פסקו הגשמים. האוויר נתבֹהר ונעשה צח, שקוף, בשׂדות התחדשה החרישה בכל תוקפה. שוב נתגלו באופק צמרות הרים מכוּסות דשא ושׂיחים ירוּקים, וצוּקי הסלעים הרחוקים היו מבריקים כמלוטשים, כמצוחצחים, כמשוחים בשמן. מלמטה היתה נחה הכינרת כולה מוטלה לחמה בתוך סלעיה, חלקה, שקטה, מחייכת להנאתה משתעשעת באווזי הבר שלה והיא פולטתם ובולעתם זה אחר זה, ושוב פולטת ושוב בולעת פעם פה ופעם פה.
היתה שעת צוהריים ועל אחת הגבעות למראשותי הכינרת ישבו ארבעה איכּרים ואכלו ארוחתם בסעודה משותפת ולתיאבון. שלושה מהם היו צעירים, איכּרים חדשים כבני עשרים וחמש ומגולחים. רק ראובן, הרביעי, היה היחיד הרב־שבחבורה, מגודל זקן כבן ארבעים ושתיים ובעל פנים מצומקים וגב כחוש, גרמי, ולסתותיו מקומטות והרקומות ברשת ורידים דקה ומסובכת היו בולטות סמוך לעיניו ומתנועעות בשעת לעיסה במהירות ובאופן משונה.
סמוך להם עמדה עגלה ולארבעת קצותיה היו קשורים ארבעה זוגות פרדות שטופות זיעה, עורן מבריק ומעלה אד קל, חרטומיהן נתונים בתוך תרמילי־מספוא התלויים על צוואריהן, והן מטלטלות אותם בראשיהן לימין ולשמאל, מתעטשות, מזוררות ומתאמצות לחדור עד קרקעיתם של התרמילים, שהתחילו מתרוקנים מתוכם, נעשו קלים, והרוח היתה משחקת בהם.
האיכּרים ישבו בשעת אכילה שתקנים כדרכם ומבטיהם תלויים בעגלה, מסתכלים ומשגיחים בעינם הפקוחה והזהירה והחרידה של אנשי־שדה – בבהמותיהם. פתאום, לאחר שסעודתם באה אל סופה, וכל אחד התחיל ממלא מקטרתו, העיר אחד הצעירים בפנותו אל ראובן:
“עפרון” שלך שובת היום. לא טעם כלום.
מן הצד עמד “עפרון”, פרד גדול בעל זנב רזה ויבש וצלעותיו בולטות ומסתעפות ויורדות מעמוד־השדרה עד לשיפולי כריסו כחריצי תלמים עמוקים – עמד בראש מדולדל, תרמיל־שעורים הממולא מכביד על עורפּוֹ הקירח ומושכו כלפי הקרקע, כשעיניו הטרוטות והדומעות מנמנמות מתוך עצלות ויגיעה רבה ומשמשות מקלט לכל היתושים והיבחושים שמסביב.
ראובן זרק עליו מבטו, נפנף בידו וצחק:
– זקן, שתש כוחוֹ.
והצעיר המשיך:
– באמת, שם משונה בחרת לנגילה זו… עפרון… עפרון… מה משמעותו?
פני ראובן כוסו לרגע קל חרדה מעטה ופרצופו נתגרם ונתקרר. לסתותיו הבולטות התחילו מתנועעות במהירות, בעליות ובירידות, ושׂפתיו העבות מצצו במקטרתו בהקפדה. לאחר הפסקה קלה פנה אל חבריו בקול עמום:
–ושמא רצונכם לשמוע מעשה שהיה בעפרון זה?
ומבלי לחכות להסכמתם פתח.
*
זה היה לפני שש־עשרה שנה בחווה “אילנית”. מסביב לא היה כל יישוּב, לא אילנות ולא בתים. על ראש ההר בלבד בין שברי סלעים התנוסס הבית היחידי בן שתי קומות, ובצדי החצר הגדולה, שהיתה מוקפת חומה גבוהה מחשש שודדי ליל, עמדו הרפתים והאוּרווֹת לצורכי הבהמות.
בדיוטה העליונה גר מנהל החווה ועוזריו, ומלמטה ישבנו אנו בתוך מדור גדול אחד, קבוצה בת עשרים צעיר. היינו כולנו רווקים בגיל שבין עשרים לשלושים, שכירי־יום חסרי דאגה לעתידנו; קצת מופקרים וקלי־דעת, אשר לא הטעינו עוד על צווארם את עוֹל החיים המסודרים והתכליתיים ומרוּתם הקשה.
לאילנית נזדמנו על פי מקרה. מארבע כנפות הארץ, אף על פי שחלום אחד הוציאנו משם ואסף אותנו הנה, באנו למקום זה, רחוקים וזרים איש לרעהו. וכל אחד השאיר מאחריו עבר של עשרות שנים עמוּם ומכוסה ערפל לשאר חבריו. ואי־ידיעה זו היא שעמדה תמיד כמחיצה בינינו וגרמה לחוסר־אמון וסכסוכים וגם להתחרות תמידית וחשאית.
אני הייתי אז כבן עשרים וחמש, בריא, חזק, החזק מכל חברי, מסוגל ובעל־המצאות, זריז ושליט. בהצלחה רבה הייתי גונב שׂעוֹרים לבהמותי ומבריח יונים משובכּוֹ של הפקיד אל תוך חדרנו; מיטיב לרכוב וקולע אל המטרה, וכשהיה מזדמן להצליף לאחד המשגיחים ידי היתה בו בראשונה; אמנם כן, הייתי אז הראש והראשון לכל מעשי משוּבה ותעתועים, שהדם הצעיר והפּרא מעלה על הדעת.
חברי לא אהבו אותי; איני יודע משום מה, אבל הם לא אהבוני. אולי גרמה לכך אכזריוּתי ותאוות־השלטון הרבה שבקרבי, שתי מידות רעות המרחיקות את האנשים, ושאני לא הסתרתי עליהן. אבל הם פחדו מפני, ולעתים קרובות היו זקוקים לעזרתי בשעת עבודה, ומפני כך לא התנגדו לי בגלוי, ולמראית־עין הלכו אתי יד ביד בכל תעלוּלַי ומעשַי המשוּנים.
ובאחד מימי החורף, כשירדו הגשמים מבחוץ מבעוד לילה, לא קרא לנו הפעמון בבוקר לעבודה. באוּרוות עמדו הבהמות קשורות אל האבוסים הריקים, ואנו כולנו נשארנו, אחר גומרנו ארוחת־הבוקר, כלואים בחדרנו, התחלנו לחוש באברים תשישות־כוח נעימה זו של יום מרגוע וביטול מלאכה.
בתוך החדר המשותף אשר לאורכו משני הצדדים היו ערוכות מיטות־קרשים פּרוּעות ונאלחות, שריח רע של זיעה, עיטרן, עשן גללים היה עולה מהן, שרתה עכשיו חשכת יום מעוּנן. ועל המיטות שכבו שרוּעים בחורים גדולים, לבושים מכנסיים כחולים וכותנות צבעוניות; בחורים בעלי בלורית, יחיפים, שׂערותיהם מסוּבּכות ומלאות שרידי קש ונוצה. מקצתם השתטחו אפרקדן, עיניהם תלויות בתקרה המכוסה פיח וקורי־עכביש, והם מביטים בנקודה אחת בשוויון נפש גמור; מיקצתם שכבו על בטנם, זורקים סקירותיהם מן הצד אל הריצפה המלוכלכה בטיט שמן מבריק, והם מחייכים בשחוק משונה על לא־דבר.
בשני קצוות השולחן הארוך, המתנדנד ושורק מכל נגיעה קלה, ישבו שני בחורים ילידי עיר אחת מעבר לים. הם ישבו פשוטי־מעיל, שרווּלי כוּתּוֹנתם מוּפשלים, והכינו איגרות אהבה אל אהובות־לבם, שהשאירו שם, במרחקים.
ובחוץ לא חדל השטף. פעם רפה ופעם התחזק, והרוח המה בין חגווי הסלעים, המה ויילל, וטיפות הגשם התדפקו בקול על הזגוּגיות, כאילו היו ציפורים מקישות עליהן במַקוֹריהן ומבקשות מחסה ומפלט. וכל זה היה מרגיז ומביא לידי מצב־נפש משונה, מדכא, מעציב, עד שהלב היה מתפקע מרוב לחץ וכאב רחוק ומטושטש. ביותר הרגיזו הבחורים הכתבנים האלה, שישבו שקטים ושאננים ומאהילים בכפות ידיהם על גיליונות הנייר שלהם, שלא תציץ בהם אין זר, חורקים־שורקים בעטיהם, שהעלו חלודה ומעבירים אותם בקושי, בהתאמצות, מתעכבים בכל רגע, כאילו היו חורשים אדמת חומר טרשים.
כשעה שכבנו לנו ולא הוצאנו הגה מפינו, השתדלנו לא להיפגש במבטים, והרוגז והשיעמום היו אוכלים בחשאי את לבנו. פתאום נפתחה הדלת משהו, ודרך הסדק הציץ ונכנס ראש קטן של תרנגול. אחר העביר פנימה את כל גופו ונשאר עומד סמוך לקיר, כּוּלוֹ שטוף גשמים, כנפיו משוּרבּבות ומידלדלות עד לקרקע, ונוצותיו הרטובות זולגות מים. מה היה לי אז, איני יודע עד היום הזה. חשתי רק שחפץ עז תוקף אותי לשים קץ למנוחה משונה ומחרידה זו המעמיסה עלינו את כל כובדה ומקפיאה את הדם בעורקים, מנוּחה זו השורה עתה בחדרנו; כי תחדלנה אותן השריקות של הכתבנים, דפיקות הגשם, יבבות הרוח, ושאותו שיממון, הקוסם במעמקי הלב ותובע מאוויים ערפיליים, יידחף הלאה על ידי רעש ושאון רב והתהוללות פראים. קפצתי מעל מיטתי, בעל־כורחי קפצתי, כאילו איש דוחפני בכוח בעורפי, וקראתי בקול:
חבריה! ניקח תרנגול זה ונכין לנו סעודה מבשרו!
המצאתי מצאה חן. בן־רגע נתמלא החדר התעוררות רבה. מעל המיטות קפצו הבחורים היחיפים בפישוק־רגליים ובתנועות מגוחכות, התחילו מרדפים אחרי התרנגול האומלל אשר ניסה להשתמט מבין ידינו, התחבא מתחת למיטות, נתכווץ בזוויות החדר. אבל בסוף נתקל באחד הספסלים, בהיותו כולו רטוב וכבד־תנועה ונוצותיו טפוחות מים – נכשל ונפל בשבי.
הוא נמסר לידי. הורדתי את הפגיון העקום שהיה תלוי מעל למיטתי, שלפתיו מתוך נדנוֹ, ובלי פקפוקים יתירים, בתנופת יד אחת, התזתי את ראשו מעליו. וחדרנו הפך בבת־אחת בית־תבשיל גדול. כולנו, עשרים הצעירים, התחלנו לטפל בהכנת הסעודה. עשינו זאת בתנועות כבידות ומסורבלות, מתוך אי־הרגל במלאכה זו, ורצנו טרודים ללא־צורך ממקום למקום. את הנוֹצוֹת מרטנו יחד עם הבשר החי, הפחנו אש בכיריים ואחר זרינו מלח על הכוויות, ואלה באו ואלה הלכו, זה בכדו וזה בקדירתו.
לאחר שעה יפה של טירחה רבה, בשבתנו אל השולחן מתוך כובד־רוח וחגיגיות רבה וזחיחות הדעת, פתאום הוברר כל המגוחך שבמעשנו זה. מעט הבשר והעצמות שהיו מונחים מפוררים וממוזמזים בשולי הקדירה לא יכלו בשום אופן להשׂביע את תאבונם של עשרים הפיות, שנתגרו מריחו הטוב של התבשיל המצומק שהיו מוכנים ברגע זה לבלוע שור על טלפיו.
בגורלי נפל להיות המחלק ביניהם. עשיתי זאת באחריות רבה ולא קיפחתי שכר אחד. היתה זאת מין אכילה משונה. אחד מאתנו, בחור בר־אוריין, אמר לנו: כך אכלו אבותינו קרבן פסח, מנה כגודל זית, כעין זכר לבשר. ובמקום להיות עסוקים בלעיסה ישבנו פעורי־פה מרוב צחוק ודברים.
כשגמרנו סעודתנו הגיעה כבר שעת הצוהריים. בחוץ נתהווה שינוי במזג האוויר. הגשם השוטף התחיל משתתק, פוסק והולך, והעננים האפורים, שהיו תלויים על ראשי הגבעות ובין קמטי העמקים, התרוממו, גבהו ונתפזרו על פני השמים קרעים קרעים. יצאנו החוצה. בכוונה היתה יציאתנו ברעש וקולות, להשמיע ולרמוז בזה למנהל־החווה היושב מעל לנו את חפצנו, שימצא לנו איזו עבודה בחצר או בקרבתה, ולא נאבד חצי יום לבטלה. וכשנתאספנו באוּרווה ועמדנו בשוּרה, בא מיד אחרינוו פקיד־החווה. הוא היה איש כבן ארבעים, שחרחר ובעל מזג טוב, והתהלך אתנו בקירבה יתירה. עכשיו היה לבוש חליפה ירוקה, חליפת ציידים שהביא אותו מצרפת, נעול מגפיים צהובים וּגבוהים. בהיכּנסו לאו
ּרווה הבּיט עלינו והצטחק כדרכו תמיד, ואמר:
– רוצים אתם באיזו מלאכה?
– אנחנו הסכּמנו לו בתנועת־ראש. הוא עמד רגעים אחדים כשקוע במחשבות, בודק אחרי תוכנית עבודה שתעסיק עשרים זוגות ידיים המתנועעות לעיניו. פתאום התעורר ופנה אלי:
– ראובן, המשגיח התאונן לפני, שאבד ממנו התרנגול מהלהקה שהבאתי אתי מצרפת, זה התרנגול הגדול עם נוצותיו הלבנות, אפשר ראהו אחד מכם?
– בחטיפה ובקול אחד, כחיילים העונים לברכת־השלום של מפקדם, פרצה כל השורה:
– לא, איש לא ראהו.
– באותו הרגע נראה המשגיח בא דרך שער האורווה מימין וקרב אל מנהל־ החווה כשפניו נוהרים מהנאה רבה, וכשידו האחת, האוחזת בחבילת נוצות מטונפות בבוץ ובדם, נטויה לפניו:
– הנה זאת מצאתי תחת חלונם של החבריה הזאת.
– ובידו השנייה, הפנויה, הצביע עלינו.
– המנהל נתמלא רוגז. קירב את יד המשגיח סמוך לעיניו והסתכל בנוצות יפה יפה, וזרק עלינו מבט חד מלא־תרעומות: – וזו מהי?
– הצצתי בפני חברי וראיתי שהם חיוורים, מעוּננים ומבוּלבּלים. ברגע ראשון לא ענה איש על שאלתו. שרתה שתיקה כּלוּאה ומחרידה. ומוחי נתקמט ונתכווץ מכאב. מן ההכרה היה למצוא מוצא. פתאום נצנצה בראשי מחשבה אחת, אמרתי בקול בטוּח:
– אדוני המנהל, זה בוודאי מעשה ידיו של “רחמנות”.
– בין חברי עברה תנועת מחאה, הפקיד נתאדם מכעס:
– מי אתה אומר?… רחמנות? כלב מצוֹרע זה, המתגולל על סף חדרכם? ייתכן. זה מכבר ראיתיו רודף אחרי העופות.
– הוא אמר את דבריו בקול נמוך בקטעים, כמשקיט את החשד שהטיל בנו לפני רגע. אחר פנה אלי:
– מהרה, ראובן, הביאהו אלי ואלמדהו בינה!
– למשגיח ציווה להביא את הרובה. יצאנו שנינו. הוא עלה לבית־הפקידות ואני הלכתי אל החצר. הלכתי בצעדים כושלים, אבל ברירה לא היתה בידי. אמנם התחרט לבי על עניין זה. רחמנות היה כלב חביב על כל הקבוצה, וגם חביבי אני. על ברכינו גדל. הוא היה בעל־החיים האחד שהיינו מתרפקים עליו בשעות בדידות קשות ושהיינו דואגים לצרכיו. בצאתנו בשדות נשאר הוא בחדרנו שומר על כלינו. בשובנו, הוא שהיה מקדם את פנינו בשמחה, אבל הנעשה אין להשיב. להתבדוֹת ולהיאחז – לא רציתי. ואת אשר החילותי היה עלי לגומרו ולהביאו עד סופו.
– יצאתי לתוך החצר. רחמנות שכב ברגע זה באחת הפינות בחצר ורגליו מקופלות תחת כריסו, והוא מתכווץ ומגין על עצמו מפני הדלף שהגגות הורידו עליו. כשראני הרים ראשו והתחיל משמיע נהימה קלה. ניגשתי אליו ולקחתיו על זרועותי. לבי דפק וידי רעדו. רחמנות הרגיש בזה. איבּד מנוחתו ורצה להשתמט. לחצתיו יפה אל חזי וחזרתי אל האוּרווה. שם עמד המנהל ורובהו מוכן לירייה. כל חברי התאספו יחד והיו דנים בלחש ובקריצות עיניים. על פניהם נראו אותות בהלה ואי־רצון.
– עם כניסתי אל האורווה הראה לי המנהל אחד העמודים בשער, ואליו ציווני לקשור את הכלב. מילאתי אחרי פקודתו. רחמנות הביט מסביבו בעיניים תמיהות, מתחננות, דומעות. הפניתי ראשי שלא אראהו בצרתו. לבי לא היה אתי.
– והנה אשר לא פיללתי – בא. בשעה שהרובה היה כבר מזוין והמנהל שם את קתוֹ בין לוח החזה ובין הזרוע הימנית, עצם את עינו השמאלית למען כוונוֹ יפה – פתאום יצא עפרון מבין חברי, יצא בצעד גס ומבוהל ועמד בין המנהל ובין רחמנות.
– עפרון היה בחור צעיר, גבה־קומה וכחוש, בעל פנים ערים ומוזרים. עיניו השחורות והעמוקות לא הסתירו מעולם את הבוּז שהיו מבּיעות לי. כל מהלכו היה משונה מאוד, הן במראהו והן במלבושיו. כעין נטע זר היה בינינו. בלילות היה מטייל יחידי בין ההרים ובמעשי התעלולים שלנו לא לקח חלק. ברגע זה עמד רועד, עד שחלוקו הכּחוׁל התנועע על כתבפיו, ובקול נבוך, כשמבטו חבוט לקרקע, מלמל:
– אדוני, לא רחמנות, לא הוא האשם, לא הוא…
– ולא הספיק לסיים דבריו ומפץ הירייה דרדר לאורך האוּרווה. הבהמות נפחדו, וקול צלצול השלשלאות מילא את האוויר. רחמנות ייבּב בקול דק וחנוק, רק בדרך נס לא פגע הכדור באיש. בתנועה חטופה עלה בידי המנהל ברגע האחרון להרים את קנה־הרובה למעלה, והכדור ננעץ באחת מקורות התקרה. הכול נתברר וצף בבת־אחת למעלה. אי אפשר היה עכשיו להעלים דבר. מיד התחילה חקירה ודרישה ארוכה, מפורטת. המנהל דיבּר בקול ניחר מכעס, הציע שאלות, שאלות הרבה, ניענע בראשו, משך בכתיפיו, מלל ברגלו וקולו רעד. אנחנו עמדנו בראש מוּרד כאילמים, לא ענינו דבר. אחרי כן פתח הפקיד בזלזולים ובדברי מוסר, מתּוֹך אפּיטרוֹפּסוּת והשגחה, כאב הרוצה להחזיר למוטב את בנו שסרח. אולם בראותו שאין איש מאתנו נענה לו, פרץ:
– פראים! איך אפשר כך! ועבודה אין היום. קנס הוא, שתדעו!
– ויצא את האורווה. בפתח התעכב והפנה ראשו:
– ואתה, עפרון, בוא אחרי למשרד.
– נתכנסנו יחד ויצאנו מן האוּרווה. עפרון לא הלך אחרי הפקיד. הוא ניגש אל רחמנות, פיתח חבלו שהיה קשור בו אל העמוד והוציאהו לחופשי. הכלב רץ בקפיצות גבוהות אלינו. קרב גם אלי. לקחתיו שוב על זרועי, העברתי בחיבּה את ידי על עורפו הרך, והוא התרפק עלי, התרפק וחתר בחרטומו השחרחר מתחת בית־השחי שלי.
– בדרכנו אל חדרנו המשותף נהם אחד החברים:
– כל זה בא לנו מידי ראובן, הוא, תמיד עם המצאותיו.
– נשכתי עור שפתי ולא עניתי דבר. עפרון נשאר באורווה. גם הוא היה נבוך ומפוזר.
– כשהשׂתרענו שוב על המיטות, נרגזים ומלאים טרוניה על אשר עבר עלינו, מנתחים את המאורע לכל פרטי פרטיו, שרתה שתיקה כבירה שעה ארוכה. ואני חשתי, בשתיקה זו הולכת ומתרקמת איבה גלויה נגדי, שהייתי הגורם לעניין־מביש זה, שהמיט עלינו חרפה גדולה. ואז נהיר היה לי דבר אחד, אחד משנינו מוכרח לפַנוֹת מקומו לרעהו: או אני או עפרון.
– והנה התעורר אחד הבחורים ושאל:
– ועפרון היכן הוא?
– אני חיכּיתי לשאלה זו, נאחזתי בה, ובשלווה מעוּשה, מבּלי להסתכל בפני שואלה, עניתי:
– שאלת תם! עלה לגדוּלה. הלשין עלינו, ומתן־שׂכרו בצדו. בקרוב נראהו נוגשׂ על גבינו.
– תשוּבתי עשׂתה את השליחוּת אשר קיוויתי להּ. הכּרתּי בפני חברי, בחריקות שהשמיעו מיטותיהם, שהטלתי טיפה מרה בהרהוריהם. טיפת לענה זו פיעפעה בלבבות ועוררה אותה הקנאה החשאית, המזריעה גרעיני חשד, המצַווה להתקומם. ועוד מעט, ידעתי, וכל חברי, כאיש אחד, עמדו על עפרון בחירוק־שיניים, עפרון זה שהלשין לפני הפקיד, ושזה האחרון הפלה אותו מבין שאר הפועלים. נשמעו צעדים. בפתח נראה עפרון. מראהו היה עלוב. אפשר שמע את דברי האחרונים. הוא נשאר תחילה עומד סמוך לדלת, כמבקש רשות־כניסה. אחר החליט בנפשו, בצעד רחב נכנס פנימה וישב על מיטתו. איש לא הסב ראשו אליו. כולנו שכבנו על משכבינו, כאילו לא חשנו בבואו. שוב עברו רגעים רבים מתוך שתיקה כבידה ועצורה. והנה לפתע פתאום, לא פיללתי לזה, קם בחור אחד מן השקטים ביותר, ובקפיצה אחת עמד קרוב לעפרון ואגרופו שלוח אליו, וקורא:
– כלום כאן, כאן מקומך? בתוכנו!
– ולא סיים דבריו מרוב התרגשות. עפרון לא ענה לו. הביט ישר לפניו בעיניו השחרחרות, שהביעו כל כך הרבה בוז. רגעים מספר עמדו שניהם איש מול רעהו כשני תרנגולים צעירים המתעתדים לחדש קרָבם. לבסוף פקעה סבלנותו של הצעיר, ובכל כוחו, כשור הגועה בבקעה, פרץ:
– מלשין, טפוי!
– ורצה להתנפל על עפרון באגרופיו. הייתי הראשון שבא בעוד מועד למקום התגרה, הספקתי לאחוז בזרועות חברי מאחוריו ולהרחיקו מעל עפרון. החזרתיו אל מיטתו ושידלתיו בדברי לשכּך את כעסו, לשכּכהו עכשיו, אבל גם להעמיקהו:
– לא כדאי, יקירי, כך דרכם של מלחכי־פינכה אלו. מכּים בלשון ומצליחים, עולים לגדולה. לא כדאי, מוטב ונדאג לארוחתנו.
– אמנם הגיעה השעה לכך. הערב משמש ובא. היום היה מעונן והוא הקדים לבוא. בעצם לא בא מהבוקר אוכל אל פינו, הרעב הציק לנו הרבה. קראתי לחברי. שוב היה הגה השלטון בחדר זה בין אצבעותי. התחלתי לטפל בצורכי הסעודה. הדלקנו המנורות והרתחנו את המיחם, ולאחר שעה קלה ישבנו שוב לאורך השולחן לסעוד ארוחת־הערב.
כל אותה השעה עמד עפרון סמוך לחלון כמאוּבּן, כנלחם עם נפשו, ולא זז ממקומו. פתאום הסב ראשו בתנועה חטופה, מחליט דבר, ניגש אל ארגזו, הוציא כוסו וישב אתנו יחד על מושבו הקבוע אל השולחן. אני הקפתי במבטי את פני כל חברי. הם היו מעוּנגים וקודרים. רמזתי להם, וקמתי ממקומי. אחרי קם שני, שלישי, עד תום כל היושבים. עפרון נשאר יחיד ועשה את עצמו שאינו מרגיש בדבר, שתה כוסו בלגימות איטיות מתאמץ להבליג על עלבונו. לרגעים כּיסה אודם קל את פניו, שפתיו נעו כרוצה לקום, לעמוד על יושרו, לברר, אבל בכל פעם חזר בו, ועיניו הרבו להבּיע אותו בוז שהיה רגיל תמיד לשולחו אלי; צעיר זה היה בעל רצון חזק וקשה־עורף, בזה לא הטיל איש ספק. ואחר שגמר שתייתו יצא מן החדר.
אנו שבנו אל השולחן. דיבּרנו בגלוי על כל מאורע. הראיתי לחברי את כל אי־היושר בהתנהגותו של עפרון בכל הימים, יהירותו ביטולו, התבדלותו. “אבל”, הוספתי, “מקרה אחרון זה עולה על כולם. ללכת ולהכות לשון לפני מי שתקיף ממך! (כאן היכּיתי באגרופי על השולחן) ככלב אנו צריכים להשליכהו, אני על כל פנים לא אדוּר עמו בכפיפה אחת!”
דברי פעלו. חברי הסכימו לי. הייתי כחוגג. עפרון שב באותו לילה בשעה מאוחרת, קרוב לחצות. איש מלבדי לא שמע בבואו.
למחרת, בשעה ארבּע בדיוק, השמיע פּעמון־העבודה שלושת קולותיו הצלולים. הכול התנהג כשורה. התורָן קם, הרתיח את המיחם והעמידו על השולחן, ניקה את הכוסות ועבר ממיטה למיטה לעורר את הישינים. התחילה הלבשה קדחתנית בלי ענין רב, נשמעו דפיקות המגפיים שנתכווצו מחמת הגשם והרגל מתכנסת בהם בקושי. וכעבור רגעים מספר עמדנו אצל הכּיור בשורה אחת, כל אחד מגבתו על זרועו, מחכה לתורו ברחיצה.
ישבנו שוב אל השולחן (עפרון שתה הפעם כוסו על מיטתו) לאכול פת־שחרית, ובחוץ נשמעו כבר צעדים ואותות חיים. מיהרנו באכילה ואחר קמנו, כל אחד ניגש אל ארגזו, הוציא בצלים, זיתים, כיכר לחמו, עטפם בסודרו, והוריד שוֹטוֹ שהיה תלוי על הקיר, ועמדנו מוכנים ומזומנים לעבודה. בינתיים הגיע הצלצול השלישי, ומתוך הרגל נדחקנו כולנו אל הפתח. כאן עמדתי ולא התתי לחברי לעבור לצאת;
– חברים, אמרתי, נחכה כאן, עד שיבואו ויקראו לנו, מי יודע כמה דיבּות הביאו עוד לפני המנהל, אולי גם היום ניענש ולא נצא לעבודה.
כל העיניים הופנו אל עפרון. האגרופים אחזו בשוטים ביתר חוזק. דבר־מה קודר מאוד התרקם בחשאי.
המשכתי:
– ואתה, עפרון, בל תחשוש לכך, תוכל ללכת.
– גם הלוך אלך, ולא אשאל רשות משכמותך!
– יפה, הנה הדרך לפניך.
וּבדבּרי פּיניתי לו מעבר בין חברי. הוא עברוֹ בצעד רחב ולא הביט סביבו. עבר בגאווה רבה, ראשו נטוי למעלה, שפתיו החיוורות מחייכות בצחוק ביטול, ועיניו הביטו ישר אל תוך עיני והבִּיעו בוז, בוז. כמה רציתי להוריד אגרופי על קדקדו. אבל הבלגתי. עוד לא הגיעה שעתו.
עמדנו על יד הפתח זמן מועט. איש לא בא לקרוא לנו. המשגיח רץ לבית המנהל להודיע לו את פרטי המאורע. שמענו איך הפקיד עובר את מרפסתו הנה ושוב במהירות ובפסיעות קטנות. אחר שמענו אותו יורד את המדרגות וקורא בשמי:
– אתם עוד הצדיקים, בלי שערוריות, צאו לעבודה.
נכנסנו לתוך האורווה האפילה. הבל חם, ספוג לחלוחית קלה, זה הריח המיוחד, ריח הגללים והקש הרקוב, היכּה על אַפּינו. כל אחד ניגש אל בהמותיו והתחיל מגרדן, מנקן ומעלה על גבּן את הרתמות. לי היה פרד אחד עצלן מפוּרסם, עיקש, וּפצעיו על עמוּד־שדרתו זבים תמיד דם ומוּגלה. הוא היה שׂעיר לעזאזל באורווה. לידי נמסר, כי לא היה פועל אחר שיעבידהו ויכניעהו כּמוֹני. ניגשתי אליו, דפקתי בכוח על אחת משוֹקיו החדוֹת, וקראתי בקול רם:
– הי, עפרון, הצדה!
צחוק אדיר פרץ, דרדר והתגלגל לאורך כל האורווה. שם בקצה השני, מתוך החשיכה, ענה קול אחד:
– הידד, ראובן, תמיד אתה מוצא את המלה בשעתה הנכונה.
ובצאתנו מן החצר ברכיבה נתנו לי ללכת עם “עפרון” בראש. כל השוטים התפּתּלו סביב גופו הדל. היכּינו את “עפרון” בלא־רחמים, זלזלנו בכבודו, שלחנו לו עקיצות חדות, וכל אלה היו מכוּונוֹת אל חברנו. וכל היום בשעת העבודה לא סר שם־הלוואי החדש מעל פינו. כמעט שקינאו בי, שמציאה זו נפלה בחלקי.
ועפרון לא שׂם לבּוֹ לכך. לא ניסה למחות ולבוא בדברים עם החברים. פרוש מאתנו בצדי השדה, שחוח וכפוף, הלך אחרי מחרשתו ושתק.
ןבאחד הימים, זה היה כשבוע אחר המקרה ההוא. כאשר בחדרנו קיבל הכול את צורתו ומצבו הקבועים; כינוי הפרד שלי היה שגור בכל פה וגם לאוזני הפקיד הגיע, ואפילו הפרד עצמו היה כבר נענה ומסב ראשו לשמע שמו החדש; ואחר שאנו כבר התרגלנו למחשבה זו שבתוכנו אדם מוחרם ומנודה; ועל הכותל אצל מיטת עפרון היתה מצוירת אותה הלשון הארוכה, ועל גבה כתוב באותיות פחם "מלשין” – באחד הימים, כשגשם שוטף הבריחנו שוב הביתה, לא חזר עפרון אתנו יחד אל חדרנו. הוא עלה אל המשגיח לאכול בביתו את ארוחתו.
אמרתי לכם, הייתי מטבעי שליט, ולאכזריותי לא היה גבול. עפרון זה הכעיסני, גזל את מנוחת נפשי. ביותר הרגיזני שלוותו, שידעתי כי מעוּשׂה היא ושלא באה אלא להרעימני. ואמנם עלה בידי עפרון לערוך את הדברים כך, שנראה, לא אנו המנדים אותו, אלא הוא המואס בחברתנו ומתרחק ממנה. ודבר זה חרה לי עד מוות.
ישבנו אצל השולחן. בחוץ שטף גשם. עפרון לא היה. אני פניתי אל חברי בקול לא־בטוח:
– חברים, הוא הלך מאתנו, ובכן מה לו עוד כאן? הלך אל המשגיח לסעוד בביתו, ייקח גם את צרורותיו אתו, הבה, נעזור לו.
הצעתי נתקבלה. היינו מוכרחים לסיים את הדבר שהתחלנו בו. בלי שׂנאה יתירה אספנו את כּל כּליו, כּריו ואַרגזוֹ, והשלכנו אותם החוצה לתוך הבוץ. חיכּינו לראות איך ייפּוֹל דבר. לאחר חצי שעה שמענו צעדיו של עפרון. הוא ירד את המדרגות וקרב אל המדור שלנו. והנה נכשל בצרורותיו ונפל ארצה בתוך שלולית מים. והכול נשתתק. אולם עד מהרה נפרצה הדלת בכוח, ובעדה נכנס בקפיצה עפרון. פניו היו רטובים במי גשמים ובגדיו מלוכלכים בטיט. שפתיו רעדו, ובקול מקוטע מחוסר נשימה פתח:
– חברים, מה אתם עושים!
גל חם של כעס שטף את כל גופי. ניגשתי קרוב לו ושמתי סמוך לחוטמוו את קומץ אצבעות־ידי, ואמרתי מתוך חירוק־שיניים:
– עלה והתאונן באוזני הפקיד, הדרך ידועה לך מכבר, כאן בינינו אין מקום לך, הבינות, מלשין?!
הוא לא הניע עפעף. ראיתי רק, איך הדם והסומק הולך ומתרוקן מפרצופו. תחילה חָוור המצח, אחר הלחיים, הצוואר. ובקול מוזר וניחר, כאילו נבקע ועלה מתוך מעמקי נפשו הפצועה, רעם עלי:
– רוצח!
ובאחד מאגרופיו היכּני מכּה אחת קצרה, יבישה וחזקה בין רקותי. ראיתי זיקי אש אדומה יוצאים במחולות לנגד עיני. כותלי החדר כאילו קרבו זה לזה והתמוטטו על ראשי. התעלפתי ונפלתי בזרועות חברי שהוּשטו לי בעוד מועד.
בשוב אלי חושי, לא היה עפרון בחדר. יצאתי, לתימהון כל חברי, לחפש אחריו. לבי ניבּא לי דבר רע. כשעתיים סובבתי בין ההרים, ועקבותיו לא מצאתי. כעסי שכך. פחד טמיר תקפני. השומר סיפּר לי, שאיש אחד קפץ מעל החומה וברח למטה אל הכינרת. והלילה היה ליל חושך, סער וסופה.
למחרת לא הלכתי לעבודה. חקרתי ודרשתי בסביבה. בעצמי ירדתי אל הכינרת ושאלתי את הדייגים. איש לא ידע דבר. דייג זקן אחד אמר לי בלגלוג:
– לא, אצלנו אינו הבחור שלך, הכינרת אינה סובלתם, היא פולטת אותם.
שבתי אל החווה. אבל רוחי הראשונה לא היתה אתי. נשבר דבר־מה בקרבי לעולמים. עברו ימים מספר ועפרון לא שב. כתבתי אל חברי בארץ, שמא ראו, שמא פגשו, ולשווא.
ועד היום הזה איני יודע, מה היה סופו של עפרון זה. אפשר יצא מן הארץ. אולי לא יצא. הן אמרתי לכם, הוא היה תמיד כנטע זר בינינו, שתקן, יהיר, נדיב־רוח. נשאר רק הפרד, שנשא את שמו עליו. זה היה הזיכרון היחידי. בהיותי איכּר קניתיו מאת הנהלת החווה במיטב כספי, נשאר לי מזכיר עוונות מהימים ההם, כשהיינו צעירים, קלי־דעת, מופקרים כחיות טורפות.
*
ראובן נשתתק.
ארבעת האיכּרים קמו ממקומותיהם ורגע קל אחד היה מבטם תלוי בכינרת, כמחפשים דבר־מה. אחר פנו בשתיקה וברוח נכאה אל עגלותיהם, הסירו את תרמילי־המספּוֹא מעל עורף הבהמות, השקו אותן, וברכיבה התפזרו כל אחד אל חלקת שדהו. גם ראובן רתם את זוגו, נשאר עומד כפוף ונשען על יד מחרשתו, כשקוע במחשבות, אחר התעורר והאיץ בפרדותיו:
– דיאוֹ, עפרון, דיאוֹ!
עפרון הבליט את שוֹקיו הרזות והחדות, נתקע ברגליו העקומות באדמה הלחה, אימץ שארית כוחותיו ומשך במחרשה. באותו רגע זזו ארבעתם: עפרון, המחרשה, הקרקע מתחתיה וראובן העומד על גבם. ארבעתם יחד התחילו מתנועעים, מתנועעים לאורך התלם, על מדרון הגבעה, אל הכינרת.
התחילה מנשבת רוח קרה. היא באה מצפון. ומלמטה היתה מונחת הכינרת. מימיה מודלחים, והיא מתחילה רותחת, מתנשאת ומתרוממת כחזה סוער, גדול וענקי, חזה הסלעים שסביב לה, ולשונות קצף לבן התחילו מפעפעות פה ופה, מכערות את פניה החלקים, כאילו היה ברצונן להתיר מעין רואים את הסוד הכמוס אשר על קרקעיתה.
עכשיו ידוע נחמיה כרווק שאין לו תקנה, רווק לעולמים, אשר כל חייו תלויים במקטרת זו שאינה פוסקת מתוך פיו אפילו לרגע קל, כתינוקות אלו שבכפר שהוא מאספם על מרפסתו ומרכיבם על כתיפיו ודוהר אתם לאורך גינתו. אבל מה שמסופר כאן אירע לפני עשר שנים, אז לא היו עוד שערות השׂיבה בשוּלי צדעיו מלבינות ומכסיפות, אז עוד היה פרצופו חסר־קמטים והיה בכוחו לקחת לב אשה.
*
ערב אחד, כשאבד ונבלע בחוץ בתוך האפילה האד המאדים האחרון שהיה תלוי בין השמים ובין הארץ, יצא מביתו נחמיה, איכּר כבן שלושים, בעל קומה ממוצעת, רחב־כתפיים ומגודל זקן שחרחר, ונפנה אל בית שכנו. פה אמר להמית את שעותיו המיותרות ולבלות בחוג משפחה על כוס תה ערב זה. אבל בקורבו אל הבית מצא את התרסים מוגפים, בחדרים עצמם שרתה חשיכה. הדבר נראה לו זר ומוּתמהּ והחליט לחזור אל ביתו, אלא שתקפתהו פתאום תאווה משונה, לעמוד על סיבּתה של זריזות זו, והוא ניגש אל הדלת והתדפק עליה. עמד רגעים מספר ולא נענה. אבל ברור היה לו שבפנים עוד האנשים ערים. והוא התדפק שנית בחוזקה יתירה ובתכיפות. הפעם הגיעו לאוזניו פסיעות רכות, צעדי יחף. אחר שמע את קול שכנו מרוגז, שואלו מעבר לדלת:
– מה רצונך?
נחמיה פרץ בצחוקו:
– הרי התרנגולות התכנסו זה עתה לתוך לוליהן!
קול שכנו נתרגז ביותר:
– מטרידני אתה, נחמיה, רואה ישינים, והוא הך והך!
הצעדים הרכים הלכו והתרחקו ואבדו בפנימיותו של החדר. נחמיה לא ידע תחילה, כעס ורוגז אלה על שום־מה. הוא ראה את שעונו: לא, השעה היתה רק שמונה ומחצה. ובמשיכת־כתפיים נפטר מבית שכנו ויצא אל תוך הרחוב לבקש מקום מקלט אחר. החשיך כבר. האורות שבצבצו לאחר השקיעה מבתי הכפר התחילו כבים לעיניו אחד אחרי השני. התריסים הוגפו ביד אשה או בזרוע גבר, הוגפו בקול, זה אחר זה. ובן רגעים מספר, הכפר סגור ומסוגר כאילו עשו כל תושביו קנוניה ביניהם. השיממון ירד מעובה, כבד ומעיק יחד עם החשיכה המתגברת. נחמיה נתמלא כעס. בכל הבתים מצא דלתם נעולה לפניו, והוא אמר אל נפשו:
– זו מהי, יצאו מדעתם?
המשיך טיולו סמוך לחלונות. הימים לא היו ימי המעשה, שוממים וארוכים היו. עמדו בחודש אייר. על מדרוני ההרים הזהירה בלוריתן של מלבנות התבואה המזדהבות, מוטלות לחמה, גלויות ורחבות. וכמו בכל שנה אחר שזריעת החומצה השומשמין באה לידי גמר עונת התליש והקציר עוד לא הגיעה. משמשה ובאה שעת הבטלה, זו תקופת בין־הזמנים הקצרה, אשר שימשה הפסקה קלה בעבודות השדה הטרחניות והתכופות, שבשאר ימות השנה הן בולעות את כל הזמן, מייגעות את הכוחות ומפילות בלילות שינה עמוקה על עיני עובד־האדמה העייף. ובשמים מנסרת כל הימים שמשו של ירח זיו. שמש גדולה, המלהיבה את החושים, מעבירה סילוני עוז בעורקים, והדם הכפרי המתון מתחיל קודח ופורק עול. וגם בעלי החיים הצייתנים, לימודי־המשמעת ויגיעי העבודה הקשה, נעשים בעונה זו קנטרנים, מורדים וגרויים. בזעם הם מקשקשים במתג אשר בין שיניהם. בשעת רתימה גופם מרתת מכעס כמתכוונים לבעוט בבעליהם, ועל עורם המזועזע חולפת צמרמורת מתוך רעד נסתר, כאילו היה חפצם להטיל דבר־מה מעיק ומכביד מעל גבם ולנתק את מוסרות והרצועות הכופתות את תנועותיהם.
ובייחוד קשו ערבי אביב אלה על נחמיה, עד בלי נשוא. הה! ערבים אלה שבחודש אייר! בביתו לא היה מאומה. שברי כלים, שרידי זרעים, מסמרים מוחלדים, פוטוגראפיות כהות ומצהיבות ומזוהמות, קונטרסים אחדים בלי לוחות – האנדרלמוסיה הזאת היתה מונחת בכל אשפה, מעלה ריח עובש חמוץ. נחמיה חי חיי רווק מרושלים ללא חמימות וללא אור. הוא לא היה מן הרגשנים ביותר. ושאלת נישואיו היתה שאלה מרכזית לו. הכריז עליה בפומבי, דיבּר עליה עם כל מכריו, ונושא זה היה ממבחר שיחותיו. זה כמה וכמה שנים בסוף כל קיץ הוא יוצא למושבות הקרובות והרחוקות לחזור אחרי בת־זוג, שהשדכנים מצפת ומטבריה מציעים לפניו. ואמנם רבות היו ההצעות, רבות מאוד, אבל מתוך מספרן הרב קשה היה לבוא לידי החלטה, וסוף־סוף הוא חוזר עם גשמי רביעה ראשונה בגפו אל כפרו, מתכנס שוב בחדרו המשמים המזוהם ועש הייאוש קוסס בלבבו.
ובשעה זו, בטיילו יחידי בחשכת הלילה, התחילו מחשבות אלו מטרידות אותו ביותר. הוא קיפח את עצמו בדברים על מזגו הקר והמהסס, בלבו גמר אומר, כי בשנה זו לאחר גמר הגורן, כשיתפנה לענייני שידוכיו, לא יהיה עוד בררן, מקפיד ושוקל, ואם רק תזדמן לו בחורה לפי רוחו, יאחז בה בשתי ידיו.
פתאום שמע רשרוש קל, כעין פסיעות מאחורי גבו. אותה הזהירות התמידית, שהכפרי מזוין בה במקומות פרא אלו, הכריחה אותו להשתחרר ממועקת מחשבותיו. הוא לא רצה להסב ראשו, שלא ייראה מוג־לב, אבל סר קימעה הצדה וצמצם פסיעותיו, לפנות מעבר לאיש ההולך מאחוריו. כשקרבו הצעדים של שני הטַיילים, עמדו פתאום איש מול רעהו, וקול אשה בקע ועלה:
– מי זה!
– מכר מודע.
והאשה ירקה, השפילה קולה ואמרה:
– אה, כמה נבהלתי.
ונחמיה הכירה:
– רבקה.
והיא נענעה לו ראשה לאות הסכמה. רבקה היתה כבת עשרים ושלוש, במבחר שנות עלומיה. בעלה, שמואל הרצען, שלידו נמסרה על ידי אביה לאשה, היה רמאי זקן וזולל מפורסם. רבקה היתה אשתו השלישית, לאחר שמתו עליו שתיים הקודמות. בשעה שלקָחָהּ אל ביתו היתה רבקה בת שמונה־עשרה, ושמואל הגיע כבר לשנות השישים, אבל הוא חי אז על מלאכתו וכוחו היה אתו עוד. רק בשנה האחרונה, לאחר שנפל מעל קרון אחד וניזק בצלעותיו, נשאר שוכב כל הימים במיטתו, שם עינו בכוס, רוטן על זוגתו ומקללה על לא־דבר.
רבקה ונחמיה נתעכבו לרגע, ונחמיה פתח:
–הביטי וראי, כאילו נתרוקן הכפר מתושביו.
– ומה הפלא, ימי בטלה, והאביב על כתיפינו.
מסביב היה חושך. לא היה כל אור בבתים. אבל רחש תנועה נסתרים הורגשו. באוויר ניסרה מדי פעם בפעם צווחה פראית, ממושכה, ערבוב קולות של צהלות סוסים, נעירת חמורים, געיית פרות, עד שדופני הרפתים והאורוות השמיעו רעד חריקתן. ורבקה ונחמיה נכנסו בשיחה. בראשונה והם עומדים על מקומם, ואחרי כן, כמעט בהיסח הדעת, הפנו ראשיהם וטיילו לאורך הרחוב. דעתו של נחמיה נזדחחה עליו, והוא היה שטוף־דיבּורים:
– ומה מעשהו של זקינך? – שאל.
– שוכב וגונח, עד שמרירתי מתפקעת. יצאתי לרגע קל לשאוף מעט אוויר.
– ורבקה התחילה מפרטת לפניו את כל פרשת חייה האומללים. בסוף, כשהגיעו תוך כדי טיולם לפני ביתו של נחמיה, העלה הלה לפניה:
– שמא תיכנסי.
– רבקה פקפקה לרגע. ואחר, כמחליטה דבר, בתנופת יד:
– מילא.
– ובפסיעה מתונה ועצורה ניגשו שניהם אל מדורו של נחמיה. הוא פתח בזהירות את דלתו, ועד מהרה והם מוקפים ארבעת הכתלים של חדר נחמיה הקטן. הוא הדליק את העששית שלו, והחדר נתמלא אור רועד וחסר בטיחוּת. על לחיי רבקה סטר גל של חמימות. מבטה תעה בתוך אווירו של החדר, כמבקש אחיזה ומפלט, וכשנתקל בחלון הפתוח נזדעזעה קימעה והעירה:
– מוטב ותוריד את הווילון, מר נחמיה.
– הוא מצא את הערתה נכונה בשעתה. מיד היטה זרועו החוצה, אחז בתריס והגיפו. עכשיו היתה כעין דווחה. והוא שלח מבטו על רבקה מתוך חירות גמורה. היא לא היתה יפה, אבל עודה רעננה ופורחת. זאת היתה בת־הרים, בת כנען גסה במקצת, צפתית מלידה ומבטן שריאותיה נשמו מנעוריה אווירם המחלים של הרי הגליל העליון, ניזונה בבית אביה בבשר כבשים וחלב עזים ושמן זיתים, אשר גבעות מולדתה היו מבורכות בהם. והיא מצאה מאוד חן בעיני נחמיה. הוא הושיבה על כיסאו, והוא עצמו נשאר עומד לפניה מספר, שׂוחק ומתאמץ בכל כוחו לבדח דעת אורחתו. בתחילה ישבה רבקה מקשיבה בשתיקה לדברי הלצון שלו. אולם כעבור זמן־מה נמלכה בדבר, שאפה רוח בחוזקה כמשליכה משא כבד מעל גבה, והתחילה מסבירה לו פניה, נענית ומסכימה בצחוקה הצלול והעצור להלצותיו, שיצאו הערב מתוך פיו מוצלחות ומחודדות ביותר.
– והם היטיבו את לבם. נחמיה הרתיח קומקומו והעמידו על השולחן, ורבקה שטפה את הכוס האחת הרחבת־הדעת, והיא מפשילה שרווליה עד לקיבּורתה ולועגת על “הבעל־הבתיות” של נחמיה, כאדם העושה בתוך שלו. והם ישבו לשתות. היתה רק כוס אחת ורגעים אחדים נפלה מחלוקת ביניהם: מי יהיה המתחיל בשתיה. הם רבו מתוך חיבה גלויה, אצבעות ידיהם נגעו פעם בפעם זו בזו, באוחזן יחד את הכוס המלאה, ונחמיה לא ידע חמימות זו מהיכן היא שופעת, מכוס החמה או מידיה של רבקה.
– הוא היה כולו חוגג. תנועותיו הכבידות והמרושלות נעשו זריזות ומהירות. הוא לא פסק לרמוז על החלונות הסגורים בכפר ועל חשכת־מצרים שעטפתוּ. ורבקה צחקה, צחקה בקולה העצור והצלול. עד מהרה ושעת־העליזות עברה. קולותיהם נשתתקו. נתגנבה כעין עצבות קלה ומילאה את אוויר החדר. רבקה הורידה עיניה והבחינה בסינורה. ובלב נחמיה נולדה עקה וכובד־רוח שאין לדעת פירושם. והנה קמה רבקה ממקומה ואמרה:
– השעה מאוחרת, אלך לביתי.
– נחמיה לא התנגד לדבריה. הוא היה שתקני ומכונס, כיבה את העששית והתקין עצמו ללווֹת את האורחת. בפתח נתעכב לרגע ואחז בידה, ואמר לה בקול תחנונים:
– רבקה, אל תלכי מפה, יש עוד פנאי, נשוב נשוחח קימעה.
קולו רעד, ידיו רעדו.
– יפה, לא אלך, אולם אשאר כאן רק חצי שעה.
ושניהם שבו ונכנסו לחדרו של נחמיה. הפעם לא הודלקה המנורה. וקרני האורה הבודדות, אשר לפני רגעים מספר בצבצו מבין סדקי התריסים של חדרו, אבדו גם הן. כל הכפר, בלי יוצא מן הכלל, היה לגוש שחור אחד, מוצק וענקי, מסתיר ומאפיל על הכול ועל עצמו וסופג בנחת את זיקי האורה הקלים שהכוכבים ממעל רועפים עליו בלי־הרף.
למוחרתו הקיץ נחמיה מתוך שינה עמוקה כשעתיים לאחר זריחת החמה. ולא הספיק עוד להביא בסדר ענייני משקו, והנה דפיקה נשמעה בדלתו. נכנס משרתו של פקיד־המקום, האדון באֶרק, והביא צו לבוא לבית־הפקידות. נחמיה הטיל בו עינו התמיהה, בינו ובין ה' באֶרק נפל סכסוך זה־מכבר, ומה זה ראה פתאום להזמינו אליו.
– מה היום מיומיים?
– איני יודע מאומה.
והמשרת חייך ויצא.
נחמיה רחץ פניו, התקין מלבושיו וטיפל בסריקת זקנו בשימת־לב רבה, כאילו היה ממשיך בכוונה את רגע צאתו. הוא חש במבוכה קלה בנפשו. בעוברו אחרי כן על יד שכנו, בדרכו אל הפקידות, עמדו השכן ואשתו בפתחם. הם בירכו אותו בקול רם, והאשה מדדה את כל קומתו במבט חדש, לא רגיל, כאילו היה מטייל בלבניו לעיני השמש. בתחילה לא השגיח בזה, אבל מדי קורבו אל בית־הפקידות התחיל החשד מתחזק בלבו: מי יודע, מי יודע, שמא נודע הדבר. ולבּו חרד בקרבו.
במשרד הפקידות מצא את האדון באֶרק יושב על כיסאו ומחכה לו. זה היה יהודי אֶלזאסי כבן שלושים־וחמש, אב לשלושה ילדים, מדבר אשכנזית מרוסקת, ועיניו הכחלחלות המתנועעות במהירות לא העידו על חריפות יתירה. נחמיה בלע את ברכת־הבוקר שלו בין שפמו המגודל ונשאר עומד על יד המעקה, נשען עליו בשתי ידיו כמחכה לגזר־דינו. האדון באֶרק סבב על כיסאו פעמים אחדות, מולל בברגליו הקצרות מתחת לשולחנו והתחיל מכעכע ומגמגם:
–ֹ מבין אתה, באו אלי וסיפרו לי, כך וכך… אתה סוף סוף מתגורר בכפר קטן, החיים צרים, ואי אפשר, אי אפשר…
נחמיה, אשר לבו ניבּא לו את רעתו, שאל בקול שבור ונמוך:
– מי בא ומי סיפר?
פני ה' בארק אורו. הוא חיכּה לשאלה זו והתכונן לה:
– הנה, שכנך בא. בעיניו ראה. לפנות בוקר יצאה מביתך. כל הלילה שכב הרצען עזוב וגונח במכאוביו. וזהו כפר קטן, אי אפשר, אי אפשר כך.
וה' בארק קם מכיסאו והתחיל מתהלך בחדרו. ובשעת הילוכו זרק לו:
– תוכל ללכת.
נחמיה לא ענה דבר ויצא מן המשרד בברכיים כושלות.
המאורע לא נשאר בסוד. דיבּרו עליו בכל מקום. ויש שבאמצע השיחה על ענייני עבודה נתגלה צחוק על שפתי המדבר אתו. ומבטי הנשים ננעצו בו מכל צד. ונחמיה התכנס שוב אל תוך חדרו המשמים וחייו כבדו משהיו. והדאגה לנישואין היתה עכשיו למרכז כל מחשבותיו. אמנם לפעמים נתעכבו הרהוריו על רבקה, והוא זכר את הלילה ההוא על כל פרטיו, אבל הוא גירש זיכרונות אלו בכוח. החלטתו היתה ברורה וקבועה: לאחר הגורן ייסע לצפת (למה דווקא לצפת?) ושם יביא את הדבר לידי גמר. להמשיך בחיים אלה הלוא אי אפשר, כפר קטן, הסביבה צרה ואי אפשר.
לאחר ימים מספר אירע הדבר, אשר איש לא ראהו מראש, שמואל הרצען נפטר מן העולם ובא לקבורתו בו ביום. נחמיה לא היה אז בביתו. קשתה עליו ישיבת הבטלה בכפר זה, והוא יצא ממנו עד התחלת התליש. בינתיים עשתה השמש את שלה. השיבולים מלאו וכבדו ותרמילי הפולים השחירו, ומשב רוח קל השמיע בהם קול קשקוש גרעיניהם. בכפר הורגשו ההכנות לימי הקציר. צחצחו חרמשים, תיקנו קרונות, ובבית־הנפחוּת עבדו האנשים כל הימים עד חשיכה וקול הפטישים ניסר ועלה באוויר.
נחמיה שב לכפרו לפנות ערב עם שקיעת החמה, ולמוחרתו התחילו בתלישת הפולים. הראשון, שהקדים לו שלום, היה שכינו, ומיהר להוסיף:
– ודאי שמעת, שמואל נפטר.
נחמיה נפתע:
– זה כמה?
– כעשרה ימים, מיד לאחר צאתך.
נחמיה נסתלק אל חדרו.
עולם חדש נפתח לפניו. מחשבותיו על נישואיו שהיו תמיד מטושטשות קיבלו הפעם צורתן הממשית והמוחלטת. הוא טייל בחדרו מבודח ושטוף הרהורים טובים ושמחים. רבקה נשתפרה עליו ביותר. עכשיו טוב היה להעלות את פרטי הלילה ההוא על זיכרונו. כשהחשיך יצא אל בית רבקה לראותה ולדבּר אתה. אבל הוא מצא את הדלת נעולה על מנעול, והוא שב הביתה רוגז על עצמו: הן לא עברו ימי אבלה, אי אפשר כך.
ולמוחרתו התחיל התליש. העבודה היתה בעצם תוקפה, ויומם ולילה היו הידיים עסוקות. בימים תלשו, ובלילות, לאחר שהטללים הרטיבו את הגבעולים, הובילו את התלוש הגורנה. נחמיה השקיע את עצמו בכוונה בעבודתו להחיש את מרוצת הזמן, עד סוף החודש, כשידבּר בה. את רבקה לא ראה. פעמים אחדות הלך בגניבה אל ביתה ומצאהו תמיד נעול וריק מיושביו. והנה באחד הימים, לפנות ערב, בעלות נחמיה אחר עמל היום להשקות את שווריו בחצר־הפקידות, ראה פתאום את רבקה יושבת כפופה, שתי לסתותיה פורחות, היא חולבת את פרתו של הפקיד. הדבר לא מצא חן בעיניו. הרי הערב הזה אמר להיכנס אליה ולבוא אתה בדברים על חייהם העתידים. והוא ניגש אליה בפסיעה גסה, וכתובע ממנה דבר אבוד, שאל:
– היכן היית כל הימים?
–בצפת, בבית הורי.
– לשם מה?
– לשאול בעצתו של אבא.
– ומה מלאכתך כאן?
רבקה נשאה את עיניה בחרדה וענתה:
–כאן? אני משרתת בביתו של ה' באֶרק.
ולחייה האדומות נסתמקו יותר. נחמיה לא הוסיף לשואלה. הוא ראה את פרצופה הבוער והנבון, והכול היה גלוי וידוע לו. הוא עזבה לנפשה והלך להשקות את שווריו. ובשעה שהשוורים הכניסו את חרטומיהם הגדולים והמגושמים לבריכה, וניקו בהבל נחיריהם את הצרורות ואת המוץ שהתאספו על פני המים, עמד כפוף, רוטן ולוחש על אוזניהם:
–אצל ה' באֶרק, כך, וריקא זה הטיף לי מוסר.
כל אותו הלילה התפתל על משכבו במכאובי נפשו. שבוע תמים לא בא במגע ובמשא עם איש. אחר חדל לאכול באכסניה, והתחיל מכין ארוחותיו בביתו בעצם ידיו. סידר וניקה את מעונו, סייד כתליו, ומתוך המימרות שהיה פולט לפעמים מתוך פיו ניכר היה, שדעותיו על ערכה וחשיבותה של האשה משתנות והולכות.
בגמר הגורן לא יצא לנסיעותיו, לחזור אחרי בת־זוג. הוא נשאר בביתו, מבשל ארוחותיו בהקפדה יתירה. ואת המכתבים שקיבּל משדכניו, קרעם בעודם במעטפתם.
בימים הפנויים, בסוף האסיף, ראוהו בני־הכפר יושב על מרפסתו, עוסק בשפודים ומקדחים וזרדי אילנות ומכין לו מקטרת. ומאז ונחמיה התחיל מעשן, מעשן בתאווה מרובה, בשיכּרון ובעקשנות, לרגע לא יצאה מקטרתו הארוכה, מלאכת ידיו, מתוך פיו. בימי החריש ראוהו הולך כפוף, שקט ושאנן, אחרי מחרשתו, וענני עשן מיתמרים ועולים מעל ראשו. הליצנים לגלגו: נחמיה מחרשת־קיטור.
ועם רבקה היה נפגש רק לעתים רחוקות. בכוונה היה מתרחק ממנה. אלא לפעמים, כשנתקל בה באקראי, היה מתעכב לפניה, מהרהר רגע, כמעיר נשכחות, מניח ידו על שכמה העגול והרך, ומסביר לה פניו:
–איך, רבקה, עודך חולבת את פרתו של ה' באֶרק?
וזו משתמטת, באה במבוכה ועונה:
–וכי יש לי עבודה אחרת?
ונחמיה מנענע ראשו ונד לה ומזהיר בה, מחייך חיוך של ערמומיות והולך לו.
*
ובתקופת השנה, שהגיעה שוב עונת ימי הבטלה ובאו ימי אייר הבהירים, והאיכרים נתפנו מעסקיהם לזמן־מה, נתגלגלה השיחה באחד הבתים על דבר מצב העניינים, על התביעות שבחיי הכפר, על תפקיד האשה במשקו, וגם נחמיה בין המדברים. והנה הוציא את מקטרתו מתוך פיו, ניקה אותה, ומילאה שוב טאבאק משלו, גידול גינתו, ואמר במנוחה:
– רבותי, אשה דבר מועיל הוא, אלא שפגיעתה רעה.
אחר רגע הוסיף:
– ומי שיכול לערוך חייו כמוני, שוב אינו זקוק לה!
אחד האיכרים השיב:
– חוששני, נחמיה שלנו נכווה ברותחים והוא נזהר בפושרים. רווק תישאר, בן־אדם!
נחמיה הטיל בו זוג עיניים בוערות.
– וכן יקום וכן יהיה!
והוא הדליק שוב את מקטרתו, פשק שפתיו מרוב צחוק והחשיף שיניו, שהשחירו ממיץ טאבאק ועשנו.
הדבר אירע לפני ארבע שנים ועמדנו אז בתקופת ימות־הגשמים. הייתי בשעה זו פועל־בטל וסובבתי בכפרים לחפש אחרי עבודה. באחד הימים, לאחר הליכה מייגעת של שעות אחדות, הגעתי אל כפר מרכזי אחד שבגליל טבריה, שמשך את לבי אליו בסקירה ראשונה, והחלטתי להישאר בו לכל ימי החורף; הכפר היה מרובה באוכלוסים בכל הסביבה, בנוי־בתוֹך בּקעה רחבה, יפה ופוֹרייה, שהשׂתּרעה לרגלי הר גבוה, מוצק כנד.
ולאחר הצהריים, כשנחתי מעט מעמל הדרך, התחלתי לחקור אחרי עבודה. על פי עצתו של הפונדקאי נכנסתי לבית אחד האיכּרים העשירים להציע לפניו את שירוּתי.
חדרו של האיכּר היה מרוּוח ומלא אנשים. כל הכיסאות והספסלים היו מיושבים על־ידי האיכּרים, מקומיים ובני־חוץ, שהגיעו לכאן מהכפרים הסמוכים בימים הפנויים, בשעה שהגשם שיחררם לזמן־מה מעבודתם. הם ישבו כולם גלויי ראש, מוללים ברגליהם הארוכות המתוחות באלכסון מתחת לשולחן והנעולות מגפיים גבוהים, המכסים מחצית שוקם והמלוכלכים בבוץ צהבהב. והם דנו בהרחבת־הדעת ובבקיאות רבה על עניינים שונים, שהיו ידועים לכל אחד מהם במידה שווה, עד שנראו לי כבני משפחה אחת גדולה. האיכרים דיבּרוּ כדרכם בערבוביה ובקול רם. כל אחד נכנס בדברי חברו וכל אחד פולט בשעת שיחה גלי עשן סיגאריות מתוך פיו. הם היו במצב מבודח קצת, הוויכּוּחים היו סוערים ומקוטעים; דיבּרו על אופני עבודה, סיפּרו בשבחן של הבהמות, קראו אותן בשמות מוזרים ומגוחכים, ותלו תקוות רבות ומוגזמות באוֹסם העתיד לבוא.
ובבת אחת כשפתחתי את הדלת ועמדתי על סף הבית, הופנו כל הראשים לקראתי והשיחות הופסקו. איכּר אחד גבוה ורחב־כתפים שישב בראש רמז לי לגשת אל השולחן ואמר:
– מה רצונך, בחור?
– הפונדקאי שלחני. פועל אני ומבקש עבודה.
אותו האיכר הגבוה המשיך:
– פועל, יפה, אמנם אני נצרך לו.
וכל העיניים, אותן העיניים הקטנות וההעמוקות, המלאות עורמה והדוקרות כחודי קוצים, נתלו בכל אברי והתחילו בודקות וממשמשות בהם. ראיתי שמצאתי חן בעיניהם. התחילו מקיפים אותי בשאולות שונות, על טיב עבודתי וידיעותי בחקלאות סעל תנאַי, ולאחר שנשתווינו על המחיר ושאר הדרישות ניגש אלי אותו האיכּר הגבוה ותקע לי כפו לאות־גמר, ואמר:
– לפנות ערב תבוא לביתי.
סמוך לשקיעת החמה שבתי לבית אדוני החדשים. האיכּר חיכּה לי בפתח השער, וכאשר קרבתי אליו קרא לי:
– ועכשיו בוא ואראך את ממשלתך.
שנינו נכנסנו פנימה דרך השער; הוא לפני ואני אחריו. עברנו תחילה חצר גדולה ומרוּוחת, מגודרת כולה בצדיה בלולים וברפתים ובאורוות ובדירים נמוכים וגבוהים ומלאה שקתוֹת־מים קטנות וגדולות, דליים נקובים ומעוכים, בּרכי מחרשות חלודות ושבורות – וכל אלה היו מונחים פזורים על פני החצר באי־סדר ובערבוביה משונה. אחר ניגשנו אל רפת אחת, אשר גגה עלה בגובהו על שאר הגגות שבחצר, ושערימה גדולה של זבל בהמות, מוכטבת במי־גשמים מפעפעת מתחת לרגלינו, היתה מתנשאת לפניה, ונכנסנו בקומה כפופה דרך הפשפש.
בעל־הבית שלי אמר לי עוד:
– כאן כל העדר שלי.
ואחר כך הוסיף:
– בחריש זה החלטתי לעבוד, לעבוד כראוי. הוספתי צמד חדש, הבאתיו מהצפון, מדמשק, צמד “כמו שנאמר”.
לפני עמדו שני שוורים בגודל שווה, כאילו נולדו תאומים. הם היו גבוהים כקומת אדם בינוני. רגליהם היו ארוכות מאוד, ואף־על־פי שהחזה היה כמצומק, נראו לי אמיצים ומוצקים. גוּן עורם היה חום, ספוג אודם מזהיב. חרטומיהם הביעו כל כך הרבה מתינות ושקט, ומבטם היה חם ומלא רוֹך וחמימות רבה. ברפת עמדו סמוך להם עוד צמד בקר ופרות אחדות. אבל אלה היו ילידי המקום גמדים, פזיזים, ושער עורם מבולבל ועיניהם מפלבלות מתוך תנועה מהירה ורגזנית, והיו דומים, בעומדם בשורה אחת עם הצמד הדמשקי, כעבלים קטנים בני שנה.
– מה דעתך, הם ימשכו מחרשה?
