כרך ראשון
מאתשלמה צמח
עפרון
מאתשלמה צמח
פסקו הגשמים. האוויר נתבֹהר ונעשה צח, שקוף, בשׂדות התחדשה החרישה בכל תוקפה. שוב נתגלו באופק צמרות הרים מכוּסות דשא ושׂיחים ירוּקים, וצוּקי הסלעים הרחוקים היו מבריקים כמלוטשים, כמצוחצחים, כמשוחים בשמן. מלמטה היתה נחה הכינרת כולה מוטלה לחמה בתוך סלעיה, חלקה, שקטה, מחייכת להנאתה משתעשעת באווזי הבר שלה והיא פולטתם ובולעתם זה אחר זה, ושוב פולטת ושוב בולעת פעם פה ופעם פה.
היתה שעת צוהריים ועל אחת הגבעות למראשותי הכינרת ישבו ארבעה איכּרים ואכלו ארוחתם בסעודה משותפת ולתיאבון. שלושה מהם היו צעירים, איכּרים חדשים כבני עשרים וחמש ומגולחים. רק ראובן, הרביעי, היה היחיד הרב־שבחבורה, מגודל זקן כבן ארבעים ושתיים ובעל פנים מצומקים וגב כחוש, גרמי, ולסתותיו מקומטות והרקומות ברשת ורידים דקה ומסובכת היו בולטות סמוך לעיניו ומתנועעות בשעת לעיסה במהירות ובאופן משונה.
סמוך להם עמדה עגלה ולארבעת קצותיה היו קשורים ארבעה זוגות פרדות שטופות זיעה, עורן מבריק ומעלה אד קל, חרטומיהן נתונים בתוך תרמילי־מספוא התלויים על צוואריהן, והן מטלטלות אותם בראשיהן לימין ולשמאל, מתעטשות, מזוררות ומתאמצות לחדור עד קרקעיתם של התרמילים, שהתחילו מתרוקנים מתוכם, נעשו קלים, והרוח היתה משחקת בהם.
האיכּרים ישבו בשעת אכילה שתקנים כדרכם ומבטיהם תלויים בעגלה, מסתכלים ומשגיחים בעינם הפקוחה והזהירה והחרידה של אנשי־שדה – בבהמותיהם. פתאום, לאחר שסעודתם באה אל סופה, וכל אחד התחיל ממלא מקטרתו, העיר אחד הצעירים בפנותו אל ראובן:
“עפרון” שלך שובת היום. לא טעם כלום.
מן הצד עמד “עפרון”, פרד גדול בעל זנב רזה ויבש וצלעותיו בולטות ומסתעפות ויורדות מעמוד־השדרה עד לשיפולי כריסו כחריצי תלמים עמוקים – עמד בראש מדולדל, תרמיל־שעורים הממולא מכביד על עורפּוֹ הקירח ומושכו כלפי הקרקע, כשעיניו הטרוטות והדומעות מנמנמות מתוך עצלות ויגיעה רבה ומשמשות מקלט לכל היתושים והיבחושים שמסביב.
ראובן זרק עליו מבטו, נפנף בידו וצחק:
– זקן, שתש כוחוֹ.
והצעיר המשיך:
– באמת, שם משונה בחרת לנגילה זו… עפרון… עפרון… מה משמעותו?
פני ראובן כוסו לרגע קל חרדה מעטה ופרצופו נתגרם ונתקרר. לסתותיו הבולטות התחילו מתנועעות במהירות, בעליות ובירידות, ושׂפתיו העבות מצצו במקטרתו בהקפדה. לאחר הפסקה קלה פנה אל חבריו בקול עמום:
–ושמא רצונכם לשמוע מעשה שהיה בעפרון זה?
ומבלי לחכות להסכמתם פתח.
*
זה היה לפני שש־עשרה שנה בחווה “אילנית”. מסביב לא היה כל יישוּב, לא אילנות ולא בתים. על ראש ההר בלבד בין שברי סלעים התנוסס הבית היחידי בן שתי קומות, ובצדי החצר הגדולה, שהיתה מוקפת חומה גבוהה מחשש שודדי ליל, עמדו הרפתים והאוּרווֹת לצורכי הבהמות.
בדיוטה העליונה גר מנהל החווה ועוזריו, ומלמטה ישבנו אנו בתוך מדור גדול אחד, קבוצה בת עשרים צעיר. היינו כולנו רווקים בגיל שבין עשרים לשלושים, שכירי־יום חסרי דאגה לעתידנו; קצת מופקרים וקלי־דעת, אשר לא הטעינו עוד על צווארם את עוֹל החיים המסודרים והתכליתיים ומרוּתם הקשה.
לאילנית נזדמנו על פי מקרה. מארבע כנפות הארץ, אף על פי שחלום אחד הוציאנו משם ואסף אותנו הנה, באנו למקום זה, רחוקים וזרים איש לרעהו. וכל אחד השאיר מאחריו עבר של עשרות שנים עמוּם ומכוסה ערפל לשאר חבריו. ואי־ידיעה זו היא שעמדה תמיד כמחיצה בינינו וגרמה לחוסר־אמון וסכסוכים וגם להתחרות תמידית וחשאית.
אני הייתי אז כבן עשרים וחמש, בריא, חזק, החזק מכל חברי, מסוגל ובעל־המצאות, זריז ושליט. בהצלחה רבה הייתי גונב שׂעוֹרים לבהמותי ומבריח יונים משובכּוֹ של הפקיד אל תוך חדרנו; מיטיב לרכוב וקולע אל המטרה, וכשהיה מזדמן להצליף לאחד המשגיחים ידי היתה בו בראשונה; אמנם כן, הייתי אז הראש והראשון לכל מעשי משוּבה ותעתועים, שהדם הצעיר והפּרא מעלה על הדעת.
חברי לא אהבו אותי; איני יודע משום מה, אבל הם לא אהבוני. אולי גרמה לכך אכזריוּתי ותאוות־השלטון הרבה שבקרבי, שתי מידות רעות המרחיקות את האנשים, ושאני לא הסתרתי עליהן. אבל הם פחדו מפני, ולעתים קרובות היו זקוקים לעזרתי בשעת עבודה, ומפני כך לא התנגדו לי בגלוי, ולמראית־עין הלכו אתי יד ביד בכל תעלוּלַי ומעשַי המשוּנים.
ובאחד מימי החורף, כשירדו הגשמים מבחוץ מבעוד לילה, לא קרא לנו הפעמון בבוקר לעבודה. באוּרוות עמדו הבהמות קשורות אל האבוסים הריקים, ואנו כולנו נשארנו, אחר גומרנו ארוחת־הבוקר, כלואים בחדרנו, התחלנו לחוש באברים תשישות־כוח נעימה זו של יום מרגוע וביטול מלאכה.
בתוך החדר המשותף אשר לאורכו משני הצדדים היו ערוכות מיטות־קרשים פּרוּעות ונאלחות, שריח רע של זיעה, עיטרן, עשן גללים היה עולה מהן, שרתה עכשיו חשכת יום מעוּנן. ועל המיטות שכבו שרוּעים בחורים גדולים, לבושים מכנסיים כחולים וכותנות צבעוניות; בחורים בעלי בלורית, יחיפים, שׂערותיהם מסוּבּכות ומלאות שרידי קש ונוצה. מקצתם השתטחו אפרקדן, עיניהם תלויות בתקרה המכוסה פיח וקורי־עכביש, והם מביטים בנקודה אחת בשוויון נפש גמור; מיקצתם שכבו על בטנם, זורקים סקירותיהם מן הצד אל הריצפה המלוכלכה בטיט שמן מבריק, והם מחייכים בשחוק משונה על לא־דבר.
בשני קצוות השולחן הארוך, המתנדנד ושורק מכל נגיעה קלה, ישבו שני בחורים ילידי עיר אחת מעבר לים. הם ישבו פשוטי־מעיל, שרווּלי כוּתּוֹנתם מוּפשלים, והכינו איגרות אהבה אל אהובות־לבם, שהשאירו שם, במרחקים.
ובחוץ לא חדל השטף. פעם רפה ופעם התחזק, והרוח המה בין חגווי הסלעים, המה ויילל, וטיפות הגשם התדפקו בקול על הזגוּגיות, כאילו היו ציפורים מקישות עליהן במַקוֹריהן ומבקשות מחסה ומפלט. וכל זה היה מרגיז ומביא לידי מצב־נפש משונה, מדכא, מעציב, עד שהלב היה מתפקע מרוב לחץ וכאב רחוק ומטושטש. ביותר הרגיזו הבחורים הכתבנים האלה, שישבו שקטים ושאננים ומאהילים בכפות ידיהם על גיליונות הנייר שלהם, שלא תציץ בהם אין זר, חורקים־שורקים בעטיהם, שהעלו חלודה ומעבירים אותם בקושי, בהתאמצות, מתעכבים בכל רגע, כאילו היו חורשים אדמת חומר טרשים.
כשעה שכבנו לנו ולא הוצאנו הגה מפינו, השתדלנו לא להיפגש במבטים, והרוגז והשיעמום היו אוכלים בחשאי את לבנו. פתאום נפתחה הדלת משהו, ודרך הסדק הציץ ונכנס ראש קטן של תרנגול. אחר העביר פנימה את כל גופו ונשאר עומד סמוך לקיר, כּוּלוֹ שטוף גשמים, כנפיו משוּרבּבות ומידלדלות עד לקרקע, ונוצותיו הרטובות זולגות מים. מה היה לי אז, איני יודע עד היום הזה. חשתי רק שחפץ עז תוקף אותי לשים קץ למנוחה משונה ומחרידה זו המעמיסה עלינו את כל כובדה ומקפיאה את הדם בעורקים, מנוּחה זו השורה עתה בחדרנו; כי תחדלנה אותן השריקות של הכתבנים, דפיקות הגשם, יבבות הרוח, ושאותו שיממון, הקוסם במעמקי הלב ותובע מאוויים ערפיליים, יידחף הלאה על ידי רעש ושאון רב והתהוללות פראים. קפצתי מעל מיטתי, בעל־כורחי קפצתי, כאילו איש דוחפני בכוח בעורפי, וקראתי בקול:
חבריה! ניקח תרנגול זה ונכין לנו סעודה מבשרו!
המצאתי מצאה חן. בן־רגע נתמלא החדר התעוררות רבה. מעל המיטות קפצו הבחורים היחיפים בפישוק־רגליים ובתנועות מגוחכות, התחילו מרדפים אחרי התרנגול האומלל אשר ניסה להשתמט מבין ידינו, התחבא מתחת למיטות, נתכווץ בזוויות החדר. אבל בסוף נתקל באחד הספסלים, בהיותו כולו רטוב וכבד־תנועה ונוצותיו טפוחות מים – נכשל ונפל בשבי.
הוא נמסר לידי. הורדתי את הפגיון העקום שהיה תלוי מעל למיטתי, שלפתיו מתוך נדנוֹ, ובלי פקפוקים יתירים, בתנופת יד אחת, התזתי את ראשו מעליו. וחדרנו הפך בבת־אחת בית־תבשיל גדול. כולנו, עשרים הצעירים, התחלנו לטפל בהכנת הסעודה. עשינו זאת בתנועות כבידות ומסורבלות, מתוך אי־הרגל במלאכה זו, ורצנו טרודים ללא־צורך ממקום למקום. את הנוֹצוֹת מרטנו יחד עם הבשר החי, הפחנו אש בכיריים ואחר זרינו מלח על הכוויות, ואלה באו ואלה הלכו, זה בכדו וזה בקדירתו.
לאחר שעה יפה של טירחה רבה, בשבתנו אל השולחן מתוך כובד־רוח וחגיגיות רבה וזחיחות הדעת, פתאום הוברר כל המגוחך שבמעשנו זה. מעט הבשר והעצמות שהיו מונחים מפוררים וממוזמזים בשולי הקדירה לא יכלו בשום אופן להשׂביע את תאבונם של עשרים הפיות, שנתגרו מריחו הטוב של התבשיל המצומק שהיו מוכנים ברגע זה לבלוע שור על טלפיו.
בגורלי נפל להיות המחלק ביניהם. עשיתי זאת באחריות רבה ולא קיפחתי שכר אחד. היתה זאת מין אכילה משונה. אחד מאתנו, בחור בר־אוריין, אמר לנו: כך אכלו אבותינו קרבן פסח, מנה כגודל זית, כעין זכר לבשר. ובמקום להיות עסוקים בלעיסה ישבנו פעורי־פה מרוב צחוק ודברים.
כשגמרנו סעודתנו הגיעה כבר שעת הצוהריים. בחוץ נתהווה שינוי במזג האוויר. הגשם השוטף התחיל משתתק, פוסק והולך, והעננים האפורים, שהיו תלויים על ראשי הגבעות ובין קמטי העמקים, התרוממו, גבהו ונתפזרו על פני השמים קרעים קרעים. יצאנו החוצה. בכוונה היתה יציאתנו ברעש וקולות, להשמיע ולרמוז בזה למנהל־החווה היושב מעל לנו את חפצנו, שימצא לנו איזו עבודה בחצר או בקרבתה, ולא נאבד חצי יום לבטלה. וכשנתאספנו באוּרווה ועמדנו בשוּרה, בא מיד אחרינוו פקיד־החווה. הוא היה איש כבן ארבעים, שחרחר ובעל מזג טוב, והתהלך אתנו בקירבה יתירה. עכשיו היה לבוש חליפה ירוקה, חליפת ציידים שהביא אותו מצרפת, נעול מגפיים צהובים וּגבוהים. בהיכּנסו לאו
ּרווה הבּיט עלינו והצטחק כדרכו תמיד, ואמר:
– רוצים אתם באיזו מלאכה?
– אנחנו הסכּמנו לו בתנועת־ראש. הוא עמד רגעים אחדים כשקוע במחשבות, בודק אחרי תוכנית עבודה שתעסיק עשרים זוגות ידיים המתנועעות לעיניו. פתאום התעורר ופנה אלי:
– ראובן, המשגיח התאונן לפני, שאבד ממנו התרנגול מהלהקה שהבאתי אתי מצרפת, זה התרנגול הגדול עם נוצותיו הלבנות, אפשר ראהו אחד מכם?
– בחטיפה ובקול אחד, כחיילים העונים לברכת־השלום של מפקדם, פרצה כל השורה:
– לא, איש לא ראהו.
– באותו הרגע נראה המשגיח בא דרך שער האורווה מימין וקרב אל מנהל־ החווה כשפניו נוהרים מהנאה רבה, וכשידו האחת, האוחזת בחבילת נוצות מטונפות בבוץ ובדם, נטויה לפניו:
– הנה זאת מצאתי תחת חלונם של החבריה הזאת.
– ובידו השנייה, הפנויה, הצביע עלינו.
– המנהל נתמלא רוגז. קירב את יד המשגיח סמוך לעיניו והסתכל בנוצות יפה יפה, וזרק עלינו מבט חד מלא־תרעומות: – וזו מהי?
– הצצתי בפני חברי וראיתי שהם חיוורים, מעוּננים ומבוּלבּלים. ברגע ראשון לא ענה איש על שאלתו. שרתה שתיקה כּלוּאה ומחרידה. ומוחי נתקמט ונתכווץ מכאב. מן ההכרה היה למצוא מוצא. פתאום נצנצה בראשי מחשבה אחת, אמרתי בקול בטוּח:
– אדוני המנהל, זה בוודאי מעשה ידיו של “רחמנות”.
– בין חברי עברה תנועת מחאה, הפקיד נתאדם מכעס:
– מי אתה אומר?… רחמנות? כלב מצוֹרע זה, המתגולל על סף חדרכם? ייתכן. זה מכבר ראיתיו רודף אחרי העופות.
– הוא אמר את דבריו בקול נמוך בקטעים, כמשקיט את החשד שהטיל בנו לפני רגע. אחר פנה אלי:
– מהרה, ראובן, הביאהו אלי ואלמדהו בינה!
– למשגיח ציווה להביא את הרובה. יצאנו שנינו. הוא עלה לבית־הפקידות ואני הלכתי אל החצר. הלכתי בצעדים כושלים, אבל ברירה לא היתה בידי. אמנם התחרט לבי על עניין זה. רחמנות היה כלב חביב על כל הקבוצה, וגם חביבי אני. על ברכינו גדל. הוא היה בעל־החיים האחד שהיינו מתרפקים עליו בשעות בדידות קשות ושהיינו דואגים לצרכיו. בצאתנו בשדות נשאר הוא בחדרנו שומר על כלינו. בשובנו, הוא שהיה מקדם את פנינו בשמחה, אבל הנעשה אין להשיב. להתבדוֹת ולהיאחז – לא רציתי. ואת אשר החילותי היה עלי לגומרו ולהביאו עד סופו.
– יצאתי לתוך החצר. רחמנות שכב ברגע זה באחת הפינות בחצר ורגליו מקופלות תחת כריסו, והוא מתכווץ ומגין על עצמו מפני הדלף שהגגות הורידו עליו. כשראני הרים ראשו והתחיל משמיע נהימה קלה. ניגשתי אליו ולקחתיו על זרועותי. לבי דפק וידי רעדו. רחמנות הרגיש בזה. איבּד מנוחתו ורצה להשתמט. לחצתיו יפה אל חזי וחזרתי אל האוּרווה. שם עמד המנהל ורובהו מוכן לירייה. כל חברי התאספו יחד והיו דנים בלחש ובקריצות עיניים. על פניהם נראו אותות בהלה ואי־רצון.
– עם כניסתי אל האורווה הראה לי המנהל אחד העמודים בשער, ואליו ציווני לקשור את הכלב. מילאתי אחרי פקודתו. רחמנות הביט מסביבו בעיניים תמיהות, מתחננות, דומעות. הפניתי ראשי שלא אראהו בצרתו. לבי לא היה אתי.
– והנה אשר לא פיללתי – בא. בשעה שהרובה היה כבר מזוין והמנהל שם את קתוֹ בין לוח החזה ובין הזרוע הימנית, עצם את עינו השמאלית למען כוונוֹ יפה – פתאום יצא עפרון מבין חברי, יצא בצעד גס ומבוהל ועמד בין המנהל ובין רחמנות.
– עפרון היה בחור צעיר, גבה־קומה וכחוש, בעל פנים ערים ומוזרים. עיניו השחורות והעמוקות לא הסתירו מעולם את הבוּז שהיו מבּיעות לי. כל מהלכו היה משונה מאוד, הן במראהו והן במלבושיו. כעין נטע זר היה בינינו. בלילות היה מטייל יחידי בין ההרים ובמעשי התעלולים שלנו לא לקח חלק. ברגע זה עמד רועד, עד שחלוקו הכּחוׁל התנועע על כתבפיו, ובקול נבוך, כשמבטו חבוט לקרקע, מלמל:
– אדוני, לא רחמנות, לא הוא האשם, לא הוא…
– ולא הספיק לסיים דבריו ומפץ הירייה דרדר לאורך האוּרווה. הבהמות נפחדו, וקול צלצול השלשלאות מילא את האוויר. רחמנות ייבּב בקול דק וחנוק, רק בדרך נס לא פגע הכדור באיש. בתנועה חטופה עלה בידי המנהל ברגע האחרון להרים את קנה־הרובה למעלה, והכדור ננעץ באחת מקורות התקרה. הכול נתברר וצף בבת־אחת למעלה. אי אפשר היה עכשיו להעלים דבר. מיד התחילה חקירה ודרישה ארוכה, מפורטת. המנהל דיבּר בקול ניחר מכעס, הציע שאלות, שאלות הרבה, ניענע בראשו, משך בכתיפיו, מלל ברגלו וקולו רעד. אנחנו עמדנו בראש מוּרד כאילמים, לא ענינו דבר. אחרי כן פתח הפקיד בזלזולים ובדברי מוסר, מתּוֹך אפּיטרוֹפּסוּת והשגחה, כאב הרוצה להחזיר למוטב את בנו שסרח. אולם בראותו שאין איש מאתנו נענה לו, פרץ:
– פראים! איך אפשר כך! ועבודה אין היום. קנס הוא, שתדעו!
– ויצא את האורווה. בפתח התעכב והפנה ראשו:
– ואתה, עפרון, בוא אחרי למשרד.
– נתכנסנו יחד ויצאנו מן האוּרווה. עפרון לא הלך אחרי הפקיד. הוא ניגש אל רחמנות, פיתח חבלו שהיה קשור בו אל העמוד והוציאהו לחופשי. הכלב רץ בקפיצות גבוהות אלינו. קרב גם אלי. לקחתיו שוב על זרועי, העברתי בחיבּה את ידי על עורפו הרך, והוא התרפק עלי, התרפק וחתר בחרטומו השחרחר מתחת בית־השחי שלי.
– בדרכנו אל חדרנו המשותף נהם אחד החברים:
– כל זה בא לנו מידי ראובן, הוא, תמיד עם המצאותיו.
– נשכתי עור שפתי ולא עניתי דבר. עפרון נשאר באורווה. גם הוא היה נבוך ומפוזר.
– כשהשׂתרענו שוב על המיטות, נרגזים ומלאים טרוניה על אשר עבר עלינו, מנתחים את המאורע לכל פרטי פרטיו, שרתה שתיקה כבירה שעה ארוכה. ואני חשתי, בשתיקה זו הולכת ומתרקמת איבה גלויה נגדי, שהייתי הגורם לעניין־מביש זה, שהמיט עלינו חרפה גדולה. ואז נהיר היה לי דבר אחד, אחד משנינו מוכרח לפַנוֹת מקומו לרעהו: או אני או עפרון.
– והנה התעורר אחד הבחורים ושאל:
– ועפרון היכן הוא?
– אני חיכּיתי לשאלה זו, נאחזתי בה, ובשלווה מעוּשה, מבּלי להסתכל בפני שואלה, עניתי:
– שאלת תם! עלה לגדוּלה. הלשין עלינו, ומתן־שׂכרו בצדו. בקרוב נראהו נוגשׂ על גבינו.
– תשוּבתי עשׂתה את השליחוּת אשר קיוויתי להּ. הכּרתּי בפני חברי, בחריקות שהשמיעו מיטותיהם, שהטלתי טיפה מרה בהרהוריהם. טיפת לענה זו פיעפעה בלבבות ועוררה אותה הקנאה החשאית, המזריעה גרעיני חשד, המצַווה להתקומם. ועוד מעט, ידעתי, וכל חברי, כאיש אחד, עמדו על עפרון בחירוק־שיניים, עפרון זה שהלשין לפני הפקיד, ושזה האחרון הפלה אותו מבין שאר הפועלים. נשמעו צעדים. בפתח נראה עפרון. מראהו היה עלוב. אפשר שמע את דברי האחרונים. הוא נשאר תחילה עומד סמוך לדלת, כמבקש רשות־כניסה. אחר החליט בנפשו, בצעד רחב נכנס פנימה וישב על מיטתו. איש לא הסב ראשו אליו. כולנו שכבנו על משכבינו, כאילו לא חשנו בבואו. שוב עברו רגעים רבים מתוך שתיקה כבידה ועצורה. והנה לפתע פתאום, לא פיללתי לזה, קם בחור אחד מן השקטים ביותר, ובקפיצה אחת עמד קרוב לעפרון ואגרופו שלוח אליו, וקורא:
– כלום כאן, כאן מקומך? בתוכנו!
– ולא סיים דבריו מרוב התרגשות. עפרון לא ענה לו. הביט ישר לפניו בעיניו השחרחרות, שהביעו כל כך הרבה בוז. רגעים מספר עמדו שניהם איש מול רעהו כשני תרנגולים צעירים המתעתדים לחדש קרָבם. לבסוף פקעה סבלנותו של הצעיר, ובכל כוחו, כשור הגועה בבקעה, פרץ:
– מלשין, טפוי!
– ורצה להתנפל על עפרון באגרופיו. הייתי הראשון שבא בעוד מועד למקום התגרה, הספקתי לאחוז בזרועות חברי מאחוריו ולהרחיקו מעל עפרון. החזרתיו אל מיטתו ושידלתיו בדברי לשכּך את כעסו, לשכּכהו עכשיו, אבל גם להעמיקהו:
– לא כדאי, יקירי, כך דרכם של מלחכי־פינכה אלו. מכּים בלשון ומצליחים, עולים לגדולה. לא כדאי, מוטב ונדאג לארוחתנו.
– אמנם הגיעה השעה לכך. הערב משמש ובא. היום היה מעונן והוא הקדים לבוא. בעצם לא בא מהבוקר אוכל אל פינו, הרעב הציק לנו הרבה. קראתי לחברי. שוב היה הגה השלטון בחדר זה בין אצבעותי. התחלתי לטפל בצורכי הסעודה. הדלקנו המנורות והרתחנו את המיחם, ולאחר שעה קלה ישבנו שוב לאורך השולחן לסעוד ארוחת־הערב.
כל אותה השעה עמד עפרון סמוך לחלון כמאוּבּן, כנלחם עם נפשו, ולא זז ממקומו. פתאום הסב ראשו בתנועה חטופה, מחליט דבר, ניגש אל ארגזו, הוציא כוסו וישב אתנו יחד על מושבו הקבוע אל השולחן. אני הקפתי במבטי את פני כל חברי. הם היו מעוּנגים וקודרים. רמזתי להם, וקמתי ממקומי. אחרי קם שני, שלישי, עד תום כל היושבים. עפרון נשאר יחיד ועשה את עצמו שאינו מרגיש בדבר, שתה כוסו בלגימות איטיות מתאמץ להבליג על עלבונו. לרגעים כּיסה אודם קל את פניו, שפתיו נעו כרוצה לקום, לעמוד על יושרו, לברר, אבל בכל פעם חזר בו, ועיניו הרבו להבּיע אותו בוז שהיה רגיל תמיד לשולחו אלי; צעיר זה היה בעל רצון חזק וקשה־עורף, בזה לא הטיל איש ספק. ואחר שגמר שתייתו יצא מן החדר.
אנו שבנו אל השולחן. דיבּרנו בגלוי על כל מאורע. הראיתי לחברי את כל אי־היושר בהתנהגותו של עפרון בכל הימים, יהירותו ביטולו, התבדלותו. “אבל”, הוספתי, “מקרה אחרון זה עולה על כולם. ללכת ולהכות לשון לפני מי שתקיף ממך! (כאן היכּיתי באגרופי על השולחן) ככלב אנו צריכים להשליכהו, אני על כל פנים לא אדוּר עמו בכפיפה אחת!”
דברי פעלו. חברי הסכימו לי. הייתי כחוגג. עפרון שב באותו לילה בשעה מאוחרת, קרוב לחצות. איש מלבדי לא שמע בבואו.
למחרת, בשעה ארבּע בדיוק, השמיע פּעמון־העבודה שלושת קולותיו הצלולים. הכול התנהג כשורה. התורָן קם, הרתיח את המיחם והעמידו על השולחן, ניקה את הכוסות ועבר ממיטה למיטה לעורר את הישינים. התחילה הלבשה קדחתנית בלי ענין רב, נשמעו דפיקות המגפיים שנתכווצו מחמת הגשם והרגל מתכנסת בהם בקושי. וכעבור רגעים מספר עמדנו אצל הכּיור בשורה אחת, כל אחד מגבתו על זרועו, מחכה לתורו ברחיצה.
ישבנו שוב אל השולחן (עפרון שתה הפעם כוסו על מיטתו) לאכול פת־שחרית, ובחוץ נשמעו כבר צעדים ואותות חיים. מיהרנו באכילה ואחר קמנו, כל אחד ניגש אל ארגזו, הוציא בצלים, זיתים, כיכר לחמו, עטפם בסודרו, והוריד שוֹטוֹ שהיה תלוי על הקיר, ועמדנו מוכנים ומזומנים לעבודה. בינתיים הגיע הצלצול השלישי, ומתוך הרגל נדחקנו כולנו אל הפתח. כאן עמדתי ולא התתי לחברי לעבור לצאת;
– חברים, אמרתי, נחכה כאן, עד שיבואו ויקראו לנו, מי יודע כמה דיבּות הביאו עוד לפני המנהל, אולי גם היום ניענש ולא נצא לעבודה.
כל העיניים הופנו אל עפרון. האגרופים אחזו בשוטים ביתר חוזק. דבר־מה קודר מאוד התרקם בחשאי.
המשכתי:
– ואתה, עפרון, בל תחשוש לכך, תוכל ללכת.
– גם הלוך אלך, ולא אשאל רשות משכמותך!
– יפה, הנה הדרך לפניך.
וּבדבּרי פּיניתי לו מעבר בין חברי. הוא עברוֹ בצעד רחב ולא הביט סביבו. עבר בגאווה רבה, ראשו נטוי למעלה, שפתיו החיוורות מחייכות בצחוק ביטול, ועיניו הביטו ישר אל תוך עיני והבִּיעו בוז, בוז. כמה רציתי להוריד אגרופי על קדקדו. אבל הבלגתי. עוד לא הגיעה שעתו.
עמדנו על יד הפתח זמן מועט. איש לא בא לקרוא לנו. המשגיח רץ לבית המנהל להודיע לו את פרטי המאורע. שמענו איך הפקיד עובר את מרפסתו הנה ושוב במהירות ובפסיעות קטנות. אחר שמענו אותו יורד את המדרגות וקורא בשמי:
– אתם עוד הצדיקים, בלי שערוריות, צאו לעבודה.
נכנסנו לתוך האורווה האפילה. הבל חם, ספוג לחלוחית קלה, זה הריח המיוחד, ריח הגללים והקש הרקוב, היכּה על אַפּינו. כל אחד ניגש אל בהמותיו והתחיל מגרדן, מנקן ומעלה על גבּן את הרתמות. לי היה פרד אחד עצלן מפוּרסם, עיקש, וּפצעיו על עמוּד־שדרתו זבים תמיד דם ומוּגלה. הוא היה שׂעיר לעזאזל באורווה. לידי נמסר, כי לא היה פועל אחר שיעבידהו ויכניעהו כּמוֹני. ניגשתי אליו, דפקתי בכוח על אחת משוֹקיו החדוֹת, וקראתי בקול רם:
– הי, עפרון, הצדה!
צחוק אדיר פרץ, דרדר והתגלגל לאורך כל האורווה. שם בקצה השני, מתוך החשיכה, ענה קול אחד:
– הידד, ראובן, תמיד אתה מוצא את המלה בשעתה הנכונה.
ובצאתנו מן החצר ברכיבה נתנו לי ללכת עם “עפרון” בראש. כל השוטים התפּתּלו סביב גופו הדל. היכּינו את “עפרון” בלא־רחמים, זלזלנו בכבודו, שלחנו לו עקיצות חדות, וכל אלה היו מכוּונוֹת אל חברנו. וכל היום בשעת העבודה לא סר שם־הלוואי החדש מעל פינו. כמעט שקינאו בי, שמציאה זו נפלה בחלקי.
ועפרון לא שׂם לבּוֹ לכך. לא ניסה למחות ולבוא בדברים עם החברים. פרוש מאתנו בצדי השדה, שחוח וכפוף, הלך אחרי מחרשתו ושתק.
ןבאחד הימים, זה היה כשבוע אחר המקרה ההוא. כאשר בחדרנו קיבל הכול את צורתו ומצבו הקבועים; כינוי הפרד שלי היה שגור בכל פה וגם לאוזני הפקיד הגיע, ואפילו הפרד עצמו היה כבר נענה ומסב ראשו לשמע שמו החדש; ואחר שאנו כבר התרגלנו למחשבה זו שבתוכנו אדם מוחרם ומנודה; ועל הכותל אצל מיטת עפרון היתה מצוירת אותה הלשון הארוכה, ועל גבה כתוב באותיות פחם "מלשין” – באחד הימים, כשגשם שוטף הבריחנו שוב הביתה, לא חזר עפרון אתנו יחד אל חדרנו. הוא עלה אל המשגיח לאכול בביתו את ארוחתו.
אמרתי לכם, הייתי מטבעי שליט, ולאכזריותי לא היה גבול. עפרון זה הכעיסני, גזל את מנוחת נפשי. ביותר הרגיזני שלוותו, שידעתי כי מעוּשׂה היא ושלא באה אלא להרעימני. ואמנם עלה בידי עפרון לערוך את הדברים כך, שנראה, לא אנו המנדים אותו, אלא הוא המואס בחברתנו ומתרחק ממנה. ודבר זה חרה לי עד מוות.
ישבנו אצל השולחן. בחוץ שטף גשם. עפרון לא היה. אני פניתי אל חברי בקול לא־בטוח:
– חברים, הוא הלך מאתנו, ובכן מה לו עוד כאן? הלך אל המשגיח לסעוד בביתו, ייקח גם את צרורותיו אתו, הבה, נעזור לו.
הצעתי נתקבלה. היינו מוכרחים לסיים את הדבר שהתחלנו בו. בלי שׂנאה יתירה אספנו את כּל כּליו, כּריו ואַרגזוֹ, והשלכנו אותם החוצה לתוך הבוץ. חיכּינו לראות איך ייפּוֹל דבר. לאחר חצי שעה שמענו צעדיו של עפרון. הוא ירד את המדרגות וקרב אל המדור שלנו. והנה נכשל בצרורותיו ונפל ארצה בתוך שלולית מים. והכול נשתתק. אולם עד מהרה נפרצה הדלת בכוח, ובעדה נכנס בקפיצה עפרון. פניו היו רטובים במי גשמים ובגדיו מלוכלכים בטיט. שפתיו רעדו, ובקול מקוטע מחוסר נשימה פתח:
– חברים, מה אתם עושים!
גל חם של כעס שטף את כל גופי. ניגשתי קרוב לו ושמתי סמוך לחוטמוו את קומץ אצבעות־ידי, ואמרתי מתוך חירוק־שיניים:
– עלה והתאונן באוזני הפקיד, הדרך ידועה לך מכבר, כאן בינינו אין מקום לך, הבינות, מלשין?!
הוא לא הניע עפעף. ראיתי רק, איך הדם והסומק הולך ומתרוקן מפרצופו. תחילה חָוור המצח, אחר הלחיים, הצוואר. ובקול מוזר וניחר, כאילו נבקע ועלה מתוך מעמקי נפשו הפצועה, רעם עלי:
– רוצח!
ובאחד מאגרופיו היכּני מכּה אחת קצרה, יבישה וחזקה בין רקותי. ראיתי זיקי אש אדומה יוצאים במחולות לנגד עיני. כותלי החדר כאילו קרבו זה לזה והתמוטטו על ראשי. התעלפתי ונפלתי בזרועות חברי שהוּשטו לי בעוד מועד.
בשוב אלי חושי, לא היה עפרון בחדר. יצאתי, לתימהון כל חברי, לחפש אחריו. לבי ניבּא לי דבר רע. כשעתיים סובבתי בין ההרים, ועקבותיו לא מצאתי. כעסי שכך. פחד טמיר תקפני. השומר סיפּר לי, שאיש אחד קפץ מעל החומה וברח למטה אל הכינרת. והלילה היה ליל חושך, סער וסופה.
למחרת לא הלכתי לעבודה. חקרתי ודרשתי בסביבה. בעצמי ירדתי אל הכינרת ושאלתי את הדייגים. איש לא ידע דבר. דייג זקן אחד אמר לי בלגלוג:
– לא, אצלנו אינו הבחור שלך, הכינרת אינה סובלתם, היא פולטת אותם.
שבתי אל החווה. אבל רוחי הראשונה לא היתה אתי. נשבר דבר־מה בקרבי לעולמים. עברו ימים מספר ועפרון לא שב. כתבתי אל חברי בארץ, שמא ראו, שמא פגשו, ולשווא.
ועד היום הזה איני יודע, מה היה סופו של עפרון זה. אפשר יצא מן הארץ. אולי לא יצא. הן אמרתי לכם, הוא היה תמיד כנטע זר בינינו, שתקן, יהיר, נדיב־רוח. נשאר רק הפרד, שנשא את שמו עליו. זה היה הזיכרון היחידי. בהיותי איכּר קניתיו מאת הנהלת החווה במיטב כספי, נשאר לי מזכיר עוונות מהימים ההם, כשהיינו צעירים, קלי־דעת, מופקרים כחיות טורפות.
*
ראובן נשתתק.
ארבעת האיכּרים קמו ממקומותיהם ורגע קל אחד היה מבטם תלוי בכינרת, כמחפשים דבר־מה. אחר פנו בשתיקה וברוח נכאה אל עגלותיהם, הסירו את תרמילי־המספּוֹא מעל עורף הבהמות, השקו אותן, וברכיבה התפזרו כל אחד אל חלקת שדהו. גם ראובן רתם את זוגו, נשאר עומד כפוף ונשען על יד מחרשתו, כשקוע במחשבות, אחר התעורר והאיץ בפרדותיו:
– דיאוֹ, עפרון, דיאוֹ!
עפרון הבליט את שוֹקיו הרזות והחדות, נתקע ברגליו העקומות באדמה הלחה, אימץ שארית כוחותיו ומשך במחרשה. באותו רגע זזו ארבעתם: עפרון, המחרשה, הקרקע מתחתיה וראובן העומד על גבם. ארבעתם יחד התחילו מתנועעים, מתנועעים לאורך התלם, על מדרון הגבעה, אל הכינרת.
התחילה מנשבת רוח קרה. היא באה מצפון. ומלמטה היתה מונחת הכינרת. מימיה מודלחים, והיא מתחילה רותחת, מתנשאת ומתרוממת כחזה סוער, גדול וענקי, חזה הסלעים שסביב לה, ולשונות קצף לבן התחילו מפעפעות פה ופה, מכערות את פניה החלקים, כאילו היה ברצונן להתיר מעין רואים את הסוד הכמוס אשר על קרקעיתה.
פרחי־זיו
מאתשלמה צמח
עכשיו ידוע נחמיה כרווק שאין לו תקנה, רווק לעולמים, אשר כל חייו תלויים במקטרת זו שאינה פוסקת מתוך פיו אפילו לרגע קל, כתינוקות אלו שבכפר שהוא מאספם על מרפסתו ומרכיבם על כתיפיו ודוהר אתם לאורך גינתו. אבל מה שמסופר כאן אירע לפני עשר שנים, אז לא היו עוד שערות השׂיבה בשוּלי צדעיו מלבינות ומכסיפות, אז עוד היה פרצופו חסר־קמטים והיה בכוחו לקחת לב אשה.
*
ערב אחד, כשאבד ונבלע בחוץ בתוך האפילה האד המאדים האחרון שהיה תלוי בין השמים ובין הארץ, יצא מביתו נחמיה, איכּר כבן שלושים, בעל קומה ממוצעת, רחב־כתפיים ומגודל זקן שחרחר, ונפנה אל בית שכנו. פה אמר להמית את שעותיו המיותרות ולבלות בחוג משפחה על כוס תה ערב זה. אבל בקורבו אל הבית מצא את התרסים מוגפים, בחדרים עצמם שרתה חשיכה. הדבר נראה לו זר ומוּתמהּ והחליט לחזור אל ביתו, אלא שתקפתהו פתאום תאווה משונה, לעמוד על סיבּתה של זריזות זו, והוא ניגש אל הדלת והתדפק עליה. עמד רגעים מספר ולא נענה. אבל ברור היה לו שבפנים עוד האנשים ערים. והוא התדפק שנית בחוזקה יתירה ובתכיפות. הפעם הגיעו לאוזניו פסיעות רכות, צעדי יחף. אחר שמע את קול שכנו מרוגז, שואלו מעבר לדלת:
– מה רצונך?
נחמיה פרץ בצחוקו:
– הרי התרנגולות התכנסו זה עתה לתוך לוליהן!
קול שכנו נתרגז ביותר:
– מטרידני אתה, נחמיה, רואה ישינים, והוא הך והך!
הצעדים הרכים הלכו והתרחקו ואבדו בפנימיותו של החדר. נחמיה לא ידע תחילה, כעס ורוגז אלה על שום־מה. הוא ראה את שעונו: לא, השעה היתה רק שמונה ומחצה. ובמשיכת־כתפיים נפטר מבית שכנו ויצא אל תוך הרחוב לבקש מקום מקלט אחר. החשיך כבר. האורות שבצבצו לאחר השקיעה מבתי הכפר התחילו כבים לעיניו אחד אחרי השני. התריסים הוגפו ביד אשה או בזרוע גבר, הוגפו בקול, זה אחר זה. ובן רגעים מספר, הכפר סגור ומסוגר כאילו עשו כל תושביו קנוניה ביניהם. השיממון ירד מעובה, כבד ומעיק יחד עם החשיכה המתגברת. נחמיה נתמלא כעס. בכל הבתים מצא דלתם נעולה לפניו, והוא אמר אל נפשו:
– זו מהי, יצאו מדעתם?
המשיך טיולו סמוך לחלונות. הימים לא היו ימי המעשה, שוממים וארוכים היו. עמדו בחודש אייר. על מדרוני ההרים הזהירה בלוריתן של מלבנות התבואה המזדהבות, מוטלות לחמה, גלויות ורחבות. וכמו בכל שנה אחר שזריעת החומצה השומשמין באה לידי גמר עונת התליש והקציר עוד לא הגיעה. משמשה ובאה שעת הבטלה, זו תקופת בין־הזמנים הקצרה, אשר שימשה הפסקה קלה בעבודות השדה הטרחניות והתכופות, שבשאר ימות השנה הן בולעות את כל הזמן, מייגעות את הכוחות ומפילות בלילות שינה עמוקה על עיני עובד־האדמה העייף. ובשמים מנסרת כל הימים שמשו של ירח זיו. שמש גדולה, המלהיבה את החושים, מעבירה סילוני עוז בעורקים, והדם הכפרי המתון מתחיל קודח ופורק עול. וגם בעלי החיים הצייתנים, לימודי־המשמעת ויגיעי העבודה הקשה, נעשים בעונה זו קנטרנים, מורדים וגרויים. בזעם הם מקשקשים במתג אשר בין שיניהם. בשעת רתימה גופם מרתת מכעס כמתכוונים לבעוט בבעליהם, ועל עורם המזועזע חולפת צמרמורת מתוך רעד נסתר, כאילו היה חפצם להטיל דבר־מה מעיק ומכביד מעל גבם ולנתק את מוסרות והרצועות הכופתות את תנועותיהם.
ובייחוד קשו ערבי אביב אלה על נחמיה, עד בלי נשוא. הה! ערבים אלה שבחודש אייר! בביתו לא היה מאומה. שברי כלים, שרידי זרעים, מסמרים מוחלדים, פוטוגראפיות כהות ומצהיבות ומזוהמות, קונטרסים אחדים בלי לוחות – האנדרלמוסיה הזאת היתה מונחת בכל אשפה, מעלה ריח עובש חמוץ. נחמיה חי חיי רווק מרושלים ללא חמימות וללא אור. הוא לא היה מן הרגשנים ביותר. ושאלת נישואיו היתה שאלה מרכזית לו. הכריז עליה בפומבי, דיבּר עליה עם כל מכריו, ונושא זה היה ממבחר שיחותיו. זה כמה וכמה שנים בסוף כל קיץ הוא יוצא למושבות הקרובות והרחוקות לחזור אחרי בת־זוג, שהשדכנים מצפת ומטבריה מציעים לפניו. ואמנם רבות היו ההצעות, רבות מאוד, אבל מתוך מספרן הרב קשה היה לבוא לידי החלטה, וסוף־סוף הוא חוזר עם גשמי רביעה ראשונה בגפו אל כפרו, מתכנס שוב בחדרו המשמים המזוהם ועש הייאוש קוסס בלבבו.
ובשעה זו, בטיילו יחידי בחשכת הלילה, התחילו מחשבות אלו מטרידות אותו ביותר. הוא קיפח את עצמו בדברים על מזגו הקר והמהסס, בלבו גמר אומר, כי בשנה זו לאחר גמר הגורן, כשיתפנה לענייני שידוכיו, לא יהיה עוד בררן, מקפיד ושוקל, ואם רק תזדמן לו בחורה לפי רוחו, יאחז בה בשתי ידיו.
פתאום שמע רשרוש קל, כעין פסיעות מאחורי גבו. אותה הזהירות התמידית, שהכפרי מזוין בה במקומות פרא אלו, הכריחה אותו להשתחרר ממועקת מחשבותיו. הוא לא רצה להסב ראשו, שלא ייראה מוג־לב, אבל סר קימעה הצדה וצמצם פסיעותיו, לפנות מעבר לאיש ההולך מאחוריו. כשקרבו הצעדים של שני הטַיילים, עמדו פתאום איש מול רעהו, וקול אשה בקע ועלה:
– מי זה!
– מכר מודע.
והאשה ירקה, השפילה קולה ואמרה:
– אה, כמה נבהלתי.
ונחמיה הכירה:
– רבקה.
והיא נענעה לו ראשה לאות הסכמה. רבקה היתה כבת עשרים ושלוש, במבחר שנות עלומיה. בעלה, שמואל הרצען, שלידו נמסרה על ידי אביה לאשה, היה רמאי זקן וזולל מפורסם. רבקה היתה אשתו השלישית, לאחר שמתו עליו שתיים הקודמות. בשעה שלקָחָהּ אל ביתו היתה רבקה בת שמונה־עשרה, ושמואל הגיע כבר לשנות השישים, אבל הוא חי אז על מלאכתו וכוחו היה אתו עוד. רק בשנה האחרונה, לאחר שנפל מעל קרון אחד וניזק בצלעותיו, נשאר שוכב כל הימים במיטתו, שם עינו בכוס, רוטן על זוגתו ומקללה על לא־דבר.
רבקה ונחמיה נתעכבו לרגע, ונחמיה פתח:
–הביטי וראי, כאילו נתרוקן הכפר מתושביו.
– ומה הפלא, ימי בטלה, והאביב על כתיפינו.
מסביב היה חושך. לא היה כל אור בבתים. אבל רחש תנועה נסתרים הורגשו. באוויר ניסרה מדי פעם בפעם צווחה פראית, ממושכה, ערבוב קולות של צהלות סוסים, נעירת חמורים, געיית פרות, עד שדופני הרפתים והאורוות השמיעו רעד חריקתן. ורבקה ונחמיה נכנסו בשיחה. בראשונה והם עומדים על מקומם, ואחרי כן, כמעט בהיסח הדעת, הפנו ראשיהם וטיילו לאורך הרחוב. דעתו של נחמיה נזדחחה עליו, והוא היה שטוף־דיבּורים:
– ומה מעשהו של זקינך? – שאל.
– שוכב וגונח, עד שמרירתי מתפקעת. יצאתי לרגע קל לשאוף מעט אוויר.
– ורבקה התחילה מפרטת לפניו את כל פרשת חייה האומללים. בסוף, כשהגיעו תוך כדי טיולם לפני ביתו של נחמיה, העלה הלה לפניה:
– שמא תיכנסי.
– רבקה פקפקה לרגע. ואחר, כמחליטה דבר, בתנופת יד:
– מילא.
– ובפסיעה מתונה ועצורה ניגשו שניהם אל מדורו של נחמיה. הוא פתח בזהירות את דלתו, ועד מהרה והם מוקפים ארבעת הכתלים של חדר נחמיה הקטן. הוא הדליק את העששית שלו, והחדר נתמלא אור רועד וחסר בטיחוּת. על לחיי רבקה סטר גל של חמימות. מבטה תעה בתוך אווירו של החדר, כמבקש אחיזה ומפלט, וכשנתקל בחלון הפתוח נזדעזעה קימעה והעירה:
– מוטב ותוריד את הווילון, מר נחמיה.
– הוא מצא את הערתה נכונה בשעתה. מיד היטה זרועו החוצה, אחז בתריס והגיפו. עכשיו היתה כעין דווחה. והוא שלח מבטו על רבקה מתוך חירות גמורה. היא לא היתה יפה, אבל עודה רעננה ופורחת. זאת היתה בת־הרים, בת כנען גסה במקצת, צפתית מלידה ומבטן שריאותיה נשמו מנעוריה אווירם המחלים של הרי הגליל העליון, ניזונה בבית אביה בבשר כבשים וחלב עזים ושמן זיתים, אשר גבעות מולדתה היו מבורכות בהם. והיא מצאה מאוד חן בעיני נחמיה. הוא הושיבה על כיסאו, והוא עצמו נשאר עומד לפניה מספר, שׂוחק ומתאמץ בכל כוחו לבדח דעת אורחתו. בתחילה ישבה רבקה מקשיבה בשתיקה לדברי הלצון שלו. אולם כעבור זמן־מה נמלכה בדבר, שאפה רוח בחוזקה כמשליכה משא כבד מעל גבה, והתחילה מסבירה לו פניה, נענית ומסכימה בצחוקה הצלול והעצור להלצותיו, שיצאו הערב מתוך פיו מוצלחות ומחודדות ביותר.
– והם היטיבו את לבם. נחמיה הרתיח קומקומו והעמידו על השולחן, ורבקה שטפה את הכוס האחת הרחבת־הדעת, והיא מפשילה שרווליה עד לקיבּורתה ולועגת על “הבעל־הבתיות” של נחמיה, כאדם העושה בתוך שלו. והם ישבו לשתות. היתה רק כוס אחת ורגעים אחדים נפלה מחלוקת ביניהם: מי יהיה המתחיל בשתיה. הם רבו מתוך חיבה גלויה, אצבעות ידיהם נגעו פעם בפעם זו בזו, באוחזן יחד את הכוס המלאה, ונחמיה לא ידע חמימות זו מהיכן היא שופעת, מכוס החמה או מידיה של רבקה.
– הוא היה כולו חוגג. תנועותיו הכבידות והמרושלות נעשו זריזות ומהירות. הוא לא פסק לרמוז על החלונות הסגורים בכפר ועל חשכת־מצרים שעטפתוּ. ורבקה צחקה, צחקה בקולה העצור והצלול. עד מהרה ושעת־העליזות עברה. קולותיהם נשתתקו. נתגנבה כעין עצבות קלה ומילאה את אוויר החדר. רבקה הורידה עיניה והבחינה בסינורה. ובלב נחמיה נולדה עקה וכובד־רוח שאין לדעת פירושם. והנה קמה רבקה ממקומה ואמרה:
– השעה מאוחרת, אלך לביתי.
– נחמיה לא התנגד לדבריה. הוא היה שתקני ומכונס, כיבה את העששית והתקין עצמו ללווֹת את האורחת. בפתח נתעכב לרגע ואחז בידה, ואמר לה בקול תחנונים:
– רבקה, אל תלכי מפה, יש עוד פנאי, נשוב נשוחח קימעה.
קולו רעד, ידיו רעדו.
– יפה, לא אלך, אולם אשאר כאן רק חצי שעה.
ושניהם שבו ונכנסו לחדרו של נחמיה. הפעם לא הודלקה המנורה. וקרני האורה הבודדות, אשר לפני רגעים מספר בצבצו מבין סדקי התריסים של חדרו, אבדו גם הן. כל הכפר, בלי יוצא מן הכלל, היה לגוש שחור אחד, מוצק וענקי, מסתיר ומאפיל על הכול ועל עצמו וסופג בנחת את זיקי האורה הקלים שהכוכבים ממעל רועפים עליו בלי־הרף.
למוחרתו הקיץ נחמיה מתוך שינה עמוקה כשעתיים לאחר זריחת החמה. ולא הספיק עוד להביא בסדר ענייני משקו, והנה דפיקה נשמעה בדלתו. נכנס משרתו של פקיד־המקום, האדון באֶרק, והביא צו לבוא לבית־הפקידות. נחמיה הטיל בו עינו התמיהה, בינו ובין ה' באֶרק נפל סכסוך זה־מכבר, ומה זה ראה פתאום להזמינו אליו.
– מה היום מיומיים?
– איני יודע מאומה.
והמשרת חייך ויצא.
נחמיה רחץ פניו, התקין מלבושיו וטיפל בסריקת זקנו בשימת־לב רבה, כאילו היה ממשיך בכוונה את רגע צאתו. הוא חש במבוכה קלה בנפשו. בעוברו אחרי כן על יד שכנו, בדרכו אל הפקידות, עמדו השכן ואשתו בפתחם. הם בירכו אותו בקול רם, והאשה מדדה את כל קומתו במבט חדש, לא רגיל, כאילו היה מטייל בלבניו לעיני השמש. בתחילה לא השגיח בזה, אבל מדי קורבו אל בית־הפקידות התחיל החשד מתחזק בלבו: מי יודע, מי יודע, שמא נודע הדבר. ולבּו חרד בקרבו.
במשרד הפקידות מצא את האדון באֶרק יושב על כיסאו ומחכה לו. זה היה יהודי אֶלזאסי כבן שלושים־וחמש, אב לשלושה ילדים, מדבר אשכנזית מרוסקת, ועיניו הכחלחלות המתנועעות במהירות לא העידו על חריפות יתירה. נחמיה בלע את ברכת־הבוקר שלו בין שפמו המגודל ונשאר עומד על יד המעקה, נשען עליו בשתי ידיו כמחכה לגזר־דינו. האדון באֶרק סבב על כיסאו פעמים אחדות, מולל בברגליו הקצרות מתחת לשולחנו והתחיל מכעכע ומגמגם:
–ֹ מבין אתה, באו אלי וסיפרו לי, כך וכך… אתה סוף סוף מתגורר בכפר קטן, החיים צרים, ואי אפשר, אי אפשר…
נחמיה, אשר לבו ניבּא לו את רעתו, שאל בקול שבור ונמוך:
– מי בא ומי סיפר?
פני ה' בארק אורו. הוא חיכּה לשאלה זו והתכונן לה:
– הנה, שכנך בא. בעיניו ראה. לפנות בוקר יצאה מביתך. כל הלילה שכב הרצען עזוב וגונח במכאוביו. וזהו כפר קטן, אי אפשר, אי אפשר כך.
וה' בארק קם מכיסאו והתחיל מתהלך בחדרו. ובשעת הילוכו זרק לו:
– תוכל ללכת.
נחמיה לא ענה דבר ויצא מן המשרד בברכיים כושלות.
המאורע לא נשאר בסוד. דיבּרו עליו בכל מקום. ויש שבאמצע השיחה על ענייני עבודה נתגלה צחוק על שפתי המדבר אתו. ומבטי הנשים ננעצו בו מכל צד. ונחמיה התכנס שוב אל תוך חדרו המשמים וחייו כבדו משהיו. והדאגה לנישואין היתה עכשיו למרכז כל מחשבותיו. אמנם לפעמים נתעכבו הרהוריו על רבקה, והוא זכר את הלילה ההוא על כל פרטיו, אבל הוא גירש זיכרונות אלו בכוח. החלטתו היתה ברורה וקבועה: לאחר הגורן ייסע לצפת (למה דווקא לצפת?) ושם יביא את הדבר לידי גמר. להמשיך בחיים אלה הלוא אי אפשר, כפר קטן, הסביבה צרה ואי אפשר.
לאחר ימים מספר אירע הדבר, אשר איש לא ראהו מראש, שמואל הרצען נפטר מן העולם ובא לקבורתו בו ביום. נחמיה לא היה אז בביתו. קשתה עליו ישיבת הבטלה בכפר זה, והוא יצא ממנו עד התחלת התליש. בינתיים עשתה השמש את שלה. השיבולים מלאו וכבדו ותרמילי הפולים השחירו, ומשב רוח קל השמיע בהם קול קשקוש גרעיניהם. בכפר הורגשו ההכנות לימי הקציר. צחצחו חרמשים, תיקנו קרונות, ובבית־הנפחוּת עבדו האנשים כל הימים עד חשיכה וקול הפטישים ניסר ועלה באוויר.
נחמיה שב לכפרו לפנות ערב עם שקיעת החמה, ולמוחרתו התחילו בתלישת הפולים. הראשון, שהקדים לו שלום, היה שכינו, ומיהר להוסיף:
– ודאי שמעת, שמואל נפטר.
נחמיה נפתע:
– זה כמה?
– כעשרה ימים, מיד לאחר צאתך.
נחמיה נסתלק אל חדרו.
עולם חדש נפתח לפניו. מחשבותיו על נישואיו שהיו תמיד מטושטשות קיבלו הפעם צורתן הממשית והמוחלטת. הוא טייל בחדרו מבודח ושטוף הרהורים טובים ושמחים. רבקה נשתפרה עליו ביותר. עכשיו טוב היה להעלות את פרטי הלילה ההוא על זיכרונו. כשהחשיך יצא אל בית רבקה לראותה ולדבּר אתה. אבל הוא מצא את הדלת נעולה על מנעול, והוא שב הביתה רוגז על עצמו: הן לא עברו ימי אבלה, אי אפשר כך.
ולמוחרתו התחיל התליש. העבודה היתה בעצם תוקפה, ויומם ולילה היו הידיים עסוקות. בימים תלשו, ובלילות, לאחר שהטללים הרטיבו את הגבעולים, הובילו את התלוש הגורנה. נחמיה השקיע את עצמו בכוונה בעבודתו להחיש את מרוצת הזמן, עד סוף החודש, כשידבּר בה. את רבקה לא ראה. פעמים אחדות הלך בגניבה אל ביתה ומצאהו תמיד נעול וריק מיושביו. והנה באחד הימים, לפנות ערב, בעלות נחמיה אחר עמל היום להשקות את שווריו בחצר־הפקידות, ראה פתאום את רבקה יושבת כפופה, שתי לסתותיה פורחות, היא חולבת את פרתו של הפקיד. הדבר לא מצא חן בעיניו. הרי הערב הזה אמר להיכנס אליה ולבוא אתה בדברים על חייהם העתידים. והוא ניגש אליה בפסיעה גסה, וכתובע ממנה דבר אבוד, שאל:
– היכן היית כל הימים?
–בצפת, בבית הורי.
– לשם מה?
– לשאול בעצתו של אבא.
– ומה מלאכתך כאן?
רבקה נשאה את עיניה בחרדה וענתה:
–כאן? אני משרתת בביתו של ה' באֶרק.
ולחייה האדומות נסתמקו יותר. נחמיה לא הוסיף לשואלה. הוא ראה את פרצופה הבוער והנבון, והכול היה גלוי וידוע לו. הוא עזבה לנפשה והלך להשקות את שווריו. ובשעה שהשוורים הכניסו את חרטומיהם הגדולים והמגושמים לבריכה, וניקו בהבל נחיריהם את הצרורות ואת המוץ שהתאספו על פני המים, עמד כפוף, רוטן ולוחש על אוזניהם:
–אצל ה' באֶרק, כך, וריקא זה הטיף לי מוסר.
כל אותו הלילה התפתל על משכבו במכאובי נפשו. שבוע תמים לא בא במגע ובמשא עם איש. אחר חדל לאכול באכסניה, והתחיל מכין ארוחותיו בביתו בעצם ידיו. סידר וניקה את מעונו, סייד כתליו, ומתוך המימרות שהיה פולט לפעמים מתוך פיו ניכר היה, שדעותיו על ערכה וחשיבותה של האשה משתנות והולכות.
בגמר הגורן לא יצא לנסיעותיו, לחזור אחרי בת־זוג. הוא נשאר בביתו, מבשל ארוחותיו בהקפדה יתירה. ואת המכתבים שקיבּל משדכניו, קרעם בעודם במעטפתם.
בימים הפנויים, בסוף האסיף, ראוהו בני־הכפר יושב על מרפסתו, עוסק בשפודים ומקדחים וזרדי אילנות ומכין לו מקטרת. ומאז ונחמיה התחיל מעשן, מעשן בתאווה מרובה, בשיכּרון ובעקשנות, לרגע לא יצאה מקטרתו הארוכה, מלאכת ידיו, מתוך פיו. בימי החריש ראוהו הולך כפוף, שקט ושאנן, אחרי מחרשתו, וענני עשן מיתמרים ועולים מעל ראשו. הליצנים לגלגו: נחמיה מחרשת־קיטור.
ועם רבקה היה נפגש רק לעתים רחוקות. בכוונה היה מתרחק ממנה. אלא לפעמים, כשנתקל בה באקראי, היה מתעכב לפניה, מהרהר רגע, כמעיר נשכחות, מניח ידו על שכמה העגול והרך, ומסביר לה פניו:
–איך, רבקה, עודך חולבת את פרתו של ה' באֶרק?
וזו משתמטת, באה במבוכה ועונה:
–וכי יש לי עבודה אחרת?
ונחמיה מנענע ראשו ונד לה ומזהיר בה, מחייך חיוך של ערמומיות והולך לו.
*
ובתקופת השנה, שהגיעה שוב עונת ימי הבטלה ובאו ימי אייר הבהירים, והאיכרים נתפנו מעסקיהם לזמן־מה, נתגלגלה השיחה באחד הבתים על דבר מצב העניינים, על התביעות שבחיי הכפר, על תפקיד האשה במשקו, וגם נחמיה בין המדברים. והנה הוציא את מקטרתו מתוך פיו, ניקה אותה, ומילאה שוב טאבאק משלו, גידול גינתו, ואמר במנוחה:
– רבותי, אשה דבר מועיל הוא, אלא שפגיעתה רעה.
אחר רגע הוסיף:
– ומי שיכול לערוך חייו כמוני, שוב אינו זקוק לה!
אחד האיכרים השיב:
– חוששני, נחמיה שלנו נכווה ברותחים והוא נזהר בפושרים. רווק תישאר, בן־אדם!
נחמיה הטיל בו זוג עיניים בוערות.
– וכן יקום וכן יהיה!
והוא הדליק שוב את מקטרתו, פשק שפתיו מרוב צחוק והחשיף שיניו, שהשחירו ממיץ טאבאק ועשנו.
צמד שגלה
מאתשלמה צמח
הדבר אירע לפני ארבע שנים ועמדנו אז בתקופת ימות־הגשמים. הייתי בשעה זו פועל־בטל וסובבתי בכפרים לחפש אחרי עבודה. באחד הימים, לאחר הליכה מייגעת של שעות אחדות, הגעתי אל כפר מרכזי אחד שבגליל טבריה, שמשך את לבי אליו בסקירה ראשונה, והחלטתי להישאר בו לכל ימי החורף; הכפר היה מרובה באוכלוסים בכל הסביבה, בנוי־בתוֹך בּקעה רחבה, יפה ופוֹרייה, שהשׂתּרעה לרגלי הר גבוה, מוצק כנד.
ולאחר הצהריים, כשנחתי מעט מעמל הדרך, התחלתי לחקור אחרי עבודה. על פי עצתו של הפונדקאי נכנסתי לבית אחד האיכּרים העשירים להציע לפניו את שירוּתי.
חדרו של האיכּר היה מרוּוח ומלא אנשים. כל הכיסאות והספסלים היו מיושבים על־ידי האיכּרים, מקומיים ובני־חוץ, שהגיעו לכאן מהכפרים הסמוכים בימים הפנויים, בשעה שהגשם שיחררם לזמן־מה מעבודתם. הם ישבו כולם גלויי ראש, מוללים ברגליהם הארוכות המתוחות באלכסון מתחת לשולחן והנעולות מגפיים גבוהים, המכסים מחצית שוקם והמלוכלכים בבוץ צהבהב. והם דנו בהרחבת־הדעת ובבקיאות רבה על עניינים שונים, שהיו ידועים לכל אחד מהם במידה שווה, עד שנראו לי כבני משפחה אחת גדולה. האיכרים דיבּרוּ כדרכם בערבוביה ובקול רם. כל אחד נכנס בדברי חברו וכל אחד פולט בשעת שיחה גלי עשן סיגאריות מתוך פיו. הם היו במצב מבודח קצת, הוויכּוּחים היו סוערים ומקוטעים; דיבּרו על אופני עבודה, סיפּרו בשבחן של הבהמות, קראו אותן בשמות מוזרים ומגוחכים, ותלו תקוות רבות ומוגזמות באוֹסם העתיד לבוא.
ובבת אחת כשפתחתי את הדלת ועמדתי על סף הבית, הופנו כל הראשים לקראתי והשיחות הופסקו. איכּר אחד גבוה ורחב־כתפים שישב בראש רמז לי לגשת אל השולחן ואמר:
– מה רצונך, בחור?
– הפונדקאי שלחני. פועל אני ומבקש עבודה.
אותו האיכר הגבוה המשיך:
– פועל, יפה, אמנם אני נצרך לו.
וכל העיניים, אותן העיניים הקטנות וההעמוקות, המלאות עורמה והדוקרות כחודי קוצים, נתלו בכל אברי והתחילו בודקות וממשמשות בהם. ראיתי שמצאתי חן בעיניהם. התחילו מקיפים אותי בשאולות שונות, על טיב עבודתי וידיעותי בחקלאות סעל תנאַי, ולאחר שנשתווינו על המחיר ושאר הדרישות ניגש אלי אותו האיכּר הגבוה ותקע לי כפו לאות־גמר, ואמר:
– לפנות ערב תבוא לביתי.
סמוך לשקיעת החמה שבתי לבית אדוני החדשים. האיכּר חיכּה לי בפתח השער, וכאשר קרבתי אליו קרא לי:
– ועכשיו בוא ואראך את ממשלתך.
שנינו נכנסנו פנימה דרך השער; הוא לפני ואני אחריו. עברנו תחילה חצר גדולה ומרוּוחת, מגודרת כולה בצדיה בלולים וברפתים ובאורוות ובדירים נמוכים וגבוהים ומלאה שקתוֹת־מים קטנות וגדולות, דליים נקובים ומעוכים, בּרכי מחרשות חלודות ושבורות – וכל אלה היו מונחים פזורים על פני החצר באי־סדר ובערבוביה משונה. אחר ניגשנו אל רפת אחת, אשר גגה עלה בגובהו על שאר הגגות שבחצר, ושערימה גדולה של זבל בהמות, מוכטבת במי־גשמים מפעפעת מתחת לרגלינו, היתה מתנשאת לפניה, ונכנסנו בקומה כפופה דרך הפשפש.
בעל־הבית שלי אמר לי עוד:
– כאן כל העדר שלי.
ואחר כך הוסיף:
– בחריש זה החלטתי לעבוד, לעבוד כראוי. הוספתי צמד חדש, הבאתיו מהצפון, מדמשק, צמד “כמו שנאמר”.
לפני עמדו שני שוורים בגודל שווה, כאילו נולדו תאומים. הם היו גבוהים כקומת אדם בינוני. רגליהם היו ארוכות מאוד, ואף־על־פי שהחזה היה כמצומק, נראו לי אמיצים ומוצקים. גוּן עורם היה חום, ספוג אודם מזהיב. חרטומיהם הביעו כל כך הרבה מתינות ושקט, ומבטם היה חם ומלא רוֹך וחמימות רבה. ברפת עמדו סמוך להם עוד צמד בקר ופרות אחדות. אבל אלה היו ילידי המקום גמדים, פזיזים, ושער עורם מבולבל ועיניהם מפלבלות מתוך תנועה מהירה ורגזנית, והיו דומים, בעומדם בשורה אחת עם הצמד הדמשקי, כעבלים קטנים בני שנה.
– מה דעתך, הם ימשכו מחרשה?
נעניתי לו ויצאתי להעתיק את כל צרורותי ולהשתקע כאן ברפת זו לישיבת־קבע לכל ימי החורף. בלבי כבר שמחתי כי אינה המקרה לידי לשמש לפני צמד ענק זה.
ובלילה, כשהתחלתי כבר מוציא לפועל את המוטל עלי, הרגשתי פתאום בשעת נתינת המספוא בתוך האבוסים, שהדמשקאים לא נגעו עוד בתבן שהושם לפניהם מבעוד יום. שני השוורים נמדו על רגליהם הגבוהות, החרטומים הגדולים נתונים באבוּס ברישול כמדולדלים, ועיניהם העגולות הסגולות והבהירות הביטו מתוך געגועים ומחשבות יגון למרחקים.
קראתי לבעל־הבית שלי והראיתי לו על כך. הוא ניענע בראשו:
– זה כשבוע הם עומדים כאן, וכל אוכל לא בא אל פיהם. אסתניסים הם, ילידי ערבות דמשק, רגילים לחציר ולצל אילנות ולמים חיים, ולא לתבן מעוך זה. לך להשקותם, אבל תרד אתם אל המעיין, מתוך הדלי אינם שותים.
אני מלאתי פקודתו. פיתחתי את הרסנים שעל צוואריהם והוצאתים החוצה, ובאישון לילה הוֹבלתים בצעד איטי למטה אל המעין. תחילה עמדו כמהרהרים במחזבות, זוֹקפים את אפרכסות אוזניהם ומחדדים אותן וחמקשיבים לשקשוק המים והמייתם החשאית והתכופה. ואחר התחילו מרכינים את ראשיהם קימעה קימעה, מפיחים בנחיריהם על פני המים, מריחים בהם ונמלכים בדבר. כך עמדו רגעים מספר מפקפקים, וטובלים קצה החרטום האפור, הרך והמקומט, בתוך מי המעיין. לבסוף הרימו ראשם בתנועה חטופה כלפי מעלה, הסתכלו בכוכבים אשר מעל להם, הקיפו את הכול מסביב במבט חודר ועמוק, והתחילו שניהם לנהום ולגעות בקול אחד עצב וקורע את הלב, והם מושיטים את צוואריהם ואת חרטומיהם הפעורים למרחקים, הלאה צפונה.
עמדתי קרוב להם ולא ידעתי את נפשי. למה געו הם? נכספה נפשם ברגע זה לערבות דמשק הדשנות והמבורכות בכל טוב! כלום זכרו את הימים שהיו מהלכים מאילן לאילן, ממלאים כרסם עשבי אספסת ותלתן המלאים עסיס ירוק ותוסס, מרווים צימאונם בשעת מרעיתם מתוך אותם פלגי כסף הזכים אשר זרמו לרגליהם בכל מקום באפָר? כלום התגעגעו אל חורשת צפצפה ואגוזים, אשר בין צללי אילנותיהן עשו את כל ימיהם ואשר ריחן מלא אַפם?
שעה ארוּכּה עמדו השוורים וגעייתם לא פסקה. התחיל האחד משתתק, מיד בא חברו והתגבר עליו בקולו. ואחר הפנו ראשיהם וצעדו אל הכפר לשוב אל רפתם על מרבצם.
הכנסתים שוב אל תוך הרפת, קשרתים אל האבוס ושמתי לפניהם תבן מנופה ודק, מעורב יחד עם גרעיני כרשינה. השוורים התחילו מחפשים ומחטטים באבוס, בררו את הגרעינים אחד אחד, ניסו ללועסם ולהעלות גרה, אבל בסוף פסקו, רבצו והשתרעו על קרקע הרפת, והאבוס נשאר מלא כשהיה.
והם דלוּ מיום ליום. הם נעשו רזים וחלשים עד שכל גרמיהם התבלטו והכרס שקעה וצרה. בעל הבית שלי התהלך סר וזעף. נפגמה גאוותו על הדמשקאים. קראו למומחים, לצוענים זקנים, הביאו דרוּזי בּא־בימים ויידעוֹני, טיכּסו עצות, הקיזו להם דם, השקו אותם מי־סממנים, צרבו בטנם ועורפם שתי־וערב בשפוּדים מלוּבּנים– אבל כל אלה לא הועילו. נשארה רק תקווה אחת, משתתחיל העבודה, אפשר שמתוך יגיעה יתירה יתפשרו השוורים עם מצבם החדש ויעלו גרה את מנת־התבן התפלה כשאר בני־הבקר בארץ זו.
ולאחר ימים מספר סמוך לשעת הצוהריים, מכיוון שהאדמה היתה עוד רטובה ביותר בבוקר, יצאנו לחרוש. היה יום בהיר וחם. אחד מאותם הימים בתקופת החורף הבא לפתע פתאום, בן־לילה אחד, אחרי שורה ארוכה של סערות וגשמים מטרידים ותכופים. אור החמה שהיתה תלויה מרוחקת גבוה גבוה בתוך כיפּת השמים הכחולים והשקופים כטבולים בגוון מימי קל; הירח שהיה נראה גם ביום מונח בפאתי הרקיע חיוור ועלוב כשריד עננה נשכחה – אור זה היה שופע וזולף על המענות החרושות במרובעים, שהיו משבצות את שיפּועי הגבעות ושטחי העמקים ואשר דשאם הבכיר היה כבר מנצנץ מתוך הקרקע ומנמר בצבע ירקרק כחול־שחרחר את רגבי האדמה האפורים והאדמדמים, הבולטים ונראים לעין מבין התלמים.
צימדתי את הדמשקאים ויצאתי בשדה. בכוונה בחרתי לי אדמת חמר קשה, להכביד עליהם את העבודה הרבה.
תוך הרגל משכו השוורים במחרשה בכוח. מסביב לי חרשו הרבה צמדים. אבל הדמשקאים שלי התרוממו על כולם בגובהם ועלו על כולם בצעדיהם הבוטחים, הישרים והמזורזים. אני דירבּנתי אותם והאצתי בהם בלי־הרף. עורם התחיל כבר מתכסה זיעה רכה, שערותיהם האדמדמות נתחברו יחד כגלי תלתלים, ונשימתם כבדה, התקטעה ונתרסקה, הכרס הריקה עלתה וירדה כמפוח.
אחר עבודה של שעה ומחצה, בראותי אותם מושכים במחרשה בשארית כוחותיהם, רציתי להפסיק מעט בחרישה ולתת להם להינפש מעט, אבל בעל־הבית שלי לא נתן הסכמתו לכך, הוא ציווה לייגעם, לייגעם בלי־הפוגה. הייתי מוכרח לשמוע בקולו ולהמשיך בעבודתי.
פתאום נתעכבו. קראתי להם ולא זזו ממקומם. הרימותי מלמדי המשׂוֹרג והכּיתי על גרמיהם הצנומים, היבשים והבולטים. הכּיתי בכל כוחי. השוורים הפנו ראשם, הביטו בעיניים נדעכות אל המכה אותם, אבל ממקומם לא זזו. בעל־הבית שלי קרא אלי, ואני הוספתי להכותם במלמד שבידי. הפעם משכו במחרשה בהתאמצות מרובה, פסעו פסיעות אחדות ברגליים כושלות, ושוב עמדו מלכת. והנה רבץ אחד השוורים, זה שהלך בתלם, הימני, ועורפו נשאר תלוי ומדולדל בחלל העוֹל. הוא התחיל מפרפר ומבליט את עיניו המורמות כלפי מעלה והקמות בחוֹריהן ומתאמץ בכל כוחותיו לשחרר ראשו מעקה זו. אני נתבלבלתי והייתי אובד עצות.
בעל־הבית שחרש בקרבת מקום בא אלי בריצה, ניפץ את כלונס העוֹל, והוציא מתוכו את ראש השור שעוד מעט ונחנק. עכשיו השתרע הדמשקאי בכל אורכו והתחיל נושם בחוזקה נשימה אחר נשימה. פתאום קפץ ממקומו כאילו עקצתו צרעה, הרים זנבו בחצי עיגול והתחיל רץ ומקרטע לאורך הניר סחור־סחור בקפיצות ובדילוגים משונים. עד מהרה עמד רגעים אחדים בראש מושפל, הריח בקרקע כמהרהר ומחשב דרכו. ושוב לאחר רגע הרים ראשו, הבליט חרטומו ושלחהו אל השמים, געה בחוזקה יתירה וצנח ארצה בכובד רב, כגוף מלא עופרת. האדמה הרכה התחוחה נשתקעה תחתיו כתַבנית השור בכל עוביוֹ.
בגשתי אליו היו נחיריו ואוזניו שותתות דם שחרחר וקרוש. עינו השמאלית ריתתה עוד ופילבּלה רגעים אחדים. אחר נדעכה גם היא, וכל סימני חיים לא ניכּרו בו עוד. כל האיכּרים שנמצאו בשדה התאספו יחד סביב נבלת השור. בדקו את דופקו וטלטלו אותו, שפכו מים קרים על ראשו ולתוך פיו המכוסה קצף מאדים. אבל כל אלה לא הועילו ולהפיח בשור חיים חדשים לא יכלו.
אחד האיכרים, גוץ ובעל פרצוף ערום וקשה, לחש על אוזנו של בעל־הבית שלי:
– כלך לך, הדבר אבוד, מוטב שתדאג בעוד מועד לשני, בן־זוגו.
וכל הכנופיה הלכה מאת נבלת השור המת וניגשו אל המחרשה, שאליה היה עוד קשור השור השני. הוא עמד כל רגליו הרועדות וניכּר היה שהוא אוחז את העול המדולדל על עורפו, שהיה מסיטו הצדה ומושכו אל הקרקע, בשארית כוחותיו. גם הוא התחיל מראה אותות אי־מנוחה. בפתחי נחיריו נראו טיפות דם. נשימתו קצרה, ובעל־הבית שלי אבד עצות ולא ידע את נפשו.
האיכר הגוץ ניגש אל מחרשתו, פיתח סוסו, מבלי שאול את הסכמת אדוני נסתלק בדהירה. אחר חצי שעה שב לשדה, ואתו רכוב שוחט־הכפר וקצה נרתיקו של החלף בולט מתוך חיקו.
איש לא הביע את מחאתו או את הסכמתו. בשתיקה עקדו את רגלי השור. הוא לא התנגד לכך. אדרבה, נראה היה, שהוא נהנה מעקידה זו שהניחתוּ על הקרקע. אחרי כן שבו איכּרים אחדים, מבעלי־הגוף החזקים ביותר, על בטן השור הריקה והשקועה, והשוחט התחיל מוליך ומביא סכינו על צווארו מתוך ברכות וכוונות.
השור לא הראה גם הפעם כל אות התנגדות. אולם פתאום התקומם, הטיל הצדה את האיכּרים המעיקים בכובדם על גופו, ובתנועה מהירה ניתק את החבלים שקשרו את רגליו, והוא התחיל רץ בצוואר מזנק דם חי לאורך הניר. הוא רץ רבעים אחדים כמטורף, והשאיר אחריו שביל אדום, עקבות דמיו הניגרים מצווארו החתוך. כשנתקל בפגר אחיו המוטל בשדה נתעכב רגע, רק רגע קל אחד, ומיד אחוז אימה גדולה המשיך ריצתו וקפיצותיו המשונות. ובסוף נתייגע, עמד ונפל חלל.
איכּרים אחדים מהסקרנים ביותר והשוחט אתם ניגשו יחד לטפל ולבדוק בפגר. השאר התפזרו לכל הצדדים, כל אחד לחלקתו. בעל־הבית שלי הלך הכפרה. דמעות נראו בעיניו, בידי מסר את צמדו הקטן, הנמוך, יליד המקום, הפזיז והפרא, וציווה עלי להמשיך את העבודה.
למוחרתו חרשתי שוב בניר זה. אדוני לא היה אתי. הוא נשאר בכפר מוכר בשר השור השחוט שהכניסוהו אמש אל ביתו. והפעם התחילו האיכּרים לקצר משום־מה בעבודתם. במהירות נפטרו לפנות ערב לבתיהם. בכפר עצמו היה ריח של בשר מבושל מצומק יפה עולה מכל בית ומכל דלת פתחוחה. ונשי הכפר היו טרודות ביותר ורצו הנה ושוב כל היום.
בשובי מהשדה מצאתי את אדוני וששת בניו הקטנים יושבים סמוכים אל הסולחן, וכולם אדומים כסרטנים שלוקים; ולפני כל אחד ואחד עמדה קערה מלאה בשר, והם אוכלים אותו במהירו ובתיאבון רב. בעל הבית ישב בראש כדרכו תמיד. פרצופו השזוף היה מסומק, ועיניו הקטנות היו תלויות כקערה שלפניו. הוא אחז בידו עצם מפרקת שמנה ומלאה לשד והתאמץ בכל כוחותיו להוציא את המוח שבתוך חלל העצם. ובשעת עבודה זו היה משמיע נחרות קטועות מרוסקות.
שרתה שתיקה שלימה. גם אני ישבתי אל השולחן. בעלת־הבית הרגישה בי והגישה לי את ארוחתי, והיא הוספיה דבריה:
–אכול, ארוחה יקרה היא זו לנו, בהרבה דינרי זהב עלתה לנו.
אדוני הרים ברגע זה את ראשו, הסתכל בפני אשתו יפה יפה, ואחר הוריד שוב את ראשו והתחיל שוב למצמץ בשפתיו ולדלות בהן את לשד העצם, ולא אמר דבר.
תחת השמים
מאתשלמה צמח
באותו בוקר יצא ר' יעקב, הממונה על החצר, נרגז מתוך ביתו, מפהק בבחילה וכשסימני השינה לא ניטשטשו עוד מעל פרצופו, הסתכל בשעונו, בראותו כי השעה קרובה לשש, רקק רקיקה של טרוניה והוציא נהימה קלה מפיו:
– טפוי, שוב איחרתי קימעה.
ומיד נפטר בצעדים כבדים אל המגדל הזעיר בחצר, משך בפעמון שלוש משיכות זו אחר זו בתוקף וברוגזה, וכהרף־עין נתמלא כל המגרש השקט והשומם חיים ותנועה. ראשון הופיע גדליה עם פרדותיו, בחור כארזים, איתן, בעל שרירים וכתפיים שהביאם אתו עוד מעבר לים. אליו ניגש ר' יעקב, ובקולו היבש והניחר, כנותן פקודתו, זרק לו:
– היום אל השׂעוֹרים בנחל. את עיזה תמצא בין הצברים.
ומיד פנה ממנו והלך אל שאר הבחורים לצוות עליהם את יום עבודתם.
גדליה ניגש אל קרונו, בודק סולמותיו וממרח אופניו וטוען את כל מכשיריו, הקילשונים והמגובים, נועצם בין השלבים ומתחיל רותם בהמותיו. בשעת רתימה עובר לפניו אחד מחבריו ולוחש לו על אוזנו:
– עזיזה אתך, הווי זהיר, אחא.
– זהיר וזריז – עונה לו גדליה ומחשיף את שיניו הלבנות וממעך את כל פרצופו מרוב צחוק. והכנותיו באו לידי גמר. נסתלק בחיפזון מתוך החצר וגלגלי קרונו מקשקשים ברעש ובהמולה רבה. מיד בצאתו מן החצר, בפינת־דרך ראשונה, ציפתה לו עזיזה מבין הצברים ופניה שחרחרים מכוסים בסודרה למחצה, ועיניה הגדולות בלבד שלוחות אל הקרון הקרב ובא. לבו של גדלה נתמלא הרחבת־הדעת. בקונדסיות ניענע בשוטו לקראתה כמסיר כובעו ומברכה לשלום, ופניו הרחבים מתרחבים ביותר; עזיזה הלוא היתה הריבה היפה שבריבות הכפר. סמוך לצברים בין הגדרות, במקום שחיכּתה לו עזיזה, נתעכב קרונו לרגע. הערביה עלתה עליו בפסיעה גסה והתיישבה בין שלבּי סולם־הקרון ורגליה היחפות מידלדלות ותלויות באוויר.
– נגמר? – שאל גדליה, כדי להיכּנס אתה בשיחה ולהראות לה על טיפולו.
– הרי עיניך רואות.
ונמשכה דרכם בין דופני הקמה ונשתרבבה בין שדות־בר ירוקים ואפורים, וגוֹניהם התחלפו והשתנו בין מבט למבט. היתה התחלת תמוז והשנה מעוברת. קילוחי אוויר מזוקקים ומסוננים ניצוֹדוּ בין מכמרותיהן של קרני השמש ועברו ברפרוף על צמרותיהם של ציבּורי האלומות, מרעידים את שיבוליהם ומסלסלים בזהירות בשׂער מלעניהן המזהיב. בתוך נשמתו של גדליה נעשה קל ונוח, וזמר מקוטע פרץ מפיו והוא מתבּלוֹ בחירופי־חיבּה לבהמותיו שדהרו במהירות, נושמות במלוא נחיריהן אוויר בוקר צח, מצנן ומבוּשם זה.
בין־כך השתעממה עזיזה בבדידותה וקמה ממקומה. אמרה לנסות לנסוע מעומדת ולא עלה בידה. פעמים אחדות נכשלה ונרתעה לאחור.
– כיצד עולה נסיעה מעומדת בידך, – התמרמרה הריבה.
– כך! – ובדברו אחז בשתי ידיה והניחן על כתיפיו.
– הישעני יפה.
הדרך היתה מלאה אבנים וצוּרי מכשול, ובכל פעם כשנתקלה העגלה באחת מאבני הנגף נקשו שני הראשים זה לזה, וגדליה היה פורץ בצחוקו, הממעך פרצופו והמצמצם את עיניו לסדק צר ומכוּוץ מאוד. וכך עברה עליהם דרכם מתוך שעשועים ודברים בטילים. גדליה לא פסק מצחוקו. ומדי פעם בפעם כשהתנגשו גופותיהם מחמת איזה מכשול היתה צמרמורת קלה עוברת על גבּוֹ. ובסוף כשהגיעו למחוז־חפצם אל שדה הנחל, והקרון נתעכב בבת־אחת, עד שלא נתכוננה עזיזה לכך, והיא התמודדה בקרון לכל אורכּה, פתח גדליה בצחוקו הבריא והטוב, וכל העמק הקטן וצמרות ההרים מסביב ענו, שנו, שילשו לקול צחוקו ודרדורו.
– ועכשיו קומי ונשב לסעודה.
כשירדו מעל העגלה הורגש כבר חום השמש המכה על ראשיהם. כאן בעמק חזק החום ביותר, כי הגבעות חצצו לרוחות. וגדליה התחיל כבר מתעסק בעריכת מקום־צל ארעי לשעת האכילה. לקח שני קילשונים, נעצם בקרקע, שם עליהם שתי אלומות, ונמצאו ד' על ד' שצללו להם. ושניהם ישבו מתחתן לסעוד פת־שחרית מתוך סעודה משותפת.
לאחר שאכילתם באה לידי גמר, גדליה כּרך לו סיגארה, פנתה אליו פתאום עזיזה בשאלתה:
– יחידי תעבוד כאן?
גדליה לא מיהר להשיב. הביט בפניה וגילה בהם עוד כתם כחלחל ירקרק בקצה האף, בין שאר כתמי הקעקע שנחרתו בסנטרה ובלחייה ובמצחה. אלה היו פנים דקות מאוד, קטנות, וחרדה פנימית היתה מזעזעת אותם ברגע זה. ופתאום תקפהו שוב צחוקו הרחב למראה ריבה זו, והוא ענה לה:
– חַ! חֹ! לאו דווקא, לא יחידי אעבוד כאן, לא יחידי, הרי את כאן, חַ! ח!
והוא קם לעבודתו. עזיזה זרקה לצדו סקירה עקומה, חשדנית, וגם היא קמה ולקחה קילשונה. העבודה נעשתה במהירות בשעות־בוקר הראשונות. גדליה עמד למעלה על הקרון ועזיזה מתחת מושיטה לו אלומות בקילשון. הן היו עוד ספוגות טללי ליל והיו מתלכדות יחד לגוש אחד. גדליה עבד היום בכל מאמצי כוחותיו, ועזיזה הזיעה הרבה.
– מה לך היום, עובד אתה עבודת־שטן.
– אין דבר, נחישה וניפטר.
ובינתיים הלכה העגלה והתרוממה יותר ויותר. ובאמצע השדה צמח קרון גבוה כרסני, כאילו הגיח מתוך עבי הקרקע. והמלאכה באה לידי סופה. וכשהושיטה לו עזיזה שתי אלומות בהקשה אחת, קרא לה גדליה מלמעלה:
– מספיק, העגלה טעונה, את הכלונס.
בעליזות יתירה זרקה את הקילשון הצדה, ניגבה בפאת סודרה את פניה המאודמים והמכוסים מוץ וקש, הרימה ראשה לראות את גובה העגלה, שלחה אליה סקירה חדה וספוגה חרדה, ונאנחה בקול:
– חום כזה!
בראש העגלה עמד גדליה נשען על קילשונו, דש חלוקו המופשל נידלדל ברוח הקלה שלטפה וציננה את גופו שנתחמם. נחשף חזהו הרחב, השעיר, ועורו השחום הזהיב לאור השמש. עיניו בערו, ומבטו נצמד בפני עזיזה הקטנות והפזורות עם לחייה הוורודות.
– את הכלונס – האיץ שוב.
ושוב נזרקה מתוך עיני עזיזה אותה סקירה מלאה חשדות אל העגלה למעלה. והנה נתקעה בשתי עיניו הלוהטות של גדליה ונזדעזעה. וכשפנתה לקחת את הכלונס עברה חיש מחשבה במוחה: ריצה וחיפזון אלה לשם מה? ולבה התחיל הולם בחוזקה.
גדליה לקח את הכלונס, המושט לו, בכוח רב, כאדם המניף קנה־סוף. הניחוֹ על הקש באמצע, ראשו האחד הידק בעניבת השרשרת לפנים, ובקפיצה ירד למטה, הטיל עליו חבל מאחור, והתחיל מושכו אל הקרקע ומהדק בו את הקש ומלכדו יחד. מיד לקח את המגוב, גרף וסרק וסילק לצדדים את ציציות השיבולים המשתרבבות בדופני הקרון. ולאחר שגמר מלאכתו זו, שנעשתה בחטיפה ובבהלה, הסב פניו לעזיזה ואמר לה:
– ועכשיו היכּוֹני לנסיעה.
שניהם ניגשו לעגלה מאחוריה. היא היתה טעונה הרבה, שתי קומות גובה.
– עלה אתה הראשון.
– לאו, לא יתכן.
ובדברו השַח גווֹ האיתן לפניה, ונחשול דם רותח שטף ועלה אל ראשו הכפוף.
– עלי! ניסר קולו החנוק.
רגע עמדה עזיזה מפקפקת וסוקרת סביבה. רעד קל עבר על שפתיה. רצתה להשתמט מתוך איזו אמתלה ולא מצאה. היה שקט ושומם. בתנועה גנובה, כמרַמה את עצמה, הגביהה את גופה הגמיש ועלתה על גבו של גדליה, נאחזה בקצה הכלונס בשתי ידיה, ועד שלא הספיק גדליה ליישר קומתו הציצה לו עזיזה בראש העגלה, והיא מתמוגגת מרוב צחוק:
– הדום נאה. ח! ח!
וכאן פקעה סבלנותו של גדליה. עיניו התחילו רועדות ודמו רתח בעורקיו. בקפיצת־קוף נאחז בכלונס וטיפס ועלה. עזיזה באה לעזרתו, והוא אחז את ידה, נמשך אחריה, וכשהגיע למעלה צנח פרצופו השזוף על היד השחרחרה הזאת, ובלי־משים נצמדו אליה שתי שפתיו הקלויות. עזיזה נדהמה. אולם היא לא סירבה לו. לבה הגביר דפיקותיו, וקילוח דם הכה על קדקדה. וכשחיבק אותה גדליה בין זרועותיו החזקות וּלחצָהּ אל לבו בכל כוחו, נשמע רק קולה הדק, מבקש רחמים:
– גדליה, גדליה, הרי יוצא אתה מדעתך.
ונשתתקה.
בתוך אוזני הפרדות נקלטו קולות ורשרוש הקש שבאו אליהן מלמעלה, ובטעות אמרו, שכבר יצאה הפקודה מפי גדליה אדוניהן לצאת לדרך, ועל דעת־עצמן משכו בקרון, והוא זז ממקומו לאט לאט. בעצלתיים שׂירכה הפעם העגלה בצדי הדרכים, המתפתלות לרגליהם של שיפוּעי־ההרים, וקול שוטו של גדליה וזמירותיו לא ליווּ אותה, היא חגה ונעה בתוך האוויר הכחול בסירה בין גלי מים שקטים, שאבד לה קברניטה.
חולה־רוח
מאתשלמה צמח
כל שעות השחרית העברתי את שארית התבן מהגורן אל המתבן. ובזה באה עבודת האסיף עד תומה. ואחר הצוהריים, משום שהמלאכה לא היתה מצויה ביותר, שלחני בעל־הבית שלי להוציא את דומן המזבלה הישנה מאחורי הרפת, ולזבּל בו שדותיו הרחוקים.
עבדתי אז כשׂכיר־שנה באחד הכפרים הקרובים אל הררי אפרים, אצל מיכאל כרמלי. זה היה איכּר כבן חמישים, ידוע בכפר כאדם שאין דעתו שפויה עליו ביותר. גבה־קומה היה ושתקן וזועם תמיד, וגביניו הצהובים היו סבוכים ומסוכסכים יחד, מאהילים ומטילים צל כתום על עיניו הכחולות והטובות. בייחוּד משוּנה היה מצחו, המלא קמטים רבים צרים וסמיכים שנשתטחו לרוחב ולאלכסון. כשהוא מגביה את גביניו השעירות היה מצח זה מתרומם במהירות, ועור קדקדו יחד עם שערות הזהב הקלושות שלו התחילו מרתתים וניזחים ממקומם, מבליטים את הצלקת שעל צדעיו, שהיתה בשעה זו מסמיקה וטופחת.
בכפר סיפרו עליו שבימי בחרותו, בשעת תיגרה עם השכנים, נפלה סוסתו חללה תחתיו, והוא מרוב פחד ומהפצע שנפגע בו ראשו נטרפה עליו דעתו. חודשים אחדים היה בהשגחת רופאים, אבל אחרי כן הבריא, חזר לעבודתו, נשא אשה, הוליד בנים, והיה כשאר איכרי כפר זה. אלא שטיפה מרה אחת נשתיירה בכל זאת ברוחו, והיא שהעיקה עליו תמיד ועשתה אותו שתקן, כלוא בתוך עצמו ומתרחק מן הבריות.
היה סוף קיץ. קרני השמש נתרופפו ונצטננו. בשעת שקיעה היה אור זהב רך כמשי משתפך על הכפר. ועל פני השמים התחילו כבר משתרכים עננים בודדים וקודרים, מבשרים קירבת גשמים. והחמה היתה נוקדת מתחתם יוצאת ונעלמת, נעלמת ויוצאת. ובלילות ירדו הטללים בשפע רב כסילוני מטר דק. בכפר היתה אז עונת המנוחה. הגורן המרובעת שנתרוקנה מגבעות התבואות הלבינה עכשיו משיירי קש גבבה. כולה היתה זרועה כתמי צללים, שטיילו והתנועעו על גבּה. אלה היו עקבות העדר שרעה בה, והפרות היו מחרידות בתוך כדי הילוכן את להקות העפרונים והתרנגולות שהיו מנקרים יחד בעפר הגורן.
אני שבתי מהשדה זו הפעם הרביעית אל חצר המשק, וכבר הגעתי אל קרקע המזבלה. בשכבה תחתונה זו לא מצאתי עוד דומן בהמות. שרידי סחבות, נעליים באושות, רצועות רקובות, ושאר מיני מיטלטלים שנתקלקלו מרוב שימוש מילאו את הבור לפני הרבה שנים. וכל זה מוטל היה מעוך ומחובר לחטיבה אחת, שהריקבון אכלהּ וקוססהּ. ולאחר שמילאתי את העגלה באשפה זו ונעצתי בה את קילשוני האחרון הרגשתי, כי אחת משיניו נתקעה בדבר קשה ומוצק. הוצאתי את הקילשון בזהירות, והנה על אחת השיניים נעוץ תכריך ניירות, גלול וקשור בחוט פשתה חזק. הורדתיו מעל הקילשון והפרדתי את עליו. הגיליונות נצטהבו מיושן, ועל ידי מגעי נתפוררו בין אצבעותי. רק באמצע התכריך נשארו דפים אחדים שהרקב לא הספיק לאוכלם ולהשמידם, ואפשר היה לעמוד על טיבם.
בסקירה ראשונה הכּרתי מיד, שלפני כתב־יד נושן, מעין פנקס־יומי, ושלא מדעת צפה לפני דמותו של מיכאל כרמלי. אספתי את העלים הבלים וטמנתי אותם בכיסי, ולאחר שפיזרתי את האשפה בשדות, התיישבתי לבטח על דוכני, את מושכות הבהמות עזבתי, הוצאתי את הגיליונות וקראתי בהם:
א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.
חיי בדידות של חמש שנים. כן עוברים נעורי בלא קו אור אחד. המרצע שהוצאתי מארגזי לפני שלושה חודשים לתקן בו אחד האפסרים עודו מוטל על השולחן, עוקצו נטוי למעלה ומבריק בעזות; הכוס אשר מילאתיה פעם עיטרן עומדת מעידן עידנים על החלון ומעלה צחנתה. מזמן נתייבש בה העיטרן. זבובים מספר מצאו בה את קבורתם, עכביש קטן ורך טווה רשתו על פיה – וזו עומדת ואין מחרידהּ. שם בפינת חדרי פזורים גרעיני דורה. לפני שנתיים זרעתיה לתרנגולותי. התרנגולות מתו מכבר אחת־אחת, וכאן מתגוללים הגרעינים והיו מרבץ לחיפוּשיות, יתוּשים ושאר מיני רמש.
ריבונו־שעל־עולם! מה רבה העזובה ומה גדולה הבדידות! קור עובר בעצמותי. מייעצים לי ידידי לשאת אשה. נקל הדבר בעיניהם. ומי ראש המייעצים: ישראל. ישראל זה אשר שתי בנותיו הזקנות עם שפתי־הכוּשים העבות תלויות לו על צווארו ואין מרחם. זה מכבר הכרתי, שהצעירה (אל אלוהים, צעירה זו מלאו לה אשתקד שלושים ושתיים שנה!) מסבירה לי פניה. בכל ערב היא מטיילת בבגדיה המגוהצים, עוברת על יד חלון ביתי ומציצה בי בעיניה הנדעכות והרעות. היא מחייכת לי. שדי שחת! שלושים ושלוש שנים אינם כיום אתמול. כל קמט נוסף של הפנים מוסיף גם הרהורים רעים. הנה היא עברה זה עתה לפני. אולם למה נטתה הצדה? אני שומע פסיעותיה. כן, אלה צעדיה. מתדפקים על דלת השער. שדי שחת!
א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.
אמש היתה בת ישראל הצעירה, זו שמלאו לה עוד אשתקד שלושים ושתיים שנה, בביתי. מיד בעוברה על סף החדר התחילה לשפוך עלי מבול של דיבּוּרים:
– מה מחניק האוויר, מה רב אי־הסדר! איך אפשר לחיות בזוהמה זו? ולא יהא סוף לזה, אדוני מיכאל?
ישבתי כאילם. כל זמן שהיתה רועמת בקולה המעוּבּה מרוב שנים, נצמדו עיני אל עוקצו של המרצע שהיה מבריק ומבריק. מה חפצה של בתולה זו? האומנם עולה על לבה צל כל־שהוא של מחשבה, שאני הצעיר ממנה בעשר שנים, אני, אשר דמי בעורקי לוהט ותוסס כיין חריף, שאני אטיל עיני בה?
וכשהתגנבה החשיכה לחדרי רציתי להדליק נר. קשתה עלי הישיבה אתה במקום אפל. אולם היא לא נתנה. “אין צורך, אין צורך” אמרה. וראיתי איך שתי שפתיה העבות מתפרדות ורועדות. גם לבה דפק בחוזקה.
אבל לא היו אלה דפיקות־הלב הרכות הנפלטות כנטפי מים מתוך חיק סלע; אלו הדפיקות הקלות העמומות, הנעימות לאוזן והפועמות מתחת חזה עדין ורענן, ואשר עליהן כה עצמו געגועי. לא, לבה פעם בגסות, כאדם המכה על חבית ריקה. והדפיקות בקעו מתחת חזה־לב יבש וניחר כלוח עצי־זית.
והנה חשתי, שהיא קרבה אלי ויד אחזה בכפי; יד מפולמת כדג, שזה עתה משוהו מימי היאור. תקפתני בחילה. אמרתי לשחרר את ידי. היא לחצה אותה בכוח ומלמלה:
– איזה אדם משונה אתה, איני מבינה, אדם שונה מאוד. והפקרתי את ידי. ישבנו זמן־מה. פתאום נצנץ לי מתוך החשיכה ברק עוקצו של המרצע. שלחתי אליו את ידי הפנויה ולקחתיו. תחילה ניקרתי בו בקרשי השולחן. אחר קירבתיו לאט ובגניבה אל ידה של בת ישראל, וחיש נעצתי את חודו באחת מאצבעותיה. היא הרפתה מידי בתנועה מהירה, נזעקה וקפצה ממושבה תמיהה ודורשת פתרונים.
הצטדקתי לפניה, זה בא בהיסח־דעת גמור, מחמת החשיכה שבחדר. היא ניאוֹתה לי ונתפייסה. הדלקתי את המנורה והבאתי מטלית ומים קרים. הדקירה היתה קלה, רק שרטת מעטה על גבי העור.
אחר שעה אחת נפרדה ממני. ובהושיטה לי את ידה, הראתה בצחוק על הפצע ואמרה: אין דבר, מר מיכאל, מעכשיו חייבים אנו להיות ריעים וידידים, הרי דם נשפך בינינו.
אהה, שדי שחת!
א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.
בעולמי לא נתרחש כלום. אותו השיעמום ואותה הבדידות. בת ישראל מבקרת בביתי ערב ערב.
תחילה היא ניגשת אל חלון חדרי, מתדפקת עליו בזהירות, וקוראת בקולה:
– מר מיכאל בבית?
ואינה מחכה לתשובה ונכנסת אל ביתי ומתחילה מתוך שצף־קצף להריק את כל פטפוטיה. אבל בשעת כניסתה אני מזדרז ומדליק מנורתי. אני יודע, זה מכעיסה יפה.
לפעמים אני נתקל בישראל אביה. תמיד הוא מעכּבני, מסתכל בפני במבטו הערום ומחייך בשחוק מר לתוך זקנו המגודל והלבן, וחוזר תמיד על פזמונו בנדנוד ראש:
– מיכאל, עד מתי, הרי הגיעה השעה, חוטא אתה לך ולנפשך.
וכשאינו מקבל תשובה על דבריו, הוא מתרחק במשיכת כתפיים ובנהימה:
– איש צעיר, לכאורה, בר־דעת, ומכלה חייו בידיים.
כך, כך, שום דבר אינו מתרחש בעולמי החשוך. בימים על כל פנים מעסקת אותי העבודה בשדה ובבית. אבל בלילות, הה, בלילות!
א' תת”כ חודש שבט, כפר פ.
עינויי נפשי עוברים את גבוליו של כוח הסבל שלי. אליהם נוספו בזמן האחרון חלומות, ביעותי־לילה, וכאב ראש נורא.
מה יהיה בסופי?
אולי אכניס אל ביתי בעל־חי לטיפול ויקל מעלי את בדידותי?
א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.
היום קניתי סייחה בת שנה, מיוחסת וכוכב על מצחה. אשגיח עליה, אשמור עליה. את שמה קראתי “מרגלית”.
בת ישראל ממשיכה בבקוריה. אך הם היו עלי למעמסה. יבוא יום ואגרשנה מעל פני.
א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.
כאב הראש פסק. כל זמני החופשי אני נותן לסייחה, סוֹרקה, רוחצה, משקה, מאכילה. “מרגלית” מקסימה את כל רואיה. בדווי אחד רצה לתת לי כפל מחירה.
אמש בא אלי שכני, נשלח על ידי ישראל, והציע לפני את השידוך ברורות. פרצתי בצחוק גדול. וזאת היתה תשובתי.
א' תת"כ חודש אדר, כפר פ.
מיטתי העתקתי לתוך האוּרווה. אין שלום בה. ומרגלית נבעטה אמש על ידי הפירדה בכוח. דבר זה מפליא את מכּרי והם התחילו להביט עלי בעין חשד ולרנן אחרי בחשאי. כמה מוזרים אותם היצורים, הקרואים בני אדם! אינם יכולים לסלוח לי שהסחתי דעתי מכל מעשיהם וענייניהם, שמחתם וצערם, ומצמצם את כל ענייני בטיפול מרגלית שלי. אה! אני יודע מרגלית הולכת על ארבע, אה! היא אינה בת־מינם!
כל תימהון לא יתעורר בלבם אם אגש לישראל ואודיע לו:
– נפשי חשקה בבתך.
והוא הפיקח והערום כנחש יבחנני יפה במבטו החד, תחילה יפקפק קימעה שמא רק לצון חמדתי לי, אבל אחר כך, בהיווכחו כי באמת ובלב תמים באתי לידי החלטה זו, יקרב אלי לאט, יניח במבוכה את ידו השעירה והגסה על שכמי ויאמר:
– זכה לך, מיכאל, הרי מכבר… כידיד נאמן יעצתיך, מיכאל, כמו בן אאמצך.
ובצעדים מהירים יפנה ממני וירוץ הביתה לבשׂר בשֹוׂרתו לכל בני משפחתו ולפרסמה כהרף־עין בין כל אנשי הכפר. וכשיגיע הדבר אל מכירי, אמנם ימשכו קצת בכתפיהם, אבל לאט לאט יתרגלו למחשבה ולשינוּי אלה, ימצאו את המאורע טבעי ולא־מוזר, סוף סוף ההכרח לא יגונה. והכול יתנהג כשורה, ואף לב אחד לא יקום ואף עין אחת לא תדמע על אובדן נעורי.
אבל עכשיו, כשהעתקתי את יצועי אל תוך האוּרווה, ובראותם את רוב טיפולי במרגלית, מייפהּ בסרטים וקולע רעמתה בקישוטים – אה! עוד מעט ויראו לי שיניהם.
וההתחלה כבר באה.
שלשום נכנסה אל ביתי בת ישראל ומצאה אותי בתוך האורווה עומד וסורק את מרגלית לאור העששית. על פניה המאוסים נוֹלדה בת־צחוק מזוהמת מאוד, פתחה בלגלוג:
– אדוני מיכאל, מספרים, כל מחשבותיך נתונות לסייחה זו, זה מוזר מאוד, שמא התאהבת בה… ח! ח! ח!
כל דמי נרתחו. הראיתי לה את הדלת באצבעי, וציוויתי עליה במפגיע לסוגרה מעברה השני.
כך, ההתחלה כבר באה.
א' תת"כ חודש אדר, כפר פ.
שמועות רעות מתהלכות בכפר על אודותי – אך מה איכפת לי! מה מבינים בני־אדם אלה. היודעים הם בדידות זו, שיעמום זה, המציקים לי חמש שנים כסדרן, מה הם? הטעמו פעם ביעותי־לילה אלו, חלומותי האיומים, עד כדי יציאה מן הדעת? הראו את לבי הכואב, את שנתי הנדודה, עד שהשערות מסתמרות כקוצים על קדקדי? המרגישים הם בשיממון זה, בשעה שיום אחד דומה אל משנהו, אם אין גואל וקרוב, אין ברך להשקיע בה את הראש ולהתייפח בבכי, אין אוזן שתקלוט אנחה, אין חזה להתרפק עליו, אין יד שתסלסל בחיבּה את שערות הראש, אין קו אור אחד, אין מאומה.
א' תת"כ חודש אדר, כפר פ.
עכשיו נתגלה סודי. אבל כלום יש להאשימני?
קמתי בבוקר עם זריחת החמה לקדם את פני העדר השב מהאפָר. השעה היתה שעת שחרית קדומה. העננים בפאת מזרח רק התחילו לפרוח ולהתגוון מזוהר השמש העולה. במורד התאספו כל האיכּרים וחיכּינו יחד לבהמותינו אשר רעו כל הלילה בין ההרים, במקום שהדשא מגודל עד הברכיים. פתאום מבין מבואות הגבעה התחילו נראות הבהמות, והן גולשות מן המדרונים דחוקות יחד ובהולות. והרועה מזרזן ומצליף עליהן בשוטו.
מרחוק הבחנתי בין המון החרטומים את מרגלית שלי. בפעם הראשונה ראיתיה כך. היא היתה כולה ערומה, כיום היוולדה, גם רסן לא היה על צווארה. עורה הבריק כקטיפה חוּמה והיה זרוע טיפות טל דקות ומתנוצצות. זנבה היה מקופל בין יריכיה. והיא קפצה וקירטעה באופן משונה מאוד, כי כבולות היו גם ידיה וגם רגליה. ניגשתי אליה. היא הכירתני. הצהילה קולה הרק והצלול לקראתי. עיניה הגדולות הביעו כל כך הרבה מסירות וחיבּה. ופניה חייכו וזהרו מתוך שמחה לפגישה זו. ובקפיצה אחת רחבה קרבה אלי. הניחה את ראשה היפה על כתפי השמאלית. סנטרה האפור רעד, השערות הבודדות אשר על שפתה העליונה נתחבו אל תוך אוזני והיו מגרות ומדגדגות. ריח חמים ומהמם, ריחות הרים ועשבי מינתה ותלתן בר התחילו מתנדפים סביבי. וראשי נעשה עלי סחרחר. כאילו תוכו זע ממקומו ונתאוורר. מאליהן הוּרמו שתי זרועותי וליפפו את עורפה הרך ולחצו את ראש מרגלית בכל כוחן אל חזי.
וכשהתאוששתי, היה לאחר זמן. מן הצד עמדו כל חברי והיו עדי־ראיה.
א' תת"כ אייר, כפר פ.
שעה שלוש בלילה.
מרגלית איננה!
תעתועי לילה גזלו את שנתי. הפצע בראשי תוסס, צורם, מפעפע. אבוא בכל זאת וארשום את פרטי המאורע.
אמש שכבתי על יצועי באורוותי, כל דריה רבצו והעלו גירה מתוך תנומתם. גם אני התחילו מחשבותי להתערפל ולהיאחז בשינה.
והנה היכּוּ על אוזני צלצולי הפעמון. אחת, שתיים, שלוש. ואחרי כן בלי־הרף, בלי־הרף. אלה היו קולות הקוראים לעזרה, להגנה, קולות מעוררים. קפצתי מעל מיטתי ויצאתי החוצה. הראשון שפגשני קרא לי:
– מיכאל, חיש, התנפלות, קוצרים שדותינו!
בתוך החשיכה התחילו הבתים המוארים מעט פולטים צללים כהים. הסוסים השמיעו צהלתם, כי החרידו אותם משנתם, ונדמה להם שכבר עלה השחר. על המדרגות עמדו הנשים והתחננו בדמעות לפני בעליהן, שישבו רוכבים על סוסותיהם היגיעות. וכאשר לא נענו לתחנוני הנשים נכנסו רגע קל פנימה והוציאו את הרובים, ובידיים רועדות הגישו אותם לבעליהן. ואלה נעלמו בשחור הלילה, ומבט עגום, מלא רחמים, של נשותיהם ליווה אותם על דרכם.
שבתי אל אוּרוותי, טלטלתי את מרגלית הישינה ומיהרתי להתייצב בין מערכות הרוכבים. הרובה על השכם. אזור הכדורים על חזי.
מרגלית עפה כחץ מקשת. היא יצאה והעבירה את כל הסוסים. זעמה והרחיבה נחיריה. רגבי עפר התיזו מתחת פרסותיה, וכולה שאפה קרבות. מסביבי היה חושך. נשמעו רק יריות תכופות וקולות מפץ ושריקות מעל ראשינו. ניצת דבר־מה רחוק ולא־ידוע בלב. זה לא היה פחד. רגש הגנת החיים אבד. הדם התחיל מתלקח ומעורר נקם. רגש נשכח אשר בא בירושה מאת אבות אבותי, פראי מדבר ורועי עדרי־ערבות, התחדש וקם לתחייה. וכל החושים הצטמצמו לידי הכרה גולמית אחת: הנה הרובה, כאן הכדורים, זַיין, משוֹך המַקוֹר, ושם מנגד מתנועעים צללים שחורים בין הקמה המלבינה – קלע! קלע ישר אל תוך לבותיהם ופלחם!
מרגלית יצאה מבין שורת הרוכבים ודהרה קדימה, ישר לקראת שודדי הליל שהתחילו לפנות עורף. חברי קראו לי, הזהירוני, אבל לא יכולתי לעצור בעד הסייחה, ואעזוב את הרסן ואת מרגלית לנפשם. רוח עיוועים וחירוף־נפש אשר לא ידעתים נסכה מרגלית עלי בשעת דהירתה. חשתי איך אני מַחצה את האוויר ודוֹחפוֹ לצדדים. מרגלית לא היתה מאוּכּפת, וחום בשרה עלה אל שוֹקי. שמעתי את הקצף המפעפע בין שיניה.
פתאום וקול מפץ חזק בקע ועלה ממעמקי הקמה. ובמרחק של כמה צעדים רפרף לפני עיני צל כהה, שהתחיל בורח ומתרחק. ומיד מרגלית נרתעה לאחור, התחילה לרוץ סחור סחור, ככלב המשחק בזנבו. והנה עמדה, כל ארבע רגליה נתקעו בקרקע בבת־אחת. הרימה את מחצית גופה והתייצבה על רגליה האחוריות, נאנקה וצנחה אתי יחד על הקרקע. הרגשתי מכה חזקה מאוד, ועיני חשכו. אחר כך מצאוני וסלע למראשותי, ואני ומרגלית שותתים דם.
ומרגלית איננה!
שם בין הקמה היא מוטלת, מאכל לעורבים ולעיטים, ופגרה מסריח לאור השמש.
אלי, אלי, מה גדל כאב ראשי.
א. תת"כ אייר, כפר פ.
הפצע כבר נגלד. אבל הרעש באוזני לא פסק עוד. יש רגעים, ואני רץ באוּרווה הנה והנה, איזה דבר כבד מאוד מעיק עלי ומקומם אותי לנפץ ולהרוס את הכול סביבי. ובמוחי כאילו עמדו ועקרו במתינות ולאט לאט את כל שיני אחת אחת.
א' תת"כ, סיוון.
צלצולי פעמון, שעטות פרסות, מפץ יריות – היכן הם?
ומרגלית איננה!
סיוון.
אה! אה!עכשיו אני יודע. בכל לילה אעשה כן. מה רב העונג מה גדולה שמחתי!
בשקט יצאתי אמש את ביתי, הרובה על שכמי. כך, הרובה על שכמי. קרבתי לאט אל הפעמון ומשכתי בחבל פעמים אחדות, אחר התחלתי לירות: טרח! טרח! טרח!
שוב היכּוּ על אוזני אותם הצלילים הקוראים לעזרה, להגנה, לקרב; שוב התחילו האוֹרוֹת הקטנים לבצבץ בבתים; שוב ניסרה באוויר צהלת סוסים מתעוררים משנתם; שוב ניצת בלב רגש הרס מרומם, התלקח הדם ועורר לנקם, לנקם.
והנה באו וסובבו אותי מכל צד וצעקו עלי. איכּר אחד כמעט שהיכּני על פני. ובת ישראל, היא חירפה אותי כאחד הריקים.
אין דבר. אני הולך שוב אל הפעמון. בכל לילה ולילה אעשה כן. באזורי עוד עשרים כדור.
צלצולי פעמון, שעטות פרסות, מפץ יריות – אוי ראשי, ראשי!
ומרגלית איננה, איננה!
*
ובהגיע עגלתי בין שורות הבתים, באה גם קריאתי לידי גמר. רגש לא־נעים תקפַני. פחדתי לשוב אל בית אדוני.
על מדרגות המרפסת עמד מיכאל קודר, כדרכו תמיד, וסקר אלי. כשראה שבדעתי להמשיך בעבודה קרא לי:
– היום רד והשמש כבר שקעה.
פּניתי על החצר והתחלתי לפַתח את רתמות הבהמות. שוב בא מיכאל, דרך הדלת שמאחורי הבית יצא וניגש אל העגלה והתחיל לעזור לי בעבודתי. הייתי נבוך מאוד. הרי עכשיו ידעתי את כל סודו. הנה קרב אלי מיכאל ביותר, עמד רגע בראש מורד כמעורר נשכחות. ואחר הרים גביניו, מצחו התקמט במהירות במהירות ועור קדקדו יחד עם השערות אשר עליו התחילו מזדעזעים וניזחים ממקומם, והצלקת מאחורי אוזנו הסתמקה, תפחה, ובקול מוזר פתח:
– אינך חס על הבהמות…
וכעבור רגע הוסיף:
– היתה לי פעם סייחה אחת… זה שתים־עשרה שנה… שמה היה מרגלית… והפסיק, פניו נתעוותו והיו חוזרים מאוד, כאדם שאין דעתו נכונה עליו. צל קודר, חורש רעה, כיסה אותם, ומתוך פיו פרץ צחוק משונה. והוא פנה הצדה ויצא מן החצר בפסיעות גסות.
ליל־זוועה
מאתשלמה צמח
יום תמוז הלוהט הגיע לסופו. בבת אחת נפלה השמש המגודלת הסמוקה, כאילו ניתקה מעל כיפת השמים, ונתגלגלה במהירות מאחורי חורשת האיקאליפּטים שעל שׂפת האוקיינוס. ובפעם האחרונה הבהיק שטחם המגוהץ של מימי הים, החגים ונעים במתינות ובנחת תחת אורם המתורג של השמים המתלקחים בתוך אִשהּ של השקיעה – הבהיק ודעך. ופתאום נעשה שקט עד מאוד מסביב. בחצרות עמדו האיכּרות כפופות על גבי הכיריים והפיחו במניפות־נוצה שבידיהן את גחלי הרתמים הלוחשות, כשהן מסיימות בחיפזון את תבשילי סעודת הערב, ועל האַכסדראות הפונות כלפי הרחוב ישבו בעליהן כרסנים ועבי־בשר, רובם יוצאי רומניה הברוכה, פשוטי מעיל, השרוולים מופשלים, עד לקיבּוֹרת, כשסגוֹר־החלוק פרוּם לרווחה ומבליט את החזה השׂעיר והמתקמט מרוב שומן, וכשהם משמשים לעצמם מתּוֹך המיחם המהבּיל שלפניהם כוסות תה, שמוּרקוֹת בזה אחר זה.
בחוץ מעל צמרות ההרים ומעל מלבנות התבואה התחילה מנשבת ובאה רוח קלה, רכּה כקטיפה, ספוגה לחלוחית ונושאת אתה ריחות של דשאים ופרחי גבעות, ריחות משכּרים של רקב עשׂבי הבּיצה הקרובה, המתנדפת ועולה, מעוּרבּבים יחד עם בּוֹשׂמם של שׁוֹשני־הבּר, ששׂיחיהם שתולים בצנעה בין נקיקי הסלעים, על פי עורקו של מעיין המזנק לו את מימיו בחשאי ולרצונו ולנפשו.
וזו רוח בין־הערבּיים עצמה, המכניסה לתוך המוח איזה חימוּם ושיכּרוֹן מתוק עד כדי תרדמה, כאילו היתה נישׂאת על איזה חומר שחרחר ואפלולי, שהתחיל מתגדל, מתרחב ומחתל את הכול, את כל הכפר “זכרון” ואת כל הנמצא בו, עד שהיה מורגש באוויר, בכל פינה ועבר, הנה, הנה הערב ממשמש ובא.
פתאום נעשית בתוך הלולים שבצידי החצרות אנדרלמוסיה גדולה. בקולות ובקריאות התחילו העופות פורחים כלפי מעלה, מתחבטים באין אונים אל הקרקע, שוב מנסים את כוחותיהם, פעמים אחדות בזה אחר זה, עד שלבסוף הם מתיישבים במנוחה על המוטות, כשהם מכווצים את צוואריהם המוארכים על מנת לכנס את הראש בין הכנפיים ולהירדם. והסוסים ושאר בעלי־הפרסה, לאחר שאכלו את כל המספוא שנתנו לפניהם בעונת־שובע זו, התחילו מתחככים להנאתם בצדי האבוּסים ומשמיעים בשעת מעשה את הקשקוש התכוף והאטום של שלשלאותיהם.
באותה שעה יצא נעמן שומר־הגורן, בחור בעל קומה ממוצעת, כחוש, בעל פנים מוזרות, רציניות ושתקניות ובעל בלורית מגודלת פרא – יצא מתוך אחד הבתים הנמוכים הבנויים בסוף הכפר, אמר שלום לאלמנה הפונדקית שלו, שהושיטה לו באותה התנועה המלאה עצלות ויגיעה את ארוחתו צרורה בסודר אדמדם, והלך לעבודתו.
הוא עבר את הכפר, רובהו על שכמו ומגבעתו רחבת־השוליים על ראשו, בפסיעות כבדות וגסות, כשהוא משמיע בשעת הליכה את הלמות סנדליו המסומרים, שנפגעים באבני־המסילה המחודדות, וכשהוא מטיל את מבטו המפוזר על הבתים המעולפים כבר באפלולית קלה ושמבעד לכל חלון וחלון שבהם נשקף ראשה של ריבה מונח נשען ברשלנות על זרוע עגולה ומעורמת, המושכת את העין בלבנוניותה.
לפרקים, פה ופה, זרקו לו דיבור, אמור בקול רך, חשאי ונעים, הרועד באופן כל כך מוזר וכל כך מלבב בין גלי האוויר, שהולך ומתמלא פינוקם של בין־השמשות:
– שלום, נעמן.
והוא ניענע ראשו, הצטחק לעצמו כמבוּיש, והשיב:
– שלום!
והמשיך דרכו באותן הפסיעות הכבדות והמדודות, עד שהגיע למחוז חפצו, אל הגורן.
מיד בהיכּנסוֹ לתוך הקרפּף הגדול ורחב־הידיים, הזרוע כולו ערימות תבואה, פול, כרשינה, חומרים־חומרים, שעכשיו, כשהחשיכה התחילה ממלאה את הריווח שבין ציבור לציבור, נראה כאילו קרבו זה לזה ונתחברו לגוש אחד – התחיל עושה את הקפתו הראשונה, כשהוא מסתּכּל בעין פּקוּחה לתבואה החדשה שניתוֹספה במשך היום ולצורה החדשה שקיבלה גורנו במשך אותן השעות, שהוא היה ישן ונח מעמלו.
אחר ניגש אל אחת הערימות, חתר בבטנהּ חתירה עמוקה, הסיר את תרמיל האוכל, שהיה קשור על חגורתו, הכניסוֹ אל תוך החלל והשׂתרע לרגלי הערימה, כשהוא מתחיל מבחין בשמים שהכוכבים ביצבצו ועלו בהם כאבעבועות הכסף על שטחם של מימי יאור שחרחרים ביום קיץ שקט ומעונן.
היה ראשו של חודש. רק רגעים מספר עלה חרמש הירח דק, כחוט מוזהב, ותיכף נתעלם מן העין. החשיכה התחילה יורדת מעוּבּה, סמיכה וכבדה; כשהיו מפנים הראש הצדה, נדמה שהיא רובצת על הכתפיים. והכוכבים היו מרתתים, וקרניהם הקצרות והרפויות היו מתערבבות זה בזה, וכאילו היה נשמע רחש אשיהם החשאי והמלא מסתורין, כזעזועים הסמויים, האילמים והפנימיים בתוך עבי קינָן של נמלים.
כעבור זמן־מה התחילה מתקרבת ובאה להקת הבחורים והריבות ילידי “זכרון”, בני הכפר ובנותיו, שהיו רגילים לבקר את גורני הוריהם בכל ערב לשם טיול. נשמעו צעדים, רשרושי שמלות, ערבּוּב קולות, עבים וגבריים, וקריאות דקות וצפצפניות של הכנופיה הצוהלת, שנכנסה דרך השער. אחר התיישבו על אחת הערימות, שראשה הלבין באור כהה כצמרתו של החרמון בלילי אדר האפלים מחמת השמלות הצחורות של הריבות שכּיסוּהוּ, והסידרה הרגילה של השירים והפּטפּוּטים התחילה.
הקולות הלכו וגברו. הבחורים התגנבו מאחורי שכמן של הריבות, דחפו אותן, והללו התגלגלו מעל מדרוני הערימות, כשהן פולטות צריחות דקות וחדות.
כך נמשך הדבר כשעתיים ומחצה מתוך השתובבות ובדיחות־הדעת, והשאון הרב לא חדל אף לרגע לנסר מעל לציבורי האלומות. לבסוף כשנתייגעו התחילה החבריה להתפזר זוגות זוגות, התיישבו זה בכה וזה ככה על פני כל הגורן, והקלות התחילו משתתקים והולכים. רק לפרקים היה שחוק גדול עזוב לנפשו, במלוא הפה מתפרץ פעם פה ופעם פה.
במשך כל שעות אלו, כשגוֹרנו נשמרת על ידי אחרים, השתמש נעמן בשעת הכושר ונשאר שוכב על מקומו שׂרוע בכל אורכּו, כשהוא מנמם לחצאין, ורק אז כשהרגיש שהרגל האחרונה של הטיילים כלתה מן הגורן, התעורר, הזדיין ברובהו והתחיל מהלך, כשהוא משׂרך דרכו ועושה קפנדריאות בין ציבורי האלומות סחור סחור.
הוא הלך עכשיו בצעד איטי, רך עטוף באדרתו השחורה, כשהוא מבליט את עיניו באותו המבט הבדקני, שמתאמץ להיות רואה ואינו נראה, ובאותו ההיסוס הפנימי שבלב, הנולד שלא מדעת מתוך הרגשת החשד התמידית, שאינה פוסקת אף לרגע בשעת טיולי לילה הללו.
כשגמר את הקפתו השנייה, יצא, כדרכו, תמיד, לפני שער הגורן, התיישב על אחת האבנים והדליק את מקטרתו. השעה היתה לאחר חצות. הכפר כולו היה כבר אחוז שינה. לפעמים נשמעה נעירת חמור מרוסקת או יללת כלב בכיינית. ממרחקים הגיעו קולות עמומים של יריות שטיילו באוויר, מבלי לדעת מהיכן הם באים ולאן הם הולכים. רוח קלה התנשאה, עצי האיקאליפּטים והשיטים, שהיו נטוּעים בבית־הקברות שממוּל הגורן, התחילו מרשרשים, כשהם מתבלטים על יריעת חשכת־הלילה ככתמי צללים שחורים ומעוּבּים יותר מן האוויר האופף אותם, ושֵיש המצבות שביניהם היה מבריק בספק־אור כהה ומשונה. וערימות הקש שמעבר לשער התחילו מזדעזעות בחיכוך משונה, והכוכבים, זה העולם האין־סופי, החי לו את חייו הוא רחוק מעיני בני אדם, פרו ורבו לעשרות ולמאות בלי הרף, כמעיין הנובע.
פתאום הגיע לאוזני נעמן קול פסיעות סמוך לו, ועד שהספיק להבחין בקרב ובא בחשיכה, גדלה לעיניו קומת־אדם אחת, כאילו גחה בבת אחת מתוך הקרקע.
הוא נתבהל וקרא בקול:
– מי זה!
הוא כמעט שלא ראה כלום סביבו, אף על פי שהרגיש בעין את קירבת האיש. הוא שמע רק דרדורי צחוק מתגלגלים סמוך לו, ואחר חש איך שיד גדולה וכבדה צונחת על כתיפיו, והאדם פתח:
– בל תחשוש, רחימאי, הרי אני אפרים.
ומיניה־וביה הוסיף:
– ואתה מה, שומר הנך את המתים, חי, חי. והראה בידו כלפי בית־העלמין.
אפרים היה איכּר גבוֹה וּגברתן היה, שהגיע לשנות השישים ומעלה, לאותו הגיל, שהשנת מתחילה נודדת מהעיניים, בפרט מעיני בני־אדם שכל ימיהם עברו מתוך עמל ויגיעה, הרפתקאות ונדודים. ורגיל היה אפרים לקום לאחר חצות ולטייל מעט לרוח הלילה. כך היה מנהגו מדי לילה בלילה, כאילו היה חס על אותן שנים מעטות שנשארו לו עוד לחיות בעולם הזה, וכאילו היה מפחד להיות שׂרוע במיטתו בלבניו, העיניים עצומות, חסר הכרה ורגש, דבר שהיה בוודאי וּבוודאי מזכיר את המוות המתקרב ובא.
הוא נשאר עומד סמוך לנעמן, לקח הימנו גפרור, הדליק את סיגארתו, שהיתה שׂוּמה בתוך פיו, והתחיל נכנס עמו בדברים, כשהוא מרצה לפניו המון סיפורים וזיכרונות, זיכרונות הימים שהיה עדיין בעצמו צעיר, שהיה שומר הגורן, שהיה חייל אצל הפקידות, עובר מדבריות ודרכים אבילות, מתוך דבריו נשמעו טרוניה ותרעומת חשאיות, כמתגעגע על שנות הנוער שחלפו ושלא ישובו לעולם.
אחר נאנח, הושיט לנעמן את ידו לאות פרידה, פסע פסיעות אחדות והתעכב, כשהוא מסב את ראשו ואומר בקול רציני ומזהיר:
– ואתה, רחימאי, שים עיניך יפה־יפה, בלילות כאלו מרובים הגנבים על היתושים, אני יודע.
נעמן ענה:
– באמת משונה היא החשיכה בלילה הזה.
אפרים הוסיף:
– משונה… משונה, זה שאמרתי.
ונפטר הימנו. שוב נשמע קול פסיעות, שהלכו ורפו מרגע לרגע, אחר ניסרה באוויר שריקה של הגפת שער, קול זרזוף ברז מים שנפתח, עד שלבסוף נתאלם הכול והדממה השלמה מסביב שבה לשלימותה כשהיתה.
נעמן נשאר יושב על מקומו והתחיל להבחין בחשיכה, כשהוא סופג אל תוכו את זה הרחש המסתורי שמחתל אותו ומתדפק עליו בלי הרף. פתאום נעשית רוחו אי שקטה במקצת. משום מה? הוא לא ידע בעצמו. היה לא־נעים לשבת כאן יחידי ולהאזין לאותם קטעי הצלילים, שחוש השמיעה כמעט שאינו תופשם ושהוא אינו רואה את מוצאם ואת מובאם, והוא העביר את ידו על מצחו ואמר לנפשו בקול:
– אכן, משונה היא החשיכה הלילה.
אחר התחיל מריק את אפר מקטרתו, כשהוא מכה את בית־הקיבול שלה על גבי האבן, מילאה שוב בטאבאק – והדליקה. והוא התאמץ לעשן בנשימות ארוכות, כשהוא פולט את העשן סלסולים סלסולים והשתדל להטות את דעתו אל מחשבות ממחשבות שונות. אבל כל זה לא הועיל. כמו מאליה הסתובבה המחשבה במוחו, נתעכבה רגע,נעשתה ריקה וחלולה, כתוהה על עצמה בפיזור־הנפש וכרוצה לתפוש דבר מה מוזר ולא ברור.
הוא הרים את ראשו והסתכל סחור לו. שום דבר לא נשתנה. אותה החשיבה מילאה את בבת העין והיכּתה אותה בסנוורים. האילנות הוסיפו לרשרש, החול שמתחת לרגליו, המעוּרבּב גזרי קש ותבן מעוך, היה מתנועע ומפליט שריקות דקות מן הדקות. האוויר נעשה לח ביותר, ואותם הקולות הבאים ממרחקים, מכל עבר ופינה, רפרפו כמקודם.
הוא הבּיט כך בהתאמַצוּת שעה יפה, ואוזנו היתה שומעת ומקשיבה. זה הרעש העמום היה נוסך עליו שיכרון משונה מלא מאוויים מטושטשים והיה מכניס בלבול ברעיונותיו. ומבעד לאַדרתּוֹ הטפוּחה טל שמן וקריר התחילו אבריו מרתּתים לאט, ועור בשׂרו התחיל מתכווץ קימעה כאילו אחזתו צמרמורת.
הוא שאל את עצמו:
– מה זה אומר, אני מפחד?
והוא צחק בקול גדול, קם בקפיצה, לקח רובהו ונכנס לתוך הגורן כשהוא מתחיל מהלך בה באותו הצעד הרגיל הבודק והמחפשׂ, כאילו הוא אורב למי שהוא ורוצה להתנקש בו. הוא עבר כך את מחצית הגורן, עד שנמצא מוקף מכל צד ציבורי קש ועומרים גדולים וקטנים. כאן היתה החשיכה זרועה ברקי אור זהבהב חוורוורים, שערימות התבואה היו מפיצות סביבותיהן, וופה ופה השתעשעו עם השיבּולים תולעי־יוחנא כנקודות זוהר ירקרקות, כמבטו של צפעוני.
פתאום התחיל לבּוֹ משתתק לרגעים מספר כמצפה לדבר מה, ואוזניו היו סופגות וסופגות. ועל כל גופו עברה חרדה. נדמה לו, שהוא שומע קול צעדים סמוך לו. הוא הפנה ראשו, הטיל מבטו לאחוריו ולא ראה דבר. הוא הוסיף לפסוע את פסיעותיו, הפעם בזהירות מרוּבּה, כשהוא מרכז את כל עניינו למה שנעשה מאחורי גבו. קול הצעדים התחדש כבראשונה, כשהוא נגרר אחריו, כאילו היה קשור בעקבותיו. הוא נרעד שוב, הפנה את כל גופו, חדר בעין־הנוטרים החדה בתוך האפילה, התאמץ לתפוס דבר מה, וכלום לא עלה בידו.
הוא נשאר עומד כך רגעים אחדים. אחר העביר ידו על מצחו, שהיה בוער מתחת לרטיבוּת הזיעה שכּיסתהו, ואמר אל נפשו בקול שבור:
– אכן, נרגז הנני הלילה, חוששני, הקדחת הארורה שבה אלי.
והתחיל מסתכל בשמים. וכשראה שמהדוב הגדול לא נשארו אלא שלושת כוכביו האחרונים, שיער שהשעה שתיים לאחר חצות והחליט ללכת אל זו הערימה, שבה הצפין את האוכל, ולסעוד את לבו.
הוא עצם את עיניו לרגע, כדי להבחין יפה היכן הוא נמצא, ואחר התאושש ובצעדים בטוחים וגסים התקרב אל הערימה, הטיל מעליה מלוא זרועותיו קש, שהספיק כבר להיטפח מרסיסי טל, הוציא את תרמילו, התיישב והתחיל מסדר סעודתו.
הוא התחיל ללעוס את ארוחתו, אבל בלי רצון מרוּבּה, כאילו תאבונו ניטל ממנו הפעם. פרוסות הלחם נאחזו בשיניו ברשלנות, נתפוררו, ופיו היה משירן ומפזרן על שולי אדרתו. האכילה היתה למורת רוחו, כאילו היו כופים אותו לעשות מלאכה זו; בתוך הפה הרגיש טעם מר, כאילו היו מסנקים אותו באיזה חומר לח וממוזמן.
לבסוף כעס, השליך מעליו את אוכלו בשאט נפש, שוב לקחוֹ, צנפו בתרמילו והוציא מצדי הערימה צפחת־מים רטובה כמיוזעת וקרה כקרח, והתחיל מרווה צימאונו בלגימות גדולות זו אחר זו, עד תום כל המים.
כשגמר שתייתו, ירק בפה מלא, השׂתרע לרגלי הערימה במלוא קומתו והחביא את ראשו בתוך עבי הקש עמוק עמוק על מנת להירדם. הוא לא יכול. בין השיבּולים נמצא עולם מלא שהיה זוחל, זע, שורק ורועש בלי הרף. הוא התחיל מטה אוזנו בכוונה לכל מה שהמתרחש שם, כדי להסיח את מחשבותיו ולפזר רעיונותיו המשוּנים שהיו מרגיזים את מנוחתו. היו כאן קולות שונים. יבחושים, יתושים ונמלים מכל המינים זחלו סביבו, זיעזעו את הקש לאט לאט, עלו, ירדו, ואחדים מהם נגעו מדי פעם בפעם בחודי עוקציהם בעור עורפו, גירו את בשׂרו והתחילו לטייל ארוכות וקצרות על צוואריו ועל לחייו שהיו לוהטות משום מה.
פתאום נשמע בתוך האוויר איזה רשרוש, כאילו סוחבים דבר מה. הוא הרים ראשו בבת אחת ובבהלה האזין. לא היה דבר. להיפך, הדממה היתה עכשיו שלימה: לא נשבה כל רוח, כל אילן לא זע – הכול נמצא באותו מצב מאוּבּן של ציפייה המצוי רק בלילות תמוז האפלים, כשעה לפנות עלות השחר. הערימות היו מוּנחוֹת כמוצקות מתכת, לא נעו, לא זעו.
נעמן נשאר יושב, גופו נשען על שתי זרועותיו הנתמכות בקרקע לאחוריו, פרצופו מוּרם כלפי מעלה, הפה פעור לרווחה והאוזניים מחודדות כרוצות לצוד, לתפוס ולהיאחז באיזה דבר.
עברו רגעים אחדים מתוך ציפייה מלאה, שקודה ומייגעת. השלווה נמשכה כבדה וחנוּקה. פתאום נתחדש הרשרוש לא הרחק מערימתו של נעמן. והפעם שמע יפה את זו הגרירה המשונה, כאילו נחש משׂרך דרכו וזוחל.
הוא קם ממקומו לאט ובחשאי, הרים רובהו, כפף את חצי גופו והתחיל מאזין. עכשיו היה למעלה מכל ספק, איזה דבר מתנועע וטייל בתוך הגורן, כשהוא הולך ומתקרב בפסיעות חשאיות כמתגנב.
לבּו של נעמן התחיל פתאום מעכב לרגע את דפיקותיו. בבת אחת פעם בחוזקה, זה אחר זה, באותן הדפיקות החזקות, התכופות, שמעלות רטט בגוף כולו עד שהוא נרעד. אחר התחזק, אחז בחוזקה ביד הרובה והתחיל מטה פסיעותיו הזהירות על ראשי בהונות רגליו, כצעדי השועל, מול הרשרוש שאינו פוסק לעלות לצדי אחת הערימות שבקצה הגורן, לא הרחק מהגדר.
בבת אחת התעכב. הוא לא ראה כלום סביבו, אבל באופן בלתי אמצעי חש בקרבתו איזה עצם חי, ושמע באופן ברור איך הוא מאסף את כריכות הקש כתולשן בכוח מתוך עבי הערימה. הוא חיכה עוד רגעים מספר חבוי מתחת אחד הציבורים, כדי להיווכח בהחלט. הקולות לא פסקו. אז בהרמת יד אחת השליך מעל גבו את אדרתו, כדי לשחרר תנועותיו, שׂם את אצבעו על מקור הרובה, ובקפיצה אחת פסע קדימה וקרא בקול בטוח:
– מי שם!
איש לא ענה. הוא שנה. כל תשובה לא הגיעה אליו. הוא שילש בכוח גדול ובצעקה. הפעם קרטע לעיניו איזה חומר שחרחר, שהיה מסדק את האוויר ונעלם בדילוג אחד מעבר השני לגדר הגורן העשויה שבכות חוטי ברזל, שהשמיעו צלילים משונים כמיתרים מרטטים. ונעמן לא הרבה מחשבות, לחץ את המקור פעם ועוד פעם, עד תום כל הכדורים.
ברעש, כגרגרי ברד המתדפקים על גג רעפים, התרעמה הירייה האחרונה לא הרחק הימנו ונקפדה, כאילו הופסקה בתוך כדי ריצתה. אחר שמע איך איזה חומר נדחף בכוח ארצה, כשהוא פולט נהימה מרוּסקת וחדה, כשאגת חיה פצוּעה, הכול נאלם דום.
נעמן נשאר נשען על רובהו כשגלגלי עיניו המגודלים מתבלטים ומשתדלים לחדור את החשיכה. הוא הביט באותה הסקירה המתוחה זמן־רב, עד שעיניו התחילו דומעות וראשו נעשה עליו סחרחר. אבל הוא לא ראה כלום, ויותר שהביט ניטשטש הכול, כאילו מסך שחור ומעוּבּה הוּרד סמוך לעיניו. לבסוף נתייגע, טיפס על מדרון הערימה, חזר ומילא את קנה הרובה והתחיל מצפה, כשמבטו מוצמד לזו הנקודה שמתוכה בקעה ועלתה זו הנהימה המשונה לאחר הירייה.
היה שֶקט מסביב, שָקט וחם עד כדי להיחנק. בבת אחת צף גל של אוויר קריר, נגע ולא נגע בצמרות הציבּוּרים ונשתתק; אחר רגע נדחף גל שני, זיעזע את כל הגורן ונפסק גם הוא; אחריו בא שלישי, רביעי, בלי הרף, כשאחד מדביק את משנהו, וצפריר קריר מלא ריחות מבוּשׂמים ומהממים התחיל מנשב, עד שכל הערימות התחילו מרתתות, וקולן התחיל הולך כאילו נעו ממקומותיהן.
פתאום נזדעזע דבר מה, שם מעבר לגדר, כהיקיצה הראשונה של ציפור בין ענפי אחד האילנות. אחר נשמעה אנחה חלשה ורפויה כאנחתו של תינוק לאחר שנתייגע מרוב בכי, ונעשה הס.
נעמן חש ששׂערות ראשו הולכות ומסתמרות. מבּטוֹ היה עדיין אחוז בנקודה אחת. הוא רצה להטותו הצדה ולא יכול, כאילו איזה כוח נסתר היה מושכהו שמה שמה.
האנחה התחילה חוזרת חנוקה ועמומה, כנפלטת מתוך גרון שהידקוהו בחבל. הוא חש שדמיו הולכים וקופאים בתוך עורקיו. והא קם על רגליו, אחז בשׂערות ראשו ורצה לגשת אל אותו המקום, שהגעיות לא פסקו להיפּלט מתּוֹכוֹ; אבל בּרכּיו הכשילוהו; הקש היה מורטב כולו ורגליו מעדו, עד שהתגלגל מעל ירכתי הערימה לאט לאט, כאילו צולל לתוך תהום שאין לה סוף.
הוא חש איך הדם מכה בראשו, נדחף לתוך רקותיו, מנפחן, כאילו רוצה לבקע לו מוצא. איזה חום משונה שהיה מרעיד כל אבר ואבר לבדו התחיל משוטף את כל גופו. הוא חפץ לעצום את עיניו שעוֹרן צרוּב מסביב, אבל עפעפּיו לא נשמעו לו, והוא הוסיף לסקור למרות רצונו, עד שעיניו נתמלאו דם. דעתּוֹּ התחילה מתבלבלת עליו, וכל חושיו נעתקו הימנו כאילו מוחו נתנדף ועלה מתוך קדקדו, רק אוזניו היו סופגות את האנחות שלא פסקו ושהגיעו אליו כמו ממרחקים מעבי הקרקע:
– י…יא… בו. יא…
וכן בלי הרף וכן בלי הרף.
בינתיים התחיל עמוד־השחר מפציל ועולה. האילנות הוסיפו להרים ולהוריד את צמרותיהם אילך ואילך. השיבּולים השמיעו חיכּוכיהן וזחלו אנה ואנה כבעלי־חיים. בחצרות נעשית התעוררות. הרחק הרחק חבט שכווי בכנפיו וקרא.
אפרים ניגש בשעה זו אל תריסו, דחפוֹ כלפי חוץ, שאף מלוא ריאתו אוויר בוקר מצונן, התלבש בחטיפה ונכנס לתוך חצרו. אחר פיתח את סוסיו שהיו קשורים אל סולמי אחד הקרונות ויצא דרך השער, כשהוא מושך את זוגו מאחוריו.
כשהגיע לפני פתח הגורן התחיל כבר אורה של שחרית מרפרף קימעה לפני עיניו. הוא הסב ראשו כלפי בית הקברות, כשעינו לא נתקלה בנעמן, שדרכּוֹ לשבת בשעה זו על גדר בית־העלמין מקטר מקטרתו, הרים אפרים את מצחו, קימטהו, ניענע בראשו לאות תמיהה ונכנס לתוך פנים הגורן, כשהוא מעמיד את בהמותיו על יד אחת מערימותיה, וקורא:
– נעמן, יא נעמן!
אין קול ואין קשב. חמתו גדלה. הוא עזב את מקומו והתחיל מהלך. פתאום נתקל בצרור האוכל שהיה מוטל לרגלי ציבור של תבואה. חששו התגבר ביותר. הוא התחיל להרחיב פסיעותיו. לאחר רגע נתקל שוב באדרתו של נעמן, היתה מונחת מקומטת, כאדם המנער מעל גבו דבר שאין בו כל חפץ. נפשו נתפזרה עליו והתחיל לצעוק בקול:
– נעמן, יא נעמן!
פתאוֹם נתעכּב והפליט זעקה קלה. לפניו היה מוּטל נעמן שׂרוּע באלכסון במוֹרדהּ של אחת הערימות, הרגליים מתוחות, הרובה מתחת לזרועו, פניו לוהטות והעיניים שטופות דם, מגודלות ומבטן מאיים, מטורף וקופא וּמאוּבּן כאחד, מבלי להניע אף בעפעף וצמוד לנקודה אחת שמה לעבר הגדר.
שלא מדעת נגרר גם מבטו אחריו, ואותו הגוף כבד־התנועה והיושב נרתע לאחוריו.
מעבר לגדר, במרחק של חמישים צעד, היה מושלך גוף של אדם, כשפרצופו מלמטה, סודרו ועיגולו מוזזים הצדה, זרועותיו מחזיקות בשארית כוחותיהן את כריכות הקש שביניהן, ושכמו סמוך לכתף השמאלית שותתת דם ומסמיקה את בגדיו.
בבת אחת התחיל אותו הגוף מתנועע וזז ממקומו. אחר הרים את ראשו בהתאַמצוּת מרוּבּה, אחזוֹ רגע תלוי באוויר, סקר את הכול מסביב במבט עכור, ככלב המוּכּה על ידי אדוניו. פתאום צנח הראש בחזרה בכבידות כשפיו המכוסה קצף לבן ומפעפע מפיח אנחה מרוסקת, שנשארה חנוקה בין כריכות הקש, אשר חבקן בשתי זרועותיו וּלחצן כל עוד כוחו בו אל לבו, שדפיקתו האחרונה נאלמה בו לצמיתות.
אדם שלם
מאתשלמה צמח
עם ימות-הקציר הקריבים מתחיל מזדעזע באוויר המסונן שבכפר מין גיל שתקני ועצור, כאילו מאורע רב-ערך וחידוּש גדול מתרחש לבוא. ולא איכפת, שנה זו גשומה או שחונה היא. העיקר, מכיוון שתוֹר הלבלוּב חלף והפירות הולכים ובשילים, ופני השדמות הפכו שעווה והרוח המשיב בשיבּולים משמיע צרצורו והציפּוֹרים מעתיקות דירותיהן ויוצאות לנאות-קיץ אל תוך סבכי הקמה, ומשם הן פורחות ומצַייצות – והרי הגיעה עונת הקציר ועמל הכפיים של כל השנה ניכר בעין, וממילא נרעד הלב משמחה כאותו גיל מלא-דאגה התופס בלבו החרד של האב בראותו את בתו שהגיעה לפרקה עומדת עטופה הינומתה תחת פרוכת החופה.
ואז מה טוב לצאת בשעוֹת שקיעה ולהלך בפסיעות קטנות בין מחיצות הקש הלוחשות, להיות מהלך בראש מוּרד על החזה, העיניים נעוצות בקרקע, לתלוש בתוך כדי הליכה קנה-שׂעוֹרה כשהרגב מידלדל בין ציצת שורשיו, למולל שיבּולתו בין האצבעות ולמנוֹת מספר הגרעינים, ולזורקם אחרי כן אחד-אחד אל הפה ולבולעם בעודם חיים ותוססים, עטופים גלימתם הירוקה אשר ריח חמימותה של האדמה והבלה לא פגו מהם וליח הטללים שעליהם לא נס עוד.
וכרמלי בן שוחט-כפרי שמעבר לים, צעיר חם-מזג ורגשני, שהיה חוזר יום שלם על הבתים ומבקש חדר שחלונותיו אל השדמות ואל הכרים, ודווקא מצד מזרח – כרמלי זה היה מתמוגג מרוב התפעלות על אותו קציר הממשמש ובא. בחיבּה יתירה היה מקשט את כּותלי חדרו בכריכות של קש וזֵרֵי מלילות, אשר שימשו מקום לינה לשכניו הזבובים; זבובים אלה, המתפרנסים על כלי החרס של החלבן המוטלים לחמה ואשר בביתו ישב כרמלי. ובהשמיע אליקים, חברו לדירה, את מחאתו על הזבל והזוהמה המתרבים בחדר, היה כרמלי שולח אליו מבט משפיל המבטל טעמו של אדם מוגבל זה, שאינו חש בפיוטיותם של הימים הקריבים, והוא נוזף בו מתוך חמלה:
- אליקים, לא עלה בדעתי. זבל, כך אתה מזלזל בו, והרי דבר גדול הוא. הגע בעצמך, אלמלא הזבל, קמה זו מנין לך? אדרבה, הגע בעצמך, מנין?
וטענותיו של אליקים מסתתמות מאליהן.
ובשעה זו, כשעמוד השחר היה מתחוור ונבלע בתכלתם של השמים המתבהרים, וחשיכה אפורה היתה עוטפת את השדמות, והן עשינות ומעלות אדים מבוּשמים ריח תסיסה קלה – בשעה זו עמדו כרמלי ואליקים ומכינים את עצמם ליום קציר ראשון. צוהל התהלך בן השוחט-הכפרי, והוא רץ מפינה לפינה, חובט ומתלה בעקיביו ומוציא מפיו חצאי-נהימות. דומה, כאילו היה מפַתה ומשַדל את עצמו בדיבּוּריו. צורתו הארוכה והכחושה ניטשטשה בחללו של החדר האפל, וצלהּ המתוח, מחציתו על הכותל ומחציתו לרוחב התקרה, קפץ וניתר ממקום למקום. וניכר היה מתוך תנועותיו המשונות, שדעתו של כרמלי זחוחה עליו ביותר בבוקר זה. מן הצד סמוך לחלון, אותו חלון מיוחד הפונה מזרחה, עמד אליקים, שאנן ואיתן כדרכו, וטיפל בצורכי הסעודה. בזהירות ובמתינות חתך בָּצָל לרצועות דקות, ואחר גזרן למרובעים קטנים ותיבּל בהם את קערת הירקות שלפניו. ומחמת חריפותו של הבצל היה ממצמץ מדי פעם בפעם בעיניו המשירות דמעות. אבל כובד-ראש זה, שאליקים היה טורח בו להכין פת-שחרית, קיפח והחליש דעתו של כרמלי, ולא יכול להבליג ופלט:
- אדרבא, איך? אתה מחטט וחוזר ומחטט, כאילו כל העולם היה תלוי בבצל זה, ואימתי נפתח בהשחזת החרמשים?
אליקים הרים ראשו מעל קערת הירקות, תלה בו עיניו האדומות והדומעות, והתנצל: “אליבא דאמת, הרי המזרח הולך ומאיר”.
בבת אחת, כמו על פי צו נסתר, השתטחו שניהם על הריצפה בכל אורך קומתם, אחד מימין ואחד משמאל, והוציאו מגלים ארוכים מתחת למיטותיהם. מיד קמו, עמדו איש מול רעהו, והתחילו להוליך ולהביא את אבן-המשחזת על להב החרמשים. קווי-אור ראשונים התגנבו בחשאי דרך החלון הפתוח, והצללים, שהיו מנצחים אחרי כל תנועה ותנועה של הבחורים, דקו ונתרככו בזהבה של שחרית. והנה נשמעו בתוך הכפר הנרדם קולות מוזרים; דומים היו לצחצוח חרבות המגיע מרחוק, מן המדבריות, ממעונותיהם של ליסטים ושודדי ליל. כרמלי עמד, מבליט חזהו הדל, צוחק ונהנה, ומעמיד פנים כאדם שנקרא לגיוס, והרי הוא עומד ומשחיז סכינו להיות נכון לקרב. עיניו הבולטות והטובעות בנוזל צהבהב וחולני בערו, ומשחזתו עברה במהירות והחליקה על פני להבו של החרמש. הוא היה כולו התלהבות בעבודת-קודש זו, ומרוב רגש פתח, כדרכו, בדרוּש ארוך:
- סוף סוף ברא כרעא דאבוה. אבא שוחט – ובנו משחיז מגלים. גם אבא עומד בוודאי עכשיו שם, בכפרו, במרתפו, שריח תפוחי אדמה מרקיבים נודף ממנו, ומצחצח סכינו. כך, אליקים, מעשי אבות סימן לבנים… אלא אינה דומה השחזה להשחזה, יש הפרש בעיקר. כאן, אליקים, עניין אחר לגמרי, כאן אנו מתעתדים להיות שלמים ובריאים, כאן שלא מדעת ילדי-השדה הננו, בני-אדם שלמים בנשמתם, כסכין שמותר לברך עליה, בלי פגם כל שהוא, כאן עניין אחר…
ולא פסק. מבול של דיבּוּרים היה זורם מתוך פיו כגעגע של מעיין. הוא דיבר בחטיפה. המשחזת כאילו רדפה אחרי פיו הממלמל. ובחוץ התחזקה האורה, וכשהתחיל החרמש שולח ניצוצי אש מכסיפים יצאה כבר השמש בכל היקפה, וקרניה הראשונות נתפוצצו רשפים רשפים על פני הלהב המלוטש, וחלל החדר נתמלא כידוני זוהר חדים ושנונים. אז השליך כרמלי את משחזתו הצדה, העביר בנחת את ציפורן אגודלו על חוּדו של החרמש, ונפטר חיש יחד עם חברו לשדה הקוצרים. הם עברו את הדרך אליו בצעדים רחבים, סכיניהם החלקות לאורך גבם, ומיד נכנסו אל הקמה ופתחו בעבודה.
רז… רז… רז…
הוּרמוּ החרמשים, התנופפו בחצי-עיגול סמוך לקרקע, פרצו בקמה ומגרוּה ארצה. בשריקה וקול הושלכו השיבּולים הצידה אחרי כל התזה והתזה תחת הזרוע הכוסחת בהן. כרמלי רצה לפתוח בזמר, אבל קולו נחנק בגרונו מחוֹסר נשימה. והם הלכו קדימה. חלוּקוֹ של כרמלי נתכסה זיעה וכהה. ובהגיעם אל סוף הניר וסיימו שוּרתם הראשונה, וכרמלי ראה מאחוריו ציבּוּרי קש ושיבּולים שׂרוּעים על הקרקע, לא הבליג וספק כפיו:
- הוֹ, הוֹ! גם אנו בקוצרים!
ואחר רגע של הרהור קל הוסיף:
- ואף-על-פי-כן, אין הכול כשוּרה. מה טעם בשני צעירים שיצאו לשדה? בקהל היינו צריכים לקצור, אחרי כל שורה – סיום. ודליים מים וחומץ, וריבות, תזכור מעשה רות, הרי שלפנים היה כך. וכי מה טעם בעבודה שתקנית זו? כאילו הולכים אנו אחרי המת. בחבורה – שאני, יש כוח דוחף, מלהיב. לא כך, אליקים?
כרמלי הניף ידו לאות ייאוש ונשתתק. פניו הלהיבו, וגרונו ניחר. בין הקמה היתה חבויה צפחת מים, והוא חטָפהּ וריווה את צימאונו. הוא שתה את המים במהירות, גומעם לגימות לגימות, המשקשקות בבית בליעתו ומביאות לידי תנועה משונה את פיקת צווארו המתוח והכחוש, עד שאליקים הפסיק את שתייתו בכוח והזהיר בו מתוך תרעומת:
- יפה, יפה, אולם משכיח אתה את עצמך בכוונה. בעוד שעה תשכב כמו בול-עץ, מכיר אני כבר בדמך המפעפע.
כרמלי צחק מתוך כאב:
- ומה בכך? יפעפע לו, כולו צריך להיזקק בתוך אווירן של שדמות אלו!
ושתקנים חזרו שניהם לעבודתם. הם קצרו שעתיים בלי הפסק, אבל כוחותיו של כרמלי הלכו ואפסו, ונבואתו של אליקים נתקיימה. היה יום חום קשה. רוח-קדים הפכפך ויבש נשב בלי-הרף. הוא בקע את עור הפנים, גירה את העיניים והכשיל את הברך. כרמלי חש פתאום דקירות אחדות בין צלעותיו. כל אבריו כבדו, כאבו, כאילו הם מתפרקים חוליות חוליות. רעד קל, כמשב-רוח ראשון לפני הסערה הקרובה, עבר על עורו והלך לו. אחר שב שנית, בהפסקות קצרות ובתכיפות. ונדמה היה לו, שקרני השמש מתכווצות וקופאות. רק בתוך זוויות עיניו המשיך החום לדקור. כרמלי ניסה ללכת עוד צעדים מספר, אבל חרמשו נשמט מידיו, והוא צנח ארצה:
- לאו, איני יכול עוד.
ואליקים ענהו:
- הרי הזהרתי בך, סוער, רותח כקלחת, קציר… קציר… העבודה אינה משחק.
וישב סמוך לו כוֹרך סגארתו. חיכּו זמן-מה ונזדמנה להם עגלה של איכּר, שעברה באקראי דרך השדה. הלך אליקים והטעין את חברו החולה עליה והובילוֹ לכפר. האיכּר לא הרבה בשאלות, השקיט רק את בהמותיו, שלא יביאו את קרונו לידי טלטולים יתירים, והמשיך דרכו. כרמלי שכב ועיניו עצומות. הקדחת אחזה בו הפעם בחוזקה. בשעת נסיעה תקפוהו חמה וצינה פעמים אחדות זה אחר זה. בפוקחו את עיניו היה מבטן תועה ורחוק, וכאילו נגלד עליהן קרום אפור. וכשהגיעו אל חצר-ביתו היה כבר חוּמוֹ גדול. ודעתו התחילה מתבלבלת עליו. החובשת באה מיד. קרב אליו בזהירות, פתחה את סגור חלוקו ושמה את המדחום תחת זרועו. וכשמשמשה אחרי כן בידה את מצחו, נעשתה בתוך מוחו של כרמלי ערבוביה משונה ומתוקה. קטעי דינים והלכות של הגמרא וקצירת עומר עברו בטשטוש לפני עיניו. הוא ביטא קטעי פסוקים ומימרות. ופתאום ראה את עצמו עומד בשדה, חסון, קוצר במגל, ובחורות שזופות שמש עוטרות אליו. מתחת עורו נשתפכה חמימות רכה ונעימה, ועל שפתיו הכחולות והמכוּוצות חלפה בת-צחוק מתוך חדווה פנימית, כנהנה מעולם רחוק, מלא זיו. והברות מקוטעות נפלטו מפיו, מתוך תנועות ידיים ורגש רב:
- הכא שאני! כאן אנו, ילדי-שדה הננו, בריאים, בריאים ושלמים!
שלא מדעת הצטחקו אליקים והחובשת העומדים עליו, אבל מיד חשו עלבון לעצמם ונשתתקו. והחובשת באה לבדוק את חוּמוֹ.
- 41,3! – ואחזה בידו למשש דופקו.
ולאליקים, שעמד מן הצד רמזה למהר ולהביא מטלית ומים קרים, לשימם על ראש החולה, להפיק בהם את הבלו.
רַזַלָה וְעַטְרָה
מאתשלמה צמח
א: תחת שמי סוריה
באחד הכפרים הקטנים שבערבות סוריה נולדו שתי פרדות. רזלה ועטרה קראו להן, ועלי היה שם אדוניהן. בשקט ובמשובת-נעורים עברו עליהן שנות חייהן הראשונות. יחד רעו1 באפר, ואפסר אחד קשר צוואר שתיהן. ובהגיע אליהן, בדרכן אל המרעה, שקשוק עמום של מעיין חבוי בין שיחים ועשבים, נזדקפו שני זוגות האוזניים בבת-אחת וספגו המיית פלאים זו מתוך חרדת נפש אחת.
בערב היה עלי אוספן מן השדה אל אוהלו, והפרדות היו הולכות אחריו שׂביעות ועייפות. תרבוש אדוניהן האדום השתעשע בשעת הליכה לפני עיניהן. עורן הבריק אז, כי ירד עליו צעיף טל מכסיף וַעטפוֹ. ועסיס הדשא מילא את הפה, עבר את השפה, ונח בטיפות איזמרגדים על ארגמן התרבוש. בקרבת האוהל נקשרו הפרדות אל יתד-אגוז משׂוֹרגת, ורגליהן נחבשו בכריכות קנבּוס. אבכי עשן עלו לאיטם אל תכלת השמים המשחירה. נשים ישבו כפופות ומחותלות הרבה שמלות כגל-סמרטוטים גדול, וריח חמוץ של קוּם ואודי זרדים לחים עלה מהן. עלי רחץ רגליו במתינות רבה, וצפחת-המים השמיעה בּיקבּוּק מקוטע ומבעבע כפטפוט מקור מים חיים. היה טוב. השמש שקעה. האדמה לחה וחמה, ושתי הפרדות רובצות עליה, וגופן משקיע את הקרקע מתחתיו, ואד קל עולה ממנו, מתמזג עם אבכי העשן ועם קטעי הערפל ופורח והולך לו. והעיניים כאילו נחפזות להיסגר, מתוך הרגשת שקיעה מהירה, מטה מטה, כרדת דלי אל תוך חשכת באר עמוקה.
כה עברו למעלה משנתיים ימים. הפּרדות גדלו, ירכיהן נתעגלו. זיפי הסנטר והגבות נזדקפו, כוּסו ברק פלדה, ועם נשיבת רוח היום היו זיפים אלה רועדים ברעד חשק פגום ולא מובן. רזלה ועטרה אהבו אשה את חברתה, אף כי שונה היה מראה פניהן וטיב מזגן. בעוֹרקי רזלה זרם דם אצילים, כי אמהּ היתה סוסה נודעה לתהילה, ושמה הלך לפניה עד המדבר. סימני היחש נראו גם במבנה גופה של בתה. היא היתה פירדה שחומה, מנומרת, וכסויה כתמי-אור מכסיפים על שתי שוקיה כמניפת-נוצות אפורה. ראשה היה קטן, יבש, גרמי, עֵר, לוהט, ועל מצחה הזהירו שרידי כוכב קטן. נחיריה רכו מאוד והיו מפרפרות לכל גירוּי קל. רזלה היתה גם עליזה מטבעה, קצת קלת-דעת, פזורת-נפש, ואמוּנה נתון בכל דבר. במהירות היתה קוטפת את עשבי-האפר, ממלאה בהם פיה ואינה בוררת. ובהעבירה שפתי פיה על ראשי הפרחים, היה גוֹן אבקם מעַפר סביב חרטומה ומכה אותו כתמי-זהב. את רזלה אהב עלי, ולפנות ערב נפנפה ידו שזופת-השמש והגרומה קרוב לעיניה והונחה בחיבּה על עורפה. לא כן היתה עטרה. אובדת, בת-בלי-שם. גוֹן שערותיה הקשות והקהות היה חום-חיוור מלוכלך, וראשה המעוּבּה עם אוזניו הארוכות העיק על צווארה והשתרבב ארצה. קצרות היו רגליה, גולמיות כרגלי כלי-עץ, ושעירות מאוד. חוליות שדרתה עברו בשורה ארוכה ומרוסקת על גבה, וזיזיהן הרימו את העור וקימטוהו לאורך הצלעות. עטרה היתה זהירה וקפדנית מאוד. בעשבים נגעה תחילה בקצה שפתה התחתונה כבוחנת, כשואלת עצה מאת נפשה. רק לעתים רחוקות היתה מרימה ראשה ושולחת את מבטה אל אופק הערבה. היא פחדה ולא אהבה מרחב זה המשתרע לפניה. ומבחר שעשועיה היתה מלחמתה עם הזבובים, שנמשכו אל גופה בכוח מיוחד לעשרות ולמאות. דומם ארבה להם בזנבה ומתוך שקט ועקשנות רבה הבליגה על עקיצותיהם, אך לפתע פתאום חבטה בזנבה בכוח חביטה אחת קצרה, והחללים נפלו לרגליה עד אין מספר. את רזלה חברתה אהבה, אבל שאפה להשתלט עליה. היא בזה בלבּה לעליזות רעוּתה ולקלות-דעתה. ובעקוֹר רזלה את פרסותיה האחוריות, מתכוננת לדאוֹת בים דשאי-הערבה, היה האפסר המחברהּ אל עטרה רועד כנימה מתוחה. עטרה היתה משקיעה אז את ארבע רגליה בקרקע ומעכּבת ועוצרת, עד שהכריחה את חברתה להחזיר את הרגליים אל מקום עמידתן הראשונה ולוותר על משוּבתה. אז היו גם זיפי סנטרה מרתתים בבת-צחוק גנובה, ספוגה עורמה וביטול רב. כמה היתה לועגת לחברתה בשעה זו. רזלה אומללה זו, אשר לא תדע מאומה מאורחות החיים, דאגותיהם וערפלי-עתידם.
לאט לאט הלכו צמחי-הדגן המתוקים והצהיבו. קשרי הקנים שמרו עוד על ליחם, אבל פרקיהם מלאו מוך לבן תפל וחסר-טעם, ואתה מטלטלוֹ בין הלסתות לבטלה, כי אין ללועסוֹ ואין לטוחנוֹ. פה ופה נראו עוד עלעלי אספסת ופרחיהם הכחלחלים מפרפרים באוויר. אבל בצדי דרכים כבר הרים הדרדר את ראשו היבש, והוא נועץ את דרבניו הצהובים בתוך אור השמש. וכֶנֶר הבר פרשׂ את עליו מסביבו ושלח את גבעולו הזקוף ואת קרקפתו המסומרת אל על, ורוח-שיממון חמה וקטלנית היתה עוברת על האפָר מן הבוקר עד הערב… דאגת עטרה גדלה אז עד מאוד. בנות-גילה במרעה מספרן הלך ופחת, ובראשה הכבד והמסורבל העיקה מחשבה אחת: לאן נעלמו כל הפרדות האלה? ומחשבה זו, כיוון שנתקעה במוחה, לא יצאתהו. היא הבינה יפה, כי באחד הימים וגורלה יהיה כגורלן. עכשיו אמנם נוכחה לדעת מה צדקה שנאתה אל אופקי שמים. כן, שם, במרחקים אלה, צפוּנה כל הרעה. ובלילה, בשפוך שמי סוריה את כוכביהם אל מעמקי החשיכה, רבצה עטרה בקרבת חברתה, ראשה נשען על עורף רזלה והיא מהרהרת את הרהוריה הנוּגים. השינה נדדה מעיניה. בכעס ובקנאת-סתרים הקשיבה אל נחרת רזלה, הקשיבה בעקשנות, כאילו היתה ושמרת וקולטת גירוי כאב ומתחקה עליו. רעמתה הגסה והפרועה היתה מטלטלת ציציותיה ונדה לרעותה תמימה והבוטחת. ויש שהיתה נוהמת לנפשה: רזלה, רזלה המסכנה, למה לא תחושי באסון שהולך וקרב… ובאחד מלילות נדוד אלה החליטה עטרה לשַנוֹת את טעמה ואת יחסה אל חברתה. חלפו ימי-הילדות. מהיום והלאה תשים את ידה עליה, תחנכהּ ותלמדהּ אורח-חיים. היא הראתה לה למוחרת בבוקר פנים זעומות, בכוונה היתה מצירה צעדיה ומעכבת את תנועות רזלה הפזיזות באפסר אשר בצווארה, וכל אות הוללות קלה שבקלה היתה משתיקה בבעיטת רגל גסה. לשווא הטילה בה רזלה את עיניה הכחולות והתמיהות, כמבקשת פתרונים ורחמים. עטרה לא ענתה דבר. צחוק העורמה היה רק מרתת בין זיפי סנטרה. היא ידעה יפה, את חובתה היא ממלאת ואת טובת חברתה היא דורשת.
הגיעו ימי האסיף. השמש להטה, והמרעה השחיר משרב-צוהריים ומטללי-לילה. שעות שעות היו הפרדות מטיילות ארוכות וקצרות בראש מוּרד ובנחיריים מפושקות, עד שהיו מוצאות קטע גבעול אשר ליחו לא פג עוד. ובשובן בערב אל מקום המרבּץ, ופקד הרעב שנית את כריסן. הימים היו קשים ומרים. שתי הפרדות רבצו בקש האפר היבש וחיממו גופן לאור השמש. קטעי עננים נהרו בשמים ופרשו כתמי צל על הערבה. וכתמים אלה נעו עם נשיבת הרוח, ובדרכם היו מכניעים את ראשי הקנים תחתם. שתי הפרדות נמנמו, קצת רעבות וקצת עייפות מרוב הליכה. עטרה היתה בכל-זאת פותחת לרגעים אחת מעיניה ובוחנת את הנעשה מסביבה. חוש-החיים המעשי ניבּא לה, כי ספורים ימי החופש בערבה. אך בפותחה אותן ראתה רק את כנפי-הזבובים הממשמשות בעיניה הטרוטות ראתה גלימות דגנים וּשׂער ברקנים נישאים ברוח היום, והיא חזרה והורידה את שמורותיה בעצלתיים ובאי-חפץ. פעם פתחה את עינה השמאלית, והנה אל תוך סדק השמורות הפתוחות-כמעט נפל כתם ארגמן מוזר וידוע כאחד. היא קרעה אותן לרווחה, ולפניה תרבוש עלי אדוניה והוא חוצה את האוויר הכחול וקרב ובא. בלב עטרה נפלה חרדה גדולה. מכל חברותיהן בערבה נשארו רק שתיהן לבדן. וחיש חלפה המחשבה בראש עטרה: האומנם הגיעה השעה?… היא הרימה ראשה והבחינה במרחק. שם גאה ים השחת האפור, גאה והתנדנד בחום היום, ושתי הפרדות בתוכו כאי קטן. עטרה טלטלה את חברתה הישינה והתחילה לזרזה בנענועי-ראש ובבעיטות-רגל קלות, שתקום על רגליה. רזלה ניאוֹתה לה ברצון רב. ושתי הפרדות קמו לברוח מתוך צעד משותף, ישר אל מרחבי האופק. פרסותיהן התיזו צרורות עפר. רעמותיהן התפתלו. הנחיריים שאפו אוויר, ורזלה היתה כשיכּוֹרה. ליום זה קיוותה. היה עונג מיוחד במינו בתנודה זו. השמים, קטעי העננים ממעל, העשבים מתחת היו מלַווים אותה בריצתה. אך לגודל אסונה לא ארכה שמחתה. פתאום, כבוקע, ועולה מתוך עשבי האפר, נראה שוב התרבוש של עלי, והפעם קרוב מאוד לעיניהן. מקל-חובלים הונף ואיים. הפרדות התחילו לפנות ימינה ושמאלה, אך התרבוש האדום ומקל-החובלים רדפן כצל. עטרה אמרה נואש. עיכּבה צעדה ראשונה, הורידה ראשה והשמיעה נהימה חשאית. אליה ניגש עלי ומקלו הוּרם והוּרד על חוליות שדרתה וזיזיהן הבולטים. הן חרקו תחת מטר המכות. אולם עטרה לא עשתה דבר. רק פניה זעפו מאוד, וברגלה בעטה בשוק חברתה ולחשה על אוזנה: הגיעה השעה! – אחר שׂם עלי את קצה האפסר בין שיני הפרדות, עינב את הלסת התחתונה והיטה בהמותיו לכל עבר כרצונו. כל עיכּוב או התנגדות קלה גרמו כאב חריף בחניכיים ובלשון. לב רזלה דפק בחוזקה, ובטנה עלתה וירדה מרוב התרגשות. רגליה טפפו, כאילו אמרה לעמוד על נפשה. והנה פתאום והיא מרגישה שוב בעיטה אחת קצרה בכריסהּ. היא הפנתה ראשה ונתקלה בפרצוף עטרה מלא דאגה, ועיניה עצומות למחצה ומביעות עורמה חבויה, והיא נוהמת לה: רזלה, בקולי שמעי – ולא, מרה תהיה אחריתך. – וגם עיני רזלה הוּעבוּ.
ב: בדרך רחוקה
לפנות בוקר, כשהכחילו דשאי הערבה, לא יצאו שתי הפרדות לרעות באפר כדרכן יום-יום. על גבי רזלה הטילו שק, וחבל עבה ליפף מותניה. הרסנים והמתגים הוּשׂמו על ראשיהן ובתוך חרטומיהן, ואחר פשׂק עלי את רגליו וישב על רזלה ויצא לדרכו. בחרדה סקרה רזלה אל צד חברתה וביקשה סעד ביום צרה. אבל היא ראתה רק את בת-הצחוק הרעה, המפרפרת בין זיפי חרטומה. וריחות עשבי-הבר מעטו, התרחקו, אפסו. הפרסות פגעו באבני-נגף. האופק התקרב, ונדמה כאילו נכנסו אל תוך מערה ארוכה ואפילה. מדרוני-ההרים סגרו עליהן את המרחקים. הרגל האחורית לא מצאה את עקבות הקדמית, והגוף, יחד עם עלי, הורם ונישא למעלה. והדרך מלאה אבני-גיר מנופצות, ואופקי-שמים אינם. רק סלעי מגור משני עבריה. עם שקיעת החמה יצאו אל דרך המלך ועמדו לנוּח. מתוך באר עמוקה שתו מי-סיד מלוּחים ותפילים והמשיכו דרכן. מכל הצדדים נהרו פרדות וסוסים, חמורים ואדוניהם, עד שנאספו לעדר גדול אחד. רבה היתה המהומה וגם רב היה הפחד. מקלות ארוּכּים ואַלוֹת מעוּבּוֹת וקצרות סבּוּ אותן מכל עבר והיכּוּ על ימין ועל שמאל, ומנוס לא היה. הדרך הומייה, וחומות עקומות ומתפתלות משני העברים. ובכל-זאת עד מהרה ורוח רזלה שבה אליה. סוף-סוף מושך-לב היה המחזה. עשרות חמורים נערו בגרון מתוח ובפשׂיקת נחיריים משונה. הסוסים צהלו ושלחו קולם למרחקים, והם נענו להם וחזרו והשמיעו את קול צהלתם פעמים מספר. והתרבושים האדומים היו צפים וצוללים, צוללים וצפים, בין ראשי הבהמות כפרחי כלניות בין דשאי-הערבה אחרי גשם-לילה מבוֹרך. רגלי רזלה נמתחו. היא טילטלה רעמתה והרחיבה צעדה. גם את חברתה משכה אחריה, הריחה בה ודיגדגה אותה בזיפי נחיריה כמפַתה אותה ומשַדלת אותה בדברים לאזוֹר כוח ולא להמר בדאגה. ועטרה כאילו ניאוֹתה לה. שתי הפרדות התחילו לפרוץ להן מעבר בין להקות הבהמות ועברו לפניהן. בצדי הדרך, בקרבת נירים חרושים נראו בכל-זאת פה ופה עשבי-היגע מוריקים ומרעידים ציבּוּרי עלעליהם לאורך ענפיהם. הרוח השיבה על הפנים רוח לחה ורכה כמשי. והיה טוב. אך כמו תמיד ועטרה ניחמה עד מהרה על מעשיה. בבת-אחת השקיעה את שלוש רגליה בקרקע וברביעית הקישה על בטן רזלה לאות אזהרה. רזלה הורידה זנבה, וכנתפסת בשעת משובתה נרתעה לאחור והצירה צעדה גם היא. עיניה הגדולות והכחולות אדמו אז, כי השמש שקעה מעל לראשי הגבעות, כדור ארגמן גדול.
עם ערב נכנסו לעיר צידון, ובכיכּר רחבה, בין שאר בהמות השוק, עמדו ללון. על ראשיהן לא נוצצו כוכבי שמי-מולדתן. טל ירד, מלוח וצורב. רזלה ועטרה עמדו כל הלילה על רגליהן, זקפו אוזניהן והקשיבו מתוך חרדה לסער גלי-הים. חדש ולא מובן היה רעש זה. דבר-מה התגלגל ורעם. הן ידעו קולות אלה. אבל שם, בערבות מולדתן, ירדו קולות אלה ממעל, בישׂרו גשמי-ברכה וירק-דשא במרעה רך ומתוק. פה באו הרעמים מעבי-האדמה, קרוב להן, תחת פרסות רגליהן. והים עשה את שלו. המה בלי הרף בקטעים מדודים וקולו לא פסק, כצער וכגעגועים אלה אשר לא חדלו למצוץ בלב הפרדות הגולות… ועם עלות השחר לא הכחילו עשבי-הערבה. בתים הלבינו. מעל ראשי מגדלים נשמעו קריאות-תפילה ארוכות ומסולסלות. והעיר צידון היתה מוטלת כחיה מוזרה מאוד, כנפיה האפורות פרושות וחבוטות ארצה, ועשרות פיות פעורים ומוכנים לבלוע את כל הקרב אליהם.
רק עם צאת השמש עלה תרבוש עלי. אתו בא עוד איש אחד, אשר הפרדות לא ידעו אותו. עלי הפריד בין שתי הפרדות, אחז ברסן רזלה והתחיל רץ אתה יחד לאורך הכּיכּר. אחר החזירהּ אל מקומה, לקח את עטרה ועשה כן גם לה. פעמים מספר עשה את מעשהו. מתחילה ריצה קלה עם רזלה, ואחר עם עטרה. הרבה אנשים סבּוּ אותן. ידיים רבות מישמשו בגופן, צבטו עורן, הרימו רגליהן, פתחו בחוזקה את חרטומן והתבוננו ומנוּ את מספר כל שיניהן. הן שמעו ויכּוּח חריף בין האנשים הזרים ובין עלי אדוניהן, שמתרגש ומראה באצבעותיו על כל שן ושן בפני עצמה. צעקו, היכּוּ על שוֹקיהן, ושוב ריצה וחזרה אל המקום. האנשים הרימו את אשמורות עיניהן והסתכלו בהן – ולבסוף נמסרו הרסנים לידי איש אחד, ולעיני הפרדות עלתה מגבעת-קש רחבת שוּליים, צהוּבּה ונודפת ריח תבן לח ומנוּקד. תרבוש עלי נעלם ולא היה עוד. לב עטרה היה, לגודל תימהונה של רזלה, טוב עליה. היא לא אהבה חדשות, אבל הפעם כאילו שמחה לשינוּי זה. מגבעת הקש היתה נקלה ובזויה מאוד בעיניה. לאיטה חיכּכה ראשה בעורף חברתה, פשקה שפתיה ובשיניה הצהובות התחילה ללעוס את שוּלי המגבעת. בטן עטרה עלתה וירדה כמפוּח, בה החניקה את צחוֹקהּ ולעגהּ. אוזניה התכּווצו וחוּבּטו אל רקותיה, ודמעות לעג תססו בזוויות עיניה. היא פתחה מחצית עינה השמאלית ורמזה לרזלה לראות את מעשיה. ועין טרוטה ומעורפלת זו הביעה הפעם הנאה משונה. פתאום ומגבעת-הקש הרגישה בדבר, גחנה, הזדקפה, הרימה מקלה והיכּתה בלי רחמים. עטרה נשאה ראשה אל חברתה. אחת מאוזניה נסדקה ושטפה דם. דמעות הלעג בזוויות העיניים חרבו. המבט אדם ותסס עלבון וכעס. לשווא ביקשה את ערבות המולדת. לפני עטרה היתה הכּיכּר מלאה ראשי בהמות ותרבושים. אך תרבוש עלי אדוניה לא היה. והיא הורידה ראשה בהכנעה. בחשאי נהמה לרזלה: אנו בנכר, נפלנו בשבי.
לאחר שעה קלה ומגבעת-הקש עברה לפניהן ויצאה אתן לדרך. הדרך היתה כבושה והפרדות הרגישו שקי-שעורה על גבּן. הן עברו בצדיהם של מדרוני-הרים. שדות-תירס צפופים הוריקו מרחוק, ורוח-ים היתה מרכינה ראשן אל השמש. מרחוק התפתל בין סלעים נחש-מים מקומט וירוק, כלוא בין שיחים ודשאים גבוהי-קומה. קני-סוף טאטאו את האוויר במכבדותיהם המכסיפות. היו גם אגמי-מים וחרטומי-תאו צפים עליהם, ועיניהם הקטנות והשמנות שולחות מבט-אווילים אל תכלת השמים. אחרי-כן נסגרו שנית בין סלעי-מגור. לאורך הדרך משני צדיו היו מוטלות אבנים שחורות חורשות רעה. על פני כל הגבעות היו כתמים אפילים אלה פזורים ציבּוּרים ציבּוּרים ונותנים פחדם. ושוב התחיל העצב מעיק על החזה. ולדרך אין סוף. נסעו וחנו. חנו ונסעו. אכלו שׂעוֹרים ושתו מים. השׂעוֹרים ערבו לחיכּן, אך הכאיבו את המעיים. הפרסות כוּתתו והבטן שקעה. מגבעת-הקש שתקה, לא שרה שירים, לא אמרה דברי-חיבּה, לא היכּתה כלאחר-יד מתוך לטיפה על העורף, והליכה זו בלי סוף ותכלית עוד הגדילה את השיממון בלב… אך פעם, ברדתן מהר תלול וגבוה, נפרש פתאום לנגד עיניהן שטח-תכלת רחב-ידיים מאוד. השמש התחילה עולה וההרים רקדו מסביב. כּיכּר-התכלת נעה והשתעשעה באור התולע. שתי הפרדות עמדו. רזלה הצהילה קולה: הערבה! הערבה! גם עטרה נרגשה, ושביב תקווה פלח את מבטה הדעוך. שתיהן החישו צעדיהן, ובפסיעה גסה זינקו אל תוך ים התכלת – ולבּן מת בקרבּן. אך מקסם שווא… אלה היו מים, מים רבים מאוד. והכינרת לטפה את רגליהן המעוכות והמכוסות אבק דרכים רחוקות. גבנוני גלים זעירים האריכו לקראתן לשונות ארגמן מסולסלות. נשמע גם צחוק-המים, הבא ממרחקים ומסתער עליהן בלעגו. ועטרה ורזלה נרתעו לאחור. כי מלמטה, לרגליהן, נשקפו להן מתוך כתם התכלת השוטף, הירקרק והמקומט, פרצופי-פרדות זועפים ומלאי-יגון.
ג: בכפר העברי
החווה אילנית היתה בנויה על ראש גבעה, ושיאי-הרים עוטרים אליה. בתיה גולשים מצלעות ההר והם נוגעים בבקעה אשר לרגליו. ודומה, עוד מעט וייעקרו ממקום חיבּוּרם וידרדרו מטה ויהיו לגל אבנים גדול, ויבואו גשמי-זעף ויגרפום אל אחד הנחלים הרחוקים המתפתלים בין ההרים מזרחה. גגות רעפים אדומים כתרבושים גדולים מצהילים פניהם לאור השמש, ועקלתוני-נתיבות משתרכים ומסתכסכים לכל העברים, ואבני-החצץ הזרועות על פני השדמות מתנוצצות באור חד ודוקר. חורשות-זית מכסיפות טרפיהן, ואם הרוח משַטה בהן נפרשׂים וילוני-משי בין השמים ובין הארץ. איקאליפטים בודדים, דקים ודלי-ענפים, מתנוססים פה ופה ומחשיפים קליפת גזעם המנומרת, ובצדי הבתים יש וינץ ברוֹש יחיד ודומם, עטוף יגון ומצפה לדבר-מה… אל החווה הזאת הביאה באישון לילה מגבעת-הקש את רזלה ואת עטרה. הפרדות היו עייפות מעמל הדרך, ולא חשו במקום אשר אליו באו. צנחו על הקרקע, במספוא אשר שמו לפניהן לא נגעו – ונרדמו. לאחר שעות מספר הקיצו, הרימו ראשיהן וביקשו את הכּוֹכבים בשמים. שרתה חשיכה. בכל הסדקים חרקו עכבישים רעים ולעסו גרגרי-אבק. מימין ומשמאל עמדו פרדות בשורה ארוכה. האדמה מתחת הרגליים היתה חלקה, קשה, קרה. שלשלת-ברזל ליפפה את הצוואר, וקצֶהָ היה מחובר אל האבוס אשר לפניהן. כל תנועה קלה השמיעה צלצול נעים ומשונה, כאילו תלו מצילה בצווארן. ועטרה גחנה על רזלה ולחשה לה: נפלנו בשבי. – רזלה הרימה רעמתה והזקיפה אותה: מה עלינו לעשות? – אך בחשיכה נתקלה בסדק עינה הפתוחה למחצה של חברתה, האומרת לה: לא נעשה מאומה, נראה איך ייפול דבר. – רזלה לא נרגעה, ורעמתה לא פיזרה את שערותיה על העורף. היא רק הבליגה על יגונה וקמה על רגליה. קווי-אור דקים הסתננו בעד רעפי-הגג וחיטטו בין גזרי-הקש שבאבוס. לאורך קרן אורה זו רקדו במחול-תעתועים המון גרגרים מרובי-גוונים. כך הבריקו שם הכוכבים בלילות ערפל… ונכנסה מגבעת-הקש, היכּתה בכוח על שוֹק רזלה. ומשונה היתה המכה. ולא ברור היה מה כוונתה: לגרום כאב או לצון חמדה לה. באוּרווה נראו הרבה מגבעות-קש. וכל אחת ניגשה אל זוג פרדות, הערוכות לאורך האבוסים. וגם משם נשמעה אותה מכה על בשר השוֹק. אחר שמו על גופן הרבה עבותות, חבלים ושרשראות. האברים כאילו התכווצו ונכנעו. ובשעת מעשה דיבּרו מגבעות-הקש בלשון זרה, ורזלה ועטרה לא הבינו דבר.
כשהוצאו החוצה, הקיף אותן קרפף גדול. בתוכו בריכת-מים וקרונות וכלים מרובים, חדים ומבריקים באש לבנה. הפרדות הביטו בתימהון רב. והנה אל אחד הקרונות האלה משכה אותן מגבעת-הקש, ואליו גם חוּבּרוּ. רזלה ניסתה להתנגד ובכוונה התחילה מסבכת את החבלים שלרגליה. אבל עטרה רמזה לה בעינה השמאלית, הפתוחה למחצה ומבצבצת עורמה רבה, לעצור ברוחה, והיא נשמעה לה. הן צעדו. אחריהן נמשך גם הקרון. הגלגלים קשקשו. השלשלאות צלצלו. הפרסות הלמו. אוזני רזלה חוּדדו. קולות אלה מה הם? – והפרדות ירדו את המדרון. הגלגלים כאילו דחפו אותן, כאילו היו מדדין אותן, והן החישו את הצעד, כי דבר-מה כבד התחיל מעיק על העורף ושם מחנק לצוואר. עיני רזלה נפתחו לרווחה. הנה החווה אילנית ובתיה ותרבּוּשיה האדומים על ראשה. ונעים היה למשוך בקרון זה, להורידו ולהעלותו כאוות נפשך. היא ניסתה גם לעכּב את מרוצת הגלגלים ולהפסיק את קולות הצלצול. היא עמדה. גם עטרה עמדה. וראה פלא, גם הקרון עמד. הקשקוש פסק. היתה דממה. רזלה היתה כבר נכונה להמשיך דרכה, והנה פתאום פרכסה שריקה עזה מעל לראשה. נחש עקלתון ארוך ומחניק התקפל מסביב לצווארה, ובאחת הנקודות שבעורפה ננעץ ודקר עוקץ חד וצורב. ברגע הראשון לא הבינה את אשר עשו לה. אך עטרה רמזה לה מתוך חרדה רבה: נימלט על נפשנו. הם דשים בשרנו בשוטים! אז לא ידעה רזלה עוד את נפשה. והיא תמה ושוט לא עבר עוד על בשרה. רשת-הוורידים הדקה הפזורה על פני עור בטנה האפורה תפחה, רעדה, ושאון חזק החריש את אוזניה. היא הסיבה ראשה והסתכלה במבט-בוז בפני מגבעת-הקש ושאלה את פיה: הלהכותני אַת אומרת? – בו ברגע שוב נשמעה אותה שריקה עצמה, הנחש העקלתון התפתל שנית מסביב לבטן. הכאב עוד גדל מבראשונה. שוב ננעץ העוקץ בעורף וצרב. עטרה עקרה רגליה והאיצה גם בה למהר ולהמשיך דרכן. אך חושי רזלה אבדו. הדם העתיק, דם למוד מלחמה והתחרות, גא וחופשי כסער ערבות רתח בעורקיה. עטרה עם עורמתה, עם חוכמתה וזהירותה, היתה כאחד הזבובים בעיניה. רזלה הרימה את רגליה האחוריות והראתה למגבעת-הקש את פרסותיה. שוקיה התרחבו, גבה הצטמצם, זנבה התנופף ועיניה מלאו דם. בתנועה אחת והמוסרות ניתקו, היָצוּל נשבר לשניים, וגוף רזלה נשלח באלכסון כחץ שנון למטה אל הבקעה הזרועה אבני-חצץ מבריקות. עמודי-אבק התרוממו וכיסו עליה. עמודים אלה נתמוטטו ברוח היום ורבצו ארצה, ובן-רגע, הרחק מאותו מקום, נולדו חדשים, ומתוכם נצנץ כתם שחום שפוך אור. רתומה אל הקרון עמדה עטרה שקועה בהרהוריה. כל המאורע היה לא מובן לה. רזלה, קלת-דעת זו! כוח זה והתלהבות זו! אמנם יפה ידעה עטרה, כי לשווא התקוממות-נפשה של חברתה ומרדה. ואף-על-פי-כן, כוח והתלהבות זו! עטרה טלטלה ראשה. ראתה את הסערה אשר קמה מסביבה. בכל פתחי הבתים נראו מגבעות-קש מזוינות קילשונים, מקלות ושוטים. ובראותה את עמודי-האבק מתרחקים חיש, ועוד מעט ויגיעו אל ירכתי הגבעה אשר באופק, רעדה נפשה ברעד תקווה וגיל. אולי יעלה לרזלה להימלט מרודפיה. וכך עמדה כפופת-ראש, עוצרת בשארית כוחותיה את הקרון, המעיק על עורפה בשיפוע המדרון, ורגליה הקצרות והמעוּבּות רועדות, אפס לאחר זמן מועט, והנה עמודי-האבק שקטו והיו קטנים ונמוכים, והם מתקרבים והולכים אל עטרה. היא הבינה את הדבר. רזלה נפלה שנית בשבי. הנה הקילשונות והמקלות סבּוּה מכל צד, ורזלה צועדת בפסיעות אלכסוניות וטופפות. רעמתה זקופה בחצי-קשת, כאילו יצאה לתהלוכת-פאר. פצעים עמוקים פתחו פיותיהם על פני עורה וקצף שפתיה אדום. עוד מרחוק שלחה את מבטה הבוער והלוחש אל פני עטרה. ועטרה לא עמדה בפני מבט זה. בו רתחו בוז ותלונת-סתרים, וכאילו שמעה את קולה: עטרה, רעוּתי מנוֹער, למה עזבתִני בידי זרים אלה ולעזרתי לא באת? – אך הנה קרבה אל הקרון, העמידוה על ידו, החליפו את היצול, קשרו את העבותות שנית, ומגבעת-הקש ציוותה במפגיע ללכת הלאה. שתי הפרדות זזו ממקומן. הגלגלים שקשקו. השלשלאות צלצלו. והפעם היתה רזלה שטופת דיבּוּרים. את כל לבה שׂחה לחברתה. אבנים השליכו בה. היא היתה כבר רחוקה. פתאום עלה תרבוש אדום ועמד לפניה. היא אמרה, עלי אדוניה בא לקראתה להצילה מידי מרדפיה. הערבה וכל הדרה נגוֹלה לפני עיניה. קרבה אל התרבוש, והוא אחז ברסנה. אך הנה בגד בה ומסרה בידי רודפיה… קול רזלה רעד. עטרה לא לעגה לה הפעם. שפתיה קרבו אל שפתי רזלה המבעבעות קצף מאדים, וליקקה אותן ברחמים רבים. בלשונה ליקקה את פצעי גופה. וכל אחת על-פי דרכה זכרה את ערבות המולדת היקרות, חירותן, נעוריהן. תוגה נעימה לחצה על החזה. הקרון שקשק. רוח-ים נשבה. שתי הפרדות משכו בקרון, הורידו ראשיהן מעקת הזיכרונות, והסער אפס בליבּן. והשמש עמדה במרום השמים.
ד: אחרית הימים
מן היום ההוא והלאה חיו רזלה ועטרה את חיי כל הפרדות הרובצות אתן באורווה. בבוקר בבוקר היה נכנס האדם עם מגבעתו. היה מכה על השוֹק, שׂם את המוסרות ומוציא בהמותיו לעמל היום ולפועלו. שתי הפרדות למדו מהר את כל העבודות בשדה ובחצר. בימות הגשמים, בכסוֹת החזיז במרבד-דשא רך את שדמות הבקעה, צעדו שתיהן לאורך התלם, גוררות אחריהן את המחרשה ותימהונן בלבּן לראות, כי ירק זה הולך וכלה והופך חום. ובקיץ, בימי קציר, הוּבלו קרונות-הבר בעונג מיוחד אל הגורן. אמנם מגבעת-הקש היתה משמיעה שריקת שוֹטָהּ מעל לראשיהן, אבל בבשרן לא נגעה. והימים עברו. עבודה בשדה, ומנוחה ואכילה באורווה. ולעתים נפגשו על-יד משׂוּכת-גדר בסייחים צעירים, גמישי תנועה, והם מטילים בהן את מבטם הלח והבהיר. רזלה מצאה חן בעיניהם. ויש שראש סייח קרב אל ראשה, וזיפי הנחיריים ממשמשים אחד ברעהו ומעוררים חפץ נסתר, פגום ומכאיב.
בעמקי לבּהּ קינאה עטרה בחברתּהּ. אבל את רגשהּ זה הכניעה בכוח. אדרבה. היא ריכזה את כל מחשבותיה למצוא דרך הקלה לרזלה בעבודתה הקשה. ובאחד מלילות-החורף הקרים, בשעה שבאורווה מידרדרות טיפות הגשם על הרעפים והריצפה קרה, והפרדות מנמנמות למחצה בהיותן מעומדות על שלוש רגליהן, והרביעית כפופה קימעה פנימה, וכאילו תלויה באוויר – באחד מלילות-חורף אלה עלתה מחשבה זו במוח עטרה: בשעת עבודה על רזלה להראות ולהבליט את זריזותה וחריצותה, ועטרה תעמיד פנים בכוונה, כאילו היה המתרשלת והמעכבת. למשמע הדברים האלה חרדה רזלה: הלא יכּוּך! – אמרה לה. אבל עטרה כיווצה את זוויות-עיניה בעורמה וסחטה מתוכן בת-צחוק של לעג, כאומרת אל רעותה: עוֹרי הגס אינו ירא את השוט וצליפותיו… והדבר היה לחוק. בעלותן ראש הר והקרון טעון משא כבד, או בחורשן אדמת-חומר כבושה וכבולה, היתה עטרה נועצת פתאום את ארבע רגליה באדמה ואינה זזה ממקומה, ורזלה מפרפרת בתוך מוסרותיה, כאילו ברצונה למושכה אחריה ולזרזה לעבודה. אז בא תוֹרוֹ של השוט. הוא חרש פסים עמוקים בעורה של עטרה ואין דבר. היא עמדה על מקוֹמהּ, ואבר אחד שבגוּפהּ לא רעד. כריסה רק התנפחה, אוזניה חוּבּטו אל רקותיה, וצלעותיה התרחבו מרוב צחוק וקנטוּר. אחר הטילה עינה אל רזלה, ובהיווכחה כי נתאדו כתמי-הזיעה על גוף חברתה ושבה נשימתה ונחה, המשיכה עבודתה מרצונה הטוב ולא בפקודת השוט.
אפס כאן קרה דבר, שעטרה עצמה לא יכלה לעמוד עליו, איך ואימתי בא. כך גם התרגלה לסגור את מחצית עינה השמאלית ולסקור מן הצד כאורבת לשונאה עד שהיה לדרך ראייתה הרגילה. בשעת חרישה או בשעת עבודה אחרת היתה מרַפה בחשאי ובלי משים את העבותות. זאת היתה מין חוּלשה, שלא יכלה להתגבר עליה. מאזני-הקרון עמדו אז באלכסון. עטרה כאילו יצאה בראש ורעותה אחריה. אבל היא ידעה יפה, כי כל המשא נפל על שכם חברתה. רזלה משכה בקרון בשארית כוחותיה. עוֹרה התחיל מבריק, השׂער המנומר אשר על שוֹקיה הסתלסל, ועל קמטי כריסה נאספו אגלי-הזיעה וירדו טיפות-טיפות ארצה. אמנם בשובן אל אוּרוותן, ובראות עטרה את הילוְּכה הכושל של חברתה, תקפוּה רגשי-נוחם וזיק-אשמה נצנץ בעיניה הערומות, אבל על תאוותה לא ויתרה. ולמוחרתו שבה אל מעשׂהָ הראשון. היא ניסתה להשתיק את פשעה ולהוסיף ממזונותיה על שׂעוֹרי רזלה. אפס זה היה ללא הועיל. תאבוֹן רעותה הלך ופחת, וגם את המספוא אשר שמו לפניה לא אכלה עד תומו.
מעיני מגבעת-הקש לא נעלמה תרמית זו. רזון רזלה ורפיוֹנה עוררו דאגתו והוא ביקש סיבּתם, עד שעמד עליה. השעה היתה שעת בוקר. הפרדות באו מן השדה ומשכו אחריהן קרון כבד טעון פולים. כדרכה, הרפתה עטרה מאחת העבותות. רזלה התמתחה ושאפה רוח במלוֹא ריאותיה והטעינה את כל המשא על עצמה, עד שרגליה הדקות רעדו מרוב יגיעה. והנה פתאום ושריקת השוט מצפצפת מעל לראשיהן בקול חוגג ובתרועה רבה. קצה הרצועה נגע רק נגיעה קלה בעורף עטרה. אך הפעם היה מחוּבּר אליו חוט ברזל מחודד כמרצע, ובמקום מגעו שתת דם. עטרה חרדה ממקומה. לא הכאב החרידה. אבל הרי גילוּ את עורמתה ומזימותיה, ואיך תראה את פני חברתה. ולמען תיווכח, אם לא מקרה היה הדבר, ניסתה שנית להרפות מעבותותיה. עכשיו ירד מטר-המכות על ראשה בשטף, צליף וצליף, זה אחר זה. עכשיו היה ודאי לה. אכן נודע הדבר. ומהיום ההוא והלאה שינתה את טעמה. על שכמה הטילה את כל עול העבודות. נולדה בה איזו זריזות חולנית, שהגיעה עד טירוף-הדעת. כל כוחותיה הכבדים פרצו החוצה. בראש מוּרד ובנדנודי חזה ועכוז סחבה את המחרשה כמעט בהתלהבות רבה. לקול קריאתו של אדוניה קמה בחיפזון, ורעד היה עובר על חוליות שדרתה, כמתכוננת למלאות שוב ליום ארוך וקשה את שליחוּתה. עיניה היו עכשיו פתוחות לרווחה, ואש חדשה היתה מהבהבת בהן. רגש עמום אחד מילא את נפשה: בעבודה תכפר על כל חטאותיה לחברתה.
אבל היא איחרה את המועד. בריאות רזלה נהרסה עד היסוד. הרזון לא פסק לאכול את בשרה, וגרמי שלדה התבלטו והסתמנו מתחת לעורה הדק. אמנם היו עוד בהילוכה אותן התנועות הטופפות, ושריריה רטטו עוד על יריכיה ועל חזה. אך אלה היו שרידים, אודים עשינים שניצלו מן האש הגדולה, שהלכה וכבתה לעיני כול. רזלה עייפה לרגעים, נתכסתה זיעה, התעכבה בעבודתה, והיתה מוכרחה לשאוף אוויר במלוֹא הנחיריים, ואור עיניה וגופה דלו מיום ליום. ופעם בבוקר, כשנכנסה מגבעת-הקש, כדרכה תמיד, לקוראה לעבודה, מצאה את האבוס של רזלה מלא על פיו מספוא אשר שמו לפניה עוד אמש. היא רבצה מקוּפּלת על עצמה, וראשה מופנה אל גבּה, ועיניה תועות ביגיעה רבה. הוא ניסה לטלטלה, אך היא לא נענתה לקריאתו ולא קמה. מגבעת-הקש הטילה בה מבט מיואש וסרה מעליה. על הקרקע היה מונח גל של עצמות ללא תוחלת. והוא ניגש אל עטרה ואחז ברסנה ואמר להעבירה אל מקום אחר, ולצמדה אל בהמה אחרת. פתאום הרגיש, כי זרועו נאחזה בצבת. שיני עטרה הצהובות נתחבו בבשר זרועו ובשקט רֶשע החזיקו בה ולא הרפו. הוא צעק מרה. עטרה עָצמה כמעט את עיניה, כאילו היתה נהנית ממאכל טעים לחִכּהּ, אבל לא הרפתה. לקול צעקת אדוניה נתאספו כל עובדי האוּרווה, והמהלומות ירדו על גופה מכל צד ועבר. אך עטרה לא ויתרה על שלה. היא הוסיפה לצמצם את עיניה ובת-הצחוק הערומה פרפרה בזוויותיהן. ורק לאחר שאמרה לעצמה די, פערה את פיה ובשקט הזיזה את חרטומה אל תוך האבוס והתחילה ללעוס במנוחה גבעול-חציר, שנותר במקרה מבעוד לילה. ובאותו היום לא יצאה לעבודה. היא נשארה על-יד רזלה. כפופה עמדה עליה, שואפת את הבל פיה החם. היתה איזו ריקות בלבה. שיממון מילאהו. אבל היא עמדה ולא זזה ממקומה. כל היום וכל הלילה. לפנות בוקר, עם עלות השחר, נפל עליה פתאום פחד גדול. הבל הנחיריים החם של חברתה הלך ונצטנן, ונדמה לה כאילו פסק. נשמעה רק חריקת-העכבישים בכל הפינות ובכל הסדקים. בין גזרי-הקש עברה חולדה בצעדים קטנים ומהירים ומרובים וגררה את טרפה. מתוך האפילה ראתה רק עין אחת של רזלה מפלבלת ומפרכסת. בה היו כל-כך הרבה געגועים, חניה, חוסר-און. עטרה פתחה בזהירות את השלשלת אשר קשרתה אל האבוס, ניגשה קרוב אל רזלה ורבצה על-ידה. היא ליקקה את צווארה, וכמו בימים הטובים ההם, בערבות מולדתה, על-יד אוהלו של עלי, תחת השמים הזרועים כוכבים, שׂמה את ראשה על עורף רעוּתהּ.
מה לך, רזלה? – שאלה בזהירות.
טוב לי. אני בערבות מולדתי.
כך. כך.
והאביב בא לארצנו.
מי אמר לך זאת, רזלה?
כוכב-התכלת רומז אלי מן העשב. גם הזבובים הקיצו והם מטרידים מנוחתי.
עטרה זכרה את הערבה ואת טעם עשבי-האפר, והריר עלה בפיה. היא גחנה מעט על רזלה, ושאלה בלחש:
וקלחי הברקנים עודם מתוקים?
מתוקים מאד, עטרה. אך הלילה נח עדר גדול במרעה.
זו מנין לך?
כל הדשא מכוסה גללים וריחו רע.
והיא נשתתקה. הטילה ראשה הצדה והאריכה רגליה. העין הוסיפה לפלבל במהירות רבה. אך הקור שהיה עולה מגופה הלך והתגבר, והרגליים המתוחות, המוארכות, קפאו. עטרה קרבה אליה ונגעה בזיפיה בסנטר רזלה ונרתעה לאחור מרוב פחד. גם הסנטר האפור, הרך, החלק, אשר כה אהבתו, היה קר כשלג. גם זיפיו נעשו צוננים וקוצנים כעוקצי הכּנר בערבות סוריה. אז הבינה את הדבר. הנה מוטלת רזלה לפניה, ורוח-חיים אין בה עוד. עטרה קמה בקפיצה ועמדה על רגליה. בראשונה נולד חפץ לסור מעל רעותה. כבר התחילה השלשלת להשמיע קולה. אבל היא ניחמה על מחשבתה ונשארה במקומה. את ראשה הורידה שנית. זיכרונות נבטו בו, מרובים וזה אחר זה. הזיכרונות האלה גדלו, התחברו יחד ומילאו את כל הגולגולת. הערבה. לילות רווּיים טל וכוכבים. עלי ואוהלו. העיר צידון וגלי-הים. מגבעת-הקש. ים כינרת ופני פרדות זועמות. מרד רזלה. עבודה. עבודה. עבודה. ולאט לאט כאילו נפתח לפניה עולם חדש. רגש יתמוּת כבד נח עליה. היא חשה פתאום כי כל ימי חייה הערימה, זייפה, כיחשה. הרי את רזלה אהבה אהבת-נפש. רזלה היתה הכול לה. היא עם משובתה, תוּמתה, פזיזותה, פרץ רגשותיה, עדנתה ויפי-מראה. אִתּהּ יחד היה טעם לזהירות זו, לעורמה זו, להבנה זו. כל אלה היו לרזלה, בעבורה, לשמה. בלעדיה אין טעם להן. ניטל כל ערכן. והיתה איזו ריקות בלב, כהרגשת רעב קשה, וזוויות-עיניה נתכווצו. הן סחטו מתוכן אגלי-דמעה מלוחים. לא דמעות-לעג היו. חדשות ואחרות היו הדמעות. כמוהן לא ידעה מעולם.
מרוב הרהורים לא ראתה עטרה, כי מגבעת-הקש מתגנבת אליה בחשאי ושמה מחסום שזור חוטי-ברזל על חרטומה. אבל היא היתה שקטה. וכאשר באו לשים את המוסרות על גבה, לא הראתה כל התנגדות. בשוויון-נפש יצאה מן המערכה ונתנה לעשות לבעליה כחפצו. וכאשר קרא אליה בקולו, משכה בעבותות, יחידה, עזובה, נכנעת, בשארית כוחותיה. היא חשה, כי הפעם חיבּרוּה אל משא כבד מאוד. אך היא התעצלה להסב ראשה ולראות מה שעשו בה, כדרכה תמיד. ראשה הורידה בהכנעה מלאה, מתחת מותניה, נשמה בחוזקה ונאחזה ברגליה האחוֹריות באדמה הרכה וצעדה קדימה. המשא נגרר אחריה, התעכב ושקע בקרקע ונגרר שנית. מתוך הרגל עָצמה את עיניה למחצה, אבל צחוק-העורמה נעדר בהן. הן הביעו עכשיו יגון עמוק, ייאוש ושוויון-נפש. והיא יצאה לדרכה ולעמלה יחידה, עזובה, גלמודה, עם רגש יתמות צורב בלב, ולא ידעה, כי אל נבלת רזלה רעותה היא קשורה, ואותה היא מוליכה אל השדה, הרחק מן הבתים ויושביהם, טרף לתנים ומאכל לעוף-השמים.
-
“ראו” במקור המודפס, צ"ל: רעו – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
חוּרבּת אליהוּ
מאתשלמה צמח
כשעתיים ומחצה לפני הנץ-החמה, אצבע המעוֹרר הגיעה אל השעה ארבע, והשעון השמיע ומילא את החדר דרדורי צלצוליו הנחפזים והמרוסקים. בחדר היה קר. רוחות מזרח התדפקו על החלונות, וחללם של ארבעת הכתלים קלט את הצינה מן החוץ, ואורה של העששית הקטנה היה מבליח ומפחם את כתמי הנהרה האחרונים בזכוכית. ולאחר שגמר השעון את צלילי השחרית שלו, ענתה לו חריקת מיטה מפינת החדר. מתחת שמיכתה התנודד דבר-מה. אחרי כן נראה ראש של אדם, שהקיף במבטו התועה את אשר מסביב לו, ומהר להכניס שוב ראשו תחת מכסהו, ובחדר שבה השתיקה כבראשונה. נשמע רק מדי פעם בפעם רעד הזגוגיות, שהרוח סטר עליהן בחוזקה.
בחוץ היה עוד לילה, והמושבה היתה עוד אחוזה בחבלי שינה. שתי שורות הבתים, הבנויים במדרגות זה נמוך מזה לצלעות ההר, טבעו בצללי חשיכה, בין אילנות ומשוכות ושיחיהן. והאורות הקטנים שנשקפו מבין סדקי התריסים הרביצו כתבי אור צהובים ורחבים, אשר לא הרחיקו לשלוח קרניהם, כי מיד אבדו בערפל הנאסף מסביבם. ואף-על-פי-כן הורגשה באוויר נשימתה האחרונה של דממת הליל. פה ופה חרק שער. מי ברז שיקשקו. מרחוק נשמע קול פטיש המכה בברזל; מי-שהוא עומד שם בוודאי ומתקן מחרשתו. וניכר היה, שעוד מעט וכל השערים ייפתחו ובתוך האפילה העמוקה הזאת יקיצו החיים, ויחד עם קריאת הגבר יצא האדם לפועלו ולעבודתו.
בשעה ששמואל נתקפל תחת שמיכתו וחזר והכניס ראשו שמה, לאחר שהמעורר קראהו לעבודה, היתה ערה בו הרגשה ברורה שעשה מעשה שלא-כהוגן. שם באוּרווה הסמוכה לחדרו המתין העדר כולו לפת-השחרית שלו, והוא, הזן ומפרנס אותם, חייב היה לקום ולהאכילם. ובכל זאת לא יכול להתגבר על חפץ-שינה מוזר ותקיף ממנו. שמואל היה עייף מאוד. אמש שב בשעה מאוחרת מן העיר. הריצה ממקום למקום ומחנות לחנות הוגיעה אותו למדי, אולם בייחוּד הרגיזתהו התנגשות קטנה שהיתה בינו ובין אדוניו – מאורע שלא נתנהו להירדם הרבה שעות על משכבו. וכך היה הדבר:
מסוּבּל צרורות ושׂקים הלך שמואל כל היום אחרי אליהו בעל-הבית שלו. בדרך, באחד הרחובות, פגש אותם פקיד-המשובה.
– מה מעשיך פה? – שאל הפקיד, והיכּה בידו על שכם אליהו.
– לרגל העבודה באתי.
– יפה, יפה, אולם אני נחפז מאוד, ורק אלוהים הביאך לקראתי, תלך אל חנותו של הספרדי, תאסוף את כל חבילותי ותביאן אל מלוני.
אליה לא סירב. ניגש אל שמואל ורצה לשחררו מכל הצרורות שבידיו ועל שכמו.
– לשם מה? – שאל שמואל.
– כלום לא שמעת את דברי ה' ריבּנהאז?
– ומה לי ולדבריו?
– אלא מה? עלי ללכת?
– זה אינו נוגע לי.
– כיצד? כלום אינך מקבּל שכרך?
– אבל אינני משרתו של זה ולא נושא-כליו.
ה' ריבּנהאז שמע שיח-ושיג זה. פניו אדמו מכעס אבל הבליגו, והמתיק קולו:
– הנח לו, אינני אוהב רוח-מרד זה, ורק רעה ימיט עלינו. לך, אליהו, ועשה אשר ביקשתיך, כי נחפז אני.
והוא פנה לו עורף ונסתלק. גם אליהו הרכין ראשו ויצא אל חנות הספרדי למלא אחרי פקודתו של ה' ריבּנהאז. בדרך נתכווץ לבו, ומחשבות רעות תקעו ציפורניהן במוחו. תשובה מחפירה כזאת לא פילל לשמוע מפי שמואל. הרי הוא, שמואל, שקט כל-כך, נאמן, מסור, וממלא תמיד אחרי כל צו. זאת הפעם הראשונה השיב מענה סרבני ומורד כזה. “אינני משרתו של זה” – משמע, שאני, אליהו, אני משרתו ונושא-כליו, ושכמו נכפף יותר, ועינו הזעומה מלאה כעס וכאב.
בערב,בשובם הביתה, היה כבר חושך. בשעת הנסיעה עברה עליהם הדרך בשתיקה מוחלטת. אליהו ישב מרוּגז ומכוּנס בזיכונותיו. תמונות מעברו קמו לפני עיניו, הוא ראה את עצמו בעודנו בחור, חם-מזג, ראש המדברים, חופשי וגא. ומתוך האפילה נתרשמה תמונתו של שמואל היושב על-ידו והיתה לו עֵדה חיה על הימים ההם, ימים אשר לא ישובו עוד. מתחילה עוררו בו זיכרונות אלו רגשי צער. אבל מיד לקח את מקומם רגש אחר. הוא קינא בשמואל ושנא אותו: צעיר זה היושב עכשיו קרוב לו ומרפקו נוגע במרפקו, העומד תמיד לנגד עיניו ותובע, עומד ומחאה אילמת, אבל חיה וצורבת, בתוך פיו, עומד ומזכיר נשכחות, אשר כל חפצו של אליהו הוא, שלא יקומו לעולם לתחייה.
– יירקב!… יירקב גם הוא, יאבד, כשם שאבדנו כולנו – חלפה פתאום מחשבה רעה בראשו. והיא שנתנה מעט נוחם לנפשו הפצועה. ונולדה בו באותו רגע תשוקה עזה לראות את שמואל שחוח ומשועבד כמוהו.
העגלה עלתה על הכביש. עד מהרה התנוסס גן ביתו של פקיד הבארון מוקף חורשה של איקליפטוסים וברושים. השיטה פרחה, ואבק זהבה הפיץ ריח-בושם חריף ומהמם. אליהו הרים ראשו בזעם כלפי טרקלין זה, ובמוחו חלפה מחשבה מרה: כאן, כאן נחתם גזר-דיני הקשה. ושהתחילה העגלה יורדת, נראתה לָעין כל המושבה הקטנה שרבצה במדרון הגבעה. שתי שורות הבתים השלוחות שני קווים מתוך נקודה אחת, והדומות לזרועות פתוחות ומוכנות לחבק כל הנכנס אל תוכן, היו מוארות. קירבת אנשים הורגשה. גם הבהמות חשו את ריח אורוותן והרחיבו צעד. ואחרי רגעים מספר עמדה העגלה לפני ביתו של אליהו. הוא היה השני בסוף השורה הימנית. הגדר היתה פרוצה והשער רעוע, ועצי התוּת גדלו פרא בתוך גינת-הבית העזובה, המצמיחה לרצונה את הברקן, המרים גבעולו הירוק בין סבכי הקנים היבישים מאשתקד; והרי אליהו היה מן החרוצים שבאיכּרים, ואף-על-פי-כן דומה היה מדוֹרוֹ לחוּרבה עזובה ושוממה
כשעמדה העגלה ירד מעליה אליהו ונכנס אל ביתו, ואת שמואל השאיר בחוץ, שלא כמנהגו. והדבר היה לאות לשמואל, כי פני אדוניו אינם אתו כתמול שלשום. בלא-רצון התחיל לפרוק את כל הצרורות ולפַתח את הבהמות. הן היו צעירות, לא-למודות, ולא השתמשו בהן לעבודה אלא לנסיעה קלה. ובעוד שמואל עושה כה וכה, והנה אחת הפרדות נשתחררה, ובקפיצות ברחה דרך השער ונעלמה בחשכת הליל. הוא נדהם והיה אובד-עצות. דווקא עכשיו לא היה ברצונו, שיבוא לו מקרה זה. ועד שלא הספיק לצאת בעקבות הבהמה הבורחת, ואליהו נראה על המרפסת:
– מה אירע?
– לא כלום. “איילה” נשמטה וברחה.
– לא-יוצלח, ודאי לא סגרת את השער אחריך. ולמה אתה ממתין ועומד? צא ורדוף אחריה.
