עכשיו ידוע נחמיה כרווק שאין לו תקנה, רווק לעולמים, אשר כל חייו תלויים במקטרת זו שאינה פוסקת מתוך פיו אפילו לרגע קל, כתינוקות אלו שבכפר שהוא מאספם על מרפסתו ומרכיבם על כתיפיו ודוהר אתם לאורך גינתו. אבל מה שמסופר כאן אירע לפני עשר שנים, אז לא היו עוד שערות השׂיבה בשוּלי צדעיו מלבינות ומכסיפות, אז עוד היה פרצופו חסר־קמטים והיה בכוחו לקחת לב אשה.
*
ערב אחד, כשאבד ונבלע בחוץ בתוך האפילה האד המאדים האחרון שהיה תלוי בין השמים ובין הארץ, יצא מביתו נחמיה, איכּר כבן שלושים, בעל קומה ממוצעת, רחב־כתפיים ומגודל זקן שחרחר, ונפנה אל בית שכנו. פה אמר להמית את שעותיו המיותרות ולבלות בחוג משפחה על כוס תה ערב זה. אבל בקורבו אל הבית מצא את התרסים מוגפים, בחדרים עצמם שרתה חשיכה. הדבר נראה לו זר ומוּתמהּ והחליט לחזור אל ביתו, אלא שתקפתהו פתאום תאווה משונה, לעמוד על סיבּתה של זריזות זו, והוא ניגש אל הדלת והתדפק עליה. עמד רגעים מספר ולא נענה. אבל ברור היה לו שבפנים עוד האנשים ערים. והוא התדפק שנית בחוזקה יתירה ובתכיפות. הפעם הגיעו לאוזניו פסיעות רכות, צעדי יחף. אחר שמע את קול שכנו מרוגז, שואלו מעבר לדלת:
– מה רצונך?
נחמיה פרץ בצחוקו:
– הרי התרנגולות התכנסו זה עתה לתוך לוליהן!
קול שכנו נתרגז ביותר:
– מטרידני אתה, נחמיה, רואה ישינים, והוא הך והך!
הצעדים הרכים הלכו והתרחקו ואבדו בפנימיותו של החדר. נחמיה לא ידע תחילה, כעס ורוגז אלה על שום־מה. הוא ראה את שעונו: לא, השעה היתה רק שמונה ומחצה. ובמשיכת־כתפיים נפטר מבית שכנו ויצא אל תוך הרחוב לבקש מקום מקלט אחר. החשיך כבר. האורות שבצבצו לאחר השקיעה מבתי הכפר התחילו כבים לעיניו אחד אחרי השני. התריסים הוגפו ביד אשה או בזרוע גבר, הוגפו בקול, זה אחר זה. ובן רגעים מספר, הכפר סגור ומסוגר כאילו עשו כל תושביו קנוניה ביניהם. השיממון ירד מעובה, כבד ומעיק יחד עם החשיכה המתגברת. נחמיה נתמלא כעס. בכל הבתים מצא דלתם נעולה לפניו, והוא אמר אל נפשו:
– זו מהי, יצאו מדעתם?
המשיך טיולו סמוך לחלונות. הימים לא היו ימי המעשה, שוממים וארוכים היו. עמדו בחודש אייר. על מדרוני ההרים הזהירה בלוריתן של מלבנות התבואה המזדהבות, מוטלות לחמה, גלויות ורחבות. וכמו בכל שנה אחר שזריעת החומצה השומשמין באה לידי גמר עונת התליש והקציר עוד לא הגיעה. משמשה ובאה שעת הבטלה, זו תקופת בין־הזמנים הקצרה, אשר שימשה הפסקה קלה בעבודות השדה הטרחניות והתכופות, שבשאר ימות השנה הן בולעות את כל הזמן, מייגעות את הכוחות ומפילות בלילות שינה עמוקה על עיני עובד־האדמה העייף. ובשמים מנסרת כל הימים שמשו של ירח זיו. שמש גדולה, המלהיבה את החושים, מעבירה סילוני עוז בעורקים, והדם הכפרי המתון מתחיל קודח ופורק עול. וגם בעלי החיים הצייתנים, לימודי־המשמעת ויגיעי העבודה הקשה, נעשים בעונה זו קנטרנים, מורדים וגרויים. בזעם הם מקשקשים במתג אשר בין שיניהם. בשעת רתימה גופם מרתת מכעס כמתכוונים לבעוט בבעליהם, ועל עורם המזועזע חולפת צמרמורת מתוך רעד נסתר, כאילו היה חפצם להטיל דבר־מה מעיק ומכביד מעל גבם ולנתק את מוסרות והרצועות הכופתות את תנועותיהם.
