בגידת הכהנים / משה בילינסון

א    🔗

אירופּה חיה – זה כמה עשרות בשנים – חיים ציבּוּריים ורוּחניים עלוּבים מאד. כך סבוּר אחד מאנשי-הרוּח הצרפתיים, סופר מזהיר, בֶּלֶטריסט, פילוסוף, מחבּר מסות מרובות על המחשבה, האמנוּת, החברה של זמננוּ, ג’ולין בּנדה¹. הרע שבחיינו הוא “בתאוה הפּוליטית” – התאוה הגזעית, המעמדית, הלאוּמית, המקימה איש על אחיו. היא הגיעה בזמננו לרום פּסגה אשר תולדות האנושיוּת לא ראו כמוה. היא תקפה מספּר אנשים עצוּם. בשנים עברו היו אך קבוּצות קטנות מעורבות בעניני הפוליטיקה – היום אפשר להגיד שאין איש חפשי ממנה. האנשים בעלי התאוה המשוּתפת, מרגישים את עצמם קשוּרים עם חבריהם ללא-מספּר (לדוּגמה: מעמד הפּועלים). התאוה ההמונית הזאת היא חד-גונית, פשוּטה, שוה לכל אדם. הכל אומרים וחושבים כאיש אחד. מטרתה של התאוה נעשׂתה מסוּיֶמת וקוֹנקרטית (לדוגמה: הסוציאליזם). היא אינה יודעת עוד גאוּת ושפל, אינה שובתת אפילוּ רגע אחד. כל שאר ההרגשות נסוגות אחור מפני הפוליטיקה: היא קודמת לכל, בכל מקום היא, אך ורק היא, מיליוני בני אדם שואבים מעתון יומי, כל בוקר ובוקר, את חומר הדליקה לתאוותיהם. ועוד נולדו בימינו שתי תאווֹת פּוליטיות חדשות, אשר העבר לא ידע אותן. הראשונה: הלאוּמיוּת היהוּדית. בעבר היו היהודים כופרים באופי המיוּחד, אשר אויביהם היו מיחסים להם – היום הם מכריזים על האופי המיוּחד הזה, כאילו בשׂמחה וּבגאוה. ההתנהגוּת הזאת אוּלי היא עדינה יותר מהתאַמצוּת היהוּדים האחרים להשכּיח את גזעם. אך עוּבדת התאוה החדשה, מבדילה בין אנשים, נשארת בתקפּה. התאוה החדשה השניה, פרי זמננו, היא “בּוּרגנית”. לפנים היתה הבּוּרגנוּת כאילו מתבּיישת מפּני אנוכיוּתה, והיום היא מלאה הכּרת עניניה, מכריזה על אנוכיוּתה בקול רם, דורשת שהאנושיות כולה תשתחוה לפניה.

בין כל התאוות הפוליטיות תופסת מקום מיוּחד התאוה הלאוּמית. בהיותה נחלת המלכים והמיניסטרים בלבד, היתה קשוּרה בענינים ממשיים – היום, בשביל ההמונים, היא כאילו כוּלה ענין של גאוה. כל עם מתיצב מוּל השאר בשׂפתו, באמנוּתו, בספרוּתו, בפילוסופיה שלו, בתרבּוּתוֹ. הפּטריוֹטיוּת שבימינו נעשתה רומנטית-היסטורית. העמים רוצים להרגיש את עצמם בעברם, הם מיחסים את שאיפותיהם לאבותיהם, הם מבססים את דרישותיהם ב“אלפי שנה”, ב“זכוּיות היסטוריות”. התאוה הלאוּמית נעשתה למיסטית, לדתית. על כן יש עוד להוסיף שתאוות פּוליטיות שונות, שהתקיימו קודם בלי קשר כל שהוא עם הלאוּמיוּת הנפרזת, הולכות וּמתמזגות אתה. כאלה הן ביחוּד האַנטישמיות, שׂנאַת הבּוּרגנוּת לפועלים, התנוּעה האַנטי-דמוקרטית. בכל עם גדל מספּר האנשים החושבים שמועיל להם להשתייך לעם חזק – לא רק אנשי התעשיה והעסקים הגדולים אלא גם סוחרים קטנים, בוּרגנים זעירים, רופאים, עורכי-דין, אמנים, פּועלים סוברים שחשוּב להם, לשם עסקיהם הפּרטיים, להיות אזרחי חברה בעלת כוח ושלטון.

כל התאווֹת הפּוֹליטיות הזדיינוּ ב“תורות” אשר בעזרתן מוכיחה כל אחת מהן, כי היא היא הכוח הטוב בעולם וזאת המתנגדת לה היא כוח הרע. התאוה הפּוליטית מתפּשטת על מוּסר, חכמה, אֶסתטיקה. האַנטישמיוּת, הפּאנגרמניוּת, התנוּעה המונארכיסטית הצרפתית, הסוציאליזם, אינן תנוּעות פוליטיות בלבד. הן שואפות לכבוש את המוּסר, את הספרוּת, את הפילוסופיה וכו'. שני חידוּשים הוּכנסוּ ל“תיאורטיזציה של התאוה” הזאת: כל אחת מהתאוות הפּוליטיות מכריזה שהיא מתאימה ל“מגמת ההתפּתחוּת”, ל“מהוּת ההיסטוריה”, כל אחת גילתה “חוק היסטורי” משלה אשר בחסוּתו מוּבטח לה הנצחון, וּממילא – התאוה המתנגדת לה עומדת בניגוּד להיסטוריה. החידוּש השני הוא בהכרזה שהיא, תאוה פוליטית פלונית – ואך היא – מבוססת על המדע, “תוצאה מההסתכּלות המדוּיקת בעובדות”.

