ייחודו    🔗

מה חידש בורלא ומה המיוחד שבו? במה כוחו גדול ובמה ערכו לדור ולדורות?

קודם כל ראוי להדגיש דגש חזק, כי בורלא הוא אמן הפאבוּלה. במלים אחרות: הוא יודע לספר סיפור. בכל סיפור משלו יש עלילה, תיאור מאורעות ונפשות, התפתחות מודרגת. מראשית הסיפור ועד אחריתו אין המסַפר “מפקיר” את גיבוריו, אלא עינו צופיה עליהם והוא מדריכם במעגלי גורלם הטוב או הטראגי, הכל לפי הענין ולפי טבע הנפש הפועלת. זהו סיפור שאפשר לומר עליו בנוסח הוותיק: קלאסי. שכן מספר הוא מי שסיפור-מעשה בפיו או בעטו. עומק הסיפור ורחבו, בהירותו או סתימותו – אלה נתונים להערכה, אך העיקר הוא היסוד הסיפורי, הגרעין הנאראטיבי, המתואר מתוך בגרות שבראייה ושבתפיסת המציאות. יש מספרים המלמדים אותנו בסיפוריהם פיזיקה ומיתאפיזיקה, מדע הנפש ועולם החי והצומח. כל אלה דברים חשובים הם, אך בשבילם ישנם סוגי כתיבה וספרות אחרים; בעוד שהרומאן או הסיפור הקצר תפקידם לספר לנו פרשיות-חיים מן המעין החי של ההוויה, ולא ללמדנו פרקי מדע. ודאי ישנם דרכי תיאור שונות והבחנות שונות. וכל סופר בוחר לו טכניקה וצבעים הקרובים למהותו, ואף הקורא בוחר לו את הסופר ואת הסיפור הקרובים ללבבו. אך הצד השווה שבכל המספרים הגדולים, שהם נותנים לפנינו סיפור, עלילה. בורלא הוא איפוא מספר מובהק, שיש לו תמיד מה להגיד ויודע איך להגידו. לא תמיד אנו מתרשמים במידה שווה מסיפוריו. בסולם יצירתו ישנם שלבים שונים. אך תמיד אנו מרגישים אצלו התחדשות, ולעולם אין מעינו נדלה. לאחר סיפור רפה במקצת הוא מפתיענו שוב בסיפור בעל הינף והיקף. על יצירת בורלא אפשר לומר מה שאמרו חז"ל: דברי תורה עניים במקום זה, ועשירים במקום אחר. בשנת השבעים וחמש לחייו אנו רואים את בורלא בקווי דיוקנו הגדולים, בקומתו ובצביונו וביצירתו השלמה והכוללת, שגם דילוגיה עלינו אהבה.

גדוּלתו של בורלא בתרומתו המיוחדת. הספרות איננה ענין של שעשועים. הקריאה בספרות יפה גורמת עונג וצריכה לגרום עונג, אך לא בכך ענינה. ספרות של אגוזין וקליות ניתנת לילדים או לגדולים הדומים לילדים. הספרות היפה, השירה, היא יסוד-מוּסד של החיים. היא גורם המעצב את נפש האדם והאומה. אומה בלי שירה ובלי סיפור היא אומה יתומה. ההימנון הלאומי מסמל את הצורך הזה בשירה ובניגון. ולא עוד אלא שהשפעתה של ספרות יפה חודרת לתוך נקבוביות חיינו הפרטיים והכלליים גם שלא בידיעתו של כל יחיד ויחיד.