נעניתי לו ויצאתי להעתיק את כל צרורותי ולהשתקע כאן ברפת זו לישיבת־קבע לכל ימי החורף. בלבי כבר שמחתי כי אינה המקרה לידי לשמש לפני צמד ענק זה.
ובלילה, כשהתחלתי כבר מוציא לפועל את המוטל עלי, הרגשתי פתאום בשעת נתינת המספוא בתוך האבוסים, שהדמשקאים לא נגעו עוד בתבן שהושם לפניהם מבעוד יום. שני השוורים נמדו על רגליהם הגבוהות, החרטומים הגדולים נתונים באבוּס ברישול כמדולדלים, ועיניהם העגולות הסגולות והבהירות הביטו מתוך געגועים ומחשבות יגון למרחקים.
קראתי לבעל־הבית שלי והראיתי לו על כך. הוא ניענע בראשו:
– זה כשבוע הם עומדים כאן, וכל אוכל לא בא אל פיהם. אסתניסים הם, ילידי ערבות דמשק, רגילים לחציר ולצל אילנות ולמים חיים, ולא לתבן מעוך זה. לך להשקותם, אבל תרד אתם אל המעיין, מתוך הדלי אינם שותים.
אני מלאתי פקודתו. פיתחתי את הרסנים שעל צוואריהם והוצאתים החוצה, ובאישון לילה הוֹבלתים בצעד איטי למטה אל המעין. תחילה עמדו כמהרהרים במחזבות, זוֹקפים את אפרכסות אוזניהם ומחדדים אותן וחמקשיבים לשקשוק המים והמייתם החשאית והתכופה. ואחר התחילו מרכינים את ראשיהם קימעה קימעה, מפיחים בנחיריהם על פני המים, מריחים בהם ונמלכים בדבר. כך עמדו רגעים מספר מפקפקים, וטובלים קצה החרטום האפור, הרך והמקומט, בתוך מי המעיין. לבסוף הרימו ראשם בתנועה חטופה כלפי מעלה, הסתכלו בכוכבים אשר מעל להם, הקיפו את הכול מסביב במבט חודר ועמוק, והתחילו שניהם לנהום ולגעות בקול אחד עצב וקורע את הלב, והם מושיטים את צוואריהם ואת חרטומיהם הפעורים למרחקים, הלאה צפונה.
עמדתי קרוב להם ולא ידעתי את נפשי. למה געו הם? נכספה נפשם ברגע זה לערבות דמשק הדשנות והמבורכות בכל טוב! כלום זכרו את הימים שהיו מהלכים מאילן לאילן, ממלאים כרסם עשבי אספסת ותלתן המלאים עסיס ירוק ותוסס, מרווים צימאונם בשעת מרעיתם מתוך אותם פלגי כסף הזכים אשר זרמו לרגליהם בכל מקום באפָר? כלום התגעגעו אל חורשת צפצפה ואגוזים, אשר בין צללי אילנותיהן עשו את כל ימיהם ואשר ריחן מלא אַפם?
שעה ארוּכּה עמדו השוורים וגעייתם לא פסקה. התחיל האחד משתתק, מיד בא חברו והתגבר עליו בקולו. ואחר הפנו ראשיהם וצעדו אל הכפר לשוב אל רפתם על מרבצם.
הכנסתים שוב אל תוך הרפת, קשרתים אל האבוס ושמתי לפניהם תבן מנופה ודק, מעורב יחד עם גרעיני כרשינה. השוורים התחילו מחפשים ומחטטים באבוס, בררו את הגרעינים אחד אחד, ניסו ללועסם ולהעלות גרה, אבל בסוף פסקו, רבצו והשתרעו על קרקע הרפת, והאבוס נשאר מלא כשהיה.
והם דלוּ מיום ליום. הם נעשו רזים וחלשים עד שכל גרמיהם התבלטו והכרס שקעה וצרה. בעל הבית שלי התהלך סר וזעף. נפגמה גאוותו על הדמשקאים. קראו למומחים, לצוענים זקנים, הביאו דרוּזי בּא־בימים ויידעוֹני, טיכּסו עצות, הקיזו להם דם, השקו אותם מי־סממנים, צרבו בטנם ועורפם שתי־וערב בשפוּדים מלוּבּנים– אבל כל אלה לא הועילו. נשארה רק תקווה אחת, משתתחיל העבודה, אפשר שמתוך יגיעה יתירה יתפשרו השוורים עם מצבם החדש ויעלו גרה את מנת־התבן התפלה כשאר בני־הבקר בארץ זו.
ולאחר ימים מספר סמוך לשעת הצוהריים, מכיוון שהאדמה היתה עוד רטובה ביותר בבוקר, יצאנו לחרוש. היה יום בהיר וחם. אחד מאותם הימים בתקופת החורף הבא לפתע פתאום, בן־לילה אחד, אחרי שורה ארוכה של סערות וגשמים מטרידים ותכופים. אור החמה שהיתה תלויה מרוחקת גבוה גבוה בתוך כיפּת השמים הכחולים והשקופים כטבולים בגוון מימי קל; הירח שהיה נראה גם ביום מונח בפאתי הרקיע חיוור ועלוב כשריד עננה נשכחה – אור זה היה שופע וזולף על המענות החרושות במרובעים, שהיו משבצות את שיפּועי הגבעות ושטחי העמקים ואשר דשאם הבכיר היה כבר מנצנץ מתוך הקרקע ומנמר בצבע ירקרק כחול־שחרחר את רגבי האדמה האפורים והאדמדמים, הבולטים ונראים לעין מבין התלמים.
צימדתי את הדמשקאים ויצאתי בשדה. בכוונה בחרתי לי אדמת חמר קשה, להכביד עליהם את העבודה הרבה.
תוך הרגל משכו השוורים במחרשה בכוח. מסביב לי חרשו הרבה צמדים. אבל הדמשקאים שלי התרוממו על כולם בגובהם ועלו על כולם בצעדיהם הבוטחים, הישרים והמזורזים. אני דירבּנתי אותם והאצתי בהם בלי־הרף. עורם התחיל כבר מתכסה זיעה רכה, שערותיהם האדמדמות נתחברו יחד כגלי תלתלים, ונשימתם כבדה, התקטעה ונתרסקה, הכרס הריקה עלתה וירדה כמפוח.
אחר עבודה של שעה ומחצה, בראותי אותם מושכים במחרשה בשארית כוחותיהם, רציתי להפסיק מעט בחרישה ולתת להם להינפש מעט, אבל בעל־הבית שלי לא נתן הסכמתו לכך, הוא ציווה לייגעם, לייגעם בלי־הפוגה. הייתי מוכרח לשמוע בקולו ולהמשיך בעבודתי.
פתאום נתעכבו. קראתי להם ולא זזו ממקומם. הרימותי מלמדי המשׂוֹרג והכּיתי על גרמיהם הצנומים, היבשים והבולטים. הכּיתי בכל כוחי. השוורים הפנו ראשם, הביטו בעיניים נדעכות אל המכה אותם, אבל ממקומם לא זזו. בעל־הבית שלי קרא אלי, ואני הוספתי להכותם במלמד שבידי. הפעם משכו במחרשה בהתאמצות מרובה, פסעו פסיעות אחדות ברגליים כושלות, ושוב עמדו מלכת. והנה רבץ אחד השוורים, זה שהלך בתלם, הימני, ועורפו נשאר תלוי ומדולדל בחלל העוֹל. הוא התחיל מפרפר ומבליט את עיניו המורמות כלפי מעלה והקמות בחוֹריהן ומתאמץ בכל כוחותיו לשחרר ראשו מעקה זו. אני נתבלבלתי והייתי אובד עצות.
בעל־הבית שחרש בקרבת מקום בא אלי בריצה, ניפץ את כלונס העוֹל, והוציא מתוכו את ראש השור שעוד מעט ונחנק. עכשיו השתרע הדמשקאי בכל אורכו והתחיל נושם בחוזקה נשימה אחר נשימה. פתאום קפץ ממקומו כאילו עקצתו צרעה, הרים זנבו בחצי עיגול והתחיל רץ ומקרטע לאורך הניר סחור־סחור בקפיצות ובדילוגים משונים. עד מהרה עמד רגעים אחדים בראש מושפל, הריח בקרקע כמהרהר ומחשב דרכו. ושוב לאחר רגע הרים ראשו, הבליט חרטומו ושלחהו אל השמים, געה בחוזקה יתירה וצנח ארצה בכובד רב, כגוף מלא עופרת. האדמה הרכה התחוחה נשתקעה תחתיו כתַבנית השור בכל עוביוֹ.
בגשתי אליו היו נחיריו ואוזניו שותתות דם שחרחר וקרוש. עינו השמאלית ריתתה עוד ופילבּלה רגעים אחדים. אחר נדעכה גם היא, וכל סימני חיים לא ניכּרו בו עוד. כל האיכּרים שנמצאו בשדה התאספו יחד סביב נבלת השור. בדקו את דופקו וטלטלו אותו, שפכו מים קרים על ראשו ולתוך פיו המכוסה קצף מאדים. אבל כל אלה לא הועילו ולהפיח בשור חיים חדשים לא יכלו.
אחד האיכרים, גוץ ובעל פרצוף ערום וקשה, לחש על אוזנו של בעל־הבית שלי:
– כלך לך, הדבר אבוד, מוטב שתדאג בעוד מועד לשני, בן־זוגו.
וכל הכנופיה הלכה מאת נבלת השור המת וניגשו אל המחרשה, שאליה היה עוד קשור השור השני. הוא עמד כל רגליו הרועדות וניכּר היה שהוא אוחז את העול המדולדל על עורפו, שהיה מסיטו הצדה ומושכו אל הקרקע, בשארית כוחותיו. גם הוא התחיל מראה אותות אי־מנוחה. בפתחי נחיריו נראו טיפות דם. נשימתו קצרה, ובעל־הבית שלי אבד עצות ולא ידע את נפשו.
האיכר הגוץ ניגש אל מחרשתו, פיתח סוסו, מבלי שאול את הסכמת אדוני נסתלק בדהירה. אחר חצי שעה שב לשדה, ואתו רכוב שוחט־הכפר וקצה נרתיקו של החלף בולט מתוך חיקו.
איש לא הביע את מחאתו או את הסכמתו. בשתיקה עקדו את רגלי השור. הוא לא התנגד לכך. אדרבה, נראה היה, שהוא נהנה מעקידה זו שהניחתוּ על הקרקע. אחרי כן שבו איכּרים אחדים, מבעלי־הגוף החזקים ביותר, על בטן השור הריקה והשקועה, והשוחט התחיל מוליך ומביא סכינו על צווארו מתוך ברכות וכוונות.
השור לא הראה גם הפעם כל אות התנגדות. אולם פתאום התקומם, הטיל הצדה את האיכּרים המעיקים בכובדם על גופו, ובתנועה מהירה ניתק את החבלים שקשרו את רגליו, והוא התחיל רץ בצוואר מזנק דם חי לאורך הניר. הוא רץ רבעים אחדים כמטורף, והשאיר אחריו שביל אדום, עקבות דמיו הניגרים מצווארו החתוך. כשנתקל בפגר אחיו המוטל בשדה נתעכב רגע, רק רגע קל אחד, ומיד אחוז אימה גדולה המשיך ריצתו וקפיצותיו המשונות. ובסוף נתייגע, עמד ונפל חלל.
איכּרים אחדים מהסקרנים ביותר והשוחט אתם ניגשו יחד לטפל ולבדוק בפגר. השאר התפזרו לכל הצדדים, כל אחד לחלקתו. בעל־הבית שלי הלך הכפרה. דמעות נראו בעיניו, בידי מסר את צמדו הקטן, הנמוך, יליד המקום, הפזיז והפרא, וציווה עלי להמשיך את העבודה.
למוחרתו חרשתי שוב בניר זה. אדוני לא היה אתי. הוא נשאר בכפר מוכר בשר השור השחוט שהכניסוהו אמש אל ביתו. והפעם התחילו האיכּרים לקצר משום־מה בעבודתם. במהירות נפטרו לפנות ערב לבתיהם. בכפר עצמו היה ריח של בשר מבושל מצומק יפה עולה מכל בית ומכל דלת פתחוחה. ונשי הכפר היו טרודות ביותר ורצו הנה ושוב כל היום.
בשובי מהשדה מצאתי את אדוני וששת בניו הקטנים יושבים סמוכים אל הסולחן, וכולם אדומים כסרטנים שלוקים; ולפני כל אחד ואחד עמדה קערה מלאה בשר, והם אוכלים אותו במהירו ובתיאבון רב. בעל הבית ישב בראש כדרכו תמיד. פרצופו השזוף היה מסומק, ועיניו הקטנות היו תלויות כקערה שלפניו. הוא אחז בידו עצם מפרקת שמנה ומלאה לשד והתאמץ בכל כוחותיו להוציא את המוח שבתוך חלל העצם. ובשעת עבודה זו היה משמיע נחרות קטועות מרוסקות.
שרתה שתיקה שלימה. גם אני ישבתי אל השולחן. בעלת־הבית הרגישה בי והגישה לי את ארוחתי, והיא הוספיה דבריה:
–אכול, ארוחה יקרה היא זו לנו, בהרבה דינרי זהב עלתה לנו.
אדוני הרים ברגע זה את ראשו, הסתכל בפני אשתו יפה יפה, ואחר הוריד שוב את ראשו והתחיל שוב למצמץ בשפתיו ולדלות בהן את לשד העצם, ולא אמר דבר.
באותו בוקר יצא ר' יעקב, הממונה על החצר, נרגז מתוך ביתו, מפהק בבחילה וכשסימני השינה לא ניטשטשו עוד מעל פרצופו, הסתכל בשעונו, בראותו כי השעה קרובה לשש, רקק רקיקה של טרוניה והוציא נהימה קלה מפיו:
– טפוי, שוב איחרתי קימעה.
ומיד נפטר בצעדים כבדים אל המגדל הזעיר בחצר, משך בפעמון שלוש משיכות זו אחר זו בתוקף וברוגזה, וכהרף־עין נתמלא כל המגרש השקט והשומם חיים ותנועה. ראשון הופיע גדליה עם פרדותיו, בחור כארזים, איתן, בעל שרירים וכתפיים שהביאם אתו עוד מעבר לים. אליו ניגש ר' יעקב, ובקולו היבש והניחר, כנותן פקודתו, זרק לו:
– היום אל השׂעוֹרים בנחל. את עיזה תמצא בין הצברים.
ומיד פנה ממנו והלך אל שאר הבחורים לצוות עליהם את יום עבודתם.
גדליה ניגש אל קרונו, בודק סולמותיו וממרח אופניו וטוען את כל מכשיריו, הקילשונים והמגובים, נועצם בין השלבים ומתחיל רותם בהמותיו. בשעת רתימה עובר לפניו אחד מחבריו ולוחש לו על אוזנו:
– עזיזה אתך, הווי זהיר, אחא.
– זהיר וזריז – עונה לו גדליה ומחשיף את שיניו הלבנות וממעך את כל פרצופו מרוב צחוק. והכנותיו באו לידי גמר. נסתלק בחיפזון מתוך החצר וגלגלי קרונו מקשקשים ברעש ובהמולה רבה. מיד בצאתו מן החצר, בפינת־דרך ראשונה, ציפתה לו עזיזה מבין הצברים ופניה שחרחרים מכוסים בסודרה למחצה, ועיניה הגדולות בלבד שלוחות אל הקרון הקרב ובא. לבו של גדלה נתמלא הרחבת־הדעת. בקונדסיות ניענע בשוטו לקראתה כמסיר כובעו ומברכה לשלום, ופניו הרחבים מתרחבים ביותר; עזיזה הלוא היתה הריבה היפה שבריבות הכפר. סמוך לצברים בין הגדרות, במקום שחיכּתה לו עזיזה, נתעכב קרונו לרגע. הערביה עלתה עליו בפסיעה גסה והתיישבה בין שלבּי סולם־הקרון ורגליה היחפות מידלדלות ותלויות באוויר.
– נגמר? – שאל גדליה, כדי להיכּנס אתה בשיחה ולהראות לה על טיפולו.
– הרי עיניך רואות.
ונמשכה דרכם בין דופני הקמה ונשתרבבה בין שדות־בר ירוקים ואפורים, וגוֹניהם התחלפו והשתנו בין מבט למבט. היתה התחלת תמוז והשנה מעוברת. קילוחי אוויר מזוקקים ומסוננים ניצוֹדוּ בין מכמרותיהן של קרני השמש ועברו ברפרוף על צמרותיהם של ציבּורי האלומות, מרעידים את שיבוליהם ומסלסלים בזהירות בשׂער מלעניהן המזהיב. בתוך נשמתו של גדליה נעשה קל ונוח, וזמר מקוטע פרץ מפיו והוא מתבּלוֹ בחירופי־חיבּה לבהמותיו שדהרו במהירות, נושמות במלוא נחיריהן אוויר בוקר צח, מצנן ומבוּשם זה.
בין־כך השתעממה עזיזה בבדידותה וקמה ממקומה. אמרה לנסות לנסוע מעומדת ולא עלה בידה. פעמים אחדות נכשלה ונרתעה לאחור.
– כיצד עולה נסיעה מעומדת בידך, – התמרמרה הריבה.
– כך! – ובדברו אחז בשתי ידיה והניחן על כתיפיו.
– הישעני יפה.
הדרך היתה מלאה אבנים וצוּרי מכשול, ובכל פעם כשנתקלה העגלה באחת מאבני הנגף נקשו שני הראשים זה לזה, וגדליה היה פורץ בצחוקו, הממעך פרצופו והמצמצם את עיניו לסדק צר ומכוּוץ מאוד. וכך עברה עליהם דרכם מתוך שעשועים ודברים בטילים. גדליה לא פסק מצחוקו. ומדי פעם בפעם כשהתנגשו גופותיהם מחמת איזה מכשול היתה צמרמורת קלה עוברת על גבּוֹ. ובסוף כשהגיעו למחוז־חפצם אל שדה הנחל, והקרון נתעכב בבת־אחת, עד שלא נתכוננה עזיזה לכך, והיא התמודדה בקרון לכל אורכּה, פתח גדליה בצחוקו הבריא והטוב, וכל העמק הקטן וצמרות ההרים מסביב ענו, שנו, שילשו לקול צחוקו ודרדורו.
– ועכשיו קומי ונשב לסעודה.
כשירדו מעל העגלה הורגש כבר חום השמש המכה על ראשיהם. כאן בעמק חזק החום ביותר, כי הגבעות חצצו לרוחות. וגדליה התחיל כבר מתעסק בעריכת מקום־צל ארעי לשעת האכילה. לקח שני קילשונים, נעצם בקרקע, שם עליהם שתי אלומות, ונמצאו ד' על ד' שצללו להם. ושניהם ישבו מתחתן לסעוד פת־שחרית מתוך סעודה משותפת.
לאחר שאכילתם באה לידי גמר, גדליה כּרך לו סיגארה, פנתה אליו פתאום עזיזה בשאלתה:
– יחידי תעבוד כאן?
גדליה לא מיהר להשיב. הביט בפניה וגילה בהם עוד כתם כחלחל ירקרק בקצה האף, בין שאר כתמי הקעקע שנחרתו בסנטרה ובלחייה ובמצחה. אלה היו פנים דקות מאוד, קטנות, וחרדה פנימית היתה מזעזעת אותם ברגע זה. ופתאום תקפהו שוב צחוקו הרחב למראה ריבה זו, והוא ענה לה:
– חַ! חֹ! לאו דווקא, לא יחידי אעבוד כאן, לא יחידי, הרי את כאן, חַ! ח!
והוא קם לעבודתו. עזיזה זרקה לצדו סקירה עקומה, חשדנית, וגם היא קמה ולקחה קילשונה. העבודה נעשתה במהירות בשעות־בוקר הראשונות. גדליה עמד למעלה על הקרון ועזיזה מתחת מושיטה לו אלומות בקילשון. הן היו עוד ספוגות טללי ליל והיו מתלכדות יחד לגוש אחד. גדליה עבד היום בכל מאמצי כוחותיו, ועזיזה הזיעה הרבה.
– מה לך היום, עובד אתה עבודת־שטן.
– אין דבר, נחישה וניפטר.
ובינתיים הלכה העגלה והתרוממה יותר ויותר. ובאמצע השדה צמח קרון גבוה כרסני, כאילו הגיח מתוך עבי הקרקע. והמלאכה באה לידי סופה. וכשהושיטה לו עזיזה שתי אלומות בהקשה אחת, קרא לה גדליה מלמעלה:
– מספיק, העגלה טעונה, את הכלונס.
בעליזות יתירה זרקה את הקילשון הצדה, ניגבה בפאת סודרה את פניה המאודמים והמכוסים מוץ וקש, הרימה ראשה לראות את גובה העגלה, שלחה אליה סקירה חדה וספוגה חרדה, ונאנחה בקול:
– חום כזה!
בראש העגלה עמד גדליה נשען על קילשונו, דש חלוקו המופשל נידלדל ברוח הקלה שלטפה וציננה את גופו שנתחמם. נחשף חזהו הרחב, השעיר, ועורו השחום הזהיב לאור השמש. עיניו בערו, ומבטו נצמד בפני עזיזה הקטנות והפזורות עם לחייה הוורודות.
– את הכלונס – האיץ שוב.
ושוב נזרקה מתוך עיני עזיזה אותה סקירה מלאה חשדות אל העגלה למעלה. והנה נתקעה בשתי עיניו הלוהטות של גדליה ונזדעזעה. וכשפנתה לקחת את הכלונס עברה חיש מחשבה במוחה: ריצה וחיפזון אלה לשם מה? ולבה התחיל הולם בחוזקה.
גדליה לקח את הכלונס, המושט לו, בכוח רב, כאדם המניף קנה־סוף. הניחוֹ על הקש באמצע, ראשו האחד הידק בעניבת השרשרת לפנים, ובקפיצה ירד למטה, הטיל עליו חבל מאחור, והתחיל מושכו אל הקרקע ומהדק בו את הקש ומלכדו יחד. מיד לקח את המגוב, גרף וסרק וסילק לצדדים את ציציות השיבולים המשתרבבות בדופני הקרון. ולאחר שגמר מלאכתו זו, שנעשתה בחטיפה ובבהלה, הסב פניו לעזיזה ואמר לה:
– ועכשיו היכּוֹני לנסיעה.
שניהם ניגשו לעגלה מאחוריה. היא היתה טעונה הרבה, שתי קומות גובה.
– עלה אתה הראשון.
– לאו, לא יתכן.
ובדברו השַח גווֹ האיתן לפניה, ונחשול דם רותח שטף ועלה אל ראשו הכפוף.
– עלי! ניסר קולו החנוק.
רגע עמדה עזיזה מפקפקת וסוקרת סביבה. רעד קל עבר על שפתיה. רצתה להשתמט מתוך איזו אמתלה ולא מצאה. היה שקט ושומם. בתנועה גנובה, כמרַמה את עצמה, הגביהה את גופה הגמיש ועלתה על גבו של גדליה, נאחזה בקצה הכלונס בשתי ידיה, ועד שלא הספיק גדליה ליישר קומתו הציצה לו עזיזה בראש העגלה, והיא מתמוגגת מרוב צחוק:
– הדום נאה. ח! ח!
וכאן פקעה סבלנותו של גדליה. עיניו התחילו רועדות ודמו רתח בעורקיו. בקפיצת־קוף נאחז בכלונס וטיפס ועלה. עזיזה באה לעזרתו, והוא אחז את ידה, נמשך אחריה, וכשהגיע למעלה צנח פרצופו השזוף על היד השחרחרה הזאת, ובלי־משים נצמדו אליה שתי שפתיו הקלויות. עזיזה נדהמה. אולם היא לא סירבה לו. לבה הגביר דפיקותיו, וקילוח דם הכה על קדקדה. וכשחיבק אותה גדליה בין זרועותיו החזקות וּלחצָהּ אל לבו בכל כוחו, נשמע רק קולה הדק, מבקש רחמים:
– גדליה, גדליה, הרי יוצא אתה מדעתך.
ונשתתקה.
בתוך אוזני הפרדות נקלטו קולות ורשרוש הקש שבאו אליהן מלמעלה, ובטעות אמרו, שכבר יצאה הפקודה מפי גדליה אדוניהן לצאת לדרך, ועל דעת־עצמן משכו בקרון, והוא זז ממקומו לאט לאט. בעצלתיים שׂירכה הפעם העגלה בצדי הדרכים, המתפתלות לרגליהם של שיפוּעי־ההרים, וקול שוטו של גדליה וזמירותיו לא ליווּ אותה, היא חגה ונעה בתוך האוויר הכחול בסירה בין גלי מים שקטים, שאבד לה קברניטה.
כל שעות השחרית העברתי את שארית התבן מהגורן אל המתבן. ובזה באה עבודת האסיף עד תומה. ואחר הצוהריים, משום שהמלאכה לא היתה מצויה ביותר, שלחני בעל־הבית שלי להוציא את דומן המזבלה הישנה מאחורי הרפת, ולזבּל בו שדותיו הרחוקים.
עבדתי אז כשׂכיר־שנה באחד הכפרים הקרובים אל הררי אפרים, אצל מיכאל כרמלי. זה היה איכּר כבן חמישים, ידוע בכפר כאדם שאין דעתו שפויה עליו ביותר. גבה־קומה היה ושתקן וזועם תמיד, וגביניו הצהובים היו סבוכים ומסוכסכים יחד, מאהילים ומטילים צל כתום על עיניו הכחולות והטובות. בייחוּד משוּנה היה מצחו, המלא קמטים רבים צרים וסמיכים שנשתטחו לרוחב ולאלכסון. כשהוא מגביה את גביניו השעירות היה מצח זה מתרומם במהירות, ועור קדקדו יחד עם שערות הזהב הקלושות שלו התחילו מרתתים וניזחים ממקומם, מבליטים את הצלקת שעל צדעיו, שהיתה בשעה זו מסמיקה וטופחת.
בכפר סיפרו עליו שבימי בחרותו, בשעת תיגרה עם השכנים, נפלה סוסתו חללה תחתיו, והוא מרוב פחד ומהפצע שנפגע בו ראשו נטרפה עליו דעתו. חודשים אחדים היה בהשגחת רופאים, אבל אחרי כן הבריא, חזר לעבודתו, נשא אשה, הוליד בנים, והיה כשאר איכרי כפר זה. אלא שטיפה מרה אחת נשתיירה בכל זאת ברוחו, והיא שהעיקה עליו תמיד ועשתה אותו שתקן, כלוא בתוך עצמו ומתרחק מן הבריות.
היה סוף קיץ. קרני השמש נתרופפו ונצטננו. בשעת שקיעה היה אור זהב רך כמשי משתפך על הכפר. ועל פני השמים התחילו כבר משתרכים עננים בודדים וקודרים, מבשרים קירבת גשמים. והחמה היתה נוקדת מתחתם יוצאת ונעלמת, נעלמת ויוצאת. ובלילות ירדו הטללים בשפע רב כסילוני מטר דק. בכפר היתה אז עונת המנוחה. הגורן המרובעת שנתרוקנה מגבעות התבואות הלבינה עכשיו משיירי קש גבבה. כולה היתה זרועה כתמי צללים, שטיילו והתנועעו על גבּה. אלה היו עקבות העדר שרעה בה, והפרות היו מחרידות בתוך כדי הילוכן את להקות העפרונים והתרנגולות שהיו מנקרים יחד בעפר הגורן.
אני שבתי מהשדה זו הפעם הרביעית אל חצר המשק, וכבר הגעתי אל קרקע המזבלה. בשכבה תחתונה זו לא מצאתי עוד דומן בהמות. שרידי סחבות, נעליים באושות, רצועות רקובות, ושאר מיני מיטלטלים שנתקלקלו מרוב שימוש מילאו את הבור לפני הרבה שנים. וכל זה מוטל היה מעוך ומחובר לחטיבה אחת, שהריקבון אכלהּ וקוססהּ. ולאחר שמילאתי את העגלה באשפה זו ונעצתי בה את קילשוני האחרון הרגשתי, כי אחת משיניו נתקעה בדבר קשה ומוצק. הוצאתי את הקילשון בזהירות, והנה על אחת השיניים נעוץ תכריך ניירות, גלול וקשור בחוט פשתה חזק. הורדתיו מעל הקילשון והפרדתי את עליו. הגיליונות נצטהבו מיושן, ועל ידי מגעי נתפוררו בין אצבעותי. רק באמצע התכריך נשארו דפים אחדים שהרקב לא הספיק לאוכלם ולהשמידם, ואפשר היה לעמוד על טיבם.
בסקירה ראשונה הכּרתי מיד, שלפני כתב־יד נושן, מעין פנקס־יומי, ושלא מדעת צפה לפני דמותו של מיכאל כרמלי. אספתי את העלים הבלים וטמנתי אותם בכיסי, ולאחר שפיזרתי את האשפה בשדות, התיישבתי לבטח על דוכני, את מושכות הבהמות עזבתי, הוצאתי את הגיליונות וקראתי בהם:
א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.
חיי בדידות של חמש שנים. כן עוברים נעורי בלא קו אור אחד. המרצע שהוצאתי מארגזי לפני שלושה חודשים לתקן בו אחד האפסרים עודו מוטל על השולחן, עוקצו נטוי למעלה ומבריק בעזות; הכוס אשר מילאתיה פעם עיטרן עומדת מעידן עידנים על החלון ומעלה צחנתה. מזמן נתייבש בה העיטרן. זבובים מספר מצאו בה את קבורתם, עכביש קטן ורך טווה רשתו על פיה – וזו עומדת ואין מחרידהּ. שם בפינת חדרי פזורים גרעיני דורה. לפני שנתיים זרעתיה לתרנגולותי. התרנגולות מתו מכבר אחת־אחת, וכאן מתגוללים הגרעינים והיו מרבץ לחיפוּשיות, יתוּשים ושאר מיני רמש.
ריבונו־שעל־עולם! מה רבה העזובה ומה גדולה הבדידות! קור עובר בעצמותי. מייעצים לי ידידי לשאת אשה. נקל הדבר בעיניהם. ומי ראש המייעצים: ישראל. ישראל זה אשר שתי בנותיו הזקנות עם שפתי־הכוּשים העבות תלויות לו על צווארו ואין מרחם. זה מכבר הכרתי, שהצעירה (אל אלוהים, צעירה זו מלאו לה אשתקד שלושים ושתיים שנה!) מסבירה לי פניה. בכל ערב היא מטיילת בבגדיה המגוהצים, עוברת על יד חלון ביתי ומציצה בי בעיניה הנדעכות והרעות. היא מחייכת לי. שדי שחת! שלושים ושלוש שנים אינם כיום אתמול. כל קמט נוסף של הפנים מוסיף גם הרהורים רעים. הנה היא עברה זה עתה לפני. אולם למה נטתה הצדה? אני שומע פסיעותיה. כן, אלה צעדיה. מתדפקים על דלת השער. שדי שחת!
א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.
אמש היתה בת ישראל הצעירה, זו שמלאו לה עוד אשתקד שלושים ושתיים שנה, בביתי. מיד בעוברה על סף החדר התחילה לשפוך עלי מבול של דיבּוּרים:
– מה מחניק האוויר, מה רב אי־הסדר! איך אפשר לחיות בזוהמה זו? ולא יהא סוף לזה, אדוני מיכאל?
ישבתי כאילם. כל זמן שהיתה רועמת בקולה המעוּבּה מרוב שנים, נצמדו עיני אל עוקצו של המרצע שהיה מבריק ומבריק. מה חפצה של בתולה זו? האומנם עולה על לבה צל כל־שהוא של מחשבה, שאני הצעיר ממנה בעשר שנים, אני, אשר דמי בעורקי לוהט ותוסס כיין חריף, שאני אטיל עיני בה?
וכשהתגנבה החשיכה לחדרי רציתי להדליק נר. קשתה עלי הישיבה אתה במקום אפל. אולם היא לא נתנה. “אין צורך, אין צורך” אמרה. וראיתי איך שתי שפתיה העבות מתפרדות ורועדות. גם לבה דפק בחוזקה.
אבל לא היו אלה דפיקות־הלב הרכות הנפלטות כנטפי מים מתוך חיק סלע; אלו הדפיקות הקלות העמומות, הנעימות לאוזן והפועמות מתחת חזה עדין ורענן, ואשר עליהן כה עצמו געגועי. לא, לבה פעם בגסות, כאדם המכה על חבית ריקה. והדפיקות בקעו מתחת חזה־לב יבש וניחר כלוח עצי־זית.
והנה חשתי, שהיא קרבה אלי ויד אחזה בכפי; יד מפולמת כדג, שזה עתה משוהו מימי היאור. תקפתני בחילה. אמרתי לשחרר את ידי. היא לחצה אותה בכוח ומלמלה:
– איזה אדם משונה אתה, איני מבינה, אדם שונה מאוד. והפקרתי את ידי. ישבנו זמן־מה. פתאום נצנץ לי מתוך החשיכה ברק עוקצו של המרצע. שלחתי אליו את ידי הפנויה ולקחתיו. תחילה ניקרתי בו בקרשי השולחן. אחר קירבתיו לאט ובגניבה אל ידה של בת ישראל, וחיש נעצתי את חודו באחת מאצבעותיה. היא הרפתה מידי בתנועה מהירה, נזעקה וקפצה ממושבה תמיהה ודורשת פתרונים.
הצטדקתי לפניה, זה בא בהיסח־דעת גמור, מחמת החשיכה שבחדר. היא ניאוֹתה לי ונתפייסה. הדלקתי את המנורה והבאתי מטלית ומים קרים. הדקירה היתה קלה, רק שרטת מעטה על גבי העור.
אחר שעה אחת נפרדה ממני. ובהושיטה לי את ידה, הראתה בצחוק על הפצע ואמרה: אין דבר, מר מיכאל, מעכשיו חייבים אנו להיות ריעים וידידים, הרי דם נשפך בינינו.
אהה, שדי שחת!
א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.
בעולמי לא נתרחש כלום. אותו השיעמום ואותה הבדידות. בת ישראל מבקרת בביתי ערב ערב.
תחילה היא ניגשת אל חלון חדרי, מתדפקת עליו בזהירות, וקוראת בקולה:
– מר מיכאל בבית?
ואינה מחכה לתשובה ונכנסת אל ביתי ומתחילה מתוך שצף־קצף להריק את כל פטפוטיה. אבל בשעת כניסתה אני מזדרז ומדליק מנורתי. אני יודע, זה מכעיסה יפה.
לפעמים אני נתקל בישראל אביה. תמיד הוא מעכּבני, מסתכל בפני במבטו הערום ומחייך בשחוק מר לתוך זקנו המגודל והלבן, וחוזר תמיד על פזמונו בנדנוד ראש:
– מיכאל, עד מתי, הרי הגיעה השעה, חוטא אתה לך ולנפשך.
וכשאינו מקבל תשובה על דבריו, הוא מתרחק במשיכת כתפיים ובנהימה:
– איש צעיר, לכאורה, בר־דעת, ומכלה חייו בידיים.
כך, כך, שום דבר אינו מתרחש בעולמי החשוך. בימים על כל פנים מעסקת אותי העבודה בשדה ובבית. אבל בלילות, הה, בלילות!
א' תת”כ חודש שבט, כפר פ.
עינויי נפשי עוברים את גבוליו של כוח הסבל שלי. אליהם נוספו בזמן האחרון חלומות, ביעותי־לילה, וכאב ראש נורא.
מה יהיה בסופי?
אולי אכניס אל ביתי בעל־חי לטיפול ויקל מעלי את בדידותי?
א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.
היום קניתי סייחה בת שנה, מיוחסת וכוכב על מצחה. אשגיח עליה, אשמור עליה. את שמה קראתי “מרגלית”.
בת ישראל ממשיכה בבקוריה. אך הם היו עלי למעמסה. יבוא יום ואגרשנה מעל פני.
א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.
כאב הראש פסק. כל זמני החופשי אני נותן לסייחה, סוֹרקה, רוחצה, משקה, מאכילה. “מרגלית” מקסימה את כל רואיה. בדווי אחד רצה לתת לי כפל מחירה.
אמש בא אלי שכני, נשלח על ידי ישראל, והציע לפני את השידוך ברורות. פרצתי בצחוק גדול. וזאת היתה תשובתי.
א' תת"כ חודש אדר, כפר פ.
מיטתי העתקתי לתוך האוּרווה. אין שלום בה. ומרגלית נבעטה אמש על ידי הפירדה בכוח. דבר זה מפליא את מכּרי והם התחילו להביט עלי בעין חשד ולרנן אחרי בחשאי. כמה מוזרים אותם היצורים, הקרואים בני אדם! אינם יכולים לסלוח לי שהסחתי דעתי מכל מעשיהם וענייניהם, שמחתם וצערם, ומצמצם את כל ענייני בטיפול מרגלית שלי. אה! אני יודע מרגלית הולכת על ארבע, אה! היא אינה בת־מינם!
כל תימהון לא יתעורר בלבם אם אגש לישראל ואודיע לו:
– נפשי חשקה בבתך.
והוא הפיקח והערום כנחש יבחנני יפה במבטו החד, תחילה יפקפק קימעה שמא רק לצון חמדתי לי, אבל אחר כך, בהיווכחו כי באמת ובלב תמים באתי לידי החלטה זו, יקרב אלי לאט, יניח במבוכה את ידו השעירה והגסה על שכמי ויאמר:
– זכה לך, מיכאל, הרי מכבר… כידיד נאמן יעצתיך, מיכאל, כמו בן אאמצך.
ובצעדים מהירים יפנה ממני וירוץ הביתה לבשׂר בשֹוׂרתו לכל בני משפחתו ולפרסמה כהרף־עין בין כל אנשי הכפר. וכשיגיע הדבר אל מכירי, אמנם ימשכו קצת בכתפיהם, אבל לאט לאט יתרגלו למחשבה ולשינוּי אלה, ימצאו את המאורע טבעי ולא־מוזר, סוף סוף ההכרח לא יגונה. והכול יתנהג כשורה, ואף לב אחד לא יקום ואף עין אחת לא תדמע על אובדן נעורי.
אבל עכשיו, כשהעתקתי את יצועי אל תוך האוּרווה, ובראותם את רוב טיפולי במרגלית, מייפהּ בסרטים וקולע רעמתה בקישוטים – אה! עוד מעט ויראו לי שיניהם.
וההתחלה כבר באה.
שלשום נכנסה אל ביתי בת ישראל ומצאה אותי בתוך האורווה עומד וסורק את מרגלית לאור העששית. על פניה המאוסים נוֹלדה בת־צחוק מזוהמת מאוד, פתחה בלגלוג:
– אדוני מיכאל, מספרים, כל מחשבותיך נתונות לסייחה זו, זה מוזר מאוד, שמא התאהבת בה… ח! ח! ח!
כל דמי נרתחו. הראיתי לה את הדלת באצבעי, וציוויתי עליה במפגיע לסוגרה מעברה השני.
כך, ההתחלה כבר באה.
א' תת"כ חודש אדר, כפר פ.
שמועות רעות מתהלכות בכפר על אודותי – אך מה איכפת לי! מה מבינים בני־אדם אלה. היודעים הם בדידות זו, שיעמום זה, המציקים לי חמש שנים כסדרן, מה הם? הטעמו פעם ביעותי־לילה אלו, חלומותי האיומים, עד כדי יציאה מן הדעת? הראו את לבי הכואב, את שנתי הנדודה, עד שהשערות מסתמרות כקוצים על קדקדי? המרגישים הם בשיממון זה, בשעה שיום אחד דומה אל משנהו, אם אין גואל וקרוב, אין ברך להשקיע בה את הראש ולהתייפח בבכי, אין אוזן שתקלוט אנחה, אין חזה להתרפק עליו, אין יד שתסלסל בחיבּה את שערות הראש, אין קו אור אחד, אין מאומה.
א' תת"כ חודש אדר, כפר פ.
עכשיו נתגלה סודי. אבל כלום יש להאשימני?
קמתי בבוקר עם זריחת החמה לקדם את פני העדר השב מהאפָר. השעה היתה שעת שחרית קדומה. העננים בפאת מזרח רק התחילו לפרוח ולהתגוון מזוהר השמש העולה. במורד התאספו כל האיכּרים וחיכּינו יחד לבהמותינו אשר רעו כל הלילה בין ההרים, במקום שהדשא מגודל עד הברכיים. פתאום מבין מבואות הגבעה התחילו נראות הבהמות, והן גולשות מן המדרונים דחוקות יחד ובהולות. והרועה מזרזן ומצליף עליהן בשוטו.
מרחוק הבחנתי בין המון החרטומים את מרגלית שלי. בפעם הראשונה ראיתיה כך. היא היתה כולה ערומה, כיום היוולדה, גם רסן לא היה על צווארה. עורה הבריק כקטיפה חוּמה והיה זרוע טיפות טל דקות ומתנוצצות. זנבה היה מקופל בין יריכיה. והיא קפצה וקירטעה באופן משונה מאוד, כי כבולות היו גם ידיה וגם רגליה. ניגשתי אליה. היא הכירתני. הצהילה קולה הרק והצלול לקראתי. עיניה הגדולות הביעו כל כך הרבה מסירות וחיבּה. ופניה חייכו וזהרו מתוך שמחה לפגישה זו. ובקפיצה אחת רחבה קרבה אלי. הניחה את ראשה היפה על כתפי השמאלית. סנטרה האפור רעד, השערות הבודדות אשר על שפתה העליונה נתחבו אל תוך אוזני והיו מגרות ומדגדגות. ריח חמים ומהמם, ריחות הרים ועשבי מינתה ותלתן בר התחילו מתנדפים סביבי. וראשי נעשה עלי סחרחר. כאילו תוכו זע ממקומו ונתאוורר. מאליהן הוּרמו שתי זרועותי וליפפו את עורפה הרך ולחצו את ראש מרגלית בכל כוחן אל חזי.
וכשהתאוששתי, היה לאחר זמן. מן הצד עמדו כל חברי והיו עדי־ראיה.
א' תת"כ אייר, כפר פ.
שעה שלוש בלילה.
מרגלית איננה!
תעתועי לילה גזלו את שנתי. הפצע בראשי תוסס, צורם, מפעפע. אבוא בכל זאת וארשום את פרטי המאורע.
אמש שכבתי על יצועי באורוותי, כל דריה רבצו והעלו גירה מתוך תנומתם. גם אני התחילו מחשבותי להתערפל ולהיאחז בשינה.
והנה היכּוּ על אוזני צלצולי הפעמון. אחת, שתיים, שלוש. ואחרי כן בלי־הרף, בלי־הרף. אלה היו קולות הקוראים לעזרה, להגנה, קולות מעוררים. קפצתי מעל מיטתי ויצאתי החוצה. הראשון שפגשני קרא לי:
– מיכאל, חיש, התנפלות, קוצרים שדותינו!
בתוך החשיכה התחילו הבתים המוארים מעט פולטים צללים כהים. הסוסים השמיעו צהלתם, כי החרידו אותם משנתם, ונדמה להם שכבר עלה השחר. על המדרגות עמדו הנשים והתחננו בדמעות לפני בעליהן, שישבו רוכבים על סוסותיהם היגיעות. וכאשר לא נענו לתחנוני הנשים נכנסו רגע קל פנימה והוציאו את הרובים, ובידיים רועדות הגישו אותם לבעליהן. ואלה נעלמו בשחור הלילה, ומבט עגום, מלא רחמים, של נשותיהם ליווה אותם על דרכם.
שבתי אל אוּרוותי, טלטלתי את מרגלית הישינה ומיהרתי להתייצב בין מערכות הרוכבים. הרובה על השכם. אזור הכדורים על חזי.
מרגלית עפה כחץ מקשת. היא יצאה והעבירה את כל הסוסים. זעמה והרחיבה נחיריה. רגבי עפר התיזו מתחת פרסותיה, וכולה שאפה קרבות. מסביבי היה חושך. נשמעו רק יריות תכופות וקולות מפץ ושריקות מעל ראשינו. ניצת דבר־מה רחוק ולא־ידוע בלב. זה לא היה פחד. רגש הגנת החיים אבד. הדם התחיל מתלקח ומעורר נקם. רגש נשכח אשר בא בירושה מאת אבות אבותי, פראי מדבר ורועי עדרי־ערבות, התחדש וקם לתחייה. וכל החושים הצטמצמו לידי הכרה גולמית אחת: הנה הרובה, כאן הכדורים, זַיין, משוֹך המַקוֹר, ושם מנגד מתנועעים צללים שחורים בין הקמה המלבינה – קלע! קלע ישר אל תוך לבותיהם ופלחם!
מרגלית יצאה מבין שורת הרוכבים ודהרה קדימה, ישר לקראת שודדי הליל שהתחילו לפנות עורף. חברי קראו לי, הזהירוני, אבל לא יכולתי לעצור בעד הסייחה, ואעזוב את הרסן ואת מרגלית לנפשם. רוח עיוועים וחירוף־נפש אשר לא ידעתים נסכה מרגלית עלי בשעת דהירתה. חשתי איך אני מַחצה את האוויר ודוֹחפוֹ לצדדים. מרגלית לא היתה מאוּכּפת, וחום בשרה עלה אל שוֹקי. שמעתי את הקצף המפעפע בין שיניה.
פתאום וקול מפץ חזק בקע ועלה ממעמקי הקמה. ובמרחק של כמה צעדים רפרף לפני עיני צל כהה, שהתחיל בורח ומתרחק. ומיד מרגלית נרתעה לאחור, התחילה לרוץ סחור סחור, ככלב המשחק בזנבו. והנה עמדה, כל ארבע רגליה נתקעו בקרקע בבת־אחת. הרימה את מחצית גופה והתייצבה על רגליה האחוריות, נאנקה וצנחה אתי יחד על הקרקע. הרגשתי מכה חזקה מאוד, ועיני חשכו. אחר כך מצאוני וסלע למראשותי, ואני ומרגלית שותתים דם.
ומרגלית איננה!
שם בין הקמה היא מוטלת, מאכל לעורבים ולעיטים, ופגרה מסריח לאור השמש.
אלי, אלי, מה גדל כאב ראשי.
א. תת"כ אייר, כפר פ.
הפצע כבר נגלד. אבל הרעש באוזני לא פסק עוד. יש רגעים, ואני רץ באוּרווה הנה והנה, איזה דבר כבד מאוד מעיק עלי ומקומם אותי לנפץ ולהרוס את הכול סביבי. ובמוחי כאילו עמדו ועקרו במתינות ולאט לאט את כל שיני אחת אחת.
א' תת"כ, סיוון.
צלצולי פעמון, שעטות פרסות, מפץ יריות – היכן הם?
ומרגלית איננה!
סיוון.
אה! אה!עכשיו אני יודע. בכל לילה אעשה כן. מה רב העונג מה גדולה שמחתי!
בשקט יצאתי אמש את ביתי, הרובה על שכמי. כך, הרובה על שכמי. קרבתי לאט אל הפעמון ומשכתי בחבל פעמים אחדות, אחר התחלתי לירות: טרח! טרח! טרח!
שוב היכּוּ על אוזני אותם הצלילים הקוראים לעזרה, להגנה, לקרב; שוב התחילו האוֹרוֹת הקטנים לבצבץ בבתים; שוב ניסרה באוויר צהלת סוסים מתעוררים משנתם; שוב ניצת בלב רגש הרס מרומם, התלקח הדם ועורר לנקם, לנקם.
והנה באו וסובבו אותי מכל צד וצעקו עלי. איכּר אחד כמעט שהיכּני על פני. ובת ישראל, היא חירפה אותי כאחד הריקים.
אין דבר. אני הולך שוב אל הפעמון. בכל לילה ולילה אעשה כן. באזורי עוד עשרים כדור.
צלצולי פעמון, שעטות פרסות, מפץ יריות – אוי ראשי, ראשי!
ומרגלית איננה, איננה!
*
ובהגיע עגלתי בין שורות הבתים, באה גם קריאתי לידי גמר. רגש לא־נעים תקפַני. פחדתי לשוב אל בית אדוני.
על מדרגות המרפסת עמד מיכאל קודר, כדרכו תמיד, וסקר אלי. כשראה שבדעתי להמשיך בעבודה קרא לי:
– היום רד והשמש כבר שקעה.
פּניתי על החצר והתחלתי לפַתח את רתמות הבהמות. שוב בא מיכאל, דרך הדלת שמאחורי הבית יצא וניגש אל העגלה והתחיל לעזור לי בעבודתי. הייתי נבוך מאוד. הרי עכשיו ידעתי את כל סודו. הנה קרב אלי מיכאל ביותר, עמד רגע בראש מורד כמעורר נשכחות. ואחר הרים גביניו, מצחו התקמט במהירות במהירות ועור קדקדו יחד עם השערות אשר עליו התחילו מזדעזעים וניזחים ממקומם, והצלקת מאחורי אוזנו הסתמקה, תפחה, ובקול מוזר פתח:
– אינך חס על הבהמות…
וכעבור רגע הוסיף:
– היתה לי פעם סייחה אחת… זה שתים־עשרה שנה… שמה היה מרגלית… והפסיק, פניו נתעוותו והיו חוזרים מאוד, כאדם שאין דעתו נכונה עליו. צל קודר, חורש רעה, כיסה אותם, ומתוך פיו פרץ צחוק משונה. והוא פנה הצדה ויצא מן החצר בפסיעות גסות.
יום תמוז הלוהט הגיע לסופו. בבת אחת נפלה השמש המגודלת הסמוקה, כאילו ניתקה מעל כיפת השמים, ונתגלגלה במהירות מאחורי חורשת האיקאליפּטים שעל שׂפת האוקיינוס. ובפעם האחרונה הבהיק שטחם המגוהץ של מימי הים, החגים ונעים במתינות ובנחת תחת אורם המתורג של השמים המתלקחים בתוך אִשהּ של השקיעה – הבהיק ודעך. ופתאום נעשה שקט עד מאוד מסביב. בחצרות עמדו האיכּרות כפופות על גבי הכיריים והפיחו במניפות־נוצה שבידיהן את גחלי הרתמים הלוחשות, כשהן מסיימות בחיפזון את תבשילי סעודת הערב, ועל האַכסדראות הפונות כלפי הרחוב ישבו בעליהן כרסנים ועבי־בשר, רובם יוצאי רומניה הברוכה, פשוטי מעיל, השרוולים מופשלים, עד לקיבּוֹרת, כשסגוֹר־החלוק פרוּם לרווחה ומבליט את החזה השׂעיר והמתקמט מרוב שומן, וכשהם משמשים לעצמם מתּוֹך המיחם המהבּיל שלפניהם כוסות תה, שמוּרקוֹת בזה אחר זה.
בחוץ מעל צמרות ההרים ומעל מלבנות התבואה התחילה מנשבת ובאה רוח קלה, רכּה כקטיפה, ספוגה לחלוחית ונושאת אתה ריחות של דשאים ופרחי גבעות, ריחות משכּרים של רקב עשׂבי הבּיצה הקרובה, המתנדפת ועולה, מעוּרבּבים יחד עם בּוֹשׂמם של שׁוֹשני־הבּר, ששׂיחיהם שתולים בצנעה בין נקיקי הסלעים, על פי עורקו של מעיין המזנק לו את מימיו בחשאי ולרצונו ולנפשו.
וזו רוח בין־הערבּיים עצמה, המכניסה לתוך המוח איזה חימוּם ושיכּרוֹן מתוק עד כדי תרדמה, כאילו היתה נישׂאת על איזה חומר שחרחר ואפלולי, שהתחיל מתגדל, מתרחב ומחתל את הכול, את כל הכפר “זכרון” ואת כל הנמצא בו, עד שהיה מורגש באוויר, בכל פינה ועבר, הנה, הנה הערב ממשמש ובא.
פתאום נעשית בתוך הלולים שבצידי החצרות אנדרלמוסיה גדולה. בקולות ובקריאות התחילו העופות פורחים כלפי מעלה, מתחבטים באין אונים אל הקרקע, שוב מנסים את כוחותיהם, פעמים אחדות בזה אחר זה, עד שלבסוף הם מתיישבים במנוחה על המוטות, כשהם מכווצים את צוואריהם המוארכים על מנת לכנס את הראש בין הכנפיים ולהירדם. והסוסים ושאר בעלי־הפרסה, לאחר שאכלו את כל המספוא שנתנו לפניהם בעונת־שובע זו, התחילו מתחככים להנאתם בצדי האבוּסים ומשמיעים בשעת מעשה את הקשקוש התכוף והאטום של שלשלאותיהם.
באותה שעה יצא נעמן שומר־הגורן, בחור בעל קומה ממוצעת, כחוש, בעל פנים מוזרות, רציניות ושתקניות ובעל בלורית מגודלת פרא – יצא מתוך אחד הבתים הנמוכים הבנויים בסוף הכפר, אמר שלום לאלמנה הפונדקית שלו, שהושיטה לו באותה התנועה המלאה עצלות ויגיעה את ארוחתו צרורה בסודר אדמדם, והלך לעבודתו.
הוא עבר את הכפר, רובהו על שכמו ומגבעתו רחבת־השוליים על ראשו, בפסיעות כבדות וגסות, כשהוא משמיע בשעת הליכה את הלמות סנדליו המסומרים, שנפגעים באבני־המסילה המחודדות, וכשהוא מטיל את מבטו המפוזר על הבתים המעולפים כבר באפלולית קלה ושמבעד לכל חלון וחלון שבהם נשקף ראשה של ריבה מונח נשען ברשלנות על זרוע עגולה ומעורמת, המושכת את העין בלבנוניותה.
לפרקים, פה ופה, זרקו לו דיבור, אמור בקול רך, חשאי ונעים, הרועד באופן כל כך מוזר וכל כך מלבב בין גלי האוויר, שהולך ומתמלא פינוקם של בין־השמשות:
– שלום, נעמן.
והוא ניענע ראשו, הצטחק לעצמו כמבוּיש, והשיב:
– שלום!
והמשיך דרכו באותן הפסיעות הכבדות והמדודות, עד שהגיע למחוז חפצו, אל הגורן.
מיד בהיכּנסוֹ לתוך הקרפּף הגדול ורחב־הידיים, הזרוע כולו ערימות תבואה, פול, כרשינה, חומרים־חומרים, שעכשיו, כשהחשיכה התחילה ממלאה את הריווח שבין ציבור לציבור, נראה כאילו קרבו זה לזה ונתחברו לגוש אחד – התחיל עושה את הקפתו הראשונה, כשהוא מסתּכּל בעין פּקוּחה לתבואה החדשה שניתוֹספה במשך היום ולצורה החדשה שקיבלה גורנו במשך אותן השעות, שהוא היה ישן ונח מעמלו.
אחר ניגש אל אחת הערימות, חתר בבטנהּ חתירה עמוקה, הסיר את תרמיל האוכל, שהיה קשור על חגורתו, הכניסוֹ אל תוך החלל והשׂתרע לרגלי הערימה, כשהוא מתחיל מבחין בשמים שהכוכבים ביצבצו ועלו בהם כאבעבועות הכסף על שטחם של מימי יאור שחרחרים ביום קיץ שקט ומעונן.
היה ראשו של חודש. רק רגעים מספר עלה חרמש הירח דק, כחוט מוזהב, ותיכף נתעלם מן העין. החשיכה התחילה יורדת מעוּבּה, סמיכה וכבדה; כשהיו מפנים הראש הצדה, נדמה שהיא רובצת על הכתפיים. והכוכבים היו מרתתים, וקרניהם הקצרות והרפויות היו מתערבבות זה בזה, וכאילו היה נשמע רחש אשיהם החשאי והמלא מסתורין, כזעזועים הסמויים, האילמים והפנימיים בתוך עבי קינָן של נמלים.
כעבור זמן־מה התחילה מתקרבת ובאה להקת הבחורים והריבות ילידי “זכרון”, בני הכפר ובנותיו, שהיו רגילים לבקר את גורני הוריהם בכל ערב לשם טיול. נשמעו צעדים, רשרושי שמלות, ערבּוּב קולות, עבים וגבריים, וקריאות דקות וצפצפניות של הכנופיה הצוהלת, שנכנסה דרך השער. אחר התיישבו על אחת הערימות, שראשה הלבין באור כהה כצמרתו של החרמון בלילי אדר האפלים מחמת השמלות הצחורות של הריבות שכּיסוּהוּ, והסידרה הרגילה של השירים והפּטפּוּטים התחילה.
הקולות הלכו וגברו. הבחורים התגנבו מאחורי שכמן של הריבות, דחפו אותן, והללו התגלגלו מעל מדרוני הערימות, כשהן פולטות צריחות דקות וחדות.
כך נמשך הדבר כשעתיים ומחצה מתוך השתובבות ובדיחות־הדעת, והשאון הרב לא חדל אף לרגע לנסר מעל לציבורי האלומות. לבסוף כשנתייגעו התחילה החבריה להתפזר זוגות זוגות, התיישבו זה בכה וזה ככה על פני כל הגורן, והקלות התחילו משתתקים והולכים. רק לפרקים היה שחוק גדול עזוב לנפשו, במלוא הפה מתפרץ פעם פה ופעם פה.
במשך כל שעות אלו, כשגוֹרנו נשמרת על ידי אחרים, השתמש נעמן בשעת הכושר ונשאר שוכב על מקומו שׂרוע בכל אורכּו, כשהוא מנמם לחצאין, ורק אז כשהרגיש שהרגל האחרונה של הטיילים כלתה מן הגורן, התעורר, הזדיין ברובהו והתחיל מהלך, כשהוא משׂרך דרכו ועושה קפנדריאות בין ציבורי האלומות סחור סחור.
הוא הלך עכשיו בצעד איטי, רך עטוף באדרתו השחורה, כשהוא מבליט את עיניו באותו המבט הבדקני, שמתאמץ להיות רואה ואינו נראה, ובאותו ההיסוס הפנימי שבלב, הנולד שלא מדעת מתוך הרגשת החשד התמידית, שאינה פוסקת אף לרגע בשעת טיולי לילה הללו.
כשגמר את הקפתו השנייה, יצא, כדרכו, תמיד, לפני שער הגורן, התיישב על אחת האבנים והדליק את מקטרתו. השעה היתה לאחר חצות. הכפר כולו היה כבר אחוז שינה. לפעמים נשמעה נעירת חמור מרוסקת או יללת כלב בכיינית. ממרחקים הגיעו קולות עמומים של יריות שטיילו באוויר, מבלי לדעת מהיכן הם באים ולאן הם הולכים. רוח קלה התנשאה, עצי האיקאליפּטים והשיטים, שהיו נטוּעים בבית־הקברות שממוּל הגורן, התחילו מרשרשים, כשהם מתבלטים על יריעת חשכת־הלילה ככתמי צללים שחורים ומעוּבּים יותר מן האוויר האופף אותם, ושֵיש המצבות שביניהם היה מבריק בספק־אור כהה ומשונה. וערימות הקש שמעבר לשער התחילו מזדעזעות בחיכוך משונה, והכוכבים, זה העולם האין־סופי, החי לו את חייו הוא רחוק מעיני בני אדם, פרו ורבו לעשרות ולמאות בלי הרף, כמעיין הנובע.
פתאום הגיע לאוזני נעמן קול פסיעות סמוך לו, ועד שהספיק להבחין בקרב ובא בחשיכה, גדלה לעיניו קומת־אדם אחת, כאילו גחה בבת אחת מתוך הקרקע.
הוא נתבהל וקרא בקול:
– מי זה!
הוא כמעט שלא ראה כלום סביבו, אף על פי שהרגיש בעין את קירבת האיש. הוא שמע רק דרדורי צחוק מתגלגלים סמוך לו, ואחר חש איך שיד גדולה וכבדה צונחת על כתיפיו, והאדם פתח:
– בל תחשוש, רחימאי, הרי אני אפרים.
ומיניה־וביה הוסיף:
– ואתה מה, שומר הנך את המתים, חי, חי. והראה בידו כלפי בית־העלמין.
אפרים היה איכּר גבוֹה וּגברתן היה, שהגיע לשנות השישים ומעלה, לאותו הגיל, שהשנת מתחילה נודדת מהעיניים, בפרט מעיני בני־אדם שכל ימיהם עברו מתוך עמל ויגיעה, הרפתקאות ונדודים. ורגיל היה אפרים לקום לאחר חצות ולטייל מעט לרוח הלילה. כך היה מנהגו מדי לילה בלילה, כאילו היה חס על אותן שנים מעטות שנשארו לו עוד לחיות בעולם הזה, וכאילו היה מפחד להיות שׂרוע במיטתו בלבניו, העיניים עצומות, חסר הכרה ורגש, דבר שהיה בוודאי וּבוודאי מזכיר את המוות המתקרב ובא.
הוא נשאר עומד סמוך לנעמן, לקח הימנו גפרור, הדליק את סיגארתו, שהיתה שׂוּמה בתוך פיו, והתחיל נכנס עמו בדברים, כשהוא מרצה לפניו המון סיפורים וזיכרונות, זיכרונות הימים שהיה עדיין בעצמו צעיר, שהיה שומר הגורן, שהיה חייל אצל הפקידות, עובר מדבריות ודרכים אבילות, מתוך דבריו נשמעו טרוניה ותרעומת חשאיות, כמתגעגע על שנות הנוער שחלפו ושלא ישובו לעולם.
אחר נאנח, הושיט לנעמן את ידו לאות פרידה, פסע פסיעות אחדות והתעכב, כשהוא מסב את ראשו ואומר בקול רציני ומזהיר:
– ואתה, רחימאי, שים עיניך יפה־יפה, בלילות כאלו מרובים הגנבים על היתושים, אני יודע.
נעמן ענה:
– באמת משונה היא החשיכה בלילה הזה.
אפרים הוסיף:
– משונה… משונה, זה שאמרתי.
ונפטר הימנו. שוב נשמע קול פסיעות, שהלכו ורפו מרגע לרגע, אחר ניסרה באוויר שריקה של הגפת שער, קול זרזוף ברז מים שנפתח, עד שלבסוף נתאלם הכול והדממה השלמה מסביב שבה לשלימותה כשהיתה.
נעמן נשאר יושב על מקומו והתחיל להבחין בחשיכה, כשהוא סופג אל תוכו את זה הרחש המסתורי שמחתל אותו ומתדפק עליו בלי הרף. פתאום נעשית רוחו אי שקטה במקצת. משום מה? הוא לא ידע בעצמו. היה לא־נעים לשבת כאן יחידי ולהאזין לאותם קטעי הצלילים, שחוש השמיעה כמעט שאינו תופשם ושהוא אינו רואה את מוצאם ואת מובאם, והוא העביר את ידו על מצחו ואמר לנפשו בקול:
– אכן, משונה היא החשיכה הלילה.
אחר התחיל מריק את אפר מקטרתו, כשהוא מכה את בית־הקיבול שלה על גבי האבן, מילאה שוב בטאבאק – והדליקה. והוא התאמץ לעשן בנשימות ארוכות, כשהוא פולט את העשן סלסולים סלסולים והשתדל להטות את דעתו אל מחשבות ממחשבות שונות. אבל כל זה לא הועיל. כמו מאליה הסתובבה המחשבה במוחו, נתעכבה רגע,נעשתה ריקה וחלולה, כתוהה על עצמה בפיזור־הנפש וכרוצה לתפוש דבר מה מוזר ולא ברור.
הוא הרים את ראשו והסתכל סחור לו. שום דבר לא נשתנה. אותה החשיבה מילאה את בבת העין והיכּתה אותה בסנוורים. האילנות הוסיפו לרשרש, החול שמתחת לרגליו, המעוּרבּב גזרי קש ותבן מעוך, היה מתנועע ומפליט שריקות דקות מן הדקות. האוויר נעשה לח ביותר, ואותם הקולות הבאים ממרחקים, מכל עבר ופינה, רפרפו כמקודם.
הוא הבּיט כך בהתאמַצוּת שעה יפה, ואוזנו היתה שומעת ומקשיבה. זה הרעש העמום היה נוסך עליו שיכרון משונה מלא מאוויים מטושטשים והיה מכניס בלבול ברעיונותיו. ומבעד לאַדרתּוֹ הטפוּחה טל שמן וקריר התחילו אבריו מרתּתים לאט, ועור בשׂרו התחיל מתכווץ קימעה כאילו אחזתו צמרמורת.
הוא שאל את עצמו:
– מה זה אומר, אני מפחד?
והוא צחק בקול גדול, קם בקפיצה, לקח רובהו ונכנס לתוך הגורן כשהוא מתחיל מהלך בה באותו הצעד הרגיל הבודק והמחפשׂ, כאילו הוא אורב למי שהוא ורוצה להתנקש בו. הוא עבר כך את מחצית הגורן, עד שנמצא מוקף מכל צד ציבורי קש ועומרים גדולים וקטנים. כאן היתה החשיכה זרועה ברקי אור זהבהב חוורוורים, שערימות התבואה היו מפיצות סביבותיהן, וופה ופה השתעשעו עם השיבּולים תולעי־יוחנא כנקודות זוהר ירקרקות, כמבטו של צפעוני.
פתאום התחיל לבּוֹ משתתק לרגעים מספר כמצפה לדבר מה, ואוזניו היו סופגות וסופגות. ועל כל גופו עברה חרדה. נדמה לו, שהוא שומע קול צעדים סמוך לו. הוא הפנה ראשו, הטיל מבטו לאחוריו ולא ראה דבר. הוא הוסיף לפסוע את פסיעותיו, הפעם בזהירות מרוּבּה, כשהוא מרכז את כל עניינו למה שנעשה מאחורי גבו. קול הצעדים התחדש כבראשונה, כשהוא נגרר אחריו, כאילו היה קשור בעקבותיו. הוא נרעד שוב, הפנה את כל גופו, חדר בעין־הנוטרים החדה בתוך האפילה, התאמץ לתפוס דבר מה, וכלום לא עלה בידו.
הוא נשאר עומד כך רגעים אחדים. אחר העביר ידו על מצחו, שהיה בוער מתחת לרטיבוּת הזיעה שכּיסתהו, ואמר אל נפשו בקול שבור:
– אכן, נרגז הנני הלילה, חוששני, הקדחת הארורה שבה אלי.
והתחיל מסתכל בשמים. וכשראה שמהדוב הגדול לא נשארו אלא שלושת כוכביו האחרונים, שיער שהשעה שתיים לאחר חצות והחליט ללכת אל זו הערימה, שבה הצפין את האוכל, ולסעוד את לבו.
