א    🔗

שטיינברג מיעט לדבר על בית אביו, על ילדותו ועל מאורעות חייו עד עלייתו לארץ ישראל. רק לעתים יקרות-המציאות היה משמיע רמיזה עליהם, או שהיתה אֶפיזודה נפלטת מפיו דרך-אגב, ואף הן העידו על החלטתו לחתום את עברו חותם בתוך חותם. מכאן המצב המשונה, שלא בני ביתו הקרובים ביותר ולא בני חוגו ולא הסופרים בני דורו יודעים לספר עליו דברים של ממש. כבישת תולדות חייו וגלגוליהן בלבו נעשתה לו טבע שני.

במסַתו “בחלות ילד” כותב שטיינברג על האלמוֹני:

כי אמנם יש דברים אשר ידע אדם רק לנפשו, מהיותם אחוזים בהמון נימי נפש, ונתינתם לא תיתכן כאשר לא ייתכן מתן הנפש עצמה.

מובן, שאין אנו יודעים במפורש על שום מה דיקדק כל-כך עם עצמו שלא לגלות את קורותיו לאחרים; אך על יסוד היכרוּתי עמו ועם יצירתו אפשר שנתונה לי רשות להביע השערה, ששתי סיבות גרמו להתאפקותו הגדולה מלספר על עצמו, אף על פי שהוא היה איש-שיחה נלבב, ויצר השיחה לא פסק הימנו. הסיבה האחת היא, שמאורעות חיים קשים, שהניחו צלקת בנפשו, רישומיהם לא נמחו בחליפות העתים ולא בחילופי המקום. הם היו רחוקים בזמן מכדי להשׂיחם מלבו ולהפיס את צערו, אך הם היו עמוקים וצורבים מכדי לספרם לזולת. והסיבה האחרת נעוצה בספירת היצירה. שטיינברג דלה מבאֵרות העצבוּת של ילדותו והשקה את בת-שירתו כל הימים. שלא כביאליק, שהצביע על ילדותו כמקור יניקתו, היה שטיינברג מצניע את חוויות ילדותו וחזיונותיו הראשונים ורק בשניים-שלושה סיפורים ניכרים עקבותיהם בבירור. המראות הראשונים וקורותיו בבית אבא ובעיירתו מובלעים בשיריו וּברשימותיו. אך הוא לא כתב שירים מפורשים על אביו ועל אמו ולא הורה באצבע על מקורות השראתו, כביאליק, ואף-על-פי-כן, רווּיה יצירתו הפיוטית יין ילדותו ושחרוּתו, שהיה לעתים קרובות חמוץ וקהה, אך מתסיס.

הוא החביא את עברו תחת כנפי יצירתו ולא רצה לגלות את סודו לאיש. היה מתחמק מפני כל שיחה אינטימית, המביאה עמה ביודעין ובלא יודעין לידי התגלות והתערטלות. זקק את חוויותיו הקדומות וצרפן ב“בית הצורף”, עד שנהפכו לזהב-יצירה. הוא הסתיר, כביכול, את החומר הגלמי שלו, וסירב להביא איש עד לסף מעבדתו.

ביצירתו של יעקב שטיינברג מקופלות, קיפול לפנים מקיפול, קורות ילדותו ובחרוּתו, והן ניזונות ממה שראה ושמע וסבל וחלם בימי בראשיתו.

שמא ראוי להביא מן המסה היפה “ענוּת הטף” כמה שורות שאפשר לתיתן ענין לכאן:

ממנה, מתקופת הילדות הנראית לכולנו – בכוחה של טעות אלוהית – ישרה כנחת ותמימה כאושר, והיא, לאמיתו של דבר, משוסעת יותר מכל עונת בגרות, מתחילים מתפתלים שבילי שימורים נסתרים, ובהם ינהל הילד – בד בבד עם צעצועיו הגלויים – צעצועי דמיון קטנים אשר רכש לו מיד נסתרה בימי צרה.

נודעת איפוא חשיבות רבה לאותם גילויים ופרטים בחייו, הנותנים בידנו מפתח לשערי יצירתו. לעולם אין הביוגראפיה ממצה את מניעי היצירה ולא מסבירה אותה עד תומה, אך בלעדיה מגשש הקורא והמבקר והחוקר באפלה, ונתון לניחושים בלבד בלא כל חוט מדריך. אין הפירושים והמסקנות של המצע הביוגראפי והאבטוביוגראפי פוטרים אפילו ממצווה קלה של ביקורת ספרותית ואמנותית לשמה, ואין הם באים להקל ממלאכת המבקר; להיפך, הם מוסיפים עוֹל חובות, בהורותם על פינות חבויות ועל חדרי-סתר, שמתוכם נשתלחו יסודות וסממנים לתוך יצירתו של היוצר, הטעונים בירור ושילוב.

הביוגראפיה היא חומר לרוח הביקורת. אין זה החומר היחיד, אך הוא משמש אחיזה ראשונה וקו מדריך למבקר. לפיכך חקרתי ודרשתי אחרי כל מקור, בין בכתב ובין בעל-פה, שיש בו כדי להוסיף משהו לידיעת קורות חייו או קו לאופיו בילדותו ובבחרותו. ולאחר בדיקה והשוואה וניפוי הכללתי אותם בתיאורי. לצערי, לא היו המקורות מרובים, ואפילו אלה המעטים החיים אתנוּ, שהתהלכו עמו בתקופות שונות, לא ידעו הרבה. שמיטת הביוגראפיה החיצונית והפנימית מידיעתנו היא אבידה, שלא תחזור, כנראה, עולמית.

