית שלום, על־כן ירא יוסף מאד לגורל כל המלחמה וגמר להרחיק מן הסכנה ולקח עמו את הנשארים ונמלט אל טבריה.

פרק שביעי: אספסינוס כבש את העיר גדר (נ"א גברה) ועלה על יודפת ואחרי מצור ממֻשך נפלה העיר בידו באשמת בוגד אחד.    🔗

א. ואספסינוס עלה על העיר גברה²³⁵ וכבש אותה מיד, כי מצא אותה עזובה מאנשי־מלחמה ובבואו בשעריה צוה להמית את כל בחוריה, אולם הרומאים לא שׂמו פדות בין זקן ונער, בשׂנאתם הגדולה ליהודים ובזכרם את התועבה אשר נעשתה לצסטיוס. ולא את העיר לבד שלח אספסינוס באש, כי־אם גם את כל הכפרים והערים הקטנות אשר מסביב; את אלה מצא ריקות מאדם, ובאלה מכר את היושבים לעבדים.

ב. ובבוא יוסף אל העיר, אשר בקש להִשָּׂגב שם מפני האויב, חרדו יושביה חרדה גדולה, כי אמרו אנשי טבריה אל לבם, אשר לא נמלט יוסף על נפשו לולא נואש כלה מתקות הנצחון במלחמה. ואמנם לא שגו האנשים במחשבתם על יוסף, כי כבר צפה את אחרית היהודים הרעה והבין, כי רק באחת יִוָשׁעו, אם יִנָּחמו על מעשיהם. ואף כי האמין יוסף, אשר יסלחו הרומאים לחטאתו, בכל־זאת נקל היה לו למות שבעתים²³⁶ מבּגֹד בארץ אבותיו ומִנַבּל את משרת שר־הצבא, אשר הפקיד העם בידו, כדי למצֹא רֶוח והצלה בידי העם, אשר נשלח להלחם בו. על־כן גמר אֹמר לכתוב אל ראשי הממשלה בירושלים ולהודיעם את הדברים לאשורם, מבלי להפריז במדת כח השׂונאים – פן יֵצא עליו שם רע, כי הוא רך־לבב – וגם מבלי להקטין את הסכנה – פן יבואו ראשי העם להתחזק במרדם, אחרי החִלם להנחם על מעשיהם. ועם המכתב הזה דרש יוסף מהם לענות אותו במהרה, אולי הם בוחרים לכרות ברית שלום עם הרומאים, או לשלוח לו צבא, אשר כח בידו לעמוד מפני השונאים, אם יגזרו משפטם להלחם ברומאים. ואת המכתב הזה נתן יוסף בידי רצים ממהרים להביאו אל ירושלים.

ג. ואספסינוס גמר לעלות על יודפת להשחיתה, בשמעו כי נמלטו לתוכה רבים מאויביו ובדעתו כי המקום הוא משׂגב חזק לבני הגליל. הוא שלח לפניו חיל רגלים ורוכבים ליַשר את הדרך העולה שמה, כי היתה דרך מלאה אבנים וקשה היה ללכת ברגל ורוכבי הסוסים לא יכלו לעבור בה כלל. לקץ ארבעה ימים כלו האנשים את עבודתם ובקעו מסלה רחבה למעבר אנשי־הצבא, וביום החמישי, בעשרים ואחד לחֹדש ארטמיסיוס (איָּר)²³⁷, מהר יוסף לבוא מטבריה אל יודפת ולחזק את לב היהודים אשר נפל עליהם. ואחד הפליטים הנופלים אל הרומאים הביא לאספסינוס את הבשׂורה הטובה, כי בא האיש הזה אל המבצר, ועל־כן החיש אספסינוס ועלה להלחם בעיר, כי אמר בלבו להכניע את כל ארץ יהודה בכבשו את המבצר הזה, אם יעלה בידו לתפוש את יוסף בכפו. הוא שמח לבשורה הזאת כמוצא אֹשר רב, בהאמינו, כי בגזרת האלהים נפל האיש הזה – אשר נחשב לגדול בחכמתו מכל שונאיו – בפחת אשר כרה לו בידיו, – ומיד שלח אלף רוכבים תחת פקֻדת פלצידוס ושר־העשרה אֵיבּוּטִיּוּס, איש גבור־חיל וחכם־לב, וצוה אותם לסגור על העיר, פן ימָלט יוסף ממנה.

ד. ולמחרת היום לקח אספסינוס אל כל צבאו ונסע גם הוא אחרי הרוכבים עד בואו לעת ערב לפני חומת יודפת. הוא חנה עם צבאו מצפון לעיר על גבעה רחוקה ממנה שבע פרסאות, כי בקש להראות לאויביו עין בעין את כל חילו העצום ולהפיל עליהם את פחדו. וכן היה, אימה וחשכה נפלה על היהודים, עד אשר לא מצא איש כח בנפשו לצאת משערי החומה. אולם הרומאים לא רצו להשתער על העיר בלילה ההוא, כי קצרה נפשם מעמל הדרך כל היום, על־כן הקיפו את העיר במערכה כפולה ועליה הציגו בשורה שלישית את הרוכבים לסגור על כל מוצאי העיר, אבל הדבר הזה הפיח בלב היהודים עֹז וגבורה למלחמה, כי ראו אשר אבד להם מנוס. כי אמנם האֹנס מפליא לגַבּר חילים במלחמה!

ה. וכעלות הבֹּקר התנפלו הרומאים על העיר, והיהודים החונים בשדה (לפני שער־העיר) החזיקו מעמד בראשונה לפני הרומאים. אך כאשר שלח אספסינוס את רובי־הקשת ואת הקלעים ואת כל היורים למיניהם וצוה עליהם לירות ביהודים, והוא העפיל לעלות עם חיל הרגלים על ראש הסלע התלול, אשר משם היה קל לתפוש את החומה, חרד יוסף לגורל העיר ויצא להלחם ברומאים בראש כל חיל היהודים. הם התנפלו בהמון על הרומאים וגרשו אותם מן החומה והגדילו להראות את גבורת ימינם ועֹצם רוחם. אולם מספר הנופלים מקרב היהודים לא קטן ממספר חללי שונאיהם. כי במדה שהוסיף היאוש גבורה ליהודים, ככה חזקה הבֹּשׁת (פן יִנָּגפו לפני שונאיהם) את רוח הרומאים, ואלה נלחמו בדעת הקרב ובכח ימינם ואלה באֹמץ לב ובחמת עֶברה, וכל היום ערכו מלחמה, ובלילה שקטו. והיהודים פצעו רבים מן הרומאים והמיתו בהם שלשה־עשר איש. ומהם נפלו שבעה־עשר חללים ושש מאות איש נפצעו.

ו. וביום המחרת יצאו היהודים עוד הפעם מן העיר לקראת הרומאים הנלחמים עליה והתנגחו אתם ביתר עֹז, כי החיל אשר עשו ביום אתמול, בעוד אשר לא קוו להחזיק מעמד – הוסיף להם כח ועצמה לעמוד אף הפעם על נפשם בפני הרומאים, אשר גם הם נלחמו בשארית גבורה, יען אשר בושו, כי לא עלה בידם לנצח את אויביהם חיש מהר ולמפלה נחשב הדבר בעיניהם, וחמתם בערה מאד. ועד היום החמישי השתערו הרומאים על החומה בלי־הרף, ובני יודפת יצאו לקראתם ונלחמו אתם לפני השערים. והיהודים לא חתו מעֹצם כח שונאיהם וגם הרומאים לא עיפו ממצור העיר הקשה.

ז. והעיר יודפת נמצאה כמעט כֻּלה בראש סלע תלול, המֻקף מעברים תהומות אין־חֵקר, ובנסות איש להשקיף למטה תחשכנה עיניו מעֹמק פי התהום, ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר, כי שם נבנתה בצלע ההר, ואת המקום הזה בִּצר יוסף בהקימו את חומת העיר, לבל יוכלו האויבים להגיע משם אל ראש ההר, המתנשא למעלה. ועוד הרים הקיפו את העיר מסביב, ועל־כן נסתרה מכל עבריה מעיני אדם בטרם הגיע אליה. זאת היתה תכונת יודפת הבצורה.

ח. אספסינוס אמר להתגבר על טבע המקום וגם על אֹמץ־לב היהודים המגִנים עליו וגמר לחזק את עבודת המצור. הוא קרא את שרי צבאותיו להוָּעץ אִתּם בדבר מלחמת התנופה במבצר, והם יעצו עצה לשפוך סוללה במקום אשר משם יוכלו לגשת אל החומה. על־כן שלח את כל הצבא להביא את החֹמר הדרוש, והם חצבו בהרים אשר מסביב לעיר ויחד עם העצים הביאו אבנים לאין־מספר. ולמחסה מן החצים העפים ממעלה מתח חלק הצבא מקלעת ענפים על משוכות עצים, ותחת הצפוי לא נזקו אנשי הצבא כמעט ממטר אבני הבליסטראות, אשר נִתּך עליהם מן החומה, ושפכו את הסוללה במנוחה, וחבריהם עדרו את התללים הקרובים והספיקו להם עפר לעבודה. ככה נחלק הצבא לשלשה משמרות בעבודה הזאת, ואיש לא הלך בטל. והיהודים השליכו מן החומה צורי־אבנים גדולים וכל מיני קלעים על צפוי אנשי המלחמה, ואף כי לא הצליחו לפלח אותו, החרידו בקול המֻלת מַפּצם את עושי המלאכה.

ט. אחרי־כן הציג אספסינוס מסביב את מכונות הקלע, ומספר הכלים היה מאה וששים, וצוה לנגח בהם את היהודים העומדים על החומה. זורקי החצים (הקטפולטות) הקיאו להבי־ברזל²³⁸ ואבנים גדולות בנות משקל ככר עפו מן הבליסטראות ולפידי אש וחצים נגרו בהמון ולא נתנו ליהודים לדרוך ברגליהם על החומה, ואף לצאת ולבוא בחוצות העיר. כי גם המון דורכי־הקשת הערבים וכל הרובים והקַלָעים ירו על העיר עם המכונות יחד. וכאשר נבצר מהיהודים להשיב מלחמה לאויביהם מראש החומה, לא חבקו את ידיהם, רק עשו כמעשה שודדים והגיחו מן העיר חבורות חבורות וקרעו את צפּוי בעלי־המלאכה והכו בהם, ומדי הניסם אותם הרסו את הסוללה ושלחו את המשוכה עם כל הקורות באש. לאחרונה הבין אספסינוס כי סבת הנזק היא פרוד חלקי הסוללה, וכי הרוָחים אשר בין החלקים נותנים ליהודים מקום לפרוץ בו, ועל־כן צוה לחבּר את כל המשוכות לאחת, ובזה התלכדו גם חלקי הצבא העובד במלאכה ולא יכלו עוד היהודים להבקיעם.

י. והסוללה הלכה הלוך וגדול וכמעט הגיעה עד מרום צנות החומה. ויוסף הבין, כי רעה נגד פניו, אם לא ימצא תחבולה לסַכּל את עצת הרומאים. ועל־כן אסף את הבונים וצוה אותם להוסיף על גֹבה החומה, וכאשר ענוהו האנשים, כי אין לאֵל־ידם לעשות המלאכה תחת מטר־החצים ואבני־הקלע, מצא תחבולה להגן עליהם. הוא צוה להקים מחיצת עצים [על החומה] ולשטוח עליה עורות בקר חדשים (לחים), אשר התכנסו בפני אבני־הקלע ועצרו אותן ויתר החצים והחניתות צנחו מעליהם ושבו אחור. וגם לפידי האש דעכו בלֵחָם. ותחת המחסה הזה עבדו הבונים במנוחה יומם ולילה והרימו את חומת העיר עשרים אמה. וגם הקימו עליה מגדלים רבים ושׂמו עליה צנה חזקה. והרומאים, אשר האמינו, כי עוד מעט תעמודנה רגליהם בקרב העיר, התעצבו אל לבם מאד על הדבר הזה, כי נבהלו מתחבולת יוסף ומאֹמץ לב בני העיר.

יא. וגם אספסינוס התרגז לתחבולת יוסף המחֻכּמה ולעֹז רוח אנשי יודפת, אשר החליפו כֹח למראה החומה הבנויה והגיחו משערי העיר על הרומאים ומדי יום ביומו התנגשו אִתּם בגדודים קטנים וחבלו עליהם מזמות ערמה כמעשה השודדים וגזלו כל אשר בא לידם, ואת יתר מלאכת הרומאים שלחו באש. עד אשר עצר אספסינוס את צבאו מהלחם וגמר לחנות מסביב לעיר ולכבשה בהכריתו לה משען לחם. הוא חשב, כי בבוא מחסור ומצוק יפנו אליו אנשי העיר לבקש חנינה, ואם יקשו את ערפם, יסופו ברעב. ועוד אמר בלבו, כי גם במלחמה יקל לו להכניעם, אם ירפה מהם הפעם ויתנפל עליהם לקץ ימים, כאשר יכשל כֹּחם. על־כן צוה לשמור על כל מוצאי העיר ומבואיה.

יב. ולחם נמצא בעיר לרֹב וגם יתר מיני מזונות, מלבד מלח. אולם מים חסרו שם, כי לא היו מעינות בקרב העיר ויושביה מצאו ספוקם במי־גשמים, ואין הגשמים מצויים בה בימות הקיץ, ויען אשר החל המצור בעצם הימים ההם, תקפה עצבת נוראה את לב האנשים, ביראם פן יגועו בצמא, וצערם גדל מאד, כאִלו כבר אזלו כל המים מכליהם. אך יוסף ראה, כי העיר עשירה בכל מיני אֹכל והאנשים בה גבורי חיל ורצה להאריך את זמן המצור, למען הכזיב את תקות הרומאים, ועל־כן חלק את המים במשׂורה לכל יושבי העיר. אולם הזהירות הזאת היתה קשה ליושבי העיר ממחסור, ובמדה אשר לא יכלו לשתות לרויה ככל אות־נפשם הלך צמאונם הלוך וגדול ונפשם היתה שוקקה כאִלו כבר התעלפה בצמא. ואמנם מחסור המים הזה לא נעלם מעיני הרומאים, כי בהשקיפם ממעל בעד חומת העיר ראו את האנשים נאספים אל מקום אחד ומחלקים את המים במדה, וכוננו אל המקום ההוא את כלי־הקלע המהירים והמיתו יהודים רבים.

יג. ואספסינוס האמין, כי לא ימָּשׁכו עוד הימים, עד אשר יאזלו כל מי הבארות והנצורים יסגירו את עירם בעל־כרחם. אולם יוסף אמר להכזיב את תקותו זאת וצוה רבים מאנשי העיר לטבול בגדיהם במים ולתלות אותם מסביב לצנות החומה, עד אשר נטפה כל החומה מים. לדבר הזה נפלה רוח הרומאים, כי נבהלו בראותם את היהודים – אשר אמרו עליהם בלבם, כי אין להם מים לשתות – מפזרים מים רבים למעשי תעתועים. על־כן נואש ראש־הצבא מתקותו לכבוש את העיר במחסור ובמצוק ופנה עוד הפעם להִלחם בה בחֹזק־יד, ולדבר הזה נשאו היהודים את נפשם, אחרי אשר אפסה כל תקותם להושיע את עירם ולהציל את נפשותיהם, כי בחרו למות בחרב מלגוע ברעב ובצמא.

יד. ואחרי התחבולה הזאת מצא יוסף עוד עצה טובה לעצמו. דרך נקרה צרה וקשה למדרך רגל, אשר לא שוטטו בה עיני הרומאים, בחלק העמק ממערב, שלח מכתבים בידי אנשיו אל היהודים הרחוקים כטוב בעיניו וקבל מהם מתנות, עד כי נמצאו לו מיני אֹכל רבים, אשר כבר חסרו ליושבי העיר. הוא צוה את שלוחיו לזחול על ארבע, בעברם על צופי הרומאים ולכסות את בשרם בעורות למען ידמו ככלבים בעיניהם. אבל לאחרונה גלו הצופים את ערמת יוסף וחנו סביב על הנקרה.

טו. יוסף נוכח עתה לראות, כי לא תוכל העיר להחזיק מעמד לאֹרך־ימים וכי קשה יהיה לו להציל את נפשו אם ישאר בעיר. ועל־כן נועץ עם טובי־העיר לברוח ממנה. אולם הדבר נודע לכל בני העיר והם נבהלו אליו בהמון וחִלו את פניו לבל יעזוב אותם, כי אליו לבדו נשואות עיניהם. הן אם ישאר בעיר, לא יחדלו מקוות לישועה, כי כל איש יֵצא למלחמה תחת פקֻדתו ברוח נכונה. וגם לא יאות לו לברוח מפני האויבים ולעזוב את אוהביו לנפשם, כי בזה יעשה כמעשה החובל הקופץ בעת הסערה מתוך האניה, אשר ירד אליה בעת מנוחת הים, ויפיל את עירם אל התהום, כי איש מהם לא יעצור כח לצאת לקרב לקראת האויב אחר עזוב אותם האיש, אשר בו עשו חיל.

טז. ויוסף כסה מהם, כי הוא מבקש לשים לדרך פעמיו, למען מַלֵּט את נפשו, והודיע אותם, כי רק לטובתם הוא מבקש לעשות את הדבר, כי בהשארו בעיר לא יועיל להם הרבה, אם יעלה בידם להחלץ מן המצר, ואם יפלו בנופלים, יאבד אִתּם יחד חנם. אולם אם יצליח בידו להמלט מן המצור, הנה יוכל לעשות להם ישועה גדולה, כי יאסוף את יושבי ארץ הגליל במהרה ויביא מלחמה חדשה על הרומאים וימשוך אותם לסור מעל העיר. והן גם אינו רואה, במה יוכל להועילם, אם ישאר אצלם – הלא נהפוך הוא, כי בזה הוא מעורר את חמת הרומאים לחזק את המצור, כי חשוב בעיניהם מאד לתפוש אותו בכפם, אולם כאשר ישמעו הרומאים, כי ברח מן המבצר, יוּנח לעיר הרבה מחרון־אפם. אבל בדברים האלה לא הניח יוסף את דעת האנשים ועוד הלהיב את רוחם להחזיק בו. הנערים והזקנים והנשים עם עולליהן השתטחו לפניו ביללה וחבקו את רגליו וכֻלם החזיקו בו וגעו לפניו בבכיה והתחננו אליו להשאר אִתּם יחד בצרה. ואין אני חושב, כי עשו זאת מקנאתם בו פן יִמָּלט מצרה, כי־אם בהאמינם אשר ממנו תבוא ישועתם. הם בטחו, כי לא תאֻנה להם רעה אם ישאר יוסף בקרבם!

יז. ויוסף הבין, כי רק אם תהיינה אזניו קשובות לדברי האנשים, ידברו אליו תחנונים, ואולם אם יתחזק בדעתו־ יתנו עליו משמר; וגם תשוקתו לעזוב את העיר רפתה מאד לשמע בכי העם – על־כן גמר בלבו להשאר בעיר, והתאזר בגבורת היאוש אשר תקפה את כל העיר וקרא אל העם: „הנה הגיעה השעה לצאת לקרָב, כי אין לנו עוד תקוה להמלט; וטוב יהיה, כי נקנה לנו שם טוב במחיר חיינו ולפני מותנו במלחמה נפליא לעשות גבורות לזכרון לדור אחרון“. ובדבּרו זאת פנה למלא אחרי דברו. הוא יצא עם גבורי המלחמה והפיץ את שומרי הרומאים והבקיע את מקום מחנם ונתק את העורות אשר התכסו בהם שופכי הסוללה ושלח אש במעשה ידם. וגם ביום השני עשה כדבר הזה, וככה עשה גם ביום השלישי ועוד ימים רבים ולילות רצופים לא נלאה להלחם באויב.

יח. והרומאים נמצאו בצרה מידי הגיחו היהודים מן העיר, כי בושו להסוג אחור מפניהם, וכאשר נטו היהודים מהם לא יכלו לרדוף אחריהם, כי פגרו מלכת תחת משׂא כלי־נשקם. והיהודים היו מחישים את מעשיהם כפעם בפעם ונמלטים אל העיר טרם מצאה אותם רעה. על כן צוה אספסינוס על אנשי־חילו לכבוש את כעסם ולבלי הלחם באנשים ההולכים למות, כי היאוש מפיח שארית גבורה בקרבם, אולם חמתם תשקע בהחטיאם את המטרה כדעוך אש קוצים, ולרומאים יאות לנצח בהשקט ובבטחה, כי אינם עושים מלחמה באֹנס, רק למען הרחיב את גבולם. ואת מושכי־הקשת הערבים והקלעים הסורים ורובי־האבנים שלח להרגיע את היהודים, גם המון כלי־הקלע הגדולים לא נח ולא שקט. והיהודים נטו מעל כלי־המשחית האלה, אולם לעת הצליחו לגשת אל שונאיהם מקרוב והחצים העפים למרחוק העבירו אותם, קשתה ידם על הרומאים, כי נלחמו ברוח עזה ושמו נפשם בכפם; וכאשר עיפו הלוחמים בשתי המערכות, מהרו חבריהם לבוא תמורתם.

יט. ככה ארך זמן המצור והנצורים הוסיפו להגיח משערי העיר, ואספסינוס האמין כמעט, כי היהודים שמו עליו מצור תחת מצור; וכאשר קרבו הסוללות אל מרום החומה, צוה להביא את האיל (איל־הברזל). האיל הוא קורה ארֻכּה כדמות תֹּרן [של אניה] ובקָצֶהָ נמצא מטיל־ברזל כתבנית איל, ועל־כן נקראה בשם הזה. ובתוֶך היא תלויה בחבלים – כעל מוט עגלה – על קורה שניה הנטועה משתי קצותיה על עמודים חזקים. ואנשים רבים מושכים את הקורה לאחור ואחרי־כן הם דוחפים אותה כֻּלם יחדו אל עבר פניהם והיא מנגחת את החומה במטיל הברזל אשר בקָצֶהָ. ולא נמצא מגדל נשגב או חומה עבה, אשר יוכלו לעמוד לאֹרך ימים בפני המהלומות האלה, וגם אם ישאו אותן בראשונה. ראש צבא הרומאים אמר לנסות את כֹּחו בדבר הזה, כי רצה הפעם לקחת את העיר בחֹזק־יד, בראותו אשר מצור העיר מביא נזק לרומאים, כי אין היהודים אוספים את ידיהם. הרומאים הקריבו אל העיר את זורקי־החצים (הקטפולטות) ויתר כלי הקלע, לגרש בהם את השונאים, אשר נִסו לעצור אותם מעל החומה, והחלו לירות ביהודים ויחד אִתּם קרבו רובי־קשת והקלעים. וכאשר לא ערבו עוד היהודים את לבם לעלות על החומה הקריבו אנשי־צבא אחרים את איל־הברזל, המצֻפּה כֻלּוֹ זמורות וממעל לצִפּוי נמצא עוד מכסה עור לסוכך על המכונה ועל האנשים אשר עליה. למגח הראשון הזדעזעה החומה, וצעקת יושבי העיר עלתה השמימה, כאִלו כבר נפלו בידי אויביהם.

כ. ובראות יוסף, כי הרומאים שולחים את כל מכותיהם אל מקום אחד ועוד מעט תִּבָּקע החומה, התחַכּם לעצור רגע קטן את כֹּח המכונה. הוא צוה להוריד שקים מלאים קש ומֹץ אל המקום אשר יראו את האיל נִשׂא שמה תמיד, למען יתעה במהלכו וגם למען יקבלו השקים הרכים את מגח האיל ויחלישו את כחו. בגלל הדבר הזה כִלוּ הרומאים זמן רב לריק, כי בכל מקום אשר כוננו אליו מכונת הרעש, שמה שלשלו האנשים את שׂקיהם ממעלה והשיבו את מגח האיל אחור, עד כי לא נפגעה החומה. ולאחרונה מצאו הרומאים תחבולה להפר את עצת היהודים, כי עשו להם מוטות ארֻכּים וקשרו בקצותיהם חרמשים ובזה כרתו את השקים. ומני אז החלה המכונה לנגח ביתר עֹז והחומה, אשר נבנתה זה עתה, התמוטטה תחתיה. על־כן מהרו אנשי יוסף להגן על נפשם באש. הם לקחו את כל חֹמר השרפה, אשר מצאה ידם, והגיחו מן העיר בשלשה ראשים ושרפו את מכונות הרומאים ואת מקלעות סֻכּותיהם ואת סוללותיהם גם־יחד, והרומאים לא עמדו על נפשם, כי נבהלו מעֹז אף שונאיהם ולא קמה בהם רוח, ובעוד הם מבקשים להעזר עלתה הלהבה למעלה, כי כהרף־עין לחכה האש את הכֹּפר והזפת והגפרית ואכלה סביב, וברגע אחד היו לבער כל בניני הרומאים, אשר הקימו בזעת אפם.

כא. ובאותו מעמד עשה איש אחד מן היהודים ושמו אלעזר בן שמי, יליד כפר סבא (או סב) בגליל, דבר־גבורה לשם ולזֵכר עולם, כי הרים אבן גדולה מאד והשליך אותה בכח גדול מראש החומה על מכונת הרעש, עד אשר התיז את ראש האיל, ואחרי זאת קפץ לתוך מחנה השונאים ולקח משם את ראש האיל ובמנוחה גדולה נשא אותו על החומה, וכל האויבים שׂמו אותו מטרה לחציהם והוא נתן את בשרו למכים, כי לא היה מכֻסה מגן, וחמשה חצים נחתו בו. אך אלעזר לא שׂם לב לדבר הזה, עד אשר עלה על ראש החומה. וכל האנשים ראו עין בעין את מעשה גבורתו. ואז קרס מעצמת מכאובי פצעיו ונפל למטה עם ראש האיל. ואחריו הפליאו לעשות גבורה שני האחים נטירא ופיליפוס, אנשי כפר רוּמָא, גם הם ילידי הגליל, כי קפצו אל תוך הלגיון העשירי והתנפלו בעֹצם־יד ובזרוע נטויה על הרומאים, עד אשר נתקו את שורותיהם, ובכל מקום אשר פנו שמה הפיצו את כל האויבים מפניהם.

כב. ואחרי הדברים האלה לקחו יוסף ויתר אנשיו עוד הפעם לפידי אש והניסו את הלגיון החמישי ואת הלגיון העשירי²³⁹ ושרפו את המכונות ואת הסוֹככים יחד עם הסוללה ויתר הרומאים קדמו את פני הסכנה והעלו מכסֵה עפר על המכונות ועל כל מלאכת העץ אשר להם. לעת ערב החליפו הרומאים כח והקריבו עוד הפעם את איל־הברזל לנגח את החומה במקום אשר התרועעה, ואז ירה אחד הלוחמים [היהודים] מעל החומה ופגע את אספסינוס בעקבו. הפצע היה קל, כי כח המכה רפה ממרחק המקום. אולם מהומה גדולה קמה בקרב מחנה הרומאים לדבר הזה, כי למראה דם המכה נבהלו העומדים מקרוב והשמועה עברה בכל הצבא, ורבים הרפו מעבודת המצור ורצו בפחד ובבהלה לראות את פני המפקד. ולראשונה מהר טיטוס לבוא, כי חרד לנפש אביו, והמון הצבא נמוג מאהבתו לראש־הצבא ובראותו את חרדת בנו. אבל אספסינוס מהר להשיב את נפש בנו המפחד ולהשקיט את סערת הצבא, כי הבליג על מכאוביו ושקד להראות את פניו לעיני כל האנשים, אשר פחדו לחייו. ובדבר הזה העירם לגַבּר חיָלים במלחמתם עם היהודים. כי כל איש מאנשי־הצבא שמח עתה לצאת לקראת הסכנה ולקחת נקמה בעד המפקד, ובקול צעקה חִזקו איש את אחיו ומהרו אל החומה.

כג. המונים המונים מאנשי יוסף נפלו חללים מחִצי האויבים ומאבני הקלע, ובכל־זאת לא משו מן החומה והמטירו אש וברזל ואבנים על שולחי האיל, אשר עמדו תחת מצפה הענפים. אולם כמעט לא עשו רעה לרומאים, בעוד אשר הם נפלו חללים בלי הרף, כי האויב היה רואה אותם והם לא ראוהו, יען אשר בלפידי האש האירו את פניהם ונעשו למטרה לחצי השונא, אשר ראה אותם כמו בעצם היום, ואולם הם לא ראו את מכונות הקלע למרחוק, ועל־כן היה קשה להם להשמר מפגעיהן. וכח כלי־הרובים המהירים וזורקי החצים היה חזק מאד, עד כי פלחו אנשים רבים בבת־אחת, והֹלם אבני הבליסטראות עקר את צנות החומה ופוצץ את קצות המגדלים, ולא נמצא המון אנשים גדול, אשר לא היה בכח מטַר האבנים הגדולות לנפץ את כֻּלו מבלי השאיר לו שריד. את כח המכונות האלה יבין כל איש מהמעשים אשר קרו בלילה ההוא, כי איש אחד מהעומדים על־יד יוסף נפגע באבן שלוחה [מאחת המכונות], והיא הסירה את ראשו וצנפה את גלגלתו במרחק של שלשה ריסים. ובבֹּקר נפגעה אשה הרה בבטנה בצאתה מפתח ביתה והילד הגיח מבטן אמו מהלך חצי ריס. כה גדול היה כח הבליסטראות! אולם עוד נורא מזה היה קול רעש המכונות ונפץ אבני הקלע. ותלי פגרים התגלגלו בהמֻלה מעל החומה, וצעקת הנשים בתוך העיר עלתה עד לב השמים ולקולן ענתה אנקת החללים מחוץ. ובמקום המלחמה נטפה כל החומה דם ועל ערֵמות הנופלים כמעט יכלו השונאים לעלות עד מרום החומה. ונורא מכל הפחדים האלה היה הד ההרים מסביב, אשר ענו לכל הקולות ולא היה קץ לבלהות הלילה ההוא על אֹזן שומעת ועין רואה. רבים ממגני יודפת מתו אז מות גבורים, ועוד רבים מהם נפצעו. אחרי יגיע רב נבקעה החומה לעת אשמרת הבֹּקר תחת מפּץ המכונות, אשר לא חדל אף רגע, אך בטרם הספיקו הרומאים להטיל את מכונות־העליה²⁴⁰ ולעלות בהן אל פרץ החומה, מהרו היהודים לכסות את שברם בכלי־נשקם ולבצר את מקום הפרץ.

כד. אחרי מנוחה קצרה מעמל הלילה אסף אספסינוס את צבאו לפנות בקר לכבוש את העיר בסערה, וברצותו לגרש מתוך פרצי החומה את היהודים, העומדים לו לשטן, צוה לגבורי הרוכבים אשר לו לרדת מעל סוסיהם ולחגור את כל כלי־זינם ולהתיצב בשלש שורות לפני פרץ החומה ולשלוח את חניתותיהם לפניהם, למען אשר יבקיעו לראשונה אל העיר, אחרי אשר יטילו את מכונות־העליה, ואחריהם הציג במערכה את גבורי הרגלים, ואת יתר הרוכבים ערך ממול החומה לאֹרך כל צלעות ההרים, לבל יוכל אחד הבורחים מן השבי להִסָּתר. ומאחוריהם הציג את רובי־הקשת וצוה עליהם לכונן חציהם על יתר, וכה אמר גם אל הקַלעים ואל המנצחים על המכונות ואת יתר אנשי־צבאו צוה לקחת סֻלמות ולהגישם אל חלקי החומה אשר טרם נבקעו, למען ינסו היהודים לעצור את השונאים האלה ויעזבו את משמר פרץ־החומה, בעוד אשר הנשארים יסוגו אחור מפחד החצים ואבני הקלע ויפַנו את דרך מבוא החומה.

כה. יוסף הבין את מחשבת אספסינוס, ועל־כן שלח את הזקנים ועיפי המלחמה אל יתר חלקי החומה, בהאמינו כי לא יקרה אותם פגע, ואל מקום פרץ־החומה שלח את גבורי צבאו, ובראש כֻּלם ששה ששה אנשים (לגדוד) על־פי הגורל, לעבור לפניהם, וגם הוא היה בין הששה. הוא צוה עליהם לאטום את אזניהם, לבל יבהלו מקול תרועת הלגיונות, ולכרוע על ברכיהם ולכסות עליהם בשלטיהם נגד החצים ואבני הקלע, וגם אמר להם להסוג אחור מעט עד אשר יריקו רובי־החצים את אשפותיהם, ולהיות עתידים לרגע, אשר בו יטילו הרומאים את מכונות־העליה על פרץ החומה, – למען התנפל עליהם ולצאת לקראת השונאים על הגשרים אשר להם: „היום הזה ילָחם כל איש מכם לא למען הציל את עירו, רק למען קחת נקם על חרבנה, על־כן ישים לנגד עיניו את מראה הזקנים והטף הנשחטים בידי האויב ואת פני הנשים העתידות לֵהרג במהרה ויאסוף את כל זעמו על הצרות הבאות וישפוך אותו על ראשי עושי הרעה“.

כו. ככה ערך יוסף את צבאו להִלחם משני עבריו. ובראות יושבי העיר אשר לא לקחו חלק במלחמה, הנשים והטף, כי העיר מֻקפה במערכה משֻׁלשת, – כי איש מהרומאים השומרים על מוצאי העיר מכבר לא נשלח להלחם [בפרץ החומה] – ועל־יד החומה הפרוצה עומדים אויבים וחרבות שלופות בידיהם, וההרים אשר ממעל לעיר נוצצים מרֹב נשק, והרובים הערבים דורכים את קשתותיהם, הרימו קול יללת נהי, כאלו כבר בא האסון אשר יראו ממנו. ויוסף ירא פן תרפינה הנשים את לב קרוביהן בבכין, וצוה לסגור אותן בבתיהן ולהפיל אימה עליהן, למען תשקטנה תחתיהן, והוא פנה אל מקומו בפרץ החומה, אשר עלה לו בגורל, ואל הרומאים המקריבים את סֻלמיהם מול יתר חלקי החומה לא שׂם את לבו, ובצפּיתו צִפּה אל רעם כּלי־הקלע.

כז. פתאם תקעו מחצצרי כל הלגיונות והצבא הריע לעֻמתם בקול ענות גבורה, ואור היום חשך בפני המון החצים ואבני הקלע, אשר עפו מכל עבָרים. אולם אנשי יוסף שמרו את פקֻדתו ואטמו את אזניהם, לבל ישמעו את קול הצעקה והשאון, וכסו את בשרם, לבל יפגעו בהם החצים, וכאשר הטילו הרומאים את מכונות־המעבר, קפצו היהודים על הגשרים טרם דרכו עליהם רגלי המשליכים אותם, והתנגחו עם העולים על הגשרים וגִלו את כל אֹמץ נפשם וגבורת ידם, ואף כי הגיעו מים עד נפש, שקדו בכל כֹּחם להראות, כי לא נופלים הם בגבורתם מצריהם הבטוחים מפחד רעה. הם לא הרפו מן הרומאים עד אשר נפלו חללים או הכריעו אותם. אולם מעט מעט עיפו מכֹּבד המלחמה ולא נמצאו אנשי־חיל חליפתם, בעוד אשר בצבא הרומאים באו כפעם בפעם אנשי־צבא חדשים למלא חיש מהר את מקום העיֵפים. על־כן חִזקו הרומאים איש את אחיו והתלכדו יחד והתכסו במגינהם עד היותם כגוף מֻצק אחד ובעבי המערכה כֻּלה לחצו את היהודים, וכמעט עלו על החומה.

כח. ובעת הצרה הזֹאת לִמד האֹנס את יוסף עצה טובה – כי כן הוא דרך האֹנס להפליא מזִמות לעת תקֹף היאוש – והוא צוה לשפוך שמן רותח על האויבים המתלכדים במגינהם. ואנשיו הביאו במהרה את השמן בהמון, כאלו כבר היה מוכן אצלם לדָבר, ושפכו אותו מכל עבר על הרומאים, ואחרי־זאת השליכו עליהם גם את כדי השמן הלוהטים מחֹם. השמן הקודח הזה לִהט את הרומאים והפיץ את מערכותיהם, ובמכאובים נוראים התגלגלו מעל החומה, כי על־נקלה חדר השמן דרך הנשק הסוכך עליהם והשתפך על־פני כל גופם מקדקדם ועד פעמי רגליהם ואכל את בשרם כאש להבה, יען אשר תכונת השמן להתחמם על־נקלה ולהתקרר רק מעט מעט מפני דשנו. והרומאים היו חבושים ואסורים בקובעיהם ובשריוניהם ולא עצרו כח להרחיק מהם את השׂרפה, על־כן קפצו למעלה וגם התעטפו מעצמת מכאובם עד אשר נפלו מעל הגשרים. ואלה אשר הפכו את פניהם מול אחיהם, המעפילים לעלות אחריהם, כרעו על־נקלה בידי היהודים, אשר הכו בהם מאחור.

כט. אולם גם בעצם התלאה הזאת לא כשל כח הרומאים – כאשר לא אבדה גם עצה מן היהודים. – ואף כי ראו אנשי־הצבא את צרת חבריהם הנכוים, הוסיפו לעלות אחריהם על היהודים שופכי השמן וכל אחד חרף את רעהו, כי הוא עומד לו לשטן בדרך גבורתו. והיהודים מצאו תחבולה חדשה, ושפכו קש יוני²⁴¹ מבֻשׁל על קרשי רצפת הגשרים, להכשׁיל את הרומאים, והם מעדו וצנחו למטה. ולא יכלו עוד אנשי־הצבא לעמוד על רגליהם ברצותם לפנות לאחור או לעלות על האויב; אלה נפלו אחורנית על הגשר ונרמסו ברגלי אחיהם ורבים נפלו על מכסה הסוללה ובמפלתם היו למטרה לחצי היהודים. כי כאשר כשלו הרומאים היתה הרוָחה ליהודים ולא הֻטל עוד עליהם להלחם בהם פנים אל פנים ומצאו שעת־הכֹּשר לירות בהם מרחוק. ואחרי הרעה הרבה, אשר מצאה את אנשי הצבא ביום ההוא, קרא אליהם ראש־הצבא למשוך את ידיהם בבוא הערב. רבים מהם נפלו חללים ועוד רבים מאלה נפצעו. ומהיהודים נפלו רק ששה חללים וכשׁלש מאות פצועים נִשׂאו ממקום הקרב. המלחמה הזאת היתה בעשׂרים לחֹדש דַיְסִיּוֹס (סיון).

ל. אספסינוס אמר לנחם את לב אנשי־צבאו אחרי הפגע הזה, אולם ראה, כי חמתם התלקחה מאד ואין הם דורשים תנחומים, כי־אם מבקשים לעשות מעשה, על־כן צוה להרים את הסוללות ולהקים שלשה מגדלים, חמשים רגל גֹבה האחד, ולצפּוֹת אותם ברזל מכל עבריהם, למען יהיו מֻצקים בכֹבד משקלם ולא תשלֹט בהם האש. ואחרי־זאת העמיד את המגדלים בראשי הסוללות והעלה עליהם את נושאי הרמחים ואת רובי־הקשת וגם הציג בהם כלי־קלע קלים ויחד אִתּם את הקַלעים החזקים. והרומאים, אשר לא נראו מפני גֹבה המגדלים והצִּנות, ירו בעומדים על החומה, אשר היו למול עיניהם. והיהודים לא יכלו לנטות הצדה על־נקלה מפני החצים ואבני הקלע, אשר עפוּ מעל לראשיהם, וגם לא יכלו להלחם באויביהם הנעלמים, ולמגִנת לבם ראו בעיניהם, כי אין ידם משיגה לשלח את הקֶלע עד מרום המגדלים, וגם אין האש שולטת בצפוי הברזל, על־כן ירדו מראש החומה ויצאו כפעם בפעם השערה לגרש את השונאים המעפילים לעלות. ככה החזיקו עוד אנשי יודפת מעמד, אף כי בכל יום ויום נפלו רבים מהם חללים ונבצר מהם לגמול לשונאיהם רעה, מלבד אשר עצרו אותם בהשליכם את נפשם מנגד.

לא. ובימים ההם שלח אספסינוס את טרַיָּנוס, ראש הלגיון העשירי, עם אלף רוכבים ואלפים רגלים על יפה, אחת הערים הקרובות אל ידפת, אשר התעוררה למרוד ברומאים, בראותה, כי בני יודפת עומדים על נפשם בפני האויב זמן רב, כאשר לא האמין איש מראש. טרַיָּנוס חשב, כי יקשה בידו לכבוש את העיר, אשר נוסף על משגב מקומה היתה מֻקפה חומה כפולה. בראותו, כי יצאו יושבי העיר לקראתו מוכנים לקרב, התנפל עליהם והניסם מהרה וגם רדף אחריהם. בהגיע הבורחים עד החומה הראשונה הדביקו אותם הרומאים ובאו יחד אִתּם בשעריה. וכאשר בקשו היהודים לבוא גם מבית לחומה השניה, סגרו לפניהם אחיהם יושבי העיר את שעריה, כי פחדו פן יפלו האויבים יחד אִתּם אל העיר. אכן אחת גזר האלהים למסור את יושבי הגליל בכף הרומאים להרג ולאבדן! האנשים עמדו בהמון גדול ודפקו בשערי העיר ונקבו את שמות אחיהם והפצירו בהם למַלט את נפשם, ועוד הם מתחננים, והנה נפלו חללים, כי את החומה הראשונה כבשו האויבים ואת השניה סגרו לפניהם אחיהם. הם נלחצו בין המצרים, בין שתי החומות בתוֶך ונדחקו יחדו, ורבים המיתו איש את אחיו או נפלו על חרבם, ורבים כרעו בחרב הרומאים, כי לא קמה בהם עוד רוח להלחם בהם ומלבד פחד האויבים דִכּא בגד אחיהם את נפשם. הם מתו במאֵרה על שפתיהם, ולא את הרומאים קללו, כי־אם את אחיהם, עצמם ובשרם. ומספּר כל הנופלים היה שנים־עשר אלף איש. טרַיָּנוס הבין, כי העיר ריקה עתה מאנשי־חיל, וגם אם נמצאו בקרבה אנשים, לא יעמוד לבם מפני גֹדל יראתם, אולם הוא קִדֵשׁ את כבוש העיר לראש־הצבא ושלח מלאכים אל אספסינוס לבקשהו, כי ימַלא את ידי בנו טיטוס להשלים את הנצחון [למען יִקָרא שמו עליו]. ואספסינוס אמר בלבו, כי עוד עבודה רבה נכונה לכובשי העיר, ועל־כן נתן בידי בנו חמש מאות רוכבים ואלף אנשי־צבא רגלים. טיטוס מהר לעלות על העיר והציג את צבאותיו במערכה והפקיד על האגף השׂמאלי את טרַיָּנוס, והוא עמד בראש האגף הימני. וכאשר הביאו אנשי־הצבא מכל עברים סֻלמות לעלות בהם על החומה, נלחמו הגלילים זמן קצר, ואחרי־כן עזבו את המצודה, ואנשי טיטוס קפצו אל תוך העיר וכבשו אותה במהרה. אולם כאשר נטשו הרומאים בתוך העיר, קמה עליהם מלחמה קשה, כי בחורי החיל התנפלו עליהם ברחובות והנשים השליכו עליהם מן הבתים כל דבר אשר בא לידן. וכשש שעות ארכה המלחמה הזאת, עד אשר ספו כל היהודים אנשי המלחמה ויתר העם נפל ברחובות העיר ובבתיה בחרב הרומאים, אשר לא חמלו על זקן ונער ולא חִיו כל נפש זכר, מלבד הילדים, כי אותם מכרו לעבדים עם הנשים יחדו. ומספר כל ההרוגים יחד עם הנופלים במלחמה הראשונה [בין החומות] היה חמשה־עשר אלף איש, ומספר השבויים אלפַּים ומאה ושלשים. הצרה הזאת באה על יושבי הגליל ביום עשרים וחמשה לחדש דַיסיוס (סיון).

לב. וגם השומרונים לא נחלצו אז מצרה, כי הם נאספו בהר גריזים, אשר למקום קדוש הוא נחשב בעיניהם, ונשארו במקום ההוא. אולם אספתם זו נתנה עֵדיה, כי למלחמה הם נושאים את נפשם, ולא לקחו מוסר מהרעה אשר מצאה את שכניהם [היהודים]. לשׁמע נצחונות הרומאים גדלה קנאתם, ולא שׂמו לב לרפיון כחם, רק חכו בקֹצר רוח לעת מהומה. אספסינוס יעץ לקדם את פני המרד הזה ולהפר את מזִמותיהם, כי אף אם נמצאו מִשמרי הרומאים בכל ארץ שמרון, בכל־זאת ירא מפני ההמון הגדול הנאסף והערוך למלחמה. על־כן שלח עליו את צֶרְאַלִּיס, ראש הלגיון החמישי, עם שש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים. וכראות צֶרְאַלִּיס את השונאים הרבים העומדים בראש ההר, אמר בלבו, כי לא יוכל להעפיל ולעלות בשלום על ראש ההר למען יתגרה אִתּם מלחמה, ועל־כן עמד למטה ושמר על ההמון כל היום. ולא נמצאו אז לשמרונים מים די מחסורם, כי הימים היו ימי עצם הקיץ וההמון לא הספיק להִצְטַיֵּד, והשמש להטה מאד ביום ההוא, עד אשר גועו אחדים מן השומרונים בצמא, ורבים מהם ברחו אל הרומאים, כי בחרו בחיי עבדים ממָות אשר כזה. וכאשר שמע צראליס מפיהם, כי גם נפשות הנשארים התעטפו עליהם מהיסורים הנוראים, עלה על ראש ההר וערך את צבאו במעגל מסביב לאויבים ולראשונה קרא עליהם לכרות אִתּוֹ ברית ולפרק את כלי־נשקם, למען יתן להם את נפשם לשלל. וכאשר לא שמעו השמרונים לדבריו, השתער עליהם והמית את כֻּלָם יחד, אחד־עשר אלף ושש מאות איש. והדבר הזה נעשה ביום עשרים ושבעה לחדש דַיסיוס (סיון). אלה הרעות אשר מצאו את השמרונים.

לג. ויושבי יודפת חִזקו את לבם להביש את תקות הרומאים ולא שבו אחור מפני כל הנוראות. אולם ביום הארבעים ושבעה [למצור העיר] התרוממה סוללת הרומאים ממעל לחומת העיר, ואחד מבני העיר נפל אל אספסינוס ביום ההוא ובִשׂר לו, כי רק מתי־מספר נשארו להגן על העיר, וגם הם רפי־אונים, כי כשל כחם מלילות הנדודים התכוּפים ומכֹּבד הקרָבות הרצופים ולא יוכלו לעמוד על נפשם בפני הנלחמים אִתּם ביד חזקה. והאיש הוסיף עוד לדַבּר, כי גם בערמה ילָכדוּ יושבי העיר על־נקלה, אם ינסה איש להתנפל לעת האשמורה האחרונה )אשמֹרת הבֹּקר), יען כי אז הם אומרים למצֹא שעת מרגוע מהבלהות, ותרדמת שחרית נופלת על האנשים העיפים והיגעים, וגם הצופים נמים את שנתם. על־כן יעץ האיש להשתער על העיר בשעה הזאת. ואמנם אספסינוס לא הִרבה להאמין בדברי הפליט, בדעתו כי היהודים נאמנים בברית אחים ואינם פוחדים מכל יסורים. כי עוד לפני זאת נתפש אחד מפליטי יודפת ועמד בכל העִנויים הקשים, כאשר דשו האויבים את בשרו וגם שׂמו אותו באש, לחקור ממנו את הדברים אשר נעשו בעיר, והוא לא הוציא אף הגה מפיו וקבל באור־פנים את המות, כאשר הוקע על הצלב. אולם נדמה בעיניו (בעיני אספסינוס), כי שמץ אמת נמצא בדברי הבוגד, ואולי גם כל דבריו נאמנים, וגם הבין, כי בנפול הרומאים בפח לא תצמח להם רעה גדולה, על־כן צוה לשים משמר על הבוגד והכין את צבאו לעלות על העיר ולכבשה.

לד. ולמועד האמור עלו הרומאים חרש על החומה. ולראשונה עלה טיטוס עם דוֹמיטיוּס סַבּינוס אחד משרי־האלף, בראש מתי־מספר מן הלגיון החמישי והלגיון העשירי. הם שחטו את הצופים [הנמים] ובאו אל העיר ואחריהם עלו סקסטוס קַלִוַריוס (נ"א צראליס) שר־האלף ופלָצידוּס עם צבאותיהם. וכבר נכבש ראש הגבעה ורגלי הרומאים עמדו בתוך העיר, וכבר עלה השחר – ועוד לא חשו המנֻצחים, כי נפלו בידי הרומאים, כי רבים שקעו בתרדמה עזה אחרי עמלם הקשה. וגם הנעוֹרים משנתם לא ידעו דבר, כי במקרה פשט אז ענן־ערפל על העיר ועיניהם חשכו מראות. ורק כאשר פרצו כל צבאות הרומאים בתוך העיר, הקיצו האנשים, למען יראו בעיניהם את האסון אשר מצאם ויוָכחו ברגע מותם, כי נפלה עירם ביד צר. והרומאים זכרו את כל התלאות אשר עברו עליהם בעת המצור ולא נתנו חנינה לאיש ולא ידעו רחמים, רק לחצו את העם מראש העיר אל המורד בחמת רצח. גם האנשים אשר היה עוד בהם כח להִלחם, לא יכלו לעמוד על נפשם במקום הקשה ההוא (במורד). הם נדחקו ברחובות והתגלגלו במקומות המשֻׁפּעים, והמון הצבא הרומאי נשפך כזֶרם מראש ההר וכסה עליהם. והדבר הזה העיר רבים מבחורי חיל יוסף לטרוף את נפשם בכפם, כי בראותם אשר אין לאל־ידם להמית אף איש אחד מן הרומאים, מאנו למות בידי השונאים ונאספו יחד אל מקום אחד בקצה העיר ושלחו יד בנפשם.

לה. ואחדים משומרי העיר הספיקו להִמלט לשמועה הראשונה על־דבר כבוש העיר ועלו על אחד המגדלים בצפון העיר ועמדו על נפשם עת־מזער, וכאשר שתו עליהם המונות האויבים מסביב, פרשו אליהם היהודים את ידם לשלום, אך אחרו את המועד וברצון נתנו לרומאים העולים אליהם לשחטם. וכמעט יכלו הרומאים להתגאות, כי בקץ המצור לא נפל אף אחד מהם חלל, לולא נהרג אחד הרומאים בעת כבוש העיר, הוא אנטוניוס שר־המאה אשר נפל בפח. כי אחד האנשים הרבים והעצומים אשר נמלטו אל המערות, התחנן אליו להושיט אליו את ידו, לאות כי יציל את נפשו ויעזור לו בעלותו מן המערה, ואנטוניוס לא נזהר ושלח אליו את ידו, והיהודי מִהר לתקוע את החנית בין רגליו והמית אותו כרגע.

לו. ביום ההוא המיתו הרומאים רק את ההמון אשר ראו עיניהם. ובימים הבאים חקרו את המחבואים ושחטו את האנשים אשר הסתתרו במנהרות ובמערות, והמיתו זקן ונער, ורק לנשים ולעוללים נתנו את נפשם לשלל. ומספר השבויים היה אלף ומאתים, אך מספר המתים בעת הכבוש ובמלחמות אשר היו לפניו הגיע עד ארבעים אלף. ואספסינוס צוה להרוס את העיר עד היסוד ולשלוח באש את כל מצודותיה. ככה נפלה יודפת בשנת שלש־עשרה לממשלת נירון בראש־חֹדשׁ פַּנֵּמוֹס (תמוז).

פרק שמיני: אשה אחת גלתה לרומאים את מחבוא יוסף. – הוא אמר להסגיר את נפשו בידי הרומאים והתוַכּח עם האנשים העוצרים אותו מעשות את הדבר. הליכותיו עם אספסינוס, כאשר הובא אליו, והדברים אשר נעשו לו אחרי־כן.    🔗

א. והרומאים חִפּשו את יוסף בגֹדל חמתם עליו, ויותר מכֻּלם התמַכּר ראש־הצבא לתפשו בכף, בחשבו כי בדבר הזה יכריע את גורל המלחמה; הם בדקו אותו בין החללים ובקשו אותו בכל המחבואים. כאשר נבקעה העיר, התגנב יוסף בעזרת אלהים בין שורות האויבים וירד אל בור עמֹק המחֻבּר אל מערה רחבת־ידים, אשר לא נראתה לעיני העומדים ממעל. ושם מצא ארבעים אנשים נשואי־פנים, אשר הסתתרו גם הם, ואִתּם צֵדה די ארֻחת ימים רבים. ביום ההוא התחבא יוסף, בדעתו כי האויבים נחִתּים בכל העיר, ובלילה עלה מן הבור לבקש לו דרך להמלט מן העיר ורִגל את משמר הרומאים. ובראותו, כי שומרים נמצאו על כל הדרכים, אשר בקש להמלט בהן, ירד עוד הפעם אל המערה. שני ימים הסתתר שם, וביום השלישי נתפשׂה אשה אחת בידי הרומאים וגלתה להם את המקום, אשר נמצאו בו יוסף וחבריו, ואספסינוס שלח בחפזון שני שרי־אלף, את פּוֹלִינוּס ואת גַלִיצִיָּנוּס, לתת את בריתם ליוסף ולפתותו, כי יעלה אליהם.

ב. האנשים יצאו אל המקום ההוא וקראו אל יוסף והבטיחו אותו באמונה, כי תהיה לו נפשו לשלל, אולם לא עצרו כח לפתותו. כי ידע את משפט האיש, אשר עשה רעות כאלה [לרומאים], ועל־כן לא האמין לאנשים טובי־הלב הקוראים בשמו, בפחדו פן נשלחו למשוך אותו משם, למען יעשו בו הרומאים שפטים. ואז שלח אליו אספסינוס מלאך שלישי, את נִקָּנוֹר שר־האלף, אחד ממיֻדעי יוסף ואנשי־שלומו לפנים. ובהגיע נקנוֹר אל הבּוֹר סִפּר ליוסף את תכונות הרומאים להקדים רחמים לרֹגז, אחרי הכותם את אויביהם במלחמה, וכי שרי־הצבא מרבּים להשתומם למעשי גבורותיו מאשר הם שונאים אותו, וגם המצביא הראש לא שקד לשלוח אותו אליו לעשות בו נקמות, כי גם מבלעדי בואו אל הבור יכול למלא את הדבר הזה, ורק גמר בנפשו להציל את האיש גבור־החיל. ועוד הוסיף לדבּר אליו, כי אִלו חָרש אספסינוס עליו רעה, לא היה שולח אליו את אוהבו, לחַלל את מדת האהבה, הטובה בכל מדות האדם, במעשה בגד, הנבזה מכל המעשים שבעולם, וגם הוא (נקנור) לא היה שומע למצותו להונות את אוהבו.

ג. ואת הדברים האלה השיב יוסף אל לבו, והנה בערה עליו חמת אנשי־הצבא העולים עם נקנור, והם אמרו לשלוח אש במערה. אך שר־החיל השיב את ידיהם אחור, באמרו כי הוא רוצה לתפוש את האיש חי. ויוסף שמע את קול נקנור, המדבר אליו רכות, ואת צעקת אנשי־הצבא הרבים, המהלכים עליו אימים, ועל לבו עלה זכר חלומות הלילה, אשר גלה לו אלהים בהם את הצרות הבאות על היהודים ואת עתידות מלכי הרומאים. כי הבין יוסף לפתור חלומות וגם לבאר את חידות דברי האלהים (הנשמעים לשני פנים), בלמדו את הנבואות אשר בספרים הקדושים, כי היה כהן ויצא מזרע הכהֻנה. וברגע ההוא נחה עליו רוח ממרום, והוא שׂם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים, אשר ראה בחלומו זה מקרוב, והתפלל אל אלהים חרש לאמר: „בורא ישראל, הנה הטוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כֻּלם, ובי בחרת לגלות את העתידות, ועל־כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי, כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך, עושה רצונך“.

ד. ואחרי התפלה הזאת נעתר יוסף לדברי נקנור. וכראות האנשים אשר היו יחד עמו במחבואו, כי הוא שומע לדברי הקוראים אליו, הקיפו אותו כֻלם וצעקו בקול: „מר יבכו חֻקי אבותינו, אשר הוריד אותם אלהים²⁴², בבראו ליהודים נשמות אשר לא תיראנה מות. ואתה יוסף, חפץ חיים – האמנם תעצור כח לראות אור בכבלי עבד? מה מהרת להתכחש לנפשך! התזכור כמה אנשים פתית לצאת אלי מות בעד החֵרות? לשקר עשית לך שֵׁם בגיבורים. לשוא יצא שֵׁמע חכמתך, העל־כן תשא את נפשך הפעם למצֹא ישועה מידי האנשים, אשר נלחמת בהם בזרוע נטויה, – וגם אם תבטח בישועתם – התרצה בה? אולם אם הכה אותך מזל הרומאים בסנוֵרים, עד אשר שכחת את עצמך [ואת מעשיך הראשונים], הנה אנחנו נשמור על כבוד נחלת אבותינו. אנו מושיטים לך את ימיננו ואת חרבנו, ואם תבחר במות, תמות כראש צבאות היהודים, ואם תמאן, תמות מות בוגדים“. ובדברם זאת הרימו את חרבותיהם ואמרו להכותו נפש, אם יסגיר את עצמו בידי הרומאים.

ה. יוסף ירא פן תהיה בו יד האנשים וגם חשב, כי ימעל בפקֻדת אלהים, אם ימות בטרם יודיע את הבשורה השומה בפיו. ובצר לו פנה אל האנשים בדברי חכמה²⁴³: „מה זה ועל מה זה לנו, חברי, לשלוח יד בנפשנו? ולמה נפריד בין שׁני הדבֵקים היקרים, הגוף והנשמה? שמע אני את דבריכם, כי שֻׁניתי והייתי לאיש אחר – אולם הלא הדבר הזה ידוע גם לרומאים. טוב למות במלחמה – אתם אומרים, אמת ונכון, – אולם כמשפט המלחמה, לאמר: בידי המנצחים. ואִלו מחרב הרומאים ברחתי, היתה לי הצדקה למות בחרבי ובזרוע ימיני. אולם אם חסה עינם לחמול על האויב, הן לנו המשפט לחמול על נפשותינו ביתר־שאת! הלא נבער ונסכל בעשותנו בידינו את הדבר, אשר מנענו את ידיהם מעשותו במלחמה. „יפה למות בעד החרות“ – גם אני רואה את דבריכם – אולם רק למות במלחמה עם האויבים, הגוזלים את חרותנו. ועתה אין הרומאים יוצאים לקראתנו למלחמה ואינם אומרים להמיתנו. ולא רק הפוחד מפני המות בעת הצֹרך נחשב לרך־לבב, כי־אם גם הבוחר במות באין־אונס. והנה מה נירא בעלותנו אל הרומאים? האמנם את מר־המות? – אולם הבעבור הדבר הזה עלינו להמית את עצמנו בודאי מפני הספק, פן ימיתונו הרומאים? את העבדות אנו יראים – קרא האחד. אשרינו, מה טובה חרותנו ברגע הזה! מעשה־גבורה יעשה השולח יד בנפשו – יאמר השני. לא ולא! אין זה מעשה־גבורה, רק מֹרך־לב מאין כמוהו. וככה אחשוב למשפט, כי איש רך־לבב הוא הקברניט, אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אניתו בים. הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חֻקי הטבע, השולטים בכל היצורים, וגם נחטא לאלהים, הבורא אותנו. הלא אין בקרב היצורים אף אחד מאַבּד את עצמו לדעת, כי חֹק הטבע הנאמן גוזר על כֻּלם לבחור בחיים. על־כן נחשבים בעיניו לאויבים כל הקמים עלינו לגזול ממנו את חיינו לעיני השמש, וגם מהאורבים עלינו בסתר אנו לוקחים את נקמתנו. והטרם תבינו, כי יקצוף אלהים בראותו את האדם הבועט במנחתו? הן מידו קבלנו את רוח חיינו ובידו אנו מפקידים אותה לאָספה אליו²⁴⁴. אמנם הגופים כֻּלם עתידים למות, כי נעשו מחמר אובד (עובר, נפסד), אולם הנשמה לא תמות. רק תעמוד לנצח, יען אשר היא חלק האלהים השוכן בגופים. והנה אם יכלה (יבזבז) איש את הפקדון, אשר שׂם בידו אדם (בשר־ודם), או ישחית אותו (יקלקלנו), הן לנבזה ואיש־כזבים (רמאי) יחָשב, ועתה אם יזרה אדם מבשרו את פקדון האלהים, האמנם תחשבו, כי יסתר מעיני העלוב (הנִזָּק)²⁴⁵? הן לצדק נחשוב לעשות שפטים בעבדים הבורחים, ואם נמלטו מידי אדונים נבזים [הרודים בהם בפרך], ואנחנו לא נביא עלינו חטאת בברחנו מפני האלהים הטוב בכל האדונים? הטרם תּדעו כי הפורשים מן החיים על־פי חֻקי הטבע, המשלמים לאלהים את המִלוה אשר יקבלו ממנו במועד אשר בחר הנותן (בעל־החוב) להִפָּרַע מהם, אלה האנשים יזכּו לשם־עולם וביתם וזרעם יכּונו לאֹרך ימים ונשמותיהם הטהורות והישרות (יראות האלהים) תִּשְׁכֹּנָה בחבל גורלן אשר בקדש־קדשי השמים ומשם תרדנה אל גופות טהורים לתקופת דורות נצחים (לקץ־הימין). ואולם נשמות האנשים, אשר טרפו נפשם בכפם, תרדנה אל שאול (הַדֶּס, גיהנום) מקום צלמות, והאלהים אביהם (שבשמים) יפקוד על בניהם את רשע אבותיהם. כי את הדבר הזה שנא האלהים, והמחוקק החכם מכל אדם גזר עליו עֹנש. ועל־כן חֹק לנו להשליך את כל השולח יד בנפשו בלי קבורה עד בוא השמש, אף כי אנו חושבים לצדקה לקבור את אויבינו. ומחוקקי עמים אחרים גזרו גם לכרות את זרוע האיש, אשר עשה הדבר הזה, כי משפט היד המפרידה בין הגוף והנשמה להפּרד מן הגוף. על־כן, חברי, טוב לנו להישיר את מחשבות לבנו, לבל נוסיף על הרעות, אשר עשה לנו אדם, עוד מעשה רֶשע להכעיס את יוצרנו. ואם נראה לפנינו רֶוח והצלה, נפדה את נפשותינו; הן לא חרפה תהיה לנו, אם נוָּשע בידי האנשים, אשר הראינו אותם את גבורתנו במעשים רבים ועצומים כאלה, ואם נגזר עלינו מות – נמות תחת יד כובשינו. בינו זאת, כי לא אעבור אל מערכת האויבים למען אבגוד בנפשי (למות בידיהם), כי בדבר הזה הלא אסכיל עשות הרבה מהבורחים אשר נפלו אל האויב, כי הם עשו את הדבר להציל את נפשם, ואני אצא לקראת המות, – לקראת מותי אני! ובכל־זאת – מי יתן, כי יטמנו לי הרומאים פח. ואחרי תִתם לי את בריתם שלום, אני נכון למות בשמחה מידם, כי עוֹנם בחללם את השבועה, יהיה לי לנחמה גדולה משלל רב“.

ו. כאלה וכאלה הוסיף יוסף לדַבּר על לב חבריו, להטותם ממחשבתם הרעה לשלוח יד בנפשם. אולם מרֹב יאושם הכבידו את אזניהם משמוע, כדרך אנשים אשר זה מזמן הקדישו את עצמם למות. על־כן כעסו עליו מאד ומהרו אליו מכל העברים בחרבות שלופות וחרפו אותו על מֹרך־לבו וכל אחד הראה במעשיו, כי יכּה את יוסף בחרבו מיד. אולם יוסף קרא לאחד בשמו והביט על השני בעין מפַקד־מלחמה ואת השלישי אחז בימינו ואל הרביעי דִבּר תחנונים, כי בצַר לו מצא דרכים שונים לעורר את רחמיהם עליו וככה מנע את חרבות כֻּלם מדם. כי כדרך החיה, אשר כִּתּרוה הצַּיָּדים, הפך את פניו כפעם בפעם מול האיש הקרב אליו. וגם בתוך מצרי־המות פחדו היהודים את שר־צבאם והשיבו ימינם אחור, והחרבות נשמטו מידיהם, ורבים, אשר זה עתה הגישו את הלהבה אליו, הורידו אותה מבלי משים.

ז. וגם בעת המצוקה הזאת לא נבצרה מזִמה מיוסף; בהאמינו כי האלהים ישמור עליו מרעה, השליך את נפשו מנגד וקרא אל חבריו: אם אחת גזרתם למות, הבו ונפיל גורלות, מי ממנו ימית את חברו. והנלכד בגורל יפול בחרב הבא אחריו, וככה יהיה משפט אחד לכֻלנו, ולא יטרוף כל איש את נפשו בכפו, והן לא לצדק יהיה הדבר בהנחם איש ממחשבתו אחרי רצח אחיו, ונפשו תהיה לו לשלל“. הדברים האלה נאמנו בעיני האנשים והם נפתו לדבריו להפיל גורלות, וגם הוא אִתּם יחד. וברצון פשט הזוכה בגורל את צוארו ללהט חרב חברו הבא אחריו, בדעתו, כי עוד מעט ימות גם שר־הצבא. כי יקר מחיים היה להם למות עם יוסף יחד. לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו לבד, – אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלהים, – והוא לא רצה להִלכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם ישאר אחרון, ועל־כן פִּתּה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות.

ח. ככה יצא יוסף בשלום ממלחמתו עם הרומאים וגם עם אחיו בני עמו, ונקנור הוליך אותו אל אספסינוס. וכל הרומאים מהרו מעברים לראות את פניו, ושאון גדול קם בקרב ההמון הרב הנדחק מסביב לשר־הצבא [היהודי]. אלה הריעו בשמחה על מפלתו ואלה צעקו למולו בקול פחדים, ואלה בקעו להם דרך בחֹזק־יד, למען יראוהו מקרוב. והעומדים מרחוק דרשו בקול רם לעשות שפטים באויב, והקרובים אליו זכרו את מעשיו ותמהו על תמורת גורלו. ומשרי־החילים לא היה אף איש, אשר לא שכח עתה את כעסו על יוסף ולא נד לו למראה צרתו. והיותר מכֻּלם רחם טיטוס יוסף בגלל כח סבלו הגדול בכל הרעות אשר מצאוהו, וגם חמל על שנות עלומיו. למראה האיש הזה, הנמצא עתה בידי אויביו, זכר את גבורתו הראשונה במלחמה, ושׂם אל לבו את מנת חיי האדם ואת הגלגל החוזר במלחמה, והבין, כי אין תקומה לכל מעשי איש. על־כן הטה את לב רֹב האנשים הקרובים אליו לחמול על נפש יוסף וגם היה לו למשען כביר לפני אביו לפדות את נפשו. אספסינוס צוה לשים משמר חזק על יוסף, באמרו לשלֹח אותו בקרוב אל נירון.

ט. וכשמוע יוסף את הדבר הזה שלח אל אספסינוס, כי יש לו דבר סוד לסַפּר לו לבד. אספסינוס הוציא מעליו את כל האנשים, מלבד טיטוס ושני אוהביו, ואז קרא אליו יוסף: „אתה חושב, אספסינוס, כי יוסף הנלכד בידך הוא שבוי־מלחמה לבד, אולם באמת אני ציר שלוח לדַבּר אליך גדולות. הן יודע אני את חֻקי היהודים ולא נעלם ממני איזוהי דרך־מות ישרה שיָבֹר לו שר־הצבא, [על כן לא באתי אליך] לולא שלחני אלהים. הנה אתה אומר לשלח אותי אל נירון, – למה הדבר הזה? העוד יאריכו ימים נירון ויורשי כסאו זולתך? אתה, אספסינוס, תהיה קיסר, הנה שליט־יחיד אתה, ועמך טיטוס בנך. ולא רק אדון לנפשי תהיה אתה הקיסר, כי־אם גם אדונֵי היבשה והים וכל זרע האדם. ואני נוטל עליך לחַזק עלי את המשמר, למען עשות בי נקמות בהגלות לך, כי דברתי תעתועים באזניך בשם אלהים“, בדַבּר יוסף את זאת לא רצה אספסינוס להאמין לו לראשונה, באמרו בלבו, כי בחר לו יוסף דרכי ערמה, להציל את נפשו, אולם מעט מעט התעוררה בו האמונה, כי כבר הטה אלהים את לבו לבקש לו את הממשלה והראה לו את שרביט המלוכה באותות ובמופתים אחרים, וגם שמעה אזנו, כי קמה נבואת יוסף בדברים רבים. ומאוהבי אספסינוס, אשר שמעו את הסוד, אמר האחד, כי הוא משתאה ליוסף, מדוע לא נִבּא גם על מפלת יודפת ולא צפה כי יפול בשבי הרומאים, הלא זה האות, כי בדה את דבריו, להסיר את החֵמה מעליו. ויוסף ענה, כי באמת נבּא ליושבי יודפת, אשר מקץ ארבעים ושבעה יום יפלו בנופלים והוא יִתָּפש חי. אספסינוס צוה לחקור את הדבר חרש מפי השבויים ומצא, כי כנים דברי יוסף, ומני אז האמין בנבואותיו. ואמנם לא פדה את יוסף ממשמר ולא התיר את אסוריו, אך נתן לו בגדי־כבוד והעניק לו דברי־חפץ שונים בעין יפה והאיר לו פנים מן היום ההוא והלאה, וטיטוס הִרבה גם הוא כבוד [ליוסף].

פרק תשיעי: יפו נכבשה וטבריה הסגירה את עצמה בידי האויבים.    🔗

א. וביום הרביעי לחדש פַּנֵימוס (תמוז) שב אספסינוס אל עכו ומשם נסע אל קיסריה, אשר על שפת הים, היא העיר הגדולה בכל ערי יהודה ורֹב יושביה הם יונים. בני העיר קדמו את צבא הרומאים ואת המפקד הראש בברכות נצחון ובתרועת ששון מאהבתם את הרומאים ועוד יותר משנאתם ליהודים המנֻצחים, והמונים המונים נוסדו על יוסף ודרשו לעשות לו משפּט מות. אספסינוס ידע, כי הבקשות האלה יצאו מפי המון נבער, ולא שם אליהן את לבו והיה כמחריש. ושני לגיונות הושיב אספסינוס בקיסריה לימי הגשמים, כי ראה את העיר נוחה לדבר הזה, ואת הלגיון החמשה־עשר שלח אל בית־שאן, לבל יהיה כל הצבא לטֹרח על קיסריה, כי בעיר הזאת, הבנויה בעמק על שפת הים, החֹם בימות הגשמים הוא נעים [ומשיב נפש] ובימות הקיץ הוא קשה עד למחנק.

ב. בימים ההם התקבצו אנשים רבים, אשר גֹרשו מן הערים לרגל המלחמות מבית ואשר נמלטו ממהפכת האויב, ובנו את העיר יפו ההרוסה בידי צסטיוס לעיר משגב להם. ויען אשר נבצר מהם לפשֹׁט על מקומות היבשה, אשר נלחמו עליהם האויבים, על־כן שמו את פניהם לשֹׂד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שֹׁד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה וכנען (פיניקיה) ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם. וכאשר הגיע שֵׁמע עלילותיהם לאזני אספסינוס, שלח על יפו אנשי־צבא רוכבים ורגלים, והם באו אל העיר בלילה, כי לא נמצא בה משמר, יען אשר שמעו בני העיר כי צבא הרומאים הולך וקרב ולא נועזו לעצור את שונאיהם ביד חזקה, רק ברחו אל אניותיהם ולנו שם, הרחק ממטחוֵי קשת.

ג. ולעיר יפו אין נמל טבעי, כי שפת הים היא שם כמעט שורת־רכסים ישרה, ורק משני קצותיה היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה הן צוקי סלעים גבוהים וראשי הסלעים בולטים אל תוך הים, ושם נראו עוד כבלי אַנְדְרוֹמֶדָה ומעידים, כּי ספור־הפלא (המִתּוֹס) הזה הוא עתיק לימים, ורוח הצפון סוער בכח לקראת החוף ומעלה משברים חזקים לפני הסלעים העומדים לו למעצור! ועל־כן קשה מפרץ־הים הזה ליורדי האניות מרחבי הים. במקום הזה עמדו הפעם אנשי יפו בספינותיהם, ופתאם קם עליהם רוח סערה לפנות בֹּקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם „רוח הצפון השחור“' והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה, וספינות אחרות נִפּץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי־אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מִצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם, ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס וגם הנשארים על עמדם לא הצילו נפשם, כי כח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה היתה צִוחת האנשים בהתנגח הספינות בינהן, ונורא היה קול נֵפץ הספינות, ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נֻפּצו במפלת הספינות, ורבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רֹב האנשים נסחפו בזרם הים ונֻפּצו אל צוקי הסלעים. עד אשר אדַם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה הפכו אותה לשממה.

ד. ככה נפלה העיר יפו בידי הרומאים שנית, אחרי עבור זמן קצר. ולמען אשר לא יתקבצו שודדי־הים במקום הזה שנית, הקים אספסינוס מחנה במקום מצודת העיר והציג שם חיל רוכבים עם רגלים. על הרגלים צוה להשאר במקום ההוא ולשמור את המחנה, את הרוכבים שלח לפשֹׁט על הכפרים הסמוכים וערי הפרזות מסביב ליפו להשחיתם. הם מלאו אחרי מצותו ופשטו יום יום על הארץ עד אשר הכריתו את יושביה והשַׁמו את כֻּלהּ.

ה. וכאשר הגיע אל ירושלים שֵׁמע האסון אשר מצא את יודפת, לא רצו רבים לראשונה להאמין בדבר הזה, כי נורא היה האסון מהכיל וגם לא נמצאו עדי־ראִיה לדבר. כי לא נשאר אף פליט אחד להביא את הבשורה הרעה הזאת, רק מאליה נפוצה השמועה על מפלת העיר, כדרך כל מעשה נורא, אך כעבור זמן קצר נגלתה האמת מפי בני המקומות הקרובים והיתה חזקה מן הספק (נעלה מכל ספק) בעיני כֹל. ועל המעשים שהיו עוד נוספו דברים אשר לא כן, והֻגד ליושבי ירושלים, כי גם יוסף נפל חלל בעת מפלת יודפת. ולשמע הדבר הזה היה אֵבל גדול בירושלים, כי על יתר ההרוגים בכו רק הקרובים אליהם משפחות משפחות, ואולם המִספד על שר־הצבא היה לאֵבל לכל העם. ובעוד אשר נשאו אלה נהי על אנשי בריתם, ואלה על קרוביהם ואלה על אוהביהם, בכו כל יושבי ירושלים על מות יוסף. והנהִי והאבל לא חדלו שלשים יום. ורבי שכרו להם מקוננים לענות בחלילים לקינותיהם.

ו. אולם ברבות הימים נגלתה כל האמת ונודעו הדברים הנעשים ביודפת לאשורם ויושבי ירושלים הָראו לדעת, כי שוא היתה השמועה על מות יוסף וכי חי הוא וגם גדול כבודו בעיני הרומאים מכבוד יתר השבוים. ועתה חזקה עברתם על יוסף החי, כחֹזק אהבתם הראשונה אליו בהחשבו למת בעיניהם. אלה חרפו אותו על מֹרך־לבו ואלה – על בגד־מעלו, וכל העיר מלאה גדופים וקללות, אשר נשפכו על ראשו. כי המכות הוסיפו עוד להרגיז את היהודים ומפלותיהם הציתו את חמתם עד להשחית. כי האסון, המלמד את האנשים הנבונים להִזהר לנפשם ולשמור עליהם לבל יפלו שנית בפח, היה ליושבי ירושלים למקור²⁴⁶ רעות חדשות וקץ צרה אחת היה להם לראשית צרה שניה. ועוד גדל כעסם על הרומאים, כי בקשו להִנקם גם ביוסף בעשותם בהם נקמה. אלה המהומות היו בירושלים בימים ההם.

ז. אספסינוס אמר לתור את מלכות אגריפס, כי המלך בקש מידו את הדבר, ברצותו לקבל את פני המפקד יחד עם כל חילו בביתו בכל עֹשר מלכותו וגם לרפא בעזרתו לנגעי ממשלתו. על־כן נסע אספסינוס מקיסריה, אשר על שפת הים, אל קיסריה, הנקראה על שם פיליפוס, ושם נתן מנוּחה לחילו עשרים יום והוא עשה משתה כל הימים וגם הקריב לאלהים זבחי תודה על נצחונותיו. בעת ההיא הגיעה אליו הבשורה, כי קם מרד בעיר טבריה וגם העיר טריכי התקוממה, – ושתי הערים היו חלק ממלכות אגריפס – ועתה מצא ראש־הצבא שעת־הכּשׁר לצאת עליהן למלחמה, באמרו להכניע כליל את היהודים בכל מושבותיהם וגם להקים שלום לאגריפס בשתי הערים האלה חֵלף נדבת רוחו. הוא שלח את טיטוס אל קיסריה [אשר על שפת הים], להביא את הצבא החונה שם אל בית־שאן, היא הגדולה בכל עשר הערים (דֶקַפּוֹליס) והקרובה אל טבריה, ושמה בא גם הוא ואסף אליו את בנו עם צבאו ויצא בראש שלשה לגיונות וחנה במרחק שלשים פרסה מטבריה במקום נראה לעיני המורדים ושמו צנבריי (סֶנַבְּרִיס). הוא שלח את וַלֶּרְיָּנוּס שר־העשרה עם חמשים רוכבים לדבּר שלום עם יושבי העיר (טבריה) ולהטות את לבם לבוא עמו בברית, בשמעו כי בני העיר רודפים שלום ורק מורדים מתי־מספר מושכים אותם להלחם בעל־כרחם. וַלֶּרינוס הגיע אל קרבת החומה וירד מעל סוסו וגם הוריד את הרוכבים הבאים עמו מעל סוסיהם, לבל יחשבו בני העיר, כי בא להתגרות בהם מלחמה. אולם עוד טרם פתחו הרומאים את פיהם, הגיחו עליהם מן העיר גבורי המורדים בכלי־נשקם, ובראשם עמד איש ושמו יהושע בן שפט (נ"א טופא)²⁴⁷, ראש גדוד השודדים. גם אִלו בטח וַלירינוס, כי ידו תהיה על העליונה, לא ערב את לבו לעבור על מצות ראש־הצבא ולהלחם, ומה גם הפעם, כאשר היתה רעה נגד פני אנשיו המעטים, אשר לא התכוננו להלחם בשונאים הרבים המוכנים לקרב, ומלבד־זאת נבהל מעֹז פני־היהודים, אשר לא עלה על לבו, על־כן עזב יחד עם חמשת אנשיו את הסוסים וברח ברגל. ואנשי יהושע הביאו את הסוסים העירה בתרועת נצחון, כאלו כבשום מהרומאים במלחמה ולא במרמה.

ח. זקני העם ונשואי־הפנים אשר בטבריה יראו את הדבר הזה וברחו אל מחנה הרומאים והלכו יחד עם המלך ונפלו לרגלי אספסינוס להתחנן על נפשם. הם חִלו את פניו, לבל יסיר חסדו מאתם ולא יפקוד את עון תעתועי אנשים מעטים על יושבי העיר כֻּלה, רק יחמול אל העם הדורש את שלום הרומאים כל הימים וינקם בחַיָּבי־המרד לבד. כי לולא שמרו המורדים על יושבי העיר עד היום הזה, אזי כבר מהרו אלה מזמן לכרות ברית עם הרומאים. ראש־הצבא הִטה את אזניו לדברי התחנוּנים האלה, אף כי חרה אפו בכל יושבי העיר לשמע שֹׁד הסוסים, כי ראה גם את אגריפס חרד מאד לשלום העיר. ואחרי אשר כרתו הזקנים האלה ברית שלום בין יושבי העיר ובין הרומאים, הבינו יהושע ואנשיו, כי לא יוכלו עוד לשבת במנוחה בטבריה וברחו על נפשם אל טריכי. וכעבור יום אחד שלח אספסינוס לפניו את טרַיָּנוּס עם רוכביו אל ראש הגבעה [ממול טבריה] להתבונן משם אל יושבי העיר, אם כֻּלם רודפים שלום באמת. וכראות טרַיָּנוס, כי נאמן העם בברית הזקנים אשר בקשו עליו רחמים, לקח עמו את צבאו ופנה אל העיר. ויושבי טבריה פתחו את שערי עירם לפניו ויצאו לקראתו בקול ברכה וקראו לו בשם מושיעם ומיטיבם. וכאשר נדחקו אנשי־הצבא הבאים אל העיר, כי היו מבואיה צרים מאד, צוה אספסינוס לפרוץ בחומת הדרום ולהרחיב את המבוא לאנשי־צבאו. הוא נשא את פני אגריפס וצוה על אנשי־צבאו לבל ישלחו ידיהם בבזה ולא יעשו רעה ליושבי העיר, ולמען אגריפס חמל על חומת טבריה ולא הרס אותה כליל, אחרי אשר עָרב המלך לפניו את יושבי העיר, כי ישמרו את ברית אמונתם לרומאים כל הימים. ככה השיב אספסינוס אליו את העיר הנדחת, אשר מצאו אותה צרות רבות.

פרק עשירי: כבוש טריכי. ציור הירדן וים גנוסר.    🔗

א. ואחרי הדברים האלה יצא אספסינוס את פני העיר וחנה בינה ובין טריכי בתוֶך. הוא צוה להקיף את מחנהו במצודה חזקה, בחשבו מראש, כי יתמהמה במקום הזה לרגל המלחמה. כי אל העיר טריכי התאספו כל המורדים, בבטחם בשגב העיר הבצורה הזאת וביאור הנמצא בקרבתה, הנקרא בפי יושבי המקום בשם ים גנוסר (ים כנרת). כטבריה, ככה גם העיר הזאת בנויה לרגלי הר וגם עליה סוכך היאור, ומכל עברים בצר יוסף את חומותיה, ורק טבריה היתה חזקה ממנה, יען כי את המצודה הסוגרת על טבריה הקים יוסף בראשית המרד כאשר היה לו עוד כסף וחיל למכביר, אולם טריכי קבלה רק את שיָרי נדבת לבו. ולבני העיר היו סירות (ספינות) רבות ביאור למצֹא שם מנוס כאשר ינגפו במלחמתם ביבשה וגם היו מוכנות למלחמת־הים לעת מצֹא. וכאשר בצרו הרומאים את מחנם לא נבהלו אנשי יהושע מפני המון־האויבים הרב ולא מפני טכסיסיהם הטובים ומהרו להלחם בהם, ובעלותם עליהם פתאם הפיצו את עושי המלאכה והשחיתו חלק ממעשה ידיהם; וכאשר ראו, כי אנשי־הצבא המזֻיָּנים (כבדי הנשק) מתאספים לצאת לקראתם, פחדו פן תמצאם רעה ומהרו לברוח אל אחיהם, והרומאים רדפו אחריהם ולחצו אותם אל הספינות. והם הפליגו אל מקום, אשר יכלו להשיג משם את הרומאים בקלעיהם ושם הטילו את עָגני ספינותיהם וסדרו אותן במערכה, להלחם מהן בשונאים העומדים על היבשה. וכשמוע אספסינוס, כי נאספו המורדים בהמון גדול במישור אשר לפני העיר, שלח שמה את [טיטוס] עם שש מאות מבחירי רוכביו.

ב. וטיטוס הכיר, כי חיל האויבים רב ועצום ממנו ושלח אל אביו לאמר, כי דרוש לו צבא גדול יותר. ובראותו כי רבים מרוכביו נושאים את נפשם להלחם עוד בטרם תבוא עזרתם, אבל נמצאו ביניהם מתי־מספר הפוחדים במסתרים מפני המון היהודים הרב, עמד במקום גבוה [למען יִשָׁמע קולו למרחוק] וקרא אל צבאו לאמר: „רומאים! בפתח דברי נאה לי להזכירכם את מוצאכם, למען תשימו אל לבכם מי אתם ובמי אתם עתידים להלחם. הן מזרוע גבורתנו לא נמלט אף אחד מגויי הארצות. רק היהודים האלה – ובזה נדבר בשבחם – לא חדלו להלחם בנו גם אחרי כל מגפותיהם עד היום הזה. ונורא יהיה הדבר, אם הם יתעודדו אחרי נפלם ואנחנו ניעף בנצחונותינו! אני רואה בשמחה את פניכם, המפיקים עֹז ותאות־מלחמה, אולם אני ירא, פן יפיל ההמון הגדול הזה את פחדו על אחדים מכם במסתרים. ואלה האנשים ישיבו־נא אל לבם עוד הפעם מי הם ולקראת מי הם עומדים במערכה. אמנם היהודים האלה מרי־נפש מאד ואינם יראים מפני המות, אולם הם נבערים מדעת טכסיסי מלחמה, כי לא למדו ידיהם לקרב, ועל־כן נאה להם שֵׁם אספסוף (אֻכלוס) משֵׁם צבא. והאם עלי להפטיר דברים באזניכם על דעת המלחמה אשר לנו ועל הסדר השולט במערכותינו? הן בעת השלום אנו לבדנו מלמדים ידינו לקרב, למען אשר לא נשקול בעת המלחמה את מספרנו כנגד מספר צרינו. ומה תועיל לנו עבודתנו בצבא כל הימים, אם חֵלק כחֵלק נלחם באנשים שלא עבדו בצבא? ושימו אל לבכם, כי אתם יוצאים למלחמה בנשק כבד נגד שונאים קלי־הנשק ואתם רוכבים על סוסים והם יוצאים לקראתכם ברגל ומפקדיכם נמצאים אתכם בקרָב והם באים בלי ראש ומנהל. וזכרו, כי המעלות הטובות מרבות את מספרכם כהֵנה וכהֵנה, ומגרעות שונאיכם ממעיטות את ערך מִספרם מאד, כי לא מספר האנשים – ואם גם כֻּלם בני־חיל – מכריע את גורל הקרָב כי־אם גבורת הלוחמים, אף אם הם מתי־מספר, כי קל להם לעמוד במערכה ולחַזק איש את רעהו, ואולם הצבאות הגדולים מַרבים להזיק לעצמם מאשר לשונאיהם. והנה עֹז־נפש ואֹמץ־רוח ויאוש יוצאים לפני מערכות היהודים והרגשות האלה מתחזקים בעת ישועה, אך בעת מכשול קטן ידעכו כליל. ואנחנו נלחם בגבורה ובמשמעת וברוח נדיבה, אשר תעלה למעלה בעשותנו חיל וגם לא תפול עלינו בעת כשלון. – ודעו גם, כי גדולות אתם מבקשים במלחמה הזאת מאויביכם היהודים. הם מחרפים את נפשם להלחם בעד חרותם ובעד ארץ מולדתם, ואנחנו – היש לנו דבר גדול מכבוד שמנו, פן יאמר האומר, כי אחרי אשר הכנענו את כל עולם הישוב אספנו ידינו מן היהודים, באשר הם אנשים כערכנו. והתבוננו, כי אין לנו לירֹא פן תהיה מכתנו אנושה. הן רבים באים לעזרנו והם קרובים אלינו, אולם עוד יש לאל־ידנו למהר ולארות את פרי הנצחון הזה ועלינו להחיש את מעשנו בטרם יבואו העוזרים, אשר שלחם אבי אלינו, למען אשר לא יתערב זר בנצחוננו ובזה יגדל שמנו ביתר שאת. ואני חושב, כי השעה הזאת היא שעת הדין לאבי ולי ולכם, כי היא תַראה, אם הוא ראוי לנצחונותיו הראשונים ואם אני ראוי להיות בנו ואם אתם אנשי־הצבא הראוים לי. הן דרך אבי להכות את שונאיו תמיד ואני לא אערב את לבי להֵרָאות את פניו בנוסי מהמלחמה. והאם לא תבושו גם אתם בהנגפכם לפני שונאיכם למראה עיני מפקדכם היוצא לפניכם במלחמה? דעו וראו, כי אחרף את נפשי לצאת לפניכם ואתנפל ראשונה על האויב. ואל־נא תשארו אתם מרחוק, בטחו בי, כי באלהים אגַבּר חֲיָלים והאמינו, כי רק על הדרך הזה תהיה תפארתנו ולא בהלחמנו עם אויבינו מרחוק!“

ג. וכדַבּר טיטוס את זאת נפלה רוח אלהים על האנשים, עד אשר התעצבו אל לבם בראותם, כי בא אליהם טרינוס עם ארבע מאות רוכבים לעזרה עוד לפני המלחמה, וחשבו כי בצאתו אתם יחד בקרָב ימעיט את ערך נצחונם. ומלבד טרינוס שלח עוד אספסינוס את אנטוניוס סִילון עם אלפים רובי־קשת וצוה עליהם לכבוש את ההר אשר ממעל לעיר ולגרש את העומדים על החומה. וסילון ואנשיו עצרו את היהודים אשר בעיר, האומרים לצאת לעזרת אחיהם את השדה, וטיטוס היה הראשון אשר קפץ על סוסו אל תוך מחנה אויביו, ואחריו מהרו כל אנשיו בצעקה ובתרועת מלחמה להתפשט לאֹרך המישור, אשר נמצאו בו האויבים, ועל־כן נדמו בעיני הרואים, כי גדלו ועצמו במספרם. והיהודים נבהלו מפני זעף הרומאים ומפני טכסיסי מלחמתם, ובכל זאת נִסוּ לעמוד על נפשם שעה קלה בפני האויב המשׂתער עליהם, עד אשר הפנו עֹרף מפני רמחי הרוכבים והֹלם עקבות סוסיהם הרבים. טבח גדול היה בהם בכל מקום והפליטים נפוצו וכל אחד מהר לברוח אל העיר כל עוד נפשו בו. וטיטוס רדף אחריהם, את אלה הכה מאחור והמיתם ואת אלה הפיץ בהתלקטם יחד ואת אלה הדביק והכם מִפָּנים. ורבים כשלו איש ברעהו והוא התנפל עליהם והמיתם וסגר על כֻּלם את הדרך במנוסתם אל החומה והשיב אותם אל השדה, עד אשר בקעו להם דרך בחזקת־היד בכח המונם הרב ונמלטו מידו אל העיר.

ד. ובקרב העיר קדמה את פניהם מחדש מריבה גדולה. כי אזרחי טריכי חמלו על רכושם ועל עירם ולא רצו להלחם ברומאים מבראשונה, ומה גם עתה אחרי המפלה. אולם המון הפליטים הזרים הכביד את ידו עליהם, ומספרם היה רב ועצום. וכאשר גדל האף ביניהם קמה צעקה גדולה ומהומה, וכמעט היתה חרב איש באחיו. והשאון הזה הגיע עד אזני טיטוס, אשר עמד קרוב לחומה, והוא קרא בקול: „הנה השעה היא שעת רצון, ולמה אתם מחשים, אנשי־צבאי, כאשר הסגיר אלהים את היהודים בידינו? צאו וקחו לכם את הנצחון, הטרם תשמעו את הצעקות האלה? מלחמת־אחים פרצה בין הפליטים, אשר נמלטו מידינו. לנו היא העיר, אם נחיש מעשנו! אמנם מלבד החפזון דרוש לנו עמל ועֹז־נפש – אך כל דבר גדול אינו נקנה רק על־ידי סכנה, ועלינו להקדים את המעשה בטרם ישלימו האויבים יחד – כי האֹנס יקים שלום ביניהם מהרה – ובטרם יבואו גם אחינו לעזרתנו, – למען אשר נוכל להתפאר, כי אנחנו המעטים הכּינוּ את ההמון הגדול הזה וידנו לבדה כבשה את העיר“.

ה. לדברים האלה עלה טיטוס על סוסו וירד למטה אל היאור וחצה את המים, להבקיע אל העיר ראשונה, ואחריו מהרו כל הרוכבים אשר לו. ופחד גדול נפל על שומרי החומה למראה עֹז־הרוח של טיטוס, ואיש לא עצר כח לעמוד בפני הרומאים ולהניא את מחשבתם. ואנשי יהושע עזבו את משמרותיהם, אלה ברחו דרך היבשה ואלה רצו אל היאור לקראת אויביהם ונפלו בחרב; אלה נהרגו בעלותם על הספינות ואלה בנסותם לשׂחות ולהדביקן אחרי הפליגן ביאור. וטבח גדול היה בקרב העיר, כי הזרים, אשר לא מצאה ידם להִמלט, נהרגו בעמדם על נפשם בפני השׂונאים, ויושבי העיר נרצחו, אף כי לא שלחו ידיהם אל החרב. כי הם קוו לכרות ברית עם הרומאים ובטחו בתם לבם, כי לא היתה ידם עם חפצי המלחמה, ועל־כן לא לקחו חלק בקרָב ועמדו מרחוק [ובכל־זאת הכו בהם הרומאים], עד אשר כלה טיטוס להמית את החיבים, וחמל על יושבי המקום והשיב את חרבו אל תערה. והבורחים אל היאור שמעו, כי נלכדה העיר, והפליגו במים רחוק מן השונאים מאד.#

ו. וטיטוס שלח רוכבים אחדים לבַשֵׂר לאביו את מפעלו. אספסינוס שמח על גבורת בנו ועל נצחונו והאמין, כי בדבר הזה בִּצע חלק גדול מהמלחמה, ובא אל העיר וצוה להקיף ולשמור את כל מוצאיה, לבל ימלט משם פליט, ונתן פּקֻדה להמית כל איש היוצא מן העיר. וביום השני ירד אל היאור וצוה לבנות ספינות־שַׁיִט, להלחם מהן עם הבורחים, והספינות נבנו במהרה, כי היו שם עצים רבים והמון אנשי־מלאכה.

ו. והיאור הזה נקרא גנוסר על שם הארץ הקרובה אליו (עמק גנוסר), ורחבו ארבעים ריס וארכו מאה וארבעים. ומֵימיו מתוקים וטובים לשתות, כי הם דקים (צלולים) ממי האגמים הגסים (העכורים) וגם טהורים (זכים), כי מכל עבריו מֻקף היאור חוף [יבש] וחול. ומֶזג המים השאובים הוא טוב, כי הם נוחים (חמים) ממי נהרות וממי מעינות ועם זה הם קרים תמיד ממי יאורות רחבי־ידים כיאור הזה. והמים הנשארים מגֻלים בחוץ קרים כמי שלג, וככה עושים יושבי הארץ [בשאבם את המים] בלילות הקיץ. ומיני הדגים השורצים בקרב היאור שונים בטעמם ובמראיהם מהדגים אשר בכל מקום. ומימי־הירדן חותכים את היאור בתוֶך. למראה־עין מקור הירדן נמצא על־יד פַּנֵיאַס (פּנֵיון, פַּמיס), ובאמת הוא פורץ מן הברֵכה הנקראה בשם הקערה (פיאַלי) ושוטף שמה (אל פניאס) מתחת לאדמה. והברֵכה הזאת נמצאה בואכה ארגב (טרכון) ורחוקה מאה ועשרים ריס מקיסריה והיא קרובה לדרך המלך מימין. ועל מראֶהָ מסביב נקראה הברֵכה העגֻלה קערה. ומֵי הברֵכה מגיעים עד גובה שׂפתה ואינם שוקעים למטה לעולם וגם אינם משתפכים על גדותיה, ואיש לא ידע לפנים, כי מן הברֵכה הזאת יוצא הירדן, עד אשר בא פיליפוס נסיך ארץ טרכוֹן וגלה את הדבר במופת. הוא זרה מֹץ על פני הקערה, ואחרי־כן מצא כי נסחף המֹץ אל פּניאס, אשר שם בקשו הראשונים את מקורות הירדן, ובמקום ההוא צף על־פני המים. ופניאס הוא מקום יפֵה־נוף, והמלך אגריפס הוסיף עוד תפארה על הדר תכונתו, כי קִשט אותו בכל עֹשר מלכותו. ומהמערה הנמצאה פה יוצא הירדן החוצה ונראה לעינים, ואחרי־כן הוא עובר את הבצות והאגמים על־יד יאור סמך („ימא דסמכא“ – סמטכוניטיס, עכשיו חוּלָה), ומשם הוא שוטף מאה ועשרים ריס, ובקרבת עיר יוליס הוא משתפך אל ים גנוֹסר וזורם בתוֶך, ובצאתו משם הוא עובר מהלך רב בערבה (ערבת הירדן) ונופל אל ים המלח (ים־הכֹּפר – אספליטיס).

ח. ולאֹרך יאור גנוסר משׂתרעת ארץ הנקראה גם היא בשם הזה (עמק, בקעת גנוסר) והיא נפלאה בתכונתה וביפיה. ואדמת הארץ הזאת שמֵנה, ועל־כן לא יחסר בה כל צמח האדמה ויושביה נטעו בה כל מיני מטעים, כי מזג האויר הטוב נוח לצמחים שונים זה מזה (בתכונתם). ופה צומחים לאין מספר אגוזים, הדורשים להם קרה יותר מכל הנטעים, ועל־ידם עולים תמרים, היונקים את להט השמש, ובקרבת אלה ואלה גדֵלים עצי־תאנים ועצי־זיתים, אשר יפה להם האויר הממֻצע, עד אשר יאמר האומר, כי הטבע חגר את כל כחותיו לחַבּר פה את כל המינים השונים הנלחמים זה בזה, וגם תקופות השנה מקַנאות אשה ברעותה וכל אחת רוצה לכבוש את הארץ לעצמה. ואדמת הארץ מצמיחה את הפֵּרות השונים האלה למיניהם בדרך נפלאה – ועוד יותר מזה – היא שומרת עליהם כל השנה. מלכי כל עצי הפרי, הגפן והתאנה, נותנים את פריָם תשעה חדשים רצופים בשנה ויתר פרי־העץ הולך ובשל אִתּם זה אחר זה כל ימי השנה. ומלבד מזג האויר הטוב, עוד מקור נאמן וחזק מביא ברכה לארץ, הוא הנקרא בפי יושבי המקום כפר נחום. ויש חושבים את המקור הזה לאחד מעורקי (גידי) יאור מצרים (נילוס), כי הוא מגַדל דג כתבנית עורב־המים אשר ביאור אלכסנדריה. והארץ הזאת משתרעת לאֹרך ים גנוסר שלשים ריס ורחבה עשרים ריס אלה תכונות המקום הזה.

ט. ואחרי אשר הוכנו כל ספינות־המלחמה הושיב בהן אספסינוס מִספר אנשי־צבא, אשר תמצא ידו להכות את הבורחים אשר על היאור. והיהודים אשר נדחפו אל הסירות לא יכלו עוד לחתור אל היבשה, למען המלט על נפשם, כי שם ארבו להם צריהם בכל מקום, וגם לא להִלחם עם שונאיהם פנים בפנים, כי סירותיהם היו קטנות כדרך סירות השודדים ולא היה בהן כֹּח לעמוד בפני ספינות האויבים, וגם האנשים מתי־המספר אשר בכל אחת הסירות פחדו לגשת אל הרומאים הרבים, אשר עמדו צפופים יחד. הם סבבו מרחוק את הספינות, ויש אשר קרבו אליהן מעט והשליכו אבנים ברומאים ממרחק או עברו עליהם, למען הכותם מקרוב. אולם בזה וגם בזה הִרבו לעשות רעה לעצמם. כי בהשליכם אבנים לא השיגו דבר, מלבד אשר צללו כלי־נשק שונאיהם כל פעם אשר פגעה בהם האבן, – ולעֻמת־זאת שׂמו עצמם למטרה לקלעי הרומאים, ואלה אשר נועזו לגשת אל הרומאים נפגעו בטרם עשו רעה לרומאים וטבעו עם סירותיהם יחד במצולה. וכאשר נסו היהודים לבקוע להם דרך בין האויבים נדקרו רבים ברמחיהם, ויש אשר קפצו הרומאים בחרב שלופה את סירותיהם, וגם הקיפו סירות אחדות ולקחו אותם בשבי על האנשים היושבים בהן. והטובעים הצפים על־פני המים נהרגו בחצי האויבים או נחנקו תחת כֹּבד ספינותיהם, וכאשר אחז איש אובד־עצה בקיר ספינת האויב, קצצו הרומאים את ידו או כרתו את ראשו. ורבים היו חללי היהודים אשר ספו בכל מיני מיתה, והנשארים נלחצו בדרך מנוסתם אל היבשה בידי הרומאים, אשר כִּתּרוּ את סירותיהם וסגרו עליהם את הדרך ודקרו רבים מהם בעודם בתוך היאור, ורבים הספיקו לעלות על היבשה והרומאים התנפלו עליהם והמיתום שם. וצבע היאור היה אדֹם מדם וכֻלו היה מלא חללים, כי לא נמלט איש. ובימים הבאים עלתה צחנה נוראה בכל הארץ מסביב, ואיֹם היה המראה לעינים. כי החוף היה מלא שברי ספינות מנֻפּצות וגם פגרי־אדם נפוּחים, אשר נשחתו מלהט השמש ונרקבו והשחיתו את האויר, עד אשר לא היתה הצרה הזאת לאבל ליהודים בלבד, כי־אם גם לזרא לרומאים. זה היה קץ מלחמת המים ומספר חללי היהודים יחד עם הנופלים בעיר לראשונה היה ששת אלפים וחמש מאות²⁴⁸.

י. ואחרי המלחמה ישב אספסינוס לכסא משפט בטריכי. כי הוא הִפְלָה בין יושבי המקום ובין ההמון הזר, אשר הבין, כי ממנו יצאה המלחמה, ושאל בעצת שרי־צבאותיו, אם לתת חנינה גם לזרים האלה. ושרי־הצבא אמרו, כי יגרום רעה לעצמו, בתתו להם את נפשותיהם לשלל, יען אשר לא יכלו האנשים הגולים ממשכנותיהם לשבת במנוחה אחרי צאתם לשלום, ובכל מקום אשר ימצאו מנוס יכבידו את ידם על האזרחים לשלחם [ברומאים]. גם אספסינוס ידע, כי לא יאות להציל את האנשים ממות, כי אחרי מנוסתם יקומו במציליהם, ובקש לו דרך להעביר אותם מן העולם. הוא ראה, כי בהמיתו אותם באותו מעמד יביא עליו מלחמה ביושבי הארץ, כי לא יוכלו להטות שכמם לסבול, בראותם ברצח המון גדול כזה המבקש רחמים, וגם לא מלָאוֹ לבו לשלח את האנשים בברית שלום ולהתנפל עליהם במעל. ואחרי־כן חזקו עליו דברי אוהביו, אשר אמרו, כי לא יאשם כל העושה תועבה ליהודים²⁴⁹ וכי יש את הבכורה לדבר המועיל על הדבר הנאה (היאה), אם לא יכּונו שניהם יחדו. בשפתי מרמה נתן אספסינוס לאנשים חנינה וצוה עליהם ללכת בדרך העולה אל טבריה לבד. האנשים האמינו לדבר אשר אליו נשאו את נפשם ויצאו עם רכושם בבטחה בדרך אשר צוה עליהם. אולם הרומאים כבשו את כל הדרך העולה אל טבריה ולא נתנו לאיש לנטות הצדה, וככה סגרו אותם בעיר. ואחרי־כן בא אספסינוס והציג את כֻּלָּם במקום המרוץ (האצטדין) וצוה להמית את הזקנים והאנשים אשר לא יצלחו למלאכה, ומספרם כאלף ומאתים. ומן הצעירים הבדיל את גבורי החיל, כחמשת אלפים איש, ושלח אותם אל נירוֹן לאִיסְתְּמוֹס²⁵⁰, ואת יתר העם, כשלשים אלף וארבע מאות איש, מכר לעבדים, מלבד האנשים אשר הפריש לאגריפס, כי נתן בידו את כל ילידי מלכותו לעשות בהם כטוב בעיניו. והמלך מכר גם אותם לעבדים. ויתר ההמון הזר היו בני ארגֹב (טרכון) והגולן וסוסיתא (היפוס) וגבול גדר (גדרה), רֻבּם מורדים ובורחים ואנשי־משחית, אשר מעשיהם הרעים בעת שלום השיאו אותם לצאת למלחמה. הם נתפשו בשמיני לחֹדשׁ גוֹרפִּיאַיּוֹס (אלול).

 

ספר רביעי    🔗

פרק ראשון: מצור גמלא וּמפלתה.    🔗

א. הגליליים, אשר התקוממו ברומאים אחרי מפלת יודפת, נכנעו לפניהם לשֵׁמע המפלה אשר היתה בטריכי, והרומאים כבשו את כל מבצרי הגליל מלבד גוש־חלב והר־תבור, אשר החזיקו בו היהודים. וגם העיר גמלא, אשר מעבר לים כנרת, מול טריכי, מרדה עוד ברומאים. העיר הזאת נחשבה על גבול אגריפס וכמוה גם ערים סוֹגַנִּי וסיליקיה, וכֻלן הן ערי הגולן, וסוגַני היא בארץ הנקראת הגולן העליון וגמלא – בגולן התחתון; וסיליקיה – בקרבת יאור סמך. ורֹחב היאור הזה שלשׁים ריס וארכו ששים והאגמים אשר לו משתרעים עד דַּפְנֵי, ושם ארץ מעינות מים, אשר מהם יוצא הנהר המכֻנה בשם הירדן הקטן, ומימיו נופלים אל הירדן הגדול בקרבת מקדש עגל־הזהב. ועם יושבי סוגני וסיליקיה כרת אגריפס ברית־שלום בראשית המרד. אולם גמלא לא נכנעה תחתיו, כי יושביה בטחו במשגב עירם, אשר היתה חזקה מיודפת. כי ממעל להר גבוה מתנשא שם צוק זקוף ובתוֶך הוא מעלה גבנוּן ומשתרע במישור למעלה ונוטה [תלול] לפנים ולאחור, והוא דומה בתבניתו לגמל²⁵¹, ועל־כן נקרא בשם הזה (גמלא), אף כי יושבי המקום אינם מבטאים את השם הזה מבֹאר כמשפטו²⁵². משתי צלעותיו וממול פניו מֻקף הסלע הזה תהומות, אשר אין איש יכול לעבור בהן, ורק מאחור, אשר שם הכֵּף מסתעף מן ההר, אין הדרך אליו כה תלולה. אולם גם במקום הזה חפרו יושבי המקום חריץ עמֹק מן הצד (באלכסון) לסגור על מבואי העיר. ועל הצלע הזקופה נבנו הבתים צפופים מאד, עד אשר דמתה כל העיר התלולה כתלויה על פי התהום וצונחת למטה. ופני העיר היו למול רוח דרומית, והצוק המתרומם לאין־חקר ממעל לעיר גם הוא נשקף לצד דרום, ועליו נמצאה מצודת העיר (מרום העיר, הצריח), ולמטה ממנה היתה צלע ההר הזקופה באין חומה, כי נפלה אל תהום עמֻקה. ומקור מים נמצא מבית לחומה בקצה העיר.

ב. ואת העיר הזאת, אשר ככה שָׂגבה בתכונתה, חִזק עוד יוסף במנהרות ובשׂוּחות. ואף כי ישובי המקום הִרבו לבטוח בתכונת חֹסן עירם גם מיושבי יודפת, נפלה גמלא מיודפת במספר אנשי המלחמה אשר בקרבה. ובהאמינם במעוז מקומם לא נתנו ללוחמים חדשים לבוא בשעריה בהמון, כי כבר מלאה העיר פליטים מהקרבות הראשונים, אשר בקשו מנוס במבצר הנשגב הזה, ושבעה חדשים שָׂגבה העיר בפני הצבא, אשר שלח אגריפס לצור עליה.

ג. ואספסינוס הסיע את חילו מחַמַּת (חמתן), אשר שם חנה בקרבת טבריה – אם נבאר את השם חמת, נאמר אשר הוא „חמים“²⁵³, כי נמצא שם מעין מים חיים המעלים רפואה – ועלה על גמלא. הוא ראה, כי לא יהיה לאל־ידו לשים חיל־משמר על העיר מסביב מפני תכונת המקום, ועל־כן העמיד צופים רק במקומות אשר מצאה ידו וכבש את ההר אשר ממעל לעיר. ואחרי אשר בצרו הלגיונות שם את מחנם, כדרכם במלחמה, החל אספסינוס לשפוך סוללה מאחורי העיר (בצפון) והפקיד על הסוללה בצד מזרח, אשר שם נמצא המגדל הגבוה בכל העיר, את הלגיון החמשה־עשר, והלגיון החמישי שפך סוללה על חלק העיר בתוֶך, ואת החריצים והבורות סתמו אנשי הלגיון העשירי. ובעת ההיא נגש אגריפס המלך אל החומה ונסה לדַבּר אל המורדים, כי יסגירו את עירם, ואחד הקַּלָּעים ירה בו אבן ופגע במרפקו הימני וקרובי המלך מהרו לסוכך עליו. והרומאים התעוררו לחַזק את עבודת המצור, כי קצפו על הדבר אשר נעשה למלך וגם חרדו לנפשם, באמרם, כי האנשים העושים רֶשע כזה לאחִיהם דורש טובתם לא ישובו מכל אכזריות־זדון בהצותם על אויבים זרים.

ד. ועבודת הסוללה שָׁלמה מהר, כי רב היה מספר הידים העוסקות בה, וכל אנשי־המלחמה היו מהירים במלאכתם והרומאים הקריבו את מכונות הרעש. וחרש ויוסף והאנשים הקרובים אליהם, הם טובי העיר, נבהלו מאד לדבר הזה, אך ערכו את אנשי־חילם המזֻינים למלחמה, בחשבם, כי לא יוכלו לשאת את המצור זמן רב, יען אשר לא נמצאו להם די מים ולחם וצֵּדה, על־כן אספו את האנשים ועלו על החומה וזמן מצער נלחמו באנשי־הצבא, המקריבים את המכונות, אולם מכונות־הקלע והבליסטראות הכו בהם וגרשו אותם אל העיר. והרומאים הביאו את אילי־הברזל והרעישו את החומה בשלשה מקומות ונשפכו דרך פרצי החומה [כזרם חזק] בתקיעת חצוצרות ובמשק כלי־נשקם וברועת נצחון אל תוך העיר והשתערו על יושביה. והיהודים עמדו על נפשם במבוא העיר בחֹזק־יד ולא נתנו את הרומאים לעבור, ואחרי־כן חזקה עליהם יד אויביהם הרבים והעצומים, הבאים עליהם מעברים, והם נסוגו אחור ועלו אל מרומי העיר. אך פתאם הפנו פניהם והתנפלו על האויבים, המעפילים לעלות אחריהם, ולחצו אותם אל מורד ההר התלול והמיתו בהם רבים, אשר לא מצאו מעמד במקום הצר והקשה הזה, כי לא יכלו הרומאים להלחם ביהודים העומדים מלמעלה ולא עצרו כח לבקוע להם דרך בקרב המון אחיהם, ההורסים לעלות על העיר אחריהם. ועל־כן בקשו להם מחסה על בתי האויבים, אשר היו שפלים לארץ. וכאשר נמלאו הבתים אנשים כרעו תחת סבל משאם ונהרסו, וכל בית נופל הרס את הבית העומד תחתיו, ומפלת הבית הזה הפכה גם היא את הבתים אשר מתחתיו והמון גדול מהרומאים נהרג. כי מרֹב מבוכתם קפצו רבים על הגגים, אף כי ראו אותם נופלים תחתיהם, ורבים נקברו תחת מפלת הבתים ורבים רסקו את חלקי גופם במנוסתם ועוד רבים מהם נחנקו באבק אשר כסה עליהם. ובני גמלא ראו בזה אות, כי אלהים עוזר להם במלחמתם ולא שמו לב אל פגעיהם ורדפו אחרי השונאים. הם דחפו אותם מעל הגגות והמיתו את הכושלים ברחובות התלולים ובלי הרף ירו ממעלה בשונאיהם הנופלים והכו בהם. כי מפלת הבתים הספיקה להם אבנים לרֹב ואת נשק הפיפיות המציאו להם החללים, כי הסירו את החרבות מעל הרומאים הנופלים ודקרו בהן את האויבים המטים למות. ורבים מן הרומאים התנפלו מעל הגגות הנוטים להשבר ומתו. וגם לבורחים לא היה קל להמלט, כי לא ידעו את הדרכים, וענן האבק לא נתן להם להכיר איש את פני רעהו והם נדחקו יחד וכשלו איש באחיו ונפלו.

ה. ויתר הרומאים מצאו ביגיע רב את מוצאי העיר ועזבו אותה. ואספסינוס נשאר כל העת עם אנשיו הנמצאים בצרה, כי התעצב אל לבו מאד בראותו את העיר נהפכת על אנשי־צבאו, ושכח להשמר לנפשו ועלה מבלי הדעת מעט־מעט אל מרום העיר ושם נשאר ברעה גדולה עם אנשים מתי־מספר, כי גם טיטוס בנו לא היה עמו יחד, יען אשר נשלח אל מוצִיָּנוס, נציב ארץ סוריה. ואספסינוס חשב, כי לא לישועה וגם לא לתפארת יהיה לו, אם יפנה ערפו לברוח מפני אויביו, וזכר את המלחמות אשר התענה בהן מימי נעוריו ואת מעשי גבורותיו, וכמו נחה עליו רוח אלהים. הוא התלכד עם אנשיו יחד וכֻלם חבּרו את כלי־נשקם (מגניהם) עד היותם כבשר אחד, ובזה התחזק אספסינוס בפני השונאים הנלחמים אתו מראש הגבעה ולא פחד מגֹדל המונם וגם מאבני־הקלע, אשר השליכו עליו, וכראות אנשי־הצבא את כח רוחו הנפלא הרפו מעט קט ממנו. וכאשר הונח לו מעט ממציקיו, נסוג אחורנית בשובה ונחת ולא הפנה את ערפו אל האויב עד הגיעו בשלום מחוץ לחומה. ורבים ועצומים מצבא הרומאים מתו במלחמה הזאת ובין המתים נמצא שר־העשרה אַיבּוּטִיּוּס, אשר הפליא לעשות גבורות לא במלחמה זו, שנספה בה, בלבד, כי־אם גם בכל הקרבות אשר לפניה, ורעות רבות ונוראות עולל ליהודים. ואחד משרי־המאות ושמו גַלוּס, אשר הקיפוהו שונאיו מסביב בעת המבוכה, הסתַּתּר באחד הבתים ושמע את שיחת בני־הבית בעת־הסעֻדה על הדבר אשר אנשי העיר אומרים לעשות לרומאים וגם לו ולאנשיו, והוא וחבריו היו סוריים [ועל־כן הבינו את שפת היהודים]. בלילה קם גַלוס ושחט את כל יושבי הבית ומהר עם אנשי־צבאו להמלט אל הרומאים.

ו. ואחרי המפלה נמס לבב הרומאים, בזכרם, כי לא קמה עוד עליהם פרענות גדולה כזאת, ועוד יותר מזה נכלמו אנשי־הצבא על אשר עזבו את המפַקד לנפשו בהיותו בצרה גדולה, ואספסינוס דִבּר על לבבם וכסה על התלאה אשר מצאה אותו, לבל יראה בעיניהם פתח־דברו כמוסר־תוכחת. וקרא אליהם לאמר: „הנה טוב יהיה, כי נשא שכם אחד במנוחת גבורים את פגעי המלחמה ונשיב אל לבנו, כי מעולם לא נקנה הנצחון בלי קרבנות־דם. דרך המזל לסֹב לאחרנית (גלגל חוזר בעולם), ואחרי אשר הכּינו את היהודים לרבבותיהם נגזר גם עלינו להקריב קרבן קטן לאלהים. והנה כאשר לא יאות לאיש־המעלה להתגאות בלי חֹק בעת טובה, ככה לא יאות גם לאיש־חיל להִוָּאש בשעת צרה, כי חליפות הטוב והרע ממהרות לבוא. ואיש־מופת הוא האדם, אשר לא זחה דעתו בעת אשרו, למען אשר יוכל לשאת במנוחת־רוח גם את פגעיו. הנה הרעות, אשר מצאו אותנו, לא ממֹרך ידינו באו לנו ולא מגבורת היהודים, רק תכונת המקום הרעה הביאה להם שכר ולנו נזק. ואולי יוכיח אתכם איש, כי לא משלתם ברוחכם. כי כאשר ברחו אויביכם מפניכם אל מרומי העיר היה טוב לכם לעזבם לנפשם ולא לרדוף אחריהם עד הראש ולבוא בצרה, כי בכבשכם את העיר התחתונה היה לאֵל־ידכם לצור על הבורחים האלה עד אשר ירדו אליכם להלחם, למען תוכלו לנצחם במנוחה ובבטחה; אולם אתם נחפזתם לקראת הנצחון באין מעצור לרוחכם ולא שמתם את לבכם להשמר לנפשותיכם. אך לא נאה לרומאים לצאת למלחמה בלי ישוב־הדעת ולהתהולל בעת הקרב, כי בתבונתנו ובסדרי מערכותינו גברנו תמיד על שונאינו – וזאת (הפחזות) היא דרך העמים הנכרים (הברברים) ודרך היהודים יותר מכֻּלם. על־כן טוב יהיה, אם נשוב אל דרכי המלחמה אשר לנו, ונתקצף על הרעה אשר מצאה אותנו ללא־צדק, ולא נתעצב אל לבנו, וימציא כל איש מכם נחמה נכונה בכח גבורות ימינוֹ, ואז יעלה בידכם לגאֹל את דם אחיכם הנהרגים ולקחת נקמה בהורגיהם. וגם אני אנסה לעשות הפעם, כאשר עשיתי עמכם בכל הקרבות עד היום הזה, ואהיה ראשון לצאת לפניכם ואחרון לעזוב את המערכה“.

ז. בדברים האלה חִזק אספסינוס את רוח אנשי־צבאו, ושמחת יושבי גמלא על נצחונם היתה עד ארגיעה, אף כי היה הנצחון ישועה גדולה, אשר באה להם בהסח־הדעת. כעבור זמן קצר שׂמו אל לבם, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשם בברית עם הרומאים וגם אבד מנוס מהם, וכבר חסרה להם צֵדה, ועל־כן התעצבו אל לבם מאד ורוחם נפלה בקרבם. אך לא חדלו לבקש ישועה בכל מאמצי כחם, וגבורי־החיל אשר ביניהם התיצבו בפרצי החומה והנשארים שמרו על יתר חלקי החומה מסביב. כאשר חִזקו הרומאים את הסוללות ונִסו להתנפל על החומה מחדש, נמלטו רבים מיושבי העיר דרך הנקיקים הקשים לעבור ברגל, אשר לא נמצאו שם שומרי הרומאים, ורבים ברחו דרך המנהרות. והאנשים אשר נשארו בעיר, ביראם פן יפלו בידי האויבים בעת מנוסתם, ספו בחֹסר־כֹּל, כי כל הלחם הנמצא בעיר נאסף למען אנשי־המחלמה השומרים עליה.

ח. בכל הצרות האלה הוסיפו בני גמלא לעמוד על נפשם ביד חזקה. בעצם ימי המצור עשה אספסינוס כלאחר־יד מלחמה גם ביושבי הר־תבור (אִיטַבּוּרִיּוֹן). ההר הזה הוא בין העמק הגדול ובין בית־שאן בתוֶך, והוא מתרומם לגֹבה שלשים ריס בקֵרוב²⁵⁴, ורק מרוח צפונית עולה אליו דרך קשה, וראש ההר הוא מישור ומדתו עשרים וששה ריס מסביב, וכֻלו מֻקף חומה. את החומה הקים יוסף בארבעים יום, בהביאו את כל החֹמר מתחתית ההר וגם מים הביא עמו, כי יושבי המקום שותים מי גשמים לבד. כנגד ההמון הגדול הנאסף במקום הזה שלח אספסינוס את פלצידוס עם שש מאות רוכבים. ופלצידוס ראה, כי אין לאֵל־ידו לעלות על ההר, וקרא אל ההמון לרדת בשלום והבטיח לכרות אתו ברית. והיהודים ירדו אליו במחשבות ערומים לסַכּל את עצתו הרעה, כי פלצידוס דִבּר אתם רכות, באמרו בלבו לתפוש אותם בעמק, והם ירדו מן ההר למַלא למראה־עין את דברי הרומאים, ובלבם אמרו להתנפל עליהם פתאם לתֻמם. אולם ערמת פלצידוס נצחה את מזמות היהודים, כי כאשר התגרו אתו היהודים מלחמה, הוליך אותם שולל בנוסו מפניהם ומשך אותם לרדוף אחריו רחוק בעמק, ופתאם הפך את פניו והמית רבים מהם, ועל הנשארים סגר את הדרך העולה אל ההר. ורבים מן היהודים עזבו את הר תבור וברחו אל ירושלים. וכאשר לא היו עוד מים לשתות ליושבי המצודה, כרתו ברית עם פלצידוס והסגירו את ההר ואת נפשותיהם בידו.

ט. ומיושבי גמלא ברחו עזי־הנפש ונמלטו על נפשם, והחלשים ספו ברעב. ואנשי־המלחמה החזיקו עוד מעמד במצור עד יום עשרים ושנים לחֹדש הִפֶּרְבֶּרֶטַּיּוֹס (תשרי)²⁵⁵. כי ביום ההוא באשמֹרת הבֹקר התגנבו שלשה אנשים מן הלגיון החמשה־עשר בלאט אל המגדל הזקוף אשר ממולם וחתרו תחתיו. והצופים בראש המגדל לא ראו אותם בעלותם, כי חֹשך הלילה כסה עליהם, וגם לא חשו אותם בבואם. אנשי־הצבא נשמרו מכל המֻלה ובידם עלה לגולל חמש אבנים גדולות ולהִמלט. ופתאם נהפך המגדל תחתיו בקול שאון גדול והצופים התגלגלו אתו יחד אל התהום. והשומרים אשר על החומה נבהלו מאד ועזבו את משמרותיהם וברחו, ורבים נועזו לבקוע להם דרך בין מערכות הרומאים ונפלו בחרב, ואתם היה גם יוסף, אשר ירה בו אחד הקלעים בעת מנוסתו דרך פרץ החומה. לקול ההרס קמה מבוכה גדולה בין יושבי העיר ומחִתּה נוראה נפלה עליהם, בחשבם, כי כבר פרצו כל האויבים לתוך העיר. בקרב המבוכה גוע חָרֶש, כי שכב חולה על מטתו והפחד והמחלה חִבּרו עליו יחד להכריעהו. אולם הרומאים זכרו את תבוסתם הראשונה ולא באו בשערי העיר עד יום עשרים ושלשה לחֹדש הזה.

י. וטיטוס שב בעת ההיא והתאנף מאד על המכה אשר היתה בחיל הרומאים שלא בפניו, ובחר לו מאתים רוכבים וגם לקח עמו אנשי־צבא רגלים ובא בראשם בשערי העיר בלאט. אולם הצופים ראוהו בבואו והרימו קול צעקה ולקחו את נשקם בידיהם. ובהִוָּדע הדבר לאנשי העיר, כי באו הרומאים אל תוכה, תפשו אלה את נשיהם ובניהם וסחבו אותם אחריהם לברוח אתם יחד אל ראש ההר ביללה ובזעקה, ואלה יצאו להִלחם בטיטוס ונפלו חללים איש אחרי אחיו. והאנשים, אשר לא מצאה ידם להמלט אל ראש ההר, קפצו בצר להם מתוך העיר ונפלו בידי שומרי הרומאים. ונוראה היתה אנקת החללים בכל מקום, ודמם הציף את כל העיר ונשפך למטה במורד. ואספסינוס בא לעזרת אנשיו בראש כל חילו ועלה להלחם בפליטים אשר נמלטו אל ראש ההר. כי הגבעה התרוממה לאין־חקר והיתה מכֻסה אבנים מסביב וקשה היה לעלות עליה, ועתה היתה מלאה המון אדם ומורדותיה התלולים סוככו עליה. וכאשר העפילו הרומאים לעלות עליה, ירו בהם היהודים חצים וכל מיני קלע וגם גוללו עליהם אבנים גדולות והשחיתו בהם, תחת אשר חִצי הרומאים לא יכלו להגיע עד מרום מעמדם. אולם לאסון היהודים שלח אליהם רוח סערה אל עֵבר פניהם והיא משכה אליהם את חִצי הרומאים והשיבה את חציהם אחור או דחפה אותם הצדה. מפני כח הסערה לא יכלו היהודים להתחזק במורד התלול, כי לא מצאו שם מעמד לרגליהם וגם נבצר מהם לראות את השונאים העולים עליהם. והרומאים עלו על ההר והקיפו את היהודים והמיתו מהם את כל הלוחמים העומדים על נפשם וגם לא חמלו על האנשים הפושטים אליהם יד לבקש חנינה, כי זֵכר אחיהם הנִגפים בעת עלותם על העיר לראשונה הקשיח את לבם מאד. וכאשר נואשו היהודים מעזרה, תפשו רבים את טפם ונשיהם והתגלגלו אתם אל התהום, אשר פיה עמֹק מאד לצלע ההר. וזעם הרומאים היה קל יותר מקְּשִׁי־לב היהודים הנתפשים, כי מספר הנשחטים בידי הרומאים היה ארבעת אלפים ולעֻמתם נמנו חמשת אלפים חללים, אשר התנפלו מראש ההר. ואיש לא נשאר בחיים, מלבד שתי נשים בנות אחי פיליפוס, הוא פיליפוס בן יקים, איש נשוא־פנים ונסיך מטעם המלך אגריפס, וגם הן נצלו ממות בהצליחן להחבא מזעם הרומאים בעת מפלת העיר. כי ביום ההוא לא חמלו הרומאים גם על נפש עוללים ותפשו רבים מהם והשליכום מראש הגבעה. ככה נפלה גמלא בעשרים ושלשה להִפֶּרְבֶּרֶטַּיּוֹס (תשרי) והמרד החל בה בעשרים ואחד לגוֹרפִּיַּיּוֹס (אלול).

פרק שני: גוש־חלב נמסרה בידי הרומאים, ויוחנן ברח אל ירושלים.    🔗

א. רק גוש־חלב לא נכבשה עוד בימי הרומאים, היא עיר קטנה בגליל, אשר יושביה היו רודפי־שלום, כי ברֻבּם עבדו את אדמתם ומשאת נפשם כל הימים היתה ברכת השדה לבד. אולם לאסונם באו לגור בקרבם רבים מהמון השודדים והנגע פשׁה גם בחלק אזרחי העיר. והאיש, אשר עורר אותם למרד ונצח על קהלם, היה יוחנן בן איש אחד ושמו לוי, והוא בעל כשפים (איש מרמה) ורב־מזמות בכל דרכיו, אשר הלך בגדולות ובנפלאות ממנו תמיד והיה איש־מעשה חרוץ להשלים את תקוותיו וכל עין ראתה, כי הוא חפץ במלחמה למען ישלח ידו אל השלטון. את פקֻדת האיש הזה שמרו כל המורדים בגוש־חלב, ובגללם לא מהרו האזרחים לשלוח צירי שלום אל הרומאים ולפתוח את שערי עירם לפניהם, רק אמרו לקדם את פניהם במלחמה. ואספסינוס שלח עליהם את טיטוס עם אלף רוכבים ואחרי־כן הסיע את הלגיון העשירי אל בית־שאן, והוא עם שני הלגיונות הנותרים שב אל קיסריה לתת מרגוע לאנשיו אחרי עבודת המלחמה הקשה בלי הרף, וגם חשב לחזק את גופות אנשי־הצבא ואת רוחם בטוּב הערים האלה לקראת הקרבות העתידים, בהבינו מראש, כי עוד עבודה קשה נשארה לו בירושלים, אשר היא קרית מלכים והעיר הראשה לכל העם, יען אשר אליה נהרו כל פליטי המלחמה. כי משגב העיר הזאת מתכונתה וחֹזק חומותיה הבצורות נתנו דאגה רבה בלב אספסינוס, והוא ידע, כי גם בלי חומה ומצודה יקשה בידו לבצור את רוח הגבורים היושבים בקרבה. על־כן רצה לחזק את אנשיו לקרָב כדרך המתגוששים (אתליטים).

ב. וכאשר הגיע טיטוס עם רוכביו עד גוש־חלב, ראה, כי על־נקלה יעלה בידו להשתער על העיר ולכבשה, אולם ידע, כי בכבוש אנשי־צבאו את העיר ביד חזקה יערכו מטבח נורא ליושבי העיר. וכבר היה לו הרצח לזרא וגם חמל על המון האנשים, אשר יסִָּפוּ בלא משפט בעון הרשעים והמעטים. על־כן בחר לו להטות אליו את יושבי העיר בברית שלום ועמד לפני החומה המלאה המון אנשים, אשר היו ברֻבּם מחבר הפריצים (המקֻלקלים), וקרא אליהם: „נפלא בעיני הדבר, במה אתם בוטחים להשגב מנשק הרומאים לבדכם, אחרי אשר נפלו בידינו כל הערים, והלא עיניכם רואות, כי ערים חזקות ובצורות מעירכם כרעו תחת תנופת ידינו הראשונה, והערים אשר כרתו ברית עם הרומאים בטוחות ושאננות ונהנות מכל אשר להן. גם עתה אני נותן לכם את בריתי שלום ולא אפקוד על רום עיניכם. אמנם לתקות החֵרות יש סליחה, אולם עון המַקשים את ערפּם בדברים, אשר נשגבו מכחותיהם, לא יכֻפּר עד עולם. ואם לא תשמעו לדברי החנינה והרחמים („אהבת האדם“) האלה ולא תכרתו אִתּנו ברית־שלום, אנסה להכניעכם בכל עֹז כלי־נשקי, ועוד מעט תִּוָכחו, כי משחק למכונות הרומאים היא חומת עֻזכם, אשר בה שמתם מבטחכם, ואתם לבדכם מכל יושבי הגליל תראו לעיני כֹל כי שבויים עזי־מצח אַתּם“.

ג. אף אחד מאזרחי העיר לא יכול לענות לדברים האלה, באשר לא נִתּן להם לעלות על החומה, כי כל החומה נכבשה בידי השודדים; והם הציגו גם משמר בשערים, לבל יֵצא איש לכרות ברית עם הרומאים ולהביא את רוכביהם אל העיר. ויוחנן לבדו פנה אל הרומאים לאמר: „העצה היעוצה מצאה חן בעיני ויש לאל־ידי לדַבּר על לב המסרבים או למנעם בחזקת־היד. אולם עליך, טיטוס, לתת ליהודים לשמור את היום הזה כמשפטו, כי הוא יום השבת, ובו אסור לנו לצאת למלחמה וגם לדַבּר שלום אל האויב. הן לא נעלם מעיני הרומאים, כי חֹק לנו לשבות בכל יום שביעי, ואם תאלצו אותנו לעבור על החֹק הזה, תהיה אשמתכם, אתם המחטיאים, גדולה מאשמת האנוסים. ואמנם אם תדחה, טיטוס, את המועד, לא תאֻנה אליך רעה, הלא גם אם יאמר אחד מאתנו בלבו לברוח בלילה הזה, הן יש לאל־יד הרומאים לחנות סביב לעיר ולשמור על כל מוצאיה. אולם לשכר גדול יהיה לנו, אם לא נעבור על חֻקי אבותינו. ואמנם אם יפליא איש חסדו לתת את ידו לשלום לאנשים, אשר לא יחלו לדבר הזה ולפדותם מצרה, הנה נאה לו לכבד גם את חֻקי האנשים האלה“. בדברים האלה התחכם יוחנן לטיטוס, כי באמת לא היה ראש חפצו לשמור את השבת כהלכה, כי־אם להציל את נפשו. הוא ירא, פן יִתָָּפש בכף, אם תפול העיר בידי האויב מיד, ובקש לו דרך לברוח בלילה ולפדות את חייו. ויד אלהים היתה בדבר הזה, כי הציל את יוחנן, למען שַׁחת בידו את ירושלים, והוא נתן בלב טיטוס להאמין לדברי האיש, וגם להסיע את מחנהו רחוק מן העיר אל קדש (קוּדַסי), היא כפר חזק לצורים בגבול הארץ, ואיבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין הגלילים, ומספר יושבי הכפר הוא גדול ומעוז המקום היה להם למשגב בהצותם על היהודים.

ד. ויוחנן ראה בלילה, כי אין משמר הרומאים מסביב לעיר, ומצא לו שעת־הכּשׁר לקחת את אנשי־צבאו וגם רבים מן האנשים השקטים יחד עם נשיהם וטפם ולברוח אתם אל ירושלים. פחד השבי ואימת־המות הוסיפו כח לאנשים האלה, לנהל אחריהם במרוצה נמהרה את המון הנשים והטף עשרים ריס, אחרי־כן פגרו אלה מלכת. ונוראה היתה יללת המון הנשים והילדים העזובים לנפשם, כי כאשר הוסיפו קרוביהם לרחֹק מהם, חשבו כי האויב הולך וקרוב אליהם, וכבר ראו בחזון את השובים העומדים עליהם, ועל־כן נחפזו במנוסתם בפחד; ולקול המֻלתם במרוצתם הפנו את ראשיהם לראות פן הדביקו אותם הרודפים, אשר הם בורחים מפניהם. ורבים תעו בלא־דרך, וגם בדרך המלך קמה מריבה ביניהם, כי כל אחד רצה לעבור את השני, והרבה נרמסו ברגלים. שבר הנשים והילדים היה אָיֹם ומחריד כל נפש, נשים רבות מצאו כח לקרֹא בקול רם בשמות בעליהן ולהתחנן אליהם ביללה לחכות להן. אולם מצות יוחנן חזקה על האנשים להציל את נפשם ולברוח אל המקום, אשר משם יקח מהרומאים גם את נקם בני ביתם העזובים, אם יפלו בשבי. ככה נפוץ המון הבורחים, כי כל אחד נחפז לברוח חיש מהר, ככל אשר לאל־ידו.

ה. וביום השני נגש טיטוס אל החומה לכרות את הברית עם יושבי גוש חלב, ואזרחי העיר פתחו לפניו את שעריה ויצאו עם בני ביתם לקראתו וקדמו את פניו בברכה וקראו לו בשם מיטיבם ופודה עירם ממשמר [העריץ]. הם סִפּרו לו את דבר מנוסת יוחנן וחִלו את פניו לחמול עליהם ולבוא אל העיר ולעשות שפטים בשארית המורדים. וטיטוס דחה את בקשת אנשי העיר עד עת מצֹא ושלח חלק רוכביו לרדוף אחרי יוחנן, והם לא יכלו להדביקו, כי כבר קדם להמלט אל ירושלים, אולם מן האנשים הבורחים עמו המיתו כששת אלפים נפש, וגם הקיפו את הנשים והטף כשלשת אלפים נפש, והביאו אל טיטוס. והוא קצף מאד, כי לא עלה בידו הפעם להנקם ביוחנן על מעשי תרמיתו, אך מצא נחמה בתוחלתו הנכזבה למראה ההרוגים והשבוים הרבים. הוא בא בשערי העיר לקול ברכת האזרחים וצוה על אנשי־צבאו להרוס חלק החומה כמשפט ללוכד עיר והשקיט את רוח מחרחרי־הריב, בהפילו עליהם את פחדו, ולא הִרבה לענשם. כי הבין, אשר רבים יכו בלשון את מריביהם הנקיים מעון כגֹדל שנאתם אליהם, אם יבוא לעשות משפט בחַיָּבים, ועל־כן חשב, כי טוב יהיה לו להשאיר את החַיָּב מֻטל בפחד מאשר להמית יחד אתו את הזכאים. כי בדבר הזה יקח הפושע מוסר ויפחד תמיד מן העֹנש וגם יבוש מפני האנשים אשר נתנו לו חנינה, תחת אשר עֹנש האנשים הנִספים בלא אשם הוא מעֻות אשר לא יוכל לתקון. הוא הציג מצב בעיר, לשמור על המנוחה ולעצור את אוהבי התמורות ולחזק את ידי רודפי השלום. ככה נכבשה ארץ הגליל כֻּלה, ובזעת־אפים רַבּה פִּנו להם הרומאים את הדרך אל ירושלים.

פרק שלישי: על יוחנן מגוש־חלב. על הקנאים וחנן הכהן הגדול והמריבות אשר ביניהם.    🔗

א. ובבוא יוחנן אל ירושלים חרד כל העם לקראתו ומסביב לכל אחד מהאנשים הבורחים עמו נאסף המון גדול לחקור את דבר הפגעים אשר [מצאו את היהודים] מחוץ. אמנם נשימת האנשים הקצרה והלוהטת ענתה בפניהם, כי נמצאו במֵצר, ובכל־זאת לבשו גאוה בצרתם והודיעו, כי לא ברחו מפני הרומאים, רק באו להִלחם בהם ממקום־מבטח. כי ללא חכמה וללא הועיל נחשב בעיניהם לחרף את נפשם במלחמה בעד גוש־חלב ועוד ערים קטנות, אשר אין בהן כח, תחת לשמור על כחותיהם ועל נשקם ולחשׂוך אותם לימי המלחמה בעד העיר הראשה. ואחרי־כן דבּרו על מפלת גוש־חלב וספּרו בלשון נקיה על־דבר נטִיָּתם מפני האויב, אך רבים הבינו, כי הנטיה הזאת היתה מנוסה, וכאשר הגיעה השמועה בדבר ההמון אשר נפל בשבי, אחזה פלצות את כל העם, בשומו אל לבו, כי אלה הם אותות גדולים מבשרי מַפּלה בעתיד. אולם פני יוחנן לא לבשו בֹשת לזכר האנשים אשר עזב אותם לנפשם. הוא חזר על בני ירושלים ובתקות כוזבות הֵעיר את לבם למלחמה, בסַפּרו להם, כי אין כח לרומאים, ובהרימו את ערך חיל היהודים, וגם לעג לאִוֶּלת התמימים [הפוחדים מפני המלחמה], באמרו, כי גם בעשותם להם כנפים לא יעלו הרומאים בחומת ירושלים אחרי כל הרעות אשר מצאו אותם על־יד כפרי הגליל, כי בחומות הכפרים האלה השחיתו את כל מכונותיהם.

ב. לדברים האלה נפתו רבים מבני־הנעורים והתעוררו לצאת למלחמה; אולם הנבונים והזקנים צפו כֻּלם כאחד את הרעה אשר תמצא אותם וספדו על העיר, אשר נגזר עליה להחרב. והעם נמצא במבוכה גדולה, אך בטרם קמה עוד בירושלים מלחמת־אחים כבר חָלק לב העם היושב בארץ. כי טיטוס פנה מגוש־חלב אל קיסריה, ואספסינוס יצא מקיסריה אל יבנה ואל אשדוד והקים את בריתו עם הערים האלה והשאיר בקרבן מצב ושב אל קיסריה והוליך עמו המון אנשים גדול, אשר נפלו בידו על־פי דברי הברית. ואז קמו מהומות ומלחמות־אחים בכל עיר ועיר, ובכל מקום אשר שאפו היהודים רוח תנופת יד הרומאים היתה יד איש באחיו, ומריבה קשה היתה בין חפצֵי־הקרָב ובין רודפי־השלום. ובראשיתה פגעה המריבה בבתים, אשר זה מכבר שלטה קנאה ביניהם, ואחרי־כן קמו גם האוהבים הקרובים איש באחיו וכל אחד התחבר עם האנשים אשר היו מחשבותיו כמחשבותיהם, והמונים המונים ערכו מערכה אלה לקראת אלה. והמריבה פשׁתה בכל מקום; אולם אנשי המרד ודורשי הקרב התגברו בכח עלומיהם ובעֹז נפשם על הזקנים והנבונים. ובראשונה פשטו אחד אחד לבֹז את יושבי הארץ, ואחרי־כן התחברו לגדודים ומִלאו את הארץ חמס. ובמעשי הזדון והרֶשע לא נבדלו בעיני אחיהם מהרומאים הזרים, ורבים מן העשוקים חשבו, כי עוד יקל להם בנפלם בידי הרומאים.

ג. והרומאים אנשי המצב אשר בערים לא יצאו לעזרת העשוקים או הושיעו להם רק מעט, כי יראו פן תמצא אותם רעה וגם שנאו את עם היהודים מאד, עד אשר שׂבעו ראשי להקות־השודדים בכל המקומות את החמס אשר עשו בארץ והתחברו יחד, וכל עדת־המרֵעים הבקיעה אל ירושלים. כי העיר הזאת היתה בעת ההיא בלי ראש ומושל ועל־פי חֻקי האבות קבלה אל שעריה כל איש מזרע היהודים מבלי להשמר מפניו ובימים ההם חשבו יושבי העיר כֻּלם, כי כל הגדודים הנוהרים אליה הם אוהבים הבאים לעזור להם. והנה בדבר הזה היה דַי להחריב את העיר גם מבלעדי מלחמת־אחים. כי המונות אנשים ריקים ובטלים, אשר לא הצליחו למלחמה, אכלו את הלחם אשר היה בו כדי למַלּא את סֵפק אנשי המלחמה, ונוסף על חרב האויב הביאו גם מלחמות־אחים ורעב בשערי העיר.

ד. ועוד רבים משודדי הארץ נאספו אל העיר והתחברו עם השודדים אשר מבית, הקשים עוד מהם, ולא נבצר מהם כל מעשה נורא. ונקלה היתה בעיניהם סאת רשעם וזדונם, בהרבותם שֹׁד וחמס ובפשטם את שמלות האנשים לעורם, כי שׂמו גם אל הרצח את פניהם, ולא עשו את דברם בלילה ובמסתרים וגם לא שלחו את ידם באנשים חשֻׁכּים, כי־אם בעצם היום ולעיני השמש יצא מעשה־הרצח, ובנשואי הפנים החלו. לראשונה תפשו את אַנְטִפַּס, אשר היה ממשפחת המלוכה וגם מגדולי העיר ובידו הפקיד העם את אוצר הצבור, ואסרו אותו בכלא, אחריו שׂמו במאסר את לוי, אחד מנשואי־הפנים, ואת צופא²⁵⁶ בן רעואל²⁵⁷, אשר יצא גם הוא מבית המלוכה, ואחריהם עוד אנשים מוּרמים מעם. ופחד גדול נפל על כל יושבי ירושלים וכל אחד בקש ישועה לנפשו, כאלו כבר הֻכּתה העיר במלחמה.

ה. אולם השודדים לא אמרו די בשימם את האסירים על מסגר, כי ראו רעה נגד פניהם בשמרם על אנשים תקיפים כאלה זמן רב, פן תמצא יד קרוביהם הרבים לבוא לעזרתם ופן יתרגז גם העם על מעשה התועבה ויקום עליהם ביד חזקה. על־כן יעצו עֵצה להמית את האסירים ושלחו אליהם את יוחנן, אחד מבני קהלם, איש מהיר במלאכת־הרוצחים, אשר נקרא בשם „בן האילה“ בלשון עם־הארץ, ויחד עמו באו עוד עשרה אנשים מזֻינים אל בית־הכלא ושחטו את האסירים. ועל התועֵבה הנוראה הזאת הוציאו עוד הרוצחים על האנשים שמועת שקר ואמרו, כי באו בדברים עם הרומאים להַסגיר בידם את ירושלים ובזה רצו לבגוד בחֵרות העם, והתפארו במעשי הנבלה לעיני כֹל, כי עשו חסד לעיר והושיעו אותה מצרה.

ו. לדברים האלה נפלה רוח־העם מאד והפחד גבר עליו, ובמדה הזאת הוסיפו האנשים האלה אֹמץ, עד אשר לקחו בידם את המשפט למַלא את ידי הכהנים הגדולים. הם בזו לבתי האבות, אשר מהם נבחרו הכהנים הגדולים חליפות במשפט הירֻשה²⁵⁸, והקימו להם כהנים בני בלי־שם וחשֻׁכּים, למצֹא בהם עוזרים למעשי תועבותיהם. כי האנשים, אשר הגיעו למִשרה העליונה ללא־צדק, נטלו עליהם למלא את רצון האנשים, אשר מִלאו בה את ידם. בלשון רכיל ודִבּה הפיחו מדנים בין ראשי העם, למצֹא חפצם בריבות האנשים העומדים להם לשטן, וכאשר מלאה סאת רשעת מעשיהם לבני־האדם, השיאם זדון לבם לנַבּל את כבוד האלהים ולבוא ברגליהם המטֻמאות [הרוחצות בדם] אל היכל הקֹדש.

ז. ולאחרונה קם העם בעושי התועבה, כי העיר את לבבו הזקן בקרב הכהנים הגדולים חנן [בן חנן], איש חכם באדם, אשר כמעט עלה בידו להציל את העיר, אִלו נמלט מידי מבקשי רעתו. והם (השודדים) שׂמו את היכל ה' למצודת משגַבּם ושמה נמלטו ממהומות העם, וכה נהפך להם המקדש למבצר עריצים. ועל מעשיהם הנוראים הוסיפו עוד לעג, להעציב את לב העם מכל עלילותיהם, כי נִסּוּ לתַכּן את פחד העם ולהראות את עֹצם ידם וערבו את לבם לבחור את הכהנים הגדולים על־פי הגורל, אף כי משפט הירשה היה רק למשפחות [הכהנים הגדולים], כאשר אמרנו. הם סמכו את המעשה הרע הזה על חֹק עתיק, כי גם לפנים נבחרו הכהנים הגדולים על־פי הגורל. ובאמת חשבו לבטל בזאת את המנהג ולתפוש להם את השלטון, בהקימם בידם את המשרה העליונה.

ח. על־כן קראו לאחת ממחלקות הכהֻנה הגדולה ושמה יָכין (נ"א: יקים)²⁵⁹ ובחרו להם כהן גדול בגורל. ובמקרה זכה בגורל – ובזה נראה כל גֹדל רשעתם – איש אחד ושמו פינחס²⁶⁰ בן־שמואל מכפר־חפתא²⁶¹, אשר לא יצא מהכהנים וגם לא הבין מה היא הכהֻנה הגדולה, כי היה אכר עובד־אדמה. אולם הם סחבו אותו בעל־כרחו מן השדה וכמעשה המשחקים בבית־החזיון קשטו אותו במסֵכה זרה והלבישו אותו את בגדי הקֹדש ולִמדו אותו את מעשה עבודתו לעת מצֹא. למעשה תעתועים ולצחוק ילדים היתה הנבלה הזאת בעיניהם. אולם עיני יתר הכהנים, העומדים מרחוק, זלגו דמעות למראה החֹק המחֻלל והם נאנחו על המשרה הקדושה הנרמסה ברגלים.

ט. ולמראה העזות הגדולה הזאת קצר כח סבל העם, ויושבי ירושלים מהרו כאיש אחד להסיר את עֹל הנוגש. והאנשים נשואי־הפנים בקרב העם, גוריון בן יוסף²⁶² ושמעון בן גמליאל, הקהילו את כל העם לאספה והעתירו עליו דברים וגם חִלו את פני כל איש ואיש להחיש נקמה בשונאי החֵרות ולטהר את בית־המקדש משופכי הדם. וגם אנשי־המעלה בין הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן, הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים, כי בשם הזה קראו לעצמם אנשי־הזדון, באמרם, כי הם מקנאים למעשים טובים (לשם שמים), ולא כן הדבר, כי קנאו רק בעלילות רעות והתמַכּרו להוסיף עוד עליהן.