הוא עצם את עיניו לרגע, כדי להבחין יפה היכן הוא נמצא, ואחר התאושש ובצעדים בטוחים וגסים התקרב אל הערימה, הטיל מעליה מלוא זרועותיו קש, שהספיק כבר להיטפח מרסיסי טל, הוציא את תרמילו, התיישב והתחיל מסדר סעודתו.
הוא התחיל ללעוס את ארוחתו, אבל בלי רצון מרוּבּה, כאילו תאבונו ניטל ממנו הפעם. פרוסות הלחם נאחזו בשיניו ברשלנות, נתפוררו, ופיו היה משירן ומפזרן על שולי אדרתו. האכילה היתה למורת רוחו, כאילו היו כופים אותו לעשות מלאכה זו; בתוך הפה הרגיש טעם מר, כאילו היו מסנקים אותו באיזה חומר לח וממוזמן.
לבסוף כעס, השליך מעליו את אוכלו בשאט נפש, שוב לקחוֹ, צנפו בתרמילו והוציא מצדי הערימה צפחת־מים רטובה כמיוזעת וקרה כקרח, והתחיל מרווה צימאונו בלגימות גדולות זו אחר זו, עד תום כל המים.
כשגמר שתייתו, ירק בפה מלא, השׂתרע לרגלי הערימה במלוא קומתו והחביא את ראשו בתוך עבי הקש עמוק עמוק על מנת להירדם. הוא לא יכול. בין השיבּולים נמצא עולם מלא שהיה זוחל, זע, שורק ורועש בלי הרף. הוא התחיל מטה אוזנו בכוונה לכל מה שהמתרחש שם, כדי להסיח את מחשבותיו ולפזר רעיונותיו המשוּנים שהיו מרגיזים את מנוחתו. היו כאן קולות שונים. יבחושים, יתושים ונמלים מכל המינים זחלו סביבו, זיעזעו את הקש לאט לאט, עלו, ירדו, ואחדים מהם נגעו מדי פעם בפעם בחודי עוקציהם בעור עורפו, גירו את בשׂרו והתחילו לטייל ארוכות וקצרות על צוואריו ועל לחייו שהיו לוהטות משום מה.
פתאום נשמע בתוך האוויר איזה רשרוש, כאילו סוחבים דבר מה. הוא הרים ראשו בבת אחת ובבהלה האזין. לא היה דבר. להיפך, הדממה היתה עכשיו שלימה: לא נשבה כל רוח, כל אילן לא זע – הכול נמצא באותו מצב מאוּבּן של ציפייה המצוי רק בלילות תמוז האפלים, כשעה לפנות עלות השחר. הערימות היו מוּנחוֹת כמוצקות מתכת, לא נעו, לא זעו.
נעמן נשאר יושב, גופו נשען על שתי זרועותיו הנתמכות בקרקע לאחוריו, פרצופו מוּרם כלפי מעלה, הפה פעור לרווחה והאוזניים מחודדות כרוצות לצוד, לתפוס ולהיאחז באיזה דבר.
עברו רגעים אחדים מתוך ציפייה מלאה, שקודה ומייגעת. השלווה נמשכה כבדה וחנוּקה. פתאום נתחדש הרשרוש לא הרחק מערימתו של נעמן. והפעם שמע יפה את זו הגרירה המשונה, כאילו נחש משׂרך דרכו וזוחל.
הוא קם ממקומו לאט ובחשאי, הרים רובהו, כפף את חצי גופו והתחיל מאזין. עכשיו היה למעלה מכל ספק, איזה דבר מתנועע וטייל בתוך הגורן, כשהוא הולך ומתקרב בפסיעות חשאיות כמתגנב.
לבּו של נעמן התחיל פתאום מעכב לרגע את דפיקותיו. בבת אחת פעם בחוזקה, זה אחר זה, באותן הדפיקות החזקות, התכופות, שמעלות רטט בגוף כולו עד שהוא נרעד. אחר התחזק, אחז בחוזקה ביד הרובה והתחיל מטה פסיעותיו הזהירות על ראשי בהונות רגליו, כצעדי השועל, מול הרשרוש שאינו פוסק לעלות לצדי אחת הערימות שבקצה הגורן, לא הרחק מהגדר.
בבת אחת התעכב. הוא לא ראה כלום סביבו, אבל באופן בלתי אמצעי חש בקרבתו איזה עצם חי, ושמע באופן ברור איך הוא מאסף את כריכות הקש כתולשן בכוח מתוך עבי הערימה. הוא חיכה עוד רגעים מספר חבוי מתחת אחד הציבורים, כדי להיווכח בהחלט. הקולות לא פסקו. אז בהרמת יד אחת השליך מעל גבו את אדרתו, כדי לשחרר תנועותיו, שׂם את אצבעו על מקור הרובה, ובקפיצה אחת פסע קדימה וקרא בקול בטוח:
– מי שם!
איש לא ענה. הוא שנה. כל תשובה לא הגיעה אליו. הוא שילש בכוח גדול ובצעקה. הפעם קרטע לעיניו איזה חומר שחרחר, שהיה מסדק את האוויר ונעלם בדילוג אחד מעבר השני לגדר הגורן העשויה שבכות חוטי ברזל, שהשמיעו צלילים משונים כמיתרים מרטטים. ונעמן לא הרבה מחשבות, לחץ את המקור פעם ועוד פעם, עד תום כל הכדורים.
ברעש, כגרגרי ברד המתדפקים על גג רעפים, התרעמה הירייה האחרונה לא הרחק הימנו ונקפדה, כאילו הופסקה בתוך כדי ריצתה. אחר שמע איך איזה חומר נדחף בכוח ארצה, כשהוא פולט נהימה מרוּסקת וחדה, כשאגת חיה פצוּעה, הכול נאלם דום.
נעמן נשאר נשען על רובהו כשגלגלי עיניו המגודלים מתבלטים ומשתדלים לחדור את החשיכה. הוא הביט באותה הסקירה המתוחה זמן־רב, עד שעיניו התחילו דומעות וראשו נעשה עליו סחרחר. אבל הוא לא ראה כלום, ויותר שהביט ניטשטש הכול, כאילו מסך שחור ומעוּבּה הוּרד סמוך לעיניו. לבסוף נתייגע, טיפס על מדרון הערימה, חזר ומילא את קנה הרובה והתחיל מצפה, כשמבטו מוצמד לזו הנקודה שמתוכה בקעה ועלתה זו הנהימה המשונה לאחר הירייה.
היה שֶקט מסביב, שָקט וחם עד כדי להיחנק. בבת אחת צף גל של אוויר קריר, נגע ולא נגע בצמרות הציבּוּרים ונשתתק; אחר רגע נדחף גל שני, זיעזע את כל הגורן ונפסק גם הוא; אחריו בא שלישי, רביעי, בלי הרף, כשאחד מדביק את משנהו, וצפריר קריר מלא ריחות מבוּשׂמים ומהממים התחיל מנשב, עד שכל הערימות התחילו מרתתות, וקולן התחיל הולך כאילו נעו ממקומותיהן.
פתאום נזדעזע דבר מה, שם מעבר לגדר, כהיקיצה הראשונה של ציפור בין ענפי אחד האילנות. אחר נשמעה אנחה חלשה ורפויה כאנחתו של תינוק לאחר שנתייגע מרוב בכי, ונעשה הס.
נעמן חש ששׂערות ראשו הולכות ומסתמרות. מבּטוֹ היה עדיין אחוז בנקודה אחת. הוא רצה להטותו הצדה ולא יכול, כאילו איזה כוח נסתר היה מושכהו שמה שמה.
האנחה התחילה חוזרת חנוקה ועמומה, כנפלטת מתוך גרון שהידקוהו בחבל. הוא חש שדמיו הולכים וקופאים בתוך עורקיו. והא קם על רגליו, אחז בשׂערות ראשו ורצה לגשת אל אותו המקום, שהגעיות לא פסקו להיפּלט מתּוֹכוֹ; אבל בּרכּיו הכשילוהו; הקש היה מורטב כולו ורגליו מעדו, עד שהתגלגל מעל ירכתי הערימה לאט לאט, כאילו צולל לתוך תהום שאין לה סוף.
הוא חש איך הדם מכה בראשו, נדחף לתוך רקותיו, מנפחן, כאילו רוצה לבקע לו מוצא. איזה חום משונה שהיה מרעיד כל אבר ואבר לבדו התחיל משוטף את כל גופו. הוא חפץ לעצום את עיניו שעוֹרן צרוּב מסביב, אבל עפעפּיו לא נשמעו לו, והוא הוסיף לסקור למרות רצונו, עד שעיניו נתמלאו דם. דעתּוֹּ התחילה מתבלבלת עליו, וכל חושיו נעתקו הימנו כאילו מוחו נתנדף ועלה מתוך קדקדו, רק אוזניו היו סופגות את האנחות שלא פסקו ושהגיעו אליו כמו ממרחקים מעבי הקרקע:
– י…יא… בו. יא…
וכן בלי הרף וכן בלי הרף.
בינתיים התחיל עמוד־השחר מפציל ועולה. האילנות הוסיפו להרים ולהוריד את צמרותיהם אילך ואילך. השיבּולים השמיעו חיכּוכיהן וזחלו אנה ואנה כבעלי־חיים. בחצרות נעשית התעוררות. הרחק הרחק חבט שכווי בכנפיו וקרא.
אפרים ניגש בשעה זו אל תריסו, דחפוֹ כלפי חוץ, שאף מלוא ריאתו אוויר בוקר מצונן, התלבש בחטיפה ונכנס לתוך חצרו. אחר פיתח את סוסיו שהיו קשורים אל סולמי אחד הקרונות ויצא דרך השער, כשהוא מושך את זוגו מאחוריו.
כשהגיע לפני פתח הגורן התחיל כבר אורה של שחרית מרפרף קימעה לפני עיניו. הוא הסב ראשו כלפי בית הקברות, כשעינו לא נתקלה בנעמן, שדרכּוֹ לשבת בשעה זו על גדר בית־העלמין מקטר מקטרתו, הרים אפרים את מצחו, קימטהו, ניענע בראשו לאות תמיהה ונכנס לתוך פנים הגורן, כשהוא מעמיד את בהמותיו על יד אחת מערימותיה, וקורא:
– נעמן, יא נעמן!
אין קול ואין קשב. חמתו גדלה. הוא עזב את מקומו והתחיל מהלך. פתאום נתקל בצרור האוכל שהיה מוטל לרגלי ציבור של תבואה. חששו התגבר ביותר. הוא התחיל להרחיב פסיעותיו. לאחר רגע נתקל שוב באדרתו של נעמן, היתה מונחת מקומטת, כאדם המנער מעל גבו דבר שאין בו כל חפץ. נפשו נתפזרה עליו והתחיל לצעוק בקול:
– נעמן, יא נעמן!
פתאוֹם נתעכּב והפליט זעקה קלה. לפניו היה מוּטל נעמן שׂרוּע באלכסון במוֹרדהּ של אחת הערימות, הרגליים מתוחות, הרובה מתחת לזרועו, פניו לוהטות והעיניים שטופות דם, מגודלות ומבטן מאיים, מטורף וקופא וּמאוּבּן כאחד, מבלי להניע אף בעפעף וצמוד לנקודה אחת שמה לעבר הגדר.
שלא מדעת נגרר גם מבטו אחריו, ואותו הגוף כבד־התנועה והיושב נרתע לאחוריו.
מעבר לגדר, במרחק של חמישים צעד, היה מושלך גוף של אדם, כשפרצופו מלמטה, סודרו ועיגולו מוזזים הצדה, זרועותיו מחזיקות בשארית כוחותיהן את כריכות הקש שביניהן, ושכמו סמוך לכתף השמאלית שותתת דם ומסמיקה את בגדיו.
בבת אחת התחיל אותו הגוף מתנועע וזז ממקומו. אחר הרים את ראשו בהתאַמצוּת מרוּבּה, אחזוֹ רגע תלוי באוויר, סקר את הכול מסביב במבט עכור, ככלב המוּכּה על ידי אדוניו. פתאום צנח הראש בחזרה בכבידות כשפיו המכוסה קצף לבן ומפעפע מפיח אנחה מרוסקת, שנשארה חנוקה בין כריכות הקש, אשר חבקן בשתי זרועותיו וּלחצן כל עוד כוחו בו אל לבו, שדפיקתו האחרונה נאלמה בו לצמיתות.
עם ימות-הקציר הקריבים מתחיל מזדעזע באוויר המסונן שבכפר מין גיל שתקני ועצור, כאילו מאורע רב-ערך וחידוּש גדול מתרחש לבוא. ולא איכפת, שנה זו גשומה או שחונה היא. העיקר, מכיוון שתוֹר הלבלוּב חלף והפירות הולכים ובשילים, ופני השדמות הפכו שעווה והרוח המשיב בשיבּולים משמיע צרצורו והציפּוֹרים מעתיקות דירותיהן ויוצאות לנאות-קיץ אל תוך סבכי הקמה, ומשם הן פורחות ומצַייצות – והרי הגיעה עונת הקציר ועמל הכפיים של כל השנה ניכר בעין, וממילא נרעד הלב משמחה כאותו גיל מלא-דאגה התופס בלבו החרד של האב בראותו את בתו שהגיעה לפרקה עומדת עטופה הינומתה תחת פרוכת החופה.
ואז מה טוב לצאת בשעוֹת שקיעה ולהלך בפסיעות קטנות בין מחיצות הקש הלוחשות, להיות מהלך בראש מוּרד על החזה, העיניים נעוצות בקרקע, לתלוש בתוך כדי הליכה קנה-שׂעוֹרה כשהרגב מידלדל בין ציצת שורשיו, למולל שיבּולתו בין האצבעות ולמנוֹת מספר הגרעינים, ולזורקם אחרי כן אחד-אחד אל הפה ולבולעם בעודם חיים ותוססים, עטופים גלימתם הירוקה אשר ריח חמימותה של האדמה והבלה לא פגו מהם וליח הטללים שעליהם לא נס עוד.
וכרמלי בן שוחט-כפרי שמעבר לים, צעיר חם-מזג ורגשני, שהיה חוזר יום שלם על הבתים ומבקש חדר שחלונותיו אל השדמות ואל הכרים, ודווקא מצד מזרח – כרמלי זה היה מתמוגג מרוב התפעלות על אותו קציר הממשמש ובא. בחיבּה יתירה היה מקשט את כּותלי חדרו בכריכות של קש וזֵרֵי מלילות, אשר שימשו מקום לינה לשכניו הזבובים; זבובים אלה, המתפרנסים על כלי החרס של החלבן המוטלים לחמה ואשר בביתו ישב כרמלי. ובהשמיע אליקים, חברו לדירה, את מחאתו על הזבל והזוהמה המתרבים בחדר, היה כרמלי שולח אליו מבט משפיל המבטל טעמו של אדם מוגבל זה, שאינו חש בפיוטיותם של הימים הקריבים, והוא נוזף בו מתוך חמלה:
- אליקים, לא עלה בדעתי. זבל, כך אתה מזלזל בו, והרי דבר גדול הוא. הגע בעצמך, אלמלא הזבל, קמה זו מנין לך? אדרבה, הגע בעצמך, מנין?
וטענותיו של אליקים מסתתמות מאליהן.
ובשעה זו, כשעמוד השחר היה מתחוור ונבלע בתכלתם של השמים המתבהרים, וחשיכה אפורה היתה עוטפת את השדמות, והן עשינות ומעלות אדים מבוּשמים ריח תסיסה קלה – בשעה זו עמדו כרמלי ואליקים ומכינים את עצמם ליום קציר ראשון. צוהל התהלך בן השוחט-הכפרי, והוא רץ מפינה לפינה, חובט ומתלה בעקיביו ומוציא מפיו חצאי-נהימות. דומה, כאילו היה מפַתה ומשַדל את עצמו בדיבּוּריו. צורתו הארוכה והכחושה ניטשטשה בחללו של החדר האפל, וצלהּ המתוח, מחציתו על הכותל ומחציתו לרוחב התקרה, קפץ וניתר ממקום למקום. וניכר היה מתוך תנועותיו המשונות, שדעתו של כרמלי זחוחה עליו ביותר בבוקר זה. מן הצד סמוך לחלון, אותו חלון מיוחד הפונה מזרחה, עמד אליקים, שאנן ואיתן כדרכו, וטיפל בצורכי הסעודה. בזהירות ובמתינות חתך בָּצָל לרצועות דקות, ואחר גזרן למרובעים קטנים ותיבּל בהם את קערת הירקות שלפניו. ומחמת חריפותו של הבצל היה ממצמץ מדי פעם בפעם בעיניו המשירות דמעות. אבל כובד-ראש זה, שאליקים היה טורח בו להכין פת-שחרית, קיפח והחליש דעתו של כרמלי, ולא יכול להבליג ופלט:
- אדרבא, איך? אתה מחטט וחוזר ומחטט, כאילו כל העולם היה תלוי בבצל זה, ואימתי נפתח בהשחזת החרמשים?
אליקים הרים ראשו מעל קערת הירקות, תלה בו עיניו האדומות והדומעות, והתנצל: “אליבא דאמת, הרי המזרח הולך ומאיר”.
בבת אחת, כמו על פי צו נסתר, השתטחו שניהם על הריצפה בכל אורך קומתם, אחד מימין ואחד משמאל, והוציאו מגלים ארוכים מתחת למיטותיהם. מיד קמו, עמדו איש מול רעהו, והתחילו להוליך ולהביא את אבן-המשחזת על להב החרמשים. קווי-אור ראשונים התגנבו בחשאי דרך החלון הפתוח, והצללים, שהיו מנצחים אחרי כל תנועה ותנועה של הבחורים, דקו ונתרככו בזהבה של שחרית. והנה נשמעו בתוך הכפר הנרדם קולות מוזרים; דומים היו לצחצוח חרבות המגיע מרחוק, מן המדבריות, ממעונותיהם של ליסטים ושודדי ליל. כרמלי עמד, מבליט חזהו הדל, צוחק ונהנה, ומעמיד פנים כאדם שנקרא לגיוס, והרי הוא עומד ומשחיז סכינו להיות נכון לקרב. עיניו הבולטות והטובעות בנוזל צהבהב וחולני בערו, ומשחזתו עברה במהירות והחליקה על פני להבו של החרמש. הוא היה כולו התלהבות בעבודת-קודש זו, ומרוב רגש פתח, כדרכו, בדרוּש ארוך:
- סוף סוף ברא כרעא דאבוה. אבא שוחט – ובנו משחיז מגלים. גם אבא עומד בוודאי עכשיו שם, בכפרו, במרתפו, שריח תפוחי אדמה מרקיבים נודף ממנו, ומצחצח סכינו. כך, אליקים, מעשי אבות סימן לבנים… אלא אינה דומה השחזה להשחזה, יש הפרש בעיקר. כאן, אליקים, עניין אחר לגמרי, כאן אנו מתעתדים להיות שלמים ובריאים, כאן שלא מדעת ילדי-השדה הננו, בני-אדם שלמים בנשמתם, כסכין שמותר לברך עליה, בלי פגם כל שהוא, כאן עניין אחר…
ולא פסק. מבול של דיבּוּרים היה זורם מתוך פיו כגעגע של מעיין. הוא דיבר בחטיפה. המשחזת כאילו רדפה אחרי פיו הממלמל. ובחוץ התחזקה האורה, וכשהתחיל החרמש שולח ניצוצי אש מכסיפים יצאה כבר השמש בכל היקפה, וקרניה הראשונות נתפוצצו רשפים רשפים על פני הלהב המלוטש, וחלל החדר נתמלא כידוני זוהר חדים ושנונים. אז השליך כרמלי את משחזתו הצדה, העביר בנחת את ציפורן אגודלו על חוּדו של החרמש, ונפטר חיש יחד עם חברו לשדה הקוצרים. הם עברו את הדרך אליו בצעדים רחבים, סכיניהם החלקות לאורך גבם, ומיד נכנסו אל הקמה ופתחו בעבודה.
רז… רז… רז…
הוּרמוּ החרמשים, התנופפו בחצי-עיגול סמוך לקרקע, פרצו בקמה ומגרוּה ארצה. בשריקה וקול הושלכו השיבּולים הצידה אחרי כל התזה והתזה תחת הזרוע הכוסחת בהן. כרמלי רצה לפתוח בזמר, אבל קולו נחנק בגרונו מחוֹסר נשימה. והם הלכו קדימה. חלוּקוֹ של כרמלי נתכסה זיעה וכהה. ובהגיעם אל סוף הניר וסיימו שוּרתם הראשונה, וכרמלי ראה מאחוריו ציבּוּרי קש ושיבּולים שׂרוּעים על הקרקע, לא הבליג וספק כפיו:
- הוֹ, הוֹ! גם אנו בקוצרים!
ואחר רגע של הרהור קל הוסיף:
- ואף-על-פי-כן, אין הכול כשוּרה. מה טעם בשני צעירים שיצאו לשדה? בקהל היינו צריכים לקצור, אחרי כל שורה – סיום. ודליים מים וחומץ, וריבות, תזכור מעשה רות, הרי שלפנים היה כך. וכי מה טעם בעבודה שתקנית זו? כאילו הולכים אנו אחרי המת. בחבורה – שאני, יש כוח דוחף, מלהיב. לא כך, אליקים?
כרמלי הניף ידו לאות ייאוש ונשתתק. פניו הלהיבו, וגרונו ניחר. בין הקמה היתה חבויה צפחת מים, והוא חטָפהּ וריווה את צימאונו. הוא שתה את המים במהירות, גומעם לגימות לגימות, המשקשקות בבית בליעתו ומביאות לידי תנועה משונה את פיקת צווארו המתוח והכחוש, עד שאליקים הפסיק את שתייתו בכוח והזהיר בו מתוך תרעומת:
- יפה, יפה, אולם משכיח אתה את עצמך בכוונה. בעוד שעה תשכב כמו בול-עץ, מכיר אני כבר בדמך המפעפע.
כרמלי צחק מתוך כאב:
- ומה בכך? יפעפע לו, כולו צריך להיזקק בתוך אווירן של שדמות אלו!
ושתקנים חזרו שניהם לעבודתם. הם קצרו שעתיים בלי הפסק, אבל כוחותיו של כרמלי הלכו ואפסו, ונבואתו של אליקים נתקיימה. היה יום חום קשה. רוח-קדים הפכפך ויבש נשב בלי-הרף. הוא בקע את עור הפנים, גירה את העיניים והכשיל את הברך. כרמלי חש פתאום דקירות אחדות בין צלעותיו. כל אבריו כבדו, כאבו, כאילו הם מתפרקים חוליות חוליות. רעד קל, כמשב-רוח ראשון לפני הסערה הקרובה, עבר על עורו והלך לו. אחר שב שנית, בהפסקות קצרות ובתכיפות. ונדמה היה לו, שקרני השמש מתכווצות וקופאות. רק בתוך זוויות עיניו המשיך החום לדקור. כרמלי ניסה ללכת עוד צעדים מספר, אבל חרמשו נשמט מידיו, והוא צנח ארצה:
- לאו, איני יכול עוד.
ואליקים ענהו:
- הרי הזהרתי בך, סוער, רותח כקלחת, קציר… קציר… העבודה אינה משחק.
וישב סמוך לו כוֹרך סגארתו. חיכּו זמן-מה ונזדמנה להם עגלה של איכּר, שעברה באקראי דרך השדה. הלך אליקים והטעין את חברו החולה עליה והובילוֹ לכפר. האיכּר לא הרבה בשאלות, השקיט רק את בהמותיו, שלא יביאו את קרונו לידי טלטולים יתירים, והמשיך דרכו. כרמלי שכב ועיניו עצומות. הקדחת אחזה בו הפעם בחוזקה. בשעת נסיעה תקפוהו חמה וצינה פעמים אחדות זה אחר זה. בפוקחו את עיניו היה מבטן תועה ורחוק, וכאילו נגלד עליהן קרום אפור. וכשהגיעו אל חצר-ביתו היה כבר חוּמוֹ גדול. ודעתו התחילה מתבלבלת עליו. החובשת באה מיד. קרב אליו בזהירות, פתחה את סגור חלוקו ושמה את המדחום תחת זרועו. וכשמשמשה אחרי כן בידה את מצחו, נעשתה בתוך מוחו של כרמלי ערבוביה משונה ומתוקה. קטעי דינים והלכות של הגמרא וקצירת עומר עברו בטשטוש לפני עיניו. הוא ביטא קטעי פסוקים ומימרות. ופתאום ראה את עצמו עומד בשדה, חסון, קוצר במגל, ובחורות שזופות שמש עוטרות אליו. מתחת עורו נשתפכה חמימות רכה ונעימה, ועל שפתיו הכחולות והמכוּוצות חלפה בת-צחוק מתוך חדווה פנימית, כנהנה מעולם רחוק, מלא זיו. והברות מקוטעות נפלטו מפיו, מתוך תנועות ידיים ורגש רב:
- הכא שאני! כאן אנו, ילדי-שדה הננו, בריאים, בריאים ושלמים!
שלא מדעת הצטחקו אליקים והחובשת העומדים עליו, אבל מיד חשו עלבון לעצמם ונשתתקו. והחובשת באה לבדוק את חוּמוֹ.
- 41,3! – ואחזה בידו למשש דופקו.
ולאליקים, שעמד מן הצד רמזה למהר ולהביא מטלית ומים קרים, לשימם על ראש החולה, להפיק בהם את הבלו.
א: תחת שמי סוריה
באחד הכפרים הקטנים שבערבות סוריה נולדו שתי פרדות. רזלה ועטרה קראו להן, ועלי היה שם אדוניהן. בשקט ובמשובת-נעורים עברו עליהן שנות חייהן הראשונות. יחד רעו1 באפר, ואפסר אחד קשר צוואר שתיהן. ובהגיע אליהן, בדרכן אל המרעה, שקשוק עמום של מעיין חבוי בין שיחים ועשבים, נזדקפו שני זוגות האוזניים בבת-אחת וספגו המיית פלאים זו מתוך חרדת נפש אחת.
בערב היה עלי אוספן מן השדה אל אוהלו, והפרדות היו הולכות אחריו שׂביעות ועייפות. תרבוש אדוניהן האדום השתעשע בשעת הליכה לפני עיניהן. עורן הבריק אז, כי ירד עליו צעיף טל מכסיף וַעטפוֹ. ועסיס הדשא מילא את הפה, עבר את השפה, ונח בטיפות איזמרגדים על ארגמן התרבוש. בקרבת האוהל נקשרו הפרדות אל יתד-אגוז משׂוֹרגת, ורגליהן נחבשו בכריכות קנבּוס. אבכי עשן עלו לאיטם אל תכלת השמים המשחירה. נשים ישבו כפופות ומחותלות הרבה שמלות כגל-סמרטוטים גדול, וריח חמוץ של קוּם ואודי זרדים לחים עלה מהן. עלי רחץ רגליו במתינות רבה, וצפחת-המים השמיעה בּיקבּוּק מקוטע ומבעבע כפטפוט מקור מים חיים. היה טוב. השמש שקעה. האדמה לחה וחמה, ושתי הפרדות רובצות עליה, וגופן משקיע את הקרקע מתחתיו, ואד קל עולה ממנו, מתמזג עם אבכי העשן ועם קטעי הערפל ופורח והולך לו. והעיניים כאילו נחפזות להיסגר, מתוך הרגשת שקיעה מהירה, מטה מטה, כרדת דלי אל תוך חשכת באר עמוקה.
כה עברו למעלה משנתיים ימים. הפּרדות גדלו, ירכיהן נתעגלו. זיפי הסנטר והגבות נזדקפו, כוּסו ברק פלדה, ועם נשיבת רוח היום היו זיפים אלה רועדים ברעד חשק פגום ולא מובן. רזלה ועטרה אהבו אשה את חברתה, אף כי שונה היה מראה פניהן וטיב מזגן. בעוֹרקי רזלה זרם דם אצילים, כי אמהּ היתה סוסה נודעה לתהילה, ושמה הלך לפניה עד המדבר. סימני היחש נראו גם במבנה גופה של בתה. היא היתה פירדה שחומה, מנומרת, וכסויה כתמי-אור מכסיפים על שתי שוקיה כמניפת-נוצות אפורה. ראשה היה קטן, יבש, גרמי, עֵר, לוהט, ועל מצחה הזהירו שרידי כוכב קטן. נחיריה רכו מאוד והיו מפרפרות לכל גירוּי קל. רזלה היתה גם עליזה מטבעה, קצת קלת-דעת, פזורת-נפש, ואמוּנה נתון בכל דבר. במהירות היתה קוטפת את עשבי-האפר, ממלאה בהם פיה ואינה בוררת. ובהעבירה שפתי פיה על ראשי הפרחים, היה גוֹן אבקם מעַפר סביב חרטומה ומכה אותו כתמי-זהב. את רזלה אהב עלי, ולפנות ערב נפנפה ידו שזופת-השמש והגרומה קרוב לעיניה והונחה בחיבּה על עורפה. לא כן היתה עטרה. אובדת, בת-בלי-שם. גוֹן שערותיה הקשות והקהות היה חום-חיוור מלוכלך, וראשה המעוּבּה עם אוזניו הארוכות העיק על צווארה והשתרבב ארצה. קצרות היו רגליה, גולמיות כרגלי כלי-עץ, ושעירות מאוד. חוליות שדרתה עברו בשורה ארוכה ומרוסקת על גבה, וזיזיהן הרימו את העור וקימטוהו לאורך הצלעות. עטרה היתה זהירה וקפדנית מאוד. בעשבים נגעה תחילה בקצה שפתה התחתונה כבוחנת, כשואלת עצה מאת נפשה. רק לעתים רחוקות היתה מרימה ראשה ושולחת את מבטה אל אופק הערבה. היא פחדה ולא אהבה מרחב זה המשתרע לפניה. ומבחר שעשועיה היתה מלחמתה עם הזבובים, שנמשכו אל גופה בכוח מיוחד לעשרות ולמאות. דומם ארבה להם בזנבה ומתוך שקט ועקשנות רבה הבליגה על עקיצותיהם, אך לפתע פתאום חבטה בזנבה בכוח חביטה אחת קצרה, והחללים נפלו לרגליה עד אין מספר. את רזלה חברתה אהבה, אבל שאפה להשתלט עליה. היא בזה בלבּה לעליזות רעוּתה ולקלות-דעתה. ובעקוֹר רזלה את פרסותיה האחוריות, מתכוננת לדאוֹת בים דשאי-הערבה, היה האפסר המחברהּ אל עטרה רועד כנימה מתוחה. עטרה היתה משקיעה אז את ארבע רגליה בקרקע ומעכּבת ועוצרת, עד שהכריחה את חברתה להחזיר את הרגליים אל מקום עמידתן הראשונה ולוותר על משוּבתה. אז היו גם זיפי סנטרה מרתתים בבת-צחוק גנובה, ספוגה עורמה וביטול רב. כמה היתה לועגת לחברתה בשעה זו. רזלה אומללה זו, אשר לא תדע מאומה מאורחות החיים, דאגותיהם וערפלי-עתידם.
לאט לאט הלכו צמחי-הדגן המתוקים והצהיבו. קשרי הקנים שמרו עוד על ליחם, אבל פרקיהם מלאו מוך לבן תפל וחסר-טעם, ואתה מטלטלוֹ בין הלסתות לבטלה, כי אין ללועסוֹ ואין לטוחנוֹ. פה ופה נראו עוד עלעלי אספסת ופרחיהם הכחלחלים מפרפרים באוויר. אבל בצדי דרכים כבר הרים הדרדר את ראשו היבש, והוא נועץ את דרבניו הצהובים בתוך אור השמש. וכֶנֶר הבר פרשׂ את עליו מסביבו ושלח את גבעולו הזקוף ואת קרקפתו המסומרת אל על, ורוח-שיממון חמה וקטלנית היתה עוברת על האפָר מן הבוקר עד הערב… דאגת עטרה גדלה אז עד מאוד. בנות-גילה במרעה מספרן הלך ופחת, ובראשה הכבד והמסורבל העיקה מחשבה אחת: לאן נעלמו כל הפרדות האלה? ומחשבה זו, כיוון שנתקעה במוחה, לא יצאתהו. היא הבינה יפה, כי באחד הימים וגורלה יהיה כגורלן. עכשיו אמנם נוכחה לדעת מה צדקה שנאתה אל אופקי שמים. כן, שם, במרחקים אלה, צפוּנה כל הרעה. ובלילה, בשפוך שמי סוריה את כוכביהם אל מעמקי החשיכה, רבצה עטרה בקרבת חברתה, ראשה נשען על עורף רזלה והיא מהרהרת את הרהוריה הנוּגים. השינה נדדה מעיניה. בכעס ובקנאת-סתרים הקשיבה אל נחרת רזלה, הקשיבה בעקשנות, כאילו היתה ושמרת וקולטת גירוי כאב ומתחקה עליו. רעמתה הגסה והפרועה היתה מטלטלת ציציותיה ונדה לרעותה תמימה והבוטחת. ויש שהיתה נוהמת לנפשה: רזלה, רזלה המסכנה, למה לא תחושי באסון שהולך וקרב… ובאחד מלילות נדוד אלה החליטה עטרה לשַנוֹת את טעמה ואת יחסה אל חברתה. חלפו ימי-הילדות. מהיום והלאה תשים את ידה עליה, תחנכהּ ותלמדהּ אורח-חיים. היא הראתה לה למוחרת בבוקר פנים זעומות, בכוונה היתה מצירה צעדיה ומעכבת את תנועות רזלה הפזיזות באפסר אשר בצווארה, וכל אות הוללות קלה שבקלה היתה משתיקה בבעיטת רגל גסה. לשווא הטילה בה רזלה את עיניה הכחולות והתמיהות, כמבקשת פתרונים ורחמים. עטרה לא ענתה דבר. צחוק העורמה היה רק מרתת בין זיפי סנטרה. היא ידעה יפה, את חובתה היא ממלאת ואת טובת חברתה היא דורשת.
הגיעו ימי האסיף. השמש להטה, והמרעה השחיר משרב-צוהריים ומטללי-לילה. שעות שעות היו הפרדות מטיילות ארוכות וקצרות בראש מוּרד ובנחיריים מפושקות, עד שהיו מוצאות קטע גבעול אשר ליחו לא פג עוד. ובשובן בערב אל מקום המרבּץ, ופקד הרעב שנית את כריסן. הימים היו קשים ומרים. שתי הפרדות רבצו בקש האפר היבש וחיממו גופן לאור השמש. קטעי עננים נהרו בשמים ופרשו כתמי צל על הערבה. וכתמים אלה נעו עם נשיבת הרוח, ובדרכם היו מכניעים את ראשי הקנים תחתם. שתי הפרדות נמנמו, קצת רעבות וקצת עייפות מרוב הליכה. עטרה היתה בכל-זאת פותחת לרגעים אחת מעיניה ובוחנת את הנעשה מסביבה. חוש-החיים המעשי ניבּא לה, כי ספורים ימי החופש בערבה. אך בפותחה אותן ראתה רק את כנפי-הזבובים הממשמשות בעיניה הטרוטות ראתה גלימות דגנים וּשׂער ברקנים נישאים ברוח היום, והיא חזרה והורידה את שמורותיה בעצלתיים ובאי-חפץ. פעם פתחה את עינה השמאלית, והנה אל תוך סדק השמורות הפתוחות-כמעט נפל כתם ארגמן מוזר וידוע כאחד. היא קרעה אותן לרווחה, ולפניה תרבוש עלי אדוניה והוא חוצה את האוויר הכחול וקרב ובא. בלב עטרה נפלה חרדה גדולה. מכל חברותיהן בערבה נשארו רק שתיהן לבדן. וחיש חלפה המחשבה בראש עטרה: האומנם הגיעה השעה?… היא הרימה ראשה והבחינה במרחק. שם גאה ים השחת האפור, גאה והתנדנד בחום היום, ושתי הפרדות בתוכו כאי קטן. עטרה טלטלה את חברתה הישינה והתחילה לזרזה בנענועי-ראש ובבעיטות-רגל קלות, שתקום על רגליה. רזלה ניאוֹתה לה ברצון רב. ושתי הפרדות קמו לברוח מתוך צעד משותף, ישר אל מרחבי האופק. פרסותיהן התיזו צרורות עפר. רעמותיהן התפתלו. הנחיריים שאפו אוויר, ורזלה היתה כשיכּוֹרה. ליום זה קיוותה. היה עונג מיוחד במינו בתנודה זו. השמים, קטעי העננים ממעל, העשבים מתחת היו מלַווים אותה בריצתה. אך לגודל אסונה לא ארכה שמחתה. פתאום, כבוקע, ועולה מתוך עשבי האפר, נראה שוב התרבוש של עלי, והפעם קרוב מאוד לעיניהן. מקל-חובלים הונף ואיים. הפרדות התחילו לפנות ימינה ושמאלה, אך התרבוש האדום ומקל-החובלים רדפן כצל. עטרה אמרה נואש. עיכּבה צעדה ראשונה, הורידה ראשה והשמיעה נהימה חשאית. אליה ניגש עלי ומקלו הוּרם והוּרד על חוליות שדרתה וזיזיהן הבולטים. הן חרקו תחת מטר המכות. אולם עטרה לא עשתה דבר. רק פניה זעפו מאוד, וברגלה בעטה בשוק חברתה ולחשה על אוזנה: הגיעה השעה! – אחר שׂם עלי את קצה האפסר בין שיני הפרדות, עינב את הלסת התחתונה והיטה בהמותיו לכל עבר כרצונו. כל עיכּוב או התנגדות קלה גרמו כאב חריף בחניכיים ובלשון. לב רזלה דפק בחוזקה, ובטנה עלתה וירדה מרוב התרגשות. רגליה טפפו, כאילו אמרה לעמוד על נפשה. והנה פתאום והיא מרגישה שוב בעיטה אחת קצרה בכריסהּ. היא הפנתה ראשה ונתקלה בפרצוף עטרה מלא דאגה, ועיניה עצומות למחצה ומביעות עורמה חבויה, והיא נוהמת לה: רזלה, בקולי שמעי – ולא, מרה תהיה אחריתך. – וגם עיני רזלה הוּעבוּ.
ב: בדרך רחוקה
לפנות בוקר, כשהכחילו דשאי הערבה, לא יצאו שתי הפרדות לרעות באפר כדרכן יום-יום. על גבי רזלה הטילו שק, וחבל עבה ליפף מותניה. הרסנים והמתגים הוּשׂמו על ראשיהן ובתוך חרטומיהן, ואחר פשׂק עלי את רגליו וישב על רזלה ויצא לדרכו. בחרדה סקרה רזלה אל צד חברתה וביקשה סעד ביום צרה. אבל היא ראתה רק את בת-הצחוק הרעה, המפרפרת בין זיפי חרטומה. וריחות עשבי-הבר מעטו, התרחקו, אפסו. הפרסות פגעו באבני-נגף. האופק התקרב, ונדמה כאילו נכנסו אל תוך מערה ארוכה ואפילה. מדרוני-ההרים סגרו עליהן את המרחקים. הרגל האחורית לא מצאה את עקבות הקדמית, והגוף, יחד עם עלי, הורם ונישא למעלה. והדרך מלאה אבני-גיר מנופצות, ואופקי-שמים אינם. רק סלעי מגור משני עבריה. עם שקיעת החמה יצאו אל דרך המלך ועמדו לנוּח. מתוך באר עמוקה שתו מי-סיד מלוּחים ותפילים והמשיכו דרכן. מכל הצדדים נהרו פרדות וסוסים, חמורים ואדוניהם, עד שנאספו לעדר גדול אחד. רבה היתה המהומה וגם רב היה הפחד. מקלות ארוּכּים ואַלוֹת מעוּבּוֹת וקצרות סבּוּ אותן מכל עבר והיכּוּ על ימין ועל שמאל, ומנוס לא היה. הדרך הומייה, וחומות עקומות ומתפתלות משני העברים. ובכל-זאת עד מהרה ורוח רזלה שבה אליה. סוף-סוף מושך-לב היה המחזה. עשרות חמורים נערו בגרון מתוח ובפשׂיקת נחיריים משונה. הסוסים צהלו ושלחו קולם למרחקים, והם נענו להם וחזרו והשמיעו את קול צהלתם פעמים מספר. והתרבושים האדומים היו צפים וצוללים, צוללים וצפים, בין ראשי הבהמות כפרחי כלניות בין דשאי-הערבה אחרי גשם-לילה מבוֹרך. רגלי רזלה נמתחו. היא טילטלה רעמתה והרחיבה צעדה. גם את חברתה משכה אחריה, הריחה בה ודיגדגה אותה בזיפי נחיריה כמפַתה אותה ומשַדלת אותה בדברים לאזוֹר כוח ולא להמר בדאגה. ועטרה כאילו ניאוֹתה לה. שתי הפרדות התחילו לפרוץ להן מעבר בין להקות הבהמות ועברו לפניהן. בצדי הדרך, בקרבת נירים חרושים נראו בכל-זאת פה ופה עשבי-היגע מוריקים ומרעידים ציבּוּרי עלעליהם לאורך ענפיהם. הרוח השיבה על הפנים רוח לחה ורכה כמשי. והיה טוב. אך כמו תמיד ועטרה ניחמה עד מהרה על מעשיה. בבת-אחת השקיעה את שלוש רגליה בקרקע וברביעית הקישה על בטן רזלה לאות אזהרה. רזלה הורידה זנבה, וכנתפסת בשעת משובתה נרתעה לאחור והצירה צעדה גם היא. עיניה הגדולות והכחולות אדמו אז, כי השמש שקעה מעל לראשי הגבעות, כדור ארגמן גדול.
עם ערב נכנסו לעיר צידון, ובכיכּר רחבה, בין שאר בהמות השוק, עמדו ללון. על ראשיהן לא נוצצו כוכבי שמי-מולדתן. טל ירד, מלוח וצורב. רזלה ועטרה עמדו כל הלילה על רגליהן, זקפו אוזניהן והקשיבו מתוך חרדה לסער גלי-הים. חדש ולא מובן היה רעש זה. דבר-מה התגלגל ורעם. הן ידעו קולות אלה. אבל שם, בערבות מולדתן, ירדו קולות אלה ממעל, בישׂרו גשמי-ברכה וירק-דשא במרעה רך ומתוק. פה באו הרעמים מעבי-האדמה, קרוב להן, תחת פרסות רגליהן. והים עשה את שלו. המה בלי הרף בקטעים מדודים וקולו לא פסק, כצער וכגעגועים אלה אשר לא חדלו למצוץ בלב הפרדות הגולות… ועם עלות השחר לא הכחילו עשבי-הערבה. בתים הלבינו. מעל ראשי מגדלים נשמעו קריאות-תפילה ארוכות ומסולסלות. והעיר צידון היתה מוטלת כחיה מוזרה מאוד, כנפיה האפורות פרושות וחבוטות ארצה, ועשרות פיות פעורים ומוכנים לבלוע את כל הקרב אליהם.
רק עם צאת השמש עלה תרבוש עלי. אתו בא עוד איש אחד, אשר הפרדות לא ידעו אותו. עלי הפריד בין שתי הפרדות, אחז ברסן רזלה והתחיל רץ אתה יחד לאורך הכּיכּר. אחר החזירהּ אל מקומה, לקח את עטרה ועשה כן גם לה. פעמים מספר עשה את מעשהו. מתחילה ריצה קלה עם רזלה, ואחר עם עטרה. הרבה אנשים סבּוּ אותן. ידיים רבות מישמשו בגופן, צבטו עורן, הרימו רגליהן, פתחו בחוזקה את חרטומן והתבוננו ומנוּ את מספר כל שיניהן. הן שמעו ויכּוּח חריף בין האנשים הזרים ובין עלי אדוניהן, שמתרגש ומראה באצבעותיו על כל שן ושן בפני עצמה. צעקו, היכּוּ על שוֹקיהן, ושוב ריצה וחזרה אל המקום. האנשים הרימו את אשמורות עיניהן והסתכלו בהן – ולבסוף נמסרו הרסנים לידי איש אחד, ולעיני הפרדות עלתה מגבעת-קש רחבת שוּליים, צהוּבּה ונודפת ריח תבן לח ומנוּקד. תרבוש עלי נעלם ולא היה עוד. לב עטרה היה, לגודל תימהונה של רזלה, טוב עליה. היא לא אהבה חדשות, אבל הפעם כאילו שמחה לשינוּי זה. מגבעת הקש היתה נקלה ובזויה מאוד בעיניה. לאיטה חיכּכה ראשה בעורף חברתה, פשקה שפתיה ובשיניה הצהובות התחילה ללעוס את שוּלי המגבעת. בטן עטרה עלתה וירדה כמפוּח, בה החניקה את צחוֹקהּ ולעגהּ. אוזניה התכּווצו וחוּבּטו אל רקותיה, ודמעות לעג תססו בזוויות עיניה. היא פתחה מחצית עינה השמאלית ורמזה לרזלה לראות את מעשיה. ועין טרוטה ומעורפלת זו הביעה הפעם הנאה משונה. פתאום ומגבעת-הקש הרגישה בדבר, גחנה, הזדקפה, הרימה מקלה והיכּתה בלי רחמים. עטרה נשאה ראשה אל חברתה. אחת מאוזניה נסדקה ושטפה דם. דמעות הלעג בזוויות העיניים חרבו. המבט אדם ותסס עלבון וכעס. לשווא ביקשה את ערבות המולדת. לפני עטרה היתה הכּיכּר מלאה ראשי בהמות ותרבושים. אך תרבוש עלי אדוניה לא היה. והיא הורידה ראשה בהכנעה. בחשאי נהמה לרזלה: אנו בנכר, נפלנו בשבי.
לאחר שעה קלה ומגבעת-הקש עברה לפניהן ויצאה אתן לדרך. הדרך היתה כבושה והפרדות הרגישו שקי-שעורה על גבּן. הן עברו בצדיהם של מדרוני-הרים. שדות-תירס צפופים הוריקו מרחוק, ורוח-ים היתה מרכינה ראשן אל השמש. מרחוק התפתל בין סלעים נחש-מים מקומט וירוק, כלוא בין שיחים ודשאים גבוהי-קומה. קני-סוף טאטאו את האוויר במכבדותיהם המכסיפות. היו גם אגמי-מים וחרטומי-תאו צפים עליהם, ועיניהם הקטנות והשמנות שולחות מבט-אווילים אל תכלת השמים. אחרי-כן נסגרו שנית בין סלעי-מגור. לאורך הדרך משני צדיו היו מוטלות אבנים שחורות חורשות רעה. על פני כל הגבעות היו כתמים אפילים אלה פזורים ציבּוּרים ציבּוּרים ונותנים פחדם. ושוב התחיל העצב מעיק על החזה. ולדרך אין סוף. נסעו וחנו. חנו ונסעו. אכלו שׂעוֹרים ושתו מים. השׂעוֹרים ערבו לחיכּן, אך הכאיבו את המעיים. הפרסות כוּתתו והבטן שקעה. מגבעת-הקש שתקה, לא שרה שירים, לא אמרה דברי-חיבּה, לא היכּתה כלאחר-יד מתוך לטיפה על העורף, והליכה זו בלי סוף ותכלית עוד הגדילה את השיממון בלב… אך פעם, ברדתן מהר תלול וגבוה, נפרש פתאום לנגד עיניהן שטח-תכלת רחב-ידיים מאוד. השמש התחילה עולה וההרים רקדו מסביב. כּיכּר-התכלת נעה והשתעשעה באור התולע. שתי הפרדות עמדו. רזלה הצהילה קולה: הערבה! הערבה! גם עטרה נרגשה, ושביב תקווה פלח את מבטה הדעוך. שתיהן החישו צעדיהן, ובפסיעה גסה זינקו אל תוך ים התכלת – ולבּן מת בקרבּן. אך מקסם שווא… אלה היו מים, מים רבים מאוד. והכינרת לטפה את רגליהן המעוכות והמכוסות אבק דרכים רחוקות. גבנוני גלים זעירים האריכו לקראתן לשונות ארגמן מסולסלות. נשמע גם צחוק-המים, הבא ממרחקים ומסתער עליהן בלעגו. ועטרה ורזלה נרתעו לאחור. כי מלמטה, לרגליהן, נשקפו להן מתוך כתם התכלת השוטף, הירקרק והמקומט, פרצופי-פרדות זועפים ומלאי-יגון.
ג: בכפר העברי
החווה אילנית היתה בנויה על ראש גבעה, ושיאי-הרים עוטרים אליה. בתיה גולשים מצלעות ההר והם נוגעים בבקעה אשר לרגליו. ודומה, עוד מעט וייעקרו ממקום חיבּוּרם וידרדרו מטה ויהיו לגל אבנים גדול, ויבואו גשמי-זעף ויגרפום אל אחד הנחלים הרחוקים המתפתלים בין ההרים מזרחה. גגות רעפים אדומים כתרבושים גדולים מצהילים פניהם לאור השמש, ועקלתוני-נתיבות משתרכים ומסתכסכים לכל העברים, ואבני-החצץ הזרועות על פני השדמות מתנוצצות באור חד ודוקר. חורשות-זית מכסיפות טרפיהן, ואם הרוח משַטה בהן נפרשׂים וילוני-משי בין השמים ובין הארץ. איקאליפטים בודדים, דקים ודלי-ענפים, מתנוססים פה ופה ומחשיפים קליפת גזעם המנומרת, ובצדי הבתים יש וינץ ברוֹש יחיד ודומם, עטוף יגון ומצפה לדבר-מה… אל החווה הזאת הביאה באישון לילה מגבעת-הקש את רזלה ואת עטרה. הפרדות היו עייפות מעמל הדרך, ולא חשו במקום אשר אליו באו. צנחו על הקרקע, במספוא אשר שמו לפניהן לא נגעו – ונרדמו. לאחר שעות מספר הקיצו, הרימו ראשיהן וביקשו את הכּוֹכבים בשמים. שרתה חשיכה. בכל הסדקים חרקו עכבישים רעים ולעסו גרגרי-אבק. מימין ומשמאל עמדו פרדות בשורה ארוכה. האדמה מתחת הרגליים היתה חלקה, קשה, קרה. שלשלת-ברזל ליפפה את הצוואר, וקצֶהָ היה מחובר אל האבוס אשר לפניהן. כל תנועה קלה השמיעה צלצול נעים ומשונה, כאילו תלו מצילה בצווארן. ועטרה גחנה על רזלה ולחשה לה: נפלנו בשבי. – רזלה הרימה רעמתה והזקיפה אותה: מה עלינו לעשות? – אך בחשיכה נתקלה בסדק עינה הפתוחה למחצה של חברתה, האומרת לה: לא נעשה מאומה, נראה איך ייפול דבר. – רזלה לא נרגעה, ורעמתה לא פיזרה את שערותיה על העורף. היא רק הבליגה על יגונה וקמה על רגליה. קווי-אור דקים הסתננו בעד רעפי-הגג וחיטטו בין גזרי-הקש שבאבוס. לאורך קרן אורה זו רקדו במחול-תעתועים המון גרגרים מרובי-גוונים. כך הבריקו שם הכוכבים בלילות ערפל… ונכנסה מגבעת-הקש, היכּתה בכוח על שוֹק רזלה. ומשונה היתה המכה. ולא ברור היה מה כוונתה: לגרום כאב או לצון חמדה לה. באוּרווה נראו הרבה מגבעות-קש. וכל אחת ניגשה אל זוג פרדות, הערוכות לאורך האבוסים. וגם משם נשמעה אותה מכה על בשר השוֹק. אחר שמו על גופן הרבה עבותות, חבלים ושרשראות. האברים כאילו התכווצו ונכנעו. ובשעת מעשה דיבּרו מגבעות-הקש בלשון זרה, ורזלה ועטרה לא הבינו דבר.
כשהוצאו החוצה, הקיף אותן קרפף גדול. בתוכו בריכת-מים וקרונות וכלים מרובים, חדים ומבריקים באש לבנה. הפרדות הביטו בתימהון רב. והנה אל אחד הקרונות האלה משכה אותן מגבעת-הקש, ואליו גם חוּבּרוּ. רזלה ניסתה להתנגד ובכוונה התחילה מסבכת את החבלים שלרגליה. אבל עטרה רמזה לה בעינה השמאלית, הפתוחה למחצה ומבצבצת עורמה רבה, לעצור ברוחה, והיא נשמעה לה. הן צעדו. אחריהן נמשך גם הקרון. הגלגלים קשקשו. השלשלאות צלצלו. הפרסות הלמו. אוזני רזלה חוּדדו. קולות אלה מה הם? – והפרדות ירדו את המדרון. הגלגלים כאילו דחפו אותן, כאילו היו מדדין אותן, והן החישו את הצעד, כי דבר-מה כבד התחיל מעיק על העורף ושם מחנק לצוואר. עיני רזלה נפתחו לרווחה. הנה החווה אילנית ובתיה ותרבּוּשיה האדומים על ראשה. ונעים היה למשוך בקרון זה, להורידו ולהעלותו כאוות נפשך. היא ניסתה גם לעכּב את מרוצת הגלגלים ולהפסיק את קולות הצלצול. היא עמדה. גם עטרה עמדה. וראה פלא, גם הקרון עמד. הקשקוש פסק. היתה דממה. רזלה היתה כבר נכונה להמשיך דרכה, והנה פתאום פרכסה שריקה עזה מעל לראשה. נחש עקלתון ארוך ומחניק התקפל מסביב לצווארה, ובאחת הנקודות שבעורפה ננעץ ודקר עוקץ חד וצורב. ברגע הראשון לא הבינה את אשר עשו לה. אך עטרה רמזה לה מתוך חרדה רבה: נימלט על נפשנו. הם דשים בשרנו בשוטים! אז לא ידעה רזלה עוד את נפשה. והיא תמה ושוט לא עבר עוד על בשרה. רשת-הוורידים הדקה הפזורה על פני עור בטנה האפורה תפחה, רעדה, ושאון חזק החריש את אוזניה. היא הסיבה ראשה והסתכלה במבט-בוז בפני מגבעת-הקש ושאלה את פיה: הלהכותני אַת אומרת? – בו ברגע שוב נשמעה אותה שריקה עצמה, הנחש העקלתון התפתל שנית מסביב לבטן. הכאב עוד גדל מבראשונה. שוב ננעץ העוקץ בעורף וצרב. עטרה עקרה רגליה והאיצה גם בה למהר ולהמשיך דרכן. אך חושי רזלה אבדו. הדם העתיק, דם למוד מלחמה והתחרות, גא וחופשי כסער ערבות רתח בעורקיה. עטרה עם עורמתה, עם חוכמתה וזהירותה, היתה כאחד הזבובים בעיניה. רזלה הרימה את רגליה האחוריות והראתה למגבעת-הקש את פרסותיה. שוקיה התרחבו, גבה הצטמצם, זנבה התנופף ועיניה מלאו דם. בתנועה אחת והמוסרות ניתקו, היָצוּל נשבר לשניים, וגוף רזלה נשלח באלכסון כחץ שנון למטה אל הבקעה הזרועה אבני-חצץ מבריקות. עמודי-אבק התרוממו וכיסו עליה. עמודים אלה נתמוטטו ברוח היום ורבצו ארצה, ובן-רגע, הרחק מאותו מקום, נולדו חדשים, ומתוכם נצנץ כתם שחום שפוך אור. רתומה אל הקרון עמדה עטרה שקועה בהרהוריה. כל המאורע היה לא מובן לה. רזלה, קלת-דעת זו! כוח זה והתלהבות זו! אמנם יפה ידעה עטרה, כי לשווא התקוממות-נפשה של חברתה ומרדה. ואף-על-פי-כן, כוח והתלהבות זו! עטרה טלטלה ראשה. ראתה את הסערה אשר קמה מסביבה. בכל פתחי הבתים נראו מגבעות-קש מזוינות קילשונים, מקלות ושוטים. ובראותה את עמודי-האבק מתרחקים חיש, ועוד מעט ויגיעו אל ירכתי הגבעה אשר באופק, רעדה נפשה ברעד תקווה וגיל. אולי יעלה לרזלה להימלט מרודפיה. וכך עמדה כפופת-ראש, עוצרת בשארית כוחותיה את הקרון, המעיק על עורפה בשיפוע המדרון, ורגליה הקצרות והמעוּבּות רועדות, אפס לאחר זמן מועט, והנה עמודי-האבק שקטו והיו קטנים ונמוכים, והם מתקרבים והולכים אל עטרה. היא הבינה את הדבר. רזלה נפלה שנית בשבי. הנה הקילשונות והמקלות סבּוּה מכל צד, ורזלה צועדת בפסיעות אלכסוניות וטופפות. רעמתה זקופה בחצי-קשת, כאילו יצאה לתהלוכת-פאר. פצעים עמוקים פתחו פיותיהם על פני עורה וקצף שפתיה אדום. עוד מרחוק שלחה את מבטה הבוער והלוחש אל פני עטרה. ועטרה לא עמדה בפני מבט זה. בו רתחו בוז ותלונת-סתרים, וכאילו שמעה את קולה: עטרה, רעוּתי מנוֹער, למה עזבתִני בידי זרים אלה ולעזרתי לא באת? – אך הנה קרבה אל הקרון, העמידוה על ידו, החליפו את היצול, קשרו את העבותות שנית, ומגבעת-הקש ציוותה במפגיע ללכת הלאה. שתי הפרדות זזו ממקומן. הגלגלים שקשקו. השלשלאות צלצלו. והפעם היתה רזלה שטופת דיבּוּרים. את כל לבה שׂחה לחברתה. אבנים השליכו בה. היא היתה כבר רחוקה. פתאום עלה תרבוש אדום ועמד לפניה. היא אמרה, עלי אדוניה בא לקראתה להצילה מידי מרדפיה. הערבה וכל הדרה נגוֹלה לפני עיניה. קרבה אל התרבוש, והוא אחז ברסנה. אך הנה בגד בה ומסרה בידי רודפיה… קול רזלה רעד. עטרה לא לעגה לה הפעם. שפתיה קרבו אל שפתי רזלה המבעבעות קצף מאדים, וליקקה אותן ברחמים רבים. בלשונה ליקקה את פצעי גופה. וכל אחת על-פי דרכה זכרה את ערבות המולדת היקרות, חירותן, נעוריהן. תוגה נעימה לחצה על החזה. הקרון שקשק. רוח-ים נשבה. שתי הפרדות משכו בקרון, הורידו ראשיהן מעקת הזיכרונות, והסער אפס בליבּן. והשמש עמדה במרום השמים.
ד: אחרית הימים
מן היום ההוא והלאה חיו רזלה ועטרה את חיי כל הפרדות הרובצות אתן באורווה. בבוקר בבוקר היה נכנס האדם עם מגבעתו. היה מכה על השוֹק, שׂם את המוסרות ומוציא בהמותיו לעמל היום ולפועלו. שתי הפרדות למדו מהר את כל העבודות בשדה ובחצר. בימות הגשמים, בכסוֹת החזיז במרבד-דשא רך את שדמות הבקעה, צעדו שתיהן לאורך התלם, גוררות אחריהן את המחרשה ותימהונן בלבּן לראות, כי ירק זה הולך וכלה והופך חום. ובקיץ, בימי קציר, הוּבלו קרונות-הבר בעונג מיוחד אל הגורן. אמנם מגבעת-הקש היתה משמיעה שריקת שוֹטָהּ מעל לראשיהן, אבל בבשרן לא נגעה. והימים עברו. עבודה בשדה, ומנוחה ואכילה באורווה. ולעתים נפגשו על-יד משׂוּכת-גדר בסייחים צעירים, גמישי תנועה, והם מטילים בהן את מבטם הלח והבהיר. רזלה מצאה חן בעיניהם. ויש שראש סייח קרב אל ראשה, וזיפי הנחיריים ממשמשים אחד ברעהו ומעוררים חפץ נסתר, פגום ומכאיב.
בעמקי לבּהּ קינאה עטרה בחברתּהּ. אבל את רגשהּ זה הכניעה בכוח. אדרבה. היא ריכזה את כל מחשבותיה למצוא דרך הקלה לרזלה בעבודתה הקשה. ובאחד מלילות-החורף הקרים, בשעה שבאורווה מידרדרות טיפות הגשם על הרעפים והריצפה קרה, והפרדות מנמנמות למחצה בהיותן מעומדות על שלוש רגליהן, והרביעית כפופה קימעה פנימה, וכאילו תלויה באוויר – באחד מלילות-חורף אלה עלתה מחשבה זו במוח עטרה: בשעת עבודה על רזלה להראות ולהבליט את זריזותה וחריצותה, ועטרה תעמיד פנים בכוונה, כאילו היה המתרשלת והמעכבת. למשמע הדברים האלה חרדה רזלה: הלא יכּוּך! – אמרה לה. אבל עטרה כיווצה את זוויות-עיניה בעורמה וסחטה מתוכן בת-צחוק של לעג, כאומרת אל רעותה: עוֹרי הגס אינו ירא את השוט וצליפותיו… והדבר היה לחוק. בעלותן ראש הר והקרון טעון משא כבד, או בחורשן אדמת-חומר כבושה וכבולה, היתה עטרה נועצת פתאום את ארבע רגליה באדמה ואינה זזה ממקומה, ורזלה מפרפרת בתוך מוסרותיה, כאילו ברצונה למושכה אחריה ולזרזה לעבודה. אז בא תוֹרוֹ של השוט. הוא חרש פסים עמוקים בעורה של עטרה ואין דבר. היא עמדה על מקוֹמהּ, ואבר אחד שבגוּפהּ לא רעד. כריסה רק התנפחה, אוזניה חוּבּטו אל רקותיה, וצלעותיה התרחבו מרוב צחוק וקנטוּר. אחר הטילה עינה אל רזלה, ובהיווכחה כי נתאדו כתמי-הזיעה על גוף חברתה ושבה נשימתה ונחה, המשיכה עבודתה מרצונה הטוב ולא בפקודת השוט.
אפס כאן קרה דבר, שעטרה עצמה לא יכלה לעמוד עליו, איך ואימתי בא. כך גם התרגלה לסגור את מחצית עינה השמאלית ולסקור מן הצד כאורבת לשונאה עד שהיה לדרך ראייתה הרגילה. בשעת חרישה או בשעת עבודה אחרת היתה מרַפה בחשאי ובלי משים את העבותות. זאת היתה מין חוּלשה, שלא יכלה להתגבר עליה. מאזני-הקרון עמדו אז באלכסון. עטרה כאילו יצאה בראש ורעותה אחריה. אבל היא ידעה יפה, כי כל המשא נפל על שכם חברתה. רזלה משכה בקרון בשארית כוחותיה. עוֹרה התחיל מבריק, השׂער המנומר אשר על שוֹקיה הסתלסל, ועל קמטי כריסה נאספו אגלי-הזיעה וירדו טיפות-טיפות ארצה. אמנם בשובן אל אוּרוותן, ובראות עטרה את הילוְּכה הכושל של חברתה, תקפוּה רגשי-נוחם וזיק-אשמה נצנץ בעיניה הערומות, אבל על תאוותה לא ויתרה. ולמוחרתו שבה אל מעשׂהָ הראשון. היא ניסתה להשתיק את פשעה ולהוסיף ממזונותיה על שׂעוֹרי רזלה. אפס זה היה ללא הועיל. תאבוֹן רעותה הלך ופחת, וגם את המספוא אשר שמו לפניה לא אכלה עד תומו.
מעיני מגבעת-הקש לא נעלמה תרמית זו. רזון רזלה ורפיוֹנה עוררו דאגתו והוא ביקש סיבּתם, עד שעמד עליה. השעה היתה שעת בוקר. הפרדות באו מן השדה ומשכו אחריהן קרון כבד טעון פולים. כדרכה, הרפתה עטרה מאחת העבותות. רזלה התמתחה ושאפה רוח במלוֹא ריאותיה והטעינה את כל המשא על עצמה, עד שרגליה הדקות רעדו מרוב יגיעה. והנה פתאום ושריקת השוט מצפצפת מעל לראשיהן בקול חוגג ובתרועה רבה. קצה הרצועה נגע רק נגיעה קלה בעורף עטרה. אך הפעם היה מחוּבּר אליו חוט ברזל מחודד כמרצע, ובמקום מגעו שתת דם. עטרה חרדה ממקומה. לא הכאב החרידה. אבל הרי גילוּ את עורמתה ומזימותיה, ואיך תראה את פני חברתה. ולמען תיווכח, אם לא מקרה היה הדבר, ניסתה שנית להרפות מעבותותיה. עכשיו ירד מטר-המכות על ראשה בשטף, צליף וצליף, זה אחר זה. עכשיו היה ודאי לה. אכן נודע הדבר. ומהיום ההוא והלאה שינתה את טעמה. על שכמה הטילה את כל עול העבודות. נולדה בה איזו זריזות חולנית, שהגיעה עד טירוף-הדעת. כל כוחותיה הכבדים פרצו החוצה. בראש מוּרד ובנדנודי חזה ועכוז סחבה את המחרשה כמעט בהתלהבות רבה. לקול קריאתו של אדוניה קמה בחיפזון, ורעד היה עובר על חוליות שדרתה, כמתכוננת למלאות שוב ליום ארוך וקשה את שליחוּתה. עיניה היו עכשיו פתוחות לרווחה, ואש חדשה היתה מהבהבת בהן. רגש עמום אחד מילא את נפשה: בעבודה תכפר על כל חטאותיה לחברתה.