ובייחוד קשו ערבי אביב אלה על נחמיה, עד בלי נשוא. הה! ערבים אלה שבחודש אייר! בביתו לא היה מאומה. שברי כלים, שרידי זרעים, מסמרים מוחלדים, פוטוגראפיות כהות ומצהיבות ומזוהמות, קונטרסים אחדים בלי לוחות – האנדרלמוסיה הזאת היתה מונחת בכל אשפה, מעלה ריח עובש חמוץ. נחמיה חי חיי רווק מרושלים ללא חמימות וללא אור. הוא לא היה מן הרגשנים ביותר. ושאלת נישואיו היתה שאלה מרכזית לו. הכריז עליה בפומבי, דיבּר עליה עם כל מכריו, ונושא זה היה ממבחר שיחותיו. זה כמה וכמה שנים בסוף כל קיץ הוא יוצא למושבות הקרובות והרחוקות לחזור אחרי בת־זוג, שהשדכנים מצפת ומטבריה מציעים לפניו. ואמנם רבות היו ההצעות, רבות מאוד, אבל מתוך מספרן הרב קשה היה לבוא לידי החלטה, וסוף־סוף הוא חוזר עם גשמי רביעה ראשונה בגפו אל כפרו, מתכנס שוב בחדרו המשמים המזוהם ועש הייאוש קוסס בלבבו.
ובשעה זו, בטיילו יחידי בחשכת הלילה, התחילו מחשבות אלו מטרידות אותו ביותר. הוא קיפח את עצמו בדברים על מזגו הקר והמהסס, בלבו גמר אומר, כי בשנה זו לאחר גמר הגורן, כשיתפנה לענייני שידוכיו, לא יהיה עוד בררן, מקפיד ושוקל, ואם רק תזדמן לו בחורה לפי רוחו, יאחז בה בשתי ידיו.
פתאום שמע רשרוש קל, כעין פסיעות מאחורי גבו. אותה הזהירות התמידית, שהכפרי מזוין בה במקומות פרא אלו, הכריחה אותו להשתחרר ממועקת מחשבותיו. הוא לא רצה להסב ראשו, שלא ייראה מוג־לב, אבל סר קימעה הצדה וצמצם פסיעותיו, לפנות מעבר לאיש ההולך מאחוריו. כשקרבו הצעדים של שני הטַיילים, עמדו פתאום איש מול רעהו, וקול אשה בקע ועלה:
– מי זה!
– מכר מודע.
והאשה ירקה, השפילה קולה ואמרה:
– אה, כמה נבהלתי.
ונחמיה הכירה:
– רבקה.
והיא נענעה לו ראשה לאות הסכמה. רבקה היתה כבת עשרים ושלוש, במבחר שנות עלומיה. בעלה, שמואל הרצען, שלידו נמסרה על ידי אביה לאשה, היה רמאי זקן וזולל מפורסם. רבקה היתה אשתו השלישית, לאחר שמתו עליו שתיים הקודמות. בשעה שלקָחָהּ אל ביתו היתה רבקה בת שמונה־עשרה, ושמואל הגיע כבר לשנות השישים, אבל הוא חי אז על מלאכתו וכוחו היה אתו עוד. רק בשנה האחרונה, לאחר שנפל מעל קרון אחד וניזק בצלעותיו, נשאר שוכב כל הימים במיטתו, שם עינו בכוס, רוטן על זוגתו ומקללה על לא־דבר.
רבקה ונחמיה נתעכבו לרגע, ונחמיה פתח:
–הביטי וראי, כאילו נתרוקן הכפר מתושביו.