י. וכאשר נאספו כל יושבי ירושלים יחד וכֻלם קצפו על כבוש בית־המקדש ועל מעשי החמס והרצח, אולם איש לא ערב את לבו להתגרות מלחמה בעושי הרשע, בחשבו, כי יבצר ממנו להתגבר עליהם – וכן היה הדבר באמת – התיצב חנן בן חנן בקרב העם והביט כפעם אל עבר ההיכל ודִבּר אל העם בדמעות אל עינים, לאמר: „מי יתן מותי בטרם ראו עיני את בית־האלהים מלא את כל התועבות האלה, בטרם היו המקומות הקדושים, אשר לא יעבור בהם זר, למרמס לרגלי מרָצחים. אך הנה אני עומד לפניכם בלבוש הכהֻנה הגדולה ונושא את השם הגדול והנכבד בין כל שמות הכבוד²⁶³, חי אני ועלי לשמור את נפשי, ולא זכיתי למות בשם טוב לעת זקנתי. ואם גם יחיד נשארתי [כערער] בערבה, נכון אני לחרף את נפשי לבדי למען כבוד אלהים, כי מה יסכּון לי להאריך ימים בקרב עם אובד, אשר טחו עיניו מראות את הצרות ולבו מת בקרבו מחוש את יסוריו ומכאוביו. עשוקים אתם כל היום – ונוטים שכמכם לסבל! אתם מֻכּים ונמרטים, ונושאים את בשרכם בשִׁניכם ואין איש נאנח ברמה על דם הנרצחים. אוי לי על ממשלת הזדון הזאת! אולם למה עלי לחרף את הזדים? הלא באשמתכם ובאֹרך־אפכם גדלו ועשו חיל! הן בהוָסדם עליכם לראשונה, בהיותם עוד מתי מספר, ראיתם את מעשיהם ולא שמתם אל לב, החרש החרשתם ונתתם להם להרבות מספרם, וגם כאשר חגרו חרב, חבקתם את ידיכם והסבֹּתם את כלי מלחמתם למול פניכם. ותחת לבצור את רוחם בראשונה, כאשר שפכו בוז וחרפות על אחיכם (נ"א: על הנדיבים), לא התבוננתם אל פֹּעל ידיהם, ובזה השאתם את הנבלים לעשות חמס ושֹׁד, וכאשר שׂמו בתים לשַׁמה, לא פצה איש את פיו, ועל־כן היה נקל בידם לתפוש גם את אדוני הבתים, ואחרי זאת נסחבו אלה בראש חוצות, ועוזר לא היה להם. על־כן הוסיפו הנבלים אֹמץ לעַנות בבתי־כלאים את האנשים אשר בגדתם בהם. ולא אֹמַר לכם, מי הם האנשים ומה מִספּרם; אבל זכרו, כי איש מכם לא יצא להציל את אלה האסורים בלא עון ובלא משפט, והלא קל היה לראות מראש, כי יוצאו האנשים למות! ואחרי־כן ראינו גם את זאת בענינו, כי הייתם כעדר בהמות נבערות, בהלקח ממנו החיות הטובות לקרבן, ואיש מכם לא הוציא קול ולא הניף את ימינו. שימו אפוא בעפר פיכם ודֹמו למראה בית־המקדש הנרמס ברגלים, כי אתם הרחבתם את צעדי הפריצים האלה לספות זדון על זדון, ולא לכם המשפט להתאונן על רום עיניהם. כי עוד הגדילו במעשיהם. לוּ מצאו להם דבר גדול מבית־המקדש להחריבהוּ. והנה עתה הם מושלים במרום משגב העיר, כי לא שם מקדש יִקָּרא להר־הבית כיום הזה, כי־אם שם מצודה או מבצר. השליטים העריצים האלה בוטחים במשגב חומותיהם ואתם רואים את שונאיכם עומדים ממעל לראשכם. ומה היא עצתכם הפעם ובמה תרגיעו את רוחכם? הלעזרת הרומאים את נושאים את פניכם, כי יבואו הם לפדות את מקדשכם? הוי, ככה ירד מעמד עירנו וכה גדלה הרעה אשר מצאה אותנו, עד כי באמת ינודו השונאים לשִׁברנו! הוי, עניים אמללים! הטרם תתעוררו ותִלָפתו תחת סבל מכותיכם? ואיך לא תביטו אל מעשה בהמת השדה ולא תלמדו ממנה לעמוד על נפשכם בפני מכיכם? ואיך לא תזכרו את הרעות אשר שָׂבע כל אחד מכם, ואיך לא תשימו לנגד עיניכם את היסורים אשר נשאתם, ולא תגברו חיָלים להִלחם במציקיכם? אבד, אבד מכם יצר לב האדם הטוב והרגש הנעלה מכֹּל – רגש אהבת החרות. לעבדים נרצעים היינו ועינינו אל יד אדונינו, כאִלו העבדות מנת חלקנו ונחלה לנו מאבותינו. לא! אבותינו נלחמו מלחמות רבות ועצומות בעד החרות ולא הכניעו את ערפם לפני המצרים ולא לפני המדיים, כי מאנו לשמוע בקול נוגש. ולמה לי להַרבות דברים על מעשה אבותינו? הנה מלחמה לנו עתה ברומאים ולא אשפוט הפעם, אם טובה היא ומועילה, או רעה ומזיקה, אך על מה ולמה אנו יוצאים למלחמה הזאת? האם לא בעד חרותנו? ועתה, אם קצה נפשנו לשאת את עֹל מושלי העולם כֻּלוֹ, איכה נִכָּנע תחת שבט עריצים מקרב אחינו? הן אם יעבוד איש אדונים זרים, יוכל לתלות את הדבר במזלו אשר בגד בו; אולם להֵעָנוֹת תחת עֹל נבלים היושבים מבית – זה הוא חלק רכי־לבב, הבוחרים בעבדות. והנה הואלתי לדַבּר אליכם על הרומאים, ולא אכסה מכם את הדבר, אשר עלה על לבי בין יתר הדברים (תוך כדי דבור), כי גם אם נִפֹּל בידם – מי יתן ולא יקום הדבר אשר יָצא מפי (אל תפתח פה לשׂטן!) – לא תגדל צרתנו מהרעה אשר פקדו עלינו האנשים האלה. ואיך לא נבכה בראותנו את מתנות האויבים ההם, אשר הרימו לבית־מקדשנו, ועל־ידן את השלל אשר נפל בידי אחינו אלה בהמיתם את נדיבי עיר־הקֹדשׁ וברצחם נפשות אנשים, אשר גם השונאים היו אוספים ידם מהם בעת נצחונם? והנה הרומאים לא עברו מעולם את גבול העזרה המֻתּרה להם ולא בזו למצוותינו הקדושות ובחרדה היו מביטים מרחוק אל חומת המקדש, ואלה האנשים, אשר נולדו בארצנו וגֻדלו בחֻקי תורתנו, אלה הנקראים בשם „יהודים“ – מתהלכים בקרב המקדש בידים נוטפות דם אחים. ומי יירא עתה לצאת למלחמה עם שונאינו מחוץ? הלא הם נוחים לנו הרבה יותר, אם נדַמה אותם לאויבים האלה מבית! ואם יאות לקרֹא לכל המעשים בשמותיהם הראויים להם, הן יצדק האומר, כי הרומאים אנשי־ברית תורתנו, ואלה צרינו מבית הם אויביה. אולם אני חושב נאמנה, כי אתם הנאספים פה כֻּלכם נוכחתם לדעת מראש, אשר שונאי חרותנו אלה הם בנים משחיתים, ואיש לא יוכל למצֹא את העֹנשׁ הנאה להם כגמול תועבותיהם, ועוד לפני שמעכם את דברַי, נרגזתם על האסונות אשר מצאוכם מידם. אמנם רבים מכם יראים את המון האנשים ואת עֹז רוחם ופוחדים ממרום מִשכּנם. אולם הלא מידכם יצא הדבר הזה, בהעלימכם עיניכם מהם, ואם תתמהמהו הפעם – עוד ירבו ויעצמו, כי מספרם הולך וגדול מיום ליום, יען אשר כל איש נבל יעזוב אתכם וילך אל בני מינו, וגם זדון לבם יחזק, כאשר לא יעמוד לו איש לשטן, וממרום שבתם יחליפו כח וילחמו בנו בעבי מגִנם, אם נתֵּן להם זמן להשָּׂגב שם. אולם האמינו לדברי! אם נעלה להלחם בהם, יהיה מוסר עונם למכשול לפניהם וזֵכר מעשיהם יפיל את משגב חומותיהם. ואולי ילחם לנו האלהים, אשר נאצוּ אותו האנשים האלה, וישיב את אבני הקלע אל עבר פניהם והרשעים ימותו בחציהם השלוחים ולבם ימס כמים בראותם את פנינו. ואם גם יש סכנה בדבר הזה, הנה אשרי האיש אשר יפול חלל לפני שערי המקדש, בהשליכו את נפשו מנגד לא בעד אשתו ובניו, כי־אם בעד האלהים ומשכן קדשו! גם אני אצא לפניכם בעצה ובגבורה ולא יבצר ממני דבַר מזמה להצילכם, ועיניכם תראינה, כי לא אחמול על נפשי“.

יא. כדברים האלה דבּר חנן על לב העם לצאת לקראת הקנאים, אף כי לא נעלם מעיניו, אשר יקשה בידו להתגבר על האנשים הרבים האלה, המלאים כח עלומים ואֹמץ־רוח, אשר גם הכרת חטאתם הקשיחה את לבם, וגם הבין, כי לא ימסרו את עצמם בידי אויביהם עד צאת נפשם, בדעתם כי לא יכֻפּר להם עוון ידיהם. בכל־זֹאת בחר לצאת לקראת כל צרה (שלא תבוא) מהעלים עיניו למראה השערורה הנוראה הזאת. והעם קרא בקול, כי ילך אחריו אל כל אשר יצוֶנו וכל איש היה נכון לחרף את נפשו.

יב. ובעת אשר דבּר חנן אל העם ופקד את האנשים הראויים לקרָב, שמעו הקנאים את דבר עצתו, כי אנשי־שלומם, אשר נמצאו בכל מקום, גלו להם את כל אשר נעשה בקרב העם. הם התרגזו מאד בהמון ובגדודים קטנים מהר־הבית ולא חמלו על כל איש אשר פגשו בדרכם. וחנן הקהיל במהרה את אזרחי ירושלים והם עלו במספרם על הקנאים, אך נפלו מהם בכלי־נשקם וגם לא היו ערוכים למלחמה כמוהם, אולם תאות המלחמה מלאה את חסרונות אלה ואלה. כי חמת הנקמה, אשר בערה בבני העיר, חִזקה את ידיהם מכל כלי־נשק, והקנאים אשר בהר־הבית נלחמו בעֹז־נפש ולא שמו לבם לכל המון שונאיהם. כי בני ירושלים האמינו, אשר לא יוכלו עוד לשבת בעירם, אם לא יכריתו את השודדים ממנה, והקנאים הבינו, כי עתידים הם לכל מיני יסורים, אם לא יתגברו על אויביהם. אלה התנגחו באלה והכעס והשנאה יצאו לפניהם בקרָב. לראשונה המטירו איש על רעהו אבנים ברחובות העיר ולפני המקדש, וגם נלחמו בחניתותיהם מרחוק, וכאשר פנו בני המחנה האחד לאחור, רדפו אחריהם צריהם והכום בחרב. ורבים נפלו חללים מזה ומזה, ולא מעט היה גם מספר הפצוּעים, וכאשר נפצע אחד מבני העיר, אספו אותו קרוביו אל ביתו, אולם הנפצע מחֶבר הקנאים הובא אל בית־המקדש ודמו נשפך על אדמת הקֹדשׁ. ובצדק יאמר האומר, כי הדם הזה טִמא את הקדשים. כאשר נלחמו פנים אל פנים היתה יד השודדים על העליונה. אולם יושבי העיר נלחמו בזעם ועֶברה ומספרם הלך הלוֹך וגדול והעם חרף את הנחשלים, והעומדים מאחור, אשר נדחקו גם הם להלחם, לא נתנו לאחיהם לפנות עֹרף, עד אשר השתער כל העם על צריו, ואלה לא יכלו עוד לעמוד על נפשם בפני התקיפים מהם. ומעט מעט נסוגו אל הר־הבית, ואנשי חנן הבקיעו אִתּם יחד אל חצר המקדש. ורעדה אחזה את הקנאים, כאשר נלקחה מידם החומה הראשונה, והם נמלטו אל חצר בית ה' הפנימית וסגרו עליהם את השערים, וחנן נמנע להביא מלחמה בשערי הקֹדש, ומה גם כי ירו השונאים מלמעלה. הוא חשב, כי גם אם ינצח, יעבור על מצות התורה, בהביאו את העם אל שערי בית־המקדש בטרם יתקדש. על־כן בחר ששת אלפים אנשים מזֻינים בגורל והציג אותם לשמור על האולמים (האסתוניות), ואחרי־כן באו אחרים במקומם, כי על כל העם הֻטל לעמוד חליפות על המשמר. אולם ראשי העם פטרו רבים מאנשי־המעלה מעשות את הדבר ונתנו להם לשכור בכסף עניים ולשלוח אותם אל המשמר תחתם.

יג. אפס כי את כי האנשים האלה הכריע איש אחד, הוא יוחנן, אשר ספרנו על־דבר מנוסתו מגוש־חלב, כי היה איש־מרמה מאין כמוהו ונשא בלבו תאות־ממשלה באין מצרים וזה מזמן חבל מזמות לקחת לו את השלטון. ובימים ההם התחפש כאיש אוהב־העם ולא סר מחנן ביום, כאשר נועץ עם טובי העם וגם לא בלילה, מדי עברו לפקד את אנשי המשמר, ואחרי־כן גלה את סודותיו לקנאים וכל עצה אשר יעץ העם נודעה לאויבים על־ידו בטרם עוד התבררה והתלבנה; הוא שקד להרחיק ממנו כל חשד, ועל־כן הרבה להתרפס לפני חנן וראשׁי העם, אולם במַלאו פיו את תהלת האנשים השיג את הפך רצונו, כי החֹנף הרב הגדיל עוד את החשד. ויען כי היה דרכו ללכת אל כל מקום אשר לא נקרא שמה, יצא עליו הקול, שהוא מגלה סוד, כי בראות ראשי העם, אשר הקנאים יודעים את כל דברי מועצותיהם, לא מצאו איש כיוחנן חשוד לגלות את הדברים. אולם לא קל היה להם להפטר ממנו, כי היה איש־חיל במעשי רשעו, וגם לא יצא מקרב חשֻׁכּים ורבים מאנשי הסנהדריה²⁶⁴ סוככו לראשו. על־כן יעצו להשביע אותו שבועת אמונים, כי הוא דורש טוב לעם, ויוחנן נשבע בנפש חפצה, כי יֹאהב את העם ולא יגלה את עצתו ואת מעשיו לאויבים, וגם יעזור במחשבה ובמעשה לבער אחרי חורשי הרעה. ואנשי חנן האמינו בשבועתו ולא הוסיפו לחשוד בו ונתנו לו לבוא אל מועצותיהם, וגם שלחו אותו לציר־אמונים אל הקנאים, לדבּר על לבם לשבת מריב. כי התאמצוּ בכל כחם לבלתי טַמא את המקדש בידיהם ולבלתי שפך בו דם איש אחד מאחיהם.

יד. ויוחנן עשה מעשה, כאלו נשבע שבועת אמונים לקנאים ולא לראשי העם. כי הוא בא אל הר־הבית ועמד בין הקנאים אליהם לאמֹר: „לא פעם ולא שתים חרפתי את נפשי למענכם, פן יעלם מכם דבר מכל אשר יעצו אנשי חנן עליכם. והנה עתה רעה גדולה נגד פנַי ונגד פני כֻלכם, אם לא תהיה אתנו יד אלהים להצילנו. כי אין עוד חנן רוצה להתמהמה, וכבר פִּתּה את העם לשלוח צירים אל אספסינוס, למען יבוא במהרה ויכבש את העיר. וגם יעץ לתפושׂ אתכם בידו, כי צוה על כל העם להתקדש ליום מחר²⁶⁵, למען יבוא אל המקדש לעבוד את האלהים או יתגרה בכם מלחמה בזרוע נטוּיה. איני יודע, עד מתי תעצרו כח לעמוד בפני המשמר המקיף עליכם ולערוך מערכה למול המון גדול אשר כזה“. ואחרי זאת הוסיף לדבּר: „יד אלהים עשתה זאת, כי נבחרתי לציר־אמונים ונשלחתי לדבּר שלום אליכם. דעו, כי חנן אומר לסובב אתכם בכחש בדברים האלה, למען יוכל להתנפל עליכם בעת אשר לא תשָּׁמרו לנפשותיכם. ולא נשארה לכם רק אחת משתי אלה: להתחנן אל חיל־המשמר כי יתן לכם את נפשותיכם לשלל, או להמציא לכם עזרה מחוץ. ואם יש אתכם אנשים מתברכים בלבבם, כי ימצאו סליחה אחרי הִכּשלם בקרָב, הנה הם שוכחים את מעשי זדונם או שוגים במחשבתם, כי אחרי תשובת העושקים ישלימו אִתם העשוקים מיד. והן גם בעשותם תשובה לא ינָקו העולבים משנאה וחמת הנעלבים מתגברת בעשותם חיל; והנה אוהבי הנרצחים וקרוביהם אורבים לנפשותיכם, וגדולה היא חמת העם על אשר נאצתם כל חֹק ומשפט, ואם גם יחמול עליכם חלק האזרחים, כאין יחָשב לעֻמת ההמון הרב אשר יקשיח רחמיו מכם“.

פרק רביעי: הקנאים קראו לאדומים והם עלו על ירושלים מיד וחנו בשדה לפני השערים הסגורים. משא יהושע הכהן הגדול ומענה שמעון האדומי.    🔗

א. בנכלי השקרים האלה הפיל יוחנן פּחד על כל הקנאים, וטרם ערב את לבו לבטא בפיו מי ומי הם העוזרים מחוץ; אולם בדבריו רמז אל האדומים. ולהרגיז את ראשי הקנאים, למען ייראו לנפשם, סִפּר להם כזבים על אכזריות חנן והעיד עליו, כי הוא אומר לעשות שפטים בהם על פני כֹל. וראשי הקנאים היו, האחד אלעזר בן שמעון, אשר נאמן על הקנאים מאד, כי היה משכיל למצֹא עצה ותחבולה והבין למלא אחרי עצתו, והשני זכריה בן אמפיקלוס²⁶⁶, שניהם ממשפחות כהנים. וכשמוע האנשים האלה על־דבר הסכנה, העתידה לכל אנשיהם בכלל ולנפשותיהם בפרט, וגם כי חנן ואנשיו רוצים להכין את שלטונם וקוראים את הרומאים לעזרתם – כי גם בדבר הזה כזב להם יוחנן – נבוכו מאד ולא מצאו עצה, כי באו בין המצרים והשעה היתה דוחקת מאד. הם האמינו, כי אזרחי ירושלים נוסדו יחד להשתער עליהם בקרוב, למען החיש את הדבר ולהכרית מהם כל משען מחוץ, וגם יראו פן תכלה אליהם הרעה בטרם יִוָּדע שמץ דבר לאחד מבני בריתם, על־כן גמרו לקרֹא את האדומים לעזרה. הם כתבו אליהם אגרת קצרה והודיעום, כי חנן אומר לבגוד בעם ולהסגיר את העיר בידי הרומאים, והם, הקנאים, קמו להלחם בעד החֵרות ועתה הם נתונים בהר־הבית במצור, ורק זמן מצער נשאר להם לבקש ישועה, ואם לא ימהרו (האדומים) לבוא לעזרתם, יפלו בידי חנן ובידי מבקשי נפשם והעיר תִּכָּנע לפני הרומאים. ועוד הרבה דברים שׂמו הקנאים בפי מלאכיהם לדבּר אל ראשי האדומים, ולצירים נבחרו שני אנשים רבי־פעלים היודעים לכלכל דבר ולהטות לב אנשים למעשים אשר כאלה, וגם קלים ברגליהם – כי הדבר הזה היה נחוץ עוד יותר! הקנאים ידעו, כי האדומים יִפָּתו לדבריהם מיד, כי הם עם פריץ ואוהב מדנים, המחכה תמיד לעת מהומה ושמח לכל מהפכה, ואם ישמעו גם מעט דברי חֹנף ותחנונים מפי הצירים, יקחו את כלי־נשקם וימהרו לקרָב כהולך לקראת החג. ועל הצירים הֻטל להחיש את דברם, וככה עשו שני השליחים, אשר נקראו זה וזה בשם חנניה, כי התנדבו לרוץ אֹרח והתיצבו במהרה לפני ראשי האדומים.

ב. ראשי האדומים נבהלו מאד בקראם את האגרת ובשמעם את דברי הצירים, וכמשתוללים סבבו בקרב העם והזעיקו אותו למלחמה. עוד לפני המועד הנתון נאסף המון האדומים, כי כֻלם חגרו את חרבותיהם להלחם בעד חרות עיר־הקֹדש. כעשרים אלף איש חֻּרו במערכה ועלו על ירושלים, ובראשם ארבעת שרי צבאותיהם, יוחנן ויעקב בני סוסא, שמעון בן כתלא²⁶⁷ ופינחס בם קלוצות (קלוסות, קלושות).

ג. חנן ושומרי העיר לא ראו את הצירים בצאתם, אולם לא נעלם מעיניהם הדבר, כי האדומים עולים על העיר. כי חנן שמע את הדבר בעוד זמן וצוה לסגור את שערי העיר ולהציג משמר על החומה. הוא לא רצה להחל במעשי־איבה נגד האדומים, כי־אם לדבּר על לבם לפני המלחמה. ויהושע [בן גמלא], הוא זקן הכהנים הגדולים אחרי חנן, התיצב בראש המִגדל אשר ממול האדומים וקרא אליהם, לאמר: „אמנם מהומות רבות הקיפו את עירנו, אולם אף באחת מהן לא הרביתי לתמֹהּ על מזלה [הרע] כמו [היום הזה], בראותי, כי דברים שלא עלו במחשבה מסַיְּעים לנבלים האלה. אתם מהרתם הֵנה לחַזק ידי אנשי בליעל משחיתים ולהלחם בנו בנפש חפצה, ומי יתן, כי תחישו כה לקול הקורא לפדות את עיר קדשנו מידי אויבים נכרים! ואִלו ראיתי, אשר העומדים במערכותיהם דומים לאנשים הקוראים לכם, כי אז לא היה דבַר בואכם מוזר בעיני, כי אין דבר מחַזק את האהבה כמו קרבות המדות. הן אם יבוא איש לבדוק את האנשים האלה לאחד אחד, יגֻלּה לו, כי כל אחד מהם הוא בן־מות, אשר חיַּב את ראשו רבבות פעמים. כי הם חלאת כל ערי הארץ וצֵאָתן, אנשים פוחזים, אשר פזרו לראשונה את רכושם, ואחרי־כן למדו את ידיהם למעשי זדון בכפרים ובערים אשר מסביב, ולאחרונה התגנבו במסתרים אל עיר־הקֹדש. הם שודדים ומרצחים, המטַמאים בעצמת חטאותיהם את אדמת הקֹדש, וכל עין רואה אותם סובאים בבית־המקדש באין פוצה פה וממלאים מחמַס הנרצחים את כרסם, אשר לא תדע שָׂבעה. והנה אנחנו רואים אתכם בכל עדי נשקכם, כאשר היה לכם המשפט לבוא, אִלו קראו לכם אנשי העיר בעצה אחת לעזור להם ולהִלחם באויבים נכרים. והאם לא יאמר האומר, כי תעתועי הגורל לפניו בראותו עם שלם בא לעזרת חֶבֶר־נבלים. ואמנם כל העת נבצר ממני להבין, מה הוא הדבר, אשר הבהיל אתכם לבוא הֵנה חיש מהר, הם בלי סבה גדולה לא הואלתם לקחת אתכם את כל כלי־זינכם ולהִלחם למען השודדים באחיכם, עצמכם ובשרָכם. באזננו שמענו על־דבר הרומאים ועל־דבר מעשה בגד – הן דברים כאלה נזרקו זה עתה מפי אחדים מבני בריתכם בקול המֻלה – וגם כי באתם לפדות את העיר. מכל נאצות אנשי הבליעל נפלאות בעינינו מזמות השקר האלה. בדעתם כי זה דרככם לאהֹב את החֹפש, ועל־כן אתם נכונים בכל עת לצאת למלחמה על האויבים הבאים מחוץ, – לא מצאו להם עצה אחרת להעיר את חמתכם עלינו, בלתי־אם הוציאו עלינו שֵׁם, כי בגדנו בחֵרות, אשר אליה תאוַת נפשנו. אולם עליכם להתבונן, מי ומי האנשים המכים אותנו בלשון, ועל מי הוציאו את השם הרע, ולבָרר את האמת לא מתוך דברי השקר אשר טפלו עלינו, כי־אם מתוך דברי המעשים לאשורם. אֵי זה רוח עבר עלינו לקרֹא אלינו את הרומאים הפעם, תחת אשר היה בידינו לבלי מרֹד בהם בתחלה, או להִכָּנע מפניהם לעת ראשית המרד, בטרם היתה כל הארץ מסביב לשממה? והן עתה לא יקל הדבר בידינו גם אם נתמכר לעשותו בלֵבב שָׁלם, כי רמו עיני הרומאים אחרי כבשם את הגליל, וחרפה קשה לנו ממות לבקש את רחמיהם בעת אשר קרבו להלחם בנו. אמנם בעיני גדול השלום מן המות, אולם כבר יצאתי לקרָב ולקחתי חלק במלחמה – ועל־כן אבחר למות בשם טוב מהאריך ימים בשבי. ומה הוא הדבר אשר ענו בנו: האם אנחנו, ראשי העם, שלחנו אל הרומאים בסתר [לדבר שלום אליהם] או כל האזרחים גמרו לעשות את הדבר פה־אחד? אם אנחנו עשינו את הדבר – נקבו־נא בשמות אנשי שלומנו השלוחים, בשמות העבדים, אשר היתה ידם אתנו בבגד הזה. הנלכד אחד מהם בצאתו או נתפש בדרך שובו? וידי מי לקחו מהם את המכתבים? ואיך יכֹלנו להסתיר את מעשינו מעיני האזרחים הרבים, אשר בכל עת ובכל שעה אנו יוצאים ובאים ביניהם, ולמתי־מספר הנמצאים במצור, אשר נבצר מהם לרדת מהר־הבית אל תוך העיר – רק להם לבד נגלו דברי הסתר הנעשים בארץ?! והאמנם רק עתה נודעו להם הדברים לאשורם, כאשר הגיע הזמן לתת את הדין על כל מעשי זדונם – תחת אשר לפנים, בשבתם עוד לבטח בקרבנו, לא נחשד אף איש מאתנו על הבגד? ואם בראש העם שׂמו את האשם, הנה לא נאסף העם להִוָּעץ במסתרים ואיש לא נעדר ביום הקהל, ולוּ באמת ובתמים יעץ את העצה הזאת, כי אז מִהרה השמועה הנכונה להגיע אליכם בטרם הלשינו האנשים האלה עלינו. ומה הגיע אליכם? ואם גזר העם לכרות ברית עם הרומאים, הלא היה עליו לשלוח מלאכי־שלום, ומי הם האנשים אשר מִלא את ידיהם בזה? קראו־נא בשמותיהם! אולם לא כן הדבר! כל המעשה הוא תחבולת האנשים האלה, ההולכים למות, למען הרחיק את עת פקֻדתם הקרובה אליהם. ואם באמת נגזר על העיר להִסָּגר בבגד בידי אויביה, הנה אלה המלשינים לבדם יערבו את לבם למַלא את הדבר, כי תועבה אחת עוד נשארה, אשר לא נסו בה ידיהם, והיא – הבגד. ואם הואלתם לבוא הֵנה עם כלי־נשקכם, הלא יאות לכם מעשה טוב וישר – להלחם לעיר הקֹדש ולהכרית ממנה את העריצים, אשר בערו את המשפטים מן הארץ ורמסו ברגל־זדון את חֻקי תורתנו ושמו את החרב על כסא המשפט. כי תפשׂו בראש חוצות אנשים נקיים מעון, נכבדים ונשואי־פנים, ועִנו בכבל נפשם ולא שמעו לקול צעקתם ותחנוניהם והכו אותם נפש. ואם לא למלחמה עליתם עלינו, הן לא יִבָּצר מכם לראות בעיניכם, כי דברתי אליכם לאמונה, ועֵדַי יהיו הבתים, אשר החריבו האנשים האלה בחמס ידיהם, ונשי ההרוגים ומשפחותיהם, העוטות אֵבל, וגם יגיעו לאזניכם קול היללה והמספד בכל העיר, כי אין איש אשר לא טָעם את טעם פגישת הרשעים הרעה. וכה גדלה שרירות לבם, עד אשר נקל היה בעיניהם להעביר את דרכי זדונם ואת חמסם מגבולות הארץ ומן הערים אשר מחוץ אל עיר־הקֹדש, היא הפנים והראש לכל העם, – כי עוד הוסיפו לעשות בהעבירם את מדותיהם אלה מן העיר אל המִקדש, הוא היה להם למשׂגב ולמקלט וגם לבית־אוצר הנשק, אשר צפנו שם להלחם בנו. והמקום, אשר הוא בית־תפלה לכל עמי תבל ונכבד לשֵׁמע אֹזן גם לזרים יושבי קצות הארץ – היה למרמס (למדרס) לרגלי חיות רעות (פריצי אדם), אשר גדלו בקרבנו. ועתה, בראותם כי אפסה להם כל תקוה, הם עושים מעשי תעלולים לסכסך עמים בעמים וערים בערים ולגרות את העם, למען יתקע את חרבו במעיו. על־כן טוב ונאה לכם – כאשר דברתי אליכם – לבער את הרשעים האלה מקרבנו ולקחת מהם נקם על תרמית לבם; כי נועזו לקרֹא לכם לעזרתם תחת אשר היה להם לירֹא אתכם, פן תקומו לעשות בהם שפטים. ואם אתם בושים להשיב את פני הקוראים אליכם, הן יש לכם עוד דרך אחת: לפרק את כלי־נשקכם ולבוא בשערי העיר כמשפט אחינו וקרובינו ולעמוד בין בעלי־בריתנו ובין שונאינו בתוֶך, ושופטים תהיו לנו. שימו אל לבכם, מה גדול יהיה שכר האנשים ההם, כאשר יוכלו לעמוד למשפט על חטאותיהם הנוראות אשר עשו לעיני כל, תחת אשר לא נתנו לאנשי־שלומנו הנקיים לפתוח את פיהם למען הצדיק את מעשׂיהם. ורק למענכם תהיה להם הצדקה הזאת, כי הואלתם לבוא הנה. ואם אין את רצונכם לעזור לנו בנקמתנו וגם לא לשפוט בינינו, עוד נשארה לכם דרך שלישית: הרפו ממנו ומהם יחד, ואל תוסיפו על סאת צרותינו ואל תחַזקו את ידי המרֵעים היועצים רעה על העיר. ואם יש אתנו אנשים החשודים בעיניכם מאד על אהבת הרומאים, הלא תוכלו לשמור על מוצאי העיר וכאשר יתבָּרר במעשה, כי כֵנים דברי המלשינים, יהיה לאֵל־ידכם לבוא בשערי העיר ולעשות משפט בחַיָּבים, אשר נחקרה אשמתם. כי האויב לא יוכל למהר ולבוא אל העיר לפניכם – הם אתם חונים בקרבתה! אולם אם כל אלה הדברים אינם טובים וישרים בעיניכם, אל תתמהו על הדבר, בראותכם את השערים סגורים על מסגר, עד אשר תתנצלו את כלי־זינכם“.

ד. אלה הדברים דִבּר יהושע. אולם המון האדומים לא שׂם אליהם את לבו, יען אשר היטב חרה לו, בראותו כי לא נִתַּן לו לבוא העירה. ושרי צבא האדומים התרגזו מאד, בשמעם כי עליהם לפרק את נשקם ואמרו, כי זה דרך שבויי המלחמה להשליך את הנשק במצות אנשים [אחרים]. ושמעון בן כתלא, אחד מראשי האדומים, השקיט בכח את רגשת הצבא ועמד במקום גבוה, למען יִשָּׁמע קולו באזני הכהנים הגדולים, וקרא אליהם לאמר: „לא יפָּלא ממני הפעם, כי נסגרו חלוצי לוחמי הדרור בהר־הבית, בראותי כי נמצאו בקרבכם אנשים הסוגרים בפני העם את שערי העיר, אשר היא נחלת היהודים כֻּלם, ובעוד הם מתכוננים לקַבּל את פני הרומאים – ואולי גם לעַטֵּר את השערים לכבודם – הם מדַבּרים עם האדומים רק מראשי המגדלים ומצוים עליהם לפשוט את כלי־זינם, אשר חגרו למלחמת החרות, ואף כי אינם מאמינם לקרוביהם אלה ומסרבים להפקיד בידם את משמר העיר, הם שמים אותם לשופטים בריבם, ובעת אשר הם מתאוננים על אנשים אחדים, כי המיתו את אחיהם בלא משפט, הם בעצמם מוציאים משפט חרפה על עם כֻּלו. הנה סגרתם היום בפני אחיכם את שערי העיר, הפתוחים לכל בני־הנכר הבאים לעבוד את האלהים, ואחת אתם אומרים, כי מהרנו הֵנה לשפוך דם ולהקים מלחמות־אחים, תחת אשר חשנו רק לדבר אחד – לשמור על החרות למענכם. כי אמנם זאת היא גם אשמת הנצורים, אשר חטאו לפניכם. אני חושב, כי ככה נאמנות גם הטענות אשר מצאתם עליהם! רואה אני, כי כבדה ידכם על כל דורשי טובת העם מבית ושַׂמתם אותם במשמר וסגרתם את שערי העיר בפני כל בני עם־הארץ הקרובים אליכם וצויתם עליהם בגאון ובחרפה למַלא את פקֻדתכם. ואחרי כל אלה אתם אומרים, כי עריצים מושלים בכם, ובשם הזה אתם קוראים לאנשים, אשר בהם אתם רודים בזדון! ומי יוכל לשאת את לעג דבריכם, בראותו את המעשים מכחישים אותם (מטפחים על פניכם)? ואולי תאמרו, כי גם האדומים סוגרים בעדכם את שערי העיר – אלה האנשים, אשר אינכם נותנים להם לבוא אל מקדש אבותינו! והן בצדק נוכל להוכיח את הנצורים בהר־הבית, אשר התנדבו לבער את הבוגדים הנקראים בפיכם בשם נשואי־פנים ואנשים נקיים מעון – כי הם בני חברתכם ואנשי סודכם – ולא החלו את משפטם מכם ולא הכריתו את ראשי הבוגדים²⁶⁸. אולם אם האנשים האלה התרפו בעת צרה, הנה אנחנו האדומים נשמור על בית אלוהינו ועל עיר אבותינו ונצא להלחם בעדם כנגד האויבים הבאים מחוץ והבוגדים אשר מבית. וחמושים נשאר פה לפני החומה, עד אשׁר ילאו הרומאים לשים לב לכם או תשובו מדרכיכם ותלמדו לאהֹב את החֹפש“.

ה. לדברים האלה הריע המון האדומים קול גדול, ויהושע ירד מעל החומה סר וזעף, בראותו כי לא יקחו האדומים מוסר ומלחמה תהיה לעיר מפנים ומאחור. אפס כי גם דעת האדומים לא נחה עליהם, כי כעסו מאד על חרפתם בהִסָּגר שערי העיר בפניהם ובטחו בכח הקנאים, ועתה ראו, כי אין איש בא לעזרתם, והיו כאובדי עצות, ורבים נחמו על מסעם, ובכל־זאת בושו פן ישובו אל בתיהם מבלי שכר לפעֻלתם, והבּשׁת התגברה על מוסר כליותיהם, ועל־כן נשארו על עמדם אצל החומה, אף כי נמצא מחנם ברעה. כי בלילה התחוללה סופה עזה מאד, ורוחות חזקים סערו והביאו אִתּם מטר־סוחף, וברקים האירו זה אחר זה בלי הרף, ורעמים נוראים התגוללו וקול המון הארץ הרועשת היה לחרדת אלהים, ונראה כי נהפכו תחתיהם מוסדי העולם להביא שואה על האדם, ונדמה כי המופתים האלה [בשמים ובארץ] הם אותות לדבר גדול (המתרחש ובא).

ו. ומחשבה אחת עלתה בלב האדומים וגם בלב יושבי העיר. האדומים אמרו בלבם, כי קצף אלהים על מסעם ולא יהיה להם מנוס מזעמו על אשר עלו להלחם בעיר־הקֹדש. ואנשי חנן חשבו, כי נצחו מבלי לעמוד במערכה, וכי האלהים נלחם להם. ואלה ואלה לא היטיבו לראות את העתידות ונבאו לאויביהם את הדברים אשר נגזרו על עצמם. האדומים התלכדו יחד להחם איש את בשר רעהו וכסו במגניהם על ראשיהם, לבל ירבה הגשם להציק להם. וצרת נפש הקנאים גדלה מאד, ביראתם את הרעה אשר תמצא אותם, ועוד יותר מזה התעצבו אל לבם בפחדם לגורל האדומים, ונאספו יחד להִוָּעץ, אולי ימצאו תחבולה להגן עליהם, וחמי־הלבב יעצו לבקוע להם דרך בין חיל־המשמר בזרוע נטויה ולהתנפל אל תוך העיר ולפתוח את השערים לפני בני־בריתם ביד רמה. הם בטחו, כי יברחו אנשי המשמר מפניהם, אם ישתערו עליהם לפתע פתאם, כי רבים מהם אינם מזֻינים ואינם יודעים מלחמה, וקשה יהיה הפעם להקהיל את יושבי העיר, אשר נפלטו אל בתיהם מפני המטר; וגם אם הדבר בחזקת סכנה, עליהם לשאת כל רעה ואין להם להעלים עיניהם מן ההמון הגדול הזה ההולך למות באשמתם. ואלם הנבונים אשר בקרב הקנאים מאנו לבקוע להם דרך בחזקת היד, כי ראו אשר כל המקומות מלאים שומרים מזֻינים, ועוד יותר חזק המשמר בשערי העיר מפחד האדומים. הם ידעו, כי עיני חנן משוטטות בכל העיר ובכל שעה הוא פוקד את חיל־המשמר. וכן היה הדבר באמת בכל הלילות, רק לא בלילה ההוא. ולא קלות־דעת חנן עשתה זאת, כי־אם יד הגזֵרה אשר הכריעה אותו ואת המון שומרי העיר, היא הגזרה, אשר מסכה תרדמה על שומרי האולמים בנשף ההוא לעת זעף הסערה ונתנה בלב הקנאים לקחת את המַשׂורים אשר בבית־המקדש ולכרות את משקוף השער. ויללת הסופה וקול הרעמים המתגוללים בלי הרף עמדו להם, ולא נשמע קול ההמֻלה.

ז. הם יצאו בהֵחבא מהר־הבית והגיעו עד החומה ובמשורים אשר בידיהם פתחו את השער אשר למול מחנה האדומים. ובראשונה קמה מהומה בקרב האדומים, בחשבם כי אנשי חנן פתחו את השער להתגרות בהם מלחמה, וכל אחד שלח את ידו אל החרב להגן על נפשו, אך במהרה הכירו את האנשים היוצאים לקראתם ובאו יחד עמם בשערי העיר. ואִלו פשטו האדומים ברחובות העיר מיד, נקל היה להם להכרית את כל העם מקטן ועד גדול בלי מעצור, – כה גדלו כעסם וחמתם! אולם לראשונה מהרו האדומים לחלץ את הקנאים מן המצור, כי האנשים אשר קבלו אותם אל תוך העיר דברו אליהם תחנונים, לבל יתנכרו לבני־בריתם, אשר למענם באו, בעת צרתם, ולא יביאו עליהם שואה נוראה, רק יתפשו בתחלה את האנשים השומרים עליהם, ואחרי זאת יפנו אל העיר, כי הלא אם יחרידו את כל יושבי העיר, יִבָּצר מהם להתגבר על השומרים. כי לשֵׁמע הדבר יערכו מערכה עליהם יסגרו על מוצאי הר־הבית.

פרק חמישי: מעשי רצח האדומים בבואם אל העיר בעת הסערה, והנוראות אשר עשו הקנאים. מות חנן, יהושע וזכריה. האדומים שבו לבתיהם.    🔗

א. דברי הקנאים מצאו חן בעיני האדומים, והם עלו דרך העיר אל בית המקדש. והקנאים אשר כלו עיניהם מיחל אל האדומים, החליפו כח למראה בואם ויצאו לקראתם מחצר בית ה' הפנימית, ואחרי־כן התחברו אליהם והשתרעו יחד אתם על המשמר, ושחטו שומרים אחדים אשר נמו שנתם, ויתר השומרים הקיצו והרימו קול צעקה, וכל חיל־המשמר התעורר בבהלה ולקח את כלי־נשקו ומהר לצאת לקרָב, וכל העת אשר חשׁבו השומרים, כי מלחמה להם בקנאים לבד, נלחמו באֹמץ לב, כי בטחו בעֹצם מספרם, אולם בראותם, כי מחוץ נוהרים אויבים חדשים אליהם, הבינו, כי באו האדומים בשערי העיר ונמוגו מפניהם וזרקו את כלי־נשקם והחלו לבכות ולהיליל. רק צעירים מתי־מספר חגרו עֹז לעמוד על נפשם בפני האדומים וזמן רב סוככו על ההמון, אשר השיב את ידיו אל חיקו. צעקת האנשים גלתה את הדבר לכל יושבי העיר, אולם איש לא ערב את לבו לצאת למלחמה, בהִוָּדע כי הבקיעו האדומים אל העיר, וכל ההמון הגדול לא מצא עצה, רק ענה בקול צעקה ויללה לקול זעקת השומרים. ונהי בכי הנשים עלה למרום, כי לכל אחת היו קרובים בין השומרים הנמצאים בצרה. והאדומים והקנאים יחד הריעו לעֻמת אלה תרועת נצחון, והמון הגשם והסופה היה נורא מכל הקולות. והאדומים לא ידעו רַחם, כי נוסף על יצר לבם האכזרי התלקחה עוד חמתם על יושבי העיר, הסוגרים בפניהם את שעריה, לרגל התלאות אשר מצאו אותם בעת הסופה. הם לא שׂמו פדות בין המבקשים מהם רחמים ובין הלוחמים אתם, והכו בחרבותיהם גם את האנשים, אשר הזכירו אותם כי הם עצמם ובשרם והשביעו אותם לכַבּד את המקום הקדוש. ויושבי העיר לא מצאו מנוס ולא היתה להם כל תּקוה להִנצל מרעה. הם נדחקו יחדו ואיש אחרי רעהו הֻצעו חללים, וכאשר נלחץ ההמון אל מקום אשר לא היה שם דרך לנטות, ומרצחיהם הֵצִרוּ את צעדיהם, לא מצאו רבים עצה וקפצו מהר־הבית למטה אל העיר, ונדמה לי, כי המיתה, אשר בחרו לרצונם, היתה קשה מהרצח, אשר ברחו ממנו. ובכל חצַר בית ה' החיצונה שטפו נחלי דם ולפנות הבֹּקר נערמו שמונת אלפים וחמש מאות חללים.

ב. אולם בכל הרצח הזה לא שב אף האדומים. הם שמו את פניהם אל העיר ופשטו על הבתים ושלחו את ידם בבזה והמיתו כל איש הבא בידם. הם חשבו, כי יכלו את זמנם לריק, בהכותם את המון העם היושב בעיר, ובקשו את הכהנים הגדולים, ורֹב אנשיהם נטשו לחקור את מקום מחבואם. במהרה תפשו אותם ושחטום והתיצבו על החללים והתקלסו בחנן על אהבת העם אליו וביהושע על דבריו אשר דבר אליהם מן החומה. ובעצמת רשעתם לא נתנו לקבור את עצמות ההרוגים, אף כי חֹק ליהודים להזהר מאד בקבורת אדם וגם את התלויים במשפט בית־דין הם מורידים לפני בוא השמש וקוברים אותם. ואיני שוגה בדברי, כי במות חנן החלה מפלת העיר. כי התמוטטה חומת מעוז היהודים וכלתה אליהם הרעה ביום אשר ראו עיניהם את הכהן הגדול, העומד עליהם לישועה, נשחט בראש חוצות. כי היה חנן איש־מופת בכל מדותיו ורודף צדק מאין כמוהו, וממרום מעלת משפחתו והדר מִשׂרתו והכבוד אשר היה לו על־פני כי העם, אהב את השפלים והנדכאים ונתן להם כבוד אנשים כערכו. והוא אהב את החֵרות בכל נפשו וגם חשק מאד בשלטון־עם²⁶⁹, וכל הימים היה דוחה את טובתו מפני טובת הרבים (הכלל), והשלום היה יקר לו מכֹּל. והוא ידע, כי אין תקומה לפני הרומאים, ובכל זאת הכין בעל־כרחו את כל צרכי המלחמה, למען אשר יוכלו היהודים להצליח בה, אם לא יכרתו ברית־שלום עם השונאים²⁷⁰. ובאמת נוכל לאמר, כי לוּ נשאר חנן בחיים, השלֵם השלימו היהודים [עם הרומאים]. כי היה מפליא לדַבּר ולצודד את לב העם וכבר הכניע מפניו את האנשים העומדים לו לשטן, וגם אם נלחמו היהודים, היו מעבידים את הרומאים עוד עבודה גדולה, בעמוד בראשם איש אשר כזה. ונפש יהושע [בן גמלא] היתה קשורה בנפש חנן, ואך כי נפל האיש הזה במעלה מחנן, היה גבוה בערכו מכל העם. אני מאמין, כי האלהים, אשר גזר להחריב את העיר המטֻמאה ורצה לטהר [באש] את בית־מקדשו, הכרית את האנשים האלה העומדים לפניו בפרץ באהבתם את המקדש. ושני הגברים האלה, אשר לפני ימים מעטים לבשו עוד את בגדי הקֹדש ונצחו על עבודת אלהים בכל קצות העולם ואשר נכבדו על־פני כל יושבי תבל הבאים אל ירושלים, התגוללו ערֻמים בעפר לעיני השמש ובשרם היה למאכל לכלבים ולחיות השדה. אני חושב, כי גם כל מעלה טובה²⁷¹ בכתה על האנשים האלה וקוננה על הרעה אשר מצאתם. ככה מתו חנן ויהושע.

ג. ואחרי מות הכהנים הגדולים עלו הקנאים והמון האדומים על עם ירושלים ושחטו אותם כשחוט בהמה טמֵאה. וכל איש מדלת העם הומת במקום אשר נתפש בכף, ואת אנשי־המעלה ואת הצעירים הבדילו הרוצחים ואסרו אותם בבתי־כלאים, בהאמינם, אולי יפֻתּה אחד מאלה לעבור אליהם בטרם מותו. אולם איש לא שׂם לב לדבריהם, וכֻלם בחרו במות ולא רצו להתחבּר לסוד המרֵעים האלה לאבדן מולדתם, והם נשאו עִנויים קשים ונוראים על אשר מאנו [לעשות את דבר הנבלים], כי דשו את בשרם בשוטים ומתחו את אבריהם בכלי־משחית, עד אשר לא נשאר מתום בבשרם למעַניהם, ורק אחרי־כן זכו למות בחרב. והנתפשים ביום נרצחו בלילה ונבלותיהם הוּצאו והָשלכו על־פני השדה ופִנו מקום לאסירים חדשים. ומחִתָּה נוראה נפלה על כל העם, ואיש לא נועז לבכות לעיני רואים על החלל הקרוב וגם לא להביא אותו לקבורה, ורק במסתרים שפכו האנשים דמעות, בסגרם את דלתיהם, ובעוד הם נאנחים הביטו לעבָרים, פן יגיעו דבריהם לאֹזן אחד משונאיהם; כי תכף נעשה למתאבל כמשפט המת, אשר קשר עליו מספד. ובלילות היו יושבי ירושלים צוברים מעט עפר לכסות בו את בשר החללים, ורק המחרף את נפשו למות עשה זאת ביום. ככה נהרגו שנים־עשר אלף איש, בחורים מנדיבי העם.

ד. וכאשר נלאו האנשים לטבוח טבח לאין־קץ, עשו להם התולים והקימו בית־דין ומשפט. ובדרך הזה אמרו להמית את זכריה בן ברוך²⁷², אחד מאנשי־השם. הוא הרגיז אותם בנדבת לבו, כי שנא כל תועבה ואהב את החֹפש, וגם היה עשיר, ועל־כן קוו לשני דברים: למלא אוצרותיהם חמס, וגם להִפּטר מן האיש, אשר כּח בידו להפילם. על־כן הוציאו פקֻדה לאסוף שבעים איש מראשי העם אל בית־המקדש, ומסרו בידם – כמו בבית־חזיון – את דמות (תפקיד) השופטים, אשר אין להם כּח ושלטון, והעמידו לפניהם את זכריה למשפט ומצאו בו ערוַת דבר, כי אמר להסגיר את העיר בידי הרומאים ושלח צירים אל אספסינוס בבָגֶד. ואף עד אחד לא נמצא לענות בזכריה, וגם לא היה כל אות לעונו, אולם האנשים (הקנאים והאדומים) אמרו, כי הם בטוחים באשמתו, וחשבו, כי זה הוא אות נאמן על האמת. וזכריה ראה, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשו, יען אשר נקרא במרמה אל בית־כלא ולא אל בית־הדין, ועל־כן לא רצה לפרוש מן החיים בטרם ידַבּר ככל אשר עם לבבו. הוא קם לפני השופטים ודִבּר בלעגי שפה על צדקת המלַמדים עליו חובה ובדברים קצרים בִּטל את כל דברי האשמה אשר יצאה עליו. ואחרי־כן פנה אל אנשי־ריבו וסִפּר את כל מעשי תועבותיהם, ועוד הִרבּה לדַבּר במר־נפשו על השערוריה הגדולה אשר בַּכֹּל. והקנאים התגעשו מאד, ורק בקשׁי כבשו את כעסם ולא שלפו את חרבותיהם, כי קִבּלו עליהם לשמור על דמות בית־הדין ועל צחוק־המשפט עד תֻּמו, וגם אמרו לנסות את השופטים, אם יזכרו את חֻקי הצדק בעת מצוקתם. אולם כל שבעכים השופטים הצדיקו את הנאשם פה־אחד, כי בחרו למות עמו יחד מהטות את דינו למות. וכאשר יצא זכריה צדיק בדינו, הרימו הקנאים קול צעקה וכֻלם קצפו על השופטים, כי לא הבינו את תֹּקף המשרה, אשר נִתּנה על שכמם לצחוק ולקלסה, ושני קנאים עזי־נפש התנַפּלו על זכריה והמיתוהו, בקראם אליו בלעג־זדון בעת נפלו שדוד: „הא לך גם משפטנו, אנחנו נותנים תֹּקף לצדקת־דינך“, ואחרי־כן השליכו את נבלתו מהר־הבית אל העמק אשר למטה, והפכו את פניהם אל השופטים והכו אותם בנצבי חרבותיהם בחרפה ובוז ודחפו אותם מחומת הר־הבית, ורק לדבר הזה פדו את נפשותיהם מרצח, למען אשר יפוצו בעיר לבַשׂר לכל יושבי ירושלים, כי היו לעבדים.

ה. והאדומים נחמו על בואם אל ירושלים, כי המעשים בעיר היו להם לזרא. אחד הקנאים בא אליהם בסתר והקהילם לאספה והודיע אותם כל תועבותיהם אשר עשו יחד עם הקוראים להם, וסִפּר להם את כל הרעה אשר מצאה את העיר מידם, לאמר: „הנה יצאתם אל המערכה, בחשבכם כי הכהנים הגדולים מוסרים את העיר בידי הרומאים, ואף כי לא נמצא שמץ דבר להוכיח על עלילת הבגד, ועתה עיניכם רואות את האנשים, אשר סבבו אתכם בכחש, למען תבואו להגן עליהם, והנה הם עושים מעשי שונאים עריצים, ועליכם היה למנוע אותם ממעשי־זדון למבראשונה. ואחרי אשר התחברתם להם לשפוך דם־אחים, עליכם הפעם לשים קץ לעלילותיהם הרעות, ואל תשארו פה להוסיף אֹמץ לרשעים, העוברים על חֻקי אבותיכם. וגם אם יש ביניכם אנשים, הכועסים עד היום הזה על אשר נסגרו שערי העיר בפניכם ולא נפתחו לרוָחה, למען תבואו בהם חמושים, השיבו אל לבכם, כי כבר עשיתם נקמות במנדיכם. כי חנן מת ובלילה אחד נשמד כמעט כל העם, ולא נעלם מכם, כי גם רבים מאנשי־שלומכם נחמו על הרעה אשר עשו, מדי ראותם את אכזריות האנשים, אשר קראו אתכם לעזרה. הם גם מפניכם אינם בושים, אף כי מידכם באה ישועתם, ועושים תועבות נוראות לעיני בני־בריתם. ועונותיהם יחולו על ראשכם, אַתּם האדומים, אם לא תעמדו להם לשטן או לא תבָּדלו מעליהם ומעל מעשיהם הרעים. גלוי וידוע לפניכם, כי דבר הבגד היה עלילת שקר, ואין איש חושב, כי יעלו הרומאים על העיר במהרה, וגם חיל חזק סוכך על העיר ולא באפס־יד יִשָּׁבר, ואתם שובו לבתיכם ולא תבואו עוד בסוד המרעים, ובזה תזכּו את נפשותיכם מכל עונותיכם, אשר כשלתם בהם בערמת האנשים האלה“.

פרק ששי: האדומים עזבו את העיר והקנאים הרבו מעשי רצח. הרומאים רצו לעלות על העיר ואספסינוס עצרם עד עת מצֹא.    🔗

א. האדומים הטו אֹזן לדברים האלה ובתחלה הוציאו לחפשי כאלפים מאזרחי ירושלים, אשר נמצאו במאסר, ואלה מהרו לברוח מתוך העיר ולבוא אל שמעון [בן גיורא], אשר עוד נדבר עליו בקרוב. ואחרי זאת עזבו האדומים את ירושלים ושבו איש לביתו. הם יצאו את פני העיר פתאם, ושתי המפלגות בירושלים לא חכו לזה. העם לא ידע, כי נחמו האדומים על מעשיהם, ושאף רוח לרגע קטן, בחשבו כי הוּנח לא מעֹל אויביו. והקנאים הוסיפו עוד גאוָה, כאִלו לא נעזבו מבני־בריתם, רק נחלצו מידי אנשים, אשר הביטו עליהם בעין צרה ובקשו למנוע אותם מאשם. כי עתה לא הֻטל עליהם עוד לדחות את מעשי רשעתם או להִמָּלך בדבר תחלה, ובחפזון גדול יכלו לחַבּל כל אחת ממזמותיהם הרעות והחישו למלא אחרי עצתם כהרף עין. הם הרבו להמית את גבורי החיל ואת נדיבי העיר, כי באלה קנאו על מעלותיהם, ומאלה פחדו, פן יקומו להם לשטן; הם האמינו, כי רק בהכריתם את כל אנשי־המעלה, מבלי השאיר להם שריד, יוכלו לשבת בֶּטַח. ככה נרצחו אנשים רבים וביניהם גם גוריון, איש רם המעלה והיחש, חובב שלטון־עם ומלא רוח אהבת הדרור מכל יתר היהודים, כי ישרת לבו ויתר מעלות רוחו הכריעו אותו לטבח. וגם ניגר איש עבר־הירדן לא נמלט מידם, הוא האיש, אשר הפליא גבורה במלחמותיו עם הרומאים. וכאשר סחבו אותו ברחובות העיר, צעק מרה וגלה את סִמני הפצעים [שקבל במלחמת החרות]. אולם כאשר הוּצא משערי העיר נואש מישועה והפיל את תחנתו לפני מרצחיו, כי תהיה לו קבורה, אולם הם הודיעו אותו, כי לא יורידו את גויתו אל האדמה, אשר ככה חשקה בה נפשו, ואחרי זאת מסרו אותו לטבח. ובעת מותו קלל ניגר את האנשים, כי יבואו הרומאים וינקמו מהם את דמו, וחרב ורעב ויתר מוראי המלחמה יחולו על ראשיהם, ועוד הוסיף לקללם, כי תהיה יד איש באחיו. והאלהים הביא את כל דברי הקללה הזאת על הרשעים ושִׁלם להם בצדק כגמול ידיהם: כעבור זמן קצר קמו מריבות ביניהם וכל איש טָעם את טעם שגעון חברו. כאשר נהרג ניגר בידם, הוּנח להם מפחדם, פן יבוא איש לשים קת לשלטונם, אולם לא נשארה מפלגה בקרב העם, אשר לא שׂמו לה עלילות דברים להעבירה מן העולם. ואחרי אשר מריבי הקנאים כבר ספו כֻּלּם, הגיעה העת למצֹא את אֲשַׁם אנשי השלום, אשר לא רבו עמהם. ככה באו בטענה על אחד העם, אשר לא דבק בהם בלבב שלם, ואמרו, כי הוא גבה־לבב (גס־רוח), והתגוללו על השני, אשר נספח עליהם מבלי לבטל את דעתו מפניהם, כי הוא בז להם, וגם האנשים, אשר החניפו להם ביתר שאת, נחשדו על מחשבה רעה. והם לא הבדילו בין אשמה גדולה ובין קטנה, ורק עֹנש אחד גזרו על החַיָּבים – הוא עֹנש המות. ואיש לא נמלט מן העֹנש הזה, מלבד העניים והחשֻׁכּים, אשר יצאו משפל המעלה ולא בֹרכו בנכסים.

ב. וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודברו אליו, כי עתה האלהים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, אולם הגלגל חוזר מהרה, ואולי ייעפו היהודים ממלחמת־האחים או יִנָּחמו על מעשיהם וישלימו ביניהם. ולדברים האלה ענה אותם אספסינוס: „דעו, כי שגיתם מאד בעצתכם בפעם הזאת. אמנם משתוקקים אתם להראות את כח ידיכם ואת הדר נשקכם כדרך העומדים בבית־חזיון, אך הדבר הזה קשור בסכנה ואתם אינכם שׂמים לב לתועלתכם ולשלומכם. הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית־שלום בין שונאינו, ובעֹצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם אַרְכּה, ימעט אחרי־כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי האלהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם ויתן את הנצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת־אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שגעון. ואם יחשוב איש מכם, כי לא יישר הנצחון בלי מלחמה, עליו להשיב אל לבו, כי ניטיב לעשות לנפשותינו, בהשיגנוּ את משאלות לבנו לבטח, מהכניס את עצמנו בסכנת מלחמה. דעו לכם, כי גם האנשים המפיקים את רצונם בארך־אפם ובתבונתם קונים להם שם טוב ותהלה כחבריהם, אשר השלימו את חפצם בתפארת ישׁע ימינם. והנה במדה אשר יהיו האויבים הולכים ודַלים יחליפו צבאותינו כֹח מעמלם הקשה וילכו הלוך וחזק. ואמנם גם אין השעה עת־רצון לאנשים השוקדים לעשות להם בנצחונם שֵׁם תפארה, כי אין היהודים דואגים עתה להכין להם נשק וגם לא לחַזק את חומותיהם ולאסוף להם חיל־עוזרים, למען יהיה לנו הדבר לרעה, בתתנו להם אַרְכּה, – רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת־האחים ובמחלֹקת, וכל יום הם סובלים צרות ורעות נוראות, אשר גם בעלותנו עליהם ובכבשנו אותם לא נעשה להם כמוהן. ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו תֻּמם. ואם לתהלת הנצחון תשׂאוּ את נפשכם, הן לא תגדל תפארתכם בהתנפלכם על אויב כזה, אשר אכלה אותו חרב מבית, כי יֵאָמר בצדק, אשר לא מידיכם בא הנצחון, כי־אם מן המחלקת“.

ג. כל שרי החילים הודו לדברי אספסינוס. וכעבור זמן קצר נגלה הדבר, כי היתה עצתו עצה מחֻכּמה. כי מדי יום ביומו נפלו אל הרומאים אנשים רבים, אשר ברחו מפני הקנאים. אמנם קשה היתה מנוסתם, כי הציגו הקנאים משמר בכל מוצאי העיר ואת כל איש אשר תפשו שם שפטו משפט מות, באמרם כי אל הרומאים הוא נופל. אולם כל נותן שֹׁחד יצא לשלום, ורק האיש, אשר לא מצאה ידו לשַׁלם, נחשב לבוגד. על־כן קנו העשירים בכסף את המנוסה מן העיר, ורק העניים הבורחים נשחטו. וכאשר נערמו תלי הרוגים במסלות [על־יד מוצאי העיר] נחמו רבים, אשר יעצו לנפול אל הרומאים, ובחרו למות בקרב העיר, כי קוו להקבר בקברות אבותיהם ובזה רָוַח להם מעט מאימת המות. אולם הקנאים הרבו עוד תועבה באכזריות זדונם ולא נתנו לקַבּר את עצמוֹת הנרצחים בעיר ובשדה, כאִלו כרתו ביניהם ברית לחלל את חֻקי האבות (התורה) ואת חֻקי הטבע גם־יחד ולהוסיף עוד חַטאה לאלהים על כל הרעות אשר עשו לאדם! הם השאירו את הפגרים בחוץ להעלות בָּאְשָׁם תחת קרני השמש, ומשפט אחד היה לקובר עצמות קרוביו ולבורחים מן העיר – משפט מות! ועל האיש, אשר גמל את החסד הזה לאחיו המת, נגזר להשאר בלי קבורה. סוף דבר, בעת הצרה הזאת אבדו כל המדות הטובות – ומדת הרחמים יותר מכֻּלן. כי כל דבר מעורר רחמים הִרגיז את לבות הרשעים האלה, אשר העבירו את עברתם מן החיים אל הנרצחים והשיבו אותה מן המתים אל החיים, והנשארים בחיים נמוגו מפחד לבבם וקנאו באֹשר המתים, אשר נחו מצרותיהם, והאנשים, אשר עֻנוּ בבתי־כלָאים, חשבו גם את המתים המתגוללים בלי קבורה למאֻשרים באדם. כי כל חֻקי האדם נרמסו ברגל הזדים וחֻקי אלהים היו לצחוק ולקלס בעיניהם, ולחזיונות נביאים הלעיגו וקראו להם בשם להג מרמה. כי הרבו הנביאים לדַבּר על הטוב ועל הרע, והקנאים בעטוּ בתוכחותיהם ובזה קִימו גם את דברי הנבואה על קץ העיר. כי יצא דבר לפנים מפי האנשים (הנביאים), אשר תפול העיר ובית־המקדש יהיה למאכֹלת אש במלחמה, לעת תקום מריבת־אחים וידי היהודים תטמאנה את משכנות האלהים; ואף כי ידעו הקנאים את הנבואה הזאת, התמַכּרו לקַיֵם אותה בידיהם.

פרק שביעי: עריצות יוחנן. עלילות הקנאים במצדה. אספסינוס כבש את גדר. מעשי פלצידוס.    🔗

א. ויוחנן [בן לוי] אמר להיות לשליט עריץ וחשב, כי לא נאה לו הכבוד חלק כחלק עם חבריו, ומעט מעט משך אליו את הרעים אשר בקרב הנבלים ויחד אִתּם נפרד מעל המפלגה (מפלגת הקנאים). הוא מאן למַלא אחרי עצת חבריו תמיד וברוח מושל היה מוציא את פקֻדותיו, וכל עין ראתה, כי הוא שולח את ידו אל שלטון־יחיד (מונרכיה). אלה נכנעו לפניו מיראה ואלה מאהבה, כי הפליא לצודד את הלבבות במרמה וכחש. ורבים חשבו, כי היה להם הדבר לישועה בהִפּקד עון תועבותיהם על האחד ולא על הרבים. גם היה רב־פעלים במעשיו ובתחבולותיו, ואנשים רבים נעשו לו לנושאי־כלים (לעבדים). אולם עוד חלק גדול מחבריו עמד לו לשטן, אלה מקנאתם בו, בחשבם כי חרפה להם להִכּנע תחת ידי איש, אשר היה לפנים אנוש כערכם, ואלה משנאתם לשלטון־יחיד. הם הבינו, כי לא יעלה בידם להורידו מגֻדלתו על־נקלה, אחרי אשר יקח את השלטון בידו, וגם ירדוף אותם, בהתגוללו עליהם על אשר עמדו לו לשטן בממשלה. על־כן בחר כל אחד מהם לשאת כל צרה ופגע במלחמתו עם יוחנן מהיות לו לעבד ולהִמק בבית־שביו. וככה קמה מריבה בין האנשים האלה ובין צורריהם, אשר עמד יוחנן בראשם כמשפט מלך. אלה ואלה עמדו על המשמר מבית, אך טרם התנגחו בכלי־נשקם, או נלחמו ביניהם רק מעט, ולעֻמת־זאת חֻבּרו יחד להשחית בעם, ואיש התחרה ברעהו, כי ירבה לאסוף שלל מחמס יושבי ירושלים. ככה נפקדה העיר בשלשה שפטים רעים ונוראים: במלחמה [מחוץ] ובשלטון עריץ ובמריבת אחים, והמלחמה היתה קלה בכף מאזנים מיתר האסונות, על־כן ברחו רבים מפני אויביהם בני עמם אל השונאים הנכרים וקבלו מידי הרומאים את פדות נפשם, אשר נואשו ממנה בשבתם בקרב אחיהם.

ב. ועוד נגע רביעי נוסף אז להביא שואה על העם. לא רחוק מירושלים נמצא מבצר חזק, אשר בנו אותו המלכים, להפקיד בו את אוצרותיהם לעת תמורות מלחמה וגם להשָּׂגב בו לנפשם, ושמו מצָדָה. את המבצר הזה תפשו האנשים הנקראים סיקריים ולראשונה פשטו על המקומות הקרובים וגזלו שם את הצֵדה הדרושה להם בלבד, כי יראתם [מפני הרומאים] מנעה אותם להרבות חמס. אולם בשמעם, כי חיל הרומאים יושב במנוחה וכי קמו מריבות ושלטון עריץ ומלחמת־אחים בקרב היהודים אשר בירושלים, החלו לעשות תועבות גדולות. ולמועד חג המצות, אשר אותו עושים היהודים לזכר גאֻלתם בעת צאתם מעבדות מצרים ושובם אל ארץ אבותיהם, יצאו הסיקריים בלילה, בהתחבאם מעיני רואים, לבל יהיו להם לשטן, ופשטו על עיר מצער אחת ושמה עין־גדי. וטרם הספיקו אנשי־החיל אשר בעיר לקחת את נשקם ולהאסף, מהרו הסיקריים להפיצם ולגרשם מתוך העיר והמיתו את החלשים, אשר לא היה להם כּח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה. ואחרי זאת הוציאו את כל שלל הבתים וגזלו את כל פרי הבכּורים ונשׂאוּ אתם אל מצדה, ואחרי זאת שדדו את כל הכפרים אשר מסביב למבצר והחריבו את כל הארץ, ומדי יום ביומו התרבה מספר המשחיתים, אשר באו אליהם מעבָרים. וגם ביתר קצות ארץ יהודה, אשר ישבו שם השודדים עד העת ההיא בחבּוק־ידים, התחוללו זוָעות, כדרך הגוף החולה, אשר קמה בו דלקת בחלק הראש והמחלה עוברת אל כל האברים. כי המריבה והמהומה בעיר הראשה התירו את ידי כל הנבלים אשר בארץ לעשות חמס, וכל אחד הוציא את גזלת כפר מגוריו אל המדבר. ושם התאספו יחד ונשבעו איש לרעהו והגיחו בגדודים, אשר היו קטנים במספרם מצבא־מלחמה וגדולים מלהקות שודדים, על מקדשים וערים, ובכל מקום, אשר פקדו עליו את חמתם, מצאה את האנשים רעה גדולה כצרת הנגפים במלחמה, והשודדים לא נתנו להם זמן להנקם בהם, כי מהרו לברוח עם הבזה אשר בידם. ולא נמצא מקום בארץ יהודה, אשר לא היה עדי אובד עם ירושלים יחדו.

ג. הדברים האלה נגלו לאספסינוס מפי הבורחים הנופלים אליו. אף כי שמרו המורדים על כל מוצאי ירושלים והמיתו את כל האנשים אשר נגשו אליהם, בכל־זאת הצליחו רבים להסתר מהם ולברוח אל הרומאים, והם דברו על לב ראש־צבא (הרומאי) להגן על העיר ולהציל את שארית העם. כי על אהבתם לרומאים הומתו רבים בחרב והנותרים נמצאים באימת מות. אספסינוס חמל עליהם בצרתם הפעם והסיע את חילו לצור על ירושלים למראה־עין ובאמת – לפדות את יושבי העיר ממצור. אולם בתחלה נטל עליו להכניע את שארית הארץ, לבל תקום לו מלחמה מאחור בעת צורו על ירושלים. הוא עלה על גדור (גדרה), העיר הראשה והחזקה בכל עבר־הירדן, וברביעי לחדש דיסְטְרוֹס (אדר) בא בשערי העיר, כי טוּבי העיר הסתירו את עצתם מהמורדים ושלחו אליו צירים להסגיר את העיר בידו, יען אשר חשקה נפשם בשלום וגם רצו לשמור על רכושם, כי עשירים רבים ישבו בגדור. ואנשי־ריבם לא ידעו על־דבר השליחים ורק כאשר קרב אספסינוס אל העיר נודע להם המעשה. הם נואשו מתקותם להתחזק לבדם בעיר, כי רבים היו שונאיהם מבית וגם ראו את הרומאים בקרבת העיר. על־כן תפשו את דוֹלץ (דוֹלֶסּוֹס), הגדול בין יושבי העיר במעלתו ובכבוד ביתו, אשר חשדו בו, כי הוא יעץ לשלוח את הצירים אל אספסינוס, ושחטו אותו, ובגֹדל חמתם התעללו בנבלתו, ואחרי זאת ברחו מן העיר. ולמחרת היום הגיע חיל הרומאים עד שערי העיר ואזרחי גדור קדמו את פני אספסינוס בברכה והוא נשבע להם להקים את בריתו אתם וגם נתן להם מצב רוכבים ורגלים לשמור על העיר, פן יעלו הבורחים עליה. כי יושבי גדור פרצו בידיהם את חומת עירם טרם דרשו הרומאים את הדבר, ובזה נתנו ערֻבּה, כי הם רודפי שלום, וגם ברצותם להלחם ברומאים לא יוכלו למלא חפצם.

ד. ואספסינוס שלח את פלצידוס עם חמש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים לרדוף אחרי המורדים פליטי גדור, והוא עם שארית צבאו שב אל קיסריה. וכראות הפליטים פתאם את הרוכבים הרודפים אחריהם נדחקו לפני הקרָב אל כפר אחד הנקרא בית־נמרה²⁷³ ובו מצאו בחורים רבים והריקו חלק מהם לרצונם וחלק בחֹזק־יד והתנפלו יחד אתם על חיל פלצידוס. וכאשר הגיחו היהודים מן הכפר נסוגו הרומאים אחור מפניהם בתחלה והתחכּמו למשוך אחריהם את השונאים רחוק מן החומה ובהגיעם למקום חפצם הקיפו את היהודים וירו בהם, הרוכבים סגרו עליהם את הדרך והרגלים נלחמו בהם מקרוב והכו בהם. והיהודים חרפו את נפשם במלחמה ונפלו חללים ושכר לא היה לגבורתם, כי בהשתערם על האויבים העומדים במערכה, אשר סוכך עליהם נשקם כחומת מבצר, לא מצאו מקום לשלוח אליו את חציהם וגם לא עצרו כח לבקוע להם דרך בין שורות הרומאים, ולעֻמת־זאת הרבו חִצי השונאים לפלח את קרביהם, כי נדמו היהודים כבהמות נבערות, הקופצות על חרב הצַיָּד, אלה הֻכּו לפי חרב ואלה נפוצו ונרמסו בפרסות סוסי הרוכבים.

ה. פלצידוס אמר לסגור בעדם (בעד היהודים הבורחים) את הדרך אל הכפר, ועל־כן מהר עם רוכביו כפעם בפעם אל העבר ההוא, ואחרי־כן הפך את פניו וירה בבורחים. הקרובים היו מטרה לחציו והרחוקים יראו ושבו אחור; אך לאחרונה בקעו להם הגבורים אשר בחיל היהודים בחֹזק־יד דרך בין שורות הרומאים ונמלטו אל חומת הכפר. ושומרי החומה נבוכו מאד, כי לא יכלו לסגור את השער לפני פליטי גדור, יען אשר גם בינהם וקרוביהם נמצאו יחד עמם, וגם הבינו, כי יפלו בחרב, אם יתנו להם לבוא בשערי העיר. ומגורתם קמה: כי בעוד הפליטים נדחקים לפני החומה, כבר הדביקום רוכבי הרומאים וכמעט באו אתם יחד אל הכפר, לולא מהרו היושבים לסגור את השער. אולם פלצידוס השתער עליהם בגבורה ונלחם אִתּם עד הערב, ואחרי־כן הבקיע אל החומה ותפש את כל יושבי הכפר. ההמונים הנחשלים הֻכּו לפי חרב וגבורי החיל נמלטו על נפשם. ואנשי פלצידוס הוציאו את שלל הבתים ושלחו את הכפר באש. ופליטי הכפר נפוצו בכל הארץ מסביב והפליגו בדבר הצרה אשר מצאתם וגם אמרו, כי צבא הרומאים הולך וקרב, ובדבר הזה החרידו את כל יושבי המקומות הקרובים, ורבים נלוו אליהם בהמון וברחו אתם יחד בדרך יריחו, כי רק בעיר הזאת אמרו למצֹא רֶוח והצלה, בבטחם במשגב חומותיה ובהמון יושביה. ופלצידוס נשען על כח רוכביו וגם הוסיף אֹמץ בנצחונותיו הראשונים, על־כן רדף אחרי הפליטים עד הירדן והמית את הנופלים בידו כפעם בפעם, ולאחרונה לחץ את כל ההמון אל שפת הנהר, ושם נעצרו היהודים ולא יכלו לעבור, כי גאו מי הנהר (הירדן) מפני הגשמים, ופלצידוס ערך מערכה לקראתם. בעל־כרחם יצאו היהודים למלחמה, כי אבד מהם מנוס, והתיצבו בשורה ארֻכּה לאֹרך שפת הנהר, כמטרה לחצי האויב ולשטף סוסיו. והרוכבים המיתו רבים מהם והפילו אותם אך תוך הנהר. חמשה־עשר אלף נפש נפלו בחרב הרומאים, וההמון אשר נלחץ בחזקת היד לקפוץ אל הירדן היה לאין־מספר. וכאלפים ומאתים איש נלקחו בשבי ויחד אִתּם שלל כבד מאד, חמורים וצאן וגמלים ובקר.

ו. המפלה הזאת לא נפלה מיתר מפלות היהודים ועוד גדלה בעיניהם מן האסונות הקודמים, כי כל דרך מנוסתם היתה מלאה חללים, ומַעבר הירדן נסגר מכֹּבד הפגרים, ואף ים המלח מלא גויות אדם, אשר סחפו אליו מי הנהר בהמון. ופלצידוס הלך מחיל אל חיל ומהר אל הערים הקטנות אשר מסביב וכבש את אָבֵל (אבל־השטים, אבילה) ואת יוּלִיַּס (בית־הרם, או בית רמתה) ואת בית הישימות ואת כל הארץ עד ים המלח והשיב בכל עיר את אנשי־עצתו מן היהודים הנופלים אל הרומאים. ואחרי־כן הושיב את אנשי־צבאו באניות ותפש את הבורחים על־פני ים המלח. ככה נפלה בידי הרומאים כל ארץ עבר־הירדן בברית ובמלחמה, חוץ מהמבצר מכור שׂגב מהם.

פרק שמיני: אספסינוס שמע על המעשים אשר היו בארץ גליה ומהר לכלות את מלחמת היהודים. ציור יריחו והעמק הגדול. על־דבר ים המלח.    🔗

א. בימים ההם הגיעה אל אספסינוס בשורת המרד, אשר פרץ בארץ גַּלִיָּה, כי וִינְדֶּקס וגדולי עם־הארץ פשעו בנירון, ופרשת המעשים האלה כתובה על ספרי הזכרונות לאשורה. הבשורה הזאת העירה את אספסינוס להחיש את המלחמה, כי צפה מראש את מלחמות־האחים [ברומא] ואת הרעה אשר נגד פני הממשלה כֻּלָּהּ, ועל־כן אמר להקים שלום בארצות המזרח ולהקל בזאת את המוראים בארץ איטליה. וכל העת אשר עצרוהו הגשמים הכין את המנוחה במקומות הנכנעים והציב בתוכם משמר והקים שרי־עשרות על הכפרים ושרי־מאות על הערים, וגם בנה רבות מן הערים הנהרסות. ולראשית האביב לקח את מַרבּית חילו ונסע מקיסריה אל אנטיפטרס ושם ישב שני ימים והקים סדר בעיר וביום השלישי נסע הלאה והחריב ולהט באש את כל הארץ אשר מסביב. אחרי הכניעו את כל מחוז תִּמנה פנה אל לוד ואל יבנה, אשר כרתו אִתּוֹ ברית־שלום, והושיב בהן את היהודים אשר נכנעו לפניו ומצאו חן בעיניו, ומשם עלה על אמאוס וכבש שם את מעברות ההרים בדרך ירושלים, ושׂם במקום ההוא את מחנהו והקיף עליו מצודה והשאיר שם את הלגיון החמישי, ומשם פנה אל מחוז בית לפתפי (או בית לפתנפי) (או בית לפתנפי)²⁷⁴ ושלח אותה באש, וגם את כל הארץ מסביב לגבול אדום, ואחרי־כן צוה להקים מבצרים במקומות הכּשׁר וגם לכד שני כפרים גדולים בארץ אדום בתוֶך, את בית־גברֵי²⁷⁵, ואת כפר טבא, והמית עשרת אלפים אישׁ ויותר וכאלף נפש לקח בשבי ואת יתר העם גרש מנחלתו והעמיד בכפרים האלה מִשמר מאנשי־חילו, למען יפשוט על ארץ ההרים להחריבנה. והוא עם שארית חילו שב אל אמאוס ומשם נסע אל ארץ שֹׁמרון ועבר על העיר הנקראה בשם „עיר־חדשה“ (נאפוליס) ובפי יושבי המקום – מַבַּרְתָּא²⁷⁶, ומשם ירד אל קָרָוָה (קוריאי) ולן במקום ההוא ביום השני לחדש דיסיוס (סיון), ובמחרתו שׂם את פניו אל יריחו, ושם התחבר אליו טרַיָּנוס, אחד משרי־צבאו, אשר העביר את חילו מעבר־הירדן, כי כבר נכנעה כל הארץ ההיא לפניהם.

ב. המון גדול מיושבי יריחו מִהר עוד לפני בוא הרומאים לברוח אל ארץ ההרים מול ירושלים, ואנשים רבים נשארו ונפלו בחרב, והרומאים לכדו את העיר העזובה. העיר יריחו בנויה בעמק, אולם ממעל לה רמה ארֻכּה מאד, קרחה ושוממה. לרוח צפון היא נמשכת עד גבול בית־שאן, ולרוח דרום עד ארץ סדום (הסדומים) וקצה ים המלח, ומול הרמה הזאת נמצאה רמת עבר־הירדן, תחלתה על־יד יוליס (בית הרם) וצפונה לה, והיא נמשכת לרוח דרום עד סומורה הקרובה לגבול סלע־ערב. ובארץ הזאת נמצא גם ההר הנקרא בשם הר־הברזל, המשתרע עד ארץ מואב. והארץ בין שתי הרמות האלה בתָוֶך נקראה בשם „העמק הגדול“ (ככר־הירדן, ערבות הירדן), תחלתו על־יד כפר צנבריי, והוא מגיע עד ים המלח. ואֹרך העמק הזה אלף ומאתים ריס ורחבו מאה ועשרים והירדן עובר בקרבו בתוֶך דרך שני יאורות השונים בתכונותיהם, ים המלח וים טבריה (כנרת, גינוסר), כי הראשון הוא מלא מלח ולא נמצא בקרבו דבר, אשר בו רוח חיים, ומֵימי השני הם מתוקים ומגַדלים יצורים חיים. ובימות־החמה מראה העמק הזה כשרוף באש ומרֹב היֹבש האויר מחניק ומביא חליים. וכל העמק הוא ככר שוממה, חוץ מנחל הירדן, ועל־כן התמרים על שפת הנהר דשנים ונותנים פרים לרֹב, אולם הרחוקים ממנו הם רעים ושֹׁערים.

ג. ובקרבת יריחו נמצא מקור מים חיים עשיר, אשר מימיו טובים מאד להשקות את האדמה. המקור הזה נפתח בקרבת העיר הישנה, היא הראשונה בערי הכנענים, אשר כבש יהושע בן־נון, ראש צבא העברים, בחרב. ועל המקור הזה מסֻפּר, כי לפנים היה משחית את תנובת השדה ואת פרי העצים וגם מזיק לילודי אשה, ומימיו היו מביאים מחלה ומוֶת לכל הברואים, אולם אחרי־כן נרפאו המים ונהפכו להיות בריאים וּמַפְרים בידי אלישע הנביא, הוא אוהב אליהו ויורשו. כי הנביא הזה גר בתוך יושבי יריחו, אשר קדמו את פניו באהבה רבה, ושׁלם להם טובה תחת טובה ואָצל להם ברכה עומדת לעד, כי נגש אל המקור והשליך אל המים כלי חרשׂ מלא מלח, ואחרי־כן נשא את ימין צדקו לשמים והסיך נסך לכַפּר את פני הארץ ולכרות אִתָּהּ ברית ובקש ממנה לרַפֵּא את המים ולפתוח גידים מתוקים, ואל האלהים התפלל כי יותיר לטובה את יושבי הארץ בפרי אדמתם וברי בטנם ולא ימנע מהם את מֵי הברכה האלה כל הימים, אשר יחזיקו בתֻמם. ובתפלה הזאת, אשר הקדים לה הנביא מעשים בתבונות כפיו, רִפּא את המקור, ותחת אשר היו המים לפני משַׁכּלים ומביאים דֶּבר ליושבי הארץ, החלו מהיום ההוא והלאה להביא ברכה לפרי בטנם וליבול ארצם. כי גדול מאד כֹּח המים להרוות את האדמה, עד אשר בנגעם רק בפניה יביאו עליה ברכה גדולה יתר ממי מעינות אחרים, המשקים את הארץ לרויה. ותחת אשר שכר המעינות ההם אינו גדול גם אם ילקחו מהם מים רבים, הנה המועט במקור הזה מחזיק ברכה מרֻבּה²⁷⁷. ומלבד־זאת המקור מרוה ככר גדולה מיתר המעינות כֻּלם, כי אֹרך עמק יריחו הוא שבעים ריס ורחבו עשרים ריס, והוא מגדל פרדסים נחמדים צפופים, ובהם עולים עצי תמרים רבים, שונים בטעמם ובשמותיהם, והמינים הדשנים נדרכים [ביקבים] ומוציאים דבש לרֹב, אשר אינו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים הרבות אשר בארץ הזאת. ושם נמצא עץ הקטף (עץ הצרי), היקר בכל פרי הארץ ההיא²⁷⁸, והכֹּפֶר ועץ המֹר, ובצדק יֹאמר האומר, כי הארץ היא גן אלהים, אשר בו גדלים העצים היקרים וכלילי היֹפי למיניהם למכביר. ואמנם הארץ הזאת היא מבֹרכה גם ביתר פרי האדמה ולא נקל למצֹא בעולם הישוב מקום אשר כמוה, כי האדמה משיבה את הזרע המָשלך אליה בברכה מרֻבּה. ואני חושב, כי חֹם האויר הרָוה ומזג המים הם סבת הברכה יחד, כי כח המים מצמיח את הנטעים ומשגשג אותם ולֵח האויר מחזק את שרשיהם באדמה ונותן להם כֹּח להתעודד בחרבוני קיץ. כי בימי־החמה הארץ הזאת היא כיקוד אש, ועל־כן אין איש יוצא ממקומו על־נקלה, אך המים השאובים לפני עלות השמש מַרבּים להתקרר בחוץ, ותכונתם היא הפך תכונות האויר אשר מסביב²⁷⁹. אולם בימי הקֹר המים מתחממים וטובים מאד לרחוץ בהם; אמנם גם מזג האויר הוא רך מאד בימים האלה, ועל־כן לובשים יושבי הארץ בגדי בד על בשרם בעת אשר יורדים שלגים בשאר ארץ יהודה. מיריחו עד ירושלים מהלך מאה וחמשים ריס, ועד הירדן ששים ריס, והארץ בין יריחו ובין ירושלים היא מקום ציה, מלאה אבני נגף. ובין יריחו ובין הירדן נמצא מקום מישור וגם הוא ערבה שממה וארץ לא־זרועה. ובזה ספרתי את כל מעלות ארץ יריחו המבֹרכה.

ד. ונאה לדבּר גם על תכונת ים המלח. הוא אשר אמרתי, כי מימיו הם מרים ואין בו נפש חיה, ומימיו הקלים²⁸⁰ נושאים על־פניהם את כל הדברים הכבדים ביותר המָשלכים אליהם, וקשה מאד לאדם לטבול במי הים הזה, גם אם ינסה לעשות זאת בכל מאמצי כחו. כאשר הגיע אספסינוס אל שפת הים, אמר לחקור את תכונותיו, וצוה לקחת אנשים, אשר לא ידעו לשׂחות, ולכפּות את ידיהם על אחוריהם ולהשליכם אל תוך המצולה, אך כֻּלם צפו על־פני המים, כאלו צנפה אותם רוח למעלה. ונפלאות הן חליפות צבע המים, כי שלש פעמים ביום הים משנה את מראה פניו לנֹגה קרני השמש ומופיע בעתרת צבעים שונים. במקומות רבים הוא מקיא מקרבו גושי מלח (חֵמָר, כֹּפֶר) שחורים והם נִשאים על־פני המים ודומים במראם ובגדלם לשוָרים כרותי ראש. עושי־המלאכה על־פני הים נגשים אל הגוּשים האלה ואוספים את הרגבים המדֻבּקים אל תוך ספינותיהם. וכאשר הם ממלאים את הסירות, לא נקל להם להוציא מהן את הרגבים, כי הסירה נדבקת אל הכֹּפר הנטפל אליה, ורק דמי־נדה או מי־רגלים עוצרים להפריד בין הדבקים האלה. והכֹּפר הזה הוא טוב למלא בו את סדקי האניות וגם מעלה ארוכה לגוף, ועל־כן מערבים אותו בסמי רפואה רבים. ואֹרך היאור הזה חמש מאות ושמונים ריס, כי הוא משתרע עד צֹער אשר בערָב למטה, ורחבו מאה וחמשים ריס. וסמוכה לים־המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבֹרכה במגד אדמתה ובכל טוּב עריה ועתה היא כֻלּה ארץ שרֵפה; על־כן יֵאָמר, כי ברקים להטו את הארץ הזאת בחטאות יושביה. ועוד עתה נשארו עקבות (רשמי) אש האלהים, ויש לראות שם צללי חמש²⁸¹ ערים. וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלִפתו דומה לצבע פרי עץ־מאכל, אולם בהִתָּלשו בכף הוא כָלה כעשן וכאבק²⁸². והמראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם (המִתּים) על־דבר ארץ סדום.

פרק תשיעי: אחרי כבוש גדרה (!) התכונן אספסינוס לצור על ירושלים, והנה הגיעה אליו בשׂורת מות נירון והוא שִׁנה את עצתו. שמעון איש־גרש.    🔗

א. ואספסינוס גמר להקיף את ירושלים מכל עבריה והקים מצודות למחנהו ביריחו ובחדיד ובשתיהן השאיר מצב מצבא הרומאים ומחיל עוזריהם. הוא שלח אל גרש²⁸³ את לוציוס אניוס ונתן בידו את חלק הרוכבים וחיל רגלי גדול. הוא עלה על העיר וכבש אותה מיד והמית אלף מבחורי היהודים, אשר לא מהרו לברוח, ואת בני־ביתם לקח בשבי ואת רכושם נתן לאנשי־צבאו לשלל. ואחרי־כן שרף את הבתים ויצא להלחם בכפרים אשר מסביב. אנשי־החיל נמלטו והחלשים הֻכּו בחרב והמקומות העזובים היו למאכלת אש. ככה נכבשו במלחמה כל ההר והעמק ונלקחו מידי יושבי ירושלים כל מוצאי העיר. והקנאים שמרו מאד על האנשים האומרים לנפול אל הרומאים, וגם מאנשי־ריבם, אשר לא השלימו עם הרומאים, אבד מנוס, כי סגר עליהם הצבא המקיף את כל העיר מעבָרים.

ב. ואספסינוס שב אל קיסריה והתכונן לעלות עם כל חילו על ירושלים, והנה באה אליו הבשורה, כי נהרג נירון, כעבור שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ושמונה ימים למלכו. כל דברי נירון ודרכיו הרעים, אשר נִבֵּל את כבוד שלטונו, במסרו את הממשלה בידי נבלים גדולים כנִימְפִידִיּוּס וטִיגֶּלִּינוּס ובידי נבזים מקרב עבדיו המשֻׁחררים, וגם דבַר קצו הרע, כאשר התנכלו האנשים האלה עליו להמיתו והוא נעזב מכל שומרי ראשו וברח עם ארבעת עבדיו המשֻׁחררים הנאמנים אל מגרש העיר ושם טרף את נפשו בכפו, והמורידים אותו מכסאו נשאו את עונם כעבור זמן קצר, וכן גם דבַר קץ המלחמה בגַליה, וכל דברי גַלְבָּה, אשר הוקם למושל יחיד (לקיסר) ובא אל רומא מארץ אספמיה, ואחרי־כן יצא עליו שם רע בקרב אנשי־הצבא, כי הוא איש שפל ונבזה והוא נהרג בראש השוק אשר ברומא, ובמקומו הוקם אָתּוֹן למושל יחיד, וכל דברי אָתּוֹן ומלחמתו עם שרי־הצבא אשר לוִיטֶלִיּוּס ומַפּלתו, וכל דברי המהומות בימי ויטליוס והמלחמה על־יד היכל הקפיטוליון, עד אשר הכו אַנְטוֹנִיּוּס פְּרִימוּס ומוּצִיָּנוּס אותו ואת כל לגיונות גרמניה לפי חרב, ובזה שׂמו קץ למלחמת־האחים [ברומא] – כל הדברים האלה אין אני רוצה לסַפּר פה לאשורם, כי המעשים האלה ידועים לכל ההמון, וגם נכתבו בספר בידי יונים ורומאים רבים. ורק למען השאיר את הקשר בין המעשים ולבלי נַתּק את שלשלת דברי הימים אזכיר בראשי־פרקים את הדברים: אספסינוס דחה לראשונה את המלחמה בירושלים ועיניו נשואות אל האיש, אשר יהיה למושל אחרי נירון. וגם בשמעו, כי היה גלבה לקיסר, לא רצה להחל את המלחמה, טרם אשר ימלא גם הוא (הקיסר החדש) את ידו בזה על־כן שלח אליו את טיטוס בנו לברכו ולקַבּל מפיו פקֻדה בדבר ארץ יהודה. ולדבר הזה יצא גם אגריפס באניה אל גלבה יחד עם טיטוס. הם עברו באניות גדולות (אניות־מלחמה) – כי הימים היו ימי החֹרף – על ארץ אֲכַיָה ושמעו, כי נהרגו גלבה אחרי מלכו שבעה חדשים ושבעה ימים, ואָתּוֹן נחל את שלטונו, כי לקח לו את הממשלה בחֹזק־יד. אגריפס גמר ללכת אל רומא ולא שׂם אל לבו את תמורת השלטון. ואת לב טיטוס העיר האלהים לנסוע מארץ יון אל סוריה והוא מִהר לשוב אל קיסריה לעמוד לפני אביו. ושניהם חכו בדאגה לעתידות הממשלה, כי שלטון הרומאים דמה אז לאניה מטרפת בים, ולא שתו את לבם למלחמת היהודים, כי חרדו לגורל ארץ מולדתם וחשבו, כי אין עתה שעת־הכּשׁר להלחם בעם נכרי.

ג. אולם מלחמה אחרת קמה על היהודים בעת ההיא. שמעון בן גיורא מילידי עיר גרש (גרסה) היה איש צעיר ונופל בערמתו מיוחנן המושל בעיר, אולם גדל ממנו בחֹזק־גופו ובעזות־נפשו, ובעבור זאת גֹרש בידי חנן הכהן הגדול מחבל עקרבים, אשר החזיק בו, ופנה אל השודדים המושלים במצדה. לראשונה היה חשוד בעיני האנשים ההם, ועל־כן צוו עליו לשבת עם האנשים, אשר הביא עמו בשפל העיר והם ישבו במרומי המקום. אולם אחרי־כן נגלה להם, כי הוא קרוב אליהם בדרכיו ונאמן בבריתם, ומני אז החל לצאת במלחמותיהם, בהגיחם מן המבצר, והחריב אִתּם יחד את המקומות מסביב. אבל בידו לא עלה להטות את לבם לדברים גדולים מאלה, כי כבר הסכינו לשבת במבצר ויראו להרחיק ממאורתם. אולם שמעון התאוה לעשות מִמשל עריץ ובקש גדולות לנפשו, ובהגיע אליו השמועה, כי מת חנן, פנה אל ארץ ההרים והעביר קול מסביב, כי יקרא דרור לעבדים ויתן שלל רב לבני־חורין, ולדבר הזה התלקטו אליו אנשי־בליעל מכל עבר.

ד. וכאשר אסף לו שמעון גדוד חזק, פשט על הכפרים בארץ ההרים, ומיום ליום הלך מספר אנשיו הלוך וגדול, עד אשר ערב את לבו לרדת גם אל ארץ המישור, וכבר נתן את פחדו על הערים, וגם רבים מגדולי העם ראו, כי עצמה ידו והוא עושה חיל בכל דרכיו, ונפתו ללכת אחריו וחילו לא היה עוד אספסוף עבדים ושודדים לבד, כי נמצאו בקרבו גם אזרחים רבים, אשר שמרו את פקֻדתיו כדבר מלך שליט. הוא פשט על נפת עקרבים (עקרבה) ועל כל הארץ עד אדום־רבּה. ובכפר אחד הנקרא עין (או: נעין) בנה חומה ועשה לו כתבנית מבצר לשבת בו לבטח ובעמק הנקרא פרעתֵי (או: פארן)²⁸⁴ הרחיב הרבה מערות, ורבות מהן מצא דרושות לחפצו ושָׂם אותן לבתי־מסכנות לטמון שם את אוצרותיו ולאסוף שמה את השלל, וגם הניח שם את פרי האדמה, אשר בזז, ורבים מגדודיו שכנו במקום ההוא. וגלוי היה, כי הוא מלמד את חילו לקרב ואוסף לו כלי־מלחמה, למען עלות על ירושלים.

ה. והקנאים יראו, פן יתנפל שמעון על העיר, ואמרו להפר את עצתו בטרם יתחזק מאד, ויצאו לקראתו בחרב בהמון גדול. אבל שמעון קִדם את פניהם במערכה, והמית רבים מהם לפי חרב, ואת הנשארים גרש אל תוך העיר, אך טרם ערב את לבו להשתער בחֹזק־יד על חומת העיר ונטה מעליה, ונסה להכניע לראשונה את ארץ אדום, ועלה על גבולה בראש עשרים אלף אנשי־צבא מזֻינים. ראשי האדומים הקהילו בחפזון את אנשי המלחמה בקרב הארץ, עשרים וחמשה אלף שולפי חרב, ושלחו רבים לשמור על ארצם מפני הסיקריים היושבים במצדה, ואחרי־כן יצאו לקראת שמעון אל גבול ארצם. שמעון התנגש אתם ונלחם בהם כל היום, ולא נגף לפניהם, אך לא עצר כח להכותם, ושב אל נעין, והאדומים הלכו לביתם. וכעבור זמן קצר עלה שמעון על ארצם בחיל גדול מבראשונה, וחנה על־יד כפר אחד שמו תקוע, ושלח את אחד מחבריו ושמו אלעזר אל המבצר הקרוב הורדיון לדַבּר על לב אנשי המשמר, כי יסגירו אותו בידו. השומרים קבלו את פני אלעזר ברצון, כי לא ידעו את סבת בואו, אולם כאשר פתח את פיו ודרש מהם למסור את המבצר בידו, שלפו את חרבותיהם, ואלעזר לא מצא מנוס והתנפל מראש החומה אל העמק אשר למטה ומת מיד. פחד נפל על האדומים בראותם את חיל שמעון הגדול, ועל־כן אמרו לשלוח מרגלים לפני המלחמה לתור את מחנה אויביהם.

ו. אחד מראשי האדומים, ושמו יעקב, התנדב לעשות את הדבר הזה ובלבו צפן מחשבת בגד. הוא יצא מאלוּרוֹס²⁸⁵, הכפר, אשר בו נאסף חיל האדומים, ומִהר לכרות ברית עם שמעון ולמסור בידו את ארץ מולדתו, ושמעון נשבע לו, כי תשאר לו מִשׂרת כבודו כל הימים, ואז הבטיח יעקב את שמעון, כי יעזור לו להכניע את כל הארץ, ואחרי־כן עשה לו שמעון כֵּרה גדולה בכבוד ויקר והבטיחהו להרים את קרנו ברב פאר, וכאשר שב יעקב אל אנשיו דִבּר אליהם שקרים להפליג במספּר צבא שמעון, ואחרי־כן היה דברו בלאט אל שרי־הצבא, וגם פִּתּה את ההמון אחד אחד לקבל את פני שמעון ולתת בידו את השלטון בלא מלחמה. ובעוד הוא עושה דברו, שלח מלאכים אל שמעון לקרֹא לו וגם הבטיחהו להפיץ את האדומים מפניו. וכן עשה: כאשר קרב חיל שמעון, קפץ יעקב ראשון על סוסו וברח יחד עם מתי־סודו. פלצות אחזה את האדומים וכלם נשמטו מן המערכה לפני הקרב ושבו איש למקומו.

ז. ככה עלה בידי שמעון לבוא בגבול אדום בלי מלחמה, כאשר לא קוה מראש. הוא התנפל פתאם על העיר הקטנה חברון ולכד אותה והוציא ממנה שלל גדול וגם גזל הרבה פרי האדמה. לדברי אנשי המקום חברון עתיקה לימים מכל ערי הארץ הזאת וגם נבנתה לפני מֹף (מנפי, ממפיס) אשר במצרים ומִספּר ימיה אלפים ושלש מאות שנה והם מספרים²⁸⁶, כי העיר הזאת היתה משכן אברהם אבי היהודים אחרי עלותו מארם נהרים (מסופוטמיה), ואומרים, כי משם ירדו בני אברהם מצרימה. וגם מצבות קברותיהם נראות בעיר הזאת עד היום הזה והן עשויות שיש יפה, לכבוד ולתפארת. ובמרחק ששה ריס מן העיר נראה שם אֵלָה גדולה, ולדברי האנשים האֵלָה הזאת עומדת מראשית בריאת העולם עד עתה. – ושמעון יצא מחברון ועבר בכל ארץ אדום והחריב את הכפרים והערים ושחת את כל הארץ, עד אשר לא יכלה עוד לנהל בלחם את המונו העצום, כי מלבד אנשי־המלחמה עלו עם שמעון עוד ארבעים אלף איש. אולם שמעון הוסיף להחריב את הארץ יותר מדי ספקו בזדון לבו ובעברתו על העם (האדומים), עד אשר נהפכה ארץ אדום למִדבּר ציה וכמראה היער, המכֻרסם כֻּלו אחרי הארבה, ככה נשארה ארץ אדום שוממה מאחורי צבא שמעון. כי שרף ונתץ ורמס ושׂם לבער את כל פרי השדה ואחרי צבאו היתה האדמה הפוריה נוראה מארץ מלֵחה, ובכל הארץ החרבה לא נשאר זֵכר, כי היתה לפנים עושה פרי.

ח. הדברים האלה החרידו את הקנאים עוד הפעם, והם לא נועזו לצאת לקראת שמעון ולהתראות אִתּו פנים, ורק שׂמו מארבים במעברות ההרים ולקחו בשבי את אשת שמעון עם רבים מעבדיה, ושמחו מאד לדבר הזה, כאִלו מצאה ידם לתפוש את שמעון בעצמו, ושבו אל העיר ואמרו בלבם, כי עוד מעט ויניח שמעון את כלי־נשקו ויתחנן אליהם על אשתו. אולם לא חמלה תקפה את שמעון לשמע העֹשק הזה, כי־אם חֵמה עזה, והוא נגש אל חומת ירושלים כחית־טרף פצועה, אשר לא עצרה כֹּח לתפוש את המכּה אותה וכלתה את חמתה בכל אשר מצאה לפניה, ואחז את כל האנשים החלשים והזקנים משערי העיר ללקט את ירק השדה או לקושש עצים ועִנה אותם וגם הכּם נפש ובכבד־אפו כמעט טרף את בשר החללים, אף תפש רבים וקצץ את ידיהם ושלח אותם העירה, באמרו להפיל אימה על השונאים וגם לסכסך את העם באנשים אשר עשו לו רעה. והוא צוה על קצוצי הידים להודיע בעיר, אשר נשבע שמעון באלהים המשגיח על כל יושבי הארץ, כי ירעיש את חומת העיר ויעשה לכל העם כאשר עשה להם ולא יחמול על נער וזקן ולא יבדיל בין הנקיים ובין החַיָּבים, אם לא תוּשב אליו אשתו חיש מהר. לדבר הזה נבהלו כל יושבי ירושלים וגם הקנאים חרדו מאד ושלחו אליו את אשתו, ואז שככה חמתו, ורגע קטן חדל לשפוך דם כמים.

ט. לא בארץ יהודה בלבד היו מחלֹקת ומלחמות־אחים, כי־אם גם בארץ איטליה. כי גלבה נהרג בשוק במרומי עיר רומא, ואָתּוֹן הוקם למלך ונלחם עם וִיטֶליּוּס, אשר שׂם גם הוא נזר מלכות על ראשו, כי בחרו בו הלגיונות אשר בגרמניה, וכאשר פגש אתּוֹן על־יד בֵּדְרִיָּקוֹן (נ"א: פְּרֵגְדיַּקּוֹן) בארץ גליה את וַלֶּנס וצֶצִינָה, שרי־צבא ויטליוס, התגבר עליהם ביום הראשון, וביום השני היתה יד צבא ויטליוס על העליונה. ואחרי אשר נשפך דם רב טרף אתּון את נפשו בכפו בעיר ברוכסלון, בשמעו על־דבר מפלתו, ושלשה חדשים ושני ימים עמד בראש הממשלה. וצבאותיו עברו אל מפקדי חיל ויטליוס, והוא (ויטליוס) נסע עם הצבא ‎אל רומא. – ובין כה וכה נסע אספסינוס מקיסריה בחמישי לחֹדש דַּיְסיוס (סיון) ויצא להלחם בארצות היהודים, אשר לא נכנעו עוד לפניו. הוא עלה על ארץ ההרים וכבש שני פלכים, את ארץ גופנא ואת ארץ עקרבתה (עקרבים), וגם את הערים הקטנות בית־אל ועפרים (עפרין), והציג שם משמר ורכב עד שערי ירושלים, ורבים מהנופלים בידו הומתו בחרב ורבים נלקחו בשבי. וצראליס, אחד משרי החילים, לקח עמו את חלק הרוכבים והרגלים והחריב את ארץ אדום העליונה ולכד פתאֹם את כפרתא, הנקראה בשקר בשם עיר, ושרף אותה, ואחרי־זאת עלה על עיר אחרת, הנקראה כפר־ביש (כַּפִּרַבִּיס), ושׂם מצור עליה. חומתה היתה חזקה מאֹד, וצראליס אמר בלבו להתמהמה בקרבתה זמן רב, והנה פתחו לפניו יושביה פתאֹם את שעריהם ויצאו לקראתו בענפי זית והסגירו את עירם בידו. צראליס הכניע אותם ועלה משם על עיר אחרת עתיקה מאֹד, היא חברון, הבנויה – כאשר אמרתי לפני זה – בארץ ההרים לא רחוק מירושלים. הוא כבש את מבואי העיר בחֹזק־יד וצִוה להמית את כל המון אנשי־המלחמה הנשאר בתוכה, ואת העיר שרף באש. וככה נכנעו כל המקומות בארץ יהודה, מלבד הורדיון ומצדה ומכור, אשר נתפשו בידי השודדים, ועיני הרומאים היו נשואות אל ירושלים.

י. וכאשר הציל שמעון את אשתו מידי הקנאים, שב עוד הפעם אל שארית האדומים והרדיף את העם הזה ממקום למקום ואִלץ את הרבים לברוח אל ירושלים, אולם גם שמה רדף אחריהם והקיף עוד פעם על החומה והכרית את כל היוצאים לעבוד בשדה מדי תפשו אותם בכפו. מחוץ שִׁכּלה חרב הרומאים וחרב שמעון הנוראה ממנה, ומבית הציקו לעם הקנאים, הקשים מהרומאים ומשמעון גם יחד, ועל כֻּלם עלה חֶבר הגלילים בחכמתו להרע ובמעשי זדונו. כי האנשים האלה העלו את יוחנן לגדֻלה, ומן היום, אשר עשה ממשלה, שלם להם גמול חסדם, ונתן להם לעשות כטוב בעיניהם. ובתאות שֹׁד וחמס, אשר לא ידעה שָׂבעה, בדקו הגלילים את בתי העשירים, ורצחו את הגברים והתעללו בנשים בזדון, ובעודם מגֹאלים בדם זבחיהם נתנו את הגזלה ביין ושתו לשכרה, וכשׂבע נפשם עוללו מעשי תעתועים, כי עשו את שערותיהם ולבשו שמלות נשים, ומשחו את בשרם בשמן המֹר, ולמען התיַפּות קרעו בפוך עיניהם. ולא רק את עדי הנשים שׂמו עליהם, כי גם עגבת נשים חמדו להם, ובעצמת זמתם בקשו דרכי אהבים אסורים. הם התגוללו בקרב העיר כמו בבית־זונות וטמאו אותה כֻּלה במעשיהם הנתעבים. ובפְנים כמראה נשים הרבו לרצוח בזרוע ימינם, ועוד הם הולכים הלוך וטפוף ברגליהם, נהפכו פתאם לאנשי־מלחמה, והוציאו חרבות מתחת בגדי הצבעונים, ודקרו בהן את כל הנמצא. וכאשר נמלט איש מידי יוחנן, קדם שמעון את פניו בתאות רצח, והבורח מפני העריץ מבית נפל בחרב העריץ אשר מחוץ. וכל הדרכים נסגרו בפני אנשי השלום, האומרים לנפול אל הרומאים.

יא. ועל יוחנן קמה מריבה מקרב אנשי חילו; כל האדומים, אשר היו ביניהם, נפרדו מהם וגמרו להתנפל על העריץ, כי קנאו בעֹצם ידו ושנאו אותו על אכזריותו. הם התנגשו עם הקנאים והמיתו מהם רבים והנשארים נדחפו אל חצר המלך הבנויה בידי גְרַפְטֵי, הוא קרוב אִיזט מלך חדְיַב. אולם האדומים הרסו אתם יחד אל המקום הזה וגרשו ממנו את הקנאים אל הר־הבית, ונטשו לבֹז את אוצרות יוחנן, כי מקום מושב העריץ היה בחצר־המלך ההיא, ושם צבר את כל הבִּזה אשר מצאה ידו. בין כּה וכה התלקטו כל הקנאים הנפוצים בעיר אל המקדש והתחבּרו לבורחים, ויוחנן התכונן לצאת אתם למלחמה לקראת האדומים ועַם ירושלים. אמנם האדומים לא יראו את תנופת יד הקנאים, כי היו גבורים מהם במלחמה, אך פחדו משגעונם, פן יתגנבו פתאם בלילה מבית־המקדש וימיתו אותם וישלחו באש את כל העיר. על־כן נאספו יחד ונועצו את הכהנים הגדולים למצֹא דרך ישרה להשָּׁמר מעלילות הקנאים. אולם האלהים בלע את רוח עצתם, עד אשר מצאו להצלתם רפואה מרה ממות. הם גמרו לקרֹא לשמעון, למען הסיר מעליהם את עֹל יוחנן, ולהביא בתפלה ובתחנה עריץ שני בשערי העיר. העצה הזאת נצחה, והם שלחו את מתתיה אל שמעון ובקשו את האיש הנורא הזה לבוא בשערי העיר; וגם פליטי ירושלים, הבורחים מפני הקנאים, הפצירו בשמעון, כי כלתה נפשם לשוב אל נחלותיהם. בעינים רמות נעתר שמעון לקול תחנוניהם לבוא ולהשתרר עליהם ובא אל תוך העיר לפדותה מידי הקנאים והעם קדם את פניו בברכה כפני מושיע ומגן. אולם בהגיע שמעון עם חילו אל העיר, נתן את לבו להכין את שלטונו, וגם הקוראים לו לעזרה נחשבו לאויבים בעיניו, כאנשים אשר נקרא להלחם בהם.

יב. ככה היה שמעון למושל ירושלים בשנה השלישית למלחמה בחֹדשׁ קְסַנְתּיקוֹס (ניסן). ויוחנן והמון הקנאים נסגרו בהר־הבית והפסידו את כל רכושם בעיר – כי חיש מהר היה לבז בידי אנשי שמעון – ולא ידעו מאין תבוא ישועתם. שמעון השׂתער בעזרת העם על הר הבית, אולם הקנאים התיצבו באולמים ועל צנות המגדלים וגרשו את המתנפלים עליהם. ורבים מאנשי שמעון נפלו חללים ורבים נפצעו, כי ממרום שבתם השכילו הקנאים לקלוע ולא החטיאו את המטרה. משׂגב המקום היה לישוּעה לקנאים, ועוד הוסיפו לבנות ארבעה מגדלים אדירים, ומהם הגביהו לשלח את חציהם אל האנשים. המגדל האחד הוקם בקרן מזרחית־צפונית, השני מעל ללשכת הגזית, והשלישי מן הקצה האחר למול העיר התחתונה, והרביעי נבנה על ראש לשכות בית־המקדש, במקום אשר שם נהג אחד הכהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל־שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון למד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני – לשוב אל המלאכה. בראשי המגדלים האלה הציגו הקנאים את כלי־הקלע המהירים ואת הבליסטראות וגם את הרובים והקַּלָּעים אשר להם. על־כן לא הוסיף עוד שמעון להתנפל כפעם בפעם [עליהם], כי נפל לב רבים מאנשיו, ובכל־זאת החזיק מעמד בפני הקנאים בעֹצם ידו, אף כי אבני־הקלע, המתעופפות מן המכונות למרחוק, המיתו רבים מאנשי־המלחמה.

פרק עשירי: אנשי־הצבא הרומאים ביהודה ובמצרים קרו את אספסינוס לקיסר. – הוא פתּח את יוסף מן האזיקים.    🔗

א. גם את עיר רומא מצאו צרות נוראות בעת ההיא. וִיטליוס בא עם צבאו מארץ גרמניה ועוד הוליך עמו אספסוף גדול מלבד אנשי־הצבא, וכאשר צרו מקומות מחני־הצבא (הקסקרטין) מהכיל את ההמון הגדול הזה, הפך את כל העיר רומא למקום מחנה ומִלא כל בית ובית אנשי־צבא. והאנשים האלה, אשר לא ראו עשׁר ויקר מימיהם, הביטו בעיניהם אל כל חֹסן הרומאים ואל הכסף והזהב, אשר מצאו בכל מקום, וקשה‎‎‎ היה להם לכבוש את תאות בצעם, וכמעט שלחו את ידיהם בבזה והמיתו את העומדים להם לשטן. אלה הדברים היו בארץ איטליה בימים ההם.

ב. ואספסינוס כִּלה לכבוש את המקומות הקרובים אל ירושלים ושב אל קיסריה ושמע שם על־דבר המהומות בארץ איטליה וגם נודע לו, כי היה ויטליוס למושל יחיד. ואף כי הבין אספסינוּס כחֹק לשמוע מצות אדוניו ולהכנע, כהבינו להיות נגיד ומצוה, בכל־זאת נרגז לבשׂורה הזאת ולחרפה נחשב בעיניו לשמע בקול ההולל הפרוע הזה, אשר הפקיר את כל עניני הממשלה. הוא התעצב אל לבו מאד על הצרה הזאת ולא יכול להבליג על יסוריו, וגם לא לעשות מלחמה עם שונאים זרים בעת חרבן מולדתו. אולם במדה אשר בערה חמתו והִשִּׂיאה אותו לעשות מעשׂי־נקם, עצרה אותו רוח בינתו, בשומו אל לבו את המרחק הגדול ובדעתו, כי הגלגל החוזר בעולם יתנכל להביא עוד חליפות רבות, בטרם יגיע עד ארץ איטליה, ומה גם כי היה עליו להפליג בים בעת החֹרף. על־כן כבש את חמתו המתלקחת בקרבו.

ג. אולם שׂרי־החֲיָלות ואנשי־הצבא נועצוּ איש את רעהו להקים מהפכה וצעקו בכעס: „הנה אנשי־הצבא ברומא המתענגים על רֹב שלום, אלה מוגי־לב הנבהלים לשמע אֹזן על־דבר מלחמה, נותנים את השלטון בידי אנשי־שלומם כטוב בעיניהם, והם מקימים להם מושלים למלא את תאות בצעם, ואנחנו, אנשי־המלחמה, אשר עבדנו עבודה קשה, אנחנו, אשר כבר הלבינו שערותינו תחת קובע המלחמה, יושבים ומחשים ונותנים את הממשלה לאחרים, אף כי נמצא בקרבנו איש, אשר נאה לו לעשות ממשלה מכל חבריו? ובמה נגמול לו טובה חֵלף חסדיו אתנו, אם נאחר לעשות את הדבר למועד הזה? כי בצדק תֵּאוֹת הממשלה לאספסינוס ולא לויטליוס, ולנו המשפט להקים מלך ולא לאנשים, אשר המליכו את זה! כי המלחמות, אשר התעַנֵּינוּ בהן, אינן קלות ממלחמות הצבא העומד בגרמניה, ואין אנו נופלים בגבורת נשקנו מהאנשים, אשר הביאו להם עריץ משם. והן בלי מלחמה נצליח את מעשינו, כי מועצת הזקנים ועם הרומאים לא יתנו את משפט הבכורה למשובת ויטליוס על חכמת אספסינוס, ולא יבחרו להם לראש עריץ אכזרי תחת מושל־חסד, ואיש עקר – במקום אבי־בנים. כי ערֻבּה נאמנה לשלום המלכות היא נחלת־הכסא²⁸⁷ הכּשֵׁרה. אם יאתה הממשלה לבינת הזקנים, הנה נמצאה המדה הזאת באספסינוס, ואם כח העלומים נאה למלוכה, הנה נמצא אתנו טיטוס בנו, וזקנת האחד ועלומי השני שקולים יחד לטובת השלטון. ולא אנחנו לבד נִתּן כח לבחירינו במעֹז שלשת הלגיונות וחיל־עזר מלכי הברית אשר אתנו, כי־אם גם כל ארצות המזרח וגם ארצות המערב (אירופה), הרחוקות מפחד ויטליוס, תהיינה נאמנות בבריתנו, וגם בארץ איטליה נמצאו עוזרים לנו, הלא הם אחי אספסינוס ובנו הצעיר. והנה אל הבן הזה יִלָּוו רבים מהבוחרים בני־המעלה, ואחי אספסינוס הוא פקיד על משמר־העיר ובמשרתו זאת יהיה לנו לעזר לא מעט בכבשנו את הממשלה, אולם אם נשב בעצלתים, הנה תקים מועצת־הזקנים את הממשלה בידי האיש ההוא, הנבזה גם בעיני אנשי־חילו, השומרים על מלכותו“.

ד. ככה נדברו אנשי־הצבא איש אל אחיו, ואחרי־כן נאספו והתחזקו יחד וקרו את אספסינוס לקיסר, ובקשו ממנו להציל את הממשלה הנמצאה ברעה. ואף כי דאג אספסינוס מכבר לעתידות הממשלה, לא מִלא אותו לבו לקחת את השלטון לעצמו, כי בחר מנת הדיוט היושב במנוחה מפאר מלכות הקשור בסכנה. על־כן מאן אספסינוס למלא את רצון הצבא, אולם שרי החַילים הציקו לו מאד ואנשי־הצבא כִתּרוהו בחרבות שלופות ואמרו להמיתו נפש, אם ינער את כפיו מכבוד המשרה. הוא הפציר בהם והִרבה לדַבּר אליהם ולבאר, מדוע הוא מואס בממשלה, אך לא עצר כח לשנות את דעתם, ולאחרונה נדרש למשאלותיהם.

ה. מוּצִיֵנוּס וכל שרי הַחֲילים דברו על לב אספסינוס לנהג מנהג מושלים, ויתר הצבא דרש ממנו לצאת בראשו למלחמה על כל העומדים לו לשטן, אולם אספסינוס גמר להכין את שלטונו באלכסנדריה, בדעתו אשר ארץ מצרים היא מבחר חלקי ממשלת הרומאים, כי היא מנהלת את רומא בלחם, ועל כן האמין, כי רק בהשתררו על הארץ הזאת יוכל להוריד את ויטליוס ממשרתו, גם אם תהיה ידו על התחתונה במלחמה, כי לא יוכל המון עיר רומי לשאת את הרעב, ומלבד זאת אמר למשוך אליו את שני הלגיונות החונים באלכסנדריה, כי הִתאוה להשָּׂגב בפני כל תמורות הגורל בארץ הזאת, אשר קשה להבקיע אליה בדרך היבשה, ומעֵבר הים אין בה נמלים, כי ממערב סוככת עליה לוב, ארץ הצמא, וגבול הדרום לצד ארץ כוש הוא סוֵן (סיאֵני) עם משברי היאור, אשר נבצר מכל אני־שיט לעבור בהם, וממזרח משתרע הים האדֹם (ים סוף) עד קופטוס, וצודת הצפון היא הארץ, המשתרעת עד גבול סוריה, ויחד עמה הים הנקרא בשם ים מצרים, אשר אין בו אף נמל אחד. ככה ארץ מצרים מֻקפת חומה מכל עבריה. ואֹרך הארץ בין סין (פלוסיון) ובין סוֵן אלפים ריס, אולם דרך האניה מפְּלִינְתִּינִי עד פֶּלוּסִיּוֹן הוא שלשת אלפים ושש מאות ריס. והאניות המפליגות במימי יאור מצרים (נילוס) מגיעות עד העיר הנקראה על שם הפילים (יֵב, אלפנטיני), ושם עוצרים עליה משברי הנהר הנזכרים מנסוע הלאה. וחוף אלכסנדריה קשה לאניות גם בעת שלום, כי מבוא הים צר שם מאד, ונתיב האניות מתפתל מפני הסלעים, אשר מתחת למים. ועל חלק המבוא מצד שמאל סוככים שָׁתות עשויים בידי אדם, ומעבר ימין נמצא לפני המבוא האי פַּרוֹס, אשר כבר דברתי עליו, ובו מגדל גבוה, המאיר את דרך יורדי הים למרחק שלש מאות ריס, למען יוכלו להטיל את עגני אניותיהם מרחוק בעת לילה, כאשר יקשה מהם להגיע אל היבשה. וגם מסביב לאי הזה נמצאו שָׁתות גדולות, מעשי ידי אדם, וגלי הים מתפוררים לפניהם וגם לפני המצודות אשר ממולם, ומשבריהם הגדולים מרתיחים את מפרץ הים והם מסֻכָּנים מאד במקום הצר הזה. אולם מבית למפרץ הים חוף אלכסנדריה הוא חוף מבטחים, וגֹדל הנמל שלשים ריס. ודרך הנמל הזה באים אל מצרים כל הדברים החסרים לחֹסן הארץ, ומשם יוצא עודף חֹסן התושבים אל כל קצוי תבל.

ו. על־כן שׂם אספסינוס את לבו לשלוט בארץ הזאת ולהכין בזה את ממשלתו ומִהר לשלוח אל טבּריוס אלכסנדרוס, הנציב במצרים ובאלכסנדריה, ולהודיעו, כי התנדב הצבא לקרֹא אותו למלך, והוא נטל עליו בעל־כרחו את כל כֹּבד השלטון, וגם לבקש ממנו, כי יהיה איש־ימינו ועוזרו. וכקרֹא אלכסנדרוס את דברי האגרת, שמח מאד, ומִהר להשביע את צבאו ואת עם מצרים לתת את ידם לקיסר החדש. אלה ואלה שמעו לדבריו ברצון, כי ידעו את האיש ואת גבורתו וחכמתו למראה־עין. אספסינוס מִלא את ידי אלכסנדרוס להכין את ממשלתו, והוא ערך את כל הדברים לקראת בואו. כהרף־עין נפוצה השמועה על־דבר הקיסר, הבא מארץ המזרח, וכל עיר ועיר קראה חג לבשורה הטובה והקריבה זבחים לשלום אספסינוס, וגם הלגיונות במוּסִיָּה ובפַנוֹנִיָּה, אשר התקוממו זה מקרוב לשֵׁמע זדון לב ויטליוס, נשבעו בשמחה רבה להכיר את אספסינוס למושל. והוא הסיע את חילו מקיסריה והלך אל בארות, ושם קדמו את פניו צירים רבים מארץ סוריה וגם מיתר מדינות (אפרכיות) המזרח, ומסרו לו נזרים ומכתבי־ברכה מכל עיר ועיר. גם מוצינוס נציב סוריה בא אל בארות והודיע את אספסינוס, כי נכון לב כל עם הארץ בבריתו וכל עיר נשבעה לו שבועת אמונים.

ז. וכראות אספסינוס, כי השעה משחקת לו כרצונו וכבר הצליח בידו רֹב חפצו, השיב אל לבו, כי יד אלהים העלתה אותו לגדֻלה וגזרת הצדק המושל בעולם השלימה בידו את השלטון. הוא זכר את כל האותות – כי מופתים רבים בִּשׂרו לו את שלטונו העתיד – וגם את דבר יוסף, אשר ערב את לבו לקראו בשם קיסר עוד בחיי נירון, ונבהל בהעלותו על לבו, כי האיש הזה עודנו אסור תחת ידו, ועל־כן קרא למוצינוס וליתר שרי־הצבא ולאוהביו, וסִפּר להם את מפעלי יוסף ואת כל הרעה, אשר מצאה את הרומאים מידיו בעיר יודפת, ואחרי־כן את דבר נבואתו, אשר נחשבה בזמנה בעיניו לחזון־בדים, יליד הפחד, אולם עתה הוכיחו הזמן והמעשים, כי היא דבר אלהים, והוסיף לדבּר: „לחרפה יהיה הדבר, אם כמשפט העבדים יֵעָשה לאיש, אשר נִבּא לי את שלטוני וגלה לי את קול האלהים וחלקו יהיה כחלק יתר האסירים“. לדברים האלה צוה להביא את יוסף ולהתיר אסוריו. והחסד הזה, הנעשה לשבוי נכרי, היה אות לטובה לשרי־הצבא, כי גם להם ישלם אספסינוס ביד נדיבה. וטיטוס, אשר נצב לפניו אביו, קרא: „הן נצדק במעשנו, כאשר נגֹל מעל יוסף את חרפתו בחרב; אם לא נתיר את הכבלים, רק נרתק אותם, יהיה משפטו כמשפט איש, אשר לא נאסר מעולם – כי כדבר הזה יֵעשה לאיש, אשר נאסר על לא עון“. העצה הזאת מצאה חן בעיני אספסינוס, ובפקֻדתו יצא אחד מאנשי־הצבא וגדע את הכבלים בקרדֹם. ככה קבל יוסף בשכר נבואתו את כבודו הראשון, ומן היום ההוא והלאה נאמן לצופה עתידות.

פרק אחד־עשר: אחרי תבוסת ויטליוס ומותו מִהר אספסינוס אל רומא, וטיטוס בנו שב להלחם בירושלים.    🔗

א. ואספסינוס נדרש לכל הצירים במשאלותיהם והפקיד בכל עיר ועיר פקידים ישרים ובני־המעלה ונסע אל אנטיוכיה, ושם נועץ לאן יפנה, והוציא משפט, כי טוב לו למהר אל רומא מלנסוע אל אלכסנדריה, כי ראה את העיר הזאת בטוחה בבריתו, בעוד אשר בארץ רומא קמו מהומות על־ידי ויטליוס. על־כן שלח את מוצינוס אל איטליה ונתן בידו צבא גדול, רוכבים ורגלים. אולם מוצינוס ירא לנסוע בעצם ימי החֹרף בדרך הים, ועל־כך נהל את צבאו ברגל דרך ארץ קפודקיה ופריגיה.

ב. ובעת ההיא לקח עמו אַנְטוֹנִיּוּס פְּרִימוּס את הלגיון השלישי מן הצבא החונה במוּסיה, כי הוא היה הנציב בארץ ההיא, ומִהר להקדיש מלחמה על ויטליוס. ויטליוס שלח לקראתו את צֶצִינָה אַלֵּינוּס עם צבא רב, כי בטח באיש הזה, אשר השכיל לנצח את אָתּוֹן. צצינה יצא מרומא והחיש את מסע צבאו, עד אשר מצא את אנטוניוס בקרבת קרֵמוֹנָה העיר אשר בגַליה, והיא גם עיר הגבול לארץ איטליה. אולם בראות צצינה את המון אויביו ואת טכסיסי מלחמתם הטובים לא נועז להתנגש אִתּם, ובהבינו, כי לא יעלה בידו להִסוג אחור לבטח, גמר לבגוד באדוניו והקהיל את שרי־המאות ואת שרי־האלפים אשר לו ופתּה אותם לעבור אל אנטוניוס, בהשפילו את חֹסן ויטליוס ובהרימו למעלה את עֹצם ידי אספסינוס. הוא אמר להם: „הנה ויטליוס נושא רק שם מלכים, אולם כל תֹּקף המלוכה נמצא בידי אספסינוס. על־כן טוב לנו למהר ולהפוך את הצרה לרוָחה ולהפר בעצתנו את הסכנה, בטרם נכרע במלחמה. כי אספסינוס יעצור כֹּח לכבוש את שארית הממשלה גם זולתנו וּויטליוס לא יוכל להציל את כסאו אף בעזרתנו“.

ג. ככה הִרבּה צצינה לדבר על לבות אנשיו ועבר עם חילו יחד אל אנטוניוס. אולם בלילה ההוא נחמו אנשי־הצבא ממחשבתם, כי פחדו מחמת שולחם, פן תהיה ידו על העליונה. הם שלפו את חרבותיהם, ורצו להכות את צצינה נפש, וכמעט מִלאו את רצונם, לולא נפלו שרי־האלפים לרגליהם והתחננו אליהם על נפשו. אנשי־הצבא השיבו את ידיהם מהמית את צצינה, אך אסרו אותו בנחֻשתים והתכוננו לשלח אותו אל ויטליוס. וכשמוע אנטוניוס את הדברים האלה, ערך את אנשיו והוליך אותם להלחם במתקוממים, ואלה עמדו על נפשם מעט מזער ואחרי־כן פנו עֹרף ונמלטו אל קרֵימונה. פרימוס לקח עמו את רוכביו, וסגר על מוצאי המבצר, ואחרי־זאת הקיף את רֹב צבאם לפני שערי העיר והכה את האנשים לפי חרב ויחד עם פליטיהם הבקיע אל העיר ונתן אותה לאנשי־צבאו לבז, וסוחרים רבים מן הנכרים וגם רבים מאזרחי העיר נפלו בחרב ויחד אתם נשמד כל צבא ויטליוס, שלשים אלף ומאתים איש. אולם גם מאנשי־צבא אנטוניוס, הבאים עמו ממוסיה, נפלו ארבעת אלפים וחמש מאות חללים. ואחרי־כן הוציא פרימוס את צצינה לחפשי ושלח אותו אל אספסינוס לבַשר את דבר המעשה. ובבואו קבל אותו אספסינוס באור־פנים וכסה על חרפת בגדו בעשותו לו כבוד, אשר לא קִוָּה לו.

ד. וכאשר הגיעה הבשורה אל סַבּינוס, היושב ברומא, כי אנטוניוס הולך וקרב, התאזר עז ואסף את גדודי אנשי־הצבא, השומרים על העיר בלילות וכבש בעזרתם את היכל הקפיטולרון בלילה ובבֹּקר נלוו אליו רבים מנכבדי העם וגם דומיטיַנוס בן אחיו, אשר זו שמו מבטחם, כי יתגבר על האויב. ויטליוס לא שם לבו לצבא פרימוס, והֵעיר את כל חמתו על סבינוס והמתקוממים עמו, כי ביצר לבו האכזרי צמא לדם נדיבי העם ושלח את חלק הצבא, אשר בא עמו [מגרמניה], להשתער על הקפיטוליון. בגבורה רבה נלחמו אנשי־הצבא האלה, וגם צריהם העומדים במקדש למעלה, אך לאחרונה התגברו הלגיונות הבאים מגרמניה בעֹצם מספרם וכבשו את הגבעה. בדרך פלא נמלטו דומִיטִיַנוּס ורבים מראשי הרומאים, ויתר ההמון כֻּלו הֻכּה לפי חרב, וסבינוס הובא אל ויטליוס והומת. ואנשי־הצבא בזזו את קדשי ההיכל, ואחרי־זאת שלחו אותו באש. וכעבור יום אחד בא אנטוניוס עם חילו אל שערי העיר, ואנשי ויטליוס יצאו לקראתו להלחם ברחובות העיר והֻּכּו שלש פעמים ונשמדו כֻלם. ויטליוס יצא שכּוֹר מארמון המלוכה, כי הִרבּה לאכול ולהיטיב את לבו – כאלו ידע כי זאת היא סעֻדתו האחרונה – וההמון סחב אותו ברחובות העיר, והִרבּה ליסרו ולענותו בכל מיני ענויים, ושחט אותו בראש חוצות רומא. וימי מלכותו היו שמונה חדשים וחמשה ימים. ולוּ נגזר עליו להאריך ימים, כי עתה קצרו ממשלת רומא למלא את שׂפק תאותו. ומספר יתר החללים היה חמשים אלף ומעלה. הדברים האלה קרו בשלישי לחדש אַפֶּלַיוֹס (כסלו), וביום המחרת בא מוצינוס בראש צבאו אל רומא ומנע את אנשי אנטוניוס מבּוא עוד בדמים, כי הוסיפו לבדוק בבתים ולהמית רבים משׂרידי ויטליוס וגם מן האזרחים, אשר נחשדו בעיניהם כי ידם נכונה עמו, ובגֹדל כעסם לא רצו לחכות עד אשר יפֹרש הדבר במשפט. מוצינוס הביא את דומיטינוס והקים אותו למושל בעם עד אשר יבוא אביו. והעם הנפדה מכל צרותיו הריע תרועת שמחה וברך את שם הקיסר אספסינוס ושמח, כי נכונה הממשלה בידו וכי סר מעליו שבט ויטליוס.

ה. ואספסינוס נסע אל אלכסנדריה וקבל שם את הבשורה הטובה מרומא ושמה נאספו צירים מכל קצות הארץ לברכו. והעיר הגדולה הזאת, השניה לרומא בעולם, צרה מהכיל את המון הבאים. ואחרי אשר קמה ישועה לרומאים, שלא קוו לה מראש, וכל הממשלה נכונה בידי אספסינוס, שׂם אספסינוס את פניו להכניע את שארית יהודה. הוא גמר לשוב אל רומא לקץ החֹרף ואת בנו טיטוס שלח בראש צבא בחור לכבוש את ירושלים. טיטוס העביר את חילו אל נִיקוֹפּוֹלִיס, הרחוקה עשרים ריס מאלכסנדריה, ושם הושיב את צבאו באניות מלחמה ונסע דרך היאור (נילוס) בנפת מֶנְדֶּס עד העיר תמוּיִס, ושם הוריד את הצבא והסיע את צבאו ביבשה וחנה על־יד העיר הקטנה צֹען (טָנֵס, טַנִּיס) ובלילה השני לן בּהֵרַקְלִיּוֹפּוֹלִיס ובלילה השלישי בסין (פֶּלוּסיוֹן) ושם נתן מנוחה לחילו שני ימים, וביום השלישי עבר את מעברות סין (פלוסיון) ואחרי־כן נסע במדבר דרך יום אחד ושׂם את מחנהו בקרבת מקדש האל זֶוס קַסִּיּוּס, ובלילה שני לן באוֹסְטְרַקִּינִי, ובמקום תחנותו זה לא נמצאו מים, כי יושבי המקום מביאים שמה את המים ממרחק. אחרי־כן נח טיטוס ברִינוֹקוּרוֹרָה, ומשם הגיע אל רָפִיה (רפיח) ביום הרביעי, והעיר הזאת היא תחלת גבול סוריה. וביום החמישי שׂם טיטוס את מחנהו בעזה ומשם בא אל אשקלון. ואחרי־כן נסע מאשקלון וחנה ביבנה, ומיבנה נסע אל יפו. ומיפו בא אל קיסריה, ושם חשב לאסוף גם את יתר צבאותיו.

 

ספר חמישי    🔗

פרק ראשון: מלחמות הקנאים בירושלים והצרות אשר מצאו את העיר.    🔗

א. בדרך, אשר אמרנו למעלה, עבר טיטוס את המדבר הגדול אשר ממעל (צפונה) למצרים עד ארץ סוריה ובא אל קיסריה ושם אמר לפקד את צבאותיו [ולהלחם ביהודים]. אולם בעת אשר היה עוד טיטוס באלכסנדריה יחד עם אביו ועזר לו להכין את הממשלה החדשה, אשר הפקיד אלהים בידו, גדלה ועצמה מלחמת־האחים בירושלים, כי שלש מפלגות קמו הפעם וכל אחת רָבה בצרותיה, עד אשר יאמר האומר, כי היה הדבר הזה לחסד־מעט בקרב הרעות ולאות גמול אלהים [לרשעים]. כבר למעלה סֻפּר על־דבר זדון הקנאים נגד העם, אשר ממנו היתה ראשית מפלת העיר, וגם פֹּרש מאַין צָמח [הזדון הזה] ואיך פרח ועלה למעלה ודבַר כל הרעות אשר הביא לרגליו, ולא ישגה איש באמרו על המעשה הזה, כי הוא מריבה, אשר נולדה מתוך מריבה (מחלֹקת גוררת מחלֹקת), כדרך החיה הרעה, אשר חסרה את טַרפּה מן החוץ והחלה לאכול את בשר עצמה.

ב. כי אלעזר בן שמעון, הוא אשר סכסך לראשונה את הקנאים בעם והוליך אותם אל הר־הבית, התעַבּר בעת ההיא ביוחנן, באמרו, כי נלאה לשאת את תועבותיו יום־יום – כי לא חדל יוחנן משפוך דם – ובאמת, יען אשר לא רצה להכנע לפני עריץ הבא אחריו [להסיג את גבולו] והִתאוה לעשות ממשלה בעם ולקחת את השלטון לעצמו. הוא משך אחריו את יהודה בן חלקיה ואת שמעון בן חצרון²⁸⁸, שני אנשי־חיל, ויחד אתָּם את חזקיה בן חובר²⁸⁹, איש נשוא־פנים, ולכל אחד מהם נלוו קנאים רבים. הם תפשו את חומת בית ה' הפנימית ושׂמו את נשקם מעל לשערי הקֹדש נֹכח פני ההיכל. ולחם היה להם לשֹבע, כי כל מתנות הקֹדש נמצאו תחת ידי האנשים האלה, אשר כל אשם [ומעל בקדשים] כאין נחשב בעיניהם, ועל־כן גברו חֲיָלים. בכל־זאת לא נועזו להתנפל על צריהם, כי היו מתי־מִספּר, אך התחזקו במקום אשר תפשו בידם ועמדו במרדם. במדה אשר עלה עליהם יוחנן במספר אנשיו, נפל מהם בערך מקום תחנותו, כי השונאים עמדו ממעל לו ולא היה לו שכר בהתנפלו עליהם. ובכל־זאת לא הִרפּה יוחנן מהם בחמתו, אף כי בכל קרָב מצאו אותו רעות רבות יותר מאשר עשה לאנשי אלעזר, ולא שקט ולא נח. והקרָבות בין אלה ואלה לא חדלו ואבני־הקלע והחצים נזרקו כל הימים, וכל פנות המקדש רוו מדם הרוגים.

ג. ושמעון בן גיורא, אשר קרא לו העם לעזרו בצרתו, כאשר קוה אליו, כי ממנו תבוא ישועתו, והקים אותו לשליט עריץ לרצונו – משל עתה בעיר העליונה ובחלק העיר התחתונה והחליף כֹּח לקרָב עם אנשי יוחנן, בראותו, כי קמה להם מלחמה מלמעלה. אולם מדי התנגחו אִתּם היתה ידו על התחתונה, תחת אשר עצמו עליהם שונאיהם, העומדים על גביהם. וכאשר נלחם יוחנן מפנים ומאחור, היה מזיק ונִזק גם־יחד, כי במדה אשר נִגף לפני אנשי אלעזר, בהיות מצבו שפל מהם, ככה הצליח במלחמתו עם אנשי שמעון, כי הגביה מהם לשבת. הוא בכֹח ימינו עצר את הנלחמים בו מלמטה, ואת [הקנאים], המורים עליו מן המקדש ממעל, השקיט במכונות המלחמה. כי היו לו כלי־קלע מהירים וגם זורקי־רמחים ורומֵי־אבנים, ובכלי־המשחית האלה הֵגן על עצמו מפני אנשי מלחמתו, ועוד הוסיף לעשות בהמיתו רבים ממקריבי הזבחים. כי אף אשר היו הקנאים (אנשי אלעזר) פריצים עושים כל מעשה רשעה, בכל־זאת נתנו לכל הרוצה להביא זבח לבוא אל הקֹדש, והיו בודקים את בני העיר הבאים בחשד ובזהירות רבה, ואת הזרים היו חוקרים בלבד. וכאשר עלה בידי האנשים האלה לשַׁכּך את אכזריות הקנאים ולבוא בשערי המקדש, נפלו לקרבן מלחמת־האחים, כי אבני־הקלע השלוחות מן המכונות היו מגיעות עד המזבח ונופלות על הכֹּהנים ועל מקריבי הזבחים. ורבים, אשר עלו מקצות הארץ אל המקום המהֻלל והמקֻדש בקרב כל באי עולם, נפלו חללים על־יד זבחיהם והשקו מדמם את המזבח הנכבד גם ליונים ולכל הלועזים (הגויים), ונבלות בני העיר והזרים, הכהנים והעם התערבו יחד, ובכל קצות חצר־האלהים נאסף דם החללים לאגמים. הוי, העיר האֻמללה, האמנם גם מידי הרומאים הגיעו אליך נוראות כאלה, בבואם אל שעריך לטהר אותך באש משקוצי בניך? כי לא הוספת להיות עוד מִשׁכּן האלהים וגם לא יכלת להשאר חבל נחלתו אחרי אשר היית לבית־קברות לבניך ובית־מקדשך נהפך לשדה־מתים! ואולי עוד תשובי לראות בטובה, אם תעצרי כֹח לכפר את פני האלהים, אשר שָׂמֵך לשממה! אך משפט הכתב הזה דורש ממני להבליג על מרי־לבי, כי לא פה המקום לקונן על צרות עמי, רק לסַפּר את פרשת המעשים. ועל־כן אוסיף לדַבּר על הליכות מלחמת־האחים.

ד. ככה נחלקו עוכרי ירושלים לשלשה מחנות: אנשי אלעזר, השומרים על בכּורי הקֹדש, הִצו ברוח שכרון על יוחנן, ויוחנן ואנשיו בזזו את בני העיר ורָבו בשמעון ואנשיו. וגם לו היתה העיר לטֶרף במלחמתו עם צריו. ומדי היות מלחמה ליוחנן מפנים ומאחור, חצה את אנשיו להלחם לשני עברים: אלה ירו מן האולמים בשונאיהם העולים עליהם מן העיר ואלה הגֵנו על עצמם במכונות־מלחמה בפני המורים עליהם מבית־המקדש. וכאשר רָוח לפעמים ליוחנן מצריו העומדים למעלה, כי עיפו ממלחמתם או שתו לשכרה ושבתו מריב לזמן־מה, היה יורד בלב אמיץ עם רבים מאנשיו להלחם בשמעון ושולח אש בבתים המלאים צידה מכל המינים בחלק העיר אשר פנה שמה. וכדבר הזה היה גם שמעון עושה, מדי רדפו אחרי יוחנן לעת ברחו מפניו. ככה השחיתו שניהם את הלחם, אשר הכינה העיר לעת מצור, ובזה עשו טובה לרומאים, כי נתקו בידיהם את עורק כֹּחם. כי כל המקומות מסביב להר־הבית היו למאכֹלת אש ו[חלק] העיר אשר בין שני השונאים בתוֶך נהפך לשדה־מערכה שומם וכמעט כל הצידה הנמצאה בירושלים היתה לבָער – הצידה אשר היתה מַספקת את צרכי יושבי העיר למצור שנים לא מעט. ולאחרונה הסגיר הרעב את העיר בידי האויב – אמנם איש לא האמין, כי יקום הדבר הזה, – ורק ידי המורדים עשו והכינו זאת!

ה. ובעת אשר היתה העיר לשדה־מלחמה בין חורשי רעה ואספסוף ריקים ופוחזים, נדמה העם הסגור בין הלוחמים בתוֶך לגוף גדול הנכרת אברים אברים. הזקנים והנשים לא ידעו מאין יבוא עזרם והתפללו אל הרומאים ועיניהם כלו מיַחל למלחמה הבאה מן החוץ, אשר תפדם מכל צרותיהם מבית. בהלה נוראה ופחד נפלו על יושבי ירושלים, כי נסתרה מהם עצה לשַׁנות את מצבם ולא נשארה להם תקוה להשלים [עם הרומאים]. ומנוס אבד מאוהבי השלום; כי בכל מקום היו עיני השומרים צופיות ולמרות המריבות אשר ביניהם חשבו ראשי השודדים, כי האזרחים המדַבּרים שלום אל הרומאים והחשודים במחשבתם לברוח אליהם – הם שונאים בנפש לכֻלם יחד, ועשו להם מטבח. ואמנם רק בעצה הזאת השלימו ביניהם – להמית את האנשים הטובים הראוים לישועה. וקול צוחת הלוחמים לא נדם יומם ולילה, ונוראה ממנו היתה יללת הסובלים [במסתרים]. כי הצרות, אשר התגוללו עליהם מבלי־הרף, היו להם למקור דמעה תמיד. אמנם חרדתם סגרה בעד נאקותיהם: הם כבשו מגֹדל פחדם את מכאוביהם בחֻבּם ונאנקו דֹם – אולם אנחותיהם העצורות היו להם כענויי שחת. ואיש לא נשא את פני אחיו [ההולכים למות] בעודם בחיים ולא דאג להביא את ההרוגים אל קבר – וסבת שני הדברים יחד היה מפח־נפש האנשים, אשר נואשו מחייהם – כי אלה, אשר לא היה חלקם במלחמות־האחים, קבלו עליהם ברצון את כל הבא עליהם, בדעתם, כי הם בני־מות באין מנוס. והמורדים דרכו על החללים, אשר נערמו מסביב להם, והתנגחו איש את רעהו בשארית עֶברה, כאלו שאפו רוח עִועים מהפגרים המֻצעים לרגליהם. הם חבּלו מחשבות־רצח חדשות לבקרים ומִלאו אחרי עצתם הרעה מיד, ולא נבהלו מכל דרכי נאצה ורֶשע. ואף בעצי הקֹדש מעל יוחנן ובנה לו מהם מכונות־מלחמה. כי לפנים יעצו הכהנים הגדולים והעם לחַזק את יסודות ההיכל ולהרים אותו עשרים אמה, והמלך אגריפס פזר כסף לרֹב והביא מן הלבנון את העץ הדרוש לבנין, גזעי עצים נפלאים בהדר גזרתם ובגדלם. אולם המלחמה השביתה את העבודה, ויוחנן גזר את העצים והקים לו מגדלים, בראותו, כי אֹרך העצים יספיק כנגד הנלחמים אתו ממעלֵה המקדש. הוא אמר להקריב את המגדלים אל בית־המקדש ולהציגם מאחורי החומה למול האכסדרה במערב, כי רק שם יכול להעמיד אותם, תחת אשר שאר חלקי הר־הבית נפסקו על־ידי מדרגות למרחוק.

ו. ויוחנן קוה להתגבר על אויביו בעזרת המכונות אשר עשה, בחללו את הקֹדשׁ, אך אלהים הוביש את יגיע כפיו והביא את הרומאים על העיר בטרם הספיק להציג אף אחד מן המגדלים. כי טיטוס אסף את כל חלקי צבאו וצוה את אנשיו לעלות על העיר והסיע אותם מקיסריה. תחת פקֻדתו נמצאו שלשת הלגיונות²⁹⁰, אשר החריבו את ארץ יהודה לפני זה יחד עם אביו, וגם הלגיון השנים־עשר, אשר נִגף לפנים יחד עם צסטיוּס. ללגיון הזה יצא שם בגבורים, ועוד התמַכּר להלחם ביתר עֹז למחוֹת את זֵכר מפלתו. טיטוּס פקד על הלגיון החמישי לצאת לקראתו דרך אמאוס ועל הלגיון העשירי לעלות אליו דרך יריחו. והוא נסע עם צבאותיו הנשארים ואליהם נלוו גם חיל מלכי הברית, המון גדול מאד, ועוזרים רבים מארץ סוריה. גם את חסרון אנשי־הצבא בארבעת הלגיונות, כמספר אשר לקט אספסינוס ושלח עם מוצינוּס אל איטליה, מִלאו הפעם האנשים הבאים עם טיטוס. כי אלפים איש בחור באו אליו מן הצבא החונה באלכסנדריה ושלשת אלפים מחיל־המשמר אשר על נהר פרת. ועל כל ידידי טיטוס גדל טִבּריוס אלכסנדרוס ברוחו הנדיבה ובחכמתו, הוא אשר היה לפני נציב במצרים ועתה נלקח אחר כבוד להיות למצביא הראש חֵלף הדבר אשר עשה, כי היה הראשון אשר תמך בימינו את הממשלה החדשה בתחלתה ובאמונה רבה נקשר אליה על כל צרה שלא תבוא. והוא הלך אחרי טיטוס להיות לו ליועץ בדברי המלחמה, כי היה גדול מחבריו במדת שניו ובדעת זקנים.

פרק שני: טיטוס עלה על ירושלים ותר את המקום ונמצא בסכנה. מקום מחנהו. סוללי הדרכים.    🔗

א. בעלות טיטוס על ארץ שונאיו הלכו לפניו עבדי המלך²⁹¹ וכל צבא הברית ואִתּם יחד הסוללים ומודדי המחנה, ואחריהם נושׂאי כבודת שרי־הצבא, ואחרי אנשי־החיל המזֻינים הסוככים על אלה נסע טיטוס בעצמו עם בחורי הצבא ונושאי הרמחים (הלונכיאות), ומאחוריו חיל הרוכבים אשר ללגיונות; אלה נסעו בראש לפני מכונות־המלחמה ויחד אִתּם שׂרי־האלף עם בחורי צבאם ושרי הגדודים (הקוֹהוֹרטוֹת), ואחריהם דגלי הצבא (הסמנים) עם הנשר בתוֶך, ולפניהם המחצצרים הנותנים את האותות, ואחר אלה כל צבא המערכה מסֻדר בשורות, ששה ששה אנשים ברֹחב. ואחרי הצבא הלכו משרתי כל לגיון ולגיון ולפניהם כבודת הצבא, ומאחורי כל הצבא נסעו השכירים וחיל־המאסף השומר עליהם. ככה הסיע טיטוס את הצבא בסדר, כמשפט הרומאים, ועלה דרך ארץ שמרון ונכנס לראשונה אל גופנא, אשר נתפשׂה לפני זה בידי אביו, ובה נמצא מצב הרומאים, ושם לן לילה אחד והשכים בשחר ופנה קֵדמה ועבר עוד מעברה וחנה במקום הנקרא בלשון היהודים עמק הקוֹצים²⁹² בקרבת כפר אחד הנקרא גבעת שאול²⁹³, הרחוק כשלשים ריס מירושלים. ובבואו שמה לקח עמו כשש מאות מבחורי רוכביו והלך לתור את העיר מסביב ולבחון את חֹזק חומותיה ולתַכּן את רוח היהודים, אולי יִבּהלוּ בראותם אותו ויכנעו לפניו בטרם יתנגח אִתּם. לאזניו הגיע דבר האמת, כי העם, המדֻכּא בידי אנשי־הריב והשודדים, חושק בשלום, אבל אינו ממלא אחרי רצונו, כי כשל כֹּחו לקום על נפשו.

ב. כל העת אשר רכב טיטוס בדרך המלך העולה אל החומה לא יצא לקראתו איש משערי העיר. אולם כאשר נטה מן הדרך הזאת על־יד מגדל פְּסֶפינוֹס ונהג את גדוד הרוכבים הצדה, הגיחו פתאם אנשים לאין־מספר אצל המגדלים הנקראים מגדלי־הנשים מתוך השער אשר לנֹכח מזכרת (מצבת־הזכרון של) הילני והבקיעו את שורות אנשיו והתנגחו פנים אל פנים עם הרוכבים ההולכים בדרך המלך ולא נתנו להם להתחבר עם אחיהם הנוטים מעליהם וסגרו את הדרך על טיטוס עם רוכבים מתי־מספר. אלה לא יכלו עוד לעלות, כי הככר לפני חומת העיר נחרשה כֻּלה תלמים וחריצים מסביב לשׂדי בתי האילנות וגם גנים עברו בה לארכה ולרחבה וגדרות רבות הפרידו ביניהם. ומלבד־זאת ראה טיטוס, אשר לא יצלח בידו לשוב במרוצה אל אנשיו, כי האויבים נצבו ביניהם בהמון גדול, וכבר הפכו הרוכבים העולים בדרך המלך את פניהם [לשוב אל מחנם], כי רבים מהם לא ידעו את הרעה, אשר נמצא בה המלך²⁹⁴, וחשבו, כי גם הוא נסוג אחור, ונמלטו על נפשם. וכראות טיטוס, כי רק בגבורתו לבד יוכל למצֹא ישועה, הפך את סוסו וקרא אל חבריו אשר עמו ללכת אחריו וקפץ אל תוך המון אויביו לבקוע לו דרך ביניהם בחֹזק־יד ולשוב אל אנשיו. והפעם נגלה לעין מבין, כי מְסִבּות המלחמות ופגעי המלכים בידי האלהים המה: אף כי הרבו המורים לירות בטיטוס, אשר לא היה לו קובע ולא שריון – כי לא יצא להלחם, רק לתור [את מחנה האויב] – לא נגע חץ אחד בבשרו, כי כל החצים ואבני־הקלע פסחו עליו ושבו ריקם, כאִלו נשלחו להחטיא את המטרה. והוא גזר בחרבו בלי־הרף על ימין ועל שמאל ורבים, אשר נלחמו אִתּוֹ, הדף בפרסות סוסיו אל עבר פניו וגם רמס את הנופלים לארץ. למראה אֹמץ־לב הקיסר הרימו שׂונאיו קול צעקה וחזקו איש את רעהו להתנפל עליו, אולם בכל מקום אשר דפק שמה את סוסו, נסו אויביו מפניו והמונם נפוץ מעליו. חבריו, אשר היו עמו בצרה, דבקו אחריו, אף כי מטר חצים ואבני־קלע נתַּךְ עליהם מאחור ומשני צדיהם, ורק תקוה אחת נשארה להם להציל את נפשם, אם יגיעו למקום חפצם יחד עם טיטוס בטרם יקיפו אותם האויבים. רק שנים מהם הרחוקים [מטיטוס] נפלו חללים. את האחד הקיפו היהודים ברכבו על סוסו ודקרוהו בחנית, ואת השני המיתו בקפצו למטה ולקחו את הסוס. ועם הנותרים שב טיטוס בשלום אל המחנה. ככה עשו היהודים חיל בקרָב הראשון הזה והדבר עורר בלבם תקוה נמהרה, והשעה הקלה אשר שחקה להם נתנה להם אֹמץ־לב הרבה ובטחון בעתיד.

ג. ואחרי אשר התחבר בלילה הלגיון הבא מאמאוס אל צבאו, יצא הקיסר משם (מגבעת שאול) לפנות בֹּקר והגיע אל המקום הנקרא צופים (סקוֹפּוֹס), אשר שם מתגלה העיר לעיני רואים ובית־המקדש מופיע בכל גדֻלתו, ועל־כן נקראה בצדק הרמה הסמוכה לעיר מצפון בשם צופים. במרחק שבעה ריסים מן העיר צוה טיטוס על שני הלגיונות לחנות שם יחדו, ועל הלגיון החמישי – לחנות מאחורי אלה שלשה ריסים, כי קצר כֹּחוֹ מעמל המסע בלילה ועל־כן גמר טיטוס לתת לו מקום מנוחה, למען יוכל לבנות לו שם מצודה לבטח. וכאשר החלו הלגיונות להקים את המצודות, בא גם הלגיון העשירי מדרך יריחו, אחרי השאירו שם חלק אנשי־הצבא המזֻינים לשמור על המעברה, אשר לכד אספסינוס לפנים. הלגיון הזה צֻוה לחנות במרחק ששה ריסים מירושלים בהר הנקרא הר־הזיתים, אשר מפאת מזרח לעיר, ונחל עמֹק מפריד בינו ובינה, ושֵׁם הנחל קדרוֹן.

ד. והמלחמה הקשה מן החוץ, אשר התגוללה פתאֹם על העיר, הפסיקה בפעם הראשונה את מריבות האחים הנִצים ביניהם בּלי־הרף. בבהלה השקיפו המורדים על הרומאים החונים בשלשה מקומות, ונוסדו יחדו בעצה רעה ונדברו איש אל רעהו: „למה אנחנו מחשים ואיזה רוח עבר עלינו לשאת במנוחה את שלשת המצודים אשר נבנו עלינו לעצור את רוח אפנו? הנה אנשי מלחמתנו מוסיפים אֹמץ באין מכלים דבר – ואנחנו סגורים בחומותינו ואוספים את ידנו ומניחים את כלי־נשקנו ומביטים אל החזיון הזה, כאִלו דבר יפה היה ונעשה לטובתנו! גבורים אנחנו – צעקו בקול – להלחם בינינו בלבד, והרומאים יראו ברכה בריבנו ויתפשו את העיר באפס־יד“. כדברים האלה דברו בהתאספם יחד ותפשו את כלי־נשקם והגיחו במרוצה להלחם בלגיון העשירי. הם קפצו דרך הנחל והתנפלו בצעקה נוראה על האויבים הבונים את מצודת המחנה. והאנשים האלה נפרדו אז לגדודים רַבּים למלא את עבודתם ולרגל הדבר הזה פּרקו את רֹב נשקם, כי האמינו, אשר לא יערבו היהודים את לבם להתנפל עליהם, וגם אם יתנדבו לעשות כדבר הזה תפֵר מלחמת־האחים את עצתם – על־כן נבהלו עתה לדבר הבא עליהם פתאֹם ועזבו את מלאכתם, ואחדים נחפזו לברוח, ורֻבּם רצו לקחת את נשקם, אבל בטרם הסבּוּ את פניהם אל השונאים הֻכּוּ [בחרבותיהם]. כי היהודים התאזרו עֹז בראותם את נצחון חלוציהם ומספרם הלך הלוך ורב, והמונם גדל עוד הרבה פעמים יותר בעיניהם ובעיני השונאים, כי היתה השעה משַׂחקת להם. כי אנשי־הצבא (הרומאים) הסכינוּ לעמוד במערכה ישרה ולמדו להלחם בסדר על־פי הפקֻדה הנתונה להם, ומהומה גדולה היתה בהם הפעם, כאשר קמה עליהם מלחמה בטרם יכלו לערוך מערכה. על־כן נסוגו הרומאים אחור מפני השונאים המתנפלים עליהם פתאם, אבל מדי הפוך הנרדפים את פניהם אל היהודים המדביקים אותם, עצרו בעד מרוצתם וגם פצעו רבים מהם, אשר לא נזהרו בשטף רדיפתם. אולם מספר המגיחים מן העיר גדל כפעם בּפעם, והמבוכה רַבָּה בקרב הרומאים, עד אשר נדחפו ממקום המחנה. וכמעט היה כל הלגיון עדי אובד, לולא מהר טיטוס לעזרתו, בהגיע לאזניו שמוּעת הדבר. הוא הִרבּה ליסר את האנשים על מֹרך לבּם והפך את פני הבורחים, והתנפל עם בחורי הצבא אשר אִתּוֹ על אגף היהודים מן הצד, והמית בהם לא מעט וגם פצע רבים, וגרש את כֻּלם ודחף אותם אל הנחל אשר למטה. והיהודים נמצאו ברעה גדולה בהתגלגלם במורד ההר, אבל אחרי עלותם מן הנחל הפכו את פניהם אל הרומאים ונלחמו בהם מעבר לנחל, וכה ארך הקרב עד חצות היום, וכאשר ירדה השמש מעט מרוח דרום, הציג טיטוס במערכה את אנשי־הצבא, אשר באו עמו לעזרה, ועוד אנשים מן הגדודים למול המגיחים מן העיר, ואת שארית הלגיון שלח אל ראש הר־הזיתים להקים מצודה.

