רקע
שלמה צמח
צמד שגלה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן להוצאת כתבי ש. צמח; תשכ"ו

הדבר אירע לפני ארבע שנים ועמדנו אז בתקופת ימות־הגשמים. הייתי בשעה זו פועל־בטל וסובבתי בכפרים לחפש אחרי עבודה. באחד הימים, לאחר הליכה מייגעת של שעות אחדות, הגעתי אל כפר מרכזי אחד שבגליל טבריה, שמשך את לבי אליו בסקירה ראשונה, והחלטתי להישאר בו לכל ימי החורף; הכפר היה מרובה באוכלוסים בכל הסביבה, בנוי־בתוֹך בּקעה רחבה, יפה ופוֹרייה, שהשׂתּרעה לרגלי הר גבוה, מוצק כנד.

ולאחר הצהריים, כשנחתי מעט מעמל הדרך, התחלתי לחקור אחרי עבודה. על פי עצתו של הפונדקאי נכנסתי לבית אחד האיכּרים העשירים להציע לפניו את שירוּתי.

חדרו של האיכּר היה מרוּוח ומלא אנשים. כל הכיסאות והספסלים היו מיושבים על־ידי האיכּרים, מקומיים ובני־חוץ, שהגיעו לכאן מהכפרים הסמוכים בימים הפנויים, בשעה שהגשם שיחררם לזמן־מה מעבודתם. הם ישבו כולם גלויי ראש, מוללים ברגליהם הארוכות המתוחות באלכסון מתחת לשולחן והנעולות מגפיים גבוהים, המכסים מחצית שוקם והמלוכלכים בבוץ צהבהב. והם דנו בהרחבת־הדעת ובבקיאות רבה על עניינים שונים, שהיו ידועים לכל אחד מהם במידה שווה, עד שנראו לי כבני משפחה אחת גדולה. האיכרים דיבּרוּ כדרכם בערבוביה ובקול רם. כל אחד נכנס בדברי חברו וכל אחד פולט בשעת שיחה גלי עשן סיגאריות מתוך פיו. הם היו במצב מבודח קצת, הוויכּוּחים היו סוערים ומקוטעים; דיבּרו על אופני עבודה, סיפּרו בשבחן של הבהמות, קראו אותן בשמות מוזרים ומגוחכים, ותלו תקוות רבות ומוגזמות באוֹסם העתיד לבוא.

ובבת אחת כשפתחתי את הדלת ועמדתי על סף הבית, הופנו כל הראשים לקראתי והשיחות הופסקו. איכּר אחד גבוה ורחב־כתפים שישב בראש רמז לי לגשת אל השולחן ואמר:

– מה רצונך, בחור?

– הפונדקאי שלחני. פועל אני ומבקש עבודה.

אותו האיכר הגבוה המשיך:

– פועל, יפה, אמנם אני נצרך לו.

וכל העיניים, אותן העיניים הקטנות וההעמוקות, המלאות עורמה והדוקרות כחודי קוצים, נתלו בכל אברי והתחילו בודקות וממשמשות בהם. ראיתי שמצאתי חן בעיניהם. התחילו מקיפים אותי בשאולות שונות, על טיב עבודתי וידיעותי בחקלאות סעל תנאַי, ולאחר שנשתווינו על המחיר ושאר הדרישות ניגש אלי אותו האיכּר הגבוה ותקע לי כפו לאות־גמר, ואמר:

– לפנות ערב תבוא לביתי.

סמוך לשקיעת החמה שבתי לבית אדוני החדשים. האיכּר חיכּה לי בפתח השער, וכאשר קרבתי אליו קרא לי:

– ועכשיו בוא ואראך את ממשלתך.