 

ב    🔗

יעקב שטיינברג נולד ביום י“ב באלול תרמ”ז (1887) בביֶלאַיאַ צארקוֹב¹, עיר ראשית במחוז קיוב, אשר באוקראינה, היושבת על נהר רוֹס, שהיא שלוחה מערבית של הדניֶפר. הקהילה היהודית נוסדה בה, כנראה, ברבע הראשון של המאה ה-17. השם “שדה לבן” נזכר בספר “יוון מצולה” לר' נתן האַנובֶר, המתאר את גזירות ת“ח ות”ט, שבהן נהרגו שש מאות משפחות יהודיות בידי גייסות חמלניצקי. בשנים 1817–24 היה שם בית דפוס עברי, ובשנת 1849 נפתח בית ספר יהודי ממלכתי. בשנת 1905 נערכו פרעות ביהודי העיר. בשנת 1919 פרעו ביהודיה גדודי פטליורה וכן צבא דניקין. בשנת 1926 היה מספר היהודים 34.572. היתה זאת עיר של לומדי תורה ומשכילים. במלחמת העולם השניה הושמדה כל הקהילה היהודית. עכשיו מצויים בה 75 אלף תושבים.

אביו שלמה היה שו“ב (שוחט ובודק), למדן ושומר מצוות, והיה מעיין, לפי סיפורו של שטיינברג, בספר “שבילי עולם” לשמשון בלאך (בלוֹך) הלוי. כן היה מנקר ועוסק מזמן לזמן במלאכתו זו, שענינה, כידוע, הסרת החלב האסור באכילה וניקור נ”א מבין קי"א הגידים מבשר הבהמה לאחר השחיטה, כדי להכשירו לאכילה. זוהי מלאכה הדורשת מבעליה בקיאות רבה בשלד הבהמה ובספרים העוסקים בסוגיה זו. אמו מיכל היתה בת הרב ישעיהו בירברייאֶר.

הילד יעקב נתחנך ברוח המסורת, למד בחדר מקרא וגמרא. ילדותו היתה ילדוּת קשה. הוא היה ילד עֵר, בעל עינים ירוקות, חולמני ומוכשר ביותר, אך יוצא-דופן, תוקפני, עיקש וממרה. לא ידע משמעת-בית ולא סדר-יחסים. דיבורו היה מחוּספס ושזוּר קללות. הוריו ביקשו לרסנוֹ ונהגו עמו בחוּמרה, וזו הוסיפה על עיקשותו. חיבת-אֶמוּנים לא היתה שרויה ביניהם. יהודים פשוטים היו, וראו בו בן סורר ומורה. התנהגותו הפרוּעה הדאיגה אותם ועוררה בהם חמתם.

דווקא רוב כשרונותיו והצטיינותו בלימוּדים החריפו את אכזבתם. שטיינברג עצמו סיפר לי פעם בשעת חסד, כי עוד לפני שהתחיל להניח תפילין חלם אביו עליו, שהוא עומד על הר סיני ונותן תורה לבני ישראל. חלום זה מגלה מה רחש לב אביו אליו, כדרך שהוא ממחיש לנו את מפח-נפשו מן הבן, שהרס את תקוותו הגדולה בלא רחמים. חלום זה שבטל פירנס את הסכסוּכים וליבה את המריבה שבעתיים.

ואם בימי נערותו שמע שטיינברג את הסיפור הזה באקראי מפי אבא באדישוּת ואוּלי אף בזעם, הרי כעבור שנים היה מדבר על אביו בכבוד ובאהבה והיה ניכר, שנהנה הוא מאותו סיפוּר ומזדהה עמו. זה היה בשבילו סמל. אמנם שטיינברג לא חיבב תורות ולא מעמדי-הר-סיני קפואים. כל שכן שלא יכול היה לדמות את עצמו בתפקיד של נותן-תורה. אבל הוא ראה בכך רמז לשליחותו, מפני שבתחום הספרות היתה לו תודעת-שליחות ברורה ועמוקה, שעליה עוד ידובר.

נראה, שהתפייסותו עם אביו היתה אחר כך שלמה. כשנולד לשטיינברג בנו יהונתן, כתב לו אביו (ביום כ“ז אב תר”ץ):

תדעו, כי אב זקן היה לי והרי שמו היה יהונתן, והוא היה אבי אמי זקנתי פעסיא.

ואחיו ישעיהו כתב לו ביום 3.11.1933 לאמור:

שני הספרים ששלחת לנו, ישנם אצלי. הם נתקבלו בשעה שאמנו שכבה על המיטה, שממנה לא ירדה עוד, ואבא היה שומר עליהם עד יום מותו. מעת לעת אני הוגה בהם.

במכתב אחר מיום 3.10.1933 כתב אליו אחיו:

זוכר אתה עוד את הבית שהיינו גרים? הוא היה הולך ומתדלדל מזוקן ביחד עם אבינו, עד שאי אפשר היה כבר לגור בו. עד מות אבא ישבנו שם כולנו ביחד (שתי אחיות ואבא). אחר כך נתפרדה החבילה, הדודות נסעו באשר נסעו, ואנו יצאנו לגור בדירה אחרת. את ספרי אבא מסרתי לבית-מדרש אחד, חוץ מספרי הרמב"ם שהשארתי לי למזכרת. גם את ארון הספרים של אבא תיקנתי לי ופיארתיו עד שהיה ארון-מלבושים יפה. כל זה בשביל שקשה לי להיפרד מאלה שהיו ומתו ואינם עוד. מסתכל אני בראי ורואה שגם אני מצדי הולך ומזקין, ובלב קמות שתי מצבות חיות. כנראה, תישארנה שם עד היום האחרון. מקנא אני באלה ששוכחים במהרה. אני לא כן.

זה היה לאחר שנים מרובות. אולם בימי ילדותו ונערותו היה אביו ממצה עמו את הדין, והיה מכה אותו ושולל ממנו, בתורת עונש, כמה מזכויותיו. אל העוני והמחסור, שהיו שולטים בבית תמיד² נצטרפו גם מעשי-קיפוח מדעת ועלבון ותשוקת-נקם. כל אלה עשקו ממנו הרגשת קן-משפחה וחסות אב.