יכול כל קורא להרגיש בסיפור או בשיר את שהוא רוצה. הכל לפי מדרגתו. ספר טוב הוא ספר הדומה למן, שכל אחד יכול לטעום בו את הטעם המתאים לו. אך זהו הצד הנגלה, העממי של הסיפור. יש גם צד נסתר, עמוק יותר. יסוד זה איננו מונח על כף היד. כשמו כן הוא: יסוד. אותו יש לחפור ולמצוא. מחנכי הדור ומבקרי הספרות והאמנות, שתפקידם לקבוע את הסופר ויצירתו במשבצת חיי האומה – הם גם קרויים לומר מה חידש סופר פלוני ומה הוסיף לתודעת האומה, להכרת עצמה. הם מעלים את הסך-הכל הגדול היוצא מן הפרטים, את הפילוסופיה, אם הורשיתי לומר כן. ובזה הגענו לגרעינו של ענין. כל סופר ראוי לשמו מוסיף נופך לתודעת האומה, מזעזעה או מחדשה. אין הוא עושה זאת בדרך התעמולה או ההטפה האידיאולוגית. הן רחוקות ממנו מרחק רב ואף אינן חשובות בעיניו לגבי יצירתו. אין זה בכלל ענין למגמה קבועה מראש או להזמנה סוציאלית. אך כל יוצר אמיתי הוא בן לעמו, מתוכו הוא יונק ואל תוכו הוא יוצר. בחושים נעלמים הוא תופס את מהות האומה, שורש נשמתה, נקודת-כאבה, סוד הוויתה ומגמת עתידה. מבחינה זו הספרות היא ראי מלוטש, המשקף את צורת העם וגנזי נשמתו, שכן הסופר מעלה את כל אלה מן האופל לקרן-אורה. אפשר איפוא לומר בצדק, שמדרגת הכרת עצמה של כל אומה כמדרגת ספרותה היפה. התנ"ך היה המפתח לתודעת האומה, אחר כך היו המדרשים והאגדה, ובימי הביניים השירה, ומעניין לציין, שהספר הפילוסופי-הפיוטי, ששימש מקור לחיזוק האומה והיעוד של עם ישראל, “הכוזרי” ליהודה הלוי, מבוסס ביסודו על שיחות עם גיבור אגדתי, כלומר: פיוטי. קיצורו של דבר: הפיוט לכל תבניותיו היציריות הוא אבי כל הכרה עצמית.

לא לחינם כתב ברנר מסה גדולה וחשובה בשם “הערכת עצמנו בשלושת הכרכים” (של מנדלי). ואמנם, מנדלי הוסיף הרבה להכרת עצמנו, וכן עשו ביאליק וטשרניחובסקי, עגנון והזז, ש. שלום ושלונסקי ויעקב הורוביץ.

ומה שעשה עגנון לכנסת-ישראל שבגליציה ופולין, ומה שעשה הזז לכנסת-ישראל שבתימן, עשה יהודה בורלא לשבט הספרדי. בורלא היה כמעט ראשון בתחום זה.

ידוע ההבדל בין יוסף הצדיק ובין דניאל איש-חמודות. בעוד שיוסף היה צריך לפתור את חלומו של פרעה לאחר שהגיד לו את חלומו, היה צריך דניאל לפתור את חלומו הנשכח של נבוכדנאצר, כלומר; הוא היה אנוס לומר לו גם את החלום עצמו וגם את פתרונו.

בורלא גילה לנו את חלומה של יהדות ספרד ואת פתרונה. היא היתה לנו כמין אטלאנטיס ששקע וחזר ועלה. יהודים ספרדים יחידים, נכבדים וראשי עדה, היו ידועים בישוב גם קודם לכן, אך ההוויה היהודית הספרדית בארץ ובגולותיה השונות – היתה מכוסה מאתנו. על כל פנים, לא היה ביטוי לקיומה בספרותנו. נמצא, שבורלא לא רק הרחיב את תחומי ספרותנו והעשיר אותה בתימאטיקה חדשה ומקורית, אלא הוא השלים את המפה היהודית העולמית, שיבשת שלמה היתה שמוטה מתוכה. על ידי כך נשלמה גם תמונת-העולם הלאומית, שהיתה חסרה בה חוליה גדולה. היא נעשתה קרובה לנו והתחלנו לראות בה את המיוחד ואת השווה, הרגשנו מורשת-אבות משותפת, שהיא אֵם הקירבה. כך נשתבצה אבן-מילואים יקרה בתודעתנו הלאומית הלקויה.

בזה עיקר גדולתו של בורלא.

אולם עלינו להתבונן ביתר עיון לבית היוצר של בורלא. שכן יש חידוש גם בדרכי סיפורו ועיצוב דמויותיו.