שנינו נכנסנו פנימה דרך השער; הוא לפני ואני אחריו. עברנו תחילה חצר גדולה ומרוּוחת, מגודרת כולה בצדיה בלולים וברפתים ובאורוות ובדירים נמוכים וגבוהים ומלאה שקתוֹת־מים קטנות וגדולות, דליים נקובים ומעוכים, בּרכי מחרשות חלודות ושבורות – וכל אלה היו מונחים פזורים על פני החצר באי־סדר ובערבוביה משונה. אחר ניגשנו אל רפת אחת, אשר גגה עלה בגובהו על שאר הגגות שבחצר, ושערימה גדולה של זבל בהמות, מוכטבת במי־גשמים מפעפעת מתחת לרגלינו, היתה מתנשאת לפניה, ונכנסנו בקומה כפופה דרך הפשפש.

בעל־הבית שלי אמר לי עוד:

– כאן כל העדר שלי.

ואחר כך הוסיף:

– בחריש זה החלטתי לעבוד, לעבוד כראוי. הוספתי צמד חדש, הבאתיו מהצפון, מדמשק, צמד “כמו שנאמר”.

לפני עמדו שני שוורים בגודל שווה, כאילו נולדו תאומים. הם היו גבוהים כקומת אדם בינוני. רגליהם היו ארוכות מאוד, ואף־על־פי שהחזה היה כמצומק, נראו לי אמיצים ומוצקים. גוּן עורם היה חום, ספוג אודם מזהיב. חרטומיהם הביעו כל כך הרבה מתינות ושקט, ומבטם היה חם ומלא רוֹך וחמימות רבה. ברפת עמדו סמוך להם עוד צמד בקר ופרות אחדות. אבל אלה היו ילידי המקום גמדים, פזיזים, ושער עורם מבולבל ועיניהם מפלבלות מתוך תנועה מהירה ורגזנית, והיו דומים, בעומדם בשורה אחת עם הצמד הדמשקי, כעבלים קטנים בני שנה.

– מה דעתך, הם ימשכו מחרשה?

נעניתי לו ויצאתי להעתיק את כל צרורותי ולהשתקע כאן ברפת זו לישיבת־קבע לכל ימי החורף. בלבי כבר שמחתי כי אינה המקרה לידי לשמש לפני צמד ענק זה.

ובלילה, כשהתחלתי כבר מוציא לפועל את המוטל עלי, הרגשתי פתאום בשעת נתינת המספוא בתוך האבוסים, שהדמשקאים לא נגעו עוד בתבן שהושם לפניהם מבעוד יום. שני השוורים נמדו על רגליהם הגבוהות, החרטומים הגדולים נתונים באבוּס ברישול כמדולדלים, ועיניהם העגולות הסגולות והבהירות הביטו מתוך געגועים ומחשבות יגון למרחקים.

קראתי לבעל־הבית שלי והראיתי לו על כך. הוא ניענע בראשו:

– זה כשבוע הם עומדים כאן, וכל אוכל לא בא אל פיהם. אסתניסים הם, ילידי ערבות דמשק, רגילים לחציר ולצל אילנות ולמים חיים, ולא לתבן מעוך זה. לך להשקותם, אבל תרד אתם אל המעיין, מתוך הדלי אינם שותים.

אני מלאתי פקודתו. פיתחתי את הרסנים שעל צוואריהם והוצאתים החוצה, ובאישון לילה הוֹבלתים בצעד איטי למטה אל המעין. תחילה עמדו כמהרהרים במחזבות, זוֹקפים את אפרכסות אוזניהם ומחדדים אותן וחמקשיבים לשקשוק המים והמייתם החשאית והתכופה. ואחר התחילו מרכינים את ראשיהם קימעה קימעה, מפיחים בנחיריהם על פני המים, מריחים בהם ונמלכים בדבר. כך עמדו רגעים מספר מפקפקים, וטובלים קצה החרטום האפור, הרך והמקומט, בתוך מי המעיין. לבסוף הרימו ראשם בתנועה חטופה כלפי מעלה, הסתכלו בכוכבים אשר מעל להם, הקיפו את הכול מסביב במבט חודר ועמוק, והתחילו שניהם לנהום ולגעות בקול אחד עצב וקורע את הלב, והם מושיטים את צוואריהם ואת חרטומיהם הפעורים למרחקים, הלאה צפונה.