שמא ניתנה לנו רשוּת להחיל על עצמו את סיוּם דבריו במסתו הענוגה “דמעות ילדים”:

והוא עצמו, הילד המכפר, אין לו כפרה, בעולם הזה אלא בפשעי יד-הורים ובשגגות לבם של מחנכים נמהרים. כולו תאווה וגיל – גידולו צוהל, נפשו שואלת, עינו חוקרת את מלוא היקום בלא מחיר ובלא עמל: משוּבה לו כאושר, גאווה לו כנתונה מעצם המזל, אהבה לו עם כל חפץ: – והוא עצמו רואה את גמולו, אם טוב ואם רע, מבעד אֵד של דמעות.

נחמה ועידוד היה מוצא בבית סבא וסבתא, שהיה מזכירם תדיר לטובה ובחיבה. בהשפעתם למד בחדר, אם כי תוך התנגשויות עם מלמדיו וחבריו. הוא לא היה שקוד על לימודו; אך היה מפליא בזכרונו וכל מה שלמד בשעה מן השעות היה כמונח בקופסה. לא אחת ולא שתיים היה נמלט מן החדר, קולט מראות וקולות שברחוב ובשדה, ומאחר לשוב הביתה כשהוא עייף ורעב ומבוּיש.

סיפורו “אחרית הרופא”, אשר שטיינברג עצמו היה מציינו כמקור ביוגראפי נאמן, הוא באמת אוצר בלום של ידיעות על ימי ילדוּתו. בו נחקקה דמוּת אבא ואמא ודמות הילד בן השתים-עשרה.

בעת מישחק ולאחר שכיבה מוּשהית בחול נזדהמו עיניו ונסגרו “בגבשושיות של חומר זר, מתפורר”. הדבר הבהיל את אמו ואילו אבא הרגיעה וציווה על בתו להביא “אבקת בּוֹרה”. ובשעה שהאֵם מקוננת “אוי ואבוי”, “משסע אותה אבא בדברי תוכחה עזים המכוּונים כלפי הבחוּר המוּטל בבושת כותנתו הפרומה”:

“בחוּר למעלה משתים-עשרה! בחול הוא צריך לשחק!”

וכשמחלת העינים נתגברה, ניגשה אמו קרוב לאבא והגידה לו:

“למען השם – היכנס אתו מחר אל הרופא”.

“יהי מוטל כנבלה, ואני לא אלך אתו אל הרופא” – עונה אבא בחרון-אף. ולאחר שאביו נתרצה והלך עמו אל הרופא, הוּברר לו, שהוּא מתרפא “בלי כסף, חינם”. זה הציק לו מאוד, שכן אצל אותו רופא נזדמן עמו נער בן-עשירים, שהיה מביא לרופא “רובל שלם”. וכמעט שהחליט לא ללכת עוד אל הרופא. אוּלם גברה עליו מצוות אביו והוסיף לבקר אצל הרופא. או-אז אירע משהו בנפשו, שהיה אופיני לשטיינברג תמיד:

כשאני שוהה באולם הציפיה (ההמתנה) של הרופא, אז נחה עלי כאן שיכחה של גדול, ומיום ליום הולך וגובר בי הדמיון בדבר הזכות שאני גורם לרופא בכבודו ובעצמו, אף על פי שאני מתרפא חינם אין כסף… דומה לי, שהרופא נהנה במקצת מאותו שיח ושיג שיש לו יום יום עם הנער הנכנס אל חדרו מתוך הליכה קלה…

יחסו כלפי חבריו היה קשה, חשדני, אלים. ופעם, כשהתיידד עם יתום והלה לא נזדרז למלא את רצונו, חבט בו באכזריות ופצעוֹ פצעים אנוּשים. ופעם אחרת, כשהיה זקוּק לראי עמד ולקחוֹ בחזקה מידי נער. מובן, שאף מעשים אלה עוררוּ את זעם אביו.

הוא כבר למד תלמוּד ומהרש“א ואף קרא בספר “אפס דמים” ליצחק בר לוינסון. ואותו חבר, שעמו נזדמן אצל הרופא סיפר לו על שירי יל”ג ואף נתן לו ספר אחר, שלאחר שאביו בדקוֹ מצא אותו “טרף פסוּל”:

אבא חובט את הספר כלפי הרצפה. הוא מתחיל דורס אותו ברגליו, ושצף דברים הולך וניתז מפיו:

“הנה לך! תדע לקחת ספרים מבני קצבים!”

"מה עשית?! אוי… אוי… " פֹורץ מפי קול יללה וזעקה גם יחד.

מובן שעלבון צורב זה מירר את יחסו של הנער אל אביו ושוּב לא יכול היה לדבר אתו לשלום. וכך הוא מתאר את מצב נפשו:

דמעות חדשות נקוות לתוך עיני, ואני פותח את פי באָלה ובשבועה: אני נשבע… בכוכבים הנשקפים ממרום, כי לעולם ועד לא אסלח לו (“לאבא שלי”, אני גומר בפני עצמי, בלי מלים)… עוד יבוא יום ונקום אֶקוֹם בו.

מאותה שעה ואילך התחילה פוקעת מרוּתוֹ של אבא עליו. הוא חדל ללכת אל הרופא, והחליט לקנות לו אבן כחולה, מעין זו שישנה לרופא, ובעצמו ימשח לו את העיניים. “כבר אינני ילד קטן”.

בסיפורו ביידיש “בּיים דניעפּער” (ליד הדנייפר) מספר שטיינברג על הרשלי, שלפי כל הסימנים הרי זה הוא עצמו, את הדברים האלה:

אולם כשמתקרב יום הבר-מצווה של הרשלי, יורדת אמא לחייו בגלל הספרים. מפני אבא אין הרשלי מתירא כל כך: הן מפני שאבא עסוק תמיד בשחיטה והן מפני שהוא כבר התיאש מן הבחורון שלו, שהיה לו פעם שם של “מוח יקר”. אולם אמא אינה נותנת לו מנוח.

– הרשלי – ניגשת אמא אליו שבועות אחדים לפני שנעשה בר-מצווה, ופותחת בפה רך, – סלק מעט את הספרון, לך, סבא קורא לך.

קולה הרך של אמא, על שהיא קוראת לו בשם-הקטנה הרשלי ועל שסבא מזמינו אליו, כל זה מעורר בו מחשבה עגומה, שבוודאי יצטרך לשמוע דברי תוכחה; אולם הוא חייב ללכת.