המזרח מצטייר בעיני המערב כצבעוני, אֶכזוֹטי ורומאנטי. ביחוד הראוהו כך סופרים או הרפתקנים מערביים. על ידי זה סילפו את האמת האנושית שבו. בורלא, שהוא בן-המזרח, לא נמנע מלתאר גם אותם צדדים שבהווי היהודי או הערבי הבולטים בצבעיהם ובפתיעותיהם. אולם בורלא הוא ביסודו ריאליסט, הרואה את החיים כמות שהם ואת האנשים כבשר ודם. אין העולם המזרחי בעיניו יריד נצחי עליז, אלא זירה של התנגשויות, מאבק של יצרים טובים ורעים, מחזות-ביניים שלווים ואידיליים, שאחריהם באה לא-אחת אחרית טראגית. אין בסיפוריו מלחמת-מעמדות במובן האירופי, כי חברה זו, שבתוכה נולד לא הגיעה עדיין לשלב זה; אך הניגודים הנצחיים שבין עשיר ורש, מנצל ומנוצל, עליון ותחתון, מאושרים ועשוקי-גורל – מתוארים אצלו בתוך המארג החיוני של המאורעות. הוויה יהודית-ספרדית זו נתונה עדיין בכפיפת הדת, המסורת הפאטריארכאלית והאמונות התפלות, אך לא פעם מורעשות חומות אלו ומתהווים בהן בקעים. ולא עוד אלא שגם לפנים מן החומות גועשים יצרים ותאוות, הפורצים גדרי מצוות ומסורת. קול הדם המתגעש, אם תוך חתירה לסיפוק ואם תוך תאוות נקמה, נשמע ברמה בסיפורי בורלא. אך גם כוחה של קדוּשה ניכר בהם ובדמויותיהם. יש מאבקים, מרידות, חיפושי דרך, נצחונות ומפלות – כבחיים כהוויתם.

זכותו של בורלא בכך, שעיצב טיפוסי אנשים ונשים שונים, יהודים וערבים, ילידי ירושלים וכאלה שמקרוב באו מן הארצות השכנות. עם רב הומה בסיפוריו, וכל אחד הוא בעל פרצוף משלו, כולם נתכנסו תחת חופת סיפוריו. מסכת מיוחדת הן טיפוסי הנשים והנערות. חיבה מיוחדת נודעת להן מן המספר החולק להן הרבה מכשרון עיצובו ואמנותו באופן שכל אחת נפלית במזגה, באופיה ובמנת גורלה. הללו לכאורה צמודות יותר מן הגברים למסורת ולמנהגים החברתיים הסטאטיים. אף על פי כן הן תוססות וסוערות וגם פורצות אל מחוץ לתחום מושבן למורת רוחן של משפחותיהן.

אין בורלא נותן קטעי חיים, או דור אחד, אלא יריעה רחבה, שלשלת של דורות ובתי-אבות, צאצאיהם וצאצאי-צאצאיהם. אפילו הסיפור הקצר הוא קצר רק מלבר, בכמותו, אך מתרחשים בו, במפורש ובמרומז, חיי דורות. הרקע הוא סוד סיפורו של בורלא. אין אדם לעצמו. כל אחד הוא בן ונכד ונין. יחוס-משפחה הוא ענין גדול ביהדות בכלל, וביהדות הספרדית בפרט. זו משמרת בקרבה – על כל פנים בסיפורי בורלא – זכרון הדורות, יין המסורת, רציפות המורשת. המשפחות נושאות בגאון את תפארת יחוסן. ויש משפחות, שקבלה בידיהן שהן מזרע דוד המלך. קבלה זו איננה סיפור-מעשה בעלמא, אלא כוח פועל, גורם תודעתי מלכד. קשרי-חיתון אינם נעשים אלא לאחר בדיקה. ומי שהוא גדול-יחס, מגזע תרשישים, ינחל כבוד ויתברך בכך.

מכאן גם ההתגודדות וההסתגרות לעדות. ההשתייכות העדתית מובלטת. האשכנזים, וביחוד החסידים, מוזרים גם בעיני הספרדים, והרבה ביקורת נשמעת עליהם מפי הגיבור ב“עלילות עקביה”. ואף על פי כן, דווקא העמדה זו של הווי מול הווי, מנהגים מול מנהגים, מקרבת. הנישואים הבין-עדתיים מוצגים בסיפורי בורלא באהדה. אולם כסופר-אמת איננו ממתיק את המציאות על ידי איזה “האֶפי-אֶנד”, אלא מתאר את הניגודים וחבלי ההסתגלות של נישואים מעורבים אלה, שלא תמיד אושר בחלקם. אולם אשכנזים מוזרים אלה משפיעים וסופם שנעשים מופת לדור הצעיר. ההתקרבות של העדות באה תוך נפתולים, אך היא מפציעה ובאה.

בורלא צבר את עפרות העולם היהודי-ספרדי, את רוב דמויותיו וטיפוסיו וקיפלם בסיפוריו. על ידי כך נתגלגלנו גם אנחנו בהם והם נתגלגלו בנו. נעשינו בקיאים בהם ובאנו בסוד נשמתם. אין דומה תודעתנו הלאומית לפני בורלא לזו שלאחר הופעת בורלא. ההוויה המנומרת של היהדות הספרדית לארצותיה היתה עלומה ואילמת. בורלא שם לה פה וחידש את בריתה עם כל האומה.