תוכן התאוה הפּוליטית שתקפה את האנושיוּת הוא ברצון קבוּצות האנשים להאָחז בכל הטוב של העולם הזה (או לשמור עליו) וּלהרגיש את עצמם כמוּבדלים, כשונים מאנשים אחרים. “הריאַליוּת” השתלטה על נפש האדם. התאוה הפוליטית, ביחוּד זאת הלאוּמית, היא תאוה ריאַליסטית. ואין זה מפחית כלוּם מכוחה, אדרבה, מוסיף לה הרבה אם את הריאַליוּת הזאת עושים אלוֹהוּת. המדינה, המולדת, המעמד הנם היום כגילוּי אלוהוּת. לרבים הם גם אֵל יחיד. האנושיוּת נעשתה יותר ריאַליסטית ועם זה יותר דתית מאשר בכל תקוּפה אחרת.

הריאַליוּת הזאת איננה בעצם חידוּש של זמננו. ואולם עד עכשיו לא הייתה אלא נחלת ההמונים. במשך אלפי שנים, עד תקופתנו אנו, התקיימה שרשרת בלתי פוסקת של פילוסופים, אנשי דת, מלוּמדים, אמנים, אשר עמדו בניגוּד לריאַליוּת ההמונים. היה מעמד מיוּחד – נקרא לו “מעמד הכּהנים” – אשר פעוּלתו הייתה חפשית ממטרה מעשית. הם חיפשׂו ומצאו סיפּוּק לנפשם אך באמנוּת, במדע, בהגיה מטפיסית כשהם לעצמם. הם כאילו היו אומרים: “מלכותנו אינה מן העולם הזה”. הכּהנים לא הפריעוּ ל“הדיוטות” למלא את העולם ברעש שׂנאתם ואוּלם הם הפריעו לעשות את השׂנאה הזאת דת. האנושיות עשׂתה את הרע ואוּלם כיבדה את הטוב. הסתירה הזאת היתה לכבוד המין האנושי, כי היא היתה הסדק אשר באמצעוּתו אפשר היה להם לרוח ולתרבוּת להכּנס לעולם. בסוף המאה התשע-עשרה חל שינוּי יסודי – “הכּהנים” הצטרפו למשׂחק התאוות הפּוליטיות.

גם בעבר היו בין “הכּהנים” אנשים אשר לקחו חלק בחיים הפּוליטיים. ואוּלם אלה היו יוצאים מן הכלל. הרוב המכריע - סוֹקרטס, שפּינוזה, ווֹלטֶר, לייבּניץ, קפּלר, פּאסקאל, מוֹנטֶסקיה, דֶקארט, ניוּטוֹן, גליליי, רנאן, בֶּקוֹן, הוּגוֹ, טֶן – או שהיו אומרים כגֶתֶּה: “נשאיר את הפּוליטיקה לדיפּלומטים ולאנשי הצבא”, או אם היו גם מעורבים בחיים הפּוליטיים, התיחסו אליהם, כווֹלטר, בספקנוּת רבּה, השוללת את אש התאוה. כיום הרוב המכריע של הכּהנים – די להזכיר שמותיהם של מוֹמזן, טריצ’קה, ד’אנוּנציוֹ, קיפּלינג, מורה, בּארֶס, סוֹרל, הגל, ניצ’שה², בּרגסון, בּורג’ה, מארכּס – יצאו לתרבּוּת רעה של התאוה הפּוֹליטית על כל קויה האופיניים; רצון הפּעוּלה, השאיפה לתוצאה בלתי-אמצעית, הדאגה היחידה למטרה, הבוּז לנימוּקים, ההפרזה, השנאה. הכּהנים בגדו בתפקידם ובתעוּדתם, שכּל עיקרם אינו אלא בפוּלחן האמת ובצדק בלבד.

רק זמננו הוא שראה את אנשי המחשבה מכריזים, כי הפּטריוֹטיוּת שלהם אינה זקוּקה לבדיקת השׂכל, וכי “המולדת הנה צודקת גם שאינה צודקת”. רק זמננו הוא שראה את אנשי המחשבה מכריזים לבוגד את כל מי ששומר על חופש משפּטו, רק זמננו ראה את הרוב המכריע של אנשי הכּנסיה מצטרפים להרגשות לאוּמיות בתאוה כשאר האנשים. ה“כּהנים” מפיצים שנאה ובוּז לכל “העומדים מחוּץ למחנה”, לכל מי שאינו שייך “לאנשי שלומנו”. הכּהנים המוֹדרניים עשו את הלאום אלוהוּת ואת עמם עשו למגדל המתגרה בשמים. הם מתאמצים להלבּיש את מחשבתם “צוּרה לאוּמית” המתנגדת לצוּרות העמים האחרים: “הלאמת המחשבה”. הם מכריזים, כי עבודתם הרוּחנית יכולה להיות פּוריה אך בתנאי שהם לא יעזבו את אדמת המולדת – מפּני שוּם דבר אינם מפחדים במידה יותר גדולה מאשר מ“תלישוּת” מן הקרקע. הם מכניסים את התאוה הפּוליטית לפעוּלתם, לאמנוּת, לפילוסופיה, למדע. עוד אפשר להבין שכזאת יעשו פּייטנים, מחבּרי מחזות ורומנים, כלומר אמנים אשר שלטון ההרגשה טבעי להם. ואוּלם גם מלומדי היסטוריה, גם מבקרים, גם הפילוסופים, אנשים אשר “ההדיוטות” מתיחסים אליהם בכבוד מיוּחד ומשוּם כך השפעה מיוּחדת להם ואחריוּת מיוּחדת עליהם, גם אלה נעשו לפוליטיים, גם אלה אינם משרתים את האמת אלא את “שר האוּמה”. לפי “הכּהנים המודרניים” קובע המועיל את היפה והצדק. הם לימדו את העמים להעריך קודם כל את הדברים המבדילים אותם מן האחרים – את היצירה הפּייטנית, את האגדה, באשר אלה “לאוּמיות” וּמבדילות יותר ממדע והסתכּלוּת שׂכלית. הם לימדו את העמים לכבּד את אָפים במידה שהוא מבדיל אותם מן האחרים, ולא רק בשׂפה, באמנוּת, בספרוּת, אלא אף בתלבּוֹשת, בדירה, ברהיטים, באוכל. הלאוּמיוּת הוּכרזה להופעה אשר אין להוציא ממנה שוּם פּרט ויש לקבל באהבה את הדברים הצודקים והבלתי צודקים, היפים והמכוערים, הגדולים והפּעוּטים שבּה – לפי דברי אחד מנביאי זמננו: “הטעם שלנו אם טוב ואם רע, טעמנו הוא, ואין לנו שופט וּמופת זולתנו אנו”. אותו דבר – המעמד. אנשי המעמד מטיפים לעולם הבּורגני (או לציבור הפּועלים) שאסור להם לחפּשׂ את המשוּתף להם עם כל בני-האדם ועליהם להתבּודד וּלהדגיש את הניגוּדים בכל עמקם, כי ההתבּדלוּת הזאת היא היפה והעדינה וכל רצון האיחוּד הוא סימן לחוּלשת המחשבה, למוֹרך לב, לשפלוּת. אנשים גדולים, אמנים פילוסופים, קמוּ לנו ללמדנו שכּל עם ועם חייב לעבּד לו תפיסת-מוּסר משלו, לפי “הגניוּס” המיוּחד לו, לפי מצבו הגיאוגרפי, לפי מאורעות תולדותיו, לפי תנאיו המיוּחדים, על כל מעמד ומעמד לעבּד את אַמת-המידה משלו לטוב ולרע, לפי צרכיו, מטרותיו, תנאיו המיוּחדים – וכל הדיבוּרים הללו על “מצפּוּן בן-אדם כמו שהוא”, על “הצדק כשהוּא לעצמו”, על האנושיוּת“, נחלת רפי-רוּח ורפי-שׂכל הם. בחריצוּת מיוּחדת העמידו “הכּהנים” לעמוּד הקלוֹן את מוּשג “האמת האוּניברסלית”: כמספּר העמים מספּר ה”אמתות" – אמת צרפתית וגרמנית, אמת בּוּרגנית וּפועלית. “האמת” מתחלקת גם לפי זמנים ותקוּפות. יש “אמת” של ימים קדמונים, ושל ימי הבּינים, ושל זמננו ושל זמנים העתידים לבוא. וכל אחד מתאמץ להיות בהתאמה עם “אמת זמננו” דוקא, ואינו מחפּשׂ יותר את היופי והצדק אלא את “יפי דורנו”, את “צדק שעתנו”.