והוא הסב פניו ושב אל ביתו.
שמואל יצא החוצה, הקשיב והבחין בחשיכה. אבל לא נשמעו גם הדים רחוקים של שעטות הפירדה וגם צילה לא נראה. והתחילה אות הריצה מייגעת ללא-תכלית וללא-ידיעה, עיכּוב אנשים בשעת הליכתם וחקירתם, שוויון-נפשם של הנשאלים או מרי לעגם. שעתיים הלך מחצר לחצר, מגבעה לגבעה, נכשל באבנים, קרע בגדיו על יד חוטי הגדרות, עד שלבסוף, באקראי, בעוברו את הגורן, מצא אותה עומדת במנוחת-נפש גמורה וקוטפת בספיחה הירוק והעסיסי. הוא התגנב וקרב אליה בחשאי, שם רסן על צווארה ולכדה. ובדממה שבו שניהם הביתה.
בבית כבר עלו כל בני המשפחה על משכבם. הארוחה הפכה צונן, ושמואל מיהר לאוכלה ונתכנס אל תוך מיטתו. מחשבות רבות עברו בראשו. הוא חשב על אליהו. הרי ודאי לפני עשרים שנה היה כמוהו. גם הוא בא הנה חופשי ורענן ומלא-חלומות. עכשיו הרי לפניך רק חורבת אדם. ומי יודע, שמא לא בא שמואל1 אלא למלאות את מקום אדוניו. בעוד עשרים שנה יהיה גם הוא כמוהו אליהו ממש, אליהו בדורו… אבל סוף-סוף יגיעתו התחילה מתגברת על ההרהורים האלה, ושמואל נרדם וישן שנתו, עד אשר בא המעורר להקיצו.
– שמואל… שמואל… – קרא אליהו מן החדר הסמוך. איש לא ענה. נשמעה שוב חריקת המיטה. השמיכה התנועעה ומתחתיה יצא ראש שמואל, עינו הקיפו במבט תועה את הכול מסביב, סגר שנית עיניו ונשאר כממתין לדבר-מה. באותה שעה הגיע לאוזניו קטע-שיחה בין אליהו ואשתו:
– הנח לו, יישן עוד רגעים מספר, אמש איחר לבוא.
– בבקשה, בבקשה, אין זה נוגע לך. אדרבה, הרי לגאול את הארץ בא, ובכך הוא רוצה.
– כך, אליהו, אותה עצמך? לא היית כמוהו?
ברגע זה קפצו שניהם מעל מיטתם. אליהו עמד על רגליו באגרופים קפוצים וגער בזוגתו בקול לא-לו: “אין דבר זה נוגע לך, הבינות! אבל את אינך מבינה מאומה, לא מאומה! הבינות?” וגם שמואל קם על רגליו, מיהר ללבוש בגדיו ויצא אל האוּרווה להאכיל בהמותיו, שעמדו לפניו גועות וצוהלות.
*
החמה כבר זזה מאמצע השמים והתחילה נוטה לאט לאט מערבה. היום היה חם, והשמים – בהירים ושקופים. והאיכּרים, שבתחילת בואם בשדה היו לבושים בגדים חמים מחמת צינת הבוקר, התחילו מסירים בגדיהם מעליהם אחד-אחד, ועכשיו עמדו כולם, שרוולי כותונתם מופשלים, חסרי מעיל וחזייה כביום קיץ בשדות הקציר. בצעדים רחבים הלכו על יד מחרשותיהם, כפופים במקצת, ומפיותיהם נפלטו קולות שונים: קריאות-איום, קללות, דברי-חירופים, כל אחד על-פי הנוסחה המיוחדת לו. אלה היו קריאות-הזירוז לבהמותיהם למהר ולפסוע, להחיש את המלאכה. באוויר ניסר רעש ומפץ הרצועות. נראה צל של מלמד ארוך ודק, נתחב בבשר השור שאינו נענה לרצון אדוניו. בחיפזון נעשתה העבודה היום, כאילו חסו על כל רגע קל העובר לבטלה. עמדו בעונת זריעתה של החוּמצה, והימים קרובים לחג-הפסח. והאיכּרים ידעו יפה, כל סאה שתיזרע עכשיו ערכה סאתיים שייזרעו לאחר זמן, הרי אפשר יתקדרו שוב השמים בעננים והגשמים שוב יפסיקו את העבודה, ובינתיים הולך תור הזריעה ועובר ורוחות-קדים ממשמשים ובאים; והרי השעורה גבהה, ובמקומות בודדים ניכרים כבר סימני שיּבוליה השׂעירות. והמחרשות רצות ושבות, מתנועעות במהירות וקלות כסירות בים שקט. האדמה תחוחה, כי זאת הפעם השלישית שהמחרשה הופכת ברגבים אלה. וצמדי הבקר עולים ויורדים בלי-הרף. המעניות הולכות וצרות ושקי הזריעה הולכים ומתרוקנים. וגם העצלנים שבאיכּרים רוח אחרת אתם היום. כאילו החמה ממעל עומדת ומדרבנת את קהל העמלים הזה בחניתותיה הננעצות עמוק בגבם הכפוף ומזרזת אותם ומאיצה בהם.
במשנה חריצות עבד היום אליהו. מכבר הימים נחשב הוא לאחד האיכּרים החרוצים והמסורים למשקו ביותר. תמיד ידיו מלאות עבודה. וגם בחודשי תשרי ומרחשוון, בשעה ששאר חבריו יושבים על מרפסותיהם ומפהקים מתוך בטלה ושיעמום, יוצא אליהו אל שדהו, מסקלו, מנקה אותו, ועוקר שורשי הצמחים הרב-שנתיים, אטדים ושרידי שיחים המעכבים ומכבידים על העבודה המתוקנת. ואמנם פרי עמלו נראה לעין. בעוד חלקות השדה של חבריו עזובות ומכוסות אבנים, חלָקָה ומשובחת חלקת שדהו של אליהו. רק בצִדֶיה נראה ציבּוּר גדול, אוסף כל האבנים שהיו מקודם מפוזרות על פני השדה כולו. ועכשיו הוא צועד בנחלתו עם צמד הבקר שלו ופותח תלמיו. הוא הולך בראש. ג’לילה, ערבייה צעירה, פוסעת ומַלקטת אחריו. סלסלה מלאה זרעוני חומצה על ראשה, ומדי פעם בפעם היא מוציאה מלוא חופנה מהזרעים האלה, משליכה אותם אל תוך חריץ התלם הפתו אחד אחד, כאדם המרצה מעות לחברו, וכך היא משאירה אחריה מחרוזת זהב צרופה מגרעיני חומצה. אחריה הולך שמואל עם צמדו, וכנף מחרשתו מחפה על הזרעונים הנופלות מבין אצבעות ג’לילה בעפר התחוח, הדשן והמורטב מי-גשמים.
פני אליהו, הגרויים תמיד, נתרככו. רואה הוא את המענית והיא הולכת וצרה ודעתו נחה עליו. הנה עוד אמות מספר, עוד סיּבּובים אחדים, והוא יפלח את התלם האמצעי, ישר, מתוח כמיתר, ואשר עליו תמיד גאוותו, והחלקה כולה חרושה וזרועה עד תומה. ודווקא ג’לילה, העליזה תמיד, הולכת היום ופניה זועפים במקצת. מַפנה ראשה מדי פעם בפעם לאחוריה, זורקת אל שמואל מבט חם ותבעני, אבל ראתה שאין הוא שׂם היום לבּוֹ אליה, והיא מתרגזת ומאבּדת מנוחתה רגילה היא בכפרה, שהבחורים ישאו עינם אליה ויתאבקו בעפר רגליה. “גאים הם, מוסקובים אלה”, אומרת היא בלבּהּ, ושוב היא מפנה ראשה הסגלגל לאחור, ושוב תקווה נכזבה. שמואל הולך כל היו ועיניו שקועות בקרקע. כל מחשבותיו נתרכזו בזרעונים מזהיבים אלה, שהוא מצניע אותם בכנף מחרשתו. עוד מעט והשדה חרוש, ניר ישר, שתלמיו נשענים וסמוכים זה אל זה, כקמטי גלים בכינרת ביום קיץ שקט. ובחיקם חבויים זרעונים אלה אשר יכּו שורש, יציצו ויכסוּ את כל האדמה במרבד ירק רך ומכסיף קימעה, ועד מהרה גם ייתנו פרי למכביר.
– אל אלוהים! – חלפה מחשבה בלבו – הייתכן, שעבודתי ועבודת האנשים שקדמוני תאבדנה לשווא? והייתכן, שאגלי זיעה אלו, שאני בעצמי הפכתי עליהם עפר, יאבדו גם הם ללא-תועלת? הייתכן? –
פתאום נשמע “אוֹ-הוֹ” ממושך יוצא מפיו של אליהו. הראשונים, שקלטו קריאה זו, היו השוורים, נטו ראשיהם למטה, נרתעו קצת לאחור, העול השמיע חריקתו ועמדו על מקומם. ג’לילה, שחיכּתה זה מזמן להפסקה זו, זרקה במהירות את שארית החומצה שבידה הורידה את הסלסלה מעל ראשה, ומיד היא ישובת ורגליה מקוּפּלוֹת תּחתּיה על האדמה ונחה. היא יושבת ופוזלת בעיניה החרידות לשמואל ההולך וקרב אליהם. וכשהגיע צמדו אל המקום הזה, נזף גם הוא בשווריו ועיכּב מחרשתו.
אליהו ניגש אל צמדו של שמואל, והיכּה בידו על עורפם.
– יפה, “מקרין”, יפה יגע?
מקרין היה שור בריא בעל עיניים כחולות, וקרניו ארוכות ומסולסלות. הוא הביט בפני בעליו בעינו התמימה, שרבב לשון ארוכה וליקק את היד המושטת לו.
– ינוחו מעט השוורים – אמר אליהו – עבודה יפה עשו היום. – ובדברו מישש בכיסי מכנסיו, כמבקש דבר-מה. שמואל הבין, שבחפץ אדוניו לגלום לו סיגארה, והרי נשאר מעילו של אליהו על-יד העגלה, ושם גם היתה קופסת הטאבּאק שלו; שמואל פנה אפוא ללכת ולהביאה לו. הרגיש בזה אליהו והקדים ונתן אות לג’לילה. היא קמה בעצלות, ובצעדים מדודים, עקב בצד אגודל, יצאה למלאות את פקודת אדוניה, ובלכתה היא מראה את כל גמישות גופה, תנודתו וכל עורמת בשרה הצעיר.
ושוב נראה לשמואל כי פני בעליו נעשו רכים ונוחים. שערות גבינים הסבוכות הורמו, והעין האירה מתחתם בטוב-לב. בינתיים שבה ג’לילה והביאה את הקופסה. אליהו ישב על גל האבנים שבפאת שדהו, גלם סיגארה והושיט את קופסתו לשמואל, אבל בתוך כדי הושטה נזכר שאינו מעשן, והוסיף מתוך צחוק:
– שכחתי, אינך מעשן, מקמץ אתה בהוצאות, רוצה לאסוף הון בארץ.
והוא צחק בצחוק טוב. עשן אפור התאבך מבין שפמו, התרומם ונעשה שקוף והתנדף באוויר הצח. אליהו עישן את הסיגארה בטעם מיוחד, בעקשנות, וכל גל עשן, שיצא מתוך פיו היה לעננה כבידה. ניכר היה, שרצונו הפעם לדבר על עניינים שמתוך ערפל זה נקל לו יותר לנגוע בהם, אלא שלא ידע איך לפתוח ולתת מוצא להם. ושרתה שתיקה כלואה רגעים מספר.
– הרבה עבודה עשינו – הפסיקה שמואל.
אליהו נאחז בדבריו וענה:
– הרבה, מעט, הרי בעצם אין הפרש בכך. הכול ילך לאבדון. עד ראייה אתה, תמיד אנו יחדיו, טוענים עלינו: נרפים אנו. והרי עיניך הרואות. עובד אני, ללא מנוחה. ומה חלקי מכל עמלי זה? בני הלומד בקוליג' בבירות מבקש נעליים, נעליים אינן מותרות, ואין ידי משגת לקנותן לו.
דברי אליהו יצאו חטופים ומקוטעים מתוך פיו, ונפלטו יחד עם גלי העשן. הוא המתין לתשובתו של שמואל. היא לא באה. ושוב שלטה שתיקה רגעים מספר, כבידה מן הראשונה, אבל הפעם הפסיקה אליהו עצמו:
– וכלום אומר אתה, שאיני יודע מה בלבך? יודע אני יפה. בני בבירות… דורש כסף… ולמה אין בני זה עומד יחד עמי על יד גל אבנים זה? ולמה ישובת בתי נחמה ועוסקת בבית בכל מיני רקמה של הבל, ולמה אינה באה במקום ג’לילה זו? אמור, לא כך היא מחשבתך עתה?
שמואל שתק גם הפעם. אמנם כך היתה מחשבתו, אבל לא היה ברצונו לצער את אליהו. אולם ג’לילה, בשומעה את שמה יוצא מפיו של בעליה, התעוררה מנמנומה ומהרהוריה העצילים, והתפארה בלבה, שבוודאי טובות משמיע עליה אליהו באוזני שמואל. היא התחילה מיישרת חלוקה, מתקנת את הסודר שעל ראשה, והשתדלה למשוך את העיניים בתנועותיה על הווייתה. ובלבה אמרה: הרי פרצופו של פועל זה כפרצופם של בני-ערב ממש, אותו השׂיער השחור, אותם הפנים השזופים, ואותו המבט של העין הכהה, אולם גאה, גאה הוא מוסקובי זה!
– שתקנים אתם, צעירי רוסיה – קרא אליהו ברוגז – נזהרים אתם מפנינו כמפני מוסרים-למלכות. שם, באסיפותיכם, נפתחים פיותיכם, אבל לפנינו אין אתם רוצים. מעיין סתום. מתגדרים עלינו, הנרקבים, מקבלי התמיכה. אבל כלום לדיבּוריכם אנו זקוקים? כלום אין הבוז אלינו מבצבץ מכל תנועה שלכם? כלום שתיקה זו עצמה אינה מעידה יפה על היחס שלכם אלינו? וגם ברגע זה אתה אומר בלבך: לכאורה מדבר אליהו זה כבן-אדם מבין-דבר, ומחר, כשיאמר לו פקיד-הבּארוֹן: כרע ברך לפני, ומיד ימלא את פקודתו. אמור שמואל, אל תכבוש דבריך, רגילים אנו בכמו אלה.
אליהו ירק במלוא-פיו: שפתיו נכווּ כמעט מן הסיגארה שכלתה. הוא זרק אותה בכעס, גלם חדשה, הדליקה והוסיף לדבּר דבריו:
– רגילים אנו! כאילו מששת ימי בראשית נוצרנו לשמוע רק זלזולים. והרי היו ימים, שלא יכולתי, שאוזני לא קלטה גערת אדון, שאל ויגידו לך.
מסתכל אני לפעמים בך ובכל מעשיך, והרי אתה מזכיר לי את אליהו, לא זה, שאתה רואה לפניך עכשיו, אלא אליהו מאז לפני עשרים שנה…
הוא הפסיק רגע, כמעורר נשכחות, והמשיך:
– צעיר באתי הנה, מלא שאיפות וחלומות, מעיירה קטנה, בגיל של שבע-עשרה שנה באתי לארץ השוממה הזאת. שנים אחדות התגוללתי כמוך היום, הפקידות של אז לא היתה צנועה ועצורה כבימינו אלה. זאת היתה פקידות-בארונית מתהוללת, מתגנדרת, מכניעה. ואף-על-פי-כן היו ימים, והיה כוח בידי לעלות אל לשכת הפקיד ולהכות באגרופי על השולחן, עד שצילצלו כל הכלים עליו. הרי נרדפתי שנים רבות מפני מרדי. שאל ויגידו לך. אולם למה אכביר מלים. רווק אתה. רווק ציפוֹר דרור הוא. אינך יודע מהו עול, ואחריות מהי. והרי לא יכולתי להיות כל ימי חיי תלוי בכל משגיח ספרדי גס ומעליב. והרי לא לשם כך באתי הנה. ואז באה האיכּרוּת. הכול קיבּלו וקיבּלתיה גם אני: בית, חלקת שדה ואָדנות על עצמך.
זכורני, בהיותי עוד פועל, לפני עשרים שנה, חרשנו בשדה כעשרים בחור יחד. פתאום ראינו, הפקיד דוהר על סוסתו כחץ מקשת וקרב אלי. כמעט שרמסתני הסוסה בפרסותיה. ומיד התחיל לחרפני על לא-דבר. הנאה יתירה היתה לו להרעימני, כי ידעני כאחד הבועטים בו. דמי קפא בעורקי. כל חברי עמדו ושתקו. אחר נשמטו אחד אחד. נשארתי לבדי. והוא מחרף בצרפתית ובז’ארגון נלעג. רעד עבר בכל אברי. המַלמד שאחזתי ביד היה כבר מורם ומוכן להינעץ בלבו של שפל זה. אבל באותו רגע קמה לפני תמונת ביתי. שם בבית-האבנים יושבת אשתי, שאירשתיה לי לפני שנה, ומיניקה את בנה הפעוט – זהו בני, הלומד כיום בקוליג' של בירות – ואז בלי משים נטה המלמד הצדה, ננעץ בבשר השור, ואני ברחתי עם מחרשתי כשאר חברי בשדה.
ואז ידעתי כי עבד נרצע אני.
פרצופו המקומט של אליהו נתכרכם ביותר. ועינו הכהה שלחה עכשיו זיקי אש, שרידיה של האש, שהתנוצצה בעיניו לפני עשרים שנה. וברק זה זר היה לפנים אלה, שנתמעכו ונתנוונו כל כך, וג’לילה ישבה ועיניה לטושות מרוב תימהון ופחד נסתר. פעם הביטה על שמואל היושב בראש מורד ומקשיב בעצב, ופעם על אליהו המתרגש. מעודה לא שמעה אותו מרבה כל כך בדברים ומרים קולו במידה כזו. והשוורים כאילו הרגישו, שעכשיו אין איש משגיח בהם, והתחילו על-כן לטייל ארוכות וקצרות על-פני השדה החרוש, ודרשו אחרי קלח עשב רך ועסיסי. רק השמש, שמש מזרח זו, שהיתה עדת ראייה לכל המאורעות אשר עליהם סיפר אליהו, לא מצאה חפץ להתעכב במהלכה ולהקשיב לשיחה זו. דומם ירדה ושקעה בין רגלי ארגמן מתלקחים ימה-ימה.
ופתאום הוסיף אליהו, בקול נמוך ושבור, כאילו היה נוגע בכל עומקו של הפצע:
– בו בערב נקראתי אל לשכת הפקיד. הוא דיבר עמי. כאילו לא נפל דבר ביני ובינו, ואמר לי:
– רכּבי התפטר, סחו לי, שאתה יודע לנהוג בסוסים ולהשגיח עליהם, תמלא את מקום הרכּב ההולך.
אני סירבתי. משׂרת עגלון אינה משׂרה נעימה. ביארתי לו, שאני בעל משפחה, ואיני יכול לשהות כל הימים והלילות בדרכים ולהשאיר בני-ביתי לבדם.
– אין אני מכריח אותך, אולם דע לך, שאין לי עבודה אחרת עבורך, הברירה בידך.
ושוב קמה לנגד עיני משפחת-ביתי. ולי אין כול. והארץ קטנה ושוממה. וכולה ביד פקידות עריצה זו. הרכנתי ראשי, וקיבּלתי את ההצעה. וברדתי את המדרגות חשתי אמנם, כי יורד אני. להיות עגלונו של הפקיד, להמתין לו בכל מסדרוני המלונות, להיות שליחה של אשתו, להיות תמיד נכון לכל קאפּריזה שלה – רעדה אחזתני לזכר כל אלה. אבל לי אין כול.
ואחר כך התחילה שלשלת ארוכה של סכסוכים ופגעים. המשפחה גדלה בכל שנה נפש נוספת. באה האיכּרות כמלאך מושיע. והנה שנות-בצורת, דבר-בהמות, מחלות-ילדים, קדחת, כאב-עיניים, צרות בלי גבול ובלי הרף. וכך חלפו הימים. ועתה זקנתי, עייפתי. עובד אני מתוך הרגל, אבל אפסו הכוחות, כך אפסו ואינם.
ואליהו קם והפסיק דבריו.
שמואל הסתכל בו מן הצד ואמר בלבו:
– חורבה, אבל חורבה קדושה!
וגם הוא קם אחריו.
וכאשר הזכירה אותם ג’לילה, שהיום רד ועת לשוב הביתה, ואליהו התחיל גומר עבודתו במהירות, מזרז את שווריו במלמד שבידו ודוקרם בלא-רחמים – הלך שמואל אחר מחרשתו בצעדים מאוששים, ושוב לבו מהרהר על הזרעונים האלה, שהוא מכסה בכנף מחרשתו, ומוחו חוזר בלי הרף על מחשבה אחת:
– הייתכן, שעבודתי ועבודת האנשים שקדמוני תאבדנה לשווא? וכלום אלה אגלי הזיעה, שאני הופך עליהם עפר, יאבדו ללא תועלת?
הייתכן?
-
“שמאול” במקור המודפס, צ"ל: שמואל – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
שמעון גמל
מאתשלמה צמח
היתה שנת ברכה, ובמושבה לא היה הדבר מוטל בספק: לאחר שתיגמר הגורן כשורה, ובכיסו של שמעון יקשקשו תריסר נאפוליונים של זהב, יזכה סוף-סוף לכנוס את נעמי, ריבה זו שהוא מחזר אחריה זה שלוש שנים בחשאי, אל ביתו ואל נחלתו. אמנם ריננו אחר בת האכסנאית שנתנה עיניה באחר, בחיים, איכּר כבן ארבעים וגרוש מאשתו הראשונה, תקיף המושבה ובעל-נכסים, ושקנה לו שם בין האיכרים בשני סוסיו האמיצים, אבל תושבי הכפר לא נתנו אמון בשמועות אלו, וראו אותן רכילות של אותם צרי-העין, שאינם יכולים לעולם לראות בטובתם של אחרים.
אבל כשנתפרסם הדבר כוודאי גמור שחיים מתעתד בקרוב להכניס את נעמי תחת החופה, נראתה השמועה זרה ומפתיעה והיתה לנושא השיחות כל היום; ובכל מקום, בשדה ובבתים, דיבּרו רק על מאורע משונה זה. ולאחר הצוהריים, בבוא חיים עם קרונו ועם סוסיו האמיצים הגורנה, היה בעיני הבחורות והבחורים שהיו מתעסקים שם כחדש ומלא-עניין. כל העיניים נתלו בו, ורמזים וסקירות-חשד עברו ממדושה למדושה; פה ופה גם נפסקה העבודה, כדי להסתכל בחיים הפורק עמירו מעל הקרון.
אחת הריבות לא הבליגה על התמרמרותה ופנתה אל הבחור העומד על ידה:
– בוא וראה, כמה צבועים הם בני-אדם! תמיד הלא הגינה עליו, תמיד צידדה בזכותו של שמעון, ואף-על-פי-כן ידו של חיים על העליונה, והרי…
אך הבחור הפסיק את דבריה:
– כלך לך! הוא עצמו חייב בדבר, לעיניו נעשה ולא מיחה. יש לחיים כאן אחים ואחיות והוא סועד דווקא אצל הפונדקאית ובכל יום לפנות ערב שבה נעמי על קרונו אתו יחד משדותיו, והוא רואה ומחשה, אמנם שם זה נאה לו – “גמל”, פשוטו כמשמעו.
שמעון שעמד בקירבת המתווכחים, ושלא נזהרו כלל בדבריהם מפניו, שמע קטעי שיחתם, וראה זיקי אש אדומה מרקדים לפני עיניו. עלוב ונכלם עמד וחש גועל לעצמו. היה בחפצו לעזוב מקום זה מיד, אלא שחשש שמא ימשוך עליו את העיניים, ולכן נשאר זמן-מה עוצר ברוחו ומחטט בערימת הבר שלפניו. אבל עד מהרה, לאחר שהגורן שבה אל צורתה הרגילה והאיכּרים שקעו שוב בעבודתם, נשתמט ויצא כשהוא מתחכך סביב המדושות, והתחיל עולה אל המושבה.
הוא התהלך לאיטו, צעדיו מדודים, שחוח קימעה, גופו שלוח לפניו, כאדם הצועד אחרי המחרשה על אדמה תחוחה. כך עשה דרכו בחשאי עד ביתו. ובהיכּנסו אל החצר הריקה והשוממה, שתרנגולות מרוטות-נוצה בלבד חיממו בה את עורן החשוף בגל האשפה לאור השמש, עמד רגעים אחדים תוהה ומהרהר, ואחר ניגש אל שער מדורו. שמעון היה צעיר גבה-קומה, כבן עשרים וחמש, בעל גרם ובעל אברים. צדו השמאלי היה בולט במקצת מרוב כפיפה ועבודה, ובפרצופו ניכּרים היו אותות רישול ושיעבוד. שם-הלוואי “גמל” נזדווג אל שמו עוד בהיותו נער, ואיש לא זכר כיום את ממציאו. אבל כּינוי זה היה הולם אותו. מבנה גופו האיתן והגבוה ואותה הבעה מיוחדת במינה של כל הוויתו, הבּעה של כניעוּת, רפיון-רוח, רוֹך וּויתורים – כל רושמם של בהמת-משא כבידה, למודת-עול ורגילה במשמעת.
שעה יפה עמד על-יד השער מתוך ציפייה רבה כחייל על משמר. פעם בפעם היה מוציא ראשו החוצה בזהירות, מסתכל בכל אשר מסביב לו באחת מעיניו, והוא קופץ את אגרופיו המכונסים בכיסיו וממלמל לעצמו:
– יפה, יפה הדבר… הפעם אַראה להם לכולם אַראה!
היה יום חם. הכפר שלפניו היה עוד בשעה זו קופא ושומם. תריסי החלונות היו מוגפים לאורך הרחוב משני צדדיו. שלם היה השקט. אין לא נע. דומה, כאילו פרחו להם החיים מתוך משכנות-אבן אלו ונסתלקו אל שדמות בר, בין ימי הקמה, ולא השאירו אחריהם אלא אותם הבתים המסכנים, גלי מצבות על קברי החיים. פתאום נשמעה חריקת דלת, וקולות פרצו מתוך הבית הסמוך. שמעון נזדעזע, עמד הכן, ואוזנו סופגת כל קול וכל הברה. הוא שמע קול רך, רועד במקצת, מתחנן, זה הקול המיוחד לבחורות צעירות, מכריז ואומר:
– אמא, אני יוצאת אל השדה, החום ירד.
והאם משיבה:
– יפה, תבואי יחד עם חיים.
והדלת הוגפה.
על המרפסת נראתה נעמי. היא היתה בחורה יפה, פניה מוארכות וקומתה למעלה מכפי שנותיה. עכשיו היתה לבושה שמלת פשתן לבנה ומגוהצת, ושתי צמותיה הידלדלו על שכמה והיו קלועות סרטים אדומים כביום חג. ובעוברה את סף ביתה והתחילה יורדת לאורך הרחוב, ונראתה בעיני שמעון לבושה פאר, חוגגת, מה שהבליט ביותר את גזרתה המתוחה והרעננה – תקפה אותו קנאה עזה. מתחילה קפץ קפיצה אחת כמתכונן לרדוף אחריה, אבל מיד ניצח את עצמו ונשאר על מקומו, נושך שפתיו וממצמץ בעיניו, כבולע טיפה מרה. הוא עמד רגעים מספר כולו נרעד כחיה פצועה. והנה נצנצה מחשבה במוֹחוֹ. הוא הכניס את ראשו פנימה, אל החצר, עמד רגעים אחדים כבוחן דבר, ואחר עבר את מגרשו בריצה עד הגדר שמאחוריה. שם מצא את הפשפש נעול, בעט בו באחת מרגליו, נשמעה חריקה משונה של מסמרים חלודים – והפשפש נפתח לפניו. אז הרכין את ראשו ויצא מן החצר והתחיל פוסע פסיעות גסות, מדלג על הגדרות שמאחורי הבתים ומכוון דרכו ישר אל עץ-הבוטנים המסועף, שהתנוֹסס מזרחה למושבה. הוא הלך בקו אלכסוני ובמהירות רבה ולא חלפו רגעים אחדים והוא ראה את עצמו בצִלוֹ של האילן. כאן נתעכב ועמד. העץ היה רב-ימים, מסועף, ועל ידו נפרשו הדרכים לכל צד. שמעון בחר לו מקום-סתר בין הענפים העבותים והתחיל מציץ מביניהם אל המסילה, המתפתלת ובאה במורד המדרון. שום דבר לא היה ברור ומסוים לפניו. רק עלבון חריף אחד לחץ על חזהו. הוא חש שהגיעה השעה האחרונה, ועליו להביע את מחאתו על העוול ועל החרפה שממיטים עליו במעשה של ממש, ואם לאו – יהיה ללעג ולקלס בעיני כול וגם בעיני עצמו.
נשמע קול צעדים. דבר-מה חם ניצת בקרבו. הוא נלחץ אל גזע האילן, מחבקהו ומתחבא בעבי בדיו, ולבו התחיל פועם בחוזקה. אל המקום הזה קרבה נעמי במהלכה הרגיל, הקל, הטופף, חצי גופה נטוי במקצת לאחוריה, ידה האחת מאהילה על מצחה, ושתי צמותיה משני עברי כתיפיה. דמו של שמעון נרתח והוא חש בהלמות רקותיו. רגש מוזר, חדש, תקיף ממנו ופרא, התחיל מתגנב אליו. נעמי היתה קרובה אליו מאוד. קפיצה אחת – והוא ייפגש אתה פנים אל פנים. והוא הוסיף לחבּק את האילן אשר בין זרועותיו, חיבּקהו בחוזקה יתירה כאילו היה עומד לעוקרו על שורשיו.
ופתאום, בשעה שנעמי היתה קרובה כל כך שרשרושי שמלתה הגיעו אל אוזניו, זינק שמעון כאנוס על פי דיבּוּר פנימי ממחבואו, ובכל רוחב גופו האיתן סגר לפניה את הדרך וקרא בקול גס ומאיים:
– נעמי, להיכן?
היא נרתעה לאחוריה, ומפיה נמלטה צעקה קלה, שנפסקה באמצע. היא פתחה בגמגום:
– אתה הוא זה? אתה! שמעון!
ובעיניה הקורצות והמפלבלות תרה לעצמה מקום מפלט.
– כך, אני הוא זה.
אולם בדברים אלה לא נשמע עוד קולו הפרא והמאיים. ברגע קל אחד וכל אבריו נשתתקו, ומראהו היה שוב עלוב ומסכן. הוא עמד לפני נעמי בראש מוּרד כפושע, וידיו הארוכות נתלו מעל כתיפיו כאברים מדולדלים.
– הרי תכיריני – חזר בקול נמוך.
נעמי הטילה בו את עיניה הבּוֹטוֹת והמשתאות, מדדה חיש את כל גופו המרושל של שמעון, ומיד הכירה את השינוי שהתהווה בו. לפניה עמד שוב הבחור הרגיל, הנכנע, הוותרן, הרך כדונג, אשר שלוש שנים כסדרן היתה מושלת בו ומטה אותו לחפצה. וכלאחר יד ובלי חמדה, כאדם המסיר דבר מאוס מלפניו, זרקה לו דבריה, בהתאמצה להשתמט ולהמשיך דרכה:
– הרף ממני, איני יודעת, מה היה לך?
כצליף של אש פעלו הדברים על שמעון. שוב הוּרם ראשו וקומתו נזדקפה והטילה אימה. שוב נצנץ בעיניו ברק פרא. ובסננו בין שיניו המהודקות כל הברה והברה קרא לה:
– נעמי! למה רימית אותי? אני רוצה לדעת!
היא נבהלה שנית, ניסתה להשיב ולטשטש טענותיו:
– מי רימה אותך? מה אתה סח? שמעון!
אבל הוא לא נתן לה לדבר, לא שמע גם את דבריה, ובקול לא-לא געה:
– איני רוצה, איני רוצה! יודע אני, יודע אני, את תהיי של הלזה, לו יש כסף רב, סוסים אבירים, יש הכל, ואני, ואני…
והוא פסע לקראתה פסיעה אחת, תפס את ידה והתחיל מושך אותה אחריו בכוח. היא התנגדה לו, פרפרה בין זרועותיו. אבל ידו של שמעון היתה חזקה, חזקה מאוד… באותו רגע נראתה עגלה בשיפועי הגבעה שמאחוריהם. נשמע ברור קול שקשוק האופנים בהסתובבם במהירות מעל המורד. שמעון נרעד, וידה של נעמי נשמטה כרגע מבין כפיו, ושיכרונו פג. נעמי מיהרה להעיף עין בקרון הקרב, הכירה אותו מרחוק, ורוחה שבה אליה:
– לעבור תנני! גמל!
זאת היתה הפעם הראשונה בחייה אשר מלה זו עברה את פיה. שמעון התחלחל ועיניו מלאו דם. הוא הרים אגרופו להורידו על קדקדה. אבל היד נשארה תלויה באויר ולא ירדה. רגע אחד עמד לפניה אובד-עצות. אולם מיד התאושש, שלח אליה מבט מלא בוז, נטה הצדה, ובפסיעות רחבות שב אל המושבה בדרך-המלך.
היה כבר סמוך לשקיעה, והחמה שילחה את קוויה באלכסון על שיפוּעי המושבה. פה ופה נראו קרונות מתנהלים לאיטם אל הכפר ומשאירים אחריהם ענני אבק. האוויר נתמלא קולות רחוקים וקרובים, ובמבואות המושבה התחילו החיים להתעורר מחדש. ריח חריף של תבשילים מתובּלים נתמזג יחד עם ריחות השחת והדשאים התוססים והמתייבּשים, והנשים רצו עסוקות ממקום למקום.
שמעון עבר את הרחוב ולא התבונן אל הנעשה מסביבו. לאיכּרים שבאו לקראתו לא הקדים שלום, ובכל פעם נפנף בידו מעל ראשו כמבריח יתושים מעליו. ובהיכנסו אל חדרו, עייף ונרגז, הגיעה כבר החמה לראשי האילנות, והצללים התחילו מתמשכים ופורשים ממשלתם. הוא לא הדליק נר, צנח על מיטתו ושכב קופא ומאוּבּן. בחוץ גברה החשיכה, ושלוות-רוחו של שמעון שבה אליו לאט לאט. כל המאורע התרחק, ניטשטש והתנדף בתוך ערפלם של הרהורים וזיכרונות, שבאו אליו דחופים ומבוהלים ומילאו את כל לבו. ועד כמה שיגע לצמצם את מחשבותיו ולהפנותן אל דברים אחרים, הן שבו בכל פעם והתרכזו בהרהור אחד שלא עזבהו לרגע: התבוא נעמי, כדרכה תמיד, לקוראו לארוחת-הערב?
זה שלוש שנים כסדרן, מיום שמת עליו אביו, והוא מתאכסן בבית אמה של נעמי, רגיל הוא לשמוע זו הדפיקה הקלה והזהירה בתריס חלונו ואת שלוש המלים הבאות אחריה:
– שמעון, הרי תיכּנס!
ותמיד נדמה לו, כי שמו יוצא מפיה של נעמי בהטעמה מיוחדת, ספוגה חמימות וחיבּה; נדמה לו כי בקול רך ואימהי זה נשמעת לו קירבה, הבטחה לעתיד. והדבר היה לו להכרח-חיים. בכל לפנות-ערב חיכּה שמעון בכיליון-עיניים ומתוך חרדת-נפש את רגע בואה. ואפילו גמר מלאכתו בהקדם, מעולם לא היה הולך אל סעודתו מעצמו. בכוונה תחילה היה נשאר בחדרו, נשען אל אדן החלון ומצפה באי-סבלנות מתוקה, עד שהוא שומע את קול צעדיה הקריבים ובאים ואת זו הדפיקה בתריס החלון, ואת קולה הקורא:
– שמעון, הרי תיכּנס!
קול דפיקה בדלת חדרו העיר אותו מהרהוריו. בלבו ניתקה נימה. הוא ידע ברור – לא נעמי המתדפקת עליה. הוא נתן רשות-כניסה, ובפתח נראה ראשה של הפונדקאית, פרוע, מבשׂר רעות, והיא אמרה לו בחטיפה:
– הרי הכול כבר מסובּים, ואני צריכה לחזור אחריו כאחרי תינוק, על הפתחים עלי לסובב.
– אני בא – ענה שמעון בקול ניחר.
– אבל תיכף ומיד! –
והדלת הוּגפה.
שמעון קפץ מעל משכבו כנשוך עקרב. הכעס הֵחֵם את לבּוֹ ודמו פרץ ועלה והיכּה ברקותיו. כוס עמדה קרובה לו – תְפסהּ והשליכה לפניו והיא התפוצצה לרסיסים, ואחר התחיל מהלך בחדרו כחיה פצועה בסוגרה, ומלמל לעצמו:
– יפה, יפה, עתה אַראֶה להם! לכולם אַראֶה!
ויצא מחדרו.
בבואו אל האכסניה, ישבה כבר כל החבורה סמוכה אל השולחן. הפועלים היו ערוכים לשני צדי השולחן, פשוטי-מעיל, ראשיהם מוּרדים, פרצופיהם השזופים נתונים בתוך קערות המרק שלפניהם, והם עטופים אד חוורוור העולה ומיתמר מתוך התבשילים החמים. בואו של שמעון התמיה את כל הנאספים. כל הראשים הוּפנו אליו, והוא הכּיר על פניהם אותות השתוממות ולעג, כאילו היו אומרים את מחשבתם בקול: כמה אדם זה לא חולה ולא מרגיש. וגם חיים, היושב מן הצד, מכוּוץ כקיפוד, כאילו עלבון הוא לו שהעמידוהו בשורה אחת עם שמעון, ושניהם היו לנושא אחד של שיחות הכפר – גם חיים לא יכול להתאפק על תימהונו והסתיר בת-צחוקו באגרופו. אבל שמעון לא השגיח בכל אלה. פניו היו דווקא עכשיו גלויים, ומבטו סקר באין מעצור סביבו. ודבר זה עוד הגדיל את המבוכה ואת ההשתוממות. את נעמי לא ראו בחדר. הפונדקאית בלבד היתה היום משַמשת לפני אורחיה. ושמעון ישב במנוחה אל השולחן במקומו הקבוע, וכשהגיע אליו תורו, נתן אות לפונדקאית להביא יין.
בחדר שרתה דממה. הלעיסות והלגימות נעשו תכופות ומהירות יותר. שתיקה זו ואכילת-חיפזון זו בישרו את הסערה הקרובה. ולאחר שעשו רצונו של שמעון התחיל הוא מוזג כוס במתינות, קם ממקומו, מכּה בכפו על השולחן, משתיק את המסובים, וקורא בקול:
– אני מרים כוסי לחיי הזוג שלנו, נעמי וחיים, יבלו את חייהם בנעימים!
ועד שהספיקו האנשים לתת דין-וחשבון לעצמם על הנעשה, ראו את שמעון מניח מקומו בקומה זקופה, ומשאיר אחריו דברים אלה:
– ועכשיו אני מזמין אתכם לשמח חתן וכלה!
והוא יצא את חדר-האוכלים בצעדים מאוששים.
בעוברו לפני חלון הבית ראה את כל הנאספים עומדים באמצע החדר, מנועעים בידיהם ומדברים יחד בקול רם. גם נעמי היתה ביניהם. חיים עמד מן הצד כהלום-רעם. והפונדקאית הרימה ידיה כלפי מעלה, ופיה הפעור הרבה לפלוט מלים במהירות גדולה.
שמעון לא נתעכב ושב לביתו. שוב השתרע על משכבו בתוך חדרו האפל. ובלבו רתחה חמת-נקם – –
תרנגול ראשון קרא בחצרו, ושמעון קפץ ממקום משכבו וצחוק רע עיוות את פניו הרחבים. קמט עמוק התמתח באלכסון על מצחו ואבד בין שערותיו הפרועות. והיתה בקמט זה הבעה עצורה וחבויה שהכריזה על המבוכה הגדולה אשר בנפשו, מתחת מסווה של אומץ-רוח ושקט מעוּשים. הוא הוריד את הרובה מעל הקיר, הזדיין בו, ואחר ניגש אל אחת התיבות שבארונו, הוציא משם מלוא-קומצו פִתיוֹנוֹת זעירים, שהאיכּרים משתמשים בהם במלחמתם עם עכבּרי השׂדה, שׂם אותם בכיסו, התעטף במעילו ויצא החוצה.
הוא ניגש תחילה אל שער ביתו והקשיב. לאוזניו הגיעו הדי דיבּוּרים, והוא הכיר את קול חיים ונעמי, היושבים על מרפסתם, כדרכם בחודשים האחרונים, מגלים אחד לרעהו את מערכי-לבם על עתידם המשותף. לא פעם עמד שמעון בפינת שער זו ואוזנו קולטת קטעי שיחותיהם. הרי זה היה דרכו ערב-ערב משך שבועות רבים. אך הפעם לא הרגיש, כמו תמיד, את הכאב העמום בלב. עכשיו נרתחו כל דמיו בקרבו וצעקו נקם. הוא הפנה את ראשו ועבר בצעדים שקטים את חצרו, הלחית דרך הפשפש הפתוח, עמד בקרפפו והבחין בחשיכה. היו חצות-לילה וסוף חודש. בכפר שרתה שלווה כבדה. אף נביחת כלב לא נשמעה.
ושמעון התחיל צועד הלאה, נדחק אל חוטי הגדרות וממשמשם בחודי אצבעותיו הרועדות. פתאום עברה צמרמורת על כל גופו. נדמה לו, שהוא שומע קול צעדים היוצאים בעקבותיו. הוא הפסיק את הילוּכוֹ. נחיריו רעדו והתרחבו כנחירי סוס, בהריחו קירבת נחש. באוזניו היה שאון רב, וקומתו נצטמצמה בחשיכה. אבל מסביב היתה דממה. רק את הלמות לבו בלבד שמע באוזניו.
והוא המשיך דרכו בפסיעות גסות.
מאחורי אחת החצרות נתעכב, כרע על ברכיו, שם אוזנו על חור המנעול שבדלת והקשיב בהתאמצות רבה. מבפנים לא היה איש. נשמעו רק לעיסות הסוסים העומדים אל ערימת החציר ואוכלים אותו לתיאבון. אז הוציא שמעון מתחת בגדו פצירה קלה והתחיל מטפל במנעול. מדי פעם בפעם היה מפסיק בעבודתו, בוחן את הנעשה מסביבו, וכל חריקה היוצאת מתחת הפצירה מעבירה רעד בכל אבריו; הוא הוליך והביא את הפצירה בזהירות, לאט לאט, אבל היה מהדקה בכל כוחותיו העצומים. פתאום נשמעה דפיקה. שמעון פסע פסיעה אחת אחורנית, חיש הוריד את רובהו מעל שכמו ועמד כמצפה. כמה רצה, שהוא, חיים, יקום לפניו ברגע זה. דחיק אחד – וחסל.
אולם איש לא בא. ניסרה באוויר גניחה חדה, והפשפש נפתח נפתח לפניו, המנעול היה לרגליו, והכניסה לחצר בלי כל עיכּוּב. בצעד רחב נכנס פנימה, ובלי פקפוקים יתירים התחיל מבצע את מעשהו. מיד הריק מתוך כיסי בגדו את החַבּוֹת הזעירות, הוציא מתוך הערימה שלפניו מעט שחת, חילק אותה לשתי כריכות קטנות, שׂם בכל אחת מהן את הכדורים הקטנים וניגש אל הקרון אשר היו קשורים שני סוסיו של חיים. עוד בתחילת כניסתו חידדו הבהמות את אוזניהן והיו מסתכלות בעיניהן הגדולות מתוך חרדה רבה בפני אורח לא-קרוא זה. ועכשיו, כשניגש קרוב להן, נרתעו שתיהן בבת-אחת לאחור, והקרון הזדעזע והשמיע חריקתו. דמו של שמעון קפא. רגע אמר לחזור על עקיביו. הביטה לקראתו עין גדולה וכחולה, זו עין-הבהמה התמימה, ארבה לו מן הצד והטילה עליו אימתה. אבל עד מהרה התאושש שוב. כוח אחר, שליט וחזק מרגשותיו אלה, ציווה עליו לכלות את מזימתו בלי חשבונות רבים.
הוא הגיש את כריכות החציר עד לחוטמיהם של הסוסים. הם הריחו בו, התעטשו ופנו הצדה. לאחר רגע קרבו שנית, שוב הריחו בחציר, פערו פיהם בלא חמדה רבה ואחזו בשפתיהם בעשבים המוגשים להם. ובו ברגע שנתרוקנה ידו של שמעון, מיד עקר רגליו ונס מפני מבטן התמים והשקט של הבהמות. הוא נתקל בשעת בריחתו בבורות ובאבני-נגף שבקרפיפים, שערות ראשו נסתמרו, והוא איבּד את דרכו אל ביתו. ורק אחרי ריצה ותעייה של שעה שלימה הגיע אל חצרו. נכנס אל תוכה, נעל את הפשפש אחריו ובא אל חדרו. הוא היה עייף ומדוכא. בראשו לא היתה מחשבה אחת. כמו שהוא, לבוש בגדיו ומזוין רובהו, צנח על מיטתו, ואחרי רגעים מספר נפלה עליו שינה כבידה ועמוקה.
לאחר שעות אחדות הקיץ. חש תשישות-הכוחות בכל אבריו. איזו תולעת היתה מוצצת במחבואי-לבו ופניו היו כפני אדם שנזכר בחלום רע, והוא מבקש לשווא פתרונו. הוא קם, התמודד בעצלתיים, ורגעים אחדים עמד בלי נוע. רק בפינה נסתרת בלב שוב צף פחד מטושטש והיה מוצץ בלי-הרף. לבסוף יצא מחדרו, ניגש אל הפשפש והתחיל מסתכל בנעשה על פני הקרפיפים. השעה היתה עוד שעת שחרית. המזרח רק התחיל להתחוור. במרחק לא רב מביתו ראה חבורה של איכּרים עומדים וטוענים בהקפדה ומנועעים בידיהם. בקירבת החצר היו מוטלות שתי נבלות סוסים, ואנשים היו באים ובודקים אותן. נבלות הסוסים היו גדולות. כריסן נפוחה כחבית. ומסביב טיילו אנשים אחדים בראש מוּרד הנה ושוב, כמחפשים דבר אבוד. שמעון עמד רגעים מספר והסתכל בכל אלה, וכאילו לא בירר לעצמו את מה שעיניו רואות. פתאום שמע קול קריאה חזק. הוא הפנה את ראשו, וראה צעיר אחד רץ במהירות אל חבורת האיכּרים ובידו כובע. ובמעוף-עין ראשון הכירו שמעון, זה היה כובעו שנפל כנראה אמש מעל ראשו בשעת בריחתו ולא הרגיש בנפילתו, והכול היה ברור וגלוי לפניו.
מעבר למחיצה, מחצר הפונדקאית, נשמעה בכייה ארוכה. שמעון קרב אל הקיר והקשיב. צחוק משונה ריחף על שפתיו החיוורות לשמע בכייה זו. כאילו היה נהנה ממנה ומצטער עליה כאחד. אבל פתאום חש כאב חזק בראשו. קול נעמי הדק והגועה בבכי ננעץ בבשרו כסכין חדה. כמטורף רץ בחצרו, מכה באגרופו לימין ולשמאל, כמבריח את מי-שהוא מעליו, ואחר נמלט החדרה, נעל את דלתו, לקח את רובהו ועמד הכן.
באותו רגע נשמעו דפיקות וצעדים מבחוץ. המון פרצופים נדחקו בבת-אחת דרך הפשפש הצר והנמוך. חיים עצמו הלך בראש וקרא: היכן הוא! היכן הוא!
ושמעון ראה את האנשים מחפשים אותו בכל פינות החצר. הוא ראה את חיים מוציא צמד שווריו מהרפת, שוורים אלה, שנפלו לו בירושה מבית-אביו, ומכה אותם במוט שבידו, הך והך, עד זוב דם. דבר-מה התקומם בקרבו. הוא אמר להתנגד, להגן על בהמותיו. אבל שוב תקפוהו אותו פחד טמיר הצפון במעמקי לבו. קמה לפניו עין בהמה גדולה וכחולה, מימית ומתחננת. הוא נרעד כולו והידק את מַקוֹר הרובה. צליף של אש אדומה פרח לעיניו, הרובה נשמט מידיו ונפל –והוא עצמו אחריו.
כשנשמע קול המפץ בחוץ, הפנו כל הנאספים את ראשיהם אל חדר שמעון. הדלת נפתחה בכוח, והראשון שעבר על סף הבית נרתע לאחוריו, וידיו מורמות ומכסות פניו.
שמעון היה מוטל באמצע החדר בפישוט ידיים ורגליים. ראשו היה שקוע בתוך כרי קטן של גרעיני חיטה. רגליו העקומות והכבידות, שנתמעכו מרוב לישה באדמות שדותיו הרטובות, היו פשוקות, אחת לכאן ואחת לכאן. ומתוך החזה הרחב, שהיה עולה ויורד כמפוח, קולח ושותת דם חי וחם.
בחדר שררו אי-סדרים, וריח מחניק מילא אותו. על השולחן עמדה תיבה מלוכלכת. שיירי מאכלים וקליפות בצל התגוללו בכל הפינות. ועל טבלת שולחנו, המכוסה שכבת אבק עבה, היו חרותות באצבעו הגסה של שמעון, כעין כתובת על-גבי מצבה, ארבע אותיות מסורסות, כתובות ביד רועדת:
נ–ע–מ–י!
הקבר הראשון
מאתשלמה צמח
הוא ישב וסיפר:
הבתים טרם נבנו, תושביהם טרם התאזרחו במקוֹמם, כי רק לפני שבועות אחדים הופקעה האדמה מידי בעליה הראשונים ועברה לרשותנו, והמערערים והבאים בטענות רבו מאוד. והיו מסתערים עלינו תיגרות-שכנים על סכסוכי גבולים לעתים תכופות והיו מסכנות את נפשנו. מסביב היה שומם, ורק אוהלי בדווים רחוקים נראו באופק. ועל אדמתנו התנוסס צריף קרשים מכוסה רעפים אדומים, והוא בולט בקומתו על פני הבקעה הרחבה והשטוחה, שהשתרעה משפות הירדן והלאה מזרחה, עד כמה שהעין מגעת, עד רגלי הגלעד הנישא והמוריק והעטוף בחורף אדים סגוליים, ובימי קיץ בהירים הוא מטולא בכתמי צללים כהים.
בצריף גרנו אנו וכל אשר לנו. שני שלישיו הוּקצו לבהמות-העבודה והנותר לנו. ומעון זה, ששימש רק מלון לילה, היה מלא חבילות וצרורות, כרים וארגזים, מחצלות ורובים. ומן הצד, במקום שעמד מזנון מלא אוכל וקדירות ומכונות-פרימוּס ושאר כלי-בישוּל, היתה מחיצה קטנה כעין צורת פתח מכוּסה וילון אפור. מאחוֹרי אותו וילון ישבה שלוֹמית בת-משק ביתנו, הבחורה האחת שהיתה אתנו, בת-חיל, שלא ידעה פחד ודאגה. היא היתה עלמה צעירה כבת עשׂרים, ולא שלומית שמהּ מבית-אביה. מגדות הדוֹן באה אלינו עם קומתה הישרה והיהירה. פניה היו קטנים, ושערותיה המוּרדות עוד הקטינו אותם. ועיניה החומות נשקפו מתחת עפעפיים כהים וארוכים מאוד, שהיו מתרוממים במהירות בהסתכלה בפני המדבּר אתה. רק ידיה, אותן הידיים המפונקות והענוגות אשר הביאה אותן מעבר לים ואשר היו רכות ומחודדות בקציהן, נסדקו ונתכּסו שׂרטות מרוב עבודות-הבית, והסדקים שמרו תמיד את שחור-הפיח של קדירותיה.
ואנחנו אהבנו אותה. אנו דיירי הצריף, תריסר בחורים יחיפים ושזופי שמש, אשר רק העבודה הקשה, התיגרות התכופות וכלי-הזין שלא ירדו מעל כתפינו, תנאי חיינו המצומצמים ובדודותנו הנוראה עשו אותנו לקשי-רוח וקלי-דעת כאחד – אנו הצעירים מגודלי-הזקן אהבנו את שלוֹמית בלב ונפש. אהבנו אותה כמות שהיא, בעד טוב-לבה, התמסרותה ובעד אותה הנעימוּת המיוחדת שהוויתה של בת-דון זו היתה משרה בצריפנו הקודר.
ובאחד הימים, היינו אז בשדה, והשמש שקעה עלינו. אספנו את הכלים ושבנו הביתה. הרובה על השכם, הרסן ביד, הרגל נתונה בין חבלי הריתמה, והעין תלויה בגעגועים אל הגג המאדים באופק, גג צריפינו. רכבנו בחבורה ובקול על הסוגים היגיעים מעמל היום, משאירים מאחורינו ענני אבק כבדים. על יד הצריף נתעכבנו. ירדנו מעל הסוסים בקפיצה ופנינו לאוּרווה צוהלים ושמחים. והנה בא חברנו עמרם, שתורו היה באותו יום להישאר עם שלומית ולעזור לה במלאכתה, ואמר:
– אל תרעישו, שלומית חולה.
מיד פרחה לה כל שמחה. שלומית חולה – זה מזמן חששנו לכך. יפה ראינו את גופה הענוג הולך ומצטמצם לעינינו, לחייה מתחוורות ועיניה מתכסות ערפל רחוק. אבל בידי שלומית עלה תמיד למחות כל דאגה מאתנו, למחותה בצחוקה הצלול והטוב שהיה מידרדר בין כותלי הצריף תאב-חיים, צוהל ורענן כמו תמיד.
הכנסנו את הסוסים לאורווה, ואחר פנינו אל מדוֹרנו. בו כבר ניכרים היו אותו מחלתה של שלומית. גדול היא האי-סדר ורב המחנק. על השולחן היו מונחים עוד שיירי הסעודה מיום אתמול, והקדירות עמדו על הכיריים מפוחמות ומפיצות ריח חמוץ, ובחשאי, על ראשי בהונות-הרגל, ניגשנו אל הווילון, הרימונו וקרבנו אל המיטה לשאול בשלום שלומית. היא שכבה שרועה על מיטת-הקרשים הדלה, כסויה בסדין דק, כי גדל החום בחדר וגם בגופה, שהתבלט אבים אברים מתחת למכסה. לחייה החיוורות פרחו עכשיו בסומק תוסס, ובת-צחוק מעוּוה וקלה ריחפה על שפתיה הצורבות והיבשות, כמתאמצת למעט את הפחד שתפס בלב כולנו.
בבת-אחת שאלנו:
– שלוֹמית, זו מהי? ומה ראית פתאום?
– אין דבר, רק קדחת קלה – ענתה בתנופת-יד של ביטוּל.
עמדנו ושתקנו. הלב נתמלא כאב לראות את היצור הנעים הזה, שהיה מפזז תמיד בין כותלי הצריף כסנאית בין ענפי הצנובר, שר, צוחק, מלגלג ומבדח – לראותה עכשיו מוטלת חדלת-אונים, עזובה לנפשה.
פעם התקוממה מעט ואמרה, כחומדת לצון לה:
– ואם אמות?
אחד החברים הפסיקה:
– הבלים!
אך היא המשיכה:
– והרי אפשר הדבר, והנה בקשתי האחרונה, אך אל תצחקו לי, בקשתי לקוברני באדמת התל החביב עלי.
היא אמרה את הדברים האלה בתמימות רבה, ובקולה היה כל כך הרבה כיליון-נפש, עד שנרעש הלב בנו. אבל עמרם זה הבחור הגבוה וכבד-התנועה, התחיל מנפנף ידיו הארוכות באוויר, וקורא בקול גס:
– איזה תל! איזה מוות! פטפוטים בעלמא! מהר, שלומית, אל הכיריים, אל הכיריים!
ונבואתו של עמרם נתקיימה. למוחרת לא שבה שלומית אל עבודתה. אחר חצות-הלילה הוּרע מצבה. החום גבה ועיניה בערו כגחלי אש. מתחילה הסתובבה באי-מנוחה על מיטתה, ונדנודי מיטת-הקרשים התערבו יחד עם קול לעיסות הסוסים שמעבר לקיר. אבל אחרי-כן התייגעה וצנחה ביצוּעיה כבידה וחסרת-תנועה. חושיה התחילו להתבלבל עליה והיא מפליטה קטעי-מלים שאין להן שחר. היינו אובדי-עצות. לא ידענו במה לפתוח ורצנו פזורים וטרודים על לא-דבר. ושלומית שכבה כמתעלפת ופניה מעוּוים, ונדמה, האש הבוערת בה אוכלת אותה עד תוּמה. התחלנו לשים מטליות טבולות במים קרים על ראשה, והיא הראתה לנו תחילה סימנים של נחת-רוח. אבל יד גם זה לא הניח דעתה. שלומית נתמלאה רוגז, אי-מנוחה וכעס רב, ואת המטליות היתה מורידה בכוח מעל מצחה וזורקת אותן ישר אל פרצופינו.
כל הלילה לא ירד חומה, ואנו עמדנו על רגלינו ושימשנו לפניה לסירוגין. לפנות-בוקר, כשעה לפני עלות-השחר, הוּנח לה מעט. החמימות רפתה, ודעתה ומנוחתה התחילו חוזרות אליה. היא צחקה לנו, הסיבה ראשה אל הקיר ונרדמה. אמרנו, עבר המשבר והיא תשוב מהר לאיתנה.
עם צאת השמש הלכנו רק שבעתנו לעבודה. השאר היו עם שלומית, ועמרם ביניהם. ואחד מאתנו הלך לטבריה להביא את הרופא. יצאנו לשדה באי-רצון. אבל לא היה בחפצנו לעורר שימת-ליבם של שכנינו, שהיו בוחנים את כל העובר בצריפינו בשבע עיניים. היה יום מעונן, אבל חשש גשם לא היה. עמדנו בתקופת אב, והעבים המכבידים, שהגיחו מפאת דרום, רק אדי נילוס היו, שעלה על גדותיו והשקה אדמת מצרים המבורכת. חרשנו אז את השדות הקצורים, שדות-שלף האפורים, וכנף המחרשה היתה מעפרת את אבק הרגבים מסביבנו. אדמת עמק-הירדן צרבה ואכלה את הפרצוף המכוסה זיעה, והרוח המטורפת דקרה את העיניים. לא היינו עוד רגילים לאקלים מטריד וקשה זה, וחיכינו בקוצר-רוח לשמש השוקעת. והפעם מיהרנו לשוב הביתה, ובעוד השמש בשיפוּלי הרקיע ואנו עם סוסינו בקרבת הצריף, והשאלה הראשונה היתה:
– ושלוֹמית?
עמרם נענע ראשו ושתק. נכנסנו שוב לבקרה. היא שכבה כבידה וצונחת תחת לחץ גופה, וכל שינוּי לטובה לא נראה. פניה נפלו מאוד והביעו קהוּת וחוסר-אונים. הרופא נתן פקודותיו והשאיר סמי-מרפא וציווה במפגיע לצאת מן המקום לאחר שהחום יעזבנה. בשעה שביקרה הרופא, סיפר עמרם, היתה שלומית שקטה מעט, והיא לגלגה לדבריו:
– כשיוטב מצבי, כאן אשאר, אל הכיריים, אל הכיריים!
יחד עם החשיכה שוב הוּרע מצבה. שוב התלקח החום וצימאונה גדל. והיא שתתה את המים המוּגשים לה במהירות ובתאווה רבה, באוחזה את הכוס סמוך לפיה בין שפתיה המרתתות. שוב נטרפה עליה דעתה, ורקותיה ואותם הגומות שמאחורי אוזניה הלמו והשמיעו דופקן במהירות, במהירות.
קשה היתה השעה. הרופא הזהיר שאין זאת קדחת רגילה, ושבץ הלב עלול להפיל את שלומית ברגע אחד. ומדי פעם בפעם לקחנוה, אנו הבחורים החזקים, על זרועותינו וטלטלנו את גופה הרך והענוג, הבוער באש, באלונטאות טבולות מים קרים, כפי מצוות הרופא. אבל לשווא. כוחותיה עזבוה, והאש שבקרבה כאילו היתה מתגברת ושורפת אותה. בכל רגע היתה מתעוררת ומלטפת את צווארה בשתי ידיה ומשמיעה כעין נהימה נוחרת:
– מים, הוי, מים!
לאחר חצות הוּרגעה קימעה. זיק תקווה הֵחֵם את לבּנוּ. שלומית שכבה בלי-נועה, אבל נשימתה שקטה ולא היתה מהירה ומקוטעת כבראשונה. פעמים אחדות פקחה גם את עיניה, הביטה עלינו בסקירה ארוכה, קופאת ומרוחקת, אבל לא אמרה דבר. היא גם לקחה את יד עמרם, ובלחש ובקושי הביעה מלים מספר: “למה תעמדו עלי, הרי הוּטב לי”. וראשה צנח על הכר, והיא נרדמה לשעה יפה. פתאום, מתוך שנתה, נקפצה, כנדחפת בכוח רב, פרשה זרועותיה, ישבה על המיטה, הסירה בכעס את הסדין וניסתה לקום על רגליה. אבל כוחותיה עזבו אותה והיא נפלה שנית על משכבה, חנקה את צווארה בשתי ידיה, השתרעה על מיטתה באלכסון הפליטה נאקה קלה – ונאלמה דום.
איש לא ידע בבירור מה שאירע. אחד החברים ניגש אליה, לקח ידה ומישש דופקה. היד היתה חמה, אבל הדופק לא השמיע הלמותו. הוא נפחד, נרתע לאחוריו והרפה מן היד, והיא צנחה באין-אונים כאבר מת. כשראה זאת עמרם, התחיל דוחף אותנו לצדדים, יצא החוצה, לקח שני סוסים מתוך האורווה, וכחץ מקשת אבד בחשיכה.
כעבור שעתיים ומחצה שב, והרופא אתו, על-גבי שני סוסים שטופי-זיעה. הרופא נכנס לחדר שלומית, הסתכל בפניה, הראה בידו על הקווים הכחולים לאורך צווארה, קרא את שם המחלה בלשון זרה, ואמר:
– באתי לאחר זמן.
אחר רגע הוסיף:
– ולהיכן תובילוה למנוחות?
עמרם ענהו.
– כאן.
– אפשר אשלח לכם אנשים מן העיר.
– אין צורך
כל המוטל עלינו נעשה בעצם ידינו.
הרופא נשתתק, דומם יחד אתנו ישב כל הלילה, וכשהאיר הבוקר נפרד מאתנו ויצא לדרכו. דרך החלון הרחב פרצו אל תוך הצריף קווי אור ראשונים. מעבר הווילון המוּרד שכבה שלומית וישנה את שנתה האחרונה. ישבנו שעה שעתיים, ולא זזנו ממקומנו. מעבר למחיצה השמיעו הבהמות את געייתן, תבעו בפה את המספוא, אבל איש לא השגיח בהן. ישבנו כמאובנים, העין תלויה בווילון כמצפה לדבר-מה, ויש גם שהמבט היה חסר כל רגש, ומתוך אדישות היה מונה את מספר הפרחים המצוירים לאורך הוילון.
והנה קם עמרם והכריז:
– מי הולך אתי אל התל?
שלושה חברים, ואני ביניהם, ניגשנו אל עמרם. יצאנו החוצה, לקחנו מעדרים ופנינו לתל. הגבעה הקטנה היתה כולה מוקפת זירמת הירדן שהיתה מתפתלת סביבה כנחש. שיחי הרדוף ואשל הֵצלו על המים, וגלי הירדן השתעשעו למרגלותיהם. התחלנו בעבודה. היא נעשתה בזריזות ובתנועות מדודות. היינו מומחים לחפירה. לאלפי עצי-הזית ותפוחי-זהב כרינו בורות בעצם ידינו. המעדרים הורמו, נצנצו לאור החמה, אחר הוּרדוּ, נתחבו בעבי הקרקע הרכה והרטובה, רגבי אדמה שחורים ודשינים, מכוסים דשא השדה מסובך בפלחי קדקוד מגודלי-שער, נזרקו הצידה במהירות, זה אחר זה. והבור הלך ועמק מרגע לרגע.
לאחר גמר העבודה שבנו אל הצריף. שרתה בו שלוות יגון רכה. המיטות הוצעו, הריצפה היתה מכובדת, וחברינו ישבו וחיכּו לבואנו. איש לא נתן פקודות. ואף-על-פי-כן נעשו הדברים מתוך סדר ומשמעת. מי-שהוא הביא מים, השני יצא לפרק גדר ולהתקין אלונקה, והשאר טיפלו מתוך הכנעה שלימה בהכנות לקבורה. ובבואן לידי גמר, ניגש עמרם ראשון אל המחיצה, הרים את הווילון וקרב אל מיטת הנפטרת. באנו אחריו ורחצנו גופה יפה יפה, הלבשנו את שלומית בגדי יום-טוב, עטפנוה בסדין לבן, שמנו אותה על האלונקה ויצאנו החוצה.
אחד החברים העיר:
– ניקח את הרובים אתנו, על כל צרה שלא תבוא.
עמרם ענהו:
– יפה, שכנינו חוזרים סביב צריפנו ומריחים ככלבי-ציד לטרפם.
הרובים הוצאו והושמו על השכם. אחר כך הורמה האלונקה עם שלומית העטופה לבנים, וההלוויה יצא לדרכה. הלכנו בצעד בטוח, מתוך יהירות רבה, כאילו היינו נושאים שלל ניצחונות על הכתף. איש לא הוציא הגה מפיו. האלונקה עברה לסירוגין מכתף לכתף, עד בואנו אל התל. שם הורדנוה אל תוך הבור הרענן, המשחיר בין ירק העשב אשר מסביב. כולנו אחזנו בסדין הלבן והורדנו את גופה, הצונח ונשבר תחת ידינו, אל חשכת הקבר. אחר התחלנו לכסותו באדמה שבצדו, וכעבור רגעים אחדים התנוססה גבעה קטנה וכהה. מתחתיה נחה שלומית לעולמים.
הרגב האחרון כבר הושלך אל הקבר, כבר ננעץ הציוּן בתוכו, המעדרים היו מונחים ככלי אין חפץ בו, ובכל זאת נשארנו עומדים במקומנו, עוטרים את קבר שלומית. החמה עמדה בקצה השמים. הכינרת נצנצה כולה בזהב השקיעה הקריבה, גלי הירדן השחירו בצלי השיחים המאהילים עליו. היה שקט מסביב. ואנו עמדנו במקומנו אובדי-עצות ולא ידענו אנה לפנות.
והנה התחילו כתיפיו של עמרם מרתתות, הרובה שעל שכמו התחיל מנתר וזע, והיא פרץ לו מעבר בינינו, ניגש קרוב אל הקבר, ופתח בקול חנוק מדמעות:
– יתגדל ויתקדש שמיה רבא!
*
וכששבנו הביתה לא יכולנו לשבת בצריפנו. הוא היה ריק ומזכיר את כל פרטי האסון שבא עלינו. יצאנו החוצה וישבנו קודרים בשיממוננו כפעוטות עזובים ואין אוסף. החשיכה כיסתה את הכול מסביב. הרי גלעד נעלמו. עופות ליל יצאו עם כנפיהם הכבידות. מרחוק עברה אורחת גמלים והשמיעה צליליה. זירמת הירדן היתה נעימה וספוגה יגון רב. וכל המישור הזה, ההרים העוטרים אותו, הנחלים, היאור הגדול הזה שבתוכו – בכול נתחבר אל הנפש, והעין היתה מלטפתו מתוך אהבה רבה, ויש שהמבט היה נתלה בגעגועים ובחנינה אל המקום הזה, חודר את האפילה העוטפת אותו ומבקש את התל הקטן, בין שיחי הרדוף ואשל, את קברה של שלוֹמית, את קברנו הראשון.
בליל ירח
מאתשלמה צמח
מיד אחר הצוהריים, כשהביאו הפועלים את הקרונות הראשונות טעונות פולים, ניגש פקיד החווה, צעיר צהבהב ונמוך-קומה ומסור למלאכתו ועובד-אדמה מנעוריו, אל אחת מן הקרונות, תלש מתוכה מלוא כף של גבעולים חומים והתחיל בודקם ועוקר ותולש את התרמילים ומונה מספר לגרעינים. וכשראה שהתרמילים יבשים ברוּבּּם וסדוקים והם מתרוֹקנים בשעת הובלה מחמת טלטול מרוּבה ומשירים גרעינים, מיד נתן פּקוּדתו, שיפסיקו עכשיו בחום היום בהובלה מחמת ההפסד שבה, ולאחר חצות, כשיתרטבו העומרים ויתפחו בטללי לילה, יחזרו אל העבודה לאור הלבנה.
הפועלים קיבלו ברצון את הפקודה, ובזריזות יתירה פרקו את הקרונות ונפטרו לביתם בשורה ארוכה זה מאחורי זה. ולפנות ערב סמוך לשקיעת החמה לא היה נשמע עוד הרעש העליז והטרחני כאחד שהיה ממלא כרגיל את החצר, החווה והקרפף בשעת שיבתם של הפועלים משדותיהם. הפעם מראה הכול מראה יוֹם מנוּחה. עלוּבות עמדו הקרונות וסולמיהן באמצע הקרפף ומוטותיהן משורבּבות באלכסון כאברים מדולדלים. ובבית שכבו הפועלים אחוזים שינה כבדה כחללים בשדה קטל ומשמיעים קול נחרתם – מכינים עצמם לעבודת הלילה.
ּראשונה שהקיצה היתה אסתר. לאט ובגניבה נשמטה מן החדר בעוד שלוש חברותיה ישינות, ובצעדים זהירים וחשאיים קרבה אל פתח האוּרווה והתדפקה על דלתה בחוזקה. שומר האורווה, שהיה ישן באחד האבוסים הריקים, התהפך כמה פעמים בתוך גזרי הקש שהיו רפודים תחתיו ומכסים כל גופו. ולאחר שעה קלה, משלא פסקו הדפיקות, נזדקף בבת אחת במלוא קומתו, הזיז את הבּריח לצד שמאל בשריקה וחריקה, משך את הדלת בכל כוחותיו כלפי פנים, וכשראה את אסתר עומדת לפניו בשעת חשיכה זו, נרתע לאחור תמיה ומשתומם ומבליט עיניו הגדולות והמימיות.
על שפתיה של אסתר עברה בת-צחוק קלה, מסתירה וּמחפּה על מבוּכתהּ. אבל חיוך זו הוא שהסבּיר לשומר, שיש לילך ולהצמיד את השוורים, ופניו נהרו. בקפיצה נכנס אל תוך שורת השוורים שעמדו לאורכּהּ של האוּרווה האפלה, ברר לעצמו צמד אחד מנוּמר והוּציאוֹ החוצה. אחריו הלכה אסתר, ושניהם התחילו להכניס בשתיקה ובדממת הלילה את צווארי השוורים בעול שהיה מחוּבּר אל יצוּלהּ של הקרון.
כשנגמרה מלאכתם, ושני השוורים עמדו בהכנעה צמודים לקרון וראשיהם שמוטים וחרטומיהם כמעט נוגעים בקרקע מפני העוֹל שהכּביד על קרחת עורפּם האפורה והקמוטה, הלכה אסתר מן הקרפף וחזרה לתוך חצר החווה, ואת דלת האוּרווה השאירה פתוחה מאחוריה. ויציאתה ככניסתהּ איטית, זהירה וַחשאית. אצל כותר הבית בפינת הבניין נתעכּבה. כאן היה שוכב פרקדן על מחצלת רחבה בחור אחד שקוע עמוק בשנתו. כבן עשרים ושלוש היה, בעל פנים נאוֹת וקומה ממוצעת ושרירי זרועותיו חזקים ושקשים כפתילי מתכת. שתי ידיו היו צלובות על חזהו המגוּלה והשזוּף וגוֹנוֹ גוֹן נחושת קלל. על צווארו היה תלוי סרט של תכלת, שמרוב זיעה וזוהמה נעשה כחוּט מזוּפּת של רצענים, ובו היה תלוי מידאליוֹן קטן בצורת לב ובתוכו תמונה של בחורה. זה היה הזיכרון האחד שנשאר לו מארוסתו שמתה עליו זה שנתיים. מזכרת אהבה זו היה שומר מכל משמר. עכשיו היתה תמונה זו מתלבטת בין האצבעות המלוּכּדות, כשמתחת שׂפמו הארוך והמסוּלסל בּצבּצה עווית-שׂפתיים קלה.
אסתר כרעה לפניו על ברכיה כנמשכת בכוח גדול אל הקרקע. כמה רגעים הסתּכּלה בפניו הרחבות והגלויות, היתה מסתֹכּלת בהן בעיניה הקטנות והחדות, שעורמה וכוח רצון נשקפו מתכן; אותה הסתּכּלוּת עמוקה וחודרת ונוקבת ויורדת, שאינהּ מצוּיה אלא אצל נשים בשעה שהן בוחנות אהוב-לבּן באין עדי ראייה לפניהן. אסתר אהבה את הפּוֹעל הצעיר הזה, וסוד גלוי היה הדבר בתוך חבורה קטנה זו שבחצר החווה. וכלא מצאה אהבתה בת-קול בלבֹוֹ של יצחק, נעשה הרגש שלה קנאי בכאבוּ ועקשני בעלבונו והיה מרכּז כל חייה ומחשבותיה.
שלא מדעת נמשך ראשה יותר ויותר אל פניו של הבחור, שהיתה כורעת למראשותיו. שפתי פיה נעו ודובבו. היא הרגישה שהאד החמים של נשימתו נוגע בשערות המעטות שנתפזרו על מצחה ומנענע אותן לאט. אבל פתאום נרתעה לאחוריה כנדחפת בכוח גדול ונתבלבלה מאוד. נתקל מבטה בסרט הכחול ובתמונה זו שהיתה תלויה בו ומוּנחת כקמיע על לוח לבּוֹ של יצחק. נבהלה ופחד נפל עליה. פיה נתעוות מתוך כאב, ואחרי שעה קלה של הרהורים קשים ויגיעים אחזה בכתיפו של הישן והתחילה מטלטלת אותה:
– יצחק… יצחק! הלא תקום!… השעה אחת!
הוא קפץ ממשכבו ונשאר מיוּשב כשרגליו מתוחות לאורך המחצלת וֵחצי גוּפוֹ מוּרם כּלפּי מעלה כדל"ת הפוּכה. אחר כך הרים שתי ידיו, ובלא דעת שאסתר לפניו הכניסן באצבּעוֹת מפוּשׂקות בין שׂערותיו והתחיל מתגרד להנאתו. מיד שפשף את עיניו כדי להבריח מעליהן את השינה, והתחיל מגמגם ואומר:
– טוב… טוב… תיכף1 ומיד.
עד מהרה קם על רגליו, כיסה את סגור-כותּונתו והתחיל מקפּל מחצלתו, מכניסה אל החדר ומעיר והולך את שאר חבריו ופונה כלפי האוּרווה. בדרכו אליה אמרה לו אסתר, שהיתה עובדת עמו בקרונו, שהכוֹל מוכן לנסיעה. שניהם עברו את האוּרווה ולא נתעכּבו שם ונכנסו ישר לתוך הקרפּף. אסתר עלתה בזריזות על הקרון, ויצחק עומד סמוך לה ושוקל בדעתו ומפקפק:
– אפשר נמתין כל החבורה כולה?
אסתר מיחתה:
– עלה! מוטב שנמתין להם אצל המעיין.
יצחק נשמע לה. טיפס ועלה על הקרון, יצא דרך השער, וברישול התחיל מאיץ בשווריו ומטה אותם לימין ולשמאל במלמד שבידו. הלבנה עמדה במילוּאהּ. אור צונן היתה זורעת על כל הר וגבעה. השמים היו רחוֹקים וַעמוּקים וּגבוֹהים. וכל אותם הכוכבים המרוּבים שהיו פזורים עליהם בכל שאר הלילות ניטשטשו וכלא נחשבו לעומת זוהר הכסף של הלבנה. מרחוק נצנצו לעין הדרכים והמשעולים שהתפֹתּלו בחצאי עיגולים לאורך ולרוחב והיו כרוכים סביב לצלעות ההרים כחגורות עור לבן.
יצחק ואסתר הי עומדים בקרון נשענים בסולמיה זה כנגד זה שתקנים ושקועים במחשבות. אור הלבנה הצונן היה משרה על הכול מנוחה שלימה. והפעם היה גם שקשוק הגלגלים מתון ואינו מטריד את הדממה. רק לפרקים היה יצחק מכניס רוח רעה וזרה בשלווה זו שמסביב על ידי הקריאות “ימינה!” שהיה מזרז בהן את צמדו ושיצאו מפיו בכעס עצור ובקול גס.
פתאום התעוררה אסתר ושאלה:
– יצחק, למה אתה שתקן כל כך ומלא רוגז?
שאלתהּ התמיהה את יצחק שהיה עדיין כמנמנם לחצאין וכועס על שהחרידוהו משנתו. הרים את מבּטו העכוּר על אסתר ולא השיב כלום.
היא לא היתה כּעוּרה. פניה היו נעימות ומושכות את הלב והבּיעו אומץ וכוחות נפש גדולים. שׂערותיה נתפתלו על שכמה שחורות וכעין הקטיפה, ופיה הקטן היה תמיד סגור ומכוּוץ והעיד על העקשנות והמרי הגנוזים בו. רק קומתהּ היתה גבוהה יותר מכפי הרגיל, וכתיפיה הרחבות והגרמיות הוסיפו על מבנה-גופה רישומים גבריים שאינם נאים לבנות-מינה, ודומה, ראשה הקטן והיפה והסגלגל שאול הוא ואינו במקומו.
אסתר חזרה על שאלתהֹ:
– ראה, הלא שאִלתיך.
יצחק לחש בתרעומת:
– הרפי! איני נרגז כל עיקר!
והיא הוֹסיפה, והפּעם היה קוּלהּ רוֹעד וּמלא ארס של קנאה מסוּתּרת:
– ואני ידועת… יודעת… ולשווא אתה מעלים ממני!
יצחק ידע למה היא מתכוונת, ודבריה העלו על לבּוֹ הרבה זיכרונות. לפניו חלפו ועברו רגעי-הגסיסה הנוראים של ארוסתו. תמוּנה זו היתה לעולם חוזרת ובאה ועולה במוחו מאליה ומטילה על רוחו איזו אימה טמירה. נכניס את ידו מתחת לחלוקו והתחיל ממשש בצורה, שהיתה תלויה על צווארו. חשק עז תקף אותה להוציאהּ ולהסתּכּל בּהּ לאוֹר-הירח, אלא שהתגבּר על חפצו זה: לא נאה היה לו לגלות את סודו לעיני אסתר.
ואסתר עמדה שתקנית ושקועה במחשבותיה. פיה הקטן מצומצם מאוד וראשה נפל עמוק בין כתיפיה הרחבות. בסקירה גנובה הבּיטה פעם בפעם על ידו של יצחק, שהיתה מתנועעת ומשׂחקת מתחת לחלוקוֹ. זיק של קנאה עזה התחיל מתלקח בלבּה, וכאילו היתה משתדלת בכל כוחותיה לתפוס את המחשבות, שהיו מעסיקות בשעה זו את מוחו של יצחק, שעמד כסהרוּרי, מסוּר כּוּלוֹ להרהוּרי-לבּוֹ. גם קריאותיו וזירוזיו פסקו, והשוורים משכו בקרון על דעת עצמם בצעדים מדודים. רק לעתים רחוקות, בהיסח-דעת גמור, היה יצחק מרים את מלמדו ומאיים עליהן כלאחר-יד.
סוף-סוף הגיעו למחוז חפצם. נתגלה לפניהם שדה לבן ומרובּע, מלא עומרים-עומרים ומוּקף מכל הצדדים הרים גבוהים, שהיו מטילים בשעה זו צל כוורוור על עצמם. סמוך לדרך נתפּרדו שיפּוּעי-הרים ונראתה כעין צורת שער ומעיין קטן בפתחו, מפכּה מתוך טבּוּרן של הגבעות. ציבּוּרים של קנה-סוּף ודשאים מגודלים יפה כיסו את פי מקור המים, שהיו משמיעים איוושה ומלמול קל והמיה חשאית סמויה מן העין. והלאה מזה היו המים חשׂוֹפים לקרני הירח והשתֹפּכו כעורק של כסף-חי לאורך הנחל שלמטה.
שניהם ירדו מהקרון, יצחק ניגש אל המקור, גחן בין העשבים ומילא את פּיו מים חיים וצוננים, שהיו מבריקים כטיפּות של בּדוֹלח, ואחר השתטח פרקדן מלוא קומתו, פיהק ואמר בעצלתיים, כשהוא מנגב את שׂפמו בלח והמסוּלסל:
– עכשיו נמתין לחבורה.
וכעבור רגע הוסיף – והפעם בקול רך יותר:
– אסתר! בואי, שבו בכאן!
היא הסתכלה בו בעין חודרת ובפסיעות מדוּדות ניגשה אליו, כשהיא מרבּצת תוך-כדי הילוכה את הדשאים הגבוהים והרטוּבּים מטל-הלילה, ישבה סמוך לו ואמרה:
– ואתה הנח את ראשך כאן. הדשאים לחים. – יצחק הרים את חצי-גופו, קרב אליה והניח את ראשו על בּרכּיה. אחר-כך עצם את עיניו, כדי לחטוף שינה.
היה שקט מסביב. השוורים עמדו ולכחו את גבעולי הפולים הלחים, המלוחים והנעימים לחיך. הם לעסו בתיאבון גס, העלו גירה, וציציוֹת הקש היו בולטות ותלויות כזיזים מבין שיניהם, שמתכון היו מטפטפות על גבו הקרקע טיפּות של ריר ירקרק ומבעבּע, מחמת תאווה מרוּבּה.
מאחורי גבם של אסתר ויצחק זרם המעיין והמייתו היתה נוחה לאוזן ורכּה. טיפּות המים טפטפו במתינות, בהפסקות קצרות ובקול שווה ומדוּד, כאילו לב חי היה קבור במעמקי הקרקע והיה הולם והולם…
שטפה את יצחק חמימוּת נעימה, שהיתה מפעפעת בכל אבריו, ראשו היה מונח ברישול על בּרכּיה של אסתר, והוא צונח ונלחץ אליהן מתוך חוּלשה נעימה, שהתחילה תוקפת אותו. והכול – קרני הלבנה הקרות והמכסיפות, השקט שמסביב, המיית המעיין הקלה, לעיסת השוורים התכופה, ואותו החום המלטף שגוּפוֹ היה קולט אל קרבּוֹ – כל אלה היו מרפּים אותו ומפּילים על עיניו שינה מתוקה. ולאחר שעה קלה כבר נשמעה נחרתו שהיתה מנסרת חנוקה ומרוּסקת באוויר השקט.
פניה של אסתר היו קודרים ומלאי-דאגה. היא ישבה כקפואה בלא נוע, כאילו היתה מוּזמנת בכוונה תחילה לישיבה זו. ושוב תקף אותה זה הרגש המכאיב, שחשה קודם לכן בחצר-החווה כשכּרעה למראשותיו של יצחק להעירו משנתו. פתאום התעוררה, כאילו החרידוה ממקומהּ, נזדעזעה קצת, הרימה את ראשהּ, פשטה את צווארה והתחילה סוקרת על סביבותיה בעיניים תועות ובולטות. בתוך אישוניה נולד ברק לוהט ומשוּנה, חד כאיזמל, ומבּטהּ מערים ומתנכּל כמבּטו של חתול-הבר. עיניה נעשו חדות ביותר והתנועעו רצוא ושוב באי-ביטחון; ומתנוצצות היו כאילו אבק של זהב היה פזור עליהן. אחר-כך הנמיכה את ראשהּ, העיפה מבט מהיר על פניו של יצחק – ובתנועות זריזות אחזה בידיה הרועדות בסגור-חלוקו והתחילה פותחת אותו.
נחשׂף חזהו הרחב והשׂעיר. בין השׂערות, באותה גוּמה שבין שני חלקי החזה, היתה מונחת התמונה, ועיגול-ירח קטן נשתקף בתוך מכסה-הזכוכית שלהּ. וניצוץ זה של ערמומיוּת, שהיה נראה בעיניה, נתרחב יותר למראה התמונה. חליפות עבר מבּטהּ הטרפני והבהול ונצמד פעם בחזה הגלוי ופעם בפניו של יצחק, שהיו מונחות בטוחות ושליווֹת על בּרכּיה.
פתאום כפפה את חצי-גוּפהּ עד סמוך לצווארו של יצחק. בתאווה גסה אחזה בין שיניה את הסרט, שנשתמן מרוב זוהמה, והתחילה מכרסמת אותו בכוח ובזריזות. היא הרגישה בתוך פיה טעם מר ומלוח – והסרט הלך ונתמזמז בין שׂפתיה מרוב יושן. כמעט בלי יגיעה יתירה נתפלג לשניים.
בחטיפה, כחיה קטנה ונרגזת, הסירה את התמונה ביחד עם הסרט שעל צווראו – ועד מהרה החבּיאה אותם עמוק באפודתה. ומיד התחילה לפרוף את כפתורי חלוקו. וכשסיימה מלאכתּהּ שנעשתה בחיפּזון וברטט, שאפה אוויר בכבידוּת, נאנחה, ישבה ושהתה עם מקומהּ כמה רגעים כמאוּבּנת.
יצחק היה ישן. לשעה קלה נתרגזה עליו שנתו, כאילו הרגיש בדבר-מה. התהפך מצד אל צד והתחיל מגמגם מתוך שינה הברות מקוטעות שאין להן שחר. אבל מיד שב למנוחתו ונחירתו חזרה וניסרה עמוקה וכבדה.
בחשאי הוציאה אסתר את התמונה מתוך אפוּדתה והתחילה בּוֹחנת אותהּ בעיניה הבהּולּות. ושוּב עלה הירח הקטן על מכסה הזכוכית. ועכשיו מפני שידיה היו מרתּתות היה משתעשע לעיניה כצף על פּני שלולית קטנה של מים. אסתר לא ידעה מה לעשות בחפץ זה. ורגעים אחדים פּקפקה ונלחמה בנפשהּ: אם להשאיר את התמונה אצלהּ או להרחיקהּ מאתּהּ. –
ופתאום נתבּלבּלה ונרתעה לַאחוֹרה מפני הצורה הקטנה, שהיתה שׂוּמה בין אצבּעותיה הרועדות. נשמה לה, שהתמונה מתנוֹעעת, רוֹמזת ומגחכת – במהירוּת עצמה את עיניה, שילחה את זרוֹעהּ, והשליכה את התמונה ממנה והלאה, הרחק בין נקיקי-הסלעים.
זמן מרובּה ישבה ועיניה עצוּמוֹת. אולם סוף-סוף התחילה השלווה לשוב אליה לאט-לאט. היא חשה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבּהּ, אבן שהיתה דוחקת ומעיקה ומכאיבה ימים רבּים – והוקל לה, ורווח לה. היא העיפה עין על פניו של יצחק, שחוורו מזוהר-הירח, והוא נראה לה עכשיו כחדש, קרוב לה, כאילו אותה מחיצה שעמדה כל הימים והפרידה ביניהם נפלה ונהרסה עד היסוד.
אסתר הרכּינה לו את ראשהּ, ובת-צחוק של הנאה עמוקה ומסותּרת עלתה על שׂפתיה הסגורות והמכוּוצות. מבּטה היה שליו ונתמלא חיבּה ותחנונים, ולבּהּ היה דופק ודופק. אחר כך התחילה שׂמה בחשאי ובזהירות את שתי ידיה מתחת לראשו, הניפתּוּ וּלחצתּוּ אל חָזהָ הסוער. היא עשתה כך מה פעמים בזו אחר זו ולא נתנה חשבון לעצמה על מעשׂיה, כשיכּוֹרה וַהמוּמה מאיזה אושר אין-סופי, ושׂפתיה מלמלו בלחש וּבקוֹל מלא רטט:
– יצחק… יצחק… יצחק שלי!
רעש אופנים, קולות וקטעי-מזמורים הבהילוה והפיגו את שיכרוֹנהּ. בתנועה גסה טלטלה את יצחק וזירזה אותו למהר ולקום. הוא נתבּהל – ונתעורר. ושניהם קפצו ממקומם כשוּעלים חרידים מתחת לגדר דחויה. יצחק התמתּח במלוא קומתו, ואסתר יישרה בגדיה שנתמעכו. ומיד ניגשו אל קרונם והתחילו לעשות במלאכתם. והפעם, מאחר שהעומרים היו רטוּבּים וכבדים במשקלם, נהפך הסדר הרגיל: אסתר עמדה מלמעלה בקרון והרביצה את הפולים, ויצחק הגישם להּ בקילשוֹנוֹ מלמטה.
נראתה חבורת-הפועלים על ארבּע קרונות. הם נסעו מבודחים ונשמעו מתוכם קריאות, מזמורים ושריקות-שוֹטים. על-יד המעיין נתעכּבו כל הקרונות וכל אחד מן הפועלים ירד, שתה לרוויה, שב לקרונו ונסע הלאה בתוך השדה, בין ציבורי העומרים.
צעיר אחד, שעבד סמוך ליצחק, קרא בקול:
– בחור, מפני מה מזדרזת כל-כך?
יצחק השיב לו בתמימות:
– הלא חכּינו לכם!
כל החבורה פרצה בצחוק גדול, והצעיר הוסיף:
– ודאי, חיכּיתם, ודאי… ואולם, אחא, לא זו היתה כוונתי!
ושוב פרצה כל החבורה בצחוק. הפעם היה הצחוק חזק מבראשונה. צחוק זה הפליא את יצחק, שעדיין לא סרה השינה מעיניו לגמרי.
אסתר שעמדה מלמעלה וראתה לאור-הירח את פני הצעיר שהבּיעו לעג שנון וגס, הבינה מיד על מה מכוּונים דבריו. ואולם לבה לא היה פנוי עכשיו לעניינים קלי-ערך כאלה, וכמעט ששׂמחה על הרמיזות, וכאילו היו נותנות תוקף לה ולהרגשותיה.
היא עמדה על גבּי הקרון וקיבּלה בהתמכּרות גמורה את העומרים שהושיט לה יצחק ושריח רענן ומבוּשׂם היה נודף מהם. חָזֶהָ היה מלא עכשיו גיל סוֹער, מהוּל באיזה פּחד טמיר, שהיה אורב לו בפינת-הלב. ורעד עבר בעצמותיה כשנזכרה בסוֹדהּ הגדול, שעדיו היו רק אלה ההרים שמסביב לה וזה הירח שממעל לה.
-
“תיכך” במקור המודפס, צ"ל: תיכף – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
ז׳אנט
מאתשלמה צמח
תור הבחינות למרות היותו משעמם ומטריד את המוח למדיי, מכיוון שעבר בשלום, השאיר בכל זאת אחריו שריד הרגשה נעימה של סיפוּק־רוח פנימי זרוע אבקה של יהירות ומתיקות ניצחון, מעין הנאה זו הנולדת בנפשו של אדם שעלה בידו להתגבר על מכשולים רבים, והרי הוא עומד קרוב למטרתו ולפניו משתערים מרחקי העתיד, גדולים ורחבים.
אותה הרגשה מרנינה התחילה מפזזה בלבו של יעקב בן־אריה מיד עם עוזבו את אולמי האוניברסיטה הקרירים, האפורים והמכוסים אבק שנים. אחר גברה והקיפה את כל ישוּתוֹ, ולא הרפתה ממנו כל היום. עמדו אז בתקופת החורף. הקור לא חזק. האוויר היה מלא לחוּת רבה וספוג ריח קמילה וריקבון עלים. בגנים עמדו האילנות, מקצתם עטופים מחצלות קש ומקצתם כסויים גבישי קרח לבנים, מתנוצצים בערפל הזוחל על גבם ומלחכם באור רפה ומכסיף ככוכבים קפואים. ובן־אריה, אותו בחור בעל הקומה הממוצעת עם פרצופו הגרוי והמקומט והנרעד בכל פעם מתוך תנועת־רוגז, עבר רחובות אלו, גנים אלו אשר זה שבע שנים כסדרן היה גופו הכחוש והמקומץ חוֹצה אווירם, והקיפם הפעם במבט ממושך ותאווני, כרוצה להשקיע את קווי צורתם בין סבכי זיכרונו. היה אמנם נעים לחשוב, שהמקוּוה והצפוּי הנה בא. אבל בזוכרו, כי בעוד ימים אחדים עליו לצאת מן הסביבה הזאת, מדרכי חיים אלה, ולעוזבם לעולם, נעשה צר ללבו, והוא חס על עצמו שגרם מזלו להיעקר מתוך מקומות אלה, שהנפש כבר התחילה להכות בהם שרשיה ולהיאחז בהם.
בשעת הליכה נטפּל אליו אחד מחבריו. הוא בּירכוֹ לרגל גומרו חוק־לימודיו, וצחק:
בן־אריה ענה:
— אלמלא הייתי רוצה לחזור על דברים שכבר נאמרו פי־אלף, הייתי אומר לך כי רק עכשיו נודע לי במלואו, שהחתירה אל החוף רב עניינה מן החוף עצמו, כי…
וַחברוֹ קרוֹשר הפסיקוֹ:
— חקירות הללו אינן מעלות ואינן מורידות.
ואחר הוסיף:
— מה בדעתך לעשות?
— באמונה, איני יודע, בחפצי לנוח, לנוח, לא יותר.
— אם לקולי תשמע, סע לווֹגיזים, התגולל מעל לגבעות השלג, ורווח לך.
הדבר מצא חן בעיני יעקב.
— הן עוד מעט ניפּרד לעולם, היאָרח אתי לחברה.
קרושר הסכים: — אולם בלי הכנות יתירות.
הוא תקע לו כף, ושניהם פנו אל בית־הנתיבות לצאת מן העיר כמות שהם, בלא מיטלטלים ובלא חקר רב. ובהיכנסם אל אולם־האורחים ניגשו ישר אל המפה התלויה על הקיר והתחילו לדרוש אחרי מקום־מנוחה אשר שמה יכוננו את צעדיהם. הם באו לידי הסכם, כי אין להם ללכת לאחת הנקודות המפורסמות והסואנות מרוב מבקריהן. עליהם לבחור בכפר קטן בצדי הדרכים, החבוי בין עצי אורן נמוכים ומעוקמים והרחוק משאון החיים והקופא שקט ונשכח בין תלי שלגיו. קרוֹשר, שהיה בקי גדול בסביבות הארץ, התעסק בעבודת־חיפוש זו, ויעקב עמד על גבו, מחכה לחוות־דעתו. החיפושים והשהיות היו מרובים וארוכים, ואך לאחר שעה יפה נתעכבה אצבעו של קרוֹשר על אחת הנקודות, ואמר כמנצח:
— הרי סוף סוף מצאתי.
— מה שמו של המושב?
— לא רחוק מסנדיֶה, טינטרוּ.
— מה אמרת?
— טינטרוּ.
יעקב שם את ידו על אחת מרקותיו:
— שם זה אינו זר לי, כבר שמעתיו פעם, אבל הוא נשכח ממני.
הוא נשתתק ונשתקע במחשבות. כעבור רגע הוסיף, והוא מניף ידו כמתייאש:
— איני זוכר, הבה ניסע לשלום.
הם יצאו מן האולם, קנו כרטיסיהם, ומיד החליקה לפניהם שלשלת ארוכה של קרונות שנשקו זה לזה ושהאור בחלונותיהם היה מעורפל ומבליח. לאחד הקרונות נכנסו, ישבו אחד מול רעהו והוציאו מקטרותיהם, הדליקון, הביטו זמן מועט זה בפני זה, ואחר פרצו בצחוק גדול כשהאחד מכה על־גבי יריכו של חברו מתוך בדיחות־הדעת:
— אכן היה זה רעיון נפלא!
המסע זע ממקומו. נצנצו לעין פנסים עם אורותיהם המגוּונים. היום רד, מניח חשיכה עמוקה מבעד לערפל שמילא את כל הרחובות. היה רעש גדול מסביב. אנשים נדחקו עם צרורותיהם. הסוכנים הגיפו את הדלתות בקול ובהמולה. אחר ישבו הנוסעים איש על מקומו והשאון הרב פסק. מבעד לחלונות נראה שחור־הליל של מרחבי הסביבה. שורות האורות של הפנסים המתפתּלים לצד ימין הלכו ופחתו. ממרחקים הבהיק לעיניים קטע יאור עם הבית המואר המשתקף בחלקת המים, ועד מהרה נעלם ולא היה. אלומות של רשפי־אש נפלטו מפיותיהן של ארובות הכבשנים, המתנוססים לשני עברי המסילה לרוב, ואחר נתפזרו האלומות בשטף, משירות אבק ניצוצותיהן כטיפות בדולח זעירות, נצלפות מתוך מזרק־מים ביום קיץ בהיר לאורה של שמש שוקעת. והרכבת נסחפה הלאה בזעף ובעוז כזרמו של נהר המשקשק ובא, שטוּף קצפו ועטוּף המית גליו בין צוקי הסלעים.
בן־אריה וקרושר ישבו ושתקו מלאי־אושר, רגלם האחת נתונה על־גבי חברתה, ושניהם מביטים בחשכת הלילה. שכניהם שהיו ברובם חַצבים פועלי המכרות שבסביבה, ומקצתם כפריים שבים לבתיהם טעוני חבילות וקניינים, נמנמו לחצאין. צוואריהם של בקבוקי1 היין בלטו מתוך כיסי מעיליהם, התנועעו אחת הנה ואחת הנה והנוזל האדמדם גיעגע בתוכם, וקרני האור השופעות ממעל נשברו לרסיסים בחלקת הזכוכית המעוגלת.
והנה הפסיק קרושר את השתיקה:
— שמעתי, שחיבּוּרך “תעלומות הטבע וביאוריהן” עשה רושם יפה, כך אמר לי ד״ר קופוּאַ.
יעקב התעורר:
— ודאי, ודאי, חיבּוּר זה עלה בעמל שלוש שנים.
— הפרק על “החלומות והמקרים” מצא מאוד חן בעיני, הוא מפזר הרבה דברים סתומים.
— דא עקא, קל לבאר, אבל קשה להאמין בביאורים עצמם.
אחר הוסיף בקול גרוי:
— אבל נרפה מזה, מאסתי בכל אלה, הרי אנו נוסעים לטינטרוּ.
קרושר צחק:
— לטינטרו, בוודאי, לטינטרוּ, שם נאֶה!
יעקב המשיך בקול עצב:
— הרי משונה הדבר, שם זה יושב תקוע בקדקדי כמסמר שהעלה חלודה.
— אתה עייף ויגע־עמל, חברי.
— אפשר.
המסע המשיך דרכו. לרגעים התעכב בתחנות, וגברים ונשים היו מחליפים מקומותיהם, הללו באו והללו יצאו. לעתים היתה הרכבת נבלעת בין כתליה המעוגלים של אחת המנהרות והחשיכה נראתה מעוּבּה משהיתה, ושחור השמשות הבריק כראי מלוטש, והאנשים המנמנמים היו מתעוררים בחרדה, והקרונות היו מתגלגלים על־גבי מטילי הברזל במהירות רבה ובמשיכות ארוכות, כאילו היה ברצונם להיחלץ מן המיצר הזה אל מרחבי האופקים, הקשורים בהררי שלג שמסביב ואשר לובנם התחיל כבר מתגנב אל הקרון פנימה וממלא את חללו אור קופא וצונן.
יעקב פנה אל חברו:
— קר, קרובים אנו ודאי לטינטרוּ שלך.
— אנו בקירבת סינדיֶֶה, אבל למה פניך זועפים?
— איני יודע, לבי רע עלי.
— איך לא תבוש?
— כך הוא, אני נוסע לכפר חבוי בין סלעי הוֹוגיזים, אבל מי יודע, אם אמצא שם מנוחתי, הרי נחש כרוך בעקבותינו, אתה, קרוֹשר, יליד כפרי נוֹרמאנדיה, לא תבין את זאת.
והסוכן נכנס לבַשרם שהגיעו למחוז־חפצם. הם ירדו מן הרכבת ועברו במהירות, עטופים אוויר צונן, את מסילת־הברזל, ונכנסו אל תחנה קטנה מזוהמה וריקה מאיש. הם שאלו את פי אחד מפועלי הרכבת לטינטרו. הוא הוציאם החוצה, הראה באצבעו לצד מזרח, במקום שרפרפו בחשיבה אורות זעירים, וקרא:
— הרי טינטרוּ לפניכם.
קרושר שכר עגלת־חורף, ואחר עשותם את דרכם כחצי שעה נכנסו בין שתי שורות הגדירות של המושב. רוב הבתים לא היו מוּארים, רק כותליהם המכוסים קש מבחוץ בלטו מכתמיהם האפורים על צחור השלג שמסביב ושממעל. לפני בית נמוך, העומד קרוב לבית־יראה קטן ובנוּי עצים, התעכבה עגלת־החורף, ויעקב וקרושר נכנסו אל הבית פנימה. סמוך לשולחן, עשוי עצי־אלון משורגים, כבד־משקל וחקוק כתובות וצורות שונות לאורך ולרוחב, ישבו איכרים אחדים סמוקי־לחיים משרב ומקור ושתו לאיטם מי־דבש, כשהם ממלאים את כוסותיהם בנחת סמוך להרקתן. אשה כבת שלושים, מלאת־בשר ורחבת־מותניים, שׁירתה לפניהם. היא עברה את החדר בריצה קלה, שרווליה מופשלים, ובשעת הילוּכה היא מפזרת לצדדים את האד המעובה והלח והכבד שהיה ממלא את אווירו של החדר. לפני המזנון עמד נשען בארון שמאחוריו בעל־המרזח בכבודו ובעצמו, מסלסל שפמו הארוך, ולולאה ירוקה, אות אגודת־הציידים המקומית, מקשטת את דש מעילו בגאווה יתירה. הוא לקח חלק שווה בשיחתם של כל האיכרים יחד, עונה ושואל פעם בכה ופעם בכה.
כניסתם של בן־אריה וקרושר הביאה ערבוביה קלה בסדרי בית המרזח; בפינה נידחת זאת לא הורגלו לאורחי־פתאום כאלה. העגלון שהוליכם צעד לפניהם ודחף את הדלת באחת מרגליו, והכריז בקול מפיק הבל כמו מסיר רותח, בסננו את המלים בין שפמו המכוסה כפור:
— אבא אוֹפרוּאַ, אורחים הבאתי.
האיכרים הפסיקו לרגע בשיחתם ובשתייתם, הפנו ראשיהם אל הבאים, הטילו בהם מבט מבחין, ספוג חשדים, בהם ובמלבושיהם הקלים, ואחר שבו אל כוסותיהם וגוחנים איש אל רעהו ומתלחשים בחשאי ובקרצי עיניים. אבא אוֹפרוּאַ יצא ממקום מושבו, קידם את פני האורחים, תיקן את לולאתו הירוקה, ופתח בלשונו הכפרית ובמבטאו המסורס:
— מה חפצכם, אדוני?
יעקב וקרושר לא הבינו ברגע הראשון כראוי את דבריו. התחילו לבאר לו את מטרת בואם, אבל שפתם הקרתנית לא היתה רגילה ביותר באוזני אבא אוֹפרוּאַ, והוא קשקש בלשונו אובד־עצות.
אחד האיכרים בא לעזרתו:
— קרא לנֶטָה, אין כמוה לשפת־האדונים.
בעל־המרזח נתעכב קימעה, חשב, הרהר, צעד פסיעה אחת לפניו והשנייה לאחוריו, ואחר, כמחליט דבר, ניגש אל שולחנו ושם ידו על הפעמון. הדלת מימין נפתחה כהרף־עין, והאשה רחבת־המותניים באה. הפעם היו שרוולי־החולצה מקוּפּלים עד למטה מקיבּוֹרוֹת־ידיה, וצמות שערותיה זקופות כאילו התקינה אותן זה עתה.
אותו איכּר, שבא לעזרת אבא אוֹפרוּאַ, הרעים קולו:
— אלפי שדים! נֶטָה! תני תודה, מאחורי הדלת עמדת, אלפי שדים!
אוֹפרוּאַ לא שם אליו לב. הוא קרב אל אשתו וביאר לה ברוח נכאה את מבוכתו הרבה וביקש ממנה להיות המליץ בינו ובין האורחים. נטה הסכימה לכך ברוב רצון. בפסיעות צרות וקלות ניגשה אל יעקב וקרושר, והיא מניעה בחן מיוחד את מותניה הרחבות בשעת הילוכה. אודם פרץ ממעמקי החזה שלה ושטף את כל פרצופה ואבד בין סבכי שערותיה, אשר כובדן ניכר היה לעין. ונטה שאלה בקולה הרך:
— במה אוכל לשרת את אדוני הנכבדים?
קרושר היה העונה:
— באנו לתור את הסביבה, הנמצא לימים אחדים מלון בביתכם?
היא השליכה מבט מבוהל אל בעלה, מלמלה לו הברות מקוטעות במהירות רבה ובמבטאה הכפרי. ולאחר שקיבּלה הסכמתו האירו פניה, ושוב פנתה אל האורחים בקולה החמים והעמוק:
— ברצון רב, אדוני, ברוכים הבאים, מיד נפַנה לכם חדר.
באותו רגע שלח אבא אוֹפרוּאַ את פקודתו אליה. נטה התנגדה לו ובאה במבוכה, אבל כשבעלה הפציר בה ועמד על דעתו, הוסיפה:
קפדן הוא בעלי, אינו מכיר בהלכות בני־אדם, הוא דורש ממני, שנעמוד תחילה על המחיר.
עד מהרה השתוו ביניהם, ואבא אופרוא יצא לפניהם להראותם את החדר. בדרך שאל:
— והיכן חבילותיכם?
אין אתנו מאומה.
— זה מוזר מאוד.
אחר הכניס אותם לתוך חדר קטן מאוד, נמוך, אשר ריח כרוב כבוש מילא את אווירו. הדליק עששית קטנה ומעלה עשן, ובעצם ידיו התחיל להסיק את התנור. הוא לא דיבּר עם אורחיו מטוב עד רע. הוא היה רק שולח בהם מדי פעם בפעם סקירה גנוּבה מן הצד מתוך חששות ואי־אמון. אבל למען אַמץ רוחו היה ממשמש בלולאתו הירוקה, כאומר אל נפשו: אין דבר, הכול עוד על מקומו הנכון.
כשגמר מלאכתו, אחז בחבל שלאורך הקיר ואמר:
— אם תהיו זקוקים לדבר־מה אין לכם אלא למשוך בחבל זה.
קרושר ניגש אליו ואמר:
— בוודאי שאנו צריכים, רעבים אנחנו כזאבי ערבות, ואם חבל זה מקסם בו — הרי…
והוא משך בחבל פעם ועוד פעם.
כהרף־עין נשמעו צעדיה הפזיזים של הגברת אוֹפרוּאַ. נֶטָה פתחה את הדלת ומילאה את פתחה במותניה הרחבות, שסינר לבן שינס אותן. אחר עברה את סף החדר והרימה את עיניה בזהירות ובמבט עקוֹם, וסקרה בפני הצעירים ופנתה בשקט אל בעלה:
— קראת לי, אֶדמוֹנד?
— האדונים מבקשים אוכל.
—הנני ואכינה.
ואוֹפרוּאַ ואשתו יצאו מן החדר. אֶדמוֹנד שב אל מקומו הקבוע באולם סמוך למזנון, ונטה החישה צעדיה אל המטבח. כשנכנס בעל־המרזח שוב אל אולם־האורחים סבּוּהוּ האיכּרים, והתחילו לחקור ולדרוש על מוצא הבאים ועל מעשיהם בטינטרו באותה הסקרנות התמימה והחשדנית של כפריים. אבל כשאוֹפרוּאַ הקשיב לשיחותיהם ולהשערותיהם בחוסר־עניין וקיצר בכוונה בתשובותיו, קם אחד האיכּרים, קצר־קומה, גיבּן ולץ מפורסם, וקרב בזהירות אל הכנופיה, שם ידו המסורסת על שכם אֶדמוֹנד ואמר בקולו המצפצף, בהראותו באצבעו על דלתו של המטבח:
— אבּא אוֹפרוּאַ, כידיד נאמן אני אומר לך, פַקח בשבע עיניים, ציפורי־דרור הללו מביאות אתן את האביב תמיד ובכל מקום, ויהא גם בטינטרו לפני חג המולד.
והראה לכול את שיניו הלבנות ונהנה מהמצאתו. אֶדמוֹנד לא מיהר להשיב לו. הוא סלסל שפמו באצבע רועדת, תיקן את לולאת־הציידים בדש מעילו, ואחר נושמו אוויר במלוא־פיו קרא בקול גס:
— בלוֹם חרטומך, מנּוול, ואם לא, אסגרהו בעצם ידי.
בו ברגע נפתחה דלת המטבח. נכנסה נֶטָה והביאה אתה ריח בשר־אַיל מצומק יפה ומבעבע בשפעת השומן שנסכו עליו. היא עברה את האולם בלי שימת־לב מיוחדת עד הגיעה אל דלתם של קרושר ובן־אריה. כאן התדפקה עליה באצבע כפופה אחת, וחיכתה באוזניים קשובות לרשות־הכניסה שנזרקה מעבר לדלת. היא באה פנימה, ערכה את השולחן בזריזות, הציעה לפניהם את המיטות והתכוננה לעוזבם לנפשם. בפתח, סמוך ליציאתה, הפנתה ראשה לאחוריה ומבטה נתלה בפרצופו של יעקב, שישב ראשו שקוע בקערה וסועד מתוך תיאבון רב. נטה עמדה כך רגע אחד וסקירתה חודרת ומהססת, כאילו נתקלה בדבר מוזר מאוד. יעקב הרגיש פתאום, כי זוג עיניים קודחות שלוּחוֹת אליו ובוחנות אותו. הוא הניח את כפו הצדה והתבונן בפני נטה מתוך זעזוע קל. להרף־עין אחד, כהאר הברק את שחור־העבים, נגוֹלו לפניו רגעי עבר נשכחים. היה דבר־מה באישוניה של האשה הסוקרת בו, דבר־מה ידוע וקרוב לו. אבל כל זה לא נמשך הרבה, ונטה לא יכלה לעמוד בפני מבטו של יעקב ומיהרה לסגור את הדלת. קרושר, שהיה עד־ראייה לאותו משחק־המבטים, לא עצר ברוחו, ואמר ליעקב בלעג:
— את תלמודך, כנראה, לא שכחת עוד, רק הערב באת, ואתה מבקש לך טרף.
ומיד הוסיף:
—אבל הווי זהיר, ראית את בעלה עם שפמו הרועד, כאן נחתכים העניינים בקיצוּר נמרץ.
יעקב לא ענהו. הוא שב לארוחתו, ואחר עשה כמעשה חברו והשׂתּרע גם הוא לאוֹרך המיטה הרחבה, המלאה כּרים וּכסתות תלולים ורכים. היה שקט. סלסולי העשן העולים ממקטרתו נתפזרו סמוך לראשו והאפילו על החדר הנמוך. קטעי זיכרונות, כלשונות אש כחלחלות עם תנור דועך, זחלו תלושים במוח שהתאמץ להישאר ריק מכל מחשבה. ובחוץ מעבר לכותל הָמתה הרוח, קימטה שכבת השלג החלקה, הפכה אותה גלים גלים, והקימה עמודי אבק מלבינים בתוך חשכת הלילה.
והנה פתח יעקב, כמדבר אל נפשו:
— כך הוא; בעוד חמישה ימים ואני יוצא מן הארץ הזאת.
קרושר חיקה את קולו העצוב של חברו, כממשיך מחשבתו:
— ואני משאיר כאן עבר גדול, זיכרונות, אהבה, עלמות…
והוא פרץ בצחוק גדול:
— הווי זהיר, בחור, אתה עושה עכשיו חשבון־נפשך, ראה, שלא תפשוט את הרגל!
יעקב קם ממיטתו:
— זיכרונות, אהבה, עלמות… אמרת. לאו דווקא. היו גם כאלה. אבל לא על זה אני מצר. הרי זה רק רפשם של החיים. יבואו נחשולים אחרים וישטפו את הראשונים. בריות שכמותי כבר אכלו את נפשם מזמן. אגב, זיכרוננו אינו חזק ביותר, אנו רגילים לשכוח, בפרט את הדבר שאין ברצוננו לזוכרו.
— ובמשך שבע שנים ארוכות לא הספקת לתקוע לך יתד בארץ זו?
— לא, לא עלה בידי, וגם לא השתדלתי.
כעבור רגע הוסיף בקול שבור:
— ישנו רק זיכרון לא־נעים אחד, אבל גם הוא נתיישן ופג טעמו.
קרושר קם ממיטתו והרים ידיו, כמגן על עצמו:
— לאו, אי אפשי, שוב מעשה באותה התופרת, שיצאה למצוא מנוחתה בין גלי המוֹזל. לא, יעקב יקירי, איני רוצה לשמוע, והרבה טעמים לדבר. ראשית, שמעתי זאת הרבה פעמים מפיך עצמך; שנית, ייקח אופל ריבה פתייה זו, שמאסה בחיים משום שמאס בה בחור שכמותך; ושלישית, רצוני לישון, עד אור הבוקר!
והוא הסב פניו אל הקיר והעמיד פני נרדם. יעקב ישב לנגדו ועיניו נטויות מול העששית הקטנה, ואוזנו קולטת את המית הרוח שבחוץ. בבית־המרזח חדל רעש האיכּרים והמונם. נשמעו רק קטעי שיח־ושיג שבין אֶדמוֹנד ואשתו. הוא הטיל בפניה טענות בקול רועד מקנאה נסתרה, והיא התאמצה להשתיק כעסו ולבטל טענותיו. רגע ולב יעקב נמשך אחרי הברות אלו, המגיעות אליו מעבר לדלת. היה בקולה של אשה זו דבר־מה קרוב לו. אולם כשהקולות האלה פסקו גם הם ומסביב היתה הדממה שלימה, ונשמעה רק ההמיה העגומה של הרוח המתפזרת מעל לגגות, נוגעת בציציות הקש ומרשרשת בהן, פנה יעקב שוב אל חברו:
— קרושר, ישן אתה? ובכן הדבר נראה מגוחך בעיניך, אבל תבין, מקרה זה בא לי בשבועות הראשונים לשבתי בארץ זו. בוודאי עכשיו הייתי נוהג אחרת. אבל אז נסתבכתי. היא גרה ממולי, ואלוהים חננה בזוג עיניים בוערות ובשערות־משי רכות. הייתי בדד, ואירע מה שאירע. וכשהכרתי משוגתי, וחפצתי להימלט מתוך הסבך, כבר עבר המועד. ריבה זאת, נפשה נקשרה בנפשי, ובראותה שאני משתדל להסירה מעל דרכי, שלחה לי פיסת־נייר, את הנוסח הידוע, המצוי בכל העיתונים מאה פעמים בשנה, הפותח במימרה רגילה: “כשתקרא מלים אלה, כבר ישחקו מימי המוֹזל מעל לראשי”. ומאז נעלמה ואיננה. הוא שאמרתי, היא אינה. וכאן אי־נעימותו של הדבר. תלעג כאוות־נפשך לעולם זה ולהבליו, אבל באחד הלילות חסרי־השינה, בשעה שאתה מוּטל על משכבך כעננה נשכחה בלב השמים, ואז אם יעבור לפניך צל המוות וייגע בך בכנפיו, תישאר חסר־אונים כעלה קמל ומדולדל על ענף האילן, הנלחם לשווא עם משובתה של רוח־סתיו…
יעקב דיבּר, ולא השגיח שחברו משמיע נחרתו מתוך שינה מתוקה. הוא הרגיש עלבון לעצמו, והתחיל מסיר לאיטו את נעליו ועלה על משכבו. היה שקט מסביב. באוויר ניסרה לפעמים שריקת קַטר מרוחקת, שנטרפה בהמית הרוח ואבדה בין הסלעים. השלג התהולל בחוץ, דפק בתריסים ונגע בכותלי הבית. יעקב שמע את כל אלה מתוך יגיעת מחשבה, וכעבור שעה קלה נרדם גם הוא.
עם בוקר הקיצו שניהם, הביטו סחור להם בתימהון רב, ואחר פרצו שניהם בצחוק. החדר היה קר ואפל. בבית־המרזח נשמעו צעדיה הפזיזים של נטה כשהיא מנקה את הכוסות ועורכת את הכּיסאות. מעל מיטתו של יעקב נידלדל אותו החבל הארוך, הירקרק, אשר המשיכה בו היתה מחברת את מלון־האורחים עם שאר חדרי בית־המרזח.
קרושר התעטף בשמיכתו, וקרא ליעקב:
— קר, קר, צווה, שיבואו להסיק את התנור.
ויעקב משך בחבל. העבודה בחדר הסמוך נפסקה. נכנסה נטָה לבושה בגדי־בוקר. שערותיה היו מונחות עכשיו שרועות על קדקדהּ, והוסיפו למראיה הבּעה של נערוּת ורעננוּת. בראשוֹנה עמדה בפתח מפקפקת ושוקלת בדעתה, כי מצאה את האורחים עודם שוכבים במיטתם, אולם לבסוף אספה כוחות ועברה את סף החדר, ובקולה הרך שאלה:
— במה אוכל לשרתכם, אדוני?
— קר, והתנור ריק.
היא הכניסה עצים והתחילה להתעסק במלאכתה; מתוך זהירות מיוחדת השאירה את הדלת פתוחה מאחוריה. באותה שעה שכב יעקב תפוס־הרהורים משונים. הוא לא הרפה מהתבונן בנֶטָה ומחזוֹר אחרי כל תנועה שעשתה. ההיה זה רק משחק־עיניים? ההיה זה רק פרי דמיונו הגרוי? ומהיכן באה אותה סקירה? אימתי ראה נדנוד־יד זה? אימתי ראה אותו כיווץ־שפתיים מתוך עווית אי־רצון בשעת הפחה באש, ואותה עקימת הפה כשהשלהבת אינה נשמעת לה. עוד רגע והוא התקומם על מיטתו וקורא בקול:
—ז׳אנט! ז׳אנט!
אולם כשמבטו התחיל חודר לתוך פנים החדר, מבחין ומסתכל בפני האשה, שישבה על ברכיה לפני התנור ומפיחה באש, והוא נרתע לאחוריו. הוא נתקל בפרצוף משומן, מבריק מרוב שובע, והוא ראה את הגוף המעוגל, המעוּבּה, רחב־המותניים, שהיה כה רחוק ושונה מתמונת ז׳אנט שנְשׂאהּ בלבּוֹ, ז׳אנט זו העליזה, הרופפה, המלאה רחש וחיים, ושהיתה נתלית בצווארוֹ בשתי ידיה הרזות ומושכת את ראשו אל חזה הדל, עד שהדם פורץ ועולה ומכה ברקות.
יעקב החליט שאין זאת אלא הזיה ערפילית בתוך אפלוליותה של שחרית בחדר שתריסיו מוגפים. הוא צנח שנית על משכבו, ואמר אל חברו:
— אני מתחיל חושש באמת, שדעתי מיטרפת עלי.
וכשיצאה האשה הוסיף:
— כל הזמן אמרתי, שז׳אנט לפני.
הם קמו, התלבשו, אכלו פת־שחרית ויצאו לטייל בשדות, בהרים ויערותיהם. היה יום מעונן והשלג ירד סמיך, מסוּבּך, פתים פתים. הנה נפסעה פסיעה, והראש הוחזר לאחוריו, ומיד עקבותיה לא נראו. הדרכים והשבילים ניטשטשו, והרגל היתה כוננת צעדיה מתוך היסוס, כאילו הוכּתה העין בסנוורים ואין מוצא ואין מבוא. ובנפש היתה ערה הרגשה נעימה לצאת בדרכי־תוהו אלה, להיות נתון ומוּבל ביד ההשערה והגישוש העיוורים.
ובהיכנסם לאחת החורשות חדל השלג לטפוח על פניהם. פה היתה השלווה שלימה. בדי האורנים טעונים הרבה שלג ומשתרבבים מטה אל הקרקע ככנפי עופות גדולים, שחוּבּטוּ ארצה חסרות־אונים. ויעקב וקרושר צעדו כל הזמן הלוך ועלה מבלי להינפש, והם פוסעים פסיעות גסות וכבדות והגוף שחוח ונתוּן לפניהם, ומקלוֹתיהם הארוּכּים והמשׂוֹרגים עם השפּוד שבראשיהם מחטטים ובוחנים בשלג שרגלם עתידה להישקע בו. ופרצופיהם התלהבו מחמת קור נעים ורך ומחמת התאמצות־עלייה בלתי פוסקת. כך עברו שעות מספר. פתאום התעכב יעקב בהילוּכוֹ, היכּה במקלו בחוזקה ותקעהו באדמה הקפואה, אחר הסיר בתי־ידיו, הדליק מקטרתו ואמר:
— זה מזמן לא שבעתי עונג כזה!
— הלוא אמרתי לך.
אבל מיד הוסיף:
— אתה, בן־אריה, זקוק למנוחה, הולך אתה ומדבר כל הזמן עם נפשך, כאדם שהיין הממו.
הם ישבו לנוח. לעיניהם השתרעה כל הארץ עטופה צבע אחד. יעקב הקיפהּ במבּטו ובתנועת־ידו, ואמר:
— צא ובקש כאן משעולים, שיוליכוך למחוז־חפצך, הרי אתה נמשך על ידי המקרה, כאפסר המושך בשור לטבחו.
קרושר התרגז:
— הרי סוף־סוף כל המימרות האלה אינן אלא אמרות ריקות וחסרות־טעם.
יעקב ענהו במנוחה ובלעג קל:
— לאו דווקא, לא ריקות כל כך, כמו שהן נראות בעיניך. וראיה לדבר: כועס אתה למשמע דברים אלה. הרי, עיין יפה, מה הנם מעשיך תמיד? אתה מנסה פעם ושוב מנסה פעם, ובעצם אין זאת אלא עקשנות קטנה וקלת־ערך. ובאחד הימים, כשיגזור הקו הארוך של כל ניסיונותיך המרוּבּים את נקודת־המקרה, אז אתה מתפאר בלבך, כי אל מטרתך הגעת. עכשיו צא, יקירי, והישען על בינתך ועל רצונך.
אחר הפסקה מעטה קרב אל חברו והוסיף כמעט בלחש:
—הנה באתי לטינטרו, כלום פיללתי לזאת? אולם למה נתעכבה אצבעך על המפה בבית־הנתיבות דווקא בנקודה זו? רק מקרה הדבר, הרי שאמרתי. אבל טינטרוּ היא מוֹשבָהּ או כפר־מולדתה של ז׳אנט. בלילה הזה זכרתי את הדבר. הכול אמנם הולך למישרים, אבל יש ואתה נתקל בדברים, שהם גוזלים מנוחתך.
קרושר שמע והחריש. היום התחיל יורד. כאן בין ההרים הקדים הערב לבוא. פני השלג הפכו סגול. שחור גזעי העצים נתעמק ביותר. ממרחקים, שם בין חגווי הסלעים, במקום שנאחזו הבתים הנמוכים של הכפר טינטרו כשיחי תדהר על מדרון הרים, התרוממו עתה עמודי עשן עבים. צלילי פעמון בודדים וחביבים הגיעו אליהם מראש מגדלו של בית־היראה, הגיעו הנה ספוגי יגון, מדדים על ראשי הפסגות, נקלטים בשתיקתו של היער, מתרפקים על שכבת השלג הקרה ומשתתקים לאיטם בנשימתו של גוֹוע. השמים היו כבדים, נמוּכים ואפוֹרים, ונדמה שהם נשענים על צמרות ההרים וראשי האילנות. התחילה מתנשאת רוח קלה, חריפה, שהביאה על כנפיה שרידיהן של קריאות התרנגולים הצרודות, וממרחקים נצנץ בתוך אחד הבתים אור צהבהב, חרד, לעתים מתגלה וקורץ, ולעתים נעלם ואיננו. והערב הנה בא, מקפץ, מלא רחש־סתרים, על מרומי הגבעות.
קרושר נשען על מקלו, קם ואמר לחברו:
— נשוב, עוד מעט ויחשיך.
הם שבו לטינטרו. ירד שלג רך ורטוב, מעורב טיפות גשם. השכבה הלבנה שמתחת לרגליהם נתכערה ונתמזמזה. הרגל מעדה וכל החושים התרכזו ברגש זהירות מייגע ומטריד. ושני הטיילים היו ברגע זה כה קטנים ונשכחים, מלאים פקפוק והיסוּס בפני איתני הטבע הבוטחים והשאננים. מדי פעם בפעם נפל משק־כנפיים של ציפור טורפת על ראשם, ונדמה שהיא מטילה עליהם פחדה בכוונה תחילה להתגרות ולהתל בהם. דרכם ארכה שלוש שעות, עלה וטפס, טפס ועלה. אִשי טינטרו, המשובצות בין קמטי הסלעים ככוכבים נידחים, היו צפות לעין לפתע פתאום, ועד מהרה היו אובדות מתחת מחיצתו של הר תלול כאורות פנסי־הספינה בין משברי ים סוער. כה המשיכו דרכם, שתקנים ושחוחים. ורק אחר עמל רב הגיעו עד שערי בית־המרזח. ובעוברם את סף אולם־האורחים שוב מצאו אותם הפרצופים שראו כאן אמש. האיכּרים ישבו אל השולחנות ושתו מי־דבש. נטה שירתה לפניהם, מטיילת אנה וחזור. הפעם היתה לבושה בגדים אחרים ומותניה היו מצומצמות יותר, והליכתה חסרה את גמישותה הרגילה. בפניה ניכרו רושמי סער פנימי, כאילו שם, מתחת לגרמי קדקדה, רעש והמה דבר־מה משונה כמו בתאי כוורת עם תום פריחתם של יערות טינטרו ושדותיה. לפעמים נטה לא נענתה לפקודת אחד האורחים באותה הערוּת והזריזוּת שהיותה רגילה בהן. נֶטָה היתה גם שוֹגה ומתבּלבּלת בהצעות שהגישו לפניה, והיתה מביאה לאורחים מאכלים ומשקאות לא כפי הזמנותיהם. טעויות אלו עוד הגדילו את מבוכתה והן שהביאו גם את האיכּרים לידי רמזים והלצות. אֶדמונד בעלה עמד כדרכו גא, מכיר־ערכו, מסלסל שפמו, עמד שתקני, מקמץ מצחו, ועינו החדה תרה ומרגלת אחר כל תנועה ונדנוד־עפעף שנראו על פני אשתּוֹ. וּכשנתקל מבּטוֹ באחד האיכּרים שגחן ולחש לחברו על אוזנו מתוך קריצת־עיניים לצדו, נרעד קימעה, זכר פתאום את דברי האיכּר אמש: “ציפורי־דרור הללו מביאות אתן את האביב תמיד לפני חג המולד”, ואחת מלחייו טופחת סמוך לעיניו הזורות זוועה מסביב. שני החברים עברו את האולם בצעדים מרושלים ויגיעים, והאיכרים מלווים אותם במבטי חשד ובוז עד בואם אל החדר המיוחד להם. שם פשטו מעיליהם והשתרעו על המיטות.
בן־אריה פיהק בקול רם ואמר:
— מחר נשוב העירה.
אחר רגע הוסיף:
— דרכך להימלט מפני השיעמום הרודף אחריך, אבל אם נושאו הנך כמוני בתוך חיקך, אתה מביאו אתך בכל מקום שתבוא.
קרושר לעג:
— כבר שבעתי רוגזך ועומקת מחשבותיך, אף־על־פי־כן קרָבי ריקים כנאדות נפוחים. משוך בפעמון!
יעקב משך בחבל. נכנס מיד אוֹפרוּאַ. גביני עיניו היו מכוּוצים מתוך תרעומת, והוא משתדל לרכּך ולשפּר את מבטאו הכפרי:
— מה רצונכם, אדוני?
— רעבים אנו.
אולם יעקב הוסיף על דברי חברו:
— תבוא הגברת אשתך, אתה מה כי תאכילנו?
אֶדמוֹנד עצר לרגע את נשימתו. הוא נגע ביד רועדת בקצה שפמו, אחר הרים ראשו בגאווה ופלט אמריו במהירות:
— לאו, לא כאן המקום, תעשו את מעשיכם במקום מגוריכם, שם גם תראו גבורתכם, כאן, אדוני, כאן בטינטרו, הוו זהירים!
אולם מיד הפסיק בדיבּוּרו, הרגיש שגדש את הסאה. עמד רגע מבולבל כמבקש מוצא לו. אחר ניגש אל יעקב, הסביר לו פניו מתוך בת־צחוק מעושה, שם את ידו על כתיפו של יעקב, ופתח בקול מרוסק:
— אין דבר, יודעני, הצעירים! הבוהימה, חסרת עול ואמונה! אתם חומדים לכם רק לצון, תהתלו, תהתלו, אין דבר. אולם אנו יושבי טינטרו, ציידי יערות־הווֹגיזים, למה אכחד, לא הורגלנו באלה. אנו יושבים כאן זה ימים ושנים בין הרים אלה, מהלכים בכל יום ראשון לבית־היראה לשמוע אל הרינה, ועל נשותינו אנו שומרים בשבע עיניים!
שני החברים הסכימו לו:
— אכן כך הוא, ה׳ אוֹפרוּאַ.
הוא ישב על שולי המיטה והמשיך דבריו. נתלקח בו זיק גאווה להראות לאורחיו אלה, לאיכרים־שכניו, המסובים על כוסות מי־הדבש באולם, וביותר לנֶטָה אשתו, שגם עם אדונים אלה יעלה בידו להיכנס בשיחה, יכריחם להקשיב לדבריו, כשם שהוא מכריח להקשיב לדרשותיו בכל ראשון בשבוע את האיכרים הנאספים לבית־מרזחו לרוב.
הוא פתח:
— הנה נֶטָה שלי, הייתם צריכים לראותה בשובה הנה מנפות המזרח. לעזאזל, כרכיכם עם שאונם והמונם. נֶטָה באה ארוכה ודקת־בשר כנטע רך־ימים הגדל באפילה. והשד יודע מה היה בלבה. יחידה טיילה, ריננו אחריה, אמרו, שרגלה מעדה בכרכיכם. אולם אני לא שמתי לב. הוו זהירים בבחורה העוברת על פניכם, ועיניה נטויות ארצה כמחפשת דבר אבוד! והרי איני מתחרט, הרי ראיתם, גדלה כערבה על שפת נחל, ויודעני, אתם צעירים, אין לבי רע עליכם, חמדתם לצון, תבוא ותשרת, אין רע!
הוא קרא בקול גדול:
— נֶטָה, נֶטָה!
אשתו נכנסה, ובראותה את בעלה יושב עם האדונים יחד ופניו מלהיבים, הורידה את עיניה במבוכה קלה ושאלה בקול רפה:
— הנני, למה קראת לי?
בעלה הטיל עליה מבּט רווה־נחת, קם מעל מיטת יעקב, ניגש אליה, אחז בסנטרה המשומן, המקופל והמבריק, ואמר לה בקולו הרועד קימעה:
— האדונים האלה רוצים דווקא שאת תשרתי לפניהם, מלאי בקשתם, אין דבר, צעירים טוֹבי־לב, לכי להכין ארוחתם.
נֶטָה פנתה לצאת, בעלה קרא אחריה:
— הכניסי תחילה מי־דבש, מן המובחרים, נרים כוס יחדיו.
היא הכניסה את המשקה. הנוזל האדים בספלים. יעקב פנה אל נטה וקרא: לחייך, בעלת הבית! אוֹפרוּאַ הסכים לו, הקיש כוסו בכוס יעקב, אחר נפטר מהם בלווית אשתו, ובדרכו הוא לוחש לה:
— אין דבר, צעירים נחמדים, צריך רק לדעת איך להתהלך אתם ואיך לבוא אתם בדברים.
כעבור חצי שעה הביאה נֶטָה את הארוחה. יעקב וקרושר היו עוד שרועים על משכבותיהם ועישנו מקטרותיהם בלחש. בחוץ המתה הרוח, טלטלה את הענפים הערטילאים של עצי הלילך, הנטועים מסביב לבית־היראה, ועברה על פני גג־הקש בחריקה משונה. ומעבר לקיר בקעו ועלו קולות האיכּרים שטופי שיחותיהם וּויכוּחיהם הקולנים, הסוערים, כקולות מים רבים.
כשגמרה נטה לערוך את השולחן לפני אורחיה והתכוננה לצאת את החדר עיכּבהּ יעקב על יד הדלת:
— גברת אוֹפרוּאַ!
היא נרתעה במקצת, הסיבה ראשה במהירות, ושאלה:
— הנני לשרתך, אדוני.
יעקב המשיך, קם ממיטתוֹ וצעד לקראתה:
— בעלך אמר, כי שהית בערי המזרח. באיזו עיר ישבת, תרשיני לשואלך?
נטה הטילה בו מבט מלא תימהון. אולם האור מסביב היה קלוש, והיא ראתה לפניה רק את קומתו של יעקב בלבד:
— גרתי זמן־מה בעיר נאנסי.
— זה לפני שנים רבות?
— לפני חמש שנים.
— והגברת ילידת טינטרו.
—כן.
— הנה אנו באים מנאנסי.
נֶטָה נחרדה מאוד, ושאלה בחטיפה:
— באיזה רחוב?
— רחוב וילבּוּאַ.
מבוכתה גדלה. אולם בו ברגע נשמע צלצול הפעמון תחת ידו הרועדת של אֶדמונד, היושב סמוך למזנונו חסר־מרגוע ותפוש־דאגה על נֶטָה המרבה לשהות בחדר־האורחים. היא פנתה אפוא במהירות, התאדמה, זרקה סקירה מהוּממת, פעם לצדו של יעקב ופעם לצדו של קרושר, כמבקשת פתרונים למבוכתה, והיא מגמגמת:
— תסלחו, תסלחו, בעלי קורא לי.
ונֶטָה יצאה בכתף כפופה. יעקב שב אל מקומו. הוא צנח על כיסאו:
— מחר עם אור הבוקר נצא מטינטרו זו, אולי נלך אל מקום אחר.
— כאוות נפשך.
אחרי גמר הארוחה משך יעקב בחבל בתכיפות פעמים אחדות. בא אוֹפרוּאַ, ופרצופו שוב מלא רוגז וחשדים. הוא שאל לצורכי אורחיו.
יעקב אמר לו:
— תכין חשבונך, מחר עם אור הבוקר אנו יוצאים מזה.
פני אוֹפרוּאַ אורו. ורק לשם יציאה ידי־חובה הפציר בהם:
— חיפּזון זה למה? חכּוּ עד יום ראשון, יבואו כל איכּרי הסביבה, נצא לצוד יחד.
אלא מכיוון שיעקב עמד על דעתו, נפטר מהם חיש בצעדים מאוששים. שני החברים עלו על משכבם, ובהיותם עייפים מטיוּלם נרדמו עד מהרה. עם אור בוקר, לאחר שנשמע הד הדפיקות על דלתם וגם קולו של אוֹפרוּאַ, המעורר אותם להתכונן לנסיעה, קמו יעקב וקרושר, ומיד התחילה אותה הלבשה קדחתנית של אנשים האָצים לדרכם. וכשעמדו לבושי מעיליהם ומוכנים לנסיעה נכנס אוֹפרוּאַ והגיש להם את החשבון. קרושר שם עינו בו וקרא:
— עשׂרים ותשעה פראנקים! וריח עששית זוֹ וַעשנהּ וסרחונו של הכרוב הרקוב לא הכנסת בחשבון! — יעקב שלח ידו ולקח את פיסת־הנייר מיד חברו. הסתכל בה, ופתאום פרץ בצחוק גדול, התחיל פותח מעילו והוציא מכיסו פיסת־נייר אחרת מעוכה, צהובה מיושן, והשווה את זו לזו. כעבור רגע קל נחה עליו דעתו, והוא העביר את שני הניירות לחברו:
— האם לא יד אחת כתבה את אלה?
הדבר הפליא את קרושר. הדמיון היה מוחלט. אותה יד שערכה את החשבון כתבה גם את הפתקא, שפתחה: “כשתקרא מלים הללו, כבר ישחקו מימי המוֹזל מעל לראשי…”, והוא ענה לחברו:
— ודאי הוא, יד אחת כתבן.
יעקב ניגש אל אוֹפרוּאַ, ושאֵלהוּ בקול מפקד:
— מי כתב חשבון זה, אמור!
אופרוא עשה תנועה כמנסה להשתמט, היה רצונו להתפאר לפני האורחים כי הוא הכותב והעורך בבית־המרזח של טינטרו את החשבונות, אבל קולו המכריע של יעקב הכריחהו להודות על האמת:
— אשתי נֶטָה.
— ובכן, קרא לה, תיכף ומיד!
אופרוא נשמע לו, ויצא מן החדר בצעדים רחבים. עד מהרה נשמעה טפיפת־פסיעות קלה ומהירה. נכנסה נֶטָה. עיניה היו מגוּדלוֹת, ומיד, בעוברה את סף החדר, שאלה:
— האם העליתי את המחיר?
יעקב ניגש אליה קרוב מאוד, הגיש לנֶטָה את שני הניירות, ושאל בצחוק:
— התכירי אותן, ז׳אנט?
היא לא ראתה את הניירות, לא נגעה גם במוגש לה. היא שמעה רק את קול יעקב ואת השם ז׳אנט הנפלט מפיו — ונתחלחלה. שפתיה רעדו ועיניה ביקשו מפלט כחיה קטנה ורעה שנלכדה בפח ואין מוצא לה. פתאום שמה את שתי ידיה על פרצופה המשוּמן, עיניה הורידו דמעות, והיא מלמלה:
— ז’ק, ז׳ק! ידעתי, שתבוא פעם, לבי אמר לי, חי אלוהים!
אולם יעקב חזר על שאלתו:
— ובכל זאת מימי המוֹזל לא שחקו מעל לראשך, האם לא כן? היא לא ידעה את נפשה, הוסיפה להוריד דמעות, וניסתה להתנצל:
— גם אתה הרסת את חיי, הריעוֹת לעשות, ורציתי להרע גם לך.
אחר נרתעה לאחוריה, בתנועה מהירה מחתה דמעותיה, תיקנה את שערותיה, הסבירה ליעקב את פניה המשומנים והמאדימים, ואמרה בקול רך:
— פניך, ז’ק, נפלו מאוד.
יעקב הכניס ידו אל חיקו, הוציא שטרות אחדים, ניגש אל ז׳אנט, מנה לה את שכר המלון, מסר גם את שני הניירות לידיה, והיכּה על מותניה הרחבות:
— את, ז׳אנט, אין דבר, פנייך טובות, רחבה כשער ביתך.
והוא פנה לה שכמו. נֶטָה אספה את הכסף באצבעות מפושקות, אוהבות־בצע, מחתה בקצה סינורה את פרצופה הרטוב והמסומק, משכה בכתפיה ויצאה מן החדר. אז ניגש בן־אריה אל חברו קרוֹשר, שם על שכמו את שתי ידיו הכבדות, ואמר בקול ספוג לעג מר:
— הרי התעלומות, קרושר חביבי.
חברו צחק גם הוא.
— והרי גם פתרונן.
-
“בקבוגי” במקור המודפס, צ“ל: בקבוקי – הערת פב”י ↩
הגירוּש
מאתשלמה צמח
פקודת הגירוש, חתומה באחד משרי־הצבא של מחנות ניקולאי ניקולאיביץ, הגיעה סוף סוף גם לס׳ והעלתה רעש, ייאוּש עצור וטרדות־חיפזון בכל בתי העיירה וסימטאותיה.
אותה שעה עמד ר׳ נפתלי הייני על פתח בית־בתו שנתעגנה מבעלה (הוא היה בין קרואי־הצבא ויצא למלחמה) והמתין, כמנהגו, לעוברים ושבים לשמוע חדשות־היום. ר׳ נפתלי היה יהודי גבה־קומה, תנועותיו נוחות, אציליות, אדם נלבב ורגשני בסתר לבו, הקורא בעיון את הספר “ערבי־נחל” בכל שבתות השנה. לא רבים נשארו כמותו בעיירה. יהודי שכיתת עוד רגליו לקוצק, טובל עד היום הזה את בשרו במימי הבזוֹרה עד עלות הכפור על דשאי חופיה, ועם זה אנין־הדעת, לבוש תמיד הכותונת הלבנה, בת הצווארון הרחב, המחשיף מקצתו של החזה והמבריק בלובנו גם מרחוק. שקט מראהו ופניו החיוורים כצחור כותנתו, אשר חָוורו מרוב ישיבה במרתפו (המרתף הנודע לתהילה והשופע בערבי שבתות יין־צימוּקים לתושבי העיר וסביבותיה), היו מעלים על הלב את ריחם המיוחד של עשבי־בר הגדלים בבית־העלמין, כי היה דבר־מה בפנים האלה מעבר ההוא, מצללי הקיפאון, מן המרחקים הסתומים.
הגזירה הרעה, אשר חודש ימים איימה והאפילה על שמי העיירה, לא עוררה בבואה תימהון מיוחד. נראתה מוּבנה, פשוטה, וכמעט הכרחית. ומשום שהצו הקצר והתקיף עמד הפעם כאות מן השמים, מחוץ להשפעת אנוש, היתה פעולתו גם כמרגיעה בוודאי המוחלט אשר בה. וכשהוּגד הדבר לנפתלי, חזר באותה פסיעה ישרה ורגילה אל ביתו, ואמר לבתו: “דבורה׳לה, אספי מעט מכליך, כי בא גם תורנו לצאת מן העיר”, ומיד הוסיף כנזכר בדבר: “ואני ארד למטה לקחת את אדרתי”.
הוא ירד למטה אל מרתפוֹ. ירד על פני מדרגות־הלבינים המעוכות, אשר נתמזגו יחד ברבות־הימים לקו אלכסון אחד, משופע וחלקלק, תחת עקבות רגליו הוא ורגלי לקוחותיו זה שלושים שנה — ונכנס פנימה. ריח עובש, שמרים, כוהל וטחב קידם גם הפעם את פניו. בזווית גררה חולדה את הסחבות, ושק הצימוקים המתנדנד באוויר בכה בדמעות־יין אל תוך המשפך הגדול, שהעלה מכבר־הימים חלודה — כבשאר ימות השנה. ר׳ נפתלי עמד כאן במרתפו ותהה. כאן, בד׳ אמות הללו, היה יושב ימים ולילות לאור נר־חלב מבליח ומתיז רשפים, והיה רוקח ומסנן ונלחם בשארית־הכוחות בחומרים המעכירים את זוהר יין־קודשו, עד שיצא דשן ומזוקק כזהב מוּתּך. כאן היה כל החלל הקרוש טעון הרהורים נוגים ומתוקים בתוגתם. על רבו הנפטר, הקוצקאי, אשר לא קם צדיק אחר, ראוי למלאות את מקום רבו שהלך לעולמו. על זוגתו, שנסתלקה ממנו בעודה בנעוריה, ועל המון הרפתקאות אחרות, שמילאו את שלושים שנות עבודתו במרתף אפל זה. ובעומדו עכשיו בו, והכרתו ערה בלבו, כי רגע זה לא ישוב עוד לעולם, כי ריח שמרים אלה לא יכה עוד על אפו, כי חשיכה קרירה ורטובה זו לא תלטפהו עוד — זעקו אליו ימות־חייו מתוך אבני החומה, מיצמצו באור כסף עם טחב הקירות ונטפו עליו עם ליח התקרה המאהילה על ראשו. והתחילו מפרכסות מחשבות תרעוֹמת על מי־שהוא, שאין לברר אל נכון את מהותו. ורק פעם בחייו ידע רגש מרד עמום, דומה לזה שבלבו עתה. אז היכּה אותו לשון אחד מחבריו מתחריו, ועל מדרגות מרתפו נשמעו פתאום צעדי־און, והדלת הכבידה נפתחה בכוח, ואל האפילה חדרו אנשים עם צלצול כלי־זינם, בדקו בחורים ובסדקים, הפכו חביות יין־משומר על פיהן, כשופכין אל הביב, ואחר הובילו את נפתלי אל בית־האסורים כאחד הפושעים, קבול עם בצוהרי יום קיץ. כמו אז כן גם עתה שכנה בו הוכחה ודאית, כי נעשה בידי מי־שהוא דבר אשר לא ייעשה.
ר׳ נפתלי שכח כמעט את מטרת בואו הנה, כך תקפו עליו זיכרונותיו, והוא עמד באמצע המרתף, שאף אוויר צונן במלוא ריאתו, וכאילו חפץ בזה להרגיע את רוחו הסוערת. אך הנה בקעה קרן אור ממעל. שחור המרתף שוסע לחצאין. התריס הקטן, המכסה את האשנב מצד החצר, הורם, ונשמעה דפיקה קלה, וקול קורא לו: “אבא, יוצאים מן העיר”. מיד התאושש מהרהוריו ועלה את המדרגות. שם בחצר חיכּתה לו בתו, והחבילה לרגליה. על החבילה נח יוסילי בנה. שניהם היו עטופים מטפחות גדולות כמתכוננות לדרך רחוקה. מבלי להגיד דבר, מבלי לסגור את דלת מרתפו, הרים ר׳ נפתלי את נכדו על זרועותיו, ודרך השער פנה אל הרחוב. רחוב זה, ההומה תמיד מאדם רב, היה עתה שומם. בקצהו האחד התהלכו כבר האיכּרים ונשי הגננים, תושביהם של ירכתי העיירה, לוטשים עין ומבוהלים כלהקות ציפורי־טרף. אותן ליווּ אנשי־צבא לבושים קרעים, וידיהם היו כבר עמוסות שלל מן הבית ומן החנות. נשמעו קולות קרדומות, מפץ דלתות, שאון מריבות. ומרחוק, בקצהו השני של הרחוב, התנשאו והתנועעו צללי אנשים על פני לבנת השלג, קטנים וגדולים, מסוכסכים יחד כפקעת בעלי־חיים ענקית. אלה היו יהודי המקום, נשיהם וטפם שהתאספו הנה לצאת בגולה.
פני ר׳ נפתלי השוקטים והחיוורים התבלטו בקהל הפליטים הנחפזים. עטוף אדרת הברדלס הגדולה שלו נשׂא בחוּבּוֹ את יוסילי נכדו. דבורה הלכה אחריו. ר׳ נפתלי הלך דומם, גביניו מרוכזים, צעדו רחב. הוא הלך כאדם המקדם פני מאורע, אשר התכונן לו והמתין לו זה ימים רבים, ועל כתיפיו כאילו לחצה אחריות השעה, לכן כופף קמעה את גופו תחת נטל זה. אבל הצעד עצמו היה מאושש, די בטוח, ושכבת השלג החורקת תחת רגלו השאירה דפוסי עקבותיו שלימים ועמוקים. בפינת הרחוב שמע קולות מכל צד: “הנה, הוא בא, ר׳ נפתלי, הרי חיכּינו לך”. והוא הקיף במבטו את כל הנאספים עליו. הוא ידע את כל אנשי־העיר, לרבות את הנשים והמשרתות. כל אלה הלוא היו מבאי מרתפו בערבי־שבתות וימים־טובים. ראה את הזקנים1, שכוסו שיבה וקמטים כמוהו ואשר אתם יחד שיחק על מגרש אותו בית־הכנסת בהיותם עוד ילדי החדר. הקשיב ליללות חנוקות, הבוקעות לקטעים מתוך פקעת בעלי־חיים ענקית זו רבת־הראשים, ור׳ נפתלי עמד נכנע והכן בתוך עמו. שרתה דממה. חיכּו לרב־העדה, שהלך אל הרָשות המקומית להיפרד ממנה.
ובשעה שזז ההמון המנומר ממקומו ניגש אל ר׳ נפתלי אחד הצעירים מן הצד, ולחש לו: “בבקשה, אתה תיטיב לשומרה ממני”. ר׳ נפתלי הסיב ראשו וראה לפניו ספר־תורה מוּשט לקראתו. הוא הבין יפה את כוונת הצעיר, גביניו הוּרמו ועיניו אורו. רגע עיכּב צעדו, זקף קומתו, ואחר האיר פניו לצעיר כמכיר לו תודה שזיכּהו בכך, והרכין ראשו, נשק לתורה, פתח זרועו הימנית, שקיבלה את הסבל החדש בלחיצה אל החזה, והמשיך את דרכו הלאה. ומתוך אדרת הברדלס הרחבה הציצו עכשיו ראש יוסילי משמאל, ומימין — ידות העץ, ידות התורה הוורוּדות והמהוקצעות. ספר־התורה אשר נפל בגורלו של ר׳ נפתלי לא היה מן המעולים, מבני היחשׂ. בארון־הקודש היה משכנו באחת הפינות הנידחות, ולעתים מאוד רחוקות, בהתאסף פרחי החייטים לבית שלישי, הוגבה גם הוא ביום מועד לעיני עם ועדה. בשאר ימות־השנה היה יוצא ובא בבתי אבילים. כשהצטרף מניין לימי־השבעה היה נישא שמה בידי אחד השמשים. רגיל היה אפוא באבילות. תמיד ראה אנשים נכאי־רוח, חלוצי־נעל, יושבי־קרקע, המחפשים עם שקיעת החמה במבטי־שווא בשחור הזגוגיות את הדבר אשר לא ימצאוהו עוד לעולם. חלוקו של ספר־תורה זה היה בלוּי ומעוך, ומהאריות, אותם האריות אשר מלפנים נוצצו באור זהב ותמכו בידיהם את הכתר רב־הגוונים, המרפרף בקשקשי כסף ואורה — מהאריות האלה לא נשארו אלא לשונות התולע המסולסלות והרגליים האחוריות בלבד. והפעם מתוך חיפזון, כשמיהרו להציל מכלי־הקודש את אשר היה להציל, לא דקו מרוב בהלה, וקישטו גם אחת מידותיו בפעמוני כסף. הם לא הוסיפו לו פאר. אולם הם משכו את עיני יוסילי, המוּנח בזרוע זקנו2 מעבר מזה. ור׳ נפתלי צעד וצלצל, ויוסילי הקשיב רב קשב, הביט וצחק אל תוך המטפחת המכסה פניו.
השׂתרעו שׂדוֹת שלג מוּקפים גדרי אילנות. הקוֹר חזק. העורבים צרחו ממרומי האוויר מעל צמרות העצים המושלגות. והקהל הלך, הלך. השלג על פני הכביש הפך חום תחת מאות הרגליים שדרסוהו, אך לפני העיניים הדומעות נמשך הלובן הקר והאכזרי לאין קץ ולאין גבול. פה ופה בצדי הדרך, על־יד עמודי הטלגראף האפורים וההומים, עמדו חיילים על משמרתם. הם קפצו לרגעים כנשוכי־קור, מנתרים סביב לעמוּד ומכים רגל אחת בחברתה. בשוויון נפש ראו את המחנה העובר לעיניהם. רק אחרי־כן התכווץ הלב לזיכרונות המולדת, שנתעוררו למראה תמונות נוגות אלה. בבתי האיכּרים נפתחו הדלתות בחיפזון. נשים מעוּבּרות ויחפות־רגל נראו בתוך ענני אדים כחולים, וראשי ילדיהן עוטרים אליהן. בראשונה הביטו בתימהון, נרגשות קמעה למראה האמהות עם התינוקות הנשרכים אחריהן. אך הטמטום הציף עד מהרה את הרחמים אשר בצבצו לרגע, והלעג גבר. לעתים טס לקראת המחנה בעל־אחוזה בעגלת החורף שלו, עטוף אדרות־הדוּבּים השחורות. אז נולדה בהלה רבה. הנשים נדחקו כעדר צאן הצדה, והמצילות התלויות בצוואר הסוסים העשינים החרישו בקולן את ענבלי התורה, הנתונה בזרועו של ר׳ נפתלי. יוסילי התעורר אז, הסיר מבטו מברק הרימונים אשר כנגדו, וחיפש בעיניים תועות את הקולות החדשים והעליזים. אבל הם היו כבר ממנו והלאה. פתיתי3 השלג היו שוב מאפילות על עגלת־החורף ועל כל מצילותיה. ושוב הצמיד יוסילי את מבטו לפעמוני הכסף, הקשיב והקשיב, ושוב סגר את עיניו ונרדם. ובחלומו עגלת־חורף, פרסות סוסים וקול ענבלים.
כאחוזי־חלוֹם המשיכו דרכם גם הגדולים, הערים, אשר נשׂאו עולם שלם על שכמם. זה היה חלום רע, ואף־על־פי־כן חלום. הם צעדו מול האופק, מבלי דעת כל רפיון, אל תוך איזה ערפל. הלכו בלי אומר ודברים. על זקן הגברים הכסיף הכפור בגבישי פנינים, ועל לחי הנשים קפאה הדמעה. ויש שרבצה אחת האמהות על פני השלג המעוך, רבצה באמצע המחנה וזעקה נואש. אחריה ענו ילדיה. מעגל צר התאסף סביבה. הנשים הביטו בעין יוקדת ודומעת מקור. הקשיבו מתוך מנוד־ראש לקול “מכאן לא אזוז, מכאן לא אזוז”, ודבר־נחמה לא עבר על דל השפתיים. אך בהיווכח האשה האומללה במשוגתה, היתה מתקוממת בחיפזון רב, בקפיצת חיה פצועה, והיא מטילה שוב על שכמה את משאה, ובעיניים מוּרדות ארצה היא צועדת במהירות, בנדנודים פזיזים, כאילו אמרה לעבור את המחנה ולצאת בראשו. ועם נטות השמש התחילה קריבה ובאה רוח קדים קרה. בראשונה ניענעה והרעידה את שריגי הטלגראף הקופאים ואת צמרות הערָבות הקירחות. אחרי כן ירדה, עברה על פני הגולים, כמלטפת ראשם. אך עד מהרה חזקה, וקשקשי שלג יבישים וחדים היכּוּ על הפרצופים זה אחר זה. האמהות לחצו יותר את עולליהן אל החזה, ועיני הזקינים דמעו בדמעות גדולות. המחנה עמד. תהה על עצמו. רגע הפנה ראשו מערבה, אל המקום אשר ממנו יצא, ושאף אוויר בפה מלא ובנהימה, כשור הגועה לקראת שמש שוקעת. אולם מערב זה היה עתה שטוף דם, עכור וזועם. והם פנו שנית מזרחה. ובשארית מאמצי־הכוחות חצוּ את מחול השלג, הדוחפם אחורנית. הם הלכו ישר, לאורך הדרך שהתעקלה בנפתולי נחשים, וההכרח באחוריהם. המרץ האנושי, המתנדף ונהפך לאל על פני שטחה של פרשת דרכים מסובכת, התרכז הפעם אל נקודה אחת כחץ השלוח אל מטרתו. זאת ידע גם ר׳ נפתלי, והמשיך דרכו בהכנעה. וכאשר פנה אליו הרב מעל לעשרות הראשים שהפסיקו ביניהם: “ר׳ נפתלי, שמא הגיעה השעה, שיבוא אחר וימלא מקומך?”, ור׳ נפתלי עונה בתנועת זקן כבידה ועקשנית לאות־מיאוּן, עבר רעד בכל הלבבות; כי כן איווּ לראותו, טעון משׂאוֹ, חיוור ושקט וקופא בלא־דיבּור.
וכהתאסף זיכרונות ילדות תמימים כן נערמו לאט לאט קשקשי השלג על פני כל ההולכים. הרוח כאילו באה בכוונה למלאות אחרי כל מקום פנוי, בין קמטי המטפחות, בין שערות הזקן ועל שולי הכובעים. המחנה הלבין כולו, התמזג בלבנת השדימות שמסביב, ונראה כגוש קרח הצף על פני שטפם האיטי של מימי ים לבן. התחיל מחשיך. והלובן עוּמם, הכחיל, אך נתבלט עכשיו ביותר. אחד, שהלך בראש המחנה, נתעכב. עברה אימרה מפה לפה בתנועות־ידיים, עד שהגיעה אל הרב. ואחרי כן, מכיוון שניתנה הסכמתו, עלה הקול כמנצח: “מנחה, מנחה”. עשרות ידיים הסירו בחשאי מלוא־חופן קשקשי שלג, מי מעל שרוולו ומי מעל כובעו, שפשפו יד זו בזו, ואיש איש פנה לעברו. הציבּוּר התפלל הפעם ביחידות. הגברים נאנחו. והנשים, בשומען אנחות בעליהן, אמרו בלבן כי הותרה הרצועה, ופרצו בבכי אחד גדול וממושך, מחריד את האוויר מסביב. בכי זה, שהקיף את כל המחנה, נשתתק לאט לאט מחמת רוגזו של הרב, שהוּבּע בזעזועי גוף קפדנים ובנהימה ממושכה. שוב שרתה דממה. האנשים התנועעו בשעת תפילתם, והנשים לחשו תחינותיהן בשפתיים צומקות. מעל הקהל נראתה לפעמים יד, המתנוססת ברמה ומפרכסת באוויר. ואי אפשר היה לדעת למה היא מתכוונת, אם היא זורקת איום כלפי מעלה או היא פרושה אל השמים בחנינה ובביטחון. השמש כבר שקעה. האורה הכחלחלה באה עכשיו מתחת, משכבת השלג הצחורה. וכשנגמרה התפילה, והגולים כבר התעתדו להמשיך דרכם, הרגישו פתאום כי כבדו רגליהם ותפחו דם. המחנה עמד לרגלי גבעה קטנה, וחוּרשת אורנים מלבּינה צללה על פני המסילה המתפתלת ועולה. המחנה עמד שוב ותהה על עצמו. שמי המערב העלו את זיכרון בית־המדרש המוּסק, את אש הכיריים וצוהלת הילדים. העיירה, שהיתה כבר רחוקה־רחוקה מאחוריהם, קמה חיה וממללה: חנויות מוארות, חלונות אטומים, מוגפי תריסים, תימרות עשן־ארובות בשמים, וקול הצעדים ברחובות ובבתים. פעמים מספר זע המחנה, כמתכונן להיעקר ממקומו, אבל כגל המשתבר לרגלי כֵף כן נידחו האנשים אחורנית ולא זזו. הילדים חשו ברפיון הוריהם, והרימו צעקתם מכל העברים. מתוך חיק אמהות עלו קולות חנוקים, שהסתננו בעד האריג אשר כיסה עליהם, והם שקעו מרוסקים ארצה ואבדו בחשיכה. פה ופה כבר צנחו החבילות ארצה. נושאיהן צנחו אחריהן, עליהן. המחנה הגדול, שצעד כל היום כענק בכוח אחד שלא ידע רפיון, התחיל מתפורר לחלקיו. הרב עמד באמצע אובד־עצות. הדליק מקטרתו, כדרכו תמיד בין מנחה למעריב, והביט בעיני חנינה על צאן מרעיתו. וממעל בשמים דהר מתחת לקטעי עננים כבדים ירח מטורף, אובד־דרך, כסוס פרוע בערבה, אחרי אשר רמס את רוכבו תחת רגליו… אך פתאום מעמקי המחנה קם אחד הגולים, לבן כולו, גבוה, וחצה את קהל הנאספים היגע. הוא הלך וצלצל בידות־התורה הבולטות מבין זרועו, וצעד במהירות, כשׂיה נידחה המדביקה את עדרה. זה היה ר׳ נפתלי. בחוסן נעורים אשר בו נדחק אל שולחן הקוצקאי בשבת לשאוף בצמא את דבריו, בקע לו דרך בעזרת מרפקיו היבישים בין ההמון הצפוף והקופא על חבילותיו מיואש ומלא תלונה, ויצא בראש. בעוז מיוחד וברחמי אב לחץ את יוסילי נכדו ואת ספר־תורתו אל חזהו, וגביניו האהילו על שתי עיני־התכלת שלו, שנתכווצו להגן על עצמן מפני הרוח הסוערת לקראתו. ועד מהרה בינו ובין המחנה — פס שלג ארוך וכחול. דבר־מה זיעזע את הגולים. מי־שהוא קם באנחה והטעין שנית את משאו על שכמו. הרב החזיר את מקטרתו אל הצלחת. ולאט־לאט, כמו בקן נמלים אשר רגל הֵלך הדריכה מנוחתו, התחילה טירדה רבה רוחשת בכל מקום. הכול עמדו שוב הכן על רגליהם. שוב היה המחנה לגוש גדול, לענק משונה, רב־אברים וראשים, והוא זע ממקומו והתחיל עולה ועולה. והנה קרה דבר־פלא. רק שעה אחת עשו את דרכם, ובבת־אחת נפרשה לפניהם כיכּר גדולה, מעוגלת, זרועה אורות אין מספר, שהסתננו ורעדו בין קשקשי השלגים. המחנה עמד, שאף אוויר צונן בפה פעור, ולא האמין למראה עיניו. מתוך שיממון הדרכים האבילות שמאחוריהם ליקקו עוד הצללים בלשונות עופרת את כפות רגליהם. אבל למטה צחקה כבר בירת פולין משחק זוהרה, כשואלת לשלומם. בבת־אחת פרצו קולות: ״וארשה! וארשה!״. והיה בקולות אלה רעד משונה, כרעד ראשי האצבעות של טובע הנוגעות בסוף החוף. המחנה התעודד, האנשים תיקנו את החבילות על שכמם. האמהות גיפפו את ילדיהן, והרב פקד לחכות לנחשלים. הקהל ציית לו, עמד והפנה ראשו. מאחורי המחנה שירכו דרכם זקינים אחדים והמון נשים, בצעד רופף ומקרטע צעדו, כשהרגל נזרקת קדימה כאבר מדולדל. הם שמעו את הקולות וראו את ההתעוררות במחנה, והתאמצו לדלות מעמקי גופם המט את הכוח האחרון להעפיל על הגבעה ולהידבק במחנה. עכשיו ירדו ההולכים בפיזור. התחרות החיים הקשה, אשר נשתתקה, שבה וניעוֹרה. ר׳ נפתלי נדחה אחורנית בכוח. הנשים באו בריב אשה עם אחותה. ומחנה הגולים האבל והקופא נעשה רועש וקולני. שוב הלך ר׳ נפתלי בסוף השורות, ודבורה בתו שואלת אותו בזהירות:
— מה שלום יוסילי?
— ישן, ברוך השם.
לפני השערים, שערי וארשה, עמדו הרבה אנשים, כרכרות, עגלות־משא, וחיכּו לפליטים הקריבים ובאים. היה מי־שהוא לבוש בגדי־שרד המנצח על הכול והנותן פקודותיו בקול מעוּבּה ומכריע. צעירות עטופות מעילי־קטיפה שחורים, ורודות-פנים, מלאות חיים, האירו בעיניים חומות, לחות ומבריקות מרוב התרגשות, עלומים וקור. התהלכו צעירים צנופים כובעי־קרקוּל, צנומי רגל, ומשקפיהם מכוסים רסיסי־טל. מן הצד, על השולחנות, עמדו דוּדי־טה מהבילים ומתיזים מתחתם רשפי אש לכל העברים.
בהתקרב להקת־הגולים הראשונה יצאו לקראתם המפקד ועוזריו, עמדו בקומת איש־צבא, וקראו בקול:
מאיזה מקום?
— מעיר ס׳.
מן הצד פרצו המון אנשים, עברו בריצה את המרחק, המפריד בינם ובין הגולים, והתחילו מקיפים אותם בשאלות על קרוביהם. קראו שמות משפחה מגוחכים, נתנו סימנים בכינויי־לוואי, שמות ההורים, מלאכתם ומשלח־ידם. קמה מהומה. אנשים נפלו איש על צוואר רעהו. נשמעו קולות געייה. המנצח שילב את ידיו על חזהו והסתכל בנעשה לעיניו. הוא לא ראה דבר, מלבד סדר זה שהופרע, והוא נתן את פקודתו:
— לסגור את המעבר לאנשים מן הצד!
צעירים אחדים מיהרו בתנועות־מתעמלים אל מקום המעשה, הפרידו בכוח הזרוע בין הדביקים. אז פנה המנצח אל הגולים בתוכחה:
— אבקשכם לשמור יפה על הסדר, אינכם סוף־סוף בס׳!
שם העיירה, מולדתם החמודה, השוכנת לה עם בתיה נמוכי־הקומה על חופי הבזורה הפראית, עיירה זו אשר רק יום אחד הרחיקום מעליה, שמה יצא מנואץ בפי צעיר רחב־כתפיים זה, הלבוש הדר, הזר, אשר לא ידע את ס׳, לא ידע את יושביה, את כל עברה ואת כל חילה הרב. הגולים הורידו ראש. נשתתקו. יגון־גלותם ירד עליהם. זה היה המכאוב הראשון. הם היו בנכר.
אולם מקץ רגעים מעטים, כאשר ניגשו אל עצם העבודה, והצעירות היו רצות מאיש לאיש וממשפחה למשפחה, מציעות כוסות חמים וחלות־לחם קלועות, והצעירים הולכים ובאים, רושמים בפנקסים את מספר הנפשות, את גילם, את מצבם, ומוסרים ליד את הפתקאות הנותנות זכות על עגלה להובלת הרכוש המועט, ד׳ אמות לדירה ורשות ליהנות מן התמחוי — צמחה שוב הפקעת הענקית ושאגה את שאגת חייה בשארית־הכוחות. זקינים פשטו זרועות צנומות וּשׂעירות והכריזו על זקנותם, נשים הרות הודיעו בקול את ירחי הריונן, ובעלי־בתים חשובים עוררו מדנים כיושבי־קרנות.
אל ר׳ נפתלי, שהיה בלהקה האחרונה והלך עוד באותן הפנים המרוכזות, מחזיק בשתי ידיו המאומצות את ספר־התורה ואת נכדו יוסילי, ניגשה אחת הצעירות, הוציאה פנקסה, תיקנה את הצלב־האדום על שרוולה, והציעה את שאלותיה:
— מהיכן?
— מס׳.
— בן כמה?
— שישים וחמש.
— כמה נפשות?
— שלוש.
— ואני רואה רק שתיים.
והיא הרימה את שתי עיניה האפורות לדעת, הנכונים דברי הפליט אם לא. אך היא נתקלה בפני נפתלי עם חיוורונם, בראש יוסילי הנשען בחזה זקינו, ובתורה הנעוצה באדרת הברדלס. דבר־מה רעד בקרבה. חיש הפסיקה את שיחתה, כמחליטה דבר, ואמרה:
— חכו לי כאן, אני שבה כרגע.
ר׳ נפתלי עמד עם סבלו. איש לא פנה אליו לקחת ממנו את ספר־התורה, וכאשר חפצה דבורה בתו לקחת את יוסילי מידו, סירב בנענוע־ראש מוחלט: חכי, חכי, התינוק ישן ואל נעירהו בקרירות כזו.
הצעירה ניגשה בינתיים אל המפקד הראשי והסבירה לו, כי חפצה לקבל אחד החדרים, המיוחדים לפליטים נכבדים. המפקד צד את ברק־עיניה האפורות, ואמר:
— אני מוכן תמיד לעשות רצונך, כרגע יסודר הדבר.
שניהם קרבו אל נפתלי, שעמד מכוּוץ ומבויש קימעה מן הטיפול המיוחד שזכה לו. המפקד העמיד פנים כמשתתף בגורל המשפחה שעמדה לפניו, נתן אות לאחד הרכבים, שמיהר לעקור את מרכבתו ממקומה והתעכב לרגלי ר׳ נפתלי. דבורה עלתה ראשונה, אחריה, נשען בזרועות המפקד, בא גם ר׳ נפתלי, והגברת הצעירה ישבה גם היא אתם. המפקד לחץ את ידה, השתדל לצוד עוד פעם את זוהר עיניה האפורות, והמרכבה זזה ונכנסה אל תוך אורות־העיר והמית רחובותיה. ר׳ נפתלי ישב ושחק בשחוק־ילד. הביט במאור־פנים אל הגברת המלַווה אותם. אם הוא עמד בניסיונו, הצעירים ממנו לא־כל־שכן. הניצוץ לא עוּמם. והרחובות רקדו לעיניו. וקול החיים הקיפהו מכל צד. ומכאובי גופו, שהורגשו לו בפעם הראשונה, נעמו לו מאוד, והוא גחן אל בתו ולחש לה:
— דבורה׳לה, הגענו.
— תהילה לאל.
ברחוב לישנוֹ ירדו, הבית היה בן קומות אחדות. הגברת המלווה אותם יצאה לפניהם, אחריה ר׳ נפתלי ובתו. במדרגות שרתה אפילה למחצה. בקושי עלה בהן ר׳ נפתלי. דווקא צעדים אחרונים אלה היו קשים מאוד. ובתו, בראותה את ראש יוסילי החבוי באדרת זקינו, אמרה אל נפשה:
— קול בכי אחד לא יצא מפיו.
וכמסיימת מחשבתה:
— ילד חביב.
את פניהם קידם יהודי ליטאי קטן־קומה, שחרחר, מגולח, ובמבטאו המכוּוץ והצר אמר להם “ברוכים הבאים”. עבר לפניהם, פתח דלת החדר המזומן להם, ומיהר אל אשתו בשפשפו ידיו ובחוזרו על בקשתו פעמים מספר: “טה, רבקה, טה”. גם הצעירה נפרדה מאתם.
החדר אשר בו נכנסו ר׳ נפתלי ובתו היה בצדי הדירה עם מבוא מן המסדרון, לא מרוּוח ביותר, אבל מוכן ומרוהט בכוונה תחילה למתלמדים רווקים באי־חוץ, המרובים בעיר הבירה. עמד שולחן־כתיבה על כל מכשיריו, ספה רחבה, ותמונות מלאכי־אהבה עם מערומיהם קישטו את הקירות. במתינות ובהכרת אדם, שעשה את חובתו עד סופה, ניגש ר׳ נפתלי אל הספּה, ושתי ידיו היגיעות הניחו עליה את יוסילי ואת ספר־ התורה, זה בצד זה. בחדר היה אור רב. האוויר היה חם. דבורה באה לפַתח את יוסילי מתוך חיתוליו ומטפחותיו שעטפו את גופו הקטן. הוא לא התנגד. המשיך לישון את שנתו הכבידה. אבל לאחר שדבורה הסירה מעליו את המטפחת האחרונה והרימה מחצית גופו בזהירות אל על, צנח פתאום הראש בכבידות על הספה עד שהקפיצים רעדו בה כמיתרים מתוחים. זה עורר חשד ודאגה בלב דבורה. התחילה לטלטל אותו: "יוסילי, יוסילי, יוסילי!״. מתחילה בזהירות, ואחרי כן בחוזקה ובחטיפה. ואין עונה. והיא הטילה מבטה בפני ילדה, צנחה על ברכיה וצעקה:
— אבא!
בקצהו השני של החדר, מאצל החלון, נשמעה צעקה שנייה:
— דבורה!
זאת לא היתה שאלה. כעין תשובה לצעקתה, כהד חרדתה היה קול אביה. והאסון נעשה ודאי גמור. ר׳ נפתלי מיהר לגשת אל הספה, גחן על יוסילי, כיסה פרצופו השקט בשערות זקנו והזדקף פתאום בנענוע־יד רחב אל תוך האוויר הריק. ותנועת־יד זו ננעצה כמאכלת מלוטשה בחלל האוויר, בלב העולם. דבורה ענתה אחריו ביללה, זכרה את גלותה ועצרה בבכיה, והיא חזרה על הדברים, שנחתמו על שפתיה משך כל הדרך: “קול בכי אחד לא יצא מפיו, קול בכי אחד לא יצא מפיו”. בעל־הבית ואשתו נראו בפתח החדר. לא הבינו בראשונה דבר. אבל היא סיפרה להם מה שאירע לה, סיפרה בפרוטרוט, והיא חוזרת על הדברים מתוך עקשנות של ילדות: “קול בכי אחד לא יצא מפיו”, כאילו אמרה להביע בהם את כל אסונה הרב.
מאחורי גבה שמעה את צעדי אביה הרחבים והמהירים, שהלך בלי־הרף אחרי צלו. לבסוף קפצה ממקומה, עמדה לפני אביה ופרשׂה ידיה:
— אבא, למה רצת כמטורף כל הזמן? למה? למה? הרי מת, בול־קרח נשאת בזרועותיך!
אך כרגע נאלמה דום. לפניה עמד אביה גלוי־ראש. שערותיו, שערות השׂיבה, היו פרועות. העיניים, עיני־התכלת הטובות, היו עכשיו ירוקות, פניו החיוורים כוּסו אודם עבה, גם צווארו ועורפו סמקו, תפחו. הוא אחז את אדרת הברדלס בשתי ידיו, ניגש אל הספה וְהטילהּ עליה. והאדרת צנחה בכבידות מטה, והצפינה מתחתיה את יוסילי ואת ספר־התורה.
את שניהם יחד.
בסתר ובגלוי
מאתשלמה צמח
א
את האברך יצחק קרוין, זה האדם המפורסם שאסף אוצרות עצומים בשנות המלחמה ואחריה תחת כל השלטונות, העולים והיורדים, הכרתי לדעת בסביבה מוזרה מאוד. הימים היו ימי בלהות, ימי החופש וההרג. ובאחת הסימטאות, המעקמת את מורדה אל חוף הדנייפר ברובע הסבּלים והדייגים, עמד לו בית־עצים קטן נעוץ בצלע הגבעה, חבוי מעין עוברים ושבים בצל עצי־שיטה אחדים. כאן ישב המכונן קבלצ׳וּק, מן הגויים הישרים, מן המפורסמים בעיר ביושרם. בשנים האחרונות הלך קבלצ׳וק בטל, כי טחנת־רוזנשטיין, מקום עבודתו, נשרפה, וכל פרנסתו היתה במקלט שפתח בחדריו הקטנים ליחידי סגולה מיהודי העיר בימי טבח. ההכנסה לא היתה מעטה, וגם נעים היה לראות בימי מבוכה אלה פני אדם מאושר, שהמבוכה היא גם מקור אושרו, ושיחד עם זה מעשיו הטובים קורנים על פניו תמיד.
במטבח המכונן קבלצ׳וק מצאתי בפעם הראשונה את יצחק קרוין, אברך כבן שלושים, גבוה, מתוח ובעל צוואר דק מאוד. על צוואר זה הסתובב ראש מוארך וצר, רגז ורב־תנועה כראש כבשׂ, ופניו החיוורים הבליטו אודם בהיר במרכז לחייו. עם כניסתי זרק לי מבט זועם מתוך עיניו הכחולות, וראש הכבש רקד על צווארו הממושך:
— הגם אתה אומר להישאר אתנו?
— אם רק ייאוֹת לכך בעל־הבית — עניתי.
— זהו הדבר, זהו הדבר, אין להטריח אנשים סתם. ואגב, כן, הפרסום, הולכים ושבים כמו בבית־נתיבות, ואין חושש לחיי השני, הרי יתגלה המקום! אֶגוֹאיסטים, אֶגוֹאיסטים!
והכתם האדום שבמרכזה של לחיו השמאלית המופנה לצדי הלך וגדל, עד שהציף וכיסה מחצית פרצופו. מבפנים, מן החדר הסמוך, נשמעו קולות נשים ודין־ודברים. שם טיכּסה משפחת קבלצ׳וק עצה, מה לעשות עם האנשים המבקשים מפלט בביתם. אור המטבּח היה עמוּם. הכּיריים המפוּחמות השיבו רוח קרה ושחורה, ואני נשארתי עם ה׳ קרוין, שלא פסק לנהום בקולו הדק והצורם: אֶגוֹאיסטים, אֶגוֹאיסטים!
כעבור רגעים מספר נפתחה הדלת, ובעל הבית יצא בחשיבות רבה כשופט השב מחדר־המועצה וגזר־דינו אתו. ועל אותות הגיל אשר בפניו ניכר היה, כי בשוֹרת הגאולה בפיו. אך בראותו כי במטבחו נוסף עוד איש אחד מבקש חסותו, התקדרו פניו והוא רגז:
— הנה עוד אחד, כך אי־אפשר.
יצחק קרוין הפנה אלי הפעם גם את לחיו האדומה השנייה, הימנית, והחרה החזיק:
—צדק, כמו בבית־נתיבות, כך אי־אפשר.
בידי היה מכתב אל קבלצ׳וק והגשתיו לו. הוא כנראה הכיר במעוף־עין ראשון את היד אשר כתבה אותו, כי פרצופו נתרכז מאוד והוא מיהר להיעלם אל תוך חוג־משפחתו ולחזור ולטכּס עצה. עכשיו לא ידע ה׳ קרוין מה לעשות בי. הכתם הסמוק בלחיו נצטמק, נתרוקן ונצטמצם שנית כדובדבנית היה במרכזה, הוא גם ביקש קרבתי ושאל בזהירות:
— אדוני מכיר את קבלצ׳וק?
— לא.
אך תימהונו גדל עוד. בעל־הבית החיש הפעם את צאתו ואחריו באו אשתו ושתי בנותיו. כולם הצטחקו, כשמחים לקראתי, וביקשוני להיכּנס פנימה, כי ביתם פתוח לפני. וה׳ קרוין היה מדוכא מאוד, גזול, מפוזר, אובד־עצות, הרי נקודת־הכובד עברה מעליו — עלי. הוא לא כעס, לא התרעם, רק עיניו זעו. הוא היה מוכרח לגשת קרוב מאוד אל קבלצ׳וק, לחזור על בקשתו פעמים אחדות ולפנות גם לעזרת אשתו של המכונן, להבטיח דבר־מה ברמיזה, להוסיף על הדבר שהבטיח בראשונה, ורק אחר סירובים רבים ולאחר שאשת קבלצ׳וק הלהיבה את עיניה הירוקות באש זרה, וזרקה לו: “אתה מרבה תמיד להבטיח וממעט לקיים”, קיבּל סוף־סוף את הסכמת בעל־הבית לבוא ולהיחבא. אז מיהר לצאת החוצה, וכעבור רגע קל שב בלוויית אשה עבה ומסוּרבּלת, והדלת במטבּח מצד ימין נפתחה בזהירות, ושלושתנו, דחופים בידי המכונן המפוחמות, נכנסנו אל החדר הפונה אל החצר.
בראשונה ראיתי רק את אפלוליתם של הקירות. אחרי־כן הבחינה עיני צללי אנשים אחדים צפופים יחד, הראשים מוּרדים וחבויים באדרות שׂיער, ושתיקה כבדה מעיקה עליהם ומקטינתם. היינו בחדר המחבואים של קבלצ׳וק, והאנשים כאן היו חברים ואחים לגורל. יצחק קרוין התיישב ברחבות־הדעת והכריז:
— זאת הפעם הרביעית אני פה.
אחרי־כן קם, ניגש אל הקולב והתחיל פושט מעליו את בגדיו. חצי שעה היה עסוק במלאכת ההתפשטות, כשהוא פורק מעליו מעיל אחד, שני, שלישי. הוא היה בעיני כעושה־נפלאות באחד הקרקסים, המשלשל מתוך גרונו סרטים אמות־אמות; כעין בצל זה שאתה קולף ומפרק גלדיו, ואל תוכו לא תגיע. וכשגמר את עבודתו ונשאר בחליפתו האחרונה, ניטלה ממנו גם שארית חשיבותו. הוא היה לדק בשר מאוד, והראש הקטן פירפר על הצוואר המצומק כראש ציפור.
בפינה אחרת ישבה אשתו ועשתה כמעשה בעלה. גם היא פשטה בגדיה מעליה. את רגלה המעוגלת החזיקה בשתי ידיה הענוגות והסירה מעליה גרב אחר גרב, בלי הרף. אחר עברה אל הרגל השנייה. אחר הסירה את השמלות, את החולצות ואת האפודות, ופתאום נהפך החדר לחנות בגדים, בגדי גברים ונשים. נשמע רחש משי, כפתורי צדף ונחושת נקשו זה לזה. ובאמצע עמדה אשה צעירה עם גופה התוסס, המלא, כשהיא מפזרת את שערותיה החומות ומוציאה מתוכן, מסבכיהן, ממעמקיהן, המון חפצים זעירים, הנמסרים בחיפזון לידי קרוין הגרמיות והארוכות, והוא רץ בחדר, תוחב את החפצים בכל פינותיו וחוֹריו, בתוך סדקי הקירות, מתחת לתמונות, במזרון הספה ואל תוך קפיציה.
פתאום השמיעה הגברת קרוין קול צעקה:
— יצחק, הדבר שהיה מתחת לאבן איננו!
לא ידעתי מה היה הדבר, אבל ודאי יקר־ערך מאוד היה. כי פני יצחק חוורו כסיד. את רגלו השמאלית הרים פעם ושוב פעם כדורך על גחלים לוחשות, ונהם:
— בואי הנה!
אשתו ניגשה אליו. קרוין הכניס ידו אל תוך שערותיה הפּרוּעות וחיפשׂ באצבּעות רועדות ומפוּשׂקות את הדבר שהיה תחת האבן. ובשעת בדיקה זו היה מטיל הצדה את תלתלי אשתו המבריקים והחמים בחיפזון ובלא־רחמים. והגברת קרוין עמדה כפופה, נרעשה, בלי־נוע, וידי בעלה החריבות עברו ברטט מן השערות אל יתר מחבואי גופה הרענן, שהיה טעון רוב־טוב: כפות כסף, שטרי־ערך, תכשיטים, מטבעות זהב, עד שנראתה בעיני כספינת־קסם הנושאת אתה מתנות ברכה אל אחד הכליפים הרחוקים והאדירים. אבל הדבר שהיה תחת האבן לא נמצא כאן.
אז שאל קרוין כמיואש:
— היכן הפּאנמה שלי?
עמדנו בתקופת טבת, ובית הגוי הקטן טבע כולו, עד אדני החלונות, בשלג, אבל ה׳ קרוין היה מן המרחיקים לראות. הוא הביא אתו גם את מגבעת הקש לימי קיץ הבאים, שהוגשה לו עתה בידי אשתו. בתנועת חיה־טורפת חטפָהּ. במהירות הריק את תוכה, אחז בחפיסה קטנה, נופפה באוויר, וקרא בקול לא־לו: ״יש, יש!״, ובצעד רחב קרב אל פינת החדר. כאן היו תלויים איקונין זעירים, מעקמים את סקירתם הפוזלת והחדה, המלאה עורמה והרועדת באור המנורה שעל גבם. ובחסותם של אלה, אלוהי האנשים שאינם נהרגים מפני שהם כמו שהם, מסר את הדבר שהיה תחת האבן — ורווח לו.
השמש ירדה. חמשת האנשים שישבו על־יד השולחן, מבלי להראות אות־חיים, ניטשטשו עוד יותר בחשכת בין־הערביים. וה׳ קרוין ואשתו, אשר מילאו עד עכשיו את החדר שאון־פעולה ותנועה רבה שהשכיחו לרגע קל את עצם ישיבת־מחבואים מעליבה זו, גם הם נחו על אחד הספסלים עייפים ושתקנים. רק עיני קרוין הוסיפו לשוטט, להיצמד ולהיעתק מכל הקירות, כשראש הציפור שלו מסתובב הנה והנה וכשהוא מעביר בזיכרונו את כל החורים והסדקים, אשר אל תוכם הכניס, הפקיד, הפקיר את כל אוצרות ביתו.
אני עמדתי מן הצד, כי לא בחרתי לי עוד פינה למנוחתי, והתאמצתי למצוא את הדבק המלכד אותי, אותי ואת האנשים הדוממים באדרותיהם בחשכת חדר זה, עם ה׳ קרוין — ולא מצאתי. אך בקצה האופק צפה כבר דליקת השמים, המתאבכים בענני עשן אדומים. וברור היה לכול; הנה שם התחילו הנוראות, שם עולים בתי יהודים וחנויותיהם, מתוך שוד והתעללות אכזרית, על המוקד השמימה.
פתאום נשמע קול מפץ. הבית הקטן של קבלצ׳וק נרעד כולו, והשלג שנתאסף בצדי הזגוגיות נפל ארצה. קו ארוך מתפתל עבר בשריקה מעל לרעפים, דרדר ונשתתק. אז נפתחה הדלת וקבלצ׳וק הצטחק:
— מן ה“אדומים” הוא בא, החונים מעבר לנהר.
ופניו הבריקו מבשורתו הטובה. אחר נכנס פנימה, שם על השולחן עששית קטנה והדליקהּ. קבלצ׳וק היה גוי כבן חמישים. פרצופו היה מכוסה רשת של ורידי תכלת, שהסתבכו וירדו עד הסנטר המכוּוץ והנתלה לאורך צווארו. הוא הביט מסביבו בעיניים קטנות, נוצצות, משומנות, והתרמילים הנפוחים כחצאי־לבנה שתחתיהן רעדו ברטט משונה ובקצב אחד עם שׂפתיו הכחולות, הסדוקות, העוטרות את פיו רקוב־השיניים והפעור תמיד קימעה. לאור המנורה יכולתי גם להבחין בפניהם של שאר הנאספים. היתה כאן משפחה שלימה, ההורים ובניהם. האב יהודי קטן עם ידי ילד זעירות, בציקות מעט, מעוגלות, ובמקום שפרקי האצבעות התחברו אל פיסת־היד נראו גומות קטנות: גומה לאצבע, גומה לאצבע. הוא היה שעיר מאוד. שפמו הגדול התערב בשערות זקנו, ושניהם כּיסו כמעט את כל הפנים. מבין סבך השערות נוצצו שתי עיניים חומות, גדולות, עיני שקדים מבּיעות פיקחוּת וערפל כאחד. אצלו ונשענת על ידו ישבה בתו, קטנה כמוהו, בחורה רזה עם גוֹן־זית על פניה, מורה למדעי־הטבע באחת הגימנאסיות שבעיר. מן הצד ישבה האם, זקינה, חולנית, עם פנים מקומטים וכמושים ועם ראש קל, כנבוב, עטוף מטפחת משי שחורה, ואשר מכל יופייה־מאז נשאר רק האף הישר בן־הנחיריים הדקות והרַגשוֹת. ידה חיבּקה שתי ילדות תאומות צהבהבות, לחייהן פורחות, בנות־הגיל המשונה, בשעה שהפה עודנו רחב והעיניים אינן מביעות עוד מאומה, כפלג זך, אך הן גלויות ורטובות וטהורות. וקווי הפנים לא מצאו עוד את הקבע שלהם והם שטים ומתנדנדים ומתחלפים מרגע לרגע.
לאור העששית הקטנה אבדה גם מנוחתו של יצחק קרוין. הוא קם, התהלך במהירות לאורך החדר, צעדיים ומחצה לכאן, וצעדיים ומחצה לכאן. ראש הציפור שלו נגע כמעט בתקרה. הוא היה תפוש־מחשבות ודאגה. בידיו הארוכות מישש את פינות הקירות ואת כל סדקי המחבואים, והיה מעביר מספרם בראשי אצבעותיו מימין לשמאל ומשמאל לימין. הכול היה על מקומו בשלום. ובכל זאת רימוֹני־המשחית השמיעו קול נפצן לעתים יותר תכופות משני עברי הנהר. גג הרעפים התנדנד, שרק. ופני קרוין היו מגוחכים בחרדתם וקהים כפני אווילים. אך בהשליכו את מבטו אל אשתו, שישבה על האח במנוחה ונשענת בסנטרה על שתי ידיה, ושלהבות ארגמן מרתתות על שערותיה הכחולות־כהות, היה מסובב צעדו בחיפזון רב, כנוטל ומצטייד במבטו זה את שלוות רוחו.
ב
ביום השלישי לשבתנו בחדר־המחבואים של קבלצ׳וק, אשר רעמי התותחים טלטלוהו ערב ובוקר, התוודעו כבר האנשים אחד אל רעהו ונוצר גם סדר־חיים קבוע. ולאחר שתַמו המזונות בסל הצידה של קרוין, הציע שיהיה כיס אחד לכולנו, והוא הוסיף בלצון:
— הבה נתעתד לקראת החיים הבאים.
את הנהלת המשק הפנימית מסר לגברת רוזנשטיין, והוא עצמו היה למתווך בינינו ובין משפחת קבלצ׳וק. יצחק קרוין נעשה לנו לראש: המחליט, המוציא והמביא. על פי פקודתו עמדה העלמה רוזנשטיין כל היום, מרכזת עיני השקדים הגדולות בתפוחי־האדמה המתגלגלים ונקלפים בין אצבעותיה, ובערב הרקידתם הגברת קרוין, מתוך נפצן של שלפוחיות השומן, על גבי המחבת. כל אחד מאתנו הכיר טובה לקרוין. הוא היה מועיל מאוד, והסיח דעתנו ממרירות ישיבתנו זו בהוויתו, בקטנותו, בפעולותיו, שאין גבול ומעצור להן. וכשהתחיל קבלצ׳וק יושב רוב שעות היום בחברתנו, ודיבּוּרו נוח, מפייס, ואינו חוזר על דברי המוסר ל“אֶווריצ׳יקי” שלו, וכאשר קול המפצים מעבר לדנייפר פסק ואת מקומו לקח קול יריות רובים ומקלעות— הבינונו כי סוף ההסגר אינו רחוק, ושבוודאי הוכרעה כף־הניצחון כרצוננו. ובחדר־המחבואים היתה רוח אחרת. לשתי הילדות רוזנשטיין ניתנה הרשות להיכּנס אל החדר הסמוך ולשבת בחברתן של בנות בעל־הבית ולהשקיף בעד החלון הפונה אל הרחוב. רוזנשטיין עצמו פשט סוף סוף את פרוותו. והגם ששערות פרצופו היו עוד מסובכות וזועמות, ניכרו בו בכל־זאת אותות־שלווה. הוא נעשה ער ופעיל, חטב בעקשנות־ילד בידיו הקטנות את בולי האורנים הלחים לשבבים דקים, שהעלו בכיריים את שלהבתם ברעש, בקול נפץ ובגלי אש כחלחלה וצהלה. והגברת קרוין קיבּלה סוף סוף מידי אשתו של בעל־הבית את המראָה הגדולה, המעוקמת, המאריכה וממעכת את קווי־הפנים באופן כל־כך משונה, והיא יושבת ועושה תסרוקתה בקביעות שלוש פעמים ביום, וזוהרי תלתליה הנהדרים, הרעננים, מתפצלים אלומות־אלומות באפלולית החדר ומגיעים עד התקרה, אשר קרוב לה נמצא תמיד באחת הפינות ראש־הציפור של בעלה.
באותו יום שלישי לשבתנו בחדר־המחבואים, אחר הצוהריים, כשהגברת קרוין היתה עסוקה כדרכה בסריקת שערותיה; הגברת רוזנשטיין ישבה בעיניה הנדעכות ובנחיריה הדקות ובררה במנוחה וברעדי סנטר את האפונה לארוחת־הערב, וה׳ יצחק קרוין עמד קרוב לאיקונין מסתכל בהתמדה בפני המסכה הזעירים, החומים, עם סקירתם הפוזלת, האלכסונית, החדה, שהביעה לעג־אווילים מהול ערמומיות ורוע־לב — באותה שעה נפתחה הדלת בכוח הזרוע, ואיש לבוש בגדי חיילים נדחף פנימה. לרגעים מספר קמה בהלה ואימה גדולה. מפני אנשי־צבא מסוג זה הרי נמלטנו כולנו הנה. אך עד מהרה שקטו הרוחות. כי נתברר מיד, שהדבר פשוט מאוד: אלינו נוסף עוד פליט אחד, אח־לגורל, וידי קבלצ׳וק הטובות והמפוחמות, הן שדחפוהו, כמונו כולנו, אל חדר־המחבואים. האורח החדש היה צעיר כבן עשרים וחמש; ה“שינֶל” האפור היה מוקף חגורה והיה מתוח על הגופה בחוזקה, מבליט את זיזי עצמות השכם מאחוריו ואת לוח החזה מלפנים, ומפיץ סביבו ריח עורות טריים אשר מי־הבושם החריפים התאמצו לשווא להחניקו. מתחת למצנפת־הדוּבּים השעירה, המנענעת ציציותיה השחורות, נראו פנים מכוּוצים, רזים, זוג עיניים כחולות, כהות ויגיעות, ואף ישר ומחודד וגרמי ותאווני עם בליטה קלה ויבישה קרוב לגבינים ביתר את הפּרצוּף לשניים. איש־הצבא השתחווה, הטיל את צווארון מעילו הצדה, וכמנחם אותנו אמר:
—לא לאורך־ימים.
את הדברים האלה אמר אל הגברת קרוין. האם הכירה אותו? ודאי שלא, אבל הם הבּיטו זה בפני זה כאילו היו יודעים זה את זה מכבר הימים. ואף על פי כן יחד עם קור־חוצות, הבלם של שלגים שהביא בכנפיו ושהיו כל־כך נעימים וחביבים, כי הזכּירו את המרחב אשר מעבר לבית־כלא זה — באה אתו גם איזו זרות וחשד. באותן העיניים הטובות והיגיעות היה דבר־מה חסר־ביטחון, שהתאמץ לחדור בסקירה פזיזה וגנובה, והיא שהיתה דוחה. ושוב התכנס כל אחד בפינתו. רוזנשטיין התעטף שנית באדרתו, ויצחק קרוין לא פסק מלהעביר עיניו על פני כל החורים והסדקים, מסתרי אוצרותיו.
הצעיר הרגיש בשינוי שבא עם כניסתו ורצה להסיע את שימת־הלב לעניינים אחרים. הוא הסיר מעל ראשו את מצנפת־הדובים בשאט־נפש, אחר פנה אל הגברת קרוין:
— לא לאורך־ימים באתי. בעיר אין עכשיו כל שלטון, וכעבור עשרים וארבע שעה יהיו החיל האדום אדוניה.
הוא ביטא את הדברים לא כשמח להם, אלא כאדם המתגאה שהוא שוּתף להם. זה בלט למדיי, וגם לא טעה בחשבונו. בּשׂורת־החוץ מן העולם הרחב אשר שמים ושמש לו, מן החיים שמעבר לחדר־מחבואים זה הצר והמזוהם עם תריסיו הקטנים וזגוגיותיו המנוּפּצות, הדומעות דמעות קרח, עוררה שׂימת לב כול. יצחק קרוין, משפחת רוזנשטיין, כולנו הקפנוהו בשאלותינו ושתינו בצמא דבריו. וגברת קרוין אספה תלתליה מאחורי קדקדה בשתי זרועותיה המעוגלות והראתה פני מנצחת: אכן יחסה אל האורח היה נכון מראשית בואו. חזה התרומם אז וגבה ושקע פעמים מספר, והאורח ישב וסיפר בקרירות־רוח על מעשים, ששערות הראש סמרו למשמעם. הוא הכיר כמעט את כל בני העיר, פנה ישר אל מר רוזנשטיין, קראהו בשמו ואמר לו:
— מחסנך, אדון רוזנשטיין ניצל מן הדליקה, אבל יד השודדים היתה בו בכל זאת.
והוא היה בעינינו כחידה סתומה. והחידה גדלה עוד, מכיוון שראינו את קבלצ׳וק מחזר אַחריו באופן יוצא־מן־הכלל. הכינו בשבילו ארוחה, ואשת בעל־הבית ערכה לו שולחנהּ באחד מחדריה. לפנות־ערב הכניסו לו גם כר למראשותיו, וה׳ קרוין, שניסה פעם בזהירות להתחקות אחרי מוצאו ושאל אותו על שמו, נדחף אחורנית משני הצדדים: מעיני אשתו היפות נזרק אליו מבט זועם ומשתיק, ומצד הצעיר עצמו באה תנועת־יד רגזנית, ומלים מספר נפלטו בלחש: תסלח לי, את זה איננו מגידים.
אך כעבור שעות אחדות התרגלנו, אנו הנכונים לכול, גם אל חידה זו, אל ריח העיטרן של השינֶל ואל האף הגרמי והיבש של הצעיר. הכול שבו אל מלאכתם ואל ענייניהם. רוזנשטיין פשט אדרתו, לקח קרדומו וביקע את העצים ציבּוּרים ציבּוּרים על יד האח. אשתּוֹ הוסיפה לברור את האפוּנה, ועיני יצחק קרוין חדלו לשוטט על פני הכתלים. הוא התחיל שנית לצעוד בחדר במהירות, שתי פסיעות ומחצה לכאן, ושתי פסיעות ומחצה לכאן. רק אשתו לא נחה. היא הורידה מן הקולב אחת השמלות, שהיו על גופה ביום היכנסה הנה, עברה אל החדר הסמוך, ועד מהרה שבה מהודקת, בשרה הכבוש תוסס שבעתיים, מותניה בולטות וניזוזות בלכתה, וחזה הרענן והקשה רועד בשני עיגוליו, כמשתדל לחפות על עצמו ולמשוך עליו את העין כאחד. בת רוזנשטיין לא אהבה תנועות אלו, ושילחה מבטים מוחאים ומעליבים ועצובים אל חזה של הגברת קרוין. לעומת זאת היו מבטי האורח לגמרי אחרים. הוא כאילו ניענע לגברת קרוין את חוטמו היבש לאות תודה על הטירחה שטרחה בשבילו. רק יצחק בעלה, אשר לו סוף־סוף נגע הדבר יותר מאשר לאחרים, לא ראה מאומה. הוא שט בחדר, וראש־הציפור שלו הסתובב על צווארו הדק סמוך לתקרה.
הערב בא. במסתרים אלה הקדים לבוא. התריסים הקטנים הוגפו בידי קבלצ׳וק והבליטו בתוך כדי הגפתם את מנורת־המאור, מנורת שמן חַמניות קטנה זו אשר על־יד האיקונין. ועכשיו אי אפשר היה לדעת על מה שומרת שלהבת דקה וצהובה זו: על האם־הקדושה עם פניה המעוּותים או על אוצרות קרוין המתלוננים בצל אלוהים אלה. עם חשיכה נכנסה לחדר־המחבוֹאים, לגודל תימהוננו, גם הגברת קבלצ׳וק. גוֹיה זו היתה עבת־בשר ורחבת־מותניים ועם שלושה סנטרים במקום צוואר ועם צלב־כסף גדול בקיפולי הסנטר השלישי, התחתון. מעליהם בלטו שתי לחיים סמוקות, חלקות, מבריקות, ובתוכן משני הצדדים התנועעו באי־שקט שתי עיניים ירוקות, מביעות רשע. עיניים אלה היו נטויות בשעת כניסתה אל האיקונין, ובקומץ אצבעותיה העבירה שתי־וערב על החזה הענקי שהשתרע מכתף אל כתף. אחר בּירכה בקול, וכל שלושת סנטריה רעדו. היא ניגשה אל הגברת רוזנשטיין, שמה את ידה על צווארון האדרת שלה, ואמרה:
— קר, הדנייפר כגשר ברזל.
ובמהירות הוסיפה:
— עם רדת השמש התחילו “הם” לעבור את הנהר.
קרוין שפשף ידיו מרוב התרגשות. עכשיו ידע אל נכון שכל העניין בא אל סופו. מכיוון שגוֹיה זו באה לבקר את המסתתרים בביתה ומדברת אליהם טובות, סימן שהעניין בא אל סופו. ולאחר צאתה הכריז בקול:
— היא תמיד המלאך־הגואל שלנו.
האנשים התחילו שוב לאבד מנוחת נפשם. הזמן, אשר מציאותו התנדפה זה שלושה ימים ושלושה לילות בין כותלי חדר זה, פרץ פנימה דרך כל הפתחים. הרגעים נתארכו, קיבּלו כובדם, והמתחבאים הרגישו את תנועתם. פסקה השתיקה והציפייה העמומה אל איזה בלתי־ידוע. עכשיו היה הכול שוב ברור ומלוּבּן. דיבּרו בחשאי על יום המוחרת ועל הימים הבאים. שוב חיפשו המבטים את האופק. התגנבה חשכת הדאגות העתידות לבוא וגם נפתחו פצעי הדאגות הקודמות. עכשיו לא היה דיי “מי יתן, ונישאר רק בחיים”. החיים הסתמיים, חסרי כל דמות מסוימת, לא סיפקו את הנפש. היה צורך לקבוע צורתם, כל אחד לפי רוחו ולפי שאיפותיו.
גם הגברת קרוין ניסתה לקבוע דמות חייה הבאים. היא ישבה על הדרגש, וממולה על הארגז ישב האורח. ושיחת שניהם היתה ארוכה, בלחש, ונשמעת רק מפה לאוזן. והערב, נוסף על ברק תלתליה, פיזזו בחדר־המחבואים דרדורי צחוק חנוקים, מהַנים, משמחי־לב, אשר גירשו מפניהם את צל המוות, שהיה מרחף עד היום במאוּרה זו. החיים באו בצעדי און, ובתוך־תוכם רעדו שדי הגברת קרוין המעוגלים והקשים, כאילו הן מחפים על עצמן ומושכים אליהן את העין כאחד.
קרוב לחצות, לאחר שהשתרענו כולנו מאפס מקום על פני הריצפה הקרה והחלקלקה, משפחת רוזנשטיין בפינה אחת, עטופה אדרותיה השעירות, ומשפחת קרוין בפינה אחרת, נדדה שוב שנתי גם הלילה, ומתוך ייאוש מוחלט הקשבתי לנחרתו של יצחק קרוין הבטוחה והכבדה וּלאַנחותיו הקצרות והמקוּטעות של רוֹזנשטיין. בלילה זה לקחה אוזני גם הדי ויכוּחּ קל. העניין שדנו בו היה הכר, שהכניס קבלצ׳וק לאורחנו הצעיר. הכר, האחד כאן, הבהיק פעמים מספר בלובנו המטושטש בתוך החשיכה, ואחר סירוב קל שקעו בו תלתליה היפים של הגברת קרוין. אולם כעבור זמן־מה הבהיק שנית קו לבן בחשיכה. זאת היתה הזרוע הענוגה של הגברת קרוין, הזרוע החשופה עם אצבעותיה הפעוטות, שהסמיקו ותפחו מרוב קור ומרוב לחץ הטבעות אשר עליהן. זרוע זו הושטה עכשיו לאורחנו הצעיר מעל לחזה יצחק קרוין הנוחר, הוּשטה והופקרה אחרי סירוב ממושך, עקשני, וגם אחר מלחמה קלה.
ג
סוף סוף נרדמתי. אך עד מהרה הקיצותי לרעש תופים, קול צלצלים ותרועות חצוצרות. היה עוד חושך. הקור, קור שחרית, נכנס פנימה דרך כל הקירות כשטף מים עזים, והביא אתו אל שממת חדרנו, הזרוע חבילות וראשי אנשים נאנחים ונוחרים — קטעי זמרה מעודדת, שיכּוֹרת־ניצחון, אשר קולותיה דהרו אל המרחק הלבן כפראי סוסים בערבה. בדירת קבלצ׳וק הדליקו אז אור קטן, ובעל־הבית התדפק על דלתנו והכריז:
— “הם” נכנסים.
כל דרי החדר כבר עמדו על רגליהם בתוך החשיכה העמוקה. היתה קצת בהלה וחרדת ציפייה, כמו בתוך קרונות רכבת המתקרבת באישון לילה אל עיר הבירה. האנשים אחוזי־השינה שכחו לרגע כי דופני החדר סוגרים עליהם מסביב, והם נכשלו איש ברעהו. וקולו של יצחק קרוין כבר נפל מלמעלה, ממרומי התקרה, באחת הפינות: עוד אמש ידעתי, מכיוון שבעלת־הבית באה לבקר אותנו! ופניו החיוורים מאוד נחשפו לאור הנר שהדליק.
— היכן אורחנו הצעיר? — שאל.
הצעיר, שנדחף תמול אל תוך חדרנו בידי קבלצ׳וק המפוחמות, לא היה אתנו. מצנפת־הדוּבּים התגוללה על השולחן וציציוֹתיה השחורות הבריקו— אבל הוא גופו לא היה. קרוין התחיל מעביר עיניים מלאות דאגה על כל חוֹריו וסדקיו, ולבו ניבּא לו דבר רע. אולם בדרך תעייתן נפגשו עיניו בעיני אשתו, שרמזו לו מתוך בת־צחוק מרגיעה, ומנוחתו שבה אליו.
אשתו הודיעה:
— הצעיר הזה הוא מפקד־העיר מטעם שלטון־המועצות, ובעוד לילה יצא לקדם את פני חילותיו.
ובגשתה אל בעלה הוסיפה:
— הוא ביקש ממני, שנפַנה לו ולמשרדו חדרים אחדים בביתנו.
יצחק קרוין לא הצטיין בחכמתו הרבה, אבל את הדבר הזה, שאנו כולנו הבינונו את ערכו הרב והמכריע, הבין גם הוא כראוי. הוא שפשף ידיו מרוב שמחה, והתחיל מחיש את הכנותיו לעזוב את חדר־המחבואים. עלה אודם השמש והציף בארגמנו את האופק, צמרות אילנות וראשי גגות (עכשיו הרי מותר היה לצאת אל חצרו של קבלצ׳וק). בחוץ חזק הקור, והשלג חרק תחת הרגליים כשריקת צרצרים בערב קיץ חם ומחניק. פתאום וכל הרחובות מלאו אנשים. זקינים מיהרו לבתיהם והם טעונים חבילותיהם, והצעירים טיילו בגרון נטוי ושיתּפו קולם עם קול התרועה, שהגיע מלמטה מן הדנייפר. זאת לא היתה עוד הריצה החשאית, המכוּוצת, הנדחקת אל הקירות, העושה את עצמה כאילו לא היתה. שוב הלכו האנשים זקופי קומה, בני־חורין. פועלים צעירים, שוליות בעלי־מלאכה, התהלכו שלובי־זרוע עם הבחורות מבית־החרושת לגפרורים היגיעות והחיוורות, ואשר בעיניהן רעד עוד הפחד שעבר ואיננו. כל ההמון המנומר הזה שר בחשאי כקהל מתפללים. השלג חרק תחת פסיעותיהם. החנויות היו סגורות, ונדמה, העיר שובתת שַבּתה.
בפינתה של אחת הסימטאות, המטפסות בעקלתוניהן מן הדנייפר אל העיר והמפולשות אל הרחוב הראשי, הופיע פרש. הוא ישב על סוס כפרי פשוט, חום וּסבוּך שׂיער. הפּרש ישב איתן על אוכּפו וידו הימנית נשענת בחצי קשת על מותנו. אחריו רכבו חיילים מלוויו. הם רכבו בשורה ארבעה־ארבעה. אחד מהם החזיק על נס דגל אדום רחב מאוד, וצעק במלוא גרונו: ״קץ, קץ לשלטון הבורגנים! כל השלטון למועצות!״, והאנשים שמילאו את הרחובות ענו גם הם בקול תרועה: "קץ, קץ לשלטון הבורגנים!
בת רוזנשטיין שעמדה על ידי משכה בשרוולי:
— יראה נא, הלוא זהו הצעיר, שהיה אתמול אתנו אצל קבלצ׳וק.
אמנם כן. רכוב על הסוס הכפרי בראש הלגיון האדום הנכנס וכובש את העיר ישב אורחנו הצעיר. גם הוא הכיר במציאות חבריו לחדר־המחבוֹאים. מעל כולנו ראה את ידה של הגברת קרוין, הענוגה, הידועה לו, שנפנפה עכשיו את מטפחתה לקראתו, וקראה גם היא בכל כוחותיה: קץ, קץ לשלטון הבורגנים! הוא הסיר את זרועו הימנית, הנשענת בחצי קשת על מותנו, קירב אותה אל קובעו, בירך, הצטחק, חוטמו היבש רעד והתקמט, והוא רכב הלאה, אל תוך הרחובות ההומים קול זמרה, תרועת־הידד וגיל: קץ, קץ לשלטון הבורגנים!
ד
יומיים אחר כניסתם של חילות־המועצות התכוננתי לצאת מן העיר אשר חילופי שלטון עצרוני בה זה שבועות מספר. ואחרי ביקורים רבים, עמידה־בתור והליכה ממשרד למשרד, נתגלגלתי אל מפקד־העיר, שיחתום לי תעודותי לרשות יציאה מן העיר. ובאתי שוב, כמעט בהיסח הדעת, בקרבת בית קרוין. כאן עמדו עכשיו שני חיילים, רוביהם לצדם, וגדרו את המבוא בפני כל עובר ושב. והדגל האדום, שליווה את מפקד־העיר ביום הכיבּוּש, התקמט עתה מעל המשקוף של בית קרוין וכיסה את כל הפתח הראשי.
סוף־סוף נתקבל הצו מבפנים להכניסני אל המשרד, וצעדי החייל הכבידים הוליכוני אל חדרו של מפקד־העיר. זה היה חדר־האוכל של ה׳ קרוין. כל הרהיטים בו חדשים, חומים־כהים, וממלאים את חלל הכתלים עד אפס מקום. באמצע החדר עמד שולחן־אַלונים גדול, ומפקד־העיר ישב בראשו. סמוך לו ישבה הגברת קרוין ומזגה טה ממיחם־ניקל מבריק, שהאריך ועיקם את פרצוף שניהם באופן משונה מאוד. הגברת קרוין היתה עכשיו בביתה, ושתי זרועותיה חשופות עד כתיפיה. היה חם בחדר, חום מחניק, חום תנורים. סבכי הכפור על הזגוגיות הפיצו אור פלדה כחלחל מסביב. שעון גדול תיקתק. על השולחן היה מכל טוּב. ועיני הגברת קרוין, אף כי לא הביעו אושר רב, היו בכל־זאת נמוגות ונוצצות מתוך ביטחון ושובע. ביטחון זה מורגש היה גם באצבעותיה הקטנות, שתפחו מעט מלחץ טבעות־הזהב העוטרות אותן.
מפקד־העיר ישב קרוב מאוד אל צדה, ואחת מברכיה של הגברת קרוין היתה נחה על ברכו. והוא היה עושה בידיים ענוגות אלו כאדם העושה בתוך שלו. גם נוכחותי לא הפריעתהו בכך. הוא היה אדם למוד־קרב ולא חת מפני כול, וידיים אלו סוף־סוף ידיים בורגניות הן, טעונות זהב ורכות, ובא הקץ לשלטונן. גברת קרוין נבהלה מעט מפני. אחר הבליגה ברוחה, ואת תנועות החמדה של מפקד־העיר דחתה בעצלתיים, כהרגלה תמיד, בדרדורי צחוק ודברי־תוכחה מתוקים ומאַשרים. מפקד־ העיר אחז פתאום בידה הקטנה, נופפה באוויר, ובפנותו אלי שאל:
— בכמה אתה מעריך יד זו?
באותו רגע, בשעה שהיד, המבריקה בזהבה וביהלומיה, היתה מורמה למעלה, דוממת, קופאת, מסמיקה, וכאילו נוּתקה מגופה של גברת קרוין, היתה מאוסה מאוד, כראש אליל גולמי מקושט, ספוג בערות ורוע־לב. אבל אני עניתי אחרת:
— אפילו אם תסיר מעליה את כל זהבה, גם אז אין־ערוך לה.
תשובתי מצאה חן והפיקה את רצון שניהם. המפקד הוריד את ידה של הגברת קרוין, חוטמו היבש רעד ושפתיו נצמדו אליה. בשעת מעשה צנח ראשו למטה, ונוכחתי כי דעתו מבולבלת עליו. ריח כוהל היכּה על אפי: מפקד־העיר היה הלום־יין, וגם האשה היושבת על ידו היתה מבוסמת.
הוא הרים ראשו, סקר לצדי במבט מעורפל, ומפקד־העיר, אשר בכרוזיו, המשתערים על כל כותלי הבתים בכל הרחובות, תלויים חייהם של אלפי אנשים לשבט או לחסד, היה עכשיו כמעט חסר כל הכרה, ורצונו חדל לפקד על לשונו, שלא היה מעצור לפטפוטיה:
— אסרתי אתמול את קבלצ׳וק — אמר לי.
אני השתוממתי:
— מדוע?
— גם את היהודי הקטן, עטוף האַדרת, את רוזנשטיין, אסרתי.
הוא גחן על אשת קרוין, שם ידו על חלקת עורפה החשוף, וגיחך:
— ככה גֶניה, יפה עשינו. אף־על־פי־כן את קבלצ׳וק נוציא לחופשי, מי יודע, שמא עוד נהיה זקוקים לו. נאמר לו ולאשתו: למוות הייתם נידונים, ואנחנו הצלנו אתכם. אבל את רוזנשטיין, שהעלים מאה וחמישים שק סוכר — לאו, לאו. הוא ישב בבית־ הכלא, עד שהרקב יאכלהו.
עכשיו הבינותי למה אסרו את קבלצ׳וק, ולמה באים לשחררו. מפקד־העיר היה איש־צבא רב־ניסיון, והוא הכין את הנסיגה־לאחור בעוד מועד, אבל רוזנשטיין אומלל זה, ניסיתי להגן עליו, וללא הוֹעיל. מפקד־העיר רעם בקולו הניחר מיין: לאֹ, לא! מאה וחמישים שׂק סוּכּר העלים, עד שהרקב יאכלהו ישב אצלי!
אתו היה קשה גם לדבר על עניין רשיון נסיעתי. הוא היה עונה שלא ממין הטענה… והייתי אנוס לבקש מאת הגברת קרוין את עזרתה. היא צחקה לי ולהרפתקאותי, ואת הדבר, שאני מכתת רגלי זה שלושה ימים למען השיגו, קראה בשם “לא־כלום, שטות בעלמא”, ומבלי לשאול רשות מאת המפקד ניגשה אל שולחן־הכתיבה, שמה חותמת על ניירותי, ובכתב־ידה הברור והמעוגל הוסיפה מן הצד, בפינת התעודה, את הנוסחה הרצויה ביותר אשר פתחה את כל רחבי רוסיה לפני, והגישה למפקד השיכּוֹר לחתימה. כמה קל וחסר־ערך היה הדבר, שנראה לי לא־אפשרי! כמה חביבות ופזיזות היו אצבעותיה של הגברת קרוין, הממולאות בפז, שהסירו את הכבלים מעל ידי!
בעוברי את המסדרון עמדו עכשיו שני חיילים אחרים על־יד המבוא. גבוהים מאוד ולבושים סחבות. אחד מהם כירסם בשיניו פת חריבה, ולסתותיו הרחבות עלו וירדו בתנועות־מַשור על פני פרצופו הכהה והכחול מקור. חברו פשט ידו לקראתי וביקש סיגארה. לפניהם על המפסעה עמד יצחק קרוין עטוף אדרתו, וידיו הארוכות התנדנדו באוויר ככנפיה של טחנת־רוח. הוא דיבר עם יהודי נמוך־קומה, שחרחר, שהביט כל הזמן בעיניים מורמות אל ראש יצחק המרקד על הצוואר הדק והמתוח.