ה. ובעיני היהודים נדמה הדבר למנוסת האויבים, והצופה אשר עמד להם על ראש החומה הניף את מעילו, ולאות הנתון הזה פרץ המון חדש מתוך העיר בזרם חזק מאד, עד אשר דמתה מרוצתו למרוצת חיות־טרף, ובאמת לא עצר איש מהעומדים במערכה לשׂאת את כֹּבד גבורת היהודים וכאִלוּ נתּך על הרומאים ברד מכלי־קלע: הם נתקו את שורותיהם ופנו עֹרף ונמלטו אל ראש ההר. רק טיטוס נשאר עם אנשים מתי־מִספר במורד ההר. אמנם אוהביו, אשר בושו מפני ראש־הצבא ונשארו יחד עמו לא פחדו מהסכנה, הרבו לדבר על לבו, כי יסוג אחור מפני היהודים [מרי הנפש] ההולכים למות, ולא יחרף את נפשו בעד אנשי־צבאו, תחת אשר עליהם מֻטל להשאר ולהגן עליו, וגם ישׂים אל לבו את ערכו, כי הוא ראש־הצבא וגם מושל העולם, ולא עליו לעמוד במערכה כאחד אנשי־הצבא, פן יביא עליו שואה, והוא כתֹרן אשר הכל נשען עליו. אולם טיטוס לא הטה את אזנו לשמוע, והתיצב למול האויבים הרצים אליו ונלחם פנים אל פנים עם המעפילים לעלות והכה בהם, ואחרי־כן ירד מן ההר והבקיע אל המון היהודים והדף אותם. הם נבהלו מאד מאֹמץ לבו ומעֹצם גבורתו, אולם לא ברחו אל העיר, רק נטו מעליו לשני עברים ורדפו אחרי אנשי־הצבא הבורחים אל מרום ההר. וטיטוס התנפל על השונאים מן הצד ובצר את רוחם. בין כה וכה ראו אנשי־הצבא, בוני המצודה בראש ההר, את אחיהם הבורחים למטה, ועוד הפעם נפל עליהם פחד ומהומה קמה ביניהם, וכל הלגיון נפוץ, בחשבו, כי איש לא יוכל לעמוד בפני עֹצם רוח היהודים, וגם טיטוס בעצמו פנה עֹרף, כי לולא הדבר הזה לא יכלו אנשי־הצבא לברוח ולעזוב אותו לנפשו. וכאלו נפלה מחִתּת אלהים²⁹⁵ על האנשים: כי הסתובבו אנה ואנה, ופתאם ראו אחדים מהם את ראש־הצבא בקרב האויבים ופחדו מאד פן ימצאנו אסון, והרימו קול צעקות להודיע את הדבר בכל הלגיון. הבושה הפכה את פני אנשי־הצבא, והם החלו לחרף איש את אחיו על מנוסתם ועוד יותר על אשר עזבו את הקיסר לנפשו. ואחרי־כן התנפלו על היהודים בכל כֹּחם והבריחו אותם בפעם אחת ממורד ההר ודחפו אותם אל הנחל. לאט לאט פנו היהודים אחור ולא חדלו להלחם, אולם הרומאים גברו עליהם בגֹבה מעמדם והדפו אותם אל העמק. טיטוס מהר עם אנשיו לרדוף אחריהם, ואת הלגיון שלח לבנות את המצודה מחדש, והוא עם העומדים עליו בראשונה עצרו את השׂונאים. ואם עלינו להודיע דבר אמת, מבלי להפריז על המדה מתוך חֹנף וגם מבלי להקטין את הדבר מתוך קנאה, יֵצֵא מדברינו, כי הקיסר בעצמו הציל את כל הלגיון הנמצא בצרה פעמַים, וגם נתן לו להקיף ולבצר את מצודת מחנהו לבטח.

פרק שלישי: מריבת־אחים חדשה בירושלים. היהודים טמנו פח לרומאים וטיטוס יסר את הצבא על פחזותו.    🔗

א. וכאשר שבתה המלחמה לפני שערי העיר למִצער, התעוררה מחדש המריבה אשר מבית, כי הגיע מועד חג־המצות בארבעה־עשר יום לחֹדש קְסַנְתִּיקוֹס (ניסן), אשר הוא לדעת היהודים ראשית זמן צאתם מעבדות מצרים. ואנשי אלעזר פתחו את שערי המקדש וקבלו את כל בני העם הבאים שמה לעבוד את האלהים. ויוחנן עשה את החג כסות־עינים למזמתוֹ הרעה ושקד לשלוח את החשֻׁכּים מקרב אנשיו, אשר היו גם ברֻבּם טמאים, עם חרבות מתחת למדיהם, אל בית־המקדש לתפשו. ובבוא האנשים אל העזרה הפשילו את בגדיהם והראו פתאם את כלי־נשקם. מהומה גדולה קמה מיד סביב לבית־המקדש וצעקה עלתה למרום, כי בני העיר, שעמדו מרחוק למלחמת־האחים, חשבו, כי לנפשות כֻּלם אורבים המרצחים, והקנאים הבינו, כי עליהם לבדם נטשה החרב, ועל־כן עזבו את משמר השערים וקפצו אל צנות המגדלים בטרם השיבו מלחמה אל חיק שונאיהם, ונמלטו אל המנהרות אשר מתחת למקדש. ובני העם נלחצו אל המזבח ונדחקו סביב לבית־המקדש ונרמסו ברגלים וגם הֻכּו במקלות ובחרבות לאין־מספר, ורבים מן האזרחים השקטים נהרגו בידי אנשי ריבם משנאת חנם או מקנאת איש, כאלו נלחמו אתם בשער. וכל איש, אשר היה לו לפנים דבר קטטה עם אחד המרצחים ופניו הֻכּרוּ עתה בבית־המקדש, נחשב לאחד הקנאים ונסחב ליסורים קשים. ואחרי אשר עשו אנשי יוחנן נוראות באנשים הזכאים והנקיים, נתנו סליחה לחַיָּבים ושלחו לחפשי את היוצאים מן המנהרות, ותפשו בידם את חצר בית ה' הפנימית ואת כל הנשק הצבור שם והחליפו כח להלחם בשמעון. ככה נהפכה המלחמה המשֻׁלשת אשר לפני זה למלחמת שתי מפלגות.

ב. ובעת ההיא גמר טיטוס להעתיק את מחנהו מהר־צופים אל קרבת העיר ובחר לו מאנשי־צבאו רוכבים ורגלים כדי לעצור בעד היהודים לעת אשר יפרצו מן העיר, והציג אותם במערכה, ועל יתר צבאותיו פקד ליַשר את כל המקום עד חומת העיר. הם הרסו את כל הגדרות והמחיצות אשר הקימו יושבי המקום סביב לגני הירק ולשׂדי בתי האילנות, וכרתו את כל עצי־הפרי אשר נמצאו שם, וככה סתמו את כל השוחות והפחתים במקום ההוא, וגם את אבני־המכשול חצבו בקרדֻמים, והפכו למישור את כל המקום אשר בין הר־צופים ובין מצבות הורדוס הסמוכות לברכה הנקראה עין־התנין (עין הנחשים).

ג. ובימים ההם טמנו היהודים מוקש לרומאים, וזה הדבר: אמיצי־הלב מבין המורדים יצאו מחוץ למגדלים הנקראים „מגדלי הנשים“, כאִלו גֹרשו מן העיר בידי אוהבי השלום, ולמראה־עין חרדו, פן יעלו עליהם הרומאים והתלכדו יחד והתחבאו איש תחת כנפי רעהו, ובין כה וכה התיצבו חבריהם על החומה והתחפשו כבני עם ירושלים והרימו קול: „שלום, שלום“ ובקשו מהרומאים לכרות אִתּם ברית וקראו אליהם לבוא אל העיר והבטיחום לפתוח את שעריה, ובעוד הם קוראים כדברים האלה הִשליכו אבנים על חבריהם אשר יצאו מן העיר, כאִלו אמרו לגרש אותם מעל החומה. ואלה שׂמו להם פנים כאִלו הם רוצים לכבוש את מבוא העיר, ודברו תחנונים אל בני העיר, ומהרו מדי פעם בפעם אל הרומאים ושבו אחור כנבהלים²⁹⁶. ואנשי־הצבא הרומאים לא נמנעו מהאמין בדבר הערמה הזאת וחשבו, כי שונאיהם נסגרו בידיהם לעשות בהם נקמות וקוו, כי אנשי העיר יפתחו את שעריה לפניהם, ולכן מהרו לעשות מעשה. אולם בעיני טיטוס נחשד דבר הקריאה מן העיר, אשר באה לפתע פתאם, כי עוד לפני יום אחד קרא אל העיר דברי שלום ביד יוסף ולא מצא אזנים קשובות, על־כן צוה הפעם לאנשי־הצבא להשאר על עמדם. אבל אחדים מאנשי־הצבא המָפקדים לשמור על עושי המלאכה הקדימו לקחת את נשקם ולרוץ לקראת שערי העיר. והאנשים אשר גֹרשו מן העיר למראה־עין נסוגו מפניהם לראשונה, אך כאשר הגיעו אל המקום אשר בין מגדלי העיר מהרו במרוצה והקיפו את הרומאים והציקו להם מאחור, והעומדים על החומה המטירו עליהם חצים ואבני־קלע מכל המינים יחד, ורבים מהם נפלו חללים, ועוד יותר נפצעו, כי לא קל היה להם להמלט מחומת העיר בעת אשר לחצו אותם אויביהם מאחור. וגם הבושה על האִוֶּלת אשר עשו ויראתם מפני שרי־הצבא אלצו אותם להתחזק בעת מפלתם. על־כן עמדו על־נפשם זמן רב, ואחרי אשר קבלו מכות גדולות מן היהודים והשיבו אל חיקם כמספר המכות אשר הֻכּו, הצליח בידם לאחרונה להדוף את האויבים הסובבים אותם. הם נסוגו אחור והיהודים רדפו אחריהם ויֹרו בהם עד מצבת הילני.

ד. ואחרי אשר עלה הדבר הזה בידי היהודים, לבשו גאוה לבלי חֹק ושפכו את לעגם על מערכות הרומאים, אשר נפלו במלכֹּדת ערמתם, והניפו את מגִניהם ורקדו בתרועת גיל. ואת פני אנשי־הצבא השבים קדמו גערות שרי החילים ופני הקיסר הזועמים, כי דִבּר אליהם קשות: „הנה היהודים האלה, אשר היאוש לבדו הולך לפניהם במלחמה, עושים את כל דבריהם בעצת־מזמה ובאים עלינו בנכלים וטומנים לנו פחים, וגם מצליחים בעלילותיהם, כי הם שומעים לקול מפקדיהם ואוהבים איש את אחיו ושומרים ברית אמונים ביניהם, והרומאים, אשר כל הימים היו עושים חיל בטכסיסי מלחמתם ובמשמעתם לשרי צבאותיהם, נִגפו הפעם, כאשר נהפך לבם לעזוב את המדות האלה. הם נופלים, כי אינם יכולים לעצור את ימינם, ועוד חרפה גדולה מזאת – הם יוצאים במלחמה באין שר ומפקד, בעת אשר הקיסר נמצא אִתּם בקרָב“. וטיטוס הוסיף לדַבּר: „הן חֻקי המלחמה יאנחו במרירות ומה יגדל כאֵב אבי בשמעו את דבר המכה הזאת. הוא האיש, אשר שׂיבה זרקה בו על שדה־המלחמה וכל ימיו לא מצאה אותו מגפה אשר כזאת. והן חֻקי המלחמה גוזרים תמיד עֹנש־מות על דבר קל, אשר עשה איש־הצבא בעברו על סדרי המערכה, ועתה ראו עיני החֻקים האלה חַיל מלא עוזב את משמרתו. אולם בִּין יבינו הפעם עזי־הנפש אשר בכם, כי גם הנצחון מבלי פקֻדה לחרפה נחשב בעיני הרומאים!“ את הדברים האלה קרא טיטוס באזני שרי־החילים והראה לדעת, כי הוא רוצה לשפוט את האנשים בכל חֹמר הדין. ולבות האנשים חללו בקרבם בחכותם לעֹנש־המות, אשר יעשה להם כמשפט, אולם הלגיונות הקיפו את טיטוס והתחננו על אחיהם אנשי־הצבא וגם נפלו לרגליו וחִלו את פניו להעביר את אשם פחזות המעטים, בזכרו את משמעת כל הצבא הטובה, כי עוד ימחו האשֵׁמים את זֵכר מפלתם זאת במעשי גבורתם בעתיד.

ה. וטיטוס הטה את אזניו לבקשות האלה, כי גם הוא מצא חפץ בדבר, בחשבו, כי את היחיד החוטא יש לענוש בכל חֹמר המעשה, אולם את הרבים יאות ליסר רק בדברי תוכחת. הוא סלח לעון אנשי־הצבא, אחרי אשר הִרבּה ליסרם בדברים, כי יקנו חכמה לעתיד, ואחרי־זאת התבונן בדבר, איכה ינקום ביהודים על מרמתם. מקץ ארבעה ימים נהפך כל המקום לפני החומה למישור, וטיטוס רצה להעתיק את כבודת הצבא ואת ההמון הנשאר (נושאי הכלים) בלא פגע, ועל־כן הציג את מבחר גבורי צבאו למול החומה במערכה מרוח צפון לרוח מערב בעֹמק שבע שורות. הוא העמיד בראש המערכה את הרגלים, ואת הרוכבים מאחריהם, אלה ואלה היו שלש שלש שורות, והרובים התיצבו לאחרונה בשורה השביעית. המערכה הגדולה הזאת עצרה כֹח לשַׁבּר את זרוע היהודים המגיחים מן העיר, ועל־כן עברו בהמות־הסבל אשר לשלשת הלגיונות וההמון אשר לרגליהם לבטח. וטיטוס בעצמו שׂם את מחנהו במקום קרוב כשני ריסים אל העיר, מול קרן החומה אשר נמצא שם המגדל הנקרא פְּסֶפִינוֹס, אשר שם חוג החומה המשתרע לצפון העיר סובב לצד מערב. וחלק הצבא הנשאר חנה לנֹכח המגדל הנקרא הִפִּיקוֹס, וגם הוא במרחק שני ריסים מהעיר. רק הלגיון העשירי נשאר במקום תחנותו על הר־הזיתים.

פרק רביעי: תבנית ירושלים.    🔗

א. והעיר ירושלים היתה מֻקפה בשלש חומות בצורות מכל עבריה, מלבד המקומות אשר סוככו עליהם נקרות עמֻקות, אשר לא תעבור בהן רגל איש, כי שם נמצאה רק מצודה אחת. העיר נוסדה על שתי גבעות צופות²⁹⁷ ועמק מפריד ביניהן בתוֶך, והעמק הזה חסם בעד הבתים הצפופים משתי הגבעות האלה. האחת, אשר נמצאה עליה העיר העליונה, היא גבוהה הרבה מאחותה וגם ישרה ממנה בארכה. על חסנה נקראה הגבעה הזאת בשם „מצודת דוד המלך“, הוא אבי שלֹמה, בונה בית־המקדש הראשון, ובימינו נקראה בשם השוק העליון. הגבעה השניה היא הנקראה בשם חקרא (אקרא), אשר עמדה עליה העיר התחתונה והיא עקומה משתי רוחותיה²⁹⁸. ממול הגבעה הזאת נמצאה גבעה שלישית, אשר היתה לכתחלה שפלה מגבעת חקרא ועמק רחב הפריד בן שתיהן. אולם אחרי־כן בימים, אשר מלכו החשמונאים, סתמו את העמק הזה, ברצותם לחַבּר את העיר אל בית־המקדש ועִדרו את ראש חקרא והשפילו את קומתה, למען אשר יתרומם בית־המקדש עליה. והגיא הנקרא בשם עמק עושי הגבינה²⁹⁹, אשר אמרנו עליו, כי הוא מפריד בין העיר העליונה ובין הגבעה התחתונה, משתרע עד השִׁלֹח – בשם הזה אנו קוראים למעין מים חיים (מתוקים) חזק. ומחוץ מֻקפות שתי הגבעות, אשר נוסדה עליהן העיר, נְקָרות עמֻקות, ומפני מורדות־הגבעות התלולים מכל הרוחות אין לעלות אל העיר משום עבר.

ב. והנה משלש החומות האלה האחת היא החומה הישנה, אשר נוסדה על הגבעה המתרוממת מעל לנבכי התהום, וקשה היה להבקיע אליה, כי מלבד משגב המקום היה גם בנינה איתן, מעשה ידי דוד ושלמה, והמלכים המולכים אחריהם החרו החזיקו בעבודה הזאת. ראשית החומה הזאת היתה ברוח צפון על־יד המגדל הנקרא הִפִּיקוֹס ומשם השתרעה לעבר לשכת הגזית (הַקְסוּסְטוֹס) ומשם נגעה בבנין המועצה³⁰⁰ וכלתה בקרבת אולם־המערב אשר לבית־המקדש. ולעֶברה השני, מרוח מערב, החלה במקום ההוא ועברה דרך המקום הנקרא בית צוא³⁰¹ אל שער האסיים, ומשם נסבה לרוח דרום ועברה על מעין השִׁלֹח, ומשם סבבה עוד הפעם ונטתה לרוח מזרח אל ברֵכת שלמה, עד הגיעה אל המקום הנקרא עֹפל, ופגעה באולם־המזרח אשר להר־הבית. והחומה השניה החלה על־יד השער הנקרא גנת אשר לחומה ראשונה והקיפה את רוח הצפון לבד³⁰² והשתרעה עד מצודת אנטוניה. וראשית החומה השלישית היה מגדל הִפּיקוס ומשם לרוח צפון השתרעה עד מגדל פספינוס, ואחרי־כן ירדה אל מול מצבת הילני, היא שהיתה מלכת חדיב ובת המלך איזט. ומשם נמשכה לאֹרך מערות המלכים וסבבה את מגדל הפנה על־יד אבן הזכרון הנקראה מצבת הכובס³⁰³ ופגעה בחומה הישנה וכלתה אל נחל קדרון. את החומה הזאת הקים אגריפס על העיר שׁחֻבּרה לירושלים, אשר ישבה כֻלה פרזות, כי העיר צרה מהמון יושביה ומעט מעט פרצה מתוך חומותיה, ויושביה ספחו על גבול העיר את מורד הגבעה אשר מצפון להר־הבית, הרחיבו את העיר הרבה ובנו את הגבעה הרביעית הנקראה ביזיתא (בציתא), המתרוממת למול אנטוניה וחריץ עמֹק מפריד ביניהן. החריץ הזה נחפר במחשבה תחלה, פן יגעו יסודות אנטוניה בגבעה הזאת, ויֵקל להגיע אליהם וגם יקטנו בגבהם. ועֹמק החריץ הוסיף הרבה גם על גֹּבה המגדלים. חלק העיר הנבנה מחדש נקרא בפי יושבי המקום „ביזיתא“ ואולי יש לתרגם את השם הזה יונית: „העיר החדשה“. וכאשר שאלו יושבי העיר הזאת חומה להגן עליהם, החל אגריפס המלך – אבי המלך המושל עתה, הנקרא כשמו – לבנות את החומה, אשר דברנו עליה, אך ירא את הקיסר קלודיוס, פן יחשֹׁד בו, כי בבנין המבצר הגדול הזה הוא מכוֵּן לחולל תמורות ולקשור קשר – ועל־כן השבית את עבודת החומה, ורק את יסודותיה בלבד הציב. ובאמת נבצר מידי אדם לכבוש את העיר, אִלו הצליח אגריפס לכלות את מלאכת החומה אשר החל. כי אָשיות החומה חֻבּרו מאבני גזית, עשרים אמה ארכן ועשר אמות רחבן, ולא קל היה לחתור תחתיהן בכלי־ברזל, וגם מכונות־מלחמה לא עצרו כֹח לערער אותן. ועבי החומה היה עשר אמות וקומתה היתה עולה הרבה על עביה, לולא הופרה עצת המיסד הנעלה. אחרי־כן שקדו היהודים על מלאכת החומה הזאת, אולם לא יכלו להרים אותה אלא עד עשרים אמה, והצנות עליה היו גבוהות שתי אמות, ולמעלה מהן בַּחונים בני שלש אמות, עד אשר הגיע גֹּבה החומה כֻּלה עד עשרים וחמש אמה.

ג. וממעל לחומה התרוממו מגדלים, עשרים אמה רחבם ועשרים אמה גבהם, רבועים ומֻצקים כמו החומה בעצמה, ובטוּב דבק האבנים וביפין לא עלו עליהן כל אבני היכל, ועל יסודות המגדלים המֻצקים, אשר היו עשרים אמה, נבנו חדרים מפֹארים ועליות על גבם, ובהן אגנים למקוה מי־הגשמים ושלַבּים רחבים אל כל עליה ועליה. בחומה השלישית היו תשעים מגדלים כאלה ובין כל מגדל ומגדל רֶוַח מאתים אמה, ומגדלי החומה התיכונה היו ארבעה־עשר, והחומה הישנה נחלקה לששים מגדלים. וכל מעגל חומת העיר מסביב היה שלשים ושלשה ריס. והנה כל החומה השלישית הזאת היתה נפלאה בתכונתה, אך נפלא עוד ממנה היה המגדל פּסֶפינוֹס בקרן צפון־מערב, אשר על־ידו חנה טיטוס. כי גבהו הגיע עד שבעים אמה ולעת עלות השמש היו משקיפים מראשו על־פני ארץ ערב עד הים, קצה נחלת העברים. והוא היה בן שמונה קרנות. ממעל המגדל הזה נמצא מגדל הִפִּיקוֹס, אשר בנה אותו המלך הורדוס יחד עם שני המגדלים הסמוכים אליו, והם נפלאו בגדלם וביָפיָם ובחסנם בין מגדלי העולם כֻּלוֹ. כי מלבד רוח המלך הנדיבה וקנאתו לכבוד ירושלים כללו את הדר הבנינים האלה רגשות לב האדם אשר בו, בהקדישו אותם לזכרון שלש נפשות היקרות בעיניו מכּל, נפשות אחיו ואוהבו ואשתו, אשר על שמם קרא את המגדלים – הלא הם אשתו, אשר המית אותה מקנאת אהבתו – כאשר ספרנו למעלה, ואחיו ואוהבו, אשר אבדו לו במותם מות גבורים במלחמה. והנה מגדל הִפּיקוֹס, הנקרא על־שם אוהב המלך, היה רבוע, רחבו וארכו עשרים וחמש אמה וגבהו שלשים אמה, ולא היה בו מקום נבוב. ממעל למבנה־הסלעים המֻצק הזה נמצא מקוה למי הגשמים עמֹק עשרים אמה, ולמעלה ממנו בית שתי דיוטות גבוה עשרים וחמש אמה, אשר נמצאו בו חדרים מחדרים שונים, ועוד למעלה ממנו שני מגדלים גבוהים שתי אמות ובַחונים גבוהים שלש אמות, עד אשר הגיע גֹּבה כל המגדל לשמונים אמה. והמגדל השני, הנקרא על שם פצאל אחי הורדוס, היה שוה במדת ארכו ורחבו ארבעים, ארבעים אמה, וגם קומת יסודו המֻצק היתה ארבעים אמה, וממעל ליסוד הזה נמצא אולם על־פני כל המגדל גבוה עשר אמות ועליו סככו צנות ואַתּיקים, ובתוֶך נבנה ממעל לאולם מגדל שני, אשר נחלק לחדרים נהדרים, וגם מרחץ נמצא בו, עד אשר נראה, כי אין המגדל הזה נופל מבית מלכים. וראש המגדל היה מקֻשט בצִנות ומגדלים קטנים ממעל להן. וגֹבה כֻּלוֹ היה כתשעים אמה ובתבניתו דמה למגדל המאור אשר בפַרוֹס, המַנחה את הבאים לחוף אלכסנדריה, אולם עוד עלה עליו במדתו סביב. בימים ההם היה המגדל הזה למצודת נוגש לשמעון [בן גיורא]. והמגדל השלישי הוא מרים, הנקרא בשם המלכה, ויסודו המֻצק היה עשרים על עשרים אמה וגם קומתו היתה עשרים אמה. והעליות אשר על גבו עלו עוד בהדרן ובתפארתן על יתר המגדלים, כי חשב המלך, אשר נאה לפאר את המגדל הנקרא על שם אשתו יותר מהמגדלים האחרים, הנקובים בשמות הגברים, תחת אשר היו המגדלים האלה חזקים יותר ממגדל האשה. וכל גֹּבה המגדל היה חמשים וחמש אמה.

ד. זאת היתה מדת המגדלים. אולם למראה־עין עלו עוד יותר בגבהם בגלל תכונת המקום, כי החומה הישנה, אשר ממנה התרוממו, נוסדה על גבעה גבוהה והתנוססה ממעל לגבעה ככִפָּה גבוהה שלשים אמה, ועל־כן נוסף עוד הרבה על מדת המגדלים העומדים במרום החומה. ונפלא היה גם גֹּדל האבנים, כי לא מאבני השדה הוקמו המגדלים האלה, ואף לא מאבנים, אשר ישא אותן אדם בכתף, כי־אם מאבני־גזית, כֻּלָּן שַׁיִש לבן, ואֹרך האבן האחת היה עשרים אמה ורחבה וקומתה עשר, עשר אמות, והן חֻבּרו אשה אל אחותה, עד כי נדמה כל מגדל לעֵין רואה כבנוי כֻּלּו מסלע אחד, אשר חלו בו אחרי־כן ידי הסַתָּתים ונתנו לו את תבניתו ועשו מקצועותיו, ולא נִכּרו הסדקים בין האבנים המדֻבּקות. המגדלים האלה נמצאו בצפון החומה, ומבית חֻבּר אליהם ארמון המלך, אשר קצרה לשון אדם למנות את שבחו, כי היה כלול בהדרו ובפאר חסנו. ומסביב לו התנוססה חומה גבוהה שלשים אמה, אשר נמצאו בה ברוָחים שוים מגדלי־תפארה וחדרים גדולים לסעֻדה ויציעות־אורחים למאות. מי יוכל לתאר את מרצפת הבנינים האלה, אבנים מאבנים שונות ויקרות, אשר הובאו מכל הארצות למכביר. ומה נפלא היה סִפּוּן החדרים בגֹדל קורותיו המצֻפּות לתפארה, ולא היה קץ למִספר החדרים ולעֹשר תכונתם ושפעתם. וכל חדר היה מלא כלי־בית, ורֹב הכלים אשר בהם היו כסף וזהב, ואסטוָניות מסביב לחדרים השתרגו יחד ועמודים מעמודים שונים נמצאו בהם, וחלל האויר היה ירֹק כֻּלּוֹ, כי עצים מעצים שונים צמחו שם ובין העצים היו שבילים ארֻכּים לשוח ומסביב לאלה נמצאו ברֵכות עמֻקות ומקוֵי־מים מלאים ובכל מקום מזרקות־נחֹשת רבים מאד, אשר קלחו מהם מים, ומסביב לברֵכות היו מגדלים קטנים רבים, שובכים ליוֹני הבית³⁰⁴. אכן לא יוכל איש לפרש את כל הדר ארמון המלך כהלכה, ועד היום הזה מאדיב את הנפש זכרון השממה, אשר עשתה בו אש השודדים. כי לא הרומאים שלחו את הבנינים האלה באש, רק שונאי העיר מבית, כאשר ספרנו למעלה, כי בראשית המרד יצאה אש מן הבירה (אנטוניה) ועברה אל ארמון המלך ואכלה את עליות שלשת המגדלים.

פרק חמישי: תכנית המקדש.    🔗

א. כבר דברתי, כי נוסד בית־המקדש בראש גבעה בְצוּרָה ובראשונה נשא המישור אשר במרום הגבעה, בקֹשי את ההיכל והמזבח, כי מכל עבריה היתה תלולה על־פני התהום. המלך שלמה, הוא אשר בנה את ההיכל, הקיף את חלק המזרח חומה והעלה על הסוללה (הַסֶּכר) אולם אחד. וההיכל נשאר חשוף מיתר צדדיו. אולם בדורות הבאים אחרי שלמה הוסיף העם כל הימים להעלות עפר [מסביב להיכל], עד אשר התיַשר ראש הגבעה והתרחב, ואחרי־כן פרצו בחומת הצפון (של העיר) והוסיפו [על תחום המקדש] כמדה, אשר היה בה אחרי־כן כדי להקים חומה מסביב לכל המקדש. שָׁתות בנויים שלש מדרגות הוקמו על הגבעה מסביב, משרשיה למטה עד ראשה למעלה, ובזה בצעו היהודים מעשה גדול, אשר לא קוו אליו – אחרי אשר השקיעו בעבודה הזאת עמל דורות אין־חקר ופזרו את אוצרות הַקֹּדש, אשר הובלו מכל אפסי ארץ שי לאלהים – ואחרי־כן בנו את החומה העליונה ואת החומה התחתונה מסביב למקדש. ובמקום הַשֶׁפל נבנתה החומה על יסוד גבוה שלש מאות אמה ובמקומות רבים עלתה עוד קומת אָשיוֹתיה. אולם מוסדות הבנין לא נראו בכל עמקם, כי נִסְתַּם העמק [לרגלי החומה] הרבה, למען יַשֵּׁר את רחובות העיר. ואבני היסוד היו גדולות ארבעים אמה, כי עֹשר הכסף ורוּח העם הנדיבה חִזקו את מאמצי הַכּח במדה אשר לא תאֻמן כי תסֻפּר, והדבר, אשר לא נועז איש לפנים לצפות לו, תם ונשלם אחרי עבודה נצחת לקץ עִדָּן ועִדנים.

ב. והבנינים, אשר הוקמו על האשיות האלה, היו נאים למוסדיהם הנפלאים. כי כל האולמים (האסטוניות) היו כפולים (סטיו לפנים מסטיו) והעמודים אשר נשענו עליהם, היו גבוהים עשרים וחמש אמה, וכל אחד מהם היה אבן אחת, שיש לבן, ספונה בלוחות ארזים, ועֹשר תכונת העמודים האלה והדר פִּתּוחיהם וחֵן מזגם³⁰⁵ היו תאוה לעין־רואה, אף כי לא הוסיפו על התפארה הזאת מעשה צלמים (ציורים) ולא מעשי פסלים. ורֹחב האולמים היה כשלשים אמה. וכל אֹרך האולמים מסביב היה כששה ריסים, יחד עם אולמי אנטוניה (הבירה). וכל הככר מתחת לרקיע³⁰⁶ היה רצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות. והעובר דרך הככר הזאת (הר־הבית, החצר החיצונה) אל המקדש השני הגיע עד מחיצת אבנים מסביב למקדש (הסורג), אשר היתה גבוהה שלש אמות וכלילת יֹפי במלאכתה, ובמחיצה הזאת נמצאו ברוָחים שוים עמודים המודיעים את חֻקי הטהרה (הקדֻשה), אלה בכתב יון ואלה בכתב רומא, לאמר, כי אסור לאיש נכרי לבוא אל הַקֹדש, כי המקדש השני (חצר בית ה' הפנימית, העזרה) נקרא בשם קֹדש ובארבע־עשרה מעלות עלו אליו מן המקדש הראשון (החצר החיצונה, הר־הבית) והוא היה רבוע ממעלה [למקדש הראשון] וגם לו היתה חומה מסביב. והחומה הזאת היתה גבוהה מחוץ כארבעים אמה, אך המעלות כסו את חלקה, ומבית היה גֹבה החומה עשרים וחמש אמה, יען אשר נשענה החומה בבנינה למקום גבוה יותר, ועל־כן לא נראתה בכל קומתה, כי כסתה עליה הגבעה. ובין ראש ארבע־עשרה המעלות ובין החומה נמצא רֶוַח עשר אמות כֻּלו מישור (החֵיל). ומשם העלו מדרגות בנות חמש מעלות אל השערים (שערי העזרה). ומספר השערים מצפון ומדרום היה שׁמונה, ארבעה בכל אחת משתי הרוחות, ושני שערים לרוח מזרח מפני הצֹרך, כי מהעבר הזה נמצאה עזרה מֻקפה חומה לנשים, למען תוכלנה לעבוד את אלהים, ועל־כן היה דרוש שם שער שני, אשר נחצב מול השער הראשון, וגם ביתר הרוחות נמצאו שער אחד בדרום ושער אחד בצפון לעבור בהם אל עזרת הנשים. כי נאסר לנשים לבוא ביתר השערים ולעבור את מחיצת העזרה אשר להן. והמקום הזה (העזרה) הֻתּר לנשי ירושלים ולנשי היהודים אשר מחוץ לתקן בו את עבודת אלהים. ובחלק [של המקדש השני, העזרה] אשר לרוח מערב לא היה שער, ובנין החומה היה מלא מהעבר הזה (בלי פרץ שער) לכל ארכה, והאולמים (האִסטוָניות) אשר בין השערים מבית לחומה³⁰⁷ השתרעו לפני הלשכות ונשענו על עמודים יפים וגדולים מאד. אף כי לא היו האולמים האלה כפולים, לא נבדלו במאומה – מלבד גדלם – מן האולמים אשר בשפל המקדש.

ג. ותשעה ממספר השערים היו מצֻפּים כֻּלָּם זהב וכסף, הדלתות והמשקופים [והמזוזות] גם יחד, ורק השער האחד, הוא השער החיצון אשר להיכל³⁰⁸, היה מצֻפּה נחֹשת מקורינתוס ובהדרו הרב עלה על השערים המכספים והמזהבים. ובפתח כל שער היו שתי דלתות, שלשים אמה גֹבה האחת וחמש־עשרה רחבה. פתחי השערים גדלו ורָחבו מבית למבוא לשני עבריו והיו לאכסדרות, אשר מראה מגדלים להן, שלשים אמה רֹחב האחת ושלשים אמה ארכה וארבעים אמה ומעלה קומתה, וכל אחת נשענה על שני עמודים וחוט שתים־עשרה אמה סבב את העמוד האחד. ומדה אחת היתה לכל השערים, מלבד השער אשר ממעל לשער הקורינתי (שער ניקנור), הוא אשר העלה מעזרת הנשים מרוח מזרח ממול לפתח ההיכל (האולם), כי הוא היה גדול יותר הרבה, רום קומתו הגיע עד חמשים אמה ודלתותיו היו גבוהות ארבעים אמה ובעֹשר תפארת עֶדיוֹ עלה על כל חבריו והיה מצֻפּה כסף וזהב סגור. ואת צפוי הזהב על תשעת השערים הנותרים עשה אלכסנדרוס אבי טִבּריוס³⁰⁹, חמש־עשרה מעלות העלו ממחיצת עזרת הנשים אל השער הגדול והן היו שפלות מחמש המעלות, אשר עלו בהן אל יתר השערים.

ד. ובית ה' (ההיכל)³¹⁰ נמצא בקרב מקום המקדש ובשתים־עשרה מעלות עלו אליו, ולעֵבר פניו היתה מדת קומתו שוה אל מדת רחבו, מאה אמה, ומאחור היה הבנין צר ארבעים אמה מהמדה הזאת, כי לעֵבר פניו פשטו לשתי צלעות הבית כדמות כתפות (אגפים), עשרים אמה האחת³¹¹. ופתח השער הראשון (החיצון)³¹² אשר לבית היה גבוה שבעים אמה ורחב עשרים וחמש אמה, ודלתים לא היו לו, כי היה מכֻון כנגד מרחבי השמים ואפסי־תבל, אשר אין להם גבול. ומעֵבר פניו היה הבית כֻּלוֹ מכֻסה זהב. ודרך הפתח הופיע הבית הראשון, הוא ההיכל אשר מחוץ (האולם), הגדול מאד וכל אשר מסביב לשער הפנימי (שער ההיכל לפְנָי, או ההיכל סתם) האיר את עיני הרואים בנֹגה זהבו. כי הבית הפנימי (ההיכל) נבנה עם עליה ממעלה (שתי דיוטות) ורק הבית הראשון אשר לפניו (האולם) לא נפסק בקומתו. והתרומם למעלה תשעים אמה, וארכו היה חמשים אמה ורחבו עשרים אמה³¹³. והשער מבעד לבית הזה (המוליך מן האולם אל היכל) היה כֻּלוֹ מצֻפּה זהב, כאשר אמרתי, וככה גם הקירות מסביב לו. וממעל לשער נמצאה גפן זהב, אשר ירדו ממנה אשכלות כקומת איש. והנה הבית הפנימי (ההיכל) נבנה עם עליה, ועל־כן נראה שפל בקומתו מהבית החיצון (האולם) ודלתות זהב היו לו, חמשים וחמש אמה קומתן ושש־עשרה אמה רחבן. ולפניהן נמצא מסך (פרֹכת) בבלי כמדה הזאת, עשוי מעשה חושב, תכלת ובוץ (שֵׁשׁ) ותולעת־שני וארגמן. ועבודת המסך היתנה נפלאה, כי תערֹבת המינים האלה לא נעשתה בלי דעת ותבונה, כי־אם להראות את צלם העולם, ועלה במחשבה לתת בתולעת־השני את סמל האש, ובבוץ את סמל האדמה, בתכלת את סמל האויר ובארגמן את סמל הים; אלה (תולעת־השני והתכלת) נבחרו לזה לפי דמות צבעיהם, והשש והארגמן על־פי מוצאם, כי את הראשון מצמיחה האדמה והשני בא מן הים. והפרֹכת היתה רקומה תבנית כל השמים וצבאם מלבד החיות (מזלות גלגל החמה).

ה. והעובר מבית לאלה (הפרֹכת ושער ההיכל) היה בא אל החלק התחתי אשר להיכל, גבהו ששים אמה וארכו ששים ורחבו עשרים אמה³¹⁴. וגם חלק ששים האמה נחלק לשנים. החלק הראשון, אשר נבדל ממנו, היה ארֹך ארבעים אמה, ובו נמצאו שלשת הדברים הנפלאים, הכלים אשר יצא שמם לתהִלה בקרב כל באי עולם, הלא הם: המנורה והשלחן ומזבח־הקטרת. הנרות רמזו לשבעת הכוכבים הנבוכים (הפּלַנֶּטים), כי זה היה מספּר הקנים היוצאים מן המנורה. ושנים־עשר הלחם, אשר על שלחן־השרת, רמזו לגלגל החיות (מזלות החמה) ולחדשי השנה. והמזבח, הנושא עליו שלשה־עשר סמי קטֹרת משפע הימים והמדבר והארץ הנושבה, הראה, כי תבל ומלואה היא מהאלהים ולאלהים. ההיכל אשר לפני ולפנים היה ארֹך עשרים אמה. וגם הוא נבדל בפרֹכת מחלק ההיכל אשר מחוץ לו. וכל דבר לא נמצא בו. ואסור היה לכל אדם להכנס ולנגוע ולהסתכל בו. הוא נקרא בשם „קדש־הקדשים“. מסביב לצלעות ההיכל התחתון נמצאו תאים רבים, תחתיים, שניים ושלישיים. ולכל אחד מהתאים האלה היה מבוא מעבר השער. והחלק העליון (העליה שעל־גבי ההיכל) לא היה מֻקף סביב, ועל־כן היה צר יותר. וגבהו היה ארבעים אמה והיה דל מהחלק התחתון. ואם נחבר את ארבעים האמה אל ששים האמה אשר להיכל התחתון, יצאו לנו מאה אמה קומת ההיכל כֻּלוֹ.

ו. ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העינים. כי בכל מקום היה מצֻפּה לוחות זהב כבֵדים ולעת עלות השמש היה זורע נֹגה כמראה אש לוהטת, וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אלץ אותה הנֹגה להסב את עיניו מנגדו, כאִלו עִורו אותן קרני השמש. ולזרים העולים אל ירושלים נראה למרחוק כדמות הר מכֻסה שלג, כי במקומות אשר לא צֻפּה זהב היה לבן־צח, ועל ראש כפתו היו נעוצים וָוֵי זהב מוּחדים, לבל ירד שמה עוף השמים ולא יזַהם את המקום³¹⁵. ומאבני ההיכל הגיעו אחדות למדת ארבעים וחמש אמה בארכן, וקומתן חמש אמות ורחבן שש. ולפני ההיכל נמצא המזבח (מזבח העולה), חמש־עשרה אמה קומתו, וארכו ורחבו חמשים אמה על חמשים אמה, בנין רבוע, ופנותיו היוצאות ממנו היו כדמות קרנות והמעלה על המזבח השתרע מדרום בשפוע קל (בכבש), וכל ברזל לא נגע בו מעולם. ואת ההיכל והמזבח עִטרה מחיצה בגֹבה אמה, עשויה מאבנים נאות, חמדה לעינים, והיא הבדילה בין הכהנים ובין העם. לזבים ולמצֹרעים היה אסור לבוא בשערי העיר כֻּלה, ולנשים דווֹת נאסר לבוא בשערי המקדש. אולם גם בעת טהרתן לא היה להן המשפט לעבור את הגבול, אשר דברנו עליו למעלה. ומן הגברים נעצר כל איש, אשר לא התקדש כליל מטֻמאתו, לבוא אל החצר הפנימית. וגם הכהנים, אשר לא הִטֶּהָרוּ, לא יכלו לבוא שמה.

ז. ובני משפחת הכהֻנה, אשר לא יכלו לשָׁרֵת בקֹדש מפני מום אשר בבשרם, היו באים לפנים מן הקלעים עם אחיהם הכשרים ומקבלים את חלקי הזבחים על־פי משפט הכהֻנה, אך לבושיהם היו בגדי חֹל. כי רק הכהנים המשרתים שׂמו עליהם בגדי קֹדש. ואל המזבח וההיכל קרבו רק הכהנים, אשר לא נמצא בהם פסול, בלבוש בוץ (שש), ונאסר עליהם באסוּר חמוּר לשתות יין מפני כבוד עבודת אלהים, פן יקרה להם מכשול בעת שרתם בקֹדש. גם הכהן הגדול עלה אִתּם יחד אל המקדש, אולם לא בכל ימי השנה, רק בשבתות ובראשי־חדשים, במועדי השנה הכתובים בתורה, וכן גם ביום עצרה לכל העם מימים ימימה. ובשרת הכהן הגדול בקֹדש היה לבוש אזור (מכנסי) בד על ירכיו עד מתניו וממתניו ולמעלה נשא כתֹנת בד על בשרו, ועל הכֻּתֹּנת מעיל כליל תכלת, היורד על הרגלים, עם שפה וגדילים עליה ועל הגדילים נעשו פעמוני זהב ורמוני זהב, פעמון ורמון. הפעמונים היו סִמן לרעם והרמונים סִמן לברק. והחֵשב (חֵשב האפוד), המהדק את המעיל אל החזה, היה רקום חמש רצועות חוטים שונים מָשזרים, מעשה חושב, זהב וארגמן ותולעת־שני ובוץ (שש) ותכלת, אלה המינים אשר ספרנו, כי מהם נרקמה הפרֹכת להיכל. גם האפוד נרקם מחמשת המינים האלה, אולם בו נמצא זהב יותר. ומראה הבגד הזה (האפוד) היה כתבנית שריון המכסה על הבשר. ושני שלטי זהב קטנים (כתפות) חִבּרו את האפוד ובהם שֻׁבּצו אבני־שֹׁהם³¹⁶ גדולות ויפות, ועליהן נחרתו שמות שבטי העם. ומהעבר השני (מעבר פני הכהן הגדול) היו תלויות שתים־עשרה אבנים יקרות אחרות, שלש שלש בארבעה טורים, ואלה הן: אֹדם, פטדה וברקת, נפך, יהלֹם וספיר, שבו, אחלמה ולֶשֶׁם, ישפה, שֹׁהם ותרשיש³¹⁷, ועל כל אחת מהן נכתב אחד משמות השבטים. ואת ראשו כסה הכהן הגדול במצנפת שש ומסביב לה פתיל תכלת, ועל הפתיל מסביב זר זהב, הנושא פתּוחי חותם הכתב הקדוש, אלה היו ארבע אותיות³¹⁸. אולם לא בכל עת נשא הכהן הגדול את הבגדים האלה, כי לבש בגדים פשוטים מהם (בגדי לבן) מדי בואו אל הדביר. רק פעם אחת בשנה בא לבדו אל המקום הזה, ביום אשר בו צֻוה כל העם לעַנות את נפשו לאלהים. ויתר דברי העיר וההיכל ומשפטיהם וחֻקיהם אכתוב לכל פרטיהם בפעם אחרת, כי עוד דברים רבים נשארו לסַפּר עליהם.

ח. והבירה (מצודת אנטוניה) נמצאה בקרן הפנה, אשר בה נפגשו שני אולמות המקדש הראשון (הר־הבית), האולם אשר לרוח צפון והאולם אשר לצד מערב. היא נבנתה בראש סלע גבוה חמשים אמה ותלול מכל עבריו ובנינה היה מעשה ידי המלך הורדוס, אשר הראה בה את תכונת רוחו הנדיבה ביתר שאת. לראשונה צוה לצפות את הסלע מן היסוד בלוחות אבן, למען יהיה כלול בהדרו וגם יצנח כל איש אשר ינסה לעלות עליו או לרדת ממנו, ולפני בניני המצודה נמצאה חומה, שלש אמות קומתה, ומבית למחיצה הזאת התרוממה המצודה (אנטוניה) בכל שׂיאה עד גֹבה ארבעים אמה. בשטחה ובתכנית בנינה דמתה המצודה מבית לארמון מלכים, כי נחלקה לחדרים רבים למיניהם, שונים במראיהם ובתכונתם, לאולמים ולבתי־מרחץ ולחצרות רחבי־ידים למחנה־הצבא, עד כי נמצא בה כל טוּב חמדות העיר והדר בית מלכות. כֻּלָּהּ היתה כתבנית מִגדל אחד, אשר מארבע פנותיו נפרדו ארבעה מגדלים אחרים וכֻלם היו גבוהים חמשים אמה, מלבד המגדל לרוח דרום־מזרח, אשר היה גבוה שבעים אמה, עד כי נקל היה להשקיף ממנו על כל הר־הבית. במקום אשר נגעה המצודה באולמי הר־הבית נמצאו מדרגות ממנה לשני הצדדים (לשני האולמות, הצפוני והמערבי), ובהן היו אנשי צבא המשמר יורדים – כי תמיד חנה בה מצב הרומאים – ועומדים חמושים באולמים למועד החג לשמור על העם, פן יפרוץ בקרבו מרד. כי כאשר היה הר־הַקֹדש למִצפה העיר כֻּלה, ככה היתה הבירה למִצפה בית־המקדש ובה שכן המצב השומר על כל שלשה אלה (העיר, המקדש ואנטוניה) יחד, ובעיר העליונה נמצאה מצודה לעצמה – הלא היא ארמון הורדוס. והגבעה ביזתא (בציתא) נפרדה מאנטוניה, כאשר ספרנו למעלה, והיא היתה רמה מכל הגבעות וחֻבּרה אל חלק העיר החדשה והיא לבדה כסתה על מראה הר־הבית מצפון. והנה אני חושב לדבּר באר היטב על העיר ועל החומה במקום אחר, ועל־כן יספיקו לי לעניני הדברים האמורים.

פרק ששי: על העריצים שמעון ויוחנן. בעת אשר סבב טיטוס את החומה נפצע נקנור וטיטוס התעורר לחזק את מלאכת המצור.    🔗

א. וזה מספר אנשי המלחמה מן המורדים אשר בקרב העיר. עשרת אלפים איש פקודי שמעון, מלבד האדומים. וחמשים שלישים על עשרת האלפים ושמעון היה שליט עליון על כּלם. והאדומים אנשי בריתו היו כחמשת אלפים איש, ועליהם עשרה שרי־צבא ונשואי־פנים, אשר בהם היו יעקב בן סוֹסא (שושא, צוצא) ושמעון בן כִתְלא. וליוחנן, אשר כבש את הר־הבית, היו ששת אלפים אנשי־חיל ועליהם עשרים שלישים, וגם הקנאים התחברו אליו הפעם אחרי שבתם מריב ומספרם אלפים וארבע מאות ועליהם אלעזר, אשר עמד בראשם לראשונה, ושמעון בן ארי³¹⁹. ובעוד הם נלחמים ביניהם – כאשר ספרנו – היו אלה ואלה מפילים גורל על העם היושב בעיר, וכל האזרחים, אשר לא חֻבּרו אתם במעשי רשעתם, היו לבז לשתי המפלגות המריבות. בידי שמעון נמצאה העיר העליונה והחומה הגדולה עד קדרון, ומלבד אלה גם חלק החומה הישנה, אשר נטה לצד מזרח וירד אל חצר בית מונבז, הוא מלך ארץ חדיב מעבר לנהר. ובידיו היה גם המעין (השִׁלֹח) וחלק חקרא (אקרה), היא העיר התחתונה, עם ארמון הילני אֵם מונבז. ויוחנן תפש את הר־הבית וחלק גדול מן הככר אשר מסביב ואת העֹפל ואת הנחל הנקרא קדרון. ואת המקום אשר בּיניהם בתוֶך שלחו באש, למען יהיה להם לשדֵה מלחמת־אחים. כי גם בעת אשר חנו הרומאים לפני חומת העיר לא שבתה המריבה מבית. רק למצער נרפאה משובת יוחנן ושמעון בהגיחם לראשונה יחד משערי העיר על השונאים, אולם אחרי זאת שבו אל סורם ולבם חָלק כבתחלה; הם נלחמו איש באחיו וכלכלו את כל דבריהם לשמחת לב הצרים על העיר. כי הרעה, אשר מצאה אותם מידי הרומאים, לא היתה קשה מהצרות, אשר עוללו איש לאחיו בידיהם, ואחריהם לא יכלה עוד שואה להוסיף על נגעי העיר. כי נוראים היו האסונות, אשר קרו את ירושלים לפני בוא מפלתה [מכל אשר מצא אותה אחרי המפלה] וכובשיה הגדילו לעשות בנצחונם, לאמר: המריבה כבשה את העיר והרומאים כבשו את המריבה, אשר היתה חזקה הרבה יותר מחֹסן חומותיה הבצורות. ובאמת נאה לנו לתלות את כל הנוראות ביהודים ולראות במעשי הרומאים משפט צדק; אולם כל איש ישים אל לבו את המעשים ויחרץ משפטו!

ב. אלה היו הליכות ירושלים בימים ההם. וטיטוס סבב בראש רוכבים בחורים את חומת העיר מחוץ ותר לו מקום, אשר ממנו ישתער על החומה. אולם בכל אשר הביט לא מצא חפץ, כי מעבר הנחלים לא נמצאה כל דרך אל העיר, ומן העבר השני נראתה לעיניו החומה הראשונה החזקה מאד והוא פחד, פן תִּשׂגב מפני כל מכונות־הרעש. ועל־כן יעץ להתנפל על העיר אצל מצבת־הזכרון ליוחנן הכהן הגדול, כי במקום הזה היתה המצודה הראשונה שפלה יותר והחומה השניה לא התלכדה בה, יען אשר לא שמו אנשי ירושלים את לבם לבצר את העיר החדשה גם במקומות אשר לא רב מספר יושביהם. ומשם היה נקל לצרים להבקיע אל החומה השלישית. בדרך הזאת אמר טיטוס בלבו ללכוד את העיר העליונה ואת הר־הבית יחד. ובעת אשר תר את החומה מסביב נפצע אחד מאוהביו ושמו נקנור בשכמו השמאלית, כי הוא נגש יחד עם יוסף קרוב אל החומה ונסה לדַבּר שלום אל העומדים עליה למעלה, אשר היה מיֻדָּעם מכבר. בדבר הזה הכיר הקיסר לדעת את חרון־אף היהודים, אשר לא עצרו כח לאסוף את ידיהם גם מדורשי שלומם הבאים להצילם, ובזה התעורר עוד יותר לעבוד במלאכת המצור ושלח את הלגיונות אשר לו להחריב את כל המקום אשר לפני העיר, וגם צוה עליהם לאסוף את כל העצים הדרושים לשפוך הסוללות. הוא פקד את צבאו בשלש שורות, למלא את העבודה, ובין הסוללות בתוֶך הציג את היורים ורובי־הקשת, ולפניהם את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי־הרמחים (הקטפולטות) ואת מכונות רומי־האבנים (הבליסטראות), לעצור בעד האויבים מהגיח על עושי המלאכה ולגרש מעל החומה את האנשים, אשר יבקשו לעמוד להם לשטן. חיש מהר נחטבו העצים וכל המקום לפני חומת־העיר נהפך לשממה. ובעת אשר אספו הרומאים את כל הדברים הדרושים לשפך הסוללות וכל הצבא יגע בעבודה הזאת, לא ישבו היהודים בחבוק ידים. עַם העיר, אשר סבל את הַשֹׁד והרצח לבלי הרף, החליף הפעם כח, כי קוה לשאוף רוח מהיום והלאה, כאשר יהיו המורדים טרודים במלחמה מחוץ, וגם האמין, אשר יוכל לקחת שפטים בחַיָּבים (עושי התועבות) לעת אשר תהיה יד הרומאים על העליונה.

ג. ואנשי יוחנן האיצו בו לצאת בראשם למלחמה עם האויבים מחוץ לשערי העיר, אבל הוא שקט תחתיו, כי ירא את שמעון. לעֻמת־זאת לא חבק שמעון את ידיו, כי הוא היה קרוב יותר אל הצרים. הוא הציג על החומה את מכונות־הקלע, אשר גזלו היהודים לפנים מידי צסטיוס ומידי מצב אנטוניה, שנפל בידם, אולם בידי רֹב היהודים היו המכונות לבלי הועיל, כי לא נִסּוּ בהן. רק מתי־מספר למדו את הדבר מפי הבורחים (הרומאים), אשר נפלו אליהם, ואם גם לא היטיבו לירות מכלי־הקלע. לעֻמת־זאת המטירו על הרומאים אבנים וחצים וגם הגיחו אליהם בגדוד והתגרו אתם מלחמה מקרוב. ולאנשי המלאכה (הרומאים) היתה מקלעת הענפים הפרושה על מצודתם (משוכתם) למחסה, וכלי־הקלע עצרו בעד האויבים המגיחים אליהם. כי לכל הלגיונות היו כלי־קלע נפלאים, וביותר ללגיון העשירי נמצאו כלי־קלע מהירים ומזיקים מאד ובליסטראות גדולות, ולא לבד את הפורצים מן העיר הניסו המכונות האלה, כי־אם גם את העומדים על החומה, כי משקל האבנים אשר פלטו המכונות היה ככר, והן היו עפות במרחק שני ריסים ויותר, ולא רק הנפגעים על־ידן לא עצרו כח לשאת את כֹּבד נפילתם, כי־אם גם העומדים מאחוריהם. לראשונה נִסּוּ היהודים להזהר מפני אבני־הבליסטראות, כי היו לבנות, ולא שאונן בלבד בִּשֵּׂר את בואן, כי־אם גם מרחוק נִכּרו בצבען הנוצץ. וצופים היו ליהודים, אשר עמדו בראשי המגדלים וגלו להם את הדבר מדי פעם כאשר פערה המכונה את פיה והאבן הגיחה ממנה, בקראם אליהם בלשון עמם: „הבּן (בן הקלע)³²⁰ הולך!“ אז נפוצו היהודים, אשר אליהם כוננה אבן־הקלע, והשתוחחו לארץ, וכאשר נשמרו לנפשותיהם נפלה האבן ביניהם ולא נגעה בהם. ואחרי־כן התנַכּלו הרומאים להשחיר את האבנים השלוחות, ויען אשר לא נראו עוד האבנים מרחוק כבראשונה, הצליחו הרומאים בקלעם ובמכה אחת המיתו אנשים רבים. אולם היהודים לא שמו את לבם לפגעים הרעים ולא נתנו לרומאים לשפוך את הסוללה במנוחה, כי עמדו על נפשם בתחבולה ובאֹמץ־לב ועצרו בעד מעשי השונאים בלילה וביום.

ד. כאשר כלתה מלאכת הסוללות, מדדו הבונים הרומאים את המרחק ביניהן ובין החומה בפתיל פשתים עם משקֹלת עופרת, אשר השליכו מראשי הסוללות מהם והלאה, כי לא מצאו להם עצה אחרת נגד המורים עליהם מראש החומה, ובראותם, כי מעתה יהיה לאל־יד מכונות־הרעש (הכרים, אילי הברזל) להשיג את חומות העיר, הגישו את כלי־המלחמה האלה. וטיטוס הקריב את מכונות־הקלע אל חומת העיר, למען אשר לא יכשילו היהודים העומדים למעלה את הכרים, וצוה לנגח את החומה. פתאם נשמע קול רעש גדול, כי חומת ירושלים נֻגחה בשלשה מקומות, ולקול הרעש צללו אזני יושבי העיר וצעקה גדולה היתה בחוצותיה, וחלחלה אחזה את המורדים אנשי־המלחמה בראותם, כי רעה נגד פני כֻלּם, ועל־כן גמרו בנפשם להתחַבּר יחדו ולעמוד על נפשם. האנשים, אשר היו עד־עתה כאויבים, קראו איש אל אחיו: „הן כל מעשינו עד היום הזה היו כנפש שונאינו, וגם אם לא יתן האלהים עצת שלום בינינו לאֹרך ימים, עלינו לעזוב דרכי קנאת אחים ולצאת יד־אחת למלחמה על הרומאים“. ושמעון הודיע את האנשים אשר בהר־הבית, כי יתן להם לעלות לבטח על החומה ויוחנן מִלא את ידי אנשיו לעשות את הדבר, אף כי לא האמין לדברי שמעון. ואנשי־המלחמה אשר בעיר שכחו את שנאתם ואת מריבתם והיו לבשר אחד ועלו על החומה והשליכו מעליה לפידי אש רבים על המכונות וירו מבלי הרף על מניעי הכרים. ומרי־הנפש אשר בהם הגיחו גדודים גדודים משערי העיר וקרעו את הצפוי הסוכך על מכונות־המלחמה והתנפלו על אנשי־הצבא העומדים תחתיו, ואף כי לא היו מלֻמדי מלחמה, התגברו עליהם בעזוז רוחם. אך טיטוס מִהר כפעם בפעם לעזרת אנשיו הנמצאים בצרה והעמיד לשני עברי המכונות את הרוכבים והרובים להבריח את היהודים עם לפידיהם, וגם השיב אחור את היהודים המורים מעל החומה. ואחרי זאת צוה לחַזק את עבודת הכרים, אולם חומת העיר לא הזדעזעה מהֹלם הכרים. רק האיל אשר ללגיון החמשה־עשר העתיק מעט פנת מגדל אחד, אך לחומה בעצמה לא קרה כל רע, כי לא נפגעה מיד יחד עם המגדל, אשר היה בולט הרבה ולא עצר להרעיש עמו על־נקלה את חלק החומה הסובבת.

ה. זמן קצר ישבו היהודים במנוחה ולא הגיחו מן העיר, ופעם אחת הכירו, כי נפוצו הרומאים למלאכתם בקרב מחנם, בחשבם כי נסוגו היהודים מפניהם, באשר כשל כחם ופחד נפל עליהם, – ולמראה הדבר הזה פרצו המורדים בהמון רב מתוך מגדל הִפִּיקוֹס דרך השער הנעלם ושלחו באש את בניני הרומאים וגם העפילו להבקיע עד מצודות מחנם. לקול צעקת היהודים מהרו הרומאים הקרובים להתיצב במערכה והנמצאים מרחוק נהרו לעזרתם. אולם המורדים התחזקו באֹמץ לבם על טכסיסי הרומאים והצליחו להניס את העומדים במערכה, אשר פגעו בהם לראשונה, ויחד אתם גם את הנאספים לעזרתם. ומלחמה נוראה פרצה מסביב למכונות־המלחמה, כי היהודים בקשו לשרפן והרומאים התאמצו לסַכּל את עצתם. וצעקת הנלחמים הפרועה עלתה השמימה, ורבים מהעומדים ראשונים במערכה נפלו חללים. אולם היהודים נלחמו כנואשים וידם היתה על העליונה ואש נגעה במצודות הרומאים וכמעט עלו כֻּלן על המוקד עם המכונות יחדו, לולא עמדו על נפשם רבים מפקודי אלכסנדריה בשארית גבורה, כאשר לא קוו מראש, וקנו להם שם תפארה בקרָב הזה, ובזה נתנו זמן לקיסר לאסוף את גבורי הרוכבים ולהתנפל על האויבים. הוא המית בידו שנים־עשר מחלוצי היהודים, ולמראה הנגף הזה פנה ההמון הנשאר עֹרף, והקיסר רדף אחריו ולחץ את היהודים אל תוך העיר והציל את בניני הרומאים מאש. וגם אחד היהודים נתפש חי במלחמה הזאת, וטיטוס צוה להוקיע אותו על צלב לפני החומה, למען יראו הנשארים וייראו ויכנעו לפניו. ואחרי אשר נסוגו היהודים אחור נפגע גם יוחנן ראש האדומים, בדבּרו עם אחד ממכריו מאנשי־הצבא לפני החומה, כי אחד הערבים ירה בו חץ והמיתו מיד, ואסון גדול היה ליהודים³²¹ ואבל כבד למורדים במותו, כי היה איש גבור־חיל בזרוע ימינו וגם נשוא־פנים בתבונתו.

פרק שביעי: אחד המגדלים הבנויים בידי הרומאים נבקע ונפל תחתיו. הרומאים כבשו את החומה הראשונה ועשו מטבח גדול. טיטוס השׂתער על החומה השניה. מעשי לָנְגִינוּס הרומאי וקַסְטוֹר היהודי.    🔗

א. בלילה ההוא קמה פתאם מהומה גדולה במחנה הרומאים. כי טיטוס צוה לבנות שלשה מגדלים, חמשים אמה האחד, להציג על כל אחת הסוללות ולהניס מראשם את היהודים, ופתאם נהרס אחד המגדלים בעצם הלילה ולקול הנפץ הגדול נפלה חרדה על כל המחנה, והרומאים חשבו, כי האויבים השתערו עליהם, וכל אחד רץ לחגור את כלי־נשקו. ומהומה קמה בקרב הלגיונות ומבוכה, כי איש לא ידע להגיד את שרש הדבר, ובזה גדלה עוד מצוקת האנשים, וכאשר לא ראו את האויב לעיניהם, יראו איש את אחיו, וכל אחד שאל בבהלה את חברו העומד על ימינו לאות³²² הצבא, כאלו הבקיעו היהודים אל המחנה. הם היו כאנשים אשר נפלה עליהם מחִתּת אלהים, עד אשר חקר טיטוס את המעשה וצוה להודיע את הדבר בכל המחנה, ואחרי עמל רב שבתו הרומאים ממהומתם.

ב. והיהודים עמדו על נפשם בכח ועֹז, אולם מגדלי הרומאים הביאו עליהם רעות רבות, כי היו למפגע למכונות־הקרָב, אשר הוקמו בראשי המגדלים, וגם למטילי־החניתות ורובי־הקשת ורומי־האבנים. והיהודים לא יכלו להשיב מלחמה לשונאיהם, המגביהים לשבת מהם, וגם לא מצאו עצה ללכוד את המגדלים, כי נבצר מהם להפוך אותם מפני כֹבד משאם, וגם לא יכלו לשלח אותם באש, כי היו מצֻפּים ברזל, וכאשר נסוגו היהודים רחוק ממטחוי קשת, לא היה לאל־ידם לעצור את מהלֻמות הכרים, אשר נגחו את החומה בלי הרף ומעט מעט השלימו את חפצם. כבר הזדעזעה החומה מפני הניקוֹן – בשם הזה קראו היהודים בעצמם למכונת־הרעש הגדולה אשר לרומאים, כי היתה נוצחת בכל מקום³²³, והנצורים עיפו זה מזמן מכֹּבד הקרבות התכופים ולילות הנדודים אשר עמדו על המשמר רחוק מחלקי העיר הנושבים. וגם קלוּת דעתם עמדה להם לסַכּל את כל עצתם, עד כי חשבו למותר לשמור על החומה הראשונה, כי בטחו בשתי החומות הנשארות, על־כן הרפו רבים את ידיהם ונסוגו אחור. וכאשר עלו הרומאים בפרץ החומה, אשר הבקיע הניקון, עזבו כל היהודים את משמרותיהם וברחו אל החומה השניה. והרומאים באו מבית לחומה ופתחו את השערים והביאו שמה את כל הצבא. ככה כבשו הרומאים את החומה הראשונה לקץ חמשה־עשר יום (למצור ירושלים) בשביעי לחֹדש אַרְטֶמִיסִיּוֹס (אִיָּר), והרסו חלק גדול ממנה והחריבו את צפון העיר, כמעשה צסטיוס לפנים.

ג. וטיטוס העביר את צבאו אל המקום הנקרא בשם „מחנה האשורים“, אחרי כבשו את כל הככר עד נחל קדרון וקרב כמטחוי קשת אל החומה השניה להשתער עליה במהרה. היהודים נפרדו לשני ראשים והגֵנו על החומה ביד חזקה. אנשי יוחנן נלחמו בהם מן הבירה (אנטוניה) ומאולם הצפון אשר להר־הבית ולפני מצבת המלך אלכסנדרוס, וחיל שמעון התיצב במבוא העיר על־יד מצבת יוחנן הגדול וסכך על החומה עד השער, אשר משם באו המים אל מגדל הִפּיקוס. כפעם בפעם הגיחו מן השערים והתראו פנים עם האויבים, וכאשר נהדפו אחור, הוסיפו להלחם אִתּם מעל החומה. אמנם בהתנגחם עם הרומאים כשלו לפניהם, כי לא ידעו את טכסיסי מלחמתם, אולם בהלחמם אִתּם מעל החומה היתה ידם על העליונה. הרומאים נאזרו בגבורה ובדעת הקרָב והיהודים התחזקו בעֹז נפשם, אשר גדל עוד מפני הפחד, וגם כֹֹּח סבלם עמד להם. כי היהודים קוו להנצל והרומאים להחיש את נצחונם. אלה ואלה לא עיפו ולא יגעו, וכל היום השתערו הרומאים על החומה, והקרָבות על־יד שעריה נמשכו בלי־הרף, ולא נשארה צורת מלחמה אשר לא נִסּוּ בה. ורק בקשׁי השבית הלילה את המלחמה, אשר החלה לאור השחר, אולם כל לילה היה ליל נדודים ללוחמים משני העברים וקשה היה להם מאור היום, כי היהודים יראו, פן תפול החומה בידי אויביהם והרומאים – פן ישתערו היהודים על מחנם. על־כן לא פרקו מעליהם את נשקם כל הלילה והיו נכונים למלחמה לעת עלות עמוּד השחר. והיהודים התחרו איש באחיו לחרף את נפשם, למען הפיק את רצון שרי צבאותיהם, וביותר היה כבוד שמעון ומוראו על פניהם, כי כל אחד מפקודיו נקשר בו בכל לב, עד אשר היה מוכן לשלוח יד בנפשו לעת יצוהו. והרומאים גם הם גברו חילים, כי ידעו אשר הנצחון ירֻשה להם ולא הסכינו להנגף לפני אויביהם. גם מלאכת המלחמה כל הימים ושִׁנוני הקרב מבלי הרף וגאות גֹדל ממשלתם הוסיפו להם עָצמה, ויותר מאלה חִזק טיטוס את ידם, כי תמיד היו עיניו צופות את הכל בכל מקום. ונורא היה בעיני אנשי־הצבא להראות אותות מֹרך־לב במעמד הקיסר, ההולך אִתּם יחד בקרָב, בדעתם, כי עֵד־ראיה למעשה הלוחם המשכיל הוא הפעם האיש, אשר ישלם לו כגמול ידיו, וגדול יהיה שכר האיש, אשר יכיר בו הקיסר, כי הוא גבור־חיל. על־כן התנדבו רבים להפליא גבורה נשגבה מכחותיהם. בימים ההם ערכו היהודים פעם מערכה בחיל רב לעֻמת הרומאים לפני החומה, ובעוד אשר נלחמו שתי המערכות ממרחק קפץ לָנְגִּינוּס, אחד מרוכבי הרומאים, על סוסו לתוך שורות היהודים והתנפל עליהם והפיצם והמית שנים מגבוריהם, את האחד הכה בפניו, כאשר התיצב לקראתו, ואחרי־כן שלף את חנית האיש הזה והכה את השני בצלעו, בהפנותו עֹרף לפניו, ואחרי־כן שב במרוצה מתוך מערכת האויבים אל אנשיו, מבלי אשר נפצע בבשרו. האיש הזה קנה לו שם בגבורים ורבים קנאו במעשה גבורתו והתאוו אף הם לעשות כמוהו. גם היהודים לא שמו לב לפגעיהם וכל מחשבותיהם היו רק להשחית באויביהם, וקל היה המות בעיניהם, אם נפלו חללים אחר המיתם אחד משונאיהם. ובעיני טיטוס לא היה שלום אנשי־צבאו קל מהנצחון ולמעשה המעפיל להלחם בלי ישוב־הדעת קרא בשם שגעון. הוא חשב, כי הגבורה הנכונה קשורה בתבונת האדם הנזהר, כי לא יקרהו אסון, ועל־כן צוה לאנשיו להראות את אותות גבורתם מבלי לסַכּן את עצמם.

ד. טיטוס הקריב את מכונת־הרעש אל המגדל התיכון אשר לחומה הצפונית, ושם ישב במארב נוכל אחד מקרב היהודים ושמו קַסְטוֹר עם עשרה אנשים דומים לו במדותיהם, ויתר השומרים ברחו מפני רובי־הקשתות. זמן־מה רבצו קסטור וחבריו תחת חסות צנת המגדל, אך כאשר התנועע המגדל, קמו ועמדו תחתיהם, כל איש במקומו, וקסטור פרשׂ בידיו כמבקש רחמים וקרא בשם הקיסר וחִלה את פניו בקול תחנונים לחמול עליו ועל חבריו. בתם לבו האמין טיטוס לדברים האלה וחשב, כי החלו היהודים להנחם על מעשיהם, וצוה להפסיק את תנופת האיל וגם הזהיר את אנשיו מירות על המתחננים, ואל קסטור קרא לדבּר ככל אשר עם לבו. קסטור ענהו, כי הוא רוצה לרדת אליו בברית שלום, ועל הדבר הזה השיב טיטוס, כי מחשבתו הטובה מוצאה חן בעיניו, וגם ישמח מאד, אם יעשו כל היהודים כמעשהו, והוא נכון לתת את בריתו שלום לעיר ומעשרת האנשים אשר עם קסטור התחפּשו חמשה כאִלו הסכימו עמו בעצתו ובקשו גם הם רחמים, והנשארים צעקו בקול, כי לא יהיו לעבדים לרומאים כל עוד יש לאֵל־ידם למות מות בני־חורין. זמן ממֻשך רבו אלה עם אלה, וכל העת שבתו הרומאים מרעש החומה. וקסטור שלח אל שמעון להודיעהו, כי יוכל להִוָּעץ במנוחה בדבר אשר עליו לעשות נגד השונאים ההורסים אל העיר, כי עוד זמן רב יעצור לסובב בכחש את מפַקד הרומאים. ובעוד הוא שולח את הצירים שם לו כסות־עינים, כאִלו הוא מדַבּר על לב האנשים המַמרים את קולו לכרות ברית, והם התחפשו כאלו אינם אובים לשמוע לו, והרימו את חרבותיהם השלופות מעל לצנת המגדל ושלחו אותן בשריונותיהם, כאלו הם שוחטים את עצמם. תמהון הכה את לב טיטוס והעומדים עליו למראה קשי־לב האנשים: הם לא יכלו לראות מלמטה את הדברים הנעשים לאשורם, ועל־כן התפלאו מאד לאֹמץ־רוח האנשים ונדו לשברם. בין כה וכה ירה אחד האנשים בקסטור בחטמו, והוא מהר להוציא את החץ ולהראותו לטיטוס והתאונן על העוֶל אשר נעשה לו. הקיסר התאנף ברובה החץ ושלח את יוסף הנמצא עמו יחד לתת את ימינו לקסטור. אך יוסף אמר, כי לא יוכל ללכת שמה, בדעתו, כי אין נכונה בפי המתחננים, וגם עצר בעד אוהביו, אשר מלאם רוחם לעלות אל קסטור. ואחד הבורחים אשר נפלו אל הרומאים, ושמו אַיְנֶיַּס, הודיע, כי הוא נכון לעשות את הדבר, וכאשר קרא אליו קסטור, כי יקח אחד הרומאים גם את צרור כספו, מהר אַינֶיַּס לעלות על המגדל ולפרושׂ את כנף בגדו. אולם קסטור הרים אבן ורמה בו, ואמנם לא פגע באיש הזה, כי נשמר לנפשו [ונטה הצדה], אולם פצע את אחד אנשי־הצבא, אשר נגש שמה. כראות הקיסר את המִרמה הזאת, הבין, אשר חמלתו על האויב תהיה לו למחִתּה. כי רק איש קשה־לב לא יפול על־נקלה בפח ערומים. הוא כעס על אשר נלכד בערמה וצוה לחַזּק את תנופת מכונות־הרעש. וכאשר רעש המגדל תחתיו, שלחו אותו אנשי קסטור באש, ומוך האש קפצו אל אחת המנהרות אשר מתחתם ובזה התעו את הרומאים להשתומם עוד הפעם למעשה גבורתם, כי חשבו, אשר השליכו האנשים את עצמם אל תוך האש.

פרק שמיני: הרומאים כבשו את החומה השניה ושמו את פניהם לכבוש את החומה השלישית.    🔗

א. בזה כבש הקיסר את החומה [השניה] ביום החמישי אחרי כבשו את הראשונה, וכאשר ברחו היהודים מפניו, פרץ שמה, עם אלף חמושים ועם בחורי הצבא העומדים עליו, במקום, אשר נמצאו שם חנֻיות הצמר ובתי מלאכת הנפחים ושוק הבגדים אשר לעיר החדשה, והרחובות נטו באלכסון אל החומה. ואני חושב, אשר אִלו מִהר טיטוס להרוס את רֹב החומה הזאת, או החריב בכל חֹמר חֻקי המלחמה את העיר הנכבשה, כי אז לא התערב נזק בנצחונו. אולם הוא אמר בלבו, כי יבושו היהודים, בראותם, אשר הוא יכול לגמול להם רעה ולא עשה זאת, ועל־כן לא הרחיב את פרץ החומה, עד אשר יהיה נקל לו להסוג אחור [בעת הצֹרך], ובבואו אל תוך העיר נתן פקֻדה לאנשי־צבאו, לבל ימיתו איש מהתפושים ולא יציתו את הבתים באש, וגם הבטיח את המורדים, כי יתן להם לצאת במנוחה מן העיר ולהלחם בו כטוב בעיניהם, למען אשר לא יבֻלע לעם ירושלים, ואת יושבי העיר – כי ישיב להם את נחלתם ורכושם. כי יקר היה בעיניו מאד להציל את העיר למענו ואת בית־המקדש למען העיר. אמנם את לב העם מצא נכון למצותיו מני אז, אולם בעיני אנשי־המלחמה [שבין היהודים] נדמתה חבּת־הבריות אשר לו לאות חסרון־כח, והם חשבו, כי טיטוס פונה אליהם בדברים האלה, באשר קצרה ידו לכבוש את שארית העיר. הם אִיְּמו על אנשי ירושלים בעֹנש מות, אם יבטאו בשפתיהם למסור את עירם, וגם שחטו את כל האנשים אשר הרימו קולם לדרוש שלום, ואחרי־כן השתערו על הרומאים הבאים אל העיר, אלה יצאו לקראתם ברחובות ואלה נלחמו בהם מן הבתים, ואלה הגיחו מן השערים אשר ממעל ויצאו מחוץ לחומה, ושומרי החומה [הרומאים] נבעתו מפניהם וקפצו מעל המגדלים וברחו אל המחנה. והרומאים הנמצאים מבית לחומה צעקו צעקה גדולה, כי מכל עברים שתו עליהם היהודים, וגם העומדים מחוץ צעקו בקול, כי דאגו לאחיהם הנלכדים. ומספר היהודים גדל מרגע לרגע, ודעתם את הרחובות הרבתה להועיל להם, ועל־כן פצעו רבים מן הרומאים והדפום מתוך החומה. והרומאים נאלצו להשאר על עמדם זמן רב, כי נבצר מהם להִמָּלט בהמון דרך הפרץ הצר, וכמעט נפלו כל הבאים אל העיר בחרב, לולא החיש להם טיטוס עזרה. כי הוא העמיד בראשי הרחובות את דורכי־הקשתות והתיצב בעצמו במקום אשר נדחקו בו הרבים והשקיט את השונאים בחצים. ויחד עמו היה דוֹמִיטִיּוֹס סַבִּינוּס, איש־חיל, אשר הראה את גבורתו גם במלחמה הזאת. הקיסר נשׁאר במקום ההוא ולא חדל להמטיר חצים ולעצור בעד היהודים, עד תֹּם כל אנשי־הצבא לצאת [מן המצר].

ב. ככה גֹרשו הרומאים מן החומה השניה אחרי אשר לכדו אותה ואנשי־המלחמה אשר בעיר לבשו גאוה וברום לבבם על החיל אשר עשו האמינו, כי לא יהינו עוד הרומאים לעלות על העיר, וגם אם יעלו עליהם למלחמה, לא ינָּגפו הם (היהודים) לפניהם לעולם. האלהים התעה את רוח בינתם על כל תועבותיהם, ועל־כן טחו עיניהם מראות, כי חיל הרומאים הוא גדול לאין־ערך מההמון אשר גרשו מן העיר, וגם לא שמו לבם לרעב המתרגש עליהם. אמנם הם יכלו עוד לשׂבוע משֹׁד בני העיר ולשתות לרויה את דם יושבי ירושלים; אולם האנשים הטובים (אוהבי השלום) היו זה מכבר במצוק, ורבים גועו ממחסור־מזון. אך באבדן העם ראו המורדים רֶוַח והצלה לנפשם, בחשבם כי המשפט למצֹא ישועה (להשאר בחיים) הוא רק לשונאי השלום, אשר קבלו עליהם לחיות לרעת הרומאים, אולם ההמון הרב, אשר לא בחר בדרכי אלה, נחשב בעיניהם לנטל כבד, והם שמחו בראותם אותו פוחת והולך. אלה היו הליכותיהם עם היושבים בקֶרב העיר. וכאשר נִסו הרומאים עוד הפעם לבוא בקרב העיר, הזדַינו המורדים וסוככו בבשרם על פרץ החומה ושלשה ימים נלחמו ביד חזקה ברומאים ולא נתנו להם לעבור, וביום הרביעי השתער עליהם טיטוס ביתר עֹז ולא יכלו לעמוד בפניו; הם נגפו במקום אשר היתה שם תבוסתם לראשונה ונמלטו משם. וטיטוס כבש עוד הפעם את החומה [השניה] וצוָּה מיד להרוס את כל חלקה בצד צפון, ועל המגדלים אשר בצלע החומה מנגב העמיד צופים וחשב מחשבות לעלות על החומה השלישית.

פרק תשיעי: טיטוס הִרפּה מעט מעבודת המצור, ובראותו כי לא נפל רוח היהודים, חִזק את המצור מחדש ושלח את יוסף לדַבּר שלום אל אחיו.    🔗

א. טיטוס גמר להִנפש מעט מעבודת המצור ולתת בזה זמן למורדים להשיב את הדבר אל לבם, אולי יכָּנעו מפניו בראותם את הריסות החומה השניה או ביראתם מפני הרעב – באשר לא יספיק החמס את צרכיהם לאֹרך ימים. בזמן המרגוע הזה מצא טיטוס חפץ, כי הגיע יום השָׁלום, אשר בו היה חֹק לרומאים לשקול על־ידי אנשי־הצבא את משׂכֻּרתם. הוא צוה על שרי החַיָּלים לסדר את הצבא במקום נשקף לעיני האויבים ולתת לכל אחד את מכסת הכסף. ואנשי־הצבא עברו כחֹק עם חרבות שלופות מנדניהן וחמושים בכל כלי־נשקם, והרוכבים הוליכו את סוסיהם הערוכים למלחמה. והככר אשר לפני העיר הבריקה למרחוק מנֹגה הכסף והזהב [של כלי־הנשק], ולא היה כמראה הזה מחזה־שעשועים לרומאים [לשַׂמח את לבם] וחזון אימה לאויבים. כל החומה הישנה ורוח צפון אשר להר־הבית כֻּסו אנשים, אשר נהרו לראות במחזה. ומרחוק נראה, כי כל הבתים היו מלאים אנשים נטויי גרון, ונדמה, כי לא נמצא מקום בעיר, אשר לא כסו אותו המונות אדם. מחִתּה נוראה נפלה גם על אבירי־הלב למראה החיל הגדול הזה וברַק נשקו והדרת מערכותיו. ואני חושב, כי גם המורדים נִחמו על מעשיהם למחזה הזה, לולא זכרו את הרעה הגדולה, אשר הביאו על העם, ונואשו מתקותם לקבל חנינה מאת הרומאים. הם ידעו, כי ימותו מות נבלים, כאשר יכנעו לרומאים, וחשבו, כי ייטב להם הרבה המות במלחמה. וכה נגזרה גזרה, כי יסופו הצדיקים עם הרשעים, והעיר תחרב עם המורדים יחדו.

ב. בארבעה ימים כלו הרומאים לשלם לאנשי־הצבא אשר בכל לגיון ולגיון את משׂכֻּרתם, וביום החמישי ראה טיטוס, כי אין איש יוצא אליו מהיהודים לדַבּר שלום, וחצה את צבאו והחל לשפוך סוללות על הבירה (מצודת אנטוניה) ועל מצבת יוחנן [הכהן הגדול], כי מצד המצבה הזאת חשב לכבוש את העיר העליונה, ומצד הבירה את הר־הבית, – וכל עוד לא נפל הר־הבית בידו לא יכול להשתרר על העיר לבטח. בכל אחד משני המקומות האלה נשפכו שתי סוללות, אחת לכל לגיון. האדומים ואנשי־המלחמה, פקודי שמעון [בן גיורא], הגיחו מן העיר להשיב אחור את ידי עושי המלאכה על־יד המצבה, ואת העובדים על־יד הבירה עצרו אנשי יוחנן והמון הקנאים. ולא בקלע־היד לבד הפליאו להעזר ממרום שבתם, כי־אם גם במכונות־המלחמה קשתה ידם על הרומאים, יען כבר למדו ידיהם לעבוד עבודתן, כי בעשותם בהן יום־יום קנו להם נסיון. שלש מאות כלי־קלע מהירים וארבעים בליסטראות (רומי־אבנים) היו להם, ובאלה הכשילו את כֹּח הרומאים בשפכם את הסוללות. וטיטוס ידע, כי ישועת העיר תהיה לו לברכה וחרבּנה יהיה לו לקללה³²⁴, ובעוד הוא מחזק את עבודת המצור לא שב ממחשבתו לדבּר על לב היהודים, כי יקחו מוסר, ואל מעשיו צרף גם עצה טובה, ובדעתו, כי יש אשר הדבר [הנכנס אל הלב] מפליא לעשות מן החרב, פנה אל הלוחמים להסגיר בידו את העיר, אשר כבר נכבשה כמעט, וגם שלח את יוסף לדבּר אִתּם בשפת אבותיהם, אולי יטו אזנם לדברי אחיהם בן־עמם.

ג. יוסף סבב את החומה ותר לו מקום, אשר ישָּׁמע ממנו קולו ולא ישיגהו שם חץ שלוח, והִרבּה לדבּר תחנונים אל יושבי העיר לאמר: „חוסו על נפשותיכם ועל נפשות אחיכם, חוסו על עיר אבותיכם ועל מקדשכם, ואל תהיו קשים ורעים להם מהנכרים (האויבים). הן אין לרומאים חלק ונחלה ביניכם, ובכל־זאת הם מכבדים את מקדשי שונאיהם, ועד היום הזה לא שלחו בהם את ידיהם לרע, ורק אתם לבדכם, אתם שתילי המקומות הקדושים האלה, נושאים את נפשכם להחריבם, וגם אם תעמוד להם הצלה [לא מידכם תבוא]. הן עיניכם רואות, כי חומותיכם הגדולות והבצורות כבר נפלו, והחומה הזאת הנשארה היא רפה ודלה מהנכבשות. שימו אל לבכם, כי אין לעמוד בפני עזוז הרומאים, והן כבר משכתם בעֻלם מתמול־שלשום. אם גם טוב ויפה להִלחם בעד החֵרות – הנה הדבר הזה הוא נאה לכתחלה. אולם מי שכרע פעם אחת ונכנע זמן רב, ואחרי־כן הוא מנסה לפרק את העֹל מעל צואריו, עושה מעשה־מי שמתהפך בחבלי מות ולא מעשה אוהב החרות. אמנם יאות לנַבּל כבוד אדונים רפי־ידים, אבל לא להרים יד במושלים, אשר כל העולם עובד להם. היש ארץ בעולם, אשר נמלטה משבט הרומאים, מלבד מקומות השרב או הקרח, אשר אין בהם חפץ? בכל מקום עבר המזל אליהם (תפשו את השלטון) והאלהים השׂם חליפות לממשלות העמים עוזר עתה לשליטי איטליה. גם לחית הארץ וגם לבני־האדם נתן חֹק ולא יעבור, כי עליהם להִכּנע בפני התקיפים מהם והשליט בקרבם הוא אשר לו עצם הנשק. על־כן נכנעו גם אבותינו לפני הרומאים, אף כי היו גדולים וטובים ממנו ברוחם ובכח גופם ובכל חֹסן, ולולא ידעו, כי האלהים עוזר לרומאים, כי אז לא עשו כדבר הזה, ואתם אומרים להתחזק ולעמוד בפני הרומאים ובמה תשימו מבטחכם? הן כבר נלכדה העיר ברֻבּה, ואם גם נשאר עוד חלק החומה לעומדים מבית, הן מצבם קשה ממצב שבויי־מלחמה. כי לא נעלם מעיני הרומאים דבַר הרעב אשר בעיר, האוכל עתה את בשר העם, ולא יארכו הימים והוא יגע גם עד נפש אנשי־המלחמה. והלא אם יחדלו הרומאים להרעיש את חומת העיר ולא ישתערו עליכם בחרבות שלופות, הנה אויב נורא רובץ בקרבכם מבית, אשר לא תוכלו לו במלחמה, והוא הולך הלוך ועצום משעה לשעה. האמנם תקחו חרב בידכם להִלחם גם ברעב, ורק אתם לבדכם מכל בני־האדם תעצרו כח לכבוש את זלעפותיו? מה טוב יהיה לכם בהנחמכם על מעשיכם עד אשר לא יבוא קץ האסון, ותבקשו ישועה כל עוד יש לאֵל־ידכם להשיגנה. כי לא יזכרו לכם הרומאים את מעשיכם הראשונים, אם לא תקשו את לבבכם עד הקץ, כי מתכונתם הם מתונים בנצחונם ודרכם לכבוש את כעסם בפני תועלתם. הן לא יהיה להם הדבר לתועלת בכבשם עיר ריקה מאדם וארץ שאיה, ועל־כן רוצה הקיסר לתת לכם את בריתו שׁלום. אולם לא יציל ממות נפש־אדם, אם יכבוש את העיר בחֹזק־יד, ועל כֹּל יקשיח את רחמיו מהאנשים, אשר לא הטו אֹזן לקולו בדברו טוב אליהם בעת צרתם הגדולה. הלא מפלת שתי החומות הראשונות היא ערֻבּה נאמנה, כי בעוד זמן מצער תִּכָּבש גם החומה השלישית, ואף אם לא יצליח כל כלי־משחית לערער את מבצרכם, הנה הרעב ילחם בכם לרומאים.“

ד. בעוד יוסף מדַבּר את דברי התוכחות האלה התלו בו רבים מהעומדים על החומה ורבים שפכו עליו חרפות ובוז ואחדים ירו בו. כאשר ראה יוסף, כי לא הטה את לב האנשים בדברי העצה הנכוחים, פנה להזכיר להם את דברי ימי אבותיהם ונשא את קולו ואמר: „הוי בנים אמללים, אשר שכחתם מאין תבוא עזרתכם, האם בחרב ובזרוע תלחמו עם הרומאים? מי הוא האויב, אשר נצחנו אותו בדרך הזאת? האם לא האלהים בורא היהודים הוא שעשה בכל עת שפטים בעושקיהם? ואיך לא תסבו את עיניכם לראות את המקום, אשר ממנו אתם יוצאים למלחמה, ולא תכירו את עוזרכם, אשר חללתם את שמו? האמנם לא תזכרו את נפלאות האלהים בימי אבותינו ואת האויבים הרבים והעצומים, אשר השמיד לפנים במקום הקדוש הזה? רעדה תאחזני מדי דַבּרי על מעשי אלהים באזנים טמאות כאלה. אך הסכיתו ושמעו, למען תדעו, כי לא ברומאים לבד אתם עושים מלחמה, כי־אם גם באלהים. נכו³²⁵ מלך מצרים לפנים, הוא הנקוב גם בשם פרעה, יצא בחיל עצום וגזל את שׂרה המלכה, אמנו³²⁶. ומה עשה בעלה אברהם אבינו³²⁷? האם יצא להלחם בחרב עם הַזֵּד הבליעל, אף כי היו לו שלֹש מאות ושמונה־עשר שלישים³²⁸ ולכל אחד מהם נמצא חיל לאין־מספּר? או הטרם חשב, כי כל החיל הזה הוא כאפס, אם לא יהיה אלהים בעזרו, והרים את ידיו הטהורות אל המקום, אשר טמאתם אתם כיום הזה, לשחר את פני העוזר הגדול, אשר לא יפָּלא ממנו דבר? והאם לא הושבה המלכה לבעלה עד ערב היום הבא וכל רע לא אֻנה לה, והאם לא השתחוה המצרי [לאלהים] במקום הזה, אשר מלאתם אותו דם־אחים, וכֻּלו רועד מפחד חזיונות־לילה – ולא ברח [אל ארצו] אחרי כפּרו במנחת זהב וכסף את פני העברים אהובי אלהים? והאם עלי לספּר לכם על מושב אבותינו במצרים? הטרם התענו בעֹל מלכים זרים ארבע מאות שנה, ותחת לעמוד על נפשם בחרב נקמה ולהִוָּשׁע בכח ימינם הפקידו את נפשם בידי אלהים? ומי מכם לא ידע את העָרֹב, אשר מִלא את ארץ מצרים, ואת החלאים הרעים, אשר השחיתוה, ואת המאֵרה ביבול הארץ, כאשר אזלו המים מן היאור (נילוס), ואת עשר המכות, אשר ירדו רצופות, עד אשר שלחו [המצרים] את אבותינו ממצרים בלי שפיכת־דם ובלי סכנה ושמרו עליהם בדרכם? וכאשר גזלו הארמים (הסורים)³²⁹ את ארון־הקדש מידינו, האם לא הקיפה הצעקה את כל שדה פלשתים³³⁰ עם פסל דגון? האם לא עלתה צעקת כל עם הגוזלים [את הקֹדש] בעלות רקב במעורי בשרם ובצאת מעיהם יחד עם מאכלם – עד אשר השיבו ידי העושקים את הארון למקומו בקול צלצלים³³¹ ובתֻפּים³³² והביאו כל מיני קרבנות לכַפֵּר את המקדש? האלהים עשה את כל התשועות האלה לאבותינו, כאשר לא בטחו בזרועם ובחרבם והפקידו בידו את גורלם! וכאשר משך אחריו סנחריב³³³ את כל המונות ארץ אסיה וחנה על העיר הזאת, הֲבִידֵי אדם נשברה זרועו? הטרם השליכו [אבותינו] את הנשק מידיהם ופרשׂו אותן בתפלה [לאלהים] ומלאך־האלהים השמיד את כל החיל הזה, אשר לא יִמָּנה, בלילה אחד? וממחרת השכים מלך אשור ומצא מאה ושמונים וחמשה אלף פגרים וברח עם הנשארים אל ארצו, אף כי לא לקחו העברים חרב בידם ולא רדפו אחריו. הלא תדעו גם את עבדות בבל, אשר חי שם העם בגלות שבעים שנה ולא קם להשיב לו את חרותו, עד אשר התעורר כֹּרש לעשות את הדבר הזה למצֹא חן בעיני אלהים, ועל־ידו נשלחו [מגלותם] לעבֹד את האלהים, אשר כרת אתם ברית. בקצרה אֹמַּר לכם, כי מעולם לא עשו אבותינו גבורות בעז־ידם ומעולם לא בושו מתקותם, כאשר לא חגרו את כלי־נשקם ורק שׂמו מִבְטַחָם באלהים. מדי שבתם בארצם במנוחה עשו חיל ברצון השופט העליון, ולעת צאתם למלחמה כשלו תמיד ונפלו. כה היה הדבר, בעת אשר צָר מלך בבל על העיר הזאת, וצדקיהו מלכנו נלחם בו ולא שמע לנבואות ירמיהו, ונפל בשבי האויב ועיניו ראו בחרבן העיר וההיכל, אף כי היה טוב וישר הרבה מנשיאיכם אתם, והעם אשר עמו עלה בצדקתו על המונכם כיום הזה. הן כאשר קרא אליהם ירמיהו בקול, כי הרגיזו את האלהים בתועבותיהם, אשר עשו להכעיסו, וכי יכרעו [לפני האויב], אם לא יסגירו את העיר [בידו], לא שלחו בו המלך והעם יד! ומה אתם עושים עתה? אם גם לא אזכיר את מעשיכם בקרב העיר, כי תִלְאֶה לשוני לפרש את כל מעשי רשעתכם כהלכה – הן גם אותי אתם מנאצים וממטירים עלי חצים על אשר באתי לדבּר על לבכם למען הושׁיעכם, ואתם מתרגזים עלי מאד לעת שׂאֵתי על שׂפתי את זֵכר עונותיכם, ולטֹרח עליכם לשמוע את דברי המעשים, אשר אתם עושים יום יום! ועוד דבר: כאשר חנה על העיר הזאת אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶס, אשר הִרבּה לנבּל את שם אלהים, יצאו אבותיכם לקראתו בחרב, והם נפלו חללים במלחמה, והעיר היתה לבז בידי האויבים, ובית־המקדש שמם שלש שנים וששה חדשים! והאם עלי עוד להוסיף דברים? מי העיר את הרומאים לעלות על עמנו – האם לא אשמת יושבי הארץ? מתי החל זמן עבדותנו – האם לא במלחמת האחים בימי אבותינו? הלא שגעון אריסטובולוס והורקנוס והמריבה אשר ביניהם עוררו את פומפֵּיוס לבוא אל העיר, והאלהים הכניע לפני הרומאים את האנשים, אשר לא היו ראויים לחיי־חֹפש. אחרי מצור שלשה חדשים הסגירו את עצמם בידיהם, אף כי לא הרבו עונות לחלל את הקדשים ולהפר את החֻקים כמעשיכם היום, ואף כי הרבה הרבה עלו, גדלו מכם בחסנם ותכונתם למלחמה. ואיך לא נזכור את קץ אנטיגנוס בן אריסטובולוס, אשר בימי מלכותו שפט האלהים את העם החוטא למפלה עוד הפעם, והורדוס בן אנטיפטרוס הביא עמו את סוֹסִיּוּס, וסוֹסִיּוּס הביא עמו את חיל הרומאים, וששה חדשים נמצאו אבותינו במצור, עד אשר השיגם גמול אשמתם והם נפלו בשבי והעיר היתה לבז לשונאים? מעולם לא נִתַּן בידי העם להצליח בחרב, ותמיד היתה המפלה סמוכה למלחמה. על־כן אני חושב, כי נאה ליושבי ארץ־הקדש להפקיד את כל משפטם בידי אלהים ולמאוס בכח זרוע האדם, למען ימצאו חן בעיני השופט העליון. ואתם – המלאתם אף אחד הדברים, אשר צוה עליהם המחוקק את הברכה, או הנזהרתם אף באחד הדברים, אשר פקד עליהם את המאֵרה? עד כמה הרביתם לחטוא מאבותיכם, אשר נפלו בידי אויביהם חיש מהר! הן קל היה בעיניכם לעשות עוֹן במסתרים, לגנוב ולארוב ולנאף, כי עוד תתחרו איש באחיו במעשי רצח ושֹׁד, ואתם בוקעים לכם דרכי־רשעה חדשים ומוזרים, והמקדש נהפך למקוה כל [שודד ורוצח] ומקום משכן אלהים נטמא בידי בניו, המקום הקדוש, אשר גם הרומאים התפללו אליו מרחוק ורבים מהם עזבו מנהגי־עמם ודבקו בחֻקינו. האַחרי כל התועבות האלה אתם מחכים לעזרת האלהים, אשר חללתם את שמו? ואם גם אנשים ישרים אתם ובידים נקיות אתם מחַלים את פני אלהים, כבֹר ידי מלכנו בעת התפללו [אל האלהים] לעזרהו מידי מלך אשור – כאשר השמיד האלהים את כל החיל הגדול בלילה אחד – האם כמַעשה מלך אשור עשו גם הרומאים, ועל־כן לכם המשפט לקוות, כי יחדש לכם אלהים את עזרתו כקדם? האם לא לקח מלך אשור כסף מידי מלכנו לבלתי החריב את העיר, ואחרי־כן הפר את שבועתו ועלה לשרוף את ההיכל? ואולם הרומאים עולים עליכם לדרוש מידכם את המַס כחֹק להם, אשר שִׁלמו אבותיכם לאבותיהם, ואם יקבלו את המס, לא יחריבו את העיר ולא יגעו בקדשיה ויתנו לכם את כל נחלתכם, ובני־ביתכם ישארו בני־חורין, ואתם תמשלו ברכושכם כטוב בעיניכם, וגם את חֻקי־קדשֵׁנו ישמֹרו. הן תועי־לב אתם בחשבכם, כי יעשה אלהים לצדיקים האלה כמעשהו לרשעים לפנים. והלא דרך האלהים הוא להחיש את נקמתו בעת רצונו, ולכן השמיד את חיל אשור בלילה הראשון לחנותו על העיר, ואִלו באמת היה עמנו ראוי לחיי־חֹפש והרומאים היו ראויים לעֹנש, כי אז פגע אלהים בהם מיד, כאשר עשה לאשור, בעת אשר נלחם פומפֵּיוס בעמנו או אחרי־כן לעת עלות סוֹסִיּוּס על העיר, או בזמן אשר החריב אֶספַּסיָנוס את ארץ הגליל, או לאחרונה, כאשר נגש טיטוס אל העיר. אולם מַגְנוּס (פומפיוס) וסוֹסִיּוּס כבשו את העיר בחֹזק־יד וכל רעה לא מצאה אותם, ואספסינוס עוד עלה לגדֻלה אחרי הלחמו בנו וקבל את נזר המלוכה, ולטיטוס נפתחו מקורות הארץ בברכה רבה, אשר כזבו מימיהם לכם לפנים. הלא תדעו, כי לפני בוא טיטוס דללו מֵי הַשִּׁלֹּחַ ויתר המעינות אשר בקרבת העיר, עד כי הֻטל עליכם לקנות לכם מים במשורה (בכדים), ועתה כל המקורות האלה נותנים את מימיהם לרויה לאויביכם, לא רק דֵי צֹרך האנשים והבהמה, כי־אם גם די הַשקוֹת את הגנים. וכבר היה האות הזה פעם אחת לפני חרבן העיר, כאשר עלה מלך בבל, אשר דברתי עליו, להלחם בירושלים וכבש אותה ושלח אותה באש על ההיכל, אף כי אין אני חושב, אשר הרבו בני הדור ההוא מעשי־רשע כמוכם היום. על־כן אני מאמין, כי זה הוא אות, אשר עזב אלהים את המקדש ועבר אל מחנה צָרֵיכֶם, אשר אתם נלחמים בהם הפעם. הן כל איש ישר יברח מבית טמא, ונפשו תגעל ביושביו – והאמנם תחשבו, כי האלהים יִשָּׁאר אִתּכם אחרי כל מעשי תועבותיכם, הוא אשר עינו צופָה כל תעלומה ואזנו שומעת גם בעת אשר אתם מחרישים? והנמצא דבר, אשר עשיתם אותו בלאט ובמסתרים, אם יש אִתּכם סוד, אשר לא נגלה לאויביכם? הלא אתם עושים נבלה ביד רמה (בפומבי) ומדי יום ביומו אתם רָבים ביניכם, מי מכם יַרבה להרֵע, ונשאים את רשעתכם לעיני השמש, כאלו למעלה טובה נחשבה בעיניכם. ובכל־זאת עוד נשארה לכם דרך ישועה, אם תרצו בה, כי האלהים מרבה לסלוח למודים ועוזבים. הוי לבות־הברזל! פרקו מעליכם את נשקכם, עוררו רחמיכם על עיר אבותיכם, אשר נהפכה כבר למעי־מפלה, הביטו מאחריכם וראו את צבי־עֶדְיְכֶם, אשר אתם מפקירים בידיכם, את תפארת העיר, הדַר המקדש, יקַר מתּנות עמים רבים, ומי יערוב את לבו לשלח בכל אלה את האש? מי ירצה, אשר לא תוספנה עוד עיניו לראות את אלה? והיש לנו דבר יקר מאלה להצילהו? הוי, אבירי־לב, הקשים מאבן! אם לא תביטו על הדברים האלה בעיני־בשר, חמלו על משפחותיכם ותעבורנה לנגד עיני כל איש מכם תמונות בניו ואשתו והוריו, אשר יסופו במהרה ברעב או בחרב. יודע אני, כי יחד אתכם נמצאו בצרה גם אמי ואשתי, משפחתי נשואת־הפנים ובית־אבי המפֹאר מקדם, ואולי יֵרָאה בעיניכם, כי רק למענם אני נותן לכם את העצה הזאת. המיתו אותם בידיכם, ויהיה דם קרובי כֹּפר ישועת נפשכם, וגם אני נכון למָות, אם תקחו מוסר אחרי מותי!“

פרק עשירי: רבים מבני ירושלים מתאמצים לנפּוֹל אל הרומאים. הרעב והמצוקות הקשות, שעברו על הנשארים בעיר.    🔗

א. כאשר קרא יוסף את הדברים האלה בדמעות על עיניו, לא נכנע לב המורדים ולא האמינו, כי תהיה להם נפשם לשלל, כאשר ימסרו את עצמם [בידי השונאים]. אולם בני העיר התעוררו לנפֹּל אל הרומאים. אלה מכרו את רכושם בלא־כסף ואלה מכרו את תכשיטיהם היקרים ובלעו את מטבעות־הזהב, לבל תשיגם יד השודדים, ואחרי־כן ברחו אל הרומאים, וכאשר הוציאו את הזהב מקרבם, נמצא להם כסף די־מחסורם, וטיטוס שלח רבים לחפשי ונתן לכל אחד לבחֹר מקום־מושב לו כטוב בעיניו, ובדבר הזה חִזק עוד את היהודים אשר בעיר ברצונם לנפּל אליו, למען החלץ מכל צרותיהם, מבלי היות עבדים לרומאים. אולם חברי יוחנן ושמעון שמרו על מוצאי העיר בפני האנשים האלה יותר מאשר שקדו לסגור על מבואיה בפני הרומאים. וכל איש, אשר דבק בו צל חשד, נשחט בידיהם מיד.

ב. עשירי ירושלים תמו לגוע גם בהשארם בתוך העיר. המורדים שׂמו על רבים עלילות דברים, כי הם אומרים בלבם לנפֹּל אל הרומאים, והמיתום ולקחו את רכושם. וככֹל אשר כבד הרעב בעיר, כן חזק זדון המורדים ומיום ליום גדלו שתי הרעות גם יחד. וכאשר נעלם הלחם מעיני הרואים, פרצו המורדים בבתים ובדקו שם, ובמצאם לחם הִכּו את יושבי הבתים על אשר כּחשו בדבר, וכאשר לא מצאו לחם בבית, עִנו את בעליו על אשר השכיל לטמון את המזונות. והכרת פני האנשים ענתה בהם, אם נשאר להם לחם אם לא: אלה אשר היה להם עוד כח נחשדו, כי נמצאה להם צידה למכביר, ואלה אשר שֻׁפּוּ עצמותיהם שֻלחו לחפשי, כי לא לחכמה נחשב להמית את האנשים, אשר יגועו עוד מעט במחסור כֹּל. העשירים נתנו בסתר את כל רכושם באיפת־חטים והעניים הסתפקו במדת־שׂעורים, ואחרי־כן נסגרו בחביון פנות בתיהם ובגֹדל רעבונם בלעו את הגרעינים כמו־שהם או אפו את לחמם בחפזון, לעת אשר רָוַח להם מעט מהרעב ומהפחד. ובשום מקום לא נמצא שלחן ערוך, כי הוציאו הרעבים את המאכלים מן האש בטרם בֻּשלוּ דַּיָּם, ובלעום בעודם בכפם.

ג. מה עלובים היו מזונות יושבי ירושלים, ודָמֹעַ דָמעה כל עין לַמראה הנורא, כאשר תפשו להם התקיפים את המאכלים והחלשים מררו בבכי. כי דרך הרעב לדַכּא את כֹל רגשות האדם, ויתר על כֹּל הוא משבית את רגש־הבּשׁת. הנשים טרפו את הצידה מידי בעליהן, והבנים מידי אבותיהם, ועוד גדול מזה היה הכאב למראה האִמות, אשר הוציאו מפי עולליהן את לחמם, וכאשר התעטפו מחמדי־נפשן ברעב בעודם מֻנָחים בזרועותיהן, לא חמלו עליהם ולקחו מהם את רסיסי־חייהם [האחרונים]. ובאכלם ככה את לחמם לא נסתרו מעיני המורדים, אשר שוטטו בכל עבר, ולא נחלצו ממעשי חמסם. כי בראות המורדים בית סגור על מסגר, היה להם הדבר לאות, כי יושבי הבית מוציאים את לחמם לאכלו, ומהרו ושברו את הדלתות ופרצו אל הבית, וכמעט חנקו את האנשים להוציא את המאכל מגרונם. הם היו מכים את הזקנים המחזיקים את מזונם בידם, וסוחבים את הנשים בשערותיהן על הסתירן את הצידה בכפיהן, לא נשאו פני איש־שיבה ולא חמלו על נפש עוללים, כי היו מרימים את הילדים עם טרפם בין שִׁניהם ומשליכים אותם ארצה. וכאשר מהרו האנשים להקדים את פני החומסים ולבלוע את טרפם, הרבו השודדים ליסרם באכזריות חמה, כאלו נעשה להם דבַר־עָוֶל. הם מצאו דרכי ענויים נוראים לחקור את האנשים, אם נמצא מזון בידם כי סתמו את נקביהם בעדשים (באפוּנים) ודקרו את אחוריהם בשבטים חדים. תסַמר שערות איש לשֵׁמע דברי היסורים, אשר סבל כל אחד מיושבי ירושלים, למען יודה על פת־לחם אחת ויגלה קֹמץ־קמח אחד, אשר הניח במסתרים. ואת הדברים האלה עשו מעַניהם לא מתוך דחקם – הן לוּ היה כדבר הזה, לא היתה סאת אכזריותם גדולה כה, כי כִפּר עליה האֹנס – כי־אם למען הראות את זדון נפשם וגם לצבור להם מזון לימים הבאים. וכאשר יצאו אנשים בלילה והתגנבו בלאט אל מקום השומרים הרומאים ללקט אורות־שדה וירקות, וכבר חשבו, כי נמלטו מכף שונאיהם, פגעו בהם המורדים וגזלו מידם את כל אשר הביאו אתם, ואף כי הפצירו בהם האנשים וגם השביעום בשם אלהים הנורא להשאיר להם חלק המזונות, אשר אספו בנפשם, לא שמעו להם ולא השיבו להם דבר. ועל העשוקים היה לשמוח בחלקם, אשר רק טרפם נלקח מהם ונפשם היתה להם לשלל.

ד. ובעוד העניים סובלים את כל הנוראות האלה מידי נושאי כלֵי העריצים, הובלו נשואי־הפנים והעשירים למשפט העריצים עצמם. על אלה מצאו עלילת־שקר, כי יעצו בנפשם עצת־בליעל, והמיתום בעלילה הזאת, ועל אלה התגוללו, כי אמרו למסור את העיר בידי השונאים. ועל־הרֹב נמצאו עֵדי־שקר להעיד באנשים, כי אמרו לנפֹּל אל הרומאים. האיש אשר הֻצג ככלי־ריק בידי שמעון נשלח אל יוחנן, והנמלט בעור־שִׁניו מידי יוחנן נפל בידי שמעון. שניהם שתו חליפות את דם יושבי ירושלים והפילו גורלות ביניהם על נחלת האֻמללים. אמנם רָבו איש באחיו על־דבר השלטון, אולם דעה אחת היתה לשניהם בכל מעשי־רשע. וכאשר לא נתן האחד למשנהו לקחת חלק במעשי רשעתו, אשר עולל לאחרים, נחשב בעיניו לאיש מביש, והאיש, אשר נשאר מרחוק למעשה אכזרי, התעצב אל לבו, כאלו החמיץ מצוה גדולה³³⁴.

ה. אכן נבצר מכֹּח אדם לפרט את כל חטאות האנשים האלה לאחת אחת! סוף דבר: אף אחת מערי הארץ לא סבלה כסֵבל ירושלים, ואף אחד מדורות עולם לא הרבה לעשות רשע כאנשי־הבליעל האלה, אשר חרפו לאחרונה גם את גזע העברים, למען תקטן מדת חטאתם בעיני הנכרים³³⁵. ובזה הודו במו־פיהם, כי הם עבדים ואספסוף והמון ממזרים וחלאת־העם, וכן היה הדבר באמת. ידי האנשים האלה החריבו את העיר, הם אשר אלצו את הרומאים לתת את שמם על הנצחון הזה בעל־כרחם, וכמעט בעצמם סחבו את האש, אשר בידי הרומאים המתמהמהים, אל המקדש. במנוחת־נפש הביטו מן העיר העליונה אל המקדש הבוער ולא התעצבו אל לבם ולא שפכו דמעה, ורק נפש הרומאים דאבה לשרפה הזאת. אך על זאת נדבר עוד אחרי־כן במקום הראוי, כאשר נספר על המעשים ההם.

פרק אחד־עשר: היהודים נצלבו למול החומה. אנטיוכוס אֶפִּיפַנֶס. היהודים הרסו את בניני המצור אשר לרומאים.    🔗

א. והסוללות, אשר צוה טיטוס לשפוך על העיר עלו למעלה, אף כי הרבו היהודים אשר על החומה להשחית באנשי־צבאו. הוא שלח להקת־רוכבים וצוה עליה לארוב בעמקים לאנשים היוצאים מן העיר ללקט להם אֹכל. במספר המלקטים האלה היו גם אחדים מאנשי־המלחמה, אשר לא עצרו כח למצֹא להם טרף בחמס־ידם, ויתרם היו עניי־העם, אשר נמנעו לנפֹּל אל הרומאים, ביראם פן תמצא רעה את בני־ביתם, כי לא קוו אשר יעלה בידם להִסָּתר מן העיר בברחם יחד עם נשיהם ובניהם, וגם לא מִלא לבם אותם לעזוב את אלה בידי השודדים, פן ימיתו אותם על מנוסתם הם. הרעב הוסיף להם אֹמץ לצאת מן העיר, אבל כאשר יצאו ממנה בהחבא נגזר עליהם לנפּל בידי הרומאים. ובעת התּפשם בכף עמדו על נפשם מפני האֹנס, כי יראו את המות. ואחרי אשר עמדו במלחמה נדמה להם, כי עברה שעת־הכּשׁר לבקש רחמים. על־כן דשו הרומאים את בשרם ועִנו אותם בכל יסורי־מות וצלבו אותם למול החומה. אף כי חמל טיטוס על האמללים האלה – כי מספר הנתפשים הגיע עד חמש מאות בכל יום, ולפעמים עָצם מספרם יותר – לא ראה דרך אחרת לפניו, כי לסכנה נחשב בעיניו להוציא לחפשי אנשים, אשר נתפשו בחֹזק־יד, וגם לא יכול לשום משמר על רבים ועצומים כאלה, אשר נדמו כאלו הם שומרים לשומריהם. ועוד יותר לא מלאו לבו למנוע את הדבר, כי אמר לתת במחזה הזה מופת ליהודים אשר בעיר, למען ידעו, כי סופם יהיה כסוף האנשים האלה, אם לא יסגירו את עצמם בידו. בחמתם ובשנאתם ליהודים הרבו אנשי־הצבא להתעלל בנתפשים וקבעו את כל אחד בצלב בדרך אחרת, וכאשר עצם מספר הנתפשים, צר המקום לצלבים, אף לא נמצאו דֵי צלבים לגופות המוּקעים.

ב. אולם המורדים לא רצו להנחם על מעשיהם למראה הפרענות הזאת, ונהפוך הוא, כי התחכמו עוד לתת בזה לקח־חכמה ליתר העם. הם סחבו אל החומה את קרובי הבורחים ואת יושבי העיר, האומרים לכרות ברית עם השונאים, והראו את כל היסורים, אשר סבלו הנמלטים אל הרומאים, וספּרו להם, כי אלה המעֻנים באו להתחנן על נפשם ולא היו שבויי־מלחמה. בדבר הזה השיבו אחור ידי רבים, אשר היו עתידים לנפּל אל הרומאים, עד אשר נגלה דבר־אמת. כי גם אחרי כל אלה נמלטו אנשים רבים לקראת השפטים אשר חכו להם, בחשבם, כי המות בידי האויבים יניח להם ממצוקות הרעב. טיטוס צוה לקצץ את ידי רבים מהנתפשים, למען לא יחָשבו בעיני־בני העיר כפליטים, אשר נפלו אל האויב בשלום, ולמען יאָמנו דבריהם למראה מכאוביהם. הוא שלח אותם אל שמעון ואל יוחנן לדרוש מהם, כי ישבתו הפעם מריב ולא יאלצו אותו להחריב את העיר, ואם ינחמו על מעשיהם, יפדו בדבר הזה את נפשותיהם ממות ואת עיר אבותיהם הגדולה מחרבן ובבית־המקדש לא תדרוך רגל זרים. ויחד עם זה הלך וסבב טיטוס בסוללות והאיץ בעושי־המלאכה, להראות, כי ישקוד על דברו לעשותו. לשֵׁמע הדברים האלה קללו העומדים על החומה את הקיסר ואת אביו וקראו בקול: „בוז נבוז למָות ויקר הוא בעינינו מן העבדות, ועל־כן נוסיף להרע לרומאים בכל כֹּח־ידנו כל עוד נפשנו בנו. מה לנו ולעיר־קדשנו, אשר אומר אתה, כי חָרֹב תחרב³³⁶, הן יש לאלהים מקדש נעלה על ההיכל הזה³³⁷ – העולם כֻּלו. ואמנם גם ההיכל הזה ינצל בידי השוכן בו, ואם יהיה אלהים בעוזרינו, נצחק לכל מורָאיך, כי לא תמצא ידך לבצע את דברך. הן קץ כל מעשה הוא בידי אלהים“. ככה צעקו האנשים ועֵרבו את דבריהם בחרפות ובגדופים.

ג. בימים ההם בא אל מחנה הרומאים אנטיוכוס אֶפִּיפַנֶּס³³⁸ עם אנשי־צבא מזֻיָּנים רבים ועם גדוד שומרים לראשו הנקראים „מקדונים“, כֻּלם בני גיל אחד, גבוהי־קומה, אשר זה לא כבר יצאו משנות הילדות, מזֻיָּנים ומחֻנכים כדרך המקדונים, ועל־כּן נקראו בשם הזה, אף כי רבים מהם לא היו מבני העם הזה. מושל קֻמחי (קוֹמַגֵּנֵי), עד שבגד בו גורלו, היה המאֻשר בכל המלכים אשר תחת שלטון הרומאים; רק לעת זקנתו הוכיח גם הוא, כי לא יאות לאדם להקרא „מאֻשר“ עד בוא יומו. בן המלך הזה, אשר בא אל מחנה הרומאים בעצם עת גדֻלת אביו, הודיע, כי הוא משתומם מאד על אשר הרומאים מתרַפּים להבקיע אל החומה. הוא היה גבור־מלחמה ועז־נפש מאד מתכונתו, ורק פעמים מזער נכשל במעשי אֹמץ־רוחו. טיטוס צחק וענהו: „הן עבודה אחת לשנינו“³³⁹. ולדברים האלה מהר אנטיוכוס עם המקדונים אל החומה. בהיותו איש־חיל מלֻמד־מלחמה הצליח להזהר מחִצי היהודים בעת יְרוֹתוֹ בהם. אולם הצעירים אשר עלו עמו נגפו כֻּלם ורק מתי־מספר שָׂרדו מהם. הם בושו, כי הבטיחו [את הרומאים] על שקר, וחרפו את נפשם במלחמה, ואחרי־כן שבו מכֻסי־פצעים והוכיחו בזה, כי גם המקדונים האמתיים, הרוצים לנַצח את אויביהם, לא יצליחו בחפצם באין מזל אלכסנדרוס [הגדול] הולך לפניהם.

ד. והרומאים החלו לשפוך את הסוללות בשנים עשר לחֹדש ארטֶמיסיוֹס (אִיָּר) וכלו את עבודתם בעמל רב בעשרים ותשעה לחֹדש, אחרי יגעם שבעה־עשר ימים רצופים. ארבע סוללות גדולות שפכו הרומאים ושתים מהן כוננו למול הבירה, האחת היתה מעשה ידי הלגיון החמישי בתוך הברֵכה הנקראה בשם סְתְּרוֹטִיּוֹס³⁴⁰, והשניה – נעשתה בידי הלגיון השנים־עשר והיתה רחוקה ממנה עשרים אמה. רחוקה הרבה משתי אלה היתה הסוללה, אשר עשה הלגיון העשירי בצד צפון, במקום הנקרא ברכת־השקֵדים³⁴¹, ובמרחק שלשים אמה ממנה שפך הלגיון החמשה־עשר סוללה בקרבת מצבת הכהן הגדול. הרומאים הקריבו את כלי־הרעש (לנפץ את החומה), אך יוחנן חתר חתירה תחת יסודות אנטוניה עד מקום הסוללות וסתם את החלל המחתרת במוטות, ובהביאו שמה עצים משוחים בזפת ובגפרית, הציתם באש, וכאשר אכלה הלהבה את המוטות, נפלה המחתרת כֻּלה תחתיה, ובקול רעש גדול התפוצצה הסוללה ושקעה בתוכה. לראשונה התרומם רק עשן ואבק, כי כמעט נחנקה האש תחת מעי־המפלה. אולם כאשר היו גם עצי הסוללה השוקעת למאכלת־אש, פרצה הלהבה החוצה, ופלצות אחזה את הרומאים למראה הדבר אשר נעשה פתאֹם, וכאשר הכירו את דבר המזמה, נפל לבם בקרבם, כי נכזבה תקותם לעתיד אחרי המקרה הזה. הם חשבו, כי אך למותר הוא להם לעמוד עתה בפני האש, כי מה בצע בכַבּותם אותה, אחרי אשר היו הסוללות לבָער.

ה. וכעבור שני ימים השתערו אנשי שמעון גם על יתר הסוללות, אחרי אשר הביאו אליהן הרומאים את מכונות־הרעש והחלו לנַפּץ את החומה. טִפְתָּאי אחד מבני גַריס³⁴², העיר אשר בגליל, ומַגַּסַּרוֹס, מעבדי חצר־המלך, אשר היה משרת למרים, ואתם איש אחד מחדיב, בן נַבַּטָּאי, אשר נקרא במקרה³⁴³ בשם חגירא, לאמר: הַפִּסֵּח, לקחו בידיהם לפידי־אש והגיחו אל מכונות הרומאים. ומכל בני ירושלים לא נמצא אף אחד, אשר עלה בעֹז־רוחו על האנשים האלה ואשר היה כמוהם נורא על סביביו. הם עשו את מעשיהם, כאלו הלכו לקדם את פני אוהביהם ולא להתראות פנים בצריהם, ולא נמלכו בדעתם ולא נעצרו בלכתם, כי־אם קפצו אל תוך מערכת האויבים והציתו את המכונות באש. ואף כי המטירו עליהם הרומאים מכל עבר חצים ואבני־קלע והניפו עליהם את צורי חרבותם, לא זעו האנשים ממקום הסכנה, עד אשר אחזה האש את המכונות. וכאשר עלתה הלהבה למרום, מהרו הרומאים מכל מקומות מחניהם לבוא לעזרת אחיהם והיהודים עמדו להם לשטן, כי נלחמו בהם מראש החומה וגם התנגחו פנים בפנים עם השונאים, אשר נִסו לכבות את הבערה, ולא חמלו על בשרם ולא נשמרו לנפשותיהם. הרומאים משכו אליהם את מכונות־הרעש מתחת מכסה הזמורות הבוערות באש, והיהודים החזיקו במכונות בתוך הלהבה ותפשו את הכרים ולא הרפו מן הברזל הלוהט. משם עברה האש אל הסוללות, בטרם הספיק הצבא הסוכך עליהן להניא את הדבר. וכראות הרומאים, כי הקיפה אותם האש מסביב, נואשו מתקותם להציל את הבנינים האלה ונסוגו אל מחנם. והיהודים רדפו אחריהם, כי עצם מספרם מרגע לרגע על־ידי אחיהם הפורצים משׁערי העיר לעזרתם, ונצחונם הוסיף להם עֹז ועצמה, ואש קנאתם עברה כל חֹק. הם הגיעו עד מצודות מחנה הרומאים והתנגחו עם שומרי המחנה. כי לפני המחנה עומד משמר עד בוא חליפתו, וחֹק חמוּר לרומאים, אשר העוזב את משמרתו, מאיזו סבה שהיא – אחת דתו להמית. אנשי המשמר בחרו למות מות־גבורים ממות־נבל ונשארו על עמדם, ולמראה צרתם שבו רבים מהבורחים בבֹשת־פנים. הם העמידו על חֵל המחנה את כלי־הקלע המהירים ועצרו בהם את ההמון הפורץ מן העיר, אשר לא שׂם לב לשלומו ולא שמר את נפשו³⁴⁴. והיהודים התנגחו עם היוצאים להלחם אִתּם ולא נזהרו מנפֹל על צורי חרבותיהם, ובכֹבד גופם הכו את שונאיהם לארץ. היהודים לא הפליאו לעשות בכֹח ימינם, כי־אם נצחו באֹמץ־רוחם. והרומאים חָתּוּ מפני עֹז־נפשם ולא מפני הרעה אשר עוללו להם.

ו. וטיטוס מהר לבוא מקרבת הבירה, אשר הלך שמה לתור מקום למבנה סוללות חדשות, והִרבּה לחרף את אנשי־הצבא על מֹרך־לבם, אשר אחרי כבשם את חומות אויביהם, הביאו סכנה על חומותיהם הם ונשארו במצור, בתִתּם ליהודים להגיח אליהם כדרך הנמלטים מתוך כלא. טיטוס יצא בעצמו עם בחורי צבאו והשתער על השונאים מן הצד. אולם היהודים לא שׂמו לב לדבר, אשר היתה להם מלחמה גם מפנים, והפכו את פניהם אל טיטוס ונלחמו בו בזרוע נטויה. מערכות השונאים התערבו יחד, והאבק עלה למרום וכסה כל עינים, ולקול אנקת הנלחמים צללו כל אזנים, עד כי איש לא יכֹל להבדיל בין צָרוֹ ובין איש־בריתו. היהודים לא הוסיפו לבטוח בזרוע־עֻזם, ובכל־זאת החזיקו מעמד בגבורת־יאוש. והרומאים חגרו אונים בקַנאם לכבודם ולתהִלת חרבם, וגם מראה הקיסר היוצא לפניהם במלחמה עודד את גבורתם. ואמנם לוּ נמשכה המלחמה עד תֻּמה, כי אז השמידו הרומאים בעֹצם קנאתם את כל היהודים העומדים לקראתם, אולם היהודים לא חִכּו עד אשר יָכרע גורל המלחמה ומהרו לשוב אל העיר. אפס כי למראה חרבן הסוללות לא קמה עוד רוח ברומאים, בהכירם, אשר בשעה אחת היתה כל עבודתם הקשה לבָער, ורבים נואשו מתקותם לכבוש את העיר במכונות־המלחמה, כדרכם תמיד.

פרק שנים־עשר: טיטוס הקים חַל מסביב לחומות העיר. הרעב שׂם בתים ומשפחות חֵרם.    🔗

וטיטוס נועץ את שרי צבאותיו. הנמהרים שׁבהם אמרו להקריב את כל הצבא אל החומה ולנסות להבקיע אותה בחֹזק־יד, באמרם, כי עד־עתה נלחמו ביהודים רק גדודים גדודים ועל־כן לא הצליחו, אולם בעלות כל הצבא על העיר לא ישאו היהודים את תנופת ידו, כי החצים ואבני־הקלע יכַסום כנחל שוטף. המתונים שבהם דרשו לשפוך סוללות עוד הפעם והמתונים ביותר לא יעצו גם את הדבר הזה, כי־אם לחנות לפני העיר ולשמור על מוצאיה ולהכרית מיושביה כל משען־לחם, לשבות ממלחמה ולהסגיר את ירושלים בידי הרעב. כי אין להלחם באנשים נואשים, אשר כל חפצם הוא למות בחרב, כי מבלעדי החרב הם צפויים לרעה גדולה עוד ממנה. אך טיטוס גלה דעתו, כי לא יאות לו לשבת בחבוק־ידים עם חיל עצום אשר כזה וגם למותר יהיה לו להלחם עם שונאים, העתידים לאכול איש את בשׂר אחיו. גם הראה לדעת, כי יכבד ממנו לשפוך סוללות (חדשות) מפני חֹסר עצים ועוד יקשה מזה לשמור על מבואי העיר, כי לא יצלח בידו להקיף את העיר מפני גָדלה ומעצורי המקום, והדבר הזה יהיה לרעת הרומאים לעת אשר יתנפלו עליהם [היהודים מתוך החומה], וגם אם ישמרו הרומאים על מוצאי העיר הגלוים, יתחכמו היהודים למצֹא להם שבילים נעלמים בשעת־דחקם, כי מיטיבים הם לדעת את המקום, ואם יעצרו כֹח להמציא להם צידה במסתרים, ארוך יארך זמן המצור, ויש לירֹא פן ישפיל אֹרך הזמן את כבוד הנצחון, כי הלא ברֹב ימים ישלם כל דבר וחפץ, ורק הממהר לנַצח זוכה לשם טוב. על־כן יעץ טיטוס לרומאים להקיף בחֵל (בדָיֵק) את העיר מסביב, למען יוכלו להזהר בנפשותיהם וגם להחיש את דברם, כי רק בדרך הזה יסגרו על כל מוצאי העיר וליהודים לא ישָּׁאר בלתי־אם להִוָּאש מכל ישועה ולמסור את העיר בידיהם, או להתמוגג ברעב – ואז יִלָּכדו באפס־יד. מלבד־זאת אמר טיטוס, כי לא יַרפּה מיתר דרכי המלחמה, וגם ידאג לבנות את הסוללות מחדש, אם לא יוסיפו האויבים להרגיזם ביד־חזקה, ואם יחשוב איש, כי העבודה הזאת היא גדולה וקשה למלאותה, עליו להשיב אל לבו, כי לא נאה לרומאים לאחוז במעשים קטנים, ובלא עמל רב לא יִכּוֹן לאדם לעשות גדולות [בלתי לאלהים לבדו]³⁴⁵.

ב. עצת טיטוס טובה בעיני שרי־החַיָלות, והוא צוה להפקיד את העבודה בידי כל צבאותיהם. וכמו רוח אלהים נפלה על אנשי־הצבא, וכאשר חִלקו ביניהם את בנין הדָּיֵק התחרו הלגיונות זה בזה, וגם חלקי הלגיונות התנצחו ביניהם. וכל איש־צבא אמר למצֹא חן בעיני שר־העשרה, ושר־העשרה – בעיני שר־המאה, ושר־המאה – בעיני שר־האלף, ושרי־האלפים נשאו את נפשם להכּבד לפני ראשי הלגיונות, וקנאת ראשי הלגיונות עמדה למשפט הקיסר. כי בכל יום ויום היה סובב את המקום לא פעם ולא שתים ומתבונן אל כל המלאכה. ראשית הַחֵל היתה ממחנה אשור, אשר שם נמצא מקום תחנותו (של טיטוס), ומשם נמשך דרך נחל קדרון אל עבר הר־הזיתים, ומשם נָסַב דרומה והקיף את ההר עד הסלע, הנקרא „שובך היונים“ (פֶריסְטֵרֵאוֹן) ואת הגבעה הסמוכה לו, אשר ממעל לעמק בקרבת השִּלֹחַ, ומשם נטה הדָּיֵק מערבה וירד אל עמק (תּעלת) המקור הזה ועלה משם אל מצבת חנן הכהן הגדול ונקף את ההר, אשר חנה בו פומפיוס לפנים, ומשם נטה צפונה והגיע עד כפר אחד, הנקרא בית־עדשים (אפונים), ואחריו הקיף את מצבת הורדוס ופגע במזרח במקום מחנה טיטוס, אשר משם היתה תחלתו. ואֹרך הַחֵל הזה היה ארבעים ריס חסר אחד, ושלש־עשרה מצודות נבנו עליו מחוץ ומדת כֻּלן יחד מסביב עשרה ריסים. בשלשה ימים נשלמה כל העבודה הזאת, אשר לא נפלה בערכה מעבודת חדשים [רבים], בחפזון אשר לא יֵאָמן כי יסֻפּר. ואחרי אשר סגר טיטוס על העיר בַּדָּיֵק הזה ושׂם צבא־משמר במצודות, סבב באשמֹרת־הלילה הראשונה את הַחֵל לפקוד את המשמר, ובאשמֹרת השניה שלח את אלכסנדרוס, ובאשמֹרת השלישית סבבו ראשי הלגיונות על־פי הגודל. ועל־פי הגורל חלקו להם שומרי הַדָּיֵק את שעות הַשֵּׁנה וכל הלילה עברו הלוך ושוֹב בָּרֶוח אשר בין המצודות בַּתָּוֶך.

ג. ואחרי אשר נסגרו כל מוצאי העיר, נכרתה מהיהודים שארית תקוָתם להוָשע, והרעב המאמיר השמיד את העם לבתיו ולמשפחותיו. הגגות היו מלאים נשים ועוללים גֹוְעים, וברחובות נערמו פגרי זקנים. נערים ובחורים נפוחי־רעב תעו כצללים בשוָקים ונפלו לארץ באשר הדביקם המות. וקרוביהם, אשר תַּמוּ לגוֹע גם הם, לא מצאו כֹח להביאם אל קבר, וגם האנשים הבריאים משכו את ידיהם מהמון הפגרים הרב, ביראם מהביט אל פני הרעה, אשר תשיג גם אותם. כי רבים נפלו מתים על הפגרים, אשר אמרו לקָברם, ורבים נעו אל מקום קבורתם בטרם הגיעה עִתּם. ואיש לא הוריד דמעה בצרה ואיש לא ספד למתים, כי דִכּא הרעב כל רגשות אדם. בעינים יבשות ובשפתים נַעוות הביטו האנשים ההולכים למות אל חבריהם, אשר קדמו למצֹא שנת עולם. דממה עמֻקה הקיפה את כל העיר וליל־המות השחור כסה עליה. אך נוראים מהאימות האלה היו מעשי השודדים, אשר סבבו כמנַצלי קברים בבתים ופשטו את המתים וקרעו מעליהם את מכסיהם והלכו להם בצחוק־זדון. הם בדקו את צורי חרבותיהם בבשר המתים וגם דקרו את המתעלפים בעודם בחיים, לנסות את כֹּח חרבם. אולם כאשר דברו הגֹוְעים אליהם תחנונים לשלוח בהם את ידם ואת להב חרבם [ולשים קץ ליסוריהם], בזו להם והניחו להם להתעטף ברעב. וכל אחד מן הגוססים כונן את עיניו אל ההיכל וראה שם [בפעם האחרונה] את המורדים, אשר נשארו אחריו בחיים. לראשונה צוו המורדים לקבור את המתים בכסף הצבור, כי לא יכלו לשאת את צחנת הפגרים. וכאשר לא מצאה עוד ידם לשַׁלם, השליכו את המתים מעל החומה אל העמקים.

ד. וכאשר סבב טיטוס בעמקים וראה אותם מלאים פגרים והביט אל המֻגלה הרַבָּה השוטפת מקרב הנבלות המסריחות, נאנח ונשא את ידיו למרום ובקש את האלהים להיות עֵד־צדקו, כי לא ידיו עשו את הדבר הזה. כל אלה הדברים היו בקרב העיר ולא הוסיף עוד איש מן המורדים להגיח משעריה, כי לבם נפל עליהם, והרעב נגע גם עד בשרם. והרומאים התענגו על רֹב טובה, כי היה להם לחם למכביר וגם יתר המזונות, אשר הובאו מארץ סוריה ומהמדינות (האפרכיות) הסמוכות, ורבים מהם התיצבו בקרבת החומה והראו את המון מאכליהם הרבים, לחַזק את רעבון האויבים בשׂבע אשר להם. אולם גם האסון הזה לא הכניע את לב המורדים הקשה. וכראות זאת טיטוס, חמל על שארית העם ובקש להציל את הנותרים, ועל־כן החל עוד הפעם לשפוך את הסוללות, אף כי קשה היה להמציא את העצים הדרושים, כי כל האילנות אשר מסביב לעיר נכרתו לעבודת הסוללות הראשונות. ועל־כן הביאו אנשי־הצבא עצים חדשים ממקומות רחוקים תשעים ריס, ובידם עלה לשפוך על הבירה בלבד ארבע סוללות גדולות הרבה מהראשונות. והקיסר חזר כפעם בפעם על הלגיונות להחיש את העבודה למען הראות לשודדים, כי כבר נתפשו בכפו [ואבד מהם מנוס]. אולם בלבם כבר מת כל רגש־נֹחם על מעשיהם הרעים, וכאִלו נפרדו נשמותיהם מגוִיותיהם ואלה ואלה כזרות נחשבו להם. כל צרה לא הֵרַכּה את לבם וכל מכאוב לא נגע בבשרם. הם פשטו על העם החלל וקרעו את בשרו ככלבים, ומלאו את בתי־הכלאים אנשים נמֵקי־רעב.

פרק שלשה־עשר: הרג רב בירושלים וחלול הקדש.    🔗

א. ושמעון [בן גיורא] המית ביסורים קשים גם את מתתיהו, אשר בעזרתו כבש את העיר. הוא מתתיהו בן ביתוס מהכֹּהנים הגדולים, אשר היה נאמן ונכבד מאד על־פני כל העם; בעת אשר התענו יושבי ירושלים בעֹל הקנאים שכבר נלוה אליהם גם יוחנן, הטה מתתיהו את לב העם לקרֹא את שמעון, כי יבוא אל העיר לעזרה, ולא הביא אותו בברית־שבועה, כי לא חשב, אשר ידו תהיה בו לרעה. אולם כאשר בא שמעון אל ירושלים ועשה בה ממשלה, חשב את מתתיהו לשונא־נפשו כיתר בני העם ואמר, כי רק באוַּלתו יעץ עליו [להביאו אל העיר]. בימים ההם נתפש מתתיהו והוּעד בו, כי הוא דורש טוב לרומאים, ושמעון לא נתן לו ללַמד זכות על עצמו והוציא את משפטו למות עם שלשת בניו יחדו – כי בנו הרביעי הקדים להמלט אל טיטוס. וכאשר התחנן מתתיהו אל שמעון להמיתו ראשונה, לבל תראינה עיניו במות בניו, ודרש ממנו לגמול לו את החסד הזה חֵלף הטוב, אשר עשה לו בפתחו לפניו את שערי העיר – [לא שמע לקולו ו]צוה להמיתו לאחרונה. הוא הוּצא למול מחנה הרומאים ובניו נשחטו לעיניו, ואחרי־כן נשחט גם הוא, כי כה צוה שמעון על חנן בן בַּגַּדָּת³⁴⁶ האכזרי בכל נושאי־כליו, וגם לעג למתתיהו לאמר: אולי יֵצאו לעזרתו הרומאים, אשר אמר לנפול אליהם! אף לא נתן להביא את גויות ההרוגים אל קבר. יחד עם אלה נהרגו חנניה בן מַסְבַּל³⁴⁷ הכהן, איש נשוא־פנים, וסופר המועצה אריסטֵיוס איש־אמאוס ואתם חמשה־עשר מאנשי־המעלה בקרב העם. ואת אבי יוסף הושיבו [המורדים] בבית־כּלא ושׂמו עליו משמר והכריזו, כי איש מיושבי ירושלים לא ידבר עם חברו ולא יאספו יחדו לדבר הזה³⁴⁸, ואת כל המקוננים³⁴⁹ המיתו, מבלי לחקור אותם.

ב. את הדברים האלה ראה יהודה בן יהודה משרי צבא שמעון, אשר הָפקד על־ידו לשמור על אחד המגדלים. ובמקצת התעורר לבו לחמול על חללי הרצח האכזרי, ועוד יותר מזה רצה לשמור את נפשו, ואסף עשרה אנשים נאמנים בבריתו ופנה אליהם בדברים: „עד מתי נִשָּׂא את הרעות האלה? העוד יש לנו תקוה להִוָּשׁע, אם נשמֹר באמונה את ברית הנבל? הטרם הגיע הרעב גם עָדינו ועוד מעט ויבואו הרומאים בתוך העיר? והאין שמעון מחלל את בריתו גם עם אנשי־חסדו, ועלינו לפחוד פן יעשה בנו שפטים – בעוד אשר הרומאים נאמנים בבריתם? הבה נסגיר בידיהם את החומה ונמלט את נפשותינו וגם את העיר! ולשמעון לא יעָשה עול – הוא האיש, אשר כבר אמר נואש לנפשו – אם ימהר לתת את הדין“. כאשר הטו עשרת אלה אֹזן לדבר, שלח יהודה לפנות הבֹּקר את יתר האנשים אשר תחת פקֻדתו אל כל רוח, למען לא יִגָּלה דבר עצתו. ולעת השעה השלישית קרא אל הרומאים מראש המגדל [לבוא]. רבים מן הרומאים בזו לדבריו, ורבים לא האמינו להם והנשארים התמהמהו, בהבינם, כי לקץ זמן־מצער יכבשו את העיר באפס־יד. וכאשר רצה טיטוס לגשת אל החומה עם חמושיו, כבר נודע הדבר לשמעון, והוא מהר לכבוש את המגדל ואחז באנשים והמיתם לעיני הרומאים והתעלל בגויותיהם והשליכן מראש החומה.

ג. בעת ההיא סבב יוסף את החומה – כי לא חדל לדבּר שלום אל יושבי העיר – ואבן שלוחה פגעה ברֹאשו ומיד נפל לארץ והתעלף. למראה מפלתו הגיחו היהודים מן העיר וכמעט סחבו אותו אל העיר, לולא מהר הקיסר לשלוח אנשי־צבא להגן עליו. ובעוד אלה ואלה נלחמים, הורם יוסף שלא מדעתו מן הארץ, ורק שמץ לקחה אזנו מהדברים הנעשים מסביב, והמורדים הריעו תרועת־ששון, בהאמינם, כי עלה בידם להמית את האיש, אשר זממו לקחת את נפשו. הדבר נשמע בעיר, ולב ההמון הנשאר נפל עליו, בהאמינו, כי אמת נכון הדבר וכי מת האיש, אשר שׂמו בו מבטָחָם כל האומרים לנפול אל הרומאים. וכאשר שמעה אֵם יוסף בבית־הכלא, כי מת בנה, אמרה לשומרים: „מיודפת [ועד הנה] האמנתי זאת (כמת נחשב בעיני), כי לא יכולתי עוד לשמֹח בחייו“³⁵⁰. אולם בהיותה לבדה עם נערותיה בכתה על מותו ואמרה: „זה הוא שכר ברכת רחמי – כי לא אוכל לקבור את עצמות בני, אשר אליו קויתי, כי יביא אותי אֵלי קבר!“ אך שמועת השוא לא עצבה אותה זמן רב ולא הרנינה את לב המורדים. כי במהרה קם יוסף ממכּתו ונגש אליהם וקרא, כי לא יארכו עוד הימים והם יתנו לפניו את הדין על אשר פצעוהו, ואל העם קרא עוד הפעם לכרות ברית. למראה יוסף התאזר העם עֹז ובהלה נפלה על המורדים.

ד. ומן הבורחים אל הרומאים יש אשר קפצו בשעת־דחקם בחפזון מן החומה אליהם, ויש אשר יצאו למראית־עין להלחם באויבים ואחרי־כן נמלטו אליהם. אך פה מצאו אותם רעות גדולות, אשר היו קשות להם מכל התלאה אשר בעיר. כי הנה השׂבע אשר במחנה הרומאים השיא עליהם מות קשה ממוֹת־הרעב בירושלים, באשר באו אל מחנה הרומאים נפוחי־רעב ומראיהם כחולי־הִדְרוֹקָן, וכאשר מלאו את בטנם הריקה בהמון מאכלים, נבקעו מעיהם, – מלבד האנשים, אשר לקחו מוסר מהדבר הזה וכבשו את יצרם ורק מעט־מעט הביאו את המאכל אל הקבה, אשר לא הסכינה לקבּלו. וכאשר נחלצו האנשים מהצרה הזאת, קמה עליהם מכה אחרת. אנשי־הצבא הסורים מצאו את אחד הבורחים באספו זהב מפלֵטת קֵבתו, כי דרך הנמלטים היה לבלוע את הזהב לפני ברחם, כאשר אמרנו למעלה, יען אשר היו המורדים בודקים את כֻּלם. ובקרב העיר נמצא זהב בהמון רב, עד כי שלמו האנשים שנים־עשר אתיקים (דרכמונים) בעד חתיכת זהב, אשר מחירה היה לפנים עשרים וחמשה (אתיקים). וכאשר נגלה דבַר המזמה, אשר עשה הפליט האחד, עברה הרִנה במחנה הרומאים, כי כל הבורחים מִלאו את כרסיהם במטבעות־זהב, והמון הערבים והסורים בִּקעו את בטן הבורחים המתחננים על נפשם ובדקו את קֵבותיהם. אני חושב למשפט, כי גדול היה האסון הזה מכל הצרות, אשר מצאו את היהודים, כי בלילה אחד נבקעו בטני אלפַּים איש!

ה. וכאשר נודע לטיטוס דבר התועבה הזאת, כמעט אמר בלבבו להקיף את האשֵמים בגדוד רומאי ולהמית אל כֻּלם כרגע – לולא שָׂם לבו אל ההמון הרב של הנבָלים וראה, כי מספר חַיבי־העֹנש גדול הרבה מונים ממספר הנרצחים. הוא קרא לשרי צבאות הברית ולראשי הלגיונות – כי גם על אחדים מאנשי־הצבא הרומאים יצא שֵׁם רע בדבר הזה – ודִבּר קשות עם כל אחד מהם, באמרו, כי רע בעיניו דבַר התועבה הזאת, אשר עשו אנשים נלחמים תחת דגלו למען סָפק־בצע ולא בושו מפני כבוד כלי־נשקם, העשוּים גם הם כסף וזהב. ואת הערבים והסורים יִסר טיטוס על אשר הם חושבים בצאתם למלחמה שאינה שלהם, כי להם המשפט לעשות ככל אַוַּת נפשם הרעה, ואחרי־כן הם תולים את אכזריותם ואת שנאתם ליהודים ברומאים, וככה דבק השם הרע גם באנשים מקרב הצבא (הרומאי). הוא אִיֵּם עליהם, כי יעשה משפט מות באיש, אשר יוסיף לעשות דבַר תועבה כזאת, ועל אנשי־הצבא צוה לחקור אחרי הנחשדים ולהביאם אליו. אך נראה, כי חמדת־הכסף בָּזָה לכל עֹנש, ונוראה היא התשוקה הנטועה בלב האדם למצֹא שלל, ואין תאוה מעבירה אותו מן העולם כאהבת הבצע, כי ליתר תאוותיו יש מדה וגם היראה מכניעה אותן. ואמנם הדבר הזה היה אצבע אלהים, אשר שפט את כל העולם לכליון, והפך את כל נתיב־ישועה לדרך־מות. כי גם אחרי אשר אסר הקיסר לעשות את הדבר במוראי־מות עוד נועזו האנשים לשלוח יד בבורחים בלאט. עוד טרם הספיקו הנמלטים מתוך העיר להֵראות לעיני הרומאים, פגעו בהם הנכרים (הלועזים, הברברים) ושחטום, בהביטם כה וכה, אם לא יראה את מעשיהם אחד הרומאים, ואחרי־כן שסעו את החללים להוציא מהם את הבצע המגֹאל בדמים, כי מתי־מספר היו האנשים, אשר נמצא זהב בקרבם, ומרביתם היו חללי התקוה הכוזבת. האסון הזה עצר בעד רבים מן העם, אשר אמרו בנפשם לברוח ולנפול אל הרומאים.

ו. וכאשר לא השיגה עוד יד יוחנן לגזול (מאת העם), שׂם את פניו למעול בקדשים וצוה להַתּיך רבים מקדשי ההיכל והרבה כלי־שרת לעבודת אלהים, את הקנקנים והקערות והשלחנות, וגם על מזרקי־היין, אשר שלחו הקיסר אוגוסטוס ואשתו מתנה אל בית־המקדש, לא חמלה עינו. והנה מלכי הרומאים כבדו את ההיכל תמיד והוסיפו עליו פאר, ועתה בא היהודי הזה וגזל את מתנות הזרים, ואל העומדים עליו אמר, כי במלחמה לשֵׁם־שמים מֻתּר להשתמש בקדשי־שמים ולמגִני ההיכל המשפט לקבל ממנו את לחם־חֻקָּם. על־כן הוציא גם את יין־הקֹדש ואת השמן [הכתית], אשר שמרו אותם הכֹּהנים להקריבם על עולת־התמיד – והם נמצאו בבית־המקדש לפנים – וחִלק אותם לאנשי־המונו, ואלה משחו את בשרם בלי אימה בשמן־הקֹדש ושתו מיין־הנסכים [לרויה]. אמנם אין בכֹחי לעצור בדברים, אשר שׂם בפי יגון־נפשי! אני חושב, אשר לוּ פִּגרו הרומאים לקחת את נקמתם באנשי־הבליעל, כי אז פתחה האדמה את פיה ובלעה את העיר, או בא עליה מבול סוחף והציף אותה, או הברקים, אשר ירדו לפנים על סדום מן השמים, שׂמו אותה לבער. כי נמצא בקרבה דור רשע, אשר הִרבּה להכעיס את אלהים מהדורות החטאים, אשר נדונו בעֳנָשׁים האלה, ובשגעון הדור החוטא הזה נספָּה העם כֻּלוֹ.

ז. ולמה עלי לספר את כל הצרות לאחת אחת? בימים ההם נמלט אל טיטוס מנוח³⁵¹ בן אלעזר וסִפּר, כי דרך שער אחד משערי העיר, אשר הָפקד עליו לשמרו, הוצאו אחד־עשר רבוא וחמש אלפים ושמונה מאות ושמונים חללים מן היום, אשר בו שׂמו הרומאים את מחנם בקרבת העיר, הוא הארבעה־עשר לקסַנתּיקוס (ניסן) עד ראש־חדש פַּנֵמוֹס (תמוז), וכל ההמון הזה היו עניים בלבד. והנה האיש הזה לא עמד על הפגרים ברצותו למנותם, רק עשה זאת באֹנס, בשַׁלמו שכר [למוצאי הפגרים] מכסף הצבור. ואת יתר האנשים קברו בני־ביתם. ודרך הקבורה היה להוציא את המתים מתוך השער ולהשליכם למטה. ואחרי מנוח נמלטו רבים מנשואי־הפנים והודיעו, כי ששים רבוא מתים הָשלכו משערי ירושלים ומספר יתר חללי הרעב הוא לאין־חקר. כאשר כשל כֹּח האנשים להוציא את גוִיות המתים העניים, צברו אותן צבורים צבורים בבתים הגדולים אשר בעיר וסגרו על הפגרים. איפת־חטים אחת נמכרה בככר־כסף, ואחרי־כן, כאשר נסגרה העיר בדָיֵק, ולא יכלו עוד יושביה ללקט להם ירקות, גדל המצוק ועלה למעלה ראש, עד אשר בדקו את תעלות־השופכים וחפשו בגללי־הבקר להוציא משם דבר אשר יֵאָכֵל. והדברים אשר היו לגֹעל־נפש לכל רואיהם לפנים, נעשו עתה למאכל־העם. כשמוע הרומאים את הדבר הזה, נדו לאסון העם, אולם המורדים, אשר ראו את הדברים בעיניהם, לא שבוּ ממעשיהם, כי־אם החזיקו במרדם, עד אשר הגיעה הרעה גם אליהם. כי הגזרה, שנגזרה על העיר, אשר קרב לבוא קִצה, הכתה את עיניהם בסנוֵרים [ולא ראו ולא שׂמו אל לב].

* * *

 

ספר ששי    🔗

פרק ראשון: תלאות היהודים עברו כל מדה. הרומאים התנפלו על הבירה.    🔗

א. וצרות ירושלים עצמו מיום ליום, כי כאשר גדלו התלאות עלה גם רגז המורדים, והרעב אשר שת קציר לעם, כבר החל להציק גם להם. מראה ערמות הפגרים הרבים היה לזועה לעין־רואה, וצחנתם העלתה רוח־קטב, ותלי הגויות היו למכשול לאנשי־המלחמה בהגיחם מן העיר, כי היה עליהם לדרוך על חללים, כמעשה הלוחמים במערכה, הבוקעים להם דרך ביום הרג רב. אך גם בבוססם את הגויות לא סמרו שערותיהם ולא התעוררו רחמיהם, אף לא ראו אות מבשר רעה בּחרפה, אשר הביאו על המתים, ובידים מגאלות בדם אחיהם רצו משערי העיר להתגרות מלחמה באויביהם, כאילו אמרו ליסר את האלהים על אשר האריך להם במדת־דינו. כי לא תקוה לנצחון הוסיפה עוד להפיח עוז בלב המורדים, כי־אם היאוש מכל ישועה יצא לפניהם במלחמותיהם. ואף כי עבדו הרומאים עבודת־פרך בהביאם את העצים ממרחק, עלה בידם להשלים את עבודת הסוללות מקץ עשרים ואחד יום, אחרי חשׂפם – כאשר אמרתי למעלה – את כל הארץ מסביב לעיר במרחק תשעים ריס. ומראה הארץ עורר חמלה בלב כל רואה, כי בהגדע כל האילנות במקומות, אשר עטו לפנים עצי־פרי ופרדסים, נהפכה כלה לשאיה. וגם האיש הנכרי, אשר ראה לפנים את ארץ יהודה ואת מגרשי ירושלים כלילי־היפי והביט עתה אל המקומות האלה בחרבנם, לא עצר כּח למנוע קולו מבכי ולהבליג אל אנחותיו למראה המהפכה הנוראה הזאת. כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדר העיר לפנים, ולוּ הגיע שמה פתאם איש, אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנו להכירם, ובדרוך רגליו על אדמת ירושלים היה עליו לבקש את מקומה אַיוֹ.