“הכּהנים” העמידו את הענינים הקונקרטיים, את הכוח הפיסי במרום ערכים המוּסריים והורידו בעיני האנשים את הקנינים הרוּחניים, את הערכים הבלתי-מעשׂיים. הם הכריזו שאין על המדינה להיות צודקת אלא חזקה. ובהאמינם, ברוּבם הגדול, שאך המדינה בעלת “יד חזקה” יכולה להיות בעלת כוח, הם מהללים את המשטר האבטוקרטי, את הכניעה העורת לפני השלטון ומחללים את המוסדות המיוּסדים על חופש, הסכּמה והסבּרה. על אחד צריך לעמוד כחייל על מקומו, לפקוּדת הרשוּת, מבלי שישאר מקום כל שהוא לרצון היחיד. ביחוּד אין למדינה לחשוב על הצדק ו“שטוּיות” דומות לו ביחסיה עם מדינות אחרות. לתורות כאלה נתנו ה“כּהנים” אופי מוּסרי. הריאַליסטים המודרניים הנם מוֹראליסטים של הריאַליוּת. כל פעוּלה, העושה את המדינה לחזקה, היא, לפי תורתם, ממילא מוּסרית. הרע המשרת את הפּוליטיקה חדל להיות רע ונעשה לטוב. ה“כּהנים” אמרו לבורנים ולפועלים: תתארגנו, תתחזקו, תִפסו את השלטון או שִמרו עליו אם כבר זכיתם בו, תבוזו לרחמנוּת, לצדק ביחסיכם עם מעמדות אחרים – ותעשו כל זה משוּם שכּך דורש המוּסר, כך דורשת האֶסתטיקה. לרצות להיות צודק סימן הוא ללב שפל. להערצת “המדינה החזקה” הצטרפו עוד כמה אֶלמנטים: ביסוּס הזכוּיות על המנהג ועל העבר, על “העוּבדה הקיימת”, לעג ל“אידיאולוגיה”, הכרזות כי “אך עוּבדות קיימות בשבילנו”, הדרישה שהצוּרות הפּוליטיות תעמודנה בהתאמה ל“בן-אדם כמו שהוא וּכמו שהוּא יהיה תמיד”, כלומר יצוּר אַנטי-סוציאלי וצמא לדם, כניעה לפני בּרבּריות משוּם ש“בן-אדם הוּא כזה”, “צריך לקחת אותו כמו שהוא”, “הוּא לא ישתנה לעולם”. “ואנו הננו אנשים פּוֹזיטיביים ואיננו רוצים להיות אנשי האוּטוֹפּיה”, “אנו עוסקים במה שישנו ולא במה שצריך ויכול היה להיות” – ולאמיתו של דבר הם יודעים היטב שתפקיד הפעוּלה המוּסרית הוא: ליצור את הנושא שלה. הם יודעים היטב שבכניעה הזאת הם יוצרים את נצחיוּת הבּרבּריוּת, הנחוּצה להם לביסוּס המוסדות היקרים ללבותיהם, מוסדות האונס והאַלמוּת.

קילוס הרכוּש הקוֹנקרטי מביא להילוּל חיי המלחמה ולבוז לחיים “אזרחיים”. החוזה, ההסכם הוּכרזוּ ל“נשק החלשים”, הצורך בצדק ל“תכוּנת העבדים”. למלחמה ישנה מוּסריוּת משלה, נעלה מהמוּסריוּת “האזרחית”. המלחמה ברוּכה גם מחוּץ לכל תועלת, הספּורט נעשה למוּסרי וקיבל אופי של “אידיאולוגיה”. דת חדשה, דת המלחמה קמה לאנושיוּת, ומצוותיה: קשי-עורף, אכזריוּת, ומעל לכל: נצחון.