— טוב.
— מה טוב?
— מאה וחמישים שק.
— ומה בכך? דעתי, שעליך למכור.
— לאו.
— מדוע?
— שער הסוכר עלה, עולה וגם עתיד לעלות.
אלה היו מאה וחמישים שקים סוכר של רוזנשטיין שהוחרמו. ויצחק שפשף ידיו מרוב שמחה. שם בחדר־אוכל מסרה אשתו לאחר תמורתם את ידיה ואת עורפה. ורוח צפונית נפנפה ונענעה את קמטי הדגל האדום המתנוסס מעל לביתו של יצחק קרוין ומגן עליו. דגל זה מתוך נפנופו נגע בכל פעם במצנפת הקרקול המסולסלת של יצחק והמבריקה באור שמש שוקעת. והרחק הרחק, מתוך אחד האולמים, נשמע קולו של נואם, המדבר גדולות, וקול תרועת הנאספים מלווה את דבריו:
— קץ, קץ לשלטון הבורגנים!
בשובי
מאתשלמה צמח
א: הנותש
ר' גדליה, כך קוראים לו, כי הגיע כבר לשנות-שׂיבה וזקנו ארוך ומסולסל כיער עבות. מסביבות קוז’ניץ בא הנה. שם ביערות-פולין, עוד בהיותו ילד, בימות חורף, כשאדמת הביצה נקרשה וקשתה והשמיעה הד פלדה תחת פרסות הסוסים – שמע ר' כדליה את הלמות הקרדומות ונפץ ענפים ואנחות-התאמצות בפיות החוטבים המעולפים כפור. באביב שפך הזמיר, כל הלילה השחור, את נעימותיו מבין עופאים, ובחורף כל היום הלבן, הבריק הגרזן והעמיק ברזלו בלב האילנות. בעבודה זו אימן גם רק גדליה את ידיו עוד משחר ילדוּתוֹ. זה נעשה כמעט מאליו. הוא רצה להיות כאחד האנשים יושבי המקום אשר חטבו עצים בירחי שלגים וקור, ובישלוּ זפת בימי קיץ.
את עבודתו ואת שתי ידיו הגמישות המוטלות לאחוריו לצד הכתף השמאלית, באלכסון, כמו מתוך תנועת ייאוש אחרונה; ואת עין-התכלת, תכלתם של ספירים שקופה ובהירה אשר לא ידעה נטות הצדה, אך לקלוע אל המטרה, ולהמשיך את אשר התחילה; את קרדומו, את מַשורו, את אהבתו להם – כל אלה ואת חמישים שנות חייו הטעונות על שכמו הביא הנה, לארץ, שקרחות גבעותיה ושממות חולותיה בוערות לעיני השמש כל הימים.
עיני הילד שלו, בעוברו ממושבה למושבה לדרוש אחרי עבודה, חיפשו באופק את שרשרות התכלת של צמרות היערות אשר עבי השמים נשענים עליהן, ולפניו הראו רק הררי יהודה את קמטיהם, את שיפועיהם המשתעשעים לאור היום בצוקיסלעיהם הוורודים והמפיצים אדים סגוליים, כענני קטורת למטה, אל העמקים. רק זעיר פה זעיר שם ראה אטד מזעזע בגלי רוח-ים את סעיפיו הקלים, הנוגים, המבולבלים ודלי-הטרפים; הוא ראה גם בּלוּטים קצרי-קומה ועיקשים שהתאַבּנו מרוב שנים כסלעי ההרים, אשר אותם יחבקו שורשיהם בודדים ומפוזרים; ומשני עבריו, בדרכי חול חסמו את האופק סבכיהן של גדרות צַבּרים, עיקמו את פלחי גזעם סמור-הקוצים, שׁחו לעפר והתפתלו, כאחוזים כאבים קשים. ור' גדליה היה שב לביתו, ומתוך צחור מר, כדרכו תמיד, היה פורש שתי ידיו לקראת זוגתו ואומר:
– באלה, חנה, לא אעשה כאן מאומה.
הוא שגה. היה כאן עץ אחד שחיכה לידיו ולגרזנו. במקרה, מתוך רחמים לשׂיבת זקנו צירפהו אחד האיכּרים אל קבוצת עובדים בחורשת איקאליפטים גדועה, שסדניה עמדו לנתישה. השמש זרחה. האדמה היתה כולה מנומרה וזרועה כתמי אור וצל. פראי דגנים הזהיבו. גבעולי פשתנית דרים ופריכים היו נעוצים בקרקע ופרחיהם הכחילו. ואדמת היער החלקלקה, הסופגנית, פרי ריקבון עלים וזמורות, פיזה זהרוריה כמשובצת אבני חן. זר, מלא-חשדים, עמד ר' גדליה לפני סדן האיקאליפטים, אשר קליפתו האפורה הכסיפה לפניו בין קרני אור דוקרות. הוא לא ידע אילן זה, וריחו החריף היה משונה מאוד, רחוק. ר' גדליה נאנח. אה, צללי היערות הדשינים והרווּיים היכן הם?
הבחורים הצעירים, חבריו לעבודה, בחורי גאליציה רכים וקלי-תנועה עם התלהבותם המופרזת ורעשם והמונם, היכּוּ בגרזניהם על כל הבא ביד, על ימין ועל שמאל. הבקיע, אשר הלמות הגרזן הראשונה הולידה אותו, לא באה השנייה להעמיקו, לצאת בעקבותיה. ואם גם ניתזו השבבים מכל צד, אך סדני האילנות עמדו תקועים איתן על מכונם, גילוּ את מערומי פצעיהם כפיות פעורים, תוססים לעג חבוי על כוחות נעורים אך המתבזבזים לשווא.
ר' גדליה לא יכול לעשות כמעשיהם. הוא ניענע זקנו מתוך ייאוש. גם לפני בחורים אלה, כמו לפני סדני האיקאליפטים, עמד כמו זר ולא הבין אורחותיהם והלך-רוחם. כמה מגוחכות וספוגות כיעור היו תנועותיהם המקוטעות, הכבדות, החסרות כל קשר ביניהם. והם נראו לו כאנשים העושים שמות מתוך הוללוּת רבה.
סוף-סוף פשט מעילו והחשׂיף טליתו המצוּיצת עם שוליה השחורות, וישב מול האילן ובחן אותו בעיני תכלת מעמיקות לחדור אל לבו, אל עבי האדמה המצפינה את נפתולי שרשיו. הוא רצה לדעתו, כי כן קיבּל תורתו מבית-אביו: אל האילן ניגשים בזהירות ובקור-רוח כמו אל מבצר-עוז, ומסתערים עליו לפתע פתאום, מן הצד, ותוקפים אותו בנקודת-רפיונו.
והנה קם. כמו מן המארב הגיח, הוא כאילו תפסוֹ פשק רגליו, וקרדומו הונף, אחת ושתיים ועוד אחת. בראשונה התאמצו השרשים להעמיד עצמם ולהתנגד לו, וקת הקרדום רעדה בין אצבעותיו כמיתר מתוח, בזעזועים קצרים וצורבים. אך הוא תפסוֹ. והפצע העמוק האדמדם התחיל נוטף שרף ירקרק דבקי מאוד. ר' גדליה עם טליתו-הקטנה ועם עינו המבריקה והמרוכזת נמצא עכשיו בעצם תפקידו. היה איזה נדנוד קבוע, שקול, שכלי, בן-קצב ומידה בכל תנועותיו. לעתים הושלכה הזרוע הלאה, בחצי קשת מעוגלת, ובאה בחתירה, ולעתים נתעכבה, חיטטה, היססה, כנאחזת בדבר-מה, כחוששת, הנה יימלט הדבר אשר לקחתו זה-עתה, אחרי עמל רב, בשבי. והסדן זע בבטן האדמה, התחיל מגלה פקעת שרשיו כחיה רעה רבת-רגליים, מנוצחת, ונכנעת.
מסביב נשתתק הכול. נשמעה רק הלמות גרזנו ואנחות “אֵח-אֶח” מקוטעות מלוות אותה. הבחורים הגליצאיים, בניהם ונכדיהם של גבירי טרנוב וברודי, עזבו לסירוגין איש איש את מקומו ובאו לראות את ר' גדליה מנצח על גרזנו. לא פיללו כי כלי גולמי כאותו קרדום יראֶה מישחקו בין ידיו של יהודי שבע-ימים זה עם תלתלי זקנו הלבן ועם עורפו השעיר, המקומט, שהעיד בכל זאת על כוחות רבים התלהבותם פקעה. נשתתקו הבחורים, כי ראו פלא. כי ראו בפעם הראשונה בימי חייהם את העבודה עצמה, כמות-שהיא, בכל פשטותה, הדרה ופי זרמתה, ואת האדם היודע אותה והמנצח עליה.
לאט לאט ושׁמע ר' גדליה יצא בכל הסביבה. הוא למד לדעת את כל האילנות, את האיקאליפטים, הברושים, השיטים; עץ עץ ותכונותיו, עקלונותיו, הסתעפותו, שגיאותיו, חולשתו מעל לאדמה ובתוכה. הוא עבד תמיד ביחידות, מופרש, כשׁיקמה בשפילה, נתש אילנותיו, תּפוּשֹ מחשבותיו וחורש מזימה. ואם נמסרו עוזרים על ידו, היה מביאם לידי תנועה דוממת על-פי פקודתו ורצונו, כמו את כלי-מלאכתו, כמו את הברזל אשר בּין אצבעותיו. ר' גדליה הוא גם קפּדן בעבודתוֹ ונוֹח לכעוס, קצת מתּוך זיקנה וקצת מתּוך שהיה אחד כאן, שליט במלאכתּו, ואין דומה לו. ואוי לפועל, שהיה נוגע במכשיריו! גם את פני בעלי-בתים לא נשא. הוא דיבר אתם רק על שכר-יומו, אבל על העבודה עצמה לא פנה לעצותיהם ולא שמע לפקודותיהם; מה יאמרו לו יהודים כרסנים אלה הנוחרים תוך קוצר-נשימה עם הנפת-קרדום ראשונה? ואם היה בא אליו אחד צעירים, והתחיל מבלבל מוחו על “המבנה הפנימי של העץ”, על “רקמות עצה ושיפה”, ומדבר גדולות על השכבה-היוצרת, היה ר' גדליה מבּיט עליו מן הצד בעיניו הרכות והנוצצות, וזקנו רעד מתוך לעג קל כאומר אל לבו: בחור, למה תרבה להג, הנף גרזן, והראה כוחך!
והשנים עוברות. עמל, עמל עד אין-קץ. כתפי ר' גדליה שקעו קימעה, והראש כאילו נעוץ בתוכן. הזקן הלבין יותר והוא עכשיו משורבב, רפה, כמחובר אל הסנטר. ועיני התכלת עמקו, והן עוד תמימות משהיו. אך הזרועות לא ידעו עוד מרגוע. כמאז הן מנופפות את ברק-הקרדום בין רשתות קרני-אור ומפלחות גידי שרשים חזקים ומסובכים; יש רק, שאותן אנחות-התאמצות “אֶח-אֶח” המלוות עבודתו משמיעות הדן בחורשה כאנחות ממש.
ובשרב-צוהריים, נפרש משאר הפועלים, אחר שאכל פּתּוֹ הכשירה, בהשתטחו בצל אחד האילנות להירדם מעט ולהחליף כוח, ומרחוק מגיעים לאוזניו הוויכוּחים הסוערים של הבחורים, חבריו לעבודה, על מחסור, אפס-מעשה, געגועים למרחקי-ים, יש לפעמים שהוא קופץ אליהם ממקום-מנוחתו, פושק רגליו כמתעתד לעוקרם, כולם, כמו השהם, על שורשיהם, ופניו, פני הקפּדן, מתאַדמוֹת, והוא קורא להם:
– למה תרבו להג, בחורים נרפים, מוטב שתלמדו להניף גרזן כבני-אדם!
והוא שב אל מקומו אאסוף כוחות חדשים.
ב: המשורר
כמעט ערב-ערב היה בא אלי עם עיני התכלת הטובות, תכלתם של פרחי עולש בצדי הדרכים, עם בת-הצחוק הספוגה תום, ועם שתי לסתותיו החדות, הבולטות, השזופות שמש, שרעשו מתוך חרדת-נפש וענווה והיסוס רב, ועם צרור השירים יבול-יומו בידיו המיובלות, שנתעקמו מהלומת מעדרים.
הייתי קשה-לב, ואת מחברתו הייתי קורא בחפזון-ביטול, בדופקי על שכמו מתוך תנועת-ריעות משפילה:
– לא ידידי, אין כאן מאומה.
היו דברים כל-כך פשוטים, כל-כך חיוורים, כל-כך כהים כמשב רוח אחרון עם עלות השחר. היו כאן רגשות קטנים, קטנים מאוד, כריחם של פרחי שדה, כחיים עצמם. והמלים היו דלות, קרובות, שגורות בכל פה, ואני אמרתי, כי לא אלה הדברים אשר בהם תדבר שפת-האלים, שפת-השירה.
הוא היה מקבל עליו את הדין בעוֹז-רוּח, מעביר עלי את מבּטו העצב ויוצא את אוהלי במשיכת-כתפיים מיואשת:
– אולם למה תשמח ככה?
אמנם לא הרגשתי בזה. אך אפשר, כי צהלו פני על אשר לא היה כאן מאומה.
כעבור שנים רבות נפגשתי בו שוב באחד השדות. בינינו היה מונח העבר כתלי קברים אשר מצבותיהם ניטשטשו, והם סתומים וחתומים. העלם הצעיר והרך היה לגבר. השכם כפופה מעט כאדם שנשא עליה בלי-הרף את סבלות החיים, והזקן גדל וכיסה את הצוואר כולו וגם מקצתו של החזה. והלסתות כאילו נתגרמו יותר והובלטו מאוד, חוּדדו כשלוחות קדימה, כמחפשות דבר-מה אשר לפניהן. זוהר התכלת בעיניו, תכלתם של פרחי עולש בצדי הדרכים, עוּמם והתערפּל כעיני איש אשר הרבּוּ לראות, הרבו להתבונן; אך הן הביעו טוב-לב כבימים ההם.
עמדנו בשדה ביום שבט שקט ומלא אורה. הכול הוריק, פרח מסביב, ריעי אסף צמחים, מנה, בדק, סידר, רשם. סגרתי עיני לרגע למען העלות על זיכרוני את האיש הזה: זה היה המשורר שהיה בא אל אוהלי עם שיריו אשר לא היה בהם מאומה. וכשפתחתי את עיני הייתי בשדה על גבעה קטנה, במדרוניהם של הרי יהודה, והפּשתה האדומה הציצה מכל עבר בכוֹתרתּהּ הפתוחה לרווחה, והאיש שעמד אתי,חברי מאז, קרא לי בשם את כל הגבעולים אשר הניעו ראשם לקראתו ברוח-ים.
את אצבעותיו החריבות, המעוקמות, העביר על הראשים האלה, כהעביר אב-זקן את ידיו הרועדות על ראשי הנכדים, המשתעשעים לרגליו על המרבד הרך. הוא היה כאן כאדם גדול במעגלם של ילדים לבושי-פאר, חוגגים, מאושרים, סוערים, סמוקי-לחי. לפניו ולהנאתו הם השתרעו בכל יפעת-הדרם לעיני התכלת שלו החליפו גוֹניהם בצבעי הקשת. ולו, אשר ידע את כולם, את אורחם ורבעם, את יום נציצתם מן האדמה, את יום כלולותיהם, ואת היום אשר בו ייאספו אל אבותיהם בהשיר רוח אכזרית את אחרון העלה; לו, אשר ידע את כל חליפות מחלצותיהם, את מסתרי מבואיהם, את הזרים ואת האזרחים – לו היו כל אלה, ואותו, רק אותו, הם חיבּקו בזרועות לובן, תכלת וארגמן.
ברגע הראשון, בהסתּכּלי אל גוּפוֹ הכּחוּש, היבש והגרמי, נראה לי כאדם שהבדידות הממושכה אכלה את נפשו, השתיקה בו את כל חושיו. אך לאט לאט באתי על משוגתי. לא היתה כאן הבדידות הרעה והמשחיתה עם שיממוֹנה וייסוריה. היתה בו השלווה הטמירה, שלוות-אושר של אדם שאינו ביחידות בשום מקום, אשר יצורים עד אין מספר קרבו אליו, התמזגו בו, והוא בן-משפחתם, עמיתם, אחד מהם.
ועכשיו ידעתיו.
וזכרתי את הערבים ההם, בבואו אל אוהלי עם צרור השירים בידיו, שנתעקמו מרוב הלמות מעדרים; זכרתי את קריאתי הרשלנית מתוך חפזון ביטול, ואת גזר-דיני החותך:
– אין כאן מאומה.
כמה נבער מדעת הייתי, וכמה קצרו עיני לראות!
הלוא כאן היה הכול.
הכול.
ג: על הכינרת
עדרי בקר, שגר הררי כינרת ובקעותיה, עודם כמו אז טבולים עד בטנם בזרמת הים בין חלוקי האבנים בשרב-צוהריים, ופניהם דרומה, וּכסוּת-עוֹרם השחוֹרה, המנוּמרת, עוֹדנה מוחקת בכתמיה את ארגמן ההרדוֹף, הרועד בברקה של חשכת המים.
ומרחוק יפלח חרטום-סירה תלמי-יאור צפופים. מפרש בודד יחפש בידי ערבי חריבות את הרוח, מאין תבוא. ופתאום והרוח תבוא מכל פּינה ועבר, היא עם משוּבתה. תפטפט, תלעג, תשׂחק למשבתי אנוש החותר וחותר, ואל חופו לא יגיע.
וגם אווזי-הבר עודם שם, לנקר תלמי מים, כעדת עורבים בין רגביו של ניר חרוש וזרוע. צווחתם וצללי אברתם יאבדו בין הסלעים, סלעי מזרח אלה, המאדימים כמוהם ומתעטפים סוד כמוהם. הרי מזרח אלה אשר מעבר לכינרת, המחשיפים לעיני השמש נפתולי שביליהם המלבינים, הטהורים, כעקבות צעדי בני-אדם, בין תהומות ואבני נגף; הרי מזרח אלה, אשר לא האירו פעם את כל פניהם, רק חליפות יתלקחו וידעכו, ידעכו ויתלקחו – גם הרים אלה עודם שם עם קרחתם המבהיקה והעקרה, עם נקיקיהם המתעקלים כאחוזי-מכאובים, ועם תכלתם המדשיאה והרעננה לתת פחדם ולאהוב אותם.
הנה אפס אור שמש. דממה היתה. הכינרת רעדה במאווי הליל הקרב, חלקה, קופאת. וכמו תמיד ירדו יהודי טבריה חיוורי-פנים, הרימו שולי קפטניהם, גחנו אל המים, טבלו בהם קצות אצבעותיהם, יישרו קומתם, ושפתותיהם נעות. חמור נוער. צוענית חצופה וחשופת-פרצוף מושכת בעטיני עז פועה. ואבק דרכים עומד איתן, מתנהל בעצלתיים בין השמים ובין הארץ, ואין מחריד.
ועם כל אלה גם הדלות כאן. כמו שהיתה. דלות דורות, פשוטה, דלוּת-תמיד, מנוּולת, מפוֹלמת, לחה, הטחה ואוֹכלת את הכּוֹל כאכול החלודה את חוטי הגדירות המתוחים והרועפים רסיסי טל. אמנם ברגע זה כאילו נעלם העוני. כי ירד הלילה עליו ועטפוֹ. אבל מחר, עם עלות השמש, הכינרת תשעשע מימיה ברצי כסף מאדימים, ואז תבוא שנית דלות זו עם פיה הרקוב, חסר-השיניים. הנה נאנחה אשה באחד הגגות, עוֹללה, הבּוֹחן כּוֹכבים בעיניו הטרוטות, יוסיף לצמוד מבטו העכור בשמים, ויאמין כי אנחות אלו יורדות ממעל לילה לילה עם אור-כוכבים.
אך מעבר לגשר הירדן, מקום שם פרסות הסוסים יַכּוּ קבצתן בּמסתּרי-ליל, מה זה יצטפפו שׂיאי ברוֹשים, וזרוֹעוֹתיהם הירוּקות תשולחנה אל על? מהו נווה שאנן זה אשר לא ידעתיו, ואשר לא אדעהו לעוללם? אומרים לי: שם ישבו אנשים ויאהבו איש את רעהו – האומנם יש כאלה? דומם יתהלכו בין שדמות המישור, יעשו עבודתם באשר יעשוה, ועם ערוב-היום, בהיפגשם יחד בין שׂדירות משכּנם, ישׂרכו את צעדיהם היגיעים, ויד האחד תצנח עם שכם השני, ושפתי האחד תאמרנה לשני: אח! האומנם כה ייאמר?
ועוד שׂחים לי! לא גדולים היו האנשים. הם היו כמוני, כמוך. אולם פה, יחד עם שתילי ברושיהם, גדלו, גבהו, היו לחורשה עבותה, המכחילה מרחוק באופק הערבה. וקול קורא מתוֹכה – האוּמנם ישמע הקול? האומנם תימלט פעם אחת הציפורים מבין סבכי חורשה בודדה זו, תבוא אל ביתי, תשב על אדן חלוני, ועם שחר תריק את כל זמרתה ותמשכני אחריה?
וגם קברים, אומרים, קברים שונים מקברות הקדושים האלה, אשר זקנו, הלבינו, וגם נהרסו, יש שם. כל הימים יהמה עליהם הירדן. ולעת ערב, בתוך האפילה, יעבור איש מאנשי המקום על ידם, יעכב צעדו לפניהם, יפרוק מעליו מעט מעקת-לבו, וישוב על עקיביו אל ביתו, אל אחיו ואחיותיו, בקחתו אתו דבר-מה אשר ירפּא, אשר יעוֹדד גם אותו גם את זולתו.
לילה מסביב. מבּטן הרים ירעדו אורות. הכינרת כל-כך תקמט חלקת פניה. התלד עתה אחת ממחשבותיה הגדולות? ושם, מעבר לגשר הירדן, מקום אשר פרסות הרוכבים יַכּוּ קצבתם במסתרי-ליל, כל-כך יצטפפו שיאי ברושים וכה ירעשו.
*
למוחרת בבוקר עברתי את הירדן, ובעלוֹתי על הכביש בין שׂדירת הרובים מכוסי-אבק ראיתי קרון טעון אלומות הולך ומתנדנד באור השמש, בראשו ישב איּכר כבן שלושים, קודר מעט, כבוש, וידיו ידי עמילים.
ואני שאִלתיו:
– מהיכן, חבר?
– מדגניה – ענני.
והמשיך דרכו, כולו טובל בזהב שמש ושיבולים.
ד: שרה
ובכל זאת היא התנוססה עוד, מושבה זו, עם בתיה הפזורים על מדרון הריה, גולשת על מפתנו של העמק הקטן אשר גבעות בזלת סוגרות על אופקהּ, וכאילו גם עכשיו, כבימים ההם, לא רצתה לראות מאומה מלבד מרחקים, גובהי שחקים, את הכנען, את החרמון. אותן הדאגות, אותם האנשים. הם רק נתכּווצו, נתכופפו, קטנו, ופניהם כוּסו קמטים רבים כפרי אשתקד שנשאר בעינו, אבל נצטמק והניס ליחו. הנה הם הולכים לקדם את פני העדר בצעדיהם המרושלים, מפרישים מתוכו את בהמותיהם הרזות והשעירות, שנתייבשו גם הן כמו בעליהן. אוספים אותן אל תוך החצר, ונשמעות פסיעות רכות מאוד, פסיעות-בוץ, בוץ. וכבר בא הערב. וקש הגורן סופג וממזג בתוך זהבו את ארגמן השקיעה, והעשן מיתמר ועולה מכל הבתים. זה עשרים שנה שהוא עולה על תבשיל עוני, על תקוות נכזבות ועל חרדת יום המוחרת. הוא נתנדף ועולה, עולה ומתנדף כזיק החיים בעיניים נדעכות אלו, המציצות בי מכל העברים.
וגם השוחט עודנו כאן. קטן-קומה מאוד, עד שנדמה לך, הנה ראית אותו זה לא כבר באחד הקרקסים בין זוגות ננסים, המוצגים לראווה. והרי הוא כאן, אדום-לחיים, עם זקן הפשתה הארוך, עם שתי פיאותיו המופשלות והחבויות מאחורי האוזן, למען גנוב דעת אלוהים ואנשים יחד, ועם הקפטָן הטבריאי שלו המתלבּט בין רגליו ופורש לצדדים. ואת צעדיו הצרים עודנו מחיש ורץ עם בת-הצחוק על כל הפרצוף, מפטפט. מטריד אנשים כזבוב בשרב-צוהריים ומעמיד כל עובר ושב ומזמינו כעשירי למניין אל תפילת מנחה. והנה גם זלאטה כאן, זלאטה הפונדקאית, שהיתה מאכילה מרק-עדשים ומוכרת בהקפה יין-צפת מן המובחר, מתוק וחריף. לא זקנה זלאטה. נתעתה הנה כנראה אחת הדנטיסטיוֹת המסכּנֹות, ומילאה את פי זלאטה שיניים זעירות, מבריקות וצפופות כמחרוזת פנינים, ועכשיו חיתוך-דיבּוּרה ילדותי, מגוחך ומעורר חמלה. והרי היא מקרטעת לקראתך, מדדה ובאה, ושני הסרטים אשר על צעיפה מתנופפים ומידלדלים בגנדרנות גלילית, ועיני העכבר הקטנות מתרוצצות וזעות בקצב אחד עם פיה, הפולט אמרים בלי-הרף.
– ומה שלום שרה?
על שאלה זו קיבּלתי תשובתה של זלאטה תנופת – יד מיואשת, מבטלת, שהביעה גם בחילה מעטה – ולא יותר.
– אלך לראותה.
אותה יד אחזה בי במגע-אם מזהיר ומעכב:
– לעצתי שמע, לא תשׂבּע נחת.
שרה. אני זכרתיה בבוֹאה פתאום אל בדידות חיינו לפני חמש-עשרה שנה. יהירה, עם שתי זרועות ארוכות כמהוקצעות שיש, עם צוואר זקוף, חי, תוסס נוער, עם מצילת כסף מקסימה בקול, ועם ברק מימי נהר דוֹן בעיניה החומות. עבדנו בקציר חיטים כתף אל כתף. וכשהיתה מגישה לי את האלומות מלמטה ומעלה לקראתי את פניה הפורחות המוקפות שולי סודר לבן, ועיניה צפות ונמוגות בזהב שיבולים ושמש – שלא מדעת הייתי מצפין בפנים אלה את כל רחשי לבי הקודחים, הטמירים, היקרים.
בדופקי על דלתה, כמו בכל הבתים אשר האושר פסח על ספם, היתה בראשונה הפסקה קלה, כאילו היו בני-הבית תוהים על עצמם ומטכסים עצה אם להביא אדם מן החוץ אל חדרם פנימה. ואחר נפלטה רשות-הכניסה בקול רם, רגז ודוחה. נכנסתי. היו כאן הרבה ראשים של ילדים בני-גיל קרוב מאוד. לפניהם עמדה אמם כמגינה עליהם, לבושה בליות, פרועת-שׂער, עם אצבעות מעוקמות, גרמיות, מיובלות, עם שפתי תכלת סדוקות ועם עיני זוועה, המשוטטות בחוריהן בחפזון רשע. אמרתי לה את שמי. העיניים קמו, ושתי הידיים התרוממו בבת-אחת אל הראש, מישמשו בשערות כמתקנות את התסרוקת, כמזכירות נשכחות. על המצח המכוּוץ, החורש רעה, עבר בקר אור מיטיב, מרגיע. אחר נפלו הפנים, התכסו צל. והיא חיפשה בסקירה מפוזרת בארבעת הקירות, ואמרה בקול משונה, מן הצד, מעורב תרעומת, ביטול, ייאוש וגם מרי:
– הייתי מבקשת אותך לשבת, אך הלוא תראה, מלבד ספסלים אלה אין כיסא בבית.
והיא נעלמה בחדר הסמוך.
כיסא הוא דבר פשוט מאוד. דף עץ על ארבע רגליים. אבל אם הוא אינו נמצא בחדר, הדבר אינו פשוט כל כך, ומפניו ברחה עכשיו שרה. עד מהרה שבה, שמלתה ושערותיה עשויות קימעה, תינוק על זרועה, והיא מושכת אחריה ספסל-כובסים אכול עובש. עליו ישבנו, והיא אמרה:
– בהרבה לא נשתנית.
הקוֹל היה צרוּד, רע, קול שהתרגל להשמיע נאצות. הרימותי עיני. מה זאת? קנאה? דקירה? לא. לא לכך התכוונה. ההפך מזה. נראיתי כעין גיל סתר, הכרת-טובה כי באתי וזכרתי ימים עברו. והיא סיפרה לי את כל פרשת חייה. פזמון ישן נושן על אדמה קמצנת ואכזרית, הממאנת ליתן יבוליה; על גשמים אשר לא יבואו בעתם; על עבודה, עבודת-פרך, עוני, מחלות, מחלות אדם ובהמה וחוסר-כול. שרה כמעט שלא התרעמה. בקולה צלצלה לעתים קרובות נעימה יהירה כבקול איש-צבא למוד קרבות, המספר על סבלות המלחמה ונוראותיה. היו גם ניצחונות, התחלות, התאמצות לצאת מן המיצר. הם עלו בתוהו. אבל בשעתם נתנו סיפוק. ויש גם עכשיו זיק תקווה. הבנים גדלו בינתיים.
– ובכל זאת אפשר לחיות, הרי תראה, חיים אנו. וכמה שנים עברו מיום עזבך אותנו? חמש-עשרה. אמנם כן, שנת-נישואי. אלא זה שישה חודשים אני סובלת מכאב משונה, כל השׁיניים, כל הפה. ביום אין דבר, אַת עמילה, רצה, דואגת ומסיחה את הדעת, אבל בלילות גולגולתי עומדת להתפקע.
והיא הרימה שתי ידיה אל ראשה ונשתתקה.
עכשיו הבטתי ישר בפניה. הסתכלתי בידיים המעוכות והעייפות האלה, שהיו שרועות על ברכיה, קרוב לי, ואשר אז היו שלוחות אל החיים חמות ורועדות כמתעתדות לחבקם; ראיתי את העיניים האדומות והעטופות קרום ערפילי, רע, עיניים אומללות, אכולות חנקת-כסף צורבת, אבק גרנות, כעס ודמעות; הבטתי בצוואר זה המתוח והמבליט אגודות עורקים מעוּבּים ונפוחים – והיא היתה בעיני כאשה חולה מאוד.
– ומדוע אינך מרפאה את שׁינייך?
מיד הרגשתּי, כי הסכּלתּי שאוֹל. איך זה הסחתי דעתּי, כּי מקור אחד לכיסא הנעדר ולשׁיניים, שאין מרפאים להן. שרה לא השיבה דבר. היא קמה, העבירה ידיה על ראשי ילדיה, שישבו מסביב לה צפופים יחד, מזוהמים. היא השתמטה בדבריה:
– אולי תסעד אתנו, יעקב הלך אל הטחנה וימהר לבוא.
והוסיפה.
– ואתה, מה מלאכתך? פקיד?
הפעם שמעתי בקולה רתת רע, ספוג שנאה, ופתאום, כמו שואת-סתיו, פרצה המפלצת ממחבואה. שרה חירפה, צעקה. מתחילה על אחד הילדים, שקרע מכנסיו, ואחרי-כן השמיעה קולה כנהמת בהמה, סתם, על לא דבר. היא פתחה את הדלת לרווחה, כאילו היה בחפצה שהכול יקשיבו לזעם מרידתה. היא דיבּרה במהירות, בקצף רב על שפתיה הכחולות, ושילחה נאקתה החוצה מעל לגגות, מעל להרים. שרה חירפה את הארץ, יושביה, כל האדם, השאננים והבוטחים. היא קיללה באופן משונה מאוד, בקללות בלתי שגורות, קללות ילידות-ביתה ודמיונה, פרי מוחה הכואב, דולה אותן ממעמקי תהום צרותיה. הילדים התפזרו לכל רוח, מתוך הרגל, כזבובים ביום קור. השכינים שעברו במקרה החישו צעדיהם והורידו ראשם, כאילו בחפצם שמבול הגידופים הפורץ מפתח הבית ישטוף מעליהם והלאה. והשמש שקעה ואיננה.
קמתי ללכת, כי לא היה קץ לרוגזהּ. היא קפצה לקראתי:
– אתה בורח, לא נעים לשבת בבתי עניים, הא?
והיא עיכבתני בכוח:
– חכּה.
שרה נעלמה, שבה עד מהרה, ניגשה אלי ומילאה כיסי שקדים.
– תיקח אתך, מכרמי הם.
ובתנועה זו צפה שנית משובת-העלומים מאז-הימים, כשהיתה משליכה בגורן, מתוך צחוק והוללות, שתי חופניה גרעיני פולים בפני הבחורים.
*
ברדתי את שלוש המדרגות ראיתי בקצה הגינה את בנה הבכור, נער חסון, כבן ארבע-עשרה, מונה אל תוך כובעו את הצרעות אשר המית והבריח מעל הכוורות. היה בבחור זה מעין המשך של שרה. הוא היה דומה לה בכל. ומימי הדוֹן שטפו גם בעיניו. החיים לא ידעו מרגוע. הם עשו את שלהם.
ברחוב חיכּתה לי זלאטה הפונדקאית:
– באתי לקרוא לך לארוחת-הערב, ולא העזתי להיכנס. מנה יפה קיבלת, והרי הזהרתי בך; כשמפלצת זו פוערת את פיה.
הסבתי ראשי. שרה עמדה בפתח-ביתה, ומבטה צמוד בחיבּה בבנה הטורח על כוורותיו, ואיני ידוע למה, אך היא לא עוררה בי כל רחמים. היה בי איזה רגש לה הדומה אל הדרת-כבוד. פניה האפורים והכואבים היו מוארים זוהר מזהיב ומאדים. שרה עמדה, וידיה משוּרבּבות על יריכיה כצל בּרוֹש בחשיכה. ועיניה מוּרדות למטה, והיא מתחבטה באדמתה בשתי כנפיה השבורות, כציפור פצועה.
בן-ציון
מאתשלמה צמח
חייו של בן-ציון רפו והחלו לערוב ולפנות לעת זיקנה. שׂערותיו הבּהירות לא הספיקו ליהפך לשׂיבה, כי הקדימה נשירתן, ועכשיו קדקדו כולו קירח, מעוגל, מבליט זיזיו ומבריק בכתמי בּרוֹנזה מסמיקים לאור החמה. אבל גבּות עיניו התחילו משום מה בשנים האחרונות לגדול פרא, והן מסתבכות ומזדקרות מעל למצחו. דבר זה החמיר את פרצוּפו הרחב והגלוּי והקדירו. בן-ציון היה גבה-קומה, חזק בגופו ותנועותיו כבידות קימעה, כמהסס תמיד איזו משתי רגליו להקדים בשעת הילוּכו. בארץ ישב כשלושים שנה ובמקום זה שהה זאת השנה השישית, והיה הממונה על מכונות השדה שבקבוּצה.
מדרום רוסיה, יליד-כפר, בא המה בעודו עלם מלא תום וּשקט רוּח, ובתוּמוֹ נשאר ועל שלוותו שמר. הוא הביא אתו כמה קונטרסים בשאלות החברה ופיסיקה של קראייביץ, שהרבה לעיין בהם בשעות הפנאי, אף כי ידע את כל הליכותיהן על פה. אבל הוא נהנה מעצם חוקיוּתם של הדברים, שאינם באים סתם מתוך שרירות לב, אלא הם משולבים ואחוּזים זה בזה ומשטר פּנימי מקפיד עליהם. מטבעוֹ היה אדם קופא על דעותיו. לא האמין בשינויים ולא אהב את החדשות. עד היום הזה גילח זקנו בתער סוֹלינגן עם דמות התאומים אשר על להבוֹ. וכשהגיעו אחרי המלחמה לארץ מכונות ומכשירים מכל המינים, בעט בהם ולא פסק מלגנות רפיונם וקלקלתם על פי תורת המכאניקה, שהיתה כה שגוּרה בפיו. הוא לא אהב גם את מנהגי החיים וסדריהם החדשים, את הבחורים האלה, הטירונים, העובדים כאן בבקעת הירדן ולעיני שמשה הלוהטת וגופם גלוי עד המותן, ואותן הבחורות גזוּזות השׂער עם מכנסיהן הקצרים. בשרב צוהריים, כשהיה רואה אותן חוזרות מגן הירק וברכיהן השזוּפות כושלות, היה רגיל לעכּבן ולהאריך דיבּוּרוֹ לפניהן על קרני שמש אלכסוֹניות ועל קרני שמש מאוּנכות, על סיבת הצינה בהרים והחום בבקעות, על ההכרח לדעת את הארץ ולהסתגל אליה, ארץ זוֹ שאינה סובלת את העֶריה, ויבואו ילידי-המקום ויעידו על דבריו. והבחורות מקיפות אותו מכל צד ברעש נעורים, מתווכחות עמו, מראות לו שוקיהן המוּצקות, ומזמינות אותו שימשש בהן ויווכח, שהשמש לא ריכּכה אותן, ובלבּן הן מלגלגות על רווק זקן זה המרבה להג והמשוּנה, ומשתוממות בכל זאת על עיני התכלת הטובות שלו שלא עוּממו עוד.
פעם בא אל הקבוּצה מלוּמד צעיר להרצות בערב על המהפּכה הגדולה במדעים. הוא היה מפליטי גרמניה, קומתו מוארכת וידיו ארוּכּוֹת ורגליו ארוכות וחוטמו ארוך, ובפרצופו לא נראהו אלא שתי עיניים חוּמות, מימיות ובולטות מאוד ומעוּגלות מאוד, שצוּרתן ניטשטשה תחת זכוכית-המשקפיים המעובה והמקומרת. נושא ההרצאה לא משך את לבו של בן-ציון, אבל כשראה את המרצה עצמו, והוא מרכיב על גבי משקפיו המקומרים עוד זוג אחר, לא היה ספק אתו, כי הפעם עתיד להיות ערב משעמם ומטריד למדיי. לאחר הארוחה, בעוד התורנים מקשקשים במטבח הסמוּך בכלי בישול ואכילה, לא נתפּזרו אנשי המקום לבתיהם, והמרצה פתח דבריו. העניינים היו רחוקים וסתומים, והעונה היתה עונת עבודה והחום בחדר גבר מאוד. מוכּי-תימהון נחו הזבובים, נחילים נחילים, על מקלעות הזרים הנובלים התלויות בקיר, שׂרידי קישוטים מסדרוֹ של פּסח, וקולו של המרצה לא החריד מנוחתם. כי קול זה היה דק מאוד ומתוּח עד קצהו, ונדמה, הנה הנה יינתק וייאלם. כמה מן שומעים, מבני הנעוּרים ומהסמוּכים לדלת, השתמטו ויצאו אחד אחד, ובחוץ נתחבּרו זוּגות זוּגות והלכו באשר הלכו. ואלה שנשארו מבפנים התחילה תנוּמה יורדת על עיניהם בעצימה רופפת מתחת למצח קמוּט, כמעמידים פני הקשבה עמוקות.
אל השולחן, מול המרצה, ישב אָשר פלדמן ועטוֹ נחפז להדביק אחרי הדברים הנשמעים ולהעלותם לזיכרון על הנייר. חוּלשה היתה לאָשר לגבי ענייני מדע. הרי הוא היה המודד גשמי הרביעה, רושם מעלות-החום והלחוּת היחסית שבמקום; תחת השגחתו היו מלבּנוֹת הניסיוניות, שמוסד מדעי טיפל בהם; וכיוון שלמד פעם ראשי פרקים בשפה האנגלית, היה גם מצוּי אצל אותם הקונטרסים הקאליפוֹרניים, שלא היתה שאלה חקלאית שלא יימצא שם ּפתרון לה. ער ומרוּכז עם גבּוֹתיו הכבוּשות ישב גם בן-ציון. הוא לא ירד כראוי לסוף דבריו של מלומד צעיר זה, אבל הוא נראה לו טוחן הרים. טינה היתה בלבּוֹ כנגדו, על שום מה שמו של ניוּטוֹן יוצא בכל כך הרבה זלזול מפיו אלא בשעה שהתחיל למעלה בקרטוֹן אחת מנוסחאותיו ומתבלבל ומוחק ורושם ושוּב מוחק ושוּב רושם, נחה עליו דעתו. עכשיו אין מקום לחשוש. וההלכות שבספר של קרייביץ עומדות וקיימות. לא עולל זה, שאינו מוצא ידיו ורגליו במשוואה רגילה, יסלקהו הצדה.
לאחר שנסתיימה ההרצאה, לא הקיפו את המרצה בשאלות, בתוספת של בירורים כנהוּג. נכבדי המקום לא ניגשו אליו באלכסון ובצעדים מדוּדים, להוסיף חיזוּק לדבריו או להקשות עליהם. חבר אחד יצא עמו להוליכו אל מקום לינתו, וכל הנאספים נתעוררו וחשו כי רווח להם. אָשר פלדמן אסף ניירותיו ובקע לו דרך אל בן-ציון, הבר-פלוגתא שלו מיום היותם יחד. היו לאשר שתי לחיים תפוחות ומוּרמות למעלה, שהאוֹדם לא פסק בהן כל ימות השנה, אך הפעם התפּשט וכיסה את הפּרצוּף כוּלו. ועיניו המחוּדדות והדוקרות היו כממשמשות בבן-ציון ומתגרות בו:
– פרח-לו, חוֹק-הכוֹבד שלך!
בן-ציון זקר כנגדו את גבוֹתיו, העביר ידו על קדקדו הקירח, והשיב:
– נוסחה כהלכה אינו ידוע לרשום.
ובכל כובד גוּפו פרץ וניגש אל הטבלא התלוּיה בחלון, שם אצבּעו בפיו, וברוּקוֹ מחק כמה ספרות ובקרטון רשם אחרות במקומן, הסב פניו הרחבות כמנצח, והכריז:
– והרי נוסחה זו כל דרדקאי חייב לדעתה.
ונסתתמוּ כל טענותיו של אָשר ולא נתעצם בו עוד. בשעה שהלה פתח בשׂפת הנדסה, לא היתה מעולם תשוּבה בפי פלדמן. גם הפעם יצא מחדר האוכל וזרק מאחוריו:
– הוא תמיד עם האלגברה שלו.
למוחרתו יצא בן-ציון לסייר בשדות-בּר, לראות אם קרבו ימי קצירם. בקעת הירדן המתה בשדמותיה המבורכות, והכינרת החזירה ביד נדיבה את פזוּרי הזוהר שהשמש הטילה בה. כל שעות הבּוקר היה מהלך בין שיבּולים רוחשות ובקמה מזהיבה, תלש קנה-דגן בלכתּו והסתכל בירקם של האגָדים, מולל בלילה בין אצבעותיו ומפרכה, מונה מספר גרעיניה ומנסה למולקם בעוקץ שבציפורניו. לבּוֹ היה טוב עליו, כי התבואָה בשלה, ועכשיו בעונת הדיש הרי ייכנס לעצם תפקידו. והוא החיש את פסיעותיו המהססות, לבוא בעוד מועד אל ביתו ולפתוח מיד לאחר הצוהריים בהתקנת המכוֹנות. בדרכּוֹ חצה את שׂדה הניסיונות ונתקל באָשר פלדמן, והוא כפוף על מקדחו ודוקר בקרקע. הוא נתעכב כאן, עם שתי כפיו בכיסי מכנסיו, פּשׂק רגליו לשם עמידה נכונה והתבונן למעשה חברו.
– מה מלאכתך, אשר?
– בודק לחוּת הקרקע.
– לשם מה?
– לדעת אן הגיעה שעתה של השקאה.
בן-ציון שתק רגע, כנמלך בדעתו, והוסיף מתוך היתוּל:
– וכשהלחות הולכת מהקרקע, מה בא במקומה?
אשָר הפסיק בעבודתו והטיל בו מבּט מטוּשטש, כשהוּא מחדד עיניו.
– הא, כיצד? איני מבין שאלתך.
עיני התכלת של בן-ציון שׂחקוּ בקצת זלזוּל, והוּא עקר רגליו והשיב כלאחר-יד:
– אין בכך כלוּם, סתם אני מַקשה.
עכשיו היתה שמחתו כפולה והלך לו. לאחר הצוהריים העלה את סינורו הכחול ויצא מאושש אל הסככה שבחצר, ושני בחוּרים העוזרים על ידו הולכים אחריו. הם הוציאו את המאַלמות ואת מכונת מארשל המאוּבקת והמלאכה הרבּה התחילה. ימי גדוּלה היו הימים שבעונת הדיש והגורן. מרוכּז וקפּדן היה בן-ציון עומד מזוּין במברגיו ובמלקחיו הקצרים והארוּכים, גולו מפוחם ומשומן וידיו מלוכלכות במקפה של שחק פלדה, ממשמשות בכל קטן שבגלגלים, מעלה ומוריד ומותח ומכווץ כל קפיץ נסתר, ושתי עיניו בוחנות לאיטן ובחשאי כל חוֹר סדק. דרכו היה ללווֹת מלאכתו זו בדברי הסבר לטירונים המסייעים עמו. בנחת השמיע לקחוֹ, מפסיק בעבודתו ומעביר לעיניהם כל תעלוּמות המכונה וּפלאיה. כיצד כל דבר טעם לצורתו ולמקומו. כיצד מחט עקוּמה זו שבמאַלמת לופתת את הקש, היורד ומצטרף לאלוּמה, ועונבת עניבתה, ובזיזה כל-שהיא בא המזלג ומטילה הצדה אל השדה הקצוּר. ומכוֹנת מארשל זוֹ! כלי מפואר, תכלית השלימות. הנה התוף, הווּ, בחוּרים, זהירים בו, כי הוא מערים עליכם ואורב לאצבעותיכם! אבל הווּ גם זהירים בכיווּנו, ריווח מועט כחוּט השׂערה, והבּר יצא עם הקש. והרי הכברות והנפות מעשה רשת. הכול מחושב ומתוּקן, והן המנענעות והמרקידות את הזרעים על פסולתם, וקילוּחי-אוויר מסייעים לנקות ולמיין, זרע כבד לצד אחד וזרע מצוּמק ושדוף-קדים לצד אחר, דבר על אופנו.
פּרשה גדולה בהתקנת המכונות היו ההכנות בגורן גופה. אדם שקט זה, כאילו ייצא מכליו. באיזו זריזות היה עובר בכר הנרחב, הדרוך במקום מישור, ומודדו בפסיעותיו לאורכו ולרוחבו ולכל רוחותיו, קובע עמירים לשׂעוֹרים ולחיטים ולקטניות, והכול צפוּי ומושגח בראשו, הרוחש המצאות וחשבונות רבים, כאילו כמה ברגים שהחלידו במוחו סכו אותם בשמן והתרכּכוּ, והגלגלים התחילו לרוץ בו. “שני כללים בגורן” היה מכריז בפני הטירונים אשר אתו, “מקום וזמן, ואסוּר להקל את הדעת בשניהם”.
היה יום קיץ טוב ובהיר. הרוח המטרידה שלאחר הצוהריים לא באה עוד. הרי עבר-הירדן היו כה קרובים, והמישור שלרגליהם כאילו נצטמק כוּלו. בתי-החומר של הכפר הסמוּך נצטפפו בתכלת העוטפת אותם, וכאילו נשתטחו על פני האדמה ונזדווגוּ עמה. מתוך שדות התבוּאָה השמיע קטר צפירתו. ובין צוּקי-הבּזלת המוריקים בּיעּבע קצפּם הלבן של מי-הירדן. שׂיאי ברושים התכופפו קימעה, וכפות הדקלים התנודדו באוויר. בן-ציון עם שנים עשר איש אשר אתו עמדו בגורן וחיכו לקרונות-בר ראשונים. בידיו אָחז עוד את פלס המים, אשר רק לפני רגע בדק בו את מכונת מארשל, בדק מעמדה האופקי והמאונך, והכול כשוּרה. בּעבּוּעה זו שבקנה הזכוכית עמדה באמצע ולא החטיאה, והריהו ניצב כאן כשׂר-צבא על מחנהו. עוד הערב יעביר כּלי הלינה הגורנה, יראה את כל הכוֹכבים לפני שיקפּוץ עיניו, ובני הנעוּרים יקרטעו ויתגלגלו בקול ושיר מראשי ערימות ויהיו נפטרים לבתיהם רק לאחר שרוח צפונית תסלסל במלילות העמירים. אך הנה הגיעו לאוזניו חריקת אופנים וקול עגלון מאיץ בבהמות. בן-ציון זירז באנשיו שיעמדו הכן על משמרתם, קבע משקפיים כחולים בעיניו, שׂם כפיו בכפפות-עור, עלה על דוכנו, ושתי זרועותיו פרוּשׂוֹת, מזוּמנות לחבּק עומר ראשון וּלתתּוֹ בפי התּוֹף.
בתוך הבּהילוּת והחיפזון שבעבודה, מאובק ומכוּסה מוץ, בתוך משק הרצוּעות וחביטותיהן, המסתּובבות מחוץ, בתוך קולן המרוסק של הנפת הרוקדות מבית, בתוך ברק מכסיף של שן קילשוֹן הדוקרת באוויר ומטר זהב של אלוּמות קש מתבדרות חש בן-ציון, כי מי שהוא מושך ברגלו. הוא הפנה אוזנו לצד זה ורצה לשמוע מה בפיו של הבחוּר הקורא לו, אבל ההמוּלה שמסביב החרישה קולו. אז נתן אות למכונן שעל יד הטראקטוֹר. השאון התחיל פוסק. עוד נשתקשקו רגעים מספר הגלגלים ונתחבטו הרצוּעות. אך סוף סוף, מתוך פֹרכּוּסים מקוּטעים, פסקו.
– עליך לבוא מיד הביתה, אמר הבחור.
– ומי ישאר כאן?
אבל הבּחור הפציר, כי ציווּ עליו לאמור, שהדבר דחוּף מאוד. נכנס אפוא מכונן הטראקטוֹר במקומו, ובן-ציון נסתלק. במרפּסת החיצונית, שאילנות עניפים צללוּ לה, ראה כמה מחברי המקום מסוּבים אל השולחן ומדיינים יחד. בתוכם ישב צעיר אחד רזה פנים וצהבהב, ספק נוֹרביגי ספק אמריקני, ובצדו סוכן המכונות החיפני. גם אשר פלדמן היה כאן, משמש מליץ בין הצעיר הזר ובין הנושאים ונותנים עמו. כשהציגו את בן-ציון לפניו, קם הגוי ממקומו, אָחז בידו וטילטלה בקירבה יתירה. מיד נתברר כל העניין, באו להציע מכונה חדשה ומיוחדת במינה. לעת עתה אין מדברים על מכירתה, אלא לשם הפגנה ופרסוּם בלבד. עומדים להחזיר כל ההוצאות הכרוּכות בכך, דלק, שׂכר פועלים, בלבד שירשו להם לצאת בשדות ולקצור בהם שלושה ימים.
בן-ציון טילטל ראשו. הוא לא אהב סוכן חיפני זה, קטן-קומה עם עיניו הפזיזות, שאינו פוסק מלהטרידו בחידוּשיו ובהצעותיו, וביקש מאָשר שיביאו במגע ישר עם הגוי.
– מה טיבה של המכונה?
– היא קוצרת ודשה כאחד.
– הא כיצד?
– זאת רצוני להראות.
– ולהיכן הולכים הזרעים?
– אל השׂקים.
– ואם הקש סותם את המבואות?
– הוא אינו סותם.
– ומהו השטח שאפשר לקצור בה?
– כשלושים אַקר.
– הווי אומר, מאה ושלושים דוּנם ליום!
קור עבר בעצמותיו. הוא פנה לחבריו:
– אם ייאמנו דברי גוי זה, תשליכו אותי לכלבים!
והנהלת המשק חתמה שטר-אמנה המייפה את כוחם של בעלי המכונה לקצור בשֹדות הקבוצה שלושה ימים.
באותו ערב לא מיהר בן-ציון להעביר את כלי הלינה שלו הגורנה. הוא נשאַר כּלוּא בחדרו עם אשר פלדמן, ושניהם שקוּעים בקוּנטרס אנגלי, אשר בו היו כל פרטיו של מבנה המכונה ותבניתה. כשיצא משם כבר נראה ירח פגום של סוף חודש בשיפוּלי הרקיע. אור קלוּש ואדמדם נשפך על המישור הצר ועל כל שדותיו האפלים. דממה עצורה, מכניעה ומלאה עצב, שלטה מסביב. על הכינרת עלה צעיף ערפל דק, סימן לשרב המתקרב ובא. מתוך עבי האדמה, בצדי הדרך, צרחה ציפור-לילה צריחתה המרה ונסתלקה. והרוּח הצפונית לא באה. בראש הומה מחשבות הלך בן-ציון אל גורנו ולבֹוֹ היה חרד ומעיק על עצמו.
לאחר ימים אחדים יצאה המכונה לקצור. הגוי האמריקני לבש חלוק כחול, וגם ידיו היו מפוחמות ומשומנות. הוא עצמו עמד על ההגה, ולקח את בן-ציון אתו. מתחילה נולדו כמה עיכּובים. משֹוֹר המקצרה נתקל באבן ונתרסקו שיניו. היו הרבה אנשים בשדה, ומי שהוא מהנאספים חמד לצון לו על הבּלוֹף האמריקני. והצעיר הצהבהב, אשר כל העיניים נתלוּ בידיו, היה נרגש מעט על מכשול זה. אבל הוא תיקן וכיוון בחריצוּת רבּה וגם היה מוכן לכך וחלקי-חילופים היו אתו. דעתו הרפוּיה של בן-ציון לא נתחזקה בתקלות אלו, שאינן אלא מקרים שכיחים. הוא קיווה למצוא את נקוּדת התוּרפּה במקום אחר. והנה זזה המכוֹנה שנית. קני דגן ניתּזוּ, נפלו בין הבּדים, והועלו אל תוֹף הדישה. שיבּוֹלת-שיבּוֹלת נאחזו בין המדוֹשים, שהיו מפרכים אותן בקלוּת, ורקידת הנפות מבפנים התחילה גם היא, ובמרזבות שמצד שמאל כבר היו הגרעינים זורמים בקילוח אל תוך השׂקים שבּפיהם. בן-ציון הפריש מהם מלוֹא חופנוֹ וּבחָנם יפה יפה. אם בנקוּדה זו תעמוד במבחן, אין להרהר אחריה. לא, ניקיונם אינו כבגרעינים אלה היוצאים ממכוֹנת מארשל שלו. ואף על פי כן, לא היה טעם לגנוֹת מכונה זו, רק מפני מעט הפסולת שמצא. אך הנה נתמלא השׂק, קשרוהו ושׂמוהו על הקרש המשופע והוּא נתחלק ונפל על הקרקע. עכשיו לא היתה כל הפסקה בעבודה. השדה היה מבורך והשׂקים מלאו זה אחר זה, ועוד מעט וגמרו את ההקפה הראשונה. בן-ציון עמד על המגדל והקטן יחד עם הסוכן האמריקני ולא היה איש מלבדם. ים קמה נד וצף לנגד עיניו. גדול היה קהל הסקרנים שהלכו אחריהם, ודיבורים רבים קולות תמיהה נשמעו מכל צד. אבל אם מכוֹנה זו תתקבּל – ביחידוּת, הוא עם עוד שניים או שלושה מחבריו יצאו בשדות כמו במסע אבל. וחסל סידוּר גורן וכל הרפּתקאותיה, שאוֹנה והמוּנה, לילותיה וזימרת בחורים ובחוּרות מעל ראשי העמירים, נדמה לו, כי גם פרשת חייו מסתלקת, דומם דומם היא יורדת כשמש עם ערוב היום.
שלושה ימים כסדרם עבדה המכונה ללא פגם ומעצורים. אמנם מרובה היה הבּר שנגרר עם הקש הנדוש, והיו גם קלקלות אחרות. אבל פסוּל ממש לא יכול בן-ציון למצוא בה. כל הימים עמד על המגדל הקטן. לעיניו הלך השדה ונמוג, וכשהביט מאחוריו לא ראה אלא ציבּורי קש אלה ושׂקי בר המוטלים בשלפים במרחקים קבועים. והוא נכנע.
בסוף השבוע, לאחר שנסעו הסוכנים ועבודת הגורן התחדשה בכל תּוֹקפּה, יצא בן-ציון, כדרכּוֹ בכל ערב, אל מקום לינתו. בשער המשק נתקל באָשר פלדמן.
– להיכן?
– כרגיל.
– ובכן אבשׂרך דבר, קנינו את המכונה.
– מה פירוש, קנינו?
– מה שמוטל בגורן תדוש לפי דרכך, אבל שאר הקמה עוד השנה נקצרהּ בקומבּיין.
בן-ציון אמר שפלדמן מקניטו ומהתל בו, הייתכן, שיעשׂו דבר זה ופיו לא שאלו?
– משטה אתה בי.
– לא, הרי המכתב בידי, שעכשיו ערכנוהו על כל פרטיו.
– וכל זה נעשה שלא בידיעתי?
– לא רצינו להטרידך, כי אתה ודאי תתעקש בהתנגדותך.
בן ציון נפנה הימנו מתוך כעס ועלבון, והלך לגורנו. עלה על הגבוהה שבערימות החיטים, פּרשׂ סדינו והתעטף בשׂמיכתו. הוא שכב אַפּרקדן. הנה גורנו אשר כה אהבהּ! רק דישה לשני ימים והכול ישוב לתוהו ובוהו. עגוּמים היו הרהוּריו. גם פיו לא שאלוּ, כאילו גם כאן הוא כלי נושן, שאין חפץ בו. הוא הבחין בשמים. כמה מרוּבּים האורות בהם, ומה רחוקים הם, ומה קבועים אורחותיהם! בהם לא חל כל שינוי. הנה הדוב הגדול, הוא יורד בשיפולי הרקיע במעגל הנצחים שלו. עיניו התחילו מתייגעות ונסגרות. אבל הוא לא רצה להירדם. הוא רצה להרהר ולחשוב דרכו. הוא פתח שנית עיניו. כנראה ישן מעט. עכשיו כבר נתעלם קצהוּ האַחרוֹן של הדוֹב הגדול. ונדמה היה לו, כי שם, בין שבעת הכוכבים ההם, אחד היה גם כוכב חייו, שנפל ושקע לעולמים.
שמשון ומרים בנו ביתם
מאתשלמה צמח
כשעלתה מתחנת הרכבת אל ציבּוּרי הבתים האפורים והמאדימים בגגות הרעפים שלהם בראש הגבעה, לא ידעה מרים את נפשה. זה ארבעה-עשר יום יד סתר דוחפת אותה ומטלטלת אותה ומאיצה בה מיבּשה לים ומים ליבּשה. האומנם קרב עתה הקץ? קידמתה רוח שדה, רוּח אביב שהקדים לבוא. משני צדי הדרך התנופפו שדות-בר, ושיעור קומתם כמעט כשיעור קומתה. זקופים עמדו וצפופים במלוא שיבּוליהם, מזהיבים ומאפילים מתוך תנועת גלים קלה. הכביד עליה קר הילקוט, שעבר לסירוגין מיד שמאל ליד ימין, ולא היה איש שיסייע. לכובד זה נצטרפה כעין עקה בלב. מי היא כאן? עזובה ובודדה כעננה זו בשמי תכלת אלה, שאינה מבשרת דבר ושאין איש משגיח בה. אבל מיד תפשה את עצמה על הרהור קשה זה והבליגה עליו. עוֹד בּדרכּהּ אַרצה, על מכסה הספינה, ראתה עם כּלוֹת היום שמש נופלת במי הים. מעולם לא ראתה כזאת. במישורי ליטה העיבו תמיד יערות אורנים על החמה בשקיעתה. מרים ישבה אז בירכתי האונייה על ערימת חבלים מרקיבים, וסטרה המחודד, העקשני, היה נשען על מעקה הספינה. לעיניה היה גלגל גדול, עיגול קרוב מאוד ויחיד ושליט, והוא הלך ואדם, הלך וגדל, ותוך כדי גידולו שקע ונבלע ואפס בתוך ארגמן שלהבתו. המראה הרהיב את לבה עם כל שקיעה. גם עתה קם פתאום לנגד עיניה, ורגליה שבו ונישאו קלות וזריזות במעלה ההר.
בחצר המרובעת והמוקפה גדר גבוהה, עלה הרפתים והלולים וכלי החרישה והמכונות המפוזרים בתוכה, היו חברי הקבוצה הולכים ובאים, מצומקים ושזופי שמש, וכאילו עוצרים משהו ברוחם; הכול לבושים בגדי עבודה קלים ומנומרים ועוסקים במלאכתם. על מרים שנכנסה עם חבילתה, כולה אור והתרגשות, לא נתנו דעתם. איש לא שעה אליה. מי שהוא זיכּה אותה במבּט-עין בוחן, וחש ועבר על פניה. אצל אחד הצריפים, שאילנות מכל המינים, כמה דקלים ואזדרכת נבובת-גזע אחת וכמה ברושים מעוקמים עיטרוהו, ושברז מקולקל היה מקשקש ומזרזף מימיו, ישבו נשים אחדות חיוורות פנים ושקיטות ושטופות שיחה, אלא שישיבתן היתה משונה מתוך זהירות מיוחדת באלכסון. מרים הבחינה בהן, שכולן עמדו בחודשי היריון אחרונים הון קולפות תפוחי אדמה אל תוך היורה שלפניהן. אליהן ניגשה האורחת ושאלה על נחמן גרין. אחת הנשים טובת-מראה ונוגת-פנים נענתה לה, הראתה על הצריף הסמוך, ואמרה:
– שם המזכירות, שם תמצאי גם את נחמן.
נחמן ישב בצריפו ביום לוהט זה כפוף על פנקסיו הפתוחים לפניו; פנקסים של רואי-חשבון שרוחבם גדול מאורכם. גם חלוקו היה פּתוּח, מבליט קיפּוּלי בשׂרו הכּבדים והשׂעירים שעליהם היה נח קיפּול אחרון של סנטרו, ודומה, ניטל ונתבטל כל הצוואר ואין רווח כלשהו בין הראש והחזה. פעם היה לנחמן ראש מרובע, רב-זוויות, גלוי ורחב, אלא מיום שלקו ריאותיו וצוּוה להטביען בשומן נסתלק מעבודות השדה, והריהו יושב בצריף זה על ספרי חשבּוֹנות אלה, התחיל מעלה בשר. התעגל גם הראש, בולע ומטשטש את חוטמו ואת שאר בליטות פרצופו, וכאילו גם מאהיל על שתי עיני התכלת הטובות והערות והפּיקחות והצוחקות תמיד. ידיו, שהיו קצרות מאוד לפי שיעור הגוף, עוד קצרו משהיו לאחר שתפחו. ישיבה זו על הפנקסים היתה לו ישיבת עינוי ממש. הוא השתטח עליהם בכל מחצית גופו העליונה, הכניס את שולי דף השולחן אל בין אחד מקיפולי החזה, פרש שתי ידיו לכל מלאו היקפן, והיה רושם יום תמים בכתב-ידו הברור והמעוגל, דבר דבר אל אופנו. מן הצד עמד כלי משונה, מין מסמר הפוך שחוּדוֹ כלפי מעלה, שעליו היה חורז את החשבּוֹנות ואת הפתקים, לאחר שהעביר את המצוּין בהם אל ספרי החשבונות הגלויים והערוכים. בזריזות גדולה היו הידיים הקצרות והתפוחות עוברות בחיפּזון רב מן הפתק אל הפּנקס ומן הפנקס אל הפּתק, ובסוף, כאילו מתוך תנועת נקם והנאה, היה נועץ בנייר המחוק את חוֹד הדקר, מבתקו אות סיום ושואף אוויר לרווחה.
כשבאה אליו מרים לא הרגיש בה תחילה. ידיו הוסיפו לפשפש ולמשמש ולרשום מכאן ומכאן, עד שהחשבונות שידו נדקרו בדקר, ואז הרים עיניו. הוא נפתע, כי לא היה מוכן לכך. וסף סוף דבר הגון ומלא חיים לפניו, ולא אותו נייר מעוך עם ריח שמן-דגים וכתמיו, שהלוּלנית הגישה לו מלוא חופנה הבוקר. מרים עמדה עם אותה ציפייה וצביטה חמה שבלבו של אדם עזוב. היא היתה דקת-בשר מאוד ולא הגיעה לשנות עשרים ושתיים, וטל גילה הרך רותת על כל הוויתה. היה ברזונה, באותו הגוף המוארך, הצר בכתיפיו והמתרחב קמעה סביב ליריכיים ושוב מצטמצם ונחפּז לשוב אל מקורו ויורד בקו ישר ומתוח עד כפּות הרגליים – היה בגוף זה דבר מה מובדל ומופרש, טבעי וּודאי שאין להרהר אחריו ואין לשנותו ואין לוותר עליו. היא לא היתה יפת-מראה. אבל ראשה הקטן היה הוֹלם את קווי הפּנים המסוּמנים בהן. המצח היה נמוך, אבל מוארך וקמור משהו ולוהט מאוד. העיניים היו מוארכות קימעה, וזוהר המבּט החוּם והמזהיב כאחת היה צר ומנצנץ לרוֹחב כּלַ הפנים. כך היה גם הפה. לא היה מלא ותוסס ופתוח. צמות היה בדקוּת שפתיו שהביעו מעין פרישות, מעין התאפקות. והיה דבר מה מופרך בין קווי הפרצוף המתוחים לאופקם ובין הגוף הזה עם זרועותיו הארוכות, שגלשו מכתף בלי עקמומית ונתמזגו יחד עם קומת הגוף המאונכת והצרה בפשיטות גמורה כאילן רך בּראשית צמיחתוֹ; כּשם שהיתה מבצבצת ועוֹלה כּעין סתירה והתנגשות בין המראה הכבוש והנזירי שבגוף, המונע את עצמו מכל הדברים, ובין להט טמיר זה שבהוויתה, שהטיל דליקה בכל אשר סביב לה ובמגע עמה.
עיניו הפּיקחות של נחמן תפסו משהו מכל זה בסקירה ראשונה. הוא הפריד את סנטרו המקופל מעל החזה, הרים ראשו לאיטו, קם ממושבו, אסף שתי ידיו מעל השולחן, ושאל:
– ורצונך מהו?
מרים נתנה לו מכתב שהיה שמור עמו נחמן נתן עינו בו, מיד הכיר כתבו של יוסף, והושיט יד והכריז בקול:
– כך, ולמה כל המסתורין? אמרי: מרים אני. ודי.
היא ניענעה לו ראשה ותפסה באצבעותיה הארוכות את כף ידו המעוגלת.
הרי אנו מחכּים לך זה כּמה! ובכן – הרי זאת אַתּ – מרים! אבל אעיין תחילה בדברי יוסף, הוא אצלנו מן המאריכים.
לאחר קריאה יצא מלפני השולחן ועמד כנגדה:
– עכשיו, מרים, נצא מעט לבין הבריות.
ניגש אל פתח הצריף וקרא:
– שרה!
קרבה אחת הנשים המעוּבּרות, זוֹ יפת-המראה ונוגת-הפנים.
– זאת היא חברתי, מרים; היא תראה לך מקום מגורייך, ולאחר הצוהריים, אם רצונך בכך – תצאי לעבודה
ואחר פנה אל זוגתו:
– הביטי וראי, דבר יפה שלח לנו יוסף, גל של עצמות.
שרה חיבקה אל מרים, וזרקה לו בפניו:
– מוטב שתשתוק, יקירי!
ושתי הנשים פנו ללכת. מרים החזירה פניה אל נחמן:
– כל מיטלטלי השארתי בתחנה.
– אל תדאגי, מרים!
וקרא בפנותו לצד הרפת:
– שמשון!
מעבר לחצר ענה לו קול:
– מה, נחמן?
– כשתרד לתחנה תביא אתך כליה של מרים.
– איזו מרים?
– זאת תדע אחר הצוהריים, היא תצא אתך אל התלתן.
– מרים, יאה ויאה! אמור לה שאני מברך בואה.
אל מרים הגיע הקול, ולבה גאה. לא, אינה עזובה, אינה לבדה, אינה כעננה נשכחה זו בשמים. ולאחר הצוהריים תצא לעבודה. מנוחה ירדה עליה.
בשעת הצוהריים קנתה מרים ישיבה ליד שרה ונחמן. האכילה היתה חטופה. רוב האנשים לא באו מן השדה, כי העבודות היו בעצם תוקפן. מרים הספיקה כבר להחליף בגדיה, ולבוּשה קצרוֹת עמדה מוּכנה לתפקידהּ. שתי המזוודות הגיעוּ בשלימוּת מהתחנה, והנה הן מוטלות כאן לפניה. עכשיו ידעה גם שמשון זה מי הוא. אותו בחור גבה-קומה, שפרצופו כפרצוף בן כפר מאוקראינה, זה שעיניים דגניות לו ושערו בהיר ומזהיב כמשי, וחוטמו מוּשפל קימעה כּלפי מעלה ומעיד על הרבּה טוּב לב, על הרבה משובת נעורים ועל חמדה רבה.
לאחר גמר הסעודה ניגש אליה, ואמר לה בלי דיבוּרים יתירים:
– הגיעה השעה, מרים, נצא לעבודה.
היא הזדיין בחרמשו והיא במגובה, ושניהם יצאו מן החצר. שמשון היה רגיל ללבוש מכנסי-רוכבים בימות הגשמים וגם בימות החמה. על מגפיו הגבוהים ועל מכנסיו אלה המנופחים בחלקם העליון עם אותו טלאי של עור מבריק, המרפד את פנים שוקיו לא רצה בשום פנים לוותר. תלבושתו זו הביא עמו מערבות רוסיה והחיק בה. באלה האמין גם לקחת את לב הבחורות, כשהיה יוצא אתן במחולות עד אור השחר. עכשיו ירד בלווית מרים בגבעה. האדימה הקרקע תחת רגליהם. חורש איקאליפּטים מצל להם משׂמאלם. ומלבּנות התלתן מלמטה הבליטו ירקן המעוּבּה והכּחלחל. גבעוליהם היו כפוּפים קימעה ומוּטלים בצפיפּוּת זה על גבּי זה למשב רוח ים היורדת מן ההרים קילוחים קילוחים. מתחילה לא דיברו דבר. שמשון הרחיב צעדו, כשמכנסי הרוכבים שלו מתנפחים, ומרים, שראשה היה צנוף בסודר אדום, הלכה אחריו ולא פיגרה.
הם הלכו שותקים. שתיקה זו הכבידה על שמשון, לבסוף פרץ:
– אומרים עליך, כוחך גדול בריקודים.
– זו מנין לך?
– הכול ידוע לנו.
– לאו דווקא. אמנם שנתיים למדתי תורה זו והפסקתי.
עיני הדגניות שלו ניצתו וליפפו את רגליה החשופות והישרות. ובלבו אמר, נחמן זה אינו יודע מהו סח, לא גל עצמות ריבה זו, הריהי כאן כצפצפה בהרים. ככה הגיעו אל שדות התלתן. ומיד פתחו בעבודה. שמשון היה הטוב שבקוצרים. פסיעתו היתה פסיעה. כשהיה מטיל זרועותיו הצדה, כלפי ימין, ומחזירן למקומן הראשון, לא היה החרמש משמיע אלא שריקה דקה כלחש נחשים, והעשבים מוּתּזים סמוך לקרקע-גידולם והשדה חלק ונקי כאילו עבר עליו תער גלבים. מרים היתה מערמת אחריו. במלאכה זו אימנה ידיה עוד בכפרי ליטה. אבל כאן היתה קלה ביותר. תחת חרמשו של שמשון היה התלתן מתערם מאליו. לא היה סיפק בידה להרהר אחרי יומה זה רב-המאורעות, והרי הם בסוף הערוגה. כאן נתעכב שמשון. עמד להשחיז את החרמש, בעוד עיניו צמודות בשוקי מרים החשופות. שנתיים, היא אומרת, למדה תוֹרת הריקודים, הבל הבלים! אך תבוא בין זרועותיו ותקנה שלימות בתורה זו. עד יציאת הנשמה יְיַגּעהּ. וכשמרים הגיעה גם היא אל סוף הערוגה, נעצה מגובה בקרקע ונשענה עליו. כמחכה להמשיך עבודתה, לא הבליג, ניגש אליה, פשט זרועותיו וניסה לחבקה:
– עוד נצא במחולות, עד אור השחר.
היא השתמטה, נתנה בו מבט שקט וכבוש ואמרה:
– אַל נא, שמשון!
הוא נתבלבל:
– וכי מה עשיתי… ואני כך… סתם…
– אי אפשי, לא כך ולא סתם.
באותו רגע חצה רגב עפר את האוויר ונתפורר באותו טלאי של עוֹר המרפּד אחוֹרי המכנסיים של שמשון. הוא נקפּץ כנשוּך עקרב:
– שוב אליעזר, הוא ולא אחר. היכן הוא אשמדי זי!
ודאי, יד אליעזר היתה באמצע. הוא ישב בקצה השדה השני והיה ממשיך במתינות מים לתוך הערוגות. ישב והמתין במנוחה שירדו עד סופן. לא לחינם אמרו עליו, שעיניים לו מפנים ומאחור, בפחדתו ובעורפו. הוא ראה את הנעשה בערוגתו של שמשון ושלח אליו את רגבו לאות ולמופת. אליעזר היה קלע מן המובחרים ולא החטיא.
עכשיו שבו לעבודתם מתוך כובד ראש. לעיני מרים היה מנצנץ בלי הרף להב החרמש, אחר לחשה שריקתו, וגל העשבים התוססים התאסף משמאלו של שמשון, מתפתל ונע כנחש ירוק. מערוגה אחת יצאו, ואל הערוגה האחרת באו. ערימות תלתן התחילו מתקבצות בשדה הקצור, ערימה מאחורי ערימה, וזו בצד זו. מאליהן סוּדרו, והיתה בתלי ירק אלה, הפזורים על פני הערוגות הקצורות בסדר ובמשטר, פשטוּת רבה ומלבבת מאוד. היה איזה היגיון במציאותם, שדה זה, שהיה רק לפני כמה שעות שטח אחד קר וקופא ומשעמם, לבש צורת חיים מיוחדים. נתכסה צללים ואורות, בליטות ומשקעים – חלקים בודדים וצירופים שונים, שנתמזגו יחד להוויה כוללת. והשמש צנח בינתיים לשיפולי הרקיע. עוד מעט ונגע בצמרתם של הרים. מרים הרימה ראשה. שוב זכרה את גלגל האש, שנתגלה על פני הים, אף כי היה כּאן צנוּע יותר. עבוֹדת יוֹמהּ כּלתה. נשמע שקשוק אופני עגלה. בה ישב אליעזר ועוד בחור אחד. על יד הערוגות התעכבו. התחילה טעינה בחיפזון. ולאחר שהקרון בלע את כל תּלי הירק שנערמו עליו לערימה גבוֹהה, טיפּסו הכול ועלו על גבו, ושירכו דרכם במעלה הגבעה על פני המסילה המאדימה עד חצר הקבוצה.
חצר זו היתה הומה עתה מאנשים ונשים וטף. תינוקות עם רגליהם המפושקות, ככרעי תרנגולת נמלטת מפני מרדפיה, היו מקדמים פני אביהם בריצה. וזרועות האב מקבלות אותם ומרימות אותם אל על, ממשיכים דרכם ברגל כבדה ונכנסים לבתיהם טעונים משא נעים זה. ופני האמהות הבוחנות מרחוק מתרחבות מתוך גיל נסתר. ברפת געו הפרות. ריח התלתן הגיע עד נחיריהן הלחות. לפני חדר המקלחת המולה רבה. בחורים גלויי חזה ומכוסים אבק שדות כעין החלודה, אמיצים ושזוּפי גוף, עמדו בתוֹר, והמגבות מלבּינות על הכּתף המוצקה. מסביב לחדר האוכל כבר התאספו חבל המלהגים, ולשונם שלוחה לכל עובר ושב. אליהם קרב עכשיו שמשון בצעד מרוּשל, מחכּה לגזר דינו. אבל אליעזר הלך אחריו ושמר צעדו.
נחמן קידם פניו.
– כיצד, שמשון?
אליעזר הפסיקוֹ:
– כרגיל, ספג רגב עפר ונרתע לאחור.
שמשון הוסיף:
– לא אירע לי עוד כדבר הזה. אמרה: אי אפשי, לא כך ולא סתם…
כל קהל הנאספים נתנו את קולם בצחוק. מי שהוא חזר על המימרה:
– אי אפשי, לא כך ולא סתם – ריבה כהלכה!
*
הקבוצה עם שלושים וחמישה חבריה עלתה על גבעה זו לפני חמש-עשרה שנה, בעוד אנשיה צעירים לימים ואדמתה עזובה. לא בנקל נאחזו בה. מי שהלך הלך. אבל אלה שנשארו נתחזקו, נשתרשו. המקום שפר עליהם, והם בנוהו, נטעוהו; מעט-מעט רב הירק, גדל צל גן וצל חורש. בינתיים גדלו גם הם. לקחו נשים, הולידו בנים. הם כאילו צמחו עם נחלתם יחד. נתהווה איזה תוך ומשטר ברכס-הרים זה המגוּדל והמיוּשב; בבניני המשק שרבצו ארוכים כאילו גדלו מתוך אדמתו; בבתים הקטנים ששכנו עתּה בין ענפי אילנות; בשׂדירות העצים שחילקו את כברת הארץ, שהיתה קודם נטוּלת דמות, לגני ירק ולשדות תבואה ולמשכנות בני אדם; בדרכים אלה לקרונות, ובשבילים אלה להולכי רגל המתפּצלים מן המרכז אל השדות ואל הגנים ואל תחנת הרכבת ואל הישובים אשר בשכינותו. היה גם תוך ומשטר באורחות חייהם של יושבי הגבעה. שיירי מנהגים וקטעי מנהגים והרגלים נצטרפו יחד למערכת דברים; שעות היום ושעות הלילה, סדרי שכיבה וסדרי קימה, כל הגוּת-לב והמית-נפש, ניסיונות-אנוש ומעשה-ידיו, נארגו למסכת אחת סגורה בחותם חייה וחלומותיה. והיו החיים כאן כבריכת מים חצובה בגבולות סלעיה, אשר כל יסודות זרים שיוטלו אל תוכה ירעישוּה, ירתיחוה.
גם כניסתה של מרים הסעירה מעט את המים השאננים שבבריכה זו והעלתה עיגולים עיגולים על פניהם. עוד בערב הראשון בשעת הסעודה, לאחר שכל אנשי המקום נאספו יחד אל השולחנות, הרגישו כולם במציאות הבחורה הירקרקת, היושבת מכוּנסת לתוך עצמה בצדו של נחמן, ועיניה המאורכות משוטטות ובוחנות. הם ידעו כל הפרטים על עברה. מכתבי יוסף עוד הקדימו להפיצם לפני בואה. בת-טובים, גמרה גימנסיה עברית בליטה. יודעת ביאליק על-פה ושנתיים ישבה בקניגסבּרג בבית דודה ושלדה תורת הריקודים, אלא שמהפכת היטלר הוציאתה משם. ונתיבות חייה וכל מערכי-לבה היו מרחוקים ממקום זה, עד שיוסף, שעשה נפשות בין נוער עיירתה, לְכדהּ ברשתו וּשלחהּ הנה. מיד עמדו על נקודת החולשה שלה. כבת ליטא היתה מבטאת שׁין ימנית כשׂין שמאלית. פעמיים פנתה אל בן לוויתה בעבודה ואמרה “סמסון”, והכול הרגישו בדבר. ומרדכי,התלמיד-חכם שבחבורה, זה קטן הקומה, עם עיניו הבולטות ועם שערותיו השחורות והמסולסלות, מרדכי עם הפה הרחב שלא היה פוסק מלדבר ועם הידיים הקטנות שלא ידעו כל מלאכה, מרדכי הליצן, המבדח תמיד, עורך את העיתון ההיתולי לכל שמחה וחגיגה, החליט סוף סוף להקניטהּ קימעה. הוא קם, זיעזע שׂערותיו וזרק לה בחשיבוּת כמעמידה למבחן:
– מרים, מה הם ציונייך בגיאוֹגראפיה?
– יפים.
– והמרחק בין קבוצתנו ובין מעברות הירדן ידוע לך?
לא הכול הבינו למה הוא מתכוון, וחיכּוּ בקוצר רוח לתשובתה. היא לא איחרה לבוא:
– וכי אומר אתה לשחטני, באשר לא אדע לדבר כן?
מרדכי בא במבוכה, זיעזע שנת שערות ראשו וצנח על מושבו. לאלה, שסתומה היתה להם פרשת יפתח בספר שופטים, הסביר את שאלתו ואת התשובה שבאה בצדה בלי היסוסים. עמדה בניסיון ריבה זו, ודברי יוסף במכתביו אינם דברים בטילים. אותה שעה נתחזק שמשון ונעקר ממקומו, העביר אחת מרגליו מעל לספסל, גרר אחריה את השנייה, ובצעד רחב בא אל מרים גם הוא להמטיר עליה שאלותיו:
– וכי הרה את ללדת?
– עוד לא.
– וכי מיניקה את עוללייך?
– בוודאי שלא.
– וכי לקויות ריאותייך?
– בריאה אני ושלימה.
– ובכן, למה שיבת בין נמושות אלו? קומי וצאי אלינו.
הוא אחז בחגורתה שעל מותניה, הרימה ממושבה והעבירה בכוח, כמעט שהניפה באוויר והושיבה בינו ובין מרדכי.
באותו רגע גחן נחמן על אוזן זרה:
– אין דבר, עוד תשוב אלינו…
המסובים אל שולחנו צחקו בקול.
הערב היתה קצת התעוררות ובדיחות הדעת בחדר האוכל. רק מתי מספר, מן האחראים והמיושבים ביותר שבחבורה, פרשו לפינתו של מנחם לערוך סדר העבודות ליום המוחרת. השאר התכנסו סביב שולחן הרווקים, שהמה מרוב דיבורים וקטעי רמזים על מה שהיה ועל מה שיהיה, ושמרדכי בידיו הקטנות ובפיו הרחב היה מנצח עליו בלא רחמים.
פתאום נשמע מפינתו של מנחם, במקום שענייני משק נחתכים, קול מעובה ומשתיק:
– ואַת, מרים, היכן רצונך לעבוד מחר?
מרדכי היה המשיב:
– אל המטבח! חוק ולא יעבור.
ששון חיזק דבריו:
– אל המטבח, כאחת מאתנו!
מרדכי המשיך:
– ושלושה ירחים תמימים.
ושולחן הרווקים ענה בקול אחד:
– אל המטבח!
הדיבור המעובה והמשתיק שיסע את הקולות:
– יפה, ויהודית תצא צחר אל התלתן.
ושולחן הרווקים נענה בצחוק גדול וממושך.
יהודית היתה מן הראשונות, מן המייסדות, בחורה כבת שלושים וחמש, אשר גילה לא נתן בה סימניו והיתה תוססת עלומים. בהירת פנים ושער היתה וקטנת קומה. היא היתה טובת לב, אבל מחוסרת כל רצון ואופי. כל עבודה מטרידה, שאחרים מאסו בה, היתה מקבלת על עצמה גם מחוץ לתור ונוסף על המיועד לה. ואת שמשון אהבה עד כדי גיחוך. אהבה גלויה זו היתה אחד מהנושאים המבדחים בקבוצה. גם עכשיו עבדה במטבח שלא במקומה ולא בשעתה. כששמעה את החילופין בעבודתה נסתמקו פניה הבהירים וגמגמה בפני שמשון:
– כדאי הדבר או שאינו כדאי, אבל מחר נצא יחד אל התלתן.
*
וכך הווה. ביום המוחרת ובימים הבאים עמדה מרים במטבח עטופה סינר וסודר לבנים לראשה. היה מן החידוש בשיחת חברותיה-לעבודה המלווה תמיד התעסקות זו של בישול והדחת הכלים. והיה מן העניין לשמוע הרבה דברים על כל האנשים האלה אשר לא הכירה אותם ואשר אתם היא אומרת לחיות. היה מן המפתיע לדעת כי מרדכי זה אינו בשום פנים אדם שאין מתפקידו אלא לשַמח את הבריות, הואיל ודעתו בדוחה עליו. לא, כלל לא! לבו היה שבור, ואיש לא ידע למה. לפני שנתיים אמר לשים קץ לחייו והצילוהו. עכשיו הוא עושה לילות כימים וכותב וכותב, ואין איש יודע כתיבה זו מה היא. היה נעים לשמוע, כי שמשון אינו קל ערך כל עיקר, כפי שנדמה לבני אדם שאינם מכירים אותו וכפי שהוא עצמו משתדל להיראות. כי הוא אחד מהטובים שבחקלאי הסביבה, שנפש לו יפה וידיים מבורכות, אדם שקרא ושנה ושקולו הֶעָרב אינו מן השכיחים. והרי נחמן, דומה, אדם יורד, לבלר המפשפש בפנקסיו, ליצן ואוהב דברים, ולאמיתו של דבר הוא, החולה האנוש, עמוד-התווך בחיי המקום, מרתק את החברה הקטנה והמוציא והמביא בה. פיקח הוא ויודע להתהלך עם אנשים, ליישר הדוּרים ולרסן מדנים עם ראשית פרצם. וגם שׂרה אשתו, רק לפני כמה שנים היתה היפה בנשי המקום, אלא שרוחה נפלה. שני ילדים מתו עליה, והנה היא עומדת להביא לעולם את ילדה השלישי ולבה מר עליה, נמוג ורועד מגיל ודאגה גם יחד. ומאיר רטמן, זה המהלך כשר בגדוד, כבעל באחוזתו, ובת-צחוק מתוקה מתחת לשפמו המסומר, ובאמת תוכו רע. כבר רמזו לו שעליו להסתלק מן הקבוצה, ואם לאו, בעל כורחו יצא. והרי גם תמרה, בחורה רמת-קומה זו היושבת בבית-התפירה עם עיניים קרושות ואפורות. יש דבר-מה בקולה המרוסק, המשבר את הלב. דרכה להטיל מרה ולהכאיב. אבל יש לעמוד על אופיהּ. ומי שיודע להבּיט בנפש, ימצא בה אמון ומסירות אין קץ.
וכיוון שחיי האנשים ומזגם וחולשותיהם הם ידועים לך, אינך מוצא כל זלזול ופחיתות הכבוד בקטנוֹת שנטפלו אליהם. היה גם עניין מיוחד לבַשׂם למרדכי את דייסת האורז במעט סוּכּר וקינמון כאשר אהב. לא היה מגוחך כל עיקר, שלאדם מיושב וכבד רוח כמנחם יש לסנן את החלב בהקפדה יתירה, כי הקרום שבתוכו פסלו בטעמו. והיה אפילו מושך את הלב למצוא את שמשון בפתח המטבח מתחנן כתינוק שייתנו לו עוגה חמה, שרדוה עתה מן התנור. בני אדם אינם כאן מלאכי שרת וטוב שאינם כך. כל שהכירה מרים את האנשים, הוקל ללבבה.
משונה ולא מובן לה היה יחסו של מנחם אליה. הוא היה רווק כבן ארבעים וחמש, זקן החבורה וְדַבּרָהּ. כבוש היה בהליכותיו ומתון במעשיו. כובד ראש הוטל בקרבו תמיד. עוד בשנה ראשונה לעלייתם על הגבעה הזאת נפל גרון שהתהפך עליו, וראשו נופץ. בחזירתו מבית החולים, במקום שנאבק עם המוות כמה וכמה חודשים, הביא עמו פרצוף מעוּות, מכוסה צלקות שהסתמקו והכחילו, שורש חוטם מעוך וכדור זכוכית קרושה בתור העין השמאלית שניגרה ואבדה. אבל הביא עמן את כתפיו הרחבות ואת אופיוֹ האַמיץ. לאט לאט שב לאיתנו, הסתגל למצבו. ויתר על דברים אשר פעם שיעשעו את נפשו ושיקע את עצמו כולו בבניין המקום. אבל הכול ידעו יפה, תחת פרישות זו הלם לב תאב-חיים שסגר עליו בלא עת.
מרים חשה, שמנחם כאילו עוקב אחריה מרחוק. פעמים כאילו הוא מתחקה אחריה התנהגותה, ודעתו אינה נוחה הימנה, פעמים כאילו הוא חרד לה. אמנם הוא היה מתרחק הימנה מדעת ונמנע מהיכנס עמה בשיחה. אבל בשעה ששולחן הרווקים היא סוער מסביב בהלצותיו, ברמזיו ובמעשי המשובה שלו, היתה פתאום נתקלת במבט עינו האחת, לוהטת ועוינת, וכאילו צל נפל על צחוקה ושאונה.
ופעם בשעות הבוקר מעה קולו של מנחם מכריז מבית האוכל:
– יש מי שרוצה להוסיף מלים אחדות במכתבי ליוסף?
עתה זכרה שלא כתבה לו דבר מיום בואה הנה. ונדמה היה לה, כי בקול מנחם מורגש מעין תוֹכחה. היא נמלטה לרגע מהמטבח, ניגשה אליו ורשמה בחיפזון בשולי המכתב: “טוב לי” וחתמה את שמה. מנחם הביט בתימהון בפניה הרזות והמאירות, הוציא את העט מידיה, והוסיף משלו: " הכול כהוֹגן וכשוּרה, יוסף". וגם הוא חתם את שמו.
לא. לא הכול היה כשורה באותו ערב, אור לשבועות היה, נתאחרה מלאכת האפייה עד לאחר חצות. היה חם ומחניק במטבח. מרים יצאה לרגע קל לשאוף אוויר צונן. והנה שמשון עומד לפניה סמוך לקיר בצל האזדרכת נבובת-הגזע, ואומר לה בקול לא לו:
– טוב כי באת.
– וכל זה למה?
– שעה יפה אני עומד כאן ועיני מבקשות עינייך, ואני משנן לעצמי “בואי, בואי, בואי”, עד שהכרחתיך לעשות רצוני.
– מדבּר אתה דברי הבאי, שמשון.
– זוכרת אַתּ עבר ראשון בואך?
– ודאי.
– אחזתי בך והעברתיך בכוח משולחם נחמן לשולחננו.
– זורת.
– אז אחזו בך שתי כפות ידי, והרי הן בוערות עד היום הזה. והוא פרש תפניה את שתי כפות ידיו הגדולות והמיובלות כמבקש נדבה. מרים לא ידעה את נפשה. קולו וכל עמידתו הרעידו בה משהו. אבל היא לא היתה מוכנה לכך, לפגישת פתאום זו ולאלה הדברים, ובמקום זה ובשעה זאת. שמה את שתי זרועותיה על כתיפיו – עליה היה להרימן, למען תגיע אל כתיפיו. גם עיניה הרימה, אבל ראשה הרחיקה מעט, כי מצחה היה קרוב מאוד לשפתי פיו. בחשיכה הבחינה בברק עיניו, ולחשה לו:
– אל תוסיף לעשות כן, אתה מכאיב לי.
שמשון חש בתנועות החושדות והזהירות שבגוף מרים. משהו חם היכּה על ראשו. ההשתמטות היתה לא-צפויה. אחז בזרוֹעוֹתיה והשליכן מעליו, ואבד בחשיכה. רגע ומרים עמדה ושתי זרועותיה מדולדלות, כאילו אבד משען להן. רבות השמיעו בחורים באוזניה. כאלה לא שמעה עוד מעולם. אבל הנה קראו לה מן המטבח, והיא מיהרה לשוב לעבודתה.
תמרה, שהיתה שם מסייעת בהכנות החג, שאלה:
– מי דיבר עמך שם?
– שמעון.
יהודית, שהיתה גם כן בין המסייעות, צחקה:
– אם ריח בצק אפוי עולה באַפּיו, הריהו כשועל עם ביכּוּרי ענבים.
תמרה הטילה במרים זוג עיניה הקרושות והאפורות, שהתעכבו על פניה החרידות. היא ידעה יפה – לא הבצק האפוי הוא שהביא הפעם את שמשון באישון לילה.
במוצאי החג, סמוך לחצות, יצאו מרדכי ושמשון ותמרה ואליעזר ומרים ויהודית לחורשת האורנים שבמורד הגבעה. היה ליל סיוון מתוק וטעון סודות פריונו. הירח כבר נתעלם, וצינת ההרים גלשה אל המורדות והעמקים. שרף האילנות נצטמק והשאיר אחריו זכר ושריד לדבר שהיה ואיננו. ירד טל כבד, והכרמים נתנו בושם דבשני של ביכֹוּרי אשכולות עם ראשי ענביהם המזהיבים. עם הרוח נישא ובא קול שפשוף עמום, כצרצר חרגולים מרוחק, היוצא מן השיבּולים המתחככות זו בזו. וקולות אלה הלכו הלוך והתרכך כל מה שהתקדם הלילה, שעה שסוֹפגת הקמה ליח הטללים, והיא כּפוּפה קימעה ועומדת דומם ונכנעת תחת משא זרעיה הכבדים. שלפי החציר כבר הפיצו אותו ריח חריף ומשכּר של קש קטנית בריקבונו, כשמרי יין בראשית תסיסתם. צפופה ושותקת ישבה החבורה. הצינה קירבה אותם והחשיכה שיקעה כל אחד בהרהורי לבו. שמשון ישב אפרקדן, ושני אגרופיו למראשותיו. האש היוקדת בהם לא כבתה. ממולו ישבה מרים, ראשה נתון בין כפות ידיה הנשענות בברכיה. אילו היה שמשון מקרב עכשיו את ראשה ומניחו על חזהו, ודאי שהיתה נענית לו. אבל הוא שכב לבדו, מופרש ומרוחק, ועיניו תלויות בכוכבים. על ידו שכב מרדי מכונס גם הוא בתוך עצמו ושומר לשונו. וגם כאן, כמו בשדות הרחוקים, רשרש רחש נסתר, רחש לבבות הומים, פּתאום, כמו יללת תן לא צפויה, פתחה תמרה בקולה המרוסק:
– דבר אחד מעיק עלי תמיד בחיינו אלה…
מרדכי לא עצר ברוחו:
– וכי מה איכפת לי מה שמעיק עלייך.
תמרה נעלבה:
– אם דיבּוּרי מדריך מנוחתך, יכולה אני גם לשתוק.
אבל היא לא קיימה דבריה והמשיכה:
שׂאֵת לא אוכל, שאנו תמיד יחד, הכול גלוי וידוע, ואפילו מחשבות לבנו הטמירות גלויות וידועות.
אליעזר נכנס לתוך דבריה:
– וכי חסרה את מחבואי סתר בגבעתנו? אביאך למקומות אשר גם ציפור לילה לא תניע כנף שם.
– אך אם אליעזר יהיה מורה-הדרך, תמרה, העניין ייגמר ברגב עפר שיתפורר בשוק מכנסייך, העיר שמשון.
לא כך תיארה לעצמה תמרה את מהלך השיחה. היא אמרה להטותה אל הדבר אשר גזל מנוחתה זה יומיים. מעיניה לא נעלמו חוטים דקים אלה של משיכה והתקרבות, שהתחילו מתארגים בין שמשון ובין מרים. היא חשה באוויר את המתהווה. היא הקדימה להרגישו קודם שהרגישו בו בעלי הדבר עצמם. אין זה מדרכו של שמשון לבוא במחבואים ולשמור צעדי בחורה עד שיזדמן לראותה. מעשי המשובה שלו לעולם היו גלויים לעיני כול. עכשיו הוא מוטל שרוע לכל אורכו, ואינו כאן. שט הוא בין הכוכבים, שעיניו נתלו בהם. ותמרה לא ידעה מנוחה.
היא ניסתה להגיע מטרתה מצד אחר:
– מרים, נצא לטייל, רואה אני שאת משתעממת כאן.
מבּין ידיה הוציאה מרים ראשה ואמרה:
– למה תחשבי כן, איני משתעממת לעולם.
אז פנתה אל שמשון:
– ואף אל פי כן, אם אתה תקרא לה, תיאוֹת לך.
מרדכי צחק בקול גדול. רק עכשיו ירד לסוף דעתה והבין את כל עקיפיה. באחת מאצבעותיו דירבּן את שמשון:
– בחור, אמוד למבחן.
שמשון קם בבת אחת, הרים גם את מרים ממושבה, ומקצתו שחוק ומקצתו מתוך כובד ראש הזמינה ללכת עמו:
– הרי לא נעשה את תמרה בדאית.
– ודאי – לא נעשה כזאת!
והיא הלכה עמו. חשכת הליל בלעה אותם מיד, ורק והד צעדיהם נשמע מרחוק. הם ירדו את המדרון בשדירת האורנים הרחבה. אבל עם סופה היה מורד הגבעה זקוף, ורק שביל צר התפתל בין צוקי סלעים מרובים וקרובים זה לזה. שהיו זרועים על פניו. כאן עמדו. אפילה מעובה וצוננת לפפה אותם. כך עמדו שעה קלה עד ששמשון הפסיק את השתיקה:
– ידוע לך, מרים, שי הייתי נשוי?
– לא, לא ידעתי, ענתה בהפתעה.
– ואני אמרתי, הכול ידוע לך, מאַחר שאת חודש שני במטבח.
היה בה רצון להקניטו.
– אמנם הרבה הרבה ידוע לי.
– לפני שלוש שנים באה לכאן בחורה אחת, ועיניה חומות וגדולות ושערותיה מסולסלות וקולה מקשקש כזוג. נטרתי אז בכרמים וערב ערב באה לסוכתי, וכעבור חודשיים עמדתי אתה בבית הרב בטבריה וקידשתיה לי
– והיכן היא עכשיו?
– לא אדע, שלושה חודשים אחרי כן שילחתיה.
– עושה אתה מעשיך קצת בחיפזון, שמשון.
– לאו דווקא.
– נישואין וגירושין בחמישה חודשים, אין לומר, כי מתנהל אתה לאיטך.
– קלת-דעת היתה.
– כך.
– ולפני שידעתיה כבר נסתבכה באיש אחר.
מרים התעוררה ושאלה, באילו הדבר נוגע אל לבה:
– וממקום זה היה האיש?
– מה נפקא מינה?
– ואף על פי כןץ
– ממקום זה – מאיר רטמן.
והוא הוסיף:
– אמרתי לך זאת, שהתנהגותה של תמרה תהא מובנת לך.
שוב היתה דממה רגעים מספר. ואחר ניגשה מרים קרוב לו, וכמעט בלחישה נמלט מפיה:
– גם לי הוא מציק.
והיא שחה לו את כל לבה. בערב השלישי לבואה היה ליל חם מאוד, והיתושים, שלא הסכינה עוד לעקיצתם, גזלו מנוחתה. בבגדי ליל יצאה החוצה וישבה על המדרגות. מתוך שׂדירת הברושים נראה איש מקרב אליה. היא קמה ואמרה לקרוא לעזרה. אבל האיש אחז בידה והושיבה שנית על המדרגות וגם ישב אצלה. זה היא מאיר רטמן. מיד התחיל בהתגלות הלב. הוא דיבּר ארוכות על השיעמום, על הבדידות, על המסיבה הרעה, התאונן על גורלו, שאין איש רוצה להבין לנפשו, כי אין הוא יכול להסתפק בחיים אלו – כי צר לו המקום פה, אבל הוא אדם אובד ואין לו דרך בחיים. דבריו היו נוגים מאוד. היא לא ידעה את יושבי המקום. ותלונותיו נגעו אל לבה. כשהאיר השחר והיא קמה ללכת, קם גם הוא כפוף ואומלל ונכנע, בירכה לשלום והלך לו אל תוך החשיכה. מבטו היה מוזר ועכור. צמרמורת עברה על גבה. למוחרת בערב מצאה אגודת פרחים על שולחנה. לא היה ספק בידה; ממנו באו. אבל היא מיהרה לבערם לפני שנכנסה יהודית, הדרה עמה. לבה אמר לה שאין להשהותם בחדר. אבל מאז נעשו הפצרותיו טרדניות ביותר. כצל הוא מחזר אחריה. אם רק נפנתה לרגע והיא יחידה בחדרה, או שיצאה לחורשה ואין רואה, הרי הוא בא, מתרפס, אומר “שחייו אינם חיים בלעדי ומבקש ממני, שאלך אתו העירה לשבת יחד”. כל העניין הזה היה לה לזרא. אילו היתה במקום אחר, ידועת היא את הדרך כיצד לשלחו מעל פניה. אבל במקום זה, הכול מתגלגל מיד מפה לפה. והיא אובדת עצות.
שמשון הקשיב לדבריה בנפש שבורה. עכשיו הבין יפה מה רב היה הכיעור וקלות-הדעת במעשהו שלשום. וכשסיימה אמר לה:
– נחזור אל חברינו.
כשחזרו אל החורשה לא היתה עוד החבורה במקומה. הם המשיכו דרכם אל חצר הקבוצה, כי משם הגיעו אליהם הקולות. חדר האוכל היה מואר, וסמוך לשולחנות ישבו הכול והיטיבו לבם בעוגות גבינה וכוסות תה. מעשה זה היה עבירה על החוק. אין לפתוח את הארון במטבח בלי נטילת רשות. מרים העובדת בו היתה גם האחראית לכך, ושאלה:
– מהיכן הגיע אליכם המפתח?
– קיבּלנו אתו ממאיר רטמן.
– ומה לרטמן ולמפתח?
– הוא שומר הלילה.
הם ישבו אתם. מרדכי כאילו שינה טעמו. הוא היה עתה מבוּדח ביותר. מיד בשבתּהּ נתן למרים פיסת נייר והפציר בה שתקרא את הכתוב בקול. היא העיפה עין במלים הרשומות, נענתה לו מתוך צחוק, וקראה לאטה:
– סַפְסְפִי סֵס סְמָסוֹת סנה וְסַלֵס.
דרדורי צחוק התגלגלו וליוו קול קריאתה, ומרדכי, נהנה מהמצאתו, חגג:
– היה ויכוח כאן, אמרו שתסרבי, אבל ידעתי, קרוא תקראי, בת חיל אַת!
אליעזר רצה לכונן את הגרמופון. מרדכי מנעהו מזה. ובהטעימו כדרכו את פסוקו אמר:
– גביע אחר באמתחתי.
והוא פנה למרים:
– הלילה תצאי במחול לפנינו.
ולאליעזר אמר:
– ואתה לך והבא את נחמן. גם שמואליק ביקש להאירו. הוא ברפת; ואם תראה אור בחדרו של זלמן, דפוק על פתחו; בין כך וכך עליו לקום בעוד שעתיים להתקין את המשאבה.
אליעזר עמד כמבולבל:
– כך, הרי זה ערוך מראש.
– ומה אמרת – הבירה בלא מנהיג? סחים לנו על קניגסברג, בית-ספר לריקודים, סוף-סוף עלינו לדעת, אם יש ממש בדבר.
מרים ישבה ולבה נאחז בצבת. לשווא ביקשה סדק קל שבקלים להימלט. המצודה היתה פרוּשׂה ביד חרוצה, והיא בתוכה ואין מוצא. גם שמשון לא רצה לסייע. עיניו זירזו אותה, הפצירו בה, אבל לעזרה לא באו. והיא קמה ושמה ידיה על כתפי מרדכי, ואמרה:
– מוכנה אני לעשות כרצונך.
כל הידיים מלאו עבודה. הסיעו את השולחנות והספסלים הצדה. ריצפת הבּיטוֹן הסדוקה והמרוּפּטת נתגלתה על רישהּ ונוולותה. את המאורות כיבּוּ ולא נשארה אלא מנורת קיר אחת, זורעת אור קלוש ומדומדם סביבה. גם מרים היתה עסוקה בהכנותיה. היא פתחה כמה כפתורים בשולי שמלתה, והיתה הרווה לארכובותיה, הסירה את הסודר מעל ראשה וטלטלה שערותיה אילך ואילך – כאילו נתכוונה לעורר גם אותן – ומתחת לבגדיה זיעזעה שרירי גופה. ככה התנערה מן הקפאון שהאברים נתחסמו בו. אחר הרימה שתי ידיה, צלבה אותן אל ראשה ועמדה הכן.
חזר אליעזר ואתו נחמן בבגדי לילה, לבו טוב עליו כמו תמיד, מלחית ונכנס ומגזים בכוונה בשפשוף עיניו מפני האור המכהו בסנוורים. אחריהם בא שמואליק. גוץ ופניו חומים כהים וירקרקים כפני הזית. ועיני שקדים לו חוּמות וגדולות, בולטות מעט ומתגלגלות בלובן עכור כעיני הצועני. ושערות ראשו שחורות ופרועות, ושיירי קש ותבן מלבינים מתוכן. לבסוף באו גם זלמן המכוֹנן וזוגתו. הוא גבוֹהּ ומיוּשב, כבד-תנועה, צהוב, ובהרות-שמש מכסות את כל פרצופו אל צרועות ידיו, ודומה, עד לעיניו הגיעו, כי שלחו מבּטים שקטים ועצלים באוֹר זהב מרגיע. בזרועו היתה נתלית רבקה אשתו. קטנת-קומה, רזה ועיניים שקועות לה, המשוטטות באי-מנוחה. הכול ישבו בשוּרה ארוכה על אחד הספסלים וידיהם על ברכיהם. השתלטה שתיקה. אז הטילה מרים בתנועת משובה את סנדליה אל תוך החדר ואמרה לפתוח.
אליעזר קרא:
– והגרמופון!
– אין צורך, אבל אם רצונכם בכך, ספקו יד אל יד, כדרך שאתם טופחים תמיד בשעת ריקוד.
והיתה הרווחה. ידיים אלה, שהיו שרועות על הברכיים כדברים שאין חפץ בהם, מצאו סוף סוף שעתן. ותשעה זוגות ידיים, רחבות וכבידות וגרמיות, שהיו אוחזות בשאר ימות השנה באת ובמחרשה ובעטיני פרה ובחרמש קוצרים, התחילו להכות זו על זו בקצב מדוד. בבת אחת, בטפיחה חזקה הורידה מרים את שתי ידיה הצלובות על ראשה ומתחה אותן עד קצה גבול היכולת לאורך גופה הצר. נדמה, היא מעיקה ולוחצת בהן על גופה להביאו גם הוא לקצה דקותו ופישוטו. ואחר עמדה על נקודה אחרונה שבבהונות רגליה, וכך ניצבה דום רגעים אחדים. זקופה, ישרה, מורמה, נמשכת אל על, כברוש רך אשר כל בדיו נלפפים בחרדה אל גזעם ושואפים למעלה. אבל מתיחות זו לא ארכה, אי אפשר היה שתארך. לאיטהּ רפתה ונתעממה. הגוף כאילו התמוטט ונתפרד ונתבדר. קיפולי שרירים רחבים התנענעו בעצלתיים מן הכתף אל המותן, נכספים לשוב למנוחתם. עייפה הנפש ממאמצים והתעלוּת והיא יורדת ונופלת חסרת אונים מטה מטה. מרים צעדה צעדים אחדים ימינה ושמאלה בקומה שבורה וכפופה ובזהירות רבה, כאילו תהום פעורה לרגליה. גם פניה נפלו. דעך אותו קו האור האופקי בשתי עיניה. שערותיה המדולדלות כיסו מצחה הלוהט ומחצית פניה, והידיים שהיו כה זריזות ומובנות נבוֹכוּ, והיא גוללת אותן, מכווצת ומקפלת אותן עד שהן נעלמות מן העין. פתאום והיא דולה ממעמקי גופה מאמץ אחרון. שתי רגליה ניתקה ממקום חיבורן אל הקרקע, עברה חצי עיגול באוויר ורגל אחת הוטלה למעלה מראש, כמעט שנגעה בגבה. אז שבה מרים לאט לאט למקומה הראשון והתמתחה בפשיטות צוואר, ועמדה על בהונות רגליה, כמלופפת אש בוערת. הידיים הורמו מעלה מעלה ואצבעותיה נתארכו ונתחדדו והיו כאבוקות דולקות. וכל הגוף תנועה אחת. בקצב עצור נידרדרו גלי שרירים קלים ושקולים מהצוואר עד קרסולי הרגליים, הלוך ושוב מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כאילו העביר אדם אצבעו על מכּוֹשי פסנתר מראשית עת תכלית. והיתה מידה בתנועות אלה, חזרה והטעמה. והבשר והאברים היו נכנעים ונשמעים לרצון בעליהם ולפקודתם. בקביעוּת ובכוונה התעכּבו ידיה סמוך לחזה. ושני שדיה ננערו וטבעת של אש מקיפה את כל בשרה. וארח ירדו שנית באותו קצב מדוד והתעכבו שוב פעם, במקום שהגוף מתעגל בנזילה קלה, והן מרעידות מותניה. על תנועות אלה חזרה כמה פעמים, עד שהדליקה כל קמט חבוי בבשרה. אז נעקרה שנית ממקום עמידתה, התחילה מסתובבת בחצאי עיגולים, שמלתה ושערותיה מתבדרות ומסתובבות אתה, כאילו יצאה מעיגול האש, איל ההצלה קרובה. ובעוד היא מדדה ובאה, קרבה אל הספסל שעליו התיישבה כל החבורה, חטפה בידיה את שמואליק, משכה אחריה את רבקה ואת אליעזר ואת נחמן, וקראה:
– נרקוד יחד!
נצטרפו למעגל ראשון, יד שכם חבוקות ומרותקות. מיד נתמלא המעגל על ידי השאר, והכול התחילו בריקודם הרגיל, בהקשת העקב ובקול זימרה, ושתי רגליו של שמשון עפו באוויר בבהילות ובחוזק התשוקה, כאילו הוא טורח לייגע את מרים, כאשר התפאר לפניה, עד אפיסת הכוחות.
איש לא יכול לשער, מתי יחדל ריקוד ממושך ועקשני זה, שעמד כמה וכמה פעמים להיפסק מאליו, אלא שהיו מחזקים אותו מחדש ומאדירים התלהבותו בידיים. סוף סוף הגיע שמשון אל מבוקשו. בבת אחת התפרדה החבילה מחוסרת כוח-נשימה ושטופת זיעה ונמלטת החוצה אל תוך האוויר הצונן. היה עוד לילה. אבל פה ופה בחצר ובבתים התחילה כבר המית בעלי חיים ושאון בני אדם. עובדי הרפת היו מחישים צעדיהם אל הפרות הגועות. מי שהוא היה כבר מזרים מים במקלחת. והפרדים באורווה היו מפרזלים בשרשאותיהם, ופרסותיהם רוקעות, מרגנים וטוענים נגד שמואליק, שאיחר הפעם לשום את המספוא באבוסם. מיד טרדות יום המלאכה הממשמש ובא הפיגו שיכרונה של כל החבורה. אחד אחד נפטרו לבתיהם, וחובת יום המוחרת מעיקה על שכמם.
מרים תפשה בזרועות מרדכי ושמשון וגררה אות אחריה:
– שיגעו ממש, עוד מעט ועלינו לקום.
וכשהגיעה לדירתה ורזה אותם שנית:
– בחמש וחצי עלי להיות במטבח. שמשון, תדפוק על חלוני, שמא אאחר.
ובחוץ היה כבר השחר מפציע אורו החוורוור על הגבעה.
*
בימים שלאחר החג נצטרפו ונתרכזו הרבה עבודות שדה ועבודות בית בעונה אחת. האנשים היו מפוזרים בכל מקום – בגן הירק, בפרדסים, בשדות ובכרמי הגפנים. לאחר סעודת ערב, עם קביעת סדר העבודות ליום המוחרת, מתמלא חדר האוכל שאון רב. הדיונים סוערים וארוך המשא ומתן. מנחם ונחמן יושבים בפנים נובלות כשרי צבא שגיסותיהם עזבו את המערכה. העומדים בראש ענפי החקלאות תובעים ידיים עובדות בשאגת אריות, וברשותם קומץ אנשים ואין ביכולתם להשביע אף אחד מהם. בחצר תחת הסככה מוריקות ערימות מלפפונים ובצדם תלי פחים מוטלים בחמה וקלחי-שמיר ואיגודי-שום, הכול מוכן להחמצה וכיבוש. בכרמים כבר מהלכים מגפן לגפן לבצור כל אשכול ביכורים. ויורות הנחושת כבר נשלחו העירה להלבנה, שלא יהא עיכוב בטיגון פסולתם ועודפם של הענבים שאין השוק קולטם. שמשון וכל חבורתו על טראקטוריהם, מכונותיהם, קוֹמבּייניהם ובהמותיהם, אלה הבחורים העליזים והזריזים עם שמואליק ואליעזר, החונים והנוסעים תמיד בחילם הכבד, כבר יצאו לשדות הרחוקים, מערבה לנצרת, לקחו אתם את יהודית לשפות קדירתם, ושם קוצרים את השׂעוֹרים ואת החיטים ומכסים פני השלפים שׂקי בר. אחרי כמה שנות בצורת באה סוף סוף שנת ברכה. וזה ארבעה עשר יום שלא שבו אפילו לשבות שבּתם.
בימים ובלילות היה המקום חי חיי עמלו ושוקע כולו בליאות שלוותו. הפרות היו תמיד בחצר, ומביאים אותן לרפת פנימה רק לשעות החליבה. בשרב היו מתכנסות תחת הסוכה, שענפי איקאליפטים יבישים עם עליהם המזהיבים הצלו עליהן. ובערבים, לאור הירח הצונן, היו רובצות, כתמים כתמים, פזורות על פני כל הכיכר, גונחות מר ומשקיעות את האדמה התחוחה מתחתן. עובדי השדה היו מקדימים לצאת למלאכתם ומאחרים לבוא, ועם גמר סעודתם היו ממהרים ומפטרים לבתיהם כדי לעלות על משכבם ולהחליף כוח. לא נשמעו עוד קולות המטיילים בשדירת האורנים וזמרת הרווקים בחורשה. בקבוצה עצמה לא נתחדש הרבה. רטמן אסף מליו המעטים ויצא. שרה חזרה מבית היולדות ואתה פעוט בהיר-עיניים עם דלדול קטן וחום בתנוך אוזנו הימנית. סימן יפה, אמרו הזקנות, לבריאות ולאריכות ימים. פני האם שוב אורו, השפתיים שנסדקו והכחילו, הסמיקו. פג הפחד בעיניה האפורות, כאילו שבה לימי עלומיה.
מרים עובדת במטבח זה החודש השלישי ושאינה משתעממת. לבה עמד. כיוון שנתמעטו האוכלים היתה מסייעת בחצר בכיבוש ירקות או בהכנת מזונות לעופות. עתים היא באה למזכירות בצריפו של נחמן, והוא מקדם פניה מתוך בדיחות הדעת ומוצא לה תמיד משהו שתתעסק בו:
– יפה, יפה שבאת, מרים. הנה דיברתי עם שמואליק בטלפון, הם מבקשים מאתיים שק נוספים, והשקים שבידי נקובים ככברה, ואין איש בחצר.
והיה זה רמז, כי יש לקחת חוט סקאים ומחט לתקנם. עם השקיעה הי שרה ונחמן מצרפים אותה לביקורם הקבוע בבית התינוקות, לראות בפעוטות ולהשתתף בשמחתם. ובערבים מרדכי בא לחדרה, יושב שעה ארוּכּה ומסתּכֹל בציפּורניו, שהיו לעוסות ומכורסמות עד שורשיהן, ואחר מוציא מצלחתו את פנקסו קורא באזניה את השיר האחרון, שהעלה אותו על הנייר באשמורת הבוקר.
ואף על פי כן לא נח הלב ולא שקט כולו. חילחלה בו איזו ערוּת משונה, מתמדת, שמרים לא ידעה שחרה. גם בשעות השינה וגם בחלומות לילה היתה ערוּתה זו מגרה את בשרה וממלאה את כל הפּנים ציפּייה ממוּשכת, מטוּשטשת, שהיתה מנפצת ומזעזעת את כל הגוף. הערבים היו חמים וכבושים ומלהטים אתה דם, ואור הכוכבים המרתתים היה דוקר ומעליב כמשַטה בה. בחדרה הקטן עמדה מיטתה של יהודית ריקה ואין שוכב בה. וריקות זו הדריכה מנוחתה. מפּני אימת יתושים היתה מונעת את עצמה מהדלקת המנורה, וקולה של תמרה, ששינתה טעמה וביקשה קירבתה, היה מחרחר באפילה, רוגן ומתרעם ומבשר רק רעות.
פעם כשהיתה לבדה במטבח, משגיחה על החלב העומד לפני רתיחתו, נשמע בשלוות הצוהריים רעש מכוֹנה מתקרבת שנפסק סמוך למזכירות. מצריפו של נחמן הגיעו אליה קולות אנשים בשיחתם. אבל משום מה נדמה לה, כי קול הבּאריטון של שמשון חותך שם דיבּוּריו. אוֹתהּ הערוּת שבּלבּהּ דעכה פתאום ותמהה והשתוממה על עצמה. חמימות וחרדה הציפו אותה כולה – עד שורשי שערותיה הגיעו. כאילו אותה הציפייה הארוּכּה, שהיתה מעיקה ולוחצת, לא הכזיבה, היתה כדאית, קיימה את אשר הבטיחה. היא יצאה החוצה. צעד דופן הצריף שמעה אנשים מדברים על קנטרים של חיטה וקובעים מחירה, נורסית לחוד ואֶטית לחוד, ונחמן מסרב ומפרש. את קול שמשון לא הבחינה בתוכם. והיא מיהרה לשוב על עקבותיה. בינתיים נתמלא חדר הבישול עשן, הסיר המפעפע הפיץ ריח חלב חרוך, וקרום מפוחם הגליד את הכיריים. היא הצילה מן הדליקה מה שאפשר היה להציל, אבל לבה היה במקום אחר. אותה החמימות והחרדה לא פגו. אילו היה שמשון פורש עכשיו את כפות ידיו לפניה כשם שעשה אז בערבו של חג באישון לילה, היתה מעתירה עליהן מנשיקות פיה לעיני כול. כי שפתיה מלאו אש. ומתוך טרדותיה הקטנות צפה לפניה קומתו, והוא מניף רגליו במשובת המחול וחוטמו המופשל נוגע בתקרה. עכשיו ידעה, דבר זה שהיה מוצץ ומוצץ בכליותיה מהו. ונתעוררה בה תשוקה עזה להימלט מתוך חדר מפוחם זה, לבוא בשׂדות ובכּרמים, לקדם כל פני חבר וחברה ולהגיד להם, בלי כל סייג ומורא – אמנם כן, בחור אוקראיני זה אני אוהבת אהבת נפש, וישלחו נא בה את לשונם כאַוות נפשם!
לא הרגישה מכניסתה של שרה עד שקראה לה:
– מרים, מה אירע כאן? הבית מלא עשן.
– יצאתי לרגע והקדחתי את המרק.
– ואל מה את מתרגשת?
– שמעתי קול מכונה, ואמרתי: החבריה שבה.
והוסיפה:
– אימתי הם עומדים לבוא?
– בעוד כמה ימים – כן אמר לי נחמן.
– אילו ידעת, כמה אני מתגעגעת עליהם!
ורווח לה.
לאחר כמה ימים, עם שקיעת החמה, כשאנשי המקום התחילו להתאסף על יד חדר האוכל, רץ כחץ מקשת בנו של זלמן, זה שנולד הראשון שבמקום, ובקול מקוטע מרוב התרגשות בישׂר לרבקה אמו:
– הם באים!
לא היה צורך לפרש, מי ומי הבאים. “הם” –משמע, החבריה מן השדות הרחוקים. במעלה הגבעה נראו ענני אבק מתאַבּכים. בראש הלך הטראקטור כח ורוקק, מפעפּע ומטרטר ומחיש זחילת שרשראותיו, כאילו שש ונחפז לנוח במקום עמידתו הקבוע. זלמן ישב על ההגה שקט ובוטח, ופניו הבוהקניות השחירו מאבק דרכים ומפיח הדלק. אחריו באה כל הכבוּדה, הקומביין, מגוב בעל כנפיים המכונה “אווירון”, מכבש ארוך ואדום ואוֹטוֹ של משא הכּח ורוקק גם הוא, שכן בארגזו נצטפפה כל החבריה, כשהם נוסעים מעומדים וקול זימרתם מנסר ועולה. ויהודית יושבת באמצע על גבי תלולים של שׂקי שׂעוֹרה גבוה גבוה. ומסביבה כרים וכסתות ומזרנים וכלי בישול ושאר מיטלטלים. במרחק-מה שירכו דרכן שלוש עגלות טעונות שקי בר. והפרדות ממתחות את החבלים בהתמסרות שלימה. פוסעות ועולות בפסיעות רבות ותכופות, כהילוכו של שרץ-עוף עם מרבית רגליו, ומנענעות בזריזות את חרטומיהן לצדדין, מצלצלות ברסני הברזל שעל צווארן ומתעטשות וצוהלות, כי ריח אורוותן עלה באַפּן.
עם כניסתם לחצר יצאו כל יושבי המקום לקדם פניהם בשער. הילדים, שנטפלו אליהם עוד בדרכם במעלה הגבעה, ישבו כבר על ברכי האבות או בצדי הדוֹדים, על דוכן העגלה או אצל הגה המכונה, עיניהם אור מגיל, והם נכנסים בסך אתם. היתה התרגשות-מה בפגישות אלו וגם ערבוביה גדולה. כל אחד ברר לעצמו את החביב והקרוב לו. רבקה היתה כאן עם ארבעת ילדיה. שניים ישבו עם זלמן על הטראקטור, ושניים נתלו בסינר האם. גם שמשון בדק בעיניו וביקש ראש אחד בין קהל הראשים המקיפים את המכונה ועוטרים אליה. ארבעה עשר יום עמד זקוּף ומוּרם במגדל-הקוֹמּביין וההגה בין ידיו. עיניו היו מקובעות בתוך משקפיים ירוקים. מוץ וגזרי קש ואבק שדות היו מכורבלים סביבו. ולפניו ים קמה ושיבולים מכה גליו, ינוע תמיד, יגאה וישפל בלי הרף. לא פעם צף ורמז לו מתוך ים קצירו הרועש ראש זה אשר ביקשהו עתה. והרי היא עומדת כאן בין כל אנשי המקום, נרגשה, הומה כמוהם.
כשנפגשו מבטיהם, חש שמשון כי לבו עולה לבית הבליעה שלו. היה דבר-מה בעיניים אלה אשר לא ראהו עד כה. היתה לבושה אותן הקצרות, כביום בואה הראשון בשדה התלתן, ואותו סודר אדום היה על ראשה. ושתי שוקיה החשופות, כמו אז הזהיבו באור חמה שוקעת. הוא ירד בדילוג וניגש קרוב לה:
– כיצד, מרים?
– יפה.
– ואני אמרתי, נשמתך יצאה מרוב געגועים אחרי.
– וזו מנין לך? שמא יצאה.
וקו האור האלכסוני הממותח לרוחב הפּנים נדלק בעיניה.
– משטה אלה בה?
– לאו דווקא.
שיחה זו לא היתה בידם להמשיכה. שם בין העגלות התחילו כבר בעבודת הפריקה, ועל שמשון היה להסתלק ולהטת שכם.
הוא אמר לה:
– מה מעשייך הערב?
– שעתי פנויה.
– נזדמן יחד.
הרכינה לו ראשה. כשנפנה הימנה החזיר פרצופו שנתמעך מצחוק:
– אבל… לא כך ולא סתם!
שוב הרכינה לו ראשה. רוחה היתה מפוזרת. למה נעתקו המלים מפיה? והרי הן היו ערוכות ושמוּרות בלבה כמה וכמה ימים.
עוד בראשית הסעודה נתרגשו הרוחות. וגאו גלי הדיבּוּר. החדר סאן. קול המון בהמולתו. האורחים פיהם היה מלא חדשות. הם נשאלו מכל צד על עבודתם ועל הרפתקאותיהם. הם סיפרו על יבול השנה שלא ציפו לו. על הפרד “תוף” שנחש הכישו ומת לאחר שתים-עשרה שעות, על חבילות הקש שנשארו הפקר בשדות, על הקוֹמבּיין, מכוֹנה זו הפוטרת אותך מכל מצוות הגורן ופגעיה, הבולעת שיבולים וקש עד אין שיעור, דשה וממעכת, מרקידה את הזרעים ופולטת שקי בר מבורר ונקי. דיבּרו גם על חוצפת הרועים ילידי המקום, שפשטו בשדות בלא כל מורא, ולא היה כוח שיבריחם, דבר שאינו מבשר טובות. מרי לא ישבה הפעם אתם בסעודה. המטבח לא היה מוכן לגדוד אורחים זה, והיא עמדה עם חברותיה שטופות טרדות קטנות ומרובות, לחייה פורחות וידיה מבשלות ומטגנות ומחלקות מנות למעלה מכוחותיה.
וכשהיא עומדת כפופה על הכיור, שקועה בהדחת כלי המטבח ולבה הומה כיין קוסס, הרגישה פתאום יד צונחת על גבה. היא הרמה ראשה בחטיפה. עמד שמשון עטוף סדין, שעשהו כעין סינר, שרוולי חלוקו מפשלים, ועל קצה קדקדו מתנוססת מטפחת מקופלת, שעשה ואתה מצנפת טבחים לבנה. משונה ומצחיק היה בתלבושתו זו. אבל אותה המשובה שבהבעתו נסתלקה דווקא. עמד אדם מיושב, צנוע ואיתן, שלבו טוב עליו. בלי אומר ודברים טבל ידיו במי הכיור והתחיל יחד אתה להדיח ולשטוף את הפינכאות ואת הקדירות. מתחת למי הכיור החמים, אשר כתמי שומן ושיירי עגבניות מאדימים היו צפים על פּניהם, בּין הצלחות המפוּלמות ומתּוֹך קשקוּש הכּפּוֹת והמזלגות, היו אצבעותיהם נפגשות, מתסבכות ונאחזות. הם היו מביטים אז זה בפני זה מתוך הפתעה גדולה ומתוך תמיהה רבה. כי לא ידעו, חום זה מהיכן הוא מפעפע ועולה, ממי הכיור החמים או ממגע פלאים זה.
עם גמר המלאכה שבו לחדר האוכל שניהם יחד. שמשון, בעטיפת הטבּח. צחוק ומחיאת כפּיים קידמו פניהם. מרדכי צרח בכל רוחב פיו:
– טבּח, הווי זהיר, שלא תקדיח תבשילך.
נחמן נכווה במימרה זו, כי היא באה לרמוז על דבר, שהכול רצו להשכיחו, והיא מיהר להסיח את העניין למקום אחר:
– אתה פוסק פסוקיך ובינתיים מזלזל בחוֹבתך.
מרדכי תפס את כישלונו וסייע לנחמן:
– וחובתי מהי?
– להיות בחוץ, שומר אתה הלילה.
– נכון, הסחתי דעתי.
אבל תמרה קפצה לתוך דבריהם:
– ולי הצעת אחרת.
הפסיקה, כדרכה, והמשיכה.
– בסידור העבודה הבא אני הולכת לטפל בתינוקות. אני מציעה אפוא, ששמשון ייקח מקומי.
– מסכים, אבל בתנאי מפורש, ענה שמשון.
שמואליק קצץ ממקומו:
– ואני יודע מהו.
– אמור.
– בתנאי, שעל כל פנים פּעוט אחד משלך יהא פועה בבית ההוא.
גם מרים נכנסה לשיחה:
– אם זהו התנאי, תצאי, תמרה, לטפּל בתינוקות.
מרדכי קם לצאת לשמירה, ונידרדרה אחריו כל החבורה. נשמעה דפיקה בשולחן, והאנשים פנו לערוך את העבודה ליום המוחרת. שמשון הסיר את מצנפתו ואת סדינו ורמז למרים ללכת אחריו. היא נענתה לו מיד ויצאו שניהם. הוא אמר לה:
– בין כך אין סודות אצלנו. הרי הדרך גלויה היא הנכונה ביותר.
– אפשר, היא הנכונה בכל מקום.
פנו אל שדרת האורנים שמאחורי הבתים. זרוע מרים נחה על כתיפיו ויד שמשון חיבקה מותניה. אליעזר, שיצא לכסות, מפני חשש טללים, את שקי השעורה שלא הספיקו לפורקם, הרגיש בהם. הוא גחן והרים כדרכו רגב עפר, ואמר לשלחו אחריהם. אבל נמלך בדעתו ורפה ולא שלח, והרגב נשתמט מבין אצבעותיו. והם נעלמו בחשכת הליל בצל אורנים, אחוזים זה בזה כשני גבעולים במלוא פריחתם העולים בקלח אחד.
*
כיוון שמלאו שלושה חודשים תמימים מיום שנכנסה מרים למטבח, הגיעה שעתה לצאת לענף אחר. כל אנשי המקום היו מסובים אל השולחנות באותו ערב, ומנחם ישב ראש. הוא ישב כמנהגו בפינתו בצדי השולחן, וכמה וכמה שעות נשאו ונתנו בפרשות העבודה וחלוקתה לחודש הבא. נחמן ישב עם יומניו פנקסיו על ידו, ועל פי הוראותיו מחק וכתב וחזר ומחק, עד שבסוֹף היתה הרשימה ערוכה על כל פרטיה. והאסיפה באה אל סופה.
מנחם ניגש אז אל מרים, שישבה עם שאר נשי המקום אצל השולחן שבקרבת המטבח, ואמר:
– את עובדת אתי בגן.
– כן, עובדת.
– אַל תבואי לבושה קצרות.
מרים תמהה, אבל עינוֹ הפיקחת של מנחם צחקה:
– לא, לא משום כך… אבל עלינו לבער קוצים: כדי שלא תהי ניזקת.
והנשים מילאו פיהן צחוק.
– אל תשכחי להביא אתך פּנקס ועיפרון. יש לרשום פרטי העבודות, עד שתתאמני בהן.
למוחרת בבוקר, בהשכמה, היתה מרים בדרכה אל גן הירק. העבודה בעונה זו היתה מועטה, והיא היתה הפועלת היחידה בו. אצל שער הגן עמד כבר מנחם והמתין לה. היא לבשה כחולות וארוכות ופנקס ועיפרון בידיה, לא דמתה כל עיקר בשעת שחרית זו לריבה כפרית שיוצאת לעמלה. בפניה המרוכזות עם אותו חיוורון קל, שישיבה של שלושה חודשים במטבח הטביע בהן, נראתה כתלמידה הנחפּזת אל בית מדרשה לשמוע לקחה. מנחם בירכה לשלום ונכנס אתה לגן. כאן היתה מלבנה אחת, שהשקוה לפני כמה שבועות, אבל שכחו לחורשה בזמן הנכון, והעלתה עשבים, שנהנו משמש וממים וגדלו והבשילו ופרחו, ועוד מעט ויעשו פרי ויפיצו אותו. קוצים אלה היה עליהם לכסח, לעמר ולבער. אבל לפני זה העביר אותה מנחם בכל פּינות הגן והסביר לה מה שהוטל עליה. קבע שעות וימים להשקאת המשתלות והערוגות, נתן סימנים בשתילי כרובית שהתליעו, אימן ידיה באיבוק סממנים נגד פרעושים, והראה לה את הברז הראשי, שיש לפותחו לפני ההשקאה ויש לסוגרו לאחריה. לאחר שגמר כל הוראותיו, שהועלו בכתב לזיכרון, פנה אליה:
– עכשיו נסעד ונעבוד עד הצו הוריים בלי הפסק.
הוציא מבין העשבים סל נצרים, רחץ ידיו, ישב על הקרקע והזמין את מרים לעשות כמוהו ולסעוד אתו. את הסל הזה ואת תוכו ידעה יפה. שלושה חודשים היתה עורכת ומכינה את המזונות בו, ואחד מאנשי הגן היה בא לקחתו. בו היה גם אותו בקבוק חלב שהיתה מסננת לתוכו את החלב בזהירות, שלא יימשך עמו קורטוב של קרום. כי כך דרכו של מנחם. לא היה ממנהגו לעלות לפת-שחרית אל בית-האוכל.
היא אמרה לו:
– מחר אקח את הסל אתי.
– יפה.
הם סעדו יחד בקירבת הברז על גבי שטיח של ירק, שיבלית ודגני בר פרשו לפניהם. פתאום הפסיק נחם באכילה, אחז בידוֹ את הבּקבּוּק המלבּין, הצלקת בשוֹרש חוטמוֹ רעדה קימעה, ושאל אותה:
– בדעתך, מרים, להשתקע אצלנו?
– הרי לשם כך באתי.
– ומה בידינו ליתן לך? פת זו וקוצים אלה לכסחם.
– וכלום אני דורשת דבר מכם?
היתה קצת תרעומת בתשובותיה החטופות וגם קצת קוצר רוח ופיזור נפש, כי דברי מנחם העליבו אותה והיתה בהם איזו חומרה, כאילו באו מגבוה וממרחק רב. אבל הוא המשיך:
– מה היתה בעצם כוונתו של יוסף, כששלח אותך הנה?
מנחם שגה. מרים היתה נבונה הרבה יותר מששיער. עכשיו ירדה לסוף דעתו. זוויות עיניה התכווצו בלגלוג כלשהו:
– בלי כוונות, כוונותיו הן במקום אחר.
מנחם הפסיק ולגם חלב מבקבוקו, שהסתיר מחצית פרצופו המרוסקת. עינו החומה והפיקחת הסתכלה בה ותהתה עליה. מה שחות לו פני דקות וצנומות אלו? פרישות, התאפקות ועקשנות, ושמא קצת עורמה מתחת למצח קמור זה. אבל למה היא מפילה דליקה בשולחן הרווקים, כשהיא יושבת אתם? התישאר כאן ותבנה ביתה או שתלך, כשם שהלכו רבות וטובות לפניה? הוא הרך קולו:
– ודאי רצוני, שתשבי אתנו… אבל אילו ידעת כמה בחורות ראיתי עולות ויורדות בגבעה זו בחמש-עשרה שנות קיומה! ואדבר אתך גלויות, כאשר הסכנתי. חשדתי בדבר אחד. כולנו חשדנו באותו דבר. מכתבי יוסף היו משונים מאוד. אמנם מאריך ומליץ הוא מטבעו. אף על פי כן. גם שלשום קיבּלתי ממנו מכתב, בו הוא מבקש ממני, שאשמור עלייך ואקרב אותך. היאך יכול אני לשמור עלייך? ולפיכך חשדתי והיה יסוד לכך, ומזמן ביקשתי שעת כושר לדבר אתך… אבל אני שמח, שהדבר אינו כן.
– אמרתי לך – לא היה יסוד לכל חששותיך.
– אני שמח לכך בכל לבי… לא עמדת עוד כראוי על דרכי חיינו במקום זה. לכאורה, הרי כל אחד כאילו פונה לצדו, אבל ינסה נא איש מן החוץ לגעת בנו, כקיפוד נתכווץ ונתקפּל ונעשה עצמנו כדור של עוקצים להגן עלינו; כולנו יחד, כאיש אחד.
– אבל על מי יש פה להגן? במי נדעתי?
– נגעת פה באחד.
– במי?
– בשמשון.
מרים נתחלחלה, קפצה ממקומה, נזדקפה במלאו קומתה, צווארה נתמתח בתוקף רב, ואודם השתפּך על קצה לסתותיה. גם היא עמדה להגן על עצמה. מה רצונם של אנשים אלה? אימה נפלה עליה מפני כת זו של בני אדם, שהשתוו בדרך אחת ואין מוצא ואין מבוא בלבם. והיא זרקה לו בשפתיים מהודקות:
– האם בא לשפוך לבו ולהתאונן לפניך?
נמחם קם אחריה. כל צלקות פרצופו סמקו ותפחו. אבל על שאלתה לא הגיב:
– לא היה ברצוני להכאיב לך.
כעבור רגע הוסיף:
– יודעת אַת את שמשון?
– דומה, שיודעת, אבל מדוע אינך משיב לשאלתי?
מנחם לא השגיח בה והמשיך בשלו:
– הבתים שהקימונו צרים מהכיל את כל האנשים אשר אתנו, אבל למעשה יש ארבעה אנשים שאל יצאו את המקום הזה, ועליהם הוא עומד. ואלו הם כסדרם: אנוכי, שמשון, תמרה ונחמן. והשאר? אין לדעת. אם תבוא רוח אפשר ותישאם. לפני שלש שנים נכשל שמשון, אבל יצא בשלום, הידוע לך הדבר?
ידוע.
– והפעם אם יקרנו אסון – יאבד.
וקולו החמוּר הוסיף:
– והיתה חובתי להזהיר. אם אין אַת בכל לבך לעניין זה, טוב תעשו אם תרפי ממנו.
נשתתק והמתין לתשובתה.
היא הרימה ראשה ומבטה נתקע במבטו. פּניה כאילו קטנו והיו כפני ילד עזוב. אבל האור החום והמזהיב שבעיניה זע ושטף ונתערפּל, ושתי דמעות נוצצו בהן ונתלו בריסיה. זאת היתה תשובתה. מנחם פשט ידו לקראתה. היא אחזה בה בחרדה. הוא מְשכהּ אליו, אל לבּוֹ, וּלחצהּ ואמר לה:
– אם פעם יצר לך במקום הזה, תבואי אלי. בידי להושיעך.
והוא הוציא ידו מידה בחשאי. מרים ראתה כמו מתוך צבעי הקשת את האור הרב אשר סביבה. אפור וקירח הוריד הגלבוע את קיפּולי מדרונותיו. אבל לרגליו הוריקו גני חמד שורות שורות, וחורשות איקאליפּטים רמות ניענעו צמרותיהן ברוח היום. מרחוק טרטר טראקטור, וכנפי מאַלמת טפחו על הבדים סמוך לקרקע. ושדות התבואה המו, כאשר המה לבה.
מנחם התחיל טורח, אוסף שיירי אוכל ומכין עצמו לעבודה. נפתח הלב לשעה קלה, ומיד נסגר שנית. שוב היה קולו אדיב ומתון ומאַלף. הם נכנסו לחלקה המשובשת בעשבים והתחילו לכסח בּהּ. הוא לימדהּ, כיצד מרימים מעדר וכיצד מקישים בו; כיצד אוספים קוצים כשרוח היום משיבה בהם, תמיד מאחרי הרוח ולא לפניה; כיצד מדליקים ובמה מדליקים. והיא הקשיבה לו כתלמידה העומדת לפני רבה. ככה עבדו בלי הפסק עד שעמדה חמה באמצע השמים.
כשצעדו לאיטם במעלה הגבעה בחום היום, הוסיף לספר לה על כל אשר עבר עליהם. על הדאגות הרבות ועל השמחות המעטות. במקום אחד נתעכב והצביע עליו מצד שמאל, בין האיקאליפטים:
– כאן נתהפך הקרון עלי, היתה שן סלע ולא השגחתי בה, והיא שריסקה פרצופי.
והם המשיכו דרכם. בשער החצר אמר לה דרך אגב:
– תאמרי להם, מי-מדמנה היה החלב, תמיד כך, כשהמשמרות מתחלפות במטבח.
ואל אחד פנה לדרכו.
*
למוחרתו של ראש השנה יצאו שוב מחבורת הפלחים לשׂדות-חוץ להכין את האדמה לזריעת החורף. אבל שמשון היה אתם רק שני ימים וחזר. בחודשים האחרונים נעשו הקשרים בינו ובין מרים ברורים לשניהם וגלויים וידועים לכול. והגיעה השעה לעשות דבר מה לביתו. היה צורך להם לייחד חדר. נחמן ניענע ראשו:
– עכשיו תתחיל ההגירה הגדולה.
ביום חזירתו של שמשון יצאה מרים לבדה, ואתה עוד שתי נשים מנשי המקום, לעבודתה. מנחם נשאר בצריפו של נחמן לטכס עצה על ההגירה הגדולה. הבתים היו מועטים ויושביהם היו מרובים, ואי אפשר היה למצוא את החדר המבוקש, אלא אם כן עוד יוסיפו להצטופף בבתים, שבין כך היו צרים מהכילם. אמרו להעביר את מרדכי לחדר אחר, שבו יהיה דייר שלישי. אבל הוא סירב והתעקש הפעם, ולא ויתר. שאר הצירופים נתבטלו מאליהם. נחמן טפח בשתי ידיו השמנות על שולחנו:
– צפיפות זו היא בעוכרינו
ונעץ אחד הפתקים שלפניו בחוד הדקר. אבל טענה זו על הרווחה ועל הצפיפות מכוּונת לעתיד הרחוק. בינתיים הקושי במקומו עומד. מנחם מלמל:
- יש מוצא.
נחמן שיודע מחשבתו, כי ניצנצה בו תחילה, ענה בחטיפה:
– אבל המוצא אינו מוצא.
– איני רואה דרך אחרת; אפשר – משום שסומא אני.
– נקרא את תמרה ונשאל את פיה.
היתה לתמרה חזקה על חדר קטן אחד מיוחד לעצמה. עכשיו אמרו לקחתו ממנה. לבה ניבא לה, שכך יהא סופה. וכשבאו לבית התינוקות לקרוא לה אל המזכירות, מיד שיערה למה מכוּונת הזמנה זו. אבל כשראתה את פּניהם המעוננות של שני חבריה, נעשה הדבר ודאי, לא חיכּתה עד שיפתחו לה, ואמרה:
– לשם מה הטרחתם אותי? וכי ברירה אחרת בידכם?
– תיקחי את מקומה של מרים.
– עם יהודית?
היא לא אהבה בחורה זו, אבל התחרטה על מוצא פיה:
– יהי כדבריכם.
מנחם יצא1 אל שמשון להודיעהו על החלטתם. מצא אותו עומד בבית הנגרות ומתקן רגל שולחן שנשמטה, מצרף קרשים לספּה וצובע את שלושת הדרגשים שברשותו. הוא לא הרגיש במנחם, עד שלא טילטלו בידו:
– מה, אחא, בונה ביתך?
שמשון התעורר:
– עושה מה שאפשר.
מנחם בחן בעין רחמים שברי רהיטים אלה, והתריס:
– דלות.
– אני מקושש גזרי קש מכאן ומעט רקק מכאן, מעשה ציפּורים.
וצחקו שניהם.
– ייחדנו לכם חדרה של תמרה; אתה יכול להתחיל בהעברת המיטלטלין.
נפנה הימנו, אבל החזיר ראשו ושאל:
– ירוד אני אל הגן. מה בפיך למרים?
אמור לע שחזרתי.
עם ערוב היום עלו עובדי הגן במעלה הגבעה ברגל כבדה. מרובה ומטרידה היתה העבודה היום. השקו ושתלו וחזרו והשקו, ואפילו בשעות הצוהריים לא הפסיקו. סמוך לחצר פגעו באליעזר, שהוריד קרונו להכניס תירס לבהמות. הוא קרא אל מרים בקול:
– שני בחורים מחכים לך בבית-האוכל.
– תאומים הם? – צחקה מרים.
– לא, מקבוצת “הנחל” באו.
הצליף בשוטו ונסתלק.
בשעת הליכתם לבית-האוכל נצטרף אליה מנחם. הם מצאו שם שני בחורים מ“הנחל”, כאשר אמר להם אליעזר. ישבו אל השולחן, ומנחם שאל לחפצם:
– דבר לנו אל החברה מרים.
– הריהי לפניכם.
אחד הבחורים פתח בהסברה ארוכה:
– השנה החליטה ועדת החגיגה של כל הגוש להשתמש רק בכוחות הגוש. מצד שני אין ברצונם לפתוח את החגיגה בנאום. שבעו נאומי. זקוקים הם למשהו אומנותי. אומרים,שמרים היא רקדנית יוצאת מן הכלל, ואם תסכים לפתוח את חגיגת האסיף בריקוד – התוכנית מלאה.
מרים תלתה עיניה במנחם, כשואלת עצתו אבל הוא כבר עמד וקרץ לה בעינו הפּיקחת ומאיץ בּהּ, שתּיתּן הסכּמתה.
– יפה, אמרה.
– ושמא תתני עוד “נוּמר” במחציתה שנייה של התוכנית?
– אתם תופסים מרובה. אם אשא חן בעיניכם השנה, נכפיל בשנה הבאה.
הבחור השני שאל:
– ומה שם הריקוד, צריך לרשום בתוכנית.
– נקראהו סתם “מחול”, שלא יהא מחייב.
– ושם המרקדת?
– מרים, ותוסיף שם קבוצתנו.
– ויש צורך בליווי, פסנתר או כינור?
– אין צורך, נביא תזמורת משלנו.
הבחורים רשמו, הודו והלכו. גם מנחם הלך, כופף כתיפו לצד עינו העיוורת והלך. בדרכו נתקל בנחמן וחבט לו באגרופו בצלעיו. זאת היתה תנועתו, כשדעתו זחה עליו. אבל נחמן לא אהב אגרופיו. הוא חש לריאותיו הלקויות:
– רואה אני, שרוחך טובה עליך.
–היתה נחת לשמוע… שם קבוצתנו… תזמורת משלנו… לשון רבים…
נחמן עמד והשתומם, ולא ידע מהו סח. אבל מנחם לא הטריח עצמן להסביר לו והמשיך דרכו.
מרים היתה עייפה. הגב שהיה כפוף כעת השתילה כאב עליה, פשוטו כמשמעו, כאילו חוליותיו מתפרקות. קשה היה יום עבודה ארוך וחם זה. היא רחצה בשרה במקלחת ופנתה אל חדרה לנוח. על המדרגות חיכּה לה שמשון. עוד מרחוק הכירה בו איזה שינוי, שינוי לטובה. עוד לא ראתה אותו כך. כאילו גבה, נתעדן כאילו נסתלקה אותה הבעה של קונדס, היה איזה אור עמוק, רוחש תוגה, בעיני הדגניות שלו. אבל תוגה זאת והרוֹך שבה היו משונים מאוד ומלבבים מאוד, מעולפים ערפל ובוטחים ושאננים. וכאילו הוא נלחם עם עצמו לחפות עליהם, אלא שהם גוברים ונוצצים כפסיגי צמחים עם ראשית נביטתם. ופתאום ראתה את מכנסי החאקי הקצרים על שוקיו. ארכובותיו היו חשופות, לבה התחיל נוקף. היא החישה צעדיה, נתלתה בזרועו, שמה ראשה על חזהו ונסתמכה ונתחזקה בו.
– יש לנו בית.
– בית? אתה מגזים.
– אבל חדר יש לנו.
והוא לְקחה אתו. גם הפעם הגזים. היה זה חדר צר ודל, ומעט הרהיטים שבתוכו היו דלים ומעטים כמוהו. אבל היו בו ארבעה כתלים ותקרה מעל ראשם, ולא היה איש אתם מלבדם. ובעד החלון שלחה בוגנוויליה את בדיה פנימה, ואשכלות גביעיה האדומים דלקו כאבוקות בוערות. מרים ישבה על דרגש אחד, והוא ישב על הדרגש השני. נשמע צלצול פעמון הקורא לארוחת הערב. מבין ענפי השיח ראתה גלגל אור גדול, דיסקוס זהב אחוז אש מתלקחת, נוגע בקצהו בשיא הרים מכחיל, נח עליו ונבלע בו ושוקע ושוקע. היא זכרה את החמה הנופלת במימי הים. לקחה שתי ידיו המיובלות והחזקות, ידיים אלה שהיו אוחזות בחרמש הקוצרים ושהיו בכל זאת ספוגות עדנה ומבּיעוֹת בּינה רבּה, והסכלה בהן. אז עלה על לבּה זכר הערב ההוא, בערבו של חג, באישון לילה, תחת צל אילנות, וכשפרש לפניה את שתי כפּות ידיו אלה, את שתי כפּותיו הבוערות עתה בארגמן שמש, כמבקש נדבתה. והיא השקיעה בהן את פּניה הרזים והעייפים מים עמל קשה, נלחצה אליהן וכיסתה אותן בנשיקות פיה.
אל חדר האוכל נכנסה היא תחילה, כי שמשון הלך לרחוץ. הכול היה כסדרו. היא לא שיערה, שלפני רגע אחד סער חדר זה עד שקירותיו רעדו, ומרדכי היה המנצח:
– הערב לא יפצה איש פה, שמעתם!
ואליעזר תומך בו:
– עד שלא תשוב החבריה משדות חוץ, לא יפצה איש פה, נמלאהו חול, אם יוצא דיבוּר. אבל כשישובו, נצא במחולות, עד אור השחר!
וגם נחמן קפץ לתוך הדברים:
– יחיפים תרקדו אצלי. כל הסוליות מתפקעות בקבוצה ביום אחד, והרי אני פושט את הרגל.
כשנכנסה מרים לא פצה איש פה. כל אנשי המקום היו מסובים אל השולחנות, צפופים יחד, משוחחים ונושאים ונותנים מתוך מנוחת הדעת.
ריח חלב ואורז שלוק קוטר ועולה, היא ישבה, כמנהגה בצדו של מרדכי, ומילאה קערתה. והנה נפתחה הדלת ושמשון נכנס, לבוש מכנסי חאקי קצרים ועיניו מאירות. היתה התעוררות כּבוּשה בחדר האוכל. הראשים העמיקו להישקע בקערות, והכפּות עברו במהירות יתירה מן הקערה אל הפּה ומן הפּה אל הקערה. רק מרדכי זז ודחק את שכיניו, ופינה מושב לשמשון, ורמז לו בעינו לבוא ולשבת בצדה של מרים. שמשון לא היסס ולא סירב. מילא קערתו וסעד לבו. ולאחר שעה קלה הכול שב אל מקומו הראשון. שוב נתמלא החדר קולות ודברים.
– פעם הקדחתי מרק-חלב בגללך – ומרים סיפרה לו בפרטות כל אותו המאורע.
אותה שעה ישב מנחם בקצהו השני של חדר האוכל, מכונס בפינתו, ולא יכול להבליג ברוחו. פעמים אחדות שלח בגניבה את מבטו אל שני חבריו, אל זוגו החדש, שישבו שטופי שיחה, והמית לבו גברה. וכמו תמיד, בשעה שהיה נרגש מאוד, הסמיקו ותפחו כל צלקותיו, ועינו הסמויה התחילה דומעת ודולפת. הוא ידע – לא דבר קל ערך, מן הדברים הרבים המתרחשים במקום זה, אירע הערב. לא סתם נערה נכנסה אליהם ונשאהעיניה בבחור. שני חודשים תמימים היתה אתו יום יום, שכם אל שכם, כפופים יחד על אדמתם, והוא יודע את נפשה. כמוהו כמוה. כאן תישאר. כי ימי חייה. עליה יהיה המקום הזה עומד. ומתחת לדף השולחן מנה ביד רועדת את אצבעותיה של היד השנייה: אנוכי, שמשון, תמרה. הוא הפסיק לרגע, תוהה ומהסס. אבל בסוף זע והחליט, והוסיף למנות: מרים ונחמן. הוא התחיל מניינו מהאצבע הקטנה והנה הפעם הצטרף גם אגודלו. שנים רבות ציפה לצירוף זה. עכשיו היד מלאה. היד החזקה.
-
“יצאה” במקור המודפס, צ"ל: יצא – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
העולה מוולוֹדוֹבה
מאתשלמה צמח
שמו של אהרן רענני היה מעבר לים טוּטלא. מלה שאין לה צירוף ומשמע, כי אותיותיה נשתבשו. אהרן היה עמוּס קימעא בלשונו ומחליף כל קוֹ“ף שנזדמנה לו בדיבּוּרוֹ בטי”ת. וממילא היתה ‘קוקלא’ בין שפתיו ל’טוטלא‘, וכך נקבעה לעולמים. אותו יום, שדיבּוּר זה נסתרס בפיו בראשונה, משוקע עמוק בזיכרונו. עמדו באחרון של פסח, ובית-אביו היה מלא אושפיזין – אורחי-חג. בא גם הדוד ר’ אבא, זה הצובט את לחיי התינוקות עד שהן משחירות במקום הצביטה. מחלת לב קשה הכחילה את פניו של ר' אבא, ועור המצח, הלסתות ותנוכי האוזן שלו מתקלף ומשיר קשקשים קשקשים שנדמה משליג הוא עליו פתים פתים. דוד זה הוא שקרא באותו פסח את אהרן (בן חמש היה אז) לעיני כל הקרואים, צבט לחיוֹ ושאלו בקול: “מה שמך, בחור? – אהרן. – “ומה שם משפחתך?” – יפה הוא זוכר את המחנק ואת המכאוב שתקפו גרונו וחזהו, כשהוא מאמץ כל כוחותיו להביע את שתי הקו”פים שבשמו כהלכתן. תפחו פניו והסמיקו, וּמפּיו נדחפו ויצאו, לשֹחוֹקם של כל המסובים, שתי הברות משונות הללו – טוטלא. אותה שעה נטפל לו שם לוואי זה, שאין לו טעם ושחר, לכל ימי חייו.
כשהגיע לארץ נזדמנה לו שעת כושר להיפטר משמו הפגום והמעליב. לא על נקלה נפרד הימנו. סוף סוף היה בן-לוויה לו שלושים שנים רצופות, ולא עמד כשטן לו בדרכו אל חיי אושר, כבוד ורווחה. והרי ברבות הימים גם נתחבב עליו, כמלבוש בלוי ומטולא זה, שהכול בוחלים בו ואתה נמשך אליו, הואיל וקמטיו מתקפלים בד בבד עם קיפולי גופך. אלא שעת כושר כזאת אינה חוזרת ואין להחמיצה. וגם זוגתו הפצירה בו. היה כמה ימים מבחין בהברתם של כמה שמות עד שעמד על רענני. אמנם גם הרי“ש היתה מתרככת קימעה בין שיניו. מכל מקום הסכנה העיקרית, סכנת הקו”ף, חלפה.
טוטלא-רענני היה מנהל בּאנק קוֹאוֹפּראטיבי בעירו ולוֹדוֹבה. וכל שזכה שם בכתר זה מובטח היה שיזכה בשאר הכתרים. אדם כזה נעשה ממילא בא-כח הג’וינט, ראש הציונים ונבחר המועצה העירונית – כל אותם הנימוסים שאנשים נכבדים להוטים אחריהם. ביתו עמד על שפת הבּוּג, בית בעל שבעה חדרים מרוּוחים, כולם מלאים רהיטים וכלים רבים; וילאות כבדים צנחו על החלונות ועל הדלתות: אספקלריות מוזהבות, שפיארו פעם אולמיהם של פריצים פולנים, היו תלויות על הכתלים, וכורסאות מכל המינים הצטופפו בכל הפינות – בליל סגנונות מלוּאי הארבעה-עשר עד תוצרת ברלין החדשה. אשתו אידוּאַרדה, עקרת הבית, גברת בת-קומה היתה ומלאת-בשר עם עיני קטיפה חומות ורכות, שטוב לב מרובה טבוע בהן. מכאן ראיה, היה רענני מהרהר, שאין עדותה של ארשת-פנים אומרת כלום; כי אידוּארדה לא היתה טובת-לב כל עיקר. מכל מקום לא הוא שזכה ליהנות מטוב זה.
רענני היה אדם כחוש וחלוש, וחרדה שלא ידע פשרה היתה קוססת תמיד את נפשו. בימי נעוריו, כשהיה מחזר על אידוּארדה, היתה גם היא רזה כמוהו ורכת-לב כמוהו. אלא מיום שנתמנה מנהל-באנק התחילה נוהגת חשיבות בעצמה, וגופה התחיל תופח ומשמין. דומה, את כל שבעת החדרים רצונה למלא בבשרה. אותה הכבודה ההולכת לפניה התחילה עולה ועולה כעיסה בתסיסתה. וכל שהיתה מהדקת את החזה היה מתגבה והולך עד שהיה נוגע בסנטר ממש, ובין שניהם נבלעו הצוואר והעורף. בשר זה הטיל אימה על רענני, ובלילה, כשראשו היה צונח (אידוּארדה היא שהנהיגה את המיטה האחת והמשותפת בחדרי השינה שבוולוֹדוֹבה) ושוקע בשפע הבשרים, היה מתגרה בו אותו ייאוּש אין אוֹנים של בן-אדם, היודע מלכתחילה שלא יגבר על מכשולו; דומה לייאושו שתוקף אותו בכל פעם שהוא נידון לבטא את שתי הקו"פים שבשם משפחתו. אבל אידוארדה היתה נשואת-פנים בעיירה, קובעת נימוסיה ומשמשת דוגמה לכל בית הגון. היא שסילקה את המיחם המהבּיל והמזמזם מעל השולחנות שבמרפסות-הבתים הפונות אל הבוג, והביאה כלי חרסינה מוראביים עם קומקום-התה עטוף כסות-כרים השומרת על חומו ועם הצלחות והפינכאות המרובות, הקטנות והגדולות. היא שהנהיגה בנשפי משפחה ובשעת משחק קלפים שאין מגישים את מנת הכיבוד לכל אורח לחוד, אלא שכריכות צלי וכרכשאות וביצי-דגים וחריצי גבינה מונחים על שולחן מיוחד, וכל אורח נוטל הימנו כמה שהוא נוטל ומה שהוא נוטל. היא שהיתה הראשונה בוולודובה שמשחה בצבע תולע שפתיה, וממנה ראו אחרות ועשו כמוה. רענני לא שכח מאורע זה. טינה חשאית היתה בלבו נגד פיה של אידוארדה. היה כמעט חסר שפתיים. קצה סנטרה הזדקר מן הלחי ומעלה, וּקצה חוטמהּ כּפוּף היה ומשורבב למטה, ושניהם כאילו דחקו את השפתיים אל חלל הפה פנימה, עד שנבלעו וניטשטשו ולא השאירו אחריהם אלא שתי קשתות דקות של עור צבעוני מנומר. את הפה הזה לא אהב רענני. היה בו מבע של חומרה ורשעות. פה שלא נתקשה ולא נכשל מעולם. שחתך דיבורו מתון, בהפסקות קצרות ובבטיחות רבה ובקול שווה כשעון זה המשמיע צלצוליו באישון לילה. ולא נשתכחה מרענני שעה זו כשנזדקר לפניו, כאילו להכעיסו, כשכולו פורח ומפגין באדמומית שלו.
וכשאירעה אותה תקלה של פשיטת-הרגל ומשרדי הבאנק ננעלו, ורואי חשבון פשפשו בפנקסים ורַשָמי הרשות אמדו את הרכוש, ודינים ומשפטים בתי הערכאות נתרבו, והלקוחות לא באו בחשאי ובדרך-ארץ בדלת האחורית לבקש מאידוארדה שתמליץ עליהם לפני בּעלהּ, אלא היו מתחצפים ונכנסים בלי נטילת רשות וברעש גדול, מקישים בעקבי נעליהם ובמקלות שבידיהם ותובעים ומזהירים ומאיימים — לא היה מפלט אלא עקירה. בין כך נתרוקן הכל. הופקע הבית שעל שפת הבוג עם שבעת חדריו מרשות בעליו. והרהיטים והווילאות והאספקלריות וכלי הכסף והכורסאות כאילו ניטלו צבעם והדרם מהם לאחר שחוֹתמת הדוֹנג האדוּמה של הפקיד המעקל נדבקה אליהם. וחברות הצדקה ומוסדות הציבור שטוטלה ואידוארדה היו מכהנים פאר בהם, אף על פי שלא בעטו עוד בהם בפוּמבי, הרי הרמזים, שימשכו ידיהם מהם, היו מוחשים מאוד. כן, לא היה מפלט אחר אלא עקירה. וטוטלא ואידוארדה יצאו מוולודובה ועלו לארץ.
הם היו חשׂוכי בנים, וכמה צרוֹרוֹת של מזוּמנים נשתיירו עוד עמם גם לאחר המשבר. וכיוון שלא הסכינו לאי-נוחות בחיים, היו טרדות הטלטולים קשות להם כל כך, שעינויי ירידתם נשתכחו מלבם. דומה, שפתיה הצרות של אידוארדה נתכווצו יותר ונעלמו כליל בחלל פיה, ואותו גמגום של טוטלא נשתבש והתפגם יותר. והנה דווקא חבלי ההשתרשרות במקום החדש לא עוררו דאגה יתירה. לבני אדם ממינו של טוטלא פתוחים שערי החיים בכל מקום. עולי ולוֹדוֹבה שבארץ לא שקטו ולא נחו עד ש“סידרו” אותו. המנהלים, שטוטלא הובא לפניהם, היו מיד מראים לו פנים שוחקות. אדם כחוש ומצוצם וגמגמן זה הוא הוא האיש שהם מבקשים. משרה זו בארכיון המרכזי של משרדי הסוֹכנוּת שעולי ולוֹדוֹבה הרבּו שידוליהם שתינתן לאחד משלהם, כמה וכמה דוקטורים גרמנים הפכו בה. ולא עמדו להם תואריהם ולא עמדה להם חריצותם העקשנית והמטרידה, שמצטיינים בה בניה של גולת אשכנז, ולא עמדו להם אפילו מליציהם רמי המעלה, ידידיהם של הרצל והיושבים בקתדראות שבאוּניברסיטה. יד עולי ולוֹדוֹבה היתה על העליוֹנה. טוּטלא שלהם הוא שנתמנה פקיד הארכיון. ונסתיימה פרשת הספיקות והתמוטה. שוב התחיל הביטחון פושט ומקיף את כל הוויתם של טוטלא (שבינתיים היה לרענני) ואידוארדה. המשכורת, כך וכך לירות לחודש, ודאית היא. המעמד ודאי הוא. וקורת הרוח שבשידולי הריעים והידידים גם היא ודאית. וכל הטרדות והעניינים הקטנים והגדולים של בניין ביתם מחדש אף בהם היה איזה ממש שהבליע מיד כל מה שהיה ועבר, כחלום שנשתכח.
הזוג טוטלא קבעו ישיבתם בירושלים. אידוארדה שכרה דירה של שלושה חדרים בשכונת רחביה. אחד שימש חדר מיטות, והשניים האחרים היו מחוברים ומפולשים, ולעת הצורך אתה עושה אותם אולם אורחים רחב-ידיים. דירה מתוקנה בכול: מאור חשמל ומים חמים והסקה מרכזית; דברים שלא זכו להם בוולודובה. שוב נתמלא הבית רהיטים. שוב המיטה האחת, “המשותפת”, הוקמה על כנה בחדר השינה. באולם המפולש התכּנסוּ כמה כּיסאוֹת קש ומזרנים, שבלהטיה של אידוארדה היו לספות רחבות וחשובות. את הקיר קישטו “החמניות” של ואן-גוג. שולחן כתיבה מעצי אלונים כבידים ובסגנון משונה עם פיתוחי ציורים מסובכים ומפותלים, שלועו של ארי פעור באמצעיתם וכפותיו מפושקות בתחתיתה, נקנה בזיל הזול מידי עולה גרמני שירד מנכסיו. מאותו מקום בא גם ארון הספרים הגדול עם אנציקלופדיה של ברוקהאוז, שכרכיה הזהירו באותיותיהם המזהיבות. שוב היה איזה מסלול שאפשר להלך בו. ובשחריתה של שבת אחת, בשעה שרענני התפרקד במיטתו המשותפת, חופשי מעול עבודה, טילטל את אידוארדה שהיתה מוטלת בצדו, ואמר:
– אידוארדה, טל התטלות שאירעו לנו נשתטחו, טאילו טלום לא טרה. – ולא השגיח אפילו כמה מרובות הקו“פים והכ”פים שנסתרסו במימרה זו.
תחילה לא עמד רענני על חשיבות מצבו בארכיון המרכזי. משׂרתו היתה קטנה בעיניו ומצבו עלוב, והיה משתמט מלדבר בו בפני אידוארדה, שלא תחוש בקלקלתו. בבאנק הקואופרטיבי שלו כשהיה מקיש שלוש פעמים על מצילת הניקל שעל שולחנו, היה כהרף עין בּא ועומד הנער ולוֹדיה עם פניו המבוֹהלות ועם חוטמו המאנפף בפתח החדר: “הנני לשרתו, אדוני”, והוא, טוטלא, נוקב מספר התיק, ואינו מגביה אפילו את גביניו לצדו. כאן לא היתה מצילת ניקל על שולחנו, ואיש לא הקיש עליה. אבל היה טלפון שלא פסק לתבוע: “תיק מספר כך וכך למחלקה זו וזו”. ופעמים היה רענני מוכן להשיב בלשונו של ולוֹדיה — “הנני לשרתו, אדוני”. אף על פי כן התחילה חשיבות מעמדו להתחוור לו במרוצת הימים. בראשונה היתה סקירה זו שבזווית עינו הימנית בודקת בקפדנות שולי התעודות שזרמו לחדרו מכל מחלקות המשרד; סקירה הקובעת את המספר, העניין ואת מקום הגליונות בתיק המיועד בשבילם. אבל לאחר שהתאמן בעבודתו, סקירה קלה זו היתה כהרף עין, וזמנו נתפנה. חדר הארכיון היה אפל, וקירותיו מכוסים דפתראות של קארטון לכל גובהם ורוחבּם, ואפילו על חלונות הם מאהילים. האוויר מעובה ודחוס ומעלה ריח חמוץ של אבק ישן נושן. ורענני יושב אל שולחנו, נוהג בעצלתיים ומקשקש בשפתיו ובלשונו כאילו הוא מעלה גירה את גרגרי האבק, המגרים בבית-בליעתו. משעה שבא לארץ והחליף שמו וקרא עצמו רענני התחילו משום מה שערותיו נושרות, וקרחתו מתפשטת במהירות על גולגולתו בכל צדדיה, מפנים ומאחור. ומחמת השיעמום שבישיבתו כאן נטפלה אליו מין תשוקה להעביר את אצבעותיו המפושקות בין השערות ולבחון חוסן שורשיהן; והללו נעקרות ונדבקות אל האצבעות והוא מעבירן לנגד עיניו ומסתכל בהן במבט עמום ומהרהר עליהן. אותה שעה הוא נזכר בבאנק הקואופראטיבי שלו ובלקוחותיו, כשהיה מחליט ומבטיח, מסרב ומסכים, גוער ומפייס, עד שצלצול הטלפון מעוררו – “מחלקה זו וזו דורשת תיק כך וכך”.
מתוך שיעמום החליט שלא להסתפק בנתינת-עין הבודקת את שולי הגיליון וקובעת את המספר ואת העניין, אלא ליתן דעתו גם על העניין גופו, על הכתוב בתעודות המגיעות לידו. מיד נפתח לפני עולם מלא. פתאום ראה את עצמו, והוא מעורב במעשים העומדים ברומו של עולם. הכל נתגלה לעיניו כספר פתוח. והיה עניין רב בגיליונות אלו שהיו יוצאים ונכנסים על ידיו ושהטילו עליו עד עכשיו שיעמום ועצב. דומה יד נעלמת מוליכה אותו אל עומקם של מאורעות המתעתדים לבוא. הנה זה שבועיים הוא רואה היאך מנהל-מחלקה אחד מניח בחשאי אבן להכשיל בה את חברו. וכשהטלפון התחיל זה שבוע ימים קורא וחוזר וקורא ותובע בקול רַגש אותו תיק, ששם טמון הפח, סימן שהסכסוך נתגלה ודין ודברים שבין היריבים פתח. ורענני צפה להתפתחות העניינים במתיחות נפש רבה.
היה בחדר האַרכיוֹן ארוֹן-בּרזל אחד, שהיו מתכּנסוֹת אל תּוֹכוֹ כּל התּעוּדוֹת שציוּן “סודי” רשום על גבּן. מפתחו של ארון זה לא היה שמור בידי רענני, והגיליונות הנעולים בו לא הגיעו אליו. פקיד אחר מנאמני המשרד היה ממונה עליו. אבל פעם אירע, שראש הסוכנות עצמו פנה אל רענני למצוא בשבילו אחד התיקים:
– איני יודע מספרו, תבדוק ותודיעני, ואשלח להביאו.
אלא שרענני השיב לו בו במקום:
– אין צורך בבדיקה, מספרו הוא 22/ט/82/ל/ג/37.
ראש הסוכנות הוסיף בתמיהה:
– כלום מספריהם של כל התיקים אתה שומר בזיכרונך?
– כמעט.
– מה שמך?
– רענני.
לא היו ימים מועטים עד שנכנס אליו הפקיד, נאמן המשרד והממונה על הארון הסודי, והסביר לו באריכות את כל מסתריו ומסר לידו את המפתח. מכאן ואילך לא רענני בלבד התחיל מרגיש בחשיבותו, אלא ראה שגם האחרים מרגישים בה.
וכשהוא עובר במסדרון בשעות ההפסקה רגיל היה שיעכבוהו חבריו לעבודה, וישאלוהו כלאחר יד:
– כלום הגיעה כבר לידך תשובת הממשלה למיכסת העלייה החדשה?
ורענני יודע, שבחור זה עושה בערמומיות כדי להוציא מפיו דברים שאסור לגלותם, והוא משתמט ברמזים המשתמעים לכאן ולכאן. אלא לאחר שעה קלה הוא רואה אותו בחור גופו עומד מוּקף חבורה של פקידים ודורש לפניהם ומתגדר ומבשׂר את מיכסת העלייה העתידה. וכשהוא נשאל, מנין לו זה? הריהו משיב ביוהרה - “ממקור נאמן מאוד, מקור ראשון; רענני זה יודע הכל, וכשהוא אומר דבר, אתה יכול לסמוך עליו”.
חיזוק זה במסלול חייו החדש, שהתחיל קונה שביתה בלבו של רענני במקום עבודתו, התחיל מתגנב ופושט גם אל בין כּותלי ביתו. גם אידוארדה התאוששה קימעה קימעה מקיפאוֹנהּ ומאדישותה, שהדאיגו כל כך את רענני. לפני כמה ימים סח לה בסודי סודות עניין גדול אחד הקרוב לבוא. ודבריו נתקיימו. הרי הם הבוקר בפרסומם ובאותיות גמלונין בראשי כל העיתונים. משמע, יש איזה ממש בגלגול חדש זה: “גברת רענני”, שהיה עד עכשיו משונה ומגוחך, רחוק ודוחה ושנוא עליה. שינוי מזלם היה קשה לה יותר משהיה לרענני. אידוארדה לא יכלה להשתוות עם ירידתה. ברכת שלום נמוכה זו, שהשכינות הקדימו לה כשנזדמנו עמה במסדרון הבית או בפינת הרחוב, דיכאה אותה עד עפר. בשום פנים לא יכלה נשוא את הזלזול שנהגו בה החנוונים בחנויות והקצב באטליז. לעולם היו שם נשים קודמות לה וחשובות הימנה. והנה פתאום, לאחר שהרגישה במעמדו של רענני המתבסס, ניצנץ זיק של תקווה בעיני הקטיפה שלה. שמא יתחדש מזלה ויקים את כבודה שירד. שמא יכולה “הגברת רענני” שברחוב עזה, הפונה אל הררי יהודה הרמים והשוממים, לחזור אל מדרגת “גברת טוטלא”, ששלטה על העיר ולוֹדוֹבה היושבת על הבּוּג.
ראשית כל היתה שומה עליה להיפטר מבישול זה שבמטבח. אל כל דרי הבית, בוקר בוקר, היו באות נערות קורדיות לשרתם; נערות חומות פרצוף עם עיניהם המעוגלות ככתמי דיו שחורה, והביאו עמן אל מעונותיהם של נשי הפקידים והקבלנים ועורכי הדין, שבשעות שחרית אלו עוד פניהן, קודם לפרכוסן, אפורות ונובלות ומעוכות, אוויר צונן, מרוחק, ריחני ושקוף, משהו מקני ההרים הנישאים שבאו משם. נערה קורדית שחרחורת כזאת עם שתי צמות קצרות ועבות שבעורפה היתה מבחר חלומותיה של אידוארדה. שבע ביום עשתה את חשבונה עד כמה מספיקה משכורתו של רענני לאסוף בחורה זו אל ביתה. לא העבודה היא שהכבידה עליה. בין כך ובין כך היה מטבעה לא להניח לשום בן-אדם לעשות דבר. אבל גמרה להצטרף אל חברה זו, שבכל בוקר באות נערות קורדיות לשרתה – ויהי מה.
לאחר שידולים רבים השיגה אידוארדה את הסכמתו של רענני לכך. ולמוחרת, כשנזדמנה עם שכנתה במדרגות המסדרון נתעכבה אידוארדה ואמרה:
– רצוני לבקש ממנה דבר.
– כך?
שכנה זו, מרת גבישי, היתה פעם טבחה בבית-תבשיל. עכשיו, שבעלה קבלן שעלה לגדולה, נתרכזו כל הרהוריה בעניין אחד – כיצד להתקין את עצמה שתהא ראויה למדרגה זו שהגיע אליה בן-זוגה. יותר מכל ביישו אותה ידיה שנתגסו, ושנדמה לה שפיח הקדירות עודו מתעלם בין סדקי עורן. פעמיים בשבוע ביתה באה אליה בחורה צנומה זו לעשות ציפורניה ולחפותן דוק צבעוני מנקר עיניים. אך – ללא הועיל. והבטלה והשיפּוּר לא היה בכוחם להיטיב ידיים, שהיו כּעוּרוֹת מלידה. מרת גבישי ידעה שתקנה אין להן, ודווקא משּום כך היתה מתייהרת ומתגדרת ביותר. אידוארדה היתה בעיניה אחת הנשים, שאם אתה משגיח בה ומתעסק עמה, הרי בזה אתה כאילו משתווה לה.
אנשים חדשים אנו, הוסיפה אידוארדה, והחום, והאקלים, ורצוני לשכור בחורה שתסייע עמי בעבודות הבית.
– ובעניין זה את פונה אלי? יש משרד בעיר לשם כך.
– אמרתי, אפשר תואילי לשאול את פי העוזרת שלך.
מרת גבישי לא נתנה לה לסיים דבריה. ירדה שתי מדרגות, ואחר הסיבה פניה וזרקה לה:
– איני מבינה, עזרה בבית שאין בו אלא שני אנשים לשם מה? סתם בזבוז. וביחוד… – לא קם בה רוח לסיים: כשהבעל פקיד קטן ומשכורתו קטנה.
והוסיפה לרדת מן המדרגות.
ואף על פי כן עוד בו בבוקר מצאה אידוארדה את עוזרתה של מרת גבישי. ולאחר ימים מעטים נוספה בשעות השחרית עוד נערה קוּרדית אחת בּין הבּאוֹת לבית זה. היא היתה השישית במספר והיתה מתדפקת כל בוקר על דלתה של אידוארדה. ומשעה זו ואילך נדמה היה לה, שקצב ברכת השלום שבפי השכינים המזדמנים לה במדרגות המסדרון נעשה אחר, ובחנות ובאיטליז אינה עוד מן האחרונות; עכשיו יש שם תמיד איזו אשה שאידוארדה קודמת לה.
כיוון שהקורדית הקטנה שמרה על ניקיונם של שלושת החדרים ומסירה את האבק מעל כרכי ברוקהאוז שבארון הספרים ומסייעת בעבודות המטבח, ארכו ימיה של אידוארדה עד מאוד, והבטלה והשעמום והבדידות גדלו עמם. רענני היה יוצא למשרדו בכל בוקר ושהה שם שבע שעות כסדרן. וכשחזר כבר להטה החמה וריככה את הבשר עד אפס כוחות. שעות ארוכות ישבה אידוארדה אל החלון, מסתכלת בעוברים ושבים. ההרים בדרומה של ירושלים רעדו בתכלת האוויר ובזוהר השמש. אבל משקרבו שעות הצוהריים, פשטה שמש זו גם על חלונות הבית, ובעל כורחך אתה מגיף את התריסים, וגם תענוג זה בטל.
מזמן השגיחה אידוארדה במנהגה המוזר של מרת גבישי שכנתה להסתלק מביתה דווקא בשעות חום אלה – כולה מפורכסת ושפתיה תולע, וקשתות גביניה הדלות והמרוטות עודן מבריקות בשמן המשחה השוכן עליהן, וארגמן הלחיים מגיע עד תנוכי האוזן, והציפורניים על האצבעות הקצרות והמעובות מכוסות לאקה בצבע הרעפים, והיא עצמה לבושה שמלה צבעונית מאוד וקצרה מאוד, המגלה את ברכיה ואת הקולית התפוחה ואת נעלי עור-הנחש החברבר. להיכן היא הולכת יום יום ובשעה אחת בשרב צוהריים זה? שאלה זו, שלא פסקה מלנקר במוחה של אידוארדה, מצאה סוף סוף את פתרונה. נתגלה לה, שכאן בירושלים אין מסתפקים בבטלה עצמה. הנוהג המקובל הוא להפגין עליה ולהכריז עליה ברבים. אשה שאינה נראית מטיילת בשעת הצוהריים, סימן שהיא מפויחת במטבּחהּ ומשפשפת קדירתה.
ואידוארדה התחילה לנהוג מנהג המקום. מיד כשהגיעה החמה לחלונות ביתה נסתלקה לחדר השינה ופתחה בפרשת הפרכוס. דבר אחד היה מצער אותה. לא ידעה מה לעשות לבשרה שנתרשל הרבה בכל צדי גופה מאפס מעשה ומישיבה שאין לה סוֹף. להדקוֹ ולַהצירו, כּדרכּהּ מעבר לים, לא נתנה חמה לוהטת זו, שאינה מרחמת על הבריות. אבל משהחליטה אידוארדה לעשות דבר, לא נרתעה מפניו מעולם. היא הכניסה בכל זאת, יום יום, את גופה אל תוך מחוכה הארוך, הכורך אותה מבתי-שחיה עד ברכיה, וקראה לקורדית הקטנה שתמשוך בשרוכים שמאחורי גבה ותהדק את המחוך עד כמה שכוחותיה מגיעים. לאחר הידוק זה לא היה צורך לשים ארגמן על לחייה. בתוך כך אדמו הפנים מרוב לחץ. עיני הקטיפה בלטו והפה חסר-השפתיים היה מתנשם ובולע אוויר בלי הפסק. זה היה עינוי. אבל מתן שכרו בצדו. אידוארדה אהבה טיולי צוהריים אלה, כשהיא משרכת דרכה לאורכו של רחוב המלך ג’ורג'. במזרחה של ירושלים התנוססו מגדלי מסגדים ובתי-יראה. ערב רב של גגות וכותלי בתים וחללים של חלונות זוהרים באור החמה. על קרפף אחד בטבורה של העיר רבצו פרות גדולות ועטיניהן סרוחים על הקרקע. אידוארדה היתה בת עיירה שבפוליסיה וזכרה עוד את ה“טייטשקה” בבית אביה, שהיתה חולבת אותה שלוש פעמים ביום קודם שנישאה לטוטלא. את העוברים ושבים לא ידעה, והם לא ידעו גם אותה. לעתים רחוקות נזדמן לה בדרכה בן-אדם שהקדים שלום לה. מצומצמת בתוך מחוכה לא יכלה להחיש צעדיה. אולם באותה דרך גופה, היורדת אל רחוב יפו, טיילו גם נשים אחרות כמוה. גם הן הלכו בלי חיפזון – לשם הליכה בלבד. כל החיים התנהלו לאיטם, בתוך אבק הסיד הצורב. עד שהגיעה שעת היציאה מן המשרדים והתנועה המתה ברחובות ואנשים נחפזים לבתיהם. אז שבה אידוארדה על עקבותיה וחזרה אל חדר השינה שלה, מסלקת בגדיה, וקוראת בחרדה לקורדית שלה:
– מהר, מהר, תתירי את השרוכים!
וכשהיא נמלטת מתוך העקה הכבושה ומוציאה גופה ממקומו הדחוק, שבה אליה נפשה והיא ממתינה לבואו של רענני ברוח שקטה, כאדם שמילא חובתו עד סופה.
פעם אחת, בחזירתה לאחר טיול צוהריים, נפגשה בפינת רחוב עזה פנים אל פנים עם מרת גבישי. אי אפשר היה לשתיהן שלא יעשו דרכן יחד אל פתח ביתן, ואי אפשר היה שלא להכנס לשיחה זו עם זו.
– אפשר היא משחקת בברידז'? – שאלה מרת גבישי.
אידוארדה שלחה לעומתה את עיני הקטיפה שלה, ונתלקחו באש גדולה.
– משחקת? מאוד מאוד משחקת!
כעבור שעה קלה הוסיפה מרת גבישי:
– שמא שהות לה לעלות לביתי בשעה ארבע, חסירות אנו “יד” אחת.
אידוארדה לא השיבה. מרת גבישי לא המתינה לתשובה.
קנוניה של חשאי היתה כאן, שאין הדיבור הכרח לה. ובמסדרון, כשנפרדה הימנה, אמרה מרת גבישי:
– אנו מחכות לך בשעה ארבע.
לאחר הצוהריים, כשנכנסה אידוארדה אל חדרה של מרת גבישי, מצאה שם מלבד בעלת-הבית עוד שתי נשים. שלושתן ישבו על דרגשים ליד שולחן עגול ונמוך, לגמו תה חריף ושחום עם טיפות חלב אחדות ובלא סוכר, מוצצות סיגארותיהן בין לגימה ללגימה, ופיותיהן המעשנים מעבים את האפלולית שבאוויר. לא האריכו בטקס ההתוודעות, כי נחפזו לגשת אל עצם המלאכה. ישבה כאן “הגברת-דוקטור”, אשה גבוהה מלייפציג, רזה מאוד, וכל גרמי שלדה, על פרקיהם וזיזיהם, בולטים בכל מקום שגוּפהּ מתגלה לעין. חוטמהּ גס ואדוֹם בקצהו ושטוח קמעה כמקורו של ברווז, והיא לא פסקה מלפזר עליו מן האבקה הלבנה שבקופסה שלפניה להחווירו. מתחתיו נמתח פה רחב שנזדקרה ממנו רק שפה אחת, התחתונה, משורבבת ודבוקה אל הסנטר, ואין שניהם אלא דבר אחד. על החוטם רכובים משקפיים גדולים, שהזכוכית שבהם שקערורית, ירוקה ועקומה, וכשאתה מסתכל בהם אינך רואה את העיניים שמתחתם אלא כל המצוי בחדר: מרת גבישי, תמונות הקיר ופרצופך אתה משתקפים בזכוכית זו ורוקדים לפניך. היא היתה כבת חמישים. מרת נפש. אבל היתה בה נקודת תפארת אחת. שער ראשה שׂיבה מכסיפה – כתם אורה באפילה.
בצדה ישבה אשה צעירה, שגופה ננסי כל כך, שנראה כאילו פגום הוא בחסר וביתר בכל מקום. היא היתה מעוגלת עם זרועות גלויות וּורודות ומלאות, וכפות הידיים תפוחות כבצק רך, ורגליה הקצרות מרוּחקות אחת מן השנייה בחצי עיגול, עקמומיותן בולטת גם מתחת השמלה המכסה עליה. הכל קראו לה בשמה רבקה. בעלה פקיד גבוה במשרדי הממשלה, ודיבורה המעורב במלים אנגליות העיד על כך. רבקה זו צחקנית היתה. הבליטה על-ידי כך את פיה הקטן והמחוטב יפה. אבל היא שׂמה עליו גם הרבה שׂרק, והואיל ופניה מצומצמות היו, צועק הכּתם הסמוּק ומתפשט ומשליט את עצמו, והכהה את השאר וטישטש אפילו את עיניה החומות והגדולות.
לאחר שאידוארדה בחנה בחשאי את חברותיה החדשות, נדמה היה לה, שסכנת ההתחרות היא “הגברת-דוקטור”. שתיים האחרות ודאי שאינן מצטיינות בחריפות יתירה. אבל מיד, בהקפה ראשונה,עמדה על טעותה. רבקה קטנה זו עם רגליה הפשוקות, שנתרחקו יותר זו מזו בחום המשחק ומחמת ישיבה נמוכה על הדרגש, היא שהיתה הסכנה. ברעש גדול שיחקה ומתוך דרדורי צחוק ומתוך בליל דיבורים אנגליים, אלא כל קלף שהטילה על דף השולחן מחושב היה, קולע אל מטרתו ומכריע. אידוארדה שינתה עד מהרה את מעמדה וריכזה כל עניינה בה. בוולודובה היתה מן המשחקות המצוינות. שם רדפו אחרי “ידה” הנאמנה. ואידוארדה תפסה מיד, שעתידה בארץ ניתן עכשיו על מאזני המשחק שלפניה. אם תצליח כאן, הצלחתה מובטחת בכל מקום. היא קימצה יותר את פיה, מצצה בכל כּוֹחהּ זנב הסיגארה הנעוּץ בו, עד שהיכּתה את רבקה שלוש פעמים בזו אחר זו. ו“הגברת-דוקטור” כה נתפעלה הימנה, שהיתה משלשלת את בלורית השׂיבה שלה וּשׂפתהּ כאילוּ משירה אנחות קלות “אוֹה! אוֹה!”, ושחוקה של רבקה הנמיך קולו וסופו גם שנשתתק.
לאחר ששתו שנית תה מר וחריף ושחור כזפת עם טיפות חלב אחדות ובלי סוכר, והשמים התאדמו בשקיעת החמה, הגיע המשחק לידי גמר. מרת גבישי ורבקה שילמו את המגיע מהן. “הגברת-דוקטור” לא נתנה דעתה על כך כי גם עליה לפרוע, ונשתמטה. ורבקה, שצירפה את החשבּוֹן, דילגה עליה. אחר שלחה ידה אל אידוארדה ואמרה:
– תענוג לשחק אתך, מרת רענני. ביום הרביעי משחקים בביתי – ונפטרה מתוך פרידת חיפזון. ואידוארדה ידעה, יד חמימה ומרוככת זו היא שחתכה את גורל חייה בארץ הזאת – ולטובתה ולרווחתה.
גם מרת גבישי אמרה: – אני מקווה לראותך לעתים קרובות אצלי.
ו“הגברת-דוקטור” נלוותה אליה לרדת עמה את המדרגות יחד. לפני פתח הבית נתעכבו ו“הגברת-דוקטור” שאלה:
– רצוני לנוח מעט, האבוא עמך?
– בבקשה, בבקשה.
ושתיהן נכנסו פנימה.
רענני קידם את פניהן.
– תתוודעו, “גברת-דוקטור”.
רענני נחפז מאוד, וגם טינה מיוחדת בלבו למלים מסוג דוקטור שד“לת וק”וף נפגשות בהן בזו אחר זו. הוא השיב:
– נעים מאוד. לצערי עלי ללכת. ישיבת ועד הפ… הפ… טידים (שוב קו“ף ודל”ת נועדו יחד) בשעה שבע וטבר איחרתי טימעה.
והוא עזב את שתי הנשים לנפשן.
ה“גברת-דוקטור” צנחה על הספּה, כשאידוארדה נפטרה הימנה אל מטבחה לדרוש אחרי משהו לכבד בו את אורחתה. היא מתחה רגליה הארוכות והעירומות, ואת ראשה עם עטרת השיבה המסולסלת השעינה על הקיר. עייפה היתה ושבורה. בלייפציג היה מקצועה מחלות אף וגרון. כאן לאחר כמה שנים של רעב וביזיונות היתה לעסיינית, והריהי מהלכת מבית לבית ללוש ולשפשף בשרן של נשי פקידים גבוהים ונמוכים שהשמינו. שתים-עשרה גופות כאלה עיסתה ביום זה, והיא חשה בפרקי אצבעותיה ובשרירי מרפקיה הכואבים.
כשחזרה אידוארדה עם מיני המתיקה כבר מילאה האפילה את חללם של החדרים. ה“חמניות” של ואן-גוג ניטשטשו באור זהבן המפוזר. “הגברת-דוקטור” אספה רגליה, ואמרה:
– חטא גדול את חוטאת, גברת רענני.
– אשה נבונה, אבל איזה רישול ואיזו הזנחה, הוסיפה עוד.
–?
היא אחזה בבשר זרועה של אידוארדה והרפתה הימנו כאדם המרחיק מעליו דבר מאוס:
– אי אפשר כך, צריך לעשות דבר-מה.
במקום הפצע נגעה. ואידוארדה, שעמדה סוף סוף על כוונתה, השיבה בקול נמוך:
– הכל עשיתי ונואשתי, אין עצה.
עכשיו קמה ה“גברת-דוקטר” על רגליה במלוא קומתה, ודיברה בקול גברי מעובה:
– שטוּת. שטוּת. תמיד את שומעת שטות זו: “הכּוֹל עשׂיתי”. מהיכן אַתּ? כּך, מוולוֹדוֹבה. שם אמרו לך שאין עצה? אבל אמירה של ולוֹדוֹבה מה ערכה? בשישה חודשים אני “מסדרת” אותך, כבדות-בשר ממך סידרתי. זה אינו בזול, גברת רענני. אבל לא תלכי לבעלך לבקש כספים לכך. אל תספרי אפילו לבעלך. אבוא בשעות בוקר, כשהוא עסוק במשרדו. בין תשע לעשר אני פנויה. לאחר שניצחת את רבקה, איני חוששת לך. עתידה את להיות ‘יד’ גדולה במשחק הברידז' של פרות אדומות אלו. ושכרי בטוח.
“גברת –דוקטור” קמה, חייכה לה בשפתה התחתונה והלכה. ולא היה לאידוארדה אפילו סיפק להשיב לה דיבור אחד.
למוחרת בשעה תשע חזרה “הגברת-דוקטור” לביתה ומזוודה קטנה עמה. לקורדית השחרחורת ציוותה שתנעל את הדלת אחריה, ואם ישאל מישהו לגברתה, תאמר שאינה בביתה. אחר נכנסה לחדר השינה, במקום שחיכתה לה אידוארדה. מיד התחילה במלאכתה.
– בת כמה את?
– בת שלושים ושבע.
– ילדת?
– לא.
– באַשמת בעלך הגמגמן?
– לא! לא!
– תראי לי את מחוכך.
אידוארדה הוציאה מן המלתחה תכריך בד ורוד, צר בקצהו האחד ומוּרחב וּמעוּגל בקצהוּ השני. היא פּרשׂה אותו על בּרכּיה. היה זה מחוך מעוך מרוב שנים ומזוהם מרוב זיעה, ורצועות הפלדה שלאורכו כבר נתגלו לעין והחלידו במקומות שחיפוי הבד נפרם.
– זוהמה זו לא תוסיפי להעלות על גופך.
והיא השליכה את התכריך אל פינת החדר.
– עכשיו פשטי חלוקך. הכול, הכול.
אידוארדה מילאה אחרי פקודותיה.
– שכבי על מיטתך ופשטי רגלייך.
ה“גברת-דוקטור” ישבה בצדה ובחנה את מפלי הגוף הערום, החיוור-ורדרד, המרוכך והממוסמס, בעיני קצב האומד בהמתו. מישמשה בו וצבטה אותו בקצות אצבעותיה, כאדם הקומץ ומפריש משהו מכרי גדול. פעם בפעם הטילה לאחור בלוריתה המכסיפה, ומלמלה בשפתה התחתונה: “הזנחה שכזו! הזנחה שכזו!” אחר הפכה אותה על פיה, שוב מישמשה בגופה לאורך כל הגב, לחצה על המפרקת המקופלת ועל בשר הכתפיים הרוטט, והכריזה בקול:
– נפתח בשוֹק.
מיד נתכופפה קומתה הארוכה על גבי אידוארדה המוטלת לפניה מעולפת ועלובה. ידיה הרקידו את אצבעותיהן הממותחות והפזיזות על פני השאר המעוגל, שכיסה את יריכה הגדולה של אידוארדה, סטרו אותו במלוא הכף, לטפו אותו, העיקו עליו, שפשפו אותו. שוב צביטה וסטירה ולחיצה ולטיפה ושפשוף בשוֹק עצמו, ולסירוגין, כפסנתרן מנוסה, משמוש ארעי, מתוך תנועת-יד בחצי עיגול, בחלקי הגוף המרוחקים הימנה. שלושים רגעים כסדרם עשתה כך, עד שאידוארדה חשה בטיפות זיעה הנושרות מעל פרצופה ויורדות על בשרה.
אז יישרה קומתה, כיעכעה בשפתה, ובמקוטעים מתוך חוסר נשימה מלמלה:
– לפי שעה דיינו. תנוחי שעה קלה. אחר אמבט של מים פושרים. פושרים, אמרתי. ואחר, טיול של שתי שעות רצופות.
ובשעת דיבורה הוציאה פנקסה, רשמה את שם אידוארדה באחד מדפיו ושמה תו בצדו, ונסתלקה:
– עוד אחת עשרה גופות כאלו לפני.
ואמנם כל הבטחותיה של ה“הגברת-דוקטור” נתקיימו. “ידה” של אידוארדה כיוון שנאחזה פעם במשחק הברידז' פתחה לפניה את כל השערים. בדירותיהן של הנשים הבטילות לא פסקו מלדבר על כוכב חדש זה שדרך בעיר הבירה, והכול התחילו מחזרות עליה. אפילו אל בית נכבד, אנגלי מפורש, כביתה של הגברת ג’יקובס, הזמינוה. גם גופה הצטמצם והלך תחת רקידות אצבעותיה של ה“הגבדת-דוקטור”. בשרה שב ונתרכז ונתקשה, שקע במקום אחד ובלט והתעגל במקום שני. הסנטר ניתק מן החזה, מקום רבצו, והעורף והצוואר כאילו צפו ועלו מן המעמקים. ופעם בלילה, כשהעבירה יד על גבה, חשה בזיזיהן של חוליות שדרתה לכל אורכו של הגב. והיה במגע זה מן השיבה אל ימי הנעורים המבורכים.
עכשיו לא התאוננה עוד באזני רענני על השיעמום ועל הארץ הפראית. האסיאתית הזאת. כל שעות היום היתה טרודה ועסוקה ונחפזת למעשיה. בבוקר רבצה יום יום תחת ידיה המרקדות והמשפשפות של ה“גברת-דוקטור”. ושוב באו הטיולים בשעות הצוהריים. ומיד לאחר הארוחה היתה ההליכה למעונות הנשים הכבודות. ושם הראתה את עוז “ידה”. הפרוטה היתה מצויה בכיסה. מרענני לא בקשה שכר טירחת העיסוי של אבריה. אף מחיר הכרטיסים לקולנוע ולנשפי מוסיקה היתה פורעת בשבילה ובשביל בן-זוגה מכספי הרווחים שמשחק הברידז' עם “הפרות האדומות” היה מכניס לה. ובלילות כששכב רענני בצדה, מקשיב בהקפדה לזמזום יתוש שנטפל לאוזנו, היתה אידוארדה מושכת אותו אליה בחום בחרות, שהעלה על הזיכרון ימי אושר מרוחקים, והיתה ממלמלת בפיה חסר-השפתיים:
– טוטלא, טוטלא, פתייה הייתי, ששנאתי ארץ זו, וקיללתיה בלבי.
בבוקר תמוז חם אחד ישב רענני בחדר הארכיון והתעסק בעצלתיים בתעודותיו ובתיקיו, והנה צלצל הטלפון שלו. תמה על קול שחרית זה. הוא ידע כי בשעה זו עוד הפקידים יושבים שקועים בעיתונים הפרושים על שולחנות עבודתם, או שהם שטופים בשיחות בטילות. ומי הוא זה שהחרידו ממנוחתו? לקח את השפופרת ביד רפויה והיטה אותה אל אפרכסת אוזנו השטוחה והקטנה:
– מי מדבר? שאל בתרעומת.
אבל מיד נרתע והשיב בחרדה:
– אני בא כהרף עין.
והוא נפטר בפסיעות זריזות למשרדוֹ של ה' ג’יקובּס, ראש הלשכה המדינית. מזכיר זה היה בן בריטאניה, חניך קמברידז', אדם ארוֹך מאוד ושׂעיר מאוד. הכּוֹל כאילו נצטרף בגוּפוֹ במידת האורך – הידיים, הרגליים, האוזניים, וגם חוטמו נתמתח והיה מנקר בקצה סנטרו. ראשו היה מחודד, ומצחו הצר ירד באלכסון, כמצח הסוס, משתפע מחוד הקודקוד ומצטמצם אל בין גביניו המסובכות. הוא הטיל עיניים קטנות ומלגלגות ברענני, נמוך הקומה והקירח, ולא הזמינוֹ לשבת.
– אתה פקיד הארכיון?
– כן.
– יש אצלך "ליקידז' ".
– אצלי "ליטידז' "? – תמה רענני – מה משמעו?
– אתה מפטפט.
– מפטפט? שוב תמה רענני.
– אני אומר אתה מפטפט, מספר כל מה שיש בארכיון שלנו.
רענני נזדעזע:
– איני מדבר עם איש.
ה' ג’יקובס הרים גביניו וקימט מצחו הצר והארוך והמשתפע מחוד קדקדו, ניקר בחוטמו בסנטרו וחייך בהנאה, כדרכו תמיד כשמזדמנת לו מימרה נאה ועוקצנית, המעידה על שנינותו הדיפלומאטית:
– עם איש אינך מפטפט, אבל עם אשה אחת אתה מפטפט.
עכשיו ירד רענני לסוף דעתו. אידוארדה אינה שומרת על הסודות שהוא מגלה לה. הוא נתבלבל, וה' ג’יקובס הוסיף לדבר:
– אשתך אוהבת קלפים? משחקת טוב, אומרים. היתה בביתי אתמול, והיא מפטפטת שם. הגברת ג’יקובס אמרה, היא יודעת מאה פעמים יותר ממנה. יהי סוף לזה. אני מתרה בך. שלום.
ולא הניח לרענני לומר דבר לזכותו.
כשחזר רענני אל הארכיון שלו, היה מלא רתיחה, וגמר, כדרכו של אדם חלוש שאין בכוחו להשהות דאגתו עמו, לילך מיד אל אידוארדה ולעשות בה שפטים. הוא ביקש רשות מאת הממונה עליו להיפנות לשעה קלה ויצא. וכשדפק על דלת ביתו פתחה לו הקורדית הקטנה והקדימה פניו כשעיני הדיו-השחורה שלה נבוכות ותועות בחרדה. מיד הבחינה בשני הצלצולים המקוטעים של בעליה, ולא ידעה מה לעשות. אבל רענני לא השגיח בה. עבר את שני החדרים המפולשים עם שולחן האַלונים הכבד שבאמצעיתם, ולבו נתמלא רחמים לעצמו. נדמה היה לו, שהכול בסכנה ועתיד להתערער תחתיו. מתוך הסתערות פתח את דלתו של חדר השינה, אבל מיד נרתע לאחוריו. אידוארדה היתה מוטלת עירומה והפוכה, ואשה בעלת בלורית כסף כפופה עליה ומרקידה את אצבעותיה על בשרה. אשה זו הפנתה ראשה אליו, ובתנועת יד קפדנית רמזה לו במפגיע לעקור רגליו ולהסתלק. והוא הסתלק. העניינים חזרו אל מסלולם הרגיל. מעולם לא היה אדון בביתו.
הוא שב אל משרדו. בדרך הילוכו בחום ברחובות הריקים נשתככה קימעה קימעה רתיחתו. פישפש במחשבותיו ומצא, שמנהל הלשכה המדינית עיקר התרעומת שלו היתה, מפני מה אידוארדה “יודעת מאה פעמים יותר סודות מאשתו”. משמע, גם הוא משוחח עמה על דברי סתר הללו. ולמה מה שמותר לו יהא אסור עליו? הרהור זה, אף על פי שרענני הכיר שאינו מיישב כלום, הרגיע אותו בכל זאת. ולאחר שהחליט כי מכאן ואילך הוא ממעט בדברים עם אידוארדה על עניינים אלה, התחיל לעשות מלאכתו, לאחר חזירתו למשרדו, כמעשהו כל הימים. שלח תיקים לדורשיהם, הכניס תעודות למקום המיועד להן, השיב בעל פה, כשהוא נשען על זיכרונו בלבד, את המספרים ואת הציוּנים לשואליו, ומתוך התעסקות זו נשתכחה מלבו אזהרתו החמורה של ה' ג’יקובס.
בשלוש הלך לביתו. עכשיו אמר להעלים מאת אידוארדה מה שאירע לו, שלא לצערה; והכין לו אמתלה לביקורו המבוהל בשעות שאינו רגיל בהן לחזור לביתו. אולם כשהקורדית הקטנה הודיעה לו, שאשתו איננה ושלא תשוב עד הערב, ושעליו לאכול סעודתו ביחידות, תמה הרבה ורוחו נתעכרה עליו מאוד.
– טליפה זו, ברידז' זה, תמיד המיטה עלינו רעה גדולה – כיעכע ונתמלא חימה.
שמח רענני שנסתיימה סעודה חטופה ויתומה זו, שהקורדית הקטנה אספה את כלי השולחן, שטפה אותם והלכה לה. יום משוּנה ורב הרפּקאות היה היום. אַזהרתו של ה' ג’יקובּס, ראש הלשכה המדינית; אידוארדה העירומה וההפוכה על פניה, יציאתה והעדרה בשעה זו — כלום מתרגשת עליו איזו תקלה? הוא צנח על הספה, פשט רגליו והרהר. עינתה אותו, כיתוש מטריד, אותה מלה “ליקדז' " שהשמיעה מר ג’יקובס, מה משמעה? ולאחר ביקושים רבים מצא פירושה במילונו. כלומר, גילוי סודות. נמצא, שמאשימים אותו במעילה במשלח-ידו. עסק ביש. אחר לקח את העיתון ועיין בו. היה שם מאמר ראשי עם תביעות קולניות בעניין קרקעות. רענני תמה מאוד. לפני כמה ימים הגיעה לידו תעודה שדנה בעניין זה והיתה מצורפת לה תשובת הממשלה, והתשובה היתה חיובית. לשם מה באה התביעה עכשיו לאחר מעשה? ורענני זכר שהרבה מאמרים כאלה נזדמנו לו בקריאתו בעיתונים. התביעות באות לאחר המעשה. ונתגנב חשד בלבו, שמא הם נכתבים בידיעה תחילה, ללמד, כשתובעים נענים. “בלי ערמומיות, הרהר רענני, אין דרך בני האדם צליחה אפילו כאן בארץ”. באותו מאמר נזכר גם שמו של ה' ג’יקובס. הלך אל שר ממשלה גבוה והביא שידוליו לפניו. רענני לא חיבב את הגימ”לים בשום מקום. אלא במקום זה, אצל ג’יקובס, הרעימה אותו הגימ"ל ביתר שאת. ג’יקובס משמעו יעקב או יעקובי, ומשום מה חייב העיתון באותיות מרובעות לסרסו? כל תורתו הציונית התקוממה למראה עוול זה שבכתיב. נמצא, גם כאן פשה נגע החיקוי. ומתוך הרהורים יגיעים ומטרידים אלה, באפילת חדר שתריסיו מוגפים ובחוּמוֹ של יוֹם תּמוּז לוהט, הפליג אל תוך שנת צוהריים כבדה.
כשהקיץ משנתו, היה עולמו תוהו ומאופל. אידוארדה עמדה עליו, ועם פתיחת עיניו הבחין מיד בפיה המכווץ שהיא רותחת כולה:
– בני אדם בארץ זו חזירים הם, חזירים ממש!
רענני נזדעזע.
– כלום אירע דבר רע?
– דבר רע? בודאי שאירע. גברת ג’יקובס זו, אני באה לביתה זה שני חודשים בכל שבעת ימי השבוע. למראית עין היא עמי כּך – חבירוּת וריעוּת. לא אני נדחקת אליה. היא שרדפה אחרי. “יד” היתה חסירה לפרות אדומות אלו. והנה הערב מתאַספים אצלה. נשף אורחים קרואים. לא הייתי מסוּפּקת, שתזמין אותנו. כבר עשיתי כל ההכנות לכך. חליפתך הכחולה נתתי לניקוי והבאתי עמי, והריהי לפניך. וחזירות שכזו! לא הזמינה. שיחקנו עד שעה שש, ודיבור אחד לא השמיעה. שתאמר – “שמא גברת רענני תסורי גם הערב ותביאי בן-זוגך עמך” – לשם הנימוס על כל פנים. היא לא אמרה מאומה. גם את מרת גבישי לא הזמינה, אבל אין מרת גבישי יודעת, שאותי לא הזמינה, ולפי שעה איני רוצה שתדע זאת.
רגע אחד עלה בדעתו של רענני להקניטה קמעה, ולומר לה שהוא דווקא זכה הבוקר להזמנה מאת ה' ג’יקובס, ולהשמיע לה את הצרות שהיא עם משחקיה מגוללים עליו. אלא שהבליג והשיב:
– לא כדאי להתרגז על כך.
קם וקרב אל כפתור בקיר להעלות אור בחדר. אידוארדה הקדימתו ומיחתה בפניו;
– אַל תדליק. כּשתראה מרת גבישי אור בחלונותינו, מיד תשער שגם אנו לא-מוזמנים, ואיני רוצה בכך.
והם שהו בחשיכה כל הערב, וארוחתם אכלו לאורם העמום של כוכבים מכחילים. הוא אמר לה את האמתלה הבדויה על ביקורו הפתאומי בבוקר. והיא בישרה לו על עיסוי בשרה; אבל אלה הם עסקי נשים, שאינם מעניינו. עמדו בסוף תמוז, ובחדר האפל רבתה החשיכה. במשרדיהם של כל המוסדות כבר פתחו בדיונים לשנת התקציב הבאה. רבו ותכפו הישיבות בוועד הפקידים, התובע ומגיש עצומותיו בעוד מועד. רענני היה בינתיים אחד מעמודי התווך שבוועד הזה. ומיד לאחר ארוחת הערב נחפז להיפרד מאידוארדה והבטיח לה, לאחר שהפצירה בו הפעם יותר מבשאר הפעמים, שלא לאחר. אלא היוצא לישיבה של ועד הפקידים יודע את שעת יציאתו ואינו יודע לעולם את שעת חזירתו. רענני שב לאחר חצות. ראה את חלונות חדריו שרויים באפילתם. בלילה אחר סימן הם שאידוארדה כבר עלתה על משכבה. ומיד מתעוררים בלבו של רענני רגשי חרטה ונוחם על אשר הוא משהה זוגתו יושבת נעגנת מפני ישיבות מטרידות אלו. אך בלילה זה אין הסימן סימן. הרי בכוונה תחילה גזרה על עצמהּ את האפילה, בשביל להטעות עיניה של מרת גבישי שכנתה ולחפות על העלבון שלא הוזמנה לבית ג’יקובס.
הוא נכנס בחשאי, כרגיל, פשט בגדיו בחדר האוכל וקירטע על ראשי בּהוֹנוֹת רגליו אל חדר השינה. דומה, אידוארדה ישינה שנתה העמוקה. לא טענה כנגדו ולא הסיבה גבה אליו כששכב בצדה. אולם לגודל תימהונו נחו הפעם שתי זרועותיה סביב צווארו ולחצו את ראשו אל גופה.
– טוטלא, טוטלא, התרגשה אידוארדה, חיכיתי לך, יש לי לומר לך דבר מה.
שוב נחרד רענני:
– כלום אירעה איזו תקלה?
– לא.
– ובכן מה?
– הייתי היום אצל רופא.
– אצל רופא?
– כן.
– חולה את? טן, טן, טליפה זו של הברידז' ועסיינית זו הממעכת בשרך מעבירות אותך על דעתך, וצרה גדולה את ממיטה עלינו.
רענני עצמו לא ידע, מהיכן שטף אל פיו כוח דיבור שכזה.
אבל אידוארדה לא השיבה. שוב לחצה את ראשו אל שדיה ולחשה:
– תינוק אתה.
הוא לא הבין מאומה, ואיזו אימה איומה השתכנה בלבו כשאידוארדה חזרה ואמרה:
– הייתי אצל רופא.
– ומה אמר לך? ולמה את מענה אותי?
– אמר לי, שאני בחודש הרביעי.
והיא השקיעה ראשה בכר ופרצה בבכי. בכי עצור וחנוק, שלא השמיע קול, אבל זיעזע את הכתפיים. רענני לא ראה מעולם את אידוארדה בוכה. אבל מעולם לא השמיעה באוזניו דברים שהשמיעה אותם הפעם. הוא העביר ידו בין שרידי שערות ראשו ותלש מהן מלא חופנו. חש שעליו לעשות מעשה. הוא שלח ידו מתחת לגופה, הפכה על צדה וקירבה אל חזהו והתחנן לפניה:
– אַל תבטי, אַל תבטי.
ובשעה שהעביר את אצבעותיו המרתתות לאורך גבה חש מתחתן בזיזי החוליות שבשדרתה. ימים רבים לא נתקל בהם. והיה במגע קסם זה אושרם של ימי עלומים וששונם, שחזרו ובאו לצל קורתו ממרחקים, ממרחקים.
בשבת חנוכה שלאחר יום קשה, לוהט ורב-מאורעות זה רבתה ההמולה בבית רענני. בחדר השינה נוספה על המיטה הרחבה וה“משותפת” עריסה נאה וּפעוֹט היה פועה בּהּ. ברית-המילה נערכה בבית החולים למניין אנשים, ועיקר השמחה היתה בשבת שלאחריה. שני החדרים המפולשים הפכו לאולם אורחים גדול. כל ה“ידיים” של משׂחקות הבּרידז' טרחו כאן וקיבלו את פני הקרואים – גברת ג’יקובס הסנדקאית, ורבקה וה“גברת-דוקטור” שימשום, השקום, האכילום. מרת גבישי הורידה את כל כורסאות העור שלה ואת הכיסאות והדרגשים המרוּפּדים ואת כלי החרסינה המוראביים. ועד הפקידים הוא שהטיל על עצמו את החובה לחוג שמחה זו של אחד מחבריו ברוב עם ולפארה בנוכחותם של גדולי-הדור. אידוארדה התהלכה חלושה וגאה בשמלתה השחורה ופיה חסר השפתיים מצומצם, ועיני הקטיפה החומות מלטפות כל הנתקל בהיקף סקירתן ומפיצות טוב-לב. שוב היו טסים וקערות ואגרטלים וכריכות של כרכשאות ונקניק וַרשאי, שמן ורזה, וביצי דגים וחריצי גבינה משוויץ והולאנד, ותפוחים מקאנאדה ואגסים מטירול, וכל אדם נוטל כמה שהוא נוטל ומה שהוא נוטל. וכשהיתה עוצמת למחצה את עיניה נדמה היה לה, את מימי הבוג המרצדים היא רואה ואת המיתם החרישית היא שומעת. לעשרות נהרו האורחים, והרחוב המה מעוברים ושבים. וכבר ידו של רענני נתרופפה משפע של לחיצות. באו אפילו גדולי “המזרחי” בסורדוטיהם הארוכים ובכובעי הלבד השחורים ורחבי השוליים, ולא שהו הרבה והקפּידו עם עצמם ולא טעמו אלא מי סודה טהורים. באו ראשי המוסדות, מזכיריהם וכל פקידיהם. בסוף הופיע לשעה קלה ראש הסוכנות עצמו עם חבריו. פינו לו מקום בכורסה של עור, שעליה גאוותה של הגברת גבישי, וכיסאותיה המרופדים עוטרים מקום ישיבה זה בשביל הנלווים עמו. בתוכם ישב גם מר ג’יקובס וסיפר בשבח משחק הברידז' של אידוארדה. רענני עמד מן הצד נבוך, ואינו מאמין למראה עיניו. לא ידע על שום מה זכה לכך, והיה חומל על עצמו מרוב בושה. הוא נמלט לחדר השינה להסתכל בפעוט שלו. סמוק היה ושערות ראשו צפופות משער ראש אביו. פיו היה פיה של אידוארדה, מקומץ וחסר שפתיים כמוה. רענני הצהיל לו פניו. הוא לא ייכשל בלשונו, ואת כל הקו“פים והגימ”לים יחתוך מתוֹכוֹ בלא עיכּובים.
עוד הוא תוהה על בן-אונו, ואידוארדה מרשרשת מאחוריו בבהלה:
– ראש הסוכנות רוצה לראותך.
נחרד רענני ולבו נוקפו, כי לא ידע לשם מה הבהילוהו לשָם, כיוון שאת ברכתו ואת לחיצת ידו כבר קיבל מאת ראש הסוכנות כשקידם פניו בפתח הבית.
ראש הסוכנות, אדם בעל קומה נמוכה, השקיע את עצמו באחת מכורסאותיה העמוקות והרכות של מרת גבישי, וכאילו נבלע בתוכהּ. היה אוהב שׂיחה, מעוֹרב עם הבריות, ולא הכּירוּ בו אותה חומרה וכובד ראש ועמידה על דעתו, שנהג בהם בעסקי הכלל. דיבורו היה רהוּט, קפץ מעניין לעניין, וקהל המסובים, שהקיפוהו בעיגול גדול, שרירי פרצופיהם מתוחים, ומוכנים ומזומנים להיענות לו, לשחוק ולהסכמה ולתרעומת, ולכל תגובה אחרת לפי המצב ולפי הצורך. הוא עצמו היה בעל זיכרון גדול ולא נשתכח הימנו שם רענני, שנתקל בו פעם בשיחת טלפון ושהפתיעהו בכוח זיכרונו.
– מר רענני, פנה אליו, מה מספרו של התיק בענייני המכס עם הממשלה?
ועיני כל המסובים נתלו ברענני.
הוא חש אותו מחנק ואותו מכאוב ממש, שתקפו גרונו וחזהו כששאֵלו הדוד ר' אבא באחרון של פסח ההוא על שם משפחתו, והוא מאמץ כל כוחותיו להביע שתי הקו“פים כהלכתן. העור האפור והקירח שבקדקדו רותת ומתקמט כמי שלולית במשב רוח שחרית קלה. פתאום נתבּהר פּרצוּפוֹ, ושפתיו נתעוותו במשהו דומה לחיוך. לא בלבד שהמספר צף על פרטי פרטיו במוחו, אלא החשש העיקרי, שמא תתגלגל לו קו”ף בסימני האותיות, גם הוא חלף. רענני מנה את טור הספרות והציוּנים לאיטו וכסדרו – 17/א/מל/43/ב!
ראש הסוכנות נהנה הרבה שהנשאל עמד במבחן, ובפרשׂוֹ כפיו אל העומדים עליו הכריז באותה בטיחות של אדם, שאינו טועה לעולם:
– לא כך אמרתי לכם? זיכרון פינומינאלי.