כשנכנס הרשלי ל“אולם”, מצא את סבא יושב וספר בידו; מן הדלת ועד השולחן הולך הרשלי בלווית מבטו של סבא, המצווה עליו בעיניו לשבת.

ליד הדלת ניצבת אמא ונאנחת מפעם לפעם.

– כבר לא רציתי שיהיה לי עסק עמך – פתח סבא ומושך את דבריו – אולם אמך הציקה לי שאלמד אותך דרשה בהיעשותך בר-מצווה. ייתכן שהתורה שאלמדך תהא ברכה לבטלה.

סבא מציץ שעה קלה בספר בעיניים מהורהרות וחמורות וממשיך:

– ואולי יש בך עדיין ניצוץ של יהודיוּת. לימדתיך בילדוּתך; אני יודע איזה כלי זהב היית (כאן גונחת אמא). אילו הלכת בדרכנו היית גדל ונעשה חפץ יקר. אולם אם בדרך רעה תלך, תגדל ותהיה רשע גדול. “אתה בשלך, ואני בשלי” – מהרהר הרשלי ושומע אמא אומרת:

– אל נא ישדלוֹ, חותני, להאמין, שיהיה רשע גדול. אפס שבאפס יהיה, קרוע ומהוּה ילך. רשעים הרבה יש בימינו.

סבא רומז בעיניו, ואמא מסתלקת באנחה.

ברגעים הראשונים אין דברי סבא נכנסים למוחו, אולם המחשבה, שהוא מחויב לזכור הכל, מביא אותו לידי האזנה. לאט לאט מעביר הרשלי את עצמו אל הזמן ההוא, עת היה עדיין “מוח יקר” – והרשלי מציץ במישרין לעיניו של סבא, מטלטל ידיו ומתחמם, כמו בלשעבר, בשעה שסבא היה הרבי שלו, והוא – סבא הקפדן, היה בוחר בו מכל נכדיו ומלטפו בלחיו, ובכל מוצאי-שבת היה נותן לו מתנת-כסף ואומר בשעת מעשה:

– מפני שאתה יודע תורה.

אולם עולמו של הנער נתערער ונשתנה. הוא נתרוקן ונתמלא. נתרוקן מתכנו הקודם, ונתמלא ציפיות ומשאלות עמומות. תור המצווֹת לא הביא עמו תור האושר. וכך יתאר אותה תקופה:

ואנוכי, עם רבות הקיץ, נעשה רגיל לשממון כבד ומוזר. דומה לי, שאני שרוי בעולם שאינו שלי – בקיץ ממושך זה שלאחר בר-מצווה, כשאני מגלה בכל בוקר את בשר אזרועי, לשם הנחת תפילין, מתוך רגש תפל של אחריות, ואני הולך סובב את החדר הצר, ההומה מזבובים, כשראשי מעוטר “של ראש”, שפתי לוחשות תפילה שבעל-פה ועיני כבושות בקרקע, כשאני נתקל בחוה’לי אחותי. בוש אבוש משום-מה בפני חוה’לי, אחותי, כשאני צריך לעמוד אל הקיר לשם “שמונה עשרה”! הימים חמים וארוכים, ולבי מלא אֵד חם של מאוויים סתומים, אינני יודע להשיב לנפשי את הדבר אשר אֶתאַו לו (“אחרית הרופא”).

אף ילדות מקוּפחת זו לא האריכה ימים. הוא השיר אותה מעליו כקליפה מיותרת ונכנס לתוך החיים ההומים בעודנו נער רך, אלא שהתואר “רך” אינו הולמו, מפני שכבר אז היה קשה כארז. בשיחת חולין רמז לא פעם, שהוא לא הוציא לבטלה כמה שנות-ילדוּת, כשאר הבריות, מפני שהתבגר במוקדם והיתה לו אם אפשר לומר כך, קפיצת-שנים.

בשנת 1901, כשמלאו לו ארבע-עשרה שנה נתחולל מיפנה בחייו. ב“קטעים מחיי הרשלי” הוא מספר, כי לאחר שמלאו לו י"ד שנה החליט לעזוב את בית הוריו ואת העיר, מכר את המעיל החדש שתפרו לו וקיבץ לו להוצאות הדרך. וכדי שיהיו לו צרכי מחיה בימים הראשונים בנכר, נטל עמו גם את גביע הכסף מן הארון, למען יוּכל למכרו בשעת הדחק. אולם בהיותו בקרון הרכבת העלה על דעתו מה יאמרו עליו בבית לכשיוודע להם שגנב את הגביע, וחרטה מרה תקפתוּ. פתאום הזדקף, הוציא את הגביע מן הכיס והטילוֹ דרך החלון אל בין השיבלים שבשדה…

וכך הגיע לאודיסה. איך הגיע לשם – על כך סיפר אֶפיזודות הומוריסטיות אחדות. כסף לא היה לו, ולא ידע היכן יניח ראשו בלילה הראשון. באין ברירה, החליט בלבו להיכנס לאחד מבתי-הכנסת, אף-על-פי שמוצא זה נראה לו גרוע מאוד. אוּלם המוּשג שהיה לו על בתי-המדרש והקלויזים שבעירו לא נתקיים כאן, משום שאודיסה היתה, כמוּבן, שונה משדה-לבן, ובבואו לשם הסתלק מיד מן המחשבה להתאכסן כ“יושב” באיזה קלויז, ובדרך מקרה מצא מחסה עראי בבית מכר או קרוב של אמו.

החשש שמא ייאלץ ללון בחוץ לא הרתיע אותו מלנטוש את ביתו ולנסוע לעיר נכריה זו, שדמותה החלומית האירה לפניו את הדרך והפיגה את פחדו.