כזאת היא, זה חמשים שנה ויותר, התנהגוּת האנשים אשר תפקידם היה להתנגד לריאַליזם של העמים, והם התעסקו בכל כוחם, בכל רצונם, להסית אותו – התנהגוּת אשר שם אחד יאֶה לה, הלא הוא “בגידה”.

ב    🔗

רבות הן הסיבות אשר הביאו את ה“כּהנים” המודרניים למעש בגידה בתפקידם. ואחת העיקריות היא: שהעולם המודרני עשה מ“כּהן” “אזרח” אשר עליו מוטל כל המשׂא הקשוּר בתואר זה. לאלה הטוענים נגד הכּהן, על שאין לו שלוַת-הרוּח של דֶקארט או גֵתֶּה, לגבּי גורל האוּמה, יכול הכּהן להשיב, כי האוּמה דורשת ממנו מסים. הוא יכול לענות, לאלה שיביישוּ אותו בגלל מפלגתיוּתו, שזמן המֶצֶנאטים עבר והוא מוּכרח לחפּשׂ לו אמצעי קיוּם: וּממילא הוא תלוּי במעמד הנהנה מיצירתו והמשלם בעדה. את התאוה הלאוּמית של הכּהן המודרני יש לבאר גם בזה שמוּשׂג הלאום הוא בעצם חדש והתפּתח אך במשך המאה התשע-עשרה; קל היה לאהוב את עולם הרוּח בלבד כל עוד לא היו קיימים העמים שאהבו אותם. וישנם גם עניני קאריירה בעולם. זה זמן רב, כמעט מאתים שנה, שבצרפת על כל פנים, רוב הסופרים אשר רכשו להם שם גדול – ווֹלטר, דידרוֹ, שאטוֹבּריאן, לאמארטן, הוּגוֹ, פראנס, בּארֶס – היו מעורבים בעניני הפּוליטיקה. אפשר אפילו להגיד, שאחדים מהם היו לאנשי שם אך החל מה“רגע הפּוליטי” שלהם. כל זה יש בו כדי לבאר מדוּע הסופרים התחילו לקחת חלק בחיים הפּוליטיים, אך מדוּע הם מסתפּחים, על פּי רוב, לריאַקציה הפּוליטית? הן גם הדמוקרטיה היא עמדה פוליטית ובכל זאת, זה עשרים שנה ויותר שהסופרים הצרפתיים נזהרים ממנה? כאן משפיע הרצון למצוא חן בעיני הבּוּרגנוּת המנחילה את השם והחולקת את הכבוד. והבּוּרגנוּת המוֹדרנית, החיה בפחד מפּני התקדמוּת המעמד המתנגד לה, אין לה דאגה אחרת מאשר לקיים את הפּריבילגיות שעדיין נשארו לה, והיא שונאת את “הדוֹגמוֹת הליבּרליות”. הסופר המבקש את חסדה מחוּיב להגן על דגל ה“סדר הקיים” (אין זאת אומרת עדיין שכל הסופרים “מצדדי הקיים” הם שקרנים דוקא, אלא שיש אנשים בני מזל מיוּחד: העמדות ה“מועילות” הן להם גם העמדות אשר אליהן הם מצטרפים בתום לבם). הבּוּרגנוּת אינה יודעת רחם כלפּי הסופרים שהעיזו להתנגד לתאווֹתיה (בצרפת די להזכיר את אֶמיל זוֹלה ואת רוֹמן רוֹלן) ה“הדיוטות” של זמננו מכירים בשלטונם והם מוּכנים “לקרוא לסדר” את הכּהן המרגיז את מנוּחתם. התכוּנה החדשה הזאת של ה“הדיוטות” מתגלית לא רק לגבּי הסופרים (והעתונוּת – העתון, אשר אינו מציע לקוראיו את השגיאה הרצוּיה להם, נופל בו ברגע), אלא גם ביחסים עם הכּהנים במוּבן הצר של המלה, אלה המדבּרים בשם האֵלים. האנושיוּת המוּדרנית רואה באלה הקרוּיים מוריה ורבותיה לא את מדריכיה, אלא את משרתיה. והרוב הגדול של ה“מורים והרבותים” הבין זאת והסתגל במהרה ובשלמוּת למצב החדש. זה הוּקל להם על-ידי כך שהם עצמם נעשו, לפי סדר-החיים, לבּוּרגנים ורכשו להם גם את התכוּנות הנפשיות של הבּוּרנים, והעיקרית שבהן היא: חיקוּי להרגשות הפּוליטיות של האַריסטוקראטיה – הערצת המשטר האבטוקרטי, המוסדות הצבאיים, מוסדות הכנסיה, בּוּז לחברה המיוּסדת על הצדק ועל השויון האזרחי. הבּוּרגני סתם קונה לו את תואר האצילוּת בכסף. הבּוּרגני הסופר קונה לו אותו התואר בלעג למוסדות דמוקרטיים.