ב. וכאשר תמה מלאכת הסוללות, באו ימי דאגה ומגור לרומאים וליהודים יחדו. כי היהודים הבינו, אשר נפל תפּל העיר בידי האויבים, אם לא יצלח חפצם לשרוף את הסוללות האלה, כמעשיהם אשר עשו לסוללות הראשונות. והרומאים חשבו, כי לא יעלה בידם לכבוש את העיר לעולם, אם גם הסוללות האלה תאבדנה, כי לא נמצאו עוד עצים [לעבודה חדשה] וכבר כשל כֹּח אנשי־הצבא מהעבודה הקשה, וגם רוחם השתוחחה בקרבם אחרי המפלות הרצופות. ואף התלאות אשר בירושלים המסו את לב הרומאים יותר מאשר דכאו את רוח אנשי העיר. לשוא קוו הרומאים, אשר הרעות תַּכשלנה את כֹּח צריהם במלחמה, כי היהודים הבישו כפעם בפעם את כל תקוותיהם: הם השחיתו את הסוללות בתחבולותיהם, ומכונות־הרעש לא יכלו להרעיש את חומות העיר המוצקות, וגם בזרוע נטויה לא עצרו הרומאים כּח לכבוש את העיר, כי התגברו עליהם היהודים בהלחמם בהם פנים בפנים, – ועוד יותר התעצבו הרומאים בשומם אל לבם, כי אחרי מלחמת־האחים בירושלים והרעב ויתר פגעי המלחמה וכל הנוראות אשר מצאו את היהודים, לא סר אֹמץ־רוחם, ועל־כן האמינו, כי איש לא יוכל לעמוד בפניהם בצאתם להלחם מלחמת־תנופה וכי גם הצרות לא תעצרנה להחליש את כֹּח־סבלם. הם חשבו בלבם: מה יבּצר מהאנשים האלה לעשות לעת תהיה השעה משׂחקת להם? הלא גם האסונות מוסיפים להם כֹּח ואיָל! על־כן שקדו הרומאים לחזק את משמר הסוללות מאד.

ג. ואנשי יוחנן המגנים על הבירה (אנטוניה) הכינו להם משׂגב לעתיד, לכשתּבָּקע חומת המצודה, וגם נסו להגיח אל הסוללות בטרם יספיקו הרומאים להציג עליהן את הכרים, אולם הפעם לא הצליחו במזמתם. כי בצאתם עם הלפידים, לא הספיקו לגשת אל הסוללות ופנו עֹרף. הסבה הראשונה לדבר היתה, כי לא עשו את הדבר בלב אחד ובהשכל ובדעת, ולא יצאו חוצץ כּלם, כי־אם בגדודים [קטנים], וגם אלה התפרדו ונזהרו [יותר מן המדה] ויראו לנפשם. סוף דבר: הם עשו את מעשיהם שלא כדרך היהודים. כי לא נכּרו בהם הפעם מעלות לוחמי עם־יהודה, עז הנפש וקנאת־הקרב, שטף המרוצה בהמון צפוף ושיבה מהירה בטרם תבוא רעה. ובצאתם על אויביהם בלא רוח נכונה כדרכם תמיד, מצאו את הרומאים חזקים מבתחלה, כי סוככו בבשרם ובכלי־נשקם על הסוללות בכל מקום, עד אשר לא מצאו להם היהודים נתיב להבקיע שמה ולהצית שם אש – וגם כל אחד מן הרומאים היה מוכן לבלתי עזוב את המערכה עד צאת נפשו. כי ידעו אנשי־הצבא, אשר כל תקוותיהם תאבדנה, אם תּשׂרף גם המלאכה הזאת באש, ומלבד זאת בושו מאד לנפשם, פן תכריע ערמת היהודים את גבורתם הם, ורוח היהודים הנואשה – את תֹּקף נשקם, וההמון הרב יתגבר על למודי־המלחמה – ויד היהודים תהיה בעֹרף הרומאים. גם כלי־הקלע היו לעזרה לרומאים, כי ירו ביהודים הקמים אליהם, וכאשר נפל בהם הנופל, היה למכשול לכל המעפילים לעלות אחריו. ואימת המות שברה את רוחם, ולא נועזו ללכת הלאה. והיהודים, אשר הגיעו במרוצתם אל האויב קרוב ממטחוי־קשת, נבהלו למראה שונאיהם, העומדים צפופים במערכות מלחמה, ולא ערבו את לבם להלחם בהם פנים בפנים, והנשארים נרתעו מפני החניתות הרבות [אשר לאויביהם] ונסוגו אחור במרוצה. לאחרונה שבו כלם במפח־נפש אל החומה, וכל איש חרף את רעהו על מרך־לבו. המלחמה הזאת היתה בראש־חדש פַּנֵמוֹס (תמוז). וכאשר נסוגו היהודים אחור, קֵרבו הרומאים את כלי־הרעש, והיהודים המטירו עליהם מראש המצודה (אנטוניה) אבנים ואש לוהטת וכל מיני קלע, אשר השיגה ידם בעת דחקם. אף כי הרבו היהודים לבטוח במעוז חומותם ובזו לכלי־המשחית, בכל־זאת נסו להניא את הרומאים מגשת אליהם. והרומאים האמינו, כי היהודים חוגרים את כֹּחם לבלי תת לכרים לנגח את הבירה, יען כי חומתה היא דלה ורפה, והיו בטוחים, כי התמוטטו אשיותיה, ועל כן התמכרו להלחם ביתרון־אונים. אמנם החומה לא הזדעזעה תחת מכת הכרים, אולם הרומאים לא נבהלו מפני היהודים היורים עליהם, ולא שמו לב לפגעים המוכנים להם מידי העומדים בראש החומה, והוסיפו לנגח את המצודה בחזק־יד. וכאשר כשל כּחם בעבודה הזאת, והאבנים השלוחות אליהם מכל־עבר הפיצו את שורותיהם, באו אנשי־צבא אחרים וסוככו על בשרם במגניהם וחתרו בידיהם ובדרבנותיהם תחת יסודות המצודה, ואחרי עמל רב עלה בידם להוציא משם ארבע אבנים. הלילה בא והפסיק את המלחמה ובלילה ההוא נבקע חלק החומה, אשר הרעישו אותו הרומאים באילי־הברזל, ונהרס פתאם במקום, אשר חתר בו יוחנן לפנים בהתנקשו לסוללות הרומאים, כי נפלה המנהרה תחתיה.

ד. אך מוזר היה הרשׁם, שעשה המקרה הזה בלבות היהודים והרומאים. היהודים, אשר היה להם להתעצב אל לבם לַשׁבר, אשר בא אליהם בהסח־הדעת, בטרם הספיקו למצֹא להם מבטח אחר, חגרו עז, כאלו נשארה עוד החומה בשלמותה. ושמחת הרומאים על פרץ החומה, אשר לא קוו לו, הופרה למראה החומה השניה, אשר הקימו אנשי יוחנן מבַּית למול החומה הפרוצה. אמנם למראית־עין נקל היה לכבּשׁ את החומה הזאת מאשר את החומה הראשונה, כי דרך פרצי ההרס היה קל לרומאים לעלות עליה, וגם חשבו הרומאים נכונה, כי החומה החדשה הזאת רפה הרבה מחומת הבירה הישנה, כי נבנתה בחפזון בשעת הדחק, ועל כן תהרס במהרה. אולם איש לא ערב את לבו לעלות בפרץ החומה, וכל אחד ירא להחל בדבר, בדעתו, כי הוא הולך לקראת המות בבטחה.

ה. וטיטוס הבין, כי בתקוות טובות ובדברים נכונים יוכל לחזק את רוח אנשי־המלחמה, כי דברים מעוררים והבטחות טובות משכיחים לפעמים את מוראי הסכנה, ויש אשר הם מביאים את האדם לבוז למות. על־כן צוה להקהיל את גבורי־החיל אשר בקרב אנשיו ונשא אליהם את דבריו לאמר: שמעו אלי, חבֵרי, היוצאים עמי במלחמה. לוּ בא אדם להעירכם לעשות דברים שאין בהם סכנה, היתה התוכחת הזאת לחרפה לכם ויחד עם זאת היתה גם לאות ולעד על מרך־לב המוכיח אתכם. אני חושב, כי יש לעורר את האנשים בדברים רק למעשים גדולים ומסֻכּנים, ואולם את הדברים הקטנים עליהם למלא מכֹּח עצמם. אני חושב כמוכם, כי יקשה מכם לעלות על החומה, ואולם עלי להוסיף, כי נאה מאד לאנשים מבקשי המעלה להלחם במכשולים, ויפה למות בשם טוב (שם גבורים), וגבורת האיש המחרף את נפשו ראשונה לא תשוב ריקם. בתחלה אעיר אתכם על דבר אחד, אשר רבים מכם נבהלים מפניו, – הוא ארך־רוח היהודים וכח־סבלם הגדול בצרותיהם. הן כדַי בזיון יהיה, אם אתם הרומאים – אתם אנשי־חילי, אשר למדתם את מלאכת המלחמה בעתות־שלום ומאז הסכנתם לנצח במלחמותיכם – תכרעו לפני כח זרוע היהודים או לפני עֹצם רוחם בשעה הזאת, לעת קץ הנצחון, אשר נתּן לנו בעזרת אלהים. הן כל מפלותינו אינן רק פרי שגעון היהודים הנואשים, אולם צרות היהודים הן מעשי גבורתנו, אשר גדלו ועצמו בעזר אלהים: מריבת האחים והרעב והמצור והחומה שנפלה תחתיה בלי רעש המכונות – האין אצבע אלהים, אות כעסו עליהם ואות ישועתו לנו? ולא לנו יאות לכרוע לפני החלשים ממנו, ועוד יותר מזה – לבגוד בברית אלהים. ואיך לא נכָּלם בראותנו את היהודים האלה, אשר לא יגדל קלונם בהכּנעם לפנינו, כי כבר למדו להיות עבדים – והנה הם בזים למות, למען לא יוסיפו להטות שכמם לסבל, וכפעם בפעם הם פורצים בתוך מערכותינו, ואמנם אינם מקוים להתגבּר עלינו, כי־אם באים להראות את גבורתם לבד. ואנחנו? הנה אנחנו מושלים בכל הארץ כמעט ובמרחבי הים, והלא אם [גם לא תהיה ידנו על התחתונה] רק לא ננצח את אויבינו – יחשב לנו הדבר לחרפה נצחת, ובכל־זאת לא נסינו אף פעם להשליך את נפשנו מנגד במלחמה עם צרינו – ואנחנו מחכים כל הימים, עד אשר יכרית אותם הרעב או במקרה יכרעו לפנינו, ויושבים בחבוק־ידים עם כל המון נשקנו הרב, אף כי נתּן הפעם בּידינו להשלים את הנצחון בּחרפנו את נפשנו מעט. אם נעפיל ונעלה על המצודה – והיתה לנו כל העיר. אין אני מאמין, כי תקום לנו מלחמה מבּית לחומה, אך לוּ גם יהיה כדבר הזה – הנה מרום־מעמדנו, אשר משם נוכל לעצור את נשימת צרינו, הוא ערֻבּה נאמנה לנצחון. ואני לא אבוא פה לזמר את תהלת מות־גבורים במלחמה ולא אדבר על חיי־הנצחים העתידים לאבירים, אשר נפלו חללים, כי־אם רוצה אני לברך את האנשים, אשר לא כמחשבותי מחשבותיהם, כי ימותו בשלום ממוֹתי־תחלואים ויחד עם גופם תּשָׁפט גם נשמתם לקבורת־עולם. מי מכם לא ידע, כי את נשמות הגברים הטובים, אשר הפרידה חרב המלחמה ביניהן ובין גויותיהן, יחבק היסוד הטהור בכל היסודות, הוא האתֶר³⁵², וירים אותן בין כוכבים, ומשם יופיעו הגבורים האלה בדמות רוחות טובים ואבירים הסוככים על יוצאי־חלציהם, ועל הנשמות הגוועות מגוף חולה, ולוּ גם תהיינה טהורות מכל דֹפי ומכל כתם, יכסה ליל־אפלה מתחת לאדמה, ותהום־נשיה³⁵³ תקדם את פניהן, כי עם קץ חייהן וכליון־בשרן יסוף גם זכרן? ואם נגזר על בני־האדם, כי בעל־כרחם יבוא קץ לחייהם, והחרב היא שליח שַׁמַש³⁵⁴ הגזרה הזאת, הנוח לאדם מכל מחלה, האמנם לכבוד יהיה לנו, אם לא נפרע לצרכינו את החוב, שמוטל עלינו לשלם אחרי־זמן לגורל בעל־כרחנו? והנה את כל הדברים האלה אמרתי, לכשלא יוכלו גבורי־החיל להושיע את נפשם. אולם הלא נתּן בידי המגברים חיָלים להציל את את חייהם גם בעת צרה גדולה. הן לראשונה לא יקשה מכם לעלות בפרץ הזה, ומלבד זאת יֵקל לכם מאד לכבוש את החומה החדשה. ואם רבים ועצומים מכם יחגרו עֹז לעשות מעשה, יחזק האחד את לב משנהו ויהיה לו לעזרה, ולמראה אֹמץ־לבכם יפּול לב שונאיכם במהרה. ואולי יעלה הדבר בידכם גם בלי שפך־דם, אם תחֵלו אותו הפעם. אמנם כאשר תעפילו ותעלו ביד רמה, הלא נסה ינסו האויבים לעצרכם, אולם אחרי אשר תעשו בלאט ותתחזקו [עליהם] פעם אחת, לא יוסיפו לעמוד בפניכם, גם אם תקדמו [אותם] במתי־מספר. ולי תהיה לחרפה, אם לא אשלם לאשר יעפיל לעלות על החומה לראשונה כגמול ידיו, עד כי יקנאו בו רואיו, וכי ישאר בחיים, יהיה נגיד ומצוה לחבריו, ואם יפול במלחמה, ישא משאת־כבוד אחרי מותו לזכר נשמתו".

ו. בדבּר טיטוס את הדברים האלה לא חדל ההמון הגדול לירֹא מפני גֹדל הסכנה. רק אחד מאנשי־הצבא אשר בגדודים ושמו סַבּינוּס, בן משפחה סורית, גלה הפעם, כי הוא עולה על חבריו בעז־ימינו ובכח־נפשו, אף כי האדם הרואה לעינים, שהביט אל מבנה גופו, לא יכול להאמין, כי איש־חיל הוא באמת, כי היה שחור בעורו, צנום ודל־בשר. אולם נשמת גבור נערץ שכנה בגויה הדקה, אשר צרה מהכיל את כֹּח הנפש הזה. הוא קם ראשון על רגליו ואמר: “ברצון אקריב לך את נפשי ואעלה לראשונה על החומה ואתפלל, כי מזלך הטוב ימלא אחרי אֹמץ־לבי ומחשבתי הנכונה, אך אם אבוש מתקותי, דע לך, כי לא תבוא מפלתי בהסח־הדעת, כי־אם בדעה צלולה אבחר במות למענך”. לדברים האלה הרים בשמאלו את המגן לסוכך בו מעל לראשו ובימינו שלף את החרב וקפץ אל החומה. הדבר הזה היה קרוב לשש שעות ביום. אחריו הלכו עוד אחד־עשר איש, אשר הם לבדם קנאו בגבורתו. והשומרים העומדים על החומה הטילו עליהם חניתות לאין־מספר וגם ירו בהם חצים מכל עבר. אולם סבּינוס רץ לקראת חניתות אויביו, ואף כי כסו אותו החצים, לא נעצר בשטף מרוצתו, עד אשר הגיע למרום המצודה והניס את האויבים. כי נבהלו היהודים מפני זרוע־עזו ותֹקף־נפשו וחשבו, כי יחד עמו עולים אנשים רבים ועל־כן פנו עֹרף. אך בצדק עלינו לחרף את הגורל המקנא במעלות האדם והבוצר את הרוח המפליאה לעשות חיל. כי כאשר השלים הגבור הזה את רצונו, מעדו רגליו בהכּשלו באבן אחת, והוא נפל מלֹא־קומתו ארצה בהמֻלה רבה. ולקול ההמלה הביטו היהודים מאחריהם ובראותם, כי הוא נופל לארץ ואין איש אתו, החלו לירות בו מעברים. הוא קם מעל הארץ וכרע על אחת מברכיו, ובסוככו על בשרו במגנו עמד על נפשו לראשונה וגם פצע רבים מהשונאים הנגשים אליו. אולם מרֹב פצעיו צנחה יד־ימינו, ועוד טרם יצאה נשמתו נקבר תחת המון חצים וקלעים – הוא הגבר אשר ראוי היה לקבל טובה יתרה על גבורתו. אולם מות־הגבורים היה נאה לגֹדל־רוחו. ומיתר הרומאים, אשר העפילו לעלות, המיתו היהודים שלשה אנשים, אשר הגיעו עד מרום המצודה, בפוצצם את עצמותיהם באבנים, ושמונת הנשארים נסחבו למטה [בידי חבריהם] מכֻסים בפצעים ונשׂאו אל המחנה. הדבר הזה היה בשלישי לחדש פַּנֵמוֹס (תמוז).

ז. וכעבור יומים נועדו עשרים איש מהשומרים הרומאים הסוככים על הסוללה, ומשכו אליהם את נושא־הנשר אשר ללגיון החמישי ושני אנשים מלהקות הרוכבים וגם את אחד המחצצרים, ובתשע שעות בלילה עלו בלאט על הבירה דרך פרץ החומה ושחטו את שומרי המצודה הראשונים הנמים את שנתם וכבשו את החומה וצוו את המחצצר לתת אות. לקול החצוצרה נעורו פתאם משנתם יתר שומרי המצודה ומהרו לברוח, בטרם הספיקו לראות את מספר האנשים הבאים. כי הפחד וקול החצוצרה הטעו אותם לראות בעיניהם כדמות המון־אויבים רב העולה עליהם למלחמה. וכשמוע הקיסר את קול החצוצרה, צוה להריע ולהזעיק את הצבא במהרה, ויחד עם ראשי־הלגיונות עלה בפרץ החומה בראש בחורי חילו. כאשר ברחו היהודים מפניהם אל הר־הבית, פרצו הרומאים גם במנהרה, אשר חפר יוחנן לסוללותיהם. המורדים משני המחנות הנפרדים, אנשי יוחנן ואנשי שמעון, עצרו בעד הרומאים ונלחמו בהם בשארית אונים והשליכו את נפשם מנגד במדה אשר אין למעלה ממנה, כי הבינו, אשר תהיה תבוסתם שלמה בבוא הרומאים אל הר־הבית – בעוד אשר הרומאים חשבו, כי הדבר הזה יהיה ראש נצחונם. מסביב למבואי הר־הבית התחוללה מלחמה עזה, כי הרומאים בקשו להבקיע בחזק־יד אל המקדש ולכבשו, והיהודים הדפו אותם אחור אל הבירה (אנטוניה). והחניתות והחצים לא היו הפעם ליהודים ולרומאים להועיל, כי שלפו את חרבותיהם ונלחמו פנים בפנים, ובהתלקח הקרב לא ידעו אלה ואלה איה מערכות לוחמיהם, כי התלכדו יחד ונדחקו במקומות הצרים, ובתוך הצעקות הנוראות לא נשמע קול המפקדים. ורבים ועצומים נפלו חללים מן היהודים והרומאים, והלוחמים רמסו את הנופלים ורסקו את אבריהם ואת כלי־נשקם. וכל העת נשמע במקום, אשר נעתק שמה כֹּבד המלחמה, קול ענות גבורה, תרועת העושים חיל, יחד עם קול יללת הפונים עֹרף, ולא היה מקום לכושלים לברוח ולא רוח לרדוף אחריהם. ובהתערב שתי המערכות יחד גברה יד האחת במקום אחד ויד השניה במקום אחר. והעומדים בשורה הראשונה לא יכלו בלתי־אם לנפול או להפיל את אויביהם באבֹד מהם כל מנוס, כי אלה ואלה נדחפו בידי חבריהם הנלחמים מאחוריהם ולא נשאר אף רֶוַח קטן ליוצאי הקרב. לאחרונה התגברו היהודים בעֹז קנאתם על הרומאים מלמדי־המלחמה, והקרב בא עד קצו, אחרי אשר נמשך מתשע שעות בלילה עד שבע שעות ביום. היהודים יצאו לקרב בכל המונם ועשו גבורות נפלאות, ביראם פן יפלו בידי אויביהם. והרומאים נלחמו רק בחלק צבאם, כי טרם הספיקו להגיע שמה הלגיונות, אשר בהם שׂמו הלוחמים מבטחם. על־כן שמחו הרומאים בחלקם, כי עלה בידם לכבוש את הבירה.

ח. ויוּליָּנוס שר־המאה מארץ ביתוּניה, איש מבני הנדיבים, עלה בדעת־הקרב ובכח־גופו וגם בעֹז־נפשו על כל האנשים, אשר ידעתי במלחמה הזאת. הוא עמד בַּבּירה על־יד טיטוס וראה את הרומאים, והנה הם נסוגים אחור ואין בהם כֹּח לעמוד על־נפשם, והגיח לבדו אל־תוך היהודים המנצחים והניס אותם עד קרן החצר הפנימית, אשר למקדש. הם ברחו כלם יחד, בחשבם כי עֹצם־ידו ועזוז־רוחו אינם דרך־אדם. והוא קפץ בקרב הבורחים הנפוצים מעליו אנה ואנה והמית את הנופלים בידו. והקיסר ראה את הדבר הזה ותמה מאד מאד ויתר רואיו שׂערו שׂער. אולם גם אחריו רדף הגורל, אשר לא ימלט ממנו בשר־ודם: על רגליו היו סנדלים מסֻמרים כחק לאנשי־הצבא והמסמרים היו צפופים וחדים, וברוצו על־גבי מרצפת־האבנים מעדו רגליו והוא נפל ארצה אחורנית. לקול שאון נשקו במפלתו הפכו הבורחים את פניהם אליו והכו אותו מכל עבר ברמחיהם ובחרבותיהם. אולם בעבי־מגנו השיב יוּלינוס זמן רב את חרב שונאיו אחור וכפעם בפעם נסה לעמוד על רגליו, אך המון המכים אותו השליך אותו לארץ. וגם בשכבו מחץ בחרבו רבים [מהמתנפלים עליו], ולא במהרה נפל שדוד, כי הקובע והשיריון סוככו על חלקי גופו הנוחים לדקירה, וגם כנס את צוארו (ערפו), ורק כאשר נקצצו ראשי יתר אבריו וראה, כי אין איש מחרף את נפשו לבוא לעזרתו, עיפה נפשו להורגים. ועצב נורא דכא את לב הקיסר בראותו איש גבור־חיל כזה נרצח לעיני חבריו הרבים. הוא רצה להחיש לו עזרה, אך לא יכל לעשות את הדבר ממקום עמדו והאנשים [הקרובים], אשר יכלו לעזרוֹ, נמוגו מפחד ולא משו ממקומם. ואחרי אשר נאבק יולינוס זמן רב עם המות ונלחם בממיתיו ופצע את כּלם מלבד מתי־מעט, נהרג בעמל רב והשאיר את שמו לתהלה לא בפי הקיסר בלבד, כי־אם גם בפי השונאים. והיהודים לקחו להם את נבלת המת, ואחרי זאת גרשו את הרומאים ולחצו אותם אל חומת אנטוניה. במלחמה הזאת הפליאו לעשות גבורות אלֶכּסא וגִפְתּאי מצבא יוחנן, ומאנשי שמעון מלכּיה³⁵⁵ ויהודה בן מֶרטוֹן, וגם יעקב בן סוֹסא ראש האדוֹמים, ושני אחים מקרב הקנאים שמעון ויהודה בני ארי³⁵⁶.

פרק שני: טיטוס צוה להרוס את הבירה ושלח את יוסף לדבּר עוד הפעם אל המורדים דברי־מוסר.    🔗

א. וטיטוס צוה על אנשי־הצבא אשר עמו להרוס את יסודות הבירה ולפתוח מבוא רחב ונוח לכל חילו. והוא שלח לקרא ליוסף, כי שמע אשר ביום ההוא, הוא יום שבעה־עשר לחודש פּנֵמוס (תמוז), שבת קרבן־האלהים, אשר נקרא בשם קרבן־התמיד, מחֹסר אנשים [הראויים להקריבו כהלכה] והעם התעצב על זה מאד. הוא צוה את יוסף לדבּר אל יוחנן עוד הפעם כדברים הראשונים לאמר: “אם תקף עליך יצרך הרע לעשות מלחמה, הלא יש לאל־ידך לצאת עם כל הרוצים להלחם, מבלי להחריב את העיר ואת ההיכל עמך יחד, ולא תטמא את המקדש ולא תנאץ את האלהים; והרשות נתונה לך לחדש את עבודת הזבחים הנפסקה בידי אנשים, אשר תבחר מקרב היהודים כטוב בעיניך”. ויוסף בחר לו מקום, אשר משם ישמע קולו לא באזני יוחנן בלבד, כי־אם גם באזני יתר היהודים, וקרא עברית את הדברים, אשר שם הקיסר בפיו, ועוד הרבּה תחנונים לרחם על עיר־האבות ולהפיץ את האש, אשר כבר לחכה את ההיכל, ולהקריב לאלהים את הזבחים. העם נכלם מדברי יוסף והחריש. והעריץ הרבה לחרף ולקלל את יוסף, ולאחרונה הוסיף, כי אינו ירא פן תפול העיר, אשר היא נחלת אלהים. ויוסף ענהו קול גדול, לאמר: “אמן ואמן! הן אתה שקדת על טהרת העיר הזאת למען אלהים ובית־המקדש לא נטמא בידיך, ולא חטאת לאשר אתה מקוה לעזרתו הפעם. והוא מקבל את לחם־אשו כחק. הוי, כבד־עון, הן אם יגזול ממך איש את לחם־חקך, חשוב תחשבהו לאויב לך, ואתה קובע את האלהים ועושק את קרבנות־ניחוחיו מימי עולם – ועודך נושא את נפשך אליו, כי יהיה לך לעזר במלחמה? ואיך תאמר לשית חטאת (חטאתך אתה) על הרומאים, אשר הם מכבּדים את דתנו עד היום הזה ומחזקים [את דבריהם עליך] להקריב לאלהים את הזבחים, אשר השביתו ידיך? ומי לא יאָנח ולא יתאבּל על התמורות המוזרות שהיו בעיר, בראותו את הנכרים והשונאים מבקשים לכפר על פשעיך, ואתה, איש [יהודי מבטן ומלדה], אתה, אשר גדלת על חקי התורה בועט בּחקים האלה, יותר מכל בני־הנכר, אולם גם לך, יוחנן, לא יהיה הדבר לחרפה, אם תשוב ממעשיך הרעים לעת אשר קרב הקץ. הואילה להציל את העיר! ויהיה לך יכניה מלך יהודה למופת נאה: הן כאשר עלה עליו מלך בבל למלחמה, מהר לצאת אליו בטרם תפול העיר בידי אויביו, ובחר ללכת בשביה יחד עם בני־ביתו, כי לא רצה לתת את המקומות הקדושים האלה בידי השונא ולראות את בית־האלהים בוער באש ועל־כן נשאר שמו לברכה בדברי־הקדש בפי כל היהודים וזכרו לא ימוש כל ימות עולם וכבודו יהיה חדש עמו, כי דור לדור יספּר תהלתו לנצח נצחים. מה נאה הוא המופת הזה, והן עליך לעשות כמוהו, גם אם ידוע תדע, כי בנפשך הדבר! אולם אני נותן לך ערֻבּה, כי תמצא חנינה בידי הרומאים. זכור, כי פי אחיך מדבּר אליך את העצה הזאת, כי יהודי אני, המבשר לך [את ישועתך], ועליך לשים אל לבך, מי הוא יועצך ומאין בא. כי לא בחרתי להשאר בחיים בשבי האויב, למען אתנכּר לעמי ואשכח את אבותיו. הנה אתה מחרף אותי עוד הפעם ומקלל אותי בקול גדול. אכן ראוי אני לענש גדול מזה, אשר באתי להוכיחכם בדברים, למרות הגזרה אשר יצאה עליכם, ונסיתי להציל את האנשים, אשר נחתּם גזר־דינם בידי אלהים! מי לא ידע את כתבי נביאינו הקדמונים ואת החזון אשר נשאו בימיהם על העיר האמללה הזאת? והנה דבר החזון נמלא הפעם! הלא הם, אשר ראו את העתידות, כי נפול תפול העיר הזאת, כאשר יחל איש לשפוך בה את דם אחיו. והטרם מלאה העיר יחד עם הר־הקדש חללי ידיכם? והנה אלהים, הוא ולא אחר, מעלה עליכם עם הרומאים את האש לטהר את המקדש ולכלות מעל־פני האדמה את העיר המלאה תועבות גדולות כאלה”.

ב. את הדברים האלה קרא יוסף בקול נהי ובדמעות על עיניו, עד אשר שׂם בכיו מחנק לגרונו ולא הוסיף לדבּר. הרומאים נדו לו בצרתו והשתוממו על מערכי־לבו. אולם אנשי יוחנן הוסיפו עוד רֹגז על הרומאים ותשוקתם בערה בהם לתפוש אותו (את יוסף) בכפם. אך דברי יוסף עשו רֹשם על נדיבי ירושלים. אמנם מקצתם לא נועזו עוד להמלט על נפשם, כי אימת משמרות המורדים היתה עליהם, ועל־כן נשארו בירושלים, אף כי היטיבו לראות מראש את אחריתם הרעה ואת אבדן העיר. אולם נמצאו בקרבם גם אנשים, אשר שמרו את שעת־הכֹּשר לצאת מן העיר לבטח, וברחו אל הרומאים. במספרם היו יוסף ויהושע הכהנים הגדולים וגם בני כהנים גדולים, הלא הם שלשה בני ישמעאל, אשר נכרת ראשו בקיריני, וארבעת בני מתתיהו, ובן אחד של מתתיהו אחר, אשר ברח אחרי רצח אביו, אשר המיתו שמעון בן גיורא על שלשת בניו כאשר סֻפּר למעלה. ויחד עם הכהנים הגדולים ברחו עוד רבים מנדיבי העם אל הרומאים. והקיסר האיר להם את פניו, ובדעתו, כי לא ינעם לשבת בקרב בני־הנכר, אשר דתיהם זרות להם, שלח אותם אל עיר גוֹפנא ויעץ להם להשאר שם ולחכות, עד אשר יוּנח לו מן המלחמה, ואז יקים את כל אחד מהם על נחלתו. העצה הזאת מצאה חן בעיניהם, והם יצאו אל העיר הקטנה הנתונה להם, לשבת בה בשלום ובטח. אך כאשר לא הוסיפו האנשים להראות העבירו המורדים קול, כי עוד הפעם נשחטו הבורחים, וגלוי היה, כי זממו בזאת להפיל אימה על יתר האומרים לברֹח. וגם הפעם הצליחו בערמתם זמן־מה, כאשר הצליחו לפנים, והיהודים יראו לנפשם וחדלו לברח אל הרומאים.

ג. וטיטוס צוה להשיב את האנשים מגוֹפנא ולהעבירם יחד עם יוסף מסביב לחומה, למען ירָאו פניהם לעיני כל העם, ומני אז הוסיפו רבים לנפול אל הרומאים. הבורחים התאספו כלם יחד והתיצבו לפני מערכות הרומאים והתחננו אל המורדים בבכי ויללה: “אנא, פתחו את שערי ירושלים לפני הרומאים והצילו את עיר־אבותינו, ואם תמאנו לעשות כדבר הזה – צאו כלכם מהר־הבית והשאירו את בית המקדש לפלטה, כי לא יערבו הרומאים את לבם לשרוף את המקדש, אם לא תחזק עליהם יד האֹנס”. אולם בדברים האלה רק העלו את חמת המורדים, ואלה חרפו אותם בקול גדול והציגו לפני שערי המקדש את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי החניתות (קַטַפּוּלטוֹת) ואת הבליסטראות, עד כי נראה כל הר־הבית מסביב כדמות שדה־קברות מרב הפגרים. וההיכל דמה לבית־משמר־הקברות. הם קפצו אל הקדש ואל המקומות האסורים למדרך־רגל בכלי־נשקם, וידיהם מגֹאלות בדם אחיהם הנרצחים; וכֹה עצמו תועבותיהם, עד אשר עלה קצף הרומאים בראותם, כי הם מטמאים את קדשיהם בזדון, – כקצף אשר היו היהודים קוצפים על הרומאים, לוּ באו אלה לחלל את מקדשם. כי מאנשי צבא הרומאים לא נמצא אף אחד, אשר לא הרים את עיניו אל־בית־המקדש ברעד ולא התפלל, כי ישובו השודדים ממזמתם הרעה, טרם יבוא השבר האחרון.

ד. וטיטוס כעס מאד על הדבר הזה והרבּה לדבּר קשות אל אנשי יוחנן, בקראו אליהם לאמר: “הוי נבלים טמאים, האם לא הקימו ידיכם את הסוֹרג הזה מסביב לקדש? האם לא העמדתם בסוֹרג את העמודים האלה, אשר נחרת עליהם בכתב יוני ובכתבנו (רומית), כי לא יהין איש זר לעבור את המחיצה הזאת? והאם לא מלאנוּ אנחנו את ידיכם להמית את כל העובר על הדבר הזה, אף אם יהיה אזרח רומאי? הוי אנשי־בליעל! איכה תדרכו על החללים במקום הקדוש הזה, ואיככה תטמאו אותו בדם אחיכם ובדם בני־נכר יחד? מעיד אני עלי את אלהי אבותי ואת האלהים, אשר האיר פניו לפנים אל המקום הזה – ואמנם אני מאמין, כי עתה העלים עיניו מכם – מעיד אני עלי את צבאותי ואת היהודים אשר אתי, וגם אתם, אתם היוּ עדי, כי לא אני הקשיתי את ידי עליכם לטמא את המקדש הזה. ואם תרחיקו את מערכותיכם מן המקום הזה, לא יקרב איש רומאי אל מקדשכם ולא יחללהו, ואני שמור אשמור על ההיכל למענכם, גם על אפכם וגם על חמתכם.”

ה. וכאשר קרא יוסף לפני העם את הדברים האלה בשם הקיסר, בזו להם המורדים והעריץ, בהאמינם, כי לא מרחמי הקיסר עליהם יצאו הדברים, כי־אם ממֹרך־לבו. וכראות טיטוס, כי לא יחמלו האנשים על נפשותיהם ולא יחוסו על ההיכל, צוה בלי־חמדה לחדש את המלחמה. הוא לא יכול לעלות על המורדים בכל חילו הרב, כי צר המקום לשאת את כּל המונו, ועל־כן בחר לו את הטובים והגבורים אשר בכל מאה ומאה מאנשי־חילו, והפקיד אלף אלף איש מהם על־ידי שר־אלף, ובראש כּלם העמיד את צֵרֵאַליס וצוה עליו להתנפל על שומרי המקדש בתשע שעות בלילה. וגם הוא לא הסיר מעליו את נשקו ואמר לצאת במלחמה אתּם יחד. אולם אוהביו מנעו אותו מלמלא את חפצו מפני גֹדל הסכנה, וגם שרי־החיָלים הניאו אותו ממחשבתו, באמרם אליו, כי ייטיב לעשות בהשארו בבירה, לשפוט משם את מעשי אנשי־הצבא, מאשר ירד אל המלחמה וישים את נפשו בכפו. כי בראות עיני אנשי־הצבא את הקיסר בכל עת המלחמה, יתנדבו לעשות חיל. הקיסר הטה אזנו לדברים האלה והודיע את אנשי־הצבא, כי רק לדבר הזה ישאר ולא יצא אתּם להלחם, למען יוכל לשפוט למראה־עיניו את מעשי גבורותיהם, וכל איש גבור־חיל לא ישוב בטרם ישא משׂאת מאתּוֹ, והירא ורך־הלבב לא יפּטר מעֹנש, כי הוא יהיה שופט נאמן ועד־ראיה לכל הדברים אשר יעשׂוּ, הוא האיש, אשר בידו לענשם או לשׁלם להם בעד מפעליהם. בדברים האלה שלח מעל פניו את האנשים לקשור את המלחמה, והוא הלך אל מקום־צופים בבירה (באנטוניה) ומשם חכה בקֹצר־רוח למעשים העתידים לבוא.

ו. אולם אנשי־הצבא השלוּחים לא מצאו את השומרים ישנים, כאשר קוו מראש, ואלה קפצו עליהם בקול צעקה גדולה והחלו להכות בהם. לשמע הצעקה הגיחו המורדים מבַּית בהמונות צפופים. הרומאים עצרו את תגרת השורות הראשונות של אויביהם, והשורות הבאות אחריהן התערבו בקרב אלה ורבים לא הכירו את פני אחיהם ונלחמו בהם, כאילו היו שונאיהם. כי לצעקת הלוחמים היהודים והרומאים גם יחד לא שמע איש את קול חברו ובחשׁך הלילה לא ראה איש את רעהו לעינים. רבים הֻכּוּ בסנורים מעֹצם קנאתם, ועיני רבים חשכו מפחד. על־כן היתה יד איש בכל אשר פגע בו, מבלי לדעת מי הוא. הרומאים, אשר התלכדו במגיניהם והגיחו בשורות מחֻבּרות, לא נגפו הרבה מהעורון הזה, ומה גם כי זכרו כלם את המאמר, אשר היה לאות ביניהם³⁵⁷. והיהודים, אשר נפוצו כפעם בפעם והשתערו על האויב פנו ערף בלי משטר, נחשבו לפרקים כאויבים בעיני אחיהם, וכאשר נסוג האחד אחור, פגשו אותו חבריו בחשׁך כפני רומאי המגיח אליהם. על־כן הרבו היהודים לפצוע את אחיהם מאשר היתה בהם יד הרומאים, עד אשר עלה עמוד השחר, והנלחמים ראו איש את פני אחיו, אז נפרדו בקרָב והתיצבו כל אחד במערכתו וירו איש באויבו וגם הגנו על עצמם בטכסיסי־מלחמה. ואלה ואלה מאנו להסוג אחור ולא עיפו מכֹּבד המלחמה, כי הרומאים לבשו רוח־קנאות והתחרו איש באיש ושורה בשורה, בדעתם, כי עיני הקיסר צופות למעשיהם, וכל איש האמין, כי היום הזה יעלה אותו לגדלה, אם ילחם ביתר עז. אף קנאת היהודים גדלה, ביראם לנפשותיהם ובחרדם לגורל מקדשם, וגם העריץ עמד על־ידם ודבּר על לב הנחשלים, את אלה הכה בשוט ועל אלה הִלֵך אימים ועוררם לקרב. על־כן עמדה המלחמה כל העת במקומה, ורק מעט־מזער הכריעה אחת המערכות את אויבתה ובמהרה נלחצה לאחור, כי לא היה רֶוח לברח או לרדוף אחרי הכושל. וכל העת לא חדלה צעקת הרומאים מעל הבירה בעת תמורות המלחמה, בחזקם בתרועתם את ידי אחיהם המנצחים ובעודדם את הנחשלים, האומרים לפנות ערף. הדבר היה כמלחמה בבית־חזיון. ומעיני טיטוס והעומדים עליו לא נעלם כל דבר אשר נעשה בקרב. וכעבור ארבע שעות היום נפרדו מערכות הלוחמים, אשר החלו את המלחמה בתשע שעות בלילה, ונשארו על עמדן במקום אשר נפגשו זו את זו, ובידי אחת מהן לא עלה להכריע את צרתהּ והנצחון נשאר בין שתיהן בתּוֶך. רבים מהרומאים עשו חיל בקרב, ומן היהודים הפליאו להלחם: מאנשי שמעון יהודה בן מריות³⁵⁸ ושמעון בן יאשיה³⁵⁹, ומן האדומים יעקב בן סוֹסא ושמעון בן כָּתלא³⁶⁰. ומאנשי יוחנן גִפְתָּאי ואלֶכסא, ומן הקנאים שמעון בן ארי³⁶¹.

ז. בין כה וכה הרסו יתר אנשי חיל הרומאים את יסודות הבירה בשבעה ימים ופלסו דרך רחבה אל הר־הבית. כאשר קרבו הלגיונות אל החומה הראשונה, הסובבת את הר־הבית, החלו לשפוך סוללות. הסוללה האחת למול קרן חצר בית־ה' הפנימית אשר בפאת צפון־מערב, השניה למול האכסדרה אשר בצפון, ומשתי הסוללות הנשארות הֹעלתה האחת לעבר האולם המערבי בחצר בית־ה' החיצונה, והשניה – חוצה לה לפאת צפון. המלאכה הזאת התנהלה ביגיע רב ובזעת־אפים, כי היה על הרומאים להביא את העצים בדרך רחוקה מאה ריס, וכפעם בפעם מצאה אותם רעה מידי היהודים המגיחים עליהם פתאם. כי הרומאים, אשר ידעו, כי להם הנצחון, לא הרבּו להזהר, בעוד אשר היהודים, הנואשים מישועה, הוסיפו עז במר־נפשם. מדי צאת אחדים מרוכבי הרומאים אל השדה ללקט עצים או מספוא, היו שולחים רסן מעל־פני סוסיהם ונותנים להם לרעות בשדה, והיהודים היו מגיחים מן העיר בהמון רב וחוטפים את הסוסים האלה. ובהשָׁנוֹת המקרים כפעם בפעם חשב הקיסר, – וכה היה הדבר – כי קלוּת־דעת אנשי־צבאו גרמה לנזק הזה יותר מגבורת היהודים, וגזר אֹמר לענוש קשה את האשׁמים ולהעיר בזאת את לבות הנשארים לשמור על סוסיהם. הוא צוה להוציא להורג את אחד מאנשי־הצבא, אשר אבדו להם הסוסים, ובזה הפיל אימה על חבריו, והם החלו לשמור על הסוסים ולא נתנו אותם עוד לרעות בשדה, וגם יצאו לצרכיהם ברכבם על סוסיהם, כאילו חֻבּרו להם. ככה הוסיפו הרומאים לצור על הר־הבית ולשפוך את הסוללות.

ח. וכעבור יום אחרי עלות הרומאים [אל הבירה] התאספו רבים מן המורדים, אשר הטרף אל מכליהם והרעב הציק להם, והתנפלו על שומרי הרומאים בהר־הזיתים, קרוב לאחת־עשרה שעות ביום. הם חשבו, כי יעלה בידם על־נקלה לקבוע להם דרך בין שורות הרומאים, בעלותם עליהם פתאם לעת אשר הם [נחים מעבודת היום ו]נפנים לצרכי־גופם, אולם הרומאים הכירו את דבר בואם ונזעקו מהרה מכל המשמרים הקרובים ועצרו בעדם, לבל יעפילו לעלות על מצודתם ולהבקיע אל מחנם. בין היהודים והרומאים התלקחה מלחמה קשה ואלה ואלה עשו גבורות, כי הרומאים נלחמו בחזק־יד וגם דעת המלחמה עמדה להם, והיהודים חגרו שארית חמות, ואיש לא יכול לעמוד מפני זעמם. הבּשׁת חזקה את זרוע הרומאים הנלחמים, ואת גבורת היהודים חזק המחסור (האֹנס). כי לחרפה נחשב בעיני הרומאים לתת ליהודים, הנלכדים כבתוך רשת, להמלט מן הפח. והיהודים ראו לפניהם רק דרך ישועה אחת, בהבקיעם את חומת הרומאים. לאחרונה פנו היהודים ערף ונלחצו אל הנחל, ואחד מרוכבי הרומאים ושמו פֵּדַנִיוּס קפץ אליהם על סוסו הדוהר באלכסון, ובשטף מרוצתו תפש את אחד האויבים, והא עלם גבור־כח ומזֻין מכּף־רגלו ועד ראשו, באחזו אותו בעקבו, ומשך אותו למעלה. כה השכיל להטות את גופו מן הסוס בעצם מרוצתו וכה הפליא להראות את עֹצם תנופת ימינו וכֹח בשרו הרב וגם את גֹדל תבונתו במרכּב הסוס! כאדם אשר עלה בידו לגזול כלי־חמדה, מהר ונשא את השבוי אל הקיסר. וטיטוס התפלא לכֹח האיש, ועל התפוש הוציא משפט־מות על אשר נועז להרוס אל חומת הרומאים. והוא בעצמו שׂם את לבו לקרבות בהר־הבית והאיץ את עבודת הסוללות.

ט. בקרבות האלה מצאו את היהודים רעות רבות, ומעט מעט עלו וגברו נוראות המלחמה וכבר הגיעו עד ההיכל. על־כן עשו היהודים כמעשה האדם בגויה, אשר עלה בה רקב, לחתּוך את האברים, אשר דבק בהם הרקבון, לבל יעבור אל יתר הגוף. הם שלחו באש את האולמים לרוח צפון ולרוח מערב, אשר חבּרו את הר־הבית אל הבירה, ואחרי־כן פרצו באולמי הר־הבית עוד עשרים אמה. ככה החלו ידי היהודים לשרוף את המקדש. וכעבור שני ימים, בעשרים וארבעה לחדש האמור (פַּנֵמוֹס, תמוז), הציתו הרומאים באש את האולם (האסתּונית) הקרוב אליהם, ואחרי אשר אכלה בו הלהבה מדת חמש־עשרה אמה, קצצו היהודים את קורות האולם, כאשר עשו תחלה, ולא למען הפקיר את הבנינים האלה (האולמים) בפעם אחת³⁶², כי־אם למען הרוס את החלקים המחבּרים אותם עם הבירה. על־כן לא מנעו היהודים את הרומאים לשלוח אש באולם, אף כי היה הדבר הזה לאל־ידם, והשיבו את ידיהם אל חיקם למראה האש השלוחה, ונתנו לה טרף במדה, אשר היתה להם להועיל. והקרבות סביב המקדש לא חדלו וכל העת הגיחו גדודים מן הרומאים ומן היהודים ונלחמו אלה באלה.

י. ובימים ההם יצא ממחנה היהודים איש אחד קטן בגופו (גוץ) וחדל־אישים במראהו, בן חשׁכּים, אשר לא נמצאה בו אף אחת המעלות, ושמו יונתן, וקרב אל מצבת יוחנן הכהן הגדול והרבה לחרף בפה מדבּר עתק את מערכות הרומאים וקרא לגדול מקרב גבוריהם לצאת אליו למלחמה. רבים מאנשי־הצבא הרומאים, העומדים במקום ההוא, הביטו אל האיש בבוז, אלה חרדו למראה עיניהם, ואלה השיבו את הדבר אל לבם והשכילו להבין, כי לא טוב לצאת לקרב עם איש הולך למות. כי הנואשים מישועה הם מרי־נפש, אשר לא ישובו מפני כל ולא יבושו גם מפני אלהים³⁶³, ולא דבר־גבורה הוא, כי־אם מעשה עזות־פנים, לצאת למלחמה על אנשים כאלה, אשר מנצחם לא ימצא כבוד רב והנכשל בפניהם יגרום חרפה וגם רעה רבה לנפשו. זמן רב לא יצא אחד הרומאים אליו לקרב. והיהודי הרבּה לשפוך עליהם לעג ולחרפם על מֹרך לבם, כי היה בעל לשון מדברת גדולות ושונא הרומאים בנפש. לאחרונה קפץ אליו איש אחד מלהקות הרוכבים ושמו פוּדֶס³⁶⁴, כי חרה אפו בו על דבריו ועל עזות פניו, ולמראית־עין בז ליהודי הזה קטן־הקומה, מבלי חשוב את דרכו. ובצאתו לקראת יונתן היתה ידו על העליונה בכל דבר, אך [חיש מהר] התכחש לו מזלו, והוא נפל ארצה ויונתן מהר לרוץ אליו והמיתו בחרב, ואחרי־כן עלה ועמד על נבלתו ונופף ביד־ימינו את החרב המלאה דם וביד־שמאלו את המגן והריע תרועת נצחון למול־צבא הרומאים והרבּה להתפּאר במעשהו ולחלל ולגדף את הרומאים רואי המעשה. אך בעוד הוא מרקד [על החלל] ומפטיר בשפה, ירה בו אחד משרי־המאה, ושמו פּריסקוֹס, ופלח אותו בחץ. למראה הדבר הריעו הרומאים תרועת־שמחה והיהודים הרימו זעקת־שבר, ויונתן התעות במכאוביו ונפל על נבלת שונאו ומת, ובזה הראה, כי עד מהרה בא במלחמה הגמול לאדם, אשר גבה לבו בעשותו חיל.

פרק שלישי: היהודים טמנו פח לרומאים ורבים נשרפו באש. דברים חדשים על הרעב בירושלים.    🔗

א והמורדים אשר בהר־הבית לא חדלו להלחם פנים בפנים עם אנשי־הצבא העומדים על הסוללות מדי יום ביומו. וביום עשרים ושבעה לחדש האמור (תמוז) הכינו להם מוקש באולם המערב, כי מלאו את כל החלל אשר בין צפּוי הקורות ובין הגג זרדים יבשים ושׂמו בתוכם חֵמָר וזפת, ואחרי־כן התחפשו כאלו כשל כּחם ונסוגו אחור למראית־עין. ובראות הרומאים את הדבר לא נזהרו רבים מהם ומהרו באף ובחמה להציק את צעדי הבורחים והעמידו סלמות לפניהם ועלו בהם וקפצו אל האולם. אולם הנבונים במחנה הרומאים חשדו ביהודים, כי טמנו להם פח בהסוגם אחור פתאם. ובכל־זאת מלא האולם המון אנשים, אשר העפילו לעלות, ובין כה וכה שלחו היהודים את כל האולם באש. כאשר התנשאה פתאם שלהבת־האש למרום, נפלה אימה גדולה על הרומאים העומדים מחוץ, וחבריהם הנמצאים באולם היו אובדי־עצות, כי מכל עברים הקיפה עליהם האש. אלה הפילו את־עצמם למטה אל העיר, אלה צנחו אל האויבים, ורבים קפצו למטה אל אחיהם בקוותם לישועה ורסקו את אבריהם, ורבים מאד נשרפו באש בטרם מצאו עצה, ואחדים בחרו למות על חרבם מעלות על המוקד. והאש פשטה למרחוק ואכלה גם את האנשים, אשר מצאו להם מיתה אחרת. אף כי היטב חרה לקיסר על הנספים, כי עלו אל האולם בלי פקדה, נכמרו רחמיו עליהם, וכאשר נבצר מכֹּח איש להמציא עזרה לאובדים, היה להם הדבר הזה לנחמה בצרתם, בהביטם אל צער האיש, אשר למענו חרפו את נפשותיהם, כי כל אחד מהם שמע את צעקת הקיסר וראה אותו קופץ בבהלה ומדבר על לב האנשים אשר מסביב להמציא רוָחה לאחיהם ככל אשר יש לאל־ידם. ולשׁמע צעקות הקיסר ולמראה יגון נפשו מת כל אחד ברצון, כי היה הדבר בעיניו כאבל נהדר על מותו. ואחדים נצלו ממות־שׂרפה, בהסוֹגם אל קיר האולם הרחב. אולם היהודים שתו עליהם סביב, וזמן רב עמדו הרומאים הנפצעים על־נפשם עד אשר נהרגו אחד אחד.

ב.לאחרונה כרע למות עלם אחד ושמו לוֹנְגוּס, ומותו כאלו שפך הדר על המקרה הנורא הזה, כי הוא היה הגבור בכל האובדים ההם, אשר כּלם היו ראויים לשם־תהלה. גם היהודים השתוממו על חֹסן כֹּחו, וכאשר נבצר מהם להמיתו בדרך אחרת, קראו אליו לרדת אליהם לשלום. אולם ממחנה הרומאים קרא אליו אחיו קוֹרְנֶליוֹס קול גדול, כי לא יעשה כדבר הזה לנבּל את כבוד משפחתו ולעטות קלון על צבא הרומאים. הוא שמע לדברי אחיו ולעיני שתי המערכות שלף את חרבו ונפל עליה. ומאנשי־הצבא, אשר סבבה אותם האש, נצל ממות איש אחד ושמו אַרְטוֹריוֹס³⁶⁵ בערמתו, כי צעק בקול גדול אל חברו היושב עמו יחד באֹהל במחנה הרומאים, והוא אחד אנשי־הצבא ושמו לוּציוּס, לאמר: אני אשים אותך ליורש כל רכושי, אם תגש הנה לקבל אותי [בנפלי]“. לוּציוּס מהר אל המקום לקבל אותו ברצון, וארטוריוס קפץ אליו ונשאר חי, אולם חברו נלחץ מכֹּבד משאו אל מרצפת־האבנים ונפשו יצאה מיד. אחרי הפּרענות הזאת נפל לב הרומאים עליהם. ואף כי לא מצאו תנחומים בעת ההיא, הנה היה להם האסון להועיל, כי למד אותם להזהר מפני נכלי היהודים, אשר הרבו להרע להם, כי לא ידעו אנשי־הצבא את המקום ולא תּכּנו את רוח האנשים [הנלחמים בהם]. והאולם נשרף עד ל”מגדל יוחנן", הוא אשר הקים אותו יוחנן [בן לוי] בעת אשר נלחם בשמעון מעל לשער היוצא אל לשכת־הגזית. ואת החלק הנשאר הרסו היהודים אחרי אשר נפלו כל הרומאים העולים. וביום השני שרפו הרומאים גם את אולם־הצפון כּלוֹ עד אולם־המזרח, אשר חֻבּרו יחד בקרן הבנויה מעל לנחל קדרון, מקום נורא בעמקו. אלה הדברים נעשו מסביב לבית־המקדש בימים ההם.

ג. ומהאנשים הגוועים ברעב בקרב העיר מת המון רב לאין־מספר אחרי מצוקות וצרות, אשר עצמוּ מסַפֵּר. כי בכל בית קמה מלחמה לעת נראה שם צל דבר אשר יאכל. והאוהבים נצוּ יחדו בזרוע וטרפו איש מידי אחיו את הפרורים הדלים, למען החיות את נפשם. גם בגוועים לא האמין איש, אשר אין להם כֹּל, והשודדים התנפלו על הגוססים ובדקו בהם, פן טמן איש בכנף־בגדו דבר־מאכל והוליך אותם שולל בהתחפשו כנוטה למות. מגֹדל הרעב פערו האנשים את פיהם ככלבים שוטים, וכשכּורים מתהוללים בסבאם נפצו את הדלתות, ובאבוד מהם כל עצה פרצו בבית אחד שתים או שלש פעמים. המחסור אלצם לשׂום כל דבר בין שׁיניהם, והם אספו את הדברים, אשר בחלו בהם גם החיות הטמאות, ולא נמנעו ללעסם ולבלעם. לאחרונה לא משכו את ידיהם גם מהחגורות ונעלי־העור הישנות, אף קרעו את העורות מעל המגנים ולעסו אותם. מאכל אלה היה שארית חציר יבש, ואלה אספו גידים ומכרו את המדה הקטנה בארבעה אתיקים (דרכמונים). ולמה לי עוד לפרט את כל הדברים שאין בהם רוח־חיים, אשר לא בושו היהודים לאכלם בתגרת הרעב? רק אגלה מעשה אחד, אשר לא נשמע כמוהו בדברי ימי היונים והנכרים, דבר, אשר יסמר שערות ראש המספר, והשומע לא ירצה להאמין לו, ואני לא באתי להתהדר בספּרי מעשים זרים לדורות הבאים, ומה נעים היה לי לפסוח על המעשה הנורא הזה, לולא עדים אין־מספר על אמתּת הדבר, וגם לא רציתי להיות כפוי־טובה לעיר־אבותי בהסתירי דבר מכל הנוראות אשר מצאוה.

ד. אשה אחת מארץ עבר־הירדן היתה [בירושלים] ושמה מריה בת־אלעזר מכפר בית־אֵזוֹב³⁶⁶, בת משפחה נדיבה ועשירה. עם יתר המון הפליטים באה גם היא אל ירושלים ושם נסגרה במצור. והעריצים גזלו ממנה את כל רכושה, אשר הביאה אתּהּ מעבר־הירדן אל העיר, ואת שארית אוצרותיה ואת הצדה, אשר השׂכּילה להכין לה, היו חומסים ממנה חברי העריצים, אשר פרצו אל ביתה מדי יום ביומו. והאשה מלאה חמה וכפעם בפעם חרפה וקללה את השודדים, כי אמרה להרגיזם, למען יקחו את נפשה. אולם אף כי הרבתה להרעימם תמיד, לא חמל עליה איש לשום קץ לחייה, וכבר נלאתה להכין טרף לזרים, כי לא נמצא עוד לחם בכל פנות העיר, ומפני זלעפות הרעב חמרמרו מעיה ויבש לשׁדהּ, ומצוקות הרעב הוסיפו עוד להצית אש באפה, ובעת הצרה הזאת שמעה לקול זעמה לשׁכּח רחמי אם ולקחה את ילדה – והוא היה יונק־שדים – וקראה אליו: “הוי עולל אמלל! למי ולמה אשמור עליך הפעם? הנה השונא עומד מחוץ, והרעב וריב־האחים משׁכּלים מבית. הן בית־עבדים הוא נחלתנו בידי הרומאים, אם גם תהיה לנו נפשנו לשלל, והרעב ישית לנו קציר בטרם נעבֹד את אלה, והמורדים קשים לנו משני השפטים האלה יחד. מוּת! היה לברות לאמך ולרוח רעה לעריצים, וגם למשל ולשנינה בפי החיים, כי רק הדבר הזה נשאר למלא את סאת יסורי היהודים”. לדברים האלה המיתה את בנה ואחרי זאת צלתה אותו ואכלה את מחציתו, ואת הנשאר הניחה למשמרת. המורדים מהרו לבוא אל ביתה, כאשר עלה באפם ריח זבח הרצח הזה, ואימו עליה, כי ישחטו אותה מיד, אם לא תראה להם את הטבח אשר הכינה. היא קראה אליהם: “עוד השארתי לכם מנה יפה!” וגלתה לפניהם את שארית בשר עוללה. פלצות אחזה את בשר האנשים, עד אשר לא יכלו למוש ממקומם ועיניהם חשכו מראות, והאשה הוסיפה לדבּר: “הן לי הילד הזה, בשר מבשרי הוא, פרי בטני! אכלו – הלא אכלתי גם אני, אל ירך לבבכם מלב אשה ואל תוסיפו רחמים מרחמי אם, ואם את האלהים אתם יראים ובעוט תבעטו בזבחי, – ראו, כי כבר אכלתי מבשרו וגם הנשאר יהיה לי לאכלה”. לדברים האלה יצאו האנשים מן הבית אחוזי חלחלה, כי מֹרך־לבם לא נתן אותה לעשות את הדבר הזה לבדו, ועל־כן השאירו את המזון לאם השכולה. ושמע המעשה הזה פשט בכל העיר, וחזון־הבלהות לא מש מעיני איש ואיש, כאלו ידיו עשו את הדבר. ומני אז התחזקו הרעבים בכל תֹּקף לשים קץ לחייהם ושׁבּחו את המאשרים, אשר נאספו אל עמם בטרם שמעו או ראו נוראות כאלה

ה. המאורע הזה נודע במהרה במחנה הרומאים. אלה לא רצו להאמין לדברי השמועה, ואלה נדו לאמללים, אך רבים הוסיפו עוד לשׂנֹא את היהודים לדבר הזה, והקיסר הצטדק על המעשה לפני אלהים באמרו: “הנה דברתי שלום אל היהודים והבטחתי אותם לשמור את חרותם ולסלוח לכל מעשי זדונם, אולם הם בחרו במריבה תחת ברית־אחים ובמלחמה תחת שלום [עם השונא] ובכּרו את הרעב על השׂבע והשלוה, וידיהם החלו לשלח אש בבית־מקדשם, אשר שמרנו על כבודו אנחנו. על־כן נאים להם מאכלים כאלה, אולם אני אכסה עתה על תועבות רצח הבן הזה בחרבות העיר ולא אתן לשמש הסובב את כל העולם להשקיף על עיר, אשר האמות אוכלות בה את בשר בניהן. ואמנם הלחם הזה נאה יותר לאבות, הממאנים להתפרק את נשקם אחרי צרות רבות כאלה”. בדבּרו זאת חשב טיטוס על היאוש הנורא של אנשי ירושלים, וכי אנשים, אשר מצאו אותם כל המצוקות האלה, לא יוסיפו לקחת מוסר, אחרי אשר לא שׂמו את הדבר אל לבם בעוד מועד, בטרם באה עליהם הרעה הגדולה.

פרק רביעי: אחרי תוֹם מעשה הסוללות קֵרבו הרומאים את הכרים אל החומה ולא הצליחו. טיטוס צוה לשלוֹח את שערי המקדש באש. בזמן קצר נשׂרף הבית נגד רצון טיטוס.    🔗

א. וכאשר כלו שני הלגיונות לשפוך את הסוללות, צוה טיטוס ביום השמיני לחדש לוֹאוֹס (אב) לקָרב את אילי־הברזל אל האכסדרה המערבית אשר למקדש הפנימי³⁶⁷ (לעזרה). עוד לפני זה נגחה החזקה בכל מכונות־הרעש ששה ימים³⁶⁸ את החומה ולא הצליחה במעשיה, כי גם ממנה וגם מחברותיה עצמו האבנים הגדולות והדבק החזק ביניהן. אחדים מצבא הרומאים חתרו תחת שער־הצפון ואחרי עמל רב הוציאו את האבנים הראשונות, אולם נעצרו על־ידי האבנים אשר מאחוריהן והשער נשאר על מכונו, עד אשר נכזבה תקות הרומאים למצֹא חפצם במכונות ובכלי־המעדר, וקרבו את סלמותיהם אל האולמים. והיהודים לא עמדו להם לשטן במעשם זה וחכּו עד עלות הרומאים למעלה, ואז התנגחו אתּם והדפום והשליכום למטה אחורנית, פגשו אותם והמיתום, אף הכו בחרבותיהם רבים מן הרומאים, הקופצים מן הסלמות, בטרם הספיקו עוד להתכסות במגניהם, והרסו סלמות אחדים מלאים אנשי־צבא, בהפכם אותם ממעלה, והכינו לעומדים עליהם מטבח גדול. ונושאי־הנשרים נלחמו בחֹזק־יד להגן עליהם, כי לחרפה נוראה נחשב ביניהם, אשר יגזול האויב אותם, אך לאחרונה לכדו היהודים גם את הנשרים והשמידו את כל העולים. והנשארים ראו את המגפה, אשר היתה באחיהם, ויראו ושבו לאחור. מן הרומאים לא נפל אף אחד, בטרם עשה ככל אשר מצאה ידו, ומן המורדים הפליאו גבורה עוד הפעם הגבורים, אשר עשו להם שם בקרבות הראשונים, ועוד נוסף עליהם אלעזר בן אחי שמעון העריץ. כראות טיטוס, כי חמלתו על מקדשי נכרים הביאה רעה על אנשי־צבאו, צוה לשלֹח את השער (של המקדש, העזרה) באש.

ב. ובעת ההיא נפלו אל טיטוס חנן איש אמאוס, והוא אחד מנושאי כלי שמעון, אשר הרבּה לשפוך דם מחבריו, ואַרְכֵלָאוס בן מַגַדָת³⁶⁹. הם קוו למצֹא חנינה לפניו, כי ברחו אליו אחרי נצחון היהודים. טיטוס כעס על ערמת האנשים האלה וגם שמע על־דבר מעשיהם האכזרים, אשר עשו לבני־עמם, ונפשו אותה להמית את שניהם, באמרו, כי באו אליו בעת דחקם ולא ברוח נכונה, וגם אינם ראויים לחנינה, אחרי אשר התמלטו מתוך עירם, כשכבר עלתה על המוקד מרֹע מעלליהם. בכל־זאת שמר טיטוס את אמונתו וכבש את כעסו ושלח את האנשים לחפשי, אם כי לא נהג בהם כמעשהו עם יתר הבורחים. וכבר הגישו אנשי־הצבא את האש אל השערים, וכאשר נמס הכסף אחזה האש את חלקי העץ, ומשם יצאה להבה גדולה אל האולמים. וכראות היהודים את האש אשר מסביב להם, כשל כּחם ונפל לבם עליהם ופלצות נוראה אחזה אותם, ולא עצר איש כֹּח לעמוד על נפשו ולכבות את הלהב, כי כלם עמדו נדהמים והביטו אל הבערה. אולם גם בעצם יגונם למראה האולמים הנשרפים, לא לקחו המורדים מוסר להציל את שארית מקדשם, ועוד התלקחה חמתם ברומאים, כאלו כבר היה גם ההיכל למאכֹלת־אש. והאש להטה את האולמים כל היום ההוא וכל הלילה אחריו, כי הרומאים עצרו כח להצית את האולמים באש רק אחד אחד ולא את כּלם יחד.

ג. וביום השני צוה טיטוס על חלק מאנשי חילו לכבות את האש ולישר מסלה רחבה על־יד השערים ללגיונות, ואחרי זאת הקהיל אליו את שרי־צבאותיו. ששת גדולי־השרים נאספו יחד והם טבּריוס אלכסנדרוס מפַקד כל הצבא, וסֶקסטוס צֵרֵאַליס ראש הלגיון החמישי. ולַרַציוס לֶפּידוס ראש הלגיון העשירי, וטיטוס פּריגיוס ראש הלגיון החמשה־עשר, ופרונטון ליטֶרניווּס³⁷⁰ ראש מחנה שני הלגיונות אשר מאלכסנדריה³⁷¹ ומרקוס אנטוניוס יולינוס נציב ארץ יהודה³⁷², ויחד אתּם נקהלו גם יתר הנציבים ושרי־האלפים, וטיטוס נועץ אתּם בדבר ההיכל. אלה יעצו לעשות בו ככל חמר משפט המלחמה, כי לא יחדלו היהודים ממחשבות־מרד כל העת אשר יהיה ההיכל על מכונו, הוא המקום, אשר אליו הם מתאספים מכל עברים. ואלה יעצו להציל את בית־המקדש, אם יעזבו אותו היהודים ולא יוסיפו להניח בו את כלי־נשקם, ולשרוף אותו רק כאשר יעלו עליו היהודים לעשות משם מלחמה, כי בעשותם זאת, יהפך למבצר־אויב ולא יוסיף עוד להיות בית־אלהים, ולא על הרומאים יפול האשם הזה, כי־אם על היהודים, אשר אלצו אותם לעשות את הדבר. אולם טיטוס גלה את דעתו, כי לא יאות לקחת נקמה מהבית הזה, אשר אין בו רוח־חיים, על חטאות אדם ולהשחית באש את הבנין הנהדר, אם גם יעלו אליו היהודים להלחם משם, כי הדבר הזה יהיה נזק הרומאים, ואם ישאר ההיכל על מכונו, יתנוסס כאבן־נזר בכתר־מלכותם. דברי טיטוס נתנו אֹמץ בלב פרוֹנטוֹן ואלכסנדרוס וצראליס, והם הסכימו לדעתו. אחרי זאת שלח טיטוס מעליו את הנאספים וצוה על שרי־החילים לתת לאנשי־הצבא להנפש ולהחליף כֹּח למלחמה העתידה, ואל בחורי הגדודים אמר לבקוע דרך בין החרבות ולכבות את האש.

ד. ביום ההוא תקפה הבהלה על היהודים ולא מצאו בנפשם כֹּח להלחם. אולם למחרת היום אספו את כל חילם והתאזרו עֹז והגיחו בשתי שעות ביום דרך שער הקדים אל הרומאים, השומרים על חצר בית־ה' החיצונה. והשומרים קדמו את פני המגיחים ביד חזקה וסוככו על עצמם במגניהם אל עבר פניהם והתלכדו יחד במערכה, עד אשר דמוּ לחומת־עֹז. ובכל־זאת נגלה הדבר, כי לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב וכשול יכשלו לפני המון צריהם ועֹז קנאתם. אבל הקיסר, אשר הביט אל המלחמה מראש־הבירה, לא נתן את מערכותיו למוט ומהר לבוא לעזרה בראש בחורי הרוכבים. היהודים לא עצרו כֹח לשאת את תנופת יד הרוכבים, וכאשר נפלו מהם העומדים בשורות הראשונות, פנו הנשארים עֹרף. אולם כאשר אמרו הרומאים לשוב מן המערכה, חזרו אליהם להצר את צעדיהם, ואז הפכו גם הרומאים את פניהם ועוד הפעם נמלטו היהודים על נפשם. ובחמש שעות ביום נלחצו היהודים אל חצר בית־ה' הפנימית ונסגרו שם.

ה. וטיטוס שב אל הבירה והחליט להשׂתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכבשו. אולם האלהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכֹלת־אש והנה בא יום־הדין לקץ העתּים, הוא היום העשירי לחודש לוֹאוֹס (אב), אשר בו נשרף גם בית־המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעמם היתה הסבּה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד הפעם להלחם ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים המכבּים את הבערה (בחצר בית ה' הפנימית), ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם עד ההיכל. ואחד אנשי־הצבא לא חכה לפקדת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאלו צֻוָה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפש בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון־הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל. וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכּירם את גֹדל האסון, ומהרו מכל עברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כֹּחותיהם, בראות עינם באבדון מקדשם ובית־חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם.

ו. ואיש אחד רץ לבשׂר את הדבר לטיטוס, אשר נח באהלו מעמל המלחמה. הקיסר קפץ כמו־שהוא מעל משכבו ומהר במרוצה אל ההיכל לעצור את האש, ואחריו הלכו כל שרי־הצבא, ואחריהם הלגיונות, אשר חרדו מרבצם. וצעקה נוראה וקול שאון גדול עלו למרום, כאשר התנועע החיל הרב והעצום הזה בלא סדרים. והקיסר נשא את קולו והרים את יד־ימינו לתת אות לנלחמים, כי יכבּו את האש, אולם שומע לא היה לו, כי לצעקה הנוראה צללו אזני אנשי־הצבא ולא שׂמו לב לאות, אשר נתן להם בידו, כי תקפה על אלה סערת המלחמה ועל אלה – קנאת הנקמה. וגם דברי־תוכחה, וגם דברי־אימים לא יכלו לעצור בעד רוח הלגיונות בהרסם אל ההיכל, כי זעמם ועברתם הלכו לפניהם, והם נדחקו במבואי בית־המקדש, ורבים נרמסו ברגלי חבריהם, ורבים נפלו בתוך חרבות האולמים הלוהטות והעשנות, ותלאות המנֻצחים מצאו גם אותם. וכאשר קרבו אנשי־הצבא אל ההיכל, הכבידו אזניהם משמוע את מצוות הקיסר וקראו אל העומדים לפניהם להוסיף עוד אש על המוקד. והמורדים נואשו מתקותם להציל את המקדש, בראותם את חרב המות מקיפה אותם מעברים, ופנו עֹרף לפני האויב. ומרבית הנמצאים בהיכל היו בני העם, אנשים רפי כֹח, בלי נשק בידם, והרומאים שחטו מהם את כל הבא לידם. ומסביב למזבח נערם המון חללים ועל מעלות ההיכל נגרו נחלי דם, וגויות הנשחטים למעלה התגלגלו מהן.

ז. וכראות הקיסר, כי אין לאל־ידו לכבוש את כעס אנשי־צבאו המתהוללים והאש מוסיפה לאכול סביב, בא עם שרי צבאותיו אל הבית לפני ולפנים והביט אל דביר ההיכל ואל כל אשר בו וראה, כי גדול הרבה הדר בית־המקדש מן השמועה אשר בפי הנכרים, ובצדק מתגאים בו היהודים ומרבים בשבחו. בראותו, כי לא נגעה עוד הלהבה עד ההיכל לפנים, רק אכלה את הלשכות הסובבות אותו לבד, עלתה בלבו מחשבה נכונה, כי עוד יוכל להציל את הבנין, ומהר החוצה ונסה בעצמו לדבּר על לב אנשי־הצבא, כי יכבּו את האש, וצוה את לִבֵּרַליוּס שר־המאה, מנושאי־הרמחים השומרים לראשו, לחבוט במקלות את הממרים לקולו ולגרשם. אולם חמת אנשי־הצבא ושנאתם ליהודים גברו על הכבוד, אשר כבדו את הקיסר, וגם על יראת העֹנש מידו, ורוח קנאתם במלחמה לא ידעה מעצור. רבים נמשכו אחרי תאות בצעם, באמרם בלבם, כי היכל הבית מלא אוצרות מפה אל פה, אחרי ראותם אותו מחוץ, והנה הוא מצפּה זהב כּלו מסביב. וכאשר יצא הקיסר לבצור את רוח אנשי־הצבא, מהר איש אחד מאחריו להניח אש במחשך בין צירי השער. ובהראות הלהבה פתאֹם גם בבית מבפנים, נסוגו הקיסר ושרי־הצבא, ואיש לא עצר עוד את העומדים מחוץ להוסיף אש על הלהבה. ככה היה בית־המקדש למאכֹלת אש על אף הקיסר ועל חמתו.

ח. מי האיש אשר לא ירבּה להָמֵר על חרבן הבית הזה, הוא הנפלא מכל הבנינים, אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו, והנעלה מכּלם בגדלו ובהדרו ובתפארתו לכל חלקיו וגם במהלל כבוד קדשתו? אך דבר אחד יהיה לו לנחמה גדולה, בשומו אל לבו, כי מקרה אחד לכל אשר בו רוח־חיים וגם לבנינים [הנהדרים] ולמקומות [הקדושים], וכלם לא ימלטו מפּני הגזרה אשר יצאה עליהם³⁷³. ומי לא ישתומם על מועד החרבן הנכון לתקופת הזמנים? כי הגזרה על הבית השני חכתה – כאשר אמרתי למעלה – לחודש וליום, אשר בהם נשׂרף הבית הראשון בידי הבבלים. ולמן בנין הבית הראשון – הוא הבית, אשר הקים המלך שלֹמה – עד חרבן הבית בימינו, אשר היה בשנה השנית למלכות אספסינוס, מלאו אלף ומאה ושלשים שנה ושבעה ירחים וחמשה־עשר יום. ומבנין הבית השני, הוא מעשה ידי הנביא חגי בשנה השניה למלכות כֹּרש, עד חרבנו בידי אספסינוס נשלמו שש מאות ותשע ושלשים שנה וארבעים וחמשה יום³⁷⁴.

פרק חמישי: צרות היהודים הנשרפים בבית־המקדש. על נביא־השקר ועל האותות, אשר בשׂרו את האסון מכבר.    🔗

א. ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר הבא לידם וערכו מטבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עוּלים ומלאי־ימים ולא הדרו פני שרי־קֹדש, כי־אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה; וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים. ומפני גֹבה הר־הבית וגֹדל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה, כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיֹם מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים ואנקות המורדים, אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המות, ונאקות השבר – כל אלו חֻבּרו יחד. ולקול הצעקות העולות מהר־הבית ענתה צעקת העם אשר בעיר, כי אנשים רבים, אשר כּלה הרעב את כֹּחם ולשונם דבקה אל חכּם, ראו את האש אשר בבית־המקדש ומצאו כֹח בנפשם לקשור מספד־תמרורים וגם להרים קול צעקה. והד הרמה אשר מעבר לנחל³⁷⁵ וההרים שמסביב לעיר חזק את הצעקה הנוראה, אולם הכאב היה גדול ונורא מכל הצעקות האלה יחד. לעין הרואה נדמה, כי הר־הבית בוער כּלו מתחתית שרשיו, כי מכל פנותיו יצאו להבות־אש. אולם נחלי־הדם גברו עוד על להבות־האש, ומספר הנשחטים היה רב ועצום ממספר שוחטיהם, ובכל מקום לא נראתה־האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי־הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים. בעמל רב הדפו השודדים את הרומאים ונמלטו אל חצר בית ה' החיצונה, ומשם אל תוך העיר, ושרידי העם ברחו אל האולם החיצון. ואחדים מן הכּהנים הוציאו לראשונה את השפודים³⁷⁶ אשר על גג ההיכל עם קרקעיותיהם העשויות עופרת והשליכו אותם אל הרומאים, וכאשר לא היה שׂכר לפעלם זה והאש התנשאה למרום והגיעה עדיהם, עלו על קיר ההיכל הרחב שמונה אמות ונשארו שם. ושני טובי הכֹּהנים ראו לפניהם שני דרכים – לעבור אל הרומאים ולהציל את נפשם, או להשאר למעלה עד אשר ימצא אותם גורל הנשארים, ובחרו להפיל את עצמם אל תוך האש ולהשרף יחד עם ההיכל. אלה היו מאיר בן בִּלְגָה ויוסף בן דלָיָה³⁷⁷.

ב. והרומאים חשבו, כי למותר הוא לרחם על הבנינים אשר מסביב אחרי שרפת ההיכל, והעבירו את הכּל באש: את שרידי האולמים ואת השערים – מלבד שׁנַים, הם אחד משערי המזרח ושער הדרום, וגם את השערים האלה הרסו לאחר זמן. הם שרפו גם את לשכות בית־האוצר, אשר נמצא שם המון כסף לאין־מספר ובגדים וכלי־חפץ, אשר לא ימנו מרֹב. בקצרה, שם נערם כל עשׁר היהודים, כי הניחו שם העשירים את כל כבוד ביתם. משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה' החיצונה, ושמה נמלטו מבני־העם נשים וילדים וערב רב כששת אלפים נפש. ואנשי־הצבא לא חכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי־החילים יתנו להם פקדה, כי־אם מהרו אל האולם בחמת־נקם ושׁלחו בו אש. הקופצים מתוך האש [נפּצו עצמותיהם ו]מתו והנשארים נשרפו חיים ואיש לא נצל מהם. נביא־שקר אחד השיא מות על האנשים: הוא קם ביום ההוא והעביר קול בין יושבי העיר, כי האלהים מצוה לעלות אל המקדש ולקבּל את אותות הישועה. והנה נביאים רבים נשלחו בימים ההם בידי העריצים אל העם לחזק את לבו ולהודיעו, כי עוד מעט תבוא ישועת אלהים, למען ימעט מספר הבורחים הנופלים אל הרומאים, וגם האנשים, אשר לא יפחדו מאימת השומרים [על מוצאי העיר], יתעוררו להשאר בעיר בתקותם זאת. בעת צרה מאמין האדם לכל דבר על־נקלה, ובבוא אליו נוֹכל להבטיח לו רֶוח ופדות ממצוקותיו הקשות, יהפוך הסובל לעבד נרצע לתקוותיו.

ג. כדברים האלה דברו מתעים נוכלים, בנשאם את שם אלהים לשוא, והוליכו את העם האמלל שולל, כי נפתה אחרי דבריהם ולא שׂם את לבו לכל האותות והמופתים המבשׂרים לו את החרבן בעתיד ולא האמין בהם. ככה עמדו היהודים כהלומי־רעם, אשר טחו עיניהם מראות וטפש לבם מהבין, ולא הקשיבו לאותות אלהים, ואלה היו האותות: האחד, כי נראה ממעל לעיר כוכב במרום, אשר היה לו מראה חרב, וגם דרך כוכב שביט³⁷⁸ בשמים ולא מש משם שנה שלמה. והשני, כי בהתאסף עולי־רגלים לחֹג את חג־המצות, עוד לפני המרד ותנועת המלחמה, ביום השמיני לחדש קסַנתּיקוס (ניסן)³⁷⁹, עלה בתשע שעות בלילה אור גדול והגיה את המזבח ואת ההיכל, עד אשר נראו כמו בעצם יום בהיר; והמראה הזה ארך חצי שעה. והנה בעיני האנשים, אשר לא למדו חכמה, נראה, כי הדבר הזה הוא סימן טוב. אולם המבינים בכתבי־הקֹדש דרשו מיד את הדבר על המעשים אשר היו אחר זמן. ולמועד החג ההוא המליטה פרה אחת עגל, כאשר הוליך אותה איש³⁸⁰ לשחוט אותה לקרבן בתוך חצר בית ה‘. וגם שער הקדים להיכל לפנים, אשר היה עשוי כלו נחֹשת³⁸¹ וכבד מאד, עד כי בעמל רב מצאה יד עשרים איש לסגרו בערב, ואשר נשען במסגרותיו על קורות מצפּות ברזל ועל בריחים נעוצים עמֹק אל הסף העשוי כלו אבן אחת – נראה פתאֹם פתוח לרוחה מאליו בשש שעות בלילה, ושומרי המקדש רצו להודיע את הדבר לפקיד המשמר, והוא עלה למעלה, ורק אחרי עמל רב ועבודה קשה עלה בידו לסגור את השער. וגם בדבר הזה ראו ההדיוטות אות לטובה, כי יפתח להם האלהים את שערי הברכה. אולם המשכילים הבינו, כי חלפה פתאם שלות ההיכל, והשער הסגור נפתח למען האויב, והודיעו, כי האות הזה הוא מופת גלוי לחרבן. לא עברו ימים רבים אחרי חג־המצות ההוא, והנה נראה בעשרים ואחד לחדש ארטמיסיוס (איָר) מראה אלהים, אשר לא יאמן כי יספּר. אמנם לספּור־בדים יראה בעיני רבים הדבר אשר אספּר, לולא היו עדי־ראיה להצדיק את דברי, וגם הפּרענות הבאה מלאה אחרי המופת הגדול. וזה הדבר: לפני בוא השמש נראו במרום בכל הארץ כדמות מרכבות־מלחמה ומערכות אנשי־צבא מזינים, המפלסים להם דרך בין העבים ומקיפים את הערים מסביב, ובעת החג הנקרא בשם יום החמשים (חג השבועות) עלו הכהנים בלילה אל חצר בית ה’ הפנימית לשרת בעבודת הקדש כחק, וספּרו, כי שמעו קול רעש ואחרי־כן קול המון רב: “נסעה ונלכה מזה” (נעברה מזה). ועוד דבר נורא מזה: ארבע שנים לפני המלחמה, בעוד נמצאה ירושלים בשלותה והתענגה על רב טובה, בא אכר הדיוט אחד ושמו ישוע בן חנניה³⁸² אל העיר למועד החג, אשר בו חק לכל היהודים להקים סכּות לכבוד אלהים, והחל פתאם לקרֹא בקול רם בחצר בית ה': “קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות. קול על ירשלים וההיכל, קול על חתן וכלה, קול על כל העם”. ואת הדברים האלה הוסיף לקרֹא ביום ובלילה בסבבו בכל רחובות העיר. ואחדים משועי העם קצפו עליו בדבר הקללות האלה ותפשו את האיש והרבו להכותו וליסרהו. אולם הוא לא הרים את קולו לבקש על נפשו ולהשיב דבר למכּיו, ולא חדל להשמיע את הקריאה אשר קרא. וראשי העם חשבו לצדק, כי רוח אלהים נמצאה באיש הזה והוליכו אותו אל נציב הרומאים, והוא צוה לדוש את בשרו בשוטים, עד אשר נחשׂפו עצמותיו. אולם האיש לא בקש רחמים ולא הזיל דמעות, ובשארית כּחו הרים קול יללה לכל מכה ומכה: “הוי, הוי, ירושלים!” וכאשר שאל אותו אלבּינוס – כי הוא היה הנציב בימים ההם – מי הוא ואי מזה בא, ועל מה ולמה הוא קורא את הקריאה הזאת, לא ענה על אחת משאלותיו ולא חדל להוציא מפיו את הנהי על העיר, עד אשר גזר אלבּינוס, כי נטרפה עליו דעתו, ושלח אותו לנפשו. וכל העת עד בוא המלחמה לא פנה ישוע אל אחד מיושבי ירושלים, ולא נראה בדבּרו עם בן־אדם, כי־אם הוציא נהי מפיו ברגש רב, כאלו התפלל לאלהים, [את המלים:] “הוי, הוי, ירושלים” מדי יום ביומו, ומעולם לא בטא בשפתיו דבר קללה למכּיו המתעללים בו יום יום, וגם לא ברך את האנשים הנותנים לו לחם לאכול, כי רק מענה אחד נמצא בפיו, והוא המשא הנורא [על ירושלים], ויותר מכֹּל הרבה לצעוק במועדי השנה. ואת הדברים האלה קרא שבע שנים וחמשה חדשים, ולא נחר גרונו, ולא עיף ולא יגע, עד אשר בא מצור ירושלים וראה בעיניו, כי קמו דברי נבואתו, ואז נאלם לנצח. כי פעם אחת סבב בחומה וקרא בקול איֹם: “הוי, הוי על ירושלים ועל העם ועל ההיכל”, ולאחרונה הוסיף: “אוי, אוי גם לי”, כי אבן אחת שלוחה מכלי־קלע פגעה בו והמיתה אותו מיד, ובעוד הוא קורא בקול את נבואתו יצאה נפשו.

ד. אם ישים איש אל לבו את הדברים האלה, ימצא, כי עין אלהים פקוחה על האדם, והוא מגלה לבני־אנוש את דרכי הישועה, ורק מסכלותם ומרע מעשיהם הם בוחרים להם דרכי־מות. ככה עשו היהודים את מקדשם רבוּע אחרי אשר נהרסה הבירה אף כי נמצא כתוב בספריהם, כי יבוא חרבן העיר וההיכל גם־יחד, כאשר יהיה בית־המקדש רבוע. והדבר, אשר הרבה להעיר את לבם למלחמה הזאת היה גם הוא דבר חזון סתום, אשר נמצא בכתבי־הקדש, כי בימים ההם יקום מארצם איש, אשר ימלוך בכל העולם. הם דרשו את החזון הזה על אחד מאחיהם, ורבים מן החכמים נבוכו בפתרון הנבואה, ולא הבינו, כי היא מראה על מלכות אספסינוס, אשר נקרא לקיסר בארץ יהודה. אפס לא נתּן לאדם להמלט מגזר־דינו גם בצפותו אותו מראש. על־כן דרשו היהודים את חלק דברי הנבואה לטובתם, ולשאריתם לא שׂמו לב, עד אשר בא חרבן עירם וקצם הרע הוכיח על סכלותם.

פרק ששי: הרומאים העלו את נשריהם אל הר־הבית וקדמו את טיטוס בהדַר כבוד. הדברים, אשר קרא טיטוס באזני היהודים המבקשים רחמים, ומענה היהודים, אשר העיר את חמת טיטוס.    🔗

א. אחרי אשר ברחו המורדים אל העיר, והיכל ה' וכל אשר מסביב לו בערו באש, העלו הרומאים את דגליהם (הנשרים, הסימנים) אל מקום המקדש והציגו אותם למול שער הקדים וקראו את טיטוס בתרועת־ברכה למושל מנצח (אימפּרטור). ואנשי־הצבא הרבו לגזול ולמלא את ידיהם חמס, עד אשר נמכר בארץ סוריה משקל זהב בחצי המחיר אשר היה לו לפנים. והכהנים אשר על קיר ההיכל החזיקו עוד מעמד, ונער אחד מהם צמא למים והתחנן אל השומרים הרומאים לתת לו את בריתם, וספּר להם, כי הוא צמא מאד. השומרים חמלו על הנער הנמצא בצרה ונתנו לו את בריתם שלום, והוא ירד ושתה מן המים וגם נתן אל הכד אשר הביא עמו, והלך לו וברח ועלה למעלה אל אחיו, ואיש מן השומרים לא עצר כּח לתפשו, הם חרפו אותו על אשר חלל את אמונתו, והוא ענה להם, כי לא עבר על הדבר אשר הבטיחם, יען שלא כרת אתּם ברית להשאר אצלם, כי־אם לרדת ולקחת את המים, והנה עיניהם רואות, כי מלא את שני הדברים באמונה. ואנשי־הצבא, אשר הוליך אותם הנער שולל, השתוממו על ערמתו הרבּה, העולה על מידת שׁניו. וביום החמישי אלץ הרעב את הכהנים לרדת מעל המקדש, והשומרים הוליכו אותם אל טיטוס. הם בקשו ממנו לתת להם את נפשם לשלל, אך הוא השיבם דבר, כי כבר נסגרו בפניהם שערי הרחמים, יען חרב ההיכל, אשר למענו היה חומל עליהם למשפט, וגם נאה לכהנים לסוּף יחד עם מקדשם. ואחרי־זאת צוה להמיתם.

ב. וכראות העריצים והאנשים אשר אתּם, כי נגפו במלחמה בכל מקום, וחומת האויב הקיפה עליהם, עד אשר אבד מהם מנוס, שלחו אל טיטוס לקחת עמו דברים. והקיסר, אשר היה אוהב הבריות מתכונתו, אמר בלבו להציל את העיר, וגם אוהביו החזיקו אחרי עצתו. בחשבו, כי יכּנעו השודדים מפניו הפעם, עמד בקצה המערב לחצר בית ה' החיצונה, אשר שם נמצאו השערים הפונים אל לשכת־הגזית, בקרבת הגשר המחבר את הר־הבית לעיר העליונה, והגשר היה בתּוֶך בין העריצים ובין הקיסר. ומסביב לכל אחד עמדו אנשיו בהמון רב. היהודים העומדים עם שמעון ויוחנן קוו בכליון־עינים למצא חנינה, והרומאים הסובבים את הקיסר חכּו למוצא פי היהודים. טיטוס צוה על אנשי־צבאו לכבוש את כעסם ולבלתי ירוֹת באויבים, והציג את המליץ (התֻּרגמן) לפניו ופתח בדברים לאות, כי הוא המנצח, וכה אמר: “הנה כבר שׂבעתם את הרעות, אשר מצאו את עיר־אבותיכם, אתם האנשים, אשר לא השיבותם אל לבבכם את כל עֹז חילנו ואת כל רפיון־כֹּחכם, ובקנאה נבערה וברוח־שגעון הבאתם את הקץ על עמכם ועל עירכם ועל מקדשכם. ואמנם הצדק היה לי לכלות אתכם מעל־פני האדמה, כי למן הימים הראשונים, אשר כבש אתכם פומפיוס בחזק־יד, לא חדלתם ממעשי־מרד, עד אשר יצאתם למלחמה על הרומאים ביד רמה. ובמי בטחתם, כי עשיתם את הדבר הזה? האם בגֹדל המונכם? הנה חלק מצער מחיל הרומאים הספיק להכריעכם! או בעזרת בני־בריתכם? היש עם מחוץ לגבול ממשלתנו, אשר יעלה על לבו לבחור בברית היהודים מברית הרומאים? ואולי נשענתם על כֹּח זרועכם? הן יודעים אתם, כי גם הגרמנים [אדירי הכֹּח] עובדים אותנו. או בעֹז חומותיכם הבצורות שמתם מחסכם? האם יש חומה נשגבה ממעוז ים־אוקינוס הסוכך על הבריטנים, אשר נכנעו גם הם לפני חרב הרומאים? או אולי בטחתם באֹמץ־רוחכם ובתחבולות שרי־צבאותיכם? הלא ידעתם, כי גם בני קרת־חדשת כרעו לפנינו. אין זאת, כי העירה אתכם נגד הרומאים אהבת הבריות אשר לרומאים. כי בראשונה נתנו לכם למשול בארצכם כטוב בעיניכם והקימונו עליכם מלכים מקרב אחיכם, ואחרי־כן שמרנו על חקי תורתכם ונתנו לכם לחיות כאשר עם לבבכם, לא רק בארצכם, כי־אם גם בקרב עמים אחרים, ועוד הוספנו להיטיב עמכם, כי מלאנו את ידכם להרים תרומה לעבודת אלהיכם ולאסוף נדבות כטוב בעיניכם, ולא יסרנו בדברים את נושאי המתנות ולא עמדנו להם לשטן, למען תּרבּו עשׁר לרעתנו ובכספנו אנו תתכוננו להלחם בנו. מרב טובתנו שמנתּם ובשׂבע נפשכם בעטתם באנשי־חסדכם וכדרך נחשים, אשר אין להם לחש, תקעתם את עקציכם בבשר המתרפקים עליכם. בזיתם את נירון בלבכם על קלות־דעתו, ותחת אשר שקטתם תחתיכם במחשבות־זדון זמן רב, כדרך המכות והחבלים העצורים בגוף עד אשר יתגלו בבוא עליו תחלואים קשים, הראיתם הפעם את כל יצר לבכם הרע, ולא בושתם לשאת את נפשכם לתקוות גדולות לבלי־חק. ואחרי־כן בא אבי אל הארץ הזאת, והוא לא עלה עליכם לעשות בכם שפטים על הדבר אשר עשיתם לצסטיוס, כי־אם למען שׁחר למוסר את אוזניכם. כי לוּ בא להכרית את עמכם, הלא היה עליו למהר ולעקור את שֹׁרש הזדון ולהחריב את העיר הזאת מיד, אך הוא לא עשה כזאת, כי־אם השחית את ארץ הגליל ואת סביבותיה, ונתן לכם זמן להנחם על מעשיכם. אולם אהבת־הבריות הזאת היתה בעיניכם לאות רפיון־כֹּח, ואֹרך־אפינו חזק את עזות־לבכם. ואחרי מות נירון עשיתם כמעשה הנבלים, כי בקוּם מלחמות־אחים בקרבנו הוספתם אֹמץ, וכאשר יצאתי עם אבי אל ארץ מצרים, מצאתם לכם שעת־הכּשׁר להרבות תכונה למלחמה, ולא בושתם להחריד את מנוחת האנשים העולים לכסא־המלוכה, אשר ידעתם בהם, כי היו שרי־צבא אנשי־חסד. ואחרי־כן מצאה כל הממשלה מחסה בנו, וכל הארצות נחו ושקטו, וגם העמים הנכרים שלחו אלינו מלאכים לברכנו, ורק היהודים לבדם היו לנו לאויבים, ואתם שלחתם את ציריכם מעבר לנהר פרת להקים מרד, והעליתם מצודות חדשות על חומותיכם, ומריבות וקנאת־עריצים ומלחמות־אחים השחיתו בכם, כמשפט לאנשי־בליעל, – ורק להם לבד! – ואחרי־זאת עליתי על העיר הזאת, ואבי נתן בידי פקדה נוראה על אפו ועל חמתו. והנה שמעתי, כי העם רוצה להשלים אתנו, ושמחתי, ועוד לפני המלחמה קראתי לכם לשבות מריב, וזמן רב חמלתי על האויבים הנלחמים בי, ונתתי את בריתי לנופלים אלי, ושמרתי אמונים לבורחים, ורחמתי על רבים משבויי־החרב, וענשתי את המתעללים בהם עֹנש קשה, ובלי חמדה הקרבתי את מכונות־המלחמה אל חומותיכם ועצרתי בעד רוח אנשי־צבאי וחמת־רצחם עליכם כל היום, ואחרי כל נצחון עשיתי כמעשה הנגף במלחמה ודברתי אליכם שלום, וכאשר קרבתי אל המקדש, הואלתי עוד הפעם לעזוב את חקי המלחמה וקראתי אליכם לרחם על קדשיכם אתם ולהציל את ההיכל למענכם, וגם הבטחתי אתכם להוציאכם בשלום ונשבעתי לכם לפדות את נפשותיכם, וגם נתתי לכם לבחור במקום אחר ולהלחם אתנו משם כטוב בעיניכם. אולם אתם מאסתם את כל דברי, וידיכם שלחו אש בהיכל. ואחרי כל אלה – הוי טמאים נבזים! – באתם כיום הזה לדבּר אלי דברים! ומה תוכלו עוד להציל, אחרי אשר אבדו לכם הקדשים האלה? ובמה נחשבה בעיניכם פדות נפשכם אחרי אבדן ההיכל? והן גם עתה עודכם עומדים בכלי־נשקכם, ובהגיע מים עד נפש אינכם רוצים להתנכּר ולדבּר תחנונים. הוי, עלובים! במי עוד תשימו מבטחכם? עמכם חלל־חרב, היכלכם – שׁמה ושאיה, ועירכם – מרמס לרגלי, ובידי רוחכם ונשמתכם! אולי תחשבו לכם את הדבר לגבורה בלכתכם לקראת המות? אך לא אוסיף לדון עוד ברוח שגעונכם! אם תפרקו את כלי־נשקכם תסגירו את עצמכם בידי – אתן לכם את נפשכם לשלל, וכבעל־בית ארך־אפים אעשה שפטים באשר אין לו תקנה, ואת הפלטה אציל למעני”.

ג. לדברים האלה ענו המורדים, כי לא יוכלו לכרות עמו ברית, יען נשבעו לבלתי עשות את הדבר הזה לעולם. ועל־כן בקשו ממנו, כי יתן להם לצאת דרך החומה עם נשיהם ובניהם, למען ילכו להם אל המדבר ויעזבו את העיר בידו. לשׁמע הדבר הזה חרה אף טיטוס באנשים האלה, העתידים לנפול בידו בקרוב, כי מלאם לבם לדרוש ממנו דברים, כאלו נצחו במלחמה, וצוה להודיע אותם, כי לא יוסיפו לנפול אליו ולקוות, אשר ישמור להם את הברית, כי לא יחמול על נפש איש, ועל־כן עליהם להלחם בכל כֹּחם ולהושע בזרוע־ימינם, אם יעלה הדבר בידם, ומן היום הוא והלאה יעשה להם ככל חֹמר משפטי המלחמה. ועל אנשי־הצבא צוה לשרוף את העיר (התחתונה) ולהוציא את שללה. אנשי־הצבא שבתו ביום ההוא, וביום השני שרפו את הארכיון (בית־הפקודות) ואת המצודה (חקרא) ואת בית־המועצה ואת העֹפל, והאש הגיעה עד ארמון היליני, הבנוי בתוך המצודה. גם הרחובות והבתים המלאים חללי רעב היו למאכֹלת־אש.

ד. וביום ההוא שלחו בני המלך איזט ואחיו וגם רבים מטוּבי ירושלים, אשר נאספו אתּם יחד, להתחנן אל הקיסר, כי יכרות אתּם ברית. ואף כי היטב חרה לטיטוס על כל שארית העם, לא כבש את יצרו הטוב, וקבּל את פני האנשים בשלום ונתן אותם במשמר, ואחרי־כן אסר את בני המלך ואת קרוביו והוליך אותם אל רומא, למען יהיו לו לבני־תערובות.

פרק שביעי: מעשי המורדים, צרותיהם ויסוריהם. טיטוס כבש את העיר התחתונה.    🔗

א. והמורדים מהרו ללכת אל ארמון המלך, אשר רבים מבני ירושלים בטחו במשׂגבּו והניחו בו את רכושם, והניסו את הרומאים משם והכו נפש את כל העם הנאסף שם, כשמונת אלפים וארבע מאות נפש, וגזלו את כל הכסף. ושנים מן הרומאים נתפשו חיים, האחד מחיל־הרוכבים והשני מן הצבא הרגלי. את הרגלי שחטו היהודים מיד וסחבו את נבלתו אל העיר. והרוכב אמר, כי יוכל לגלות ליהודים דבר, אשר יהיה להם לישועה, והובל אל שמעון. ואחרי אשר לא נמצא דבר בפיו, נמסר על־ידי ארדַלא, אחד משרי־הצבא, לעשות לו משפט־מות. ארדַלא עקד את ידיו לאחוריו וכסה את עיניו והוציאו אל מול מחנה הרומאים להמיתו. אך בעוד היהודי שולף את חרבו מתּערהּ, מהר השבוי לברוח אל הרומאים. ובהמלט האיש מפני השונאים, לא צוה טיטוס להמיתו, אבל חשב, כי אין מקום בצבא־הרומאים לאדם, אשר נתפשׂ חי בידי שונאיו. על־כן לקחו הרומאים ממנו את כלי־נשקו וגרשו אותו ממחנה צבאם. והדבר הזה נחשב בעיני בעל־נפש לעֹנש קשה ממות.

ב. וביום השני גרשו הרומאים את השודדים מן העיר התחתונה ושלחו באש את כּלהּ עד השלֹח. ואף כי שמחו למראה העיר הבוערת, הנה נואשו מתקותם לשאת את שללה, כי כבר הספיקו המורדים לנצל את כּלה ויצאו עם הבז אל העיר העליונה. הם לא נחמו על מעשיהם הרעים גם בפעם הזאת, ועוד התפארו כדרך אנשים העושים טובה רבה. למראה העיר היוקדת אמרו באור־פנים, כי הפעם יערב להם מותם, אחרי אשר נשמד כל עם ירושלים ובית־המקדש נשרף והעיר בוערת באש, ולא נשאר דבר לאויביהם. אולם גם בהגיע הצרה למרום־קצה לא חדל יוסף מלבקש מהם רחמים על שארית העיר והרבּה ליסר אותם על אכזריותם ועל חטאותיהם וגם להורותם דרך ישועה, אך שׂכר לא היה לדבריו, כי־אם לעג וקלס. ויען אשר לא נאותו המורדים להסגיר את נפשם בידי האויב ולהפר בזה את שבועתם, אף לא עצרו כֹח לצאת על הרומאים למלחמה ולקוות לישועה, כי היו סגורים כמו בכלוב, וגם לא יכלה ימינם להשאר במנוחה, אחרי אשר הסכינה לשפוך דם כל היום, – על־כן פשטו לפני העיר וארבו בין החרבות לנפשות האנשים האומרים לנפול אל הרומאים. רבים נתפשו בכף, והם שחטו את כּלם, כי מרב המצוק לא היה כח לאיש להשמט מידם, ואת נבלותיהם השליכו למאכל לכלבים. אולם בעיני אלה היתה כל מיתה קלה ממות־רעב, ועל־כן בחרו גם לנוס אל הרומאים, אף כי נואשו כבר מתקותם למצֹא חנינה, וברצון נפלו בידי המורדים המרצחים. ובקרבת העיר לא היתה אף כברת־ארץ ריקה, כי בכל מקום נמצא אחד מחללי הרעב או המרד – או היה מלא המונים של חללי הרעב והמרד יחד.

ג. עוד צל תקוה נשאר לעריצים ולחבר השודדים אשר אתם, כי יעלה בידם להמלט דרך המנהרות: הם בטחו, כי לא יוכלו הרומאים למצאם בברחם שמה, ואמרו בנפשם להתחבא שם, עד אשר יחריבו הרומאים את העיר כליל ויסורו מעליה, ואז יוכלו גם הם להמלט על נפשם. אולם תקותם זאת היתה חלום, כי לא נגזר עליהם להסתר מעיני האלהים וגם מעיני הרומאים. אך עד בוא פקדתם בטחו במחסה הנקָבות אשר מתחת לאדמה, והרבו לשרוף בעיר יותר מהרומאים, ואת הבורחים מן השרפה אל המחתרות המיתו בהמון ושללו את רכושם. וכאשר מצאו בידי איש פת־לחם, גזלו אותה ובלעוה בעודה טבולה בדם [בעליה]. וגם בקרבם כבר פרצו מריבות־אחים בגלל השלל אשר גזלו, ולולא מהרה מפלת העיר לבוא, כי אז החלו לאכול גם את בשר המתים בחמת־יאושם.

פרק שמיני: הקיסר שפך סוללות על העיר העליונה וקרב את כלי־הרעש וכבש את העיר.    🔗

א. וכראות הקיסר, כי העיר העליונה היא תלולה מכל עבריה ולא יוכל לכבשה בלי סוללות־מלחמה, חלק את העבודה הזאת בין אנשי־חילו ביום עשרים לחדש לוֹאוֹס (אב). וקשה היה להביא את כל העצים הדרושים, כי נחשׂפו, כאשר אמרתי, כל המקומות מסביב לעיר במרחק מאה ריס למען הסוללות הראשונות. ארבעת הלגיונות הקימו את בניני־המלחמה ממערב לעיר, למול חצר המלך, והמון צבא־הברית ויתר החיל שפך סוללה על לשכת־הגזית ועל הגשר ועל מגדל שמעון [בן גיורא], הוא אשר הקים אותו למשגב בעת מלחמתו עם יוחנן.

ב. ובימים ההם נאספו שרי־צבא האדומים בסתר ויעצו עצה להסגיר את עצמם בידי הרומאים ושלחו חמשה אנשים אל טיטוס ובקשוהו לכרות אתּם ברית. טיטוס קוה, כי גם העריצים יכּנעו מפניו, בסור מעליהם האדומים, אשר נטלו חלק במלחמה בראש. אחרי המָלכו זמן רב בדעתו הסכים לאחרונה ושלח מעליו את האנשים. והאדומים התכוננו לעזוב את העיר, והנה נודע הדבר לשמעון והוא מהר להמית את חמשת האנשים, אשר יצאו לדבּר עם טיטוס, ואת ראשי האדומים עם יעקב בן סוֹסא נשוא־הפנים ביניהם תפש ואסר בכלא, ואף צוה לשמור על המון האדומים, אשר היו כאובדי־עצות בהלקח מהם נשיאיהם, ולהציג על החומה אנשי משמר זריזים. אולם נבצר מכֹּח השומרים לעצור בעד הפליטים הרבים, הנופלים אל השונא, ואף כי גדל מספר ההרוגים, רבּו ועצמו מהם הנמלטים, והרומאים קבלו את כּלם, כי טיטוס בטוּב־לבו לא נזקק לפקדותיו הראשונות, וגם אנשי־הצבא כבר שׂבעו מדם ולא הוסיפו להמית את הבורחים, ועוד קוו לבוא על שׂכרם, כי רק את אזרחי־העיר שלחו לחֹפש, אולם את יתר ההמון עם הנשים והטף מכרו לעבדים ולא הרבו במחירם, כי גדל מאד המון הנמכרים ומספר הקונים היה מצער. ואף כי העביר טיטוס קול, לבלי יפול אליו איש בגפו, למען יצאו אליו האנשים לבתיהם ולמשפחותיהם, בכל־זאת קבל גם את היחידים בחסד והקים בית־דין להבדיל מהם את הראויים לעֹנש־מות. והנמכרים לעבדים היו לאין־מספר, ורק בני ירושלים, ארבעים אלף נפש ויותר, נפדו מעבדות, כי שלח אותם הקיסר ללכת אל כל הטוב בעיניהם.

ג. ובימים ההם יצא אחד הכהנים, ושמו יהושע בן תֵּבוּתי, אשר נשבע לו הקיסר להציל את נפשו, אם ימסור בידו חלק מכלי־הקֹדש, והוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות־זהב כתבנית מנורות ההיכל ושלחנות ומזרקים³⁸³ וקערות, כּלם זהב סגור וכבדים במשקלם מאד. מלבד זאת נתן לו גם את הפרֹכת ואת בגדי הכהנים הגדולים עם אבני־החן ועוד רבים מכלי עבודת־הקדש. גם שומר אוצר־המקדש, ושמו פינחס, נפל בידי הרומאים וגלה להם את מקום כתנות הכהנים ואבנטיהם, גם הרבה ארגמן ותולעת־שני, אשר נצבר שם לצרכי הפרֹכת, ומלבד זאת הרבה קנמון וקציעה והמון בשמים (סמים) אחרים, אשר בללו אותם והקריבו קטרת לאלהים יום־יום. ונוסף על אלה מסר הרבה מיתר כלי־המקדש וגם מעדי־הקדש ואף כי נתפש בחֹזק־יד, עשה לו טיטוס כמשפט בורחי־המלחמה ונתן לו את נפשו לשלל.

ד. וכאשר כלתה עבודת הסוללות לקץ שמונה־עשר יום בשביעי לחדש גורפִּיאַיוֹס (אלול), יקרבו הרומאים את מכונותיהם אל החומה, ורבים מן המורדים נואשו הפעם מתקותם להציל את העיר, אלה עזבו את החומה ועלו אל המצודה ואלה ירדו אל המנהרות. ורבים התיצבו על החומה ונלחמו בשׂונאים המקָרבים את מכונות־הרעש, אולם הרומאים התגברו עליהם בגֹדל המונם ובכֹח־ידם, ומה גם כי נלחמו ברוח גבורה עם שונאים, אשר נמס לבבם וכשל כֹּחם, וכאשר נבקע חלק החומה ואחדים מן המגדלים כרעו תחת הכרים המנגחים, מהרו מגני העיר לברוח. וגם על העריצים נפלה מחתּה נוראה וגדולה עוד יותר מהצרה אשר מצאתם; כי עוד טרם נסוּ הרומאים לעלות על החומה, נמוגו אלה מפחד ובקשו להם מנוס. ואלה האנשים, אשר הרימו לפנים למרום קרנם והשתבּחו במעשי תועבותיהם, שחו עתה לארץ ועצמותיהם רחפו ממגור, עד אשר נדו כל רואיהם לתּמורה הזאת ושכחו, כי הם נבזים מאדם. הם אמרו לרוץ אל החל [אשר הקימו הרומאים] ולהדוף את השומרים מפניהם ולהבקיע להם דרך ולהמלט. אולם בהביטם כה וכה ראו, כי אין אתּם אנשיהם הנאמנים בבריתם מתמול שלשום, כי נמלט כל איש אל אשר מצאה ידו בצרה הזאת. והנה מהרו אליהם אנשים והגידו, כי כבר נבקעה כל חומת המערב והרומאים פרצו בתוך העיר, ואלה ספּרו, כי מבקשי נפשם הולכים וקרבים, ואנשים אחרים, אשר עיניהם ראו זרות מגֹדל פחדם, אמרו, כי נראה כבר האויב עומד בראש המגדלים. לשׁמע הדברים האלה נפלו העריצים על פניהם ובכו על תעתועי־לבבם, וזמן רב לא עצרו כח לקום ולברוח, כאלו נתּקו עורקיהם. וגם בדבר הזה יראה כל איש את יד־האלהים הקשה על הרשעים ואת מזל הרומאים, כי העריצים שדדו את מבטחם בידיהם וברצונם הטוב ירדו מן המגדלים³⁸⁴, אשר שם לא יכלו האויבים לתפשם ביד חזקה לעולם, בלתי־אם ברעב. והרומאים, אשר עבדו בזעת־אפים לכבוש את החומות הרפות, כבשו באפס־יד את המגדלים, אשר נבצר מהם ללכדם בכלי־מלחמה, כי שלשת המגדלים אשר תארתי את צורתם למעלה, שׂגבו מכל מיני מכונות שבעולם.

ה. העריצים עזבו את המגדלים – ונכון הדבר, כי בידי אלהים השלכו משם – וברחו אל העמק אשר מתחת השלֹח. וכאשר השיבו רוחם מעט ורָוח להם מפחדם, מהרו לרוץ אל החל הקרוב שמה, אולם לא מצאו בנפשם די־עֹז בצרתם הגדולה, כי הפחד והאסונות הכשילו את כֹּחם – ובידי השומרים עלה להדפם ולהפיצם, ואחד אחד נמלטו אל המנהרות. וכאשר כבשו הרומאים את החומה, הקימו את נסיהם בראשי המגדלים ומחאו כף בקול־תרועה ופצחו פה בשירת־נצחון, כי סוף המלחמה היה קל להם מתחלתה, ובלא שפך־דם עלו על החומה האחרונה. הם לא האמינו כמעט למראה עיניהם, ובהביטם סביב ואין איש מן האויבים, נדהמו ונבוכו. ואחרי זאת פרצו כנחל ברחובות, והכו בחרב את כל הנופל בידם, והמיתו אנשים לאין־מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הרבּו להרוס ולנתּוץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הבזה, ומצאו את החדרים מלאים חללי רעב, ושׂערו שׂער למראה ויצאו בידים ריקות. אך אם גם נרתעו אנשי־הצבא מפני המתים האלה, הנה לא חסה עינם על החיים, וכל הנמצא נדקר בידיהם. הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כּבּה הדם את הלהבה במקומות רבים. לעת ערב השיבו הרוצחים את ידיהם ובלילה פשׂתה הלהבה, וביום השמיני לחדש גוֹרפּיאַיוֹס (אלול) עלה השחר על מוקד ירושלים, היא העיר, אשר כה רבּו צרותיה ומצוקותיה בימי המצור, ולוּ ראתה טובה בכל ימי היותה כמדת צרותיה אלה, כי אז קנא קנאו כל באי־עולם באשרה. ורק עוֹן אחד הביא עליה את כל האסונות האלה, כי הצמיחה דור [נבל ומשחית] אשר כזה, ומידו בא עליה הקץ.

פרק תשיעי: פקֻדות הקיסר אחרי בואו אל העיר. מספר השבוּיים וחללי המלחמה. על־דבר הפליטים, אשר שׂרדו אל המנהרות, ושמעון ויוחנן בכללם.    🔗

א. וטיטוס בא אל העיר והשתומם עליה מאד ובפרט על חֹזק חומותיה ומגדליה, אשר עזבו אותם העריצים בשגעונם. בראותו את גבה־המגדלים המצק ואת גדל סלעי הבנין ואת הדבק המכוָון ביניהם וגם את מדת עבי המגדלים וקומתם, קרא: “האלהים נלחם לנו – כי רק יד האלהים החזקה גרשה את היהודים מן המצודות האלה, כי מה תעשינה ידי אדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה?” הוא הרבּה עוד לדבּר עם אוהביו, ואחרי־כן שלח לחפשי את אסירי העריצים, אשר נמצאו עצורים במצודות, וצוה להרוס את שארית העיר ולהפיל את חומותיה, והשאיר רק את המגדלים האלה (השלשה) לזכר מזלו הטוב, אשר עמד לו במלחמה ומגֵר לפניו את העיר הבצורה, אשר נבצר מידי אדם לכבשה.

ב. וכאשר עיפו ידי אנשי־הצבא מכֹּבד הרצח, נראה בעיר המון רב יושביה, אשר נצלו מן המטבֵּח. והקיסר צוה להמית רק את המזיָנים העומדים על נפשם ולקחת את יתר העם בשבי. ואנשי־הצבא עשו כמצותו ועוד הוסיפו להמית גם את הזקנים ואת החלשים, ואת הבריאים והאנשים, אשר מצאו בהם חפץ, דחפו אל הר־הבית וסגרו אותם בעזרת־הנשים. והקיסר הפקיד את אחד עבדיו המשׁחררים לשמור עליהם, ואל פרונטון אוהבו אמר לעשות משפט כל איש ואיש. פרונטון צוה להמית את כל המורדים והשודדים, אשר גלה מהם איש את תועבות רעהו, ומקרב הצעירים הבדיל את הגדולים בקומה ואת יפי־התֹאר וחשׂךְ אותם לחג הנצחון³⁸⁵, ומיתר העם אסר כל בחור מבן שבע־עשרה ומעלה ושלח אותם לעבוד בסבלות מצרים³⁸⁶. ורבים מהם נתן טיטוס למנחה למדינות שונות להעבירם בבתי־חזיון, למען ימותו איש בחרב אחיו או במלחמה עם חיות רעות. והקטנים מבני שבע־עשרה נמכרו לעבדים. ובעוד פרונטון שׂם פדות בין הנתפשים, והנה גועו מהם כאחד־עשר אלף איש ברעב, כי מנעו מהם השומרים את לחמם מגֹדל שנאתם אליהם, וגם רבים מהם מאנו לנגוע בלחם אשר נתּן להם. ואמנם לא נמצא די־לחם להמון השבויים הרב.

ג. ומספר השבויים, אשר נתפשו בכל עת המלחמה, היה תשע רבבות ושבעת אלפים, ומספר המתים בכל עת המצור היה מאה ועשרים רבוא. רבּם יהודים, אך לא ילידי המקום (ירושלים). כי מכל עברים נאספו אנשים אל ירושלים למועד חג־המצות, ופתאֹם סגרה עליהם המלחמה. ובאשר צר המקום לשאתם, פרץ ביניהם לראשונה דֶבֶר־הווֹת, ואחרי־כן בא הרעב והרבּה את חלליהם. ואמנם לא נבצר מירושלים להכיל המון עצום כזה, והדבר הזה נגלה, כאשר מנה צסטיוס את היהודים. כי ברצות צסטיוס להראות את תפארת ירושלים לקיסר נירון, למען אשר לא יבוז לעם היהודים, בקש את הכהנים למצֹא את מספר העם הגדול, אם יש הדבר לאל־ידם. והנה הגיע החג הנקרא פסח (פסחא), אשר בו היהודים מקריבים זבחים מתשע שעות עד אחת־עשרה שעה, והחבורה הנמנית על קרבן אחד לא מעטה מעשרה אנשים³⁸⁷, כי לא יכול אדם לאכול מבשׂר הקרבן לבדו – ורבים הצטרפו גם לחבורות בנות עשרים איש – והכהנים מנו את הזבחים ומספרם היה עשרים וחמשה רבוא וחמשת אלפים ושש מאות, והמקריבים אותם היו אנשים טהורים, אשר התקדשו לחג, כי למצֹרעים ולזבים ולנשים דווֹת וליתר הטמאים היה אסור לאכול מבשׂר הזבח, וגם בני הנכר [הערלים] הבאים אל ירושלים לעבוד את האלהים לא לקחו בו חלק.

ד. והנה רֹב העם, אשר נמצא אז בירושלים, נאסף מכל הארץ, כאלוּ נגזרה גזרה על כל העם להסגר כמו בבית־כלא. וכאשר התלקחה המלחמה מסביב לירושלים, היתה העיר מלאה המונות אדם; על־כן עצם מספר החללים ממספר המתים בכל מגפה רעה הבאה בידי אדם או בידי שמים. – ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצֹא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על־גבן ואת הנופלים בידם הכו לפי חרב. ובמנהרות נמצאו כאלפּים פגרים, מהם פגרי אנשים, אשר טרפו את נפשם בכפם, ורֻבּם חללי רעב. ונוראה היתה צחנת הפגרים, אשר עלתה באף הרומאים הפורצים במנהרות, ורבים מהם מהרו לעזוב את המקום. אך נמצאו גם אנשים, אשר תאות בצעם השיאתם לרדת ולפלס להם דרך על ערמות הפגרים. כי הרבה כלי־חפץ נגלו במחתרות, ואין דרך אשר לא תישר בעיני חומד־כסף. הם הוציאו רבים מאסירי העריצים, כי גם בבוא צרתם עד קצהּ לא חדלו ממעשי־רשעתם. ואמנם אלהים שלם לשניהם יחד כגמול ידיהם. כי יוחנן, אשר התענה ברעב יחד עם אחיו בקרב המנהרות, פנה כדל שואל אל הרומאים לתת לו את בריתם, אשר בעט בה לפנים לא פעם ולא שתים. וגם שמעון, אשר נלחם זמן רב עם המצוק, הסגיר את עצמו בידי השונאים, כאשר נספּר עוד למטה. הוא הושׂם במשמר והקדש להרגה ביום חג־הנצחון. ויוחנן נשפט למאסר־עולם. – הרומאים שרפו את כל קצות העיר ונתצו את החומה.

פרק עשירי: ירושלים נפלה לפני זה חמש פעמים בידי אויביה, ועתה חרבה בפעם השניה. קורות העיר בקצרה.    🔗

א. ככה נפלה ירושלים בשנה השנית למלכות אספסינוס בשמיני לחדש גוֹרפּיאַיוֹס (אלול). וכבר לפני זה נכבשה חמש פעמים [בידי אויביה] ועתה חרבה בפעם השנית. אַסוֹכַיוֹס מלך מצרים³⁸⁸, ואחרי אנטיוכוס, ואחריו פומפּיוס, ואחרי אלה סוֹסיוס יחד עם הורדוס – כבשו כלם את העיר, אולם השאירו אותה על תּלהּ. ועוד לפני אלה כבש מלך בבל את העיר והחריבהּ במלאת אלף וארבע מאות וששים ושמונה שנה וששה חדשים ליום הוָסדהּ. והראשון, אשר בנה את העיר, היה מושל הכנענים, אשר נקרא בלשון אבותינו “מלך צדיק” (מלכי־צדק)³⁸⁹ וכשמו כן היה, כי הוא הראשון אשר כּהן לאלהים והוא אשר בנה את המקדש³⁹⁰ לראשונה וקרא שׁם ירושלים לעיר, אשר היה שמה שׁלם בתחלה³⁹¹. דוד מלך היהודים גרש את עם הכנעני מירושלים והושיב בקרבה את אחיו ואחריו, לקץ ארבע מאות ושבעים ושבע שנה וששה חדשים, חרבה העיר בידי הבבלים. ומימי דוד, הוא מלך היהודים הראשון, אשר משל בירושלים, עד חרבן העיר בידי טיטוס עברו אלף ומאה ושבעים ותשע שנה. ומראשית הוָסדה עד חרבנה האחרון עברו אלפים ומאה ושבעים ושבע שנה³⁹². אולם כל קדמות העיר וכל עשׁרהּ הגדול והמון בניה הרבים והנפוצים בכל אפסי תבל וכל גֹדל תהלת עבודת־האלהים בקרבה, –– כל אלה לא עמדו לירושלים בהגיע קצהּ. אלה דברי אחרית מצוֹר ירושלים.

 

ספר שביעי    🔗

פרק ראשון: ירושלים נהרסה כליל מלבד שלשה מגדלים. טיטוס הקהיל את אנשי־הצבא והִללם על גבורתם ונתן להם מתנות ושלח רבים לבתיהם.    🔗

א. וכאשר לא השיגה עוד יד אנשי־הצבא לטבּוח ולבֹז בז, כי לא נשאר להם דבר לכלות בו את חמתם, – כי הן לא ידעו [הרומאים] חמלה ולא היו מושכים ידיהם, לוּ מצאו דבר להשחיתו, – צוה טיטוס עליהם להרוס את כל העיר עם ההיכל עד היסוד ולהשאיר רק את המגדלים העולים על חבריהם בשׂיאם, הם פְּצָאל, הִּפִּיקוֹס ומִרים, ואת חלק החומה הסוגר על העיר ממערב, למען יהיה שם מקום־מחנה לחיל־המשמר הנשאר בירושלים, והמגדלים יספּרו לדורות אחרונים את פרשת העיר הגדולה עם מצודותיה החזקות והבצורות, אשר הכניעו הרומאים בגבורת ידיהם. ואת יתר חלקי החומה הגיעו הרומאים לארץ והפכו (את ירושלים) למשואות, עד אשר לא יאמין העובר (על תּל־שממונה), כי היתה במקום הזה לפנים עיר נושבה. זה הקץ, אשר הביאו המורדים ברוח־שגעונם על ירושלים, העיר המעטירה, אשר התברכו בה כל בני־האדם.

ב. והקיסר גמר להעמיד שם למשמר את הלגיון העשירי ועמו להקות אחדות מחיל־הרוכבים וגדודי־רגלים מספר. ואחרי אשר כלה טיטוס את כל מעשי המלחמה, חשקה נפשו לברך את כל הצבא על נצחונותיו ולחלק את המתנות הראויות לגבורי־החיל. על־כן צוה להקים לו בימה גדולה במקום־תחנותו הראשון בתָּוֶך, ועמד עליה יחד עם שרי־צבאו וקרא באזני כל הצבא, לאמר: „היום הזה יש עם לבי לברך אתכם על חסדכם ואמתכם אתי כל הימים. והנה אני מודה לכם על משמעתכם במלחמה, אשר חֻבּרה אל גבורתכם בכל הסכנות הרבות והעצומות. הן בזה הגדלתם את חֹסן ארצכם ונתתם אותו מופת לעיני כל הגויים, כי המון האויבים הרב ומשגב חומותיהם הבצורות ועֹז נפשם אשר אין לו חקר וכל חמת־רוח הצרים, הפראים כחיות־השדה, – כל אלה לא יוכלו לעמֹד בפני גבורת הרומאים, ולו גם תהיה פעמים רבות השעה משחקת לשונאיכם. הנה שׂמתם אחרית טובה למלחמה, אשר ארכה ימים ושנים. והן גם בצאתכם לקרָב לא פללתם, כי תפליאו לעשות מאשר השיגה ידכם כיום הזה! ועוד הוספתם לעשות לכם שם כבוד ותפארת, כי השׂכלתם לבחֹר מקרבכם מושלים ושליטים בכל מלכות הרומאים ונתתם את המשרה בידם, ושלחתם אותם אל ארץ־אבותיכם וכל העם קבל אותם בלבב שלם ונכנע למשפטיהם והחזיק טובה לכם על אשר בחרתם בהם. והנה כֻלכם עשיתם גדולות ונפלאות, ואני שמח בכם ויודע, כי אין מכם איש, אשר קצרה נדיבות־רוחו מכֹּחותיו. אולם לאלה האנשים, אשר הושיע להם כח ימינם הגדיל להלחם ביתר עֹז, לאלה, אשר פארו במעשי־גבורתם את דרך חייהם וגם השכילו לעטר את צבאותי הוד והדר בנצחונותיהם – אני רוצה לתת כבוד ויקר חֵלף גבורתם, ולא אקפח את השׂכר הראוי לאנשים, אשר התנדבו לעשות גדולות מחבריהם. ואמנם יקר בעיני מאד לשקֹד על הדבר לעשותו, כי יערב עלי לשלם ללוחמים את שׂכר גבורתם מאשר לענשם על משוגותיהם.“

ג. ומיד צוה טיטוס על האנשים הממֻנים לדָבר לפרוט את שמות האנשים, אשר עשו גבורות במלחמה. הוא קרא את האנשים אחד אחד לגשת אליו והלל את נצחונותיהם בשמחה רבה, כדרך האדם השׂמח במעשה־ידיו, ועִטר אותם בזרי־זהב וקשר להם שרשרות־זהב על צואריהם ונתן להם חניתות־זהב ארֻכּות³⁹³ ודגלים עשויים כסף ואת כל אחד מהם גִדֵּל במעלת משׂרתו. וגם משלל המלחמה הרים להם זהב וכסף ובגדים יקרים ויתר הבָּז ביד רחבה. ואחרי אשר נשא טיטוס בעצמו את ראש כל הנזכרים לכבוד ולתהלה, ברך את כל הצבא, ולקול תרועה גדולה ירד מן הבימה והלך להקריב את קרבנות־הנצחון. לפני המזבחות עמדו פרים בהמון רב, והוא צוה לשחוט את כֻּלם ולחַלק את בשׂרם לאנשי־הצבא, למען ייטיבו את לבבם, והוא עם שרי־הצבא עשה משתה שלשה ימים, ואחרי־כן שלח מעליו את כל צבא־הנכרים ונתן לכל איש ללכת אל המקום הטוב בעיניו. וללגיון השנים־עשר זכר את חרפתו, כי נִגף לפנים לפני היהודים, כאשר עמד צֶסטיוס בראשו, והֶגלה אותו מארץ סוריה אשר שם היה מקום־תחנותו לפנים ברַפַּנֵּיאָה³⁹⁴, ושלח אותו אל הארץ הנקראה מֶלִיטֵינֵי אשר על נהר פרת, בגבול ארמיניה וקפודקיה, ושני לגיונות כִּבֵּד להשאר עמו עד בואו אל ארץ מצרים, הם הלגיון החמישי והחמשה־עשר. אחרי־כן ירד עם הצבא אל קיסריה אשר על שפת הים ושם הניח את המון השלל הרב וגם צוה לשום משמר על השבוּים, כי קֹר ימי הגשמים לא נתן לו לנסוע באניה אל איטליה.

פרק שני: טיטוס ערך חזיונות בקיסריה, אשר בנה פיליפוס. על־דבר שמעון העריץ, אשר נתפש בכף ונשמר לחג־נצחון הרומאים.    🔗

א. ובימים, אשר חנה טיטוס לפני ירושלים ושׂם מצור עליה, הלך אספסיונוס באנית־משׂא ועבר מאלכסנדריה אל רודוס³⁹⁵ ומשם נסע באניות־משׁוֹט³⁹⁶ וירד אל החוף בכל הערים, אשר עבר עליהן, ויושביהן קבּלו את פניו בברכה. כה הפליג בַּיָּם מיוֹניה³⁹⁷ אל ארץ הֶלַס³⁹⁸, ומשם דרך אי קֶרקירה³⁹⁹ אל קרן ארץ יַפִּיגִיָּה⁴⁰⁰ ומשם הלאה בדרך היבשה. – וטיטוס נסע מקיסריה אשר על חוף הים אל קיסריה הנקראה על־שם פיליפּוס, ושם ישב ימים רבים וערך חזיונות־שעשועים שונים. ורבים מן השבוּיים מתו – אלה הָשלכו לחיות רעות ואלה נאלצו להלחם איש באחיו עד מות. ובעיר הזאת הֻגד לטיטוס, כי נתפש שמעון בן גיורא. וזה הדבר:

ב. שמעון היה בעיר העליונה בעת מצור ירושלים, וכאשר לכדו צבאות הרומאים את החומה ופרצו בתוך העיר והחלו להחריבה, לקח עמו את רעיו הנאמנים ואִתּם יחד סַתָּתים עם כלי־ברזל הדרושים לעבודתם וגם צֵדה די סִפּוּק צרכיהם ימים רבים, ועם כל אלה ירד אל אחת המנהרות הנעלמות. הם הגיעו עד קצה הנִּקבה (המחתרת) הישָׁנה ומצאו אדמת־סלעים והחלו לחצוב בה בקַווֹתם, אשר אחרי האריכם את החפירה יעצרו כֹח לעלות לבטח על־פני הארץ ולהמלט. אולם כאשר נִסּוּ למלא אחרי עצתם, נוכחו במהרה לדעת כי נכזבה תוחלתם, אחרי אשר בעמל רב הצליח בידי החוצבים לצעוד הלאה מעט מעט, ואף כי אכלו את לחמם במשורה, ראו, כי עוד מעט יאזל מכליהם. ואז אמר שמעון בלבו, כי יעלה בידו לבַעת את הרומאים ולהוליכם שולל: הוא לבש מכנסי־בד לבנים ועטה מעיל ארגמן ועלה פתאם מן האדמה במקום אשר היה שם המקדש לראשונה. כאשר ראו אותו הרומאים, אחזה אותם רעדה ובראשונה לא יכלו למוּש ממקומם, אולם אחרי־כן ערבו את לבם לגשת אליו ולשאלו מי הוא. ושמעון מאן לגלות את שמו להם וצוה לקרֹא לשר־הצבא. הם מהרו לרוץ אל שר־צבאם ושבו יחד עם טֶרֶנְטִיּוּס רוּפוּס, הוא אשר השאירהו טיטוס לראש על הצבא. וכאשר גִלה לו שמעון את כל הדבר באמונה, צוה טרוטיוס לאסרו והודיע את טיטוס, כי נתפש בכף. ככה שִׁלם אלהים לשמעון כגֹדל רשעתו ליושבי ירושלים, אשר השׂתרר עליהם בעברת־זדון – בהסגירו אותו בידי צריו ושונאיו בנפש, ולא בהלחמו בזרוע נטויה נפל בידיהם, כי־אם לרצונו הפקיר את עצמו לאויביו, למען יעשו בו שפטים, תחת אשר לפנים המית הוא רבים באכזריות־חֵמה על עוֹן אשר כזה, בשׂוּמו להם לשֶׁקר עלילות־דברים, כי אמרו לנפול אל הרומאים. אכן לא תמלט הרִשעה מעברת אלהים וימין־צדקו לא תקצר, וגם אם יאריך אפו לפושעים בו, נַקה לא ינַקם, ועוד יפליא את נקמתו ברשעים, אשר יתברכו בלבבם, כי נמלטו מעֹנש, בראותם, כי לא מצאה אותם יד הדין מהרה! ומבשׂרו חזה זאת שמעון הפעם בעת נפלו בידי הרומאים אנשי־עברתו. ואחרי אשר עלה שמעון מתחתית האדמה, נגלה המון מורדים רבים, אשר ירדו גם הם אל המנהרות. – והקיסר שב אל קיסריה אשר על שפת הים, ושמה הובא אליו שמעון אסור בנחֻשתים. וטיטוס צוה לשמור עליו, כי חשׂך אותו ליום חג־הנצחון ברומא.

פרק שלישי: טיטוס עשה חגים ומסר יהודים רבים לטבח. על־דבר הצרה אשר מצאה את יהודי אנטיוכיה בעלילת המומר אנטיוכוס ורשעתו.    🔗

א. בשבת טיטוס בקיסריה אשר על שפת הים עשה חג ליום הולדת אחיו ברֹב פאר ולכבודו הקדיש רבים מן היהודים לטבח. מספר היהודים, אשר ספו בהאבקם עם חיות רעות ואשר נשרפו על המדורה ואשר מתו איש בחרב אחיו, עלה על אלפים וחמש מאות. אולם כל זה לא שָׁוָה לרומאים, וכל המיתות המשֻׁנות, אשר נעשו ליהודים, היו לעֹנש קל בעיניהם. אחרי זאת נסע הקיסר אל בארות⁴⁰¹, היא עיר אשר לרומאים בגבול הצידונים, וגם שם התמהמה ימים רבים וחגג בהדר רב את יום הולדת אביו וערך חזיונות מלאי־תפארת והוציא כסף רב לכל מיני שעשועים, וגם התּיר המון רב מהשבויים לטבח, כאשר עשה בחג הראשון.

ב. ובימים ההם יצאה עלילה רעה גם על שארית היהודים באנטיוכיה וצרת־מות מצאתם, כי בני אנטיוכיה הקימו מהומה גדולה בעיר לרגל שמועת־שוא, אשר הוציאו מלשינים על היהודים, וגם בגלל המעשים, אשר היו לפני זמן־מצער. ואמנם מוטל עלי לספּר את פרשת המעשים בקצרה, למען אוּכל לבאר ביֶתר־ענין את הדברים, אשר קרו אחריהם.

ג. היהודים הם עם מפֻזר ומפֹרד בכל קצוות תבל בקרב גויי הארצות, ועל כֹּל גדל מספר היהודים היושבים בסוריה, כי היא הארץ הקרובה אליהם (אל ארץ־ישראל), ויותר מכֻּלם עצמוּ המונות היהודים בעיר אנטיוכיה, כי המלכים, אשר מלכו אחרי אנטיוכוס, נתנו להם לשבת בעיר לבטח. אמנם אנטיוכוס, הנקרא אֶפִּיפַנֶּס, עשה שַׁמות בירושלים ונצל את ההיכל, אולם אלה, אשר נחלו אחריו את המלוכה, השיבו ליהודים את כל כלי־המקדש העשויים נחשׁת, להעמידם בבית־הכנסת אשר להם, וגם נתנו להם חֹק אחד ומשפט אחד עם היונים היושבים בעיר. וגם המלכים, אשר ישבו אחריהם לכסא, הלכו בדרכיהם וגמלו טובה ליהודים, ועל־כן עצמו עלה במספרם והִרבּו את תפארת מקדשם בכלי־חפץ ובמתנות יקרות, וגם משכו אחריהם תמיד אל עבודת אלהיהם (אל דתם) המון גדול מן היונים וספחו אותם עליהם⁴⁰². ובהגיע שמועת המלחמה אל אנטיוכיה, כעבור זמן־מצער אחרי בוא אספסינוס באניה אל ארץ סוריה, התלקחה המשטמה ליהודים בלב כל יושבי העיר, ואז קם אנטיוכוס, אחד מראשי נכבדי־היהודים בגלל אביו, אשר היה ראש קהִלת היהודים באנטיוכיה, והלך אל אזרחי־העיר הנאספים בבית־החזיון והכה לפניהם בלשון את אביו ואת יתר היהודים וקרא עליהם שׂטנה, כי הם אומרים לילה אחד להצית אש בכל פִּנות העיר, וגם הסגיר בידי האזרחים אורחים יהודים אחדים, בהעידו בהם, כי לקחו גם הם חלק בעצה הזאת. לשֵׁמע הדברים האלה לא עצר עם אנטיוכיה כֹּח לכבּוש את כעסו וצוה להביא אש ולהעלות את האנשים האלה על המוקד, והם נשרפו כֻּלם כרגע בבית־החזיון. ואחרי־כן מהר ההמון לרוץ אל שכונת היהודים ולהחיש נקמות בהם, כי אמרו להציל בזה את עירם. ואנטי וכוס הוסיף לחַזק את חמת האזרחים, וברצותו לתת אות נאמן, כי נהפך לאיש אחר ולמד לשׂנֹא את דת־היהודים, עמד להקריב זבח כחֹק היונים, וגם צוה לאַלץ את יתר היהודים לעשות כמעשהו, למען אשר המסרבים למלא את הדבר יגלו במעשיהם, כי הם חורשי־הרעה. ובני אנטיוכיה נִסו לעשות כדבר אנטיוכוס, ורק יהודים מספר נפתּו למלא את מצותם, ואלה אשר המרו את פיהם הֻכּו נפש. ואנטיוכוס לקח אנשי־צבא מהנציב הרומאי והִרבּה להציק לאזרחים היהודים אשר באנטיוכיה ולא נתן להם לנוח ביום השבת, כי־אם הקשה ידו עליהם לעשות בו כל מלאכה כמו ביתר ימי השבוע. וכֹה הכביד את הלחץ על היהודים, עד כי בטלה מנוחת השבת לא באנטיוכיה בלבד, כי בהפתח משם הרעה פשטה גם אל יתר ערי סוריה לזמן־מצער.

ד. ואחרי הרעות האלה, אשר מצאו את יהודי אנטיוכיה בימים ההם, קמה עליהם עתה צרה חדשה, אשר רצינו לדבּר עליה ועל־כן הקדמנו את הדברים האלה. כי הנה פרצה אש באנטיוכיה ואכלה את השוק הרָבוּעַ ואת הארכיון (בית־שלטון־העיר) ואת בית־גנזי־הכתבים ואת הבַּסיליקוֹת, ורק אחרי יגיעה רבה שקעה הלהבה, אשר חשבה לשרוף את כל העיר. ואנטיוכוס קם והתגולל על היהודים, כי מידיהם יצא הדבר הזה, והנה גם לולא היתה שנאה כבושה בלב יושבי אנטיוכיה ליהודים, נקל היה להם להאמין לדבַר הַדִּבּה הזאת בסערת לבבם על המעשה, ומה גם אחרי הרעה אשר עוללו ליהודים לפנים. ועל־כן מצא אנטיוכוס אזנים קשובות וכל האנשים האמינו, כאִלו ראו עיניהם את היהודים בשלחם בידיהם את האש, וכמֻכּים בשגעון מהרו כֻלם בעברה־וזעם להתנפל על האנשים, אשר יצאה עליהם הַדִּבּה. רק בעמל גדול עלה בידי הצִיר הרומאי נַיוּס⁴⁰³ קוֹלֶגה לכבּוש את כעסם, בדרשו להודיע לראשונה את הקיסר את דבר המעשה, כי כבר שלח אספסינוס את צֶסֶניוּס פֵּיטוּס להיות נציב בסוריה, אולם זה לא הספיק עוד לבוא אל אנטיוכיה. ואחרי־כן חקר קוֹלֶגה ודרש היטב וגִלה את דבר האמת, כי אף אחד מהיהודים, אשר שׂם אנטיוכוס בראשם את האשם, לא לקח חלק בדבר, וכל המעשה יצא מידי אנשים נבזים אחדים, אשר הציקו להם נושיהם, ועל־כן האמינו, כי בשלחם אש בשוק ובבתי־הקהל יִפָּטרו מכל חובותיהם. אולם כל העת אשר ארכה חקירת האשמה הזאת כלו עיני היהודים מיַחל למשפטם ועצמותיהם רחפו מפחד וממגור.

פרק רביעי: קבלת פני אספסינוס ברומא. הגרמנים התקוממו על הרומאים ונכנעו מיד. הסַרמַטים פשטו על ארץ מוּסיה וגוֹרשו אל גבול ארצם.    🔗

א. וכאשר הגיעה אל הקיסר טיטוס הבשורה על־דבר אביו, כי חשקו בו כל ערי איטליה אשר עבר עליהן, ומה גם כי קִדמה עיר רומא את פניו באהבה רבה ובתפארה, שׂמח שמחה גדולה ונפשו עלזה מאד, כי הוּנח לו מכל הדאגות אשר דאג לאביו. כי בעוד אספסינוס נמצא במרחקים דבקו בו לבות כל אנשי איטליה, כאִלו כבר בא אליהם, וכֹה ערגה נפשם אליו, עד אשר נדמה בעיניהם, כי הוא שוכן בקרבם. ואהבתם היתה נקיה מכל אֹנס. כי חברי המועצה זכרו את כל הצרות, אשר מצאום בהמיר הארץ מושליה, ועל־כן התכוננו לקַדם בברכה את פני המושל הזקן ונשוא־הפנים, המפֹאר בכל יקר מעשי־גבורתו במלחמה, וכלם ידעו, כי ישא את נפשו רק להכין את שלום נתיניו. והעם, אשר כשל כחו במלחמות־האחים, עוד הוסיף לערוג אל הקיסר, כי קִוה, אשר הפעם תהיה לו פדות שלמה מכל צרותיו, והאמין, כי יחד עם המנוחה תבוא עליו הברכה. ויותר מהם נשאו אנשי־הצבא את עיניהם אל אספסינוס. כי היטיבו לדעת את כל גֹדל נצחונותיו במלחמה, אחרי אשר שׂבעה נפשם את חֹסר־דעת יתר מפַקדיהם ואת מרך־לבּם, ועל־כן חפצו לגֹל את חרפתם מעליהם ויִחלו לקבל את פני האיש, אשר רק ידו תמצא להושיעם ולעטרם בתפארה. למראה האהבה הזאת, אשר רחש לב כל בני־העם, לא יכלו אנשי־המשׂרה נשואי־הפנים להתאפק, כי־אם מהרו לצאת לקראתו מרחק רב מעיר רומא. וגם יתר בני־העם לא עצרו לדחות את קבלת פניו, וכזרם מים נשפך המון־אדם [משערי העיר], כי טוב ונעים היה לכל איש לצאת מן העיר מהִשָׁאר בקרבה. וזאת היתה הפעם הראשונה, אשר ראתה העיר בנחת־רוח, כי נותרו בה רק מתי־מעט, יען אשר קטן מספר הנשארים בעיר ממספר היוצאים ממנה. וכאשר באה הבשורה, כי הקיסר הולך וקרֵב, והאנשים, אשר מהרו לעבור, הודיעו, כי האיר את פניו לכל איש ואיש היוצא לקראתו, רץ גם ההמון הנִשׁאר עם האנשים והטף אל דרכי העיר לראות את פניו, ובכל מקום אשר הגיע שמה הקיסר מדי עברו, הריע העם תרועת שמחה לחין־מראהו ולמאור פניו, וכל איש קרא בקול, כי הקיסר הוא המֵיטיב והוא המושיע, ולו לבדו יאות להיות מושל ברומא. וכל העיר מלאה זרי־פרחים וענני־קטֹרת. רק בעמל רב בקע לו אספסינוס דרך בין ההמון הגדול העומד עליו, ובא אל ארמון־המלכים ושם הקריב לאלֹהי־העיר זבחי־תודה על אשר שׁב בשלום, וכל ההמון הגדול יצא להיטיב את לבו. לשבטיהם⁴⁰⁴ ולמשפחותיהם ולשׁכניהם⁴⁰⁵ עשו בני־העיר משתה ושמחה והתפללו אל אלהים וחִלו את פניו להכין את ממשלת הקיסר אספסינוס ברומא לאֹרך־ימים ולהקים את השלטון בידי בניו ובני־בניו אחריו לדורות־עולם באין שטן ומכשול. ככה קבלה העיר רומא את פני אספסינוס בשמחה, ועוד הפעם עלתה מעלה מעלה ברֹב אָשרה.

ב. זמן־מה קֹדם לכן, כשנמצא עוד אספסינוס בגבול אלכסנדריה וטיטוס בנו חנה סביב לירושלים וצר עליה, התעורר חלק גדול מהגרמנים למרֹד [ברומאים], ובעצה אחת עם המורדים היו גם רבים ועצומים מן הַגַּלִּים, ויחדו הלכו בגדולות וקוו לפרוק מעליהם את עֹל שלטון הרומאים. וראשית הדבר, אשר השיא את הגרמנים להרים יד ולמרֹד, היתה תכונת רוחם [הסוערת], כי לא הסכינו לעשות מעשיהם במחשבה צלולה, והיו מוכנים תמיד לשׂום את נפשם בכפם על כל תקוה קלה. ומלבד זאת עָצמה שנאתם לנוגשׂיהם, בדעתם, כי מכל העמים השׂכילו הרומאים לבד להעבידם ביד חזקה. אולם יותר מכֹּל אזרה אותם שעת־הכּשׁר הזאת בגבורה. הם ראו בהמוט הממשלה ברומא מפני חליפות המושלים הרבות ושמעו, כי כל ארצות הישוב, אשר נכנעו לפניה, חלות ורועדות תחתיהן. על־כן חשבו, כי בקרב צרות הרומאים ומריבותיהם ימצאו להם עת רצון וברכה. ויועצי העצה, אשר עודדו אותם בתקוותיהם אלה, היו קלַסִּיקוס וצִיוִילִיוּס⁴⁰⁶, שנים משרי־צבאם, אשר גִלו במעשיהם, כי זה מזמן נשאו את נפשם לַמרד הזה, אבל רק עתה ערבו את לבם להשלים את רצונם לעיני השמש, כי שעת־הכֹּשר הפיחה בקרבם רוח־גבורה. הם אמרו לנסות את הדבר בעזרת המוני הגרמנים, אשר היו שואפי־מרד בכל נפשם. וכבר היה חלק גדול מן הגרמנים אתם בעצה אחת בדבר הזה, וגם הנשארים לא שִׁנו מהם במחשבותיהם. והנה, כאִלו מאלהים יצא הדבר, שלח אספסינוס מכתב אל פֶּסִּילִיוּס צֵרֵאַלִּיס, אשר היה לפנים נציב בגרמניה, ושׂם משרה עליונה על שכמו וצִוה אותו ללכת אל ארץ בריטניה ולמשול בה. ובצאת צֵרֵאליס לדרכו, כאשר צֻוה, שמע על־דבר מרד הגרמנים, כי כבר התלקטו יחדו, וערך לקראתם מלחמה והמית רבים מהם בקרָב ואִלץ את הנשארים לעזוב את משובתם ולקחת מוסר. ולוּ לא מִהר צראליס לעלות על מקומות המורדים, גם אז היה קרוב עֹנש הגרמנים לבוא. כי בהגיע השמועה הראשונה על־דבר המרד אל רומא ודוֹמִיטִיָּנוס שמע את הדבר, לא עשה כמעשה בני־גילו – כי היה עוד צעיר לימים מאד – ולא התמהמה לקחת עליו את העבודה הכבירה הזאת, כי מבטן ומִלֵּדה שכנה בקרבו רוח גבורת אביו, וגם היה מלֻמד־מלחמה יותר ממִדת שנותיו. על־כן מִהר מיד לצאת למלחמה על הפראים. וכשהגיעה אליהם השמועה, כי הוא הולך וקרב, נמס לבבם, עד אשר נכנעו לפניו לרצונם ומגֹדל חרדתם חשבו להם לטובה רבה, כי בלי צרה ויסורים שבו למשוך בעֹל כבראשונה. ודוֹמיטִיָּנוס השאיר גדודי־צבא בכל המקומות אשר מסביב לגַליה, לשמור עליהם לבלתי יוסיפו עוד יושביהם להקים מהומה על־נקלה, ושב אל רומא מעֻטר כבוד ותהלה על מעשי נצחונותיו, אשר היו נעלים ממִדת שנותיו ונאים לבן איש גבור־חיל כאביו.

ג. בימים ההם, כאשר פרץ המרד הנזכר בארץ גרמניה, נועזו גם הסְּקִתִּים להתנפל על הרומאים. כּי שבטי הסקִתּים, הנקראים בשם סַרמַטים והם המון גדול ורב, עברו בלאט את נהר איסְטְרוס⁴⁰⁷ ובאו אל ארץ מוּסיה⁴⁰⁸. בכֹח גדול השתערו על הרומאים ופגיעתם היתה קשה, כי לפתע פתאם עלו על הארץ, ועל־כן הצליחו להמית רבים מחיל־המשמר, וכאשר יצא לקראתם הציר, אשר היה שופט לפנים⁴⁰⁹, (פוֹנְטֵיוס) אַגרִפּס, המיתו אותו אחרי מלחמה קשה, ואחרי־כן פשטו בכל המדינה, הסרה למשמעת הרומאים, ונהלו אתם [את האנשים והבהמה] ונשאו את כל אשר בא לידם. וכשמוע אספסינוס את הדבר, כי ארץ מוסיה היתה לבז ולשממה, שלח את רוּבְרִיוּס גַּלּוּס לעשות שפטים בסַרמַטים, והוא המית רבים מהם במלחמותיו, והנשארים ברחו בחרדה אל ארצם. בזה שם שר־הצבא קץ למלחמה ושקד להקים את המנוחה במדינה ולהגן עליה לימים הבאים. הוא חִזק והִרבּה את חיל־המשמר במקום ההוא, לבל יוכלו הפראים לעבור את הנהר מן היום והלאה. וכה בא קץ המלחמה אשר בפוסיה חיש מהר.

פרק חמישי: על־דבר נהר־השבת, אשר ראה טיטוס בדרך עברו בסוריה, בני אנטיוכיה באו אל טיטוס לדבר רעה על היהודים, ולא שמע אליהם. על דבר תהלוכת הנצחון של טיטוס ואספסינוס.    🔗

א. והקיסר טיטוס ישב ימים רבים בבארות, כאשר דברנו למעלה, ואחרי־כן הסיע את צבאו משם. ובכל ערי סוריה, אשר עבר עליהן, ערך חזיונות־שעשועים בעשׁר רב, ושלח את השבויים היהודים לשַׂמח את הרבים במראה מותם. ובדרך עברו ראה טיטוס נהר אחד, אשר שוֶה הדבר להגיד את תכונתו. הוא נמצא בדרך בין עַרְקה⁴¹⁰ אשר במלכות אגריפס ובין רֵפַנֵּאָה, ויש לו תכונה נפלאה: הוא מלא מים בעת שטפו ואינו מפגר בזרמו. אחרי־כן הוא נעלם ששה ימים רצופים לכל ארכו עד מקורותיו ושטחו נראה יבש כֻּלו. אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו עוד הפעם, כאִלו לא חלה בו כל תמורה. וכבר נחקר הדבר, כי את חֻקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים ועל־כן קראו לו „נהר השבת“ (סַבַּטיקוס) על שם היום השביעי הקדוש ליהודים.