מיד השיחה הוסבה לעניינים אחרים. רענני נתקע במקומו מיותר ועזוב כאדם שכילה מלאכתו, ושוב אין לו תפקיד אחר. משום מה זכר את הנער ולוֹדיה במשרדו בוולודובה. שלוש נקישות על המצילה, והוא בא עם פרצופו המטושטש ושערותיו הפרועות ועם המימרה “הנני לשרתו, אדוני” על שפתיו. עוד האורחים מטיבים לבם, באים והולכים ודוחפים זה את זה בשני החדרים המפולשים, שצרו מהכילם. חבריו הפקידים, הם ונשותיהם, שתו ואכלו בכל פה והרבו דברים בקול ופרץ שחוק כנופיות כנופיות. מישהו פילס לו נתיב אל ראש הסוכנות והביא לפניו את בנו, שהזמינו לבר-מצווה שעתידה להיות בשבת הבאה. מרת ג’יקובס ורבקה העבירו את הטסים עם המשקאות בתוך הדחק בזריזות ובידיעת העניין כשתי מלצריות מנוסות. “כאילו עסקן בכך”, הרהר רענני. ומרחוק הוא נתקל בראש אידוארדה הרם מעל לראשים אחרים, והיא נותנת בו את עיני הקטיפה שלה. חיש עברה על פניו ולחשה לו באזנו – “הניצחון מלא, עולה על המשוער!” ונתערבבה מיד בהמון האורחים והמולתם.
פתאום חש רענני יד שהונחה על שכמו, ושמע קול קרוב ומוּכּר אומר לו:
– טוּטלא.
מי הוא זה שהעלה את שמו מתהום הנשייה?
עמד לפניו חברו מנוער, חיים הורוביץ, בר אוריין, ממשכילי העיר ולוֹדוֹבה, בּן-טובים, הראשון בעולֶיהָ. ביום בהיר אחד נכנס בו דיבוק, עמד ומכר בחצי חינם את נכסיו, את החנויות וקרפיפי הנסרים שנפלו לו בירושה מבית אביו, הפסיק את כל לימודי הבנים באמצע ועלה לארץ, ועמו שטר-העברה של הבאנק הקואופראטיבי לכמה אלפי לירות, חתום בידי מנהלו אהרן קוקלא. דומה, כל הנאספים הרועשים בכאן, בשני החדרים המפולשים של רענני, כל הפנים הצוהלות האלו לא נבראו אלא בשביל לסייע לחיים הורוביץ בבואו לארץ ולהנחותו בעצתם. אבל הם לא סייעו עמו ולא הנחוהו בדרך הנכונה. דעתם לא היתה פנוּיה לכך, שעתם לא היתה פנוּיה לכך. והורוביץ נפל בידי סרסורים ורמאים ומפקיעי שערים. הוא מכר וקנה, קנה ומכר עד שיצא ריק מרכושו, ולא הציל אלא נחלת קרקע של כמה דונמים בקרבת תל-אביב. עליה הקים שני צריפים. אחד לדירה ואחד לשלוש פרותיו. הוא נתאלמן. בנו הצעיר עזבוֹ והלך לקיבוץ. ונשאר עם בתו ועם הבן הבכור וחי חיי עמל ועוני. הבנים הם שהאכילו את הפרות, חלבו אותן וריפאו את פטמותיהן הסדוקות. והורוביץ עצמו התאמן בשנות עמידה בנסיעה על אופנוע. בוקר וערב הוא יוצא לתל-אביב טעון כדי חלב ומחלקו ללקוחותיו. אלא שבטבור העיר אינו מעיז עוד להיטלטל, בין אוטומובילים מטורפים הללו, על כלי-הרכב שלו. והוא מהלך ברגל מרחוב לרחוב, מדירה לדירה, ממדרגות למדרגות, ושני הכדים בשתי ידיו. דומה, ידיים אלה נתארכו הרבה; כי המשא הכבד מושכן תמיד אל הקרקע.
עכשיו עמד לפני רענני לבוש שחורים, שהיו מונחים שנים רבּוֹת בּלא שימוּש ונתיישנו ונתמעכו והוֹריקוּ ואינם לפי גידולו. בלורית שחורה זו, שהיתה חוצבת להבות אש כשהיה מטלטלה בשעת נאומיו בוולודובה, נידבללה כסוכה ענייה ושׂיבה זרקה בה. עור צווארו נצטמק וקיפוליו יורדים ונבלעים בתוך החלל האפל, אשר הצווארון, זה ששימש פעם היקף עורף אחר, פותח סמוך לפיקתו. ומחיים הורוביץ של הימים ההם לא נשתיירו אלא זוג העיניים האפורות והמזהיבות מתחת למשקפיהן, ושפם גא ועבות זה המאפיל על פה בולט, בשרי, אמיץ ורב חשק. היה עוד משהו חדש בחיים הורוביץ. בשרו היה מעלה הבל משונה, נסתר, מטושטש, אבל מוחשי ועמוק מאוד. בתוך כל ריחות הבושם החריפים והרבים, שנשי הפקידים היו מפיצות סביבן בשביל לחפות על ריח פגום וחבוי שבגופן, הזדקר הבלו של הורוביץ. תחילה דומה היה, שאינו אלא הבנזין שניקה בו את בגדו השחור לפני עלייתו לירושלים להשתתף בשמחת רענני. ברם היה כאן משהו מיוחד במינו. הבל מתוק, רענן, חי, של חלב טרי וחמים, הזורם מן העטין ומסתנן אל תוך הדלי אשר בין הברכיים, מעורב עם ריח קל של זבל בהמות מחמיץ. והוא שהעלה לנגד העיניים אדמה מהבילה ושדות בר וירק אילנות ובושׂמם של פרדסים בפריחתם ושלוות כפר ועמל ידיים וחיי ישרים.
– טוטלא, אמר, שיחקה לי השעה כשהצעתי לפניך שם זה רענני.
שוב כאילו היה רענני חומל על עצמו מרוב בושה.
הוא השיב בקול נמוך:
– ודאי, חיים, ודאי. רעיון גדול היה. עיניך הרואות.
טוֹלידה
מאתשלמה צמח
בארץ שמתקבצים אליה יהודים מכל תפוּצות הגולה, יהודים שפגעי הזמן עקרו אותם ממקום גידולם והם באים למקום שאין מכירים אותם, הרי לא זו בלבד שמפליגים בכבוד עצמם ובשבח עברם, והכול בני-יחשׂ וזרע-קדושים, אלא אף מרוּבּות החליפות והתהפוכות בימי ישיבתם בארץ גופה, ולעולם אין אדם מסיים כאן במה שפתח. וכלפי מה נאמרו הדברים? כלפי ר' פינחס קראנץ איש טארנוֹב שבגאליציה, שעכשיו שם-דבר הוא בעיר הקודש, ועסקן בקהל החרידים, ושומר נאמן למוסדות החינוך שלהם, ומראשי המדברים בוועידותיהם ובכינוסיהם. אלא שלא היתה דרכו של קראנץ, שהביאה אותו עד הלום, סלוּלה לפניו, ועברו עליו כמה וכמה גלגוּלים עד שהגיע למעלתו.
בראשית הדברים הריהו פינחס קראנץ מורה בבתי-הספר שבירושלים. אבל לאחר ביאליק אי-אפשר לו למורה שלא יהא חרזן. והריהו שר קראנץ על העיר וכל הקדוּּשוֹת שהיא מקוּדשת בהן; על שקיעות חמה והדמים הניגרים בשמי-מערב; על ההרים המסוּלעים והחמסינים המשוּלהבים, וזורק מרה בבתי-יראה ומסגדים שמיגדלותיהם דוקרים בחוּצפּה שמי-מעל. ומהלך הוּא ברגל גאווה עם ערב בירכתי העיר ותולה עיניו בשיפּוּלי-הרקיע המאדימים וברכסי גבעות המאפילים, מעשה בעל-בית, כאדם המסייר נכסיו. אמנם לא שיחקה לו השעה בעסקי הפיוּט שלו. היו המערכות מחזירות לו ילדי-רוחו. הוא מפייט ושולח, והן, כאילו עשו קנוּניה עליו, מתאַכזרות ומחזירות, עד שמצא לו מקום מקלט בשבועונו של “המזרחי”. פינחס קראנץ גופו רואה כל הווייתו בפיוּטיו, ורגיל ליתן פירוש הפוּך לכפילוּת זו שבמשלח-ידו. נקודת המרכז הריהי המשורר שבו, אלא צריך אדם מטוּפל באשה ובנים לכלכל בני-ביתו, והוא הולך ועושה את הלשון העברית חול וחופר בה בשדה ההוראה לצרכיו. בינוני קראנץ בקומתו ולא הידרוֹ הקב"ה בפנים נאות. משוּנה מאוד מבט עיניו. ניטל ממנו כל לובנו, וסירתו האפורה עם גלגלה המגוּדל פשטו על גבו, כעין זו של בעל-חיים, ומילאוּהוּ ועכרוהו. קדירת ראשו רוחבה גדול מאורכה, דומה דחקו עליה מלמעלה ומלמטה והזיזו אותה לצדדין, וצמצמו את הסנטר והריהו כמגודע; ולפיכך אוזניו הפחוּסות מזדקרות מעל לקדקדו. שפתו העליונה, שתפחה ותכלה ופרומה היא כחוט השׂערה, ונימה דקה של בשר כעין הטחול משוכה על אמצעיתה, מופשלת לצד החוטם וכמעט נוֹגעת בחוּדוֹ. מכּאן דיבּוּרו המרוּכּך והמתרוֹנן, שהיה מדשדש וּמפשפּש בהברות, שאינן מתאחזות כהלכה במוצא-פיו.
אוהב דברים וּוַכּחן גדול פינחס קראנץ. תלי-תלים של חילוקים וסברות וראיות גנוּזים בגולגולתו המרוּבעת, וכרצונו פעם תומך בעניין ופעם סוֹתר אותו בזה אחר זה; הכול לפי הדעה שהשמיעו באוזניו הפחוסות. הנה נפגש עם מורה מודעו מתל-אביב שבא לפוּש מן החום, והלה משבח לפניו צינת-אווירה של ירושלים, מיד קופץ פינחס עליו: “טעות, סתם התפעלות של עגלים! אתם התל-אביביים, בכלוּם אינכם מבחינים. אין חמה כחמתה של ירושלים, את הבשר היא שורפת; ואין רוּחות כרוחותיה, את העצמות הן מייבשות!” – ומניה-וביה, כשהוא נפטר מזה ונתקל באחר, נחפז ושטוּף זיעה, והלה זורק לו – “אכן יום בוער היום” – מיד פינחס מעכבוֹ, מטיל בו מבט משוּנה זה במלוא-עיניו שניטל ממנו לובנו, ומזהיר בו: “אזרח ותיק שכמותך, ירושלמי שכמותך, שטות זו מנין לך? אין שום דבר בוער בגבולות עירנו; תמיד לפניך קרן זווית צלוּלה ומצוננת, וסתם מלעיז אתה על המשוּבח שבאוויר הארץ.” עיקר – היו אומרים עליו הבריות, מבעלי “בכל-זאת” ומאנשי “אף-על-פי-כן”.
הראשונים שעמדו על מידתו זו היו התלמידים בכיתה אחת, והתחילו להכשילוֹ בידיים. פעם דרש לפניהם קראנץ בפרשת שאול ודויד והרבה לספר בשבחוֹ של המלך. מיד קם אחד הנערים, המובהק שבכיתה, וסייע עמו וגמר את ההלל על שאוּל וענוותנוּתוֹ ושקט-רוחו ויושר-לבּוֹ. כשבאו דבריו אל סופם וחזר למקומו, תהה עליו קראנץ כמה רגעים. הרים שפתוֹ המוּפשלת, הסמיך אותה יותר לחוד חוטמו, ומתוך היסוס פתח קולו ברינונו: “לאו דווקא… לאו דווקא… אין ענווה ויושר-לב מן המידות המיוּחדות למי שיושב על כיסא מלכוּת…”, וכיוון שפּחז עליו יצרו לא פסק. ולא ראה פינחס, שהעניין מוּכן ומתוּקן מתחילתו, והריהו עומד לפני התלמידים כמוקיון ומבדח דעתם; ועפים הפתקים מספסל לספסל, וזוויות עיניהם של התלמידים מכוּוצות, וכל אחד ואחד בולע רוּקוֹ שלא יתפקע גרונו מצחוק. מכאן ואילך היה הדבר מנהג בכיתה. משצלצל הפעמון במסדרונות והגיעה שעתו של קראנץ, והנערות והנערות מתקבצים ונדחקים למחלקות, יש ומישהו לוחש על אוזן חברו – “היום אנחנו עושים קירקס”; ומיד מישהו קם ושואל וקראנץ משיב ונמשך אל המקום שתלמידיו מושכים אותו לשם, ועפים הפתקים מספסל לספסל, וכל אחד בולע רוּקוֹ שלא יתפקע גרונו מצחוק, ושערי הקירקס פתוחים לרווחה.
שמץ ממחזות-השעשועים שמעלים התלמידים בשעת תלמוּדו של קראנץ גוּנב אל המורה לערבית יעקב חלבּי. מארם-צובא באו בני ביתו ועל עיר זו שם משפחתם, אף על פי שישיבתם בירושלים מדוֹרי דוֹרות, ומהם חכמים ופרנסים בעדתם. יעקב לא היה מן המזרח על כל טוהרתו, כי לקח לו אביו לאשה בחורה אחת מן הכולל האוּנגארי, גבוהת-קומה עם ידיים ורגליים כגמל המדבר. מעט משיעור גופה של האם נטל יעקב, וקומתו גדולה מקומתם של שאר החלבים שגוּצים היו. בעל בשר היה, כרסני, ומשהו ילדותי ומצומצם שקוע בשתי כפות ידיו הקטנות והתפוּחות עם אצבעותיהן השׂעירות. לעולם מלבוּשו חליפה כחוּלה ופרח אדום בדשו מצד שמאל, ושתי הבלוטות שבלסתות, ירושתו מצד אמו המאדיארית, היוּ משחירות בתכלת מעילו ומזעזעות פרצופו החרד. חטוטרת קלה נתקעה שם, ומעילו מרוּפּד במוֹך שיתמלא השקע מימין בגובה הבליטה שמשמאל. אלא שבכל הילוּך והילוּך היה גוּפו רוֹתת קימעה, וראשו פּוֹנה לצד הפּגוּם כמחפּה על דבר שאין מגלים אותו. והנה נודע לו, לחלבּי זה, מפי התלמידים על המעשים שהם עושים לקראנץ, ואמר לנסות כוחותיו.
ביום אחד אפור וצונן נזדמנו בחדר-המורים, בין שיעוּר לשיעוּר, פינחס קראנץ ויעקב חלבי ועוד מורה אחד, גבוה וקצר-ראייה ומסוּרבּל, שאין לו עורף ואין לו צוואר, והריהוּ מטיל כל גופו על השולחן ומפשפש בתיקון מחברותיו המשוּבּשוֹת.
– שלג זה שירד הלילה – פתח חלבּי.
הרים קראנץ ראשו מעל הספר שהיה מעיין בו ושלח אל חלבּי מבטו העכור והמהסס, כעומד על פרשת-דרכים ואינו יודע איזוהי הדרך שיבוֹר לו, אלא שלא הבליג ושאל:
– איזה שלג?
נתרגש מאוד לבּוֹ של חלבּי כּאדם שהשליך חכּתוֹ לתוֹך מי-הנהר ויושב ומצפה, ופתאום חש בעיגולים הללו שעל פני חלקת המים וברעידה קלה זו של משיכה שמשך הדג בחכתו.
– לבן – אמר.
– טועה אתה, אין השלג לבן – ופינחס סוקר לצדו של המורה הכפוף על מחברותיו, שמוֹרה לטבע היה.
– וכי מהו בעיניך? שחור?
– אינו לבן ואינו שחור, גוון אין לו.
– הסב עיניך אל החלון וילבין לפניך.
– איני זקוק לכך, אני יודע.
בינתיים צילצל הפעמון וקהל המורים פרצו לחדר והוויכוח נפסק באמצע. אבל לחלבּי היה הדבר לאות. ומשיורד עליו שיעמוּם בישיבות המועצה הפּדאגוגית, הריהוּ מתחיל משתעשע עם פינחס ומושכו לשיחה והתעצמוּת ועושה לו קירקס קטן לעצמו.
מידה זו של עיקשוּת ודאי שהביאה את המאֵרה אל בין כותלי ביתו של קראנץ. מעולם לא אמר הן בשעה שזוּגתו אמרה הן, ולא אמר לאו כשאמרה לאו. אשתו אסתר בת-טובים היתה; והוריה מיושבי חארקוֹב, ועסקי אביה עורך-דין-מושבע מימי הצאר; ואפילו שמעה שיעוּרים שנה אחת בקוּרסים הגבוהים לנשים שבעיר מולדתה. דלת-בשר היתה וידיה ארוכות ושכמה צר וצווארה זקוף ומגוּיד. קטן וסגלגל ראשה ופניה קטנות ורזות, ובתוכן שתי עיניים אפורות ונוּגות, ודומה, לא ניתן לראות בפנים האלו אלא עיניים אלו בלבד. כשהיתה מהלכת בצידו של פינחס כתיפו עלתה על כתיפה. אולם בפני עצמה, כשהיא עומדת בשער החצר ומתבוננת בעוברים ושבים, או כשהיא ממתינה בחנות בתוך שאר הנשים שבשכונה, הרי קומתה מוגבהת על השאר ומגלה רוזן גזרתה המשוּנה. לא נתחלק גופה לחצאין ולא נתרחב באמצע; כאילו כלונס ארוך משוּך היה מבית-שחייה עד קרסול רגלה מימין ועוד כלונס משמאל והיא מהלכת ביניהם. רגיל היה פינחס להקניטה על כך ולפגוע במקום פצעה. על כל מכשול ותקלה היה חוזר על מליצה זו הסדוּרה בפיו: “ראוּיה את שאַכּה אותך שוק על ירך; אבל אין לך, אין לך, לא שוק ולא ירך! חַ! חַ! חַ!” והריהו מפשיל שׂפתו העליונה ומתענג בעלבּוֹנה של אסתר, הפורשת בשתיקתה ובמכאובה.
כמעט בהיסח-הדעת, לאחר שלושים שנה של ישיבה עמו תחת קורת-גג אחת, ולאחר שילדה לו שני בנים שכבר נשׂאו נשים ובנו להם ביתם; לאחר שלושים שנים של חיי צער וייסוּרים ועלבונות, נזדמן לה לאסתר, משהתחיל להעריב יומה, לעמוד על גילוי זה, כיצד מסיבּים מעל קראנץ עיקשוּתו ומפתים אותו שיעשׂה רצונה, הואיל וסוֹבר הוא, כי עושׂה הוא בניגוד לרצונה. ומשעה שנתגלה לה הדבר והתחילה מהלכת בעקיפים הללו ומצליחה, התחילה מנהיגה את עצמה בהם עד שנקבעו בלבה. ומכאן ואילך כל חייה אינם אלא פקעת מסוּבּכת של מערכי-כחש קטנים ורצוּפים. פעם נכנסה לחדרו של פינחס, במקום שהיה יושב בערבים וחורז חרוזיו. הטיל בה שתי עיניו המלאות ושאל:
– באת לחדש מה?
– שכנתנו, מרת חלפי, רוצה שנלך עמה לקולנוע, ואמרתי להּ, שעסוּק אתה בכּתיבה שלך ואני עייפה.
– ולמה את משיבה בשמי קודם שאַת שומעת דעתי?
– הלוֹא יוֹדעת אני, כי שוֹנא קולנוע אתה.
– רצוני שונא, רצוני איני שונא.
– ואני באמת עייפה מאוד.
– וכי הולכים לשם בשביל לטרוֹח?
– שינית פניך בימי זיקנה?
– רצוני משנה, רצוני לא משנה, ומוּטב שתאמרי למרת חלפי שנילווה אליה; ודרך אַגב, איני זקן כל עיקרי, – וטפח לה על כתיפה הגרמית.
כעבור שעה קלה כשישבה אסתר באולם האפל בצדי בן-זוּגה והסתכלה במראות העוברים לנגד עיניה, לא פּסקה מלהרהר במה שאירע לה. נשתלשלוּ בזיכרונה כל אותן הפעמים, שהיתה ממש מתחננת לפניו שילך עמה לאולם זה, לנוח מעט מעמלה באור התמוּנות הנעות ובין צללי הזוּגות הרוחשים והלוחשים בשכינוּתה, ובשום פנים לא נענה לה אפילו פעם אחת: הואיל וקולנוע אינו אלא מבלה עולם התרבות והשירה; הואיל ומקום הוא לריבוֹת הקוּרדיות ולפרחחיהן, ואינו מקום למורה ומחנך; הואיל ושעות הערב מיוּחדות לו ולבת-שירתו ולא יוציא זמנו המוּעט לבטלה. עכשיו קם והלך והריהו יושב בצדה. מה אירע? כלוּם מרת חלפי זו שנמשך אחריה? אי-אפשר, אי-אפשר – דחתה אסתר הרהוּר זה מלבה. אמנם מזמן נתקלה בעיניו החוֹשקות והתוֹהות אחרי נשים בעלות-בשר שבשכינוּתם. אבל מרת חלפי היתה אלמנה עזוּבה, ננסית ויבשה וללא-תואר, ורגשנית וטרדנית כזבוב הבית, ופינחס לא נשא מעולם קירבתה. ואסתר תמהה הרבה.
ולאחר ישיבה של שעתיים באולם, משיצאו לרחוב, שוב אמרה אסתר לנסוֹת את פינחס ולעמוד על הגילוּי שלה ולחַזקוֹ. היה ליל סיוון אפל וצוֹנן, והשעה קרוֹבה לחצוֹת. גדלה המהוּמה בכיכר זו שעל-יד הקולנוע. גלים של בני-אדם מנוּמרים בלבושיהם ודחוּקים בהילוּכם פלטוּ שעריו. מוכרי כעכים, שזה עתה רדוּ אותם מן התנוּר החמה, הכריזוּ על סחורתם ואף בשרווּלי העוברים ושבים היוּ מושכים. עומדים על משמרתם שני שוטרים בעיגול המוּאר של הפּנס, אחד אנגלי ואחד מבני הארץ, ומשׂוחחים זה עם זה. אלא שבפנייה ראשונה מצד שמאל כבר סתמה חשכת הלילה כל מבואות העיר, וריקים רחובותיה ומעלים קיטור של ריקבון ירקות וסחי ביבים. והחוזרים לבתיהם מהלכים חבוּרות חבוּרות באמצעיתם של הרחובות, והם כפוּפים במקצת וּמחישים צעדיהם במעלה העיר. רצתה אסתר ללכת בעקבותיהם ולעשות דרכה ברגל, אבל חשה בעיני פינחס שנתלוּ כבר באוטובוס העומד בכיכר הקולנוע, ואמרה לו:
– עייפתי, פינחס, ניסע הביתה.
והוא מעכב פסיעתו ומפשפש בשפתוֹ המוּפשלת:
– כך… עייפת… ודאי. לעולם עייפה אַת… אבל נאה הליל ונאה ההליכה בירושלים השליווה והנרדמת…
מיד נתנה זרוֹעה בזרוֹע בן-זוּגה והסכימה עמו, ושלושתם יוצאים במעלה הרחוב, ולב אסתר נרעש ונרתח. עכשיו הכול בדוּק ומנוּסה. כמה שנים טרחה וכמה שנים נתייסרה. והריהו פשוּט בתכלית הפשטוּת. אין לה אלא לאמור ההיפך מרצוֹנה, וַהריהו עושׂה רצוֹנה. ומשנכנסה מרת חלפי עמהּ בשׂיחה על יגיעה זו שהיא קובלת עליה ועל טרדוֹתיה שמתישות כוֹחה, ושאי-אפשר כך ואסוּר כך, היתה אסתר מכוונת תשובותיה הפעם בדעת, לקבל הסכמתו של פינחס לדבר שלא הסכים לוֹ כל ימי שבתה עמוֹ:
– אומרת את, מרת חלפי, עוזרת בבית, לכמה שעות ביום ושלוש פעמים בשבוע, כלומר הוצאה של חמש לירות לחודש, האם לא כן? והרי אי-אפשר, עכשיו יקרוּת כזוֹ, וסוף-סוף הלכוּ להם הבנים ונצטמצם הבית, אי-אפשר…
ומרת חלפי לא הרפתה ממנה:
– מתכוונת אני לעבודות הגסות, שטיפת רצפות וכביסת לבנים, שאינן לפי הכוחות שלך, אמנם הלכו הבנים, אבל אף הכוחות הלכו ואף השנים הלכו.
וכן חוזר חלילה, זו מסרבת וזו מפצירה וּמפתּה. כל הזמן לא נתערב פינחס בדיבוריהן של שתי הנשים. היה מהלך ומסתכל בירושלים השליווה ונרדמת ומכנס רשמיו. תמהה אסתר והיססה, כלום טעתה בחשבונה? אלא משעמדו בשער ביתם, ומרת חלפי מוכנה להיפרד מהם, הוציא זרועו מתוך זרוע אשתו ואמר:
– מרת חלפי, ודאי אַת חושדת בי, שבי המניעה? הוצאות יתירות? וכי מה ערכו של ממון בימינו? והרי העלו את שכרי השנה, מצדי אין שום מניעה.
מרת חלפי לא המתינה לתשובת אסתר:
– ובכן, אתעסק בכך. יש לי משהו… זו שבבית הדוקטור הגרמני שברחוב הסמוך.
והלכו כל אחד לעברו, ולבה של אסתר דופק כלב ציפור שנפלה בידי לוֹכדיה.
למוחרת היום בשעות הצוהריים, כשאסתר טורחת כדרכה במטבחה, דפקו על דלתה. ומשנפתחה הדלת עמדה אשה כבת-שלושים ומילאה כל חלל הפתח, והיא לבוּשה שמלת פסים ירוּקים ואדוּמים ועיניים לה גדולות ושׂוחקות.
– מרת חלפי אמרה לי.
– אַה, תיכּנסי, בבקשה.
משנכנסה ראתה אסתר מה שלפניה. היה משהו משוּנה, מגוּחך ומחריד כאחד בשני חלקי גוּפהּ, התחתון והעליון, של אשה זו. מעשה-צירופים מוּזר מאוד, כאילוּ נטלוּ מחצית אחת מאשה אחת וּמחצית שנייה מאשה אחרת ונתנוּ זו על גבי זו. מבית-החזה ומלמטה רוחב היה לה, וסרבּוּל וכוֹבד, והיקף של קיפולי בשר שהיו מזעזעים יריכיה מבפנים ומאחור, והפסים הירוקים והאדוּמים שבשׂמלתהּ מכּים גליהם בכל צבעי הקשת. וכיוון שקצרה היתה השׂמלה וּמתוּחה, בּלטוּ שתי הבּרכּיים תופחות ותוססות כעטיני פרה לפני חליבתה. וגופה זו נתונה היתה על גבי שתי רגליים חטוּבות ונאוֹת עם קמרוֹנן הקל בשיפּוּעיהן, וגוֹנן מוריק ומכסיף כגוֹן הזית. בתוך כבוּדת-בשרים זאת היתה נעוּצה המחצית העליונה של הגוף עם הכתפיים המצומצמות, שאפילו גרמי השכם בלטו בצדיהן. וארוּכּוֹת שתי הזרועות, וכף היד צרה, והאצבעות שנתגסו וסמקוּ מעבודות גסות עודן שוֹמרוֹת על גרמיוּתן הטבעית. והחזה חם ולוֹהט ומוּצנע, מוֹריק ומכסיף סביב בית-הצוואר באותו גוון ירקרק של זית שברגליה. אלא שהראש ופרצוּף הפנים שוב נזדמנו בהם שני החילוקים שבגופהּ. היתה בהם תערובת של כוּשי וצועני כאחד. שקטות היו עיניה, עיני שקדים חוּמוֹת-שחוֹרות, ומתחת דוֹק זה של עצב בהמי היה חבוי עוקץ חד, דוֹקרן ולגלגן ומוּפקר. באפרכּסת אוזנהּ הקטנה והמסוּבכת בנפתוליה היוּ תלוּיים עגילים של מטבעות זהב ואלמוֹג אדום מקוּבּע בהם, והם מידלדלים בכל תנועת ראש ומשמיעים צליליהם, וזוהר השמש ביוֹם סיוון זה עובר את האפרכסת ומוורידהּ. והפּה רחב, חוֹמד, פּעוּר קימעה ושפתיו מעוּבּוֹת, בּשׂריות וּמתוּלעות ושׂוֹחקות. ובאמצעיתו של הפּרצוּף חרוּם האף וּפושט לצדדין ומגלה תוכם התכוֹל של נחיריו ורועד. ומעל לו מצח מקוּמר, נבון ומיוּשב, שתלתלי שערות כעין הפּסדה מקיפים אותו וּפוֹרשׂים צילם עליו.
כשישבה על הדרגש והטביעה אותו בשפעת בשריה, שאלה אותה אסתר:
– איך אקרא לך?
– טוֹלידה.
– וכי ספרדייה אַת?
– לא, רומינית, מבוּקארשט.
– אין השם שכיח.
– מה?
– טוֹלידה שם עיר.
והאשה פערה פיה והעגילים באוזניה השמיעו צליליהם ועיני השקדים שלה הלעיגו:
– ודאי עיר, כרך גדול ויפה. זה הבחור שלי… פרענק… אומר, גדולה ויפה אני כטוֹלידה.
ושׂחקה בקול וחוטמה החרוּם פשט יותר לרוחב פרצוּפה. ונמצא, לא היה לאסתר להרבות במשא-ומתן עמה, כיוון שנחתך הכול על ידי מרת חלפי; קצוּב השׂכר וקבועות שעות עבודתה, ושלושת ימי השבוע שתבוא לכאן קבועים, ויודעת היא על טיב המשפחה ואופייה של בעלת-הבית – הכול חתוּם וגמוּר. טוֹלידה גחנה לצדה של אסתר, נתנה ברזון גופה של בעלת-הבית החדשה שלה עיני השקדים החמוֹת שלה, ואמרה:
– תנוּחי אצלי, גברת קראנץ, אצלי הכול בוער תחת הידיים.
ונפטרה ממנה על מנת לחזור בעוד יומיים ולהתחיל במלאכתה. היתה באה טוֹלידה לסייע עם אסתר שלוש פעמים בשבוע בשעות הבוקר כשפינחס עסוק בבית-ספרו, ועברו כבר עשרים יום ועדיין לא נזדמן עמה אפילו פעם אחת. ובכל זאת משפתחה טוֹלידה בעבודתהּ מלא כל הבית ישוּתהּ. בערבים התחילה מרת חלפי להרבוֹת בישיבתה אצלם ומאריכה בשיחתה עם אסתר ומשמיעה דבריה בלחש, ופני הציפּוֹר הדקות והצנוּמוֹת שלה דוֹאגוֹת, וכאילו מטכּסות שתי הנשים עצה בעסק ביש, ושם טוֹלידה אינו יורד מעל שפתותיהן. אלא שזו משאירה אחריה משהו ממשי יותר. כשפינחס חוזר לביתו וסוֹעד ומתכנס בחדרו לפוּש, מיד אופף אותו ערפל של בּוֹשׂם-ישׂמין חריף ומעוֹרב הבל קל זה של ריח בן-אדם נכרי, שחידוש הוא לו. קיטור ריחני זה מרחף באוויר כל שעות אחר-הצוהריים, ואינו פג אלא עם חשיכה, משנפתחו התריסים עם צינת בין-ערבּיים. והוא מדריך מנוּחתוֹ של פינחס ומבלבל שינה של צוהריים זו, שבין כך קשה היא בימוֹת החמה. ודבק הריח גם בכלים ובניירוֹת שעל שולחנו ובמחברות התלמידים ובכל ספרי-הדקדוּק המשמשים אותו בשעה שהוא יושב ומנקד שיריו.
– מי-בושם משוּנים וחריפים לבחורה שלך – אמר פעם פינחס לזוּגתוֹ.
– וַדאי, וַדאי – ענתה בקול רפה.
– וכי נכשלת בה?
– לא, לא… הלוא רואה אתה, הבית היא הופכת… ידיים של זהב, ואיזו זריזות… אלא.
– אלא מה?
– וכי יודעת אני? מרת חלפי מלאה דאגוֹת… הבחוּרוֹת שבימינו… אירע לה משהוּ בבית הדוֹקטוֹר וסילקוּה, אבל “ייקים” הללו.
ולא הוסיף פינחס לשואלהּ. תמוּהּ היה בעיניו, כי יש מישהו בבית הזה ועושה בו וממשמש בכל כליו, ואפילוּ פּניו לא ראה; ואין לו ממנוּ אלא שיירים הללוּ של קיטור ריחני המטייל בחלל חדרו, מהבהב ומעמעם ומבלבּל חוּשיו, בשעה שהוּא יושב אל שוּלחנוֹ וּמפייט על קדוּשת ירוּשלים בשביל השבוּעוֹן של “המזרחי”, ודבר מתוּקן אינו יוצא מתחת קולמוסו.
בשבעה-עשר בתמוּז לא הלך פינחס לבית-הספר ושמח ליום-הפגרה שנזדמן לו. ולאחר שסעד פת-שחרית בחיפזון מיד הלך והתייחד עם כלי הכתיבה שלו, שהרי הבטיח למר יהלוֹמי, עוֹרכוֹ של שבוּעוֹן “המזרחי”, ליתּן שיר על “הכותל” לכבוד שבת-נחמוּ, ועדיין לא העלה על הנייר אפילו שורה אחת. מבעוֹד לילה היכּה השרב על רכסי ההרים, ועם אוֹר בּוֹקר גלש ופשט בכל הרחובות והסימטאות והתחיל מלהיב קירות הבתים. ובשעה זו עמד החום הלח והדביק בחדרו הקטן של פינחס כבמרחץ שניסוקה. התריסים המוּגפים פּרשׂו אַפלוּלית ירקרקת באוויר וצילם החיוור של הבּרוֹשים המאוּבּקים שבצידי הבית העיב עליה, ואַפלוּלית זוֹ בּוֹלעת את מעט כלי הבית העלוּבים שבחדר; את הספּה הארוּכּה והצרה עם שטיח מעוּך של שׂער עזים שניטשטשו בו כל דפוּסיו; אצטבה זו של ספרים שנתפרקו אבריה; ושולחן-כתיבה זה שגיליון ירוק של נייר-ספוֹג משוך עליו, וכתמי-הדיו המשוּנים משחירים בו; ואותן תמוּנוֹת שעל גבי הקירוֹת, כינוּסי מורים ומחזוֹרי תלמידים, שדהוּ ולא הזכּירוּ טובות. ופינחס יושב ושואף אוויר במלוא-ריאותיו, ומאהיל בגולגולתו המרוּבּעת על הנייר הלבן שלפניו, ושיניו כּוֹססוֹת בקצה הקוּלמוֹס שבּידוֹ. כּבר מצא לו את הפתיחה לשירוֹ, וּכבר ניקד את השוּרה כּהלכה, אלא שהמשך אין להּ. והריהו יושב וקורא בלחש בקולו המרוּכּך והמתרוֹנן ומוֹנה כל הברה וַהברה:
אבנים תושבות שהזמן לא זיעזען.
וכאילו מבקש הוא השראה מן הכתוּב שיבוא לעזרו וייתן הילוּך ליצירתוֹ.
פתאום נפתחה הדלת (ודאי לא הבחין בדפיקה), וגוף אשה סתם חלל החדר, ונתמלא האוויר סמים מריחים והבל משוּנה זה של בעל-חיים, שהיו מענים אותו עשרים יום כסדרם, ואחר זע הגוף פנימה והדלת נסגרה מאחוריו.
– חם – נאנחה טוֹלידה וקינחה פּרצוּפה בקצה הסינר והוסיפה:
– ארץ לא טובה… מזיעים, מזיעים… בבּוקארשט טוב.
פינחס לא ידע כי היום יומה. קם, ואפילו ניחא היה לו שהפסיקוהו ביגיעה ריקה זו שהוא מתייגע, ושאל:
– כלוּם עלי להסתלק?
– האדון, שב, אין לי הרבה.
עכשיו הבחין מתוך האפלוּלית הירקרקת בטוֹלידה; עכשיו נתחוור לו פירוּשן של הלחישוֹת במרפסת בערבים בין מרת חלפי לאסתר. שמלה זו הקצרה והמתוּחה עם פסיה הירוקים והאדוּמים הריהי רוֹחשת ובוֹחשת באוויר, והיריכיים מרקדות, ואיזו זריזוּת; ומשנתכופפה עם המטלית שבידיה אצל האצטבה של ספרים, דומה, כל חלל החדר מלא כבוּדתה של אשה זו.
טוֹלידה הסיבּה אליו ראשה הסמוך לקרקע:
– האדון, מה האדון מביט ככה?
וכיוון שפינחס קישקש בלשונו ופישפש בה בחריץ קטן זה שבשפתו העליונה ולא הוציא דיבור מפיו, שוב אמרה לו:
– האדון, אוֹכל אוֹתי בעיניים.
וכך עמדה לפניו כפוּפה, ופרצוּפה עולה אליו מלמטה, מן הריצפה, והפה הכוּשי הרחב והפעוּר והמלגלג מאדים כפצע שוֹתת דם; והעוֹקץ שבגלגל עיניה הנוּגוֹת דוֹקר; ושוֹקיה שופעות ושופעות, וברכיה תלוּלוֹת ורוֹתחוֹת כעיסה מקוֹערת; ואותו אַלמוֹג סמוֹק שבעגיליה נתוּן במרכז לחייה ותובע וצורח, וניטל הדיבור מפי פינחס, וסנטרו המגודע רועד כאילו אחזתּוּ צינה.
– האדון! – פלטה טוֹלידה בקול נמוך וזקפה קומתה וטלטלה ראשה וקרבה אל השוּלחן וכתיפה נגעה בכתיפו, והיא לוחשת לו על אוזנו:
– האדון, יש לי, יש לי הרבה.
ולא עמד בפני יצרו ואחז ביריכיה וגיפּפן ושיקע ידיו בהן והתחיל מגבל בבשרן. לא מיחתה טוֹלידה. נתרפתה ונשתקעה בו ושׂחקה, וחוטמה החרוּם נושף ונושף; ורוך חמים זה שבברכּהּ צמוּד אל ברכו, ולא הפליג וצבט בקיפולי הירכיים בכל כוח אצבעותיו.
– אה! – נזעקה, – כוֹאב!
ומיד הטילה ידיו מעל גופה ורמזה לו:
– חזרה הגברת אסתר… בפעם אחרת.
ושוב פירכס לנגד עיניו גוּף אשה, ושוב נתמלא האוויר צבעי הקשת של פסים ירוקים ואדוּמים רוחשים והיריכיים מרקדות – ונסתלקה.
וכשצנח פּינחס על כיסאו עוד סנטרו המגוּדע רועד ועוד קצה לשונו נתוּן באותו חריץ צר בשפתוֹ העליוֹנה, וכאילוּ נתרחבה קדירת ראשו ועיוותה כל פרצוּפוֹ. חלום בלהוֹת. שכן אש בוערת בראשי אצבעותיו, ורוך חמים זה של בשר תוסס שהיה מגבּלוֹ עודו בתוך ידיו. והרהור עיקש זה – לה יש, יש לה גם שוק וגם ירך – שהיה כעין דיבוק כל ימיו, מנקר ומנקר. היכן הוא? ובטשטוש מרתתות לפני עיניו העכוּרוֹת האותיות המנוקדות של פתיחת-שירוֹ היתומה: “אֲבָנִים תּוֹשָׁבוֹת שֶׁהַזְּמַן לֹא זִעְזְעָן”, ולבּוֹ נוקפו.
מפּני התענית לא סעדוּ במרפּסת, שהיתה גלוּיה מצד החצר לעיני עוברים ושבים, אלא בחדרו של פינחס ועל גבי שולחן הכתיבה שלו. וכשערכה אותו אסתר לסעודת הצוהריים, נתקלה בנייר הלבן ואמרה:
– לא הרבית לכתוב הבוקר.
– בחמימה שכזאת – השיב ולבו נוקפו.
גבר החום בשעות הצוהריים ולא היתה הסעודה אלא צוננים, וגמע פינחס גמיעה ראשונה מן החמיצה עם גליד הקרח שבאמצעיתה, וניסה לתהות על זוגתו:
– מאוד נשתבחו המאכלים בטעמם.
– ולמה תתפלא? כשאין כל הבית עלי, מיום שטוֹלידה מסייעת עמי. – וגמע גמיעה שנייה והוציא מלבו כל חרדתו. אין אסתר חשה בשום דבר. ונתחזקה עליו דעתו והעיז לשואלה:
– ודאי, ודאי… רווח לך. אלמלא בשׂמים הללו שהיא משאירה אחריה… ודרך אגב, אמרת לי, גרפו אותה מביתו של הדוקטור, על שום מה?
– וכי יודעת אני? רכילות של שכנים… מרת חלפי אמרה לי, נפל משהו בינה ובין הדוקטור, וכמעט לבית-המשפט הלכו.
הפעם לא נחה עליו דעתו. מכל מקום לא נפל שום דבר בינו לבינה. מכל מקום לא הוא שפתח. ואף-על-פי-כן גמר סעודתו מתוך מנוחת-נפש וחזר לשירו.
אלא שלאחר יומיים, בשעות הערב, כשהוא יושב על יד שולחנו ומנקד שירו ביד חרוצה ובהנאה של אוּמן היודע אוּמנותו, כי בינתיים צלחה עליו הרוּח וסיים כל שבעת בתיו, נכנסה אליו אסתר ובהלה בעיניה האפורות, ואמר לו ששני אנשים עומדים במסדרו וממתינים ומבקשים לראות פניו. כמו כל הבתים שאין שמחת-משפחה שורה בהם, אף ביתו של פינחס לא היה פתוח למבקרים, ותמה הרבה על אורחים הללו שלא קרא להם.
אבל משנכנס אליו חברו בהוראה מר יעקב חלבּי, ולבוּש הוא חליפתו הכחוּלה ביום תמוז בוער זה, ופרח-הציפּוֹרן מאדים בדש מעילו, והוא שולח אליו כף-ידו הקטנה והתפוּחה והשׂעירה, נתקררה עליו דעתו. אחריו הלך בחור כבן עשרים ושתיים, נמוּך-קומה ורזה-גוף ולבוּש מכנסיים לבנים רחבים ומעיל תכלת בהירה עם כפתורים של מתכת זהובה; וחגור חגורה שחורה, צרה מאוד, ובמרכּזהּ אַבזם גדול מאותה המתּכת המזהיבה שבכפתורי מעילו. בית הצוואר של כּוּתּונתו פתוח, אלא שעניבה סמוּקה עם ציורי צבעונים סגוּלים תלויה לו על גבי החזה כדרך הסַפּנים. גלוּי ראש היה ובלוריתו שחורה, והשׂערות משוּחות בשמן-המור והן ישרות ומאירות בברק המנורה בגוון של פלדה. ופניו צנוּמות ושקועות בחלל פיו, וגביניו מעוּבּים ומצורפים מעל לשתי עיניים חוּמוֹת שריסיהן ארוּכּים מאוד. אף על פי שגלוּח היה, הכחיל כל פרצופו, ואצבעות ידיו היבשות והזריזות לא פסקו מלמשמש בתנועה משוּנה בקצה סנטרו החד.
לאחר שבירכו לשלום זה את זה ולאחר שהתיישבו בכיסאותיהם, התחיל חלבּי, שהיה מתלמידיהם של ילין ומיוחס ומדקדק בלשונו ובביטויו:
– כיצד אפתח, מר קראנץ? תמוּה לך, שבאתי כאן?
– ודאי עניין חשוב הביאך הנה.
– נכבד מאוד, מאוד נכבד, מר קראנץ. כיצד אפתח? תמוּה לך על בחור זה שהבאתי עמי?
– מה יש לתמוה?
– כיצד אפתח? בן-דודי הוא. מרוּבּים בתי-האב של החלבּים, מהם בעיר העתיקה פרנסים וסוחרים מהוּגנים, ומהם מחוץ לחומה רופאים ועורכי-דין ומורים. אבל אין שבח בלי פסולת. וּפרחח זה שלפניך פּסוֹלתּהּ של פּסוֹלת הוּא, פּוֹחז וריק, קלוֹן לנו ולמשפחתנו, ויש לו טענה, לבן סורר ומורה זה, נגדך.
– נגדי? מעולם לא ראיתיו.
בן-דודו של חלבי תיקן בידיו המשמשניות את האבזם הזהוב שבחגורתו ואת העניבה שבחזהו, וזרק לו:
– אתה מתעסק עם הבחורה שלי.
– שתוֹק! – גער בו חלבּי – מלעיז אתה, ממזר, עלוּקה! – והיה נרגש באמת ובכל תום-לבו. אבל הבחוּר לא השגיח בו, והוציא מכיס מעילו תיק-עור קטן, פישפש בו בידיו המשמשניות והניח פיסת-נייר מרוּבּעת על השולחן לפני פינחס. היתה זו תעודת-רופא, ולשונה מפורשת: “אני מאשר בזה, שבדקתי את הגב' רבקה חיימוביצ’י, בת עשרים ושמונה, משכונת כרם-אברהם בירושלים, ונתינה רומינית, ומצאתי בגופה, בירך הימנית ובשמאלית, שני כתמים כחולים, סימנים ברורים של צביטה באצבעות”.
– איני יודע אשה כזו, מעולם לא ראיתיה – מילמל פינחס בשפה רפה.
– זוהי טוֹלידה – אמר הבחור. וכשהוציא שם זה מפיו, נתעוותו פניו של פינחס וניטל הדיבור ממנו. מוּנחת היתה תעודה מעוּכה זו על גבי שירו המנוּקד, והוא מסתכל בכתוּב ועיניו אינן זעות. “סימנים ברורים של צביטה באצבעות”. בו המדובר, באצבעותיו, וחלשה עליו דעתו. וכשראהו חלבּי יושב משמים ושותק, שוב התחיל:
– כיצד אפתח? תמוּה לך, כיצד אני כאן?
אמנם תמה פינחס, אבל מבוּלבּל היה ואובד-עצות, והכיר במעמדו העלוּב וזכר. ונמצא חלבּי שואל ומשיב:
– באמונה, באמונה לכבודך עשיתי; אנשים אחים אנחנו, וכבודך שקוּל ככבודי. לפני יומיים בא אלי ממזר זה וטען לפני טענתו. למה באת אלי? שאלתיו. משום שאנו מורים בבית-ספר אחד, אמר. באמונה, כך אמר. ידעתי, שהוא מלעיז וגונב דעתי וגיניתי אותו בכל לשון של גנאי. ערבית דיברתי עמו, לשון שהוא שומע, ולא העליתי כלום. אמרתי לו, תמתין לי שני ימים, הסכים והמתין. הלכתי אל קרובי, עורך-דין, להימלך עמו. ואַל תשאלני מה שמצא בחקירתו, זוהמה ובוץ וצחנה עד הצוואר. ואף-על-פי שאין משפט בעולם יכול להוציא פסק-דין לחוֹבתך, יעץ לי קרובי, עורך-הדין, שלא לילך ולהתדיין עם חלאה זו, אלא לטשטש ולמחוֹק, שלא יהא פומבי ושערוריה. משכנוּ אותה צרעת למשרדו של קרובי. תחילה טען טענות גדולות. אבל לאחר שקרובי הטיל מורא עליו, “לקישלה נשליך אותך, כל המשפחה, לקישלה, ממזר, ותרקיב שם”, באמונה, כך גער בו, ערבית דיבר עמו, לשון שהוא שומע, ונתרכך כדונג, והוסכם, שייתנו לו שלושים וחמש לירות, והממזר חתם במפורש, והכתב שמוּר במשרדו של קרובי, שאין שום דין-ודברים בינו ולבינך, ושהטענות שטען מזימה הן ולעז, ואף הוסכם, שאשה זו תעשה עוד בביתכם שבוע ימים, שלא ליתן חשד ולשון-הרע, ואחר תלך מרצונה, באמוּנה, על כל הפרטים עמד קרובי, כי אמרתי כבודך כבודי, באמונה, כך אמרתי לו…
פינחס גמגם:
– רצוני להימלך באשתי.
– ודאי, ודאי.
כשיצא לא הלך אלא לראות היכן אסתר; שהרי קולו של חלבּי הולך בכל החדרים. וכשראה אותה יושבת מכוּנסת בכורסתה על המרפסת ומנמנמת על ספר רוּסי, שהביאה עמה עוד מעבר-לים, זכר ללימודיה בקורסים-הגבוהים לנשים, ואי-אפשר שיגיעו הקולות אליה, נחה עליו דעתו, ונכנס למטבח ושתה כוס מים קרים בגמיעה אחת וחזר, ולבו שנתחזק בינתיים אומר לו, שיש לסיים עסק זה בלי שהיות יתירות.
– כיוון שאתה, מר חלבּי, וקרובך העורך-דין גמרתם בשמי, הריהו גמוּר, כך אף דעתה של זוגתי, אלא שאין כל הסכוּם בידינו…
חלבּי התרגש והוציא אַרנקו והטילו על השולחן:
– קח! קח! כמה שאתה צריך, באמוּנה, קח, הרי בסוף חודש אנו ותחזיר. – ונתנו שניהם את הסכום לבחור וסילקוהו.
איחר יעקב חלבּי לשבת באותו ערב בביתו של פינחס. ואסתר הכינה להם קהווה ונפתח לבו של חלבּי. דבּרן היה ובעל-מזג טוב מטבעו, ומזימה זו שנמשך לתוכה חברוֹ על ידי אחד מבני משפחתו, באמת גנאי וצער היתה לו. ועם חצוֹת נפטר ממנו והבטיח בכל לשון של הבטחה, שאפילו עוף השמים לא יוליכוּ קול, והכול יהא משוּקע בתהום-הנשייה.
*
למוחרת היום ובימים שלאחריו הכול כשוּרה בחדר-המורים. עמדו בסופה של שנת הלימודים וכבר נסתיימו הבחינות. אמהות ואבות יוצאים ובאים במסדרונות, והוּתּרה הרצוּעה במחלקות וכבר ימי-הפגרה באווירן. דיברו המורים בכל עניין, בנסיעות וברחיצה בימה של נתניה, בהליכה לקיבוצים אל בניהם ובנותיהם, בבתי-הבראה ונאות-קיץ שביהודה ובגליל. שקט ומרוכז היה מהלך פינחס ופניו מעוּצמות. אותה כניעה שמבפנים, מחמת המכשול שאירע לו, היתה מפעפעת בו וחותמת פתחון-פיו. וציער אותו חלבּי זה, שהתחיל נוהג בו מנהג חירות, טופח לו על כתיפו ומטרידוֹ בדיבּוּרו המאריך ומטעים בעי“נין ובחי”תין ומתהדר בלשונו המדוקדקת. ואפילו חמד לו לצון מישהו בחדר-המורים והכריז: הביטו וראו, חלבּי וקראנץ זוג יונים! והגם שזהיר היה ולא נגע בעצם המאורע, הרי עיניו הקטנות והשחורות מעידות בו, שקרביו פוקעים מפני הסוד הכמוּס עמו.
ובינתיים נסתלקה טוֹלידה מביתו מרצונה וכמדוּבּר, והליכתה הניחה דעתו. ואף באה שבת-נחמוּ ונתפרסם שירו והיה לשיחה בפי כול: וחבריו בהוראה עברית, המחדשים ובעלי טוהרת-הלשון, הללו משיגים עליו והללו סומכים בו, ופינחס עומד על שלו ומכריח את האחרים שיעמדו על שלו, והוא שנתן חיזוק גדול בלבו. אלא שבשעות נעילה אחרונות נזדמן עם מנהלו באקראי במסדרון, והלה הקדים פניו בקול גדול:
– והרי פינחס קראנץ לפני! בנרות אני מחפש אותך.
מעולם לא היו הדברים בינו לבין מנהלו הקולני כתיקונם.
– ולשם מה אתה דורשני, אם אפשר לדעת? – שאל.
– לא כאן, קראנץ, במהומה זו, תיכּנס אלי לאחר שהכול ייפטור לבתיהם. – וטפח לו על כתיפיו. שוב התחיל לבו של פינחס נוקפו. הכול טופחים לו על כתיפו, כאילו רשוּת-הרבים הוא. חלבּי טופח. המנהל טופח. ולבו נוקפו.
וכשפּסקה המהומה ונתרוֹקנו החדרים וכאילו יצאה נשמתו של הבית, נכנס אליו. המנהל גינגולד, דוקטור לתורת-הנפש ובן ארצו של פינחס, היה מה שקרוּי בפי בני-אדם בשם מנהל מוּכשר, חרוּץ וחביב ויודע להתהלך עם הבריות. גדול-קומה היה, גברתן ובעל איברים, צהוֹב-שׂער ולחייו הסמוּקות מרוּבּעות ומוגבּהות, ודוחקות את עיני התכלת הקטנות פנימה אל מעמקי הקדקוד; וחוטמו הארוך והמהוּדק עומד כמחיצה דקה באמצע הפרצוף ומחלק אותו לשני חצאין, וכל מחצית כאילו קיוּם לה בפני עצמה. ובשעה שהיה מסתכל בפני חברו היו עיניו פוזלות קימעה, ודומה, מעבר למחיצת חוטמו נוגעות הן זו בזו וצוחקות ומרעימות. עכשיו ישב בכורסתו ושתי ידיו הגדולות, שכתמים של בהרוֹת-שמש כּעין החלוּדה פשטו עליהן אגמים אגמים, היו מונחות לרוחב שולחנו והוא ממתין לפינחס.
– תתכבד – אמר לו ורמז על הכיסא שכנגדו, ומיד הוסיף כקופץ לתוך השיחה:
– בן כמה אתה? ותסלח לי על שאלתי.
– חמישים ושתיים.
– והיכן בניך?
– הבחור בקיבוץ, והשני בחיפה, אַדריכל.
– וכמה שנים אתה בהוראה?
– שלושים.
ולא הבליג, והוסיף בתערומת:1
– כל הפרטים האלה רשוּמים בתיק שלפניך, ד"ר גינגולד.
על השוּלחן מונח היה תיק צהוֹב ועל שערו כתוּב באותיות מרוּבּעות פינחס קראנץ, וכמה קווים ומספרים בצד השם. שתי עיניו של ד"ר גינגולד התחילו פוזלות וכאילו מפשפשות זו את זו סמוך לשורש חוטמו:
– ובכן, מוטב שנקצר את דרך… כך, יודע אתה שהעניינים אינם כשורה, שהתלמידים עושים לך קירקס…
– מה הם עושים לי?!
– קירקס.
– קירקס? מה פירוּש?
– פשוּּטו כמשמעו, משתעשעים בך, בכוונה אומרים כך, שתאמר להם לא כך, ושמח מאוד במחלקתך.
– קירקס, קירקס, מישהו הכּני בלשוֹנוֹ לפניך, מי סיפּר לך כל זאת?
– כל המסדרונות.
והיתה שתיקה חורשת רעה. סנטרו המגוּדע של פינחס רעד, וחמתו שפוּכה על עיניו העכוּרות.
– ויש עוד כמה עניינים – אמר ד"ר גינגולד בקול נמוּך.
– ומה הם?
– מוטב שלא ניגע בהם, ונקצר את הדרך. על שום מה אצער אותך ואהא מענה את עצמי? והרי כבר באתי בדברים עם המחלקה-לחינוך, והכול בדעה אחת, כי מוּטב שתשנה מקומך. ומה דעתך, למשל, על יציאה לעיר אחרת לכמה שנים? למשל לחיפה? בין כך קרב אתה לשנות הפּנסיה. לא, קראנץ, אַל תעמיד לי פנים כאלה, אין איש מתכּוון להציק לך. עצה טובה אנו משמיעים לך. נתרופף כאן המעמד בשל הרגל שנים ובשל רכילוּת ודיבּוּרים. מעשים בכל יום, ויש ארצות שחילופי מקום למורים, ובשל אותם הטעמים שמניתי, הם בבחינת חובה לכל בעלי-הוראה, ואין כלל משום עלבון בכך. ודרך אגב, כן, דרך אגב, איני תובע ממך, שתשיבני מיד, רצוני, שתעיין בהצעתי ותחשוב עליה, והרי לפנינו עוד כחודשיים ימי-פגרה.
וקם לא המתין לתשוּבתו וטפח לו על כתיפוֹ. אלא שפּינחס הרים אליו קדירת ראשו הפּחוּסה והעיקשת, כשור נגח המפלבּל אל דרבן בעליו, ופישפש בלשונו באותו חריץ דק שבשפתו העליונה, ואחר חתך דיבּוּרו:
– יכול אתה להוציאני ממקום זה, מירושלים לא תוציאני!
ולא אמר שלום ונסתלק והיכּה בדלת בכל כוח ידיו. פּינחס קראנץ אף-על-פי ש“מבעלי-בכל-זאת” היה, שוטה לא היה וחלוּש לא היה ועובר-בטל לא היה. יפה ידע, כשמנהל קולני וחביב זה משמיע עצה טובה, הכול כתוב וחתוּם וגמוּר. וּבכן, יעשו עמו מה שלבּוֹ חפץ. ישלחהוּ לפנסיה, ומירושלים לא יוציא אותו. הפעם לא נסע באוטובוס, כדרכו, ועשה מרחק רב זה מבית-הספר אל מעונו ברגל. היתה השעה שתיים ומחצה. בער רחוב יפו בצד החמה והצין בצד הצל. תריסיהן של החנויות הגדולות מוגפים ומוּעטים העוברים-ושבים, ופינחס נשאר עם עצמו ועם הרהוריו האבלים. כשהגיע לפרשת-דרכים פנה לצד שמאל ופסע במעלה העיר ונכנס לפרבריהן של עדות המזרח. ריח שוּם ובצל ובשר-כבשׂים מצוּמק יצא מבתי-האבן המפוּחמים ופשט באוויר הסימטאות. בפתחי הבתים היו מוּטלות נשים עבות עם שׂערן המסולסל והפרוע ועיניהן עגוּלות. ורוחשים התינוקות ברחוב עם תמיהה גדולה זו שבגלגלי-עיניהם הצהובים. והכול מבקשים נשימה בשרב היום. בסימטאות אלו זכר פינחס את חלבּי מיודעו. לא עמד ספרדי זה בדיבּוּרו ולא הבליג. שטוּת היתה עמו, שבטח בו כי ישמור לשונו. אבל לא איכפּת לו. מה שאיכפת לו, הריהו “קירקס” זה שעושים לו התלמידים, ושלא הוּחוור לו משמעו. בין כך ובין כך מירושלים לא יוציאוהו, ואפילו משכוּנת רחביה לא יוציאוהו. לפנסיה ילך, ועשו עמו מה שלבּם חפץ.
משהגיע פּינחס בעיצוּמו של חום-היום אל ביתו, השליך במין השלכה של כעס ושאט-נפש את תיקו על שולחן המרפסת, פשט מעילו והניחוֹ על גבּוֹ וצנח באפיסת-כוחות על כיסאו:
– פּטוּר, פּטוּר, לכל הפחות לשני חודשים, מן הזוהמה הזאת.
– כוּלך רטוב, תחליף כוּתונתך, מה היה לך? – נחרדה אסתר. מעולם לא ראתה אותו כך.
– הלכתי ברגל, יש לך מעט מים צוננים?
אי אפשר היה לה לאסתר שלא תבחין, כי משהו כבד מאוד מרגיז על בן-זוגה בשבועות אלה. אך מעולם לא סח עמה בעסקיו ולא סיפר לה מן המתרחש עליו. וכיוון שהלכה טוֹלידה ואחרת לא באה במקומה, שוב טרחות הבית מטרידות אותה והחום מוצץ דם התמצית, ועל כורחה שתסיח דעתה מן הנעשה ותמשוך בעול ותישא בדממה את המוּטל עליה. הביאה לו כוּתוֹנת וכוס מים קרים והתחילה מכינה לסעודה.
אך לגודל תימהוֹנהּ, שוב, שלא כרגיל ושלא כשכיח, התדפּקו בני-אדם על דלת ביתם באותו ערב. תחילה בא מורה כרסני זה עם עיניו הקטנות ועם חליפתו הכחוּלה ועם פרח-הציפּורן בדש מעילו, זה שהיה כאן לפני כמה שבועות עם הבחור הספרדי, והוא מבקש לראות פני בעלה. כשהודיעה לו על כך, לא נעלם מעינהּ שנתכּרכּמו פּניו, וַאפילו פּלט מפּיו: מנוּול זה!
וחלבּי הלחית ונכנס בצדו השׂמאלי, ומיד פתח:
– תרעומת בלבּך עלי? וסבוּר אַתה, ידי באמצע?
– איני סבוּר כלוּם.
– תנני לדבר, באמונה, להווי ידוע לך, שטועה אתה טעוּת גסה, באמוּנה, ובכל קדוש אני נשבע לך, לא היתה ידי באמצע. מרוּבּים בּתי-האב של משפּחת חלבּי בעיר הקודש, ואין לך מקום שלא תמצא שם אחד מהם. ותלמיד יש לך במחלקתך עזרא, שלישי בשלישי עמי, מצד האם, והממזר ההוא, זה שיש לו עסקים עם אותה יצאנית, בן-בושת זה, גילה כל העניין לעזרא זה, ומשנתגלה והיה לשיחה וללעג בכל המסדרונות, הזמינני אליו מנהלנו ד“ר גינגולד, למה הזמין אותי? איני יודע, אולי משום שמקורבים היינו בזמן האחרון זה לזה, אבל מיד למדתי מן המסוּפּר בפיו, שהוסיפוּ נופך לכאן ונופך לכאן והתנפח העניין, באמוּנה, שקרים טפלוּ עליך, הר של שקרים וכזבים ודברי-רכילוּת שלא היו ולא נבראו, וראיתי חובה לעצמי להעמיד את העניין על אמיתו, וסיפרתי לד”ר גינגולד דברים כהווייתם, שהלעיזו עליך, באמונה ובכל קודש אני נשבע לך, כך אמרתי לו, הלעיזו עליך ונכשלת בבני-אדם שאינם מהוּגנים, באמונה, דברים כהווייתם סיפרתי, ולטובתך התכוונתי, באמונה…
– וגם על הקירקס סיפרת לו?
חלבּי פרץ בשׂחוק גדול:
– הקירקס? הקירקס? זהו עניין אחר, סתם מעשה קוּנדסים, וכי דיבר אתך על הקירקס?
רתחוּ מעיו של פינחס. דווקא קירקס זה שהרתיחם. ולא השיב. כבדה השתיקה באוויר ולא בישׂרה טובות, ואפילו בפי חלבי לא החזירה את הדיבור. סוף-סוף קם, משך בגבו המעוּגל, מתקן את המוך המרפּד את מקום השקע שבצדו, והכין עצמו ליציאה, אלא שעל יד הדלת שוב הסב פניו וזרק לאחוריו:
– באמוּנה, בכל קדוש אני נשבע לך, דברים כהווייתם, באמוּנה… – ונסתלק.
*
לאחר שעה קלה שוב נשמע צלצול הפעמון. וכשפתחה אסתר את הדלת, עמד בפתחה אברך כבן שלושים וחמש, חיוור מאוד וגבה-קומה, אף הוא לבוּש שחוֹרים, אך בגדו ספק הוא מאריך בו ספק מקצרו; רצונך עד הבּרכּיים הוא מגיע, רצונך אינו מגיע. והמגבעת של לבד שבראשו כישוּתה מנצנצת, וספק קאפּלוּש של מאה-שערים היא, ספק בוֹרסוֹלינה רחבת שוּליים. וזקנו הקטן מעוגל, ספק מטוּפּל ועשוּי בידיים, ספק מצומצם ומדוּבלל מטבעו. והרזון שבפניו והלהט שבעיניו הקרוּעות והאפוֹרוֹת ספק סיגוּפים ויראת המקום בהן, ספק הבעל-דבר הטיל בהן דליקתו. וכתיפיו השקוּעות ספק סימנן צניעות וענוותנות, ספק מערימות הן על מסתרי מידותיו; כי סמוך לפתחון-פיו הקטן והמצוּמק, מין נקוּדה ורוּדה מתחת לחוטמו המגוּבנן, היתה מדדה בת-צחוק משוּנה וחשוּדה.
הקביל פּינחס פניו של מר יהלומי, עורך השבוּעון של “המזרחי”, בהתעוררות גדולה, ואפילו זירז את אסתר שתכין צוננים בשבילם. “אורח חשוב, אורח חשוב”, מלמל. והלה משהתיישב בכּוּרסה ומצא מקום קבע לרגליו הארוכות, התחיל מטלטל את מגבעת-הלבד מעל לקדקדו וניער מתוכה כיפת-קטיפה עגוּלה והחשׂיף מצח לבן, צר לרוחבו וגבוה לאורכו ומקוּמר באמצעיתו. ומשקימט אותו פעם ושוב פעם, פתח:
– עוסק בתורה? מה משמע… כלום ידוע לו, שירו עשה רושם… רושם גדול…
ולא המתין לתשובתו של פּינחס, ומיד השליך עצמו לגוף העניין:
– בשליחוּת אני אל מר. מה משמע שליחוּת? הריני בחינת שולח ושליח כאחד. היאך אומר הרב דרבּיצקי? הרחיב השם גבולנו. ואנו עוסקים בהכנות, ולפי שעה הדבר בחזקת סוד, כלומר עוסקים אנו בהכנות לבית-מדרש למורים, בינינו לבין עצמנו… יבין מר, אי אפשר לנו לסמוך בחינוך הדור על המקרה, כלומר אי אפשר לנו לילך בדרכים המקוּבּלות, כוונתי ללמד לשון הקודש ודברי מינוּת כאחד… יבין מר, זקוקים אנו למשהוּ בשביל עצמנוּ, כלומר מגוּדר כראוּי לפי שיטתו, ולא אַאריך, הריהוּ מוּבן מאליו… ונתמניתי מטעם המרכּז לעמוד בראש ועדה, כלומר, מסרוּ הדבר לידי, לקבוע מסלול חדש ללימודי הלשון, על פי דרכנו, וכך השכל מחייב, שנלמד דברי תורה ודברי חכמים ולשון הקודש כאחד… תופס מר את הרעיון? כאחד, כאחד, ולא דברי הבאי ופריצוּת שבספרי הלימוּד המצויים… ומכאן שבאתי אליו, מר קראנץ, ואני אומר בתכלית הפשטוּת, שייתן ידו לנוּ, הריהו פּדגוֹג בעל-ניסיון… ואף משום הקירבה שבינינו, כלומר, השירים שהוא מדפיס… שירו האחרון עשה רושם… רושם גדול… הפתיחה… אבנים תושבות שהזמן לא זיעזען… הרב דרביצקי פיו מלא שבחים… כלומר…
היה לו למר יהלומי קול טינוֹר דק כחוט השׂערה, מתוח ומצוּמק כשיעוּרן של שׂפתי פּיו המצוּמצמות. וּבשעת מעשׂה אין הפּה נפתּח לרוחבו כל עיקרו, אלא לאורכו, מחציתו מתגבהת לצד חוטמו ומחציתו מתנמכת ויורדת לצד סנטרו; ודרכו להרטיב בקצה לשונו את שפתיו, כאילו סך הוא קולו שמן, שהדיבורים יתעגלו ויצאו טבּעות-טבּעות.
– אם ירדתי לסוף דעתו, – התחיל אף פּינחס בחשיבוּת, – הרי מתכוונים אַתם, מר יהלומי, למעין כריסטוֹמאטיה חדשה, לטכּסטים חדשים…
– ודאי, ודאי… מכל מקום זו כוונתי… לכריסטומאטיה… לטכּסטים…
מר יהלומי, שמן הנאורים שבקהלו היה, חביבות עליו מלים נכריות אלו, ואף נזדחחה עליו דעתו שלא נכשל בבחירתו, שהרי בּקוֹשי וּמתּוֹך ספקות נענוּ לוֹ וניתּנה לוֹ רשות שיצרף אליו את קראנץ.
רגע תהה עליו פינחס. בגלגלי עיניו העכוּרות שוּב נדלק ה“בעל-בכל-זאת” שבו וחזרה תשוּקת הווכּחנוּת לסורה, שמחמת ההרפּתקאות והעלבונות שנגזרו עליו נגזרה עליה על כורחהּ השתיקה. שוב הרים קימעה שפתו המופשלת וקירב אותה אל חוד חוטמו, וכתרנגול המנקר בגרגיר שמצא, פּישפּש בה והתחיל בקולו המרוּכּך והמתרונן:
– בכל זאת… לאו דווקא… אף-על-פי-כן אין לומר כריסטוֹמאטיה… בשום פנים אין לומר כריסטוֹמאטיה… משהו מקורי בתכלית, ויש למצוא שם אחר, צורה אחרת…
– ואין ספק שנמצא – חטף ואמר מר יהלומי, שוויתור זה על המלה הנכרית ציער אותו – וכי בשמות נתקשה?
– ובכל זאת… אַל יאמר מר יהלומי כך. ודאי שנתקשה. שם דבר גדול הוא, עיקר, נקודת-המוצא, בתר שמא אזלינן, אמרו חז"ל.
וכיוון שפּחז עליו יצרו לא היה פוסק, אלמלא אסתר שנכנסה והביאה עמה טס ובקבוקי יין ומי סודה והיא מוזגת להם כוסם.
באותו ערב האריך מר יהלומי ישיבתו בבית פּינחס, ואף כי עצמוּ הוויכוּחים ונתלהב פינחס הרבה והקיף כל דבר פירושים ונימוקים והיטה אותם לכאן ולכאן, הרי קבעו להם כמה וכמה עניינים. ישיבות הוועדה, שאליה מצטרף פּינחס, מקומן בביתו פּעמיים בשבוע בכל יום א' ויום ד' בערב; ואין מחמצים את הדין ופותחים בישיבה ראשונה ביום ד' זה, ומר יהלומי מביא עמו אליה את הרב דרביצקי, ובינתיים יתקין פינחס ויביא לפניהם ראשי-פרקים, כעין ריפיראט קטן, במהותה של תוכנית הלימודים. אבל כשקם מר יהלומי ללכת, פסע פסיעה אחת לצד חברו, שׂמאלו איווררה את כיפת הקטיפה מעל לקדקדו וימינו נחה על כתיפו של פינחס, ולאחר שהרטיב קצה לשונו את הדגש האדום שמתחת חוטמו המגובנן וסך שמן לדיבורו, אמר:
– ובקשה קטנה אחת לי אל מר, בקשה של מה-בכך… כלומר, אחזיק לו טובה כשיסכים לי… כוונתי, אנו, הנאורים שבקהלנו, וכידוע לו הרב דרבּיצקי בתוכנו, עושים מניין בימים הנוראים לעצמנו… כלומר, טעם עמוק לדבר, רצוננו להיות עם עצמנו… אין זו פרישות, חס וחלילה… רצוננו להיות עם עצמנו… יחוד? אדרבה, שם זה אני מקבל… וחפצי, שיצטרף אלינו מר…
– באמת דבר של מה-בכך – עימעם פּינחס.
– אבל דבר גדול… וּנכבּדו בקריאת התורה. סחו לי חבריו, בשעת הדחק קורא מר בבית-מדרשו. כלומר…
– חברי? – תמה פינחס.
– כך, כך, ואפילוּ שיבּחוּ אותו.
– גילוּ חוּלשתי ברבים – בידח דעתו פינחס – באמת עניין של מה-בכך. – ונפרדוּ זה מזה ידידים וריעים.
שעתיד גלגלו להיות חוזר ממקום זה לא שיער פינחס תחילה, אף-על-פי-כן, שלא מדעת ומתוך לבו הנשבר והנעלב היה מקדים פניהן של התמורות בגיל ורעדה. והואיל ונענה למר יהלומי להצטרף למניינו ולקרוא בתורה, עבר בשעות הפנאי על טעמי המקרא בפרשות לידת-יצחק, העקידה, אחרי-מות ופרשת עריות, והיה מסלסל בנעימוּתן הנוּגה. וַאפילו גמר בלבּוֹ, משום דרכי כבוד למקום ונימוּסיו, לגדל זקנו עד לאחר יום הכיפּוּרים, שלא יהא בעל-הקריאה גלוּח. וביום ד' הקרוב, כשבאו מר יהלומי והרב דרבּיצקי לישיבתם, המתין להם בחדרו וכיפת-משי קטנה ועגוּלה על ראשו, ועל השולחן ספר-המדע של הרמב"ם ומסילת-ישרים וחיי-אדם וכיוצא באלוּ ציבּוּרים-ציבּוּרים של ספרים קדושים, טכּסטים בשביל הכריסטוֹמאטיה החדשה.
הרב דרבּיצקי לא ידע איש, היכן עמד כיסא-הרבנות שלו, ואף על פי כן הכול רב קראו לו ומכובּד היה על בני עדתו. חריף לא היה, אבל דעתן היה ולהוּט אחרי ספרי-מחקר ומצוּין במידותיו ובר-לבב באמת. יהוּדי קטן היה ולבוּש מעיל שחור וארוך עם בת-צחוק טובה המבצבצת בין שערות שפמו. וכיוון שצווארו קצר, דומה, ראשו מוּנח על כתיפיו וזקנו שׂיבה וצוהב מעורבים בו ופרוּשׂ הוא על כל חזהו. מצומצמת ראייתו, ולפיכך כל הימים משקפיים על חוטמו, אלא שבימות-החמה עוד זוּג אחד, ירקרק-חום, רכוּב על גבּיהם. ובשעת עיוּן בספר הריהו מסלק את העליון ומסיע על מצחו את התחתון, וממצמצות שתי עיניים של תכלת דומעות וטובות ומצטרפים גביניו אל קצה מצחו, והריהו מרכּין ראשו לצד שמאל ומסמיכו ומשקיעו בכתוב.
– אוצרות גנוזים מצאתי – התלהב פּינחס אפילוּ ב“חיי-אדם”.
– ומה תימה – השיב לו הרב דרבּיצקי – גלגול כאן, מר' יוסף קארו שנטל מספר-היד.
שעות של קורת-רוח מצא הרב דרבּיצקי באכסניה זו שנזדמנה לו. פינחס היה בעיניו דמות שלא נתקל עוד בדוגמתה מקרוב. יהודי בר-אוריין ובעל-השכלה, ומוחו חריף ותוסס טענות ונימוקים וחילוקים ואינו מניח אריח על גבי אריח; ואף משורר הוא, נעים זמירות ישראל, ואפילו זהיר בכיסוי-ראש. והגם שווכּחן גדול הוא ותקיף בדעותיו, הריהו סוֹמכן בראיות מתּוֹך עולם שאינו נהיר לרב. הנה מוריד הוא מעל האצטבה את “החינוך” של ספּנסר וקורא לפניהם, והדברים משתמעים דווקא ומתקבלים על הדעת. ולאחר הישיבה השישית, בשעה שהתחילו כבר מצטרפים קוויה של שיטת הלימודים החדשה, ויהלומי כבר החזיר והבליע בבית-הקיבול של מגבעתו את כיפת הקטיפה שלו, הוסיף הרב להשות בכיסאו ואמר:
– יש לי לומר כמה דברים למר קראנץ.
מר יהלומי הבין את הרמז, ואפילו העמיד פנים כאילו ידועה לו כוונת הרב ושהוא מעורב בדבר.
– ודאי, ודאי, הסחתי דעתי – ונפרד ונפטר.
כשנשארו הרב ופינחס ביחידות, דומה, עוד הטינוֹר הדק של מר יהלומי מצלצל בחלל החדר. פינחס ישב בראש השולחן שקוע בציבּור הספרים והקונטרסים שלפניו, עייף וייגע ועלוּב. כיפּת המשי על קדקדו המרוּבּע, וזיפים שחוּמים-זהוּבים ומסוּמרים בסנטרו, שלא עלה עליו תער עשרים יום כסדרם, מזהמים פּרצוּפוֹ. ואבן כבדה זו שנתיישבה בּלבּוֹ משנתרגשו עליו המאורעות לא נגולה. ולעומתו יושב הרב קטן ומצומק, ואף על פי שקרובה שעת חצות, שני זוגות המשקפיים רכובים על חוטמו, והוא מפשפש בזקנו הפרוּשׂ על חזהו כמתקשה במשהו. לבסוף אסף כוחות ואמר:
– טורח אתה הרבה, מר קראנץ, עבודה נאה עשינו.
– מה שייך טורח? עושה את שלי.
– אף על פּי כן… אף על פּי כן… – הרב דרבּיצקי, שלעולם שתיקתו יפה מדיבורו, לא ידע עוד כיצד לומר לו חפצו.
– איני טורח, איני טורח כל עיקר.
– אלא שאי אפשר בלי שכר טירחה.
– כלומר?
– כלומר, כלומר – גמגם הרב – כוונתי, הגזבר הסכים עמי.
והרב דרבּיצקי, הואיל ונדמה לו, שכבר אמר כל מה שהיה בדעתו לומר, קם ממקומו וחבש הקאפּלוּש שלו ונפרד בחביבות יתירה מעם פינחס, ובפתח הדלת הסב אליו עיניו הטובות ולחש לו:
– רצוני במשהו של קבע.
היה בהבטחה זו משום חיזוק לו. “כלום מכאן איבּנה?” נתפס בחרדה הרהור בלבו. ימי-הפּגרה פּוחתים והולכים, ושנת-הלימוּדים החדשה הריהי לפניך – בעוד שבוּעיים, בין כסה לעשור, מאחורי החלונות ממש. ולפי שעה אין אפילו רמיזה קלה שבקלות מאת ד"ר גינגולד; כאילו שקע עניינו במצוּלות ים. אלא שבישיבות הוועד שלאחר הבטחה זו לא חזר אליה הרב דרבּיצקי, ואף מר יהלומי לא רמז לו דבר. ושוב על משכּבו בלילות עומד אותו עתיד שאין לראות בו כלום ממה שיבוא, והוא מסתכל בו ומסתכל בו ואין לעין נקודה אחת שתנוח עליה. והשעה דוחקת.
והנה כמה ימים לפני ראש-השנה, עם שעות הבוקר, כשיוֹרקם של התריסים המוגפים מעמעם באפלולית החדר, ופינחס פוסע בו עם ספר “בראשית” בשתי ידיו ומתאַמן ועובר על פרשת “וה' פקד את שרה”, וקולו מסלסל בניגון נוּגה זה של טעמיה: “וישמע אלהים את קול הנער ויקרא מלאך אלהים אל הגר…” הכניסה לו אסתר שני מכתבים. אחד ממרכז החינוך היה, ולשונו ברורה: “מתכבדים אנו להודיע בזה, שבהתאם לסידור שהוסכם בינו ובין מנהלו ד”ר גינגולד, לאחר שכב' מסרב לקבל משרה בעיר אחרת כפי שהוצע לו, החלטנו למלאות רצונו ולהעבירו לפנסיה, החל משנת הלימודים החדשה, ובתור יוצא-מן-הכלל וּלאוֹת הכּרתנוּ לשירוּתו בשׂדה החינוּך, קבענו לו פּנסיה בשיעור של שמונה וארבעים אחוּז ממשכּוּרתוֹ האחרונה, ויואיל כב' לסוּר למשרדנוּ בימים הקרובים לסדר את הצד הרשמי הקשור בסידוּר זה."
– לבן הארמי שכזה! – פרץ פינחס, וכוונתו למנהלוֹ ד"ר גינגולד – נופת-צופים לשונו, רמאי שכזה, עצה טובה השמיע לי, צבוע זה! – וגלגלי עיניו חשכו ונשמט ספר “בראשית” מבין אצבעותיו ונפל ארצה, ובחימה גדולה הסיר כיפתו מעל ראשו וַחבטהּ בקרקע. ועברה שעה קלה של בלבול חושים עד שהשגיח במכתב שני ופתחו, וכך היה לשונו: “מסר לנו הרב דרבּיצקי על עבודתו הפורייה ועל טרחותיו לטובת החינוך שלנו בוועדה לתוכנית בית-מדרש-למורים שלנו, ואנו מבּיעים לו תודתנו העמוקה. כמו כן אנו מתכבדים להודיעו, שהקצבנו לו, לפי המלצתו של הרב דרבּיצקי, ולפי המשא-ומתן שהיה לו עמו, שכר טירחה בסכום של מחצית משׂכּוֹרת המקוּבּלת במוסדות החינוּך שלנו, ולוט בזה צ’יק על שמו בסך חמש-עשרה לירות תמורת חודש ראשון, ויואיל כב' לאַשר לנו קבלתו בחוזר.”
אף-על-פּי שלא נח פינחס מזעפּוֹ ולא מצא נוחם ופיוס במינוי זה על עלבּוֹנו, הרי הניחו הדברים במקצת את דעתו. הוא כופף גופו והרים ספר “בראשית” המוטל לרגליו וּנשקוֹ בשפתיו. ואף כיפתו החזיר והעלה על ראשו. כמה רגעים עמד כבוּש במקומו ותהה על עצמו. היבהב בו ניצוץ של חפץ לילך אל אסתר ולפרושׂ לפניה שני המכתבים שקיבל ותדע מעמדו כהווייתו. אבל מעולם לא נהג כן, מעולם לא שיתף אותה במערכי-לבו, וכיצד ינהוג כן דווקא עכשיו בשעת קלקלתו. אלא משנשאר עם עצמו נצנצה לו מתוך הרהוריו היגעים כעין הקלה כלשהי, ונדמה לו שבפני מציאות ברוּרה זו שמטה אותה אבן כבדה שהתיישבה בלבו וניטל משהו מכובדה. הרים ידו ומשמש בכיפתו, ושוב הורידהּ בתנועה חטופה, כחותך גזר-דינו, ושוב אחז בשתי ידיו בספר “בּראשית”, ושוּב התחיל פּוסע באַפלולית המוריקה שבחדרו, מסלסל בטעמי המקרא הנוגים והאבלים, תחילה בקול נמוך ושבור, ואחרי כן חיזק קולו והרחיב פסיעותיו וקרא: “ויהי אחר ה-ד-ב-ר-י-ם ה–א–ל–ה…”
מכאן ואילך נשתלשלו העניינים לפי מהלכם הרגיל. בימים-הנוראים, במניין הנאורים שבמחנה החרדים שאליו נצטרף, עבר מר יהלומי לפני התיבה והטינוֹר הדק שלו היה מצלצל באוויר, ופינחס קרא בתורה בקולו המרוּכּך והמתרונן. הרב דרבּיצקי שיבּח מאוֹד קריאתו המדוּקדקת ומר יהלומי אמר לו, שעשתה רושם… רושם גדול. חתימת-זקנו, שבמחשבה תחילה קבע לה זמנה עד לאחר יום-הכיפורים, שהתה בצמיחתה אפילו לאחר שמחת-תורה. וכיוון שעברה עליה עונת-הגידול הראשונה, הקשה והמסוּמרת, הסיח דעתו ממנה והניחהּ בצמיחתהּ. ובינתיים נסתיימה תוכנית הלימודים שעסקו בהּ, והכרח היה להביאהּ למרכז-החינוך לשם בדיקה ואישור. ומטבע הדברים, שהלך פינחס עם הרב דרבּיצקי לעמוד לפני מבקרי התוכנית ומתנגדיה וליתן הסבר לכל סעיף שבה. ההגנה, שהגין פינחס על מעשה-ידיו בפני המשיגים, היתה מאורע גדול ולשיחה בפי כול. ולאחר מעשה-רב זה שוב דיבר עמו הרב דרבּיצקי “על משהו של קבע”, ושוב אמר לו “שהגזבר הסכים לו”, ובעוד כמה ימים שוב קיבל פינחס מכתב המודיע לו, כי משׂרתו שלימה ובקביעות. ישיבות הוועדה, שרחבו תחומיה וגדלה סמכותה, וכללה כל פרשת ההכנסות לפתיחתו של בית-המדרש-למורים, עברו אל משרד המרכז וייחדו שם חדר נאה לתכלית זו. והריהו יושב פינחס על-יד שולחן-כתיבה רחב-ידיים, וציבּורים של תיקים מכל הגוונים, צהוּבּים וּכחוּלים וַאדוּמים, מקיפים אותו, וידיו מלאות עבודה. בני-אדם מרוּבּים יוצאים ובאים לפניו ומכל המינים, רבנים ומורים ועסקנים וכתבים, ומשרדו סואן וגדולה התכונה בו. וכפתור של חשמל נעוץ בצידי שולחנו, ודַיוֹ שידחק עליו באצבעו, מיד בא שמש עם כיפּתוֹ ועם זקנו ומביא תה וקהווה ועוּגוֹת וּכעכים, ופינחס מכניס אורחיו ומכבּדם בכיבּוּד, ונוטלים ראשי אצבעות בטיפה של חמים ומברכים ברכת הנהנין, וגומעים ולועסים ומשוחחים ומתווכּחים. והוא חביב על הכול ומקוּבּל על הבריות, ופרסוּם שמו פושט ופושט.
פעם אחת, ביום שבט נאה וזוהר, יצא מבית הסוכנות-היהודית בשעות הצוהריים מחוּמם ונרעש וסוער. מגבעת-לבד שחורה, שכישותה נוצצת, על ראשו, וכיפת קטיפה המובלעת בבית-הקיבּול שלה שמוּטה במקצת מצד רקתו. מישיבה ארוכה יצא, ישיבה מכרעת. זרמי-החינוך, ובייחוד זרם הפועלים, ערערו על שיטת הלימודים הנהוגה בבית-המדרש-למורים החדש. ופינחס היה מראשי המדברים בשם “המזרחי”, ובכל כוחותיו ובכל עקשנוּתוֹ עמד בפניהם והשיב והגין. אותו “בעל-בכל-זאת” שבּוֹ, שכל ימיו נתבזבז פירורים פירורים בעניינים של מה-בכך, במחלקה עם התלמידים, בחדר-המורים עם חבריו-להוראה ובביתו עם אסתר ומרת חלפי, נתרכז עכשיו ומצא שדה נרחב להתגדר בו. כיוון שהטילו עליו להתייצב בפני מתנגדיו ולהתעצם עמהם בדברים העומדים ברומו של עולם, נשתנה מעמדו מן הקצה אל הקצה. מה שהיה עיקשות וקטנות וסתם בלבול-מוח, היה לעמידה על עיקרים ועל השקפות ועל אמונות ודעוֹת. כל תיבת הנימוקים והחילוּקים הגנוּזה בקדקדו המרוּבּע נזדעזעה והיא שופעת ושופעת. ובישיבה זו, כשנתן תשובתו לערעורי הפועלים, דיבר שעה ומחצה וראיותיו סדורות והוכחותיו חותכות. והצד שלו, אנשי “המזרחי” המסוּבּים אליו, תומכים בו ומחזקים דעתו בנענועי ראש ובגניחות קלות. פעם מר יהלומי גוחן על הרב דרבּיצקי ולוחש משהו בהנאה על אוזנו, ופעם הרב דרבּיצקי גוחן על מר יהלומי ואינו אומר כלוּם, אבל עיניו נוצצות. וכשגמר הרצאתו הקיפוהו אנשי הצד שלו נרגשים מאוד, “אוזן לא שמעה”, אמר לו אחד, והרב דרבּיצקי טפח לו על כתיפו טפיחה קלה בידיו הקטנות ומלמל אל תוך זקנו “גדולות ונפלאות”. ואפילו אחד מבאי-כוח הפּועלים הודה, שהדברים, מנקוּדת-ראייתם, היו דברים של טעם. שעה זו שעתו של פּינחס היתה, והיום יומו.
וכיוון שהפסיקוּ את הישיבה לזמן מוּעט, היה נחפּז לביתו ועלה על אוֹטוֹבּוּס. כרגיל בשעות הצוהריים גדולה בו הצפיפוּת ובקושי נדחק אל תוכו ונתאחז בצינור-המתכת שבגג המכונה שלא להיכשל. פּתאום הבחין במשהו שהתחיל מדריך מנוּחתו, ומיד עמד עליו. ריח בשמי-ישמין. טולידה! לבו זע. בחרדה החל מפשפּש בגלגלי עיניו העכוּרות, ומבעד לראשים הצפוּפים והכפוּפים סמוּך לגג המכונה נתגלה לו מקומה. יחידה היא יושבת על ספסל של שני מוֹשבים וכל כבוּדת בּשׂריה פּרוּשׂה על גביו. לבוּשה היא אותה שמלת-פּסים הקצרה והמתוּחה ושתי ברכיה תוססות כעיסה מקוֹערת. טולידה הרגישה במבטו והרימה אליו עיני השקדים הנוּגות, והעכנאי שבתוכן לוחש ומלגלג. וּפיה הכּוּשיי פעור ושׂוחק ומתוּלע כשותת דם, והאלמוג שבעגיליה מאדים ודולק. לא הכירה אותו עם מגבעתו רחבת-השוּליים וכיפּת הקטיפה השמוּטה ברקתו, ועם זקנוֹ החלוּד והסמיך והמסוּמר שנצמד לסנטרוֹ המגוּדע והאריכוֹ. והסיבּה מעליו עיניה ובחנייה ראשונה ירדה. עיני פּינחס תרו אחריה. ושוב רקדו לפניו יריכיה בכל צבעי הקשת. ואש בוערת באצבעותיו של פּינחס, ורוך חמים זה של בשר תוסס שהיה מגבל בו עודו בתוך ידיו. הוּא עצם עיניו, כי ראשו עליו סחרחר; ובכל כוחו נתאחז בצינור המתכת, כי ברכיו פּקקוּ. שוב עמד לפניו, בבשרו ובדמו, חלום בלהות שהיה פוקדו לילה לילה על משכבו. אַה, טוֹלידה!
-
כך במקור. – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
פרחי רמייה
מאתשלמה צמח
משכּלוּ ערימות החיטים והשעורים בגורן, ידענו שמשהו מתהווה בחשאי, שיש משא ומתן בין מנהל-החווה ובין חבורה של פועלים ביהודה, ושעתידים להשתנות סדרי-החיים בסג’רה עם תחילתה של שנת העבודה החדשה. אבל משנכנסו בערב מרחשוון אחד שני קרונות לחצר ובהם מיטות-ברזל ומזרנים וכלי-מטבח ותשעה חברי הקואופראטיב שבאו בהמולה רבה ליטול עסקי החווה בידיהם, פרחה לה שלוות סג’רה ונסתלק מתק בדידותה, שאפפו שנתיים ימים את כל הוויתי. נתמלא האולם המקומר והאפלולי בני-אדם משונים וקולניים, ופניהם ונימוסיהם כפני גיס של כובשים ונימוסיו. טפפו רגליהם בשעת הליכה ובלט בית-החזה שלהם וגרונם נטוי, ומתגנדרים נרתיקי העור החומים שעל יריכיהם ומקשקשים המצלפים שהם מקישים בהם על מגפיהם להנאתם. ובידי המנהיג הפוקד והסוער מצלף ממין משוּבּח, דק וקצר, צ’רקסי, מצוּפּה כּסף בּמחיצתוֹ העליונה ומקוּשט פּיתּוּחי מגדלוֹת וּמסגדים. ומאחר שבאותו יום באו אלי הוראות מפורשות ממרכז “הפועל הצעיר” ביפו, שלא אתן יד להרפתקה זו, קמתי באישון לילה ונמלטתי בסתר על נפשי וירדתי לטבריה. נחרב הקן בראש ההר בגליל התחתון ונתפזרו כנוצות ברוח ההרהורים והחלומות שחיממוהו, ואמרתי: אפליג למרחקים ואנסה מזלי במקום אחר; בין כך נסתיימה הפרשה בסג’רה, שכן פרוצה היא וכבושה לכול.
ירידה לטבריה פירושה בימים ההם – קודם-כול רחיצה בחַמיה. כי לא היו מקלחות מצויות בבתים, ואפילו צוננים לא עלו על גופי שבועות רבים. ובשעת שחרית זו פירכסו בשכינותי בתוֹך המים המזהיבים והמהבּילים כמה מבעלי-השכּמה שבחסידי טבריה, מצומקים ויבישים ומגולחי-ראש, וכמה מבני ערב, סייסים וחַמרים סורים, עבי-בשר ובעלי-גוף. והכול מתרוצצים ומכים במים הדלוחים, טובלים ונעלמים ושוב צפים ועולים, מעוותים פרצופם בצער ורוקקים את המים המרים מתּוֹך בּית-הבּליעה שלהם. וּבעוֹד הגופרית בבריכה המפוּלמת וצחנת רוחציה צובטות בנחירי ובעיני, התחלתי מחשב דרכי. אמרתי: אלך לראש-פינה, שמרכז גדול היא, ושלא דרכה עוד כף-רגלו של פועל עברי בכרמיה, ואפתח שם בכיבוש-עבודה. ומתוך הרהורים במערכי-לבי החדשים הלכה לה המרה-השחורה שבאונס העקירה שנעקרתי מן המקום המיושב, וכבר התחילו משעשעים רוחי הדברים הצפויים לי בעתיד לא-נודע זה.
לאחר ששיפשפתי ורחצתי גופי כהלכה חזרתי עם כוכבי בוקר לטבריה, הלכתי לפונדק אחד להזדמן שם עם החמרים העולים לצפת ולהתחבר לסיעתם. אכסניה זו, אף על פי שנקרא שמה על ר' שבח בעליה – אינה משובחת והמוציאה והמכניסה בה זוגתו של ר' שבח, אשה גדולה וצניף צבעוני ורקום-אלמוגים על ראשה, ולעולם שמוט הוא באחורי-קדקדה ומגלה תכלתם המגולחת. עיניה ירוקות כזכוכית, וקולה מעובה כקורה ופוסק פקודותיו לר' שבח, שאינו עושה אלא שליחותה. יושבים החַמרים ואוכלים כַּרְשׂים מטוגנים בשמן-זית ושותים עראק דמשקאי מתובל בּשׁבֶת המצרי. ואנשי צפת הממתינים ליציאת השיירה מתפללים שחרית אצל כל כותלי החדר, וערימה גדולה של נשים מוטלת על אמתחותיהן בפינתו. כשישבתי אל השולחן לקבּל את מנת הכּרשׁים שלי, מיד הכּירוּ בי שכני שאיני מן המשלמים שכר רכיבה בדרכים, ואף על פי כן שאלני אחד החמרים:
– עולה לצפת?
– לראש פינה.
– וכיצד תעלה?
– רצוני להצטרף אליכם.
– כך, סתם, להצטרף? אם תחַמר עמנו, אדרבה.
אלא שחייב הייתי בשכר צירוף זה גם לסייע עמם בטעינת הבהמות. תחילה תולים וקושרים בחבלים את התיבות והשקים משני צדי הפרדות והחמורים, ומעיינים משאם שלא יהיו ריקנים מצד זה וטעונים יותר מצד זה. אחרי כן מניחים מזרן של תבן לרכך בו זיזי הארגזים, ועליו פורשים את המרדעת – וַהרי לפניך מקום-מושב נאה להעלות על גבּוֹ את הנוסעים. והיו הגברים שבחבורה מפשילים חלוקיהם ומטפסים ועולים בכוחות עצמם, אבל הנשים נזדקקו לזרועות החַמרים, והללו עוסקות בחריצות יתירה ונתערבבו באוויר שׂחוק נשים ונזיפתן.
כשעקרה השיירה מן החצר הסמוּכה לפוּנדקו של ר' שבח, כבר האדים המזרח וגלש זוהרו מהרי גלעד ושקע במימי הכינרת שהסמיקו; ועוד רוח צפונית מקמטת ומזעזעת פניה. רכוּב הייתי על חמוֹר ננס, וכל הזמן חששתי, הנה יישמט מבּין רגלי, ואני מעוּמד על הקרקע. הכסיף גוּפוֹ באפר שׂערו, וחוּט שחוֹר משוּך לאוֹרך גבּוֹ וּמתפּצל לתוֹך זנבוֹ הנוּקשה. רגליו דקות מאוד ופסיעותיו מצומצמות וזריזות, ופוחז הוא ומשליך פרסותיו כאילו בא לפזרן לכל הצדדים. בכוונה זיכּוּ אותי בבהמה דקה זו, ובכוונה מינוּ אותי משגיח על הנשים, כדי להלעיג עלי. מפולגת היתה השיירה עם חמש-עשרה הבהמות שלה לשלושה פלגים. בראש יצאו שני החמרים עם המרכולת. באמצע הלכו שלוש בהמות עם הנשים שעל גבן. ובסוף שבעה גברים עם חַמָר אחרון המאסף אחריהם. רכבתי על חמורי הננס באמצע לשמור על הרוכבות שלא תארע להן תקלה. אשה ראשונה – תינוק פועה וחולה על זרועה ועטופה היא שמיכות וחלוקים, גל של סמרטוטים. חוזרת מעם הרופא הסקוטי של המיסיון בטבריה ויושבת בחשיבות מרובה על המרדעת, ושתי רגליה שלוחות לאופק ונוגעות באוזני החמור הקפרי. כיוון שחששו שלא תתאחז כראוי במושבה מפני התינוק שבין זרועותיה, קשרוה בחבלים אל הארגזים שבצדיה, והיתה נעה וחגה כספינה בלב-ים. אחריה רכבה אשה צעירה לימים, שסמקו לחייה מצינת צפת ומחלב עזיה ומדבש תאניה. מטפחת טורקית מנומרת חופה ראשה, ותלתל שחור קטן מנפנף על מצחה כאילו נמלט באקראי מבית-כלאו, ובאמת כוונה עמוקה בו, שהרי להעיד בא, כי אין ראשה מגולח כשאר ראשיהן של נשי צפת. יושבת היא בגנדרנות של אשת-חיל על בהמתה, מצייצת לה ומזרזת בה בעקיביה. הולך שמה בשיירה והחמרים קוראים לה ציפה’לה, לשון חיבה. בעלה מקבל קיצבתו מכולל אחד בטבריה, ובחודשי אלול ותשרי ומרחשוון חייב הוא ללמד תורה בבתי-המדרש שלה, אף על פי שצפתי הוא. בעונה זו של עגינות יורדת אליו זוגתו אחת לשבועיים ועושה עמו כמה ימים, והכול יודעים על שום מה יורדת לשם. האשה השלישית מוגרבית זקינה, לבושה שחורים שדהו והוריקו, וראשה קטן וירוק כתפוח שלא הבשיל, ופניה מצומקים, ומכסיפים גלגלי עיניה בעיוורונן, ואין היא פוסקת מלכרוך סיגאריות באצבעותיה היבישות ולהעלות עשנן; דומה היא לדוגית-קיטור זו שהתחילה מהלכת בים בין טבריה לטבחה.
כל עוד אנו בעמק גינוסר ובמקומות של יישוב ודרכנו סלולה וישרה, מבודחת דעתה של השיירה. מלגלג ודורש ברבים מצליח החמר בז’ראגוֹן המשוּבּש שלו. קוּרדי זהוֹב הוא, ועיניו כחולות וסודרו לבן כשלג ומעגלו דק, חציו חוטים וחציו ציפוי של זהב לסירוגין, כדרך האפנדים העשירים. מכנסיו כחולים ועבים, וקיפוליהם מרובים ומתמלאים אוויר כמפרשים, ומין חזייה של תכלת על גבו אפודה ברוקאדה שחומה, ופניו כפני קאוואס של קונסול מכובד מירושלים. רוכב מצליח בראש החמרת ואינו פוסק מלהחזיר פרצופו לאחוריו ולצעוק בגרונו הניחר:
– ציפּה’לה יא-ציפּה’לה, גוּט קוֹאֶס, קואֶס כּתיר, אִין טבריה.
והכול שוחקים. אף הכינרת מימין מצהילה פניה, וכתמי הירק בטבחה והאילנות המקיפים מנזרה מחייכים. מאבּקים עדרים בדרכים. פלחיות הולכות לשוק העירה, וטנאי פירות וירקות על קדקדן. אבל כשנכנסנו למשעולי הגבעות בין צוקי אבנים של בזלת שחוֹרה סגרה עלינו פתאום חשכת השממה. ירדו מצליח ושאר החמרים מעל בהמותיהם, ואף אני נשמטתי מחמורי הננס, ונסתלקה בדיחות-הדעת מן השיירה. מצליח מישש באקדוחו. אנו במעלה-הר, ואין יישוב ואין ניר בשכינותנו. בערבוביה פזורים פלחי בזלת מנופצים, ואתה מצייר בהם חזיונות כרצונך. בצילם מזועזעים ועומדים קלחי שמיר ושולחים פיצולי זרועותיהם האפורות-כתומות לתוך האוויר שקלט בושׂמם. בשיפועי גבעה על יד נחל שכזבו מימיו מכחילים אשכלות פרחים של שיחי-אברהם ומרתיתים עלעליהם. ובמקום שעורק של סיד מבקע ומתערב בתוך האדמה החומה, מאדים אחרון פרחיה של ההיגה ומוצנע הוא בין עוקציה. ויש כשאנו בראש תל קופץ לרגע קל זוהרו של ים-טבריה, ומוטל הוא באלכסון, מצומצם במסגרת סלעיו ומצהיל פניו כטס גדול של נחושת שהעלתה חלודה ירקרקת. חורבת גב-יוסף משחירה לפנינו מימין, והמקום מוכן לפורענויות ולשוד דרכים. לאיטה משׂרכת השיירה דרכה בשיפולי הגבעות, והבהמות מבקשות בזהירות ובהיסוס רב אחיזה בין חלוקי-האבנים, והן מצלצלות בנקישת פרסתן המפורזלת. כך היינו מהלכים בצדי השיירה, מחמרים ומזרזים, מחזירים למקומו כל ארגז שנשמט וכל חבל שנתרפה ומסייעים לכל כושל. חונים קימעה בראש הר להוציא אוויר מן הריאות ולפוּש, ושוב יורדים. שתק מצליח שתיקה זועמת, וכיוון שבעל-בשר הוא והגדיש מן העראק הדמשקאי בפונדקו של ר' שבח, מתקשה הוא בעלייה ומרבה לקנח בשולי סוּדרוֹ את פּרצוּפוֹ שנתרטב. קצף לבן מפעפּעת כּריסהּ של פרדה טעונה הרבה. וכל שאנו מאריכים בהליכה גובר שרב היום בחמה המנסרת בשמים וברוח הקדים המנשבת מן הגלעד.
משטיפסנו ועלינו שעה ארוכה במעלה הר תלול וגבוה, צף פתאום מתוך השממה יישוב גדול מוקף כרמים ואילנות. מנצנץ ארגמן אדמה החרושה מעניות מעניות בשדות המוּקפות1 גדרי-אבנים ומשוכות-שיטה. והרי המושבה עם גגות הרעפים הערוכים בשתי שוּרוֹת במדרוֹן ומאדימים מתוֹך אמירי האיקאליפּטים, וכאילו הכנען גוחן להם ומאהיל עליהם. “ראש-פינה!” הכריז מצליח והרכּיב עצמו על בהמתו, ומיד חזרה בדיחוּת-דעתּוֹ ושוב נטפל לציפה’לה ודורש בהליכה תכופה זו שלה מצפת לטבריה. אנו במדרון. חסתי על חמורי הננס שהירידה קשה עליו מן העלייה והולכתיו באפסר שבצווארו, ובין כך הגעתי למחוז-חפצי. עוד מעט ונבלעת השיירה בין שתי זרועותיה של המושבה, בצל חורש האילנות המחייץ ומפלג אותה לשתיים.
לאחר שסייעתי בפריקת הארגזים אצל החנווני של ראש-פינה הלכתי למלון בארוכמן, שמצליח שיבּחוֹ לפני. לא היתה עמי אלא חבילה קטנה וכרוכים בה מעיל-חורף קצר וחולצה כחולה וזוג מגפיים; שאר מיטלטלי שמורים בסג’רה ויבואו אַחרי כשאמצא לי מושב של קבע. תקוּע הפונדק בתוך הסלע במרומי ההר, במקום שהמושבה נוגעת בכפר הערבי שבשכינותה, ובשעת מנוחה זו נכנסתי בדלתו הפתוחה ואין איש מקדים פני. הייתי, כנראה, בחדר-האוכל, שכן נחילים של זבובים משחירים על שיירי סעודה. התחלתי מזיז כיסאות ממקומם שירגישו בי. יצאה אלי אשה כבת חמישים, וראש השׂיבה שלה פרוע, עפעפיה יגיעים, ומסתכלת בי בפנים חמורות וכואבות, כאילו טינה לה עלי, ושואלת לחפצי. וכשאמרתי לה, מבקש אני מקום לכמה ימים, לא נענתה לי ברצון, ואפילו רמזה בגלוי, כי חוששת היא שאין מלונה לפי כוחי, ונהוג אצלה שלא ליתן דבר בהקפה לאורחיה. אף על פי כן, לאחר עמידה על המיקח ולאחר ששלשלתי לידהּ בּישליק וחצי שׂכר שלוש לינות, הקצתה לי מיטה אחת בחדר הסמוך. ועד היום הזה לא מחוּור לי, על שום מה הקפידה עמי כל כך, שהרי ריק המלוֹן ורבּה העזוּבה, והפּוּנדקאית עצמהּ אשה אלמנה ובודדה וטובת-לב.
מתוך חלון חדרי ראיתי את העננים שקשורים לכיפתו של הכנען. ראש הר שהקדיר סימן לגשמים, ועונת החריש תיפתח, וּודאי תהא העבודה מצויה. שׂיחקה לי שעתי. אלא מג’ידה זו שבכיסי לא תאריך ימים אם אשהה הרבה במלון בארוכמן ואשלם חצי בישליק שכר לינת לילה אחד ולא אכניס כלום. שקוע בדאגות אלה שכבתי על המיטה עייף ויגע מטלטול דרכים ועצמתי עיני באונס שינה. פתאום התעוררתי וקפצתי אחוז בהלה. קול רעם התגלגל ונפל לתוך חדרי. דפקו והיכּו טיפות גשם של יורה בגג הרעפים הסמוך לתקרה, וכל טיפה וטיפה גדולה כאגוז. חשיכה עמוקה סביבי ומעורבת היא אוויר הרים צונן. שינה ארוכה ישנתי והעריב יומי הראשון בגליל העליון ויצא לבטלה. בחדר האוכל מבלחת עששית קטנה על השולחן, והזבובים מכונסים עכשיו באשכול צפוף לאורך מוט הנברשת התלויה בסיפון, והפונדקאית ועמה אשה צעירה אחת מסובות ואוכלות פת ערבית. מיד הכרתי שאשה צעירה זו בת הפונדקאית היא; אותה טינה שפוכה על עיניה השחורות ואותה חומרה בפניה, אלא שהן צעירות יותר ורוגזות יותר. שמא היא בתולה שנזדקנה, שמא היא אשה שנתאלמנה. מכל מקום מכאן, הבחנתי, העזובה בבית וברהיטים הרעועים ובסיד התקרה המתקלף ונושר לתוך הקערות. בחורף רעם הכנען ללא ברקים, וכותלי הפונדק נזדעזעו. שימשה לפני הבת, רחל, וישבה עמי והתחילה חוקרת ודורשת, מהיכן אני ולשם מה באתי למקום נידח זה.
– לעבוד, אמרתי.
– אצל מי? אצל הפקידות?
– אינני יודע, אבקש ואמצא.
– לא תמצא, אמרה, והחשיכו עיניה הרוגזות.
כיוון שלא פסק הגשם והלכה הפונדקאית לחדרה, איחרתי לשבת עם רחל. העברית היתה שגורה בפיה, שכן תלמידתו של יצחק אפשטין היא, ומדגשת את הבי"תין ואומרת לי ‘חבּיבּי’. וכשם שהחומרה בפני-האם אינה אלא מן הפנים ולחוץ, אף רוגזה זו שבעיני רחל ממש אין בה. קולנית היא וצחקנית, ושיחתה מרובה. בעוד אביה בחיים היתה אכסניה מזוֹהמת ומאוּבּקת זו הוֹטל מהודר ונודע לתהילה בכל הגליל, מאָרח פקידי הבּארוֹן וסרסורי קרקעות מסוריה ומן הלבנון וסוכני הטאבּוּ, ואפילו בימות החמה לא היה חסר קייטנים מיהודיה. אולם כשנתאלמנה האם, ורחל נכשלה בבן-זוג שאינו מהוגן, שבזבז כל ממונם במישׂחק קלפים בבתי-הקאפה בצפת, ולאחר ששקעו בחוב של עשרה נאפוליונים, שקיבל הבעל פיצוי לגט-הפיטורין שנתן לה, ירד המלון פלאים, ואף על פי שמצויה הפרנסה, אי אפשר לו לעסק זה בלא בעל-בית. בהמשך שיחתה נתרככה דעתה של רחל, ואפילו לסיכויי למצוא עבודה בראש-פינה לא ראתה שחורות כל כך. עצתה היא, שאלך בבוקר אל ר' שמואל ויינשטוק, שעשיר הוא וראש הוועד ונכסיו מרובים.
– אבל אל תיפול בפח, בת יושבת בביתו וכלו עיניה לחתנים.
– מה לי ולה?
– אינך מכיר את ר' שמואל, חבּיבּי – ושתי הבי"תין דגושות ושתי עיניה נוגות מאוד.
למוחרת זרחה החמה. נעלתי מגפּי ולבשתי את החוּלצה הנקייה וירדתי אל ר' שמואל, כאשר יעצה לי רחל, לבקש יום עבודה. נזדמנתי עמו בחצרו, כשהוא עומד וממרח צירי קרונו. יהודי קרוב לשישים היה, מיוצאי רומניה, בעל כרמים ושדות-טאבּאק עוד מעבר לים, ופניו מרושלות וסמוקות וראשו עגול וקירח, בעל כתפיים ובעל כרס, ועיניו בולטות וקופאות בתכלת מימית כאדם שאינו מואס בטיפה המרה. מספרים עליו, גת קטנה במרתפו, ושנה שנה מצמק הוא כמה שורות גפנים בכרמיו, וחומֵר יין מיוחד בנוסח הוואלאכי ומוזג לו כל ימות השנה מיקבוֹ. כשנשׂא אלי מבּטוֹ המאוּבּן תּמהּ ושאל:
– מה מבקש, למשל, בחור שכמותך?
– עבודה.
– סוף סוף הגעתם כבר למקומותינו.
בלשון רבים דיבר עמי, ולשון זה לא חיזק לבי. אף על פי כן ראיתי שנמלך הוא בדעתו ואינו דוחה אותי, והמתנתי להמשך הדברים.
– יוצא אני לגורן רחוקה, לאסוף תּבנהּ מפני הגשמים, רצונך תילווה אלי ואתן לך שכר עבודה של חצי יום.
ולא המתין להסכמתי ואמר:
– תסיים במריחת הגלגלים ואני אוציא את הבהמות וארתום.
כשיצאנו בקרון מן החצר, העמידני ר' שמואל במבחן ונתן לי את המושכות. לא ידע כלום על שליטתי ברזלה ובעטרה שנתיים ימים כסדרן, ואין עוד מוראן של בהמות עלי. אבל כשראני אוחז ברצועות ביד אחת ותוחבן בקליעה בין האצבע והזרת, והסוסים חשים ביד הבוטחת הנוהגת בהם ונשמעים לה, אמר לי שבחי בפני:
– מכירים בך שידך מנוסה.
והתחיל לדבר עמי בכובד ראש. מוכן הוא ליתן לי מקום במשקו, ואף דירתו מרווחת ובני-ביתו מועטים, כי הלכו שני בניו, אחד לארצות הברית ואחד לאלכסנדריה של מצרים, ועזבוהו ללא משען בימי זיקנה. מצד זה אין שום מניעה. הקושי הוא במקום אחר. מזומנים אין לו, ומסובכים עסקיו לאחר בצורת זו ששיקעה אותו בחובות של ריבית וריבית דריבית. והנה הפלחים עובדים עמו כל השנה ונפרעים בסופה מן הגורן. לי חייב הוא לשלש שכר בכל חודש בחודש, ומזומנים אין לו, והם מעכבים.
– היית כבר אצל האדמיניסטראציה? – שאלני, והכוונה למשרד הפקידות של הבּארוֹן, שראש-פינה מרכזו בצפון.
– לא.
– יפה תעשה, כשתבוא בדברים עם האדמיניסטראציה. מזמן הם מזרזים אותנו שנאסוף אל בתינו בחורים משלכם, עכשיו יבואו ויסייעו. ביקשתי מהם הלוואה ולא נעניתי, והרי אני חוכר קרקעותיהם. ימלאו בקשתי ומשקי פתוח לפניך, כך תאמר להם. בפרך לא אעבידך. מחכיר אני אלפי דונאמים לפלחים שבסביבה, ומטרידים אותי עסקי ממונות ומיקח-וממכר ושטרות ופירעונם, ואין שעתי פנויה להשגיח על הנעשה בשדות; אדרבה, תבוא ותשגיח על ידי, ואם באמת רצונם לחזק, כפי שהם אומרים, את ראש-פינה שנידלדלה מבניה, ייתנו לי את המזומנים שביקשתי ואתן לך עבודה ככל שתרצה.
הלכנו בתוך האבק. הגשם שירד אמש נֵפֶל של יורה היה ועד העומקים לא בא. עמדה הבאשה החומה והמעופרת בצדי הדרכים והשדות, וכל מה שהאדמה דשינה יותר חוחיה גבוהים יותר. עברנו את מחניים העזובה עם בתיה השוממים שאבניהם שומטות מתוכם. קרקעותיה חוכר ר' שמואל מן הפּקידוּת ומחכירן לפלחים. וכשעלתה החמה במרומי השמים והרחקנו בנסיעה מזרחה, נשבה לנו רוח קלה וצוננת מגדות מי-מרום. ר' שמואל ויינשטוק בז לי, וכמה מזימות בלבו ומערים הוא עלי, ואומר לשולחני אל הפקידות לעשות מלאכתו, והמתין לתשובתי. ואני שתקתי.
– אם לא ייתנו לי ההלוואה, מה זכותם לתבוע ממני שאעשה רצונם.
– וסתם, ובלא תנאי, ליתן עבודה ליהודי שכמוני, כלום אסור עליך?
הטיל בי עיני התכלת הקופאות שלו ותמה. כנראה, החזיקני שוטה ותמה על הערתי.
– תזקין כמוני ותיווכח, שבחיים אין סתם, ובלא תנאי.
ציווה עלי לעכב קרוני והעלה נער ערבי, כבן חמש-עשרה, לבוש חלוק כחול ובלוי, ומבליט כריסו הנפוחה מקדחת הביצות, ועיניו מצומצמות וטרוטות וצוהב מפעפע בזוויותיהן.
– והרי מוסטפה קטן זה שלפניך, הוסיף והתרגש ר' שמואל, מקבל שכרו שלושה מטליק ליום, ומיד תראה שאינו מפחית ועושה ממך, ולהפסד אין לי מזומנים.
פתאום חש שעושה הוא בי עלבונות על לא דבר, ונשתתק ופניו הרחבות והנפוחות נפלו. בינתיים הגענו לערימת התבן שבגורן השדות. מיד התחלנו, אני ומוסטפה, בעבודה. וכשראה ר' שמואל שיש לו על מי לסמוך, שכן בודק אני תחילה מהיכן הרוח נושבת; היתה כאן משונה, לפי לחותה מערבית היא, והריהי באה דווקא מן המזרח, מים חולה; וכשראני מניח פי השק ומשליך את התבן בכוח עד קרקעיתו של בית-הקיבול וחופר לו מקום כהלכה, התיר סוס אחד מן הקרון ונסתלק ברכיבה אל אחד הפרדסים שעל גדות מי-מרום. עבדנו כמה שעות רצופות, אני גורף בקילשון ומוסטפה אוחז בשׂק הפתוח, קושר פיו בחבל, וסותם נקבי כריסו בכריכות של קש לאחר שנתמלא. וכשעמדה החמה באמצע השמים פתחנו בטעינת השׂקים. גבוה גבוה נתערמו, רובד אחר רובד, פיהם כלפי פנים, מסורגים ומלוכדים ומאוזנים כראוי. וכשהשליך לי מוסטפה את החבל למעלה ללפף בו את הטעון, קרב אלינו ר' שמואל. הכרתי בעיניו שתמה בהנאה על קרון כרסני זה שהכינותי בשבילו. אלא שהיה מבוּשׂם קצת, והבל פיו נודף ריח עראק מתובל בשבת המצרי ופניו זועמות, ולא אמר כלום. ודאי הלך לפתח כמה חרצובות בעסקיו המסובכים והעלה חרס.
לאט לאט נהגתי בקרון החורק בשדות ובדרכים. באותו מקום שהעלינו את מוסטפה בהליכתנו אל הגורן שם הורדנוהו בחזירתנו. שוב החמה לפנינו, וכבר תלויה היא ברכסי הכנען ומכינה עצמה להתגלגל ממדרוניו וליפול לתוך הים. עד מהרה נרדם ר' שמואל ושמעתי נחרתו יורדת אלי מראש הקרון, ולא הקיץ עד שניטלטל בפנייה זו שבכניסת חצרו.
חצרוֹ של ר' שמואל היתה כשאר חצרוֹת ראש-פּינה; בּית-עלמין גדול ורחב-ידיים לכל מיני מיטלטלין ושברי כלים, ומראֶהָ כעין קרפּף של סמרטוּטים בירכּתי הכּרכים. מוּטלים היו בערבוביה מוטות ברזל שעוקמו, ברכי מחרשות שהחלידו, מגובים שהשאירו שיניהם, גלי שקים שהרקיבו, ועל הכול מחפה צחנת מי-רגליים שהחמיצו. הבאתי את הקרון אל המתבן הפרוץ והרעוע שבצדי הגדר והתחלנו בפריקת השקים. לאחר שחטף שינה ניטלה מר' שמואל דאגתו ונתמזג בקרבו העראק הדמשקאי וסייע עמי בחריצות, ואמר לי שבחי בפני:
– קרון נאה וטובות ידיך.
לאחר שרחצנו ידינו ופנינו על יד הברז, ולאחר שפרע לי שכרי בישליק וחצי ואמרתי להיפטר ממנו, שאֵלני:
– היכן אתה גר?
– במלון ברוכמאן.
– בבית זונות זה? לא מצאת לך מקום נאה הימנו?
הפציר בי שאכנס ואסעד עמו. אפלולית וצינה בחדרים. ואף על פי ששמוטים היו אריחי-הריצפה ומרופפים ומשמיעים נקישה קלה תחת פּסיעותינו, הרי נאים היו השטיחים שעל גבּם ומצהילים טסי-נחושת דמשׂקאים על הדרגשים והספות נמוכות בסגנון ערב, ואפילו סכין עקומה תלויה בכותל מתחת לתמונתו של הבּארוֹן. השולחן כבר ערוך היה, עד מהרה נכנסה בעלת-הבית וישבה עמנו. אשה חולנית היתה, תפחה אחת מיריכיה, וגדולה היא ומקוערת ומסיטה גופה לצד האחר. דעוכות עיניה ושקועות בחוריהן, ואימה משונה בפרצופה החיוור. ראשה הרועד מעט צנוף סודר שחור עם זרי ורדים בשוליו. מיד באה הבת, ברכה, אילפס רותח בידה ובו דגים מטוגנים ועודם רוחשים בשמנוניתם המבעבעת; שכן ר' שמואל מפונק היה ומקפיד בטיב המאכלים. מפני חולשת האם היתה ברכה המארחת והמחלקת את המנות. שוב אכלתי כּרשׂים, אך הללו לא כטבריינים שבפונדקו של ר' שבח; הואיל ומקום חיותם בים-החולה, לא הספיק שמן-הזית שנטמע בתוכם להוציא את טעם הרקק שבהם. פני הבת כפני האב. חמדנית כמוהו, ואותן הלחיים הסמוקות עד שׂער הרקות, אותן עיני תכלת בולטות ותאבות, ואותו סנטר בהמי ומרובע. אף היא מתלמידותיו של יצחק אפשטין ומדגשת את הבי"תין ואומרת לי חבּיבּי. אחר הדגים הביאה יונים צלויות וממולאות אורז, ועל גבי השולחן הסגילו בצנצנות חצילים קטנים מוארכים וכבושים בחומץ; הוריקו עגבניות משומרות, וכשנתקלת בפלפל החריף שבתוכן נתלקח חלל-הפה בהבלן של צינה וחמה כאחד. מפצירות בי הבת והאם וידן נדיבה. והאב העלה מיקבוֹ קנקן של היין שהיה רוקחו בעצם ידיו בנוסח ואלאכי, והכריח אותי לשתות עמו כוס אחר כוס בזו אחר זו.
מלא יצאתי מביתו של ר' שמואל, וכבר ראש-פינה שרויה בצל ההר המאהיל עליה מן המערב. החשתי צעדי אל האכסניה מאושש מן ההתחלה היפה. אף כי אין לסמוך על ר' שמואל, ובשעת פרידה לא הבטיח כלום, הרי הראיתי לו כוחי. במלון מצאתי את החולצה שפשטתי, והיא כבוסה וגהוצה ומונחת על מיטתי, מעשה ידיה של רחל. שוב קשורים עננים בהר והחשיך האוויר, וכמה טיפּוֹת הקישוּ על הרעפים ועמעמו את קוֹל הדפיקה בדלת. נכנסה רחל ושׂערותיה עשויות וניצן של היבּיסקוּס מסמיק בצדן, ורוגזה זו שבעיניה – דוק של היסוס פרוּשׂ עליה:
– יצאת בקרון עם ר' שמואל? לא שאלה, גערה בי.
– עבודה של חצי יום נתן לי, אמרתי.
– רשע זקן זה, וסעדת אצלו? ושוב אותה גערה.
מה נפל בינה ובינו? ועל שום מה ביזה ר' שמואל את הפונדק וקרא לו בשם של גנאי? הקפתי את רחל בשאלות עד שהתחילה מסיחה. בעלה שנתגרשה ממנו בן אחיו של ר' שמואל היה, יתום שנתגדל בביתו. ולאחר שמת האב היה כעין אפיטרופוס עליהן,יוצא ונכנס אצל האלמנה, מאכסן את האפנדים ואת הסרסורים שלו במלונה, והיה משדל אותה שתמסור לו חלקה. וכשסירבה והתחיל “התכשיט” שלה להשתתף במשחק הקלפים ומכלה ממונן, באו המריבה והמחלוקת לביתן, ור' שמואל הפך פניו; התחילה פרשה זו של הגירושין, ומאז הוא שומר איבתו להן ויורד לחייהן, והריהו ראש הוועד ותקיף המושבה.
ומכיוון שפתחה רחל בעניין זה לא פסקה ועברה לעניינים אחרים:
– כל ראש-פינה כמרקחה, – אמרה לי, – ראו אותך עם ר' שמואל, ואומרים, אוסף הוא אותך אל ביתו ומזמן אותך לברכה שלו. מורה המושבה, מר גלעדי, מספר טובות עליך, יודע שמך מן העיתּוֹנים שאתה כותב בהם. ומה ברכה בעיניך?
– מה לי ולה?
– אל תאמר כן… אל תאמר כן… אינך יודע כוחו של ר' שמואל. ואני הטיפשה בעצם ידי הולכתיך לשם.
באה האם וקראה לנו לארוחת הערב, ואף על פי שמלא הייתי מסעודתו של ר' שמואל נצטרפתי אליהן והסתפקתי בכוס תה. תפוסות היו שתי נשים אומללות אלו לעברן, ומנקרות בו בתאווה משונה כתרנגולות באשפה: האב עודנו בחיים, המלון הומה אורחים, ר' שמואל ושוב ר' שמואל, בעלה של רחל, פרשת הגירושין, וחוזר חלילה. הבליחה העששית על גבי השולחן. גשמים ירדו לסירוגין. כבד כעופרת היין הוואלאכי בעורקי. ולאחר ששלשלתי בידי האם את הבישליק וחצי שהרווחתי ושכר לינתי שולם שלושה לילות מראש, נפטרתי לחדרי.
השכמתי וירדתי למושבה לבקש אחר עבודה. כשעברתי על יד חצרו של ר' שמואל הצצתי לתוכה. ועוד מוטלת הערבוביה בשינה של שחרית. פתאום שמעתי קול מדבר אלי מאחורי:
– ומה, למשל, מבקש כאן בחור שכמותך?
עמד בפתח ביתו יהודי קטן-קומה, פניו ארוכות מאוד ומרה שחורה על גבן, עיניו נוצצות כעיני העכבר ומלגלגות עלי ברשעות:
– מבקש עבודה, עניתי.
– הלך ר' שמואל לצפת.
– מוכן אני לעבוד בכל מקום.
– אצלי?
– ודאי.
– נניח, שטועה אתה… לא תעבוד אצלי… לפני שמונה שנים כבר נכשלתי ולא אחזור; אל ביתי אספתיו, חדר נתתי לו ומזונות נתתי לו, ואשתי כיבסה לו לבניו, בחור עליז היה והכניס מעט שמחה למעוני, רק בת יחידה לי ואמרתי אאמצנו כבן לי, ופעם אחת נסתלק ולא אמר אפילו שלום לי, מנוּול שכמותו, ונדרתי נדר, לא יעבור על סף ביתי משכמותכם… כלך לך מראש פינה, אין אנו רוצים בשכמותכם.
הפך אלי גבו וסגר את הדלת מאחוריו. ידע יהודי זה עם המרה-שחורה על פניו מה שניבא. לא מצאתי באותו יום עבודה בראש פינה, וחוזר אני אל האכסניה שלי בפחי-נפש, ושעות ארוכות של שיעמום ובטלה לפני. עשיתי חשבון קופתי. לאחר שקניתי חפיסה אחת של טאבּאק ונייר כריכה ושתי מעטפות למכתבים, לא נשתיירו בכיסי אלא שלושה בישליקים וחצי, ואם אוסיף לסעוד במלון ברוכמאן שלוש סעודות מעת-לעת, אין ממוני מספיק אלא ליומיים, וסוף, סוף מר, לכיבוש-העבודה שלי בראש פינה. על כורחי שאפטר מן הסעודות האוכלות פרוטותי. ומכאן ואילך סדר אחר. עולה אני לצפת וקונה משהו בשוק ואוכל, וחוזר לחדרי עם ערב, ומפת ערבית אשתמט בכל אמתלה שתזדמן לי. ישבתי וכתבתי שני מכתבים. אחד לוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” ביפו, ומודיע אני על יציאתי מסג’רה והליכתי לראש-פינה, וכאן אני טורח זה שלושה ימים לפתוח את הגליל העליון לעבודה עברית, ולפי שעה אין ההצלחה מאירה לי פניה. מכתב שני כתבתי, באותו סגנון, לחברי בימה. אחר הלכתי לצפת. עשיתי דרכי ישר במעלה ההר, מטפס ומקפץ בין צוקי סלעים וגדרי כרמים בנשימה אחת, עד שהלבינו לעיני פזורי הבתים במדרוני הגבעות וחגוויהן. תחילה באתי לחאן אחד להריץ איגרותי על ידי החַמרים, ואחרי כן יצאתי לשוק הערבי וקניתי פיתה אחת במטליק וענבים במטליק, וחזרתי ועליתי בהר וישבתי במקום גבוה לעשות סעודתי בצנעה. לועס אני בבצק הפיתה ומגרגר באשכול הגפן ועיני תלויה באפרו המנצנץ של החרמון משמאלי, ובאותו כתם ירקרק של ים-חולה באמצע, ובעוד כתם ירקרק, עמוּם יותר, של הכּינרת שמימיני. והכּוֹל מצוּמצם ודחוּק באוויר של תכלת ובזוהר שמש, ושיכור אני ממראה עיני. הנה כל הגליל העליון לרגלי, ועל כורחי שאכבשנו.
עשיתי כאן כמה שעות עד שנתארכה קומתי על פני האבנים. אז התחלתי יורד לאיטי לראש-פינה. אלא מחמת עלייה זו וירידה זו, ומחמת צחוּת האוויר בהרים וזוהר השמש שהיה שופע, התחיל רעב מציק לי בחזירתי. דלת הפונדק היתה פתוחה כדרכה ונכנסתי לחדרי ולא הרגישו בי. התמתחתי על מיטתי מהרהר ומהרהר מתוך אותה צביטה משונה בבטני שנתרוקנה, עד שנתעכבתי על הרהור אחד. אמרה לי רחל, שמורה-המושבה דיבר בי טובות ויודע שמי, אלך עוד הערב אליו, שמא איבּנה ממנו, ובינתיים אף אמתלה נאה כאן להשתמט מפת-ערבית בפונדק, העולה ארבעה מטליקים.
מורה המושבה יהודי קטן היה, רווק שעברו עליו ארבעים שנה, אבל קרחתו משונה מאוד, צבעונית היא ומתכּילה ומסגילה ומצהיבה, ולכל גוון וגוון כאילו תחום משלו ועושה הוא על קדירת-הראש ציורים משלו. מר גלעדי יהודי קטן הוא, ליטאי, קפדן ויבש מבפנים, ופזיז ורותח מבחוץ. דיבורו חטוף ומקוטע ושוטף בחיפזון בין שפתיו המצומצמות. מבלבל הוא את השי“נין, משמאיל את הימנית ומימין את השמאלית, אבל כיוון שמורה הוא בגליל העליון, הריהו מדגש את הבי”תין בנוסח ראש-פינה, טופח על כתיפי ואומר לי חבּיבּי:
– מה סייך? סמעתי, אף קראתי, ב’העולם‘… עבודה אתה מבקס?… מקום נאה מצאת… אבל, חבּיבּי, נעשה מסהו… דיבר עמי ר’ סמואל ויינסטוק ראס המוסבה… נכסלת בפונדק סאינו מהוגן, חבּיבּי… רחל ברוכמאן זו… אילו באת לסהות אצלי… יסר… אף על פי כן יס לעשות מסהו… אבּוא בדבּרים עם הרופא, סיבּוא בּדבּרים עם הפקידות… חבּל סהמנהל אינו כאן… ומה נסמע בשפרוּת? ביפו אמר לי ס. בן-ציון, ביאליק מוסך ידו מן הסילוח… דוקטור קלויזנר דוחף ודוחף…
ואני ישבתי עם אותה צביטה משונה וחדה בבטני המרוקנת ועיני כלות למכונת-הספירט הקטנה ולקומקום זה שעל גבה, ומהרהר בלבי: אומרים על הליטאים שפיקחים הם, ולמה יהודי קטן זה אינו מדליק מכונתו, וזו תשרבב לשונות אש כחלחלות מכל הנקבים שבשוליה, ויזמזם הקומקום, וסופו שיהביל וצמידו יקשקש, ותעמוד כוס תה ריחנית על השולחן וכעכי-צפת הללו שעל גבי האיצטבה בצדה. אבל מר גלעדי הוא גופו שרתח וקשקש, ובסוף רמז כי שעתו דחוקה:
– נפל המנהל למסכבּ וכל הכיתות עלי… פסוט רובּץ אני תחת משאי… אבּל אסתדל… אעשה מסהו… תבּוא אלי בעוד יומיים… אבּוא בּדבּרים עם הרופא שיבּוא בּדבּרים עם הפקידות…
יצאתי ממנו ונפלתי בין שתי זרועות המושבה ובין צללי האיקאליפטוסים ובתוך צינת-הכנען המתגלגלת ויורדת חטיבות חטיבות. אף על פי כן אחזור אליו בעוד יומיים.
עוד מלמטה, ברגלי ההר, נתגלו לי חלונות הפונדק שהצהילו הערב באור מרובה, סימן שאירע שם משהו: ודאי אורח חדש בא. כשנכנסתי לחדר-האוכל, היה השולחן ערוך ומפתו לבנה, ועם הנשים מיסב יהודי בעל פנים מכובדות וכיפה של קטיפה על ראשו. למעלה מכל ספק, בי דיברו, שהרי נאלמה השיחה עם כניסתי, והכול נשאו עיניהם אלי בבת-אחת, והיה טשטוש בפרצופיהם כאילו נתפסו בדבר-עבירה. אמרתי שלום חטוף ונפניתי לחדרי. עד מהרה באה רחל ושידלה אותי ברוב דברים שאצטרף למסיבתם. אלא שהפעם מוכנה לי אמתלה נאה. בא אני ממר גלעדי, ואכלתי פת-ערבית עמו, ונפטרה ממני. לאמיתו של הדבר, הציקני הרעב מאוד, ואפילו עשן הטאבּאק שבלעתי לא סתם את הריקנות שבתוך מעי, ואנסתי עלי את השינה.
למוחרת בּבּוֹקר השכּמתי, כרגיל, והלכתי לראש-פּינה. לאיטי פסעתי לאורכּה של שורת הבּתּים בזרוֹע השמאלית וחזרתי ועליתי בזרוע הימנית. עמדו איכּרים ופקדו על הפלחים שבחצרות. ערביות זקינות הפיחו במניפות של נוצה בגחלי הכיריים ובישלו בקדירות. הרועה אסף עדרו. ואף כי הכול היו משגיחים בי ויפה ידעו לשם מה אני מהלך כאן, לא נענה לי איש. ישבתי על דרגש נמוך תחת סוכת-המחצלות שבקרן-הרחוב וגמעתי את הקהווה שלי, ואחר שבתי אל חדרי להתמתח על המיטה, שכן נאה השכיבה לרעב. מיד נכנס אלי אותו אורח שלכבודו הדליקו אמש את הנברשת ופרשׂו מפה לבנה על השולחן. “שלום עליכם”, “עליכם-השלום”, והתיישב בכיסא. זקופה קומתו של יהודי זה ומאירות פניו, וזקנו שיבה וחלוקו שחור, פתוח ומבודר ומגלה טלית-קטן של צמר שהצהיב ופסים שחורים שנתמעכו ודהו מרוב כביסה ושימוש. גביניו צפופים היו וכבושים, וכפות ידיו לבנות ואצבעותיהן ארוכות וחצי-לבנה מבהיק בכל ציפורן שבהן. אלא שנסתתמו צינורות הדמעות שלו והיו עיניו זולגות הרבה ואונסות אותו למצמץ בעפעפיו בזה אחר זה, ואי אפשר היה לעמוד על גוֹן עיניו. מטלית קטנה ומרובעת היתה גנוזה בכיסו, והיה מוציאה לעתים מזומנות ומנגב בה את הנטפים שירדו על לחייו, ודומה אינו מסתכל בי, מפני מצמוץ זה התוקף אותו.
– ומה, למשל, מבקש יהודי שכמותך? שאִלתיו בסגנונם של איכּרי ראש-פינה שהיו מדברים עמי.
– אין לי רצון, השיב, עוֹשׂה אני רצון קוני – והכּרתי בחיתוך-הדיבור שלו, כי בר-אוריין הוא ומתהדר לפני בתלמודו.
– וכי סתם נכנס אלי?
– ואם סתם? מחלוקת ואחר כך סתם, הלכה כסתם.
ליצן גדול היה, אלא שעכשיו מלאו עיניו דמעות והוציא את המטלית וייבּש מקורן.
– בדחן אתה, אמרתי להקניטו, ומלגלג אתה עלי.
הרים שמאלו ופשׂק אצבעותיו, והשהה אותן בתוך האוויר כדוֹחה טענתי:
– חס וחלילה… חס ושלום…
– ובכן שדכן אתה.
– המשכילים יבינו, מי שמבין דבר מתוך דבר, וזה שרמזתי לך, עושה אני רצון קוני, הוא יתברך יושב ומזווג זיווגים למעלה, ואני, רימה ותולעה, עושה דברו למטה. עכשיו תשמעני בקצת כובד-ראש, שליחו של ר' שמואל ויינשטוק אני שאתה מכירו, עשיר מופלג, פרנס הציבור, בעל שדות וכרמים וכלי כסף וזהב ועבדים ושפחות. ובאתי לדבר עמך באשר לעבודה שאתה מבקש ממנו…
הפסיק והמתין לראות מה רישומם של דברים שהשמיע. וכששאלתי אותו, מה עניין עבודה לשידוכים, פתח שוב ברמז:
– בחג הביכורים מניף הכוהן שתי לחם, ויש עבודת העבודה ועבודה שבלב, ועסקי פרנסה וזיווּגים מעורבים, והכול בידי שמים.
כבר פרצה השמש בחלוני וגבר החום. מאוד מטרידים הזבובים, שעוקצניים הם בערבה של עונת-הגשמים. נחפז אני, כיוון שהגיעה שעתי להשתמט מסעודת הצוהריים, ואמרתי לו, שמוציא הוא זמנו לבטלה. שוב הרים שמאלו בנחת והשהה אותה באוויר כדוחה טענתי:
– עוד גביע באמתחתי… יש פת בסלי… רואה אתה אכסניה זו, רצונך אתה בעל-הבית כאן.
צפתי זה שנטפל אלי התחיל מטריד אותי, ומעי הומים. קמתי מן המיטה ונטלתי את הקאסקט שלי, כאדם הרומז לחברו, שאין שעותיו נתונים לדברים בטילים. הוציא את המטלית וקינח יפה עיניו הדומעות, וקם אחרי ואמר:
– דור הפּלגה… בלבול לשונות… אף על פי כן תעיין בדבר, לטובתך אני מתכוון – ונסתלק.
עליתי לצפת והלכתי לשוק וחזרתי אל המקום הגבוה שמחוץ לעיר ואכלתי פתי וגרגרתי באשכול והטלתי עצמי בחמה של סתיו, מסתכל בגליל העליון שלפני שבאתי לכובשו, עד שכּבדו עיני. וכשירדתי לראש-פּינה כּבר עמדה החמה בראשי האיקאליפטים, והחלטתי להקדים ולילך אל מר גלעדי לדעת מה עלה בשידוליו. בדרך עיכּבני אדם שאיני מכּירוֹ, ושאֵלני אם אני הצעיר שבא לכאן ומבקש עבודה. וכשהשיבותי לו הן, הניח ידו על כתיפי ואמר:
– דיבּר עמי מר גלעדי וראיתי את הפקיד. תלך אליו מחר בבוקר בשעה שמונה, יש לו משהו בשבילך בגינתו.
משמע, נזדמן לי רופא המושבה, ומתוך חיתוך דיבּורו הכרתי, שיהודי רוסי הוא, שלא כשאר התושבים במקום שמיוצאי רומניה היו. פשטות גדולה משוכה על פני הרופא היגיעות, אלא שדיבּורו העברי מגומגם וכופת אותו. פתחתי לו ברוסית ושמח ונהנה. את לבי לא חיזק. ספק גדול, אם אצליח כאן. שמונה שנים יושב הוא במקום ומשמש את שלוש המושבות שבסביבה, ובשעת הדחק עולה הוא למתולה ונהירים לו כל העניינים. פעמים רבות ניסה לזעזע קימעה ירוקה זו ולא נענה.
– נחפז אני, מרובים החולים בעונת הסתיו, ובבקשה תיכנס אלי בערב-יום ונשוחח.
עליתי אל הפּוּנדק, ובכל זאת רוּחי טובה עלי. על רופא זה יש לסמוך. סוף סוף מצאתי משען לי. וכיוון שצפוי לי יום עבודה, אני מוותר הערב על התענית וסועד עם הנשים. שוב האירו לי חלונות המלון באור מרובה עוד בתחתית ההר. ודאי צפתי זה עודו שם. השערתי נתבדתה מיד. הלך הצפתי ובמקומו בא אורח חשוב פי כמה, אפנדי מן הלבנון, שמשא-ומתן לו בעסקי קרקעות עם הפקידות שבמקום, ורבה התכונה במלון ברוכמאן. הוציאו מן הגניזה ציבּוּרים ציבּוּרים של כלי חרסינה וקנקנים וצנצנות, וערוכים הם על המזנון ומנצנצים במאורות הנברשת. ריחו של בשר מצומק ושל ירקות מתובלים ממלא חללם של כל החדרים. מרת ברוכמאן סירקה את שערות ראשה, וכולה תנועה ומעשים. רחל לבושה חולצה אדומה, ומשיכה של פוך, משיכה קלה שבקלה, קורעת עיניה הלהוטות, וניצן של היבּיסקוּס תקוע בתסרוקתה שגבהה. הפעם הקדימה פני בעליצות ובמשובה, נתנה זרועה בזרועי ומשכה אותי אחריה אל חדרי:
– סיפר לי, סיפר לי ר' זרח, אינך רוצה בברכה, והכול בטל ומבוטל!
מיד עמדה לפני מפגינה על עצמה ועל חזה הרותת ועל פיה השׂוחק ועל מאור זה שבעיניה הקרועות, ושאלה אותי ספק שׂחוק ספק כובד ראש:
– ובי אתה רוצה?
נשקה אותי סמוך לתנוך אוזני ונמלטה על נפשה. אפשר והניח הצפתי קורטוב של תקווה בלבה; אפשר ושמחה לאידם של ר' שמואל ובתו והכירה לי טובה; אפשר וכל ההתעוררות הזאת לא תיפול אלא בחלקו של האפנדי הלבנוני, ויש משהו של ממש בלעז שהלעיז ר' שמואל על הבית הזה. מכל מקום כשקראו לי לסעוד כבר הסב הערבי בראש השולחן, ומרת ברוכמאן מדברת עמו צרפתית. גברתן היה ופרצופו מגולח, לבוש חליפה שחורה וצווארונו זקוף ומגביה סנטרו ומכפילו, ומשקפיים כחולים-בהירים רכובים על חוטמו הארוך. רחל משמשת אותנו, והלבנוני מניח ידוֹ על ידהּ, כשהיא שׂמה הכרשׂים בצלחתּוֹ ומרים עליה משקפיו בחיבּה יתירה. וכשהביאה את שוֹק הכּבשׂ הצלוּי והמתוּבּל בשוּמין, כּיבּדה את האורח בחלוקתו, והלה מזדיין בסכין הארוכה ומחתך בזריזות ובדעתנות ומוסר את המנות למסובים. היינו מאריכים בסעודה באותו הערב. פתאום רעשו קרשי הסיפון ונזדעזעה הנברשת התלויה בו. רעם הכנען ונפתחו השמים בין קרעי הברקים. הפעם עז המטר, יורה ממש, ובעד חלון חדרי אני רואה כי חשכה כל כיפת השמים ונפלה קדרוּתה אל העמקים, ושוקקים המים הניגרים בכל מדרוני ההרים בהמולה רבה.
בשמונה בבוקר עמדתי בגינה אצל בית-הפקידות. קיבלני הלבלר, ספרדי גוץ, שלחייו השמנות מבליעות כמעט מחצית חוטמו; נעול היה מגפּיים של לאקה, ולבוש מכנסי רכיבה, צרים בסופם ורחבים בתחילתם. אוחז היה בידו בזהירות יתירה שני תרמילי נייר, והוליך אותי אל רפידת קרקע אחת שתחחו עפרה וגדרו אותה בשברי רעפים המצטרפים לכעין כרכוב סביבה. כאן הסביר לי פרשת עבודתי. בתרמילים שבידו שני מינים בצלצלים, זרעים לצבעונים משובחים ששלח הבּארוֹן מפּאריס. את הבצלצלים יש לזרוע בתוך אדמת הרפידה בשני מעגלים, כל מין בפני עצמו.
– פועל מנוסה אתה, ותדע מה שלפניך, וכשתגמור תבוא אל המשרד לקבל שכרך. ואם אתה חסר משהו, בקש מאיבּרהים וייתן לך.
חסר הייתי כמה וכמה כלים: מידות וכלונסאות ומסַמנים ומגרפות ומעדרים, ואיבּרהים הזקן סיפק לי כל צרכי מן המחסן. לא הייתי רגיל בעבודת הגננות. אף על פי כן שכלי הישר והפשוט הורה לי סדרי המעשים וכלליהם. זיבלתי את החלקה והצנעתי בה את הזבלים במעדר וגרפתיה יפה יפה שתהא שווה וחלקה. אחר נעצתי כלונס באמצעיתה וקשרתי בו חבל ועשיתי לי מין מחוג לסמן בו מעגל ראשון ושני. אלא שנפתחה הרעה ממקום שלא היה צפוי לגמרי. הכול היה מוכן ומזומן לזריעה ובאה שעתם של הבצלים, והנה לא ידעתי כיצד לנהוג בהם. הצבעוני בצלו מוארך, גלילי כמעט, ולא ידעתי היכן ראשו. זה כמה שנים שאני עוסק בכל מיני מלאכות במושבות, ומעולם לא נזדמנה לי זריעת בצלים. ודאי יכול אני ללמוד מפי איבּּרהים זה העומד ומשתאה לידיו המשׂכילות של המוֹסקוֹבּי; או מפי אחד-האיכּרים העוברים ושבים ברחוב. אבל חששתי שיוציאו קלוני ברבים, ומתיירא הייתי מפני לעגם: הנה בא זה ומדבר גדולות, את כל הגליל רצונו לכבוש, ואינו יודע כיצד תוחבים בצל בקרקע! וכשאדם שליח-מצווה – אַחריות כל ציבּוּר שוֹלחיו עליו.
פלח מנוסה הייתי וחביבים עלי מרחבי שדות, ולא ד' על ד' הללו שאתה הופך ומנקר בהן וכפוף עליהן כנמלה. כשהייתי מפזר חיטים וזורע, היו חברי מניחים כף ידם על האדמה בכמה מקומות ופושקים אצבעותיהם ומונים את הזרעים שמתחתיה, ובכל מקום מספרם שווה. פותח אני תלם ארוך כמלוא-עין וישר הוא כמיתר מתוח. קוצר אני בחרמש ולא נכפף קנה תחת להבו. והמעדר בפרדסי פתח-תקוה היה מנגן בין אצבעותי. אבל מעולם לא זרעתי בצלים, ועל אחת כמה וכמה בצלים משונים כאלה שבתרמילים. והרי הצבעונים יחסנים מאוד, מפאריס באו ועין הבּארון עליהם, וכשימצאו קבורתם כאן לא יזכרוני לטובה. פתאום נצנצה מחשבה במוחי, מין תחבולה של רמייה, שאיש-שדה אינו חשוד עליה. מחשבה לא טהורה, מעשה-כחש במשלח-היד, שאין לך עבירה גדולה הימנה. אהפוך ואזרע את הבצלים לסירוגין, אחד למעלה ואחד למטה, ומחציתם ודאי תעלה יפה. וכך נהגתי. עומד עלי איבּרהים ומסתכל בשינוי זה שבזריעה, ותמיהּ על הדעתנות הדקה של המוֹסקובּים. אבל אני ידעתי, שרמאי אני ונשבתה השמחה מלבי.
כשעליתי אל מלון ברוכמאן ושני הפראנקים בכיסי היה לבי מכה אותי על המעשה המגונה שעשיתי. אבל בפתחה של האכסניה עמדה רחל כממתינה לי, ושוב אותהּ רוגזה ואותהּ חומרה, שנתקלתי בהן בשעת פגישה ראשונה, מעיבות פניה.
– מצליח החַמר הביא מכתב בשבילך – ומסרה לי פתק מעוך, ומתוך ריסי עיניה הכרתי שידוע לה הכתוב בו.
כלומר, נסתיימה הפרשה בראש-פינה. ועד “החורש” מימה מודיעני, שאיכּרי מתולה הסכימו לפתוח משקם השנה לשמונה בחורים, ומצוּוה אני לצאת מיד לשם וליישר את העניינים במקום, הואיל והבחורים שיבואו טירונים הם.
– מחר לפנות בוקר אני יוצא למתולה, אמרתי לה.
לא תמהה ולא השיבה כלום. אף אצלה נסתיימה כל הפרשה. אלא שפניה הצינו והחמירו יותר, ורוגזה זו שבעיניה השחורות התרגזה עליה יותר. למוחרת עם שחר מהלך הייתי יחידי ובלב שבור, כאדם שנכשל, אל יסוד-המעלה, הואיל ואמרו לי שמוטב לבור בדרך-הרחוקה, במקומות של יישוב ובין אוהלי הבדווים בחולה, שהיא בטוחה יותר.
*
לאחר חודשיים שוב בא לידי פתק מימה, כי מצוּוה אני לירד לטבריה ולהזדמן עם ועד “החורש” לישיבה חשובה, הואיל ועסקי הקוֹאוֹפּראטיב בסג’רה בכל רע. עמדנו במחצית שבט, ובמרג'-עַיוּן נסתחפו השדות מרוב גשמים, והימים ימי בטלה, והאיכּר שאני עובד אצלו נתן לי רשות לילך לשם. שׂכרתי סוסה גדולה ואפורה עם כוכב על מצחה; מגפּי משוחים בעיטרן וכפתורי מעילי הקצר תפורים במקומם, שכן אשה צדקנית היתה בעלת-הבית שלי ודאגה לכל מחסורי, ויושב אני יהיר ואיתן בתוך אוכּפי.
כשקרבתי לפרשת הדרכים שעל יד ראש-פינה, משכני הלב לסור ולראות מה אירע לצבעונים הללו ולרמאוּת קטנה זו שעשיתי בגינה. הטיתי סוסתי לצד ימין ובאתי לפני שער הפקידות. עמד איבּרהים וניכּש בערוגות, הרים ראשו והכיר אותי. שאלתי, הבצלים שזרעתי כיצד. השיב לי בשמחה, שהכול כשורה. מוטלים לפני שני העיגוּלים ועליהם בריאים ורעננים ורחבים, צפופים ומעורבים זה בזה ומוריקים בגוון עמוק ודשן זה, שדומה, קרוב הוא יותר לתכלת מאשר ליָרוֹק. פה ופה בסבך הטרפים התחיל גבעול מזדקר, חיוור יותר מן השאר, וכבר גביע הפרחים מבצבץ ומתגלה בראשו. יפה עלו פרחי-המרמה שלי.
היססתי, אולי אעלה למלון ברוכמאן? אבל שם ודאי שאין ההצלחה מאירה ופורחת, ונמלכתי בדעתי, ישבתי באוכּפי וירדתי לטבריה.
-
כך במקור. – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
כרך שני
מאתשלמה צמח
אליהו מרגלית
מאתשלמה צמח
הספר “אליהו מרגלית” יצא לאור בהוצאת “יהודיה”, ורשה 1921
א
בחוץ, בבירת צרפת הגדולה, המה סער החיים בכל תוקפו. באוויר ניסרו קולות הגפת דלתי החנויות, ורבבות בני אדם, פאריז העובדת, שבו לביתם בצעדים מהירים למצוא מנוח לנפשם מעמל היום. הרחובות כאילו זזו ממקומם והם נעים וזורמים אחוזי-בולמוס משונה. בפינות עמדו הקרתנים שורות-שורות, מחכּים לעגלות-הטראם, ומלמטה בעבי האדמה, בתוך הנקבות האפלות, התגלגל המֶטרוֹֹ בקרונותיו המלאים פועלים מפוחמים בעלי עיניים גדולות וזרות, והוא פיזרם בסביבות פאריז ובפרווריה, במעונותיהם הדלים המלאים עוני ודחק.
בשעה זו היו מתאספים כמעט מדי ערב בערבּוֹ צעירים אחדים בבית-הקאפה השומם שעל יד פינת הרחוב קארדינל-לימוּאֶן אשר ברובע הלאטיני. הם היו ילידי רוסיה, בעלי נשמות סוערות, מוכנים תמיד לוויכוחים עזים ורותחים. אמנם הם מיעטו לשתות, ובעל בית-הקאפה לא שמח לקראתם ביותר, כנגד זה הרבו לדבר על הכול: על האמנות ועל הספרות, על תחיית עם ישראל ועל תעודת הדור הצעיר ועל שאר עניינים רמים ונשׂגבים, שבני הנעורים מתמכּרים להם מתוך התלהבות מרוּבּה, בחושבם בתומם, שמבּול דבריהם סוחף הלאה את אגמי החיים הקפואים עם כל ריקבונם, ושתחת אגרופם הקפוץ, הכחוש והחרב והמכה על השולחן, הולכים ורוקעים שמים חדשים וארץ חדשה.
בית-הקאפה “הדרקון האדום” היה רק בן אולם אחד ארוך, צר, אפל, מזוהם ובעל תקרה נמוכה מאוד. הוא היה מיוחד לחנווני-המכּולת והירקות אשר ברובע הזה, שדרכם היה לבקרו בראשון לשבוע. בשאר ימות החול היו האורחים מקריים ומעטים מאוד, וצעירינו יכלו לבלות שעותיהם שטופי ויכּוּחים, ואיש לא יחרידם. רק איווֹן המשרתת לפניהם, זו ילדת-הרחוב ושאון-החוצות עם פניה המצומקים וחזה הצר, היתה משתרעת באותן שעות על פני אחד הכיסאות, מַבלטת עיניה הכחולות-כּהות והמימיות, סוקרת לצד הצעירים הווכּחנים מתוך השתוממות רבה, מייגעת את מוחה הרופף, לדעת קולות אלה על-מה ולמה הם באים, וסוף-סוף נרדמת מרוב שיעמום ועצלות, בהרגישהּ איך שטף הדיבּוּרים המסוּבּכים והמשונים מכים על אוזנה כבאים ממרחקים.
הערב, כמו תמיד, היה ראש המדברים מר יצחק קליינבּוֹים. קטן-קומה היה, כרסני ובעל תנועות פזיזות. קולו המרוּכּך, הנשי והצפצפני, היה חותך את האמרים בבטיחות גדולה, ועיניו הקטנות והחדות היו מבּיטות בשעת דיבור בגודל-רוח, בתמיהה, כבוחן את שומעיו אם יורדים הם לסוף דעתו. יצחק קליינבּוֹים היה אדם פיקח, בעל ידיעות רחבות, חוקר לשונות קדם וספרותן. השפעתו על הצעירים היתה רבה. עורמתו והבטיחות שבאמריו ושבהוֹכחותיו עשׂוּהוּ לדַבּרהּ של החבורה הקטנה הזאת. באופיו חסרו קווי הפּקפּוּק והחרדה. הוא הבין הכול, הוא ידע הכול. נוסף על זה היה הוא בין כל בני החבורה היחידי כבעל אשה ובנים לומד מתוך מחסור ודחקות את תורת הפילוסופיה זה שנים רבות, יוצא ונכנס בבתי-חכמים ידועי-שם, וכל אלה השרו על אישיותו אור יקר, שהשתמש בו לטובתו ולרווחתו.
השיחה התגלגלה על רינאן ויחסו אל היהדות. שמואל שיינבּוֹים, בנו של בעל-חרושת מוֹסקבאי עשיר, חניכו ותלמידו של יצחק קליינבּוֹים, קרא על פי פקוּדתו את תולדות-עם-ישראל של רינאן, ובהחזירו לו את הספר שאַלהוּ:
– הראית עד כמה נכונים דבריו1?
הצעיר שיינבּוֹים ניענע בראשו:
כן, כן. אמנם הספר מוצא חן בעיני.
קליינבּוֹים פרץ בצחוק:
– לא זאת שאלתי, להסכּמתך אינו זקוק צרפתי זה.
– רציתי להגיד, ענה שיינבּוֹים בקול מקוטע, שהוא כתוב בכשרון רב, הוא חי, מלא ציורים נחמדים ורעננים…
קליינבּוֹים הפסיקהו:
– לא זאת, לא זאת, יקירי. רואה אני, שמוכרח הנני לחזור על הכול מחדש. זה מעציב, אבל אחרת אי אפשר. הלוא אמרתי לכם פעמים אין-מספר, הנשמה הישראלית מוקפה מעולמי-עד בענני כבוד ועין-זר לא תחדור לתוכה. בוודאי שהיה ארנסט רינאן אדם פּיקח, רואה את העיקר ותופסו, הגם שהוא חסר את המבּט ההיסטוֹרי המקיף והעמוק, אין בו גם שלוות המשפט, אולם לא על זה אני דן עכשיו, מה שחשוב בעיני, מר שיינבּוֹים יקירי, הוא, שרינאן הוא צרפתי, אדם קשור יותר מדיי בחיים הגשמיים, הממשיים, ולפיכך ברצותו להבין בעצמו וגם להסביר לאחרים את ערכה וטיבה של המחשבה הישראלית, את הרוח היוצרת שבה, אותה המחשבה ילידת השחקים, הנוגעת באדמה רק בקצות כנפיה, סוף-סוף טעה וגם הטעה את האחרים; אתה מוצא בו גם חוסר-טעם, ועליכם לדעת, שעל הטוב שבהם אני מדבר עכשיו. אין זה אלא מה שאמרתי, הרוח הישראלי הנו עצמי יותר מדיי, שזר ירגישהו, יבינהו; מי שאינו חניך תורה ומוּסר, מי שאינו כמונו שׂריג המסתעף מן הגזע העיקרי ובן ההשתלשלות הארוכה הזאת, לא יגיע לעולם לברר את התוך. לא, לשווא, לשווא כל היגיעות.
הוא הבּיט סביבו כמנצח. רגעים אחדים שרתה דומיה. לבסוף ההין אחד החברים, נחמן קלִיוֹזֶא, יליד פלך חרסון, בנו של איכּר עברי, צעיר גבה-קומה, צהבהב, בעל עיניים כחולות ופתוחות לרווחה, המבּיעות תמימות וישרת-לב, ותלמיד האקאדמיה לבנאוּת, להציע שאלתו:
– והתנ"ך שלנו, הלוא הוא כה העמיק לחדור לתוך כל הלבבות?
קליינבּוֹים לא מיהר לענות. הוא מצמץ בעיניו הקטנות, התחיל מנועע את כל גופו המסוּרבּל ככועס וגם כחס על השואל הנכנס ברשויות שאין לו בהן כל השׂגה, אחר ניחם על מחשבתו וּפתח בקול רך, אפּוֹטרוֹפּסי, מהול לעג נסתר:
– אתה, נחמן, שונה את דברי אליהו מרגלית מבלי שתבחין יפה כמה שטחיוֹת וחסרוֹת כל אחריות הנן המחשבות הללו. את מרגלית עצמו איני מביא בחשבון, אתם יודעים את קלות-דעתו כמוני אני. הוא מחפּשׂ לו הכשר לרדיפתו אחרי ההוללות ותענוגי הבשר ומבדה תורות-שווא מלבּוֹ. יהי אלוהים עמו. אין ברצוני וגם אין כדאי להשׂיג על דברי רוח. אולם אם רואה הנך, שרעיונות-כביכול הללו נהפכים לשיטה, כן, כן, לשיטה ממש, נקלטים בתוך מוחות תמימים ונעשים למהלך-רוחם, הלוא תודו, שיש ברשותי וגם החובה מוטלת עלי להילחם נגדם ולהראות את כל אַפסוּתם. הנה שאל נחמן: והתנ“ך שלנו? כאילו באמת עשרים וארבעת הספרים הללו הם הסך הכולל של היהדות, הם כל מוסרה, השקפת עולמה, שאיפותיה ואופקיה; התנ”ך, יקירי, הוא היסוד, הדעה הכוללת. אין להתפלא אפוֹא, שהוא נעשה גם לקניינו של הכלל, עולמי, אנושי, אולם זה אינו אלא מקצת הדברים ולא כולם. העיקר כאן ההתפתחות הארוּכּה והממוּשכת של הדעה הזאת, הסתּעפוּתה, פירותיה, ברצוני, השפעתה הישרה והבלתי-ישרה, המתמידה עד היום הזה על בניית הנפש הישראלית, על הפְּנים העברי והרכּבתן וצירופן היוצרים; ואם אנו מוציאים מתוך פינו את המלה המסתורית “יהדות”, לאלו אנו מתכוונים. רואים אתם, כי יש כאן הבדל גדול, עיקרי.
הוא הפסיק את דבריו לרגע, שאף אוויר והתחיל שנית:
– אגב, נחמן, מכיוון שנגעתי בעניין זה, ברצוני להגיד לך דבר, שמכבר הימים אני שואף לאומרו לך. יודע אתה, אין דרכי להתערב בעסקי זולתי, אולם להבּיע דעתי אני רשאי. ראיתי את עבודותיך השונות. הן מוצאות חן בעיני, בפרט יפה הוא שׂרטוּט התוכנית של בית-העם העתיד להיבּנות על הר ציון. אבל, אבל, למה אכחד תחת לשוני, הרוח המרחפת על כל הבניין הזה אינה מרהיבה עיני. יש בו רחבוּת, רווחה, תאוות חיים יותר מדיי, יש בו הבּעה של חדווה זרה, לוהטת, של בשריוּת גסה, המונית. יש בו, נחמן יקירי, אותה חדוות הפשטות, כפי שהיא מכוּנה בין שפתי מרגלית. זהו תנ“כי יותר מדיי, חא! חא! באמונתי, כמו שאוזניך שומעות, תנ”כי יותר מדיי. זה אינו קרוב לנו ומובן לנו, מין נטע זר, שאנו מחוּיבים לקצצו ולעוקרו בלי רחמים, ואם לעצתי תשמע, תיסע לפראג, לבּוּקוֹבינה, לנפות ווֹלין, תסתכל בבתי-כנסיות עתיקים, באוהלי צדיקים אשר בבתי-העלמין, תראה ארונות-קודש, גלילות וידיים של ספרי-תורה, ואזי תמצא את הקווים הנכונים והישרים, תמצא את המסלול המוליך אל הנשמה והיצירה העברית עם כל הדכדוך הטהור והנעלה שבה ועם אותה ההתפשטות הזכּה המדבירה תחתיה את חיי-הבשׂר וכל אַפסוּתם.
נחמן לא התאַפּק, בעיניו הכּחוּלות התלקח ברק זהב חמים, והוא התנגד לו בכל עוז:
– את כל אלה שמעתי גם ראיתי. בשנה שעברה ביקרנו, מרגלית ואני, ערים רבות בגאליציה ובפּוֹלין. העתקנו, אספנו חומר רב, אבל בתים הללו אינם בתים שישבו בהם אנשים חיים ובריאים. אלה הם מצבות. בהם שורה שלוות מוות. אי-אפשר לבנות בתי-עם בסגנון קברות-מתים, בזה לא צדקת, קליינבּוֹים.
קליינבּוֹים אדַם מרוֹב כּעס. הוא התחיל מקמט מצחו והתאמץ להמציא את התשובה הנכונה. לאט התחיל כופף את גופו המעוגל לקראת נחמן, התחיל תופף באצבּעוֹתיו הנפוחות על שכמו מתוך קירבה יתירה, והתחיל לגמגם:
– לא ידעתי, שאתה תקיף כזה ועומד על דעתך. זה מושך את לבי, הביטחוֹן הפנימי מעיד על האופי ועל האישיות, ואף על פי כן…
מחשבתו צפה למעלה, והוא הבּיעהּ בקול חוגג ורם:
– ואף על פי כן, תסלח, נחמן, על דברי, הוגה-דעות לא יאמר כמוך; מדבר הנך על החיים ועל המוות כמו אדריכל. ישנם חיים שהם כיליוֹן ואפס, וישנוֹ מוות שנוֹשׂא בקרבּוֹ את מהוּתוֹ של הנצח. ולעצתי שמע, סע שנית לאותה פּראג, הסתּכּל, למד, אולם תיסע שמה לבדך, ואת מרגלית תשאיר פה, יטייל לו בבּוּלווארי פאריז.
הוא הפסיק והוסיף כעבור רגע:
– מלים אחרונות הללו אינן אלא דברי היתול בלבד, תיקח גם את מרגלית אתך, זה ייטב לשניכם.
הוא לא הספיק לגמור דבריו, ודלת בית-הקאפה נפתחה במהירות ונכנס בה צעיר כבן עשרים ושמונה, שחרחר, בעל עיניים בּוערות, שהביעו רגש חיים סוער ושהועבו רק במעט בצל יהירוּת קרה ונסתרת. זה היה אליהו מרגלית, האמן הצעיר, רב-הכשרונות. מהלך חייו האי-שקט והערוּת בלילות והרדיפה אחרי תענוגי תוהו הטבּיעוּ את חותמם בפרצופו. פּרוּשׂה היתה על פניו ליאות, עצלתיים, והם העידו על תכונה מלאה ספקות סמויים מעין זר, וגם בהתנהגותו וביחסו אל חבריו ובדיבּוּרו נשמעה נימה קלה של קרירות מיואשת, פזורה אבק גאווה פנימית, נסתרת, המחפה על עצמה בנימוּסיוּת חיצונית.
הוא התקרב אל שולחן החבורה, הסיר מעליו את מעילו וכובעו, השליכם על מסעד אחד הכיסאות בתנועת רישול, תיקן באחת מידיו את שׂערותיו השחורות-כּהוֹת, ופנה אל חבריו בקול מבודח:
– שלום, חברים, במה אתם עוסקים?
יצחק קליינבּוֹים מצמץ בעיניו, והשיב בשם הכול:
– כרגיל, מבטלים זמן לשווא, בהתאמצנו לברר שאלות שאין להן פתרונים.
מרגלית לגלג:
– שוב אתם מטיילים ארוּכּות בתחומי הגדולות והנצורות, האם לא היו לכם עוד לזרא?
קליינבּוֹים התרגז:
– לאו דווקא, למה תליץ אליהו? כנראה, אינך חש את עצמך כאזרח ברשויות הללו.
– א… ה… אל באפך, להקניטך לא היתה בדעתי, אולם הלוא אנו יושבים בקאפה, ומוּתּר להיטיב את הלב.
– כאוות נפשך.
קלִיוֹזֶא חידש את השׂיחה שהוּפסקה:
– לא כאוות נפשו, קליינבּוֹים הביע דעות משונות, הוא רוצה שארשום תוכניות בנייני בסגנון המצבות ואוהלי הצדיקים. מה תאמר לזאת, מרגלית?
– לא אומר מאומה, זאת היא רעה מתהלכת; בתכריכים הללו הם רוצים לעטוף את ההתחדשות הרוחנית שלהם, עלינו רק להתנגד לה בכל עוז.
הוא פנה אל קליינבּוֹים:
– הנה קראתי את המחברת של הגאליצאי שלך, יהדות… יהדות… עד גועל נפש, חמימות עשויה, מזוּיפת, היא לא תוכיח מאומה… הלב רק נעשה דוואי…
– נדמה, שאינך יודע בעצמך במה אתה רוצה.
– אפשר, אבל אני מכּיר היטב במה שאיני רוצה: רק לא הגדולות והנצורות, הן היו בעוכרינו תמיד.
– אמרתי כאן טרם בּוֹאך, ועלי לחזור על דברי: אתה מבקש לך הכשר, הכשר והסכמה להתנהגותך, לדרכי חייך, מרגלית. ועוד דבר: כך משפטכם תמיד, אתם האמנים, תרבו להג, להג, הבּעוֹת ערפיליוֹת של רגשות מטוּשטשים, אולם כל אלה אין בכוחם לא להרגיע את הנפש הסוערת ולא לשמש בסיס להשקפת-עולם מסוימה גם לך לעצמך.
– בתנועות כאלה אנא בל תדחני – ענהו מרגלית בקול מהול צחוק קל – בתנועות כאלה גם לא תנצחני, עזוב את האמנות ועזוב גם את דרכי חיי, אנו הלוא מדברים על עניינים חשובים ממני ומתהלוכותי. אם אני מתרעם, יש יסוד לתרעומותי. ישנה, קליינבּוֹים, ערמוּמיות יהודית השורה בלבּי, בלבּך ובלב כולנו, ישנה ערמומיות פעוטה ומזוֹהמה, פרי אלפי שנות חיי בוז וכלימה, שנטמעה בדמנו, עד שנאלח ונעכּר; ומה אני דורש? למה אני שואף? לגדולות? לנצורות? לא, לא. מעט חיים, קורטוֹב אמונה, מעט פשטוּת תמימה, טהורה, יחס ישר, אנושי, אל החיים, אל החיים היום-יומיים, בלי חשבונות רבים ובלי הצביעוּת המתרברבת, הרוקעת שחקים, עם רתת היהדות המעוּשׂה שבּהּ, עם רעיונותיה הדוממים. לא, לא, נלאינו נשׂוֹא, במקומן תנו מעט חדווה אמיתית, הנובעת מתוך עומק-הלב, אותה החדווה התוססת פה, פה בין הגויים, בלי לדעת תחילה מהיכן היא באה ואנה היא הולכת, ואת חדוות הפשטוּת התוקפת את…
קליינבּוֹים הפסיקו בכעס מלא מחאה:
– כל אלה הן מלים יפות וריקות, אולם יודע אתה, אנה מוֹליכות מחשבות מטוֹרפות כאלה?
הוא שרבּב את גופו הקטן והמסוּרבּל לרוחב השולחן ולחש על אוזן מרגלית מלים אחדות. מרגלית חוור. פיו נתעווה, עיניו נתעקמו ביותר מתחת לגביניו המכוּוצות, וחזר בקול רם על דברי קליינבּוֹים:
– הוא מטיל אשמה בפני, שאני מעלים על מוצאי העברי, אבקש להביא ראיות, ביאורים…
קליינבּוֹים אדַם כּוּלו. הוא גחן שנית אל מול מרגלית, לחש שוב על אוזנו הברות אחדות, והוסיף בקול:
– המספיקים הבּיאוּרים?
מרגלית פרץ בצחוק:
– אכן, אכן, נכון מאוד, איני מכריז ברבּים ולא אלך להודיע לכל עובר ושב, שאני יהודי, ולמה אעשה כזאת? זה אינו מוסיף כבוד רב; את העברי שבי, את העיקש, הנכנע, המתועב כתולעת, שאותו שונאים האחרים, הלוא גם אני איני אוהב אהבת נפש, זאת אני אומר גלוי לעיני כול!
ובתנועת יד הוסיף:
– אולם נחדל מזה, בין כך ובין כך לא נבין איש את שפת רעהו.
הכול הרגישו, שהוגדשה הסאה. גם קליינבּוֹים עצמו נוכח עד מהרה, שהרחיק ללכת, בהטילו צל שכזה על מרגלית היהיר וגלוי-הלב. והוא השתדל למהר ולהחליש את הרושם, ובשפשפו בחופזה את ידיו הקטנות, הראה פנים צוחקות ופתח:
– אנו מריבים… מריבים… כדרכנו, כדרכנו… אין בזה כל רע, חילוף-דעות שכזה מועיל הרבה, אולם עכשיו אין השעה ראויה לזה, הלוא אנו מוזמנים לבית שיינבּוֹים, אחותו באה הנה והיא רוצה להתוודע אלינו.
שמואל מיהר לתת הסכמתו. לחייו האדומות נתלהבו יותר והוא התחיל מתנצל בקטעי דברים, שלא ההין להציע לפניהם את הדבר קודם לכן, שלא להפריעם מוויכּוחיהם. אמנם השעה היתה מאוחרת. החבורה קמה. באה איווֹן וקיבלה את המגיע לה, כשהיא מפהקת ישר לתוך פרצופיהם של הצעירים הנאספים, ואחר עזבו כולם את בית-הקאפה.
היתה התחלת ימי-סתיו. רחוב קארדינל לימוּאֶן היה ריק מכל עובר ושב. אילנות אחדים, ששלחו את ענפיהם מעבר לגדר, הטילו על פני המפסעה צל קלוש. עלים בודדים התנועעו פה ופה על הצמרות ולחמו עם הרוח האכזרית שקמה עליהם להשמידם, בהשמיעם רשרוש צורד וניגון קר ומיואש. הצעירים הלכו בצעד מדוד, לא דיברו זה עם זה דבר. מעל לגגות טיילו עננים לאיטם ובעצלתיים, אילמים וכבדי-תנועה, וממרחקים הגיע הנה שאון החוצות כשאגה עמומה, חנוקה, הבוקעת ועולה מתוך עבי האדמה.
בפינת הרחוב נתעכבו. קליינבּוֹים שאל:
– מרגלית, הלא תילווה אלינו?
– לא, לדאבוני הרב, אני טרוד הערב.
איש לא הפציר בו. מרגלית נפרד מהם והלך לדרכו.
רק נחמן קלִיוֹזֶא משך בכתיפיו הגבוהות, הבּיט עליו בעיניים מגודלות, מלאות השתוממות והשתתפות.
ב
עדה שיינבּוֹים חיכתה זה כשעה תמימה בכיליון עיניים לקראת בוא אורחיה, אשר אחיה הרבה לספר בשבחם. היא ידעה שמות כולם, עברם, שאיפותיהם ומצבם, בחברה. את שם קליינבּוֹים שמעה פעמים רבות עוד בבית אביה. ובאותה הרגשת הסקרנות הרגילה ישבה עתה מכונסה על ספּתה, כולה קלוטה הקשבה אל דלת המסדרון. דירתה היתה מיצערה, רק שני חדרים שחלונותיהם פונים אל פני הבּוּלוואר סאן מארסיל. עדה באה פאריזה להשתלם בלימודיה. ברוסיה גמרה את תורת הרפואה ואמרה למלא ידיעותיה באינסטיטוּט של פּאסטיר.
היא היתה עלמה כבת עשרים ושלוש. קומתה היתה יפה וזקופה. פניה היו חיוורים-שחרחרים כשזופי שמש, שפוכים ברק ירקרק-כהה כצבע הזית עם זיו נחושת-קלל רך. ראשה היה מכוּסה שׂערות אפוֹרוֹת, מוּזהבות משהוּ בין קמטי סלסוליהן ונוצצות לפעמים באור כספי שחרחר וסגול. העיניים היו גדולות, קמוצות בקצותיהן, שוטפות בנוזל כחלחל, כמפוזרות אבק פחם, ומבּיעות ענווה וחלום. הן הבּיעו גם תוגה חרישית, המרפרפת בין העפעפּיים הארוכות כהגה נכאים בין מיתרי כינור. והבּעה יגוֹנית זו היתה מהוּלה בסקירה ספוגה טוּב-לב, רכּה, מִשיִית, מלטפת, מקסימה ומשרה רתת-חיים נסתר, כפטפוט מעיין מרוחק וחבוי בין כֵּפי סלעים.
נשמע צלצול הפעמון. היא קפצה מעל ספּתה ופתחה את הדלת. לפניה עמד אחיה עם פניו הפורחים, כשהוא טרוּד, מפוּזר, ואומר בקול מקוּטע ומחוסר נשימה:
– הם באים.
אחריו נכנס קליינבּוֹים במהלכו השאנן ואתו קלִיוֹזֶא הגדול, הכּחוּש, הבּיישני והמכוּנס. שיינבּוֹים הציגם לפני אחותו. היא לא יכלה להסתיר את הייאוּש שנרשם בפניה, בהוֹשיטה ידה להם. אבל עד מהרה מחקה את קמט הפקפוּק מעל מצחהּ והזמינה את אורחיה להיכּנס פנימה, בהסבּירהּ להם את פניה:
– אנא, אנא, רק תצטרכו לדבר אתי רוסית, שׂפה אחרת איני מבינה, העברית שלי היא מגוּמגמת ולא אהין להשתמש בה בפגישה ראשונה.
קליינבּוֹים ענה:
– הגברת יודעת עברית?
והטיל בה את עיניו הקטנות והחדות.
– יודעת, אדם מרבה ללמוד בחייו דברים שונים, מר קליינבּוֹים הלוא יודע את ביתנו, אבי השתדל לחנך את בניו על פי השקפותיו.
והוסיפה ברומזה לאחיה:
– תסלחו רגע, שמואל, תבוא אתי.
הם עזבו את האורחים ונכנסו לחדר הסמוך. שני החברים נשארו לבדם. שרתה דומיה. פתאום שאל קלִיוֹזֶא:
– האומנם נכון הדבר, שמרגלית העלים על מוצאו העברי?
– הלוא פי שדיבר אליך – דחהו קליינבּוֹים.
– לא האמנתי.
– כן, כן, יש באליהו צדדים טובים, אין להכחיש, אבל אוהב הוא להכריע בשאלות שאין לו בהן כל השׂגה, הוא בדה לו…
השיחה הופסקה לרגע. עדה ואחיה נכנסו. אחר ישבו שניהם על הספּה, ועדה אמרה:
– בבקשה, המשיכו, אני אשמע לכם.
קליינבּוֹים העמיד פנים עסוקים, והמשיך את דבריו:
– כך הוא, הוא בדה לו רעיון-רוח, יהודי שלעתיד לבוא, יהודי שלא יקום ולא יהיה לעולם, היהודי שלו אינו יהודי. איני מוצא בו עקבות תרבות בת אלפי שנים, בדמו אינו זורם דם קדושת השם: חדוות החיים, חדוות החיים… אם אנו מתרגמים זאת לשפת אנוש פשוטה, הרי זאת הוללות וקלות-דעת. נקל מאוד לבטל את התלמוד, ללעוג לחסידות ולשים לאַל את כל תנועת-ההתחדשוּת שלנו, ובמקומם מה הוא נותן לנו? שאט-נפש, איבה, ביטול, אפס גדול עד אין קץ. והרי, הרי התוצאות.
קלִיוֹזֶא משך בכתיפיו:
– שוב איני מבין מאומה.
הוא התחיל מספר אחת העוּבדות, שהוא בעצמו היה עד-ראייה לה. זה קרה בחורף שעבר. בערבּוֹ של ראש השנה שלהם התאסף כל הערב-רב של להקת האמנים הצעירים בני אומות ולשונות שונות באחד מבתי-המרזח המפורסמים שבמוֹן-מארטר, כדרכם זה ימים רבים. והוא ומרגלית היו שם. והנה בהגיע חצות הלילה קם בעל המרזח וניגן לפני כל הנאספים את ההימנון הצרפתי. כך קידמו את פני השנה החדשה. אחריו באו כל בני אומה ואומה. שרו באי-כח של מלכות השמש וחצי-הירח, שרו הטיפוּסים המנומרים תושבי אי הבּאלקאנים וענו להם כל האספסוף האמנותי הפּאריזי הידוע לכל איש. חבורה חבורה עם ניגוניה, עם שׂפתה, עם געגועיה וגילה. הגיע גם תור קלִיוֹזֶא ומרגלית. הציעו לפניהם לשיר בשם הרוסים. אז קם מרגלית חיוור ומרתת מרוב עלבּון והכריז בקול בטוח:
– אינני רוסי, הנני עברי אומלל, בן לעם נודד חסר-מולדת וחסר הימנון, לא אשיר!
כרוזו עשה רושם כביר. נמצא שם הצייר ג-ר, הזקן החביב, האוהב לצאת בדרכי הצעירים ולהתחבר אליהם. הוא ניגש את אליהו, שאֵלהוּ לשמו, למלאכתו, דפק בקירבה יתירה על שכמו באומרו אליו:
– אוהב אני צעירים כמותך, בל תתייאש, לא תאבד, יש בך אותו שאר-הרוח, זהו הכול.
אחר פנה אל הנאספים:
– הבה נריק כוסנו לכבוד העם האילם, חסר-הארץ וחסר-ההימנון! הצייר ג-ר הרים כוסו. כל הצעירים עשו כמוהו. איש לא הרהיב עוז בנפשו להתנגד לצייר הזקן, חביב החבריא. ובין כותלי בית המרזח המשוּפּעים, הרטוּבּים מהבל הנאספים, רעמו עשרות פיות בקול פרא וניחר:
“יחי העם האילם!” “יחי העם חסר-המולדת!”
– אז הסתכּלתי בפני מרגלית, סיים קלִיוֹזֶא את סיפּוּרו, וראיתי כי עיניו היו שטופות דמע ודם, אז גם נתקשרתי אליו וָאוהבהו.
קליינבּוֹים ענה בקול מר:
– אתה יודע עוּבדה אחת, ואני יודע אחרת.
הוא התחיל ממצמץ בעיניו הקטנות ובוחן בפני עדה. היא ישבה נשענת על זרועה המעוגלת, מקשיבה לדברי קלִיוֹזֶא בהשתּכּחוּת. ניכּר היה, ששערוריה קטנה זאת מצאה חן בעיניה ושבתה את לבּהּ שבי. אז קם קליינבּוֹים ממקומו, הוציא בנחת את שעונו, הודיע שהשעה כבר אחת-עשרה ושעליו למהר הביתה.
– אין חלקי עמהם… ציפּורי דרור… הנה טרדת משפחה, חובות, אחריות – גיחך קליינבּוֹים בפנותו אל עדה.
אחר הושיט לה את ידו הנפוחה ושאל:
– ההתחילה הגברת בלימודיה?
– עוד לא, כשבוע אני עוד בטילה.
– טוב מאוד, טוב מאוד, הנה מחר יש אסיפה חשובה, שמנהּ וסולתהּ של פאריז המדעית ישתתף בה, התרצה הגברת ללכת שמה?
– ברצון רב.
– ובכן, מחר בשעה חמש אבוא הנה.
עדה ליוותה אותו עד הדלת ושבה אל מקומה. קלִיוֹזֶא, שהרגיש את עצמו בּהוּל וּפזוּר-נפש, ישב במנוחה והרהר. וכשעדה הציעה לפניו לצאת ולראות את העיר, שמח להצעה הזאת וקיבּלהּ ברצון גלוי. היא נכנסה לחדר הסמוך לתקן תלבּושתּהּ ועד מהרה שבה עטופה במעיל קטיפה שחור ורחב, צנופה במגבעת ירקרקה ומוקפה זר שושנים כהות, מוכנה ליציאה. שלושתם עזבו את החדר. בחוץ התגברה רוח הסתיו. רחובות פּאריז המסוּבּכים היו מבליחים באורות פנסיהם, כרומזים בריסי הזהב שלהם. האנשים רצו בחופזה, מסתירים פרצופיהם מתחת לכובעיהם שהרוח אחזה בהם. גן לוּקסמבּוּרג רעש בתלונה. הוא הֵשַח את צמרות אילנותיו והיה מנועע אותן אחת הנה ואחת הנה, בהחשׂיפוֹ לובן פסליו בין גזעי העצים השחורים. מבית-הנתיבות מוֹן-פארנאס הגיעו שריקות חדות של מסעות ההולכים ובאים. ערפל כבד, לח, קרוע לגזרים, התאמץ לשווא לחתל את עיר הבירה. הרוח נשאהוּ מהר מהר מעל לראשי גגות, לפרקים מרביצהו ארצה באכזריות רבה, ולפרקים סוחפו אתו הלאה אל המרומים הנרגזים והסוערים.
השעה לא היתה ראויה לטיולים. עדה התרצתה לבקר את אחד מבּתּי-המשתה הידועים. שם המה הדוֹר הצעיר, חסר-הדאגה, ופיתח את חרצוּבּוֹת מאווייו. קלִיוֹזֶא צעד לפניהם, דחה את הדלת ברגלו, ושלושתם באו פנימה שטופי אור, עטופי חום והלומי שאון רב, משונה, מלא בלבול לשונות, צלילי תזמורת עליזים, פראיים, שׂחוק נשים שׂוקרות-עין עכורות-שׂכר, ועל ראשיהם סאן, רעש כרעש של יורה גדולה רותחת וזועפת.
ג
כשיצא אליהו מרגלית מן ה“דרקון האדום” לאחר שנפרד מחבריו, לא היתה יציאתו מרוב טירדה. רק אמתלה היתה זאת בפיו להיפּטר מחבריו ולהתבודד לנפשו. הוא היה מדוּכּא מחמת הדין ודברים שנפלו בינו ובין קליינבּוֹים, ויגון שקט אכלָהו. בצעדים רחבים צעד לפניו, במוח רוחש המון מחשבות, ובלב הומה ומפרפר בין צלעותיו. לחץ לא-ברור העיק על כל הווייתו. העקה זאת התגברה עליו, כהתגבר נטל החשיכה עם שמש שוקעת. הרגשה זו לא היתה מוזרה לו. עוד בהיותו נער בבית אביו, מטייל בין דופני שדות-בּר של כפר מולדתו, משקיף לעננים שמעל לראשו, חולם חלום עתידו, מאושר ומלא אייל, היה לחץ זה חותר במסתרים, משתרבב ומקיף את חדרי לבו ומוצץ בלי הרף. מאז ועד עתה לא הסיר עוד ידו מעליו. לעתים קרובות היה שב, תובע דבר מה מעוּרפל, סופג אל תוכו מרירות, קדרות, ומכרסם את כל ישותו כאכול החלודה את הברזל הקשה והמרוּקע. מה היה חסר לו? לא מאומה. הוא היה צעיר מחונן כשרונות, יפה, אזוּר כוחות רעננים. אמנם הוא נתקל בדיחוי ושנאה קלים בחברה. אבל אלה לא הרבּוּ להשפיע עליו. הוא ידע היטב מקורם: אותה הקנאה הפעוּטה ואותה צרות-העין. הוא לא נפגע גם במכשולים גדולים על דרכי חייו. ובכל זאת היה קוץ מכאיב מכּה שרשיו בתוך חזהו, מסתעף ופוצע על ימין ועל שמאל את עלומיו המזהירים. אמנם הוא היה גא יותר מדיי, שיגלה זאת לעיני כול, שיעורר השתתפות בלבות אחרים, והשתדל תמיד להראות קלות-דעתו. קל-דעת! הלוא כך כינוהו שלא בפניו. הוא ידע זאת. ואף על פי כן הלוא אין זה אלא צחוק רשע. הוא, שהיה מתרשם מכל מקרה הכי קל, הוא, שהיה נושא פשע שותת-דם מתחת לחזהו, הוא, שלא ידע מנוחה מעולם, מעולם, שלילות-חורף ארוכים עברו עליו בלא שינה, כשהוא אכול צימאון חיים משוּפּרים ונעלים, האומנם דעתו כה קלה עליו? לא ולא. ומהיכן באה אותה חולשה ואותה אפיסת הכוחות? הוא יודע זאת, הגם שאינו תופסה אל נכון. זהו פחד ערפילי, הרודף אחריו כמפלצת כל ימי חייו והשומר צעדיו תמיד, כל הימים.
מרגלית התעכב רגע וגמר מחשבותיו:
– קללת אלוהים רובצת עלי!
הוא הוסיף:
– לא רק עלי בלבד, על כולנו, על כולנו.
באותו רגע שמע, שאדם רודף אחריו וקורא לו בשמו. הוא נרתע. לפניו עמד בן-אדם זקן, קטן קומה, לבוש בגדים מעוכים, צנוף כובע שחור עגלגל, שהראש הצנום והמכוּוץ היה טובע בו, וזוג עיניים נדעכות, שטופות לחלוחית צהבהבּה ודלוּחה, שהיו מציצות מבין רשת מסוּבּכה של קמטים גדולים ועבים, נתנו בו את סקירתן הרכּה והחמימה. הזקן עמד בפה פעוּר ובשפה מוּרדה ושאף אוויר בקושי ולסירוגין, כשחזהו הצר מתרומם ויורד מתחת לכותונתו המזוהמה. בהתאמצות יתירה פלט:
– למה תמהר ככה?
אחר הוסיף בלגלוג מר:
– חמישים שנות עמל ותלאה אינם כיום אתמול.
– ערב שלום! אדון מוריס לוי – קידם פניו מרגלית – מה הביאך עד הנה?
מרגלית שׂמח לפגישה זו. על כל פנים תשחררהו ממועקת מחשבותיו. מוריס לוי היה אדם שאבד בחשיכה. הוא הגיע רק לשנות החמישים ובכל זאת היה מראהו כמראה זקן שׂבע-ימים. הוא בא לפני שלושים שנה, פַסָל צעיר מלא תקווֹת ושאיפות. מעיירה קטנה שבליטא ברח, חי בדוחק, ראה את מסכותיו מוּצגוֹת לתערוכה, והיו גם ימים שראו בו גדולות. אבל לא עבר זמן רב וכל תקווֹתיו נשארו מעל. כשרונותיו לא היו גדולים. אופיו היה רך ורפה. עד מהרה נסחף בזרם הבטלה ואפס המעשה שבחיי הבירה. הוא התחיל מחליף את עסקיו פעמים אין מספר ונהפך סוף-סוף לאחד הטיפּוּסים היורדים, המתנוונים, הפרים ורבים למאות בסימטאות הרובע הלאטיני ללא אור וללא חיים. עכשיו לעת זיקנתו ירד פלאים. הוא עבד במשרד לבנאות, ובזה הרוויח די מחייתו. נוסף לזה היה מבּיע השקפותיו על התערוכות, על האמנים, על הזרמים החדשים, באחד העיתוֹנים השוּקיים חינם אין כסף. ולמרות מצבו השפל היה שמו ידוע בחוגי האמנים. רבים עוד זכרו לו פרסום נעוריו. למוריס לוי היה גם טעם מפוּתּח ודק מאוד. הוא ידע המון סיפּוּרים ובדיחות מחיי הסופרים והציירים המפורסמים. האמנים הצעירים קירבוהו, ראוהו בן חברתם. הם היו רגילים להראות לו את עבודותיהם ולהתחשב בחוות דעתו. זה היה תוכן חייו האומללים וגם סיפוקו הנפשי האחד.
– ז’יע פור סוּא, התחיל מוריס לוי. הוא דיבר רק צרפתית, במבטא משוּבּש, שפיו חסר השיניים היה מרכּכהו בהטעמה מגוחכת. אל הצעירים פנה בלשון אתה.
הוא הוציא מתוך כיסו עיתּוֹנים אחדים ונְתנָם למרגלית, בהוֹסיפו:
– תמצא פה דברים מתוקים, דברי חונף, בל תשׂים לב להם… ה… ה… הם משקרים כאחת החנווניות… יש גם הערות נכונות של יודעי דבר, והשאר פּטפּוּטים… פּטפּוּטים… פּאפּירוֹסה ישנה?
מרגלית לקח את המוּשט לו והסתירוֹ בכיסו. אחר הוציא תיק הסיגאריות והציעהו לפני מוריס לוי. הוא ברר לו באצבעות רועדות ועקומות פאפּירוֹסה אחת, שׂמהּ בפיו בין שׂערות שׂפמו המשתרבבות והמכסות את שפתו התחתונה ומקצת סנטרו, והתחיל זורק מליו בהקפדה:
– א… אינני מבין את נפשכם… דורות משונים… בימי, בראות צעיר שכמותך שמו נדפס באחד העיתונים, היה יוצא מדעתו… לאור הפנסים קראנו… קרירות… שוויוֹן נפש… סימן רע… רע…
– אנו, מוֹריס לוי יקירי, אחרים, אנו יגיעים – דחהו אליהו.
הם נכנסו לרחוב שטוף אורה. מוֹריס לוי היה מסיר כּוֹבעוֹ ופורשׂ בשלום העוברים ושבים על ימין ועל שמאל, והוסיף לגמגם בסגנונו המקוּטע והשבור:
– אין דבר… אין דבר… ראיתי תמונתך… יש… יש… ישנה נפש… לא הרבה… גלדי קרח, אבל בוערים בצבעי אש פלדות… האוויר… כן, במרחק יש עמקות… אינו ריק… נהניתי, כן, נהניתי.
אליהו הרגיש נעימות מיוחדת במינה לקול דברי מוֹריס לוי. הוא ידעהו שאין דרכו לפזר תהילות לשווא. הוא התעכּב לרגע בלכתו, הסתכּל בחוּרבּת האיש שלפניו מתוך רחמים רבים, ואחר צפה פתאום על פני לבּוֹ מחשבה מוזרה, והוא שאל:
– מוֹריס לוי, הגד, האם אני אדם ישר-דרך?
הזקן הצטחק מתוך טוב לב. פרצופו נעשה פעוט ביותר, ועיניו הדלוחות סקרו עליו בחרדה:
– קשה להגיד… ה… ה… אין לדעת…
אחרי הפסקה קצרה הוסיף בקול מכריע:
– ישר-דרך? אכן… הן… הן, אבל תרבה עוולה בימי חייך.
מרגלית נבהל:
– למה?
לוי הראה באצבעו העקומה על חזהו:
– יש פצע בלב… פצע… פּאפּירוֹסה ישנה?
הוא התחיל ממצמץ בשׂפתיו:
– מ… צ… גשמים יורדים… עסק ביש… נסור הנה ונשתה כוס קאפה.
הם סרו לבית המשתה. האולם הגדול היה מלא מפה לפה. בקושי רב עלה בידם למצוא להם באחת הפינות מקום למנוחה.
מוֹריס לוי שתה את כוסו בלגימות חטופות, בחממו את שתי ידיו החריבות בדופני הכוס. מרגלית ישב דומם, תפוש מחשבות-עצב. דברי הזקן, שנאמרו בהיסח-דעת גמור, החרידו את רוחו עד היסוד. הוא כאילו הרגיש עתה בפצע שבלבּוֹ, האוכל בשׂרוֹ והמדכּאהו. והוא זכר פתאום, שאפילו רגע אחד לא רעד עוד בקרבו רעד האושר. הוא הרגיש בנפשו רזון פנימי, חורב ויבשוּת בלב כשׂפתיו של מוּכּה-שחפת אכוּל חום-הקדחת. אושר זה, שאליו נשא עיניו, מהו? הוא לא ידע אל נכון, אבל לבבו גווע בקרבו מרוב כוסף לאושר זה. הוא כמהּ לרגש גיל רחב, גדול ועמוק, השוטף את כל היש כמים אדירים, כגשמי נדבה; רגש המפרה את הנשמה בכוחות חדשים, רעננים והמשרה עליה אותו שיכרון אביבי המלא ציפייה ורחש נסתר; ציפייה הרת לשד חדוות החיים ומאוויי-גידול ריחניים ומחממים; רגש השופע ומפזר סביביו אושר וחדווה, כפזר צמרת אילן בשעות בין-הערבּיים את בּשׂמי פרחיה בשפע וביד רחבה. הוא גם זכר, שמעודו לא נתמלא לבּוֹ אהבה, אהבה רבה ועזה. היו פגישות שונות. אלה היו רק מעשי ילדות או הרגשות קלות ערך, בנות חלוף, ולא השאירו אחריהן רושם קיים ומתמיד. ההיתה בזה רק יד המקרה? האין לתלות אשמה זו בכל חינוכו הנזירי, בסביבתו הכּסוּיה אבק דורות חדלי-חיים? האם לא הגיע לידי כך, שהתחיל להטיל ספק במציאוּת האהבה? האם לא חשב, במוצאו את ציורי הרגש הזה בספרות ובאמנות, שאין אלה אלא חלום, חלום אנשים ערירים וגלמודים כמוהו, חלום שבדוהו מלבּם בכוונה תחילה להשקיט את סער דמיהם הרותחים והאוכלים מרוב שיעמום ובדידות?
נולד בו צורך להבּיע את מחשבותיו בקול, ופנה אל מוֹריס לוי:
– מר לוי, אנו היהודים איננו מסוגלים לאהוב.
– יודעני.
– התאמינה, לא אהבתי עוד מעולם.
– יודעני.
מרגלית לגלג:
– אתה יודע הכול.
הזקן התריס:
– אמנם כן… אמנם כן… העין רואה… נפשך משתקפת בראי… שור נא לתמונותיך… ה… ה… אין ברק אושר…
הוא הראה בידו על המון הצעירים הסואנים באולם, והוסיף:
– הם יודעים אהבה ואושר… גם אני, מרגלית, לא ידעתי… המ… פּאפּירוסה ישנה?
מוֹריס לוי הוריד ראשו, הסיר כובעו המעוּגל וגילה את קרחתּוֹ המבהיקה בצבע אפור כחלחל והעטורה בשיפּוּעי הקדקוד בתלתלים מכסיפים וארוּכּים, והוציא מפיו אנחה קלה. אחר קם פתאום ואמר אל מרגלית:
– השעה מאוחרת… והדרך ארוּכּה.
והלך לו.
אליהו נשאר לבדו, הוא פרשׂ לפניו את העיתּוֹנים שקיבּל מיד לוי והתחיל מעיין בהם. רוּבּם היו השקפות קצרות וכוללות על טובי הפּסלים והתמונות שבתערוכת הסתיו. לעבודת מרגלית שהוּצגה בה הקדישו רק הערות חטופות בהוספת המלים: “משכו עינינו”, “ראוי לתשומת לב”, “נציין גם” וכדומה, ומרגלית זרקם בשאט-נפש ומתוך חימה עצורה. באחד העיתונים התעכּב המשקיף על תמונתו יותר. בהשקפה זו היה כתוב: “מרגלית אינוֹ שם חדש, למרות היותו צעיר לימים. תמונתו ‘היגון הגא’ מעידה על בגרות. המכחול עבר על פני הבד וידע מה שלפניו. אמנם הצעיר הזה מעורר בלבּנוּ חרדה. חסרה בו רעננוּת הנוער. יש בו כוח, אבל כוח זה אינו נובע מאליו, רק הנהו פּרייהּ של התאמצות. יש בו לב, אולם לב זה הוא חסר אושר.” מתחת להשקפה זו היה רשום השם הבדוי Malin. מרגלית הצטחק. זה היה פרי עטו של מוריס לוי בכבודו ובעצמו.
הוא קם, התחיל מבקע לו נתיב בין השולחנות הצפופים, כשהוא פונה אל המבוא. קבוצות אחדות ממכּריו, שישבו מבוּסמים עם נערוֹתיהם על ברכיהם, הריעו לקראתו, הזמינוהו להיארח אתם לחברה. מרגלית דחם. לבּוֹ היה מר עליו הערב ולא היה נתון להוֹללות זו. אולם הם גדרו את הדרך בעדו. רגע עמד ופקפּק. פּתאוֹם חש, שהתנגדותו מתמעטת והולכת. הוא לא ידע כל סיבה למאן, לסרב. הוא ניאות אפוא ויצנח על אחד הכּיסאות שלפניו.
חבריו קיבּלוּהוּ בקול מחיאת כּפּיים. אחת הנערות, קטנת-קומה, צהבהבה ומהירת-תנועות כחתול-הבּר, אחזה בצווארו בשתי ידיה הקטנות ונשקה לו על שתי עיניו פעמים אחדות זו אחר זו, בהוסיפה בכל פעם: אה, הראש הנחמד! אה, הראש הנחמד! מרגלית מיהר להשתחרר מבין זרועותיה, וקרא אל חבריו בקול גרוי:
– יודעים אתם, איני אוהב את שביל הזהב! אם החלטנו להיטיב את הלב, ניטיבוֹ כראוי, ולמה נשב במאורה זו?!
החבורה קמה בבת אחת הומייה, שכוּרת-יין, חסרת-עול ונדחפה הלאה בשאוֹן רב אל דלתי בית-המשתה. כּנוּפיה מנוּמרת זאת משכה עליה את עיני כל הנאספים. אנגלי גבה-קומה, רזה-פנים ובעל ראש קטן, הסתּכּל בהם בפרצופו השקט ובפיו הפעוּר, המראה טוּרי שיניים צהוּבּוֹת, ורק לסתותיו הקמוטות רעדו מעט לאות הנאה ותמיהה. שם, בקצה האולם השני, ישבו עדה, קלִיוֹזֶא ושיינבּוֹים. גם היא הפנתה ראשה להם. תהלוכות כאלה היו כה חדשות בעיניה, שהיו עתה מגודלות, צמאות ונוֹהות אחרי כל תנועה שהעלתה חבורה סואנת זו בין כּוֹתלי האולם, בפורצה לה מעבר בין עשׂרות האורחים. סמוּך לה ישב קלִיוֹזֶא. כבר התחילו חוטי רעוּת וקירבת-רוח מסבּכים את שניהם. קלִיוֹזֶא הרבּה לדבר. הוא ביאר, סיפּר, שׂח על עתידו, על תוכניותיו. עדה הקשיבה לו רוות-חיים ומלאה התעוֹררוּת קלה, וסביבה נתפּזר חן, טוהר וענווה, שהיו מידות כה בולטות ומוזרות במקום זה ובתוך אווירה של הוללות זו.
פתאום קרא שמואל שיינבּוֹים בקול:
– הביטו, נדמה שאליהו עובר שם.
קלִיוֹזֶא הטיל מבּטוֹ:
– איני רואה מאומה.
וחזר לדבריו.
אמנם הוא לא ראה מאומה. ברגע זה נסגרה דלת בית המשתה, שבּהּ יצא מרגלית החוצה בלווית חבריו. גשם טיפטף. הרחובות היו מכוּסים כתמי אורה שמנים, עקבות קרני הפּנסים שנשתקפו בביצה. אליהו מיהר ללכת בראש החבורה. הוא ראה לפניו ליל נדודים ואוזנו הקשיבה כבר לקול מפּצי הכוסות השבורות. הוא ידע, ליל זה אבד ואיננו. הוא ראה את הנשים שמסביבו. נערות אומללות, חסרות בית ונפש, המשתעלות באותו השיעוּל המקוּטע, הנקפּד באמצע והמכוּוץ, כאילו היה צרצר נח לו בתוך גרונן ומשמיע צרצוריו הטורדים לסירוגין. הוא ידע, עוד מעט והן תצווחנה, תבכּינה, תצחקנה, תפרענה שׂערותיהן. הכחל והשׂרק שעל פּניהן ימוזמזו. מראן יהא מבעית ומעוֹרר זוועה. ומחשבה אחת זמזמה במוֹחוֹ כזבוב טורד בימי קיץ מעוּננים. הנה לא אל האושר פניו עתה מוּעדות. הוא ידע זאת היטב. האושר שאליו כמהה נפשו אינו לא בנשים הללו ולא בהוללות זו. אבל מוצא אחר לא היה, לא היה. ומרגלית צעד לפניו בפסיעות גסות, ולא חש שאותה הנערה קטנת-הקומה והצהבהבּה כבר נאחזה בזרועו והשמיעה לאוזנו המון דברי הבל ותועבה.
ד
למוחרת הרגיש אליהו סמוך ליקיצתו, כי הנטל הרב, שהעיק עליו אמש, הוטל מעל חזהו ואיננו. חלפה הרוח הרעה, ונפשו הנוחה שבה אליו והיא אתו כתמול שלשום. הוא קפץ מעל מיטתו בתנועה עליזה, ראה במראה את גופו הבריא, את לוח לבּו הרחב והמגודל שׂיער ואת קיבּוֹרות ידיו המתוחות והמלאות, והכרה של ביטחון פנימי התחילה מלפּפת את כל ישותו. הוא מיהר ללבוש את בגדיו. היום היה כבר גדול. לעת הצוהריים היה עליו לצאת לעבודתו.
הוא טען את תיבת הצבעים על שכמו ויצא החוצה. היה יום סתיו נהדר. רוח הלילה נשתתק. הוא כילה לפזר את העננים ולטהר את השמים, ועם עלות שמש התנדף ונעלם. ממעל היתה מנסרת שמש מזהיבה. היא זרעה סחוֹר לה אוֹר קלוּש, דומה לצבעם הצהוב והחולני של עלי שלכת שנשרו בלי הרף. עלי ערמונים ותרזות ריפרפו באוויר במטר פרפר זהב רך ומגוּון. מעל לראשו של מרגלית צווח הכרך. שאגתו פרצה ברעש גדול, שהתגלגל ובא מכל העברים בקול המולה של שברי מפּוֹלת. אחר ניצבה השאגה רגעים מספר, קרוּשה, עצוּרה, כשואפת רוח, בשביל להתחדש שנית ביתר עוז. שורות החלונות קרנו באוֹר מתוֹרג, עד שנדמה מרחוק, שיושבי הבתים הדליקו בהם נרות נרות למכביר לכבוד חג גדול. ומרגלית החליט לעשות את דרכו ברגל.
כשעבר את גן לוּקסמבּוּרג ראה את שמואל שיינבּוֹים יושב על אחד הספסלים ומעיין בספר. מימינו ישבה נערה שחרחרה חיוורת-פנים ופרועת-שיער והשתדלה לבוא אתו בדברים. אולם הוא היה שקוע בקריאה ולא השגיח בה. מרגלית ניגש אליו, בירכהו בקול רם והוציא את הספר מידו לדעת את נושאו. זאת היתה חוברת מעוכה במקצוע התיאוֹלוֹגיה ובה מאמר על אמונת ישראל מאת אחד הכּמרים שבמאה השבע-עשרה.
מרגלית שאֵלהו:
– למה לך… אכן, אהיה זהיר בדברי, למה לך תלי אבק הללו?
שמואל שיינבּוֹים הטיל בו זוג עיניים נבהלות ושתק.
מרגלית הוסיף:
– קיבּלת זאת מידי קליינבּוֹים?
– כן הוא.
– מעניין?
שיינבּוֹים מיהר לענות בפה מלא:
– מעניין מאוד.
מרגלית הסתכל בפניו הצעירים, הסמוקים והתמימים, שהעידו על קהות שקטה, ולא יכול לעצור בעד צחוקו:
– כן… כן… יקירי, אתה סר עתה לבית קליינבּוֹים, אמור לו בשמי שיַרפּה ידו ממך. הכול יבוא במקומו בשלום גם בלעדיו.
הוא פנה ללכת. פתאום שב על עקיביו:
– פרוֹשׂ בשלום אחותך, אפשר אכּנס היום לראות את פניה, ואם היא צעירה כמותך ואינה מטפּלת בהבלים כמותך, נקָחֶהָ אִתּנו לשוטט בחוצות, לראות בעיר וביושביה.
ויעזבהו לנפשו. פיו הכשילוֹ. הוא התחרט עד מהרה על ייעודו. למה לו צרה זאת? פני שמואל לא היה בכוחם לעורר סקרנות מרוּבּה לאחותו. אבל היום היה בהיר. פני האנשים צהלו. וגם מרגלית חש קלוּת נעימה בכל איבריו.
בשעה שתים-עשרה בדיוק עבר מרגלית את סף ביתו של עמיל-די-ווריה. במסדרון הודיעהו המשרת, שהאדון, שׂר האונייה, ביקש לחכּוֹת לבואו, עניין חשוב מאוד טְרדָהוּ. אחר הכניסוֹ לאולם האורחים. הוא היה כולו מקוּשט בכלים מכלים שונים. כלים הללו הביא די-ווריה אתו ממסעותיו בארצות הרחוקות. היו פה תרפים קטנים מהוּקצעי עץ אדמדם, בעלי פנים מעוּוים וַאיוּמים. מכשירים עשויים קנה-בּאמבּוק התגוללו פה ופה. על הקירות היו תלויים חרבות, פגיונים עקומים בעלי ניצבים מצוּפּים צדף וענבר. על האצטבאות היו סדורים שלדי לטאות, חיות-בּר קטנות, וגולמי ציפורים עם נוצותיהן המגוּונות הבריקו בשלל צבעים. ועל כולם בלטה מתוך הקיר המזרחי, באמצעיתו2, מסגרת גדולה כסויה זכוכית המגינה על ענף מחטי גדול ירקרק כהה, ומתחתיו היה רשום: ארז הלבנון.
מרגלית חש, שראשו סובב והולך. זיקי אור בצבעי הקשת ריפרפו לעיניו באור החדר. ריח כלים אלה היה נודף מור, כּרכּוֹם וצרי, עד שגרונו נעשה צר לנשימתו. הוא טייל ארוּכּות וקצרות בתוך האולם הקטן. בזהירות ומתוך הדרת-כבוד מישש בידיו בחפצים השונים. רעיונות מוּזרים, מהממים וּספוּגי שיכּרוֹן עברו דרך מוחו. שם, מעבר לימים ומדינות, ודאי ישנו דבר-מה חדש ורב-ערך, שבכוחו למלא ריקניות החיים ולהמתיק שיעמומם. שם אין הכול גלוי וידוע. ערפלי סודות עודם מרחפים על פני תהומות החיים. שם אין תוגת השלכת ושיממון לילות סגריר עגומים. שם תזרח השמש, יהל הירח. ומי יודע, אפשר שם גם ארץ מגורי האושר, שאליו נפשו כה נכספה?…
הוא צלל במחשבותיו כבתהוֹם נשייה, ולא הרגיש גם בכניסתו של ה' די-ווריה. רק בשומעו את קולו המעוּבּה, הקורא לו בשם, התעורר בבהלה והפנה אליו את פניו. ה' די-ווריה עמד בגופו האמיץ, בכתיפיו הרחבות, בפרצופו שנסתמק מרוחות-ים סוערות ובלחייו המכוסות ורידים דקים – עמד לבוש בגדי השׂרד שלו, והסתכל במרגלית בעיניו הבהירות מתוך הנאה רבה.
– הנה זה לי עשרים שנה, שאני ממלא חדר זה במיטלטלים הללו. והוסיף בחשיבות:
– יש פה גם יקרי-המציאות.
אחר עברו אל חדר העבודה. די-ווריה ישב על מקומו. מרגלית הסיר את הבד הירוק מעל מלבן-הציירים והתחיל להעביר מכחולו. בשעת עבודה סיפר לו שׂר האונייה, שעליו לצאת בשליחות חשובה מאוד מטעם הממשלה. עליו ללמוד ולחקור את תנאי השיט בים התיכון. בעוד ימים מספר הוא עוזב את פּאריז ומפליג בספינתו לימים רבים. והוא ביקש ממרגלית שיחיש לצייר את תמונתו.
– אם תשב במנוחה כחצי שעה, ענהו מרגלית, הנה כיליתי מלאכתי.
הוא סר הצדה, הסתּכּל בתמונה בעיניים מכוּוצות, התקרב אליה פתאום בצעד רחב והתחיל מעביר את מכחולו בזהירות סמוך לשפה. אחר ביקש מאת ה' די-ווריה לבוא ולראותה. ה' די-ווריה ניגש, בחן את היריעה, הצטחק והגה בחשאי, כמדבר אל נפשו:
– יפה מאוד… יפה מאוד.
אמנם התמונה היתה בולטת מעל פני היריעה. די-ווריה עמד כמות שהוא: מלא-אייל וכולו אומר כבוד. פיו הרחב והעז היה פּעוּר מעט; נדמה, זה עתה הפליט את הפקודה מתוכו. שׂערות ראשו היו פזורות ומסוּבּכות וקלושות; נדמה, שרוח ים חזקה עדיין משתעשעת בהן ומטרפתָן. ובאותוֹ האודם השפוּך על הפרצוף היה מבצבּץ גוון מיוחד במינו, דומה לאדמומיות החומה שברעפים מלוּבּנים, ולמרות סימני הבריאות שבו היה גם מגלה עקבות שנות עמל ונדוּדים.
מרגלית עבד עוד כחצי שעה. הוא תיקן, מילא, מזג קווים שונים, ואחר זרק את מכחולו בתנועה מהירה ממנו והלאה, ואמר:
– לא אוסיף עוד.
די-ווריה צלצל בפעמונו. נכנס המשרת לבוש שחורים, מגוהץ וקר-רוח כחצוב שיש, והגיש למרגלית קערה מלאה מים לנטילת ידיו. אחר עברו אל חדר האורחים, ואחות די-ווריה, היושבת בביתו, מזגה לפניהם כוסות טיי מזהיבות. די-ווריה חשב את מרגלית לרוסי, והוא התפאר לפניו:
– זהו טיי אמיתי, מארץ סין עצמה. רק שלשום קיבלתי חפיסה מאחד המקוֹרבים.
הם גמרו שתייתם לפי הנוסח הקבוע ביניהם. מרגלית קם ונפרד מאת בעל-הבית. די-ווריה היה אדם בעל נימוסים. עם מרגלית לא נכנס בכל-זאת בשׂיחות ארוּכּות.
ה
בחוצות היה האור מרוּבּה; לא הורגש במאום כי שעת הצוהריים כבר עברה. נדמה, הנה רק התחיל יום קיץ בהיר של תקופת תמוז. פרחי דיגיטאליס סגוּלים התנועעו על גבעוליהם הזקופים בגאווה יתירה. הגיראניוּם כיסה את הערוגות כפרדסים בכתמי תולע רחבים. שוב נראו אומנות עם ילדיהן הנחמדים, העליזים ולבושי השחורים. זקינים שחוחי-קומה, דקי עורף וקמוטי צוואר, חיממו גבּיהם לאור השמש. ונערות מקוּשטות, יגיעות וחיוורות-פנים, פיזרו פירורי-לחם לאנקורים העזובים, שבאו שיירות שיירות לקבל פיתם.
אליהו מרגלית עבר את הרחובות ברגל קלה וברוח צוהלת. הוא שמח, שגמר עבודתו בבית די-ווריה. הוא שמח לקראת אור היום השופע. מרגלית אמר לסור לבית שיינבּוֹים. הוא לא קיווה למצוא שם עניין רב. הוא לא אהב אנשים מסוגו של שיינבּוֹים: עשירים, מפוּנקים, מוּגבּלים וחסרי כל אופי. הוא ידע גם מה רבה השפעת קליינבּוֹים על משפחה זו. עם האב הלוא בא קליינבּוֹים בכתובים, והבן הלוא נמסר לידו, תחת השגחתו. והוא חשב, שוודאי העלמה אינה שונה משאר בנות-גילה ומצבה, המטיילות פה בחוצות באפס מעשה ובאפס מחשבה; מבקרות תיאטראות, אסיפות, מרבּוֹת בקישוטים בטעם גס ומוּפקר, ומתמוֹגגוֹת מתוך חמדה חשאית, מוגת-לב וסרת טעם… אולם היום היה כה גדול, חוג מכּריו כה צר, עד שמרגלית החליט סוף סוף לקיים הבטחתו, ורגליו התחילו מוליכות אותו לבית שיינבּוֹים. הוא רק הזדיין תחילה באותה רוח ההיתול, הרוח הזדונית והמַמרה, כאילו היה ברצונו להראות את אַפסוּתם של בני אדם אלה, שמוחם נבוב, לבם ניחר, ורק פיהם מדבר רמות, רמות. הוא ידע כי רוח זו דוחה מעליו את האנשים ומעליבם. אולם זאת היתה הפעם כוונתו. למצוא חן בעיניהם לא רצה, לא דרש.
את הדלת פתח לו שמואל, וקרא:
– היטבת לעשות!
בהוליכו אותו החדרה פנימה, הוסיף:
– גם קליינבּוֹים אתנו, הוא מקריא את מאמרו באוזני אחותי.
– אה!
מרגלית לא הוסיף לדבר מאומה. הוא נהנה מאוד. ובלבּוֹ חשב: הלוא כל זאת ראיתי מראש; קליינבוים מקריא מאמריו, העלמה שומעת ומחווה דעתה, והכול שריר וקיים. זהו הנוסח, הנוסח המקוּבּל. כן היה וכן היה תמיד. קטנוּת, רמאוּת פעוּטה, – אה, הוא מכּירן, הנה הנן עם כל סימניהן, עם כל פרטיהן. לבּוֹ התחיל מעיק על עצמו. למה בא הנה? מה לו ולהם? יֵשב לו מר קליינבּוֹים במנוחה וירבּיץ תורותיו, חידוּשיו ותגליותיו המחוּכּמות. סוף-סוף מה הם ומה כוחם? אבל מה לו פה ומי לו פה? הלוא הוא היה צריך לדעת, והלוא גם ידע את הכול מראש.