עמדתי קרוב להם ולא ידעתי את נפשי. למה געו הם? נכספה נפשם ברגע זה לערבות דמשק הדשנות והמבורכות בכל טוב! כלום זכרו את הימים שהיו מהלכים מאילן לאילן, ממלאים כרסם עשבי אספסת ותלתן המלאים עסיס ירוק ותוסס, מרווים צימאונם בשעת מרעיתם מתוך אותם פלגי כסף הזכים אשר זרמו לרגליהם בכל מקום באפָר? כלום התגעגעו אל חורשת צפצפה ואגוזים, אשר בין צללי אילנותיהן עשו את כל ימיהם ואשר ריחן מלא אַפם?

שעה ארוּכּה עמדו השוורים וגעייתם לא פסקה. התחיל האחד משתתק, מיד בא חברו והתגבר עליו בקולו. ואחר הפנו ראשיהם וצעדו אל הכפר לשוב אל רפתם על מרבצם.

הכנסתים שוב אל תוך הרפת, קשרתים אל האבוס ושמתי לפניהם תבן מנופה ודק, מעורב יחד עם גרעיני כרשינה. השוורים התחילו מחפשים ומחטטים באבוס, בררו את הגרעינים אחד אחד, ניסו ללועסם ולהעלות גרה, אבל בסוף פסקו, רבצו והשתרעו על קרקע הרפת, והאבוס נשאר מלא כשהיה.

והם דלוּ מיום ליום. הם נעשו רזים וחלשים עד שכל גרמיהם התבלטו והכרס שקעה וצרה. בעל הבית שלי התהלך סר וזעף. נפגמה גאוותו על הדמשקאים. קראו למומחים, לצוענים זקנים, הביאו דרוּזי בּא־בימים ויידעוֹני, טיכּסו עצות, הקיזו להם דם, השקו אותם מי־סממנים, צרבו בטנם ועורפם שתי־וערב בשפוּדים מלוּבּנים– אבל כל אלה לא הועילו. נשארה רק תקווה אחת, משתתחיל העבודה, אפשר שמתוך יגיעה יתירה יתפשרו השוורים עם מצבם החדש ויעלו גרה את מנת־התבן התפלה כשאר בני־הבקר בארץ זו.

ולאחר ימים מספר סמוך לשעת הצוהריים, מכיוון שהאדמה היתה עוד רטובה ביותר בבוקר, יצאנו לחרוש. היה יום בהיר וחם. אחד מאותם הימים בתקופת החורף הבא לפתע פתאום, בן־לילה אחד, אחרי שורה ארוכה של סערות וגשמים מטרידים ותכופים. אור החמה שהיתה תלויה מרוחקת גבוה גבוה בתוך כיפּת השמים הכחולים והשקופים כטבולים בגוון מימי קל; הירח שהיה נראה גם ביום מונח בפאתי הרקיע חיוור ועלוב כשריד עננה נשכחה – אור זה היה שופע וזולף על המענות החרושות במרובעים, שהיו משבצות את שיפּועי הגבעות ושטחי העמקים ואשר דשאם הבכיר היה כבר מנצנץ מתוך הקרקע ומנמר בצבע ירקרק כחול־שחרחר את רגבי האדמה האפורים והאדמדמים, הבולטים ונראים לעין מבין התלמים.

צימדתי את הדמשקאים ויצאתי בשדה. בכוונה בחרתי לי אדמת חמר קשה, להכביד עליהם את העבודה הרבה.