ב. וכשמוע אזרחי אנטיוכיה, כי טיטוס הולך וקרֵב, שמחו שמחה גדולה ואיש לא רצה להשאר בביתו, כי־אם כֻּלם מהרו ללכת ולקדם את פניו ויצאו לקראתו משערי העיר דרך שלשים ריס. ולא הגברים בלבד, כי־אם גם הנשים יחד עם הטף נהרו אליו מן העיר, ובראותם אותו מרחוק, התיצבו לשני עברי הדרך ופרשׂו אליו את ידיהם וקראו לו לשלום ובעתרת ברכות הפכו את פניהם ולִוּוּ אותו העירה. אך בין המון הברכות נשמעו כל העת דברי־בקשה לגרש את היהודים מתוך העיר. טיטוס לא השיבם על הבקשה הזאת ושמע את דבריהם והחריש. ופחד גדול נפל על היהודים, כי לא ידעו את אשר טיטוס חושב עליהם ואת אשר הוא אומר לעשות. וטיטוס לא נשאר הפעם באנטיוכיה, כי מהר למסעיו עד בואו אל זִיגְמָה⁴¹¹ אשר על נהר פרת, ושם יצאו לקראתו צירים שלוחים מאת ווֹלוֹגֶז מלך הפרתים והביאו לו נזר־זהב לכבוד נצחונו על היהודים, והוא קבל את התשורה ועשה משתה לצירי המלך, ומשם שב אל אנטיוכיה. ויועצי העיר ואזרחי אנטיוכיה הפצירו בו ללכת אל בית־החזיון, אשר שם נאסף כל עם־העיר לקבל את פניו, והוא נעתר להם ברֹב חסדו. אולם כאשר הוסיפו להציק לו בדבריהם ולדרוש ממנו בלי־הרף, כי יגרש את היהודים מן העיר, ענה אותם בדברים נמרצים, לאמר: „הן עיר־אבותיהם חרבה ולא אוכל להגלותם שמה. ואֵי זה המקום, אשר ירצה לקבלם?“ ואנשי אנטיוכיה הניחו את בקשתם הראשונה ופנו אל טיטוס בבקשה שנית, כי ישבּר את לוחות־הנחֹשת, אשר נחקקו עליהם משפטי (זכיות) היהודים. אולם גם בדבר הזה לא נענה להם טיטוס, כי־אם השאיר ליהודי אנטיוכיה את כל משפטיהם, אשר היו להם בארץ הזאת מכבר, ואחרי־כן נסע אל ארץ מצרים. בדרך מסעו עבר על ירושלים, ובראותו שממת צלמות מסביב, שִׁוָּה לנגד עיניו את הדַר העיר לפנים, והעלה על לבו את זֵכר בניני־ההדר, אשר נהרסו עד היסוד, וכל התפארת, אשר היתה פה מימי־קדם, ונאנח במרירות על אבדן העיר, ולא גבה לבו על אשר מצאה ידו לכבוש עיר גדולה כזאת בכֹח ובעֹז, כי־אם קלל פעמים רבות את מחוללי המרד, אשר הביאו על העיר את הפֻּרענות הגדולה הזאת, וככה הראה לעינים, כי הוא ממאן לעשות לו שֵׁם גבורה באיד השונאים חללי־ידו. ומעשׁר העיר הרב נגלה עוד חלק גדול בתוך החרבות: הרבה מצאו הרומאים בעצמם, ועוד יותר גִלו אחרי־כן על־פי עדות השבוים, זהב וכסף ויתר כלי חפץ ויקר, אשר טמנו בעליהם באדמה בעת המלחמה, כי לא ידעו מה ילד יום.

ג. וטיטוס נסע אל מצרים, כאשר היה עם לבבו, ועבר את המדבר במהרה והגיע עד אלכסנדריה. וגמר לצאת באניה אל איטליה. ואת שני הלגיונות אשר נסעו עמו השיב אל המקומות, אשר באו משם: את הלגיון החמישי אל ארץ מוסיה, ואת החמשה־עשר אל ארץ פַנּוֹנִיָּה. ומן השבויים לקח עמו את שמעון ואת יוחנן, ומן הנותרים הבדיל לו שבע מאות בחורי־חמד, העולים על חבריהם בקומתם וביפי־מראֵיהם, וצוה להובילם בחפזון אל ארץ איטליה, למען יעביר אותם לפניו בתהלוכת־הנצחון. וטיטוס בצע את מחשבתו, ונסע באניה והגיע בשלום אל מחוץ־חפצו, והעיר רומא חרדה לקראתו וקבלה אותו בשמחה, כאשר עשתה לאביו. ועוד גדל כבוד טיטוס, כי גם אביו יצא לקראתו לקדם את פניו. ולב עַם־רומא פחד ורחב למראה שני המושלים בשבתם יחד, כראות פני אלהים. וכעבור ימים מצער גמרו אזרחי־רומא לערוך חג אחד לכבוד שני המנצחים יחדו, אף כי המועצה הוציאה משפט לעשות חג לכל אחד בפני עצמו. והיום הנוער לחג־הנצחון נודע לעם מראש. ובבוא היום ההוא לא נשאר בביתו אף אחד מכל המון יושבי־העיר, הרבים לאין־מספר, כי כֻלם יצאו וכבשו את כל המקומות, אשר יכלה כף־רגל לעמוד שם, והשאירו רק מעבר צר [לתהלוכת־הנצחון].

ד. בעוד לילה פקדו שרי־הלגיונות את כל הצבא הנמצא בעיר לגדודיו ולמערכותיו והציגו אותו בסדר לפני השערים, ולא על־יד ארמון המלכים אשר בעיר העליונה, כי־אם בקרבת מקדש אִיסִיס⁴¹², אשר שם לנו שני השליטים בלילה ההוא, וכאשר החל עמוד־השחר לעלות, יצאו אספסינוס וטיטוס בעדי זֵרי־דפנים ובלבוש־ארגמן, כחֹק לרומאים מימי־קדם, ונכנסו אל אולמי אוֹקְטַוִּיָּה, כי שמה נאספו היועצים והשרים ראשי־העם וגם נשואי־הפנים ממעמד־הרוכבים וחִכּו לבואם. ולפני האולמים הוקמה להם בימה, ועל הבימה עמד כסא־שן כפול. על הכסא הזה ישבו שני השליטים בעלותם על הבימה, ואז הריע הצבא לקראתם בקול תרועת־ברכה, וכל איש הִרבּה לתַנות את פרשת מעשי־גבורתם. אנשי־הצבא לא חגרו את כלי־נשקם, כי־אם לבשו כתנות־משי ועִטרו את ראשיהם בדפנים, ואספסינוס קבל את ברכותיהם ורצה להשיבם דבר ונתן להם אות להחריש. וכאשר קמה דממה גדולה מסביב, עמד על רגליו והליט את רֹב ראשו באדרתו וקרא את התפלה כחֹק, ועמו יחד התפלל גם טיטוס. ואחרי התפלה דבּר אספסינוס אל כל הנאספים דברים קצרים ושלח את אנשי־הצבא לאכול את לחם הבֹּקר (אריסטון), אשר הכינו להם המושלים כמשפט־היום, והוא הלך אל השער, אשר בו עברו תמיד תהלוכות־הנצחון, ועל־כן נקרא על שם חג־הנצחון⁴¹³, ושם סעדו שניהם (הוא וטיטוס) את לבם ולבשו את בגדי־הנצחון והקריבו לאלהים על המזבחות, אשר נבנו בשער, ושלחו לפניהם את התהלוכה לעבור דרך מקומות החזיון (תיאטראות), למען יֵקל על ההמון לראותה.

ה. קשה לפרוט כהלכה את המון שכיות־החמדה הרבות ואת תפארת כל כלי־היקר למיניהם, ולפרש את יפי־מלאכתם ואת חין־ערכם ואת נפלאות־תכונתם – כי לא נעדר שם דבר, אשר יעלה במחשבת האדם, כי כמעט כל הברכה, אשר צברו לפנים ידי בני־אדם מאֻשרים, כלים מכלים שונים, וכל נפלאות עמים רבים וחֹסן עשרם – כל אלה חֻבּרו יחד ביום ההוא ונתנו עֵדֵיהם על גֹדל ממשלת הרומאים. כסף וזהב ושן בכל צורה ותבנית ובכל מעשה־חושב נִשׂאו בהמון רב, ולא נִכּר, כי הם עוברים בתהלוכה, כי היו בעיני רומאים כנחל שוטף. בגדים עשויים ארגמן יקר ושמלות מרֻקמות מלאכת־הבבלים, אשר דָמוּ באמת לציורי־צבעונים, אבני־חן מגֻוָָּנוֹת, משֻׁבּצוֹת בנזרי־זהב ובמסגרות אחרות, העברו לאין־מספר, עד אשר אמר הרואה בנפשו, כי לחנם נחשבו לכלי־יקר. גם פסלי־אלים נִשׂאו לפני התהלוכה, פסלים נפלאים בגדלם וביפי מלאכתם, אשר לא נעשתה כלאחר־יד, וכֻלם מחֹמר יקר מאד, ואחריהם בעלי־חיים רבים למיניהם, כל אחד בעדיוֹ המיֻחד. וגם המון האנשים נושאי הכבודה הרַבּה הזאת היה לבוש שָׁני עם רקמת־זהב. אולם אלה, אשר נבחרו לצאת בעצם התהלוכה, עלו על הכֹּל ביקַר תפארת־עדיָם והכו את כל רואיהם בתמהון. גם קהל השבויים העוברים בין אלה נראה בעדי־עדיים, בבגדי־רקמה והדר־צבעים, אשר כסו על הרזון אשר עלה בבשרם מעצמת צרותיהם. ונפלאה מכֹּל היתה מלאכת הבנינים הצוענים הנִשּׂאים בכתף. כי גדלם הפיל אימה על האנשים, פן יכרעו תחת משאם, כי רבים מהם היו בני שלש עליות וגם בני ארבע עליות⁴¹⁴ ולב רואיהם פחד ורחב למראה עתרת עשרם. רבים מהם היו עטופים יריעות רקומות זהב ובכל־מקום היו מצֻפּים זהב ושֵׁן מעשה־חושב, ובהמון תמונות נראתה המלחמה עין בעין לכל חלקיה השונים. כי פה נגלה מראה נוה שאנן הנהפך לשממה, ושם נראו מערכות אויבים רבים נופלים בחרב, אלה בורחים ואלה הולכים בשבי, וגם דמות חומות מתנשאות למרום הנבקעות במכונות־מלחמה, ומצודות נשגבות נלכדות, וערים מלאות־אדם מֻקפות חומות חזקות, אשר עלו הרומאים למרומיהן, ומראה הצבא הנשפך כנחל אל העיר מבית לחומה ועושה מטבח מעבָרים, ודמות החלשים הנושאים את ידיהם לבקש רחמים, ובית־המקדש הבוער באש, והבתים שנעשו קברי יושביהם, ומחזה נהרות השוטפים בארץ ציה וצלמות ולא באדמת זרע, אשר אינם מרוים את האדם והבהמה, כי עוברים הם דרך ארץ־שרפה מסביב. – כל אלה הפגעים, אשר הביאו היהודים עליהם במלחמה הזאת. מלאכת הבנינים האלה וגדלם תארו את כל הדברים האלה לעיני האנשים, אשר לא ראו אותם, כאִלו היו באותו מעמד. כי בכל אחד מהמגדלים הצוענים הֻצג ראש־העיר הנלכדה, כמו שהיה בשעת־מעשה (בעת נפלו בשבי). ואחרי־כן עברו גם אניות רבות ואחריהן שלל המלחמה לאין־קץ, ומכל השלל נפלאו ביותר הכלים, אשר לֻקחו בבית־המקדש בירושלים: שלחן־הזהב, אשר היה משקלו הרבה ככרים, והמנורה העשויה גם היא זהב טהור. ואמנם שָׁנתה מלאכת המנורה הזאת מדרך כל המנורות אשר בידינו. כי מן הבסיס התרומם הגזע (העמוד, הירֵך) בתָּוֶך, וממנו נִטשו ענפים דקים, אשר דמו בצורתם לקלשון שלש־השנים⁴¹⁵, ובראש כל קנה מלמעלה נר־נחשׁת. ומספר הקנים היה שבעה לכבוד שבעת ימי השבוע אשר ליהודים. – וכמאסף לכל השלל עבר ספר תורת היהודים, ואחרי השלל עברו אנשים רבים הנושאים בידיהם צלמי ניקֵי⁴¹⁶ עשויים כֻּלם שֵׁן וזהב. ואחריהם נסע אספסינוס ראשונה ואחריו טיטוס, ודוֹמיטיָנוס רכב על סוסו ליָדם, וגם הוא לבש עדי־עדיים ומראה סוסו היה נחמד לעינים.

ו. וקץ התהלוכה היה בקרבת היכל יופיטר הקַפּיטולי⁴¹⁷. ובהגיע העוברים שמה עמדו, כי חֹק עתיק היה לרומאים מימי־קדם לעמוד במקום הזה, עד אשר יודיע המבשׂר, כי מת ראש צבא־האויבים. ושמעון [בן גיורא] היה האיש [אשר נגזר עליו למות], אחרי עברו בתהלוכה עם יתר השבוים. עתה הפילו חבל על צואריו וסחבו אותו אל מקום אשר ממעל לשוק, והמובילים אותו דשו את בשרו בדרך [עד בואם אל המקום, אשר] חֹק לרומאים להמית שם את עושי־הרעה הנדונים למות. וכאשר הגיעה הבשורה, כי בא קצו (של שמעון), הריע העם תרועת־ששון, ואז החלו [השליטים] להקריב את הזבחים. ואחרי אשר נעשו הזבחים כחֹק וכמשפט ועלו לרצון, הלכו אספסינוס וטיטוס אל ארמון־המלך וקראו אל המשתה רבים מן העם. ולנשארים נערכו בבתיהם שלחנות מלאים כל טוב. כי ביום הזה חגגה עיר רומא את חג נצחון צבאותיה על השונאים, וגם את אחרית מלחמות־האחים בקרבּה ואת תחלת תקוותיה הטובות לימים הבאים.

ז. ואחרי חג־הנצחון, כאשר הכין אספסינוס את ממשלת הרומאים, צוה לבנות מקדש לאיריני⁴¹⁸. מלאכת המקדש שָׁלמה במהרה ועבודתו היתה למעלה מכל מחשבת־אנוש. כי פזר אספסינוס את עשרו הרב ברוח נדיבות נעלה והעלה עוד את תפארת המקדש במעשי הצַּיָּרים והפַּסָּלים, שלל־הנצחונות מימי־קדם, והניח במקדש כל שכיות ארצות רחוקות, אשר הוטל לפנים על בני־האדם לכתּת את רגליהם ולעבור כל קצוי־עולם, מדי חָשׁקם לראות את החמֻדות הפזורות אלה בכֹה ואלה בכֹה, גם הניח שם את כלי־הזהב מבית־מקדש היהודים, כי נכבדו בעיניו מאד. ואת ספר תורת־היהודים ואת פרֹכת־הארגמן אשר לדביר הניח בארמון־המלך וצוה לשמור עליהם.

פרק ששי: על־דבר המבצר מָכוֹר והדרך אשר בה כבשו הרומאים אותו ואת יתר המבצרים.    🔗

א. ואל ארץ יהודה נשלח הציר⁴¹⁹ לוּצִילִיּוּס בַּסּוּס וקבל את הצבא מידי צַרֵאַלִּיס וִיטֶליָנוס, והכניע בשלום את מבצר הורדיון עם היושבים בו, ואחרי־כן אסף את כל צבא מַצַב־הרומאים, אשר נחלק לגדודים רבים ונפוץ בארץ, וגם לקח את הלגיון העשירי והחליט לעלות על מָכוֹר ולשים עליו מצור, כי נחוץ היה מאד לכבוש את המבצר, פן יתעוררו רבים לשוב ולמרוד, בבטחם במשׂגַּב חומותיו. ואמנם תכונת המבצר חִזקה את תקות היושבים בו להציל את נפשם והפילה מגור ופחד על העולים להלחם בו. כי חומתו סגרה על ראש סלע המתרומם עד לב השמים, ועל־כן היה קשה להבקיעו; עם זה לא נתנה תכונת המקום לגשת אליו, כי מסביב הקיפוהו תהומות נעלמות בעמקן מעין־רואים ולא נקל היה לרגל לעבור בהן, אף נבצר מיַד אדם לסתּום אותן. כי העמק החוסם את מכור מצד מערב נמשך ששים ריס עד ים המלח, ואל העבר הזה שולחת גבעת מכור את מרום־קַרנה. ואף כי העמקים אשר בצפון ובדרום נופלים במדתם מהעמק הזה, הנה גם הם לא נתנו לגשת אל המבצר למלחמה. רק הבקעה לצד מזרח, אשר מדת עמקה אינה קטנה ממאה אמה, נעצרה על־ידי ההר הנשקף ממול מָכוֹר.

ב. אלכסנדרוס מלך היהודים היה הראשון, אשר התבונן אל תכונת המקום הזה ובנה בו מבצר, ולקץ הימים הרס אותו גַבִּינְיוּס במלחמתו עם אריסטובולוס⁴²⁰. ובשבת הורדוס על כסא המלוכה נכבד בעיניו מכֹּל לשים את עיניו אל המבצר הזה ולחזק את חומתו ביתר שאת, כי קרוב הוא אל גבול הערבים ונשקף ממרום־מכונו כמגדל־צופים על ארץ ערב. על־כן לקח אחֻזת ארץ גדולה והקיף אותה חומה ויסד שם עיר, ומן העיר הזאת עלתה דרך אל מרום הגבעה וגם על ראש הגבעה למעלה שׂם חומה מסביב והציג מגדלים בכל קרניה, ששים אמה גֹבה המגדל. ומבית לחומה הקים בית מלכים בתָּוֶך, בנין נהדר בחדריו הגדולים וכלילי־הַיֹּפִי, ובמקומות, אשר מצא בהם חפץ, חפר בארות לאסוף בהם את מי־הגשמים, למען יִמָּצאו לָרֹב. ככה התחרה הורדוס במעוז תכונת המקום, ועוד הוסיף על משׂגַּבּו הטבעי מצודות עשויות בידי־אדם. גם המון חצים ואבני־קלע ומכונות־מלחמה הניח במבצר והשׂכיל להמציא ליושביו את כל הדברים דֵי־מחסורם, למען יוכלו להתחזק ימים רבים לעת מצור.

ג. ובחצר המלך צמח פִּגָם (פיגן) נפלא בגדלו, כי לא נפל מכל עצי־תאנים בגבהו ובעביו, ועליו סִפּרו, כי עמד מימי הורדוס ועוד היה עומד ימים רבים מאד, לולא כרתו אותו היהודים, אשר תפשו את המקום. ובעמק החוסם את העיר מצד צפון נמצא מקום אחד ושמו בעֵרה⁴²¹, ושם גדֵל שֹׁרש, הנקרא גם הוא בשם הזה. צבע השֹׁרש הזה דומה לאש, ולפנות ערב הוא מפיץ זֹהר, וכאשר יגש אליו איש וירצה לתפשו ביד, לא יקל הדבר בידו, כי ישמט השֹׁרש מידו ולא יעמוד במקומו, עד אשר יביא איש מי רגלי אשה או דם־נדה ויַזה עליו. אך גם בהעשות הדבר הזה בן־מות הוא כל הנוגע בשֹׁרש, אם לא ישא את השֹׁרש כשהוא תלוי למטה בידו. אולם יש גם דרך אחרת ללכּוֹד את השֹׁרש בלי פגע, וזה הדבר: חופרים באדמה מסביב לו עד הִשָׁאר רק מעט מצער ממנו בקרקע, ואחרי־כן אוסרים אליו כלב, וברצות הכלב ללכת אחרי בעליו יעקור את השֹׁרש על־נקלה. אמנם הכלב ימות במהרה, כאִלו נתן את חייו כֹּפר האיש, האומר לתלוש את השרש, אולם מעתה לא יהיה כל פחד לנגד עיני הנוגע בו. והנה האנשים חומדים את השרש הזה ואינם שבים אחור מפני הסכנה הגדולה, כי כֹּח נפלא נמצא בו לגרש במהרה את כל אלה הנקובים בשם רוחות⁴²², לאמר: נשמות בני־בליעל, הנכנסות בקרב האנשים החיים והממיתות אותם, אם לא ימהרו להמציא להם עזרה ולהקריב אליהם את השֹׁרש. ובמקום הזה נוזלים מעינות חמים רבים ושונים בטעמם מאד: מהם מעינות נושאים מים מרים ומהם מקורות מים חיים נעימים ומתוקים מאין כמוהם, וגם נחלים קרים שוטפים שם ממקורות מקבילים, היוצאים למטה בעמק. ולא זה בלבד, כי נמצא שם דבר, אשר הוא לפלא לעיני כל רואה: בקרבת המקום מתגלה מערה, אשר חללהּ אינה עמֹק וממעלה מכַסה עליה סלע זקוף. ומעל לסלע כשני דדים קרובים זה לזה, ומתוך האחד פורץ מעין קר מאד, והשני פולט מקרבו נחל חם, ובהתבולל מֵי שני המקורות יחד, יוצא מרחץ נעים מאד ומעלה ארוכה לכל מחלה, ועל כֹּל – למחלת העצבים. וגם רגבי גפרית ומלח סדומית⁴²³ נמצאו שם.

ד. בַּסוֹס תר את המקום מסביב וגמר להבקיע אליו בסתמו את העמק אשר ממזרח, ונגש אל העבודה ושקד בכל עֹז למהר ולהגביה את הסוללה, למען יֵקל לו בדבר הזה להביא את המקום במצור. והיהודים הסגורים במבצר נבדלו מן הזרים⁴²⁴, אשר היו כאספסוף בעיניהם, וגזרו עליהם לשבת בעיר התחתונה ולהיות ראשונים לפֻּרענות, והם תפשו את המבצר אשר למעלה וישבו בו, כי התחזקו במעוז המקום וגם קִוו מראש למצֹא ישועה, כי האמינו, אשר ישלחו אותם הרומאים בשלום, אם יסגירו בידיהם את המקום. אולם בתחלה בקשו עוד לנסות דבר, אולי יעלה בידם להחלץ מן המצור. על־כן הגיחו מן המבצר מדי יום ביומו והתנגחו עם שופכי הסוללות ורבים מהם נפלו חללים, וגם המיתו רבים מן הרומאים. כי אלה ואלה עשו חיל לעת אשר ידעו לכַוֵּן את השעה. היהודים השכילו לנצח את הרומאים בהשתערם עליהם פתאם, בטרם הספיקו להזהר, ויד עושי הסוללות היתה על העליונה, כאשר הקדימו לראות את היהודים היוצאים לקראתם וקבלו את פניהם בעֲבִי־מגִנָּם. אולם לא הקרבות האלה נועדו לשים קץ למצור העיר, כי־אם מעשה אחד, שהיה במקרה ולא עלה במחשבה תחלה, אִלֵּץ את היהודים למסור את מבצרם. בקרב הנצורים היה עלם אחד אמיץ־לב ונאדר בכֹח־ימינו ושמו אלעזר, אשר מדי הַגיח היהודים מן העיר עשה נפלאות והֵעיר לבות רבים לצאת עמו יחד ולהפריע את עבודת הסוללות, ובעת אשר נלחם עם הרומאים פנים בפנים הִרבּה להשחית בהם ובקע דרך רחבה לכל המתנדבים להגיח עמו על האויב וגם סוכך עליהם בעת הסוגם אחור, למען יוכלו לשוב אל העיר בלי פגע. ופעם אחת, כאשר כלה הקרָב ושתי המערכות נטו האחת מעל רעותה, בז אלעזר לאויבים וחשב, כי איש מהם לא יחדש את הקרב הפעם, ונשאר עומד מחוץ לחומה ודבּר עם העומדים למעלה ושׂם את כל לבו אליהם, והנה מִהר אחד ממחנה הרומאים, שמו רופוס והוא איש מצרי, וקפץ פתאם, בטרם עלה הדבר במחשבת איש, אל העלם והניף אותו תנופה יחד עם כלי־נשקו, ובעוד הבהלה אוחזת את העומדים על החומה למראה הדבר, מצאה ידו להעביר את אלעזר אל מחנה הרומאים. וראש־הצבא צוה להפשיטו ערֹם ולהקים אותו במקום נראה לעיני יושבי העיר ולדוש את בשרו בשוטים. ורחמי היהודים נכמרו מאד אל העלם הנמצא בצרה, והצעקה הקיפה את כל העיר ויושביה הִרבּו לבכות לשברו מהָמֵר על היחיד. וכראות בַּסּוּס את צרת לב האנשים, מצא חפצו בדבר וחִבּל תחבולת־ערמה להרבות את עצבונם ולאלצם, כי יסגירו את המבצר בידו, למען הציל את נפש אלעזר, ותקותו לא נכזבה. הוא צוה לחצוב צלב, למען הוקיע עליו את אלעזר מיד. וכראות אנשי העיר את הדבר הזה עצמוּ מכאובי־לבם, והם קראו בקול יללה גדולה, כי גדול הכאב מנשׂא. וגם אלעזר חנן אליהם קולו, כי לא יתעלמו למראה מותו הקשה, וטוב יותר כי ימהרו להציל את נפשם בהכּנעם לפני זרוע הרומאים ולפני מזלם, אחרי אשר גברה ידם על הכֹּל. לשׁמע דבריו נפל לב בני־העיר עליהם, וכאשר הפצירו בהם רבים ובקשו רחמים עליו, כי היה אלעזר בן משפחת נדיבים גדולה ועצומה מאד – כבשו רחמיהם את יצרם, והם שלחו בחפזון צירים אל הרומאים לדבּר אליהם, כי יסגירו בידם את המבצר, אם יתנו להם לצאת בשלום יחד עם אלעזר. והדבר ישר בעיני הרומאים וראש־צבאם. ההמון הזר, היושב בעיר התחתונה, שמע על־דבר הברית הזאת, אשר נכרתה עם היהודים בלבד, וגמר לברוח חרש בלילה. כאשר פתחו את שערי העיר, הודיעו אלה, אשר כרתו את הברית, את בַסוס על־דבר מחשבות האנשים האלה – מי יודע, אולי שנאו אותם וקנאו בהם, ואולי פחדו פן יפקדו הרומאים עליהם את עון הבורחים. גבורי־החיל מבין היוצאים מן העיר (הזרים) מהרו לבקוע להם דרך ולהמלט, ומן הנשארים בעיר הומתו כל הגברים, כאלף ושבע מאות נפש, והנשים והילדים נמכרו לעבדים. אך תחת זה קבּל עליו בַסוס לשמור את דברי הברית לאנשים, אשר הסגירו את העיר בידו, ושלח אותם לשלום והשיב להם את אלעזר.

ה. אחרי אשר כִּלה בַּסוס את מעשהו זה, מִהר להסיע את צבאו אל היער הנקרא בשם יַרדֵי, כי הֻגד לו, אשר נאספו שם רבים מן הבורחים, שנמלטו לפנים ממצור ירושלים וגם ממָכוֹר. ובהגיעו שמה נוכח לדעת, כי אמת היה דבר השמועה, וצוה לראשונה על הרוכבים להקיף את כל המקום מסביב, לבל יוכלו היהודים מרי־הנפש לבקוע להם דרך במחנה השונאים, מפני הרוכבים, ואחרי זאת שלח את הרַגלים לכרות את כל עצי היער, אשר נמלטו אליו השרידים. היהודים לא ראו אפוא כל דרך לפניהם בלתי־אם להלחם בשארית־גבורה. הם קפצו בהמון ובקול צעקה והשתערו על הרומאים המקיפים אותם, ואלה קדמו את פניהם בחֹזק־יד. היהודים נלחמו בנפש מרה וביאוש והרומאים ברוח־קנאות, ועל־כן ארך הקרָב זמן רב. אולם אחרית המלחמה לא היתה שוָֹה לשתי מערכות הלוחמים, כי מקרב הרומאים מתו שנים־עשר בחרב ומתי־מספר נפצעו, וממערכת היהודים לא יצא אף אחד בשלום, כי כֻלם נפלו חללים – ומספרם לא מעט משלשת אלפים – ויחד אִתּם שר־צבאם יהודה בן ארי, אשר ספּרנו עליו למעלה, כי היה ראש־גדוד בעת מצור ירושלים ואחרי־כן ירד אל אחת המנהרות ונמלט על נפשו בסתר.

ו. ובימים ההם שלח הקיסר אל בַּסוס ואל לִבֶּריוס מַקסימוס, אשר היה נציב (אפוטרופוס) בארץ, וצוה עליהם למכּור⁴²⁵ את כל ארץ היהודים. כי לא בנה הקיסר שם עיר, כי־אם השאיר את כל הארץ למענו (לקחהּ לו לנחלה), זולת המקום אשר נתן למושב לשמונה מאות אנשי־חיל הנפטרים מעבודת־הצבא, הוא הנקרא אמַאוס, דרך שלשים ריס מירושלים. ועל היהודים בכל מקומות מושבותיהם שׂם הקיסר מס שני דרכמונים לגלגֹלת, להרים אותו מימים ימימה תרומה לקַפּיטוליון⁴²⁶, כמשפטם לפנים לשַׁלם לבית־המקדש בירושלים. זה היה מצב היהודים בימים ההם.

פרק שביעי: על צרות אנטיוכוס מלך קֻמחי (קומַגֵינֵי)⁴²⁷, ועל האַלַנִּים, אשר הרבו שֹׁד בארצות מדי וארמיניה.    🔗

א. בשנה הרביעית לשבת אספסינוס על כסא הממשלה מצאו צרות רבות את אנטיוכוס מלך קֻמחי עם כל בני ביתו. וזה הדבר: צֵיסֶנִּיִוּס פֵּיטוּס, אשר הוקם בימים ההם לנציב בסוריה, עשה מעשה, אשר לא נגלתה סבּתו כהלכה – אולי היה בו שֹׁרש דבר־אמת ואולי לא היה בלתי־אם פרי שנאת הנציב לאנטיוכוס. הוא שלח מכתבים אל הקיסר והודיעהו, כי אנטיוכוס ובנו אֶפִּיפַנֶּס יעצו עצה למרוד ברומאים וכרתו ברית עם מלך הפַּרתּים, וטוב יהיה למהר ולתפשם, בטרם יחלו לעשות מעשיהם ויביאו מהומת־מלחמה על כל ממשלת הרומאים. כאשר הגיעה השׂטנה (ההלשנה) הזאת אל הקיסר, לא יכול להעלים עיניו ממנה, בדעתו, אשר גבולות שני המלכים הם סמוכים, ומן הנכון אפוא להזהר מאד, כי הנה מקום שִׁמְשַׁת (סַמּוֹסַטי), העיר הגדולה בארץ קֻמחי, הוא על נהר פרת, ולוּ זממו הפרתים באמת להתקומם, היה קנל להם לעבור את הנהר במקום הזה והעיר היתה להם למשגב חזק. על־כן נאמנו דברי פֵיטוס [בעיני הקיסר] והוא קבּל רשות לעשות ככל הטוב בעיניו לשלום הארץ. והנציב לא התמהמה, ובטרם עוד לקחה אֹזן אנטיוכוס ואנשיו שמץ דבר, פרץ בארץ קֻמחי בראש הלגיון הששי ועוד גדודים שונים ולהקות־רוכבים אחדות, ויחד עמו יצאו למלחמה גם אריסטובולוס, מלך הארץ הנקראה כַּלְקִידִיקֵי⁴²⁸, ושׁוֹהֵים, המושל במדינה אשר שמהּ חֲמָת (אֶמְסָה). ובבוא פֵיטוס בגבולות הארץ לא עמד איש בפניו, כי אף אחד מבני־המדינה לא רצה להרים יד [ברומאים]. ובהגיע השמועה הזאת אל אנטיוכוס לפתע פתאֹם, לא עלתה בלבו מחשבה להלחם ברומאים, כי־אם אמר לעזוב את כל המלוכה כמו־שהיא ולקחת את אשתו ובניו ולברוח אִתּם יחד. בדבר הזה קוה להראות לרומאים, כי נקי הוא מכל העלילה אשר שׂמו עליו. הוא יצא והרחיק מן העיר דרך מאה ועשרים ריס ותקע את אהלו בשדה.

ב. פֵּיטוס שלח אנשי־צבא ללכוד את שִׁמְשַׁת ועל־ידם הכין את ממשלתו בעיר, ועם שארית צבאו יצא אל אנטיוכוס להלחם בו, אך גם בעת הצרה הזאת לא ערב המלך את לבו להרים יד ברומאים, כי־אם בכה על גורלו וחכה לכל התלאה אשר תמצא אותו. אולם בניו הצעירים מלֻמדי־המלחמה ומלאי כֹח־העלומים לא יכלו לקבל את הפֻּרענות באהבה מבלי לעמוד על נפשם. אֶפִּיפַנֶּס וקַלִינִיקוס החליטו להעָזר בגבורת־ימינם. ומלחמה קשה פרצה וארכה כל היום, והם הראו את עצמת גבורתם, וזרועם לא כשלה, ולפנות ערב נפרדו האויבים. אך גם אחרי אשר כלה הקרָב בדרך הזה, לא מלא לב אנטיוכוס אותו להשאר על עמדו, כי־אם לקח את אשתו ובנותיו וברח אתן אל קיליקיה, ובמעשה הזה הֵמס את לב אנשי־צבאו. הם חשבו, כי הפקיר את מלכותו, ועל־כן קמו ועברו אל הרומאים, ונראה היה, כי כֻלם נואשו מתקותם. אֶפִּיפַנֶּס ועוזריו נאלצו למלט נפשם מידי האויבים, בטרם יֵעָזְבו מכל עוזריהם, והוא ועשרה רוכבים עמו צלחו את נהר פרת, וכאשר הוּנח להם מפחד האויב, נסעו אל ווֹלוגֵז מלך הפַּרתּים, והוא לא קבל את פניהם כּפני פליטי־מלחמה, כי־אם נתן להם כבוד רב, כאלו נמצאה עוד בידם משׂרתם הישנה.

ג. כאשר הגיע אנטיוכוס אל טַרְסוּס אשר בקיליקיה, פקד עליו פֵּיטוס שר־מאה אחד לאסרו בנחֻשתים ולשלחו אל רומא. אולם אספסינוס לא נתן להביא אליו את המלך בבגדי־אסירים, כי זכר לו את אהבתו הישנה ולא ישר בעיניו לנצור לו חמה בדבר עלילת־המלחמה, אשר לא נחקרה כל־צרכה. על־כן צוה להסיר את הנחֻשתים מעליו בעודו בדרך ודחה את זמן בואו לרומא ונתן לו לשבת בלַקֵּדֵמוֹן עד עת־מצֹא, וגם חִלק לו תרומת כסף רב, לא די מחית־ביתו לבד, כי־אם גם דֵי חיי־מלכים. וכאשר נודע לאֶפִּיפַנֶּס ולאחיו, אשר חרדו מאד לגורל אביהם, רָוַח להם מדאגותיהם הגדולות והקשות וגם תקוה קמה להם להשלים עם הקיסר, בשלוח אליו ווֹלוֹגֵז מכתבים לדבּר טוב עליהם. כי אמנם ראו טובה רבה [בחצר מלך־הפַּרתּים], אך לא עצרו כֹח להשאר לאֹרך ימים מחוץ לגבול ממשלת הרומאים, וכאשר נתן להם הקיסר חנינה, שבו אל רומא וגם אביהם מִהר לבוא אליהם מלַקֵּדֵמוֹן והם ישבו שם בכבוד גדול.

ד. ועַם־הָאַלַּנים, אשר כבר ספּרנו עליו למעלה, כי הוא אחד משבטי הסקִתּים היושבים על נהר טַנַּיִּס⁴²⁹ ועל ים מִאוֹטִיס⁴³⁰, נשא את לבו בימים ההם לפשוט על ארץ מדי⁴³¹ והמדינות הקרובות לבֹז בז. לדבר הזה כרתו האלנים ברית עם מלך ההורקנים,⁴³² השליט במעבר, אשר סגר עליו [לפנים] המלך אלכסנדרוס [מוקדון] בשערי־ברזל⁴³³ וכאשר נִתַּן להם לעבור, יצאו בהמון רב והתנפלו על בני מדי השוכנים לבטח, ושׂמו לבז את הארץ רבת־העם והמלאה כל מיני בקר ומקנה, ואיש לא נועז לעמוד בפניהם. כי גם פַּקוֹרא מלך הארץ נבהל מהם וברח אל מקום נשכח מני רגל והפקיר את הכֹּל בידי השודדים, ורק בעמל רב מצאה ידו לפדות מהם את אשתו ואת פלגשיו אשר נפלו בשבי, בשַׁלמו כֹּפר נפשן מאה ככר. ככה קל היה מאד לאלנים להוציא את שלל הארץ באין פוצה פה, ואחרי־כן פנו אל ארץ ארמיניה ושׂמו גם אותה לבז. וכאשר נִסה תִּרְדָּת⁴³⁴, המושל בארץ בעת ההיא, לצאת לקראתם למלחמה, כמעט נתפשׂ חי בידם בעת הקרָב, כי אחד האלנים השליך חבל ואמר למשוך אותו אחריו, אך יד המלך מצאה לפסוק את הרצועה ולהמלט. המלחמה הוסיפה עוד לעורר את חמת האלַנים, והם הפכו את כל הארץ לשממה, ואחרי־כן יצאו עם שלל גדול, שֹׁד שתי הארצות, ושבו אל גבולם.

פרק שמיני: על־דבר מְצָדָה ועל הסיקריים אשר ישבו בה. סִילְוָה עלה להלחם במבצר. נאום אלעזר.    🔗

א. ואחרי מות בַּסוּס ירש פלַוִּיּוּס סִילְוָה את משׂרתו והיה לנציב ביהודה. וכל הארץ נכנעה במלחמה, רק מבצר אחד עוד החזיק במרדו. על־כן הקהיל סִילְוה את הצבא המפֻזר בכל המקומות ויצא להלחם במבצר הזה. ושֵׁם המבצר מְצָדָה וראש הסיקריים, אשר כבשו את המבצר, היה אלעזר, איש־חיל ונשוא־פנים, מנכדי יהודה, אשר ספּרנו עליו למעלה, כי פִּתּה יהודים רבים לבלתי תת [את הרומאים] לפקוד את העם בעת אשר נשלח קְוִיריניוּס המעריך אל ארץ יהודה. וגם בימים ההם נוסדו הסיקריים יחד על כל האנשים, אשר בחרו להכּנע לפני הרומאים, וכאויבים הציקו להם באשר יכלו, גזלו את רכושם ושׁבו את בקרם ושלחו אש בבתיהם, באמרם, כי אין לשׂום פּדות בין השונאים הנכרים ובין האחים האלה רכי־הלב, הבועטים בחֵרות, אשר העם מחרף את נפשו עליה, והמודים בפיהם, כי בחרו להיות עבדים לרומאים. אולם הטענה הזאת היתה רק כסות־עינים על אכזריותם ותאות־בצעם, והמעשים באו וטפחו על פניהם. כי פגיעתם היתה קשה גם על האנשים, אשר חֻבּרו אליהם והרימו יד ברומאים אתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי־תוכחה על תרמית־לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת־זדון את המוכיחים, העונים בפניהם רשעתם, כי חרה להם על צדקת דבריהם. ובעת ההיא פרח הזדון למעלה בכל ארץ יהודה ולא היה דבר־תועבה, אשר לא נעשה, וגם אם יתחכם אדם לגלות דרכי־רשע חדשות, יבּצר ממנו להוסיף על המעשים ההם. כי דבק הרקב בַּכֹּל ואכל את היחיד ואת הצבור, וכל אחד נצח את חברו בחטאותיו לאלהים, ואיש ברעהו התחרה להרבות עָוֶל לאחיו הקרובים אליו. כי התקיפים לחצו את המון העם, וההמון שקד לאַבֵּד את התקיפים. אלה התאוו תאוה למשול ממשל־עריצים, ואלה השתוקקו לעשות חמס ולבֹז את הון העשירים. והסיקריים היו הראשונים, אשר החלו לעשות רשע וקמו באכזריות־רצח על אחיהם, ולא נבצר מפיהם כל דבר־חרפה ומידיהם כל מעשה־תועבה לאבדם ולכַלותם (את אחיהם). ואחריהם בא יוחנן והראה, כי הסיקריים היו עוד מתונים במעשיהם, ונקל היה בעיניו להמית את כל דורשי הישׁר והטוב, בעשותו בהם מעשים אשר יעשו לנבלים ולשונאי העם בנפש, כי מִלא גם את עיר־הקֹדש נאצות נוראות, כמעשה האיש אשר נועז לנַבּל את כבוד האלהים, ועל שלחנו העלה מאכלים אסורים ובטל את חֻקי הטהרה, מצוות התורה ונחלת אבותינו. ועל־כן לא יפָּלא בעינינו, כי לא שמר האיש הזה את חֻקי החמלה והאהבה לרעהו, אחרי אשר עבר ברוח שגעון על חֻקי יראת אלהים. ובבוא אחריו שמעון בן גיורא – הנשאר דבר רע, אשר לא עשו ידיו? או הנמצא בוז וקלון, שלא הביא על האזרחים החפשים, אשר הקימו אותו לעריץ? הזכר ברית־אהבה, הזכר רחמי־אחים, בהוסיפו אֹמץ במעשי־רצח מיום ליום? הם חשבו, כי דרך איש נבזה ונבל היא לעשות רעה לזרים, ורק השופך את חמתו על אחיו נותן אות לנדבת־לבו. ולשגעון האנשים האלה חֻבּרה הוללות האדוֹמים, כי אלה הטמאים המבישים שחטו בידיהם את הכֹּהנים הגדולים, למען תכבה הגחלת האחרונה, אשר נשארה מיראת האלהים, ואחרי־כן הכריתו את השריד האחרון לסדרי המדינה, ועל מקומו הקימו ממשלת־זדון מאין כמוה בכל העיר. ובקרב השערורה הזאת פרח זרע הנקרא קנאים, אשר כשמם כן היו מעשיהם, כי כל מעשה רע היה להם למופת ומכל התועבות, אשר נעשו לפנים ונשארו לזכרון, לא היתה אף אחת, אשר נמנעו מִקַּנא בה ומעשות כמוה. אמנם הם קראו לעצמם בשם הזה, באמרם, כי הם מקנאים לדברים טובים (לשם שמים), ולא נודע, אם צחוק עשו להם בעשוקים מתוך יֵצר לבם האכזרי כחית־טרף, או כל רֶשע ואון למעשה טוב היה בעיניהם. ואולם כל אחד מהם מצא באחריתו את הגמול הראוי לו, כי האלהים שלם לכֻלם את שׂכר פעֻלתם, וכל היסורים, אשר יוכל לשאת אדם חי, כֻּלם עברו עליהם, עד בוא הקץ לחייהם, ונוראים ומשֻׁנים היו ענוייהם במותם. ובכל־זאת יצדק האומר, כי סבלותיהם לא הגיעו עד מדת מעשיהם הרעים. הן באמת לא נמצא [בעולם] גמול־צדק למעלליהם. אולם לא פה המקום לספֹּד כהלכה לחללי אכזריותם, ועלי לשוב אל החלק אשר נשאר לי עוד מספור המעשים.

ב. שׂר צבא הרומאים יצא עם חילו להלחם באלעזר ובסיקריים היושבים עמו במְצָדָה וכבש במהרה את כל הארץ מסביב והעמיד חיל־משמר בכל מקומות־הכּשׁר, גם בנה דָיֵק על כל המבצר מסביב, למען אשר לא יקל לאחד הנצורים לברוח, וקבע משמרות על הַדָּיֵק. והוא חנה במקום, אשר מצא בו חפץ לצור משם על המבצר, כי שם היו סלעי המבצר קרובים אל ההר אשר ממולו, אף כי קשה היה לנהל את הצבא דֵי־מחסורו במקום הזה. ולא הלחם בלבד הובא ממרחק ביגיעה רבה בידי היהודים המֻּפְקדים על הדבר, כי היה עליהם גם להוביל (על כתף בהמות־סבל) את המים, אחרי אשר לא נמצא בכל המקום ההוא אף מעין אחד. וכאשר הכין לו סילוה את כל צרכיו, שׂם את לבו לעבודת המצור, אשר דרשה תבונה רבה ויגיעה קשה, כי חזק היה המבצר מאד וזאת היא תכונתו:

ג. מכל עברי סלע רחב־ידים וגבוה מאד נמצאו מורדות תלולים, השוקעים למטה אל תוך תהומות, אשר אין חקר לעמקן ולא תעבור בהן רגל כל חיה. רק בשני מקומות משֻׁפּע הסלע מעט, ושם נמצאים משעולים אליו, וגם הם לא רחבים. שתי הדרכים האלה, אחת עולה ממזרח־שמש, מעבר ים־המלח, והשניה ממערב, ונקל יותר לעבור בה. הדרך הראשונה נקראה בשם הנחש, כי היא צרה ומתעקלת בלי־הרף כנחש, כי ראשי הצוקים הגבוהים סוגרים עליה והיא פונה לאחור פעמים רבות, ואחרי־כן היא מתארכת מעט ומתקרבת בקשׁי אל קצה. העולה בדרך הזאת צריך להתחזק על עמדו באחת מרגליו חליפות, כי המות נשקף לקראתו, באשר משני עבריו פוערות תהומות עמֻקות את פיהן, ולאימת מראֵיהן לא יעמוד גם לב איש־חיל בקרבו. וההולך שלשים ריס בדרך הזאת מגיע עד כִּפת הגבעה, אשר אין ראש הצוק חד, כי־אם מישור רחב על גבה. יונתן הכהן הגדול הוא אשר בנה לראשונה מבצר במקום הזה וקרא לו מְצָּדָה, ואחרי־כן שקד המלך הורדוס ימים רבים לחזק את המקום. הוא הקים חומה מסביב לכל ראשי ההר, שבעה ריס ארכה, כֻּלה עשויה אבן לבנה, קומתה שתים־עשרה אמה ועביה שמונה אמות, ובנה על החומה מלמעלה שלשים ושבעה מגדלים גבוהים חמשים אמה, ומן המגדלים האלה היה מבוא אל הבתים הבנוים מבית לחומה לכל ארכה. ואת ראש ההר, אשר היתה אדמתו דשנה ופוריה מכל שדה־זרע, יעד המלך לעבודת האדמה, למען אשר לא יגועו ברעב כל החוסים במבצר הזה בהִכּרת להם משען לחם מחוץ. וגם בית־מלכים בנה לו הורדוס במבצר במורד המערב, מתחת לחומה הסוגרת על ראש ההר, והארמון נשקף לצד צפון. וחומת הארמון היתה גבוהה ובצורה מאד, ובארבע קרנותיו היו מגדלים גבוהים ששים אמה. ותכונת חדריו אשר בקרבו והאולמים והמרחצים היתה רבה ועשירה, ובכל מקום התנשאו עמודים עשוּים אבן אחת (שלֵמה) והקירות וקרקע הבתים נרצפו אבני־צבעונים. ובכל מקום אשר היה בו משכן־אדם, בעיר העליונה ומסביב לבית־המלך ולפני החומה, חצב הורדוס בין הסלעים ברֵכות למקוֵה המים, ובזה התחכם להשקות את יושבי המקום, כאִלו נמצאו להם מי־מעיָנות. ומסִלה חצובה בסלעים עלתה מארמון המלך אל ראש ההר ולא נראתה לעיני העומדים מחוץ. אך גם בדרכים הגלויות לא עצרו האויבים לעלות על־נקלה. כי תכונת דרך המזרח לא נתנה לעבור כאשר דברנו למעלה. ואת דרך המערב גדר המלך במגדל הבנוי במקום צר, במרחק אלף אמות ויותר מראש הגבעה, ולא קל היה לפסוח על המגדל או לכבשו, וגם לעוברי־דרך ההולכים לבטח קשה היה לעבור במקום ההוא. ככה שֻׂגב המבצר הזה בידי שמים ובידי אדם גם־יחד נגד האויב העולה עליו למלחמה.

ד. ועוד נפלא מאלה היה חֹסן אוצרות הצידה, אשר נצברו בקרב המבצר ונשמרו ימים רבים. כי לחם רב נמצא פה די־צֹרך הנצוּרים וגם יין ושמן למכביר. ומלבד זאת נערמו שם מיני קטניות שונים ותמרים. וכאשר תפשו אלעזר והסיקריים את המבצר בערמה, מצאו שם את כל הצֵידה, והנה היא טובה ורעננה וכמעט לא שֻׁנתה מפרי חדש אשר הֻנח זה מקרוב, אף כי מן העת אשר הֻנחה למשמרת עד אשר נפל המבצר בידי הרומאים עבר זמן מאה שנה. – ואף הרומאים ראו את הצידה והיא לא נשחתה עוד. ואמנם לא ישגה איש באמרו, כי סבת הדבר, אשר נשאר הפרי בתקונו, היא טהרת האויר ברום המצודה הזאת, כי נקי הוא מכל אֵדים עכורים, המרחפים [בשפל] בקרבת האדמה. – במבצר נמצא גם המון כלי־נשק, אשר השאיר שם המלך די עשרת אלפים חמושים, גם ברזל מֻצָּק ונחשׁת ועופרת. והנה סבה גדולה היתה לכל הכבודה הזאת, כי אומרים, אשר הכין הורדוס את המבצר הזה למענו, למצֹא שם לעת־מצֹא מנוס מפני הרעה הכפולה אשר היתה נגד פניו. כי רעה אחת נשקפה לו מעם־היהודים, פן יוריד אותו מכסאו וימליך עליו איש מבית המלכים אשר היו לפניו. והרעה השניה והקשה עוד מן הראשונה היתה אימת קלֵיאופּטרה המולכת במצרים, אשר לא כסתה על מזמותיה וכפעם בפעם אִלצה את אנטוניוס בדבריה ודרשה ממנו להמית את הורדוס ולתת לה את מלכות יהודה למנחה. ומה נפלא הדבר, אשר לא שמע אנטוניוס למצוותיה, אף כי נלכד בשחיתות אהבתה לאין־מרפא והיה לה לעבד, ואיש לא פלל, כי ימנע ממנה את אשר שאלה. אך הדאגות האלה העירו את הורדוס להכין את מבצר מצָדה, ובזאת השאיר לרומאים עבודה לעת קץ המלחמה ביהודים.

ה. ואחרי אשר בנה שר צבא הרומאים דָיק על המקום מסביב, כאשר אמרנו כבר למעלה, ושקד להאביד מנוס מן הנצורים, החל את עבודת המצור ומצא לפניו רק מקום אחד, אשר יוכל לשפוך עליו סוללה. מאחורי המגדל, הסוכך על הדרך העולה מפאת־מערב אל ארמון־המלך, ומשם עד ראש־ההר נמצאה רמת־סלעים רחבה למדי ובולטת, והיא כשלש מאות אמה למטה מגֹבה מְצָדָה. לרמה הזאת קראו בשם „הלבנה“. סילוה עלה על הרמה וכבש אותה וצוה על אנשי־הצבא לשפוך שם סוללה. בנפש חפֵצה מלאו אנשי־הצבא את מצותו והרבה ידים עסקו בעבודה הזאת, עד אשר העלו סוללה חזקה ברוּם מאתים אמה. ואולם גם הבנין הזה לא היה מוצק כהלכה, וגם נראה, כי קצרה מדת גבהו להיות בסיס למכונות־המצור. על־כן הוקמה עליה במת אבני־גזית גדולות, חמשים אמה רחבה וחמשים אמה קומתה. ומעשה המכונות היה כמעשה כלי־המלחמה הראשונים, אשר המציאו לפנים אספסינוס ואחריו טיטוס בתבונת־כפיהם. מלבד זאת נבנה עוד מגדל גבוה ששים אמה, מצֻפּה כֻלו ברזל, ומראש המגדל הזה הרבו הרומאים לירות מכלי־הקלע המהירים ומהבליסטראות וגרשו על־נקלה את העומדים בראש החומה ולא נתנו להם להרים ראש (להציץ). ובין כה וכה הקים לו סילוה כר גדול וצוה לנגח את חומת־המבצר בלי־הרף, ואחרי עמל רב עשה פרץ בחומה והרס אותה במקום ההוא. אולם הסיקריים הקדימו לבנות להם בחפזון חומה שניה מבית, אשר אמרו בלבם, כי תחזיק מעמד גם בפני המכונות, כי בנו אותה מחֹמר רך, למען תוכל לעצור את הֹלם הכרים. וזה מעשה החומה: הם רבדו שורות קורות גדולות אחת על השנית וחבּרו אותן בקצותיהן, וככה עשו להם שני דפנים מקבילים ורֶוַח ביניהם כעבִי־חומה, ואת הרֶוח הזה אשר בתָּוֶך מִלאו עפר. ולבל יִשָּׁפך העפר בהעלותם את גֹבה הסוללה, חבּרו את קורות־הַשְּׁתִי בקורות־עֵרֶב (כלונסאות), עד אשר היה כל הבנין כמראה בית. והכרים בהלמם נעצרו על־ידי החֹמר הרך ושבו ריקם, ובנַגחם את העפר התחוח הפכו אותו לחֹמר מוצק. כאשר הכיר סילוה את הדבר הזה, שׂם אל לבו, כי יֵקל בידו לכבוש את החומה הזאת באש, וצוה על אנשי־הצבא ליַדות בה לפידים בוערים בהמון. חיש מהר אחזה האש במצודה, אשר נבנתה עץ ברֻבּה, וגם לִהטה במחִלות־העפר עד היסוד ושלחה להבות גדולות למרחוק. והנה בראשונה נשב רוח מצפון (מצפון־מזרח) והפיל אימה על הרומאים, כי הרים את הלהבה למעלה וסחף אותה על פניהם, עד שכמעט נואשו ממכונות־המלחמה, בחשבם, כי תהיינה למאכלת־אש. אולם אחרי־כן נהפך הרוח פתאם והיה לרוח דרום (דרום־מערב) – כאִלו עשתה זאת יד־אלהים – ונשב בחזקה אל העבר השני ונשא את הלהבה אל החומה והרס את כֻּלה עד היסוד. והרומאים ראו בדבר הזה אות ומופת, כי האלהים נלחם להם, ושבו בשמחה אל מחנם וגמרו להבקיע אל אויביהם ביום מחר, ובלילה חִזקו את השומרים והזהירו אותם, פן יברחו אנשים מן המבצר ויִמָּלטו.

ו. אולם אלעזר לא חשב להמלט על נפשו. וגם לא עלה על לבו לתת לאחד מאנשיו לעשות כזאת. ובראותו, כי החומה שרופה באש וכי נסתרה ממנו כל דרך־ישועה וכל עצת־גבורה, שִׁוה לנגד עיניו את כל אשר יעשו הרומאים לו ולאנשיו ולנשיהם ולטפם לעת תגבר ידם עליהם, וגמר בנפשו למות הוא וכל אשר עמו, בחשבו כי זאת היא הישרה מכל הדרכים במעמד הזה. הוא הקהיל את בעלי־הנפש אשר בקרב חבריו ועורר אותם לעשות את המעשה, בדבּרו אליהם לאמר: „הוי אנשים גבורי־החיל! הן מני־אז קבלנו עלינו לבלתי עבֹד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצַוָּה עלינו להשלים בפֹעל־כפינו את משאת־נפשנו ואל נַעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי־עבדות עם שפטים נוראים – והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים אם נפֹּל חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להלחם אתם. והנה אני חושב, כי צדקה עשה אתנו אלהים בתִתּו בידֵנו למות מוֹת גבורים בני־חורין, כאשר לא היה לאֵל־יד אחינו, אשר באה מפלתם כחֶתף. והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אֵידֵנו, אך הרשות נתונה לנו לבחֹר מוֹת־גבורים, אנו ומחמדי־עינינו יחד. הן יִבָּצר מן האויבים להניא את עצתנו זאת, אף כי כל חפצם הוא לתפשנו חיים! וגם ממנו יבָּצר לנַצח אותם במלחמה. ואמנם מתחִלה, לעת אשר קמנו להלחם בעד חרותנו ותלאות רבות מצאונו מידי אחֵינו, ועוד גדולות מאלה מידי אויבינו, – אולי אז היה עלינו לתַכֵּן את רוח אלהים ולהבין, כי חתם את גזר־דינו על זרע היהודים אשר אהב לפנים. כי לוּ הוסיף להאיר את פניו אלינו או רק רגע קטן קצף עלינו, כי אז לא הסתיר את פניו מֵראות את האבדן הגדול הזה ולא הסגיר את עיר־קדשו לאש ולהריסות האויב, ואנחנו – האמנם נדַמה בנפשנו להנצל לבדנו מכל זרע היהודים ולשמור על חרותנו כאִלו לא חטאנו לאלהים ולא דבק עָול בידינו – תחת אשר לִמַּדנו גם אחרים להָרֵע? התבוננו וראו! הנה הראה לנו אלהים, כי כל בטחוננו היה הבל ותֹהו, בהביאו עלינו צרה נוראה להוביש את תקוותינו הטובות. כי תכונת משׂגב המבצר לא היתה לנו לישועה, ועם כל הלחם הנמצא בידינו לשׂבע והמון הנשק הגדול וכל הכבודה הרבה והעצומה בושנו מכל תקוותינו ולא נוכל להציל נפשנו, – אין זה כי־אם יד אלהים עשתה זאת! הן לא במקרה הפכה האש הנטויה לקראת האויב את פניה אל החומה, אשר הקימו ידינו. רק אות עבֵרה הוא, גמול חטאותינו הרבות, אשר חטאנו במשובה ובזדון לאחינו בני־עמנו. ואמנם על הדברים האלה לנו לתת דין וחשבון לא לפני הרומאים אויבי־נפשנו, כי־אם לפני האלהים, ונוח יהיה לנו משפטו ממשפט השונאים. על־כן תמותנה־נא נשינו בטרם נִטמאו, ימותו־נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי־כן נגמול איש לרעהו חסד־גבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חרותנו אֵלי־קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה, כי יתעצבו הרומאים אל לבם, אם לא יתפשונו חיים, ויבוֹשו מתקותם למצֹא שלל רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעֵדה אחרי מותנו, כי לא סַפנו ברעב ובמחסור, כי־אם בחרנו במות מחיי־עבדות, כאשר קבלנו עלינו מראש.“

ז. אלה הדברים אשר דבר אלעזר. אך דבריו לא נכנסו אל לבות כל העומדים עליו. אמנם רבים מהרו לשמוע לעצתו, וכמעט נגשו בתאות־נפש למַלא אחריה, בחשבם, כי טוב ויפה יהיה להם המות. אולם רכי־הלב בהם התעוררו לחמול על נשיהם וטפם ושִׁוו לנגד עיניהם את המות העתיד לעצמם, והביטו זה אל זה ודמעות עיניהם ענו בהם, כי אין דעתם נוחה מהמחשבה הזאת. ואלעזר ראה את מֹרך־לב האנשים, אשר לא קמה בהם רוח לשמוע לעצתו הכבירה, וחרד פן ימסו באנחותיהם ובדמעותיהם את לב גבורי־החיל־אשר הטו אֹזן לדבריו, ועל־כן לא חדל לדבּר על לבם, כי־אם עמד על רגליו מלֹא־קומתו בלב נכון וברוח אדירה ודבּר אליהם דברים נשגבים על נצח נשמת האדם⁴³⁵, וקרא אליהם בקול גדול וחזק, בנעצו את עיניו בּבוֹכים: „מה מאד נכזבה תוחלתי! אמֹר אמרתי בלבי, כי אני יוצא למלחמת החרות ואִתּי אנשים גבורי־חיל, אשר קבלו עליהם לבחֹר בחיי־כבוד או במות, והנה לא נבדלתם מכל החשֻׁכּים בגבורתכם ובעֹז־רוחכם, וירֵאים אתם את המות הזה הבא לפדוֹתכם מצרות נוראות, תחת אשר היה לכם לקבלו מבלי התמהמה ומבלי חכות לעצתי. הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, למדונו חֻקי תורתנו, תורת אלהים, וגם אבות־אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגֹדל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המות⁴³⁶. כי המות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נוה הטהרה, אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדַאבה; וכל העת אשר הן אסורות בגוִיה הבָּלה⁴³⁷ ושבֵעות רֹגז יחד עמה הן באמת חשובות כמֵתות. כי לא יכּון הקשר בין חלק האלהים ובין החלק הבָּלה. ואמנם הנשמה חושפת את כֹּחה הגדול בעודה אסורה בגוף, כי היא עושה אותו לכלי מקבל רשמי החושים, וגם היא מניעה אותו באין רואה ומגדלה ומרוממה אותו במעשים מעל לתכונתו הכָּלה⁴³⁸; אולם אחרי אשר תפָּטר הנשמה מהסבל המושׁך אותה אל האדמה, הדבק בה, ותגיע אל משכן נחלתה, רק אז תחליף כֹּח־נצחים ותִגבּר אונים באין־מעצור מעברים, ולא תֵרָאה עוד לעיני אדם, כי תהיה כאלהים. והן אין רואה אותה גם בעודה בגוף, כי היא נסתרה מן העין בבואה אליו ונעלמה בצאתה ממנו. ורק תכונה אחת לה – כי אין כליון שולט בה, והיא סבת כל התמורות אשר בגוף, וכל אשר תגע בו הנשמה יחיה ויפרח, וכל אשר תרחק ממנו יִבלה וימות. כה גדול חלקה בַּנֵּצח! השֵּׁנה תהיה לנו למופת נאמן על צדקת דברינו, כי בעת השֵּׁנה אין הגוִיה מושכת אחריה את הנשמה, והשעה היא שעת מנוחה נעימה לנשמות העזובות לנפשן, והן באות בסוד אלהים, הקרוב אליהן, ומשוטטות בּכֹּל וצופות עתידות רבות. ולמה זה נירָא מות – תחת אשר אנו אוהבים את המרגֻּעה בעת שנתנו? והלא אִוֶּלת היא בלבנו לרדוף אחרי החֵרות בחיים (בעולם־הזה), בעוד עיננו צרה בחֵרות־נצחים (בעולם־הבא). והנה אם נלך בדרכים, אשר למדנו מאבותינו, עלינו לתת מופת לרבים ולקבל את המות באהבה, ואם נבקש עֵדי־אמת בקרב הנכרים, נתבונן אל דרכי אנשי הֹדו, השׁוקדים על דרכי החכמה כל ימיהם. האנשים המשכילים האלה נושאים את עֹל חיי־הבלם בלי־חמדה, כי חלדם נחשב בעיניהם לעבודה זרה, אשר נגזרה עליהם מידי שמים, וכל ישעם וחפצם להתיר את הנשמות ממאסר הגוִיות, ובאין צר ומצוק ולחץ נגד פניהם, רק מעֹצם תשוקתם לחיי־נצחים הם גולים את אזני חבריהם, כי עוד מעט ילכו ואינם, ואין איש מניא את עצתם, כי־אם כל האנשים מתברכים בהם, וכל אחד נותן בידיהם פקֻדות (בשׂורות) לאֶחיו [המתים], והם מאמינים בלבב שלם, כי חיי הנשמות יחד הם נצח ואמת. ואלה (ההולכים למות) שומעים את דברי הפקֻדות, ואחרי־כן הם נותנים את בשרם לאש, למען אשר תצא הנשמה בטהרה מן הגוף, ומתים לקול שירה וברכה. ונוח לאוהביהם לשלוח אותם לקראת המות מאשר ליתר האנשים לשלוח את בני־עירם לדרך רחוקה, והם (החיים) בוכים על מנת־חלקם ומהללים את המתים, כי זכו לעמוד במערכות הכתובים לחיי־עולם. ואיך לא נבוש ונכָּלם, אם נפֹּל ברוחנו מההֹדים, ובמֹרך־לבנו נעטה חרפה רבה על חֻקי תורתנו, אשר קנאו בהם כל בני־האדם? ולוּ גם למדנו למבראשונה את הפך הדבר הזה, כי החיים הם תכלית הטוב לאדם והמות הוא אסון נורא, הנה השעה מצַוה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המות בלב נכון, כי רצון אלהים הוא, ולא נוכל להמלט מן הגזרה. ורואה אני, כי מימי־קדם הוציא אלהים את המשפט הזה על כל זרע היהודים⁴³⁹ ואין לנו עצה למצֹא ישועה ממנו, אם נמאן הפעם לפרשׁ מן החיים. ואל תלַמדו חובה על עצמכם ולא זכות על הרומאים, כי במלחמתנו אִתּם אבדנו כֻלנו. הן לא יד גבורתם עשתה זאת, כי־אם כֹּח נעלה מהם היה סבּת הדבר ונתן להם להתיַמר בנצחון. האם בנשק הרומאים נפלו היהודים היושבים בקיסריה? הן לא עלה על לבם למרוד ברומאים, ובעוד הם מקַדשים את יום־השבת קפץ אליהם המון אזרחי קיסריה ושחט אותם עם נשיהם וטפם, בטרם הספיקו לעמוד על נפשם, ולא שׂם את לבו לדברי הרומאים בעצמם, אשר הודיעו, כי רק אנו המורדים לאויבים נחשבים בעיניהם. ואולי יאמרו, כי יושבי קיסריה היו אנשי־ריב כל הימים לשכניהם היהודים ומצאו הפעם שעת־הכּשׁר לכַלות בהם את חמתם הישנה, אך מה נדבר על־דבר היהודים בבית־שאן? הן אלה ערבו את לבם להלחם ליוָנים בנו, ולא זכרו ברית־אחים לנו במלחמתנו עם הרומאים; ואמנם הרבה הועילה להם אהבתם ואמונתם לאלה (ליוָנים)! הם נרצחו בידיהם בענויים קשים עם כל בני־ביתם יחד, וזה היה שׂכרם, אשר קבלו חֵלף אמונתם בברית. והרעה, אשר לא נתנוּנו לעשות לאלה (ליונים), נִתּנה בראשם, כאִלו הם זממו לעשותה. הלא תדעו, כי אין אף אחת בכל ערי סוריה, אשר לא המיתה את היהודים היושבים בקרבה, אף כי היהודים האלה היו לנו שונאים קשים ורעים מהרומאים. ככה עשו יושבי דמשק, אשר לא ידעו אף לבדות איזו עלילה שיש בה טעם, ומִלאו את עירם רצח תועבה, בשחטם שמונה־עשר אלף נפש, יהודים ונשיהם יחד. וגם שמעו אזנינו, כי מספר היהודים, אשר מתו מוֹת־ענויים בארץ מצרים, עלה על ששים אלף נפש. אמנם היהודים האלה מתו ככה, כי ישבו בארץ לא להם ולא יכלו להשיב לשונאיהם אל חיקם – אולם מה היה לאחינו היושבים בארץ נחלתם, לכל אלה אשר קראו מלחמה על הרומאים? הנבצר מהם דבר, למען חַזק את לבם בתקוה נאמנה לנַצח את שונאיהם? הן נשק נמצא בידם למכביר וחומות ומצודות נשגבות היו להם ורוח נערצה עוררה אותם למלחמה בעד החרות, ולבם היה לב־גבורים אשר לא ישוב מפני כֹל, וכל אלה יחד עודדו אותם למרד. אבל רק למצער הועילו להם כל אלה, ובנַשאם את תקוותינו למעלה נהפכו והיו למקור תלאות נוראות. נפלו, נפלו כל משגביהם! כלם כרעו לפני האויבים כאלו הוכנו לפאר את נצחונם, ולא להיות לישועה לכל החוסים בהם. ועלינו לומר: אשרי הנפולים בקרָב, כי מתו בהלחמם בעד חרותנו ולא במכרם אותה [לאויבים]. ומי לא ינוד לגורל ההמון הרב, אשר נכנע תחת ידי הרומאים? ומי לא ימהר לבחֹר במות, בטרם ראו עיניו ברעה אשר מצאה אותם? אלה כרעו למות תחת כלי־המשחית, אלה נשרפו באש, אלה נפחו נפשם תחת שוטי מציקיהם ואלה – נאכל חצי־בשרם בשִׁני חיות רעות, ועוד נשארו בחיים ונקדשו לסעֻדה שנית להיות להן לטרף, לשעשע את לב השונאים ולמַלא פיהם שחוק. אולם מאמין אני, כי יש עוד אמללים מאלה – כל אלה אשר נשארו חיים, המתפללים כל היום למָות ואיננו! ואיה העיר הגדולה, עיר ואם לכל זרע היהודים, עם חומותיה הרבות והבצורות עם כל חֹסן מצודותיה ותפארת מגדליה הנאדרים, היא אשר צרה מהכיל את כל הכבודה הרבה הערוכה למלחמה, ולא היה מספר לרבבות האנשים המתנדבים להלחם למענה? איה הקריה הנאמנה, אשר אמרנו, כי אותה אִוה אלהים למושב לו? עד היסוד נהרסה, נהפכה משֹׁרש, ורק זֵכר אחד נשאר לה – מרבץ מחריביה על משואותיה! הזקנים יגיעי־כח מתאבקים באפר הר־הבית ונשים אחדות מסתּופפות בה, אשר השאירון השונאים בחיים להתעלל בהן בחרפה ובכלִמה. וכי ישיב אחד ממנו זאת אל לבו – היעצור כֹּח להביט אל אור השמש, אף אם לא יהיו חייו תלואים לו מנגד? מי האיש, אשר מלאוֹ לבו לשנֹא את עיר אבותיו, מי האיש רך־הלבב החפץ חיים, אשר לא יתמרמר בלבו, כי עודנו חי כיום הזה? הוי מי יתן מוּתנו כֻּלנו, טרם ראו עינינו את העיר הקדושה ההיא נהרסה בידי האויבים, ואת היכל־הקֹדש מחֻלל ונִתּץ. והנה שעשעה נפשנו תקוה, הנאה לאנשי־חיל, אולי תמצא ידנו לקחת מאויבינו את נקמת ירושלים, ואחרי אשר נכזבה תוחלתנו והשאירה אותנו לבד בצרה גדולה, נמהר לבחֹר לנו מיתה יפה. נרחם על נפשותינו ועל נפשות עוללינו ונשינו בעוד לאל־ידינו לרחם עליהם. הן למות נולדנו ולמות הולדנו את צאצאינו, ומן המות לא יִמָּלטו אף המאֻשרים בבני־האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו – כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מברִיָּתו, ורק מִמֹרך־לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי סרבו לבחֹר מות בשעת הכּשׁר. והנה בגבורה וברוח נדיבה מרדנו ברומאים, וכאשר קראו לנו זה מקרוב להכָּנע בפניהם ולהציל את נפשותינו, לא שמענו לקולם. ומי בקרבנו לא יבין את עֹצם עברתם, כאשר תמצא ידם לתפֹּשׂ אותנו חיים? אוי לבני הנעורים, אשר יפרכו היסורים הרבים את כֹּח עלומיהם, ואוי למלאי־הימים, אשר יִכְשׁל כֹּח זקנתם לשאת את הצרות. ראֹה יראה האחד בהלקח ממנו אשת־נעוריו לחרפות ושמוע ישמע את קול בנו המשַׁוע לעזרת אביו – וידיו תהיינה אסורות ולא יהיה לו כֹח להושיע! לא ולא! עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומוֹת נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני־חורין נִשָּׁאר בעזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו ובנינו! ככה צוו עלינו חֻקי תורתנו, על זאת מתחננים אלינו נשינו ובנינו! האלהים פקד עלינו את הגזרה הזאת, והיא העצה היעוצה על אף הרומאים ועל חמתם: יראים הם, פן ימות אחד ממנו, טרם ילך שבי לפניהם. נמהר־נא במעשינו ותחת שמחת השונאים על שברנו, אשר אליה הם נושאים את נפשם, נשאיר להם מבוכה ותמהון, בראותם את גבורת־לבנו.“

פרק תשיעי: היהודים אשר במבצר שמעו לדברי אלעזר ושלחו יד בנפשם, חוץ משתי נשים וחמשה ילדים.    🔗

א. עוד טרם כלה אלעזר לדבּר על לב אנשיו, הפסיקו כֻלם את דבריו ומהרו לעשות מעשה, כי מלאו רוח גבורה, אשר נלאו להכיל. וכמו חזקה עליהם יד אלהים, יצאו כֻלם, ורבים בקשו לעבור במרוצתם את רעיהם, בהאמינם, כי בזאת יַראו את גבורתם ונדיבות־לבם, כשלא יהיה חלקם עם האחרונים. ככה גדלה תשוקתם לשחוט את נשיהם, את בניהם, ולשלוח יד בנפשם! וכאשר נגשו לעשות את דברם, לא נפל לבם עליהם – כאשר יחשוב החושב – ולא מָשה מהם הרוח, אשר צלחה עליהם לשֵׁמע דברי אלעזר. אמנם רחמיהם נכמרו על קרוביהם מחמדי־עיניהם, אולם המחשבה, כי יעצו טובה על הנפשות היקרות להם, חִזקה את לבם. הם חבקו את נשיהם באהבה רבה ולחצו אל לבם את הילדים ונשקו להם בדמעות על עיניהם בפעם האחרונה, ויחד עם זה השלימו את עצתם, וידיהם כנכריות נחשבו בעיניהם למעשה הזה. ובהשיבם אל לבם את הרעה, אשר תמצא אותם בנפלם בידי הרומאים, מצאו את נחמתם בצרת הרצח הזה. ולא היה אף איש ביניהם, אשר נבצר ממנו אֹמץ־לב לעשות את הדבר, וכֻלם שחטו את בני־ביתם. אוי לאמללים האלה, אשר לקלה בכל הרעות נחשב בעיניהם לשחוט בידיהם את נשיהם ואת בניהם! ואחרי כַלותם את הדבר הזה, לא יכלו עוד לשאת את מכאוביהם וחשבו, כי חטא יחטאו להרוגים, אם יִוָּתרו בחיים אחריהם אף שעה קלה. על־כן מהרו לאסוף את כל רכושם אל מקום אחד ולשלוח בו אש. ואחרי זאת בחרו בגורל עשרה אנשים מתוכם, אשר ישחטו את כֻּלם. וכל אחד השׂתרע על הארץ ליד אשתו ובניו ההרוגים וחבק אותם בזרועותיו ופשט ברצון את צוארו לשחיטה בידי האנשים, אשר מִלאו את המעשה הנורא הזה. והאנשים האלה שחטו את כֻּלם בלֹא־רעד, ואחרי־כן הפילו גורל ביניהם, למען ישחט הנלכד בגורל את תשעת חבריו, ואחרי המיתו את כֻּלם יטרוף את נפשו בכפו. וכֻלם בטחו איש ברעהו והאמינו, כי אף אחד מהם לא ישַׁנה אחרי המשפט אשר יצא עליו לשחוט את להִשָּׁחט. לאחרונה מסרו התשעה את עצמם לשחיטה, והאחד, אשר נותר אחריהם, בדק את המון השוכבים על הארץ, פן נשאר מהמטבח הגדול ויבקש ממנו לשלוח בו יד. וכאשר נוכח לדעת, כי כֻלם מתו, הצית אש בכל פִּנות ארמון־המלך, ובכל עֹצם ידו תקע את חרבו בבשרו עד הנִּצב ונפל מת על־יד קרוביו [הנשחטים]. ככה מתו כֻלם באמונה, כי לא השאירו אחריהם נפש חיה למשוך בעֹל הרומאים. בכל־זאת נסתרו מפניהם אשה זקנה אחת ואשה אחרת ממשפחת אלעזר, אשר נפלאה מיתר הנשים בתבונה ובלמודים [בהשכלתה], ואִתּן יחד עוד חמשה ילדים, כי התחבּאו בצנורות המוליכים את המים אל העיר, בעת אשר יתר האנשים שׂמו את כל לבם לשחוט את קרוביהם. ומספר ההרוגים היה תשע מאות וששים נפש והנשים והטף בכלל. הדבר הנורא הזה נעשה בחמשה־עשר לחדש קסַנתּיקוֹס (ניסן).

ב. והרומאים אמרו בנפשם, כי עוד תהיה להם מלחמה, ולבשו את נשקם לעת עלות השחר והקימו גשרים על המעברות אשר בין הסוללות ובין פרצי החומה והבקיעו אל העיר. ובראותם, כי אין איש מקרב האויבים ורק שממון נורא בקרב הארמון ודממה מסביב, נלאו להבין את דבר המעשה, ולאחרונה הרימו קול־סְאוֹן, כאִלו אמרו לשלח אבן־קלע. וכאשר שמעו הנשים את הסאון הזה, עלו מן המנהרות וספּרו לרומאים את כל הנעשה, והאשה השניה היטיבה לבאר את הכֹּל ולתאר את המעשה לפרטיו. אך לא נקל היה לרומאים להבין את דבריה, כי לא יכלו להאמין לאֹמץ־הלב הגדול הזה. הם פנו לכבות את האש ובמהרה בקעו להם דרך בקרבּה עד בואם אל ארמון המלך. וכאשר מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי־אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למָות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה.

פרק עשירי: הסיקריים הבורחים אל אלכסנדריה הביאו תלאה על רבים, ולרגל זה נהרס (נסגר) שם ההיכל, אשר בנה לפנים חוניו הכהן הגדול.    🔗

א. אחרי אשר נכבש המבצר בדרך הזאת, השאיר בו שר־הצבא חיל־משמר ושב עם צבאו אל קיסריה. ולא נותר אף אויב אחד בכל הארץ (ביהודה), כי כֻלה נכנעה במלחמה הארֻכָּה, אשר פגעה גם ברבים מן היהודים הרחוקים, כי קמו בקרבם מהומות והביאו עליהם שואה. וגם אחרי כלות המלחמה ספו בגללה רבים מהיהודים היושבים באלכסנדריה של מצרים, כי נמלטו שמה סיקריים מתוך המהפכה, והמעט היה בעיניהם להציל את נפשם, כי עוד נשאו את נפשם למעשי־מרד חדשים ופִתּו רבים מהאוספים אותם אל בתיהם לקום ולהלחם בעד החרות ולהאמין, כי אין הרומאים טובים מהם (ראויים למשול בהם), ולקבל את עֹל מלכות אלהים לבדו. וכאשר יצאו אחדים מטובי היהודים להפר את העצה הזאת, המיתו אותם הסיקריים ואִלצו בדברים את יתר היהודים לעשות מעשה־מרד. וכראות ראשי הזקנים את משובת האנשים האלה, הבינו, כי תכלה אליהם הרעה, לכשיעלימו עיניהם מן הדבר, וכנסו את כל היהודים יחד וגִלו להם את העצה הנבערה, אשר יעצו עליהם הסיקריים, והראו אותם לדעת, כי יד אלה הביאה את כל הרעה [על ארץ יהודה], והוסיפו לדבּר: „גם הסיקריים הנמלטים אינם יכולים לבטוח בישועתם, בדעתם, כי בני־מות הם לעת יגַלו אותם הרומאים, על־כן הם מושכים אל העֹנש הנאה להם את הנקיים, אשר לא חטאו עמם“. ועוד הרבו הזקנים לדבּר על לב העם, למען יזָּהר ממוקשי־המות, אשר טמנו לו הסיקריים, ויתרצה אל הרומאים, בהסגירו בידם את האנשים האלה. וכאשר נוכח העם לראות את גֹדל הצרה, הטה אזנו לדברים האלה והתנפל על הסיקריים בחֹזק־יד וסחב אותם אל משפט הרומאים. שש מאות איש נתפשו מיד, והשׂרידים, אשר נמלטו אל ארץ מצרים [העליונה] ואל העיר נֹא, נלכדו אחרי זמן־מצער והובאו אל אלכסנדריה. וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כֹּח־סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי־שגעון והשני בשם עזוז־אמונה. כי מעַניהם התחכּמו להביא עליהם כל מיני יסורים נוראים וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת – כי יודו במו פיהם, אשר הם מקבלים עליהם את עֹל מלכות הקיסר, ובכל־זאת לא נכנע לבם, ואיש לא הוציא הגה מפיו, כי־אם כֻּלם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאלו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת־נפש קבלו את ענוייהם ואת להט־האש. ועוד יותר הכּו הנערים הצעירים את כל רואיהם בתמהון, כי גם מהם לא נכנע אף אחד לבַטא בשפתיו, כי הקיסר אדון לו. ככה נצח עֹז־הרוח את רפיון־הבשר!

ב. לוּפוּס היה נציב באלכסנדריה בימים ההם ומִהר להודיע את הקיסר על־דבר התנועה הזאת. וכראות הקיסר, כי לא יחדלו היהודים מחַבּל מזִמות־מרד כל הימים, ירא, פן יתאספו המורדים בהמון עוד הפעם על מקום אחד וגם ימצאו להם עוזרים, וצוה את לופוס להרוס את מקדש היהודים בארץ הנקרא על שם חוניו. בית־המקדש הזה נמצא בארץ מצרים ונבנה בידי חוניו ונקרא בשמו, וזה הדבר: חוניו בן שמעון, אחד הכֹּהנים הגדולים בירושלים, ברח מפני אנטיוכוס מלך סוריה בעת מלחמתו ביהודים ובא אל אלכסנדריה, וכאשר קבל אותו תלמי באור־פנים משנאתו לאנטיוכוס, הבטיחהו הכהן הגדול, כי יביא את עם היהודים עמו בברית, אם יטה המלך אֹזן לדבריו. והמלך הבטיח את חוניו לתת לו את שאלתו ככל אשר לאל־ידו, ואז בקש ממנו הַכֹּהן הגדול, כי ימַלא את ידיו לבנות בית־מקדש בארץ מצרים ולעבֹד שם את אלהים כחֻקי האבות, כי לדבר הזה יחַזק לב היהודים [היושבים בארצו] להלחם בשארית חֵמות עם אנטיוכוס, אשר החריב את בית־המקדש בירושלים, וגם תגדל אהבתם לו (לתלמי) ורבים יתלקטו אליו, למען עבֹד את אלהיהם לבטח.

ג. ותלמי שמע לדברים האלה ונתן לחוניו אחֻזת־ארץ דרך שמונים ריס מעיר נֹף (מֶנפי) במדינה הנקראה על שם הירוֹפוליס. וחוניו בנה שם מבצר והקים לו היכל אשר לא דמה במראהו להיכל ירושלים, כי היה כתבנית מגדל עשוי אבנים גדולות, ששים אמה קומתו. אולם את המזבח הקים כתבנית המזבח בירושלים, וככה עשה גם לכל כלי־הקֹדש, מלבד צורת המנורה. כי לא עשה לו מנורה עם כַּן, כי־אם נברשת־זהב מעשה צורף, השולחת את קרניה לעברים, ותלה אותה על שרשרת־זהב. ואת חצר־המקדש הקיף בחומת־לבֵנים ואת דלתות השערים עשה אבן. והמלך נתן לו גם נחלת־ארץ גדולה לאכול את פריה, למען ימצאו הכֹּהנים את לחם־חֻקם לשׂבע ועוד תשאר תרומה גדולה לעבודת אלהים. אמנם חוניו לא עשה את הדבר הזה בלב טהור, כי אמר להכעיס את היהודים אשר בירושלים, בשמרו להם עֶברה על אשר גֹרש משם, ועל־כן בנה את המקדש להדיח מהם את העם. בזה קם דבר חזון עתיק, אשר מלאו לו אז שש מאות שנה ושֵׁם ישעיהו נקרא עליו, כי הוא נבּא לבנין המקדש הזה במצרים לקץ הימים בידי איש יהודי. זה דבַר בנין המקדש ההוא.

ד. וכאשר קבל לופוס נציב אלכסנדריה את מכתב הקיסר, נסע אל המקדש והוציא משם חלק מכלי־הקֹדש וסגר את שערי ההיכל. ואחרי זמן־מצער מת לופוס ופוֹלּינוס ירש את משרתו, והוא לקח את כל כלי־הקֹדש ולא השאיר דבר, כי הרבה ליָרא את הכֹּהנים ואלצם להוציא אליו את כל הכלים ולא נתן את האנשים לגשת אל מקום המקדש ברצותם לעבֹד את אלהים, כי סגר את כל השערים ולא יכול עוד איש לבוא בהם, ולא השאיר אף זֵכר לעבודת אלהים במקום הזה. ובעת אשר נסגר ההיכל הזה מלאו שלש מאות וארבעים ושלש שנה⁴⁴⁰ לבנינו.

פרק אחד־עשר: על־דבר יונתן, אחד הסיקריים, אשר הקים מהומות בקירֵינֵי והוציא דבה רעה.    🔗

א. כמחלה רעה פשטה משובת הסיקריים גם אל קירֵינֵי. כי הנה טֻלטל שמה יונתן, איש נבל ונבזה, אשר היתה מלאכתו עבודת האורגים, והוא פִתּה רבים מדלת־העם ללכת אחריו והוליך אותם אל המדבר והבטיחם לתת להם אותות ומופתים, ואמנם נסתר מעיני הרבים במעשי תעתועיו ובתרמיתו. אך הטובים והנכבדים בקרב יהודי קיריני שׂמו לבם אליו וספּרו על־דבר מסעו ותחבולותיו לקַטּוּלוּס הנציב בחמש ערי לוּב⁴⁴¹. והוא שלח אנשי־צבא רוכבים ורגלים אחריו ונצח באפס־יד את היהודים, אשר לא היו מזֻינים, ורבים מהם הומתו מיד, ומתי־מספר נתפשו חיים והובאו אל קַטולוס. ויונתן, הראש לכל דבר המזִמה הזאת, נמלט על נפשו, אך הרומאים שלחו אחריו לבקשהו בכל הארץ ושקדו הרבה על הדבר. עד אשר נתפש בידם והובא אל הנציב. ובעמדו לפניו התחכם להסיר מעל ראשו את חרב נקמת הרומאים, בתתו לקַטולוס פתחון־פה לעשות מעשי־רשע. הוא דבּר שקר על עשירי היהודים, כי הם הורוהו לעשות את המזמה הזאת.

ב. וקטולוס קבל את דבר הדִבּה בנפש חפצה והפך את המעשה לעלילה גדולה, בהוסיפו עליו דברים נוראים רבים, למען ירָאה גם הוא כגבור מנצח את היהודים במלחמה, והרשיע לעשות מאד, כי נוסף על אמונתו הנמהרה לדבַר הדבּה לִמד עוד את הסיקריים להפיח שקרים. הוא צוה על יונתן לנקוב לפניו בשם אלכסנדרוס, והוא אחד היהודים, אשר זה מזמן התעבּר בו קַטולוס ולא כסה על שנאתו. וגם את בֵּרֵנִיקֵי, אשת אלכסנדרוס, משך קַטולוס אל העלילה והמית אותה עם בעלה לראשונה. ואחרי־כן המית את כל האנשים המצֻינים בעשרם כאלף⁴⁴² איש. חשוב חשַׁב, כי יוכל לעשות את זאת באין מכלים דבר, אחרי אשר החרים את רכוש הנרצחים אל אוצר הקיסר.

ג. וקַטולוס ירא פן יפרסמו היהודים היושבים ביתר המדינות את מעשי־רשעתו, ושלח את שקריו למרחוק ופִתּה את יונתן ועוד אחדים מהאסורים עמו לשׂים את עון המרד בראש טובי היהודים אשר באלכסנדריה וברומא, ובמספר האנשים, אשר הוציא עליהם את עלילת השקר הזאת, היה גם יוסף כותב הספרים האלה. אפס כי נכלי קַטולוס לא הצליחו, כאשר היה עם נפשו. כי הוא עלה אל רומא והוליך עמו את יונתן עם אנשיו האסורים באזִקים, והאמין בלבבו כי איש לא יחקור את דברי השקר אשר העידו לפניו, כאשר צוה אותם. אולם המעשה לא ישר בעיני אספסינוס, והוא חקר למצֹא דבר־אמת, ובהכירו, כי שקר הוא יסוד האַשמה, אשר יצאה על האנשים (טובי היהודים), נִקה אותם מפשע, כי גם טיטוס דבּר טוב עליהם, ועל יונתן פקד את מעשה־ידיו. הוא נשרף חי, אחרי אשר דשו את בשרו בשוטים.

ד. וקַטולוס יצא אז בשלום, כי בחסדי שני המושלים לא נגזר עליו עֹנש קשה, מלבד אשר יסרו אותו בדברים. אולם כעבור זמן־מצער אחזה אותו מחלה קשה, והוא התהפך על משכבו ולא מצא מזור, עד אשר מת במכאובים רעים. לא גופו בלבד לקה, כי עוד קשים ממכאוביו היו יסורי נשמתו. חזיונות נוראים בּעתוהו, ובלי־הרף צעק, כי הוא רואה בעיניו את צלמי חללי־ידיו עומדים לפניו. ולא יכול לעצור ברוחו וקפץ מעל משכבו, כאִלו הגישו אליו מעַניו כלי־משחית ואש ללַהט את בשרו. ומדי יום ביום רבו מכאוביו ורקב עלה במעיו, עד אשר יצאו מבשרו, וככה קִדם אותו המות ונתן מופת נאמן, כי עין־אלהים צופיה בַכֹּל והוא עושה שפטים ברשעים.

ה. ובזה הגיע הקץ לדברי הימים, אשר מסרנו אותם בעצם הדיוק לכל הרוצה לדעת את הליכות מלחמת הרומאים עם היהודים. והנה בדבר דרך מִדְרָשִׁי⁴⁴³ יוציאו הקוראים משפט. אבל בדבר האמת – אבטח ולא אפחד לאמֹר, כי רק אליה לבד כִּוַנתּי בכל הכתובים האלה.

 

הערות ובאורים    🔗

ספר ראשון: מגזרת אנטיוכוס עד מות הורדוס    🔗

[משנת ג“א תקצ”א עד תשנ“ז – 170 עד 4 לפני מנין או”ה]

פתיחה. א. מדברי המחבר כאן אנו למדים, כי עוד קֹדם כתבוֹ את הספר במהדורה היוָנית (בין 75 ובין 79 למנין הנהוג – בין שנת ה' לשנת ט' אחרי החרבּן) כבר נכתבו ספרים אחדים על מלחמת היהודים על־ידי סופרים (יוָנים, רומאים). רק שֵׁם האחד נודע לנו – הוא מרקוס אנטוניוס יוליַנוס, מי שהיה נציב בארץ יהודה בשנת חרבּן ירושלים ונמצא במחנה טיטוס בשעת מצור העיר. המלֻמד האשכנזי שְׁלַטֶר בא לידי השערה מוזרה, כי ספר „מלחמת היהודים“ של יוסיפוס אינו אלא ספרו של יוליַנוס, שהכניס אליו יוסיפוס קצת שנויים והוספות (בספרו Zur Topographie u. Geschichte paläst. 1893, עמ' 97–119). באמת אין לדעת עד־כמה השתמש יוסיפוס בדברי הסופרים הקודמים. – ב. מרד היהודים התחיל עוד קֹדם מלחמות האחים ברומא והמרידות של הַקֶּלטים והגרמנים, אולם מכיון שנמשך המרד הזה שנים אחדות, ובינתים התחוללו גם המהומות הנזכרות, הביא המחבר את המאורעות האלה בקשר יחד. – היהודים הרבּים שישבו מעבר לנהר פרת היו בימים ההם גורם מדיני חשוב, בכל ארם־נהרים (ביחוד באדֶסה ובנציבין) ישבו יהודים בהמון, ובארץ חַדַיִב (Adiabene) על נהר חדקל, במקום מדינת אשור העתיקה (בתחום שני הנהרות הנקראים בשם זַב) הפיצו היהודים את דתם בקרב העם היושב שם, והמלכה הילני ושני בניה המלכים איזט ומונבז התיהדו, ואִתּם יחד רבים משרי המדינה. לכל היהודים והגרים האלה נשאו לוחמי־החֵרות שביהודה את עיניהם, ובאמת הגנו בני איזט מלך חדיב ואחיו על ירושלים וחזקו את ידי הקנאים עד בוא הקץ (עַיֵּן להלן, ספר ששי, פרק ששי, ד). – ה. בפרשה זו מלגלג הסופר על סופרי היוָנים של זמנו, שהתעצלו לחקור את המאורעות שהיו בזמנם בכל־דיוק, וטפּלו בדברי ימי־קדומים, בהעתיקם את דברי הסופרים הקודמים בשנוי לשון וסדר, וכסו בלהגם ובמליצתם על חֹסר־מקוריותם. – ו. כנראה, התכַּוֵּן המחבר בפרשה זו לדברי התורה והנביאים, ויחס את תרגומם יוָנית ליוָנים! – ז–י"א. תכנית הספר בראשי פרקים, ובתכנית זו הזכיר המחבר גם דברים שנגע בהם בספר רק כלאחר־יד („מקצת מנהגי המועדים, שבע הטהרות, עבודת הכהנים המשרתים בקֹדש וכו’“). ואולי כתב ומחק אחר־כך את הפרשיות מחמת חֹסר ענינן לקוראים נכרים. – בכלל לא דִיֵּק כאן הרבה בלשונו. ככה כתב, כי אנטיוכוס אפיפנס כבש בחֹזק־יד את ירושלים ומשל בה שלש שנים וששה חדשים, – והכַּונה אינה כאן לממשלתו בעיר, כי־אם לבטול עבודת־התּמיד, כמבֹאר להלן, פרק א, א.

הפרקים הראשונים המסַפּרים על־דבר החשמונאים, נכתבו בחפּזון ובלי דיוק; יש בהם סתירות בפרטים לדברי שני ספרי המכבים (ביחוד, הראשון), שהשתמש בהם המחבר אחר־כך בספרו „קדמוניות היהודים“. המקור הראשי לדבריו הם, כנראה, ספרי ניקולאוס איש דמשק. אולי מהמקור הזה הכניס יוסיפוס את היסוד האנקדוטי, שהוא מרֻבּה כאן לפי הערך; ביחוד חבב המחבר את הספורים שיש בהם חֹמר דרמטי (מעשה אלעזר אחי יהודה המכבי, מצור יוחנן־הורקנוס על תלמי גיסו, המיַסר את אמו לעיניו, רצח אנטיגנוס על־ידי אחיו אריסטובולוס הראשון, וקצו המר של הרוצח וודויו).

פרק ראשׁון. א. חוניו הנרדף על־ידי בני טוביה נהפך כאן לרודף; וכנראה, ערב אותו המחבר באחיו יסון, שגֹרש בתחלה ממשרתו על־ידי מנלאוס, ואחר־כך שב וגרש אותו לזמן קצר (עַיֵּן מכבים ב, ה). חוניו שברח אל מלך מצרים הוא בנו של חוניו הנזכר (קדמוניות, י"ג, ג, א). – המספָּר של שלש שנים וששה חדשים, שקבע המחבר כאן לזמן בטול התמיד, מתנגד לדברי מכבים א (פרק ד, נ"ד) ומכבים ב (פרק י, ה) שבטול התמיד נמשך שלש שנים בדיוק. יסוד מִספּר יוסיפוס כאן הם דברי ספר דניאל (ט, כ"ז): „וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה“. לעֻמת־זאת תקן את המספּר על־פי ספרי המכבים ב„קדמוניות“, י"ב, ח, ו, ושם הוֹדיע בפרוש, כי בזה נתקַימה נבואת דניאל, ולא שָׂם לב להבדל של חצי שנה. – ב. גם כאן ערוב פרשיות, כי בכחידס לא עלה על ירושלים אלא בימי דימיטריוס, כשכבר בטלה גזרת אנטיוכוס (מכבים א, ז, ח). ובכלל כל הפרק אינו מדֻיק.

פרק שני. ב. יפו נכבשה עוד בימי יונתן (מכבים א, י“ב, ל”ג–ל"ד) על־ידי שמעון. – ד. מעשי יוחנן־הורקנוס נכתבו על „ספר דברי ימי הכהֻנה הגדולה שלו“ (מכבים א, ט“ז, כ”ד). אין אנו יודעים, אם נמצא ספר זה בידי יוסיפוס, או שהשתמש בדברי סופרים (ניקולאוס איש דמשק ואחרים). – ו. אנטיוכוס השביעי לא יצא להלחם עם המדיים, כי־אם עִם הפרתים, שמשלו בארצות המדיים הקדמונים (קדמוניות, י"ג, ח, ד). – ז. המלחמה הנזכרת כאן אינה אלא המריבה שבין יוחנן ובין הפרושים (קדמוניות, י"ג, י, ה–ו) שהָזכּרה גם בתלמוד (קדושין, ס“ו, ע”א, ושם בא „ינאי המלך“ במקום יוחנן הורקנוס). סוף הפרק מתאים מלה במלה לסוף „קדמוניות“, ספר י"ג, פרק י, וכן גם הפרק הבא.

פרק שלישי. תֹּכן הפרק הזה דומה בתכנו וגם בלשונו ל„קדמוניות“, ספר י“ג, פרק י”א. – א. במקום המספר „ארבע מאות ושבעים ואחת“, נמצא ב„קדמוניות“: „ארבע מאות שמונים ואחת“.

פרק רביעי. ב„קדמוניות“, ספר י“ג, פרקים י”ב–ט“ו, הרחיב המחבר את הדבּור על אלכסנדרוס (ינאי). – ג. פיסידיה וקיליקיה הן שתי מדינות בדרום־מזרח אסיה הקטנה. – ו. רצח הפרושים וגם חכמי התורה הָזכּר גם בספרות התלמודית („כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן“. סנהדרין, ק“ז, ע”ב. נשמט בדפוסים). לפי מסֹרת היהודים היה יהודה בן טבי (או יהושע בן פרחיה רבו) אחד החכמים שברחו אל אלכסנדריה של מצרים מפחד המלך. – ז. אנטיוכוס דיוניסוס, הוא אנטיוכוס השנים־עשר, האחרון בין מלכי בית־סיליקוס שמשלו מכֹּח עצמם. יוסיפוס אינו חושב לפי־זאת למלך את אנטיוכוס השלשה־עשר (הנקרא אסִיטיקוס) שהמליכוֹ פומפיוס הרומאי לזמן קצר. המעשה המסֻפּר כאן קרה בשנת 84 או 83 קֹדם מנין א”ה. העיר אנטיפטרס נקראה כאן בשמה המאֻחר, שנתן לה הורדוס (עַיֵּן להלן, פרק כ"א, ט). לעֻמת־זאת קרא בספר „קדמוניות“ (י“ג, ט”ו, א) למקום הזה „כפר־סבא“, בשמו העתיק, שהיה לו בימי ינאי. – ח. תלמי־מינאי, או תלמי בן מינאי (מיניאוס), המושל בכלקיס אשר בלבנון, כבש את דמשק אחרי מפלתו ומותו של אנטיוכוס דיוניסוס, אולם יושבי העיר גרשוהו והמליכו את חרתת הערבי (מלך הערבים הנבטיים אחרי עבדת הנזכר לעיל, פרשה ד), ובשנת 83 יצא טיגרנס מלך ארמניה ולקח את דמשק מידו. ובזה השתמש ינאי המלך להרחיב את גבולו בעבר הירדן.

פרק חמישי (קדמוניות, ספר י“ג, ט”ז). בהרצאתו על־דבר מלכות אלכסנדרה בספר „קדמוניות“ השתמש המחבר במקור היסטורי הקרוב לרוח הצדוקים, ולא שָׂם את המלכה לאשה תמימה ורכּה, כי־אם לרודפת־כבוד ושואפת־שלטון, „שלא דבקה בה חֻלשת־מינה“, ותלה בה את סבּת כל הפגעים שמצאו את העם אחרי מותה; גם הפרושים מנהיגי העם מתֹארים שם ברוח איבה ובלעג, בבחינת „הצבועים שמעשיהם כמעשה זמרי ודורשים שכר כפינחס“ – כפי שסמן אלכסנדר־ינאי לפני אשתו סיעה ידועה של הפרושים, לפי עדות התלמוד (סוטה, כ“ב, ע”ב). על־דבר המריבות שבּין הפרושים ובין הצדוקים בימים ההם נמצאו גם זכרונות אחדים בדברי חז“ל, ושם מבֹאר, כי מנהיג הפרושים באותו זמן היה שמעון בן־שטח, אחיה של המלכה שלמינון (אלכסנדרה). מדברי חז”ל יוצא גם, כי שמעון בן־שטח הִרבּה לָדִין דיני־נפשות; והמשנה מספּרת עליו, שתּלה שמוֹנים נשים כשפניות באשקלון (סנהדרין, ו, ו). על־כן לא יפָּלא בעינינו, כי מנהיגי הפרושים בימים ההם הרבו להנקם בשונאיהם. – ג. קלאופטרה הנזכרת כאן נקראה גם סיליני, היא אשתו של אנטיוכוס העשירי ואמו של אנטיוכוס הי"ג, שבקשה להמליך את בנה על ארץ סוריה והתבצרה בעיר עכו, וטיגרנס צר עליה, ו ב„קדמוניות“ באר המחבר את הדבר.

פרק שׁשׁי (קדמוניות, ספר י"ד פרק א – עד ד, פרשה ב). בספר „קדמוניות“ נמצאו ספּורים מפֹרטים יותר על מלחמת האחים החשמונאים, ושם גם המעשה על־דבר החזיר ששלחו אנשי הורקנוס לאנשי אריסטובולוס לשם קרבּן, שהובא בתלמוד, וכמו־כן גם הספור היפה על־דבר חוני המעגל. – א. לפי דברי „קדמוניות“ (י"ד, א, ב) נעשה הורקנוס לכֹהן־גדול (ולא למלך! כנראה רצה בזה להפיס את דעת הפרושים, שחשבו את החשמונאים לעושקי המלוכה הראויה רק לבית־דוד) בשנת ג' לאולימפּיַדָה קע“ז, היא שנת ג”א תרצ“ד – 67 לפני מנין א”ה. ב„קדמוניות“, ספר ט“ו, פרק ד, מבֹאר, כי הורקנוס משל שלשה חדשים, עד שגרשהו אריסטובולוס ונעשה למלך (כי נשען על הצדוקים שהכירו ברעיון המלוכה החשמונאית). – ב. על־דבר יחוס משפּחת אנטיפטרוס (שנקרא גם אנטיפס, כשם אביו, שהיה אדומי מִלֵּדה ובימי אלכסנדר־ינאי ואלכסנדרה היתה לו הנציבות באדום) כתב יוסיפוס ב„קדמוניות“, י”ד, א, ג, ושם (ד) מבֹאר גם, שהבטיחו הורקנוס ואנטיפּטרוס לחרתת הערבי להשיב לו שתים־עשרה ערים אשר כבש אלכסנדר־ינאי מידי הערבים; בעוד אשר כאן לא הביא המחבר את הדבר, כי, כנראה, לא מצא אותו בספר ניקולאוס איש דמשק, שכתב את ההיסטוריה ברוח חֹנֶף למשפחת הורדוס וכסה על הבגד המדיני הזה של הורקנוס ואנטיפטרוס. – ד. גם בפרשה הזאת נכּר חותם ניקולאוס איש דמשק (הורקנוס ואנטיפטרוס באו רק בטענות־צדק ולא בשֹׁחד), ועל־כן לא הָזכּרו כאן צירי היהודים שבקשו את פומפיוס לגרש את שני האחים יחדו (קדמוניות, י"ד, ג, ב), כי ניקולאוס עבר עליהם בשתיקה. בספר „קדמוניות“ השתמש יוסיפוס עוד במקורות אחרים, שלא החניפו לבית הורדוס.

פרק שביעי (קדמוניות, י"ד, ד, ב, עד סוף הפרק). הפרק הזה חשוב מאד לברור השקפתנו על הצדוקים, בני סיעתו של אריסטובולוס, ויחוסם אל דיני התורה. מפרשה ג רואים אנו, שהצדוקים לא ותּרו בשום אֹפן על קדֻשת השבּת, אפילו בשעת הדחק של המלחמה, ולא מצאו שום תחבולה להתּיר את חלול השבּת, כדי להפר את עבודת המצור של הרומאים – מפני שבאותה שעה לא היה משום פקוח־נפש. מפרשה ד אנו למדים, כי הכהנים הקרובים לצדוקים חשבו שגם פקוח־נפש אינו דוחה את עבודת־בית־המקדש. מזה יש להוציא, כי שמרו הצדוקים על מצוות התורה בכל חֹמר, אך כנראה לא הוציאו שום הלכה למעשה מדברי הנביאים, ועל־כן לא הודו בברית שכָּרת אלהים עם בית־דוד לבד, וחשבו את החשמונאים למלכים כשֵׁרים. מכּל־מקום אין צריך להעלים עין מזה, כי לא ה„צדוקים“ לבד, בתור סיעה מצֻמצמת, חִזקו את ידי מגִני בית־המקדש, כי־אם גם כל אוהבי־החֹפש שבקרב העם. ב„קדמוניות“, י“ד, ה, ג, סִפּר יוסיפוס, כי על יראת־האלהים הנפלאה של היהודים והמנוחה שהלכו בה לקראת המות בשעת מצור הר־הבית וכבּושו העידו הסוֹפרים היוָנים סטרַבּון, ניקולאוס איש דמשק וגם הסופר הרומי טיטוס ליויוס; אולם ספרי ניקולאוס אבדו כֻלם, וכמו־כן גם ספרי־ההיסטוריה של טיטוס ליויוס, המדברים על התקופה הזאת. ובספר סטרבּון (גיאוגרפיה, ספר ט"ז, פרק ב, פרשה ג) נמצא: „הוא (פומפיוס) כבש (את עיר ירושלים), כמו שאומרים, בשמרו את יום הצום (השבת!) שבּו היהודים שובתים מכל מלאכה, ומלא בו את החריץ והקריב (אל החומה) את הסלמים והגשרים“. – ז. ב„קדמוניות“, י”ד, ד, ה, הָזכּרה בין פחל ובין שמרון גם העיר דִּיּוֹן (בעבר הירדן, מקומה בדיוק לא נודע), שקרע אותה פומפיוס מעל גבול יהודה. המעשים האלה היו בשנת ג' תרצ"ח – 63.

פרק שמיני (קדמוניות, י"ד, פרק ה–ז, סוף פרשה מ). ה. גביניוס מִלא את רצון טובי העם ליסד שלטון אריסטוקרטי בארץ יהודה, ולהשאיר להורקנוס רק את הכהֻנה הגדולה; וכנראה, נמשך המצב הזה עד שבּא ציזר ומסר להורקנוס שוב את השלטון המדיני בעם (אתנרכיה). – ח. על־דבר הנבָלה שעשה קרסוס בבית־המקדש ספּר המחבר בפרוטרוט ב„קדמוניות“ ספר י“ד, ז, א. המעשה הזה היה בשנת ג”א תש“ח – 53 לפני מנין א”ה.

פרק תשׁיעי (קדמוניות, י"ד, פרק ז, פרשה ד, עד פרק ח, סוף פרשה ג). ההרצאה היא כאן על־פי ניקולאוס איש דמשק: כל התועלת שהביאו היהודים לרומאים ולציזר היתה רק מעשה אנטיפטרוס. לעֻמת־זאת הביא המחבר ב„קדמוניות“ (י"ד, ח, ג) מאמר סטרבּון שבשם אסיניוס פוליון הרומאי: „כאשר נסע מתרדת יחד עם הכהן הגדול היהודי הורקנוס אל ארץ מצרים“. מכאן ראיה, כי הורקנוס היה אז ראש המדברים. ולא מחסדי אנטיפטרוס (כמו שכתוב כאן בפרשה ה) חִזק ציזר את הממשלה בידו.

פרק עשירי (קדמוניות, י“ד, ח, פרשה ד', עד סוף פרק ט, גם י”א, פרשה א). גם ב„קדמוניות“ הדבר מסֻפּר על־פי ניקולאוס איש דמשק; אלא ששם הוסיף המחבר את המסֹרת הלאֻמית על־דבר משפט הורדוס בסנהדריה, כי כל חברי בית־הדין פחדו מפני הנדון, מלבד השופט הצדיק שמעיה, אחד מראשי הפרושים, שנבּא, כי הורקנוס וחברי הסנהדריה יֵענשו למיתה על־ידי הורדוס ברבות הימים, ונבואתו קמה. – ח. על־פי ניקולאוס מסֻפּר כאן, כי הורדוס מצא חן בעיני העם, – והכַּונה, כמובן, לסורים היושבים מסביב לארץ־ישראל, שפּדה אותם הורדוס מאימת „השודדים“ היהודים. בספר „קדמוניות“ (י"ד, ט, ה) מוסיף המחבּר, כי את משׂרת שר־הצבא (או נציב־משנה) בארץ חילת־סוריה קנה לו הורדוס בכסף מאת סקסטוס ציזר. בספר „קדמוניות“ מרבה המחבר לדבּר על הזכיות שנתן ציזר ליהודים; ובספר י"ד, פרק י, א–ח, הוא מביא שורה של פקֻדות ששלח ציזר ליושבי צור, צידון ואשקלון בדרישה לחרות אותן על לוחות נחשׁת ולהציב את הלוחות במקדשי העָרים, וכמו־כן פקֻדה אל היוָנים יושבי פרוס. בכל התעודות האלה הָזכּר שֵׁם הורקנוס בן אלכסנדרוס הכהן הגדול לבד.

פרק י"א (קדמוניות, י“ד, י”א, עד סוף פרשה ו). ב. לפי דברי המחבר ב„קדמוניות“ פדה הורקנוס (ולא אנטיפטרוס!) את נפש מליך במאה ככר! – ג. ב„קדמוניות“ מבאר המחבּר, כי מליך התכַּון להמית את אנטיפּטרוס לטובת הורקנוס, כדי לחזק את שלטונו. – ד. ב„קדמוניות“ מהלל המחבר את אנטיפּטרוס על צדקתו, ישׁר־לבו ואהבתו לארצו, אולם אינו כותב כי סמך את שלטון הורקנוס! – ה. ב„קדמוניות“ לא כתב המחבר כלל על התרגזות העם לשֵׁמע מות אנטיפטרוס, רק על כעס פצאל והורדוס.

פרק י"ב (קדמוניות, י“ד, י”ב, ב – עד פרק י"ג, סוף פרשה ב). ה. בספר „קדמוניות“ כתוב שתי פעמים על־דבר המתּנות שנתן הורדוס לאנטוניוס. היהודים קוו עכשו, כי ינצלו משלטון בני אנטיפטרוס, שנתנו אחרי מות ציזר את ידם לקסיוס. אולם הורקנוס והורדוס הבינו למשֹׁך אליהם את חסדי אנטוניוס, בהראותם על הצרות שעברו עליהם משלטון העריץ קסיוס – ועוד יותר בכסף רב, שהיה דרוש לו כדי לשלם לאנשי־צבאו המנצחים. מפני זה מחל להם אנטוניוס את עֲוֹן בגדם באנשי־שלום ציזר ועוד הכיר טובה להם ושלח פקֻדות אל ערי היוָנים להוציא לחפשי את היהודים שמכר קסיוס לעבדים (קדמוניות, י“ד, י”ב, ג–ה).

פרק י"ג (קדמוניות, י“ד, י”ג, ב, עד סוף הפרק). המאורעות הנזכרים כאן היו בשנת ג' תשכ“א – 40 לפני מנין א”ה. אנטוניוס נמצא אז במצרים, וּבארצות־המזרח התקוֹממו שרידי המפלגה הרומית הרפובליקנית ופנו לעזרת הפרתים, וכבשו יחד אתם את כל ארץ סוריה וחלק אסיה הקטנה. – ג. ארמון המלוכה הנזכר כאן הוא בלי־ספק ארמון החשמונאים.

פרק י"ד (קדמוניות, י“ד, י”ד, עד סוף פרשה ה). ד. הרומאים הקימו את הורדוס למלך בשנת ג' תשכ“ב – ראשית 39 לפני מנין א”ה.

פרק ט"ו (קדמוניות, י“ד, י”ד, ו, עד פרק ט"ו, סוף פרשה ג). ה. ב „קדמוניות“, י“ד, ט”ו, ב, מבֹאר שאנטיגנוס צוה לקרֹא מחומת העיר אל סילון, כי לא יאות לרומאים להקים את הורדוס על כסא־המלוכה, באשר הוא הדיוט ואדומי ו„חצי־יהודי“, ועל־פי חֻקי היהודים רשות המלוכה רק לבני משפּחת־מלכים, הם החשמונאים.

פרק ט"ז (קדמוניות, י“ד, ט”ו, ד–ט). ז. המעשה על־דבר גבורת הורדוס על־יד סמוסטי, העיר הראשית של מלכות קומחי (קומגיני) על נהר פרת העליון (מצפון לסוריה), שמלך שם בימים ההם אנטיוכוס הראשון. מצור העיר היה בשנת ג' תשכ"ג–38.

פרק י"ז (קדמוניות, י“ד, ט”ו, י, עד סוף הפרק). ה. מכיון שהורדוס הוקם למלך בראשית שנת 39, הנה עברו שלש שנים לימי מלכותו בראשית שנת 36. בדבר הזה סותר יוסיפוס את דברי הסופרים הרומאים, שמהם אנו מֻכרחים להוציא, כי מצור ירושלים וכבּושה על־ידי הורדוס היו בשנת 37 (כי אז שמשו הקוֹנסולים מרקוס אגריפס וקניניוס גלוס, שאותם הזכיר יוסיפוס ב „קדמוניות“, י“ד, ט”ז, ד, על שנת כבוש ירושלים). ואמנם יש לנו עוד ראיה שניה, כי חשב יוסיפוס שהיה כבוש ירושלים בשנת 36, מכיון שהודיע כי מכבוש פומפיוס עד כבוש הורדוס עברו כ"ז שנה בדיוק (כלומר, משנת 63 עד 36 לפני מנין א"ה). סתירה שניה אנו מוצאים בדברי יוסיפוס (להלן, פרק ל"ג, ח) על־דבר מספּר שנות מלכות הורדוס.

פרק י"ח (קדמוניות, ספר י“ד, ט”ז וכו'). בספר „קדמוניות“ האריך המחבר בתאור ההתנגדות העצומה של היהודים בירושלים לרומאים ולהורדוס בשעת המצור. – ג. הבוז לאנטיגנוס המבֻטא בסוף הפרשה הזאת לקוּח מדברי ניקולאוס איש דמשק. בספר „קדמוניות“ מדבּר המחבּר על אנטיגנוס – בשם מקור אחר – בלשון של כבוד, ביחוד בספר ט“ו, פרק א, ב, ששם הוא מוסר בשם סטרבּון על־דבר האהבה היתרה של היהודים לאנטיגנוס. – ד. מכאן ואילך אין עוד סדר הדברים בספר „מלחמת היהודים“ מקבּיל לסֵדר הדברים בספר „קדמוניות היהודים“ (מראשית ספר ט"ו ולהלן), כי בספר „קדמוניות“ מצא לו המחבּר מקור אחר, ששם המעשים מסֻדרים באֹפן אחר, והשתמש בעִקר במקור הזה, בעוד אשר ב”מלחמת היהודים“ המשיך את כתיבתו על־פי ניקולאוס איש דמשק. על־כן נמצאו ב„קדמוניות“, דברים רבּים, שלא הָזכּרוּ כלל כאן. המעשים המסֻפּרים כאן נמצאוּ בשנוּי־נוסחה ב„קדמוניות“, ט“ו, פרק א, ב, ושם, פרק ד, א. קליאופטרה המיתה את אחיה הצעיר תלמי ואת אחותה ארסינואי, וגם את ליסניס (בן תלמי מינאי) מושל כלקיס (שהָזכּר לעיל, פרק י"ג, א) ועוד אחדים מנסיכי סוריה על־ידי אנטוניוס. – ה. (קדמוניות, ט"ו, ד, א–ד). ארתבז הַמָּזכּר כאן לא היה מלך הפרתים, כי־אם מלך ארמיניה, שבּו נקם אנטוניוס את מפלתו לפני הפרתים, בשנת ג' תשכ”ה – 36. בשנה זו נתן לקליאופּטרה את חלק נחלת הורדוס, ביחוד את עמק יריחו.

פרק י"ט (קדמוניות, ט"ו, ה). ד. הנאום של הורדוס לפני אנשי־צבאו נמצא ב„קדמוניות“ (ט"ו, ה, ג) בלשון אחרת ובסדר אחר, והָזכּרו שם פרטים שונים, שלא הובאו כאן (על־דבר מאתים ככר, ששלם הורדוס לקלאופּטרה בעד הערבים ועוד).

פרק כ. א. המעשה המסֻפּר כאן עד פרשה ג הובא גם ב„קדמוניות“, ט“ו, ו, ו–ז ומקֹדם, בפרשיות א–ה, מסֻפּר שם על־דבר רצח הורקנוס בידי הורדוס (עַיֵּן למטה, פרק כ"ב, א), ומבאר כי המית הורדוס את הזקן, השריד האחרון לבית החשמונאים, קֹדם לֶכתּוֹ אל אוקטוינוס, מפּחד שמא יפקוד עליו המנצח הזה את עֲוֹן אהבתו לאנטוניוס וימית אותו ויקים במקומו למושל בארץ יהודה את החשמונאי, שהיה ראוי לממשלה מחזקת אבותיו, וגם כבר היה נשיא בארץ מטעם יוליוס ציזר, אביו־אוֹמנוֹ של אוקטוינוס. שם הביא יוסיפוס את ספור־המעשה על־פי ספר „דברי הימים (או הזכרונות) למלכות הורדוס“, כי המית המלך את הורקנוס על משא־ומתּן שהיה בינוֹ ובין מלכו מושל הערבים הנבטיים, איש־מלחמתו של הורדוס, בראותו בדבר הזה מעין בגד מדיני. ואחר־כך הוסיף, כי כל הבגד הזה אינו אלא שמועת־שקר, שהפיץ הורדוס, כדי להצדיק את מעשה־הרצח, ובאמת לא עשה מה שעשה אלא מפני הקנאה בחשמונאי האחרון ומפני הפחד. אולם כאן השתמש המחבר, כנראה, בדברי ניקולאוס איש דמשק, שרצה לכַסות על מעשי הרשע של הורדוס, והשמיט את ספור־המעשה הזה כאן, במקומו ההיסטורי, והביא אותו כלאחרי־יד במקום אחר, והמחבר, ששמר את סדר ניקולאוס, הכניסוֹ בקצרה בפרק כ”ב, א, – כי המית הורדוס את הורקנוס בטענה שהתנכּל לנפשו. ובדעתו כי היתה זו טענת־שקר, הוסיף על דברי ניקולאוס, כי לא ההתנקשות היא הסבּה, רק פחד הורדוס מפני הזקן, אשר לו משפט הממשלה. – ג. מתּנות אוקטוינוס־קיסר להורדוס הנזכרות כאן הובאו ב„קדמוניות“, ט“ו ז, ג. – ד. המתּנות שנתן הקיסר להורדוס מנחלת זנודורוס, שמשל בארץ לִיסַניס (כלומר, במדינות שבעבר הירדן שסרו למשמעת ממשלת כלקיס אשר בלבנון), הָזכּרו ב„קדמוניות“, ט”ו, י, א–ג. בקור הקיסר בסוריה בשנת עשר למלכותו חל בשנת י“ז למלכות הורדוס, כמבֹאר ב„קדמוניות“ שם, הַינו, בשנת ג”א תשמ“א – היא 20 קֹדם מנין א”ה. במדינת טרכון ובבשן הושיב הורדוס באחרית מלכותו יהודים שבאו מעבר לנהר־פרת, אנשי מלחמה רומי־קשת, ויסד להם בארץ־הבשן מבצר מיחד הנקרא בתירא (קדמוניות, י"ז, ב, א–ב). אגריפס הנזכר כאן הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, ידידו ואיש־ימינו של הקיסר אוקטוינוס־אוגוסטוס, ובעל בתו יוליה. ב„קדמוניות“, ט"ז, פרק ב, מסֻפּר על בקורו של אגריפס בארץ יהודה ושם, וגם בפרק ו, על הטובות אשר עשה בהשתדלות הורדוס ליהודים היושבים בארץ יוניה, אסיה וקיריני. המהלל של הורדוס בסוף הפרק הוא על־פי ניקולאוס.

פרק כ"א. על־דבר בנין המקדש של הורדוס, שהָזכּר לשבח גם בתלמוד, דִּבּר יוסיפוס כאן רק מעט, כי לא מצא, כנראה, יותר בדברי ניקולאוס. לעֻמת־זאת הרחיב את הדבּור ב„קדמוניות“, ט“ו, פרק י”א. במקום מספּר השנה, ט“ו למלכות הורדוס, המובא כאן, נמצאת שם שנת שמונה־עשרה להורדוס (ג' תשמ“ב – 19 קֹדם מנין א”ה) ומן קשר הדברים בספר „קדמוניות“, ששם באו כל מעשי הורדוס בסדר הַמֻּקדם והמאֻחר, יוצא ברור, שהַמִספּר הנזכר שם הוא הנכון. – ב. העיר סבַסטֵי נבנתה בתחום עיר שמרון העתיקה ונקראה על הכנוי של הקיסר (אוגוסטוס = הנערץ, הנאור) בתרגומו יוָנית (סבסטוס=εβαστόςΣ), כמו שבאר גם סטרבּון („שמרון שקרא לה הורדוס בשם סבסטי“), ועַיֵּן „קדמוניות“, ט”ו, ח, ה. – ג. ההיכל שבנה הורדוס לכבוד הקיסר („קיסריון“) בפניאס הָזכּר גם ב„קדמוניות“ (ט"ו, י, ג) ושם מבֹאר שנבנה תכף לבקור הקיסר בארץ סוריה (בשנת 19 קֹדם מנין א"ה). – ד. מצודת קפרוס הָזכּרה להלן, בפרשה ט. – ה–ח. על־דבר בנין קיסריה מסֻפּר ב„קדמוניות“, ט“ו, ו, ושם מבֹאר כי בנין העיר נמשך שתים־עשרה שנה. אולם במקום אחר („קדמוניות“, ט"ז, ה, א) כתב המחבר, כי גמר המלך את בנין קיסריה בשנה העשירית ליסודה, ועשה את חנֻכּת העיר בשנת כ”ח למלכותו (ג“א תשנ”א 10 קֹדם מנין א"ה), והיא באולימפיַדה קצ“ב (כמו שהובא גם כאן בפרשה ח). יוצא מזה, כי תחלת בנין קיסריה היתה בשנת ג”א תשל“ט (22) או תשמ”א – 20, כלוֹמר, סמוך לבקור הקיסר אוגוסטוס בארצות המזרח. – ט. „אנטיפטריס“ הָזכּרה כבר למעלה בימי אלכסנדר־ינאי, ובספר „קדמוניות“ מבֹאר כי נקראה לפנים כפר־סבא, – כל הפרשה הזאת נמצאה כמעט כצורתה ב„קדמוניות“, ט“ז, ה, ב, ושם מבֹאר כי בבנין עיר פצאליס בערבות הירדן הפך הורדוס את הנחלה השוממה ההיא למקום־ישוב. – מבצר הירודיון בגבול שבין ארץ יהודה וארץ הערבים הנבטיים הוּבא רק כאן, ומקומו לא נודע בדיוק. לעֻמת־זאת הָזכּר המבצר השני, הירודיון בקרבת בית־לחם, שנבנה במקום ששם הכה לפנים הורדוס את היהודים המתנפלים עליו בעת מנוסתו מפני אנטיגנוס (לעיל, י"ג, ח), גם בספר „קדמוניות“ (ט"ו, ט, ד). – י"א. על־דבר הבנינים, שהקים הורדוס בערי היוָנים, דבּר המחבר ב„קדמוניות“, ט”ז ה, ג, ושם לא פרט את חסדיו לכל הערים הנזכרות כאן, מלבד בנין היכל פיתיון, שהקים ברודוס (כדמות היכל אפולון שבדלפי), ובניניו בניקופוליס והאולמים אשר באנטיוכיה, והפרסים בשביל משחקי אולימפיה אשר באֶליס. הנה בעיר אתּונה נמצאו במאת־השנים האחרונה לוחות־אבן שהקימו יושבי העיר לזֵכר חסדי המלך הורדוס אוהב־הרומאים והטוֹבה אשר גמל לאזרחי אתּונה, וכן נמצאו כתובות לכבוד נכדיו אגריפס וברניקי (שהָזכּר שבחה, כי היא מלכּה בת מלכים גדולים ועושי חסד לאתּונאים). – י"ב. הפרשה הזאת, עם השבח הגדול שבסופה, נכתבה כֻלה על־פי ניקולאוס מכַבּד הורדוס. לעֻמת־זאת ב„קדמוניות“, ט"ז, ה, ד, גלה לנו המחבר את דעת עצמו על בניני הורדוס בערי הנכרים, ודן אותו לחובה על אשר הטיל מסים קשים על היהודים ולחץ אותם בזדון, וגם הסביר את דבר נדיבות הורדוס לעמי הנכר וקמצנותו הגדולה כלפּי היהודים, שאותם הכריח לשלם בעד כל החסד שעשה לזרים, בטעמים פסיכולוגיים נאים ונכונים. בלי־ספק צדקו שליחי עם ירושלים בטענותיהם ובדבריהם הקשים על שלטון הורדוס (עַיֵּן להלן, ספר ב, ו, ב).

פרק כ"ב. א. בפרשה זו ובבאות אחריה מסר המחבר, על־פי ניקולאוס, סקירה כוללת קצרה על מעשי־הרצח של הורדוס לשרידי בית־החשמונאים, בעוד אשר ב„קדמוניות“ הפריד בין המעשים על־פי סדר הזמן. עַיֵּן לעיל, בהערה לפרק כ, א. – ב. גם בפרשה זו הוסיף המחבר קצת משלוֹ על דברי ניקולאוס (למשל: כי בצדק שנאה מרים את הורדוס). על־דבר רצח אחי מרים סֻפּר כאן כלאחר־יד. המעשה הזה קדם עוד לרצח הורקנוס, ובספר „קדמוניות“ תאר אותו המחבר בהרחבת הדבּור (ט"ו, ג, א–ד). – על־דבר הבנים אשר ילדה מרים להורדוס עַיֵּן בשלשלת היחש למשפחת הורדוֹס בסוף הספר. – הגלים הַמָּזכרים כאן הם שכירי הורדוס השומרים לראשו. – ד. המעשה המסֻפּר כאן נמצא בהרחבת הדברים ב„קדמוניות“, ט"ו, ג, ה–ט (אחרי שהמית הורדוס את אריסטובולוס), אולם שם מבאר אחר־כך, כי רק את יוסף גיסו המית הורדוס ולא את מרים. – ה. מות־מרים לא היה על־פי ספר „קדמוניות“ (ט"ו, ז, א–ז) אחרי ששב הורדוס בשלום מאת אנטוניוס כי־אם אחרי שובו מאת פני אוקטוינוס. כי בלכתו אל אוקטוינוס ובפחדו ממשפט־מות, עשה הורדוס עוד פעם מה שעשה כבר בלכתו אל אנטוניוס – הפקיד את מרים על ידי אחד הקרובים אליו, שומי היטורי, ודרש ממנו להמית אותה מיד כשֶיִּודע לו כי הוציא אוקטוינוס את דינו למות. וכששב הורדוס אחר־כך בשלום, שמע, כי נגלה הסוֹד למִריָם, ובנכלי שלמית אחותו צוה להמית את שומי וגם את מרים דן למות. פרשת הורדוס ומרים מסֻפּרת כאן על־פי ניקולאוס איש דמשק, שהתכֵּוֵּן להצדיק את הורדוס ולתלות את כל האשם במרים וגם בשלמית. אולם ב„קדמוניות“ צִיֵּר המחבר את תמונת מרים בכבוד ובאהבה. – לפי אגדת העם, טמן הורדוס את מרים אחרי מותה בדבש שבע שנים (בבא בתרא, ג, ע"ב).

פרק כ"ג. (קדמוניות, ט"ז, ג–ד). ג. ב„קדמוניות (ט"ז, ד, ג) נמסר כל נאום־הסנגוריה שקרא אלכסנדרוס על עצמו ועל אחיו באזני הקיסר. – ה. תֹּכן הנאום הזה נמסר ב„קדמוניות“ בקצרה.

פרק כ"ד. ראוי לחשֹׁב, כי את הספּורים על־דבר הורדוס ושני בניו ממרים החשמונאית לקח המחבר מספר ניקולאוס איש דמשק, אולם שִׁנה את ההרצאה במקצת, ועוד יותר עשה זאת בספר „קדמוניות“, ט“ז, ז, וכו'. ושם (בפרק ז, פרשה ב) גלה את דעתו על כתיבת ניקולאוס, כי האיש הזה, שחי במלכות הורדוס והיה קרוב למלך, כתב את הדברים למצֹא חן בעיני הורדוס ולהחניף לו ועבר על שורת־האמת בכמה מספוריו, עד אשר הודיע כי זנתה מרים המלכּה באמת וגם שני בניה התנקשו בנפש הורדוס. – ו. המעשים המגֻנים של פירורא ושלמית מתֹארים ברחבה ב„קדמוניות“, ט”ז, ז, ג, עד סוף הפרק. – ז–ח, „קדמוניות“, ט"ז, ח, א–ד.

פרק כ"ה. תֹּכן הפרק הזה מסֻפּר בקצרה (בלי האמצעים הדרמטיים המיֻחדים לספר „מלחמת היהודים“) ב„קדמוניות“, ט"ז, ח, ה–ו.

פרק כ"ו. גם הפרק הזה הפסיד הרבה מהתֹּכן הדרמטי שבּו בהרצאת המחבר ב„קדמוניות“ (ט"ז, י, א–ד).

פרק כ"ז. א. ב„קדמוניות“ נמצאה עוד שורה שלמה של פרטים (ט"ז, י, ה–ז), שלא הָזכּרו כאן. – תֹּכן הפרק הזה נמסר בפרטות יתרה ב„קדמוניות“, ט“ז, י”א, ובסופו באה הערכת המעשה הזה על־פי דעת המחבר. הוא שואל, שמא לא היתה במעשה זה אלא יד ההשגחה. ובסוף מוציא את משפטו, כי היה הורדוס איש אכזרי ושואף־רצח מאין כמוהו.

פרק כ"ח. תֹּכן הפּרק הזה נמסר בשנוי־לשון קצת ב„קדמוניות“, י"ז, פרק א.

פרק כ"ט. (קדמוניות, י"ז, ב וג). ב. ב„קדמוניות“, י"ז, ב, ד, מסֻפּר על־דבר מעשי פרושים אחדים, שנתנו את ידם לאשת פירורא והבטיחוה, כי בניה יעשו ממשלה ביהודה וגם פִּתּוּ אחדים מסריסי המלך. הורדוס צוה להמית את הפרושים וגם את הסריסים.

פרק ל. (קדמוניות, י"ז, ד, א–ב).

פרק ל"א. (קדמוניות, י"ז, ד, ג). אחרית הפרק. בקצרה, ב„קדמוניות“, י"ז, ח, א–ב. – ה. אשתו של אנטיפטרוס היתה בתו של המלך החשמונאי האחרון אנטיגנוס, ואולי חשב את־עצמו על־ידי כך ראוי לכסא־המלוכה בארץ יהודה מיתר אֶחיו (קדמוניות י"ז, ה, ב).

פרק ל"ב. (קדמוניות, י"ז, ה, ג–ו, א). הנאומים של הורדוס ושל אנטיפטרוס נמסרו כאן באמנות יתרה מאשר ב„קדמוניות“. לעֻמת־זאת הזכיר כאן המחבר את נאום הקטגוריה של ניקולאוס רק בקצרה, תחת אשר ב„קדמוניות“ מסר לנו חלק גדול ממנו.

פרק ל"ג. (קדמוניות, י"ז, ו, ב–ח, ג). ב–ג. הספּור על־דבר שבירת הנשר בא בספר „קדמוניות“ בפרטות יתרה ומתֹאר ברגש־כבוד לחכמים ולתלמידיהם. הוא מסַפּר, כי בבוא שר־צבא המלך עם הצבא ברחו כל העם על נפשם, ורק ארבעים צעירים (מתלמידי שני החכמים) עמדוּ על נפשם ונתפשו בידי הצבא, וגם החכמים לא רצו לברוח והובאו אל המלך. הורדוס צוה לאסרם בנחֻשתים ולהוליכם אל יריחו, ושם אסף את טובי העם בתיאטרון, ופנה אליהם מן המטה אשר שכב עליה ויסר אותם על כפית־הטובה שנעשתה לו. – והנאספים יָראו את כעס המלך והתרַצו לשפוט את החַיבים בעֹנש קשה. הורדוס צוה לשרוף את החכם מתתיהו עם אחדים מתלמידיו (על־דבר מות יהודה, החכם השני, לא נמצא כאן דבר). – ו. על המעשה המסֻפּר כאן הוסיף יוסיפוס ב„קדמוניות“ משפט קשה בדבר אכזריות הורדוס הנוראה. – ח. מות הורדוס היה, כנראה, זמן קצר קֹדם הפסח בשנת ג“א תשנ”ז – 4 לפני מנין א“ה. במספר שנות מלכות הורדוס, שנמנו כאן וגם ב„קדמוניות“, י”ז, ח, א, נמצאה סתירה לדברי המחבר, שמהם יוצא כי נעשה הורדוס למלך בשנת 36, באמצע הקיץ – (עַיֵּן למעלה, הערה לפרק י"ז, ה) – או לפי חשבונות סופרי הרומאים, שמהם יוצא, כי נעשה הורדוס למלך בשנת 37, ואם כן היה הורדוס מלך ביהודה ל“ב או ל”ג שנה חסרות חדשים אחדים. ודבר זה צריך עיון.

ספר שני: (ממות הורדוס עד מלחמת אספסינוס)    🔗

[משנת ג“א תשנ”ז עד ראשית האביב ג“א תתכ”ז – 4 לפני מנין א“ה עד 67 למנין א”ה]

פרק ראשׁון. א. (קדמוניות, י"ז, ח, ד). מן הפרשה הזאת אנו למֵדים עד־כמה היה המנהג העתּיק, לעשות כֵּרה לכבוד נשמת המת (ירמיה, ט“ז, ז–ח; יחזקאל, כ”ד, י"ז), מְשׁרָש בקרב העם בימי הבית השני. בתלמוד (כתובות, ח, ע"ב) הָזכּרו הכוסות, שתּקנו חכמים בבית־האֵבל, וגם ההוצאות המרֻבּות של כבוד המתים („בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו“). – ב. הכהן הגדול הנזכר כאן הוא יועזר בן משפּחת ביתוס, שהקים אותו הורדוס לכֹהן־גדול אחרי דחותו את מתתיה בן תאופילוס ממשרָתו מחמת המהומה שקמה בבית־המקדש על־ידי החכמים. כנראה, חִזק הכהן הגדול הזה את ידי הורדוס במשפט אשר עשה לחכמים שפּוצצו את הנשר, ועל־כן נִשְׂנָא על העם מאד (עַיֵּן קדמוניות, י"ז, ו, ה). אחר־זמן דחה אותו ארכילאוס מכהֻנתו (שם, י“ז, י”ג, א). – ג. „קדמוניות“, י"ז, ט, א–ג.

פרק שני (קדמוניות, י"ז, ט, ג, עד סוף הפּרק). – א. פופלַס, שיצא יחד עם ארכילאוס, לא הָזכּר ב„קדמוניות“. תלמי, שבידו הִפקיד הורדוס את טבעתו ואת חותמו ואת צַואתו, נסע אל רומי לא לדבּר טוב על ארכילאוס, כי־אם למסור את הַצַּואה ואת תוספת הַצַּואה בידי הקיסר. אף כי היה אחי ניקולאוס הנוטה אחרי ארכילאוס, חִזק הוא את ידי אנטיפס. – ד. הקיסר לא שלח את טענות בני הורדוס אל מועצת־הזקנים, כי־אם קרא לבית־דין של משפחתו ואוהביו להחליט דבר. – ה. עד־כמה היה אנטיפטרוס בן שלמית צבוע ואיש־מרמה אנו רואים מזה, כי האשים את ארכילאוס על קראוֹ דרור (לפי המסֻפּר למעלה, לא היה זה מעשה ארכילאוס – אלא מעשה שלמית אמו של אנטיפטרוס!) לאסירי אביו – ב„קדמוניות“ מבֹאר כי אלה הם טובי היהודים שאסר הורדוס באצטדין אשר ביריחו והקדישם להרג – ויחד עם זאת שפך דמעות על הרצח שעשה ארכילאוס לעוֹלי הרגלים. – גם הטוב וגם הרע, שעשה ארכילאוס, נדרש על־ידי שונאיו לגנוּתו! ניקולאוס ענה אותם כהלכה – כי באמת לא היו יתר בני הורדוס טובים מארכילאוס.

פרק שלישי (קדמוניות, י"ז, י, א–ג).

פרק רביעי (קדמוניות, י"ז, י, ד–ח). א. לפי דברי המחבר ב„קדמוניות“, בקש יהודה הגלילי לקחת לו את המלוכה. – ב. לפי דברי ה"קדמוניות“, שרפו המורדים את ארמון המלך אשר על־יד אמתוס (חמת) בעבר הירדן; אולם הגִּרסה בית הרם (בית־רמתה=ליויס או יוליס), שנמצאה כאן, היא קרובה יותר לשִׁקּוּל הדעת.

פרק חמישי (קדמוניות, י"ז, י, ט–י).

פרק ששי (קדמוניות, י“ז, י”א). א. לפי המסֻפּר בספר „קדמוניות“, בחר כל העם חמשים זקנים ושלח אותם אל הקיסר, לבקש ממנו חֹפש ושלטון־עצמי (אבטונומיה). אין לדעת את הסבּה, מה ראה וַרוס, שהיה אוהב ארכילאוס, כמבֹאר להלן, לתת רשות לצירים האלה ללכת אל הקיסר ולהרצות לפניו את טענותיהם נגד ארכילאוס. מ„קדמוניות“ (י“ז, י”א, א) נראה קצת, שהאמין הנציב הזה, כי הקיסר יחלק את נחלת הורדוס לכמה חלקים, וקצתם יתן בידי בניו, וחלק אחד – עם ירושלים – יתן לעם לשלוט בו תחת חסות הרומאים. הצירים היהודים לא רצו לדבּר על חלֻקת הממלכה, רק דרשו לשחרר את כל עם היהודים משלטון בית־הורדוס. – ב. טענות היהודים נמצאו ב„קדמוניות“ באריכות יתרה. – ג. לפי „קדמוניות“ (י“ז, י”א, ד), היתה תבואת השנה של ממשלת ארכילאוס שש מאות ככר (ולא ארבע מאות, כמו שכתוב כאן), ויחד עם הכנסות אנטיפס לפיליפוס ושלֹמית עלתה תבואת כל נחלת הורדוס (מלבד הערים עזה, גדור וסוסיתא, שקרע הקיסר מעל גבול יורשיו) לתשע מאות וששים ככר. בימי אגריפס היו הכנסות כל הארץ הזאת אלף ומאתים רבּוא אדרכמונים (דרכמות), – שהם אלפַּים ככר אטיקה (קדמוניות, י"ט, ח, ב).

פרק שׁביעי (קדמוניות, י“ז, פרק י”ב וי"ג). ד. יובה היה מלך בנומידיה אשר באפריקה (והמחבר קורא לארץ זו בשם הכללי לוב, שנקראה בו אפריקה הצפונית ממערב למצרים) והיה מפֻרסם בהשכלתו בדורו ונחשב גם לסופר בעל־כשרון. ארכילאוס נשא את גלפירה שלא כדין ישראל, כי היתה אשת אחיו, שהשאיר בנים, ואסורה לו על־פי התורה. אולם באסור־עריות לא הקפידו בני הורדוס. וככה נשא גם אנטיפס את אלמנת אחיו הירודיה, אף כי ילדה בת לבעלה הראשון. בסוף ספורי המעשים האלה מוסיף יוסיפוס ב„קדמוניות“, שֶׁסִּפּר את עניני החלומות הנבואיים של ארכילאוּס ואשתו, יען כי מצא בהם מופת מוּחש לנצחיות הנשמה וגם להשגחה הפרטית של האלהים. – עם ראשית הפרק הזה נפסק המקור של יוסיפוס, ספר ניקולאוס איש דמשק.