אדר ב', תשכ"ב

 

עלילותיו    🔗

א    🔗

כניסתו של יהודה בורלא לספרות השתהתה קצת. נראה, שהתקנת עצמו לקראת יעודו כסופר היתה ממושכת. אולם היא היתה שרויה במזל ברכה. סיפורו הראשון “לוּנה” נתקבל על ידי ברנר בסבר פנים יפות, ועל סיפורו השני “בלי כוכב” גמר את ההלל ונדפס בהמשכים ב“האדמה”. אחר כך באו “אשתו השנואה”, “נפתולי אדם”, “מרננת”, “בת-ציון”, “בקדוּשה או באהבה”, “עלילות עקביה” וכו', שקבעו לו מקום-כבוד בהיכל ספרותנו.

כדרך כל יוצר הרגיש גם בורלא בראשיתו דחף עצום ליצירה, מין “שגעון אלוהי”, בלשון ימי הביניים, ורצפת-האש נגעה בפיו. עם זה ניקר בלבו הספק: מי אנוכי כי אהיה סופר בישראל?

אך הספקות היו מנת חלקו בלבד. נפשו היתה חלוקה בו, הוא לא היה בטוח בכשרונו ולא האמין בערך כתיבתו עד כדי כך, שבשעה שמסר לברנר את סיפורו “לונה” אמר לו: “אם תמצא בי כשרון, אמשיך לכתוב, ולא – לא אשוב ואנסה”. אך בלבי חשבתי – ממשיך בורלא בווידויו – גם לא יהיה לי כדאי לחיות ואשים קץ לחיי. עד כדי כך הגיע שגעוני לספרות".

ברם, הישוב העברי בארץ, בחירי הסופרים ואניני הטעם בין הקוראים, לא הטילו כל ספק בכשרונו, אלא, להיפך, בירכו עליו ברכת הנהנין. כל ספר של בורלא נתקבל בחיבה. ספריו נתפרסמו בזה אחר זה, נקראו ואזלו מן השוק. ומהדורות חדשות הופיעו. מה גרם לכך?

בלשון עממית אפשר לומר: בר-מזל הוא בורלא. הוא נולד בא“י בסימן ס”ט (ספרדי טהור). עובדה ביוגראפית פשוטה זו, שהיא לכאורה ענין של מה בכך, קבעה את מסלול כוכבו, ולא הוא בלבד בר-מזל, אלא יותר ממנו אנחנו בני-מזל. שאילו היה נולד בברדיטשב, כי אז היה לנו עוד סופר אשכנזי אחד חשוב, המתאר את הוויתה של גולת אירופה המזרחית; אבל בזכות היותו חוטר לגזע היהדות הספרדית נצמח לנו אילן-הדר בספרותנו. יתרה מזו: לא אילן אחד, אלא גן שלם, שאילנות רבים בו, גדולים וקטנים ואף שיחים, וצפרי-רוֹן פורחות מעל צמרותיהם.

ואמנם זוהי זכייה גדולה: שני יתרונות כאן, אחד שמלפני הכשרון, יתרון הראשוֹנוּת, יתרון שבתימאטיקה, והשני יתרון שבכשרון-היצירה.

בורלא חרש בקרקע-בתולה, או שמא הורשינו לומר, בתימאטיקת-בתולה. איש לפניו – מלבד אולי יצחק שמי, שלא הספיק לתת לנו אלא נסיונות ראשונים – לא העמיק את מעניתו בשדה זו ולא האריך אותה כמוהו. ולפי שהיה ראשון והיה אמן והיה חרוץ והיה פורה, בכל מקום שהיה נועץ להב-עטו היה מעלה גרעיני זהב. בשבילנו, וניתנה רשות לומר, בשביל הספרות העברית, שהיתה כולה אשכנזית, היתה היהדות הספרדית מושג מופשט, הוויה אֶכזוטית שמחוץ לתחום. וכדי להגדיל את המבוכה היינו אנחנו, יהודי פולין ורוסיה, מתפללים דווקא לפי נוסח ספרד… ספרד היתה בשבילנו פרק מזהיר בהיסטוריה, המכוּנה “תור הזהב”, שבו פעלו ויצרו יהודה הלוי, אבן גבירול, אבן עזרא, הרמב"ם, אלפסי וכו‘. אולם בשום אופן לא חשנו שבט זה כחלק מן היהדות, מלבד, אולי, בימי עלילת-דמשק או בשעת פורענות אחרת. מבחינת היצירה הרוחנית היתה יהדות זו ארץ לא נודעת. שיבת-ציון החדשה החזירה לנו את יהדות ספרד, אך בורלא גילה לנו שבט זה בכל קומתו וצביונו, רעננותו וחיוּתו. הוא לא עסק בחקר ענף בחכמת היהדות, ולא נתן לנו הוויה חנוטה, מדעית, מנותחת ומפולחת, אלא חלק של עם יהודי חי ומפרפר, מקיים מצוות ועובר עבירות, חוטא ושב, נפתל עם כוחות הרע ונכנע להם, עוסק בפרייה ורבייה ועובד את ה’, סובל משיעבוד מלכות ומערים על המציק. קיצורו של דבר, הוא העלה לפנינו עולם יהודי מלא, שביסודו של דבר, אָח הוא לעולם היהודי כולו, אם כי נבדל הוא ממנו במזג, בתנאי החיים, בלשון המדוברת ובדרכי גירוי ותגובה. אולם על קרקע נשמתו תוססת ומתסיסה ההיסטוריה היהודית, השאיפה והאמונה המשיחית. העבר והעתיד דומים, רק ההווה חוצץ ביניהם בשוני שבהם.