ועוד סיבות לבגידת הכּהנים. הרוֹמנטיקה המיוּחדת במינה, אהבת הפּוֹזה וה“הפתעות”. הסופרים של סוף המאה התשע-עשרה, ביחוּד סופרי צרפת ואיטליה, הרגישו,כי הפּוֹזה של משמעת, מסוֹרת, בּוּז לחופש האזרחי, מוּסר המלחמה והעבדוּת עלוּלה להפתיע את התמימים ואת הפּשוּטים הרבה יותר מה“סנטימנטליוּת של הליבּרליזם וההוּמַניטריזם”. הגבּרת “הרגשנוּת האמנוּתית” על “הרגשנוּת השׂכלית, הניתוּח הפילוסופי ופּסיכוֹלוֹגי (בּרגסון, פרויד), גילה את הניגוּד בין ההרגשה, האינסטיקנט, וּבין השׂכל, והסופרים בחרו להיות נגד השׂכל. היצירה הוּכרזה לגדולה באשר הצליחה מ”בחינה אמנוּתית" גם כשתכנה האינטלקטוּאַלי הוא כאַין וּכאֶפס. כל העמדות הוכרזו לשווֹת בעצם וטוּשטש ההבדל בין שגיאה ואמת. שיטה השואפת לכוח וּלגוֹדל נותנת להרגשה האמנוּתית סיפוּק רב יותר מאשר השיטה השואפת לצדק – ההרגשה האמנוּתית נהנית מהריאַליות הקוֹנקרטית ואין לה חפץ בתפיסות מוּפשטות ושׂכליות, כמו רעיון הצדק. לאותו השטח ה“אמנוּתי” נכנס צמאון הסנסַציה, הרצון “לנסות”, להרגיש הרגשות חזקות ו“בלתי רגילות”. חלק רב מן המוֹראליסטים של זמננו בזים ל“תרבוּת פּציפיסטית” וּמהללים את חיי המלחמה, באשר המלחמה משמשת, לכאורה, הזדמנוּת להרגשות חזקות. “מלחמה? מדוּע לא? נתבּדח”. הרצון “להבהיל” על-ידי פּרוֹדוֹכּסים אינו אלא צוּרה אחרת, זולה ביותר, של אותה “הרגשנוּת האמנוּתית”. ויש שהגורם המכריע אצל כמה כהנים העוברים לריאַליזם הוא ברצון לשׂים קץ פּעם אחת לכל “הבּלבּול” הזה של שיטות ציבוּריות וּפילוסופיות אשר “אף אחת מהן אינה נותנת בטחון” – הן נדרש כוח רוּחני מיוּחד כדי להוֹקיר יותר רסיסי אמת מבּנין שלם של השקר. אצל אחרים הריאַליזם שלהם הוא תגוּבה של האידיאַליזם התמים ששׂרד באמצע המאה התשע-עשרה, על האמוּנה הפּשוּטה ההיא שהצדק והאהבה עלוּלים להיות בן-רגע לעצם נפש העמים והפּרט.

אם נצרף יחד את כל הסיבות האלה, נכיר שהריאַליזם הפּוליטי של הכּהנים רחוק הוּא מהיות עוּבדה שטחית, פרי קפּריזה של מישהוּ. הוא קשוּר במהוּתו של העולם המוֹדרני. העולם הזה מוּרכּב מהמון, אשר תאותו הריאַליסטית בשתי צוּרותיה העיקריות – תאות המעמד ותאות הלאום – הגיעה למדרגת ההכּרה ולמדרגת השכלוּל אשר לא הייתה ידוּעה עד הימים האלה, ומשכבה, אשר לפנים התנגדה לריאַליזם ההמון ועתה הצטרפה אליו וּמכריזה אותו למידה גדולה, יפה, טובה, מוּסרית. אלפים שנה נמשכה המלחמה בין כּהן והדיוט ועתה ניצח ההדיוט. הכּהן לא רק נוּצח, הוּא התבּוֹלל. כל האנושיוּת, הכּהנים בתוכה, נעשתה הדיוטית. לפנים עשה העולם את הרע וכיבד את הטוב – היום הוא עושה את הרע וּמכבּד את הרע. העולם הולך לקראת המלחמה (מעמדית או בין-לאוּמית) המשוּכללת מכל המלחמות אשר האנושיוּת ראתה אותן. החוזים אשר העמים כורתים, המוסדות אשר הם מקימים לשמירת השלום, כביכול, אין להם ערך. הם נובעים מאינטרסים בלבד (פּחד מפּני המלחמה ונזקיה) ולא משינוּי המוּסריוּת הציבוּרית. “רוח המלחמה” נשארת בעין. העם, המקיים חוזה אך מטעמים מעשיים, עלוּל להפר אותו בשעה שהטעמים המעשיים האלה יצווּ לו אחרת. שפּינוזה כבר ידע: “השלום איננוּ בהעדר המלחמה אלא בתכוּנה הנובעת מכוח הנפש”. האנשים הקוראים לעצמם פּציפיסטים, עלוּלים אך לסכּן את השלום. הפּציפיסטים ה“שטחיים” המשוים את המלחמה ל“רצח” כאילו דרמת המלחמה והתאוה הלאוּמית אינה דורשת יחס רציני וכובד ראש, הפּציפיסטים ה“מיסטיים” הדנים לכף חובה על מלחמה ומלחמה, מבלי לבדוק אם היא צודקת או בלתי-צודקת, הפּציפיסטים ה“פּטריוטיים”, המשתדלים להוכיח שהאוּמה לא תפסיד כלוּם, אדרבה, תרויח בכוחה וּבכבודה, אם תוַתר, היא הראשונה ואוּלי גם לבדה, על כל זיוּן – כל אלה עלוּלים אך להכשיל את השלום. נוכח “רוּח המלחמה” השולטת בכל העולם, נוכח הפּציפיזם המחוּסר אוֹן אינטלקטוּאַלי ונפשי, יש לפעמים יצר לרצות שהאנושיוּת תעבור כל הגבוּלות של ה“אגוֹאיזם הקדוש” ותתפּרץ ברצח הכללי – אוּלי תחזור בתשוּבה ו“התאוה תלמד את האנשים לקח”.

ושמא צדקה האנושיוּת שקיבּלה את משטר הריאַליזם, שמא מצאה בזה את החוק הנכון, היאֶה לה, את הלוּח האמתי של ערכיה? אוּלי היה זה אך אוֹנס, אוֹנס אשר לא נשמע כמוֹהוּ, כשקבוּצת אנשים הכריזה, כי ערכי השׂכל והחכמה הם הערכים העליונים? אפשר אך חלום היה זה לאנושיות כשהאמינה לקבוּצה הזאת, ועתה היא מקיצה מן החלום הזה, וּבאה לידי הכרת מהוּתה האמתית, לידי הכרת רצונה הריאַלי ויצאה במלחמה נגד אלה שכּפוּ עליה את שׂכלם מאות בשנים? אם כך הוא הדבר, אזי אולי לא יהיה הרצח הכללי (אשר ממנוּ אפשר היה לחכות לתשוּבת האנוֹשיוּת) תוֹצאָה הכרחית של תנוּעת זמננו. אוּלי יתאַחדוּ האנשים – לשם ניצוּל משוּתף של האדמה. זרם כזה ישנו כבר, מעל המעמדות וּמעל העמים. אם הוּא ינצח, אזי תפסקנה המלחמות, תבוא ה“אַחוָה האוּניברסלית”. אַחוה זאת זוֹ לא תהיה שלילת “רוּח הלאום” ולא שלילת “רוּח המעמד” עם התאבוֹן שלהם, עם הגאוָה שלהם, אלא צוּרתן העליונה, ואז, מאוּחדת בצבא עצוּם, בבית חרושת עצוּם, תדע האנושיוּת אך גבוּרה, משמעת, אַמצאות, כל הטוב שלה יהיה בעולם הזה הריאַלי, ולא יהיה לה אלהים אחר על פניו. “אַחוָה אוּניברסלית” זוֹ תשׂיג דברים גדולים – כלומר, את הכיבוּש העצוּם באמת של החומר, את ההכּרה העליזה של כוחה וגדוּלתה. וההיסטוריה תחייך למחשבה, כי סוֹקרטס וישוּ מתוּ לשם כך…