פרק שׁמיני (קדמוניות, י"ח, א). ב„קדמוניות“ מסֻפּר גם על־דבר קויריניוס הנציב אשר בסוריה, שבּא יחד עם קופוניוס, הנציב שהוקם בארץ יהודה, אל הארץ לשאת את ראש התושבים ולהעריך את רכושם (לעשות רשימה. ביוָנית: אפוגרפי; ברומית: צֶנסוס). הרשימה הזאת הָזכּרה גם באוַנגליון של לוקס, ב, א–ה, אלא שכאן הקדים את זמנה לערך י“ב שנה (מדבריו יוצא, כי המעשה הזה היה בסוף ימי מלכות הורדוס). לשם הרשימה הזאת הֻכרחו היהודים ללכת איש לעירו (למקום מולדתו) ולעמוד שם ברשומים. – את הרשימה הזאת הביא יוסיפוס ( ב„קדמוניות“) בקשר עם צמיחת כת קנאי החֵרוּת. לפי דבריו, לא רצו היהודים בתחלה למלא את רצון הנציב, עד אשר חזקו עליהם דברי מי שהיה כֹהן־גדול, יועזר בן ביתוס, ואז התרַצו כֻלם לעמוד על הרשימה. אולם יהודה הגולני יליד עיר גמלא יחד עם הפרושי צדוק הסיתו את העם להתקומם לשלטון הרומאי, בהעירם את לבו, כי קבּלת עֹל הרומאים במנוחה היא עבֵרה על דין־התורה המפֹרש („כי לי בני ישראל עבדים“). רעיון שני החכמים האלה היה, כי אין עבדוּת בשר־ודם יכולה להיות בכפיפה אחת עם עבדוּת שמים. הם יסדו את „הכת הרביעית“ (נוסף על הצדוקים, הפרושים והאסיים), היא כת הקנאים. מזה נראה, שיהודה בן ארץ הגליל, כמו שהוא נקרא כאן, המיסד של כת הקנאים, לא היה יהודה בן חזקיה הגלילי, שהקים מרד בראשית שלטון ארכילאוס (למעלה, פרק ד, א; קדמוניות, י"ז, י, ה), כי־אם חכם אחד מעיר גמלא אשר בגולן, וכאן נקרא בשם הגלילי, כנראה, מפני שפעֻלתו היתה בגליל, או מפני שגמלא, – עיר שכֻּלה ישראל בקרב מדינה שאוכלוסיה היהודים היו מועטים לפי הערך, כמו הגולן, – נחשבה סניף למדינת הגליל שמעבר לים גינוסר, – וכמו־כן קבּל יוסף בן מתתיהו, כשהוקם לנציב בגליל מטעם הממשלה הלאֻמית שבירושלים, גם את העיר גמלא אל משמעתו. יהודה הגלילי (ולא הגולני!) הָזכּר גם ב„ברית החדשה“ בספר מפעלי הצירים (ה, פסוק ל"ז): בשעה שעמדו האַפוסטולים הנוצרים פטרוס וסיעתו למשפט הסנהדריה בירושלים, קם על רגליו אחד הפרושים, הוא „גמליאל מורה־התורה“ (רבן גמליאל הזקן), למצֹא להם צד זכות, וספּר על תודס משיח־השקר. ואחר־כך הוסיף: „ואחריו קם יהודה הגלילי בימי הרשימה והמריד את העם הנוטה אחריו; הוא נהרג וכל השומעים לו נפוצו“. יוסיפוס לא ספּר כאן וגם לא ב„קדמוניות“ על־דבר רצח יהודה הגלילי על־ידי הרומאים. אולם הדבר מובן מעצמו. כמוהו נהרגו גם שני בניו (עַיֵּן קדמוניות כ, ה, ב). כת הקנאים, שיסד יהודה, נטתה בכל עניני הדת אחרי הפרושים (כפי שבאר יוסיפוס בקדמוניות, י"ח, סוף פרק א), ורק בזה שנו הקנאים, כי רעיון מלכות־שמים היה קשור אצלם ברעיון החֵרוּת המדינית, וסרבו לקבּל מלכות בשר־ודם. לשם החֵרוּת הלאֻמית הקדושה בעיניהם עמדוּ בכל הנסיונות ולא פחדו משום ענויים, וגם הקשיחו רחמיהם מקרוביהם ואוהביהם כשנראו אלה בעיניהם לבוגדים בחֵרוּת העם (קדמוניות, י"ח, א ו). – ב. מפּרשה זו ואילך מדַבּר יוסף על האסיים, הכת המיֻחדה, שמספּר חבריה היה בזמנו ארבעת אלפים איש (קדמוניות, י"ח, א, ה), וברֻבּם ישבו במדבר – לאמר, במדבר יהודה (בקרבת עין־גדי). יוסיפוס בקש בימי עלומיו להכיר את הכת הזאת ואת מנהגיה ושִׁמש את אחד האסיים היושבים במדבר, ושמו בָנוס (חיי יוסף, פרשה ב). אולם ימי שבתו בין האסיים לא ארכו, ובהיותו בן תשע־עשרה שנה כבר נחשב על כת הפרושים. יוצא מזה, שלא הגיע יוסיפוס אל מעלת החברים הגמורים שבמסדר האסיים, ולא ידע את סודותיהם ואף לא את מנהגיהם על־בֻּריָם, ובתור עומד מבחוץ אינו נאמן לנו ביותר בעדותו על־דבר האסיים. ואף־על־פּי־כן הדברים האמורים כאן הם המקור העִקרי לידיעת האסיים, ובספר „קדמוניות“ כתב המחבר רק דברים קצרים ומועטים על חיי המסדר הזה, אחרי שהעיר, כי כבר דבּר על זה ברחבה בספרו „מלחמת היהודים“ (קדמוניות, י"ח, א, ב). מלבד יוסיפוס ספּר על האסיים גם פילון איש אלכסנדריה בספרו הנקרא „כי כל צדיק הוא בן חורין“ (ברומית: Quod omnis probus liber פרשה י“ב וי”ג, וגם בספר אחר, שאבד, וקטעים ממנו הובאו בספר איסיביוס איש קיסריה הנקרא Praeparationes evangelicae, ספר ח, א. גם הסופר הרומי פליניוס, שמת בימי הקיסר טיטוס, וכתב את דבריו בעונה אחת עם יוסיפוס, או קֹדם לו, הזכיר בספרו „תולדות הטבע“, ספר חמישי, י"ז, את האסיים בדברים אלה: „הם עַם שאין בו נשים והוא נִזר מתענוגי הבשר, וגם כסף אין לו, והוא עַם נצחי, שבקרבּו אין אדם נולד“ (הכַּונה: אף כי אין האסיים מתרבים באֹפן טבעי, מכּל־מקום אינם עוברים מן העולם, כי חברים חדשים נלוים עליהם בכל דור). וגם ספּר עליהם, שהם יושבים במדבר (יהודה) אשר במערב ים־המלח. בספרות המשנה ובתלמוד לא נמצא שֵׁם האסיים, מלבד – אולי – מקום אחד (ירושלמי, יומא, פרק ג, הלכה ז), שהָזכּר שם „אסיא“ אחד, שידע את סוד השם המפֹרש, וקצת חוקרים חושבים, כי אסיא זה אין הוראתו רופא סתם, רק אסי. בשֹׁרש השם „אסיים“ החוקרים חלוקים: יש מי שאומר, כי היא המלה „אסיא“ – רופא בארמית, מפני שידעו האסיים את סגֻלות הצמחים ונחשבו לרופאי הגוף וגם הנפש; בקשר עם־זה הם מביאים גם את השם „תרפֶבְטים“, הנמצא בספר פילון בתור כנוי האסיים (אמנם למלה „תרפבטים“ ביוָנית שתי הוראות: א) העובדים המשרתים, גם עובדי־אלהים, והוראה זו עקרית; ב) הרופאים); ויש מי שאומר, כי „אסיים“ זו היא המלה הסורית „חָסַיָּא“ (ה„ח“ נהפך ל„א“ בלשון היוָנית), שהוראתה „קדושים“. – על יסוד דברי יוסיפוס ופילון בנדון האסיים צמחו בקרב החוקרים השערות רבות על־דבר מקור הכת הזאת. חוקרי ישראל ברֻבּם חושבים, כי האסיים אינם אלא חבורה מיֻחדה שהתבדלה מקרב הפרושים ונהגה חֻמרות יתרות בחיי הדת, ביחוד בדיני השבּת ובדיני הטהרה; אולם רבּים מחוקרי אֻמות־העולם נוטים לראות בהשקפות האסיים השפעת דעות שבאו מחוץ ליהדות. אלה מוצאים בחיי האסיים מנהגים ודעות, שהתגלגלו אליהם מהשקפת־העולם הפרסית עם האמונה בשתי רשֻׁיות וביחוד בשלטון האור; אלה מרחיקים עוד ללכת ומוצאים את מקור השקפת האסיים בדעות ההֹדִּיים (ומוצאים סמוכים בהרצאת נאום הסיקרי אלעזר בן יאיר – להלן, ספר ז, פרק ח, פרשה ז, – כי ידעו היהודים את מנהגי ההֹדִּיים); אלה מבקשים להשקפת האסיים מקור מצרי או סורי – ואחדים (ובעִקר צֶלר) רואים ביסוד דעות האסיים רעיונות של הפילוסופיה או המיסטיות מיסודם של הפִּתַּגוריים החדשים, וגם בזה היה להם יוסיפוס למופת, כי הִשוה פעם את האסיים לפִּתַּגוריים (קדמוניות, ט"ו, י, ד). – אם גם בספרות העברית הלאֻמית לא הָזכּרו האסיים בשמם, הנה רשמי השקפתם וגם זכרונות על־דבר בני חבורתם נמצאו בכמה מקומות. עוד בספר „קֹהלת“, המלא ספקות וסתירות, באו דעות שונות, שאנו מוצאים אותן אחר־כך אצל האסיים (על־פי דברי יוסיפוס ושאר הסופרים). ההשקפה השלילית על האשה נמצאה גם־כן בספר קֹהלת (ז, כ"ו): „ומוצא אני מר ממות את האשה… טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה“. יוצא מזה, כי עוד בימי קֹהלת נמצאו אנשים, שמנהגיהם דמו למנהגי האסיים המאֻחרים. מחבּר „קהלת“ בעצמו שׁנה אחר־כך את דעתו: „ראֵה חיים עם אשה אשר אהבתּ… כי הוא חלקך בחיים“ (קהלת, ט, ט) – מחשבה זו קרובה יותר להשקפת הפרושים. בספרות המשנה הָזכּרו „ותיקין“, „חסידים הראשונים“, „טובלי שחרית“ (ביוָנית נקראו אלה: הֶמֶרוֹבַּפְּטִיסְטִים (Ἡμεροβαπτίσται) ויש יסוד להשערה, כי בשמות אלה נקראו האסיים או הקרובים אליהם במנהגיהם. – ג. שתּוף הרכוש היה הצד המיֻחד ל„מסדר“ של האסיים, עם חֻקיו הקבועים. גם אצל הפרושים נמצאו „חבורות“ (ועל־כן נקראו בשם „חברים“), אלא שכנראה, לא היה סדרן מֻצק כל־כך. הסיכה, שאסרו האסיים על עצמם כל הימים, היתה אסורה לפרושים רק בימות הצום (הנזירים הנוצרים העתיקים קבּלו את אסור הסיכה מן האסיים, ויש מהם שהרחיקו עוד ללכת ואף לא רחצו את פניהם במים!). כמאמין למחצה וכופר למחצה בדעוֹת האסיים כתב בעל קֹהלת (ט, ח): „בכל־עת יהיו בגדיך לבָנים ושֶׁמן על ראשך אַל יחסר“. – ד. יחס האסיים לאורחים הבאים אליהם מובן מתוך רעיון שתּוף־הרכוש. הכנסת אורחים נחשבה גם למצוָה גדולה בהשקפת הפרושים. יוסף בן יוחנן לִמד: „יהי ביתך פתוח לרוָחה, ויהיו עניים בני־ביתך“ (אבות, א, ה). על יסוד מאמר זה והשלמתו: „אל תרבה שיחה עם האשה“ חשב יֶלינק בשעתו את יוסף בן־יוחנן לאסי, ובכלל מצא במסכת אָבות הרבה דעות מיסודם של האסיים. – ה. התחלת הפרשה הזאת היא חשובה מאד, כי היא נוגעת ביחס האסיים אל השמש, שהביא לידי מחלֹקת בין חוקרי זמננו. הלשון של יוסיפוס כאן אינה מדֻיקת. בתרגומי הלכתי אחרי רב המתרגמים החדשים. יש מי שרצה להוציא מזה ראיה, כי היו האסיים מעריצים את השמש, נותנים לה כבוד־אלהים ופונים אליה בברכות ובתפלות, – הַינו, ראו בשמש את שכינת האלהים; ומן האמונה הזאת דרשו סמוכים למנהג שהיו האסיים נזהרים בצאתם חוץ, שלא לבַיֵּש את אור השמש. וחוקרים שונים מצאו בזו עקבות אמונת הפרסיים עובדי האור (מחכמי ישראל: יה"ש ב„החלוץ“, ספר ה, עמוד 15; מחוקרי הנוצרים אלה הַמֻּזכּרים אצל שירֶר בספרו הגדול Volkes im Zeitalter Jes. Chr. Geschichte d. jüd. (II, 573–574), וגם המחבר בעצמו, שם, עמוד 584). גם מאמר הכהנים בשעת נסוך המים בבית־המקדש: „אבותינו שהיו במקום הזה, אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו“, שהובא במשנה (סֻכּה, ה, ה; בבבלי, דף נ"א, עמוד ב), נדרש על־ידי חוקרים אחדים בתור מבטא מכֻוָּן כנגד האסיים. אולם מדברי יוסיפוס: „הם פונים אל השמש בתפלות אשר קבּלו מן האבות (בפנים תרגמתי: „מאבותיהם"; אבל בכנוי – „הם“, שלא הָזכּר בדיוק במקור, יש כדי לעַרפּל את ההבנה, כאִלו היו התפלות האלה מקֻבּלות רק מאבותיהם של האסיים – ולא משאר היהודים, בעוד אשר ביוָנית לאו דוקא), כאלו הם מחלים את פניו לעלות“ – אין להוציא דבר ברור, שהיו האסיים מכַונים את פניהם לשמש ועוברים על אסור חמוּר שבתורה, שהָזכּר אפילו בעשרת הדברות. המקור היותר חשוב של החוקרים הנוצרים, להראות על עבודת־השמש של האסיים, הם דברי אפיפנִיּס בספרו על הדעות (Haereseis), כ, ג, כי „שארית האוסיים (Ὀσσαὶων) אינם עוד יהודים רק התערבו בשמשיים (Sampsites, כת שמשמה נראה שהיתה עובדת את השמש), היושבים תחתם מעבר לים המות (המלח)“. אולם אפיפנִיַּס בעצמוֹ הבדיל בין האסיים (Ἐσσὴνοἷ) ובין האוסיים, ומלבד זאת דברי הסופר הזה, שחי במאה החמישית, אינם נאמנים כלל, ודברי־שטוּת רבּים נזרקו מפיו על הפרושים למיניהם – ואין איש מאמין להם. – יותר קרוב לחשֹׁב, כי בין תפלות האסיים ובין תפלוֹת הפרושים לא היו הבדלים גדולים. אלה ואלה קבּלו את התפלות (קריאת שמע וברכות יוצר אור, המאיר לארץ ואהבה רבּה שלפני שמע) מאבותיהם, ובזה נבדלו האסיים, כי השכימו קֹדם הנץ החמה והודו ליוצר המאורות לפני צאת השמש, וכאִלו השביעו בזה את השמש לעלות – כמו שבּטא זאת המחבר. זאת היא דעת רֹב החוקרים היהודים – ולפי זה האסיים הם ה”ותיקין“ שהָזכּרו בבריתא (ברכות, ט, ע"ב), שהיו גומרים קריאת שמע עם הנץ החמה. אפילו במבטא שהיו האסיים „פונים אל החמה בתפלות“ אין ראיה ברורה, שהיו משַׁנים ממנהג יתר היהודים – הַמֻּזכּר בספר דניאל, ו, י“א – לכַוֵּן את הפנים בשעת התפלה לצד ירושלים ובית־המקדש, והופכים פניהם לצד מזרח שמשם השמש עולה. בכלל בספור יוסיפוס על תפלות האסיים אין לבקש דוקא מנהגי האסיים גרידא. מכיון שכתב על מנהגי היהודים ודעותיהם בשביל קוראים שאינם יהודים, סִפּר להם דברים שנראים פשוטים מאד בעינינו, ובדבּרו על דעות האסיים ומנהגיהם לא השמיט גם את הדעות והמנהגים המשֻׁתּפים להם עם כל היהודים, ביחוד הפרושים, ועַיֵּן בהערה לפרשה י, י”א. – מדברי יוסיפוס נראה, כי בהשכמתם הסתפקו האסיים בנטילת ידים לבד, ולא היו טובלים לתפלה, רק קֹדם הסעֻדה. לפי־זה קשה להחליט בברור, שהאסיים הם טובלי שחרית (המֻזכּרים בבריתא, סוף מסכת ידים) שאמרו לפרושים: „קובלים אנו עליכם, פרושים, שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה“. דבר זה צריך עיון. הטבילה הראשונה, הַמֻּזכּרת כאן, היא לסעֻדת הבֹּקר. בסעֻדותיהם נהגו האסיים כמנהג הכהנים האוכלים את החֻלין על טהרת תרומה או טהרת הקֹדש (עַיֵּן משניות טהרות, פרק ב, ב, ו, ז; בבלי, חולין, דף ל“ג–ל”ה). וגם רבּים מן החברים, הפּרושים, הרגילו את־עצמם בטהרות (עַיֵּן בכורות, ל, ע"ב), אף כי לא היו כהנים, כמו יוחנן בן גודגדא הַמֻּזכּר במשנה (חגיגה, סוף פרק ב). האסיים והפרושים־הַמִּטהרים הנזכרים חשבו, כי השלחן דומה למזבח (על יסוד מדרש הפסוק בספר יחזקאל, מ“א, כ”ב); והמחבר מסַפּר לנו, כי הכהנים הבקיאים בהלכות טהרה היו מברכים על השלחן. ב„קדמוניות“ מבֹאר, שכּל העוסקים בצרכי הסעֻדה בחבורת האסיים – ואולי גם הממֻנים שלהם בכלל – היו כהנים. גם בשתית היין נהגו, כנראה, האסיים אִסור, כמצֻוה על הכהנים בשעת עבודתם (ויקרא, י"א, ט) על־כן תרגמתי כאן ή δίηνεκής νηφις (בדיוק: „הפכחוּת התמידית“), „שאינם שותים יין לעולם“, אף כי חוקרי הזמן החדש מימי לוציוס (בספרו Der Essenismus, עמוד 56 וכו') הטילו ספק בדבר ורצו להביא ראיה על ההפך מסוף המשפט של יוסיפוס: „והם מודדים את מאכלם ושתִיָּתם (בזה בקש לוציוס לראות דוקא יין, – אף כי היו עוד משקים שונים, שאינם משַׁכּרים, בארץ־ישראל) רק כדי שׂבע“. סופר הכנסיה הנוצרית הידוע הירונימוס הוציא מדברי יוסיפוס אלה, כי הזירו האסיים את־עצמם מן היין ומן הבשר (בספרו Adversus Jovinianum, ב, י"ד). כנראה, דרש את זאת על יסוד דברי „קדמוניות“ קדמ את זאת על יסוד דבריונימוס הוציא מדברי יוסיפוס אלה, כי הזירו האסיים את-עצמם מן היין ומן הבשר. ובדברו על דעות האסיים ומנהביג, י“ח, א, ה, שלא היו האסיים שולחים קרבנות אל בית־המקדש, רק מתּנות לבד. – מזה אין להוציא משפט, כי נמנעו האסיים משתית יין־מצוה (על דעת הפרושים). – באסור שתית יין, כנראה, אחזו האסיים בדרכי הנזירים והרֵכָבים. – המנוחה בשעת הסעֻדה גם היא אינה שתיקה גמורה, – כי בפֵרוש הודיע המחבר, שכּל אחד נתן לחברו לדַבּר על־פּי הסדר, – כי־אם דבּור במתינות ובכֹבד־ראש ובקול נמוך. חכמי המשנה דרשו לאמר דברי תורה בשעת הסעֻדה. – ו. אסור השבועה גם הוא אחד מעִקרי השקפת האסיים. מחמת האסור הזה נמנעו מלהִשבע שבועת אמונים להורדוס (קדמוניות, ט"ו, י, ד) [וכמו־כן השתמטו גם מנהיגי הפרושים אבטליון ושמאי משבוּעה זו – אף כי הפרושים לא נהגו אסור בשבועה – כנראה, מפּני שלא יָכלו להכיר את הורדוס למלך־ישראל על יסוד הדין המפרש של התורה: „מקרב אחיך תשים עליך מלך“, דברים, י”ח, ט“ו]. סבּת אסור השבוּעה היה, כנראה, מדרש הפסוק: „לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא“ (שמות, כ, ז) או „ונוקב שם ה' מות יומת“ (ויקרא, כ“ד, ט”ז). כי בכל שבועה (בשם ה') חשש שבועת־שוא. הנביאים הקדמונים (ביחוד ירמיהו ויחזקאל) הרבו בשבועות, ואפילו חשבו את השבועה בה' לבטוי העִקרי של האמונה בה' (עַיֵּן, למשל, ירמיהו, ט“ז, י”ד–ט“ו; מ”ד, כ“ו; ישעיה, י”ט, י"ח). מחבּר „מלאכי“ דורש משפט רק בשביל שבועות שקר (ג, ה). בפעם הראשונה שמענו על־דבר נגוד לשבועה בספר קהלת (ט, ג: „הנשבע כאשר שבועה ירא“), ומכיון שנסמך זה למנהגים אחרים הידועים לנו מהשקפת האסיים (לטהור ולטמא, ולזובח ולאשר אינו זובח) – גלוי, כי אבותיהם הרוחניים של האסיים חיו כבר בזמן ההוא, כפי שבארתי למעלה. גם את הנדרים אסרו האסיים על עצמם, כנראה, ועל־כן לא היו שולחים שום קרבנות־נדר אל בית־המקדש, רק נדבות לבד. וגם להשקפה זו יש סמך בקהלת (ה, ד): „טוב אשר לא תדֹר משתדור ולא תשלם“. הקמת השלום בין אדם לחברו, שהיתה מדת האסיים, נחשבה גם היא למדת הכהנים בני אהרן (בעקר על יסוד במדבר, ו, כ“ו; כ”ה, י"ב; מלאכי, ב, ה, ו), שבחרו האסיים ללכת בדרכיהם. – ז. האזור אשר לבשו האסיים (המחבר קורא לו ביוָנית „פריזומה“) היה, כנראה, גם־כן ממלבושי הכהנים (כמו הבגדים הלבנים, בגדי־בד שנהגו בהם); יש אומרים, כי זהו „כנפים“ שהָזכּרו בבריתא (תוספתא, דמאי, פרק ב: „הבא לקבל דברי חברות… מקבלין לכנפים ואחר־כך מקבלין לטהרות“). ועַיֵּן גם בכורות, דף ל, ע”ב. על הדבר הזה כבר עמד גרֶץ בספרו הגדול באשכנזית, חלק ג, ציוּן י (בהוצאה שלישית), או י“ב (בהוצאה רביעית). יה”ש שער, כי „בעל הגוף הנקי“ שנקרא בשם „אלישע בעל כנפים“ היה גם הוא אחד האסיים (התלמוד כבר לא הבין את הוראת הכנוי הזה. שבת, מ"ט, עמוד א. עַיֵּן „החלוץ“, ה, עמוד 15 ולהלן). הגרזן (המעדר) הקטן, סמל טהרת האסיים, היה היתד המֻּזכּרת בתורה (דברים, כ“ג, י”ג), שהשתמשו בה בצאתם חוץ, כדי לכסות את הַצֵּאה. הם דרשו את דין התורה (הנוהג במחנה ישראל) בכל זמן ובכל מקום. שנות הבּחינה בשביל הנכנסים אל חבורת האסיים דומות במקצת לימי הבּחינה של ה„חברים“ (תוספתא, דמאי; בבלי, בכורות. עַיֵּן לעיל), אלא שאצל ה„חברים“ היתה מדת הימים קצרה יותר. – מדברי יוסיפוס כאן אנו למדים, כי השבועה היחידה של האסיים, שנשבּעו בהכּנסם אל החבוּרה, טרם נעשו לחברים גמורים, היא שבועת האֵמון לחבורה, כללה בקרבּה גם את ההכנעה לממשלה (כי אין שלטון מבלעדי רצון אלהים). רמז לזה נמצא, אולי, גם בקֹהלת, ח, ב: „אני פי מלך שמֹר ועל דברת שבועת אלהים“. ואמנם זו היא גם דעת רבי חנינא סגן הכהנים (אבות, ג, ב) – ואף־על־פי־כן השתתפו גם האסיים במלחמת־החֵרוּת שבין היהודים ובין הרומאים, כמבֹאר כאן בפרשה י, ויוחנן האסי היה אַחד מנהיגי המורדים (למטה, פרק כ, ד). מלבד זאת יוצא מכאן, שלא התרחקו האסיים מן השררה (ואולי יש לראות נגוד לזה בפתגם שמעיה: „שׂנא את הרבנות ואל תתוַדע לרשוּת“). – הסודות של האסיים היו, כנראה, תורת־סוד מיֻחדה, מעין „מעשה בראשית“ או „מעשה מרכבה“, ואולי גם ידיעת סגֻלות הצמחים והאבנים ודרכי־הרפואה בהם, שהָזכּרו בסוף פרשה ו, נכנסו אל תורת הסוד. דרישת האסיים, שלא ימסור אדם את דברי תורתם בשנוי לשון, מזכרת במקצת את דברי רבי אליעזר בן הורקנוס: „ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם“ (סֻכּה, כ“ח, ע”א). יש חושבים, כי „מגלת חסידים“ או „משנת חסידים“, שהָזכּרה בירושלמי ובספרי, דברים, מ“ה, וגם במדרשים שונים, היא מתורת האסיים. שמות המלאכים הָזכּרו במספר רב בספר־חנוֹך. – ח. לאסיים היה מֻתּר לאכול רק את המאכלים שנעשו על טהרת הקֹדש (בידי כהנים או תחת השגחתם), ומפני־זה היה כל העוזב את חבורתם והרוצה לקַיֵּם את נדרו מֻכרח לאכול דברים בלתּי־מבֻשלים. – ט. על־פי דין המשנה בית־דין של עשרים ושלשה חותך במשפטי נפשות. סבּת הדבר, שדרשו האסיים בית־דין של מאה (הגדול אפילו מסנהדריה גדולה), לא נודעה לנו בברור. וכמ־כן גם סבּת משפט־מות, שנעשה למחרף את משה רבנו. אִסור היריקה במעמד אדם הָזכּר גם בתלמוד („על כל נעלם… שמואל אמר: זה הרק בפני חברו“, חגיגה, ה, ע"א). בדיני שבת החמירו האסיים מאד; וכנראה, לא שמו לבם לתקנות ההלכה שהתכַּונה להקל על אסור ההוצאה והיציאה. את הפסוק „אל יצא איש ממקומו“ דרשו גם במובן „בצאתך חוץ“. – י. גם במשנה, חגיגה, סוף פרק שני, הָזכּרו מדרגות אחדות בקדֻשה (עם הארץ, פרושין, אוכלי תרומה [אוכלי] קדש, אוכלי חטאת – בשלש המעלות הגבוהות לא כהנים דוקא, כי־אם האוכלים על טהרת תרומה וכו'). – האמונה, כי האלהים ישיב את הנשמות לגוִיות, לא היתה מיֻחדה לאסיים בלבד. זו היא אמונת תחית־המתים שהחזיקו בה הפרושים ורֹב העם על יסוד הדברים הנזכרים בסוף ספר דניאל. ועַיֵּן להלן, בפרשה י”ד. – י"א. האמונה בנצחיות הנשמה („השארת־הנפש“, חיי הנשמה אחרי המות) יש בה סתירה פנימית לרעיון תחית המתים. (שהרי אם הגוף נחשב לכלי מלא בושה וכלמה, והנשמה לבת־השמים, אין צֹרך לחבּר אותם שנית). אולם בסוף ימי הבית השני האמינו היהודים – ולא האסיים בלבד – גם בזו וגם בזו. דמדומי רעיון השארת־הנפש נמצאו כבר בספר קֹהלת אלא שמחבּרו מטיל בו ספק (ג, כ"א). לחנם הכניס יוסיפוס את הרעיונות האלה במדור שקבע לאסיים, כי גם הפרושים והקנאים (להלן, ספר ג, ח, ה; ספר ז, ח, ז) האמינו בהם. (ואולי יש ללמוֹד מכאן גזרה שוה, כי תפלות השחר עם הנץ החמה, הנזכרות למעלה, לא היו מיֻחדות לאסיים). גם הרעיון, כי חיי עולם הזה הם עבדות הנשמה וחיי עולם הבא הם העִקר, היה לנחלה לפרושים (עַיֵּן מאמר רבי יעקב באבות, פרק ד, משנה כ“א–כ”ב), וכבר בקֹהלת נמצא רמז, שהחיים אחר המיתה טובים מחיי המציאות (ז, א: „טוב… ויום המות מיום הולדו“, ששם זה מבטא בצורה פרדוכסית קצת). ואולי יש לראות גם במאמר: „והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנהּ“ (שם, י"ב, ז) את הרעיון הזה. – ציור מדור הנשמוֹת הטובות (גן־עדן) ומקום הנשמות הרעות (גיהנום), שנתן יוסף בפרשה זו, חשוב מאד לידיעת תמונת העולם הבּא, כפי שהצטַירה בדמיון היהודים של סוף ימי הבית השני, אף כי המחבר חשוד בעיני החוקרים החדשים, שֶׁשִּׁנה מעט את התמונה כדי לשַׂבּר את אֹזן הקורא היוָני, – כנראה מסמיכת הפרשה הזאת לספורי המתּוֹלוגיה היוָנית בדבר נשמות הגבורים העתיקים השוכנות באיי המאֻשרים ונשמות חבריהם הזדים שנדונו ליסורי־נצח בהַדֶּס, הוא הגיהנום של היוָנים. הוא הזכיר בשם סיזיפוס הגבור העתיק, מלך קורינתוס, שעשה לפי דברי האגדה מעשי שֹׁד וחמס וגם גלה את סודות האֵלים, ועל־כן נדון בהַדֶּס לגולל כל הימים אבן על ראש ההר, ועד שהיא עולה למעלה היא מתגלגלת תכף למטה. טנטלוס היה לפי האגדה בן זֶוס אבי האֵלים ואשה מבּנות האדם, ונכבד לשבת בסוד האֵלים ולסעוד על שֻׁלחנם, וכדי לנסותם גלה את סודותיהם, וגם זבח את בנו פֶלוֹפס והקריב את בשרו להם, ועל־כן מנת חלקוֹ בשאוֹל לשׂחות עד צַואר במים מבּלי יכֹלת לרוות את צמאונו ולראות לפניו עץ־פרי באין כֹּח לקטוֹף את הפֵּרות כדי להשקיט רעבונו. אִכְּסִיון מלך תֶּסַלִּיָּה נסה לפַתּות את הֵירָה אשת זֶוס ונדון בהַדס להיות קשור כל הימים אל גלגל־של־אש החוזר. טיטיאוס, אחד הענקים, בקש לעַנות את לֵיטוֹ, אֵם האֵלים אפולון וארטֶמיס, ועל־כן נגזר עליו בהַדֶּס לתת את בשרו המתחַדֵּש תמיד למאכל לנֵץ. יוסיפוס אינו מאמין בדברי־אגדה אלה, כי־אם דורש אותם – כמו שעשו גם סוקרטס ואפלטון וסיעתם – בדרך־משל להוציא מהם כללי מוּסר־השכּל בשביל החיים. – י"ב. את הדברים האמורים כאן על האסיים סִפּר יוסיפוס גם על עצמו (להלן, ספר ג, ח, ג). על נבואות האסיים ספּר במקומות שונים בספריו: למעלה, ספר א, ג, ה (נבואת האסי יהודה), ובפרק הקודם (ספר ב, ז, ג, נבואת שמעון האסי), וכמו־כן ב„קדמוניות“, ט“ו, י, ה (נבואת מנחם האסי להורדוס). – י"ג. על־דבר הכת השנית של האסיים, שהתּירה את הנשואים, לא שמענו במקום אחר. רואים אנו, כי הכת הזאת הכניסה גם את הנשים אל חבורתה ונתנה להן לקחת חלק בטבילות. – י"ד. על־דבר הפרושים והשפעתם על העם ספּר לנו יוסיפוס בכמה מקומות בספרו „קדמוניות“. בספר י”ח, א, ג, הוא כותב עליהם, כי „הם חיים בצמצום גדול ואינם נכנעים לַיֵּצר, רק הולכים אחרי המדה הישרה, שלמד אותם שקוּל־דעתם, ויותר מכֹּל נחשב בעיניהם לשמור על הדברים אשר הוכיחה אותם רוח בינתם, ואת הזקנים הם מכבּדים ואינם מעִזים פנים להמרות את פיהם. ודעתם היא, כי על־פי הגזֵרה (הידיעה, ההשגחה) נעשים כל הדברים, ויחד עם זאת אינם כופרים ברשׁוּת רצון האדם לקבּוֹע את מעשיו (בחירה חפשית), באמרם כי זה הוא משפט אלהים, אשר ברצונו וברצון האדם יחד יסתּימו מעשי הטוב והרע (זה מתאים לדברי המשנה, אבות, ג, י"ט, המיֻחסים לרבי עקיבא: „הכּל צפוי והרשות נתונה“), והם מאמינים, כי סגֻלת הנשמה היא שלא ישלט עליה כליון, וכי תחת האדמה (אחרי המות) יש עֹנש ושכר למעשי הטוב והרע אשר היו בחיים (בעולם הזה), וכי הנשמות החוטאות נשלכות למאסר־עולם, והנשמות הטובות תזכינה לקום לתחיה (לקץ הימים) ובגלל הדבר הזה נאמנים הם מאד על הצבּור (בפנים כתוב בלשון רבּים – לאמר, על כל קהלות היהודים), וכל התפלות לאלהים וכל מעשי הקדֻשה (חיי הדת) נחתכים על־פיהם. וזאת היא מעלתם הגדולה, כי כל הערים (ערי היהודים) נותנות עדוּת על כַּונתם הטובה בהליכות חייהם ובדברי תורתם“. [על הצמצום שנהגו הפרושים בחייהם מעידה גם הבריתא (שיסודה, בודאי, ישן מאד) שבפרק „קנין תורה“ (אבות, ו, ד) על הליכות תלמידי החכמים: „כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עוֹשה כן, אשריך וטוב לך: אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא“. ובאבות דרבי נתן, פרק חמישי, נמצא: „הצדוקים היו משתמשים בכלי כסף וכלי זהב, לא שהיתה דעתם גסה עליהם, אלא שהיו אומרים: מסֹרת הוא ביד הפרושים שהם מצערים את עצמם בעולם הזה, ובעולם הבּא אין להם כלום!“]. ב„קדמוניות“, י“ג, ה, ט, ספּר יוסיפוס, כי התפלגוּת היהודים לשלש כתות היתה כבר בימי יונתן הכהן הגדול הראשון לבית החשמונאים. ובאר את חלוקי־הדעות שביניהן: הפרושים אומרים, כי קצת מעשי האדם נחתכים על־פי הגזֵרה (ההשגחה), אבל לא כֻלם, כי חלק המעשים נתּן בידי האדם לעשותם או להמנע מהם. והאסיים אומרים, כי כל מעשי האדם נגזרו מראש על־פי ההשגחה, ואין הוא עושה כלום על־פי בחירה חפשית. והצדוקים כופרים בגזֵרה (בידיעה) בכלל, באמרם כי אינה במציאות, וכל המעשים נתּנו בידינו. על־כן מידינו הוא מעשה הטוב ומסכלותנו יוצא מעשה הרע. – ב„קדמוניות“, י”ג, י, ו, כתב המחבר: „הפרושים הם ישיבה אחת („הירסיס“ – שיטה, השקפה) בקרב היהודים, וכֹחם גדול מאד בקרב ההמון – ואפילו בשעה שהם מטיחים כלפי המלך או הכהן הגדול, – דבריהם נאמנים מיד בעיני העם“. ושם, בפרשה ו, גלה דעתו, כי הפרושים מטבעם מקִלים בדיני ענשים, והוסיף לספּר, כי הפרושים מסרו לעם חֻקים שקבּלו אותם בירֻשה מאבותיהם, והחֻקים האלה לא נכתבו בתורת משה (הכַּונה להלכה, לתורה שבעל־פה), והצדוקים כופרים בחֻקים האלה ואינם שומרים את מסֹרת האבות, ועל־כן יש בין אלה ואלה דברי וִכּוּחים ומחלֹקת, ורק העשירים לבד נוטים אחרי הצדוקים, אולם בידי הפרושים תומך כל העם. – לעֻמת־זאת כתב המחבר בזלזול קצת על־דבר הפרושים (שהשפעתם גדולה ביחוד על הנשים) ב„קדמוניות“, י“ז, ב, ד, והחוקרים הרגישו את הסתירה הזאת ביחס יוסיפוס אל הפרושים, והוציאו משפט, כי הפרשה הזאת המדברת בגנוּת הפרושים נלקחה ממקור זר, שהֶעתּיק יוסיפוס את דבריו כלשונם (אם גם, כנראה, לא מדברי ניקולאוס איש דמשק). תרגמתי את דברי המקור: „הפרושים הם האנשים אשר יצא להם שֵׁם חכמים יודעים לבאר את החֻקים באר היטב“. כמו־כן כתב המחבר למעלה, ספר א, ה, ב: הפרושים הם חבורה בקרב היהודים הנחשבת לגדולה ביראת האלהים מיתר העם, וגם הם מבארים את החֻקים „ביתר דיוק“. יש חושבים, שהתכַּון יוסיפוס כאן לסיָגים שעשו החכמים לתורה. אין לאמר, כי הדיוק הזה הוראתו חֻמרה יתרה, כי כן ידענו, שהצדוקים היו מחמירים במצוות התורה כשהן לעצמן, והפרושים עם הסיָגים שלהם לא תמיד החמירו, כי־אם גם במקרים רבים החלישו את כֹּח המצוה. – כמו בדבריו על האסיים (שהשוָה אותם לפילוסופים מישיבת פִּתַּגורס, ככה גם במשפטו על הפרושים חשוד יוסיפוס במקצת על הכנָסת רוח זרה אל תחום היהדות – הוא נתן לכתות הדתיות טעם פילוסופי, ובזה שִׁנה את טעמן המקורי, וכל זה לא עשה אלא כדי „להראות העמים והשרים את יפיה“ של היהדות ולקָרב אותה אל שכל הקוראים הנכרים. ב„חיי יוסף“, סוף פרק ב, לא נתקררה דעתו עד שגזר, כי הפרושים דומים לפילוסופים היוָנים מישיבת הסטואה. – ביחוד הטעים כאן המחבר את אמונת הפרושים, כי כל הנשמות אינן נפסדות, אולם רק נשמות הטובים תשובנה לגוִיות (לאמר: רק הצדיקים יקומו בתחית המתים) ונשמות הרשעים לא תזכינה לתחיה, רק תשארנה בנחלתם אשר בגיהנום. יש מכאן מעֵין סתירה לפשוטו של הכתוב בדניאל, י”ב, ב: „ורבּים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם“, ואולי הדעה הזאת רוצה לצרף את דברי דניאל עם דברי ישעיה, ס“ו, כ”ד. בכלל יש כאן ערוּב פרשיות – השארת־הנפש (כמו שקורא המחבר לשכר ועֹנש שאחרי המיתה בגן־עדן ובגיהנום) ותחית־המתים. אך גם בספרות המשנה והתלמודים נמצא ערוב זה. דעת יוסיפוס כאן מוצאה סמוכים בדברי המשנה הישנה (סנהדרין, פרק „חלק“, א–ב), כי מכּלל ישראל שיש להם חלק לעולם הבּא יצאו חוֹטאים ופושעים מכמה מינים – הכופרים בעִקרי הדת. בכלל, תורת „העולם הבּא“ היא קרן חשֵׁכה בתורת היהדות של סוף ימי הבית השני. – השקפת הצדוקים מבֹאֶרת גם מדברי המחבר ב„קדמוניות“, שהובאו למעלה. הם כפרו בהשגחה ובהשארת־הנפש עם השכר והענש שלאחר מיתה וגם בתחית המתים (כי לא נזכרו אלה בתורה שבכתב, ודברי הנביאים והכתובים לא נחשבו בעיני הצדוקים לענינים חֻקיים), וכמו־כן גם בתורה שבעל־פה, ואת כל החיים הדתיים סמכו על התורה שבעל־פה⁴⁴⁴, ודקדקו והחמירו במצוותיה לפי פשוטן. את הבחירה החפשית של האדם בודאי הוציאו הצדוקים מאותה הפרשה שבתורה (דברים, ל, י"א–כ), שהיתה גם אבן־הפנה להשקפת רב סעדיה גאון והרמב“ם על היהדות. אהבת־הבריות ואהבת־השלום של הפרושים ידועות לנו מפתגם הִלל: „הוֵה מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקָרבן לתורה“ (אבות, א, י"ב). גם שמאי הקפדן צוה „לקבּל את כל אדם בסבר פנים יפות“ (שם, משנה ט"ו). הנגוד שבּין הפרושים והצדוקים ביחסם אל הבּריות מתֹאָר בבריתא הארמית שבּבבלי יומא, ע”א, ע“ב, על־דבר המעשה שהיה לשמעיה ואבטליון עם הכהן הגדול (הצדוקי). המשפט הנפרז קצת, כי הצדוקים קשים לאחיהם ומראים פנים זועמים לחבריהם (כנראה, כלל שנבנה על איזה פרט), נמצא ב„קדמוניות“, י”ח, א, ד, בשנוי צורה: „הצדוקים חושבים למִדה ישרה את המחלֹקת על דברי רבותיהם המלמדים אותם את תורתם“ – לאמר: מורים הלכה בפני רבותיהם, – בזה ראה יוסיפוס מדת כעס ואיבה, בנגוד לפרושים שכבּדו את הזקנים ולא המרו את פיהם ולא דבּרו בפני הגדולים מהם בחכמה ובמנין. המחבר הוסיף שם, כי תורת הצדוקים היא נחלת מוּעטים, אוּלם הראשונים במשׂרה (טובי העם ועשיריו), ושום דבר שיש בו ממש לא נעשה על־ידי הצדוקים (בעולם היצירה הדתית); וכשהם מגיעים לשלטון, הם על־כרחם, מחמת האֹנס, מבטלים דעתם מפני דעת הפרושים (בעניני משפט), כדי שלא תקוץ בהם נפש העם.

פרק תשׁיעי (קדמוניות, י"ח, מראשית פרק ב עד סוף פרק ז). הפרק הקצר הזה מסַפּר לנו דברי ימי תקופה ארֻכּה שלשים וארבע שנה (משנת ג“א תשס”ו עד ת“ת – 6 עד 40 למנין א”ה) – וכלל אותם בשתים־שלש ידיעות מקֻטעות. גלוי הדבר, שלא נמצאוּ למחבר שום מקורות ספרותיים לתולדות היהודים בתקופה הזאת, ומן המסֹרת לא קבּל שום דבר הראוי לזכרון. הידיעות המדֻיקות על־דבר מספּר שנות מלכות אוגוסטוס וטיבריוס נלקחוּ, כנראה, מדברי ימי מלכי רומא (האנַלים של הקיסרים הראשונים). הידיעה על־דבר בנין הערים (יוליַס, טבּריה, קיסריה של פיליפוס) היא מן המפֻרסמות שבימים ההם. מן הנציבים ששמשוּ בארץ יהודה הזכיר כאן המחבר (מלבד הנציב הראשון קופוניוס, שהָזכּר בפרק הקודם) רק את פילטוס לבד, הוא המפֻרסם לגנאי גם מספרות האוַנגליון. פילטוס היה רשע מפֻרסם ושמו נשאר לקללה, נציבותו נמשכה משנת ג' תשפ“ו עד תשצ”ו (26 עד 36), כלומר, קרוב ללדת יוסיפוס (שהיתה בשנת תשצ"ח – 38). בודאי שמע המחבר את פָּרָשת מעשי פילטוס מעדי־ראִיה שהיו באותו מעמד, ואף־על־פי־כן יש כאן סתירות קלות לדברי המחבר ב„קדמוניות“, שנכתבו על יסוד מקורות ספרותיים. ב„קדמוֹניות“ האריך המחבר בדברי ימי התקופה הזאת וכלל אותם בששה פרקים, והביא פרטים רבּים שלא נזכרו כאן ובזה מִלא את החלל ההיסטורי. – ד. פילטוס התכַּוֵּן להספיק מים לירושלים ממעין רחוק מן העיר ארבעים ריס (בפנים התרגום נדפס בטעוּת „פרסה“ במקום „ריס“). ב„קדמוניות“, י“ח, ג, ב, כתוב כי המעין הזה היה רחוק מירושלים מאתים ריס. וזהו בודאי גוזמה. – ה. נסיעת אגריפס אל רומא מתֹאֶרת בספר „קדמוניות“ בפרטות יתרה (ושם לא נכתב, שמטרת אגריפס בנסיעתו זו אל רומא היתה להבאיש את ריח דודו וגיסו אנטיפס בעיני הקיסר טיבריוס; ורק בזמן מאֻחר, כשנסע אנטיפס אל רומא לבקש מלוכה מקליגולה, שלח אחריו אגריפס ציר אחד להכות אותו בלשון לפני הקיסר החדש הזה), וכמו־כן גם פרשת חיי אגריפס ברומא ומאסרו ויציאתו לשלום. – ו. גיוס (קיוס) קליגולה ישב על כסא־מלכותו בשנת ג' תשצ”ז (37) ובה בשנה נתן לאגריפס את נחלת פיליפוס וקרא אותו למלך. גלות הורדוס אנטיפס אל עיר לוגדונום (עכשו Lyon) אשר בגַליה היתה, לפי דברי „קדמוניות“, בשנה הרביעית לקליגולה (ג' ת"ת – 40) ובה קבּל אגריפס על נחלתו גם את הגליל ועבר־הירדן (פרַיה).

פרק עשירי. (קדמוניות, ספר י"ח, ח, ב–ט). על־דבר גזרת הקיסר גיוס קליגולה, להציג את צלמו בבית־המקדש, ספּר גם פילון איש אלכסנדריה בספרו „המלאכוּת אל גיוס“, פרשה ל, ולהלן. הסבּה לַדָּבר היה כעס הקיסר על אשר הוציאוּ יהודי אלכסנדריה את צלמי תבניתו מבתי־כנסיותיהם, ששם הציגו אותם היוָנים יושבי העיר למען הרעימם (פילון בספרו „נגד פלַקוס“, ובספר הנזכר. קדמוניות, י"ח, ח, א), וכמו כן גם הריסת המזבח, שהקימו היוָנים בעיר יבנה לכבוד הקיסר, על־ידי היהודים יושבי המקום (פילון, המלאכוּת, שם). גם טציטוס הזכיר את הגזרה הזאת (בספרו Historiae ה, ט). על־דבר מעשי הוללותו של קליגולה, בשימוֹ את־עצמו לאלהים, הִרבּה לסַפּר סויטוניוּס ב„חיי קליגולה“ (פרשה כ"ב): „הוא נתן פקֻדה להביא מארץ יוָן את פסלי האֵלים הנפלאים והקדושים בעיני הרבּים, ובכללם את הפסל הידוע של זֶוס אשר באולימפּיה (מעשה ידי אביר־הפסלים פידיַס), ולקצץ את ראשיהם ולהציג עליהם את תבנית ראשו. הוא נכנס פעם אל המקדש של הדיוסקורים (קסטור ופולוקס) וישב לו בין שני האחים־האֵלים וצוה לקהל הבא אל המקדש להקטיר לו, וגם נקרא בשם „יֻפּיטר אלהי לַטיום“. גם ברומא צוה לבנות מקדש מיֻחד לכבוד אלהותו ולהקים שם עבודת־התמיד ולהפקיד עליה כהנים מיֻחדים. – א. ב„קדמוניות“ כתוב, כי לקח עמו פטרוניוס שני לגיונות, והמספר שם נכון יותר, כי גם פילון מסַפּר כדבר הזה (עַיֵּן שׁירֶר בספרו הגדול, חלק ראשון, 503, הערה 178). – ב. על־דבר הנהר בֵּל או בליאוס בקרבת עכּו ספּר גם פליניוס הרומי במקומות שונים, וכמו־כן גם על תעשית הזכוכית שם (חול הנהר הזה היה טוב מאד לעשית הזכוכית). גם טציטוס מסַפּר, כי במקום ההוא גלו הצידונים את הזכוכית לראשונה (Hist. ה, ז). ממנון, הנזכר כאן, נחשב במסֹרת היוָנים לאחד מלכי כוש העתיקים, שהשתתף במלחמת טרוֹיה. היוָנים בקשו לראות בפסלי־ענקים (קולוסים) שונים בארץ מצרים את תבנית הגבור הזה. ההופעה הטבעית הנפלאה בככר־הזכוכית שבקרבת עכּו אינה נכּרת עוד בזמננו. כנראה, היה החֹם גדול במקום ההוא עד כדי להתּיך את החול לזכוכית. – ג–ה. הפּרשה הזאת מסֻפּרת ב„קדמוניות“ בפרטות יתרה, ויש שם קצת שנוי בהרצאת המשא־ומתּן שבּין פטרוניוס ובין היהודים. בין טובי היהודים, שהפצירו בפטרוניוס שלא ימלא את מצוַת הקיסר, נחשבו גם אריסטובולוס, אחי המלך אגריפס, וחלקיה „הגדול“, אשר הקים אותו אגריפס אחר־כך לנציב. – המעשים האלה היו בראשית שנת ג' תת"א, סוף שנת 40.

פרק י"א. הפרק הזה מקיף זמן של שבע שנים (ג' תת“א–תת”ח, 41 עד 48). ב„קדמוניות“ הקדיש המחבר לתקוּפה הקצרה הזאת – למאורעוֹת שָׁקָּרוּ בימי ילדותו – ספר שלם (הוא ספר י"ט) ועוד פרקים אחדים של הספר הבּא אחריו (כ עד פרק ה, ב), והכניס שמה גם את פרשת מלכי חדיב, שקבּלו את דת ישראל, ואת כל המוצאות אותם. – א. בטעות נדפס בפנים, שֶׁמָּלך גיוס (קליגולה) שלש שנים וששה ירחים – במקום: ושמונה ירחים, שבמקור היוָני המתֻקן. המספּר הזה נמצא גם ב„קדמוניות“, י“ט, ב, ה. לעֻמת־זאת ספּר סויטוניוס הרומי, כי הקיסר הזה מָשַׁל שלש שנים ועשרה חדשים ושמונה ימים (קליגולה, פרשה נ"ט). הוא נהרג בראשית שנת 41 (ג' תת"א) בתשיעי לפני הקלנדה של חֹדש פברואריוס = 24 ינואריוס (שם, פרשה מ"ח). הספור על־רצח הקיסר ותפקיד אגריפס בשעת מַעבר הממשלה אל קלודיוס הובא בספר „קדמוניות“ בפרטות יתרה. – ה. על־דבר הארצות שנתן הקיסר קלודיוס למלך אגירפס כתב יוסיפוס ב„קדמוניות“ (י"ט, ה, א). „הוא קִיֵּם בידו את הממשלה אשר נתן לו גיוס ועוד הוסיף עליה את כל יהודה ושמרון אשר היו בידי הורדוס אבי אביו, את המדינות האלה קבּל אגריפס על־פי חֹק הירֻשׁה. אולם קלודיוס נתן לו עוד משלוֹ את אָבֵל (אבילה, לרגלי מול־הלבנון) אשר היתה נחלת ליסַנִיס לפנים, ואת הארץ אשר בהר הלבנון“. הנוסחה הזאת נאה יותר מהמובאה כאן, שנתן הקיסר קלודיוס לאגריפס את „כל מלכות אבותיו והוסיף עליה את טרכון וארץ חורן שנתן אוגוסטוס להורדוס“ (אם־כן גם אלה הן נחלת אבותיו! – והנה המדינות האלה היו ראשית מלכות אגריפס בימי קליגולה). פקֻדת הקיסר, שנחקקה על לוחות נחֹשת, לא היתה לעיני יוסיפוס ברומי גם בשעת כתיבתו את ספר „קדמוניות“, ולא הכניס אותה בכלל יתר התעודות של הזמן ההוא שפרסם ב„קדמוניות“ י”ט, ה, ולהלן. – ו. המחבר קִצר כאן מאד בדברי ימי מלכות אגריפס, כי כנראה, כבר היה לו המבוא ההיסטורי הארֹך לטֹרח ומִהר לעבור אל גוף ענין הספר. לעֻמת־זאת מסר לנו הרבה פרטים ממלכות אגריפס ב„קדמוניות“, ספר י“ט. יחוסי משפּחת אגריפס נמצאו גם ב„קדמוניות“, י”ח, ה, ד, ושם מבֹאָר, כי אשת אריסטובולוס אחי אגריפס היתה יוטפי בת שמשיגרם מלך חמת (אֶמֶסָה), וילדה לו בת וּשמה גם־כן יוטפי והיא חֵרשת; אשתו של המלך אגריפס, קפרוס, היתה בת פצאל (בן פצאל אחי הורדוס) מאשתו שלום־ציון (סלמפסי) בת המלך הורדוס ממרים החשמונאית. אשתו הראשונה של הורדוס השני, מלך כלקיס (אחי אגריפס), היתה מרים בת יוסף (בן יוסף אחי המלך הורדוס) מאשתו אולימפיס בת הורדוס מאשתו מלתקי השמרונית. בני אלכסנדרוס (בן הורדוס ומרים החשמונאית) מאשתו גלפירה היו אלכסנדרוס (הצעיר) וטיגרנס, שעזב את דת ישראל ונעשה למלך בארמניה, וכמו־כן גם טיגרנס השני, בן אלכסנדרוס הצעיר, היה למלך בארמניה ועזב את דתו. – על־דבר הנציבים הראשונים אחרי מות אגריפס, קוספיוס פדוס וטיבריוס יוליוס אלכסנדר, ששמשו משנת תת“ד עד תת”ח, 44 עד 48, כתב יוסיפוס כאן מעט מאד, והאריך ב„קדמוניות“, ספר כ, פרק א ופרק ה.

פרק י"ב (קדמוניות, כ, ה, ג, עד סוף פרק ו). א. את מספר ההרוגים במוצאי בית־המקדש מסרתי בפנים על־פי ההוצאה הישנה של ספר „מלחמת היהודים“. בהוצאת ניזה בא מספּר מֻגזם, שלשים אלף, ב„קדמוניות“ (כ, ה, ג) – עשרים אלף. מכיון שבמאורעות מעין אלה מֻרגשת תמיד נטיה להפריז במספָּרים, בחרתי לי את הקטן שבהם. – ב. אנשי־הצבא השומרים על הסדרים בארץ יהודה היו ברֻבּם מן היוָנים ובני הנכר אשר בסבסטי ובקיסריה, ואיבת־עולם שלטה ביניהם ובין היהודים. את שנאתם ליהודים הראו גם ביום־טוב שעשו להם בהִודע דבר מות אגריפס הראשון, כי שתו ושכרו ועשו נאצוֹת גדולות בצלמי אגריפס ובנותיו. הקיסר קלודיוס צוה על הנציב קוספיוס פדוס להִפּרע מבני הנכר אשר בסבסטי ובקיסריה על מעשי־הנבלה האלה, ולהגלות את פקודי הצבא בני המקומות ההם אל ארץ רחוקה ולהביא תמורתם צבא אחר אל ארץ יהודה; אולם החַיבים הבינו לכפּר את פני הקיסר ונשארו בארץ יהודה, ושם עוללו רעות רבות ליהודים, משנאתם הגדולה להם, ומהם היו גם הגדודים שהרגיזו את היהודים בימי פלורוס והביאו לידי המרד. אספיסנוס הגלה אותם מארץ יהודה (קדמוניות, י"ט, פרק ט). מן הצבא הזה יצא האיש שנבּל את כבוד המקדש, וחברו שקרע את ספר התורה. – ג. ממשמעות לשון המחבר כאן יוצא, כי טובי השמרונים בקשו את קומנוס ללכת אל הגליל ולעשות משפט בחַיָּבים (הַינו, בשמרונים עצמם, שהמיתו את עולי־הרגלים!). לעֻמת־זאת ב„קדמוניות“ (כ, ו, א) מבֹאָר, שטובי הגליל פנו אל קומנוס לבקשו, כי יגאל את דם אחיהם הנהרגים מידי השמרונים, אולם קומנוס לקח שֹׁחד מהשמרונים ולא שעה לדברי היהודים. ההרצאה הזאת היא יותר קרובה לאמת. – יונתן בן חנן הכהן הגדול, שעמד בראש צירי היהודים שבאו אל הנציב קוַדרטוס לעיר צור, לא היה הכהן המשָׁרת, כי־אם מי שהיה כהן גדול לפנים (בימי הנציב ויטליוס, קדם מלכות אגריפס, בשנת ג“א תשצ”ז, 36–37 למנין א"ה), והיה אחד מגדולי ההשפעה בארץ יהודה גם אחרי שנדחה ממשרָתו. – ו. קוַדרטוס שלח את מי שהיה כהן גדול יונתן ואת הכהן הגדול המשרת חנניה בן נדבאי ואת בנו חנן אל רומא, וגם את קומנוס וראשי השמרונים לעמוד למשפט הקיסר קלודיוס. ב„קדמוניות“, כ, ו, ב, הָזכּרו רק חנניה הכהן הגדול וחנן הראש (כנראה, הפקיד בבית המקדש, ולא נחשב שם לבנו של חנניה הכהן הגדול) עם אנשיהם, שנאסרו בנחֻשתים (ולא התברר אם רק הקרובים אליהם נאסרוּ, או גם הכהן הגדול וחנן) ונשלחו אל רומא. המחבר השמיט שם את יונתן הכהן הגדול, אולם במקום אחר ב„קדמוניות“ (כ, ח, ה) מבֹאָר, שיונתן הכהן הגדול בקש את הקיסר להקים את פליכס לנציב ביהודה – ומכאן ראיה שניה, כי היה ברומא באותה שעה. והנה ב„קדמוניות“ ספּר יוסיפוס, כי בעזרת אגריפינה אשת הקיסר, שנשא אגריפס הצעיר חסד לפניה, יצאו היהודים זכאים במשפטם. – יש להוסיף עוד, כי טציטוס בספר Annales, י“ב, נ”ד, כתב כי בו בפרק היה קומנוס נציב בשמרון, ופליכס – בגליל, ואז פרצה מריבה בין היהודים ובין השמרונים, ושני הנציבים היו אשמים בשפיכות הדם, אלא שרק קומנוס נשלח אל הקיסר למשפט, ופליכס נבחר להיות אחד הדַּינים. רֹב חוקרי דברי־הימים נותנים להרצאת יוסיפוס, שהיה עֵד־ראיה למאורעות ההם (בשעת ג“א תתי”ב – 52, יוסיפוס היה אז בן ארבע־עשרה), את משפּט הבכורה. יש לחשֹׁב, כי רצח עולי־הרגלים על־ידי השמרונים היה בזמן חג־הַסֻּכּות תתי“ב (51), והמלחמה שבין היהודים ובין השמרונים היתה בחֹרף תתי”ב (51–52), קודרטוס בא אל ירושלים בחג־המצות אחרי שלחו את שני הצדדים אל רומא. המשפט היה באביב תתי“ב (52), ואז הוקם פליכס לנציב בכל ארץ יהודה והגליל ועבר־הירדן, ובשנה הבאה (תתי"ג – ראשית שנת 53), נתן הקיסר לאגריפס השני את ממשלת הבשן וטרכון ואבֵל אשר בעבר־הירדן ולקח ממנו את כלקיס שהיה שם מלך ארבע שנים (משנת תת"ח – 48). – ה. על־דבר נציבות פליכס ביהודה ספּר לנו גם טציטוס במקום הנזכר ובספרו Historiae, ה, ט, ששם הוא מעיד עליו כי „בעֹצם אכזריותו ומשוּבתוֹ עשה משפט מלכים בגסות־רוח של עבד (המגיע למלוכה)“. גם סויטוניוס ב„חיי קלודיוס“, פרשה כ”ח, כותב על הקיסר הזה, כי נתן כבוד רב לפליכס והקים אותו לראש גדודים ולהקות רוכבים והפקיד אותו לנציב על ארץ יהודה, והוא נשא לנשים שלש מלכות (בנות מלכים). רק שתי נשי פליכס נודעו לנו, האחת היתה נכדתו של אנטוניוס מזרע אהובתו קליאופטרה מלכת מצרים (טציטוס), והשנית דרוסילה בת המלך אגריפס הראשון. – קלודיוס מת בשנת י"ד למלכותו ביום השלישי לאִידים של אוקטובר – י”ג אוקטובר שנת 54. מספּר ימי מלכותו הַמָּזכּר כאן מדֻיק מאד.

פרק י"ג (קדמוניות, כ, פרק ז, עד פרק ח, ח). על־דבר הרעות שעשה פליכס לא ספּר לנו יוסיפוס כאן בפרוטרוט, ב„קדמוניות“ הרחיב את הדבּור ומסר לנו כי עשה הנציב לפרקים יד־אחת עם השודדים, כדי לנצל את העשירים, וגם הסית אותם להמית את הכהן הגדול יונתן, אשר הוכיח אותו על מעשי אכזריותו. וגם נאמנה עלינו עדות טציטוס על רשעו ואכזריותו של פליכס. לעָוֹן היותר גדול חשב יוסיפוס, כנראה, את המעשים שעשה בעיר קיסריה, אם גם הִצדיק את מעשהו מצֹרך השעה. אהבת־הבצע של הנציב הָזכּרה גם ב„מפעלי השליחים“, כ“ד, פסוק כ”ד, ולהלן. שם מסֻפּר, כי לא המית הנציב את השליח פּולוס (כמו שעשה לבעלי־הנסים ולנביא־השקר), רק שָׂם אותו בנחֻשתים, למלא את רצוֹן היהודים, – ושם נחשב פליכס לאוהב היהודים, שגם אשתו דרוסילה היתה יהודית. – ג. את הסיקריים של זמן פליכס קרא יוסיפוס ב„קדמוניות“ בשם לסטים סתם. המלה סיקריים אינה יוָנית, כי־אם רומית. הוראת המלה Sica מאכלת, סכּין עקום של רוצחי חרש. Sicarii נקראו ברומית רוצחים, ביחוד רוצחי חרש. המלה נמצאה גם במשנה בצורת „סיקריקון“ (צורה יוָנית שנגזרה מן המלה הרומית) והוראתה: הענינים הנוגעים במעשי רוצחים ושודדים. בּמה נבדלו השודדים האלה מהשודדים הַמָּזכּרים לראשונה, בני סיעתו של אלעזר בן דינאי, לא גלה לנו המחבר. באמת אלה ואלה, וכמו־כן גם בעלי הנסים במדבר ונביאי־השקר, לא היו אלא סיעות שונות של חולמי מלכות־שמים ואוהבי־החֵרות, שמספָּרם הלך ורב בתקופת הנציבות השנית, עם התחזקות כֹּח הזדון והתרַבּות השערוריה בארץ. – ד. האמונה בנסים ובנפלאות התחזקה מאד בתקופת מלכות־רשע זו, והעם המאמין בדברי הנביאים חכּה בכליון־עינים לגאֻלה הבּאה בדרך־נס. כל דברי הנביאים שלא התקַימו נכנסו אל עולם התקוה המשיחית, ועוד המון נסים ונפלאות שבאו בסוף ספר דניאל ובספרים הגנוזים. במעמד זה נמצאו הרבה אנשים בעלי־הזיה, ששגו בחלומות והתעו את העם אחריהם; אלה התאמרו לעשות מופתים בשמים ובארץ, ואלה חשבו לקָרב את ביאת הגואל, והיו גם מי שחשבו את־עצמם לגואלים. המהומות המשיחיות לא התחילו בזמן פליכס, כי כבר קֹדם הנציב הזה, בימי קוספיוס פדוס (בשנת ג' תת“ה או תת”ו – 45 או 46), בא „רמאי“ אחד אל ירושלים, ושמו תודוס (Theudas), וקרא עצמו לנביא והבטיח לעם לבקוע את מי־הירדן (כמעשה יהושע, אליהו ואלישע) וקהל המאמינים בו לקח אתו את כל רכושו והלך אחריו עד הירדן. פדוס שלח צבא על מאמיני־הנפלאות האלה, שנחשבו בעיניו למורדים במלכות, והמית המון רב ואת תודוס לקח בשבי וכרת את ראשו והביאוֹ אל ירושלים (קדמוניות, כ, ה, א). כאן השמיט המחבר את ספור המאורע הזה, אולם מכּלל דבריו (למעלה, פרק י"א, ו), שפדוס והנציב הבא אחריו טיבריוס אלכסנדרוס נהגו את העם בשלום ובמנוחה ולא נגעו בקדשיו – שומעים אנו, כי יִשר יוסיפוס את כֹּח פדוס במעשה הזה, וכמו־כן חשב לטיבריוס אלכסנדרוס לצדקה, שהמית את ראשי אוהבי־החֵרות יעקב ושמעון בני יהודה הגלילי. – ה. ב„קדמוניות“ (כ, ח, ו) מסֻפּר, כי מספַּר המאמינים בנביא המצרי, ההרוגים בידי פליכס, היה כארבעת אלפים, ומאתים נלקחו בשבי. – ז. הטענה של היוָנים (הסורוהֶלֶּנִים) היושבים בקיסריה באה ב„קדמוניות“ (כ, ח, ז) בשנוי נוסחה: אמנם הורדוס בנה את העיר – אולם כבר זמן רב קֹדם הורדוס נמצאה על מקומה עיר סורית מגדל־סטרטון, בטרם דָּרכה שם כף רגל יהודי. היהודים והיוָנים נחלקו אפוא על־דבר זכיות האזרחים בעיר הזאת. – בין אלה ואלה פרצה מלחמה בחוצות העיר וחללים נפלו משני הצדדים, אולם יד היהודים היתה על־העליונה, עד אשר התערב פליכס בדבר ודרש מהם לשקוט תחתם, וכשסרבו היהודים למלא את הפקֻדה, שלח עליהם אנשי־צבא ואלה המיתו אחדים מהם ובזזו את רכושם.

פרק י"ד (פרשיות א–ג – קדמוניות, כ, ח, ט, עד סוף הספר). א. פֶסטוס היה נציב בארץ יהודה כשתי שנים (תת“ך–תתכ”ב, 60 עד 62). הוא שָׂם את לבו לבער את כל „השודדים“ מן הארץ, ומפני־זה זכה לשבח בפי המחבר. ב„קדמוניות“, כ, ח, ט, מבֹאָר, שתֵּכף אחרי בואו אל ארץ יהודה נתן ליהודים לשלוח צירים אל רומא, כדי להתאונן על מעשי הַשֹּׁד שעשה פליכס בארץ, אולם פַלַּס אחי פליכס הִמליץ עליו בפני הקיסר נירון ולא ענש אותו. וצירי הסורים אזרחי קיסריה שחדו את בורוס, מורו וסופרו של הקיסר, להבאיש בעיניו את ריח היהודים יושבי העיר, והקיסר נפתה לדברים האלה ושלל מיהודי קיסריה את משפט האזרחים. – ממעשי פסטוס מסר יוסיפוס רק אחד – שקם בימיו מתעתע חדש ובקש להוליך את העם אל המדבר ולהבטיח לו את הגאֻלה, והנציב הכריע אותו ואת כל המאמינים בו לטבח. לעֻמת־זאת פשה נגע הסיקריים בארץ והיא מלאה כֻלה שֹׁד ורצח. פסטוס לא מִלא אפוא בשלמות את הכַּוָנה „הטובה“, שֶיִּחס לו המחבר וחשב אותה למעשה. בימי פֶסטוס הקים אגריפס השני עלִיה גדולה על־גבּי ארמון החשמונאים והציץ ממנה על עבודת בית־המקדש, וטובי ירושלים והעם חשבו, כי הדבר הזה הוא מעשה אשר לא יעָשה, ועל־כן הקימו חומה גבוֹהה על האולם המערבי של בית־המקדש, ובזה הסתירו את החצר הפנימית מעיני המלך וגם מעיני הנציב הרומאי המשגיח על עבודת בית־המקדש בימי־מועד. המלך וגם הנציב כעסו מאד על הדבר הזה וצווּ להרוֹס את החומה, אך היהודים שלחו עשרה צירים ואִתּם את הכהן הגדול המשרת ישמעאל בן פיאבי ואת חלקיה, אשר על אוצר המקדש, אל רומא לבקש את הקיסר שֶׁיַּרשה להשאיר את החומה על מכוֹנה. סבּינה פופיה אשת נירון עוררה אותו למלא את רצון היהודים, אולם עכבה את ישמעאל ואת חלקיה – בתור בני־תערובות – בעיר רומא. (קדמוניות, כ, סוף פרק ח). הדבר הזה היה, כנראה, בשנת תתכ“ב – 62, קרוב למות פֶסטוס. ב„מפעלי השליחים“, פרק כ”ה–כ“ו, מסֻפּרים הדברים שעברו בין הנציב הזה ובין השליח פולוס הטרסי בעיר קיסריה, בשנת תת”ך או תתכ“א (60 או 61). – הנציב אלבינוס שִׁמש משנת תתכ”ב (62) עד תתכ“ה (סוף 64). ב„קדמוניות“ (כ, ט, ב) המתּיק המחבר הרבה את גזר־הדין, שהוציא כאן על הנציב הזה, וכתב, כי בבואו אל ירושלים השתדל בכל כֹּחותיו להשיב את השלום בארץ ולהקים בה סדרים וצוה להמית המון גדול של סיקריים. אולם מי שהיה כהן גדול חנניה ויתר הכהנים הגדולים וקרובי אגריפס קוסתובר ושאול הרבו שֹׁד וחמס בארץ והרגיזו את הסיקריים, ואלה תפשו את בנו של חנניה כהן גדול, את סופר־המקדש אלעזר, ואסרוהו והכריחו את אביו לפדות כֹּפר־נפשו עשרה אנשים מבני חבורתם, שהיו אסורים תחת ידי אלבינוס (שם, פרשה ג). קֹדם מסרוֹ את הנציבות לגסיוס פלורוס צוה אלבינוס להמית את מנהיגי „השודדים“ העצורים בבתי־כלאים ולשחרר את כל „השודדים“ שנתפסו על עווֹנות קלים, בקבּלו כסף פדיון נפשם, ובזה נתרוקנו בתי־הכלאים, אולם כל הארץ מלאה שודדים ורוצחים (שם, פרשה ה). – ב. גסיוס פלורוס היה יליד עיר קלזומיני באסיה הקטנה (לא רחוק מעיר סמירנה), ואשתו קליאופּטרה היתה ידידתה של סבּינה פופיה, אהובת הקיסר נירון, ועל־ידה הגיע למשרַת נציב ביהודה (קדמוניות, כ, י"א, א). הנה כי כן הביאה סבּינה פופיה אוהבת־היהודים את הצרה הגדולה והנוראה על ארץ יהודה! פלורוס נעשה לנציב בסוף שנת 64 (ג' תתכ"ה), ובשנה הבאה (ג' תתכ"ה – 65) מתה סבּינה פופיה (לפי דברי סויטוניוס ב„חיי נירון“, פרשה ל"ה, המית אותה הקיסר בידיו), ואז הֻתּרה הרצועה, ופלורוס יכול לעשות מעשי זדון ככל העולה על רוחו. – ג. עד־כאן כפל יוסיפוס את הרצאת המאורעות ב„קדמוניות“. – צסטיוס גלוס הוקם לנציב בסוריה עוד בשנת ג' תתכ”ג (63), כנראה מדברי טציטוס (Annales, ספר ט“ו, כ”ה) הוא בא אל ירושלים לחג־המצות תתכ“ו (66), כי, כנראה, הקשיבה אזנו שמץ דבר־תלונה על מעשי פלורוס ונסע אל ארץ יהודה לבקר אחריו. – ד. לפי דברי יוסיפוס ב„קדמוניות“, כ, ח, ט, הוציא נירון קיסר כתב־פקֻדה ליַפּות את כֹּח היוָנים (הסורים) יושבי קיסריה על־פני היהודים בני העיר סמוך לפטורי פליכס (בשנת תת"כ – 60), אולם דבר־הפקֻדה הזה נעצר קרוב לשש שנים – ואולי היתה יד הקיסרית אוהבת־היהודים באמצע, אבל אחרי מותה עלתה סוף־סוף בידי הסורים להשיג את פתשגן הכתב. – ה. יש מי שחושב, כי התכַּונו היוָנים להרעים את היהודים בהקריבם קרבּן־עוף, כמנהג המצֹרעים שבקרב ישראל, ובזה רמזו להם, שהם בני מצֹרעים (מימי מניתון המצרי חשבו היוָנים, כי היהודים יצאו מגזע המצֹרעים המנֻדים מארץ מצרים). המעשה הזה והפרעות הראשונות בירושלים קרו בחֹדש איָר תתכ”ו (66). – ח. ארמון המלך שבּו לן פלורוס הוא, כנראה, ארמון הורדוס ממערב לארמון החשמונאים בעיר העליונה. – ט. השוק העליון נמצא, כנראה, גם הוא בעיר העליונה, והיה מקום מושב עשירי העיר. – על־פי החֻקים הנקראים על שם קַטון הזקן (leges Porciae) היה אסור לנציבים הרומאים להלקות ולצלוב אזרחים רומאים בכל המקומות. העֹנש היחיד הַמֻּתּר על־פי החֹק היה עֹנש גלות. כמובן, לא הקפידו הנציבים בחֹק הזה – ביחוד מימי מלחמות־האחים ברומא. מעמד „הרוכבים“ (equites) נחשב ברומא לשני במעלתו למעמד הזקנים חברי־המועצה (senatores). הם ענדו טבעת־זהב ושמלה עם פסי־ארגמן צרים (tunica angusticlavia).

פרק ט"ו. ה. כל כַּוָּנת פלורוס בדרישתו המשֻׁנה, לקבּל את פני שני הגדודים, מתבררת מתוך פרשה זו. הוא רצה להסיח את דעת עַם ירושלים ממנו, כדי שיוכל בינתים להתנפל עִם הצבא, שנמצא עמו בארמון המלך, על בית־המקדש ולשלול את האוצר, וחשב כי הקטטה שתפרוֹץ בין העם ובין הגדודים, הבּאים אל העיר מחָדש, תשכיח את הנבָלה שעשה. אולם חפצוֹ לא הצליח בידו, כי היהודים שנדחקו אל הבּירה ואל הר־הבית היו רבּים במספרם, עד כדי לעצור בעד הרומאים המתנפלים עליהם משני צדדים, מן הצפון (ביזיתא) ומן המערב (חצר המלך), וליתר בטחון הרסו עוד את האולמים המחַבּרים את הבּירה עם הר־הבית. כשנוכח פלורוס לראות, כי גם בתפשו את הבּירה לא יוכל לבקוע אל הר־הבית, נואש מחפצו. עכשו הבין פלורוס, כי גדש את הסאה והוא צפוי לענש על הרצח שעשה בירושלים, ועל־כן נסה להפיס את דעת העם.

פרק ט"ז. ג. הסבּה, שלא רצה אגריפס לשלוח צירים אל הקיסר להתאונן על פלורוס תכף ומיד, לא נודעה לנו בברור. יוסיפוס כותב, כי דבר כזה נחשב למעשה־איבה – כלפּי מי? כנראה, לא רצה אגריפס להחיש את הדבר עד אשר יוציא צסטיוס גלוס, אשר למשמעתו סר פלורוס, את משפטו. גם הנסיון המר, שתּלוּנות היהודים על פלורוס במעמד צסטיוס (לעיל, ט"ו, ג) הביאו לידי כל הפֻּרענות הזאת, הכריח אותו לחכות עד אשר יוּסר פלורוס ממשמרתו על־ידי הקיסר ולא יוכל עוד להרשיע. – ד. הנאוּם של אגריפס בצורתו זו הוא, כנראה, יצירת המחבר, ונכתב כמו „שצריך היה להיות“. יש מי שחושב, כי עוד מטרה אחרת היתה ליוסיפוס בנאוּם הזה – להטיל את מורא הרומאים על עמי־המזרח הקוראים את ספרו (המשפּט הזה הוא צודק, בתנאי שיהיה ברי בידינו, כי גם במהדורה הראשונה – הארמית – של ספרו הכניס את נאוּם אגריפס בצורה שנמצאה כאן). אולם הרבה חוקרים נוטים לדעה אחרת וחושבים, כי הנאוּם, כפי שהוא מסור כאן, קרוב בתכנו ובצורתו לדברי אגריפס השני כמוֹ שנאמרו באותו מעמד. המלך הזה היה מצד אחד איש־תהפוכות ורודף־תענוּגים (רֹשֶם זה עושים עלינו הדברים המסֻפּרים ממנו בספר קדמוניות), אולם מצד שני גם איש משכיל ויודע פרק בהליכות העולם. הוא נחשב בדורוֹ גם לגָדול בידיעת תורת־היהודים והלכותיה. ב„מפעלי השליחים“ (כ"ו, ב–ג) מסֻפּר, כי פולוס השליח פנה אליו (בערך שנת תת"כ – 60) בדברים אלה: „אשרי חלקי שזכיתי לעמוד לפניך, מלכי אגריפס, כדי להצטדק על כל דברי האשמה שהוציאו עלי היהודים. כי הנה חכם גדול אתה בכל מנהגי היהודים ושאלותיהם (שאלות הדת)“. אגריפס בִּקֵר פעמים רבוֹת את העיר רומי והיה קרוב לחצר שני הקיסרים קלודיוס ונירון, ונכבד בעיניהם. ולפיכך יש לחשֹׁב, שידע ידיעה ברורה את כל הליכות הממשלה הגדולה הזאת, את גבולותיה הגיאוגרפיים הרחוקים, את מדינותיה הרַבּות ומספַּר עריהן, את גֹדל הצבא השוכן בכל מדינה ומדינה לשמור על הסדר, ואת המסים השונים שהוּטל על כל אחת לשלם לרומאים. הידיעות הממשיות הנמצאות בנאום הזה הן מקור חשוּב לידיעת שלטון־הרומאים והליכותיו, וחוקרי דברי־הימים והארכיאולוגיה הרבו להשתמש בהן (כמו שהשתמשו חוקרי קדמוניות צור וצידון בפרק כ"ז שבספר יחזקאל). שאלה אחרת היא, אם באמת הֵריק אגריפס את ידיעותיו אלה במעשה ההוא. ואמנם נמצאוּ דברים בנאוּם זה, שקשה קצת להסבירם מצֹרך השעה ההיא. למָשָׁל, התּוֹכחה כלפי העם, לבטל את הטענות על הנציבים הרומאים, שהקטינה מאד את ערך המעשים הרעים שעשה פלורוס – עם התרעֹמת על היהודים, שתחת לכבּד את הרָשות הם באים עמה בטרוניה על עווֹנות קלים ומסרבים להיות נעלבים שאינם עולבים – היא מוזרה קצת באותו מעמד, בטרם נסתם הגולל על חללי פלורוס הרבּים, שבכללם לא היו קנאים בלבד, כי־אם גם נכבדים וטובי־העם, אזרחים רומאים בני מעמד הרוכבים, ולכאורה היו הדברים האלה עלולים להחליש את רֹשֶם דברי אגריפס ולהשיג את הפך כַּונתוֹ. יותר קל להבין דברים אלה, לכשנראה בהם קשוט מליצי של מחבּר הספר, פרי השקפתו – השקפה על המאורעות לאחור – ומחשבותיו על היחסים שבין היהודים ובין הרומאים קֹדם החרבּן, כי באספקלריה המאֻחרת לפֻּרענות הגדולה בטלו בפניה כל הנוראות והרעות שקדמו לה. – הטענה, שהעם המשֻׁעבּד המתקומם להסיר את עֻלו מעל צואריו אינו אלא עבד מתפרץ, היא זרה בעינינו, אולם בודאי היתה לפי רוח טובי העם ומנהיגיו רודפי השלום עם הרומאים, וגם ברוח הפרושים, שדרשו להכּנע תחת שלטון הארץ בתקוה לישועת אלהים אשר תבוא בנס מן השמים ולא בכֹח אדם. הרעיון, שאבות אבותיו של העם היו טובים ומאֻשרים ממנו, קרוב לנשמת היהודים, שהסכינה להעריץ את הדורות הראשונים („אם ראשונים כמלאכים – אנו כאנשים, ואם ראשונים כאנשים – אנו כחמוֹרים“). המשָׁלים מדברי ימי אתּונה וספרטה (לַקידימון), שהשתמש בהם אגריפס כדי להראות ליהודים, שעמים אוהבי־החֹפש לפנים מושכים במנוחה בעֹל הרומאים, היו בוַדאי ידועים למשכילי היהודים. כבר בימי הכהן הגדול יוֹחנן־הורקנוס באו בני אתּוּנה אל ארץ יהודה בתור סוחרים ונתקבלו שם בספר פנים יפות, ומועצת אתּוּנה והעם התּיכו לכבוד הכהן־הגדול היהודי זֵר־זהב כמעשיהם למיטיבי העיר. הדבר היה בימי הארכון אגתוקלס (קדמוניות, י"ד, ח, ה. ועַיֵּן שִׁירֶר בספרוֹ הגדול, חלק שני, עמוד 43, בהערה). עם בני ספרטה באו היהודים במשא־ומתּן, לפי דברי ספר־המכבים הראשון (פרק י“ב ופרק י”ד), בימי יונתן ושמעון החשמונאים; וּלפי המסֹרת – עוד קֹדם זמן החשמונאים, בימי חוניו הכהן הגדול (השלישי), באו צירי ארֵיוס מלך ספרטה אל ירושלים לכרות ברית עם היהודים (שם). הגוזמאות המסֻפּרות על־דבר מסע אחשורוש אל ארץ יוָן נמצאו בדברי ימי מלחמת הפרסים והיוָנים של הרודוטס.⁴⁴⁵ – העיר אתּוּנה היתה המושלת בערי היוָנים אחרי הנצחונות על הפרסים עד המלחמה עם שבטי פלופוניסוס (במאה החמישית לפני מנין א"ה). – על־יד תּרמופילי הראה מלך ספרטה ליאונידס (בשנת 480 לפני מנין א"ה) גבורות גדולות ונפל חלל על מרומי־שדה, ועל־יד פלטֵוה⁴⁴⁶ (בביאוטיה אשר ביוָן התיכונה) נצח מלך ספרטה פוסניס את הפרסים בשנת 479. אגסילאוס מלך ספרטה חָדר עם חילו אל לב אסיה הקטנה (בשנות 396–395 קֹדם מא"ה). אולם האתּונאים ויתר שבטי יון התחברו יחד לשבּור את קרן הלקידימוֹניים השנואים עליהם ושכר לא היה לנצחונותיו. פיליפוס המקדוני הוא המיסד את גדֻלת המקדוניים, כי הכניע את כל ארצות יָוָן ובזה הכין לבנו אלכסנדרוס הגדול את הבסיס לכבּושיו הרבּים בארצות אסיה ואפריקה. – הבוז למצרים ולערבים יסודו בשפלות המדינית של שני העמים הלאה. ממשלת מלכי בית־תלמי במצרים ירדה מאד מסוף המאה השלישית לפני מנין א“ה. הערבים הנבטיים היושבים בארץ אדום העתיקה (עם העיר הראשה „הסלע“ – פטרה) ובעבר־הירדן, שלפנים נלחמו עם היהודים לא פעם ולא שתים, היו עכשו משֻׁעבדים לרומאים לגמרי ושולחים להם צבא עזר בכל מלחמותיהם. נהר איסטרוס (גם דנוביוס, בעברית של ימי־הבֵּינים דונא, גם טונא) היה קצה גבול ממשלת הרומאים מצפון, לפי הבנת הגיאוגרפים של הזמן ההוא. רק בימי טְרַיַּנוס (אחרי שנת 98 למנין א"ה) עברו הרומאים את הנהר הזה וכבשו את ארץ הַדַּקּים (רומיניה של זמננו). – היוָנים העתיקים חשבו, כי מצפון לנהר הזה אין שום בריה יכולה לעמוד מחמת הקֹר (הרוֹדוֹטס). גם אגריפס הזכיר במשך נאוּמו את הקרח הגדול שבארץ תרַכיה (שהיא מדרום לנהר הזה). על כל־פנים הרומאים כבר ידעו, שאין כאן קצה עולם־הישוב. – בשם ארץ לוב נקראה כל ארץ אפריקה הצפונית ממערב למצרים עד קצה המדבר הגדול הנקרא צחרא (סַחַרָה). ארץ בריטניה נגלתה בפעם הראשונה על־ידי יוליוס ציזר, שנסע שמה עם חילו שתי פעמים, אך לא החזיק שם מעמד. כבּוּשׁ הארץ הזאת התחיל בימי קלודיוס ונגמר בזמן מאֻחר – בימי אספסינוס. את האי בכל הקפוֹ לא כבשו הרומאים מעולם. ועל־כן לא ידעו את גְבוליו עַל־בֻּריָם ונטוּ להפריז במדתם. ארץ עסיה (אסיה הקטנה), וביחוד חלקה המערבי, היתה מְרֻבּה באוכלוסים מאד. בערים הרבות ישבו גם יהודים במספר גדול, ומכסת התרומות לבית־המקדש מן הארץ ההיא היתה גדולה מאד. ההניוֹכים והקולכים ויתר עמי הים השחוֹר נכנעו לרומאים אחרי מפּלת מתרדת מלך פונטוס וטיגרן מלך ארמניה, ביחוד בימי פומפיוס והבאים אחריו. הים השחור היה ידוע בזעפו עוד בימי הקדם, ועל־כן נקרא בשם הים „השונא אורחים“ (פונטוס איכסינוס) ובלשון סגי־נהוֹר „ים מכניס אורחים“ (איכסינוס). כבּוש הַתרַכים נשלם בימי הקיסר קלודיוס, הלגיונות הרומיים השומרים על הארץ נמצאו מצפון־מערב לה, בארץ מֶסִיָּה, שחבּר כאן המחבר עם איליריה. הדלמטים, שישבו בארץ הנקראה על שמם עד היום הזה, נכנעו בימי אוגוסטוס קיסר. מספַּר השבטים של הַגַּליים (כאן שלש מאות וחמשה) אינו שוה אצל כל הסופרים. קץ כבּוש הגַּליים היה בימי יוליוס ציזר. מני אז שקטה הארץ ויושביה נעשׂוּ לאנשי שלום (רק בקצה הצפון, בארץ בַּטַביה ובלגיה, פרצו עוד מרידות), ועל־כן הסתפקו שם הרומאים במצב קטן מאד, אלף ומאתים איש שחנו בעיר לוגדונום (ליאון), היא העיר הראשה. הלוּסיטַנים, שישבו בארץ הנקראה עכשו פּורטוגל, נכנעו לבני הרומאים אחרי מלחמות קשות בשנת 137 לפני מא”ה, הקנטברים אשר בצפון חצי־האִי הפּירינאי – בימי הקיסר אוגוסטוס. גבוּל גרמניה היה בימים ההם הנהר רֵינוס (אחרי המפּלה של וַרוס בשנת 9 למנין א"ה), ושם חנו ארבעה לגיונות שלא הָזכּרוּ כאן (הם הלגיונות שעמד בראשם ויטליוס, מי שנקרא אחר־כך לקיסר). גם הפרתים נחשבו כאן לנתיני הרומאים, כי בשנת 63, שלש שנים לפני מרד היהודים, בא המלך הפרתי תרדת⁴⁴⁷ אל רומא וקבּל את הַנֵּזר מידי נירוֹן קיסר. אמנם ההכנעה הזאת לא היתה אלא דבר חיצוני בלבד, ושום מס לא שלמו הפרתים לרומאים. – סקיפיון הַמָּזכּר כאן ממשמעות הענין אינו סקיפיון הבכור (אפריקנוס), שהכה את חניבעל על־יד זמה בשנת 202 לפני מא“ה, כי־אם סקיפיון הצעיר אמילינוס (הנקרא גם נומנטינוס) שהפך את העיר קרתּחדשת לתל־שממה, אחרי שכּל יושביה נפלו באש ובחרב, בשנת 146 לפני מא”ה. – היוָנים היושבים בקיריני היו מן השבט הדורי. מלכי בית־תלמי כבשו את ארצם, ויהודים רבּים התישבוּ שם. אחרי נצחון אוגוסטוּס על אנטוניוס וקליאופטרה, נכנעה ארץ מצרים יחד עם קיריני תחת יד הרומאים. המרמרידים ישבו מדרום־מערב לקיריני ונכנעו גם־כן בימי אוגוסטוס. בשם סירטים (= שׂרטוֹנים) ונסמונים נקראו הארצות לחוף הים שבּין קיריני ובין ארץ קרתּחדשת (טוניס), ושם הים עמֹק מאֹד ומסֻכּן לאניוֹת. המורים או המורטַנים הם יושבי קצה מערב אפריקה הצפונית עד הים האטלנטי, בארץ הגדולה, „שלישית עולם הישוב“ היא כל אפריקה הצפונית שבּין חוף הים ובין המדבר, ויושביה נקראו כאן בשם כולל „כושים“ (אתיופים). בזמננו קוראים להם „בֶּרְבֶּרים“. – על־דבר היהודים אשר בארץ חדיב עַיֵּן ספר ראשון, פתיחה, ב (בהערות). מלכי חדיב היו נכנעים למלכי הפּרתים. – ההשקפה, כי כל שלטון ארצי תלוי ברצון האלהים ובגזרתו, היתה לאסיים וגם לפרושים. זוהי גם השקפת ירמיהו הנביא בשעתו. – בלשון־ערומים השתדל אגריפס להשפיע גם על רגש־הדת של שומעיו. באמת מצאו כבר החכמים הנוטים לדעת הקנאים תחבולות להַערים על חֻקי השבּת במִלחמה (שמאי היה אומר: „עד רדתּה, אפילו בשבּת“). אגריפּס כִּוֵּן לדעת אלה, שלא נקל היה בעיניהם לחשֹׁב את מלחמת הַחֵרוּת למלחמת־מצוה. – האִיום של אגריפס כי היהודים בכל ארצות הגולה יספו בעֲוֹן אחיהם המוֹרדים בארץ־ישראל, לא היה מחֻסר יסוד, כפי שאנו רואים מן הפרקים הבאים. מנאוּמו של אלעזר בן יאיר במצדה לומדים אנו, כי לוחמי החֵרוּת בארץ־ישׂראל היו שנוּאים על רֹב יהודי הגולה יותר משנשנאו על הרומאים, והסבּה מובנה מאליה. – גם אגריפס בעצמו נמצא במצב קשה מאד, בתור מלך יהודי, בשעת מלחמת אחיו ברומאים. דברי אגריפס, כי פזורי היהודים נמצאו בקרב כל העמים ובכל ערי הישוב, אינם צריכים חזוק. דוגמתם מצאנו בהרבה מקורות של הזמן ההוא. בספר „קדמוניות“ (י"ד, ז, ב) הביא יוסיפוס קטע מדברי הסופר היוָני הידוע סטרַבּוֹן איש קפודקיא, שמת יותר מארבעים שנה קֹדם מרד היהודים, על דבר ישובי היהודים במצרים ובקיריני, שהגיעו שם לתֹקף ממשלה והמריצו רבּים מעמי הארץ להתיהד, ובכלל דבריו: „היהודים נמצאו כמעט בכל ערי האדמה, וקשה למצֹא מקום בעולם, שאין העם הזה שרוי בתוכו“. כמו־כן נמצא גם ב„מפעלי השליחים“, ב, ה: „ויושבי ירושלים היו יהודים אנשים יראים (יראי אלהים) מכּל העמים“. בצער גדול כתב הפילוסוף הרומאי סֶנֶקָה, צורר היהודים (הוא רבּו של נירון קיסר ונהרג על־ידו), על היהודים, כי הצליחו מאד, עד אשר נתקבלו בכל הארצות. אמנם לא בכל מקום היו אוכלוסי ישראל מרֻבִּים במספרם – האוכלוסים הצפופים ביותר היו במצרים ובקיריני, בסוריה ובאסיה הקטנה – וגם מעבר לנהר פרת. – השבּעת העם ב„מלאכי האלהים הקדושים“ מסמנת את אמונת היהודים בסוף ימי הבית השני. בוַדאי „מלאכי אלהים“ כאן אינם הנביאים (כמו שהיו עוד בדברי הימים, ב, ל“ו, ט”ו–ט"ז), כי־אם הפמליה של מעלה. עוד בספר־קֹהלת נחשב המלאך למתַוך בין האדם ובין האלהים (ה, י"ב:⁴⁴⁸ „ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וכו’“. אמנם יש חושבים, כי „המלאך“ כאן טעות־סופר). עוד יותר מפֻתּחת האמונה במלאכים בספר־דניאל, ומה־גם בספר־חנוֹך. אמונה זו היתה חביבה בעִקר על האסיים, אולם גם הפרושים נטו אחריה – אף כי, כנראה, השתדלו לצמצם אותה מחמת סכנה לטהרת הדת ולאמוּנת היחוד, – בעוד שהצדוקים התרחקו ממנה. ה. מדברי אגריפּס אלה אנו למדים פרט אחד, שהשמיט אותו המחבר בהרצאה הספורית – והוא, שסרבו היהודים לשלם את המסים לממשלה. מתי? האם עוד קֹדם שֹׁד ההיכל של פלורוס (למעלה, פרק י"ד, ו), ולפי־זה הַשֹׁד קשור בסרוב הנזכר, או אחרי יציאת פלורוס חדלו היהודים לשלם את המסים?

פרק י"ז. א. נאום אגריפס והשפעתו ותוצאותיו באו כאן בהכרח פסיכולוגי. כשדרש אגריפס הכנעה תחת יד הרומאים בכלל, מצא עוד אזנים קשובות לטענותיו הנמרצות ועדַין היה בידי טובי־ירושלים כֹּח לעצור בעם ולהטותו לרצון המלך. אולם כשהזכיר המלך גם את שם פלורוס הארור, מיד הפך את הקערה על פיה ורֹשֶם דבריו חלף לגמרי – ועכשו מצאו שואפי החֵרות שעת־הכֹּשֶׁר למשֹׁך אחריהם את כל העם, שקפץ רגזוֹ על המלך. אגריפס נחשד בעיני העם והֻכרח לעזוֹב את העיר. יוסיפוס לא הודיע לנו את הזמן המדֻיק של הדבר, אך ראוי לחשֹׁב, שזה היה סמוך לחצי חֹדש סיון. – ב. המחבר לא באר לנו, מי היו כובשי מצדה מידי הרומאים. מן פרשה ה' נראה, שאלה היו הקנאים (או ה"סיקריים“) מסיעתו של מנחם בן יהודה הגלילי. על־כל־פנים היה רצח המצב הרומאי במצדה מעשה מרד. בירושלים התחיל את המרד אלעזר בן חנניה הכהן הגדול, שהיה פקיד בבית־המקדש. פקיד הבית היה אחד מטובי הכהנים ומשרָתו היתה אחת החשובות ביותר. התחברות אלעזר לקנאים היא מאורע מכריע. כי עמו עברו בלי־ספק רבּים מן הכהנים המיֻחסים ויושבי ירושלים האמידים אל המורדים (תוצאות רצח פלורוס בירושלים). אלעזר לא היה לכתחלה מבּני ברית הקנאים, – להפך, בימי הנציב אלבינוס נתפש בידי הקנאים, אשר דרשו כפרוֹ מאביו פדיון עשרה אנשים מבּני חבורתם שהושיב הנציב בכלא (קדמוניות כ, ט, ג, ועַיֵּן למעלה בהערה). גם אחר־כך היה איש־מלחמה לסיקריים ולחלק הקנאים. אִלו רצינו להשתמש במשָׁלים מתולדות המהפכה הצרפתית, היה עלינו לחשֹׁב את אלעזר בן חנניה לאחד מאנשי ה„ג’ירונדה“. בתור פקיד בבית־המקדש בִּטל את זבח־התמיד לשלום הקיסר ובזה עשה פֻמבי גדול לפריקת עֹל הרומאים. בתלמוד (גיטין, נ“ו, ע”ב, גם בירושלמי) מסֻפּר בלשון־אגדה, שמבַטל קרבן הקיסר נקרא זכריה בן אבקולס, הוא בודאי זכריה בן אמפיקלוס מן הכהנים שהָזכּר להלן (ספר ד, ד, א) בתור אחד מראשי הקנאים. המסֹרת התלמודית יש לה אפוא ערך היסטורי, כי בודאי היה לכֹהן הקנאי הזה גם־כן חלק בתקנת־המרד הזאת. על־כל־פנים בזה חָדר המרד גם אל היכל ה‘. – ג. בראש הכהנים הגדולים, שהתנגדו למעשה הנמהר הזה, עמד אביו של אלעזר עצמו, הוא חנניה הכהן־הגדול, או חנניה בן נדבאי, שהָזכּר כבר לעיל, בפרק י“ב, ו. הוא הוּקם על־ידי הורדוס מלך כלקיס לכהן־גדול, כנראה, בשנת תת”ח – 48, והאריך ימים במשרָתו עד שנת תתי"ט – 59 (מה שלא זכה שום כהן־גדול אחר בדורות ההם). גם אחרי שמסר את משרָתו לישמעאל בן פיאבי ולבּאים אחריו, היה בעל השפָּעה מרֻבּה מאד בירושלים. בימי הנציב אלבינוס היה חנניה ראש־המדַבּרים בירושלים והבין להלוך עם הנציב ועם טובי העם. הוא היה אוהב כסף, ועבדיו עשו קנוניה עם כל מיני חמסנים ובעלי־זרוע, כדי להוציא את המעשר מן הגרנות אל אוצר אדוניהם, ובזה גזלו את חֹק הכהנים הפשוטים, שלא היו להם הכנסות אחרות. כמוהו עשו גם יתר הכהנים הגדולים בימים ההם ומִלאו את ירושלים שֹׁד וחמס וקפּחו את הכהנים העניים. מצד זה מובנה שנאת הכהנים האלה לכהנים הגדולים, ואין פלא, כי נהרו מהם רבּים אל מחנה הקנאים, שהבטיחו אותם להושיעם מידי הרומאים ומידי אחיהם התקיפים יחדו. עם כל הכבוד שרחש יוסיפוס לכהֻנה הגדולה ולנוֹשאיה – לא יכול להעלים עיניו מהמעשים המגֻנים של חנניה בן נדבאי ותאר אותם בלי כחל ושרק ב„קדמוֹניוֹת“, כ, ט, ב–ד. יש מי שמשער, כי חנניה זה הוא הכהן הגדול יוחנן בן נדבאי הַמֻּזכּר בבריתא (פסחים, נ“ז, ע”א; כריתות, כ“ח, ע”א). הבריתא הזאת היא אגדה עממית על־דבר הצוָחות שצוחה העזרה וביניהן: „פִּתחו שערים ויכּנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים“. עם כל העֹקץ הסטירי שבפתגם הזה – רואים אנו כאן יחס של כבוד אל הכהן הגדול הנזכר, שלא גרשה אותו העזרה, כמו שעשתה לבני עלי וליששכר איש כפר ברקאי. מפָרשי הבריתא הזאת ספּרו נפלאות על כֹּח־האכילה של הכהן הגדול הרעבתן הזה, ועליו אמרו, שכּל ימיו לא נמצא נותר בעזרה. בתור אדם קרוב לשלטון הרומאי, זקן בעל־נסיון ויודע הליכות־עולם וגם בתור עשיר גדול, היה, כמובן, חנניה הכהן הגדול אחד מראשי המפלגה הדורשת שלום לרומאים, ועכשו צָמח נגוד גדול בינו ובין בנו אלעזר, שהתחבר עם הקנאים. שאר הכהנים הגדולים, שנמצאו אז בירושלים, היו יוסף בן קמחית, חנן בן חנן, יהושע בן דמנאי, יהושע בן גמלא (או גמליאל) ומתתיה בן תאופילוס, הכהן הגדול המשרת; כֻּלם רצו בשלום וחשבו את בטול הקרבן לחיי הקיסר לאסון גדול, שתוצאותיו תהיינה קשות מאד. יחד עמם התנגדו גם הפרושים למעשה אלעזר בן חנניה, כי ראו בו דבר שהוא כנגד המנהג המקֻבּל וגם חששוּ מתוצאותיו. בתלמוד נשאר זֵכר לנגוּד זה בספּור המחלֹקת שבין „רבנן“ (החכמים הפרושים) ובין זכריה בן אבקולס (גיטין, נ“ו, ע”א). מן הראוי לחשֹׁב, שהפרושים האלה היו מתלמידי בית־הלל, ובראשם רבן שמעון בן גמליאל הזקן ורבן יוחנן בן־זכאי. לעֻמת־זאת היו הפרושים אנשי־המעשה מתלמידי בית־שמאי (אלה שהתאספו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון ונעצו חרב בבית המדרש) קרובים יותר אל הקנאים, אם גם אין יסוד להשערת גרֶץ, כי במקום חנניה בן חזקיה עלינו לגרוס: אלעזר בן חנניה בן חזקיה, והוא אלעזר ראש המוֹרדים (כי יוסיפוס הודיענו בפֵרוש, שאבי אלעזר היה חנניה הכהן הגדול והוא בן נדבאי). – ד. אין לדעת, מי היה שמעון בן חנניה שנשלח אל פלורוס השונא לבקש עזרתו נגד הקנאים ואנשי־שלומם. יש מי שמשער שזהו בן חנניה הכהן הגדול, – ולפי־זה קרא האיש הזה לפלורוס הרשע זעוּם נפש אֶחיו להִלחם באחיו בן אביו. השערה זו קשה לקבּל. שאול וכוסתובר קרובי המלך אגריפס כבר נודעו לנו ממעשי הַשֹּׁד והחמס שעשו בירושלים בימי הנציב אלבינוס על־ידי גדודי פוחזים שנשכרו להם בכסף להעשירם על חשבּון טובי־העיר (קדמוניות, כ, ט, ד). עכשו נהפכו החמסנים הגסים האלה לעמודי השלום ולדורשי שלוַת ירושלים. אנטיפס היה גם הוא מבית־הורדוס, אולם במדותיו נבדל לטובה משני קרוביו הנזכרים, ועוד הָזכּר בספר הזה שתי פעמים (על־דבר מותו עַיֵּן להלן, ספר ד, ג, ד). – דרויש שר הרוכבים היה, כנראה, גם הוא מזרע היהודים הבבליים (הבאים מעבר נהר פרת), שהושיב אותם הורדוס בשעתו בארץ הבשן, כדי שיחַזקוּ את ממשלתּוֹ בפני בני־הנכר הרבּים היושבים שם, וגם נתן להם את עיר בתירא לנחלה. פיליפוס בן יקים היה, בודאי, מזרע הבבליים האלה. הוא היה חשוב מאד בעיני אגריפס ומפַקד צבאותיו בארץ הבשן והגולן. יוסיפוס הקדיש לו פרשה שלמה בספר „חיי יוסף“ (י"א), וסִפּר שם על־דבר ישיבתו במבצר גמלא. גם אחותו ישבה עם משפחתה במבצר הזה (להלן, ד, סוף פרק א). – ה. ביאת חיל אגריפס אל ירושלים הביאה לידֵי מלחמות־אחים. הנגוד בין הכהנים הגדולים (ביחוד חנניה) ובין הקנאים התחזק מאד. הכהנים הגדולים וטובי העם התחזקו יחד עם חיל אגריפס והגדוד הרומאי השוכן בעיר ובקשו לגרש את הקנאים ואנשי־שלומם מהר הבית. מלחמת־האחים הזאת – הראשונה בשעת המרד הגדול ברומאים – החלה, כפי שמתבאר מהחשבון הבא להלן בפרשה ו’ וז‘, ביום השמיני (או השביעי?) לחֹדש אב (תתכ"ו – 66), כלומר, ארבע שנים מכֻוָּנות, קֹדם ששלח טיטוס את איל־הברזל לנגח את חומת העזרה וחָדר אל חצר המקדש; נפלא הדבר, כי יוסיפוס, אשר אהב להטעים את הימים שהָכפּלה בהם פֻּרענות, לא שָׂם לבו לדבר הזה. – ו. הקנאים ואוהבי־החֹפש הרבו להשתמש באספות־הקֹדש לצרכים מדיניים (עַיֵּן למשל, למעלה, פרק א, ובמקומות אחרים), ועל־כן חִזקו הרומאים תמיד בשעת המועד את המצב אשר בירושלים (בבירה). המעילה המדינית בקדֻשת ההיכל הדתית הביאה לידֵי חשדנות גדולה מצד הרומאים, ששמחו בדיעבד לחרבּן בית־המקדש ולא נתנו לבנותו מחָדש. – בימים הראשונים היתה הנהגת המרד בידי אוהבי־החֵרות מיקירי ירושלים, שבראשם עמד אלעזר בן הכהן הגדול חנניה. אחר־כך נלוו אליהם הקנאים הקיצוניים, הסיקריים, שהתיחסה אליהם, כנראה, סיעתו של אלעזר באיבה ובפחד, כי ברֻבּם היו אנשים נקשים ובעלי־זרוע ושונאים נמרצים לבעלי הרכוש. ההכרח בפני המתנגדים להם חבּר אותם יחד, וההתחברות הזאת הביאה לידֵי נצחון על חיל אגריפס, שהֻכרח לעזוב את העיר העליונה ולהִמלט אל חצר המלך – אל מצודת ארמון הורדוס, ששם נמצא הגדוד הרומאי (הקוהורטה) שהשאירהו פלורוס בירושלים (עד־עכשו עמדוּ, כנראה, הרומאים האלה מרחוק למלחמת האחים). אולם, כמו בכל מרידה ומהפֵּכה, עלו עכשו לגדֻלה הסיעות הקיצוניות, שלא נבהלו משום אמצעים המביאים אל התכלית. ההמון הגס נִצח את המיֻשבים בדעת, והשנאה המעמדית של העניים אל העשירים הביאה לידֵי מעשי הריסה ושֹׁד. בית חנניה הכהן הגדול וארמנות אגריפס ובירניקי נפלו לקרבן על מזבח השנאה הגדולה של העם. המרידה הביאה לידי מהפכה חברתית, שגם לה היה מנותן טעם של „מלכות שמים“ לפי השקפת הקנאים הקיצוניים. שרפת הארכיונות כִּונה להפקעת החובות. בַּדָּבר הזה משכו אליהם הקנאים את דַּלת־העם וכל השקועים בחובות – אולם הוסיפו להרחיב את הפּרץ שביניהם ובין בעלי־הרכוש. טובי העם נבהלו מפני המעשים האלה ומשכו את ידיהם מן הריב ושקטו תחתם – ובמסתרים נשאו את עיניהם לעזרת הרומאים, אוהבי ה„סדר“. רק חנניה הכהן הגדול, שהקדיח את תבשילו מאד, לא מצא דרך להשלים עם המוֹרדים והֻכרח לברוח עם צבא המלך. אולם בקרב לוחמי־החֵרות קמו עכשו בהכרח סכסוכים גדולים. אלעזר בן חנניה הפסיד לפי־שעה את השפעתו, ולא יכול להציל גם את נפש אביו, וכל הנהגת המרד עברה לידי הקנאים הקיצוניים והסיקריים. – ז. אחרי הנצחון על חיל אגריפס פנו הקנאים להלחם על הבּירה, כי לא נמצא עוד מי שימחה בידם ויתנפל עליהם מאחור. מי היו מגִני הבּירה – אם רומאים או אנשי חיל אגריפס – לא התברר לנו. – ח. ראשית פרשה זו אינה, כנראה, אלא כֶּפל הפתיחה של פרשה ב’ (עַיֵּן למעלה). מנחם היה אפוא ראש הקנאים שכבשו את מצדה ושחטו את המצב הרומאי שם, ולקחו להם את הנשק שטמן הורדוס במבצר. הוא היה בן יהודה הגלילי, מי שהיה „חכם גדול“ (בתורה), לפי דברי יוסיפוס. מכיון שהופעת יהודה הגלילי (עַיֵּן למעלה, פרק ח, א ובהערה) היתה בשנת 6 למנין א“ה, ובֵינה ובין המעשה הזה עברו כששים שנה, היה מנחם בלי־ספק בן־זקונים למיסד של כת־הקנאים ומנהיגהּ הרוחני. גם מנחם נקרא בשם „חכם“, כלומר, אדם נושא כתר־תורה, ויחד עם זאת בעל־מעשים. יחוסו וחכמתו ומדותיו עמדו לו להִכּבד בקרב הקנאים הקיצוניים ולהחליש את השפעת אלעזר בן־חנניה מאד. בידיו עלה להקים פרוד בין אנשי צבא אגריפס, שהיו יהודים מארץ הבשן, ובין אנשי הצבא הרומאי, בני הנכר. הוא נתן ליהודים לצאת בשלום מן העיר ולשוב בשלום אל ארץ הבשן, והרומאים נשארו לבדם בארמון הורדוס. לא מאהבת היהודים עשה מנחם את הדבר הזה – הן את חנניה הכהן הגדול הכריע לטבח! – ט. רֶצח הכהן הגדול חנניה נעשה, לפי דברי יוסיפוס, בז' אלול ג' תתכ”ו (66). הקנאים לא פחדו ממעשה כזה, כי כבר עשו כן בשעת נציבוּת פליכס ליונתן הכהן הגדול. לפי שיטתם מֻתּר היה להמית גם את ידידיהם וקרוביהם, שנחשבו בעיניהם לשונאי החֵרות המדינית (קדמוניות, י"ח, א, ו). הכהן הגדול חנניה היה שנוּא על רֹב העם, ומכּל־מקום עורר הרצח הזה התרגזות גדולה בירושלים, כי הן היה הנרצח בשעתו נושא המשרה הקדושה ביותר: – לא רק אוהבי־השלום וטובי־העם בלבד, כי־אם גם כל בני ירושלים התמרמרו מאד על מנחם, בן־הגליל, שבּא אל עיר־הקֹדש והקים עצמו שם לשופט ולא נבהל מרצח מי שהיה כהן גדול! בנגוד הטבעי הזה השתמשו אלעזר בן־חנניה והקנאים המחזיקים בימִינו, כדי להפּטר ממתנגדם המסֻכּן, אשר הוציא מתחת ידם את הנהגת המרד. אוהבי־השלום שבירושלים עזרו בידו ושמחו, שעלה בידם להביא לידי מריבות־אחים בקרב לוחמי החֵרות, וקוו שעל־ידי זה יחלישו את אלה ואלה ויכרתו ברית־שלום עם הרומאים. בידי סיעת אלעזר ועם ירושלים הצליח לנצח את אנשי מנחם ולהמית את החכם ואת מתי־סודו. נפלא, כי בכל הפרשה הזאת והקודמת לא קרא המחבר למנחם ולסיעתו בשם „סיקריים“, רק בשם „שודדים“, „מורדים“ סתם. לעֻמת זאת שמענו בספר ז' (פרק ח, א), כי הקנאים האלה הם „סיקריים“. בכנויים השונים של לוחמי־החֵרות משתמש יוסיפוס בערבוביה, ואין להוציא מזה מסקנות ברורות על־דבר חלֻקת המפלגות השונות בקרב המורדים. – י. אחרי רֶצח מנחם נעשה שוב אלעזר בן חנניה לראש המנהיגים בירושלים, אולם גם המעשים הנוראים של הקנאים וגם רֶצח אביו וּמשפּחתו ושרפת ביתו על־ידי לוחמי־החרות הקיצוניים לא העירו אותו להִוָּאֵש מן המרד ולהטות את הדברים בחשאי לצד השלום עם הרומאים. הרי כאן אות מֻבהק עד־כמה הכה רעיון השחרור המדיני שרשים חזקים בקרב העם היושב בירושלים, ביחוד בקרב הצעירים, – כי אפילו תעתועי הסיקריים לא עצרו כֹח להחלישו. בשנאה לרומאים נשתוו כל אוהבי החֵרות, וגם אלעזר בן חנניה הכהן, שלפי מעמדו ומסֹרת משפּחתו היה צריך להקפיד במצוות התורה, התּיר לחלל את השבּת לשם הנקמה ברומאים, וגם עָרב את לבבו לחלל את הברית הכרותה אתם! כמה ימים עברו מיום ט“ו באב עד אשר בִּערו לוחמי־החרות את שארית האויבים מן העיר – לא נודע לנו בברור. על־כל־פנים לא ארכו הימים הרבה, כי הרי בראשית תשרי כבר נלחם צסטיוס גלוס בארץ הגליל, כי בחג הַסֻכּוֹת הספּיק לכבּשׁ את העיר לוד. במגלת־תענית רשום על כ”ה סיון: „אתנטילו דימתנאי מיהודה וירושלים“, ועל י"ז אלול: „אתנטילו רומאי מיהודה ומירושלים“. אם נחשֹׁב, כי המאמר האחרון מכֻוָּן למעשי אלעזר בן חנניה, יצא בידינו, כי רבים מן החכמים (זקני בית־שמאי) יִשרו את כֹּחו וקבעו את יום הנצחון שלו ליום־זכרון, שאין להתענות בו. אולם על־ידי־זה יצטמצם מאד זמן המאורעות הרבּים שקרו אחרי המעשה הזה, המפֹרטים בתחלת הפרק הבא.

פרק י"ח. א. רֶצח היהודים בקיסריה, שקרה בו ביום שהמיתו היהודים אשר בירושלים את שארית המצב הרומאי, היה תוצאה ישרה של המרידה. כי בראות היוָנים הסורים היושבים בקיסריה שנבאשו היהודים בפלורוס, והרומאים לא יוסיפו לעמוד לשטן למעשה נקמתם, מהרו למלא את מחשבתם הרעה על היהודים היושבים בקרבּם (גלות היהודים אל נרבתא הַמֻּזכרת לעיל, פרק י"ד, ה, – לא היתה, כנראה, רק העתקת בית־הכנסת שלהם, אשר טמאו אותו היוָנים). יוסיפוס פטר את המאורע הנורא הזה, רֶצח עשרים אלף איש מישראל, במלים מועטות ולא הודיע אותנו, אם נסו היהודים, שעד־עכשו היו יוצאים תמיד ביד רמה כנגד היוָנים, לעמוד על נפשם. מובן, כי גם הצבא הרומאי החונה בקיסריה עזר ליוָנים במטבח הזה, אחרי שהתּיר פלורוס את דם יהודי העיר הזאת מרֹב כעסו על מפלתוֹ בירושלים. – בזמן מאֻחר צמחה קהלה יהודית חדשה בקיסריה, ומשם יצא גם האמורא הידוע רבי אבהו, תלמיד רבי יוחנן. אולם העיר הזאת נשארה לסמל־שנאה ליהודים, אשר זכרו תמיד, שהסיגה את גבול ארץ־ישראל ושכּלה את אוכלוסי ישראל! רבי אבהו הנזכר דרש עליה: „ועקרון תעקר – זו קסרי בת־אדום, שהיא יושבת בין החולות, והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יוָנים“ (מגִלה, ו, ע"א). חכם אחר גלה דעתו: „קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמן! ישבו שתיהן – אל תאמן! חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – האמן! שנאמר: אמלאה החרבה; אם מלאה זו – חרבה זו, מלאה זו – חרבה זו“ (שם). דברי יוסיפוס על מעשי הנקמה, שעשו היהודים בערי היוָנים שבארץ־ישראל, אינם מדֻיקים כלל. אפילו אחת מהערים הנזכרות כאן לא נהרסה על־ידי היהודים – בפרשה ה' נפרטו הערים האלה ברֻבּן מחָדש בתור עומדות על תלן – בודאי לא נחרבה העיר עזה – וראיה לדבר, שזמן קצר מאד אחרי המאורעות האלה הטבּיעה עיר זו מטבּעות (בשנים 69–75 למא"ה. עַיֵּן שירֶר, II, עמוד 88), ואף לא העיר אשקלון, – שאלמלי היה כך, הרי לא הֻצרכו היהודים לשלוח אחרי חדשים אחדים צבא גדול להלחם בה (עַיֵּן להלן, ספר ג, פרק ב). גם השרפה בערים האלה לא היתה גדולה; כנראה, שלחו היהודים באש והחריבו רק את המקומות אשר מסביב לערים. אולם לא עצרוּ כֹח להרעיש את חומותיהן. ב. – שנאת הסורים ליהודים היתה גדולה עוד מראשית ימי החשמונאים – ואולי מימים קדומים יותר – ואף־על־פי־כן לא נמנעו רבּים מהם לקבּל את תורת ישראל. על־כן נמצאו בכל ערי סוריה מלבד היהודים גם „מתיהדים“ (ἰουδαϊζοντες) במספר גדול, גֵּרים־למחצה שנקראו גם בשם „יראי ה' מקרב הגוֹים“, שהָזכּרו כמה פעמים בספרות האֶוַנגליונים, ואולי הם הם חסידי־אֻמות־העולם שהובאו בדברי חז“ל. בקרב הגרים־למחצה האלה מצא השליח פולוס בקעה רחבה להפיץ שם את תורת הנצרות. המאורעות הנזכרים כאן, בודאי, היו סמוכים לשמועה על־דבר מרידת היהודים, באלול של שנת המרד (ג' תתכ"ו, קיץ 66). וגם היהודים היושבים בירושלים, בגליל ובעבר־הירדן חגרוּ נשק ויצאו בגדודים לנקום את דם אחיהם ולהתנפל על הערים והכפרים של הנכרים. – ג–ד. המעשה שהיה בבית־שאן מסֻפּר כאן באריכות, מפני שֶשִּׁמש ענין לחוש הדרמטי של המחבר. הוא ראה כאן מוּסר אלהים. ההשקפה המבֻטאה כאן מתנגדת להשקפתו הכּללית של המחבר: הוא רואה ביהודים – שכרתו ברית עם היוָנים כנגד אחיהם, שלא נלאה להמטיר עליהם חרפות וגדופים, נגד ה„שודדים“ והלסטים והמורדים – בוגדים שהפרו ברית אחים. דוקא מפני־זה פרשה זו חשובה מאד לחֵקר נשמת יוסיפוס פלויוס. כאן נזדמן לו מעשה, כשלא היו הרומאים נוגעים בדבר, ועל־כן נִתּנה בידו רשות לדַבּר ככל אשר עם לבבו, ולא כסה על רגשותיו ונטיותיו. רואים אנו כי את היוָנים הסורים היושבים בארץ־ישראל שנא המחבר לא פחות מששנאוּם הקנאים. – ה. פה מסַפּר המחבר על פרעות ביהודים בערים, שקֹדם ספּר לנו עליהן, כי נשרפו או נהרסו (עַיֵּן למעלה, פרשה א). זה חֹסר דיוק בהרצאה ההיסטורית! בני אנטיוכיה, שהגנו עכשו על היהודים, נהפכו להם לאויבים ומציקים כעבור שנים מועטות (עַיֵּן להלן, ספר ז, פרק ג ופרק ה). – ו. הספור על־דבר מעשיו הרעים של נואר, או וַרוס, שהפקיד אותו אגריפס לנציב במלכותו בשעה שנסע אל צסטיוס גלוס לעיר בארות, הוא סתום במדה מרֻבּה, וגם ב„חיי יוסף“, פרשה י”א, אינו מובן כל־צרכּו. מן הכתוב כאן נראה קצת, שנחשב נואר ליהודי או לגר, אף כי שבע תועבות היו בלבו. ב„חיי יוסף“ מבֹאָר, כי רצה להחניף לסורים יושבי העיר הראשה של אגריפס, היא קיסריה של פיליפוס, שהיו שונאים את היהודים לא פחות מהסורים אשר בקיסריה שעל שפת הים, וקוו כי לרגל מרד היהודים יחלצו ממלכּם אגריפס היהודי וגם נתנו תקוות בלב נואר שיהיה להם למלך. כנראה, ראה האיש הזה סכנה למזמות־רשעתו במעשי היהודים הבבלים יושבי בתירא (ב„חיי יוסף“ נקראה עיר זו בשם אקבַתנה), ובא עליהם במחשבת שטן. הוא צוה לקרֹא אליו שבעים מנשואי־הפנים אשר אתם, ופקד להמיתם בלאט בדרך אל קיסריה. כשנודע הדבר לאגריפס, הסיר אותו ממשׂרתו. – מה ראו המורדים להחריב את המבצר קפרוס, אשר בערבות הירדן, אחרי כבשם אותו מידי הרומאים? הסבּה לא נודעה לנו – על־כל־פנים לא שִׁמש להם אחר־כך למשגב בפני הרומאים. – ז. היוָנים אזרחי אלכסנדריה קראו לאספת־עם בכַוָּנה לשלוח צירים אל נירון־קיסר – כפי הנראה, אמרו לבקש את פניו לקחת מהיהודים את זכֻיות אזרחי־העיר, אחרי אשר הגיעה אליהם הידיעה, שעשק הקיסר הזה את זכיות יהודי קיסריה. השעה היתה עכשו משחקת להם, כי מרידת היהודים בארץ־ישראל השניאה גם את אחיהם בני־הגולה על הרומאים. מפני־זה קל להבין גם את ההתרגזות הגדולה של יהודי אלכסנדריה, שישבו בעיר זו בשלוָה מאות שנים ופתאם הרגישו בהתמוטטות מצבם המדיני והחברתי. – ח. בפרשה זו ובפרשה הקודמת רצה המחבר ללַמד במקצת סנגוריה על מעשיו הנוראים של הנציב הרומאי באלכסנדריה, טיבריוס יוליוס אלכסנדרוס, ולא עלתה בידו, – כי אין הקוראים יכולים למצֹא שוּם צד־זכות על רצח חמשים אלף יהודי אלכסנדריה מטעם השליט הרומאי המשגיח על הסדרים. את הַסִּבּה עלינו לבקש, כנראה, במצב המיֻחד של הנציב הזה, שהיה בעצמו בן ראש היהודים באלכסנדריה, מי שהיה יהודי נאמן לעמו וצִפּה את שערי בית־המקדש זהב – ועל־כן צריך היה לעשות פֻּמבּי לדבר, שעזב את עמו בלב נאמן ונפש חפצה והוא דוֹרש רק את שלום הרומאים. כדי שלא יבואוּ לחשֹׁד אותו במשׂוא־פנים ליהודים – עשה המומר הזה את התועבה הנוראה והכין מטבּח שלא היה עוד כמוהו ליהודים היושבים במטרופולין של מצרים, שדודו הפילוסוף פילון שָׂם את נפשו בכפּו לפנים, כדי להצדיקם בריבם עם היוָנים לפני כסא הקיסר קליגולה. – ט. הקשר בין הפרשה הזאת ובין הקודמות אינו מחֻוָּר מן הצד ההגיוני. עליתו של צסטיוס גלוס על ארץ יהודה הֵחלה לכל המאֻחר בראשית תשרי (ואולי עוד בחֹדש אלול), זמן קצר אחרי נצחון המורדים בירושלים. מה הוא יסוד התּוכחה הכבושה של המחבר, כי רק אחרי שמעו על־דבר הפרעות ביהודים לא רצה עוד להתמהמה? כנראה, התרעם יוסיפוס על צסטיוס גלוס, שלא התערב לכתחלה, תּכף אחרי צאת פלורוס מירושלים, בעניני היהודים, ולא שלח עזרה לגדוד הרומאי הנמצא בצרה וליהודים אוהבי השלום. באמת היה גם צסטיוס אחד מראשי האשֵׁמים במאוֹרעות שקרו בירושלים, כי לא שָׂם את לִבו כראוי לטענות העם כנגד פלורוס, בשעה שסר אל ירושלים בחג הפסח. ולפיכך פָּחד הנציב הזה, פּן יתבע אותו הקיסר למשפּט, והשתדל לתלות את כל האחריות בפלורוס – בעוד אשר הלז תלה, כנראה, את הקלקלה בצסטיוס, שלא מהר לשלוח לו עזרה, אף כי ידע, שלב העם בירושלים סוער. והנה גם יוסף גזר, כי אֵחר הנציב את הזמן בבואו לתקן את הַמעֻוָּת. את מספר הצבא שלקח עמו גלוּס אפשר לשער בקֵרוב: הלגיון הרומאי היה על־הרֹב בימים ההם בן ששת אלפים אנשי־צבא, מלבד חיל־העזר (auxilia). הלגיונות החונים בסוריה, שהיתה מדינת־הספָר המגיעה עד נהר פרת, גבול הפרתים, היו ארבעה במספר (טציטוּס, אַנַלים, ד, ה). הנציב יצא למלחמה עם לגיון שלם ועם אלפּים איש לכל אחד הלגיונות הנשארים, לאמר, עם שנים־עשר אלף בחורי הלגיונות, ומלבד־זאת לקח עמו ששה גדודים (קוהורטות) חיל־עזר וארבע להקות רוכבים – קרוב לששת אלפים איש. כל אלה היו אנשי־צבא רומאים. נוסף על הצבא הרומאי משך אליו את חיל המלכים העוזרים, כארבעה־עשר אלף איש במספר, וביניהם יותר מחמשת אלפים רוכבים. לפי־זה הגיע הצבא של צסטיוּס גלוּס למספר שלשים ושנים אלף איש, מלבד עבוּדת הצבא. עם כל החיל הזה בא צסטיוס אל עכוֹ (שתי תבות אלה נשמטוּ בטעות בספר בפנים) ושמה נאספו אליו עוזרים רבּים מערי סוריה, ביחוד בני בארות. אחרי ששלח צסטיוס את צבאו לפשֹׁט על ארץ הגליל, מִהר להמשיך את מסעו לאֹרך שפת הים אל קיסריה, ומשם פנה אל יפו. כאשר הגיע צסטיוּס אל ארץ יהודה, מרדו הגליליים בעֹרף צבאו ונגפו את חיל־המצב שהשאיר שם – בּרֻבּו חלוצי ערי סוריה. – י. הרצח שעשו הרומאים ביפו מוכיח על כעסם הגדול כנגד היהודים, שעוררם לבלתּי תת חנינה לנשים ולזקנים. – י"א. כשמוע צסטיוס על־דבר המגפה שנגפוּ היהודים את צבאו בגליל, שלח שמה חיל חדש תחת פקֻדת צסטיוס גלוס, וזה נלחם עם היהודים ליד הר עצמון. אין זה הגבוה בכל הרי הגליל, הוא ההר הנקרא עכשו בשם ג’בל ג’רמק, בקרבת צפת, כי־אם הר אחד בקרבת צפורי, כמבֹאָר כאן. המורדים נמלטו, כנראה, אל המערות, שנזכרו למעלה (ספר א, ט"ז, ד).

פרק י"ט. מן הראוי לחשֹׁב, כי מלחמות צסטיוּס בגליל היו במחצית הראשונה של חֹדש תשרי שנת ג' תתכ“ז (בחֹדשׁ ספטמבר–אוקטובר שנת 66). – א. אל לוד הגיע צסטיוּס בעצם חג הַסֻּכּות, כשעלו יושבי העיר אל ירושלים לרגל. העליה לרגל לא חדלה גם בשעת חרום ומלחמה; כנראה, בטחו העולים בדברי הכתוב: „ולא יחמֹד איש את ארצך“. – ב. ירושלים היתה מלאה עולי רגלים, ובודאי התּירו להם חכמי הקנאים (ואולי גם תלמידי בית־שמאי) להלחם באויבים בשׁבּת, והם יצאו בהמון רב לקַדם את פני הרומאים אל הגבעה והכוּ בהם מכה רבּה, אךְ אחר־כך הֻכרחוּ להסוג אחור. הדבר היה בשבּת (כנראה, בחול־המוֹעד סֻכּות, או בשמיני־עצרת). שלשה ימים התמהמה צסטיוּס בגבעה (בפנים נדפס בטעות: בבית חורון). ובעת ההיא הספיקו היהודים לתפֹשׂ את ראשי ההרים בעֹרף חילו (במעלה בית חורון). – ג. כנראה, רצה המחבר להחניף לאגריפס, בהראותו את מסירת נפשו לרומאים. כאשר תפשו היהודים את ראשי ההרים בדרך הקשה המוליכה מלוד אל ירושלים (היא דרך בית־חורון תחתון ועליון). בגבעון, שנקראה כאן גבע־מקום, שבּו נגפו אויבי ישראל פעמים רבות (כמו האמורי בימי יהושע, הפלשתים בימי שאול, והסורים בימי יהודה המכבי פעמַים), נמצאו הרומאים בסכנה, כי נסגרה הדרך שבּה עברה כבוּדת הצבא, ורעב ומחסור נשקפו לחיל צסטיוס. צריך לחשֹׁב, כי צסטיוּס התמהמה בגבעה עד כ”ד אוֹ כ“ה לחדשׁ תשרי (הפרברטיוס) ואחר־כך העתיק את מחנהו במתינות אל צופים. מסע הצבא העמוס הרבה, שצריך היה להִזהר, פּן יפיץ את שורותיו והמאסף יפּול בידי היהודים הנלחמים בעֹרף הרומאים, נמשך יום שלם או יומים. ואם־כן בא צסטיוס אל צופים בערך כ”ו–כ“ז תשרי וחנה שם שלשה ימים – גם־כן מפני זהירותו, לבל תקום לו מלחמה מפּנים ומאחור. וביום השלשים לתשרי עלה להלחם על ירושלים, וכבש את העיר החדשה, שנואשו היהודים מהגן עליה. צסטיוּס עלה על העיר מצפון מערב (ולא מצפון, כמעשה טיטוס שבא משמרון־שכם, ולא מלוד), לפיכך היתה העיר החדשה לשמאלו, והעיר העליונה מימינוֹ. פלורוס לא רצה שיכבּשׁ צסטיוס את העיר, לבל יגָּלה הדבר כי המרד היה רפה מאד. – לפי דעת יוֹסיפוס, כִּוֵּן פלורוס בכל מעשיו למרידה גדולה, כדי לכַסות על כל תועבותיו. – ה. חנן בן יונתן הזה הוא, כנראה, הנזכר למעלה, פרק י”ב, ו, ואם־כּן יש שם לתקן במקום „את הכהנים הגדולים יונתן וחנניה ובנו חנן“ – „יונתן ובנו חנן ואת חנניה“. צסטיוס הִרעיש את חומת ירושלים חמשה ימים, וכנראה, יום כבּוש־העיר החדשה (ל' תשרי) בחשבון, אם־כן – עד יום ד' חשון ועד בכלל, וביום הששי, הוא ה' חשון, כמעט עלה בידו לכבּשׁ את הר־הבית באפס יד, אחרי שהמורדים נפלו ברוּחם – לפי דברי יוסיפוס – ואוהבי השלום בקשו לפתּוח את שערי העיר לפני הרומאים. – ז. מנוסת צסטיוס בה בשעה שכמעט השתרר על הר־הבית היא מעשה מוזר מאד, ולא לחנם תלה אותו יוסיפוס בגזרת אלהים. לא כך היו ראשי הרומאים עושים. את הסבּה אין לדעת בברור. כנראה, אזל הלחם והרומאים פחדו מאד מפּני היהודים העומדים מאחוריהם. עוד יותר מוזר, מה ראה הנציב הרומאי לבחוֹר לו את הדרך המסֻכּנה אשר בה בא, ולא פּנה אל דרך שכם, שאינה כל־כך בחזקת סכנה, ואם גם ארכה יותר מדרך בית־חורון. בודאי העלים המחבר פרטים חשובים ממעשי המורדים היהודים אשר במדינה, שסגרו את הדרך הצפונית על הרומאים. צריך לחשֹׁב, כי עוד ביום ההוא בא צסטיוס אל צופים ומשם יצא ביום המחרת (ו' חשון) אל גבע או גבעון, והקנאים אשר בירושלים רדפו אחריו וגם משני אגפיו התנפלו עליו היהודים. בגבע התמהמה צסטיוס גלוס שני ימים (ו' וז' חשון), אחרי שרבּים משרי צבאותיו ואנשי חילו נפלו בחרב היהודים הרוֹדפים אחריהם. – ח. הדרך מגבעון אל בית־חורון עליון היא ישָׁרה למַדי, אולם מבית־חורון עליון מַתחילה הנקרה המוליכה אל בית־חורון תחתון בשפּוע ההר, והדרך הצרה הזאת (מוֹרַד בית־חורון), שארכּהּ הוא רק קרוב לקילומטר אחד, היא המקום המסֻכּן ביותר בכל הדרך שבין ירושלים ובין לוד, ופה הספיקו היהודים להקיף את הרומאים מכל צד. בשטח הקטן הזה כמעט הצליחו היהודים להשמיד את כל חיל צסטיוס גלוס, – אלמלא בא הלילה לעזרת הרומאים, ובחשׁך נמלטו אל בית־חורון תחתון. – ט. (בפנים בטעות: ז). מתי הספיקו הרומאים לבצר את המחנה בבית חורון אחרי שבאו שמה בלילה – לא נתבאר לנוּ. אפשר כי נמצאה שם מעין מצודה מן הזמן שעבר שם גלוס במסעוֹ אל ירושלים. גם הדרך מבית־חורון תחתון עד אנטיפטרס עוברת בקרב הרים, ועל־כן פָּחד המצביא הרומאי מפני היהודים הרודפים אחריו, ומה־גם כי נפל לב אנשי צבאו אחר המגפה שהיתה בהם, ועל־כּן צוה להחיש את המנוסה והשאיר את כל מכוֹנות־המלחמה לשלל לאויביו. פרט היום – השמיני לחֹדש מרחשון (דיוס) – מתאים למספָּרים הקודמים, אם נחשֹׁב, כי זה הכַּוָּנה ליום מנוסת צסטיוס אל בית־חורון, הוא יום המגפה העִקרית, בלילה הבּא הצליח להתחמק מרודפיו וביום־המחרת המשיך את מנוסתו דרך אנטיפטרס, כנראה, אל יפו. – שנת שתים־עשרה לנירון התחילה באוקטובּר שנת 65 למנין א"ה. אם־כן היה הדבר הזה בתקופת השנה הזאת (שנגמרה בחֹדש מרחשון, שבּו הכו היהודים את צסטיוּס).

פרק עשרים. א. מן הפרשה הזאת אנו למדים, כי פיליפוס בן יקים לא היה בסוד אנשי־הצבא של אגריפס, שכרתו את הברית עם מנחם ויצאו בשלום מירושלים (לעיל, פרק י"ז, ח). בספר „חיי יוֹסף“ (י"א) מבֹאָר, כי מנוסת פיליפוס לא היתה אחרי מפלת צסטיוס, כי־אם חדשים אחדים קֹדם לה, בשעה שהיה עוד מנחם בחיים, – מנחם רצה להמיתו, אולם בבליים אחדים מאנשי־שלומו הצילו את פיליפּוס ממות, והוא התחבא ארבעה ימים, וביום החמישי התחַפּשׂ בשׂומו פאה נכרית על ראשו וברח מירושלים ופנה אל גמלא. יש כאן אפוא סתירה גלויה. – רֶצח אנטיפס, מי שהיה ממשפחת המלוכה (בית־הורדוס) ונאמן על אוצר הצבּור, מסֻפּר להלן, ספר ד, ג, ד–ה. – שאול וכוסתובר קרובי אגריפס, שלפנים היו מראשי החמסנים בירושלים, נשלחו עכשו אל ארץ אכיה (יָון), ששם התגוֹרר נירון בראשית שנת 67, להתאונן לפניו על פלורוס ולהציל את צסטיוס מעֹנש. – סויטוניוס הרומאי מסַפּר על היהודים (חיי אספסינוס, פרשה ד), כי המיתו את הנציב (praepositus), וכאשר התנפל עליהם המשנה (לגטוס) אשר בסוריה, מי שהיה קונסול, גרשו אותו ושללו ממנו את הנשר. הידיעה הזאת אינה נאמנה, מכיון שבודאי לא היה יוסיפוס מעלים את הדבר, אִלו המיתו היהודים שר גדול כזה. על־דבר סופו של פלורוס, מי שהביא לידֵי המרד הגדול, לא נודע לנו כלום. כנראה, ענש אותו נירון ענש־גלות. – ב. את רֶצח היהודים בדמשק לא כלל המחבר בתוך יתר הרציחות שהיו ביהודים (שנפרטו בפרק הקודם). מכאן ראיה, שהיה המאורע הזה מאֻחר בזמן – לא בחֹדש אלול וראשית תשרי, כי־אם באמצע מרחשון. נשי הגויים שדבקו בדת־ישראל הָזכּרו גם בספרוּת „הברית החדשה“. ככה מסֻפּר על־דבר הנשים „יראוֹת אלהים“ בעיר אנטיוֹכה של פיסידיה (באסיה הקטנה) ב„מפעלי השליחים“ (י"ג, נ). הנשים האלה מִלאוּ את רצון היהודים והעירו את בני העיר לגרש משם את השליחים פולוס ובר־נבא. כמו־כן הובא שם (י"ז, ד) על־דבר הנשים היוָניות יראות־האלהים שבעיר תסלוניקי (כַּיּוֹם: סלוניקי). – ג. חֹדש מרחשון תתכ“ז הוא המכריע בדברי ימי מרד היהודים. אחרי הנצחון על צסטיוּס נבאשו היהודים בעיני הרומאים. אוהבי השלוֹם יכלו עכשו לקנות את ברית הרומאים רק בדם לוחמי־החֵרות, שמספָּרם הלך הלֹך וגדֹל, ולדבר הזה לא יכלו רֻבּם להסכים. מאֵין ברֵרה הֻכרחו לתת את ידם למרד, אף כי לא האמינו בתוצאותיו. מצד שני מובן גם־כן, מדוע השתדלוּ טובי־העם, שנטו עד־עכשו לבקש את שלום הרומאים, לקחת בידם את הנהגת המרד. כי רק הם יכלו לעשות את הדבר בחשבּון ודעת וגם לכַוֵּן את שעת־הכּשֶׁר, שבּה תמצא ידם לכרות ברית־שלום עם הרומאים (אין לחשֹׁב, כי טובי־העם, שנתנו עכשו את ידם למרד, לקחו חלק גם בשכרון־הנצחון ושגו בתקוות משיחיות, כמעשה הקנאים המאמינים בנסים). יוסף בן גריון, שנבחר לראש ממשלת־העם בירושלים, היה אחד מראשי אוהבי־החֹפש, כנראה, מיקירי ירושלים, אין ספק שהוא הוּא גריון בן יוסף שהָזכּר אחר־כּךְ בספר ד, ג, ט, ושם, ו, א (נהרג אחר־כך על־ידי הקנאים), אולי הוא אחיו של נקדימון בן גריון הידוּע מאגדת התלמוד, שגם הוא, כנראה, נהפך לגריון בן ניקוֹדמוס (או ניקומדס), כאן בפרק י”ז, י. חנן הכהן הגדול היה בן חנן (להלן, ספר ד, ג, ט), שהיה גם־כן כהן גדול, ואחיו של יונתן הכהן הגדול שנהרג על־ידי הסיקריים (למעלה, פרק י"ג, ג). הוא היה בן משפּחה רמה, שיצאו ממנה כשמונה כהנים גדולים, הַמֻּזכרים בספר „קדמוניות היהודים“ בכמה מקומות, וגם בספרות האוַנגליונים. המשפחה הזֹאת נקראה בתלמוד „בית־חנין“ („אוי לי מבית־חנין, אוי לי מלחישתן“ – פסחים, נ“ז, ע”א. מכאן נראה, שהיו „לוחשים“ על היהודים באזני השלטונות הרומאים). אבי המשפחה הזאת חנן, או חנין, או חנה (Anna – זה הוא שמו באוַנגליון) בן שתי (או שת) הוקם לכהן גדול על־ידי קויריניוס, אחרי אשר הָגלה ארכלאוס אל ארץ גליה (בשנת ג' תשס“ו – 6 למנין א”ה), ושִׁמש במשמרת־הקֹדש עד ימי הנציב גרטוס, שהוקם על־ידי טיבריוס (קדמוניות, י"ח, ב, א–ב), לאמר, עד שנת ג' תשע“ד או תשע”ה (14–15 למנין א"ה). אחר זמן קצר הקים גרטוס לכֹהן גדול את אלעזר בן חנן בחיי אביו, והוא כִהן רק שנה אחת (שם), ושוב אחרי זמן קצר את יוסף הַקַּיָּף (Kajaphas. שם), שהיה חתן הכהן הגדול חנן (אֱוַנגליון, יוחנא, י“ח, י”ג). בימי כהֻנת יוסף היה עוד חנן בחיים ואחד מראשי המדברים בסנהדריה ובהנהגת העם, ואליו נשלח ישו הנוצרי, לפי מסֹרת האֱוַנגליוֹן של יוֹחנא (שם, עד פסוק כ"ד), לחקרו ולדרשו, ואחר־כך אל הכהן־הגדול יוסף הקַּיף להוציא משפטו. יש מי שהיו מונים את השנים לשני הכהנים הגדולים האלה יחדו (למשל, שנת חמש־עשרה למלכוּת טיבריוס היא ג' תשפ“ח־תשפ”ט, 28–29, נמנתה על שני הכהנים הגדולים חנן וְהַקַּיָּף, אֱוַנגליוֹן, לוקא, ג, ב). יוסף הַקַּיָּף האריך ימים במשמרת־הקֹדש עד שבּא הנציב אשר בסוריה ויטליוס אל ארץ־ישראל (בשנת ג“א תשצ”ו – 36) והקים לכהנים־גדולים זה אחר זה את שני בני חנן הכהן הגדול, את יונתן (הנזכר לעיל) ואת תאופילוּס. מתתיהו הבן הרביעי לחנן היה כהן גדול בימי אגריפס הראשון, וחנן הבן הצעיר, הנזכר כאן ולהלן – שִׁמש בכהֻנה גדולה שלשה חדשים בימי הנציב אלבינוס (בשנת ד' תתכ"ב – 62) ונדחה ממשרתו על אשר נועז לדין דיני־נפשות בלי הסכמת אגריפּס והרומאים. הכהן הגדול האחרון, שהוקם על־ידי אגריפס השני, היה מתתיהו בן תאופילוס (בן חנן). (עַיֵּן על כל זאת בקדמוניות י“ח, ד, ג; שם, ה, ג; י”ט, ו, ד; כ, ט, א; שם, ט, ז). מלבד הכהנים האלה נזכר עוד במשניות אליהועיני בן הַקַּיָּף (פרה, ג, ה), כֹּהן גדול, שבימיו נשרפה פרה אדֻמה, ורֹב הַחוקרים חושבים, שזהו הכהן הגדול שקרא לו יוסיפוס (אם־כן – בטעות) אליהועיני בן קנתּרס (בתלמוד, פסחים, נ“ז, ע”א, נקראה משפּחה זו בית־קתרוס) ב„קדמוניות“ י“ט, ח, א. – על־כן חשב יוסיפוס את חנן הכהן הגדול (בן שתי) לאחד האנשים המאֻשרים, יען שהוא וחמשת בניו היו כֻלם כּהנים גדולים (קדמוניות, כ, ט, א), לעֻמת־זאת ספּרה הבריתא על שבעת בני קמחית, שהיו כֻלם כהנים גדולים (יומא, מ“ז, ע”א), בעוד שיוסיפוס ידע רק על שני כהנים גדולים מבית קמחית. מכיון שהבריתא מסרה את הדברים, כנראה, משמועה רחוקה (היא חושבת את השם „קמחית“ לשם אשה, בעוד שאצל יוסיפוס „קמיתוס“ הוא שם זָכר), הנה כנראה, החליפה את בית־חנן בבית קמחית. לפי דעת דרנבורג בספרו Histoire de Paléstine etc. בציוּן ח, העביר חנן הכהן הגדול את הסנהדריה מלשכת הגזית אל ה„חנויות“ סמוך לשנת תש”צ (30 למא"ה), כארבעים שנה קֹדם החרבּן, כפי שהָזכר בבריתא (שבת, ט“ז, ע”א; סנהדרין, מ“א, ע”א) ובתלמוד בשם רבי ישמעאל בן רבי יוסי, בשם אביו (מחבּר סדר־עולם), (עבודה זרה, ח, ע"ב). ועל־כן נקראו החנויות גם בשם „חנויות בני חנן“, והחנויות האלה חרבו שלש שנים קֹדם חרבּן בית־המקדש, בשעת מריבות־האחים בירושלים. – אחרי מות חנן הכהן הגדול נבנתה מצבה גדולה על קברו (מחוץ לירושלים) והמצבה הָזכּרה כאן, בספר ה, י“ב, ב, ו. (עַיֵּן לוח משפּחת חנן בסוף הספר). – כנראה, נחשבה משפּחת חנן על הצדוקים, ובפֵרוש שמענו זאת על חנן בן חנן (קדמוניות, כ, ט, א). יוסיפוס ספּר על האיש הזה ב„קדמוניות“ (שם), שהיה אביר־לב ואכזרי, וב„חיי יוסף“ (פרשה ל"ט), – שהיה לוקח שֹׁחד; לעֻמת־זאת כאן (בספר ד, ה, ב) צִיֵּר לנו המחבר את תמונתו בקַוים מאירים מאד ולא יכול לגמור עליו את ההלל. הסתירה הזאת היא מוזרה מאד. על־כל פנים היה חנן בן חנן אדם בעל כשרונות נפלאים, איש רצון חזק ורב־פעלים, אדם המבין את רוח־ההמון ומוצא מסִלות אל לבות הרבּים, בעל כשרון־נואם נפלא. בשעת־הדחק יכול היה למלא גם משמרת מפַקד עליון על הצבא בהשכל ודעת. כל הכשרונות האלה הקימו אותו בראש הממשלה הלאֻמית בירושלים, אף כּי בחירתו לראש היתה, בודאי, למֹרת רוח הקנאים, שלא האמינו באהבת־החֵרות שלו, וביחוד נשנא על ראשי הקנאים, שכבר עשו להם שֵׁם במאורעות הקודמים ונכווּ מחֻפּתוֹ – כמו אלעזר בן שמעון, אחד מראשי הקנאים שנצחו את צסטיוּס גלוס, שהיה גם הוא משפּחת כהנים. – ד. הממשלה בירושלים בקשה להקים מעין „ממשלת כהנים“. לכל־הפחות שלשה מהנציבים שהקימה היו כהנים. יהושע בן צפא לא היה „מן הכהנים הגדולים“, כי־אם, כנראה, ממשפחת כהנים גדולים. לפי דברי המחבר כאן, נשלח האיש הזה אל ארץ אדום יחד עם אלעזר בן חנניה (שרצתה, כנראה, הממשלה החדשה שבירושלים להפּטר ממנו ושלחה אותו אל המדינה). והנה בפרק הבא, פרשה ג, הָזכּר יהושע בן צפיא ראש האזרחים בטבריה והוא הנקרא בספר שלישי, ט, ז, יהושע בן שפט (ויש עוד שנויי נוּסחאות בשם אביו), שעמד בראש לוחמי־החֵרות בטבריה ואחר־כך ברח אל טריכי וגם שם נלחם ברומאים וכנראה נפל במלחמה. ואולי זה איש אחד. אלעזר בן חנניה הָזכּר כאן בפעם האחרונה, והמחַבּר לא הודיענו מה היה סופו. ניגר איש עבר־הירדן הצטַין במלחמה עם צסטיוס גלוס (למעלה, י"ט, ב), ועַיֵּן עליו עוד להלן, ספר ג, ב, ועל־דבר מותו בידי הקנאים – ספר ד, ו, א. בשם ארץ אדום נקרא כל החלק הדרומי של ארץ־יהודה (מרשה, אדורה, בית־גוברין, חברון, בית־צור). הארץ הזאת לא היתה מרֻבּה באוכלוסיה, ועל־כן נפלא הדבר, שנשלחו שמה שלשה ראשי־צבא: ארץ יהודה מצפון וירושלים יחד עם חלק הר־אפרים, שנכבש בימי החשמונאים, הוא הנקרא בספרות המשנה והתלמוד בשם הר־המלך, נחלקה על־ידי הממשלה החדשה בירושלים לשני פלכים (מלבד הפלך המיֻחד בככר הירדן עם יריחו): המערבי מתִּמנת עד חוף הים (עם לוד ואמאוס ויפו), והמזרחי – גופנא ועקרבתא (עקרבתא היתה הגבול בין יהודה ושמרון. עַיֵּן להלן, ספר ג, ג, ד). על־דבר שלשת שרי־המדינות יוסף בן שמעון, מנשה ויוחנן בן חנניה (אולי אחי אלעזר בן חנניה, ובן הכהן הגדול הנהרג) לא שמענו יותר בספר הזה. יוחנן האסי הָזכּר עוד למַטה, ספר ג, פּרק ב. – יוסף בּן מתתיהו הוא מחַבּר הספר הזה, אלא שבּמסֹרת היהודית המאֻחרת (יוסיפון) התחלף ביוסף בן גריון, ראש הממשלה בירושלים. את יחוסו לבית אבותיו פרט יוסף בן מתתיהו בספרו „חיי יוסף“, פרשה א, ועל־דבר קורות חייו עד שנעשה שר־צבא בגליל עַיֵן שם, פרשה ב ולהלן. העיר גמלא נחשבה כאן לאחת מערי הגליל (הבצורה שבכֻלן) ואף כי מקום גמלא הנזכרת כאן הוא בארץ הגולן (עַיֵּן למטה, ספר ד, א), בעבר־הירדן הצפוני. כבר בארתי למעלה, פרק ח, פרשה א, בהערות, כי העיר הזאת נחשבה על הגליל, ולפיכך נקרא גם יהודה, מיסד כת־הקנאים יליד העיר הזאת אשר בגולן, בשם „הגלילי“. הנה באמת נמצאה גם עיר בגליל ממש וּשמה גמלא, היא הנזכרת בבריתא המבארת את דברי המשנה, ערכין, ט, ו, על „בתי ערי חומה (כלומר: הערים הַמֻּקפות חומה, לפי המסֹרת, מימי יהושע בן־נון) כגון קצרה של צפּוֹרי וחקרה של גוש־חלב ויודפת הישנה וגמלא וגדור וחדיד ואונו וירושלים“, לאמר: „גמלא בגליל וגדור בעבר הירדן“ (בבלי, ערכין, ל“ב, ע”א). ורבא האמורא ידע להבדיל בין גמלא שבגליל ובין גמלא שבשאר ארצות (שם, ע"ב). גמלא שבגליל נמצאה, על דעת החוקרים, בהר הנקרא עכשו ג’בּל ג’מלא בצפון הגליל העליון לא רחוק מנהר ליטני ומגבול צוֹר (עַיֵּן על זה מאמרו של הד“ר ש. קלֵין בכה”ע Monatsschrift für Gesch. u. Wissensch. d. Judent. 1917, עמוד 139). הדבר הזה הביא לידֵי ערבוביה במחקר החדש. אולם נאמנה עלינו עדותו של יוסיפוס בפרשה הסמוכה לזו ולהלן, ספר ד, א, ב, כי גמלא שבספרו היא העיר אשר בגולן. את גמלא שבגליל לא הזכּיר יוסיפוס בשום מקום בספריו (ואולי היתה גמלא זו בימים ההם מחוץ לגבול היהודים), ולהפך גמלא שבעבר־הירדן לא הָזכּרה בספרות חז”ל (אם לא נאמר כי המשנה שבערכין רמזה לגמלא זו אלא שהבריתא טעתה בפֵרושה הגיאוגרפי). – ה. בארץ הגליל הקים יוסיפוס, לפי דבריו, סנהדרין גדולה (של שבעים), מעין זו שהיתה בירושלים. על־פי דין המשנה היו „הסנהדראות לשבטים“ בנות כ“ג ולא יותר (סנהדרין, א, א וכו'). בימי גביניוס הנציב הרומאי כבר היתה סנהדרין מיֻחדה בגליל (למעלה, א, ח, ה, וביתר־ענין בקדמוניות י"ד, ה, ד), כנראה, של שבעים. – בית־דין של שבעה, שהקים יוסף בן מתתיהו בכל אחת מערי הגליל, הוא מוסד משפטי, שלא נודע לנו מספרות חז”ל. – ו. על־דבר יודפת עַיֵּן להלן, ספר ג, פרק ו וכו'. צלמין (או: צלמוֹן) הָזכּרה במשנה (כלאים, ד, ט: יבמות, ט"ז, ו), עַיֵּן קלֵין Beiträge zur Geogr. u. Geschichte Galiläa’s )ליפציג 1909), עמוד 87–89, והיא בגליל התחתון לא רחוק מעיר כבול, עכשו: כ’רבת סלמה. כפר איכו – יש חושבים שהוא כפר־עכו הַמֻזכּר במשנה. אולם ב„חיי יוסף“, פרשה ל“ז, בהוצאת ניזה, הגרסה היא כאן: כפרת־קומוס (לעֻמת־זאת בהוצאה ישָׁנה – כמו כאן). וצריך עיון. יפה – עַיֵּן להלן, ספר ג, ז, ל”א. סיגף – ב„חיי יוסף“, שם, הוצאה ישָׁנה: סיגו; ובהוצאת ניזה שם לא נמצא כלל. מקום בלתי־נודע. הר־תבוֹר – מקום אספת שבטי הגליל במלחמת ישראל עם סיסרא (שופטים, ד); עַיֵּן עוד למטה, ספר ד, א, ח. טריכי – עַיֵּן להלן, ספר ג, י, א. טבריה נבנתה על־ידי הורדוס אנטיפס בנחלת נפתלי על שפת ים־כנרת, לפי מסֹרת היהודים – על חרבוֹת העיר הישנה רַקַּת. יוסיפוס ספּר ב„קדמוֹניות (י"ח, ב, ג,), שנוסדה העיר – לכל־הפּחות קצתה – על מקום קברים ישנים, ולפיכך הָחזקו יושביה לטמאי מתים, ואניני־הדעת התרחקו ממנה ורק אספסוף ועמי הארץ וקבצנים, שהיו ספק־עבדים, ויתר שפלי־יוחסין התישבו שם. אולי בדברים אלה קלקלה שנאת יוסיפוס את השוּרה, היא השנאה לטבריה, המבצבצת גם בספרו „חיי יוסף“. אמנם טֻמאת המקום של טבריה הָזכּרה גם בספרות התלמודית. המערות בארץ־הגליל הָזכּרו כבר למעלה, בספר א, ט“ז, ד, ומבֹאָר שם (ב), שהיו סמוכות לכפר אַרְבֵּל, על־כן נקראו גם „המערות של הארבֵּלים“ ב„חיי יוסף“, ל”ז. עַיֵּן קְלֵין Beiträge (52–55). עכברא – בגליל העליון בקרבת צפת. הָזכּרה גם בתלמוד (ירושלמי, ערובין, פרק ח. – דף כ“ה, ע”א, בדפוס קרוטושין). ימנית או יבנית – ב„חיי יוסף“, ל“ז, יַמְנִיָּה (כשם יַבנה אשר בשפֵלה), חושבים שזוהי העיר יבנאל העתיקה שבגבול הצפוני של נחלת נפתלי (יהושע, י“ט, ל”ג). וכמו־כן נקראה גם יַבנה שבשפלה בשם יבנאל – עכשו: כ’רבּת בנית או אבנית, כשעה אחת צפונה לצפת (Thomsen בספרו Loca sancta, עמוד 70). מרון – בפנים בהוצאת ניזה: Μηρώ. וב„חיי יוסף“, ל”ז: Ἀμηρὠθ, המקום הידוע בקרבת צפת (מירון), שנמצא שם, לפי המסרת, קבר רבּי שמעון בן יוחאי. על־דבר סיליקיה וסוגני שבארץ הגולן, עַיֵּן להלן, ד, א, א. אמנם היה עוד מקום בגליל ושמו סוֹגנה, עַיֵּן „חיי יוסף“, נ“א–נ”ב (שם מבֹאָר, שהוא רחוק עשרים ריס מגברה, ולא פֹּרש אם בגליל העליון או התחתון, כי שתֵּי גברה היו) ויושביו התנפלו על גוש־חלב (שם, פרשה י). – על דבר בנין חומת גוש־חלב בידי יוחנן בן־לוי עַיֵּן „חיי יוסף“, י, גם ל"ח, שמשם מוּכח, כי בנה יוחנן את החומה על דעת־עצמו, כדי שיהיה לו מבצר להִשגב כנגד יוסיפוס – ולא על־פי רצונו של זה. מספַּר חלוצי יוסף בגליל (מאה אלף, כֻּלם מזֻינים בכלי־נשק ישן) נפרז הוא בעיני רֹב החוקרים. – ז. בפרשה זו רואים חוקרי דברי יוסיפוס נחת־רוח יתרה של המחבר, שהחזיק טובה לעצמו על הדברים הגדולים שעשה בגליל וגדש את סאת זכיותיו. בודאי עלֵינו לנהוג כאן מדת־בקֹרת במסֻפּר. יוסיפוס מתפאר, שֶׁלִּמד את הגליליים להלחם כדרך הרומאים, וכל הדבר הזה נעשה על רגל אחת – בשעה שהיה יוסיפוס טרוד במריבות ובסכסוכים עם בני טבריה וטריכי וצפורי ועם יוחנן מגוש־חלב וסיעתו ועם הצירים שנשלחו מירושלים להורידו ממשרָתו. יוסף בעצמו לא היה איש־צבא ולא יכוֹל לדעת את טכסיסי־המלחמה של הרומאים מן הנסיון. אולי עמדו לו לעזרה יהודים, ששמשו לפנים בצבא הרומאים (היהודים האדוקים נמנעו מהכּנס אל הצבא הרומאי, ורק עברינים, שזלזלו בדיני השבּת ובשאר מצוות, מצאו שם מקום – ומִספּר אלה לא היה רב) או בחֵיל אגריפס. הערים הגדולות השתמטוּ מלקחת חלק במלחמת־החֵרות, ואנשי צבא יוסף בן מתתיהו בּרֻבּם לא היו, כנראה, רק בני דַלת־העם, בורחים ופליטים ושאר נִקשים ומרי־נפש, שהסכינו – לפי עדות עצמו – לדרכי גנבה וגזל ואונאת הרבּים. יוסיפוס השתדל לתת להם חנוּך מוּסרי – והחזיק טובה לעצמו על הדבר הזה. אולם הערך של חנוּך־המלחמה הזה נראה בעליל לעת בוא אספסינוס אל הארץ, וכל החיל הגדול שאסף יוסף לא נועז לקַדם את פּני הרומאים על מרומי־שדה ונמלט אל ערי המבצר. – ח. מספּר אנשי הצבא (ששים אלף) סותר את המספר שהובא בסוף פרשה ו, ואם נרצה לדקדק עם המחבר, עלינו להחליט, כי ארבעים־אלף „ישבו על הכּלים“. בכלל היו כל המספָּרים האלה יחסיים, כי בשעת המלחמה לא חשו כל החלוצים לקול הקורא.

פרק כ"א. א. בין דברי יוסיפוס על יוחנן מגוש־חלב כאן ובין דבריו ב„חיי יוסף“, פרשה י, יש למצֹא סתירה. שם סִפּר – כמסיח לפי־תֻמו – שיוחנן בן לוי לא היה עני ושודד בתחלה, כי־אם אחד מטוּבי גוש־חלב ומרודפי־השלום, וגם העיר את בני עירו לשמור את הברית עם הרומאים ולבצור את רוח אוהבי־החֵרות אשר אתם; ורק כשהתקבצו בני הערים הסמוכות (ולא התבאר, אם יהודים הצרים את בני גוש־חלב, או בני־הנכר) ועלו על גוש־חלב ושלחו אותה באש והרסו את חומותיה, קִנא יוחנן לעירו ואסף גדוד אנשי־חיל ופשט על שונאי עירו לעשות בהם נקמות, וגם בנה את חומת עירו למשגב גדול מבראשונה. ושם, בפרק ל“ח, הסבּיר לנו יוסיפוס, כי היה יוחנן מודע ואוהב ישן למנהיג הפרושים רבן שמעון בן גמליאל – וגם להלן, ספר ד, ג, י”ג, כתב המחבר – כאִלו בפליטת־הקולמוס – שהיה יוחנן מבּני נדיבים. יש מי שמשער, כי בשעת כתיבת יוסיפוס את „מלחמת היהודים“ היה עוד יוחנן בחיים במאסר הרומאים, והמחבר עוד פָּחד ממנו, פן יזיק לו בעיני הרוֹמאים – כמו שעשה ליוסיפוס אחד משרידי הקנאים בקיריני (להלן, ז, י"א, ג) – ועל־כן הִרבּה לדבּר בגנוּתו, וביחוד לשים אותו לרודף שקר וכזב, המבין לשים על כל דברי־נכליו מַעטה־אמת, כדי לפסול את עדותו למפרע. אולם בשעה שכתב יוסיפוס את ספרו „חיי יוסף“ (סמוך לשנת 96 למנין א"ה) כבר מת יוחנן, ועל־כן לא היה עוד צֹרך למחבר למַעֵט את דמותו האישית. אך הרוצה ללמד סנגוריה על המחבר, יוכל למצֹא טעם אחר לדבר: בשעה שכתב את „מלחמת היהודים“ היו עוד הצער והזעם על החרבּן חדשים, ושנאת המחבר לחַיבי החרבּן (על־דעתו) קלקלה את השוּרה. כעבור עשרים שנה כבר עברה קנאתו במקצת, ולפיכך עצר כֹּח לדבר על יוחנן מגוש־חלב בלא עֶברה יתֵרה. הפליטים, שנצלו מן הפרעות שבערי הגוים, היו מסֻכּנים מאד, בתור אנשים נִקשים ומרי־נפש, ושנאתם הגדולה לרומאים וליוָנים־הסורים, שהטרידו אותם מנחלתם, כבשה את יתר רגשותיהם, הם היו עכשו השאוֹר שבעִסת המרד והכריחו את יושבי הגליל, שֶׁקִּיְּמוּ בהם מצוַת הכנסת־אוֹרחים, להלחם ברומאים ולקחת מהם נקמה. – ב. מהספור על־דבר מסחר־השמן של יוחנן, שהיה, כנראה, בימי הגשמים ד' תתכ“ז (66–67), יוצא, שלמרות המרד ברומאים והפרעות ביהודים בערי סוריה, לא נפסקו עוד יחסי המסחר בין ארץ־ישראל ובין ארצות־השכנים. לפי דברי המחבר ב„חיי יוסף“, י”ג, מכר יוחנן את השמן ליהודי קיסריה של פיליפוס, ואלה, כנראה, המציאו אותו אל קהלות היהודים שבסוריה. אִסור שֶׁמֶן הנכרים היה מנהג נפרץ בקרב היהודים בסוף ימי הבית השני. ככה ספּר לנו יוסיפוס (בקדמוניות, י"ב, ג, א), כי ליהודים שלא רצו להשתמש בשמן הנכרים נתן בערים שונות כסף תמורת שמן הצבּור (שֶׁשִּׁמש לסיכה במרחצאות) ובשעת המלחמה האחרונה רצו היוָנים יושבי אנטיוכיה לקחת מהיהודים את הזכות הזאת, אולם הנציב מוצינוס עכּב בידם. במשנה (עבודה זרה, פרק שני, ז) נאסר השמן של הגויים (עם הוספה, שרבי – יהודה נשיאה – ובית־דינו התירוּהו), אולם לא באִסור הנאה (ומכאן ראיה, שאותם היהודים היושבים בגולה, שנהגו אִסור בשמן המרחצאות, היו מן המהדרים ודרשו סיכה שהיא כשתיה), אך מקור האִסור לא נודע, והתלמוד (בבלי, עבודה זרה, ל“ה ע”ב; ל“ו, ע”ב) הטיל ספק בדבר, אם אִסור השמן נעשה על־ידי דניאל, או היה משמוֹנה־עשר דבר שנתחדשו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון, ועל־כל־פנים לא פשט האסור ברֹב ישראל. – ג. דַּבַּרַתָּה במחוז צפורי, בקרבת הר תבור, פוגעת בעמק הגדול, הוא עמק יזרעאל – המקום שנקרא בכתבי־הקֹדש הַדָּבְרַת (יהושע, י“ט, י”ב) ועכשו בפי הערבים דבוריה. המעשה בבני דבּרתּה והגזלה שהוציא יוסף מתחת ידם מסֻפּר ב„חיי יוסף“, פרשה כ"ו, בשנוי־נוסחה קצת. שם מבֹאָר, כי מִהר יוסף למסור את האוצר לידי שני אנשים נכבדים ונאמנים על המלך אגריפס ובקש מהם להשיב את הגזלה אל תלמי, שהיה יהודי, וסבב בכחש את האנשים, כי הוא אומר לשלוח את הכסף אל ירושלים לחזק את חומותיה. אוּלם האנשים לא האמינו לדבריו. שם מסֻפּר עוד, כי בבוא ההמון הגדול אל טריכי להתנפל על יוסף, והוא ישן אז את שנתו, לא נשאר לו רק אחד (ולא ארבעה) משומרי ראשו, ושמו שמעון, ונתן לו עצה לקבּל עליו מות גבּורים, כדי שלא לנפּוֹל בידי ההמון הסוער. – ה. גם המעשה המסֻפּר כאן נמצא ב„חיי יוסף“ בקצת שנויים (פרשה ל). – ו. המעשה הזה מסֻפּר ב„חיי יוסף“ (ט“ז–י”ח) קֹדם מעשה־הגזלה של בני דבּרתּה. מֵימי טבריה הם חמי־טבריה הידועים, שעל שמם נקראה העיר הקרובה לטבריה (לרַקַּת) כדי תחום־שבת בשם חַמַּת (יהושע, י“ט, ל”ה). כשגדלה העיר טבריה חֻבּרה יחד עם חמת לעיר אחת (תוספתא, ערובין, פרק ז, בריתא ב). – ז. לפי סדר דברי המחבר ב„חיי יוסף“ (ס"ו), הזהיר את יושבי הגליל לסוּר מאחרי יוחנן מגוש־חלב אחרי אשר השיב את צירי הממשלה הירושלמית בבֹשת־פנים (בעוד שכאן נשתנה סדר הפרשיות), וּליוחנן נשארו רק אלף וחמש מאות אנשים, ורֻבּם בני עירוֹ, ורק מעוטם יוצאי צור (פליטים). – המלאכים ששלח יוחנן בן לוי אל ירושלים היו, לפי דברי יוסף שם, אחיו שמעון (בן לוי) ויונתן בן סיסינה. הצירים האלה באו בדברים עם רבן שמעון בן גמליאל, ידיד יוחנן מנעוריו, והוא העיר את חנן בן חנן להוריד את יוסף ממשׂרתו, וחנן שלח ארבעה צירים אל הגליל לקחת את השלטון מידי יוסף. הדברים שעברו בין יוסף ובין צירי הממשלה בירושלים, המסֻפּרים כאן בקצור נמרץ, תופשים שם עשרים ושש פרשיות (ל“ט–ס”ד), ושמות הצירים באו שם בשנוי. ב„חיי יוסף“ נעמוד על הדבר בפרוטרוט. – ח – י"א. הדברים המסֻפּרים כאן באו ב„חיי יוסף“ (ל“ב–ל”ד) לפני ענין צירי ירושלים.