אודיסה, עיר-הנמל על שפת הים השחור באוקראינה, לא היתה כרך רגיל בעיני צעירי ישראל, ששאפו להיות סופרים; היא היתה מחוז חלומם, תלפיות. הן היא היתה מקום משכנם של פרוג, אחד-העם, ביאליק, רבניצקי, דובנוב, מנדלי-מוכר-ספרים וקלוזנר, ש. בן-ציון ורב צעיר; בה נתקיימה הוצאת הספרים “מוריה”, בה ערך רבניצקי את “הפרדס” ובה ערך אחד-העם את “השילוח”. גם “הוועד לישוב א”י" הנודע לתהילה היה שרוי בה ופעילותם של פינסקר, לילינבלום ואוסישקין נתפתחה בתוכה. התנועה הלאומית שיגשגה כאן והעליה מרוסיה לארץ-ישראל היתה זורמת דרך ה“שער לציון”, דרך אודיסה. אודיסה היתה מרכז ציוני וספרותי מפואר, אף העתונות העברית והיידית ראשיתה נעוצה באודיסה, שממנה יצאה תורת הלאומיות ותורת הציונות לזרמיהן, ובה הגיעה הספרות העברית לידי תחיה ופריחה מאין כמוהן. אודיסה העברית היתה מעין אסכולה, ויעקב פיכמן היה רגיל לדבר על “סגנון אודיסה” לעומת “סגנון ווארשה”.

וכך מתאר אותה א. שטיינמן במַסתו “דבש באודיסה” (ר' מאזניים“, שבט תשכ”ב):

אודיסה, העיר ההומיה, המלאה חכמים ואנשי מעשה, היא גם עיר מקלט לבעלי חלומות ולנשמות תועות ומחפשות, לכל בחור וטוב בעירו או בכפרו, שנפשו נקעה מן ההוויות המשעממות של הישוב הנידח מקום-מושבו, ושוב אין לבו הולך אחרי בנין וקנין, אלא נמשך אחרי דבר-מה שאין לו שם ולא דמות, אחרי משהו שהוא בבחינת לעילא ולעילא, מעל ליומיומיות האפורה ומעל לנוהג שבעולם. הרבים באים לאודיסה, כדי לבנות ולהיבנות ולהסתפח בה על הממלאים את משאלת לבם בחיים. אך מצויים גם מעטים, ואולי אינם כלל מעטים, הנמלטים אליה דווקא בשביל לפרוק מעל עצמם את עוֹל החיים במשמעם הישובי והיומיומי. שם, בעיר מולדתם, שמכירים אותם וכל מסכת חייהם פרושה לעיני הכול, הכול שואלים ודורשים למגמתם ולתכליתם, דוחקים אותם בשאלות-פיהם ומשפשפים אותם במבטיהם החקרניים: בחור, מה התכלית? מתי תעשה לביתך, תישא אשה ותוליד בנים ותהיה בעל בעמך? ומה בכלל יהיה בסופכם, פועלים בטלים שכמותכם? מה שאין כן בעיר זו, המשוּלה לים גדול ורחב ידיים, שאין איש נותן את דעתו על חברו, אין חוקר ודורש ואין זה מחויב למסור דין וחשבון לזה על המוצאות אותו, לא על מעשיו לא על מחשבותיו והליכותיו. כאן אפשר להתהלך בן-חורין ובאין רואה ויודע, כאן מותר להתבטל ולשגות בהזיות, לחיות כמו אלוהים באודיסה. אודיסה היא כרך גדול כנינווה בשעתו. והמליצים אומרים: עיר גדולה לאלוהים ו… לשטן. הכל יודעים שעד מהלך ששים מילין מסביב לאודיסה בוער הגיהינום.

לאודיסה זו נמשכו, איפוא, רבים מאוד, תועי-דרך, שוחרי יצירה ותמהונים, שביקשו למצוא תיקון לנשמותיהם הרכות והמעונות. לאודיסה זו נקלע גם שטיינברג הנער. לפי גילו ומצבו יש להניח, ששטיינברג בא לכאן בכוח שני מניעים. העולם שבו חי עד כה נמאס עליו בהדרגה או לפתע ורצה ללכת למקום שאין מכירים אותו, שבו יוכל לפרוק עול ולחיות בלי תכלית; אולם הוא גם נדחף על ידי כוחות תוססים של יוצר, הטמונים בנבכי נפשו, שלא ידע פשרם ולא ידע מגמתם, ורק את המערבולת הגדולה ואת האַלשקט הקדוש הרגיש. הוא נמלט, איפוא, לאודיסה, כדי להיעמס עול ולמצוא תכלית עליונה לחייו. ואמנם האקלים שבאודיסה נתן סיפק בידו להשיג את שתי המטרות. שתי שנים אלו, מיום בואו לאודיסה ועד להופעת שירו ב“עולם קטן”, היו לו ימי תהייה על עצמו, ימי לימוד ומסה, ימי התמודדות עם בני הסביבה, אם בחשאי, בידיעת נפשו בלבד, או אף תוך נסיונות להביע את הסכמתו למתרחש והתנגדותו לכך.

בספרו “שירת ביאליק” (עמ' של"ו) מספר יעקב פיכמן:

כאן, בדירה מעוטת-אור זו, נפגשתי באותו קיץ בראשונה עם שניאור ויעקב שטיינברג. שניהם היו עוד נערים. – – – כמדומה, שלא ראיתי את שטיינברג אלא פעם או פעמיים. גם הוא הביט בעיניים חושדות על סביביו ואולי עוד פחות משניאור האמין באנשים. אבל הוא היה ביישן ביותר, מהסס יותר, מצטדד יותר. לא היה בו מבטחונו של שניאור. זוכר אני, שקרא לי משהו מזה שנתפרסם עוד באותה שנה ב“עולם קטן” בחתימת א.י. שטיינברג. רק לאחר שנתיים, כשנפגשתי עמו בווארשה, נוכחתי לדעת עד כמה מיהר להתבגר. אותה שעה היינו מזדמנים לעתים קרובות במחיצתו של ביאליק, שהיה משבח את תפיסתו החריפה ונתן את דעתו על כל מה שיצא מתחת ידו.