ג    🔗

ספר בּנדה מצטיין בכשרון רב, בברק מחשבתי וסגנוֹני, בדוּגמאות מרוּבות. הוּא מגלה באמנוּת מיוּחדת את שקר הריאַקציה וּמשרתיה. אין זאת אומרת, כי יש להסכים לכל הערכתו השלילית את חיינו הציבוּריים והרוּחניים ואת תפקיד “הכּהן” בהם. חשיבוּתו של הספר היא אוּלי דוקא בהתנגדוּת העזה אשר הוּא מעורר, התנגדוּת המכריחה את הקורא לבדוק כמה עמדות והופעות אשר רגילים לעבור עליהם, מתוך הרגל, ללא תשוּמת לב.

לא קשה “לתפּוֹס” את בּנדה בסתירותיו. דוקא בפרק המענין אותנו ביחוּד, בפרק הלאוּמיוּת העברית המחוּדשת, הוּא מעיר בעצמו, כי הבקורת שלו מתיחסת אך לעמדת הבּוּרגנוּת העברית במערב אירופּה – אצל “הפּרולטריון היהוּדי” בלשונו, הלאוּמיוּת העברית היא הופעה מוּצדקת, חיוּנית, נובעת לא מ“קפּריזת הרוּח” ולא ממוֹדה אלא מצרכי החיים. ואז מוּתר לשאול: אם התאוה הפּוליטית-הלאוּמית מוּצדקת אצל הפּרולטריון היהוּדי, אוּלי אפשר למצוא לה הצדקת מה גם אצל אנשים אחרים, אוּלי גם אצלם איננה קלקוּל בלבד?

בּנדה מתרעם מאד על “כּהני זמננו”, ה“מצדיקים את הרע”. כדי לבייש אותם הוא מעמיד כנגדם את דמוּת הכּהן האידיאַלי מימים קדוּמים. הניגוּד הזה הוּא “זיוף היסטורי”. מכהני העבר לוקח בּנדה את אלה שנשארו לנו כסמל האמת והצדק, איתני הרוח – וכמה הם? אחד בדוֹר. ולעוּמתו הוא מעמיד סופרים, ויהא שהם בעלי כשרון וכרגע גם בעלי השפּעה – הוּא מתעכב ביחוּד על בּאריס ומורה, פּוּבּליציסטי הריאַקציה הצרפתית – ואוּלם ברוּר כבר עתה, בעודם בחיים, כי שמותיהם והשפעתם לא יעברו לדור הבא. האדם שלעתיד לבוא לא יעמידם על יד סוקרטס. בני השעה החולפת הם. נביאי שקר כאלה היו בשפע גם בתקוּפת סוקרטס, וזכרון האנושיוּת לא שמר עליהם. ההשוָאה אשר בּנדה עושה בין מורה וסוקרטס אינה השוָאה של יחידות שוות.

בּנדה מעיד בעצמו שלהגל ולניצ’שה היו תלמידים “בוגדים” אשר לקחוּ אך מן הטפל שבתורתם. כזה יקרה (ובודאי קרה) גם לכהנים האהוּבים עליו מהתקוּפות שעברו ואיש לא הטיל אחריוּת לשטחיוּת התלמידים על המורים ותורותיהם.

בּנדה מתקומם נגד “הריאַליזם” המוֹדרני ביחוּד בשם המוּסר. ואוּלם דוקא מהוגה דעות המוחה בתוקף נגד “הרגשנוּת האמנוּתית” ודורש שיקוּל דעת וּבדיקה שׂכלית של העמדות, אפשר היה לתבוע שיתיחס בצדק יותר לתורות “הריאַליזם”. נניח שתורת הגל, למשל, אשר ממנה יצא, לפי בּנדה, פּולחן “העוּבדה הקיימת” (ישנם, כידוּע, החולקים על כך והמעריכים בתורת הגל ביחוּד את הדיאַלקטיקה שלו, כלומר, את גילוּי החוּלשה שב“עוּבדה הקיימת” הנושאת בקרבה גורם התפּוצצוּתה), נניח שהתורה הזאת בלתי-מוּסרית היא. אולם הכּהן – כלומר, איש-השׂכל הקר, איש המחפּשׂ אך את האמת המוּחלטת, כמו שהיא – לוֹ אסוּר להסתפּק בהערכה הזאת ועליו לבדוק אך אם נכונה היא תורת הגל או בלתי-נכונה היא. תוצאות התורה כלפּי ההתנהגוּת המעשית של “הדיוטות” אינן בעצם מענינו. וּלאור הבּדיקה השׂכלית הזאת ספק הוא אם מוּתר להכריז לפסול את כל מה שהגישה לנו ההשקפה “הריאַליסטית” הלוקחת את האדם בסביבתו ההיסטורית והמעמדית והמבארת אותו מתוך שרשיו הגזעיים והלאוּמיים. לאור הבדיקה השׂכלית יתכן שהכּפירה הזאת ב“אמת” וב“צדק” מוּחלטים, שאינם בני חלוף בכל התקופות וּבכל המצבים, יש בה אוּלי מאותה האמת אשר את חיפּוּשׂה מעמיד בּנדה כתפקיד יחיד של “הכּהן”, ויתכן גם שאַף מבחינה מוּסרית האמת “החלקית” הזאת יותר אנושית היא מהאמת המוּחלטת.