אבל היא איחרה את המועד. בריאות רזלה נהרסה עד היסוד. הרזון לא פסק לאכול את בשרה, וגרמי שלדה התבלטו והסתמנו מתחת לעורה הדק. אמנם היו עוד בהילוכה אותן התנועות הטופפות, ושריריה רטטו עוד על יריכיה ועל חזה. אך אלה היו שרידים, אודים עשינים שניצלו מן האש הגדולה, שהלכה וכבתה לעיני כול. רזלה עייפה לרגעים, נתכסתה זיעה, התעכבה בעבודתה, והיתה מוכרחה לשאוף אוויר במלוֹא הנחיריים, ואור עיניה וגופה דלו מיום ליום. ופעם בבוקר, כשנכנסה מגבעת-הקש, כדרכה תמיד, לקוראה לעבודה, מצאה את האבוס של רזלה מלא על פיו מספוא אשר שמו לפניה עוד אמש. היא רבצה מקוּפּלת על עצמה, וראשה מופנה אל גבּה, ועיניה תועות ביגיעה רבה. הוא ניסה לטלטלה, אך היא לא נענתה לקריאתו ולא קמה. מגבעת-הקש הטילה בה מבט מיואש וסרה מעליה. על הקרקע היה מונח גל של עצמות ללא תוחלת. והוא ניגש אל עטרה ואחז ברסנה ואמר להעבירה אל מקום אחר, ולצמדה אל בהמה אחרת. פתאום הרגיש, כי זרועו נאחזה בצבת. שיני עטרה הצהובות נתחבו בבשר זרועו ובשקט רֶשע החזיקו בה ולא הרפו. הוא צעק מרה. עטרה עָצמה כמעט את עיניה, כאילו היתה נהנית ממאכל טעים לחִכּהּ, אבל לא הרפתה. לקול צעקת אדוניה נתאספו כל עובדי האוּרווה, והמהלומות ירדו על גופה מכל צד ועבר. אך עטרה לא ויתרה על שלה. היא הוסיפה לצמצם את עיניה ובת-הצחוק הערומה פרפרה בזוויותיהן. ורק לאחר שאמרה לעצמה די, פערה את פיה ובשקט הזיזה את חרטומה אל תוך האבוס והתחילה ללעוס במנוחה גבעול-חציר, שנותר במקרה מבעוד לילה. ובאותו היום לא יצאה לעבודה. היא נשארה על-יד רזלה. כפופה עמדה עליה, שואפת את הבל פיה החם. היתה איזו ריקות בלבה. שיממון מילאהו. אבל היא עמדה ולא זזה ממקומה. כל היום וכל הלילה. לפנות בוקר, עם עלות השחר, נפל עליה פתאום פחד גדול. הבל הנחיריים החם של חברתה הלך ונצטנן, ונדמה לה כאילו פסק. נשמעה רק חריקת-העכבישים בכל הפינות ובכל הסדקים. בין גזרי-הקש עברה חולדה בצעדים קטנים ומהירים ומרובים וגררה את טרפה. מתוך האפילה ראתה רק עין אחת של רזלה מפלבלת ומפרכסת. בה היו כל-כך הרבה געגועים, חניה, חוסר-און. עטרה פתחה בזהירות את השלשלת אשר קשרתה אל האבוס, ניגשה קרוב אל רזלה ורבצה על-ידה. היא ליקקה את צווארה, וכמו בימים הטובים ההם, בערבות מולדתה, על-יד אוהלו של עלי, תחת השמים הזרועים כוכבים, שׂמה את ראשה על עורף רעוּתהּ.
מה לך, רזלה? – שאלה בזהירות.
טוב לי. אני בערבות מולדתי.
כך. כך.
והאביב בא לארצנו.
מי אמר לך זאת, רזלה?
כוכב-התכלת רומז אלי מן העשב. גם הזבובים הקיצו והם מטרידים מנוחתי.
עטרה זכרה את הערבה ואת טעם עשבי-האפר, והריר עלה בפיה. היא גחנה מעט על רזלה, ושאלה בלחש:
וקלחי הברקנים עודם מתוקים?
מתוקים מאד, עטרה. אך הלילה נח עדר גדול במרעה.
זו מנין לך?
כל הדשא מכוסה גללים וריחו רע.
והיא נשתתקה. הטילה ראשה הצדה והאריכה רגליה. העין הוסיפה לפלבל במהירות רבה. אך הקור שהיה עולה מגופה הלך והתגבר, והרגליים המתוחות, המוארכות, קפאו. עטרה קרבה אליה ונגעה בזיפיה בסנטר רזלה ונרתעה לאחור מרוב פחד. גם הסנטר האפור, הרך, החלק, אשר כה אהבתו, היה קר כשלג. גם זיפיו נעשו צוננים וקוצנים כעוקצי הכּנר בערבות סוריה. אז הבינה את הדבר. הנה מוטלת רזלה לפניה, ורוח-חיים אין בה עוד. עטרה קמה בקפיצה ועמדה על רגליה. בראשונה נולד חפץ לסור מעל רעותה. כבר התחילה השלשלת להשמיע קולה. אבל היא ניחמה על מחשבתה ונשארה במקומה. את ראשה הורידה שנית. זיכרונות נבטו בו, מרובים וזה אחר זה. הזיכרונות האלה גדלו, התחברו יחד ומילאו את כל הגולגולת. הערבה. לילות רווּיים טל וכוכבים. עלי ואוהלו. העיר צידון וגלי-הים. מגבעת-הקש. ים כינרת ופני פרדות זועמות. מרד רזלה. עבודה. עבודה. עבודה. ולאט לאט כאילו נפתח לפניה עולם חדש. רגש יתמוּת כבד נח עליה. היא חשה פתאום כי כל ימי חייה הערימה, זייפה, כיחשה. הרי את רזלה אהבה אהבת-נפש. רזלה היתה הכול לה. היא עם משובתה, תוּמתה, פזיזותה, פרץ רגשותיה, עדנתה ויפי-מראה. אִתּהּ יחד היה טעם לזהירות זו, לעורמה זו, להבנה זו. כל אלה היו לרזלה, בעבורה, לשמה. בלעדיה אין טעם להן. ניטל כל ערכן. והיתה איזו ריקות בלב, כהרגשת רעב קשה, וזוויות-עיניה נתכווצו. הן סחטו מתוכן אגלי-דמעה מלוחים. לא דמעות-לעג היו. חדשות ואחרות היו הדמעות. כמוהן לא ידעה מעולם.
מרוב הרהורים לא ראתה עטרה, כי מגבעת-הקש מתגנבת אליה בחשאי ושמה מחסום שזור חוטי-ברזל על חרטומה. אבל היא היתה שקטה. וכאשר באו לשים את המוסרות על גבה, לא הראתה כל התנגדות. בשוויון-נפש יצאה מן המערכה ונתנה לעשות לבעליה כחפצו. וכאשר קרא אליה בקולו, משכה בעבותות, יחידה, עזובה, נכנעת, בשארית כוחותיה. היא חשה, כי הפעם חיבּרוּה אל משא כבד מאוד. אך היא התעצלה להסב ראשה ולראות מה שעשו בה, כדרכה תמיד. ראשה הורידה בהכנעה מלאה, מתחת מותניה, נשמה בחוזקה ונאחזה ברגליה האחוֹריות באדמה הרכה וצעדה קדימה. המשא נגרר אחריה, התעכב ושקע בקרקע ונגרר שנית. מתוך הרגל עָצמה את עיניה למחצה, אבל צחוק-העורמה נעדר בהן. הן הביעו עכשיו יגון עמוק, ייאוש ושוויון-נפש. והיא יצאה לדרכה ולעמלה יחידה, עזובה, גלמודה, עם רגש יתמות צורב בלב, ולא ידעה, כי אל נבלת רזלה רעותה היא קשורה, ואותה היא מוליכה אל השדה, הרחק מן הבתים ויושביהם, טרף לתנים ומאכל לעוף-השמים.
-
“ראו” במקור המודפס, צ"ל: רעו – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
כשעתיים ומחצה לפני הנץ-החמה, אצבע המעוֹרר הגיעה אל השעה ארבע, והשעון השמיע ומילא את החדר דרדורי צלצוליו הנחפזים והמרוסקים. בחדר היה קר. רוחות מזרח התדפקו על החלונות, וחללם של ארבעת הכתלים קלט את הצינה מן החוץ, ואורה של העששית הקטנה היה מבליח ומפחם את כתמי הנהרה האחרונים בזכוכית. ולאחר שגמר השעון את צלילי השחרית שלו, ענתה לו חריקת מיטה מפינת החדר. מתחת שמיכתה התנודד דבר-מה. אחרי כן נראה ראש של אדם, שהקיף במבטו התועה את אשר מסביב לו, ומהר להכניס שוב ראשו תחת מכסהו, ובחדר שבה השתיקה כבראשונה. נשמע רק מדי פעם בפעם רעד הזגוגיות, שהרוח סטר עליהן בחוזקה.
בחוץ היה עוד לילה, והמושבה היתה עוד אחוזה בחבלי שינה. שתי שורות הבתים, הבנויים במדרגות זה נמוך מזה לצלעות ההר, טבעו בצללי חשיכה, בין אילנות ומשוכות ושיחיהן. והאורות הקטנים שנשקפו מבין סדקי התריסים הרביצו כתבי אור צהובים ורחבים, אשר לא הרחיקו לשלוח קרניהם, כי מיד אבדו בערפל הנאסף מסביבם. ואף-על-פי-כן הורגשה באוויר נשימתה האחרונה של דממת הליל. פה ופה חרק שער. מי ברז שיקשקו. מרחוק נשמע קול פטיש המכה בברזל; מי-שהוא עומד שם בוודאי ומתקן מחרשתו. וניכר היה, שעוד מעט וכל השערים ייפתחו ובתוך האפילה העמוקה הזאת יקיצו החיים, ויחד עם קריאת הגבר יצא האדם לפועלו ולעבודתו.
בשעה ששמואל נתקפל תחת שמיכתו וחזר והכניס ראשו שמה, לאחר שהמעורר קראהו לעבודה, היתה ערה בו הרגשה ברורה שעשה מעשה שלא-כהוגן. שם באוּרווה הסמוכה לחדרו המתין העדר כולו לפת-השחרית שלו, והוא, הזן ומפרנס אותם, חייב היה לקום ולהאכילם. ובכל זאת לא יכול להתגבר על חפץ-שינה מוזר ותקיף ממנו. שמואל היה עייף מאוד. אמש שב בשעה מאוחרת מן העיר. הריצה ממקום למקום ומחנות לחנות הוגיעה אותו למדי, אולם בייחוּד הרגיזתהו התנגשות קטנה שהיתה בינו ובין אדוניו – מאורע שלא נתנהו להירדם הרבה שעות על משכבו. וכך היה הדבר:
מסוּבּל צרורות ושׂקים הלך שמואל כל היום אחרי אליהו בעל-הבית שלו. בדרך, באחד הרחובות, פגש אותם פקיד-המשובה.
– מה מעשיך פה? – שאל הפקיד, והיכּה בידו על שכם אליהו.
– לרגל העבודה באתי.
– יפה, יפה, אולם אני נחפז מאוד, ורק אלוהים הביאך לקראתי, תלך אל חנותו של הספרדי, תאסוף את כל חבילותי ותביאן אל מלוני.
אליה לא סירב. ניגש אל שמואל ורצה לשחררו מכל הצרורות שבידיו ועל שכמו.
– לשם מה? – שאל שמואל.
– כלום לא שמעת את דברי ה' ריבּנהאז?
– ומה לי ולדבריו?
– אלא מה? עלי ללכת?
– זה אינו נוגע לי.
– כיצד? כלום אינך מקבּל שכרך?
– אבל אינני משרתו של זה ולא נושא-כליו.
ה' ריבּנהאז שמע שיח-ושיג זה. פניו אדמו מכעס אבל הבליגו, והמתיק קולו:
– הנח לו, אינני אוהב רוח-מרד זה, ורק רעה ימיט עלינו. לך, אליהו, ועשה אשר ביקשתיך, כי נחפז אני.
והוא פנה לו עורף ונסתלק. גם אליהו הרכין ראשו ויצא אל חנות הספרדי למלא אחרי פקודתו של ה' ריבּנהאז. בדרך נתכווץ לבו, ומחשבות רעות תקעו ציפורניהן במוחו. תשובה מחפירה כזאת לא פילל לשמוע מפי שמואל. הרי הוא, שמואל, שקט כל-כך, נאמן, מסור, וממלא תמיד אחרי כל צו. זאת הפעם הראשונה השיב מענה סרבני ומורד כזה. “אינני משרתו של זה” – משמע, שאני, אליהו, אני משרתו ונושא-כליו, ושכמו נכפף יותר, ועינו הזעומה מלאה כעס וכאב.
בערב,בשובם הביתה, היה כבר חושך. בשעת הנסיעה עברה עליהם הדרך בשתיקה מוחלטת. אליהו ישב מרוּגז ומכוּנס בזיכונותיו. תמונות מעברו קמו לפני עיניו, הוא ראה את עצמו בעודנו בחור, חם-מזג, ראש המדברים, חופשי וגא. ומתוך האפילה נתרשמה תמונתו של שמואל היושב על-ידו והיתה לו עֵדה חיה על הימים ההם, ימים אשר לא ישובו עוד. מתחילה עוררו בו זיכרונות אלו רגשי צער. אבל מיד לקח את מקומם רגש אחר. הוא קינא בשמואל ושנא אותו: צעיר זה היושב עכשיו קרוב לו ומרפקו נוגע במרפקו, העומד תמיד לנגד עיניו ותובע, עומד ומחאה אילמת, אבל חיה וצורבת, בתוך פיו, עומד ומזכיר נשכחות, אשר כל חפצו של אליהו הוא, שלא יקומו לעולם לתחייה.
– יירקב!… יירקב גם הוא, יאבד, כשם שאבדנו כולנו – חלפה פתאום מחשבה רעה בראשו. והיא שנתנה מעט נוחם לנפשו הפצועה. ונולדה בו באותו רגע תשוקה עזה לראות את שמואל שחוח ומשועבד כמוהו.
העגלה עלתה על הכביש. עד מהרה התנוסס גן ביתו של פקיד הבארון מוקף חורשה של איקליפטוסים וברושים. השיטה פרחה, ואבק זהבה הפיץ ריח-בושם חריף ומהמם. אליהו הרים ראשו בזעם כלפי טרקלין זה, ובמוחו חלפה מחשבה מרה: כאן, כאן נחתם גזר-דיני הקשה. ושהתחילה העגלה יורדת, נראתה לָעין כל המושבה הקטנה שרבצה במדרון הגבעה. שתי שורות הבתים השלוחות שני קווים מתוך נקודה אחת, והדומות לזרועות פתוחות ומוכנות לחבק כל הנכנס אל תוכן, היו מוארות. קירבת אנשים הורגשה. גם הבהמות חשו את ריח אורוותן והרחיבו צעד. ואחרי רגעים מספר עמדה העגלה לפני ביתו של אליהו. הוא היה השני בסוף השורה הימנית. הגדר היתה פרוצה והשער רעוע, ועצי התוּת גדלו פרא בתוך גינת-הבית העזובה, המצמיחה לרצונה את הברקן, המרים גבעולו הירוק בין סבכי הקנים היבישים מאשתקד; והרי אליהו היה מן החרוצים שבאיכּרים, ואף-על-פי-כן דומה היה מדוֹרוֹ לחוּרבה עזובה ושוממה
כשעמדה העגלה ירד מעליה אליהו ונכנס אל ביתו, ואת שמואל השאיר בחוץ, שלא כמנהגו. והדבר היה לאות לשמואל, כי פני אדוניו אינם אתו כתמול שלשום. בלא-רצון התחיל לפרוק את כל הצרורות ולפַתח את הבהמות. הן היו צעירות, לא-למודות, ולא השתמשו בהן לעבודה אלא לנסיעה קלה. ובעוד שמואל עושה כה וכה, והנה אחת הפרדות נשתחררה, ובקפיצות ברחה דרך השער ונעלמה בחשכת הליל. הוא נדהם והיה אובד-עצות. דווקא עכשיו לא היה ברצונו, שיבוא לו מקרה זה. ועד שלא הספיק לצאת בעקבות הבהמה הבורחת, ואליהו נראה על המרפסת:
– מה אירע?
– לא כלום. “איילה” נשמטה וברחה.
– לא-יוצלח, ודאי לא סגרת את השער אחריך. ולמה אתה ממתין ועומד? צא ורדוף אחריה.
והוא הסב פניו ושב אל ביתו.
שמואל יצא החוצה, הקשיב והבחין בחשיכה. אבל לא נשמעו גם הדים רחוקים של שעטות הפירדה וגם צילה לא נראה. והתחילה אות הריצה מייגעת ללא-תכלית וללא-ידיעה, עיכּוב אנשים בשעת הליכתם וחקירתם, שוויון-נפשם של הנשאלים או מרי לעגם. שעתיים הלך מחצר לחצר, מגבעה לגבעה, נכשל באבנים, קרע בגדיו על יד חוטי הגדרות, עד שלבסוף, באקראי, בעוברו את הגורן, מצא אותה עומדת במנוחת-נפש גמורה וקוטפת בספיחה הירוק והעסיסי. הוא התגנב וקרב אליה בחשאי, שם רסן על צווארה ולכדה. ובדממה שבו שניהם הביתה.
בבית כבר עלו כל בני המשפחה על משכבם. הארוחה הפכה צונן, ושמואל מיהר לאוכלה ונתכנס אל תוך מיטתו. מחשבות רבות עברו בראשו. הוא חשב על אליהו. הרי ודאי לפני עשרים שנה היה כמוהו. גם הוא בא הנה חופשי ורענן ומלא-חלומות. עכשיו הרי לפניך רק חורבת אדם. ומי יודע, שמא לא בא שמואל1 אלא למלאות את מקום אדוניו. בעוד עשרים שנה יהיה גם הוא כמוהו אליהו ממש, אליהו בדורו… אבל סוף-סוף יגיעתו התחילה מתגברת על ההרהורים האלה, ושמואל נרדם וישן שנתו, עד אשר בא המעורר להקיצו.
– שמואל… שמואל… – קרא אליהו מן החדר הסמוך. איש לא ענה. נשמעה שוב חריקת המיטה. השמיכה התנועעה ומתחתיה יצא ראש שמואל, עינו הקיפו במבט תועה את הכול מסביב, סגר שנית עיניו ונשאר כממתין לדבר-מה. באותה שעה הגיע לאוזניו קטע-שיחה בין אליהו ואשתו:
– הנח לו, יישן עוד רגעים מספר, אמש איחר לבוא.
– בבקשה, בבקשה, אין זה נוגע לך. אדרבה, הרי לגאול את הארץ בא, ובכך הוא רוצה.
– כך, אליהו, אותה עצמך? לא היית כמוהו?
ברגע זה קפצו שניהם מעל מיטתם. אליהו עמד על רגליו באגרופים קפוצים וגער בזוגתו בקול לא-לו: “אין דבר זה נוגע לך, הבינות! אבל את אינך מבינה מאומה, לא מאומה! הבינות?” וגם שמואל קם על רגליו, מיהר ללבוש בגדיו ויצא אל האוּרווה להאכיל בהמותיו, שעמדו לפניו גועות וצוהלות.
*
החמה כבר זזה מאמצע השמים והתחילה נוטה לאט לאט מערבה. היום היה חם, והשמים – בהירים ושקופים. והאיכּרים, שבתחילת בואם בשדה היו לבושים בגדים חמים מחמת צינת הבוקר, התחילו מסירים בגדיהם מעליהם אחד-אחד, ועכשיו עמדו כולם, שרוולי כותונתם מופשלים, חסרי מעיל וחזייה כביום קיץ בשדות הקציר. בצעדים רחבים הלכו על יד מחרשותיהם, כפופים במקצת, ומפיותיהם נפלטו קולות שונים: קריאות-איום, קללות, דברי-חירופים, כל אחד על-פי הנוסחה המיוחדת לו. אלה היו קריאות-הזירוז לבהמותיהם למהר ולפסוע, להחיש את המלאכה. באוויר ניסר רעש ומפץ הרצועות. נראה צל של מלמד ארוך ודק, נתחב בבשר השור שאינו נענה לרצון אדוניו. בחיפזון נעשתה העבודה היום, כאילו חסו על כל רגע קל העובר לבטלה. עמדו בעונת זריעתה של החוּמצה, והימים קרובים לחג-הפסח. והאיכּרים ידעו יפה, כל סאה שתיזרע עכשיו ערכה סאתיים שייזרעו לאחר זמן, הרי אפשר יתקדרו שוב השמים בעננים והגשמים שוב יפסיקו את העבודה, ובינתיים הולך תור הזריעה ועובר ורוחות-קדים ממשמשים ובאים; והרי השעורה גבהה, ובמקומות בודדים ניכרים כבר סימני שיּבוליה השׂעירות. והמחרשות רצות ושבות, מתנועעות במהירות וקלות כסירות בים שקט. האדמה תחוחה, כי זאת הפעם השלישית שהמחרשה הופכת ברגבים אלה. וצמדי הבקר עולים ויורדים בלי-הרף. המעניות הולכות וצרות ושקי הזריעה הולכים ומתרוקנים. וגם העצלנים שבאיכּרים רוח אחרת אתם היום. כאילו החמה ממעל עומדת ומדרבנת את קהל העמלים הזה בחניתותיה הננעצות עמוק בגבם הכפוף ומזרזת אותם ומאיצה בהם.
במשנה חריצות עבד היום אליהו. מכבר הימים נחשב הוא לאחד האיכּרים החרוצים והמסורים למשקו ביותר. תמיד ידיו מלאות עבודה. וגם בחודשי תשרי ומרחשוון, בשעה ששאר חבריו יושבים על מרפסותיהם ומפהקים מתוך בטלה ושיעמום, יוצא אליהו אל שדהו, מסקלו, מנקה אותו, ועוקר שורשי הצמחים הרב-שנתיים, אטדים ושרידי שיחים המעכבים ומכבידים על העבודה המתוקנת. ואמנם פרי עמלו נראה לעין. בעוד חלקות השדה של חבריו עזובות ומכוסות אבנים, חלָקָה ומשובחת חלקת שדהו של אליהו. רק בצִדֶיה נראה ציבּוּר גדול, אוסף כל האבנים שהיו מקודם מפוזרות על פני השדה כולו. ועכשיו הוא צועד בנחלתו עם צמד הבקר שלו ופותח תלמיו. הוא הולך בראש. ג’לילה, ערבייה צעירה, פוסעת ומַלקטת אחריו. סלסלה מלאה זרעוני חומצה על ראשה, ומדי פעם בפעם היא מוציאה מלוא חופנה מהזרעים האלה, משליכה אותם אל תוך חריץ התלם הפתו אחד אחד, כאדם המרצה מעות לחברו, וכך היא משאירה אחריה מחרוזת זהב צרופה מגרעיני חומצה. אחריה הולך שמואל עם צמדו, וכנף מחרשתו מחפה על הזרעונים הנופלות מבין אצבעות ג’לילה בעפר התחוח, הדשן והמורטב מי-גשמים.
פני אליהו, הגרויים תמיד, נתרככו. רואה הוא את המענית והיא הולכת וצרה ודעתו נחה עליו. הנה עוד אמות מספר, עוד סיּבּובים אחדים, והוא יפלח את התלם האמצעי, ישר, מתוח כמיתר, ואשר עליו תמיד גאוותו, והחלקה כולה חרושה וזרועה עד תומה. ודווקא ג’לילה, העליזה תמיד, הולכת היום ופניה זועפים במקצת. מַפנה ראשה מדי פעם בפעם לאחוריה, זורקת אל שמואל מבט חם ותבעני, אבל ראתה שאין הוא שׂם היום לבּוֹ אליה, והיא מתרגזת ומאבּדת מנוחתה רגילה היא בכפרה, שהבחורים ישאו עינם אליה ויתאבקו בעפר רגליה. “גאים הם, מוסקובים אלה”, אומרת היא בלבּהּ, ושוב היא מפנה ראשה הסגלגל לאחור, ושוב תקווה נכזבה. שמואל הולך כל היו ועיניו שקועות בקרקע. כל מחשבותיו נתרכזו בזרעונים מזהיבים אלה, שהוא מצניע אותם בכנף מחרשתו. עוד מעט והשדה חרוש, ניר ישר, שתלמיו נשענים וסמוכים זה אל זה, כקמטי גלים בכינרת ביום קיץ שקט. ובחיקם חבויים זרעונים אלה אשר יכּו שורש, יציצו ויכסוּ את כל האדמה במרבד ירק רך ומכסיף קימעה, ועד מהרה גם ייתנו פרי למכביר.
– אל אלוהים! – חלפה מחשבה בלבו – הייתכן, שעבודתי ועבודת האנשים שקדמוני תאבדנה לשווא? והייתכן, שאגלי זיעה אלו, שאני בעצמי הפכתי עליהם עפר, יאבדו גם הם ללא-תועלת? הייתכן? –
פתאום נשמע “אוֹ-הוֹ” ממושך יוצא מפיו של אליהו. הראשונים, שקלטו קריאה זו, היו השוורים, נטו ראשיהם למטה, נרתעו קצת לאחור, העול השמיע חריקתו ועמדו על מקומם. ג’לילה, שחיכּתה זה מזמן להפסקה זו, זרקה במהירות את שארית החומצה שבידה הורידה את הסלסלה מעל ראשה, ומיד היא ישובת ורגליה מקוּפּלוֹת תּחתּיה על האדמה ונחה. היא יושבת ופוזלת בעיניה החרידות לשמואל ההולך וקרב אליהם. וכשהגיע צמדו אל המקום הזה, נזף גם הוא בשווריו ועיכּב מחרשתו.
אליהו ניגש אל צמדו של שמואל, והיכּה בידו על עורפם.
– יפה, “מקרין”, יפה יגע?
מקרין היה שור בריא בעל עיניים כחולות, וקרניו ארוכות ומסולסלות. הוא הביט בפני בעליו בעינו התמימה, שרבב לשון ארוכה וליקק את היד המושטת לו.
– ינוחו מעט השוורים – אמר אליהו – עבודה יפה עשו היום. – ובדברו מישש בכיסי מכנסיו, כמבקש דבר-מה. שמואל הבין, שבחפץ אדוניו לגלום לו סיגארה, והרי נשאר מעילו של אליהו על-יד העגלה, ושם גם היתה קופסת הטאבּאק שלו; שמואל פנה אפוא ללכת ולהביאה לו. הרגיש בזה אליהו והקדים ונתן אות לג’לילה. היא קמה בעצלות, ובצעדים מדודים, עקב בצד אגודל, יצאה למלאות את פקודת אדוניה, ובלכתה היא מראה את כל גמישות גופה, תנודתו וכל עורמת בשרה הצעיר.
ושוב נראה לשמואל כי פני בעליו נעשו רכים ונוחים. שערות גבינים הסבוכות הורמו, והעין האירה מתחתם בטוב-לב. בינתיים שבה ג’לילה והביאה את הקופסה. אליהו ישב על גל האבנים שבפאת שדהו, גלם סיגארה והושיט את קופסתו לשמואל, אבל בתוך כדי הושטה נזכר שאינו מעשן, והוסיף מתוך צחוק:
– שכחתי, אינך מעשן, מקמץ אתה בהוצאות, רוצה לאסוף הון בארץ.
והוא צחק בצחוק טוב. עשן אפור התאבך מבין שפמו, התרומם ונעשה שקוף והתנדף באוויר הצח. אליהו עישן את הסיגארה בטעם מיוחד, בעקשנות, וכל גל עשן, שיצא מתוך פיו היה לעננה כבידה. ניכר היה, שרצונו הפעם לדבר על עניינים שמתוך ערפל זה נקל לו יותר לנגוע בהם, אלא שלא ידע איך לפתוח ולתת מוצא להם. ושרתה שתיקה כלואה רגעים מספר.
– הרבה עבודה עשינו – הפסיקה שמואל.
אליהו נאחז בדבריו וענה:
– הרבה, מעט, הרי בעצם אין הפרש בכך. הכול ילך לאבדון. עד ראייה אתה, תמיד אנו יחדיו, טוענים עלינו: נרפים אנו. והרי עיניך הרואות. עובד אני, ללא מנוחה. ומה חלקי מכל עמלי זה? בני הלומד בקוליג' בבירות מבקש נעליים, נעליים אינן מותרות, ואין ידי משגת לקנותן לו.
דברי אליהו יצאו חטופים ומקוטעים מתוך פיו, ונפלטו יחד עם גלי העשן. הוא המתין לתשובתו של שמואל. היא לא באה. ושוב שלטה שתיקה רגעים מספר, כבידה מן הראשונה, אבל הפעם הפסיקה אליהו עצמו:
– וכלום אומר אתה, שאיני יודע מה בלבך? יודע אני יפה. בני בבירות… דורש כסף… ולמה אין בני זה עומד יחד עמי על יד גל אבנים זה? ולמה ישובת בתי נחמה ועוסקת בבית בכל מיני רקמה של הבל, ולמה אינה באה במקום ג’לילה זו? אמור, לא כך היא מחשבתך עתה?
שמואל שתק גם הפעם. אמנם כך היתה מחשבתו, אבל לא היה ברצונו לצער את אליהו. אולם ג’לילה, בשומעה את שמה יוצא מפיו של בעליה, התעוררה מנמנומה ומהרהוריה העצילים, והתפארה בלבה, שבוודאי טובות משמיע עליה אליהו באוזני שמואל. היא התחילה מיישרת חלוקה, מתקנת את הסודר שעל ראשה, והשתדלה למשוך את העיניים בתנועותיה על הווייתה. ובלבה אמרה: הרי פרצופו של פועל זה כפרצופם של בני-ערב ממש, אותו השׂיער השחור, אותם הפנים השזופים, ואותו המבט של העין הכהה, אולם גאה, גאה הוא מוסקובי זה!
– שתקנים אתם, צעירי רוסיה – קרא אליהו ברוגז – נזהרים אתם מפנינו כמפני מוסרים-למלכות. שם, באסיפותיכם, נפתחים פיותיכם, אבל לפנינו אין אתם רוצים. מעיין סתום. מתגדרים עלינו, הנרקבים, מקבלי התמיכה. אבל כלום לדיבּוריכם אנו זקוקים? כלום אין הבוז אלינו מבצבץ מכל תנועה שלכם? כלום שתיקה זו עצמה אינה מעידה יפה על היחס שלכם אלינו? וגם ברגע זה אתה אומר בלבך: לכאורה מדבר אליהו זה כבן-אדם מבין-דבר, ומחר, כשיאמר לו פקיד-הבּארוֹן: כרע ברך לפני, ומיד ימלא את פקודתו. אמור שמואל, אל תכבוש דבריך, רגילים אנו בכמו אלה.
אליהו ירק במלוא-פיו: שפתיו נכווּ כמעט מן הסיגארה שכלתה. הוא זרק אותה בכעס, גלם חדשה, הדליקה והוסיף לדבּר דבריו:
– רגילים אנו! כאילו מששת ימי בראשית נוצרנו לשמוע רק זלזולים. והרי היו ימים, שלא יכולתי, שאוזני לא קלטה גערת אדון, שאל ויגידו לך.
מסתכל אני לפעמים בך ובכל מעשיך, והרי אתה מזכיר לי את אליהו, לא זה, שאתה רואה לפניך עכשיו, אלא אליהו מאז לפני עשרים שנה…
הוא הפסיק רגע, כמעורר נשכחות, והמשיך:
– צעיר באתי הנה, מלא שאיפות וחלומות, מעיירה קטנה, בגיל של שבע-עשרה שנה באתי לארץ השוממה הזאת. שנים אחדות התגוללתי כמוך היום, הפקידות של אז לא היתה צנועה ועצורה כבימינו אלה. זאת היתה פקידות-בארונית מתהוללת, מתגנדרת, מכניעה. ואף-על-פי-כן היו ימים, והיה כוח בידי לעלות אל לשכת הפקיד ולהכות באגרופי על השולחן, עד שצילצלו כל הכלים עליו. הרי נרדפתי שנים רבות מפני מרדי. שאל ויגידו לך. אולם למה אכביר מלים. רווק אתה. רווק ציפוֹר דרור הוא. אינך יודע מהו עול, ואחריות מהי. והרי לא יכולתי להיות כל ימי חיי תלוי בכל משגיח ספרדי גס ומעליב. והרי לא לשם כך באתי הנה. ואז באה האיכּרוּת. הכול קיבּלו וקיבּלתיה גם אני: בית, חלקת שדה ואָדנות על עצמך.
זכורני, בהיותי עוד פועל, לפני עשרים שנה, חרשנו בשדה כעשרים בחור יחד. פתאום ראינו, הפקיד דוהר על סוסתו כחץ מקשת וקרב אלי. כמעט שרמסתני הסוסה בפרסותיה. ומיד התחיל לחרפני על לא-דבר. הנאה יתירה היתה לו להרעימני, כי ידעני כאחד הבועטים בו. דמי קפא בעורקי. כל חברי עמדו ושתקו. אחר נשמטו אחד אחד. נשארתי לבדי. והוא מחרף בצרפתית ובז’ארגון נלעג. רעד עבר בכל אברי. המַלמד שאחזתי ביד היה כבר מורם ומוכן להינעץ בלבו של שפל זה. אבל באותו רגע קמה לפני תמונת ביתי. שם בבית-האבנים יושבת אשתי, שאירשתיה לי לפני שנה, ומיניקה את בנה הפעוט – זהו בני, הלומד כיום בקוליג' של בירות – ואז בלי משים נטה המלמד הצדה, ננעץ בבשר השור, ואני ברחתי עם מחרשתי כשאר חברי בשדה.
ואז ידעתי כי עבד נרצע אני.
פרצופו המקומט של אליהו נתכרכם ביותר. ועינו הכהה שלחה עכשיו זיקי אש, שרידיה של האש, שהתנוצצה בעיניו לפני עשרים שנה. וברק זה זר היה לפנים אלה, שנתמעכו ונתנוונו כל כך, וג’לילה ישבה ועיניה לטושות מרוב תימהון ופחד נסתר. פעם הביטה על שמואל היושב בראש מורד ומקשיב בעצב, ופעם על אליהו המתרגש. מעודה לא שמעה אותו מרבה כל כך בדברים ומרים קולו במידה כזו. והשוורים כאילו הרגישו, שעכשיו אין איש משגיח בהם, והתחילו על-כן לטייל ארוכות וקצרות על-פני השדה החרוש, ודרשו אחרי קלח עשב רך ועסיסי. רק השמש, שמש מזרח זו, שהיתה עדת ראייה לכל המאורעות אשר עליהם סיפר אליהו, לא מצאה חפץ להתעכב במהלכה ולהקשיב לשיחה זו. דומם ירדה ושקעה בין רגלי ארגמן מתלקחים ימה-ימה.
ופתאום הוסיף אליהו, בקול נמוך ושבור, כאילו היה נוגע בכל עומקו של הפצע:
– בו בערב נקראתי אל לשכת הפקיד. הוא דיבר עמי. כאילו לא נפל דבר ביני ובינו, ואמר לי:
– רכּבי התפטר, סחו לי, שאתה יודע לנהוג בסוסים ולהשגיח עליהם, תמלא את מקום הרכּב ההולך.
אני סירבתי. משׂרת עגלון אינה משׂרה נעימה. ביארתי לו, שאני בעל משפחה, ואיני יכול לשהות כל הימים והלילות בדרכים ולהשאיר בני-ביתי לבדם.
– אין אני מכריח אותך, אולם דע לך, שאין לי עבודה אחרת עבורך, הברירה בידך.
ושוב קמה לנגד עיני משפחת-ביתי. ולי אין כול. והארץ קטנה ושוממה. וכולה ביד פקידות עריצה זו. הרכנתי ראשי, וקיבּלתי את ההצעה. וברדתי את המדרגות חשתי אמנם, כי יורד אני. להיות עגלונו של הפקיד, להמתין לו בכל מסדרוני המלונות, להיות שליחה של אשתו, להיות תמיד נכון לכל קאפּריזה שלה – רעדה אחזתני לזכר כל אלה. אבל לי אין כול.
ואחר כך התחילה שלשלת ארוכה של סכסוכים ופגעים. המשפחה גדלה בכל שנה נפש נוספת. באה האיכּרות כמלאך מושיע. והנה שנות-בצורת, דבר-בהמות, מחלות-ילדים, קדחת, כאב-עיניים, צרות בלי גבול ובלי הרף. וכך חלפו הימים. ועתה זקנתי, עייפתי. עובד אני מתוך הרגל, אבל אפסו הכוחות, כך אפסו ואינם.
ואליהו קם והפסיק דבריו.
שמואל הסתכל בו מן הצד ואמר בלבו:
– חורבה, אבל חורבה קדושה!
וגם הוא קם אחריו.
וכאשר הזכירה אותם ג’לילה, שהיום רד ועת לשוב הביתה, ואליהו התחיל גומר עבודתו במהירות, מזרז את שווריו במלמד שבידו ודוקרם בלא-רחמים – הלך שמואל אחר מחרשתו בצעדים מאוששים, ושוב לבו מהרהר על הזרעונים האלה, שהוא מכסה בכנף מחרשתו, ומוחו חוזר בלי הרף על מחשבה אחת:
– הייתכן, שעבודתי ועבודת האנשים שקדמוני תאבדנה לשווא? וכלום אלה אגלי הזיעה, שאני הופך עליהם עפר, יאבדו ללא תועלת?
הייתכן?
-
“שמאול” במקור המודפס, צ"ל: שמואל – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
היתה שנת ברכה, ובמושבה לא היה הדבר מוטל בספק: לאחר שתיגמר הגורן כשורה, ובכיסו של שמעון יקשקשו תריסר נאפוליונים של זהב, יזכה סוף-סוף לכנוס את נעמי, ריבה זו שהוא מחזר אחריה זה שלוש שנים בחשאי, אל ביתו ואל נחלתו. אמנם ריננו אחר בת האכסנאית שנתנה עיניה באחר, בחיים, איכּר כבן ארבעים וגרוש מאשתו הראשונה, תקיף המושבה ובעל-נכסים, ושקנה לו שם בין האיכרים בשני סוסיו האמיצים, אבל תושבי הכפר לא נתנו אמון בשמועות אלו, וראו אותן רכילות של אותם צרי-העין, שאינם יכולים לעולם לראות בטובתם של אחרים.
אבל כשנתפרסם הדבר כוודאי גמור שחיים מתעתד בקרוב להכניס את נעמי תחת החופה, נראתה השמועה זרה ומפתיעה והיתה לנושא השיחות כל היום; ובכל מקום, בשדה ובבתים, דיבּרו רק על מאורע משונה זה. ולאחר הצוהריים, בבוא חיים עם קרונו ועם סוסיו האמיצים הגורנה, היה בעיני הבחורות והבחורים שהיו מתעסקים שם כחדש ומלא-עניין. כל העיניים נתלו בו, ורמזים וסקירות-חשד עברו ממדושה למדושה; פה ופה גם נפסקה העבודה, כדי להסתכל בחיים הפורק עמירו מעל הקרון.
אחת הריבות לא הבליגה על התמרמרותה ופנתה אל הבחור העומד על ידה:
– בוא וראה, כמה צבועים הם בני-אדם! תמיד הלא הגינה עליו, תמיד צידדה בזכותו של שמעון, ואף-על-פי-כן ידו של חיים על העליונה, והרי…
אך הבחור הפסיק את דבריה:
– כלך לך! הוא עצמו חייב בדבר, לעיניו נעשה ולא מיחה. יש לחיים כאן אחים ואחיות והוא סועד דווקא אצל הפונדקאית ובכל יום לפנות ערב שבה נעמי על קרונו אתו יחד משדותיו, והוא רואה ומחשה, אמנם שם זה נאה לו – “גמל”, פשוטו כמשמעו.
שמעון שעמד בקירבת המתווכחים, ושלא נזהרו כלל בדבריהם מפניו, שמע קטעי שיחתם, וראה זיקי אש אדומה מרקדים לפני עיניו. עלוב ונכלם עמד וחש גועל לעצמו. היה בחפצו לעזוב מקום זה מיד, אלא שחשש שמא ימשוך עליו את העיניים, ולכן נשאר זמן-מה עוצר ברוחו ומחטט בערימת הבר שלפניו. אבל עד מהרה, לאחר שהגורן שבה אל צורתה הרגילה והאיכּרים שקעו שוב בעבודתם, נשתמט ויצא כשהוא מתחכך סביב המדושות, והתחיל עולה אל המושבה.
הוא התהלך לאיטו, צעדיו מדודים, שחוח קימעה, גופו שלוח לפניו, כאדם הצועד אחרי המחרשה על אדמה תחוחה. כך עשה דרכו בחשאי עד ביתו. ובהיכּנסו אל החצר הריקה והשוממה, שתרנגולות מרוטות-נוצה בלבד חיממו בה את עורן החשוף בגל האשפה לאור השמש, עמד רגעים אחדים תוהה ומהרהר, ואחר ניגש אל שער מדורו. שמעון היה צעיר גבה-קומה, כבן עשרים וחמש, בעל גרם ובעל אברים. צדו השמאלי היה בולט במקצת מרוב כפיפה ועבודה, ובפרצופו ניכּרים היו אותות רישול ושיעבוד. שם-הלוואי “גמל” נזדווג אל שמו עוד בהיותו נער, ואיש לא זכר כיום את ממציאו. אבל כּינוי זה היה הולם אותו. מבנה גופו האיתן והגבוה ואותה הבעה מיוחדת במינה של כל הוויתו, הבּעה של כניעוּת, רפיון-רוח, רוֹך וּויתורים – כל רושמם של בהמת-משא כבידה, למודת-עול ורגילה במשמעת.
שעה יפה עמד על-יד השער מתוך ציפייה רבה כחייל על משמר. פעם בפעם היה מוציא ראשו החוצה בזהירות, מסתכל בכל אשר מסביב לו באחת מעיניו, והוא קופץ את אגרופיו המכונסים בכיסיו וממלמל לעצמו:
– יפה, יפה הדבר… הפעם אַראה להם לכולם אַראה!
היה יום חם. הכפר שלפניו היה עוד בשעה זו קופא ושומם. תריסי החלונות היו מוגפים לאורך הרחוב משני צדדיו. שלם היה השקט. אין לא נע. דומה, כאילו פרחו להם החיים מתוך משכנות-אבן אלו ונסתלקו אל שדמות בר, בין ימי הקמה, ולא השאירו אחריהם אלא אותם הבתים המסכנים, גלי מצבות על קברי החיים. פתאום נשמעה חריקת דלת, וקולות פרצו מתוך הבית הסמוך. שמעון נזדעזע, עמד הכן, ואוזנו סופגת כל קול וכל הברה. הוא שמע קול רך, רועד במקצת, מתחנן, זה הקול המיוחד לבחורות צעירות, מכריז ואומר:
– אמא, אני יוצאת אל השדה, החום ירד.
והאם משיבה:
– יפה, תבואי יחד עם חיים.
והדלת הוגפה.
על המרפסת נראתה נעמי. היא היתה בחורה יפה, פניה מוארכות וקומתה למעלה מכפי שנותיה. עכשיו היתה לבושה שמלת פשתן לבנה ומגוהצת, ושתי צמותיה הידלדלו על שכמה והיו קלועות סרטים אדומים כביום חג. ובעוברה את סף ביתה והתחילה יורדת לאורך הרחוב, ונראתה בעיני שמעון לבושה פאר, חוגגת, מה שהבליט ביותר את גזרתה המתוחה והרעננה – תקפה אותו קנאה עזה. מתחילה קפץ קפיצה אחת כמתכונן לרדוף אחריה, אבל מיד ניצח את עצמו ונשאר על מקומו, נושך שפתיו וממצמץ בעיניו, כבולע טיפה מרה. הוא עמד רגעים מספר כולו נרעד כחיה פצועה. והנה נצנצה מחשבה במוֹחוֹ. הוא הכניס את ראשו פנימה, אל החצר, עמד רגעים אחדים כבוחן דבר, ואחר עבר את מגרשו בריצה עד הגדר שמאחוריה. שם מצא את הפשפש נעול, בעט בו באחת מרגליו, נשמעה חריקה משונה של מסמרים חלודים – והפשפש נפתח לפניו. אז הרכין את ראשו ויצא מן החצר והתחיל פוסע פסיעות גסות, מדלג על הגדרות שמאחורי הבתים ומכוון דרכו ישר אל עץ-הבוטנים המסועף, שהתנוֹסס מזרחה למושבה. הוא הלך בקו אלכסוני ובמהירות רבה ולא חלפו רגעים אחדים והוא ראה את עצמו בצִלוֹ של האילן. כאן נתעכב ועמד. העץ היה רב-ימים, מסועף, ועל ידו נפרשו הדרכים לכל צד. שמעון בחר לו מקום-סתר בין הענפים העבותים והתחיל מציץ מביניהם אל המסילה, המתפתלת ובאה במורד המדרון. שום דבר לא היה ברור ומסוים לפניו. רק עלבון חריף אחד לחץ על חזהו. הוא חש שהגיעה השעה האחרונה, ועליו להביע את מחאתו על העוול ועל החרפה שממיטים עליו במעשה של ממש, ואם לאו – יהיה ללעג ולקלס בעיני כול וגם בעיני עצמו.
נשמע קול צעדים. דבר-מה חם ניצת בקרבו. הוא נלחץ אל גזע האילן, מחבקהו ומתחבא בעבי בדיו, ולבו התחיל פועם בחוזקה. אל המקום הזה קרבה נעמי במהלכה הרגיל, הקל, הטופף, חצי גופה נטוי במקצת לאחוריה, ידה האחת מאהילה על מצחה, ושתי צמותיה משני עברי כתיפיה. דמו של שמעון נרתח והוא חש בהלמות רקותיו. רגש מוזר, חדש, תקיף ממנו ופרא, התחיל מתגנב אליו. נעמי היתה קרובה אליו מאוד. קפיצה אחת – והוא ייפגש אתה פנים אל פנים. והוא הוסיף לחבּק את האילן אשר בין זרועותיו, חיבּקהו בחוזקה יתירה כאילו היה עומד לעוקרו על שורשיו.
ופתאום, בשעה שנעמי היתה קרובה כל כך שרשרושי שמלתה הגיעו אל אוזניו, זינק שמעון כאנוס על פי דיבּוּר פנימי ממחבואו, ובכל רוחב גופו האיתן סגר לפניה את הדרך וקרא בקול גס ומאיים:
– נעמי, להיכן?
היא נרתעה לאחוריה, ומפיה נמלטה צעקה קלה, שנפסקה באמצע. היא פתחה בגמגום:
– אתה הוא זה? אתה! שמעון!
ובעיניה הקורצות והמפלבלות תרה לעצמה מקום מפלט.
– כך, אני הוא זה.
אולם בדברים אלה לא נשמע עוד קולו הפרא והמאיים. ברגע קל אחד וכל אבריו נשתתקו, ומראהו היה שוב עלוב ומסכן. הוא עמד לפני נעמי בראש מוּרד כפושע, וידיו הארוכות נתלו מעל כתיפיו כאברים מדולדלים.
– הרי תכיריני – חזר בקול נמוך.
נעמי הטילה בו את עיניה הבּוֹטוֹת והמשתאות, מדדה חיש את כל גופו המרושל של שמעון, ומיד הכירה את השינוי שהתהווה בו. לפניה עמד שוב הבחור הרגיל, הנכנע, הוותרן, הרך כדונג, אשר שלוש שנים כסדרן היתה מושלת בו ומטה אותו לחפצה. וכלאחר יד ובלי חמדה, כאדם המסיר דבר מאוס מלפניו, זרקה לו דבריה, בהתאמצה להשתמט ולהמשיך דרכה:
– הרף ממני, איני יודעת, מה היה לך?
כצליף של אש פעלו הדברים על שמעון. שוב הוּרם ראשו וקומתו נזדקפה והטילה אימה. שוב נצנץ בעיניו ברק פרא. ובסננו בין שיניו המהודקות כל הברה והברה קרא לה:
– נעמי! למה רימית אותי? אני רוצה לדעת!
היא נבהלה שנית, ניסתה להשיב ולטשטש טענותיו:
– מי רימה אותך? מה אתה סח? שמעון!
אבל הוא לא נתן לה לדבר, לא שמע גם את דבריה, ובקול לא-לא געה:
– איני רוצה, איני רוצה! יודע אני, יודע אני, את תהיי של הלזה, לו יש כסף רב, סוסים אבירים, יש הכל, ואני, ואני…
והוא פסע לקראתה פסיעה אחת, תפס את ידה והתחיל מושך אותה אחריו בכוח. היא התנגדה לו, פרפרה בין זרועותיו. אבל ידו של שמעון היתה חזקה, חזקה מאוד… באותו רגע נראתה עגלה בשיפועי הגבעה שמאחוריהם. נשמע ברור קול שקשוק האופנים בהסתובבם במהירות מעל המורד. שמעון נרעד, וידה של נעמי נשמטה כרגע מבין כפיו, ושיכרונו פג. נעמי מיהרה להעיף עין בקרון הקרב, הכירה אותו מרחוק, ורוחה שבה אליה:
– לעבור תנני! גמל!
זאת היתה הפעם הראשונה בחייה אשר מלה זו עברה את פיה. שמעון התחלחל ועיניו מלאו דם. הוא הרים אגרופו להורידו על קדקדה. אבל היד נשארה תלויה באויר ולא ירדה. רגע אחד עמד לפניה אובד-עצות. אולם מיד התאושש, שלח אליה מבט מלא בוז, נטה הצדה, ובפסיעות רחבות שב אל המושבה בדרך-המלך.
היה כבר סמוך לשקיעה, והחמה שילחה את קוויה באלכסון על שיפוּעי המושבה. פה ופה נראו קרונות מתנהלים לאיטם אל הכפר ומשאירים אחריהם ענני אבק. האוויר נתמלא קולות רחוקים וקרובים, ובמבואות המושבה התחילו החיים להתעורר מחדש. ריח חריף של תבשילים מתובּלים נתמזג יחד עם ריחות השחת והדשאים התוססים והמתייבּשים, והנשים רצו עסוקות ממקום למקום.
שמעון עבר את הרחוב ולא התבונן אל הנעשה מסביבו. לאיכּרים שבאו לקראתו לא הקדים שלום, ובכל פעם נפנף בידו מעל ראשו כמבריח יתושים מעליו. ובהיכנסו אל חדרו, עייף ונרגז, הגיעה כבר החמה לראשי האילנות, והצללים התחילו מתמשכים ופורשים ממשלתם. הוא לא הדליק נר, צנח על מיטתו ושכב קופא ומאוּבּן. בחוץ גברה החשיכה, ושלוות-רוחו של שמעון שבה אליו לאט לאט. כל המאורע התרחק, ניטשטש והתנדף בתוך ערפלם של הרהורים וזיכרונות, שבאו אליו דחופים ומבוהלים ומילאו את כל לבו. ועד כמה שיגע לצמצם את מחשבותיו ולהפנותן אל דברים אחרים, הן שבו בכל פעם והתרכזו בהרהור אחד שלא עזבהו לרגע: התבוא נעמי, כדרכה תמיד, לקוראו לארוחת-הערב?
זה שלוש שנים כסדרן, מיום שמת עליו אביו, והוא מתאכסן בבית אמה של נעמי, רגיל הוא לשמוע זו הדפיקה הקלה והזהירה בתריס חלונו ואת שלוש המלים הבאות אחריה:
– שמעון, הרי תיכּנס!
ותמיד נדמה לו, כי שמו יוצא מפיה של נעמי בהטעמה מיוחדת, ספוגה חמימות וחיבּה; נדמה לו כי בקול רך ואימהי זה נשמעת לו קירבה, הבטחה לעתיד. והדבר היה לו להכרח-חיים. בכל לפנות-ערב חיכּה שמעון בכיליון-עיניים ומתוך חרדת-נפש את רגע בואה. ואפילו גמר מלאכתו בהקדם, מעולם לא היה הולך אל סעודתו מעצמו. בכוונה תחילה היה נשאר בחדרו, נשען אל אדן החלון ומצפה באי-סבלנות מתוקה, עד שהוא שומע את קול צעדיה הקריבים ובאים ואת זו הדפיקה בתריס החלון, ואת קולה הקורא:
– שמעון, הרי תיכּנס!
קול דפיקה בדלת חדרו העיר אותו מהרהוריו. בלבו ניתקה נימה. הוא ידע ברור – לא נעמי המתדפקת עליה. הוא נתן רשות-כניסה, ובפתח נראה ראשה של הפונדקאית, פרוע, מבשׂר רעות, והיא אמרה לו בחטיפה:
– הרי הכול כבר מסובּים, ואני צריכה לחזור אחריו כאחרי תינוק, על הפתחים עלי לסובב.
– אני בא – ענה שמעון בקול ניחר.
– אבל תיכף ומיד! –
והדלת הוּגפה.
שמעון קפץ מעל משכבו כנשוך עקרב. הכעס הֵחֵם את לבּוֹ ודמו פרץ ועלה והיכּה ברקותיו. כוס עמדה קרובה לו – תְפסהּ והשליכה לפניו והיא התפוצצה לרסיסים, ואחר התחיל מהלך בחדרו כחיה פצועה בסוגרה, ומלמל לעצמו:
– יפה, יפה, עתה אַראֶה להם! לכולם אַראֶה!
ויצא מחדרו.
בבואו אל האכסניה, ישבה כבר כל החבורה סמוכה אל השולחן. הפועלים היו ערוכים לשני צדי השולחן, פשוטי-מעיל, ראשיהם מוּרדים, פרצופיהם השזופים נתונים בתוך קערות המרק שלפניהם, והם עטופים אד חוורוור העולה ומיתמר מתוך התבשילים החמים. בואו של שמעון התמיה את כל הנאספים. כל הראשים הוּפנו אליו, והוא הכּיר על פניהם אותות השתוממות ולעג, כאילו היו אומרים את מחשבתם בקול: כמה אדם זה לא חולה ולא מרגיש. וגם חיים, היושב מן הצד, מכוּוץ כקיפוד, כאילו עלבון הוא לו שהעמידוהו בשורה אחת עם שמעון, ושניהם היו לנושא אחד של שיחות הכפר – גם חיים לא יכול להתאפק על תימהונו והסתיר בת-צחוקו באגרופו. אבל שמעון לא השגיח בכל אלה. פניו היו דווקא עכשיו גלויים, ומבטו סקר באין מעצור סביבו. ודבר זה עוד הגדיל את המבוכה ואת ההשתוממות. את נעמי לא ראו בחדר. הפונדקאית בלבד היתה היום משַמשת לפני אורחיה. ושמעון ישב במנוחה אל השולחן במקומו הקבוע, וכשהגיע אליו תורו, נתן אות לפונדקאית להביא יין.
בחדר שרתה דממה. הלעיסות והלגימות נעשו תכופות ומהירות יותר. שתיקה זו ואכילת-חיפזון זו בישרו את הסערה הקרובה. ולאחר שעשו רצונו של שמעון התחיל הוא מוזג כוס במתינות, קם ממקומו, מכּה בכפו על השולחן, משתיק את המסובים, וקורא בקול:
– אני מרים כוסי לחיי הזוג שלנו, נעמי וחיים, יבלו את חייהם בנעימים!
ועד שהספיקו האנשים לתת דין-וחשבון לעצמם על הנעשה, ראו את שמעון מניח מקומו בקומה זקופה, ומשאיר אחריו דברים אלה:
– ועכשיו אני מזמין אתכם לשמח חתן וכלה!
והוא יצא את חדר-האוכלים בצעדים מאוששים.
בעוברו לפני חלון הבית ראה את כל הנאספים עומדים באמצע החדר, מנועעים בידיהם ומדברים יחד בקול רם. גם נעמי היתה ביניהם. חיים עמד מן הצד כהלום-רעם. והפונדקאית הרימה ידיה כלפי מעלה, ופיה הפעור הרבה לפלוט מלים במהירות גדולה.
שמעון לא נתעכב ושב לביתו. שוב השתרע על משכבו בתוך חדרו האפל. ובלבו רתחה חמת-נקם – –
תרנגול ראשון קרא בחצרו, ושמעון קפץ ממקום משכבו וצחוק רע עיוות את פניו הרחבים. קמט עמוק התמתח באלכסון על מצחו ואבד בין שערותיו הפרועות. והיתה בקמט זה הבעה עצורה וחבויה שהכריזה על המבוכה הגדולה אשר בנפשו, מתחת מסווה של אומץ-רוח ושקט מעוּשים. הוא הוריד את הרובה מעל הקיר, הזדיין בו, ואחר ניגש אל אחת התיבות שבארונו, הוציא משם מלוא-קומצו פִתיוֹנוֹת זעירים, שהאיכּרים משתמשים בהם במלחמתם עם עכבּרי השׂדה, שׂם אותם בכיסו, התעטף במעילו ויצא החוצה.
הוא ניגש תחילה אל שער ביתו והקשיב. לאוזניו הגיעו הדי דיבּוּרים, והוא הכיר את קול חיים ונעמי, היושבים על מרפסתם, כדרכם בחודשים האחרונים, מגלים אחד לרעהו את מערכי-לבם על עתידם המשותף. לא פעם עמד שמעון בפינת שער זו ואוזנו קולטת קטעי שיחותיהם. הרי זה היה דרכו ערב-ערב משך שבועות רבים. אך הפעם לא הרגיש, כמו תמיד, את הכאב העמום בלב. עכשיו נרתחו כל דמיו בקרבו וצעקו נקם. הוא הפנה את ראשו ועבר בצעדים שקטים את חצרו, הלחית דרך הפשפש הפתוח, עמד בקרפפו והבחין בחשיכה. היו חצות-לילה וסוף חודש. בכפר שרתה שלווה כבדה. אף נביחת כלב לא נשמעה.
ושמעון התחיל צועד הלאה, נדחק אל חוטי הגדרות וממשמשם בחודי אצבעותיו הרועדות. פתאום עברה צמרמורת על כל גופו. נדמה לו, שהוא שומע קול צעדים היוצאים בעקבותיו. הוא הפסיק את הילוּכוֹ. נחיריו רעדו והתרחבו כנחירי סוס, בהריחו קירבת נחש. באוזניו היה שאון רב, וקומתו נצטמצמה בחשיכה. אבל מסביב היתה דממה. רק את הלמות לבו בלבד שמע באוזניו.
והוא המשיך דרכו בפסיעות גסות.
מאחורי אחת החצרות נתעכב, כרע על ברכיו, שם אוזנו על חור המנעול שבדלת והקשיב בהתאמצות רבה. מבפנים לא היה איש. נשמעו רק לעיסות הסוסים העומדים אל ערימת החציר ואוכלים אותו לתיאבון. אז הוציא שמעון מתחת בגדו פצירה קלה והתחיל מטפל במנעול. מדי פעם בפעם היה מפסיק בעבודתו, בוחן את הנעשה מסביבו, וכל חריקה היוצאת מתחת הפצירה מעבירה רעד בכל אבריו; הוא הוליך והביא את הפצירה בזהירות, לאט לאט, אבל היה מהדקה בכל כוחותיו העצומים. פתאום נשמעה דפיקה. שמעון פסע פסיעה אחת אחורנית, חיש הוריד את רובהו מעל שכמו ועמד כמצפה. כמה רצה, שהוא, חיים, יקום לפניו ברגע זה. דחיק אחד – וחסל.
אולם איש לא בא. ניסרה באוויר גניחה חדה, והפשפש נפתח נפתח לפניו, המנעול היה לרגליו, והכניסה לחצר בלי כל עיכּוּב. בצעד רחב נכנס פנימה, ובלי פקפוקים יתירים התחיל מבצע את מעשהו. מיד הריק מתוך כיסי בגדו את החַבּוֹת הזעירות, הוציא מתוך הערימה שלפניו מעט שחת, חילק אותה לשתי כריכות קטנות, שׂם בכל אחת מהן את הכדורים הקטנים וניגש אל הקרון אשר היו קשורים שני סוסיו של חיים. עוד בתחילת כניסתו חידדו הבהמות את אוזניהן והיו מסתכלות בעיניהן הגדולות מתוך חרדה רבה בפני אורח לא-קרוא זה. ועכשיו, כשניגש קרוב להן, נרתעו שתיהן בבת-אחת לאחור, והקרון הזדעזע והשמיע חריקתו. דמו של שמעון קפא. רגע אמר לחזור על עקיביו. הביטה לקראתו עין גדולה וכחולה, זו עין-הבהמה התמימה, ארבה לו מן הצד והטילה עליו אימתה. אבל עד מהרה התאושש שוב. כוח אחר, שליט וחזק מרגשותיו אלה, ציווה עליו לכלות את מזימתו בלי חשבונות רבים.
הוא הגיש את כריכות החציר עד לחוטמיהם של הסוסים. הם הריחו בו, התעטשו ופנו הצדה. לאחר רגע קרבו שנית, שוב הריחו בחציר, פערו פיהם בלא חמדה רבה ואחזו בשפתיהם בעשבים המוגשים להם. ובו ברגע שנתרוקנה ידו של שמעון, מיד עקר רגליו ונס מפני מבטן התמים והשקט של הבהמות. הוא נתקל בשעת בריחתו בבורות ובאבני-נגף שבקרפיפים, שערות ראשו נסתמרו, והוא איבּד את דרכו אל ביתו. ורק אחרי ריצה ותעייה של שעה שלימה הגיע אל חצרו. נכנס אל תוכה, נעל את הפשפש אחריו ובא אל חדרו. הוא היה עייף ומדוכא. בראשו לא היתה מחשבה אחת. כמו שהוא, לבוש בגדיו ומזוין רובהו, צנח על מיטתו, ואחרי רגעים מספר נפלה עליו שינה כבידה ועמוקה.
לאחר שעות אחדות הקיץ. חש תשישות-הכוחות בכל אבריו. איזו תולעת היתה מוצצת במחבואי-לבו ופניו היו כפני אדם שנזכר בחלום רע, והוא מבקש לשווא פתרונו. הוא קם, התמודד בעצלתיים, ורגעים אחדים עמד בלי נוע. רק בפינה נסתרת בלב שוב צף פחד מטושטש והיה מוצץ בלי-הרף. לבסוף יצא מחדרו, ניגש אל הפשפש והתחיל מסתכל בנעשה על פני הקרפיפים. השעה היתה עוד שעת שחרית. המזרח רק התחיל להתחוור. במרחק לא רב מביתו ראה חבורה של איכּרים עומדים וטוענים בהקפדה ומנועעים בידיהם. בקירבת החצר היו מוטלות שתי נבלות סוסים, ואנשים היו באים ובודקים אותן. נבלות הסוסים היו גדולות. כריסן נפוחה כחבית. ומסביב טיילו אנשים אחדים בראש מוּרד הנה ושוב, כמחפשים דבר אבוד. שמעון עמד רגעים מספר והסתכל בכל אלה, וכאילו לא בירר לעצמו את מה שעיניו רואות. פתאום שמע קול קריאה חזק. הוא הפנה את ראשו, וראה צעיר אחד רץ במהירות אל חבורת האיכּרים ובידו כובע. ובמעוף-עין ראשון הכירו שמעון, זה היה כובעו שנפל כנראה אמש מעל ראשו בשעת בריחתו ולא הרגיש בנפילתו, והכול היה ברור וגלוי לפניו.
מעבר למחיצה, מחצר הפונדקאית, נשמעה בכייה ארוכה. שמעון קרב אל הקיר והקשיב. צחוק משונה ריחף על שפתיו החיוורות לשמע בכייה זו. כאילו היה נהנה ממנה ומצטער עליה כאחד. אבל פתאום חש כאב חזק בראשו. קול נעמי הדק והגועה בבכי ננעץ בבשרו כסכין חדה. כמטורף רץ בחצרו, מכה באגרופו לימין ולשמאל, כמבריח את מי-שהוא מעליו, ואחר נמלט החדרה, נעל את דלתו, לקח את רובהו ועמד הכן.
באותו רגע נשמעו דפיקות וצעדים מבחוץ. המון פרצופים נדחקו בבת-אחת דרך הפשפש הצר והנמוך. חיים עצמו הלך בראש וקרא: היכן הוא! היכן הוא!
ושמעון ראה את האנשים מחפשים אותו בכל פינות החצר. הוא ראה את חיים מוציא צמד שווריו מהרפת, שוורים אלה, שנפלו לו בירושה מבית-אביו, ומכה אותם במוט שבידו, הך והך, עד זוב דם. דבר-מה התקומם בקרבו. הוא אמר להתנגד, להגן על בהמותיו. אבל שוב תקפוהו אותו פחד טמיר הצפון במעמקי לבו. קמה לפניו עין בהמה גדולה וכחולה, מימית ומתחננת. הוא נרעד כולו והידק את מַקוֹר הרובה. צליף של אש אדומה פרח לעיניו, הרובה נשמט מידיו ונפל –והוא עצמו אחריו.
כשנשמע קול המפץ בחוץ, הפנו כל הנאספים את ראשיהם אל חדר שמעון. הדלת נפתחה בכוח, והראשון שעבר על סף הבית נרתע לאחוריו, וידיו מורמות ומכסות פניו.
שמעון היה מוטל באמצע החדר בפישוט ידיים ורגליים. ראשו היה שקוע בתוך כרי קטן של גרעיני חיטה. רגליו העקומות והכבידות, שנתמעכו מרוב לישה באדמות שדותיו הרטובות, היו פשוקות, אחת לכאן ואחת לכאן. ומתוך החזה הרחב, שהיה עולה ויורד כמפוח, קולח ושותת דם חי וחם.
בחדר שררו אי-סדרים, וריח מחניק מילא אותו. על השולחן עמדה תיבה מלוכלכת. שיירי מאכלים וקליפות בצל התגוללו בכל הפינות. ועל טבלת שולחנו, המכוסה שכבת אבק עבה, היו חרותות באצבעו הגסה של שמעון, כעין כתובת על-גבי מצבה, ארבע אותיות מסורסות, כתובות ביד רועדת:
נ–ע–מ–י!
הוא ישב וסיפר:
הבתים טרם נבנו, תושביהם טרם התאזרחו במקוֹמם, כי רק לפני שבועות אחדים הופקעה האדמה מידי בעליה הראשונים ועברה לרשותנו, והמערערים והבאים בטענות רבו מאוד. והיו מסתערים עלינו תיגרות-שכנים על סכסוכי גבולים לעתים תכופות והיו מסכנות את נפשנו. מסביב היה שומם, ורק אוהלי בדווים רחוקים נראו באופק. ועל אדמתנו התנוסס צריף קרשים מכוסה רעפים אדומים, והוא בולט בקומתו על פני הבקעה הרחבה והשטוחה, שהשתרעה משפות הירדן והלאה מזרחה, עד כמה שהעין מגעת, עד רגלי הגלעד הנישא והמוריק והעטוף בחורף אדים סגוליים, ובימי קיץ בהירים הוא מטולא בכתמי צללים כהים.
בצריף גרנו אנו וכל אשר לנו. שני שלישיו הוּקצו לבהמות-העבודה והנותר לנו. ומעון זה, ששימש רק מלון לילה, היה מלא חבילות וצרורות, כרים וארגזים, מחצלות ורובים. ומן הצד, במקום שעמד מזנון מלא אוכל וקדירות ומכונות-פרימוּס ושאר כלי-בישוּל, היתה מחיצה קטנה כעין צורת פתח מכוּסה וילון אפור. מאחוֹרי אותו וילון ישבה שלוֹמית בת-משק ביתנו, הבחורה האחת שהיתה אתנו, בת-חיל, שלא ידעה פחד ודאגה. היא היתה עלמה צעירה כבת עשׂרים, ולא שלומית שמהּ מבית-אביה. מגדות הדוֹן באה אלינו עם קומתה הישרה והיהירה. פניה היו קטנים, ושערותיה המוּרדות עוד הקטינו אותם. ועיניה החומות נשקפו מתחת עפעפיים כהים וארוכים מאוד, שהיו מתרוממים במהירות בהסתכלה בפני המדבּר אתה. רק ידיה, אותן הידיים המפונקות והענוגות אשר הביאה אותן מעבר לים ואשר היו רכות ומחודדות בקציהן, נסדקו ונתכּסו שׂרטות מרוב עבודות-הבית, והסדקים שמרו תמיד את שחור-הפיח של קדירותיה.