ושטיינברג עצמו אומר שנים רבות אחרי כן במסתו “תהילת ביאליק”:

אֵד מתוק עטף מאז את ביאליק, אותו ואת כל אודיסה העברית, המתברכת לנפשה ולספרותה. זה היה מעין אוויר מעוּבה מסביב לגרם שמימי.

חלום גדול היה בחוּבּוֹ. שאיפות כבירות הניעו את נפשו והם שהביאוהו לאודיסה. הוא לא היה מדבר על ילדותו ולא על נעוריו. אולם אותו חלום שאביו ראה בחזיון לילה, שבנו עומד על הר סיני ונותן תורה לבני ישראל, אשר שטיינברג הזדהה עמו בשעת סיפורו, העיד על כך, שאמנם האמין שעתיד הוא לחדש משהו, ולכך נשא את נפשו.

היו לו לשטיינברג תכניות לימוד שונות. אחד מחלומותיו היה ללמוד תורת הרפואה וליעשות רופא. אולם כוונתו היתה לרפואה סוּגסטיבית, שכוחה בהשפעתו האישית של הרופא על חוליו, ולא ברישום סמים ותרופות. הרופא חייב להיות לא רק בעל-מלאכה, אלא בעל מלאכוּת, ואם תמצא לומר, עליו להיות מעין מלאך רפאל. עצם ביקורו של רופא אצל חולה נוטל אחד מששים בצערו. תנאי לכך, שיהא החולה מאמין ברופא ושיהא הרופא זך מבט וצח לשון, ובכוחו להאציל מרוחו על החולה. סמי המרפא אינם אלא טפלים לעיקר. מחשבות-בראשית על רופא ומלאכתו ויעודו משוקעות בסיפורו “אחרית הרופא”.

מחשבתו זו לא יצאה אל הפועל, וכל ימיו היה לו יחס של חשד לרופאים, ואפילו אימה היתה לו מפניהם. כל ביקור אצל רופא היה עולה לו במאמצים נפשיים גדולים. איסטניס היה ומכאובי גופו ונפשו גם הם נחשבו בעיניו כסודות אינטימיים, שאין מגלים אותם אפילו לצנועין ואפילו לא לעצמו. טיפולו של רופא אף הוא היה לו בגדר התערבות של זר ברשוּתו הפרטית. על כן מתיירא היה תדיר מפני הרופאים דורשי טובתו. מתיירא ונמשך. לאחר שנתפתה והיה הולך אצל רופא, לא היה משלים את ריפויו. מתגנדר היה בידיעת חכמת הרפואה והיה עושה נסיונות של ריפוי על גופו, וכשהיה מצליח במשהו, היה מספר על כך בנעימת שמחה ונצחון. כזכור, עשה נסיון לרפא בעצמו את עינו החולה בימי ילדותו.

בנו-בכורו, שגם מפיו שמעתי כי בשיחה אחת אמר לו אביו, שביקש ללמוד חכמת הרפואה, הוסיף, שבפעם אחרת הגיד לו, שלולא היה סופר היה נעשה צייר, מפני שהציור תחום סמוך לספרות. אכן, צייר גדול היה שטיינברג, צייר באותיות ובתיבות, בצלילי מלים ובצירופים ססגוניים.

בשנת תרס“ג, בהיותו בן ט”ז, נתפרסם שירו הראשון בעתון “עולם קטן” בשם “ומן הבוקר עבים כבדים”. לשיר הזה חוּבּרה מנגינה, והיה מוּשר בפי תלמידים ונוער. אך השיר לא נחשב, כנראה, בעיניו ולא נכלל בכתבים. הוא היה בחינת ראשית מיצערה, פסיעה ראשונה, ששטיינברג התרחק ממנה במהירות רבה.

באודיסה היה מבאי ביתו של ביאליק, וכשעבר בשנת 1903 לווארשה, נשתנה שינוי גמור. הבשלתו באה בקפיצת הדרך.

אברהם רייזין בספרו “עפיזאָדן פוּן מיין לעבּן” (ווילנע 1929, ווילנער פאַרלאַג פוּן ב. קלעצקין), כותב על שטיינברג באותה תקופה:

גם יעקב שטיינברג, שהיה צעיר מאד, כבן-חמש-עשרה שנה, היה אחד מחברי הצעירים והקרובים. היה עדיין רך בשנים, אבל כבר מלא אירוניה ואפילו סארקאזם, שדעתו לא היתה נוחה מעצמו ומכל מה שמסביבו. בעומק לבו היו טמונים אהבה וחסד לבני אדם, אולם הוא כאילו התבייש בהרגשות אלו. אני הבנתי אותו ואהבתיו, ולפעמים הייתי מנחמו ומפריך את דעותיו הפסימיסטיות על הבריות, אף על פי שאני עצמי, ככולנו באותה תקופה, לא לעתים קרובות היה חלקי עם האופטימיסטים, הן אולי מחמת המצב המדיני הקשה במדינה, והן מחמת המצב החמרי הגרוע (כרך ב', עמודים 149–150).

בווארשה החל משתתף בעתונות העברית והיידית, ובכלל כתב עד 1914 בשתי הלשונות. בשנים תרס“ד-תרס”ה היה עורך-לילה ב“הצופה”, כלומר, היה מתרגם את הטלגראמות האחרונות המתקבלות בלילה, ואחר כך בשנת תרס“ט, השתתף ב”הצפירה" בעריכת נחום סוקולוב. וכן היה כותב מזמן לזמן בשבועון היידי, שיצא בווארשה בשנת 1913 בשם “די אידישע וואָך” (השבועון היהודי). ארבע שנים (1910–1914) עבד בעתון היידי “דער פריינד” (“החבר” – הערת פרויקט בו יהודה) שבו פירסם שירים וסיפורים וכמה פרקים מן הפואֵמה “רוסלאנד”, שעוד ידובר בה. הוא תירגם ליידיש את הספר “עלובי החיים” לוויקטור הוגו ופירסמוֹ ב“דער פריינד” בשם “דער גיבור אין קייטן” (“הגבור בכבלים” – הערת פרויקט בן יהודה). מחזה בשם “די מוּטער” (“האֵם”) הופיע בשנת 1908 בהוצאת שימין; “געזאַמעלטע שריפטן” (“כתבים מקובצים”) יצאו בשנת 1909 בהוצאת “וועלט בּיבּליאָטעק”; “דער נסיון” נתפרסם בשנת 1913, והפואֵמה “רוּסלאנד”, עם הקדמה נלהבת מאת בעל-מחשבות בהוצאת “אוניברסאל” בוורשה – בשנת 1914. ואלה אינם אלא ראשי פרקים לפעילותו העתונאית והספרותית בראשית דרכו. שכן הכל מעידים עליו, שהיה כולו לבה רותחת וגועשת.