בינתיים נפטר ממנו שמואל והלך לבשר לאחותו את דבר בואו של מרגלית. זמן מה נשאר לבדו בחדר. הוא עבר לאורכּוֹ ולרוחבּו והסתכּל בכל הנמצא מסביבו. דבר-מה התחיל מפליא אותו. לא בפעם הראשונה הוא רואה דירותיהן של עלמות הללו. הוא ראה בחייו למדיי את תמונות רייפּין, את גדות קרים הזועפות, את התמונות של עלמות חיוורות וצנועות, המוּדבּקות אל הקירות. כל זה נמאס עליו מכבר הימים. פה, בין הכתלים הללו, לא ראה גם צל קל של אפס טעם זה. היו פה ספרים, ספרים עבים, מכוֹרכים יפה. על שולחן קטן היו מונחים מכשירי-ניתוח אחדים. ועל הקיר שמעל לשולחן-הכתיבה היתה תלויה רפּרוֹדוּקציה נחמדה של “הגן-הפורח” מעשי ידי לויטאן. מרגלית הבּיט סחור סחור לו. היה פה אוויר מיוחד במינו, זר לו, שׂררו סדרים וניקיון, שהזכירו לו את דירותיהם של איכּרי הולאנדיה השקטה. המרי שבקרבּוֹ כאילוּ התחיל משתּתּק. אולם מעבר לכּוֹתל, מהחדר הסמוּך, נשמע קולו הצרוד והצפצפני של קליינבּוֹים. הוא קרא שם בהטעמה רבה את דבריו הרמים. גל של כעס ומרירות חזר ושטף את כל ישותו של מרגלית והרגיזהו.
דלת החדר הסמוך נפתחה לאיטה. נכנסה עלמה לבושה שמלה אפורה, פשוטה מאוד, והתקרבה אל אליהו בצעד כבד ועצור:
– האדון מרגלית, אם לא אשׁגה?
קולה היה צלול, חופשי, חסר כל זיוף.
מרגלית השתחווה לה.
שוב אמרה אליו:
– אבקש סליחתך, שלא מיהרתי לקדם פניך, מר קליינבּוֹים הפריעני…
והוסיפה בלגלוג קל:
– בעיני זהוּ כּתב חרטוּמים… הדברים כה עתיקים, כה חסרי חיים.
מרגלית אמר בקול יבש:
– ובמה מתעסקת הגברת, ארשה לעצמי לשאול?
קול מרגלית העליב את עדה. היא הוסיפה בלגלוגה:
– אני… בדברים חיים… חיים ממש, אדוני…
אחר פנתה אל דלת החדר הסמוך, וקראה:
– אדון קליינבּוֹים, תואיל לבוא הנה.
הוא בא עם קוּנטרסיו הגלולים יחד ונתונים תחת זרועו. את מרגלית בירך בקרירות. הם ישבו אל השולחן. קליינבּוֹים הביע את רגשי צערו על אשר נדחתה האסיפה, שעליה דיבּר אמש. כששמע מרגלית את דבריו הצטחק. אולם עד מהרה ניחם על מעשהו. עדה הרגיעה את קליינבּוֹים, שאין בזה כל רע. מכיוון שהיא נשארת פה לימים רבים, הלוא עוד תספּיק לבקר את האסיפות. היא גם אינה רודפת אחריהן ביותר. והשׂיחה נפסקה. שיעמום תפל התחיל זוחל בין כותלי החדר ופורשׂ ממשלתו סביב סביב. עדה ניסתה פעמים אחדות לעורר את אורחיה ולעניינם, ומאומה לא עלתה בידה.
פתאום ורוח ההוללות תקפה שנית את מרגלית. הוא התחיל מספר לעדה מתוך שטף אמרים על דבר חיי הבּירה וּשאוֹנהּ. הוא לא היה נזהר בדבריו, במבטאיו. דיבּר בפה ממלל רברבן בשבח המנהגים החופשים, הפּרוּצים. הילל את האשה הצרפתית על קלות דעתה, תכונתה המוליכה שולל, יחסה החופשי מכל דעות קדומות, וחדוות החיים הטבעית אשר בנשמתה. קולו היה הפעם גרוי, מקוּטע ומלא קנטור. הוא כאילו היה מתכוון להרעים את מי שהוא. עדה הביטה עליו בעיניים תמיהות. מה הוא שׂח? מה חפצו?
ועודנו מדבר והוא קם ממוֹשבו, מעמיד פנים מהתלים, ניגש אל קליינבּוֹים והיכּה על כתיפו:
– קליינבּוֹים, למה תשב כּקצוּץ-כנפיים?
זה היה מעשה גס, מכוֹער, רע, חסר נימוס. מרגלית הרגיש בזה. הוא גם ראה את סקירתה של עדה, שהתמהמהה הפעם עליו מלאה מחאה ואי-רצון. אבל שוב לא היה אדון למעשיו ולמחשבותיו.
קליינבּוֹים הטיל מעליו את ידו, והשיב חדוֹת:
– לא כל אדם יכול להתהלך חסר עול ודאגה כמוך.
מרגלית לא חשב להרפות ממנו, הוא המשיך:
– הדאגות!… הדאגות!… זהו מצב-נפש, מר קליינבּוֹים, מצב-נפש… ראיתי אנשים, שהם שרויים בדאגה על שהם חסרי דאגה… תן תודה, תן תודה… בעמקי לבּך אתה חומד חיים הללו כמוני, אבל אתה מפחד… מפחד… אתה מרים חרטומך ומריח בחיים הללו, כהרח העכבר בנתח החלב המידלדל במלכּוֹדת; גדול הוא התיאבון, אולם גדול ממנו הוא הפחד, שמא תיפּוֹל בפּח. כך הוא, יקירי, והשאר רק מלים ריקות שאין להן שחר.
קליינבּוֹים לא ענהו. הוא הבּיט בפני עדה המעוּננים ורמז לה בעיניו הקטנות כאומר; שורי, הלוא כך תיארתיו לפנייך; הגידי בעצמך, הכזבתי לך? אחר נאנח, קם ממקומו ואמר:
– הנני ללכת.
עדה ליוותהו עד דלת המסדרון ונפרדה ממנו בחביבוּת יתירה. מרגלית נשאר עומד באמצע החדר מהוּמם ומבוּלבּל. כעס רע פּיעפּע בחזהו. הוא כעס על עצמו, על תהלוכותיו. נדמה לו, שלא המקום ולא השעה היו ראויים לנפתולים אלה. רוחו נפלה. הוא חש את עצמו עלוב, פעוּט ומסכן. הוא חיפשׂ לו מוצא. הוא חפץ לרצות את פני עדה, שציערהּ על לא דבר.
בשומעו קול צעדים מאחורי שכמו קידם מרגלית את פני עדה:
– גברתי, התכוננת ללכת לאסיפה?
– אמנם כן, אבל היא נדחתה.
הוא הוסיף בקול מפייס:
– אהין להציע לפנייך עניין אחר…
עדה הרימה אליו שתי עיניים גדולות ותמיהות.
הוא המשיך;
– הנה תערוכת הסתיו תהיה פתוחה רק ימים מספר, התסכימי לבקרהּ? הנני מוכן לשרתך.
היא לא מיהרה לתת הסכּמתה. עדה פקפקה, פקפקה, לבסוף ענתה:
– ואימתי עלינו ללכת?
– השעה הזאת היא הנכונה.
עדה קראה לשמואל אחיה והציעה לפניו להיארח אתם לחברה. הוא סירב: כבר ביקר פעם תערוכה זו, וגם לבּוֹ אינו נמשך במאוד אחרי דברים כאלה. אולם עדה הפצירה בו והסכים. וַתּיאוֹת גם היא.
הם יצאו החוצה. שמש שטפם פז, עברם אור. מרגלית הלך לצדהּ של עדה שתקני ותפוּשׂ מחשבות. לעתּים הטיל בּהּ מבּט גנוב, מהיר ובוחן. סחופה עם זרם ההמון הנחפּז נעשׂוּ תנועותיה חיות יותר וזריזות יותר. צווארון-מעילה האדמדם השליך ברק תוֹלע על פניה השחרחרים-ירקרקים והוסיף לה חן-נוער תוסס ורענן. היא לא דיבּרה עמוֹ. כשהעלה אחד הפסלים או הבניינים את עניינה, פנתה אל אחיה וביקשה מפיו ביאורים. מחאה קלה זו מצאה חן בעיני מרגלית. מנוחת-נפש מלאה רוך התחילה מזדעזעת בחדרי לבּוֹ. הוא ראה את עצמו מנוּצח, כבד-פּשע ונכנע. רגש זה לא הרגיזהו, לא העלה בו כל תרעומת, הוא נהנה, נהנה מאוד.
בבית התערוכה יצא מרגלית לפניה והיה לה למליץ. הוא נשתנה תכלית שינוי. עיניו בערו, קולו רעד, ודבריו היו בהירים וקצרים. פסל קטן מעשה ידי הפסל ט-י הרוסי, טולסטוי רכוב על גבי סוס, משך עליו את עיניה. היא הבּיעה את התפעלוּתה ושׂביעת-רצונה. מרגלית התנגד לה. היא לא ידעה להכריע. נדמה לה, שהוכחותיו ישרות ונכונות.
אחר התחילו לעבור לפני עיניהם התמונות, הרישומים, הציורים, בערבוביה משונה. נולד אותו הבּלבּוּל במוח עדה, שלא היה ביכולתה לא להוציא משפט ולא להתרשם במאומה. היא התפּלאה רק לבקיאותו הגדולה של אליהו. הוא קרא בתמונות התלויות על הקיר כאדם הקורא בספר פתוח. היא שמעה את דבריו, המתוּבּלים במבטאי שפת-האמנים המוזרה, בהקשבה רבה. עולם חדש, נפלא, הלך הלוך והתגלה לפניה בכל יפעתו.
באחד האולמים, על פני הקיר האמצעי, מול המבוא, נראתה תמונה גדולה, וניכּר היה, ששׂמוּה במקום זה בכוונה תחילה כדי לעורר את שׂימת לבּם של המבקרים. עדה התעכבה. שמואל כפף מעט את ראשו, ולחש על אוזנה:
– עבודת מרגלית.
עדה הסיבּה את ראשה בחטיפה והבּיטה בפני אליהו. הוא עמד סמוך לה בלב הולם ובעיניים פקוּחות והסתכל בתמונתו, כאילו זה עתה ראה אותה בפעם הראשונה.
לפניהם השׂתּרע הים הצפוני. אורות חיוורים, נקפּאים, פּוצצו קרניהם בין שני בּוּלי קרח. אורות אלה פּרכּסו בשלל צבעים כמבקשים רחמים, כמתחננים על נפשם. שחור לילה, זרוע פחד טמיר, רבץ באופק הכבד והשפל. דבר-מה מבעית ארב במסתרים. מסביב שקט ספוג זיע. באמצע נראתה ספינה; ספינה גלמודה ועזובה. חוליות קרח סַבּוהָ, נדחקו עליה מכל עבר. היא היתה מוטלת מעט על צִדהּ. נדמה, שבאוויר מנסרים קולות חריקות קרשיה, שעוד מעט ויתפרקו ויפוזרו לכל רוח. התיירים האומללים, יורדי אונייה זו, היכן הם? אין לדעת. היה מונח דבר-מה קרוש וחסר-תנועה בירכּתי הספינה. שׂרידי מלבּוּשים השומרים בקרבם שלד אנוש וגרמיו? ואולי בלאי מפרשׂ קרוּע, שהסער טלטלהו ארצה? אין לדעת. מסביב גדוֹל הקור, קור עולמי, עד אין קץ, בלי כל תועלת. אין מוצא ואין תוחלת. ובכל זאת… ובכל זאת שלושת התרנים מתנוססים עוד ברמה יהירים וגאיונים. בעוז ובחירוף נפש הם מפלחים את המחשכּים, גדולים ונישׂאים. עוד המה חשים בחוסנם הכּבּיר. עוד המה מקדמים בשׂמחת קרב את לחץ הקרח המעיק עליהם. ומלמעלה, בראש אחד התרנים, רועד כתם נהרה בהיר. נדמה שזאת היא עין חיה, רואה. והנה היא שולחת מבּטיה גבוה-גבוה, מעל לגבעות הקרח, כמצפּה, כמקווה, כמלאת ביטחון, כאזוּרת אמון לקראת שמש, לקראת אור, לקראת חיים!
מן הצד היה רשום כלאחר יד: “היגון הגא” א"מ.
עדה נדהמה. היא אחזה ביד אליהו ולחצה אותה בחוזקה. שפתיה נעו:
– ידעתי… ידעתי…
מרגלית שמע לחשהּ. הוא רעד: מה היא יודעת?…
אולם גם הוא לא שאל פשר דבר. עמד וראשו היה מוּרד על החזה, נכנע, שפל-רוח.
עדה לא רצתה להישאר בבית התערוכה. הם מיהרו לצאת החוצה. השמש התחילה שוקעת. עננים טיילו בשמים. אנשים רצו. קרונות הטראם עברו במהירות. חלונות החנויות הבהיקו ביפיפותם. מרגלית צעד לפניו. עיניו הפיקו אושר. ראשו היה מורם למעלה, וסקירתו הפלתה בין הגגות הגבוהים את קרעי העננים המזהיבים. מחשבת גיל אחת התלבּטה במוחו: למה כה ייף היום? הזאת למעני? הזאת עבורי?
בהגיעם אל בית עדה התעכּבו. היא הושיטה את ידה למרגלית ואמרה:
– תודה רבה.
אליהו לא הרפּה מידהּ והשיב בקול עמוּם:
– האוכל לבקר בבית הגברת?
עדה לא ענתה. לאיטה שחררה את ידה. היא בחנה את אליהו רגע בעיניה, אחר הגידה:
– אנא, בבקשה.
קולה היה קר, דוחה ומיואש.
וסגרה בחופזה את הדלת בעדה, כנמלטת על נפשה.
ו
לאחר ימים אחדים עמד אליהו לפני אחת התמונות שבחדר עבודתו והסתּכּל בּהּ בעיניים פּקוּחות כבוֹחנהּ וּכבוֹדקהּ יפה יפה. הוא לא ראה מאומה. הוא עמד כשידיו בתוך כיסי מכנסיו, סקירתו משוטטת במרחקים, ופיו מדבר והומה קטעים אל נפשו:
– זהו חדש, חדש… פרשת חיי כפרשת גיבּוֹר רוֹמאן-שוּק של ז’וּרז' אוֹנֶה… ח!… ח!… ח!… ראה ריבה, והנה התלקחה התבערה… ח!… ח!… כן, התבערה התלקחה, הלוא כך הם כותבים בספריהם… נוסיף לזה: לילות חסרי שינה, מחשבות, געגועים ומאוויים מעוּרפּלים וחסרי תואר… הנה, הנה הכול כנהוג, חי נפשי… תעתועים, תעתועים… מי פילל לזאת?… ואפשר הונאה עצמית?… ילדת שיממון… סוף סוף מה ראיתי על ככה?… עלמה ככל העלמות, עלמה…
פה נפסקו דבריו. תמונת עדה עלתה וקמה לפניו, כאילו ציירה את עצמה על-גבּי הכותל. דמותה הבּיעה כל כך הרבה שקט. לא היה בה לא רוגז עצבים ולא אותו להט הצימאון אחוז הקדחת, שהכּיר תמיד בפני אחיו ואחיותיו, ריעיו וידידוֹתיו. באופיהּ היה טבוע שקט זר, נכרי. עיניים מלאות אש שליווה זו רוכש לו אדם מן החוץ, מן העולם הגדול, החופשי כאופקי ערבות והנישׂא כשׂיאי הרים. בּפְנים, בגבולות סביבתו, קרצו לו תמיד עיניים חרידות, כמבקשות מפלט מפני היד שתנחת על ראשן. אה, כמה תיעב עיניים הללו ומבּטים הללו. ואם התרחק התרחק מכל מקורביו ובילה פה את חייו, סגור בכלוּבוֹ המשמים, נשכח מלב, אובד, אכול קור ובדידות, חסר-אחיזה ואפס-חיים, הלוא עיניים חרידות, בהוּלוֹת וספוּגוֹת חמדה ותשוקה שלא תתמלאנה הן שהבריחוהו הנה, הן ששׂמו עליו את החיים למעמסה, והן שגדרו בּעדוֹ את מסילות החיים.
עדה עמדה לנגדו עתה אחרת, אחרת. היא לא נעה, לא זעה. היא היתה שקטה, מלאת ענווה וָרוֹך.
הוא צנח על הכיסא שלפניו ומילמל:
– זהו שׂחוק, שׂחוק המקרה.
אחר התחיל מבּטוֹ מתעכּב על נקודה אחת וישתקע במחשבות. למרות אופיו הלוהט, הנפתה על נקלה והפזיז, היה אליהו מרגלית מזוּין בשכל בהיר מאוד. הוא שהראהו תמיד את החיים כמות שהם ובלי צל של הפרזה. אותו שיקול-הדעת המיושב והמתון התחיל מנתח וחוקר וחותר חתירות מתחת לאמונתו החדשה. בימים הראשונים נחה עליו דעתו. הוא מצא שתהלוכות עדה אינן אלא פינוּקים וַעוויוֹת והתרפּקוּת מעוּשׂה, כדי לצוד את הלב וּלקחתּוֹ שבי. “כל הזאבים מייללים בקול אחד”, אומרים האנשים, ולכל בנות-אדם דרך אחת ונתיב אחד בהידפקן על דלתי לבּות הגברים. עדה זו אינה טובה ואינה רעה מאחרות. אולם עד מהרה נוכח, שרעיונות אלה באים להשקיט את רוחו הסוער וּלפייס את אנוֹכיוּתו הנעלבה. כּן, הוא הראה גלוי, שברצונו לראוֹתהּ ולהימצא בחברתהּ, ועדה דחתה אותו, דחתה בשתי ידיה. למה? למה?…
הוא קם ויצא החוצה. כחצי שעה טייל ברחובות. וּכשנמאס בעיניו שוּט-חוצות זה, החליט לעלות אל קלִיוֹזֶא. מפּיו קיווה לדעת מכל הנעשׂה. הוא מצא את חברו עובד כפוּף על שולחנו ועסוק בעבודתו. ההוא מיהר לקדם את פני מרגלית ואחז את ידו בשתי ידיו וטילטלהּ בחוזקה וקרא:
– אליהו, למה אין רואים פניך? חיפשׂתיך, חיפשׂתיך…
אליהו ישב, הוציא פּאפּירוסה, הדליקה, והשיב בעצלתּיים:
– במה אתה טרוד עתה?
– תוכנית חדשה; נחש נא, במה בחרתי.
אליהו הצטחק.
– גם אם נחש אנחש, לא אמצא את חידתך, קלִיוֹזֶא יקירי; אתה נולדת בפלך חרסוֹן, שם האדמה דשינה וּשחוֹרה, שם גידולים אחרים. מי הוא שימצא מה שסוער במוחך…
– דייך, דייך, אבל בל תלעג לי, בחרתי בתבניתו של טרקלין-מרפּא בחמי טבריה. הפּרוֹפסוֹר התנגד בראשונה. אמר, שאין הוא מכּיר בבניינים התלויים באוויר. ואני באחת – וניאות לי. עתה הבּט וראה…
הוא הוֹשיט למרגלית את שׂרטוּטיו3. קווי הטרקלין הבּנוּי על מדרון הר היו כממוּזגים יחד עם כל הסובב אותם. הבניין נמוך-קומה, שׂרוּע ורחב, ורובץ ברווחה ובביטחה כרבוֹץ הארי בהתחממו לאור השמש. אליהו לא יכול לעצור את רגשי הגיל שבלבּוֹ, וקרא בקול:
– קלִיוֹזֶא, זהו מרהיב עין!
קלִיוֹזֶא גמגם:
– עוד לא כיליתי, עוד לא כיליתי.
הוא הסיר את שׂרטוּטיו והשעין אותם אל הקיר, ואחר שב אל מקומו. שרתה שתיקה. פתאום שאל אליהו:
– ומה אתה עושה בערבים?
– בערבים?
– באתי לבית הקאפה “הדרקון האדום”; חשבתי למוצאך שם – ואינך.
קול אליהו היה יבש, עמוּם ועצוּר. קלִיוֹזֶא הטיל בו את עיניו הכּחוּלוֹת כמשתּוֹמם:
– בערבים אני מבקר לעתים קרובות בבית הגברת שיינבּוֹים.
– אה?
– הגברת שיינבּוֹים, היא עלמה מעניינת מאוד, הלוא אתה מכּירהּ.
– ואָחיה אִתּהּ, וה' קליינבּוֹים בן-בית… המשפיע הרוחני… לא, לא אבוא, תודה רבה.
– שוב לא מצאת, אליהו… לא דוּבּים ולא יער, האח אינו יושב-בּית, וה' קליינבּוֹים אינו כה שׂבע-רצון כמו שאתה משער… נפלו גם דין ודברים בינו ובינה… הוא אמר לה פעם בהקפדה: גברת שיינבּוֹים מחווה דעות, ונדמה שמרגלית מדבר מתוך גרוֹנהּ. על זה ענתה עדה: לא הספקתי עוד ללמוד את מהלך מחשבותיו של מר מרגלית, שעות אחדות בלבד טיילנו. אבל אם הן מתאימות לדברים שאני מבּיעה, אני שׂמחה לזה; והנה, הנה באת על משוגתך…
– הבלים וּרעוּת-רוח! צעק מרגלית.
– דיברנו גם על אודותיך; הפעם הראשונה בחיי שמעתי את ההערכה הנכונה לכל הווייתך…
–?… הוא מצמץ בעיניו כמחכּה לסוף דבריו.
– היא אמרה לי: חברך הוא אדם אומלל; מי שיוֹדעוֹ היטב לא ישׂנאֵהוּ.
אליהו ישב במנוחה. הוא הסתכּל בפני חברו התמימים, ולבּוֹ רחב עליו. הוא הכּיר לו טובה על הדברים שהוא משמיע באוזניו. הוא רצה ששׂיחתו תימשך בלי הרף. חפץ עז תקפהו לראות את עדה, להימצא בקירבתה ולשמוע קולה, ולהרגיש בסקירתה הגדולה והשקטה בּפזזהּ סביבו ברתת מתוק ומנעים כשברירי שירת זמיר בעבי היער.
קליוזא שאֵלהוּ:
– למה אינך בא שמה? כולנו מתפלאים לזה.
– אני טרוד, יודע אתה, הנה גם עתה עלי למהר.
הוא קם, נפרד מחברו ויצא מחדרו. הוא התחיל מסתובב בחוצות. מה לעשות? מה לעשות? הנה המו אנשים כנחיל דבוֹרים. הנה שאגו החיים בתרועת ניצחון. הוא היה זר מנודה בין כל אלה. הוא לא השתתף במאום בכל אלה. רק רגש אחד מילא כל קרביו: רגש קנאה ארוּר, שאכל את נפשו כּליל. מה לעשות? מה לעשות?
סמוך לאחד הפרדסים התעכּב. שם עמדה מוֹכרת פרחים והכריזה על סחוֹרתהּ. היא היתה צעירה מאוד, כבת שש-עשרה. עיניים גדולות מלאות חלום, אור רך התנועע מתחת לקשתות גביניה הדקים. היא היתה עברייה, אחת העבריות האוּמללות המתגוללות פה בשוּקי הבירה כדומן על פני השדימות. הוא הכּיר במוֹצאהּ על-ידי הפחד הטמיר והנעלם שכל הווייתהּ היתה חתולה בו. היא נבלה פה בתוך אבק חוצות, וקישטה בפרחיה את חזוֹת העלמות הפרוּצוֹת המשוטטות על ימין ועל שמאל לבקש טרפּן. הוא ניגש אליה. קנה צרור פרחים ונכנס עמה בדברים. הילדה נבהלה וסרה מעליו. מיד מן הצד יצאה אשה זקינה, קמוטה ומעוכה ולבושה סחבות, ושאלה לרצונו. זאת היתה אמהּ. הוא הציע לפניה, שתרשה לבתּהְ שתעמוד לפניו בתור דמות. היא שתקה ולא נתנה אמון לדבריו, ושילחה אליו מבּטי חשד.
מרגלית הרגיעהּ:
– הנני יהודי כמותך.
הוּא אמר לה את הדברים בשׂפתהּ המדוּבּרת ורוּחהּ שקטה. היא התרצתה. היא התנתה שני תנאים: ראשית, שהיא, האם, תימצא אִתּה ועל ידה, שנית, שהוא יציירהּ לבושה בבגדיה. מרגלית הסכים.
האם שאלה:
– ואימתי עלינו לבוא.
מרגלית הוציא את שעונו, השעה היתה כשלוש אחר הצוהריים.
– נוכל לסור גם עתה.
שוב הפחידהּ חיפּזוֹן זה. אבל הסכום שהציע גדול היה, והלכה אחריו עם בּתּהּ. בדרך סר לאחד מבתי-המסחר הגדולים וקנה פרחי פרג. הוא שם אותם בכלכלת הילדה וּמְדדהּ במבטו יפה יפה, וצעד הביתה בצעד מאוֹשש.
בו ביום התחיל לעבוד על תמונתו החדשה, ולא משך ידו ממנה עד שגמר אותה. שבוע תמים לא עזב כותלי ביתו. שעתיים לפני הצוהריים ושעתיים לאחריהם עמדה הילדה לפניו. הוא צייר בלי הרף, פשוּט-מעיל, פּרוּע-ראש, אחוז קדחת יצירה והשתּכּחוּת. לשוערת אמר, שלא תיתן רשות הכניסה לביתו לשום איש, ואת הארוחות הביאו לחדרו לו ולילדתו. מדי יום ביומו היתה הילדה באה וכלכלת הפרחים אתה; פרחים חדשים, רעננים, שצבעם חי, ותוסס עוד עסיס השׂגשׂוּג. ביום השמיני לפנות ערב, כשהתחילה החשיכה מתגנבת בעד חלונו הרחב והגבוה, זרק את מכחולו הצדה, וקרא בקול לא לו:
– רדי!
הילדה ירדה מעל הבמה הקטנה. אמהּ לא היתה אתה. בימים האחרונים חלף פחדה ותעזבהּ לבדה. מרגלית קרא לה לראות את בבוּאתהּ. הילדה ניגשה. בת-צחוק נכלמת ריחפה על שׂפתיה התמימות והישרות. פתאום התאדמה כּולהּ, ושׂפתיה נעות כמדברת אל נפשה:
– האם כה יפיתי?
והרימה את עיניה הגדולות והחולמות והשרתה אותן על מרגלית בתמיהה. הוא שילם לה שׂכרהּ והוֹליכהּ הביתה ויצא לסובב ברחובות. הוא רצה לשמוע קול רעש החיים, לראות פני אנשים, לשׂוֹחח אתם, להתהולל. הוא הרגיש, שמשׂא כבד הוּטל מעליו בבת אחת; הוא היה עכשיו כמשוּחרר, שקט-רוח, וחש בשלוותו כהר-געש שפלט לַבּתו, והנה הוא שב למנוחתו. הוא בחר לטיולו ברחובות הרובע הלאטיני. שם קיווה להזדמן עם מכּריו. וכשמצא אותם, התעכּב לפניהם, שאל לשלומם, ודיבּר אתם טובות. הוא חפץ גם להיכּנס לבית הקאפה “הדרקון האדום” ולשוחח עם מוֹריס לוי. אבל הוא לא ההין לעשות זאת. הוא חשש, שמא ייתקל שם בעדה. לבּוֹ אמר לו, שהיא שם. הוא סבב בקירבת הקאפה סחור-סחור. לא שגה. באחת הפינות ראה את צלו המוארך של קלִיוֹזֶא בלווית עדה, והם קריבים ובאים אל בית-הקאפה. מרגלית מיהר לנטות הצדה שלא ייראה כאורב להם. הוא נכנס לאחת החנויות להיסתר מפניהם. וכשיצא משם התנהל מוֹריס לוי לאיטו, שחוח ומכוּוץ.
הם שׂמחו איש לקראת רעהו. הזקן גמגם:
– אבד… אבד… בּקש, חפּשׂ – איננו… איננו… דאגתי…
מרגלית לחש על אוזנו:
– עבדתי.
מוֹריס לוי הרים את שתי עיניו הדלוחות:
– עלה?
– איני יודע.
– בלי עקמומיות… איני יודע… איני יודע… אמור, שבע רצון?
– כן.
– זה העיקר… זהו העיקר…
הם נכנסו לבית אוכל, סעדו ארוחת הערב, ואחר פנו לבית מרגלית. בּקוֹשי ומתּוֹך שיעוּל תכוּף טיפּס הזקן אַרבּע קומות הללו. לרגעים התעכּב, הסיר כובעו, העביר ידו על קרחתּוֹ הרטוּבּה זיעה. מרגלית לקחהוּ תחת זרועו ובא לעזרתו.
בהיכנסם החדרה שאף הזקן אוויר ואמר:
– הבה נראה.
מרגלית הדליק אור והרים את הצעיף מעל התמונה. הזקן לא הראה תחילה כל אותות פלא ושׂביעת-רצון. נדמה, שם זה של התמוּנה, “מוכרת פרחים”, העלה בו מחשבת ייאוּש. הוא גימגם מתוך רוגז:
– נושׂא בּאנאלי… בּאנאלי… אלפי ידיים מישמשו…
אבל לאט-לאט התחילה העננה להתפזר. זאת לא היתה תמונה פשוטה, רגילה. הוא ניגש קרוב לה, קרוב לה. נראה, שיש ברצונו למששהּ באצבּעוֹתיו העקוּמות והרועדות. הילדה ישבה פה כשרגליה מקוּפּלות תחתיה, ועל בּרכּיה שוכנת כלכלת פרחים גדולה. היא הבּיטה ישר נכחהּ. לא הבּיעה כל עצב. רק שקט, שקט גא וּמלא הדר. חלוֹם-נעוּרים סתוּם פּירפּר עוד בין ריסיה הארוּכּים. צל אדמדם כעב קל בודד, המקבּל וסופג זיו אחרון של שמש שוקעת, הטילו פרחי הפרג על פניה. וכתם תולע זה היה רוחש, מתנועע, מחליף גוֹנוֹ ומקומו כגל מים קטן, פזיז וקליל.
מוֹריס לוי הרים4 ראשו ושתק. אחר ניגש אל מרגלית, חיפּשׂ ידו, תפשׂהּ וּלחצהּ בכל שארית כוחותיו. רעד עז טילטל כל אבר ואבר שבגוף אליהו. הרגשה כזאת לא חש עוד מעולם. הזקן הוציא מבין שפתיו חרש:
– לזה קיוויתי, ציפּיתי…
פתאום זקף קומתו, הסיר כובעו המעוּגל, השליכוֹ ארצה. תלתלי ראשו, אשר כוּסוּ שׂיבה, נתפזרו ונידלדלו על עורפּוֹ. הוא התחיל בקול רם וצרוד:
– אליהו! עקור שׂערוֹת מכחולך… עקור! טוב מזה לא תצייר לעולם… לשווא, לשווא. הנה פרי האושר! חג לי היום, הנה ברכתי!
הוא ניגש שנית ולחץ את יד מרגלית.
מוֹריס לוי נשאר ללון בבית אליהו. הלילה עבר עליהם ללא שינה. הם ישבו ושׂוֹחחו. מוֹריס לוי דיבר על האושר ועל האמנות.
גם מרגלית סיפּר לו את לבו. הזקן הקשיב וניענע בתלתלי ראשו.
הם נרדמו עם עלות השחר. מרגלית ידע אל נכון שנפשו נתונה לעדה. הוא אהֵבהּ.
ז
רשרוש קל העיר את מרגלית משנתוֹ. נושא המכתבים שׂם בין הדלת ובין הסף את העיתּוֹנים ואת המכתבים. הוא קפץ במהירות מעל משכּבו והעיף עין בהם. על אחד מהם התעכּב. בית מסחר חשוב וידוע הציע לפניו, שימכּור לו את תמונתו “היגון הגא”, אשר הוצגה בתערוכה. מרגלית התחיל מהרהר. לו באה אליו ידיעה כזאת לפני חודשים אחדים, מה רבה וגדולה היתה שמחתו. עתה באו הרגשות אחרות והפריעו בעד זעזועי הגיל, שהתחילו לרחוש בלבו. זיכרונות שלא יימחו לעולם נשקעו בתמונה זאת. הם התעוררו הפעם בכל קסמם הכּבּיר. האם הוא היחידי המחווה דעתו והמכריע? האם לא נעשה יצור אחר שותף ליצירה זו?
השעה היתה האחת-עשרה. מוֹריס לוי השכים לקום ונפטר למשׂרדו. מרגלית התחיל מתלבּש מתוך תנועה איטית ומיוּשבת. פניו היו חיוורים והבּיעו דאגה חבויה ועמוקה.
לאחר שעה קלה עמד אחורי דלתהּ של עדה שיינבּוֹים. לבּוֹ הלם בחוזקה. ברכּיו כמו פקו, וכל גופו רעד. על מצחו נראה עורק תכלת שמילא דם את רקותיו הסוערות. קומתו היתה זקופה, זקופה יותר מדיי. היא העידה על התאמצות ועל חרדת הנפש, כאדם האוסף כל כוחותיו ומקדם פני סכנה שאין להימלט מפניה.
הוא שמע צעדים רכים מאחורי הדלת. קול אשה שאל:
– מי שם?
– תסלחי…
הדלת נפתחה. עדה עמדה עטופת שמלת-בוקר לבנה. שׂערותיה השתּרבּבו על שכמהּ במקלעת. היא לא ידעה את נפשה. אותות תמיהה ניכּרו בפניה הטובות.
– באתי לרגל עניין אחד – מילמל מרגלית.
– ניכּנס…
עדה היתה לבדהּ בחדרה. הם ישבו. מרגלית השתעשע בכוֹבעוֹ. פתאום פתח:
– גברת שיינבּוֹים, תקראי מכתב זה…
והוציא את כתב-ההצעה שקיבּל מבית-המסחר והוֹשיט לה. עדה קיבּלתהו מידו, קראה את תוכנו, ונשארה מצפּה לביאורים.
מרגלית המשיך:
– באתי להתייעץ, הלהסכים למכירה זו או לדחוֹתהּ.
– להתייעץ בי?… הלוא איני מוצאת את ידי ואת רגלי באלה…
– ובכל זאת, רק הגברת יכולה להכריע…
– כך!
היא קמה ממקומה ועברה את החדר פעם ועוד פעם. אחר עמדה וענתה בקול שקט:
– לוּ הייתי המחליטה בדבר, אדוני מרגלית, כי אז הייתי מוֹכרהּ.
אליהו התחיל מנדנד בעפעפּיו. נדמה לו, שעולמו חשך בעדו. קול עדה היה קר, דוחה, משפיל, וכמעט ספוג איבה. למה? הוא נשאר יושב על מושבו נדכּא, מתרפּס, אומלל. פתאום שאף רוח. גל של יהירות עבר על כל ישותו ועודד אותו. הוא הרים ראשו. בעיניו ניצנץ אור זר, זדוני, עם אותו ברק-המרי הנקפּא והחודר. הוא ניגש אל עדה, השתחווה לה ואמר:
– אבקש סליחתך, גברת, שהפרעתי מנוחתך.
עדה רצתה לתקן את המעוּות, להרגיעו:
– למה אין רואים פניך….
הוא צעד צעד אחד אחורנית, והשליך לה בפניה בקול גס:
– אלה הנם דברי נימוס, איני סובלם.
ויצא מלפניה בחרי אף.
עדה לא הספּיקה עוד לאסוף את מחשבותיה, ומרגלית כבר עמד מלמטה ברחוב. הוא הפנה ראשו לימין ולשמאל, כשוקל בדעתו אנה לפנות. בעודנו פונה כה וכה, והנה נראה לו, ששמואל שיינבּוֹים מתקרב אליו. אליהו לא רצה לראותו ולהיכּנס עמו בדברים הפעם, והתאמץ להיסתר מפניו. אבל המועד עבר. שיינבּוֹים הצעיר רץ לקראתו מנוֹעע בידיו לאות שיחכּה לו. עוד מרחוק התחיל קורא לו:
– טוב שמצאתיך… זה ימים אחדים ואני מחפשך; אני בא אליך בשם קליינבּוֹים… אנו מייסדים אגודה… דבר חשוב, על הפרטים תדע, עוד נדבּר… קלִיוֹזֶא לא הסכּים לגשת לעבודה בלעדיך… הערב אנו מתאספים בקאפה “הדרקון האדום”… גם עדה אחותי לוקחת חלק ועוד אחדים, עליך להיות בשעה שבע בדיוק… הלוא תבוא?
– אבוא, ענהו מרגלית.
הוא עזבוֹ ועלה בעגלת הטראם. הוא נסע עד מגרש ב… שם נכנס לבית-המסחר למעשי-מחשבת ושהה כחצי-שעה.
כשיצא החוצה, היו פניו שקטים וחיוורים.
התמונה נמכּרה.
ח
באותו ערב בשעה השביעית נכנס ה' קליינבּוֹים לבית-הקאפה “הדרקון האדום”; הוא ואשתו עמו. קליינבּוֹים לבש את מעילו השחור, תיקן את זקנו הצהוב והשרה על עצמו רוח חגיגית ומרוממת. בבית-הקאפה לא בא עוד איש מהקרואים. רכּבים אחדים ישבו באחת הפינות והיו משׂוֹחחים במנוחה מתוך שתיית שיכר על ענייניהם קלי-הערך. איווֹן נשענה, כדרכּהּ, אל מסעד הכּיסא, מבליטה את עיניה המימיות וחולמת בהקיץ.
אחריו באו שני צעירים, תלמידים לתורת הרפואה. האחד היה נמוך-קומה, שחור מאוד, אפו מוּרכּב זוג משקפיים גדולים ומבריקים. הוא היה שעיר מאוד. אצבּעוֹת ידיו היו מכוּסות בשׂערות וגם סמוך לתנוך-אוזנו היו השׂערות בּולטות וּמתערבבות בשׂיער המסוּבּך שבפאת זקנו. חברו היה גבוה, צהבהב, בעל פרצוף צר ומכוּוץ. תלתלים ארוּכּים ומסוּלסלים כיסו את ראשו ועטרו גם את פניו. הוא היה הולך בצעד טפוּף והיה קורץ בעיניו התכוּלות והעגולות, כעיני הציפּוֹר, על לא דבר. שניהם ניגשו אל קליינבּוֹים, בּירכוּהוּ בהדרת כבוד וישבו זה כנגד זה אל אחד השולחנות, מעיינים באחד העיתּוֹנים המעוּכים שהתגוללו עליו.
עבר זמן מה ושוב נפתחה הדלת בתנועת-יד רחבה ובה נכנס אליהו מרגלית. פניו נקיים ומגוּלחים ועליזים, והם נשאו על עצמם אותו החותם של הבּעת רישוּל עצורה, שהוֹסיפה לאליהו חן מיוחד. איווֹן התעוררה בעוברו על פניה, ושוב הצטמצמה בהרהוריה. אליהו ניגש אל קליינבּוֹים, לחץ ידו והשתחווה לאשתו; אשה רזה, נעימה, יגיעה ואומללה. מרחוק הרכּין ראשו לשני הצעירים שישבו נכלמים, כאילו המקום צר להם מסביב. קליינבּוֹים הרצה בקיצור ובחיפּזוֹן את מחשבותיו, והראה לאליהו את סעיפי התוכנית ושאֵלָהוּ לדעתו.מרגלית מצא את דבריו טובים וּנכוֹנים.
לבסוף באו גם עדה, קלִיוֹזֶא, שמואל שיינבּוֹים, ואתו צעירה לבושה הדר, בעלת פנים מכוּסים אודם תוסס, כתפּוּח זה שהשמש הנה התחילה לסמקו. עדה הלכה בראש. על צווארוֹן מעילה סמוּך לחזה התנועעה כריכה של פרחי פרג.
מרגלית נתקל במבּטהּ ולבּוֹ מת בקרבּו. הוא הבליג בכל זאת ברוחו, וצעד לקראתה ושאל לשלומה. עד מהרה פנה אל קלִיוֹזֶא, חיבּקהוּ ומשך אותו הצדה. חביב היה עליו חבר זה. הוא חיבּב אותו באמת ובלב תמים על פשטותו ועל יושר-לבּוֹ, ועל אותו הקו חסר-עקלתון שנטה לו בדרך חייו מבּלי לפנות לצדדים ומבּלי לדעת כל מעצורים. הם התחילו משׂוחחים, ואליהו שאֵלָהו על עבודתו.
– טרקלין-המרפא שלי עוד מעט וייגמר, אמר קלִיוֹזֶא.
– ומוּבטחני שיצא דבר מתוקן, גמר דבריו אליהו.
באותה שעה נחתה ידו הקטנה והנפוחה של קליינבּוֹים בעוֹז על השולחן והשמיעה דפיקה עמומה שהתגלגלה לאורך האולם האפל. האורחים התאספו לחבורה אחת. קליינבּוֹים התחיל מסדר ענייני האסיפה. הוא הציע לבחור במנהל האסיפה. הקרואים ביקשו ממנו שיישאר במקומו, והתרצה. אז הוציא מכיסו גיליון-נייר גדול ופתח בקוֹלוֹ הצפצפני. הוא דיבּר רמוֹת-רמוֹת כדרכו. הוא דיבר על הטראגיקה שבחיי הצעיר העברי ועל הרוח הישראלי שהולך ואפס, ועל בחירי האוּמה הנלחמים על החיים ונגד החיים, ועל הנצח העברי ומוּסריוּתו ועל תיקון מלכות שדי, וסיים בקול מרוֹמם:
– רציתי להתחשב גם עם דעות זולתי (הוא הבּיט בצדו של מרגלית), ולפיכך לא תראו בדעות הללו סוף מחשבותי אני. אין זה נסתר מלפני, שחינוכנו, ידיעותינו והשקפות-עולמנו שונים הם. יש שבינינו רובצת תהום עמוקה, שכל עפרות ארץ לא יסתמוה (הוא היטה שנית ראשו אל אליהו), ובכל זאת קראתי אתכם הנה, בהאמיני שלמרות חילוקי הדעות שישנם בינינו אנו יכולים למצוא שדה-פעולה רחב בשביל עבודה בכוֹחות משוּתפים. כי סוף-סוף רצון תחייה אחד הוא החי והער בלב כוּלנו. ואם המטרה האחרונה אחרת היא ושונה מן הקצה אל הקצה, לפי הכרתו של כל אחד ממנו, הנה הדרך המוליכה אל המטרה הזאת אחת היא. הדרך הזאת היא ההתחדשוּת הרוחנית שלנו. מה תהא צורתה של התחדשות זאת, מגמותיה, נקודת-הכובד שבה – אלה הנן שאלות שאין ברצוני לנגוע בהן פה, ביודעי מראש, שהן תיהפכנה לסלע מחלוקת, שבכוחה להרוס את כל בנייננו טרם הונחה עוד אבן פינתו. נאספנו הנה, אחים יקרים, בתור יהודים נבחרי העם, בעלי הכרה ובעלי אחריות. לפנינו פה באי-כוחם של כמעט כל ענפי המדע, הספרות והאמנות. נאספנו הנה, אני אומר, לפעול דבר קיים וחשוב, להראות דרך לאחרים ולצאת בראש. לא אכּנס לפרטים. התוכנית לפניכם, תבחנוּה; אני רק קורא לכם מעומק הלב, אחים – לעבודה!
קליינבּוֹים צנח על כּיסאוֹ. האולם נתמלא פתאום דוּמיה. תלמיד הרפואה גבה-הקומה תיקן את תלתליו והתחיל קורץ בעיניו העגוּלות במהירות רבה. ואי אפשר היה להבחין, העושה הוא זאת מרוב התרגשות או המתנגד הוא לדברים ששמע ובוֹחל בהם. מרגלית ישב ונשך עור אצבעותיו. עדה וקליוֹזֶא דיבּרו דבר-מה בלחש. עיניה של אשת קליינבּוֹים הבּיטו ישר נכחן והיו עגומות כשהיו.
קליינבּוֹים קם שנית. הוא הכריז, שהוא עובר אל הסעיפים הבאים. הוא התחיל בקריאת תוכנית האגודה, בהודיעו מראש, שאין הוא אחראי לה, כי היא סוּדרה בידי קלִיוֹזֶא. תוכנית זאת היתה בעלת שתי נקודות עיקריות: ראשית, מוּטלת החובה על כל אחד ואחד להכין את לימודיו לקראת החיים הבאים בארץ-ישראל; שנית, חותם כל חבר כתב-התחייבות, שלא יאוּחר משנה אחת אחר גמר הלימודים עליו לעזוב את ארצות הגולה וּלהשתקע בא"י. שאר הסעיפים נגעו בקבלת חברים, תשלומים ועוד עניינים קלי-ערך כאלה.
בגמר קריאתו בפרטי התוכנית ולאחר שביאר היטב את הבּיאוּרים הדרוּשים, הוסיף:
– לאגוּדתנו חסר עוד שם. לא באנו לידי הסכּמה, אני מציע “היהודי” סתם, קלִיוֹזֶא אומר לכנוֹתהּ בשם “היהודי החדש”. אבקש מאת החברים, שיביעו דעתם על זה.
תלמיד הרפואה גבה-הקומה ביקש רשות הדיבּוּר. הוא קם במהירוּת, כּיווץ את שׂפתיו הדקות והמתוּלעות, קימט את מצחו הצר והעמיד פנים כאילו ברצונו להשמיע דברים עמוקים מאוד ומבוּססים והנוגעים עד היסוד. לתימהון לב הנאספים הוא הוציא מפּיו רק מאמרים אחדים. הוא חטף ובלע דבריו זה אחר זה, כחס על שׂפתיו שלא יבוּלע להן:
– דעתי, שבעיקר אין להוסיף על דברי ה' קליינבּוֹים, אפשר שלא נתבּררו עוד כראוי, והוא יצטרך לחזור עליהם, אולם כל אלה הלוא נספּיק עוד באסיפותינו הבאות.
הוא ישב והעביר ידו על תלתליו וכיווץ שׂפתיו ביתר עוז. קליינבּוֹים העביר עיניו מאיש לאיש כמתחנן שיבואו לעזרתו למלא את האסיפה תוֹכן. הוא הגיע עד מרגלית. אליהו הניע לו ראשו לאות שברצונו לדבר.
– ה' מרגלית, אנא.
הוא קם והתכּוֹנן להשמיע דבריו. פתאום הופיע בדלת מוֹריס לוי. הוא ראה את הנאספים בשבתּם בסדר משונה וחפץ לחזור על עקיביו. מרגלית רמז לו באצבּעו. הוא התקרב שחוח וּשבוּר-גב וישב בחשאי בריחוק-מקום. מרגלית פתח:
– “היהודי החדש” אומר קלִיוֹזֶא, אני מבין לנפשו. אמנם כן כזאת נכנה את אגוּדתנו. השם “היהודי” הוא המשך. נאמר גלוי, איננו רוצים בהמשך זה. על כל סדרי חיינו מיום שנבקעה חומת ירושלים הראשונה והשנייה לפני שׂונאיה עד ימינו אלה נעביר קו, קו שחור וְנִמחֵם מעל זיכרוננו. ספרים בודדים, דפּים מספּר נבחר מתוך כל היצירות ונקדם אתנו, והשאר – השאר לאבדון! הכול נעשה מחדש. מנהגינו, מאכלינו, תלבּושתנו, מחשבותינו, והעיקר – הרגשותינו תהיינה חדשות, אחרות. את הסגפנוּת הזאת, גם היכולת למות, להצטמצם כקיפּוֹד, את הדכדוּך, את קידוש-שם – כל אלה נשאיר פה ויטבּע ביוון המצולה. מה לנו, כן, מה לי ולחברי קלִיוֹזֶא לכל סבל-הירוּשה הזה? אנו רוצים בחיים בלי חשבוֹנוֹת רבים, בחיים בלי עקמוּמיוּת ובלי צביעוּת של מוסר אווילים. אנו רוצים בפשטוּת, באותה חדוות החיים שבה הצטיינו אבותינו הגדולים יושבי הררי נפתלי, שיכּוֹרי אפרים ועובדי הבעל. אל תיבּהלו, השיכרוּת אינה קדושה בעיני, ולבעל לא אכרע ברך. חפצתי רק לרמוז לכם, שאם אחת דיננו לשוב אחורנית, הבה נרחיק לשוב, נרחיק מאוד, עד המקור הראשון, עד המדבר, עד בית-אל. ועוד דבר, ריעַי הטובים. לא לשווא התגוללנו אלפי שנים בין הגויים. למדנו דבר-מה. ספגנו לתוכנו גם מתורתם הם; על אַפּם ועל חמתם של מאלפינו, שהשתדלו להוכיח לנו, שאוצרות היהדות הנם כה מלאים, שיש ביכוֹלתם רק לתת ולא לקחת. את הרכוש הזה, הזר, ניקח אתנו. ניטָעהוּ שם… שם במרחקים… הגידוּלים שיעלוּ לא יהיו אפוֹא המשך של אותו היהודי הנובל והחסר דם… לא, זה לא יהיה יהודי סתם. זה יהיה חדש, אחר. אנו איננו בחירי עם, איננו כמוהו ולא נהיה כמוהו לעולם. אנו, אבק דורות אפסי כוח השמו לבּוֹתינו. אנו נישאר גאים ואומללים, אומללים וגאים, אולם הבה נניח יסוד, נפַנה דרך ליהודי החדש, וקראו אתי: יחי העברי החדש!
עדה, קלִיוֹזֶא ומוֹריס לוי ענו אחריו: יחי!
קודם שהספיק מרגלית לסיים דבריו היה קליינבּוֹים עומד מוכן להשיבוֹ. הנאספים חשבו: הבה באה ההתנגשוּת והוויכוחים יפרצו עתה בכל תוקפּם. הם שגו, קליינבּוֹים היה הפעם וַתּרן מאוד, שקט, ואותו הבּיטחון הפנימי השטחי והמתרברב לא עזבהו לרגע.
הוא התחיל בקול רפה:
– אלמלא ישבתי ראש באסיפה זו ואלמלא חששתי שמא יטבעו מעשי ידי במבּוּל של אמרים ריקים, הייתי עונה הפעם למרגלית קשות, קשות מאוד. הייתי מראה לו את הסתירות, אי-הבּיסוּס המדעי וקוצר-הראות ההיסטורי שבכל דבריו, התוססים כקצף על פני אגם מים. הוא מדבר על עניינים, שזקוקים עוד לבירורם של מומחים ושעדיין גדולי החוקרים לא באו לידי הסכמה על אודותם, כעל דברים ידועים לו לכל פרטיהם. אבל אחת אמרתי, שלא לתת מקום באסיפה זו לאותו שׂיח ושׂיג. עם מרגלית עוד נתראה, וצדק חברנו (הוא פנה אל תלמיד הרפואה גבה-הקומה) שאמר, שעל כל אלה עוד נספיק לדון כאוות נפשנו. עכשיו לפנינו שאלה פשוטה, שנפטרנה בהרמת יד. בכל זאת איני יכול להתאפק, מפני שאני חש, שזוהי חובתי הקדושה למחות בכל עוז נגד המבטאים החדים, שבהם התנפל מרגלית על מבחר קודשינו. אוזני יהודי אמיתי, אני אומר יהודי אמיתי, תיצלנה לשמוע חירופים כאלה. במחאה זו אסתפק. מה שנוגע לשם אגודתנו, אני מעמיד למניין.
שלוש ידיים הורמו: יד עדה, יד קלִיוֹזֶא, יד מרגלית. גם מוריס לוי הוציא את ידו החרבה וינופף את אצבעותיו העקומות באוויר. פתאום זכר, שאינו אלא אורח, והחזירה למקומה. קליינבּוֹים היה מלא ניצחון. הצעתו נתקבלה ברוב דעות. גם העלמה אדומת הלחיים, שכנתו של שמואל, היתה על צדו. רק תלמיד הרפואה גבה-הקומה הראה פרצוף כבוש ולא הרים את ידו.
קליינבּוֹים הכריז בקול מנצח:
– אנו עוברים אל שאר הסעיפים.
הדברים הבאים לא העלו כל ויכּוּחים ונתקבלו במהירות, זה אחר זה. כתב-התחייבות היה מוכן מראש וכל החברים באו על החתום. ניגשו אל הבחירות. אחרי סירובים רבים הסכים קליינבוים לעמוד בראש האגודה. שמואל שיינבּוֹים נבחר ליד-ימינו. האסיפה קרבה אל קצהּ. קליינבוים התחיל מדבר דברי התעוררות.
באותה שעה קרב מוריס לוי בחשאי אל מרגלית, שעמד בריחוק מקום תפוש-מחשבות, לחץ את ידו בחיבּה רבה וגמגם בפיו חסר-השיניים:
– זֶי סֶי, טוּ… זֶי סֶי, טוּ… פּאפּירוסה יש?
אליהו לא ענהו דבר. דבר אחד נראה לו תמוה: למה עדה מביטה עליו בעיניים מלאות חנינה כל כך? הוא ראה את פניה בשעה שדיבר דבריו. גם אז היתה כמרכּינה לו ראשה, כמזרזת אותו בבת-צחוק קלה. מה זאת? רגש נוחם? מהו משׂחק זה? למה היא מקרבת אותו, למה היא מושכת אותו אליה? הלוא קיבּל היום את תשובתה המוחלטת לכל משאלות לבּוֹ.
מוריס לוי עמד סמוך לו. לא הפריעהו. עיניו הקטנות והנדעכות כאילוּ ננעצו בפרחי הפרג, שהתנועעו על צווארוֹן עדה סמוך לעבר השׂמאלי של חזה. סנטרוֹ המקוּמט, התלוי והסרוח, רעד, רעד.
הנאספים התחילו להתפזר. שמואל יצא ללוות את העלמה סמוקת-הלחיים. קליינבוים ואשתו הלכו גם הם. נשארו רק עדה וקליוֹזֶא.
אליהו פנה אל לוי:
– הבה נלכה.
הם ניגשו אל עדה וקליוֹזֶא ויצאו ארבעתם.
ט
גשם דק, מטריד, מילא את חללם של הרחובות השוממים מאין עובר. הרכּבים עמדו בקצה הרחוב בשורה ארוּכּה. סוסיהם היגיעים הורידו את ראשיהם המבריקים מרוב רטיבות, ושׂערוֹת רעמותיהם הורידו ארצה צילופי מים דקים וַארוּכּים. מבּעד ליריעוֹת החלונות שבכל קומות הבתים רעדו קרניים צהוּבּוֹת של אוֹר. הן פלחו את רוחב הרחוב ופיזרו קשתות אור מנצנץ בשפעת גוונים. כל האוויר היה אחוז רתת. אגמי המים הצבוּרים על פני המדרכות היו מקומטים קמטים קמטים דקים, ורצי כסף היו רועדים בין קמטיהם והיו נפתלים נפתולי פתנים, שנראו כמסתובבים בחצאי עיגול בלי הרף כמו במחול תעתועים. פה ופה עמדו כנופיות של נודדי־ליל ושׂוֹחחו זה עם זה. הם היו לבוּשים בגדים רחבים והיו צנוּפים מגבּעוֹת רחבות והפיצו סחוֹר־סחוֹר מבּטים אילמים ורעים. נשים עטוּפות סחבוֹת ופרוּעוֹת שׂיער עברו בצעד מרוּשל סמוּך לכותלי הבתים ושׂמלותיהן הסרוחות השתרבבו על פני הבוץ והשמיעו רשרוש משונה. ולפני שערי הבתים עמדו אנשים, מושכים בפעמון מתוך תנוּעה גרוּיה וחסרת סבלנוּת כיראים לנפשם.
אליהו ומוריס לוי צעדו בכל־זאת לאיטם, לאיטם. לפניהם עברו עדה וקליוֹזֶא. עדה התעטפה במעילה יפה־יפה. היא הפשילה את שוּלי שמלתה הצדה, שלא להרטיבה, וַאשוּריה נטו פעם אחורנית ופעם הצדה. רגל קטנה נעולה נעל קטיפה שחורה נחשׂפה, נעלמה, שוב הופיעה ושוב נעלמה. לפרקים שקעה רגל זו בשלולית של מים ובלבלה את פתני־הכסף שעל גבּהּ, אולם עד מהרה עלתה שוב והוסיפה לצעוד הלאה, הלאה. מרגלית הלך לאט והעלה עשן הפּאפּירוסה השׂוּמה בין שׂפתיו. חזהו נלחץ עליו. לשווא אימץ כוחותיו להשתיק את מאווייו. הם בקעו ועלו כקרעי עננים ביום סופה. רעיון משונה הטריד את מוחו: למה עדה מסתירה את אוצרות יופייה וחינהּ? נראה לו, שהיא מחפּה בכוונה על תכונתה המבצבצת חיים וחדוותם, כהלט הפרח את דבשו במעמקי גביעו. למה היא עושה זאת, האם למען המר רוחו ונפשו?
פתאום, סמוך לאחד הפנסים, הסיבּה עדה את פניה לַאחוריה. מתוך שחור מעילה הציץ לו ראשה עם בּבוּאתהּ החיוורת והשפוכה כתמי אור זהב של פנס מבליח כצליף זוהר מפתיע, המכהה את העין. פה נחמד, כשהשׂפה העליונה מעוּבּה מעט וּמכוּנסת משהו באמצעיתה כלפי מעלה, צחק לעומתו בבוהק חמדה וקסם רב. הוא שמע את המלים, הנישׂאוֹת אליו על־ידי נשיבת הרוח:
– אדון מרגלית, הואל נא לרגע הנה.
הוא התעורר מתוך תנועת זוועה ומיהר לצידהּ.
קליוֹזֶא עזבם:
– אני אלווה למוריס לוי, אמר.
הם עברו כעשרים צעדים מבלי להוציא אף הגה מפיהם. הגשם הוסיף לרדת. בפרשת הרחובות היתה הרוח חזקה והרבּיצה צרורות לחלוחית על פני העוברים ושבים. עדה ומרגלית הלכו שחוּחי־קומה במקצת וחיפּשׂו להם מעבר בין הבּיצות.
פתאום פנתה אליו עדה:
– מר מרגלית, אתה כאילו בורח מפני.
– בורח?… למה?… הלוא גם בביתך הייתי היום.
היא הרגישה את העוקץ. אולם היא בלעתּוּ מבלי הראוֹת גם צל של אי־רצון. כדי להסיחו לעניין אחר שאלה:
– למה קליינבוים כה שונא לך?
– כי הוא יודע, שאיני סובל אותו וכל הדומים לו.
– אם אלה דבריך, רב יהיה מספר שוֹנאיך, ודרכך בחיים לא תהא סוגה בשושנים.
מרגלית רגז ורוגזו גדל מרגע לרגע. זה היה רוגז שהגיע לידי חרון צורם ואוכל את הנפש עד תומה. למה היא מדברת אליו כדברים הללו? הבאה לנחמו? לרחם עליו? והוא סינן בין שיניו:
– בל תנודי לי, גברת, לא הגיעה השעה.
לקוֹל דבריו חשה עדה, כי גרוֹנה נעשׂה צר וּמכוּוץ עד כדי מחנק. בקולו של מרגלית נשמע צליל ספוג רעל, מרוֹרים וָרשע. היא פחדה מפניו. היא חשבה שאנשים מסוגו אינם חתים ונרתעים מפני כול. היא פחדה מפניו. אבל פתאום הופיע לפני עיניה כמו שראתהו אז בבית התערוכה, נכנע, שפל־רוח, עם קמט היגון המתוח על מצחו ועם אותה הסקירה התועה, המחפּשׂת לה אחיזה וסעד בעולמו הריק, השומם, וגלי חמימות נעימה פלטו חדרי לבּהּ ושטפו את כל ישותה.
הם היו קרובים לשער ביתה. לפני הקסרקטין טייל חייל על משמרתוֹ לבוש מכנסיו האדוּמים וּמעילוֹ הכּחוֹל. בראותו את שניהם התחיל מסלסל בשׂפמו ושוֹרק נעימה נחמדה, מוציאהּ שברירי קולות כצלילי חליל. זה היה בן הדרום. רועה עדרים בכפרו. באוזניו עוד צלצלו הדי הפעמונים אשר לפרדותיו וענבליהן, לעיניו עוד השתעשעו אבקות צאנו. בלילות מרחשוון האפלים התגעגע על עדרי ארצו ועל אַבּוּבוֹ.
מרגלית הראה עליו באצבעו:
– הוא לא ישׂנאני.
קליוֹזֶא ומוריס לוי ניגשו אליהם. הם נפרדו איש מרעהו.
כשעברו שנית לפני הקסרקטין הוסיף החייל לפסוע בצעדיו הכבדים. מרגלית פנה אל מוריס לוי:
– לא, הוא לא ישׂנאני.
הזקן העמיד לעומתו פנים חרידים, אולם עד מהרה האירם לקראתו, כיורד פתאום לסוף דעתו.
בקרן הרחוב נפזרו איש לעברו.
י
ביום המוחרת לפנות ערב נכנס קליוֹזֶא לבית מרגלית. הוא היה זועם ועצוב־נפש, לא ישב על הכיסא שמרגלית הציע לפניו, והראה סימני חיפּזוֹן וקוצר־רוח.
– באתי בשליחותה של עדה, פנה אל אליהו.
– מה קרה?
– אין מאומה, הנה, זאת ביקשה להמציא לידך.
הוא מסר לו תכריך ניירות קשור בסרט תכלת. אליהו עמד מהומם.
– איני מבין מאומה.
גם קליוֹזֶא משך בכתיפיו:
– אני עשיתי את שלי, והשאר כאַוות נפשך.
הוא מיהר להיפרד ממנו:
– אין פנאי, הלוא נתראה.
ויצא.
אליהו צנח על כיסאו. בחדר שרתה חשיכה. הוא אחז בידו את התכריך ולבּוֹ הלם בחוזקה.
– האומנם?…
יא
סערוֹת החיים עברו גם הן על ראש עדה בהמייתן האכזרית וגזלו את שלוות לבבה וזרקו טיפּה מרה בשׂשׂוֹן נעוריה. הוֹריה היו עשירים עד מאוד, בעלי בית־חרושת ידוע בעיר מוסקבה. זאת היתה משפחה הגונה, נדיבת לב, אשר ביתה פתוח לרווחה והיא נותנת ביד רחבה לצורכי העיר והכלל. עדה היתה בּתּּם הבכירה והיחידה. עוד משחר ילדותה הצטיינה בכשרונות רבים ובצימאון־דעת, שעורר את שׂימת לבּם של מכּריה. היא ביקרה בבית־ספר. יום יום היתה הולכת לבית־ספרה וילקוטה ושתי מקלעות שׂערותיה העבוּתּות על שכמהּ. אחר הצוהריים, בשובה הביתה, חיכּה לה מר ישראל זאלקינד. הוא היה מחנכו של שמואל אחיה; יהודי זקן, נקי־דעת, רווק, עצוב־רוח עם ברק־ילדות בעיניו הכחולות והבהירות. מר זאלקינד זה לימדהּ עברית. גם את הלימודים האלה למדה עדה בחריצות רבה. כך הגיעה לשנת השבע־עשרה, מסורה ללימודיה, שקטה, תמימה כניצה פורחת ושליווה כשמי קיץ טהורים.
ויהי היום, בצאתה פעם מבית־ספרה, והנה ניגש אליה צעיר, שנראה כמחכה לבואה, ושאל את פיה:
– האַת גברת שיינבוים?
היא הטילה בו עיני איילה תמיהות ונרתעה לאחור, אולם ענתה מתוך לב רגש:
– כן, אדוני.
הוא מסר לה במהירות פתקה, הסיר כובעו לאות פרידה ונעלם. עדה לקחה את הפתקה והחבּיאה אותה בכיסהּ, ורק כשעלתה על מדרגות ביתה העיפה עין בה. זאת היתה הזמנה של אגודת צעירים להשתלמות של בתי־הספר התיכוניים שבעיר מוסקבה. היא הוזמנה לבוא בערב לרחוב נ', שם יחכּה לה הצעיר ויַראה להּ את בית־ועדם. עדה היתה כל היום מבוּלבּלת ולא ידעה מרגוע לנפשהּ. רצתה להראות את הפתקה למר זאלקינד ולשאול בעצתו. לבסוף ניחמה. אולם לפנות ערב לא התאַפּקה ועזבה בלאט את כותלי ביתה ופנתה אל הרחוב המרומז בהזמנה.
אותו הצעיר עצמו, שחיכּה לה בבוקר סמוך לבית־ספרה, התהלך עתה לאורך הרחוב בצעדים איטיים כמצפּה לדבר־מה. כשראה את עדה, הרים את כובעו, נפנפהו באוויר, לאוֹת שתלך אחריו, ונטה ימינה. עדה יצאה בעקבותיו. היא היתה אחוזה פחד. בכל זאת נמשכה אחריו מחמת הלהטים שבתהלוכותיו. סודות אלה וַחשאיוּת זאת הם שצדו ומשכו את לבּהּ ואת נפשה הרכּה, כשם שנמשך השורש אל מעמקי עבי האדמה האפלה. ואחר רגעים אחדים נכנס הצעיר לתוך אחד השערים. עדה עמדה ופקפקה ושקלה בדעתה. אולם פני הצעיר היו ישרים ונוחים, והלכה אחריו.
בשער אמר לה:
– חברה שיינבוים, בל תחששי מאומה, הנני בשם ראלצוויץ מכּרך.
רוחה שבה אליה. את ראלצוויץ ידעה. היה אחד המפקחים הראשיים בבית־חרושתם. הוא ערך בו שביתה, ואביה פיטרהו. בצעד מאוֹשש הלכה הפעם אחרי הצעיר ונכנסה לחדר בית־הוועד. שם מצאה הרבה צעירים וצעירות שעמדו צפופים יחד. באמצע החדר עמד תלמיד האוניברסיטה גרוזי, בעל פני שחרחרים ובעל עיניים חומות וגדולות ובולטות ובוערות מאוד, ונשא נאומו לפני הנאספים בתנועות־יד פזיזות ובהתלהבות רבה. הוא דיבר על עקת כבלים, על צימאון החיים, על ההתמכּרות, על הקרב ועל שפע אור וחופש בלי קץ ובלי גבול כמים לים מכסים. עדה פגשה פה גם אחדות מחברותיה בנות מחלקתה. הן שׂמחו לקראתה ותּדבּרנה על לבּהּ להשתתף בעבודתן ולהירשם כחברה.
עדה לא סירבה ונתנה את הסכּמתה. גל חיים סוער זה שְטפהּ בכל עוּזו והיא נסחפה בזרמו שלא מדעת מבּלי לנסות גם להתקומם נגדו. אליה ניגש עתה אותו הצעיר שהוֹליכהּ הנה וביקש ממנה להיכּנס אתו לחדר הסמוך. שם הרצה לפניה ארוּכּוֹת על החובות שהיא מקבלת על עצמה, על האחריות הרבה וחירוף־הנפש שעבודה זו מטילה על המסורים לה. הוא הרבה לדבר ולצייר לפניה את עתידה בצבעים מבהילים. עדה כמעט שלא שמעה דבר. ראשה המה ורעש כצמרת אַלוֹן שהסער עברה. חירוּף־נפשה זה, מסתורין זה, משכוּה, הקיפו את כל ישותהּ, וכאילו יד נעלמה היתה רומזת ממרחקים ומפתה ולוקחת את לבּהּ שבי.
היא נתנה לו את כתובת ביתהּ, שילמה דמי רשימה והצעיר הושיט לה את ידו הרחבה וַיאמר:
– אין דבר, נעבוד וגם נצליח.
כששבה עדה לאולם הגדול סבּוּה חברותיה מכל עבר. הן אמרו לה מראש את הדברים ששמעה מפי ארקאדי. הן התחילו להרבות בשבחו, להתפלא על העוז שלו, שאינו יודע כל ליאוּת, ואמרוּ לעדה שהוא הנהו המניע הראשי בכל עבוֹדת שחרוּר זו. הוא נוצר לגדולות.
בשעה השמינית נתפזרה כל החבורה. ארקאדי ליווה את עדה עד פתח ביתה. לב עדה פעם הפעם בדפיקות אחרות, שלא הרגישה בהן עוד מעולם. הראש כאב עליה מרוב התרגשות. הוא היה סחרחר וכאילו התנועע לכל עבר תחת עקת המחשבות החדשות כנס בראש גג ביום סופה.
כשחזרה לביתה ונכנסה לחדר האוכל לא מצאה בו איש, מלבד זאלקינד הזקן. הוא ישב בכיסאו הרך סמוך לחלון וַיעיין בספר. הוא שאֵלהּ מדוע איחרה לבוא. עדה אמרה לו כי שהתה בבית אחת מחברותיה. עד מהרה ניחמה על דברי כזב אלה וקרבה אליו וסיפרה לו את כל מה שקרה לה מהחל עד כלה. היא חשבה שהזקן יתרעם עליה. לגודל תימהונה אמר לה:
– אין בזה כל רע, רק היי זהירה.
היא ביקשה ממנו שלא יגלה סודה לאיש. עדה זכרה פתאום את דברי ארקאדי הקשים שהזהירו בה, שאין לספר לאיש אף שמץ דבר. היא הרגישה את עצמה אשמה, אשמה מאוד. אולם מה תעשה, ולשקר לזאלקינד לא יכלה. וקו עצב קל, כחוט שׂערה דקה, העיב בפעם הראשונה את מצחה הזך.
יב
מכיוון שנאחזה עדה פעם בסבך תנועת שחרור זו, שוב לא הרפתה ממנה. היא נישׂאה במהירות הברק אל התהום השחורה, שפערה את פיה לרגליה. טרדות, רוגז, פחד, ערות תמידית, ואותו מַשק כנפי המוות שהיה נשמע בלי הרף מעל לראשה – רק אלה היו מנת חלקה. היה בכל זאת שיכרון נעים בעבודה זו. האסיפות החשאיות ואותה ההכרה שהנך עומד על יד הגה החיים ומניע אותם כרצונך, מטה אותם לפי הנטייה, שאתה מוצאהּ לנכונה ולישרה, נתנו סיפוק־נפש שאין דומה לו. לאַט לאַט ועדה נהפכה לאחת המדבּרוֹת הראשיות באגוּדתם. חום תכונתה, התמכּרוּתה, זריזותה וגם יחסוֹ הטוב של ארקאדי אליה, ביססו את מצבה בחברתה החדשה. היא היתה גם יפה, צעירה ומלאת חן.
והשנים עברו מרוב טירדה ולא השגיחה בהן. עדה גמרה את חוק לימודיה בבית־ספרהּ ועברה לפּטרבּוּרג ונכנסה לאוניברסיטה. ארקאדי נשאר במוסקבה. הוא הוסיף להיות אחד ממיודעיה הקרובים. חליפת מכתבים ארוכה ותכופה הרבתה עוד לחזק את רגשי ידידותם. לעתים קרובות היה ארקאדי בא לפטרבּוּרג ועושה בחברתה ימים מספר ודן אתה בעניינים העומדים על הפרק. השפעתו על עדה היתה מרוּבּה מאוד. אמנם הוא היה אדם יבש וחסר מעוֹף, אולם לעומת זאת היה שליט בטבעו, דוֹגמאטי, קיצוני, ובכוחו היה לבוא בתביעותיו ובפקודותיו בשם משאת־נפשו הרוממה ולהניע את לבּות האחרים לעבודה ולפעולה. בחוגי האגודות החשאיות נודע שמו לתהילה. ועדה שזיכרונות נעורים והכרת־טובה עמוקה קשרו אותה מאז אליו, הרכינה לפניו את ראשה ונתנה את עתידה ואת גורלה בידיו.
הימים היו אז ימי התעוררות רבה והכנות גדולות־ערך. דירתה של עדה בפטרבּוּרג היתה מעון לוועד הראשי ומקום לישיבותיו ומועצותיו. לילות ארוּכּים ישבו שם צעירים בעלי בלורית, מילאו את החדר עשן וחלמו על עתיד מזהיר. גם עדה לקחה חלק בשׂיחותיהם, לבּהּ הלם יחד עם לבּותיהם, ומבּטי כולם היו נטויים אל האופק שם במרחב, במרחקים, בין ערבות רוסיה הגדולה והיפה. אז נתמלא החדר ציפייה קדושה, חרידה ומלאת טוהר נפש, שהיתה מעיקה ברכרוכית שבה על החזה. גם ארקאדי המעשי, הממשי, היה מתעדן, מטייל בחדר אחת הנה ואחת הנה, מבליט בהתאמצות רבה את עיניו הקטנות והירקרקות, מגרד בגירוי בקצה שׂפמו הזהבהב ומפליט מלים:
א… א… עוד יבואו… עוד ימים יבואו…
האהבתהו?
עדה לא ידעה זאת וגם לא התאמצה לדעת. הקשרים ביניהם הלוא היו ממין אחר לגמרי. והלוא גם השעה לא היתה הראויה למחשבות קלות־ערך אלה. היא ידעה רק שמכּריהם קוראים לה ולארקאדי בשם “הזוג־הנחמד” וששמה ושמו נישׂאים תמיד על השׂפתיים יחדיו. היא לא התנגדה לזה. היה הדבר כמעט מובן מאליו, הכרחי. היא לא הרגישה גם אושר מיוחד לרגל זה. היא לא הרגישה מאומה.
בביתה שיערו מכל הנעשה אִתּהּ. בימי־החופשה כשחזרה עדה ממוסקבה, היה ארקאדי מבקרה בביתה. עם אביה לא הרבה לדבר. הוא היה עוין אותו. אבל עם זאלקינד הזקן היה נכנס בשׂיחה לעתים קרובות. הזקן הזה הרצה לפניו תמיד את מחשבותיו על המטרה ועל האמצעים. הוא התאמץ להוכיח לארקאדי, שאין כל האמצעים כשרים. וארקאדי רק באחת: רע זה אינו תולדות המטרה המקוּוה, רק פרי הרע הקיים, ולכן הוא הכרחי ואין להועיל לו.
פעם אמר לה:
– עדה, זקן זה מוצא חן בעיני, אולי ננסה למושכו אחרינו?
היא ענתה בעצב:
– לא ארקאדי, הוא מסור לעבודתו הוא.
– איזוהי עבודה זו?
– גם הוא חולם חלום צדק ואושר, חלום אושר עמו.
ארקאדי נשתתק. “עַמוֹ, עַמוֹ”… – הוא לא אהב לנגוע בדברים האלה. הוא קם, ניגש אליה, ועל פניו הרחבים הופיע להרף עין אחד ברק נהרה. אחר הסב את דרכו במהירות לאחוריו, עבר את החדר פעמים אחדות, גירד בגירוי בקצה שׂפמו הזהבהב, התקרב אליה שנית, לקח יד עדה בזהירות, לחצהּ ומלמל:
– עדה… עדה, את הנך אדם ישר־לב… ישר לב מאוד… עדה השאירה את ידה בידו.
לבּהּ רגש אולם סער האושר לא עברהּ.
יג
באַחד הימים, כשחזרה עדה מהאוּניברסיטה הביתה, אמרה לה האכסנאית שלה, שעלמה מחכה לה בחדרהּ, ומיהרה להיכנס ולראותה. על אחד הכיסאות ישבה נערה כבת שמונה־עשרה, לבנבּנה, לבושה בגדים פשוטים, ובעלת עיניים קטנות וירקרקות. זאת היתה אחותו של ארקאדי. היא באה להודיע לה, שאחיה נתפס באחת מערי השדה שבגליל מוסקבה ונמסר לרשות. הוא ציווה במפגיע לבלי לדרוש אחריו שלא למשוך אחריו את שאר חבריו.
עדה שמעה את הדברים האלה ועיניה הגדולות תעו בחדר לכל עבר. היא חיפשׂה את המקום, שמשם התפרץ רעם זה ורעם על ראשה. פתאום התחילו ברכיה כושלות. היא צנחה על מיטתה והשקיעה את ראשה בכר ובכתה בדמעות חמות, שזרמו מתוך עיניה בצילופים ארוּכּים, כמפכּים ממעמקי הלב. ידיעה זאת הלמה אותה. ארבע שנים תמימות חיתה את חיי ארקאדי. ארבע שנים תמימות הגתה את הגיונותיו. ארבע שנים טוו שניהם חוט אחד, שהיה מקשרם בכל פעם בקשר יותר אמיץ. והלוא חשבו, שלא ייקפד לעולם… מה תעשה עתה בלעדיהו? ואותה הריקנות הגדולה המשׂתרעת לפניה עד אין גבול. הלוא אסור להניע יד ואסור להראות גם סימני חיים. כל זה צריך להיות כאילו צללה אבן במים אדירים. האבן צללה, לרגעים מספר פיעפעו המים, עיגולים אחדים צפו על פני המים במעגל, ואחר שבו המים להיות חלקים ונרגעים כשהיו. שקט, שקט.
אחות ארקאדי, שראתה את עצמה כזרה בחברת עדה, מיהרה לשוב לביתה. עדה נשארה לבדהּ. פניה נפלו ובריאותה רופפה. היא קיבלה מחבריה הזהרה, שלא לחקור אחרי ארקאדי. הרשות פורשׂת להם רשת, והאסון עוד יחול על ראש כולם. היא רצתה לנסוע הביתה, לנוח. אולם גם זה אסרו עליה. יציאתה פתאום זו תמשוך עליה את עיני שוטרי־החרש, האורבים להם. היא נשארה אפוא יחידה. חבריה לא באו לביתה. היא לא ראתה איש ממקורביה. הם נעלמו בבת אחת, כאילו בלעה אותם האדמה חיים. גלמודה ועזובה היתה יושבת בחדרה, שוקעת כל הימים בחשכת האי־בירור, בלי מוצא, בלי קו אור. היא הרגישה מחנק סביבה. היא הרגישה אותו המחנק, שמרגיש אדם טובע בין גלי ים זועף, הפוער פיו לשאוף אוויר, והנה רק מים דלוחים ומרים ממלאים את בטנו הנפוחה. אוויר אין, אין.
לאחר שני חודשים התחילו מגיעות אליה ידיעות מקוטעות. הן ניתנו לה ביד סתר, מבלי לדעת מי המביאן ומי הממציאן. ידיעות קצרות הללו לא ביררו את המצב במאום. “ארקאדי הוא בריא ודורש בשלומה”, “את ארקאדי העבירו מק' למוסקבה”, “ארקאדי יעמוד לדין בעוד חודש”… חייה היו מרים וקשים. היא זכרה: פעם שטה בסירה על פני הנֵיבה וראתה אחד האילנות סמוך לחוף, שהמים סחפו אתם את עפרו מסביבו. האילן נשאר תלוי ועומד באוויר, מחשׂיף סבך שרשיו לעיני השמש, המכה עליהם בלי רחמים ומייבשם. לבּהּ נתמלא אז רחמים לחיי אילן זה. הנה יגיע הסתיו. שׂריד הירק ייבּוֹל ויקמל. ועם בוא האביב, לא יחדש העץ נעוריו. לשווא, לשווא. כך הולכים ואובדים החיים. עתה לא הוסיפה עוד להתפלא לחיי אילן זה. וחייה היא?… וחייה היא?…
עבר חודש ועוד חודש. אין קול ואין קשב. עינויי נפשה עברו כל גבול. המשפט בוודאי כבר היה, ולמה אפוא מסתירים ממנה את פסק־הדין?… היא ניסתה לדרוש אחרי חבריה. עמלה היה לשווא. הם נעלמו וגם עקבותיהם לא נודעו. וחדלה מדרוש אחריהם. יגון קודר וייאוש קר מילאו את נפשה ומחצו אותה. נשאר לה רק זיכרון אחד: מכתביו, חליפת מכתבים בת ארבע שנים! בהם השתקפה תקופת חייהם המשותפים, כהשתקף שמים זרועים כוכבים במימי בריכה שקטים. פה, בניירות הללו הם שבו לתחייה, וקרצו והאירו בתוך מחשכי הלב ומסתריו. בלילות, בלילות ישבה עדה וקראה בהם בלי הרף, בלי הרף, עד שהדמעות האפילו על אור עיניה. ותמיד, תמיד בשעת קריאה, בהרימה ראשה, חלף לפניה צל חיוור כרומז לה. בחדר שרתה אז זוועה, זוועה.
פתאום בקעה קרן אורה את עבי החשיכה. היא קיבלה מכתב מאת אחד מעורכי־הדין הידועים, שבו הוא מזמינה אליו לעניין תכוף מאוד. היא מיהרה ללשכת עבודתו. עורך־הדין קידם פניה והרגיעהּ ומסר לה פרישׂת־שלום מאת ארקאדי.
צעקה נפלטה מפיה:
– הוא חי!
– חי.
הוא המשיך:
– עשיתי כל מה שביכולתי, שש שנים עבודת פרך.
הוא אחז בידה שנידלדלה והוסיף:
– אספי כוחות, עלמה, עוד הדרך רבה, וכבד המשא שעליך לנשוא…
עדה הטילה בו את עיניה המבריקות מדמע. עורך הדין פנה הצדה, תיקן משקפיו ופתח:
– תביני, עלמה… דורשים… גם ארקאדי דורש, שתצאי אתו לגלות.
– הנני והלכתי!
הוא לחץ ידה.
– את צריכה להינשא לו.
עדה הורידה ראשה על חזה ומלמלה:
– אבל… אבל… אני עבריה.
– זה אפשר לסדר… רק… אי־נעים… אבל…
– מה? להמיר דתי!
– לא, לא… רק למראית עין… הלוא איננו נותנים ערך לעניינים אלה… רק…
עדה קפצה ממקומה. שלא ברצונה הוציאה קול שאגה:
– לא!
אחר חזרה וישבה והוסיפה בקול שבור:
– אינני אומרת מאומה… אולם לא פיללתי לזה… אני רוצה לחשוב…
עורך־הדין לא דיבר על לבּהּ. הוא ראה את חזה הסוער. הוא הרגיעהּ וביקש ממנה שתמהר בתשובתה. עדה עזבה את לשכת עבודתו. בנפש שבורה וברוח נכאה טיילה ברחובות העיר באין מטרה. ואין לב לתנות צרתה, ואין יד אליה תישען. פתאום ולפני עיניה כאילו גדלה קומתו של זאלקינד הזקן. כן, היא תספר לו, היא תשאל בעצתו. עדה לא הרבתה לחשוב ולשקול בדעתה. במסע המהיר נסעה למוסקבה. היא הגיעה שמה לפנות ערב עם שקיעת החמה. בביתה לא היה איש. אביה היה עסוק, כדרכו. שמואל אחיה נסע פאריזה, והאם היתה כלוּאה בחדרה חולנית ומוקפה רופאים ותרופות. עדה שאלה לזאלקינד. אמרו לה שהוא יושב בחדר עבודתו.
בידיים רועדות דפקה עדה על דלת חדרו. זאלקינד פתחהּ, וכשראה את עדה ואת עיניה המגודלות ולחייה השקועות והחיוורות ואת כולה והיא רפיון ועצב, נרתע מרוב בהלה לאחוריו. אחר תפס בשתי ידיה וּמשכה אחריו החדרה, והתחיל מלטפהּ ברחמי אב:
– עדה… עדתי, מה זה אתך? הקרה אסון?…
היא היתה יגיעה מרוב תלאה והשיבה בעצלתיים:
– תנני לנוח, אספר הכול.
היא פשטה את מעילה וישבה סמוך לשולחן הזקן, ועיניה מבּיטות לפניה. שרתה חשכת בין־ערבּיים. רהיטי החדר שניטשטשו באפילה היו כה ידועים לה, כה חביבים עליה. הנה בכיסא הרך ההוא היתה יושבת, ומר זאלקינד קורא לפניה את פרקו בעברית שלה. היא זכרה גם את התנ"ך העבה והשחור עם אותיות הזהב המטושטשות שעל גבו, שבו חזרה על שיעוריה והורידה דמעות בהתוודע יוסף אל אחיו; פה היטתה אוזן קשבת לאַגדות מורהּ החביב, פה רעד לבּהּ הקטן על גורל בת יפתח האומללה. זאלקינד עצמו, שישב והסתכל בה, נראה בעיניה כאַחד החפצים וּכאַחד הזיכרונות הללו; גם הם זקנו וקוּמטוּ כמוהו.
לאיטהּ נשענה על כיסאה וצלבה ידיה על ברכיה ואמרה בלחש:
– דודי זאלקינד, הנני במיצר ובאתי לשאול בעצתך.
היא הוסיפה בנשקה לידו:
– אין לי איש אחר בעולם הרחב מלבדך.
והתחילה לספר לו כל מה שעבר עליה. היא דיברה לאט־לאט ופרשׂה לפניו את כל מצבהּ במנוחת נפש; לא כיסתה דבר. הזקן הקשיב ועיניו חיפשו דבר־מה בין שׂערות זקנו המכסיפות. ברק הילדות שבעיניו עוּמם ונעכּר מתוך סקירה ספוגה דאגה וחרדה. גם נפשו עליו התעטפה.
– והנה, גמרה דבריה, רק היום אני נקראת אל עורך הדין שלו, הוא מודיעני, שנגזר דינו של ארקאדי לעבודת פרך לשש שנים…
– זהו נורא, הפסיקהּ הזקן.
– והנה מציעים לפני, המשיכה עדה, דורשים ממני, גם ארקאדי בעצמו מבקש ממני, שאסע אתו… אבל לא זאת חפצתי להגיד, לנסוע הלוא אני מוכנה, מה אני ומה חיי?… אולם הם דורשים ממני, שאנשא לו לאשה וש… וש…
היא לא גמרה דבריה. כוחותיה עזבוה וראשה נפל על ברכי הזקן והתחילה לבכות מרה, מרה.
עברה שעה קלה ונפשה שקטה. היא קמה ומחתה דמעותיה, וכאוספת שארית כוחותיה יישרה קומתה וניגשה אל זאלקינד:
– הנני לעשות כפיך המצווה עלי.
הזקן זאלקינד קימט מצחו; לבּוֹ לא היסס אף רגע. הוא חיפשׂ את המלים הנכונות שנעתקו מפיו. הוא שאל:
– וארקאדי גם הוא דורש ממך כזאת?
– כך אמר לי עורך הדין.
הזקן נהם כאומר לנפשו:
– להקל מצבו בארץ גלותו הוא דורש מעדה…
פתאום פנה אל עדה:
– ובכן אגיד לך כל אשר עם לבבי, ואם תשמעי לקולי הנני לקבל עלי כל האחריות על כתיפי שכבדו מזוקן… עדה, עדתי, לא אחזק דברי, לדעתי, לעצתי את שואלת, לא בתי, הנה בקשתי, בקשתי פרוּשׂה לפנייך, לטובתך ולרווחת נפשך הטהורה, השיבי פניהם ריקם, תיכף ומיד, בלי כל שהיות.
עדה לא נדנדה בעפעף קל. היא היתה כמוכנה לזה. על פניה כאילו חלף קו זוהר וכרגע הוא נעלם. היא אמרה מתוך מנוחה גמורה:
– הואל דודי לקחת גיליון נייר ונערוך את המכתב.
הזקן מיהר. הוא החיש תנועותיו שכבדו מזוקן. לחייו כוסו אודם. הוא העלה אור וַישב אל השולחן, ועדה קוראת לפניו:
"אדון נכבד, התיישבתי בדעתי ובאתי לידי הוכחה פנימית, שאין למלא אחרי בקשת ארקאדי ודרישת החברים.
אם תתראה, אדוני הנכבד, עם ארקאדי, אנא הגד לו בשמי, שגם מר זאלקינד הוא תמים דעות אתי. מסור לו ברכותי, ברכות מקרב לב.
אני מחכה לדבריך
עדה"
היא שלחה ידה ולקחה את המכתב וחתמה את שמה עליו. אחר החזירה אותו לידי זאלקינד. הוא מיהר לשימו במעטפה, וַיצא מן החדר בצעד מאושש.
עדה ישבה לבדהּ קפואה על כיסאה. עמוק עמוק בנפשה התחילה חדווה פנימית פורצת לה מעבר, אותו הששון הבלתי־אמצעי המתעורר לרגל ניצחון שאדם מנצח את עצמו. היא התאמצה להשתחרר מהרגשה זאת. ללא הועיל. גלי הגיל הפנימי שטפוה זה אחר זה, והאחד חזק בכל פעם מחברו.
היא לא שבה לפטרבּוּרג. היא נשארה בביתהּ להינפש. דוּמם, דוּמם התהלכה בחדרה אוספת כוחות חדשים. לגודל תימהונה התחיל עברה ללכת הלוך והתרחק ממנה. תשובת עורך־הדין הגיעה רק כעבור חודש ימים. הוא הודיע, שמילא כל בקשותיה, אולם ארקאדי לא מסר לה מאומה. הוא נשלח לארץ גזירה. אז התעוררו רגשי כאב מחדש. לאט לאט נאלמו שנית, נאלמו דומיה לצמיתות.
רוב הימים עשתה בחברת זאלקינד. הוא פינקהּ וליטפהּ, ועיני הילד שלו הבּיעו כל כך הרבה הכרת טובה, כל כך הרבה התמכּרוּת ורחשי כבוד וחיבּה. מאפס מעשה חידשו את הלימודים העבריים שלהם. כמו בשנים עברו ישב הזקן לפניה וראשו נתון בין דפי “המקראות הגדולות”, והיא קראה לפניו פרקה בתנ"ך העבה שלה. הם קראו רות, סיפורי בראשית וגבורות השופטים. זאלקינד לא הזכיר במאומה את המקרה המעציב שאירע לה; לא בפניה ולא בפני אביה. רק בלילות, כשנגזלה שנת עדה מעיניה, היתה שומעת הד צעדי יחף המתקרבים אל חדר משכּבה, ואחר היתה שומעת שפשוף שׂערות זקן, המרפרף על פני קרשי הדלת. היא ידעה, שם, מעבר לדלת, עומד זאלקינד ושומר על מיטתה, שומרה כבבת עינו. עדה חיתה בבדידות. אביה היה עסוק, ומכּרים לא היו לה. היא חיתה לנפשה ושמרה את סוד אושרה הרב.
עם שנת לימודים החדשה חזרה לפטרבּוּרג. שם התמכּרה כולה ללימודיה. איש לא הפריע מנוחתה. כל חבריה לתנועה התרחקו ממנה. בדרך מקרה נוֹדע להּ, שאַרקאדי נמלט ממקוֹם גלוּתוֹ והוא גר עתה בשוויצריה וממשיך שם את עבודתו. סיפרו לה, שהוא האשימהּ במורך־לב ובקטנות־נפש. אולם הפצע נגלד מאז, ונגיעות אלו לא סתרוהו.
כעבור שנתיים גמרה את לימודי הרפואה. רוחה נתחזקה. היא הצטיינה מאוד בידיעותיה. על פי עצת מוריה נסעה פאריזה אל שמואל אחיה להשלים לימודיה.
יד
אור בוקר כבר התחיל מסתנן מבין מפלשי העננים, ואליהו מרגלית ישב עוד וראשו נשען על שתי זרועותיו כשסקירתו מרפרפת בתוך חלל חדרו עירנית ולהוטה אחרי דבר מה. על שולחנו היו פרוּשׂים בערבוביה גיליונות־נייר ישנים ומעוכים, בעלי צבעים שונים. אלה היו מכתבי ארקאדי לעדה ורשימותיה שמסרה לו לקריאה אמש. חיי אנוש קדושים עם כלי יסוריהם ופרכּוּסיהם עברו לעיניו לאט־לאט, צעד אחר צעד. כרון ציפורי בוקר כך פרצה מבין שורות אלה שירת חיים מלאה טוהר, טוהר וענווה. הוא ראה הכול, הוא שמע הכול. הוא מצא פה את ההזמנה הראשונה, שארקאדי מְסרהּ לעדה; וסמוך לו וקרוב אל לבּוֹ הבהיקה כריכתו המזדהבת של תנ"ך קטן, מתנת ידו של זאלקינד הזקן, עם הכתובת המסתורית שעל גבה: “לבתי, ליום שוּבהּ אל עמהּ”. ארוּכּות ומתוּחות ולא־בטוּחות היו מחשבותיו, כקרני הנהרה האלכסוניות של שמש הסתיו העולה ומתדפקת בחלון ביתו. דבר־מה מלא־סוד קשקש קרוב לאוזנו ועוררהו בקול רינה, זהיר ומתון כקשקוש מצילותיה של אורחת גמלים, המשׂרכת דרכה לאיטה בין חולות מדבר בליל סהר צונן. הוא ראה את עצמו עתה שפל, זעיר, נכה־רוח, אשם, טמא. הרגשה מעין זו חש בשעה שאמו הטובה והרחמנייה נפרדה ממנו לעולמים. גם אז שמע לתוכחתה ולדברי מוסרה ולציווּייה האחרונים הנאמרים מתוך אהבה רבה, ובקרבּוֹ פרפרה ההכרה: איני כדאי, אמי, איני כדאי, אני אדם אובד, חוטא, התועה בדרכי תוהו לאין אמת ולאין אלוהים. וכמו אז כן עתה פחד להניע יד או רגל, שלא להפסיק ולעצור בעד זרם פלג זך זה הנישׂא אל נפשו בדכיי נוֹחם וחרטה וּוידוּי־הלב, מלא מַרפא ושקט; והמפכּה ממעמקים, ממעמקים כמפלס נתיב לדופק חיים חדשים, חיי עמל וטוהר. נפשו כלתה למעט ענווה, למעט צניעות ולמעט אמונה תמה הממתיקה את מרוֹרי פקפוקיו ומשתיקה את צימאונו הרב והמלא כּחש ואת מאווייו הספוּגים רשע וּסחי כהמתק רסיס טל את דשא האחו. עדה… עדה… מלמלו שׂפתיו תעלומות. הוא נשׂא את שמהּ על דל שפתיו כנשׂוֹא איש קמיע על לוח לבו שישמרהו מכל פגע ומכל תקלה. לאיטוֹ חזר מבּטו אחורנית, אחורנית, והשקיף על חיי עברוֹ. עתה הם היו בעיניו ריקים ומלאים קלון. תמיד הלוא נקלע כבכף הקלע מן הקצה אל הקצה. רבבות התחלות יפות וכהנה חלומות נהדרים, אולם אותו קוצר־הרוח ואותה הפּזיזוּת ואותו חוסר הטוהר שבנפשו הרסו את הכול וַישׂימוּם לאַל. והנה הוא עומד עתה נכלם, דל וריק, ובידו אין כול זולתי עקמוּמיוּת זו שבלבּוֹ, אותה עקמומיות הלב הארורה, המזוהמה, המפעפעת כארס בדמו הנאלח.
פתאום קפץ ממקומו דפק בשתי ידיו על חזהו, גל אושר פרץ אל גרונו בתרועת שמחה ושאג בקול:
– אין דבר, עוד החיים לפני, לפני!
הוא ניגש אל החלון ובדחיפת יד אחת פתח אותו לרווחה. נשיבת אוויר בוקר צונן ורטוב הפיחה בפניו הלוהטים. מרחוק התנוססו גגות וַארוּבוֹתיהם. רעש אילנות הגיע אל אוזנו מכל עבר. בקומה התחתונה רַנה קנרית את שיר השחרית בתוך רשת כלובהּ. פה ופה התחילו מיתמרים ועולים עמודי עשן מתוך הארוּבּות, ומיד נדחפו מטה והתפזרו על פני הגגות. שריקת גלגלי הטראם ניסרה באוויר. שעון אחד המגדלים צלצל. לו ענו חבריו רחוקים וקרובים. וממעל היו העננים באים והולכים, נחפזים במעגלם ההפכפּך ונושאים אתם גוֹני תולע חיוורים של שמש סמויה מן העין לקראת היום החדש המתעורר לתחייה.
אליהו מרגלית עמד בראש נטוי מול השמש והסתכל בעננים. כנהר רחב־ידיים, המשתחרר עם שמש עולה מחיתולי אדיו, וזירמת מימיו מבהיקה בכל יפעתה, כן הטיל מעליו את מחשבותיו היגיעות. כמיפרשׂ בד לבן פוחז ומפטפט ומשתעשע לרוח היום בראש תורן נישׂא, כן עפו הגיוני לבּוֹ עליזים וספוּגי ביטחון אל אופקי חיים חדשים, אחרים, טהורים ומלאי זיו… החזה רחב, גדל מרוב אושר. השׂפתיים מלמלו בלחש כתחנון נובע מלב תמים: עדה, את תהי שלי; עדה, את תהי לי למגדל־אוֹר המאיר ממרחקים ומַחשׂיף את כֵּפי הסלעים שבמים הזידונים, עדה, עדה, את תהי שלי לנצח, לנצח. הוא הבּיט סביבו והצטחק בצחוק משונה, בצחוק ילד מהול פחד וּשׂביעת רצון. בהיותו ילד, הוא זוכר, עבר בלווית אביו על פני דוברה נהר שוטף. המים געשו. פחדוֹ היה רב. פניו הפעוטים נתעקמו מתוך עווית כאב, אותו הכאב המיוחד של אדם מבליג על פחדוֹ ועוצר בעד פרץ דמעותיו. ואז שאַלהוּ אביו: אליהו, למה אתה צוחק? וַיצבּוט בלחיו, כאומר: אכן בן חיל אתה. מעין הרגשה זו חש אליהו הפעם. לו ראהו אדם עומד סמוך לחלון, עיניו מאירות, פניו מאירים, היה בוודאי חושב, הנה האיש שכוכב הצלחתו דורך לפניו בצעדי און. זה היה נכון. מתק אושר בלי מצרים עבר כל נפשו. ובכל זאת הגיע מתק זה עד כדי מכאוב לב. דבר־מה כבד ומעיק שקע במעמקי נפשו בכובד פרי גמל, הנושר מעל הענף ארצה.
טו
באותו יום לאחר הצוהריים יצא אליהו מרגלית לראות את פני עדה. הוא מְצאהּ, כשהיא יושבת מכוּנסה על ספּתהּ תפוּשׂה מחשבות. שׂערותיה העבוּתּות היו פזורות ומופשלות על חזה ועיניה הביטו ישר לנכחן, ודאגה חשאית רפרפה בין ריסיהן והעיבה את פניה השקטים. כשנכנס אליהו על סף ביתהּ קפצה ממקומה וכמעט בריצה יצאה לקראתו. רגעים אחדים עמדו זה כנגד זה ואין מגיד דבר. שרתה דומיה. אך למוֹתר היו האמרים; לבּוֹת שניהם היו פתוחים וגלויים.
אליהו מלמל:
– עדה… רב תודות… רב תודות…
עדה הושיטה לו ידהּ. הוא כפף את גווֹ עליה בהכנעה ובהתמכּרוּת, ובמגע שׂפתיים מרתתות נשק לה.
– זאת היתה אש זרה, עדה, – אמר.
– למה?
– היא חיממה, אולם היא לא האירה.
סקירה רכּה, ספוּגה חיבּה והכּרת טובה, לטפה והליטה את מרגלית. אחר ענתה:
– לא צדקת, אליהו, היא גם האר האירה, רק… אור מתעה, אור מתעה.
פתאום ומרגלית סר מעליה בתנועה חטופה, עבר את החדר בצעדים פזיזים, ניגש אל עדה, אַחזהּ בשתי ידיה, ואמר בקול גרוי:
– עדה, לא לשם אלה באתי הנה, באתי…
היא הטילה בו את עיניה התמיהות וחיכּתה לאמריו.
– באתי להגיד לך, לבל תיתני אמון בי, אני אדם רע ומושחת…
מרגלית צחק מרה:
– ה… ה… לא בי האשם, אני הנני נכדו של יהודי קטן לבוש ארוּכּים ומַלווה בריבּית, שהיה מרמה את כל אדוני הסביבה ושהיה כורע ברך לפני כל מי שיכול בעתיד לנפול בפח תרמיתו… הנה עדה, אין אלה חיים, החיים חתומים בחותמהּ של האמת, ואני הנני אותו הרמאי המנוסה השטוף טומאת מלאכתו כמו זקיני… אני מרמה את האחרים, ורע מזה – אני מרמה את עצמי, אני מזייף את הרגשותי, את דרכי חיי… שוגים בי… שוגים בי… אומרים: אליהו הוא אחר… אליהו הוא משוחרר… ח!… ח!… ח!… מי ייתן והיתה כזאת… אני העמדתי פנים כאלה, ובני־אדם הם תמימים ושטחיים ומאמינים לדברי ולמעשי. אולם, עדה, אין אלה אלא זיוף צולח, רב־תושיה… אולם הבּיטי ללבבי, פני ליצרי ומה תמצאי בהם? ריקבון, ריקבון, מורך לב…
מרגלית עזב את ידי עדה, צנח על הספה, ותפש שׂערות ראשו וכיסה בזרועותיו את פניו הלוהטים, והתחיל לוחש בשׂפתיו:
– אני, אדם אובד הנני.
והוסיף:
– הנני צמא חיי אמת וחי חיי שווא.
עדה לא מצאה מרגוע לנפשה. כציפור פצועה המכה בכנפיה באדמה הסופגת את דם לבּהּ כן פּרכּס לבּהּ הכואב בין צלעותיה. מה עליה לעשות? מה עליה לאמור? דברי אליהו היו רעים והיכּו על ראשה כבמקבת הולמים. אבל הם היו דברים הנובעים מן הלב ודברי אמת. היא יראה מפניו. קול מזהיר היה מרשרש על אוזנה; עדה, בל תושיטי ידך לו, הוא עומד על פתח חטאת, אותו לא תצילי, ורק תימשכי אחריו מטה, מטה. היא כבר היתה מוכנה לאמור לו: ניפּרד, סע מזה. ובכל זאת רוח אחרת היתה אִתּהּ פתאום. היא התקרבה אליו ושׂמה ידהּ בין שׂערות ראשו וביד השנייה השתדלה להסיר את זרועותיו מעל פניו. בלבּהּ היתה חמלה בלי מצרים אליו. ידי מרגלית היו רטוּבּות. האם אלה דמעות עיניו?… היא ישבה סמוך לו כולה רתת, ונפשה פורחת לה ומתרוקנת מתוך לב רגש וסוער.
פתאום הרגישו שניהם שעתה נעשה דבר־מה חשוב ורב־אחריות. איש לא הוציא הגה מפיו. מרגלית חשׂף את פניו המאודמים והנענים. עתה התחילה שלווה לשרוֹת עליהם. מרגלית הסתכּל בפני עדה והצטחק. עיניו השחורות והעמוקות הבּיעו אהבת עולם. הוא שמח על דבריו. עתה עמד לפניה כמות שהוא ופצעיו גלויים ותוססים דם נעוריו.
לאיטו לקח את יד עדה, לטפהּ, ואחר אמר לה בכובד ראש:
– אלוהי האהבה מצוּיר כשהוא מזוין בקשתו ובחיציו. זהו אחד השקרים הגדולים שדמיון אנוש יצרם. האהבה, עדה, אינה פוצעת, האהבה האמיתית הנה מזור וּמַרפא לנפש; האהבה האמיתית, ככל רגש אנושי עמוק, צנועה היא וּשקטה.
ראש עדה צנח על כתיפו. הוא לחצוֹ על לחיוֹ הימנית והרגיש את משי שׂערותיה. רגעים אחדים נשארו במצב זה. נדמה להם, שדבר־מה מלא זוהר מרחף מעל לראשי שניהם. הם לא ידעו מה טיבו של זה, רק במעמקי הלב הרגישו שזהו נוגה אושרם, השופך עליהם את שפע אורו.
עדה ומרגלית נמשכו חוצה. הם היו שטופי אושר פנימי, והבדידות בין כותלי החדר קשתה עליהם. הם רצו לראות אנשים ורחובות עם שאונם וַהמונם. השמש כבר שקעה. חנות אחר חנוּת הדליקה נרוֹתיה. האוויר היה בהיר וקריר, ורוּחוֹת סתיו אחרונות השירו את שׂרידי העלים מעל האילנות, והם עמדו עתה ערירים ופושטים ענפיהם הדקים למעלה, ורעש החיים חדל ממעונם. חוצות הכרך היו הפעם נקיים ושפוכים ברק אפר מזהיב כדרך חול ארוּכּה. בפתחי הבתים ישבו השוערות חגוּרוֹת סינורות לבנים וַתקראנה במנוחה רבה ובקושי את מודעות עיתּוֹני־הערב. עגלות־הטראם עברו במהירות ובשריקה ובנצנוץ אורות מצהיבים. וצללי אנשים חגו נעו בכל עבר וּפינה, כאילו היה לוע חבוי פולטם מתוך עמקי המחשכים.
הם טיילו ברחובות עסוקי מחשבה ואחוזי רגש אחד. בדרך הליכתם בין דחק העוברים והשבים העבירהּ אליהו כשהוא שולב זרועו בזרועה. גיל תמים שיעשעהּ וּפיאר את תולע שׂפתיה. היא שאלה מפיו ביאורים לדברים ולמנהגים שונים שנראו לה תמוהים וַחדשים. באחת הפינות ראה מרגלית את הילדה מוכרת־הפרחים. היא עמדה כדרכה עטופה מטפחתּהּ וכלכלת הפרחים לרגליה. אותו העצב השקט והקפוא היה שופע מבין ריסיה הארוּכּים ומשׂתרע על פניה בצל רך ומלבב.
– עדה, – שאל מרגלית, – מה בעינייך ילדה זו?
עדה חיפשׂה רגעים מספר והשתדלה להבחין בין ההמון הסוער ולמצוא את הילדה שעליה רמז לה אליהו באצבעו. וכשראתה אותה, הסתכלה בה ואמרה:
– יפה מאוד…
והוסיפה:
– היא עברייה, האם לא כן.
– עברייה. אני ציירתיה, הבה נקנה מידה דבר־מה. היא תשׂמח לקראתי.
הם ניגשו אליה. מרגלית בירכהּ והושיט לה ידו. הנערה התאדמה ודבריה לעו. היא הבּיטה בסקירה מתמידה בפני עדה, אחר הצטחקה וכופפה גופה הרך אל כלכלתה, בחרה מבין פרחיה באחת הכריזאנטימות הכי עבוּתּות ונתנה אותהּ לעדה. עדה קיבּלה אותה מידהּ בתשואות חן. מרגלית רצה לתת לנערה כסף מחיר הפרח, אולם הנערה מיאנה לקבל. מרגלית שׂמח על מתנה זו. הוא שאַלהּ:
– המוסיפה אַתּ לגור ברחוב בית־הכנסת?
הילדה ניענעה ראשה, ובת־צחוֹקהּ לא סרה מעל שׂפתיה.
הם עזָבוּה לנפשה והוסיפו והמשיכו דרכם לאורך הרחובות ההומים. עברה שעה יפה ורגליהם הוליכו אותם לאחד הפרוורים הרחוקים במזרחה של פאריז, מקום מושבם של הפועלים ודלת־העם. פה היה ההמון חוגג. בכיכר סמוך לפרדס הזעיר היתה מרכבת־המעגל מפיצה הרבה אור. נשים וַאנשים רכבו על סוסי העץ והיו מסתובבים במהירות בקול סואן. צעקות פלחו את האוויר. תיבות זמרה גדולות וּמצלתּיים היו משמיעים את מנגינתם העליזה, הסוערת והפרוצה. דרקוני־נייר צבעוניים התפתלו והצטלבו מסביב. לפני אוהלי המטרה עמדו צעירים לבוּשים חלוּקים כחוּלים ומבריקים משמן משחת המכונות ושׂיכּלו ידיהם לקלוע אל המטרה. לץ לבוש מכנסי בד רחבים ומנומרים, שהרוח מילאם אוויר, ומצנפת הפעמונים על ראשו ופרצופו מכוסה כתמי לובן וארגמן, עמד לפני בית־המשחק והכריז בקול ניחר על הנסים ועל הנפלאות. ולפני סוכות־הגורלות היו האנשים צפוּפים מאוד, מנסים מזלם וּשׂמחים בגיל ילדות על זכיותיהם ששוויין פרוטה.
גם עדה ומרגלית ניגשו אל הסוכות. מרגלית הוציא מטבע־נחושת מסתובבת. פעמים אחדות עברה בחיפּזוֹן את לוח המספרים, לבסוף התחילה מתעכבת במעגלה וממשיכה דרכה בעצלתיים על מספר עשרים, זעה עוד מעט והתעכבה על מספר שמונה־עשר. שאגת גיל בקעה בגרון אליהו. הוא הרכּין ראשוֹ ולחש על אוזן עדה:
– זהו מזלנו!
המגריל מסר לידו כלוב קטן, שבו היתה סגורה ציפור צהבהבה, מסכנה, מרוטת נוצות, יגיעה ועיניה הפעוּטות סגורות למחצה מרוב ליאות והתעלפות. מרגלית לא ידע, מה עליו לעשות ביצור אומלל זה. פתאום חמד לו לצון. הוא פתח את השׂבכה הקטנה והוציא את הציפּוֹר, שהתחילה לנתר עלה וירוד ולהתחבט בחוטי הברזל של הכלוב, וכמו שהיא מרתתה, נבהלת ומפרפרת בין אצבּעותיו, השליכהּ בתנועת יד רחבה אל תוך רום האוויר והכריז:
– יחי החופש!
ההמון הצרפתי התמים והנוח להתלהב מחא לו כף. אחד הנערים היחיפים גזל מידו את הכלוב הריק וברח ברגל קלה. מעשהו, שהיה לפי רוח ההמון, עבר מפה לפה. עשרות עיניים סקרניות ולוהטות נתלו בו וּבעדה. בעמל רב בקע לו דרך בין האנשים שסבּוּהוּ. וּמאחורי שכמו שמע את הקריאה החזקה של קול גבר, המכריז כמנצח:
– אלה הנם רוסים, בשם אלוהים, בני חיל, אין להגיד!
מרגלית ועדה היו מלאי נחת, ולאיטם חזרו לביתם. השעה היתה מאוחרת, ורחובות הפרוור התחילו מתרוקנים. מרחוק רקדו באוויר קטעי מנגינות המצלתיים, אחר פסקו בבת אחת ונשתתקו. הם החישו צעדיהם עד בואם למרכז הכרך. פה סאנו החיים בכל זרמם העז. דומה, רק עתה פרצו ממחבואיהם, והם הלכו הלוֹך וגבוֹר מרגע לרגע. אולם החיים הללו לא לקחו לבּם הפעם. אליהו חשש פן יפריעו אותם ממנוחתם. הם סרו הצדה, עברו דרך סימטאות, והתקרבו לבית עדה.
בין חומות הסימטא היה שקט, וַאפילה למחצה הרבּיצה צלליה סחור סחור. גוף הפּאנתיאון השׂתּרע מלא חשיבות ויקר בכל כובדו הרב. מגדל נוֹטרדאם פלח את המרומים, כשואף להיעקר מן הקרקע וּלהתנשׂא אל על, גבוה גבוה מזה. מעל לאחד הגגות, בעוברם מגרש קטן, נצנץ להם ירח מכסיף וצונן, ואחר נעלם במהירות. השמים המעטים היו זרועים כוכבים מרוּבּים ומרחוק היה האופק של הכרך, הנושם נשימת ליל סוער ורותח, מזהיב באורו, ונראה כאחוז דליקה.
הימים עברו במהירות. ביום היו שניהם טרודים עדה בלימודיה ומרגלית בעבודתו, רק הערבים היו נתונים לטיולים וּלשׂיחות ולהרהורים. בחדר לא הודלקה המנורה. בתנור לחכו לשונות אש צהבהבּוֹת־סגולות את הפחם המלוּבּן ושטפו את פני עדה ומרגלית באור נחושת קלל וחסר מרגוע. אלה היו שׂיחות ארוּכּות ומפוֹרטות, שנפסקו לפרקים מתוך דממה קלה ועטופה רגשות נעלים ומפכה אהבה רבה. אליהו סיפר על חייו, על עברו. בצבעים מזהירים וברוב התלהבות דיבר לפניה על ילדותו שעברה עליו בכפר אחד בארץ מולדתו. הוא זכר את כלבּו החביב והפיקח וצייר לפניה את בית אביו ואת חדרו, שנהר נארוָה נראה בו בעד החלון, ואת מורו המוערך5 והחולני שהיה מלמדהו תנ"ך על־פי תרגומו של לוּטר ושהיה מכּהוּ בלי חמלה על לא דבר. הוא זכר מתוך כאב־לב את אמו שכּבר מתה עליו; אם טובה ויפה שידעה את כל חסרונות בנה, ובכל זאת אהבתהו אהבת נפש.
– יודעת אַתּ, עדה, אמר לה, האהבה האמיתית אפשרית רק בשעה שהכרת לדעת את חסרונות האיש; ואחרי שהשתדלת לתקנם ולא עלה בידך, סוף־סוף הסכמת להם בעומק הלב וסלחת מתוך אהבה. האהבה צריכה להיות פרי ניצחון על עצמך; ואם לאו, סופה להתפורר.
עדה נתנה צדק לדבריו. היא בעצמה עשתה זאת. גם היא השלימה עם אופיו המורד והזדוני של מרגלית. אבל לבּהּ פחד פחד נסתר. שקט רוּחהּ עזבה. היא ידעה את מרגלית ואת יושר לבּוֹ ואת קושט הרגשותיו. אבל היא ידעה גם מה מעטים ורפים הם כוחות החיים שבקרבּוֹ. הוא היה יגע וַחסר־קביעות. והיא ידעה שמרגלית, הנמשך והעורג לחיים פשוטים וישרים, אינו עושה זאת להנאתו ולצרכיו, אלא משום שחיים הללו נראו לו כסוד טמיר, משום שהוא עצמו מרוחק מהם, מחוצה להם.
באחד הערבים לקח אותה מרגלית אתו לשמוע את המשׂא של הצייר ג־ר על האמנות והאמנים הצעירים. הנאספים מילאו את האולם, רוּבּם היו מן האמנים הצעירים חברי אליהו שג־ר טיפל בגורלם והיה לאביהם הרוחני. ואחר שעמד בסקירה כוללת על נטיות האמנות בסוף המאה התשע־עשרה, התחיל מתעכב על היצירות החדשות והשתדל למצוא את הקו המשותף לכולן.
– זהו חיזיון רב־עניין, סיים הצייר ג־ר בקולו המתון, חיזיון שעוד לא שׂמו לו לב כראוי. רגילים לחשוב, שהאפס אין להכניסו בחשבון. אמת זאת הנה רק מאתימאטית, אבל לא חיונית. הנה האמנות הצעירה שלנו היא כולה פרי האפס הגדול שבלב צעירינו. האנשים הללו מתנועעים בתוך עולם ריק. אין זה ייאוש, ייאוש הבא אחר התקווה שנהפכה לאכזב. צעירינו לא קיווּ מעולם. הם נולדו בתוך החלל, בתוך סביבה נבוכה שאין בה מאומה. ואַפסות זו, שהם נושאים בלבּם, הם מוסרים לנו ביצירותיהם. אפס שנהפך ליש. הנה הנם לפנינו, נצא ונשאל את פיהם: אמן צעיר, במה אתה מאמין, למה אתה מקווה ומהי המטרה שאליה אתה שואף? הם לא יענונו דבר. שבעים אמונות דולקות בלבּם, ואף אחת אינה מאירה דרך חייהם; שבעים תקווֹת מאֹוֹששות את רוחם, ואף אחת לא לקחה את כל נפשם; שבעים מטרות לנגד עיניהם, ואף אל אחת לא יגיעו לעולם. לא מתוך חולשה ורפיון־ידיים. מתוך חוסר עניין והתמכּרוּת. הטילו אשמה על כתפי דורנו הצעיר, שהוא חסר קביעות והתמדה. זוהי אשמת שווא. אין לבוא בטענות על אנשים התלויים באוויר, מפני מה אין צעדם בוטח. קלות זו היא עצמיותם, הרוח החיה בהם. הנה יש בהם ממהותו של האפס הגדול והנורא, השוכן בלבּם. אפס זה הוא אלוהיהם וַאדונם. מהי הסיבה לזה? קשה להגיד. אין פה סיבּה אחת ותוֹלדתּהּ, אלא הרכּבה של סיבּוֹת רבּוֹת, ולפעמים מתנגדות זו לזו. אפשר זאת היא אשמת אבותינו; הם האמינו בתּרבות, האמינו באופקים שהיא מגלה. עשרות שנים האמינו האנשים שהאושר הנה הנו, הנה הוא בא ומתדפק על חלונות ביתנו. ולשווא, רק חלומות תעתועים. אנו הזקינים היינו לאחר ייאוש לכופרים. מעט הימים שנשארו עוד לפנינו נמלאם בקור הייאוש של מחר נמות. אולם צעירינו, שלא האמינו מעולם, שלא קיווּ מעולם, במה יכפּרו וממה יתייאשו? והנה הנם ריקים ואומללים! אומרים עליהם, שאינם ישרי לב, שחמימותם עשויה, שהאֶקסטאזה שלהם פרי צביעותם, ושאינם אלא קרי־רוח וחסרי־לב. גבירותי ואדוני, יודע אני אשמה זו, שגללו על ראש צעירינו. פעמים אין מספר שמעתיה. לא, זהו שקר גס! מי שחדר לתוך לבּם כמוני, מי שראה עינוייהם כמוני, מי שחי בחברתם והקשיב להמיית לבּם הסוער כמוני – לא, לא יהין להטיל אשמה כזאת בפניהם. הביטו וראו, איך שורשיהם הרפים ומתעלפים מלקקים את האדמה הצחיחה של דורם ותקופתם, מתחננים לקורטוב לשד ולטיפּה אחת עסיס – ואין, אין. לכן תניפו את קרדום־ביקורתכם הפגום על גידולים ערירים אלה, הצומחים על מדבר חיינו, כמיהים ועורגים מתוך צימאון שלא יוּרווה לעולם. מוטב שתתפלאו על שפעת השאיפות שבכוח־יצירתם, המפלס לו נתיבותיו ותועה מתוך חיפּוּשׂ שאינו פוסק. תנו לאנשים חשׂוּכי אוֹר הללו מעט אושר ומעט אמונה, וראה תראו מה ירב פועלם ומה תגדל קומתם. הבו גודל! הבו גודל!
רעש מחיאות־כפיים ליווה סוף דבריו. על הבמה עמד הצייר ג־ר עם תלתליו הארוּכּים, ששׂיבה כבר כיסתה אותם, עם פניו המוארכים המפיקים נדיבות־רוח, והדור הצעיר רעם לקראתו ורקע ברגליו והיכּה בלוחות העמודים והשתולל מרוב הכרת־טובה. דוֹר־האפס – זאת היתה המלה, שהשליך הפעם בין כותלי האולם ושמצאה לה הד בתוך מאות לוחות־החזה בתרועת גיל ובשאגת חדווה. רק עדה לא התערבה בשׂמחתם. היא נדחקה אל שכם אליהו כמחפּשׂת מקלט להּ ולנפשהּ. היא רעדה כּוּלהּ. רק עתה הוברר לה, מה דלים הם כוחותיה למלא את האפס הנורא, המחתל את אישיותו של מרגלית. לבּה ניבּא לה דבר רע, והוא מת בקרבּהּ. ספקות אַכזריים ננעצו בּהּ כקוֹצים חדים. לשווא השתדלה לעוקרם ולהרחיקם מאִתּהּ. הם רק העמיקו את הפצע והרבו את המכאובים.
גם מרגלית הרגיש במצב נפשה. הוא לקח את ידה, לטפהּ, השתעשע בה, ודיבר אִתּהּ רכּוֹת:
– עדה, עדה, נאזור כוחות…
עדה ענתה בקול מר:
– האם לא ייבש מקור הכוחות?
הם פנו לצאת. נתקלו במוריס לוי, שהלך שחוח כדרכו. הוא לא ניגש אליהם, כי ראה את מרגלית בחברת עדה. פני זקן זה משכו את עיני עדה אליהם. היא התעניינה לדעת מחייו וממעשׂהו. מרגלית סיפר לה את הכול בפרוטרוט. עדה הקשיבה מתוך נפש חרידה. צל לוי, המכוּוץ מזוקן ומתלאה, אותה חוּרבּת אנוש, אותו גל של עצמות, כאילו יצא במחול לפני עיניה.
– לפני עשרים שנה היה מלא שאיפות, כמוך… מלמלה.
פתאום וגירשה בחזקת היד את מחשבותיה הנוּגוֹת והרעות. היא חשה בקירבת מרגלית וראתהו כמו שהוא – חסין, צעיר, גא, עם פניו השחרחרים והנעימים ועם ראש הארי הגדול שלו – ורוּחהּ לבש שנית עוז. היא נעשתה גם מבודחה. לא התרצתה לשוב הביתה ורצתה להיכנס לאחד מבתי־המשתה, לחפּשׂ אחרי קליוֹזֶא, אחרי מוריס לוי, ומתוך סעודה משותפת לבלות ערב זה בחברה וברוב דברים.
מרגלית הסתכל בה בעיניים תמיהות ונבהלות. מעולם לא ראה אותה כה ערנית ועליזה. כבידוּת תנועותיה כאילו שׂטתה מעליה ואיננה. במהלך טופף וברגל קלה צעדה סמוך לו. לחייה החיוורוֹת כּוּסוּ אודם רך, ועיניה הגדולות והחוּמות בערו, ושׂפתי פיה המעוּבּוֹת מעט היו כה מושכות לב וכה מקסימות. היא גם התרפקה עליו והבּיטה לתוך עיניו, וצחקה בקול:
– אפס שכמותך תופס מקום חשוב, הבט לצלך!
הם עמדו סמוך לפנס. צל אליהו היה עבה, רחב, מרוּבּע. הוא צחק. הם רדפו אחרי מוריס לוי שיצא למצוא את קליוֹזֶא, ואחר שעה קלה כבר ישבו אַרבּעתּם בחבורה אחת בתוך בית־קאפה מפואר, ומסביב להם ישבו עשרות נשים ואנשים חסרי עול ודאגה והטיבו לבּם.
טז
האסיפות בבית הקאפה “הדרקון האדום” שבו והתחדשו. בכל יום חמישי הרצה קליינבּוֹים על־דבר תולדות העברים בימי תקופת הנביאים. הוא בחר בכוונה בתקופה זו, מתוך רצונו לענות באופן מדעי, מבוּסס, כיאות לאדם מיושב, על דברי מרגלית שהשמיעם בערב ייסוּד האגודה. הוא ביקר ביקורת חדה מעשי ידי בני אפרים ומלכיהם, חסרי שאיפות מוסריות, רחבות, אנושיות. ברגעים האלה היה עומד קליינבּוֹים מוּקף כּוּלוֹ חוברות וקוּנטרסים, מסוּמק, נבוך, מגמגם בלשונו, ומכּיר טובה לשיינבּוֹם הצעיר, היושב לימינו ורושם כל מלה הנחתכת מפיו. וכשנגמר השיעור פתחו בוויכוחים סוערים. מרגלית, קליוֹזֶא ועדה התנגדו לו. הם הרגישו, שקליינבּוֹים מעוות אמת חיונית. הם העלו אל על את תאוות החיים של עשרת השבטים, את עליצותם, את הכוחות הטבעיים האיתנים שמילאו את לבּם. אולם דבריהם לא הועילו, רוב הנאספים הסכימו לדעת קליינבּוֹים. הוא ביטל כל טענות מתנגדיו במראה־מקומות עשיר, בשמות חכמים מפורסמים ובתוצאות החפירות האחרונות.
קליוֹזֶֶא היה רגיל להפסיק:
– לשווא הוכחותיך… שני עולמות נפגשו… אנו באים בשם החיים, ואתה בא בספריך, שהאש אכלם.
אחרי הוויכוחים היו מרגלית וקליוֹזֶא עולים לבית עדה. שם היו קוראים לעתים קרובות בתנ"ך בצוותא אחת. מרגלית היה מתלהב מתוכן רב־גוונים זה. הציורים המהירים והבהירים לקחו לב כול.
– אכן, אלה היו אנשים! – היה רגיל לאמור.
הנר דלק. אורו הדליח. חום נעים ופושר מילא את החדר. עדה ישבה עטופת מטפּחת־צמר קלה. היא האזינה להגיונות מרגלית ופטפּוּטו. שרתה דומיה. לאיטו מולל קליוֹזֶא ברגלו הארוּכּה על פני המרבד. הוא היה מסתכל בחשאי בפני עדה ובפני מרגלית, חליפות. דבר מה העיק אז על לבּוֹ. עיניו הכחולות הועבו. איש לא ידע צערו. אליהו היה מטייל לאורך החדר, וכאילו אומר לנפשו:
– חיי עמל וטוהר… חיי עמל וטוהר…
לפרקים התחבר אליהם גם מוריס לוי. הוא דיבר על האמנים והאמנות. לוי התמכּר לעדה. נודד אומלל זה, שלא ידע מעולם את אוֹרם המלטף של חיי משפחה, נעשה לבן־בית בין כותלי החדרים האלה. הוא דיבר טובות באוזני עדה על אליהו, ובפני מרגלית הרבה לספר בשבח עדה. הוא היה מביא אתו תמיד דבר־מה לעדה: צרור פרחים, תמונה, עיפּרון שלקחהו בגניבה מלשכת עבודתו. קליוֹזֶא היה לועג לו:
– הזקן שלנו חידש נעוריו…
כשנלאו מִדבּר היו שלושתם משתּרעים על פני הספּה לרוחבּהּ, ועדה היתה לוקחת מחבּרותיה להכין שיעוריה. הם עישנו פּאפּירוסותיהם בכובד ראש. וכשהתחיל לוי למצמץ בעיניו כמתעתד להגיד דבר־מה, מיהרו חבריו להשתיקו, להשיבו למנוחתו. אחי עדה לא היה מפריעם. הוא עשה רוב הימים והערבים בבית העלמה ש' אדומת הלחיים, או שהקשיב ללקחו של קליינבּוֹים על המוּסר המרומם של הפרושים. קרה גם, שמרגלית התחיל שופך את לבּו לפני חבריו. הוא דיבּר אז בלחש. התאמץ, שדבריו לא יגיעו לאוזן עדה, היושבת סמוכה לשולחן־עבודתה, עסוקה בלימודיה. היא שמעה, שמעה יפה. במעמקי נפשה רחש אז רז פלא, אוורירי כרוח שפיים. רגשות מרגלית היו אחרים, מחשבותיו אחרות, ודבריו היו כה טובים ורצויים. היא לא התפּארה בלבבהּ, כי ידה היתה בזה. היא קיוותה, ורבה היתה תקוותה.
איש לא הרגיש במרוץ הזמן. הוא עבר, חלף במהלכו הרגיל והמתמיד. בחוץ התחילו הגשמים להיות תכופים ומטרידים. ביערות ובפרדסים נתרכּכה האדמה. בימים היה מרגלית לוקח את תיבת הציירים ומטייל ביערות האַלוֹנים, הנודפים ריח כבוש ורטוב של ריקבון חציר ופטריות, ועובד עבודתו. רשמי יצירות חדשות התרקמו במוחו. שאר־הרוח של חייו ההוֹוים והמרוּפּדים שקט וענווה השרו עליו רוח טמיר, שעוד לא ידע שחרו. אולם הוא הרגיש, שדבר־מה עומד להיות מה שלא היה בלבּוֹ מעולם.
גם קליוֹזֶא היה טרוד מאוד. הוא התכונן לבחינותיו האחרונות. בשנה זו עם ראשית האביב היה עליו לגמור את לימודיו. סדר חייו העתידים היה כבר ערוך ופרושׂ לפניו. הוא יהיה הראשון, הממלא את חובתו באגודת “היהודי”. כוח כּבּיר משך אותו אל ארץ הקדם. שם ראה לעצמו שדה־עבודה פורה ורחב. תבונתו ישרת־הדרך, שלא ידעה כל זעזועים ועקיפין, הוליכתהו שאנן ובצעד בטוח לקראת מַשׂאַת־נפשו. תעלוּמות לבּוֹ אלה היה מגלה לעדה. “אני אלך לפניכם”, היה רגיל לומר, “ואסלול הדרך, ואַתּם תבואו אחרי”. הוא הבּיט אז בעיניו הכחולות, כצד את סקירת עדה. סיקרה זו הבּיעה טוּב לב, ריעות. אולם מה שביקש לא מצא.
והנה באחד הערבים, כשנכנס מוריס לוי לחדר עדה, הביא אתו ענף ערבה דק וארוך והושיט אותו לעדה, ואמר כדרכו:
– זאת לגברת עדה.
עדה התפלאה למתנה משונה זאת. אולם משהסתּכּלה בה מצאה לאורך הענף ציצים רכים, כראשי זבובים, שזה עתה התחילו להשתחרר מתוך קליפּתם ומבצבּצים ויוצאים. עדה מחאה כף:
– האביב בא!
הוא בא. עוד בואו לא נראה, אולם האנשים כאילו התעתּדו לקדם פניו. שׂדות אֶליזֶא המו המון מרכּבות. מגבּעוֹת קש מקושטי פרחים התנוססו בחוצות. האנשים כאילו נעשׂו מקורבים זה לזה. העלמות עמדו על מפתני החנויות וַתּצחקנה לכל עובר ושב ותקרוצנה עין, וּלחייהן פּרחו. בשוּקי הירקות הביאו בּיכּוּרי פירות שנצנצו מתוך הסלים בשפעת גוֹניהם.
ענף הערבה עבר מיד ליד. הכול בחנוהו בחמדה רבה ובסקרנות. מוריס לוי שׂמח מאוד. קומתו המכוּוצה התנועעה בקידות והשתחוויות משונות. עור פרצופו המקומט רתת על גולגולתו. הוא גמגם:
– א… א… זקנתי… אכן… האביב… את האביב אני המביאוֹ לכם.
החדר התחיל מתעטף חשיכה, פס אור שחדר מן הרחוב פנימה פלח את החדר לחצאים. מרגלית ועדה ישבו על הספּה. מוריס לוי וקליוֹזֶא עמדו סמוך לחלון. הם פנו להם עורף, לא רצו להתערב בשמחתם. ומרגלית דיבר בנחת על אוזן עדה.
– עדה, חיי עמל וטוהר… עמל וטוהר…
הוא קם, ניגש אל קליוֹזֶא והיכּה על שכמו בידידות רבה:
– קליוֹזֶא, עוד מעט ואתה עוזב אותנו.
– הלוא תעשה כמוני.
– ודאי!
ועמדו כולם צעירים, איתנים, מוכנים לקראת הימים הבאים, לקראת גיל חיי עבודה. רק מוריס לוי הזקן, הקפוא, החלכּאי, עמד מן הצד. גם פרצופו נהר. שׂפתי התכלת שלו רעדו. הוא שמח בשמחתם. הוא חי את חייהם.
יז
את ערב הפרידה, כשיצא קליוֹזֶא מפאריז ללכת ארצה־ישראל, חגגו חברי אגודת “היהודי” ברוב פאר. בראשונה התנגד לזה קליוֹזֶא. אך מר קליינבּוֹים הוכיחהו על פניו. הוא רצה לעשות פרסום למטרה הרוממה, ואין לדחות. בית הקאפה “הדרקון האדום” נתקשט בענפי ירק. השולחנות הקטנים הפזורים על פני כל האולם חוּבּרו יחד לשולחן ארוך אחד. איווֹן המשרתת לבשה בגדי חג. את שׂפתיה החיוורות כּיסתה באבק תולע ועשתה יפה את קווּצוֹת שׂער ראשה. חברי האגודה וגם אורחים רבים התאספו בשעה המיועדת וטיילו לאורך האולם, חוגגים ומלאים התרוממות הרוח. קליוֹזֶא בא לבוש בגדי־מסע פשוטים. מבית הקאפה ילווהו כל הנאספים אל בית הנתיבות. פרצופו החשׂוּף היה הפעם נסער וכולו מפוזר. הוא הרגיש את עצמו כאסור כבלים. נדמה לו, שכל המבּטים תלויים בו. ידיו הארוּכּות היו כמיוּתּרות בעיניו. הושיבו אותו בראש, לימינו של מר קליינבּוֹים, המשפשף ידיו הקטנות והנפוחות מרוב הנאה למראה פרי עמלו. פעמים אחדות עבר קליינבּוֹים את האולם בגופו העגוֹל והמסוּרבּל, התעכּב לפני תלמיד הרפוּאה ארוֹך השׂיער, קרץ לו בעיניו ואמר: “לא האמנתם… הנה… הנה… גדלה גם עשתה פרי, בל תקילו ראש…”, והלך לו הלאה לספר אותם הדברים עצמם באוזני אחר.
וּכשנכנסו עדה ומרגלית היו הנאספים מסוּבּים לשוּלחן. עדה היתה לבושה יקר. פרחי פרג פיארו את אפוּדתה והטילו צל תולע על פניה הירקרקים. עיניה, הבוערות באש נלאה וחולמת, הפכו שחור בערב זה. שחור זה היה מאפיל על לובן העין ומעמיק סקירתה. מרגלית הלך לצדהּ לבוש מעיל קטיפה שחור רך ומקטורת בפיו. הוא לא הבּיע שמחה. שפלות־רוח שקטה כיסתה פניו.
עם בואם קם קליינבּוֹים ממקומו, בירכם בתנועת ראש, ורמז באצבעו על שני כיסאות, ואמר:
– חיכּינו לכם, עכשיו אפשר לפתוח.
הם ישבו, וקליינבּוֹים התחיל מדבר. הוא דיבר ארוכות על הרוח וניצחונו, על הטוב הנצחי שעם ישראל הולך לנטוע בארצו העתיקה, על תעודת האומה שיצאה כל הימים בראש האנושיות ועתה הגיעה שעתהּ לרכּז את כל אוצרותיה ולהיתלות כשמש־צדקה מאירה מעל לראשי כל בני־האדם. הוא דיבר גם על הדורות הבאים. שם בין חורבות הארץ ימצאו את הרוח העתיק בעוֹדוֹ מרחף ביבנה וסביבותיה ומעל לקברי הנביאים. שם יהא נוצר כור הברזל והמצרף, שיצרף את הנשמה היהודית מסיגי התרבות הזרה. שם תפרח היהדות, שם תנץ ותעש פרי.
קליינבּוֹים ידע, שנאומו ימצא חן באוזני שומעיו. אמנם הם נענו לו. גם קליוֹזֶא הודה לו. אולם הוא לחש של אוזן עדה:
– הלוא אלי דבריו מכוּונים… מה הוא סח?… אני הלוא נוסע שמה לחיות, לחיות…
אחרי דברי קליינבּוֹים בא שיינבּוֹים הצעיר והגיש לקליוֹזֶא בשם כל האגודה חרט כסף לזיכּרון. בחרט היתה חקוקה הכתובת: “נדבת פי רצה נא ה'”. אל השולחן הגישו אז יין. הכוסות נמזגו, הורמו, והורקו בקול קורא: לחיים! מרגלית שאג:
– הנה הברכה הנכונה!
הוא מילא כוסו שנית וקרא:
– לחיים!
קליינבּוֹים הרגיש את הדקירה. מצא, שאין זאת אלא הוללות פשוטה, ופנה אל עדה בפנים זועפים:
– אַתּ, חברה, הלא תשמיעי אמרייך?…
עדה סירבה, נתבּלבּלה, והתאמצה להשתמט. אך עיני קליוֹזֶא הטובות נחו עליה כמבקשות רחמים. זיק נושן מהימים, שבהם עמדה והטיפה לפני הפועלים על החופש ועל העבדוּת, חזר והתלקח. היא הטילה את מחצית גופה אחורנית, ופתחה בברכתה על הכוס:
– אנו כולנו מתעתּדים לקראת חיים חדשים. על־דבר תעודותיך דיבּרו. אבוא ואומר דבר על־דבר יחסנו. שבעה חודשים אנו חיים יחדיו. התקשרנו בך, קליוֹזֶֶא. מצאנו בך ידיד נאמן. עתה תעזוב אותנו הערב. אין יודע מה ילד יום. אין עוד מסילה ישרה. עוד תועים אנו ומגששים באפילה. רבּים הם המכשולים אשר על דרכנו. אבל מאור אחד ישנוֹ, שדי יכולתו להאיר את מַחשכּי נתיבותינו – וידידות, ריעות שמו! הישאר אפוא ידידנו, ידיד נפש, גם לימים הבאים, ידיד נאמן שאינו דוחה את ריעיו לעולם, לעולם, ידיד היודע לאהוב ולסלוח. לחיי ריעוּתנו!
עדה דיבּרה דבריה בקול צלול, קרוש מעט, וחזה נע וזע. עיני קליוֹזֶא נמלאו דמעות. הוא ידע למה התכוונה בדבריה. הוא העביר עיניו על מרגלית. הוא ישב חפוי ראש, נכלם. אותה המלה “לעולם” נאמרה וחזרה ונאמרה פעמים אחדות, וההברות רעדו ברתת טמיר בין שׂפתיה הנחמדות. עדה כאילו קראה לעזרה, לעזרת קליוֹזֶא. במלה הזאת היתה כמו אזהרה, אִיוּם, חנינה וסליחה ספוגה ייאוש קר ואמיץ. אליהו נשך עור שׂפתיו. זאת הפעם הראשונה המחשבה בעמקי לבּוֹ: עדה אינה מאמינה בו, אינה מאמינה באושרה. הוא שאל את נפשו: מדוע? הוא מיהר לעבור על שאלה זו מתוך פחד פנימי, כירא לנגוע במקום הפצע. והתשובה נאלמה.
בגומרה דבריה לא מחאו כף. קליוֹזֶא לחץ ידה, וַימלמל:
– עדה, לעולם… תמיד…
רגעים מספר שרתה שתיקה שלימה. קליינבּוֹים הבּיט בפני עדה בעיניים מלאות תוכחה. הוא היה עוין אותה על התקרבותה למרגלית, והוא מצא שהוא אחראי למעשיה וּלהתנהגוּתהּ. אך הוא לא ההין עוד להתנגד לה בגלוי, כי לא חפץ להעלות עליו את חמת משפחת שיינבּוֹים התומכת בו.
אחרי נאומה של עדה באו נאומים אחרים. תלמיד הרפואה ארוך־השׂיער דיבּר על האמנות העברית. הוא מצמץ בעיניו במהירות רבה ושׂפתי התולע היו מתכּווצות וּפוֹלטות מלים למכבּיר. בשעת דיבּוּרו השהה את מבּטו על מרגלית, כמשפיע עליו את רוב טוּבוֹ. הוא הזכיר את הצער, את ייסורי היצירה. ומכיוון שהיהודים הנם העם הכי מעונה בעולם, גדולות הן העתידות הנשקפות ליצירה העברית. קליינבּוֹים ישב ומנענע ראשו לאות הסכמה. הוא ראה ברעיון הזה את גידולי דעותיו. הנה הן מכות שורש ומתעמקות במוחות אנשי סביבתו. הוא שמח על זה.
נשף הפרידה הלך הלוֹך וקרוֹב אל קצוֹ. השעה היתה תשע, והמסע יוצא מבית־הנתיבות בעשׂר ומחצה. כל הנאספים הלכו ללוות את קליוֹזֶא. שיינבּוֹים הצעיר טיפּל למצוא את המרכּבוֹת והשגיח על הסדר. באחת המרכּבוֹת הושיב את קליינבּוֹים בראש עם קליוֹזֶא ועדה אחותו, בשנייה – את תלמיד הרפואה עם מרגלית. גם זה נעשה בכוונה תחילה. הוא לא אהב מעולם את מרגלית. וּבראוֹתוֹ את השפּעתוֹ על אחוֹתוֹ התחיל שׂונא אותו בגלוי.
בבית־הנתיבות היה השאון רב מאוד. שריקות מסעות רחוקים וקרובים מילאו את האולמים הגבוהים והרחבים. ההמון סער, נחפז, שטוף עבודה וזיעה. החבורה בקעה לה דרך בקושי. בשעת הילוכה נתפזרה, זה בכה וזה בכה, ושוב נתקשרה בשביל שלפני המסע היוצא למארסיל. לאורך שביל זה טיילו החברים והחברות זוגות זוגות. מן הצד עמדו קליוֹזֶא ומרגלית. הם שתקו. אך בשתיקה עצורה זאת היתה הכנה קודמת לשׂיחה רבת ערך מאוד. עדה לא היתה אתם. הם השאירוה בכוונה בחברת תלמיד הרפואה ומר קליינבּוֹים. באותו רגע של פרידה היה מהבהב רצון נסתר בלב שני הריעים יחד להבּיע אותם האמרים, שלא נאמרו עוד ושלא ייאמרו עוד לעולם.
פתאום קליוזא שׂם את ידיו הארוּכּות על שכם מרגלית ואמר:
– מרגלית.
הוא הרים עיניו השחורות:
– מה?
– הלוא תשמע.
– אנא.
– מרגלית, היודע אתה, מהי עדה לנו?
מרגלית לא התפלא לדבריו. הוא ידע, ראה, שיער והבין. הוא הכּיר טובה לו. תוגה חשאית חסרת שורש ותלושה התחילה מתרקמת סביבו כקורי־עכּביש צחורים, הפורחים באוויר בלי אחיזה עם ראשית ימי סתיו. הוא הוריד ראשו והתחיל מגרד במקלו בין אבני השביל, וענה בקול שקט:
– אני יודע.
קליוֹזֶא קרב אליו, תפש ידו ואמר:
– אליהו, שמור על עדה… מידך אבקשנה.
וכרגע עזבהו ופנה מעליו. הנוסעים התחילו נכנסים לקרונות. גם קליוֹזֶא בחר במקומו ועמד על המעקה עונה בחטיפה לשאלות שונות הנזרקות לו מכל עבר. הוא עמד בכל גובהו, ועיניו מאירות וטובות. פשטות, ענווה וחפץ חיים היו מבּיעות עיניו ברגע זה. מבּטו נפגש בכל פעם במבט מרגלית. ומבט זה הזהיר, הזהיר…
המסע זע והשאיר אחריו חלל ריק לאורך השביל. רק לפני רגעים אחדים היו פה החיים סוערים, ועתה לא נשאר מאומה, רק ריקנות נוראה ורשעית, כפה שנשרו מתוכו כל שיניו. קליוֹזֶא עוד הוסיף לעמוד על המעקה. עדה הוציאה מטפּחתּהּ ונופפה אותה אליו. קליוֹזֶֶא ראה זאת והרים שתי זרועותיו הפרוּשׂות לקראת עדה ומרגלית, ואחר לחצן בכוח כשהן שלובות על חזהו. והמסע נעלם ואיננו.
עדה הסיבּה ראשהּ והסתכּלה בפני מרגלית. בעיניו נוצצו דמעות. היא לחצה אל לבּהּ את ידו שעליה נשענה, ומלמלה כמדבּרת אל נפשה:
– הלוא נבוא אחריו… אחריו.
יח
אחר נסיעת קליוֹזֶא נתפּרדה החבילה. הימים היו ימי אייר. לימודי עדה באו לידי גמר. היא הרבּתה לטייל וּלסייר את העיר ואת סביבותיה. שעות ארוּכּות התהלכה בלווית אליהו לבתי־הנכאת ובתי־הגנזים ובתי־הכנסייה המפוארים והעתיקים. אלה היו חיים נעימים ושקטים. אליהו היה מסור לה, יושב כל שעותיו הפנויות בחברתה. לעתים היו יוצאים מהעיר, תועים ברגל ביערות האַלוֹנים העבוּתּים ושבים הביתה יחדיו, תמיד יחדיו. אחי עדה יצא עם העלמה אדומת הלחיים לשוויציה, ונשארו לבדם, היא ואליהו אתה.
היה יום בהיר. הם הפליגו בספינה. הסֵינה זרמה. עדה ישבה והסתּכּלה למימיה הירקרקים. סמוך להּ ישב אליהו גלוּי־ראש, השיער השחור פרוע והפקר לרוח היום הפושרת, העולה מעל פני מימי הנהר. עדה הבּיטה למטה על שטף המים המלווה את האונייה בשוּטה. היא נשענה כּוּלהּ על יד אליהו, שישב ער ונכנע לה ומסבּיר להּ פניו. הגלים באו והלכו כּסוּיי קצף תוסס. הם נמלטו בחופזה קמוטי־גב וספוגי גוונים רועדים הנבלעים בתוך שחור מעמקי הנהר. ומרגלית הרים עיניו למעלה. סקירתו יצאה בעקבות גבעות העננים המפוּזרות והנישׂאות למרחקים לא ידוּעים. הם נסכפו אל מוּל מחוזי־חפץ צפוּנים ונעלמי עין, דומים לחלומות לבּוֹ הסתומים ולמַאוויי רוחו חתוּלי־הערפל. יגון מתמיד שלא ידע שחרוֹ ויגון אילם לחצו את חזהו בעקשנות רשע כמחשבת ייאוש נוּגה, כשׂדות שלג קרים חסרי גבול וזרועי אור ירח מכסיף בלילות חורף שקטים וַעגוּמים.
אליהו הסב פניו וראה את עורף עדה הכפוף והמעוּגל, ולבּוֹ כאילו נתכווץ. הנה היא יושבת לפניו. את הכול, את חייה, עתידהּ, כבודהּ, מסרה לו; מסרה כפיקדון לידיו. היא ישבה פה בוטחה ושאננה. לה הוא חייב להכיר טובה על לבּוֹ, ההומה רגשות־אנוש טהורים שלא ידעם מעולם; לה וּלקרבּנה הרב. היא לא חשבה מחשבות רבות, היא לא היתה זהירה, קמצנית, מלאה חשדים; היא לא באה בתביעוֹת וגם בכה לא בכתה. ככוֹף הפרח את גבעוֹלוֹ תחת כובד גוף הדבורה, הבאה למוֹץ עסיסו, כן הרכינה ראשהּ לנחשול גורלה וקיבּלה באַהבה ובדממה את הרעה ואת הטובה כאחת. מרגלית פחד פחד נסתר: היקיים דברו? כן, כן, כן. אין רצון אחר ואין יכולת אחרת. מרגלית כופף גופו ונשק ידהּ וּשאַלהּ בנחת:
– עדה, את מאמינה בי?
היא לא שמעה את דבריו.
– מה אמרת?
– לא מאומה.
עדה נבהלה לקולו. הוא ישב מכוּוץ, נדכּא, אשם. היא הרימה את ראשו והסתּכּלה בעיניו:
– מה הן מחשבותיך עתה?
– לא מאומה.
–אליהו, הלוא תגיד, אתה מסתיר דבר־מה ממני.
– מדוע?
– איני יודעת.
ואמר במהירות:
– בל תשׂימי לב… את רואה, אני אדם נכה־רוח… הנה יושב אני אתך וטוב לי וַירווח לי. אך בלכתך ממני ובצאתי החוצה ובראותי את החיים העוברים לפני בסערה; חיים מנומרים, ותאווניים והם מכּים בשלהבתּם על פני – אז אובד עצות אני… הנני כקיסם הנגרף עם זרם נהר שוטף. קנאה, קנאה עזה תוקפת אותי ושלטת עלי, ואין אני אדון למעשׂי וּלמַחשבתי… נולד בי חפץ לקפוץ אל תוך יורה רותחת זו ולהיאכל אִתּהּ כליל. החטא, עדה, החטא, אינך יודעת מה גדול כוחו של החטא. הוא מושך אותי בקסם כּבּיר. מכּיר אני היטב אושרי וגילי. הנם פה אתך, פה בקירבתך, לשמוע הלמוּת לבּך הטוב והנדיב, לראות פנייך השקטים והטובים, להקשיב לדברייך הנכונים והנכוחים, פה יש הכול. אבל, אבל… למה לך לדעת כל אלה?… זה לא ייתּן ולא יוֹסיף מאומה. אני אדם רע־מעללים ומושחת. כן, עדה, אהבתיך. אני אוהב אותך מכבר הימים. מרגע ראוֹתי אותך. את יודעת זאת. עדה, סלחי לי, סלחי לדברי.
הוא אחז בידה ונשק לה מתוך מלמול מלים. על האונייה היו הנוסעים מועטים. עדה ומרגלית ישבו בירכּתיה בודדים ואין מחרידם. יד עדה פּירכּסה בין אצבּעות אליהו כשלהבת נר שהרוח משטה בה. פניה היו חיוורים, ועיניה תעו ככוכבים נידחים. ממעל עברו גדות הסֵינה זרוּעי אורה וירק. הגשרים התרוממו בחצאי קשת כתלויים באוויר. שפעת הבניינים הפזורים משני העברים נראו כצבורים לתל גדול, וחוּדי מגדלים ומסגדים בלטו מתוכו. פה באחורי העיר התחיל האופק להתרחק וציפּורים עפו המומות־אור וּשכורות־אוויר. הן שׂמחו לקראת שמש אביב העולה על ראשן; הן צהלו לקראת רוח שדימות ויערות המקדמתן בברכות תרומה ושפע.
עדה לא מצאה בראשונה את הדברים שרצונה לומר למרגלית. היא חסה עליו. לאיטהּ העבירה את ידהּ אל ראשו, ואמרה כרוצה להסיחו לדבר אחר:
– פניך רעים, אתה מהרהר יותר מדיי.
האונייה האיטה בשוּטהּ. שניהם ירדו אל החוף. אחר פנו שׂמאלה ועברו פרוור קטן, בנוי בתים נמוכים ודלים, ולפניהם דרך המלך המוליכה אל היער פנימה. שתקנים וּתפוּשׂי מחשבות הלכו. אַלוֹנים עבוּּתּי פארות התנועעו מעל להם. גזעים סדוקי רעם ועצים עקורי סער עברו לפני עיניהם. והיה פה שקט, שקט שרשרוש העלים עוד הגדילוֹ. והיתה פה אפילה, אפילה ירקרקה וכהה, שהדשא מלמטה והטרפים מלמעלה עוד העיבוה. אנשים לא נפגשו בדרכם. תריסי בתי המשתה והמשחק שביערות היו עוד מוגפים. והלאה מזה, הרחק הרחק, עבר מסע בשריקה. הרעש הגיע הנה מרוּסק וחנוּק וכלוּא בין גזעי האילנות וצמרותיהם הרעננות.
פתאום עמד מרגלית בלכתּוֹ, הסיר כּובעו והתבונן בפני עדה בחשיבות רבּה:
– עדה, תמתיני, ברצוני לדבר אתך. איננו ילדים. הננו אנשים אחראים למעשינו ולתהלוּכוֹתינו. אין צורך להבּיע דברים הידועים לשנינו יחד.
הוא הפסיק דבריו, הוֹריד ראשו, והוסיף בקול רפה:
– את, עדה, בידך לשנות הכול, לשנות מן הקצה אל הקצה. את גם שינית.
הוא פשט ידו לקראתהּ. רגע היתה היד שלוחה כיד טובע, הפושט זרועו לקראת אזור־ההצלה השט לעיניו והנישא בין הגלים הזידונים. קו אור בקע לו מעבר בין עבי העלים ורתת על ראשו. לבּוֹ הלם ועיניו ביקשו רחמים. שׂפתי פיו התכּווצו בתנועה גרויה כאדם המחכה לגזר־דינו. עדה תפשׂה בידו ונפלה על צוואריו. שתי זרועות מרגלית הקיפו את גופה הגמיש כאדם התופשׂ דבר־מה הנזרק לו ממעל. מגבעת עדה נפלה מעל ראשהּ. שׂערותיה התפזרו מקלעות מקלעות וכיסו את שכמהּ עד מותניה. ראשה נח על לוח חזהו של אליהו. עיניה היו עצומות. היא שמעה מלמולי מרגלית. היא לא ידעה ולא השׂיגה את משמעם הנכון. אבל ההברות היו כה עריבות וכה מרגיעות. חזהו היה כה איתן וכה בטוח, כיצוק מתכת. הלב שמתחתיו פעם, פעם בחוזקה כהדי צעדים כבדים ובטוחים. נדמה לה, אלה הם הדי פסיעות אושרה, שדרך עוז.
אותו היום כולו עשו שניהם יחד. הם דיברו, דיברו הרבה. הם תיארו לעצמם את שותפות חייהם. עתידם השׂתּרע לפניהם כשביל הרים פּתלתּוֹל וּלבנבּן ומרהיב עין, ההולך ואובד בין גובהי סלעים רמים. והיתה השלווה במעונם. ויהיו חיי עמל וטוהר מנת חלקם כל הימים.
הם כתבו מכתב לקליוֹזֶא וַיחתמו שניהם יחד. לפני פתח ביתם קידם פניהם מוריס לוי:
– זו הפעם השלישית אני בא היום, איפה תשוטטו כל הימים?
– מוריס לוי יקירי, ברכנו!
הזקן הטיל בהם זוג עיניים תרוטות ונוצצות כאחד, תפשׂ בידי שניהם וגמגם:
– בּוֹן… בּ… בּוֹן…
הוא רקע ברגלו על אבני המדרכה:
– אבל… אלפי רוחות… טוב מאוד… טוב מאוד!…
יט
מרגלית ישב בחדרו שליו ושאנן וצייר את תמונתו החדשה. הוא היה לבוש חלוק לבן ארוך, ובידו השׂמאלית אחז בלוח הצבעים עם צרור המכחולים אשר עליו ובחן בעיניים סגורות למחצה, כשהוא פוסע פסיעה אחת לאחור, את הקווים שהתחילו מבליטים צורת גבר ערום וגבוה ובעל שרירים ופקוח־עיניים, המתבונן בסקירה צמאה וַעגומה למרחקי החלל הריק. הדמות עמדה לפניו ערומה כביום היוולדה. זה היה פועל בטל מכפרי בריטוֹן, שבא פּאריזה והתגולל בחוצות מאפס־מעשה. נזדמן לו אחד האמנים ולקח אותו לדמות לציוריו הכפריים. מידי צייר זה קיבּלהוּ גם מרגלית ושימש לו תוכן לתמונתו החדשה. עבודתו זאת היתה עוד גולמית וחסרת צורה מסוימה. במוחו תססו עוד המחשבות בפזיזוּת יתירה. ברגע הזה הפסיק בכוונה את מלאכתו והתעכּב וייגע את נפשו להשתחרר מעוצמת הפרטים מושכי הלב, שגוויית האיכר הבּריטוֹני הזה היתה שופעת לעיניו. הוא התאמץ למצוא את התוך ואת הרעיון ואת האידיאה הכללית.
והנה נפתחה הדלת. הופיעה בה עדה. אליהו נרתע ולא האמין למה שעיניו רואות. זאת היתה עדה, עטופה בשׂמלת־ארג לבנה עם עיגולי ארגמן פזורים על גבּהּ כאַשכּלוֹת ענבים אחר בּיכּוּריהם. רוח עדה היתה עצורה ונכלמת. היא מדדתהו במבּטה ומיהרה לקראתו. אליהו מצא חן בעיניה עתה עם רעד ייסורי היצירה שעל פרצופו המקומט והגרוי והזועף.
– אליהו, סלחה, סלחה, הדבר תכוף מאוד.
מרגלית לא הרבה לשאול. בזהירות העביר אותה לאורך חדרו והסתיר בכתיפיו את האיכּר הבּריטוֹני, העומד על הבסיס ערוֹם ועריה והוֹשיבהּ סמוך לחלון. אחר הכניס את הדמות מעבר למחיצת הנצרים והוריד עליה את הווילון וחזר אל עדה לשמוע מפיה סיבּת הביקור הפתאומי הזה. עדה ישבה בינתיים והסתּכּלה בחדר ובכל אשר בו בסקרנות רבה. החדר הגבוה, החלון הרחב, הממלא את כל הקיר, צרורות המלבושים המגוּונים, חליפות נשים וגברים שהתגוללו חבילות חבילות בכל הפינות, ואותו אוויר ממולא ריח שׂרף־אלה חריף ומגרה נראו לה מוזרים וַחדשים. כל הכתלים עד התקרה היו כסויים תמונות מתמונות שונות. על הקיר המזרחי ראתה את הרשימות הראשונות של “היגון הגא”. מתחתן היה תלוי ציור של ראש גדול בעל הבּעת פנים מעוּקמת וּמעוּוה, שהעידה על צער ורשע וביטול ובוּז גם יחד. עד מהרה הכירה בו את פרצוף אליהו. לעתים, ברדת עליו הרוח הרעה, כך, בצל זה, היה פרצופו מתכסה. בפינה אחת סמוך לחלון עמד נול, ועליו היתה נתונה מסגרת גדולה ובד לבן האפיל עליה.
– הקרה דבר מה, עדה? – שמעה את קול אליהו החרד.
היא נתנה לו נייר קמוט ואמרה:
– הנה זה קיבּלתי.
אליהו מיהר והוציא מידהּ את הנייר וַיעף עינו בו. זאת היתה ידיעה מביתה. האם חוֹלה אנוּשה והרופאים פקדו לנתחהּ. היא אינה מסכימה עד שתבוא עדה ותעמוד עליה בשעת הניתוח. מרגלית נבהל.
– מה עלינו לעשות?
– הלוא תבין, עלי לנסוע.
– כן, אולם.
פתאום קפץ ממקומו:
– אסע אתך.
עדה אחזה בידו, הוֹשיבתּוּ על מקומו, ודיבּרה על לבּוֹ:
– לא, עתה אי אפשר. למה, האם חולה. הלוא אמהר לשוב.
מרגלית קם ועבר את החדר פעמים אחדות. אחר עמד לפני עדה, ואמר בנחת:
– אכן, תיסעי מפה. סוף־סוף עוד ידי חזקה.
עדה שאלה:
– אליהו, מה נמצא מתחת לבד זה?
– אין מאומה… אין מאומה…
אחר הוסיף:
– ואם יש את נפשך לדעת, אַראה לך.
הוא הוציא בזהירות את הווים שהדבּיקו את הבד אל המסגרת. בתנועה אחת מהירה הסיר את הארג וגילה לפניה את התמונה “מוכרת פרחים”. גלי ענווה וטוֹהר וּצניעות ורחמים ותום וחפץ חיים שקט ורך וַחרישי פּיכּוּ מעל שטחהּ ומילאו את החדר. היה בצבעים האלה רחש חיים חבוי וחמים ושטוף חיבת אין־מצרים. פרחי הפרג בתוך הכלכלה שפכו אור ארגמן שמן וחודר. ריסי העלמה היו ארוּכּות והטילו צל אפוֹר כהה על הפנים השליווים.
עדה אמרה בקול לחש:
– עלמה זו ראיתי. אכן, אכן, הלוא זאת הנה, זו שפגשנו ברחוב נ'.
מרגלית ניענע ראשו.
– אולם הגזמת, הגזמת.
אליהו צנח על בּרכּיו לרגליה, שׂם ראשו בין זרועותיה והרים מבּטוֹ למעלה:
– לא הגזמתי. לא הפרזתי על המידה, עדה. חלמתי אז עלייך. אז, כשדחית אותי.
עדה שתקה. אצבּעוֹתיה השתעשעו בשׂערות ראשוֹ. הלמוּת־לבּוֹ של האחד כאילו התאמצה להתגבר על הלמוּת־לב השני. המבּטים שקעו עמוק איש בלב רעהו, פתאום והחדר נתמלא אפילה. עננים פּוחזים, רכובים זה על גבי זה, כיסו את השמים וסער התהולל. קול הרעם המרוחק דירדר באוויר. צמרת הערמוֹן שבחצר חגה ונעה וזעה, מכופפת את עופאיה הרעננים לכל ארבע רוחותיה כהמומת ראש. עדה ומרגלית לא זזו ממקומם. הסער לא הבהילם ולא הטיל את מוראו עליהם.
הם קיבּלו במנוחה גמורה את נחשולי הרוח החזקה שהיכּוּ על פניהם. דבר־מה גדול ואדיר ונצחי טווה חוטי פז מסביב להם וקישט בהם את עתידם מלא גיל במשאלת לב יחיל ודומם ומצפה.
עדה קפצה ממושבהּ:
– אולם למה אני מבלה זמני, מסעי יוצא באחת ומחצה.
אליהו פיטר את האדם־הדמות לביתו ויצא עם עדה החוצה. בראשונה לא הרגיש מה שמתרחש לבוא. אותה ההתעסקות הגרויה המלווה תמיד את ההכנות הקודמות לנסיעה רחוקה טישטשה כל מחשבה בלב. הוא היה טרוד. הלך לסדר עניינים שונים. קנה קניינים. שׂם במזוודה בעצם ידיו את החפצים וסידרם. דעתו היתה פזורה עליו. אך בעוזבו את החדר ללכת ולהזמין את הרכב וּבהטילוֹ עינו בכותלי החדר השוממים ובריצפה המכוסה אבק ובחבילות המונחות באמצע החדר, אחת סמוך לחברתה, מתנוצצות במנעולי הנחושת שלהן, קשורות ברצועותיהן, כרסניות ועוֹרן הצהוב מבריק לאור היום, ובראותו גם את עדה לבושה במעיל הנסיעה האפוֹר והארוֹך ובעיניה מרתת יגון אילם וחבוי – אז התחיל דבר־מה צוֹבטוֹ ולוחצו בעמקי חזהו. הוא חש ריקנות בלב, חלל כזה שמרגיש אדם אכוּל כפן, ובראש תלוי למטה שם עקיביו כשהוא אוחז בידי עדה ועומד לפניה בלי לפצות פה.
היא כמעט שדחתה אותו מעליה, ואמרה בקול לוחש:
– רד מהר, השעה דוחקת.
הוא ירד. הרכּב בא וצבר את החבילות. עדה הלכה אחריו וישבה במרכּבה עם מרגלית. עברו לעיניהם רחובות פּאריז השואנים והמנוּמרים, המראים בגאון את פסליהם המפוֹארים, עדים לתולדות ימי עם גדול ורב־פעלים עם כל עברוֹ המלא יפעה וגודל־רוח. אליהו אהב רחובות הללו אהבת נפש. נמצא בתוך אווירם דבר־מה קל ומהמם ומגרה את היצר ואת החושים ומרומם. ודבר־מה הזה היה מרפרף מסביב במשובת גיל ספוגת חן, זדונית ותאוונית וערנית ואכולת הקפדה קלה כקצף על פני כוס־יין תוססת. האנשים המו והלכו טפופי רגל ודקי בשר וקלי תנועה, פזיזים ומהירים, ופרצופם השחרחר האיר בבת־צחוק של עורמה נעימה ומלבּבת.
מרגלית כפף את גווֹ אל מול פני עדה, ולחש על אוזנה:
– את משאירה אותי פה, אנה אני בא?
ובידו הראה על שאון הרחובות. היא לא ענתה. רק העמיקה בו את סקירתה כמבקשת ממנו לעמוד על נפשה והורידה ראשה בעצב. אליהו ראה, שהבהילהּ ושהעלה בה מחשבות־תוּגה, ומיהר לתקן את המעוּות:
– אתמכּר לעבודה. אגמור עבודתי, גמגם.
פתאום ורעיון חדש נצנץ במוחו:
עדה, הנה מה שיש עם לבּי לעשות. אני עוזב את העיר הזאת ואני נוסע לאחד הכפרים לימים שתשבי במוֹסקבה. אחר תבואי גם את שמה ונעשה שם כל ימי הקיץ.
עדה הסכימה:
– תיטיב לעשות כן.
– אעשה, חבל, שלא עלתה מחשבה זאת במוחי בעוד בוקר, כי אז הייתי נוסע אתך יחד, חבל.
הם נכנסו לבית הנתיבות. השעה היתה מאוחרת. המסע עמד הכן. טרם הספיקם לסדר חפציהם כבר התחיל הסוכן מאיץ בנוסעים להיכּנס לתוך הקרונות. עדה כבר נמצאה בפנים ונשענת על אדן החלון, שעל ידו עמד אליהו. רב היה הסער המתחולל בקרבּוֹ. הוא לא ראה ולא שׂם לב לכל הנעשה סביבו. הוא עמד ונשק אצבּע אַחר אצבּע את יד עדה ומלמל הברות מקוּטעוֹת, חנוקות דמע: עדה, עדתי. ונפשו השבורה דולפת מיגון. עדה עמדה דוּמם. רק פעם שאלה: אליהו, תיסע הכפרה? והוא ניענע ראשו בשבועה אילמת למלא הבטחתו ביום המוחרת.
דבר מה רעד מעל לראשו. המסע הלך ואיננו. זרם דמעות פרץ בעיניו. הוא ראה את עצמו חסר רצון וּרפה־כוח כילד נרדם. הוא לא ידע אל נכון מה שעבר עליו. תמונת עדה הוסיפה להתייצב נגד עיניו, עטופה במעילה האפור, ופניה הבהולים מביעים כל־כך הרבה אמון וביטחה בו, כאילו היא מוסרת את כל חייה בידו ומשליכה עליו את כל יהבה. הוא זכר פתאום את ריעו קליוֹזֶא, ראה את עיניו הטובות, ועל אוזנו צלצל ציווּיוֹ האַחרון: “מרגלית, היודע אתה מהי עדה לנו? שמור עליה. מידך אבקשנה.” קליוֹזֶא הטוב, ודאי, ודאי אשמור עליה, אשמור עליה כעל בּבת עיני. והוא הרגיש שחיי אנוש כולם כמו שהם עם כל סבך רגשותיהם ומעיינות רוחם ועם תקווֹתיהם וַחלוֹמוֹתיהם – חיי כל אנוש נתונים לו, לו לצמיתות, נתונים לו לשבט או לחסד.
הוא הרים ראשו והבּיט מסביבו כמחפּשׂ אַחרי דבר מה. אולם לשווא. לפניו עמדו אנשים זרים, שלא ראו את עדה מעולם ולא ידעוה מעולם.
כ
ביום המוחרת התכונן אליהו לקיים את הבטחתו ולעזוב את פּאריז ולצאת לנפות צרפת הצפונית. הוא עמד בחדר־עבודתו פשוּט־מעיל, מסדר את כל מיטלטליו. הרגשת־אושר שליווה עוד הסיעה את הלמוּת לבּוֹ בחופזה. הוא חש על עצמו משׂאהּ של חובה נעימה, שהוא בּא למלאוֹתהּ עכשיו מתוֹך התמכּרוּת והכּרת טובה. נדמה לו, כי אכן כּובדהּ של חובה זו הוא שחסר לו בכל ימי חייו. לכן היו חיים אלה כה קלים וחסרי אחיזה ותלוּשים. הוא התעתּד לעזוב את עיר מגוריו בלי שהיות רבות. חברים לא היו לו. מכּריו המעטים נתרחקו ממנו שלא מדעת, מיום שנבדל מחברתם לחיות בקירבת עדה. הם ראו אותו עתה כאדם מן החוץ, שספינת חייו מצאה לה חוֹפהּ המבוּקש והוֹרידה את עוגנהּ בחיק המפרץ השקט, מגן ומחסה לכל הסערות וּדכָיי־הים. אולם כמו תמיד גחה ממקום סתר יד נעלמה, שעשתה לאַל את כל מערכי לבּוֹ של אליהו וּמשאלוֹתיו. עודנו מטפל בהכנותיו, והנה נפתחה הדלת ורץ בא ומודיעהו, שמוריס לוי חלה לפתע פתאום, מחצית גופו הוּכּתה בשיתּוּּק והוא מוּטל גלמוד בעלייתו נכה רגליים וַחסר לשון. מרגלית הפסיק את מלאכתו ומיהר לעזרתו, וכי יכול עשות אחרת? וּללוי אין כול בלתי ריע זה. הוא מצאהו שוכב במיטה מזוֹהמה וּמפלבּל בעיניו הנדעכות ומנועע במחצית־פיו המעוקמת כרוצה להבּיע דבר־מה, ואינו מוציא מגרונו אלא נהימות קטועות ומרוּסקות אלה. נראה, שאותו אדם קטן־הקומה ויבש־הגרם נתכּווץ יותר, הרבּה להתכּווץ. עור פניו כאילו נעשה מצומק וחרב כפרי ננס שבּיכּר טרם זמנוֹ, והתולעת אכלה קרבּוֹ עד תּוּמוֹ.
לב אליהו נשבּר בקרבּוֹ והסיר את מבּטוֹ מעליו. מסביב היה אי־הסדר גדול מאוד. ריח מחניק וחמוץ מילא את אוויר העלייה הצרה. שברי פסלים ורגבי גפס וחומר התגוללו על הריצפה. על הקרש היתה מוּנחת מַסכה, אולם הטיט נתבּקע ונסדק והראה את פרציו ואין להכיר את הצורה. נוראה היתה מסכה זו. מרגלית עמד בחדר באמצע ועיניו חשכו. מוריס לוי האומלל! הוא מילא את תעודת חייו, ושׂרה את גורלו המר. בודד בעלייתו ונשכח מאנוש ומאל ישב זקן זה ושׂם לילות כימים והוסיף לפתח בחרטו המכוסה חלודה וללוש באצבעותיו המעוקמות והחריבות את החומר הרך והגמיש. נרגז וּשׂבע־מכאובים היה משבּר אחר־כך את ילדי־רוחו בעצם ידיו וחוזר לעבודתו, ושוב פתח וניפּץ וניפּץ ופתח. מאַין היה לו האומץ והרצון לעבודה מטרידה ומַכאיבה כזאת? זהו סוד חייו. לכוּלנו הלוא יש פינת סתרים חבויה במעמקי נשמתנו הדווּיה. למוריס לוי היתה פינתו שלו. ואם האחרים לא הסכימו לו ולא השתתפו בשׂמחתו וביגוֹנוֹ, הוא המשיך בכל זאת את הארג שלו ואינו פונה ימין ושׂמאל, וּמשׂבּיע את רעבונו הפנימי, שלא פסק עד נשימתו האחרונה. כן מוסיף הכלב המעוּנה לגרד בציפורניו את ריצפת האבנים הקשה והקרה בהשׂתּרעו עליה לתת שנה6 לעיניו, כאילו היה לפניו מצע תבן רך וחמים.
– בּ… רְבּ… בּ… – נשמעה נהימה בתוך החדר.
כך נאנק מוריס לוי. הוא התאמץ להבּיע דבר מה, נדמה, שהכיר את פני אליהו, אך אבריו שתקו ולא נַענוּ לרצונו. למראשותיו ישבה השוערת, אשה כבת ארבּעים, עבה ובעלת שׂפם קטן וּשחרחר. היא אחזה בין בּרכּיה ילדה כבת חמש-עשרה, קטנת קומה ונבהלת, וּשתיהן הוֹרידו דמעוֹת רותחות. “אדוני”, נאנחה “הוא היה אדם טוב לב, למה באה לו כל זאת?” מרגלית הביט לצדהּ במבּט עקוֹם וקימט מצחו. ה… ה… למה באה לו כל זאת?… זאת היא שאלה… ה… ה… שאלה חמורה. אך פתרון לא ימצא לה. אפשר להוסיף ולשאול, הרהר, למה חי מוריס לוי ימים רבּים בעלייה מזוהמה זו בעוני ובדחק? למה לא קיבּלוּ את פסליו לתערוכה, כשאמנים למאות גרועים ממנו מציגים וחוזרים ומציגים עד אין קץ, עד גועל־נפש? למה? למה?… ולמה?… אולם אין בשאלות האלה כדי להביא אותנו לידי תשובה, לידי פתרון. עתה צריך לבוא לעזרת לוי וצריך לעשות דבר־מה, ולא להרהר בשאלות – למה! אליהו ניגש אל השוערת, שׂם בידהּ מטבעות אחדות. באי־חפץ ומתוך הרגל קיבּלתן בידיה הרטוּבּות דמע וַתּיאוֹת לשמור על מוריס לוי עד שוב אליהו. הוא יצא לחזר אחרי רופא. עד מהרה שב, ואִתּוֹ אדם זקן ושחוּח. הזקן הזה בדק את מוריס לוי, דקרהו במחט, הבּיט לתוך עיניו, ואין דבר. מוריס לוי שכב כבול עץ. נשמעה רק נאקתו המרוסקת בּ… בּבּ… בּ… והעורקים העבים והמוארכים והבּולטים שלאורך צווארו המקומט והכחוש נתנפּחו ונהפכו כחוּלים כהים. הרופא הרים ראשו ותיקן משקפיו והודיע מתוך ייאוש: שבץ, שבץ. הוא יעץ להעבירהו לבית־חולים. הבטיח להשתדל בזה. את שׂכרו לא קיבל ויצא. אחר שעות אחדות – שעות שדכדכו את נפש מרגלית עד היסוד, משנשאר לבדו עם החולה, אֶפס עצה ותבונה ועד־ראייה להריסת אנוש ולקצוֹ המר; משהרגיש את מַשק כנפי־המוות השחורות המרפרפות בזוויות החדר, והן נוטפות רעל בטפטוף מתמיד ועקשני כדלף גגות בליל סתיו אפל וסגריר; והקשיב בהקפּדה לעוקצי הרהוריו הרעים, שהיו מעמיקים להינעץ בתוך קרביו ההומים וקורעים את בּשׂרוֹ החי ומַחשׂיפים לעיניו באַכזריות את פני הלוט־הלוט של גורל אדם, אַפסוּתוֹ, התפּוררוּתוֹ, ריקבונו, כּיעוּרוֹ, כיעורו הנורא והאיום – לאחר שעות קשות אחדות הגיעו סוף־סוף שומרי בית־החולים אל העלייה לקחת אתם את מוריס לוי. מרגלית כמעט שקידם את פניהם בתרועת שמחה. כהרף עין הבליג על רגש גס זה ועזר לאנשים להוריד מטה את מוריס לוי וליישבו בעגלה. אחר נשאַר קפוּא על מקומו, אחוּז כאב קהה ופגוּם. מסביב העלה שאון חיי חוצות את קצפּוֹ.
אוויר הרחובות היה מלא פז שמש שוקעת ומשובש טיילים וטיילות. מרגלית עיוות את שׂפתיו מתוך צחוק רשע, ואמר בלבּוֹ: אין דבר, גם עליהם תעבור כוס. עד מהרה נסתבך במחשבות אחרות. רגש ביטול תקפהו. סוף־סוף אחת היא… אפשר גם אִתּם הצדק. הלוא לעכּב בעד מרוצת גלגל גורלנו אין בכוחנו. למה אפוא נתחבט בקרקע בכנפינו השבורות? נרכין ראש, נרכין ראש. ניסחף מתוך הכנעה שלימה ומתוך התרפסות גמורה בזרם התהומות האפילות. ואם לפתע פתאום ננוּפּץ בשן סלע חבוי במַחשכּי המים העכורים, אין דבר, אין דבר. הלוא זהירותנו לא תועיל, לא תועיל.
הוא הרגיש, כי על כל ישותו מכביד עתה נטל כבד של שיעמום צר־עין ורעבתני, האוכל את נפשו כּולהּ. הנה הנו השיעמום עם פיו הפעוּר ועם עיניו היגיעות. אנה מפניו יברח? לאן יפנה? אנא יבוא? בחטיפה עבר צל עדה בין קמטי מוחו. הפעם לא נקלט בו כראוי ולא יכול להתמיד. הכול נראה לו כה פעוט וכה קל־ערך. הוא התחיל עתה משׂרך דרכו לאורך הרחובות באין חפץ ובאין מטרה. ירד ליל פושר ורענן ועטה את חומות הקריה בנשימתו הקרירה. האילנות עמדו עטופי ירק. האבק המתעפּר התחיל פוסק את מחולו הפראי. פועלים רחבי־שכם הלכו לרוב, חוגגים ולבושים בגדי יום טוב. הם נהרו חבורות־חבורות, משפחות־משפחות מאוששים, מַחשׂיפים פיות רחבות מתחת לשׂפמיהם המסולסלים. דיבּרוּ בקול רם, פּרוּע ועבה. לולאות אדומות שׂוּּמות בדש המעיל נוצצו בברק ארגמן קורע עין. בתי־המשתה היו מלאים מפה אל פה. דומים היו לגדודי צבא של מדינות רחוקות, שהבקיעו את העיר אליהם בסערת מלחמה וַילכּדוּה, והנה הם יושבים ועוז הקרב בעיניהם, תאבי תשועה ושיכּוֹרי ניצחון. מרגלית זכר פתאום שהיום הוא ראשון לחודש מאי. המודעות על העמודים קראו באותיות תולע גדולות להתאסף, להתאחד. קולות־קוראים עפו מיד ליד וכיסו את עין הרחובות. הזרועות שדחפוהו היו מוצקות וּשריריות כמרוּקעות ברזל מרוב הלמוּת הפטישים. על פני בּוּלווארי פּאריז, המלאים תמיד אותה התנועה הגרויה הפזיזה של דור תהפוכות קמל וּמתנוונה וּרפה־רוּח, עבר פתאום גל חיים בריאים מלאי אייל. חדלו הצעדים הטופפים, הקלים. פסיעות כבדות ובטוחות נשמעו. אנשים בעלי קומה הלכו, לאיטם הלכו, נאדרי־כוח. עם זרם ההמון נסחף גם אליהו. הוא הגיע אתם עד הכּיכּר האיטלקי. שם נכנס לאחד האולמים. אנשים ונשים מילאו את כותלי האולם. הבל מעוּבּה הצטבּר מעל לראשי הנאספים ונקשר לענן מזדהב שהיה מכבּה את מאורות הגאז. הרחק לעומתו, בקצה האולם, עמד בן־אדם שאי־אפשר היה לבחון קווי צורתו, והיה מדבר בקול רם, מעורר ומלהיב, והוא מרבה בתנועות ידיו לימין ולשמאל. פיות השומעים היו פעוּרים. האוזניים הקשיבו בהקפּדה לכתב האשמה הארוך, שהנואם הטיל על ראשי הלוחצים והמענים. האגרופים נקפצו. בעיניים נוצצה אש קנאה זרה. אך בסוף, כשהתחיל לתאר את ריקבון האנוֹשיוּת הקיימה, ההוֹוה, להראות על אַפסוּתהּ וּגסיסתה ההכרחית ולהינבא לעתיד אחר ספוּג אוֹשר אמת, אחווה, – אז התחילו כותלי האולם מרתתים מקול מצהלות הנאספים. ידיים מיובּלות למאות מחאו כף. כמו הד־מתכת רעד באוויר. גם מרגלית ענה אתם יחד. את קהל עמלים אלה אהב. בחיבּה עמוּקה ופשוטה אהבם, כשם שחיבּב את האַלונים רמי הפּארוֹת שבסביבות פאריז. אולם ספק מר לחש על אוזנו; אושר אנשים אלה אינו אושרך, גילם אינו גילך. ריח סיר הבשׂר עלה באפו. לא, זה אינו הפתרון.
בקול רפה וכמדבר אל נפשו שאל את שכנו: “ידידי, הגידה־נא, והשבץ, כן השבץ – גם הוא יחדל מקרבנו?” שכנו, מכונאי שקט־פנים, משך בכתיפיו והצטחק. רק לצון חמד לו אליהו, חשב. אך מרגלית לא עזבהו, והפציר בו והוסיף לשאול: “והשיעמוּם גם הוא יאבד מן הארץ?” מאחורי שכמו שמע קול רגז מזהיר ומאיים: “אנו איננו משתעממים, אנו עובדים, רק הבטלה מביאה לידי שיעמום, ובבקשה, אדוני, אל תפריע”. אליהו נתכווץ כקיפּוֹד. רק עתה הרגיש מה עמוקה התהום, הרובצת ביניהם ובינו. לא, התשובה אינה מספקת. לא. השיעמוּם אינו תולדה. מהוּת קיימת היא ונושאת את עצמה. הם אינם יודעים זאת. עודם רעבים ללחם, ועודם דורשים את משפט חייהם העשוק. אולם יום זה בוא יבוא, גם ישׂבּעוּ וגם ירווּ ויצאו לחופש, ואז ייווכחו על נקלה, שאין תרופה ואין תבונה. טחב השיעמום יאכלם וימקמק את רצונם העז, ויהפכם לנדכּאים וחלכּאים כּמוֹנוּ היום.
אליהו לא חיכה עד גמר האסיפה. בגניבה השתמט ויצא החוצה. במלוא חזהו שאף אוויר צח וצונן ופנה ימינה. כשעבר את בּוּלוואר־סין־מארסיל ראה את החלונות שבחדר עדה, והנה הם חשיכים ושוֹממים. כאב חזק תקפהו. ממקום סתר עלה גל געגועים וּשטפהו. את עדה זכר. קטעי דבריה עלו על לבּוֹ: “האושר איננו ולא יהיה לעולם, אפשר רק להקל על המיצר”. כמה נכונים דבריה. “להרחיב את המיצר”? במה? לשוב אל חדרו הריק והמשמים פחד. זה חצי שנה בלי הרף, שהורגל לראות תמיד לפני עיניו את היצור היקר לו, ישר־הלב, שחלם חלוֹמוֹתיו, שכּאב את כּאבוֹ.
– עדה, למה עזבתּיני? עדה, איך? למה נסעת מזה? – נהם לעצמו ברוב רוגז. לשווא, קולו קרא במדבר. לפני שער ביתו עמד. השוערת מסרה לו גלויה כתובה בעיפּרוֹן. מתחנה בלגית קטנה הגיעה. עדה נסעה ממנו והתרחקה הלאה והלאה.
כא
"פאריז, 10 במאי
עדתי, חמדת נפשי!
שבוע תמים עבר מיום עוזבך אותי. לא מילאתי הבטחתי, הפר הפרתי את נדרי. לכפר שקט לא נסעתי. יחידי בחדרי אני יושב כעת ומייגע את מוחי למצוא פשר דבר. אין. רבבות סיבות קלות־ערך סבּוּני, התאספו עלי ועיכּבוּני. מה אנוש ומה מעשהו? הננו כנוצה נמרטה שהציפּוֹר נישרַתּה בתוך כדי טיסתה. הנה רגעים מספר תתרומם ותרקיע שחקים. אך עוד מעט וחלף הסער והיא תרד פלאים תועה ואובדה לאין דרך ולאין נתיבה.
עדתי! הימים שעברו עלי מאז עזבתיני היו ימים שאין בהם חפץ. עזבת אותי והיית כשמש באה. עוד ימים מספר יקד זהב השקיעה מעל לראשי. עתה הוּעם גם הזוהר האחרון, ומסביבי רק אפילה עמוקה, שאין לנצח אותה ואין גם לחדור אל תוכה. הנני יושב פה טעון זיכרונות עברי, כאסיר החולם על יצועי בית כלאו את חלום חירותו. שם היה חופש, שם היה מרחב ובהקיצו – ולפניו אין כול זולתי שׂבכת אֶשנבּוֹ אכולה חלודה וכותלי מאסרו הקודרים והרטוּבּים.
סומכת אַתּ על רצוני העז. לא כן, עדה. עם הגיבּוֹרים לא נמניתי מעולם. אדם רפת־אונים הנני, המכתּת רגליו אחרי כל צל של רעיון־רוח, והמחרך כנפיו בשלהבתּוֹ של כל אור כוזב וּמַתעה. כן, דברים אלה אני אומר עתה. עתה השעה היא שעת צוהריים. אולם אם תתגנב חשכת בין־הערבּיים לחדרי, יצוא אצא לטייל בשווקים, אז יהום על ראשי משק חיי־חמדה יוקדים, ואוּבל כצאן אל טבחה לשוטט בחוצות, לראות הוללות ומעשי תעתועים, ולשׂאת בלב קוצר־רוח אילם וצורב, המעביר אותי על דעתי ומטרידני מן העולם.
הרואה את, עדה? אני מדבר אתך כדבר האדם עם לבּוֹ. למה אכחד, בלעדייך אין אדם בעולם רחב־ידיים זה, שלפניו אשפוך את מרי שׂיחי. האנשים הם צרי־עין, ועינם צרה בגודל. גם על היגון הגדול לבּם רע. לכן שתקתי, שתקתי כל הימים. אנחה שאין לה אוזן קשובה מוטב שתיחנק במעמקי נשמתי. אך אַתּ, אַתּ הנך אחרת. יודעת את לאהוב יותר מאשר לרחם, מרבה את לסלוח מאשר לעורר מוסר, להחזיר למוטב. זאת חשתי ברגע ראוֹתי אותך בפעם הראשונה. זאת מרגיש אני גם עתה, וזאת ארגיש גם בהעק גושי העפר על גווי שהוּרד דוּמה.
בזה אני שולח לך את מכתבי קליוֹזֶא. תקראי בהם. הנה האדם חצוב־הצור. הוא לא יתעתע, הוא לא יסור הצדה. בקו ישר, במעוֹף נשר הוא טס אל מחוז־חפצו. הוא בונה שם בתים, מקשט רחובות; “בתים”, כדבריו, “לשבת בהם, שעוד מעט וחלונותיהם יאירו אור וכותליהם יענו להד צחוק בני אדם עליזים ובריאים”. מה גדולה קנאתי בו. לשד האדמה השחורה של פלך חרסון זורם בעורקיו ומחלימהו. מי ייתן ונבוא אליו. תחת חסותך ותחת חסותו תמצא גם נפשי מַרפא. מי ייתן והיה!
אמרי שלום לאִמך החולה וּלמוֹרך הזקן זאלקינד. סיפּרת לוֹ את סודנו וַתּיטיבי עשׂוֹת. אַתּ מדברת אתו עלי? רב תודות לך. אני גם מעט עונג זה, אין לאל ידי למלאותו. מוריס לוי, ריעי היחיד, שאתו דיבּרתי את אשר עם לבבי, נפל למשכב ונאלם. אבל אין דבר, על משמרתי אעמוד ויהי מה.
שלך לעד
אליהו"
אליהו מרגלית קיפּל את מכתבוֹ וירד לשׂימו בתיבת הדואר. במבוא נפגש באדם צעיר לבוש שחורים, בעל פנים קשים וסגורים, שהסיר מגבעתו, השתחווה ושאל:
– האתה אדון מרגלית?
– אמנם כן.
– הנני במצוות אדוני, ה' די־ווריה. עברנו לדירה חדשה ואדוני מבקש, כי מר מרגלית יואיל בטוּבו לבקר את ביתנו, למען ימצא את המקום הנכון והמתאים לתמונתו. הנה מכתבו.
מרגלית קרא והשיב:
– טוב מאוד. אימתי עלי לבוא?
– אם נכון לפניך, עוד היום.
– וה' די־ווריה בביתו?
– לא, הוא נסע מזה למסעותיו.
– למי אפוא אפנה שם?
– הגברת די־ווריה, אחות אדוני, נשארה.
אחר רגע הוסיף בקול ניחר:
– היודע האדון את אחות אדוני?
אליהו לא השיבוֹ על שאלה זו, רק רשם את הכתובת החדשה ונפטר ממנו. הוא יצא החוצה לשלוח את המכתב למקום ייעודו. אחרי־כן פנה אל בית־החולים לבקר אצל מוריס לוי. העבירו אותו דרך מסדרון ארוך וריק. כותלי המסדרון היו מלאים דלתות לבנות מסומנות במספרים שחורים. הריצפה היתה נקייה, חלקלקה, מרוּצפת טבלאות מרוּבּעות, והדי צעדיו של הסוכן שצעד לפניו התנשאו לאורך התקרה בדרדור משונה. בקצה המסדרון התעכּב הסוכן, הראה באצבּעוֹ על הדלת מספר שש־עשרה והלך לו. שרתה פה שתיקה מוחלטת, קרירה ואַפלולית מעוּרבּבת ריח יוֹד חריף וצורם בנחירי האף. החדר שבו נכנס היה מרוּבּע ובן ארבע מטות. זקינים אחדים שכבו שׂרוּעים על משכּבם, וברכיהם זקופות מתחת לשׂמיכות הצמר וראשם שקוע עמוק בכּרים הקטנים, ונראה כאילו הם לוחצים אותם בכוונה ומדעת. מן הצד לא הרחק מן החלון שכב במיטתו מוריס לוי. מצב בריאותו הוטב. הוא התחיל לגמגם מלים בודדות והכּיר באנשים המוּצגים לפניו, חוּשיו היטהרו וגופו התחיל מחדש הרגשתו. בראוֹתוֹ את אליהו עיוות את פּרצוּפוֹ המצומק מתוך שׂמחה גלוּיה. עיניו שנתעמקו בחוֹריהן התנועעו כאומר לדרוש בשלומו. אליהו ישב סמוך למיטתו והסתּכּל בּוֹ במבּט משמים. בכל זאת הבין את מחשבות רעהו. הרעיונות כאילו התנדפו וחדרו דרך מבואי סתר לתוך לבּוֹת שניהם. הזקן גמגם:
– ע–ד–ד–ה…
אליהו נופף ידוֹ באוויר, כרומז לו שהיא נסעה ואיננה. הזקן הראה אותות בהלה. שׂפתיו הדקות והכּחוּלוֹת רתתו לכל אורכן. סנטרו ושׂערות השׂיבה המחוּדדות שגדלו בו התנועעו בהקפּדה משונה. אולם אליהו צחק לעומתו כרוצה להרגיעו וכמשדלו שאין רע, שעוד הכול שריר וקיים כשהיה. פני לוי אורו שנית, ובכל מאמצי כוחותיו הפליט:
– בּ… בּ… בּבּוֹן…
שיחתם המוזרה הופסקה על פי פקודת הסוכן, שבא והודיע כי שעת הביקור הגיעה לסופה. מרגלית נפרד מלוי והשאיר לו סכום מועט לצרכיו, ושוב עבר את המסדרון הארוך והשותק. על ראשי בהונותיו עבר כנזהר להפריע את הדממה הממלאה את חלל הכתלים האלה. בחוץ שאף רוח. בגן שלפני בית־החולים פיזרו אילנות דוּלבּה רעננים את צילָם הרחב והקלוש. שׂיחי לילך סיננו מבּין ענפיהם ריח פּרחיהם. דוֹמם ושטוּף ירק עמד הבית הגדול בטבּוּר הכרך, וכאילו שמר בתוכו סוד חיים זרים, המתנהלים לאיטם במחבואים עלובים וחסרי־דם.
את הדרך למעונו החדש של ה' די־ווריה עבר מרגלית ברגל. מזג האוויר היה נהדר. השעה היתה השלישית אחר הצוהריים. חום השמש הגבוהה עלה מן ריצפת הרחובות ומחומות הבתים. היכלי תפארת בנויים אבני גיר לבנבּנוֹת צהלו בברק יפעתם. מגדלים וראשי מסגדים וצלבים מוזהבים ירו זיקי אש במרומים הנישׂאים והטהורים. בולמוס חיים גרף את ההמון ההומה מכל העברים.
את השער של הבית הקטן המוקף גינת פרחים פתח לו האיש לבוש השחורים עם פרצופו הסגור, שבא לקרוא לו. הכניסהו אל המבוא וביקשהו לחכּוֹת זמן־מה, עד שימסור מודעה לגברתּוֹ. עד מהרה שב, חזר והשתחווה לפני אליהו בקידה רבּה, והראה לו בידו ללכת אַחריו. ברווחה פתח לפניו את הדלת מימין ושוב השתחווה. לאוזני מרגלית הגיע קול צלול, שקט ומתון כנובע ובא מן החזה:
– אדון מרגלית, אנא.
הוא התקרב אל הגברת די־ווריה היושבת באחד הכיסאות נשענת על המסעד וסוקרת לצדו. היא לא היתה צעירה; כבת שלושים וחמש ומעלה. זרועותיה היו חשׂוּפות וַעגוּלות וּכסויּוּת גוון חכלילי רועד, שהיה מבצבץ מבין הכישות המעטה והמזדהבת הפּזוּרה על העוֹר הרך. שלווה של גודל־רוּח היתה בכל הווייתה. גם שׂמלת הטוּל הארוּכּה והרחבה העוטה את גוּפה הגמיש, אשר שמר עוד על שׂרידי חן־נעורים, הבּיעה נדיבות־גזע הבאה בירושת דורות שלא מדעת ואינה נמחית לעולם. עיניה היו בנות צבע אפוֹר כאֵפר קלוי. בהן הבהיק דבר־מה ספוג תשוקה טרפנית וּזדונית. בהן היו משוּבּצות נקודות ירקרקות מחוּדדות כפזורות אבק אזמרגדים. נקודות זוהר אלה היו דוחות ומושכות את הלב כאחת, היו מזהירות ומעוררות בחזה דאגה לא־ברורה.
היא אמרה אל מרגלית:
– ישב נא אדוני וּנטכּס יחד עצה מה לעשות לתמונת אחי.
בחטיפה הוציאה אמריה. עיקמה שׂפתיה הדקות והמכוסות אבק תולע לעבר ימין, כדי להסתיר מתחתן את השן המצוּפּה זהב. שן זוֹ היתה מופיעה רק להרף עין וחוזרת ונעלמת במהירות וכן בלי הרף. תנועה זו הולידה בלב אליהו גירוי משונה, כאילו היתה פה כוונה להרגיזהו ולהחרידהו ממקומו. בדבּרהּ ניכּרוּ למדיי עקבות גילה. קמטים קלים, אבל נראים לעין, התחילו מתרשמים בחצאי קשת מן הנחיריים הדקות והמרתתות עד קצות הפה. העוֹר נעשׂה נפוח ונבוב ואיבּד את חלקתו. אולם הג' די־ווריה הכריחה את אליהו לבל ישׂים לב לכל אלה. את עיניה השׂוחקות והחדות שילחה לקראתו, והנקודות הירקרקות כה מיהרו לשנות מעמדן וגוֹנן, כאילו שביבי־אש היו רוחשים בהן.
אליהו שאל:
– באיזה חדר בדעת הגברת לתלות את התמונה?
הג' די־ווריה לא ענתה ממין השאלה. לאיטהּ לקחה את המניפה מעל השולחן, הרכּיבה את רגלה האחת על גבּי חברתּהּ, מיהרה לכסות את קרסוּליה החשׂוּפות בשולי שׂמלתה המרשרשת, והשיבה:
– אדוני מיטיב לדבר צרפתית.
– אין פלא, אני יושב פה זו השנה החמישית.
– לא זאת, לא זאת, אדוני. אתם הרוסים הנכם בעלי כשרון. עתידים אתם לנצח את כל העולם.
מרגלית שתק. חש אי־רצון. נדמה לו, שהיא לועגת לו. פתאום והגברת די־ווריה קמה ממקומה ושאלה:
– אדוני מעשן?
מרגלית קם גם הוא:
– כן, גברתי.
הג' די־ווריה צחקה:
– אתם הרוסים הנכם תמימים כילדים; זה הולם את הנשים, אבל אתכם, הגברים!?
בלב מרגלית בערה אש כעס. עתה היה הדבר ברור: היא לגלגה לו. מרת די־ווריה רצתה לפנות הצדה ולבקש את הפּאפּירוסות. אליהו צעד לקראתה כגודר דרכה:
– והגברת חושבת באמת לצרפני אל מניין התמימים?
קולו היה מלא רשע, מרד ורעל. עיניו השחורות והעמוקות להטו. הג' די־ווריה עיכּבה את הילוּכהּ, מדדה את כל קומתו בסקירתה התקיפה, ואמרה ברישול:
א!… שכחתי שהנך בן “הרובע”… א! אתם האמנים!
והפעם הראתה גלוי את שינהּ המצוּפּה זהב, ופניה נתכסו זוקן וּבליה. ויצאה מן החדר.
עד מהרה שבה והביאה עמה ריח בּשׂמי ישׂמין חריפים. היא ישבה שנית על כיסאהּ והגישה את תיק הכסף הקטן לאליהו. גם היא העלתה עשן. מיד התחיל ביניהם אותו הקרב העקשני מן המארב ובמסתרים; אותו הקרב המתנהל בערמוּמיוּת חשאית, וכל אחד מעמיד פנים כאילו רצונו להיפטר מן השני, אף על פי שלשניהם ברור הדבר, שאין זאת אלא אחיזת עיניים בלבד. הג' די־ווריה ידעה את מרגלית. פעמים אחדות ראַתהוּ בבית אחיה. גם שמעה עליו טובות מפי האמן ג־ר בא־ביתם. אך היא לא תיארה אותו לעצמה כה גא ומכיר בערכו.
והיא פנתה אליו:
– האין אדוני מתנגד לנשים מעלות־עשן?
– חלילה, אנו רגילים לזה, צחק מרגלית.
היא התפרצה בצחוק גדול, צלול:
– הגדשת הסאה, אדוני, לא־זאת חשבתי.
מרגלית הטיל בה את עיניו, כאומר לנפשו: מה רצונה ממני, ובקול שקט אמר:
– גברת, עוד מעט ויערב היום, ולמען מצוא את המקום הנכון לתמונה זקוק אני לאור היום.
מרת די־ווריה הבינה לריעוֹ. במעוֹף עין אחד שוב עטתה קומתה את חשיבותה. השלווה הופיעה על פניה, שנראו עגומים מעט. את הפּאפּירוסה השליכה הלאה וצלצלה בפעמון. מיד נכנס המשרת עם פרצופו הרע והעצור וקד לקראתה. הג' די־ווריה פקדה:
– פייר, תערוך שתי מנות – באכסדרה.
ואל מרגלית אמרה:
– אדוני, הלוא יואיל להישאר אתנו לארוחת הערב?
מרגלית מיאן. אולם בקולהּ לא נמצא גם אות של שאלה. גם לא מצא את השעה הראויה להבּיע התנגדותו והרכּין את ראשו והודה. פייר נפטר מפניהם, ועל שׂפתיו הדקות רפרפה בת צחוק רשעית. אחר נכנסו לחדר־העבודה של הקברניט די־ווריה. עשרות חפצים שונים ומוזרים, שהגיעו הנה מארבע כנפות הארץ, היו מונחים פה. חרבות, מקטרות גולגלות, קישוטי־נשים ואלילי־שן, קרצו בצורותיהם המעוקמות, עדים לארצות רחוקות, למנהגים זרים ופראיים ולחיי אנוש המנומרים. רגעים אחדים עמד אליהו ובחן בעיניו את החדר. אחר פנה אל הגברת:
– נראה לי, שמקום זה יתאים… שם מימין לתּוֹף הבּדוּאי ההוא.
ולקח את התמונה והדביקהּ אל הקיר. קווי שמש שוקעת נפלו עליה וכיסו אותה בזוהרם המתורג. הפנים והבּעתם נראו כחיים. העיניים רחשו והשׂערות זעו, כאילו הרוּח עדיין נושבת בהן ופורעת אותן.
מרת די־ווריה מחאה כך:
– אחי ישמח, נהדר!
בו ברגע עמד פייר בפתח הדלת, והודיע:
– השולחן ערוך.
באַכסדרה, שדליוֹת ירק הצלו מכל עבריה, שרתה אפילה למחצה. שׂיחי הרדוף נטוּעים בעציצי־עץ קישטו את עליהם המוארכים בפרחים אדומים וחיוורים. בּושׂמי סגלים ריחניים ודקים מילאו את האוויר מסביב בשיכּרוֹן נעים. באחת הפינות ניתּרה ציפּוֹר בכלוּבהּ, עלתה עלה וירוד והשמיעה בציפּורניה רעד מיתרים צרוד. אליהו ישב מול הגברת די־ווריה וסעד לבבוֹ. היא היתה הפעם נדיבה ומסברת לו פנים. ארוחת הערב היתה עריבה. פייר עמד עליהם דוּמם וקפוא לשרתם.
בשעת אכילה היתה הגברת די־ווריה זורקת לאליהו מבּטים מפתים וַחמימים. לעתים, בהיתקל ידו שלא מדעת בידה, הרגיש מרגלית את רתת דמי עורקיה. גם צחוק צחקה לקראתו; צחקה על לא־דבר. פרטים מעניינים סיפרה מחיי האמן ג־ר. תיאוּריה היו מלאים חיים ופיקחוּת והעידו על ניסיון רב. בסוף, כשהגיש פייר את הקאפה ואת הגבינה, אמרה אליו גברתו:
– תוכל ללכת.
פני המשרת הועבו. השתחווה ויצא.
כשנשארו לבדם נקפדה גם שׂיחתם השוטפת. שרתה שתיקה והאפילה התגבּרה והיום ירד במהירות. פני הגברת כמעט שלא נראו בשפעת הירק שמסביב. רק ברק עיניה היה יורה נקודות זוֹהר זרחני בלי הרף. במחצית גוּפהּ התמתּחה לרוחב השולחן, פשטה ידה ונשענה עליה והבּיעה אמריה בלחש:
– אדון מרגלית, שב הנה.
מבלי הבן איך נעשה הדבר שמע לקולה. רפיון־רוח וליאות מתוקה תקפוּהוּ. הוא ישב על הכיסא סמוך לה. ריח ישׂמין חריף עלה באַפּיו. הציפּוֹר רנה בלי הפוגות. שׂמלת די־ווריה זהרה בכתם לבן־כהה בין שחור הענפים. אוויר לח עטף אותו ונשב על מצחו הלוהט. הוא מלמל:
– נעים, נעים פה.
הגברת די־ווריה הסכּימה לו:
– אמנם נעימה היא פינה זו.
ומרגלית הרגיש על גבי ידו את כובדהּ של יד נעלפת וַחשׂוּפה וקרה ורכּה. גל דם רותח פרץ ממעמקי לבּוֹ ושטף את כל עור קדקדו עד אשר שורשי שׂערותיו התחילו דוקרות. הרגשה משונה, מעין ההרגשה שחש אדם בחלומו בשעה שנראה לו, שהוא צולל בתוך תהום עמוקה עד אין סוף, חש מרגלית הפעם. הלב הלם והמוח נעשה קל ואווירי והתנדף כעשן מפני רוח. הכּרה מטוּשטשת וחיוורת רמזה בלאט: אליהו, עליך לקום ולהימלט על נפשך; עליך לברוח כל עוד כוחותיך אתך, כי את אושרך אתה מנפּץ פה לרסיסים לעולם. אבל הכרה זו רפרפה לעיניו מתה וּקפוּאה, כאילו היתה מחוצה לוֹ חדלת־אוֹן להשפּיע עליו ולַהביאהו לידי מעשה. וקרוב לג' די־ווריה נשאר יושב וסופג רעד גווהּ, מבחין מבין חשכת הליל את מבּט עיניה המפזרות שביבי־אש ירקרקה־כחלחלה כברק אורות מתעים של תולעי יוחנא בין דשאי האפר בליל אב אפל.
מרת די ווריה לחשה על אוזנו:
– ניכּנס פנימה, האוויר קר ולח.
בדברה זאת רעדה. שניהם קמו ונכנסו החדרה. פה היתה חשיכה עמוקה. פסיעות מרגלית היו לא בטוחות, ורגליו נכשלו בחפצים שונים. ג' די־ווריה נתנה לו את ידה והיתה לו למורת־דרך. אליהו לא ראה מאומה. רק קול הגפת דלתות שמע מאחורי שכמו. פתאום נתעכּבה ג' די־ווריה בתוך כדי הליכתה הגששנית ונשימתה קצרה, וכוּלה היתה אחוזת רעד. כמעט בהיסח־הדעת נמשכו זה אל זה. רגעים אחדים עמדו חבוקים יחדיו. אחר המשיכו7 דרכם עד בואם לחדר קטן ומרוּבּע שבקצה הדירה, וחלונותיו פונים החצרה. שם צנחו על דרגש הקטיפה שלפניהם. שׂפתי זה נצמדו אל שׂפתי זה והן גרמו כאב משונה, דומה לפרץ אנחה עצורה.
כב
כשיצא אליהו מבית הג' די־ווריה התחיל מכריח את עצמו להסיח דעתו מכל הנעשה וּלהטוֹת מחשבותיו אל עניינים אחרים. מקרים פעוטי ערך צפו ועלו על לבּוֹ, וכאילו משה אותם בכוונה מתהום הנשייה. פני חברים נשכחים עלו לפניו. הוא זכר קטעי מאורעות חייו שעברו עליו בהוללות. הוא ראה גם את פני המשרת פּייר עם מצחו הגבוֹהּ והשקוּע עמוֹק בקדקדו, ועם פרצופו הסגוּר והמבּיע רשע וערמוּמיוּת. אך ההרהוּרים הללו היו כה פרועים והיו באים המונים המונים כשהם קרועים קרעים קרעים ואינם מחוּבּרים ומשולבים זה בזה, ועל כורחו עצר בלכתו ועמד וסקר סביבו בעיניים שטופות דם. כתיפיו רעדו. זה היה מורך־לב, מורך־לה פשוט וגס; הוא עצם עיניו שלא לראות נכוחה.
פתאום פרץ בצחוק גדול. רחובות פאסי השוממים ענו לו כהד מלא איום. כה יצחק אדם רק פעם בחייו ולא יוסיף. זה היה קול שבר אושרו שנוּפץ ורוּטש והתפזר כאבק חוצות וכדומן על פני השדימות. כל נוחם לא חש. רק רחמים, רחמים חש לעצמו ונכמרו רחמיו עליו. מרגלית עוד לא בירר לעצמו את פרטי הדבר. אולם הוא חש שאבד הכול. הנה נקפד החבל שבו אחז בכל מאמצי כוחו ושאף להתנשא אל על; נקפד, והוא יורד מטה ואין מעצור.
האם עלה זכר עדה על לבּוֹ? לא, הוא לא יכול להעלותה על זיכרונו. רק צילהּ האפיל את הרהוריו בכל כובדו הרב. פזז פיזזה המחשבה עירוּמה כמו כּלוּאה בתוך מעגל־קסם. וברצותה להתקרב אל הנקודה המרכזית נרתעה לאחור והושלכה הלאה להתגלגל בתוך ריקניוּת משונה כשהיא עזובה וּמטוֹרפת. התאמצות זאת גרמה לו ייסורים עצומים. הוא נשך עור שׂפתיו וחרק שן. הוא ניסה למלא ריקניות זו במחשבות אחרות, ומאום לא עלה בידו. כמו להכעיס התרוצץ ההרהור התלוש וחסר־הצורה בתוך קדקדו והלהיב את דם מוחו. הוא מישש את ידיו בתועבה רבה. נדמה לו, שהרטט התאווני של גוף הג' די־ווריה עודו מרפרף על כל בשׂרו. ריח הישׂמין העולה מבגדיו היה מעלה בו רגשי גועל. ואותה ההכּרה האילמת שעודו בחיים ועתיד הוא לחזור ולבוא לידי מכשולים, הכּרה זו דיכּאה את נפשו עד לבלי נשׂוא.
זה מכבר הימים, ברגעי התכּווצות לב, היה מבקע את סבך רעיונותיו אותו הרהור ספוג ייאוש וגא, שיש להביא סבל זה לידי כליה גמורה. אותה הרגשת הביטול ואותה ההוכחה הפנימית, שסוֹף־סוף אין הוא מאַבּד מאוּמה, ושאוֹתוֹ האפס הגדול המשׂתּרע שם מעבר לחיים אינו יכול להיות מבהיל וּמאוּים מן האפס והתוהו שבהם נזרקת ומיטלטלת נשמתו זה ימים רבים – הוֹכחה פּנימית זאת הביאַתהוּ לקבל מוֹצא זה בקרירוּת־רוּח. תמיד רק דחה את הדבר. הוא רצה לנסות עוד – הימצא לנפשו פינת שקט? כהלך הצועד במדבר ונוֹשׂא על שכמו את שׂריד צידת דרכו – כן שכן רעיון זה, שסוף־סוף עוד המוצא ישנו, ישנו באחד מחדרי לבו, וּמלווהוּ באורחות חייו השוממים. הפעם עלתה מחשבה זאת מבוּססת ומוּשׂכלת וכמעט הכרחית. איך יַראה פניו לעדה? הישקר לה? ולא זאת, ולא זאת. הוא עצמו, הוא מהו בעיניו? לא, רפיון־רוח כזה אין אדם סולח לעצמו. אל אלוהים! מה מסכּנוֹת וַחדלוֹת הן כל הרגשותיו וכל מעיינות רוחו וכל תקווֹתיו…
פתאום שמע קול קורא לו:
– היזהר!
קריאה זאת קרא רכּב שישב על דוּכנוֹ וכוֹבעוֹ המעוּגל והגבוה והלבן על ראשו. סמוך לפני מרגלית עמד סוס והטיל בו עיניים גדולות וסגולות. הסוס השמיע נחרתו ורקע ברגליו כמתאמץ לעבור עליו, ורק המתג המצלצל בין שיניו הוא המעכּבהו. מרגלית נסוג לאחור ופנה הצדה. במרכּבה ישב זוג צעיר חבוּקים יחדיו. לב אליהו נתמלא גיל. הוא הצטחק ואמר אל נפשו:
– לא, עוד לא הגיעה השעה.
חפץ עז תקפהו עתה לראות פני אנשים ולשמוע את קולם ולהתווכח אתם ולהסכים לדבריהם ולהתנגד להם. הוא הוציא שעונו והסתכל בו לאורו של פנס. אמנם השעה היתה מאוחרת. אולם בבית־הקאפה “הדרקון־האדום” קיווה עוד למצוא אנשים ממכּריו, והוא מיהר שמה. שם ישבה איווֹן על כיסאהּ לפני חלון בית־המשתה ומצחה הצר נשען בשמשה, והיא מבּיטה החוצה מתוך תרדמה ושוויון־נפש גמור. רק מנורות אחדות פיזרו את אורן הרפה על פני האולם רחב־הידיים. אל אחד השולחנות ישב רוכל ותיבת צעצועיו לרגליו, ולפניו עמדה כוס ריקה. הוא ישב בראש מוּרד וסנטרו נשען על חזהו והשמיע קול נחרה מרוּסקה. עם כניסת מרגלית התעוררה איווֹן וקמה על רגליה והתבוננה בו רגע בעיניה הכהות והמימיות, ואחר פרצה בשמחה גלויה:
– אה, אדוני האמן, זה ימים ושנים שלא ראיתיך.
מרגלית זרק לה מבּט מלא הכּרת תודה. הוא ישב לא הרחק מהמזנון וביקש בקבוק יין לבן וחריף. איווֹן מיהרה למלא אחרי דרישתו. הוא מזג לו כּוֹסו, הריקה בבת־אחת, אחר שנה ושילש, וקרא לאיווֹן:
– בואי הנה, נשׂוחח.
היא ניגשה ועמדה על ידו.
– אדוני מבוּדח היום.
– ודאי.
– הוא יישא אשה בקרוב.
– מי אמר לך זאת?
– מכּירים בפניו.
מרגלית הוריד ראשו, שוב מזג כוסו להריקה. איווֹן המשיכה:
– עלמתו היא נחמדה מאוד.
– איזו עלמה?
– זו השחרחרה, שהיה בא אִתּהּ תמיד הנה.
– ואת תינשאי לאיש?
– למה לא?
– ויש לך בחיר לב?
היא ניגשה סמוך לשולחן מרגלית ונשענה עליו בשתי ידיה שהתליעו מרוב מירוק כלים, וקרצה לו בעיניה המימיות, והתחילה לספר לו במהירות:
– כן, כן, בעוד חודש ימים אני נישׂאת… בל תספר לאיש. אנו רוצים לשׂכּוֹר מעון זה ולנהל את בית־המשתה על חשבוננו אנו… אנו נשׁפּרהו. שם בקצה השני נבקע מבוא חדש… אני אביא את אחותי הנה ותעזור על ידי. גם את הרהיטים נחדש… אישי הוא צבע… הוא מרוויח כמאה וחמישים פראנק לחודש… בעל־הקאפה אינו דואג לעסקו. מקום זה ראוי הוא לבית־קאפה נאה, עליו לבוא לידיים אמונות. כמעט שסידרנו הכול, היינו אצל בעל־הבית, כמעט ששׂכרנו את הדירה וגם הכינותי כתריסר סינורות לבנים; תראה ותיווכח, זה יהיה בית־קאפה מן המדרגה הראשונה… כמוהו תמצא רק בבּוּלווארים הגדולים…
מרגלית הקשיב לפטפּוּטהּ ברצון ובעניין. הוא שאַלהּ:
– אבל למה אַתּ עצובה כל הימים?
איווֹן השתוממה לשאלתו:
– למה תאמר ככה? איני עצובה.
– הלוא גם עתה פגשתיך מנמנמת ושוממה.
– אה, אין זה מאומה; אין מאומה… ברצוננו להחליף שם בית־המשתה ולא באנו עוד לידי דעה שווה, והנה ישבתי וחשבתי על זה… מה דעתך, אדוני האמן, “כוכב התכלת” יתאים?
– יתאים ויתאים.
– אכן אמרתי, אך ליאוֹן שלי מוצא, שזה המוני… אוֹמַר לו שגם אדוני האמן מוצא שם זה לנכון.
מרגלית נפטר ללכת. כשנתן לה את דמי השירות, הראתה איווֹן תנועת מיאון; הלוא היתה חגורה באחד משנים־עשר הסינורות הלבנים המונחים בביתה ליום שתהיה פה היוצאת ובאה. בכל־זאת קיבּלתם אַחר סירוּב קל, ואמרה:
– אדוני האמן יואיל לבקר אצלנו לעתים קרובות.
והמלה “אצלנו” צלצלה בין שׂפתיה הדקות בהטעמה מיוחדת.
בחוץ התחילו החיים משתּתּקים. מרגלית צעד לפניו לאיטו וראשו גלוי. הוא שׂחק בקרבו כנהנה מחיי־קטנוּת אלה, שבהם נתקל זה עתה. קטנוּת זו חיזקה את הכּרת האַפסוּת שתססה בכל פנימיוּתוֹ. אל ביתו לא סר. הוא ידע, שם בחדרו ועל שולחנו מחכּה לו אותה המעטפה הירקרקה, ודברי עדה בתוכה. בלבּוֹ שתת דם פצע חבוי, והוא התיירא לגעת בו. לאיטו עבר את גשר נוֹטרדאם והסתּכּל במימי הסינה השחרחרה ופנה הצדה עד בואו אל הבּוּלוואר סיבאסטוֹפּוֹל. ארוך וגדור אילנות מלבלבים השׂתּרע הבּוּלוואר. צל אדם היה מנתר ממקום למקום והיה מכבּה במוטו את אור הפנסים, והוא משאיר מאַחריו פסי חשיכה מעוּבּה. בעצלתיים שׂירכה דרכה מרכבת נשכחה, ומנהלה הנרדם התנועע על מושבו ימינה וּשׂמאלה. שיעמום. דבר־מה היה מוצץ בלב. אין כל תכלית ואין כל מטרה. מרגלית נח על אחד הספסלים שבצדי הרחוב והרכיב את רגלו האחת על חברתּהּ ושילח מבּטוֹ אל חלון מוּאר ומכוּסה וילוֹן ארגמן. שעמוּם. אמנם עליו היה רק לנגוע בפצעו בראשי אצבעותיו, ומיד תזנקנה אותן המחשבות הסוערות והקלויות והמטרידות דעתו. אולם בזאת לא חפץ. בכל מאמצי כוחותיו עצר בעדן והחניקן. דממה, שחור ליל ושיעמום. אין דבר. צללי נשים רפרפו בחיפּזוֹן לעיניו, זרקו לו אימרה רכּה ותּמהרנה ללכת הלאה. מרגלית כמעט שנרדם. השעה היתה כשעה אחת אחר חצות הלילה.
עודנו צולל בסבך מחשבותיו המעוּרפּלות, והנה יד אוחזת בזהירות בשרווּל בגדו, וקול חרד רעד על אוזנו:
– אדוני…
בתנועה חטופה הטיל מעליו את היד וברוגז:
– עזביני לנפשי…
דממה. כעבור רגע שוב שמע את הקול כמייפח בייבּוּב דק וחודר:
– אבל אני רעבה…
אליהו הוציא מכּיסוֹ מַטבּעות אחדות ונתן לה. העלמה לא לקחה אותן, בשאט נפש הדפה את ידו המוּשטה לה, ואמרה:
– איני רוצה במתנת־חינם. בוא אתי…
בלב מרגלית התעוררה חמלה רבה ליצור אומלל זה. הוא קם ואמר לה:
– בואי אל ביתי.