ב    🔗

ועמוקה הבאר שממנה שואב בורלא ומשקה את שדה-יצירתו, ומימיה אינם מתמצים לעולם. הוא דולה ודולה, ואנו שותים ושותים. אין משמעו של דבר, שתמיד אנו מרגישים אותו טעם עצמו. פעמים הטעם משובח ופעמים טוב פחות, אך לעולם המשקה כשר ומרווה. כי בורלא הוא אמן הוואריאציות, הן מבחינת הנושאים והן מבחינת סממני הכתיבה.

מבחינת הנושאים ניפלה בורלא משאר הסופרים העברים. כמעט שאין פינה בחיי השבט הספרדי, שלא הדליק בה את פנסו ולא האיר אותה; כמעט שאין סוג של אדם שלא צר את צורתו, וכמעט שאין סוגיה של חיים שלא הלביש אותה דמות עלילה חיה וממללת. אילו באנו למנות רק את הנושאים ואת הנפשות, המקופלים בספריו, היינו צריכים להקדיש להם ספר מיוחד. ומלבדם – נגללים לפנינו נופים רבים ומגוּונים, נוֹפים בארץ ובחו"ל, מחזות טבע ומחוזות אדם, עולם החי והצומח, אופני דיבור וניבי לשון, דעות והשקפות, אמונות תמות ואמונות תפלות, השתוללות יצרים והילולה של מעשי צדקה וחסד, שמחות של דופי ושמחות של מצוה, דבקוּת משפחתית למופת ופירודים אכזריים, מסירות נפש והפקרות. וכל תכונה ותכונה מגולמת בנפש חיה, וכל מאורע משובץ בסביבה ומשתלשל מקודמו, או יוצר עילה למה שבא אחריו. אפילו הניסים המתרחשים הם ניסים טבעיים, כביכול, שכן בעלי הנס רואים אותם כחלק ממנהגו של עולם, שמנהיגו אוחז בו כשכּלוּ כל הקיצין.

אכן, בורלא הוא מספר ולא פילוסוף, אולם מסיפוריו נובעת ויוצאת פילוסופיה של חיים, השקפת-עולם, או שמא מוטב לומר: תחושת עולם; זו ניתנת לניסוח ואף מצפה למי שינסח אותה במושגים ובמונחים. אבני הבנין לכך משוקעות למכביר בתוך יצירתו הסיפורית. אך עם קריאה אנו באים לידי הכרה, כי בורלא תופס באינטואיציה של יוצר אמונות ודעות, סבכיהן והתנגשויותיהן, והוא עושה אותן מניעים למעשים ולהתנהגות, מדעת ושלא מדעת. איש איש ואופן התנהגותו, איש איש ותגובתו על גירויי העולם החיצוני.

הנושאים והנפשות בסיפורי בורלא אינם מן ההווה הרחוק והקרוב בלבד, אלא אף מן ההיסטוריה. בורלא הוא אמן הרומאן ההיסטורי. ספריו “כיסופים” ו“במאבק”, המתארים ביריעה רחבה את הציונות שלפני הציונות, ובעיקר את הרב יהודי חי אלקלעי, שהיה רב בסרביה, הן יצירות שלמות במתכונתן ובמלאכתן. תקופה מיוחדת, המובלעת בספרי ההיסטוריה כפרק קטן, זכתה לעליה גדולה ולגילום אמנותי. הוא הדין ב“אלה מסעי יהודה”, זה הרומאן על ר' יהודה הלוי ובני דורו. בורלא מצא לפניו קוֹרט של חומר היסטורי, מפוזר ומפורד, שאף הוא מרוקם בתוך טלית של אגדות ושמועות. אך הוא צירף חוט לחוט ובכוח אינטואיטיבי יוצר העלה בקסמיו מסכת של עלילה, שאפילו לא היתה כולה בעליל היתה באפשר. וזאת היא, כידוע, מידה גדולה ברומאן. שכן לפעמים “מה שהיה באמת” הוא מבחינת היצירה עורבא פרח, ואילו מה שהוא בגדר האפשר הוא אמת לאמיתה¹ ואמנות צרופה.