ואנחנו אהבנו אותה. אנו דיירי הצריף, תריסר בחורים יחיפים ושזופי שמש, אשר רק העבודה הקשה, התיגרות התכופות וכלי-הזין שלא ירדו מעל כתפינו, תנאי חיינו המצומצמים ובדודותנו הנוראה עשו אותנו לקשי-רוח וקלי-דעת כאחד – אנו הצעירים מגודלי-הזקן אהבנו את שלוֹמית בלב ונפש. אהבנו אותה כמות שהיא, בעד טוב-לבה, התמסרותה ובעד אותה הנעימוּת המיוחדת שהוויתה של בת-דון זו היתה משרה בצריפנו הקודר.
ובאחד הימים, היינו אז בשדה, והשמש שקעה עלינו. אספנו את הכלים ושבנו הביתה. הרובה על השכם, הרסן ביד, הרגל נתונה בין חבלי הריתמה, והעין תלויה בגעגועים אל הגג המאדים באופק, גג צריפינו. רכבנו בחבורה ובקול על הסוגים היגיעים מעמל היום, משאירים מאחורינו ענני אבק כבדים. על יד הצריף נתעכבנו. ירדנו מעל הסוסים בקפיצה ופנינו לאוּרווה צוהלים ושמחים. והנה בא חברנו עמרם, שתורו היה באותו יום להישאר עם שלומית ולעזור לה במלאכתה, ואמר:
– אל תרעישו, שלומית חולה.
מיד פרחה לה כל שמחה. שלומית חולה – זה מזמן חששנו לכך. יפה ראינו את גופה הענוג הולך ומצטמצם לעינינו, לחייה מתחוורות ועיניה מתכסות ערפל רחוק. אבל בידי שלומית עלה תמיד למחות כל דאגה מאתנו, למחותה בצחוקה הצלול והטוב שהיה מידרדר בין כותלי הצריף תאב-חיים, צוהל ורענן כמו תמיד.
הכנסנו את הסוסים לאורווה, ואחר פנינו אל מדוֹרנו. בו כבר ניכרים היו אותו מחלתה של שלומית. גדול היא האי-סדר ורב המחנק. על השולחן היו מונחים עוד שיירי הסעודה מיום אתמול, והקדירות עמדו על הכיריים מפוחמות ומפיצות ריח חמוץ, ובחשאי, על ראשי בהונות-הרגל, ניגשנו אל הווילון, הרימונו וקרבנו אל המיטה לשאול בשלום שלומית. היא שכבה שרועה על מיטת-הקרשים הדלה, כסויה בסדין דק, כי גדל החום בחדר וגם בגופה, שהתבלט אבים אברים מתחת למכסה. לחייה החיוורות פרחו עכשיו בסומק תוסס, ובת-צחוק מעוּוה וקלה ריחפה על שפתיה הצורבות והיבשות, כמתאמצת למעט את הפחד שתפס בלב כולנו.
בבת-אחת שאלנו:
– שלוֹמית, זו מהי? ומה ראית פתאום?
– אין דבר, רק קדחת קלה – ענתה בתנופת-יד של ביטוּל.
עמדנו ושתקנו. הלב נתמלא כאב לראות את היצור הנעים הזה, שהיה מפזז תמיד בין כותלי הצריף כסנאית בין ענפי הצנובר, שר, צוחק, מלגלג ומבדח – לראותה עכשיו מוטלת חדלת-אונים, עזובה לנפשה.
פעם התקוממה מעט ואמרה, כחומדת לצון לה:
– ואם אמות?
אחד החברים הפסיקה:
– הבלים!
אך היא המשיכה:
– והרי אפשר הדבר, והנה בקשתי האחרונה, אך אל תצחקו לי, בקשתי לקוברני באדמת התל החביב עלי.
היא אמרה את הדברים האלה בתמימות רבה, ובקולה היה כל כך הרבה כיליון-נפש, עד שנרעש הלב בנו. אבל עמרם זה הבחור הגבוה וכבד-התנועה, התחיל מנפנף ידיו הארוכות באוויר, וקורא בקול גס:
– איזה תל! איזה מוות! פטפוטים בעלמא! מהר, שלומית, אל הכיריים, אל הכיריים!
ונבואתו של עמרם נתקיימה. למוחרת לא שבה שלומית אל עבודתה. אחר חצות-הלילה הוּרע מצבה. החום גבה ועיניה בערו כגחלי אש. מתחילה הסתובבה באי-מנוחה על מיטתה, ונדנודי מיטת-הקרשים התערבו יחד עם קול לעיסות הסוסים שמעבר לקיר. אבל אחרי-כן התייגעה וצנחה ביצוּעיה כבידה וחסרת-תנועה. חושיה התחילו להתבלבל עליה והיא מפליטה קטעי-מלים שאין להן שחר. היינו אובדי-עצות. לא ידענו במה לפתוח ורצנו פזורים וטרודים על לא-דבר. ושלומית שכבה כמתעלפת ופניה מעוּוים, ונדמה, האש הבוערת בה אוכלת אותה עד תוּמה. התחלנו לשים מטליות טבולות במים קרים על ראשה, והיא הראתה לנו תחילה סימנים של נחת-רוח. אבל יד גם זה לא הניח דעתה. שלומית נתמלאה רוגז, אי-מנוחה וכעס רב, ואת המטליות היתה מורידה בכוח מעל מצחה וזורקת אותן ישר אל פרצופינו.
כל הלילה לא ירד חומה, ואנו עמדנו על רגלינו ושימשנו לפניה לסירוגין. לפנות-בוקר, כשעה לפני עלות-השחר, הוּנח לה מעט. החמימות רפתה, ודעתה ומנוחתה התחילו חוזרות אליה. היא צחקה לנו, הסיבה ראשה אל הקיר ונרדמה. אמרנו, עבר המשבר והיא תשוב מהר לאיתנה.
עם צאת השמש הלכנו רק שבעתנו לעבודה. השאר היו עם שלומית, ועמרם ביניהם. ואחד מאתנו הלך לטבריה להביא את הרופא. יצאנו לשדה באי-רצון. אבל לא היה בחפצנו לעורר שימת-ליבם של שכנינו, שהיו בוחנים את כל העובר בצריפינו בשבע עיניים. היה יום מעונן, אבל חשש גשם לא היה. עמדנו בתקופת אב, והעבים המכבידים, שהגיחו מפאת דרום, רק אדי נילוס היו, שעלה על גדותיו והשקה אדמת מצרים המבורכת. חרשנו אז את השדות הקצורים, שדות-שלף האפורים, וכנף המחרשה היתה מעפרת את אבק הרגבים מסביבנו. אדמת עמק-הירדן צרבה ואכלה את הפרצוף המכוסה זיעה, והרוח המטורפת דקרה את העיניים. לא היינו עוד רגילים לאקלים מטריד וקשה זה, וחיכינו בקוצר-רוח לשמש השוקעת. והפעם מיהרנו לשוב הביתה, ובעוד השמש בשיפוּלי הרקיע ואנו עם סוסינו בקרבת הצריף, והשאלה הראשונה היתה:
– ושלוֹמית?
עמרם נענע ראשו ושתק. נכנסנו שוב לבקרה. היא שכבה כבידה וצונחת תחת לחץ גופה, וכל שינוּי לטובה לא נראה. פניה נפלו מאוד והביעו קהוּת וחוסר-אונים. הרופא נתן פקודותיו והשאיר סמי-מרפא וציווה במפגיע לצאת מן המקום לאחר שהחום יעזבנה. בשעה שביקרה הרופא, סיפר עמרם, היתה שלומית שקטה מעט, והיא לגלגה לדבריו:
– כשיוטב מצבי, כאן אשאר, אל הכיריים, אל הכיריים!
יחד עם החשיכה שוב הוּרע מצבה. שוב התלקח החום וצימאונה גדל. והיא שתתה את המים המוּגשים לה במהירות ובתאווה רבה, באוחזה את הכוס סמוך לפיה בין שפתיה המרתתות. שוב נטרפה עליה דעתה, ורקותיה ואותם הגומות שמאחורי אוזניה הלמו והשמיעו דופקן במהירות, במהירות.
קשה היתה השעה. הרופא הזהיר שאין זאת קדחת רגילה, ושבץ הלב עלול להפיל את שלומית ברגע אחד. ומדי פעם בפעם לקחנוה, אנו הבחורים החזקים, על זרועותינו וטלטלנו את גופה הרך והענוג, הבוער באש, באלונטאות טבולות מים קרים, כפי מצוות הרופא. אבל לשווא. כוחותיה עזבוה, והאש שבקרבה כאילו היתה מתגברת ושורפת אותה. בכל רגע היתה מתעוררת ומלטפת את צווארה בשתי ידיה ומשמיעה כעין נהימה נוחרת:
– מים, הוי, מים!
לאחר חצות הוּרגעה קימעה. זיק תקווה הֵחֵם את לבּנוּ. שלומית שכבה בלי-נועה, אבל נשימתה שקטה ולא היתה מהירה ומקוטעת כבראשונה. פעמים אחדות פקחה גם את עיניה, הביטה עלינו בסקירה ארוכה, קופאת ומרוחקת, אבל לא אמרה דבר. היא גם לקחה את יד עמרם, ובלחש ובקושי הביעה מלים מספר: “למה תעמדו עלי, הרי הוּטב לי”. וראשה צנח על הכר, והיא נרדמה לשעה יפה. פתאום, מתוך שנתה, נקפצה, כנדחפת בכוח רב, פרשה זרועותיה, ישבה על המיטה, הסירה בכעס את הסדין וניסתה לקום על רגליה. אבל כוחותיה עזבו אותה והיא נפלה שנית על משכבה, חנקה את צווארה בשתי ידיה, השתרעה על מיטתה באלכסון הפליטה נאקה קלה – ונאלמה דום.
איש לא ידע בבירור מה שאירע. אחד החברים ניגש אליה, לקח ידה ומישש דופקה. היד היתה חמה, אבל הדופק לא השמיע הלמותו. הוא נפחד, נרתע לאחוריו והרפה מן היד, והיא צנחה באין-אונים כאבר מת. כשראה זאת עמרם, התחיל דוחף אותנו לצדדים, יצא החוצה, לקח שני סוסים מתוך האורווה, וכחץ מקשת אבד בחשיכה.
כעבור שעתיים ומחצה שב, והרופא אתו, על-גבי שני סוסים שטופי-זיעה. הרופא נכנס לחדר שלומית, הסתכל בפניה, הראה בידו על הקווים הכחולים לאורך צווארה, קרא את שם המחלה בלשון זרה, ואמר:
– באתי לאחר זמן.
אחר רגע הוסיף:
– ולהיכן תובילוה למנוחות?
עמרם ענהו.
– כאן.
– אפשר אשלח לכם אנשים מן העיר.
– אין צורך
כל המוטל עלינו נעשה בעצם ידינו.
הרופא נשתתק, דומם יחד אתנו ישב כל הלילה, וכשהאיר הבוקר נפרד מאתנו ויצא לדרכו. דרך החלון הרחב פרצו אל תוך הצריף קווי אור ראשונים. מעבר הווילון המוּרד שכבה שלומית וישנה את שנתה האחרונה. ישבנו שעה שעתיים, ולא זזנו ממקומנו. מעבר למחיצה השמיעו הבהמות את געייתן, תבעו בפה את המספוא, אבל איש לא השגיח בהן. ישבנו כמאובנים, העין תלויה בווילון כמצפה לדבר-מה, ויש גם שהמבט היה חסר כל רגש, ומתוך אדישות היה מונה את מספר הפרחים המצוירים לאורך הוילון.
והנה קם עמרם והכריז:
– מי הולך אתי אל התל?
שלושה חברים, ואני ביניהם, ניגשנו אל עמרם. יצאנו החוצה, לקחנו מעדרים ופנינו לתל. הגבעה הקטנה היתה כולה מוקפת זירמת הירדן שהיתה מתפתלת סביבה כנחש. שיחי הרדוף ואשל הֵצלו על המים, וגלי הירדן השתעשעו למרגלותיהם. התחלנו בעבודה. היא נעשתה בזריזות ובתנועות מדודות. היינו מומחים לחפירה. לאלפי עצי-הזית ותפוחי-זהב כרינו בורות בעצם ידינו. המעדרים הורמו, נצנצו לאור החמה, אחר הוּרדוּ, נתחבו בעבי הקרקע הרכה והרטובה, רגבי אדמה שחורים ודשינים, מכוסים דשא השדה מסובך בפלחי קדקוד מגודלי-שער, נזרקו הצידה במהירות, זה אחר זה. והבור הלך ועמק מרגע לרגע.
לאחר גמר העבודה שבנו אל הצריף. שרתה בו שלוות יגון רכה. המיטות הוצעו, הריצפה היתה מכובדת, וחברינו ישבו וחיכּו לבואנו. איש לא נתן פקודות. ואף-על-פי-כן נעשו הדברים מתוך סדר ומשמעת. מי-שהוא הביא מים, השני יצא לפרק גדר ולהתקין אלונקה, והשאר טיפלו מתוך הכנעה שלימה בהכנות לקבורה. ובבואן לידי גמר, ניגש עמרם ראשון אל המחיצה, הרים את הווילון וקרב אל מיטת הנפטרת. באנו אחריו ורחצנו גופה יפה יפה, הלבשנו את שלומית בגדי יום-טוב, עטפנוה בסדין לבן, שמנו אותה על האלונקה ויצאנו החוצה.
אחד החברים העיר:
– ניקח את הרובים אתנו, על כל צרה שלא תבוא.
עמרם ענהו:
– יפה, שכנינו חוזרים סביב צריפנו ומריחים ככלבי-ציד לטרפם.
הרובים הוצאו והושמו על השכם. אחר כך הורמה האלונקה עם שלומית העטופה לבנים, וההלוויה יצא לדרכה. הלכנו בצעד בטוח, מתוך יהירות רבה, כאילו היינו נושאים שלל ניצחונות על הכתף. איש לא הוציא הגה מפיו. האלונקה עברה לסירוגין מכתף לכתף, עד בואנו אל התל. שם הורדנוה אל תוך הבור הרענן, המשחיר בין ירק העשב אשר מסביב. כולנו אחזנו בסדין הלבן והורדנו את גופה, הצונח ונשבר תחת ידינו, אל חשכת הקבר. אחר התחלנו לכסותו באדמה שבצדו, וכעבור רגעים אחדים התנוססה גבעה קטנה וכהה. מתחתיה נחה שלומית לעולמים.
הרגב האחרון כבר הושלך אל הקבר, כבר ננעץ הציוּן בתוכו, המעדרים היו מונחים ככלי אין חפץ בו, ובכל זאת נשארנו עומדים במקומנו, עוטרים את קבר שלומית. החמה עמדה בקצה השמים. הכינרת נצנצה כולה בזהב השקיעה הקריבה, גלי הירדן השחירו בצלי השיחים המאהילים עליו. היה שקט מסביב. ואנו עמדנו במקומנו אובדי-עצות ולא ידענו אנה לפנות.
והנה התחילו כתיפיו של עמרם מרתתות, הרובה שעל שכמו התחיל מנתר וזע, והיא פרץ לו מעבר בינינו, ניגש קרוב אל הקבר, ופתח בקול חנוק מדמעות:
– יתגדל ויתקדש שמיה רבא!
*
וכששבנו הביתה לא יכולנו לשבת בצריפנו. הוא היה ריק ומזכיר את כל פרטי האסון שבא עלינו. יצאנו החוצה וישבנו קודרים בשיממוננו כפעוטות עזובים ואין אוסף. החשיכה כיסתה את הכול מסביב. הרי גלעד נעלמו. עופות ליל יצאו עם כנפיהם הכבידות. מרחוק עברה אורחת גמלים והשמיעה צליליה. זירמת הירדן היתה נעימה וספוגה יגון רב. וכל המישור הזה, ההרים העוטרים אותו, הנחלים, היאור הגדול הזה שבתוכו – בכול נתחבר אל הנפש, והעין היתה מלטפתו מתוך אהבה רבה, ויש שהמבט היה נתלה בגעגועים ובחנינה אל המקום הזה, חודר את האפילה העוטפת אותו ומבקש את התל הקטן, בין שיחי הרדוף ואשל, את קברה של שלוֹמית, את קברנו הראשון.
מיד אחר הצוהריים, כשהביאו הפועלים את הקרונות הראשונות טעונות פולים, ניגש פקיד החווה, צעיר צהבהב ונמוך-קומה ומסור למלאכתו ועובד-אדמה מנעוריו, אל אחת מן הקרונות, תלש מתוכה מלוא כף של גבעולים חומים והתחיל בודקם ועוקר ותולש את התרמילים ומונה מספר לגרעינים. וכשראה שהתרמילים יבשים ברוּבּּם וסדוקים והם מתרוֹקנים בשעת הובלה מחמת טלטול מרוּבה ומשירים גרעינים, מיד נתן פּקוּדתו, שיפסיקו עכשיו בחום היום בהובלה מחמת ההפסד שבה, ולאחר חצות, כשיתרטבו העומרים ויתפחו בטללי לילה, יחזרו אל העבודה לאור הלבנה.
הפועלים קיבלו ברצון את הפקודה, ובזריזות יתירה פרקו את הקרונות ונפטרו לביתם בשורה ארוכה זה מאחורי זה. ולפנות ערב סמוך לשקיעת החמה לא היה נשמע עוד הרעש העליז והטרחני כאחד שהיה ממלא כרגיל את החצר, החווה והקרפף בשעת שיבתם של הפועלים משדותיהם. הפעם מראה הכול מראה יוֹם מנוּחה. עלוּבות עמדו הקרונות וסולמיהן באמצע הקרפף ומוטותיהן משורבּבות באלכסון כאברים מדולדלים. ובבית שכבו הפועלים אחוזים שינה כבדה כחללים בשדה קטל ומשמיעים קול נחרתם – מכינים עצמם לעבודת הלילה.
ּראשונה שהקיצה היתה אסתר. לאט ובגניבה נשמטה מן החדר בעוד שלוש חברותיה ישינות, ובצעדים זהירים וחשאיים קרבה אל פתח האוּרווה והתדפקה על דלתה בחוזקה. שומר האורווה, שהיה ישן באחד האבוסים הריקים, התהפך כמה פעמים בתוך גזרי הקש שהיו רפודים תחתיו ומכסים כל גופו. ולאחר שעה קלה, משלא פסקו הדפיקות, נזדקף בבת אחת במלוא קומתו, הזיז את הבּריח לצד שמאל בשריקה וחריקה, משך את הדלת בכל כוחותיו כלפי פנים, וכשראה את אסתר עומדת לפניו בשעת חשיכה זו, נרתע לאחור תמיה ומשתומם ומבליט עיניו הגדולות והמימיות.
על שפתיה של אסתר עברה בת-צחוק קלה, מסתירה וּמחפּה על מבוּכתהּ. אבל חיוך זו הוא שהסבּיר לשומר, שיש לילך ולהצמיד את השוורים, ופניו נהרו. בקפיצה נכנס אל תוך שורת השוורים שעמדו לאורכּהּ של האוּרווה האפלה, ברר לעצמו צמד אחד מנוּמר והוּציאוֹ החוצה. אחריו הלכה אסתר, ושניהם התחילו להכניס בשתיקה ובדממת הלילה את צווארי השוורים בעול שהיה מחוּבּר אל יצוּלהּ של הקרון.
כשנגמרה מלאכתם, ושני השוורים עמדו בהכנעה צמודים לקרון וראשיהם שמוטים וחרטומיהם כמעט נוגעים בקרקע מפני העוֹל שהכּביד על קרחת עורפּם האפורה והקמוטה, הלכה אסתר מן הקרפף וחזרה לתוך חצר החווה, ואת דלת האוּרווה השאירה פתוחה מאחוריה. ויציאתה ככניסתהּ איטית, זהירה וַחשאית. אצל כותר הבית בפינת הבניין נתעכּבה. כאן היה שוכב פרקדן על מחצלת רחבה בחור אחד שקוע עמוק בשנתו. כבן עשרים ושלוש היה, בעל פנים נאוֹת וקומה ממוצעת ושרירי זרועותיו חזקים ושקשים כפתילי מתכת. שתי ידיו היו צלובות על חזהו המגוּלה והשזוּף וגוֹנוֹ גוֹן נחושת קלל. על צווארו היה תלוי סרט של תכלת, שמרוב זיעה וזוהמה נעשה כחוּט מזוּפּת של רצענים, ובו היה תלוי מידאליוֹן קטן בצורת לב ובתוכו תמונה של בחורה. זה היה הזיכרון האחד שנשאר לו מארוסתו שמתה עליו זה שנתיים. מזכרת אהבה זו היה שומר מכל משמר. עכשיו היתה תמונה זו מתלבטת בין האצבעות המלוּכּדות, כשמתחת שׂפמו הארוך והמסוּלסל בּצבּצה עווית-שׂפתיים קלה.
אסתר כרעה לפניו על ברכיה כנמשכת בכוח גדול אל הקרקע. כמה רגעים הסתּכּלה בפניו הרחבות והגלויות, היתה מסתֹכּלת בהן בעיניה הקטנות והחדות, שעורמה וכוח רצון נשקפו מתכן; אותה הסתּכּלוּת עמוקה וחודרת ונוקבת ויורדת, שאינהּ מצוּיה אלא אצל נשים בשעה שהן בוחנות אהוב-לבּן באין עדי ראייה לפניהן. אסתר אהבה את הפּוֹעל הצעיר הזה, וסוד גלוי היה הדבר בתוך חבורה קטנה זו שבחצר החווה. וכלא מצאה אהבתה בת-קול בלבֹוֹ של יצחק, נעשה הרגש שלה קנאי בכאבוּ ועקשני בעלבונו והיה מרכּז כל חייה ומחשבותיה.
שלא מדעת נמשך ראשה יותר ויותר אל פניו של הבחור, שהיתה כורעת למראשותיו. שפתי פיה נעו ודובבו. היא הרגישה שהאד החמים של נשימתו נוגע בשערות המעטות שנתפזרו על מצחה ומנענע אותן לאט. אבל פתאום נרתעה לאחוריה כנדחפת בכוח גדול ונתבלבלה מאוד. נתקל מבטה בסרט הכחול ובתמונה זו שהיתה תלויה בו ומוּנחת כקמיע על לוח לבּוֹ של יצחק. נבהלה ופחד נפל עליה. פיה נתעוות מתוך כאב, ואחרי שעה קלה של הרהורים קשים ויגיעים אחזה בכתיפו של הישן והתחילה מטלטלת אותה:
– יצחק… יצחק! הלא תקום!… השעה אחת!
הוא קפץ ממשכבו ונשאר מיוּשב כשרגליו מתוחות לאורך המחצלת וֵחצי גוּפוֹ מוּרם כּלפּי מעלה כדל"ת הפוּכה. אחר כך הרים שתי ידיו, ובלא דעת שאסתר לפניו הכניסן באצבּעוֹת מפוּשׂקות בין שׂערותיו והתחיל מתגרד להנאתו. מיד שפשף את עיניו כדי להבריח מעליהן את השינה, והתחיל מגמגם ואומר:
– טוב… טוב… תיכף1 ומיד.
עד מהרה קם על רגליו, כיסה את סגור-כותּונתו והתחיל מקפּל מחצלתו, מכניסה אל החדר ומעיר והולך את שאר חבריו ופונה כלפי האוּרווה. בדרכו אליה אמרה לו אסתר, שהיתה עובדת עמו בקרונו, שהכוֹל מוכן לנסיעה. שניהם עברו את האוּרווה ולא נתעכּבו שם ונכנסו ישר לתוך הקרפּף. אסתר עלתה בזריזות על הקרון, ויצחק עומד סמוך לה ושוקל בדעתו ומפקפק:
– אפשר נמתין כל החבורה כולה?
אסתר מיחתה:
– עלה! מוטב שנמתין להם אצל המעיין.
יצחק נשמע לה. טיפס ועלה על הקרון, יצא דרך השער, וברישול התחיל מאיץ בשווריו ומטה אותם לימין ולשמאל במלמד שבידו. הלבנה עמדה במילוּאהּ. אור צונן היתה זורעת על כל הר וגבעה. השמים היו רחוֹקים וַעמוּקים וּגבוֹהים. וכל אותם הכוכבים המרוּבים שהיו פזורים עליהם בכל שאר הלילות ניטשטשו וכלא נחשבו לעומת זוהר הכסף של הלבנה. מרחוק נצנצו לעין הדרכים והמשעולים שהתפֹתּלו בחצאי עיגולים לאורך ולרוחב והיו כרוכים סביב לצלעות ההרים כחגורות עור לבן.
יצחק ואסתר הי עומדים בקרון נשענים בסולמיה זה כנגד זה שתקנים ושקועים במחשבות. אור הלבנה הצונן היה משרה על הכול מנוחה שלימה. והפעם היה גם שקשוק הגלגלים מתון ואינו מטריד את הדממה. רק לפרקים היה יצחק מכניס רוח רעה וזרה בשלווה זו שמסביב על ידי הקריאות “ימינה!” שהיה מזרז בהן את צמדו ושיצאו מפיו בכעס עצור ובקול גס.
פתאום התעוררה אסתר ושאלה:
– יצחק, למה אתה שתקן כל כך ומלא רוגז?
שאלתהּ התמיהה את יצחק שהיה עדיין כמנמנם לחצאין וכועס על שהחרידוהו משנתו. הרים את מבּטו העכוּר על אסתר ולא השיב כלום.
היא לא היתה כּעוּרה. פניה היו נעימות ומושכות את הלב והבּיעו אומץ וכוחות נפש גדולים. שׂערותיה נתפתלו על שכמה שחורות וכעין הקטיפה, ופיה הקטן היה תמיד סגור ומכוּוץ והעיד על העקשנות והמרי הגנוזים בו. רק קומתהּ היתה גבוהה יותר מכפי הרגיל, וכתיפיה הרחבות והגרמיות הוסיפו על מבנה-גופה רישומים גבריים שאינם נאים לבנות-מינה, ודומה, ראשה הקטן והיפה והסגלגל שאול הוא ואינו במקומו.
אסתר חזרה על שאלתהֹ:
– ראה, הלא שאִלתיך.
יצחק לחש בתרעומת:
– הרפי! איני נרגז כל עיקר!
והיא הוֹסיפה, והפּעם היה קוּלהּ רוֹעד וּמלא ארס של קנאה מסוּתּרת:
– ואני ידועת… יודעת… ולשווא אתה מעלים ממני!
יצחק ידע למה היא מתכוונת, ודבריה העלו על לבּוֹ הרבה זיכרונות. לפניו חלפו ועברו רגעי-הגסיסה הנוראים של ארוסתו. תמוּנה זו היתה לעולם חוזרת ובאה ועולה במוחו מאליה ומטילה על רוחו איזו אימה טמירה. נכניס את ידו מתחת לחלוקו והתחיל ממשש בצורה, שהיתה תלויה על צווארו. חשק עז תקף אותה להוציאהּ ולהסתּכּל בּהּ לאוֹר-הירח, אלא שהתגבּר על חפצו זה: לא נאה היה לו לגלות את סודו לעיני אסתר.
ואסתר עמדה שתקנית ושקועה במחשבותיה. פיה הקטן מצומצם מאוד וראשה נפל עמוק בין כתיפיה הרחבות. בסקירה גנובה הבּיטה פעם בפעם על ידו של יצחק, שהיתה מתנועעת ומשׂחקת מתחת לחלוקוֹ. זיק של קנאה עזה התחיל מתלקח בלבּה, וכאילו היתה משתדלת בכל כוחותיה לתפוס את המחשבות, שהיו מעסיקות בשעה זו את מוחו של יצחק, שעמד כסהרוּרי, מסוּר כּוּלוֹ להרהוּרי-לבּוֹ. גם קריאותיו וזירוזיו פסקו, והשוורים משכו בקרון על דעת עצמם בצעדים מדודים. רק לעתים רחוקות, בהיסח-דעת גמור, היה יצחק מרים את מלמדו ומאיים עליהן כלאחר-יד.
סוף-סוף הגיעו למחוז חפצם. נתגלה לפניהם שדה לבן ומרובּע, מלא עומרים-עומרים ומוּקף מכל הצדדים הרים גבוהים, שהיו מטילים בשעה זו צל כוורוור על עצמם. סמוך לדרך נתפּרדו שיפּוּעי-הרים ונראתה כעין צורת שער ומעיין קטן בפתחו, מפכּה מתוך טבּוּרן של הגבעות. ציבּוּרים של קנה-סוּף ודשאים מגודלים יפה כיסו את פי מקור המים, שהיו משמיעים איוושה ומלמול קל והמיה חשאית סמויה מן העין. והלאה מזה היו המים חשׂוֹפים לקרני הירח והשתֹפּכו כעורק של כסף-חי לאורך הנחל שלמטה.
שניהם ירדו מהקרון, יצחק ניגש אל המקור, גחן בין העשבים ומילא את פּיו מים חיים וצוננים, שהיו מבריקים כטיפּות של בּדוֹלח, ואחר השתטח פרקדן מלוא קומתו, פיהק ואמר בעצלתיים, כשהוא מנגב את שׂפמו בלח והמסוּלסל:
– עכשיו נמתין לחבורה.
וכעבור רגע הוסיף – והפעם בקול רך יותר:
– אסתר! בואי, שבו בכאן!
היא הסתכלה בו בעין חודרת ובפסיעות מדוּדות ניגשה אליו, כשהיא מרבּצת תוך-כדי הילוכה את הדשאים הגבוהים והרטוּבּים מטל-הלילה, ישבה סמוך לו ואמרה:
– ואתה הנח את ראשך כאן. הדשאים לחים. – יצחק הרים את חצי-גופו, קרב אליה והניח את ראשו על בּרכּיה. אחר-כך עצם את עיניו, כדי לחטוף שינה.
היה שקט מסביב. השוורים עמדו ולכחו את גבעולי הפולים הלחים, המלוחים והנעימים לחיך. הם לעסו בתיאבון גס, העלו גירה, וציציוֹת הקש היו בולטות ותלויות כזיזים מבין שיניהם, שמתכון היו מטפטפות על גבו הקרקע טיפּות של ריר ירקרק ומבעבּע, מחמת תאווה מרוּבּה.
מאחורי גבם של אסתר ויצחק זרם המעיין והמייתו היתה נוחה לאוזן ורכּה. טיפּות המים טפטפו במתינות, בהפסקות קצרות ובקול שווה ומדוּד, כאילו לב חי היה קבור במעמקי הקרקע והיה הולם והולם…
שטפה את יצחק חמימוּת נעימה, שהיתה מפעפעת בכל אבריו, ראשו היה מונח ברישול על בּרכּיה של אסתר, והוא צונח ונלחץ אליהן מתוך חוּלשה נעימה, שהתחילה תוקפת אותו. והכול – קרני הלבנה הקרות והמכסיפות, השקט שמסביב, המיית המעיין הקלה, לעיסת השוורים התכופה, ואותו החום המלטף שגוּפוֹ היה קולט אל קרבּוֹ – כל אלה היו מרפּים אותו ומפּילים על עיניו שינה מתוקה. ולאחר שעה קלה כבר נשמעה נחרתו שהיתה מנסרת חנוקה ומרוּסקת באוויר השקט.
פניה של אסתר היו קודרים ומלאי-דאגה. היא ישבה כקפואה בלא נוע, כאילו היתה מוּזמנת בכוונה תחילה לישיבה זו. ושוב תקף אותה זה הרגש המכאיב, שחשה קודם לכן בחצר-החווה כשכּרעה למראשותיו של יצחק להעירו משנתו. פתאום התעוררה, כאילו החרידוה ממקומהּ, נזדעזעה קצת, הרימה את ראשהּ, פשטה את צווארה והתחילה סוקרת על סביבותיה בעיניים תועות ובולטות. בתוך אישוניה נולד ברק לוהט ומשוּנה, חד כאיזמל, ומבּטהּ מערים ומתנכּל כמבּטו של חתול-הבר. עיניה נעשו חדות ביותר והתנועעו רצוא ושוב באי-ביטחון; ומתנוצצות היו כאילו אבק של זהב היה פזור עליהן. אחר-כך הנמיכה את ראשהּ, העיפה מבט מהיר על פניו של יצחק – ובתנועות זריזות אחזה בידיה הרועדות בסגור-חלוקו והתחילה פותחת אותו.
נחשׂף חזהו הרחב והשׂעיר. בין השׂערות, באותה גוּמה שבין שני חלקי החזה, היתה מונחת התמונה, ועיגול-ירח קטן נשתקף בתוך מכסה-הזכוכית שלהּ. וניצוץ זה של ערמומיוּת, שהיה נראה בעיניה, נתרחב יותר למראה התמונה. חליפות עבר מבּטהּ הטרפני והבהול ונצמד פעם בחזה הגלוי ופעם בפניו של יצחק, שהיו מונחות בטוחות ושליווֹת על בּרכּיה.
פתאום כפפה את חצי-גוּפהּ עד סמוך לצווארו של יצחק. בתאווה גסה אחזה בין שיניה את הסרט, שנשתמן מרוב זוהמה, והתחילה מכרסמת אותו בכוח ובזריזות. היא הרגישה בתוך פיה טעם מר ומלוח – והסרט הלך ונתמזמז בין שׂפתיה מרוב יושן. כמעט בלי יגיעה יתירה נתפלג לשניים.
בחטיפה, כחיה קטנה ונרגזת, הסירה את התמונה ביחד עם הסרט שעל צווראו – ועד מהרה החבּיאה אותם עמוק באפודתה. ומיד התחילה לפרוף את כפתורי חלוקו. וכשסיימה מלאכתּהּ שנעשתה בחיפּזון וברטט, שאפה אוויר בכבידוּת, נאנחה, ישבה ושהתה עם מקומהּ כמה רגעים כמאוּבּנת.
יצחק היה ישן. לשעה קלה נתרגזה עליו שנתו, כאילו הרגיש בדבר-מה. התהפך מצד אל צד והתחיל מגמגם מתוך שינה הברות מקוטעות שאין להן שחר. אבל מיד שב למנוחתו ונחירתו חזרה וניסרה עמוקה וכבדה.
בחשאי הוציאה אסתר את התמונה מתוך אפוּדתה והתחילה בּוֹחנת אותהּ בעיניה הבהּולּות. ושוּב עלה הירח הקטן על מכסה הזכוכית. ועכשיו מפני שידיה היו מרתּתות היה משתעשע לעיניה כצף על פּני שלולית קטנה של מים. אסתר לא ידעה מה לעשות בחפץ זה. ורגעים אחדים פּקפקה ונלחמה בנפשהּ: אם להשאיר את התמונה אצלהּ או להרחיקהּ מאתּהּ. –
ופתאום נתבּלבּלה ונרתעה לַאחוֹרה מפני הצורה הקטנה, שהיתה שׂוּמה בין אצבּעותיה הרועדות. נשמה לה, שהתמונה מתנוֹעעת, רוֹמזת ומגחכת – במהירוּת עצמה את עיניה, שילחה את זרוֹעהּ, והשליכה את התמונה ממנה והלאה, הרחק בין נקיקי-הסלעים.
זמן מרובּה ישבה ועיניה עצוּמוֹת. אולם סוף-סוף התחילה השלווה לשוב אליה לאט-לאט. היא חשה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבּהּ, אבן שהיתה דוחקת ומעיקה ומכאיבה ימים רבּים – והוקל לה, ורווח לה. היא העיפה עין על פניו של יצחק, שחוורו מזוהר-הירח, והוא נראה לה עכשיו כחדש, קרוב לה, כאילו אותה מחיצה שעמדה כל הימים והפרידה ביניהם נפלה ונהרסה עד היסוד.
אסתר הרכּינה לו את ראשהּ, ובת-צחוק של הנאה עמוקה ומסותּרת עלתה על שׂפתיה הסגורות והמכוּוצות. מבּטה היה שליו ונתמלא חיבּה ותחנונים, ולבּהּ היה דופק ודופק. אחר כך התחילה שׂמה בחשאי ובזהירות את שתי ידיה מתחת לראשו, הניפתּוּ וּלחצתּוּ אל חָזהָ הסוער. היא עשתה כך מה פעמים בזו אחר זו ולא נתנה חשבון לעצמה על מעשׂיה, כשיכּוֹרה וַהמוּמה מאיזה אושר אין-סופי, ושׂפתיה מלמלו בלחש וּבקוֹל מלא רטט:
– יצחק… יצחק… יצחק שלי!
רעש אופנים, קולות וקטעי-מזמורים הבהילוה והפיגו את שיכרוֹנהּ. בתנועה גסה טלטלה את יצחק וזירזה אותו למהר ולקום. הוא נתבּהל – ונתעורר. ושניהם קפצו ממקומם כשוּעלים חרידים מתחת לגדר דחויה. יצחק התמתּח במלוא קומתו, ואסתר יישרה בגדיה שנתמעכו. ומיד ניגשו אל קרונם והתחילו לעשות במלאכתם. והפעם, מאחר שהעומרים היו רטוּבּים וכבדים במשקלם, נהפך הסדר הרגיל: אסתר עמדה מלמעלה בקרון והרביצה את הפולים, ויצחק הגישם להּ בקילשוֹנוֹ מלמטה.
נראתה חבורת-הפועלים על ארבּע קרונות. הם נסעו מבודחים ונשמעו מתוכם קריאות, מזמורים ושריקות-שוֹטים. על-יד המעיין נתעכּבו כל הקרונות וכל אחד מן הפועלים ירד, שתה לרוויה, שב לקרונו ונסע הלאה בתוך השדה, בין ציבורי העומרים.
צעיר אחד, שעבד סמוך ליצחק, קרא בקול:
– בחור, מפני מה מזדרזת כל-כך?
יצחק השיב לו בתמימות:
– הלא חכּינו לכם!
כל החבורה פרצה בצחוק גדול, והצעיר הוסיף:
– ודאי, חיכּיתם, ודאי… ואולם, אחא, לא זו היתה כוונתי!
ושוב פרצה כל החבורה בצחוק. הפעם היה הצחוק חזק מבראשונה. צחוק זה הפליא את יצחק, שעדיין לא סרה השינה מעיניו לגמרי.
אסתר שעמדה מלמעלה וראתה לאור-הירח את פני הצעיר שהבּיעו לעג שנון וגס, הבינה מיד על מה מכוּונים דבריו. ואולם לבה לא היה פנוי עכשיו לעניינים קלי-ערך כאלה, וכמעט ששׂמחה על הרמיזות, וכאילו היו נותנות תוקף לה ולהרגשותיה.
היא עמדה על גבּי הקרון וקיבּלה בהתמכּרות גמורה את העומרים שהושיט לה יצחק ושריח רענן ומבוּשׂם היה נודף מהם. חָזֶהָ היה מלא עכשיו גיל סוֹער, מהוּל באיזה פּחד טמיר, שהיה אורב לו בפינת-הלב. ורעד עבר בעצמותיה כשנזכרה בסוֹדהּ הגדול, שעדיו היו רק אלה ההרים שמסביב לה וזה הירח שממעל לה.
-
“תיכך” במקור המודפס, צ"ל: תיכף – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
תור הבחינות למרות היותו משעמם ומטריד את המוח למדיי, מכיוון שעבר בשלום, השאיר בכל זאת אחריו שריד הרגשה נעימה של סיפוּק־רוח פנימי זרוע אבקה של יהירות ומתיקות ניצחון, מעין הנאה זו הנולדת בנפשו של אדם שעלה בידו להתגבר על מכשולים רבים, והרי הוא עומד קרוב למטרתו ולפניו משתערים מרחקי העתיד, גדולים ורחבים.
אותה הרגשה מרנינה התחילה מפזזה בלבו של יעקב בן־אריה מיד עם עוזבו את אולמי האוניברסיטה הקרירים, האפורים והמכוסים אבק שנים. אחר גברה והקיפה את כל ישוּתוֹ, ולא הרפתה ממנו כל היום. עמדו אז בתקופת החורף. הקור לא חזק. האוויר היה מלא לחוּת רבה וספוג ריח קמילה וריקבון עלים. בגנים עמדו האילנות, מקצתם עטופים מחצלות קש ומקצתם כסויים גבישי קרח לבנים, מתנוצצים בערפל הזוחל על גבם ומלחכם באור רפה ומכסיף ככוכבים קפואים. ובן־אריה, אותו בחור בעל הקומה הממוצעת עם פרצופו הגרוי והמקומט והנרעד בכל פעם מתוך תנועת־רוגז, עבר רחובות אלו, גנים אלו אשר זה שבע שנים כסדרן היה גופו הכחוש והמקומץ חוֹצה אווירם, והקיפם הפעם במבט ממושך ותאווני, כרוצה להשקיע את קווי צורתם בין סבכי זיכרונו. היה אמנם נעים לחשוב, שהמקוּוה והצפוּי הנה בא. אבל בזוכרו, כי בעוד ימים אחדים עליו לצאת מן הסביבה הזאת, מדרכי חיים אלה, ולעוזבם לעולם, נעשה צר ללבו, והוא חס על עצמו שגרם מזלו להיעקר מתוך מקומות אלה, שהנפש כבר התחילה להכות בהם שרשיה ולהיאחז בהם.
בשעת הליכה נטפּל אליו אחד מחבריו. הוא בּירכוֹ לרגל גומרו חוק־לימודיו, וצחק:
בן־אריה ענה:
— אלמלא הייתי רוצה לחזור על דברים שכבר נאמרו פי־אלף, הייתי אומר לך כי רק עכשיו נודע לי במלואו, שהחתירה אל החוף רב עניינה מן החוף עצמו, כי…
וַחברוֹ קרוֹשר הפסיקוֹ:
— חקירות הללו אינן מעלות ואינן מורידות.
ואחר הוסיף:
— מה בדעתך לעשות?
— באמונה, איני יודע, בחפצי לנוח, לנוח, לא יותר.
— אם לקולי תשמע, סע לווֹגיזים, התגולל מעל לגבעות השלג, ורווח לך.
הדבר מצא חן בעיני יעקב.
— הן עוד מעט ניפּרד לעולם, היאָרח אתי לחברה.
קרושר הסכים: — אולם בלי הכנות יתירות.
הוא תקע לו כף, ושניהם פנו אל בית־הנתיבות לצאת מן העיר כמות שהם, בלא מיטלטלים ובלא חקר רב. ובהיכנסם אל אולם־האורחים ניגשו ישר אל המפה התלויה על הקיר והתחילו לדרוש אחרי מקום־מנוחה אשר שמה יכוננו את צעדיהם. הם באו לידי הסכם, כי אין להם ללכת לאחת הנקודות המפורסמות והסואנות מרוב מבקריהן. עליהם לבחור בכפר קטן בצדי הדרכים, החבוי בין עצי אורן נמוכים ומעוקמים והרחוק משאון החיים והקופא שקט ונשכח בין תלי שלגיו. קרוֹשר, שהיה בקי גדול בסביבות הארץ, התעסק בעבודת־חיפוש זו, ויעקב עמד על גבו, מחכה לחוות־דעתו. החיפושים והשהיות היו מרובים וארוכים, ואך לאחר שעה יפה נתעכבה אצבעו של קרוֹשר על אחת הנקודות, ואמר כמנצח:
— הרי סוף סוף מצאתי.
— מה שמו של המושב?
— לא רחוק מסנדיֶה, טינטרוּ.
— מה אמרת?
— טינטרוּ.
יעקב שם את ידו על אחת מרקותיו:
— שם זה אינו זר לי, כבר שמעתיו פעם, אבל הוא נשכח ממני.
הוא נשתתק ונשתקע במחשבות. כעבור רגע הוסיף, והוא מניף ידו כמתייאש:
— איני זוכר, הבה ניסע לשלום.
הם יצאו מן האולם, קנו כרטיסיהם, ומיד החליקה לפניהם שלשלת ארוכה של קרונות שנשקו זה לזה ושהאור בחלונותיהם היה מעורפל ומבליח. לאחד הקרונות נכנסו, ישבו אחד מול רעהו והוציאו מקטרותיהם, הדליקון, הביטו זמן מועט זה בפני זה, ואחר פרצו בצחוק גדול כשהאחד מכה על־גבי יריכו של חברו מתוך בדיחות־הדעת:
— אכן היה זה רעיון נפלא!
המסע זע ממקומו. נצנצו לעין פנסים עם אורותיהם המגוּונים. היום רד, מניח חשיכה עמוקה מבעד לערפל שמילא את כל הרחובות. היה רעש גדול מסביב. אנשים נדחקו עם צרורותיהם. הסוכנים הגיפו את הדלתות בקול ובהמולה. אחר ישבו הנוסעים איש על מקומו והשאון הרב פסק. מבעד לחלונות נראה שחור־הליל של מרחבי הסביבה. שורות האורות של הפנסים המתפתּלים לצד ימין הלכו ופחתו. ממרחקים הבהיק לעיניים קטע יאור עם הבית המואר המשתקף בחלקת המים, ועד מהרה נעלם ולא היה. אלומות של רשפי־אש נפלטו מפיותיהן של ארובות הכבשנים, המתנוססים לשני עברי המסילה לרוב, ואחר נתפזרו האלומות בשטף, משירות אבק ניצוצותיהן כטיפות בדולח זעירות, נצלפות מתוך מזרק־מים ביום קיץ בהיר לאורה של שמש שוקעת. והרכבת נסחפה הלאה בזעף ובעוז כזרמו של נהר המשקשק ובא, שטוּף קצפו ועטוּף המית גליו בין צוקי הסלעים.
בן־אריה וקרושר ישבו ושתקו מלאי־אושר, רגלם האחת נתונה על־גבי חברתה, ושניהם מביטים בחשכת הלילה. שכניהם שהיו ברובם חַצבים פועלי המכרות שבסביבה, ומקצתם כפריים שבים לבתיהם טעוני חבילות וקניינים, נמנמו לחצאין. צוואריהם של בקבוקי1 היין בלטו מתוך כיסי מעיליהם, התנועעו אחת הנה ואחת הנה והנוזל האדמדם גיעגע בתוכם, וקרני האור השופעות ממעל נשברו לרסיסים בחלקת הזכוכית המעוגלת.
והנה הפסיק קרושר את השתיקה:
— שמעתי, שחיבּוּרך “תעלומות הטבע וביאוריהן” עשה רושם יפה, כך אמר לי ד״ר קופוּאַ.
יעקב התעורר:
— ודאי, ודאי, חיבּוּר זה עלה בעמל שלוש שנים.
— הפרק על “החלומות והמקרים” מצא מאוד חן בעיני, הוא מפזר הרבה דברים סתומים.
— דא עקא, קל לבאר, אבל קשה להאמין בביאורים עצמם.
אחר הוסיף בקול גרוי:
— אבל נרפה מזה, מאסתי בכל אלה, הרי אנו נוסעים לטינטרוּ.
קרושר צחק:
— לטינטרו, בוודאי, לטינטרוּ, שם נאֶה!
יעקב המשיך בקול עצב:
— הרי משונה הדבר, שם זה יושב תקוע בקדקדי כמסמר שהעלה חלודה.
— אתה עייף ויגע־עמל, חברי.
— אפשר.
המסע המשיך דרכו. לרגעים התעכב בתחנות, וגברים ונשים היו מחליפים מקומותיהם, הללו באו והללו יצאו. לעתים היתה הרכבת נבלעת בין כתליה המעוגלים של אחת המנהרות והחשיכה נראתה מעוּבּה משהיתה, ושחור השמשות הבריק כראי מלוטש, והאנשים המנמנמים היו מתעוררים בחרדה, והקרונות היו מתגלגלים על־גבי מטילי הברזל במהירות רבה ובמשיכות ארוכות, כאילו היה ברצונם להיחלץ מן המיצר הזה אל מרחבי האופקים, הקשורים בהררי שלג שמסביב ואשר לובנם התחיל כבר מתגנב אל הקרון פנימה וממלא את חללו אור קופא וצונן.
יעקב פנה אל חברו:
— קר, קרובים אנו ודאי לטינטרוּ שלך.
— אנו בקירבת סינדיֶֶה, אבל למה פניך זועפים?
— איני יודע, לבי רע עלי.
— איך לא תבוש?
— כך הוא, אני נוסע לכפר חבוי בין סלעי הוֹוגיזים, אבל מי יודע, אם אמצא שם מנוחתי, הרי נחש כרוך בעקבותינו, אתה, קרוֹשר, יליד כפרי נוֹרמאנדיה, לא תבין את זאת.
והסוכן נכנס לבַשרם שהגיעו למחוז־חפצם. הם ירדו מן הרכבת ועברו במהירות, עטופים אוויר צונן, את מסילת־הברזל, ונכנסו אל תחנה קטנה מזוהמה וריקה מאיש. הם שאלו את פי אחד מפועלי הרכבת לטינטרו. הוא הוציאם החוצה, הראה באצבעו לצד מזרח, במקום שרפרפו בחשיבה אורות זעירים, וקרא:
— הרי טינטרוּ לפניכם.
קרושר שכר עגלת־חורף, ואחר עשותם את דרכם כחצי שעה נכנסו בין שתי שורות הגדירות של המושב. רוב הבתים לא היו מוּארים, רק כותליהם המכוסים קש מבחוץ בלטו מכתמיהם האפורים על צחור השלג שמסביב ושממעל. לפני בית נמוך, העומד קרוב לבית־יראה קטן ובנוּי עצים, התעכבה עגלת־החורף, ויעקב וקרושר נכנסו אל הבית פנימה. סמוך לשולחן, עשוי עצי־אלון משורגים, כבד־משקל וחקוק כתובות וצורות שונות לאורך ולרוחב, ישבו איכרים אחדים סמוקי־לחיים משרב ומקור ושתו לאיטם מי־דבש, כשהם ממלאים את כוסותיהם בנחת סמוך להרקתן. אשה כבת שלושים, מלאת־בשר ורחבת־מותניים, שׁירתה לפניהם. היא עברה את החדר בריצה קלה, שרווליה מופשלים, ובשעת הילוּכה היא מפזרת לצדדים את האד המעובה והלח והכבד שהיה ממלא את אווירו של החדר. לפני המזנון עמד נשען בארון שמאחוריו בעל־המרזח בכבודו ובעצמו, מסלסל שפמו הארוך, ולולאה ירוקה, אות אגודת־הציידים המקומית, מקשטת את דש מעילו בגאווה יתירה. הוא לקח חלק שווה בשיחתם של כל האיכרים יחד, עונה ושואל פעם בכה ופעם בכה.
כניסתם של בן־אריה וקרושר הביאה ערבוביה קלה בסדרי בית המרזח; בפינה נידחת זאת לא הורגלו לאורחי־פתאום כאלה. העגלון שהוליכם צעד לפניהם ודחף את הדלת באחת מרגליו, והכריז בקול מפיק הבל כמו מסיר רותח, בסננו את המלים בין שפמו המכוסה כפור:
— אבא אוֹפרוּאַ, אורחים הבאתי.
האיכרים הפסיקו לרגע בשיחתם ובשתייתם, הפנו ראשיהם אל הבאים, הטילו בהם מבט מבחין, ספוג חשדים, בהם ובמלבושיהם הקלים, ואחר שבו אל כוסותיהם וגוחנים איש אל רעהו ומתלחשים בחשאי ובקרצי עיניים. אבא אוֹפרוּאַ יצא ממקום מושבו, קידם את פני האורחים, תיקן את לולאתו הירוקה, ופתח בלשונו הכפרית ובמבטאו המסורס:
— מה חפצכם, אדוני?
יעקב וקרושר לא הבינו ברגע הראשון כראוי את דבריו. התחילו לבאר לו את מטרת בואם, אבל שפתם הקרתנית לא היתה רגילה ביותר באוזני אבא אוֹפרוּאַ, והוא קשקש בלשונו אובד־עצות.
אחד האיכרים בא לעזרתו:
— קרא לנֶטָה, אין כמוה לשפת־האדונים.
בעל־המרזח נתעכב קימעה, חשב, הרהר, צעד פסיעה אחת לפניו והשנייה לאחוריו, ואחר, כמחליט דבר, ניגש אל שולחנו ושם ידו על הפעמון. הדלת מימין נפתחה כהרף־עין, והאשה רחבת־המותניים באה. הפעם היו שרוולי־החולצה מקוּפּלים עד למטה מקיבּוֹרוֹת־ידיה, וצמות שערותיה זקופות כאילו התקינה אותן זה עתה.
אותו איכּר, שבא לעזרת אבא אוֹפרוּאַ, הרעים קולו:
— אלפי שדים! נֶטָה! תני תודה, מאחורי הדלת עמדת, אלפי שדים!
אוֹפרוּאַ לא שם אליו לב. הוא קרב אל אשתו וביאר לה ברוח נכאה את מבוכתו הרבה וביקש ממנה להיות המליץ בינו ובין האורחים. נטה הסכימה לכך ברוב רצון. בפסיעות צרות וקלות ניגשה אל יעקב וקרושר, והיא מניעה בחן מיוחד את מותניה הרחבות בשעת הילוכה. אודם פרץ ממעמקי החזה שלה ושטף את כל פרצופה ואבד בין סבכי שערותיה, אשר כובדן ניכר היה לעין. ונטה שאלה בקולה הרך:
— במה אוכל לשרת את אדוני הנכבדים?
קרושר היה העונה:
— באנו לתור את הסביבה, הנמצא לימים אחדים מלון בביתכם?
היא השליכה מבט מבוהל אל בעלה, מלמלה לו הברות מקוטעות במהירות רבה ובמבטאה הכפרי. ולאחר שקיבּלה הסכמתו האירו פניה, ושוב פנתה אל האורחים בקולה החמים והעמוק:
— ברצון רב, אדוני, ברוכים הבאים, מיד נפַנה לכם חדר.
באותו רגע שלח אבא אוֹפרוּאַ את פקודתו אליה. נטה התנגדה לו ובאה במבוכה, אבל כשבעלה הפציר בה ועמד על דעתו, הוסיפה:
קפדן הוא בעלי, אינו מכיר בהלכות בני־אדם, הוא דורש ממני, שנעמוד תחילה על המחיר.
עד מהרה השתוו ביניהם, ואבא אופרוא יצא לפניהם להראותם את החדר. בדרך שאל:
— והיכן חבילותיכם?
אין אתנו מאומה.
— זה מוזר מאוד.
אחר הכניס אותם לתוך חדר קטן מאוד, נמוך, אשר ריח כרוב כבוש מילא את אווירו. הדליק עששית קטנה ומעלה עשן, ובעצם ידיו התחיל להסיק את התנור. הוא לא דיבּר עם אורחיו מטוב עד רע. הוא היה רק שולח בהם מדי פעם בפעם סקירה גנוּבה מן הצד מתוך חששות ואי־אמון. אבל למען אַמץ רוחו היה ממשמש בלולאתו הירוקה, כאומר אל נפשו: אין דבר, הכול עוד על מקומו הנכון.
כשגמר מלאכתו, אחז בחבל שלאורך הקיר ואמר:
— אם תהיו זקוקים לדבר־מה אין לכם אלא למשוך בחבל זה.
קרושר ניגש אליו ואמר:
— בוודאי שאנו צריכים, רעבים אנחנו כזאבי ערבות, ואם חבל זה מקסם בו — הרי…
והוא משך בחבל פעם ועוד פעם.
כהרף־עין נשמעו צעדיה הפזיזים של הגברת אוֹפרוּאַ. נֶטָה פתחה את הדלת ומילאה את פתחה במותניה הרחבות, שסינר לבן שינס אותן. אחר עברה את סף החדר והרימה את עיניה בזהירות ובמבט עקוֹם, וסקרה בפני הצעירים ופנתה בשקט אל בעלה:
— קראת לי, אֶדמוֹנד?
— האדונים מבקשים אוכל.
—הנני ואכינה.
ואוֹפרוּאַ ואשתו יצאו מן החדר. אֶדמוֹנד שב אל מקומו הקבוע באולם סמוך למזנון, ונטה החישה צעדיה אל המטבח. כשנכנס בעל־המרזח שוב אל אולם־האורחים סבּוּהוּ האיכּרים, והתחילו לחקור ולדרוש על מוצא הבאים ועל מעשיהם בטינטרו באותה הסקרנות התמימה והחשדנית של כפריים. אבל כשאוֹפרוּאַ הקשיב לשיחותיהם ולהשערותיהם בחוסר־עניין וקיצר בכוונה בתשובותיו, קם אחד האיכּרים, קצר־קומה, גיבּן ולץ מפורסם, וקרב בזהירות אל הכנופיה, שם ידו המסורסת על שכם אֶדמוֹנד ואמר בקולו המצפצף, בהראותו באצבעו על דלתו של המטבח:
— אבּא אוֹפרוּאַ, כידיד נאמן אני אומר לך, פַקח בשבע עיניים, ציפורי־דרור הללו מביאות אתן את האביב תמיד ובכל מקום, ויהא גם בטינטרו לפני חג המולד.
והראה לכול את שיניו הלבנות ונהנה מהמצאתו. אֶדמוֹנד לא מיהר להשיב לו. הוא סלסל שפמו באצבע רועדת, תיקן את לולאת־הציידים בדש מעילו, ואחר נושמו אוויר במלוא־פיו קרא בקול גס:
— בלוֹם חרטומך, מנּוול, ואם לא, אסגרהו בעצם ידי.
בו ברגע נפתחה דלת המטבח. נכנסה נֶטָה והביאה אתה ריח בשר־אַיל מצומק יפה ומבעבע בשפעת השומן שנסכו עליו. היא עברה את האולם בלי שימת־לב מיוחדת עד הגיעה אל דלתם של קרושר ובן־אריה. כאן התדפקה עליה באצבע כפופה אחת, וחיכתה באוזניים קשובות לרשות־הכניסה שנזרקה מעבר לדלת. היא באה פנימה, ערכה את השולחן בזריזות, הציעה לפניהם את המיטות והתכוננה לעוזבם לנפשם. בפתח, סמוך ליציאתה, הפנתה ראשה לאחוריה ומבטה נתלה בפרצופו של יעקב, שישב ראשו שקוע בקערה וסועד מתוך תיאבון רב. נטה עמדה כך רגע אחד וסקירתה חודרת ומהססת, כאילו נתקלה בדבר מוזר מאוד. יעקב הרגיש פתאום, כי זוג עיניים קודחות שלוּחוֹת אליו ובוחנות אותו. הוא הניח את כפו הצדה והתבונן בפני נטה מתוך זעזוע קל. להרף־עין אחד, כהאר הברק את שחור־העבים, נגוֹלו לפניו רגעי עבר נשכחים. היה דבר־מה באישוניה של האשה הסוקרת בו, דבר־מה ידוע וקרוב לו. אבל כל זה לא נמשך הרבה, ונטה לא יכלה לעמוד בפני מבטו של יעקב ומיהרה לסגור את הדלת. קרושר, שהיה עד־ראייה לאותו משחק־המבטים, לא עצר ברוחו, ואמר ליעקב בלעג:
— את תלמודך, כנראה, לא שכחת עוד, רק הערב באת, ואתה מבקש לך טרף.
ומיד הוסיף:
—אבל הווי זהיר, ראית את בעלה עם שפמו הרועד, כאן נחתכים העניינים בקיצוּר נמרץ.
יעקב לא ענהו. הוא שב לארוחתו, ואחר עשה כמעשה חברו והשׂתּרע גם הוא לאוֹרך המיטה הרחבה, המלאה כּרים וּכסתות תלולים ורכים. היה שקט. סלסולי העשן העולים ממקטרתו נתפזרו סמוך לראשו והאפילו על החדר הנמוך. קטעי זיכרונות, כלשונות אש כחלחלות עם תנור דועך, זחלו תלושים במוח שהתאמץ להישאר ריק מכל מחשבה. ובחוץ מעבר לכותל הָמתה הרוח, קימטה שכבת השלג החלקה, הפכה אותה גלים גלים, והקימה עמודי אבק מלבינים בתוך חשכת הלילה.
והנה פתח יעקב, כמדבר אל נפשו:
— כך הוא; בעוד חמישה ימים ואני יוצא מן הארץ הזאת.
קרושר חיקה את קולו העצוב של חברו, כממשיך מחשבתו:
— ואני משאיר כאן עבר גדול, זיכרונות, אהבה, עלמות…
והוא פרץ בצחוק גדול:
— הווי זהיר, בחור, אתה עושה עכשיו חשבון־נפשך, ראה, שלא תפשוט את הרגל!
יעקב קם ממיטתו:
— זיכרונות, אהבה, עלמות… אמרת. לאו דווקא. היו גם כאלה. אבל לא על זה אני מצר. הרי זה רק רפשם של החיים. יבואו נחשולים אחרים וישטפו את הראשונים. בריות שכמותי כבר אכלו את נפשם מזמן. אגב, זיכרוננו אינו חזק ביותר, אנו רגילים לשכוח, בפרט את הדבר שאין ברצוננו לזוכרו.
— ובמשך שבע שנים ארוכות לא הספקת לתקוע לך יתד בארץ זו?
— לא, לא עלה בידי, וגם לא השתדלתי.
כעבור רגע הוסיף בקול שבור:
— ישנו רק זיכרון לא־נעים אחד, אבל גם הוא נתיישן ופג טעמו.
קרושר קם ממיטתו והרים ידיו, כמגן על עצמו:
— לאו, אי אפשי, שוב מעשה באותה התופרת, שיצאה למצוא מנוחתה בין גלי המוֹזל. לא, יעקב יקירי, איני רוצה לשמוע, והרבה טעמים לדבר. ראשית, שמעתי זאת הרבה פעמים מפיך עצמך; שנית, ייקח אופל ריבה פתייה זו, שמאסה בחיים משום שמאס בה בחור שכמותך; ושלישית, רצוני לישון, עד אור הבוקר!
והוא הסב פניו אל הקיר והעמיד פני נרדם. יעקב ישב לנגדו ועיניו נטויות מול העששית הקטנה, ואוזנו קולטת את המית הרוח שבחוץ. בבית־המרזח חדל רעש האיכּרים והמונם. נשמעו רק קטעי שיח־ושיג שבין אֶדמוֹנד ואשתו. הוא הטיל בפניה טענות בקול רועד מקנאה נסתרה, והיא התאמצה להשתיק כעסו ולבטל טענותיו. רגע ולב יעקב נמשך אחרי הברות אלו, המגיעות אליו מעבר לדלת. היה בקולה של אשה זו דבר־מה קרוב לו. אולם כשהקולות האלה פסקו גם הם ומסביב היתה הדממה שלימה, ונשמעה רק ההמיה העגומה של הרוח המתפזרת מעל לגגות, נוגעת בציציות הקש ומרשרשת בהן, פנה יעקב שוב אל חברו:
— קרושר, ישן אתה? ובכן הדבר נראה מגוחך בעיניך, אבל תבין, מקרה זה בא לי בשבועות הראשונים לשבתי בארץ זו. בוודאי עכשיו הייתי נוהג אחרת. אבל אז נסתבכתי. היא גרה ממולי, ואלוהים חננה בזוג עיניים בוערות ובשערות־משי רכות. הייתי בדד, ואירע מה שאירע. וכשהכרתי משוגתי, וחפצתי להימלט מתוך הסבך, כבר עבר המועד. ריבה זאת, נפשה נקשרה בנפשי, ובראותה שאני משתדל להסירה מעל דרכי, שלחה לי פיסת־נייר, את הנוסח הידוע, המצוי בכל העיתונים מאה פעמים בשנה, הפותח במימרה רגילה: “כשתקרא מלים אלה, כבר ישחקו מימי המוֹזל מעל לראשי”. ומאז נעלמה ואיננה. הוא שאמרתי, היא אינה. וכאן אי־נעימותו של הדבר. תלעג כאוות־נפשך לעולם זה ולהבליו, אבל באחד הלילות חסרי־השינה, בשעה שאתה מוּטל על משכבך כעננה נשכחה בלב השמים, ואז אם יעבור לפניך צל המוות וייגע בך בכנפיו, תישאר חסר־אונים כעלה קמל ומדולדל על ענף האילן, הנלחם לשווא עם משובתה של רוח־סתיו…
יעקב דיבּר, ולא השגיח שחברו משמיע נחרתו מתוך שינה מתוקה. הוא הרגיש עלבון לעצמו, והתחיל מסיר לאיטו את נעליו ועלה על משכבו. היה שקט מסביב. באוויר ניסרה לפעמים שריקת קַטר מרוחקת, שנטרפה בהמית הרוח ואבדה בין הסלעים. השלג התהולל בחוץ, דפק בתריסים ונגע בכותלי הבית. יעקב שמע את כל אלה מתוך יגיעת מחשבה, וכעבור שעה קלה נרדם גם הוא.
עם בוקר הקיצו שניהם, הביטו סחור להם בתימהון רב, ואחר פרצו שניהם בצחוק. החדר היה קר ואפל. בבית־המרזח נשמעו צעדיה הפזיזים של נטה כשהיא מנקה את הכוסות ועורכת את הכּיסאות. מעל מיטתו של יעקב נידלדל אותו החבל הארוך, הירקרק, אשר המשיכה בו היתה מחברת את מלון־האורחים עם שאר חדרי בית־המרזח.
קרושר התעטף בשמיכתו, וקרא ליעקב:
— קר, קר, צווה, שיבואו להסיק את התנור.
ויעקב משך בחבל. העבודה בחדר הסמוך נפסקה. נכנסה נטָה לבושה בגדי־בוקר. שערותיה היו מונחות עכשיו שרועות על קדקדהּ, והוסיפו למראיה הבּעה של נערוּת ורעננוּת. בראשוֹנה עמדה בפתח מפקפקת ושוקלת בדעתה, כי מצאה את האורחים עודם שוכבים במיטתם, אולם לבסוף אספה כוחות ועברה את סף החדר, ובקולה הרך שאלה:
— במה אוכל לשרתכם, אדוני?
— קר, והתנור ריק.