שניהם עברו איש בכתף רעהו צעדים אחדים. העלמה הלכה כפופה ומשמיעה נשימתה הצרודה. סמוך לאור הפנס עיכּב מרגלית את פסיעותיו ברצותו להסתכל בפניה. אולם עוד לא הספיק להסב ראשו, שמע קול צעקה:
– אה! מרגלית!
והעלמה עקרה רגליה וברחה לאורך המדרכה.
הוא רדף אחריה בכל מַַאמצי כוחו. וכשהשׂיג אותהּ תּפסהּ בשתי ידיו, ובחוזקה הסיר את שתי כּפּוֹתיה שבהן כיסתה את פניה. גם הוא צעד צעד לַאחוֹריו. לפניו עמדה נערה נכלמת ורצוצה ובלה והמומה – לפניו עמדה לינה הקטנה, הילדה מוכרת־הפרחים. מרגלית לא הרבה לחשוב. חיש אחז בזרועה, ואמר לה בלחש:
– אין דבר, בואי אל ביתי.
לינה נגררה אַחריו. על המעלות כמעט שאפסו כוחותיה, ואליהו נשׂאהּ ברחמי־אב. כשנכנסו לביתו העלה אור והאכילהּ והשקה אותה, ואחר כך ישב לצדהּ ושאל את פיה פשר דבר. דוּמם ומתוך גילוי־לב סיפּרה את תולדות ימי חייה. האם מתה ונשארה בלי מחסה. אב אין לה. אמה גם לא דיברה עליו. כחודש ימים הוסיפה למכּוֹר פרחיה. ולא הספיקו רווחיה כדי מחייתהּ והתחילה למכור מיטלטלין שונים. גם זה אפס. ימים אחדים רעבה. שכנתּהּ ענייה מרודה חלקה לה מפתּהּ. היא לא יכלה לקבל עוד. ויצאה בלילה החוצה וַתּשוטט ברחובות. מאחרות ראתה ועשׂתה גם היא כמוהן. אבל מלבּוּשיה היו מעוכים וקרועים, ושומע לא היה לה.
– ולמה לא באת אל ביתי? – שאלה מרגלית.
– התביישתי, גם פחדתי.
פניה היו עתה נעימים. יא היתה כחושה מאוד. ועיניה היו מגודלות וקודחות ומשתוממות, והעידו על חוסר־דם ועל לילות חסרי־שינה. אליהו תפסהּ בידהּ הרזה, ואמר לה:
– הישארי אתי, אנוכי אדאַג לך.
לינה הרימה את מבּטה הבּוער באש חולנית אל אליהו והשהתה רגע את מבּטהּ כמפקפקת וכשוקלת בדעתּהּ, וכאילו אינה נותנת אמוּן בדברי מרגלית. אך היא נפגשה בפני אליהו המעוּננים והקודרים והמלאים דאגה, ורווח לה. היא נשארה ללון בביתו. למוחרת מכר אליהו את התמונה “מוכרת פרחים”, ובמחירה שׂכר מקום ללינה בבית השוערת. אחר יצא והשתדל אצל אחד ממיוּדעיו ומצא עבוּרהּ עבוֹדה באחד מבתי המלאכה לארג סרטים.
באותו יום היתה דעתו של מרגלית רצויה עליו. נדמה לו, שזאת הפעם הראשונה בימי חייו שעשה דבר טוב. הָחל ובַצע.
כג
אף כי גמר אומר בלבּוֹ לא להוסיף ולעבור עוד על סף בית הג' די־ווריה, בכל זאת לא חדל אליהו מחשוב עליה כל הימים. הוא חש מרחוק את הסכּנה הנישׂאת אליו ממעון קיץ קטן זה שבסביבות פאסי. אבל סכנה זו עצמה היא שמשכה אותו בחבלי־קסם. חמישה ימים רצופים נשאר בביתו. בדיוק נמרץ היה עונה על מכתבי עדה ומרכּך את דבריו אליה ומבליע בהם את געגועיו הרבים. לינה היתה מבקרת בביתו מדי יום ביומו. עתה היתה שקטה וַעצבה. מצבה החדש נעם להּ. אך זיכרונות עברהּ לא נמחו עוד כליל מעל פניה הרזים. ישיבתה בבית מרגלית היתה קשה עליה. כל העת שתקה, כאילו מרבית חטאיה שׂמו מחסום לפיה. מרגלית לא יכול נשׂוֹא את מבט עיניה העקומות וישיבתה כנכנעת וכנאשמה. וכשיצאה מחדרי ביתו הרגיש הקלה רבה.
בשאר השעות משעות היום היה שוכב שׂרוּע על ספּתוֹ ומעלה עשן הפּאפּירוסות. הוא היה מקשיב אז לנפשו. הרעד הגרוי לא חדל. הוא היה מוכרח לעמוד תמיד על המשמר, כדוחה את המחשבות העולות ובאות בחזקת היד. קטע של שיר משירי בודליר זמזם במוחו ולא הרפה ממנו:
אֲהָהּ אַךְ הַמַּוֶת, הַנּוֹתֵן חַיִּים וְנִחוּמִים,
הוּא מַטְּרַת כָּל חַי וְתִקְוָתוֹ הָאַחַת;
כְּכוֹס רְוָיָה יְשַׁכֵּר וְיַסִּיעַ לַמְּרוֹמִים.
יַאְדִּיר כֹּחַ לָצֵאת אֹרַח עַד רֶדֶת שַׁחַת..
ובלב שרתה חשיכה עד שהיה מתיירא להבּיט בו.
ביום החמישי פקעה סבלנותו. עם ערב עזב את ביתו ויצא לטייל בחוצות. זמן רב טייל, וחזהו מעיק עליו וראשו עליו נבוב. לבסוף עקר את כל פקפּוּקיו ובצעד רחב פנה אל מעון הקיץ של הג' די־ווריה. את המשרת פייר מצא על מקומו הנכון במבוא. עטוף מעילו השחור עמד קר־רוח, ואותה הבעה קפואה על פניו, שאין לעמוד על אופייהּ. בראותו את מרגלית התמודד בכל קומתו, וקווי פרצופו התחילו מתכּווצים ברשת־קמטים דקה, וּשׂפתיו הדקות והרחבות בּצבּצו לגלוג חבוי.
– האם הג' בביתה? שאֵלהו.
קול יבש וצרוד ענהו:
– אמנם כן.
– הודע אותה על בואי.
נפטר ממנו והוא פוסע פסיעותיו הצרות והמהירות לאורך המרבד השׂרוּע. עד מהרה שב וּבשׂוֹרתוֹ בפיו הרחב, שהג' מרשה להיכּנס. מרגלית מיהר לקראת דלת חדרהּ. בפתח עמדה ג' די־ווריה לבושה שׂמלת קיץ קלה וקידמה את פניו.
– באת? – שאלה כשהרכין ראשו על ידה לנשק לה.
מרגלית הסתּכּל בעיניה. מלאות היו זיקי זרחן ירקרקים והבּיעו ניצחון ועוז וקינטור. אולם חזה החשׂוּף היה מבהיק בלבנוּניוּתו, ולובן זה הרעים את אליהו עד שצרבו שׂפתי פיו. הפעם היתה ג' די־ווריה עצורת־רוח ומבליטה גדלוּתהּ ורוּם ערכּהּ. בריחוק מקום ישבה, הפשילה בתנועה איטית שרוולי שׂמלתהּ המדולדלים, ועצרה רוחה וישבה שאננה כמחכּה לדבריו. מרגלית לא דיבּר דבר. הבחן הבחינה בסקירת כלב מוּכּה, המחפּשׂ לו מפלט.
ג' די־ווריה הוציאה פְאפְירוסה מתיק הכסף הקטן, הדליקה אותה, והתחילה קורצת בעיניה:
– יש לך יהלום יפה, הואילה.
מרגלית הסיר טבּעתּוֹ ונתן לה. בעיניים מבינות דבר בדקה את אבן־החן רגעים מספר. אולם כשנפגע מבּטהּ אחר־כך בקווּצת־השׂיער הקטנה, השטוחה בדופני הטבּעת, זרקה אותה הצדה ופרצה בצחוק, ונתגלגלו מפיה מלים מרוצצות:
– אכן לא ידעתי… לא ידעתי!…
היא קמה ושׂמה את שתי ידיה מסביב לצווארו והרימה ראשו והסתכלה בעיניו:
– אתה אוהב?… ח… ח… אתה אוהב?… ח!… ח!…
אחר הוסיפה בנחת:
– אם תאסוף את כל שׂערות הנשים שאחזת בין זרועותיך, הלוא תרבּץ תחת משׂאך, יקירי.
מרגלית לא שמע את דבריה. הוא הרגיש בריח הישׂמין החריף הממלא את נחיריו, וכתם לובן החזה היכּה על עיניו. הוא רעד כולו כדפּי ספר, שהרוח מפטפּטת ביניהם. מחשבה סמויה וַאטומה עמדה במרכז מוחו כמהרהרת על עצמה. נולד חפץ עז לצעוק מרה. אולם השאגה נכלאה בקרבּוֹ ונקרשה בחדרי הלב וקמה בלי נוע. פתאום נפלה עליו רוח עיוועים. בידי הג' די־ווריה אחז ומשכהּ אל חזהו. היא ניסתה להשתמט ולהתנגד לו. רגעים מספר נאבקו. אחר התחיל גופה נעשה כבד ורופף וראשהּ צנח אין אונים על כתף מרגלית.
בהתעוררם שרתה אפילה בחדר. ג' די־ווריה שכבה לצדו כשהיא מלטפת שׂערותיו. שמות חיבּה רבים לחשה על אוזנו. בקולה נשמע עתה צליל רך אמיתי. ידיה היו קרות ויגיעות. וכשראתה שאין מרגלית שׂם לבּוֹ אליה, טלטלתהו בזהירות ואמרה בתרעומת־סתר:
– למה לא תענני, הלוא פי המדבר אליך?
מרגלית היה מוּטל על הספּה כאדם שזה עתה עברה עליו מחלה אנושה. עוד חזהו עלה וירד ובאוזניו עוד המה צרצור משונה, אבל לבּוֹ לא היה עמו. ג' די־ווריה היתה עתה מרוחקת ממנו, מיוּתּרת לו, שׂנוּאה עליו. רק מחשבה אחת העסיקה את מוחו: להיחלץ חיש מהר מכל הסובב אותו ולהימלט הלאה מזה. הוא השתוקק להיות יחידי ומסור להגיגי לבּוֹ. ובפותחו עיניו ובראותו את הג' די־ווריה המאהילה במחצית גוּפה על גבּוֹ ומשמיעה לו חלקותיה, לא עצר ברוחו ודחה אותה ממנו באמת ידו.
היא נעלבה ונרתּעה הצדה ונאלמה. בחדר היתה החשיכה מעוּבּה, ודרך החלון הפתוח נשבה רוח ערבית פושרת ומנענעת את הווילון הארוֹך הלבן. באלכסוֹן חצה זבוב אובד־דרך את אוויר החדר והשאיר מאַחריו קו דק של זמזום צורם ומטריד. ממרחקים הגיעו הנה שברי קולות של פסנתר. ודאי ישבה שם עלמה והכינה שיעוריה ליום המוחרת. והיה בקולות הללו דבר־מה יגע וחיוור וחסר־צורה ומרביץ שיעמום על הנפש עד להקיא. גברת די־ווריה שכבה שׂרוּעה על הספּה, בוערת חמה. אליהו שמע את קול נשימתה העצור והמרוּסק. הוא התחרט על מעשׂהו. לפייסהּ רצה עתה. לאיטו חיפּשׂ אַחר ידה והגישהּ אל פניו ושׂם אליה את פיו. היה במגע שׂפתיים זה הכּרת טובה בלבד, נימוס, חובה – בעצמו לא ידע אל נכון. הוא חש, ששׂפתיו אינן נשמעות לו. גם ג' די־ווריה הרגישה באי־רצונו. בבת אחת אספה את כל גופה ונשארה יושבת רגעים אחדים, אחר תפשׂה את ראש מרגלית בשתי ידיה וטלטלה אותו אחת הנה ואחת הנה, ומתוֹך חריקת שן אמרה לו:
– אתה אדם רע, רע מאוד.
ברגע הזה השתמש מרגלית להשתחרר מבין זרועותיה וַיעזבנה לנפשהּ. באמצע החדר עמד וידיו על ראשו כמתאמץ למצוא פשר דבר וכדורש אחר מוצא. עד מהרה צנחו ידיו על שתי שוקיו. הכול אבוד. אין מוצא. הוא נשען בגבוֹ על השולחן הסמוך לו, כי ברכיו כשלו. עיניו העמיקו להבּיט בחשיכה. מתוֹך אַפלוּליוּתוֹ של החדר ובחללו הריק המקיף אותו להתחיל לפתע מתחתּל צל חיוור וכהה. הצל צף וזע כעננה כבדה מתחת זוהרו של סהר מכסיף. אחר התחיל קובע צורתו והגיע אליו ונשאר סמוך לו כשח על שכמו וכמבקש קירבתו. הוא הרגיש יד צנומה וַארוּכּה היורדת על ראשו בעצלתיים, וסקירתו נצמדה אל צל זה ולא העביר עיניו ממנו. קומה זאת ופנים אלה ראה בחייו והכירם היטב. פתאום ולאוזניו הגיע קול דברים עמומים וחלשים:
– אליהו… אליהו…
זה היה קול אמו! קול אמו! עתה הכּירהּ. מהיכן באה הנה ומה לה פה? היא עמדה עליו שקטה ומאוּבּנת וכל אות כעס לא נראה במבּטה. פניה היו חיוורים וַעגומים מאוד, ועיניה השחורות והעמוקות הבּיעו תוגת רחמים רבים. דבר לא אמרה. רק בידהּ היבשה השתעשעה בשׂערות ראשו, ומגע־יד אם רחמניה זה ריכּך את לבּוֹ. קטעי זיכרונות־נעוּרים עברו בסער על פני מצחו. הוא פּרשׂ את זרועותיו לעוּמתהּ, לעומת צל אמוֹ, הסוֹכך עליו. אולם זרועותיו חצו את החשיכה הקרושה, ולפניו לא היה מאומה. פתאום חש מועקה חזקה בחזהו. החזה גאה והתנשׂא. אחר עלתה הנשימה ושקעה כאבן כבדה. בחלחלה העביר את ידיו סביבו. לבסוף כיסה בהן את פרצופו הקר וּרטוֹב הזיעה, והרים קולו ופרץ בבכי.
לקול נאקתו מיהרה אליו גברת די־ווריה. רגעים מספר חיפּשׂה אחר כפתור החשמל, אולם כשנשפך האור בחדר כבר היה מרגלית מעבר לדלת ובצעד רחב ברח דרך המבוא. בפתח מצא את פּייר, שהיה עומד בפינה כאורב לו. וכשסייע למרגלית לשׂים את המעיל על שכמו, היתה תנועתו עצורה ואיטית, אבל ראשי אצבּעותיו רעדו מתוך זיע פנימי וחבוי.
אליהו מיהר הביתה. להביא לידי גמר את הכול, את הכול, החליט בנפשו. השעה המכרעת הגיעה! רוחו שקטה, אולם שלווה זו היתה שלוות אדם שבלע כל גניחותיו עד ששׂם מחנק לנפשו. פניו העידו החלטה ברורה וקורעת לב. בהיכּנסו לחדרו ישב אל שולחנו לערוך מכתב אל עדה כדברים הבאים:
"עדה!
"אלוהים לא רצה! אלוהים לא רצה!
"הלוא אושרי היה כה קרוב, כה ודאי, והנה ניפּצתיו בעצם ידי כנפּץ אדם שברי חרס שאין בהם חפץ. חשוֹב חשבתי להתעות עינייך ולצוד את נפשך הטהורה ברשת כּזבי. אבל אפסו ידי וקצר כוחי לנשׂוֹא נטל פשע זה. הנני לפנייך, וכל האמת על דל שׂפתי. רימיתיך, רימיתיך! רימיתיך בתרמית בן בליעל וחדל־אישים. רימיתיך כרמות הרכּב את הכּוֹבסת אשתו. חטאי אין להם לא עוז ולא הדר. שפל עווֹני ואין לאל ידי להינחם עליו, ואין יכולת להתנפל לרגלייך ולבקש סליחתך. לא תכפּרי לי עווֹן זה, עדה, לא לך חטאתי, רק לי ולנפשי.
"היו ימים, והמה לא רחוקים, וחלמתי גם אני חלום אושרי. בלילות, בשבתּי בחדרך קרוב לך, שלהבת התנור האדימה את פנייך, אז האמנתי, הנה אבוקת נעוּרי הודלקה שנית להאיר לפנַי דרך עתידי. אהה! ימים אלה לא ארכו, כצל עברו. עד מהרה כּבתה האבוּקה, והחושך כה גדל מסביבי.
"למה עזבתיני, עדה? האם לא ידעת, שתהומות רבים יפערו עלי פיהם מכל עבר לבלעני? עתה אבד הכול, פנייך לא אוסיף עוד ראות. לא אוכל לבוא כעני ולהתדפק על דלתי לבּתך. אני גא, עדה, מלא מרי וקשה־עורף. לא אחיה ולא אזין את נפשי מנדבות רוחך. הלוא חלמתי חלום חיי־עמל וָטוֹהר. עתה אבד, אבד הכול. מה יהיה באַחריתי? בל תשאלי. גם מדרון ירידתי הוא עמוק מאוד. אתגלגל מטה מטה, והעיניים תחשכנה והראש יהיה סובב הולך. גם זה אושר הוא. זהו אושרו של האומלל, אשר רוע מזלו שׂך בעדו מסילות החיים.
"אלוהים לא רצה, עדה, אלוהים לא רצה!
" ובכל זאת הלוא אני אוהבך בכל לבבי ובכל נפשי. הלוא לא אהבתי מימי רק אותך. ואם יש נקודת טוהר ברוחי, אשר לא נאלחה עוד מחלאת החיים, שם, בנקודה הזאת, חרַתּי שמך, עדה. זכּה כנשמת אדם טרם היוולדוֹ, כן השארתי פינה נעלמה אחת במסתרי לבּי, ושׂמתי בו לזיכרוֹן־עד את זוהר עינייך, שכּכה אהבתּין ואוהבן תמיד, תמיד כל ימי חיי על הארץ. מה יהיו חיי בלעדייך? לא אדע, לא אדע. או הכול גלוי וידוע לפני. שם הם משׂתרעים חסרי־כול וריקים ומטילים אימת־חידלון כחוּרבּת מפּוֹלת, אשר לא ידעה יושב. עדה! עדה! למה אני כותב לך כדברים האלה? אין זאת, כי גם עתה רציתי לכסות את רוע מעללי, לייפות כּיעוּרי. חפצתי להיראות לפנייך כאוּמלל וּכתוֹעה דרך. אך שקר הוא, שקר! בל תיתני אמון לאמרי. הנני מוג־לב… מוג־לב!…
"לא. לא. עוד מלים מספר טרם היפּרדי ממך. ימים יבואו ואשים קץ לכל אלה. ימי נקם יבואו. חטאי יעמדו לפני ויעידו בי. אז אזכור אותך. אזכור מה שעשיתי לך, לך ולי, ואמצא די־און להשיב לי כגמול ידי.
"היי אפוא ברוכה! אל תקלליני, ואני מה? אלוהים לא רצה, אלוהים לא רצה!
אליהו"
כשהרים מרגלית את ראשו מעל השולחן, הרגיש פתאום שהוא כואב עליו עד מאוד. המחשבות זחלו מתחת גרמי קדקדו כתולעים בעצלתיים ומתוך היסוס פנימי. בכל זאת קם ממקומו ומיהר לצאת ולהביא את המכתב אל תיבת הדואר. השעה היתה מאוחרת. תיבת הדואר הוּרקה זה עתה, וּבשׂוּמוֹ בה מכתבו שמע קול עמום בהידפק המכתב בקרקעית הארגז. לבּוֹ שתק. לא קבל, לא רגז. מאחורי שכמו עבר את הרחוב אחד הטיילים המאחרים בנשף וַיפהק בכל רוחב פיו. הנאקה היתה ממושכה, שוב לפניו שחור ליל ודממה ושיעמום. שיעמום עד אפס מקום.
כד
ביקורי אליהו בבית הג' די־ווריה נעשו תכופים מאוד. את חֶברתהּ ביקש ונקשר אליה, כי ירא היה להישאר לבדו בחדרו עם הלמות לבּוֹ ועם כחש הרהוריו. מכתבי עדה פסקו בבת אחת. כאילו יד סתר באה וַתנתק לפתע את כל החוטים שאיחדו אותם עד היום. והנה גם קליוֹזֶא ממעט בדבריו. לעבוד עבודותיו לא יכול. בימים ההם היה בא לפרקים לראות את שלום מוֹריס לוי בבית־החולים. לינה היתה נעימה וטובת לב כאשר היתה. איש לא בא אליו בטענות. איש לא דיבר על לבּוֹ. איש לא חירפהו על פניו. שרתה מסביב לו דממת קבר, כאילו לא קרה דבר. ודממה זו ושוויון־נפש זה היו כה מעיקים וּמדכּאים את הנפש, שלא נותר לו אלא המקלט האחד – מעון ג' די־ווריה עם שכרוֹן התאווה שאשה זו היתה נוסכת עליו בלי הרף. ג' די־ווריה הרגישה בזה והתחילה להראות את כל שלטונה עליו. אולם מוצא אחר לא היה.
היה יום קיץ בהיר וחם. אילנות הרחוב שלפני מעון הקיץ התנוססו שקטים ומכוסים אבק־דרכים. בסוכה היה סבך הירק מעוּבּה ושחרחר כּהה. הערוגות שבגינה פרשׂו מרבד פרחים מגוּונים ופיזרו ריחות נעימים. האוויר היה ספוג ליאוּת ורפיון. ג' די־ווריה שכבה שׂרוּעה למחצה באחד הכיסאות ושׂערות הזהב שלה היו מפוזרות על שכמה ועל חזה. היא העלתה עשן פּאפּירוסה דקה וַארוּכּה. עיניה קרצו מעט וסקירתה רדפה אחרי עבי העשן הקלים שעפו למעלה ונעלמו כרגע. לעומתה ישב אליהו. ראשו היה נתון בשתי ידיו הנשענות על ברכיו, והוא מבּיט על ראשי נעליו הצהוּבּות במבט מתמיד. היתה דממה מסביב, דממה כבדה ומחניקה.
והנה נשמע קולה הצלול של הג' די־ווריה:
– מרגלית.
בתנועה מהירה התעורר והרים ראשו והטיל בּהּ מבּטו הספוג עצב. ג' די־ווריה שכבה כלביאה יגיעה, הנחה על חולות מדבר ומחממת עוֹרהּ ללהט השמש. רשמי גופה הובלטו מתחת שׂמלתהּ הדקה. גוון חכלילי רך ותוסס עטף את זרועותיה וצווארהּ הסגלגל המתחבר עם חזה החשׂוּף בקו מעוגל ומרהיב עין. וכל הווייתה היתה כה רווּית שלווה, וכה יהירה וכה רכּה וַחזקה היתה החמדה שהעלתה סביבותיה.
בעצלתיים הוסיפה:
– אתה עצוב־רוח.
– אנוכי?
– כן.
הוא משך בכתיפיו:
– ויהי כדברייך.
ג' די־ווריה הזדקפה והשליכה את הפּאפּירוסה והטילה בו את סקירתה הקורצת והבוחנת. אמרה לו:
– אתה זועף, מה קרה?
– לא קרה מאומה.
אז פרצה בצחוֹק גדול ושינהּ המצוּפּה זהב נחשׂפה.
– ח! ח! למה כה תשׂנאני? הלוא דלתות ביתי פתוחות לרווחה, אם הייתי עליך למעמסה, קום ולך. איש לא יפריע בעדך.
היא ידעה יפה יפה שמרגלית לא יעזבהּ עתּה. יפה ראתה איך הוא לועס בשיניו את המתג ששׂמה בפיו. ידעה שמרגלית הנהו אסירהּ. עיני אליהו מלאו דם, והוא סינן בין שיניו:
– מעולם לא הוצאת אמת כזאת מתוך פיך. אמנם גדולה האיבה שביני ובינך.
– כך?
– ואם אני מוסיף להתגולל פה לרגלייך, מוטב שלא תשאלי למה ועל מה אני עושה ככה.
פני ג' די־ווריה חוורו פתאום מרוב חימה. היא כמו אמרה לקפּוֹץ ממקומה, אך עד מהרה הבליגה ברוּחה והשיבה לו בקול מגרה ומרגיז:
– הבּט ישר אל עיני. אתה, מרגלית חביבי, מפיח כזבים.
עיני שניהם נפגשו. המבּטים נתחבו זה בזה וזיקי שׂנאה עפו מן האחד אל השני. אחר קם אליהו ממוֹשבוֹ ועבר את האכסדרה בצעדים רחבים והתעכב לפני הג' די־ווריה, ושאל בקול עז:
– מתי יבוא הקץ לכל זה?
– אפילו היום, תיכף ומיד.
בנחת לקח ידהּ והוסיף:
– עוד לא, עוד לא בא הקץ, אך הוא לא יאחר לבוא.
פתאום התחילה מרת די־ווריה לעוות פניה בצחוק זר ופרוע. את ראשהּ אחזה בשתי ידיה וַתּנוֹעע את כל גוּפה:
– עודנו מוסיף לאהוב… ח!… ח!… ח!… הנה אהבה, ח!… ח!… רגשי נוחם מענים אותו… בוא הנה… אתה מוצא חן בעיני… חי נפשי.
אליהו לא נענה לה. אל מקומו שב והוסיף להבּיט בסקירתו הקרושה. ג' די־ווריה נעלבה. שׂפתה התחתונה נשתרבבה ברישול. פתאום כמחלטת דבר צלצלה בפעמון. כרגע הופיע פייר, ופרצופו מצוּמק ועיניו לוחשות אש חבויה. היא ציוותה:
– הבא סנדלי!
רגש גיל אין־מצרים צף ועלה וכיסה באודם קל את פּרצוּפוֹ הקודר. הוא מיהר למלא פקודתה. הטיל הצדה את כנפי מעילו השחור והשׂתרע לרגליה כצונח על הקרקע. כתיפיו רעדו ועיניו תעו, וראשו היה עליו סחרחר. ג' די־ווריה שׂמה את רגלה היפה על בּרכּיו ונשענה עליהן בחוזקה, וּפּייר אחז בה בזהירות ובהדרת קודש ובאצבעות מרתּתוֹת והתחיל מפתח את שׂרוֹכי הנעל.
בגומרו את מלאכתו צעקה לו:
– סור מפּה!
לאטו קם, כמתעורר מתוך תרדמה קשה, הטיל עליה מבּט מתרפס ונפטר מלפניה בצעד כּושל. כשנסגרה הדלת מאחוריה, אמרה:
– גם הוא אוהב.
מרגלית ענה:
– אני יודע.
– את מי?
– אותך.
בלגלוג הוסיפה:
– והוא מוכן לכול.
– אני יודע.
היא איימה עליו באצבּעהּ.
– היזהר איפוֹא!
– אין דבר, עשׂי כרצונך.
ג' די־ווריה קפצה ממקוֹמהּ אל אליהו. על בּרכּיו ישבה וחיבּקה צוואריו בשתי זרועותיה הערומות. בחוץ היה החום רב, אך גם חום חזה יקד באש תפתה. הצפעוֹנים הירקרקים התחילו עתה מתפּתּלים במהירוּת משונה בתוֹך בּבוֹת עיניה. גוּפהּ הרך הטיל מחנק בכובדו המרושל. בראשונה רצה אליהו להתרחק ממנה ולהישמט מפניה, אך היא לא נתנה. היא אחזתהו ומשכה אותו אַחריה, והיא שופכת על פניו ועל עורפו עתרת נשיקות מגרות ומעבירות אותו על דעתו. והנה התחיל מאַבּד שיקול־דעתו; הינה זיקי האוֹר המגוּון התחילו לצאת במחול־תעתועים לפני עיניו; ראשו נעשה נבוב וקל ואווירי; והנה התחיל דבר־מה קשה ורב־נטל, השואף לפרוץ החוצה בנאקת פרא, לוחץ אותו בחזהו. לפתע פתאום הופיעה לעיניו תמונת עדה. מן האדמה צמחה והתייצבה לפניו כמצבת שיש. שקטה ובלי־נוע עמדה. עיניה הגדולות, המשוּבּצות בין ריסיה הארוּכּים, הבּיעו עצב עדין וחולני כזהב עלים בשלכת. מאומה לא תבעה. לא שׂמה לבּהּ גם לג' די־ווריה, היושבת על בּרכּיו. רק מבּטהּ בחן את מרגלית.
במחי יד אחת דחף אליהו מעליו את ג' די־ווריה, השתחרר מבין זרועותיה והתבונן סביבו בעיניים מגוּדלות ותועות. לבּוֹ מת בקרבּוֹ. כל פרצופו התחיל מתכסה זיעה קרה, ושׂערוֹת ראשו נשתּרבּבו ציציות ציציות. כך עמד כמחפש אַחר דבר אבוד וכמתאמץ לזכור חלום נשכח.
ג' די־ווריה נבהלה. חיש שבה אליה רוּחהּ. בתנועת גאון הטילה את ראשה הצדה, סקרה את מרגלית בסקירה חדה ומעוּקמה, וּמלאה ביטול בקול צרוד הכריזה:
– אכן, הוא מרחיק ללכת.
פנתה מעליו ויצאה מן האכסדרה בחרי־אף.
מיד ניחם מרגלית על מעשׂהו. למרגלותיה שכב ונשק על בּרכּיה ושולי שׂמלתהּ:
– אין לי מאומה זולתי סער תאווה זה… אל תגזלי את השינה מאדם אובד וחלכה… הנני לפנייך, וַעשׂי בי כרצונך… אמרי, הגידי, הלוא רואה אַתּ, אני המתחנן לפנייך.
ג' די־ווריה ישבה על הדרגש כיצוקה מתכת. רק ידהּ התנועעה, כאומרת:
– לשווא כל תחינוֹניך.
כחצי שעה השתטח לרגליה והתחנן לה וביקש סליחתהּ. לבסוף נתייגע. זיק גאווה אנושית האיר את שחור עיניו. קומתו נזדקפה וכתיפיו נתיישרו ונעשו רחבות ואמיצות. בקול מפקד אמר לה:
– גברת, איני רגיל ליחס כזה!
ג' די־ווריה נתכּווצה, נרתּעה, פניה נתקמטו והזיקנה ורוע־הלב כיסו אותן. עווית ספוגה עלבּוֹן וּכאב עיקמה את שׂפתהּ העליונה, ובלחש אמרה:
– עודך מתרעם עלי?
והוסיפה מתוך בכי עצור:
– גם אני איני רגילה ליחס כזה.
הפעם בכתה בדמעות־שליש. שׂערותיה נפזרו על פניה הרטוּבּים ונתדבּקו לפקעות לחות ומבריקות. פיה נתרחב וגילה חלל ריק, שחרחר. רגליה היו מכוּנסוֹת, ושתי ברכּיה היו צמודות זו אל זו מתוֹך רעד עצור. מרגלית קם וסר הצדה. על אדן החלון נשען והבּיט החוצה. החמה עוד ניסרה ברקיע גבוה־גבוה. רוח קלה עיפרה באבק הרחוב והשתעשעה בשׂרידי־ניירות מעוכים. אליהו לא חשב מאומה. רק התבונן, התבונן, וקלט במוחו שלא מדעת את צורות החזיונות שעברו לפניו.
נגיעה קלה וּזהירה העירה אותו. ג' די־ווריה עמדה קרוב לו ולחשה על אוזנו:
– אליהו, עוזבני עתּה לנפשי, ראשי עלי כואב.
והוא פנה ללכת. עיכּבתהוּ:
– אתה כועס?
– לא.
את שתי זרועותיה שׂמה על כּתפיו והסתּכּלה בו:
– ומחר הלוא תבוא?
– בוא אבוא.
היא פרצה שוב בבכי, וגמגמה:
– ובכן, לך לך… לך.
הוא הרחיב את צעדו ויצא מן החדר. בפתח נתקל בפּייר, לא במקום סתר באחת מפּינות המבוא. פניו היו הפעם מבוּדחים מעט. על שׂפתיו ריחף צחוֹק חמים ואכול תאווה. מאחורי הדלת עמד והקשיב לכל הנעשה.
כה
כשחזר לביתו מצא לגודל תימהונו את קליינבּוֹים יושב וּמחכּה לבואו. את קליינבּוֹים לא ראה מרגלית זה ימים רבים; הלוא פּחד ונמנע מבּוֹא במגע ובמשׂא עם מקורביו מאז. הן התאמץ בכל מאמצי כוחו לשכּוֹח את זיכרונות עברו ולמחותם מעל לוח לבּוֹ. אליהו צלל בתהום של אי־בירור וּמַחשכּים. מיום שכתב מכתבו האחרון לעדה לא ידע מאומה מכל הנעשה אִתּהּ, וגם לא השתדל לדעת. אי־ידיעה זאת היתה נעימה ורצויה לו. למה לו להחריד מרבצם את מכאוביו הנרדמים? רק לעתים רחוקות הגיעו אליו דברי קליוֹזֶא. אך דבריו היו קצרים ונימוּסיים, וזעזוע הריעות מאז נשתתק בהם ושם עדה לא נפקד בתוכם.
שני המכּרים לחצו איש את יד רעהו וקליינבּוֹים בחן את אליהו בעיניו הקטנות:
– למה אין רואים את פניך?
– טרדות… טרדות… גמגם.
ואחר הוסיף כמתעורר:
– ומה שלומך אתה?
– אין דבר… חיים אנו; פניך רעים, אליהו, כמעט שלא הכרתיך.
מרגלית צחק מרה:
– הזיקנה קופצת, הימים עוברים והם לא ישובו.
– אכן, אכן באתי להיפרד ממך… חיפשתיך… באתי להיפרד, כי בעוד שבוע אני עוזב קריה זו ויוצא למזרח, הנני למלאות חובתי לאגודתנו. אולי תלך עמי?
מרגלית הוריד ראשו:
– לא, אי אפשר, אי אפשר.
קליינבּוֹים ישב לצדו, העמיד פנים תמיהים, ופתח:
– באתי אליך גם לשם שליחוּת, אמנם אין דרכי לשים ראשי בענייני חברי, אך, הבינה, הנה קיבּלתי מכתב מאת ה' זאלקינד, מחנכהּ ובן־בּיתהּ של עדה שיינבּוֹים, הוא מבקשני לראות פניך ולבוא אתך בדברים, התרשה?
– דבר דבריך.
– קשה לי מאוד לנגוע בעניינים כאלה. שמים וארץ יכולים להעיד עלי, שלא באשמתי באו כל אלה, אבל, תבינה, למשפחת שיינבוים אני חייב תודה רבה…
דבריו אלה נאמרו במתינות, בקול ממושך ושׂוֹרט את האוזן. פתאום שינה קולו וכל תהלוכותיו. במהירות ובהקפדה התחיל זורק אמריו:
– הריעות לעשות, מרגלית, הריעות מאוד. זה היה שעשוע רב־סכנה. עליך היה להכיר ולדעת את אופייך ואת נפשך. כן, כן, יקירי…
מרגלית ישב על מקומו ובשׂרוֹ נעשה עליו חידודים־חידודים. לשמוע מוסר ותוכחה מפי קליינבּוֹים – אח! כמה עגמה עליו נפשו. ירידה כזאת, שפלוּת כזאת. אך מה יאמר ומה ידבר. הלוא הצדק אתו. הלוא כה ישפטוהו כל בני אדם. את ראשו הרים וראה את קליינבּוֹים עובר את החדר בצעדיו הצרים ומנועע את גופו הקטן והמסוּרבּל. הוא שאל במנוחה מעוּשׂה:
– איפה עדה?
– אה!… אה!… אינך יודע? עלי להתחיל מן ההתחלה. עדה נמצאת עתה ביפו, אל קליוֹזֶא נסעה. אִמהּ שבה לאיתנה. שם ביפו היא רופאת בבית־חולים, התמכּרה כּוּלהּ לעבודתהּ ושבחהּ רב בפי כול, והנה מכתבו של זאלקינד; הוא הגיעני היום ומבקש ממני, שאחזיר את היחסים בינך ובין עדה למקומם הראשון. נדמה לי, שגם יד עדה בזה…
אליהו דחהו בתנועת יד:
– אל תדבר ככה.
– תמים אתה, מרגלית, למרות קלות־דעתך וּפזיזוּתך היית תמיד תמים, נלהב, חסר־נסיון, בעל־דמיון. אך הגיעה השעה לחדול מזאת, לחשוב על הדרך שתבור בה. בעוד שבוע אני נוסע ליפו, הנני לעמוד לימינך, אם ישנם הדורים, איישרם, תוכל לבטוח בי…
קליינבּוֹים התחיל מפזר אמריו. למלאות שליחותו רצה. עליו היה להראות למשפחת שיינבּוֹים התומכת בו את ידו הגדולה. באמצע החדר עמד, שתי ידיו שלובות על חזהו ועיניו הקטנות בוחנות את אליהו, והוא מחכּה למענה. מרגלית הוסיף לשבת בראש מוּרד ונתוּן בין בּרכּיו הפשׂוּקות, והשׂערות פרועות והסקירה חבויה בצל גופו עצמו. כל תשובה לא באה. את דברי קליינבוים כמעט8 שלא שמע. באופן אַכזרי הרגיש עתה, מה רב הוא אסוֹנוֹ ועד כמה אפסה עצה ממנו. הוא חש ברעתו כהרגש אדם כאב חזק. להרף עין נסתּבּכה מחשבתו כבודקת אחרי אפשרות של הצלה. עד מהרה נוכח שאפסו כל הדרכים ושנסתתמו כל המעיינות. קול־מסתורין קר ואילם ניבא לו את גזר־דינו: לא, לא תוסיף עוד ראות פניה כל ימי חייך על הארץ.
– מרגלית, מרגלית, למה לא תענני, למה לא תענה על שאלתי? – עוררהו קליינבּוֹים.
אליהו הסתּכּל בו בעיניים בוערות ותועות. חיוור ורזה היה פרצופו, ודבריו היו רפים ויגיעים:
– אנא, הרף ממני.
אולם קליינבּוֹים התעקש והתקרב אל אליהו וגם שׂם ידו על שכמו, ואמר רכּוֹת:
– לא ארף ממך. את טובתך, את טובת שניכם אני דורש. חשוֹב היטב, אַתּה מסור לעדה, נפשך קשורה בנפשה… סרת מן הדרך, בזה היתה קלות־דעת, אבל לא שרירות־לב, אפשר לסלוח לאדם…
מרגלית קפץ ממושבו וצעק בקול:
– מי יסלח לי?
– עדה, כּוּלנוּ.
מרגלית התחיל מַכּה באגרופיו על לוח חזהו:
מה רצונך ממני? לך לא חטאתי, לא חטאתי לאיש; הנני אדם הצועד בדרך חייו כפי יכולתו הוא, מבּלי לשׂים לב אם זה מוצא חן בעיני זולתו או לא!
עד מהרה נשתּתּק. הכיר בעוותתו. בקול מפייס פנה אל קליינבּוֹים:
– אימתי אתה נוסע לשם?
– בעוד שבוע.
– ומה מלאכתך?
– הנני לעמוד בראש בית־ספר; לחנך דור חדש.
– טוב.
ברגע זה נשמעה דפיקה זהירה בדלת. אחר נפתחה לאיטהּ, ודרך הפתח נכנסה לינה. כדרכּהּ נכנסה שקטה, עצובה ונכנעת. במבּט משתּוֹמם ומשתתף הקיפה את פני מרגלית הנסערים. מכבר הימים הכירה בו שהוא שומר בקרבו סוֹד יוגֹנוֹ. אבל לינה התאמצה לא לנגוע בפצע זה. כמעט שניחמה על שהפריעה הפעם מנוחתו, ולחזור על עקביה רצתה. אך מרגלית קידם פניה, אחזהּ בידיה ואמר לה בקול מלא חנינה:
– לינה, בואי, תשבי אתנו.
קליינֹבּוֹים עיקם את פיו מתוך לעג נסתר, כאומר אל נפשו: הנה עתה הכּול גלוי וידוע לפני. בעיניו הקטנות בחן את לינה ואת מלבּוּשיה הפְשוּטים, וצחוק לעגו לא סר מעל שׂפתיו. אחר ניגש אל אליהו, כפף עליו, ולחש על אוזנו:
– אליהו, אמור בעצמך, הכדאי הדבר בשביל ריבה זו?
בראשונה לא ירד מרגלית לסוף דעתּוֹ. אך כהרף עין תפשׂ מחשבתּוֹ והתפרץ בצחוק גדול, והשיב בקול מבוּדח:
– לא, עוזבני לנפשי, אני מבטיחך, אתה מגשש באפילה.
קליינבּוֹים נעלב. לקח כובעו ופנה לצאת. הוא שאל:
– ומה עלי להגיד לעדה?
– דרוֹש בשלוֹמהּ.
והוסיף מתוך עצב:
– אמור לה, שאלוהים לא רצה.
קליינבּוֹים נפרד ממנו ויצא מחדרו. לינה ישבה על הספּה ושזרה את רקמתה. ידיה הקטנות מיהרו להתנועע, ולרגעים השליכה מבּטהּ באליהו היושב על כרעי מיטתו ןמבּיט ישר אל החלון, ששחוֹר הלילה הציץ בו. לבּהּ המלא תודה למציל נפשהּ נתכּווץ בקרבּהּ. אמנם עדה החרידה נשמתו ולהועיל לו לא יכלה. לאחר שעה קלה ניגש אליה מרגלית ושׂם ידו על רקמתה כדי להפריעה בעבודתה, והטיל בה את עיניו השחורות והעמוקות. עיניים אלה הבּיעו עתה חוּלשה ואפס־אוֹנים. בעודנו ילד היה בוודאי מביט כה בפני אמו. הוא כאילו מבקש מאת לינה עזרה, סעד ותושיה. אך מה הם הדברים שתשמיע לו? והיא אינה יודעת מאומה.
– לינה – מלמל, ואחז בשתי ידיה – מה היתה מחשבתך בימים ההם כשהתגוללת בלי מגן ומחסה?
רעד עבר את גו לינה. בפעם הראשונה הזכיר לה את עברהּ. עד מהרה שבה אליה רוּחהּ. כל עלבּוֹן לא הרגישה. אַדרבּה, מוכנה היתה לפרט לפניו את כל חייה ואת כל מה שבא לה אז בימי־מחשכּים ההם. קירבת רוח חשה בינה ובין אליהו. כאח היה לה עתה, כאח חביב וקרוב. את ידיו לחצה והושיבה אותו על הכיסא שלפניה, ובקול עמום ורגש ענתה:
– אדוני הטוב, אם אדם רעב ללחם וצולל בנבכי רפש וחלאה, אין הוא חושב מאומה; אז הנהו כבהמת השׂדה החיה על תּאווֹתיה הגסות. הוא חי אז מיום ליום, משעה לשעה.
מחשבה זו, שהבּיעה העלמה הזאת אשר פניה הרזים היו כפני ילדה קטנה, הפתיעתהוּ. הוא מלמל לה:
– לינה, צדקת, כבהמת השדה… מיום ליום… משעה לשעה… הלוא כך אני חי זה חודשים מספר…
– הלוא אתה, אדוני, כה אמיץ־רוח, אמרה לינה בזהירות.
מרגלית קם. אמיץ־רוח… אמיץ רוח… מלים ריקות וחסרות טעם. לך והילחם, צא ועמוד במערה, אם החיים, אותם החיים שמחוץ, אותם החיים שאינך אדון להם, עומדים לפניך כנד מוצק ואין מעבר. רק פעם הלוא מעדה רגלו. הלוא החיים האפלים, הרעים, הרודפים את האדם עד חורמה, הם ששׂמו את המכשוֹל לפניו, שׂמו אותו בכוונה מתוך אַכזריוּת חימה להתל בו. אמיץ־רוח… אמיץ־רוח… למה? למה באה ג' די־ווריה זאת ושׂמה עליו כבלי ברזל אלה? מי שלחהּ אליו? מי הציגהּ על דרך חייו? ואם במחי־יד אחד יטיל מעליו שלשלאות חרפה ובוז אלה, האם עקבוֹת לחצן לא יישארו על נפשו לעד ככתובת קעקע וּכאוֹת קין? עדה הנה שם. אל קליוֹזא נסעה; המחכּה היא ליום שובו אליה? המוסיפה היא להאמין ביושר לבּוֹ? איפה הם קליוֹזֶא, עדה, חלומותיו, תקווֹתיו, אושרו?
– לינה, מה עלי לעשות?
שרתה דממה. הערמון שלפני חלונו התנועע במשוּבת רוח־ערב פושרת. במבוא על המדרגות נשמע קול צעדים עולים ויורדים בדרדורם המשונה. ברז מים פלט קילוחים ארוּכּים ופזיזים. לינה ישבה ורקמה את רקמתה. ריסיה הארוּכּים העיבו על עיניה המוּרדות והשקועות במלאכתּהּ. חפץ עז נולד בקרבּהּ לגמול חסד לאליהו. למלאך אלוהים היה בעיניה, ולא הבינה מה היא הרעה המצערת אותו. האומנם גם על לוח חזהו מוטלים צללי עבור מכוער וצורבים כעופרת מוּתּכה? האומנם גם האיש הזה היושב לצדהּ, גואלהּ ומקוֹרבה, נוֹשׂא אתו אותו הכתם האפל והשחור המעורר אימתו עליו והמרעיל את מתק חייו?
– לינה, לחש אליהו, אהבתי עלמה אחת; טובה היתה; זכּה היתה; את כל כבוֹדה מסרה לי… אך, נסתּבּכתּי כציפּוֹר בפח… נסתבכתי באשה אחת זרה לי; מה עלי לעשות?
שרתה דממה. לינה לא מיהרה לענות לו. את מלאכתּהּ שׂמה הצדה והשרתה עליו את שתי עיניה החומות והגדולות. ואחר אמרה בלאט:
– הצלת את נפשי; הצל גם את נפשך.
– במה ואיך?
– הוצאתני מן הרפש אשר טבעתי בו, עליך לצאת מרפשך.
אליהו התחיל קורץ בעיניו ומסתּכּל בהתמדה בפני העלמה. דברים אלה, רעיונות אלה לא פילל לשמוע מפיה. עד מהרה התאושש. זכר שלינה זו מצתה את כוס התרעלה. ידע שגם היא חוּנכה על ברכי יגון פנימי וחודר; שגם היא בורחת מפני מחשבות לבּהּ; שגם היא יראה לעורר נשכחות. והבין וידע, מי שׂם מלים אלה בין דלתי שׂפתיה.
– אעשה כדברייך, ענה.
לינה קמה, ניגשה אל המלתחה והוציאה את מעילו של אליהו והגישתו לו.
– למה לי אלה?
– איני יודעת מאומה, אבל עליך לצאת ולעשׂוֹת את חובתך.
בידיים רועדות לקח את המעיל ולבש אותו. בראש מוּרד כחוטא עמד לפניה. להבּיע לה תודתו רצה, אך המלים נעתּקו מפיו. את ידו הושיט לה, והיא אחזה בה וגמגמה:
– צא, מהר, ויהי אלוהים בעזרך.
כו
בצעדים גסים עשה אליהו את דרכו אל מעון הקיץ שבסביבות פאסי. מעיין חיים חדשים פיכה בעורקיו. ליום הזה קיווה, מפני היום הזה גם פחד. כערימת נמלים אשר דרכה בה רגל גאווה ויושביה נמלטים על נפשם בהולים ונבוכים, כן התחילו הרהוריו הרעים ועיצבונו לעוזבו ולהסתלק מעליו. מחדש וביתר עוז פרשׂ צל עדה את ממשלתו על כל ישותו. עוד לא ידע אל נכון את הדרך המוליכתהו בתשובתו אליה. אבל דבר אחד היה נהיר לו: עליו לצאת מתוך הביצה בה הוא טובע; לינה היתומה העזובה הראתה לו את הדרך הזאת. הנה הוא הולך עתה לנחול את הניצחון על עצמו ולהטיל מעליו את עוּלוֹ של הגורל הסמוי מן העין ולהטות שנית את אוֹרחות חייו הבאים בכוחו ובעצם ידיו אל דרכי רצונו. אליהו הסיר את מעילו מעליו והתלה אותו על זרועו; גם את ראשו גילה. קילוחי אוויר ארוּכּים נכנסו אל נחיריו שנתרחבו. חזהו גאה והלב התרוצץ בין צלעיו, כעומד להיפקע ולשטוף קרביו בזרם דם חדש וחם. כל יחסו לג' די-ווריה נראה לו עתה כה מקרי וכה חסר קשר קיים ושרשים עמוקים, עד שהתפלא בקרבו איך זה יכול להיגרר אחריה ולבלות בחברתה זה חודשים אחדים; עתה היה דבר זה מטושטש לו ונראה בעיניו כחלום בלהות ותעתועים.
ובכל זאת כשהתעכב לפני שׂבכת השער התחיל דבר-מה מפרכס בפנימיותו; אך הבליג ברוּחו ומשך בפעמון. מעון הקיץ היה מוטל במקומו כשהוא מוקף עצים נרדמים המאפילים על כותלי הבית בשחור ענפיהם. מַחשכּים כבדים רבצו על הכול מסביב, ואף בחלון אחד לא נראה אור. פרחי ליל פתחו גביעיהם המזוגים טללים ופיזרו קטורתם המשכּרת. רגעים אחדים עמד שקוע ראש וחיכּה לפייר. איש לא בא. אליהו משך שנית בפעמון בתנועות גרויות ואין מענה. אז הרים את גופו ובקפיצה קלה עבר ודילג מעל השער. כגנב הבא במחתרת כן חלף בין אילנות השׂדירה הצרה ואוזניו קולטות וסופגות, כמתאמצות לצבּור ולצוד כל קול וכל הד המבצבץ ועולה סמוך לו. היה שקט. דלת המבוא היתה פתוחה לרווחה. נכנס בּה פנימה. על ראשי בּהוֹנוֹת-רגליו צעד כמרגל חרש. בחדרים שרתה אפילה; אך הוא הלוא ידע אותם יפה. ימים ולילות עשׂה פה בחברת די-ווריה. שלא מדעת נתחדשו שיירי זיכרונות נַעלמים. הדממה ששרתה פה היתה מוזרה והולידה חשדים בלבבו. למה אין איש מפריעהו בלכתּוֹ? למה אין איש שואלו לרצונו? אולי קרה אסון. הוא ניגש בפסיעות מהירות לחדר הג' די-ווריה והתדפק על הדלת. לאוזנו הגיעו הדי דפיקותיו המזדעזעים בתוך חלל החדר פנימה, אבל כל מענה לא קיבּל. אז דחף את הדלת בכל כּוֹח זרועו. היא נפתחה לפניו ברעש גדול והוא נכנס אל החדר. אור לא היה בו. צל-אדם מעוּבּה ריחף ובחיפזוֹן עבר לעיניו וניענע את הווילון הלבן הפרוּשׂ על החלון. אחר הגיע לאוזניו מתוך הגינה קול צעדים פזיזים. אליהו נבהל. חיש הדליק אור. אך הנה… פחדו היה פחד שווא. בחדר בתווך עמדה ג' די-ווריה המוּמה ופרוּעת שׂיער, ועינהּ תועה ופיה פעור מרוב השתוממות והפתעה. על אחד הכּיסאות היה מוטל מעילו השחור של פּייר ושתי כנפיו פשוּקות אחת הנה ואחת הנה.
– ההפרעתי? קול זה של אליהו היה רע ומלא לגלוג.
– לא… אבל… לא פיללתי… גמגמה.
– אכן… אכן… אאמינה…
ומרגלית פרץ בצחוק גדול.
את מטרת בואו שכח עתה; קנאה עזה צרבה שׂפתי פיו. מאוּסה וּשפלה היתה אשה זאת בעיניו. הכנעתה ואותו מבּט של התרפּסות9 שהיה מהבהב בעיניה העכוּרות, ואותן התּנוּעות המכוּוצות והעצורות והאשמות, והספוגות פחד ועורמה, עוררו בו כאב משונה, כאב המזוג בהרגשת חרפה וקלון. להתנפל עליה ולמחות זכרה מן העולם ולעוקרה מתוך לבּוֹ כליל – זה היה חפצו האחד. רק עתה ראה אל נכון מה עמוקה ושפלה היתה ירידתו. כל יהירותו והכרת ערך-עצמו כאילו שחה ארצה וכאילו נמחצה. ופתאום, בהרגישו את שתי זרועותיה הקרירות של די-ווריה הנחות על חלקת צווארו, לא עצר ברוחו וַהדפהּ מעליו בכוח ובשאט נפש, עד שנפלה על הדרגש שלפניה. היא קמה שנית. את קוֹלהּ ריכּכה. עיניה קרצו וצחקו. התחילה משמיעה חלקותיה בקול חנף ומפתה10. מרגלית, מה קרה?… אתה יוצא מדעתך… אך עד מהרה נוכחה לדעת שדבריה אובדים בחלל החדר הריק, ואל אוזני אליהו אינם מגיעים. היא ראתה את מבּטוֹ הצמוד במעיל פּייר, המונח שׂרוּע על הכיסא ומשאיר עליו כתם שחור, בולט, מבהיל ורע. אז התייאשה. דומם הורידה ראשהּ והבינה כי הכול גלוי וידוע לפניו, ואין להעלים עוד על האמת. שוב ניגשה אליו, בזחילה ובצעדים צרים התקרבה וכל גופה נצטמצם ונתמעט והתחיל מתפתל כנחש עקלתון. חזה היה גלוי וסוער. בעיניה נוצצו רסיסי דמע. היא מלמלה:
– מרגלית, סלחה… סלחה… אתה הלוא הבאתני לידי זה…
אך אליהו לא שמע לה. וכשראה שברצונה למושכהו אחריה, סר ממנה ופנה בצעד רחב אל הדלת.
ג' די-ווריה קפצה ממקומה בכוח רב עד שנזדעזעו כל רהיטי החדר. בינו ובין הדלת התייצבה וגדרה לפניו את הדרך. עיניה פיזרו זיקי זרחן ירקרקים וּמלאי זוועה. גאוֹן דורות הבּיע ראשהּ המוּטל הצדה וצווארה המוארך וכתיפיה המעוגלות. את שתי זרועותיה פרשׂה לרוחב גופה ועמדה רגעים אחדים שקטה ומאובנת. פניה היו עתה שטופי רתת חיים מוזר וטרפני ומלא אייל. לאיטה ובקול צלול שאלה:
– היודע אתה והמכיר אתה את הבית שבו אתה נמצא?
אליהו ענה בצחוק מר:
– אה, אני יודע… הלוואי שלא ידעתיו.
– תואיל אפוא להיות זהיר בתהלוּכוֹתיך.
– או!… לגלג מרגלית.
חמתה של הג' די-ווריה עלתה וגדלה. שׂפתיה רעדו וראשי אצבעותיה רעדו. בקול לא לה צעקה…
– אמנם צדק פּייר…
היא הפסיקה והוסיפה במהירות:
– סוף-סוף אינך אלא יהודי נבזה.
הנה נפלטו הדברים מתוך פיה ונבהלה בעצמה מפני מוצא שפתיה. פיה נשאר פעור וזרועותיה נפלו בקול על שוֹֹקיה. פניה נזדקנוּ ונתקמטו והבּיעו דאגה מרוּבּה. היא פחדה להיפּגש במבטו של אליהו והורידה את עיניה. בראשונה לא האמין אליהו למשמע אוזניו. אחר התקומם בקרבו דבר מה שליט ורב כוח, שציווה לקום ולהגן על כבודו המחולל. אגרופיו נקמצו ועורקי צווארו נתנפּחו. עד מהרה התגבר וכבש את כעסו. קול קרא בעמקי לבּוֹ: אתה האשם… הוא הסיר אותה הצדה ועבר את החדר לאורכּו ופנה אל המסדרון. צווחה חדה וגוזרת לב ליוותהו ורדפה אחריו. אחר הרגיש שרגליו אחוזות בידי הג' די-ווריה, שהיתה מוטלת שׂרוּעה על פני הריצפה והיתה נגררת אחריו. היא התרפּסה לפניו, התחננה, התמוגגה בדמעות: מרגלית… עשׂה בי כרצוֹנך… הכּני על פּני… חרפני כאחת הריקות… אך, אנא, בל תלך מפה… אל תעזבני… סלחה… היא נשקה את בּרכּיו ונשענה עליהן בראשה ונצמדה אליהן בכל גופה ולא נתנה לו לזוז ממקומו. מרגלית עמד. הוא לא ידע מאומה מכל הנעשה. בתנועה מהירה השתחרר מבין זרועותיה וברח. הצווחה החדה החודרת רדפה אחריו הרחק הרחק.
לאחר חצי שעה, כשהלך ברחובות ההומים, זכר את כל מה שעבר עליו. שוב לעג לו גורלו הרע והראה לו את לשונו הארוּכּה. רק לפני שעות אחדות צעד על פני רחובות אלה ובלבּוֹ נשא אתו מפעל כביר. עתה הוא שב מנוצח, מנוצח וַחפוי ראש. הוא שב בזוי בעיני עצמו, כאיש צבא, ששונאיו פרקו מעליו את נשקו והתעללו בו ואַחר שילחוּהוּ לנפשו. בּוֹלווארי פּאריז היו עתה זרים ורחוקים בעיניו. מה לו פה ומי לו פה? מבחר שנות נעוריו בילה פה. פה למד ופה שתה בצמא את תורת עם זה ותרבותו ומנהגיו וסדרי חייו. הוא חשב, הנה דרכיהם הם דרכיו, ומחשבותיהם – מחשבותיו. אחרי האופקים הרחבים והמזהירים המשׂתּרעים במרומי עם זה רדף, ובכוונה התרחק משמי עברוֹ הצרים והמעורפלים, והאמין: כמוהם ישמח בחייו ויראה אור. הוא ראה את עצמו בן-חורין וגדול מאחיו בני עמו ואחר. פה בבתי התערוכות ובבתי הגניזה ישב שעות וימים וספג אל תוכו הדר דורות ותקופות וכליל עמים וארצות. יופי וחדוות חיים, חדוות חיים שאינה מבקשת פתרונים – זאת היתה משׂאַת נפשו. רגש חי ופורה זה, שאלפי שנות דלוּת גזלו ממנו – אותו רגש השתדל למזוג בדמי עורקיו ולהשכינהו בתוך חדרי לבו ולשוזרו בסבך מחשבותיו ולעשותו קניין נשמתו, לעשותו למפקדו המתווה לפניו את מסילות חייו. אך עתה באה משוגתו. קניינים אלה אינם נקנים על ידי התאמצות. רק שכבה אחת דקה וקלת-ערך כיסתה את פנימיותו ושינתה את מראהו. אבל שם מתחת לשכבה זו, במקום ששוכנת הכרתו, במקום שפועם ומבעבּע מקור נשמתו, הכול נשאר כאשר היה. יהודי נבזה… יהודי נבזה… פּייר צדק, צדק אותו המשרת המסכן העומד במסדרון עם קדקדו המקומט ועיניו הקטנות והבוערות. כל ימיו ברח מפני צל מוות זה. הלוא גם חשב שהצל ממנו והלאה. לא, זה היה מורך לב. הוא פחד להפנות ראשו ולהבּיט לַאחוֹריו. הפעם הביט והתבונן. והנה הנו הצל המעוּבּה והאפל, והנה הוא עומד במארב כשׂעיר יערות עם פרסותיו החדות ועם פיו הפעור, מחשׂיף שיניו העקומות, הצהוּבּות, המטפטפות טיפּוֹת ארס ולעג עד בלי רחם. על חול בנה את כל היכל נפשו. וכאשר נשׂאהו ורוממהו, כן נטה לנפול ולהתמוטט. עתה נהרס כולו במגע-יד אחד. יהודי נבזה… יהודי נבזה… הוא רדף אחרי גדולות… ח!… ח!… ח!…
עברו אנשים למאות, לאלפים, ומרגלית עמד גלמוד ועזוב בין המונים אלה. הוא מיהר הביתה. הוא הרגיש את עצמו אחוז בדידות ויתמות. בחדרו מצא את לינה מכונסה בפינת החדר סמוך לחלון וַעסוקה במלאכתה כמחכה לבואו. כשעמד בפתח מיהרה לראתו:
– חיכּיתי לך.
פני אליהו היו קודרים. לינה פחדה:
– אדוני?…
מרגלית ניענע בידו:
– אין דבר, מילאתי אחרי דברייך.
והוסיף:
– אל המקום שאני בא משם לא אשוב עוד לעולם.
הוא תהה לרגע ואמר:
– יודעת את, לינה, ברצוני לנסוע לבית אבי לנוח.
בשעה שהוציא את דבריו אלא עוד לא ביכּרה מחשבתו כל צורכה. רק אחרי כן שקלהּ וּמְצאהּ ישרה מאוד. הוא חיזקהּ:
– לינה, אני עייף, נדדתי דיי… שם אולי אמצא לזמן מה פינת מרגוע.
פני לינה כּוּסוּ קדרוּת; כמה לא רצתה להיפרד מאליהו. אל קירבתו התרגלה. אבל היא פחדה פן יחשוב עליה כי רק את טובת עצמה היא דורשת, ומיהרה לענות בחמימות:
– אמנם כן, תיטיב לעשות.
– אבל טרם נוסעי מפה עלי לדאוג לשני אנשים… לך, לינה, ולאחד מריעי.
הוא ישב אל צדהּ וסיפר לה את מאורעות חיי מוֹריס לוי. עגומים ומעוררי רחמים היו דבריו. לינה הקשיבה להם בלב חרד, ועיניה הגדולות הבריקו בתוך הדמעות שנתלו בהן. נעימה ומלבּבת היתה הבעת פניו של מרגלית. הוא ביקש ממנה שתשב יחד עם מוֹריס לוי ותדאג לו, כי בעוד ימים אחדים עליו לעזוב את בית-החולים. לינה הסכימה. מרגלית לחץ ידהּ:
– את נערה טובה…
לינה פנתה מעליו וניגשה אל החלון. היא מלמלה דברים לא ברורים. אליהו הלך אַחריה, כפוף על שכמה, וּשאֵלהּ:
– לינה, מה תדברי?
– לא מאומה… ואני חשבתי, שאין אסון כאסוני… גמגמה.
– לינה, שׂימי ידך על לבּי… הוא ריק… רק יגון קודר…
היא שמעה לו. את ידהּ שׂמה על לוח חזהו. פני אליהו ביקשו רחמים, עזר, סעד. והיא מה? ובידהּ אין כול. היה שקט. מתחת ידה הלם לב מרגלית. ובלבּהּ היא התעורר תחנון חמים. אל השמים התנשׂא. חרש חרש התפללה, לשלום מרגלית התפללה וּלרווחתוֹ. היא דאגה לו. עיניו היו עתה חיוורות וּכבוּיות. עיניים כאלה ראתה אז במוֹת עליה אִמהּ.
כז
שבוע תמים היה אליהו טרוד בסידור חייהם המשותפים של לינה ומוריס לוי, ורק אחרי סדרו את כל הדברים יצא לדרכו אל עיר מולדתו ואל בית אביו.
השמש שקעה. בעצלתיים ומתוך טלטולים תכופים התנועעה המרכּבת הגדולה בצורת תיבה שאורכּהּ גדול מרוחבּהּ והיא רתומה שלושה סוסים יגיעים ברוחב ושׂירכה דרכּהּ לאיטהּ ובקושי. משני עברי המסילה השתרע המישור החד-גוֹני של ארץ פוֹלניה עם ניריה השטוחים והחרושים. באופק נגעו בכיפּת השמים מַסרקוֹת צמרוֹת יערי האוֹרן הכּחלחלים. כּפרים היו פזורים פה ופה. בתיהם היו בנויי עץ וגגותיהם היו מכוסים קש שחור מרוב אבק וגשם. עדרי בקר ארוּכּי רגל ורחבי גרמים התנהלו על פני המרעה. דלוּת ושיעמום. האיכּרים עמדו על מחרשוֹתיהם גבוהי קומה, רזים, שׂערות ראשם קלוּשוֹת וּלבנבּנות, ופרצופם שזוף השמש בולט סמוך ללסתות, ועיניהם הקטנוֹת, המבריקות בצבע-תכלת מימי, הבּיעו גאווה, הכנעה, מרירוּת, ערמומיות חדה וקהות כאחת. במרכבת פנימה על שני הספסלים ישבו הנוסעים אחד מול רעהו ורגליהם כמו מעוּרבּבות יחד. היום רד. בעד האשנב הקטן התגנבו אל המרכבה ברעדה קווי פז אחרונים. הנוסעים הורידו ראשם והשקיעוהו בין מעיליהם הפתוחים לרווחה. יהודי כרסני אדום החבּיא פרצופו בין שׂערות זקנו הצהוב והמגודל והשמיע נחרתו. על בּרכי אחת האיכּרות היה מונח סל נצרים עגלגל מכוסה בד אפור, ומתוך החור שבתווך היה בולט צוואר אווז לבן ודק. צוואר זה היה מסובב את ראשו הקטן אנה ואנה בלי הרף, פער מקורו האדמדם באי-חפץ כמפהק והתבונן בעיניו הקטנות כחושד באיזה דבר. אליהו מרגלית ישב גם הוא בין הנוסעים. הוא ישב סמוך לדלת מכווץ וזר ועצוב-רוח, ועינו רפרפה במרחב הפרושׂ לפניו. הנה ארץ מוֹלדתּוֹ. לבּו לא זע. תוּגה שקטה השרה עליו נוֹף זה, הצולל חסר צורה מסוימת בחשכת בין השמשוֹת. גם יוֹשבי ארץ זו והלך-רוחם נראו לו פעוטים ומוּגבּלים. לפני שבע שנים עבר על פני דרך זו ופניו מוּעדות מערבה. אז התרחק מביתו, ועתידו היה תלוי מעל ראשו כשמש לוהטת. אל העולם הגדול הוליך אתו אז את יקוד רגשותיו ואת גודל שאיפותיו. עתה הוא שב בחוסר כול. את הכול ניצח ועל כל המעצורים התגבר, אבל את הניצחון על עצמו לא נחל.
החשיכה גדלה מסביב. במרכבה נהפכו הנוסעים לגוש שחור אחד. שתי נשים שישבו מול מרגלית פטפטו והשמיעו בכל פעם אנחות קלות, אנחות קלות אלה, שאינן מבּיעות כל צער, כל מכאוב והמלווה את השׂיחה בלי כל יסוד. שלא מדעת התחיל אליהו מקשיב לדבריהן.
– חטא אלוהים הוא, אמרה האחת.
– ועודם באים עלי בטענות, ענתה השנייה.
– ומה הוא רוצה ממך? —
– למרר את חיי הוא רוצה.
– כך דרכם של הגברים, בלי יוצא מן הכלל.
– אכן… הנה אשתו של אריה ליבּ.
– בבקשה, אודותיה בל תדברי.
– למה? אשה צעירה… יפה… נישאה לבעל זקן, מטוּפּל בבנים… בפרט הבנות… איני מקנאת בה.
– אם חורגת, וכי מה תרצי.
– באמת אני מתפלאה, למה מיהר אריה ליב לשאת אשה… כמה שנים עברו מיום מות אשתו הראשונה?
– כשלוש שנים… אך למה תעוררי מתים מקברם… הבה נירדם.
והשׂיחה נפסקה.
אריה ליבּ – כך שם אבי מרגלית. הנשים דיברו על בית אביו. דבר-מה ניצת בלב אליהו וחימם את נפשו. בית אב, אחיות, משפחה – כמה רחוקים היו דברים אלה מלבּוֹ. רק שאיפותיו, מאווייו, מלחמותיו ידע. המרכבת התקרבה אל עיר מולדתו. בית הקברות היה הראשון שקידם פניו. הוא היה נוצץ באפילה עם מאות מצבותיו הלבנות. שם מימין סמוך לאלון המעוקם קבר אמו. עיני מרגלית נצמדו אל פינה זו. המוות אינו מפריד בין החיים, עברה מחשבה בלבּוֹ. עתה נראה לו הקשר לאמו גדול ועז משהיה בעודנה בחיים, בהתהלכה בכבידות בחדרי בית אביו בעיניה השחורות, אותן העיניים העמוקות והמבּיעות עוז וגיל פנימי וכוח אמיץ, שרוב מכאובים, מחלות, עינויים לא יכלו לטשטשן ולעממן – בעודנה בחיים הלוא עבר על פניה וכמעט שלא הרגיש בה. עתה קמה ועמדה לפניו כסמל רם ונישׂא. עתה היתה אמו שוכנת לבּו ומדריכתהו ומפקדת עליו את המעשים אשר יעשה ואת אשר לא יעשה. לקפוץ מעל המרכבה רצה ולכתת רגליו שם בין המצבות עד הגיעו אל האלון המעוקם ולהשתטח שם על מקום מנוחת אמו הרחמנייה ולפרוץ בבכי ילד עזוב ולהרגיש קור אבן השיש על עור לחייו. אמו היתה שומעת לו; אמו היתה יודעת את נפשו; אמו היתה מוצאת את הנוחם, את המרגוע לנדודי רוחו.
אך הנה השמיעו הגלגלים רעש גדול. המרכבת נלכדה בין שתי שורות בתי הרחובות. דממת קברים שרתה מסביב. בוץ וחלאה. שומרי ליל עמדו בקרנות. בית-הכנסת התנוסס כאוהל מתים גדול. בתי לבינים ועץ סגרו עליהם חיי דלות ועוני. אוויר חמוץ, רטוב, כבד, הבא בענני ערפל מהאחו שמאחורי העיר, העיק על החזה. המרכבה התעכבה בכל פעם. הנוסעים התמעטו. לבסוף נשאר מרגלית יחידי, כי בית אביו הוא האחרון בקצה העיר. אליהו חש פתאום, שהוא זר פה, בנכר. כמעט שניחם על מעשׂהו, על עוזבו את פּאריז. אותה יריעת הקסם שהיתה פרוּשׂה ממרחקים על עיר מולדתו ואותו הכוסף העז שנתעורר בלבּוֹ בימים האחרונים לשוב אל משפחתו, נעלמו, גזו ואבדו בתוך סבך הרהורים של קוצר רוח ואי רצון. מעשׂהו היה פרי מורך לב. מנוסה11 היתה זאת. הוא ברח, כי לא יכול לעמוד על נפשו. הוא הוליך את עצמו שולל. פה לא ימצא את מקור הישועה. אל מקום אחר ואל ארץ אחרת היה עליו לנסוע. שם על גדות הים התיכון היה עליו לעגן את ספינתו ולבוא עם כובד פשעיו לרגלי עדה ולאמור לה: עדה, חטאתי לפנייך, אל בחמתך, הנני כקנה רצוץ, רחמי והושיטי עזרה. כזאת לא עשה. הוא היה אסיר יהירותו הגסה. להחשׂיף פחיתותו ושפלותו פחד. וברח מנוסת עכבּר. מורך-לב… מורך-לב.
ברוּח שקטה וּספוּגה כּעס דפק על דלת בית אביו. קול צעדים של רגליים יחיפות נשמע. אחר הגיע לאוזניו קולו של אביו:
– מי שם?
– אני… אליהו.
ידי אביו חיפּשׂו בבהלה ובחוסר ביטחה אחרי המנעול. אחר נפתחה הדלת בכוח ושתי זרועות חיבּקוּהו בחוזקה, ופרצופו נתכסה ושקע בזקן אביו. בבית קמה מהומה. הודלק אור. שתי אחיותיו קפצו ממיטותיהן וניתלו בצוואריו. האם החורגת קראה לאביו ושאלה פשר דבר. הוא מיהר לבשר לה כי בנו יחידו בּא. אליהו הטיל מבּטו לעוּמתוֹ. אביו עמד גבוֹהּ ושחוח, גבּוֹ מעוגל, וזקנו, הפרוּשׂ לצדדים סמוך לסנטרו, זרוע המון שׂערות שיבה. פרצופו היה שזוף-שמש, שחרחר עד לגביניו. משם וּלמעלה התרומם מצח גבוה, לבן וַאצילי ופיקח וגזעי, מצח יהודי ממש שזוויותיו נכנסות כזיזים בעבי שׂער הראש. פניו היו רחבות, ועיניו בהירות וגדולות; ושׂפתי פיו חבויות מתחת לשׂפם ארוך. והיתה בפנים הללו הבּעה של גודל-רוח, של גאווה, מרי, הדר יחשׂ-אבות, שהיה קשה לבררה כראוי. הוא הכיר בכל זאת, שקו יגון נעלם ומשומר חרש תלמיו באלכסון על הפרצוף השקט הזה. האחיות עמדו עליו והרבּוּ בשאלותיהן. הבכירה, שרה, היתה כבת עשרים וארבע, מבוגרת ובעלת קומה. פניה היו חיוורים ומלאים מאפס מעשה ותנועה. הצעירה, אסתר, כבת שמונה עשרה, דמתה אל אמו. פניה השחרחרים חסרי-המרגוע העידו על פזיזוּת ורגש וּזדון לב. היא הסתּכּלה באליהו בעיניה השחורות והעמוקות, והוא חש את מבּטהּ כדקירת חרב. אסתר ראתה הכול. גם האב עמד נשען על השולחן בשתי ידיו בעלות האצבעות הארוּכּות והמפונקות והבחין בו. כעבור רגע פנה אליו:
– פניך רעים.
– עייפתי.
אחר הוסיף:
– באתי לנוח.
קול אליהו היה מלא עצב. האב מיהר לענות:
– ובכן, סדרנה משכבו.
הוא נפרד ממנו ויצא.
בחדר האוכל לא היה כל שינוי. אותם הרהיטים הישנים עמדו על מקומם הנכון. סמוך לחלון הפונה החצרה עמד הכיסא הרם, הרך, המרוּפּד עור חום, מקום מושבה של אמו המנוחה. לרגלי הכיסא עמד ההדום הקטן. הוא זכר את ההדום הזה. פעמים אין מספר הרים את רגליה הבּציקות והכבידות של אמו והניח אותן עליו. אל אדן החלון היה מחוּבּר, כמו לפנים, הכלוב. לפנים היתה בו ציפּוֹר קטנה, צהבהבּה, קנרית רכּה, שגוּדלה בידי אמו. אליהו שאל:
– הציפּוֹר איה?
שתי האחיות הורידו ראשן וקדרות כיסתה מצחן:
– אחר מות אמא מתה גם היא – גמגמה אסתר.
דמעות עיניים גרפו את מבטו והוא נעכר ונעשה אדמדם ורועד. מות ציפּוֹר מסכנה זו העלה בעמקי לבּוֹ את כל אהבתו לאמו הנפטרת. אסתר ניגשה אליו ונלחצה אל חזהו ושׂמה את ראשהּ על כתיפו. אחי האומלל… אחי האומלל… מלמלה. לא, עתה ברגע הזה לא היה אומלל. הוא היה מאושר. כל כאב לא חש: רק רפיון, רפיון מנעים וממתיק את תוכו.
עד מהרה התעורר ושאל את אחיותיו:
– ומה חייכן עתה?… והיא מהי?…
שרה מיהרה לענות:
– תראה, תראה… מאֵרה בבית.
אך אסתר הפסיקה:
– הנה… היא וטענותיה… עוד נספיק… עתה ינוח אליהו.
הן הציעו לו את משכבו ונפרדו ממנו ועזבו את אליהו לבדו בחדר. הוא ניגש אל כיסא אמו וישב עליו. ראשו הנשען על שתי ידיו השתקע במחשבות. כשעה ישב מבלי דעת אל נכון איפה הוא נמצא. אחר קם ופשט בגדיו ועלה על משכבו. על השולחן אשר לפניו היה מונח ספר רוסי. אליהו פתחהו וקרא בו את השורות הראשונות. בו היה כתוב לאמר: “אין בין אוֹשרהּ של משפּחה זו או זו ולא מאומה, אך אם אוּמללה המשפחה, כל אחת ואחת אומללה לפי דרכה”. אליהו לא הוסיף לקרוא. בעיניים בוחנות הביט סביבו. בין אוויר הכתלים הללו ריחף שקר נורא. נעשה פה עוול קורע לבבות, ובכל זאת לא היה על מי להטיל את האשמה ולא היה על מי לשפוך את חמת האין-אונים, רק על הגורל העיוור המנדנד ומטלטל את חיי האדם בלי סדר ובלי מטרה, כפזר הרוח אבק חוצות ביום12 סערה.
כח
למוחרת בבוקר, כשנכנס אל חדר האוכל להסב אל השולחן הערוך, מצא את אביו יושב בראש ונחפז לכלות ארוחתו. זקנו היה עשוי יפה, בגדיו היו נקיים, ונראה לו, שאביו מתהדר ומתאמץ לחדש את נעוריו. דוּמם ישב ופניו עצורים ונכלמים. שתי אחיותיו גם הן היו בחדר והסתכלו באחיהן בהדרת-כבוד. אחר נפתחה הדלת מימין ודרך הפתח נכנסה אשה כבת שלושים, לבושה מעיל-בוקר רחב, אפור ורקום שושני זהב. היא היתה קטנת-קומה, לבנבּנה, ועיניה אפורות ובולטות מעט. תנוּעוֹתיה היו פּזיזוֹת וּגרוּיוֹת, ועל פניה הרזים ועל שׂפתיה הדקות והמכוּוצות היתה מרפרפת בלי הפוגה בת-צחוק קלה, ולא היה לדעת מה בת צחוק זו אומרת: מבּיעה לעג או שׂביעת רצון. כשנכנסה סקרה את אליהו בעיניה הגדולות כשואלת את עצמה: הלה הוא, אם לצריה? אז מיהר אליהו וקם ממקומו והתקרב אליה בצעד מהיר, ונשק את ידה ובירכהּ לשלום. שתי האחיות ישבו מן הצד וזרקו בו זיקי חימה. האב לא ההין להרים עינו ולהיפגש במבּט אליהו. פניו העידו רק הכרת טובה רבה. בת-צחוֹקה של אִמוֹ-חורגתו התרחב הפעם יותר ויותר והציף את כל פניה, עד שנולדה גומה קטנה באחת מלחייה.
אמו חורגתו ביקשתהו לשבת, ואמרה לו:
– תשתעמם בפינה נידחת זו.
– הלוא באתי אל ביתי.
שוב הטילה בו את מבּטה, והגומה בלחייה שוב נולדה באחת מלחייה. האב קם במהירות וניגב שׂפמו ופרשׂ לצדדים את כנפות זקנו ולבש מעילו.
– תסלח… אני טרוד.
– כן, אבא, שכחתי לשאול את פיך, מה הם עסקיך?
– תהילה לאל.
ויצא בחיפזון.
הכול ישבו לאכול פת שחרית. פתאום ועין אליהו נתקלה בקווי אור מרוּבּי גוונים. אליהו נשא מבּטו וראה נזמי יהלום גדולים ומתנוצצים תלויים באוזני אמו-חורגתו. נזמים אלה היו ירושת אמו. הוא זכר, כי פעם בשובו הביתה לימי החופש ובשבתו בין הערבּיים לרגלי אמו דיברה אתו על עתידו, על ביתו. אז ציוותהו לגשת אל הארון ולהוציא משם קופסה קטנה. בה נמצאו נזמי יהלום אלה. האם הוציאה את אבני החן וגלגלה אותן לעיניו, ואמרה לו מתוך צחוק: אליהו יקירי, אם תביא לביתי את בחירת-לבך כאשר אהבתי, דורון זה אושיט לה. את הדברים האלה זכר הפעם. כל המקרה הזה קם חי לעיניו ולבו נאחז בצבת. חורגתו הרגישה בסקירתו המתמידה, ומיד עמדה על סיבת הדבר. אודם שטף את כל פניה וגם את מצחה וגם תנוך אוזנה, בו היו מידלדלים הנזמים. חיש מצאה לה תואנה ויצאה מן חדר האוכל. כל זה נעשה במהירות רבה עד שנעלם מעיני אחיותיו ולא חשו בכל הנעשה. לאחר רגעים אחדים שבה. פניה היו שקטים ובת הצחוק שבה עליהם. אליהו הבליג ברוחו והתחיל מפטפט דברים מדברים שונים; דרש בשלום קרובים, חקר אחרי מכּרים, ובבוא הארוחה לסופה הודיע שברצונו לצאת ולראות בעיר מולדתו וביושביה.
היה יום השוּק. המגרשים והחצרות היו כּסוּיים עגלות וסוסים וחבילות קש ואיכּרים. בערבּוּביה זאת דילגו בקפיצות משוּנות מאיכּר לאיכּר ומעגלה לעגלה יהודים שחרחרים שבורי-גב וצרי-חזה ולבושים מעילים ארוּכּים ומזוֹהמים. זקניהם היו מגודלים ומסוּבּכים ומלאו תבן וגבבא. בעוברם סמוך לסוסים היגיעים והנחים והעומדים על המספוא לועסים במנוחה את השחת היו יהודים אלה מצטמצמים, מטילים הצדה את שולי מעיליהם ומשתמטים בזהירות ובעקיפים ומתוך פחד נסתר, ועינם הפזיזה שולחת סקירות עקוּמוֹת וּספוּגוֹת חשד אל מוּל פּרסוֹת הסוסים מתוך חרדה פנימית. האיכּרים והאיכּרות עמדו שקטים ושליווים. לעג חבוי היה מבצבץ על שׂפתותיהם. בגודל-רוח היו זורקים את תשובותיהם על שאלות התגרנים, שהיו מקרטעים סביב להם אנה ואנה מתוך רעש ורוב דברים. על המדרגות לפני החנויות עמדו החנווניות והיו מושכות בשרוולי הכפריים העוברים ושבים, וסליהם עם תנובת ארצם על זרועותיהם, מתוך הכנעה ומתוך פיתויים וחלקות. היה פה בולמוס משונה כבערימת אשפה תוססת. מאות זרועות נאחזו זו בזו ונסתבּכו זאת בזאת, וכל אחת קורעת וסורטת את בשׂר השנית. זאת היתה מלחמה קשה ואַכזרייה. מן המארב נלחמו איש ברעהו בערמוּמיות קטנה, פעוטה וחסרת אוֹן. ועל הכול התנשאה חרדה עצורה. נדמה, שקהל אצים ורצים אלה נסים מפני אימת החיים; מפני אימת החיים הפשוטים, הבריאים, העומדים לעיניהם בצורת האיכּרים גבוהי-הקומה ואמיצי-החזה ומזכּירים להם עווֹן דורות ושנים. הנה עַמו, מקוֹר מחצבתּוֹ! מורך לב… מורך לב וחידלון!… אליהו לא אהב אותם. לשווא התאמץ לדלות מעמקי נפשו רגשי רחמים להם. זרים היו בעיניו וכזר נחשב גם הוא להם. כּיעוּר, כּיעוּר. כעס צורם שם מחנק לגרונו. הם שהפכו את חייו לחזון תוגה נורא. אותן הידיים הפזיזות המתנועעות פה לעיניו וממשמשות בשׂקי התבואה הטעונים על עגלות האיכּרים, ידיים הללו הלוא קיפּדו את נימי חייו אחת אחת. הם שמסכו בתוך עורקי דמו את צימאון חייו, אך מנעו ממנו לספק ולהשתיק צימאון זה, והנה נשמתו אכולה ושוממה. פתאום ראה בין ההמון הסואן את אביו עומד ומשׂוחח בחבורת בעלי-אחוזה פולנים, סמוקי פרצוף וארוּכּי שׂפם. גם פני אביו הגאים והמתונים היו הפעם נכנעים. גם בו הכיר אותו קו החרדה המתוח על מצחו ורועד בין עפעפּי עיניו. אליהו רצה לסור הצדה, אך איחר את המועד. אבא רמז לו לגשת אליו והציגהו לפני בעלי האחוזה:
— בני.
האדונים הפולנים מדדוהו בסקירותיהם, ואחד מהם, בעל אף בולט ואַמיץ, שאל:
– מה מלאכתו?
– אמן, צייר – ענה האב.
והוא פנה אל אליהו:
– איפה למדת?
– בצרפת.
– המכניסה הרבה התעסקותך זאת?
– אינני סוחר, זרק אליהו דברים אליו.
– כן… אבל…
השיחה נקפדה בבת אחת. כל איש הבין את מחשבות רעהו. בעלי האחוזה התחילו לחדש את דבריהם על שער התבואות והצמר. לאליהו כמעט שלא שמו לב. הוא נפרד מהם והלך לו. בצעדים רחבים עבר את הרחובות כנמלט על נפשו, עד הגיעו אל קצה העיר. פה חדל הרעש המטריד. לפני הבתים היו גנות זרועות ירק, ואילנות פרי התנוססו ועציצי פרחים נשקפו מבעד לשמשות החלונות; וראשי ילדים לבנבּנים היו נתונים ביניהם. לבסוף נסתיימו גם הבתים הללו ולעיניו השׂתּרע המרחב. אליהו יצא מן העיר וטייל לאורך הדרך. השמים היו מעוּננים, ורק לעתים רחוקות נקדה החמה בעבים. על פני השדימות עברו איכּרים עם מחרשותיהם. האדמה בלולת הדומן העלתה אדים כחלחלים. קול תרנגול קורא הגיע לאוזניו. מרחוק על שׂפת הנהר נארווה ישב דייג והשמיע שירתו. שיעמום. שוב עמד אליהו גלמוד בעולם רחב ידיים זה. מה לו פה? חורבות… חורבות ותלי מפולת. הוא ניחם על בואו הנה. קיווה למצוא מרגוע ומצא רוגז ושיעמום. שוב חשב על המחזה שראה בשוּקי העיר. שב חש שאט נפש לו לעצמו, כי ידע שהוא כאחד מהם, עצמם ובשׂרם. העולם עשה את שלו. בשוויון-נפש גמור התייחס לכל מחשבותיו ותגרותיו הפנימיות. האיכּרים חרשו ועלו וירדו, וציפּוֹרים עפו שיירות שיירות וכנפי ריחיים הסתובבו, והתרנגול קרא בקולו הניחר, וכפריים שבו לביתם, והדייג ישב במנוחה והתבונן לחכּתו השלוחה, ומימי הנהר שטפו זרמו בלי הרף. רק הוא, אליהו, התגוֹלל פה על פּרשת דרכים כהתגולל אבר מדולדל בין החיים האלה, אובד דרך עם תוגתו ועם עקת הרגשותיו המסתערות על חזהו ועומדות לפורצו.
כשחזר לבית אביו מצא את בני משפחתו מסוּבּים אל השולחן ומחכּים לו. עם כניסתו נפסקה לפתע השׂיחה. אליהו הבין שדיבּרו עתה בו ועליו. אחיותיו היו נעלבות. האב ישב סמוך לאשתו הצעירה מבוהל ונכלם. הוא חש אי-רצון והיסוס-לב לא-ברור כשהוא בלווית בת-זוגתו בפני בנו. פעם בפעם פרשׂ לצדדים את כנפות זקנו, ובגניבה הטיל מבּטו באליהו. אמו-חורגתו היתה לבושה שׂמלת ארג פשוטה וכהה. במעוֹף-עין ראשון ראה, שאוזניה חסרות עכשיו את הנזמים. הוא הרכּין לה ראשו והצטחק ואמר:
— תסלחו… טיילתי… זיכרונות נעורים.
שרה אמרה בקול עבה:
– אמנם חרה לנו… היום הראשון לבואו, והוא עוזב אותנו… מה יאמרו הבריות…
אבל האב נזף בה:
– דאגתהּ האחת… מה יאמרו… מה יאמרו… יאמרו מה שיאמרו. ולרגע קל היו פני האב כפני בנו.
הגישו את הארוחה. כל המסובים שתקו. האב האיץ בכל דבר כדרכו. פעמים אחדות נפגשו עיני אליהו בעיני חורגתו. היא הביטה אליו ישר כתוהה ושואלת, וכשנתקלה בסקירתו הנוחה לה עברה בת הצחוק והאירה את שפתיה. גם מעיני אביו לא נעלם יחסו הטוב של אליהו לאמו חורגתו. הוא לא הבּיע לו גלוי את תודתו, אבל בלבּוֹ בירכהו ותנועותיו הנכלמות נעשו חופשיות יותר. בגמר הסעודה קם ודפק בחיבּה על שכם אליהו:
– אולי אתה זקוק לכסף?
– לא, אבא.
אחריו קמו יתר הסועדים. האחיות נפטרו ונכנסו לחדרן. אליהו נשאר פנים אל פנים עם אמו חורגתו. הוא ניגש אליה ולחץ את ידה ואמר לה:
– רב תודות, אמא.
– על מה?
הוא רמז לה באצבעו על אוזניה וסיפר לה את דבר הבטחת אמו המנוחה. היא הקשיבה לאמריו מתוך הפתעה רבה, ועיניה האפורות נגלדו בקרום דמע דק ומבריק. את ידיה הקטנות פרשׂה בתנועת ייאוש ואמרה:
– אליהו, לא בי האשם… לא ידעתי… אני מתהלכת בבית הזה כזרה, כאסופת-חוץ. אחיותיך עוֹינות אותי, שׂונאות אותי. מה חטאתי להן? כשעברתי סף בית זה אמרתי למצוא בהן את רעותי הטובות. הלוא אנו כמעט בנות גיל אחד… אבל הן דוחות אותי ועשׂו את חיי למעצבה… לו ידעת מה הן שנתיים ימים של חיי תוּגה אלה… לוּלא אביך ולוּלא אוֹתה ההכּרה, שאין חזרה, אין שיבה לאחוֹר, כי אין פינה אחת בעולם הזה למצוא בה מנוחתי… כי אז… כי אז…
היא ישבה וסיפרה בקטעים את סיפור חייה. משפחה יורדת מיוחסת, מטוּפּלת בבנות חסרות-מוהר. עזובה בבית ואב קפּדן המושל ביד חזקה. נישׂוּאין מאונס… היא פרצה בבכי וקמה ויצאה מן החדר. אליהו נשאר לבדו. יגון, יגון, יגון עד אין קץ בכל מקום ובכל שעה. כל העולם נראה לו כמצמיח קוצים וכשורץ עקרבּים. ועל פני הקוצים המכאיבים ובין העקרבּים העוקצים מתהלכים בני אדם אומללים, יחיפים ועירומים, בלי מחסה ומגן, חמוצי דם וַאכולי כאב. אל אחיותיו נכנס וניסה לדבר על לבּן. הוא ביקש מהן לשנות את יחסן לאִמן החורגת. שרה שמעה את דבריו בכובד ראש. בידיה דפדפה את הספר המונח על ברכיה ופניה החיוורים והמלאים כּוּסו קדרות. אסתר טיילה לאורך החדר ושתי ידיה צלובות על גבה ושׂערותיה הקצרות והשחורות פזורות על שכמה. בראשונה היו דבריו לפלא בעיניהן. אחר, כאשר התחיל אליהו להגן על אמו-חורגתו בתום ובהתלהבות, ולבאר להן את מצב נפשה המדוּכּאּ ואת העוול האיום שהן עושות לה, לא יכלה שרה להתאַפּק עוד וקמה בחורי אף וזרקה דבריה בפני אליהו:
– נקל להגיד… אולם תשב כמונו ותראה איך זרה מושלת בנו.
– מושלת?, תמהּ אליהו.
– כן, מה אנו בבית הזה? האם מתה ואת האב גזלה לנו אשה זו בעודו בחיים.
אסתר נתלתה בצוואר אליהו ולטפה לחייו:
– אנא חדלו, למה תרגזו… שרה מפריזה כדרכה.
אליהו עזב את חדר אחיותיו ונכנס לחדר אביו. שם השׂתּרע על הספה, הדליק פּאפּירוסה והסתּכּל סביבותיו. ארון הספרים עמד בזווית מלא וגדוש. מתחת לשמשה העגולה נשקפו ספרים עבי-כרס ועל גבּיהם הזהירו פתקאות תולע ואותיות זהב הקוראות בשמם. מבּטוֹ נצמד אל הספרים הללו. יפה הכּירם. גם הוא שיקע שנות נעורים רבות בין דפיהם הצהבהבּים. בהם ועל אבקם אולי נבל ציץ חייו שהתחיל פורח ונותן ריחו. איך שיהיה, את המרגוע אשר קיווה למצוא בביתו לא מצא. שם, בשאר החדרים, אכלו רוע-לב ומדנים כל חלקה טובה, ופה היתה רבה השממה.
כט
בבית אביו ישב אליהו כל חודש תשרי. בימים הראשונים לא הרבּה עוד השיעמום להדאיבהו ולצער אותו. קרובים וּקרוֹבוֹת באו ויצאו; יהוּדים באי-בית אביו נכנסו לשׂוֹחח על העולם וּמלוֹאוֹ, וריעי נעורים לבושים ארוּכים ובעלי נשים ובנים נכנסים לפרקים והבּיעו בלב גלוי את קנאתם באליהו, אשר פרץ גדר וכבש עולמו ודרכו בחיים, בשעה שהם נשארו חשׂוּכי אור בעמק העכוֹר. אך כל זה התחיל להישנות בתכיפות מתמידה והיה עליו למעמסה. נמאס עליו גם הרופא הפולני שכנם, בעל הקומה הממוּצעת, אשר היה בא מדי ערב בערבּוֹ ומביט בעיניים משומנות וחמודות בפני אמו חורגתו, מתהלך אתה בעדינות ומשוֹחח אתו, את אליהו, על-דבר תעודת העולם ועל-דבר תפקיד האדם ומתאמץ להבליט את דעותיו האפּיקוֹרסיות והשקפותיו על האַחווה והשוויון. כל זה נמאס, נמאס והיה לתועבה, עד שיצא מנחיריו. כל זה התחיל מעיק על הנפש, מעכּב ועוצר בעד השטף והזרם הטבעי והרגיל של חייו, כירוֹקה המכסה פניהם של מימי בריכה. לא היתה פה גם שלוות האפס. אמנם נראה בסקירה ראשונה, שדבר-מה פּוֹרה ומזוין בכוחות חיוניים מבצבץ וגדל ומבקש לו עתיד. נראה שגם אנשים אלה וכל הסובב אותם עוברים את מעגל חייהם וחותרים בכל מאמצי כוחותיהם להגיע ולבוא אל חוֹפם המקוּוה. אך זה היה רק למראית עין בלבד. עצלוּת, בטלה, חידלון, ריקבון, שפלוּת – רק אלה היו מנת חלקם של כל האנשים שאתם בא במגע ובמשׂא. ולמען הימלט מחברתם היה אליהו יוצא לטיוליו. ביחידוּת הלך הלוך וטייל שעות רבות. הוא היה עובר שׂדות חרושים ויערות עבוּתים שבסביבות העיר. מוחו לא רחש מעולם רחש מחשבות כבימים האלה. הן טפטפו בקרבו בלי הרף כזרם מעיין שאינו פוסק. הוא חיפּשׂ לו דרך חיים חדשה. הוא חש שאין להמשיך כה את חייו הבאים. חייב הוא לצאת ולרומם ולהגבּיה את עצמו מעל לסביבתו שבה הוא נתון ולהחל הכול מחדש, מן המסד עד הטפחות. מה שעבר – עבר. חייב הוא למצוא את המרגוע הפנימי ואת מנוחת נפשו. והרגשות אלה והכרה זאת היו מלפּפוֹת כל ישוּתוֹ וממלאות כל מעייני רוחו. לעתים ועודנו מטייל בצעדיו הרחבים במסילות השוממות, והנה הוא עומד לפתע על מקומו, מסיר כובעו ומעביר ידו על שׂערות ראשו ומסתּכּל בעיני געגועים בארבע רוחות העולם ותוהה זמן רב. מתק נעים משתפך אז בכל גופו. הלב הולם, הנפש מתמַתּחת ומפרכּסת. אל אלוהים! אם תבוא עתה הרוח ותישׂאהו אל חדר עדה. לרגליה ייפּוֹל וינשק עפר הארץ שעליה דרכה.
את כל נפשו ישפוך לפניה. לה יתוודה כהתוודות החוטא על מיטתו, על ערש דוויוֹ. כל ימיו ייתן למלאוֹת מה שפגם, לתקן מה שעיוות. ואז יבוא האושר, כן, האושר האמיתי יבוא וישתקע באחד מחדרי לבו וילווהו ויעודדהו כל ימי חייו. כן, בתשובתו אל עדה, באותה התשובה הנכונה המפכּה ובאה מעמקי תהומות הנפש, בתשובה זאת עצמה חבוי וחנוט אושרו, כפרה החבוי בין עלי ניצתו. זאת היא הדרך האחת אל תיקון נשמתו. דרך אחרת אין וגם לא תהיה… אך מסביב המתה רוח סתיו אַכזרית. האַלוֹנים הורידו דלף בלוטים כבדים. בקול נפלו ושקעו באדמה התחוחה והרטוּבּה. הערבות עמדו פרוּשׂות זרוע וכפופות מעל לנהר נארווה והסתּכּלו אחוזי רתת במים הנגרשים. יהודים חוכרי גנים שבו עם מיטלטליהם, ילדיהם וסחבותיהם, העירה לימי החגים הקרובים. גשם דק טפטף. קר וחסר השתתפות היה הטבע מסביב. האלון ההומה נכאים לא שם לב אל זרמת המים הזועפת. הערבה הנוגה לא ידעה את עינויי נפש אליהו הנוקבים עד התהום.
גלמודים, מפורדים, כל אחד עזוב ומסור בידי עצמו, עמדו כל היצורים, וגם הוא בתוכם. כל אחד פלט נאקתו ביחידוּת בקולו המשונה, הפרא, ואף הד קל לא ענה חזה השני לעומתו. אין להבין ואין לדעת. בודד, כאורן נשכח בין גזעי יער גדוע, הוא עמד פה בין מרחבי השדימות, וכן יוסיף לעמוד כל ימיו. לאן יפנה? רק בן שלושים הוא עתה. עוד כמספר הזה עליו לחיות. מה יעשה בשנים הבאות? למי יקדיש חייו ולמה הם לו? האם אותו המַשׂוֹר הפנימי, המנסר ומנסר כל עצם מעצמותיו, יוסיף מעשהו גם בימים הבאים? ולא יחדל?… ולא יחדל?… אז היה אליהו מרגיש פתאום דקירות מחט דקות עד אין מספר היוצאות במחול ומתרוצצות מתחת לגרמי קדקדו. את שתי ידיו היה שׂם בין שׂערות הראש כעומד לתולשן. הוא היה מוכן לגעות מן המיצר. וכך היה עוקר רגליו, ממשיך בהילוכו בפסיעות פשׂוּקות כמבקש מנוס ומפלט. הוא שב הביתה עייף ויגע. שם מצא את שתי אחיותיו הבטילות שׂרוּעות על הספּות זו כנגד זו. ראשיהן היו נשענים על זרועותיהן המגולות והן קוראות בהשתּכּחות עצמית ברוֹמאנים הרגשנים הכתובים בשׂפת פּוֹלין הרכּה והספוגה חונף, משתיקות ומיישנות בקריאה זאת את מַאוויי החמדה הערפיליים והמטוּשטשים שהיו מזעזעים בלאט את חזיהן, חזי הנעורים. כשנכנס אליהו שתיהן הרימו ראשן בבת אחת, מראות מחצית-פרצוף מסומקת ומקוּמטת מרוב הלחץ של היד אשר אליה נשען הפרצוף, והן מבּיטות עליו בהשתוממות כשואלות פשר דבר. אחר שבו אל קריאתן ואל ספריהן. הן כעסו עליו. אולי היה הצדק אתן. הוא לא דיבר עמהן מטוב עד רע מכל הנעשה אתו. לשווא ניסו להתקרב אליו ולתהות על נשמתו. לב אליהו היה סגור לפניהן. הוא היה זר, בנכר, בנכר…
ויהי היום בשובו מטיוליו ובהיכנסו החדרה, והנה אחותו באה לקראתו ובידה מכתב. היא נופפה את הנייר באוויר כרוצה להרעימהו, אחר נתלתה בשכמו ותאמר:
– עתה אנו13 יודעות… אנו יודעות הכול… הנה בחירת לבּך…
ושמה בידו את המכתב ואמרה:
– רע הנך… למה תסתיר ממנו… הלא אנו אחיותיך.
מכתב זה לינה שלחתהו. דברי פשטות ואמת הריצה אליו. במעטפה נמצאה גם תמונתה וגם תמונת מוֹריס לוי. הם צילמו את חדרם המשוּתּף, ואת התמונה שלחו לאליהו. לבּוֹ נמלא גיל פנימי למראה פניהם השקטים והישרים. מוריס לוי ישב על כיסאו ועיניו תלויות בלינה כהבּט אב זקן בפני נכדתו. פתאום והעיר פאריז וכל חיי עברו ניצבו לפניו. איך יכול למחות מעל זיכרונו את שני היצורים האלה? מי לו בעולם הרחב זולתם? והוא פנה אל אחותו:
– אני יושב פה ומבטל זמני… השלכתי אחר גווי את חובותי, את עבודתי… מן הצורך לנסוע.
אליהו התחיל מתכונן לדרכו. את המנוחה אשר ביקש לא מצא פה. ימי חג האסיף עברו. גשמים ירדו בלי הרף. הדרכים כּוּסו ביצות וַאגמים. אין לטייל ואין לשבת בית. ימי שיעמום ותוּגה. אליהו גמר בנפשו לשוב לפאריז אל לינה ומוריס לוי. בימים האחרונים לשבתּוֹ בעירו היה נוח ורצוי לבני משפחתו. צייר את תמונת אִמו חורגתו, ואת אחיותיו התהלך בקירבה יתירה. פעמים היה מפליט מלים בודדות על מצב רוחו המדוּכּא ועל עקת נפשו. וידויי לב קצרים ומקוטעים אלה הרבּוּ את שמחת אחיותיו. האב שתק. וכשהם שניהם לבדם בחדר היתה שתיקה ממוּשכה זאת מכאיבה מאוד. האב ראה יפה, שאין רוח בנו נכונה עליו, שדבר-מה מדאיבהו וגוזל מנוחתו. אך הוא חיכּה לעת מצוא עד שיבוא אליהו בעצמו וישׂיח לו דאגת לבּוֹ. אולם אליהו לא הוציא אומר מתוך פיו. ושתקו שניהם מרוב חפץ דברים. כה חלפו הימים בזחילה, בעצלתיים, עד אשר הגיע הערב האחרון. האב נשאר בביתו ולא יצא כל היום לעסקיו. האחיות היו נרגזות וטרוּדות במטבח בהכנות-נסיעה שונות. האם החורגת הלכה הלוך ושוב בחדריה כשהיא תפוּשׂה במחשבות. האב, שישב על הכיסא הרם והמרוּפּד ויעיין בעיתּוֹנו, פנה אליה פתאום:
– חבל, שהוא ממהר כה לעוזבנו.
היא ניענעה בראשה:
– כן, החיים בחברתו היו נעימים משהיו.
אז המשיך:
– ברצוני לדבר עמו קודם נסיעתו, מי יודע אימתי נתראה שנית.
פני האב נראו עתה זקינים מאוד ויגיעים מאוד. בשתי ידיו פרשׂ לצדדים את כנפי זקנו המכסיף וסקירתו נעשתה קפואה וקרושה. אחר קם ונכנס אל החדר הסמוך. בו מצא את אליהו עומד לפני אחד הארונות ובורר לעצמו מתוך עיזבון אִמו המנוחה חפצים שונים לזיכּרון. הוא ניגש אליו, שׂם ידו על שכמו, ופתח:
– אליהו, ברצוני לדבר עמך.
בחדר שרתה אפילה למחצה. קול אביו רגש. לב אליהו פעם. האב הוסיף אחרי דומיה קצרה:
– אינך מתרעם עלי?
– למה יעלה כזאת על דעתך?
– תדע, הייתי מוכרח… החזקת הבית… לא יכולתי אחרת… ואת אשתי, הלוא ראית, אין לקנא גם בה.
אליהו רצה להגיד דבר-מה, אך האב לא נתנהו:
– אני יודע… אני יודע… אני מכּיר תודה לך על יחסך הטוב לה… גמלתני חסד גדול… היית כל ימיך נדיב-רוח… אני יודע… אחיותיך לא הגיעו לידי זה. אבל למה אבוא בטענות. גם מזלן רע… עתה ענני, דבר אתי, כדבר בן אל אביו… מתי, אליהו, תעשה לביתך?
_?…
– לביתך, אני אומר… הלוא לא תידוד ותטוּלטל כל ימי חייך… היש עם לבּך לסדר עתידך?… שרה סיפרה לי דבר-מה… איני יודע… אתה נצרך לעזרתי… הנני… עסקי טובים… אמור לי…
האב סתם פיו וחיכה למענה. אליהו גחן על יד אביו ונשק לה. אחר גמגם:
– לא, אבּא, ביתי… ביתי נהרס.
– נהרס?
– כן, עוד טרם נבנה.
– ומה דעתך לעשות?
– איני יודע.
– אולי תישאר בביתי… זקנתי… אתה בני יחידי.
– לא, לא אוכל.
– ובכל זאת…
אך פתאום סר מעליו ואמר לנפשו:
– מה אני שׂח… מה אני שׂח… למה אני מפציר בו… מה יעשה בעיר נידחת זאת…
והתחיל להתהלך במהירות לאורך החדר. שתי ידיו אחזו ברוגז בכנפי זקנו, ומצחו הגבוה והלבן התקמט והתיישר לסירוגין. אַחר פנה אל הדלת ויצא באומרו:
– זאת לא ידעתי… זאת לא ידעתי…
כעבור זמן מה, כשנכנס אליהו אל חדר-האוכל, הרגיש שהאוויר מסביב ספוג רחמים לו. האב ישב וַיתופף באצבעותיו הארוּכּות והמפוּנקות על טבלת השולחן. האם החורגת ניסתה לבוא עמו בדברים ולדעת על חייו בחוץ לארץ. האחיות רצו הנה והנה והיו זורקות לעומתו סקירות חמימות, מלאות רחמים והשתתפות. אליהו אכל את ארוחתו בראש מוּרד. הנה הוא עוזב את ביתו. אנא יבוא? עוד שלושים שנה עליו לחיות. מה יעשה בימים הרבּים האלה? יום יבוא ויום יעבור – למה? הוא ייסע לפאריז – למה? מה מחכּה לבואו? טלטול, נדידה, שיעמום, קהות, אַפסות וריקניות גדולה ורחבה כמימי הים הרחוקים.
אותה המרכבה, הרתומה שלושה סוסים ברוחב, התעכּבה לפני שער הבית. נכנס הרכב, אסף חבילותיו והאיץ באליהו למהר ולעזוב את החדר. המהומה רבתה. האב עזר לו ללבוש מעילו. האחיות שׂמו בכיסיו צרורות שונים. והוא כאילו נדחף החוצה. בחוץ טפטף גשם דק. הוא ניגש תחילה אל אמו-חורגתו להיפּרד ממנה. לקח ידה וחש, שדבר מה מוּשט לו. אחר שמע את דבריה: זאת לזיכּרון… אלה היו הנזמים, נזמי אמו. הוא לקחם… אחר לחץ את ידהּ. פיו רצה להבּיע אומר ולא יכול. באו אחיותיו. הן שפכו דמעות חמות. לבסוף הרגיש שכל גופו סגור בין זרועות אביו. נלחץ חזה אל חזה. שני הלבבות הלמו. אב ובנו עמדו. קילוחי חיבּה קלחו מלבב האחד אל לבב השני. שני דורות עמדו חבוקים יחד; דור הולך, דור אפס יד אשר כל קנייניו אבדו; ודור בא התועה במַחשכּים בדרכי שווא וחתחתּים, המפרכּס והתלוי בין שמי העבר והעתיד חסר צורה ואחיזה. הם אהבו איש את אחיו; הם היו מקורבי דם, אך נפש האחד היתה זרה אל נפש האחר; מגמותיה, געגועיה היו זרים, זרים לה. בין חזי האנשים הקרובים האלה כמו עלה ועמד דייק תלול וגבוה. כל אחד הרגיש בלחץ זה; זרים ונכרים עמדו שניהם איש בזרועות אחיו…
המרכבה ניטלטלה וחגה. חשיכה מסביב. הנוסעים נרדמו. הגלגלים חרקו. אליהו התכווץ באחת הפינות והקשיב אל זעזועי לבּו. הנה ארץ מולדתו – הוא לא יאהבנה. לצמיתות הוא עוזבהּ, ואף נימה אחת לא תרעד. הנה בית אביו – למה יכחיש, ברצון רב הוא מתרחק ממנו. אין לו מאוּמה. קוֹר ואפילה. יד סתר הרסה וניפצה את הכול, את הכול. גם רגש אנוש קדוש אחד לא הותירה. עירום ועריה הוא יושב פה. ובכל זאת כל קרביו תבעו, צעקו חמס. לבּוֹ שתת דם. ומתוך משבּרי דמו וגליו פרצה נאקת חלל: אהבה! אהבה!…
ל
מוֹריס לוי ולינה ישבו יחדיו. באחד הבתים אשר בסימטה ב', אותם הבתים הכפופים העתיקים בעלי החוֹמוֹת העבות אשר מסדרונם מלא אוויר קריר ומחשכּים, קבעו את דירתם. הם סידרו את מושבם החדש בשני חדרים קטנים, ולינה היתה צוֹפייה הליכות הבית. שקוע בכיסאו הרך ישב מוֹריס לוי כל הימים, ורגליו היו מתוחות וּקפוּאות מתחת לשולחן עבודתו. ראשו היה צנוף כיפת קטיפה יוונית רקומה בידי לינה, ותלתלי שׂיבה השתרבּבו14 על עוֹרפּו ועל שכמו והתנדנדו בכל טלטול ראש קל. פניו היו חיוורים, נפוחים צהוּבּים, וזקן לבן-אפור ומסוּבּך עטרם. תנועותיו היו כבידות, מהססות, וכאילו לעולם נסוגות לַאחוריהן. רוב שעות היום היה יושב ומעסה בידיו הבציקות בחומר ומפסל אלילי-אהבה בעלי קשת וחץ, שׂרפים ובני-אלוהים קטנים ומזוינים גפיים צחורים ורכּים, אשר נמכרו אחרי כן בשוּקי פאריז בידי ילדת שוערת-ביתו מאז. ברצותו להינפש ולהחליף כוח היה רומז ללינה, והיא באה אליו, מושיטה לו את פּלכּוֹ ומוליכתהו בזהירוּת אל הספה הקטנה שבקצה החדר. על פניה הוא משׂתּרע ולוקח ספריו על האלילים ומנהגיהם, בוחן פיתּוּחים וציורים, מהרהר בחשאי על ה“לֶדה” עם כנף הבּרבּוּר, חלום יצירתו מאז הימים, עד נפול תרדמה עליו. באותו חדר עצמו היתה יושבת גם לינה, נתונה בתוך גל של סרטים רבי גוונים ומכינה בזריזות את לוּלאותיה, ענקיה ועניבותיה; כי מיום שעברה לשבת עם מוֹריס לוי מסרו לה חומרי עבודתה מבית חרושתה אל ביתה.
שוב באו ימי סתיו. שוב התחיל הכרך מעלה אדי ערפל עם בוא השמש. ובפינה הזאת שרתה שלווה כה נעימה וכה עגומה, כאילו שׂריד חיים אובדים ונשכּחים הסתתר במחבואים אלה להיעלם מעין רואה. שניהם ישבו עסוקים במלאכתם: הוא בחרטו, והיא במחטה. מדי פעם בפעם היה מוֹריס לוי מסב עיניו היגיעות לעומת לינה כדואג לה וכשומר עליה, והיא ענדה בידיה הזריזות את הקשרים, ובפיה מזמזמת את שירה:
הָיֹֹֹה הָיְתָה צִפּוֹר –
וְהִיא נֶאְלָמָה;
פָּעוֹם פָּעַם לֵב –
וְהִנֵּה דְּמָמָה
שֶׁמֶשׁ תַּעַל וְגַם תָּבוֹא –
אַךְ לַשָּׁוְא, אַךְ לַשָּׁוְא;
עַיִן נִשֵּׂאת בַּמֶּרְחַקִּים –
הוּא לֹא שָׁב, הוּא לֹא שָׁב.
הָיֹה הָיְתָה צִפּוֹר –
וְהִיא נֶאְלָמָה;
פָּעוֹם פָּעַם לֵב –
וְהִנֵּה דְּמָמָה
– מה את משוררת? שאֵלהּ הזקן.
– מה שעולה על לבּי… וכי אני יודעת?
– והשעה?
– שתיים.
– נושא מכתבים עבר… אין… אליהו, גמגם.
מוֹריס לוי דיבּר בלשון עילגים ובשׂפת רוסיה. מיום קומו מחוליו שכח את לשונו הצרפתית. בשעה שתיים בדיוק היה שואל אחר נושא המכתבים. וכאשר לינה הודיעתהו, שכבר עבר ואיננו, התחיל מנועע בתלתליו ושב לעבודתו, והוא מגמגם ומוציא מפיו קטעי הברות בקול ניחר וזועם. הפעם לא הפסיק שׂיחתו:
– לי… נה… דו… אג… דואג…
– למה?
– אין… אליהו… אין מאומה…
– טרוד בביתו, בקרוביו.
הזקן הרים את ידיו בכבידוּת וטלטל אותן באוויר באלכסון לאות ייאוש. אך ידיו רפו ונפלו כאברים תלושים על השולחן:
– ל… לאו!
הוא כעס, מלמל ולא מצא מנוח. לינה לא העזה להתנגד לו. את עבודתה המשיכה והוסיפה לזמזם:
פָּעוֹם פָּעַם לֵב –
וְהִנֵּה דְּמָמָה.
פתאום והדלת נפתחה ואליהו עבר את סף החדר. לינה רצה אליו בצעד מהיר ונשקה את ידיו. הזקן הבליט שתי עיניים נדעכות זגוגיות, נשען בשתי ידיו בשולחן וניסה לקום ממושבו. גופו התמתּח ופרצופו אדַם והתנפח, אך מיד שוב נתכּווץ וצנח בבת אחת בין מסעדי הכּיסא. אליהו התקרב אליו. בזרועותיו שכבדו מזוקן ומחולי התאמץ לוי לחבּקהו, ובשׂפתיו הקרות, התכוּלות והיבישות, התייגע לנשק לו. אחר הושיבהו מימינו, אחז בפרצוף אליהו, בחנהו וניענע תלתליו בגמגמו:
– ר… רע… ר… רע…
מוֹריס לוי רמז ללינה שתצא מן החדר, ועננת-מסתורין כיסתה פניו. כשנשארו שניהם לבדם, פנה אל אליהו:
– אל הארגז… שם… הוליכני!
מרגלית תמך בו. הזקן נשען בזרועותיו על כתף אליהו, ובמוֹללו ברגליו המדולדלות הגיע עד ארון הספרים, הוציא מתוכו אחד הכרכים והתחיל מדפדף בין עלי הספר שנצטהבו מזוקן. אליהו עמד עליו ותמהּ; פני לוי הבּיעו חרדה משונה. אחרי חיפּוּשׂים ארוּכּים עלה בידו סוף-סוף למצוא פּיסת נייר מקוּמטה ומקוּפּלת, ובתנועה של גודל-רוח הגישהּ למרגלית, בצונחו על הספּה שלפניו.
– מעד… דה… מעד… דה, גמגם.
אליהו חטפה כחיה אכולת-כפן המתנפלת על טרפה. אמנם כן, ידי עדה כתבו את המכתב הזה. היא השיבה ללוי, כי עוֹדה מקווה ליום שוב אליהו אליה. היא שקטה ויודעת היטב, שהסער יעבור ומרגלית ימצא את דרכו הנכונה. עליו לבוא. בשמהּ ימסור לוי את הדברים האלה למרגלית. ביתהּ פתוח לפניו, ואת חובתה מלא תמלא.
– מה עשית? שאל אליהו בקול עמום.
– כועס?… כועס?…
לוי התכווץ כולו. את אליהו ירא. רק באחת מעיניו היה שולח מבּטים גנובים וַעקוּמים כבוֹחן בהם את מרגלית מן הצד. וכשראה את פניו הנסערים ואת שׂפתיו המהוּדקות בין שיניו ואת מצחו הקודר, שמח בעמקי לבּוֹ שׂמחה תמימה וחרישית.
– כועס… כועס?… שנה את שאלתו.
– לא, לוי יקירי, טובתי דרשת, אבל למה עשית זאת?
– יודע… יודע אני.
דממה.
מרגלית התעורר:
– מתי קיבּלת מכתב זה?
– חודש.
– כן… כן…
– סע.
שוב שרתה דממה.
– התיסע?
אז ישב אליהו על הספּה, ולאיטוֹ ומתוך היסוס פנימי פתח דבריו:
– אתה, מוֹריס לוי יקירי, תבינני; אתה יודע אותי מיום בואי הנה; כל ימי שבתּי יחד עם עדה היית אתנו. ראה ראית מה היתה עדה לי… לא, איכה אסע אליה? הנה שבתי מדרך ארוּכּה. וכשאדם נוסע עשרים וארבע שעות סגור ומסוּגר בין דופני קרון הרכבת ורואה בעד החלון מחשכּי ליל וצללי אילנות הפורחים לעיניו, אז הוא חושב שלא מדעת את מחשבות חייו. אני, מוֹריס לוי יקירי, אני עברתי מן העולם… למה תבּיט אלי ככה, תראה בי? מתי… אמנם כן; אדם חי – נר אמונה דולק בלבבו. נר אמונתי דעך… הנני הולך, שב, שיני כואבות, לובש מלבושים חדשים, מדבר אתך… וכי מה אעשה?… אבל חדלתי מלהאמין בקושט מעשׂי… זה תשעה חודשים, מוֹריס לוי יקירי, לא לקחתי כמעט את המכחול בידי. ציירתי פה ופה, מתוך הרגל, מאפס מעשה… זוכר הנך את הערב ההוא? גמרתי תמונת לינה… אז האמנתי… אז הייתי זך וטהור… האנשים חשבוני להולל. אני לעגתי להם. אין אדם צריך למצוא חן בעיני זולתו. פה בלב צריכה להתלקח שלהבת יה… אז דלקה… דלקה, חיממה… איכה אסע אל עדה? מה אתן לה? את שלדי, את גרמי הניחרים? עדה היתה ניסיוני, כבודי, אושרי… לא עמדתי בניסיון… הנה עדה, היא מאמינה, שהסער יעבור ואמצא את דרכי הנכונה… היא מאמינה בי. נקל להאמין באחרים, אם אדם מאמין בו בעצמו. אני גם בעדה לא אאמינה, כי אפסה האמונה בי… ואם עודני מוסיף להתגולל בעולם אפל זה, הנה אגיד לך, מוֹריס לוי יקירי, את כל האמת, אני מצפה לנס, לנס מן השמים… עדה אוהבת אותי, עבוּרהּ אולי ייעשה דבר-מה גדול, רם15 ונישׂא… עבוּרה ייעשה דבר העומד מחוץ ומעל לכוחות-אנוש מסכּנים. אל הנס הזה אני מצפה… עוד שעתו לא הגיעה…
אליהו קם ממושבו, התהלך בחדר הצר, לקח אחד האלילים, התבונן בו בשוויון נפש, והוסיף:
— עתה באתי להתלונן בצל קורתכם. עד היום ההוא אשאר אתכם. הלוא תפנו לי קרן זווית אחת קטנה. נחיה חיי שקט. אמצא פה עבודה. אחיה ואצפה ליום, שיוּתן האות לחיים אחרים… לא למעני… אני איני כדאי, האם לא כן, מוֹריס לוי יקירי?
אליהו נשׂא עיניו וראה את הזקן יושב נשען על מסעד הספּה ומגמגם. עוד ניכּרו על פניו אותות היגיעה וההתאַמצוּת, אשר מוחו הרופף לא יכול נשׂוֹא בדבּר אליו אליהו. קווי פרצופו היו מתוּחים וַאטוּמים ועור פניו הנפוחים האיר בברק משומן צהבהב. חזהו עלה וירד לאיטוֹ ולכל רוחבּוֹ. ידיו היו מונחות משני עברי הגוף פשׂוּקוֹת ומדולדלות, כאילו הוטלו בהתרשלות מעל גווֹ. אליהו נד לו. על ראשי הבהונות של רגליו עבר את החדר, לקח אתו את צרורותיו ונכנס אל חדר לינה.
– מה שלומך? בואי, הראי פנייך, אמר אליה בקול עליז.
הוא שמח לה. מצאהּ מבוגרת, פניה פורחים, חזה מעוּגל.
– באתי לגור בביתכם.
– מוֹריס לוי ישמח, הוא כה הרבּה לספּר עליך, אדוני.
– ואַתּ?
לינה הורידה ראשה ואמרה:
– גם אני.
אך פניה הבּיעו חרדה נסתרת.
קול דפיקה נשמע. נכנס צעיר לבוש בגדי פועל, ניגש ישר אל לינה, הושיט לה את ידו, שהיתה מפוחמת בראשי האצבעות ובין קמטי העור, ואמר לה בקול צלול:
– שלום, לינה!
היא נתבּלבּלה. פרצופהּ כוסה אודם. רגעים אחדים לא ידעה את נפשה. אחר הבליגה ואמרה קטעים:
– לקבל את העבודה באת? הנה גמרתי. גם סרטים חדשים הבאת?
הוא מסר לה חבילה קטנה:
– הנה.
רק אז נראה לעיניו מרגלית. גם רוּח הפּוֹעל חוּבּלה. עיניים תמיהות הרים והטילן פעם בלינה ופעם במרגלית. אחר מיהר לקחת את העניבות ויצא את החדר.
מרגלית שאל:
– מי הוא צעיר זה?
– מכונאי בבית חרושתנו.
היא מיהרה להוסיף:
– הוא מביא לי את הארג הביתה.
והם התחילו לשׂוחח על עניינים מעניינים שונים.
אליהו נשאר בביתם. בחדר לוי העמידו לו את מיטתו ופה אמר להשתקע לימים רבים. היה ערב. לינה יצאה לעסקיה. מרגלית נשאַר בחברת לוי. שניהם השתרעו על מיטותיהם. אליהו העלה עשן הפּאפירוסה. במנוחה התבונן לארבעת הכתלים אשר בתוכם סגר את עצמו. עתה מאחר שגמר אומר בלבּוֹ כי אין לנסות עוד להיחלץ מן המיצר, הרגיש פתאום רווחה, שקט משונה, קיפּאוֹן פנימי קר ואילם, כזרמת מים אשר שכבת קרח עבה מעיקה עליה ועוֹצרת בּעדהּ. אבל – הרהר – יבוא יום, לפתע פתאום יבוא, מבין מרומי ההרים יבוא האות ובקול מפץ גדול, כקול רעם בשמים, יתפקע שריון קיפּאון זה, בולי קרח כהררי עד יתמוטטו, קילוחי מים מכל עבר ילקקו וימוקקו את הקיפּאון, וחיים חדשים יזנקו בשטף ועוז. לא למענו… הוא אינו כדאי.
– י-ש-ן?… גמגם לוי.
– לא, ענהו אליהו.
– ל… למה?
– אני מהרהר.
– אין… יש… תועלת.
– אחרת אי אפשר.
– אפשר… אפשר, התריס הזקן.
– מה?
הוא הרים בקושי את מחצית גופו וצעק בקול מלא ואדיר:
– לעשות!
אליהו לא ענהו. עד מהרה ולוי נרדם. אחר שמע קול צעדים פזיזים. לינה באה בהיחבא. גם היא עלתה על משכּבהּ. רגעים מספר חשב אליהו על אודותיה. נדמה לו, שדבר סתר אִתּהּ. תהלוכותיה ופיזור נפשהּ היו כה זרים לו. אבל עייפוּת הנסיעה ואותו הקיפּאון הפנימי הטילו גם עליו מרגוע משונה, ובסוף נרדם גם הוא. בעד החלון16 חדרו פנימה חשכת הלילה ודממתו.
לא
אותו הנס, אשר לו ציפּה, זה האות, אשר יינתן לאליהו להתעורר מחדש מקיפאונו, מיהר לבוא, עוד טרם פילל לו. רק שני חודשים עברו מיום שנכנס לשבת יחד עם מוֹריס לוי ועם לינה. החיים המשותפים לא היו נעימים ביותר. הזקן נעשׂה קנטרון, אֲפֵס־עצה, ושׂכלו כלה ודעך מיום ליום כאור ירח עם סוף חודש. לבסוף נהפך כולו לגולם, חדל לפסל פסליו וישב כל הימים מבּיט בעיני זכוכית פעם בכה ופעם בכה, כדורש אחרי דבר־מה. גם לינה רוח אחרת היתה אִתּהּ. אותו המכונאי הצעיר, בעל השׂפם השחור והעבות, לא היה מכונאי סתם. הוא היה אחד ממכּריה הקרובים אשר שפך את כל קסמו וממשלתו עליה. תכונתה הישרה נעשתה הפכפּכנית וגרויה, והיתה מסתּבּכת ברשת כזבים ואִמרי שווא. את הערבים עשׂתה מחוּץ לביתהּ והיתה מאחרת לשוב, ובכוונה היתה נמנעת מהישאר בחברת מרגלית. מרגלית ראה את כל הנעשה. להפריע לא חפץ; דומם ישב ונשׂא עוּלוֹ וחיכּה ליום גאולה ופדות.
לחיות לטובת זולתו – אליהו מרגלית לא מצא את סיפּוּקו בזה. הוא לא אהב את התורה אשר ציוותה להיכּנע ולהתמכּר לאחרים עד כדי ביטול היש העצמי. הלוא כל ימיו השתוקק רק לעורר בקרבו את כוחותיו הטמירים ולהביאם לידי תנועה שאינה פוסקת; לשפּרם, להעשיר חזיונות רוחו ולהעלותם אל מרומים אשר עין לא שזפתם עוד. אל נכון לא ידע איך ובמה יגיע אליהם. ואי־ידיעה זאת משכתהו ונתנה לנפשו כוסף ושאיפה וצער חיפּוּשׂ דרכים אשר היו ממתיקים את חייו המרים. אבל אחת ידע: לא מן האחרים ולא על ידי אחרים ישׂיג את גאולת נפשו. כי ראה והבין, שבודדים הננו איש איש במלחמתו, בודדים ככוכב שחר עם צאת השמש. כאדם הקדמון העובר בין סבכי יערות־עד וקרדום הצור בידו, הלוך וכסח, הלוך וכסח יום ולילה, כן עליו לבקוע לו דרך אל המרחב, אל החופש, אל מרחקי הבקעה הנמצאת שם מעבר ליער עבות ומחניק זה. זאת ידע, זאת הבין. אך אם אדם רואה ניסיונותיו פזורים כגרמי שלדים בשדה הקרב, מוטלים מאחורי שכמו כעיי חורבות ומפּוֹלת, אז הוא צונח ארצה עייף, נדכּא בתוך מחשכּי היער והוא אפס־כוח להרים יד ורגל, ואין חפץ ואין אמון ואין תוחלת להוסיף ולהילחם; וחדל־עצה הוא מרים עיניו השמימה ומחפשׂ בין עופאי האילנות כוכבים נידחים המסננים אורם המתעה, ופורשׂ כפיו הפצועות לבקש עזרת אחרים.
באחד הערבים בשוב לינה הביתה מצאה בחדרה את אליהו יושב ומחכּה לבואהּ.
– לינה, למה כה תאחרי לשוב? – אמר לה בקול דאגה.
היא לא ענתה על דבריו.
– לינה, שבי פה, הנני לדבר אתך. – הוסיף.
בצעדים איטיים התקרבה אליו. עיניה היו מוּרדות. על פניה עבר גם צל של מרי. אליהו לקח ידהּ ופתח:
– דברי אתי, כדבר איש אל רעהו. בחייך נולד שינוי, אני משער… את צעירה, תאבת חיים… חברת לוי, חרס נשבה זה, היתה לך לתועבה… אני מבין זאת… גם אני, הנני אדם, אשר נתן גט כריתות לחיים… גדל בקרבך החפץ לנסות את מזלך… אני מבין זאת… הלוא חופשית את, עשי כרצונך, אין איש שיאכוף עלייך… אבל למה תסתירי מפני את תהלוכותייך, אני דואג לך, רק את טובתך ושלומך אני דורש.
לינה ישבה ברוח נכאה והשתעשעה בציציות הווילון שעל יד החלון. שׂפתיה היו מכוּוצות. היא שתקה ועיניה היו מלאות דמע.
– קשה לך לספר, להגיד… הנה אני יודע, אותו הצעיר המכונאי לקח את לבּך, בזה אין רע… בזה… למה את בורחת מפני?
היא קפצה ממקומה לשמע הדברים האלה, עברה את החדר בברכּיים כושלות, ניגשה אל הפינה וכיסתה פניה ובכתה בכי עצור. אליהו הכאיב את לבּהּ. לאחר רגעים אחדים קרב אליה, נגע בכתיפותיה הרועדות, ואמר:
– לינה.
בבת אחת הסירה את שתי ידיה מעל פרצופה, ובחימה עצורה אמרה לו:
– איני יכולה לדבר אתך על זה.
– למה?
רגעים אחדים שרתה שתיקה. אחר ענתה:
– עֲבָרי…
במהירות, כיראה את דבריה, הוסיפה:
– מחר אני עוזבת בית זה, איני יכולה…
ושוב פרצה בבכי רב.
אליהו יצא מן החדר וישב על כרעי מיטתו. לינה עוזבת אותו. החיים תובעים, תובעים את שלהם. מנורה האירה את השולחן ואת אשר מסביב לו, עד כי נראה כמעגל צהוב. הכתלים הטילו את צילָם זה על זה. מוֹריס לוי שכב אחוז תרדמה ופניו הנפוחים היו קפואים, חסרי תנועה, כפני אדם אשר פּקוּדתו באה עליו. מאומה לא הבּיעו, רק קהוּת קרה כפני שלג שהשחיר והוא הולך ונמס. שם בחדר הסמוך ישבה לינה. אופקי חיים חדשים השׂתּרעו לעיניה. היא עוברת לשבת בבית המכונאי בעל השפם המסולסל אהוב־לבּהּ מה יביא לה עתידה? לא, זאת היא שאלת הבל. השואל הנהר, הזורם במרוצתו אל לוע הים הגדול והסוער אשר יבלעהו כולו וישימהו לאל, השואל הוא מה יהיה עתידו? החיים מפכּים. היא אוהבת. היא תשב על בּרכי המכונאי ותצוד את מבּטו. את החיים האלה לא ידע מעולם; הם ממנו והלאה. ופה לפניו לוי, לוי הזקן, לוי אשר כל זיקי אנוש כבר נדעכו בו. כבול עץ הוא מוטל. חסל. עוד מעט וזעם החיים יעבור, ישתתק לעולם. מוות, קיפּאוֹן. והוא הנהו פה, יחיד ועזוב. נדמה לו, שדמעות עולות בגרונו. רק דמיון שווא. הוא לא יבכּה. הוא גם לקח חרש את כובעו ושׂם אותו על ראשו. אחר כיבּה את המנורה. רגעים אחדים עמד במקומו תוהה ומהסס. מבעד לחלון דרדרה שאגת קריה סוערת. במהירות פתח את הדלת ויצא.
ברדתו את המדרגות שמע קול לינה קורא אליו:
– אדוני, אנה תלך? השעה מאוחרת!
הוא לא השיב, רק החיש מאוד את צעדיו.
לב
לאיטוֹ עבר את רחוב מ‘, וכשהגיע אל פינת הרחוב קארדינל־לימוּאֶן הפתיע את עיניו כתם אור גדול שהשׂתּרע לרגליו, ורעש ניגונים של תיבת־זימרה היכּה על אוזנו. בעד דלתות בית־הקאפה פרצו שרביטי־אור חשמל מעוּרבּבים קטעי קולות חנוקים וסואנים. לפני בית־הקאפה, בצדי הרחוב, ישבו אנשים ונשים גרי ה“רובע” מסביב לשולחנות הקטנים והצפופים והיטיבו את לבּם. בּכּוֹסות אדם היין. בפּינות דרדר הצחוֹק. על הפרצוּפים המתוּלעים והפשוּטים ריקדה חדוות חיים רבה. אליהו עיכּב צעדיו והתבונן אל אשר מסביב לו. מעל לדלתות הבהיק שלט עשׂוי מנורות קטנות בנות אור מגוּון, והן דועכות ומנצנצות לסירוגין כנדנודי עפעף ומכריזות לעוברים ושבים באותיות גדולות את השם “כוכב־התכלת”; משני צדי השם הזה רמזו שני כוכבים באור חשמל כחלחל. רק אז זכר אליהו, אן הוליכוהו רגליו. הלוא זהו מקום מושבו מאז – “הדרקון האדום”. תקוות איווֹן נתמלאה. שינוי השם שינה גם את המזל. המבוא לרחוב מונז’ נפתח, ואחר באו החיים ועשׂו את שלהם. מבקרים אחרים, הרחוקים ממהלך נפשם של קליינבּוֹים, מרגלית ולוי, היו עתה באי בית־קאפה זה. חנוונים ונשותיהם, סוחרי ירקות וגננים סמוקי פרצוף באו הנה, שתו יין, דיברו על ענייניהם וחדשות היום, ומילאו את כותלי האולם צחוֹק פּרוּע וקולות ורננת אנשים המומי שיכר וּשׂשׂוֹן חיים.
אליהו סר לבית־הקאפה. עוד מרחוק הכּיר את איווֹן. סמוך לשולחן הערוך עמדה וסינור לבן חגור למותניה, והיא באה בדברים עם אחד האורחים, כרסני ורב־השפעה. פניה לא שוּנוּ מאוד. רק תלתלי ראשהּ ואותם סלסולי הפּיאוֹת, אשר עיטרו את אוזניה, עצמו מאוד. קו חרד רפרף על לחייה הרזות ונראתה בהן אותה החרדה הרגילה, המרפרפת על פני אדם אשר פתאום הצליחה דרכו, והוא חש לעתידו, בהרגישו כי הצלחה זו בת חלוף וּכבוֹאהּ כך צאתהּ, וכי רבות הן העיניים הרעות והצרות האורבות לכל אושר.
אליהו ניגש אליה ובירך אותה בקול:
– ערב טוב, מרת איווֹן.
היא נבהלה בראשונה, ובקצות שׂפתיה הדקות נולדו קמטי כעס עצור; הן לא הורגלה לקירבה כזאת חסרת כבוד ויקר; כן, בקול כזה קראו לה אז, כששירתה בבית אחרים. פתאום התחילה לגמגם:
– אה… כן… אמנם…
והוסיפה בייאוש:
– איני זוכרת.
– השכחת את מרגלית?
איווֹן קפצה ממקומה. פניה החיוורים אדמו:
– אכן… אכן… אדוני האמן… אדוני האמן.
והתחילה להקיפהו בשאלות על מעשׂהו, על חבריו, על מקום מושבו. המלה “אדוני האמן” לא פסקה מפיה. בכוונה הרימה את קולה. אורחים ממינו של מרגלית הוסיפו חן מיוחד לבית־הקאפה שלה. עוֹדהּ מדברת בשטף ובקצף, והנה הפסיקה תוך כדי דיבור ופנתה אל מרגלית:
– אבל הנני לחשוב רגע… נדמה לי, אדוני האמן, שנמצא אתנו דבר־מה עבורך… אנשים חושבים, כי מוסיף אתה לבקר את ה“דרקון האדום” זיכרונו לברכה, והם שולחים מכתביהם אלינו…
היא עזבה את מקומה ועד מהרה שבה ובידה חבילה עבה של ניירות. מתוכם ביררה שלושה מכתבים וטלגראמה אחת, ואותם מסרה לאליהו. ולאחד המלצרים ציוותה להגיש ל“אורחהּ החשוב” כיסא ויין. אליהו ישב, פתח את המכתבים לעיניו וקרא בהם.
המכתב הראשון בא ממוֹסקבה, מאת זאלקינד, לאמור: "מפּי מיוּדעי המפואר מר קליינבּוֹים לקחה אוזני שמץ מנהו, אשר יש עם נפשך לעבור ארצות מדינתנו. עשה תעשה חסד גדול עמדי, אם תכתת רגליך ותבוא עדי. נכבדות רבות ונצורות אכפו ידן עלי לבוא בבקשתי ותחינתי זאת לפניך. זקן שׂבע ימים ותלאות הנני ורפו כוחותי לשים עוד בדרך רחוקה כזאת את פעמי.
בכבוד ויקר, מ' זאלקינד"
המכתב השני היה מקלִיוֹזֶא מהעיר יפו: "אליהו שלי! פרצה מגפה בעירנו, מחלת דלקת קרום המוח. בבית החולים, שבו עסוקה עדה שלנו, רבים החולים. דיבּרתי על לבּהּ, אך דברי לא הועילו. מהר לבוא. הגיעה השעה למלא חובתך!
שלך, קלִיוֹזֶא"
גם המכתב השלישי בא מיפו: "פחדי לא היה פחד שווא. בריאות עדה הולכת ורופפת. בוא! הגיעה השעה למלא חובתך. בוא, בל תאחר!
שלך, קליוֹזֶא"
הטלגראמה הודיעה בקצרה: “אליהו בוא עדה”.
רק לפני שלושה ימים יצאה הטלגראמה את העיר יפו.
כשהתעורר מקריאתו הטיל מבּט תועה לעומת איווֹן. היא חיכּתה לרגע הזה ופרצה במַבּול דברים, לספר לו על רוב עושרה וגדולתה: רק לקורטוב אושר זקוק האדם, אנו ב״ה מצאנוהו, אלוהים חס עלינו.
אך אליהו קם ונפרד ממנה. בלבּוֹ סער סער. הוא התהלך לאיטו. מה זאת? האומנם הנס בא? קול קרא בעמקי נפשו: הגיעה השעה למלא חובתך! פקע הקרח. עדה חיה, חיה ושמורה אתו בחדרי לבבו. זה ימים רבים והולם־לב זה לא פּירכּס מתחת לצלעותיו. זה ימים רבים וכוסף זה לא הרעיד נימי נשמתו. אליהו עמד מלכת. את ראשו הוריד והקשיב רק קשב לרחש הרוחש מתחת ללוח חזהו. עד מהרה הרימהו שנית וצעד הלאה. עיניו בערו, רקותיו פעמו וידיו רעדו רעד אושר. הוא לא זכר עוד את עדה, מחלתהּ, סכּנתהּ. בראשונה הרגיש את עצמו ואת בקעי ההרס הפנימי שהולך ומתהווה בקרבּוֹ. שם נפלו והתמוטטו כל הגדירות והסייגים אשר סביב שתו לנשמתו ולשטפּהּ הטבעי. רגשותיו זרמו מחדש והיכּוּ גליהם על ראשו ועל כל ישוּתוֹ. כוחות חדשים, או יותר נכון, אותם הכוחות עצמם, אשר אמר, כבר עברו ואינם, אימצו את הכּרתוֹ ואת נפשו. עתה לא נראו לו כל מעצורים. רחבה וגדולה משׂתּרעת דרך חייו. עלינו לצעוד. הלאה.
אך לאחר זמן־מה התחילו מחשבות־דאגה לעדה ולגורלה לעכור את סערת רוחו. טלגראמה זו נשלחה מיפו זה שלושה ימים. מה שלומה כעת? גם רגשי־נוחם הציקו לו. אך רגשי חרטה אלה לא יכלו להחניק רגש אחר מַנעים ודורך בעוז, אהבתו לעדה!
הוא מיהר לביתו. לגודל תימהונו מצא את הדלת פתוחה לרווחה, את מוֹריס לוי ער, והוא יושב על משכּבוֹ ומפלבּל בעיניו הזרות. מסביב היו אי־סדרים. הזקן קידם את פניו בזרועות שלוחות מרוב ייאוש וגמגם:
– לי–נה… לי–נה…
וּבידיו עשׂה לו אות, כי עזבה את הבּית לעוֹלמים.
אליהו ישב סמוך לו, הרגיעהו וצעק באוזנו בקול רם:
– מחר ואני נוסע אל עדה.
בראשונה תמהּ הזקן, כאילו אין בכוחו לתפוס את כל מה שקרה פתאום. אחר עבר על פרצופו גל של זוהר רב. עיניו נמלאו בּרק משוּנה הוא מצמץ בעפעפּיו כמתאמץ להפליט את הנוזל התלוי בין אשמורות עיניו ולא עלה בידו. אין אונים צנח על בּרכי אליהו, נשק את ידיו וַימלמל:
– ט… טוב… ט… טוב…
מוֹריס לוי לא דאג לגורלו. שׂפתיו נתכַּווצו בצחוק זר, והוסיף:
– עת למות… למות… אני למות.
אליהו ניחמהו. הבטיחהו למוסרו לבית־חולים. הזקן ישב וטלטל את ראשו ואת תלתליו הלבנים כמקשיב לדבריו. בכל פעם נהם כאומר לנפשו:
– עתה למות… אני… למות…
לג
מארסיל. כשקנה אליהו את כרטיסו לא שׂם לבּוֹ, ששם רב־החובל המנהיג את אונייתו הוא ה' די־ווריה. רוחו לא היתה אתו.
חוף ימים. יער תרנים. עשׂרות מפרשׂים. צלצול שלשלאות. קריאות ספּנים.
אליהו לא שׂם לב לכל אלה. בקרבּוֹ היתה ערה רק הרגשה אחת: הלאה!
על הספינה עמד והתבּוֹנן לחרטום החוצה את המים הירקרקים, ובלבּוֹ עברה רק מחשבה אחת ושקעה בו: הנה אני הולך וקרב אל מחוז־חפצי, אל אושרי.
מימי הים בפטפּוּטם הקל אמרו לו – אכן נכונה דרכך. מבּינוֹת לגלים עלה הקצף ורחש: ברוך אתה בצאתך. כאוֹדיסיוּס הנמלט על פני דוברה מלא רגש־יה ואכוּל כּוֹסף עד אין־קץ, כן הרגיש בנפשו אש־געגועים המתלקחת ונישאת אל המרחקים הנכספים.
רוּח־ים ספוגה רטיבוּת ריכּכה את שׂערותיו השחורות. על הסיפון עברו מלחים ברגליהם הפּשׂוּקות, והם מַחשׂיפים את חזם הרחב והשׂעיר. השמש באה. הים שקט. הגלים באו והלכו מסביב לספינה, ובשאון רב־קצף נוּפּצו אל כתליה. שם, במרחקים, לעומת חופי ספרד, התלקחו השמים בלהבות ארגמן ולאיטן דעכו ונהפכו לתכלת כהה זרועה אור זהב, מלא רתת כשדות תבואות ברוכות־יה ביום קיץ בוער. משׂמאלו עלו פתאום מתוך מעמקי הים צוקים רבים של סלעי מגור, שחרחרים־חומים, מטילי אימה בהוד הפרא שבהם, מעוּקמים וחצובים מסרקות צור ונקיקים אפלים עד אין מספר. אלה היו איי קורסיקה. איים שוממים ונוראים. מרחוק נראו דכיי ים המשתּבּרים בשאון רב אל חופי האיים כחיה גדולה ומשונה המכרסמת את אושיות הסלעים, מלקקת וממקמקת אותם בלשונות קצף וזעם, כמתאמצת להרימם אל על ולהופכם על פניהם. אליהו קינא באי זה. הוא קינא בו על עוצמת כוחותיו. הוא קינא בו על בדידותו בין משבּרי־ים אלה.
נשען על מעקה הספינה לירכתיה שילח אליהו את מבּטו למרחקים אלה. הוא זכר את “קולומביה”, ילידת מקום זה, אותה הנערה האומללה ואמיצת הלב אשר חמת נקם ריתחה את דמי נעוריה. הוא זכר את גיבּוֹר איאקו. אבל על כל אלה העסיקו את מוחו זיכרונות עבר קרוב. הוא ראה לעיניו את חדר עדה בבּוּלוואר סֵן מארסֵיל. דממת הערבּיים שרתה בתוכו. שם תיכּנו את מהלך מסעם. נישׂאים על כנפי דמיונם עברו שניהם, הוא ועדה, את המקומות האלה. וכמוהו עתה ראה את עצמו עומד בקירבתה, כשעדה רועדת מקור ליל ושניהם עטופים ודבוקים יחד, עיניהם תלויות במרחבי הים, הנושׂאם אל חופם המקוּוה. אליהו התעמק ככה בזיכרונות אלה, התמונות כה חיו והתייצבו לפניו, עד שחש בקירבת עדה. הוא הסב ראשו, אך – רעיון רוח. חשיכה מעוּבּה רבצה על שכמו. האונייה הדליקה את נרותיה. המים מלמטה יצאו במחול תעתועים. אחרים היו מערכי־לבּוֹ, אך גם אחרת נהיתה. הוא ירד אל תאוֹ, סגר הדלת בעדו והשׂתּרע על ערשׂו, אוזנו מקשיבה לנדנודי הספינה וללחש הגלים המלטפים את כתליה.
שני הימים הראשונים לנסיעתו עברו עליו לשיעמום ורוגז רוח. מאנשים התחמק. את הארוחות הביאו אל תאוֹ. רק בערבים היה עולה על סיפּוּן האונייה, שוהה שם עד חצות, מהרהר ומעביר לפניו קטעי חייו ומתאמץ למצוא פשר דבר, למה ואיך היה כדבר הזה. בצעדים רחבים וברגליים פשׂוּקות היה מתהלך ומעשן פאפירוסות עד אין מספר, מחטט ומנקר בין קמטי מוֹחוֹ, עד שעוֹד מעט וגרמי גוּלגוֹלתּוֹ התפּקעוּ לרסיסים. רק עתה ראה כי הוא נידון לחיי צער ומצוקה אלה, על אשר לא נתן חופש לנפשו. הוא היה אסיר על־ידי חיטוטיו והתחכּמוּתו היתירה. הוא התחכּם, כל הימים התחכּם כאַחד האנשים בלי דעת יתירה היה עליו לחיות. כזאת לא עשה. לבוא אל החיים בעקיפין ולצאת אליהם מן המארב היה רצונו. כזאת לא ייתכן. ובאו החיים ונקמו בו את נקמתם האַכזרית.
ביום השלישי אחזוהו פתאום חבלי מחשבות אחרות. הוא לא יכול להתעכּב על רעיון אחד, להמשיכהו, להביאהו אל תוצאותיו ההגיוניות. פחד משונה נולד בו והפיץ קור בכל עצמותיו. רוגז צורב וקדחת בוערת אכלו את קרביו. כל היום שכב בערשׂו, פרצופו שקוע בכר ומקשיב בהנאה משונה אל הקשקוש המטלטל בפנימיותו. “מה אתי? מה קרה לי?”, שאל את עצמו, “למה כה יחרד לבי?” פתאום, בפרוֹשׂ הליל את מַחשכּיו, קפץ מעל משכּבו והבּיט רגעים מספר בעיניים קרושות מול האשנב הפתוח. פס ארוך, אלכסוני, של תכלת מימי הים נגלה לו. אחר נפלטה צעקה גדולה מפיו: “אל אלוהים, האיחרתי את המועד?!” חיש עלה את המדרגות הצרות ועלה על הסיפּון אל החרטום, ניגש והתבונן שעה יפה לשוט הספינה. היא השליכה הצדה את הגלים עם רעמות הזדון המתקוממים נגדה, בוקעת לה אורחותיה ומחליקה הלאה, הלאה. בעונג מיוחד במינו התבונן לזה. נדמה לו, שסחף הספינה המתמיד והמדוד מתאים לדופק עורקיו ולהלמוּת לבּוֹ. שניהם חותרים אל חוף אחד. בכל גופו נשען על שלבי המעקה, נלחץ אליהם בחזהו, כאילו ברצונו לבוא לעזרת האונייה. להודפהּ בכל מאמצי כוחותיו. הרחק הרחק צף ועלה גרגיר אור זעיר תלוי באוויר לרגעים ומרפרף ולרגעים דועך ונעלם. ההדליק רועה בדווי זקן בערבות אפריקה את מדורתו והוא מחמם עתה לאִשהּ את ידיו הצומקות והרועדות? או נס אשר לראש תורן אונייה עזובה בלב ימים הוא המתנוסס שם באפילה? שלא מדעת קמה לעיניו תמונתו “היגון הגא”. שם הלם לבּוֹ בראשונה הולם אַהבה לעדה. “זה היה לפני ימים רבים”, אמר אל נפשו, “עדה היתה חבוּשה אז מגבּעת עם פרחי פרג הבר. בּוּלווארי פּאריז היו שטוּפים אוֹרה מתי קרה זה?” אליהו לא זכר. זה היה לפני ימים רבים, רבים מאוד.
אל אליהו התקרב ובא בעצלתּיים צל אדם גבהּ־קומה וּרחב־שכם ובפיו מקטרת ארוּכּה. סמוך ל“חרטום” עמד על מקומו, הרים ידו אל מצחת כובעו, ובירך בקול:
– ערב שלום, אדוני.
אליהו ענה באי־רצון:
– ערב שלום, אדוני.
– בעוד שעות מספר יסער הים, אדוני.
– אכן?
– אתה, אדוני, הוסיף האיש בקול שקט, מסיע את גופך יותר מדי מעל למעקה. אם הים נח, אין בזה כל רע, אך אם יזעף, היזהר, אדוני, גל יקדימך ויבלעך.
הוא מצץ במקטרתו והצטחק:
– ואני רגיל להעלות את נוסעי החיים אל החוף ולא להורידם בין עמקי התהומות, היזהר אפוא.
אליהו הוריד כובעו:
– רב תודות, אדוני.
– אין דבר, אין דבר, אני רואה אותך מדי לילה בלילה, מתהלך אתה פה, וראיתי חובתי להזהיר בך, זאת היא חובתי.
היה רוך נפלא בקולו המעוּבּה, המפקד. אליהו ההין ושאל:
– אימתי אנו מגיעים ליפו?
– ליפו? איני יודע. שאָלֵני, אימתי מגיעים לַאלכּסנדריה, כי אז אגיד לך את היום ואת השעה אל נכון. אל ביירות – אגיד. אל יפו – איני יודע. קללת אלוהים רובצת על חוף זה. כפים סער. סערת הים העתידה להתהולל תארך בלי ספק שלושה ימים. אנו נעבור את יפו ונעגן ספינתנו בביירות.
בשעת דיבורו דעכה האש במקטרתו. הוא הדליק גפרור, פנה הצדה, לחייץ בגופו ולהיות למחסה מפני הרוח, והעלה אש במקטרתו. צליף־אש עבר באלכסון על פני האדם הגא והאיר לרגע את פרצופו החבוי מתחת למצחת כובעו המאהילה עליו. אבל ברק פתאומי זה החשׂיף לעינו החדה של אליהו את קווי דמות האיש. אליהו נרתע לאחור:
– אדוני די־ווריה!
רב החובל ענה בנחת:
– מי אתה, אדוני, כי תדע את שמי?
מרגלית גילה לו את שמו. באותו רגע נאחזה ידו ביד די־ווריה:
– מרגלית… מרגלית… זהו נפלא. מי הביאך הנה? בשבוע העבר דיברנו עליך בבית. חברי ג־ר אמר לי, שנעלמת ואינך… בוא אתי… נעלה, תספר… לאן אתה נוסע?
– ליפו.
– טוב… טוב… עוד יומיים ומחצה.
רב החובל משכהו אַחריו אל אולם האורחים, ציווה להגיש לו תה ומזג לו כוסו כבימים ההם:
– תה סינאי, מן המובחר, קיבּלתי חפיסה ממכּרי, הוסיף כדרכו.
אליהו שתק. האדון די־ווריה דיבר. אליהו כמעט שלא הקשיב לדבריו. הוא היה אחוז פחד גדול. פגישה פתאומית זו עוררה חשדים בלבּוֹ. נראה לו, כי היד הנסתרת המטה את חייו היתּלה בו. בכוונה זימנה לו את רב־החובל, להזכיר לו חטאיו. בזהירוּת שאל את פי רב־החובל:
– כמה פעמים בחודש אתה מפליג באונייתך מנמל מארסיל?
– פעמיים.
– ורבות הן האוניות השטות במימי הים התיכון בין מארסיל ויפו?
– אוניות־נוסעים, מאסאג’רים, כשמונה בערך.
– ואין בעיניך לפלא שנפגשנו באונייה זו?
– פלא?
– הלוא דבר הוא?
רב־החובל הטיל בו מבט תמיהּ. הוא לא ראה בזה כל מסתורין:
– מקרה הוא, מקרה ככל המקרים. לעתּים קרובות אני נפגש במכּרים. אך אם אתפלא, הנה על נסיעתך לחוף מזוהם זה שיפו שמו. ברצונך לראות ארצות, ברצונך לברוח מצרפת לראות חיים על אדמת הבור של האנושיות, אשר עדיין יד התּרבּוּת לא נגעה בהם לרעה, סע לאַפריקה, על גדות הזאמבּיזה, קוֹנגוֹ.
אליהו נרגע ברוחו. רק אז הרהיב עוז בנפשו לשאול:
– ואיפה הגברת אחותך?
פני רב־החובל הסמוקים ברוּחוֹת ים חוורו, והוא סינן בין שיניו:
– בל תזכיר את שמהּ.
אחר רגע קם ואמר:
– בוא אתי.
שניהם יצאו ובאו אל הסיפון. היה חושך.
– הבּט דרומה.
אליהו הסב פניו. הוא לא ראה מאומה. רב־החובל המשיך:
– שם הרחק נמצאים חופי אַפריקה.
– כן.
– והידעת את משרת ביתי? אדם רע־מעללים, קנאי.
– אה, את המשרת? כן, כן, פּייר היה שמו, ענה אליהו, והוא חש שדמו נקרש בעורקיו.
– אמנם פּייר… שמה ברחו שניהם, הוא וַאחוֹתי.
הוא הפסיק לרגע, מצץ במקטרתו, וצחק מרה:
– דע מה בלב אשה. שם היא מגדלת קלחי כרוב והוא מייסרהּ במצלף שבידו פעמיים ביום.
באותו רגע צלצל הפעמון במגדל הזעיר לאוֹת, כי הגיעה האשמורה השנייה. מלחים באו והלכו. כצללי בלהות רקדו בעבי החשיכה. גם רב־החובל הלך לו. אליהו ירד אל תאו. פגישה זו דיכּאה את נפשו. די־ווריה… די־ווריה… שוב עלה חטאו. “הייתכן”, חשב, “רק יד המקרה בזה? האם אין בזה כעין רמז סתר, הבא להוֹכיחני על פני, כי המעשים אשר עשיתי לא יימחו לעולם ואין להימלט מפניהם?”
אליהו נזכּר פתאום, שבאולם האורחים על פני שולחן הבּיליארד ישנם כדורים בעלי צבעים שונים. הוא עלה שמה לנסות את מזלו. לקח שבעה כּדוּרים לבנים, והשמיני – אדום, ערבּבם יחד, עצם עיניו וַיוציא אַחד הכדורים. לבן. הוא ניסה שנית. אדום. שלישית. אדום. אחר הוציא הכדורים בלי כל סדר הגיוני. ערבוביה. זמן רב עמד וניסה. לבסוף נתייגע. ראשו כאב עליו. המצב לא נתברר במאום.
לד
לאחר יומיים ומחצה התחילה הספינה להתקרב אל יפו. עוד הסערה לא שככה. עוד הגלים השתובבו במשובת פראים, אבל ה' די־ווריה עשה את רצון אליהו, ובשעה ארבע ומחצה השליך את עוגן אונייתו על פני מימי הים. גם סירה מיוחדת חיכּתה לירידתו. אליהו ירד. שישה מלחים חתרו אל החוף. ערפל כבד חיתּל את הכול מסביב. סוערים ונרפּשים רתחו גלי הים. מרחוק מתוך ענני האדים התחילו מתרשמים קווים כהים, שהדמיון היה משלימם ומציירם לפני העין בצורת ראשי מגדלים וגגות בתים. פה ופה נפלטו מתּוֹך הערפל סירות־נוסעים־וּמשׂאות. הספּנים הערביים, רחבי חזה ולבושים כותנות־צבעונים, נלחמו בכוח ובדעת במימי התהום הנרגזים ויכלו להם. הסירה בה ישב אליהו התקרבה אל החוף. את הכפים עברו בשלום ומעבר מזה שקטו המים.
בנמל חיכּוּ לבואו כל חברי אגודת “יהודי” אשר ביפו. בראשם עמד קליינבּוֹים. קטן קומה זה היה חבוש לראשו כובע אַנגלי. סמוך לו עמד קליוֹזֶא גבהּ־הקומה והוא שזוּף פנים ואַמיץ, ובריא ומגוּדל זקן. מלבושיו האפוֹרים הוסיפו למראהו הבּעה של עוֹז. עיני התכלת שלו נתלו בסירה השטה ובאה ותוגה חרישית עיממה אותן. היה גם התלמיד לרפואה ארוך־הרגליים ובעל התלתלים המסולסלים. את חוק־לימודיו לא גמר ויצא ליפו “למלא חובתו”, ובינתיים היה שולח את מכתביו ומאמריו לכתבי־העתים בחוץ לארץ. חברו הנמוך והשׂעיר שימש רופא באחת המושבות הקרובות ליפו, וגם הוא בא הנה היום לקדם את פני אליהו. אליהם נלוו חבורה של מכּרים הולכי־בטל וסקרנים. שיינבּוֹים ואשתו לא נמצאו בין המקדמים את פניו.
אליהו עלה על שׂפת הים בצעד רחב, וכלקוי וכעלוב נדחק אל בין חבריו. מרחוק עוד הגיעה לאוזנו קריאתו של קליינבּוֹים:
– המוֹהיקני האחרון!
קליוֹזֶא ואליהו נפלו איש בזרועות אחיו. קליוֹזֶא היה הראשון שהושיט לו את ידו. רעד חלף בכל גופו. חברו זה לא שינה את טעמו. כאשר היה אז, כן הנהו עתה. כך לחצהו אל חזהו בהיפּרדוֹ ממנו בבית־הנתיבות בבירת צרפת וציווה עליו לשמור על עדה. הוא הבטיח לו ונשבע לו; אך את הבטחתו ואת השבועה לא קיים.
אחרי כן דרש בשלום יתר חבריו. והם פנו ללכת העירה. עין אליהו, אותה העין הבוחנת אשר כה אהבה להסתכל בכל הנעשה מסביבו, אמרה גם עתה לספּוג אל תוֹכהּ את החזיונות החדשים העוברים לפניה. שלל הצבעים של המלבּוּשים, ופני הערביים בבתי־הקאפה המנמנמים מתוך עצלוּת, ונראים במצחיהם הגבוהים והמקוּמטים כיושבים ופותרים את חידת העולם; אותם הרחובות הצרים והרעש והקריאות הגרוניות של התגרנים – כל אלה היכּוּ על אוזניו, הכהוּ את עיניו ופיזרו את דעתו לכל עבר. הוא ניסה להתמכּר לשיכּרון זה של הרשמים, לפתוח את לבּוֹ ולקבּל את ההרגשות החדשות המתדפּקוֹת אחוזות בולמוס על חדריו – אך תמיד צף ועלה כאב צנוע והיה מסיע את לבּוֹ אל נקודה אחרת. אַשמה כבדה רבצה על עורפּוֹ והכריעה אותו: “הנה חברי, זקופי־קומה ונטויי־גרון, הם יעברו את חוצות העיר, אחד אחד, לעיני כול; פניהם לא יאדימו מבושת לבם, והלב לא יהלום בהלמות נוחם, ועיניהם לא יבקשו מפלט. חיי קטנוֹת וחיי ערמוּמיוּת ופשרוֹת חיו, אמנם כן, אך גם לא הרבּוּ הרע. למה אני הולך לצדו של קליוֹזֶא ואיני מרהיב עוֹז בנפשי לשאול לשלום עדה? למה לא אוּכל דבּר אתו כדבּר ידידים מנוער? למה נעתקו מלים מפי?”
את המחשבות האלה חשב. ופתאום והוא אסף שארית כוחותיו, ושאל בקול רעדה:
– קליוֹזֶא, מה שלום עדה?
חברו הרים את ראשו השמימה. עננה עברה במהירות. אחר העביר את ידו על זקנו, והשיב בנחת:
– עדה?… שלום לה.
קולו היה קר. לא בישׂר טובה.
והנה התחילו יתר חבריו להקיפו בשאלות שונות: מה נשמע בצרפת? היש בדעתו להישאר בארץ? ומה היא בעיניו? אליהו ענה רפוֹת. תלמיד הרפואה לא הרפּה ממנו. חקר ודרש אחרי יצירותיו, ובידו החזיק פנקס קטן והיה רושם בו באצבעותיו הארוכות במהירות גדולה ראשי־תיבות שונים. עוברים ושבים היו מעכּבים את קליינבּוֹים ומברכים אותו בכבוד רב ושואלים פשר דבר. הוא ביאר בחשיבות יתירה:
– חברנו. אליהו מרגלית, אמן ידוע־שם, האם לא שמעתם את שמעו?
ובלכתם הוסיף לדבר באוזני חבריו:
– באליהו לא נולד כל שינוי… רגז הוא כשהיה… עוד מעט וישמיע דרשותיו על חדוות החיים.
רופא המושבה הנמוך והשׂעיר השיב בעצלתיים:
– רגז הוא? אפשר מאוד. אך על חדוות החיים לא ידבר. פניו עגומים מאוד.
פני אליהו אמנם היו עגומים מאוד. עם חבריו לא בא בדברים. קליינבּוֹים היה הראשון שנפטר ממנו, ואחריו הגיע התור ליתר המכּרים. לבסוף נשארו קליוֹזֶא ואליהו לבדם.
– תלך אל ביתי, אמר קליוֹזֶא.
ביתו של קליוֹזֶא היה בנוי על חוף הים. בחול שלפני הבית פרחה גינת פרחים קטנה ועצי אשל רכּים התחילו זה עתה לסבּך ענפיהם. חלונות רחבים בעלי משקוף מעוגל מילאו את הקירות. אַכסדרה מרוּוחת פנתה ימה. השמש כבר שקעה. משבּרי הגלים רעשו כהדי רעמים. על האופק בפאת ים רמזו אורות שבקעו דרך פנסים צבעוניים. שני החברים נכנסו אל החדרים פנימה, עברו אותם ויצאו אל האַכסדרה. שם שקעו בכיסאות ולא הוציאו הגה מפיהם. שעה ארוּכּה עברה. הם שתקו. מַחשכּים מסביב. רק רעש דכיי הים נשמע מסביב.
פתאום ואליהו קם ושאל:
– מתי אראה את פני עדה?
את חברו לא ראה בחושך, רק את קולו שמע:
– עתה אי־אפשר.
– ואימתי?
דממה. רק לאחר רגעים מספר הגיעה אליו תשובתו:
– את פניה לא תוסיף לראות.
אחר שמע את הד צעדי חברו. הוא התהלך לאיטו על פני האַכסדרה אנה וחזור.
אליהו התפלא לנפשו. הוא קיבּל שמועה רעה זו והיא לא הממתהו. הוא אמר בלבּוֹ: “הלוא ידעתי. זה קרה לפני שני ימים ומחצה, אז כשנפלה עלי חרדת־המוות”. הוא רצה לדעת, אם נכונה השערתו. כבר פער פיו להציע לחברו את שאלתו. אבל בו ברגע חדלו הצעדים לדרדר על פני רעפי הריצפה, ושתי ידיים הונחו על שכמו:
– אליהו, האהבת את עדה?
הוא לא נחפּז לענות. את דברי קליוֹזֶא הוא שינה לעצמו: “האהבתי את עדה?” אך השאלה נראתה לו מוזרה. הלוא גם עתּה אהבהּ. עתּה עוד הרבּה לאהוב אוֹתהּ. כל הווייתו היתה אכולה אהבה זאת. הוא לא ענה מאומה.
חברו המשיך:
– והתדע מה רבה היתה אהבת נפש טהורה זאת לך?
– ידעתי.
– כך?
הוא לא הבין כראוי. בכל זאת ישב אל צדו והתחיל לספר לו. קליוֹזֶא רצה להגיד לו דברים חשובים מאוד. גם האמין, שהדברים אשר הוא משמיע לאוזן אליהו הם רבּי־ערך. זמן רב דיבר, פרטים מחייה, ממעשיה סיפר. לבסוף אמר:
– את שמך לא הזכרנו כל ימי שבתנו פה. פעם באתי אִתּהּ בדברים אודותיך. אני מודה ומתוודה היום, ראיתי עונייה ולחצה ודיבּרתי רעות בך, התאמצתי להבאישך בעיניה, אז הראתה לי את מכתבך האחרון לה ואמרה כדברים האלה: “רואה הנך, קליוֹזֶא, הצדק אינו אתך. בראשונה, כשהתחלתי להרגיש כי לב אליהו הולך ומתרחק ממני, קפץ עלי הייאוש וחדלתי להאמין בעולם ובבני אדם. אך מכתב זה השיב לי את הכול; מלים כאלה יכתוב אדם אשר נר אלוהים עוד דולק בלבבו. אחרים עושים כמוהו ומשקרים, בו עוד חי הכוח של הווידוי, והווידוי מכפר. סלחתי לו; יבוא יום ואליהו ישוב אלי, וליום הזה אני מחכה, אך עד היום ההוא לא נדבר עליו מטוב עד רע.” כך אמרה, ואת דבריה קיימה, מדי פעם בפעם, ברצותי להעלות זכרונך לפניה, הפסיקתני: “הלוא נדברנו”. אך, אליהו, לו ראיתהּ, כל חייה נתוּנים נתוּנים היו לך. כל מעשׂיה ותהלוּכוֹתיה היו רק הכנות לקבּל פניך. אם דיברה רכּוֹת לאחד מחוליה, רעד בקוֹלה רטט אַהבה טמיר אליך. שום דבר לא יכול להעבירה על דעתּהּ. כשבא קליינבּוֹים וסיפר על ישיבתך עם עלמה וכשתיאר בעורמה, כדרכו, את שוויון־נפשך לכל מיודעיך מאז, רוח עדה לא נפלה בה. צערהּ גדל, אך אמונתה בך גדלה שבעתיים. וכשיצא קליינבּוֹים, אמרה אלי בכעס: “קליינבּוֹים הוא אדם מושחת, הוא משקר, רואה אַתּה, קליוֹזֶא, שאין לשפוט את האדם על פי מעשיו”. ואחר זמן־מה נתקבל מכתב מאת מוֹריס לוי. הוא כתב לנו, שעזבת את פּאריז לפתע פתאום ונסעת לעיר מולדתך. כדרכּהּ בכל ערב וערב באה גם בערב ההוא אל ביתי. אך עליזה היתה. בהיפּרדהּ ממני אמרה לי: " קליוֹזֶא, עוד מעט ותיווכח שאמונתי לא בגדה בי. ודבר גדול הולך ובא". ושׂמה בידי את מכתבו של מוֹריס לוי. ביום המוחרת שלחה לזקן את תשוּבתה. מהעת ההיא והלאה הכרתי בה סימנים של חרדה. פה, באַכסדרה הזאת, היתה יושבת שעות רבּוֹת בדמי הלילה ופניה הימה. כל אור מתעה, שהתחיל מרפרף באופק, הרעידהּ על מוֹשבהּ. היא חיכּתה לך בכל רגע ובכל שעה. כל ספינה שעגנה ביפו היתה כסוד בעיניה. היא היתה מטהרת ומחניקה בקרבּהּ כל זעזוע קל של קנאה נגדך. את אַהבתהּ לך הגדילה עד כדי רחמים גדולים ורחבים, רחמי אם ורחמי אל. ואז פרצה המגפה. התחננתי לפניה. והיא באחת ולא תשוב. “יש רק דרך אחת המוליכה אל שערי החיים – והתמכּרות שמהּ”, היו דבריה, “רק לא מורך־לב, התדע למה סובלים האנשים? התדע, למה טובעת נפשו של אליהו ברפש? הוא מוג־לב.”… כה דיברה. פניה היו חיוורים אז. בריאותהּ רופפה. והאסון בא. בא לפתע פתאום. עוד טרם חלתה ביקשה ממני: “קרא לאליהו”. מילאתי אַחרי בקשתה. היא נפלה למשכב. קראתיך. איחרת. איחרת, אליהו הטוב; לו ראיתהּ בימיה האחרונים. עוד טרם תסתתר עליה בינתהּ, היתה שואלת אַחריך. כך שואלת אם לפני מוֹתהּ לבנהּ הנידח. איחרת. איחרת.
קליוֹזֶא קם, כי הדמעות שׂמו מחנק לצווארו.
אליהו דיבּר אל נפשו:
– לא, לא איחרתי.
הוא נשאר יושב באכסדרה. עונג שמימי, אשר לא ידעהו עד עתה, מילאוּהוּ דברי קליוֹזֶא. נפשו התמוגגה מתוּגה. אך תוּגה זו היתה ממין אחר. היא לא עכרה את רוחו ולא דיכּאה את נפשו. תוגה זאת היתה מרוממת אותו ומנעימה לו את הווייתו. הוא הרגיש עוז בנפשו. “אם עדה היתה לך לקרבן, אתה ראוי לזה”, אמר בלבּוֹ. הוא הרגיש כי האמונה בכוחותיו ובעיקר־הווייתו מתחדשת. אליהו כמעט ששׂמח שלא מצא את עדה מוטלת בערשׂ־דוויהּ. הוא כמעט ששׂמח שאיננה. איננה? איך זה? מעולם לא היתה נפשו קשורה בנפשהּ כברגע זה. כאַגדת ילדוּת על־אודות איים רחוקים ומעוּלפים סוד ומשוּבּצים פנינים ורקומי פז כן שקעו זכרהּ ודמותהּ בתהומות הווייתו. חיים אלה היו צפונים שם כחמדה גנוזה. אליהו הרגיש רגש אושר עד אין קץ. אַגדה זאת הנהּ אַגדתו, אַגדת חייו הוא. שותף הוא לה. מתנה זאת השאירה לו עדה למורשה. “האנשים סובלים, כי מוגי־לב המה”, אמרה. אל אלוהים! מה נאמנים דבריה. אבל אפסו סבלותיו. גם מורך־לבּוֹ אפס. חיי אדמות הסירו את שלטונם מעליו. הנה הוא יושב פה, מוכן לכול. בן־חורין הנהו! מחר יראו עליו אנשים באצבע; הנה האיש אשר האושר הממהוּ. עברוֹ? במה נחשב עברוֹ? כגרגר אבק ביום סערה. הרוח הזה אשר נצחי הוא כרעם גלי ים זה; ההוֹוה הזה בלע את הכול. הוֹוה זה לא נהפך לעבר ולא יחדל לעולם. איש לא יגזלהו מידו. לעולם. לעולם.
כה ישב וכאלה וכאלה היו מחשבותיו.
הוא ישב באַכסדרה ופניו פונים הימה וראשו נשען על זרועו, ורגש כוסף אחד נחל את ניצחונו על שאר רגשות לבּוֹ. וכשהאיר המזרח היה אליהו לאחר.
לה
למוחרת, כשפתח את הדלת המוליכה אל חדר קליוֹזֶא, ראה את חברו עומד כפוף מעל לשולחן עבודתו, מעביר סרגלו על פני גיליון־נייר גדול ומשׂרטט. הוא קרא לו:
– בוקר שלום!
קליוֹזֶא יישר קומתו ועמד כמשתומם. בקול אליהו היו בטוחות ועוֹז. עיניו הבּיטו ישר לנכחן, וסקירתו החיה התיזה זיקי גיל פנימי. אמנם פניו חיוורים היו, אבל כל אות היסוס וחרטה וצער ודכדוך נפש לא ניכּר בהם. הוא ניגש אל חברו והושיט לו את ידו.
– אתה מוסיף לבנות בתים? אמר אליהו בצחוק קל.
– העבודה משכיחה…
אַחר הוסיף בעצב:
– בתים אבנה כל ימי, אך ביתי לא ייבנה עוד.
מרגלית העמיד פנים כאילו אינו שומע את דבריו ואנחותיו, והסיחהו לעניין אחר:
– אולי תראה לי את החדר, בו ישבה עדה?
קליוֹזֶא שלח זרועו:
– פה ממולי.
אליהו יצא ועבר את הרחוב והתדפק על שער הבית הקטן החצוב אבני גיר אפוֹרות. עד מהרה יצא איש כבן ארבעים, בעל קומה נמוכה ובעל פנים נוּגים עד מאוד, ושאל:
– מה חפצך, אדוני?
– לראות את החדר, שבו גרה הג' שיינבּוֹים.
– חדרה של עדה? לא, לא, אינו עומד להישׂכר.
בעל־הבית הוציא את המלים ברוגז מרוּבּה.
– אבל תסלח… באתי לראותו.
– ומה אתה, אדוני?
– אחד ממכּריה.
הוא לא הוסיף לשאול. פניו נתרחבו מתוך מחשבת פתאום. בנדיבות־רוח ממוּזגה ביגון חרישי פתח לפניו את הדלת, פתח אותהּ ברווחה. עד מהרה נעלם וחזר בלווית אשתו ושתי בנותיו הקטנות. אליהו ראה את פניהם הרצויים, המבּיעים רוך, והתפלא. בתהלוכותיהם של האנשים האלה היה דבר־מה מלא סוד ומין יחס אבהי ואפּיטרופּסי, כאילו ידעוהו משכבר הימים.
האשה אמרה:
– אל חדר עדה… אנא… בבקשה…
ויצאו מן החדר, והאיש ושתי ילדותיו הקטנות אַחריה.
מרגלית נכנס פנימה, ואת הדלת סגר אחריו. החדר היה קטן, טהור, מסוּיד לבן. החלון הפתוח פנה הימה, ורוח קלה נפנפה את הווילונות אנה ואנה כמשטה בהם. על פני הכותל המזרחי היה תלוי השׂרטוט הראשון של תמונתו “היגון הגא”. סמוך למיטה עמד שולחן קטן, ועליו עמדה מנורת נחושת ובתוך הקנה מחצית נר־חלב עם פתילו השחור בראשו. ספר מישלֶה “על האהבה” היה מוּנח מן הצד. על הריצפה התגולל גפרור כבוי. אליהו הרים את הגפרור והתבונן בו. ברור היה לו: בלילה שבה עדה מבית קליוֹזֶא, וגפרור זה הדליקה בפעם האחרונה טרם עלותה על משכבה, אשר ממנו לא הוסיפה לרדת. אחר התחיל עובר מפינה אל פינה, מתעכּב לרגעים. תמהּ, מהרהר ושב על עקיביו. על שולחן עבודתה היה מונח תנ"ך גדול. על עליו צייר אליהו את ציוריו בימים ההם. הנה פה היתה, ואלה היו מחשבותיה. מרגלית צנח על אחד הכיסאות והשתקע במחשבותיו. הוא עצם את עיניו, ולאט לאט התחילו חייו עוברים לעיניו. עדה. עדה. בשביל זהב עבר שם זה תמיד. תמונה באה ותמונה הלכה, ורוחהּ חופפת על הכול. הוא חש את עצמו בין כותלי חדר זה, כאילו חדר לפני ולפנים של נשמתו ושל עצמיוּתוֹ. רוֹך זה שהיה מלפּפהו, ממין אחר היה. כל נפתולי נפשו וכל מלחמותיו וכל רוגזו נהפכו עתה והיו לרגעי אושר.
כשיצא מן החדר מצא את בעלת הבית ושתי ילדותיה הקטנות מחכּות לו. הוא הוציא מטבּעות כסף אחדות ונתן אותן לשתי הילדות. הן נבהלו וסירבו לקבלן, ואחזו בשׂמלת אמן והחבּיאוּ את פניהן הנוּגים. אבל האם גערה בּהן מתּוֹך חיבּה:
– קחנה, האדון הזה הוא דוֹד עדה.
אז הרימו אל אליהו את עיניהן הקודחות והחולניות, וַתשלחנה את ידיהן הקטנות וַתּקבּלנה את מתּנתן, האשה עמדה מן הצד וניענעה ראשה לאליהו.
מרגלית לא שב לבית קליוֹזֶא. בעד החלון ראהו כשהוא עומד כפוף על שולחן עבודתו, ולא חפץ להפריעהו ממלאכתו. הוא נטה ימינה ועבר את הרחוב ופנה על מרכּזהּ של העיר. השעה היתה עשׂר בבוקר. השמים התחילו מיטהרים. בולמוס משוּנה מילא את הרחובות ואת הסימטאות. ערביות זקינות ובלוּיוֹת־פרצוף וישרוֹת-גו התהלכו לאיטן, עקב בצד אגודל, זאת אחרי זאת, בחשיבוּת רבּה. סלי נצרים גדולים נשׂאו על ראשיהן, המקוּשטים במחרוזות מטבּעות־כסף שהשמיעו קשקוש משוּנה בעת הליכתן. לעתּים עבר ערבי יחף, לבוש סחבות, ומשך אחריו גמל דק בשר ונודף ריח עיטרן, טעון שׂקי פחם משני צדי דבּשתּוֹ. הגמל היה ממלא את כל הרחוב והיה מזעזע בשעת הילוכו את אוהלי התגרנים שבצדי הסימטא. ריח של פירות רקובים וירקות כמושים נישׂא באוויר. אורחי בתי־הקאפה ישבו על דרגשיהם, עישנו במנוחת הנפש את נרגילותיהם ופיהקו בקול גדול.
מרגלית עודנו הולך ומסתּכּל בעיניים פקוחות בכל הנעשה, והנה קול קורא לו. מעבר לרחוב עמדו קליינבּוֹים והתלמיד לרפואה וצחקו לו. הוא בא אליהם והתחבר אל חברתם. התחילה שׂיחה ארוּכּה ומפורטת. אליהו דיבר אתם לשלום. שאל לשלום קליינבּוֹים, אשתו, בניו, מעשיו ועבודתו המדעית. גם חקר חיי התלמיד לרפואה ושׂם לב לתשובותיו. קליינבּוֹים עיכּב בכל פעם את צעדיו והטיל מבּט חודר באליהו. “מה היה לו?”, שאל את עצמו, “האומנם גם מרגלית עזב את דרכיו והיה לאחד משלנו? אני הלוא פחדתי מפני אמרותיו הריקות. כנראה היתה רוח אחרת אתו. את משוגתו ראה והבין.” אבל אליהו נראה לו כחידה סתומה. פניו היו חיוורים, אבל הפנים האלה הבּיעו טוהר נפש וגילוי לב שאין דוגמתו.
קליינבּוֹים שאַלהוּ, מה הארץ בעיניו. אליהו ענה, שאין ביכולתו לחווֹת דעתּוֹ, אבל חיי מזרח אלה נראים לו מנוּמרים וַעשירי גוונים. אז כּיווץ התלמיד לרפואה את שׂפתי התולע שלו, הסיר כובעו והעביר את ידו על תלתלי הזהב שלו, ואמר צרפתית:
– לא, אדוני, ס’עֶ פּליס קֵי סאַ.
קליינבּוֹים נחפּז לבית־ספרוֹ. התלמיד לרפואה הציע לפני אליהו את שעותיו הפנויות להיות לו למראה דרך בעיר החדשה. אך אליהו השתמט, ואיש איש פנה לעברו.
כשהתרחק אליהו מהם, עמדו שניהם והתבוננו איש בעיני רעהו בהשתוממות:
– מה תאמר לאליהו מרגלית? – שאל קליינבּוֹים.
הוא עצמו מיהר לענות:
– אדם מוזר, מוזר.
לב קליינבּוֹים הוּרך הפעם; הלוא אליהו הסביר לו פנים ודיבר אתו טובות. אך התלמיד לרפואה כיווץ שנית את שׂפתי התולע שלו, העביר ידו על שׂערות ראשו, ואמר בחשיבות:
– לא כך, ס’עֶ פּליס קֵי סאַ.
קליינבּוֹים עשה תנועה בידיו.
– אבל אחת היא. הלוא תמיד אמרתי, שדבריו הם דברי הבל… גם המתייוונים דיברו כך… אחת היא, על חדוות החיים לא ידבר עוד.
קליינבּוֹים שגה. באותה שעה עמד אליהו על אחד הגבנוּנים שמאחורי העיר ומבּטוֹ שלוח לעיר יפו וסביבותיה. מעולם לא מצא מקום בעולם כה חן בעיניו כברגע הזה. כעטרת בת מלכה במלכות הקסמים ממולאת אבני חן ורקועה פז כן היתה מוטלת העיר לרגליו. רבבות תפּוּחי־זהב צפו בים הירק המכּה גלים בפרדסים. המגדלים, המסגדים, הבתים הצרים עם גגיהם השטוחים, היו פזורים כאַרמון אַשף באַגדת מזרח עתיקה. ומה רב הלובן והזוהר! ושם בפאת מערב היה צף חזהו הרחב של שׂר הים בכל יפעתו. הוא גאה, עלה וירד, לעתּים פותח תהום עמוקה ולעתים מחליק בסנַפּיריו על חלקת המים. אליהו חמד תבל זו ואת הארץ הזאת. ואם בכל זאת השמיע באוזני קליינבּוֹים את דבריו הרכּים, לא בא זה מתוך הכנעה לו. למי ייכנע? והוא ניצח את הכול. גם על עצמו נחל ניצחון. רחמיו נכמרו על קליינבּוֹים. מה הנהו אדם קטן־קומה זה החי בסבך מלים אשר תוכנן ניחר? אומלל הוא. רחמיו נכמרו על התלמיד לרפואה גבה־הקומה. מה הנהו כתב־עיתּוֹנים זה, הטובע בים של שקרים ובערוּת ואינו חש בכיעורו? אומלל הוא. אבל רק רגעים מספר הוסיף לחשוב עליהם. עד מהרה הוסעו מחשבותיו אל עניינים אחרים. על אחת האבנים מאבני המקום ישב, ואמר בלבּוֹ: “חיים יפים מחיי אלה, שאני חי ביום הזה, לא אראה עוד”. הוא הביט סביבו. לא הרגיש כל בדידות. אבל עוֹלם זה נראה לו, למרוֹת הדרוֹ הטבעי, כנמצא מחוּצה לו ומרוחק ממנו. בעמקי נפשו נשׂא עתה עולם אחר אשר עלה ביופיו ובשלימותו ובהדרת הקודש שבּוֹ על כל הסובב אותו. והחיים הבאים מאומה לא יוסיפו על עולמו זה. הם רק יגרעו ממנו. העליו לשוב ולרדת מטה, שמה, אל העיר ויושביה, לאחר שהעפּיל לעלות אל המרומים, אשר אליהם שאף והתנשׂא כל ימיו?
לו
השמש ירדה לשקוע. אליהו שב לבית קליוֹזֶא. חברו עמד על מפתן האַכסדרה וחיכּה בכיליון עיניים לבואו.
– דאגתי לך, אמר.
– אין דבר. טיילתי בעיר ובסביבותיה.
קליוֹזֶא ישב לאכול. אליהו סירב וכל אוכל לא בא אל פיו.
הארוחה נגמרה והחברים הוסיפו לשבת איש אל כתף רעהו כשהם עטופים חשכת הלילה.
קליוֹזֶא הוסיף לספר על חיי עדה. אליהו נשען על המעקה בזרועו השׂמאלית והקשיב:
– הנה עתה, בהבּיטי לעברך ואין ביכולתי להבחין אל נכון מי היושב שם, נדמה לי, כי עדה עודנה בחיים. פה, במקום מושבך, היה גם מקומה מדי ערב בערב. פה ישבתי גם אני. היא סיפּרה על חוליה; על מקרים קלי־ערך שאירעו במשך היום. אַחר נשתּתּקנו. לעתּים היה אחד מאתנו מבּיע קטע מחשבה תועה. בל תדמה, היינו לצחוק בעיני אנשים. אבל מי שׂם לב לזה. פעמיים בשבוע בא קליינבּוֹים, שיינבּוֹים הצעיר ואשתו ויתר האנשים אשר אתם. העלו ויכּוּחים כדרכם. אני התלהבתי כדרכי. אבל עדה ישבה מן הצד. לעתּים רחוקות היתה מעירה את הערותיה. איש לא התרעם עליה, ידענו יפה מי הנמצא בחברתנו…
ושעות רבּות נמשכה שׂיחה זו. אליהו הקשיב. לבסוף היו רק אוזניו שומעות את קולו של קליוֹזֶא. נראה לו, שהדברים ידועים לו משכבר הימים.
כשעתיים אחר חצות הלילה קם קליוֹזֶא, ואמר בעצלתּיים:
– עלי לעלות על משכּבי, אני עייף.
אחר הוסיף:
– עמלי זהו חלקי בחיים.
ויצא.
אליהו נשאר לבדו. הוא שאל את נפשו: “הגם עלי ללכת לישון?” עד מהרה התפלא לשאלה זו. הוא לא חש כל עייפות, כל צורך למרגוע. “פעם אמר לי מוֹריס לוי הזקן, – לזקן זה היתה נפש עשירה ודקה, זה היה בערב ההוא, בהראותי לו את תמונתי ‘מוכרת פרחים’ –: אליהו, עקור שׂערות מכחולך, כי תמונה יפה מזו לא תצייר עוד. כן, כן. ואם אדם בא לידי הכּרה ברוּרה כנכוֹן היום שחיים יפים מאשר חיה לא יחיה לעולם, עליו לעוקרם. אך מי יודע? הלוא כה נעים לשבת ולחלום על עדה. אפשר להמשיך חלום זה? אבל לא, אי־אפשר. מחר, מוחרתיים יבואו חיי חול, חיי אכילה, שתייה. ההוֹוה ייהפך לעבר רחוק וחיוור. החלום יעוף, ואת מקומו ייקח שנית החלל הריק…”
פתאום קפץ ממקומו. גל כעס שטף את פניו: “מה זאת”, אמר אל נפשו, “מורך לב? גם היום? גם פה? במקום זה?”
וישב שנית במנוחת נפש שלימה, רק רגש אחד התחיל מתגבּר על יתר רגשותיו: אליה, אל אותה.
לאחר שעות אחדות קם ממקומו. האוויר התחיל רועד ומתחוור. הוא ירד את שלוש המדרגות. שׂערות ראשו היו פרועות. לאיטו התקרב אל הים. שברי צדפים חרקו מתחת לרגליו. גלים קטנים ומסולסלים עלו על שׂפת הים, ואחר שבו כלעומת שבאו. ממרחקים נצנץ אוֹר כּהה. מעל ראש מסגד קרא כוהן ערבי אל אלוהיו ואל נביאוֹ. קשקוש מילות של אורחת גמלים הגיע לאוזניו. נדמה לו, שקול קורא לו: אליהו. הקול שב וקרא לו: מרגלית. הוא הסב ראשו. חלון חדרה של עדה היה פתוח. הרוח הפיחה בווילון. אז צעד עוד צעד. רגליו שקעו בחול לח. הוא צעד הלאה. הרגיש קור נעים המלפף את גופו הקודח. פתאום והקרקע אבד מתחת כפות רגליו. גופו נעשה קל כתלוי באוויר. לשווא התאמץ למצוא סעד לרגליו. הן נגעו באין סוף. עוד רגע וכובד רב העיק עליו. בכל מאמצי כוחותיו התאמץ לצעוק. הוא לא יכול. מלה זאת היתה מתחבּטת בין שׂפתיו ואין מוצא לה. מחנק זה ארך זמן רב. אך לפתע פתאום אסף שארית־אונו, פער פיו ויפלט צעקה גדולה ומרה והמלה פרצה מפיו. והוקל לו ורווח לו. אור רב ראו עיניו. אור. אור. עד אין סוף. עד אין סוף. שקט, שקט.
-
“דברי” במקור המודפס, צ“ל: דבריו – הערת פב”י. ↩
-
“באמצעותו”במקור המודפס, צ“ל: באמצעיתו – הערת פב”י. ↩
-
“שרטותיו” במקור המודפס, צ“ל: שרטוטיו – הערת פב”י. ↩
-
“הרי” במקור המודפס, צ“ל: הרים – הערת פב”י. ↩
-
“המוארך” במקור המודפס, צ“ל: המוערך – הערת פב”י. ↩
-
“שנת” במקור המודפס, צ“ל: שנה – הערת פב”י. ↩
-
“משיכו” במקור המודפס, צ“ל: המשיכו – הערת פב”י. ↩
-
“כמעש” במקור המודפס, צ“ל: כמעט – הערת פב”י. ↩
-
“התפרסות”במקור המודפס, צ“ל: התרפסות – הערת פב”י. ↩
-
“מפתח”במקור המודפס, צ“ל: מפתה – הערת פב”י. ↩
-
“ניסה”במקור המודפס, צ“ל: מנוסה – הערת פב”י. ↩
-
“ביוס” במקור המודפס, צ“ל: ביום – הרת פב”י. ↩
-
“אני”במקור המודפס, צ“ל: אנו – הערת פב”י. ↩
-
“השרבבו”במקור המודפס, צ“ל: השתרבבו – הערת פב”י. ↩
-
“רש”במקור המודפס, צ“ל: רם – הערת פב”י. ↩
-
“החלן” במקור המודפס, צ“ל: החלון – הערת פב”י. ↩
שנה ראשונה
מאתשלמה צמח
פרק ראשון: כְּשֶׂה אוֹבֵד
בחצות הלילה, משזזה הרכבת בבית-הנתיבות הוינאי שבוארשה, ראיתי את עצמי עזוב ונשכח ועלוב. איש לא ידע כיצד הולכים לארץ-ישראל; אפילו בחנות-היינות של “כרמל” לא ידעו. ובאין ברירה יורד אני לבנדין, אל הגבול המשולש שבין רוסיה וגרמניה ואוסטריה. מכל מקום הולך אני לקרוּקא. היה שמה של עיר זו שבגליציה בפי יהודי פולין-הגדולה תואר נרדף למשהו מרוחק מעולם המציאות. כשאדם מבולבל במחשבותיו ואינו יודע מה הוא סח, אומרים עליו: חושם זה אינו כאן, בקרוּקא הוא; וכשאדם בוחש בעסקי חברו ובטל ומרושל בעסקי עצמו, אומרים עליו: הרי דאגת קרוּקא הוא דואג. ואי אפשר לי להיפטר מן ההרהור, שיש משהו עלוב ונלעג בהליכתי לשם.
לא היתה עמי מזוָדה, או תיבה, או חבילה. בגפי יצאתי. שכן נסיעתי אינה אלא בחינת בריחה, חתומה בחותם החטא שחטאתי לאבי ולאמי. ממונם לקחתי באיסור וביתם עזבתי ולא נטלתי רשות. ודאי צער גדול ציערתי אותם, ואולי שיברתי את לבה החולה של אם זקנה והייתי חרפה ובושת-פנים לכל בני משפחתם. רדף אחרי אבי ולא השיגני. עכשיו משזזה הרכבת ודאי לא ישיגני. וכשם שהכוחות שהמריצו אותי למעשה רב זה היו עצורים מבפנים, בתוך הנפש, כך לא מבחוץ היו קניני. אלא צמודים הם לגופי. אותם שלושה שטרות, מאה רו“כ כל אחד, הגנוזים בכותנתי סמוך לבשרי והמרשרשים תחת אצבעותי כל שעה שאני ממשמש בהם; ואני נוגע בהם, אף על פי שהזהירוני על כך, שלא אמשוך עיניהם של גנבים אל אוצרי. ואותו כרטיס של נחום סוקולוב, שהחזיר לי פעם כתב-יד והודיעני בכל זאת, שנדמה לו כי יש בי ניצוץ קדוש של סופרים, אלא שחייב אני לעבוד ולעבוד. וכרטיס זה של משה סמילנסקי, שהשיב לי מרחובות, שתחילה עלי לבוא, ואז בודאי שעבודה תימצא. מה שהיה בעין ובעל ערך אינו שלי. ומה שהוא שלי אין בו לפי שעה שום ערך. אבל הרהור וחרדת-עתידות בפני עצמם, ועייפות הגוף בפני עצמה. ובן י”ח אפילו נכסיו מרובים אין דאגותיו מרובות. על אחת כמה וכמה בחור שכמותי, שנעקר ממקומו והתישב בקרון מעומעמת זו, שנתמלאה עשן וסוחרים יהודים ושאון קולותיהם, ומוחו פורח ורוכב בערבות. וישנתי שינה עמוקה ומתוקה עד אור הבוקר, כשהעירו אותי בסוף דרכי בתחנת בנדין ההומה עוברים ושבים.
לאחר שפישפשתי בשטרות שאני נושאם על לוח לבי ושמעתי רשרושם ירדתי לבית-הנתיבות, ואותה שאלה “לאן?” הגדולה והכללית, שאחזה בי והביאתני עד הלום, נצטמצמו תחומיה ונתגלגלה באבדן-עצות מועט של אדם תועה, היודע תכליתו ואינו יודע להיכן יפנה. בנדין יושבת על שלושה גבולין. אבל כיצד עוברים לכל הפחות אחד מהם? אלא שהחיים מסוכסכים פחות מן המשוער ויש בהם הגיון משלהם. כיון שהעיר יושבת על הגבול, וכיון שעוברים אותו יהודים למאות ולאלפים לילה לילה, חזקה שאין נותנים לבחור שעיניו תועות שיתעו זמן מרובה. מיד וקם לפני יהודי גוץ שפיאותיו גנוזות, מחציתן מצורפות ומעורבות בזקנו המפוזר והמדובלל ומחציתן מופשלות לאחורי אזנו; ועיניו אדומות והילוכו ניתור של חרגול והוא אוחז בשרוולי:
– אברך, מבקש אכסניה?
– ודאי.
– הריני הפונדקי שלך.
והלכתי אחריו. תמה שאין שום כלים עמי, ושאני צעיר לימים כל כך, ורמז כי במבט-עין ראשון הבחין במהותי והכיר סוגי, שמן המסוכסכים במלכות אני ודוחקת עלי שעתי וממהר אני ועוקר מן המדינה; אלא שבר-מזל אני, כי נזדמנתי עמו, עם יחזקאל ואטמאן, המנוסה בשכמותי, וממש נס נתרחש לי. עמדנו בחודש מרחשון בשנת 1904, כבר נתפרסמה ברבים מפלתם של חילות ניקולאי שניגפו לפני היפנים במדבריות של מנג’וריה, והערבה הירוקה הרוסית התחילה מאדימה בדליקת המהפכה.
דלה ומזוהמת דירתו של יחזקאל, ואורחים אין בה וחדרים אין בה, והמקום שנתפנה בשבילי אינו אלא שולחן וכסא בחדר משכבו של הפונדקי שמיטותיו עודן טרופות, וילד מוטל שם בעריסתו ופריחה משונה לו בפנים וחומו גבוה. כניסתי הביאה לבהלה גדולה, שכן התחילה האשה טורחת בסעודה של שחרית ומזויה ריקים ובכיסה אין פרוטה לפורטה, והיא לוֹוה ממני מעות קטנות עד לחשבון, שתצא לחנות ותקנה מזונות. ויחזקאל בעלה מושך בתנועה חטופה פעם בפיאתו הימנית ומערבבה בשׂער זקנו, ופעם בשמאלית ומפשילה לאחורי אזנו, וסובב הולך הוא כל הזמן בשכנותי, עד שאסף כוחות ועמד ושאל:
– אימתי רצונך לעבור את הגבול?
– בהקדם, ככל האפשר.
– אפשר אפילו היום.
ומשך בשתי פיאותיו בבת אחת ונסתלק. עד מהרה חזר ועמו שני יהודים לבושים קצרים, וכשהוא מכניסם לחדרי אומר להם: הנה האברך! ושוב מסתלק. ישבו שני היהודים עמי על יד השולחן. אחד בעל-קומה היה ושערותיו אדומות, וצלקת מעובה ומתכילה משוכה לו באלכסון על כל פרצופו מצד ימין. ועיניו קטנות וירוקות, וזעות הן תמיד ורוטטות ואינן יכולות להסתכל במנוחה בפני אדם. חברו בינוני היה, מיושב ומתון ומערים על הכל ומעשן סיגרה גדולה בנחת, ומפריח עשנה עיגולים עיגולים בחלל האויר. תבלול צהוב וסגול מכסה עינו השמאלית, וזו דוקא המסתכלת בי בתמידות ובעקשנות ובחוצפה ובלגלוג, ומבטה מחדד בשרי. הוציא בעל-הצלקת מכיסו כמה ניירות מזוהמות והטילן על גבי השולחן:
– אלו הן תעודות-מעבר, מה שקורין חצאי-תעודות. תברור לך אחת מהן, שהסימנים הרשומים בה דומים לסימניך, ודאי דעתן גדול אתה בלשון זו.
מיד אמר לי לבי שנפלתי בידי מרעים ושאני בסכנה גדולה. אבל הלכתי אחרי הסומא שבי וסמכתי עליו, שיבוא ויתן לי אות הצלה בשעת צרתי. במתינות ובאריכות עיינתי בתעודות שלפני, ובדקתי אותן וחזרתי ובדקתי, כל אחת בפני עצמה ובזו אחר זו. בסוף ביררתי לי אחת ואלה היו סימניה: בן עשרים ותשע, עינים כחולות, שער זהוב, קומה למטה מבינונית נשוי, נגר – ואמרתי להם:
– זו נאה לי יותר מן השאר.
עכשיו הגיעה שעתו של השני להתערב במשא-ומתן. גילגל את התבלול שתי פעמים למעלה ולמטה, ונדלק משהו אכזרי בעינו הפיקחת; הוציא את הסיגרה מפיו והרים ראשו אל התקרה והפיח את העשן לתוך האויר ופתח בנחת: – זה יעלה לך עשרים וחמישה רובל, מהומה בעיר והז’וֹנדארים העלו את השער.
לא עמדתי על המיקח, אחרים היו מערכי-לבי. בין כך החלטתי, שאיני הולך עמהם ומשא-ומתן זה אינו אלא גניבת-הדעת. מיד ושני המוליכים התחילו משדלים אותי בדיבוריהם ומפרטים לי בכל סדרי המעבר. בבית-הנתיבות ימסרו לידי את התעודה שביררתי לי. נוסעים אנו ברכבת, בהיתר ובפומבי. הז’ונדארים המבקרים “ממורחים” ואין חשש. יסע עמי באותה קרון בעל התבלול ויתן בצדי תיבה עם כלי-מלאכה של נגר. את הכסף אשלם לו בקרון, לאחר שכבר נחתמה תעודתי על ידי המבקר. ניכר שאני אדם מהוגן ואין הם חוששים שאימלט ולא אשלם. יוצאת הרכבת בשעה ארבע, ועלי להיות כאן באכסניה של יחזקאל בשעה שלוש, ובעל-הצלקת יבוא להורות דרכי עד בית הנתיבות. הסכמתי לכל התנאים, ואפילו אמרתי להם, שמוכן אני ליתן חמישה רו“כ עד לחשבון, אלא שסירבו, אין דרכם בכך. אבל בסדק הפתוח של הדלת ראיתי את יחזקאל עומד מאחוריה ומַטה אזנו יפה יפה לכל המדובר כאן, וכששמע שהענין גמור, מיד ונכנס אלינו ומביא עמו בקבוק יי”ש ומוזג כוסות ומברך ברכת “בשעה מוצלחת”, והמוליכים עונים אחריו ונותנים ידם לי ונפטרים ממני; בחפזון משונה וחשוד, כאילו יראים הם שמא מעשה-חרטה יבטל את הקנוניה.
משהלכו אמרתי ליחזקאל, כי רצוני לפרוע לו שכר פונדקו. תמה על שום מה מקדים אני ומשלם, והכרתי בפניו שחושש הוא, שמא חפצי לגנוב עצמי ולהשתמט, ואף על פי כן לא הבליג והגזים ונקב לי שכר גבוה ופרעתי לו. האמתלה שבפי היתה, שהולך אני לקנות כמה חפצים לצרכי הדרך, ואף אטייל מעט בעיר בשביל לקצר זמני ואחזור, כמדובר, בשעה שלוש. אמנם לא טעה יחזקאל. גמור ומוחלט היה אצלי להימלט מידי חבר מרעים אלה, אם גם לא ידעתי עוד היכן מפלטי. שחוק עשתה לי תעודה זו שביררתי לעצמי, בה העינים כחולות ועיני שחורות כדיו; השערות זהובות ושערותי עורב, ארוכות ומסולסלות ותלתליהן מכסות ערפי, כיאה לבחור בימים ההם שיש לו כרטיס מסוקולוב וכתוב בו במפורש, שישנו הניצוץ; וזקן אין לי אלא כשוּת-נעורים רכה זו שבין הסנטר והרקה ושלא עלה עליה תער. החשתי איפוא צעדי ויצאתי למרכז העיר. דבר ראשון אמרתי, יפה לשנות מעט צורתי ולגלח ראשי ולחיי שלא יכירו בי. אבל מהומה גדולה בעיר ורוב חנויותיה נעולות. רכבו ז’וֹנדארים ברחובות וכלי-זינם עליהם ומגלבים בידיהם, וגופם מתוח וזקוף ועיניהם אינן מביטות לצדדים. פועלי מכרות דוֹמבּרוֹבה שבתו, וחבריהם העובדים במסילות-הברזל יצאו לסייע עמם ולהצטרף אליהם. והעיר בנדין כאילו סוגרת עלי.
והנה ניפנף פתאום לעיני זהבם של שלטי גלבים עם שלוש צלחות נחושת-קלל התלויות במוט ומקשקשות באויר. ונכנסתי לשם. מעוּנן היום ואפל האולם שחלונות אין בו וכל אורו אינו בא אלא מדלת-הזכוכית החיצונית. שלוש מראות מקובעות במסגרות של זהב כיסו את הכותל מצד שמאל, ולפני האמצעית ישב בן-אדם מצומצם במושבו והיה מעיין בספר. עם כניסתי קם בקפיצה, הניח ספרו הפתוח על גבי טבלת-השיש של המראה, בין הצנצנות והקנקנים, ועמד לפני וביקשני לשבת בכורסתו. היה הגלב-החובש (“רופא” קראו לו) יהודי בינוני, דק וכחוּש בגופו ושקוע לוח חזהו, ושבור קול דיבורו, ופורחות לחייו באודם משונה, והוא כוחח וממצמץ בעיניו האפורות בשעה שהוא מוציא דיבור מפיו. ובקצה סנטרו תלוי לו זקן צהבהב שאינו מגיע אלא למחצית הלחי, ומסופר הוא כהלכה ובקפדנות יתירה ומרובע כלהב-המעדר, ומזדקר באלכסון כלפי חוץ ונע בתנועות חטופות, למטה ולמעלה כזנב המכשכש.
כשישבתי בכורסה התחיל סורק בלוריתי ומעלה עליה את המספרים. פקעים פקעים נושרים תלתלי ומשחירים על גבי הסדין הלבן, ועיני רואות באספקלריה שלפני כיצד ניטל ממני כל פּארי והדרי. המתנתי שייכנס עמי בשיחה כדרך הגלבים בשעת מלאכתם. אך לא עשה כן. בשעה שרוכבים ז’ונדארים ברחובות עם המגלבים ביד זהירים בני-אדם במוצא פיהם. אלא כשהלך לחדר הסמוך להביא מעט רותחין בשביל הגילוח, העפתי עיני בספרו. “אַלטניילאנד” היה זה, באידיש, בתרגומו של סוקולוב! נימה זעה בלבי ופרץ הדם ועלה בראשי והקדיחו. אכן בא הסומא ולא עזבני ונתן לי ידו בשעת צרתי. הנחתי לחובש-הגלב למרוח פרצופי בקצף הסבון, ובעוד הוא משפשפו ומושחו במכחולו אני עורך מערכי-לבי. וכשנטל תערו והתחיל משחיזו על רצועת-העור המחוברת אל כורסתי, הנחתי ידי על גבי ידו ואמרתי לו:
– הנכם ציוני?
הטיל בי עיניו הקודחות והביט בי בחשד והשיב בשאלה ובתרעומת:
– זו מנַיִן לך?
הוצאתי ידי מתחת הסדין הלבן שעטפני והצבעתי אל הספר הפתוּח:
– לא בנדינאי אני.
– חשתי בזה.
– באתי הנה לעבור את הגבול.
– לא, לא, אין עסקי בכך.
– אבל אני נוסע לארץ-ישראל.
שוב התחיל משחיז תערו ברצועת-העור ושתק. אף על פי כן קודם שהעלה אותו על גבי כשוּת לחיי שאלני:
– ומהיכן לי הבטיחוּת כי אמת בפיך, ושבאמת אתה הולך לארץ-ישראל?
החזרתי יד אל מתחת הסדין והוצאתי מתוך הכיס הגנוז שבחזיתי שני הכרטיסים שברשותי ונתתי אותם בידי החובש. עברית לקרוא לא ידע. אולם את השם סוקולוב, זה שתירגם בשבילו ספרו של הרצל ללשון שהוא שומע, קרא, וזקנו הצהוב המרובע כלהב המעדר התחיל מזדעזע ורוקד בקצה סנטרו:
– איני יודע לשון הקודש, אך טוחן-הגריסים שבשכנותי יודע.
ויצא בחפזון מן האולם. לאחר שעה קלה חזר ועמו יהודי כבן ארבעים לבוש חלוּק מעוּבּה, כולו ממולא צמר-גפן ועשוי ריבועים ריבועים שקועים במקום התפרים ועגולים ותפוחים באמצעיתם. ודאי טוחן היה, שכן חלוּקוֹ אפור באבק מורסן וכובעו מלבין ואף גביניו מלבינים, ובפניו לא ראו אלא משקפיו המאובקים וזקנו המבודר, שתחילתו סמוך למשקפים וסופו נבלע בין ריבועי החלוק שעל החזה. נטל החובש-הגלב את הכרטיסים מידי ונתנם בידו של יהודי זה. והלה קרב אל דלת-הזכוכית, גחן ראשו על הכתוב והסמיך אותו קרוב למשקפיו ועיין בו פעם ושוב פעם, הסתכל בחותם הדואר, ואחר הרים ראשו והשליך לתוך חלל האולם האפל:
– כן, כן – בזו אחר זו.
וקרב אלי ונתן לי ידו ואמר לי שלום:
– אני חבר הועד של “המזרחי”, אבל ציוני ציון.
התישב החובש בכורסה אחת והטוחן בכורסה אחת ושמעו מפי מה שאירע לי, עם יחזקאל הפונדקי ועם שני המוליכים, אחד בעל תבלול והשני בעל צלקת, ושלבי אומר לי, כי נכשלתי בבני-אדם שאינם מהוגנים.
– אינם מהוגנים!.. – כּוֹחח וליגלג החובש – ליסטים, רוצחים… ימסרו אותך לז’ונדארים, יד אחת להם, יגזלו ממך ממונך ויחזירוך ב“אֶטאפּ”, אסור בשלשלאות של ברזל דרך כל עיירות פולניה עד שתגיע לעירך… מהר וברח לך, אדם צעיר. צא מבנדין, בשעה שלוש כשלא תחזור ליחזקאל יבקשוך ואף ימצאוך.
רמז הטוחן במשקפיו לחובש ושניהם יצאו החוצה וצלם מחפה על דלת הזכוכית, ומתנועות ידיהם, ראיתי שמשקילים הם שם ענין נכבד ואולי נחתך שם גזר-דיני. מתוך האספקלריה משקיף אלי פרצופי המכוסה עוד בקצף הלבן, אך גם עור פני הגלויים חיור כקצף הזה. מתחת הסדין הלבן נרעד כל גופי. לחזור לפלונסק עירי, ורגלי מצלצלות בכבלי-ברזל, ופוסע אני בתוך להקת הפושעים ברחובות ובשוק, באֶטאפּ, וכל החנונים עומדים בפתחי חנויותיהם ורואים כיצד מוליכים אותי אל התפיסה… כך, ריבונו-של-עולם, תסתיים פרשתי.
עם חזירתם לאולם שוב נתן לי הטוחן ידו:
– נסיעה מוצלחת, וה' ירחם ואתפלל תפילת-הדרך בשבילך, נסיעה מוצלחת – ונסתלק.
החובש נטל תערו והתחיל מגלח אותי בזריזות ובשעת מעשה עומד הוא ומסביר ומכוחח ורועד זקנו המרובע במראָה שלפני.
– מיד אנו יוצאים לווֹלבּרוּם. סוגר אני עסקי ומלווה אותך לשם, תשלם לי את ההפסד, רוּבּל אחד, שבסגירת העסק: וקרוב לי בווֹלבּרוּם והוא סוכן ראשי לעוברים את הגבול, אל תחשוש, אתן אותך בידים נאמנות… אלא שאין פנאי, יחזקאל והחבריה שלו לא ישבו בחיבוק ידים…
שוב נרעד כל גופי מתחת לסדין והתער חתך בבשר לחיי.
– שב במנוחה – התרגש החובש.
ומשגמר מלאכתו וזלף על ראשי ועל פני סמים מריחים ומצינים. קמתי מעל הכורסה מגולח ומסופר, וראשית-גז-זקני מעורבת בקצף המזוהם, ותלתלי מוטלים כאשפה על הקרקע, והחובש מאיץ בי למהר ולהימלט. נעל דלתות עסקוֹ והלכנו לבית-הנתיבות. בינתים פרצה השביתה במסילות-הברזל ולא נשארו אלא אחרוני קרונות של רכבות-משא. אלא שהחובש היה מעורב עם הבריות ומהלכים לו אצל הפקידים, ולאחר משא-ומתן קצר הוליכו אותנו לקרון אחת טעונה פחמים והעלו את שנינו על גביה. שוב זזה הרכבת. אכן נמלטתי ופני מוּעדות לווֹלבּרוּם.
– בר-מזל אתה, כּוֹחח החובש – תחילה לא האמנתי, אלא חתימת ידו של סוקולוב!
ירד גשם דק וגבישי-הפחם הבהיקו כמשוחים בשמן. יישבנו על גביהם קרובים זה לזה מפני הצינה והלחוּת. סיפרתי כל פרשת חיי. מהיכן אני, ומה ביתי, ולאן אני הולך, ולשם מה אני הולך. הוציא מארנקו ניירה מעוכה ונתנה לידי. באפלולית הערפל הבחנתי: שקלו היה. ואמר לי:
– אין דבר, הכל טוב ונאה כשסופו טוב ונאה. בעוד שעה אחת נהיה בווֹלבּרוּם ושטות עשיתי שלקחתי ממך את הרוּבּל…
פרק שני: בְּתוֹךְ עַמִּי
מהלך של כמה וירסטאות בין העיירה למסילת-הברזל, אולם בתחנה המולה ותנועה כבירכתי כרך גדול. כל רכבת ורכבת, הן של נוסעים והן של משאות, שנכנסת לשם מקדימים שליחים ובאי-כוח של חברות ומשרדים את פני באיה, וכל אחד נוטל מהם חלקו לפי הרשימה. הכל “ממורחים” כאן – המנהלים, הפקידים, שוטרי-המכס, משמרות צבא הגבול ואין דורשים תעודות ואין בודקים באמתחות. מין מלכות בפני עצמה שגויים ויהודים עשו בה יד אחת. הללוּ נותנים והללוּ מקבלים, והכל מסייעים בעקירתן של רבבות רבבות יהודים מאדמת מכורתם ומפזרים אותם בין האומות במדינות-הים. דומה זורם ומתפּתל נהר שוקק של עוני ונדודים, שמקורותיו תחום-המושב ותוצאותיו עיירה נידחת זו שווֹלבּרוּם שמה. ולארכה של דרך-גולים זו, המשוכה בינה ובין מינסק וקובנה וערי אוקראינה, ליטא וּפּוֹליסיה, פרושה רשת של סוכנים בכל פניה ופּניה המכוונים את המהגרים למחוז חפצם. ודאי אף כאן צרות ויסורים של בני-אדם תלוּשים ותועים מושכים אליהם את הרמאי ופותחים שדה נרחב למזימותיו, והוא חורך צידו ומלסטם את הבריות האובדות האלה; אבק אדם המעפר בנכר. מחליף הוא כספים למטה משערם; בידים מסבך ענינים ואחר מתירם ונוטל-שכר התרה ומעמיד אפילו פנים של פודה ומציל; נדחק אל כל חור וסדק של יאוש ויגון ועניות וקונה בחצי-חינם כוסות-כסף של קידוש, מגדלי-בּשׂמים, טבעות-קידוּשין, אבני-חן ומחרוזות של מרגליות ושאר תכשיטים שרידי קנינים של ישוב וחיי רווחה ושלוה וגדוּלה. ואף על פי כן ישנם משטר וסדרים בתוך תחומיה של מלכות זו, ואפילו כף-הרמיה שלה מעויינת, שכן בעיקר אינה פוגעת, ומובטח לו למי שנכנס לרשותה, שלכל הפחות את הגבול עובר הוא בשלום.
כשהביאני החובש מבנדין איש-חסדי אל תוך הבית האדום והגדול עם חדריו המרובים והמזוהמים והומים הם המונים של בני-אדם ידעתי, כי אמנם שיחקה לי השעה והגעתי לחוף מבטחים. עכשיו גרגר אחד אני בתוך רגבי העפר שבין גלגלי מכונה רבת-כוח, ומה שיהיה עם כלל ישראל יהיה עמי. ונתחזק לבי מאד. מיד הזמנתי את בן-הלויה שלי אל המזנון ומזגוּ לנו שתי כוסות של יי“ש-שזיפים מוברח מעבר לגבולין, ובירכתי אותו והודיתי לו על כל הטובות החסדים שעשה עמדי. וכשהלך ממני אל קרובו-הסוכן לטפל בעסקי, והממוּנה על הבית הפריש לי ד' על ד' של קרקע מרופשת, ובידי אין שמיכה לפרשה ואין אמתחת לשימה מתחת לראשי, לא בחלתי בה והשתרעתי עליה במלוא ארכי, וכך זכיתי להתערב בין הגולים ולהיות אחד מרבים, ופרחה החרדה מלבי. מוטלות היו בחדר זה כמאה נפשות חיות, צפוּפות ודחוּקות זו על יד זו; זקנים ונשים, בתולות ותינוקות. היו אלה אבות ואמהות ואחים ואחיות וכלות ובנות-זוג שהלכו אל בניהם ואחיהם וחתניהן ובעליהן שבארצות-הברית. ובתוך צרור-כספם הקטן, הגנוז במחבואי מלבושיהם מקופל כרטיס הספינה מהמבּוּרג ואילך, ועיניהם נשואות במורא ודאגה אל “מעבר לגבוּלין” זה, מקום רווחתם וישועתם. שהרי מיד משתדרוך רגלם על אדמת אוסטריה, כבר מובטחת להם חסותה של סוכנות הספינות הרשומה בכרטיסם. לפי שעה מוטלים היו כאן כדומן שדות וגדולה הצחנה ב”אולם" זה המואר במנורת-לוּקס גדולה אחת. התחילו עיני ממשמשות בקהל המנומר המושלך על פני הקרקע מעורב בין אמתחותיו ומנמנם ורוחש. ולא מצאתי בהם אלא קהות אילמת ומטומטמת זו של נדודים, עייפות ואבדן-עצות, ואפילו התינוקות בחיק אמהותיהם לא פעו. והנה אותה כוס יי"ש-שזיפים שבאה אל בטני הריקה התחילה עולה אל ראשי ומערפלת הרהוּרי ומשטה בי. פתאום תוקף עלי יצר הדברנוּת שבי, שכן הייתי מן הדרשנים בעיירתי, ומדרבּן אותי ודוחף אותי לקום על רגלי ולהקהיל תועי דרך ולבב אלה, ולומר להם לאן אני הולך ולשם מה אני הולך, שהרי שליחם אני ובשמם אני הולך, ואולי אתן להם מעט נחמה ונחת בהליכתי לשם.