טבעי הוא, שבורלא, בעל המפתחות של יהדות ספרד, לא שקט ולא נח, עד שדמויות אלו, האחת במרחקי ימי הביניים, והאחת בתקופה הטרום-ציונית, מצאו את תיקונן בספרות.

ג    🔗

גם סממני כתיבתו של בורלא מיוחדים הם בספרותנו. ואל נא יהיו סממני כתיבה קלים בעינינו. לפי האגדה “סממנים נאמרו למשה מסיני”, שכן היה בה משום גילוי סוד. ופילוסופוֹס אחד, שביקש למעט את דמותו של בורא העולם, אמר לרבן גמליאל: “צייר גדול הוא אלוהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו” (מדרש רבה, בראשית). גם לצייר בורלא היו סממנים טובים שסייעו אותו, שרק מקצתם מצא לפניו ואף את אלה היה צריך להתאים לאופיה של ספרות מודרנית. וברצוני לפרט את העיקריים שבהם. שלושה סממני-אב פתוכים ביצירתו: העבריוּת, המזרחיוּת והאירופיוּת. בורלא נתחנך על ברכי הספרות העברית לדורותיה, כלומר, אף על ברכי הספרות העברית המודרנית, שלידתה והתפתחותה בחיק היהדות האשכנזית. הוא עיכל אותה ועקבותיה ניכרים בו. מנדלי, ביאליק, ש. בן-ציון ואף עגנון מובלעים בדמו. הוא למד מהם קצב וכתיבה עברית בת זמננו. אולם בורלא הוא פרי הוויה אחרת; הוא עצמיי. אין טבעו ניתן להיטשטש. על כן בלע את מנדלי, אכל את ביאליק והושפע מעגנון, אך בסופו של דבר – יצא בורלא. חותמו העצמיי לא נמחק ולא הוּעם.

הסממנים המזרחיים, שהביא עמו, נמזגו בכל סיפוריו; מקצתם מקורם בספרות העברית המקורית והמתורגמת מימי הביניים, ומקצתם בספרות הערבית. ביניהם בולטים הדמיון המרהיב והריאליזם הקפדני, הדרים אצלו בכפיפה אחת, אם כי לכאורה עלולים הם לבוא לידי ניגוד וסכסוך. בורלא, כאיש המזרח, משלים ביניהם, באופן שאם אתה שרוי בספירת הדמיון אין הממשות מסתלקת ממנה, ואם אתה שרוי בספירת הממשות דוֹק של דמיון פרוּשׂ עליה.

הוא הדין בסממנים אחרים, כגון השימוש במאקאמה, כלומר, חטיבות סיפוריות קטנות הכתובות בפרוזה מחורזת, בשנינות של פסוקים ובזכרי-לשון. בורלא מחבב את המשל, ההולך, כחבל אחרי הדלי, אל הנמשל; לעתים קרובות מגבש הוא חכמת-חיים בפתגם עתיק או במימרה חדשה שבפי הבריות. ויש שהוא משבץ סיפור בתוך סיפור, מעשה בתוך מעשה, המעכבים את מתיחותו של הקורא, אך מביאים אותו לבסוף אל מחוז-החפץ. ולא מעטים הם קטעי התפילה, השיר או הזמר העממי, המובאים במהלך הסיפור, הבאים לתאר מצב הנפש הפועלת. גם המכתב הפרטי, האינטימי, משולב לא פעם בעלילה, מדבר בעדו או בעדה. פה ושם אנו נהנים גם ממכתמים, מחידות וממהתלות, המוסיפים תבלין ריחני לפעולה, לפועל ולנפעל.

כל אלה אינם שעשועים לשם שעשועים, אלא גופי סיפור וגופי הווי, ושמא הורשינו לומר נפשי-סיפור ונפשי-הווי. כלומר, ההתעלסות בצורות נאות ובתבלינים ובסממנים היא הכרח לטיב התיאור ולשלמות המתואר. אין אלה מעשה-מרכבה של בורלא, אלא אותה ההוויה ואותם בני-אדם עומדים בצביונם זה מתחילת ברייתם, וכל הגורע מסממנים אלה, ממעט את הדמות.