היא הכניסה עצים והתחילה להתעסק במלאכתה; מתוך זהירות מיוחדת השאירה את הדלת פתוחה מאחוריה. באותה שעה שכב יעקב תפוס־הרהורים משונים. הוא לא הרפה מהתבונן בנֶטָה ומחזוֹר אחרי כל תנועה שעשתה. ההיה זה רק משחק־עיניים? ההיה זה רק פרי דמיונו הגרוי? ומהיכן באה אותה סקירה? אימתי ראה נדנוד־יד זה? אימתי ראה אותו כיווץ־שפתיים מתוך עווית אי־רצון בשעת הפחה באש, ואותה עקימת הפה כשהשלהבת אינה נשמעת לה. עוד רגע והוא התקומם על מיטתו וקורא בקול:
—ז׳אנט! ז׳אנט!
אולם כשמבטו התחיל חודר לתוך פנים החדר, מבחין ומסתכל בפני האשה, שישבה על ברכיה לפני התנור ומפיחה באש, והוא נרתע לאחוריו. הוא נתקל בפרצוף משומן, מבריק מרוב שובע, והוא ראה את הגוף המעוגל, המעוּבּה, רחב־המותניים, שהיה כה רחוק ושונה מתמונת ז׳אנט שנְשׂאהּ בלבּוֹ, ז׳אנט זו העליזה, הרופפה, המלאה רחש וחיים, ושהיתה נתלית בצווארוֹ בשתי ידיה הרזות ומושכת את ראשו אל חזה הדל, עד שהדם פורץ ועולה ומכה ברקות.
יעקב החליט שאין זאת אלא הזיה ערפילית בתוך אפלוליותה של שחרית בחדר שתריסיו מוגפים. הוא צנח שנית על משכבו, ואמר אל חברו:
— אני מתחיל חושש באמת, שדעתי מיטרפת עלי.
וכשיצאה האשה הוסיף:
— כל הזמן אמרתי, שז׳אנט לפני.
הם קמו, התלבשו, אכלו פת־שחרית ויצאו לטייל בשדות, בהרים ויערותיהם. היה יום מעונן והשלג ירד סמיך, מסוּבּך, פתים פתים. הנה נפסעה פסיעה, והראש הוחזר לאחוריו, ומיד עקבותיה לא נראו. הדרכים והשבילים ניטשטשו, והרגל היתה כוננת צעדיה מתוך היסוס, כאילו הוכּתה העין בסנוורים ואין מוצא ואין מבוא. ובנפש היתה ערה הרגשה נעימה לצאת בדרכי־תוהו אלה, להיות נתון ומוּבל ביד ההשערה והגישוש העיוורים.
ובהיכנסם לאחת החורשות חדל השלג לטפוח על פניהם. פה היתה השלווה שלימה. בדי האורנים טעונים הרבה שלג ומשתרבבים מטה אל הקרקע ככנפי עופות גדולים, שחוּבּטוּ ארצה חסרות־אונים. ויעקב וקרושר צעדו כל הזמן הלוך ועלה מבלי להינפש, והם פוסעים פסיעות גסות וכבדות והגוף שחוח ונתוּן לפניהם, ומקלוֹתיהם הארוּכּים והמשׂוֹרגים עם השפּוד שבראשיהם מחטטים ובוחנים בשלג שרגלם עתידה להישקע בו. ופרצופיהם התלהבו מחמת קור נעים ורך ומחמת התאמצות־עלייה בלתי פוסקת. כך עברו שעות מספר. פתאום התעכב יעקב בהילוּכוֹ, היכּה במקלו בחוזקה ותקעהו באדמה הקפואה, אחר הסיר בתי־ידיו, הדליק מקטרתו ואמר:
— זה מזמן לא שבעתי עונג כזה!
— הלוא אמרתי לך.
אבל מיד הוסיף:
— אתה, בן־אריה, זקוק למנוחה, הולך אתה ומדבר כל הזמן עם נפשך, כאדם שהיין הממו.
הם ישבו לנוח. לעיניהם השתרעה כל הארץ עטופה צבע אחד. יעקב הקיפהּ במבּטו ובתנועת־ידו, ואמר:
— צא ובקש כאן משעולים, שיוליכוך למחוז־חפצך, הרי אתה נמשך על ידי המקרה, כאפסר המושך בשור לטבחו.
קרושר התרגז:
— הרי סוף־סוף כל המימרות האלה אינן אלא אמרות ריקות וחסרות־טעם.
יעקב ענהו במנוחה ובלעג קל:
— לאו דווקא, לא ריקות כל כך, כמו שהן נראות בעיניך. וראיה לדבר: כועס אתה למשמע דברים אלה. הרי, עיין יפה, מה הנם מעשיך תמיד? אתה מנסה פעם ושוב מנסה פעם, ובעצם אין זאת אלא עקשנות קטנה וקלת־ערך. ובאחד הימים, כשיגזור הקו הארוך של כל ניסיונותיך המרוּבּים את נקודת־המקרה, אז אתה מתפאר בלבך, כי אל מטרתך הגעת. עכשיו צא, יקירי, והישען על בינתך ועל רצונך.
אחר הפסקה מעטה קרב אל חברו והוסיף כמעט בלחש:
—הנה באתי לטינטרו, כלום פיללתי לזאת? אולם למה נתעכבה אצבעך על המפה בבית־הנתיבות דווקא בנקודה זו? רק מקרה הדבר, הרי שאמרתי. אבל טינטרוּ היא מוֹשבָהּ או כפר־מולדתה של ז׳אנט. בלילה הזה זכרתי את הדבר. הכול אמנם הולך למישרים, אבל יש ואתה נתקל בדברים, שהם גוזלים מנוחתך.
קרושר שמע והחריש. היום התחיל יורד. כאן בין ההרים הקדים הערב לבוא. פני השלג הפכו סגול. שחור גזעי העצים נתעמק ביותר. ממרחקים, שם בין חגווי הסלעים, במקום שנאחזו הבתים הנמוכים של הכפר טינטרו כשיחי תדהר על מדרון הרים, התרוממו עתה עמודי עשן עבים. צלילי פעמון בודדים וחביבים הגיעו אליהם מראש מגדלו של בית־היראה, הגיעו הנה ספוגי יגון, מדדים על ראשי הפסגות, נקלטים בשתיקתו של היער, מתרפקים על שכבת השלג הקרה ומשתתקים לאיטם בנשימתו של גוֹוע. השמים היו כבדים, נמוּכים ואפוֹרים, ונדמה שהם נשענים על צמרות ההרים וראשי האילנות. התחילה מתנשאת רוח קלה, חריפה, שהביאה על כנפיה שרידיהן של קריאות התרנגולים הצרודות, וממרחקים נצנץ בתוך אחד הבתים אור צהבהב, חרד, לעתים מתגלה וקורץ, ולעתים נעלם ואיננו. והערב הנה בא, מקפץ, מלא רחש־סתרים, על מרומי הגבעות.
קרושר נשען על מקלו, קם ואמר לחברו:
— נשוב, עוד מעט ויחשיך.
הם שבו לטינטרו. ירד שלג רך ורטוב, מעורב טיפות גשם. השכבה הלבנה שמתחת לרגליהם נתכערה ונתמזמזה. הרגל מעדה וכל החושים התרכזו ברגש זהירות מייגע ומטריד. ושני הטיילים היו ברגע זה כה קטנים ונשכחים, מלאים פקפוק והיסוּס בפני איתני הטבע הבוטחים והשאננים. מדי פעם בפעם נפל משק־כנפיים של ציפור טורפת על ראשם, ונדמה שהיא מטילה עליהם פחדה בכוונה תחילה להתגרות ולהתל בהם. דרכם ארכה שלוש שעות, עלה וטפס, טפס ועלה. אִשי טינטרו, המשובצות בין קמטי הסלעים ככוכבים נידחים, היו צפות לעין לפתע פתאום, ועד מהרה היו אובדות מתחת מחיצתו של הר תלול כאורות פנסי־הספינה בין משברי ים סוער. כה המשיכו דרכם, שתקנים ושחוחים. ורק אחר עמל רב הגיעו עד שערי בית־המרזח. ובעוברם את סף אולם־האורחים שוב מצאו אותם הפרצופים שראו כאן אמש. האיכּרים ישבו אל השולחנות ושתו מי־דבש. נטה שירתה לפניהם, מטיילת אנה וחזור. הפעם היתה לבושה בגדים אחרים ומותניה היו מצומצמות יותר, והליכתה חסרה את גמישותה הרגילה. בפניה ניכרו רושמי סער פנימי, כאילו שם, מתחת לגרמי קדקדה, רעש והמה דבר־מה משונה כמו בתאי כוורת עם תום פריחתם של יערות טינטרו ושדותיה. לפעמים נטה לא נענתה לפקודת אחד האורחים באותה הערוּת והזריזוּת שהיותה רגילה בהן. נֶטָה היתה גם שוֹגה ומתבּלבּלת בהצעות שהגישו לפניה, והיתה מביאה לאורחים מאכלים ומשקאות לא כפי הזמנותיהם. טעויות אלו עוד הגדילו את מבוכתה והן שהביאו גם את האיכּרים לידי רמזים והלצות. אֶדמונד בעלה עמד כדרכו גא, מכיר־ערכו, מסלסל שפמו, עמד שתקני, מקמץ מצחו, ועינו החדה תרה ומרגלת אחר כל תנועה ונדנוד־עפעף שנראו על פני אשתּוֹ. וּכשנתקל מבּטוֹ באחד האיכּרים שגחן ולחש לחברו על אוזנו מתוך קריצת־עיניים לצדו, נרעד קימעה, זכר פתאום את דברי האיכּר אמש: “ציפורי־דרור הללו מביאות אתן את האביב תמיד לפני חג המולד”, ואחת מלחייו טופחת סמוך לעיניו הזורות זוועה מסביב. שני החברים עברו את האולם בצעדים מרושלים ויגיעים, והאיכרים מלווים אותם במבטי חשד ובוז עד בואם אל החדר המיוחד להם. שם פשטו מעיליהם והשתרעו על המיטות.
בן־אריה פיהק בקול רם ואמר:
— מחר נשוב העירה.
אחר רגע הוסיף:
— דרכך להימלט מפני השיעמום הרודף אחריך, אבל אם נושאו הנך כמוני בתוך חיקך, אתה מביאו אתך בכל מקום שתבוא.
קרושר לעג:
— כבר שבעתי רוגזך ועומקת מחשבותיך, אף־על־פי־כן קרָבי ריקים כנאדות נפוחים. משוך בפעמון!
יעקב משך בחבל. נכנס מיד אוֹפרוּאַ. גביני עיניו היו מכוּוצים מתוך תרעומת, והוא משתדל לרכּך ולשפּר את מבטאו הכפרי:
— מה רצונכם, אדוני?
— רעבים אנו.
אולם יעקב הוסיף על דברי חברו:
— תבוא הגברת אשתך, אתה מה כי תאכילנו?
אֶדמוֹנד עצר לרגע את נשימתו. הוא נגע ביד רועדת בקצה שפמו, אחר הרים ראשו בגאווה ופלט אמריו במהירות:
— לאו, לא כאן המקום, תעשו את מעשיכם במקום מגוריכם, שם גם תראו גבורתכם, כאן, אדוני, כאן בטינטרו, הוו זהירים!
אולם מיד הפסיק בדיבּוּרו, הרגיש שגדש את הסאה. עמד רגע מבולבל כמבקש מוצא לו. אחר ניגש אל יעקב, הסביר לו פניו מתוך בת־צחוק מעושה, שם את ידו על כתיפו של יעקב, ופתח בקול מרוסק:
— אין דבר, יודעני, הצעירים! הבוהימה, חסרת עול ואמונה! אתם חומדים לכם רק לצון, תהתלו, תהתלו, אין דבר. אולם אנו יושבי טינטרו, ציידי יערות־הווֹגיזים, למה אכחד, לא הורגלנו באלה. אנו יושבים כאן זה ימים ושנים בין הרים אלה, מהלכים בכל יום ראשון לבית־היראה לשמוע אל הרינה, ועל נשותינו אנו שומרים בשבע עיניים!
שני החברים הסכימו לו:
— אכן כך הוא, ה׳ אוֹפרוּאַ.
הוא ישב על שולי המיטה והמשיך דבריו. נתלקח בו זיק גאווה להראות לאורחיו אלה, לאיכרים־שכניו, המסובים על כוסות מי־הדבש באולם, וביותר לנֶטָה אשתו, שגם עם אדונים אלה יעלה בידו להיכנס בשיחה, יכריחם להקשיב לדבריו, כשם שהוא מכריח להקשיב לדרשותיו בכל ראשון בשבוע את האיכרים הנאספים לבית־מרזחו לרוב.
הוא פתח:
— הנה נֶטָה שלי, הייתם צריכים לראותה בשובה הנה מנפות המזרח. לעזאזל, כרכיכם עם שאונם והמונם. נֶטָה באה ארוכה ודקת־בשר כנטע רך־ימים הגדל באפילה. והשד יודע מה היה בלבה. יחידה טיילה, ריננו אחריה, אמרו, שרגלה מעדה בכרכיכם. אולם אני לא שמתי לב. הוו זהירים בבחורה העוברת על פניכם, ועיניה נטויות ארצה כמחפשת דבר אבוד! והרי איני מתחרט, הרי ראיתם, גדלה כערבה על שפת נחל, ויודעני, אתם צעירים, אין לבי רע עליכם, חמדתם לצון, תבוא ותשרת, אין רע!
הוא קרא בקול גדול:
— נֶטָה, נֶטָה!
אשתו נכנסה, ובראותה את בעלה יושב עם האדונים יחד ופניו מלהיבים, הורידה את עיניה במבוכה קלה ושאלה בקול רפה:
— הנני, למה קראת לי?
בעלה הטיל עליה מבּט רווה־נחת, קם מעל מיטת יעקב, ניגש אליה, אחז בסנטרה המשומן, המקופל והמבריק, ואמר לה בקולו הרועד קימעה:
— האדונים האלה רוצים דווקא שאת תשרתי לפניהם, מלאי בקשתם, אין דבר, צעירים טוֹבי־לב, לכי להכין ארוחתם.
נֶטָה פנתה לצאת, בעלה קרא אחריה:
— הכניסי תחילה מי־דבש, מן המובחרים, נרים כוס יחדיו.
היא הכניסה את המשקה. הנוזל האדים בספלים. יעקב פנה אל נטה וקרא: לחייך, בעלת הבית! אוֹפרוּאַ הסכים לו, הקיש כוסו בכוס יעקב, אחר נפטר מהם בלווית אשתו, ובדרכו הוא לוחש לה:
— אין דבר, צעירים נחמדים, צריך רק לדעת איך להתהלך אתם ואיך לבוא אתם בדברים.
כעבור חצי שעה הביאה נֶטָה את הארוחה. יעקב וקרושר היו עוד שרועים על משכבותיהם ועישנו מקטרותיהם בלחש. בחוץ המתה הרוח, טלטלה את הענפים הערטילאים של עצי הלילך, הנטועים מסביב לבית־היראה, ועברה על פני גג־הקש בחריקה משונה. ומעבר לקיר בקעו ועלו קולות האיכּרים שטופי שיחותיהם וּויכוּחיהם הקולנים, הסוערים, כקולות מים רבים.
כשגמרה נטה לערוך את השולחן לפני אורחיה והתכוננה לצאת את החדר עיכּבהּ יעקב על יד הדלת:
— גברת אוֹפרוּאַ!
היא נרתעה במקצת, הסיבה ראשה במהירות, ושאלה:
— הנני לשרתך, אדוני.
יעקב המשיך, קם ממיטתוֹ וצעד לקראתה:
— בעלך אמר, כי שהית בערי המזרח. באיזו עיר ישבת, תרשיני לשואלך?
נטה הטילה בו מבט מלא תימהון. אולם האור מסביב היה קלוש, והיא ראתה לפניה רק את קומתו של יעקב בלבד:
— גרתי זמן־מה בעיר נאנסי.
— זה לפני שנים רבות?
— לפני חמש שנים.
— והגברת ילידת טינטרו.
—כן.
— הנה אנו באים מנאנסי.
נֶטָה נחרדה מאוד, ושאלה בחטיפה:
— באיזה רחוב?
— רחוב וילבּוּאַ.
מבוכתה גדלה. אולם בו ברגע נשמע צלצול הפעמון תחת ידו הרועדת של אֶדמונד, היושב סמוך למזנונו חסר־מרגוע ותפוש־דאגה על נֶטָה המרבה לשהות בחדר־האורחים. היא פנתה אפוא במהירות, התאדמה, זרקה סקירה מהוּממת, פעם לצדו של יעקב ופעם לצדו של קרושר, כמבקשת פתרונים למבוכתה, והיא מגמגמת:
— תסלחו, תסלחו, בעלי קורא לי.
ונֶטָה יצאה בכתף כפופה. יעקב שב אל מקומו. הוא צנח על כיסאו:
— מחר עם אור הבוקר נצא מטינטרו זו, אולי נלך אל מקום אחר.
— כאוות נפשך.
אחרי גמר הארוחה משך יעקב בחבל בתכיפות פעמים אחדות. בא אוֹפרוּאַ, ופרצופו שוב מלא רוגז וחשדים. הוא שאל לצורכי אורחיו.
יעקב אמר לו:
— תכין חשבונך, מחר עם אור הבוקר אנו יוצאים מזה.
פני אוֹפרוּאַ אורו. ורק לשם יציאה ידי־חובה הפציר בהם:
— חיפּזון זה למה? חכּוּ עד יום ראשון, יבואו כל איכּרי הסביבה, נצא לצוד יחד.
אלא מכיוון שיעקב עמד על דעתו, נפטר מהם חיש בצעדים מאוששים. שני החברים עלו על משכבם, ובהיותם עייפים מטיוּלם נרדמו עד מהרה. עם אור בוקר, לאחר שנשמע הד הדפיקות על דלתם וגם קולו של אוֹפרוּאַ, המעורר אותם להתכונן לנסיעה, קמו יעקב וקרושר, ומיד התחילה אותה הלבשה קדחתנית של אנשים האָצים לדרכם. וכשעמדו לבושי מעיליהם ומוכנים לנסיעה נכנס אוֹפרוּאַ והגיש להם את החשבון. קרושר שם עינו בו וקרא:
— עשׂרים ותשעה פראנקים! וריח עששית זוֹ וַעשנהּ וסרחונו של הכרוב הרקוב לא הכנסת בחשבון! — יעקב שלח ידו ולקח את פיסת־הנייר מיד חברו. הסתכל בה, ופתאום פרץ בצחוק גדול, התחיל פותח מעילו והוציא מכיסו פיסת־נייר אחרת מעוכה, צהובה מיושן, והשווה את זו לזו. כעבור רגע קל נחה עליו דעתו, והוא העביר את שני הניירות לחברו:
— האם לא יד אחת כתבה את אלה?
הדבר הפליא את קרושר. הדמיון היה מוחלט. אותה יד שערכה את החשבון כתבה גם את הפתקא, שפתחה: “כשתקרא מלים הללו, כבר ישחקו מימי המוֹזל מעל לראשי…”, והוא ענה לחברו:
— ודאי הוא, יד אחת כתבן.
יעקב ניגש אל אוֹפרוּאַ, ושאֵלהוּ בקול מפקד:
— מי כתב חשבון זה, אמור!
אופרוא עשה תנועה כמנסה להשתמט, היה רצונו להתפאר לפני האורחים כי הוא הכותב והעורך בבית־המרזח של טינטרו את החשבונות, אבל קולו המכריע של יעקב הכריחהו להודות על האמת:
— אשתי נֶטָה.
— ובכן, קרא לה, תיכף ומיד!
אופרוא נשמע לו, ויצא מן החדר בצעדים רחבים. עד מהרה נשמעה טפיפת־פסיעות קלה ומהירה. נכנסה נֶטָה. עיניה היו מגוּדלוֹת, ומיד, בעוברה את סף החדר, שאלה:
— האם העליתי את המחיר?
יעקב ניגש אליה קרוב מאוד, הגיש לנֶטָה את שני הניירות, ושאל בצחוק:
— התכירי אותן, ז׳אנט?
היא לא ראתה את הניירות, לא נגעה גם במוגש לה. היא שמעה רק את קול יעקב ואת השם ז׳אנט הנפלט מפיו — ונתחלחלה. שפתיה רעדו ועיניה ביקשו מפלט כחיה קטנה ורעה שנלכדה בפח ואין מוצא לה. פתאום שמה את שתי ידיה על פרצופה המשוּמן, עיניה הורידו דמעות, והיא מלמלה:
— ז’ק, ז׳ק! ידעתי, שתבוא פעם, לבי אמר לי, חי אלוהים!
אולם יעקב חזר על שאלתו:
— ובכל זאת מימי המוֹזל לא שחקו מעל לראשך, האם לא כן? היא לא ידעה את נפשה, הוסיפה להוריד דמעות, וניסתה להתנצל:
— גם אתה הרסת את חיי, הריעוֹת לעשות, ורציתי להרע גם לך.
אחר נרתעה לאחוריה, בתנועה מהירה מחתה דמעותיה, תיקנה את שערותיה, הסבירה ליעקב את פניה המשומנים והמאדימים, ואמרה בקול רך:
— פניך, ז’ק, נפלו מאוד.
יעקב הכניס ידו אל חיקו, הוציא שטרות אחדים, ניגש אל ז׳אנט, מנה לה את שכר המלון, מסר גם את שני הניירות לידיה, והיכּה על מותניה הרחבות:
— את, ז׳אנט, אין דבר, פנייך טובות, רחבה כשער ביתך.
והוא פנה לה שכמו. נֶטָה אספה את הכסף באצבעות מפושקות, אוהבות־בצע, מחתה בקצה סינורה את פרצופה הרטוב והמסומק, משכה בכתפיה ויצאה מן החדר. אז ניגש בן־אריה אל חברו קרוֹשר, שם על שכמו את שתי ידיו הכבדות, ואמר בקול ספוג לעג מר:
— הרי התעלומות, קרושר חביבי.
חברו צחק גם הוא.
— והרי גם פתרונן.
-
“בקבוגי” במקור המודפס, צ“ל: בקבוקי – הערת פב”י ↩
פקודת הגירוש, חתומה באחד משרי־הצבא של מחנות ניקולאי ניקולאיביץ, הגיעה סוף סוף גם לס׳ והעלתה רעש, ייאוּש עצור וטרדות־חיפזון בכל בתי העיירה וסימטאותיה.
אותה שעה עמד ר׳ נפתלי הייני על פתח בית־בתו שנתעגנה מבעלה (הוא היה בין קרואי־הצבא ויצא למלחמה) והמתין, כמנהגו, לעוברים ושבים לשמוע חדשות־היום. ר׳ נפתלי היה יהודי גבה־קומה, תנועותיו נוחות, אציליות, אדם נלבב ורגשני בסתר לבו, הקורא בעיון את הספר “ערבי־נחל” בכל שבתות השנה. לא רבים נשארו כמותו בעיירה. יהודי שכיתת עוד רגליו לקוצק, טובל עד היום הזה את בשרו במימי הבזוֹרה עד עלות הכפור על דשאי חופיה, ועם זה אנין־הדעת, לבוש תמיד הכותונת הלבנה, בת הצווארון הרחב, המחשיף מקצתו של החזה והמבריק בלובנו גם מרחוק. שקט מראהו ופניו החיוורים כצחור כותנתו, אשר חָוורו מרוב ישיבה במרתפו (המרתף הנודע לתהילה והשופע בערבי שבתות יין־צימוּקים לתושבי העיר וסביבותיה), היו מעלים על הלב את ריחם המיוחד של עשבי־בר הגדלים בבית־העלמין, כי היה דבר־מה בפנים האלה מעבר ההוא, מצללי הקיפאון, מן המרחקים הסתומים.
הגזירה הרעה, אשר חודש ימים איימה והאפילה על שמי העיירה, לא עוררה בבואה תימהון מיוחד. נראתה מוּבנה, פשוטה, וכמעט הכרחית. ומשום שהצו הקצר והתקיף עמד הפעם כאות מן השמים, מחוץ להשפעת אנוש, היתה פעולתו גם כמרגיעה בוודאי המוחלט אשר בה. וכשהוּגד הדבר לנפתלי, חזר באותה פסיעה ישרה ורגילה אל ביתו, ואמר לבתו: “דבורה׳לה, אספי מעט מכליך, כי בא גם תורנו לצאת מן העיר”, ומיד הוסיף כנזכר בדבר: “ואני ארד למטה לקחת את אדרתי”.
הוא ירד למטה אל מרתפוֹ. ירד על פני מדרגות־הלבינים המעוכות, אשר נתמזגו יחד ברבות־הימים לקו אלכסון אחד, משופע וחלקלק, תחת עקבות רגליו הוא ורגלי לקוחותיו זה שלושים שנה — ונכנס פנימה. ריח עובש, שמרים, כוהל וטחב קידם גם הפעם את פניו. בזווית גררה חולדה את הסחבות, ושק הצימוקים המתנדנד באוויר בכה בדמעות־יין אל תוך המשפך הגדול, שהעלה מכבר־הימים חלודה — כבשאר ימות השנה. ר׳ נפתלי עמד כאן במרתפו ותהה. כאן, בד׳ אמות הללו, היה יושב ימים ולילות לאור נר־חלב מבליח ומתיז רשפים, והיה רוקח ומסנן ונלחם בשארית־הכוחות בחומרים המעכירים את זוהר יין־קודשו, עד שיצא דשן ומזוקק כזהב מוּתּך. כאן היה כל החלל הקרוש טעון הרהורים נוגים ומתוקים בתוגתם. על רבו הנפטר, הקוצקאי, אשר לא קם צדיק אחר, ראוי למלאות את מקום רבו שהלך לעולמו. על זוגתו, שנסתלקה ממנו בעודה בנעוריה, ועל המון הרפתקאות אחרות, שמילאו את שלושים שנות עבודתו במרתף אפל זה. ובעומדו עכשיו בו, והכרתו ערה בלבו, כי רגע זה לא ישוב עוד לעולם, כי ריח שמרים אלה לא יכה עוד על אפו, כי חשיכה קרירה ורטובה זו לא תלטפהו עוד — זעקו אליו ימות־חייו מתוך אבני החומה, מיצמצו באור כסף עם טחב הקירות ונטפו עליו עם ליח התקרה המאהילה על ראשו. והתחילו מפרכסות מחשבות תרעוֹמת על מי־שהוא, שאין לברר אל נכון את מהותו. ורק פעם בחייו ידע רגש מרד עמום, דומה לזה שבלבו עתה. אז היכּה אותו לשון אחד מחבריו מתחריו, ועל מדרגות מרתפו נשמעו פתאום צעדי־און, והדלת הכבידה נפתחה בכוח, ואל האפילה חדרו אנשים עם צלצול כלי־זינם, בדקו בחורים ובסדקים, הפכו חביות יין־משומר על פיהן, כשופכין אל הביב, ואחר הובילו את נפתלי אל בית־האסורים כאחד הפושעים, קבול עם בצוהרי יום קיץ. כמו אז כן גם עתה שכנה בו הוכחה ודאית, כי נעשה בידי מי־שהוא דבר אשר לא ייעשה.
ר׳ נפתלי שכח כמעט את מטרת בואו הנה, כך תקפו עליו זיכרונותיו, והוא עמד באמצע המרתף, שאף אוויר צונן במלוא ריאתו, וכאילו חפץ בזה להרגיע את רוחו הסוערת. אך הנה בקעה קרן אור ממעל. שחור המרתף שוסע לחצאין. התריס הקטן, המכסה את האשנב מצד החצר, הורם, ונשמעה דפיקה קלה, וקול קורא לו: “אבא, יוצאים מן העיר”. מיד התאושש מהרהוריו ועלה את המדרגות. שם בחצר חיכּתה לו בתו, והחבילה לרגליה. על החבילה נח יוסילי בנה. שניהם היו עטופים מטפחות גדולות כמתכוננות לדרך רחוקה. מבלי להגיד דבר, מבלי לסגור את דלת מרתפו, הרים ר׳ נפתלי את נכדו על זרועותיו, ודרך השער פנה אל הרחוב. רחוב זה, ההומה תמיד מאדם רב, היה עתה שומם. בקצהו האחד התהלכו כבר האיכּרים ונשי הגננים, תושביהם של ירכתי העיירה, לוטשים עין ומבוהלים כלהקות ציפורי־טרף. אותן ליווּ אנשי־צבא לבושים קרעים, וידיהם היו כבר עמוסות שלל מן הבית ומן החנות. נשמעו קולות קרדומות, מפץ דלתות, שאון מריבות. ומרחוק, בקצהו השני של הרחוב, התנשאו והתנועעו צללי אנשים על פני לבנת השלג, קטנים וגדולים, מסוכסכים יחד כפקעת בעלי־חיים ענקית. אלה היו יהודי המקום, נשיהם וטפם שהתאספו הנה לצאת בגולה.
פני ר׳ נפתלי השוקטים והחיוורים התבלטו בקהל הפליטים הנחפזים. עטוף אדרת הברדלס הגדולה שלו נשׂא בחוּבּוֹ את יוסילי נכדו. דבורה הלכה אחריו. ר׳ נפתלי הלך דומם, גביניו מרוכזים, צעדו רחב. הוא הלך כאדם המקדם פני מאורע, אשר התכונן לו והמתין לו זה ימים רבים, ועל כתיפיו כאילו לחצה אחריות השעה, לכן כופף קמעה את גופו תחת נטל זה. אבל הצעד עצמו היה מאושש, די בטוח, ושכבת השלג החורקת תחת רגלו השאירה דפוסי עקבותיו שלימים ועמוקים. בפינת הרחוב שמע קולות מכל צד: “הנה, הוא בא, ר׳ נפתלי, הרי חיכּינו לך”. והוא הקיף במבטו את כל הנאספים עליו. הוא ידע את כל אנשי־העיר, לרבות את הנשים והמשרתות. כל אלה הלוא היו מבאי מרתפו בערבי־שבתות וימים־טובים. ראה את הזקנים1, שכוסו שיבה וקמטים כמוהו ואשר אתם יחד שיחק על מגרש אותו בית־הכנסת בהיותם עוד ילדי החדר. הקשיב ליללות חנוקות, הבוקעות לקטעים מתוך פקעת בעלי־חיים ענקית זו רבת־הראשים, ור׳ נפתלי עמד נכנע והכן בתוך עמו. שרתה דממה. חיכּו לרב־העדה, שהלך אל הרָשות המקומית להיפרד ממנה.
ובשעה שזז ההמון המנומר ממקומו ניגש אל ר׳ נפתלי אחד הצעירים מן הצד, ולחש לו: “בבקשה, אתה תיטיב לשומרה ממני”. ר׳ נפתלי הסיב ראשו וראה לפניו ספר־תורה מוּשט לקראתו. הוא הבין יפה את כוונת הצעיר, גביניו הוּרמו ועיניו אורו. רגע עיכּב צעדו, זקף קומתו, ואחר האיר פניו לצעיר כמכיר לו תודה שזיכּהו בכך, והרכין ראשו, נשק לתורה, פתח זרועו הימנית, שקיבלה את הסבל החדש בלחיצה אל החזה, והמשיך את דרכו הלאה. ומתוך אדרת הברדלס הרחבה הציצו עכשיו ראש יוסילי משמאל, ומימין — ידות העץ, ידות התורה הוורוּדות והמהוקצעות. ספר־התורה אשר נפל בגורלו של ר׳ נפתלי לא היה מן המעולים, מבני היחשׂ. בארון־הקודש היה משכנו באחת הפינות הנידחות, ולעתים מאוד רחוקות, בהתאסף פרחי החייטים לבית שלישי, הוגבה גם הוא ביום מועד לעיני עם ועדה. בשאר ימות־השנה היה יוצא ובא בבתי אבילים. כשהצטרף מניין לימי־השבעה היה נישא שמה בידי אחד השמשים. רגיל היה אפוא באבילות. תמיד ראה אנשים נכאי־רוח, חלוצי־נעל, יושבי־קרקע, המחפשים עם שקיעת החמה במבטי־שווא בשחור הזגוגיות את הדבר אשר לא ימצאוהו עוד לעולם. חלוקו של ספר־תורה זה היה בלוּי ומעוך, ומהאריות, אותם האריות אשר מלפנים נוצצו באור זהב ותמכו בידיהם את הכתר רב־הגוונים, המרפרף בקשקשי כסף ואורה — מהאריות האלה לא נשארו אלא לשונות התולע המסולסלות והרגליים האחוריות בלבד. והפעם מתוך חיפזון, כשמיהרו להציל מכלי־הקודש את אשר היה להציל, לא דקו מרוב בהלה, וקישטו גם אחת מידותיו בפעמוני כסף. הם לא הוסיפו לו פאר. אולם הם משכו את עיני יוסילי, המוּנח בזרוע זקנו2 מעבר מזה. ור׳ נפתלי צעד וצלצל, ויוסילי הקשיב רב קשב, הביט וצחק אל תוך המטפחת המכסה פניו.
השׂתרעו שׂדוֹת שלג מוּקפים גדרי אילנות. הקוֹר חזק. העורבים צרחו ממרומי האוויר מעל צמרות העצים המושלגות. והקהל הלך, הלך. השלג על פני הכביש הפך חום תחת מאות הרגליים שדרסוהו, אך לפני העיניים הדומעות נמשך הלובן הקר והאכזרי לאין קץ ולאין גבול. פה ופה בצדי הדרך, על־יד עמודי הטלגראף האפורים וההומים, עמדו חיילים על משמרתם. הם קפצו לרגעים כנשוכי־קור, מנתרים סביב לעמוּד ומכים רגל אחת בחברתה. בשוויון נפש ראו את המחנה העובר לעיניהם. רק אחרי־כן התכווץ הלב לזיכרונות המולדת, שנתעוררו למראה תמונות נוגות אלה. בבתי האיכּרים נפתחו הדלתות בחיפזון. נשים מעוּבּרות ויחפות־רגל נראו בתוך ענני אדים כחולים, וראשי ילדיהן עוטרים אליהן. בראשונה הביטו בתימהון, נרגשות קמעה למראה האמהות עם התינוקות הנשרכים אחריהן. אך הטמטום הציף עד מהרה את הרחמים אשר בצבצו לרגע, והלעג גבר. לעתים טס לקראת המחנה בעל־אחוזה בעגלת החורף שלו, עטוף אדרות־הדוּבּים השחורות. אז נולדה בהלה רבה. הנשים נדחקו כעדר צאן הצדה, והמצילות התלויות בצוואר הסוסים העשינים החרישו בקולן את ענבלי התורה, הנתונה בזרועו של ר׳ נפתלי. יוסילי התעורר אז, הסיר מבטו מברק הרימונים אשר כנגדו, וחיפש בעיניים תועות את הקולות החדשים והעליזים. אבל הם היו כבר ממנו והלאה. פתיתי3 השלג היו שוב מאפילות על עגלת־החורף ועל כל מצילותיה. ושוב הצמיד יוסילי את מבטו לפעמוני הכסף, הקשיב והקשיב, ושוב סגר את עיניו ונרדם. ובחלומו עגלת־חורף, פרסות סוסים וקול ענבלים.
כאחוזי־חלוֹם המשיכו דרכם גם הגדולים, הערים, אשר נשׂאו עולם שלם על שכמם. זה היה חלום רע, ואף־על־פי־כן חלום. הם צעדו מול האופק, מבלי דעת כל רפיון, אל תוך איזה ערפל. הלכו בלי אומר ודברים. על זקן הגברים הכסיף הכפור בגבישי פנינים, ועל לחי הנשים קפאה הדמעה. ויש שרבצה אחת האמהות על פני השלג המעוך, רבצה באמצע המחנה וזעקה נואש. אחריה ענו ילדיה. מעגל צר התאסף סביבה. הנשים הביטו בעין יוקדת ודומעת מקור. הקשיבו מתוך מנוד־ראש לקול “מכאן לא אזוז, מכאן לא אזוז”, ודבר־נחמה לא עבר על דל השפתיים. אך בהיווכח האשה האומללה במשוגתה, היתה מתקוממת בחיפזון רב, בקפיצת חיה פצועה, והיא מטילה שוב על שכמה את משאה, ובעיניים מוּרדות ארצה היא צועדת במהירות, בנדנודים פזיזים, כאילו אמרה לעבור את המחנה ולצאת בראשו. ועם נטות השמש התחילה קריבה ובאה רוח קדים קרה. בראשונה ניענעה והרעידה את שריגי הטלגראף הקופאים ואת צמרות הערָבות הקירחות. אחרי כן ירדה, עברה על פני הגולים, כמלטפת ראשם. אך עד מהרה חזקה, וקשקשי שלג יבישים וחדים היכּוּ על הפרצופים זה אחר זה. האמהות לחצו יותר את עולליהן אל החזה, ועיני הזקינים דמעו בדמעות גדולות. המחנה עמד. תהה על עצמו. רגע הפנה ראשו מערבה, אל המקום אשר ממנו יצא, ושאף אוויר בפה מלא ובנהימה, כשור הגועה לקראת שמש שוקעת. אולם מערב זה היה עתה שטוף דם, עכור וזועם. והם פנו שנית מזרחה. ובשארית מאמצי־הכוחות חצוּ את מחול השלג, הדוחפם אחורנית. הם הלכו ישר, לאורך הדרך שהתעקלה בנפתולי נחשים, וההכרח באחוריהם. המרץ האנושי, המתנדף ונהפך לאל על פני שטחה של פרשת דרכים מסובכת, התרכז הפעם אל נקודה אחת כחץ השלוח אל מטרתו. זאת ידע גם ר׳ נפתלי, והמשיך דרכו בהכנעה. וכאשר פנה אליו הרב מעל לעשרות הראשים שהפסיקו ביניהם: “ר׳ נפתלי, שמא הגיעה השעה, שיבוא אחר וימלא מקומך?”, ור׳ נפתלי עונה בתנועת זקן כבידה ועקשנית לאות־מיאוּן, עבר רעד בכל הלבבות; כי כן איווּ לראותו, טעון משׂאוֹ, חיוור ושקט וקופא בלא־דיבּור.
וכהתאסף זיכרונות ילדות תמימים כן נערמו לאט לאט קשקשי השלג על פני כל ההולכים. הרוח כאילו באה בכוונה למלאות אחרי כל מקום פנוי, בין קמטי המטפחות, בין שערות הזקן ועל שולי הכובעים. המחנה הלבין כולו, התמזג בלבנת השדימות שמסביב, ונראה כגוש קרח הצף על פני שטפם האיטי של מימי ים לבן. התחיל מחשיך. והלובן עוּמם, הכחיל, אך נתבלט עכשיו ביותר. אחד, שהלך בראש המחנה, נתעכב. עברה אימרה מפה לפה בתנועות־ידיים, עד שהגיעה אל הרב. ואחרי כן, מכיוון שניתנה הסכמתו, עלה הקול כמנצח: “מנחה, מנחה”. עשרות ידיים הסירו בחשאי מלוא־חופן קשקשי שלג, מי מעל שרוולו ומי מעל כובעו, שפשפו יד זו בזו, ואיש איש פנה לעברו. הציבּוּר התפלל הפעם ביחידות. הגברים נאנחו. והנשים, בשומען אנחות בעליהן, אמרו בלבן כי הותרה הרצועה, ופרצו בבכי אחד גדול וממושך, מחריד את האוויר מסביב. בכי זה, שהקיף את כל המחנה, נשתתק לאט לאט מחמת רוגזו של הרב, שהוּבּע בזעזועי גוף קפדנים ובנהימה ממושכה. שוב שרתה דממה. האנשים התנועעו בשעת תפילתם, והנשים לחשו תחינותיהן בשפתיים צומקות. מעל הקהל נראתה לפעמים יד, המתנוססת ברמה ומפרכסת באוויר. ואי אפשר היה לדעת למה היא מתכוונת, אם היא זורקת איום כלפי מעלה או היא פרושה אל השמים בחנינה ובביטחון. השמש כבר שקעה. האורה הכחלחלה באה עכשיו מתחת, משכבת השלג הצחורה. וכשנגמרה התפילה, והגולים כבר התעתדו להמשיך דרכם, הרגישו פתאום כי כבדו רגליהם ותפחו דם. המחנה עמד לרגלי גבעה קטנה, וחוּרשת אורנים מלבּינה צללה על פני המסילה המתפתלת ועולה. המחנה עמד שוב ותהה על עצמו. שמי המערב העלו את זיכרון בית־המדרש המוּסק, את אש הכיריים וצוהלת הילדים. העיירה, שהיתה כבר רחוקה־רחוקה מאחוריהם, קמה חיה וממללה: חנויות מוארות, חלונות אטומים, מוגפי תריסים, תימרות עשן־ארובות בשמים, וקול הצעדים ברחובות ובבתים. פעמים מספר זע המחנה, כמתכונן להיעקר ממקומו, אבל כגל המשתבר לרגלי כֵף כן נידחו האנשים אחורנית ולא זזו. הילדים חשו ברפיון הוריהם, והרימו צעקתם מכל העברים. מתוך חיק אמהות עלו קולות חנוקים, שהסתננו בעד האריג אשר כיסה עליהם, והם שקעו מרוסקים ארצה ואבדו בחשיכה. פה ופה כבר צנחו החבילות ארצה. נושאיהן צנחו אחריהן, עליהן. המחנה הגדול, שצעד כל היום כענק בכוח אחד שלא ידע רפיון, התחיל מתפורר לחלקיו. הרב עמד באמצע אובד־עצות. הדליק מקטרתו, כדרכו תמיד בין מנחה למעריב, והביט בעיני חנינה על צאן מרעיתו. וממעל בשמים דהר מתחת לקטעי עננים כבדים ירח מטורף, אובד־דרך, כסוס פרוע בערבה, אחרי אשר רמס את רוכבו תחת רגליו… אך פתאום מעמקי המחנה קם אחד הגולים, לבן כולו, גבוה, וחצה את קהל הנאספים היגע. הוא הלך וצלצל בידות־התורה הבולטות מבין זרועו, וצעד במהירות, כשׂיה נידחה המדביקה את עדרה. זה היה ר׳ נפתלי. בחוסן נעורים אשר בו נדחק אל שולחן הקוצקאי בשבת לשאוף בצמא את דבריו, בקע לו דרך בעזרת מרפקיו היבישים בין ההמון הצפוף והקופא על חבילותיו מיואש ומלא תלונה, ויצא בראש. בעוז מיוחד וברחמי אב לחץ את יוסילי נכדו ואת ספר־תורתו אל חזהו, וגביניו האהילו על שתי עיני־התכלת שלו, שנתכווצו להגן על עצמן מפני הרוח הסוערת לקראתו. ועד מהרה בינו ובין המחנה — פס שלג ארוך וכחול. דבר־מה זיעזע את הגולים. מי־שהוא קם באנחה והטעין שנית את משאו על שכמו. הרב החזיר את מקטרתו אל הצלחת. ולאט־לאט, כמו בקן נמלים אשר רגל הֵלך הדריכה מנוחתו, התחילה טירדה רבה רוחשת בכל מקום. הכול עמדו שוב הכן על רגליהם. שוב היה המחנה לגוש גדול, לענק משונה, רב־אברים וראשים, והוא זע ממקומו והתחיל עולה ועולה. והנה קרה דבר־פלא. רק שעה אחת עשו את דרכם, ובבת־אחת נפרשה לפניהם כיכּר גדולה, מעוגלת, זרועה אורות אין מספר, שהסתננו ורעדו בין קשקשי השלגים. המחנה עמד, שאף אוויר צונן בפה פעור, ולא האמין למראה עיניו. מתוך שיממון הדרכים האבילות שמאחוריהם ליקקו עוד הצללים בלשונות עופרת את כפות רגליהם. אבל למטה צחקה כבר בירת פולין משחק זוהרה, כשואלת לשלומם. בבת־אחת פרצו קולות: ״וארשה! וארשה!״. והיה בקולות אלה רעד משונה, כרעד ראשי האצבעות של טובע הנוגעות בסוף החוף. המחנה התעודד, האנשים תיקנו את החבילות על שכמם. האמהות גיפפו את ילדיהן, והרב פקד לחכות לנחשלים. הקהל ציית לו, עמד והפנה ראשו. מאחורי המחנה שירכו דרכם זקינים אחדים והמון נשים, בצעד רופף ומקרטע צעדו, כשהרגל נזרקת קדימה כאבר מדולדל. הם שמעו את הקולות וראו את ההתעוררות במחנה, והתאמצו לדלות מעמקי גופם המט את הכוח האחרון להעפיל על הגבעה ולהידבק במחנה. עכשיו ירדו ההולכים בפיזור. התחרות החיים הקשה, אשר נשתתקה, שבה וניעוֹרה. ר׳ נפתלי נדחה אחורנית בכוח. הנשים באו בריב אשה עם אחותה. ומחנה הגולים האבל והקופא נעשה רועש וקולני. שוב הלך ר׳ נפתלי בסוף השורות, ודבורה בתו שואלת אותו בזהירות:
— מה שלום יוסילי?
— ישן, ברוך השם.
לפני השערים, שערי וארשה, עמדו הרבה אנשים, כרכרות, עגלות־משא, וחיכּו לפליטים הקריבים ובאים. היה מי־שהוא לבוש בגדי־שרד המנצח על הכול והנותן פקודותיו בקול מעוּבּה ומכריע. צעירות עטופות מעילי־קטיפה שחורים, ורודות-פנים, מלאות חיים, האירו בעיניים חומות, לחות ומבריקות מרוב התרגשות, עלומים וקור. התהלכו צעירים צנופים כובעי־קרקוּל, צנומי רגל, ומשקפיהם מכוסים רסיסי־טל. מן הצד, על השולחנות, עמדו דוּדי־טה מהבילים ומתיזים מתחתם רשפי אש לכל העברים.
בהתקרב להקת־הגולים הראשונה יצאו לקראתם המפקד ועוזריו, עמדו בקומת איש־צבא, וקראו בקול:
מאיזה מקום?
— מעיר ס׳.
מן הצד פרצו המון אנשים, עברו בריצה את המרחק, המפריד בינם ובין הגולים, והתחילו מקיפים אותם בשאלות על קרוביהם. קראו שמות משפחה מגוחכים, נתנו סימנים בכינויי־לוואי, שמות ההורים, מלאכתם ומשלח־ידם. קמה מהומה. אנשים נפלו איש על צוואר רעהו. נשמעו קולות געייה. המנצח שילב את ידיו על חזהו והסתכל בנעשה לעיניו. הוא לא ראה דבר, מלבד סדר זה שהופרע, והוא נתן את פקודתו:
— לסגור את המעבר לאנשים מן הצד!
צעירים אחדים מיהרו בתנועות־מתעמלים אל מקום המעשה, הפרידו בכוח הזרוע בין הדביקים. אז פנה המנצח אל הגולים בתוכחה:
— אבקשכם לשמור יפה על הסדר, אינכם סוף־סוף בס׳!
שם העיירה, מולדתם החמודה, השוכנת לה עם בתיה נמוכי־הקומה על חופי הבזורה הפראית, עיירה זו אשר רק יום אחד הרחיקום מעליה, שמה יצא מנואץ בפי צעיר רחב־כתפיים זה, הלבוש הדר, הזר, אשר לא ידע את ס׳, לא ידע את יושביה, את כל עברה ואת כל חילה הרב. הגולים הורידו ראש. נשתתקו. יגון־גלותם ירד עליהם. זה היה המכאוב הראשון. הם היו בנכר.
אולם מקץ רגעים מעטים, כאשר ניגשו אל עצם העבודה, והצעירות היו רצות מאיש לאיש וממשפחה למשפחה, מציעות כוסות חמים וחלות־לחם קלועות, והצעירים הולכים ובאים, רושמים בפנקסים את מספר הנפשות, את גילם, את מצבם, ומוסרים ליד את הפתקאות הנותנות זכות על עגלה להובלת הרכוש המועט, ד׳ אמות לדירה ורשות ליהנות מן התמחוי — צמחה שוב הפקעת הענקית ושאגה את שאגת חייה בשארית־הכוחות. זקינים פשטו זרועות צנומות וּשׂעירות והכריזו על זקנותם, נשים הרות הודיעו בקול את ירחי הריונן, ובעלי־בתים חשובים עוררו מדנים כיושבי־קרנות.
אל ר׳ נפתלי, שהיה בלהקה האחרונה והלך עוד באותן הפנים המרוכזות, מחזיק בשתי ידיו המאומצות את ספר־התורה ואת נכדו יוסילי, ניגשה אחת הצעירות, הוציאה פנקסה, תיקנה את הצלב־האדום על שרוולה, והציעה את שאלותיה:
— מהיכן?
— מס׳.
— בן כמה?
— שישים וחמש.
— כמה נפשות?
— שלוש.
— ואני רואה רק שתיים.
והיא הרימה את שתי עיניה האפורות לדעת, הנכונים דברי הפליט אם לא. אך היא נתקלה בפני נפתלי עם חיוורונם, בראש יוסילי הנשען בחזה זקינו, ובתורה הנעוצה באדרת הברדלס. דבר־מה רעד בקרבה. חיש הפסיקה את שיחתה, כמחליטה דבר, ואמרה:
— חכו לי כאן, אני שבה כרגע.
ר׳ נפתלי עמד עם סבלו. איש לא פנה אליו לקחת ממנו את ספר־התורה, וכאשר חפצה דבורה בתו לקחת את יוסילי מידו, סירב בנענוע־ראש מוחלט: חכי, חכי, התינוק ישן ואל נעירהו בקרירות כזו.
הצעירה ניגשה בינתיים אל המפקד הראשי והסבירה לו, כי חפצה לקבל אחד החדרים, המיוחדים לפליטים נכבדים. המפקד צד את ברק־עיניה האפורות, ואמר:
— אני מוכן תמיד לעשות רצונך, כרגע יסודר הדבר.
שניהם קרבו אל נפתלי, שעמד מכוּוץ ומבויש קימעה מן הטיפול המיוחד שזכה לו. המפקד העמיד פנים כמשתתף בגורל המשפחה שעמדה לפניו, נתן אות לאחד הרכבים, שמיהר לעקור את מרכבתו ממקומה והתעכב לרגלי ר׳ נפתלי. דבורה עלתה ראשונה, אחריה, נשען בזרועות המפקד, בא גם ר׳ נפתלי, והגברת הצעירה ישבה גם היא אתם. המפקד לחץ את ידה, השתדל לצוד עוד פעם את זוהר עיניה האפורות, והמרכבה זזה ונכנסה אל תוך אורות־העיר והמית רחובותיה. ר׳ נפתלי ישב ושחק בשחוק־ילד. הביט במאור־פנים אל הגברת המלַווה אותם. אם הוא עמד בניסיונו, הצעירים ממנו לא־כל־שכן. הניצוץ לא עוּמם. והרחובות רקדו לעיניו. וקול החיים הקיפהו מכל צד. ומכאובי גופו, שהורגשו לו בפעם הראשונה, נעמו לו מאוד, והוא גחן אל בתו ולחש לה:
— דבורה׳לה, הגענו.
— תהילה לאל.
ברחוב לישנוֹ ירדו, הבית היה בן קומות אחדות. הגברת המלווה אותם יצאה לפניהם, אחריה ר׳ נפתלי ובתו. במדרגות שרתה אפילה למחצה. בקושי עלה בהן ר׳ נפתלי. דווקא צעדים אחרונים אלה היו קשים מאוד. ובתו, בראותה את ראש יוסילי החבוי באדרת זקינו, אמרה אל נפשה:
— קול בכי אחד לא יצא מפיו.
וכמסיימת מחשבתה:
— ילד חביב.
את פניהם קידם יהודי ליטאי קטן־קומה, שחרחר, מגולח, ובמבטאו המכוּוץ והצר אמר להם “ברוכים הבאים”. עבר לפניהם, פתח דלת החדר המזומן להם, ומיהר אל אשתו בשפשפו ידיו ובחוזרו על בקשתו פעמים מספר: “טה, רבקה, טה”. גם הצעירה נפרדה מאתם.
החדר אשר בו נכנסו ר׳ נפתלי ובתו היה בצדי הדירה עם מבוא מן המסדרון, לא מרוּוח ביותר, אבל מוכן ומרוהט בכוונה תחילה למתלמדים רווקים באי־חוץ, המרובים בעיר הבירה. עמד שולחן־כתיבה על כל מכשיריו, ספה רחבה, ותמונות מלאכי־אהבה עם מערומיהם קישטו את הקירות. במתינות ובהכרת אדם, שעשה את חובתו עד סופה, ניגש ר׳ נפתלי אל הספּה, ושתי ידיו היגיעות הניחו עליה את יוסילי ואת ספר־ התורה, זה בצד זה. בחדר היה אור רב. האוויר היה חם. דבורה באה לפַתח את יוסילי מתוך חיתוליו ומטפחותיו שעטפו את גופו הקטן. הוא לא התנגד. המשיך לישון את שנתו הכבידה. אבל לאחר שדבורה הסירה מעליו את המטפחת האחרונה והרימה מחצית גופו בזהירות אל על, צנח פתאום הראש בכבידות על הספה עד שהקפיצים רעדו בה כמיתרים מתוחים. זה עורר חשד ודאגה בלב דבורה. התחילה לטלטל אותו: "יוסילי, יוסילי, יוסילי!״. מתחילה בזהירות, ואחרי כן בחוזקה ובחטיפה. ואין עונה. והיא הטילה מבטה בפני ילדה, צנחה על ברכיה וצעקה:
— אבא!
בקצהו השני של החדר, מאצל החלון, נשמעה צעקה שנייה:
— דבורה!
זאת לא היתה שאלה. כעין תשובה לצעקתה, כהד חרדתה היה קול אביה. והאסון נעשה ודאי גמור. ר׳ נפתלי מיהר לגשת אל הספה, גחן על יוסילי, כיסה פרצופו השקט בשערות זקנו והזדקף פתאום בנענוע־יד רחב אל תוך האוויר הריק. ותנועת־יד זו ננעצה כמאכלת מלוטשה בחלל האוויר, בלב העולם. דבורה ענתה אחריו ביללה, זכרה את גלותה ועצרה בבכיה, והיא חזרה על הדברים, שנחתמו על שפתיה משך כל הדרך: “קול בכי אחד לא יצא מפיו, קול בכי אחד לא יצא מפיו”. בעל־הבית ואשתו נראו בפתח החדר. לא הבינו בראשונה דבר. אבל היא סיפרה להם מה שאירע לה, סיפרה בפרוטרוט, והיא חוזרת על הדברים מתוך עקשנות של ילדות: “קול בכי אחד לא יצא מפיו”, כאילו אמרה להביע בהם את כל אסונה הרב.
מאחורי גבה שמעה את צעדי אביה הרחבים והמהירים, שהלך בלי־הרף אחרי צלו. לבסוף קפצה ממקומה, עמדה לפני אביה ופרשׂה ידיה:
— אבא, למה רצת כמטורף כל הזמן? למה? למה? הרי מת, בול־קרח נשאת בזרועותיך!
אך כרגע נאלמה דום. לפניה עמד אביה גלוי־ראש. שערותיו, שערות השׂיבה, היו פרועות. העיניים, עיני־התכלת הטובות, היו עכשיו ירוקות, פניו החיוורים כוּסו אודם עבה, גם צווארו ועורפו סמקו, תפחו. הוא אחז את אדרת הברדלס בשתי ידיו, ניגש אל הספה וְהטילהּ עליה. והאדרת צנחה בכבידות מטה, והצפינה מתחתיה את יוסילי ואת ספר־התורה.
את שניהם יחד.
א
את האברך יצחק קרוין, זה האדם המפורסם שאסף אוצרות עצומים בשנות המלחמה ואחריה תחת כל השלטונות, העולים והיורדים, הכרתי לדעת בסביבה מוזרה מאוד. הימים היו ימי בלהות, ימי החופש וההרג. ובאחת הסימטאות, המעקמת את מורדה אל חוף הדנייפר ברובע הסבּלים והדייגים, עמד לו בית־עצים קטן נעוץ בצלע הגבעה, חבוי מעין עוברים ושבים בצל עצי־שיטה אחדים. כאן ישב המכונן קבלצ׳וּק, מן הגויים הישרים, מן המפורסמים בעיר ביושרם. בשנים האחרונות הלך קבלצ׳וק בטל, כי טחנת־רוזנשטיין, מקום עבודתו, נשרפה, וכל פרנסתו היתה במקלט שפתח בחדריו הקטנים ליחידי סגולה מיהודי העיר בימי טבח. ההכנסה לא היתה מעטה, וגם נעים היה לראות בימי מבוכה אלה פני אדם מאושר, שהמבוכה היא גם מקור אושרו, ושיחד עם זה מעשיו הטובים קורנים על פניו תמיד.
במטבח המכונן קבלצ׳וק מצאתי בפעם הראשונה את יצחק קרוין, אברך כבן שלושים, גבוה, מתוח ובעל צוואר דק מאוד. על צוואר זה הסתובב ראש מוארך וצר, רגז ורב־תנועה כראש כבשׂ, ופניו החיוורים הבליטו אודם בהיר במרכז לחייו. עם כניסתי זרק לי מבט זועם מתוך עיניו הכחולות, וראש הכבש רקד על צווארו הממושך:
— הגם אתה אומר להישאר אתנו?
— אם רק ייאוֹת לכך בעל־הבית — עניתי.
— זהו הדבר, זהו הדבר, אין להטריח אנשים סתם. ואגב, כן, הפרסום, הולכים ושבים כמו בבית־נתיבות, ואין חושש לחיי השני, הרי יתגלה המקום! אֶגוֹאיסטים, אֶגוֹאיסטים!
והכתם האדום שבמרכזה של לחיו השמאלית המופנה לצדי הלך וגדל, עד שהציף וכיסה מחצית פרצופו. מבפנים, מן החדר הסמוך, נשמעו קולות נשים ודין־ודברים. שם טיכּסה משפחת קבלצ׳וק עצה, מה לעשות עם האנשים המבקשים מפלט בביתם. אור המטבּח היה עמוּם. הכּיריים המפוּחמות השיבו רוח קרה ושחורה, ואני נשארתי עם ה׳ קרוין, שלא פסק לנהום בקולו הדק והצורם: אֶגוֹאיסטים, אֶגוֹאיסטים!
כעבור רגעים מספר נפתחה הדלת, ובעל הבית יצא בחשיבות רבה כשופט השב מחדר־המועצה וגזר־דינו אתו. ועל אותות הגיל אשר בפניו ניכר היה, כי בשוֹרת הגאולה בפיו. אך בראותו כי במטבחו נוסף עוד איש אחד מבקש חסותו, התקדרו פניו והוא רגז:
— הנה עוד אחד, כך אי־אפשר.
יצחק קרוין הפנה אלי הפעם גם את לחיו האדומה השנייה, הימנית, והחרה החזיק:
—צדק, כמו בבית־נתיבות, כך אי־אפשר.
בידי היה מכתב אל קבלצ׳וק והגשתיו לו. הוא כנראה הכיר במעוף־עין ראשון את היד אשר כתבה אותו, כי פרצופו נתרכז מאוד והוא מיהר להיעלם אל תוך חוג־משפחתו ולחזור ולטכּס עצה. עכשיו לא ידע ה׳ קרוין מה לעשות בי. הכתם הסמוק בלחיו נצטמק, נתרוקן ונצטמצם שנית כדובדבנית היה במרכזה, הוא גם ביקש קרבתי ושאל בזהירות:
— אדוני מכיר את קבלצ׳וק?
— לא.
אך תימהונו גדל עוד. בעל־הבית החיש הפעם את צאתו ואחריו באו אשתו ושתי בנותיו. כולם הצטחקו, כשמחים לקראתי, וביקשוני להיכּנס פנימה, כי ביתם פתוח לפני. וה׳ קרוין היה מדוכא מאוד, גזול, מפוזר, אובד־עצות, הרי נקודת־הכובד עברה מעליו — עלי. הוא לא כעס, לא התרעם, רק עיניו זעו. הוא היה מוכרח לגשת קרוב מאוד אל קבלצ׳וק, לחזור על בקשתו פעמים אחדות ולפנות גם לעזרת אשתו של המכונן, להבטיח דבר־מה ברמיזה, להוסיף על הדבר שהבטיח בראשונה, ורק אחר סירובים רבים ולאחר שאשת קבלצ׳וק הלהיבה את עיניה הירוקות באש זרה, וזרקה לו: “אתה מרבה תמיד להבטיח וממעט לקיים”, קיבּל סוף־סוף את הסכמת בעל־הבית לבוא ולהיחבא. אז מיהר לצאת החוצה, וכעבור רגע קל שב בלוויית אשה עבה ומסוּרבּלת, והדלת במטבּח מצד ימין נפתחה בזהירות, ושלושתנו, דחופים בידי המכונן המפוחמות, נכנסנו אל החדר הפונה אל החצר.
בראשונה ראיתי רק את אפלוליתם של הקירות. אחרי־כן הבחינה עיני צללי אנשים אחדים צפופים יחד, הראשים מוּרדים וחבויים באדרות שׂיער, ושתיקה כבדה מעיקה עליהם ומקטינתם. היינו בחדר המחבואים של קבלצ׳וק, והאנשים כאן היו חברים ואחים לגורל. יצחק קרוין התיישב ברחבות־הדעת והכריז:
— זאת הפעם הרביעית אני פה.
אחרי־כן קם, ניגש אל הקולב והתחיל פושט מעליו את בגדיו. חצי שעה היה עסוק במלאכת ההתפשטות, כשהוא פורק מעליו מעיל אחד, שני, שלישי. הוא היה בעיני כעושה־נפלאות באחד הקרקסים, המשלשל מתוך גרונו סרטים אמות־אמות; כעין בצל זה שאתה קולף ומפרק גלדיו, ואל תוכו לא תגיע. וכשגמר את עבודתו ונשאר בחליפתו האחרונה, ניטלה ממנו גם שארית חשיבותו. הוא היה לדק בשר מאוד, והראש הקטן פירפר על הצוואר המצומק כראש ציפור.
בפינה אחרת ישבה אשתו ועשתה כמעשה בעלה. גם היא פשטה בגדיה מעליה. את רגלה המעוגלת החזיקה בשתי ידיה הענוגות והסירה מעליה גרב אחר גרב, בלי הרף. אחר עברה אל הרגל השנייה. אחר הסירה את השמלות, את החולצות ואת האפודות, ופתאום נהפך החדר לחנות בגדים, בגדי גברים ונשים. נשמע רחש משי, כפתורי צדף ונחושת נקשו זה לזה. ובאמצע עמדה אשה צעירה עם גופה התוסס, המלא, כשהיא מפזרת את שערותיה החומות ומוציאה מתוכן, מסבכיהן, ממעמקיהן, המון חפצים זעירים, הנמסרים בחיפזון לידי קרוין הגרמיות והארוכות, והוא רץ בחדר, תוחב את החפצים בכל פינותיו וחוֹריו, בתוך סדקי הקירות, מתחת לתמונות, במזרון הספה ואל תוך קפיציה.
פתאום השמיעה הגברת קרוין קול צעקה:
— יצחק, הדבר שהיה מתחת לאבן איננו!
לא ידעתי מה היה הדבר, אבל ודאי יקר־ערך מאוד היה. כי פני יצחק חוורו כסיד. את רגלו השמאלית הרים פעם ושוב פעם כדורך על גחלים לוחשות, ונהם:
— בואי הנה!
אשתו ניגשה אליו. קרוין הכניס ידו אל תוך שערותיה הפּרוּעות וחיפשׂ באצבּעות רועדות ומפוּשׂקות את הדבר שהיה תחת האבן. ובשעת בדיקה זו היה מטיל הצדה את תלתלי אשתו המבריקים והחמים בחיפזון ובלא־רחמים. והגברת קרוין עמדה כפופה, נרעשה, בלי־נוע, וידי בעלה החריבות עברו ברטט מן השערות אל יתר מחבואי גופה הרענן, שהיה טעון רוב־טוב: כפות כסף, שטרי־ערך, תכשיטים, מטבעות זהב, עד שנראתה בעיני כספינת־קסם הנושאת אתה מתנות ברכה אל אחד הכליפים הרחוקים והאדירים. אבל הדבר שהיה תחת האבן לא נמצא כאן.
אז שאל קרוין כמיואש:
— היכן הפּאנמה שלי?
עמדנו בתקופת טבת, ובית הגוי הקטן טבע כולו, עד אדני החלונות, בשלג, אבל ה׳ קרוין היה מן המרחיקים לראות. הוא הביא אתו גם את מגבעת הקש לימי קיץ הבאים, שהוגשה לו עתה בידי אשתו. בתנועת חיה־טורפת חטפָהּ. במהירות הריק את תוכה, אחז בחפיסה קטנה, נופפה באוויר, וקרא בקול לא־לו: ״יש, יש!״, ובצעד רחב קרב אל פינת החדר. כאן היו תלויים איקונין זעירים, מעקמים את סקירתם הפוזלת והחדה, המלאה עורמה והרועדת באור המנורה שעל גבם. ובחסותם של אלה, אלוהי האנשים שאינם נהרגים מפני שהם כמו שהם, מסר את הדבר שהיה תחת האבן — ורווח לו.
השמש ירדה. חמשת האנשים שישבו על־יד השולחן, מבלי להראות אות־חיים, ניטשטשו עוד יותר בחשכת בין־הערביים. וה׳ קרוין ואשתו, אשר מילאו עד עכשיו את החדר שאון־פעולה ותנועה רבה שהשכיחו לרגע קל את עצם ישיבת־מחבואים מעליבה זו, גם הם נחו על אחד הספסלים עייפים ושתקנים. רק עיני קרוין הוסיפו לשוטט, להיצמד ולהיעתק מכל הקירות, כשראש הציפור שלו מסתובב הנה והנה וכשהוא מעביר בזיכרונו את כל החורים והסדקים, אשר אל תוכם הכניס, הפקיד, הפקיר את כל אוצרות ביתו.
אני עמדתי מן הצד, כי לא בחרתי לי עוד פינה למנוחתי, והתאמצתי למצוא את הדבק המלכד אותי, אותי ואת האנשים הדוממים באדרותיהם בחשכת חדר זה, עם ה׳ קרוין — ולא מצאתי. אך בקצה האופק צפה כבר דליקת השמים, המתאבכים בענני עשן אדומים. וברור היה לכול; הנה שם התחילו הנוראות, שם עולים בתי יהודים וחנויותיהם, מתוך שוד והתעללות אכזרית, על המוקד השמימה.
פתאום נשמע קול מפץ. הבית הקטן של קבלצ׳וק נרעד כולו, והשלג שנתאסף בצדי הזגוגיות נפל ארצה. קו ארוך מתפתל עבר בשריקה מעל לרעפים, דרדר ונשתתק. אז נפתחה הדלת וקבלצ׳וק הצטחק:
— מן ה“אדומים” הוא בא, החונים מעבר לנהר.