אלא עוד אני מתחמם בהרהורי והנה חזר החובש ועמו עוד יהוּדי אחד. מיהר להיפרד ממני, שלא יאחר רכבת אחרונה לבנדין, ומסרני לידי היהודי שבא עמו, ואמר לי, שהכל כתיקוּנו ואין לי אלא לסמוך על כל אשר ידריכני. נכנסתי איפוא לרשוּתו של זה. רמז לי הפּטרון החדש שלי ללכת אחריו. אולם כשקמתי מן הרצפה חשתי פיק-ברכים ומנורת-הלוּקס עושה עיגולים סביבי ודעתי מבודחת עלי. וטפחתי על כתפו של היהודי ואמרתי לי: יפה, יפה. הביאני לחדר מרובע ובו שולחנות עגולים ודרגשים, מעין בית-משתה קטן ומקום למשא-ומתן עם הפקידים ועם המוכסים וקציני משמרות-הגבול. על השולחן המיועד לנו עמד בקבוק שכר וכוסות. וישב לפני יהודי גוץ, ננס כמעט, נעול מגפים גבוהים שבלעו מחצית שוקו ולבוּש אדרת-כבשׂים שחורה וכל פרצוּפוֹ חידודים ועקצים. חד סנטרו ובלי חתימת זקן, רק כמה שערות מסולסלות מרפרפות בו. ושאר עור לחיו קרח ומכוסה גוּמות אבעבועות ומוריק בגוון משונה של שחת שיבשה. חד ודק חטמו, ודומה דבקוּ כנפי נחיריו זו לזו. ותמה אתה, כיצד חוטם סתום זה שואף אויר. ודוקרות עיניו הקטנות והשחורות, ואפילו קדקדו מוגבה וסופו זיז שיורדים שיפועיו אל האזנים. וידיו קטנות ויבשות וזריזות ואינן פוסקות מלפרוף כפתורי אדרתו ומלהתירם. הוא כיבדני בסיגריה של הרצגובינה ופתח, וקולו ולשונו צליל להם ונעימוּת להם וחום להם, שלא שמעתי דוגמתם מעולם:
– אדם צעיר, כשתשאל מי הוא זה היושב בקרונות הרכבת ומשחק ב“קרש” עם האיכרים? יאמרו לך לוּזר השחור. אמת. אומן גדול אני במשחק הקלפים וגורף אני ממונם של האיכרים החוזרים מן השוק. – ושוב, כשתשאל מי הוא זה המבריח סחורות מאֶסטרייך: בדים וטבּק וסיגריות ותכשיטים ופּרוֹקלימציות? יאמרו לך לוּזר השחור. אמת. מלאכתי הברחה ועליה פרנסתי. – וכשתשאל מי הוא זה המתקן בפצירה שיניהם של סוּסים גנוּבים ומחדש להם נעוריהם? יאמרו לך לוּזר השחור. אמת. אין כמוני לאומנות הפצירה. אבל כשלוּזר השחור אומר לך, הלילה עובר אתה בשלום את הגבול ומחר אתה אוכל סעודת-הצהרים ברסטוֹראן בקרוּקא, הוה סמוך ובטוח אמת אני מדבר אליך, וכן יקום וכן יהיה…
הסתכל בי לוּזר השחור בעיניו העוקצות להכיר בפני רשמם של הדברים שהשמיע ושפתיו הדקות הוסיפו:
– ועוד משהו. כשתשאל, אדם צעיר, עדרי-בקר הללו הרובצים על הקרקע, כמה אני לוקח מהם שכר-העברה? יאמרו לך ארבעה רוּבּלים לכל נפש. אמת. רק ארבעה רוּבּלים אני לוקח. אבל מכיר אני בך שבן-טובים אתה, ודבר-מה בוער מתחת לכפות רגליך, ואנוס אתה לעבור את הגבול הלילה, ולפיכך תשלם לי כפלים; תתן לי מטבע אדום אחד ואחזיר לך שתי ניירות, אלא שאשגיח עליך יותר משאני משגיח על השאר.
מעולם לא האמנתי בדברי איש כאשר האמנתי בדברי יהודי גוץ ושחור זה, והושטתי לו ידי לאות הסכמה. אחז בה באצבעותיו היבשות וטילטלה בהתלהבות של אמת, כמכיר טובה שהאמנתי בו. ושוב פּתח:
– אדם צעיר, עוד משהו. איני שואל אותך מאין אתה בא ולאן אתה הולך. רואה אתה חוטם סתום זה? מריח אני בו ויודע. שריפה גדולה מסביב. בשבוע שעבר העברתי שני פּוּד של פרוֹקלימַציות. ויש בחורה אחת, המלצרית שלנו, יפת-תואר ואף חטמה מריח. אי אפשר לנו להיפטר ממנה ואַל תשאלני מפני מה. ודאי שתמשמש בך ותמשוך לשונך. הוה זהיר. נחש היא. ראה הזהרתי בך ועכשיו נשתה בירה.
נתתי לו מטבע אדום של זהב והחזיר לי שתי ניירות ומזגנו כוסותינו ושתינו ובירכני ב“נסיעה מוצלחת”. וכשאמר להסתלק, גיליתי לו שרעב אני, שכן לא בא אוכל אל פי משעה שסעדתי באכסניה של יחזקאל את פת-השחרית שלי. נזף בי וקרא לי “בטלן” והראה לי את הדלת לבית-האוכל. הלכתי לשם וישבתי על יד שולחן ארוך וצר, ומפה של בד פרושה עליו וכל המאכלים שעלוּ על גבה השאירו סימניהם בה. חשתי שהשכר ששתיתי עם לוּזר השחור נצטרף אל יי"ש-השזיפים ששתיתי עם החובש והתערובת עשתה את שלה, ואני מבוּשׂם מעט ושמח ופי מלא דיבורים. מיד ועמדה לפני המלצרית. שערה זהוב ותסרקתה מוגבהת כעין גיישה יפּנית (בימי מלחמת יפּן ורוּסיה למדנו משהו על מנהגיה של ארץ-שמש זו) וסיכות ומזלגי-צדפים נעוצים בה מפנים ומאחור; ועיניה תכלת בהירה וטהורה, ולחייה ורודות-ורודות וחזה מעוגל והילוּכה ניתורים-ניתורים.
– רעב אני, – אמרתי לה.
– הערב הגעת?
אף על פי שנתבדחה עלי דעתי, זכרתי דברי לוּזר השחור והסתכלתי בה בקלוּת-ראש ובגנדוּר והשיבותי:
– כשאדם רעב אין מקיפים אותו בשאלות. תחילה נותנים לו לאכול.
שחה ונתנה ידה על גבי ידי:
– שתית ואתה שמח.
– שתיתי ועכשיו רצוני לאכול.
– עוד חלב-אמך על שפתיך וכבר מיטלטל בדרכים.
שמטתי ידי מתחת ידה ולא נעניתי לה:
– תביאי רבע אוז ותפוחי-אדמה ואַל תרבי שיחה עמי.
כשחזרה ונתנה לפני את הצלחות העמידה פנים רוגזות, ואף על פי כן ישבה אל שולחני והניחה ראשה היפה על שני אגרופיה ונתקפל סנטרה הקטן, והרימה אלי שתי עינים של תכלת. מעולם לא ידעתי, מה היו כוונותיה. כלום למשוך לשוני באה, או סתם מתוך שעמום נטפלה אלי. מכל מקום לא הרפתה ממני.
– מדוע אינך מכבד אותי? רגילים האורחים שלנו לכבדני!
– במה רצונך?
– בירה.
– תביאי בשבילך ובשבילי ועל חשבוני.
יצאה ושבה עם הבירה. הקישה כוסה בכוסי, הטילה ראשה עם שערות-הזהב שלה לאחור וגמעה את המשקה בגמיעה אחת, והעמידה את הכוס בהכאה גדולה כדרך השתיינים המובהקים ואחזה בסנטרי והביטה לתוך עיני:
– תינוק אתה.
אחר ישבה ופתחה בכובד-ראש ובקול נמוך:
– כלום יודע אתה עם מי התחברת? מפלה תבוא להם הלילה, ואני יודעת מה שאני אומרת. כלום שילמת כבר ללוּזר שכרו? אם לא שילמת עוד, אני אסדר לך העברה. בזול וכמו על גשר-ברזל, כל הקצינים כאן בתוך כפי!
– לא התחברתי ולא שילמתי ואיני יודע לוּזר זה מי הוא ועייף אני. – והלכתי. יצאה המלצרית בעקבותי אל האולם. מוטלים היו כאן הגולים על פני הקרקע כחללים בשדה-קטל ונחירתם ניסרה באויר המחניק, שעששית קטנה מעלה פיחה ומעבּה את האפלה. מצאתי את ד' על ד' שתחמו לי וישבתי בתוך הזוהמה.
– שמיכה אין לך?
– לא.
– והיכן המזודה שלך?
– אין לי.
– צפור משונה אתה, אביא לך שמיכה.
– אי-אפשי, איני משתמש בכלים זרים.
– בחור רע אתה ושוטה. – ועיותה פניה והוציאה קצה לשונה ונסתלקה בעלבונה ובכעסה…
כמה שעות ישנתי בתוך הזוהמה שנתחממה ונתמססה תחת גופי איני יודע. לא היה שעון עמי והזמן ארוך ארוך, שנים ויובלות. אבל כשפקחתי עיני חשתי בידו היבשה של לוּזר השחור המטלטלת אותי. כל אנשי המחנה עמדו על רגליהם ואמתחותיהם על שכמם, והתינוקות מתיפחים בבכי גדול. וצורח מישהו בחשכה: תבלמו פיהם! אסון אתם מביאים עלינו!
– אדם צעיר, קוּם! אתה בעגלה שניה ותלך עמי – זירז אותי לוּזר השחור, שהיה עומד ומפריש שנים-עשר גולים מתוך המחנה ומצרפם יחד ויוצא בראשם ומושכם אחריו. חשכת ליל מרחשון אופפת אותנו וגשם דק ומטריד מצין ראשי הקודח. בוססים אנו בבוץ העמוק בסימטאותיה של ווֹלבּרוּם השרויה באפלה. לא היה בחבורה שלנו אלא אשה אחת עם תינוקת על זרועותיה, והשאר אבות ואמהות שהולכים אל בניהם שבכרכי-הים. לוּזר השחור גופו הולך בצדי ומסביר:
– אין לך טובה מן העגלה השניה; כשהראשונה אינה עוברת, זו משתמטת וחוזרת; ומשעברה הראשונה בשלום, זו ודאי שעוברת.
עכשיו כאילו ניטלה ממנו בטיחותו. אף על פי שנעול היה מגפיו הגבוהים שבלעו מחצית שוקו, החיש פסיעותיו הצרות כנס מפני מישהו. סיגרה גדולה בפיו ואינה בוערת. עושה הוא עקיפים במגרשים ובקרפפים, פעם מתעכב ומקשיב ופעם מהסס ומביט לצדדים ומבחין בחשכה, עד שהביא אותנו מחוץ לעיירה בשדה הפתוח. כאן עמד ושרק שריקה אחת דקה. מתוך הערפל השיבו לו שתי שריקות בזו אחר זו, והוא פקד:
– עכשיו בריצה!
ועקר רגליו הקטנות ועף כחץ מקשת לפנינו. מישהו נכשל ונפל וקם ולא השגיחו בו. זקן אחד קרא בקול מקוטע וחסר-נשימה “שמע”; אשה מילמלה “אלוהי אברהם ויצחק ויעקב” ולא השגיחו בהם. הכל רצים אחריו מי בכוחו ומי באין ברירה. ומשהתעכב עמדנו בחצר בקתה של איכּרים ושתי עגלות בתוכה, וריח תבשילי בולבוסים עולה באפנו, וסוסים נוחרים, מתעטשים ומפריחים שארית המוץ שבנחיריהם. פלטה החשכה שני גויים גבוהי-קומה ושוטים בידיהם ואדרות-כבשים שחורות על כתפם. מיד פרשו עם לוּזר השחור לצדדים ונשאו ונתנו בלחש וטיכסו עצה בדאגה רבה שעה ארוכה, וזכרתי דברי המלצרית: מפלה תבוא להם הלילה. אבל כשחזרו אלינו התחילו בכל זאת בטעינת הגולים. עמוקות היו הקרונות מהללו שמוציאים בהן זבלים לשדות, וארוכות, וקש שנתרטב בגשם פרוש בקרקעיתן. לתוך קרון אחת הכניסו שש נפשות, שמתחו אותן לכל ארכן זו על יד זו כמליחים בחבית. אחר נתנו על גבן מחצלת של ערבות, שמכסים בהן עופות היוצאים לשוק, ושוב נתנו קש על גבה. תחילה יצאה קרון ראשונה עם שש הנפשות שבתוכה. המתינו שעה קלה והגיע תורה של השניה, של הקרון שלי. אבל קודם שזזה ממקומה, שמעתי קולו של לוּזר השחור אומר לעגלון בקפידה:
– יש לך בקרונך בחור שחרחר אחד, מאד צעיר לימים, תשגיח עליו, אם שאתה מעביר אותו, או שאתה מחזירו לי – הבינות?
– הבינותי – השיב הגוי העגלון. והקרון התחילה מגלגלת אופניה. האשה עם התינוקת שכבה סמוך לי ולחשה על אזני: “אַל תחשוש מפני הילדה, נתנו לה סוכר עם ואלריאנה והיא ישנה”. – “מי נתן?” שאלתיה. – “זה השחור הקטן”, השיבה. ונחה עלי דעתי, שכן הכל חזוּי וצפוּי כאן כהלכה. בטעות אומרים, הנפש נחרדת בשעת סכנה. חרדתה היא בתחילת הדברים לשעה קלה. אחר נאחזת היא בפרטי המאורעות ושוקעת בהם ונתפסת להם ומשתיקה את עצמה. ומשהיתה הקרון מטלטלת אותנו בקצב ובהתמדה, פעם מקרבת גוף אל גוף ופעם מרחקת זה מזה; ומשעלתה החמימות הנעימה תחת למחצלת-הערבות והקש הרטוב מהביל, התחילו שוכני הקרון משכיחים מעצמם מעמדם ומשוחחים זה עם זה בעניני של מה בכך. על הזוהמה שבאכסניה ועל היקרוּת בבית-האוכל ועל רוע לבם של המשרתים והשמשים. ושוב שלטה אותה קהוּת מטומטמת של נדודים ואבדן-עצות; זו הקהות הנבובה הסותמת בריקניות שבה כל המבואות אל הרהור ורגש. בריקניות זו היינו מיטלטלים ומתנדנדים שעה אחר שעה, עד שהגיעו פתאום לאזנינו קולות עמומים של שעטות סוסים בדהירתם. מיד שמענו קול מצווה: עמוד! ובלשון רוסית. הוה אומר, נתקלנו במשמר-גבולות, ושוב זכרתי דברי המלצרית – מפלה תבוא עליהם הלילה. נתעכבה הקרון, וכאילו פרחה לה הריקניות החמימה והטובה ונתמלאה הקרון אֵלם כבד של מורא. היו דין-ודברים בין המשמר ולעגלון. כנראה נשתווּ הצדדים. קרב אחד החיילים אל הקרון: נחרת סוסו ניסרה באויר המועט שבקרון. התחיל בודק בכידון רובהו את תוכה. נעצו בכוח באמצע בקש ובמחצלת-הערבות והיסס; והתחיל מורידו מכאן ואילך לאט לאט ובזהירות כמפשפש ומבקש אחרי המקום הריק. עבר את הרוַח שביני ובין האשה שכנתי, ושנדחקנו ונצטמצמנו לדפני הקרון, ושוב נעצו בכוח ופגע בקרקעית העגלה. וחזר והוציאו באותו היסוס, באותה זהירות כלעומת שבא. שוב זזה הקרון וגילגלה אופניה. “ממורח היה המשמר, אמר יהודי אחד, והכל לא היה אלא לכנים”. והתאוששו שוכני-הקרון יותר והתחילו מרימים קולם בשעת שיחתם, ואפילו מישהו העיז להלעיג על כידון זה שבא והלך. האופנים וצירי העגלה לא היו, כנראה ממורחים די צרכם, והיו חורקים ומתגלגלים מתגלגלים וחורקים בכבדוּת. ממשמשת ובאה השעה המכרעת, לשבט או לחסד. עכשיו התחילו נוקפים הלבבות. לא מפחד. מחרדת-צפיה.
פרק שלישי: בְּשָׁעָה מֻצְלַחַת
קץ ותכלה לכל דבר, ולא לעולם יהא חורק ומתגלגל אופן זה שלמראשותי. מזמן פסק פטפוט השיחות של שכני. דומה ישנים הם שנתם, או עושים הם בדממת הרהורים חשבון עולמם כמוני. מטפסת הקרון עכשיו במעלה גבעה אחת, שכן האיטה הילוכה ועושה חצאי עיגולים בכל פניה ופניה. פתאום כאילו שקעה בחול עמוק ונתעכבה. ירד העגלון מדוכנו, הכה בזרועותיו על גופו כמה פעמים בזו אחר זו להפיג צינתו. רישרש הקש שעל גבינו והוטלה המחצלת הצדה, ורסיסי מים הרטיבו פרצופי הגלוי ונחשול של אויר צונן עבר עלי.
– לצאת! הגענו – פקד הגוי המוליך בקול נמוך והזהיר: – לא לעשן, לא להדליק גפרור, לא לדבר!
בכבדות ובעצלתים התחילו שוכני הקרון מישרים אבריהם החבושים ששותקו ומתירים עצמם מבית-כלאם ועומדים על רגליהם. אנו בקצהו של חורש-ארנים וקול האילנות הולך ברוח הסוערת וענפיהם מצליפים עלינו מלמעלה קילוחים של מים. שוב נתחברנו לשיירה אחת, והגוי יוצא בראשה ומורה דרכה. מהלכים אנו על פני משעול חול המתפּתל בירכתי היער שנתחזק מחמת לחוּת הגשמים, והמחטים המרקיבים הפזורים על גבו מחליקים את הרגל. בקרבת מקום מצד ימין ניצנצו מתוך הערפל שביבי-אור בחלונותיהם של בתי איכּרים. אנו בתחומי כפר קטן, ויש שפנס דולק זע ומטייל ומרמז, שוקע ועולה, עולה ושוקע בחשכה. דומה, רבה התכונה מסביב. וכך אנו פוסעים בצינת הלילה ומתענגים על הליכתנו הבוטחת, והתינוקת הישנה על זרועותי מחממת חזי.
אצל גורן גבוהה וארוכה דפק המוליך שלנו על שערה, ומשנפתח ראינו לאורו של פנס-אורוות מועט את כל קהל הגולים אחינו לנדודים, שכבר נתקבצו לכאן ומוטלים הם בערבוביה ומשחירים מתוך הקש המזהיב. כיצד באו? ומהיכן באו? הרבה דרכים מוליכים לגבול, ולא שתי עגלות יצאו הלילה מן העיירה ווֹלבּרוּם. יודע לוּזר השחור תכסיסיו ועוקף הוא ומפזר גייסותיו קודם שהוא מאספם ועורכם למערכה. וכיון שהזהירו על האש ולא על הדיבור, שהרי מחייצות יפה יפה ערימות הקש ואוטמות בין הקולות ובין החוץ, מיד נפתחה לשונם של שוכני הקרנות והותרה תנועת ידיהם, וכל אחד ואחד בתוך חבורתו מפרט ומתאר את הנסים ואת הנפלאות שאירעו להם בדרכם. ונמצא, גורל אחד לכולנו. אף על עגלות שלהם פקד קול מצווה בלשון רוסית: עמוד! אף אל תוכן ננעץ כידון של רובה ופישפש ולא מצא. דיקדקו המשמרות בגביית חלקם, ולא נתנו ללוּזר השחור שישתמט מפניהם ויעביר קרון אחת ומסה לא פרע. מישהו קרב אל הפנס, התכופף וגחן עליו, הוציא ממחבואי מלבושו חפץ מקופל במטלית והסתכל בו יפה יפה והכריז – שתים פחות רבע לאחר חצות. ונתרבו האנחות לאחר הכרוז שפרצו מתוך הקש מכל עברי הגורן ומעמקיה. לא חשתי כלום אלא צמאון צורב ששרף מעי.
אולם לאחר זמן לא מועט נפתחו סוף-סוף שערי הגורן משני צדדיה בבת אחת. נכנסו ארבעה גויים גבוהי-קומה מזה ומזה ועמדו ותהו קמעה. והנה כרעו על ברכיהם, הסירו את מצנפות הפרוה מעל ראשם ועשו באצבעותיהם הקמוצות צלב על בית-החזה שלהם, כמה פעמים בזה אחר זה ושפתיהם נעות ואומרות תפילתן בלחש. ונפתחה הפרשה של עצם בקיעת הגבול. נתחלק מחנה הגולים לשנים. יושביהן של עשר קרונות יצאו בשער אחד ויושביהן של עשר הקרונות האחרות בשער אחד. עכשיו הזהירו בכל לשון של זהירות על האש ועל הדיבור כאחד. ועוד סימנים ניתנו לנו: שריקה אחת משמעה עמידה; שתי שריקות עקירה ממקום העמידה וריצה בכל הכוחות, שהרי אנו על הגבול ממש, מהלך של כמה מאות אמות ממנו. ואנו צועדים בדממה ובשלשלת ארוכה במשעולי יער שמתעבה והולך, וצמרות אילנותיו מטילות עלינו המיתן הסוערת וקילוחי מימיהן. משהעמקנו בעבי היער וסבכו, שמענו שריקה אחת מפנים ומאחור, ועשינו כמצוּוה עלינו – עמדנו. בחשאי עברו המוליכים לכל ארכה של השלשלת וקרבו כל איש ואשה אל האילן שלפניהם ופקדו לחבק גזעו ולצמוד את הגוף קרוב קרוב אליו, ולשהות כך בשתיקה שלמה, לא להזיז אבר, ולא להתעטש, ולא לכוחח ולא להיאנח ולהמתין ברוח עצורה לאות שיינתן. וכך ניצבים אנו בחשכת היער, נד חי אחד של ששים נפש, אילן ובן-אדם דבקים זה בזה, והאוזן דולה כל אושה וכל זיע ומצפה.
אלא משהתחילו העינים להבחין באפלה ולפשפש בתוכה, נתרשם לפניהן חללו התכול של פס אויר ארוך, מעובה פחות ושחור פחות מן השאר. ברור היה, עומדים אנו ערוכים לארכה של מסילה, ואין בינה ובין מעמדנו אלא מרחק של כמה אמות. עד מהרה התחילה אף האוזן לקלוט ולעמוד על טיבם של הקולות הבאים אליה, לפרטם ולמיינם. נשמע רחש עמום בתוך החשכה שמעֵבר למסילה זו ולכל אָרכה. לא שמיעה זאת ואף על פי כן אתה נתפס למה שמתרחש שם, כאילו העבירו בנוצה קלה על עור ערפך. שוב ברור היה, שם עומדת המחצית השניה של מחננו, חובקת אילנות כמונו ושוקעת בהרהורי עצמה כמונו.
מרחוק מרחוק בקע ועלה קול אחד והיה כתלוי באויר. ספק פרסת סוס פגעה באבן, ספק אילן נזדעזע והשיר צנוברו. מיד וחזר ובקע ותלה עצמו באויר, ונתחזק יותר ונתרבה והוא קרוב מאד. עכשיו היה הספק לודאי: פרשים במסילה. לאטם הם מתנהלים. נוקשות חרבותיהם באוכפי הסוסים. ודומה, כל גזע שאליו אנו דבקים נתעורר בו משהו והריהו הולם והולם בחרדתו. אפילו מונה אני מספרם של הרוכבים. מנין הם, שנים שנים בשורה, חמש שורות כסדרן וקצין בראשן. השיר אילני צנובר לרגלי, ולרגע קל אחד ניתק גופי ממנו ונרתע לאחור. מיד חזרתי ונצמדתי אליו ולחצתיו אל לוח-לבי בכל כוחותי. בינתים נתעממו קמעה הקולות, ואין אתה שומע עוד ברורות נקישה זו של החרב באוכף. מה שהיה ודאי שוב ספק. ואתה מושך ובולע אחרון רחשים ואינך שומע מאומה, אלא צמרת האילן הרועשת מעל לראשך וגזעו הדופק בקצב לבך. אז פלחו את האויר שתי שריקות דקות, סמוכות לקרקע, הססניות ומפתות כלחש נחשים. דחפתי את האילן בשתי זרועותי, בפסיעות גסות עליתי על המסילה ואני מרים רגלי ורץ. הכל רצים בבהלה ובאנדרלמוסיה ואפילו נשים וזקנים. עבר על פני אחד המוליכים וכאילו מזמינני להתחרות עמו ואני נענה לו ומצטרף אליו. מתגלגלים אנו במדרון משופע מאוד אל תוך חריץ עמוק. נופלים בני-אדם מימיני ומשמאלי ואין משגיחים בהם. והנה כבדו הרגלים ואי אפשר בריצה. מטפּס אני ושובר גופי ועולה כמעט על ארבע בדופן זקוף ובתוך שיחים עוקצנים ומשדל עצמי, שתחפה פסיעתי מדרך כף-רגלו של המוליך הפוסע לפני, עד שאני במעלה הדופן. שוב קלוּ הרגלים וצועדות בצעד רחב על גבי אדמת-מישור נוקשה וריאותי מתרחבות. כמה זמן הלכתי כך, שטוף נצחוני ואשרי, איני זוכר. פסקו הגשמים. שרף-ארנים מנשב באויר. כל העולם פורש זרועותיו לקראתי. והנה ניסרה קרוב לי שריקה אחת לגלגנית ומופקרת וקולנית, ורגלי עומדות מעבר מזה!
נתקבצו יחד כל שמונת המוליכים ודוחפים זה את זה כתינוקות שיצאו מבית-ספרם, ודעתם זחוחה עליהם ומדליקים הם סיגריות בחלל אגרופם וממתינים לקהלם. ומשנאספו כל הנחשלים, מונה כל אחד את אנשי השיירה שעמד בראשה, מאה ועשרים נפש, אחת אינה חסרה, וניתנה הפקודה, הפעם בקול ובפומבי ובמפורש, לפוש רבע שעה בשכיבה על הקרקע בתוך היער. וכשתישמע השריקה יוצאים בדרך הרגילה, בסך ובלי מורא, עד שנגיע עם דמדומי השחר לכפר אחד, שאינו אלא מהלך שעה ומחצה מכאן. ישבתי על סדן אילן והסירותי כובעי וביקשתי תלתלי להעביר בהם אצבעותי ולא מצאתי אלא זיפי תספרתי. מיששתי בבית-החזה שלי ורישרשו השטרות הגנוזים. אף הארנק בצלחתי ושני כרטיסי מקופלים בכיס-סתרים זה שבחזיתי. גופי שלם וכל רכושי שלם. הדלקתי סיגריה של הרצגובינה, מתנת ידו של לוּזר השחור קודם הפרידה, וכיום הזה, לאחר ארבעים וחמש שנים מלאות, כשאני מעלה זכרונותי על הנייר, איני זוכר כלום מה שהיה עמי, לא שמחה ולא צער, אלא טעמה המבשׂם של סיגריה זו, שמעולם לא טעמתי דוגמתה.
משנתחדשה ההליכה יצאו השיירות בכמה וכמה דרכים, מפני מראית-עין, ובחבורה שלי לא נשתיירו אלא כמנין אחד, רובם שכני בקרון, והאשה עם התינוקת בתוכם. הגדיש, כנראה, לוּזר השחור במנת הואלריאנה שנתן בפי הילדה והוסיף טיפה יתירה ועמקה שנתה מאד. כל הזמן לא פעתה ולא פקחה עיניה, וכבר נחרדה האם ודאגה. אבל בצינת שחרית ובאוירו של שרף-אילנות הקיצה ונצטחקה וגמעה חלב מן הבקבוק, ואף צל זה של צער חלף. מהלכים אנו בכביש. בני-חורין. נתקלנו במשמר-גבול אוסטרי ולא עיכב ולא מיחה ועשה עצמו שאינו רואה אותנו ומישהו אפילו בירך אותנו, ונבלע המשמר בעבי היער. בצדי הדרך האירו לנו חלונותיהן של בקתות, חלונות מרובעים וקטנים ואיכרות עומדות בפתחי הבתים, פרועות-שער, מפהקות ומסתכלות בנו ושוחקות. והבל פורץ ויוצא מן הבתים ועוטף את הנשים באורותיהם של כל צבעי הקשת. נכנסנו למקומות של ישוב; והוריקו שדות-דגן בירקם החיור הסתוי, והשחירו נירים חרושים מוכנים לקבל מעטה של שלג על גבם. נטהרו השמים וחרמש-ירח פגום ועלוב שוקע במערב. צלב מגדל של בית-יראה מזדקר באופק, שהתחיל רותת, מפזר חשכתו ומכחיל. היה זה כפר גדול שנכנסנו בעיבורו. כולו הומה תנועת שחרית. עדרי-בקר ורועיהם מלאו סימטאותיו. בחצרות רותמים איכרים קרונותיהם ומזרזים בבהמותיהם. וכל הארובות מעלות עשן מעל לגגות-קש שהשחירו. המוליך שלנו הקדים בוקר-טוב לכל העוברים ושבים שנזדמנו לו בדרכו. אחד מהם זרק לו:
– בוקר-טוב, שוב הבאת לנו יהודונים!
ושחק המוליך ולא השיב.
בירכתי הכפר מזדקר בנין לבנים שחומות וגגו רעפים אדומים, ומופרש הוא מן השאר, וכולו שטוף אורה של מנורת-לוּקס, היורקת שלהבתה בזמזום משונה. משמש הבנין בית-מרזח לאיכרים ושומרי-הגבול ומוכסים ופונדק לגולים כאחד. והוא חנייתנו האחרונה. כאן כיבדנו את המוליך שלנו כוסות יי"ש עד שסירב והסתאב. ובתוך הפונדק הכל מוכן ומזומן לקבל פנינו. ריחות של קהוה ועיסה חמה וצלי מצטמק בקדירה. משמש לפנינו יהודי קטן ולבוש חלוּק של אלפאגה שחורה מבהיקה, ארוך החלוק ומזוהם ונתמעכו חוטי הערב בשרווליו ולא נשאר אלא השתי בלבד, המגלה לובן הבטנה שמתחתיו. מתוך זקנו השחום והמסובך בלטו שתי לחיים אדמומיות ומצהיבות באור הלוקס ומגבעת של פלוסין עגולה מאהילה עליהן. היה לו ליהודי קטן זה דרך דיבור משלו. על כל דבר ששאלת אותו היה חוזר ואומרו בתמיהה גדולה כאילו עכשיו נתגלה לו סוד כמוּס; ומאריך הוא בהברה אחרונה ומגביהה בקולו הדק למעלה:
– רצוני בכוס-חלב חמה.
– רצונך בכוס-חלב חמ-מ-ה?
– באיזו שעה יוצא הרכבת לקרוקא?
– באיזו שעה יוצאת הרכבת לקרוק-א-? בשבע ורבע.
– כמה כתרים ברובל?
– כמה כתרים ברו-בל-ל-ל?
ואף על פי ששוטה גמור היה נקב שער נמוך מאד.
אלא שהפונדקי בכבודו ובעצמו יצא אלינו לאחר שאכלנו פת-שחרית. בפתח המטבח הופיע וכרסו גדולה ונפוחה ככדור מעופף ומתעגלת היא לצדדיה ובולעת שתי ירכיו, ודוחפת ומשליכה את חלק הגוף העליון באלכסון לאחור. על גבי כרס זו פרושה טלית-קטן רחבה ומשתרבבת עד לקיפולי הברכים. ועל גבה מונחת ברישול מקטרת של חרסינה ולויה של ורדים מאדימה על הקנה שלה. קנה המקטרת נעוץ בפיו של הפונדקי מן הצד, והוא יונק וממצמץ בו “פטשא-פטשא” דרך אגב וקיטור נפלט ומאַבּך מלמעלה ומלמטה, מבין הנקבים של הצמיד המכסה את בית-קיבולה של המקטרת ומבין שפתי פיו של הפונדקי. כיפה סגולה על ראשו החלק, כיפה רבת-זויות של חזנים, וכמה ציציות-משי שבמכחולה פרושות על מצחו. וזקן משונה לו, שאין בו שיטה של שער מאוזן לאוזן, אלא קרח הוא בסנטר ובלחיים, ועיקר גידולו נתרכז מתחתם, מצד הצואר והעורף. וחוטם בשרי לו, חוטם כחול של שותי-יי"ש, שהתחיל צומח בימי זקנה וניטל ממנו חודו והריהו מעוגל ככפתור. לבוש הוא חלוק של כותנה לבנה שדפוסי פרחים על גבה, והחלוק ארוך ופתוח וכנפיו פורחות בשעת הליכה. ומהלך הוא בחשיבוּת, שולח תחילה כרסו ונמשך אחריה, כשהוא מבקש מתחתה ומוצא רגל אחת נעולה סנדל מגוּון ברקמת-אלמוגים ופוסע פסיעה אחת. ושוב מבקש רגל אחת ומוצא פסיעה שניה. כך כולו נכבדות קרב אלי, ובקול צרוד, קול של בית-בליעה שהקדיחוהו יינות אוּנגריה, נתן לי ידו הקטנה והתפוחה, כשהוא מוליך אותה מלמעלה למטה, ואומר:
– שלום-עליכם, ובשעה מוצלחת!
פרק רביעי: עֶזְרָה בְּצָרָה
לא זכיתי בהרבה זמן להיות שרוי בשמחה וליתן שבח והודיה על דרכי שהצליחה. מה שעומד לפני פורש צלו על מה שעבר. בארץ נכריה אני ואין בידי כתובת לפנות על פיה ואין עמי איש להימלך בו, ואפילו לא מחוּור לי כל צרכי, עד כמה הליכה זו לקרוּקא הליכה של ממש היא. שוב אני יחיד ועזוב לנפשי ולהרהורי ומסתכל בבקרו של יום-מרחשון אפור ודולף ומטריד. קרון-הרכבת שאני יושב בה כולה כבושה ליהודים, שפרצו אל תוכה בקולי קולות באחת התחנות כגייסות של לוחמים בבגדי-השרד שלהם. יהודי גליציה הללו מופלאים בעיני. הכל נתעטפו בחלוקים של רבנים. הכל מאריכים ומסלסלים בפיאותיהם: הכל חבושים מצנפות של מורי-הוראה בישראל; הכל פוזמקאותיהם לבנים ורגליהם נעולות ספק סנדל ספק נעל. ואף על פי כן, מתוך שיחם ושיגם הכרתי שעמי-ארצות הם. על הספסלים שבשכנותי ישבה חבורה של חמישה שטופים בשיחה של מה-בכך. וכיון שפתוח היה החלון ורוח-סתיו היתה מנשבת, יצא גץ מסיגרתו של אחד ונפל על גבי מכנסיו של חברו ואכל בהם נקב כגודל החרדל. התחילו מתדיינים הרבה בדבר, והניזוק העמיד פנים כתובע נזקו. לא עברו עוד ארבעה ימים מיום שניתקתי עצמי מן העמוד בבית-המדרש ועוד תורתי בתוך מעי. לשם קנטור וגנדוּר התערבתי בדינם ואמרתי: גרמא בנזקין פטור. הרימו עיניהם התמהות על הדובר אליהם אבל פירוש המלים לא ידעו.
לבוש חלוק של רבנים וחבוש מגבעת של פלוסין ונעול סנדלים ופוזמקאות לבנים היה גם הרכּב על דוכנו בתחנת קרוּקא, אשר אל הכרכרה שלו קרבתי שיביאני לאכסניה. משונה ונלעג ורחוק מן השכל היה בן-תערובת זה, שנימוסיו נימוסי סייס ובעל-עגלה, ומראהו מראה קדושים וצדיקים. וכיצד פיאותיו וזנב בהמתו ורצועת שוטו הכל מנפנפים באוירם של רחובות העיר הצרים והעקומים. ובן-תערובת ומשוּנה, אמנם מסוג אחר, אף בעל בית-המלון שאליו באתי. מעיל בגדו שחור שהצהיב במקומות שנתמעך: מין רדינגוֹט של כוהן פרוטסטנטי שדשיו המשולשים ארוכים ומרופדים משי מבהיק. זקן שחום-צהבהב פרוש עליו, זקן רחב ומטופל, שהיה סורקו לעתים מזומנות במסרק קטן שבכיס חזיתו המנומרת, כאילו יִחד מקום לכל שׂערה ושׂערה, והוא מחזירה למקומה משמרדה וזזה משם. אי אפשר לראות עיניו, שכן רכובים וצובטים אפו המגובנן והדק זוג משקפים שהזכוכית שבהם ירקרקת. חוט של זהב נמתח לאחורי אזנו הימנית ויורד בצורת כף כפופה אל דש בגדו ונאחז בו שם. כובע של בד שחור עם מצחה על ראשו והוא מנופח ומוגבה, וכמה בליטות וקמטים בו. אף אותם מתקן היה לעתים מזומנות, שהשקוע יהא שוקע והבולט יהא בולט ולא ישתנו סדריהם. דיבורו בנחת, אשכנזית למחצה, ויוצא מתוך שפתים מלאות ורעננות ואדומות ומכונסות באמצעיתן, שפתי אשה נאות וחומדות, כאילו דובדבן נתקע בפתחון פיו ולא בּלעוֹ. נטיה היתה לשפמו לפשוט במקום זה ולכסותו, אלא מיד מעלה הפונדקי שלי את ידו השמאלית ונוגע באגודל-ואצבע-קמוצות בשפמו, מפשקן ומוליך את האצבע לצד ימין ואת האגודל לצד שמאל ומחזיר שפמו למקומו ומגלה את הדובדבן שבמוצא פיו. הוא ישב מעבר לפרגוד של עצי אגוז ומעקה קטן מחייץ בינו ובין החדר הארוך והאפל והמקומר, ששימש מסדרון ואולם-אורחים כאחד. ופרושה לפניו “נייע פרייע פרעסע” שריחה החמוץ של דיו הדפוס עודו נודף. מראה עתון זה חיזק רוחי. קצת מחותן אני עמו, שכן הרצל היה מעורכיו.
– חדר מיוחד?,,, המ… החדרים אצלנו חדרי-פאַמיליען עם שתי מיטות… – התקשה כשהוא בודק פנקסו.
– וכי מספר המיטות מכריע?
– ענטשיידענד? לא, אבל תשלים לי עשרים וחמישה פראָצענט יותר. – נעניתי לו והוריד מפתח אחד מן המפתחות המרובים שעל הטבלה שתלויה מאחוריו ומסר אותי לידי השוער, להעלותני אל המקום המיועד לי.
– והחפצים של האורח? – שאל.
– אין בּאגאז' – השיב בעל המלון.
לא תמה השוער אלא מעך פרצופו בהנאה והצביע באגודלו לצד הכותל. כלומר, משם אני בא. ועלינו במדרגות. מרווח חדרי אף על פי שתקרתו נמוכה וחלון אחד נתון בכותל מעוּבּה. שתי מיטות סמוכות מזה ומזה, לקירות המכוסים טפיטין של נייר סגוֹל ואשכלות ענבים עם קנוקנותיהם מצהיבים על גבם. הבל קל של טחב יוצא מן הקירות, כאילו הבאישו הענבים המצוירים. משהלך השוער מיד ובאה ריבה פולנית ופניה עליזות, ושערה פיפי פשתן, ועוד ריח שדות אופף גופה, ועוד זכר בחורי כפרה, המגפפים אותה שעה שהיא מאַלמת אחריהם בקמה, בתוך תכלת עיניה. אף היא שאלה היכן כלי, ואף היא לא תמהה שאינם עמי, והצביעה באגודלה לאותו כותל שהצביע השוער ואמרה:
– משם? מכים, מכים את המוֹסקאלים!
והביאה מים בכדים ומגבות והציעה מיטה אחת בשבילי. אחריה בא בעל המלון עם פנקס גדול תחת בית שחיוֹ:
– נעשה את הפאָרמאליטאט – חייך.
כשאמרתי לו שמי הפסיק בכתיבתו, נגע בשתי אצבעותיו סמוך לחטמו ופשק אותן אחת לימין ואחת לשמאל והחזיר שפמו למקומו וגילה את הדובדבן שבמוצא פיו:
– יש לו שייכות לציימח זה שתירגם “ראוֹם אונד יערוּזאלעם”?
– בן דודי הוא.
– איזה קואינצידענץ! איזו קואינצידענץ!
דויד צמח זה שתירגם “רומא וירושלים” של משה הס לעברית ישב פעם במלון זה למעלה מששה חדשים. מבית אבי ידעתי שהיה בקרוּקא, לאחר שהסתבך בבית-חרושת של שטיחים ופשט את רגלו, ועקר מן המדינה והמתין כאן עד שישתווה אביו עם הנוֹשים. אלא שיזדמן לי דוקא המלון שישב שם סימן טוב לי; סוף-סוף אני במקום שמכירים אותי ואיני עזוב כל כך.
– נעים מאד, נעים מאד, ציימח ההוא אדם מלומד היה, מהוגן, מאד מהוגן – ועבר אל שאר סעיפי ההרשמה. אלא כשהגעתי לשאלה זו “לאן אני הולך?” נבוכותי ולא ידעתי מה להשיב:
– לארץ-ישראל – גימגמתי.
– מכל מקום נכתוב טריאֶסט. אין מקפידים, רק פאָרמאליטעט בשביל הפאָליציי – ורשם מה שרשם ונפטר ממני עם זקנו ועם פנקסו.
נעלתי הדלת אחריו, בדקתי רכוּשי, רחצתי פני במים צוננים שחתכו בשרי, פשטתי בגדי ונתתי חזיתי מתחת לכר ראשי ושקעתי בערימה של נוצות. הירהרתי מעט בעיר זו ששמה טריאֶסט, שמכל מקום הכרח שאלך לשם ואיני יודע כיצד אבוא לשם, ועד מהרה נרדמתי. וכשהקיצותי לקול דפיקות על הדלת, ונכנסה הריבה הפולנית עם ריח השדות שבשׂער-הזהב שלה ועם שחוקה ועם “בוקר טוב” שלה, הבינותי כי חלף יום אחד ובא יום שני, ואני ישנתי בקרוּקא שש-עשרה שעות כסדרן.
לאחר שסעדתי פת-שחרית ועליתי מחדר-האוכל, שהיה במרתף, אל אולם-האורחים המקומר כבר מצאתי את בעל המלון יושב מאחורי הפרגוד וזקנו סרוּק כהלכה וה“נייע פרייע פרעסע” פרושה לפניו.
– בוקר טוב, יפה ישנת, מר ציימח?
– יפה מאד.
– לעזען זי דוֹיטש?
והראה לי בעתון, כי מבעוד לילה נסגר הגבול בין אוסטריה לרוסיה מפני המהומות שפרצו בגליל דוֹמבּרוֹבה. באמת שיחקה לי השעה ונמלטתי ברגע האחרון. עמדו לפני שני דברים נכבדים: להחליף חמישים ושלושה הרוּבּלים “הגלויים” שבארנקי לכתרים, ולברר כיצד עושים את הדרך אל ארץ-ישראל מקרוּקא זו והלאה. בעל המלון רשם לי בדקדוק רב ובכתב גוֹתי חד ומצוחצח את מקומו של משרד הלוֹיד האוסטרי ופירט בכל סדרי הילוכי לשם, ואפילו הוסיף את שער הרוּבּל באותו יום ככתוב בעתונו, שלא יקפחו אותי השוּלחנים. יצאתי ברחובות העיר שנזדהמו בגשמי סתיו.
במשרד הלוֹיד קיבל פני פקיד נמוך קומה, שדיבר עמי גרמנית והקפיד, כנראה, מאד עם החלקים השעירים שבפרצופו. שכן תספורת ראשו נוסח קיפוד, שפמו קצותיו מסולסלים ומזדקרים כלפי מעלה נוסח קיסר וילהלם, וזקנו מחודד בסוף סנטרו נוסח בּוֹנַפרטה השלישי. הרוּבּלים החליף מיד לכתרים, ולזכותו יצוין שפרע לי לפי השער שרשם הפונדקי שלי. אלא שבענין הנסיעה לארץ-ישראל מקרוּקא והלאה לא נתישבו הדברים כל צרכם. יוצאת ספינה לאוֹריינט בכל רביעי בשבוע מטריאֶסט, ואנו עכשיו בחמישי בשבוע, הוה אומר, לא תצא הספינה לפני שבעה ימים. המחיר מקרוּקא עד יפו כך וכך. בדרכי עלי להתעכב בוינה וללכת לטריקנשטראסע מספר תשעה, ותמליץ עלי ההסתדרות הציונית לפני הציר התורכי שיתן ויזה על התעודה החוץ-לארצית שלי, שתפתח לפני את הכניסה ליפו.
– אבל אין עמי תעודה כזאת – אמרתי בדאגה.
הרים עלי פרצופו עם כל מלכות השׂער שלו, עם השפם הוילהלמי ועם הזקן הבּוֹנַפרטי, והסתכל בי בעינים בוחנות:
– אדוני בא משם?
– כן.
– גברת ז’ניה, תני לי, בבקשה, תקנות הלוֹיד.
הלבלרית ז’ניה שישבה אצל השולחן הסמוך שקועה בפנקסיה הגמלונים ואזנה בכל זאת שומעת כל המדובר, קמה ממקומה והיתה בעיני קטנה משנראתה לי בישיבתה על כסאה הגבוה. שחקו לי עיניה החוּמות והמתוקות בחיבה גלויה ונתנה לפטרון שלה את התקנות שביקש והמתינה ולא חזרה למקומה. עיין הפקיד בסעיפים ובהערות והיה דן עם עצמו ומרעיד תספורת הקיפוד שלו ואחר נעץ אצבעו בסעיף אחד והתחיל מפרשו לפני:
– אם אין לאדוני פּספּוֹרט חוץ-לארצי איני רשאי למכור לו כרטיס לפלשתינה בכיווּן אחד, אלא אם כן ישליש אצל הלוֹיד מחיר כרטיס מיפו לטריאֶסט, שהרי אם לא יעלוהו על החוף יחזירוהו באותה ספינה גופה לטריאֶסט על חשבונו, ואם ירד בשלום ביפו, נשיב לו את הסכום המוּשלש אצלנו.
דברים מרים כלענה. אך כל הזמן נתנה לי ז’ניה סימנים, מעל לראש הקיפוד שפטרונה השקוע בתקנות הלוֹיד, שלא אתן דעתי עליו ועל דבריו. נשתמטתי באמתלה ולא גמרתי את העסק. עוד לא הספקתי לנעול את דלת המשרד מאחורי וכבר מישהו אחז בכף המנעול מבית. ז’ניה עם העינים החוּמות והמתוקות הלכה אחרי למסדרון, וסמוקה היא ונחפזת היא ונשימתה קצרה ותופסת ידי בהתרגשות רבה:
– הולך לפלשתינה… אַל יקנה כרטיס כאן… חברה אני באגודת “רות”… יבוא למקום הרשום בפתק… נסייע לו…
שמה בכפי פיסת נייר ונסתלקה. שוב בא הסומא ונתן לי ידו בשעת צרה. אמרתי, הואיל ופּספּוֹרט חוץ-לארצי אין לי, הרי ננעלו כל השערים, שכן נכרי אני בקרוּקא ובן בלי שם. והנה בידי פתקה זו ושם בית-קהוה רשום שם וקבועה לי שעת פגישה, שעה חמש לאחר הצהרים. עלתה ז’ניה זו, חברה באגודת “רות” ונתנה ידה לי. לא אלמן ישראל! באחד השעונים שבמגדלים ראיתי את השעה עשר וחצי. עוד היום גדול. נכנסתי לבית-הגלבים וגילחו זקני. הלכתי לדואר ושלחתי כרטיס גלוי לחברי בעיר מולדתי: “שלום! קדימה” וחתימת שמי. תבוא גוּשפנקא של קרוּקא ותעיד שאני ברוך השם כבר מעבר מזה. נתבהרו השמים ואבני הרחובות מתיבשות ומכסיפות. מעלות ומורדות בעיר זו, וארמונות בה וקברי מלכים ובתי-יראה עתיקים ומגדלותיהם. והרבה הרבה יהודים. לבי היה טוב עלי. אין אדם יודע מפני מה מיטיב עמו הלב. אולי נזדחחה דעתי מפני החירות שטעמתי טעמה. באתי למקום שמניחים לו לאדם לישון במלון בלי פספוֹרט, ומהלך אני ברחובות ואין מחריד. פרח לו מורא זה שבן-רוסיה שח תחתיו. וכשחזרתי לפונדקי לאחר טיול של שעתים הייתי כשיכור. גל של חדוה פרץ, גל של בטחון ואמונה פרץ ממעמקי הנפש ושטפני. קמו עלי כל ימי נעורי, כל שמונה-עשרה שנות חיי ונתערבבו בדמי והלמוהו. וכשבאה הריבה הפולנית לשאול פי, אם בדעתי לירד למרתף לסעודת-צהרים, או שרצוני שיעלו ארוחתי לחדרי, הקלתי מעט ראש בדברי-משובה על תכלת זו של דגניות השדה הפורחת בעיניה. הפסיקה דיבורי בגסות. כלומר אין שום דבר הפקר בגופה, הואיל והכל עומד למיקח וממכר:
– זה עולה בכתרים… בכתרים. איני נותנת מאומה חינם, אפילו לא דיבורים הללו.
וחלשה דעתי.
הפונדק שלי עמד בפתחה של כיכר גדולה ומרובעת וכבוּשה אבנים מעוגלות ומוקפת בתים קטנים. מסתעפים ממקום זה כמה וכמה רחובות המוליכים אל מרכזה של הקהילה היהודית עם בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות המפורסמים שלה. בקצה הכיכר בית בן שתי קומות ושלט ארוך על גבו ואותיות מרובעות “ע-ז-ר-א” מבהיקות לפני מתוך דמדומים של יום ערפל שמקדים להעריב. כיון שהיתה לי שעה של בטלה, עד שאלך לבית-הקהוה להיוָעד עם ז’ניה, אמרתי לראות ולדעת מה טיבו של בנין זה. ארבע האותיות הרשומות על שלטו גדולה משמעותן בשבילי. הרי כך שמה של אגודת הנוער בעיר מולדתי, אגודת “עזרא” הנודעת לתהילה בכל מחוזות פולניה, ושהייתי ממיסדיה ומן העומדים בראשה. שם זה “עזרא” המצאה שלי, וכוונתו עמוקה, כאמור עליו “על שהפיץ רוחניות בישראל”. והיו אפילו מתנגדים לו, הואיל וחשדו בי שאני מגנב בעקיפין דעותי האחד-העמיות, ורק לאחר דין ודברים ארוכים וקשים הוכרע הענין לרצוני. וגלגולי לקרוּקא אינו בעצם אלא שליחותה של האגודה הזאת. לצאת ולתור את הארץ ולפלס נתיבה לבאים אחרי. ופתאום שם זה לנגד עיני בטבורה של עיר נכריה. מה צרים שבילי עולם!
הבנין על שתי קומותיו, בית-הספרים של הקהילה. כל הימים שעשיתי בקרוּקא הייתי מאריך בישיבתי שם. אלא בשעות הללו שלאחר הצהרים אינו פתוח לקוראים מן הקהל וכבוש הוא על ידי בני-הנעורים ומשמש בית ועד להם. ומי היא הרוח החיה המוציאה והמכניסה כאן? ז’ניה הלבלרית ממשרד הלוֹיד. הנה יושבת היא אל שולחנה ולפניה תור ארוך של נערים ונערות, ולחייה פורחות וידיה הקטנות מוליכות ומביאות ספרים וקונטרסים, ורושמות ומקרבות ודוחות. נחה עלי דעתי מאד מאד משראיתיה בכך. אולי, ירחם, ודאי ירחם וידים טובות אלו יביאו לי תעודה חוץ-לארצית זו שעיני כלות לה, והריני מפליג לטריאסט. התחמקתי בחשאי שלא תחוש בי ויצאתי לטייל ברחובות העיר.
ראשון הייתי בבית-הקהוה שכתבתוֹ רשומה בפתק שבידי. ישבתי במקום שאינו מרוחק מן המבוא ועיני בוחנות כל בא. הרבה יהודים ומכל המינים עברו לפני. וקומה קטנה עגלגלה זו של ז’ניה, עם הפיזור שבפרצופה, עם הרגשנות שבתוך ריסיה ועם שערות מרדניות אלו שאינן נשמעות לעולם לאצבעותיה המחליקות עליהן, לא נתגלתה לי. והנה משך את עיני צעיר אחד נמוך, חיור, שערו בהיר וכבר סימני קרחת ניכרים בו ומבטו גדול ואפור. ראיתיו מתעכב בכניסתו, בודק חלל האולם ומעביר כל יושביו בזה אחר זה לפניו, עד שעמד עלי, חייך לי כמקדים שלום למכּר ומודע וקרב אלי ואמר:
– ממתין, אדוני לגברת ז’ניה? –- פולנית דיבר עמי.
עוד לא נסתלקה ממני אותה זהירות שמצוּוה עליה כל אדם ברוסיה ולא מיהרתי להשיב. הלה הרגיש בהיסוסי והוסיף:
– שמי סמוּאל הירשטיין, חבר הועד של אגודת הסטודנטים “השחר”, וז’ניה זימנה אותי לכאן בענין נסיעתו, אדוני.
וישב אל שולחני. כיצד חש בי? יש סימנים בפני ובהליכותי המכריזים עלי. בין כך וכין כך הכל גלוי וידוע להירשטיין זה: מרוסיה באתי והולך אני לארץ-ישראל ואין בידי פּספּוֹרט. אך אין להרבות בדאגה. תעודה זו ענין של מה-בכך היא. יימצא מישהו מחברי “השחר” שיציידני בשלו. אולי הוא גופו יעשה כן. ודבריו ניחומים ורכים כשמן. על שום מה נוהג הוא בי ברחמים רבים? לא ידעתי. אבל קולו ערב כל כך. וכשנכנסה ז’ניה, פזורה וטרודה ובאיחור של חצי שעה ונצטרפה אל שולחננו היה עסקי גמור. בינתים מתוך שיחה עמי בטח הירשטיין בי יותר. הספק היה לודאי. מחר הולך הוא אל משרד הממשלה ומוציא תעודה חוץ-לארצית בשבילי. באוסטריה אין מקפידים. אחזירנה בדואר מיפו. עכשיו אין לי אלא לשבת במנוחה חמישה ימים בקרוּקא, עד יום ב' הבא, הואיל וספינתי מפליגה ביום ד' בשעה ארבע אחר הצהרים. הכל שריר וקיים. שער ראשה של ז’ניה מורד יותר תחת ידיה המחליקות אותו ועיניה החוּמות נוהרות ונוהרות.
מה טובו אהליך, יעקב.
פרק חמישי: עַד תַּכְלִית
יציאתי מקרוּקא ברכבת לוינה בשני בשבוע עם ערב, היתה בפומבי גדול וברוב עם. לא זר אני בעיר נכריה ומקיש על דלתי רחמים; בתוך אחים ורעים ישבתי והכל מריצים ידם לי. בערבים הלכתי לאסיפות ושמעתי דרשות והשמעתי דרשות. ובשעות היום היו חברות “רות” מוליכות אותי לחנויות ומדריכות אותי בקנין כותנות ולבנים בזיל הזול ומקפידות בנוי הסחורה ובשבחה. כל טוב נתמלאה אותה מזודה של עור, מתנת אגודת “השחר” וחרותים על גבה בעברית באותיות של זהב שמי ושם משפחתי. הועדים ומזכיריהם וסתם חברים וחברות הכל טורחים בשבילי; הללו מוליכים אותי ל“בית-הכנסת-הישן” ולבית-הכנסת של הרמ"א והללו, להבדיל, לארמון המלוכה ואויל ולקתדרה העתיקה שלו. דומה בחור רוסי זה שנקלע למקומם והטיל עליהם דאגת הליכתו לארץ-ישראל זיעזע שעמומם, ויותר שהם עושים חסד עמי מכירים הם לי טובה שמילאתי הפנאי שבזמנם. סמואל הירשטיין הביאני לסעודת שבת אל בית אביו, שיתוַדעו אלי ויראו ויוָכחו מה נאמן האיש שבידו שמורה תעודתו. שכן היו לו צרות שם מפני ההתנגדות למעשהו ולקלות דעתו. אכלתי דגים ופשטידה, זימרתי זמירות והייתי מתבל דברי בדברי תורה, וכשכיבדוני בברכת המזון פתחתי “ברשות בעל-הבית” ונצחוני שלם.
בבית-הנתיבות על הרציף התקבצו הרבה בחורים ובחורות. ז’ניה שרגשה מאד, וודאי נשתבשו באותם הימים כל חשבונותיה בפנקסי הלוֹיד האוסטרי, הביאה לי כל כתבי גיתה בכרך אחד; ספר שהיה בן-לויה שלי שנים רבות בכל מושבות יהודה וגליל עד שנשרף בסג’רה. סמואל הירשטיין עשה מעשה קונדס והעמידני למבחן תחת כיפת השמים ובתוך קהל מלוַי, להראות מה שגורים בפי כל פרטי תעודתו – השמות והגיל ומשלח-היד. הוא שואל “מה שמך?”, ואני משיב “סמואל הירשטיין” לקול תרועת שחוק המסובים. אבל כשהגיע שעתי להיכנס לקרון וכבר מזמזמים הגלגלים בקיטור המפעפע, ותאי מקושט בפרחים ואני משקיף מן החלון, עונה לשאלות ולברכות ונותן ידי להרבה ידים – פתאום עמדו הכל בקומה זקופה, פצחו שיר “עוד לא אבדה” בקול רינה ותודה באור הפנסים ולעיני הגויים. התרגש עלי לבי עד מאד ודמעותי ניגרות ונושרות אל תוך החשכה שירדה עלי.
מכאן ואילך עד אשר תדרוך כף רגלי על חוף יפו אינני מה שהייתי, אחר אני, אדם בדוּי, אחד כלפי פנים ואחד כלפי חוץ ובכל מקום ייקרא שמי ככתוב בתעודתי. עוד אימת החומרה שבפּספוֹרטים עלי והיסוס משונה, דומה לחולשת-הלב הקודמת להתעלפות, קוסס בית-החזה שלי מחמת מעמד מופרך זה של כפילות וספק ומחמת שמירה זו שאתה שומר על עצמך להיות תמיד מה שאינך. אבל אין דורשים תעודות ברכבות אוסטריה. ובאתי בשלום לוינה בשעה חמש לפנות בוקר ולא אירע כלום. וילון של גשם דק פורח בחלל הרחובות וזורע שלל צבעיו סביב הפנסים. נתתי מזודתי למחסן בגניזה ואני יושב באולם האורחים וקורא “חזון ומציאות” לגיתה. אך חטופה קריאתי ואני מפסיק בה תכופות. כי כלות עיני לאצבעות האורלוגין, אימתי יבואו ויגעו בשעה התשיעית. וכשנגעו בה עליתי על כרכרה והשלכתי על גבו של הרכּב: טירקנשטראסע נוּמר תשעה! ולא האמנתי למשמע אזני. העבר של אדם, רגשותיו וכל ארג עולמו אחוזים בסמלי מקומות ושמות ורבּת שׂגב משמעותם, וכל כמה שמעוּבּה הערפל מתחתיה מרובה רחש עליה. הלא שבע שנים כסדרן אותו רחוב עם המספר “תשעה” המחובר אליו מאור עינים היה, מעיין ישועות היה ששפעו כוחות שהורו דרכי במעגלי החיים והביאוני עד הלום.
קודר הבית השחום בדלף חוצות וחדריו אפלים, שוממים ושתיקה יתומה בחללם. הכניס אותי השמש (כלום לפני הרצל שימש?) בפסיעות זריזות ומצומצמות אל המזכיר. ישב לפני יהודי מסורבל בבשרו כשור כרסתן, פרצופו מצהיל באדמומית לחייו, וקרחתו הגדולה ומצחו החלק נושכים זו בזה בהמשך אחד. הביט בי בעיני פיל חומות וכווּצות, שהיה מדלה אותן בחטיפה למרום לעתים מזומנות, ושאל לחפצי. אמרתי לו. נטל טופס מן המגורה ונטל קולמוסו וטבלו בדיותה עמוקה ומשונה (מי היה טובל עטו בקסת זו?) והתחיל דורש:
– מה שמו?
נכנסה בי רוח שטות ואפילו במקום זה לא נפרדתי מן האדם הבדוּי שבי והשיבותי:
– סמואל הירשטיין.
בחטיפה השליך קולמוסו, דילה עיניו למרום והניח שתי זרועותיו הקצרות על גבי השולחן והוסיף לדרוש בקול שקט:
– כך. ומהיכן?
– מקרוּקא.
– כך. ובאיזה רחוב הוא גר בקרוּקא?
היו הדברים שמורים וסדורים בראשי יפה יפה ואמרתי לו שם הרחוב.
– כך. ומה שם אביו ואמו?
אמרתי לו.
– כך. ומשלח-ידו?
– סטודנט במחלקת המשפטים.
– אפשר לראות תעודתו?
הנחתיה לפניו. התחיל מעיין בה, התחיל הופכה לכל הצדדים, התחיל ממשמש בה, קרב לחלון ובדק לאורו כתב-המים שבדפיה, ואחר חוזר למקומו, פותח מגורה בשולחן ומצניעה שם, ובאותו קול שקט אמר לי:
– רמאי אתה, אדוני הנכבד, אני מצלצל לפּאָליציי…
– היאך?!
– פשוט מאד, רמאי אתה והתעודה גנובה עמך. שמי ברקוֹביץ, וסמואל – בן אחותי.
ברקוביץ?.. ברקוביץ?.. לא זה של “משק’ה חזיר”… אבל זכרתי את השם ופחזו עלי הרהורי ושאלתיו:
– כלום כבודו מי שתירגם “מדינת היהודים” לעברית?
נדלק משהו אנושי בעיני הפיל הקטנות והתחיל מסייג תחום כחוט השערה בין מצחו לקרחתו.
– אני הוא.
– ואפשר לדבר עמו עברית? – ביקשתי תחבולה להתרצות לו.
ודאי אפשר. הוצאתי מן הכיס הגנוז שבחזיתי שני הכרטיסים, אחד של סוקולוב ואחד של סמילנסקי, כרטיסים יקרים אלה שהיו פעם מלאכים גואלים בעת צרה, והנחתים לפניו. שלא כגלב מבנדין ידע מר ברקוביץ לשון הקודש, וכשהתחיל מעיין בהם עמק הסייג בין מצחו לקרחתו. דיבורים רבים השמעתי, בעברית, הה, כמה דיקדקתי הפעם בלשון זו, והסברתי לו כל פרשתי. סימן טוב ומזל טוב שנתן לי להרצות הדברים לפניו. ואף על פי שלא נתרככה עוד דעתו, הרי סיפור המעשה שלי הפיג חמתו. ניכרים דברי אמת ואפילו מזכיר האֶכּסקוטיבה אינו יכול לעמוד בפניה. קצת ערמומית הכנסתי לדברי והפלגתי בהם ואמרתי: “מר ברקוביץ, אתה גרמת לכך ואתה אחראי על הרמאות כמוני, אילמלא ‘מדינת היהודים’ שתירגמת, לא הייתי מגיע לכך”. אין אדם עומד בפני שפת חלקות. סוף-סוף התחילו עיני הפיל שלו שוחקות.
– עושה אתה אותי שותף לדבר עבירה – אמר, ואף על פי כן חזר והוציא את התעודה מן המגורה. שוב מונחת היא על שולחנו לעיון ולדיון. שוב נטל קולמוסו וטבלוֹ בדיותה העמוקה והתחיל רושם פרטים על פי זכרון, שהרי את סמואל הירשטיין שלו הוא יודע. וסופו של דבר, שהחזיר לי את התעודה ונתן את הטופס ועדותו חתומה שם שאני מהוגן וכשר.
– כל ימיו קל דעת היה, אלא לא אתה, מר ציימח, האחראי על כך – ונפרד ממני בסבר פנים יפות. ארבע מדרגות הבלעתי בפסיעה אחת בשעת ירידה. ובכרכרה הראשונה שנזדמנה לי ברחוב הלכתי אל הצירות התורכית. שתי שעות עיכבוני שם עד שנעניתי, ומכיון שנעניתי הטביעו עד מהרה חותמת של חצי סהר על גבי התעודה. וילון של גשם דק עודו נתון בחלל הרחובות. אי אפשר לטייל בבירה. אף דעתי אינה לטיולים. כיין המשומר תוססת ההצלחה בדם, ושעה שמערכי לב איש וחלומותיו נתפסים קמעה קמעה ברקמת המציאות עם מקריה ומאורעותיה, אין הלב פנוי אלא לעצמו. חזרתי לבית-הנתיבות, קניתי כרטיס לטריאֶסט ועוד כתרים רבים נותרו בארנקי. לבי טוב עלי וסעדתי ושתיתי ייין טירול. קניתי עתון. צבאות רוסיה מפלתם שלמה ואנו ערב מהפכה. דולקות אחוזות בלילות ומבוכה ומורא בבית המלכות. גדולה השעה. אבל כשקרבה שעתי, הקטנה-הגדולה, לצאת לטריאֶסט, ידעתי כאן חנייתי האחרונה, ועכשיו פתוחה דרכי לפני עד תכלית.
כל הלילה לא אירע כלום. לא פסקו הגשמים. בהולים בני-אדם בתחנות, ביציאתם ובכניסתם, ומתחלפים הנוסעים בתאי. הכל גויים רמי-קומה, אנשי-שדה, גרמיים ורזי-פנים ושזופי-שמש ועוסקים כל הזמן באכילה. אולרים גדולים ומרובי-להבים תלויים בשרשרת חגורתם, ומחתכים הם במתינות עיגולים של נקניקים וכרכשאות שנבלעים מתחת לשפם עבות. מוציאים מילקוטיהם הירוקים קנקני יין ודיסקוסים של מתכת, שמתמתחים באורח פלא תחת אצבעותיהם והופכים גביעים ומוזגים ושותים. הם שותקים ואני שותק. אלא כל מה שאנו מדרימים משתנה לשונם, פוחתת האשכנזית ומתרבה הסלבית. עם שחרית נכנסה לתא משפחה סלובינית, אב וזוגתו ושתי בנותיו. שער ראשם פשתן ועיניהם תכלת מימי נהרות. מיד חשו בי את היהודי ואת היהודי הרוסי והתחילו עוֹינים אותי. כמה רשעות בתכלת זכה זו שבעיניהם. עד בדידות כפרם הגיעה המפלה הרוסית ונתרגזה עליהם רוחם. תחילה הייתי שיחה בינם לבין עצמם. הז’ידים הללו, הארורים והטמאים, העכברים הללו הנסים. אחר התחילו להציק לי. טענו, כי מזודתי פשטה על כל האיצטבה ולא שיירתי מקום לכליהם: אמרו, ריחי רע ואי אפשר לשבת במחיצתי. לא השגחתי בהם, מכל מקום הפעם ידי על העליונה. כבר האיר היום, ולפי הרשימה שבידי, בנמל טריאֶסט אני בעוד שלוש שעות.
היתה הספינה, שעליתי בסולמה מיוחדת למשאות וטעינת החביות והתיבות אינה פוסקת עד שהתחילה מפליגה בים. באחד האמברים התחתונים, האפלים והמפולמים, שבמעמקי מעיה הקצו לארבעת היהודים שנזדמנו לשם מקום שינה ומנוחה. עיפוש של מליחים שהבאישו וטחב צמר שהרקיב באוירו. חולדות מהלכות וטופפות ומנענעות עכוזיהן המכסיפים ואין מחריד. יהודי ירושלמי לבוש חלוק-משי לבן, כולו רבבים וקרעים, וכיפה מצוּפה רקמת כסף וזהב על ראשו. בעל זקן הוּא ובעל כרס ופרצופו סמוק וחטמו כחול ונוהג בעצמו מנהג חשיבות, אלא שעיניו הקטנות מזוהמות בשמנוניות עכורה ומתוקות ואין בהן לא סימן של פרישות ולא של נזירות. שליח כוללים הוא ומנוסה בדרכים. כבר מציע שטיחים וכלי-מטה על גבי מצע-הקרשים הנמוך שאין בינו ובין הקרקע אלא רוַח מועט בשביל המים הקולחים מן הצינורית. וכבר עומד למראשותיו סל של מזונות ומנצנצים מתוכו צוארי בקבוקים סמוקים כראשי אַוזים היוצאים לשוק. בשכנותו יושבת אשה כבת ארבעים, שחרחרת, שעירה, קולה מעוּבּה כיוצא מן החבית ועיניה נבובות וכמה שוּמוֹת בסנטרה שנימיהן אף על פי שאינן מצטרפות לחתימת זקן, הריהן מכערות ומטשטשות מינה. עגונה טבריינית היא שהלכה לבקש בעלה שעקר ונעלם. לא מצאה מה שביקשה וחוזרת היא בעגינותה ומוטלת בשעה זו על גבי תל כרים וכסתות וכולה יגון ואנחה. והמשולח הירושלמי כבר התחיל דואג דאגותיה ומַנחה אותה בעצותיו ואינו פוסק מלבחנה בעיניו המתוקות.
השלישי בשורה בחור כארזים עם בלורית מדובללת ופרועה ועם עיני-תכלת צחקניות, וחטמו ארוך ומגושם ופיו פעור וחללה של שן שנשרה משחיר בין שפתיו. מכנסיו ארוכים אלא כשהוא מוטל על מצע-הקרשים מתגלים המגפים שבתוכם. משונים ומעוגלים, רכים וחומים, מגפים של בעל-אחוזות שטייאֶרמארק. גוי הוא? יהודי הוא? אי אפשר לעמוד על טיבו. אבל בטוחני, בן ארצי הוא. חולצתו משורבבת על מכנסיו ואבנט של משי אדום עם שני הפיפים שבקצותיו מעונב על גבה. מנהגו מנהג יחכים נוסח גוֹרקי ומהלך על סיפון האניה הילוך של ספנים, פושק רגליו ומרחיב בסיס לגופו, כאילו מנמל אודיסה הוא בא. כליו מועטים. אף על פי כן שתי שמיכות מוצעות על קרשיו ואמתחתו משמשת כר לראשו, וגלימה אפורה ושעירה מכסה גופו. לי אין מאומה, לא כר ולא שמיכה ולא סל אלא מזודה מפוארת ומצוחצחת זו שקיבלתי מחברי “השחר” בקרוּקא.
היחף הגוֹרקאי שאלני רוסית:
– אין לך כלום?
– אין… לא ידעתי…
לא השתתף בצערי. בקול גדול ולבבי שחק ואמר:
– לאדנוֹ (יפה), לאדנוֹ – וכאילו נהנה הנאה ממצוקתי.
גשם דק שהיה מטפטף בנמל היה מטר עז בים הגלוי; ורוח קרירה זו שהיתה מנשבת שם הפכה סער הומה ומשליך קרחו בפנים. אי אפשר לעלות על הסיפון מפני הגלים הנשברים על גבו. על כרחך אתה קבור בבטן האניה ושרוי בעיפוש המליחים שהבאישו. חורקים דפני הספינה, חריקה אחת לאחור ואחת לפנים ורותתים רתיתה עמוקה, עקשנית ואכזרית והפסקה קצרה כעין עצירת נשימה לאחריהן. ושוב חריקה ושוב רתיתה ושוב הפסקה בקצב תמיד. קשים כאבנים קרשי המצע מתחתי והבקבוקים בסל המזונות של המשולח חגים ונעים וצואריהם האדומים מקישים זה בזה. הראשון שהחוירו פניו מפני הזעזועים והטלטלות היה היחף הגורקאי. סקר לצדי בעינים עלובות ומלאות רחמים ופרצופו מלבין כסיד. השליך מעליו גלימתו, שאף אויר, נאנח ומתח עצמו על גבי הקרשים ומגפיו הצהובים נתגלו בכל שיעור אָרכם. מיד אחריו התכילו השׁוּמוֹת בסנטר העגונה ועיניה הנבובות מתגלגלות למרום ומפלבלות בלבנן, דומה נשמתה היא מפיחה לתוך כסתותיה. עמד בנסיון המשולח הירושלמי אף על פי שאין לחייו סמוקות כשהיו, והיצר-הרע שנדלק בעיניו מחמת השכנוּת עם העגונה כבר כבה. נטל בקבוק מסלו ורמז לי לילך אחריו.
– אסור להסתכל בפניהם של הללו, מעיך הם הופכים; ואין לך כנגד זה אלא קופסה של סרדינים, כוס קוֹניאק וקינוח של חצי לימון אחריהן – כך אמר ביהירות, אלא שלא היה בטחון גדול בדבריו. ישבנו על המדרגות ופתחנו בסעודה והוא זקן ורגיל בלגימה. באמצע האכילה קם בקפיצה כאילו נחש הכישו, אחז כרסו בשתי ידו כחושש שתפול לרגליו, ובבהלה ובפסיעות כושלות חזר למשכבו, שיקע עצמו שם ועשה מעשה מגונה. עבר אחד הספנים וראני עם הבקבוק ואמר לי משהו באיטלקית. מזגתי לו כוס ושילשלה לתוך גרונו, ושוב אמר לי משהו באיטלקית. עד מהרה חזר והביא עמו שמיכה וכר קטן.
ידעתי על-פה כמה שירים משירי-הים של ר' יהודה הלוי; פעם תירגמתי “מזמור שיר על המים” של גיתה לעברית, ורבה היתה התכונה בנפשי משירדתי לים. אך המציאות אינה מתפייטת לעולם. שש מעת-לעת, יום ולילה, סערו המים ואניתנו משחק לגליהם. מהיכן שאבו הרקיעים כל המים האלה? ומהיכן אספה הרוח קילוחי-האויר האלה? כל הימים שכבו שלושת חברי לאניה על הקרשים באפיסת כוחות, בסחי ומיאוס ואני המשמש לפניהם. לא תכפה עלי המחלה ואני בריא ושלם בגופי ובחושי. סוחט אני לימון אל בין שפתי העגונה הכבושות, מאכיל ומשקה את המשולח, שלא ויתר על שלו אף על פי שהמזונות אינם שוהים הרבה במעיו. והיחף הגורקאי נצטמק כל כך ונתארך ומבקש בקול תחנונים שאפשוט מעליו את המגפים. עכשיו מוטל הוא סרוח על המצע עם רגליו השעירות והתכולות ועיניו המעולפות תלויות בתקרה, ואינו טועם אלא מן הפושרים שאני מביאם ממטבח הספנים. אבל מזונותי בשפע מתוך כל שלושת הסלים שבעליהם בטלים.
אור ליום שביעי באמצע הלילה התעוררתי לקול גדול של צלצול שרשראות הטוחנות במעיה של הספינה ומזעזעות תוך תוכה וכאילו שוקעת היא ונמשכת למעמקים. ריצה וחפזון בתוך קהל הספנים. לגודל תמהוני לא מצאתי חברי בצדי וחששתי שמא אירע להם משהו רע. כיון שישן הייתי כל הלילות לבוש בגדי לא הארכתי בהכנות קימה ועליתי במדרגות על הסיפון. אור זרוע בשמים וכוכביהם חיורים ורותתים ותלויה לבנה במילואה בשיפועיהם. רצועה של זוהר משוכה מאחורי הספינה ומכסיפה במים האפלים והסגולים, משתעשעת בין קמטיהם ועושה קיפולים קיפולים כנחשים של זהב ואובדת במרחקים של קסם ותעלומות. אף על פי שטוחנות השרשראות שלוה מסביב ואזנך מבחינה בכל פטפוט ופטפוט של ליטופי הגלים המשטים בדפני הספינה. אַחי לאניה מצאתי עומדים על יד המעקה עליזים ונרגשים ושוטפים שיחה. אף היחף הגורקאי שם עטוף בגלימתו השעירה וחותך אידיש אוקראינית דשנה. קרבים אנו לאלכסנדריה של מצרים.
רק עם אור הבוקר ולאחר עקיפים ומשיכות מרובים עמדה הספינה וארובתה אינה מאַבּכת עשנה וסולמה מחברתה אל היבשה. המגרש הרחב שלפני, תחת השמים האלה ולזוהר שמש זו, סוער והומה קהל מנומר, זר, יחף, עירום למחצה, צורח, כיפות-כותנה מזוהמות על ראשו, תספרתו משונה ומגולחת בראש הקדקוד, הזרועות שחומות-אדומות כרעפי גגות שהזקינו והעלו טחב, לשונו שאינה נשמעת לי קרובה לי, ויש שדיבור חטוף נקלט באוזן ומזכיר נשכחות. במזרח אני בתוך קהל ערבי. נרעש עמדתי ונרתח עד היסוד. הנה הפגישה הראשונה. שפתי מילמלו צוואתו של נחמן המשוגע ב“לאָן” של פייארברג; הכל, כל חברי אגודת “עזרא”, ידענו נאומו של נחמן על פה: “…לא רק לארץ-ישראל אך אל המזרח כולו… ואתם, אחי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה. כעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שמה בשביל להחיות את המת ולבנות בנין החברה החדשה. השונא היותר גדול של היהדות – הוא המערב, ולכן הנני חושב כבלתי טבעי, שהעם העברי, המזרחי, יפיל גורל על המזרח ביחד עם עמי המערב…” זאת היתה תורתי שהבאתי עמי מעבר לים. ארץ-ישראל, חברה חדשה, המזרח כולו. והנה עומדות רגלי על פתחו והתעודה הגדולה והנכבדה בלב. מכה שמשוֹ על ראשי, דלוחים המים ומוֹריקים ומעורבים פליטת ביבים. קיסמים ושברי תיבות ובלויי סחבות ופירות שהרקיבו מעלים צחנתם. חופזים בני-האדם עם הערמומית הקטנה שבעיניהם המעולפות, מעוים פניהם כקופים וגמישות אבריהם כחית-השדה. בנכר אני. וכשהגעתי עד תכלית דרכי, תועה אני בעולם שאינו שלי. אבן כבדה על לבי.
פרק ששי: בְּפַחֵי נֶפֶשׁ
אירעה לי תקלה קטנה באלכסנדריה, ולא שיערתי תחילה שעתידה היא לסכסך עלייתי על חוף יפו. וכך היה המעשה. עם צהרים גבר החום על הסיפון, ומשהתחילה עדת הסבלים עם הסלים על גבם ועם מזרני השקים שמתחתם מעלים וטוענים פחמים להסקת המכונות, נתענן האויר באבק שחור כפיח הכבשן, שהבריח אותי למטה אל האַמבּר, אל מצע-הקרשים שלי. כל שלושת חברי לנסיעה היו כרוכים בשמיכותיהם ומשמיעים נחרתם ועוד חיורון ששת ימי תעניתם על פניהם. סופי שנרדמתי גם אני וישנתי שעה ארוכה. שכן משהקיצותי כבר עמדה החמה להסתלק ודיסקוס גדול ומתורג מתגלגל ויורד בשיפולי השמים; וכבר טוחנות השרשראות ושולות ומרימות מקרקע הים עוגן הספינה. אמרתי לקום ולהסתכל בהפלגתה. והנה נעלי אינן במקום שהנחתין. ביקשתי בכל המקומות ולא מצאתי. “האַמבּר שלנו רשות הרבים והלכו הנעלים” – אמר המשולח הירושלמי ששבו אליו רוחו ודיבורו. מילא, את הנעשה אין להשיב. יחף אעלה לארץ ואקיים שלא בכוונה מצוַת “של נעליך מעל רגליך”, והסחתי דעתי מן הענין.
אמנם לא היתה הדעת נתונה על קטנות אלה. עוד באמצע הלילה לקחתי מזודתי והעתקתי מקום מושבי אל הסיפון. עם שחר אנו עוגנים ביפו ולא יקדימני אחר בראִיה ראשונה. אף על פי שיוצא אני ממשפחה של מתנגדים גמורים, ואפילו מספרים על אחד מזקני כי בליל ראשון של פסח היה נוטל שתי המנורות מעל שולחנו ופותח את התריס ויושב בחלון המואר ומפגין ומקנטר חסידי עירו ואוכל מצה שרויה בפרהסיה, הרי אבי מן הנוסעים לגר היה, וכמה שנים, עד שנתפקרתי, הייתי נוהג מנהג חסידים בכל מעשי. וזכורני, כשהנחתי בפעם הראשונה תפילה-של-ראש על קרקפתי הייתי שוהה הרבה ומתפלל עד שכיוַנתי לבי לאבי שבשמים ועד ששטפתני מתיקות גדולה. מעין תכונה רבה כזאת נתאחזה בנפשי הפעם. עמדתי על הסיפון וראשי מונח על אדן המעקה המפולם מטללי לילה ואני ממלל במין עבודה שבלב וחוזר בלחש: לארץ-ישראל… חברה חדשה… לארץ-ישראל… חברה חדשה… שקט ימה של יפו ולא נתקיימו בו כל הנבואות הרעות שניבאו ועמוקה החשכה. אך לבי הומה ורוגש ומאור גדול מאיר לי. צימצמתי עיני כדרך הייתי נוהג להכין עצמי בשעת תפילה, עד שהכאיבו רקותי וניענעתי גופי לפנים ולאחור וריכזתי וכיוַנתי דברי אל היבשה, אל המזרח: לארץ-ישראל… חברה חדשה… לארץ-ישראל… חברה חדשה…
ומשפקחתי עיני הרתית משהו לפניהן. הסגילו המרחקים והם רחוקים משהיו ואבק זהב מנצנץ בהם ואינו מנצנץ. והרי קו מעומעם ראשון בוקע ועולה ורועד, וכאילו הספינה השטה צפונה בורחת מפניו, וכבר מבחין מבטי בגוש של עלטה בתוך החשכה. עכשיו ודאי לי, צל הרים אני רואה, מופז ראשם ומאדים ומפזר ארגמנו בתוך הערפל, ואותו אויר סגול גולש ויורד אל העמקים.
הניח מישהו יד כבדה על שכמי:
– תצטנן – היחף הגורקאי קם ועלה והזהיר בי. רואה אני גם לבו רוגש. מיד אחריו בא המשולח וכל כלי-המיטה שלו חבושים בשטיח של שער-עזים ופסיו הלבנים והחומים דומים לשולי טליתים, ועלבון כאן שטלית על הקרקע ואין מרים אותה. תרבוש אדום על ראשו של המשולח נוטה באלכסון לצד פיאתו השמאלית, והמכחול השחור מיטלטל באותו צד. אלא שהשמנונית שבעיניו עודה מזוהמת כשהיתה. גם העגונה הטבריינית באה, ואף על פי שסודר שחור עם פרחי תולע כרוך עליה ואף על פי שנתאוששה הרבה משפסקה הסערה, והשׁוּמוֹת שבסנטרה שוב גוונן חום, כולה עודנה יגון ואנחה. כמה מבני-ערב שעלו באלכסנדריה, והיו מוטלים כל הלילה על הסיפון ולא חשנו בהם, התחילו עכשיו משתמטים מתוך גלימותיהם השחורות ומטיילים ללא בושה בתחתונים הלבנים עם הקיפולים המשונים שבאחוריהם. אחד אמר לנו – יפו – ורמז על מגדלו של מסגד שמנורותיו מאירות בגבהי שמים.
עוד קודם שעגנה הספינה כל עצמה ראינו סירות ודוגיות שלוחות אליה כחצים מכל העברים וכפות-משוטים מצהילות באור זריחה ונוטפות זהב. שקט הים וחלקים מימיו וירקרקים וכבדים כנהרות שמן. כיצד עלו ספני הסירות על האניה ומהיכן באו? לא ידע איש, אבל פתאום והם מקיפים אותנו, צוֹוחים, נאבקים עמנו על המזודות והאמתחות וכאילו מאיימים עלינו בגלגול עינים דולקות ובמחשוף שיניהם הלבנות. ומבוהלים הם ונחפזים כליסטים. המשולח והעגונה מיד מצאו לשון אחת עמם וירדו ראשונים. ואני והיחף הגורקאי ממתינים בתוך המהומה. סוף-סוף קרב אלינו יהודי כבן ארבעים, שחרחר ולבוש חליפה לבנה וכובע עגול ומשונה על ראשו, ככובעם של מכבי-אש בעיירתי, עם שתי מצחות, אחת לפנים ואחת לאחור. אבל פנים טובות ליהודי זה ועינים של שקדים לו, עייפות ומעולפות ונוגות מאד. אמר לנו שלום ונתן בידי אחי-לאניה כתב-הרשאה שנשתפשפו שולי קיפוליו והם תלויים בנס. לא היה היחף הגורקאי למדן גדול ועבר הכתב לידי. מעיד הוא על מר כוהן שהוא אדם מהימן ועוסק באמונה ויש לסמוך עליו בכל עניני העליה על החוף, וחותמתו של המורשה מטעם הועד האודיסאי מַחרה-מחזיקה עדות זו. והלכנו עמו, כלומר נתפסנו בזרועות הספנים שטילטלו אותנו לכאן ולכאן, משליכים אותנו מיד ליד ככדור, עד שנמצאנו יושבים בתוך הסירה על גבי ספסל ששטיח קטן פרוש עליו; וערבי רחב-חזה, רחב-פרצוף, רחב-חוטם ורחב-פה ממעך פניו כנגדו ונהנה הרבה, ודומה כל העולם פושט ומתמתח לרחבּוֹ בין אופק לאופק.
מיד והחליקה הסירה על פני המים. אותו ערבי בעל החזה הרחב מעוּמד באמצע כחזן על מקהלתו ופתח בשירה ושמונת הספנים עונים אחריו. קצב הברותיהם הקטועות, קצב של מכים בתופים, מכוון נדנודי גופות ותנועת זרועות ומשוטים; להעמיקם ולהשהותם או להחישם ולשלוֹתם מן המים המוריקים, ושם אללה אינו פוסק מפי השרים. המום אני ומדוכא. לא ציפיתי לקבלת-פנים כזאת. ישובים אנו כאן ומלאכתנו נעשית על ידי אחרים כבכל שאר המקומות בעולם, ואנו בלב ימים כשבויי-מלחמה שיוצאים לגולה. היתה א??1 בגמישות זו של זרועות נחושת-קלל הללו המזהיבות ומצהילות, והיתה ערמה רבה בקצב-נחשים זה הדולק בארגמן שמש עולה; והיתה יתמות ועלבון בבדידותם של שלושת היהודים שנקלעו לסירתם של פירטין כבושים וגאים השולטים על עצמם ועל הכלים שבידיהם וקסם בתנועתם בתוך קצף הגלים ושחור הכפים. עוד אני מהרהר ודואג והנה שוב נתפסתי ככדור-משחקים בין הזרועות האלה ורגלי עומדות על היבשה בנמל יפו. הקביל פני קצין תורכי ופניו כפני הקלף, ולבוש הוא שחורים ומצנפת-קרקוּל על ראשו וחגורת-העור הרחבה שעל מתניו פתוחה, שלא תעיק על כרסו העגולה. תחילה בדק ניירותיו של היחף הגוֹרקאי שהיה נעול מגפיו הצהובים ולא דק והעבירוֹ ללא שהיות פנימה. אבל בתעודתי התחיל מפשפש. יחפות רגלי המזוהמות ומעילי נתמעך תחתי על גבי מצע-הקרשים וזקני מגודל והקצין מדבר אלי צרפתית ואיני יודע מה להשיב.
– מפני מה יחף אתה? – שואל הזאוויד – הסביר לי מר כוהן.
סיפרתי לו מה שאירע לי באלכסנדריה של מצרים. והתורכי אינו מקבל טענתי.
– סטודנט אתה? –שוב תירגם לי מר כוהן שאלתו.
– כן, באוניברסיטה של קרוּקא.
הטיל בי הקצין עינים קטנות לגלגניות וראה אותי בעלבוני ופרץ בשחוק:
– אֶיטידיאן? אי אפשר, איזה איטידיאן אתה? אי אפשר – קישקש בלשונו ואמר “לאַ” ורמז לשני השוטרים שעל ידו ונסתלק ולקח תעודתי עמו. שוטר אחד סומא בעינוֹ השמאלית היה, ואף חגורתו פתוחה שלא תעיק על כרסו המעוגלת, וכך, כנראה, מנהג המדינה; והוא ששילב זרועו בזרועי והטה אותי הצדה. ראיתי מר כוהן נגרר אחרי הקצין וטוען ומזודתי בידו. הביאו אותי השוטרים אל מגדל קטן שבפינת הרחבה ומבריחים הם את הפרחחים שנטפלו אלינו. ריק היה החדר שהכניסוני לשם ורצפת-המלט שלו סדוקה ותקרתו מקומרת ומכסיפה בקורי העכבישים וחלון אחד עם סריגותיו החלודות פתוח אל הים. היה שם שרפרף קלוע קני אגמון ומרופט וכד-מים שחורה בצדו. אני בתפיסה, אבל בתפיסה משונה, שדלתה הרעועה אינה ננעלת כל צרכה. שעה ארוכה ישבתי על אדן החלון. תרני דוגיות ריפרפו והתנדנדו לעיני לכאן ולכאן. רשתות דייגים מזהיבות ומתיבשות בחמה ופקקיהן ככפתורי פרחים. שמעתי מַשק גלים נשברים בחומת בית-כלאי, פיטפטו משהו וחזרו אל הים המנצנץ ברצי זהב, וקהו הרהורי ועיפו ולא הירהרתי כלום. והנה נפתחה הדלת ושוב נכנס אותו שוטר עם עינו הסמויה והירקרקה ומביטה בי ברחמים רבים, והוא מביא עמו ספל כחול קטן של קהוה. שליתי כתר אוסטרי מארנקי ואמרתי ליתן לו שכר טירחה, אלא שהרים שתי ידיו כלפי מעלה ואחר לחצן על לוח לבו וסירב, ובז’רגוֹן שבור הסביר לי, כי אורחו אני ולא ממנהגו ליקח מעות מאורחיו. ולא בא אלא לבשרני, שמוּסה כוהן כבר קיבל רשות מן הזאוויד להתירני מבית-אסורי. הסתכלתי בבריה מוזרה זו, שלא נשתייר בבגדיה אלא כפתור-נחושת אחד ורגליו נעולות סנדלים אדומים, כאילו יצא עכשיו מבית-המיטות, ושאין בו לא מגסותם של שוטרים ולא מתקיפותם, ואף על פי שעלוב הוא, נימוסיו נאים. אבל למדתי עוד דבר. אמנם אידיש זו שלו יצאה מגוחכת מגרונו ומשובשת היא ומסורסת, בכל זאת רהוטה היתה. משמע שפת היהודים היא כאן, ולא העברית, ומפיהם ומתוך מגע עמם שגורה היא בפי הערבי שלפני. שוב באה המציאות המרה ושׂרטה שׁרטת קלה בנפש ופגמה משהו בחלום שהבאתי עמי מעבר לים.
עד מהרה בא מר כוהן ובעיני-השקדים הנוגות שלו דוק של חימה, והפתקה האדוּמה, זו הנותנת לי רשות ישיבה בארץ שלושה חדשים בתורת צליין2, בידו: עשרה פרנקים גזל ממני דבר-אחר זה! והשוטר הסומא מבין משמעם של דברים ומסכים עם כוהן שדבר-אחר הוא הזאוויד ומחייכת עינו הסתומה והוא פותח דלת התפיסה לפנינו. קסם לי יום-כסלו צונן וזוהר אור יקרות ואבנים קרות ומרופשות וחלקלקות תחת רגלי היחפות. לאורך הסימטה הצרה והאפלה שאנו עולים בה, ודומה שתי שורות הבתים הסוגרים עלינו עם גזוזטראותיהם עוד מעט מתמוטטים ונופלים וקוברים אותנו תחת עיי מפלתם, מתריגים בחנויות תפוחי-זהב תלי תלים, מסגילים צרורות של צנון ארוך, מוריקים לימונים, ותיבות של תמרים שחומים-זהובים מענברים, וריחות מינתה ושבת וקורנית מהממים חושי. ערוכים הפירות והירקות על פני המדפים בכוונה רבה ובטעם טוב ומצורפים כמעשי פסיפס, כשטיח רב גוונים וציורים. הרי המזרח הירהרתי, עם שלל צבעיו וריחותיו ונתחמם הלב.
בראש הסימטה, ברחבה המרובעת, מתנוסס מגדלו של מסגד וכיפות מקוערות ומכוסות ירק כהה של טחב עוטרות אליו. ערב שבת היום וים של תרבושים נע לפני בית-התפילה. ובצדו ממתינה לנו כרכרה רתומה לשני סוסים אפורים וזרים של זוגים ומחרווזת של אלמוגים תכולים בצואריהם. ומזודתי מונחת על דוכן הרכּב. משהתישבנו במרכבה ביארתי למר כוהן, ששלושה עסקים לי קודם שאנו הולכים לאכסניה שלו: קונה אני נעלים ומגלח זקני ונותן ממוני לפקדון באפ"ק. מר כוהן אדם חלוּש היה, שכן התעכב כמה פעמים ונתן ידו על לבו כשהיינו הולכים במעלה הסימטה, אלא כיון שיש לי מעות להפקידן3 בבנק, הרי אין לקמץ בהוצאותי והמרכבה לרשותנו. הלכנו ממקום למקום, מן הסנדלר אל הגלב וממנו אל הבנק ועכשיו נוסעים אנו למלונו.
– היכן תעודתי? – שאלתי אותו.
– נשארה בגוּמיריק, בנמל.
– חייב אני להחזירה לבעליה בקרוּקא – מיד תפס את הענין והשיב:
– היכן הפתקה האדומה?
נתתיה לו. לקח וקרע אותה ופיזר פתפוּתיה האדומות ברוח.
– עכשיו תחזיר לעצמך שמך הנכון ואת התעודה נוציא בכמה פרנקים מן הגוּמיריק, ומה שמך אם אינו הירשטיין?
אמרתי לו.
– שם ספרדי או שינוי שם?
– לאו דוקא, מבית אבי הוא.
ומשחזר אלי שמי ידעתי כי בן-חורין אני.
מר כוהן מותיקי יפו ומילידיה והדיבור העברי שלו כולו תפילות שבסידור והאכסניה שלו על תכלית הכשרוּת. נכנסנו לאולם גדול וארוך שקירותיו גבוהים ותקרתו רחוקה ועשויה סרני-עצים משוחים צבע תכלת בהירה. תקועים בכותל העבה שני חלונות צרים קרובים אל הקרקע ומקומרים בראשם ושמשותיהם צבעוניות, וכתמי תולע וצוהב מרצדים ומשתעשעים בחלל האולם. אל השולחן הערוך מסובים היו כמה יהודים ירושלמיים לבושים חלוקים שפסיהם לארכם תכלת וזהב לסירוגין. בקצה השני ישבו כמה איכּרים מעקרון ומגדרה ולבנות חליפותיהם וכתנותיהם ארג-סריגה וחוט של משי קלוע פּוֹרפן בבית הצואר, ושני פיפים קטנים כפרחי שיטה בסופו. כובעי-שעם לבנים, עם שתי המצחות המעוגלות, מאהילים על פרצופם ואין לעמוד על טיבם. קבעתי מקומי בתוך האיכרים. מיד הכירו בי את החדש שמקרוב בא. היה שם איכר אחד גוּץ, זקנו מגודל ופניו מקומטות כתפוח שנצטמק, ועיניו כחורי המחט, חריפות ומשוטטות בחימה גלויה, וקפדן הוא ואוכל בחטיפה, וצובט וחומס בפתו באצבעות-עמלים מיובלות ומעוקמות ובתנועה אכזרית כאדם המורט נוצות מן העוף. ומוהל הוא את הערק במים, שהופך לבן עכור, ושותה כל גמיעה בפני עצמה מן המשקה המסויד הזה, ובכל פעם דוחה כוסו כמתעב בה ומתחרט ששתה ממנה.
– למה באת? – פתאום נתכעס עלי.
שתקתי כי לא שיערתי תחילה שכעס זה ודברים אלו מכוונים אלי. אבל לא הרפה ממני ושוב נתכעס.
– למה באת?
– כלומר… איני מבין… – גימגמתי.
– אינך מבין? זו שאמרתי. ודאי אינך מבין. עוד מעט ותבין… בוכה לבי על נעורים אלה, על כוחות אלה…
אידיש ליטאית דיבר אלא שסיים עברית, נוהם ונכנס בשיחה עם עצמו:
– מבלי עולם… מבלי עולם..
הרגיש מר כוהן בסערה המתחוללת ונתן בי עיניו הנוגות והשחורות והתחיל מסיע דעתי לענינים אחרים; לתעודה שיש להוציא מן הגומיריק ולדיליז’אנס של ראשון-לציון שמקום רשום שם בשבילי, ותוך כדי שיחתו הוא מרחיקני מן השולחן ומגלה לי בחשאי שזקן קפדן זה שכביץ שמו ומנכבדי גדרה ומחלוציה, למדן גדול ועוקר הרים, כותב פירושים על התורה ואדם חשוב מכל הבחינות, עובד אדמה החי על עמלו, אלא שנתפס לאוּגנדיוּת בקנאות רבה ואין להשגיח בו. שמעתי לעצתו ולא השגחתי בו. אף על פי כן לא נתישבו הדברים במוחי והכאיבו לי מאד מאד. אם אלה מידותיו של שכביץ וכך עברוֹ, על שום מה נתפס בקנאות לאוּגנדה? בפחי-נפש חזרתי אל השולחן לגמור את סעודתי.
ומשגמרתי אותה ופרעתי חשבונותי היתה השעה קרובה לשתים ומר כוהן הלך עמי ללוותני אל הדיליז’אנס היוצא לראשון. דרך חצרות ומגרשים עם חורבותיהם וגדרותיהם הדחויות וערימות אשפתם הגענו לקרפף מרובע אחד, ערבוביה של קרונות, חמורים, פרדים וגמלים, ומרכבה אחת מוגבהת על אופניה הדקים וחוּפה על גבה וכמה שורות של ספסלים צרים בתוכה וּוילאות בצדה והיא המכונה בפי הבריות בשם דיליז’אנס – מרכבה זו עומדת במרכז הקרפף, רתומה לשלושה סוסים כחושים ומעונים ועגלונם פייויל יהודי קטן כחוּש ומעוּנה כבהמותיו, שעיניו שתי נקודות שחורות פוזזות ופניו כולן רשת של ורידים כחלחלים, ופיו הרחב צוֹוח בקול מר ושריקה משונה בסוף צווחתו: ערב שבת!… ערב שבת!… ואף על פי כן לא נזדרזו הנוסעים ולא זזנו מן החאן אלא בשעה שלוש.
נתמלא הדיליז’אנס על כל ספסליו והרווחים שבין ספסל לספסל מלאו סלי קנים וצרורות ושקים. ישבו איכרים וכובעי-שעם מאהילים על פניהם וישבו איכרות לבושות שחורים, מצומצמות בתוך מחוכיהן וחבושות מגבעות-קש מכל הגוונים. אשה אחת התיהרה על השאר ודיברה גרמנית עם בתה; מין גרמנית מוזרה, גרונית מאד, קוּרלנדית. שתי הנשים שעל ספסלי מקושטות היו וריחניות, ודאי אחיות הן ואפשר אפילו תאומות הן, שכן פניהן, קולן ומלבושן שוים. יפות היו שתי הבנות, שחרחרות ואַפּן חטוּב, נשרי, ועיניהן גדולות וטובלות בברק חום מזהיב חם ותמה; חזן עמוק ומלא ורותת, ושפתותיהן מכונסות וצוארן גבוה וידיהן ענוגות וצפרניהן עשויות והרבה טבעות ואבני-חן על אצבעותיהן ודיברו צרפתית רהוטה, מאנפפות בחטמן הנשרי ומגרגרות בכל הרישין. נשבר לבי; לא כך תיארתי לעצמי יושביהם של הכפרים בארץ; ושוב באה המציאות המרה ושרטה שרטת קלה ופגמה בחלום שהבאתי עמי מעבר לים. נסענו בין פּרדסי יפו בזיווֹ של יום-כסלו זוהר. ענפי אילנות טעונים פירות זהב שלוחים מעל למשוכתם המאובקת וסוככים על שני צדי הדרך, שאינה דרך אלא גלים של אבנים מנופצות בלועות בעפר תחוח העולה באויר בענן ומקיף מרכבתנו. וזו מיטלטלת ומצלצלת מבית ומבחוץ ופייויל צוֹוח ומצליף כל הזמן בסוס השלישי, ורצועת שוטו בחזירתה משוקי הבהמה מקישה על חופת הדיליז’אנס, ודומה גרגרי ברד מכים על ראשינו. אבל משהגענו לפרשת-דרכים והמרכבה פנתה לצד ימין, לא הועילו עוד צליפות פייויל וצריחותיו. שלושת הסוסים נתפרדו וזה מושך לכאן וזה לכאן, והאופנים המתגלגלים טוחנים את החול במקומם ושוקעים בו, ואבד סיכּוּים של הסוסים; גופם הרתיתו כמנערים מעל גבם עול משיכה. ונפלו ראשיהם והתחילו מעיינים בקרקע שלפניהם.
ירד פייויל מדוכנו וירדו אחריו כל הגברים שבמרכבתו. סמוכים אנו לחולה של ראשון ושממותיה, על גבולה ממש. מימין מוטלות גבעותיה התלולות והרפופות בחמה ומנצנצות. שרידי ישוב קבורים תחתן, ופה ושם עוד משחירות שקמים ותאנים, שמצבתן כבר מובלעת בין גלי העפר הזהוב, ורק זרועות צמרתן מזדקרות ופרושות בשמים ומבקשות עזרה כאדם הטובע בים. ולא יזוז הדיליז’אנס מכאן אם לא יתנו לו ידם אדם ובהמה יחד. היינו דוחפים ופוסעים, מי באחורי המרכבה ומי בחישוקי האופנים, ופייויל מזרז ברצועתו. כך היינו מהלכים שעה ארוכה עד שהתחילה מאדימה החולה בשמש המעריבה. ומשחזרה ונתקשתה הקרקע מתחת הרגלים, ואנו חולצים נעלינו ומנערים את העפר מתוכן ושוב נועלים ועולים על הספסלים, חשו הסוסים באבוס בעליהם והתאוששו הרבה וטילטלו רעמתם ועד מהרה אנו בשער המושבה בין כרמים ופרדסים.
– מה אילן גבוה זה? –שאלתי אחת מן התאומות.
– אקליפטוּס.
לא ידעתי את האילן ולא את שמו, אבל מן המרומים הוא מכסיף ומנענע אמירו ומברך כניסתי לראשון.
פרק שביעי: מַפֹּלֶת
כשנכנס הדיליז’אנס לתוך המושבה ועמד על יד בית-הכנסת המתינו לו והקיפו אותו רבים מבני המקום. בכל יום ג' ויום ו' היה פייויל העגלון מביא עמו מן העיר את “ההשקפה” של אליעזר בן-יהודה, שיצאה לאור בירושלים פעמיים בשבוע וכל אחד ואחד נחפז ובא ונוטל עתונו מידו. אלא שהפעם נדמה לי כי נרעש מאד הקהל ולהוט הרבה אחרי החדשות. ודאי דבר גדול אירע שם, כלום נפלה פּוֹרט ארטוּר? נמשכו עיני אל יהודי ננס אחד שהיה דוחק עצמו יותר מן השאר. שחור היה ועיניו עיני קאלמיקים עמוקות ועקומות, וירקרק גוון פרצופו ושפוך עליו אותו צוֹהב של קלף חיור מוֹנגוֹלי של פני הזאוּיד התורכי בנמל יפו, וכיפה עגולה של קטיפה על קרחתו וזקנו קצר ושפמו גזוּז ומסומר. יהודי ננס זה רתח הרבה ואליו נשלחה קריאתו של אחד הנוסעים עוד קודם שנתעכבה המרכבה כל עצמה:
– יצאה!
– באמת?
– יצאה, אומר אני לך.
– ברוך השם!
מן המתרחש כאן ועל מה כל ההתרגשות הזאת נתחוור לי שעה קלה לאחר המעשה, כשהייתי בתוך האכסניה הקטנה, והפמוֹטוֹת כבר מוכנים להדלקת נרות על השולחן הערוך, והפונדקית כבר לבושה שמלת-שבת ומטפחת לבנה ומגוהצת יפה עוטפת פניה, ושני קצות המטפחת זקופים וחדים כאזני שפן ומעונבים מתחת לסנטרה הכמוּש. אף למקום זה הגיע טופס אחד של “ההשקפה”, ובאותיות גדולות ושמנות כתובה הבשׂוֹרה בראש הגליון – התיירת יצאה לדרכה! לא ידעתי פשר דבר ועל שום מה בהילות זו, ואפילו מלה זו “תיירת” חדשה ומוזרה ולא ברור לי כל פירושה. אבל העֵרוּת שבלבות האיכּרים לשאלות הכלל והזמן נראית לי הרבה ואני שמח עליה; שהרי לא יתכן, שהכּפרי היהודי יהא בו מן הטמטום ולא תהא דעתו פתוחה להויות העולם.
אף על פי שהיתה כוונתי לילך לרחובות אל משה סמילנסקי ולהימלך עמו על מעשי ודרכי נשארתי לשבּוֹת בראשון. ולאחר שפתחתי מזודה שלי על יד המיטה המיועדת בשבילי בחדר והחלפתי לבני והידרתי עצמי לכבוד היום, הלכתי להסתכל בפני המושבה. כבר התחילה השמש לערוב ואורה עוד מפזז בין מוטות האילנות וטרפיהם. מלבין הרחוב היורד מבית-הכנסת למטה ומלא הוא עגלות חוזרות מן השדות, ולהקות של בני ערב ובנות-ערב רצים אחריהן בחפּזון סואן כעדרי צאן שבים מן המרעה, ורגליהם היחפות מאבקות בשחקן של אבני-הגיר התחוחות שבמסילה. על דוכנה של כל קרון וקרון יושב איכר יהודי עם כובע-שעם בעל שתי מצחות ובצדו ערבי צנוף בסודרו. וכשמגיעה העגלה לפני אחד השערים קופץ האיכר מעליה, תוך כדי נסיעתה, כנס ונמלט מפני משהו שאינו חביב עליו ומסתלק, והערבי מכניס הקרון לחצר ופורק כלי-העבודה ומתיר את הסוסים. עד מהרה ותנועה זו נתמעטה ואפסה ונתרוקן הרחוב ושקט. על המרפסת שלפני בית נמוך ושומם, ללא גינה וירק, ישב יהודי כבן ששים בהרחבה ובפישוט רגלים. בית הצואר של כותנתו פתוח ומגלה חזהו השעיר, ואַפּוֹ נשרי ועיניו קטיפה חומה ומזהיבה ומוליאר כרסני לפניו והוא מוזג לו חמים כוס אחר כוס. היכן ראיתי מעין פנים אלה? מיד מצאתי פתרון לחידתי. בפתח הבית עמדה אחת משתי הנשים היפהפיות והמקושטות שהיו שכנותי על גבי ספסל הדיליז’אנס. בית זה ודאי ביתן ויהודי זה השותה חמין אביהן. מן הצד האחר במרפסתו של בנין בן שתי קומות (למה מגביהים הם שבת כל כך? אין אלו משכנות איכרים ענוים כאשר קיויתי). בצל ירקם הקלוש של אילנות יתומים ודלי ענפים, ישב יהודי ננס זה עם העינים הקאלמיקיות שהבחנתי בו בשעת כניסתי למושבה. אף הוא שותה חמים ומעיין ב“השקפה” והרבה בנות שחורות כמוהו עוטרות אליו. מתי מעט, מפה ומשם, התחילו זקנים באים ופוסעים ברגל כושלת במעלה המסילה ופניהם אל בית-הכנסת שבראש הגבעה, שהקדים והדליק כל מנורותיו. מרושל הילוכם ומתקבצים הם על גבי המדרגות ומשוחחים בחבורה זה עם זה. קרבתי אליהם ולא השגיחו בי והכל מדברים משום מה באותה תיירת שיצאה. על גבי עמוד תלויה טבלה של עץ ורשת פרושה עליה ומתחתה מודעה, שהערב בשעה תשע מתאספים בני המקום בדירתו של מר בן-זאב ויושב ראש באספה מר פריימן, ומר יודילוביץ יקרא בתרגום עברי נאומו של זנגויל שהשמיע בפילדלפיה. כמה נאים וטובים מנהגיהם של איכרים הללו! קובעים הם עתים לתורה בלילות שבת ואינם מוציאים זמנם להוללות ולבטלה בבתי-מרזח. ואמרתי אלך לאסיפה זו ואבוא ואראה. והנה בבת אחת כאילו חטף מישהו דמדומי שקיעה מתוך האויר והחשיכו צמרות האקליפטוסים. הלכו הזקנים פנימה וחזן מסלסל בגרונו ומקבל פני שבת. אורות מנצנצים מבין עפאים, ויורד עלי ערבי הראשון תחת השמים האלה, יורד ונישא הוא על גלי צינה המדדים ובאים מן הכרמים ומן החולות. זע משהו בתוך הלב, מעין כאב עצור וחרישי, כאבו של אדם שנתמלאו כל משאלותיו.
כשחזרתי לאכסניה כבר דלקו הנרות בפמוטות וכבר פתחו בסעודה. ישב שם שותפי לחדר, פועל בכרמי המקום, מהללוּ הקרויים ב“השקפה” בשם “נודדים”, כלומר מן המהגרים החדשים שנמלטו לכאן עם מלחמת יפּן ורוסיה. צמחוני הוא ומחמיר בדקדוקי מצוותיו וטובל פתו בקערת הירקות שלפניו. מארץ קרים בא ואינו מדבר אלא רוסית, והפּונדקית המקרבת אותו ועוסקת בו בעין יפה כבושה לשונה, והריהי מתענה ומעלה בזכרונה שברי פסוקים בשפת החוֹחוֹלים שנשתכחה ממנה. טוֹלסטוֹיאי אדוק פועל זה, וכשנקרא לצבא התנגד לגיוסו מטעמי תורתו, ומגדל הוא שערותיו שיורדות על ערפו ארוכות וחלקות. חולצה של פשתן גס ואפור עליו ואף נעליו נעלי בד. כחוש הוא ולסתותיו חדות, ויש משהו מן הנזירות בפרצופו המצומק ובעיניו הקטנות, הבוערות באותה טינה של קנאות, שבעיני צדיקים הרבה. על ידו סועד איכר מבני המושבה שנתאלמן וגיסו של משה סמילסנסקי הוא. גברתן בגופו וצנוע וביישן במזגו, וכיון שיושב הוא גלוי-ראש, מלבין מצחו הרם בפנים שנתפחמו בלהט השמש. קשות וגסות ידיו ואצבעותיו תפחו ונתעקמו מרוב עבודה ומיובלות הן הרבה, ועוד אבק העפר שהן חופרות בו גנוז בין הסדקים שבעור כפיו שהצהיבו. אף הוא מדבר רוסית ובתאוה יתירה. אלא שהוא ממעט בדיבור, ובדרך זו שהוא מפשפש בצלחתו דומה ראייתו לקויה.
שאלתי אותו היכן ביתו של בן-זאב וכי רשאי אני לבוא לאסיפה.
– הולך אני לשם, – השיב לי, – ותלך עמי, כנראה חדש אתה. אימתי באת?
– הבוקר.
ונתן לי כּפּוֹ המסורבלת והמיובלת ולחץ ידי ולא אמר כלום.
ביתו של בן-זאב אף הוא רם ונישא ודיוטותיו שתים ועומד בפינת הרחוב סמוך לבארה של המושבה ואור מרובה שופעים חלונותיו. בעל הבית מקבל פנינו בפתח הדלת וגופו ארוך מאד, וקאסקט צבעוני של יוֹקיי ועגול ועם מצחה של לכּה שחורה על ראשו הסגלגל הקטן. חליפתו אפורה ורבת-כיסים והדוקה סביב מתניו המתוחים. מכנסיו מכנסי רוכבים, מנופחים על גבי השוקים וצרים מן הארכובה ולמטה. אומרים עליו שמתעתד הוא לעקור מן המושבה וללכת לאוסטרליה ולפיכך מקדים הוא ומתהדר בבגדים בנוסח האנגלי. זקנו מגולח אלא ששפמו משונה מאד בגדלו; עובי לו ורוחב ואורך וסלסול, שפם של קוֹזאקים מסוגו של טאראס בּוּלבּה, מוּדלה וזקיף ומגיע עד גבות עיניו, וליתר השלמה הניח לו כפתור של שער, מין קמץ קטן מסובך, בתוך הגומה שמתחת לשפתו התחתונה.
באולם רחב-ידים שהכניסנו לשם כבר נתאספו כל נכבדי המקום, נשותיהם ובנותיהם. אותו יהודי ננס עם העינים הקאלמיקיות שנתקלתי בו אצל הדיליז’אנס לבוש עכשיו שחורים ונח בכורסתו מופרש מן השאר אצל שולחן קטן. ודאי מר פריימן הוא, היושב-ראש, ככתוב במודעה שעל העמוד על יד בית-הכנסת. בצדו אברך ערמוני, צר-חזה ורזה-גוף ומראהו מראה משכילים, חיור וחולני, כאדם יושב אוהל ועוסק בתורה. יש איזה עינוי, איזה זעם של מקופחים בפרצופו, ומשקפים רכובים על חטמו הגבנוני ופיו הלאֶה פעור קצת, וכמה גליונות של נייר בין אצבעותיו והוא מגלגל בהם בזה אחר זה וחוטף ומעיין כאדם הבוחש ובוחן בחבילה של קלפים. ודאי זהו המרצה, מר יודילוביץ, ככתוב במודעה, ועתיד הוא לזכּוֹתנו בקריאה עברית של הנאום שהשמיע זנגויל בארצות-הברית. ומסביב למרכז זה קהל מנומר ורועש ופטפטני ומדבר רוסית וצרפתית ואידיש ובשאר לשונות. עייפים הגברים ונענים בקושי לשיחה. אבל חשובות מאד ומפוארות מאד הנשים, כאילו לנשף-חשק באו. הריהן כבושות במחוכיהן, כרוכות בשמלותיהן הארוכות ורבות-הקיפולים, תפורות לפי גזירותיה של חמדה בן-יהודה, שהיא גוזרת ברשימות האפנה מעל דפי “ההשקפה” במרומי ירושלים. ובנותיהן השחרחרות והזהובות כבר נתפקר גופן הרותת נעוּרים ופרץ גדרו; ויש רישול וערבוביה בתלבשתן, וקולניות הליכותיהן כבר ניכרת בהן ממשובת ארץ מולדתן ומחמדתה הגלויה וממרי הנימוסים שנתפקקו. רצות הן ומעופפות כפרפרי-לילה ממקום למקום ודוחקות עצמן על מושביהן ומגחכות הרבה. הקיש מר פריימן בכפו על טבלת השולחן ובישר לשומעיו, שיצאה התיירת לבדוק את אוגנדה, ולא הועילו כל מזימות המתנגדים ונכליהם. אידיש גימגם ואינו דבּרן גדול. אחר ביקש מן האברך הערמוני שיפתח בקריאותו. והנה לגודל תמהוני, אדם חלוּש זה החיור והחולני, פותח בקול חזק ולוהט, והעברית שבפיו צחה בסגנונה, עשירה בצירופיה ונעימה במשפטיה ודיבורה רוֹהט, קוסם במבטאו הספרדי וכוחו גדול. בכל לבי הלכתי אחרי הדברים האלה ולא נתתי דעתי תחילה על משמעותם. כישוף היה בנס זה של לשון שעלתה מעמק רפאים והריהי מכריזה על עצמה ועל חייה ועל נוי צליליה ושלמוּת בנינה בחלל אולם זה ובתוך קהל נאספים אלה. אבל לאט לאט התחיל מתפזר הערפל שבמוחי. משהו אינו כשורה כאן. בראשית הדברים לא היה כשורה, שעה שמר פריימן הודיע בנצחנות על התיירת שיצאה. אבל למה נוצצות העינים באש זרה למשמע נאומו של זנגויל? מהיכן איבה זו בעינים אלה? “לא, יותר טוב ציונות בלי ציון, מציון בלי ציונות!” – רינן קסם קולו של מר יודילוביץ, ודומה יש הסכמה לפירוש המלים בקולו הרונן ובאזנים השומעות. ועל שום מה איכרים עייפים אלה, שנראו לי תחילה כמנמנמים למחצה, מתרגשים כל כך ורומזים זה לזה וכורכים באצבעות רועדות סיגריותיהם? ועל שום מה דדי נשותיהם הכווּצים בתוך המחוכים התחילו רוחשים במצרם? נרתח ונרעש ישבתי. למה שומעים הם חרפת ציון וקלונה ואינם מוחים? לא הקשבתי לדברי הבלע של זנגויל, שקריין זה מזמרם לפני במבטאו הספרדי. רק עיני משוטטות באויר ומקוששות כל זיע בפני הנאספים וכל תנועה באבריהם. מה אירע לי? חשך עולמי ועצמתי עיני וחימה גדולה שפוכה עלי. “בסדר הפסח שלנו קוראים אנו לא בלבד בשנה הבאה בארץ-ישראל, כי אם גם בשנה הבאה בני-חורין!” נשתתק הקול החזק והלוהט והיתה דממה. עד מהרה הלם על ראשי רעם של מחיאות-כפים שלא פסק. וכשפקחתי עיני ראיתי את כל הנאספים, הגברים, נשותיהם ובנותיהם, עומדים על רגליהם ועוד הידים המוחאות תלויות באויר. נחשול של דם רותח שטפני. הייתי כסייח שנתפרא, סייח שאסרוהו והשתולל ושיבר יצולו וניתק כל מוסרותיו ואין לו אלא פרסותיו הבועטות. קפצתי ממקומי וצעקתי: אני מבקש רשות הדיבור!
תביעתי היסתה את קהל האיכרים המפגין והסואן, כאילו גרזן כבד נפל מן הסיפון וחתך את ההתרגשות באמצע. ביקש אותי היושב-ראש בכל פינות החדר והכל פנו בתמהון לצדי ועיניהם מלאות חימה. שבאתי והשבּתי אסיפתם. אחר התחיל מר פריימן מתדיין עם המרצה. כנראה ספק כאן, אם יש להתיר לי את הדיבור, לבסוף הוכרע הדין לטובתי:
– נשמע מה “הנודדים” החדשים אומרים – הסכים היושב-ראש.
לא היו מחשבותי סדורות במוחי שנתלהט ולא היה בחפצי לחזור לפרשה ארורה זו הקרויה אוּגנדה ושכבר יבשו כל מימיה המרופשים. מכל מקום בשבילי הענין מוחלט וגמור, מעֵבר לויכוחים ומעל להם. אבל עצם הכיעור שבמחזה כוזב זה ואותה שפלות שבכפות המריעות, אי אפשר היה לי לעבור עליהם בשתיקה, ופתחתי:
– בבוקר זה ירדתי מן הספינה ועליתי על החוף ולעת ערב באתי בצל אילנותיכם ובפי רק שאלה אחת:
הגידי לי אמא-אדמה, רחבה, מלאה, גדולה,
מדוע לא תחלצי שדך גם לי, נפש דלה, שוקקה?
חדש אני ועוד אבק דרכים על רגלי, ואין לי שום זכות בתוככם, אלא שמסתכל אני בעין פקוחה במתהווה ורואה אני בכל הנעשה לפני. בתום לבי אמרתי, אצא ואמצא אחי הראשונים שעיצבו, שטיפחו, שפיזרו כוחם ואתן להם שבח והודיה ואלחץ ידים שעשו בזה, באהבה וביראה אלחצן. והנה ידים הללו, אשר אהבתי ממרחקים, מונפות בלי מורא ופחד אל השמים האלה ומכות ומוחאות ומקישות לדברי הבל, לדברי בלע וגנאי, לדברי מעל וכחש, אוי לעיני שכך רואות ואוי לאזני שכך שומעות! אבל לא ברוב דברים נלחמים עם הכיעור ועם הבגידה הגלויה. במעשים, במעשים אחרים, עומדים בפני הבגידה. הבאתי שתי ידי העושות כנגד עשרות ידיכם הבטלות והבוגדות!
והרימותי אגרופי באויר:
– אל תראוני שאני עוּל-ימים, אילחם בכם!
כל הזמן היו מלוּוים דברי גלי שחוק אדירים שנידרדרו מכל הפיות. לשוני העברית, לשון עילגת זו של יהודי פולין, המחרקת את כל השוּרוּקים, והמשרקת את כל הקמצים, וכל צירה כאילו אלף פתוחה ויוד אחריה, וכל חולם שבה מין “אוי” ארוך – לשון עילגת זו ודאי שמגוחכה מאד היתה. אף על פי כן כשגמרתי דרשתי דממו הפיות ואפילו בלבול ובושת-פנים בתוך המסובים. שוב נמלך היושב-ראש במרצה, כאילו נחרדו ממנוחתם ואינם יודעים כיצד לנהוג באדם מן החוץ שבא כאורח לא-קרוא ועושה בתוכם כבתוך שלו. עד שקם אדם אחד, על דעת עצמו קם. פניו פחוסים ומטושטשים וחטמו מעוך לרוחב לסתותיו, ויש בהבעת פרצופו משהו מן הליצן ומן הקוף. נשרו הריסים מעפעפיו ושוליהם סמקו כאילו דם הם מדמיעים. כנראה, בכוונה יצא כנגדי לעשותני ללעג ולקלס בעיני הכל. מניח הוא ידו על כתפי ומסתכל בי מלמטה למעלה שעה קלה, ועמידתו בלבד מבדחת את הנאספים:
– בבוקר זה באת, – התחיל באידיש רומינית, – וכבר אתה דורש דרשות? חביבים עלינו “היציגע יינגעלייט” (צעירים חמי-מזג), אף מזגנו חם היה כשהיינו צעירים, אלא מה משמעותה של המלה “פיבּער”, כן “פיבּער” (קדחת) יודע אתה?
המתין שאתן לו תשובה והשלכתי בפניו:
– איני מתירא מפני הקדחת.
הטיל בי שולי עפעפיו המדמיעים דם והוסיף:
– ומה משמעו של “אויגענוויטיק”, כן “אויגענוויטיק” (כאב עינים) אתה יודע?
שוב המתין לתשובתי. באמת אימה נפלה עלי למראה עיני הדובר אלי, אבל הבלגתי ושוב השלכתי לו בפניו:
– איני מתירא מפני כאב עינים ולא מפני שום חלאים רעים.
– זה שאמרתי, גיבור גדול אתה, ואפילו מתעתד אתה להילחם בנו. כיצד, רצוני לדעת, תעשה מלחמה זו?
צינה ולגלוג הללו שבדיבורו בילבלו אותי וגימגמתי:
– איני יודע, איני יודע, אבל אי אפשר כך, אי אפשר כך, לא אשקוט ולא אנוח, אילחם!
ודאי היתה בתנועת ידי או בדיבורי או בכל מעמדי מדמות עלובה ונלעגת, הואיל ושוב פרץ צחוק גדול פרוע מכל הפיות ולא פסק כמה רגעים והוא שהביא את האסיפה לסיומה. מיהרתי ויצאתי לתוך חשכת המושבה. לבדי חוזר אני אל חדרי במעלה הרחוב ורואה ומכיר במעורער שבמצבי. שטות, שטות וקלות-ראש, מצדי להשמיע דברי-להג גבוהים גבוהים על מלחמה. מליצותי השדופות והתרגשות-אוילים זו שתקפתני אינן מוכיחות כלום ואינן משנות כלום. מפולת כאן. חורבן גדול כאן, חורבנם של בני-אדם מעוּלים, שנתנו חייהם על משאת-נפשם ונתיגעוּ ממנה ונפלה תחתיה והתחילו בועטים בה. ואני, שידי ריקות, באתי לפניהם ביוהרה החוטאת שבי ובאגרופי הקפוץ, מה כוחם?
כוכבים זרועים בשמים ובין מפלשי עבים במערב שוקעת לבנה פגומה של טבת. רך הליל כתינוק המחייך ולחש צמיחה באויר וטלליו. מרכינים האילנות אמיריהם ועד מהרה מחזירים אותם למרומיהם. קול פסיעותיהם החופזות של קהל הנאספים יוצא בעקבותי ורודף אחרי, ועוד שחוקם מידרדר ונשמע. ולבדי אני עם צערי ועם החרטה ועם המבוכה שהשפילו אותי עד עפר.
פרק שמיני: הַדֶּרֶךְ אֶל הַחֵרוּת
כשאדם מעלה על הנייר בימים שבין זיקנה לשׂיבה מעשים שאירעו לו בשחר נעוריו, אין הוא דן עם עצמו ועל עצמו. לאמיתו של דבר, אין כאן אלא כתיבה של אדם פחוּת על אדם מעוּלה מכל הבחינות. מה רחוק אני כיום, לאחר ארבעים ושש שנים, מאותו בחור רך ותם ובר-לבב שנתחנק ונתחבט כדג במכמורת ביסוריו וביאושו, שעה שנסתלק מאסיפת האוּגנדיסטים שבמושבה זו ומאותו כיעור בו הקבילה הארץ פניו בערבּוֹ הראשון. מחק הזמן ועקר את ההכרה והדעת מן העולם הרגשי ההוא ובקושי אתה חוזר ומתכנס אל תוכו. לא היה זה כוכב אחד מן הכוכבים הרבים הנופלים ודועכים בשמי אדם. משבר גדול היה אשר יבוא אך פעם בחיי אדם. וזוכר אני שמזועזע הייתי עד היסוד, עד דכדוכה של נפש. בשום פנים לא תפסתי טיבו של כחש זה, של דיבוּק זה, של עבודה זרה זו, ומהיכן הם באים ולאָן הם הולכים ונתרפו כל כוחותי. מה עלי לעשות? אילו היו עמי חברי בני עיירתי מן בית-המדרש-החדש! היינו נמלכים זה בזה ומטכסים עצה על הצעדים שיש לעשות והיינו בּוֹרים לנו דרך איזו שהיא. אבל לא היה איש עמי. לבדי הייתי.
כבר עברה שעת חצות כשנכנסתי לאכסניה האפלה, ובמיטה שכנגד מיטתי שוכב הטוֹלסטוֹיאי ומעיין בספר לאור עששית קטנה. מונחות שערותיו על לובן הכר ואיני רואה אלא כתם שחור זה. שתקן היה ומשוקע בתוך עצמו, מכל מקום הבחנתי שאיני חשוב בעיניו. סחתי לו מה שאירע בביתו של בן-זאב ושידלתי אותו שיהא שותף לתרעומת שבי ולא נענה. ואפילו דומה תולה הוא את הקולר בצוארי.
– אילמלא הלכת לשם לא היית שומע פטפוּט שלהם – אמר.
– כלום עצם הענין היה משתנה?
– ודאי, אילמלא שמעת פטפוט שלהם לא היית מתמלא כעס ורוגז.
– ובכן, לפי דעתך אין לעשות כלום?
– לא אמרתי לך דעתי.
היה הפרש של שנים, של מזג האופי, של עבר וחינוך ביני לבינו ולא נשתמעו דברים של זה לזה. שכבתי במיטתי ועיני פקוחות ותלויות בתקרה. אף על פי כן לאחר שעה קלה התחיל חברי מדבר. עמד כנראה על מצוקת נפשי וחזר בו ואמר לסייע לי. הניח ספרו ואסף שערותיו מעל פני הכר וישב ופתח:
– רצונך לתקן אנשי ראשון? אותם עם העראבאנג’ים שלהם?
היה לגלוּג בקולו היבש ולא השיבותי, ורק לאחר זמן למדתי שדיבור זה, “עראבּאנג’ים” משמעו העגלונים הערבים המשרתים לפני הקולוניסטים ועמלים עליהם.
– ובכן, – הוסיף – אין מתחילים בתיקון האחר… אי אפשר לתקן את האחר… גאוה שפלה באדם הרואה עצמו מתוקן כל כך שרשאי הוא לתקן את האחר… אי אתה יכול אלא לתקן את עצמך…
רוסית דיבר, רוסית קרימאית, וניבה מצומצם קמעה, והוא מקטע את ההגוּי כמקטרג על מישהו וכזורק מרה מפיו ומשמיע כמה דיבורים ומפסיק וממתין, ושוב פותח באותן מלים גופן אלא שסדרן אחר ופירושן אחר ושוב מפסיק וממתין. ידעתי מעט מתורתו של טוֹלסטוֹי וממנהגיהם ומארחות חייהם של הנוהים אחריו, בתוך האויר היו הדברים ברוסיה, אבל מעולם לא נתפסתי להם. כל ימי הייתי מתירא מפני בני-אדם צדיקים הרבה. עוד הומה באזני מלל סוער שהנחיל לי ברדיצ’בסקי במאמריו ובסיפוריו ובקונטרסיו, ולא נשאתי צמצוּם החיים שבצניעותם של בני כת פרושה; הפגנה זו שהם מפגינים על נזירותם וחומרות מצוותיהם בהלכות אכילה ומלבוש, וטינה זו שבלבם ליצרי אדם ולחולשותיו הקטנות. היו מן המידות האלו אף במר שיינבוים, חברי לחדר, וניכרות הן בפניו המצומקות וברזון זרועותיו ובגרמיוּת שלדוֹ שפשטה בכל גופו, ובקול יבש ואטום וצונן ומקוטע זה, שאף על פי שהתכוון לטובה לא נרעדה בו אפילו נימה אחת של רחמים וסלחן. אולם לגודל תמהוני, חברי שהתעקש כל כך ושתק כל הזמן, כיון שפתח בדיבורו לא פסק:
– ציוני אתה? – שאלני.
– ודאי, לשם כך באתי.
– אני… אני… לא… לא… איני ציוני… מעל לתחומים אלה…
– ועל שום מה באת הנה?
– אני… בארץ ללא סדרים ומשטר… אפשר לחיות לפי דרכי…
– ובכן, באת לשם סבוֹבּוֹדה? (חירות).
הרים חצי גוּפו והסתכל בפני וחייך בשפתיו המקורצות והעמיק את השקע שבלחייו:
– אכן, ס-בוֹ-בּוֹ-דה, – הוסיף וליגלג. – סבוֹבּוֹדה… דיבור גדול… יודע אתה היכן ראשיתה?
בפעם הזאת לא המתין אלא מיהר והשיב לשאלתו:
– מעצמך… מן האני… חייב אדם לשאת את עצמו… את עצמו… ופותחים מן הגוף… עובדים ומספקים לו צרכיו שיהא בן-חורין… כאן נאצ’אלוֹ, ראשית הכל ועכשיו נשכב ונישן.
השתטח על מיטתו, הניח שערותיו הארוכות על הכר, כיבּה את העששית ועד מהרה הגיע לאזני כעין שפשוף קל של שפתיו המשתפשפות זו בזו שעה שהוא מכניס ומוציא אויר בפיו. הרבה שעות שמעתי ריחוש שפתים קצוב זה באותו לילה, כשהרהורי מיגעים אותי בנדודי-שינה ומחרידים מנוחתי. היתה בכל זאת אמת רבה בהגדרה זו שהגדיר את ראשיתה של החירות – “מתחילים מן הגוף, עובדים ומספקים לו צרכיו שיהא בן-חורין”. קם לנגד עיני מראה הרחוב שראיתי עם שקיעת החמה. אותן להקות ערבים נערים ונערות ונשים וזקנים וזקנות, עם הרבה רגלים יחפות, פוחזות ומאובקות, כרגליהם של עדרי צאן כשכלב-רועים עוקף עליהם מכל צד ומאספם למכלאותיהם. אותן קרונות עם האיכרים ועם העגלונים הערבים שעל ידם, ואותה קפיצת חפזון מן העגלה שהיו קופצים האיכרים סמוך לחצרותיהם, כנסים מפני דבר מאוס ושפל ונמלטים אל בתיהם הרמים. שמא יש חיבּוּר בין ניסה מבישה זאת ובין כחש זה שנתגלה לי באסיפה בדירתו של בן-זאב עם כובע היוֹקיי שלו? מה ספק כאן? ודאי, ודאי יש חיבוּר. הנה סיבה והנה תולדותיה. סומא הייתי שלא השגחתי בכך עד עכשיו. והרי את העינים היא מנקרת. לא אלך לרחובות. למה אלך לרחובות? מה ביכלתו של סמילנסקי לעשות בעבורי? בכלל מה בידו של אחר ליתן לי? כבד הענין פי כמה מששיערתי. למקוה-ישראל? ללמוד? לשם מה? שיינבוים זה כפולות שנותיו משנותי ועובד בכרמים וחי על עבודתו. לא אוציא הכספים מן הבנק. קונם עלי כספים הללו. באיסור באו ובאיסור יהיו מונחים שם. לא אלך לרחובות ולא אשאל פי איש ובכוחות עצמי אמצא דרכי. ביום א' אשכים ואצא לבקש עבודה בכרמים, וזאת ראשית דרכי אל החירות! כבר מתגנב ומסתנן אויר תכלת של שחרית מבין חרכי התריסים וזוחל ופושט בחשכת החדר ומזעזעה. דומה לאור מועט זה שהתחיל מבהיר מעמדי ולאותה זיזה חשאית שבלב אדם שהיה תועה ומעמל עצמו עד שמצא תכליתו והיא שעמדה לו. הנה מפלח חץ זוהר ראשון וננעץ באלכסון בפני שיינבוים הישן בשלוה, מוטל אפרקן ושתי זרועותיו סרוחות לאורך גופו אחת לימין ואחת לשמאל, ורותת קו הזוהר בין שפתיו הרוחשות. לאט לאט כאדם שעשה כל מלאכתו וראוי הוא לשבוּת עצמתי עיני ונרדמתי.
כיון שגמרתי אומר לעשות מושבה זו ישיבת קבע נחה דעתי והלכו כל דאגותי. אמרו לי באכסניה, שעוד צעיר אחד כאן שבא מרוסיה, אחיו של הסופר גנסין, ועובד הוא ביקב, אלא שבשבתות הוא הולך ליפו. אם אני מצרף אליו את שיינבוים ואת עצמי הרינו מזומן. לא רב המחנה ואף על פי כן. ולאחר סעודת-צהרים יצאתי לטייל בכרמים ובחולות ועמדתי על טיבו של נוף וטבלתי כל היום בחמתו של מקום. בחזירתי מן הטיול במעלה הרחוב קרב אלי איכר אחד חבוש קאסקט אפור ונתן לי ידו ואמר לי – שמי שמואל אוֹסטשינסקי. בינונית קומתו וצרות כתפיו וכפופות וראשו כבוש בתוכן. עיניו תכלת זכה, עגולות ובולטות ומסמיכות עפעפיהן אל גביניהן. אלא שהיה צליל של משי בקולו הקונה לבבות, והחיוך העצור שמפרכס במוצא פיו מאד פיקח היה ואפילו מקצת מן המקצת שבערמה בו.
– ראיתיך אמש באסיפה, ובאתי לאמור לך, אַל תשעה לדברי שום בן-אדם ולך לך בדרכך.
אידיש שפתו, אידיש ליטאית המשמאילה את השינין ונבלעת בגמגום כלשהו. פליאה גדולה בעיני, שמוצא אני חיזוק ממקום זה, מיהודי זה שהגיע לשנות בינה ומראהו כאחד מן הישוב וניטל הדיבור מפי. כשראה מבוכתי נסתלקה הערמה הקלה שבחיוכו וניצנץ זיק של חנינה בגלגלי עיניו המגודלים:
– ומה בדעתך לעשות?
אחרי ליל הנדודים שלי מוכנה וסדורה תשובתי:
– לעבוד בכרמים.
– תיכנס באחד הערבים לביתי, בכוחי לסייע לך – והצביע לצד הבית שמשמאלו. אף על פי שעתידים אנו להיות רעים וידידים הרבה שנים, ולא פעם אחת הייתי שוכב בבית זה משהתחילה תוקפת אותי הקדחת ואוכלת בשרי, לא נצטרפה שיחה ראשונה עמו ונפטרתי ממנו וחזרתי לאכסניה, ואני מהרהר: כשם שאין דור כולו חייב כך אין ציבור כולו חייב.
ביום א' כשהשכים שיינבוים לקום לעבודתו קמתי עמו והוא הראה לי את הדרך אל שוק הפועלים שבתחתית המושבה סמוך לבארה. סוף חשון שפע השנה גשמי-ברכה וסופו של כסלו צונן היה והשירו הגפנים כל טרפיהן והקדימה עונת הזמירה בכרמים והעבודה בהם בעצם תקפה. מכל הכפרים שבשכנוּתה של ראשון היו מתקבצים בוקר בוקר חבוּרות של ערבים ועומדים הם כאן צנוּפים יחד כפקעת גדולה, צבעונית ומסובכת, וממתינים שיבוא כורם ויבור את מישהו מתוכם. מנומר הקהל ורועש הרבה, מקצתו מיושב על הקרקע ומקצתו מעומד. פרועה ושחצנית בלוריתם של הבחורים ומהדסים הם ומחליפים רגליהם היחפות, כורכים סיגריות באצבעותיהם הגרמיות והחוּמות והמאורכות ורועדים מצינת שחרית. והבנות קומתן מיתמרת ועולה כמקל בחלוקיהן הכחוּלים עם מרובע זה של רקמת תולע על חזיהן ופיטמות שדיהן נוקדות בו. קולן הולך ושחוקן מכעכע באגרופיהן ופטפוּטן מאַווש, וכאילו נקטם קצה חטמן מחמת נקוּדת הכחל שבו, והפּוּך שבריסיהן קורע בבת עינן ומקשקשות כזוגים מחרוזות המטבעות שבהינומתן. אל תוך קהל עמלים זה התכנסתי לבוש חליפתי הכחוּלה וחבוש כובע-הלבד השחור שלי. מיד ופסקה המוּלתם. משכו הבנות בסודר הלבן שעל ראשיהן וחופות הן מחצית פניהן ודוחפות זו את זו ועקום מבטן הבוחן בי בגניבה. והבחורים מתקנים גלימתם ותמהים ורומזים זה לזה ומעמידים פנים שאינם משגיחים בי, אבל נוהמים הם בחשאי נהימה עצורה וגרונית, נהימה של כלבים שעה שנכרי נדחק למחיצתם. בא איכר אחד והכריז שלושה שמות: מוסטאפה, עבּד, פאטמה ונטל חלקו מן החבורה והטיל בי עינים של נחש וזרק בחימה גדולה:
– מה אתה עושה כאן?
– מבקש עבודה.
– לא מצאת לך מקום נאה יותר אלא בין השחורים האלה – ונסתלק מלא חימה. אחריו באו עוד איכרים וכל אחד מכריז שמות ונוטל חלקו, ואותו מבט של כעס בעיניהם כלפי. אלא שפסחו עלי ולא אמרו כלום. בא גם מר בן-זאב מבוהל ועודנו לבוש חלוק-של-בוקר וסנדלים ברגליו ועוד שיירי שינה בין גביניו. לא נזדקרו עוד קצות שפמו הגמלון ומשורבבים הם ברישוּל ומקיפים כל סנטרו. חש בי והכיר אותי ופרץ בשחוק גדול:
– כאן אתה, ועודך לבוש שחורים!
אבל נחפז היה ולא נכנס עמי בשיחה. כך פחתה והלכה החבורה, ובסוף נשארתי לבדי מן הבחורים ובצדי שתי ערביות זקנות, תשוּשות, נאלחות, שמלתן טלאים וקרעים ועיניהן טרוטות, וכיון שעלתה בינתים החמה היו נחילים של זבובים נטפלים אליהן ומשחירים פרצופן הכמוּש, דומה לאותו עפר כתוּש ותחוּח שבתוכו הן מתאבקות ויושבות. כבר נואשתי ואמרתי לחזור לביתי, והנה קרב אלי איכר אחד שעמד כל הזמן והסתכל בנעשה. גבה-קומה היה ונעוּל מגפים ולבוש בגדי-עבודה וארוך גופו וצר, וחטמו קו ממושך אחד ממצחו עד שפתיו וכתפו השמאלית נמוכה מן הימנית. היה בו משהו גויי, כפרי, תמים ואִטי והיתה איזו קדרות בפניו הרזות, משהו סתום ונעוּל, רצונך סימן אדישות וצמצום הם, רצונך סימן סבל ועייפות הם.
– מה אתה עומד כאן? – שאלני אידיש קורלנדית מגורמנת.
– עבודה אני מבקש.
– יש לי יום עבודה בשבילך, אם גם אינה הולמת בחור שכמותך. רצונך תבוא עמי ותאסוף זמורות גפנים מאחרי הזומרים בכרמי.
הלכתי אחריו.
– שמי דרוּבּין, ודיבר עמי עליך אוֹסטשינסקי, – אמר ומדדני בעיניו הלאוֹת לכל אורך גופי והוסיף – אין לך בגדים אחרים?
– אין לי.
– שאַדע (חבל), שאַדע, תזדהם הרבה.
כבר עמדה הקרון רתוּמה לסוסים בשער ביתו של דרוּביּן, ובחלקה הקדמי ישב ערבי אחד עטוף בגלימתו ועל ראשו תרבוּש מעוּגל שדהה וצנוּף מטפחת שלִוְיות של זהב על גבה ומכחול התרבוש חבוי בתוכה. אי אפשר לעמוד על שנותיו, אבל ברי לי שזקן הוא. על ידו עוד ערבי אחד, דומה לו, וּודאי בנו הוא, הואיל ונוהג הוא בו כבוד מרובה. ובחלק האחורי של הקרון יושבת ריבה אחת, רגליה מתחת לגופה, מגולגלת בעיגול כדרך שבעלי-חיים יושבים. דומה תינוקת היא וסודר לבן חופה מחצית פניה. עליתי ומצאתי לי מקום באמצע ואחרי עלה מר דרובין על דוכנו, לקח את המושכות, צייץ לבהמות וזזה העגלה. עברנו בין משוּכוֹת-שיטה וציצי זהב פרחיהן עוד ריחם כבוּש בטללי לילה, וכל עשב ועשב מרתית טיפה של בדולח בראשו. בכרם המתין לנו עוד ערבי אחד, שיצא בקרון להביא זבלים מן הכפר הסמוך. ומיד מר דרובין כופף קומתו הארוכה ומתחיל גוזם במזמרתו ונותן צורה לגפנים, ושני הערבים, אב ובנו, מזרדים אחריו. אני וענינה הקטנה אוספים זמורות ומערמים אותן בצדי הכרם. מעולם לא עשיתי שום עבודת ידים ולא היה הרגל ושכל באצבעותי. אבל לא כאן העלבון, בצירוף זה שצירפוני לתינוקת ערבית זו ושנינו עוסקים במלאכה אחת. בושתי ונכלמתי מפני אזלת ידי שאינן נשמעות לי. נוטל אני כמה זמורות בין זרועותי ועד שאני בא אל הערימה מתפרדת חבילתי בשעת הולכה ולא משתייר ממנה כלום. וענינה זו מטופפת והולכת לפני, זריזה כסנאית קטנה, ועכוּזה זח וזע אחת לכאן ואחת לכאן, וגבה כמיתר מתוּח ואין רבב על בגדה, וצרור הזמורות הרופף שעל קדירת ראשה העגלגלה דומה אחיזה כלשהי אין לו, ואף על פי כן עובר הוא בשלום על האדמה החלקלקה בין שורות הגפנים ובא אל תכליתו.
היתה אדמת הכרם עפר אדמדם כלבנים שרופות ולחה ודביקה כבצק, ועד מהרה חליפתי הכחולה כולה חברבורות כעורו של ערוֹד. ודאי עלוב הייתי, ובדין צוחקת לי ענינה וצורחת כל הזמן – “מוּש הק, מוּש הק”. מר דרובין שראה אותי בעלבוני אינו אומר כלום, ועיקר דאגתו לבגדי שנזדהמו ובכל פעם שהוא מזדמן עמי לוחש הוא “שאדע, שאדע”. יש בכל מלאכה קורטוב של בינה. ומעט מעט תפסתי את הענין ומצאתי דרך אחיזה שלא תתפרד חבילת הזמורות שלי, והתרגלו פסיעותי לעפר האדום והחלקלק, והמשא תופח ומתרבה יותר ויותר על כתפי. הלכה לה הפזיזות המבודרת והחטוּפה שבאברי גופי, שתכלית אין לה ודעת אין בה. נתעיינו תנועותי ונתכנסו בהן קצב ומידה, בשעת אסיפה ונטילה וטעינה ונשיאה והליכה ופריקה. לא מלבינות עוד שיניה הקטנות של ענינה ואינן שוחקות עוד בפיה. נדלק בעיניה החוּמוֹת ניצוץ של תחרה, ועכוזה ממהר ומתגלגל בשעת הליכתה ומרבות לקשקש מחרוזות המטבעות בהינומה שלה, והמרחק בינינו ובין הזומרים מצטמצם ודוחקים אנו רגליהם. אבל פתאום חשתי בגבי כאב צורם כאש אוכלת ונשברה שדרתי לחצאין ואיני יכול לעשות כפיפה אחת ופסיעה אחת. על כרחי הפסקתי לרגע ומעסיק עצמי למראית-עין בכריכת סיגריה. כבר עמדה החמה בגבהי שמים, ומר דרובין אינו פותח ואינו כוסח במזמרתו שוּרה של גפנים חדשה, ואנו מתכנסים לסעודת-צהרים.
שברון-מתנים זה לא הרפה ממני אפילו לאחר מנוחה של שעה בצל אילן, והמחצית השניה של יום העבודה לא היתה אלא גיהינום ועינויים שמצצו דמעות מעיני, התלויות בגלגל החמה היורד בשיפועי השמים שיבוא ויגאלני. אבל נאים סדרי העבודה בשדות, ואין שעותיה לאחר הצהרים ארוכות כשעותיה בבוקר. מר דרוּביּן הקדים והלך ואנו גומרים שורה אחרונה וממתינים לקרון שתחזור ותקח אותנו הביתה. הולך אני וחבילה אחרונה של זמורות על כתפי, והנה מלחית ויוצא לקראתי מתוך משוּכת הגדר איכר אחד מן הכרם הסמוך, שבא להצטרף אלינו ולחזור למושבה בקרונו של מר דרוּביּן. מיד הכרתיו. היה זה היהודי הרומיני עם שולי אשמורותיו האדומים והדומעים דם, שהציגני לראוה ועשה אותי לשחוק באסיפת ליל שבת. כשראני עם משאי על כתפי ועם חברבורות החמר שעל בגדי התעכב, פער פיו, אחז במתניו והתחיל מגלגל צחוקו כאילו אחזהו השבץ. אחר קרב אלי, הגביה מגבעתי ונתן בי עיניו הדומעות דם:
– כך אתה נלחם בנו? – ואחר פנה אל ענינה:
– כיצד בחור זה?
– שאטר, באללה שאטר.
בדרכנו אל המושבה לא פסק מלהוכיח לי השטות והעלבון שבמעשי. ענינה זו שכרה כמה מטליקים ומלאכתה נאה פי כמה ממלאכתי. ועסק הכרמים כולו הפסד. ואין אחרית ותקוה לארץ הזאת האוכלת יושביה וכיוצא באלה הדברים. לא הקשבתי להם ולא השגחתי בו. מכונס הייתי בכאבי הצורב שבמתני השבורים, וכל טלטול וטלטול של הקרון הופך מעי. בשער ביתו עמד מר דרובין והמתין לנו. פרע לי שני בישליקים ואמר:
– אם לא ירדו גשמים הלילה תחזור מחר עם שחרית.
נפטרתי ממנו וכאילו תפילה בלבי, הלואי וירדו הלילה גשמים ולא אחזור מחר עם שחרית, ובפיק ברכים אני עולה במעלה הרחוב. כל שנזדמן לי עיכב צעדו, נתן בי עינו, בבגדי שאדמו מעפר הכרם, תמה, משך כתפיו וחייך. ארוכה ואבלה דרכי אל החירות.
פרק תשיעי: פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת
לא היה שום סימן באותו ערב שעתידים גשמים לרדת בלילה. טהורים השמים וזרועים כוכבים עד אין מספר, ורוח צפונית חרישית מנשבת באויר שנתמלא צינת טללים. ואם גם מרוסק גופי וכאילו נתפקקוּ כל אבריו, אי אפשר שלא יהא המשך להתחלתי, ומחר עם שחרית על כרחי שאלך אל כרמי ואצא לפעלי.
ראה שיינבוים בעניי והתחיל מטפל בי טיפול של חסד. הוליכני אל חנוני אחד שהכל מצוי בחנוּתו, ופשטתי אצלו חליפתי הכחולה שנזדהמה שיתקינה, ויצאתי משם לבוש חולצה של צמר ומכנסי-בד אפורים וקאסקט אפור ושעיר על ראשי ונעלים כבדות ומסומרות על רגלי. יחידי חזרתי אל חדרי, כי שיינבוים סר אל בעל-הבית שלו משום העבודה של יום המחרת, וישבתי על המיטה בכלי החדשים. משהו כבד ומכריע בשינוי מלבושים. לכאורה ענין חיצוני וממש אין בו, ואף על פי כן אות הוא לתמורה גדולה שבאה וכאילו הוציאה כל הויתך מרשות אחת והכניסה לרשות אחרת. לקחתי כרטיס-דואר אוסטרי ורשמתי כמה תיבות לחברי שבעיירתי מעבר לים: “מונחים לפני הבישליקים – שכר יומי הראשון. בואו!” אחר כתבתי איגרת ארוכה של התנצלות לאבי והסברתי בכל לשון של הסברה למה ועל מה עשיתי מה שעשיתי. תשובתו הגיעתני לאחר שני חדשים וקצרה היתה וחדה כאיזמל ובשרי חתכה: “עבדא בישא, בתר דעבדין מתמלכין” (עבד רע, לאחר שעושים מתיעצים), וחתימת ידו הנאה והמסולסלת “אברהם אבא צמח הלוי” מתחתה. אלא שלאחר שני חדשים כבר נשתנה עולמי מן הקצה אל הקצה.
לפי שעה, השכם בבוקר טילטל אותי שיינבוים בכתפי וכשפקחתי עיני כבר היה החלון פתוח ואודם הזריחה פורץ בחללו. חשתי בכל אברי אותה עיפות יתירה שלאחר המנוחה, אבל הזדרזתי וקמתי ובחפזון של טירון נתכנסתי לתוך בגדי ובלעתי בחטיפה פת-שחרית, ועד מהרה אני בשער חצרו של בעל-הבית שלי וצרור המזונות לסעודת-צהרים עמי; והנה ארובת היקב משמיעה רק את שריקתה הראשונה. מר דרובין שמח שמחה גדולה כשראני בבגדי-העבודה החדשים, ועלינו לקרון, אותה חבורה של יום אתמול, שני הערבים, האב ובנו וענינה הקטנה בתוכה. היתה לי כעין עליה בבוקר זה. לא חזרתי לאסוף זמורות עם ענינה. מר דרובין זיין אותי במזמרה והתחיל מלמדני פרק בזירוּד מאחרי הזומרים. רב-שנים הכרם וכבר צורת גפניו קבועה ועומדת ואפילו הדיוט כמוני אינו עשוי לפגוע בה. בידיעה ובסבלנות רבה פרט לפני כיצד אוחזים בידות מזמרה וכיצד מפשקים אותן; כיצד חותכים ומקום החתך יהא חד וחלק וקרוב לקליפת הגזע, כיצד נוהגים בזמורה העבה וכיצד בזלזל הדק, וכיצד ממעכים עין צדדית שלא תעלה זמורה. תורה שלמה עם הלכותיה, איסוּריה והיתריה. לאמיתו של דבר, משלח-יד זה של עבודת-אדמה לא היה זר לי ורחוק ממני אם גם לא עסקתי בו מעולם. בדור רביעי בן אני למשפחות בעלי אחוזה, וימי ילדות ראשונים עברו עלי בכפר ווּלקה, אחוזה שנפלה בירושה לאבי מזקנו. והיו שם שדות-תבואה ודירי-צאן ועדרי-בקר ואוּרוות-סוּסים, והיו מדיינים במחיצתי במחזור זרעים ובזבלים ובתורמוס הצהוב והכחול המטייב קרקע ומשביח שיפון שבא אחריו ובגידול אפונה למאכל בהמות ובכוסמת ובדוחן ובכיוצא באלו מן הדברים המיוחדים לחקלאות המקום. ולעולם לא יימחה מזכרוני אותו יום תמוז שהקדיר פתאום, ואני בן ארבע, והקמה בשלה ומלאו שבליה גרעינים ומוכנה היא לחרמש הקוצרים, ואבי עומד אצל החלון בחדרי וספר תהילים בידו, וגרגרי ברד כביצי יונים מידרדרים ומקישים כאבני בליסטראות בשמשות שנתערפלו, ושפתי אבי הלאות לוחשות “תפילה לעני כי יעטף” ודמעות חמות נושרות מעיניו.
אלא שזכרונות עבר ורשמים ורגשות בפני עצמם וכפיפת הגב של יום תמים בעבודה שאתה מקבל שכרה שני בישליקים בפני עצמה. עשיתי איפוא מלאכתי בהכנעה גמורה ודיקדקתי בכל מצוותיה. מיד ועמדתי על סוד אחד שבעמל כפים: כל כמה שאתה מרבה ומתמיד בכפיפת הגב ומבליג בכוח הרצון על יסורי הגוף שהיא גורמת ומקבלם באהבה הריהם מסתלקים והולכים. פוסע מר דרובין לפני בשורה אחת וחותך כמה זמורות בגפן ואני יוצא בעקבותיו וגוזם כל הענפים ששייר. כך עושה גם הערבי הזקן בשורה השניה ובנו הולך אחריו וגוזם. בשעות-בוקר ראשונות הייתי מתמהמה ותוהה על כל גפן וגפן, מהסס עליה ואיני מכריע ונתעכבתי הרבה מאחורי הערבי, ומר דרובין משסיים שורתו מפנה פניו אלי ומסייע ומזרד לקראתי. אבל כשקרבו הצהרים התחילו ידי מתאמנות וגובר בי כוח ההחלטה ואף מתמעטת טירחתי ומהלך אני בפסיעה בוטחת יותר ועושה את שלי ואיני נזקק עוד לעזרתו של מר דרובין.
אותם נצחונות קטנים נצטרפו יחד והמו בי ותססו כייין. כל כשלון ואזלת-יד שנתפטרתי מהם וגברתי עליהם מפכים היו הנאה ושמחה. ודאי הרבה מן התחרה ומגסות הרוח ברגשות סיפוק הללו. אבל היה בהם משהו אחר, מזוקק יותר, עמוק יותר, אמיתי יותר ואף פשוט יותר. ולאחר הצהרים משלא נטרדתי עוד כל כך וכמעט עוסק הייתי במלאכתי מתוך שיגרה והיסח-הדעת, כיון שחוזרות ובאות אותן תנועות הידים ואותם הסדרים, הרי שנפתח הראש למחשבות. עמדה שמש טבת בשמים שופעת אורה וחוּמה וכל עשב ועשב שהציץ היה נמתח ונמשך אליה בדממת צמיחתו. הולך אני כפוף מגפן לגפן ואיני שומע אלא שריקת מזמרתי הכוסחת ענפים וחריקת חרגול שנחרד ממחבואו וניתר. עשיתי חשבון נפשי. הואיל ועבודה זו על כרחי שהיא מכאן ואילך דרך חיי, משמע חיבוּר פנימי ומוחלט בה בין התכלית העיקרית ובינה; וכל כמה שירבו העוסקים בה יתחזק הענין שלשמו אני עושה. הרהוּר זה משניצנץ במוחי לא הרפה ממני והיה כגילוי גדול בעיני. שוב קמה לפני דמותה של ראשון בבוקר ובערב ולהקות הערבים היוצאים ובאים בה. לא היתה שום טינה בלבי אליהם. הללו בני-ערב, מה פשעם ומה חטאתם כשיהודים נוהגים כפי שהם נוהגים. והרי שעה שאני מעמיד איבּרהים זקן זה, המהלך בשלוה ובחשיבות וצר צורה לגפנים בצדי, כנגד הכורם הרומיני מבני עמי על עפעפיו האדומים והמרירוּת שבנפשו וטענותיו הגדולות וערמתו הקטנה, לבי, כל לבי לאיבּרהים. ושעה שאני מעמיד יוּסף בנו, המזרד בשורה הסמוכה לשורתי, כנגד בן-זאב זה כפי שראיתיו אתמול בחלוק-בוקר ובסנדלים וחוטף פועליו מן השוק ובעצמו חוזר ועולה על משכבו, הרי לבי, כל לבי ליוּסף. נדמה היה לי מרפרפת לפני צילתו של רעיון מאד נכבד וראוי הוא שאשוב אליו ואבחין בו יפה יפה. אבל אדם אינו מאריך ברכיבה בערבות ולעולם הוא חוזר לתחום דאגותיו הקטנות. אם באמת ובתום-לב גמרתי אומר שלא ליהנות מן הממון שהפקדתי בּבּנק ולחיות מעמל כפי ולשאת את עצמי, ודומה כך הכרח השעה מכל הבחינות, הרי לא יספיק לי שכרי לישיבה מרוּוחת זו שבאכסניה. ומוטב שאמהר ואעקור משם לרשות עצמי ואוציא בשיעור שאני מכניס. כשנזדמנתי עם מר דרובין בקצה השורה שאלתי אותו, אפשר ידוע לו היכן מוצאים חדר קטן בשבילי במושבה, ואמר לי לילך לבן-זאב שדירה פנויה בביתו בדיוטה התחתונה.
בשעה ארבע ומחצה משהתחילה השמש נוטה לבית מבואה הגיע יום-העבודה השני שלי אל סופו, ולא אירעה לי שום תקלה וחוזר אני למושבה בשלום ומתק עייפות טובה משרה שלוַתו עלי. עמדתי להיפּטר ממר דרוּבּין, שבינתים נודע לי כי מאנשי ביל"ו הוא ומן המשובחים שבכורמי הארץ, והנה מניח הוא את ידו על כתפי ואומר באותו דיבור נמוך וגמגמני המחפה בסתר על מידת הרחמים להיטיב עמי ולחזקני ולאמצני בראשית דרכי:
– תשמור את המזמרה אצלך, מתרגלים לכלי אחד ואין מחליפים אותו, ואף צא והזדרז בענין החדר ואמור לבן-זאב שבשמי באת אליו.
עם המזמרה בידי ועם קורטוב של יוהרה בלבי התדפקתי על דלתו של מר בן-זאב. פתחה לי ערביה כבת שלושים, גבוהת-קומה, בעלת-בשר ואדומת-לחיים. לבוּשה היא כאחת מבנות ראשון, שמלה עם קיפולים בשוליה וחולצה של כותנה בהירה ודובדבניות של תולע פזורות עליה. גלויות זרועותיה והרבה עיגולים של אצעדות כסף וזהב מקשקשים לארכן. כמה וכמה בהרות של תכלת קעקע בפניה הרחבות, בקצה החוטם ובקצה הסנטר וסמוך לרקות ובחודי הלסתות הבולטות. עונק צוארה הנטוי מחרוזת של מטבעות רדודים ומזהיבים, ושער ראשה פרוע וכל נימה ונימה שבו סלסול לה בפני עצמו כבלורית של כושי. דיברה עמי אותו ז’רגון משובש ונלעג אשר רנן מזרחי ערב מאריך הברותיו ומרחיבן, מאד דומה ללשון זו שדיבר עמי השוטר הסומא בנמל יפו:
– וואס דוּ ווילסט?? (מה רצונך?)
אמרתי לה וניכר היה בפניה שהיא נבוכה ואינה יודעת כיצד לנהוג בי, ואף על פי כן הקישה באצבעות-הקוף שלה על הדלת שממולי, הלחיתה ודחקה גופה בתוך הסדק שבין הדלת למזוזה, שלא יתגלה לי מה שמתרחש מבפנים, אבל מיד ופתחה את הדלת לרווחה ושומע אני קולו של בן-זאב מקביל פני:
– אה! אתה כאן! נאום חדש רצונך להשמיע לנו!
ישבו חמישה בני-אדם בתוך כורסאות ומסוּבים לשולחן אחד ועשן טבּק מתאַבּך ועוטף אותם. מוגפים התריסים וכבר העלו אור במנורה הכרסנית והמוגבהת ומנצנצים קנקני משקאות ומוטלים שיירי מזונות וחרצני זיתים בקערות. הכל אוחזים בידיהם סמוך לחזה מניפה של קלפים ולוחצים אותם אל גופם שלא תתגנב ותציץ בהם עין שכניהם, וציבוּרים ציבוּרים של מטבעות נחושת וכסף לפניהם. ועל גבי גלגלי עיניהם פרושה אותה מתיקות מבדחת של בני-אדם שאכלו ושתו ונתבסמו.
– מר דרובין שלחני, מבקש אני חדר לשכור – אמרתי.
– אם תשלם שכרו כל מה שהפסדתי היום הריהו שלך – ליגלג מר בן-זאב. הכל פרצו בשחוק ואמנם ראיתי שציבורי המטבעות שעל ידו נמוכים נמוכים.
אבל מיד הוסיף וקם בחפזה כאדם שרצונו להיפטר מתקלתו:
– לצון חמדתי לי, ונעשה העסק בקיצור, ששה פרנקים בכוחך לשלם שכר חודש אחד?
הבחנתי שאין דעת המסובים נוחה ממני, מנכרי זה שנדחק פתאום לתוך מסתרי חייהם ורואה אותם בקלקלתם, משחקים בקלפים בשעות היום ומבלים זמנם בעצם עונת הזמירה במעשי הוללות. לא הארכתי במשא-ומתן והסכמתי ופרעתי לו שכר דירה לחודש אחד. מיד אמר בן-זאב כמה דיבורים לערביה בלשון שאיני שומעה, וירדתי עמה לראות המקום המיועד לי. כל הקומה התחתונה פנויה היתה. נכנסים לאולם רחב-ידים ושלושה חלונות בו לצד הרחוב. זה ודאי שאינו בשבילי. אלא מצד שמאל היה חדר ארוך וצר וחלונו נפתח לחצר ומוטות של אילנות מאהילות עליו, והוא מופרש וטוב לאדם המבקש קרן-זוית משלו לחשב שם עולמו. החלטתי לא לדחות את השעה ולפתוח מיד בהעתקת משכני לכאן עוד בערב זה. בין כך כל זמן שנאה האויר הרי לא יהיה יום אחר שונה מיום זה, ולא אתפנה לעסקי הדירה אלא בשעות הערב לאחר גמר העבודה בכרמים; וכשירדו גשמים ואני בטל, ודאי אין הזמן יפה לעיסוק בישובו של מקום. פחי-הנפט היו אז באים לארץ בתוך תיבות-עץ שנַיִם-שנַיִם, ולפיכך מצויות היו התיבות לרוב בכל החנויות ונמכרות בזיל הזול. הלכתי לחנות ולאחר שקילה והפיכה עם החנוני על סדרי דירתי, קניתי עשר תיבות והן שהספיקו לכל צרכי לפי נוסח הריהוּט המקובל במקום אצל דלת העם. ערכתי שלוש תיבות ברוַח פחות מאַמה בין זו לזו בפינה הדרומית על יד הקיר, על גביהן שמתי שני סרנים שנתנה לי פאטמה, מנהלת משק ביתו של בן-זאב, מן המחסן של בעליה. אחר פרשתי עליהם שק ארוך וצר שמילאתיו קש מעוך מתוך המתבן שבחצר וכיסיתיו בסדין. שני כרים קטנים שארכם גדול מרחבם ושתוכם צמר-גפן, והם קשים כאבני חרן שלמראשותי יעקב אבינו, הנחתי סמוך לכותל, ושמיכה של צמר ממַרסיל, צהבהבת כעין הכרכום ופסים של תכלת בשוליה חופה על הכל, והרי משכבי עשוי כתיקונו. מערכה של ארבע תיבות ערכתי, לארכן הנחתין, זו על גבי זו והצד הפתוח פונה פנימה וקבעתי מקומן על יד החלון. הטבלה העליונה משמשת שולחן והפנים של כל תיבה ותיבה מין מזוה עם מחיצות בשביל המזונות ושאר מיני סידקית. תיבה זקופה אחת העמדתי על יד שולחן זה והריהי כסא לשבת עליו, ועוד אחת על יד המיטה והריהי כעין דרגש לצרכי לילה. ותיבה שלישית זקופה הצבתי בפינת הכותל המזרחי, גבה אל הקיר וצדה הפתוח כלפי פנים, ומקום בה לבקבוק הנפט למאור ולבקבוק הכוהל בשביל מכונת-הספירט לבישול הנתונה למעלה ועם קומקום-הפח על גבה. פאטמה הביאה לי פטיש ומסמרים ותקעתי אותם בכמה מקומות: על יד המיטה בשביל ליתן בו מנורה בשעת קריאה, וסמוך לשולחן בשביל אותה מנורה שתאיר לי בשעת סעודה וכתיבה וכיוצא באלו, וכמה מסמרים בכותל הדרומי לתלות בהם חליפתי כשתחזור מגוהצת ונקיה, ומגבת ומראָה קטנה, והרי דירתי עשוּיה והכל קבוע בה ומתוקן כל צרכו. הסחתי דעתי מעיפות הגוף ושעה יפה הייתי טורח בהתלהבות ובעיסוק גדול כיהודי המהדר סוכתו בערב החג; והחשתי צעדי מן החנות אל ביתי ומן הבית אל החנות, כמה וכמה פעמים בזה אחר זה כדי למלא אחרי החסר, שכן אך קמעה קמעה נתחוורו כל פרטי הענין. בינתים החשיך הערב והדלקתי מנורתי ונתמלא חלל המקום צללים. היתה יתמות נוגה בתוך הדלות הריקה מסביב. ישבתי על תיבה אחת, השענתי מרפקי בברכי ונתתי ראשי בין שתי כפי ולא ידעתי, יש ממש במה שאני עושה או אין ממש בו.
דפיקה קלה עוררה אותי מפקפוקי היגעים. שוב באה פאטמה עם אותה זקיפות מתוחה שבגופה הכבד, והחזה שלה תופח כאילו משלחת היא אותו דורון לכל המקביל פניה. מתגלגלות ומצלצלות כל האצעדות שבזרועותיה, ושחורים כזפת כתמי הקעקע על פרצופה באור קלוש וצהבהב זה של המנורה המהבהבת ומפחמת, ומקיפה היא מקום מנוחתי במבט עיניה הדולקות ואומרת: “שלֶבּי… שיין… שלֶבּי… שיין…”. אלא שבידיה גלולה חתיכת בד מנומר והיא פורש אותו על גבי ציבור התיבות שעל יד החלון, והריהו מפה לשולחני וּוילון למזוה שלי. ושוב מוציאה היא מתחת לסינרה כעין שטיח קטן, ד' טפחים על ד' טפחים, וכנראה משכה אותו שלא בידיעת בעליה, ומניחה אותו סמוך למיטתי והתחיל חדרי מחייך לי.
חזרתי אל האכסניה לשם פרידה ואת המזמרה שמרתי עמי שלא תארע לה תקלה חס ושלום. כבר היו אכסנאיה של הפונדקית מסובים אל שולחנם. ישב שיינבוים ושערותיו עודן לחות מן הרחיצה ומלקט ומחטט בקערת הירקות שלו. וישב מר טרכטנבּרג טורח ומפשפש בירך של תרנגולת ומעיין בה יפה במשקפיו התכולים. אמרתי להם שאני עוקר ועובר לחדר ששכרתי לי, ולא ניכר בפניהם רישומם של דברי. הפונדקאית תיקנה את העניבה שבסודרה ושאלה:
– ולהיכן אתה עובר?
– לביתו של בן-זאב, בדיוטה התחתונה.
– בית נאה.
לאחר סעודתי, כשבאתי לבקש המזודה שלי, כבר היה שיינבוים סרוח על מיטתו ומעיין בספר. נתן בי עיניו החדות ובלי להזיז אבר מאבריו אמר לי:
– תקח עמך את השעון-המעורר שלי… ולא תאחר לעבודה בבקרים… איני נצרך לו עוד… וכשיהא לך הרגל להשכים תחזירהו לי…
ובאותו קול צונן ויבש המקטע וגוזר משפטיו הוסיף:
– רותח, רותח אתה כקלחת… נפלו מאד פניך בשני ימים אלה… כאילו קמת מערשׂ-דוי… אינך מגולח… אפילו ידיך לא רחצת אחר העבודה… קנית לך קערה?
– לא.
– רואה אתה קערה לבנה זו והקיתון שבתוכה… קח… כל זמן שאני כאן איני נצרך לה…
שיינבוים זה ממידת האבהוּת והאפיטרופסוּת בו כלפי ולעולם מעמידני בבושה וכלימה ומרפה ידי, ואף על פי כן דאגותי עליו וטובתי הוא דורש לפי דרכו. הטענתי את המזודה על שכמי, נתתי את הקערה והקיתון תחת בית שחיי וידי הימנית אוחזת במזמרה ובשעון המעורר ויצאתי לרחוב בחשכת הערב. לא היה המנהג אז לנעול דלתות במושבה, שכן שומריה הבידואים אחראים לכל גניבה והפסד. וכשנכנסתי עם מיטלטלי לחדרי מיד חשתי באוירו שמישהו היה כאן בשעת היעדרי והשאיר אחריו הבל של בושם נעים. והנה כשהדלקתי המנורה רואה אני צלוחית על גבי שולחני וצרור של פרחי-שיטה עם פיפיהם השעירים נעוצים בתוכה. מעשה ידיה של פאטמה, ותבוא עליה ברכה. הבאתי קיתון של מים מן הברז שבחצר ורחצתי פני כמצוַת שיינבוים הטובה עלי, כוננתי את המעורר לשעה חמש ורבע והעמדתיו על התיבה סמוך למיטה, אחר תקעתי מסמר מעל למיטה ותליתי בו את המזמרה ופשטתי בגדי ועליתי על משכבי.
מלמעלה מן התקרה, שהיא רצפת אולמו של מר בן-זאב, ירדו עלי קולות עמומים ומזמן לזמן גברו והיו כצווחות של מריבה. שם יושבים איכרים שטופים במשחק קלפיהם ומאחרים בנשף. עכשיו מובן לי על שום מה יוצא בן-זאב בחלוק-בוקר ובסנדלים וחוטף פועליו בשוק וממהר וחוזר אל חמימות מיטתו. עכשיו מובנים לי דברי-הגנאי שהשמיעו וגינוּ בביתו בליל שבת ולמה מר לבם על הארץ הזאת. הכל מובן לי. אך דבר אחד כאן וכל השאר יוצא ממנו. יש בטלה ועבודה זרה בארץ הזאת והן אֵם כל חטאת. כלום תקנה במזמרה זו שתליתיה בחרדת הנפש למראשותי? כלום בכוחו של עולם קטן זה אשר בניתיו לי הערב לעקור מן השורש כיעור הניווּן ולהעבירו מן המחנה? עייף הייתי וירדה עלי השינה בערפלם של הרהורים אלה.
פרק עשירי: יָשָׁן וְחָדָשׁ
שני שבועות בזה אחר זה כה נאים הימים ושטופים זוהר שמש ומבושׂמים ריחות של משוּכוֹת-שיטה ופרחי-שדות, ואיני פוסק מלחוּש ולהתרגש בפלאי הארץ שבאתי לגור בה ובתקופת-שבט זו כולה חודש אביב ואורה וחמה שאין להן סוף. מתמיד ועוסק אני בזמירת כרמיו של מר דרובין, שהם מרוּבים ופזורים בכל קצוי המושבה; ומתמחה, בהדרכתו ובהשגחתו, יותר ויותר במלאכתי, וכבר סגנונם של זומרים ותיקים שגור בפי. מגנה את הבּורדילוֹ ואת הקאריניאן המטרידים בשריגיהם ובזלזליהם המסוּבכים והפרוּעים ומשבח את הסֶמיוֹן הנקי והחלק עם אותם חוטי-שעם המחלידים והמתקלפים לאורך זמורותיו. מדקדק ומונה אני יום יום מכסת הגפנים שיצאו מתוקנות מתחת ידי, וכשמספרן עלה פעם בכרם רבעי עד אלף גבה הלב מאד. וכך מתחילות הליכות חיי וסדריהם להיכבש בדפוס ובנוסח משלהם. עם דמדומי בוקר מצלצל המעורר על התבה סמוך למיטתי, ואני קם ושוטף שטיפת צונן ומכין פת-שחרית וכורך מזונות לסעודה בשדה ונוטל המזמרה התלויה למראשותי ויוצא לפעלי. בשעת הצהרים סועד אני בעיגול ובמסיבה אחת עם איבּרהים הזקן ועם יוּסף בנו ועם ענינה הקטנה מתחת לאילן אֶקליפּטוס אחד וחוטף שינה קלה בצלו הקלוש. וחוזר אל ביתי עם דמדומי שקיעה ושוב מכין פת-ערבית ויושב על יד שולחני ומסתכל בענפיו של עץ-הפלפל המאפיל על חלוני והפורץ לתוכו, ואשכולות גרגריו מאדימים ודולקים כאילו מעטרים אותו בנרות ובפנסים. ואף על פי שעברו ארבעה-עשר יום ולא טעמתי טעם תבשיל חם, ומאכלי זיתים ובצלים ומליחים ותמרים וחלבה ונקניקים, ושתייתי אותו תה עכור שריח רע של קומקומי שהעלה חלודה הולך וגובר בו, הרי עשתה העבודה את שלה. הגלידו והתיבּלו בּוּעוֹת נפוחות הללו שפקעו ונתמעכו בכפותי מחמת ידות-המזמרה ששיפשפו והעיקו עליהן, ואין הן מצערות אותי עוד. קיבּורות זרועותי נתקשו ונתעגלו ונתגלו בי כוחות-גוף גדולים שלא שיערתי מציאותם, ושהיו כל ימי גנוּזים ומתנמנמים בתוך הבטלה. פעם היה צורך למשוך דופן של קרון, שזבל שנתרטב תפח ולחץ עליו, ואי אפשר היה להזיזו ממקומו. ניסה יוּסף ולא הספיקו לו כוחותיו. נתתי כתפי מתחת לדופן, זיעזעתיו מעט אנה ואנה והגבהתיו במשיכה אחת.
אילמלא הבדידות שבערבים! אילמלא ארבע שעות הללו שבין שש לעשר הטועות כמקל זה של סומא ומקצרות את הדעת. דרשתי אחרי מנחם גנסין העובד ביקב להתחבר אליו, אלא שהוא, כצפור נודדת, משוטט בין ראשון ליפו ועוסק בתיאטראות אצל המורים שבבית-הספר לבנות, ומתאמן שם במחזה אחד ששמו “אויס כלה ווידער מויד”, ולא הזדמנתי עמו. ערב אחד נכנסתי לביתו של שמואל אוֹסטשינסקי ולא שיחקה לי שעתי. הקבילה פני אשה צעירה לימים (כנראה אשתו השניה של אוֹסטשינסקי) וגוצה ועגלגלה ולחייה מצהילות ועיניה טובות אלא שנטרדת היא בילדים שנתלים בסינרה. היו שם אותה ערבוביה ואותם קולי קולות לאחר סעודת-ערב כשאֵם משדלת תינוקות סרבנים לילך למיטה. לא ידעה מי אני ולשם מה אני בא והתקשיתי להסביר לה בתוך הרעש והבכי את חפצי. מכל מקום בעלה לא מצאתי, שיצא לגדרה לאסיפת כורמים. וריקם חזרתי אל שעמום חדרי ואל עץ-הפלפל שלי, ויושב וקולט כל רשרוש תנועות רגליהם של המסובים למעלה באולמו של בן-זאב המגרדים בנעלים בסיפון שמעל לראשי. פעמים ויורדת אלי פאטמה ומביאה דברי-מתיקה: שקדים מצופים סוכר, צוף-תמרים ממולא אגוזים, פיסתקים חלבּים קלוּיים וכמה קוביות צבעוניות של ראחאת-לאקום משיירי שולחנם של הקלפנים. דוחקת היא את הדלת בזהירות ונותנת שערה הפרוע והמסולסל לתוך הרוַח שבין הדלת למזוזה, ודומה בראשה דחקה אותה כדרך שחתול נכנס לבית. אבל אין היא סוגרת דלתי מאחריה ואין היא מאריכה ושוהה אצלי. מורא בעיניה החומות וכניעה ומרתיתה שפתה התחתונה והתכולה, ולעולם אינה מתישבת על התיבה שאני מציעה לפניה; וכשם שמתגנבת ונכנסת בחשאי מתגנבת ויוצאת. ערב ערב הולך אני אל הדוור, אף על פי שברור לי שאין איש פוקדני באיגרותיו. אבל צריף רעוע זה, בו מחלקים מכתבים וקונים בולים אוסטרים, משמש כעין מקום-ועד לתושבים ולבנות המקום הבטלים, וחיכוך זה שאני מתחכך בתוכם ואותם משקפי הדוור הנתלים בי, שעה שהוא מכריז ושואל: “לאדון צמח? אין מכתבים” מהנים אותי. ודאי יפה הבדידות להרהורי לב. ואני מהרהר ומהרהר עד שראשי פוקע. אך לא לשם כך באתי. כשרצוני אינו רצון רבים, הרי ישיבה אבלה זו בתוך החדר האפל והשומם הזה, עם בן-זאב וחבורתו שעל גבי, אינה אלא טירוף-הדעת.
בבוקר בתחילת השבוע הרביעי לישיבתי במקום זכיתי בעליה גדולה. מר דרובין הוליכני לחלקת-כרם מרוחקת. ואחר שנתן לי כמה מהוראותיו נסתלק ונשארתי לבדי לזמרה על דעת עצמי. תלולה היתה החלקה ומוקפת גבעות אדמדמות מכל צד. וגפניה חבוּיות בתוך שטיח של דשא מנומר בזהב סביונים ובתכלת פרחיו הענוגה של אחד מסוגי החרדל; ושעה שאני כפוף על גפני ריחם הדק מבסמני. נשתנה בלילה האויר וכאילו שקע גבהם של שמים וניטל מהם זיום. קטעי ערפלים זוחלים ומבקשים להם אחיזה בין עשבי השדה אלא שרוח קדים לוהטת וחרבה מנשבת ובאה מהרי יהודה ובולעת אותם, אין נפש חיה סביבי והגבעות סוגרות עלי. וכשאדם עובד ביחידות ואין עבודתו מטרידה אותו הרבה, על כרחו שיזמזמו המחשבות בקדירת ראשו ככוורת דבורים עם אביב. איני יודע כיצד הצטרפו הדברים ומהיכן באו, אבל צפה ועלתה, כמו מתוך מים עמוקים, והיתה מונחת לנגד עיני אותה מסכת עירובין הוילנאית הגדולה והארוכה, עם אותיותיה המאירות ועם הצורות האלו של מבוי-דרב-אשי ושל קרפפים וגיפופין ופצימין ואכסדראות וחצרות גדולות וחצרות קטנות; דומה הבל זה של פרחים הבא אל אפי יש בו משהו מאותו ריח קלף מומתק שהיתה הגמרא שלי נודפת; גמרא זו שעזבתיה פתוחה ויתומה, ומטפחתי עירוב על גבה, באותו יום ד' לאחר הצהרים, כשנשתמטתי בחשאי מבית-מדרשי וברחתי והפלגתי לארצות רחוקות. בימים ההם לא היינו משכילים מן הטיפּוס המקובל. לא שקעה קוּבּעת של מרירוּת וזלזול וטינה למנהגי עם ותורתו, אפילו לאחר שנתפקרנו. רעיון ההמשך של פייאֶרברג הקדים והתיצב בראשית התעיה והביקוש והעביר אותנו בשלום מתחום לתחום ללא פגע וללא ספקות וללא חשבונות רבים. “דרך התשובה” של בעל “חטאת נעורים” היתה תחילת דרכנו ולא היו לנו בנין להרסו ונטע זר לנתשו. אהבנו בית-מדרשנו, וניגון התלמוד הנוגה בין כתליו, וסבכי סברותיו ודקותם וחריפותם. ובעוד אני כפוף על גפני ותוהה ובורר זמורות להתיזן ולצור צורתן, אחזוני געגועים על אותה גמרא עזובה ונשכחת שאין גואל לה. היה באותה יוהרה שרחשה בי היום, על שניתן לי כרם לעשות בו כרצוני, מעין אותה יוהרה שהגביה גרוני, כשבאתי לפני ר' טוביה, רבי ומורי, להודיע לו שהחלטתי ללמוד השנה בכוחות עצמי (“אליינען”) מסכת עירובין, הראשונה והקשה שבמסכתות ענ"י (ראשי תיבות של עירובין, נידה, יבמות). ועכשיו אמרתי לעצמי, הרי בין כך ערבי שעמום וריקנות, ולמה לא אסיים מה שפתחתי? ואולי יהא כאן רעיון ההמשך הפייאֶרברגי בשלמוּתו. בימים אזמור כרמים ובערבים אלמד עירובין; והרהור זה כיון שנתפסתי לו לא עזבני עוד.
באותו ערב לאחר שאכלתי מליחי ותמרי הלכתי אל שוחט המקום. השמים שהתעננו בשעות בוקר שוב בהירים הם ורוח-קדים זו שהיתה כה לוהטת בצהרי יום, אם גם הצינה, עודה חמה הרבה. מטיילות הבחורות במדרון הרחוב, מבית-הכנסת עד ביתו של סמיליצ’נסקי למטה ושוב עולות ושוב יורדות. כשאתה מסתכל בטיולי-סרק אלה של בנות המקום, מיד ועומדת לפניך המארה שבבתיה של מושבה זו, כאילו נולדו לה רק נקבות ונגזר עליה ללכת ערירית לעולמה. היכן בחוריה? ודאי יצאו מיפו, שני ימים קודם שירדתי על חופה, באותה ספינה שהפליגה למדינות רחוקות. קרבתי איפוא אל חבורה אחת של הבחורות ושאלתי היכן ביתו של שוחט המושבה. תמהו הרבה, מה לי ולשוחט, וכדרכם של בני-אדם שישובם קטן וכל אחד עוסק בעסקי האחר, ענו לי תחילה בשאלה:
– למה לו השוחט?
– דבר לי אליו.
בסופו של דבר הסבירו לי יפה יפה דרכי אל השוחט וכל אחת נכנסת בדברי חברתה ומוסיפה פרטים וסימנים להיכן אפנה וכיצד אבחין בצריפו. אלא כשנפטרתי מהן גיעגעו הכל בפה אחד ואמרו זו לזו – “הרי זהו הדרשן”, וידעתי כך שמי במקום זה. את השוחט מצאתי יושב אצל שולחנו לבוש חלוק ירושלמי וכיפה של כותנה על ראשו וציצית אחת באמצעיתה כזנבו של עיר. זקן צהוב ומסובך מעטר פרצופו הקהה ומצחו צר, בצקי ושמן ושני קיפולים של בשר כשתי כרכשאות לרחבו; ובשעה זו לאחר שמילא כרסו, הרי מצח זה מחומם ומבריק ומורטב. על הקרקע לרחבו של החדר פרושים כרים וכסתות ושמיכות צמר-גפן צבעוניות, ושלושה ראשים קטנים וצהובים, אף הם צנופים כיפות מן הסוג של אביהם, מבצבצים ומחייכים עם פתיחת הדלת. עליהם עומדת אשה דקה וארוכה וגוערת בהם בקולה הניחר. כשאמרתי שלום לא השיב לי בעל-הבית שלום, אלא נתן שתי ידיו על שפתי פיו ונהם “המ… המ…”, כלומר אומר הוא ברכת-המזון ואסור להפסיק. והיו ידיו קטנות ועגלגלות וגוּמה קטנה בשורש כל אצבע ואצבע, כידים של תינוקות, ותמה הייתי מפני מה עוסקות הן דוקא בשפיכות דמים. בינתים היה ממצמץ בעיניו ומתאנח בקול “נער הייתי”, ושוב נאנח “זרעו מבקש לחם” ומסיים ברכתו וקם ושואל לחפצי.
– באתי לבקש גמרא אחת, מסכת עירובין.
– עירובין? לשם מה עירובין?
אי אפשר לי להסביר לו את הענין ואמרתי, שמוכן אני להשליש סכום לערבון ולשלם שכר טירחה. כיון ששמע כך, מתח ויישר הכרכשאות שעל מצחו, אסף זקנו לתוך אגרופו, שלא הספיק ללפפו כולו ויצא זנבו מעֵבר מזה, והתעמק שעה קלה ואמר:
– אין לי ש"ס בביתי, אלא נצא ונראה.
נטל את הקאפּלוּש שלו ושנינו מהלכים לקצה האחר של המושבה במדרונו של הרחוב הראשי. עוד מטיילות הבנות שם, עולות ויורדות כמלאכים בסולמו של יעקב אבינו, אלא שזוג זה, השוחט ואני, שנתערב בתוכן זכה לפומבי גדול, שכן כל חבורה שנתקלה לנו בדרכנו מתעכבת ומסתכלת בנו ואינה זזה ממקומה עד שבלעה אותנו החשכה. לאחד הבתים באחת הסימטאות שבקצה המערבי של המושבה נכנס השוחט ואני המתנתי לו בחוץ. הרבה שהה שם. כנראה אף הוא מתקשה בנתינת טעם לבעל הש"ס על שום מה בהילות זו שבדרישה אחרי מסכת עירובין באישון לילה. סוף-סוף יצא ותחת בית-שחיו גמרא גדולה וכרוכה עור וגבה אינו מחובר כל צרכו אל גופה. נתתי לו עשרה טאלר דמי ערבון ושלושה שכר טירחה ונפטרתי ממנו והחשתי צעדי אל חדרי.
מיד הדלקתי את המנורה ופתחתי את הגמרא בפרק “כיצד מעברין” בדף נ“ה, במקום שהפסקתי תלמודי לפני שבעה שבועות. ישבתי על התיבה ונינעתי גופי כמה נענועים פנים ואחור לפני האילן שבחלוני, ואני מתחיל בשפה רפה – “אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין אלא מפתח ביתם”. מפסיק, מעיין ברש”י ושוב פותח; בתחילה בקצת בושת-פנים כבן אובד שסרח ושב לבית אביו, ואחר כך, מתוך הרגל ושיגרה שכובשים אותי, משקע אני עצמי יותר ויותר בתוך הסוגיה, עומד על תוכה ונגרר אחריה. קולי המעוּבּה מנסר בתוך חלל חדרי וּודאי פורץ סבך ענפי הפלפל ופושט לתוך חצרו של בן-זאב. גובר ניגוני הנוגה, מתנמך ומתגבה לפי גופי הדברים: מקשה כשיש קושיא, מתרץ כשיש תירוץ, ואם אסמכתא סומך ואם מחלוקת חולק. כך התמדתי והתעמקתי והשתכחתי בתלמודי שעה ארוכה, עד ששחוק גדול שיצא מכמה פיות הרתיעני ממקומי. עלה ניגוני לדיוטה עליונה ועד אזניהם של חבורת הקלפנים הגיע. הפסיקו במשחקם וירדו והתחבאו בתוך ירק האילן, והריהם מסתכלים בי ובעקימת שפתי ובטלטולי גופי וסופם שלא הבליגו ופרצו בשחוק, והרי ראשו הקטן והסגלגל של בן-זאב מציץ מתוך הירק ומזרזני:
– אַל תפסיק… אַל תפסיק…
קמתי וכיביתי את המנורה.
בחצות העירני משנתי גף חלון שהתדפק. הלכתי להגיפו וחזרתי אל מיטתי. עם בוקר צילצל המעורר כדרכו בשעתו הנכונה, אלא שהחשכה כבדה מאד סביבי ואין עוד סימן לדמדומי שחרית. לחוּת מרובה באויר וקול הפלפל שלי הולך. אף על פי כן איני משנה מסדרי ולובש בגדי ויוצא לעמוד על טיבו של החוץ. קרובים לקרקע השמים ואפורים וצליפים של גשם מטריד פולחים אוירם. שוקקים במדרון הרחוב סילונים של מים רבים ומבעבעים בתוך העפר השחוּק ונקוות שלוליותיהם בכל מקום שפל. נטרף ראשם של האילנות ואתה שומע מוטותיהם נופצות ונאנחות. מנוּחה בחצרות והסוּסים באוּרווֹת כותשים בפרסותיהם את הקרקע שמתחת לרגליהם. משמע לא אצא הבוקר לכרמי וימים של בטלה ממשמשים ובאים. מרתיח אני קומקומי ומוציא כריכות-נייר כתומות ומזוהמות הללו מן המזוה ופורשן על השולחן וסועד ביחידות בתוך הערפל והצינה. מונחת הגמרא עם גבה המדולדל והמרופט על התיבה, מונחת היא יתומה ועזובה ונכריה כחברתה מעבר לים בבית-המדרש של עיירתי, ואני שולח אליה מבט של עין רעה. אש קוצים היתה תשוקתי אליה ואין בה כוח להחזירני אליה בלב תמים. אולי אני שלא עמדתי בנסיון ואולי היא שלא עמדה. מוציא אני מן המזודה כרך זה של כל כתבי גיתה, שנתנה לי ז’ניה בקרוּקא, ומוטל סרוח על מיטתי ומעיין בכתב גוֹטי מעוקם ומחודד זה וחפץ אין בי. ריקות השעות ואפלות וארוכות. ואם גם אין בי אותה מידה של רחמנות המרחמת על עצמה מבכה הנפש על משהו וכואבת.
כשקרבו שעות הצהרים אחזני בולמוס לתבשיל חם, לקערה של מרק ולנתח בשר מצומק. המתנתי בשער הבית להפסקה קלה בין גשם לגשם והלכתי לאכסניה במקום שיושב מר שיינבוים. דופק אני על דלתה ואין עונה. נכנס פנימה על דעת עצמי ואין מקביל פני, כאילו נתרוקנה האכסניה מאכסנאיה, עד שבאתי לחדר שהייתי דר בו, והנה מחזה משוּנה לנגד עיני. סמוך לקרקע על גבי דרגש נמוך אני רואה את שיינבוים ושערותיו אסופות בתוך משפחת לבנה העוטרת ראשו ופניו כפני זקנה כפרית. סינר של שק על מתניו וקורנס בין שתי ברכיו ופטיש סנדלרים בידו ופיו מלא שפודים-של-עץ קטנים, והוא מוציאם משם בחטיפה בזה אחר זה ונועצם באלכסון, לאחר שפתח לפניהם נקב במרצע עקום שסך חודו בשעוה, אל תוך סנדל-הבד שעל גבי הקורנס ומכה עליהם בפטישו. עם כניסתי הרים עלי עיניו הבוערות והדוקרניות, אלא מפני השפּוּדים שבין שפתיו אינו מוציא אלא לחש משונה. המתנתי עד שכלו השפוּדים מפיו ואני משתומם ומסתכל בפנים נוהרות אלו ובהתעוררות זו שתקפה כל תנועותיו כאדם העושה מלאכת עבודת-קודש. משנתפתחו שפתי פיו אמר לי, שיצאה הפונדקית לזכרון-יעקב לברית-מצוה אצל בנה ואין איש באכסניה מלבדו. רופפת שיחתנו ומכיר אני בשיינבוים שאין דעתו נוחה שבאתי להטרידו בתפירת הנעלים שעה שהוא מקיים מצוה גדולה זו של נשיאת עצמו. זכורני פעם ראיתי תמונה של טוֹלסטוֹי עם זקנו המכסה חזהו ועם גביניו הכבושים עושה באותה המלאכה באותה ההתעוררות. מרוב מבוכה אני מדבר ומדבר כל העולה על לשוני, והוא אוחז בשיניו חוט של רצענים וסך אותו בשעוה ואינו משיב. סוף-סוף קמתי ונסתלקתי. הלכה הסעודה החמה שהתאויתי לה כל כך. ריקם, תחת צליפי גשם סוער, ברחובות שוממים ובין בתים שתריסיהם מוגפים וחנויותיהם נעולות, אני חוזר אל אפלולית חדרי וצינתו, מרתיח קומקומי ואוכל לחם עניי, בצלי ותמרי וזיתי, ביחידות. אבל מוסיף ומהרהר אני בשיינבוים זה ובמעשי ידיו ובעולמו. אותו פולחן דתי של נשיאת עצמו, בפרישתו וביחודו, אפשר דיו לשיינבוים, לי אינו די. נשיאת עצמי ודאי ראשית הכל היא, ובשעה זו ודאי חובת הכל היא בארץ הזאת, עיקר העיקרים בה ובכל שעתיד לבוא בה. אבל אי אפשי בבדידוּת ובפרישה. על כרחו שרעיון זה יתחבר באיזו נקודה אל התכלית שלשמה אני כאן, שתוציא את כלל החיים שבמקום מירידתם ומניווּנם. חשתי גרמי גולגלתי פוקקים. חיבור זה היכן הוא?
פרק אחד-עשר: מִן הַפְּרָט אֶל הַכְּלָל
עצבוּת והעדר בימות גשמים הללו שאין להם סוף, בבטלתם ובשעמומם. ולאחר שעלה בתוהו נסיון של שיבה אל מסכת עירובין, מתרוצץ אני כעכבר במלכודת בתוך אפלולית החדר מבוקר עד ערב. היתה בי נטיה לדבר והרגל לנסח בכתב הרהורים שמטרידים אותי, ואין הם מתחוורים לי כל צרכם ואינם מחכימים אותי עד שהם ערוכים וסדורים באותיות. ומאפס מעשה התחלתי מצרף ראשי-פרקים של חיבור על עיקר גדול זה של ישוב נושא את עצמו ועל צורך השעה לעשותו מרכז ונוהג ומצוה חמורה בשביל כל פרט ופרט. לא היה שום חידוש בעצם הרעיונות שאני מעלה על הנייר. קטעי מחשבות של אחד-העם במאמריו על הישוב ואפיטרופסיו, על ירידתו המוסרית וניווּנו הרוחני; ואותו קול פקודה שיצא מתוך שתי תיבות מסתוריות הללו Hands off! (הסירו ידיכם!) עם סימן הקריאה שלאחריהן נתארגו מאליהם במטוה הדברים בשינוי צורה ולשון. אף על פי כן חידוש כלשהו בהם. הכותב אותם בשביל עצמו כותב. מחר או מחרתים, כשייפסקו הגשמים, יוצא אני לכרמו של מר דרוּבין ומקיים מצווֹת אלו שאני מונה בתורה שאני עוסק בכתיבתה. ואולי הפרש גדול כאן, אפשר הפרש בעיקר.
חיבורי, שלא היה בראשיתו אלא מעשה-נערות ורצון של ניסה מפני שממת הבדידות האופפת אותי, התחיל מבליע עצמו בדם האברים ומסעיר רוחי. מהלך ופוסע אני בתוך חדרי הארוך וצלי מקפץ על הסיפון ועל הכתלים, כעננים שהרוח מרדפתם בשמים, ולחיי פורחות ומתלהבות. פתאום נבהל אני וקרב אל השולחן ורושם בחטיפה כמה שורות ושוב מהלך ופוסע ומסדר המשך למערכי הלב; או שיושב אני ומעמל מחשבותי ומסתכל באילן שבחלוני, שמפני הצינה הכחילו עליו והוא נוטף רסיסי מים, ורואה אני זוהר הטיפות בנפילתן ושומע המיתן הקלה כשהן פוקעות ונושקות את הקרקע; וכאילו ביקשתי מאילן זה שידובב לי את האמרים משנעתקו מלים מפי להביעם. שני ימים ושני ערבים טרחתי בחיבור זה, ואיני מתפנה לשום דבר אלא לחנות ולהכנת המזונות, ואפילו לבית-הדואר איני הולך. ביום השלישי לפנות ערב כתובים עמי כמה דפים: המבוא והנחותיו, ההלכות המסתעפות ממנו והמצווֹת המעשיות הכרוכות בהן. שוב מהלך אני בחדרי וקורא בקול קריאה אחרונה מתוך הכתוב. אבל אין הילוכי מאושש כשהיה ורוחי מתרוקנת ומתנמכת ונופלת. תפל ותלוש בעיני תוכם של הדפים הללו, כאילו מגבב אני בהם דברים שבהזיה שאין להם אחיזה של ממש בחיים. והשלכתי את הגליונות בפחי-נפש על המיטה ויצאתי למושבה.
כבר שקעה החמה ודליקה גדולה מעל לחולות ראשון. עננה מטורפת ממהרת לכבותה ואינה יכולה ונבלעת באש המתלקחת ומאדימה כמוה ודומה עוד מוסיפה על המדורה. קרקע הסיד שהיתה כל הימים מלבינה במסילת הרחוב, כיון שספגה מים האפירה והוריקה כאילו העלתה עובש. אין בנות המקום עולות ויורדות בין בית-הכנסת לביתו הנמוך של סמוליצ’נסקי בתחתית הגבעה. קול ניגון של פסנתר בוקע ופורץ תריסים מוגפים וכל הנתקל בחברו מחיש צעדיו בחפּזון של יוצאי מצרים. גם לפני צריפו של הדואר מועטים הממתינים, ועד מהרה בא תורי, והדוור מטיל בי משקפיו, דומה שגוער בי ואומר: “לאדון צמח? שני ימים מונח מכתב בשבילך”, ונותנו לידי. לא זה המכתב שקיויתי לו. לא ממרחקים בא. מיפו בא. מהיכן יודע מישהו שם על מציאותי כאן? לפני הזמנה של כמה מורים להיוָעד עמם לשם “הפצת השפה העברית בארץ”. אין דעתי נוחה מסגנונם ודיבור זה של “הפצת השפה” אינו לפי רוחי וצוֹרם אזני. אף על פי כן השעמום והבדידות עשו את שלהם ולמחרת היום אני יוצא ליפו.
ברגל הלכתי. חמישה ימים כסדרם היה לי ביטול עבודה ומוציא אני ואיני מכניס, ונסיעה בכרכרה של פייויל לא לפי כוחותי היא. לא ידעתי את הדרך אל יפו, אלא שעליתי עד בית-הכנסת ופניתי לסימטה מצד שמאל, ומשם ואילך יוצא אני בעקבות החריצים שהטביעו במסילה גלגלי הדיליז’אנס והקרונות המובילות חביות יין מן היקב אל הנמל. סמוך לבית הספר ראיתי תכונה רבה, וכנראה חמישה-עשר בשבט היום, וכבר נתקבצו התלמידים והמורים לכבוד החג בשעת-שחרית זו. אף על פי שנמוכים השמים ותועה ערפל ומתאבך מעל לשדות, מלא האויר רוך ענוג וחמים וההליכה בצדי החולות, שעפרן נתקשה ונתלכד יפה יפה בלחותו, אינה מיגעת. מהבהבים בין העשבים ורומזים פרחי ביריניקה בתכלתם הדקה. עלי-לוף דשנים ומגוללים שולחים ירקם ומחדדים אותו כלפי מעלה. כרכומים בעירומיהם גונזים בצניעות אבקת זהבם בתוך גביעיהם המלבינים. כבר רותתים כמה כתמי צחור בתוך שדה-האפונים הפותח בפריחתו, ודשא-השעוֹרים התחיל מקַנה ומזרז קמתו. כך אני מהלך יחידי בתוך הצמיחה והפריחה ואין שום היסוס בלב. פעמים בא לקראתי ערבי רכוב על חמורו ורגליו היחפות מידלדלות סמוך לקרקע ומקדים הוא לי שלום בעליזות משונה ויתירה וחולף.
מבית-דגון ואילך גברה התנועה בין משוכות-הצברים. גמלים מתנהלים לאִטם ודבשתם טעונה משני עבריה שקים של תבן ארוכים וזקופים. פוסעות הבהמות בזהירות ובמורא ובקולי-קולות וכפות-רגליהן המרוככות מתחלקות בבוץ, ושפתן התחתונה האפורה נרעדת ונוהק גרונן המקוער ומגרגר. בשעריהם של בתי-חומר חומים עומדים פלחים עם בני משפחתם ומוליכים אמת-מים מחצרם אל התעלות שבצדי הדרך וכמה מהם מטפסים בגגות ומתקנים ועורכים חבילות הנצרים שהשחירו מרוב גשמים. מפני הדשדוש של עוברים ושבים נרפשה המסילה, וכל גומה הפכה שלולית של מים עכורים המנתזת צרורות של בוץ תחת הרגלים. אבל משהתחילו הפרדסים לנצנץ ולהתריג בפירותיהם כבר כל הסימנים מעידים שאני בתחומי העיר ובקרבתה. מתוך המחסנים בוקעת הלמות פטישים המכים על התיבות, ועל יד ערימות יושבים ערבים ומגלגלים תפוחי-זהב אחד אחד בין אצבעותיהם ומבררים פסלתם. נפח עומד ועל ברכו רגל-סוס כפופה והוא מפרזל פרסתה. והנה צריחי המסגדים מיתמרים ועולים לעין כשרוח-ים באה ומפזרת את הערפל המהביל סביבם. כמעט שלא חשתי בשלוש שעות ומחצה הללו שבלע הילוכי, חוץ מאותו עידוד ממושך ומאותה הנאה של אדם העושה לבטח דרכו בתוך שלו.
בשכונת נוה-צדק, אשר סימטאותיה הצרות והעיפוש שבאוירן אינם נוים כל עצמם ואין שום צדק ומשפּט בחנויותיהן הצפופות ומרכולתן הסואנת, שאלתי למקום מושבם של המורים, ולאחר שחזרתי ושאלתי כמה וכמה פעמים יצאתי סוף-סוף מן המבוך ונכנסתי לתוך חצר גדולה ומרובעת המוקפת בתי-אבן בכל צדיה. נער שנזדמן לי הוליכני אל אחת הכיתות ושם מצאתי “חובבי שפת עבר” הללו שנועדו יחד למועצה ושאליה נקראתי גם אני. היה כאן המורה פּאפר, ועל זקנו השחור והרחב והארוך כל תפארתו. באמת, מופלאה סבכת השער שבפרצופו. לא נשתייר מחלקת פניו אלא מין משולש הפוך שהמצח מלמעלה בסיסו וקצה החוטם מלמטה חודו; ואף בתחום מצומצם זה באים הגבינים עם זיזיהם ומפסיקים באמצע. מתחתם מקובעות בתוך המשולש שתי עינים גדולות ואפורות שאין בה עוקץ וחריפות והן שהקבילו פני בתמיהתן, שעה שהמורה פאפר מרכין ראשו לצדי ודורש חפצי. כשאמרתי לו שמי טילטל זקנו והשיב “יפה מאד, יפה מאד”, ובצליל קולו הכרתי שאוהב זמר הוא, ובודאי בעיירתו היה עובר בימים נוראים לפני התיבה. יהודי חביב הוא ועממי בנימוסיו מורה ותיק זה, ולעולם דעתו מבודחת עליו והוא משפשף ידיו זו בזו ובהתעוררות ובחריצות רבה ורגליו פוסעות פסיעות קטנות ונמהרות כשהוא מושיבני על אחד הספסלים ומכריז שמי לפני השנַיִם האחרים המיושבים שם. אחד המורה אדלר מרחובות. אדם בינוני אלא שגופו מסורבל בבשר וכרסו שבלטה מנמיכה קומתו. תלוי לו בסנטרו זקן של תיש שגוונו אינו מפורש ושערות שהזהיבו ושערות שהחלידו מעורבות בו ודומה כולו מזוהם הוא. לחייו מגולחות משני צדי פרצופו ומצהילות בסמקן. משקפים רכובים על חטמו המעובה והמאהיל על שפמו, אלא שעה שהוא משתמש בעיניו הקטנות והמטושטשות הריהן מדלגות וסוקרות מעל לזכוכיות המרובעות, ותמוה לך על שום מה באו משקפיו לערפּל ראייתו. עולה קולו של המורה אדלר מן החזה וצלול ונעים הוא בראשיתו, אך מתעכב הקול מעט בבית-הבליעה ואחר מתבלבל וממלא את חלל הפה, וכשהוא פולט אמריו אין הם משתמעים כראוי להם.
סמוך לו יושב אברך צעיר, מחובשי בית-המדרש כמוני, אלא שהוא גדול ממני בכמה שנים ושיפריס שמו. רחב-כתפים הוא ופועל מסגר בבית-החרושת של שטיין ביפו; גברתן וכפות ידיו מפוחמות, וראשו מזהיב ופניו מאירות וגלויות ובצל גביניו שתי עינים של תכלת זכה, מימית קמעה וממוסמסת, ותמיהה בה ותום בה, כעיני תינוק אשר זה עתה נתעוררו ונמשכו אל נקודת אור. הושיבני המורה פאפר בשכנותו וארבעתנו שותקים וממתינים לשאר הקרואים. מיד ונכנס בחשאי, על ראשי בהונותיו, אדם כבן ארבעים, רופא-השינים טורקניץ, בעל קומה ויפה-מראה ורזה מאד, ומלבושיו מפרפרים סביב אבריו הדקים ודומה נישולים הם שם אחד אחד. היה לו לטורקניץ ראש סגלגל וקטן ומהיר תנועה שהתנשא והתגלגל על גופו המצומק והממותח, וקווצותיו תלתלים שחורים ופניו מעוטרות זקן של משי שחרחר ומסולסל, ועיניו שחורות ופקוחות, חדות מעט ונוקדניות וחמדת לצון בהן ובבת-הצחוק שעל שפתיו הכווּצות בקצותיהן והמכונסות ומאדימות באמצעיתן. משבא טורקניץ אמר המורה אדלר, שהגיעה השעה לפתוח בדיון הואיל ואנוס הוא להקדים ולחזור בו ביום לרחובות אל נשף ט"ו בשבט בבית-ספרו.
החליק המורה פאפר בידו על זקנו והשמיע משהו שבשיגרה על השפה העברית ושאין גאולה שלמה אלא בתחייתה, והתנצל על טעותו שטעה וקרא לאסיפה זו ביום גנוסיה והסיח דעתו, שרוב המורים עסוקים ביום זה בהכנות לחג האילנות. המורה אדלר שהתרתח מיד עם פתיחת פיו התחיל פולט בליל של דיבורים שלא נשתמעו במילואם ועיקר רעיונם, שמרובים בארץ יודעי עברית אבל מועטים מאד, וכמעט שאינם בנמצא, המשתמשים בה למעשה לצרכי יום יום, והשאלה היא כיצד הופכים יודעי עברית לדוברי עברית כאן נכנס טורקניץ באמצע. “ובכן, מה אתה מציע?” והלה התרגז והתרתח יותר והשיב: “הרי לשם כך נתאספנו” והפסיק. שיפריס, שלשונו חטופה ומכעכעת בתוך גרונו כאילו לוחץ הוא על כל דיבור ודיבור ודוחקו החוצה, דרש קנאות יתירה לדיבור העברי, חבורות של נוער בכל מקום ומקום המקבלים על עצמם לא להיענות לשום בן-אדם אלא בשפה זו, ובתכלת-עיניו התמה נדלקה תבערה גדולה. אחר שתקו הכל שעה קלה. והמורה פאפר נבוך ומדרבן אותי ותובע דעתי – “חשוב לנו מאד מה הצעירים אומרים”. לא היתה לי ברירה, אף על פי שחששתי מפני עיניו הנוקדניות של טורקניץ, וגימגמתי כמה משפטים מתוך החיבור שלי, השמור עמי בחדרי, על הבטלה בישוב, שהכל נעשה בו על ידי אחרים, ושאין חירות אלא בחברה שכל פרט ופרט שבה טורח ונושא עצמו, ושאין תקוה ואחרית אף לשפה העברית אלא לאחר שייהפכו כאן סדרי החיים מיסודם. והא ראיה, “השקפה” זו של אליעזר בן יהודה שכולה על טהרת הלשון וחיבתה, ותוכה דיבות ושיקוצים על ציון ועברה ועתידה.
– מי יהפוך? – רתח כנגדי המורה אדלר.
לא היתה תשובה בפי לשאלתו, ונדמה לי, כי דיברתי שלא מן הענין ושתקתי. בינתים קם שיפריס והודיע שעליו לחזור מיד לבית-החרושת שלו, כיון שניתנה לו הרשות להיפנות רק לשעות הצהרים. אחריו קם המורה אדלר ואף הוא נחפז לחגיגתו ברחובות. והמורה פאפר אובד עצות ושוב מתנצל על הטעות שטעה ונתפרדה החבילה. אבל אדלר שרתחן היה אף לבו הטוב רותח בו. חמימות בנימוסיו ומין משובה טרדנית של קונדס. קרב אלי והסמיך כרסו לגופי ועיניו המודלות סוקרות מעל זכוכיות משקפיו ושואלות:
– הולך אתה לראשון?
– ודאי.
– וכיצד אתה הולך?
– ברגל, כשם שבאתי.
– הפעם אין צורך ברגלים.
– אלא היאך?
– סוד, סוד שאין מגלים, תלך עמי ונסעד יחד ארוחת-הצהרים.
נפטרנו מן המורה פאפר ויצאנו לסימטאות נוה-צדק וטורקניץ נלוָה אלינו, מפזז בהילוכו ואבריו הדקים כאילו נישולים בתוך הריקנות שבמלבושיו. לפי בחירתו של אדלר ובהנהגתו שלשתנו נכנסים לבית-סעודה קטן ומרופש והוא מכיר בתימה שבפנינו ושוחק ואומר – “אַל תסתכלו בקנקן”. אדלר זה לא זו בלבד שלבו פתוח ופיו פתוח אלא אף ידו פתוחה. פזרן הוא ואכלן והכרס שלו לא משהיה פהיה נולדה. מזמין הוא לנו ועל חשבונו כבד קצוצה וכל מיני פירות כבושים, סלקים וחצילים טבולים בחומץ ופלפלין חריפים ועגבניות ירוקות ומלפפונים מתובלים, ומרק של עוף עם שקדים ותרנגולת צלויה וסוטרן לבן מן המובחר, וקינוח במיני מתיקה וקהוה תורכי.
– מה החוירו פניך? – שאלני טורקניץ בחרדה ואחז בזרועי.
משעלו בשמי ריחות הללו באפי התחיל ראשי סובב הולך וחשכה ירדה לעיני, ובכל מאמצי כוחי אני מבליג שלא להתעלף, שכן שלושים יום כסדרם לא בא תבשיל חם אל פי.
לאחר הסעודה סמקו מאד שתי לחייו של אדלר והוא מסמיך אחת מהן לאזני ולוחש:
– עכשיו אגלה לך הסוד, בטלן שכמותך!
והוא דוחף אגרופו בין צלעותי ונוזף בי:
– והרי כל החיים אתה הולך להפוך!
ושוב מסמיך לחיו הבוערת אל אזני ולוחש:
– עגלה ממתינה לנו בחאן ואין צורך ברגלים.
הלך לו טורקניץ, שאכל ושתק וחייך, ואנו פנינו אל החאן ועולים בקרון ואדלר נרדם מיד עם נדנודיה הראשונים ומטיל גופו וכבדו עלי, ובעוד שעה ומחצה באנו לראשון ויורד אני בין האֶקליפטים בתחתית המושבה והחמה כבר בראשי האילנות.