– ומה הפלא, ימי בטלה, והאביב על כתיפינו.
מסביב היה חושך. לא היה כל אור בבתים. אבל רחש תנועה נסתרים הורגשו. באוויר ניסרה מדי פעם בפעם צווחה פראית, ממושכה, ערבוב קולות של צהלות סוסים, נעירת חמורים, געיית פרות, עד שדופני הרפתים והאורוות השמיעו רעד חריקתן. ורבקה ונחמיה נכנסו בשיחה. בראשונה והם עומדים על מקומם, ואחרי כן, כמעט בהיסח הדעת, הפנו ראשיהם וטיילו לאורך הרחוב. דעתו של נחמיה נזדחחה עליו, והוא היה שטוף־דיבּורים:
– ומה מעשהו של זקינך? – שאל.
– שוכב וגונח, עד שמרירתי מתפקעת. יצאתי לרגע קל לשאוף מעט אוויר.
– ורבקה התחילה מפרטת לפניו את כל פרשת חייה האומללים. בסוף, כשהגיעו תוך כדי טיולם לפני ביתו של נחמיה, העלה הלה לפניה:
– שמא תיכנסי.
– רבקה פקפקה לרגע. ואחר, כמחליטה דבר, בתנופת יד:
– מילא.
– ובפסיעה מתונה ועצורה ניגשו שניהם אל מדורו של נחמיה. הוא פתח בזהירות את דלתו, ועד מהרה והם מוקפים ארבעת הכתלים של חדר נחמיה הקטן. הוא הדליק את העששית שלו, והחדר נתמלא אור רועד וחסר בטיחוּת. על לחיי רבקה סטר גל של חמימות. מבטה תעה בתוך אווירו של החדר, כמבקש אחיזה ומפלט, וכשנתקל בחלון הפתוח נזדעזעה קימעה והעירה:
– מוטב ותוריד את הווילון, מר נחמיה.
– הוא מצא את הערתה נכונה בשעתה. מיד היטה זרועו החוצה, אחז בתריס והגיפו. עכשיו היתה כעין דווחה. והוא שלח מבטו על רבקה מתוך חירות גמורה. היא לא היתה יפה, אבל עודה רעננה ופורחת. זאת היתה בת־הרים, בת כנען גסה במקצת, צפתית מלידה ומבטן שריאותיה נשמו מנעוריה אווירם המחלים של הרי הגליל העליון, ניזונה בבית אביה בבשר כבשים וחלב עזים ושמן זיתים, אשר גבעות מולדתה היו מבורכות בהם. והיא מצאה מאוד חן בעיני נחמיה. הוא הושיבה על כיסאו, והוא עצמו נשאר עומד לפניה מספר, שׂוחק ומתאמץ בכל כוחו לבדח דעת אורחתו. בתחילה ישבה רבקה מקשיבה בשתיקה לדברי הלצון שלו. אולם כעבור זמן־מה נמלכה בדבר, שאפה רוח בחוזקה כמשליכה משא כבד מעל גבה, והתחילה מסבירה לו פניה, נענית ומסכימה בצחוקה הצלול והעצור להלצותיו, שיצאו הערב מתוך פיו מוצלחות ומחודדות ביותר.
– והם היטיבו את לבם. נחמיה הרתיח קומקומו והעמידו על השולחן, ורבקה שטפה את הכוס האחת הרחבת־הדעת, והיא מפשילה שרווליה עד לקיבּורתה ולועגת על “הבעל־הבתיות” של נחמיה, כאדם העושה בתוך שלו. והם ישבו לשתות. היתה רק כוס אחת ורגעים אחדים נפלה מחלוקת ביניהם: מי יהיה המתחיל בשתיה. הם רבו מתוך חיבה גלויה, אצבעות ידיהם נגעו פעם בפעם זו בזו, באוחזן יחד את הכוס המלאה, ונחמיה לא ידע חמימות זו מהיכן היא שופעת, מכוס החמה או מידיה של רבקה.