סתירות כאלה אפשר למצוא אצל בּנדה בשפע. ואוּלם אין זה משנה בהרבה את תמוּנת זמננו אשר הוא מצייר לפנינו. היא באמת מלאה פּוליטיקה מוּפרזת, השוכחת לעתים קרובות כל אַמת-מידה, כל קריטריוֹן רעיוני, העוברת על דרישות היושר, המבוּססת על השקר. הסוציאליסטים ביחוד יכירו ברצון באמתיוּת התמוּנה הזאת באשר בּנדה מכוון את חיצי התמרמרוּתו המוּסרית ביחוּד נגד הבּוּרגנוּת וכהני הריאַקציה. ואוּלם גם הסוציאליסטים מחוּייבים לשאול: מה היא התמרמרוּתו המוּסרית? במה הוא רוצה בעצם?

בּנדה מחלק את כל האנושיות לשני סוּגים: כהנים והדיוטות. על כהנים שׂוּמה לחנך את ההדיוטות, להטיף להם מוּסר, ללמד בינה. בעמדה הזאת כשלעצמה יש לכפּור, גם מבחינה היסטורית, מציאוּתית, וגם מבחינת “הרצוי”. ואוּלם בּנדה אינו מסתפּק בכך. הוא מכריז, כי לכל שכבה משתים אלו יש תפיסת עולם, מוּסריוּת משלה. הכּהן – לא בן העולם הזה הוא, ממלכתו מעולם הרוּח בלבד. ההדיוט – כוּלו בעולם הזה. ואסוּר לשני העולמות האלה להתערב ביניהם. כי אך קלקוּל יצא מזה. העולם הריאַלי אינו יכול להתקיים על פּי תורת האמת והצדק של הכּהנים, ועולם הרוח מוּכרח להתקלקל אם ירצה לשנות את העולם הריאַלי הזה, להתערב בעניניו. לפי האידיאַל של בּנדה חייב כל אחד – כּהן והדיוט – לעמוד על משמרתו, מבלי לזוּז, ואז יהיה הכל כשוּרה. יותר מזה אינו דורש, ליותר מזה אינו שואף. יתנהג נא העולם הזה בבוץ ובשקר ובדם, וּבלבד שהכּהן ישמור על טהרתו.

“אין אני מצטער על כך שמטיפים לבני אדם את הדת הריאַלית. אני מצטער שזה נעשה על-ידי הכּהנים. התרבּוּת אפשרית אך במידה שהאנושיוּת שומרת על חלוּקת התפקידים. על יד אלה החיים לפי התאוה הפּוליטית והמהללים את המידות המשרתות אותה, צריך שתהיה שכבת אנשים המזלזלים בתאוה הזאת וּמהללים את המידות הבלתי מעשיות. הכּהן צריך שיכיר את טבעו ואז, אך אז, יהיה חזק. העדר כל ערך מעשי, הוא הוא העושה את תורתו לגדולה. לטובת המלכוּת אשר היא מהעולם הזה, טוב מוּסר של קיסר ולא של הכּהן. בעד העמדה הזאת מצליבים את הכּהן ואוּלם מכבּדים אותו ודבריו נשארים בזכרון האנשים”. בּנדה אינו שואף כלל לכך שהרע יחדל לשלוט בעולם הזה. אין הוא שייך לאלה הרוצים, כרֶנאן, שהכּהן ינהל את האנושיוּת. זה אסוּר, כי בהנהלתוֹ של זה יחרב העולם. ואולם אסוּר שהעולם המתנהל על פּי דרכו לא ישמע את תורת הכּהן. מוּתר לנוצרי לאנוס את הנצרוּת, אוּלם אסוּר לו שלא ידע כי הוא אונס את הנצרוּת. יעשוּ נא האנשים את הרע אולם אַל יחשבו שהם עושים את הטוב. יכבּדו נא את הטוב אשר הם אינם עושים אותו. לפנים היו “הריאַליסטים” חושבים: “יש בעולם צדיקים אחדים המפריעים לנו לישון” – צריך שהכּהן יפריע שוּב את שנת הריאַליסטים.

בּנדה מסתפק במועט. ומשוּנה הדבר, גם בתביעות קטנות אלו שולטת בעצם אותה “הרגשנות האמנוּתית” אשר נגדה הוא מתקומם. ויתוּר זה על שלטון השׂכל בעולם המעשה כלוּם הוא הולם את איש השׂכל? כלוּם הולם הויתוּר הזה על שלטון האמת והצדק בעולם זה, את איש הגבוּרה המוּסרית? אך הוא הולם מאד מאד את האיש החי לפי “הרגשנוּת האמנוּתית” החולנית, כי אֶסתטיקה, “אסתֶטיקה” בלבד, “הרומנטיקה המקולקלת” כאן לפנינו, בדמוּת הזאת של “הכּהן” קרבן טהרתו, אשר אינו דואג לדבר אחר מלבד שמירת בגדוֹ הלבן, והוּא נופל חלל, הוּא מצולב על-ידי העולם השקוּע כוּלו בחטא תאווֹתיו. הדמוּת הספרוּתית-האֶסתטית הזאת הקסימה את בּנדה. גישתו האֶסתטית בלבד בולטת מתוך התנאי המפורש האחד שבּו הוא מרשה לכהן להתערב בעניני ההדיוטות, והתנאי הזה הוא: אי-הצלחה. הוּא למפרע אינו מניח אפשרוּת של התמזגוּת, ולוּ גם ארעית בלבד, בין תורת הכּהן וּשאיפות ההדיוטות. כשהוּא מדבר על הכּהנים הפּוליטיים של זמננו, הוּא אומר בפירוּש: “יש אַמת מידה ודאית מאד, אשר על פּיה אפשר לדעת אם הכּהן הפּועל בציבוּריוּת עושה זאת בהתאמה לתפקידו: הוּא נרדף תיכף וּמיד על-ידי ההדיוט באשר הוא מפריע לעניניו (סוקרטס, ישו). אפשר להגיד למפרע שהכּהן אשר ההדיוטות משבּחים אותו בגד בתפקידו”. וזאת אומרת: לא זה הוא הרע שהעולם שקוּע בחטא. לא זה הוא הרע שמטיפים לעולם את החטא. וּבעצם אף לא זה הוּא רע שהכּהנים אינם דורשים את האמת המוּחלטת. כי היופי הוא לא בחפוּשׂ האמת אלא בקרבן לשם האמת. ואם ירצה המקרה ש“ההדיוטות” יתפסו, באיזו דרך נס, לרגע אחד את האמת, גם אז אסוּר לכהן להצטרף אליהם, כי אמַת מידתו להיות תמיד בניגוּד להמונים. וּבעצם בזה, בקיום הניגוּד, לעולם ועד, רוצה בּנדה. נגד הגזרה הזאת מוּכרח להתקומם עולם “ההדיוטות” אשר אינו רוצה עוד שהאנשים יכבּדוּ את הטוב בעשותם את הרע, אך כדי להמציא לכהנים יסוד ל“פּוֹזה הירוֹאית”, אך כדי לתת להם את האפשרוּת להנאה עליונה, ליהירוּת מיוּחדת – הנאה למות כגבּוֹרים בודדים לעומת כל האנושיות השקוּעה בחטא.