תוך הרגל משכו השוורים במחרשה בכוח. מסביב לי חרשו הרבה צמדים. אבל הדמשקאים שלי התרוממו על כולם בגובהם ועלו על כולם בצעדיהם הבוטחים, הישרים והמזורזים. אני דירבּנתי אותם והאצתי בהם בלי־הרף. עורם התחיל כבר מתכסה זיעה רכה, שערותיהם האדמדמות נתחברו יחד כגלי תלתלים, ונשימתם כבדה, התקטעה ונתרסקה, הכרס הריקה עלתה וירדה כמפוח.

אחר עבודה של שעה ומחצה, בראותי אותם מושכים במחרשה בשארית כוחותיהם, רציתי להפסיק מעט בחרישה ולתת להם להינפש מעט, אבל בעל־הבית שלי לא נתן הסכמתו לכך, הוא ציווה לייגעם, לייגעם בלי־הפוגה. הייתי מוכרח לשמוע בקולו ולהמשיך בעבודתי.

פתאום נתעכבו. קראתי להם ולא זזו ממקומם. הרימותי מלמדי המשׂוֹרג והכּיתי על גרמיהם הצנומים, היבשים והבולטים. הכּיתי בכל כוחי. השוורים הפנו ראשם, הביטו בעיניים נדעכות אל המכה אותם, אבל ממקומם לא זזו. בעל־הבית שלי קרא אלי, ואני הוספתי להכותם במלמד שבידי. הפעם משכו במחרשה בהתאמצות מרובה, פסעו פסיעות אחדות ברגליים כושלות, ושוב עמדו מלכת. והנה רבץ אחד השוורים, זה שהלך בתלם, הימני, ועורפו נשאר תלוי ומדולדל בחלל העוֹל. הוא התחיל מפרפר ומבליט את עיניו המורמות כלפי מעלה והקמות בחוֹריהן ומתאמץ בכל כוחותיו לשחרר ראשו מעקה זו. אני נתבלבלתי והייתי אובד עצות.

בעל־הבית שחרש בקרבת מקום בא אלי בריצה, ניפץ את כלונס העוֹל, והוציא מתוכו את ראש השור שעוד מעט ונחנק. עכשיו השתרע הדמשקאי בכל אורכו והתחיל נושם בחוזקה נשימה אחר נשימה. פתאום קפץ ממקומו כאילו עקצתו צרעה, הרים זנבו בחצי עיגול והתחיל רץ ומקרטע לאורך הניר סחור־סחור בקפיצות ובדילוגים משונים. עד מהרה עמד רגעים אחדים בראש מושפל, הריח בקרקע כמהרהר ומחשב דרכו. ושוב לאחר רגע הרים ראשו, הבליט חרטומו ושלחהו אל השמים, געה בחוזקה יתירה וצנח ארצה בכובד רב, כגוף מלא עופרת. האדמה הרכה התחוחה נשתקעה תחתיו כתַבנית השור בכל עוביוֹ.

בגשתי אליו היו נחיריו ואוזניו שותתות דם שחרחר וקרוש. עינו השמאלית ריתתה עוד ופילבּלה רגעים אחדים. אחר נדעכה גם היא, וכל סימני חיים לא ניכּרו בו עוד. כל האיכּרים שנמצאו בשדה התאספו יחד סביב נבלת השור. בדקו את דופקו וטלטלו אותו, שפכו מים קרים על ראשו ולתוך פיו המכוסה קצף מאדים. אבל כל אלה לא הועילו ולהפיח בשור חיים חדשים לא יכלו.

אחד האיכרים, גוץ ובעל פרצוף ערום וקשה, לחש על אוזנו של בעל־הבית שלי:

– כלך לך, הדבר אבוד, מוטב שתדאג בעוד מועד לשני, בן־זוגו.

וכל הכנופיה הלכה מאת נבלת השור המת וניגשו אל המחרשה, שאליה היה עוד קשור השור השני. הוא עמד כל רגליו הרועדות וניכּר היה שהוא אוחז את העול המדולדל על עורפו, שהיה מסיטו הצדה ומושכו אל הקרקע, בשארית כוחותיו. גם הוא התחיל מראה אותות אי־מנוחה. בפתחי נחיריו נראו טיפות דם. נשימתו קצרה, ובעל־הבית שלי אבד עצות ולא ידע את נפשו.