פרק כ"ב. בקצרה ספּר כאן המחבר על ההכנות למלחמה. האותות הרעים נפרטו אחר־כך בספר ו, פרק ה. – א. בפעם הראשונה הזכּר פֹּה השם קנאים (זלוטים). (אמנם בהוצאת ניזה נמצא גם השם הזה למעלה, י"ז, ט) ועַיֵּן עוד למטה, בספר ד, ג, ט ולהלן, ובספר ז, ח, א. הצורה העברית של השם הָזכּרה באבות דרבי נתן, פרק ד: „וכשבּא אספסינוס קיסר להחריב את ירושלים, בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש“. השם „קנאים“ (אבל לא במובן כת מדינית) הָזכּר גם במשנה (סנהדרין, סוף פרק ט). – ב. שמעון בר גיורא כבר הראה את גבורתו במלחמה עם צסטיוס גלוס (למעלה, פרק י"ט), אולם הממשלה בירושלים פּחדה מפניו, – ואולי היה מן החשֻׁכּים, ושם אביו מעיד עליו, ועל־כן לא נחשב בעיני טובי־העם המושלים, שהיו כֻלם מבּני נדיבים. – ולא הקימה אותו לשר־צבא, על־כּן עבר שמעון אל כת הקנאים הקיצוניים („השודדים“) והחל להלחם עם טובי העם ולגזול את נחלותיהם, עד שהֻכרחה הממשלה אשר בירושלים להלחם בו, כדי להשיב את הסדרים. הוא ברח אל מצדה, משגב הסיקריים, שהיו כבר לכתחלה שוטני הממשלה הלאֻמית, שעמדוּ בראשה כּהנים גדולים ונדיבי־עם.

ספר שלישי: המלחמות בגליל    🔗

(קיץ תתכ"ז – 67)

פרק ראשון. א. נירון נמצא אז באכֵיה (יוָן. עַיֵּן לעיל, ספר ב, כ, א), כי שמה נסע בשנת תתכ“ו, או בראשית תתכ”ז (סוף 66), וישב בתחלה באיסתמוס (קורינתוס), ששמה שלח אליו צסטיוס גלוס את צירי היהודים. בּכתֹבת אחת משעת שִׁבתּוֹ בקוֹרינתוס נמצא הפרט כ“ח נובמבּר (שנת 66); עַיֵּן נִיזה Römische Geschichte, הוצאה ג (מינכן 1906), עמוד 284 בהערה. הוא התעכּב שם קרוב לשנה. – ב. מפּרשה זו שומעים אנו, כי גם העמים מסביב ליהודים רגזוּ בימים ההם, ולא נודעוּ לנו הדברים בפרוטרוט. אספסינוס (שמו הרומאי: טִיטוס פְלַויוס וֶסְפַּסיָנוס) היה בן פלַויוס סַבִּינוּס (מי שהיה זמן רב פקיד על המסים במדינת עסיה – היא אסיה הקטנה – והצטַין בישרו) ואשתו וֶסְפַּסִיָּה פוֹלָה (ועל שמה נקרא). הוא נולד בכפר פַלַקְרִינֵי במדינת הַסַּבִּינים (באיטליה התּיכוֹנה) בליל ט”ו דצמבּר, בשנה החמישית לפני מות הקיסר אוגוסטוס (9 למנין א“ה – ג' תש”ע). עוד בימי מלכות קליגולה הגיע למעלה חשובה ובראשית ימי קלודיוס נשלח בתור ראש־לגיון אל ארץ גרמניה ומשם אל ארץ בריטניה. בארץ הזאת נלחם שלשים פעם עם האויבים על שדה־קרב, והכניע שני שבטים חזקים, היושבים באִי, ויותר מעשרים ערים; בתחלה עמד למשמעת הנציב אשר בבריטניה, ואחר־כך למשמעת הקיסר עצמו. על מעשי גבורותיו של אספסינוס זכה הקיסר לחג־נצחון ברומי, ואספסינוס בעצמו קבּל אותות־כבוד. אחר־כך נעשה לשופט (קוֹנסול), ובהשלימו את כהֻנתו זו נשלח בתור נציב אל מדינת אפריקה, ונהל את שלטונו שם בכבוד ובצדק, אולם נשקע בחובות עצומים. כאשר נסע נירון אל ארץ אכֵיה, היה וספסינוס מבּני־לויתוֹ, אך פעם אחת התנמנם בשעה שנתן הקיסר את קוֹלוֹ בשיר, וזה כָּעס עליו מאד. אספסינוס ברח אז אל עירה קטנה להֵחבא עד יעבור זעם הקיסר – והנה קבּל נירון את הידיעה על־דבר המרד בארץ יהודה ושלח את אספסינוס בראש הצבא הרומאי, להלחם ברומאים⁴⁴⁹ (סויטוניוס).

פרק שני. א. המרחק בין ירושלים ובין אשקלוֹן נפרז קצת. – ניגר איש עבר־הירדן היה נציב באדום (בנגב יהודה), הקרובה לגבול אשקלון, יוחנן האסי היה נציב ביפו, וכנראה – עלה על אשקלוֹן לאֹרך חוף הים. להקת־רוֹכבים רומאית היתה בימים ההם על־הרֹב בת חמש־מאות איש, ואולי נוספו עוד על רוכבי הרומאים מקצת רוֹכבים מחיל העזר. על־כל־פנים מספר הרומאים היה מעוט קטן כלפּי היהודים הבּאים להִלחם. – ב. העיר שעלית בגבול האדומים היא, כנראה, שעלים (Σααλειμ) הַמֻּזכרת אצל איסיביוס. היא נמצאת במרחק שבעה מילין רומיים למערב בית־גוברין (אליתרופוליס). עַיֵּן טוֹמסן Loca sancta, עמוד 100. לעֻמת־זאת משער בוהל (Geographie d. alt. Paläst., ע' 196), כי זו היא החרבה הנקראת עכשו קלוס, בקרבת תמנה, אולם המקום הזה רחוק מאשקלון. – ג. בֶּלְזֶדֶק או בֶּלְצֶדֶק – מקומו לא נודע. – ד. העיר אנטיוֹכיה היא שלישית במעלה לרומא ולאלכסנדריה של מצרים (עַיֵּן להלן, ספר ד, י"א, ה). על־דבר צפּוֹרי והברית שכרתה עִם הרומאים לפני עלית אספסינוּס סִפּר המחבר ב„חיי יוסף“, פרשה ס“ז וע”א, ושם הוא מסַפּר, כי שתי פעמים כבשׁ את העיר (אולם לא את המצודה שבמרומה) ואחר־כך עזב אותה.

פרק שלישי. א. הגליל העליון והגליל התחתון הָזכּרו גם בספרות המשנה (למשל, שביעית, פרק ט, משנה ב) ובבריתא (עַיֵּן סנהדרין, י“א, ע”ב, שמותיהם בארמית: גלילאה עֵילָאָה וגלילאה תּתָּאה). – באר־שבע המֻּזכּרת כבר לעיל (ספר ב, כ, ו) היא אפוא עיר־הספָר בין הגליל התחתון והגליל העליון. מפני־זה חושבים, כי זהו המקום שבּו נמצאה עכשו החרבה הנקראת אבו־שבע, לא רחוק מכפר־חנניה, ועכשו: כפר־ענן, שהוא הגבול בין הגליל העליון והגליל התחתון לפי דברי חז“ל, במשנה שביעית ט, ב. (עַיֵּן בוהל בספרו הנ"ל, עמוד 222). מקום בקע ותּלה לא נודע. – ב. לפי דברי המחבר ב„חיי יוסף“, סוף פרשה מ”ה, היה מִספּר הערים והכפרים בגליל מאתים וארבעה. מכאן ראיה, כי דברי המחבר, שאוכלוסי הקטן שבכפרים היו ט“ו אלף, אינם אלא גוזמה מֻפלגה (שהרי בשום אֹפן לא יכול מספּר הגליליים להגיע לשלש מאות רבּוא ויותר!). – ג. עבר־הירדן (פָרֵיה) נחשבה שניה לארץ יהודה, ואחריה בא הגליל (משנה שביעית, ו, א; כתובות, י"ג, י); מכור, המבצר הידוע (עַיֵּן להלן, ספר ז, פרק ו), נמצא לא רחוק מנחל־ארנון, הוא הגבול שבין עבר־הירדן לבין מואב (מואביטיס). פחל היא המושבה המקדונית הידועה לעבר־הירדן, שנקראה על שם העיר הראשית של מקדוניה (פֶּלָה ביוָנית). עכשו חרבות פחל לא רחוק מן הירדן בין ודי אל־יביס (בדרום) וּודי אל־חמאם בצפון. סמוך לעיר פחל היו מַעינות חמים, שנקקראו בירושלמי חמתא דפחל. – רבת־עמון היא העיר שנקראה בימים ההם פילדלפיה על שם מלך־מצרים השני למשפחת תלמי. גרש (גרסה), צפונה לחלק העליון של נחל יבּוק (עכשו: נהר אל־זרקא), עיר יוָנית חשובה, שחרבותיה המפֹארות נשארו עד היום הזה. ארץ ערב הַמֻּזכרת כאן היא החלק המזרחי של עבר־הירדן הסמוך למדבר (חמאד), שנמצא בימים ההם בידי הערבים הנבטיים. ארץ מואב בארץ חשבּוֹן – כאן שמות גיאוגרפיים ישנים. המקוֹמות האלה היו בזמן יוסיפוס בידי הערבים הנבטיים. – ד. גנים או גיניה הוא המקום החשוב בדרך המובילה מירושלים אל דמשק, עכשו ג’נין, על מסלת־הברזל ירושלים–אלפולה (ומשם לדמשק או לחיפה). מלך עקרבים הַמֻּזכר כאן או עקרבתה היא הארץ מדרום לשכם (שבּה נמצאה העיר העתיקה שילֹה, כפי עדות איסיביוס – בספרו הנקרא Onomastikon, הוצאת קלוסטרמן, ליפציג 1904, ע' 14, שורה 8; שם, ע' 156, שורה 28 וכו'), והיא החלק המזרחי של הר המלך (עַיֵּן למעלה בהערה לספר ב, כ, ד). שם נמצא גם היום כפר הנקרא עקרבא (בוהל, בספרו הנזכר, עמוד 100, 178). וראוי להבדיל בין ארץ עקרבתה זו ובין מעלה עקרבים, הוא שורת הרכסים לדרום־מערב ים־המלח, גבול ארץ־יהודה הדרומי, וגבול הדרום של ארץ־ישראל בכלל, לפי דברי התורה (במדבר, ל“ד, ד; יהושע, ט”ו, ג, ועַיֵּן גם שופטים, א, ל"ו). יש חושבים כי בספר ב, כ”ב, ב, כִּוֵּן המחבר לארץ עקרבים הדרומית זו. – ה. ענות־ברקאי על דעת בוהל (שם, 175) היא החרבה הנקראת עכשָׁו ברקית, צפונה־מזרחה לכפר לֻבַּן, מקום העיר העתיקה לבונה (שופטים, כ“א, י”ט), מצפון לשילה, בדרך בית־אל–שכם. הכפר ירדן הוא אוּלי המקום יער־ירדס, שהָזכּר בספר ז. טבור־הארץ – הָזכּר בספר יחזקאל, ל“ח, י”ב (ועַיֵּן גם שופטים, ט, ל"ז), וכנראה כבר בזמן יוסיפוס נדרש השם הזה על ירושלים, כמו שנמצא גם אצל חז“ל (נדרש על בית־המקדש, סנהדרין, ל"ז), וכמו־כן פרשו גם אבות הכנסיה הנוצרית (הירונימוס בפרושו שם). המחבר כתב, שארץ יהודה השתרעה (בזמנו) לאֹרך שפת הים עד עכו, ומכאן ראיה שחשב את רצועת החוף של עמק־השרון מיפו עד הר הכרמל לחֵלק ארץ יהודה (ולא של ארץ שמרון). אולם חז”ל חשבו את העיר אנטיפטריס לגבול שבּין היהודים ובין השמרונים (כנראה מן הבריתא המובאה בבבלי יומא, ס“ט, ע”א). הפלכים של ארץ יהודה היו לפי דברי יוסיפוס כאן: א) ירושלים, ב) גופנא (צפונה לירושלים בדרך שכם), ג) עקרבתה (צפונה לגופנא), ד) תמנה (או: תמנתה) מערבה לעקרבתה, ה) לוד (דרומה לתמנה). ארבעת אלה (פלך לוד, כנראה, רק בחלקו) נחשבו על „הר המלך“, ו) אמאוס, מדרום ללוד וממערב לירושלים, ז) פלי, כנראה בית־לחם־נטופה, מדרום לירושלים, ח) אדום, מדרום לפלך הנזכר, ט) עין־גדי, ממזרח לאדום, י) הורדיון, מדרום־מזרח ירושלים, י“א) יריחו, מצפון־מזרח ירושלים. יוסיפוס מנה אפוא את הפלכים בעגולה מסביב לירושלים. על־דבר חלֻקה אחרת עַיֵּן בפנים הספר, עמוד ק”פ (הערה ג). – על שלש ארצות היהודים הוסיף המחבר גם את ארץ אגריפס, אף כי אוכלוסיה היו מעֹרבים יהודים ונכרים. ערפה, גבול האֹרך (כאן: גבול המזרח) של מלכות אגריפס, היא על דעת פוּרֶר וגוטֵי (Kurzes Bibelwörterbuch, ליפציג 1903, עמוד 538) העיר רָפון שבעבר הירדן, הנזכרה בספר המכבים, א, ה, ל"ז (עַיֵּן טומסן, בספרו הנזכר 27, 99).

פרק רביעי. א. פלצידוס הנזכר כאן כבר התנפל על העיר צפורי קֹדם בוא אספסינוס על הארץ (חיי יוסף, ע"א). המצביא החדש השתמש בידיעות־המקום שלו. יוסף עלה עכשו על צפורי בפעם השלישית (עַיֵּן בהערה למעלה, פרק ב, ד). – ב. הלגיוֹן החמישי והלגיון העשירי הם שהיו באלכסנדריה והכינו את המטבח הגדול ליהודים יושבי העיר (למעלה, ספר ב, י"ח, ח). מן המספר הכללי (ששים אלף) בסוף הפרק רואים אנו, שמנה יוסיפוס את אנשי־המלחמה (מלבד משרתי הצבא) שבכל לגיון במספר עשרת אלפים. משרתי הצבא, עבדים משֻׁחררים או בלתּי־משֻׁחררים של אנשי המלחמה, היו גם הם משתתפים (לפרקים) בקרָב בימים ההם, אולם הם לא נחשבו על הלגיונות, כי־אם סֻדרו לגדודים מיֻחדים.

פרק חמישי. א. שִׁנוני־המלחמה של הלקוחים לעבודת־הצבא (הטירונים) של הרוֹמאים נעשו שתי פעמים ביום, ודמוּ ללמודי־המלחמה בזמן הזה. אנשי הצבא התחנכו לצעוד במערכה, לקפּוץ, לטפּס, לרוץ אֹרח, לרכּוֹב, לצלוח נהרות, להתנפל על המערכה שכנגד, לירות, להקים מצודות, לשפוך סוללה וכו'. – ב. אֹהל המצבּיא נקרא בשם praetorium וקרוב לו נמצא השוק (forum), שבּו ישב המצבּיא עם ראשי הלגיונות לָדין את אנשי־הצבא על עבֵרות חמוּרות, ובעברות הקלות היו דנים ראשי הגדודים. הַמִּשנים הם ראשי הלגיונות (legati). ראשי הגדודים – הם שרי האלף, שמספּרם היה ששה בכל לגיון (ביונית: כיליארכים, ברומית: tribuni), ושרי המאות (centuriones). עושי־המלאכה הרבּים שבצבא הרומאים עמדוּ תחת פקֻדת שר־צבא מיֻחד (praefectus fabrum). יחד עם הפועלים הַמֻּמחים האלה עסקו בהקמת המחנה כל אנשי הצבא, ועל־כן נשלמה העבודה במהירות. – ג. הַסִּמן (signum – בזמן מאֻחר נקרא גם tessera על שם לוח רבוע קטן, שעליו היתה חרותה התבה ששמשה לאות בין אנשי הצבא ביום קבוע) הוא מה שנקרא עכשו (Losung) Parole. – ה. השריונות של אנשי הצבא הרַגלים היו עשויים שני עורות, שכּסוּ על בשרם מגבּם ומצד פניהם. הקוֹבָעים היו עשויים גם הם עוֹר, לפרקים עם שכבת מתכת מלמעלה (ברומית: galeae). החרב הארֻכּה (gladius) היתה מגיעה כמעט עד הקרסֻלים. – החנית (הקצרה) של הרגלים שומרי ראש המפַקד היתה להבת־ברזל ארֻכּה (cuspis) עם יד של עץ. המגן היה קטן (ברוֹמית: clipeus, parma), עָגֹל עם צפּוּי נחשֶׁת ועם בית־קבּוּל לזרוע השׂמאלית. הרֹמח של אנשי־הצבא הרגלים נקרא ברומית hasta, השלט הארֹך – scutum. החנית הארֻכּה היתה עם להבות משתי קצותיה (contus). הכידון, שהיה הרוכב מטילו באויב, נקרא ברוֹמית pilum. – דבַר יוסיפוס, שאיש הצבא הרוֹמאי לא נבדל מבהמת־משא, מוצא לו חבר בתור אחד הסופרים הרומאים, כי אנשי־הצבא של מַרִיוס (הוא שעשה את התקונים הגדולים בכל טכסיסי־המלחמה של הרומאים, שִׁנה את כלי־הזין ואת סדרי־הצבא והגדיל את מספּר אנשי־הצבא אשר בלגיון) נקראו בשם „הפרָדִים של מריוס“. – ז–ח. בפרשיות אלה מרבה המחבר בשבח הצבא הרומאי ומזהיר בפֵרוש את כל העמים מהתגָּרות מלחמה ברומאים. על־כן חשב אחד החוקרים החדשים (Laqueur), שבּין מניעי ספר „מלחמת היהודים“ נמצאה גם הכַּונה לפרסם את גדֻלת הרומאים ועֹצם גבורתם בעיני הגויים הרחוקים (וביחוד הפרתים), כּדי שלא תקום בהם עוד רוח להרגיז את מנוחת הרומאים.

פרק ששי. א. פלצידוס הוא הנזכר למעלה, בתחלת פרק ד, וכבר עמד בראש המצב הרומאי השוכן בעכּו, שהתנפל מדי פעם בפעם על ארץ הגליל, קֹדם בוא אספסינוס (עַיֵּן למעלה בהערה). – ב. מספּר הרוכבים הנמנים על הלגיון הוא כאן קטן מאד. בימים שקֹדם מַריוס נחשבו על הלגיון שלש מאות רוכבים. אפשר, כי בארץ־הגליל שהיא ארץ־הרים לא היה צֹרך לרומאים במחנה־רוכבים גדול, ועל־כן לקחו אתם רק את חלק הרוכבים, – וכל־שכּן שהמלכים העוזרים שלחו להם רוכבים בהמון רב. אולם יתָּכן גם, כי נכנסה כאן טעות, וצריך להיות „ארבע מאות ועשרים“ במקום מאה ועשרים – ג. יוסף עם צבאו חנו בעיר גריס, שהיתה רחוקה מצפורי עשרים ריס (ולא התבאר, לאיזו רוח). עַיֵּן „חיי יוסף“, ע"א. כשנפוץ צבא יוסף מעליו, נחתם גזר־דין הגליל במלחמה זו: היהודים ירדו אל המבצרים, והרומאים החלו לצור על אלה ולכבשם אחד אחד.

פרק שביעי. – א. העיר גברה אשר בגליל כבר הָזכּרה למעלה, ספר ב, כ“א, בסוף פרשה ז, ששם הגרסה הזאת היא עִקר (כנראה מצד הענין) ולא „גמלא“ הנזכרת ברֹב כתבי־היד. גברה הָזכּרה גם ב„חיי יוסף“, כ”ה, מ, נ“א, ושם מבֹאר שהיתה עיר חשובה. היא נקראה גם גברות (שם, מ“ה, מ”ז). יושביה נלחמו לראשונה ביוחנן מגוש־חלב (שם, ט"ו) ואחר־כך השלימו אתו וחִזקו ידיו כנגד יוסף בן מתתיה. אף כי הגרסה „גברה“ נמצאה כמה פעמים ב„חיי יוסף“ (גם בתרגום הרומאי העתּיק), הנה לא מצאו רֹב החוקרים את שם העיר הזאת במקור אחר ונבוכו בדבר. מכיון שנמצאה גם גרסה אחרת (ב„חיי יוסף“) גרבה או ערבה, שִׁער אֶהְלֶר (ועַיֵּן טומסן Loca sancta, עמוד 23), שזו היא עיר ערב מצפון לבקעת בית־נטופה (עכשו: עמק בטוף, חלק הצפון של עמק זבֻלון), הַמֻּזכרת בתלמוד. עיר זו נמצאה בחלק הצפוני של הגליל התחתון (וכפי השערת רֹב החוקרים, היתה במקום הנקרא בימֵינוּ ערבת אל־בטוף), מרוח צפון־מזרח ליודפת. – ג. כנראה, עזב יוסף את טבריה בפחדו, פן יתרַצו בני העיר אל אספסינוס בנפשו. – ז. היער יודפת הָזכּרה במשנה (יודפת הישנה, ערכין, פרק ט, ו). בבריתא נקראה גם בשם יטבת (בקעת יטבת. תוספתא, נדה, פרק ג, י"א), ומן הבבלי (נדה, כ, ע"א) מבֹאר, שזוהי יודפת. רבי עקיבא הִלל את אדמתה השמנה של בקעת יודפת (שם). המבצר הזה נמצא בקצה צפון בקעת בית־נטופה (או בקעת שיחין – אסוכיס – אצל יוסיפוס), שהוא, לפי ההשערה, גיא יפתחאל הַמֻּזכר בכה”ק (יהושע, י“ט, י”ד, כ"ז), הגבול בין נחלת זבֻלון ובין נחלת אָשר. עכשו: תל ג’פת. בחרבות המבצר נתגלו בורות־מים, שרידי מגדָּלים. גם מערות רבות נמצאו במקום ההוא. – ט"ו. ספור יוסיפוס על־דבר מזמתו לברוח מיודפת בעצם זמן־המצור הוא בלי שום ספק דבר־אמת. מכיון שנואש מישועת העיר, רצה להציל את נפשו על־ידי מנוסה בעוד־זמן, כפי שהודה בעצמו. אולם לבסוף בטל את דעתו מפני דעת הרבּים. בפרשה זו מגלה המחבר את מֹרך לבו, והיא עדות נאמנה, שלעתים עצר המחבּר כֹּח לסַפּר גם על קלקלתו (ועל־כן לא השמיט את המעשה הזה, אף כי חסרונו לא היה כאן מֻרגש כלל). יט. איל־הברזל הַמֻּזכר כאן הוא מכוֹנת־רעש, שהיתה ידועה כבר לעמי הקדם, ביחוד לאשורים. בספר יחזקאל (ד, ב; כ“א, כ”ז) הָזכּר „כר“ בתור כלי־מלחמה (=איל), מן התרגום ותרגום־השבעים גלוי, כי הקדמונים כבר חשבו שכִּוֵּן הנביא לאיל־הברזל. כמו־כן קרא יחזקאל לכלי הזה בשם „מחי־קבל“ (כ"ו, ט). – כ"א. כפר סבא, יש אומרים שהוא כפר שעיב מצפון לצפורי, ויש אומרים שהוא כפר שבתי או שובתי הנזכר בתלמוד, עכשו: סבת. כפר רומא, עכשו: כ’רבת רומא, מצפון לצפורי, בעמק זבֻלון. – ל"א. העיר יפה כבר הָזכּרה למעלה (ספר ב, כ, ו), היא נמצאה בגבול הדרום של הגליל, קרוב לעמק יזרעאל, על מרום גבעה, מדרום לעיר ארבל עם מערותיה הידועות. עד־היום נמצא שם כפר הנושא את השם יפה. ממשמעות הלשון פה נראה, כאִלו השלימה העיר הזאת (אשר בנה יוסף את חומותיה) עם הרומאים ואחר־כך מרדה בהם. בכלל, יש להרגיש בציור־המלחמה כאן מעין התפּארות צנועה של המחבר, שנמצא אז ביודפת: לוּ היה בידו לעמוד בראש מגִני יפה, כי־אז לא באו לידֵי קלקלה זו. על־כל־פנים ההבדל בין תבונת מגִני יודפת ובין סכלות מגִני יפה הוא בולט לעין. – ל"ב. מכאן אנו רואים, כי תאוַת־החֵרות עברה מן היהודים גם אל השמרונים, אויביהם הגדולים, – השמרונים חגרו נשק על כל צרה שלא תבוא, כדי להגן על עצמם מפני הרומאים וגם מפני היהודים, כשתגיע המלחמה אל ארצם. – ל"ג. מן הפרשה הזאת יוצא, שֶמְּצוֹר יודפת נמשך ארבעים ושבעה יוֹם, ומכיון שהפּליט היהודי הראה לרומאים את הדרך אל העיר בערב ראש חֹדש תמוז (ל' סיון), ממילא היתה התחלת המצור בי“ג או בי”ד לאִיָּר (בהתאמה לדבר אם היה החֹדש חסר או שלם). – ובזה סותר יוסיפוס את דבריו (למעלה, פרשה ג), כי בא אל יודפת ביום החמישי למצור, הוא כ“א לחֹדש אִיָּר (יוצא מזה, שהֵחל המצור בי"ז אִיָּר), ועוד יוצא משם, כי יוֹם זה לא היה חמישי למצור ממש, כי־אם ליום שבּו התחילו הרומאים ליַשר את הדרכים מסביב ליודפת, ואספסינוס עם כל חילו הגיע לפני שערי יוּדפת רק „ביום המחרת“ לְבוֹא יוסף אל העיר, כלומר, בכ”ב אִיָּר. ליַשב את הסתירה הזאת אפשר בשתי דרכים: או לתקן כאן „שלשים ושבעה“ במקום ארבעה ושבעה⁴⁵⁰ (לפי־זה מנה יוסף מכ“ב אִיָּר עד היום האחרון לסיון ל”ז יום, וזה אפשר רק אם היו שני החדשים חסרים – אם לא נוסיף עוד לתקן ל“ח או ל”ט יום), או לתקן למעלה „י“ב אִיָּר“ במקום כ”א אִיָּר – ולפי־זה עלה אספסינוס על יוּדפת ביום י“ג אִיָּר ולכשנחשֹׁב אִיָּר חסר וסיון מלא (על־פי דרכי הקביעות של הלוח המאֻחר) יצאו לנו ארבעים ושבעה יום מראשית המצור עד הרגע המכריע, שבּו גלה הבוגד לאספסינוס את הדרך שבּה יכבֹּש את המבצר. אך יותר נכון, כי במספר ארבעים ושבעה הימים כלל המחבר גם את היום אחרי בוא הבוגד – לאמר, היום שבּו הרעיש אספסינוס את המבצר, הוא ראש חֹדש תמוז, – אלא שלא השכיל לבאר את הדבר כהלכה. ועַיֵּן להלן, פרק ט, ט. – מעשה־הגבורה המסֻפּר כאן על־דבר אחד מפּליטי יוּדפת, שנפל בידי הרומאים ונשא את כל הענויים הנוראים במנוחה ולא בָגד באֶחיו – בנגוד גדול לבוגד הנזכר כאן מתחלה, שֶׁלִּמד את הרומאים לכבֹּש את המבצר – הוא חזיון רגיל אצל הקנאים ואוהבי־החֵרות, שאפילו הילדים שבהם היו אדירי־אמונה ונשאו באֹמץ־לב את כל יסוריהם (עַיֵּן להלן, ספר ז, פרק י, א). על־דבר כֹּח־הסבל הגדול של היהודים על דתם ועל קדוּש אלהיהם ועִקרי אמונתם דבּר המחבר גם לעיל, ספר ב, ח, י; „קדמוניות“, י”ח, א, ו; „נגד אפיון“, ספר א, פרשה ח; ספר ב, ל, ל"ב ובמקומות אחרים. – ל"ו. מספּר אלף ומאתים השבויים (נשים ועוללים) קטן מן המדה ביחס למספר ההרוגים (ארבעים אלף). ויש רואים גוזמה במספר ההרוגים, אף כי בוַדאי היה מספַּר מגִני יוּדפת עולה לעשרות אלפים, מכיון שנלחמו זמן רב נגד שלשה לגיונות רומאים.

פרק שמיני. א. בהנאה עצמית – נפרזה בלי שום ספק – סִפּר כאן המחבר, כי הוא היה אחד מעמודי־המלחמה החזקים ביותר, וכה נחשב בעיני הרומאים. (עַיֵּן גם למעלה, פרק ז, ג). מכּל הפרקים הבאים למדנו, כי מפּלתו לא הכריעה עוד את גורל המלחמה. – ב. נקנור שר־האלף היה כבר מקֹדם איש ידוע בירושלים ואיש־שלום לטובי היהודים (עַיֵּן למטה, ספר ה, ו, ב). כנראה, שִׁמש גם בצבא הרומאי שעמד בעיר שנים אחדות קֹדם המרד. – ג. כאן מסַפּר לנו המחבר על־דבר חלומות־נבואה, שראה מקֹדם, וביחוד חלום אחד, שעלה זכרו לפניו באותה שעה. הוא מתאמר לפותר־חלומות וליודע דעת־עליון, שלמד את חזון־העתיד מתוך ספרי הנבואה, בתור כֹהן ובן־כהנים. מצד אחד נראה לנו המחבר כרוצה לאחוֹז את עיני הקוראים התמימים (ידיעת הכהנים את ספרי־הנבואה מוטלה בספק. עַיֵּן במשנה, יומא, בבלי, י“ח, ע”ב), אך מצד שני יודעים אנו, כי הכהנים היו צופים את העתידות על־פי האפוד והאורים־ותֻמים בימי בית ראשון, וגם בימי הבית השני נחשבוּ ליודעי דעת־עליון בתור בני המשפחה הקדושה לאלהים, הזהירה בחֻקי־הטהרה והיודעת את סוד השם המפֹרש החקוק על הציץ, והכהן הגדול היה קורא את השם המפֹרש עשר פעמים ביוֹם־הכפורים (יומא, ל“ט, ע”ב, בבריתא), וגם יתר הכהנים היו מברכים את העם בשם המפֹרש. על־כן האמין העם, כי רוח־הקֹדש שרתה על הכהנים לפרקים – „והיו משמשים בבת־קול“ (עַיֵּן סוטה, ל“ג, ע”א). כל הקלקלה של הכהנים בסוף ימי בית שני לא היה בה כדי לערער לגמרי את קדֻשת הכהנה המצֻוָּה בתורה. – ד. „חֻקי האבות שהוריד אותם אלהים ליהודים בבראו להם נשמות שאינן יראות מפני המות“. אמנם התנאים צמצמו מאד את המצוות שהן בגדר „יֵהרג ואל יעבור“ (עַיֵּן סנהדרין, ע“ד, ע”א), אבל יחד עם זו אנו מוצאים בתוספתא (שבת, סוף פרק ט"ו): „בשעת הגזרה אפילו מצוה קלה שבקלות אדם מוסר נפשו עליה“, ואפילו שלא בשעת גזרה אמר רבי יוחנן: „לא אמרו (התנאים) אלא בצנעה, אבל בפרהסיה אפילו מצוה קלה יֵהרג ואל יעבור“. אין פלא אפוא, כי בסוף ימי הבית השני חשבו היהודים, שצריך אדם למסור נפשו על כל המצוות – ומה־גם על השבועה שלא לעבוד את הרומאים, שקבּלו עליהם לוחמי החפש. – ה. הנאום שנשא יוסף באזני חבריו במערה על־דבר האִסור לאבּד עצמם לדעת, נמסר פה כמו שצריך היה להיות, ויש בזה מעין נטיה לשבּר את אֹזן הקוראים הנכרים. – במעמד שבּו קרא יוסף את הדברים עוֹשה הנאום רֹשֶׁם מוזר קצת, ואת העִקר הבליע בו – את גורל־העבדוּת הצפוי מאת הרומאים לו ולאנשיו שנשבעו לחיות ולמות כבני־חורין, ומפני־זה לא עשה הנאוּם רֹשֶׁם, למרות הטענות שיש בהן טעם, כי אסור לאדם לשלוֹח יד בנפשו, וכי חיי האדם הם פקדוֹן מידי אלהים (רעיון שנמצא גם בספרות התלמודית, בספּור הידוע על־דבר ברוריה ורבי מאיר). הרעיון שהאדם המאבּד עצמו לדעת התחַיֵּב כרת (–וערירי) בדין־שמים, והאלהים יפקוֹד על בניו את חטאתו, לא נמצא בצורה זו בספרות המשנה (כריתות); והמנהג להשליך את גופת החוטא הזה בלי־קבורה היה נפרץ אצל הרומאים. משפט הרוצח את הנפש (וכנראה, זהו דין־שמים גם במאבּד נפשו) היה בדין ישראל – הֶרג (סַיף), ולא סקילה (משנה סנהדרין, ט, ב), ומדברי יוסיפוס למדנו שהיו מניחים אותו בלא קבורה עד בוא השמש – עֹנש מיֻחד, שלא הָזכּר בספרות התלמודית ושאין לו סמוכים בתורה (דברים, כ“א, כ”ב אינו ענין לכאן). מאמונות העם הזכיר יוסף בנאומו זה את השארת־הנפש (השכר והעֹנש שאחרי המיתה), וגם את תחית־המתים (הנשמות הישרות תרדנה אל גופות טהורים לקץ הימין). – ז. תחבולת יוסף היתה מסֻכּנה מאד, אך כה היה דרכו לנסות את מזלו בשעת הצרה הגדולה, כשלא היתה לו ברֵרה אחרת, ולמצֹא לו דרכי ערמה לבטל את הגזרה הרעה (עַיֵּן למעלה, ספר ב, כ"א, ג, במעשה שהיה בטריכי, ועוד). כמובן, לא היה בתחבולה הזאת להציל את נפשו בבטחה, אלא אם טָרף בקלפי באֹפן מיֻחד, שהוא ישאר אחד האחרונים, באֹפן זה נפלא הדבר, שחבריו האמינו לו. ועדַין אין אנו יודעים מי סִדר את הגורל. על־כל־פנים ספור יוסיפוס, שבמקרה אוֹ בהשגחת אלהים יצא שמו בגורל לאחרונה, יש בו כדי לעורר חשד, והמאמין יאמין. – ח. מסַמנת את דרכי הכתיבה של יוסיפוס העובדה, כי לא הסיח דעתו מהדברים הנעשים מסביב גם בשעת הסכנה הגדולה לחייו. ציור כניסתו אל המחנה הרומאי הוא בלי־ספר אמתּי בפרטיו. השרטוט של נדיבות לב טיטוס נעשה בכַוָּנה. המחבר היה באותו מעמד עוד צעיר בן כ“ט, כי נולד ג' תשצ”ח – 38. – אף כי הבטיחהו אספסינוס לתת לו את נפשו לשלל, קשה היה לו להיות קַיָּם בדבּורו, כי על־פי משפט המלחמה היה עליו לשלוח את שר־הצבא השבוי אל הקיסר, כדי להרות ליושבי המטרופולין את גֹדל הנצחון, וספק היה אם הקיסר ההולל יחַיה את נפש יוסף. – ט. יוסף לא רצה לנפּול בידי נירון, ובחר להִשאר אצל אספסינוס שהבטיח לו את חייו. ענין הנבואה, שאספסינוס יהיה בקרוב לקיסר, מסֻפּר בתלמוד (גיטין, נ“ז, ע”א) על רבן יוחנן בן זכאי. אולם אין להטיל ספק כלל באמתות דברי המחבּר, שהרי לא היה מסַפּר מעשה בדוּי בספר שנתן בידי אספּסינוס עצמו! גם סויטוניוס הרומאי מסַפּר ב„חיי אספסינוס“, פרשה חמישית: „אחד מטובי שבויי היהודים, ושמו יוסף, קרא בקול, בשעה ששמוּ אותו בנחֻשתים, כי מֻבטח הוא שבזמן קרוב יפָּדה מן הכבלים בידי אספסינוס עצמו, כשכבר יהיה לקיסר“. כמובן, היה הדבר הזה עלול להביא צרה גדולה על ראש יוסף וגם על ראש אספסינוס, שמא יִוָּדע לקיסר, שראש הצבא חושב לעשות מלוכה. אולם, להצלחת יוסף, נפלו דבריו על לב שומע. אספסינוס נטה להאמין בכֹח נבואתו (האמונה בנבואת עתידות היתה נפרצה בקרב הרומאים). על־דבר הסמנים שקדמו לבשר את מלכות אספסינוס ספּר טציטוס בכמה מקומות (Historiae, א, י; ב, ד; ב, ע"ח) וגם סויטוניוס (במקום הנזכר). אביו סבינוס שאל פעם בכָבֵד ואחר־כך הודיע את אמו הזקנה, שנכדהּ יהיה לקיסר. בנחלת אבותיו נעקר פעם אילן מן הַשֹּׁרש בלי סבּה כלל, וביום השני הזדקף האילן הזה והצמיח עלים ירֻקים מבראשונה; ועוד בהיות אספסינוס באכֵיָה בקרבת נירון ראה בחלום הלילה, כי בהֵעָקֵר אחת מִשִּׁני נירון תחל שעת־אֹשר לו ולבניו אחריו. ביום־המחרת בא רופא הקיסר אל האוּלם והראה לו שן עקורה; ועוד סמנים כאלה. – כיון שסמך יוסף את נבואותיו – לפי דבריו על כתבי־הקֹדש, מתעוררת שאלה, איפה מצא סמך להן בכתובים? יש מי שאומר, כי סמך על הפסוק שבדניאל: „והקֹדש ישחית עם הנגיד בּא“ (דניאל, ט, כ"ו) ודרש את זאת על הרומאים עם שר־צבאם שיהיה להבּא נגיד, או קיסר. – רבן יוחנן בן זכאי דרש זאת, כידוע, מן הפסוק „והלבנון באדיר יפּול“ (ישעיה, סוף פרק י) – „ואין לבנון אלא בית־המקדש ואין אדיר אלא מלך“. המעשה, שנבּא יוסף לבני יודפת, כי בארבעים ושבעה יוֹם יפּלו בידי הרומאים, הוא כנראה, אמת ומבֻסס על החלומות שהזכיר למעלה, פרשה ז. גם בפרק הקודם, פרשה י"ז, ספּר, שהמלחמה ביודפת לא היתה אלא מלחמת־יאוש, כּדי למכּור את המבצר לרומאים בדמים יקרים. – אספסינוס הסתיר, כנראה, את יוסף ולא הודיע לקיסר כי תפש את „ראש צבאות היהודים“, אלא הפחית בערך השבוי, כדי שלא יצטרך לשלוח אותו אל רומי.

פרק תשיעי. ב. היהודים נחשבו בעיני היוָנים לשודדי־ים מֻמחים; על דעת סטרַבּוֹן היוָני, קבּלוּ היהודים ממשֶׁה את התורה ומן העריצים החשמונאים את מנהגי הַשֹּׁד והגזל. בארץ מרֻבּה באוכלוסיה ורובצת תחת עֹל מסים קשים כארץ־ישראל של הזמן ההוא נמצאו הרבּה אנשים נקשים ומרי־נפש, חסרי־כֹל, שלא בעטו בשום דבר כדי לכלכּל את נפשם. והשעה היתה שעת מלחמת־הקֹדש בשונאים, ועל־כן נחשב גזל האניות הנכריות של סוחרי הסורים והיוָנים למצוָה. ג. העיר יפו לא היתה בידי ישראל בימי הבית הראשון. בכתבות מלכי־אשוּר נחשבה לעיר צורית, ובכתבי־הקֹדש היא סמוכה לנחלת דן (יהושע, י“ט, מ”ו), אולם מחוץ לגבול ישראל (עַיֵּן גם שופטים, א, ל"ד). היא נספּחה בפעם הראשונה על גבול היהודים בימי יונתן הכהן הגדול החשמונאי על־ידי שמעון אחיו (ספר החשמונאים, א, י“ב, ל”ג). פּומפּיוס קרע אותה מעל נחלת היהודים, וציזר השיבהּ להורקנוס הכהן הגדול. הריסות העיר על־ידי צסטיוס הָזכּרה למעלה, ספר ב, י“ח, י. – ג. הסופרים העתיקים כתבו, שהעיר יפו היא אחת הערים הקדומות שבעולם. לפי דברי פליניוס (תולדות הטבע, ה, י"ד), נבנתה עיר זו קֹדם המבּול, שהציף את הארץ. אנדרומדה היתה בת קיפֵיוס מלך כוש (איתיופיה) ואשתו קַסיוֹפֵיה – לפי דברי האגדה היוָנית העתיקה. – ואביה הֻכרח למסור אותה בידי התנין אשר בים, שאסר אותה אל סלעי חוף הים, עד שבּא פרסֵיוס מלך ארגוס על סוסו המעופף פגסוס והתּיר אותה מכּבליה ונשא אותה לאשה. אחרי מותם נהפכו אנדרומדה ובעלה פרסיוס ואבותיה קיפיוס וקסיופיה והסוס פגסוס למזלות (קבוצוֹת כוכבים) בשמים. זהו תֹכן האגדה היוָנית, וגם סטרַבּון ופליניוס (במקום הנזכר) ספּרו, כי אנדרומידה נאסרה אל הסלעים בקרבת יפו, ושם נראו עוד רשמי הכבלים בימיהם. מסֹרת זו צמחה, כנראה, במאה השלישית לפני מנין א”ה, כשיושבי יפו העתיקים (הצוריים והפלשתים) קלטו את התּרבּות היוָנית. יוסיפון העברי אף הוא מסר את האגדה הזאת (בפרג ע"ג) על־פי המסֻפּר כאן. – ה. מדברי יוסיפוס יוצא, כאִלו תקנו לו יושבי ירושלים אֵבל־מלכים (שלֹשים יום!) בבוא השמועה הַכוזבת על־דבר מותו. ויש רואים הפרָזה בספור זה. – ז. הערים טבריה וטריכי חֻבּרו אל מלכות אגריפס בראשית מלכות נירון־קיסר (למעלה, ספר ב, י"ג, ב), אולם לא נאמנו בברית המלך, כי יושביהן נטו לפרקים אחרי אוהבי־החֵרוּת (הקנאים), שהשפעתם היתה גדולה ביחוד על הצעירים, ואלה דרשו לפרוֹק את עֹל הרומאים ואת עֹל אגריפס איש־שלומם. – עשר הערים (דקפוליס) הנזכרות כאן הן בעִקרן הערים ההֶלֶּניסטיות לשני עֶברי הירדן מדרום לים־כנרת, שקרע אותן פּומפּיוס מעל גבול מלכות היהודים והחזירן לבעליהן הראשונים והוא וגביניוס בנוּ את הנהרסות שבהן (למעלה, ספר א, ז, ז; ח, ד). בין הסופרים העתיקים שלטו חלוקי־דעוֹת בדבר שמות הערים האלה. פליניוס כתב (תולדות הטבע, ה, י“ח, ע”ד): „חבל עשר הערים“ (Decapolitana regio) נקרא על מספּר הערים, שלא כל (הסופרים) מסכימים בהן לדעת אחת, אולם רֻבּם מונים את דמשק, פילדלפיה (רבת־עמון), רַפנה (Raphana, עיר שלא הֻבררה), סקיתופוליס (בית־שאן, שהיא לבדה מכּל עשׂר הערים נמצאה במערב הירדן), גדרה (גדר), היפוס (סוסיתא), דיון, פֶלה (בספרות התלמודית: פחל), גלסה (נשתבש במקום: גרסה, היא גרש) וקנתה (Canatha, חושבים שהיא קנָת, ועכשו נקרא המקום קַנַּוָאת). התוכן וחוקר־הארץ הגדול קלודיוס פטולומיוס (תלמי) בחבּוּרוֹ הגדול על הגיאוגרפיה (ספר ה, ט“ו, כ”א–כ"ב) הביא גם הוא את הרשימה הזאת והשמיט ממנה את העיר המסֻפקה רַפנה, ותמוּרתה הכניס תשע ערים אחרות, כֻּלן במחוז דמשק (עַיֵּן על זה בפרוטרוט: שירֶר בספרו הגדול, חלק שני, הוצאה ג, עמוד 116). שירֶר הוסיף על תשע הערים (בלי רפנה) של פליניוס עוד את אָבֵל (Abila) שבעבר־הירדן ואת קנת (ביונית: Kanata), שהבדיל בינה ובין קנתה הנזכרת, והביא את השערת אחד החוקרים, שהיא היא המקום הנקרא עכשו אל־כרך (קיר־מואב), ויצאו לו אחת־עשרה ערים (שם, עמוד 126–130). שירר חשב את דמשק על „עשר הערים“ – אולם אין זה נראה מדברי יוסיפוס, כי אִלו היתה לו דמשק אחת מעשר הערים, בודאי לא היה כותב, שבּית־שאָן היא הגדולה שבכֻלן. ויש עוד ראיה, שבכל הערים הנזכרות נתגלו מטבּעות שהטביעו הערים, ובכֻלן נמצא הפרט על־פי „חשבּוֹן פּומפּיוס“ (Aera Ponpei), לאמר: הן מנו לשנה שבּה שִׁחרר אותן פומפיוס מעֹל היהודים (רק בגרסה לא נמצאו מטבּעות כאלה), בעוד אשר במטבּעות דמשק נשאר הפרט של חשבּון מלכי בית־סיליקוס (מנין־שטרות). כנראה, טעה פּליניוּס. – צנבריי או סנבראי (Sennabris ויש עוד גרסה שניה להלן, ד, ח, ב: Ginnardis) היא עיר מצעָר מדרום לים־כנרת במקום שהירדן יוצא ממנו ושם מתחילה הערבה של הירדן (שנקראה עכשו אלגור בפי הערבים), כפי שהעיר המחבר להלן (ספר ד, ח, ב). המרחק בינה ובין טבריה שלשים ריס (נדפס בטעות: שלשים פרסה). בספרות התלמוד והמדרשים הָזכּרה עיר זו יחד עם העיר הסמוכה לה בית־ירח או בית־אריח („כנרת… סנבראי ובית ירח“. בראשית רבה, פרשה צ“ח. – „עד ים כנרת, שני גוניסריות היו… כגון בית ירח וצינבריי“. ירושלמי, מגלה, פרק א, בדפוס קרוטושין, דף ע, ע”א. ועַיֵּן קלֵין: Beiträge zur Geogr. u. Gesch. Galiläas, עמוד 90, הערה 7). סנבראי נקראה עכשו בפי הערבים סן־אל־נברה.

פרק עשׂירי. א. העיר טריכי (ביוָנית Ταριχέαι הוראתה: מקומות מליחת הדגים וחבישתם) הָזכּרה כבר פעמים אחדות (ועַיֵּן מה שכתבתי בספר א, עמוד כ"ז, הערה ג). העיר הזאת היתה רבת־עם כבר בימי קסיוס, שמכר שלשים אלף מיושביה לעבדים (שם). מקומה היה על חוף ים־כנרת, במרחק שלשים ריס מטבריה (חיי יוסף, ל"ב). יוסיפוס לא פֵרש, אם לרוח צפון או לרוח דרום; אבל פליניוס כתב (תולדות הטבע, ה, ט“ו, ע”א), שהעיר נמצאה מדרום לים־כנרת, אם־כן בחוף הים כנרת, לדרומה של טבריה, ומכיון ששלשים ריס מדרום לטבריה על חוף ים־כנרת נמצאה צנבריי, על־כן בקשו החוקרים את מקום טריכי בתחום צנבריי והחליטו כי היא היא העיר בית־ירח הסמוכה לה (עַיֵּן בהערה לסוף הפרק הקודם), עכשו כֶרַך (להבדיל בינה ובין כֵּרַך בדרום עבר־הירדן = קיר מואב). כה חשבו חוקרים רבּים (למשל: רובינסון; שירר בספרו הנזכר, חלק א, הוצאה ג, עמוד 614, הערה 44; בוהל Geogr. Paläst., עמוד 227). אולם ממשמעות דברי יוסיפוס קשה להסכים לדעה זו, כי ראשית אינו מזכיר שהעיר סנבריס היא סמוכה לטריכי, וגם בלתּי־מובן הדבר, שאספסינוס חָנה – בהצותו על טבריה – בסנבריס שהיא סמוכה לטריכי (בפרק הקודם, ז), ולא פחד, שמא יתנפלו עליו מאחור הקנאים אשר בטריכי; וכמו־כן מוזר מאד הדבר, שפנה אספסינוס מבית־שאן ישר אל טבריה ופָסח על העיר טריכי הבצורה הנמצאת בדרך, ולא הזדרז לכבשהּ. וכמו־כן קשה להבין, איך מצאה יד יהושע בן־צפיא ואנשיו לברוח מטבריה לצד דרום (למעלה, פרק ט, ה), אם לא נֹאמר, כי בקע לו דרך בין שורות הרומאים – דבר שלא ספּר לנו המחבר. על יסוד כל אלה שִׁעֵר גרֶץ, כי טעה פּליניוס הרומאי, – שכנראה לא ראה את ארץ־ישראל, רק מסר את הידיעות עליה מדברי סופרים ומפי השמועה, – בבֵרור הגיאוגרפי של המקום הזה, כמו שטעה בברור מקומות אחרים בארץ־ישראל, ובאמת העיר הבצורה הזאת, שעל שפת ים־כנרת, מקומה מצפון לטבריה במרחק שלשים ריס; ולפי זה יתלבנו לנו גם דברי יוסיפוס על מסע המלחמה של אספסינוס. הוא פנה מבית־שאן לצפון וכבש את טבריה ואחר־כך המשיך את מסעו אל טריכי. על יסוד השערה זו אין טריכי אלא המקום הנקרא בפי חז“ל מגדל, מגדלא, גם מגַדל נונָיֵה (לאמר: מגדל הַדַּיָּגים – ושֵׁם זה דומה בהוראתו לשם היוָני טריכי), ועכשו: מג’דל (כפר קטן). בדעת גרץ זו החזיקו אֶהלר וטומסן (בספרו Loca sancta, עמוד 110) וגם קלֵין (בספרו Beiträge, עמוד 76 ולהלן) ועוד חוקרים חדשים. רק הרמן גוטֵי, שסבר לכתחלה כגרֶץ, חזר מדבריו אחר־כך ונטה לבקש את מקום טריכי בדרום. – המלחמה עם העיר הזאת נחשבה בעיני אספסינוס לדבר גדול, על־כן הקים את מחנהו במרחק מסֻים מן המבצר (ט"ו ריס) ובנה מצודה חזקה על כל צרה של תבוא. – ב. על־דבר תפקיד טיטוס בכּבוש טריכי ספּר גם סויטוניוס ב„חיי טיטוס“, פרשה ד: „ממשׂרת קוֶסטר הגיע למעלת מפַקד־לגיון והכניע שתי עשרים נשגבות מאד בארץ יהודה, הלא הן טריכי וגמלא“. – מכּל־מקום נראה, כי פרכּס קצת המחבר את מעשיו של טיטוס בספור הבא כאן ולהלן, כדי לשבּח את גבורתו. – ה. לפי דברי המחבּר, התנפּל טיטוס עם רוכביו על העיר מן הצד, שלא נמצאה שם חומה – כלומר, מעֵבר היאור (ים־כנרת). זה היה מעשה־עזות ומסֻּכן מאד, כי כל־עוד לא נכבשה החומה בידי הרומאים נמצאו טיטוס ואנשיו לבדם בקרב המון גדול של אויבים, וגם המורדים אשר בספינות על היאור נלחמו בהם. יש חושבים, כי העלים כאן המחבר פרט אחד, כדי לפאר את טיטוס. – ז. ים כנרת או כנרות שבמקרא נקרא בימי הבית השני בשם ים גינוסר, או גונסר או גינסרית (זהו שמו בספרות האֱוַנגליונים), גם ברבּוּי גונסריוֹת (השם גיניסר נמצא כבר בספר המכבים, א, י“א, ס”ז: מי גיניסר, ונראה שגם בספרות חז"ל צריך להיות גיניסר במקום גינוסר או גונסר). ויוסיפוס באר לנו כאן, כי ככה נקרא היאור על שם הבקעה הסמוכה לו מצפון־מערב (עַיֵּן בפרשה הבאה). המחבר הפריז קצת במדת אֹרך היאור ולעֻמת־זאת הפחית את רחבּו. מי היאור עכשו אינם מתוקים כמו בימי־הקדם, כי נבלע בהם קצת מלח, ומכּל־מקום הם עדַין נוחים לשתיה. כמו בימי יוסיפוס ככה גם עכשו עשיר היאור בדגים שונים למיניהם. – מקורות הירדן הם שלשה, כי שלשה פלגים (חצבני, לָדן ובניאס) יוצאים מהרי החרמון ואחר־כך הם מתחברים לנהר אחד. כאן כִּוֵּן המחבר לאותו המקור, שעד־היום רואים בו הערבים את המקור העִקרי של הירדן, – שממנו יוצא נהר בניאס. הפלג הזה פורץ מחור שבכֹתל אחד ממורדי החרמון, ובצדק קראו חז”ל לחור הזה בשם מערה („מערת פּמייס“ הָזכּרה במשנה פרה, ט, י“א. ובכתבי־יד מתֻקנים נמצאה מערת פניס, או פניאס, וכמו־כן בבריתא המובאה בבבלי, בבא בתרא, ע”ד, ע“ב, ובכורות, נ”ה, ע"א: „ירדן יוֹצא ממערת פמייס“). רֹב החוקרים חושבים, כי יאור הקערה (פיאלי) הַמֻּזכר כאן הוא הבְרֵכה הנקראת עכשו ברכת־רָם (או: רָן), במרחק שתי שעות מבניאס (פניאס העתיקה) לצד מזרח בנטיה קצת לרוח דרום; ואם צדקה השערה זו, טעה המחבר בשני דברים: הוא הפריז במרחק שבּין היאור ובין פניס כמעט פי־שלשה, וגם הודיע שנמצאה מימין לדרך־המלך, בעוד שבאמת היא משמאל לדרך זו. – הבּרֵכה הזאת היא עגֻלה, כי אינה אלא מקוֵה־מים שבגביע הר־געש עתיק, – ברֵכה עגֻלה שנית נמצאה בקרבת מזַירִיב אשר בבשן (תַּחנה חשובה של מסלת־הברזל החג’זית) ויש מי שחושב, כי עֵרב יוסיפוס את שתי הבּרכוֹת יחד. – על־כל־פנים אין נכונה בדברים המסֻפּרים כאן על דעת חוקרי זמננו, ושוּם מְחִלָּה אינה מחַבֶּרת את הברֵכה הנזכרה עם המערה שבפַנִיס. כנראה, היה נסיונו של פיליפוס מֻטעה. יאוֹר סמך, נקרא בבריתא גם ים סיבכי (שנוי מבטא של סמכי, סמכא): „ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריה (כנרת, גנוסר)“ (בבא בתרא, ע“ד, ע”ב). זהו יאור חולה של זמננו (ורבי יוחנן הבדיל בין ימה של סיבכי ובין ימה של חילת ובית ימה של חילתא, וכנראה, חשב את הבִּצוֹת והאגמים בארץ חולה ליַמים מיֻחדים. עַיֵּן בגמרא, שם). על־הרֹב חושבים, כִי יאור סמך זה הוא מי־מֵרום הנזכרים במקרא (יהושע, י"א ה), וספק בדבר (עַיֵּן בוהל, עמוד 113). ח. עמק גנוסר (עכשו: גֻוַיְר) היה מפֻרסם בפוֹריותו הגדולה. הפֵּרות שלו נחשבו למבחר פרי ארץ־ישראל: „פֵּרות גנוסר“ (פסחים, ח, ע“ב, ועַיֵּן גם מגלה, ו, ע”א ובמקומות אחרים), וכבר דבּר יוסיפוס על זה למעלה, ספר ג, ג, ב. – המקום כפר־נחום נקרא כאן על שם המקום הקרוב אליו (כפר־נחום ידוע ביחוד מספרות האֱוַנגליונים). והנה יש הרבה מקומות בקרבת המקום הזה (עכשו חרבות תל־חום, שנמצאו ביניהן גם חרבות בית־כנסת גדול ונהדר ממאות־השנים הראשונות שאחרי החרבּן), והחוקרים נוטים לדעה, שכאן מכֻון למקום הנקרא עכשו אל־טביגה (בוהל, 114). – הדג („עורב המים“) הַמֻּזכר כאן הוא שחור וארֹך ואין לו קשקשים, לאמר: דג טמא. ט. מספר ההרוגים בכל המלחמות הקשות מסביב לטריכי ועל היאור אינו גדול כל־כך (בהשוָאה למספר ההרוגים במלחמות על־יד אשקלון, למעלה, פרק ב). אולם ממספר השבוים הרב (קרוב לארבעים אלף) יוצא, שעיר טריכי היתה בזמן ההוא המרכז הגדול של לוחמי־החֵרוּת בגליל (עַיֵּן בפרשה הבאה), ולא לחנם נחשב כבּוש העיר לנצחון גדול בעיני הרומאים. – י. מעשה הבגד של אספסינוס כנגד השבויים היהודים, שבתחלה הבטיחם לתת להם את נפשם לשלל (וגם לתת להם חֻפשה) ואחר־כך המית חלק מסֻים מהם, וחֶלקם שלח אל הקיסר להקדישם למאכל לחַיות רעות או לקרבוֹת בעלי־חרבות (משחקי גלַדיַטורים) ואת רֻבּם מכר לעבדים, אינו נותן כבוד לרומאים ולדרכי־המלחמה שלהם. אף כי המחבר, כנראה מכּלל כתיבתו, אינו קושר מהמעשה הזה כתרים לרומאים, מכל־מקום הריהו מצדיק את הדין על היהודים האלה וכותב, שברֻבּם היו אנשים רעים וחטאים שֶׁחִיְּבוּ את רֹאשם כמה פעמים, – ואינו מתרגז על הנבָלה שנעשתה להם, תחת אשר שפך את כל חמתו על סיעתו של אלעזר בן חנניה בחללה את הברית הכרותה לרומאים הנצורים בארמון הורדוס (למעלה, ספר ב, י"ז, י). האויבים מבַּית היו שנואים ליוסיפוס יותר מן האויבים מחוץ. – גם אגריפס נהג בשבויים, שנתן אספסינוס בידו, מנהג נכד כשר של הורדוס, כי מכר אותם לעבדים, בעוד שמנהג ישראל היה לפדות את השבויים. – על־דבר סופו של מנהיג המורדים יהושע בן־צפיא לא הודיענוּ המחבר דבר. –

ספר רביעי: כבּושׁ שארית הגליל, עבר הירדן וארץ יהודה. מלחמות־האחים והמהפכה הגדולה בירושלים    🔗

(ראשית ג' תתכ“ח – 67 עד סוף החֹרף ג' תת”ל – 70)

פרק ראשון. א. הגליליים שהתקוֹממו ברומאים היו יושבי הערים שחזק יוסף את חומותיהן (למעלה, ב, כ, ו), שלא השלימו עד־עכשו עם השונאים. – העיר גמלא, לפי המבֹאר כאן, היא בארץ הגולן (עַיֵּן למעלה, ב, כ, ו, בהערה) מעבר לים־כנרת ומול טריכי. על־כן חשבו חוקרים רבּים, שהעיר היתה סמוכה לים־כנרת ומקומה הוא קלעת־אל־חֻצן („עיר המצודה“) שנכּרים שם שרידי מבצר עתיק (וגם השם מעיד על הדבר). אולם כמה פרטים שמסר יוסיפוס על־דבר תנאי המקום (הטופּוגרפיה) של גמלא מכחישים את ההשערה הנזכרת. דעת רֹב החוקרים החדשים נוטה, שגמלא נמצאה לפנים על שפת הנהר הנופל אל ירמוך, הנקרא עכשו רֻקַד – בעוד אשר אל־חֻצן אינו אלא שריד העיר העתיקה סוסיתא (היפוס) – וקבעו אותה בראש הגבעה הנקראת עכשו ראס־אל־חאל, במרחק מאה ריס (בערך) מים כנרת, שנמצאו שם חרבות מצודה עתיקה, והכפר שבקרבתה נקרא היום ג’מלי (בוהל, 245; טומסן, 49). – סוגני וסיליקיה בגולן, ערים בממשלת אגריפס, היו גם הן מקומות־יהודים במדינה הזאת, ועל־כן בִּצר יוסף את חומותיהן, כדי שתקחנה חלק במרד (למעלה, ב, כ, ו), אולם שתיהן לא נאמנו בבריתו והשלימו עם מלכּן. סיליקיה נכבשה ונחרבה לפנים על־ידי אלכסנדרוס־ינאי, שכבש גם את גמלא (למעלה, א, ד, ח), היא מקום בגולן העליון, הנקרא גם עכשו סלוקיה. סוגני היתה, לפי עדות המחבר, גם־כן בגולן העליון ומקומה לא נודע; ואינה סוגני שבגליל, שהזכיר יוסיפוס במקום אחר (חיי יוסף, נ"ב. ויש חושבים, שזו היא כבר־סיכנין או כפר־סכניא הַמֻּזכר בתלמוד). בשם הירדן הקטן קרא המחבר לנהר הנקרא עכשו נהר־אל־לדָן (על שם העיר דן העתיקה) הקרוב לנהר בניאס הנחשב לירדן הגדול. מכיון שהוא עובר על עיר דָּן העתיקה כתב המחבר שהוּא נשפך אל הירדן הגדול בקרבת „מקדש עגל־הזהב“ (הַכַּונה למקום שׁבּוֹ הקים לפנים ירבעם עגל־זהב: מלכים־א, י“ב כ”ט, וְעַיֵּן עמוס ח, י"ד). והאמורא שכתב, כי לֶשֶם (היא דן: ידושע, י“ט, מ”ז) זו פמייס (מגלה, ו, ע"א) – עֵרב, כנראה, את הירדן הקטן בירדן הגדול הקרוב אליו. – ב. על־דבר המעשים בגמלא בראשית המרד עַיֵּן „חיי יוסף“, י“א, ל”ו, ל“ז. זמן רב היה שָׁם פיליפוס בן־יקים ראש ומפַקד, והוא עבד נאמן לאגריפס ולרומאים. אחר־כך התגברו שם אוהבי־החֵרוּת, ובראשם יוסף בן המילדת, והפיחו את אש המרד. הפליטים שהתלקטו אל העיר הזאת היו, כנראה, בורחים יהודים מן הערים הקרוֹבות, שרֹב יושביהן היו יוָנים (סוסיתא ועוד) וכבר בשעת מעשה־התעתועים של נואר או וַרוס בקיסריה של פיליפוס (למעלה, ב, י"ח, ו) שָׂרדו יהודים רבּים משם אל גמלא (עַיֵּן חיי יוסף, שם). – ג. יש חושבים, שמחנה אספסינוס בקרבת חַמַּת (שהיא מדרום לטבריה) הוא המחנה שנזכר למעלה (ג, י, א) „בין טבריה ובין טריכי בתוך“. ולפי דעה זו יש כאן סתירה להשערת החוקרים, הקובעים את מקום טריכי מצפון לטבריה (באל־מג’דל). אך, כנראה, אין שום הכרח בדבר, כי אפשר שהעתיק אספסינוס (לעת רדפו אחרי יוצאי טריכי) את מחנהו אל חַמַּת, שהיא נוה יפה, והמחבר השמיט את הדבר. החמים של חַמַּת הם חמי טבריה הידועים בספרות התלמודית. כשהתרחבה טבריה בזמן מאחר, חֻבּרה חמת אליה עד שהיו לעיר אחת (עַיֵּן קלֵין Beiträge עמוד 91). – ד. השם חָרֶש (Chares. במשנה הָזכּר רבי מתיא בן חרש) היה שגור בגמלא. מלבד חרש, שנזכר כאן בתור אחד מנהיגי מפלגת־החֵרות, נמצא שָׁם עוד איש נושא שֵׁם זה בזמן ההוא, גיסו של יוסטוס איש־טבריה (הידוע מספריו, שחָלק בהם על יוסיפוס), והוא נחשב על אוהבי־השלום ונהרג על־ידי ראש מפלגת־החֵרות יוסף הנזכר כאן תכף אחר חרש (השני), והוא יוסף בן המילדת, כמו שנקרא ב„חיי יוסף“, ל”ז. תמונת המלחמה בחוצות עיר גמלא משֻׂרטטת כאן יפה. ואף־על־פי־כן קשה לנו לתאר אותה באֹפן מספּיק, כיון שאין בידינו תכנית נאמנה של המבצר (שעדַין לא התברר בדיוק מקומו הגיאוגרפי), ויש כאן מקום להשערות שונות. – הבתים הקטנים והצפופים הנטועים בכֹתל ההר התּלול שורות זו למעלה מזו (עַיֵּן בפרשה א) לא היו חזקים, כי לא עמדו יסודותיהם במישור (רק בשפוע), ולפיכך קרסו על־נקַלה תחת משא אנשי־הצבא הרומאים שקפצו על גגותיהם, ובמפלתם למטה סחפו אחריהם את הבתים הבנוים תחתם במדרון ההר והתגלגלו אתם אל התהום. – ה. שר־העשרה איבוטיוס כבר הָזכּר למעלה, ג, ז, ג. – ח. על־דבר פלצידוס עַיֵּן למעלה, ג, ד, א (ושם בהערה), גם ו, א. – הר־תבור, החוסם את עמק יזרעאל מצפון נחשב על הגליל. בתור רָמה גבוהה וּתלולה נודע למשגב כבר בימי־קדם, כשהיה שם מקום המחנה של ברק בן־אבינֹעם (שופטים, ד, ו). ואז היה הגבול בין נחלת זבֻלון ונחלת נפתלי שבצפון והיה נחלת יששכר שבדרום (יהושע, י“ט, י”ב; כ“ב, ל”ד). לפי מסֹרת הזמן המאֻחר, נמצאה שם עיר שנחשבה על נחלת זבֻלון ונתּנה למושב ללוִיים בני מררי („את תבור ואת מגרשיה“ – דברי־הימים א, ו, מ"ב). – בימי אנטיוכוס השלישי (הגדול) מלך־סוריה נמצאה עיר בצורה בראש ההר, לעת מלחמותיו הראשונות עם תלמי הרביעי (פילופטור) מלך מצרים. ההיסטוריון היוָני פוליביוס מסַפר, כי אחרי שכבש אנטיוכוס את העיר פילוטריה (שלא נודע מקומה) שעל ים־כנרת („היאור שאליו נופל הנהר הנקרא ירדן“) פָּנה אל העֵמק ולכד את העיר המכֻנה על שם הסקיתים (בית־שאן) ואחר־כך „עבר את ארץ־ההרים והגיע עד תבור (Atabyrion) אשר בראש גבעה שמראֵה דד לה, ומעלֵה הגבעה דרך חמשה־עשר ריס, ומצא לוֹ דרך ערמה ותחבולה לכבּשׁ את העיר. הוא משך את יושבי העיר להלחם עמו ונסוג אחור מהלך רב מפני האויבים המתנגשים אתו, ואחר־כך הפך את פניו ושב להלחם בהם מלחמת־תנופה והמית מהם רבּים ורדף אחריהם והחרידם מאד וכבש ברעש־מלחמה את העיר“ (פוליביוס, דברי הימים, ספר ה, פרק ע, פסוקים ו–ט). בימים ההם היה המקום בידי הצוֹריים והארמים (כנראה). הוא נכבש על־ידי החשמונאים (לפי ההשערה, בסוף ימי יוחנן הורקנוס) ונחרב, ואחר־כך צמחה בראש ההר מושבה יהודית. פלצידוס כבש את המקום הזה באותה תחבולה עצמה שכבר השתמש בה אנטיוכוס. – הכבּוּש הקל מראה, כי לא היו למורדים שבמקוֹם הזה מנהיגים ראויִם לאותו מעמד, וגם לא הצליחו לאסוף מי־גשמים במדה מספּיקה. – בראש הר־תבור נמצאו עד־היום שרידי המצודות העתיקות – אבני־גזית גדולות. – ט. המגדל שחתרו תחתיו הרומאים הוא הפּונה לצד מזרח, שהָזכּר למעלה בפרשה זו. כשהצליח בידי הרומאים להרוס את המגדל, נחתם גזר־דין גמלא. שני ראשי המוֹרדים מתו ביום אחד. – י. תפקיד טיטוס בכבּוּש גמלא הָזכּר גם אצל סויטוניוס (חיי טיטוס, ד). – בפרשה זו מסַפּר לנו המחבר שוב על הופעה טבעית, שהיתה בעוכרי היהודים והפּילה אותם בידי הרומאים העולים אחריהם על הגבעה הזקופה, – הסערה ששלח אלהים אל־מול פני היהודים (דומה להופעת הערפל, אשר הסתיר מעיני היהודים את הלגיונות הרומאים שנכנסו אל יודפת, (למעלה, ג, ז, ל"ד), – כְאִלוּ הוא מכַוֵּן להראות, כי מאת ה' היתה מפּלת היהודים. בהמשך ספּורו הביא עוד הרבה אותות ומופתים. – על־דבר אבדות הרומאים הגדולות בשעת המלחמה הראשונה בחוצות גמלא ואחריה בשעת כבּוּש המבצר לא מסר לנו המחבר שום מספָּרים (כדרכו במקומות אחרים), אבל מכּלל דבריו לומדים אנו, כי רבּים ועצומים נפלו מן הצבא הרומאי, עד שהֻכרח אספסינוס להפסיק את המלחמה ולהחל את עונת החֹרף במֻקדם (עַיֵּן בפרק הבא). כבּוש גמלא היה במוצאי סֻכּות ג' תתכ“ח (אסיף 67), והמרד החל בה בכ”א לאלול, ואין לדעת בברור ממָּתַי מונה יוסיפוס את התחלת המרד בגמלא: אם מראשית מרידת היהודים בכלל (שגם גמלא לקחה בה חלק), ויהיה זה מכ“א אלול תתכ”ו (66), או מראשית מצור המבצר, ויצא מזה שחָנה אספסינוס על גמלא בכ“א אלול תתכ”ז (67) והמצור נמשך חֹדש שלם. ההשערה השניה מתקבלת על הלב, כי כן ספּר לנו המחבר, שכבּוש טריכי נגמר בשמיני לאלול (בסוף ספר ג).

פרק שני. א. העיר גוש־חלב נמצאה בגליל העליון מצפון לצפת ולמירון. מצודת העיר (שנקראה במשנה ערכין, ט, ו, „חקרה של גוש־חלב“ – זוהי המלה היוָנית Akra) נחשבה לעתיקה מאד – למֻקפת חומה מימי יהושע בן־נון. עכשו נקרא המקום בפי הערבים בשם אלג’יש. על־דבר יוחנן בן לוי וערמתו הרַבּה ומזמותיו הרעות כבר ספּר המחבר למעלה, ב, כ"א, א' וכו'. ועַיֵּן שם בהערה. אספסינוס שלח את הלגיון העשירי (שהיה לו רק תפקיד טפל בשעת מצור גמלא, כמבֹאָר למעלה, פרק א, ג, ומפני־זה לא הָזקק להִנפש תֵּכף במעונות החֹרף) אל בית־שאן, כדי לעלות משם ולהלחם על גוש־חלב בשעת הצֹרך, ואת טיטוס שלח לפני הלגיון, אולי יצליח ביד רוכביו להרעיש את המצודה. – ב. בפרשה זו וכן גם בפרשה ח ובמקומות אחרים מהלל המחבר את אהבת־האדם („פילַנתרופּיה“( של טיטוס, שהיה לפרקים מקדים רחמים לרֹגז במלחמה עם אויביו. גם הרומאים הִללו את טוּב לב טיטוס ואת נדיבות רוחו וקראו לו בחֹנף בשם „עֹנג המין האנושי“ (Deliciae generis humani) כפי עדות סופרי הרומאים (סויטוניוס: חיי טיטוס א). כמובן, העריכו אותו היהודים באֹפן אחר לגמרי וקראו לו בשם „טיטוס הרשע“ –על תפקידו הרע בדברי ימי ישראל. ג. הכפר קדש הנזכר כאן נמצא קרוב לחמשים ריס מצפון־מזרח לגוּש־חלב. הוא העיר העתיקה קדש, שנפלה בחבל נפתלי (יהושע, י“ט, ל”ו), ועל־כן נקראה קֶדֶש־נפתלי (שופטים ד, ו), ומשם יצא ברק בן־אבינֹעם. בחלקֵי כתבי־הקֹדש המאֻחרים נקראה העיר גם בשם קדש בגליל (יהושע כ“א, ל”ב; דברי־הימים א, ו, ס"א) ונחשבה לאחת מערי־המקלט (שלא הָזכּרו בתורה, רק בספר יהושע). לפי דברי יוסיפוס (קדמוניות, ה, א, י"ח), היתה עיר זו לא רחוק ממרוֹת (= מי־מרום) אשר בגליל העליון, ששם נלחם יהושע עם מלכי הכנעני. אחרי שנלכדה העיר על־ידי תגלת־פלאסר מלך אשור (מלכים ב, ט“ו, כ”ט) לא שבה עוד אל רשות ישראל. בימי הבית השני נחשבה לכפר צוֹרי, על־כן פשטו עליה הקנאים בראשית המרד והחריבו את מסבּותיה (למעלה ב, י"ח, א). – ד. המנוסה של יוחנן ואנשיו הרבּים אל ירושלים דרך הגליל התחתון, ששם היו הרומאים נחתּים, וגם דרך שמרוֹן ויתר המקומות שיושביהם היו צוררי היהודים, היא מעשׂה אֹמץ־לב גדול, ולא לחנם כתב יוסיפוס, לשיטתו, כי „יד אלהים היתה בדבר להציל את יוחנן ולהחריב בידו את ירושלים“. – על מספַּר הבּוֹרחים הרב אפשר לָדין על־פי מספּר האנשים שפִּגרו מִלֶּכת והומתו או נשבּו בידי הרומאים רוכבי טיטוס – שהגיע, לפי דברי המחבר, לתשעה אלפים. הלגיון הרומאי החונה בבית־שאן לא הפריע את היהודים במנוסתם. – ה. בסוף פרשה זו מטעים המחבר את קְשִׁי המלחמה בגליל, שלא דמתה למלחמות הַקודמות (בימי וַרוס וצסטיוס), כשנלכדה הארץ במהירות גדולה.

פרק שלישי. הפרק הזה הוא אחד החשובים ביותר בכל הספר, כי נמצאה בו פרשת ראשית מלחמות־האחים בירושלים, שאמנם היא מסֻפּרת בסגנונו המיֻחד של יוסיפוס, בשנאה עזה לקנאים ולאנשי־שלומם, – אך מכּל־מקום אנו יכולים להציל ממנה את המניעים היסודיים, שכֹחם היה גדול באותה שעה. – א. הפרשה הזאת כתובה בלעג מר. המחבר שָׂם בפי יוחנן וחבריו את המבטא שהם „נטו“ מפני האויב, שבּו הסכינו גם שרי־הצבא הבורחים מפני האויב עד זמננו זה להאפיל על מפלתם. גם כל דברי־הגאוה של יוחנן נכתבו בלשון־לעג, – ההגיון וכֹח־ההוכחה שבדברים האלה הם מוזרים מאד בעינינו – אם נדין על הדבר מתוך כתיבתו של יוסיפוס גרידא – כי הרי עלולים היו רק להָמס את לב העם. אנוּ יכולים להבין את רשֶׁם דברי יוחנן, כי הוא ואנשיו הפקירו את הגליל כדי לבוא אל ירושלים ולהגן עליה מפני האויבים – רק אם נשׂים לב לאמונה הגדולה של העם בגאֻלה העתידה ובחזון העתיד של הנביאים, ביחוד הנבואה של זכריה (י“ב–י”ד), ש„ביום ה’“ תבוא ירושלים במצור, אך האלהים יִלָּחם לה בגוֹיִם, ואז תתחיל הגאֻלה הגדולה. על השפּעת הנבואה הזאת מעידות הופעות „נביאי־השקר“, שבקשו לבקוע את הר־הזיתים (לעיל, ב, י"ג, ה) כדבר זכריה (י"ד, ד). גם נבואת יואל (פרק ג–ד, וביחוד סוף הנבואה) הבטיחה את העם, שירושלים לא תחרב. התנועה המשיחית הגדולה, המסמנת את המלחמה הממֻשכה עם הרומאים לא רפתה אחרי כבּוש הגליל, ואולי התחזקה עוד יותר. אין לדעת אם כבר אז כללה תורת קץ־הימין (האסכטולוגיה) את חרבן הגליל בידי מלכות רומא, את מות משיח בן יוסף (עַיֵּן סֻכּה, נ“ב, ע”א), הבא מן הגליל, בידי „ארימילוס“, בתור תנאי קודם לגאֻלה הבאה בידי משיח בן דוד (בפעם הראשונה שמענו על־דבר ארמילוס בתרגום המיֻחס ליונתן, ישעיה, י"א, ד, – אולם האמונה במשיח בן יוסף אפשר שהיא עוד קודמת בזמן ישוע הנוצרי, שספּור חייו בנוי על אמונה זו במקצת, – הרי הוא לפי אמונת תלמידיו משיח בן יוסף הבא מן הגליל), אולם דמדומי השקפה זו נוגעים בלי־ספק בתקוּפה ההיא. איך שיהיה, עוד נמצאו בירושלים חולמי־גאֻלה במספר מסֻים, שחזקו את ידי אנשי־המעשה הנלחמים ברומאים מתוך שנאה ויאוש. מובן מאליו, כי הזקנים והמיֻשבים בדעת לא רצו לנסות את האלהים במעשה ידיהם, ומפּלת לוחמי־החֵרות שבגליל לִמדה אותם להכיר את אפיסת כֹּחוֹת היהודים ולבקש דרכי־שלום. – ב. אספסינוס חזק את שלטונו בכל רצועת החוֹף ועזב את ארץ ההרים של יהודה לנפשה. – תוצאות הדבר היו מלחמת־אחים חבויה או גלויה בכל עיר ועיר. מלחמה זו היתה רוויה גם מעינים חברתיים – נגודי מַעמדות שונים הביאו לידי מעשי־איבה, – ומכּל־מקום לא נִתּן לנו להבין את הטעם ההיסטורי של מריבות־האחים אם לא נקח לעזרה את תקות הגאֻלה שפּעמה בלבות רבּים. אוהבי החֵרוּת לא שבו אחור מכּל אמצעים המועילים למלחמה, ואפילו ממעשי גזל־אחים וחמס „לשם שמים“, כדי להכין את הכּל למלחמה האחרונה עם הרומאים. – ג. הרוֹמאים אנשי־המלחמה החונים בערים, אשר כרתו אתם ברית שלום, לא התערבו במריבות האלה מסבּה פשוטה, שלא רצו לסַכּן את־עצמם, וגם מצאו חפץ בהתפשטות המריבות האלה. „להקות השודדים“ – כמו שקרא המחבר מתוך השקפתו הוא לכל שואפי החֵרות – נמשכו אל ירושלים, אל קֹדש היהודים ומקום המלחמה האחרונה שתהיה התחלת הגאֻלה. – ד. כשנאספו קנאים רבּים מן המדינה ופליטי הגליל וארצות הַספָר אל ירושלים, התגברה המפלגה הקיצונית של קנאי ירושלים „הקשים עוד מהם“, ושלחה את ידה אל השלטון, כי ממשלת־העם המתונה שנצחה עד־עכשו על העיר היתה כבר מקֹדם חשודה על הקנאים, שהיא ממלאה את תפקידה בלב ולב, ושנואה עליהם מסבּות אישיות ועל חלק גדול של ההמון מתוך הנגוד החברתי, – ואחרי חרבּן הגליל גדלוּ עוד החשדנות והשנאה, כי בלי ספק כבר בקשו להם ראשי העם ויקירי ירושלים דרכי תשובה אל הרומאים בחשאי, – ודבר כזה היה מסֻכּן לרֹב הקנאים, שפחדו פן בדמם הם יתרצו מנהיגי ירושלים אל השונאים, ואמנם היה להם יסוֹד לפחד מפני הדבר הזה: ברגע הסכנה היה הפרוד לפרקים חזק מאד בקרב היהודים, זקני טבריה בקשו למצֹא חנינה אצל אספסינוס והפקירו בידו את המורדים (למעלה, ג, ט, ח) וכה עשו גם אזרחי טריכי (שם, י, ד, והלאה) ואזרחי גוש־חלב (למעלה, פרק ב, ה). מובן, כי פליטי הגליל שהכירו את הדברים האלה רצו לקַדֵּם את הסכנה הזאת וחִזקו בחשאי בקרב אוהבי־המלחמה שבירושלים את רגש החֵרות ואת הפחד מפני „הבוגדים“ – הרוצים למסור את העיר עם אנשי־המלחמה בידי השונאים. ואחר־כך החלו הקנאים לבער מן העיר את האנשים, שהיו חשודים ביותר, את קרובי משפּחת אגריפס. אנטיפס הנזכר כאן היה לפנים מאוהבי־השלום הותיקים, וקרא לחיל אגריפס אל העיר, כדי לבצור את רוח הקנאים (למעלה, ב, י"ז, ד), ואף־על־פי־כן לא נקמו בו הקנאים אחרי נצחונם הראשון על הרומאים, כי היה בלי־ספק אחד מחשובי העיר, וחביב על הרבּים – ועל־כן נשאר בירושלים גם אחרי שעזבו אוהבי־השלום את העיר (שם, כ, א), ובידו היה אוצר הצבּוּר, כנראה, מטעם הממשלה החדשה שבירושלים, למֹרת רוח ראש־הקנאים אלעזר בן שמעון (שם, כ, ג). מובן, שאין לא האמין בו, שנהפך לאוהב־החֵרות, ועכשו הגיעה השעה להפּטר ממנו ומאנשי־שלומו. – ה. רצח אסירים מדיניים מסַמן את כל תנועות המהפכה, ונעשה גם בימי המהפכה הגדולה בצרפת, וכמו־כן גם ברוסיה ובגרמניה בשנים האחרונות. השמועה שהוציאו ה„שודדים“ על האסירים הנרצחים, שבקשו להסגיר את ירושלים בידי הרומאים ולבגוד בחֵרות העם, בוַדאי היה לה על מה שתסמוך, אם גם – כיוצא מדברי יוספוס – לא נמצאו שום ראיות ממשיות לדבר. הרצח הזה נעשה בעִקרו על־ידי קנאי ירושלים, בסיוע הפליטים וקנאי המדינה. – ז. התחלת פרשה זו באה שלא במקומה (עַיֵּן להלן, ט–י) והיא מנתקת את הקשר שבין הפרשה הקודמת ובין המשך הענין, – וערבוביה כזו אינה מצויה בכתיבת יוסיפוס. – התרגזות המחבר על חלול המנהג הישן של בחירת הכהנים הגדולים מובנה מצד קדֻשת המסֹרת, שבודאי יש לה מקום לגבּי משרה קדושה כזו; אולם מצד שני מובנה גם השנאה של הקנאים לכהנים הגדולים בני המשפּחות המיֻחסות שלא התנהגו כבני־אהרן, ועשו מעשים מגֻנים, אשר גם יוסיפוס בעצמו לא יכול לכַסות עליהם (עַיֵּן ביחוד קדמוניות, כ, פרק ט), והיו נבזים ושפלים על העם (רשֶׁם הבּוּז הזה נשאר בשיר הלעג שמסר אבּא שאול בן בטנית (פסחים נ“ז, ע”א). רעיון הבחירה של הכהן הגדול על־פי הגורל מסַמן את ההשקפה, כי כל ישראל הם שקוּלים, וגם היה בו כדי להטות אחרי הקנאים חלק גדול של הכהנים הפשוטים. – פנחס בן שמואל הכהן מכפר חבתא או חפתא הָזכּר פעמים אחדות בספרות חז“ל. בספרא, פרשה כ (ויקרא, כ"א, י) כתוב: „אמרו עליו על פנחס איש חבתא שעלה גורלו להיות כהן גדול והלכו אחריו גזברין ומרכולין (אמרכלין) ומצאוהו חוצב ומלאו עליו את המחצב דינרי זהב“. על־פי נוסח אחר – היה סתּת וגם אכּר (כדברי יוסיפוס), ועל־כן אמר רבי חנניה בן גמליאל (הוא בן בנו של רבן שמעון בן גמליאל הנשיא הַמֻּזכר להלן בפרשה ט): „וכי סתּת היה – והלא חתננו היה, אלא מצאוהו כשהוא חורש“ (תוספתא, יומא, פרק א; ספרא, שם, ועַיֵּן תוספות, נדה, ח, ע"ב). – ט. זכות בחירת הכהן הגדול, – נושא המשרה העליונה בקדֻשתה, – שנטלו לעצמם הקנאים, אלה שלא נחשבו כלל למבינים בעניני קדֻשה, הפכה את הקערה על פיה. חברי הממשלה והמועצה הראשית נוסדוּ יחד עליהם. מלבד ראשי הממשלה יוסף בן גריון וחנן בן חנן (עַיֵּן עליהם למעלה, ב, כ, ג, בהערה) הָזכּר כאן שמעון בן גמליאל, הוא הנקרא בשם רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אחד ממנהיגי הפרוּשים. החכם הזה לא התפרסם בספרות התלמודית כמו אביו רבן גמליאל הזקן (שעליו אמרה המשנה, סוטה, סוף פרק ט: „משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התוֹרה ומתה טהרה ופרישות“, והוא תקן תקנות שונות, – משנה גיטין, ד, ב, ג, – וגם ידוע הוא לנו מן „הברית החדשה“ – מפעלי השליחים, ה, ל"ד, וכו': „ויקם אחד מן הסנהדריה והוּא פרושי ושמו גמליאל, חכם נכבד בעיני כל העם“, ולמד זכות על שליחי ישו, לפטור אותם מעֹנש מות, והשליח פולוס היה תלמידו שישב לרגליו, – שם, כב, ג) וכמו בנו רבן גמליאל דיבנה, ורק תקנה אחת במשנה אפשר ליחס לו (משנה כריתות, סוף פרק א; עַיֵּן „דרכי המשנה, עמוד 63). יוסיפוס הרבּה לסַפּר בשבחו (חיי יוסף, ל"ח), ונאמנים עלינו דבריו, יען כי לא היה לו כל יסוד לאהוב את החכם הפרושי הזה שהתנגד למשרָתו בגליל. מספר „חיי יוסף“ מבֹאר, שהוא היה אוהב ישן ליוחנן מגוש־חלב. ואף־על־פי־כן מאס עתה במעשי הקנאים והחל לסכסך בהם את העם. – יהושע בן גמלא הכהן הגדול היה בעלה של מרתא בת ביתוס, ונחשב על משפּחת בית־ביתוס – שהתיחסה על הכהן הגדול הידוע, חותנו של הורדוס הראשון, ומכֹּח יחוסו זה מִנָּהוּ המלך (אגריפּס השני) להיות כהן גדול (משנה יבמות, ו, ד). לפי דברי התלמוד, קנתה מרתא אשתו את הכהֻנה הגדולה בשבילו מאת המלך (בגמרא נקרא המלך הזה בשם „ינאי מלכא“, זוהי טעות גלויה – ויסודה רִחוק זמן המסַפּר, האמורא, מעצם המאורע) בתרקבי (שנים או שלשה קבים) דינרי זהב (יומא, י“ח, ע”א; יבמות, ס“א, ע”א). מרתא זו היתה אלמנה כשֶׁנִּשאה ליהושע (לפי ההשערה, היה זה סמוך לשנת ג' תת"כ – 60), כמבֹאר במשנה, והיה לה בן (כנראה מבעלה הראשון, שהיה בודאי גם הוא ממיֻחסי כהֻנה) שמסֻפּר עליו (על יסוד בריתא שלא הגיעה לידינו), כי „היה נוטל שתי ירֵכות משור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד אגודל – ולא הניחוהו אחיו הכּהנים לעשות כן“ (סֻכּה, נ“ב, ע”ב). האגדה על מיתתה של מרתא בשעת הרעב בזמן מצור־ירושלים מסֻפּרה בבבלי, גיטין, נ”ו, ע"א, ובמקומות אחרים. ב„קדמוניות“, כ, ט, ד, ז, נקרא אחד הכהנים הגדולים, שנתמנו על־ידי אגריפס השני, בשם יהושע בן גמליאל, ואין ספק שזהו בן־גמלא, וכמו־כן קרוב לודאי שהוא בן־גמלא, שעשה את הגורלות של שעירי יום־הכּפורים (שהיו לפנים מעץ אשכרוע) זהב, כמובא במשנה, יומא, ג, ח. על הכהן הגדול הזה סִפּר לנו האמורא רב, שתִּקן להושיב מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר (בבא בתרא, כ“א,ע”א, ועַיֵּן שם בדברי רש"י ובתוספות). – יהושע בן גמלא היה אוהב נאמן למשפּחת מחַבּר הספר (חיי יוסף, מ"א). הרגע, שנוסדו בו הכהנים הגדולים ואתם יחד יוסף בן גריון וחכם הפרושים רבן שמעון בן גמליאל על הקנאים, היה חשוב מאד ומכריע בדברי ימי ישראל, כי בו התחדשו מלחמות־האחים בירושלים, שהביאו לידי החרבּן. בלי־ספק כִּונו חברי הממשלה וחברי הסנהדריה לשני דברים: להפּטר מן הקנאים ומן הסכנה הגדולה הצפויה מהם (כי אחרי שלקחו להם הקנאים את הכהֻנה הגדולה והמיתוּ את אנטיפס ואנשי־שלומו – לא רחוקה היתה השעה שיפּלו גם חנן בן חנן וסיעתו בחרבּם, – שהרי רֶצח כהנים גדולים לא נחשב בעיני הקנאים לעבֵרה כשהשעה היתה צריכה לכך. עַיֵּן למעלה, ב, י"ז, ט) ולהתרצות בראשי שונאיהם אלה אל הרומאים, כי כבר נואשו מתקות הנצחון אחרי חרבּן הגליל ולמראֵה תהפוכות הקנאים. חנן בן־חנן נשא זה־כבר את נפשו לשלום עם הרומאים, לפי דברי המחבּר (למעלה, ב, כ"ב, א). רבן שמעון בן גמליאל חזר אל הפרושים אוהבי־השלום הגמורים מסיעתו של רבן יוחנן בן זכאי, ובתור איש־מעשה קרא את העם להלחם בקנאים. – י. נאוּמו של חנן בן חנן בצורתו ובתכנו הוא אחד הנאוּמים המשֻׁבּחים ביותר שבספר „מלחמת היהודים“. הוא הבין לעורר בדברים נמרצים וקולעים אל המטרה את כעס העם היושב בירושלים כנגד הקנאים וכל מיני „רוצחנין“, כמו שנקראו במשנה (סוטה, ט, ט) הקיצוניים שבלוחמי־החֵרות, להטות את יצר־החֵרות לצד השחרור משלטון בעלי־הזרוע ובעלי־החרבות, שהשתּררו עכשו בירושלים שלא מדעת אזרחֶיה, ולהשתמש גם ברגש הדתי ובחבּת בית־המקדש כנגד לוחמי־החֵרות שהפכו את הר־הבית למצודת שלטונם – ומצד שני הכין גם את הלבבות לרעיון השלום עם הרומאים, שמעשׂיהם מתֻקנים יותר ממעשי האחים־השונאים האלה; – רוֹאים אנו, כי הדברים עשו רשׁם. – י"ב. מצוות הדת שהקפידו בהן יושבי ירושלים יותר מהקנאים מרי־הנפש ובעלי ההשקפה, שהתכלית מקדשת את האמצעים – היו להם הפעם לשטן בדרך הנצחון הבטוח על צריהם. חנן בן חנן היה צדוקי וקדֻשת ההיכל היתה יקָרה לו מן החיים, וכדי שלא לטמא את החצר הפנימית וִתּר על פרי הנצחון. כבר בימי תלמי הראשון מלך מצרים (נגד אפיון, א, סוף פרשה כ"ב) ועוד יותר בימי פומפיוס (למעלה, א, ז, ג–ד) הראו היהודים, כי מצוות התורה גדולות בעיניהם מכל ערכי חיי היחיד והצבּור). – י"ג. ביוחנן מגוש־חלב תלה יוסיפוס את כל הצרות שמצאו את ירושלים. מדבריו יוצא, כי יוחנן התחפש כּאִלוּ איננו נוגע בענין מריבות־האחים שבירושלים, והדבר הזה לא היה קשה לו, כי בא מרחוק (מן הגליל) והיה איש־שלום לחנן בן חנן, שחִזק לפני־זאת את ידיו נגד יוסף בן מתתיהו, – וידיד ישן של רבן שמעון בן גמליאל (חיי יוסף, ל"ח), מצד שני נאמן גם בעיני הקנאים על יסוד מעשיו הראשונים ושנאתו הגדולה לרומאים. אפילו אם נחשֹׁב, שהפרזה מרֻבּה נמצאה בדברי יוסיפוס על־דבר מעשי־השטן של יוחנן, מכּל־מקום תפקידו בשעת מלחמת־האחים הוא חשוב מאד. – הוא רצה להִבּנוֹת מחרבּנן של שתי המפלגות יחד. – י"ד. הדברים שקרא יוחנן באזני הקנאים נכתּבו פה, כמו שצריך היה האיש הערום הזה לדַבּר על־פי דמיון המחבר (הן לא עמד המחבר בסוד הקנאים באותה שעה, וספק אם בא אחר־כך בקשר עם אנשים שלקחו חלק בשמחה זו); התֹּכן הפסיכולוגי של הדברים הוא מֻכרח מאליו – זהו אחד המקומות הדרמטיים המיֻחדים שבספר הזה.

פרק רביעי. א. מן הספור יוצא, שהקנאים חשדו קצת בדברי יוחנן, שמא נמצאה בהם כַּוָּנה זרה. הם לא שמחו לעצתו, כי פחדוּ שמא ירצו עוזריהם האדוֹמים להשתרר עליהם, או שמא כבר כרתו אלה ברית בסתר עם יוחנן להקימו לראש. אך מאֵין ברֵרה הֻכרחו להכּנע לעצת יוחנן. – ב. האדוֹמים האלה הם בלי־ספק בני הגרים שהכניס לפנים יוחנן הכהן הגדול החשמונאי בחזקת־היד בדת ישראל, כשכבש את ארץ „אדום“, כמו שנקרא בימי בית שני חלק הדרום של ארץ יהודה עם הנגב. עריהם החשובות היו אדורה ומרֵשה, ערי יהודה לפנים (לעיל, א, ב, ו). – ארץ אדוֹם נחשבה לאחד מאחד־עשׂר הפלכים של ארץ יהודה (למעלה, ג, ג, ח). – ג. הנאוּם של יהושע הכהן הגדול (קרוב לוַדאי, שזהו בן־גמלא הנזכר לעיל, פרק ג, ט, ואם גם היה באותו מעמד עוד מי שהיה כהן־גדול יהושע בן דמנאי, הוא שהיה לפנים איש־ריבו של בן גמלא או בן־גמליאל, ושניהם שלחו את עבדיהם להלחם בזרוֹע בחוצות ירושלים, עַיֵּן קדמוניות, כ, ט, ד, ועל הכהן הגדול הזה עַיֵּן עוד להלן, ספר ו, ב, ב) אינו מתֻקן בצורתו ובתכנו כאותו של חנן בן חנן שבפּרק הקודם. המבוא הוא אָרֹך ומסֻלסל יותר מן המדה. מלבד־זאת נמצאו בו דברים, שלא היו עלולים לעשות רשֶׁם טוב על האדומים באותה שעה; וכה היה באמת, כי חשו השומעים מעֵין כחש פנימי בדברי הכהן הגדול הקורא אליהם. – ד. על־דבר הערך העלילתי של נאוּם יהושע ותשובת המפקד האדומי (שמעון בן כתלא; ויש חושבים, שראוי לכתּוב בן קטלא, ומוצאים בשם הזה מעֵין דמיון ל"בן הרצחן“ המוּבא במשנה סוטה, ט, ט) כבר דבּרתּי במבוא. – ה. גם בפרשה זו ובבאות אחריה נראה עצם הכשרון של סופר־עלילה גדול. המחבּר אינו ממהר להתּיר את העלילה, כי־אם מוסיף עוד הרבה פרטים, שיש בהם כדי לסבּכהּ עוד יותר, ובזה הוא מראה את כל כֹּח הגזֵרה שיצאה על ירושלים והביאה בהכרח לידי הקץ הנורא. – יש לחשֹׁב, כי המאוֹרע הזה היה בסוף עונַת־הגשמים של שנת תתכ"ח (ראשית 68) בחֹדש שבט או אדר, שהסוּפות מצויות אז בארץ־ישראל. – ז. בפרשה זו לא התברר, מאיזה צד הגיעו האדומים אל שערי ירושלים. הנה מצד הדרום לא יָכלוּ להכּנס אל העיר, כי הצד הזה היה רחוק מאד ממקום הקנאים. המקום היותר קרוב אל הדעת הוא צפון־מערב ירושלים, ואולי הַמִּגדל אשר למול מחנה האדומים הוא מגדל פספינוס (או היפיקוס?). באֹפן זה הגיעו בתחלה אל העיר החדשה (בי־זיתא).

פרק חמישי. [המהפכה הגדולה בירושלים] א. ציור המלחמה במורד הר־הבית הוא אַחד החזקים ביותר בכל הספר, והאכזריות של מלחמת־אחים מתגלה לנו כאן בכל נוראותיה. – ב. המאורע המסֻפּר כאן הוא נקֻדת הגֹבה של המהפכה. הכהנים הגדולים מנהיגי העם היו הראשונים לפֻרענות. יוחנן מגוש־חלב לא יכול, וכנראה, גם לא רצה להציל את חנן בן־חנן, איש חסדו לפנים, מכּעס האדוֹמים וממשובתם; בעצם הדבר זכה יוחנן, שנעשׂתה מלאכתו על־ידי אחרים. מכּל־מקום חשובה היא העובדה, שמחבּר הספר זקף את המהפּכה בירושלים ואת רצח הכהנים הגדולים על חשבּון האדומים לבד (עַיֵּן למטה, ספר ז, ח, א). על־דבר חנן בן־חנן כבר דבּרתּי למעלה, בהערה לספר ב, כ, ג, ובארתּי, כי בספר „קדמוניות“ העיד המחבר עליו, שהיה איש אכזרי ושואף־דם, וב„חיי יוסף“ – כי היה לוקח שֹׁחד, בעוד אשר כאן אינו מוצא די מלים לתַנות מַהלליו. אכן מותו הטרַגי של ראש ממשלת־העם הוא הוא שגרם לאספּקלריה המאירה, שבּה ראה יוסיפוס את תמונת מגן־ירושלים ומְעוּז־היהודים הזה, – וביחוד בשעה שהֻכרח להשוות את הכּהן הגדול הזה למרַצחיו ולאנשי־שלומם. כנראה, היה חנן בן־חנן אַחד האישים המצֻינים ביותר בפרק הזמן ההוא – וגם מגרעות נפשו לא מעטוּ את דמותו הגדולה, – ובמותו נשארו בני ירושלים בלי מנהיג ונמסרו בידי ראשי הקנאים ומלאכי־החבּלה, שבּאו מן המדינה. רֶצח הכהנים הגדולים האלה – שהיו חביבים על הרבּים יותר מחנניה הכהן הגדול, שנהרג על־ידי מנחם וסיעתו, – עשה רֹשֶׁם חזק. בעיני יוסיפוס היה הדבר מעֵין „יכָּרת משיח“ (דניאל ט, כ"ו), התנאי הקודם של „והעיר והקֹדש ישחית עם נגיד הבא“ (שם). – הפראות של השנאה נראה בעליל בנאצה הגדולה שנעשתה לגופות הנהרגים האלה. – ג. אחרי שפּדו האדומים את הקנאים מצריהם החשובים ביותר, הֻתּרה הרצועה, ובשעת־הכֹּשֶׁר הזאת השתמשו הקנאים כדי לבַער – על־ידי האדומים – את כל מתנגדיהם ואת כל החשודים בעיניהם מתּוך העיר. מובן, כי המעשים האלה לא היה בהם כדי לחַבּב את לוחמי־החֵרוּת על המון יושבי ירושלים, שלא נתנו ידם לשום מפלגה, וכֹח־המשיכה של הקנאים חלש מאד – על־כן בקשו לכפּות את ההר כגיגית על מתנגדיהם, אולם שנאת שרידי יקירי־ירושלים התחזקה מאד, ועל־כן עמדוּ בכל מיני יסורים וסרבו למַלא את רצון הקנאים. – ד. גם סנהדריה גדוֹלה – מעֵין „בית־דין של מהפכה“ – תקנו הקנאים, אולם לא נועזו למנות לשופטים את בני־סיעתם, והשופטים שבחרו בהם הקנאים שמרו את דבר הכתוב „כי המשפט לאלהים“, ולא רצו לעַות את הדין, כדי להשׂבּיע את שולחיהם רצון. בזמן שלטון בעלי־הזרוע זהו סמן אֹמץ־לב בלתּי־מצוי. – ה. יוסיפוס סתם את פשוטה של הפרשה הזאת, ונתן לקוראים רשות לשער, כי בלשון־ערוּמים דבּר הקנאי הזה אל האדומים, לפתּותם שיעזבו את ירושלים, מכיון שלא היה עוד צֹרך לקנאים בשֻׁתּפים האלה – ולא רצו לתת להם חלק בממשלה. האדומים שמעו לעצת הקנאי, ורֻבּם עזבו את ירושלים, ומכּל־מקום נשאר עוד מספָּר מסֻים מהם בתוך העיר (עַיֵּן למטה, ט, י"א).

פרק ששי. א. גוריון שנהרג בידי הקנאים אחרי צאת האדומים מן העיר הוא, כנראה, יוסף בן גוריון, או גוריון בן יוסף הנזכר לעיל (פרק ג, ט, ועַיֵּן שם בהערה שבפנים הספר). ניגר איש עבר הירדן הוא מי שהיה שר־צבא היהודים במלחמה על־יד אשקלון (עַיֵּן למעלה, ג, ב, ג, ובהערה שם). בתור אדם קרוב לחברי הממשלה הנרצחים ואיש גבור־חיל היה שנוא לקנאים מאד, כי פחדו שמא יעמוֹד בראש עַם ירושלים ויקח מהם נקמה בשעת הכּשֶׁר. רֶצח גבור־מלחמה, שהצטַיֵן במלחמת־החֵרות, הראה את כל משובת הקנאים – על־כן יש מַשוִים מהפכה זו לפרשה השניה של המהפכה הצרפתית הגדולה – כשהמיתו היעקובינים את כל אנשי הג’ירונדה. – ב. ממעשה אספסינוס אנו רואים, כי לא נקל היה אז לרומאים לכבּשׁ את ירושלים ולשים קץ למלחמה, ומכאן ראיה, כי טענות הקנאים על מחשבות־הבגד של בני ירושלים לא היה עוד בהן ממש, ואם גם התכַּונו חנן בן־חנן ואנשי שלומו לכרות ברית עם הרומאים, הנה לא נועזו עוד לעשות מעשה, בדעתם את שנאת יושבי ירושלים לרומאים ובפחדם שמא בדבר הזה יהפכו את הקערה על פיה ורבּים מאנשי־שלומם יעברו אל שורות הקנאים, ואף־על־פי־כן לא נתן אספסינוס כבוד לצבא הרומאי בהאריכו את המלחמה ובפחדו מפני מצור ירושלים, אף כי היו תחת ידו ארבעה לגיונות רומאים. – ג. דבר הנביא, שאליו רמז המחבר, לא נודע לנו בברור.

פרק שביעי. א. בתור אדם ערום ובעל־תחבולות עמד, כנראה, יוחנן בן לוי מן הצד בשעת המטבח הגדול בירושלים, כדי שיחשבו יושבי ירושלים שהוא נוח להם מן הקנאים, וכשמצא לו שעת הכּשֶׁר, הקים מריבות במחנה הקנאים ומשך אליו המון רב ובקש להיות מושל יחידי. בפרשה זו גלה לנו המחבר, ששנא את יוחנן יותר מאשר את יתר הקנאים. – ב. על־דבר כבּוש מצדה בידי הסיקריים האלה (שהיו עכשו אנשי־ריב גם למפלגת העם בירושלים וגם לקנאים היושבים שם ולא התערבו במלחמות־האחים שקמו בעיר) כבר ספּר לנו המחבּר (למעלה, ב, י"ז, ב, ח). בתחלה פחדו הסיקריים מפני חנן בן חנן והממשלה בירושלים, אולם אחרי המהפכה החלו לעשות מעשים. סבּת הַשֹּׁד והרצח שעשו הסיקריים בעין־גדי הקרובה אל מצדה לא נודעה לנו בברור. על־כל־פנים לא שלחו ידם בגזל מחמת מחסור־לחם, כי, כפי עדות המחבר, נמצאה במצדה צֵדה רבּה מאד, שהניח לפנים הורדוס במבצר, ועוד עמד בה טעמה (להלן, ז, ח, ד). עין־גדי היא נוה יפה במדבר יהודה, על שפת ים־המלח, מקום מפֻרסם בכרמיו ובמטעי תמריו, וגם בצרי נחשב לפלך מיֻחד של ארץ יהודה (למעלה, ג, ג, ה). מועד הפסח, שבּו פשטו הסיקריים על העיר (כנראה, עלו רבּים מן הגברים אז אל ירושלים לרגל, ועל־כן היה קל לתפֹּשׂ את המקום – ולא נתקַים בבני עין־גדי הפסוק „ולא יחמד איש את ארצך“), הוא זמן ראשית בכדורי הצמחים ופרי השדה בארץ החמה שבּערבות הירדן ועל שפת ים־המלח. – ג. אספסינוס לא מהר למלא את בקשתם של פליטי ירושלים, כי לא האמין לחֹזק מפלגת־השלום בעיר. הוא בחר לו לחכּוֹת עד שיכַלו היהודים את כל כֹּחותיהם בריבי המפלגות, ופנה תחלה לכבּשׁ את עבר־הירדן ואת שארית ארץ יהודה. גדור (או גדר, גדרה), אשר בעבר־הירדן הדרומי (מדרום לנחל יבּוק), היתה מרכז יִשוב היהודים בארץ פֶרַיָה – היא ארץ „עבר־הירדן“ (הדרומי), שנשארה בידי היהודים גם אחרי שהוציא פומפיוס מתחת ידם את כל עבר־הירדן הצפוני, ונחשבה לאחת מ"שלש ארצות“ (משנה כתובות, י"ג, י; שביעית, ו, א, ט, ב). גדור (?) היתה מקום סנהדריה בימי גביניוס (למעלה, א, ח, ה). הָזכּרה במשנה ערכין, ט, ו, בתור עיר מֻקפת חומה מימי יהושע בן־נון, ובבריתא המובאה בבבלי שם (ערכין, ל“ב, ע”א): וגדור בעבר הירדן. החוקרים החדשים מימי שלַטר משערים, שבמקום גדור נמצאה עכשו העיר אל־סַלְט (עַיֵּן בוהל, 263; טומסן, 47, סמן 3, תחת אשר הראשונים חשבו כי סַלְט היא רמות־גלעד), שנמצא בקרבתה מקור הנקרא ג’דור. צריך להבדיל בין גדור (או גדר, גדרה) זו שבעבר־הירדן הדרומי (הנקרא עכשו בלקא) ובין גדר (גדרה) שבעבר־הירדן הצפוני (הנקרא עכשו עג’לון), מדרום לנהר ירמוך, עיר יוָנית חשובה, שנכבשה ונחרבה על־ידי ינאי ואחר־כך נבנתה על־ידי פומפיוס והושבה ליוָנים, שהָזכּרה כבר פעמים אחדות בספר הזה (עכשו: ג’דור אֻם קיס). מלבד־זאת נמצאה עוד גדור בארץ יהודה (יהושע, ט“ו, נ”ח), לא רחוק מבית־זכריה, שחרבותיה נקראו עד־היום ג’דוּר (בּוהל, 165), בית־גדר ביהודה (דברי הימים א, ב, נ"א), גדרותים וגדֵרה ביהודה ועוד. על־כן אמר רבא: גדור בעבר הירדן לאפוקי גדור בשאר ארצות (ערכין, ל“ב, ע”ב). – ד. פלצידוס הוא הַמֻּזכר למעלה כמה פעמים (עַיֵּן למעלה, פרק א, ח). שר־רוכבים גבור־חיל ובעל תחבולות, שהפקיד אותו אספסינוּס על מלחמות־הרוכבים. הוא עשה עכשו לבורחי גדור מה שעשה כבר ליהודים היושבים בהר־תבור (למעלה, שם): נסוג אחור מפניהם ומשך אותם אל הערבה והקיפם שם ברוכביו. – כפר בית־נמרה היה בתקופת המקרא עיר בנחלת גד (במדבר, ל“ב, ל”ו) ונקרא גם נמרה (שם, פסוק ג). בקרבתו נמצאו מי נמרים (ישעיה ט“ו, ו; ירמיה מ”ח, ל"ד). בתוספתא הָזכּרה כותבת של נמרין (יומא, פרק ח) ובתרגום יונתן בן עֻזיאל על התורה נמצא במקום בית־נמרה: כרכא תקיפא דבית נמרין. – עכשו: תל נמרין ועל־ידו ודי נמרין. – ו. הערים אָבל ובית־הרם או יולִיס (היא יולִיַּס הדרומית, שנבנתה על־ידי הורדוס אנטיפס – לעיל, ב, ט, א) – הן ערים בעבר־הירדן בנחל השטים, במעבר אל הגלגל. בית־הרם (או הרן) נמצאה גם במקרא (במדבר, ל“ב, ל”ו; יהושע, י“ג, כ”ז) סמוכה לבית־נמרה. אָבֵל (אבילה) הוא אבל השטים בערבות מואב על הירדן, המחנה האחרון של ישראל במדבר (במדבר, ל“ג, מ”ט), שמשם עלה משה על הר העבָרים, אשר על־פני יריחו (מצד עבר־הירדן), ומשם עבר יהושע את הירדן (יהושע ג, א). בית־הישימות (במוקר: בֶסִימֵי) הָזכּרה יחד עם אבל שטים במקרא (במדבר, ל“ג, מ”ט). על־דבר המבצר מכור עַיֵּן למטה ספר ז.

פרק שמיני. א. וינדקס יצא ממשפחת מלכי גליה העתיקים והיה נציב הרומאים בארץ גליה הדרומית. והוא מרד בנירון ואמר להמליך את גלבה, – אולם הצבא הרומאי החונה בגבול גרמניה יצא עליו למלחמה וּוינדקס נֻצח וטרף את נפשו בכפו. כל המעשים האלה היו בראשית האביב תתכ“ח – 68. אנטיפטרס שנבנתה על־ידי הורדוס במקום כפר־סבא (?) היתה, כנראה, עיר בעלת אוכלוסים מעֹרבים, יהודים ויוָנים, ועל־כן לא לקחה חלק במרד. מאנטיפטרס פנה אספסינוס אל ארץ שלשת הפלכים (הר אפרים הדרומי או הר המלך), שלא רצו להכּנע לפניו, ועל־כן החריב ושרף באש את המקומות. בשעה שיוסיפוס מספּר על שרפת המקומות השונים הוא לפרקים מפריז בדבריו (עַיֵּן למעלה, ב, י"ח, א, ומה שהעירוֹתי שם). גם העיר לוד נשרפה, לפי דברי המחבר, על־ידי צסטיוס גלוס (למעלה, ב, י"ט, א) ועכשו כרתה ברית־שלום עם אספסינוס. יוצא מזה, כי השרפה לא השחיתה את כל העיר, או שהספיקו בינתים היהודים לבנותה מחָדש – והמחבר לא הודיע לנו את זאת (תחת אשר כתב על יפו בפֵרוש, שנבנתה מחָדש על־ידי היהודים, למעלה, ג, ט, ב). העיר לוד נקראה בכתבי־הקֹדש המאֻחרים (בספרי הנביאים לא בא זכרהּ) בשם לֹד (בחולם וחסר וָו) והָזכּרה בספר עזרא, ב, ל”ג (ובכֹפל הפרשה נחמיה, ז, ל"ז), ובספר נחמיה, י“א, ל”ה, נמנתה בין הערים שהתישבו בהן עולי בבל. בדברי הימים א, ח, י“ב, מסֻפּר, שנבנתה העיר לפנים על־ידי אלפעל משבט בנימין, ועל־כן לא נחשבה על הערים הַמֻּקפות חומה מימי יהושע בן־נון במשנה ערכין, ט, ו, אולם האמורא רבי יהושע בן לוי מִלא אחרי דברי המשנה, שהיתה כבר בימי יהושע וחרבה ונבנתה על־ידי אלפעל מחָדש (מגלה, ד, ע"א). קֹדם ימי החשמונאים לא נחשבה על גבול ישראל – כי־אם על נחלת השמרונים, עד שכבש אותה יונתן הכהן הגדול (בשנת ג, תרט“ז – 145 קֹדם מנין א”ה). מני־אז נעשתה לעיר חשובה בארץ יהודה ולראש פלך (למעלה, ג, ג, ה) והָזכּרה במשנה על הר המלך (שביעית, ט, ב). מכיון שכרתה העיר ברית־שלום עם אספסינוס, יצאה בשלום מן הפֻּרענות הכללית ואחר חרבּן בית־המקדש נעשתה למטרופוֹלין של שארית היהודים שבארץ יהודה, והחכמים דרשו עליה שהיא משנה לירושלים (מדרש פסיקתא רבתי, ח). בעיר זו קבעו ישיבתם רבי אליעזר בן הורקנוס (עַיֵּן משנה ידים, ד,ג; בריתא סנהדרין, ל“ב, ע”ב) ורבי טרפון (משנה תענית, ג, ט; בבא מציעא, ד, ג, ועוד). גם יתר החכמים היו מתאספים שם לעתים תכופות ומתיעצים על ענינים חשובים (ביחוד רבי עקיבא וחבריו – עַיֵּן על־דבר האספה בעלית בית נתזה בלוד, (קדושין, מ, ע“ב; סנהדרין, ע”ד, ע"א). לוד נהפכה אחר־כך למושבה רומאית ונקראה בשם דיוֹספוליס, אולם גם במושבה החדשה התישבו יהודים רבּים, והעיר לוד שנקראה סתם דרום בימי האמוראים (עַיֵּן מבוא הירושלמי לרבי זכריה פראנקל, ה, ע"ב ולהלן), נחשבה עוד בימי הקיסר דיוקליטינוס (בסוף המאה השלישית למנין אֻמות־העולם לעיר שכֻּלה ישראל (עַיֵּן איסיביוס במהדורה הסורית של „תולדות הקדושים“ בהוצאת Cureton, לונדון 1861, עמוד 28; בכלל דבריו: „יש עיר אחת גדולה ומרֻבּה באוכלוסיה בארץ פלסטיני וכל תושביה יהודים, היא הנקראה בלשון ארמית לוד וביוָנית נקראה דיוקיסריה“). רק בראשית המאה הרביעית התרבו בה הנוצרים ובנוּ שם מנזר לכבוד סירגיוס קדושם, ואחר־כך נִדלדלה מאוכלוסיה היהודים. – יבנה אשר בשפלה בגבול פלשתים (בספר דברי־הימים, שחֻבּר באמצע ימי הבית השני – ב, כ"ו, י, נחשבה עיר זו על ארץ פלשתים) היתה עוד בימי יהודה המכבי עיר של עובדי אלילים (ספר המכבים ב, י"ב, ח; מ), אך מיום שנכבשה על־ידי אלכסנדר ינאי התישבו בה יהודים במספר רב ונעשתה לעיר של ישראל, וגם פומפיוס, שקרע אותה מעל גבול יהודה, לא גרש את יושביה היהודים. אחר־כך נחשבה על גבול מלכות הורדוס ועברה בירֻשה אל אחותו שלֹמית (למעלה, ב, ו, ג) ואחרי מותה אל הקיסרית ליויה ולבנה הקיסר טיבריוס (שם, ט, א). לפי עדות פילון איש אלכסנדריה (המלאכות אל קיוס, פרשה ל), היו בה אוכלוסים מעֹרבים, אולם רֻבּם יהודים, והיוָנים שונאי היהודים בקשו להרעימם והציגו בבתי־כנסיותיהם את צלם הקיסר קליגולה; מספּר יושבי העיר ומסבותיה היה גדול, כפי עדות הסופר סטרַבּון (בידיעות הארץ שלו, ספר ט“ז, פרק ב, פרשה כ”ח), עד כדי ארבעים אלף גברים שולפי חרב. אספסינוס, שכבר כרת ברית עם העיר הזאת ועם אשדוד הקרובה אליה (שכנראה היתה גם היא עיר מרֻבּה באוכלוסי ישראל, אף כי לא הָזכּרה בספרות התלמודית; החפירות החדשות במקום הזה גלו עקבות בית־כנסת עתיק), הושיב עכשו ביבנה רבּים מבורחי ירושלים ומהיהודים אשר השלימו אתו, ואחר־כך היה לעיר הזאת תפקיד חשוב מאד בדברי ימי היהודים, כי עָבר שמה „בית הדין הגדול“ – מרכז היהדות הדתית. – משם פנה אספסינוס אל ארץ ההרים וסגר עליה בכבשו את המעבר שעל־יד אמאוס (ככה כתב הירושלמי, שביעית, ט, ב: מבית חורון ועד אמאוס הר, מאמאוס ועד לוד שפלה, מלוד ועד הים –­ עמק) ואחר־כך פנה דרומה־מזרחה אל פלך בית לחם–נטופה או בית נטופה ומשם אל פלך אדום, וכבש את בית־גוברין (עכשו כפר גדול בית־ג’ברין), שנקראה אחר־כך מימי הקיסר ספטימיוס סוֶרוס בשם אליתרופוליס = עיר החורים, או בני־החורין, – נראה כי שם היוָני הזה אינו אלא תרגום השם בית־גוברין – ואולי נקראה גם בית־חורים או חורין; כי כן נמצא בבראשית רבה, פרשה מ”ב, „ואת החֹרי“ זה אליתרופוליס, לפי גרסת הערוך, וגם הירונימוס באר כך בפרושו למקרא, עובדיה, א: ארץ אדום או שעיר היא הארץ הנקראה עכשיו גבלנה, ובגבולה נמצאה אליתרופוליס שישבו בה לפנים החורים (Horraei); אולם שם, בפסוק באר, כי כל הארץ אשר מאליתרופוליס עד סלע ואילת מלאה מערות (=חורים), ומכאן ראיה שידע גם את הוראתו הנכונה של שֵׁם העם היושב שם (יושבי החורים, המערות, ולא בני־חורין). כפר טבא – מקומו לא נודע (כפר טבי הַמֻּזכר בתלמוד אינו זה, כי, כנראה, הוא כפר־טב בקרבת לוד. עַיֵּן טומסן, 81). אחרי שסגר אספסינוס על ארץ ההרים שמסביב לירושלים מצפון, ממערב ומדרום, פנה אל ערבות הירדן, כדי לסגור על העיר גם ממזרח; מעיר שכם, שהחריב אותה לפנים יוחנן הורקנוס ועכשו נקראה מעברתא או מברתא (יוסיפוס מזכיר גם את שמה נאפוליס, שנאמר לה עד היום: נבלוס. והנה ידוע, כי אספסינוס הקים מושבה רומית על מקום שכם וקרא לה: עיר חדשה של פלביוס = Flavia Neapolis, – ויש לחשֹׁב, כי כשכתב יוסיפוס את הספר, כבר נמצאה המושבה הזאת, ועל־כן הכניס את שמה אל הספר, אף כי היה עוד קֹדם זמנה. כנראה, היה בנין נאפוליס בשנת תתל"ג או 73 בערך), פנה אל קרוה או קרוי (ככה נקראת עד היום Koreai של יוסיפוס, אשר בקרבת המקום שבּו משתפך הנהר ודי־פרע – שיש חושבים בו שהוא נחל כרית הַמֻזכר במקרא – אל הירדן) ומשם – אל יריחו. – ב. הרמה אשר ממעל ליריחו היא המורד התלול של הרי ארץ־ישראל המערבית לצד הירדן. ולמול הרמה הזאת נמצאה גם במזרח־הירדן רמה תלולה לצד הנהר, היא רמת עבר הירדן המתחלת על־יד יולִיַס (הצפונית אשר בגולן, שבנה פיליפוס במקום בית־צידא העתיקה, ולא יוליס הדרומית בנחל השטים, שנבנתה על מקום בית הרן על־ידי אנטיפס, כמו שנכתב בטעות בפנים) וסופה על־יד סומורה הקרובה לגבול סלע־ערב (יש מתקנים עמורה, ולא נראה). – הר הברזל הָזכּר גם במשנה (סֻכּה, ג, א) – הוא החלק הדרומי של שלשלת הרי עבר־הירדן מצפון לנחל ארנון. הדקלים שצמחו עליו היו דלים וכחושים ונקראו בשם „צינים“. צנבריי הָזכּר לעיל (ג, ט, ז). – ג. הספור על־דבר הנס שעשה אליהו הנביא למי יריחו (מלכים ב, ב, י"ט, כ) מסֻפּר כאן עם הוספות, כדי לשבּר את אזני הקורא שאינו רגיל להאמין בנסים. – עמק יריחו הָזכּר גם אצל סטרַבּון (ספר ט“ז, ב, מ”א; ואלה דבריו: „יריחו היא עמק מֻקף הרים מסביב בעגול. ושם נמצא התמר, ואף כי גם יתר עצי־פרי רבי־תנובה גדלים פה, הנה התמר עולה על כֻּלם, ואֹרך העמק מאה ריס וכֻלו ארץ משקה ומרֻבּה באוכלוסים, ובעיר נמצא ארמון מלכים וגם פרדס הצרי… והצרי הוא יקר מאד וגדל רק בארץ הזאת, ומין אחד של תמרים צומח שם, אשר דמיונו נמצא רק בבבל, ותבואת הארץ הזאת גדולה מאד“. בפי חז“ל נקרא עמק יריחו: שם „דָּשנה של יריחו“ (ספרי במדבר, י, ל“ב; דברים, י”ב, ה, ועוד). – הפרדסים של יריחו הָזכרו בספרות התנאים (תוספתא ערכין, פרק ב), ובשם עיר התּמרים נקראה יריחו כבר במקרא. על דבש התמרים המשֻׁבּח של יריחו עַיֵּן גם פליניוס „תולדות הטבע“, י”ג, ט, ושם ו. דבש הדבוֹרים של ערבות הירדן שִׁמש מאכל ליוחנן המטביל (אוַנגליון של מתיא, ג, ד) עץ הקטף או עץ הצרי, שנקרא גם עץ אפרסמון בספרות חז"ל (אפרסמון = אופובלסמון), הגדל ביריחו הָזכּר לשבח אצל כל סופרי ימי־הקדם. סטרַבּון כותב, כי הצרי מעלה ארוכה לכאב הראש ולשאר מחלות. על־דבר הצרי כבר סִפּר לנו יוסיפוס למעלה א, ו, ו. בכתבי־הקֹדש מפֻרסם יותר הצרי של העמק אשר ממול לעמק יריחו בעבר־הירדן נחל השטים), ועל־כן נקרא הצרי הטוב במקרא על שם גלעד (ירמיה, ח, כ"ב). אולם מן הגמרא למדנו, שהיו מלקטים אפרסמון מעין גדי ועד רמתא (בית־הרם, שבנחל שטים, שבת, כ“ו, ע”א). הכֹּפר – נקרא על שם אי כֹפר או קפרוס – הוא צמח בעל פרחים כדמות ענבים (על־כן כתוב: „אשכל הכפר“, שיר השירים, א, י“ד; הרבוי „כְּפָרים“ – שם, ד, י”ד) מפיצי ריח נעים, ועלים אדֻמים מסביב לפּרחים, שמהם עושים צבע אָדֹם. – עץ המֹר – מפֵּרותיו (כדמות אגוזים) עושים שמן מיֻחד שאין לו ריח, אולם הוא מעַדן את הבשר מאד. – ד. ים המלח נקרא אצל יוסיפוס תמיד יַם־הכֹּפֶר (הגושים השחורים) או החֵמר (אספלת). על הים הזה הרבו לדבּר הסופרים העתיקים (דיודורוס, פליניוס, טציטוס ועוד). הכֹּפר שבים־המלח הוּצא באמצעות דמי נדה – על הדבר הזה נמצא גם אצל טציטוס (היסטוריה, ה, ו), – זהו דבר שטוּת ואמונת־הבל של העם שנמסרה גם למשכילים. פליניוס (ה, ט"ו) מסַפּר על־דבר רומאים עשירים, ששלחו אל ארץ־ישראל לקנות בדמים יקרים את מי ים־המלח לצרכי רפואה.

פרק תשיעי. א. חדיד נמצאה בקרבת לוד ונחשבה גם היא לעיר מֻקפת חומה מזמן יהושע. – ב. נירון אבּד את־עצמו לדעת, כשנעזב מכּל אוהביו, ביום 9 יוני שנת 68 (סוף סיון או ראשית תמוז תתכ"ח). זמן מלכות נירון בכל כתבי־היד הוא שלש־עשרה ושמוֹנה ימים. וניזה הוסיף „שמוֹנה חדשים“ ועל־פיו תרגמתי – באמת משל נירון י“ג שנה וח' חדשים חסרים ד' ימים. סרויוס סולפיציוס גלבה (Galba) היה בן משפחה רומית חשובה וקרובה לבית הקיסרים ובימים ההם היה נציב בארץ אספמיה (ספרד). וינדקס, הנציב בגליה (שנזכר לעיל), פתה אותו לשלוח ידו אל הממשלה ולמרוד בנירון השנוא לרבּים, וגם אחרי מות וינדקס לא נואש מחפצו, וידידי נירון שבגדו בו, נימפידיוס וטיגלינוס הנזכרים כאן, נתנו את ידם לגלבה, ואחרי מות נירון בא הקיסר החדש אל רומי, אולם לא עברו ימים מרֻבים וגלבה הראה סימני קמצנות וקפח את שכר גדוד הצבא הראשי, שומרי ראש הקיסר, שהיו בימים ההם ראשי המדברים במטרופוֹלין של העולם, ועל־כן חשבוהו אנשי הצבא ל”שפל ונבזה“ ובחרו באותון הנבזה לקיסר והמיתו את גלבה במרום עיר רומי. – כשנודע לאספסינוס דבר תמורת הממשלה, דחה את המלחמה ביהודים, כי רצה להיות מוכן עם הלגיונות שלוֹ ללכת לרומי. וכנראה כבר אז חשב בחשאי על־דבר הממשלה הראשית. – ג. על־דבר שמעון בן גיורא, שהצטַיֵּן בשעת המלחמה עם צסטיוס גלוס והמעשים שעשה זה מכּבר בחבר עקרבים, עד אשר שלח חנן בן חנן צבא מירושלים לגרש את אנשיו, כבר דֻבּר לעיל (ב, י“ט, ג; כ”ב, ב). כאן מסֻפּר, שהיה שמעון בן גיורא מילידי העיר גרש (ואין זו גרש הנזכרה למעלה בפרשה א, שהיא על דעת רֹב החוקרים תֵּבה משֻׁבּשת שם), היא העיר היוָנית החשובה בעבר הירדן (גֶרַסָה), והשם „בן גיורא“ יוכיח, שיצא הגבור הזה ממשפחת גרים. כמו הסיקריים היושבים במצדה היה אף הוא איש־ריב גם לממשלת העם וגם לקנאים שבירושלים, ועל־כן נתנו לו הסיקריים – למרות חשדנותם בו, שמא יאמר להשתרר עליהם – מקלט במבצרם. אחרי המהפכה הגדולה בירושלים מצא לו עת־רצון לעשות מעשה ולקט לו גדוד חדש, ועם הגדוד הזה פשט על כל הארץ מסביב. – ד. בחיל שמעון נמצאו אזרחים רבים, הכַּונה לפליטי ירושלים שהוציאו אותם האדומים מן המאסר קֹדם עזבם את העיר שמספּרם היה כאלפּים איש, ומפּחד הקנאים נמלטו כֻלם אל שמעון בן גיורא (למעלה, ו, א). שוב התנפל שמעון על חבל עקרבים (עַיֵּן למעלה, ב, כ"ב; ג, ג, ד, בהערה), מכיון שיוסיפוס משתמש כאן במבטא „נפת“ (או פלך) עקרבים, למדנו שזוהי קצה צפון־מזרח של ארץ יהודה, שהוא רחוק ממצדה. חבל הארץ הזה נשאר עוד בידי היהודים אחרי שכבשו הרומאים את קרוה (לעיל, פרק ח, א) ורק בשנה הבאה כבשו אותו הרומאים (למטה, פרשה ט). באֹפן כזה צריך היה שמעוֹן לעבוֹר בין מצב־הרומאים השוכן ביריחו (למעלה, פרשה א) ובין ירושלים. מלבד־זאת המבטא „על פלך עקרבים ועל כל הארץ עד אדום רבּה“ אינו מחֻוָּר כל־צרכּו, כי הרי זה אֹרך כל ארץ יהודה! על־כן שער בוהל (עמוד 88 בהערה), כי במקום פלך עקרבים (הצפוני) צריך להיות כאן ארץ עקרבים או מעלה עקרבים (הדרומי). בדרום־מערב ים המלח, בנגב יהודה, הארץ הזאת היא קרובה הרבה יותר למצדה וגם לאדום רבה, שהיא כנראה כאן הארץ מבאר־שבע עד חברון. הכפר הנקרא עין או נעין הוא לפי זה, אולי, המקום העתיק מעון, לא רחוק מכרמל אשר לדרום חברון (שמואל א, כ"ה ב), גם עמק פרעתי או פארן יהיה לפי זה מדבר מעון (שהָזכּר שם, כ“ג, כ”ד; כ"ה) הנקרא גם מדבר פארן (שם, כ"ה, א) ומבֹאר שהוא בקרבת מצדות עין גדי (שם, כ"ד, א). ולשיטת החוקרים, החושבים שמחוז עקרבים הנזכר כאן הוא הצפוני, צריך לשער, כי עמק פרעתי זה הוא נחל הפרה, מצפון־מזרח לירושלים, במערב נחל יריחו. – להשערת בוהל יש סמוכים בזה, שבאמת נמצאו הרבה מערות בכל הארץ מדרום חברון, וכי המקומוֹת ההם היו מימי־קדם מקלט לכל גדודים הפושטים על ארצות הישוב, וכבר דוד ואנשיו הסתתרו שם. – ה. הקנאים הביטו בפחד על מעשי שמעון בן גיורא, כי יראו שמא ישלח ידו אל הממשלה בירושלים, אולם לא הצליחו לפזר את גדודו. ושמעון יצא להלחם עם האדומים. סבּת שנאתו לאדומים לא הֻבררה כאן, אפשר כי פליטי ירושלים הסיתוהו להתנפל עליהם כדי לקחת מהם נקמת המטבח אשר עשו בירושלים. – אולם מצד שני הֻכרח שמעון לפרנס את גדודו מן הגזל – ולטש את עיניו למסבות חברון הפוריות. באיזה מקום היתה המלחמה הראשונה בין שמעון ובין האדומים לא נודע לנו, כי לא התברר מאיזה צד עלה שמעון על ארץ אדום, מצפון־מזרח או מדרום־מזרח. – וכמו כן קשה לדעת, מאיזה צד הגיע אחר־כך אל תקוע, שהיא בודאי העיר העתיקה, קצה מדבר־יהודה מצפון מערב, מקום הנביא עמוס. – ז. העיר העתיקה חברון ירדה מגדֻלתה במשך הזמן, ובימי בית־שני הָזכּרה רק מעט. יהודה המכבי שרף את חברון אשר לאדומים (מכבים א, ה, ס"ה). את ספורי התורה מוסר כאן יוסיפוס בצורת „שיחות הבּריות“ – והדבר הזה נפלא מאד, כי מספרי יוסיפוס המאֻחרים רואים אנו שהאמין בתורה מן השמים, שכל דבריה אמת. בכלל נכּר פה חסרון ידיעות מדֻיקות בספורי התורה. כּכה הוא כותב, כי נבנתה העיר חברון קֹדם נֹף (מנפי שבמצרים) תמורת צֹען־מצרים של המקרא (במדבר, י“ג, כ”ב), ומיד הוא סותר את דברי עצמו באמרו שחברון נבנתה לפני אלפּים ושלש מאות שנה, בעוד שנֹף היא עיר עתּיקה, שכבר עברו עליה עד ימי יוסיפוס לכל־הפחות שלשת אלפים וחמש מאות שנה (אם־כן המעיט מספּר השנים, תחת אשר דרכוֹ תמיד להפליג במספָּרים!); אולם צֹען נבנתה באמת, לדעת החוקרים, בסוף האלף השלישי קֹדם מנין א“ה. ב„קדמוניות“ (א, ח, ג) תקן המחבר את הדבר על־פי התורה: „חברון נבנתה שבע שנים לפני טניס (צֹען) של מצרים“. – מצבות השיש על קברות האבות הן, כנראה, בנין מסביב למערת־המכפּלה, שהיה כבר בימים ההם, אם גם לא נודע מי היה הבונה. יש חושבים, כי היא החומה מאבני־גזית גדולות מסביב למערה, שהיא קַימת עוד בזמננו, שאולי בזמן יוסיפוס היו קבועים בה לוחות־שיש. – האלה הגדולה על־יד חברון הָזכּרה גם אצל הסופרים הנוצרים, ולפי דברי הירונימוס בפרושו לירמיה, ל”א, ט“ו ולזכריה, י”א, ה, נמצא שם שוק־עבדים גדול, שמכרו שם הרומאים את השבויים היהודים הרבּים אחרי מפלת בר־כוכבא (עַיֵּן שִירֶר בספרו הגדול, חלק א, הוצאה ג, עמוד 698). – האלה הזאת אינה האלון המשֻלש הידוע מצפון לחברון, שלפי מסֹרת התושבים הוא „אלוני ממרא“. – נפלא הדבר, שהאדומים לא נטרו שנאה לשמעון בן גיורא על החרבּן הגדול של ארצם, ובחרו להלחם תחת פקֻדתו בשעת מצור ירושלים. כנראה, היה יוחנן בן לוי שנוא עליהם יותר ממנו. – ח. הספור הרומנטי הזה מסַמן את כתיבתו של יוסיפוס; מצד שני אנו רואים בו את הדאגה הגדולה של קנאי ירושלים. – ט. גלבה נהרג ברומי ביום 15 ינואר 69 (תתכ"ט), וזמן מלכותו – שבעה חדשים ושבעה ימים (למעלה, פרשה ב) – נמסר אצל יוסיפוס בדיוק גדול (הוא מחשב את יום עליתו על הכסא וגם את יום מותו). – אותון נקרא לקיסר ברומי, אך בינתים הספיקו כבר הלגיונות החוֹנים בגרמניה להמליך את מפַקדם ויטליוס, ויצאו עמו אל ארץ איטליה. באביב פרצה המלחמה בין צבא ויטליוס ובין צבא אותון בקרבת בדריקום לא רחוק מקרמונה, ואותון נֻצח ואִבּד את־עצמו לדעת. ביום 19 לחֹדש אפריל 69 (סוף ניסן תתכ"ט) נקרא ויטליוס לקיסר ברומי. – אספסינוס ישב בעיר קיסריה שנה שלמה בחבוק־ידים, כי בקיץ שנת תתכ“ח הפסיק את המלחמה ושלח את טיטוס בנו לקבל פקֻדה חדשה מאת הקיסר גלבה, ועד ששב טיטוס הגיעה עונת הגשמים. ובאביב הבא שמע אספסינוס על־דבר מלחמות־האחים שברומי וחכה לתוצאותיהן, – אולם עוד טרם קבּל את הידיעה, שויטליוס נִצח ונעשה לקיסר ברומי, חִדש את המלחמה בסיון שנת תתכ”ט (ראשית יוני 69), כי כנראה פחד, פן תעורר הבטלה שלו חשד ברומי, שהוא לוטש עין לממשלה. על־דבר שנת הבטלה הזאת הודיע גם טציטוס (היסטוריות, ה, י): שתי שנים נלחם אספסינוס בארץ יהודה, ובשנה הבאה (השלישית) חִכּה לתוצאות המלחמה מבית (ברומי), ושנה זו עברה במנוחה בארץ יהודה. – אספסינוס יצא מקיסריה בחמישי לסיון לכבֹּש את הר־המלך אשר מדרום לשכם, הוא כבש את שני הפלכים גופנא ועקרבים (עַיֵּן למעלה, ג, ג, ה) ואת עפרים (שגם היא חֻבּרה לארץ יהודה על־ידי יונתן הכהן הגדול החשמונאי) ואת בית־אל (שתי ערים אלה הָזכּרו בסמיכות גם בדברי הימים ב, י“ד, י”ט), שירדה מגדֻלתה בימי הבית השני. אדום העליונה היא, כנראה, אדום רבה הנזכרת, – ארץ ההרים מסביב לחברון. לפי הענין היו כפרביס וכפתרא, הנזכרות פה, בקרבת חברון; אחרי הכניע הרומאים את ארץ אדום, הקיפו את ירושלים מכל צד – רק הדרך אל הורדיון ומשם אל מצדה ואל ים־המלח נשארה פתוחה. – י. המעשים המגֻנים של אנשי יוחנן המסֻפּרים פה הם, כמובן, דברי גוזמה; נראה, כי יוסיפוס עשה את הפרט לכלל. – אמנם הזמן ההוא היה זמן השחתת המדות, ולא רק „הרוצחנין“ התרבו אז, כי־אם גם המנאפים, עד שבִּטל רבן יוחנן בן זכאי את המים המרים (משנה סוטה, ט, ט). – י"א. גרפטי זו היתה גיורת ממשפחת מלכי חדיב, שבנתה לה ארמון בירושלים בקרבת הר הבית, והקנאים תפשו את הארמון הזה ויוחנן מגוש־חלב קבע שם את דירתו. סבּת מרידת האדומים בקנאים לא הֻבררה, על־כל־פנים התחברו עכשו עם שארית הכהנים הגדולים, לאמר: עם מנהיגי מפלגת אזרחי ירושלים, והם החליטו לקרֹא לשמעון בן גיורא. המחבר, עם כל שנאתו את יוחנן מגוש־חלב, חושב את הדבר הזה – מחמת תוצאותיו הרעות – לאִוֶּלת מדינית. אמנם נמצאה בו תהפוכה היסטורית גדולה: הכהנים הגדולים, בני המפלגה שהטרידה לפנים את שמעון בן גיורא מפלך עקרבים והכריחתו להסתתר במצדה, והאדומים, אשר העריץ הזה החריב את ארצם והפך אותה למדבר־שממה – פנו עכשו אליו „בתפלה ובתחנה“, שיבוא בשערי ירושלים ויפרֹשׂ עליהם את כנפיו. „הכהנים הגדולים“ שהיו עוד בחיים הם יהושע בן דמנאי, שהיה כהן־גדול בשנת תתכ“ב (62), ויוסף בן קמחית או קבי, הכהן הגדול של שנת תתכ”א (61). ספק הוא אם היה אז מתתיהו בן תאופיל הכהן הגדול של השנים תתכ“ה–תתכ”ח (65 עד סוף 67) בחיים. בשעת מצור ירושלים ברחו שני הכהנים הגדולים הנזכרים לראשונה ואתם בני מתתיהו הכהן הגדול, כי בפֵרוש שמענו עוד על כהן־גדול או בן כהן־גדול ושמו מתתיהו בן ביתוס, שנהרג על־ידי שמעון בן גיורא יחד עם שלשת בניו (למטה, ה, י"ג, א), ובנו הרביעי ברח יחד עם הכהנים הגדולים מירושלים בשעת המצור (למטה, ו, ב, ב). מתתיהו, שנשלח אל שמעון בן גיורא, הוא, כנראה, מתתיהו בן ביתוס (עַיֵּן למטה, ה, י"ג, א) ולא בן תאופיל, (כמו שחשבו גרֶץ וחוקרים אחרים). – י"ב. שמעון בן גיורא נכנס אל ירושלים בחֹדש ניסן תתכ“ט (69), עוד קֹדם שיצא אספסינוס להלחם בצפון ארץ יהודה, – ואחרי שהיו הקנאים ויוחנן מגוש־חלב אדוני ירושלים יותר משנה. הקנאים שהתחזקו בהר־הבית הקימו ארבעה מגדָּלים להגן עליהם מפני שמעון, האחד מצפון־מזרח כנגד העיר החדשה (מצפון מערב הֵגֵנה הבירה או מצודת אנטוניה על בית־המקדש). שלשת המגדלים הנותרים נשקפו לצד מערב – אל העיר העליונה ולצד דרום־מערב אל העיר התחתונה. הגזית, בשם הזה אני מתרגם את המלה היוָנית Ξυστός (קסוסטוס, עַיֵּן שירר בספרו הגדול חלק ב, הוצאה ג, עמוד 211). ה„לשכה“, ששם היה מושב הסנהדרין, היתה בחלק המערבי של הר־הבית לצד העיר העליונה, ונשקפה על־פני הגזית (קסוסטוס), ועל־כן נקרא אצל חז”ל בשם לשכת הגזית. מן הבריתא (יומא, כ“ה, ע”א) למדנו שלשכה זו היתה כמין בסילקי גדולה. הגזית )קסוסטוס) נמצאת מול הלשכה הנקראה על שמה, מעבר לנחל המפריש בין הר־הבית ובין העיר, וחוץ לחומת העיר העליונה, וגשר חבּר את הגזית עם הר־הבית (עַיֵּן למעלה, ב, ט"ז, ג; שם וגם פה צריך לתקן „הגזית“ במקום „לשכת הגזית“). לפי דברי המשנה (סוף מדות), היתה לשכת הגזית בדרום העזרה (והיא הלשכה השלישית מדרום, לצד מערב), לאמר: בקֹדש. וכבר תמהו האמוראים על הדבר, ואביי יִשֵּׁב את הענין, שחצי הלשכה היה קֹדש וחציה חֹל (יומא, שם). אפשר כי המגדל הזה, שבנה יוחנן מעל לגזית (לאמר, היה נשקף ממעל על־פני הגזית אשר ממולו), היה נטוע על לשכת הגזית. – המגדל השלישי היה מצד דרום־מזרח למגדל הזה, והרביעי היה, כנראה, מצפון למגדל השני, במקום שמשם נשמע הקול יפה גם בעיר העליונה וגם בעיר החדשה, מעל ללשכות (ביוָנית פסטופוריות), שלא נתבארה מהותן, משם היה כהן אחד תוקע בערב שבת עם־חשכה, שהגיעה עונת השבת (לפי דברי המשנה סֻכּה ה, ג, הוסיפו בערב שבת שש תקיעות: שלש להבטיל את העם ממלאכה, ושלש – להבדיל בין קֹדש לחֹל. ועַיֵּן שבת, ל“ה, ע”ב).

פרק עשירי. ב. מכיון שויטליוס נעשה לקיסר ברומי סמוך לחצי חֹדש אפריל, נפלא הדבר שבחֹדש סיון (יוּני) לא ידע עוד אספסינוס כלום מזה, ורק בשובו – לכל הַמֻּקדם בסוף סיון – קבּל את הידיעה! גם המאמר „כי היה עליו להפליג בים בעת החֹרף“ אינו מובן כל־צרכּו, כי הרי הדבר היה עוד קרוב לתחלת הקיץ! וכמבֹאר אצל טציטוס, כבר בראש חֹדש יולי נשבעו טיבריוס אוליוס אלכסנדרוס והלגיונות אשר במצרים למלכות אספסינוס (טציטוס Histor., ב, ע"ט). – ה. מוצינוס היה אז נציב סוריה (עַיֵּן למעלה, פרק א, ה), בתור יורש משׂרת צסטיוס גלוס, שירד מגדֻלתו אחרי מפלתו בידי היהודים. – סְוֵן ועיר הפילים (אלפנטיני) הן ערים ידועות בדברי ימי הפזור היהודי אשר במצרים, ושם נתגלו האפיפורין הידועים. אֹרך ארץ מצרים מסין עד סוֵן, על־פי חשבונות סופרי ימי־קדם, הוא לכל־הפחות ארבעת אלפים ריס, ויוסיפוס טעה במספריו כאן. – ו. מצרים נכנסה בברית אספסינוס בראשית יולי (עַיֵּן לעיל). ז. יוסף נחשב לשבוי־מלחמה והיה אסור בכבלים שתי שנים רצופות. – „כבודו הראשון“ שקבּל יוסף – הוא משפט אדם בן־חורין.

פרק אחד עשר. בדברי ימי מלחמת־האחים באיטליה העלים המחבר מקצת דברים, שהיה בהם כדי להטיל צל על ראשית מלכות אספסינוס. למשל, הפרעות הנוראות שעשו אנשי־צבא אנטוניוס פרימוס בקרימונה, ושרפת העיר על־ידם, גם הברית שכרת סבינוס אחי אספסינוס עם ויטליוס ועוד, – ועל הכּל המטבח הנורא ויתר מעשי הנבָלה שעשו המנצחים ברומי עצמה. אפילו שרפת המקדש העתיק והעליון של הרומאים, היכל הקפיטוליון, נחשבה בעיני סופרים רבּים למעשה צבא אספסינוס (ולא – ויטליוס). הקפיטוליון חָרב ביום 19 דצמבר 69 בחֹרף שקֹדם חרבּן הבית השני. ומכאן למדנו, כי זה חל בימים ההם בראשית כסלו (אם נחשֹׁב, כי גם כאן החֹדש העברי כסלו נקרא בשם המקדוני אַפֵליוס, כמו שעשה המחבר בכל הספר). יוצא מזה, שחל אז הראשון לינואר שנת 70 ביום ט“ו כסלו ד' תת”ל – דבר שלא יוכל להיות על פי החשבּון שלנו, אפילו בשנה שאחרי העבּור, ואולי צריך להיות אודִינַיּוּס (טבת). וכבר התחבטו בזה חוקרים רבּים. – ה. העיר ניקופוליס („עיר הנצחון“ לזֵכר נצחון אוגוסטוס קיסר על־יד אקטיום) היתה רחוקה, לפי דברי סטרַבּון, שלשים ריס מאלכסנדריה. נפת מֶנְדֶּס היא בחלק המזרחי של יאור מצרים (דלתה). מעיר תמויס פנה טיטוס בדרך היבשה אל סין ועבר על צֹען־מצרים, שהיתה עתה עיר־מצער, ומשם עבר מעברה עד הרקליופוליס (הקטנה), וביום הבא הגיע עד מצר סין (סואֵז). – מקדש זֶוס קסיוס נמצא מעבר למיצר מצרים בקרבת היאור הנקרא סירבון מצד אחד וים־סוף מצד שני. שם היה קבר פומפיוס. – אוסטרקיני נמצאה מצפון מזרח למקום הנזכר. – רינוקורורה היא הגבול בין פלשתים ובין מצרים (עַיֵּן למעלה, א. י"ד, ב) על נחל מצרים. משם נסע טיטוס אל רפיח, שהיא על דעת יוסיפוס ראשית גבול סוריה. מרפיח נסע טיטוס לארך שׂפת הים עד קיסריה. הצבא שהוליך עמו טיטוס היה, כנראה, רק חיל־מלואים, כי שלשת הלגיונות הרומאים (שהֻפחתו על־ידי זה שהבדיל מהם אספסינוס רבּים ושלחם אל מוצינוס) חנו בקיסריה ובאמאוס ובבית־שאָן (ועַיֵּן למטה, ה, א, ו).