– הוא היה כולו חוגג. תנועותיו הכבידות והמרושלות נעשו זריזות ומהירות. הוא לא פסק לרמוז על החלונות הסגורים בכפר ועל חשכת־מצרים שעטפתוּ. ורבקה צחקה, צחקה בקולה העצור והצלול. עד מהרה ושעת־העליזות עברה. קולותיהם נשתתקו. נתגנבה כעין עצבות קלה ומילאה את אוויר החדר. רבקה הורידה עיניה והבחינה בסינורה. ובלב נחמיה נולדה עקה וכובד־רוח שאין לדעת פירושם. והנה קמה רבקה ממקומה ואמרה:
– השעה מאוחרת, אלך לביתי.
– נחמיה לא התנגד לדבריה. הוא היה שתקני ומכונס, כיבה את העששית והתקין עצמו ללווֹת את האורחת. בפתח נתעכב לרגע ואחז בידה, ואמר לה בקול תחנונים:
– רבקה, אל תלכי מפה, יש עוד פנאי, נשוב נשוחח קימעה.
קולו רעד, ידיו רעדו.
– יפה, לא אלך, אולם אשאר כאן רק חצי שעה.
ושניהם שבו ונכנסו לחדרו של נחמיה. הפעם לא הודלקה המנורה. וקרני האורה הבודדות, אשר לפני רגעים מספר בצבצו מבין סדקי התריסים של חדרו, אבדו גם הן. כל הכפר, בלי יוצא מן הכלל, היה לגוש שחור אחד, מוצק וענקי, מסתיר ומאפיל על הכול ועל עצמו וסופג בנחת את זיקי האורה הקלים שהכוכבים ממעל רועפים עליו בלי־הרף.
למוחרתו הקיץ נחמיה מתוך שינה עמוקה כשעתיים לאחר זריחת החמה. ולא הספיק עוד להביא בסדר ענייני משקו, והנה דפיקה נשמעה בדלתו. נכנס משרתו של פקיד־המקום, האדון באֶרק, והביא צו לבוא לבית־הפקידות. נחמיה הטיל בו עינו התמיהה, בינו ובין ה' באֶרק נפל סכסוך זה־מכבר, ומה זה ראה פתאום להזמינו אליו.
– מה היום מיומיים?
– איני יודע מאומה.
והמשרת חייך ויצא.
נחמיה רחץ פניו, התקין מלבושיו וטיפל בסריקת זקנו בשימת־לב רבה, כאילו היה ממשיך בכוונה את רגע צאתו. הוא חש במבוכה קלה בנפשו. בעוברו אחרי כן על יד שכנו, בדרכו אל הפקידות, עמדו השכן ואשתו בפתחם. הם בירכו אותו בקול רם, והאשה מדדה את כל קומתו במבט חדש, לא רגיל, כאילו היה מטייל בלבניו לעיני השמש. בתחילה לא השגיח בזה, אבל מדי קורבו אל בית־הפקידות התחיל החשד מתחזק בלבו: מי יודע, מי יודע, שמא נודע הדבר. ולבּו חרד בקרבו.
במשרד הפקידות מצא את האדון באֶרק יושב על כיסאו ומחכה לו. זה היה יהודי אֶלזאסי כבן שלושים־וחמש, אב לשלושה ילדים, מדבר אשכנזית מרוסקת, ועיניו הכחלחלות המתנועעות במהירות לא העידו על חריפות יתירה. נחמיה בלע את ברכת־הבוקר שלו בין שפמו המגודל ונשאר עומד על יד המעקה, נשען עליו בשתי ידיו כמחכה לגזר־דינו. האדון באֶרק סבב על כיסאו פעמים אחדות, מולל בברגליו הקצרות מתחת לשולחנו והתחיל מכעכע ומגמגם:
–ֹ מבין אתה, באו אלי וסיפרו לי, כך וכך… אתה סוף סוף מתגורר בכפר קטן, החיים צרים, ואי אפשר, אי אפשר…
נחמיה, אשר לבו ניבּא לו את רעתו, שאל בקול שבור ונמוך:
– מי בא ומי סיפר?
פני ה' בארק אורו. הוא חיכּה לשאלה זו והתכונן לה:
– הנה, שכנך בא. בעיניו ראה. לפנות בוקר יצאה מביתך. כל הלילה שכב הרצען עזוב וגונח במכאוביו. וזהו כפר קטן, אי אפשר, אי אפשר כך.