כשעברתי על מפתן חדרי מיד הבחנתי שהכל הפוך בו על פניו. אין הקומקום במקומו ופזורים תרמילי הנייר עם התמרים והזיתים ושייריהם וחרצניהם על השולחן, ומזודתי פתוחה ופרועה כאילו נבר מישהו בתוכה, וחששתי חשש גניבה. אלא כשהפניתי ראשי רואה אני בן-אדם סרוח לכל ארכו על המיטה. ישן ונוחר, ורגליו יחפות ושני מגפים, כשני זקיפים עם משמרתם, עומדים בצדו. הם שגילו לי פשר דבר. הריהם מגפים צהובים הללו, השטייארמארקים של היחף הגוֹרקאי, בן-לויתי מטריאֶסט ואחי לאניה אחת! טילטלתיו בכתפו והלה חרד וקופץ בטשטושו ומזדקף במלוא קומתו. ודאי הרבה טובה לא ראה בכל השבועות האלה, כי מאד נפלו פניו ונתכרכמו ובגדיו נתרפּטו ועוד שן אחת נשרה בפתחון פיו והחלל השחור בין שפתיו נתרחב יותר. אבל עודנו גבה-לב ומופקר ועליז וקר כשהיה:
– מהיכן ידעתי, שיושב אתה בראשון, אתה תמה? אין נסתר ממני. שם-דבר אתה כאן, “גיבראיסט” גדול, אוֹרטור, ואני יודע מה שאני מדבר. שאלתי בחורה אחת, שחרחרת וחיננית ועיניה שמן-זית, ומיד הראתה לי דירתך, עד פתח ביתך הוליכה אותי. בפניה הכרתי שנפשה יוצאת עליך. כל הבחורות בראשון נפשן יוצאות עליך, יש לי טביעות-עין ויודע אני מה שאני מדבר. ואתה כאן כל הזמן? תרקיב, אחא, תרקיב כאן. אני? בהרבה מלאכות עסקתי. עשיתי אצל נגר אחד ביפו, ספאניולי, יהודי. וכי נגר אני? אבל הכרזתי על עצמי כך. לא הארכתי ימים אצלו ושילח אותי, יהודון מנוּול זה, ואפילו שכרי לא נתן. דירה אין לי ומצלצלים אין. עסק ביש. אבל לא תמו בני-אדם טובים בעולם. פועל אחד בבית-החרושת של שטיין, חבר שיפריס, אדם טוב, “גיבראיסט” גדול כמוך, אספני אל חדרו, אכלתי אצלו ולנתי אצלו שבוע תמים. אדם טוב שיפריס זה, ואני בחוסר כל. גנבו אמתחתי באחת האכסניות, יהודונים מנוּולים שכמותם! הלכתי לפתח-תקוה והייתי סבל בפרדס והוצאתי סלים על גבי אלונקות לבית-האריזה. ארבעים אלונקות ליום, ולאחר כל אחת ואחת תפוח-זהב אחד. ארבעים תפוחי-זהב בלעתי יום יום. לא, איני מגזים, ארבעים, אני אומר לך, ואחד אינו חסר. שם רעש גדול בתוך הפועלים החדשים ויש שם “גיבראיסטים” הרבה מסוגך, יש שם אחד, אליעזר שחט, אדם חשוב, מכובד על הכל ואפילו על הקולוניסטים. אדם טוב, דואג דאגת הכל. השתדל לפני בעליו מיסייאֶ פאסקאל, צרפתית דיבר עמו שחט זה, אינטליגנט גדול. בחדרו לנתי כמה לילות. שתקן, רק עיניו מביטות. כדאי שתלך לפתח-תקוה, תרקיב כאן. אינך יכול להיפרד מן ה“דיֶבקוֹת” (ריבות)? כדאי שתזדמן עם אליעזר שחט, בנרות הוא מבקש צפרים שכמותך. והנה עם הגשמים פסקה העבודה בפרדסים, ואני הולך לואדי-חנין, אצל הטבק, וסרתי לדרוש שלומך. אתה יושב כאן כ“בּארין” (פריץ), מיטה ושמיכה ווילאות ומפה על השולחן, ולא היה לך כלום בספינה. המתנתי עד שתחזור. יפה שלא מצאתיך. לשעה הייתי בעל-בית ואכלתי ושבעתי והוצאתי מן המזוָדה כותונת נקיה ותחתונים. אַל תחשוש, השארתי לך את שלי, ראה, טובים הם משלך, אַל תראם שהם מלוכלכים. תכבסם ותעמוד על טיבם
אי אפשר להתרעם עליו. על המיטה ישב וכרך רגליו היחפות בכריכות של בד מזוהם שריחן חמוץ ונעל מגפיו הצהובים שכבר נתפקקו מרוב הליכה, ובת-צחוקו מפרכסת בתוך החלל השחור של שתי שיניו שנשרו בפתחון פיו. בישלתי תה וּלאחר שתיה יצאתי ללווֹתו עד סוף המושבה בדרכו לנס-ציונה. נפרד ממני בהתרגשות גדולה וחיבקני ונשקני, ואני רואה צלו מתרחק בין האילנות. פתאום עמד, הפנה אלי פניו וקרא לי:
– תרקיב כאן, שכח את ה“דיבקות”, ולך לפתח-תקוה, שם מקומך! – והלך.
כשחזרתי אל חדרי תיקנתי סדריו, ואת הלבנים המזוהמים שהשאיר אחריו היחף הגורקאי הוצאתי לאולם שבשכנותי, ואת כלי-המיטה שמתי באויר החלון וישבתי על תיבה אחת. אולי אמת באזהרתו של יחף זה. ארקיב כאן: ועלתה מחשבה בלבי. אשלח הדפים שכתבתי אל אליעזר שחט. יחף זה אף על פי שמופקר הוא רואה דברים ועומד על טיבם. שם זה ושם המושבה מספיקים. בין כך אין מביאים מכתבים אל הבתים, והלה בפתח-תקוה ודאי הולך לדואר ודורש אחריהם כמוני כאן. לא הרפה ממני רעיון זה. ישבתי והעתקתי בכתב נקי ושמתי את הגליונות לתוך מעטפה ורשמתי כתובת משונה זו של אדם שאיני מכירו והלכתי לדואר ונתתיה לדוור. הנעשה אין להשיב, ומצפה אני מה שיבוא בכליון עינים.
פרק שנים-עשר: רֵאשִׁית מָדוֹן
שוב נסתכסכתי באנשי ראשון על עסקי אוּגנדה. מן המרכז בלונדון באו למקום שקלים של הטריטוריאליסטים, ושוקליהם רשאים לשלוח ציר לקונגרס השביעי שכבר נקבע זמנו ומקומו, וכל המושבה היתה כמרקחה. במוצאי שבת התקהלו לעצרת בבית-העם לשמוע דרשתו של מר יאַפּוּ על תעודתם הגדולה של בני הישוב בשעה זו, שבא-כוחם והמדבר בשמם בקונגרס יהא מתומכי אוּגנדה ולא ממתנגדיה. אף על פי שראשון מקום קטן מפולגים תושביו לשלושה מעמדות. רובם כורמים הכפופים לפקידות, והמושבה מושבתם והיקב יקבם וקופת פּריס קופתם ודעתם מכרעת בכל דבר. מיעוטם כורמים שמחוץ למחנה שנחלותיהם קנין כספם ומשקם נבנה בכוחות עצמם ואין הפקידות חוסה עליהם וזכויותיהם פחותות מזכויות מיסדי ראשון. אין היקב מקבל ענביהם אלא בחסד ואין קולם בעסקי ציבור שקול כקולם של בני-היחשׂ הללו הסמוכים על שולחן הבּארוֹן. אולם מעל לשתי פלגות אלו היתה שם חבורה קטנה של מומחי היקב ולבלרים וגזברים במשרדי האדמיניסטרציה, שנתחנכו בבתי-אולפנא של האליאנס והלכו אפילו לבירת צרפת והשתלמו שם. הללו היו מסלתה ומשמנה של החברה, בני-אדם שפרנסתם מרווחת והמצוינים בנימוסיהם ושגורה בפיהם לשון צרפת וקוראים את עתון “לאֶטאֶן”, והם הטרזנים שבמקום המתהדרים במלבושם ומופרשים ומתגדרים על השאר. כמה מהם מצאצאי ספרדים בירושלים ובקהיר וכמה מהם דור ראשון מילידי המקום, בניהם של איכרים שבמושבות, מפרי הארץ וראשית ביכוריה. עם חבורה זו נמנה מר יאַפּוּ, המשכיל והלמדן שבהם. מליטא מוצאו וקלסתר פניו כפני מת זה שפרחה נשמתו ועוד גופו לא הצין. חיורון וצוהב של דונג נסוכים על פרצופו, כאילו מכחול של צבע אחד עבר עליו ושיקע בו קושי וחוּמרה ומרירות. תועות עיניו כעינים של שותים סמים משכּרים, ושחורות הן ומעולפות ודוק של ערפל פרוש עליהן ומחצית סירתם חבויה מתחת לעפעף עליון; ומבט מוּדלה ומפלבל זה מוסיף קפּאון ומות בהבעת הפנים. כך עמד על הבמה, מהודר בלבוש שחורים ועניבה של פרפר בצוארונו ולוח נוקשה של כותונת לבנה על חזהו, ורגליו קצרות ועקומות כחרב של בּידוּאי וכרסו עגלגלה וכמה שערות טרופות מנפנפות בקדקדו וקמט של עיקשוּת חרוש על מצחו הגבוה, ובפיו אידיש ליטאית ומדבר הוא בנחת ובאכזריות של רשע שעה ארוכה על תעודתם הגדולה של בני הישוב ועל חובתם הקדושה להרבות בקניית שקלים של אוּגנדה, שהפעם יישמע קולם החפשי של איכרי יהודה והגליל.
כשגמר דרשתו ביקשתי להשיב לו. הטיל בי יאַפּוּ עינים מעורפלות הללו שמחצית סירתן מחופה בעפעף עליון והסביר לי בנחת, שאין כאן מקום לויכוחים הואיל ולא התאספו אלא לענין מעשי, למכירת שקלים. אבל רשאי אני להביע דעותי ברבים בכל נושא שנראה לי, וּועד בית-העם ישמח לזמן את התושבים בשבת הקרובה לתכלית זו, ואין לי אלא להביא חפצי לפניו, אך בקשתו ממני שתהא הרצאתי באידיש, הנה הוא גופו דיבר בלשון זו אף על פי שהוא מתקשה בה, שיהיו דברי מובנים לכל הקהל. מאין ברירה הסכמתי לו. הנאספים הלכו לבתיהם ובנות המושבה יצאו לטיוליהן ברחוב בית-הכנסת, כנהוג. לא שיערתי אז כי ראשית מדון כאן, ביני ובין מר יאַפו וחבורתו, שעתידה להתלבּוֹת הרבה ולהתגלגל במחלוקת גדולה ועד מכות אגרופים תגיע, וסופה שתעקרני מן המושבה הזאת. בתום לב ערכתי מכתב אל הועד, שמוכן אני לתרגם לאידיש את “משה” של אחד-העם ולקראו ברבים ולפרש רעיונותיו לפני הנאספים. ובשלוָה אני יושב וממתין לתשובות לשני המכתבים שהריצותי – אחד לפתח-תקוה אל אליעזר שחט ואחד לבית-העם שבראשון.
בינתים פסקו הגשמים וחזרתי אל המזמרה. כמה ימים עשיתי עוד עם מר דרוּבּין ותמה העבודה בכרמיו. אבל הוא לא עזבני ועשה שם לחריצותי ופרסום לשקידתי, וללא קושי מצאתי עיסוק אצל הכורמים שפיגרו בזמירת גפניהם. ואפילו גבה שכרה ועלה עד שני פרנקים ליום. שבו סדרי חיי למסלולם הרגיל ואף הערבים אינם שוממים כשהיו. מורה אחד שבבית-הספר נתן לי חוברת “השילוח” בה ראה אור המאמר “משה”, וכיון שהסכים הועד שאקראהו במוצאי שבת, הריני יושב לאור המנורה ומתרגמו לאידיש. למה אכחד תחת לשוני, היסס לבי הרבה ומלאכתי מאד בזויה בעיני. בארץ-ישראל, במושבה יהודית, יושב אני ומתרגם דברי אחד-העם ללשון הקרויה בפי “ז’רגון” ושאני רותח כנגדה ונלחם בה; ודוקא בימים אלה, בתוך אש הויכוחים המתלקחת לאחר הכרוזים שיצאו מטשרנוביץ, ובשעה קשה זו משנסתמו כל מעיינותיה של השרידה-היחידה ועוד מעט ולא תהא לה שיור אלא פינה נידחת זו בוייטשיפל, שם יקים ברנר בשארית כוחותיו מבטחה האחרון ב“המעורר” שלו. ואף על פי כן אי אפשר לי לנהוג אלא כפי שאני נוהג. לא יתכן שאשב בחיבוק-ידים בשעה שהללו, יאפוּ והדומים לו, חורשים מזימות ואוספים כוחותיהם להפגין בקונגרס כחשם ומעלם.
כל שעות מנחה בשבת הייתי משמיע לעצמי הדברים שתירגמתי, שיהיו שגורים בפי וארוץ בהם בזמן קריאתם, ומכוון קולי להטעים מקומות כדאים להטעמה, שכן קצת ערמה בבחירה שבחרתי להביא את “משה” של אחד-העם לפני הקהל לאחר שאסרו עלי את הויכוח הגלוי. וכל כך נתפסתי לשינוני שלא השגחתי בשעות החולפות, ואיחרתי הרבה ולא היה סיפק בידי אלא לטעום משהו בחטיפה וללבוש חליפתי הכחולה ולצאת בפסיעה גסה לבית-העם. מלא האולם תושבי המקום וארבע מנורות דולקות ויושב מר יאפּוּ, עם פני הבר-מינן שלו, על הבמה וממתין לבואי. משהבחין בי ההסה את הקהל וביקש ממני לעלות ולפתוח. מלמעלה מקיף מבטי את הנאספים שלפני. הנה הציץ ראשו של מר דרוּבּין גבוה מן השאר, מיטיב עמי מרחוק ומחייך. בתוך משפחתו הוא יושב, אשתו מימינו ובתו משמאלו. על ידו שמואל אוסטשינסקי ועיניו העגולות שלוחות אלי ואף הן מחייכות. ובצדו אשתו הגוצה לוחשת משהו על אזנו. אפילו בן זאב כאן וחבריו למשחקים בשכנותו. על כל הספסלים מאוושות בנות המושבה המזדמנות לי בטיוליהן בערבים. והרי הגביה הכורם הרוּמני והטיל בי עיניו הדומעות דם. אף מר פריימַן הננס, מיסד ראשון-לציון, עם עיניו הקאלמיקיות יושב בשורה הראשונה ומסתכל בי. ונפלה עלי אימתו של ציבור זה. לא הייתי כבד-פה וגם איני חסר כשרון דיבור ובכל זאת פותח אני ברתת ובגמגום ובלחש – “ווען איך טוּ זיך צו-הערען צו וואָס די פאָרשער פילאָזאָפירן (כשאני שומע את החוקרים מתפלספים)”. פתאום פולחת מחשבה במוחי ומזהירה בי ומזרזת אותי: אסור לך להיכשל! מיד חוזרת הבטיחות לקולי ואני קורא כמחצית השעה ללא תקלה את המשפטים הסדורים, וחש שקהל שומעי מטים אוזן לדברים, תופסים הרמזים הגנוזים בהם ונגררים אחריהם. עד שהגעתי אל הסוף, שאני אומרו במקורו ומחזק קולי – “והעולה על רוחכם היוֹ לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים… חי אני… אם לא ביד חזקה… אמלוך עליכם!” אשה אחת מחאה כף. אבל איני יורד מן הבמה אלא מפנה גופי אל מר יאפוּ ושולח דברי אליו: “רעיונות אלו של אחד-העם מתכוונים אל בני-אדם שכמותך. לפני שמונה ימים עמדת כאן ואף נפשך עייפה, גם אתה משתוקק להווה של חיי שעה ואינך חס על העתיד הגדול ועוקרו מלבך. במקום זה ומעל במה זו – – –”. פתאום נפסקו דברי באמצע. הניח מר יאפּוּ ידו על כתפי ואמר לי בנחת: “אין אנו מרשים לפתוח בויכוחים”. עומד אני על דעתי, שאיני מתוַכּח אלא מפרש הרעיונות שהשמעתי. מר יאפוּ בשלו. והנה קופץ מר דרוּבּין, השקט והמכונס בתוך עצמו והיגע, ובלשונו המגורמנת הקוּלנדית קורא בקול: “מדוע אינך נותן לו לדבר?” מן הקצה האחר של האולם משיב לו קול: “די! איננו רוצים לשמוע!” מישהו עולה על ספסל ומכבה מנורה אחת. קהל הנאספים קם על רגליו. מר יאַפּוּ חוטף כובעו ומסתלק מן במה. שוב מישהו עולה על ספסל ומכבה מנורה שניה. אפלה למחצה ואנדלרמוסיה והתרגשות גדולה באולם, אבל אינו דומה מעמדי עתה למעמדי אז לפני חדשיִם, בערבי הראשון, בביתו של בן-זאב. אל אזני עולה קולו הצלול והדק של אוֹסטשינסקי מתעצם ומוחה ומאיים וצוֹוח: “מי אתם?! אין לכם רשות לדבר בשם הישוב! סאמוֹזוואנצים! (משתחררים)”. על ידו מחרים-מחזיקים דרוּבּין ובני משפחתו ועוד כמה כורמים שאני מכירם בפניהם ואיני יודע שמותיהם, ואפילו כמה צעירות מבנות המושבה נצטרפוּ אליהם. וכשירדתי מן הבמה וקרבתי לחבורה זו הכל לוחצים ידי ומאַמצים רוחי, ואנו יוצאים בציבור אל תוך המושבה, ואשה זו שמחאה לי כף, מרת פּוּחצ’בסקי, מזמינה הכל לביתה. אחת הבנות פותחת בשיר קולה: “חושו, אחים, חושו”, והכורמים זוקפים קומתם כאילו חוזרים אליהם ימים ראשונים ופוסעים בפסיעה מאוששת במעלה הרחוב, וסופם שהם מצטרפים לשירה וחבורתנו הופכת הפגנה.
אצל בית בנוי על תל קטן מאחורי בית-הכנסת הקביל פנינו מר פּוּחצ’בסקי שאינו איש-רעים, ופתח לנו דלתו. לא ידע מה שאירע ותמה ואין סבר יפה בפניו. בן-אדם כחוש הוא ומחמת רזונו נראית קומתו גבוהה משיעורה; וגביניו אפורים וסבוכים וכבוּשים ודומה על כל העולם הוא קובל. ראשו קרח ועור קרחתו המסגילה עולה ויורד ברתיחה בשעת דיבוּרו, ואפילו כשהוא מסכים עמך ומתרצה עליך דומה גוער הוא בך ורוטן עליך. אבל ניצנצו מתחת הגבינים הכבוּשים שתי עיני תכלת ביישניות ובהולות ושלוח מבטן באלכסון, ויש בהן יותר מורא ופחד מקפידה ורוע-לב. משנכנסנו למרפסת מיד ונדחק לצדדים והתכנס לתוך עצמו מפני ידיה העסקניות של בת-זוּגו. מרת פּוּחצ’בסקי היתה כל ימיה, משחר ילדותה עד היום הזה, יפת-תואר ובעלת מזג לוהט ועל שתי מידותיה אלו גאותה בדעת ובהכרה. אף משׂכּילה היא. בטס-הנחושת הדמשקאי הגדול מונחות חוברות “רוּסקוֹייה בּוֹגאטסטבוֹ” ו“השילוח” זו בצד זו. וכותבת היא סיפורים מחיי הארץ ודיבוּרה העברי רוּהט ומצלצל בין שפתיה; ואולי בעמידה צנועה זו בצל זוגתו עצירה ותרעומת גנוזה שבהליכות בעלה. אלא משהגיעה מרת פּוּחצ’בסקי לשנות בגרות מלאה והתחילו נראים רמזי-בּליה ראשונים בגוּפה, הריהי מחפה עליהם בסאה גדושה של משובת-נעורים ותנועה רבה וגנדרנות יתירה. עכשיו שנמתח פרצופה יש משהו של צפור בפניה, צפור נאה ומקושטת בנוצות-פּאֵר ומנתרת מענף אל ענף ללא מנוחה ומרגוע; מחמת ברק עיגול זה ובליטתו שבעיניה החוּמות, ומחמת חוטם ישר ודק ואפור זה, שבשעת דיבור דומה אין מתחתיו פה וסנטר אלא נפתח הוא כמַקוֹר ומצייץ והוגה.
ישבנו כמנין אנשים על כסאות סמוך לשוּלחן וערביה מביאה לנו כוסות תה. מר דרוּביּן אומר לי, שחברו הכורם לוּבּמן רוצה בי שאזמור לו כרמיו ויש אצלו עבודה לשבוּעים ועצתו שאלך אליו, ואחר הוא מלגלג ופונה אל מר פּוּחצ’בסקי:
– הוה זהיר, צעיר זה עוד מעט וידחה אותנו, הקשישים.
מר פּוּחצ’בסקי שגנן חשוב היה, ומן המחדשים ומרבה בשיטות ואמצאות, הטיל בי גביניו הכבושים והסתכל במתחרה שלו ולא אמר כלום. מאד נקלה הייתי בעיניו שיחשוש למעמדו מפני. אבל מיד לאחר שתיית חמים מבחין אני במסובים שמצפים למשהו חשוב שיבוא ולא נזדמנה החבורה באקראי למקום זה. בעלת-הבית ישבה בראש השולחן, החליקה בשתי ידיה על תסרקתה המוגבהת וזיעזעה מעט צוארון חולצתה הלבנה, הצטחקה מתוך מבוכה, ואותה בליטה שבעיגול עיניה מצטמצם והיא פותחת מקוֹרה ואומרת:
– יש תשובה מרחובות, הם מסכימים ואף משה מסכים.
מה כתבו לרחובות ומי משה זה שהסכים ולמה הסכים לא ידעתי ואף דברי אוֹסטשינסקי סתומים ואינם מחוירים לי כלום:
– נתחיל איפוא מן המושבה שלנו.
דרוּבּין נכנס באמצע:
– דיברתם עם מאירוביץ?
כורם אחד משיב לו:
– שוחחתי עמו ארוכות, וכדרכו, לא הן ולא לאו.
– בוּשה! – נתכעס דרוּבין.
– אמרתי לכם – חתך אוסטשינסקי וחייכה בת-צחוק של ערמה קלה בעיני-התכלת המגודלות שלו.
– ודאי. כדרכו. לא הן ולא לאו. הריהו אגרונום. מומחה גדול. וכשאתה שואלהו משהו, לעולם תשובתו לא הן ולא לאו. נהם מר פּוּחצ’בסקי תחת שפמו העבות והאפור.
זוגתו ניענעה ראשה ושוב החליקה בשתי ידיה על תסרקתה וזיעזעה את הצוארון שבחולצתה:
– אתה תמיד עם האגרוֹנוֹמיה שלך.
– אף על פי כן, – הוסיף אותו כורם שבא בדברים עם מאירוביץ, – דומני סוף-סוף יתן ידו לפריימַן וליאפּוּ.
– אין שום דבר מוחלט, הכל במה שתאמר פּריס, – ליגלג אוסטשנסקי.
עכשיו נכנס לשיחה אדם קטן צהבהב כבן ששים, שחטמו ארוך וזקנו מדובלל וחציו שׂיבה וחציו ברזל שהחליד ומשקפים מתחת למצחו המקומט, ומדבר הוא בנחת וכל הפנים פונות אליו:
– שמועות שמעתי, פריס אינה רואה בעין יפה עסקנות זו של פקידיה.
נהרו פניהם של כל המסובים. בעלת-הבית הרגישה בי, בנכר שבישיבתי היתומה והתחילה מסבירה לי את הענין. הללו שנתאספו בביתה ציוני-ציון שבמקום הם. בכוונה תחילה הלכו לבית-העם לשמוע הרצאתי, כי שיערו שלא תיגמר ללא תקלה. עכשיו נזדמנו יחד לפתוח במעשים. אומרים לשלוח את משה סמילנסקי לקונגרס, והוא נתן הסכמתו לכך, ואין עוד לדחות מכירת השקלים הציוני-ציוניים, ודאי אצטרף אליהם.
– כלום אין שם זה, ציוני-ציון, פוגם? – היססתי ושאלתי.
הכרתי בעקימת שפתיה של מרת פּוּחצ’בסקי, ששטופה היתה בחום עשייתה, שאין היא נהנית הרבה מפקפוקי. ואולי חלף הרהור בלבה, כי אמנם משהו מן האמת ברינון שמרננים אחרי בחורים הללו שהתחילו לבא לארץ, שחטטנים הם, מרי-נפש הם, ואין דבר משׂבּיע רצונם, והכל פסול בעיניהם וכאילו כל הקיים תקנה אין לו. משכה בקצות השרוולים הנפוּחים שעל גבי כתפיה ואמרה:
– וכיצד תעשה אם רצונך לבחוֹר במשה סמילנסקי? – והיתה תרעומת בקולה.
חלשה דעתי. הרי הדין עמה. באמת, כיצד אעשה? ולבי נוקפי על ההיסוּס שנפלט מפי. מיד והוציאה מתוך מעטפה כמה חוברות שקלים. נתנה אחת לכל אחד מהמסובים, הסבירה מה לרשום, ואחר ביקשה שימַנו מעין ועד של שלושה שיתעסק בדברים ויכוונם. לאחר כמה סירובים נתמנו בהסכמת הכל – מרת פוחצ’בסקי בראש הועד ואותו כורם שנשא ונתן עם מאירוביץ ואני – שני סגניה, ומר דרוּבּין משמש גזבר לנו. מישהו הביע דעתו:
– אולי נקרא לאסיפה?
אבל מיד והכל מיחו:
– בשום פנים לא אסיפות.
ונתפטרנו לבתינו. לא נחה דעתי מאגודה זו שנתאגדה הערב ואני בועד שלה. הרבה שעות הייתי מהלך בחשכת המושבה באותו לילה, והיו עצבוּת ויגון בלב, כבלבו של אדם שסר מן הדרך אשר בחר בה. חיי כלל כחיי פרט. פעמים אחד עושה מעשה רב-הכרע בחייו ורואה שטעה, ואף על פי שמתקן הוא כל ימיו את המעוּות תקנה אין לו; ואפילו כוונותיו הטובות ומעשיו הטובים על כרחם שהם טבועים בחותמו של אותו חטא קדמון שהוצנע ביסוד הדברים. חטאת הישוב יש בה מקדמוניות זו ואין לה תקנה אלא בשינוי. ככלב זה הייתי שתעה והריהו מפשפש בנחיריו בכל רגב אדמה שנתקל בו, אולי יחזירהו אל מחוז-חפצו. אולם מה שקלט אפי בערב הזה אינו מוליכני אל המקום שאני מתאווה אליו. היכן אני? נשאתי עיני אל השמים וכוכביהם ותמהתי ושאלתי – היכן אני? לאחר שלושה חדשים של נדודים וטורח ותמורות; תמורות בכל הויתי ובמלבושי ומאכלי ובכל ארחות חיי הנה שבתי על עקבי ונדחקתי אל התחום שיצאתי משם, שוב הריני חבר לועד של ציוני-ציון! לא, אין אור במחיצתם של הללו אשר עמם ישבתי הערב. נשתייר בהם שיור של אמונים אל עצמם, אבל עייפים הם ויגעים ומה כוחם להיעקר מן הקיים ששקע במחשכים וידם באמצע ביודעים ובלא-יודעים. אם יש מוצא מן המועקה הזאת הריהו מן החוץ, מעבר למעגלם של בני-אדם אלה, הטובים והרעים גם יחד, בניגוד גמור להם, מן הקצה אל הקצה; בניגוד להשגותיהם ותפיסותיהם ורצונותיהם ונוהגם יום-יום שעה-שעה. המוצא באותן שורות טרופות שהריצותי לפתח-תקוה לחבר אחד שאיני מכּירוֹ ושעיני כלות לתשובתו. ראיתם פעם צפורת-כרמים שהקיצה עם אביב, שיכּוֹרה והמומה, ועפיפתה מפרח לפרח ומתקו, וקשׂקשׂי צבעיה קוסמים וזוהרים, ופתאום באה עננה רחוקה בסער ושפכה עליה כל מימיה, וכבדו הכנפים ועוּמם זהבן וקדרו גווניהן וחסרת אונים דבקה היא באחד הטרפים ומבקשת מחסה תחתיו ממגור אשר מסביב – כצפורת-כרמים זו הייתי.
פרק שלושה-עשר: בְּתוֹךְ הַמְּסִלָּה
סוף-סוף כלתה הזמירה במושבה ואין עוד המזמרה תלויה במסמר שלמראשותי, ולאחר עשרה ימים של בטלה מחזירני מר דרוּבּין למשקו משהתחיל העידור בכרמיו. עיקר עבודת התיחוח עושים איברהים הזקן ויוּסף בנו החורשים בקרקע שבין שורה לשורה. אולם מתוך שאין מקרבים את המחרשה סמוך לגפנים ומבינתים להם שלא ייפגעו, נמצאת רצועה של אדמה מבוּירת, ארוכה וצרה עם העשבים השוטים הגדלים בה, ושאין לה תקנה אלא הפיכה בידים ובמעדר. עונה זו זמנה קצר ודוחק מפני החפּזון שבצמיחת העשבים ששמש-אדר מכה על ראשם, ומרבים הכורמים הזריזים בפועלים שתיגמר מלאכתם בשעתה. והייתי יהודי אחד בתוך להקה של בני-ערב עוּלי-ימים שגילם פחות בכמה שנים מגילי. ושוב אותה פרשה עלובה של בזיונות ואזלת-יד ויסורים שהביאה אותי הפעם כמעט עד דמעות עינים. אין העבודה נשמעת אלא למי שמאומן בה ואי אפשר להכריע הכלי שביד ברוב כוח. מהלכים הנערים שחוּמי-הזרועות כל אחד ואחד בשורתו ברגלים מפושקות ובגוף כפוף ובקיפולי מכנסים נפוחים ומעדרם עולה ויורד, עולה ויורד, ומנצנץ להבו המכסיף בברק שמש ומנגן בין ידיהם כקשת כנרים ואינך שומע אלא קול מאַווש זה פּאַ-פּאַ שעה שנתקע הברזל בעפר. ואני בשורתי שלי כל כמה שאני טורח איני מספיק להתנהל בקצבם ונגרר אחרון אחרון ומפגר. ניצחוני פרחחים הללו והוציאו שארית האויר מריאותי; ואין ניחומים בחיוּכו של מר דרובין, שהכל יבוא בשעתו ושאין כאן אלא ענין של הרגל ושל כמה בּוּעוֹת חדשות בעור הכפים שסופן להגליד ולהתיבּל. מרוסק הייתי בכל אברי ושבור ועלוב בתוך תוכי באותו יום ולא היה לי כוח ולא היה בי חפץ לילך אל הדוור, אילמלא אותה שתיקה ארוכה מעבר לים שהתחילה מרבה דאגותי ודוקא ביום אתמול עגנה ספינה גדולה שבאה מטריאֶסט בנמל יפו.
דואר ואיגרות המקרבים לבבות רחוקים וממתיקים שעותיהם של בודדים ונשכחים דבר גדול הם בכל מקום. אך קשה לתאר היום מה היו אלה לנו בפינה נידחת זו שבקיסרות תוגרמה שמשובשות דרכיה ומשונים סדרי מדינתה והרבה מלכויות מעורבות בשלטונה. פתוחים בירושלים ובשאר ערי השדה משרדים של שלושה מלכים, של פרנץ יוזף וניקולי השני וּוילהלם השני ודמות דיוקנם עם תספורת-זקנם המיוחדת לכל אחד ואחד מהם טבועות בבוליהם, ודומה הכל טורחים בשביל דואר הארץ להזדרז ולהריץ מכתבים משם, מעבר לים אלינו, אלא שבשבילי אין באמתחתם כלום. עוד מעט ויימלאו שלושה חדשים משעקרתי מבית אבי ולא באה אלי צורת אות חוץ מהזמנה זו לישיבתם של חובבי-שפת-עבר ביפו. וגדול צערי על שיכחה זו, כאילו אסופי הייתי ושקע עולם עברי בתהום הנשיה, ואין לי אלא להטריד עצמי בעסקי אוּגנדה וציוני-ציון בראשון ולהיות זנב לעודרי סרפנד.
והנה בהגיע תורי לפני הדוור באותו ערב, רואה אני משקפיו נשואים אלי במתינות יתירה, והוא משפשף ידיו ומתבדח ואומר: “למר צמח? הפעם כל הספינות לא הפליגו אלא בשבילך!” ומתחיל מרצה על שולחנו שבעה מכתבים בזה אחר זה. בחטיפה אחת אספתי את הכל ונסתלקתי בניסה אל חדרי כחיה קטנה שכבד טרפה בין שיניה והיא גוררת אותו במורא ופחד אל מאורתה. אין סוגם של מכתבי אחד. הרי לפני אנחה ראשונה של אֵם מבכה על בנה שהלך ואבד; ובנייר המעוּך ובדיו שתמסמסה ובאותיות שניטשטשו עוד עצורים רחמי הדמעות שספג מכתבה4. ואף על פי כן נשתייר מקום בלבה השבור לדאגות קטנות ודורשת היא על כלי-המיטה שאני חסר. אין בפי תנחומים לצרתה ואפילו לכלי-המיטה שלה איני נצרך. והרי נהמתו של אב שכול, נהמת נפש פצועה ויהירה; ללא ויתורים וללא פשרות ובכל זאת פצעה שותת דם. גם בשבילו אין תשובה בפי. כל עולמו החרבתי. סמיכות לרבנות לא אקבל וסוחר גדול של יערות וצמר לא אהיה. והרי הדיבורים של האחיות, דיבורים ארוכים וטענות ומענות וגערות ותרעומת, ובאמת הכל לא בא אלא לחפות על קנאת סתרים שנמלטתי ויצאתי למרחב. והרי מכתבי החברים עם תום התפעלותם על גבורה וקפיצת נחשון ועם הבטחותיהם שהכל עומדים שכם אל שכם עמי במערכה אחת וכיוצא באלה מן הדברים הרמים. אוי לי אם אדבר ואוי לי אם אחשה. אילו ראוני בכרם דרוּבּין בעלבון לבטי ובשפל רפיוני בתוך הפרחחים הערבים; ואילו ידעו מה שאני יודע על ציון ועריה ומושבותיה ואיכריה לא היו מגביהים קול כל כך. אף בשבילם שתיקה גדולה ונוגה בלב. אלא שהיה שם מצורף למכתב האם פתק אחד של נייר כתום ומעובה ומחוספס, דומה לאותו נייר תרמילים בהם שומר אני מזונותי במזוה; ורשומות על גבו כמה תיבות ביד רופפת ורועדת, ומכיר אני בצבע הנייר ובריח השאור שבדבק-שיפון שהוא מעלה כי מר' טוביה הזקן בא הפתק. למורי ומלמדי ר' טוביה יש בפי מה להשיב. כשעשיתי מה שעשיתי אף ידו באמצע. וכשאשמיע באזניו על ראשית דרכו של יהודי חי על עמלו ונושא את עצמו ודאי ירכין ראשו לי ויבין לרוחי.
זקן מופלג ר' טוביה וגדול הלמדנים שבעירי וכל ימיו היה מחנך ומגדל לתורה בנים ובני בנים אצל משפחת “הצמחים” ואף אבי עם תלמידיו נמנה. בעודו אברך נסע לקוצקאי, ומשנסתלק הלה והלך לעולמו שמר לו אמונים ולא נתחבר לשום כת-חסידים אחרת, פעמים אפילו מתפלל הוא בשבתות ובימים-טובים בבית-המדרש שמאחורי בית-הכנסת לשם הפגנה. מדבקוּתו לצדיק נשתמרה לו צורה של כותונת שמקפיד הוא במלבושה ושאין לה כפתורים בשולי שרווליה ואף בית-צוארה מעונב בקישור לבן; ונשתמרה נטייתו לעיון בספרי מידות ומחקר, כגון בחינות-עולם וספר העיקרים וחובות-הלבבות. גוץ הוא, רחב-כתף וידיו ורגליו קצרות וכולו מרובע בגופו ומראהו כמראה יהודי חוטב-עצים ביערות קוֹז’ניץ. על גבי גוף זה מונח ראש גדול, עגול ללא שום המשך בין שכמו לקדקדו ודמותו דמות איש-שלג שילדים עושים בימות החורף. זקנו קטן ומדובלל ואינו אומר כלום. אבל עיניו עינים של תכלת זכה בולטות ומעוגלות ומקרינות אדיקותו ועקשנותו ורוחב בינתו ושאר רוחו. חריף לא היה. ואת דרכי הפלפול הנלוזות דחה בשתי ידיו. כוחו בפשט, בדף גמרא עם רש"י ותוספות ושאר מפרשים במקומם (“אַ בלאַט גמרא אויפ’ן אָרט”). דרדקי לא לימד וממעיט היה בתלמידים ולעולם הסתפק בשלושה וארבעה מן המצוינים והמשובחים שבבחורים ונותן להם שיעורו משעה חמש עם עלות השחר עד שעה עשר בבוקר ואין דרגת הוראה עליונה מדרגתו. אף על פי שגבוה שכר הלימוד שתבע לא על תלמודו כל פרנסתו. קונה אשתו אוזים בשוק ומפטמתם ומוכרת בבתי הגבירים ומכניסה משהו, והוא גופו עוסק בתורה ומלאכה כאחת. בשעה שהיו יושבים התלמידים בחדרו ומרצים לפניו סוגיתם, היו מונחות על גבי שולחן קטן מימינו כריכות של נייר כתוֹם ומעובה ומחוספס וקדירה של דבק-שיפוֹן בצדן. והוא מקפל בידיו התפוּחות והנמהרות, במין סכין לבנה של שן תרמילים של ריבועים ומשולשים וממרח שוּליהם עם קיסם של עץ פחוס בדבק שבּקדירה. ולאחר השיעור מבקש הוא מתלמידיו שיביאו את התרמילים לחנונים ויקבלו מהם שכרוֹ. בדעת רבה ובכוונה גדולה הסמיך עבודה לתורה. ישיבתו בירכתי השכונה היהודית בשוּק החדש וביתו הדל נוגע בבתיהם של הקצבים הפולנים והרצענים, ומאחורי חצרו משתרעים הירקות של הגויים ומוריקים עד הפלוֹנה. במשעולי גניהם יורד ר' טוביה בוקר בוקר קודם השיעור וטובל במימי הנהר. בשחרית של חורף רואה אתה גוי שכן בחצר אחת ור' טוביה בחצרו שלו ושניהם עוסקים בקרדום ומבקעים עצים להסקה. אף את המים היה מביא מן המשאבה שבשוק החדש בעצם ידיו לחדרו. ומי שלא ראה אותו עם דמדומי בוקר גלום בחלוקו האפור והמרופד צמר-גפן ומתניו חגורים חבל-סבלים ואנטל על ערפו ושני דליים בקצותיו ומהלך הוא אצבע בצד אגודל על פני הקרח החלקלק, לא ראה אדם גדול באמת מימיו. כמה שנים עשיתי במחיצתו וראיתיו בענוַת חייו וכל לבי לקח. בשחריתו של אותו יום-מרחשון דולף ומטריד עמדנו בשיטת-חזקה, בתוספות הקשות של דף ראשון במסכת נידה. במחלוקת של שמאי והלל אם מעמידים אשה על חזקתה, ולאחר הצהרים עקרתי ולא חזרתי. עכשיו מונח לפני הפתק של ר' טוביה ומאד רכים דבריו על גבי נייר-התרמילים המעוּבּה והמחוספּס. סח הוא לי, שבחול המועד סוּכות הלך שלא בידיעתי אל אבי וּויתר על שכר-לימוד הואיל ועשאני תלמיד מובהק שלו. ומבקש הוא בכל לשון של בקשה שאעשה למען זקנותו ואוציא את הדיבוק הציוני מנפשי ואחזור בי. המה לבי לו. אף על פי כן ערוכה תשובתי אליו, תשובה ניצחת ושתהא נשמעת לו. לא כך היה סוף דבר. עצבות רבה בסופה של פרשה זו. לאחר שנה ומחצה כשחזרתי לעיירתי להתפייס אל הורי נזדמנתי עמו באקראי ברחוב, אמרתי להקדים לו שלום וברכה והנה סמקו פניו מאד והוריד עיניו הכחולות וחבטן בקרקע ונהם נהימה של כעס “אסור להסתכל בפני רשע” ועבר אל הצד האחר ולא נתפייס אלי. ועד היום הזה לא פג צערי שדחה אותי כך.
באותו צרור-מכתבים המוטל בערבוּביה על שולחני עוד איגרת שלוחה אלי. מפתח-תקוה באה ושל אליעזר שחט היתה. אומר הוא לי בתשובתו הקצרה, שעיין בחיבורי ומצא ענין בו ומבקש ממני לבוא ליפו במוצאי שבת לביתה של הגננת תמימה סוכובולסקי, שמפקידה לפקידה מזדמנים שם כמה חברים ומדיינים ברעיונות דומים לרעיונותי. פעמים ומשפשפים5 בכתב-ידו של אדם שאין מכירים אותו משהו להיאחז בו, מעין רמז לאָפיוֹ. שעה ארוכה גילגלתי בין אצבעותי פיסת-נייר זו ותהיתי עליה וקראתי וחזרתי וקראתי בה. מאד נראו לי אותיות זקופות הללו עם ההיסוס האלכסוני המועט שבאמצעיתן ועם הצלילות וישרוּת-הלב שבצירופיהן וחיבוריהן. משמע לא התעני היחף הגורקאי ותבוא עליו ברכה. עמדנו באור ליום ד' וארבעה ימים נותרו לי עד הפגישה. אקצר באיזה אופן שהוא את הזמן ואדחף אותו עד כמה שידי מגעת.
בשבת אחר הצהרים הרימותי רגלי והלכתי ליפו וחורשות שקדים בפריחתם משליגים סביבי וצובט ריחם המריר צביטה קלה בגרוני. הספרדים והכּוּרדים והאוּרפלים שבפועלי היקב חבשו תרבושים בראשם ומחרוזות של אלמוגים צהובים משולשלות בין אצבעותיהם, ועל ידם נשותיהם המלאות מקושטות בבגדי-צבעונים ובהינומות מאדימות; והכל פשטו בחולות ובדרכים והטילו כתמי תולע בלובן הפריחה בזהרי חמה. הצעירים שבהם שאינם מקפידים עוד על תחום שבת פניהם ליפו אל קרוביהם, וסמוך לבית-דגון פורשים אנו מן המטיילים ופונים לצד שמאל בחבורה אחת, מנין של יהודים עם נשיהם וטפם בוטחים ועליזים. מתוך שיחה עמם בעברית השבורה שבפיהם ובמעט הערבית שכבר נשגרה בפי למדתי, שהגברים חוזרים לראשון בשעה שלוש באישון לילה שיספיקו לעבודתם עם צלצול היקב. ונדבר היה בינינו שאזדמן עמם במקום אחד ואצטרף אליהם, שכן אף מעדרי ממתין לי שם באותה שעה. באנו ליפו עם שקיעה, אבל לא הניחוני חברי להליכה להיפרד מהם במבואותיה ועל כרחי משכו אותי לסימטה אפלה אחת אל בית הקרובים שלהם. היתה כאן איזו שמחה, אם לאירוסין או לבר-מצוה לא הבחנתי. מכל מקום ישב באמצע החדר על גבי השטיח נער שחרחר כבן שלוש-עשרה עם שתי עינים גדולות ומפוחמות ולבוש חלוק של משי ירקרק ותרבוש מעוגל ונמוך ורב-זויות בראשו ושולי התרבוש רקמת זהב. המון בני-אדם מצונפים יחד לפקעת, גברים ונשים מעורבים, והכל מאד מבוסמים ומטופפים בפסיעות צרות וזזים כל הזמן בעיגול ומגעגעים בלשון משונה ודוחקים עצמם בתוך החדר שנתמלא אויר הבל וחמימות וריחות עראק ושבת-המצרי. פתאום קופצת זקנה אחת פניה אש להבה וצונחת על השטיח ונוטלת ראשו של הנער ומנשקת ומחבקת אותו ולוחצת אותו כמה פעמים בזו אחר זו אל חזה שנתיבש וכל הנאספים צורחים ומוחאים כף. לא הועילה כל חכמתי, על כרחי הריקותי כמה כוסות ואף פי ריחו נודף עראק ושבת-המצרי ואף אני מובלע לתוך העיגול הנע ורגלי זזות בטפיפה עד שנזדמנה לי שעת-כושר באפלולית הגוברת להשתמט בחשאי. וכשיצאתי לסימטה כבר חשך הערב וגלי ימה של יפו שוב התחילו משיקים בחופה.
אחר תעיה ארוכה ברחובות נוה-צדק סוף-סוף נתדפקתי על דלתה של תמימה הגננת. פתחה בחורה קטנה שפניה חיורות ואפה דק וגרמי ועיניה מאירות ופושטות לרחבן וגוונן ספק תכלת ספק אפר מזהיב ומשא כבד של מקלעות שער פשתן מנופץ מונחות בעיגול על ראשה ודומה הן שדוחקות גופה למטה. ידעה כנראה שנקראתי לכאן, ואפילו בשמי קראה והכניסה אותי אל ביתה. היה חדרה דומה לחדרי וארכו גדול מרחבו. אף כאן צירופים של תיבות-נפט עיקר הריהוט וודאי ספה נאה זו על גבי תיבות-נפט מונחים סרניה. אלא שהכל צח ונקי ומחופה בלוֹבן מפות ובצבעים של מעשה רקמה. לאורה של מנורה הבחנתי באדם אחד יושב אצל השולחן וסועד פת ערבית. עם כניסתי קם וקינח שפמו והקביל פני. עמד על ידי איש קרוב לשנות שלושים, רזה ועצור ורוחו כבדה עליו ושתי כתפיו כבושות קמעה כאילו בכוונה הוא מצמצמן בחולצתו השחורה. חוד של זקן בסנטרו מאריך מאד פרצופו ומגביה יותר מצחו המכונס והמעונן בהרהורים. שערות שחורות יורדות על ערפו וכבר כמה נימים של שיבה מעורבות בהן סמוך לרקתו. ועיניו החומות-בהירות עם ברק-הפלדה שבאמצעיתן חבויות ונוגות, והיה משהו בעקימת פיו שהביעה התאפקוּת רבה ומאמצים ועקשנות לגבי עצמו, אבל גם איזה עינוי שרוצה לשתוק ואינו יכול. הקדים לי שלום, אמר שמו ונתן לי ידו ושאלני: “החבר צמח?”, והיה היסוּס כלשהו בקולו. ידעתי מהיכן יאוש זה בא ומה משמעו. אף על פי שכבר מלאו לי שמונה-עשרה והחזקתי עצמי בוגר לכל דבר לא העידו פני על כך. המראה שלי מראה נער בראשית תקופת גידולו ושאָרכוּ פתאום אבריו למעלה מגילו והם סורחים ועודפים סביבו ועוד אינו רגיל בהם. מכאן תמיהה זו בקולו. לא היה שום הסכם בין העלם שעומד לפניו ושאין בו אלא קורטוב של חן-נעורים ובין החיבור המיושב החותך והפוסק שנשלח אליו לפתח-תקוה.
בשביל תמימה הגננת שעיסוקה תינוקות לא היה רוך שנותי חסרון. אדרבא, מישהו שבחסותה אומנוּתה אני ומיד משכה אותי אל השולחן והושיבה אותי על גבי תיבה אחת ונתנה צלחת לפני והריני סועד עמם. פתאום תמהה:
– מה? שותה אתה עראק?
היה עוד בהבל פי מריחו של שבת-המצרי ולא הבליגה והעירה למוסר אזני. סיפרתי להם מה שאירע לי בתוך קהל האוּרפלים ונתבדחה דעתנו.
– ולמה כף ידך חבושה בסמרטוט מזוהם?
– ענין של מה-בכך, – ביטלתי והשיבותי, – חככה קצת קת-המעדר בעורי.
ולא הרפתה תמימה ממני ומרחה מקום הפצע במשחה לבנה של אבץ ונתנה על גביו מטלית נקיה. תינוק אחד נוסף הייתי על התינוקות שבגן שלה.
לאחר הסעודה אמר לי אליעזר שחט שממתינים עוד לשני חברים שיבואו, אלא שלפי שעה יפה שאעיין בכתב אחד הואיל והערב ידיינו בו. היה הכתב “קול קורא אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון” וחתומים עליו “חבורת צעירים מארץ-ישראל”. מדובר בו על אגודות חיילים “בני מאה ובני חמישים איש שיבואו ארצה לעבוד את אדמתה ולהתישב סוף-סוף על הקרקע כמעט בלי עזרה צדדית, או בעזרה היותר קטנה, שתושב בזמן הקטן ביותר… חיילי העם באמת, אנשים אשר בריאותם, שנותיהם, משפחתם ירשו להם להסתדר במסדרה בעלת משמעת חזקה”. וסיום הדברים בקול גדול: “הזדיינו באהבת החופש והעבודה ובסבלנות אין קץ – ובואו!” חשתי בשעת קריאה כעין צל של מפח-נפש ואף מעט תרעומת. היינו דור שאימת המליצה נפלה עליו וסגנון מוּרם וגבוה ומקושט תביעות וקרבנות אינו סגנונו. שרויה היתה ענוה של יאוש בלבבות מחמת המלים הגבוהות והקולות הקוראים שנתבדו. נתחנך הדור על האמת העירוּמה והקשה של מנדלי והמציאות האכזרית של אליקום וזוּגתו בחרפו של ברנר והקושט הרגשי שבשירי ביאליק אשר כל תיבה ותיבה משמעותה גדולה פי כמה מן הכתוב בה. ואולי נתערב אצלי משהו מתלמודו של ר' טוביה שלימדני דף גמרא עם מפרשים במקומם והנחיל לי כבוד הפשטות שבמידותיו. אבל היו בקול-הקורא שלפני עקצים וחידודים ורמזי לגלוג וביטול כלפי הרצל ומסעיו לשולטנים ולחצרות-מלכים והללו פגעו בפצע. אף על פי שמעשה אוּגנדה קרע את הנפש לקרעים לא כבו הכרת-טובה ורגשות חיבה ויקר ועוד לא פג שכרון קסם להרצל אם גם סרנו מדרכיו. ולא הלך הלב אחרי הדברים שלפני ואפילו קם משהו כנגדם. אלא שלא העזתי לגלות רשמי וכשהחזרתי את הגליון לשחט שאלתי אותו:
– מי כתב דברים אלה?
– ישנה שמועה שויתקין כתבם.
– ומיהו ויתקין?
– מורה במסחה.
– וחבורת הצעירים שבשמם חתם?
– ודאי כמה מחבריו בגליל התחתון ואולי בדוּי השם, אבל מה דעתך לרעיונו?
– בחטיפה קראתי, – משתמט אני ומגמגם, –- אולם נדמה לי… ואפשר אני טועה… כן, בשבילי… כן, בשבילי… לאחר שאני כאן, כלומר תשובה לשאלתי שלי… תשובה לשאלה מה יש לי לעשות פה?.. מחר, מחר בבוקר? אין ויתקין משיב. בשבילי אין כאן כלום.
שוב היה היסוס במבטו של שחט, אולי שוב תמה על הניגוד שבין פניו של עוּל-ימים זה שאין בהן כלום ובין דבריו המגומגמים שהוא משמיע ושיש בהם משהו. לא ידע שחט כי שלושה חדשים תמימים, יומם ולילה בתוך אֵלם חדרי, הרהור זה “מה יש לי פה לעשות?” אינו פוסק מלהטרידני. אלא שלא היה המשך לשיחה שנתקשרה. נשמעה דפיקה על דלתה של תמימה הגננת, ומיד נדחפה בכוח פנימה ושני החברים שהיינו ממתינים להם, טורקניץ ושיפריס, נראו בפתחה.
פרק ארבעה עשר: עֲבוֹדָה לִשְּׁמָהּ
איחרנו שבת באותו לילה בביתה של תמימה הגננת, שותים חמים ודנים ומנתחים קול־הקורא של ויתקין לכל צדדיו ולפרטי פרטיו. תחילה שתקתי, שכן צעיר שבחבורה אני, אלא הדעות ששמעתי דעותי והחששות ששמעתי חששותי. שלושה ירחים מתהלך אני כאן ואיני מבחין כי רעיונות הללו אשר אמרתי קנין נפשי הם ובבדידוּת חדרי עיצבתים, הריהם בעצם הפקר ובתוך האויר הם מטיילים והרוצה ליטול מהם בּא ונוטל לרצונו. יפה ליגלג טורקניץ ונקדו עיניו השחורות: “ויתקין ידידי, בעל הקול־קורא, חם לבו היהודי, אבל אינו בקיא גדול בעסקי ממונות ולקיחה בהקפה וסדרי פרעונות. בפרשה זו אני עבדכם הפוסק, הואיל ואין בעל־ניסיון כמוני. ומזהיר אני בכם בכל לשון של אזהרה – בלי גמילות־חסד מַסדרה זו לא תתקיים; ומי שמקבל גמילות־חסד דרכו שאינו עומד בדיבורו, ואולי הקב”ה נפרע ממנו, אלא הוא גופו לא יפרע חובו בזמנו. לשם כך אנוס הוא לבקש גמילות־חסד ממקום אחר, ומן המפורסם שקבלה שניה הקלותיה מרובות מן הראשונה, וכך חוזר הענין על עצמו."
יפה מקשֶה שחט בכובד־ראש ובעקימת־פה נוגה וקובלת זו: “מהיכן הבטיחוּת אצלו שמתישבים חדשים יהיו טובים מהללו שכבר התישבו? מהללו שקדמו להם? בי אין בטיחות זו. ובדרך כלל, כשקוראים לבני־אדם שיבואו, עצם הקריאה יש בה מן ההבטחה כי יש אחראי להם ודואג דאגתם ומספק צרכיהם. אבל מי יישב? מי ידאג? מי יספּק? ושוב טענות ותרעומות ומקופּחים וקרבנות ופקידים ומחלוקת. מאד מתירא אני מפני כך. והדין עם טורקניץ שהכל יחזור על עצמו”. ויפה רתח שיפריס ודחק דיבורו מתוך גרונו וקפידה בעיני־התכלת שלו: “יש סעיף אחד קשה מן השאר והוא שנותן פחדו עלי. צעירים שבגולה שאינם באים לכאן אף על פי כן חברים הם במסדרה ונותנים כופר נפשם בנדבות ובתרומות שהם אוספים בשביל חבריהם שנתישבו. כלומר, עוד קופה אחת של צדקה על שאר הקופות והקערות המקשקשות”. וכשהגיע תורי שוב אני מגמגם בשלי: “רצוני לדעת מה יש לי פה לעשות? מחר בבוקר? אמנם יודע אני מה אעשה מחר בבוקר, אלך לעדור בכרמי מר דרובין בתוך להקת הנערים הערבים מסרפנד. אבל רצוני לדעת לשם מה אני עושה כן? מה טעם בעבודה זו? הקול־קורא אינו אומר לי כלום. מדבר בחובות הארץ וחיבתה, והרי כיון שכבר באתי קיבלתי על עצמי חובת הארץ וחיבתה, אולם מה יש לי לעשות פה? ולשם מה?”
— כלום העבודה גופה אינה חשובה בעיניך? – שאלני וגער בי שיפריס.
– לא אמרתי כך, אמנם לפי שעה עוד מרובים יסוריה, אלא שאיני קובל, ואף על פי כן חפצי להבין – על שום מה?
– קפדן גדול אתה ואינך מדבר אלא זורק מרה – נכנס באמצע טורקניץ מקצתו כובד־ראש ומקצתו בדיחות־הדעת ומבטו הנוקדני מקנטר עלי ושפתיו כווּצות מתחת לשפם־המשי השחור שלו – תורה בבית־המדרש או בישיבה למדת?
– למדתי.
– ולשם מה?
— לשמה.
– אינך חולה לעבוד בכרמים לשמה.
דומה נוזף בי אם גם פניו שוחקות ומבויש הרהרתי במה שאמר לי:
— לשמה… – יש אמת בדיבור זה.
בא שחט וכאילו מסייע עמי:
— כוונת החבר נכונה, ולא יצאנו ידי חובה שאנו חולקים על הקול־קורא ומבטלים דרכיו, וּודאי שמצוּוים אנו לאסוף את הכוחות ולברר דרך אחרת אם זו אינה נראית לנו. ורעיון המסדרה במקומו עומד ומוטב שנפתח בדיון זה ולא נסתפּק בביקורת ושלילה בלבד.
– מדבר אתה בכוחות, — הוסיף טורקניץ, — בכוחות: וחבר זה מראשון כבר אמר במקום אחר שרצונו להפוך את כל החיים. לפי שעה ארבעה מספרנו ואפילו כדי ועד המסדרה לא יספיקו.
אף על פי כן פתחנו בדיון ובבירור וברעיון המסדרה ובאיסוף הכוחות ודברים קשים כגידים נשמעו באותו לילה. הישוב בטלתו קללתו ופשעו שאינו נושא את עצמו ועלוב קיומו משום שפרנסתו על נדבת לבם של אחרים וזרים עושים כל מלאכה בו. אין שום זכות בעלוּת ליהודים על מושבותיהם, הואיל והעובדים בהן קונים אותן ולא שטרות קנין, קושאנים ופנקסי טאבו. מכאן ניווּנן של המושבות ולפיכך מתרוקנות הן מבניהן וסופן כליה, אם לא נכריז כנגד קלקלת הבטלה רעיון של עבודה. למעשה אין בין ישיבותיהם של אנשי החלוקה בירושלים ובין האיכרים ולא כלום. ואפילו הללו רעים וחטאים מהללו. בירושלים ובשאר הערים הקדושות מתקיימים על הישן ולעולם ישבו בטלנים בבתי־מדרשות ואכלו “ימים” בבתי־הגבירים, ואין אונאה במעשיהם. אולם הללו האיכרים גניבת־דעת בכל הליכות חייהם. אמנם ההתישבות תכלית נכבדה מאד וסופה שתבוא באחד הימים אלא לא עכשיו שעתה. בני־אדם שקיומם בעמל כפּיהם זוהי חובת השעה ואין חובה גדולה הימנה. אַל לנו ללכת בגדולות. בשעה זו הקטנות הגדולות. ויתבע כל אחד ואחד מעצמו ואל יבטיח דבר לזולתו.
פּתאום שאל טורקניץ.
– כמה צעירים אפשר להכניס למושבות?
– כארבעת אלפים, — השיבהו שחט.
– ארבעת אלפים!
אבל טורקניץ כיון שעלתה בדיחה בלבו לא היה אדון לה:
־ לפי שעה ארבעה מספרנו וכל אחד מאתנו שקול כנגד אלף, בחינת “אלף שנים בעיניך כיום אתמול”, כלומר, אַ נעכטיגער טאָג (יום־אתמול, משהו מבוּטל ולא ממשי)!
— אף על פי שאני תלמידך בהנדסה, — מחזיר לו שיפריס, — טעות גדולה טעית ובכדִי הוצאת את תמימה מן המנין, והרינו חמישה ולא ארבעה וחכמת־החשבון שלך בזויה.
היתה השעה שעת־חצות ופשפּשה תמימה בתיבה דפונה רשת־ברזל וארבע הרגלים טבולות בקערות של נפט מפּני הנמלים וטרחה הרבה לצרף משיירי המזונות סעודת מלוה־מלכה לאורחיה. כששמעה אותנו עוסקים בה, הרימה ראשה עם מקלעות שערותיה המזהיבות והמכבידות עליו ותמהה:
— לא מצאתם ענין נאה מזה.
– זהו שיפריס, ־ התנצל טורקניץ, — לוחם על זכויות הנשים.
לא השגיח בהם שחט ואף לא נחה דעתו שמתבדחים ומתבדרים הדברים בשיחה קלה והחזירם למקומם:
— אין המנין קובע. משיתברר הרעיון ונדע מה שלפנינו. כל ספינה מביאה כמה בחורים שהולכים כצאן תועה לפתח־תקוה ולואדי־חנין ולרחובות ואין בידינו כלום ליתן להם חוץ מן הנסיון שלנו. אך את הדבר הזה חייבים אנו ליתן ולחַבּרם יחד לשם תכלית אחת. כתב לי חברנו מראשון בענין זה, והיה במכתבו משפּט אחד שנראה לי. “כשם שהכריז הרצל בשעתו על כיבוש קהילות כך נכריז על כיבוש עבודה במושבות”. רעיון זה נראה לי.
היו המזונות מונחים על השולחן והכוסות מלאו חמים ושלא מדעת פותחים אנו ומתדיינים בפרשה של כיבוש עבודה. לאמיתו של דבר, שעה שצירפתי שתי תיבות הללו לא הכנסתי לתוכן שום כוונה ולא היו אלא פליטת קולמוס. ודאי נגררתי אחר סגנונו של פייארברג שכובש גדול היה. על אחת כמה וכמה שלא ראיתי מה צפוי לשתי תיבות אלו ושעתידות הן לשמש עטרה לדור; בוקעות ופותחות לידה חדשה. כשם שפּעמים משחקת שעתו של בן־אדם כך יש ומשחקת שעתם של דברים שהפה פולטם וכאילו הכל מוכן ומזומן להם בלבבות. וכך ארע גם לצירוף־מלים זה. מיד נתקבל באותו לילה ונשתגר בפיות ונשתכח מוצאו, והמחשבות דבקות ומתאספות סביבו וכל ההצעות והגיגי־הלב מתאחזים בו. אם בעשרה מאמרות נברא העולם, הרי נברא העולם הקטן שהתחיל מתרקם והולך בחדרה של תמימה בדיבור זה. הנה טוּרקניץ אומר כיבוש־עבודה ומוסיף קורטוב של תוכן משלו. והנה שיפריס אומר כיבוש־עבודה ומוסיף קורטוב של תוכן משלו. ובתוך כך פושטת המשמעוּת שבמלים האלו ועולה משקלן ומתגלגלות מאליהן בסיסמה שהכל בה. כך פעמים אתה שומר ניצן של ורד על השולחן, כנוּס ומקופל ללא תואר והדר, ומחוּפּה בירק גביעו שנתעקמו עלעליו וגבעולו קוצים דוֹקרנים, והנה עבר רוח בלילה ואתה פוקח עיניך והריהו לפניך מפוצל ומכה גלי כותרתו, ומאיר עינים ומחיה נפשות ומשעשע עצמו בשלל צבעיו וכל חלל החדר מלא בֹּשׂמו.
מנינו וגמרנו שארבעתינו מהווים מעין ועד חשאי ומזדמנים אחת לשבועים במקום זה ומצרפים סעיפי כיבוּש עבודה והלכותיה. ובינתים כל אחד במושבו עושה נפשות לרעיון ומכשיר את הלבבות. אולי יש טעם שיצא שליח לירושלים ויתהה על בחורי הישיבה שם ויעשה בהם מה שנעשה בנוּ. יפתח לפניהם שערי הספרות ויתן בידיהם קונטרסי ליליינבלוּם ואחד־העם ושירי ביאליק ויעמידם על דעתם. “מזמור לעתיד לבוא” – אמר אחד ונדחה הענין. לפי שעה מוּטב לבקש קרבתם של הנוער שבמושבות ולשדל אותם שיצאו מן הבטלה וישנו אָרחות חייהם. וזה נראה ממש יותר. העליתי ענין בתי־תבשיל לעובדים. כיון שמועט השכר ואין בו בכדי לסעוד באכסניות שבמקום המיוחדות לאיכּרים ולעוברי־דרכים מן האמידים, נמצא שהעובד מזיר עצמו מתבשיל חם, דבר שמתיש כוחותיו ואי אפשר להתקיים כך לאורך ימים, וסיימתי דברי במאמר חז"ל – “אין לשון יכולת אלא מזונות”. כאן מצא טורקניץ מקום להתגדר בו וסיפר מה שאירע לי בשעת סעודה עם המורה אדלר. “נתחוור ושמט ראשו כאפרוח שחתכו צוארוֹ”. הכל שחקו. כבר עברו שעתים ומחצה לאחר חצות. ישבה תמימה על גבי הדרגש מקופלת בפינת הקיר וראשה כבד־השערות מרתית ומנמנם. והגיעה ישיבתנו לשעת נעילה. באנו לכאן כל אחד בפני עצמו ויצאנו מכאן ארבעה בני־אדם שותפים לרעיון שנתן הסכמה ואחדות בלבבות. שקעו סימטאות נוה־צדק בצחנת הבורות והביבים וחוף הים העלה ריקבון עשביו. עזובות וריקות עמדו איצטבאות החנונים, וחופות הסמרטוטים שעל גבן מעבות את החשכה ומפטפטות ברוח צפונית. הלכו טורקניץ ושיפריס ברגל עייפה לבתיהם. הצפּין שחט ויצא לפתח־תקוה והדרמתי ויצאתי להיוָעד עם פועלי היקב החוזרים מן השמחה לראשון.
מצאתי אותם ממתינים לי. לא נתפּזרו עוד ערפלי העראק מראשם ועוד שיירי טפיפה ברגליהם והקבילו פני בקולי־קולות. כבר גברה התנועה בדרכים. ערבים מחמרים ירקות למשכנות היהודים. בבתי־חומר אצל הפלחים רופפים ומהבהבים אורות פנסים. פּעמים צף ועולה מן האפלה צמד בקר עם בעליו, המחרשה על השכם והדרבן ביד, שהשכימו ויצאו לפעלם לחלקת־שדה רחוקה. נטפל אלי מוּגרבּי אחד מבני־הלויה שלי, הנאור שבהם והעברית שגורה בפיו יותר מן השאר. גברתן בגופו וכבן שלושים ולבוש מחציתו בגדי אשכנזים ואפילו קאסקט שעיר חבוש ראשו, אלא שלא ויתר על מכנסים הללו עם קיפּוּליהם. ארוכים אבריו וכל פסיעה שהוא פוסע בולעת כמה אמות של קרקע ומאיץ אני ברגלי להשתוות עמו. מן הפּיקחים היה ומן המאריכים בלשונם, וכיון שהתחיל קולו שנצרד מכעכע ומנסר לא פסק.
– פלשתין לא טוב, — פתח.
– למה לא טוב?
— הרבה סכוּני, מלריה, בקרוב נלך, כולם, יין לא טוּב.
תמהתי שהוא מגנה את המשקה ומגרונו הניחר למדתי שאוהב הוא לגימה גדולה ולא בכדי היה רוכב חמש שנים על גבי החביות במרתפות ושאלתיו:
— אינך אוהב יין?
התעכב בהילוכו ושחק ומתוך החשכה הבהיקו שיניו:
— יין טוב. טוב מאד. כסף לא יש. בּארוֹן לא נותן. חַלס — והשליך שתי ידיו לתוך האויר.
– מי אמר לך זאת?
– חַוַג’ה גינסברג.
גינצבורג זה הריהו הגזבר של היקב. ונכבד הוא בעיני המוגרבי, שכן אחת משתי היפהפיות שנזדמנתי לשבת עמן על ספסל אחד בדיליז’אַנס של פייויל עם כניסתי הראשונה למושבה מקוּרבת לו. והוא שמביא בלבול לתוך מוחו של המוגרבי; מעשי ידיו של מר יאפּוּ נותנים פּירות.
– לי יש שקל, — הוסיף, — נתתי אחד בישליק.
– למי נתת?
— לחוג’ה גינסבּרג. בזה שקל אלך לבלאַד אפריקה. שם טוב. אחסאן מפלשתין.
ואף על פי שדיבורו לא פסק עד שהאיר עלינו הבוקר ואנו במבואות המושבה, התוך שבו ללא שום שינוי. שוב בחוג’ה גינסברג ושוב בבלאַד אפריקה ושוב באותו שקל שעלה לו אחד בישליק. אלא פעם אחת עמד ומתח גופו ועיניו החומות והטרוטות דולקות אש עכורה ולסתו התחתונה מעוּותת ומרתעת לצד שמאל כדרך שבהמה עושה כשאתה פוקמה:
— המאדאם של גינסברג, אחא!
ונתן אצבעות־הקוף שלו הארוכות והקמוצות על פתח פיו ודחקן בכל כוחו, ואחר עקר אותן משם ופיזרן והשליכן לתוך האויר ומצמוץ שמעתי דומה לנשיקה נושר משפתיו.
כשהתחלנו לעלות ברחוב בית־הכנסת כבר שרק לנו היקב בפעם השלישית ונפטרנו זה מזה בחיפּזון; וכעבור שעה קלה ואני בשער חצרו של מר דרוּבּין וטוען מעדר על השכם ויוצא לכרמים לבוֹר לי שורה אחת בתוך קהל העודרים. אף על פי שעייף הייתי מליל נדודים עשיתי את שלי מאושש ובוטח. אינה דומה עבודה שרעיון בצידה לעבודה סתם. עכשיו הריני כובש בתוך מחנה הכובשים ומעין שליח־ציבור לאותם ארבעת אלפים בחור שעתידים לבוא ולמלאות כל כפרי יהודה וגליל חיים חדשים. לא עוד יחיד אני ועזוב ואובד עצות. מקיף אותי יער עבות של מעדרים מבהיקים בזוהר החמה. טובים ממני וגדולים ממני מימיני ומשמאלי. כך עושה עכשיו מעדרו של שחט בפרדס פאסקאל בפתח־תקוה וכך עושה פטישו של שיפריס בבית־חרושת שטיין ביפו. פרץ זמר מפּי בתוך נשימתי הקטועה ומלווה אותו קצב איוְשה של פאַ־פאַ שעה שלהב המעדר כוסח ונתקע בעפר והופך סביונים וחרדלים ומקורי־חסידה על פניהם.
ישנם ימים שכוסם רויה והרבה אור זרוע להם והרבה מזל וברכה צפויים להם. הנה משרך אני דרכי עם שקיעה ברגל כושלת ובידים מחובלות עד מפתן חדרי ופותח דלתו ולפני יצחק כבאשנה בן עירי! משפחת הכבאשנים מאנשי ישוב היו. האב מה שמכונה “כתבא” (אַ שרַייבּער) בפיהם של סוחרי היערות; אדם הממונה על נסירת קורות וסרנים וקובע עביים ומידת ארכם. יהודי רם־קומה, רחב־כתפיים ועפרון־של־נגרים פּחוּס וכבד תקוע לו מעל לאזנו ועומד הוא על חללי עצים ומחשב מעוקבים על גבי סדן של אורן ששרפוֹ מפעפע ומענבר. כאילנות הללו היו בניו. ישרי־גוף ורמי־קומה ובטיחות וגאון מתוחים לאורך שדרתם. אף יצחק זה שלפני בן־מינם הוא. בחור צעיר לימים שלא מלאו לו שמונה־עשרה, גזע אורן רך שלא סיעף עוד כל נופו. רזות פניו והרבה קטיפה במאור עיניו החומות וראשו סגלגל חטוב כראש אילה בהרים. מהיכן בא עלם חמוד ורגיג זה אל חדרי? כיצד בא? לא כתבו לי שיבוא ונפל ככוכב משמי תכלת. לא בן גילי היה ומעולם לא נזדמנתי עמו אצל מלמד אחד. אחיו הגדולים היו חברי והוא ילד הנגרר אחריהם ואני צובט לחיו. אבל המרחקים מַשוים קטן לגדול ונתמלא חדרי זיע של געגועים. דומה רחמים בתוך הקטיפה שבעיניו כשראני בבגדי־העבודה ואותה מטלית שחבשה תמימה אמש אצבעותי המעוכות שוב סרוחה ומזוהמת.
מיד יצאתי לחנות והתחלתי טורח בסעודה. בקבוקי יין קניתי וקופסאות של סרדינים ונקניקי בשר, כרה גדולה, והושבתי את יצחק על גבי תיבה של גאז והדלקתי מכונה של כוהל וקומקומי מהבל ואילן הפלפל כבש בזלזלי אביב כל אויר החלון ואני שואל ודורש והוא משיב ומודיע. בדיליז’אנס של פייויל בא ודחף את המרכבה בחולות כמוני. רבים יושבים שם בעיר המולדת על צרורותיהם וממתינים בקוצר־רוח לשעת־כושר. בשמותיהם קרא. ליפא ושלמה ואפילו שמחה אייזיק אוסף מיטלטליו, הוא וכל בני ביתו. שמחה אייזיק — שהיה נוסע לגר וגירשוהו מבית־החסידים על חיבתו לציון. ובשעה שהיינו מושלכים במימי הספק וההיסוּס השליך לנו חבל ואמר לנו תפסו חבל זה ואַל תניחוהו. שהחדר האפל שלו שמאחורי חנותו שימש בית ועד לנו ושם ערכנו כל מערכי לבנו. והוא עומד על האיצטבה בחוץ, מסורבל באדרת־כותנה וצוארו כרוך סודר של צמר ועיניו אדומות מצינה ומוכר מכולת בפרוטה ומחמם כפּות ידיו התפוחות והתכולות על קדירה של גחלים לוחשות. אלא ששעתי דוחקת ואינה פנויה להרהר בשמחה אייזיק. אדיר חפצו של יצחק לצאת מחר לעבודה ואפילו יום אחד לא יוציא לבטלה ואני מבין לרוחו. נפטרתי ממנו והתדפּקתי על כמה דלתות עד שנענה לי אח אחד מן האחים אברמוביץ, שזרע שדה־שעורים לחציר. “ואם יודע הבחור להחזיק חרמש בידו יבוא ויקצור” אמר. “מה שייך יודע, הפלגתי ואמרתי, מובחר שבקוצרים, בעיניך תראה, מר אברמוביץ”. אלא שחרמש אינו מצוי בראשון. דומה אפשר למצוא דוגמתו במחסן הפּקידוּת. ואני מכתת רגלי אל הממוּנה על המחסן ומבאר באר היטב חשיבותו של דבר ומפציר בו וסופו שהוא מבטיח להמתין לנו בפתח המחסן עם שריקה ראשונה. ואני ממהר וחוזר לחדרי והבשורה הטובה בפי.
כיון שיצא יצחק מעירו בהיתר ובהסכמת הוריו הביא עמו הרבה כלי־מיטה. ערבבנו שלוֹ בשלי והצענו יצועינו על גבי הרצפה והיו בכרים האלה ובנוצותיהם הרכות מריח הבית וּמחומו ומנעמו. עכשיו נפתח הלב לשיחה שלא פסקה עד שעצם יצחק עיני־הקטיפה שלו ולא השיב לשאלותי. מעיני נגזלה השינה שעה ארוכה. רוננת נפשי, רוננת. לא מעשי־ידיו של יאפו מביאים פּירות. מעשי־ידי מביאים פּירות, וליבי גא על עלם זה שהבאתי לכאן ושלוַת עלומיו על פניו.
פרק חמישה־עשר: הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים
בימי ניסן היינו מטיילים, אני ובן עירי, במושבות יהודה שבשכנוּתנו, ולחג הפּסח עלינו ברגל לירושלים וישבנו במלון קאמיניץ עם אליהו ברלין מצאריצין ועם יעקב רבינוביץ מאודיסה, וירדנו לכותל המערבי והיינו מוּזמנים בתוך שאר אכסנאי המלון לביתו של אליעזר בן־יהודה, ויהושע ברזילי נאם לכבוד האורחים והתרגש הרבה עד שפּרצו דמעות מעיניו; אבל כשחזרנו משם לראשון התחילה עונת הבטלה בכרמים ושנינו אוכלים שבוע תמים ואינם עושים וכלה מעט הכסף שנתקבץ על ידי ושיירי המזומנים שהביא עמו יצחק. נפרד ממני בן עירי והלך לפתח־תקוה המפורסמת בפרדסיה ושהעבודה מצוּיה בהם בכל ימות השנה, ואני מתעקש ושוהה במקומי ומתאחז בכל מיני מלאכות ומכניס באקראי שכר של שני ימים בשבוע ומתקיים בדוחק גדול. וכבר אנו במחצית אייר ועדיין לא פרעתי שכר חדרי למר בן־זאב. הייתי בימים אלה כעין שליח לכל דבר. פּעמים יוצא עם מכתב לועד הכורמים בגדרה ופעמים טוען כלי־בית בעגלה לאדם העוקר מדירה לדירה ואפילו יושב כמה לילות על יד מיטתו של חולה ומשמש לפניו. ודאי ניווּן והשפלה כרוכים בעיסוקים אלה ורוחי מאד נמוכה. אלא כל זמן שאני כאן יש פרנס בראשון וסביבותיה לרעיון זה של כיבוש עבודה, שסעיפי תכניתו מתלבנים יותר ויותר במוצאי שבתות בתוך חדרה של תמימה, ואין מדרכם של כובשים שישתמטו וינוסו.
עשתני ישיבה של חמישה חדשים רצופים במקום אחד אזרח במושבה קטנה ושוממה זו שהכל יודעים מה שבקדירתם של חבריהם ואף מעמדי הדחוּק לא נתעלם מעיניהם. כיון שצמצמתי מזונותי בשיעור רוָחי ואיני ניזון אלא במליחים ולחם ותה בלבד, אין תימה שחש בכך החנוני שלי והרי מצוקתי ענין נאה לשיחה בטלה בחנותו בוקר וערב כשמתכנסות הנשים לשם. וכשאמר לי פעם – “קח בהקפה כמה שאתה רוצה”, מוּבטחני לא על דעת עצמו אמר אלא מישהו מלקוֹחוֹתיו עורר את לבו והרחיבו. והנה בערב אחד יורד אלי מר בן־זאב וגמישות זו של סייס בגופו ומתחיל מזרזף ומדבר בענינים של מה־בכך. בפאטמה שנכנסה בה רוח שטות וגמרה אומר לחזור לכפרה; בסוס ברוד זה שבאורוה שנתקע מסמר בפרסתו בשעת פרזוּל ובצמיחה הגדולה בכרמים המבשרת שנה של שפע וברכה, וחוששים שיצר המקום ביקב וכבר התחילו בו בהכנות לימי בציר. מעולם לא בא מר בן־זאב לחדרי ולא עמדתי תחילה על משמעם של רוב דברים אלה שהשמיע אף על פי שהּכרתי בהם עקיפים למה שיבוא.
– יסלח לי מר, שאיחרתי ולא שילמתי שכר חדרי.
השליך ידו לתוך האויר וקפץ ממקומו כאילו הכּישוֹ עקרב; והיאך אני חושד בו ומזלזל בו שבגלל ששת הפרנקים יטריח עצמו. אבל מיד חזר והתישב על התיבה ופתח סוף־סוף בגוף הדבר:
— בעצם כאן אני בשליחות ובשם דרוּבּין־ואוּסטשינסקי.
– שליחוּת? – תמהתי.
– ביקשו ממני להשתדל לפני יאפּוּ וגינצבורג.
– להשתדל? – שוב תמהתי.
– כן, לדבר עמם שיתנו לך עבודה ביקב, וכי יכולים אנו לראות כיצד אתה מתענה בתוכנו?
— לא, מר בן־זאב, איני מתענה ואיני…
– אַל תאמר כן, ־ הפסיקני, — החנוני סח לגברת דרוּבּין, כמה שבועות אינך קונה אצלו אלא מליחים.
אמנם אמת דיבר אותו חנוני, אבל מה לו ולגברת דרוּבּין ולמר בן־זאב ולמזונותי? אלא אי אתה יכול לבעוט בבני־אדם שנדחקים לתחומי חייך וכוונתם טובה. ולא ידעתי מה להשיב.
– אמנם שידולי עלו יפה… היססו תחילה… בשל הסכסוכים בבית־העם, אבל נגמר הכל בכי טוב, ולאחר חג שבועות תלך לשם עם שריקה ראשונה וכבר ניתנו הוראות למנהל־העבודה ושכרך שני פרנקים ליום חוץ משעות נוספות.
לא המתין בן־זאב להסכמתי. ודאי היה לו, שאדם הניזון כמה שבועות במליחים על כרחו שיסכים למה שמביאים לפניו ונפטר ממני לאחר שגימגמתי דברי־הודיה. מיד שב על עקביו ואמר:
— נשתכח ממני… היו אצלי מפתח־תקוה ושכרו את האולם לצד חדרך בשביל פועלים שיבואו במוצאי־החג ואף הם עובדים ביקב, ואין לך כלום נגדי, יהיה קצת שמח בחצר.
לא טעה בן־זאב כי שמחתי לעבודה שנזדמנה לי. קראתי מאמר של ז“ס ב”השילוח" על כלכלה כפרית והוא מאריך את הדיבור על הקשר שבין חרושת חקלאית, היקבים ובתי־הבד וכיוצא באלו, ובין העבודה בשדות שעונוּת־בטלה השכיחות אצלה מתמלאות בהם. הוה אומר, בדין יוצא אני לדרוך ענבים בגת. ולא אכפת שיאַפּוּ וגינצבּוּרג מהססים. אין אנו מבקשים עבודה. כובשים אנו אותה. והלכתי לחנות וקניתי בהקפה נקניקים ויין ואגוזים והיטבתי לבי ביחידוּת בין כתלי חדרי לאחר שצימקתי קיבתי ימים רבים.
באִסרוּ לחג שבועות השכמתי בבוקר, מכין עצמי לעבודה החדשה, שאף על פי במושבה מקומה מחמירים עם הפועלים הפּשוּטים ואין מרשים להם לילך לבתיהם לסעודת היום. וכשיצאתי להעלות צוננים על מחצית גופי מן הברז שבחצר כבר היו מוטלים לעיני על רצפת האולם ששה בחורים פרוּעי־שֵׂער שלא פשטו בגדיהם והצרורות מתחת לראשם ופניהם החמוּמות סוקרות כלפי התקרה ושוחקות במתיקותה של שינה אחרונה. עוד בלילה באו ברגל מפּתח־תקוה וכנראה לא חשתי בבואם. בתוכם עמד יהודי כבן חמישים עטוף טלית ומתפּלל על יד החלון תפילת־שחרית. היה פרצופו ירוק יותר מן העטרה של טליתו ושתי לחייו שקעו עמוק עמוק לתוך חלל הפה ועשו גוּמות משני עברי חטמו הדק והארוך ומבליטות רזון לסתותיו שלא היו אלא קרום של קלף פרוש על גבי חודי עצמות. אבל ניצנצו זהרי חדוָה בעיניים של תכלת, פיקחות מאד וזריזות מאד, ואפילו מקצת מן המקצת ממרי שבמשוּבה בהן החותך ומעכֵּב רגש הרחמים שמתחיל מתעורר ומהבהב למראה דמות רופפת וחולנית זו. הקדמתי לו שלום והסחתי דעתי ממנו.
ביקב הקביל פני אותו מוּגרבי שנטפל אלי באותו לילה כשחזרתי מיפו לאחר ישיבה ראשונה בחדרה של תמימה ושקנה שקל אוּגנדי ורואה חלומות במדינות אפריקה. עכשיו עלה לגדוּלה והתגדר עלי, כי נתמנה משגיח על הפועלים הטירונים שבאים לכאן מכל ערי הארץ בעונת הבציר ואף אני כפוף לו. מיד לקחני למרתף אחד ופקד עלי לפשוט כל בגדי מאחורי הפּרגוד וליתן אותם בקן שבאצטבאות ולזכור מספּרוֹ, ואחר להכניס עצמי לתוך שק גס וארוך ופרוּם מלמעלה ופתחו כעין בית־צואר ופרום משני צדדיו בשביל הזרועות והמסומן באותו מספּר של הקן. נשמעתי לו ומיד יצאתי משם יחף וגלוי־ראש וגופי העירום בתוך לבוש משונה זה שגירד עור בשרי כמחצלת של קנים; ומראה פני כאדם פושע שנידון לתפיסה ולעבודת־פרך.
הוליכני המוגרבי בחשיבות מרובה אל תוך פרוזדור צר וארוך שגגו זכוכית שנזדהמה באבק ואורה הקלוש מסתנן ויורד מלמעלה ומתעמעמם בחלל האויר. לכל ארכו של הפרוזדור בריכות גבוהות מפולמות ואפורות ודפניהן דומעים טיפּות של אודם. צינורות של אמיינטון מונחים על הקרקע מקופלים וגלולים כנחשים ירוקים ופיותיהם המזהיבים מזרזפים ומקלחים מים מתוך הסילונות. זיין אותי המשגיח במברשת של זיפים וקתה כמה אמות ובסמרטוטים וכלונסאות והעלה אותי על גבי סולם קטן של ברזל שמאחורי הבריכה והורידני אל תוכה ונתן פרצופו המעוּות לתוך העיגול הפתוח שבגגה ותקע הוראותיו לתוך הדוּת; כיצד מגרדים בעובש שעל גבי הדפנים וכיצד מדיחים במים עד שיצאו זכים ובהירים ולא ישתייר בהם סימן של סומק. ומשנסתלק מן הצוהר הצהיל כתם של אור בקרקע הבריכה והמתה בת־קול פקודותיו מפוצצת ומושלכת מכותל לכותל, שראיתי עצמי כלוּא בחללו של תוף שהרבה ידים מכות בו. והיתה בתוך האפלה חמימוּת כבושה אפופה מתיקות חריפה, תערובת של שמרים וכוהל וטחב וריחות חמץ של בצק תוסס, וכל נשימה ונשימה שנשמתי בוקעת ועולה מן הריאות והולמת ראשי. שעה יפה עברה עד שהִסכּנתי עם האויר הזה והתחילו הכלים שבידי חוככים בדפנים.
עד מהרה חזר וסתם פרצוּפו המעוּות של המוּגרבּי את הצוהר העליון, ושוּב משליך הוא פקודותיו כזורק אבנים בקירות ונופלים פּנימה סמרטוטים וכלונסאות, ומיד אחריהם מפרפרות בחלל הבריכה שתי רגלים כחושות ועירומות ושאין בהן סימן של בשר, והן מידלדלות ומפשפשות אחיזה באויר כרגלי טובע במי הים שאפס החול מתחתן. ואני פורש זרועותי ומרימן כלפּי מעלה וחובק בן־אדם לבוש שׂק כמוני ומעמידו על הקרקע, ושתי עינים של תכלת, פּיקחות וזריזות, שוחקות לפני. אלה העינים הן של אותו יהודי שראיתיו הבוקר מתפלל שחרית ועטוף טליתו באולם על יד חדרי; והיה בהן אותו מרי של משובה המגן על עצמו ואינו רוצה בשום רחמים.
– שמי גורדון — לחש בקול מקוטע ונתן לי ידו.
תפסתי ביד חלושה וגרמית ומיובלת הרבה ואמרתי לו:
— תנוח קצת ותתרגל לאויר.
ישבנו שעה קלה על רצפת הבריכה המפולמת והחמימה ואחר קמנו וחילקנו בינינו את העבודה; אני מגרד ומקלף ומשפשף והוא מזלף אחרי בצינור. אותם השקים שהיו מצהיבים על הגוף השחירו משספגו מים ונתרככו ופחתה עקיצתם ונעמה לנו צינתם. ואותו הבהוב של סחרחורת בראש שבא מן הריחות אפילו חיזוק היה בו. וכשהסכינה העין עם האפלה היתה מבחינה בכל דבר: בכל כתם ירקרק ובכל בהרת של עובש ובכל קורטוב של זוהמה בסדקים. עממו שערות־הזהב של גורדון משנתרטבו ודבקות הן בערפו המדולדל והמקומט ונתגלה יותר מצחו הרם והמקוּמר ומאד הבהיק חיורון פניו. פתאום מניח הוא ידו על ידי ומפסיקני במלאכתי ומלגלג ואומר:
— שמע נא, פּריצ’ל, סבור אתה כך תשפשף כל היום? ואני ככוהן ביום הכּיפּוּרים אהיה כמצליף? חלק כחלק, פּריצ’ל, ושוה בשוה.
– טול אם רצונך בכך – ונתתי לו קת מברשתי.
– יש לי משלי – השיב.
לקח את שלו והתחיל מגרד על ידי.
– כמה זמן אתה כאן? – שאלני.
– כחמישה חודשים.
– ומהיכן אתה?
— מפּולניה שברוסיה.
— ומה עשית שם?
— למדתי בבית־המדרש.
– ואין העבודה קשה עליך?
– תחילה קשה היתה, עכשיו אינה קשה.
– רצונך לעשן ואינך מעיז.
הטלתי בו עינים תוהות:
— זו מנַיִן לך?
שוב ניצנצה המשובה בעיניו:
— יש לנו רוח הקודש, פריצ’ל, והרי ממשמש אתה בכיסך כל הזמן, עשן!
נגבתי ידי בסמרטוט וכרכתי סיגריה ועישנתי. וידעתי שאני במחיצתו של אדם שאינו שכיח.
כשנשמעה שריקתה של הארובה טיפסנו ועלינו מן הבריכה והשקים נוטפים מים והאויר הצח מטיל צינה בגוף ומרתיתו ואור־השמש דוקר בעינים והמוגרבי רץ וטורח ומפקד ומכנס טירוניו לסעודת־צהרים בלשכּה אחת שספסלים ושולחנות ערוכים בה. ששת חבריו של גורדון שבאו עמו באישון לילה מפּתח־תקוה היו מהללו הקרויים “יפּנים”; כלומר בחורים פליטי רוסיה שנקראו לצבא במלחמת מנג’וריה והשתמטו ועקרו מן המדינה. אלא שלא היה בדעתם להתרחק הרבה מחופי מולדתם הואיל ותקותם וחפצם לחזור פּעם, כשיעבור זעם, לבתיהם ולעסקיהם. הלכו לאודיסה ובאו לפני הועד־של־חובבי־ציון וקיבלו כרטיסי־ספינה בחצי חינם והפליגו ליפו ועשׂוּ להם את פּתח־תקוה מקלט לימי מעבר ולשעת־חירום. וכיון שארעית ישיבתם מיד ונתחברו לאיכרים בטענותיהם ודיבותיהם על הארץ וכובשי עבודה עוינים אותם. אבל חבורה זו שישבה באותו יום בשקים הלחים בבית־הסעודה של היקב אי אפשר היה להכיר בה סימני הפרש בדעות ובהשקפות. זקן זה גורדון כאילו היה ראשם והכל פּונים אליו והכל מטפלים בו מי בפתו ומי בבצלו. בחורים עליזים היו מן הדרום ומפּוֹדוֹליה ומבּסרבּיה ומשאר נפוֹת רוסיה המבורכת בכרמים. וכשהעמיד המשגיח כדי יין על השולחן נתנו בכוס עינם והתחממו ופצחו שירי־מהפּכה רוסיים. וגורדון אינו פורש ומצרף קולו לקולותיהם ואף אני נענה ומצטרף.
עוד אנו יושבים וסועדים ושרים והנה שוב נכנס המשגיח ומושך אחריו אברך צנום אחד מלא פּחדים וכבן עשרים ושתים; גבה־קומה וגבו ישר ומתוח הרבה ושפמו עבות ומסולסל וראשו סגלגל וזיע משונה בו, מעין תנודה קלה לצד שמאל כאדם המבריח זבוב מעל פּניו. כל פרצופו טובל בגלי תלתלים חומים וטבעת־זהב של קידושין על אצבעו ולבוש הוא בגדי־עבודה משובחים, כחולים ומגוהצים ותפורים כהלכה כבגדיו של מכונאי בארץ אשכנז. לפי הזהירות שנהג בו המוגרבי ניכר היה שלא מכוח עצמו בא ליקב אלא מישהו בעל השפעה השתדל בשבילו ודיבר טובות עליו. לא נתנוּ שק על בשרו והשאירוהו בתוך לבושו הכחול. לא הורידוהו אל תוך בריכות אפלות ומפולמות אלא זיינו אותו בשפופרות וכלי־מדידה של זכוכית דקה והרכיבו אותו על גבי חביות במרתף והוא ממצמץ בשפופרות ומודד ורושם. עכשיו ישב בתוך קהל חוגרי השׂקים בקצה השולחן והוציא מתוך תרמילו כריכות של מזונות ואפילו פרש מפּה קטנה מתחתן והתחיל בוצע פּתו בראשי אצבעותיו מעשה איסטניס. מטבעם של בני־אדם שאין עורב לבן חביב על חבורתם והתחילו היפּנים מציקים קִמעה לאורח החדש. ואחד לץ יליד קרים ופרצופו מפויח כאילו יצא מתוך הכבשן מתריז כנגדו:
— אַ טי קטוֹ בּוּדִיֵיש? (אתה, מי אתה?).
העמיד האורח פנים שאינו מבין לשון זו שמדברים אליו. טילטל תלתליו והשיב:
— אני מדבר רק עברית.
אבל הלה לא הרפּה ממנו:
— עברית, יהא עברית, מה שמך?
– מאיר.
– מאיר מה?
– מאיר וילקנסקי.
– כך, אחא, עכשיו אנו יודעים.
פּרצה החבורה בשחוק גדול. כל מה שהיה הקרימאי אומר ועושה היו חבריו משיבים לו בשחוק. אלא שבינתים ניסרה השריקה באויר ונפטרנו כל אחד לעבודתו וחזרנו לשפשוף הבריכות ואת מאיר וילקנסקי השארנו אחרינו.
עם ערב היו רעש ותנועה רבה באולם שבשכנותי. הביאה פאטמה אילפּס גדול של נחושת והבחורים נתנוהו על גבי שלוש אבנים והיא מסייעת עמם להפיח אש הזמורות מתחתו והם מטגנים ביצים לעשרות. קושי היה בחמים וקומקומי אין בית־קיבולו מספיק לשבעה בני־אדם. עלה אותו לץ קרימאי אל בן־זאב ושהה אצלו שעה קלה והורידהו למטה והלך עמו למחסן של גרוטאות שבחצר והעלה משם מיחם עתיק־ימים ורחב־כרס ועד מהרה רואה אני את הקרימאי משיב במלוא לחייו רוח לתוך הארובה והמיחם מתיז ניצוצות מתחתיו. ובתוך האולם מוטלים הבחורים על הרצפה זה בצד זה, ברכיהם כפופות ופניהם כלפּי התקרה ופיהם מזמזם ניגונים נוגים על אמם רוסיה וכל נהרותיה.
דפיקה על דלתי ונכנס גורדון וישב על תיבה אחת ובתוך אורה הקלוש של העששית שלי הבחנתי כי מרי זה שבמשובה עוד לא כבה בתכלת עיניו.
– נו, פריצ’ל, במה אתה עוסק?
נכויתי בקול דבריו; למה הוא מלגלג עלי? והשיבותי לו מידה כנגד מידה:
— מהרהר אני בך.
– בי?
— רצוני שתישן הלילה במיטתי ואני אלון עם הבחורים.
– רעיון נפלא! – שוב ליגלג. אלא שהזיז את התיבה וקירבה אלי והביט לתוך עיני ושאל אותי בכובד־ראש:
— אילו באת עימם היית פורש מהם? ענה בפשטות, הן או לאו?
על כרחי עניתי:
— לא.
– משום מה?
— איני יודע ליתן טעם לדבר, אבל לא הייתי פורש.
– ולמה רצונך שאעשה דבר שהוא מגונה בעיניך?
לא ידעתי מה להשיב. נתגלגלו כמה דיבורים בלשוני לומר לו, שמא מחמת הפרש זה בשנים שביני ובינו, אבל נבלם הפּה ולא הוצאתי ממנו כלום.
– אבל יכול אתה לעשות לי טובה, — הוסיף, — ודאי איני צעיר כמותך ואין שנתי חזקה כשנתך וכשתתן לי המנורה שלך לאחר שתעלה על המיטה, אשכים ואעיין בספר לאורה.
נטלתי את המנורה בין שתי ידי ואמרתי לו: קח! אמרתי לו: יש לי מנורה אחרת. הכיר שאני משקר לו, מתוך עיניו ראיתי שעמד על הכזב שבדברי. אלא שויתר הפּעם וקיבל המנורה מידי. קם ומעילו מנפנף סביב רזון גופו וצבט בלחיי, כדרך שדוד זקן צובט בלחיי קרוביו.
– נו, פריצ’ל, משום שאתה מתיהר נענשת וכל הערב תשב בחשכה – ויצא.
כל הלילה אף על פי שלא הדלקתי נר בחדרי היה אור מרובה סביבי. ידעתי, מבעד לכותל, תחת קורת גג אחת אני במחיצתו של אדם שאינו שכיח.
פרק ששה עשר: בְּמַזַּל מַאְדִּים.
משהסגילו אשכולות בגפנים ופשטו להקות בוצרים בכרמים וסלים של נצרים מלאו ענבים ובאו בקרונות גבוהות אל החצר האחורית של היקב וגרגריהם נגרפים בין מלתעות הריחים הדוששות והגורסות; והמשאבות מטרטרות ושואבות יומם ולילה ותופחים צינורות של אמיינטון ומתעגלים ומרתיחים על פני הקרקע כדפקו של בעל־חיים, וכבר התחיל אותו בליל של זגים ותירוש תוסס ומבעבע בתוך הבריכות – לא הועילו אז כל שידוליו של מאיר וילקנסקי. על כרחו שפשט את בגדו הכחול והמצוחצח ואין פניו עוד כפני מכונאי שבא מארץ אשכנז ואינו פורש עוד מפּה לבנה תחת מזונותיו בבית־הסעודה; שק העלה על מערומי בשרו כמונו ורגליו הדקות והשעירות כרגלי אשמדאי יחפות ובלורית־הערמונים שלו נוטפת מים דלוחים ודביקה בערפו. עכשיו היינו עובדים בשתי משמרות, שתים־עשרה שעות כסדרן כל אחת ולסירוגין; שבוע מחצות יום עד חצות לילה ושבוע מחצות לילה עד חצות יום. ונזדמנו הדברים כך ששלשתנו, גורדון הזקן, וילקנסקי ואני, עסוקים במשמרת אחת וחברים זה לזה ומסייעים זה עם זה.
והנה בשבת־מברכין של חודש אב קרואים היינו בשעות מנחה לשמחת בר־מצוה בביתו של פועל־יקב אחד. על יד השולחן הערוך ישבו הותיקים והמשגיחים ומנהלי־העבודה שמלאכתם שם בכל ימות השנה, מיעוטם אשכנזים ורובם ספרדים ואוּרפלים ומוּגרבּים בגלימותיהם הצבעוניות, ובתרבושיהם האדומים, ובתוך הקרואים גם כמה מפּרחי הפּקידוּת עם כובעי־שעם ומצחותיהם הכפולות על ראשם ועם צוארונים ועניבות ומעילי צֶ’ה־שוּ־צָ’ה מזהיבים על גבם. וכיון שהיתה השתיה בשפע והיין מן המוּבחר והיו שם אפילו מן הבקבוקים המאובקים שבמרתף הקטן המפורסם, שחביונותיו הולכות לפריס ועולות על שולחן הבּארון, נתבדחה מאד דעתם של המסובים. עמדנו בערבו של קונגרס שביעי וכבר קבעו מקומו ושעתו והיתה שיחת היום אותה מחלוקת שבין אוגנדאים וציונים שקונגרס זה עתיד להכריע בה. בראש השולחן ישב מר רזניק, מזכירה של אגודת הפּועלים הכפופה לועד האודיסאי. יהודי רוסי משכיל ונוח לבריות ומהוגן. רווק שכבר עברו עליו שנות כוח, קרח שמצחו נראה רחב משיעורו ובאמצע פרצופו מונח חוטם ארוך ובשרי ושולט על כל פּניו. אומרים עליו שבארץ־מולדתו מהלכים היו לו עם מורדים במלכות וישב שנה תמימה בתפיסה ועד היום הזה מקבל הוא ירחונים וקונטרסים מאנשי שמאל. פועלים הללו שהוא מזכיר לאגודתם לא היו אלא עוללות ההתעוררות משנת תר"ן שלא האריכה ימים ושקעה באמצע בתוך האנדרלמוסיה מבית ובתוך גזירות קושטא מבחוץ; ואותו פתק אדום בנמל יפו שאינו נותן רשות כניסה ליהודי הבא מרוסיה או מאוסטריה אלא לשלושה חדשים ובתורת עולה־רגל בלבד. פּועלים הללו משגיחים על ערבים היו ובעלי נחלאות קטנות ומתדפּקים על קופתם הדלה של חובבי־ציון ומבקשים תמיכה של כמה מאות פרנקים, ועיקר עסקו של המזכיר משא־ומתן עלוב ומביש זה על טענותיהם ועל תביעותיהם של בני־אדם שראו עצמם מקופּחים ומרוּמים. לא חביבה היתה מלאכה זו על רזניק והכיר וידע שִפלוּתה וכלימתה ומתוך מרירות וכעס ומרי בעט בכל הענין ונתפס לאוּגנדיזם והיה מן הנלהבים שבהם.
– ראשון לציון, – שמעתיו מכריז, — הראתה כוחה, שבעים שקלים של טריטוריאליסטים מכרה.
— אין מביאים ראיה מראשון, — נכנסתי לדבריו, — יקב יש כאן ואיסור יין־נסך תריס בפני עבודה ערבית וגזברים בו ופקידים רמים המוכרים שקלים למוגרבים וכידוע…
– רומז אתה על משהו?
— איני רומז על שום דבר – ופונה אני אל משגיחי חיים המוגרבי:
— מידי מי קנית אותו שקל בשביל בלאַד אפריקה?
הלה חש בחשיבותו והרתיע פיו וסנטרו ועיקמם לצד שמאל כדרך שבהמה עושה כשאתה פוקמה:
— חוג’ה גינסברג, באללה.
אלא שראה בעל־השמחה שהולכים הדברים להסתבך הרבה והסיע אותם לצד אחר ועד מהרה נשתכח כל הענין ושבוּ הקרואים אל היין ואל הפיסתקים והיטיבו ליבם.
באותו שבוע התחילה משמרת־הלילה שלי וקרוב לחצות במוצאי שבת קמתי ממשכבי ועוררתי את גורדון שנכנס לחדרי ושנינו עוסקים בסעודה ומכינים מזונות בתרמילים ויוצאים בחשכת הלילה אל העבודה. אוִירם של אולמי היקב בשעה זו כאוִירה של תחנת־רכבת בארצות צפון לאחר חצות משיצאו כל הקטרים והקרונות והפנסים רועדים בסוּפת שלג. רותת אורן הקלוש של מנורות־חשמל צהובות־אדמדמות הנעוצות בכתלים ומרקידות הן עיגול של זהרה ורודה סביבן ומעבּוֹת את האפלה שמלפניהן ומאחוריהן. צללי בני־אדם מלחיתים ויוצאים ומהלכים בפסיעות מצוּמצמות ושומע אתה כיצד מאַוושות רגליהם היחפות כשהן נוגעות ברצפה החלקלקה והלחה. מרחוק דופקות בזעזועי קצבן מכונות ומשאבות והצינורות לאורך הסילונות נרתעים מאליהם ומתעגלים ומזדקפים בכפיפה של עכנאי המתחמם בחול הלוהט בצהרי יום. לא היתה העבודה עבודת־גוף קשה. יושב כל אחד בקרן־זוית משלו ומטה אזנו אל הזרזוף ואל הקשקוש המקלחים תוכה של בריכה אחת אל הפנאי של בריכה אחרת ומשגיח שלא תעבור על פיה משנתמלאה; או שהוא מטפּס ועולה משנפסק הקילוח ומוציא זגים מן הצינור שנסתם. אלא שישיבה זו של כמה שעות רצופות בתוך השק שנתרטב ובתוך הצינה שמתחת לכפּות הרגלים ומתוך הקשבה מעומעמת זו להמית התירוש הניגר מלמעלה על כרחה שתפּיל שינה עליך בתוך הבל של כוהל הממלא אפּך ופיך ואינה אלא מלחמה כבדה וארוכה בינך ובין אונס העצימה של עפעפי עיניך.
טיפסתי ועליתי על בריכתי וראיתי שאפילו עד למחצית בית־קיבוּלה לא נתמלאה והלכתי לסופו של מסדרון למקום שישב שם גורדון על יד בריכתו שלו להעביר תרדמה מעל עיני. כשאתה מקופּל ושוהה זמן מרובה ואינך זז מתקבץ חום גופך וגובר על לחוּת השק הקרה שעל בשרך; אבל כשאתה מטלטל עצמך באויר הלילה מצין השק עד מהרה ועוקץ עורך כבמחטים, ועד שהגעתי למקום מושבו של גורדון רעדו כל אברי ונקשו שיני זו לזו. מוטל היה גורדון בקרן־זוית שלו וגופו הדל כרוך בשקו ומגביה אלי עינים של תכלת שופעות רחמים ואומר לי בלחש של דאגת אב:
— רועד אתה…
צחקתּי בקול גדול מתוך הפקרוּת של נעורים והשיבותי לו כמתגרה בו וכמתלהלה; כי היה גורדון כאחד מאתנו וסגולה לו להשכיח מלבך את ההידור שאתה חייב בשנותיו:
— גם אני איני רוצה שירחמו עלי.
חש בעקצי ותפס בי והורידני אל הקרקע ולחש לי:
— איני מרחם עליך, פריצ’ל, מחבב אני אותך – ותמהתי על הכוח שבזרוע זו שאחזה בי. נפטרתי ממנו והלכתי אל וילקנסקי והבאתיו לכאן והוצאנו את התרמילים עם המזונות ומצאנו קנקן של יין והתחממנו ממה שיש בו וסעדנו במזומן והרבינו בשיחה ולבנו טוב עלינו כשאנו חוזרים אל בריכותינו ומצפּים לשריקת־בוקר ראשונה.
קרוב לשעה שמונה עבר לפני מאיר וילקנסקי וטופפות רגליו היחפות והשעירות ומתגנדר הוא בהילוכו ובשקוֹ ועלובים תלתלי־הערמונים על ראשו. הרימותי פּּיו של צינור והצלפתי בפרצופו קילוח של מים. לא כעס אלא נטל צינור אחר והתחיל משלם לי מידה כנגד מידה. ידעתי שעקשן גדול הוא ואמרתי עכשיו אבחן עד היכן עקשנותו מגעת. עבר רגע ועוד רגע ושלישי ורביעי והוא עומד ועיניו החומות שוחקות והצינור בידו וקילוח של מים צוננים חותך בשרי. ודאי כך היה עומד ומזלף גופי עד שהיה שורק היקב לגמר זמנה של משמרת־הלילה אילמלא נכנס באמצע המשגיח המוגרבי והפסיקו:
— החוג’אַת מבקשים אותך.
לא ירדתי לדעתו מחמת לשונו הבלולה עִברית וערבית;
— מי מבקשני?
– במשרד, חוג’ה גינסברג, אמרו לי שאביא אותך.
– ומי ישגיח על בריכתי?
פּקד על מאיר שיבוא במקומי והלכתי אחריו אל המשרד. שלושה שולחנות־כתיבה היו ערוכים בו ופרגוד של עצי־אגוזים מחיֵיץ בינם ובין קהל היוצאים ובאים. מאחורי הפרגוד ישב בשולחן הראשון הגזבר מר גינצבורג. בן־אדם צעיר לבוש חליפה לבנה מגוהצת הרבה ועניבה אדומה כרוכה לו בצוארו. קטן־קומה הוא וכסאו מוגבה ואונס הוא רגליו שיִגעו בקרקע. מעוגלות ומבהיקות לחייו ועינים חומות ומשומנות לו ומבוכה גדולה בהן. על ידו מר יאפּוּ בשולחן שני עם פני הבר־מינן שלו ועם מצחו החיוֵר והגבוה ועיניו המעולפות למחציתן והחבויות תחת עפעפיהן בוחנות בי. השלישי בשורה היה המנהל, מומחה היינות שלא דיבר אלא צרפתית ומרובים הקיפולים מתחת לסנטרו הגלוח; בעל בשר ומדושן ועינים אפורות כחודו של מחט מתרוצצות משני עברי חטמו ואין בהן לא רשעוּת ולא חכמה אלא משהו שמביט ורואה ואינו מתכוון לשום דבר. עמדתי לפני שלבי הפרגוד גלוי־ראש, יחף ושקי נוטף את המים שהצליף עלי וילקנסקי ולא ידעתי לשם מה נקראתי לכאן.
– שמך צמח? – שאלני גינצבורג.
– כך שמי.
זע בכסאו והשעין יותר רגליו הקצרות בקרקע ושוב שאלני:
— ואתה שאמרת, כי מוסיף אני רבעי יום וחצאי יום לחשבונותיהם של פּועלי יקב בלבד שיקנו שִקלי אוּגנדה מידי.
עברית דיבר עמי, עברית נאה, אבל מיד חשתי שאני בתוך קן של צרעות ונחשול של איבה ירד עלי וכאילו בקע מזל מאדים מעל לראשי ולבי אומר לי, שלא אצא בשלום מן המשרד הזה ואף על פי כן השיבותי בנחת:
— לא כך אמרתי.
– אבל משהו דומה לזה אמרת?
– אפילו לא דומה לזה. ואלה היו דברי: חשבונות היקב מסוּבכים ונתונים לשיקול דעת; יש ועבודה של שעתים רצונך ואתה רושמה רבע יום, רצונך אתה רושמה שתי שעות; והפועלים ביקב, המוגרבים והאורפלים, אינם בעלי־חשבון גדולים, וכשהגזבר תובע מהם קניה של שקל בבישליק אחד הרֵיהם מהססים לסרב וקונים; ואמנם כך סבור אני, שאין המעשה מהוגן מצדך, מר גינצבורג, כשאתה מוכר שקל, למשל, לחיים המוּגרבּי משגיחי; אם אין אונס כאן אבק אונס ודאי כאן.
נתן לי לסיים דברי, אבל כל דיבוּר ודיבוּר שהוצאתי מפי, בפניו שמתכרכמות והולכות הכרתי, מלבּה חמתו יותר ויותר. ויאפּוּ משסה ורוטן בין שיניו: חוצפה, חוצפה.
– יש לנו עדים ששמעו אותך אומר אתמול בביתו של מנהל־העבודה שלנו, שאני רושם הוספות של רבעי יום לחשבונות של פועלים הקונים שקלים מידי.
– מי שהכני בלשונו בדאי הוא ואדם מהוגן אינו מקבל דברי־רכילות.
מאד הֵצין השׂק על גוּפי ובכל כוחותי גברתי על צינתו שלא תרתיתֵני. אמר יאפּוּ משהו בצרפתית. לא הבינותי פירוּש המלים, אבל ידעתי כי רעות הן. ואני רואה את גינצבורג מעביר מחצית גופו מעל לשולחנו לצד הפרגוד, מרים ידו ומכה על לחיי ומיד נרתע לאחור אל תוך החלון שמאחוריו. לא הייתי עוד חובש בית־מדרש צנוּם וירוק זה שעלה עזוּב ונידח על חוף יפו. עבודה של ששה חדשים במזמרה וּבמעדר וּבשאר כלי־מלאכה הרחיבה כתפי ויצקה כוחות גדולים אל זרועותי. חשתי בכוחות אלה לכל אורך קומתי מבוהן רגלי עד שרשי שערותי והתרתח הדם ודפק. מעולם לא הרים אדם ידו עלי. אפילו אבי לא הכני. בן יחיד הייתי ומיוּחס ומלמדי לא העיזו להלקותני ברצועתם. נטלתי את הגוף שלי בין שתי ידי והשלכתיו כלפי הפרגוד וניפּצתיו כקליפּה של ביצה ונכנסתי פנימה ושילחתי אגרופי בפרצופו של אדם קטן זה ששיקע עצמו לתוך הקיר וכיסה פניו בכפּות ידיו. ראיתי יאפּוּ קופץ ממקומו ואוחז בכסאו וּמגביה אותו באויר ודומה אף המנהל עושה כמוהו. נסתבכתי בין השולחן ובין שלבי־הפרגוד השבורים ואין לי מקום להירתע ולחזור. מה שאירע אחרי כן איני יודע. זרקתי אגרופים ורגלים אל ימין ואל שמאל ומרובים האנשים ההולמים עלי ואין כוחי מספיק לעמוד כנגד כולם. פעם נתקלתי באגרופו של חיים המוגרבי ותמהתי.
סופו של דבר וכיצד יצאתי משם נמחה מזכרוני. רואה אני עצמי שוב יושב על יד בריכתי עלוּב והמוּם ומטושטש; שכן על כל מכה שהיכיתי ספגתי חמש. שפתי התחתונה שסוּעה ומסמיקה את השׂק שעל גופי. אותו הבחור הקרימאי מקנח דם מעל פני במטלית וגורדון וּוִילקנסקי גוחנים לי. מתקהלים סביבי כל פועלי היקב סואנים ונבוכים וקולו של רזניק רוגש וסוער ומכריז:
— נעכב את העבודה ונטביע יקב ארור זה!
כששמעתיו מכריז כך התאוששתי והתנגדתי לו:
— איני רוצה שיטביעו יקב זה ואיני מקללו.
מיהרו והזעיקו את המנהל והוא בא וכל הקיפוּלים שמתחת לסנטרו רותתים. ונשתתקו הפועלים ונרתעו לאחור ופתחו דרך לפניו. קרב אלי ואמר:
— מצטער על מה שארע ולא היה זה אלא סכסוך בינך ובין מר גינצבורג ועוד נבררוֹ, אלא רצוני שתוסיף ותעבוד אצלנו, כי אין להנהלת היקב ולא כלום כנגדך.
צרפתית דיבר ומישהו מתרגם לי דבריו. אף על פי כן נדמה שראיתיו בשעת המריבה מנפנף כיסא באויר, אבל השיבותי לו:
— כך גם אני רואה את הדבר.
– רשוּתך ללכת היום לביתך ולפוּש ועל חשבוננו.
ונסתלק. קרא אל משרדו את מנהלי־העבודה וניסה לשכך חמת הפועלים. מזמן ידענו שאין דעתו של אמיל מאירסון ואין דעת הבּארון נוחה ממעשי פקידיו בראשון והשתוללות עסקנותם. חשש המנהל שמא בת־קולו של המאורע תגיע לשם והתחיל מנמיך דיבורו ומפייס. בין כך וכבר באו קרונות לחצר מבצירת בוקר והריחים כבר דוששות ומגרסות אשכולות ותירוש זורם בצינורות אל הבריכות ואין לפניך אלא ברירה זו: אם להטביע את היקב בדם ענביו כרצונו של רזניק או לחזור אל משמרתך וּלהשגיח שהכל יבוא על מקומו בשלום. על כרחם שהלכו הפועלים לעשות מלאכתם ואף אני פונה לקרן־זוית ועושה את שלי ויושב ומטה אוזן לדפקו של צינור המקלח מוהל על זגיו אל הבריכה שנתרוקנה מבעוד לילה.
אין לך צער גדול מצערו של אדם שפתאום כל העינים נתלות בו. בושתי ונכלמתי ואי אפשר היה לי לשאת את המבטים ששלחו אלי העוברים ושבים. בכל מעמד של רחמים משהו מן הנלעג ומן המעליב. שותפות של אמת משמעה אותה הרגשה – הלואי והייתי במקומו של זה. מתוך פניהם של המביטים בי הכרתי מה רחוקה תשוקה זו בלבם ואין בהם אחד שרצונו להיות במקומי. אלא שגמרתי אומר בנפשי, עד הצהרים כאן אני וּמסיים עבודת יומי, ואחרי כן הרי לפני שתים־עשרה שעות לחשבון וּלעצה ולהחלטה. עוד אני מהרהר כך והנה מהלך לקראתי במסדרון חיים המוגרבי. כנראה מן המרתף הקטן עלה וטעם שם מכל החביות. רופֵף הילוּכו וכושלות ברכיו כאדם שהלמוֹ היין. אותה עוית שבסנטרו המעקמת פיו לצד שמאל קפאה בפרצופו ועיניו הטרוטות תועות ומושפלות ומנקרות בקרקע. עוסק היה בשכנוּתי הקרימאי ואני אומר לו רוסית:
— שׂפתי השסועה מאגרופו של זה באה.
נדלקו עיניו המפוּיחות וקפץ ממושבו ואמר לי:
— כך? מיד נגמור עמו את החשבון.
לא לכך התכוונתי. היתה כוונתי להשׂיח דברים בעלבון ולהיפּטר ממנו. הרי אין טעם להתגולל על אדם שיכור ומנוול זה שעושה ואינו יודע מה עושה, והקדמתי והתיצבתי בינו ובין הקרימאי ובשביל לחסות עליו מפני ידו של הלה נכנסתי בדברים עם המוגרבי:
— חיים, — שאלתי, — כלום מימי פגעתי בך?
לא הגביה עיניו והוסיף לנקר בהן בקרקע וגימגם:
— לא, באללה, לא.
– ועל שום מה הכית אותי?
— על שום מה?.. באללה, הם הכו… השִכּנאז הכוּ… החַוַג’את… אני מה?…
היה הקרימאי זריז ממני וקומתו גבוהה מקומתי ומעל לכתפי השליך בו אגרופו. נרתע חיים לאחור, פילבלוּ עיניו והתנדנד והתחלק ברצפה המפוּלמת ונפל. שוב מהומה גדולה. מיד נתפשטה השמועה שהאשכנזים מכים בספרדים. מתקהלים סביבי הללו ומאיימים עלי. אף על פי כן הקשיבו לי וריככתי דעתם. “אם הוּא היה הראשון ואתה החזרת לו, ענין אחר” – פסק אחד וגחן על חיים והריח בהבל פיו והכריז: “שיכור! מן המרתף הקטן בא”. הכל שחקוּ ונטלוהו ונשאוהו עמם.
בינתים קרבה ובאה שעה שתים־עשרה וניסרה השריקה באוּלמי היקב ונתפקקה בכל מבואותיהם ובת־קולה מפוֹצצת כגרגרי־ברד המכים על גגות־פּחים. גמרה מלאכתה משמרת ראשונה ויוצאת ומשמרת שניה נכנסת. קיבל מי שבא במקומי את ההוראות מפי ולשאלות שהכביר עלי איני משיב. הלכתי אל חדר־המלתחה ושפכתי צוננים על גופי המזוהם והוצאתי בגדי מן הקן שלי ולבשתים ויצאתי החוצה. עמדה חמתו של תמוז באמצע השמים וסימאה עיני בשפע זהרה ונאה חוּמה לגוף ששהה כל הלילה במים ובצינה ובאפלה. ראיתי גורדון וּוִילקנסקי פוסעים בחפּזון אל המשרד וחורשים משהו ומשתמטים מפּני. כל המושבה היתה כבר כמרקחה. עיכבוני כמה בני־אדם בדרכי והרבו לשאול ואני מקצר ומטשטש ומבטל ונס. ועמדה פאטמה על מפתן ביתי שולחת לקראתי כבודת חזה הסוער והיוקד ובעיניה החוּמות והגדולות תהום של חיבה וצער ומורא:
— יאַ חַוַג’ה, — ספקה כף, — מה עשו לך!
– לא כלום, פאטמה, לא כלום, טוֹשה (מהוּמה).
– עקרית (מנוּולים) – חרקה שן.
– עקרית, פאטמה, עקרית — הסכמתי עמה וצערה וכעסה שקעו במעמקי הלב. בנגיעת אצבעות לִטפתי כתפה החשוּפה והשחוּמה ונזדעזעו וצלצלו המטבעות המזהיבות בענק שבצוארה ונמלטתי אל חדרי. על שולחני אגוּדת־פרחים ירוקה וכתמי לובן נוקדים בתוכה ואויר חדרי שיכור וכבד מבשׂמי־יסמין. קרבתי אל המראה והסתכלתי בפרצופי. תפחה השׂפה התחתונה והשחיתה פני. “עקרית, פאטמה, עקרית”, לחשתי בשפתי הפצוּעה. רבצתי על מיטתי בהול ונרעש ועייף – עכשיו השעה שאחַשב דרכי.
פרק שבעה־עשר: בַּגּוֹלָה
אף על פי שחזרתי ממשמרת־הלילה לא עצמתי עין כל היום ולאחר שיקול־דעת מרובה לכאן ולכאן, ראיתי מחלוקת זו גמורה בשבילי ואחת החלטתי, לשהות ביקב עד שיִתמו חדשי הבציר ולא לערבב בפרשת העבודה מה שנפל ביני ובין הפקידים. אלא עד שאני מהסס ונמלך עם עצמי הלכו גורדון ומאיר וילקנסקי ועשו מעשה על דעת עצמם. הקדימוני ובאו אל המשרד והשמיעו שם מחאה גדולה והתפטרו; ואפילו הלכו אל ועד המושבה ותבעו דיני ואין בידי עכשיו שום ברירה. אילו הייתי מוסיף ועובד במקום, אין פגם בישיבתי בראשון, אבל משהתחילו מנפחים דברים ואף ועד המקום אומר להיכנס באמצע ורצונו למנות עצמו בורר שיעמיד לדין וישמע עדים ויזמין צדדים, אי אפשר שאשב כאן בשלוה ונטרף עלי כל עולמי. היה לי הרגל למקום, לחדר אפלולי צר וארוך זה שאילן־הפלפּל שולח בדיו אל תוך החלון; לחצר וגרוטאותיה והאנדרלמוסיה שבה ושלמדתי להבחין שם בכל תנועה ואיושה. ברז זה שאינו סתום כראוי והוא מטפטף ומפטפט; פרסת־סוסים זו שהלמה בקרקע האורוה באישון לילה מתוך שובע או מתוך רעב; ביונים ההוגות על השובך, ובציוץ צפרים המשנות קולן בדמדומי שחרית ובדמדומי ערבית, ובפסיעות הללו של בן־זאב מעברה השני של תקרתי הטופפות מעל ראשי ואני לומד עתה מקצבן כמה לוגים יין צללו לתוך הרגלים הפוסעות או כמה מג’ידות הפסידו בעליהן במשחקם. הלך עולמי הקטן אשר בניתיו בעצם ידי ושיקעתי כל נפשי בבנינו וקשתה עלי פרידתו.
עם חשכה נכנס אלי שיינבוים הטולסטויאי גלוי־ראש ונעלי־בד על רגליו שתפרן בעשר אצבעותיו ואפילו סוליותיו אינן מעורו של בעל־חיים ואין קול לצעדיו, ושערותיו מונחות במקומן מתוחות וארוכות כשהיו וגופו המצומצם בתוך חולצה של פשתן אפור ואבנט על מתניו ששני פיפיו בצד שמאל. היו דרכינו רחוקות כל הזמן ואין אנו מזדמנים אלא באקראי ולשעה קלה והתמיה אותי שהטריח עצמו ובא לביתי וישב סמוך למיטתי ופישפֵּש במה שיפתח. ראה על התיבה בקבוק קטן של מי־יוד שהייתי מטהר בהם שפתי הפצועה, נטלוֹ והסתכל בו והחזירו בטרוניה למקומו ולא הירהר בי אלא בשיטתו ומיחה:
— סם המות… מטלית טבולה בצוננים… מים זכים ופשוטים… אין למעלה מהם. – שאל אותי מה בדעתי לעשות. והשיבותי לו שלפי שעה איני יודע כלום חוץ שעוקר אני מחר מראשון ויוצא למושבה אחרת ובודאי לפתח־תקוה אלך.
– שכנים נהיה, — אמר.
– הולך אתה לשם? – ובלבי תמהתי והירהרתי כלום אפשר שהצטרף לגורדון ולמאיר וילקנסקי ואף הוא מוחה.
— לא.
— וכיצד?
– קניתי משהו… קרקע בכפר־סבא… בימות הגשמים אצא לעבודה…
– בעל נכסים היית, — ליגלגתי, — ושמא עוד אמצא יום עבודה אצלך.
– אפשר… אפשר… לשם כך נכנסתי… חרישה… חרישה… יבלית… נטיעה… עיסוק קבוע תמצא אצלי…
שקוע היה בעסקיו ורב־מעש. חרישה, יבלית, נטיעה. מובטחני כרם־שקדיו יהא הנאה שבכרמים. בידיו הדקות יחטט ויחפור ובכוח־הנמלים שבכוחו, ועל פועליו ישגיח בשבע עינים, עיני־עכבר שחורות ועוקצניות הללו, והכל יהיה שם מתוֹם ושלמוּת. אבל אוציא נשמתי בכפן ולא אתדפק על דלתו ולא אבקש אצלו יום עבודה. מתירא אני מפני צדקוּת זו שעה שהיא יורדת לעולם הזה ועושה מעשים. ולא נסתייעה שיחתנו, הוא בעולמו הבנוי ואני בעולמי החרֵב, ונפטר ממני ויצא.
מוגפים התריסים באולם הסמוך ועמוקה וכבדה השינה על הבחורים שעבדו עמי במשמרת־הלילה, אולם גורדון אינו בתוכם, אבד ואיננו, כאילו פרח באויר. ראוהו בחברתו של וילקנסקי בחצר היקב בשעות הצהרים סוער ונרעש ומרחיב צעדו ומבדר זקנו ומאז נעלמו עקבותיו ולא חזר. לאחר מכן למדתי שיצאו שניהם ליפו ברגל והזעיקו את הרבים, המורים והפועלים, כי ישימו לב על הנבלה שנעשתה בראשון ונתרתחו מאד הלבבות. באותו ערב משנסתלק שיינבוים מחדרי בא שליח מיפו ונתן לי איגרת משיפריס וטורקניץ עם דברי עידוד ונחמה והודעה שבאור ליום ה' מתקבצים יחד כל פועלי יהודה בבית־הספר לבנות למחאה ולשפטים, ועלבוני שבכוח עקרתיו מן הלב וכבר נתרציתי לו שישתכח ויימחה היה פתאום מרכז ותל שהכל פונים אליו ופומבּי גדול, ואי אפשר לי בשום פנים להאריך ישיבתי במקום זה שהכל מכירים אותי. אלא שעייפות הגוף עושה את שלה. למעלה משלושים ושש שעות לא טעמתי טעם שינה וכשהטלתי עצמי על המיטה לפוש מעט לא קמתי מעליה אלא עם אור בוקר של יום ב' ודומה לאחר המנוחה כבדו אברי יותר וראשי מטומטם יותר ואיני יודע היכן אני. אבל אותו הרהור שנתקע במוחי מיום אתמול שאנוס אני למהר ולהסתלק מכאן היה עכשיו כעין דיבוּק בי, ואף על פי שלא מחוּור לי להיכן אפנה, על כרחי שאפתח בהכנות לדרך מיד. הסתכלתי במראה והרי נצטמצמה התפיחה בשפתי ואינה מעקמת פני כל כך והלכתי אל היקב וקיבלתי שכרי קרוב לששים פרנקים ומשם באתי אל החנוני וסילקתי לו כל חובי והרי גמורים כל עסקי מבחוץ. לא מרובים היו גם מבית. כשהתחלתי בחבישת החפצים מיד עמדתי על כך שאין לי כלום. חדרי זה מוּעט שבמועט בו משלִי ואין כתליו מקיפים אלא את העוני ואת הדלוּת. שכן תיבות הללו שפקעו ונתרווחו לוחותיהן וקומקומי שהחליד ומנורתי שנתעפשה אינם כדאים שאחוס עליהם ולא נשתיירה אלא מזודה אדמדמת ומצוחצחת זו, מתנת ידיהם של בחורי “השחר” בקרוּקא, והיא שאספה כל מיטלטלי ומוּטלת היא באמצע בתוך הריקנות חבושה וארוזה ואני יושב על גבה בודד ודחוק ויתום כמותה.
סוף־סוף בשעות הצהרים חזר גורדון מיפו, עייף ויגע וירוקות פניו כּשעוה. ואני יושב על צרורי וסדרי חדרי הפוכים. שאל אותי:
— לאן?
— איני יודע, מכל מקום אני יוצא מכאן.
– תלך עמי לפתח־תקוה.
– אפשר אלך, בן עיר יש לי שם.
– כשתרד החמה נצא לדרכנו.
שכב על שק־התבן הפרוש על הסְרנים שהיו פעם מיטתי ומיד נרדם ולא הפך על צדו וזקנו שטוּח על חזהו ואני יושב על אמתחתי ואיני מעיז להזיז אֵבר שלא להפסיק מנוחה זו. אבל בינתים באו הבחוּרים שעבדו במשמרת ראשונה מבית־הסעודה ומרעישים הם את האולם בהכנת משכבותיהם. אלא שעמוקה שנתו של גורדון ולא אכפּת לו מה נעשה סביבו. כיון שראיתיו כך קמתי ויצאתי אל החצר לשהות בפעם האחרונה בתוך החפצים שנתחבבו עלי. נטפּל אלי הקרימאי והתחיל בודק אותי:
— הולכים אתם?
– מי הם “אתם” הללו שבפיך?
– אומרים כל הגבריאיסטים עוזבים את היקב.
– אכן גורדון וּוילקנסקי ואני הולכים.
– פרוֹטסט?
— מעין זה.
– ולאן?
– לפתח־תקוה.
– אלך עמכם.
נפטר ממני בזריזוּת אל האולם ודעתו מבודחת עליו כאילו מציאה גדולה מצא, ולא עלה על משכבו ולא הצטרף אל חבריו ה“יפּנים” המשמיעים שם נחירתם במקהלה רבת־עם אלא התחיל חובש מיטלטליו ואצבעותיו רועדות כאדם שפרש בחשאי ממחנה אחד ונכנס למחנה שני.
כשהקיץ גורדון משנתו כבר האריכו אילנות צלליהם והגיעה שעתנו לילך לפתח־תקוה. אותו יום תשעה־באב היה ורוח־הים לחה ומלוחה מוסיפה על רטיבות הגוף ואינה מצינה והכל מוטל במערומי חמה שלא פסקה מלהטה אפילו משהתחילה מעריבה. אי אפשר היה לשכור קרון בימי בציר שתאסוף צרורותינו ותוליכנו לשם הואיל ועוסקות הבהמות כל השעות בהובלת הענבים ליקב ובשעה זו כבר נפטרו לכפריהם מוכרי הירקות הערבים ואין חמוריהם חונים עוד סמוך לבאר. ועליתי אל פאַטמה לבקש ממנה עצה ותושיה; בין כך לא הייתי יוצא מכאן עד שאני אומר לה שלום. ישבה במטבחו של מר בן־זאב מורטת נוצות גוזלים ומכינה סעודה גדולה לאדונה. ידעה שאני הולך מכאן כי ראתה אותי חובש מיטלטלי, אלא שהבנה היתה לה לא להתערב במחלוקת שבין יהודים ליהודים ועשתה עצמה לא־רואה ולא־שומעת.
– באתי לאמור לך שלום, פאטמה.
השליכה את הגוזל שבין אצבעותיה וקינחה את הידים בסינרה והגביהה עינים חומות ומעולפות שמלאו דאגה ומורא:
— הולך אתה מעמנו?
– וכי אפשר לי אחרת?
תהתה קִמעָה והשפּילה עיניה ומילמלה:
— מעלום (ודאי)… מעלום… בּוּג’ע…– והצביעה לצד הלב, כלומר, מצטערת וכואבת על מה שאירע לי. אמרתי לה שאי אפשר לנו בלי חמור בשביל הצרורות. לא פיקפקה ולא השתמטה ולא ביקשה אמתלאות אלא קמה ולחשה לי בגנדרנות “בשבילך? הכל בשבילך”, ואספה שולי שמלתה ועינבה יפה ההינומה שבראשה ויצאה וחזרה עד מהרה לחצר וערבי קשיש עמה המושך אחריו באפסר אתונו ומִרדעת של שק על גבה, ושעת הפרידה מן המקום הגיעה. נתנו אמתחתו של גורדון בצד ימין ותרמילו של הקרימאי לצד שמאל להשאיר את האמצע למזודה אדמדמת ומצוחצחת שלי, והזקן קושר ועונב ומחבר בחבל חוּם ושלשתינו נחפּזים ויוצאים בסימטה שלא לעבור ברחוב הגדול ולמשוך עלינו עיני רואים והערבי מחמר אתנו אחרינו. כשבאנו לאותו מקום שהדרך ליפו נפרשת ממסילות המושבה ומשעוליה, הפניתי פני לאחורי ולבי נוקפֵני. עמד בתוך תכלת השמים אֶקליפּטוס ואמירו מכסיף בזוהר החמה; אותו אילן רם ונישא הוא שהרכין לי ראשו לפני שמונה חדשים עם כניסה ראשונה למושבה והקדים לי ברכתו “בואך לשלום”. כן הרכין לי ראשו הפעם וברכת “צאתך לשלום” מרשרשת בין עפאיו, אבל דומה אין קולו עתה כקולו אז ולבי נוקפֵי.
עד בית־דגון הכל כשורה. כיון שידעה האתון אבוס בעליה החישה צעדיה ואין אתה רואה ומבחין אימתי פרסותיה נושקות בקרקע אלא כל הזמן ארבעתֵיהן משחירות באויר ומקישות זו בזו. אבלים ושותקים הלכנו כאילו נתחייבנו גלות. אי אפשר היה להבדיל בין גורדון הזקן וביני הצעיר ובין קרימאי זה שנתחבר אלינו זה עתה. היה כבר נוסח במלבושים שלנו; מתוך הדלות המשותפת נצטרף הנוסח ושלשתנו דומים זה לזה. מגבעת של קש מזהיב ושוּליה רחבים על הראש וחולצה של בד על מערומי הגוף והרגלים יחֵפות וסנדלים של רצועות־עור על גבן. נתן גורדון זרועו בזרועי ולא אמר כלום, אבל חשתי שהוא מתרפּק עלי ומרצה אותי בשעת צערי. אלא כשהגענו לפרשת דרכים על יד בית־דגון והפנינו לצד ימין עמדה האתון מלכת ופילבלה עיניה לאחורה ורבצה תחתיה ולא זזה ממקומה. בעט החמר כמה בעיטות ברגלו התשושה ושנתעפרה וצייץ לה בפיו שנתרוקן וזו אינה משגיחה בו וכובשת חרטומה בקרקע ואינה זזה. נזדמן לנו אחד מפרחחי הכפר והתחיל מסובב זנבה ועושה אותו כעין שלשלת ומכאיב לה הרבה עד שהקימה על רגליה וזו בורחת וחוזרת על עקביה. שעה ארוכה התמהמהנו כאן והרבה ידים עוסקות בבהמה עד שהסכימה לעלות על הדרך המוליכה לפתח־תקוה.
לא עברנו פרסה אחת והנה שוב עמדה האתון והתחילה חובטת באזניה כמה חביטות על צוארה כאילו מלקה היא עצמה מתוך יאוש ואחר צנחה ורבצה וכרסה כמפוח. הפּעם ראינו שהזקן חושש לה ומסייע עמה ומישֵר גופה ותולש עלשים בצידי הדרך ומרפדם מתחת לשוקיה. הראה לנו תשע אצבעות וחתך בקמצו את העשירית, כלומר תשעה ירחי לידה ומחצה כבר עברו עליה ועכשיו כרעה להמליט.
– מן השמים מעכבים – אמרתי לגורדון.
– אפשר גם ליתֵן פירוּש אחר – אמר.
– כיצד?
– לידה חדשה וחבלי לידה.
משני צִדי השביל שדה־מִקשה רחב־ידים ושלוחות צמחיו זוחלות בחול כנחשים ירוקים ופרחיהם מנצנצים ומצהיבים כעיני תנים בלילות. חש בנו הנוטר בראש הגבעה וירד אלינו ובירך ברכתו כנימוסי המקום וראה מה שאירע והזמין אותנו לפוש במלונתו ולטעום מפירות שדהו. ודאי וברור שאתון זו הרובצת בציריה לא תוליכנו אל מחוז חפצנו ונטלנו את הצרורות ויצאנו בעקבות הנוטר. פלח קטן־קומה היה וכיפה של לבד חום באמצע קדקדו ותלויה היא שם בנס ואל צדעיו אינה מגעת. רזה־גוף היה ויבש כשחיפי־קנים ועיניו שחורות ודוקרניות ועמוקות ושוחקות ואין לדעת שחוקן זה מה אומר – ערמה ונכלים של חיה קטנה או תום של אדם שלבו טוב ומסביר הוא פניו לאורחים. מכל מקום טרח הרבה להנעים עלינו את הישיבה במלונתו. היתה זו כעין חופה פתוחה לכל הרוחות ומחצלתה פרושה על גַבֵּי ארבעה כלונסאות ואין מתחתיה כלום חוץ מלגינה של מים וכמה אבטיחים בצידה. נטל בעל המִקשה אבטיח אחד ובדק עקצו וגרדה צפרנו בפּיטמו ואחר הרימו בשתי כפיו אל אזנו ולחץ בבשר האבטיח, וכיון שנשמעה אנחתו הוציא סכין התלויה לו באבנטו וחתך משולש ששימש לו צוהר להסתכל מה שבמֵעיו, ומשהאדים כראוי לו התחיל חותכו פלחים פלחים ומניחם על גבי עלי־תאנה ואומר: תתכבדו! חטופה היתה הארוחה בראשון וטרחַת הדרך וחום היום הִצמיאוּ והיה פרי זה ועסיסו הצונן מחיים נפשות. וכבר מעריב היום ובאלכסון נכנסות קרני־השמש המאדימות, ועיניו השחורות והדוקרניות של הנוטר הערבי נתלו במזודה שלי ואינן פורשות ממנה.
– היכן אתם לנים? – שאל.
– בפתח־תקוה.
– כיצד תבואו לשם? עוד מעט ויחשיך.
– לא איכפּת.
— מוֹסקוֹבּ?
– מוֹסקוֹבּ.
– אתן לכם חמורי.
לא רצה לעמוד על המיקח ולא רצה לשמוע על שׂכר וממון. אורחיו אנו והריהו נותן חמורו. אבל כפרו רחוק ואין לנו אלא להמתין כאן עד שיבוא לשם ויחזור משם. ואף על פי כן אותן עינים שוחקות עכשיו ברור שחוקן זה מה אומר, כי מלאו ערמה ומזימה ונכלים ותאות בצע. משנפטר והלך עלה ובא הזקן מבית־דגון וסיפר נו שאתונו ילדה עיִר זריז ונאה וביקש שכרו. קיבל מחצית הסכום מן המדובר ונסתלק והשפיע שפע ברכות על ראשינו. נשארנו לבדנו כי איחרו פעמיו של מכניס האורחים והחשיך העולם ושממה מסביב ואין ניצוץ של בקתה באופק שתרמוז לנו אורה. אבל כשמלאו פאתי מערב כוכבים והכסיף ירח בשמים והתכיל האויר חזר בעל המקשה רכוב על חמורו וערבי גבה־קומה מחַמר אחריו.
אָרָך המשא־ומתן אף על פי שאין נוקבים שכר ועוד מעמידים פּנים כמקיימים מצוַת הכנסת־אורחים. פּרשׁוּ בצידי המלונה וטיכסו עֵצה ודיברו בלחש. אותו בחור גבה־קומה סכין עקומה היתה תקועה בחגורתו וכל הזמן בוחֵן הוא בקרימאי ובי כמַשוה כוחות שנינו לכוחותיו ונותן עיניו במזודה שלי ומרימה כמה פעמים כאומד משקלה. לבסוף מתיאש הנוטר ואומר:
— חברי מסרב לילך, מתירֵא הוא.
– מתירא מפני מה? – ליגלג הקרימאי.
– ליסטים בדרכים.
– ולמה עיכּבת אותנו, נלך ברגל – ונטל הקרימאי צרורו.
מיד ונסתלקו ההיסוסים והלחישות. ישבנו בעיגול על קרקע המלונה הצוננת והיינו נושאים־ונותנים בשכר החמור ובשכרו של החמר, ושב לתוך עיניו של הנוטר אותו שחוק מתוק של אדם מסביר־פּנים לאורחיו, והִשתוֵינוּ במחיר והתחלנו לטעון את הכלים על החמור ויורדים אנו מן הגבעה ומטר איחולים וברכות מלווה דרכנו, ובחור גבה־קומה זה הֵסיח דעתו מן הסכין העקוּמה שבחגורתו ולא חרש עוד מזימות; והקרימאי פוסע בראש התהלוכה והחמור וחמרוֹ באמצע וגורדון ואני מאספים אחריהם.
בצינת לילה ובאור לבנה התאוששה הפּסיעה ורחבה. ועשן־סיגרות מיתמר מפּי ומפּיוֹת הקרימאי והחמר הערבי. וגחליליות זורחות ומנצנצות בעשבים מתחת הרגל ומצד שמאל חורצים כלבי יהודיה לשונם ונאלמים, ומפיצה בּצת הירקון ריחות־דִבקוֹן חמוצים באויר, ומראש גבעה אחת כבר פּרושה לעין פתח־תקוה על צריפיה ובתיה, מחנֶה גדול ורחב־ידים של אורות וצללים.
– להיכן נסור? – שאל הקרימאי.
– אל רוצ’קין – השיב גורדון.
נכנסנו ממזרח למושבה וקרבנו אל צריף רעוע אחד שבירכתיה. רוצ’קין זה שלביתו באנו טולה נעלים היה, יהודי ננס וקרח ורגליו קצרות, ופיו רחב ונוטה אל אזניו, ובגדיו טלאי על גבי טלאי, ותינוקות מטרידים אותו, ומפזם הוא “כי העבודה כל חיינו” ומכין קערה של ירקות לסעודת־הערב וחותך בצלים לתוכה עד שעיניו המצומצמות והצהובות דומעות. הגביה עלינו עינים בוכות הללו, וכשראה את גורדון לפניו צהל לקראתו וכששמע שמי תמה ונתבלבל ונתן לי שלום: — אַה!
כלומר, שמי הולך לפני, ובעוד שעה אחת מתקבצים כל פּועלי פתח־תקוה לאסיפת־מחאה במאורע ראשון, והוא רוצ’קין מראשי המדברים באסיפה, ולא ינוחו ולא ישקטו. וביום ד' הכל הולכים ליפו, מכל מושבות יהודה יבואו, תיפח רוחם ותיקצץ ידם! על פועלים ירימו זרועם? נקם ושילם! והכוונה אלי, אֵלַי העומד כאן עם המזודה בידי, והמאורע של ראשון הריהו אני והעלבון הצורב שבחזי ואשר מפניו ברחתי, וחשכוּ עיני.
פרק שמונה־עשר: עֵת לַעֲשׂוֹת
לא בכדִי פתח־תקוה מושבה שהכּל מתקבצים אצלה, שכן גוּפה שלם וחזק ואינה צריכה למישהו להיסמך עליו, וענינֵיה מרובים ודבריה מעטים ולא מרגילה עצמה לבטלה ואינה מגלה בחוריה למרחקים, אלא אבות ובנים עוסקים ועושים יחדיו, ופרדסיהם פושטים והולכים ממזרח עד גדות הירקון וממערב עד גבעות הכּוּרכּר, וצמיחה וגידול וירק אילנות וזהב פירות מקיפים את המקום מכל צדדיו. אין הידור וסדרים בבנינים וברחובותיהם, וצריפי־עץ מרובים על בתי־חומה ואפילו הללו אינם אלא טיח חמר, ומרכז הישוב צפוף ומגובב ורעוע וכבר נתנה זיקנה סימניה בסימטאות ובגדרות הדחויות; אבל כל הקיים שם יש כִּלכּוּל בִּדבָרוֹ ויש חיים ותנועה בהויתו. הוֹמֶה בית־הכנסת עם עלות השחר בכל ימות השנה. ויהודים רבים משכּימים לפתחו ואין תפילתם קצרה, ויש שנפנית מחשבתם ומניחים שני זוגות תפילין וקוראים פרקם ב“חוק־לישראל”. עמדנו בפרשת שבת־נחמו ופועים תינוקות של בית־רבן בחדרים של תלמוד־תורה וקול האַלטים שלהם מצלצל באויר כמחרוזת של זוגים וקורין בניגון ובנוסח הרגיל אחד מקרא ואחד תרגום: ואתחנן – און איך האַב געבעטען; אל – צו; ה' – גאָט; ביום ההוא – אין יענעם טאָג; לאמור – אַזוֹי צוזָאגן. וכל מיני אידיש בפי התושבים – אוּנגרית גסה וגוהרת, ופוֹדוֹלית רחבה ומפושקת, וליטאית חדה ומצומצמת. והנשים בעלות־בשר ושערן מכוסה ומכונס בהינומה צבעונית מעשה תחָא ירושלמית, והבנות אדומות־לחיים ואצבעותיהן סמקו מכביסת־לבנים, וצמות כבדות בערפן ותכלת בעיניהן ומורא של בושה ויצרים בפניהן. אבל בשעות בוקר עולים ענני אבק בכל הדרכים המוליכים מן המושבה אל שדות ואל כרמים ואל פרדסים ואיכרים ובני־איכרים ומשגיחים ופרחי־משגיחים ולהקות של ערבים ברגל וברכב מעפרים בשבילים ובמסילות. ויש ובאמצע רואה אתה קרון־של־סולמות גבוהה ותלולה וכרסנית חגה ונעה. ומלמעלה שׂרוּע על בטנו בחור מוצנע בִּזהב שבלים ונוהג ביד־אמונים שהשכים קום ויצא לנירו ונשא אלומותיו בעודן טלולות שלא ישירו גרעיניהן, והריהו כבר חוזר משם הגורנה. והיה המקום מובדל משאר מקומות בפשטות נימוסיו. אין בו אותה טרזנות נבובה ומנופחת של בני־אדם מקופּחים ואין בו אותה צביעות של מדמים להיות מה שאינם בהילוכם ובמלבושם ובמשאם־ומתנם. מידות שנתקלתי בהן בראשון. ואף על פי שנוהגים כאן מנהגות של עיירה בגולה, או של כמה וכמה עיירות בכמה וכמה גולות, ותרבותם תערובת משונה של בּוּדפּשט ומאה־שערים, הריהם בני־חורין יותר ועומדים על שלהם יותר ואינם מתגנים בפני הבריות, כי הפּרוטה מצויה אצלם ואינם אוכלים משל אחרים, אלא על פירות גניהם ופרדסיהם פרנסתם. ואולי איתרע מזלי שלא באתי לפני שמונה חדשים למקום זה ועכשיו כל שטרחתי בראשון שחוּק וזרוי לרוח.
קרימאי זה שעזב היום חבריו ה“יפּנים” וכאילו התגייר והתחבר אלינו ועבר אל מחנה כובשי־העבודה טיפל בי הרבה והפציר בי שאלך עמו לחדרו ואלון הלילה עמו ונעניתי לו. אולם כמה תמה כשמצא בחור אחד בדירתו עושה שם כבתוך שלו.
– מי אתה? – שאל, והלה השיב:
— הוֹמלאי אני וחנקין הביאני לכאן.
לא היו נימוסים של ”שלי ושלך" גדורים וקבועים בימים ההם, וכיון שחדרו של הקרימאי שיצא ליקב לעונת הבציר נתפּנה התישב בו בחור זה, וממנהג המקום שיהא כך. והתחיל בעל־הבית שלנו מכין פּת־ערבית לשני אורחיו ועכשיו מסבים אנו וסועדים “מזומן”. ידעתי שכמה אמיצי־לב מן המגינים על הומל ביום טבח ופרעוֹת יושבים בגליל התחתון בחות סג’רה, והילה של אור־יקרות עוטרת שמם. בקיץ זה התחילו יורדים אלינו לשפלה. אמנם בחור זה מפולוצק היה ולא מהומל, אלא שהוא נמנה עם הומלאים והוא כאחד מהם, והריהו סועד עמנו ומספר בחיים שם בין ההרים הרחוקים. אף על פי שצנום היה ושיער־ראשו מדובלל ואין מראהו מראה גברתן ובשר צוארו אפור־סגול ומקומט ומקופל כזפקו של תרנגול־הודו, הרי מפוּרסמים ההומלאים בכוחותיהם ובעוז־רוחם וכיון שהוא כאחד מהם הפליג בגבורות עצמו. כמה ליסטים הניס בדרכים וכמה צבועים הֵפּיל בין חגוי סלעים (!) ובשעת דיבור ממשש הוא בידו על ירכו השמאלית במקום שאקדחו חמוש עליו. פולוצקאי־הומלאי זה קצת פייטן היה והאריך לשונו בהדר הנוף הגלילי ושגבו, ותיאר הליכתו בל"ג בעומר להילולא של מירון. כיצד טיפס במרומי צפת וכיצד ראה שמש שוקעת ונופלת לתוך הים מפאת מערב ולבנה מיתמרת ועולה ומאדימה מי־מרום בצד מזרח.
– אי־אפשר – הפסקתיו.
הסתכל בי בעינים שחורות כשתי נקודות של דיו וקיפולי זפקו הִרתיתו:
— כלום היית שם שאתה אומר כך?
– אף על פי שלא הייתי שם אי אפשר.
־ ומפני מה אי אפשר והרי בעיני ראיתי?
– הואיל ול"ג בעומר במחצית השניה של החודש.
– לעולם במחצית השניה?
– לעולם. בי"ח אייר והלבנה עולה קרוב לשעה עשר ואינה מזדמנת עם החמה השוקעת.
– איני אסטרונום ואנחנו הומלאים בני־אדם פשוטים – השתמט. ואף בדברים אלה ביצבצה ההפלגה והיוהרה ופתח בענין אחר. אלא שלאחר הסעודה הציע הקרימאי כל כריו ושמיכותיו על הקרקע ושלשתינו ישנים זה בצד זה שנת אחים ורעים ואקדחו של הפולוצקאי שהוא הומלאי למראשותיו.
למחרת בבוקר כשאני הולך אל כבאשנה בן־עירי לגור אצלו, סרתי תחילה לרחוב פינסקר שאינו אלא מסילת־עפר רחבה ולא כבושה וכולה אבק פורח ועוד ניכרות בצדיה טביעות הגלגלים מימות הגשמים. בחלקו התחתון של הרחוב לא נתמלאו מגרשיו וקרפפיו והמרחק בין בית לבית גדול, ובצריף אחרון דירתו של שחט. אלא שלפני הצריף בית ארוך וצר בתוך החצרות וחנות פתוחה בגפו החיצוני של הבנין. חנותו של פלצקר שנתפרסמה בימי הבּוֹיקוֹט של פתח־תקוה. ואל כתלה נסמך אוהל של שקים, ובצלם יושב רוּצ’קין וטוֹלה; הוא שהיה, לא כאותו פּייטן גלילאי, הוֹמלאי ממש ופועל־ציון, נצטמק יותר על דרגש הסנדלרים גופו הקטן. סינר קצר של עור הבהיק על בטנו ונעל גדולה בין שתי ברכיו וסכין באגרופו שלהבה חצי עיגול וניצבה כרוך חוטי־פשתה מזופתים, והוא חותך בסוליה שבבים־שבבים ותנועתו הפוכה מלמטה למעלה ומן הפנים אל החוץ.
– בוקר טוב, חבר רוּצ’קין.
הגביה עיניו הצהובות והרחיב יותר פּיו שקצותיו בין כך נמשכות אל אזניו וידע לְשם מה אני כאן ואמר לי:
— שחט הלך ליפו.
בית־מלאכה זה היה כעין לשכת־מודיעין ומקום־ועד לרבים מן הבחורים. פועל שאחזתוּ קדחת וכוחו תושש ואינו יוצא לפרדס, פונה למקום זה ויושב בדרגש ומפטפט; ומי שבטל ומבקש עבודה מוצא כאן פתק מחברו שהשתדל עבורו והמדריכו אל בית איכר הנדרש לו; ומרכז כאן לדברי רכילות וללחישות בכל המתרחש בּעדת העובדים הקטנה, ומטמיעים כאן דבריו של זה לזה ודבריו של זה לזה. ולא יעלה על לבו של אחד דבר ולא יהא לשיחה באהלו של רוצ’קין. הצביע על הדרגש והזמין אותי לפוש אצלו:
— בין כך כבאשנה יצא לבריכה. המתין לך אמש וכעס הרבה שהלכת ללון אל מוקיון מפוּיח זה, והרי אבזם נתרפה בסנדלך, תן ואחזקהו.
ישבתי על הדרגש ונתתי לו סנדלי. וכך אני שוהה אצלו, רגלי אחת יחפה ואחת נעולה, ושומע קילוח זה של דברים שמגומגמים הם ומקוטעים כל שעה שהוא שם בפיו קצה חוט או שפּוּד של עץ או שהוא רוקק על גבי הסוליה שתִתרכך. ואף על פי כן קולחים הם:
— הלך שחט ליפו משום האסיפה של מחר. אה! תראה כמה יבואו, וגדולה הזכות שלך, כן־כן, ואַל תהא ענֵיו.שמך כיום בפי כל וגדוֹלה הזכות שהלהבת את הלבבות, והיאך אומר הרוסי? “נַגד ברזל בעודו לוהט”, אפילו “יפּנים” הללו באו אמש לאסיפה ואמרתי להם – אחדות. התחיל אותו חנקין: מלחמה במעמד השליט; אמרתי לו, הנה, ראשית כל אחדות, כיצד אומר לי שחט, מכּיר אתה אותו? דוֹמה שתקן, אה? כך יושב ואינו פותח פה, אַה? כיצד אומר הרוסי? “מים שהולכים לאט עמוקים”, ואני מוסיף ואומר – עמוקים וחכמים, ודעת שחט כדעתי – “נַגד ברזל”, והלך ליפו. ואם שומר לשונך אתה אגלה לך משהו – יש להם אגודה, בסודֵי־סודות, כן יש להם, אין קונספירציות בשבילי, בשבוע שעבר רואה אני זלמן גיסין קרב אלי ויושב על דרגש זה שאתה יושב עליו, ומהרהר אני, לא, אין הענין פשוט, מה לפרדסן זה אצלי? שואל הוא אותי – “יודע אתה את מר שחט”? “יודע מר שחט”, אני משיב; “יש לי את זה בשבילו” ונותן לי נייר מעוך. חכם גדול גיסין זה, רוסית כתב וסבר רוֹצ’קין טולה נעלים ולא יבין; הבינותי, הכל הבינותי – ישיבה וּפּרוֹגרמה, ומה ההחלטה? וכי קיבלו אותו? ואמרתי אותו ערב לגורדון, יש משהו, ליגלֵג עלי הזקן ואני בשלי, יש משהו, והנה בהשכמת הבקר רץ, לאן? ליפו, יודע אני לאן הוא רץ, אל האגודה, כי דעתו כדעתי, התעוררות יש? יש. וכיצד אומר הרוסי? “נַגד הברזל”. ההתעוררות בשבילך וזכות גדולה.
נתן לי סנדלי והחזיר את הנעל הגדולה בין שתי ברכיו והתחיל חותך בשולי סולִיתה באיזמֵל שבאגרופוֹ הקצר והגס ופיו מעיין נובע של רוק והוא רוקק וחותך, רוקק ומרכך וחותך. קמתי ללכת אלא שהִפציר בי:
— לא ישוב כבאשנה עד הצהרים ובין כך יבוא לחנות ותלך עמו.
– והיכן גורדון היום? – שאלתיו.
– גורדון, אכן גורדון, היכן הוא? לא היה הכרח, אמרתי לו, מה שיהיה לחמישה פיות יהיה לפה הששי, אלא זקן זה עשרה צעירים כפּרתו, לא נח ויצא הבוקר לִגדור גדר־תיִל. לכאורה אינו מתכוון ולא כלום, ובחשאי מסדֵר כל עסקיו, ואף עכשיו אותו בחור שחזר עמכם אמש מראשון, מוקיון מפויח זה סאשא, בא עם שחר כל עוד נשימתו בו ובשורה בפיו – “מר גורדון, יש!” – “מה יש”? אני שואל ואין משיבים. יש, וגורדון אוסף כליו והולך למתוח חוט־ברזל לגדר; כך דרכּם, הכל, בלי יוצא מן הכלל. הנה באה בספינה אחת עם כבאשנה שלך בחורה מדוינסק, שרה, שרה מלכין, תופרת שידיה ידי זהב ונשי המושבה ובנותיה מצפּות שנים רבות לה וזו, דקה כקש וקלה כנוצה, פיוּ… פיוּ… אתה נופח בָּה והיא פורחת, ואינה רוצה אלא במעדר. אומרים לה כלי זה לא בשבילך נברא, וזו בשלה, הבו לה מעדר, תלמדי ממני, אני אומר לה, טולה־נעליים אני וזו אינה שומעת, מעדר…
כך ישבנו כמה שעות בחום היום וּבצלם הקלוּש של השקים ורוצ’קין עוסק במלאכתו ואינו פּוסק מדיבורו ומגלה לי כל סתרי פתח־תקוה, בגורדון ובשחט ובשרה מלכין ובחנקין ובכיוצֵא באלה, עד שבא יצחק בן־עירי מן הבריכה. בעיני־הקטיפה שלו הכרתי כי טינה בליבו שהלכתי ללון לסאשא והסברתי לו גיורו של הקרימאי והבין והסכים. נתן לי מכתב מאת שחט וכתוב בו שאצא מיד בעִנין דחוף ואבוא לחדרה של תמימה לא יאוחר מבשעה ארבע.
– יוצא אני ליפו – אמרתי.
– אבל תסעד תחילה – נזף בי כּבאשנה.
קנינו מזונות בחנותו של פלצקר וסעדנו באהלו של רוצ’קין שנמכה רוחו וחש בעלבונו והתאווה לדעת בהלה זו וריצה זו ליפו על שום מה, וכיצד אירע שנעשים דברים שלא בידיעתו. אף על פי כן הכל בחדרה של תמימה כפי שצפה רוצ’קין. “מאורע ראשון”, כלומר, אותן המכות שספגתי, הסעיר את הלבבות במחנה הפועלים ועורר דאגתם וליבּה אחדותם והכל מדברים בהכרח של התאגדות. והגיע זמנן של הלכות אלו שקבענו ושאנו מפרטים בסעיפיהן ששה חדשים כסדרן בחדרי־חדרים לצאת מן החשאי ומן הדיון ולבוא אל הפומבי ואל המעשה, שכן אם ננהג אחרת יקדימונו דעות והשקפות אחרות. על כרחנו שנזמן, שחט ואני, מיד בשבת זו טובי הבחורים שבפתח־תקוה ונביא לפניהם רעיונות ועיקרים שלנו ונפתח במשא־ומתן כי השעה דוחקת. ועוד דבר. מחר ישמיעו תביעות של נקם ויש להציל את האסיפה מפּני אנדרלמוסיה, וקרויים כובשי־עבודה להטותה לדרך טובה שתהא מאַחה ולא קורעת. יפה שטוּרקניץ ישב בה ראש ויביא לפני הנאספים נוסח של תביעה מתונה, ושהשליחים שיביאוה לפני גינצבורג יהיו שחט ושיפריס ולא סתם חמומי־מוח שאין מכירים אותם. ישבתי ושיפשפתי ידי מרוב הנאה. סוף־סוף וברוך שהגיענו לזמן הזה. מפליגה חבורתנו הקטנה לים המעשים ועוסקת בתכסיסים ויש לה קו תבונתה ומכוונת ענינים באוּמדן דעתה ורואה עצמה עמוד עולמו של מקום זה ואחריותה על כל המתרחש בו. סוף־סוף!
היתה אסיפת־המחאה למחרתו בקהל עם רב. מכל מושבות יהודה באו ונתקבצו יחד כעשרה מנינים, ורזניק וּועד פועלי היקב בתוכם. אף כמה וכמה מן ה“יפּנים” באו אבל סאשא שנתגייר בעל זכות הוא ויושב בשורה ראשונה. באו כמעט כל מורי יפו ואולם בית־הספר לבנות מלא. לא חזרתי אמש לאחר הישיבה לפתח־תקוה והלכתי בערב לבית־קהוה בנוֵה־צדק שרגיל הייתי לפוש בצינַת גינתוֹ. שם התודֵע אלי מר אליהו ספיר, אדם מכובד שלעולם מלבושיו שחורים ואפילו בימות־החמה. נחה עצבוּת על פניו הירוקות כזית ובעיניו השחורות והעמוקות אותו אלם של בן־אדם בודד לנפשו וטרוד מעולמו וּשהרהוריו מרובים מדיבוריו. ידעתי שתלמיד־חכם הוא ויחסן ובן־גדולים ובקי בחכמות חיצוניות וסופר מהיר וחוקר קדמוניות וּלשונו העברית צחה ומדוקדקת ומחדש בה לצרכי הזמן ונמשכתי אחריו. למה נתחבבתי עליו? אולי משום שצעיר לימים הייתי וראני בבדידותי ובלבטי נפשי ואולי שעוד תלמודי ניכר היה בפי. מכל מקום כשהייתי מזדמן לבית־קהוה זה היה רומז לי שאשב במחיצתו והיה מקָרֵב אותי. גם באותו ערב אני מסב עמו והוא שואלני: “אסיפה זו של מחר מה תכליתה?” – סיפּרתי לו ושוב שאל: “ונאה לאדם כמותי לבוא בקהל זה?” – “כלום רצונו להיות במוחים?” – “כן, עסק מכוער”. ועכשיו רואה אני אותו יושב באחד הספסלים לבוש שחורים ועצבות זו של אלם על פניו ותר הוא בחשאי אחרי מחשבות לבו.
גדול כוחה של חבורה אפילו מצומצמת במנינה אבל יודעת מה רצונה בתוך קהל מנומר ומפוזר שנתארֵע למקום אחד ונתפס לרגשו ואינו מכיר אף המעט שבחלקו. וכיון שהסדרים צפויים וסדורים היו, נבחר טורקניץ ליושב־ראש ופתח בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכוּת לשון והזמין את רזניק שיעלה וימסור עדותו ברבים על מה שאירע ביקב באותו יום. מיד והתחילו הלבבות רוגשים וסוערים. כמה פעמים הפסיק רוצ’קין את דבר העדות בקולו העיקש והסורר: “תפח רוחם ותיקצץ ידם, על פועלים ירימו זרועם, נקם ושילם!” מישהו מגנה ומלעיג: מכירים בכם שבני בעלי־בתים אתם, למה תרבו בדברים, הולכים לראשון ותופסים גזבר שכזה ומשלשלים לו כדבעי ויגיד לדור אחרון כיצד מרימים יד על פועלים. קפץ גורדון ואמר: איני נרתע מפני עונש ואפילו עונש הגוף, אלא תחילה נזהיר בו בפקיד זה, שיחזור בו ברבים ויבקש סליחה וכשיסכים לא נצטרך לענשו בגופו. והנה קם בחור אחד שאי אפשר להבחין באפלה מה פרצופו אבל קולו נועם בו וצלו ארוך ודק ושערותיו תלתלים כטלה קודם גיזתו והוא נואם ארוכות: לא עצם הסכסוך חשוב אלא סיבותיו, הואיל ואין מאוחדים, אילו היו מאוחדים גזבר קטן זה לא היה מֵעיז, ולפיכך קודם שמחליטים במאורע גופו מוטב שנכריז תחילה על איחוד, ובאותו מעמד נבחר בועד שיהא בא־כוחו של האיחוד והוא שיעסוק גם במאורע שלפנינו, כי מה טעם וערך בדיבורים אם אין מי שיעשה בשמנו? והיו דבריו של אותו בחור דברים של טעם.
לאטו, כמו פר הקם מרִבצו, הגביה חנקין ראשו המרוּבע; חנקין זה שסכינו שחטה כמה וכמה פורעים בהוֹמל ושעכשיו בן־לויה הוא לאהרוני חוקר־החי והולך עמו לכל המדבריות לצוד ברדלסים וזאבי־ערבות ועטלפים וכל מיני נשרים, הבהיק גופו הכבד עם אותה חולצה של טריקו לבן שעל בשרו וששרוולים אין בה והמחשיפה מחצית חזהו. קפץ שתי כפּותיו לאגרופים, כדרכו בראשית ויכוח, והשליכן לפניו בתוך האויר ונִתעגלו כאבטיחים קיבּוֹרוֹת שבזרועותיו והבליט בית־החזה שלו שהתחיל תופח ומתרומם ונוגע בסנטרו, והוא שואל בנחת נואם אחרון זה:
— ומה שם תקרא לאיחוד שלך?
– לא אכפּת השם.
– איכפת ואיכפת, לא בני־בלי־שֵם אנחנו, חבר, ודגל יש לנו ויש שבועה שאנו נשבעים.
– ומה שם אתה רוצה?
– פועלי־ציון.
חש טורקניץ שהדברים פורצים קודם זמנם מן הסילון שפתח לפניהם והחזירם למקום קילוחם. אי אפשר לחפוז ולהכריז על איחוד. איחוד לשם מה? איחוד על יסוד מה? פרשה זו לא כאן מקוֹמה ושעתה. ודאי שתבחר האסיפה בשליחיה שיעשו מה שמצוּוה, והצעתו שיהא בא־כוח אחד מן המושבות, אליעזר שחט, ויהא אחד מן העיר, שיפריס, וּודאי הדין עם גורדון. תחילה יתבעו השליחים הודעה על חרטה, אם יישמע בעל־הדבר מוטב ואם לא יישמע יבוא על ענשו. אף דבריו של טורקניץ דברים של טעם ואין כלום להעמיד כנגדם ונתקבּלו על דעת הנאספים אילמלא רוצ’קין זה שקפץ באמצע:
— רצונו לשמוע דעתו של החבר צמח. – והקהל נענה לו מיד: — ודאי, ודאי. – ישבתי בשכנותו של מר אליהו ספּיר ושאלתי אותו כבן השואל את האב: “מה עלי לעשות?” — “אין ברירה, עלה”, זירזני. – “אבל מה אדבר?” — “מה שישים לבך בפיך” – ועליתי וגימגמתי כמה דיבורים: “בשבילי הענין גמור. מעולם לא הרים אדם ידו עלי, הפעם הורמו הרבֵּה ידים ודבר נעשה ואין להשיבו. אלא שמכיר טובה אני שבאו רעים וידידים ומגינים על כבודי וּמוכן אני לכל מה שיצוו עלי”. – ועכשיו לאחר שהוצגתי לראוָה לפני הנאספים ונתמלאה תשוקתם־סקרנותם התחילו מחישים בדיונים. לא היה משהו הגיוני יותר ונאה וסדור יותר מהצעתו של טורקניץ וקיבלוה. בחרו בשחט ובשיפריס וסומכים עליהם במשא־ומתן ובניסוח ההודעה ובכל שכיוצא באלו. אבל אותו בחוּר שתבע הכרזה על איחוד לא ויתר ונצטרפה עוד החלטה אחת, שבשעתוֹ קוראים השליחים לעוד אסיפה אחת ונותנים דין־וחשבון לפניה על מה שהשיגו ואז יעיינו בעניין האיחוד. ויצאו הכל מרוצים ומפויסים. שוב הגביה חנקין ראשו המרובע ופתח בשיר: “מיר הייבן די הענד געגען מזרח און שווערֶען” – ונענו לו כמה קולות יתומים. והנה קרב אלי שחט ואומר לי: " איני חוזר לפתח־תקוה, אבל אתה תחזור עוד הלילה ומחר אתה מזמין לפי רשימה זו אל צריפו של חנקין (מסכים הוא) לישיבה ביום השבת אחר הצהרים בדבר התאגדות של כובשי עבודה". — יפה. ונטלתי את הרשימה. קולו של רוצ’קין העיקש הסורר מנסר באפלה: “כל שהולך לפתח־תקוה יפנה לכאן”. ואני פונה אל המקום שהקול קורא.
עת לעשות!
פרק תשעה־עשר: רִיב אַחִים
לפי שעה דר אני עם כּבאשנה וחופר עמו בבריכה אחת, והלכה הבדידות הראשונית ממני וישיבתי עתה בתוך עדה גדולה של אחים לדעה ולמוצא ולגיל שמעולם היתה יִחוּל לבי וקורת נפשי. וכיון שיצאו באותה שנה כמה נחלאות מרשות יהודיה הערבית ונכנסו לִרשות פּתח־תקוה וכיון שהתחילו פרדסים מביאים פּירות בשפע לבעליהם ומרבים עכשיו בנטיעתם, הרי עיקר עסקי המושבה בעונה זו חרישת קרקעות וחפירת בארות ובריכות והמעדר הוּא הכלי שפועל מחמם עצמו עליו ומתכשֵר במלאכתו יותר מן הכל. עבודות אלו אינן עבודות שעושים ביחידות אלא הרבה ידיִם עושות במקום אחד ואצל באר הנחפרת ובריכתה מתכנסים בחורים ברוב מנין ועוסקים בצותא ערֵבה. ועם ערב חוזרים כל קהלם למושבה, המעדר על השכם ומגבעת־הַקש על הראש וסלסלה של נצרים תלויה בזרוע השמאלית וניגון רוסי של עצבות וגעגועים בפה, “אח, אתה הגורל גורלי – גורלי המר שלי”, ורחוב פינסקר הומה וסואן. ואף נתארע כך שהיו באותה חבורה רובם של הבחורים שאני מצווה לזמנם בשבת לצריפו של חנקין לפי הרשימה שנתן לי שחט אמש ביפו. ציונו של אדם בכל דבר ואפילו במומו ובעלבונו, ואותו המאורע ביקב עשׂאני מפורסם ובעל שם וכאילו הוסיף כבוד על כבודי ולא היה חבר שהזמנתיו שסירב לי.
כשחזרנו מן הבריכה באותו יום הלך כבאשנה אל בעל הפרדס משום עסקי עבודה ואותי שלח לקנות מזונות בחנותו של פלצקר. והנה יושב גורדון על הדרגש באהלו של רוצ’קין וניכר בקרעים שבבגדיו ובמטליות הכורכות אצבעותיו שעודנו מותח חוטים בגדר. כשראני רמז לי ושמח לקראתי ושאלני לעִניני והקיפני מַשב של חום אבהי. וכיון ששניהם בתוך הרשימה אמרתי להזמינם לישיבת יום שבת, אלא קודם שפתחתי פּתח רוצ’קין:
– גדולה טענתי כנגדך.
– על שום מה?
– תחילה שב וישמע גורדון וישפוט: וכי כך נוהגים בחבר? כיצד אומר הרוסי? “פּעוּט אבל רהוּט”. אתמול מגלה אני לו בחשאי־חשאין מציאות אגודתו של שחט, והוא יושב כאן באותו דרגש שאתה יושב עליו וּמעמיד פּנים של אדם שהופתע. מה משמע אגודה? מעולם לא שמע דוגמתה: מה משמע שחט? כמעט שאינו מכיר אותו, והאמת מהי? האמת, שהוא הריהו הסקרטר, הַכל־בו, כף־המבשלים, קורא ומזמן כל ארחי־פרחִי אלא על רוצ’קין הוא מדלג; שייכנס ושיימלך עמי, והרי יודע אני מה שמתהווה בפתח־תקוה, אבל לא, שאַ שא, סודי־סודות.
אי אפשר להבחין אם לליצנות התכוון או דברים של תרעומת מקנטר. מכל מקום השיבותי לו:
— לשם כך באתי. לקראך. וגם אותך. גורדון.
נחה דעתו, אלא שגורדון מפקפּק ומחשב שכר כנגד הפסד:
— רעיון העבודה, – התחיל, ־ גדול כל־כך, עמוק כל־כך, עצם החיים, חיי החיים, וחוששני נעשהוּ פלסתֵר, נעשהו ראשו מתוק וסופֹו מר אם נוציאהו לשוק, בחִפּזון ובבהילות ובהתאגדות שאין לפניה הכשרת לבבות. אין מקיפין בכגון אלה ואין פורטים למעות קטנות ואינם ענין לחצאין, מין אגודה כשאר האגודות, ואף על פי כן לא אפרוש ואבוא ואשמע מה בפיכם.
אף רוצ’קין אינו מחזק ידי:
— ממש כך אמר זייד: צרות צרורות יהיו לכם; לפני שעה קלה עבר כאן זייד, אומר אני לו – “הזמינוך?” – “הזמינוּ”, הוא משיב. – “והולך אתה?” – “נלך, ונראה מה ינוקות אלה רוצים?” – כך אמר, ינוקות, מולוקוסוסי – וצחק במלוא רוחב פיו.
נפלה רוחי מחמת ההיסוסים ונפגעה התלהבותי, כאילו הביאו סילון של צונן לתוך אמת החמין שלי. הִתמיה אותי לעגו ֹשל זייד. על ידי עבד כל היום בחפירת הבריכה ולא היה לו שום דבר ללגלג עליו, שכן הללו הקרויים בפיו “ינוקות” עשו מלאכתם כמוהו ואולי היטיבו לעשותה ממנו. פּעמים אני המכה במעדר וזייד מפנה העפר אחרי ופעמים הפוך הסדר הוא המכּה ואני המפנה. ודאי גבר אלים הוא ואבריו מוצקים וכאילו נתקצר גופו מתוך כובד וצפיפות הכוחות שבו. מערבות סיביר בא ולא ישב באהלה של תורה וגידי־ברזל בערפו ומשהו סלבי־טטרי וגויי בקדירת ראשו הסגלגלה. אין הרבה השכל־ידים בעבודתו ואף סרבּול מועט בתנועותיו ועל אחת כמה וכמה שאין נוי וחן בנלִיזת־מעגל זו בִּשעת הנפת הכלי שמצטיין בהם מעדרו של כבאשנה, אלא שבידיו העקושות מכריע הוא עבודתו וכובשה. שערותיו פשתה שדהתה והאדים כעין הנחושת עור בשרו הלבקני שהחמה מַשחרת ומַחרכת אותו. דבּרן גדול איננו וגמגום כלשהו בלשונו, ובעיניו הירקרקות שאינן עומדות בפני האור המרובה מרתעת רתיעה לוכסנית ועקמנית לאָרכּו של הגלגל ולרחבּוּ, כעין נצנוץ של שתי וערב, פעם קרן אורה ופעם קרן חשכה, הגונז חימה מדומה ומשייר משייריה אפילו כשהוא פושק שפתיו וממעך פּרצופו בשחוק חם ותמים ונוהר שהרבה־הרבה מן הלבלוב ומן הנועם ומן החסד ומן המזג הטוב בו, והללו בעצם גופי מידותיו.
אין מתנהלים הדברים אל המקום המאווה באותה התעוררות אשר קיוויתי לה. חשדנים בני־אדם ובעלי קנין מטבעם ולעולם רואים את שלהם שהקדים ויצא מפּי אחר כאילוּ אינו שלהם וִנעלת דלתם ואינה נפתחת, והליכה זו לצריפו של חנקין מתוך ספקותיו של גורדון ומתוך לגלוגו של זייד ודאי ששני שושבינים הללו אינם מחזקים את הלב. והייתי משיח דאגותי לשחט באותו ערב. ישב על סרני מיטתו ושערותיו מבולבלות וראשו בתוך שתי כפּותיו שנשענו בברכיו ולא היה בטחוֹן גדול בישיבה זו. ודאי וברור עוד קודם שמזדמנים יחד כּבר שני מחנות כאן שאין לשונם אחת ואין עולמם אחד ואולי גדולה הרעה שאין עורם ובשרם אחד. מפגינים הללו ומתהדרים בגופם וּבקיבורות זרועותיהם ולוחות־החזה שלהם וכוחות הללו. הנה במנוחת־הצהרים נטל זייד היום קצה קתו של מעדר כבד ונתנו בין אגודלו ואצבעו והרימו לאט־לאט מעל לראשו ואחר הורידו מטה־מטה וזרועו לא כפף. הכל ניסוּ לעשות כמעשהו ולא העלו כלום. וכשאני מסתכל בשחט היושב לפני, גל של עצמות קודר ומכונס וצנוע בתוך עצמו ושאין בו אלא רצונו בלבד, הרי ניגוד שבגוף זה שבינינוּ ובינם קשה מכל שאר הניגודים.
– יודע אני, — אמר לי, ־ ואף דיברתי עם גורדון, והוֹמלאים אלה אולי דעתם אינה כדעתנו, אלא משהתחלנו בדבר על־כרחֵנו שנביאו לידי גמר.
– ושמא נוסיף על המוּזמנים?
היתה לי כוונה בכך. לפני כמה שבועות באו עוד שני בחורים מעיירתי. האחד ליפא טויבּ, עלם רך ועדין־גוף, בנו של סוחר־בדים מחסידי רדזימין שהיו ידועים כבעלי־הנאה, מעשנים סיגרות עבות וריחניות ואינם שותים יי"ש סתם אלא מתובל בקליפות של תפּוחי־זהב ומתהדרים בנוֹי מלבושיהם ונקיונם, וכובע־ הקטיפה שלהם בשבתות ובימים־טובים נמוך בזרת אחת מן המקובל ויש קיפול נוּקשה אחד נוסף בכותנתם סביב לערפם דומה לצוארון ומין סרט שחור וצר של משי כרוך בו שרצונך עניבה ממש הוא. משהו מאותה רכּוּת והידור ופינוק וחפץ הנאה נטפלו גם אל ליפא חברִי. בעל כוחות ודאי לא היה ולפי שעה יותר שהוּא שולט במעדרו הלה שולט בו. עד מהרה נִצטמקו לחייו המעוגלות ונתחבלו כפותיו הבּצקות שהביא עמו מעבר לים והיה מורא גדול בעֵינֵי־התכלת הנאות והשוחקות שלו מפּני החיים החדשים שהתחיל בהם כאן. בן־עירי השני שבא היה שלמה לפקוביץ, גדול ממני בשנתים ובחור גבה־קומה ורזה וממושך שכל אבריו הקטנים והגדולים, ידים ורגלים וחוטם וכל צורת הפרצוף, נתארכו מאד ודומה אפילו סדק עיניו פתחונן לארכן ולא לרחבּן. אף הוא בן חסידים ואביו בעל מקרא וקצת מדקדק ועקשן גדול ומקשן גדול ומפורסם כאדם שסברתו קצת הפוכה ותיבת התפילה חביבה עליו אף על פי שקולו חורק, אלא שהחזקה על כך בידי אחרים ואין תאוותיו מתמלאות אלא באקראי. כתבא ביערות היה ועשה רוב ימות השנה מחוץ לביתו והפּרנסה בצמצום והתינוקות מרוּבים, וזוגתו אשר ממנה קיבל שלמה חברי אריכות גופו ורזונו, נחתומית היא וטורחת בלילות בבית־האפיה שלה ונתיבּשה בתוך להבות התנור, והוא מסייע עמה ברדיית הַפּת ועוד מבית אביו עוסק בתורה ובעבודה כאחת והיה הרבה שכל וסיגול באצבעותיו. והתכוונתי לצרף שני בחורים אלה ולהכניסם לתוך רשימת המוזמנים ואף על פי שעודם טירונים הרי משלנו הם.
אבל הפּעם דחה אותי שחט ואפילו היה רוגז וּמרירות בקולו:
— בשום פנים אין להתיר יוצאים מן הכלל, בין כך מרובות הטענות, הנה בא לפני שעה קלה אצלי זלמן גיסין מלא חימה, הא כיצד? חבר הוא או שאינו חבר? הסברתי לו שבמסיבות אלו וּלתכלית זו מוטב שלא יהא שם בפגישה ראשונה, אבל ספק גדול אם יִשבתי דעתו.
לא הפצרתי בו ועכשיו ידעתי מפּני מה רוחו נמוכה ושבורה. כל זמן שאתה בעולם ההרהורים ומערכי הלב אין לפניך אלא עיקרי דברים וגופי רעיונות ואף המחלוקת שביניהם אין בה קנאה ותחרה ויצר־הרע, אולם בשעה שנכנס אתה לתחומי מעשה לפניך יחסי בני־אדם וצער תאוותיהם וצרות עינם ומיד ונחשול קטנות עומד על עולמך לטבעו.
ביום השבת לאחר הצהרים הייתי ראשון שהתדפּק על צריפו של חנקין וחיה־שרה זוגתו מקבלת פני בתוך כתלֵי־עֵץ של חדר גדול שאויר חוץ מכחיל בין רווחי לוחותיו וקליפת הסיד שלו סדוקה וריקנותה של דלות בחללו, אלא ידיה הזריזוֹת של בחורה זו מַשרות על המועט המצוי מֵחינה ומטוב־לִבה. פרושָׂה מפּה לבנה על השולחן שבאמצע וכסות של רקמה על גבי מכונת־התפירה שבצד, והיתה מדאגת אם בכל הליכותיה ויצאה אחר בן־זוגה שעה שאנוס היה לעקור, והריהי כאן עם עיניה האפורות ועם שער־העַרמונים שבראשה ועם אותו חיוך מתוק ונבוך המפרכס בין שיניה. חנקין לא קם עוד משנתו ושומע אני שנוחר הוא מעבר למחיצה בצדה הצלול של החצר.
– חם היום — אמרה ומבקשת תירוץ לשינה זו של בן־זוגה שאינו כאן להקביל פני הבאים.
– חם מאוד – השיבותי.
מיד באו שחט וגורדון ורוצ’קין ופולוצקאי זה שראה בל"ג בעומר חמה ולבנה בראִיה אחת וזייד ועוד כמה מן הבחורים וחנקין גופו הקיץ משנתו ונכנס ולא הספיקו תיבות בשביל הקרואים ורבצו על הקרקע והריקנות שבחדר מלאה שחוק ודברים בטלים. ששה חדשים כסדרם, אחת לשבועיים במוצאֵי שבתות, היינו מאַחרים שבת ודנים בהלכות רעיון העבודה ודרכיו, ודומה אילן גידלנוּ על ענפיו וּשריגיו ולולביו ובנין לתפאֶרת בנינו שהכל אחוז ולבוד בו ואי אתה יכול לסתור אפילו אבן אחת, אבל לאחר שפתח שחט את הפגישה ודיבר בתכליתה וביקש ממני שאמלא אחריו ואתן ראשי פרקים של תקנות ההתאגדות ומטרותיה כמעט שניטל הדיבור מפּי. אמרתי מה שאמור כבר מאה פעמים ואחת ואפילו החדש כבר נִתיָשֵן; שוב אותו פזמון בישוב שאינו נושא עצמו ושוב אותו ישוב שעבודתו זרה ופתו לחם־חסד; דיברתי בכיבוש העבודה במושבֹת, בתי־סעודה לפועלים, שיעורֵי־ערב לעברית. חובת הדיבור העברי וצורך ההתאגדות בשביל לסייע עם הבחורים העולים לארץ, לאמנם בעבודה ולקרְבם וליסֵד בתי־עקד לספרים וקופות־מִלוה ולא ויתרתי על הסיסמה שערכתי בלבי – “לא סַיִף וספר אלא מעדר ותרבות עברית אנו כורכים בשמינו!” – ואף על פי כן חש אני שאין רישומם של הדברים ניכר בנאספים, ואני חוטף ומסיים ואיני רואה לפני כלום חוץ מאותה שתיקה המעיקה עלי וחוץ משפתיו הפשוקות של זייד שלגלוג ורחמים מעורבים על פתחן; אבל מיד ראיתי אור עיניו של גורדון ויגון גדול בהן וישבתי על תיבתי.
רחש רוצ’קין על מושבו כמכין עצמו לדיבור, אלא שרמז חנקין לפּוֹלוֹצקאִי והלה פתח:
— מודים אנו שאינה דומה פתח־תקוה להומל, והכרח בתוספת של פּרוגרמה לפי המסיבות, אולם קודם שאנו דנים בפרוגרמה רצוננו לדעת מה שם אתם נותנים להתאגדות זו?
אותה לשון של “אנחנו ואתם” אין בשׂוָֹתה טובה ובכל זאת שחט מסביר בנחת, משתהא הסכמה בגופי הדברים לא יהא השם עיכוב ומכשול. אבל חנקין והפולוצקאי וזייד מוחים בקול אחד ויש קנוניה ביניהם ובשבילם השם עיקר ראשון. שחט אובֵד־עֵצות ושואל בלשון רבים:
— מה שם נראה לכם?
– בשבילנו הוא קבוע ועומד – משיב הפולוצקאי.
– ומהו?
– פועלי ציון – מכריז חנקין.
התחיל שחט מֲריך דיבורו על שום מה אי אפשר בשם זה. אמנם אין נאה הימנו, אלא בערבו של קונגרס שביעי אנו וארץ ישראל שטופה אוגנדיות ופועלי־ציון בכל מקום רובם ככולם טריטוריאליסטים והתאגדוּת חדשה כאן שתשא עליה שם זה עלולה להטעות. פּתאום קפץ גורדון ממקומו:
— רוצים אתם בסוציאליסטים… רוצים בּבּוּנדיסטים, בציון וירושלים… הכל חומר ואין אלוהים, אה?
אותה חימה מדומה שהיתה מהבהבת תמיד בעינו של זייד נתלקחה לתבערה גדולה ונתגלגלה בחֵימה ממש ונסתלק החיוך הטוב מבין שפתיו. ודאי היו בדברי גורדון ובדרך אמירתם מן הקנטור המרובה ומן העלבון הקשה. הרי אינם בונדיסטים. הרי כאן הם. ואפילו שם בהומל קודם שבאו לכאן ראשונים היו לעמוד כנגדם. קם זייד מן הקרקע וקרב אלי ואותו מבט לוכסני סוער וכולו קרן חשכה; מפּני מה שילח כעסו בי איני יודע ולא נפל מעולם דבר ביני לבינו.
– בּוּנדיסטים… אתם ינוקות שכאלה! מולוקוסוסי! רוצים ללמד אותנו? להשׂכּיל אותנו?
בין כך וּפגישה זו חורבן והגיעה השעה שחייב אדם לעמוד על כבודו:
— יֶשנם דברים שלא תהא נפסד אם תלמדם מפּינו – השיבותי לו.
– באמת? אתה תלמדני? מה, למשל?
– אפילו כיצד אוחזין כהלכה מעדר ביד.
עשיתי מעשה מגונה והכשילה אותי הלשון היוהרת של הוכּחן שבי. בפצע עמוק נגעתי בסִרבול זה שלקה גופו ושמתעצם הוא כל ימיו במומו ומדביר אותו ברוב מאמציו. החוירו פניו והיה כאב בּהם. עמעום כלשהו זה, שהיה מעטר ורוך דיבורו הסיבירי, גבר ונתערערו ההברות בפיו והשמיע כמה קולות שאין להם משמעות ופנה לפתחו של הצריף. הקדימה אותו חיה־שרה ואחזה בידיו והחזירה אותו כתינוק למקומו. ומשנשתתקו הרוחות לשעה קלה אי אפשר היה להבחין ולהשיג מהיכן פרצה אש־מחלוקת זו והרי הלבבות קשורים זה בזה ואמרנו צפוּנה טובה לנו כשנזדמן יחד ועכשיו יצא העגל הזה ואובדים אנו כבהמה ומכלימים את עצמנו ברבים. עוד אנו בושים וממהרים והנה נשמעה דפיקה על דלתו של הצריף. נכנסה לתוך השתיקה בּחורה לבושה לבנים ומשקפים של תכלת עמוקה על עיניה, מין פנסנה במסגרת של זהב ועם חוט של משי המידלדֵל מאחורי האוזן ולמטה. הקיפה החולצה כל גופה ולא שיירה מחשׂוף מערומיו אפילו כגודל החרדל; כמעט עד שרשי האצבעות השרוולים וזקוף הצוארון ועולה עד הסנטר מלפנים ועד ערֵימת השערות מאחור. קטנות היו פניה וחביבות מאד ורצונך אפילו יפות הן ותמיהה גדולה פרושה על גבן כארנבת רכה שהדְביקוה הרודפים; ואף על פי שכבָר מצצו חיי המקום הרבה דם מלחייה לא מחקו עוד כל סמקן. אמנם כשהיתה מורידה את המשקפיִם ומגלה את העינים וקרן ירקרקת זו מבליחה בהן מיד ראית שאין ממש בכתפיִם צרות ומשוכות הללו שמזירות עצמן מכל הנאה ואין ממש בגוף זה המצניע ומבטל עצמו בּתוך רפיונו. אש היתה עצורה מתחת לצוננים הללו, ושרה מלכין מדוינסק יודעת מה שלפניה וכלל אינה מתרפה בצניעותה ואיש לא יעבירה על דעתה ולא יירה ממחשבתה וענינות שתגמור בלבה תעשה אותם; ואם אתה מוציא את תמימה שגננת ויושבת יפו היתה ואת חיה־שרה שנשואה היא ונושאת בעול הפרנסה בתפירתה, הרי שרה מלכין בחורה ראשונה שיוצאת עמנו ועובדת עמנוּ כל יום בתוך הפּרדסים. ונבוכים היינו ונכלמים והעינים כבושות בקרקע שמצאה אותנו בתוך המחלוקת.
פרק עשרים: שִׂמְחַת תּוֹרָה
כיון שהרתיע נחש המחלוקת ובא למחנה הריהוּ מפר כל עצה ומקלקל כל מחשבה. אמנם ניסה הפוֹלוֹצקאי לפשר ולפייס – קבּלו את השם ואנו מקבלים הלכותיכם ואפילו עברית זו שלכם שאין אנו גורסים אותה! אבל כיצד מקבלים? הלא בשעה זו עומד דבּרם נחמן סירקין בקונגרס ודוחה בשתי ידים תביעות פרייבּוּרג? אי אפשר. ועד מהרה שוב הכל עומדים על רגליהם ומבזים זה את זה, וצריפו של חנקין סופו שיפּול תחתיו מפני הקולות, הפִּיות המתגדלים סופם שיקראו למהלומות כי תוֹכחת אגרופם של ההומלאִים חזקה ממענה לשונם. פּתאום שומע אני שחט מכריז בתוך האנדרלמוסיה בקוֹל לא־לו: כל המצטרף אלינו ילך לחדרי! מה פירוּש? אם אנו יוצאים מכאן משמע קרע ושתי התאגדויות? מפשפש אני בעיני ומוצא פרצופו של שחט ואותה עקימה כואבת שבשפתי פּיו עודה בקִפאונה וכתפיו דוחקות עצמן אל פּתח הצריף. שמונה מן הנאספים יצאו אחריו, אולם מחציתם בלבד הלכו לחדרו. גורדון לא הלך. אפילו רוצ’קין לא הלך.
שותקים ופוסעים אנו ארבעתנו – שחט ושרה מלכּין ואני ועוד בחור אחד – בחומו של יום ובמנוחת שבת של מושבה שנִתרונה ורואים עצמנו גיִס גדול יוצא למלחמה. רחוק ביתו של שחט שעומד בסופו של רחוב פּינסקר. מתוך חלונו של איכר אחד שומע אני קול מסלסל ולומד מדרש־רבא של פּרשת ואתחנן: “והיו ישראל אומרים לירמיהו — באלו הפנים אנו חוזרים לקדוש־ברוך־הוא; מנַיִן? שנאמר נשכבה בבשתֵנו ותכסנו כלימתנו וְגומר”. נעולה חנותו של פלצקר ושומם אהלו של רוצ’קין ומסַכּיו מפטפטים ברוח ים. ודאי נכנס משהו חדש לתוך הנפש, משהו כמלוא נקב מחט סידקית שאינו רעיון העבודה גופו אלא אהבת ניצוחו ואנו משעבדים את הלב לו, ואם גם אהבה שמו – הרבה מן הקנטור בו והרעיון גופו כאילו מלגו ראשו. אבל כוחות גדולים ומתוקים בהכרה זו “הדין עמי” והיא ששטפה את כל הישות שעה שאנו מִתישבים על מיטתו של שחט ופותחים במשא־ומתן. ההסכמה שלמה ואין ממַחה וחולק אלא כאילוּ פגם בכך שאין שום התנגדות והעדרה מעכב ונוטל הרבה מן הנשמה. מכריזים אנו על עצמנו “ועד לאיניציאַטיבה” ומתחילים לחבר קול־קורֵא לפועלי המקום שיתנוּ ידם לנו. שחט מנסח ואני רושם והופכים בכל משפט ומסלקים כל רמז לְגסוּת דעת ומצטמצם הכתב למין איגרת של לידע־ולהודיע־ולהיודע ועיקר תכליתה לבוא ולאמור – קיימים אנו וישנו בפתח־תקוה “ועד לאיניציאטיבה” העושה לשם התאגדוּת ולשם כיבוש־עבודה ולְשם אדם חדש בארץ ופתחה פתוח לכל דורש. כתב זה העתקתי בארבעה טפסים וקבלה על עצמה שרה מלכין ליתֵן אחד באהלו של רוצ’קין ואחד בחנותו של פלצקר ואחד סמוך לבית־המרקחת והטופס הרביעי אנו מביאים, שחט ואני, לישיבה ביפו שיוצאים אנו לְשם מיד לדון בדבר ושרה תמתין עד שיבוא היתר פרסום. רבה התכונה והמאוֹרעות דוחפים זה את זה ודרך חזרה אין. אמנם לא כך ראינו את הפּתיחה ברעש מריבה ומחלוקת. אבל אין תורה חדשה נקנית בדרך אחרת ואך המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו.
באנו עם לילה ליפו ומיד הלכנו ליתֵן דין־וחשבון על מה שאירע וכבר המתינו בחדרה של תמימה שיפריס וטורקניץ ועמם חבר שלישי, חבר רפאל, שנצטרף לחבורה. גוץ היה אלא שידיו ארוכות ונוגעות אצבעותיהן בברכו הנמוכה. כמה וכמה כתמי קרחת בעור קדקדו ושיטה בהם כאילו מרטו השערות בידים והתכוונו לשיירן במקומות אלה ולתלשן במקומות אלה. דהתה התכלת בעיניו וכשאתה מסתכל בהן לאור היום של גוון אחר הֵן. אין שמורות על גבּיהן ודומה לעולם אינו ממצמץ בהן. ודאי ישנן שמורות שהרי אי אפשר שלא יהיו אלא שנתקפּלו מאחורי הגבינים ונבלעו ואינן. עיקר כוחו של החבר רפאל בעסקי אגודות וישיבות ובנאומים. שפתים אין לו ונימה אחת של תכלת מתוחה לו מתחת חטמו. דומה אף ריאות אין לו הואיל ודיבורו השוטף אינו עולה מן העומק אלא משהו משתפשף ומשתפשף במוצא הפה והאמרים קולחים וקולחים כמים שאין להם סוף. ואפילו דומה שאינם יוצאים מן הראש, מן המחשבה אל מקום לידתם בחלל הפה והלשון מגלגלת בהם ודוחקת אותם לתוך האויר. אבל כשהתחילו כובשֵי־עבודה דורשים ברבים ועושים נפשות לרעיונם הרי החבר רפאל בשביל כך נברא. אנו השאר הספיק לנוּ הדיבור לשעה קלה והוא נואם ונואם כמה שעות ואינו נכשל. למרחקים מפליג ופותח בחטא הקדמון ובקללת האדמה וחונה כמה חנית לארכם של כל משעולי ההיסטוריה, אצל חז“ל ואצל הרמב”ם ואצל הס וקלישר וזאב יעבֵץ עד שמגיעַ לפרשׁת היום ואין לו שום חשש למעט בריצתו הואיל ואינו מתיגע בחזרתו.
מיוֹם שנצטרף אלינו החבר רפאל בטלה חירותה של שיחת־רעים שאין בה כלום מאַנסם של נימוסים, ולמראית־עיִן כאילו הלכה הסכמה זו שיותר שיוצאת היא מן הבירור שרויה היא בתפיסה ובלב. במעבר זה מן ההגוי אל המצוי יש לעולם משום הליכה במדרון. עכשיו יש יושב־ראש לחבורה הקטנה והוא הקובע דברים העומדים לדין ויש מזכיר הרושם בפנקס. ומקובל שרפאל ישב ראש אף על פּי שלא מינוהו לכך, אבל מי בקי כמוהו במוקדם ובמאוחר, במה שהוא לענין ושאינו לענין. ומקפּיד עמנו הרבה וכדֶרך כל הננסים ממית עצמו על השררה, וכשטורקניץ או שיפריס או אני תועים ונפנים לצדי דרכים מיד בא פּדגוג אמן זה ומחזיר את המשא־ומתן לסוגיתו. גם עכשיו נטל סדרי המועצה בין אצבעותיו ולאחר שהשמענו מה שאירע בפתח־תקוה, על המחלוקת והקרע והועד לאיניציאטיבה והקול־קורֵא שאל:
— וכי אינכם סבורים שהייתם בהולים במקצת?
– מה משמע בהולים? השתלשלות הענינים היתה כך – רגז שחט.
– משמע שאין ליתֵן לענינים שישתלשלו; וביִחוד כשאין עוד שום החלטה לגבי השם; בעיה זו לא עמדה לפנינו ועל דעת עצמכם עשיתם ודחיתם.
– וסבור אתה שחייבים היינו לקבּל את השם?
– לקבל? בשום פנים לא. אבל מה תועלת באמירה חתוכה וגלויה זו – לא? משיבים “נעיין בדבר” או “נימלך עם שאר חברינו” וכיוצא באלו מן האמתלאות. זמן, זמן ומעט תחבולות ואפילו מעט ערמה, הללו מכריעים במשא־ומַתן.
– איני בעל תכסיסים – השתמט שחט ונתענן מצחו.
בעצם לא היו שיח ושיג זה וסגנונו אלא מן השפה ולחוץ ודרך של דיבור נאה לאנשי־מעשה בִשביל לְציין מעמדם החדש של כובשי־עבודה שירדו מערפּלי שאיפות וחלומות רחוקים ונכנסו לתוך מציאות קרובה. אבל הכל היו בדעה אחת כי יפה נהגו בפתח־תקוה ושועד לאיניציאטיבה פּתיחָה נאה והקול־קורֵא שחיברו מיושב בתכנו ובצורתו. ואם פּועלי־ציון יעמדו בסירובם לא תידחה משום כך ההכרזה על ההתאגדות, ואפילו קבעו שעתה באותה ישיבה – בחג־הסוכות הבא – ולא נפטרנו לבתינו אלא כשעתיִם לאחר חצות. עוד באותו לילה חזרנו, שחט ואני, לפתח־תקוה ולאחר שינה קצרה נטלתי מעדרי ויצאתי לחפּור בו. כמה פעמים סח לי כבאשנה טענתו של בעל הפּרדס כי העבודה בבריכה אינה כשורה ועולה לו בדמים מרובים כיון שאין ידיהם של כל הפועלים מאומנות במלאכתן. והיתה אמת בטענתוֹ. בינתים כל ספינה העוגנת בימה של יפו מעלה על החוף שנים־שלושה בחורים והללו אינם הולכים לשום מושבה אחרת אלא באים אלינו. ועלתה מחשבה בלבי – אולי מוטב שנחפור ברשות עצמנו ועל אחריות שלנוּ ופטורים אנו מן הטענות. יִנקוב בעל הפרדס שכר כל הבריכה ואנו נעשה את החשבון בינינו ולבין עצמנו. עוד לא היה הביטוי “בקבלנות” בּלשון פינו וּלְפי שעה משתמשים בביטוּי הערבי הקרוב לו – “מוקאוָאלה” – אלא שהכוונה היתה זו גופה.
באותו ערב הלך כבאשנה אל בעל הפּרדס וגמר עמו את העסק וחפירת הבריכה ברשותנו ואנו בעלי־בתים בתחום זה, ומיד בא עם בשורתו לחדרו של שחט במקום שהועד לאיניציאטיבה ממתין לו. הרי התחלה יפה לסעיף אחד מסעיפי הפרוגרמה שלפי שעה עודה גנוזה בפנקסי החבר רפאל – אימונם של העובדים שתהֵה מלאכתם מתוקנת ושתתקיים בידיהם. והטילו על כבאשנה שיביא את הענין לפני כלל חופרֵי הבריכה וישדל אותם שיסכימו לסדרים החדשים.
למחרתו בשעות הצהרים ישבנו על הקרקע במעגל גדול שמונה־עשרה בחורים, יפנים והומלאים ופלוֹנסקאים, עייפים ויגעים ובתוך קדירת הראש אותו חימום ואותו טשטוש מלהט חמתו של חודש אב; והרגלים סרוחות והגוף מוגבה ונשען בדופן הצלול של בית־אריזה והפּרצופים מחלידים בסאלאגה השחומה שהיו מכישים בה עד שהרתיתה קת המעדר בתוך הכף ועפרה הדק דבק ומתמזמז בזיעת הפּנים. מוציא כל אחד ואחד כיכר לחמו מסלו וסועד ביחידות או בשותפות עם חברו לחדר אף על פי שמזונות הכל שוים; אותם המליחים מחנותו של פלצקר ואותם הסרדינים והזיתים הכבושים ומי שהביא בכוס מעט שמן־שומשומין מצומק בבצלים חשוב כמפונק.
– יש לנו דבר לדון בו – פּתח כבאשנה.
– שוב אסיפה, שׂבענו אסיפות – קינטר מישהו.
– בעסקי עבודה.
– תמיד יש לכם עסקים ופת־לחם אינכם מניחים לאכול בשלוה.
ובכל זאת התחילו נושאים־ונותנים בדבר. נתלהב זייד הרבה, אף כי ידע היכן הכינו תבשיל זה ושתיקתי ועמידתי מן הצד העידו על מקומו; גחן אלי ורמז בחימה מדומה זו שבעיניו ולחש: בדברים של טעם נלך עמכם. אף שאפראן הקטן שהיה כעין בא־כוח ליפּנים ודבּרם נתן הסכמתו. השאר לא מיחו ולעסו פּתם בעצלתים. נתמנו כּבאשנה מנהל־עבודה ושאפראן רואה־חשבון וגזבר, וכשאנו חוזרים להכיש בסאלאגה הרינו מכישים ברשות שלנו. משך זייד ניגונו “אח, גורל גורלי, גורלי המר שלי”. היפּנים נענו לו. אין לנו ניגונים, הרהרתי: לכל הפחות אילו רוצ’קין כאן היה מפזם לנו “כי העבודה כל חיינו”. ועם ערב הולכים אנו אל המושבה גדוד של ח“י בחורים וח”י מעדרים מצהילים בחמה שוקעת, כעין חורש קטן וחלוץ לאותו יער גדול של מעדרים שעתיד לבוא. וכשנכנסנו לרחוב פּינסקר רואה אני קול־הקורא של הועד לאיניציאטיבה וכבר מחובר הוא למסך אהלו של רוצ’קין וכמה מן העוברים־ושבים מתקהלים אצלו ומעיינים בו.
אבל איש לא בא ליתן ידו לועד זה שקרא. נצטרף אליו ליפּא טוֹיבּ בן־עירי, אלא שאין שום חידוש בכך; מלכתחילה נשתייך לו. חמישה בפתח־תקוה וארבעה ביפו הרי כל קהלו. וכבר התחילו תוקעים שופר בבתי־התפילה של המושבה ו“ימים נוראים” קרבים ובאים. הכל מודים שמעשה רב העבודה בציבור אצל הבריכה. בא בחור מן הספינה אינו מתגנה ואינו מתדפק על פתחי איכרים אלא נוטל מעדר וחופר בתוך שלו. ממנים לו פדגוג שיאַמנהו וירגילוֹ במשלח־ידו ומקבל שכר יומו שוה בשוה עם הותיקים ואפילו היפנים אינם מוחים. ועוד משהו חדש ממשמש ובא. כינס הועד לאיניציאטיבה כל פועלי המקום לאסיפה שתדון בדבר מטבח של שותפות שיהא להם לכל הפחות תבשיל אחד פעם ביום לסעודת־הערב, וכבר שאפראן ושרה מלכין ופנחסביץ עוסקים בהכנותיו. הכל משבחים את המעשים, אבל אין נותן ידו לעושים ותורתם. חמישה בפתח־תקוה וארבעה ביפו הרי כל קהלם.
בדידות זו של החבורה ומיעוט מנינה וכוחה ואפילו קנטור זה שהתחיל מקיפה לא הוציאו אותה מעולמה. ידעה שהדין עמה ושקרויה היא לעשות את אשר הטילה עליה שעתה. מונח היה לפניה ישוב זה, שאין ספק מתוך שראשונים היו ודאי מן המשובחים שבבני־ישראל היו, ואף על פי כן את כל החיים השחיתו. לא משום שטבעם כך אלא מפּני ששיקעו עצמם בתוך הבטלה ומטריחים על הבריות ומתפּרנסים מן הצדקה ומן התמחוי. מתוך המופת החי הזה בקלקלתו שאבה החבורה את הודאי שבהכרתה ובטחונה, כי הדרכים שהיא פותחת ישרים וטובים לשעה זו ולכל השעות שיתרחשו ויבואו. ובחג העצרת התקבצה חבורה זו של תשעה בפתח־תקוה להודיע ברבים על קיומה ולהכריז על עיקריה. באו טורקניץ ושיפריס והחבר רפאל בבגדי יום־טוב ועיניהם מציצות. היו הישיבות בבית אמו של זלמן גיסין שעמד בסופה של המושבה בדרך ליפו ואילנות צללו לו. לא רבו הויכוחים לעיקרם של דברים שכן כבר נתבררו ונתלבנו כל צרכם. אבל בפעם הראשונה נתקלו בשם שיש ליתן להתאגדות. “פועלי־ציון” פסול אף על פי ששם נאה הוא; סתם “אגודת הפועלים העברים בארץ־ישראל” פירושה זו הכפופה ל“חובבי ציון” ורזניק מזכירה ומשגיחים קטנים חבריה; על־כרחך שתתן תואר לתיבה זו “פועלים” שיבדילה מן השאר ויעיד על מהותה. מושג זה “עובדים” הכולל בתוכו את המיוחד שהתכוונו לו אינו קיים עוד. וישבו תשעת אנשי החבורה כל שעות הבוקר על מדוכה זו, מגלגלים בתיבות הללו פנים ואחור, מצרפים ומתירים עד שבאו לכלל הסכמה שיוסיפו לשם “פועלים” את התואר “צעירים” וההתאגדות תיקרא: אגודת הפועלים הצעירים העברים בארץ־ישראל!
– קצת מסורבל וארוך כגלות ולא צעיר כל כך ומספר המלים שש, שני שלישים ממספר החברים – ליגלג טורקניץ.
– לא לענין, לא לענין, ונעבור לסעיף ב' שבסדר היום – זירז רפאל שישב ראש.
ואף על פי כן לתוספת זו “צעירים” ערך ומשמע כבדים, כי להפגין באה על השייכות המזרחית של ההתאגדות. בכל מלכות תוגרמה הנופלת התחילו אז תוססות הרוחות ומתקוממות נגד שלטון קושטא המרקיב, ושמותיהן של חבורות־מרד הללו צירוף על שם ארצן עם התואר “צעיר” המחובר אליו – “התורכי הצעיר”, “המצרי הצעיר” וכיוצא באלה. והיה חשש לנו שמא יפרשו את הסיסמה “כיבוש־עבודה” שאנו משליכים לתוך האויר, שכוונתה ועוקצה כנגד הפועל הערבי העושה במושבות, וכאילו כובשים נכרים אנו שבאו מן החוץ. אבל לא היה כלום בסיסמה מן הכוונה הזאת. לא היה גנאי בלב לפלח הערבי ולא ביטול לו ולא התרברבות עליו. מתקנאים היינו בו ומכוּבד היה בעינינו חי זה, בעניוֹ ובזוהמתו ובבערותו, הנושא את עצמו ומוציא מה שהוא מכניס, ללא בארוֹנים וללא קערות וקופות צדקה, ובמידה שהוא נושא עצמו כך הוא חי והמעט שיש לו משלו הוא וכבוד אדם כבודו. בשביל להוציא חשש זה מן הלב באה התוספת “צעירים” שמעידה על מהימנות למקום ומכריזה בפומבי – אל המזרח פנינו ולהיות שבט בן־חורין בתוך שבטיו משאת־נפשנו! לא בכדי נצטרף התואר “צעירים” לפועלים. עמוקה כוונתו. ואפשר אף רמז בו לזייד וליחזקאל חנקין שרואים עצמם אנשי הפיכה ואותנו שיות תמימות: עכשיו צאו וראו, דגל המרד אנו מרימים במזרח!
משסיימנו בפרשת השם מינו את שחט ואותי שנעלה את עצם הפרוגרמה על הכתב ונביאה סדורה ומתוקנת לפני הנאספים. כל השעות שלאחר הצהרים טרחנו, מוחקים ורושמים ושוב רושמים ומוחקים. הרבה כיבושים הכנסנו לסעיפיה והרבה כלכלה והרבה תרבות, ועם שמש שוקעת חזרנו לבית גיסין והפּרוגרמה כתובה וערוכה. אף על פי שהיינו טוחנים קמח טחון, שכן כל מושג ומושג וכל תיבה ותיבה כבר דשנו בהם וגילגלנו בהם ודיקדקנו בהם שבעה חדשים תמימים, ארכה מאוד השקלא־וטריא ורבו התיקונים והשינויים ואין אנו פוסקים מלהפוך בסדרי הסעיפים מה מוקדם ומה מאוחר כאילו ספר חוקים ומשפטים אנו מחַברים לכל בית ישראל ולכל הדורות. ואך משהחשיך הערב והכניסו פמוט להאיר לנו נסתיימה עריכת הפרוגרמה ותשעה שמות חתומים תחתה. מציצים אנו זה בעיניו של זה ומחייכים. גרגר זה שהתחלנו לחממו לפני שבעה חדשים עכשיו הריהו אילן רב־פּארות, מציאות, אגודה ממש ושם יש לה, אמנם מסורבל וארוך כגלות ומספּר תיבותיו שני־שלישים ממספר החברים, ואף על פי כן, שם הוא. ומציצים אנו זה בעיניו של זה ומחייכים. ודעתו של טורקניץ מאוד מבודחת עליו ואומר הוא לבעל האכסניה:
— זלמן, סיום התורה, אי אפשר בלא “תיקון”.
הביא גיסין קנקנים של יין ובקבוקים של כוהל והתחיל מוזג כוס ראשונה. אבל טורקניץ פשוט יוצא מן הכלים ותובע שניה ועושה מעשה קונדס ומוהל בכוס־של־תה גדולה יין מתוק בקוניאק חריף ומצווה עלי בקול מפקד: בלע! בתנועה אחת שפכתי תוכה אל גרוני ובלעתי. ומיד והלמה התערובת על ראשי. נתקבץ עיגול של ערפל דק והקיף את הפמוט שדולק על השולחן והמסובים אצלו נתרחקו וכאילו נדחקו לאופק השמים. קמתי מן הספסל ואף על פי שמבוסם אני ונתמוטטו כל שנים־עשר העמודים שהארץ עומדת עליהם, מיושבת דעתי עלי וברור לי רצוני ואפילו נזדחח עלי שכלי ואני אומר:
– נלך למרכז, אי אפשי בבדידות זו!
מרכז זה אינו אלא תחילתו של רחוב פינסקר שבשכנוּתה בית־הכנסת ובית־הועד והדואר ובית־המרקחת ושאר בניני ציבור ובשבתות וימים טובים מתקהלים שם פועלי המקום. נתקבלה דעתי. אי אפשר להוסיף ולשבת בתוך הבדידות הזאת. ויצאה חבורה זו של תשעה בסך לתוך אפלת הלילה ואני פוסע בראשה ושר “חושו, אחים, חושו”. וטורקניץ נותן זרועו בזרועי ושר עמי. מלא אוירה של המושבה “שמחת תורה” ובוקעים ועולים זמירות ומחולות מכל ארבע כנפותיה ויתומה שירה שלנו בתוך הקולות. בנים ובנות מתכנסים משני צדי הרחוב ואנו עוברים באמצע וכמה וכמה מהם מצטרפים אלינו ויוצאים בעקבותינו וכשהגענו למרכז אנו מחנה גדול. עמדו שם היפנים ושאר בני־אדם עזובים שאין החג נותן להם משמחתו ואף גורדון בתוכם. משהבחינו מי ומי המפגינים ובאים הקבילו פניהם לנו. אבל אי אפשר לשיר “חושו, אחים, חושו” בעמידה במקום אחד. ודממו הקולות ואנו חבורה של תשעה בתוך קהל של מאות ואין אנו יודעים במה לפתוח.
על פי שמבוסם אני דעתי מיושבת עלי ורצוני ברור. אם באמת תורה אנו נותנים לאדם בישראל, צמאה נפשי לניגון חדש ביום שמחתה של תורה זו. אלא שאין לנו ניגונים ואין לנו ריקודים והרינו תקועים כאן כצאן־קדשים ואין אנו מזיזים רגל ואין רינה בפינו. זכרתי שמחת תורה של אשתקד בבית החסידים של אבא. עוד לבוש הייתי קפּוֹטה של משי ועל מתני חגורה זו של הינוקא אשר קיבלתיה לבר־המצוה מידי גיסי שחסיד סטוֹלין היה. אז כבר ידעתי שעתיד אני להפליג בקרוב לארץ־ישראל והכל מוחלט וגמור ומוכן לדרך ואיני אלא ממתין לשעת־הכושר. עכשיו חלפה שנה תמימה ואני כאן במרכזה של פתח־תקוה ועפר זה תחת כפות רגלי ותורה זו של אדם נושא עצמו וחי בעמלו, אשר הגיתי בה הרבה ימים והרבה לילות בבדידות חדרי מול עץ־הפלפל שבחלוני, הריהי כתובה וחתומה ועל־כרחה שתהא נחלת הכל ויוצאת נפשי לניגון ולריקוד של אדם שנתמלאו כל משאלות לבו לטובה וכוסו רויה. אבל אין לנו ניגונים ואין לנו ריקודים. פתאום כמו מתוך מצולות־ים עלתה לפני דמותו של יהודי קטן אחד מבית החסידים של אבא; יהודי שוטה למחצה וזקנו אדום וארוך וכולו תלתלים אדומים כלהבות של אש, ותפיחה גדולה כאגס בצוארו ושתי עיניו בולטות כשני כדורים של זכוכית ועני ואביון הוא ומן העלובים הנשכחים בכל ימות השנה, אלא שבשמחת תורה אינו מוַתר בשום פנים על שלו ואינו מקבל מידי נחמיה דרמבּּוס הגבאי “ספר” ננס ופסול שמחוקות בו כמה אותיות, רצונו בתורה כשרה והדוּרה ובורר לעצמו את המיוחס שבספרים שגדלו כמעט כשיעור קומתו, מקושט טס של כסף ויד של כסף ואשכולות רימונים בעץ־החיים שלו ומעילו קטיפה אדומה כלהבות זקנו, והוא מחַבּקוֹ וּמגפפוֹ וּמנַשקוֹ ומתרפּק עליו ורוקד עמו ומזמר פסוק משלו ובניגון משלו שאינו שגור בפי שום איש ושלא ידעתי מהיכן בא אליו. כאותו חסיד שוטה למחצה שסיום תורה כל שמחתו ראיתי עצמי. המשך אני לו ותורתי המשך לתורתו ולכתוב בה. ועלה הזמר שלו בגרוני. תפסה זרועי בכתפו הגרומה של גורדון ושמאלי בכתפו של סאשא הקרימאי המפויח שעמד בצדי, ואותו פסוק ואותו ניגון פורצים מפי ואנו מרימים את הרגלים ויוצאים במחול באמצע המרכז לעיני כל הקהל: וחי… וחי… וחי… וחי אחיך עמך!
קרא מישהו מתוך הקהל המקיף אותנו: תחי אגודת הפועלים הצעירים העברים בארץ־ישראל! קול אשה הקול הקורא, ואת השין השמאלית הימין. ודאי שרה מלכין הדוינסקאית צורחת שם. “שרה, תיכנסי למעגל!” – ונענית ונכנסת. נלוית אליה חיה־שרה ואפילו יחזקאל בן־זוגה אשר אמרתי באגרופיו יבוא עלי, שולח את החזה הרחב לפניו ונגרר אחריהן ושלום על ישראל. וגם רוצ’קין כאן, יחף, לעולם יחף, מכיון שחובב־פתגמים הוא בא לקיים מה שאומרים – כל הסנדלרים יחפים. והנה שאפראן הקטן והצנום והאדמדם. שאפראן מי שעתיד להיות מנהל מטבח הפועלים שנוסד באיניציאטיבה של כובשי־עבודה מתחבט שם בכתף אחת ומבקש אחיזה. “גוץ יפּני, מלעיג אני כנגדו, תזקוף קומתך ותגדל כרסך אם רצונך לשמש טבּח לנו!” ומה עיני רואות? איני מאמין במה שעיני רואות. הטריח עצמו מר שטאמפר ובא והריהו באחד החלונות, ואפילו מעמיד מנורה בחללו להאיר לנו. ראש ועד פּתח־תקוה מר שטאמפּר שנזדמן עמי פעם כשהלכתי מיפו למושבה ולא הניחני ללכת כל הזמן ברגל והרכיבני כדי מחצית הדרך על גבי בהמתו והיה מחַמר אחרי כפועל שׂכיר וסמוך לבני־ברק הצביע על נוף המקום ואמר שדומה לו קרא אצל זוֹלא באחד מסיפוריו; מר שטאמפר, עמוד־התווך של כולל אוּנגריה, הריהו כאן ובחלון זה הוא עומד ומסתכל כיצד רוקדים בחורים ובחורות במרכזה של פּתח־תקוה ואינו ממַחה אלא מאיר להם מאורו. הנה ההמשך אשר קיוינו לו, הנה ההתעוררות הגדולה. והבנים והבנות מוחאים כף כמנהגם של ילידי המזרח ומלהיבים ונענים ושרים עמי את הזמר של אותו חסיד שוטה למחצה שבבית־החסידים של אבא: וחי… וחי… וחי…אחיך עמך! וחוזר חלילה וחוזר חלילה עד אפיסת הכוחות.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.