היסוד האירופי ניכר אף הוא ביצירת בורלא. הוא בולט במבנה הרומאן והנובילה. ב“אשתו השנואה”, למשל, היו שציינו את רישומי השפעתו של הספר “מאדאם בובארי” לפלובר.

ביחוד היתה עליו השפעה אירופית טובה בציור דיוקנאות. ב“עלילות עקביה”, זה הספר הגדול, שכל סגולות בורלא באו בו לידי ביטוי מובהק, תואר עקביה כך:

ראשון לסימני פניו היה צבע שערו. כל דיוקנו היה טבוע חותם אדום. זקן אדום, צפוף, רחב במקצת, שטיפס ועלה עד סמוך לעיניו ממש והיה דומה לאלוּמת חוטי נחושת דקים, נוצצים. גבות עיניו, מאותו צבע, מלאות, סבוכות, שומרות על עיניים קטנות לוהטות, שנראות תדיר כמביטות ברוגז. מצחו ישר, צר כחישוק נחושת מוּעמה, מתוח מן הפאה אל הפאה, וחריץ אחד חקוק באמצעו. אפו קטן, מרוחב, ושפתו התחתונה משורבבה קצת למטה. וכשגילה לעתים את ראשו, נראתה גולגולת לא גדולה, מוארכה במקצת, בלורית אדומה גדולה וצפופה מעטירה אותה והיא נתונה בצוואר איתן רחב, והיה משער הרואה כאילו חלה בגולגולת זו מעין טעות, כאילו לכתחילה היה עשוי ראש זה לתתוֹ על כתפי חיה אחת מחיתוֹ יער – אלא משום-מה נמלך הבורא, שיפרוֹ במקצת ונתנו על כתפו של עקביה.

השפעה רצויה זו ניכרת לא-פעם גם בשיחת הנפשות, בטכניקה הסיפורית, באחריות לנפשות הפועלות, אך בעיקר בתרבות הביטוי ובכובד הראש, שהלכו וגברו מספר לספר. כי בורלא הוא סופר סוער ואיננו אדיש למתואר. ייתכן שאף זוהי תכונה מזרחית, אולם אצל בורלא היא רוסנה על ידי השפעת הספרות האירופית. השלווה האֶפית הושגה אצלו יותר ברומאנים ההיסטוריים מאשר בסיפורי האהבה הנסערים של ההווה.

ד    🔗

ועוד קו אחד בסיפורי בורלא, הלא הוא חזונו של בורלא.

בורלא הגשים “קיבוץ גלויות” עצום. כל העדות מזדמנות בסיפוריו, מעורבות זו בזו, משאילות אור זו לזו ואף מטילות צל זו על זו. ספרדים, אשכנזים, תימנים, קראים, עולי בבל ועולי תורכיה, נותנים חלקם ונוטלים חלקם בעלילה. אלה הם חיים משותפים טבעיים, שהמקום והזמן והגורל גרמם.

אולם ייחוד סגולי אנו מוצאים בתארו ערביים ויהודים. עוד בסיפור “בקדוּשה” מתוארים יחסים יפים בין יהודים וערביים בירושלים, העורכים פגישה משותפת בל"ג בעומר. כדרך שבסיפורו “שאול ולינדה” נגללת לפנינו אהבה אומללה בין בחור בירושלים ובין בת-קראים נאה ואצילה, הנעקדת על מזבח האהבה. בסיפורו “סנונית ראשונה” הנפש הראשית היא בת-ערב מעיראק, נצר ממשפחה נכבדה, והיא עוזבת את עמה וארצה והולכת לחיות בקיבוץ. וראוי לשים לב: דווקא האשה הערביה, הקופאת על המסורת והכבולה בחברה, נבחרה על ידי בורלא להיות חלוצת התמורה וההערכה החדשה של חיינו בארץ. ובסיפור “בעל בעמיו” מתאהב גדעון היהודי בבת-איכרים ערביה בשם חאמדה והוא שומר אהבתו לה תוך נפתולים קשים ועזים עם סביבתו, המביטה בעין זועמת על זיקה זו. ואף בקובץ סיפוריו האחרון, “לקול הצעדה”, מסופר על נער יהודי, שינק מחלבה של אֵם ערביה, מתאהב בילדה הערביה, שהיא “אחות ליניקה”.