וה' בארק קם מכיסאו והתחיל מתהלך בחדרו. ובשעת הילוכו זרק לו:
– תוכל ללכת.
נחמיה לא ענה דבר ויצא מן המשרד בברכיים כושלות.
המאורע לא נשאר בסוד. דיבּרו עליו בכל מקום. ויש שבאמצע השיחה על ענייני עבודה נתגלה צחוק על שפתי המדבר אתו. ומבטי הנשים ננעצו בו מכל צד. ונחמיה התכנס שוב אל תוך חדרו המשמים וחייו כבדו משהיו. והדאגה לנישואין היתה עכשיו למרכז כל מחשבותיו. אמנם לפעמים נתעכבו הרהוריו על רבקה, והוא זכר את הלילה ההוא על כל פרטיו, אבל הוא גירש זיכרונות אלו בכוח. החלטתו היתה ברורה וקבועה: לאחר הגורן ייסע לצפת (למה דווקא לצפת?) ושם יביא את הדבר לידי גמר. להמשיך בחיים אלה הלוא אי אפשר, כפר קטן, הסביבה צרה ואי אפשר.
לאחר ימים מספר אירע הדבר, אשר איש לא ראהו מראש, שמואל הרצען נפטר מן העולם ובא לקבורתו בו ביום. נחמיה לא היה אז בביתו. קשתה עליו ישיבת הבטלה בכפר זה, והוא יצא ממנו עד התחלת התליש. בינתיים עשתה השמש את שלה. השיבולים מלאו וכבדו ותרמילי הפולים השחירו, ומשב רוח קל השמיע בהם קול קשקוש גרעיניהם. בכפר הורגשו ההכנות לימי הקציר. צחצחו חרמשים, תיקנו קרונות, ובבית־הנפחוּת עבדו האנשים כל הימים עד חשיכה וקול הפטישים ניסר ועלה באוויר.
נחמיה שב לכפרו לפנות ערב עם שקיעת החמה, ולמוחרתו התחילו בתלישת הפולים. הראשון, שהקדים לו שלום, היה שכינו, ומיהר להוסיף:
– ודאי שמעת, שמואל נפטר.
נחמיה נפתע:
– זה כמה?
– כעשרה ימים, מיד לאחר צאתך.
נחמיה נסתלק אל חדרו.
עולם חדש נפתח לפניו. מחשבותיו על נישואיו שהיו תמיד מטושטשות קיבלו הפעם צורתן הממשית והמוחלטת. הוא טייל בחדרו מבודח ושטוף הרהורים טובים ושמחים. רבקה נשתפרה עליו ביותר. עכשיו טוב היה להעלות את פרטי הלילה ההוא על זיכרונו. כשהחשיך יצא אל בית רבקה לראותה ולדבּר אתה. אבל הוא מצא את הדלת נעולה על מנעול, והוא שב הביתה רוגז על עצמו: הן לא עברו ימי אבלה, אי אפשר כך.
ולמוחרתו התחיל התליש. העבודה היתה בעצם תוקפה, ויומם ולילה היו הידיים עסוקות. בימים תלשו, ובלילות, לאחר שהטללים הרטיבו את הגבעולים, הובילו את התלוש הגורנה. נחמיה השקיע את עצמו בכוונה בעבודתו להחיש את מרוצת הזמן, עד סוף החודש, כשידבּר בה. את רבקה לא ראה. פעמים אחדות הלך בגניבה אל ביתה ומצאהו תמיד נעול וריק מיושביו. והנה באחד הימים, לפנות ערב, בעלות נחמיה אחר עמל היום להשקות את שווריו בחצר־הפקידות, ראה פתאום את רבקה יושבת כפופה, שתי לסתותיה פורחות, היא חולבת את פרתו של הפקיד. הדבר לא מצא חן בעיניו. הרי הערב הזה אמר להיכנס אליה ולבוא אתה בדברים על חייהם העתידים. והוא ניגש אליה בפסיעה גסה, וכתובע ממנה דבר אבוד, שאל:
– היכן היית כל הימים?