ספר חמישי: מצוֹר ירושלים וכבּוש החומה הראשונה והחומה השניה והעיר החדשה. בנין הדיֵק על העיר ומצוקות הרעב    🔗

(מראשית ניסן עד ראש חֹדש תמוז תת"ל, הקיץ של שנת 70)

פרק ראשון. – א. המעשה המספֻּר כאן קרה עוד בחֹרף ד' תת"ל, כמבֹאר כאן, חדשים אחדים קֹדם הפסח. – ב. אלעזר בן שמעון מן הכהנים, מנהיג הקנאים, כבר הָזכּר למעלה (ב, כ, ג; ד, ד, א). הקנאים שהתקוממו ליוחנן בן לוי תפשו את חומת בית ה' הפנימית – כלומר, את חומת העזרה. השערים שהָזכרו כאן הם שערי העזרה, שהיו עשרה במספר (עַיֵּן למטה, פרק ה, ב–ג). בלשכות העזרה נמצא לחם לרֹב. יוחנן מגוש חלב, שמשל בחלק העיר התחתונה, שלט גם בחצר בית ה' החיצונה (בהר־הבית) ובידו היתה החומה החיצונה. הוא צר על אלעזר בן שמעון מכּל עבריו, אולם אלעזר בן שמעון ואנשיו נמצאו במקום גבוה יותר, כי החצר הפנימית היתה למעלה מן החצר החיצונה. – ג. כלי־הקלע ויתר מכונות־המלחמה, שנפלו בידי לוחמי־החֵרות אחרי נצחונותיהם על הרומאים, הֻצגו בחומת החצר החיצונה (למעלה, ד, ט, י"ב), ועל־כן נשארו בידי יוחנן מגוש־חלב. אבני־הקלע, שהמטירו אנשי יוחנן על הקנאים, עפו ממעל לחומת העזרה אל החצר הפנימית והמזבח. – ד. בכּורי הקֹדש, שנפלו בידי הקנאים אשר בעזרה, הם בכּורי האדמה ותרומות הכהֻנה שהיו מֻנחות בלשכות האוצר שבמקדש. על־דבר שרפת אוצרות־התבואה שבירושלים בשעת מלחמות־האחים ספּרה גם הגמרא (גיטין, נ“ו, ע”א), וגם טציטוּס (בספרו Historiae, ה, י"ב) כותב: „מלחמה ונכלי רצח ומאכֹלת־אש עברו בין יושבי ירושלים, ולחם רב נשרף“. – ה. הכהנים הגדולים והעם נמנו וגמרו להרים את בית־המקדש עד שיהיה גבהו מאה ועשרים אמה, כמו שהיה בימי הורדוס (ואחר־כך שקע בקרקע כעשרים אמה). הדבר הזה הָחלט בימי הנציבים האחרונים. אמנם דבר שקיעת הבנין באדמה עשרים אמה הוא ספּוּר מוזר (כי בתנאים כאלה בלי־ספק היה ההיכל נהפך ונהרס), אך על־כל־פנים שמענו, כי החליטו בזמן ההוא להרים את הבית עשרים אמה. אגריפס השני בתור המשגיח הראש על בית־המקדש צוה להביא עצים מן הלבנון, ובודאי נערמו בחצר המקדש החיצונה ויוחנן השתמש בהם לצרכי מלחמתו עם הקנאים המורדים בו. האכסדרה שבמערב של חומת העזרה וחומת החצר הפנימית היתה המקום המסֻכּן ביותר בשביל יוחנן, כי שם היתה החצר החיצונה צרה מאד ומעבר לחומה החיצונית נמצא הגשר המוליך אל העיר העליונה, שהיה כנראה בידי אנשי שמעון, על־כן נמצא יוחנן כאן במֵצר בין שני אויבים. עוד מקֹדם בנה במקום הזה שלשה מגדלים נשקפים אל העיר כנגד שמעון (למעלה, ד, ט, י"ב, בהערה), ועכשו רצה לבנות עוד מגדלים (הפעם מגדלי־עץ) פונים לצד החצר הפנימית. – ו. חיל טיטוס היה גדול בלגיון אחד (השנים־עשר) מחיל אספסינוס בשעת עליתו על הגליל (למעלה, ג, ד, ב). לעֻמת־זאת, כנראה, לא נמצאו בידו שמונה־עשר הגדודים שנללוו על צבא אספסינוס, על־כל־פנים לא הודיע אותנו המחבר את הדבר וגם לא פֵרש את מספר הצבא הרומאי. ראוי לחשֹׁב, שגם עכשו היו לטיטוס לכל־הפחות קרוב לששים אלף איש (וחיל מלכי הברית והערים בכלל), מלבד עבדי הצבא והעבדים המשֻׁחררים, שבמצור עיר גדולה בהקפהּ, כמו ירושלים, היה גם להם תפקיד חשוב. – טיבריוס יוליוס אלכסנדרוס עזב את נציבותו במצרים ויצא עם טיטוס לעמוד בראש הצבא. הוא היה המפַקד הראשי במעשה, וטיטוס – מפני הכבוד ומפני אהבת הצביא אליו.

פרק שני. א. טיטוס נסע מקיסריה דרך ארץ שמרון (שכם)־גופנא, שנכבשה בשלום על־ידי אביו (למעלה, ד, ט, ט). – גבעת־שאול היא לדעת רֹב החוקרים במקום תֻלַיְל אלפול, לא רחוק מירושלים לצד צפון. במקום מרחק המקום מירושלים – שלשים ריס – בא בספר „קדמוניות“ (ה, ב, ח) עשרים ריס (בוהל, עמוד 171, גם טוֹמסן, 46). – ב. על־יד מגדל פספינוס, שהיה בקצה צפון־מערב החומה החדשה (למטה, ג, ה; ד, ג), נטה טיטוס על סוסו לצד מזרח ועבר על מגדלי הנשים. סמוך לשער דמשק של זמננו קפצו היהודים משער הצפון על רוכבי טיטוס. הם התנפלו מן השער אשר למול מצבת הילני, כנראה, זה הבנין הגדול של שלש פירמידות, שהקימה הילני מלכת חדיב הגיורת בחייה ושם נקברה אחר־כך יחד עם בנה איזַט המלך. הבנין הזה נמצא במרחק שלשה ריסים מירושלים בצפון (קדמוניות, כ, ד, ג), ורֹב החוקרים הסכימו, שמצבת הילני, שנהרסה ברבות הימים, היתה נטוּעה על הכוכים הנהדרים הנקראים עכשו בשם „קברות המלכים“ (או „קברי מלכי בית דוד“, בטעות), שנמצאו בהם פתּוחים ופסלים בסגנון יוָנִי־רומאי. – על הגבורות שעשה טיטוס במלחמת־רוכבים סִפּר גם סויטוניוס (חיי טיטוס, ד). לפי דבריו, כרע פעם סוסו של טיטוס תחתיו בשעת הקרָב, והוא מִהר וקפץ על סוס אחר ששרוכבו נפל חלל. לפי משמעות הדברים שם נראה, כי היה זה בשעת המצור על טריכי או גמלא. אִלו קרה הדבר בשעת מצור ירושלים, בלי ספק לא דלג עליו המחבר. – הלגיון החמישי חנה באמאוס (למעלה, ד, ח, א), וכנראה ישב שם כל העת, ועכשו מהר לצאת לקראת טיטוס ולהתחבר עם צבאו. קֹדם נמצא בידי טיטוס רק הלגיון הט“ו, שעמד בקיסריה, והלגיון הי”ב, שבּא מסוריה, יצא כנראה עם טיטוס יחד מקיסריה. צופים כבר הָזכּר למעלה (ב, י"ט, ד) בתור מקום מחנה צסטיוס גלוס בהצותו על ירושלים, ושם מבֹאר שהוא רחוק שבעה ריסים מן העיר (לצד צפון). המקום הָזכּר גם במשנה (פסחים, סוף פרק ג): „מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשׂר קֹדש, אם עבר צופים – שורפו במקומו“ (ורש“י פרש, שהוא שם כפר, אולם התוספות נחלקו עליו על יסוד דברי התוספתא, שהם סתומים בכלל. בבלי פסחים, מ”ט, ע"א), ועוד לא באו החוקרים לידי הסכם איזה מקום מצפון ירושלים ראוי לשם זה, ודעת הרֹב היא, שהוא בקצה הדרום של הרמה הנקראת עכשו אל־שעפאת במרחק קילומטר וחצי מצפון לשער דמשק, וצפונה למקום הזה נמצא על הרמה הנזכרת המקום הנקרא לפנים מצפה, או המצפה (בוהל 96, 171). – הר הזיתים (גם „הר המשחה“) הָזכּר כבר למעלה תדיר, הוא הגבעה מעֵבר לנחל קדרון, מול הר־הבית. – ד–ה. בכַוָּנה הטעים המחבר את גבורות טיטוס במלחמה הכפולה על הר הזיתים, שברחו בה הרומאים פעמים מפני היהודים.

פרק שלישי. א. נראה מזה שהיתה המלחמה בהר הזיתים עוד קֹדם י“ד ניסן תת”ל (70). אף כי הקיפו הרומאים את ירושלים מכל עבר, לא יכלו לעצור בעד עולי הרגלים מבּוא עם פסחיהם לירושלים (עַיֵּן למטה, ו, ט, ג–ד). כשנפתחו שערי המקדש לפני מקריבי הפסחים מצא יוחנן שעת־הכֹּשר להכניע את שונאיו הקנאים, – בכַוָּנה ספּר לנו המחבר, שנלחץ העם אל המזבח ואל המקדש, כלומר, אנשי יוחנן הכריחוהו לעבור את הגבול המֻתּר לזרים, ושפכו דם בקֹדש בשעת הקרבת הזבחים. הקנאים ברחו אל המנהרות, הן המחִלות שתחת המקדש (בריתא פסחים, פ“ו, ע”א. מחִלה או מסבה אחת הלכה מבית־המוקד תחת לבירה אל בית־הטבילה ונרות היו דולקים שם. משנה תמיד, א, א; מדות א, ט). בזמן החדש נגלתה אחת המנהרות האלה. – ב. עין התנין הוא, כנראה, השם העברי של ברֵכת הנחשים שהזכיר כאן המחבר (עכשיו „ברכת הסולטן“ בדרום־מערב העיר). טיטוס יִשר אֵפוא את כל המקום מצפון לירושלים וממערב לעיר מעבר לנחל. – ג. מגדלי הנשים ומצבת הילני כבר הָזכרוּ בפרק הקודם. שדה־הקרָב בין היהודים וּבין הרומאים האצים לעלות על העיר היה אפוא ארֹך שלושה ריסים. – ה. בשבע שורות סִדר טיטוס את צבאו, למען עצוֹר בעד היהודים הנלחמים מן החומה, והרגלים (תחת צפּוי מגניהם) התיצבוּ בראש, בקרבת החומה. תחת חסות הצבא הרב עברה כבודת הרומאים וגם נבנו מצודות למחנה הלגיונות. טיטוס חנה מצפון־מערב לעיר, כנגד קרן החומה החדשה, – וחלק צבאו חנה ממערב לעיר מול ארמון הורדוס.

פרק רביעי. תכנית ירושלים שבפרק הזה עומדת במרכז חקירת קדמוניות ירושלים. מן הספרות הגדולה והרחבה במקצוע זה ראוי להזכיר ביחוד את הספרים השלמים:

באנגלית:

Palestine Exploration Fund: The recovery of Jesusalem, ed. By W. Morrison לונדון 1871.

The survey of Western Palesine: Warren and Conder Jerusalem לונדון 1884.

בצרפתית:

De Sauicy: Jérusalem פריז 1882. Guérin: Jérusalem פריז 1889.

בגרמנית:

Robinson: Palästina הלֵי 1841–1842, חלק א (בסוף) וחלק ב (כמעט כֻּלו).

Tobler: Topographie von Jerusalem, שני ספרים. נדפסו 54–1853.

Spiess: Das Jerusalem des Josephus ברלין 1881.

ספר זה מֻקדש לחקירת קדמוניות העיר על־פי מחבּרנו.

Schick: Baugeschichte der Stadt Jerusalem הופיע במאסף Zeitschrift des deutsch. Paläst. Vereines, שנה ט“ז ושנה י”ז. מחקר חשוב מאד.

מלבד זאת:

Karl Kürkert: Die Lage des Berges Sion פרַיבורג 1898.

ויש חלוקי־דעות רבים בין החוקרים. – א. הגבעה הגבוהה יותר היא המערבית, והמחבר אומר, שהיא נקראה בשם „מצודת־דוד“. הדבר הזה גרם קֹשי רב לחוקרים. יש אשר התעצמו לקַיֵם את דברי המחבר ושערו כי באמת מקום מצודת ציון, מצודת דוד או עיר דוד (שמואל ב, ה, ז) הוא הגבעה המערבית, ובית־המקדש נמצא צפונה־מזרחה לה בהר־הבית או הר המוריה, ויש שסמכו על סברת השכל ועל תוצאות החפירות, שמצודת־ציון אינה אלא הגבעה שבדרום־מזרח הקרובה יותר אל ההיכל, שבימי הבית השני נקראה בשם חקרה (Akra) היא מצודת־הנוגשים של מלכות אנטיוכוס ושלטון המתיַונים. החוקרים הנוטים לדעה זו מחליטים, שטעה המחבר בהגדרה הטופוגרפית של עיר־דוד (אם גם דבר זה רחוק מן השכל, שהרי היה המחבר בן־ירושלים), או שבמשך הזמן נתחלפו שמות המקומות, וכשקבלה עיר־דוד העתּיקה התחתונה את השם היוקני „חקרה“ עבר השם „עיר־דוד“ אל הגבעה המערבית, שעליה נמצאה העיר העליונה. גבעה זו נקראה בשם „פרוק העליון“ גם במשנה (שקלים, ח, א) ושם מבֹאר, שלא היה מקום זה בחזקת טהרה כשאר כל חלקי העיר, ויש לחשֹׁב שישבו שם נכרים רבים מימי הורדוס (עַיֵּן גם לעיל, ב, י"ד, ט, ששם נקרא בשם זה רק חלק העיר העליונה). – הגבעה השנית ממזרח לגבעה הראשונה היא המצודה חקרה (היא היא מצודת ציון או עיר־דוד לפנים, על דעת רֹב החוקרים) וּשמה נשאר לה גם אחרי שנלכדה על־ידי החשמונאים בימי שמעון (מכבים א, י“ג, נ–נ”ב). לפנים הבדיל עֵמק רחב בינה ובין הגבעה השלישית אשר מצפון לה, היא הר המוריה או הר הבית (שבראשה נמצא לפנים גֹרן ארֵונה או ארנן, מקום המזבח וההיכל), ובתחלה היתה מצודת היוָנים שעל גבעה זו גבוֹהה מחומת בית־המקדש, עד שהֻכרח יהודה המכבי להרים את החומה מדרום למקדש, כדי שלא יעמדו היוָנים לשטן לעבודת־האלהים המחֻדשה (מכבים א, ד, ס), ואחרי שכבש אותה שמעון הרים עוד יותר את חומת המקדש (שם, י“ג, נ”ב), ומני־אז שמוּ החשמונאים את לבם להשפיל את גֹבה המצודה ועדרוּ את ראש הגבעה וגם סתמו את העמק שבינה ובין הר־הבית. – עֵמק טורופויון החותך את העיר הישנה אינו עובר ישר מצפון לדרום, כי־אם נוטה מזרחה ומגיע עד מַעין השלֹח (גיחון, שנקרא בפי הנוצרים בשם „מעין מרים“) – הנקרות העמֻקות מצדי העיר הן נחל קדרון וגיא־בן־הנם המגיע עד ברֵכת הנחשים (או ברכת־עין־תנין, עכשו ברכת הסולטן). – ב. החומה הישנה היתה קַימת כבר בחלקה (בלי ספק) קודם כבוש ישראל. בתקופת תל־אל־אמרנה היתה ירושלים עיר־חוֹמה, ורק בקֹשי כבש דוד את מבצר היבוסי – מצודת ציון (שמואל ב, ה). דוד ושלמה חִזקו את החומה ואחר־כך הרבו מלכי יהודה לבַצֵר אותה, ביחוד יותם (על־פי ספר דברי הימים; במלכים נזכר רק שער בית ה' העליון) וחזקיה (ישעיה, כ"ב, ח) ומנשה (דה“י ב, ל”ג, י"ד). בימי הבית השני בנה נחמיה את חומת העיר ההרוסה ואחריו חִזק אותה שמעון הצדיק (בן־סירא, ג, ד–ה: „אשר בימיו נבנה קיר, פנות מעֹז בהיכל מלך. הדואג לעצמו מחתף ומחזק עירו מִצָּר“). החומה הישנה הזאת הקיפה את שתי הגבעות (העיר העליונה והעיר התחתונה או חקרה) ובצפון הפרידה בין העיר הישנה ובין העיר החדשה של ימי בית ראשוֹן („המשנה“). תחלתה היתה על־יד מגדל הִפּיקוס (עַיֵּן להלן, פרשה ג) ומשם נמשכה לאֹרך הצפון עד הגיעה אל מצודת הר־הבית המערבית, ולאֹרך המערב עברה על בית צוא (במקומו של זה התחבטו החוקרים; על־כל־פנים הוא רחוק משער האשפות) והגיעה אל שער האסיים, שהוא מעין ציר חומת העיר בדרום־מערב, משם נמשכה לאֹרך הדרום (צפונה לגיא בן־הנֹם), עד מעין השלֹח ומשם נמשכה למזרח ירושלים ועברה על ברכת שלמה והגיעה עד העֹפל. עֹפל הוא סתם קיר מצודה עם מגדל, וביחוד נקרא בשם זה חלק המצודה ממזרח לירושלים, שהֵגן כנראה על הזוית הצפונית־מזרחית של חקרה. בספר מיכה, ד, ח, הָזכּר „מגדל עדר עֹפל בת־ציון“. בישעיה, ל“ב, י”ד, הָזכּר „עֹפל ובֹחן“ ובספר דברי הימים ב הובא, כי יותם המלך בנה בחומת העֹפל (כ"ז, ג) ומנשה בן־חזקיה חִזק והגביה חומה זו (ל“ג, י”ד). משם הגיעה החומה הישנה עד מצודת הר־הבית המזרחית. הנה כי כן נשענה משני קצותיה על חומת הר־הבית. – החומה השנית נשענה בקצה האחד (הדרומי־המערבי) על החומה הראשונה ובקצה השני (הצפוני־מזרחי) על מצודת הבירה (אנטוניה) שמצפון למקדש, ועברה מצפון לחומה הישנה (בנטיה מדרום־מערב לצפון־מזרח). כנראה, נבנתה גם היא בימי בית ראשון וסוככה על החלק החדש של העיר, הנקרא בשם המשנה (מלכים ב, כ“ב, י”ד; צפניה, א, י). – שער גנת נמצא, כנראה, מדרום לשער יפו של זמננו, ומזרחה לו, ואולי היה פונה צפונה (אל העיר החדשה או המשנה), ויש אומרים שהוא שער הפּנה. הַגִּרְסָה הישנה, שחוֹמה שניה זו הקיפה את רוח הצפון של המצודה (Akra), אינה מובנה. ואולי במקום „אקרה“ צריך היה להיות שם „ארקטוס“, כלומר, הקיפה מרוח צפון את החלק הצפוני של העיר ובהוצאת ניזה נשמטו המלים „של המצודה“ (שאפשר כי אינן אלא כפל־כתיבה (דיטוגרפיה). – החומה השלישית נבנתה בימי אגריפס הראשון (אמנם גם קֹדם לו היו שם נסיונות לעשות מצודה, אך לא הצליחו. עַיֵּן קדמוניות, י"ט, ז, ב). מערות המלכים נמצאו ממזרח ל“מגדלי הנשים“, קצתן מבית לחומה וקצתן מחוץ לחומה. מגדל הפּנה כאן בצפון־מזרח העיר החדשה, ומשם פנתה החומה לצד דרום. מצבת הכובס או הרוגל נמצאה גם היא בקרן צפונית־מזרחית לעיר. הגבעה הרביעית ביזיתא או ביציתא (ששם נמצאה העיר החדשה של ימי הבית השני, צפונה ל„משנה“) אינה אלא המשך הגבעה שעליה נמצא המקדש (הר המוריה) וגבוהה קצת ממנה ואין נחל מפריד ביניהן. על־כן הָכרחו היהודים לעשות חריץ מלאכותי בין גבעת ביזיתא ובין הבירה, כדי שלא יקל לכבוש את המצודה הזאת מצד צפון. פֵּרוש השם „בי־זיתא“ – „עיר חדשה“ תמוה מאד, ויש מתקנים בי־חדתא. אולם קשה לקבל את התקון הזה. על־דבר בנין החומה השלישית בידי אגריפס הראשון ספּר המחבר ב„קדמוניות“, י”ט, ז, ב, ושם באר גם את סבת הדבר שלא יכול המלך להשלים אתת מעשהו – כי קפץ עליו רגזו של הנציב הרומאים שבסוריה ויביוס מרסוס, אשר חשד בו, כי הוא בונה את החומה בכונה מסֻתּרת למרוד ברומאים. – ג. במספר מגדלי החומה השלישית והרֶוח שביניהם נכנסה טעות או גוזמה. אם נחשֹׁב את אֹרך יסוד המגדל עשרים אמה ואת הרֶוח שבינו ובין המגדל הקרוב אליו מאתים אמה ונכפיל את סכום האֹרך הזה בתשעים (לפי מספר המגדלים) – יצאו לנו כעשרים אלף אמה בקֵרוב אֹרך החומה השלישית, ואם נוסיף על האֹרך הזה עוד את חלק החומה הראשונה המשלים את הקף העיר ונשער כי נמצאו בו כארבעים מגדלים (מששים הנזכרים על החומה הישנה, אם נגרע אפילו עשרים מגדלים בשביל כֹתל החומה הצפוני החותך את העיר) ונחשֹׁב גם את המגדלים האלה ואֹרך יסוד כל אחד ואחד והרֶוח שבין שני הקרובים כמספר הנ“ל, יצאו לנו עוד כתשעת אלפים אמה, באֹפן שכל הקף החומה מסביב לעיר היה לכל־הפחות קרוב לכ”ט אלף אמה – או כחמשה־עשר קילומטרים, שהם על־כל־פנים יותר משבעים וחמשה ריס – בעוד אשר לפי דברי יוסיפוס היה אֹרך הקף החומה לא יותר משלשים ושלשה ריס (והמדה הזאת היא קרובה אל האמת, כפי שנתגלה על־פי החפירות והמדידות של הארדיכל שיק). על־כן יש מתקנים במקום מאתים אמה: ששים או שבעים אמה רֶוח בין שני מגדלים – ועדַין הדבר צריך עיון. – המגדל פספינוס נמצא בקצה צפון־מערב (עַיֵּן לעיל) בקרבת הבנין הנקרא בזמננו קלעת ג’אלות (טירת גֻּלְיַת). שם באמת המקום הגבוה ביותר שבכל ירושלים (בזמננו 790 מטרים) ומראש המגדל היו משקיפים בשעת עלות השמש „על פני ארץ ערב ועל כל קצות נחלת העברים עד הים“ (כן צריך להיות בפנים), הכונה, כמובן, לים הגדול התיכון. המראה מראש מגדל פספינוס למערב ולדרום דמה אפוא למראה מראש פסגת הר נבו (דברים, ל"ד, ב). – המגדל הִפיקוס בקצה צפון־המערב של העיר הישנה, הציר של החומה הישנה והשלישית, נמצא, לדעת האדריכל שיק ויתר חוקרי ירושלים, על־יד שער יפו, ונשמר עד היום הזה (כי לא החריבו טיטוס. עַיֵּן להלן, ז, א, א). מדת עביוֹ קטנה קצת מאותה שהביא כאן המחבר. – לדעת החוקרים היה כבר המגדל הזה בימי הבית הראשון, ונחמיה בנה אותו מחדש וקרא לו בשם מגדל התנורים (נחמיה נ, י"א). הורדוס חִזק ובִצר אותו ביתר שאת וקרא לו על שם ידידו: הִפּיקוס. וראוי עוד להוסיף כי בשם הזה („מגדל פיקוס“) קרא תרגום הנביאים המיֻחס ליונתן בן עזיאל את מגדל חננאל הנזכר בכה"ק (ירמיה, ל“א, י”ח; זכריה, י"ד, ז), ודבר זה צריך עיון („מגדל חננאל“ הָזכּר גם בספר נחמיה, ג, א, ואינו מגדל התנורים). – מגדל פצאל (גם הוא נוסד, על דעת שיק, עוד בימי עזיה מלך יהודה) נשאר גם הוא עד היום והוא הנקרא בשם „מגדל דוד“ (ממזרח למגדל הִפּיקוס בכֹתל הצפון של החומה הישנה) והוא מפליא גם בזמננו את כל הרואים בגדלו ובחסנו. כמובן חלו בשני המגדלים האלה ידי הדורות המאֻחרים, שחִזקו ובצרו אותם (בתקופות שלטון הרומאים, הערבים, נוסעי־הצלב). מקום מגדל מרים לא נודע בברור. שלשת המגדלים האלה אשר בחומה היו סמוכים לארמון הורדוס הנשען על החומה. דברי יוסיפוס, שבראשית המרד יצאה אש מן הבירה ואכלה את עליות המגדלים, נוגעים, כנראה, במלחמות שבין המורדים ובין הרומאים אשר בירושלים (ב, י"ז, ו). כמובן רק חלק העץ של המגדלים נשרף, ועל־כן יכלו עוד הרומאים להתבצר שם זמן־מה. – לוחמי החֵרות לא בנו את העליות האלה מחדש, אף כי שִׁמש מגדל הִפּיקוס למקום מושב לשמעון בן גיורא – כנראה, לא היה צֹרך בדבר, כי לא שמשו העליות אלא לנוי. –

פרק חמישי. פרשת מעשה בית־המקדש בפרק הזה היא היסוד למחקר צורת הבית השני, שניה לה היא פרשת בית־המקדש ב„קדמוניות“ (ט“ו, י”א, ג–ה). בין שתי הפרשיות יש סתירות קלות. מלבד זאת יש בהן דברים משלימים – ועוד יותר מאלה: דברים סותרים – את תאור בית־המקדש במשנה (מדות). – אמנם תאור בית־המקדש במשנה נעשה בעִקרו על־פי השמועה והמסֹרת, מכל־מקום יש שם פרטים חשובים, שרבים מהם מסכימים לדברי יוסיפוס, וגם במקום המחלֹקת לא תמיד שִׁקול־הדעת מכריע כדברי מחבּרנו. – א. בפרשה זו מסַפּר המחבר בגאון על מעשי הדורות הראשונים. כי ראש הר המוריה היה צר ולא יכול לשאת אפילו את המזבח עם ההיכל, אולם בעבודת דורות רבים השכילו היהודים להרחיב את המישור בראש הגבעה על־ידי שפיכת סוללות גדולות ומֻצקות בשפועי הגבעה התלולים, עד שבנו מסביב למזבח ולהיכל את העזרה הגדולה עם אולמיה הרבים, ומלבד זאת חצבו בשפוע ההר וסתמו במקומות רבים עד שהצליחו לכלול עוד מישור רחב מתחת לראשון, שבּו נמצאה חצר בית ה' החיצונה עם החומה הגדולה המקפת עליה, וככה נעשה הר המוריה לבנין ענקי ונהדר העשוי מדרגות. יסוד חומת בית־המקדש הגיע מצד מזרח לגבה ארבע מאות אמה (קדמוניות, ח, ג, ט; כ, ט, ז), וזה היה עוד בימי שלמה! החוקרים התחבּטו בשאלה קשה זו, אולם החפירות של האנגלים (בהנהלת Warren), שגלו מקצת יסודות המקדש, הראו את הַגֹּבה הענקי של בנין בית־המקדש, שהתרומם בראש סלע גבוה (עַיֵּן ביחוד בספרו של הארדיכל שיק: Die Stiftshütte, עמוד 315–321). – מכיון שנסתם העמק בחלקו הדרומי והמערבי, נשאר פרי עבודת היהודים, שנמשכה דורות רבים, חבוי באדמה. – ב. האולמים הנהדרים של חומת החצר החיצונה היו כפולים, מלבד האולם הדרומי שנקרא בשם אולם־המלך והיה משֻׁלש (קדמוניות, ט“ו, י”א, ה). – מדת החומה מסביב (ההקף) של הר־הבית אצל יוסיפוס היא קטנה ממדתה האמתית. ב„קדמוניות“ הודיע המחבר, כי הקף הר־הבית היה ארבעה ריסים, ריס אחד מכל צד (ט“ו, י”א, ג), וכאן הוסיף עוד שני ריסים על חשבון הקף הבירה (אנטוניה). לעֻמת זאת, לפי דברי המשנה (מדות, ב, א), הר־הבית הוא חמש מאות על חמש מאות אמה – כלומר, כל עבר הוא ריס וחצי. לפי דעת רֹב החוקרים, תחום הר־הבית מתאים לתחום הככר הקדושה עכשו למֻסלמים – הנקראה בשם חרם אלשריף, והקף הככר הזאת הוא כדי שמונה ריסים. ויש חושבים, כי תפש לו יוסיפוס כאן מדת ריס משֻׁנה וגדולה יותר מן הבינונית, והחוקרים התחבטו הרבה בדבר. – הסורג היה גבוה, לפי דברי המשנה (מדות, ב, ג), עשרה טפחים. ספק אם היה מכל ארבעת הצדדים, או רק משלשה צדדים (ולא במערב, ששם לא נמצא שער אל העזרה). בשנת 1871 מצא המלֻמד הצרפתי קלרמון־גַּנּוֹ (Clermont-Ganneau) אחת הכתבות שהיתה לפנים על הסורג הזה בלשון יונית וזה תכנה: „שום נכרי אל יעבור מבעד לסורג של המקדש והחומה, ואם יִתָּפש יתחַיב בנפשו כי מות יומת“. – במקום ארבע־עשרה המעלות מבעד לסורג עד ראש החיל באו במשנה (שם) שתים־עשרה מעלות. בשם חיל (חֵל) נקרא השטח הגבוה לפני החומה (בלשון המלחמה בזמננו Glacis) והמלה הָזכּרה בכתבי־הקֹדש (שמואל א, כ, ט“ו; ישעיה, כ”ו, א, ואיכה, ב, ח, בצרוף עם חומה, – ובלי ספק גם בנחום, ג, ח: אשר חֵיל ים מים חומתה, ובתהלים, קכ"ב, ז: יהי שלום בחֵילֵך שלוה בארמנותיך), מישור עשוי בידי אדם, שכסה את תחתית החומה. הוא נמצא, כנראה, גם־כן משלשת עברי העזרה. מדתו היא גם במשנה עשר אמות. ההבדל בין תחתית החֵיל ובין רום קרקע העזרה חמש־עשרה אמה (ארבעים פחות חמש ועשרים), שנחלקו לתשע־עשרה מעלות (ארבע־עשרה עד ראש החיל וחמש משם עד העזרה) אינו מדֻיק. מעלות אלה הן גדולות מן המדה – ובמשנה (שם) מבֹאר, כי רום כל מעלה היה רק חצי אמה, ומכיון שהמשנה מונה רק שתים־עשרה מעלות – היה החיל גבוה שש אמות מ„הר־הבית“ סתם או החצר החיצונה. בזמננו זה הבדל גֹבה החצר הפנימית והחצר החיצונה הוא שמונה אמות, ומזה נראה כי צדקו דברי המשנה מדברי יוסיפוס, כי שתי האמות הנותרות עולות על חשבון חמש המעלות מראש החיל אל העזרה, שלא הָזכרו במשנה. מבית לחיל נמצאה העזרה, או בית־המקדש הפנימי הַמֻקף חומה. לפי דברי המשנה (מדות, ב, ו; ה, א), היה החלק המזרחי של העזרה „עזרת־נשים“ מרֻבּע של קל“ה אמה על קל”ה אמה, ומערבה לו נמצאה העזרה סתם, שכּללה גם את ההיכל, וארכה (ממזרח למערב) קפ“ז אמה ורחבה (מצפון לדרום) קל”ה אמה. אם כן, היה הבית הפנימי שכ“ב על קל”ה אמה. ועל זה צריך עוד להוסיף את עבי החומה ואת רֹחב החיל משלשה צדדים. עכשו המישור העליון של חרם אלשריף אינו מרֻבּע שוֵה הצלעות. הצלע הקצרה (הדרומית) ארכּהּ קרוב למאתים ושבעים אמה, והארֻכּה (המערבית) קרוב לשלש מאות וחמשים אמה והצלעות בצפון ובמזרח הן קצרות מזו מעט. מספר שערי העזרה (ועזרת נשים בכלל) היה עשרה. לפי דברי המחבר כאן, מהם שלשה אל עזרת נשים (אחד ממזרח, אחד מצפון ואחד מדרום) ושבעה אל העזרה (עזרת ישראל והכהנים) ומהם שלשה שלשה מצפון ומדרום ואחד ממזרח, ובמערב לא היה שום פתח. סתירה לזו נמצאה בדברי המחבר ב„קדמוניות“ (ט“ו, י”א, ה), כי בחומת המקדש הפנימי היו שלשה שערים בצפון, שלשה בדרום ואחד במזרח, שבו היו נכנסים היהודים הטהורים עם נשיהם. את הסתירה הזאת מיַשבים החוקרים בדֹחק, באמרם כי – מסבה בלתי ידועה – חשב יוסיפוס ב„קדמוניות“ רק את שערי עזרת ישראל בלבד, ואת עזרת הנשים לא מנה על המקדש הפנימי, והנה לשני המספרים של יוסיפוס גם־יחד נמצאו סמוכים במשנה (שגם בה שלטו חלוקי דעות). פעם אחת הָזכרו שבעה שערים בעזרה, הלא הם: שער נקנור במזרח, שער הניצוץ, שער הקרבן ו[שער] בית־המוקד בצפון, ושער הדלק ושער הקרבן (שני) ושער המים בדרום (מדות, א, ד–ה), כמו בספר „קדמוניות“ (והנה גם המשנה מבדילה בין עזרת הנשים ובין העזרה סתם. „כל העזרה“ – שם ב, ו – אינה כוללת את עזרת הנשים, כמבֹאר שם, ה, א. ולפיכך אפשר, שלא מנה את שערי עזרת הנשים כאן). ובפעם השניה הָזכּרו ארבעה שערים בצפון העזרה, ממערב למזרח: שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר, ובדרום העזרה ממערב למזרח גם־כן ארבעה שערים: שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות ושער המים (שם, ב, ו). אולם המשנה הזאת השנויה בשקלים, ו, ג–ד מוסיפה עוד שער משֻׁלש (הוא שער נקנור) במזרח ושני שערים במערב, בעוד שיוסיפוס הודיע בפֵרוש, שלא היה שום שער במערב. קשה לדעת את הדבר כהויתו מן הידיעות הסותרות הללו. – ג. השער החיצון אשר להיכל – או שער העזרה החיצון ממזרח נקרא בפי המחבר „שער קורינתי“ סתם, מפני שהיה מצֻפּה נחשׁת מקורינתוס, כלומר, נחשׁת מעֹרבת בזהב ובכסף ונוצצת מאד. לפי זה יאות לחשוב, שהוא הוא שער ניקנור, שהעיד עליו המשנה: „כל השערים נשתנו להיות זהב חוץ משער נקנור מפני שנעשה בהן נס, ויש אומרים מפני שנחשתן מצהיב“ (מדות, ב, ג), ממש כמו המחבר. הנס שנעשה לדלתות שער נקנור הָזכּר ברמז במשנה, יומא, ג, י, ובפרטות בתוספתא, יום־הכפורים, ב, ובבבלי, יומא, ל“ח, ע”א. אולם קצת סתירה לדבר נמצאה במשנה, סוטה, א, ה: „שערי מזרח (או: המזרח) שעל פתח שערי נקנור“, ורש“י פרש שם (ז, ע"א), כי שער המזרח הוא החיצון להיכל והוא ממול שער נקנור, שהוא שער העליון. ואולי יש ליַשב, שרש”י טעה ושערי המזרח שעל פתח שער נקנור הם שני הפשפשים הנזכרים במשנה, מדות, ב, ו; שקלים, ו, ד. – מדת כל שערי העזרה (באין יוצא מן הכלל) היא במשנה גֹבה עשרים אמה ורֹחב עשר אמות, ויש בזה סתירה כפולה לדברי המחבר, שהוא מגזים במדת כל השערים ומוציא מכללם שער אחד הגדול מכל חבריו. בנוגע למדה יש חושבים, שהמחבר מנה כאן אמות קטנות מן המדה הרגילה. והסתירה השניה עומדת בתקפה. השער אשר ממעל לשער הקורינתי הוא מעזרת הנשים אל העזרה, נקרא במשנה, סֻכּה ה, ד, בשם „שער העליון“ (כבר בבית הראשון נמצא שער העליון, שנבנה על־ידי יותם, מלכים ב, ט“ו, ל”ה). את צפוי הזהב על תשעת השערים (בפנים כתוב עוד בטעות: הנותרים) העלה אלכסנדרוס אבי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדרוס הַמֵּצֵר לישראל, הוא אחי פילון איש אלכסנדריה, מי שהיה אלברכוס או ארברכוס (משׂרה רמה הקשורה בעשירות מֻפלגה) במצרים וידידו של הקיסר קלודיוס ומחֻתנו של המלך אגריפס (קדמוניות י"ט, ה, א). האב קִשּט את בית־המקדש, והבן היה מפקד־הצבא שהחריב את בית־המקדש! חמש־עשרה המעלות מעזרת הנשים אל העזרה (שעל־יד שער העליון) הָזכּרו במשנה (מדות, ב, ה; סֻכּה ה, ד) ומבֹאר שהיו כנגד ט“ו שירי־המעלות ועליהן עמדו הלויים בכנורות ובנבלים ושרים, ומעלות אלה לא היו „טרוטות“ אלא מֻקפות כחצי גֹרן עגֻלה (ורבנו שמשון משנץ בפרוש המשנה שִׁעֵר, כי היו המעלות האלה קטנות יותר מיתר המעלות – כמו שכתב יוסיפוס). – ד. „בין האולם למזבח“ היו י”ב אמה ובי“ב מעלות עלו משם אל האולם של ההיכל (מדות, ג, ו). לפי דברי המשנה היה האולם מאה אמות גֹבה על מאה אמה רֹחב (מצפון לדרום) וההיכל מאחוריו מאה אמות גֹבה (מבחוץ) על שבעים אמה רֹחב (מצפון לדרום) וכתפות האולם היו חמש עשרה אמה האחת (מדות ד, ז); ויש בזה סתירה לדברי המחבר (שמנה ששים אמה רחב ההיכל ועשרים אמה לכל אחת מכתפות האולם). פתח השער הראשון הוא „פתחו של אולם“ (שם, ג, ז), ולפי דברי המשנה היה גבהו ורחבו כפלים על מדת שערי העזרה, ארבעים אמה על עשרים אמה, ושוב רואים אנו גוזמה אצל המחבר, ואולי השתמש במדה אחרת של האמה. עֹמק האולם (ממזרח למערב) היה לדברי המשנה (שם, ד, ז) י”א אמה, ועבי כתלו החיצון חמש אמות, ועבי הכֹּתל המבדיל בינו ובין ההיכל שש אמות – בסך־הכּל כ“ב אמות. השער שבפנים ההיכל (במובן כללי), המביא מן האולם אל ההיכל לפני, נקרא בצדק בשם פתח (פתחו של היכל) במשנה (מדות, ד, ה), ומדתו היתה כמדת שערי העזרה, עשרים אמה על עשר אמות – לפי זה המספרים של המחבר הם גם פה מֻפלגים. במשנה מבֹאר, שהיו לשער זה ארבע דלתות, שתים לצד האולם ושתים לצד ההיכל, והדבר מובן מצד עֹבי הכֹּתל (שש אמות), הפרֹכת התלויה מבעד לפתח זה לא הָזכּרה במשנה, לעֻמת זאת מסַפּרת המשנה (שם, ג, ח): „גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על־גבי כלונסות, כל מי שהוא מתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה“. אחד התנאים סִפּר, כי פעם נמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה, והאמוראים הרגישו, כי זהו לשון הבאי (חולין, צ, ע“ב; תמיד, כ”ט ע"א). כמובן, גם ה„אשכלות כקומת איש“ הוא לשון הבאי. – ה. החלק התחתי של ההיכל – הוא החלל היותר נמוך שלו, שהגיע רק לגֹבה ששים אמה מבפנים (כי היתה עליה על גבו). לפי דברי המשנה הבדיל טְרַקסין של אמה בין ההיכל הפנימי ובין קֹדש־הקדשים. התאים מסביב לצלעות ההיכל השלימו את רחבו (מצפון לדרום) עד ששים אמה. רחב התאים משני הצדדים עם עבי הכתלים היה בסך־הכל ארבעים אמה. החלק העליון של ההיכל היה צר יותר ודל יותר. והמחבר לא הסביר לנו למה שמש. לפי דברי המשנה (מדות, ד, ג) היו גם למעלה מן ההיכל תאים שונים ומספר כל התאים שמצדי ההיכל ועל גבו „חמשה על־גבי חמשה וחמשה על גביהן“ מצפון ומדרום ושלשה על־גבי שלשה ושנים על גביהם ממערב (מאחורי קֹדש־הקדשים!) – ו. במדת אבני ההיכל הפליג המחבר, וכמו־כן גם במדת המזבח הפריז כלפי המשנה (מדות, ג א), שהמזבח היה ל”ב על ל"ב – ושוב חושבים כי מדד המחבר באמה אחרת וקצרה יותר (ולפי זה היו לו שתי מדות שונות במדידת בית־המקדש, שהרי במדת האולם הסכים לדברי המשנה). המחיצה מסביב למזבח ולהיכל היא המבדלת – לפי דברי המשנה – בין עזרת ישראל ובין עזרת הכֹּהנים, ונעשתה מאבנים קטנות (פספסין, רבוי המלה היוָנית פסיפוס – אבן קטנה) ועל־כן נקראה בשם „ראשי פספסין“ (מדות, ב, ו). לדעת רבי אליעזר בן יעקב היתה שם מדרגה קטנה של מעלה אחת גדולה ושלש מעלות קטנות – בגֹבה שתי אמות וחצי ועל המעלה הגדולה היה „דוכן“ הכהנים, שממנו ברכו את העם (שם). המחיצה הזאת נקראה במשנה (זבחים, ה, ה; ו, ב ועוד) „קלעים“, שהוראתם, כנראה, אבנים (עַיֵּן דברי הימים ב, כ“ו, י”ד ועוד), ולא כפי הפֵּרוש המקֻבּל (שהקלעים היו רק במשכן והם יריעות). – ז. על־פי המשנה (יומא, ב, א) היה הכהן הגדול מחֻיב לעסוק בעבודה רק ביום הכפורים ובשבעת הימים שלפניו. ביתר הימים (בשבתות וכו') היה הדבר רשות ולא חובה, אולם כנראה היה מנהג קבוע לכֹּהנים הגדולים לעסוק בעבודת הקרבנות במועדי השנה ולהֵרָאוֹת לעיני העם בבגדי זהב (עַיֵּן משנה יומא, סוף פרק ז). – ח. הבירה (מצודת אנטוניה) היתה סמוכה להר־הבית ונחשבה על גבולו. ויש מחלֹקת בדבר, אם נגעה באולמי הר־הבית או חֻבּרה אליהם על־ידי פרוזדור. גם היא לא נבנתה לכתחלה על־ידי הורדוס, כי כבר היתה קדם זמנו, והמלך הזה חִזק אותה וכִלּל את יפיה. המגדל בדרום־מזרח נעשה בכונה לשמש מצפה על הר־הבית. – דברי המחבר, שגבעת בי־זיתא היתה גבוהה מיתר הגבעות של העיר, אינם נכונים. היא היתה רק גבוהה מהר־הבית.

פרק ששי. א. בפרשה הזאת מוסר לנו המחבר מִספּרים חשובים מאד. ומדבריו יוצא, כי מספר כל אנשי־המלחמה המגִנים על ירושלים לא הגיע עד עשרים וארבעה אלפים, כל־כך הָחלשו הקנאים במלחמות־האחים. החומה הגדולה היא, כנראה, החומה השלישית (החדשה). המבטא: „חלק החומה הישנה“ אינו מחֻור, כי מכיון שהיתה בידי שמעון העיר העליונה, הרי היה לו רֹב החומה הישנה. מונבז מלך חדיב – הָזכּר לברכה במשנה יומא, ג, ט; ובתוספתא פאה, פרק ד, מסֻפּר על מעשהו הטוב שעשה בשנת בצֹרת ועל פתגמו היפה: „אבותי גנזו אוצרות למטה, ואני גנזתי אוצרות למעלה“ (עַיֵּן גם בבא בתרא, י“א, ע”א). מכאן אנו רואים, כי מונבז המלך היה נאמן בדת ישראל וחובב ירושלים כאמו המלכה הילני וכאחיו איזט, שנקברו בירושלים, והיה לו בית או ארמון בירושלים, שלא נודע מקומו. – ב. מצבת־הזכרון של יוחנן כהן־גדול היתה, כנראה, מצפון לחומה הישנה ולא רחוק ממנה, ונמצאה בפנה, ששם התקרבו קצות כל שלש החומות. המחבר שִׁנה כאן במספרים הסדוריים של השמות וקרא לחומה החדשה (השלישית בזמן) בשם הראשונה (במקום), ולחומה הישנה (הראשונה בזמן) בשם השלישית (במקום, הרחוקה ביותר מהרומאים, הבאים על העיר מצד צפון). – נקנור, שנגש עם יוסף לדבּר שלום אל יושבי ירושלים, הוא בלי־ספק שר־האלף שנשלח מאספסינוּס לפנים לדבּר שלום אל יוסף, כשישב זה במערה ביודפת (למעלה, ג, ח, ב–ד). – ג. מדברי המחבר יוצא, שנמשכו עוד מריבות האחים כל העת שעסקו הרומאים בעבודת הסוללות, ויוחנן פחד לעזוב את הר־הבית ולהלחם ברומאים, פן ישתמש שמעון בן גיורא בזה ויתפֹשׂ את הר־הבית. כשנגמרו הסוללות הכריחה הצרה המשֻתּפת את שני האויבים להתחבּר כנגד השונא אשר מחוץ (להלן, פרשה ד). המחבר לא גלה לנו את המקומות, שבהם שפכו הרומאים את שלש הסוללות על החומה החדשה. חומה זו, שנוסדה על־ידי אגריפס ונשלמה בחפזון על־ידי המורדים, היתה על־כל־פנים חזקה עד כדי לעצור את הֹלם הכּרים זמן־מה. – ה. גם סויטוניוס מסַפּר (חיי טיטוס, ה), שהמית טיטוס בקשת שנים־עשר יהודים במלחמה על־יד ירושלים. – יוחנן ראש האדומים לא הָזכּר בראשית הפרק הזה בין שׂרי צבא האדומים; לעֻמת־זאת בא שמו למעלה, ד, ד, ב ומבֹאר שם, שהיה אחי יעקב בן סוסא הַמֻּזכּר כאן בתחלת הפרק, הוא, כנראה, אותו יעקב, שבגד בחבריו וכרת ברית עם שמעון בן גיורא (למעלה, ד, ט, ו).

פרק שביעי (כבוש החומה הראשונה). – א. מכיון שגֹּבה החומה הראשונה (החדשה) היה כ“ה אמה (למעלה, ד, ב), התרוממו מגדלי הרומאים הגבוהים חמשים אמה עליה הרבה. – ב. מחמת רחוּק החומה הראשונה מן העיר לא חגרו היהודים את כחותיהם לשמור עליה. יוצא מזה, שמגרש בי־זיתא, וביחוד חלקו הצפוני, לא היה אז מקום ישוב, וכנראה לא הספיקו היהודים לבנותו מחדש אחרי ששרף אותו צסטיוס גלוס (למעלה, ב, י"ט, ד). אפס כי גם בימי צסטיוס הפקירו היהודים את המגרש, כנראה, מפני שלא נשלמה עוד חומתו. בעִקר עזבו היהודים עכשו את המגרש, מפני שלא רצו לפזר את כחותיהם בהגנה על החומה הרחוקה הארֻכּה, אולם בהפקירם את החומה חתמו גם את גזר־דין החומה השניה, שלא היתה חזקה ביותר. – מסוף הפרשה יוצא, כי מנה המחבר את התחלת מצור ירושלים מיום כ”ב ניסן, אולם להלן, י“ג, כ, כתב, כי חנו הרומאים לפני העיר ביום י”ד ניסן, ולמעלה, פרק ב, ד–ג, א, מבֹאר שהמלחמות בהר הזיתים היו עוד קֹדם היום הזה. גלוי, כי כאן חושב יוסיפוס את התחלת המצור מיום ששׂם טיטוס את מחנהו במרחק שני ריסים מירושלים (למעלה, סוף פרק ג), וזה היה אפוא בכ“ב ניסן. – ג. מחנה האשורים הוא, כנראה, המקום שבו חנה לפנים רבשקה שר צבא סנחריב, בעלותו על ירושלים, והוא ב„תעלת הברֵכה העליונה אשר במסלת שדה כובס“ (מלכים ב, י“ח, י”ז). חושבים שברֵכה זו היא ברכת ממל או ממילה (של ימי־הבינים) אשר ממול לשער יפו, היא המפֻרסמת על־ידי המטבח הגדול שערכו בה הפרסים לנוצרים בשעת כבוש ירושלים בשנת 614 למנין א”ה. התעלה המוליכה מן הברֵכה הזאת נמשכה אל תוך העיר מצפון לשער יפו, והיא כנראה תעלת חזקיה (מלכים ב, כ"א, כ). מחנה האשורים היה אפוא בקצה המערב של העיר החדשה. – מצבת המלך אלכסנדרוס (ינאי) היתה כנראה מצפון־מזרח להר־הבית. השער, שמשם באו המים אל מגדל הִפּיקוס, היה כנראה לא רחוק „מברֵכת חזקיה“ (שהֻזכרה גם במלכים, שם). יוצא מזה שטיטוס עלה על ירושלים מאותו צד שעלה עליה רבשקה לפנים, עכשו התחילו מלחמות קשות בין היהודים ובין הרומאים לפני החומה השניה. הרומאים השתדלו לכבוש חומה זו ברעש מלחמה, כי לא רצו להתמהמה (לפי עדות טציטוס בספרו דברי־הימים, ה, י"א, חשקה נפש טיטוס למהר אל רומי ולהנות מממשלתו החדשה ולהתעלס בתענוגים, ועל־כן רצה לכבוש את העיר מיד, כדי שלא לדחות את מאוייו לאֹרך ימים). על־כן לא שפכו סוללות (שזו עבודה קשורה בהפסד זמן), רק נגשו אל החומה תכף עם כלי־המפץ, והיהודים התעוררו להניא את עצת הרומאים בכל תֹּקף, בדעתם שלא תוכל החומה השניה להתעודד בפני כרי הברזל, ועל־כן רצו לגרש את מנגחי החומה (לפי דברי דיון קסיוס, ב“דברי ימי רומי“, ספר נ”ו, ד, עצרו היהודים בתחבולות שונות את הכרים, שלא יגיעו עד החומה). מלחמות קשות אלה נמשכו ארבעה ימים, עד שעלה ביד הרומאים להדוף את היהודים. – ד. החומה השניה היתה מרוח צפון לבד (למעלה, ד, ב), על־כן נקראה כאן צפונית. מקום המגדל התיכון לא הֻברר. קסטור נקרא כאן „גואיטיס“ (איש־מרמה, גם מכשף, האוחז את העינים, אחיזת עינים היתה קפיצתו אל האש).

פרק שמיני (המלחמות בין החומה השניה ובין החומה הישנה). הכבוש הראשון של החומה השניה היה לפי החשבון ביום י“ב אִיָּר, ובו ביום התחילו הרומאים לשפוך סוללות על העיר (לאמר, על החומה הישנה. עַיֵּן להלן, י"א, ד). הסוללות האלה נשפכו בקצות החומה השניה, ששם נסמכה לחומה הישנה, על־יד הבירה ועל־יד מצבת יוחנן, כהן גדול; לא שבתה העבודה גם בשעת המלחמות, שסִפּר עליהן המחבר בפרק הזה, כי המקומות ההם נפתחו לפני הרומאים תכף אחרי כבוש החומה הראשונה (החיצונה). – החנֻיות ובתי־המלאכה ושוק־הבגדים, הנזכרים כאן, לא התברר, אם היו לפני החומה השניה מחוץ או מבית. טיטוס מהר להכּנס אל תוך העיר („המשנה“ של ימי הבית הראשון) בקוותו, שבדבר הזה יַפּיל את פחדו על כל יושבי ירושלים ויכּנעו תחתיו בשלום. המורדים השתמשו במצב הקשה של הרומאים הפורצים אל העיר, שנמצאו בין החומותים, במקום צר, והתנפלו עליהם מכל צד והכריחום לעזוב את העיר. כנראה היתה מגפה קשה בצבא הרומאים (דומה למגפה ברחובות גמלא, שהָזכּרה למעלה, ד, א, ד–ה). – לפי החשבון כאן יוצא, שטיטוס כבש את החומה השניה בפעם השנית כבוש שלם ביום ט”ז אִיָּר.

פרק תשיעי. (מנוחה קצרה ונסיון דברי־שלום). א. הַנֹּפש של הצבא נמשך ארבעה ימים – ואם נסמוך אותו אל החשבון הקודֵם, יוצא שהיה זה בימים י"ז – כ אִיָּר. סבּתו היתה בודאי, שלא הספיקו הרומאים להכין עוד את כל החֹמר הדרוש לשפיכת הסוללות. על־כן החליט טיטוס להעביר לפני מגִני ירושלים את כל צבאותיו ולהטיל אימה עליהם, ואחר־כך, בראותו שהמורדים נלחמים באנשיו ומפריעים את עבודת המצור – נסה לדבר אליהם דברי שלום. – ג. בדברי יוסף נמצאו הרבה נמוקים, שהשתמש בהם אגריפס בשעתו (למעלה, ב, פרק ט"ז). מובן, כי השתדל הנואם להָמס את לב הלוחמים אפילו בדברים בלתי־נכונים (למשל, כי החומה הישנה, שנמצאה עוד בידי המורדים, היא רפה ודלה מיתר החומות), שהיו עלולים להשפיע באותה שעה. אבל עִקר נאֻמו היה להראות, שהמשך המלחמה יביא לידי חרבן העיר והמקדש ואבדן העם, כי טיטוס לא יחמול על איש, אם יכבוש את העיר בחרב – והכבוש הזה הוא קרוב, מפני שגם הרעב אשר בירושלים הוא עוזר חזק לרומאים – אולם יכרות ברית־שלום, לכשיכּנעו בני ירושלים לפניו בעוד־זמן. בלי־ספק צדק יוסיפוס על־פי השקפתו הוא, באמרו שעצתו היתה טובה ונכוחה. – ו. בעיני הקנאים היה יוסף בוגד ושונא־עמו והמשטמה אליו הביאה לידי התּוּלים וגדופים ומעשי אלמוּת. הוא נסה עוד הפעם להראות ב„שיחות מני קדם“ (על־פי דרך תהלים, ע“ח, ק”ה, ק"ו ועוד), כי אין למורדים שום זכות מוסרית להעמיד את העיר בסכנה. נראה, כי מופתים היסטוריים כאלה היו מקֻבּלים בעיני הרבים. גם החשמונאים הראשונים פנו אל הלוחמים בזכרונות היסטוריים (מכבים א, ב, נ, וכו‘; מכבים ב, ח, כ"ב, וכו’). כמובן, קשט יוסף את ספורי ההיסטוריה, עד שיהיה להם כח־הוכחה חזק, ואפילו השתמש במניעים נאֻמיים היפים לשעתם (הוא הִשוה את־עצמו לירמיה הנביא, שדבּר בשעתו שלום אל ירושלים – והראה כי צדקיהו המלך, שנתן את הדין, לא היה משחת כמורדי ירושלים עכשו – שהם רוצים לסתום את פיו). הרעיון היסודי בנאֻם השני הזה הוא, כי כֹח־ישראל הוא כֹח־הסבל ולא הפעֻלה, רעיון הקרוב אל רוח הפרושים וגם אל רוח יהודי הגלות. הנואם הטעים, כי אספסינוס עלה לגדֻלה אחרי כבשו את הגליל („כל המצר לישראל נעשה ראש“) וגם טיטוס קבל אות חסד אלהים, כי מעין הַשִּׁלֹּח, שדלל קֹדם, התחיל מחדש להזיל מים, – והנס הזה כבר קרה לנבוכדנאצר בצורו על העיר (הכונה בדבר היא, שהאלהים עוזר למחריבי ירושלים!) – מקור המסֹרת ההיסטורית האחרונה לא נודע. בסוף נאֻמו דבּר יוסף דברים מעוררים אל רגשות האדם שבמורדים, וגמר את נאומו בפַתּוס.

פרק עשירי (הציור הראשון של הרעב בירושלים). הפרק הזה הוא תמונת־בלהות נוראה, המסַמנת את עֹצם הכשרון הציורי של יוסיפוס. – ה. אנשי הבליעל אשר חרפו את גזע העברים הם, כנראה, שמעון בן גיורא וסיעתו והאדומים. המחבר לא ספּר לנו אחר־כך, שהאנשים האלה כחשו בעת נפלם בידי הרומאים במוצאם העברי, ומפני זה פרשה זו סתומה. כמובן, יש גוזמה מֻפלגה בדברי המחבר, שהמורדים הבורחים אל העיר העליונה ראו בשויון־נפש את המקדש הבוער באש, אולם הגוזמה הזאת מובנה מתוך דעתו הכללית של יוסיפוס.

פרק י"א. א. המחבר השתדל פה להציל את כבוד טיטוס מן הרֹשם הרע, שעשו מעשי אכזריותו הַמֻפלגה. – כי הרי היה לאל־ידו לשלוח את הנתפשים אל מקומות אחרים. אולם מכיון שמאן לשחרר אותם, וגם לא רצה לטרוח בשמירתם – החליט להפָּטר מהם בהוקיעו אותם על צלבים. בתור „כותב דברי הימים לאמִתּם“ לא רצה יוסיפוס להעלים את המעשה – ואנו רואים, כי הזכות שהוא מלמד על טיטוס אינה אלא דבר היוצא מן הפה לבד. – ב. באכזריות טיטוס השתמשו ראשי המורדים – שחשוב היה בעיניהם כי לא ירבו הבורחים מן העיר ולא יפילו על־ידי־זה מחִתּה גם על אנשי־הצבא – והראו ליושבי ירושלים, שרשעת הרומאים גדולה מנוראות הרעב. מקריאת המורדים אל טיטוס מבצבצת השנאה העזה לרומאים, הקשורה באמונת־נסים ובתקוה משיחית. העולם כֻּלו (ביונית: קוסמוס), המקדש הנעלה בעיני האלהים מההיכל שבירושלים – הוא, כנראה, עולם־הבא. – ג. על הפרענות שמצאה אחר־כך את אנטיוכוס מלך קומחי ספּר המחבר להלן (ספר ז, ז, א–ג). – ד. אחרי כבוש החומה השניה צרו הרומאים על הבירה (אנטוניה) משתי רוחות, מצפוֹן וממערב. ראוי לחשוב, שהסוללות נשפכו מצד צפון, מכיון ששתי הסוללות לפני הבירה היו קרובות זו לזו, הפסיק יוחנן להרסן על־ידי מחתרת אחת. הדבר הזה היה, כנראה, בראש חֹדש סיון, או ביום שלאחריו. – ה. שמעון שלח את אנשיו כנגד הסוללות שנשפכו לפני העיר העליונה. – העיר גריס או גרסיס שבגליל, לא רחוק מצפורי, היתה מקום מחנה יוסף לעת עלות אספסינוס על הגליל (למעלה, ג, ו, ג). מרים הנזכרת כאן היא, לפי ההשערה, אחותו של אגריפס הראשון (קדמוניות, י"ח, ה, ד), או בתו השלישית (שם, כ, ז, א וג). – ברגש כבוד מספר כאן המחבר על גבורת היהודים הנפלאה, שהשחיתה את עבודתם הקשה של הרומאים. ראוי לחשוב, שהנצחון הזה היה ביום ג או ד סיון.

פרק י"ב. (בנין הדיק והציור השני של הרעב). א. לב טיטוס נטה בחשאי, בלי־ספק אחרי עצת הנמהרים בשרי צבאותיו, שבקשו להרעיש את החומה ביד חזקה. אולם, כנראה, לא נועז להוציא פקֻדה כזאת לאנשי־צבאו בעת מפח־הנפש ששלט אחרי שרפת הסוללות. על־כן צוה לבנות חֵל או דיק על העיר – זהו סכר־עפר גדול, שהָשקעו בו גם אבנים עם יסודות חזקים (שלא יִשָּׁפך על נקלה) ומצוֹדוֹת וחרמים של זמורות וענפים – שהשתמשו בו כבר האשורים והבבלים (יחזקאל, כ"ו, ח), וגם הרומאים בשעת מצור ערים גדולות, כדי להכרית מהן כל משען־לחם. במקומות אחדים הֹעלו גם מגדלים וצריחים להגן כנגד האויב המתנפל על הדיק להשחיתו. – ב. בנדון המקומות, שעבר עליהם הדיק, יש חלוקי־דעות רבים. מצבת חנן הכהן הגדול (הזקן) נמצאה מדרום ירושלים, ומערבה לו, מדרום לגיא בן־הִנם. „ההר שחנה בו פומפיוס לפנים“ – הוא הנקרא בפי הנוצרים הר המשחית או הר העצה הרעה, על מעשה שהיה. – מקום בית־עדשים לא נודע. אֹרך הדיֵק מתאים למדת הקֵפהּ של ירושלים. – הדיק נשלם, כנראה, ביום ז או ח סיון. המשמר שהקים בו טיטוס דאג, שלא יתגנבו בחשאי פליטים מן העיר ויקפצו דרך הדיק וימלטו לנפש. – ג. הציור השני של הרעב מסַמן עליה דרמטית כנגד הציור הראשון (בפרק י). – ד. טיטוס קוה, כי בנין הדיק יָמס את לב יושבי ירושלים ויכּנעו לפניו, ולא על צרות חללי הרעב הצטער, כי־אם על אשר נכזבה תקותו. בראותו, כי לא יצליח בידו לעורר את המורדים לתשובה, הָכרח לשפוך מחדש סוללות על העיר, אף כי הדבר הזה היה קשור בהפסד זמן מרֻבּה עוד מן הראשון. הוא רִכּז הפעם את כל ארבע הסוללות מסביב לבירה (אנטוניה) והרפה ממצור העיר העליונה, שסגר עליה בדיק. בזה שכִּנס טיטוס את ארבעת הלגיונות במקום הצר שעל־יד אנטוניה, רואים אנו, שחשב עוד, כי יצליח בידו להרעיש את החומה בחֹזק־יד – אוּלם הלגיונות שלו לא היו מזֻמנים למעשה רב כזה, הקשור באבדות קשות מאד.

פרק י"ג. א. על־דבר מתתיה עַיֵּן למעלה, ד, ט, י"א. – להלן, ו, ב, ב, כותב המחבר, שבנו הרביעי של הכהן הזה לא הקדים לברוח אל הרומאים, אלא נמלט אליהם אחרי מות אביו. – חנן בן בגדת נקרא להלן (ו, ד, ב) חנן איש אמאוס ועמו יחד הָזכּר ארכלאוס בן מגדת או בגדת. בני משפחת יוסף נמצאו בירושלים (למעלה, סוף פרק ט) והמורדים הושיבום במאסר. – ב. צונץ שער השערה מוזרה, כי המעשה שהיה ביהודה בן יהודה ועשרת אנשיו שִׁמש מעֵין יסוד לאגדת עשרה הרוגי מלכות (Synagogale Poesie d. Juden, עמוד 141). – ג. המחבר לא ספר לנו בשום מקום על־דבר המוצאות את אבותיו אחרי מעשה זה. – ד. הרומאים הפיצו קול על היהודים הנופלים אליהם, שהם משחיתים את המים אצלם וממיתים בלאט כל רומאי הבא לידם (דיון קסיוס, ס"ו, ה). – ו. דברי המחבר על עֹשק כלי המקדש בידי יוחנן סותרים במקצת את דבריו למעלה בפרשה ד, שהזהב היה בזול בירושלים ועל־כן לא היה צֹרך כלל למעול בקדשי ההיכל ולהתיכם (אם לא נאמר, שכּל הזהב נמצא רק בידי בני ירושלים שהתנגדו בחשאי למורדים). יותר מובן היה מעשה יוחנן, אִלו התיך את כלי הנחֹשת שבמקדש, כדי לעשות מהם נשק; אולם הכלים המפֹרטים כאן היו, כנראה, כלי זהב או כסף. ההתרגזות הגדולה של המחבר על המעילה בקדשי ההיכל (שעל־דעתו היא זוקקת מבול או עֹנש קֹרח ואנשיו או מהפכת־סדום!) מסמנת את השקפת־העולם של הכהנים, שעליהם נמנה יוסיפוס. – ז. מספר חללי הרעב שבירושלים (ששים רבוא, שהָשלכו משערי העיר בלבד!) מֻגזם מאד. לפי דברי טציטוס היה מספר כל יושבי ירושלים, לרבות הנשים והטף – כששים רבוא בשעת המצור (Hist. ה, י"ג), וכנראה גם המספר הזה נפרז. – מכל־מקום היה מספר חללי הרעב – ובכללם מתי כל התחלואים שבאו בעקבות הרעב – גדול מאד.

ספר ששי: כבוש העיר וחרבן הבית    🔗

(ראש חֹדש תמוז עד ח אלול ג תת"ל – 70)

פרק ראשון. (כבוש הבירה וראשית המלחמות על הר־הבית.) א. קשי־המצח של המורדים הכריח את הרומאים להשלים בזֵעת אפים את הסוללות החדשות. חרבן סביבות ירושלים היה חרבן לדורות. ירושלים והמקומות הקרובים אליה לא שבו לשלותם הראשונה עד היום הזה. סבּת הדבר היתה השחתת האילנות מסביב לירושלים והפחתת המים על־ידי זה. – ב. על השתוחחות רוח הרומאים הצרים על ירושלים מדַבּר גם דיון קסיוס, שכתב את ספרו הגדול „דברי ימי רומי“ כמאה ושלשים שנה אחרי יוסיפוס. בספר ס“ו, ה, הוא מספר, כי אמונת היהודים, שהאלהים לא יתן את העיר והמקדש בידי האויבים, דבקה גם במקצת אנשי הצבא הרומאי, עד שעברו אלה אל מחנה היהודים ונלוו על לוחמי החרות, ואלה סִפּקו להם את צרכיהם, אף כי רעב גדול היה בעיר. – ג. יש לחשוב, כי עבודת הסוללה הרומאית נמשכה מיום ח–ט עד כ”ט–ל סיון, ויוחנן לא רצה לחכות, עד אשר יטעו הרומאים את הכרים לנגח בהם את חומת העיר, ואמר לעשות כמו שעשה לפני זאת שמעון בן גיורא (למעלה, ה, י"א, ה) – להתנפל על הרומאים ביד רמה ולהשחית את סוללותיהם. כמובן, היתה עבודה זו למעלה מכֹּחותיו, כי על ארבע הסוללות סוככו כמעט כל בחורי הצבא הרומאי, ומספר אנשי יוחנן היה קטן לאין־ערך ממספר הרומאים („ההמון הרב“ הַמֻּזכר כאן אינו אלא לתפארת המליצה). ההשתערות הזאת על הרומאים לא היתה אלא מלחמה של יאוש, שלא הצליחה. לפי דברי המחבר, היה פחד היהודים סבת מפח־הנפש הזה. אִלו הצליחו אנשי יוחנן להבקיע אל מקום הסוללות, אפשר שהיו מטילים אימה יתרה על הרומאים – כמו שהיה כבר הדבר לא פעם ולא שתים. – חומת הבירה כרעה במקום שיסודותיה נהרסו לפנים על־ידי יוחנן, תחת כלי־מפץ הרומאים. – ד. כשהופיעה לעיני הרומאים החומה השניה, פחדו לעלות בפרץ, פן ימצא אותם האסון, שמצא אותם בגמלא ובשעת כבוש החומה השניה. – ה. פרטים אחדים מן הנאֻם שנשא טיטוס לפני אנשי־צבאו מזכירים את דברי יוסף לחבריו במערה ביודפת, „שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד“ – אותו „העולם הבא“, שהבטיח יוסף לחבריו בתנאי שיבחרו בחיים, הציע טיטוס לאנשיו בעד חרוף־הנפש. „חיי הנצחים“, לאמר, חיי הנשמה אחר מות הגוף, הם דעה יוָנית, שנכנסה אל אמונת היהודים בזמן ההוא (עַיֵּן גם למעלה, ב, ח, י"א) וגם אל אמונת הרומאים. אך אין שום דבר מסַמן את ההבדל בין השקפת היהודים ובין עולם הנשמה הרומאית כתֹכן המעשים הטובים המביאים לידי עולם־הבא. לפי השקפת היהודים (למעלה, ג, ח, ה) תכלית האדם היא להִכּנע תחת חֻקי האלהים, ולפי השקפת הרומאים – להראות את כֹּח הזרוע וגבורת־החרב, ומי שאין לו חלק בזה – אין לו „חלק לעולם הבא“ – ואפילו אם הוא איש צדיק וישר. – ו. מֹרך רוח הרוֹמאים, אחרי שנכזבו תקוותיהם לכבוש את העיר על־נקלה, היה גדול, ודברי טיטוס לא עשו רֹשם על כל הצבא, מכּל־מקום נמצא איש גבור־חיל אחד, שהשליך את נפשו מנגד ונתן בזה מופת לרבים. – ז. הרומאים כבשו את אנטוניה בהשתערות־פתאם בעת הלילה, אור ליום ו תמוז תת"ל. המחבר לא גלה לנו את סבת הדבר, שלא שמרו היהודים על המקום המסֻכּן הזה. יש לראות מכאן, שהחומה החדשה, אשר הקימו ידי יוחנן, לא מִלאה את תפקידה כלל. ביחוד היתה המנהרה, שחפר לפנים יוחנן כדי לחתור משם תחת סוללות הרומאים (למעלה, ה, י"א, ד), עכשו בעוכרי היהודים, כי שם נבקע מבוא שני לרומאים ההורסים לעלות אל הבירה. לפי דברי המחַבּר, שלחו המורדים בשעת מלחמות־האחים הראשונות את מצודת הבירה באש (ב, י"ז, ז). כנראה לא רצו, שתוסיף לשמש מצודת נוגש לבית־המקדש. אולם המחבּר לא גלה, באיזה חלק המצודה הדברים האלה אמורים, כי הרי כל החומה עם המגדלים הפונים החוצה נשארו ושמשו מבצר חזק ליוחנן מגוש־חלב כנגד הרומאים. – כבוש הבירה היה נצחון מכריע, כי בזה הגיעו הרומאים עד קרן חוֹמת הר־הבית. בשעת הכבוש היה מעמדם, כנראה, גבוה מהר־הבית, ובדבר הזה רצו להשתמש, כדי ללכוד את המקדש בסערה. האולמים המחברים את הבירה עם הר־הבית, הם האולם הצפוני (־המערבי) והמערבי (־צפוני) של חומת חצר בית ה' החיצונה (עַיֵּן למעלה, ה, ה, ח), נהרסו בחלקם לפנים על־ידי המורדים במלחמתם עם פלורוס (למעלה, ב, ט"ו, ו). אולם בפקֻדת אגריפס השני החלו היהודים לבנותם מחדש (שם, י"ז, א), ובודאי נשלמו על־ידי חנן בן חנן וסיעתו, ואחר־כך היו חשובים מאד בשביל יוחנן מגוש־חלב, כדי לחזק את מעמדו בהר־הבית ובבירה. מכיון שכבּוש הבירה בידי הרומאים היה לפתע־פתאם, יכלו הרומאים לכבוש את האולמים האלה ואת כל החומה החיצונה, אולם מספר הרומאים הכוֹבשים לא היה עוד גדול – כי טרם הספיקו הלגיונות לבוא לעזרת החלוצים והשומרים לראש טיטוס, ומלבד־זאת לא שׂמו הרומאים לב, כנראה, לחומה החיצונה ולאולמים, כי־אם אמרו להשתמש בנצחון הפתאומי הזה ולכבוש את המקדש הפנימי, ומהרו דרך הפרץ אחרי שומרי הבירה הבורחים מפניהם ובקשו לקפוץ אל העזרה ולכבוש גם את ההיכל. אולם בעודם יורדים ועולים, השיבו היהודים הנדהמים רוח, ושמעון בן גיורא בא לעזרת יוחנן, ובידי היהודים הצליח לסגור על האולמים של החומה החיצונה וגם נלחמו עם הרומאים המעפילים לעלות וגרשו אותם בחֹזק־יד אל הבירה. – ח. יולינוס שר־המאה נלחם יחידי עם היהודים בחצר החיצונה, שהיתה רצופה אבנים קטנות (למעלה, ה, ה, ב). המלחמה הנוראה בהר־הבית היתה, לפי החשבון הנזכר לעיל, ביום ששה לתמוז.

פרק שני. (המלחמות בהר־הבית ובטול התמיד). בפרק זה נמצא עֵרוב פרשיות. כי כבר בפרשה הראשונה מדלג המחבר על עשרה ימים רבֵּי־עלילה ועובר מיד אל שבעה־עשר בתמוז. מצד שני המשך ראשית פרשה א בראשית פרשה ז ולהלן מראה לנו, כי בשבעה־עשר בתמוז כבר הספיקו הרומאים לערות את יסודות הבירה ולפַלס שם מסלה רחבה לכל הלגיונות הרומאים. על יסוד זה ראוי לחשוב, שסדר הַמֻּקדם והמאֻחר לא נשמר בפרשה זו כהלכה, ו„היום ההוא“ הנזכר בפרשה א, הוא י“ז בתמוז, הריהו מאֻחר להריסת יסודות הבירה, שנמשכה שבעה ימים, ואינו יום התחלת ההריסה. ומהלך המאורעות היה לפי סדר זה: כשראה טיטוס, שקשה יהיה לכבּוש את הר־הבית בהשתערות חזקה – כי סגרו היהודים על האולמים עד קרן הבירה, והאולמים היו מכֻסים, ועל־כן היה קשה להרסם אפילו ממגדלי הבירה הגבוהים מהם, – ואנשי־צבאו יראו להלחם עם היהודים פנים בפנים וללכבוש מידם את חומת הר־הבית צעד אחרי צעד, – החליט לעשות עוד הפעם מה שעשה כבר על החומה החדשה ועל חומת הבירה – לשפוך סוללות ולהרעיש את חומת הר־הבית והעזרה במכונות־מלחמה, ועם זה לא נואש מתקותו לכבוש את הר־הבית פתאם, בשעת הכּשׁר, כמו שכבש את הבירה. כדי לשפוך את הסוללות דרוש היה לישר את סביבות הר־הבית, ועל־כן צוה טיטוס להרוס את הבירה עד היסוד ולפלס שם מסלה רחבה ללגיונות וגם להכין בסיס בשביל הסוללות. ההכנות האלה נמשכו שבעה ימים, ואחרי־כן נמשכה, כנראה, עלית הלגיונות עוד זמן־מה, בינתים שלמו עשרה ימים לכבוש הבירה והגיע יום שבעה־עשר בתמוז, שבו התחילו הרומאים לשפוך את הסוללות החדשות. מכיון שידע טיטוס, שהעבודה תמשך שבועות אחדים, ונפשו אִוְּתה לדחוק את הקץ, נסה עוד הפעם לדבּר שלום אל היהודים, והשתמש בזה, שבטלה עבודת התמיד ביום י”ז בתמוז, וגם במראה הלגיונות שלו העומדים על תל הבירה, כדי לעורר את המורדים לתשובה. – א. החוקרים שאינם רוצים להסכים לעֵרוב פרשיות בפרק הזה, משערים, שיום בטול התמיד היה ביום ז בתמוז (וכך צריך להיות במקום י"ז). אולם גם המשנה מספרת, שבשבעה־עשר בתמוז בטל התמיד (תענית, ד), והבריתא (תוספתא תענית, ד, ובבלי תענית, כ“ח, ע”ב) מספרת, כי ב„שניה“ הָבקעה העיר בשבעה־עשר בתמוז, ונראה בזה, שחשבה הבריתא את עלית הלגיונות הרומאים אל הר־הבית לראשית הבקעת העיר. – חשוב מאד, שהודה המחבר, כי בטול התמיד נעשה מחסרון אנשים (כי עם התחלת המלחמה על הר־הבית הָכרחו הכהנים שלא היו בעלי־מומים לקחת חלק במלחמה ולא נמצאו די אנשים לעסוק בהקרבת התמיד המסֻבּכה מאד עם כל עבודת הקדש הקשורה בה, המעסקת הרבה אנשים), ולא מחסרון כבשים. מכאן ראיה, שגם בשעת המצוק והרעב הנורא ביותר לא נגעו המורדים בבהמת הקרבן ובמזונותיה. – נאֻם יוסף היה מכֻוּן למצב שבאותה שעה: הרומאים מציעים לפני הלוחמים לעזוב את בית־המקדש – כדי שתחֻדש עבודת הזבחים. מלבד זאת השתדל יוסף להראות ליוחנן מגוש־חלב, כי במסרו את בית־המקדש בידי הרומאים יעשה צדקה גדולה כיכניה המלך בשעתו, שלפי מסֹרת חכמינו נקרא אחד משערי העזרה על שמו (עַיֵּן לעיל בהערה לספר ה, ה, ג), ודבּר אליו דברי חנֻפּה, לעורר את רגשותיו. בנאֻם זה שלב יוסף גם הצטדקות על מעשיו הראשונים שעשה, ודחה את טענות המורדים, שהוציאו עליו שֵׁם, כי בגד בעמו וגם המיר את דתו. – ב. קרוב יותר לחשוב, שהאנשים הנזכרים כאן ברחו מירושלים עוד קֹדם שבעה־עשר בתמוז, בימים שבין כבוש הבירה ובין המאורעות הנזכרים להלן. יוסף הכהן הגדול הוא, כנראה, בן קבי או בן קמחית (עַיֵּן למעלה, ד, ט, י"א בהערה), יהושע הוא בן דמנאי (עַיֵּן שם, כי בן גמלא הומת זה מכבר על ידי האדומים), ישמעאל הכהן הגדול הוא בלי ספק ישמעאל בן פיאבי (וספק אם הוא הוא שכתוב עליו במשנה סוטה, פרק ט, שבמותו בטל זיו הכהֻנה, כי היה עוד ישמעאל בן פיאבי אחד, בימי הורדוס), שנסע, בשנת תתכ“ב (62) לערך, אל רומי להצדיק לפני הקיסר נירון את מעשי כהני המקדש, שבנו את החומה בחצר־הקֹדש, כנגד אגריפס השני, והמלכה פופֵיה עצרה אותו ואת חלקיה הכהן להיות בני־תערובות. מכאן לומדים אנו, שנתגלגל אחר־כך אל קיריני ושם הומת בהתזת־הראש, ואין לדעת, אם היה זה עוד קֹדם סוף ירושלים (אולי בראשית המרד נקמה בו הממשלה את דם הרומאים שנפלו בחרב היהודים), או אחר החרבן (בשעת הרדיפות על יהודי קיריני, שהָזכּרו להלן, ז, י"א, ב) והמחבר קרא לו כאן – בעודו בחיים – על שם סופו. רצח ישמעאל כהן־גדול זה הוא בלי־ספק יסוד המסֹרת הישנה על־דבר מות רבי ישמעאל כהן גדול, שנחשב לאחד מהרוגי־מלכות יחד עם רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל. – ואולם הבריתא הכירה גם שני חכמים אחרים בשם שמעון וישמעאל שנהרגו על־ידי המלכות בדור שאחרי דור החרבן, ושמואל הקטן צפה קֹדם מותו את קצם הרע (תוספתא סוטה, י“ג; סנהדרין, י”א, ע"א). על־דבר שני הכהנים הגדולים הנקראים בשם מתתיהו ובניהם עַיֵּן למעלה, ד, ט, י”א בהערה, וגם ה, י“ג, א. – טיטוס שלח את הבורחים אל גופנא – לשבת שם עד שיקים סדרים בירושלים. – ד. על־דבר הכתבות הרומיות והיוניות על הסורג של בית־המקדש עַיֵּן לעיל, ה, ה, ב, ובהערה. התרגזות טיטוס על הדבר, שבמקום שהיה אסור לפנים לאזרחים הרומאים להכנס שמה בעֹנש מות – עכשו המורדים עושים כל מה שלבם חפץ, מובנה מאליה. – ה. יש לחשוב, כי הנסיון השני של טיטוס לכבוש את המקדש ביד רמה נעשה סמוך לשבעה־עשר בתמוז, טרם החל טיטוס להקים את הסוללות או בראשית המעשה הזה. הוא שלח את בחורי הצבא ובראשם הציג מפקד גבּור־חיל, שהצטַין כבר במלחמות אספסינוס (עַיֵּן למעלה, ג, ז, ל"ב; ד, ט, ט). – ו. הנסיון לכבוש את המקדש בהשתערות־פתאום (כמו שכבשו הרומאים את הבירה) לא הצליח. בקרבות קשים פנים אל פנים הצליח בידי היהודים הנלחמים בגבורה יתרה לעצור את אנשי־הצבא הרומאים, והדבר הזה עכּב את הקץ. טיטוס הָכרח לשפוך סוללות על הר־הבית ועל העזרה. – ז. בנין הסוללות התחיל לא קֹדם י”ד תמוז, שתי סוללות הוקמו כנגד החומה החיצונה של הר־הבית ושתי סוללות הוקמו כנגד העזרה. האחת מול פנת המקדש בצפון־מערב, והשניה למול האכסדרה אשר בצפון, שהיתה בין שני השערים (מלים אלה נשמטו בטעות בפנים). הפרשה הזאת היא סתומה, כי קשה להבין איך יכול טיטוס לשפוך סוללות בבת־אחת על החומה החיצונה ועל העזרה הפנימית? על יסוד הדבר הזה ועוד ראיות מחליטים חוקרים אחדים, שהבירה נגעה באולמי החומה, או אפילו חתכה אותם בקרן צפונית־מערבית, ועם כבוש הבירה נכבשה גם קרן חומת הר־הבית ונתּצה על־ידי טיטוס בכלל הבירה כֻּלה, ובפרץ הזה הקים שתי סוללות על העזרה. אולם גם לפי סברה זו הדבר קשה להלמו, כי מכיון שהספיק הפרץ כדי להקים שתי סוללות, בודאי היה רחב מאד, ונפלא שהמחבר עבר בשתיקה על הריסת חלק גדול כזה של החומה החיצונה; ואולי היו הסוללות גם ארבעתן על החומה החיצונה, אלא שאחת מהן היתה בשורה ישרה למול קרן צפונית־מערבית של החצר הפנימית, והשניה בשורה ישרה למול האכסדרה הצפונית של העזרה, ועל־כן כִּוֵּן המחבר את מקומן על־פי יחוסן לעזרה, בעוד אשר את השלישית הגדיר על־פי מקומה ביחס לחומה החיצונה, וברביעית לא גלה את המקום המדֻיק כלל. – מעשה גזלת סוסי הרוכבים הרומאים על־ידי היהודים הוא קשה קצת, כי הדעת נותנת, שרעו הסוסים בשדה מחוץ לדָיֵק, ואיך יכלו היהודים להגיח בהמון רב מן העיר ולעבור את הדיק? כמובן, הדברים אמורים ברוכבים הרומאים, ששמרו על הדיק במערב העיר ובמזרחה, כי במקום הבירה לא היה, כנראה, מקום לרוכבים. – ח. היהודים אשר היו במזרח הר־הבית ובעיר התחתונה התנפלו על שומרי הרומאים בהר־הזיתים, הדבר הזה היה לא קֹדם ט“ו תמוז, ואולי ימים אחדים אחריו. בחרף־נפש נלחמו היהודים והבקיעו את הדיק והגיעו קרוב למרום ההר. הם נמצאו כמו בתוך רשת, כי מצד אחד סגר עליהם הדיק ומצד שני מצודת המחנה. אולם בגבורת היאוש נסו לבקוע להם דרך בקרב המחנה הרומאי ולברוח. אך חפצם זה לא הצליח, מכל־מקום עלה בידם להסוג אחור (שוב דרך הדיק) מבלי פגע. כל המאורע הזה היה רחוק משדה־המלחמה שבהר־הבית, ואין לו דבר עם עצם המלחמה על המקדש. – ט. כשנשפכו סוללות הרומאים נמצאו האולמים המכֻסים של חומת הר־הבית החיצונה בסכנה, כי ממרום הסוללות יכלו הרומאים, לקפוץ על גג האולמים ולהַצות משם על העזרה, על־כן מהרו היהודים לשלוח באש את האולמים הקרובים אל הסוללות שבצפון (־מערב) ובמערב (־צפון) להר־הבית, לאמר, את פנת הר־הבית בצפון־מערב, כי שם היה חבּוּר הר־הבית עם הבירה והמקום הקרוב ביותר לרומאים. ראשית שרפת אולמי בית־המקדש היתה, לפי החשבון, כאן, בכ”ב תמוז, ונעשתה על־ידי היהודים. מדוע לא הקדימו הרומאים לעשות את הדבר הזה, לא נודע לנו: נראה, שלא נִתן בידם עד אז להצית את הסוללות או שלא רצו להתחיל בשרפת המקדש, – ולפי זה צדק המחבר במשפטו, שטיטוס והרומאים בקשו לחמול על בית־המקדש, אך מכיון שהתחילו היהודים בשרפת האולמים, לא רצו הרומאים עוד להזהר ובכ"ד תמוז הציתו גם הם חלק של אולם אחד, כנראה, חלק אולם הצפון. זה היה ראשית חרבן המקדש – בצדק הִשוה המחבר את התחלת שרפת האולמים לכריתת אבר שנכנס בו רקב. – י. גם למעשה הגבורה של יונתן, במערב ירושלים, אין שום ענין למלחמות שבקרבת הר־הבית.

פרק שלישי (המשך הקרבות באולמי הר־הבית. נוראות הרעב). א. המורדים הפקירו את כל הצפון והמערב של החומה החיצונה לגמרי והשתדלו עכשו למכּור את המקום לרומאים בדמים יקרים. הם נסוגו מאולם המערב והרומאים מהרו לכבוש את האולם אחריהם, אולם היהודים שלחו אש לכל אֹרך האולם. והרומאים הָכרחו לקפץ בצפון־מערב לצד מחנה הרומאים או במערב – לצד העיר (מקום הגזית) או לצד מזרח – אל היהודים אשר בחצר בית־המקדש, וחלקם שׂרדוּ אל כֹּתל האולם (אולי החלק הדרומי של האולם המערבי). – ב. ראוי לחשוב, שהאולם המערבי נהרס עד המקום ששם פגש בחומה הישנה (עַיֵּן למעלה, ה, ד, ב). מגדל־יוחנן היה, כנראה, מצפון למקום הזה (עַיֵּן למעלה, ד, ט, י"ב). – הרומאים גם הם שלחו באש את כל אולם הצפון. ככה נחשׂף הר־הבית משתי רוחות ושתי הסוללות שהקימו הרומאים למול האולם המערבי של החומה החיצונה (למעלה, ב, ז) נעשו מיֻתּרות, או שיכלו הרומאים להלחם מהן אל העזרה. – ג. זהו הציור השלישי והנורא ביותר של הרעב בירושלים. – ד. שם האשה הנקובה כאן Maria, וכתבתי מַרְיָה, ולא מרים, שהוא Mariame אצל מחבּרנו. האִמות אכלו את ילדיהן גם בשעת מצור שמרון לפנים (מלכים, ב, ו, כ"ח) ובשעת מצור ירושלים על־ידי נבוכדנאצר (איכה, ד, י). בשתי התוכחות שבתורה הָזכּרה אכילת הבנים בתור עֹנש אלהים, וגם הנביאים השתמשו באיומים אלה (ירמיה, י"ט, ט; יחזקאל, ה, י).

פרק רביעי (כבוש העזרה ושרפת ההיכל). א. עבודת הסוללות נמשכה שוב כעשרים יום או יותר עד היום השמיני לחֹדש אב. בכלל הפרשה הזאת סתומה ומניחה מקום לפֵרושים שונים. אולי כבר הרעיש טיטוס קֹדם השמיני לאב את האכסדרה הצפונית של העזרה, שלעֻמתה נשפכה הסוללה, ששה ימים רצופים (כי אחרי שנהרסו אולמי הצפון נעשה הדבר קל יותר), ולא היה שכר לפעלו – ועל־כן נסה גם להקריב את הסוללה המערבית – שהיתה לכתחלה ערוכה כנגד החומה החיצונה, אולם אחרי שנהרס האולם אפשר היה להַצות משם על העזרה – יותר אל האכסדרה המערבית, כי שם היה המקום צר, וכבר השתמש בו יוחנן בהלחמו עם אלעזר בן שמעון והקנאים אשר עמו (למעלה, ה, א, ה). וביום ח אב התחיל לנגח את חומת העזרה מרוח זו – אולם עוד בו ביום נוכח לראות, כי גם האכסדרה הזאת חזקה מאד ולא תֵהָרס על־ידי מכונות־הרעש – וכראותו שגם בחתרם תחת יסודות השערים לא יצליחו הרומאים להפיל את החומה, נסה לכבוש את העזרה ברעש־מלחמה. כנראה, קוה, שהמורדים יעזבו את העזרה והרומאים יכבשו אותה על־נקלה ובית־המקדש הפנימי ישאר על מכונו. אולם יוחנן ושמעון והקנאים נלחמו ביד חזקה ברומאים העולים והפכו את הסֻלמות והמיתו את כל העולים, וגם המיטו קלון על הצבא הרומאי, בקחתם ממנו את הנשרים והדגלים. טיטוס נרגז מאד לדבר הזה וחדל לחמול על המקדש וצוה לשלוח את שערי העזרה באש. – ב. כשנגשו הרומאים אל העזרה באש, נפל לב רבים מלוחמי החרות, ושני חבריו של שמעון בן גיורא, שהִרבּו לשפוך דם טוּבי ירושלים, בגדו בו ויצאו אל הרומאים ומסרו את־עצמם בידי טיטוס. – בינתים התפשטה האש מן השערים המצֻפּים כסף וזהב אל האולמים של העזרה. – חרדת היהודים למראה שרפת העזרה, שהיתה כֻלה קֹדש, מובנה מאליה; זה היה אות, כי עזב אלהים את המקדש. האולמים הנשרפים היו, כנראה, כֻּלם בצפון העזרה (במערב לא היו שערים). – ג. ביום התשיעי לאב צוה טיטוס לכבות את האש וליַשר על־יד שערי האולמים מסִלה רחבה בשביל הלגיונות. צריך היה לפַנות את עיי המפלה הבוערים, והדבר נמשך, כנראה, כל היום ההוא וגם ביום שלאחריו, הוא יום עשרה באב. – ואחרי צַוותו ליַשר את המסלה, קרא טיטוס לאספה את שריו ויועציו, לדון עמם בדבר גורל בית־המקדש, והם הסכימו עמו לחמול על ההיכל, גם אם ישתמשו היהודים בו להלחם משם עם הרומאים. רבים חשדו במחַבּר, שספּר על טיטוס דברים בלתי־נכונים, כי באמת טיטוס הוא שצוה לשרוף את ההיכל, וסמכו על דברי סולפיציוס סֶורוס (שחי יותר משלש מאות שנה אחרי יוסיפוס), שכתב בדברי־ימי־העולם שלו (ספר ב, ל), כי טיטוס החליט לשרוף את ההיכל, כדי לבער בזה אחרי שרשי דת היהודים ודת הנוצרים גם־יחד – ועַיֵּן מה שכתבתי על זה במבוא. – ד. ביום ט באב היו עוד היהודים נבהלים מאד משרפת העזרה, שהתחילה בח באב, כנראה, אחר חצות היום ונמשכה כל הלילה, וכנראה גם טרחו הרבה לכבות את חלק השרפה – בעוד שגם הרומאים כבו את האש במקומות אחרים ועשו שם מסלה ללגיונות. אולם ביום השני נִסו עוד הפעם להלחם ברומאים ויצאו דרך שער הקדים, ששם לא שלטה עוד האש בעזרה, להלחם ברומאים השומרים על החצר החיצונה. מכיון שגם החצר וגם האולמים של החומה הראשונה במזרח היו בידי היהודים, נראה כי סבבו היהודים משער הקדים דרך החֵיל לצד צפון והתנפלו על הרומאים בחצר החיצונה (ברוח צפון הסמוכה למזרח), ואולי רצו להקיפם ולהשתער מאחור על הרומאים העובדים בעזרת הצפון; מכיון שאספו היהודים את כל חילם, גלוי שרצו לעשות מעשה רב, – אולם על־כל־פנים לא לעזוב את המקדש (אִלו התכַּונו לדבר זה, כי אז יכלו לברוח דרך האולם הדרומי של הר־הבית, שהיה עוד בידי היהודים, אל העיר התחתונה והעליונה). המלחמה נמשכה משתי שעות ביום עד חמש שעות ביום, ואחר־כך שבו היהודים אל החצר הפנימית. – ה. ההיכל היה חשוף לגמרי מצד צפון, ועל־כן חשב טיטוס להשתער ממחרת היום עליו בכל חילו ולכבשו, אף כי בודאי נשקפה לו מלחמה קשה מאד, – לפי דברי המחבר רצה אפוא טיטוס למלא את דבר העצה אשר יעץ עם שרי צבאותיו – לכבוש את בית המקדש ביד רמה ולהצילו מכליון, – ממחרת היום ההוא, ביום האחד־עשר לאב. אולם „האלהים הניא את עצת טיטוס, כי כי כבר גזר מימים ראשונים“ (כנראה, נזכר כאן המחבר שוב בדברי הכתוב, איכה, ב, י“ז; דניאל, י, כ”ו) להחריב את ההיכל באש, בו ביום, שהיה יום מוכן לפֻרענות, כי הוא העשירי לחֹדש אב, שבו שרף לפנים נבוזראדן את הבית הראשון, לפי דברי הכתוב בירמיה, נ“ב, י”ב; והנה במלכים ב, כ“ה, ח, נמצא, ששרף נבוזראדן את הבית בשבעה באב, ועל־פי מסֹרת החכמים והעם (כנראה, כבר בימי הבית השני) היה החרבן הראשון בתשעה באב, והתנאים עמדו על הסתירה הזאת והשתדלו לישבה, כי בשבעה באב פרצו הבבלים אל ההיכל והיו „מקרקרים“ (או מקלקלים) בו שלשה ימים וביום התשיעי לחֹדש עם־חשכה הציתו בו את האש „ונשרף בעשור לחֹדש“ (בריתא דסדר־עולם, פרק כ“ז, ובשנוי לשון קצת בבלי תענית, דף כ”ט, ע"א). אולם האמורא רבי יונן גלה דעתו: „אלמלי הייתי באותו הדור, לא קבעתיו (את הצום על החרבן) אלא בעשירי“. ב„קדמוניות“ (י, ח, ה) נמצא בקצת נוסחאות פרט ראש חֹדש אב בשביל חרבן הבית הראשון, אולם אין ספק, כי הפרט „עשירי באב“ החזיק גם המחבר. שאלה אחרת היא בדבר יום חרבן הבית השני, כי הנה על דעת המשנה (תענית, ד, ו) היה יום החרבן – תשעה באב ולא העשירי באב, כדברי המחבר פה. חוקרים אחרים בקשו לקפל את המאורעות המסֻפּרים כאן ולהחליט, כי „ביום ההוא“, שבראש פרשה ד, מסַמן לא את „היום השני“ אחרי ששלחו הרומאים אש בעזרה, שהָזכּר בראשית פרשה ג, – כי־אם את „היום ההוא“ של שרפת העזרה, שהתחילה בח באב, ולפי זה „יום המחרת“, שהָזכּר בפרשה ד ונמשך בפרשה ה, אינו אלא תשעה באב, והמחבר כתב כאן בפרוש „העשירי באב“, מפני שסמך את שרפת ההיכל, שבודאי בער עוד כל הלילה אחרי היום שהטילו בו אש – ליום הבא אחריו, כדי לכַוֵּן את פרט חרבן בית שני לפרט חרבן בית ראשון. – מצד שני, אפשר, כי המשנה חשבה את שרפת המקדש עם ראשית שרפת העזרה, שהתחילה בח באב ונמשכה כל הלילה שלאחריו – לאמר: ליל תשעה באב (למעלה, סוף פרשה ב), והדין המפֹרש שבמשנה (שם), כי גם בשמיני באב ראוי לנהוג מנהגי אֵבל, מכֻון לראשית שרפת העזרה, שכנראה התחילה קרוב לשקיעת החמה. – „מידי היהודים יצאה האש לראשונה“ – בדברים האלה כִוֵּן המחבר, כנראה, להתחלת שרפת האולמים (למעלה, ב, ט), והוסיף, כי גם הפעם היתה הסבה מידי היהודים, כי התגרו שומרי ההיכל עם הרומאים המכבים את חרבות שערי העזרה, ואלה הניסום לתוך ההיכל, שבינו ובין העזרה לא נמצאה שום מחיצה, ורדפו אחריהם והגיעו עד ההיכל. כמובן, השתדלו היהודים להגן על ההיכל מצד כניסתו – ממזרח – למול המזבח, – ששם היה פתחו של אולם החסר דלתים. בזה השתמש אחד מאנשי־הצבא הרומאים, ומבלי לקבל פקֻדה מאת שר־הצבא קפץ וזרק אש אל אחד מחלונות ההיכל בצד צפון־מערב, הוא „חלון הזהב“, שמבעד לו נמצא פרוזדור־כניסה אל לשכות (תאים) אחדות. הדבר נעשה כאלו „צֻוה איש־הצבא למלא את הדבר מפי הגבורה“, כי נפלה האש אל מקום, שמשם פשטה במהירות לצדדים ומצאה חֹמר־שרפה רב בבגדים, במאכלים וביתר הדברים שנערמו בלשכות. כאשר ראו היהודים את להט האש, מהרו מכל עברים לכבותה, אולם מצד שני קפצו, בודאי, גם אנשי־צבא רומאים, שנמצאו בקרוב, אל המקום ההוא למראה השרפה, כי חשבו לבֹז בז. – טיטוס קבל את הידיעה בעוד זמן והספיק עוד למהר אל מקום השרפה עם שרי־הצבא, – אך השמועה נמסרה כבר ללגיונות ובלי פקֻדה רצו אנשי הלגיונות אל המקום דרך שערי העזרה, שכבר פִּנו אותם הסוללים מעל הדרך, ודרך החרבות הבוערות של העזרה, שטרם הספיקו הרומאים לכבותן. בקרב הדחק הגדול, כמובן, נרמסו ונשרפו רבים באש, אך המון גדול פשט על כל הככר הצרה שלפני ההיכל והגיע יחד עם טיטוס אל המקום שבין המזבח וההיכל ועלה על המעלות (י"ב במספר, עַיֵּן לעיל, ה, ה, ד). ה„מורדים“ פנו עֹרף מפניהם והספיקו ברֻבּם להִמלט אל העזרה הדרומית, שלא נשחתה עוד וטרם נפלה בידי הרומאים, אף כי גם שמה נהרו בודאי המונות רבים מן הלגיונות. – במקדש נשארו רק הנחשלים שבקרב לוחמי היהודים והמון זקנים וילדים, והרומאים המיתו את כֻּלם. – ז. טיטוס נסה עוד להציל את ההיכל וצוה לכבות את האש שבלשכות, כדי שיהיה לכל־הפחות ההיכל הפנימי והאולם לפלֵטה. אולם לא יכול לעצור את רוח אנשי־הצבא הסוערת – וכאשר נכנס אל ההיכל ויצא משם, מהרו הרומאים להצית אש גם בפנים ההיכל. – „בין צירי השער“ – הכַּוָּנה, כנראה, ל„פתחו של היכל“. – ח. המחבר עצר בתאור נוראות החרבן, ומסר את הגיגי לבו, מעין צִדוק־הדין ברגש מר, שאין לשנות אחרי מעשה הגזרה. דברי המחבר, כי בית־המקדש היה הנעלה מעל כל הבנינים „אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו“ בגדלו ובהדרו ובתפארתו ובכבוד קדֻשתו – הם בלי־ספק פרי אמונתו החזקה, שלא רצה לכסות עליה גם בפני הקוראים הנכרים. ראוי להשוות לזה את דברי חכמינו: „מי שלא ראה בית־המקדש בבנינו לא ראה בנין מפֹאר מעולם“ (סֻכּה, נ“א, ע”ב). עד כמה הדברים האלה צודקים במובן אֹבּיֶקטיבי, – אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לדון. אולם מה שנוגע ל„כבוד הקדֻשה“ של הבית השני – הנה בלי־ספק עלה בו על כל מקדשי הגויים – כשחרב מקדש הקפיטוליון ברומי, כמעט לא דמעה עין על חרבנו (עַיֵּן לעיל, ד, י"א, ד בהערה). – החשבונות של יוסיפוס הם ענין קשה לענות בו – בלי־ספק נכנסו בהם טעֻיות רבות על־ידי מעתיקי כתב־היד (היוָנים נהגו לסַמן את המספרים באותיות האלפא־ביתא שלהם, וכאן הוא מקור לטעיות מטעיות שונות), ועל־כן אין בהם שום סדר ואחדוּת, וסתירות על־גבי סתירות נמצאו בין חשבונות המחבר במקומות שונים, ואפילו במקום אחד – ואין לנו רשות לתלות בו את הקלקלה. המלֻמד דסטינון הקדיש ספר לחשבונות יוסיפוס (Die Chronologie des Josephus, קיל 1880) והעלה בידו השערות שונות, כדי ליַשב את הסתירות, אולם אין לקבוע בדבריו מסמרים. בדרך כלל מתאים מִספּר ימי הבית השני כאן למספר ימיו בספר „קדמוניות“, כ, י, ג–ד, כי שם הוא מונה מבנין בית־המקדש וכהֻנת יהושע בן יהוצדק עד אשר הוריד המלך אנטיוכוס החמישי אאופטור את חוניו, הנקרא מנלאוס, מן הכהֻנה הגדולה ארבע מאות ושתים־עשרה שנה (בהוצאת ניזה; ארבע מאות וארבע־עשרה) ואחר־כּך כִּהן אלקימוס ג שנים, ואחריו עברו שבע שנים בלי כּהן גדול, ואחריו כִּהן יוחנן החשמונאי שבע שנים, ואחריו שמעון אחיו שמונה שנים, ואחריו יוחנן כהן גדול ל שנה (ניזה: ל"א שנה), ואחריו אריסטובולוס שנה אחת, ואחריו אלכסנדרוס כ”ז שנה, ואחריו הורקנוס תשע שנים ואחריו אריסטובולוס שלש שנים ושלשה חדשים, ואחריו הורקנוס שוב כ"ד שנה, ואחריו אנטיגנוס שלש שנים ושלשה ירחים, ואחריו הקים הורדוס כהנים גדולים, ומראשית ימיו עד החרבן עברו מאה ושבע שנים, סך־הכּל שש מאות וארבעים ואחת שנה וששה חדשים (ולפי ניזה שש מאות וארבעים וארבע שנה וששה חדשים), ומכיון שבמספרים המפֹרטים – ביחוד כשצרפם המחבר אחר־כך – נחשבו השנים הבלתי־שלמות – לשלמות, יצא סך־הכּל גדול קצת מסך־הכּל כאן, שהוא שש מאות שלשים ותשע שנה וארבעים וחמשה יום. אם נוסיף על הסכום הבא כאן שבעים שנות גלות בבל (לפי מחשבת המחבר) ונגרע את הכּל מסכום אלף ומאה ושלשים שנה ושבעה ירחים וחמשה־עשר יום – ישארו לנו ארבע מאות ועשרים שנה וששה חדשים ימי הבית הראשון. לעֻמת־זאת קבע המחבר ב„קדמוניות“, י, ח, ה, ארבע מאות ושבעים שנה וששה חדשים ועשרה ימים לימי הבית הראשון, ושם, כ, י, ב, הוא מונה מראשית כהֻנת צדוק (שזה, כנראה, מתאים לבנין הבית הראשון) עד חרבן הבית ארבע מאות ששים ושש שנה, ו' חדשים וי' ימים. הנה כי־כן במנין ימי בית שני חשבון המחבר כאן מסכים עם חשבונו ב„קדמוניות“ ובמנין שנות הבית הראשון יש הבדל (ועַיֵּן בהערה להלן, פרק י).

פרק חמישי (ציור בעֵרת ההיכל – האותות אשר בשרוּ את החרבן). א. ציור בערת בית־המקדש הוא נאדר ואיֹם כאחת. מן הראוי להביא גם את דברי דיון קסיוס על גבורת היהודים בבית־המקדש: „היהודים חשבו להם לאֹשר גדול אם יפלו במלחמה לפני ההיכל ובעד מקדשם. על־כן התיצבו בני העם למטה בחצר, וחברי המועצה (הסנהדריה) על המעלות והכהנים בהיכל הפנימי. ואף כי מספרם היה קטן מאד למול השונאים הרבים והעצומים, בכל־זאת לא נכנעו עד אשר היה חלק ההיכל למאכֹלת אש, ואז קפצו בכל לבם ונפשם על צור חרבות שונאיהם, וקצתם המיתו איש את אחיו וקצתם הטילו עצמם לתוך האש, וכֻלם חשבו כי אין זו מיתה, רק אֹשר וברכה, בהקברם תחת חרבות היכלם“ (דברי ימי רומא, ס"ו ו). לוחמי־החרות מהרו לברוח דרך האולמים אשר בדרום ובדרום־מערב ורבים מהם בקעו להם דרך בין שורות הרומאים ונמלטו אל העיר. – לעֻמתם נהרו גם יהודים רבים מן העיר אל המקדש לכבות את הבערה ולחרף את נפשם בעד ההיכל, ועל־פי זה מתבאר המספר ההרוגים, שאמנם לא הודיע אותו יוסיפוס באֹפן מדֻיק, אולם הרבה בו בתמונות־הפרזה. – בלגה הוא המשמר הידוע, שנענש משום מעשה שהיה (משנה סֻכּה, סוף פרק ה, ועַיֵּן בתוספתא סכּה, סוף פרק ד, ובבבלי, דף נ“ו, ע”ב). – ב. האולם הנשאר לא נתבאר אם הוא המזרחי או הדרומי של החצר החיצונה. המעשה בנביא־השקר מסַמן את תֹּקף האמונה המשיחית, שלא זזה גם ביום חרבן הבית. – ג. בפרשה זו מספר לנו המחבר על־דבר שורה של מופתים „בשמים ובארץ“ (על־פי יואל, ג, ג), שקדמו ליום־הדין הגדול (בספרות המשנה אנו רואים יחס של בטול לאמונה במופתים ובאותות, על יסוד ירמיה, י, א, אולם מכל־מקום היתה האמונה בהם חזקה בקרב העם. (השוֵה את המשנה של ברכות, פרק ט, וגמרא שם). גם אצל הרומאים – לרבות הסופרים המשֻׁבּחים שבהם – היתה האמונה במופתים (prodigia, omina) מפֻתּחת מאד, ויוסיפוס עשה כאן מטעמים לקוראיו כאשר אהבו, וגם טציטוס השתמש בדבריו והעתיק ספורי מופתים אחדים (היסטוריות, ה, י"ג). רֹב המופתים הם הופעות טבעיות היוצאות מגדר הרגיל, שהודיע המחבר את זמנן בדיוק, ומכאן ראיה, כי הדברים היו מקֻבּלים לרבים, וכבר בשעת המופתים רשמו הרואים את השעה. מובן, כי בדבריו, שהנֹגה שעלה בליל ח ניסן (שנת תתכ“ה או תתכ”ו, 65 או 66) האיר את המזבח וההיכל כמו בעצם יום בהיר, יש הפרזה גדולה, אולם ההופעה (הפינומֶן) היא בודאי מעשה שהיה, וכמו־כן המעשה, כי פרה אחת (הרה), שהוליך איש אחד להקריבה לזבח, המליטה כבש בחצר בית ה' (כך צריך להיות במקום „עגל“, שבא בטעות בפנים), בודאי נוסד על לֵדה בלתי־רגילה (עֻבּר שהיה במראהו דומה לכבש). המעשה בשער הקָּדים שהעתיק אותו גם טציטוס, הזכּר בבריתא בין שאר מופתים: „ארבעים שנה קֹדם חרבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהם רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל, היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד להֵחָרב, וכבר נתנבּא עליך זכריה בן עדוא: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך“ (יומא, ל“ט, ע”ב). ההופעה הטבעית של כ“א אִיָּר נתנה ענין רב לחוקרים לענות בו; כמובן, קשט דמיון הרבים את המראה הזה מאד. המעשה בישוע בן חנניה, שהיה „משֻגע לאותו דבר“, לא נמצא בספרות חז”ל וגרץ בקש לסמוך אותו אל מאמר אבא יוסף בן חנין (או: יוחנן) איש ירושלים: אוי לי מבית־ביתוס וכו' (תוספתא מנחות, י“ג; בבלי פסחים, נ”ז, ע"א), ואין הנדון דומה לראיה. הוא החל לקרֹא את דברו בחג הסֻכּות תתכ“ג (62 למנין א"ה) והמספר שבע שנים וחמשה חדשים אינו מתאים כל־צרכו, כי מצור ירושלים החל ז שנים וששה חדשים אחרי סֻכּות תתכ”ג, ואוּלי יש לתקן: שבעה חדשים. – ד. אין אנו יודעים את מקור הנבואה, שעתיד ההיכל (והעיר) להחרב כשיהיה המקדש רבוע. הנסיון לסמוך את הדבר על כתובים ידועים לנו לא הצליח, – כנראה, השתמש יוסיפוס בספרות (גנוזה) ובמדרשים שלא הגיעו לידינו. דברי יוסיפוס, כי היהודים חשבו, שהימים אינם אלא ימות המשיח (זהו פֵרוש הדבר: כי בימים ההם יקום מארצם מלך בכל העולם), נעתקו גם בספר „היסטוריות“ של טציטוס (ה, י"ג), וגם הוא סמך את הנבואה לעלית אספסינוס. מספרות האונגליון רואים אנו, כי גם סמוך למות הורדוס חשבו היהודים, שהגיעה שעת לֵדת המשיח. – סויטוניוס כתב (חיי אספסינוס, ד): „בימים ההם פשטה בכל המזרח דעה ישנה ומֻחזקה, כי עוד מעט יכבשו יוצאי יהודה את ממשלת העולם; ואת הנבואה הזאת, שנאמרה על הקיסר הרומאי, כאשר הוכיח סופה על תחלתה, תפשו היהודים לעצמם ומרדו ברומאים“.

פרק שׁשׁי. א. הכהנים שברחו אל קיר ההיכל עמדו במקום ההוא, כנראה, עד י“ד או ט”ו באב, ואחר־כך ירדו אל טיטוס והוא צוה להרגם, וכל החוקרים ראו בדבר הזה בצדק אכזריות גדולה. – ב. המקום שעמדו עליו המורדים היה מעבר לגשר טירופיון המחבר את המקדש עם העיר העליונה, בקרבת הגזית (קסוסטוס). טיטוס קרא באזני המורדים תוכחת מוסר על מעשיהם הראשונים, שהחרידו את הרומאים ממנוחתם וגרמו להם מלחמה קשה והביאו לידי חֻרבּן המקדש, והציע להם למסור את־עצמם בידו בלי שום תנאי, ואפילו לא הבטיח לפטור מעֹנש את ראשי החַיָּבִים. – ג. המורדים לא יכלו לקבל את התנאים שהציע טיטוס, כי רבים מהם היו צפויים לעֹנש־מות, ועל־כן דרשו מטיטוס, שיעשה להם מה שהציע כבר אחרי כבוש הבירה (למעלה, פרק ב), אך טיטוס מצא, כי התנאים האלה אין להם ערך אחרי חרבן הבית. טיטוס צוה לשרוף את העיר אשר מחוץ לחומת העיר העליונה, ואנשי־הצבא שרפו את בית המועצה, כנראה, בית הסנהדריה („לשכת הגזית“) ואת הארכיון, שנמצאו, כנראה, בקרבת בית־המקדש, בצד דרום־מערב. והשרפה הזאת נעשתה ביום המחרת; ובפרק הבא, פרשה ג, המשיך המחבר את ספור המעשה. – ד. על־דבר בני איזט מלך חדיב ( ב„קדמוניות“, כ, ד, ג, מבֹאר, שכ"ד בנים היו לו והרבה אחים) עַיֵּן למעלה, ד, ט, י בהערה.) רבים מהם נלחמו ליהודים ברומאים ונפלו עכשו אל טיטוס, והוא נתן להם את נפשם לשלל ושלחם לרומי.

פרק שביעי. (סוף חרבן העיר התחתונה). א. ארמון המלך הנזכר כאן אינו אלא ארמון הילני מלכת חדיב, שהיה בעיר התחתונה ולא נשרף עוד כליל, או ארמון גרפטי קרובתה (עַיֵּן לעיל, ד, ט, י), או חצר מונבז מלך חדיב (למעלה, ה, ו, א). אחרי שברחו משם בני המלוכה וטוּבי העם, התנפלו המורדים על המון הנשארים, שחשדו בהם, כי הם רוצים לנפול אל הרומאים, והמיתום באכזריות יתֵרה. המספר (שמונת אלפים ויותר) הוא, כנראה, נפרז. – ב. המורדים נמלטו דרך נחל טירופיון אל העיר העליונה, שהיתה לה, כנראה, גם חומה מצד מזרח. חשוב הדבר, כי גם כאן מספר יוסיפוס על־דבר שבועת המורדים, שלא להכּנע לרומאים לעולם. מפני־זה לא הסגירו את־עצמם בידי השונאים עד הקץ. – ג. מנהרות רבות נמצאו מתחת לאדמת ירושלים, ובמשנה פרה, ג, ב, כתוב: חצרות היו בירושלים בנויות על־גבי סלע ותחתיהם חלול מפני קבר התהום.

פרק שׁמיני (כבוש העיר העליונה). א. גם אחרי כל הפרעניות הרבות לא נואשו עוד המורדים לגמרי ונלחמו בגבורה, ולפיכך לא נועזו הרומאים לכבוש את העיר העליונה עם מצודותיה הבצורות בסערה ובחרו להתמהמה שמונה־עשר יום עד אשר ישפכו סוללות על העיר. רק עשרה ימים אחרי שרפת ההיכל נגש טיטוס לעבודת הסוללות. סוללה אחת הוקמה, כנראה, מצד הר־הבית כנגד הגזית והגשר. מגדל שמעון הָזכּר פה בפעם הראשונה, וכנראה הגן על העיר העליונה כנגד אנשי יוחנן, שהצו עליה מהר־הבית, והיה לפי זה מדרום־מערב להר־הבית בקרבת הגזית – יתר הסוללות נבנו ממערב, בקרבת מקום הסוללות הראשונות, שהשחית אותן לפנים שמעון בן גיורא. – ב. יעקב בן סוסא הוא מנהיג האדומים, שהָזכּר למעלה, ה, ו, א ובשאר מקומות. – ג. את אזרחי ירושלים אשר נפלו אל הרומאים משפחות משפחות, במספר ארבעים אלף איש, לא כלל כנראה המחבר במספר השבויים (להלן, ט, ג), ואולי המספר הזה נפרז. על־כל־פנים לא יכלו או לא רצו המורדים עוד לשמור על מוצאי העיר – אם הצליחו המונות רבים כאלה להמלט, ודברי המחבר, שה„עריצים“ לא נתנו לצאת מן העיר לגמרי, הם נפרזים. – ד. יש לחשוב, שפרֹכת־השרת נשרפה עם ההיכל, והפרֹכת שמסר הכהן הנזכר כאן בידי טיטוס היא פרֹכת אחרת, שנשמרה באוצר ההיכל לשעת הצֹרך. לפי מסֹרת המשנה (שקלים, ח, ה) נעשו שתי פרכות בכל שנה. – ה. המחבר לא סִפּר מאיזה צד הבקיעו הרומאים את החומה, וגם לא באר את שמות המגדלים שנמצאו שם העריצים וברחו משם. כבוש העיר היה ביום השביעי לאלול תת"ל (70). והעיר בערה כל הלילה והיום הבא (ח אלול).

פרק תשיעי. א. המגדלים שהשאיר טיטוס לפלֵטה הם פצאל, הִפִּיקוס ומרים, כמבֹאר להלן, ז, א, א. – „השבויים“ – אלה הם האנשים, שלא הקדימו לברוח אל הרומאים ונפלו בידם אחר כבוש העיר, וטיטוס עשה בהם כטוב בעיניו. – עזרת הנשים נצלה משרפת ההיכל ועכשו נעשתה למאסר בשביל השבויים. אפשר, כי רבים לא נגעו בלחם הרומאים, שהיה טמא בעיניהם, ומה גם במקום הקדוש שנאספו בו, – עד שגועו מהם ברעב אחד־עשר אלף איש! – ג. „בכל עת המלחמה“, כנראה, במלחמה על ירושלים (מספר שבויי הגליל ועבר־הירדן ויתר ארץ יהודה לא עלה בחשבון כאן). – כמובן מספר המתים – מאה ועשרה רבוא, מלבד הפליטים והשבויים, – הוא נפרז קצת (לפי דברי טציטוס – היסט' ה, י"ג – היה מספר כל הנצורים בירושלים שש מאות אלף). המעשה המסֻפּר כאן על־דבר מנין היהודים בשעת עליה לרגל בחג המצות נמצא גם בבריתא: „פעם אחת בקש אגריפס המלך לידע כמה מנינם של אוכלוסין. אמר להן לכהנים: הפרישו לי כוליא אחת מכל פסח ופסח! הפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כוליא כפלים כיוצאי מצרים, ואין כל פסח ופסח שלא היו עליו [יותר] מעשׂרה מנויין, חוץ ממי שהיה בדרך רחוקה או טמא“ (תוספתא פסחים, פרק ד), ועל־פי נוסחה אחרת אמר אגריפס לכהן־גדול: תן עיניך בפסחים, ונטל כוליא מכל אחד (פסחים, ס“ד, ע”ב). אגריפס זה הוא בלי־ספק אגריפס השני, שמסר את בקשת צסטיוס גלוס לכהן הגדול. כמובן הַמִּספר שבבריתא – וגם מספר יוסיפוס, הקטן הרבה מן הראשון, – הוא נפרז מאד. – ד. יוחנן פנה „כדל שואל“ אל הרומאים לבקש רחמיהם – בזה חלל את השבועה הנתונה ברגע האחרון, הוא לא מצא די אֹמץ בלבו לנפול על חרבו במעשה אלעזר בן יאיר – ונדון למאסר עולם.

פרק עשירי (תולדות ירושלים בקצרה). בדבּרו כמה פעמים נכבשה ירושלים, שכח המחבר את כבוש יהואש מלך ישראל (מלכים ב, י“ד, י”ג) ואת כבוש נבוכדנאצר הראשון (שם, כ“ד, י”ג) ואת כבוש תלמי הראשון מלך מצרים (קדמוניות, י“ב, א; נגד אפיון, א, סוף פרשה כ”ב) ועוד. – אין לדעת אם מצא המחבר מדרש לפניו, כי מלכי־צדק היה בונה ירושלים, ועל־ידו נקראה העיר שלם בשם ירושלים („שלם הקדושה“ או „שלם של הכּהֻנה“), או חִדש את הדבר על דעת עצמו. הַמִּספר ארבע מאות ושבעים ושבע שנה וששה חדשים מזמן כבוש דוד עד חרבן בית ראשון, בהתאם למספר הקודם, שחרבן העיר היה אחרי אלף תס“ח שנה וששה חדשים לבנינה, מראה, כי כבש דוד את העיר בתשע מאות וכ”א שנה לבנינה, אולם משני המנינים הבאים אחר־כך – אלפים וקע“ז שנה לבנין העיר, שהן אלף וקע”ט שנה לכבוש דוד, יוצא, כי עברו בין בנין העיר ובין כבוש דוד, על דעת יוסיפוס, תשע מאות וצ“ח שנה. מכאן ראיה, שצריך לתקן אחד המספרים וזהו המספר תע”ז שנה וששה חדשים – ובמקומו לכתוב ארבע מאות ושבעים שנה וששה חדשים (אמנם זהו המנין שמדד בו המחבר את זמן בית ראשון ב„קדמוניות“, י, ח, ה, וכנראה ערבּב שם את ירושלים בבית־המקדש). ואם נגרע מזה ת“כ שנות הבית הראשון, על־פי חשבון המחבר למעלה, ד, ח, יוצא, כי כבש דוד את ירושלים נ שנה קֹדם בנין המקדש, לאמר, שחשב המחבר את כל מלכות דוד עם עשר שנות שלמה הראשונות לאֹרך הזמן מבנין ירושלים עד גמר בנין המקדש, בעוד אשר בשמואל ב, ה, ו, כתוב, כי רק ל”ג שנה מלך דוד בירושלים. אמנם טעות זו מובנה. – בין החרבן הראשון ובין החרבן השני עברו, לפי חשבונו של המחבר כאן, אלפים וקע“ז שנה פחות אלף תס”ח שנה וששה חדשים, הַינו, תש“ח שנה וששה חדשים, ואם נגרע מזה שבעים שנות הגלות הראשונה – ישארו לנו תרל”ח שנה וששה חדשים, וזהו פחות חצי שנה ומ"ה יום ממספר ימי הבית השני – למעלה, ד, ח, – אם כן, יש בזה טעות קלה. – מובן, כי כל החשבונות האלה אינם אלא על חזקתו של המחבר, וחוקרי ההיסטוריה לא ימצאו בהם חפץ.

ספר שביעי: אחרי כבוש ירושלים    🔗

סוף שנת ד תת“ל – עד תתל”ג (תתל"ה) – 70 עד 73 (75)

פרק ראשון. א. עַיֵּן למעלה, ו, ט, א. חומת המערב עם המגדלים שמשו עכשו מקום־משכן לצבא הרומאי. שנים מן המגדלים האלה נתקימו עד היום הזה (עַיֵּן למעלה, ה, ד, ג ובהערה שם). – ב. מקום־תחנותו הראשון של טיטוס הריהו כאן, כנראה. „מחנה האשורים“.

פרק שני. א. המחבר אינו מזכיר, אם היה אגריפס המלך בקיסריה של פיליפוס, כשחגג שם טיטוס את חגי נצחונו ומגר את השבויים היהודים לחרב אחיהם או לטרף לחיות רעות. – ב. המחבר לא כבש את רגשות נקמתו על הפרענות של שמעון בן גיורא.

פרק שלישי. א. יום הולדת דומיטינוס אחי טיטוס היה כ“ה לחֹדש אוקטובר (סויטוניוס: חיי דומיטינוס, א) – כנראה, בראשית חשון שנת תתל”א. – מלבד שעשועי התגוששות בעלי־חרבות (מִשחקי גלדיאטורים) והתאבּקות עם חיות רעות ערך טיטוס עוד שעשועי־אש, שנשרפו בהם שבויי היהודים – מעין האוטו־די־פה של האינקויזיציה המאֻחרה. מספר הנהרגים במשחקים האלה – אלפים וחמש מאות – הוא רב ועצום מאד. בבארות חגג טיטוס את יום הולדת אביו (ביום י“ז נובמבר, סוף חשון או תחלת כסלו תתל”א) וערך עוד הפעם שעשועי־דם. – ג. לפי דברי המחבר ב„קדמוניות“ (י"ב, ג, א), נתן כבר סיליקוס הראשון (ניקטור) משפט אזרחים ליהודים בעיר אנטיוכיה, שיסד סמוך לשנת ג ת“ס – 300 לפני מנין א”ה. – אנטיוכוס הנזכר כאן דמה בהרבה למומר שני, טיבריוס יוליוס אלכסנדרוס, שהיה גם הוא בן ראש קהלת היהודים (באלכסנדריה). הוא היה בן מביש, שענה שקר באביו להפקיר את דמו וקנא במעשה המלך אנטיוכוס אפיפנס (שעל שמו נקרא) ובקש להכריח את היהודים בחזקת היד לעבור על דתם, – וביחוד קשתה ידו עליהם לחלל את יום השבת. זהו מעשה מיֻחד במינו, שקרה בראשית עלות אספסינוס על הארץ בחֹרף שנת תתכ“ז (67/66). – ד. הצרה הזאת מצאה את היהודים, כנראה, בזמן המלחמה על ירושלים בשנת תת”ל – 70.

פרק רביעי. ב. בספור מרד הגרמנים (יושבי בַּטַּוִּיָּה) יש סתירות בין דברי המחבר ובין דברי הסופרים הרומיים. ביחוד השתדל המחבר להאדיר את מעשי דומיטינוס, שהיה אוהב לשמוע דברי חֹנף ותשבחות חסרות כל יסוד. לפי דברי טציטוס (היסט. ד, פ"ה כו'⁴⁵¹) לא עשה דומיטינוס שום מעשה גבורה, רק בקש לפתּוֹת את המנצח צראליס להתקשר עמו יחד על אביו אספסינוס ואחיו. לפי דברי סויטוניוס (חיי דומיטינוס, א), נסע דומיטינוס אל גליה וגרמניה למרות עצת אוהבי אביו, כדי לקנות לו שֵׁם תהלה בגבורים כאחיו (הצר על ירושלים). – ג. הסרמטים ישבו בערבות אירופה המזרחית, והגיעו עד הנהר דנוביוס, הם התנפלו עכשו – בשעה שהיו הרומאים טרודים בכמה מלחמות – על נחלת הרומאים ובזזו אותה.

פרק חמישי. א. על נהר השבת ספּר גם פליניוס הרומי ב„תולדות הטבע“, ל“א, י”ח. ולפי דבריו נמצא הנהר בארץ יהודה, וששה ימים בשבוע הוא נעלם ושוטף ביום השבת. זהו יסוד האגדה הידועה על־דבר נהר סמבטיון, שבאגדת ישראל נהפך לזורק אבנים (הכונה: יבש ומפני זה מלא אבנים) בכל ימות השבוע ונח ביום השבת (כלומר: שוטף במנוחה). – ב. היוָנים אשר באנטיוכיה השתמשו בנצחון טיטוס על היהודים כדי להפטר מהיהודים אשר בקרבם; אולם טיטוס הראה הפעם, כי אינו רוצה להנקם ביהודי הגולה על מרד אחיהם אשר בארץ־ישראל וענה את בני אנטיוכיה תשובה נמרצה. – ה. בתאור האֶפּי של תהלוכת הנצחון יש הרבה מתאורי הקשוטים של מגן אכילס בשירת הומירוס, וכנראה הכיר המחבר את הָאִילְיַדָּה והשתמש בסגנונה. השלחן וספר־ התורה נמצאו גם על קשת הנצחון של טיטוס ברומי, שנשארה עד היום, אלא שכנראה הכניס הפַּסָּל אליהם שנויים וקשוטים שלא היו בהם. חג הנצחון הזה היה בחֹרף תתל“א – בראשית שנת 71 למנין א”ה. ז. בנין המקדש לאלילת השלום (Irene, Pax) היה בשנת תתל“ה – 75 למנין א”ה – (דיון קסיוס, דברי ימי רומא, ס"ו, ז), ומכאן ראיה, שכתב המחבר את ספרו במהדורה היונית לא קֹדם השנה הזאת. – מלבד זאת חִדש אספסינוס את מקדש יֻפּיטר הקפיטוליני, שחרב בשעת מלחמת־האחים ברומי (המחבר הכניס את המעשה הזה שלא בזמנו).

פרק ששי (כבוש מכור ויער ירדֵּי). א. צריאליס ויטלינוס (נ"א וֶטילֶנוס ויש עוד גרסאות), ראש הצבא בארץ־ישראל אחרי טרנטיוס רופוס (הַמֻּזכּר לעיל, ב, ב), לא הָזכּר קֹדם. צריך לחשוב, כי הוא נתמנה למפקד הלגיון העשירי וגם לנציב בארץ יהודה, ויש חושבים, כי זהו צראליס, שהיה קֹדם מפקד הלגיון החמישי (עַיֵּן לעיל, ג, ז, ל"ב; ד, ט, ט; ו, ב, ה; ד, ג). כנראה, בשנת תתל“א–71 בא במקומו נציב חדש, לוציליוס בַּסוס – הוא הכניע את המבצר הורדיון (Herodeion). והנה שני מבצרים נבנו על־ידי הורדוס ונקראו בשם הורדיון, האחד במקום שלפנים נצל הורדוס מידי היהודים הרודפים אחריו בברחו מפני אנטיגנוס (למעלה, א, י“ג, ח; כ”א, י) ושם נקבר הורדוס (א, ל"ג, ט), ומכיון שהוא רחוק ששים ריס מירושלים, הרי הוא מצפון לתקוע, ובלי־ספק הוא המצודה הירודיון, שנמצאה בידי האדומים ושמעון בן גיורא לא יכול לכבשה (למעלה, ד, ט, ה). המבצר הזה היה קטן למדי ונקרא בשם מצודה. לפי דעת החוקרים נמצא במרום הגבעה הנקראת עכשו גֶ’בִל אַל פְּרַיְדִס, בקרבת הכפר תקוע, ושם נשארו עוד שרידי המגדלים העגֻלים שהזכיר המחבר (א, כ"א, י. – עַיֵּן שירר, בספרו הגדול, חלק ב, הוצאה ג, ע' 390). המבצר השני שנקרא בשם הורדיון נמצא בדרום ארץ אדום (או בעבר הירדן?), בהרים הסמוכים לגבול ערב, ומקומו לא נודע. שירר חשב בצדק, כי המבצר ששגב בפני אספסינוס (למעלה, ד, ט, ט) ונכנע עכשו בשלום לפני בַּסוס (בשנת תתל“א–71, או בראשית האביב תתל”ב–72) הוא המבצר הנזכר ראשונה, בקרבת תקוע. אולם טומסן חשב (כנראה, בטעות) שזהו המבצר הדרומי (Loca sancta) עמוד 65, סימן 2. המצודה הורדיון היתה גם העיר הראשה בפלך מיֻחד שביהודה (למעלה, ג, ג, ה. גם פליניוס, תולדות הטבע, ה, י"ד). – המבצר מכוֹר (כפי שמנקדים על־הרֹב), או יותר נכון: מְכַוֵּר או מַכְוֵר, גם מַכְבֵּר, שהָזכּר כבר פעמים אחדות, נמצא בדרום עבר־הירדן אשר ליהודים, בהרים שבגבול ערב (ארץ הנבטיים. עיין קדמוניות. י"ח, ה, א). המקום הָזכּר גם במשנה (תמיד, ג, ח): „אמר רבי אלעזר בן דגלאי עזים היו לאבא בהר מכוור“ (במשנה שבבבלי תמיד, ל, ע“ב, נמצאה גִרסה משובשה: „בערי המכוור“, ובבבלי יומא, ל”ט, ע"ב: בהרי מכמר) ובשם כייר או מכמר בתוספתא ראש השנה, ב. – בתרגום יונתן על התורה (וכן גם בתרגום ירושלמי) נקרא יעְזֵר בשם מַכְוֵר (מְכַוֵּר. במדבר, ל“ב, א; ג, ל”ה) או מַכְבֵּר (מְכַבֵּר. שם כ“א, ל”ב), ואין זה מדֻיק, כנראה. ביונית נקרא: Μαχαιρούς. ונמצאה גם גרסה Μαχαβέρως ברומית Machaerus, גם נמצאה גרסה Machaveron (עַיֵּן שירר, חלק ב, עמוד 638 בהערה). לפי דברי פליניוס (תולדות הטבע, ה, ט“ז, ע”ב): „מכירוס הוא המבצר השני של ארץ יהודה (בחשיבותו) אחרי ירושלים“. החוקרים החדשים הסכימו ברֻבּם, כי זה המקום הנקרא עכשיו בפי הערבים מֻכַּוֵר, בין נהר ודי זרקא מעין (בצפון) ודי אל מוג’ב (הוא נחל ארנון, בדרום). אולם לא כל דברי המחבר מתאימים למקום הזה (שהוא קרוב יותר אל הים מדרך ששים ריס), ויש מבקשים את המקום הזה בהר הנקרא ג’בל עטרוס (הר עטרות, שהָזכּר במקרא יחד עם יעזר. במדבר, ל"ב, ג) מצפון־מזרח למקום הראשון. – ב. אלכסנדרוס הוא המלך ינאי. הריסת מבצר מכור על־ידי גביניוס (במצות פומפיוס) הזכרה גם אצל סטרבון בספר הגיאוגרפיה שלו, ט”ו, ב, מ. – ג. המקום בעֻרה הָזכּר גם אצל איסביוס, שהוא בקרבת קריתים שבמקרא (במדבר, ל"ב, ג), על נחל זרקא־מעין מצפון, צפונית־מזרחית לחמי־קלירהי, שהוא קורא להם בשם חמי־בעל־מעון (במדבר, ל“ב, ג; ירמיה, מ”ח, כ"ג). עַיֵּן בוהל, עמוד 123. – המעשה בשֹׁרש הזה (יש רואה בו מעין שֹׁרש דודאים – מנדרגורה) מסַמן את אמונת ההבלים של הזמן ההוא (כנראה נכבש המבצר בקיץ תתל"ב – 72). – ה. יער יַרְדִּי הוא אולי על־יד הכפר הנקרא יַרְדֵּן (למעלה, ג, ג, ה), בדרום הארץ. יערים עבֻתּים לא נמצאו בנגב – וכנראה, לא היה זה אלא חֹרשה. – יהודה בן ארי (או בן יאיר), אחי שמעון בן ארי, אחד מראשי הקנאים, הצטַיֵּן במלחמות שבהר־הבית (למעלה, ו, א, ח). – ו. ליבריוס מקסימוס היה עוזרו של בסוס ופקיד על מסי המדינה. הפקיד הזה נעשה אחר־כך נציב במצרים. – הקיסר צוה למכור (או להשכיר) את הקרקעות שלא היו להם בעלים, וכנראה היו הקונים או החוכרים ברֻבּם יהודים, ועל־כן שוב צמח במשך שני דורות ישוב גדול של יהודים בארץ יהודה ההרוסה. – המקום אמאוס במרחק שלשים ריס מירושלים אינו העיר הידועה, שהיתה ראש פלך ביהודה, כי־אם מקום אחר וקרוב יותר אל ירושלים; עכשו נקרא המקום עוד בשם הרומי קַלָּנִיָּה (=קולוניה). עַיֵּן שירר בספרו הגדול, חלק א (הוצאה ג), עמוד 640 וכו'. המס ליֻפּיטר הקפּיטולוני הָזכּר גם אצל דיון קסיוס, „דברי ימי רומי“, ס"ו, ז, ושם מבֹאר, שהיה שני דינרים לגלגֹלת.

פרק שׁביעי. א. השנה הרביעית לאספסינוס החלה בסוף שנת 72 למנין א“ה (בחֹדש חשון או כסלו תתל"ג), ואפשר כי מנה כאן המחבר עוד מאמצע הקיץ הקודם, כשקראו הלגיונות את אספסינוס למלך. המעשה המסֻפּר כאן קרה אפוא לא קֹדם סוף הקיץ של שנת ד תתל”ב–72. פַּיְטוּס (Paetus) הנציב נשלח אל סוריה בקיץ שנת תת"ל (עַיֵּן למעלה, ג, ד). אנטיוכוס מלך קומחי ובנו אפיפנס כבר הָזכּרו למעלה (ה, י"א, ג וכו'). – ד. האלנים היו שבט חזק ממשפחת עמי הערבה, שהגיע סמוך לראשית מנין אֻמות־העולם אל ארץ הסקיתים אשר בערבות אירופה המזרחית (עַיֵּן למעלה, פרק ד, ג). – גם סופרי הארמֶנִים והגיאורגיים (הגורזיים) מַרבּים לספּר על־דבר שערי הברזל שהקים אלכסנדרוס הגדול לסגור את מעברי הרי קוקז הרמים כנגד הנודדים הבאים מן הצפון. – בימי־הבינים האמינו היהודים והערבים, כי אלכסנדרוס מוקדון סגר בשערי ברזל על גוג ומגוג, ובשעת יום־הדין יפרצו העמים האלה את השערים.

פרק שׁמיני (מצור מצָדה). א. בַּסוּס מת, כנראה, בסוף שנת 72 (תתל"ג) ועל מקומו בא נציב חדש. אלעזר הנזכר כאן הוא הוא אלעזר בן יאיר (קרובו של מנחם הסיקרי, שהומת על־ידי לוחמי־החרות בירושלים), שברח אל מצדה (למעלה, כ"ב, א, ט). על־דבר מעשי אנשי אלעזר כבר שמענו בספר ד, ז, ב (הם התנפלו על עין־גדי וערכו שם מטבח והוציאו את כל השלל). מהאמור כאן אנו למדים, שיושבי העיר הזאת נחשבו בעיניהם לרודפי שלום, שהֻתּר דמם וממונם. המשפט שהוציא המחבר על התקופה ההיא אינו שׂם פדות בין טובי העם ובין ה„שודדים“ – אלה ואלה השחיתו דרכם וכֻלם הביאו לידי הפֻּרענות הגדולה. על־דבר הקנאים ושֹׁרש הכנוי הזה עַיֵּן למעלה, ב, י“ז, ט, בהערה. – ג. המבצר מְצָדָה (ביונית מַסַּדָּה) נמצא בקצה דרום־מזרח של מדבר יהודה, יותר נכון, במזרח הנגב בקרבת חוף ים המלח, וכל החוקרים החדשים הסכימו, כי זה הוא המבצר שהתנשא לפנים בראש גבעת־הסלעים התלולה הנקראה עכשו אל־סֶבָה. והנה בארץ שבין זיף ומעון במערב ובין עין־גדי במזרח נמצאו גבעות שנקראו בימי קדם בשם מְצָדות ושם היה מקלט לכל מרי־נפש ופליטים (שמואל א, כ“ג, י”ד; י“ט; כ”ד; כ"ד, א). ומכאן לומדים אנו, כי גם הסלעים התלולים מדרום־מזרח למקום הזה נקראו גם הם מצָדות, והאחד המיֻחד שבהם הוא הסלע הגבוה והרחב, שהוקם עליו המבצר המכֻנה מְצָדָה. החוקרים שׁתִּיְּרו את המקום הזה במאה האחרונה השתוממו על הדיוק שבדברי יוסיפוס בנוגע לתנאי המקום. באמת מצד מזרח גבעת מצדה היא זקופה מאד, ויש במראה הנפתח למטה כדי להחשיך את עיני המסתכל בו. עקבות הדרך העולה למעלה בנפתולים, היא „הנחש“, עוד נִכּרות עד זמננו (בוהל, עמוד 185), ויותר ממנה נִכּרת הדרך השניה, שהוליכה אל ראש הגבעה ממערב – או מצפון־מערב. בדרך זו עלו רֹב התַּיָּרים אל ראש הגבעה ויש מי שמצא את הדרך קשה מאד. הקף הגבעה קרוב לשבעה ריסים, כדברי המחבר, ובראשה נמצאו עוד חרבות ארמון המלך הורדוס עם מרצפת אבני צבעונים קטנות ויפות מאד ובורות־מים רבים וברֵכות גדולות – ד. האויר של מצדה הוא אויר יבש מאד, ועל־כן לא התקלקלו המזונות הצבורים במשך מאה שנה. וגדולה מזו ראינו בקברות המצרים העתיקים, ששם נשמרו גרעיני החטים ארבעת אלפים שנה ויותר, אם גם פסקה חיוניותם. – ה. את הרמה, שקרא המחבר בשם „הלבנה“, גלו החוקרים התַּיָּרים במורד המערבי של גבעת מצדה. – אלעזר ואנשיו לא עצרו כֹח להפריע את עבודת הסוללות של הרומאים, כי היו מתי־מעט, כמו שבאר המחבר למטה, בעוד אשר שר הצבא הרומאי יצא עם לגיון שלם מלבד גדודי־עזר למלחמה על המבצר. – ו. אלעזר בא לעורר את אנשיו בדברי כבושים, שיראו בשׂרפת החומה אות נקמת אלהים ויקבלו עליהם את דינו וימותו מות בני־חורין. – ז. כראות אלעזר, כי דבריו לא עשו את הרשׁם הרצוי על כל חבריו, פנה אליהם בתוכחת קשה. דברי אלעזר על חיי הנשמה בגוף קרובים לדעות האסיים (ב, ח, י"א) ולמחשבות הפילוסופים היוָנים המאֻחרים מבית־מדרשו המחֻדש של אפלטון. אפשר, כי המחבר קשט אותם במעטה יוָני („חלק האלהים והחלק הנפסד“, תּפקיד־התנועה של הנשמה בגוף וכו'), כי יש בה מגיעים אחדים מהוִכּוח הידוע של אפלטון „פידון“. הרעיון, כי הנשמה משתחררת מן הגוף בשעת הַשֵׁנה ובאה בסוד אלהים, הוא גם קרוב להשקפת ישראל העתיקה, כי האלהים נגלה לאדם בחלום הלילה (ביחוד החלום הנבואי של יעקב. בראשית, כ“ח, י”ב וכו'). – גם הסופרים היונים והרומאים ספרו על־דבר הפילוסופים ההודיים הנקראים בשם קַלנים או גימנוֹסוֹפִיסְטִים, שמסרו עצמם ברצון למות שרֵפה, כדי לעזוב את הבלי העולם הזה. – היהודים אשר בקיסריה נהרגו ביום השבת, כי ביום שהמיתו לוחמי־החֹפש שבירושלים את שרידי המצב הרומאי, (עַיֵּן לעיל, ב, יז, י; י"ח, א), ומכאן אנו למדים, כי התנפלו עליהם היונים פתאֹם והמיתום, טרם יכלו להגן על עצמם; בודאי עזר פלורוס ליונים במקרה הזה ולא נתן ליהודים לעמוד על נפשם. על רצח היהודים בבית־שאן עַיֵּן ב, י”ח, ג–ד. בדמשק נהרגו, לפי דברי המחבר, רק עשרת אלפים (וחמש מאות) יהודים (עַיֵּן ב, כ, ב) ובאלכסנדריה של מצרים – חמשים אלף יהודים (שם י"ח, ח), ואפשר כי גם ביתר ערי מצרים נהרגו יהודים רבים. – נאֻמי אלעזר, הראשון והשני גם־יחד, הם מכלל הנאֻמים היותר נפלאים בספר „מלחמת היהודים“. אמנם המחבר לא נמצא בצבא הרומאים החונה על המצדה – כי אלמלי זה, היה בודאי מודיע את הדבר. אולם דוקא הפרטים על־דבר המבצר הזה הם מדויקים מאד, ומכאן ראיה, שקִבּל את הדברים מפי עדי־ראִיה משכילים ונבונים. את תֹּכן נאֻמי אלעזר קבלו הרומאים מפי האשה החכמה, קרובתו של אלעזר, ששמעה את הדברים היוצאים מפיו (עיין להלן, ט, א–ב), ועדי־הראיה מסרו את הדברים למחַבּר, על־כן, כמובן לא רשם את הנאֻמים כפי שיצאו מפי אלעזר מקרוב, אלא על־פי עד מפי עד ומסר אותם „כמו שצריכים היו להיות“. על־כל־פנים הנאֻמים של אלעזר בלי־ספק נאמרו באותה שעה, ואם גם לא בצורה זו, והמעשה הרב של מגִני מצדה מוכיח על הרֹשם הגדול שעשו דברי אלעזר.

פרק תשיעי (קץ גבורי מצדה). א. בפרשה זו – כמו בפרק הקודם – מתאר המחבר את הדברים ברגש ובכשרון אמנותי גדול. הוא מעביר לפנינו לא את המעשים בלבד, כי־אם גם את המניעים הנשמתיים של גבורי מצדה; הַצַּיָּר־האמן שבמחבר לא יכול לוַתּר על פרשה דרמטית ופסיכולוגית כזו מבלי להכניס אליה מכֹּח היצירה שלו. מעצמה עולה לפנינו הסתירה שבין רוח הפרשה הזאת ובין רוח הפרשה על־דבר המעשים במערה ביודפת (למעלה, ג, ח, ד–ז). ארבעים האנשים שהיו עם המחבר במערה בקשו אותו הפתרון ממש, שמצאו אותו אלעזר ואנשיו – אולם בעיני המחבר נדמו לא לגבורים, כי־אם לשוטים ולחַטאים. אז היה הוא בעצמו נוגע בדבר – ולא רצה במות, ועכשיו בתור סוקר העומד מן הצד, לא יכול לכסות על ההתפעלות למראה הנאדר הזה ותאר אותו בחִבּה מסֻימה. – כבוש מצדה היה בט“ו–ט”ז ניסן, ורֹב החוקרים הסכימו, ששנת המאורע היתה ד תתל"ג – 73 (ויש מי שחושב, כי היה הדבר בשנת תתל"ב – 72).

פרק עשׂירי (מהומות באלכסנדריה של מצרים וסגירת בית־חוניו). א. המאורעות בארץ־ישראל הביאו לידי תוצאות רעות גם בשביל יהודי הגולה, אף כי בדרך־כלל לא רצו הרומאים להנקם ביהודים האלה (שמסבה מובנה שנאו את המורדים בארץ־ישראל עוד יותר מן הרומאים, כפי עדות אלעזר בן יאיר (למעלה, פרק ח, ז) על מעשי אחיהם שבארץ־ישראל. בקרב היהודים האלה שלטה התרגזות גדולה על חרבן בית־המקדש, ובדבר הזה השתמשו פליטי הקנאים שנדחו לכל רוחות השמים ובכל מקום רצו לעורר מרידות כנגד הרומאים. ואמנם המעשים שהיו בימי טרינוס (משנת ד תתע“ה, 115 למנין א”ה, ואילך) מראים לנו, כי היה הקרקע מֻכשר בשביל מרידת יהודי הגולה במקומות שישבו בהמונות צפופים. אולם בזמן שהמחבר דן עליו לִמד הנסיון המר של המרד ביהודה את כל יהודי הגלות לכבוש את כעסם. ואף־על־פי־כן ערבו פליטי הקנאים את לבם להפיץ את רעיון עבודת־אלהים הקשור עם סרוב לקבל מלכות בשר ודם בקרב יהודי אלכסנדריה, ובזה הביאו עליהם סכנה גדולה. הם השתמשו – לפי דברי המחבר – באמצעים המנֻסים בארץ־ישראל והמיתו את מתנגדיהם בלאט, עד שנאספו עליהם כל היהודים שבאלכסנדריה ומסרו אותם בידי הרומאים. כאן מודה המחבר, כי לא היו אלה „שודדים“ ו“מורדים“ סתם, כי־אם אנשים גבורי־אמונה וקנאים לדעותיהם, ותחת סבל הענויים היותר נוראים לא בגדו באמונתם. – ב. אספסינוס נוכח לראות, כי המרכזים הדתיים דינם לההפך בזמן מן הזמנים למרכזי תנועות מדיניות, ועל־כן גמר בדעתו לסגור את מקדש היהודים במצרים, הנקרא במשנה „בית חוניו“ (מנחות, י"ג, ט) ובנוסחאות שונות „בית נחוניון“ (עַיֵּן במשנה של הירושלמי, הוצאת W. H. Lowe, קמברידג' 1883, עמוד 163). על־דבר חוניו בונה הבית הזה סִפּר לנו המחבר ברחבה בספר „קדמוניות“, י”ג, ג, ושם מבֹאר, שהיה חוניו זה בן חוניו השלישי, אחיו של חוניון־מנלאוס (עַיֵּן שם, י"ב, ה, א; ט, ז; ועַיֵּן עוד שם, כ, י, ג), כלומר, לא בנו של שמעון, כמו שכתוב כאן, אלא נכדו של שמעון הצדיק. אולם למעלה, א, א, א, כנראה חושב המחבר, כדבריו כאן, שהיה חוניו בנו של שמעון. גם בבריתא המובאה במנחות, ק“ט, ע”ב, מבֹאר, כי חוניו שהלך לאלכסנדריה של מצרים היה בנו של שמעון הצדיק ונדחה מן הכהֻנה. – ג. העיר המצרית הליופוליס במצרים התחתונה, שהיתה עיר הכהנים ומקום מקדשי מצרים ומצבות מפֻרסמות, נקראה במצרית „און“ (בראשית, מ“א, ג; יחזקאל, ל, י”ז), אולם כבר בימים קדמונים נקראה גם לכבוד אלהי השמש, שעבודתו היתה שולטת שם, בשם „בית־שמש“ (ירמיה, מ“ג, י”ג), וזאת היא גם הוראת השם היוני. – חוניו בנה את המקדש בקרבת עיר האריות (לאונטופוליס) שבמחוז בית־שמש. – המנורה לא היתה אלא נברשת. – בתור כהן ירושלים התיחס יוסיפוס בבטול אל בית־חוניו (עַיֵּן גם „קדמוניות“, י"ג, ג, ב). נבואת ישעיה שהזכיר המחבר כאן היא הפסוק ישעיה, י“ט, י”ט. הקיצוניים שבחוקרי הזמן החדש שערו, כי הפסוק הזה נכתב רק אחר בנין בית חוניו ולפי זה המעשה המסֻפר על־ידי המחבר ב„קדמוניות“, י“ג, ג, א–ב, הוא בדוי. אולם מיום שנתגלו האפיפורין של יֵב (אלפנטיני) הסכימו החוקרים, שהפסוק הזה והסמוכים לו נוספו בספר ישעיה בראשית ימי בית־שני. כנראה קראו בני דור חוניו והבאים אחריו במקום „עיר ההרס“ המֻזכּרה בישעיה, י”ט, י“ח – עיר החֶרֶס (לאמר, עיר השמש) ופֵרוש הפסוק בדרך זו היה ידוע גם לבעלי התרגום ולחכמי התלמוד, וכן כתוב בגמרא מנחות, ק”י, ע“א: „מאי עיר החרס יאמר לאחת? – כדמתרגם רב־יוסף: קרתא דבית־שמש דעתיד למחרב“ (הוא רצה אפוא לקַיֵם את שתי הגרסאות). – ד. שעת סגירת מקדש חוניו היא כנראה ד תתל”ג–תתל“ד, 73 למנין א”ה. זמן מות הנציב לופוס לא נודע בדיוק.

פרק י"א. א–ב. המעשה המסֻפּר כאן הוא סתום במקצת. אין אנו יודעים את הסִבּה שהביאה את הנציב הרומאי לחשוד ביהודי קיריני כי הם רוצים למרוד ברומאים. אמנם ב„חיי יוסף“ ספר המחבר, שהצליח הסיקרי יונתן להתקשר על הרומאים עם אלפים מיהודי קיריני – ופה מבֹאר, שהאנשים לא הזדַּינו בכלי־נשק. – לפי דעת המחבר רצה הנציב של ארץ קיריני, קטולוס, להראות לקיסר, כי גילה קשר גדול כנגד הרומאים, שלקחו חלק בו לא יהודי קיריני לבד, כי־אם גם טובי יהודי יתר מקומות הגולה. הנציב לא רדף בזה אחרי הבצע, כי לא לעצמו, רק לקיסר החרים את נכסי הנאשמים, אולם רצה להתפרסם בתור מושיע ארצו ומחַזֵּק השלום. הספור מטיל אור על הליכות הזדון והרצח של הנציבים הרומאים, – אחרי שהמית הנציב שלשת אלפים מעשירי היהודים, אנשים נקיים בלי משפט – פטר אותו הקיסר מלתת את הדין. – ג. כדי להצדיק את מעשהו ביהודי קיריני רצה הנציב להראות, כי הקשר היה גדול מאד וגם יהודי יתר הארצות השתתפו בו. על יוסיפוס העליל – על־ידי יונתן הסיקרי – שפזר מכספו להכין נשק למורדים. לפי דברי המחבר ב„חיי יוסף“ (לעֻמת־זאת מבֹאר כאן, שלא היה שום נשק ליהודי קיריני). אולם הקיסר לא רצה לשפוך עוד דם נקי כדי לכסות על תועבות הנציב ועל־כן עשה חקירה ודרישה ופטר את כל הנאשמים. – הדבר הזה היה, כנראה, בשנת תתל"ד – 74. הדם השפוך בקיריני לא נשכח בקרב היהודים, ובימי טרַינוס – אחרי ארבעים שנה – קראו למרידה גדולה כנגד הרומאים במדינה הזאת. – ה. המחבר חתם את הספר במהלל תכנו (מצד האמת שבו) כדרך רֹב המחברים היונים. על־דבר האמת הזאת דברתי בארֻכּה במבוא הספר.

 

לוח מאורעות המלחמה: על־פי ספר מלחמת היהודים    🔗

שמות החדשים המקדוניים בהתאמה לחדשים העברים    🔗

ג“א תתכ”ו – 66 למנין אֻמות־העולם    🔗

ג תתכ“ז – 66–67 למנין א”ה    🔗

ג תתכ“ח – 67–68 למנין א”ה    🔗

ג תתכ“ט – 69 למנין א”ה    🔗

ג תת“ל – 70 למנין א”ה    🔗

ג תתל“ב או תתל”ג – 72 או 73 למנין א"ה.    🔗