כל אלה הם גרעיני האחווה היהודית-ערבית, שבורלא מקדים לראותה בחזונו ובדמיונו היוצר, והם היו ויהיו תמיד חלוץ המציאות החדשה הנכספת. אין בורלא נרתע מלתאר יחסים בין יהודים וערבים על רקע הממשות המעציבה, כי על כן סופר הווי הוא וריאליסט, אך בכוח התחושה והשאיפה שבו מעלה הוא על אדמת יצירתו זרעוני-חיים נידחים, והוא מראה לנו באספקלריה המאירה מה עתיד לגדול ולהשתגשג מהם. זוהי פינה אוטופית ביצירתו של בורלא, שלא הוּשׂם אליה לב, והיא פורצת את מסגרתו ומסלולו הרגילים. מציאותן של פרוסות-אוטופיה כאלה היא תמיד סימן לגדולתו של הרואה, במובן העתיק.

אחווה זו נעשית בכוח האהבה. זו פורצת בסיפוריו גדרות ומחסומים, ואין מעצור בפניה. פעמים שהאהבה באה בקדוּשה ופעמים שהיא באה דרך חילול, אך תמיד היא כוח-בראשית. במדבר, במחנה, בכפר הנידח או בכרך – היא ממלאת חללה של נפש ובכוחה לחולל נפלאות, והיא אף מחוללת. וכל מי שימצא פה ושם הפלגה, גודש צבעים, נטיה לגרוֹטסקי, יקשיב יפה לדברי בורלא עצמו: “המציאות שבה נתקלתי, זו שבחצרות ירושלים העתיקה, וזו שבנדוּדי על פני הארץ והארצות השכנות, היתה בימי נעורי גרוטסקית לא פחות, ואולי אף יותר, מתיאורים שאובים מן הדמיון”.

בורלא נתן לנו עולם מלא. נכון יותר: החזיר לנו עולם שהיה נעלם מאתנו וסמוי מעינינו. הוא נעץ חוליה חסרה, שלא הרגשנו, לבשתנו, בחסרונה. הוא תיקן את הכיסא הלאומי, שעמד על שלוש רגליים בלבד. הוא מילא את פגימת תודעתנו העצמית. שהרי אי-אז ינקנו כולנו מיהדות ספרד, ותוצאותיה של יניקה זו חרותות בנו ולא ניטשטשו מעולם. בורלא העשיר את אוצר הטיפוסים היהודים שלנו וצירפם למנין לאומי גדול. השׂיח אלמים רבים והתיר אסורים. חן הוצק באורח סיפורו. חסד ואמת משפיעה עלינו בת-יצירתו.

כיום, כשהגיע לגבוּרות, כבר פרוסה דרך-יצירתו לפנינו לכל אורכה ורחבה ועומקה. ואנו חשים, כיצד מצטרף סיפור לסיפור, עלילה לעלילה, דמות לדמות, ואין הם תלושים ונפרדים, ואינם באים רק לבדר את הדעת, אלא רוח בהם, משמעות בהם, אידיאה מרחפת עליהם. לא לתוהו ברא בורלא את יצוּריו ונופיו.

ומקצת דברים על בורלא האדם. בורלא הוא מחנך לא רק לפני מקצועו, שכן היה שנים רבות מורה בבתי-ספר, אלא קודם כל על פי שורש נשמתו. אישיותו מחנכת. מידותיו מחנכות. בעל עין יפה ולב רחב. אוהב את הבריות. מענג בשיחתו. לעולם אינו מקדיר עפעפיו. קשוב לשמוע ונוטה להשמיע מילתא דבדיחותא. ישרוּת ותום בו. כל הרוחות והזעזועים שעברו עליו בשמונים שנותיו לא המעיטו את מידת-התום שבו. הייתי אומר, שהוא מוכתר בכתר התום.

אך ככל שהוא איש הפשרה בחייו הפרטיים, כן הוא עומד על דעותיו בלהט ובתוקף. זכורים לנו מאמריו הפובליציסטיים על עניני דת ועניני ציבור, שבהם לא היה מהלך בין הטיפין, אלא הביע השקפתו הברורה בקול רם ובלא אימה, אף על פי שידע, כי בכך הוא מעורר כנגדו אישים או מפלגות. כי בורלא אינו מודה ואינו גורס, שהסופר ניתן לחצאין, חציו ספרותי וחציו אדם, אלא הסופר חייב להיות תמיד אדם שלם, כשם שהוא חייב להיות תמיד סופר שלם.

על כל אלה אנו אוהבים את בורלא ומוקירים אותו ומתברכים בו.

חשוון תשכ"ז