האיכר הגוץ ניגש אל מחרשתו, פיתח סוסו, מבלי שאול את הסכמת אדוני נסתלק בדהירה. אחר חצי שעה שב לשדה, ואתו רכוב שוחט־הכפר וקצה נרתיקו של החלף בולט מתוך חיקו.

איש לא הביע את מחאתו או את הסכמתו. בשתיקה עקדו את רגלי השור. הוא לא התנגד לכך. אדרבה, נראה היה, שהוא נהנה מעקידה זו שהניחתוּ על הקרקע. אחרי כן שבו איכּרים אחדים, מבעלי־הגוף החזקים ביותר, על בטן השור הריקה והשקועה, והשוחט התחיל מוליך ומביא סכינו על צווארו מתוך ברכות וכוונות.

השור לא הראה גם הפעם כל אות התנגדות. אולם פתאום התקומם, הטיל הצדה את האיכּרים המעיקים בכובדם על גופו, ובתנועה מהירה ניתק את החבלים שקשרו את רגליו, והוא התחיל רץ בצוואר מזנק דם חי לאורך הניר. הוא רץ רבעים אחדים כמטורף, והשאיר אחריו שביל אדום, עקבות דמיו הניגרים מצווארו החתוך. כשנתקל בפגר אחיו המוטל בשדה נתעכב רגע, רק רגע קל אחד, ומיד אחוז אימה גדולה המשיך ריצתו וקפיצותיו המשונות. ובסוף נתייגע, עמד ונפל חלל.

איכּרים אחדים מהסקרנים ביותר והשוחט אתם ניגשו יחד לטפל ולבדוק בפגר. השאר התפזרו לכל הצדדים, כל אחד לחלקתו. בעל־הבית שלי הלך הכפרה. דמעות נראו בעיניו, בידי מסר את צמדו הקטן, הנמוך, יליד המקום, הפזיז והפרא, וציווה עלי להמשיך את העבודה.

למוחרתו חרשתי שוב בניר זה. אדוני לא היה אתי. הוא נשאר בכפר מוכר בשר השור השחוט שהכניסוהו אמש אל ביתו. והפעם התחילו האיכּרים לקצר משום־מה בעבודתם. במהירות נפטרו לפנות ערב לבתיהם. בכפר עצמו היה ריח של בשר מבושל מצומק יפה עולה מכל בית ומכל דלת פתחוחה. ונשי הכפר היו טרודות ביותר ורצו הנה ושוב כל היום.

בשובי מהשדה מצאתי את אדוני וששת בניו הקטנים יושבים סמוכים אל הסולחן, וכולם אדומים כסרטנים שלוקים; ולפני כל אחד ואחד עמדה קערה מלאה בשר, והם אוכלים אותו במהירו ובתיאבון רב. בעל הבית ישב בראש כדרכו תמיד. פרצופו השזוף היה מסומק, ועיניו הקטנות היו תלויות כקערה שלפניו. הוא אחז בידו עצם מפרקת שמנה ומלאה לשד והתאמץ בכל כוחותיו להוציא את המוח שבתוך חלל העצם. ובשעת עבודה זו היה משמיע נחרות קטועות מרוסקות.

שרתה שתיקה שלימה. גם אני ישבתי אל השולחן. בעלת־הבית הרגישה בי והגישה לי את ארוחתי, והיא הוספיה דבריה:

–אכול, ארוחה יקרה היא זו לנו, בהרבה דינרי זהב עלתה לנו.

אדוני הרים ברגע זה את ראשו, הסתכל בפני אשתו יפה יפה, ואחר הוריד שוב את ראשו והתחיל שוב למצמץ בשפתיו ולדלות בהן את לשד העצם, ולא אמר דבר.

המלצות קוראים
תגיות