יעקב שטיינברג היה משתתף במסיבות יום חמישי של פרץ בווארשה. על כך מספר י.ד. ברקוביץ:

הדבר היה בשילהי סתיו של שנת 1904 – – –

באותו סתיו המציא פרץ דבר חדש במחיצתו – “מסיבות יום חמישי”: בכל יום חמישי בשבת היתה חבורה של סופרים, מן הקרובים אליו ביותר, מתכנסת בערב למקום אחד לשם שיחה נאה בדברי ספרות. לתוך החוג הקטן הזה נכנסו, מלבד פרץ עצמו ובן-לוויתו הבלתי-נפרד ממנו יעקב דינהזון: ח.נ. ביאליק, ד"ר יוסף קלוזנר, ה.ד. נומברג ובעל-מחשבות, ומן הצעירים נתכבדו בזכות זו: יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, ז. שניאור ואני (“הראשונים כבני אדם”, ספר ראשון “מן המיצר”, עמ' נ"ה).

בהיותו עדיין צעיר מאוד, אהב נערה משכילה, יפת-תואר בת אמידים, שהיתה רופאת-שיניים, ונשא אותה לאשה. מפי ברקוביץ ז"ל שמעתי, כי פרישמן היה מספר בבדיחות-דעת, שאבי הנערה בא אליו לחקור אותו על טיבו של שטיינברג, אם אמנם משורר בעל כשרון הוא. אף שאל בבית-מסחר-ספרים על כתבי שטיינברג. וכשהראו לו ספר-שירים דק, שמחירו מועט, אמר: ולבחור שכמותו אתן את בתי לאשה?…

הזיווּג לא עלה יפה, והם נפרדו זה מזה לאחר שנולד להם בן. מאורע זה הרעיש את נפשו של שטיינברג ורישומו לא נמחה כל ימיו. נראה, שנוהג או מעשה שעשה בשעת כעסו באותם הימים, שהביאוֹ לידי פירוד, עוררו בו חרטה גדולה. מן התקופה ההיא מצויות כמה וכמה עדויות של סופרים בני דורו או בני-מחיצתו, המספרים על דיכאון שירד עליו ועל התעטפותו בשתיקה עמוקה. נהיה איפוא קרובים לאמת אם נניח, שמאותו מאורע ואילך נסתגר בתוך עצמו ולא היה משׂיח על קורות חייו עם שום איש. ידועים נסיונותיו להתקשר עם אֵם-בנו ועם בנו, וכמדומה, שאף הצליח להגיע לידי קשר עם בנו, שנעשה בינתיים מהנדס, אך לא עם אמו. זמן-מה הגה מחשבה לבקר בברית-המועצות לשם כך, אלא שזו לא יצאה אל הפועל, וצערו היה רב.

באותה תקופה היה שטיינברג חייב ללכת לשירות הצבא, והיה צורך לשחררו בשלמונים. חברים סופרים וידידים מסרו סכום כסף למען שיחרורו מן הצבא, ואמנם קיבל פטוֹר. לפי הלך-רוחם של יהודים בימים ההם, ובגלל חוּמרת התנאים בעבודת הצבא, היה הגיוס נחשב בעיני יהודים לאסון ממש, שחובה לעשות הכל כדי להיחלץ ממנו. שטיינברג, שהיה שונא כל עוֹל וכל משמעת, הזדעזע מעצם המחשבה, שעליו להימצא בכוּר-הברזל הזה ולהיות נתון לפקודותיהם הגסות של חיילים רוּסיים. על כן יעצוהו שלא לסמוך על השוחד בלבד, שהרופאים הבודקים קיבלו, אלא צריך היה גם להיראות כבלתי מוכשר לצבא. לפיכך, כשהופיע לפני הוועדה המגייסת, עשה את עצמו חולה במחלת-הנפילה, ולעיני הבודקים אותו אחזוהו עוויתות אֵפילפטיות קשות ביותר. המחזה הצליח והוא שוחרר. אולם כשנכנסו לברכו על המאורע הזה, לא מצאו אותו ולא את אשתו בבית ויצאו משם בפחי נפש. אותה שעה החריף הפירוד ביניהם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עלה שטיינברג לארץ-ישראל, ואשתו נסעה עם ילדה בן הארבע למוסקבה.

כאמור, השתתף שטיינברג בעתון “דער פריינד” כמה שנים רצופות. לבמה זו היתה חשיבות מיוחדת כתחנה בדרך יצירתו, על כן מן הראוי לעמוד על טיבו של עתון זה, ולהביא מדברי בני דורו עליו.

על העתון “פריינד” כותב אברהם רייזין בספרו “עפּיזאָדען”, כרך ב' עמ' 177–78:

עם ה“פריינד” לא הייתי שווה בשווה. ראשית, מחמת עמדתו לאידיש… כשלעצמו לא היה מתנגד לאידיש, אך היו לו די משתתפים ציונים והבראיסטים, שניצלו את העתון היומי היחיד, שהיה קים אז, ניצול מחוכם ביותר, אם כי בנוסח של כתיבה בעלביתית – למען אידיאליהם ומטרותיהם. על דרך זו היה, למשל, מרדכי בן-הלל הכהן מתיר, כביכול, לכתוב אידיש בשביל העם, אולם באותה נתינת-היתר היה הרבה מן היאֶזואיטיזם והבוּז לשפה החדשה של העם היהודי, שאני כבר ראיתיה אז כלשון לאומית ואף הכרזתי עליה כך בשבועון שלי “דאָס יודישע וואָרט” (הַמִּלה היהודית – הערת פרויקט בן יהודה), שהופיע בקרקא בשנת 1905, שלוש שנים לפני הוועידה בצ’רנוביץ. גם שמריהו לווין הרחיב דבריו ב“פריינד” ודרש דרשות למען הציונות ועברית…

עמדה חיובית ליידיש נקט “דער פריינד” רק בשנת 1905.