ופניו הבריקו מבשורתו הטובה. אחר נכנס פנימה, שם על השולחן עששית קטנה והדליקהּ. קבלצ׳וק היה גוי כבן חמישים. פרצופו היה מכוסה רשת של ורידי תכלת, שהסתבכו וירדו עד הסנטר המכוּוץ והנתלה לאורך צווארו. הוא הביט מסביבו בעיניים קטנות, נוצצות, משומנות, והתרמילים הנפוחים כחצאי־לבנה שתחתיהן רעדו ברטט משונה ובקצב אחד עם שׂפתיו הכחולות, הסדוקות, העוטרות את פיו רקוב־השיניים והפעור תמיד קימעה. לאור המנורה יכולתי גם להבחין בפניהם של שאר הנאספים. היתה כאן משפחה שלימה, ההורים ובניהם. האב יהודי קטן עם ידי ילד זעירות, בציקות מעט, מעוגלות, ובמקום שפרקי האצבעות התחברו אל פיסת־היד נראו גומות קטנות: גומה לאצבע, גומה לאצבע. הוא היה שעיר מאוד. שפמו הגדול התערב בשערות זקנו, ושניהם כּיסו כמעט את כל הפנים. מבין סבך השערות נוצצו שתי עיניים חומות, גדולות, עיני שקדים מבּיעות פיקחוּת וערפל כאחד. אצלו ונשענת על ידו ישבה בתו, קטנה כמוהו, בחורה רזה עם גוֹן־זית על פניה, מורה למדעי־הטבע באחת הגימנאסיות שבעיר. מן הצד ישבה האם, זקינה, חולנית, עם פנים מקומטים וכמושים ועם ראש קל, כנבוב, עטוף מטפחת משי שחורה, ואשר מכל יופייה־מאז נשאר רק האף הישר בן־הנחיריים הדקות והרַגשוֹת. ידה חיבּקה שתי ילדות תאומות צהבהבות, לחייהן פורחות, בנות־הגיל המשונה, בשעה שהפה עודנו רחב והעיניים אינן מביעות עוד מאומה, כפלג זך, אך הן גלויות ורטובות וטהורות. וקווי הפנים לא מצאו עוד את הקבע שלהם והם שטים ומתנדנדים ומתחלפים מרגע לרגע.
לאור העששית הקטנה אבדה גם מנוחתו של יצחק קרוין. הוא קם, התהלך במהירות לאורך החדר, צעדיים ומחצה לכאן, וצעדיים ומחצה לכאן. ראש הציפור שלו נגע כמעט בתקרה. הוא היה תפוש־מחשבות ודאגה. בידיו הארוכות מישש את פינות הקירות ואת כל סדקי המחבואים, והיה מעביר מספרם בראשי אצבעותיו מימין לשמאל ומשמאל לימין. הכול היה על מקומו בשלום. ובכל זאת רימוֹני־המשחית השמיעו קול נפצן לעתים יותר תכופות משני עברי הנהר. גג הרעפים התנדנד, שרק. ופני קרוין היו מגוחכים בחרדתם וקהים כפני אווילים. אך בהשליכו את מבטו אל אשתו, שישבה על האח במנוחה ונשענת בסנטרה על שתי ידיה, ושלהבות ארגמן מרתתות על שערותיה הכחולות־כהות, היה מסובב צעדו בחיפזון רב, כנוטל ומצטייד במבטו זה את שלוות רוחו.
ב
ביום השלישי לשבתנו בחדר־המחבואים של קבלצ׳וק, אשר רעמי התותחים טלטלוהו ערב ובוקר, התוודעו כבר האנשים אחד אל רעהו ונוצר גם סדר־חיים קבוע. ולאחר שתַמו המזונות בסל הצידה של קרוין, הציע שיהיה כיס אחד לכולנו, והוא הוסיף בלצון:
— הבה נתעתד לקראת החיים הבאים.
את הנהלת המשק הפנימית מסר לגברת רוזנשטיין, והוא עצמו היה למתווך בינינו ובין משפחת קבלצ׳וק. יצחק קרוין נעשה לנו לראש: המחליט, המוציא והמביא. על פי פקודתו עמדה העלמה רוזנשטיין כל היום, מרכזת עיני השקדים הגדולות בתפוחי־האדמה המתגלגלים ונקלפים בין אצבעותיה, ובערב הרקידתם הגברת קרוין, מתוך נפצן של שלפוחיות השומן, על גבי המחבת. כל אחד מאתנו הכיר טובה לקרוין. הוא היה מועיל מאוד, והסיח דעתנו ממרירות ישיבתנו זו בהוויתו, בקטנותו, בפעולותיו, שאין גבול ומעצור להן. וכשהתחיל קבלצ׳וק יושב רוב שעות היום בחברתנו, ודיבּוּרו נוח, מפייס, ואינו חוזר על דברי המוסר ל“אֶווריצ׳יקי” שלו, וכאשר קול המפצים מעבר לדנייפר פסק ואת מקומו לקח קול יריות רובים ומקלעות— הבינונו כי סוף ההסגר אינו רחוק, ושבוודאי הוכרעה כף־הניצחון כרצוננו. ובחדר־המחבואים היתה רוח אחרת. לשתי הילדות רוזנשטיין ניתנה הרשות להיכּנס אל החדר הסמוך ולשבת בחברתן של בנות בעל־הבית ולהשקיף בעד החלון הפונה אל הרחוב. רוזנשטיין עצמו פשט סוף סוף את פרוותו. והגם ששערות פרצופו היו עוד מסובכות וזועמות, ניכרו בו בכל־זאת אותות־שלווה. הוא נעשה ער ופעיל, חטב בעקשנות־ילד בידיו הקטנות את בולי האורנים הלחים לשבבים דקים, שהעלו בכיריים את שלהבתם ברעש, בקול נפץ ובגלי אש כחלחלה וצהלה. והגברת קרוין קיבּלה סוף סוף מידי אשתו של בעל־הבית את המראָה הגדולה, המעוקמת, המאריכה וממעכת את קווי־הפנים באופן כל־כך משונה, והיא יושבת ועושה תסרוקתה בקביעות שלוש פעמים ביום, וזוהרי תלתליה הנהדרים, הרעננים, מתפצלים אלומות־אלומות באפלולית החדר ומגיעים עד התקרה, אשר קרוב לה נמצא תמיד באחת הפינות ראש־הציפור של בעלה.
באותו יום שלישי לשבתנו בחדר־המחבואים, אחר הצוהריים, כשהגברת קרוין היתה עסוקה כדרכה בסריקת שערותיה; הגברת רוזנשטיין ישבה בעיניה הנדעכות ובנחיריה הדקות ובררה במנוחה וברעדי סנטר את האפונה לארוחת־הערב, וה׳ יצחק קרוין עמד קרוב לאיקונין מסתכל בהתמדה בפני המסכה הזעירים, החומים, עם סקירתם הפוזלת, האלכסונית, החדה, שהביעה לעג־אווילים מהול ערמומיות ורוע־לב — באותה שעה נפתחה הדלת בכוח הזרוע, ואיש לבוש בגדי חיילים נדחף פנימה. לרגעים מספר קמה בהלה ואימה גדולה. מפני אנשי־צבא מסוג זה הרי נמלטנו כולנו הנה. אך עד מהרה שקטו הרוחות. כי נתברר מיד, שהדבר פשוט מאוד: אלינו נוסף עוד פליט אחד, אח־לגורל, וידי קבלצ׳וק הטובות והמפוחמות, הן שדחפוהו, כמונו כולנו, אל חדר־המחבואים. האורח החדש היה צעיר כבן עשרים וחמש; ה“שינֶל” האפור היה מוקף חגורה והיה מתוח על הגופה בחוזקה, מבליט את זיזי עצמות השכם מאחוריו ואת לוח החזה מלפנים, ומפיץ סביבו ריח עורות טריים אשר מי־הבושם החריפים התאמצו לשווא להחניקו. מתחת למצנפת־הדוּבּים השעירה, המנענעת ציציותיה השחורות, נראו פנים מכוּוצים, רזים, זוג עיניים כחולות, כהות ויגיעות, ואף ישר ומחודד וגרמי ותאווני עם בליטה קלה ויבישה קרוב לגבינים ביתר את הפּרצוּף לשניים. איש־הצבא השתחווה, הטיל את צווארון מעילו הצדה, וכמנחם אותנו אמר:
—לא לאורך־ימים.
את הדברים האלה אמר אל הגברת קרוין. האם הכירה אותו? ודאי שלא, אבל הם הבּיטו זה בפני זה כאילו היו יודעים זה את זה מכבר הימים. ואף על פי כן יחד עם קור־חוצות, הבלם של שלגים שהביא בכנפיו ושהיו כל־כך נעימים וחביבים, כי הזכּירו את המרחב אשר מעבר לבית־כלא זה — באה אתו גם איזו זרות וחשד. באותן העיניים הטובות והיגיעות היה דבר־מה חסר־ביטחון, שהתאמץ לחדור בסקירה פזיזה וגנובה, והיא שהיתה דוחה. ושוב התכנס כל אחד בפינתו. רוזנשטיין התעטף שנית באדרתו, ויצחק קרוין לא פסק מלהעביר עיניו על פני כל החורים והסדקים, מסתרי אוצרותיו.
הצעיר הרגיש בשינוי שבא עם כניסתו ורצה להסיע את שימת־הלב לעניינים אחרים. הוא הסיר מעל ראשו את מצנפת־הדובים בשאט־נפש, אחר פנה אל הגברת קרוין:
— לא לאורך־ימים באתי. בעיר אין עכשיו כל שלטון, וכעבור עשרים וארבע שעה יהיו החיל האדום אדוניה.
הוא ביטא את הדברים לא כשמח להם, אלא כאדם המתגאה שהוא שוּתף להם. זה בלט למדיי, וגם לא טעה בחשבונו. בּשׂורת־החוץ מן העולם הרחב אשר שמים ושמש לו, מן החיים שמעבר לחדר־מחבואים זה הצר והמזוהם עם תריסיו הקטנים וזגוגיותיו המנוּפּצות, הדומעות דמעות קרח, עוררה שׂימת לב כול. יצחק קרוין, משפחת רוזנשטיין, כולנו הקפנוהו בשאלותינו ושתינו בצמא דבריו. וגברת קרוין אספה תלתליה מאחורי קדקדה בשתי זרועותיה המעוגלות והראתה פני מנצחת: אכן יחסה אל האורח היה נכון מראשית בואו. חזה התרומם אז וגבה ושקע פעמים מספר, והאורח ישב וסיפר בקרירות־רוח על מעשים, ששערות הראש סמרו למשמעם. הוא הכיר כמעט את כל בני העיר, פנה ישר אל מר רוזנשטיין, קראהו בשמו ואמר לו:
— מחסנך, אדון רוזנשטיין ניצל מן הדליקה, אבל יד השודדים היתה בו בכל זאת.
והוא היה בעינינו כחידה סתומה. והחידה גדלה עוד, מכיוון שראינו את קבלצ׳וק מחזר אַחריו באופן יוצא־מן־הכלל. הכינו בשבילו ארוחה, ואשת בעל־הבית ערכה לו שולחנהּ באחד מחדריה. לפנות־ערב הכניסו לו גם כר למראשותיו, וה׳ קרוין, שניסה פעם בזהירות להתחקות אחרי מוצאו ושאל אותו על שמו, נדחף אחורנית משני הצדדים: מעיני אשתו היפות נזרק אליו מבט זועם ומשתיק, ומצד הצעיר עצמו באה תנועת־יד רגזנית, ומלים מספר נפלטו בלחש: תסלח לי, את זה איננו מגידים.
אך כעבור שעות אחדות התרגלנו, אנו הנכונים לכול, גם אל חידה זו, אל ריח העיטרן של השינֶל ואל האף הגרמי והיבש של הצעיר. הכול שבו אל מלאכתם ואל ענייניהם. רוזנשטיין פשט אדרתו, לקח קרדומו וביקע את העצים ציבּוּרים ציבּוּרים על יד האח. אשתּוֹ הוסיפה לברור את האפוּנה, ועיני יצחק קרוין חדלו לשוטט על פני הכתלים. הוא התחיל שנית לצעוד בחדר במהירות, שתי פסיעות ומחצה לכאן, ושתי פסיעות ומחצה לכאן. רק אשתו לא נחה. היא הורידה מן הקולב אחת השמלות, שהיו על גופה ביום היכנסה הנה, עברה אל החדר הסמוך, ועד מהרה שבה מהודקת, בשרה הכבוש תוסס שבעתיים, מותניה בולטות וניזוזות בלכתה, וחזה הרענן והקשה רועד בשני עיגוליו, כמשתדל לחפות על עצמו ולמשוך עליו את העין כאחד. בת רוזנשטיין לא אהבה תנועות אלו, ושילחה מבטים מוחאים ומעליבים ועצובים אל חזה של הגברת קרוין. לעומת זאת היו מבטי האורח לגמרי אחרים. הוא כאילו ניענע לגברת קרוין את חוטמו היבש לאות תודה על הטירחה שטרחה בשבילו. רק יצחק בעלה, אשר לו סוף־סוף נגע הדבר יותר מאשר לאחרים, לא ראה מאומה. הוא שט בחדר, וראש־הציפור שלו הסתובב על צווארו הדק סמוך לתקרה.
הערב בא. במסתרים אלה הקדים לבוא. התריסים הקטנים הוגפו בידי קבלצ׳וק והבליטו בתוך כדי הגפתם את מנורת־המאור, מנורת שמן חַמניות קטנה זו אשר על־יד האיקונין. ועכשיו אי אפשר היה לדעת על מה שומרת שלהבת דקה וצהובה זו: על האם־הקדושה עם פניה המעוּותים או על אוצרות קרוין המתלוננים בצל אלוהים אלה. עם חשיכה נכנסה לחדר־המחבוֹאים, לגודל תימהוננו, גם הגברת קבלצ׳וק. גוֹיה זו היתה עבת־בשר ורחבת־מותניים ועם שלושה סנטרים במקום צוואר ועם צלב־כסף גדול בקיפולי הסנטר השלישי, התחתון. מעליהם בלטו שתי לחיים סמוקות, חלקות, מבריקות, ובתוכן משני הצדדים התנועעו באי־שקט שתי עיניים ירוקות, מביעות רשע. עיניים אלה היו נטויות בשעת כניסתה אל האיקונין, ובקומץ אצבעותיה העבירה שתי־וערב על החזה הענקי שהשתרע מכתף אל כתף. אחר בּירכה בקול, וכל שלושת סנטריה רעדו. היא ניגשה אל הגברת רוזנשטיין, שמה את ידה על צווארון האדרת שלה, ואמרה:
— קר, הדנייפר כגשר ברזל.
ובמהירות הוסיפה:
— עם רדת השמש התחילו “הם” לעבור את הנהר.
קרוין שפשף ידיו מרוב התרגשות. עכשיו ידע אל נכון שכל העניין בא אל סופו. מכיוון שגוֹיה זו באה לבקר את המסתתרים בביתה ומדברת אליהם טובות, סימן שהעניין בא אל סופו. ולאחר צאתה הכריז בקול:
— היא תמיד המלאך־הגואל שלנו.
האנשים התחילו שוב לאבד מנוחת נפשם. הזמן, אשר מציאותו התנדפה זה שלושה ימים ושלושה לילות בין כותלי חדר זה, פרץ פנימה דרך כל הפתחים. הרגעים נתארכו, קיבּלו כובדם, והמתחבאים הרגישו את תנועתם. פסקה השתיקה והציפייה העמומה אל איזה בלתי־ידוע. עכשיו היה הכול שוב ברור ומלוּבּן. דיבּרו בחשאי על יום המוחרת ועל הימים הבאים. שוב חיפשו המבטים את האופק. התגנבה חשכת הדאגות העתידות לבוא וגם נפתחו פצעי הדאגות הקודמות. עכשיו לא היה דיי “מי יתן, ונישאר רק בחיים”. החיים הסתמיים, חסרי כל דמות מסוימת, לא סיפקו את הנפש. היה צורך לקבוע צורתם, כל אחד לפי רוחו ולפי שאיפותיו.
גם הגברת קרוין ניסתה לקבוע דמות חייה הבאים. היא ישבה על הדרגש, וממולה על הארגז ישב האורח. ושיחת שניהם היתה ארוכה, בלחש, ונשמעת רק מפה לאוזן. והערב, נוסף על ברק תלתליה, פיזזו בחדר־המחבואים דרדורי צחוק חנוקים, מהַנים, משמחי־לב, אשר גירשו מפניהם את צל המוות, שהיה מרחף עד היום במאוּרה זו. החיים באו בצעדי און, ובתוך־תוכם רעדו שדי הגברת קרוין המעוגלים והקשים, כאילו הן מחפים על עצמן ומושכים אליהן את העין כאחד.
קרוב לחצות, לאחר שהשתרענו כולנו מאפס מקום על פני הריצפה הקרה והחלקלקה, משפחת רוזנשטיין בפינה אחת, עטופה אדרותיה השעירות, ומשפחת קרוין בפינה אחרת, נדדה שוב שנתי גם הלילה, ומתוך ייאוש מוחלט הקשבתי לנחרתו של יצחק קרוין הבטוחה והכבדה וּלאַנחותיו הקצרות והמקוּטעות של רוֹזנשטיין. בלילה זה לקחה אוזני גם הדי ויכוּחּ קל. העניין שדנו בו היה הכר, שהכניס קבלצ׳וק לאורחנו הצעיר. הכר, האחד כאן, הבהיק פעמים מספר בלובנו המטושטש בתוך החשיכה, ואחר סירוב קל שקעו בו תלתליה היפים של הגברת קרוין. אולם כעבור זמן־מה הבהיק שנית קו לבן בחשיכה. זאת היתה הזרוע הענוגה של הגברת קרוין, הזרוע החשופה עם אצבעותיה הפעוטות, שהסמיקו ותפחו מרוב קור ומרוב לחץ הטבעות אשר עליהן. זרוע זו הושטה עכשיו לאורחנו הצעיר מעל לחזה יצחק קרוין הנוחר, הוּשטה והופקרה אחרי סירוב ממושך, עקשני, וגם אחר מלחמה קלה.
ג
סוף סוף נרדמתי. אך עד מהרה הקיצותי לרעש תופים, קול צלצלים ותרועות חצוצרות. היה עוד חושך. הקור, קור שחרית, נכנס פנימה דרך כל הקירות כשטף מים עזים, והביא אתו אל שממת חדרנו, הזרוע חבילות וראשי אנשים נאנחים ונוחרים — קטעי זמרה מעודדת, שיכּוֹרת־ניצחון, אשר קולותיה דהרו אל המרחק הלבן כפראי סוסים בערבה. בדירת קבלצ׳וק הדליקו אז אור קטן, ובעל־הבית התדפק על דלתנו והכריז:
— “הם” נכנסים.
כל דרי החדר כבר עמדו על רגליהם בתוך החשיכה העמוקה. היתה קצת בהלה וחרדת ציפייה, כמו בתוך קרונות רכבת המתקרבת באישון לילה אל עיר הבירה. האנשים אחוזי־השינה שכחו לרגע כי דופני החדר סוגרים עליהם מסביב, והם נכשלו איש ברעהו. וקולו של יצחק קרוין כבר נפל מלמעלה, ממרומי התקרה, באחת הפינות: עוד אמש ידעתי, מכיוון שבעלת־הבית באה לבקר אותנו! ופניו החיוורים מאוד נחשפו לאור הנר שהדליק.
— היכן אורחנו הצעיר? — שאל.
הצעיר, שנדחף תמול אל תוך חדרנו בידי קבלצ׳וק המפוחמות, לא היה אתנו. מצנפת־הדוּבּים התגוללה על השולחן וציציוֹתיה השחורות הבריקו— אבל הוא גופו לא היה. קרוין התחיל מעביר עיניים מלאות דאגה על כל חוֹריו וסדקיו, ולבו ניבּא לו דבר רע. אולם בדרך תעייתן נפגשו עיניו בעיני אשתו, שרמזו לו מתוך בת־צחוק מרגיעה, ומנוחתו שבה אליו.
אשתו הודיעה:
— הצעיר הזה הוא מפקד־העיר מטעם שלטון־המועצות, ובעוד לילה יצא לקדם את פני חילותיו.
ובגשתה אל בעלה הוסיפה:
— הוא ביקש ממני, שנפַנה לו ולמשרדו חדרים אחדים בביתנו.
יצחק קרוין לא הצטיין בחכמתו הרבה, אבל את הדבר הזה, שאנו כולנו הבינונו את ערכו הרב והמכריע, הבין גם הוא כראוי. הוא שפשף ידיו מרוב שמחה, והתחיל מחיש את הכנותיו לעזוב את חדר־המחבואים. עלה אודם השמש והציף בארגמנו את האופק, צמרות אילנות וראשי גגות (עכשיו הרי מותר היה לצאת אל חצרו של קבלצ׳וק). בחוץ חזק הקור, והשלג חרק תחת הרגליים כשריקת צרצרים בערב קיץ חם ומחניק. פתאום וכל הרחובות מלאו אנשים. זקינים מיהרו לבתיהם והם טעונים חבילותיהם, והצעירים טיילו בגרון נטוי ושיתּפו קולם עם קול התרועה, שהגיע מלמטה מן הדנייפר. זאת לא היתה עוד הריצה החשאית, המכוּוצת, הנדחקת אל הקירות, העושה את עצמה כאילו לא היתה. שוב הלכו האנשים זקופי קומה, בני־חורין. פועלים צעירים, שוליות בעלי־מלאכה, התהלכו שלובי־זרוע עם הבחורות מבית־החרושת לגפרורים היגיעות והחיוורות, ואשר בעיניהן רעד עוד הפחד שעבר ואיננו. כל ההמון המנומר הזה שר בחשאי כקהל מתפללים. השלג חרק תחת פסיעותיהם. החנויות היו סגורות, ונדמה, העיר שובתת שַבּתה.
בפינתה של אחת הסימטאות, המטפסות בעקלתוניהן מן הדנייפר אל העיר והמפולשות אל הרחוב הראשי, הופיע פרש. הוא ישב על סוס כפרי פשוט, חום וּסבוּך שׂיער. הפּרש ישב איתן על אוכּפו וידו הימנית נשענת בחצי קשת על מותנו. אחריו רכבו חיילים מלוויו. הם רכבו בשורה ארבעה־ארבעה. אחד מהם החזיק על נס דגל אדום רחב מאוד, וצעק במלוא גרונו: ״קץ, קץ לשלטון הבורגנים! כל השלטון למועצות!״, והאנשים שמילאו את הרחובות ענו גם הם בקול תרועה: "קץ, קץ לשלטון הבורגנים!
בת רוזנשטיין שעמדה על ידי משכה בשרוולי:
— יראה נא, הלוא זהו הצעיר, שהיה אתמול אתנו אצל קבלצ׳וק.
אמנם כן. רכוב על הסוס הכפרי בראש הלגיון האדום הנכנס וכובש את העיר ישב אורחנו הצעיר. גם הוא הכיר במציאות חבריו לחדר־המחבוֹאים. מעל כולנו ראה את ידה של הגברת קרוין, הענוגה, הידועה לו, שנפנפה עכשיו את מטפחתה לקראתו, וקראה גם היא בכל כוחותיה: קץ, קץ לשלטון הבורגנים! הוא הסיר את זרועו הימנית, הנשענת בחצי קשת על מותנו, קירב אותה אל קובעו, בירך, הצטחק, חוטמו היבש רעד והתקמט, והוא רכב הלאה, אל תוך הרחובות ההומים קול זמרה, תרועת־הידד וגיל: קץ, קץ לשלטון הבורגנים!
ד
יומיים אחר כניסתם של חילות־המועצות התכוננתי לצאת מן העיר אשר חילופי שלטון עצרוני בה זה שבועות מספר. ואחרי ביקורים רבים, עמידה־בתור והליכה ממשרד למשרד, נתגלגלתי אל מפקד־העיר, שיחתום לי תעודותי לרשות יציאה מן העיר. ובאתי שוב, כמעט בהיסח הדעת, בקרבת בית קרוין. כאן עמדו עכשיו שני חיילים, רוביהם לצדם, וגדרו את המבוא בפני כל עובר ושב. והדגל האדום, שליווה את מפקד־העיר ביום הכיבּוּש, התקמט עתה מעל המשקוף של בית קרוין וכיסה את כל הפתח הראשי.
סוף־סוף נתקבל הצו מבפנים להכניסני אל המשרד, וצעדי החייל הכבידים הוליכוני אל חדרו של מפקד־העיר. זה היה חדר־האוכל של ה׳ קרוין. כל הרהיטים בו חדשים, חומים־כהים, וממלאים את חלל הכתלים עד אפס מקום. באמצע החדר עמד שולחן־אַלונים גדול, ומפקד־העיר ישב בראשו. סמוך לו ישבה הגברת קרוין ומזגה טה ממיחם־ניקל מבריק, שהאריך ועיקם את פרצוף שניהם באופן משונה מאוד. הגברת קרוין היתה עכשיו בביתה, ושתי זרועותיה חשופות עד כתיפיה. היה חם בחדר, חום מחניק, חום תנורים. סבכי הכפור על הזגוגיות הפיצו אור פלדה כחלחל מסביב. שעון גדול תיקתק. על השולחן היה מכל טוּב. ועיני הגברת קרוין, אף כי לא הביעו אושר רב, היו בכל־זאת נמוגות ונוצצות מתוך ביטחון ושובע. ביטחון זה מורגש היה גם באצבעותיה הקטנות, שתפחו מעט מלחץ טבעות־הזהב העוטרות אותן.
מפקד־העיר ישב קרוב מאוד אל צדה, ואחת מברכיה של הגברת קרוין היתה נחה על ברכו. והוא היה עושה בידיים ענוגות אלו כאדם העושה בתוך שלו. גם נוכחותי לא הפריעתהו בכך. הוא היה אדם למוד־קרב ולא חת מפני כול, וידיים אלו סוף־סוף ידיים בורגניות הן, טעונות זהב ורכות, ובא הקץ לשלטונן. גברת קרוין נבהלה מעט מפני. אחר הבליגה ברוחה, ואת תנועות החמדה של מפקד־העיר דחתה בעצלתיים, כהרגלה תמיד, בדרדורי צחוק ודברי־תוכחה מתוקים ומאַשרים. מפקד־ העיר אחז פתאום בידה הקטנה, נופפה באוויר, ובפנותו אלי שאל:
— בכמה אתה מעריך יד זו?
באותו רגע, בשעה שהיד, המבריקה בזהבה וביהלומיה, היתה מורמה למעלה, דוממת, קופאת, מסמיקה, וכאילו נוּתקה מגופה של גברת קרוין, היתה מאוסה מאוד, כראש אליל גולמי מקושט, ספוג בערות ורוע־לב. אבל אני עניתי אחרת:
— אפילו אם תסיר מעליה את כל זהבה, גם אז אין־ערוך לה.
תשובתי מצאה חן והפיקה את רצון שניהם. המפקד הוריד את ידה של הגברת קרוין, חוטמו היבש רעד ושפתיו נצמדו אליה. בשעת מעשה צנח ראשו למטה, ונוכחתי כי דעתו מבולבלת עליו. ריח כוהל היכּה על אפי: מפקד־העיר היה הלום־יין, וגם האשה היושבת על ידו היתה מבוסמת.
הוא הרים ראשו, סקר לצדי במבט מעורפל, ומפקד־העיר, אשר בכרוזיו, המשתערים על כל כותלי הבתים בכל הרחובות, תלויים חייהם של אלפי אנשים לשבט או לחסד, היה עכשיו כמעט חסר כל הכרה, ורצונו חדל לפקד על לשונו, שלא היה מעצור לפטפוטיה:
— אסרתי אתמול את קבלצ׳וק — אמר לי.
אני השתוממתי:
— מדוע?
— גם את היהודי הקטן, עטוף האַדרת, את רוזנשטיין, אסרתי.
הוא גחן על אשת קרוין, שם ידו על חלקת עורפה החשוף, וגיחך:
— ככה גֶניה, יפה עשינו. אף־על־פי־כן את קבלצ׳וק נוציא לחופשי, מי יודע, שמא עוד נהיה זקוקים לו. נאמר לו ולאשתו: למוות הייתם נידונים, ואנחנו הצלנו אתכם. אבל את רוזנשטיין, שהעלים מאה וחמישים שק סוכר — לאו, לאו. הוא ישב בבית־ הכלא, עד שהרקב יאכלהו.
עכשיו הבינותי למה אסרו את קבלצ׳וק, ולמה באים לשחררו. מפקד־העיר היה איש־צבא רב־ניסיון, והוא הכין את הנסיגה־לאחור בעוד מועד, אבל רוזנשטיין אומלל זה, ניסיתי להגן עליו, וללא הוֹעיל. מפקד־העיר רעם בקולו הניחר מיין: לאֹ, לא! מאה וחמישים שׂק סוּכּר העלים, עד שהרקב יאכלהו ישב אצלי!
אתו היה קשה גם לדבר על עניין רשיון נסיעתי. הוא היה עונה שלא ממין הטענה… והייתי אנוס לבקש מאת הגברת קרוין את עזרתה. היא צחקה לי ולהרפתקאותי, ואת הדבר, שאני מכתת רגלי זה שלושה ימים למען השיגו, קראה בשם “לא־כלום, שטות בעלמא”, ומבלי לשאול רשות מאת המפקד ניגשה אל שולחן־הכתיבה, שמה חותמת על ניירותי, ובכתב־ידה הברור והמעוגל הוסיפה מן הצד, בפינת התעודה, את הנוסחה הרצויה ביותר אשר פתחה את כל רחבי רוסיה לפני, והגישה למפקד השיכּוֹר לחתימה. כמה קל וחסר־ערך היה הדבר, שנראה לי לא־אפשרי! כמה חביבות ופזיזות היו אצבעותיה של הגברת קרוין, הממולאות בפז, שהסירו את הכבלים מעל ידי!
בעוברי את המסדרון עמדו עכשיו שני חיילים אחרים על־יד המבוא. גבוהים מאוד ולבושים סחבות. אחד מהם כירסם בשיניו פת חריבה, ולסתותיו הרחבות עלו וירדו בתנועות־מַשור על פני פרצופו הכהה והכחול מקור. חברו פשט ידו לקראתי וביקש סיגארה. לפניהם על המפסעה עמד יצחק קרוין עטוף אדרתו, וידיו הארוכות התנדנדו באוויר ככנפיה של טחנת־רוח. הוא דיבר עם יהודי נמוך־קומה, שחרחר, שהביט כל הזמן בעיניים מורמות אל ראש יצחק המרקד על הצוואר הדק והמתוח.
— טוב.
— מה טוב?
— מאה וחמישים שק.
— ומה בכך? דעתי, שעליך למכור.
— לאו.
— מדוע?
— שער הסוכר עלה, עולה וגם עתיד לעלות.
אלה היו מאה וחמישים שקים סוכר של רוזנשטיין שהוחרמו. ויצחק שפשף ידיו מרוב שמחה. שם בחדר־אוכל מסרה אשתו לאחר תמורתם את ידיה ואת עורפה. ורוח צפונית נפנפה ונענעה את קמטי הדגל האדום המתנוסס מעל לביתו של יצחק קרוין ומגן עליו. דגל זה מתוך נפנופו נגע בכל פעם במצנפת הקרקול המסולסלת של יצחק והמבריקה באור שמש שוקעת. והרחק הרחק, מתוך אחד האולמים, נשמע קולו של נואם, המדבר גדולות, וקול תרועת הנאספים מלווה את דבריו:
— קץ, קץ לשלטון הבורגנים!
א: הנותש
ר' גדליה, כך קוראים לו, כי הגיע כבר לשנות-שׂיבה וזקנו ארוך ומסולסל כיער עבות. מסביבות קוז’ניץ בא הנה. שם ביערות-פולין, עוד בהיותו ילד, בימות חורף, כשאדמת הביצה נקרשה וקשתה והשמיעה הד פלדה תחת פרסות הסוסים – שמע ר' כדליה את הלמות הקרדומות ונפץ ענפים ואנחות-התאמצות בפיות החוטבים המעולפים כפור. באביב שפך הזמיר, כל הלילה השחור, את נעימותיו מבין עופאים, ובחורף כל היום הלבן, הבריק הגרזן והעמיק ברזלו בלב האילנות. בעבודה זו אימן גם רק גדליה את ידיו עוד משחר ילדוּתוֹ. זה נעשה כמעט מאליו. הוא רצה להיות כאחד האנשים יושבי המקום אשר חטבו עצים בירחי שלגים וקור, ובישלוּ זפת בימי קיץ.
את עבודתו ואת שתי ידיו הגמישות המוטלות לאחוריו לצד הכתף השמאלית, באלכסון, כמו מתוך תנועת ייאוש אחרונה; ואת עין-התכלת, תכלתם של ספירים שקופה ובהירה אשר לא ידעה נטות הצדה, אך לקלוע אל המטרה, ולהמשיך את אשר התחילה; את קרדומו, את מַשורו, את אהבתו להם – כל אלה ואת חמישים שנות חייו הטעונות על שכמו הביא הנה, לארץ, שקרחות גבעותיה ושממות חולותיה בוערות לעיני השמש כל הימים.
עיני הילד שלו, בעוברו ממושבה למושבה לדרוש אחרי עבודה, חיפשו באופק את שרשרות התכלת של צמרות היערות אשר עבי השמים נשענים עליהן, ולפניו הראו רק הררי יהודה את קמטיהם, את שיפועיהם המשתעשעים לאור היום בצוקיסלעיהם הוורודים והמפיצים אדים סגוליים, כענני קטורת למטה, אל העמקים. רק זעיר פה זעיר שם ראה אטד מזעזע בגלי רוח-ים את סעיפיו הקלים, הנוגים, המבולבלים ודלי-הטרפים; הוא ראה גם בּלוּטים קצרי-קומה ועיקשים שהתאַבּנו מרוב שנים כסלעי ההרים, אשר אותם יחבקו שורשיהם בודדים ומפוזרים; ומשני עבריו, בדרכי חול חסמו את האופק סבכיהן של גדרות צַבּרים, עיקמו את פלחי גזעם סמור-הקוצים, שׁחו לעפר והתפתלו, כאחוזים כאבים קשים. ור' גדליה היה שב לביתו, ומתוך צחור מר, כדרכו תמיד, היה פורש שתי ידיו לקראת זוגתו ואומר:
– באלה, חנה, לא אעשה כאן מאומה.
הוא שגה. היה כאן עץ אחד שחיכה לידיו ולגרזנו. במקרה, מתוך רחמים לשׂיבת זקנו צירפהו אחד האיכּרים אל קבוצת עובדים בחורשת איקאליפטים גדועה, שסדניה עמדו לנתישה. השמש זרחה. האדמה היתה כולה מנומרה וזרועה כתמי אור וצל. פראי דגנים הזהיבו. גבעולי פשתנית דרים ופריכים היו נעוצים בקרקע ופרחיהם הכחילו. ואדמת היער החלקלקה, הסופגנית, פרי ריקבון עלים וזמורות, פיזה זהרוריה כמשובצת אבני חן. זר, מלא-חשדים, עמד ר' גדליה לפני סדן האיקאליפטים, אשר קליפתו האפורה הכסיפה לפניו בין קרני אור דוקרות. הוא לא ידע אילן זה, וריחו החריף היה משונה מאוד, רחוק. ר' גדליה נאנח. אה, צללי היערות הדשינים והרווּיים היכן הם?
הבחורים הצעירים, חבריו לעבודה, בחורי גאליציה רכים וקלי-תנועה עם התלהבותם המופרזת ורעשם והמונם, היכּוּ בגרזניהם על כל הבא ביד, על ימין ועל שמאל. הבקיע, אשר הלמות הגרזן הראשונה הולידה אותו, לא באה השנייה להעמיקו, לצאת בעקבותיה. ואם גם ניתזו השבבים מכל צד, אך סדני האילנות עמדו תקועים איתן על מכונם, גילוּ את מערומי פצעיהם כפיות פעורים, תוססים לעג חבוי על כוחות נעורים אך המתבזבזים לשווא.
ר' גדליה לא יכול לעשות כמעשיהם. הוא ניענע זקנו מתוך ייאוש. גם לפני בחורים אלה, כמו לפני סדני האיקאליפטים, עמד כמו זר ולא הבין אורחותיהם והלך-רוחם. כמה מגוחכות וספוגות כיעור היו תנועותיהם המקוטעות, הכבדות, החסרות כל קשר ביניהם. והם נראו לו כאנשים העושים שמות מתוך הוללוּת רבה.
סוף-סוף פשט מעילו והחשׂיף טליתו המצוּיצת עם שוליה השחורות, וישב מול האילן ובחן אותו בעיני תכלת מעמיקות לחדור אל לבו, אל עבי האדמה המצפינה את נפתולי שרשיו. הוא רצה לדעתו, כי כן קיבּל תורתו מבית-אביו: אל האילן ניגשים בזהירות ובקור-רוח כמו אל מבצר-עוז, ומסתערים עליו לפתע פתאום, מן הצד, ותוקפים אותו בנקודת-רפיונו.
והנה קם. כמו מן המארב הגיח, הוא כאילו תפסוֹ פשק רגליו, וקרדומו הונף, אחת ושתיים ועוד אחת. בראשונה התאמצו השרשים להעמיד עצמם ולהתנגד לו, וקת הקרדום רעדה בין אצבעותיו כמיתר מתוח, בזעזועים קצרים וצורבים. אך הוא תפסוֹ. והפצע העמוק האדמדם התחיל נוטף שרף ירקרק דבקי מאוד. ר' גדליה עם טליתו-הקטנה ועם עינו המבריקה והמרוכזת נמצא עכשיו בעצם תפקידו. היה איזה נדנוד קבוע, שקול, שכלי, בן-קצב ומידה בכל תנועותיו. לעתים הושלכה הזרוע הלאה, בחצי קשת מעוגלת, ובאה בחתירה, ולעתים נתעכבה, חיטטה, היססה, כנאחזת בדבר-מה, כחוששת, הנה יימלט הדבר אשר לקחתו זה-עתה, אחרי עמל רב, בשבי. והסדן זע בבטן האדמה, התחיל מגלה פקעת שרשיו כחיה רעה רבת-רגליים, מנוצחת, ונכנעת.
מסביב נשתתק הכול. נשמעה רק הלמות גרזנו ואנחות “אֵח-אֶח” מקוטעות מלוות אותה. הבחורים הגליצאיים, בניהם ונכדיהם של גבירי טרנוב וברודי, עזבו לסירוגין איש איש את מקומו ובאו לראות את ר' גדליה מנצח על גרזנו. לא פיללו כי כלי גולמי כאותו קרדום יראֶה מישחקו בין ידיו של יהודי שבע-ימים זה עם תלתלי זקנו הלבן ועם עורפו השעיר, המקומט, שהעיד בכל זאת על כוחות רבים התלהבותם פקעה. נשתתקו הבחורים, כי ראו פלא. כי ראו בפעם הראשונה בימי חייהם את העבודה עצמה, כמות-שהיא, בכל פשטותה, הדרה ופי זרמתה, ואת האדם היודע אותה והמנצח עליה.
לאט לאט ושׁמע ר' גדליה יצא בכל הסביבה. הוא למד לדעת את כל האילנות, את האיקאליפטים, הברושים, השיטים; עץ עץ ותכונותיו, עקלונותיו, הסתעפותו, שגיאותיו, חולשתו מעל לאדמה ובתוכה. הוא עבד תמיד ביחידות, מופרש, כשׁיקמה בשפילה, נתש אילנותיו, תּפוּשֹ מחשבותיו וחורש מזימה. ואם נמסרו עוזרים על ידו, היה מביאם לידי תנועה דוממת על-פי פקודתו ורצונו, כמו את כלי-מלאכתו, כמו את הברזל אשר בּין אצבעותיו. ר' גדליה הוא גם קפּדן בעבודתוֹ ונוֹח לכעוס, קצת מתּוך זיקנה וקצת מתּוך שהיה אחד כאן, שליט במלאכתּו, ואין דומה לו. ואוי לפועל, שהיה נוגע במכשיריו! גם את פני בעלי-בתים לא נשא. הוא דיבר אתם רק על שכר-יומו, אבל על העבודה עצמה לא פנה לעצותיהם ולא שמע לפקודותיהם; מה יאמרו לו יהודים כרסנים אלה הנוחרים תוך קוצר-נשימה עם הנפת-קרדום ראשונה? ואם היה בא אליו אחד צעירים, והתחיל מבלבל מוחו על “המבנה הפנימי של העץ”, על “רקמות עצה ושיפה”, ומדבר גדולות על השכבה-היוצרת, היה ר' גדליה מבּיט עליו מן הצד בעיניו הרכות והנוצצות, וזקנו רעד מתוך לעג קל כאומר אל לבו: בחור, למה תרבה להג, הנף גרזן, והראה כוחך!
והשנים עוברות. עמל, עמל עד אין-קץ. כתפי ר' גדליה שקעו קימעה, והראש כאילו נעוץ בתוכן. הזקן הלבין יותר והוא עכשיו משורבב, רפה, כמחובר אל הסנטר. ועיני התכלת עמקו, והן עוד תמימות משהיו. אך הזרועות לא ידעו עוד מרגוע. כמאז הן מנופפות את ברק-הקרדום בין רשתות קרני-אור ומפלחות גידי שרשים חזקים ומסובכים; יש רק, שאותן אנחות-התאמצות “אֶח-אֶח” המלוות עבודתו משמיעות הדן בחורשה כאנחות ממש.
ובשרב-צוהריים, נפרש משאר הפועלים, אחר שאכל פּתּוֹ הכשירה, בהשתטחו בצל אחד האילנות להירדם מעט ולהחליף כוח, ומרחוק מגיעים לאוזניו הוויכוּחים הסוערים של הבחורים, חבריו לעבודה, על מחסור, אפס-מעשה, געגועים למרחקי-ים, יש לפעמים שהוא קופץ אליהם ממקום-מנוחתו, פושק רגליו כמתעתד לעוקרם, כולם, כמו השהם, על שורשיהם, ופניו, פני הקפּדן, מתאַדמוֹת, והוא קורא להם:
– למה תרבו להג, בחורים נרפים, מוטב שתלמדו להניף גרזן כבני-אדם!
והוא שב אל מקומו אאסוף כוחות חדשים.
ב: המשורר
כמעט ערב-ערב היה בא אלי עם עיני התכלת הטובות, תכלתם של פרחי עולש בצדי הדרכים, עם בת-הצחוק הספוגה תום, ועם שתי לסתותיו החדות, הבולטות, השזופות שמש, שרעשו מתוך חרדת-נפש וענווה והיסוס רב, ועם צרור השירים יבול-יומו בידיו המיובלות, שנתעקמו מהלומת מעדרים.
הייתי קשה-לב, ואת מחברתו הייתי קורא בחפזון-ביטול, בדופקי על שכמו מתוך תנועת-ריעות משפילה:
– לא ידידי, אין כאן מאומה.
היו דברים כל-כך פשוטים, כל-כך חיוורים, כל-כך כהים כמשב רוח אחרון עם עלות השחר. היו כאן רגשות קטנים, קטנים מאוד, כריחם של פרחי שדה, כחיים עצמם. והמלים היו דלות, קרובות, שגורות בכל פה, ואני אמרתי, כי לא אלה הדברים אשר בהם תדבר שפת-האלים, שפת-השירה.
הוא היה מקבל עליו את הדין בעוֹז-רוּח, מעביר עלי את מבּטו העצב ויוצא את אוהלי במשיכת-כתפיים מיואשת:
– אולם למה תשמח ככה?
אמנם לא הרגשתי בזה. אך אפשר, כי צהלו פני על אשר לא היה כאן מאומה.
כעבור שנים רבות נפגשתי בו שוב באחד השדות. בינינו היה מונח העבר כתלי קברים אשר מצבותיהם ניטשטשו, והם סתומים וחתומים. העלם הצעיר והרך היה לגבר. השכם כפופה מעט כאדם שנשא עליה בלי-הרף את סבלות החיים, והזקן גדל וכיסה את הצוואר כולו וגם מקצתו של החזה. והלסתות כאילו נתגרמו יותר והובלטו מאוד, חוּדדו כשלוחות קדימה, כמחפשות דבר-מה אשר לפניהן. זוהר התכלת בעיניו, תכלתם של פרחי עולש בצדי הדרכים, עוּמם והתערפּל כעיני איש אשר הרבּוּ לראות, הרבו להתבונן; אך הן הביעו טוב-לב כבימים ההם.
עמדנו בשדה ביום שבט שקט ומלא אורה. הכול הוריק, פרח מסביב, ריעי אסף צמחים, מנה, בדק, סידר, רשם. סגרתי עיני לרגע למען העלות על זיכרוני את האיש הזה: זה היה המשורר שהיה בא אל אוהלי עם שיריו אשר לא היה בהם מאומה. וכשפתחתי את עיני הייתי בשדה על גבעה קטנה, במדרוניהם של הרי יהודה, והפּשתה האדומה הציצה מכל עבר בכוֹתרתּהּ הפתוחה לרווחה, והאיש שעמד אתי,חברי מאז, קרא לי בשם את כל הגבעולים אשר הניעו ראשם לקראתו ברוח-ים.
את אצבעותיו החריבות, המעוקמות, העביר על הראשים האלה, כהעביר אב-זקן את ידיו הרועדות על ראשי הנכדים, המשתעשעים לרגליו על המרבד הרך. הוא היה כאן כאדם גדול במעגלם של ילדים לבושי-פאר, חוגגים, מאושרים, סוערים, סמוקי-לחי. לפניו ולהנאתו הם השתרעו בכל יפעת-הדרם לעיני התכלת שלו החליפו גוֹניהם בצבעי הקשת. ולו, אשר ידע את כולם, את אורחם ורבעם, את יום נציצתם מן האדמה, את יום כלולותיהם, ואת היום אשר בו ייאספו אל אבותיהם בהשיר רוח אכזרית את אחרון העלה; לו, אשר ידע את כל חליפות מחלצותיהם, את מסתרי מבואיהם, את הזרים ואת האזרחים – לו היו כל אלה, ואותו, רק אותו, הם חיבּקו בזרועות לובן, תכלת וארגמן.
ברגע הראשון, בהסתּכּלי אל גוּפוֹ הכּחוּש, היבש והגרמי, נראה לי כאדם שהבדידות הממושכה אכלה את נפשו, השתיקה בו את כל חושיו. אך לאט לאט באתי על משוגתי. לא היתה כאן הבדידות הרעה והמשחיתה עם שיממוֹנה וייסוריה. היתה בו השלווה הטמירה, שלוות-אושר של אדם שאינו ביחידות בשום מקום, אשר יצורים עד אין מספר קרבו אליו, התמזגו בו, והוא בן-משפחתם, עמיתם, אחד מהם.
ועכשיו ידעתיו.
וזכרתי את הערבים ההם, בבואו אל אוהלי עם צרור השירים בידיו, שנתעקמו מרוב הלמות מעדרים; זכרתי את קריאתי הרשלנית מתוך חפזון ביטול, ואת גזר-דיני החותך:
– אין כאן מאומה.
כמה נבער מדעת הייתי, וכמה קצרו עיני לראות!
הלוא כאן היה הכול.
הכול.
ג: על הכינרת
עדרי בקר, שגר הררי כינרת ובקעותיה, עודם כמו אז טבולים עד בטנם בזרמת הים בין חלוקי האבנים בשרב-צוהריים, ופניהם דרומה, וּכסוּת-עוֹרם השחוֹרה, המנוּמרת, עוֹדנה מוחקת בכתמיה את ארגמן ההרדוֹף, הרועד בברקה של חשכת המים.
ומרחוק יפלח חרטום-סירה תלמי-יאור צפופים. מפרש בודד יחפש בידי ערבי חריבות את הרוח, מאין תבוא. ופתאום והרוח תבוא מכל פּינה ועבר, היא עם משוּבתה. תפטפט, תלעג, תשׂחק למשבתי אנוש החותר וחותר, ואל חופו לא יגיע.
וגם אווזי-הבר עודם שם, לנקר תלמי מים, כעדת עורבים בין רגביו של ניר חרוש וזרוע. צווחתם וצללי אברתם יאבדו בין הסלעים, סלעי מזרח אלה, המאדימים כמוהם ומתעטפים סוד כמוהם. הרי מזרח אלה אשר מעבר לכינרת, המחשיפים לעיני השמש נפתולי שביליהם המלבינים, הטהורים, כעקבות צעדי בני-אדם, בין תהומות ואבני נגף; הרי מזרח אלה, אשר לא האירו פעם את כל פניהם, רק חליפות יתלקחו וידעכו, ידעכו ויתלקחו – גם הרים אלה עודם שם עם קרחתם המבהיקה והעקרה, עם נקיקיהם המתעקלים כאחוזי-מכאובים, ועם תכלתם המדשיאה והרעננה לתת פחדם ולאהוב אותם.
הנה אפס אור שמש. דממה היתה. הכינרת רעדה במאווי הליל הקרב, חלקה, קופאת. וכמו תמיד ירדו יהודי טבריה חיוורי-פנים, הרימו שולי קפטניהם, גחנו אל המים, טבלו בהם קצות אצבעותיהם, יישרו קומתם, ושפתותיהם נעות. חמור נוער. צוענית חצופה וחשופת-פרצוף מושכת בעטיני עז פועה. ואבק דרכים עומד איתן, מתנהל בעצלתיים בין השמים ובין הארץ, ואין מחריד.
ועם כל אלה גם הדלות כאן. כמו שהיתה. דלות דורות, פשוטה, דלוּת-תמיד, מנוּולת, מפוֹלמת, לחה, הטחה ואוֹכלת את הכּוֹל כאכול החלודה את חוטי הגדירות המתוחים והרועפים רסיסי טל. אמנם ברגע זה כאילו נעלם העוני. כי ירד הלילה עליו ועטפוֹ. אבל מחר, עם עלות השמש, הכינרת תשעשע מימיה ברצי כסף מאדימים, ואז תבוא שנית דלות זו עם פיה הרקוב, חסר-השיניים. הנה נאנחה אשה באחד הגגות, עוֹללה, הבּוֹחן כּוֹכבים בעיניו הטרוטות, יוסיף לצמוד מבטו העכור בשמים, ויאמין כי אנחות אלו יורדות ממעל לילה לילה עם אור-כוכבים.
אך מעבר לגשר הירדן, מקום שם פרסות הסוסים יַכּוּ קבצתן בּמסתּרי-ליל, מה זה יצטפפו שׂיאי ברוֹשים, וזרוֹעוֹתיהם הירוּקות תשולחנה אל על? מהו נווה שאנן זה אשר לא ידעתיו, ואשר לא אדעהו לעוללם? אומרים לי: שם ישבו אנשים ויאהבו איש את רעהו – האומנם יש כאלה? דומם יתהלכו בין שדמות המישור, יעשו עבודתם באשר יעשוה, ועם ערוב-היום, בהיפגשם יחד בין שׂדירות משכּנם, ישׂרכו את צעדיהם היגיעים, ויד האחד תצנח עם שכם השני, ושפתי האחד תאמרנה לשני: אח! האומנם כה ייאמר?
ועוד שׂחים לי! לא גדולים היו האנשים. הם היו כמוני, כמוך. אולם פה, יחד עם שתילי ברושיהם, גדלו, גבהו, היו לחורשה עבותה, המכחילה מרחוק באופק הערבה. וקול קורא מתוֹכה – האוּמנם ישמע הקול? האומנם תימלט פעם אחת הציפורים מבין סבכי חורשה בודדה זו, תבוא אל ביתי, תשב על אדן חלוני, ועם שחר תריק את כל זמרתה ותמשכני אחריה?
וגם קברים, אומרים, קברים שונים מקברות הקדושים האלה, אשר זקנו, הלבינו, וגם נהרסו, יש שם. כל הימים יהמה עליהם הירדן. ולעת ערב, בתוך האפילה, יעבור איש מאנשי המקום על ידם, יעכב צעדו לפניהם, יפרוק מעליו מעט מעקת-לבו, וישוב על עקיביו אל ביתו, אל אחיו ואחיותיו, בקחתו אתו דבר-מה אשר ירפּא, אשר יעוֹדד גם אותו גם את זולתו.
לילה מסביב. מבּטן הרים ירעדו אורות. הכינרת כל-כך תקמט חלקת פניה. התלד עתה אחת ממחשבותיה הגדולות? ושם, מעבר לגשר הירדן, מקום אשר פרסות הרוכבים יַכּוּ קצבתם במסתרי-ליל, כל-כך יצטפפו שיאי ברושים וכה ירעשו.
*
למוחרת בבוקר עברתי את הירדן, ובעלוֹתי על הכביש בין שׂדירת הרובים מכוסי-אבק ראיתי קרון טעון אלומות הולך ומתנדנד באור השמש, בראשו ישב איּכר כבן שלושים, קודר מעט, כבוש, וידיו ידי עמילים.
ואני שאִלתיו:
– מהיכן, חבר?
– מדגניה – ענני.
והמשיך דרכו, כולו טובל בזהב שמש ושיבולים.
ד: שרה
ובכל זאת היא התנוססה עוד, מושבה זו, עם בתיה הפזורים על מדרון הריה, גולשת על מפתנו של העמק הקטן אשר גבעות בזלת סוגרות על אופקהּ, וכאילו גם עכשיו, כבימים ההם, לא רצתה לראות מאומה מלבד מרחקים, גובהי שחקים, את הכנען, את החרמון. אותן הדאגות, אותם האנשים. הם רק נתכּווצו, נתכופפו, קטנו, ופניהם כוּסו קמטים רבים כפרי אשתקד שנשאר בעינו, אבל נצטמק והניס ליחו. הנה הם הולכים לקדם את פני העדר בצעדיהם המרושלים, מפרישים מתוכו את בהמותיהם הרזות והשעירות, שנתייבשו גם הן כמו בעליהן. אוספים אותן אל תוך החצר, ונשמעות פסיעות רכות מאוד, פסיעות-בוץ, בוץ. וכבר בא הערב. וקש הגורן סופג וממזג בתוך זהבו את ארגמן השקיעה, והעשן מיתמר ועולה מכל הבתים. זה עשרים שנה שהוא עולה על תבשיל עוני, על תקוות נכזבות ועל חרדת יום המוחרת. הוא נתנדף ועולה, עולה ומתנדף כזיק החיים בעיניים נדעכות אלו, המציצות בי מכל העברים.
וגם השוחט עודנו כאן. קטן-קומה מאוד, עד שנדמה לך, הנה ראית אותו זה לא כבר באחד הקרקסים בין זוגות ננסים, המוצגים לראווה. והרי הוא כאן, אדום-לחיים, עם זקן הפשתה הארוך, עם שתי פיאותיו המופשלות והחבויות מאחורי האוזן, למען גנוב דעת אלוהים ואנשים יחד, ועם הקפטָן הטבריאי שלו המתלבּט בין רגליו ופורש לצדדים. ואת צעדיו הצרים עודנו מחיש ורץ עם בת-הצחוק על כל הפרצוף, מפטפט. מטריד אנשים כזבוב בשרב-צוהריים ומעמיד כל עובר ושב ומזמינו כעשירי למניין אל תפילת מנחה. והנה גם זלאטה כאן, זלאטה הפונדקאית, שהיתה מאכילה מרק-עדשים ומוכרת בהקפה יין-צפת מן המובחר, מתוק וחריף. לא זקנה זלאטה. נתעתה הנה כנראה אחת הדנטיסטיוֹת המסכּנֹות, ומילאה את פי זלאטה שיניים זעירות, מבריקות וצפופות כמחרוזת פנינים, ועכשיו חיתוך-דיבּוּרה ילדותי, מגוחך ומעורר חמלה. והרי היא מקרטעת לקראתך, מדדה ובאה, ושני הסרטים אשר על צעיפה מתנופפים ומידלדלים בגנדרנות גלילית, ועיני העכבר הקטנות מתרוצצות וזעות בקצב אחד עם פיה, הפולט אמרים בלי-הרף.
– ומה שלום שרה?
על שאלה זו קיבּלתי תשובתה של זלאטה תנופת – יד מיואשת, מבטלת, שהביעה גם בחילה מעטה – ולא יותר.
– אלך לראותה.
אותה יד אחזה בי במגע-אם מזהיר ומעכב:
– לעצתי שמע, לא תשׂבּע נחת.
שרה. אני זכרתיה בבוֹאה פתאום אל בדידות חיינו לפני חמש-עשרה שנה. יהירה, עם שתי זרועות ארוכות כמהוקצעות שיש, עם צוואר זקוף, חי, תוסס נוער, עם מצילת כסף מקסימה בקול, ועם ברק מימי נהר דוֹן בעיניה החומות. עבדנו בקציר חיטים כתף אל כתף. וכשהיתה מגישה לי את האלומות מלמטה ומעלה לקראתי את פניה הפורחות המוקפות שולי סודר לבן, ועיניה צפות ונמוגות בזהב שיבולים ושמש – שלא מדעת הייתי מצפין בפנים אלה את כל רחשי לבי הקודחים, הטמירים, היקרים.
בדופקי על דלתה, כמו בכל הבתים אשר האושר פסח על ספם, היתה בראשונה הפסקה קלה, כאילו היו בני-הבית תוהים על עצמם ומטכסים עצה אם להביא אדם מן החוץ אל חדרם פנימה. ואחר נפלטה רשות-הכניסה בקול רם, רגז ודוחה. נכנסתי. היו כאן הרבה ראשים של ילדים בני-גיל קרוב מאוד. לפניהם עמדה אמם כמגינה עליהם, לבושה בליות, פרועת-שׂער, עם אצבעות מעוקמות, גרמיות, מיובלות, עם שפתי תכלת סדוקות ועם עיני זוועה, המשוטטות בחוריהן בחפזון רשע. אמרתי לה את שמי. העיניים קמו, ושתי הידיים התרוממו בבת-אחת אל הראש, מישמשו בשערות כמתקנות את התסרוקת, כמזכירות נשכחות. על המצח המכוּוץ, החורש רעה, עבר בקר אור מיטיב, מרגיע. אחר נפלו הפנים, התכסו צל. והיא חיפשה בסקירה מפוזרת בארבעת הקירות, ואמרה בקול משונה, מן הצד, מעורב תרעומת, ביטול, ייאוש וגם מרי:
– הייתי מבקשת אותך לשבת, אך הלוא תראה, מלבד ספסלים אלה אין כיסא בבית.
והיא נעלמה בחדר הסמוך.
כיסא הוא דבר פשוט מאוד. דף עץ על ארבע רגליים. אבל אם הוא אינו נמצא בחדר, הדבר אינו פשוט כל כך, ומפניו ברחה עכשיו שרה. עד מהרה שבה, שמלתה ושערותיה עשויות קימעה, תינוק על זרועה, והיא מושכת אחריה ספסל-כובסים אכול עובש. עליו ישבנו, והיא אמרה:
– בהרבה לא נשתנית.
הקוֹל היה צרוּד, רע, קול שהתרגל להשמיע נאצות. הרימותי עיני. מה זאת? קנאה? דקירה? לא. לא לכך התכוונה. ההפך מזה. נראיתי כעין גיל סתר, הכרת-טובה כי באתי וזכרתי ימים עברו. והיא סיפרה לי את כל פרשת חייה. פזמון ישן נושן על אדמה קמצנת ואכזרית, הממאנת ליתן יבוליה; על גשמים אשר לא יבואו בעתם; על עבודה, עבודת-פרך, עוני, מחלות, מחלות אדם ובהמה וחוסר-כול. שרה כמעט שלא התרעמה. בקולה צלצלה לעתים קרובות נעימה יהירה כבקול איש-צבא למוד קרבות, המספר על סבלות המלחמה ונוראותיה. היו גם ניצחונות, התחלות, התאמצות לצאת מן המיצר. הם עלו בתוהו. אבל בשעתם נתנו סיפוק. ויש גם עכשיו זיק תקווה. הבנים גדלו בינתיים.
– ובכל זאת אפשר לחיות, הרי תראה, חיים אנו. וכמה שנים עברו מיום עזבך אותנו? חמש-עשרה. אמנם כן, שנת-נישואי. אלא זה שישה חודשים אני סובלת מכאב משונה, כל השׁיניים, כל הפה. ביום אין דבר, אַת עמילה, רצה, דואגת ומסיחה את הדעת, אבל בלילות גולגולתי עומדת להתפקע.
והיא הרימה שתי ידיה אל ראשה ונשתתקה.
עכשיו הבטתי ישר בפניה. הסתכלתי בידיים המעוכות והעייפות האלה, שהיו שרועות על ברכיה, קרוב לי, ואשר אז היו שלוחות אל החיים חמות ורועדות כמתעתדות לחבקם; ראיתי את העיניים האדומות והעטופות קרום ערפילי, רע, עיניים אומללות, אכולות חנקת-כסף צורבת, אבק גרנות, כעס ודמעות; הבטתי בצוואר זה המתוח והמבליט אגודות עורקים מעוּבּים ונפוחים – והיא היתה בעיני כאשה חולה מאוד.
– ומדוע אינך מרפאה את שׁינייך?
מיד הרגשתּי, כי הסכּלתּי שאוֹל. איך זה הסחתי דעתּי, כּי מקור אחד לכיסא הנעדר ולשׁיניים, שאין מרפאים להן. שרה לא השיבה דבר. היא קמה, העבירה ידיה על ראשי ילדיה, שישבו מסביב לה צפופים יחד, מזוהמים. היא השתמטה בדבריה:
– אולי תסעד אתנו, יעקב הלך אל הטחנה וימהר לבוא.
והוסיפה.
– ואתה, מה מלאכתך? פקיד?
הפעם שמעתי בקולה רתת רע, ספוג שנאה, ופתאום, כמו שואת-סתיו, פרצה המפלצת ממחבואה. שרה חירפה, צעקה. מתחילה על אחד הילדים, שקרע מכנסיו, ואחרי-כן השמיעה קולה כנהמת בהמה, סתם, על לא דבר. היא פתחה את הדלת לרווחה, כאילו היה בחפצה שהכול יקשיבו לזעם מרידתה. היא דיבּרה במהירות, בקצף רב על שפתיה הכחולות, ושילחה נאקתה החוצה מעל לגגות, מעל להרים. שרה חירפה את הארץ, יושביה, כל האדם, השאננים והבוטחים. היא קיללה באופן משונה מאוד, בקללות בלתי שגורות, קללות ילידות-ביתה ודמיונה, פרי מוחה הכואב, דולה אותן ממעמקי תהום צרותיה. הילדים התפזרו לכל רוח, מתוך הרגל, כזבובים ביום קור. השכינים שעברו במקרה החישו צעדיהם והורידו ראשם, כאילו בחפצם שמבול הגידופים הפורץ מפתח הבית ישטוף מעליהם והלאה. והשמש שקעה ואיננה.
קמתי ללכת, כי לא היה קץ לרוגזהּ. היא קפצה לקראתי:
– אתה בורח, לא נעים לשבת בבתי עניים, הא?
והיא עיכבתני בכוח:
– חכּה.
שרה נעלמה, שבה עד מהרה, ניגשה אלי ומילאה כיסי שקדים.
– תיקח אתך, מכרמי הם.
ובתנועה זו צפה שנית משובת-העלומים מאז-הימים, כשהיתה משליכה בגורן, מתוך צחוק והוללות, שתי חופניה גרעיני פולים בפני הבחורים.
*
ברדתי את שלוש המדרגות ראיתי בקצה הגינה את בנה הבכור, נער חסון, כבן ארבע-עשרה, מונה אל תוך כובעו את הצרעות אשר המית והבריח מעל הכוורות. היה בבחור זה מעין המשך של שרה. הוא היה דומה לה בכל. ומימי הדוֹן שטפו גם בעיניו. החיים לא ידעו מרגוע. הם עשו את שלהם.
ברחוב חיכּתה לי זלאטה הפונדקאית:
– באתי לקרוא לך לארוחת-הערב, ולא העזתי להיכנס. מנה יפה קיבלת, והרי הזהרתי בך; כשמפלצת זו פוערת את פיה.
הסבתי ראשי. שרה עמדה בפתח-ביתה, ומבטה צמוד בחיבּה בבנה הטורח על כוורותיו, ואיני ידוע למה, אך היא לא עוררה בי כל רחמים. היה בי איזה רגש לה הדומה אל הדרת-כבוד. פניה האפורים והכואבים היו מוארים זוהר מזהיב ומאדים. שרה עמדה, וידיה משוּרבּבות על יריכיה כצל בּרוֹש בחשיכה. ועיניה מוּרדות למטה, והיא מתחבטה באדמתה בשתי כנפיה השבורות, כציפור פצועה.
חייו של בן-ציון רפו והחלו לערוב ולפנות לעת זיקנה. שׂערותיו הבּהירות לא הספיקו ליהפך לשׂיבה, כי הקדימה נשירתן, ועכשיו קדקדו כולו קירח, מעוגל, מבליט זיזיו ומבריק בכתמי בּרוֹנזה מסמיקים לאור החמה. אבל גבּות עיניו התחילו משום מה בשנים האחרונות לגדול פרא, והן מסתבכות ומזדקרות מעל למצחו. דבר זה החמיר את פרצוּפו הרחב והגלוּי והקדירו. בן-ציון היה גבה-קומה, חזק בגופו ותנועותיו כבידות קימעה, כמהסס תמיד איזו משתי רגליו להקדים בשעת הילוּכו. בארץ ישב כשלושים שנה ובמקום זה שהה זאת השנה השישית, והיה הממונה על מכונות השדה שבקבוּצה.