–בצפת, בבית הורי.
– לשם מה?
– לשאול בעצתו של אבא.
– ומה מלאכתך כאן?
רבקה נשאה את עיניה בחרדה וענתה:
–כאן? אני משרתת בביתו של ה' באֶרק.
ולחייה האדומות נסתמקו יותר. נחמיה לא הוסיף לשואלה. הוא ראה את פרצופה הבוער והנבון, והכול היה גלוי וידוע לו. הוא עזבה לנפשה והלך להשקות את שווריו. ובשעה שהשוורים הכניסו את חרטומיהם הגדולים והמגושמים לבריכה, וניקו בהבל נחיריהם את הצרורות ואת המוץ שהתאספו על פני המים, עמד כפוף, רוטן ולוחש על אוזניהם:
–אצל ה' באֶרק, כך, וריקא זה הטיף לי מוסר.
כל אותו הלילה התפתל על משכבו במכאובי נפשו. שבוע תמים לא בא במגע ובמשא עם איש. אחר חדל לאכול באכסניה, והתחיל מכין ארוחותיו בביתו בעצם ידיו. סידר וניקה את מעונו, סייד כתליו, ומתוך המימרות שהיה פולט לפעמים מתוך פיו ניכר היה, שדעותיו על ערכה וחשיבותה של האשה משתנות והולכות.
בגמר הגורן לא יצא לנסיעותיו, לחזור אחרי בת־זוג. הוא נשאר בביתו, מבשל ארוחותיו בהקפדה יתירה. ואת המכתבים שקיבּל משדכניו, קרעם בעודם במעטפתם.
בימים הפנויים, בסוף האסיף, ראוהו בני־הכפר יושב על מרפסתו, עוסק בשפודים ומקדחים וזרדי אילנות ומכין לו מקטרת. ומאז ונחמיה התחיל מעשן, מעשן בתאווה מרובה, בשיכּרון ובעקשנות, לרגע לא יצאה מקטרתו הארוכה, מלאכת ידיו, מתוך פיו. בימי החריש ראוהו הולך כפוף, שקט ושאנן, אחרי מחרשתו, וענני עשן מיתמרים ועולים מעל ראשו. הליצנים לגלגו: נחמיה מחרשת־קיטור.
ועם רבקה היה נפגש רק לעתים רחוקות. בכוונה היה מתרחק ממנה. אלא לפעמים, כשנתקל בה באקראי, היה מתעכב לפניה, מהרהר רגע, כמעיר נשכחות, מניח ידו על שכמה העגול והרך, ומסביר לה פניו:
–איך, רבקה, עודך חולבת את פרתו של ה' באֶרק?
וזו משתמטת, באה במבוכה ועונה:
–וכי יש לי עבודה אחרת?
ונחמיה מנענע ראשו ונד לה ומזהיר בה, מחייך חיוך של ערמומיות והולך לו.
*
ובתקופת השנה, שהגיעה שוב עונת ימי הבטלה ובאו ימי אייר הבהירים, והאיכרים נתפנו מעסקיהם לזמן־מה, נתגלגלה השיחה באחד הבתים על דבר מצב העניינים, על התביעות שבחיי הכפר, על תפקיד האשה במשקו, וגם נחמיה בין המדברים. והנה הוציא את מקטרתו מתוך פיו, ניקה אותה, ומילאה שוב טאבאק משלו, גידול גינתו, ואמר במנוחה:
– רבותי, אשה דבר מועיל הוא, אלא שפגיעתה רעה.
אחר רגע הוסיף:
– ומי שיכול לערוך חייו כמוני, שוב אינו זקוק לה!
אחד האיכרים השיב:
– חוששני, נחמיה שלנו נכווה ברותחים והוא נזהר בפושרים. רווק תישאר, בן־אדם!
נחמיה הטיל בו זוג עיניים בוערות.
– וכן יקום וכן יהיה!
והוא הדליק שוב את מקטרתו, פשק שפתיו מרוב צחוק והחשיף שיניו, שהשחירו ממיץ טאבאק ועשנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.