בּנדה עצמו מציין את הסיבה העיקרית להופעות השליליות בחיינו הציבוריים, אולם אינו מעריך אותה למדי. הוא קובע את העוּבדה שכיום הזה אין כמעט איש אחד החפשי מתאוה פוליטית. וזאת אומרת שאנו חיים בתקוּפת “התפשטות הפּוליטיקה”. מה שהיה עד עכשיו מונופולין של קבוּצת שליטים נעשה לנחלת ההמונים. הנושאים הציבוריים והפּוליטיים הוּצאוּ לרחוב. גם אנשי הריאַקציה, המבססים את שלטונם על הדיכוּי בלבד, משתדלים לרכוש את לב ההמונים. וההמונים האלה אך תמול שלשום יצאו מחיי עמל בלבד, אך תמול שלשום פסקו להיות “חומר אנושי”, קרקע דומם ל“גדולי הרוּח” ול“גדולי הפוליטיקה”, לאנשי הצבא, הדיפּלומטיה, האמנוּת, המחשבה המופשטת. דורות המחשבה המטפיסית אינם עומדים מאחורי גבּם. הם עוברים בית ספר קשה מאד, כי כל העולם הזה של בעלי המונופולין על הפּוליטיקה והמחשבה התקומם נגד ההדיוט אשר העיז לרצות לבנות את חייו לפי טעמו, להתענין בענינים הנוגעים לו. את השאיפה הזאת מדכּאים לפעמים בדם, לפעמים מַכשילים אותה בדרך דקה ומחוּכמת יותר – כל זה כדי לקיים חלוקה ל“הדיוט” ול“כהן”, חלוּקה זו שהיא כה אהוּבה, אמנם מטעמים אחרים לגמרי, מטעמי האֶסתטיקה ו“רגשות אמנוּתיים”, על בּנדה. נכון שההדיוט עושה הרבה שיאות ושטוּיות. נכון שהוא מקשיב לפעמים לנביאי שקר. נכון שהוא הולך לעתים שבי אחרי הרקלמה, הצעקנוּת, הזיוּף שבפּוליטיקה. נכון שתאותו הפּוליטית, הלאוּמית והמעמדית, מקבלת לעתים די קרובות צוּרות גסות. ואוּלם כל זה משוּם שבסוף הדרך הארוּכה הזאת הוא חוזה אנושיוּת אחרת, שונה מן הנוכחית וּמן האהוּבה על בּנדה. האנושיוּת אשר אינה מסתפּקת בהפרעת שנת ה“ריאַליסטים” על-ידי הצדיקים, אלא רוצה בהפרעת מעשיהם, האנושיות אשר אינה מסתפּקת ברחישת “כבוד” לטוב, אלא מתאמצת גם להגשימו בחיים, האנושיות שאינה יודעת חלוּקה זו ל“כהנים”, הנופלים, מתוך גבורה מחשבתית ומוּסרית, חללים בעד האמת המוּחלטת, ול“הדיוטות” הנדונים לחיי עמל וסבל ללא מחשבה כלל, ללא שאיפת אמת וצדק כלל.

ההיסטוריה מחייבת למחשבה, כי סוקרטס וישו מתוּ לשם אותו בית חרושת עצוּם, גלגוּלה העתיד של האנושיוּת לפי החזון הפּסימי-הכּהני של בּנדה. ונניח שנס יקרה, ואנו – ההדיוטות – נסכים שוּב לכך שה“פּוליטיקה הנה נחלת אנשי צבא ודיפּלומטיה” והרחוב, אשר שטף עתה אולמי האספות, האוּניברסיטה, אקדמיות המדע, הפּרלמנטים, בתי התיאַטרון – ישוּב למכשירי העבודה בלבד, ללא זיק-מחשבה, ללא ניצוץ של רוּח. אנשי צבא ודיפּלומטיה ינהלוּ את העולם – והן הנסיון הזה כבר היה, הוּא נמשך אלפי שנה ובּנדה מודה, כי מלא העולם בוץ, דם, חטא. והכּהנים ישוּבוּ לחיפּוּש אמת המוּחלטת וימוּתוּ בעדה, ואנו ה“הדיוטות” לא נתאמץ יותר, מתוך שגיאות וכשלונות, למצוא יסוד “ריאַלי”, יסוד הכוח להגשמת האמת. שום ד’אנונציו לא ישׂים זר-שקר על ראשו של מוּסוליני. מוּסוליני ישלט בלי זר זה. כלוּם אז לא יהיה להיסטוריה יסוד לחיוּך? כלוּם “לשם כך מתוּ סוקרטס וישו”?

“דבר”, ז‘-ח’ אדר ב' תרפ"ט (18–20.3.1929)