ובעמודים 287–88 באותו ספר כתוב לאמור:

ל“דער פריינד” היו זכויות כעתון “נקי”, אולם לנקיונו היה אופי אינטליגנטי-בעל-ביתי מדי. גם אותה ציונות פורתא, שה“פריינד” הגיש לקוראיו, יותר משזו באה מתוך הכרה פנימית היא באה מתוך גינונים בעלביתיים. מפני זה היתה העמדה לאידיש פשרנית, ולפעמים פשרנית מדי.

דיבור חותך בזכות אידיש כלשון ההמונים היהודיים, הנותנת את הטון לכל הספרות והתרבותית האידית – דיבור כזה לא עלה על הדעת שייאמר ב“פריינד” עד שנת

1. שאידיש או ז’ארגון היא רק אמצעי “לחנך” את ההמון – דעה זו של הציונים ושל חלק מן האינטלגנציה המתבוללת היתה גם דעתו של ה“פריינד”. על כן השתרעו על פני טורי ה“פריינד” ברחבות כזאת הפובליציסטים, ההבראיסטים והציונים, כגון שמריהו לווין ומרדכי בן-הלל הכהן.

לד"ר שמריהו לווין היתה, כמובן, דעה אחרת על העתון “דער פריינד”. ובספר הזכרונות שלו “במערכה” כתוב לאמור:

אחר כך נוסף על השבועון “דער יוּד” העתון “דער פריינד”, שנוסד ונערך על ידי שאול גינזבורג, חברי ממינסק וחבר לציונות. בעתון זה הייתי עוזר קבוע ועלי היה לכתוב שמונה מאמרים לחודש, ארבעה בעניני ציבור וארבעה פיליטונים. ה“פריינד” היה נוטה לציונות, אבל לא היה עתון ציוני מובהק ומפורש. עיקרו – המלחמה על שיווי זכויותיהם של בני ישראל ברוסיה ובירור מצבם הכלכלי, והתרבותי של יהדות רוסיה. בשביל שני כתבי העת האלה כתבתי “אידיש” (“מזכרונות חיי”, ספר שלישי, עברית על ידי ד“ר צבי ווֹיסלבסקי, הוצאת “דביר” תרצ”ט, עמ' 209).

השתתפותו של יעקב שטיינברג בעתון זה ועלייתו לא“י בשנת 1914 מעידות שלבו היה שלם עם מגמתו של העתון, כדרך שכתיבתו בשתי הלשונות היתה טבעית לו, ולא היה לו כל תסביך בענין זה, כמשתמע מדברי רייזין וחבריו. שטיינברג היה אמן בשתי הלשונות, ביידיש ובעברית, וכשם שביאליק קידם את בואו בתרועה בספרות העברית, כך קיבלו את פניו ברוב הערכה אברהם רייזין ובעל-מחשבות ואחרים בספרות יידיש. אולם אם באותה תקופת בין-השמשות בהתעוררות הלאומית של האומה באירופה המזרחית, ראו הסופרים העברים ביצירתם בשתי הלשונות יעוד שהשעה צריכה לו, הרי כעבור כמה שנים התחילה להסתמן תמורה. ועידת צ’רנוביץ, שנתכנסה בשנת 1908, נתפרשה על ידי קנאים פירוש קיצוני, אף על פי שבוועידה עצמה ניצחו המתונים, שדרשו להכיר בשוויון הזכויות של יידיש ועברית, ובהחלטת הוועידה הוכרה יידיש כלשון לאומית ולא כלשון הלאומית בה”א הידיעה. תפיסה קיצונית זו הביאה לידי הכרזת יידיש כלשון הלאומית היחידה ועל דרך זו נהפך היידישיזם לאידיאולוגיה לאומית, תרבותית ומדינית כאחת. הוקם חייץ בין “הבראיסטים” ו“יידישיסטים”. הוּשבת שלום-הבית, נוצרו מחניים. סופרים עברים, שיידיש היתה חביבה עליהם ונתנו לה מחילם, נאלצו לעשות חשבון-נפש חדש ולהגדיר את עצמם למחנה זה או זה. העברית נצמדה כתואר ראשון מתאריה של תנועת התחיה הציונית, ואילו יידיש נעשתה סמל לכל התנועות, ששאפו להישאר בגולה ולהשיג בכל ארץ וארץ, שבה מתגוררים יהודים, שוויון זכויות, אבטונומיה וכיוצא בזה (“הבונד”, ה“פולקיסטים”, האבטונומיסטים וכו'), אם כי היו קצת הבדלים בתפיסת הלשונות בין הכיתות המתנצחות.

יעקב שטיינברג הכריע אף הוא הכרעה מוחלטת לכף זכותה של הלשון העברית. ומשעה שעלה ארצה בשנת 1914, שוב אין הוא כותב יידיש. ואפילו כשיצא מן הארץ לברלין ושהה בה שנים אחדות, לא נזקק עוד ללשון זו; הסיפורים הקטנים ביידיש, שיצאו לאור ב“כלל פארלאג” בברלין, נכתבו יידיש מלכתחילה לפני זמן רב, או תורגמו ליידיש.

חתימתה של פרשת יידיש בחיי שטיינברג היא ענין גדול לענות בו. שכן היה נחשב בין היושבים ראשונה במלכותה של ספרות זו, וחבריו הוותיקים והצעירים היללוהו ותלו בו תקוות גדולות ביותר. פרישתו מכתיבה ביידיש הכאיבה להם מאוד, וזמן רב פרשו עליו וילון של שתיקה.

תשכ"ז