מדרום רוסיה, יליד-כפר, בא המה בעודו עלם מלא תום וּשקט רוּח, ובתוּמוֹ נשאר ועל שלוותו שמר. הוא הביא אתו כמה קונטרסים בשאלות החברה ופיסיקה של קראייביץ, שהרבה לעיין בהם בשעות הפנאי, אף כי ידע את כל הליכותיהן על פה. אבל הוא נהנה מעצם חוקיוּתם של הדברים, שאינם באים סתם מתוך שרירות לב, אלא הם משולבים ואחוּזים זה בזה ומשטר פּנימי מקפיד עליהם. מטבעוֹ היה אדם קופא על דעותיו. לא האמין בשינויים ולא אהב את החדשות. עד היום הזה גילח זקנו בתער סוֹלינגן עם דמות התאומים אשר על להבוֹ. וכשהגיעו אחרי המלחמה לארץ מכונות ומכשירים מכל המינים, בעט בהם ולא פסק מלגנות רפיונם וקלקלתם על פי תורת המכאניקה, שהיתה כה שגוּרה בפיו. הוא לא אהב גם את מנהגי החיים וסדריהם החדשים, את הבחורים האלה, הטירונים, העובדים כאן בבקעת הירדן ולעיני שמשה הלוהטת וגופם גלוי עד המותן, ואותן הבחורות גזוּזות השׂער עם מכנסיהן הקצרים. בשרב צוהריים, כשהיה רואה אותן חוזרות מגן הירק וברכיהן השזוּפות כושלות, היה רגיל לעכּבן ולהאריך דיבּוּרוֹ לפניהן על קרני שמש אלכסוֹניות ועל קרני שמש מאוּנכות, על סיבת הצינה בהרים והחום בבקעות, על ההכרח לדעת את הארץ ולהסתגל אליה, ארץ זוֹ שאינה סובלת את העֶריה, ויבואו ילידי-המקום ויעידו על דבריו. והבחורות מקיפות אותו מכל צד ברעש נעורים, מתווכחות עמו, מראות לו שוקיהן המוּצקות, ומזמינות אותו שימשש בהן ויווכח, שהשמש לא ריכּכה אותן, ובלבּן הן מלגלגות על רווק זקן זה המרבה להג והמשוּנה, ומשתוממות בכל זאת על עיני התכלת הטובות שלו שלא עוּממו עוד.
פעם בא אל הקבוּצה מלוּמד צעיר להרצות בערב על המהפּכה הגדולה במדעים. הוא היה מפליטי גרמניה, קומתו מוארכת וידיו ארוּכּוֹת ורגליו ארוכות וחוטמו ארוך, ובפרצופו לא נראהו אלא שתי עיניים חוּמות, מימיות ובולטות מאוד ומעוּגלות מאוד, שצוּרתן ניטשטשה תחת זכוכית-המשקפיים המעובה והמקומרת. נושא ההרצאה לא משך את לבו של בן-ציון, אבל כשראה את המרצה עצמו, והוא מרכיב על גבי משקפיו המקומרים עוד זוג אחר, לא היה ספק אתו, כי הפעם עתיד להיות ערב משעמם ומטריד למדיי. לאחר הארוחה, בעוד התורנים מקשקשים במטבח הסמוּך בכלי בישול ואכילה, לא נתפּזרו אנשי המקום לבתיהם, והמרצה פתח דבריו. העניינים היו רחוקים וסתומים, והעונה היתה עונת עבודה והחום בחדר גבר מאוד. מוכּי-תימהון נחו הזבובים, נחילים נחילים, על מקלעות הזרים הנובלים התלויות בקיר, שׂרידי קישוטים מסדרוֹ של פּסח, וקולו של המרצה לא החריד מנוחתם. כי קול זה היה דק מאוד ומתוּח עד קצהו, ונדמה, הנה הנה יינתק וייאלם. כמה מן שומעים, מבני הנעוּרים ומהסמוּכים לדלת, השתמטו ויצאו אחד אחד, ובחוץ נתחבּרו זוּגות זוּגות והלכו באשר הלכו. ואלה שנשארו מבפנים התחילה תנוּמה יורדת על עיניהם בעצימה רופפת מתחת למצח קמוּט, כמעמידים פני הקשבה עמוקות.
אל השולחן, מול המרצה, ישב אָשר פלדמן ועטוֹ נחפז להדביק אחרי הדברים הנשמעים ולהעלותם לזיכרון על הנייר. חוּלשה היתה לאָשר לגבי ענייני מדע. הרי הוא היה המודד גשמי הרביעה, רושם מעלות-החום והלחוּת היחסית שבמקום; תחת השגחתו היו מלבּנוֹת הניסיוניות, שמוסד מדעי טיפל בהם; וכיוון שלמד פעם ראשי פרקים בשפה האנגלית, היה גם מצוּי אצל אותם הקונטרסים הקאליפוֹרניים, שלא היתה שאלה חקלאית שלא יימצא שם ּפתרון לה. ער ומרוּכז עם גבּוֹתיו הכבוּשות ישב גם בן-ציון. הוא לא ירד כראוי לסוף דבריו של מלומד צעיר זה, אבל הוא נראה לו טוחן הרים. טינה היתה בלבּוֹ כנגדו, על שום מה שמו של ניוּטוֹן יוצא בכל כך הרבה זלזול מפיו אלא בשעה שהתחיל למעלה בקרטוֹן אחת מנוסחאותיו ומתבלבל ומוחק ורושם ושוּב מוחק ושוּב רושם, נחה עליו דעתו. עכשיו אין מקום לחשוש. וההלכות שבספר של קרייביץ עומדות וקיימות. לא עולל זה, שאינו מוצא ידיו ורגליו במשוואה רגילה, יסלקהו הצדה.
לאחר שנסתיימה ההרצאה, לא הקיפו את המרצה בשאלות, בתוספת של בירורים כנהוּג. נכבדי המקום לא ניגשו אליו באלכסון ובצעדים מדוּדים, להוסיף חיזוּק לדבריו או להקשות עליהם. חבר אחד יצא עמו להוליכו אל מקום לינתו, וכל הנאספים נתעוררו וחשו כי רווח להם. אָשר פלדמן אסף ניירותיו ובקע לו דרך אל בן-ציון, הבר-פלוגתא שלו מיום היותם יחד. היו לאשר שתי לחיים תפוחות ומוּרמות למעלה, שהאוֹדם לא פסק בהן כל ימות השנה, אך הפעם התפּשט וכיסה את הפּרצוּף כוּלו. ועיניו המחוּדדות והדוקרות היו כממשמשות בבן-ציון ומתגרות בו:
– פרח-לו, חוֹק-הכוֹבד שלך!
בן-ציון זקר כנגדו את גבוֹתיו, העביר ידו על קדקדו הקירח, והשיב:
– נוסחה כהלכה אינו ידוע לרשום.
ובכל כובד גוּפו פרץ וניגש אל הטבלא התלוּיה בחלון, שם אצבּעו בפיו, וברוּקוֹ מחק כמה ספרות ובקרטון רשם אחרות במקומן, הסב פניו הרחבות כמנצח, והכריז:
– והרי נוסחה זו כל דרדקאי חייב לדעתה.
ונסתתמוּ כל טענותיו של אָשר ולא נתעצם בו עוד. בשעה שהלה פתח בשׂפת הנדסה, לא היתה מעולם תשוּבה בפי פלדמן. גם הפעם יצא מחדר האוכל וזרק מאחוריו:
– הוא תמיד עם האלגברה שלו.
למוחרתו יצא בן-ציון לסייר בשדות-בּר, לראות אם קרבו ימי קצירם. בקעת הירדן המתה בשדמותיה המבורכות, והכינרת החזירה ביד נדיבה את פזוּרי הזוהר שהשמש הטילה בה. כל שעות הבּוקר היה מהלך בין שיבּולים רוחשות ובקמה מזהיבה, תלש קנה-דגן בלכתּו והסתכל בירקם של האגָדים, מולל בלילה בין אצבעותיו ומפרכה, מונה מספר גרעיניה ומנסה למולקם בעוקץ שבציפורניו. לבּוֹ היה טוב עליו, כי התבואָה בשלה, ועכשיו בעונת הדיש הרי ייכנס לעצם תפקידו. והוא החיש את פסיעותיו המהססות, לבוא בעוד מועד אל ביתו ולפתוח מיד לאחר הצוהריים בהתקנת המכוֹנות. בדרכּוֹ חצה את שׂדה הניסיונות ונתקל באָשר פלדמן, והוא כפוף על מקדחו ודוקר בקרקע. הוא נתעכב כאן, עם שתי כפיו בכיסי מכנסיו, פּשׂק רגליו לשם עמידה נכונה והתבונן למעשה חברו.
– מה מלאכתך, אשר?
– בודק לחוּת הקרקע.
– לשם מה?
– לדעת אן הגיעה שעתה של השקאה.
בן-ציון שתק רגע, כנמלך בדעתו, והוסיף מתוך היתוּל:
– וכשהלחות הולכת מהקרקע, מה בא במקומה?
אשָר הפסיק בעבודתו והטיל בו מבּט מטוּשטש, כשהוּא מחדד עיניו.
– הא, כיצד? איני מבין שאלתך.
עיני התכלת של בן-ציון שׂחקוּ בקצת זלזוּל, והוּא עקר רגליו והשיב כלאחר-יד:
– אין בכך כלוּם, סתם אני מַקשה.
עכשיו היתה שמחתו כפולה והלך לו. לאחר הצוהריים העלה את סינורו הכחול ויצא מאושש אל הסככה שבחצר, ושני בחוּרים העוזרים על ידו הולכים אחריו. הם הוציאו את המאַלמות ואת מכונת מארשל המאוּבקת והמלאכה הרבּה התחילה. ימי גדוּלה היו הימים שבעונת הדיש והגורן. מרוכּז וקפּדן היה בן-ציון עומד מזוּין במברגיו ובמלקחיו הקצרים והארוּכים, גולו מפוחם ומשומן וידיו מלוכלכות במקפה של שחק פלדה, ממשמשות בכל קטן שבגלגלים, מעלה ומוריד ומותח ומכווץ כל קפיץ נסתר, ושתי עיניו בוחנות לאיטן ובחשאי כל חוֹר סדק. דרכו היה ללווֹת מלאכתו זו בדברי הסבר לטירונים המסייעים עמו. בנחת השמיע לקחוֹ, מפסיק בעבודתו ומעביר לעיניהם כל תעלוּמות המכונה וּפלאיה. כיצד כל דבר טעם לצורתו ולמקומו. כיצד מחט עקוּמה זו שבמאַלמת לופתת את הקש, היורד ומצטרף לאלוּמה, ועונבת עניבתה, ובזיזה כל-שהיא בא המזלג ומטילה הצדה אל השדה הקצוּר. ומכוֹנת מארשל זוֹ! כלי מפואר, תכלית השלימות. הנה התוף, הווּ, בחוּרים, זהירים בו, כי הוא מערים עליכם ואורב לאצבעותיכם! אבל הווּ גם זהירים בכיווּנו, ריווח מועט כחוּט השׂערה, והבּר יצא עם הקש. והרי הכברות והנפות מעשה רשת. הכול מחושב ומתוּקן, והן המנענעות והמרקידות את הזרעים על פסולתם, וקילוּחי-אוויר מסייעים לנקות ולמיין, זרע כבד לצד אחד וזרע מצוּמק ושדוף-קדים לצד אחר, דבר על אופנו.
פּרשה גדולה בהתקנת המכונות היו ההכנות בגורן גופה. אדם שקט זה, כאילו ייצא מכליו. באיזו זריזות היה עובר בכר הנרחב, הדרוך במקום מישור, ומודדו בפסיעותיו לאורכו ולרוחבו ולכל רוחותיו, קובע עמירים לשׂעוֹרים ולחיטים ולקטניות, והכול צפוּי ומושגח בראשו, הרוחש המצאות וחשבונות רבים, כאילו כמה ברגים שהחלידו במוחו סכו אותם בשמן והתרכּכוּ, והגלגלים התחילו לרוץ בו. “שני כללים בגורן” היה מכריז בפני הטירונים אשר אתו, “מקום וזמן, ואסוּר להקל את הדעת בשניהם”.
היה יום קיץ טוב ובהיר. הרוח המטרידה שלאחר הצוהריים לא באה עוד. הרי עבר-הירדן היו כה קרובים, והמישור שלרגליהם כאילו נצטמק כוּלו. בתי-החומר של הכפר הסמוּך נצטפפו בתכלת העוטפת אותם, וכאילו נשתטחו על פני האדמה ונזדווגוּ עמה. מתוך שדות התבוּאָה השמיע קטר צפירתו. ובין צוּקי-הבּזלת המוריקים בּיעּבע קצפּם הלבן של מי-הירדן. שׂיאי ברושים התכופפו קימעה, וכפות הדקלים התנודדו באוויר. בן-ציון עם שנים עשר איש אשר אתו עמדו בגורן וחיכו לקרונות-בר ראשונים. בידיו אָחז עוד את פלס המים, אשר רק לפני רגע בדק בו את מכונת מארשל, בדק מעמדה האופקי והמאונך, והכול כשוּרה. בּעבּוּעה זו שבקנה הזכוכית עמדה באמצע ולא החטיאה, והריהו ניצב כאן כשׂר-צבא על מחנהו. עוד הערב יעביר כּלי הלינה הגורנה, יראה את כל הכוֹכבים לפני שיקפּוץ עיניו, ובני הנעוּרים יקרטעו ויתגלגלו בקול ושיר מראשי ערימות ויהיו נפטרים לבתיהם רק לאחר שרוח צפונית תסלסל במלילות העמירים. אך הנה הגיעו לאוזניו חריקת אופנים וקול עגלון מאיץ בבהמות. בן-ציון זירז באנשיו שיעמדו הכן על משמרתם, קבע משקפיים כחולים בעיניו, שׂם כפיו בכפפות-עור, עלה על דוכנו, ושתי זרועותיו פרוּשׂוֹת, מזוּמנות לחבּק עומר ראשון וּלתתּוֹ בפי התּוֹף.
בתוך הבּהילוּת והחיפזון שבעבודה, מאובק ומכוּסה מוץ, בתוך משק הרצוּעות וחביטותיהן, המסתּובבות מחוץ, בתוך קולן המרוסק של הנפת הרוקדות מבית, בתוך ברק מכסיף של שן קילשוֹן הדוקרת באוויר ומטר זהב של אלוּמות קש מתבדרות חש בן-ציון, כי מי שהוא מושך ברגלו. הוא הפנה אוזנו לצד זה ורצה לשמוע מה בפיו של הבחוּר הקורא לו, אבל ההמוּלה שמסביב החרישה קולו. אז נתן אות למכונן שעל יד הטראקטוֹר. השאון התחיל פוסק. עוד נשתקשקו רגעים מספר הגלגלים ונתחבטו הרצוּעות. אך סוף סוף, מתוך פֹרכּוּסים מקוּטעים, פסקו.
– עליך לבוא מיד הביתה, אמר הבחור.
– ומי ישאר כאן?
אבל הבּחור הפציר, כי ציווּ עליו לאמור, שהדבר דחוּף מאוד. נכנס אפוא מכונן הטראקטוֹר במקומו, ובן-ציון נסתלק. במרפּסת החיצונית, שאילנות עניפים צללוּ לה, ראה כמה מחברי המקום מסוּבים אל השולחן ומדיינים יחד. בתוכם ישב צעיר אחד רזה פנים וצהבהב, ספק נוֹרביגי ספק אמריקני, ובצדו סוכן המכונות החיפני. גם אשר פלדמן היה כאן, משמש מליץ בין הצעיר הזר ובין הנושאים ונותנים עמו. כשהציגו את בן-ציון לפניו, קם הגוי ממקומו, אָחז בידו וטילטלה בקירבה יתירה. מיד נתברר כל העניין, באו להציע מכונה חדשה ומיוחדת במינה. לעת עתה אין מדברים על מכירתה, אלא לשם הפגנה ופרסוּם בלבד. עומדים להחזיר כל ההוצאות הכרוּכות בכך, דלק, שׂכר פועלים, בלבד שירשו להם לצאת בשדות ולקצור בהם שלושה ימים.
בן-ציון טילטל ראשו. הוא לא אהב סוכן חיפני זה, קטן-קומה עם עיניו הפזיזות, שאינו פוסק מלהטרידו בחידוּשיו ובהצעותיו, וביקש מאָשר שיביאו במגע ישר עם הגוי.
– מה טיבה של המכונה?
– היא קוצרת ודשה כאחד.
– הא כיצד?
– זאת רצוני להראות.
– ולהיכן הולכים הזרעים?
– אל השׂקים.
– ואם הקש סותם את המבואות?
– הוא אינו סותם.
– ומהו השטח שאפשר לקצור בה?
– כשלושים אַקר.
– הווי אומר, מאה ושלושים דוּנם ליום!
קור עבר בעצמותיו. הוא פנה לחבריו:
– אם ייאמנו דברי גוי זה, תשליכו אותי לכלבים!
והנהלת המשק חתמה שטר-אמנה המייפה את כוחם של בעלי המכונה לקצור בשֹדות הקבוצה שלושה ימים.
באותו ערב לא מיהר בן-ציון להעביר את כלי הלינה שלו הגורנה. הוא נשאַר כּלוּא בחדרו עם אשר פלדמן, ושניהם שקוּעים בקוּנטרס אנגלי, אשר בו היו כל פרטיו של מבנה המכונה ותבניתה. כשיצא משם כבר נראה ירח פגום של סוף חודש בשיפוּלי הרקיע. אור קלוּש ואדמדם נשפך על המישור הצר ועל כל שדותיו האפלים. דממה עצורה, מכניעה ומלאה עצב, שלטה מסביב. על הכינרת עלה צעיף ערפל דק, סימן לשרב המתקרב ובא. מתוך עבי האדמה, בצדי הדרך, צרחה ציפור-לילה צריחתה המרה ונסתלקה. והרוּח הצפונית לא באה. בראש הומה מחשבות הלך בן-ציון אל גורנו ולבֹוֹ היה חרד ומעיק על עצמו.
לאחר ימים אחדים יצאה המכונה לקצור. הגוי האמריקני לבש חלוק כחול, וגם ידיו היו מפוחמות ומשומנות. הוא עצמו עמד על ההגה, ולקח את בן-ציון אתו. מתחילה נולדו כמה עיכּובים. משֹוֹר המקצרה נתקל באבן ונתרסקו שיניו. היו הרבה אנשים בשדה, ומי שהוא מהנאספים חמד לצון לו על הבּלוֹף האמריקני. והצעיר הצהבהב, אשר כל העיניים נתלוּ בידיו, היה נרגש מעט על מכשול זה. אבל הוא תיקן וכיוון בחריצוּת רבּה וגם היה מוכן לכך וחלקי-חילופים היו אתו. דעתו הרפוּיה של בן-ציון לא נתחזקה בתקלות אלו, שאינן אלא מקרים שכיחים. הוא קיווה למצוא את נקוּדת התוּרפּה במקום אחר. והנה זזה המכוֹנה שנית. קני דגן ניתּזוּ, נפלו בין הבּדים, והועלו אל תוֹף הדישה. שיבּוֹלת-שיבּוֹלת נאחזו בין המדוֹשים, שהיו מפרכים אותן בקלוּת, ורקידת הנפות מבפנים התחילה גם היא, ובמרזבות שמצד שמאל כבר היו הגרעינים זורמים בקילוח אל תוך השׂקים שבּפיהם. בן-ציון הפריש מהם מלוֹא חופנוֹ וּבחָנם יפה יפה. אם בנקוּדה זו תעמוד במבחן, אין להרהר אחריה. לא, ניקיונם אינו כבגרעינים אלה היוצאים ממכוֹנת מארשל שלו. ואף על פי כן, לא היה טעם לגנוֹת מכונה זו, רק מפני מעט הפסולת שמצא. אך הנה נתמלא השׂק, קשרוהו ושׂמוהו על הקרש המשופע והוּא נתחלק ונפל על הקרקע. עכשיו לא היתה כל הפסקה בעבודה. השדה היה מבורך והשׂקים מלאו זה אחר זה, ועוד מעט וגמרו את ההקפה הראשונה. בן-ציון עמד על המגדל והקטן יחד עם הסוכן האמריקני ולא היה איש מלבדם. ים קמה נד וצף לנגד עיניו. גדול היה קהל הסקרנים שהלכו אחריהם, ודיבורים רבים קולות תמיהה נשמעו מכל צד. אבל אם מכוֹנה זו תתקבּל – ביחידוּת, הוא עם עוד שניים או שלושה מחבריו יצאו בשדות כמו במסע אבל. וחסל סידוּר גורן וכל הרפּתקאותיה, שאוֹנה והמוּנה, לילותיה וזימרת בחורים ובחוּרות מעל ראשי העמירים, נדמה לו, כי גם פרשת חייו מסתלקת, דומם דומם היא יורדת כשמש עם ערוב היום.
שלושה ימים כסדרם עבדה המכונה ללא פגם ומעצורים. אמנם מרובה היה הבּר שנגרר עם הקש הנדוש, והיו גם קלקלות אחרות. אבל פסוּל ממש לא יכול בן-ציון למצוא בה. כל הימים עמד על המגדל הקטן. לעיניו הלך השדה ונמוג, וכשהביט מאחוריו לא ראה אלא ציבּורי קש אלה ושׂקי בר המוטלים בשלפים במרחקים קבועים. והוא נכנע.
בסוף השבוע, לאחר שנסעו הסוכנים ועבודת הגורן התחדשה בכל תּוֹקפּה, יצא בן-ציון, כדרכּוֹ בכל ערב, אל מקום לינתו. בשער המשק נתקל באָשר פלדמן.
– להיכן?
– כרגיל.
– ובכן אבשׂרך דבר, קנינו את המכונה.
– מה פירוש, קנינו?
– מה שמוטל בגורן תדוש לפי דרכך, אבל שאר הקמה עוד השנה נקצרהּ בקומבּיין.
בן-ציון אמר שפלדמן מקניטו ומהתל בו, הייתכן, שיעשׂו דבר זה ופיו לא שאלו?
– משטה אתה בי.
– לא, הרי המכתב בידי, שעכשיו ערכנוהו על כל פרטיו.
– וכל זה נעשה שלא בידיעתי?
– לא רצינו להטרידך, כי אתה ודאי תתעקש בהתנגדותך.
בן ציון נפנה הימנו מתוך כעס ועלבון, והלך לגורנו. עלה על הגבוהה שבערימות החיטים, פּרשׂ סדינו והתעטף בשׂמיכתו. הוא שכב אַפּרקדן. הנה גורנו אשר כה אהבהּ! רק דישה לשני ימים והכול ישוב לתוהו ובוהו. עגוּמים היו הרהוּריו. גם פיו לא שאלוּ, כאילו גם כאן הוא כלי נושן, שאין חפץ בו. הוא הבחין בשמים. כמה מרוּבּים האורות בהם, ומה רחוקים הם, ומה קבועים אורחותיהם! בהם לא חל כל שינוי. הנה הדוב הגדול, הוא יורד בשיפולי הרקיע במעגל הנצחים שלו. עיניו התחילו מתייגעות ונסגרות. אבל הוא לא רצה להירדם. הוא רצה להרהר ולחשוב דרכו. הוא פתח שנית עיניו. כנראה ישן מעט. עכשיו כבר נתעלם קצהוּ האַחרוֹן של הדוֹב הגדול. ונדמה היה לו, כי שם, בין שבעת הכוכבים ההם, אחד היה גם כוכב חייו, שנפל ושקע לעולמים.
כשעלתה מתחנת הרכבת אל ציבּוּרי הבתים האפורים והמאדימים בגגות הרעפים שלהם בראש הגבעה, לא ידעה מרים את נפשה. זה ארבעה-עשר יום יד סתר דוחפת אותה ומטלטלת אותה ומאיצה בה מיבּשה לים ומים ליבּשה. האומנם קרב עתה הקץ? קידמתה רוח שדה, רוּח אביב שהקדים לבוא. משני צדי הדרך התנופפו שדות-בר, ושיעור קומתם כמעט כשיעור קומתה. זקופים עמדו וצפופים במלוא שיבּוליהם, מזהיבים ומאפילים מתוך תנועת גלים קלה. הכביד עליה קר הילקוט, שעבר לסירוגין מיד שמאל ליד ימין, ולא היה איש שיסייע. לכובד זה נצטרפה כעין עקה בלב. מי היא כאן? עזובה ובודדה כעננה זו בשמי תכלת אלה, שאינה מבשרת דבר ושאין איש משגיח בה. אבל מיד תפשה את עצמה על הרהור קשה זה והבליגה עליו. עוֹד בּדרכּהּ אַרצה, על מכסה הספינה, ראתה עם כּלוֹת היום שמש נופלת במי הים. מעולם לא ראתה כזאת. במישורי ליטה העיבו תמיד יערות אורנים על החמה בשקיעתה. מרים ישבה אז בירכתי האונייה על ערימת חבלים מרקיבים, וסטרה המחודד, העקשני, היה נשען על מעקה הספינה. לעיניה היה גלגל גדול, עיגול קרוב מאוד ויחיד ושליט, והוא הלך ואדם, הלך וגדל, ותוך כדי גידולו שקע ונבלע ואפס בתוך ארגמן שלהבתו. המראה הרהיב את לבה עם כל שקיעה. גם עתה קם פתאום לנגד עיניה, ורגליה שבו ונישאו קלות וזריזות במעלה ההר.
בחצר המרובעת והמוקפה גדר גבוהה, עלה הרפתים והלולים וכלי החרישה והמכונות המפוזרים בתוכה, היו חברי הקבוצה הולכים ובאים, מצומקים ושזופי שמש, וכאילו עוצרים משהו ברוחם; הכול לבושים בגדי עבודה קלים ומנומרים ועוסקים במלאכתם. על מרים שנכנסה עם חבילתה, כולה אור והתרגשות, לא נתנו דעתם. איש לא שעה אליה. מי שהוא זיכּה אותה במבּט-עין בוחן, וחש ועבר על פניה. אצל אחד הצריפים, שאילנות מכל המינים, כמה דקלים ואזדרכת נבובת-גזע אחת וכמה ברושים מעוקמים עיטרוהו, ושברז מקולקל היה מקשקש ומזרזף מימיו, ישבו נשים אחדות חיוורות פנים ושקיטות ושטופות שיחה, אלא שישיבתן היתה משונה מתוך זהירות מיוחדת באלכסון. מרים הבחינה בהן, שכולן עמדו בחודשי היריון אחרונים הון קולפות תפוחי אדמה אל תוך היורה שלפניהן. אליהן ניגשה האורחת ושאלה על נחמן גרין. אחת הנשים טובת-מראה ונוגת-פנים נענתה לה, הראתה על הצריף הסמוך, ואמרה:
– שם המזכירות, שם תמצאי גם את נחמן.
נחמן ישב בצריפו ביום לוהט זה כפוף על פנקסיו הפתוחים לפניו; פנקסים של רואי-חשבון שרוחבם גדול מאורכם. גם חלוקו היה פּתוּח, מבליט קיפּוּלי בשׂרו הכּבדים והשׂעירים שעליהם היה נח קיפּול אחרון של סנטרו, ודומה, ניטל ונתבטל כל הצוואר ואין רווח כלשהו בין הראש והחזה. פעם היה לנחמן ראש מרובע, רב-זוויות, גלוי ורחב, אלא מיום שלקו ריאותיו וצוּוה להטביען בשומן נסתלק מעבודות השדה, והריהו יושב בצריף זה על ספרי חשבּוֹנות אלה, התחיל מעלה בשר. התעגל גם הראש, בולע ומטשטש את חוטמו ואת שאר בליטות פרצופו, וכאילו גם מאהיל על שתי עיני התכלת הטובות והערות והפּיקחות והצוחקות תמיד. ידיו, שהיו קצרות מאוד לפי שיעור הגוף, עוד קצרו משהיו לאחר שתפחו. ישיבה זו על הפנקסים היתה לו ישיבת עינוי ממש. הוא השתטח עליהם בכל מחצית גופו העליונה, הכניס את שולי דף השולחן אל בין אחד מקיפולי החזה, פרש שתי ידיו לכל מלאו היקפן, והיה רושם יום תמים בכתב-ידו הברור והמעוגל, דבר דבר אל אופנו. מן הצד עמד כלי משונה, מין מסמר הפוך שחוּדוֹ כלפי מעלה, שעליו היה חורז את החשבּוֹנות ואת הפתקים, לאחר שהעביר את המצוּין בהם אל ספרי החשבונות הגלויים והערוכים. בזריזות גדולה היו הידיים הקצרות והתפוחות עוברות בחיפּזון רב מן הפתק אל הפּנקס ומן הפנקס אל הפּתק, ובסוף, כאילו מתוך תנועת נקם והנאה, היה נועץ בנייר המחוק את חוֹד הדקר, מבתקו אות סיום ושואף אוויר לרווחה.
כשבאה אליו מרים לא הרגיש בה תחילה. ידיו הוסיפו לפשפש ולמשמש ולרשום מכאן ומכאן, עד שהחשבונות שידו נדקרו בדקר, ואז הרים עיניו. הוא נפתע, כי לא היה מוכן לכך. וסף סוף דבר הגון ומלא חיים לפניו, ולא אותו נייר מעוך עם ריח שמן-דגים וכתמיו, שהלוּלנית הגישה לו מלוא חופנה הבוקר. מרים עמדה עם אותה ציפייה וצביטה חמה שבלבו של אדם עזוב. היא היתה דקת-בשר מאוד ולא הגיעה לשנות עשרים ושתיים, וטל גילה הרך רותת על כל הוויתה. היה ברזונה, באותו הגוף המוארך, הצר בכתיפיו והמתרחב קמעה סביב ליריכיים ושוב מצטמצם ונחפּז לשוב אל מקורו ויורד בקו ישר ומתוח עד כפּות הרגליים – היה בגוף זה דבר מה מובדל ומופרש, טבעי וּודאי שאין להרהר אחריו ואין לשנותו ואין לוותר עליו. היא לא היתה יפת-מראה. אבל ראשה הקטן היה הוֹלם את קווי הפּנים המסוּמנים בהן. המצח היה נמוך, אבל מוארך וקמור משהו ולוהט מאוד. העיניים היו מוארכות קימעה, וזוהר המבּט החוּם והמזהיב כאחת היה צר ומנצנץ לרוֹחב כּלַ הפנים. כך היה גם הפה. לא היה מלא ותוסס ופתוח. צמות היה בדקוּת שפתיו שהביעו מעין פרישות, מעין התאפקות. והיה דבר מה מופרך בין קווי הפרצוף המתוחים לאופקם ובין הגוף הזה עם זרועותיו הארוכות, שגלשו מכתף בלי עקמומית ונתמזגו יחד עם קומת הגוף המאונכת והצרה בפשיטות גמורה כאילן רך בּראשית צמיחתוֹ; כּשם שהיתה מבצבצת ועוֹלה כּעין סתירה והתנגשות בין המראה הכבוש והנזירי שבגוף, המונע את עצמו מכל הדברים, ובין להט טמיר זה שבהוויתה, שהטיל דליקה בכל אשר סביב לה ובמגע עמה.
עיניו הפּיקחות של נחמן תפסו משהו מכל זה בסקירה ראשונה. הוא הפריד את סנטרו המקופל מעל החזה, הרים ראשו לאיטו, קם ממושבו, אסף שתי ידיו מעל השולחן, ושאל:
– ורצונך מהו?
מרים נתנה לו מכתב שהיה שמור עמו נחמן נתן עינו בו, מיד הכיר כתבו של יוסף, והושיט יד והכריז בקול:
– כך, ולמה כל המסתורין? אמרי: מרים אני. ודי.
היא ניענעה לו ראשה ותפסה באצבעותיה הארוכות את כף ידו המעוגלת.
הרי אנו מחכּים לך זה כּמה! ובכן – הרי זאת אַתּ – מרים! אבל אעיין תחילה בדברי יוסף, הוא אצלנו מן המאריכים.
לאחר קריאה יצא מלפני השולחן ועמד כנגדה:
– עכשיו, מרים, נצא מעט לבין הבריות.
ניגש אל פתח הצריף וקרא:
– שרה!
קרבה אחת הנשים המעוּבּרות, זוֹ יפת-המראה ונוגת-הפנים.
– זאת היא חברתי, מרים; היא תראה לך מקום מגורייך, ולאחר הצוהריים, אם רצונך בכך – תצאי לעבודה
ואחר פנה אל זוגתו:
– הביטי וראי, דבר יפה שלח לנו יוסף, גל של עצמות.
שרה חיבקה אל מרים, וזרקה לו בפניו:
– מוטב שתשתוק, יקירי!
ושתי הנשים פנו ללכת. מרים החזירה פניה אל נחמן:
– כל מיטלטלי השארתי בתחנה.
– אל תדאגי, מרים!
וקרא בפנותו לצד הרפת:
– שמשון!
מעבר לחצר ענה לו קול:
– מה, נחמן?
– כשתרד לתחנה תביא אתך כליה של מרים.
– איזו מרים?
– זאת תדע אחר הצוהריים, היא תצא אתך אל התלתן.
– מרים, יאה ויאה! אמור לה שאני מברך בואה.
אל מרים הגיע הקול, ולבה גאה. לא, אינה עזובה, אינה לבדה, אינה כעננה נשכחה זו בשמים. ולאחר הצוהריים תצא לעבודה. מנוחה ירדה עליה.
בשעת הצוהריים קנתה מרים ישיבה ליד שרה ונחמן. האכילה היתה חטופה. רוב האנשים לא באו מן השדה, כי העבודות היו בעצם תוקפן. מרים הספיקה כבר להחליף בגדיה, ולבוּשה קצרוֹת עמדה מוּכנה לתפקידהּ. שתי המזוודות הגיעוּ בשלימוּת מהתחנה, והנה הן מוטלות כאן לפניה. עכשיו ידעה גם שמשון זה מי הוא. אותו בחור גבה-קומה, שפרצופו כפרצוף בן כפר מאוקראינה, זה שעיניים דגניות לו ושערו בהיר ומזהיב כמשי, וחוטמו מוּשפל קימעה כּלפי מעלה ומעיד על הרבּה טוּב לב, על הרבה משובת נעורים ועל חמדה רבה.
לאחר גמר הסעודה ניגש אליה, ואמר לה בלי דיבוּרים יתירים:
– הגיעה השעה, מרים, נצא לעבודה.
היא הזדיין בחרמשו והיא במגובה, ושניהם יצאו מן החצר. שמשון היה רגיל ללבוש מכנסי-רוכבים בימות הגשמים וגם בימות החמה. על מגפיו הגבוהים ועל מכנסיו אלה המנופחים בחלקם העליון עם אותו טלאי של עור מבריק, המרפד את פנים שוקיו לא רצה בשום פנים לוותר. תלבושתו זו הביא עמו מערבות רוסיה והחיק בה. באלה האמין גם לקחת את לב הבחורות, כשהיה יוצא אתן במחולות עד אור השחר. עכשיו ירד בלווית מרים בגבעה. האדימה הקרקע תחת רגליהם. חורש איקאליפּטים מצל להם משׂמאלם. ומלבּנות התלתן מלמטה הבליטו ירקן המעוּבּה והכּחלחל. גבעוליהם היו כפוּפים קימעה ומוּטלים בצפיפּוּת זה על גבּי זה למשב רוח ים היורדת מן ההרים קילוחים קילוחים. מתחילה לא דיברו דבר. שמשון הרחיב צעדו, כשמכנסי הרוכבים שלו מתנפחים, ומרים, שראשה היה צנוף בסודר אדום, הלכה אחריו ולא פיגרה.
הם הלכו שותקים. שתיקה זו הכבידה על שמשון, לבסוף פרץ:
– אומרים עליך, כוחך גדול בריקודים.
– זו מנין לך?
– הכול ידוע לנו.
– לאו דווקא. אמנם שנתיים למדתי תורה זו והפסקתי.
עיני הדגניות שלו ניצתו וליפפו את רגליה החשופות והישרות. ובלבו אמר, נחמן זה אינו יודע מהו סח, לא גל עצמות ריבה זו, הריהי כאן כצפצפה בהרים. ככה הגיעו אל שדות התלתן. ומיד פתחו בעבודה. שמשון היה הטוב שבקוצרים. פסיעתו היתה פסיעה. כשהיה מטיל זרועותיו הצדה, כלפי ימין, ומחזירן למקומן הראשון, לא היה החרמש משמיע אלא שריקה דקה כלחש נחשים, והעשבים מוּתּזים סמוך לקרקע-גידולם והשדה חלק ונקי כאילו עבר עליו תער גלבים. מרים היתה מערמת אחריו. במלאכה זו אימנה ידיה עוד בכפרי ליטה. אבל כאן היתה קלה ביותר. תחת חרמשו של שמשון היה התלתן מתערם מאליו. לא היה סיפק בידה להרהר אחרי יומה זה רב-המאורעות, והרי הם בסוף הערוגה. כאן נתעכב שמשון. עמד להשחיז את החרמש, בעוד עיניו צמודות בשוקי מרים החשופות. שנתיים, היא אומרת, למדה תוֹרת הריקודים, הבל הבלים! אך תבוא בין זרועותיו ותקנה שלימות בתורה זו. עד יציאת הנשמה יְיַגּעהּ. וכשמרים הגיעה גם היא אל סוף הערוגה, נעצה מגובה בקרקע ונשענה עליו. כמחכה להמשיך עבודתה, לא הבליג, ניגש אליה, פשט זרועותיו וניסה לחבקה:
– עוד נצא במחולות, עד אור השחר.
היא השתמטה, נתנה בו מבט שקט וכבוש ואמרה:
– אַל נא, שמשון!
הוא נתבלבל:
– וכי מה עשיתי… ואני כך… סתם…
– אי אפשי, לא כך ולא סתם.
באותו רגע חצה רגב עפר את האוויר ונתפורר באותו טלאי של עוֹר המרפּד אחוֹרי המכנסיים של שמשון. הוא נקפּץ כנשוּך עקרב:
– שוב אליעזר, הוא ולא אחר. היכן הוא אשמדי זי!
ודאי, יד אליעזר היתה באמצע. הוא ישב בקצה השדה השני והיה ממשיך במתינות מים לתוך הערוגות. ישב והמתין במנוחה שירדו עד סופן. לא לחינם אמרו עליו, שעיניים לו מפנים ומאחור, בפחדתו ובעורפו. הוא ראה את הנעשה בערוגתו של שמשון ושלח אליו את רגבו לאות ולמופת. אליעזר היה קלע מן המובחרים ולא החטיא.
עכשיו שבו לעבודתם מתוך כובד ראש. לעיני מרים היה מנצנץ בלי הרף להב החרמש, אחר לחשה שריקתו, וגל העשבים התוססים התאסף משמאלו של שמשון, מתפתל ונע כנחש ירוק. מערוגה אחת יצאו, ואל הערוגה האחרת באו. ערימות תלתן התחילו מתקבצות בשדה הקצור, ערימה מאחורי ערימה, וזו בצד זו. מאליהן סוּדרו, והיתה בתלי ירק אלה, הפזורים על פני הערוגות הקצורות בסדר ובמשטר, פשטוּת רבה ומלבבת מאוד. היה איזה היגיון במציאותם, שדה זה, שהיה רק לפני כמה שעות שטח אחד קר וקופא ומשעמם, לבש צורת חיים מיוחדים. נתכסה צללים ואורות, בליטות ומשקעים – חלקים בודדים וצירופים שונים, שנתמזגו יחד להוויה כוללת. והשמש צנח בינתיים לשיפולי הרקיע. עוד מעט ונגע בצמרתם של הרים. מרים הרימה ראשה. שוב זכרה את גלגל האש, שנתגלה על פני הים, אף כי היה כּאן צנוּע יותר. עבוֹדת יוֹמהּ כּלתה. נשמע שקשוק אופני עגלה. בה ישב אליעזר ועוד בחור אחד. על יד הערוגות התעכבו. התחילה טעינה בחיפזון. ולאחר שהקרון בלע את כל תּלי הירק שנערמו עליו לערימה גבוֹהה, טיפּסו הכול ועלו על גבו, ושירכו דרכם במעלה הגבעה על פני המסילה המאדימה עד חצר הקבוצה.
חצר זו היתה הומה עתה מאנשים ונשים וטף. תינוקות עם רגליהם המפושקות, ככרעי תרנגולת נמלטת מפני מרדפיה, היו מקדמים פני אביהם בריצה. וזרועות האב מקבלות אותם ומרימות אותם אל על, ממשיכים דרכם ברגל כבדה ונכנסים לבתיהם טעונים משא נעים זה. ופני האמהות הבוחנות מרחוק מתרחבות מתוך גיל נסתר. ברפת געו הפרות. ריח התלתן הגיע עד נחיריהן הלחות. לפני חדר המקלחת המולה רבה. בחורים גלויי חזה ומכוסים אבק שדות כעין החלודה, אמיצים ושזוּפי גוף, עמדו בתוֹר, והמגבות מלבּינות על הכּתף המוצקה. מסביב לחדר האוכל כבר התאספו חבל המלהגים, ולשונם שלוחה לכל עובר ושב. אליהם קרב עכשיו שמשון בצעד מרוּשל, מחכּה לגזר דינו. אבל אליעזר הלך אחריו ושמר צעדו.
נחמן קידם פניו.
– כיצד, שמשון?
אליעזר הפסיקוֹ:
– כרגיל, ספג רגב עפר ונרתע לאחור.
שמשון הוסיף:
– לא אירע לי עוד כדבר הזה. אמרה: אי אפשי, לא כך ולא סתם…
כל קהל הנאספים נתנו את קולם בצחוק. מי שהוא חזר על המימרה:
– אי אפשי, לא כך ולא סתם – ריבה כהלכה!
*
הקבוצה עם שלושים וחמישה חבריה עלתה על גבעה זו לפני חמש-עשרה שנה, בעוד אנשיה צעירים לימים ואדמתה עזובה. לא בנקל נאחזו בה. מי שהלך הלך. אבל אלה שנשארו נתחזקו, נשתרשו. המקום שפר עליהם, והם בנוהו, נטעוהו; מעט-מעט רב הירק, גדל צל גן וצל חורש. בינתיים גדלו גם הם. לקחו נשים, הולידו בנים. הם כאילו צמחו עם נחלתם יחד. נתהווה איזה תוך ומשטר ברכס-הרים זה המגוּדל והמיוּשב; בבניני המשק שרבצו ארוכים כאילו גדלו מתוך אדמתו; בבתים הקטנים ששכנו עתּה בין ענפי אילנות; בשׂדירות העצים שחילקו את כברת הארץ, שהיתה קודם נטוּלת דמות, לגני ירק ולשדות תבואה ולמשכנות בני אדם; בדרכים אלה לקרונות, ובשבילים אלה להולכי רגל המתפּצלים מן המרכז אל השדות ואל הגנים ואל תחנת הרכבת ואל הישובים אשר בשכינותו. היה גם תוך ומשטר באורחות חייהם של יושבי הגבעה. שיירי מנהגים וקטעי מנהגים והרגלים נצטרפו יחד למערכת דברים; שעות היום ושעות הלילה, סדרי שכיבה וסדרי קימה, כל הגוּת-לב והמית-נפש, ניסיונות-אנוש ומעשה-ידיו, נארגו למסכת אחת סגורה בחותם חייה וחלומותיה. והיו החיים כאן כבריכת מים חצובה בגבולות סלעיה, אשר כל יסודות זרים שיוטלו אל תוכה ירעישוּה, ירתיחוה.
גם כניסתה של מרים הסעירה מעט את המים השאננים שבבריכה זו והעלתה עיגולים עיגולים על פניהם. עוד בערב הראשון בשעת הסעודה, לאחר שכל אנשי המקום נאספו יחד אל השולחנות, הרגישו כולם במציאות הבחורה הירקרקת, היושבת מכוּנסת לתוך עצמה בצדו של נחמן, ועיניה המאורכות משוטטות ובוחנות. הם ידעו כל הפרטים על עברה. מכתבי יוסף עוד הקדימו להפיצם לפני בואה. בת-טובים, גמרה גימנסיה עברית בליטה. יודעת ביאליק על-פה ושנתיים ישבה בקניגסבּרג בבית דודה ושלדה תורת הריקודים, אלא שמהפכת היטלר הוציאתה משם. ונתיבות חייה וכל מערכי-לבה היו מרחוקים ממקום זה, עד שיוסף, שעשה נפשות בין נוער עיירתה, לְכדהּ ברשתו וּשלחהּ הנה. מיד עמדו על נקודת החולשה שלה. כבת ליטא היתה מבטאת שׁין ימנית כשׂין שמאלית. פעמיים פנתה אל בן לוויתה בעבודה ואמרה “סמסון”, והכול הרגישו בדבר. ומרדכי,התלמיד-חכם שבחבורה, זה קטן הקומה, עם עיניו הבולטות ועם שערותיו השחורות והמסולסלות, מרדכי עם הפה הרחב שלא היה פוסק מלדבר ועם הידיים הקטנות שלא ידעו כל מלאכה, מרדכי הליצן, המבדח תמיד, עורך את העיתון ההיתולי לכל שמחה וחגיגה, החליט סוף סוף להקניטהּ קימעה. הוא קם, זיעזע שׂערותיו וזרק לה בחשיבוּת כמעמידה למבחן:
– מרים, מה הם ציונייך בגיאוֹגראפיה?
– יפים.
– והמרחק בין קבוצתנו ובין מעברות הירדן ידוע לך?
לא הכול הבינו למה הוא מתכוון, וחיכּוּ בקוצר רוח לתשובתה. היא לא איחרה לבוא:
– וכי אומר אתה לשחטני, באשר לא אדע לדבר כן?
מרדכי בא במבוכה, זיעזע שנת שערות ראשו וצנח על מושבו. לאלה, שסתומה היתה להם פרשת יפתח בספר שופטים, הסביר את שאלתו ואת התשובה שבאה בצדה בלי היסוסים. עמדה בניסיון ריבה זו, ודברי יוסף במכתביו אינם דברים בטילים. אותה שעה נתחזק שמשון ונעקר ממקומו, העביר אחת מרגליו מעל לספסל, גרר אחריה את השנייה, ובצעד רחב בא אל מרים גם הוא להמטיר עליה שאלותיו:
– וכי הרה את ללדת?
– עוד לא.
– וכי מיניקה את עוללייך?
– בוודאי שלא.
– וכי לקויות ריאותייך?
– בריאה אני ושלימה.
– ובכן, למה שיבת בין נמושות אלו? קומי וצאי אלינו.
הוא אחז בחגורתה שעל מותניה, הרימה ממושבה והעבירה בכוח, כמעט שהניפה באוויר והושיבה בינו ובין מרדכי.
באותו רגע גחן נחמן על אוזן זרה:
– אין דבר, עוד תשוב אלינו…
המסובים אל שולחנו צחקו בקול.
הערב היתה קצת התעוררות ובדיחות הדעת בחדר האוכל. רק מתי מספר, מן האחראים והמיושבים ביותר שבחבורה, פרשו לפינתו של מנחם לערוך סדר העבודות ליום המוחרת. השאר התכנסו סביב שולחן הרווקים, שהמה מרוב דיבורים וקטעי רמזים על מה שהיה ועל מה שיהיה, ושמרדכי בידיו הקטנות ובפיו הרחב היה מנצח עליו בלא רחמים.
פתאום נשמע מפינתו של מנחם, במקום שענייני משק נחתכים, קול מעובה ומשתיק:
– ואַת, מרים, היכן רצונך לעבוד מחר?
מרדכי היה המשיב:
– אל המטבח! חוק ולא יעבור.
ששון חיזק דבריו:
– אל המטבח, כאחת מאתנו!
מרדכי המשיך:
– ושלושה ירחים תמימים.
ושולחן הרווקים ענה בקול אחד:
– אל המטבח!
הדיבור המעובה והמשתיק שיסע את הקולות:
– יפה, ויהודית תצא צחר אל התלתן.
ושולחן הרווקים נענה בצחוק גדול וממושך.
יהודית היתה מן הראשונות, מן המייסדות, בחורה כבת שלושים וחמש, אשר גילה לא נתן בה סימניו והיתה תוססת עלומים. בהירת פנים ושער היתה וקטנת קומה. היא היתה טובת לב, אבל מחוסרת כל רצון ואופי. כל עבודה מטרידה, שאחרים מאסו בה, היתה מקבלת על עצמה גם מחוץ לתור ונוסף על המיועד לה. ואת שמשון אהבה עד כדי גיחוך. אהבה גלויה זו היתה אחד מהנושאים המבדחים בקבוצה. גם עכשיו עבדה במטבח שלא במקומה ולא בשעתה. כששמעה את החילופין בעבודתה נסתמקו פניה הבהירים וגמגמה בפני שמשון:
– כדאי הדבר או שאינו כדאי, אבל מחר נצא יחד אל התלתן.
*
וכך הווה. ביום המוחרת ובימים הבאים עמדה מרים במטבח עטופה סינר וסודר לבנים לראשה. היה מן החידוש בשיחת חברותיה-לעבודה המלווה תמיד התעסקות זו של בישול והדחת הכלים. והיה מן העניין לשמוע הרבה דברים על כל האנשים האלה אשר לא הכירה אותם ואשר אתם היא אומרת לחיות. היה מן המפתיע לדעת כי מרדכי זה אינו בשום פנים אדם שאין מתפקידו אלא לשַמח את הבריות, הואיל ודעתו בדוחה עליו. לא, כלל לא! לבו היה שבור, ואיש לא ידע למה. לפני שנתיים אמר לשים קץ לחייו והצילוהו. עכשיו הוא עושה לילות כימים וכותב וכותב, ואין איש יודע כתיבה זו מה היא. היה נעים לשמוע, כי שמשון אינו קל ערך כל עיקר, כפי שנדמה לבני אדם שאינם מכירים אותו וכפי שהוא עצמו משתדל להיראות. כי הוא אחד מהטובים שבחקלאי הסביבה, שנפש לו יפה וידיים מבורכות, אדם שקרא ושנה ושקולו הֶעָרב אינו מן השכיחים. והרי נחמן, דומה, אדם יורד, לבלר המפשפש בפנקסיו, ליצן ואוהב דברים, ולאמיתו של דבר הוא, החולה האנוש, עמוד-התווך בחיי המקום, מרתק את החברה הקטנה והמוציא והמביא בה. פיקח הוא ויודע להתהלך עם אנשים, ליישר הדוּרים ולרסן מדנים עם ראשית פרצם. וגם שׂרה אשתו, רק לפני כמה שנים היתה היפה בנשי המקום, אלא שרוחה נפלה. שני ילדים מתו עליה, והנה היא עומדת להביא לעולם את ילדה השלישי ולבה מר עליה, נמוג ורועד מגיל ודאגה גם יחד. ומאיר רטמן, זה המהלך כשר בגדוד, כבעל באחוזתו, ובת-צחוק מתוקה מתחת לשפמו המסומר, ובאמת תוכו רע. כבר רמזו לו שעליו להסתלק מן הקבוצה, ואם לאו, בעל כורחו יצא. והרי גם תמרה, בחורה רמת-קומה זו היושבת בבית-התפירה עם עיניים קרושות ואפורות. יש דבר-מה בקולה המרוסק, המשבר את הלב. דרכה להטיל מרה ולהכאיב. אבל יש לעמוד על אופיהּ. ומי שיודע להבּיט בנפש, ימצא בה אמון ומסירות אין קץ.
וכיוון שחיי האנשים ומזגם וחולשותיהם הם ידועים לך, אינך מוצא כל זלזול ופחיתות הכבוד בקטנוֹת שנטפלו אליהם. היה גם עניין מיוחד לבַשׂם למרדכי את דייסת האורז במעט סוּכּר וקינמון כאשר אהב. לא היה מגוחך כל עיקר, שלאדם מיושב וכבד רוח כמנחם יש לסנן את החלב בהקפדה יתירה, כי הקרום שבתוכו פסלו בטעמו. והיה אפילו מושך את הלב למצוא את שמשון בפתח המטבח מתחנן כתינוק שייתנו לו עוגה חמה, שרדוה עתה מן התנור. בני אדם אינם כאן מלאכי שרת וטוב שאינם כך. כל שהכירה מרים את האנשים, הוקל ללבבה.
משונה ולא מובן לה היה יחסו של מנחם אליה. הוא היה רווק כבן ארבעים וחמש, זקן החבורה וְדַבּרָהּ. כבוש היה בהליכותיו ומתון במעשיו. כובד ראש הוטל בקרבו תמיד. עוד בשנה ראשונה לעלייתם על הגבעה הזאת נפל גרון שהתהפך עליו, וראשו נופץ. בחזירתו מבית החולים, במקום שנאבק עם המוות כמה וכמה חודשים, הביא עמו פרצוף מעוּות, מכוסה צלקות שהסתמקו והכחילו, שורש חוטם מעוך וכדור זכוכית קרושה בתור העין השמאלית שניגרה ואבדה. אבל הביא עמן את כתפיו הרחבות ואת אופיוֹ האַמיץ. לאט לאט שב לאיתנו, הסתגל למצבו. ויתר על דברים אשר פעם שיעשעו את נפשו ושיקע את עצמו כולו בבניין המקום. אבל הכול ידעו יפה, תחת פרישות זו הלם לב תאב-חיים שסגר עליו בלא עת.
מרים חשה, שמנחם כאילו עוקב אחריה מרחוק. פעמים כאילו הוא מתחקה אחריה התנהגותה, ודעתו אינה נוחה הימנה, פעמים כאילו הוא חרד לה. אמנם הוא היה מתרחק הימנה מדעת ונמנע מהיכנס עמה בשיחה. אבל בשעה ששולחן הרווקים היא סוער מסביב בהלצותיו, ברמזיו ובמעשי המשובה שלו, היתה פתאום נתקלת במבט עינו האחת, לוהטת ועוינת, וכאילו צל נפל על צחוקה ושאונה.
ופעם בשעות הבוקר מעה קולו של מנחם מכריז מבית האוכל:
– יש מי שרוצה להוסיף מלים אחדות במכתבי ליוסף?
עתה זכרה שלא כתבה לו דבר מיום בואה הנה. ונדמה היה לה, כי בקול מנחם מורגש מעין תוֹכחה. היא נמלטה לרגע מהמטבח, ניגשה אליו ורשמה בחיפזון בשולי המכתב: “טוב לי” וחתמה את שמה. מנחם הביט בתימהון בפניה הרזות והמאירות, הוציא את העט מידיה, והוסיף משלו: " הכול כהוֹגן וכשוּרה, יוסף". וגם הוא חתם את שמו.
לא. לא הכול היה כשורה באותו ערב, אור לשבועות היה, נתאחרה מלאכת האפייה עד לאחר חצות. היה חם ומחניק במטבח. מרים יצאה לרגע קל לשאוף אוויר צונן. והנה שמשון עומד לפניה סמוך לקיר בצל האזדרכת נבובת-הגזע, ואומר לה בקול לא לו:
– טוב כי באת.
– וכל זה למה?
– שעה יפה אני עומד כאן ועיני מבקשות עינייך, ואני משנן לעצמי “בואי, בואי, בואי”, עד שהכרחתיך לעשות רצוני.
– מדבּר אתה דברי הבאי, שמשון.
– זוכרת אַתּ עבר ראשון בואך?
– ודאי.
– אחזתי בך והעברתיך בכוח משולחם נחמן לשולחננו.
– זורת.
– אז אחזו בך שתי כפות ידי, והרי הן בוערות עד היום הזה. והוא פרש תפניה את שתי כפות ידיו הגדולות והמיובלות כמבקש נדבה. מרים לא ידעה את נפשה. קולו וכל עמידתו הרעידו בה משהו. אבל היא לא היתה מוכנה לכך, לפגישת פתאום זו ולאלה הדברים, ובמקום זה ובשעה זאת. שמה את שתי זרועותיה על כתיפיו – עליה היה להרימן, למען תגיע אל כתיפיו. גם עיניה הרימה, אבל ראשה הרחיקה מעט, כי מצחה היה קרוב מאוד לשפתי פיו. בחשיכה הבחינה בברק עיניו, ולחשה לו:
– אל תוסיף לעשות כן, אתה מכאיב לי.
שמשון חש בתנועות החושדות והזהירות שבגוף מרים. משהו חם היכּה על ראשו. ההשתמטות היתה לא-צפויה. אחז בזרוֹעוֹתיה והשליכן מעליו, ואבד בחשיכה. רגע ומרים עמדה ושתי זרועותיה מדולדלות, כאילו אבד משען להן. רבות השמיעו בחורים באוזניה. כאלה לא שמעה עוד מעולם. אבל הנה קראו לה מן המטבח, והיא מיהרה לשוב לעבודתה.
תמרה, שהיתה שם מסייעת בהכנות החג, שאלה:
– מי דיבר עמך שם?
– שמעון.
יהודית, שהיתה גם כן בין המסייעות, צחקה:
– אם ריח בצק אפוי עולה באַפּיו, הריהו כשועל עם ביכּוּרי ענבים.
תמרה הטילה במרים זוג עיניה הקרושות והאפורות, שהתעכבו על פניה החרידות. היא ידעה יפה – לא הבצק האפוי הוא שהביא הפעם את שמשון באישון לילה.
במוצאי החג, סמוך לחצות, יצאו מרדכי ושמשון ותמרה ואליעזר ומרים ויהודית לחורשת האורנים שבמורד הגבעה. היה ליל סיוון מתוק וטעון סודות פריונו. הירח כבר נתעלם, וצינת ההרים גלשה אל המורדות והעמקים. שרף האילנות נצטמק והשאיר אחריו זכר ושריד לדבר שהיה ואיננו. ירד טל כבד, והכרמים נתנו בושם דבשני של ביכֹוּרי אשכולות עם ראשי ענביהם המזהיבים. עם הרוח נישא ובא קול שפשוף עמום, כצרצר חרגולים מרוחק, היוצא מן השיבּולים המתחככות זו בזו. וקולות אלה הלכו הלוך והתרכך כל מה שהתקדם הלילה, שעה שסוֹפגת הקמה ליח הטללים, והיא כּפוּפה קימעה ועומדת דומם ונכנעת תחת משא זרעיה הכבדים. שלפי החציר כבר הפיצו אותו ריח חריף ומשכּר של קש קטנית בריקבונו, כשמרי יין בראשית תסיסתם. צפופה ושותקת ישבה החבורה. הצינה קירבה אותם והחשיכה שיקעה כל אחד בהרהורי לבו. שמשון ישב אפרקדן, ושני אגרופיו למראשותיו. האש היוקדת בהם לא כבתה. ממולו ישבה מרים, ראשה נתון בין כפות ידיה הנשענות בברכיה. אילו היה שמשון מקרב עכשיו את ראשה ומניחו על חזהו, ודאי שהיתה נענית לו. אבל הוא שכב לבדו, מופרש ומרוחק, ועיניו תלויות בכוכבים. על ידו שכב מרדי מכונס גם הוא בתוך עצמו ושומר לשונו. וגם כאן, כמו בשדות הרחוקים, רשרש רחש נסתר, רחש לבבות הומים, פּתאום, כמו יללת תן לא צפויה, פתחה תמרה בקולה המרוסק:
– דבר אחד מעיק עלי תמיד בחיינו אלה…
מרדכי לא עצר ברוחו:
– וכי מה איכפת לי מה שמעיק עלייך.
תמרה נעלבה:
– אם דיבּוּרי מדריך מנוחתך, יכולה אני גם לשתוק.
אבל היא לא קיימה דבריה והמשיכה:
שׂאֵת לא אוכל, שאנו תמיד יחד, הכול גלוי וידוע, ואפילו מחשבות לבנו הטמירות גלויות וידועות.
אליעזר נכנס לתוך דבריה:
– וכי חסרה את מחבואי סתר בגבעתנו? אביאך למקומות אשר גם ציפור לילה לא תניע כנף שם.
– אך אם אליעזר יהיה מורה-הדרך, תמרה, העניין ייגמר ברגב עפר שיתפורר בשוק מכנסייך, העיר שמשון.
לא כך תיארה לעצמה תמרה את מהלך השיחה. היא אמרה להטותה אל הדבר אשר גזל מנוחתה זה יומיים. מעיניה לא נעלמו חוטים דקים אלה של משיכה והתקרבות, שהתחילו מתארגים בין שמשון ובין מרים. היא חשה באוויר את המתהווה. היא הקדימה להרגישו קודם שהרגישו בו בעלי הדבר עצמם. אין זה מדרכו של שמשון לבוא במחבואים ולשמור צעדי בחורה עד שיזדמן לראותה. מעשי המשובה שלו לעולם היו גלויים לעיני כול. עכשיו הוא מוטל שרוע לכל אורכו, ואינו כאן. שט הוא בין הכוכבים, שעיניו נתלו בהם. ותמרה לא ידעה מנוחה.
היא ניסתה להגיע מטרתה מצד אחר:
– מרים, נצא לטייל, רואה אני שאת משתעממת כאן.
מבּין ידיה הוציאה מרים ראשה ואמרה:
– למה תחשבי כן, איני משתעממת לעולם.
אז פנתה אל שמשון:
– ואף אל פי כן, אם אתה תקרא לה, תיאוֹת לך.
מרדכי צחק בקול גדול. רק עכשיו ירד לסוף דעתה והבין את כל עקיפיה. באחת מאצבעותיו דירבּן את שמשון:
– בחור, אמוד למבחן.
שמשון קם בבת אחת, הרים גם את מרים ממושבה, ומקצתו שחוק ומקצתו מתוך כובד ראש הזמינה ללכת עמו:
– הרי לא נעשה את תמרה בדאית.
– ודאי – לא נעשה כזאת!
והיא הלכה עמו. חשכת הליל בלעה אותם מיד, ורק והד צעדיהם נשמע מרחוק. הם ירדו את המדרון בשדירת האורנים הרחבה. אבל עם סופה היה מורד הגבעה זקוף, ורק שביל צר התפתל בין צוקי סלעים מרובים וקרובים זה לזה. שהיו זרועים על פניו. כאן עמדו. אפילה מעובה וצוננת לפפה אותם. כך עמדו שעה קלה עד ששמשון הפסיק את השתיקה:
– ידוע לך, מרים, שי הייתי נשוי?
– לא, לא ידעתי, ענתה בהפתעה.
– ואני אמרתי, הכול ידוע לך, מאַחר שאת חודש שני במטבח.
היה בה רצון להקניטו.
– אמנם הרבה הרבה ידוע לי.
– לפני שלוש שנים באה לכאן בחורה אחת, ועיניה חומות וגדולות ושערותיה מסולסלות וקולה מקשקש כזוג. נטרתי אז בכרמים וערב ערב באה לסוכתי, וכעבור חודשיים עמדתי אתה בבית הרב בטבריה וקידשתיה לי
– והיכן היא עכשיו?
– לא אדע, שלושה חודשים אחרי כן שילחתיה.
– עושה אתה מעשיך קצת בחיפזון, שמשון.
– לאו דווקא.
– נישואין וגירושין בחמישה חודשים, אין לומר, כי מתנהל אתה לאיטך.
– קלת-דעת היתה.
– כך.
– ולפני שידעתיה כבר נסתבכה באיש אחר.
מרים התעוררה ושאלה, באילו הדבר נוגע אל לבה:
– וממקום זה היה האיש?
– מה נפקא מינה?
– ואף על פי כןץ
– ממקום זה – מאיר רטמן.
והוא הוסיף:
– אמרתי לך זאת, שהתנהגותה של תמרה תהא מובנת לך.
שוב היתה דממה רגעים מספר. ואחר ניגשה מרים קרוב לו, וכמעט בלחישה נמלט מפיה:
– גם לי הוא מציק.
והיא שחה לו את כל לבה. בערב השלישי לבואה היה ליל חם מאוד, והיתושים, שלא הסכינה עוד לעקיצתם, גזלו מנוחתה. בבגדי ליל יצאה החוצה וישבה על המדרגות. מתוך שׂדירת הברושים נראה איש מקרב אליה. היא קמה ואמרה לקרוא לעזרה. אבל האיש אחז בידה והושיבה שנית על המדרגות וגם ישב אצלה. זה היא מאיר רטמן. מיד התחיל בהתגלות הלב. הוא דיבּר ארוכות על השיעמום, על הבדידות, על המסיבה הרעה, התאונן על גורלו, שאין איש רוצה להבין לנפשו, כי אין הוא יכול להסתפק בחיים אלו – כי צר לו המקום פה, אבל הוא אדם אובד ואין לו דרך בחיים. דבריו היו נוגים מאוד. היא לא ידעה את יושבי המקום. ותלונותיו נגעו אל לבה. כשהאיר השחר והיא קמה ללכת, קם גם הוא כפוף ואומלל ונכנע, בירכה לשלום והלך לו אל תוך החשיכה. מבטו היה מוזר ועכור. צמרמורת עברה על גבה. למוחרת בערב מצאה אגודת פרחים על שולחנה. לא היה ספק בידה; ממנו באו. אבל היא מיהרה לבערם לפני שנכנסה יהודית, הדרה עמה. לבה אמר לה שאין להשהותם בחדר. אבל מאז נעשו הפצרותיו טרדניות ביותר. כצל הוא מחזר אחריה. אם רק נפנתה לרגע והיא יחידה בחדרה, או שיצאה לחורשה ואין רואה, הרי הוא בא, מתרפס, אומר “שחייו אינם חיים בלעדי ומבקש ממני, שאלך אתו העירה לשבת יחד”. כל העניין הזה היה לה לזרא. אילו היתה במקום אחר, ידועת היא את הדרך כיצד לשלחו מעל פניה. אבל במקום זה, הכול מתגלגל מיד מפה לפה. והיא אובדת עצות.
שמשון הקשיב לדבריה בנפש שבורה. עכשיו הבין יפה מה רב היה הכיעור וקלות-הדעת במעשהו שלשום. וכשסיימה אמר לה:
– נחזור אל חברינו.
כשחזרו אל החורשה לא היתה עוד החבורה במקומה. הם המשיכו דרכם אל חצר הקבוצה, כי משם הגיעו אליהם הקולות. חדר האוכל היה מואר, וסמוך לשולחנות ישבו הכול והיטיבו לבם בעוגות גבינה וכוסות תה. מעשה זה היה עבירה על החוק. אין לפתוח את הארון במטבח בלי נטילת רשות. מרים העובדת בו היתה גם האחראית לכך, ושאלה:
– מהיכן הגיע אליכם המפתח?
– קיבּלנו אתו ממאיר רטמן.
– ומה לרטמן ולמפתח?
– הוא שומר הלילה.
הם ישבו אתם. מרדכי כאילו שינה טעמו. הוא היה עתה מבוּדח ביותר. מיד בשבתּהּ נתן למרים פיסת נייר והפציר בה שתקרא את הכתוב בקול. היא העיפה עין במלים הרשומות, נענתה לו מתוך צחוק, וקראה לאטה:
– סַפְסְפִי סֵס סְמָסוֹת סנה וְסַלֵס.
דרדורי צחוק התגלגלו וליוו קול קריאתה, ומרדכי, נהנה מהמצאתו, חגג:
– היה ויכוח כאן, אמרו שתסרבי, אבל ידעתי, קרוא תקראי, בת חיל אַת!
אליעזר רצה לכונן את הגרמופון. מרדכי מנעהו מזה. ובהטעימו כדרכו את פסוקו אמר:
– גביע אחר באמתחתי.
והוא פנה למרים:
– הלילה תצאי במחול לפנינו.
ולאליעזר אמר:
– ואתה לך והבא את נחמן. גם שמואליק ביקש להאירו. הוא ברפת; ואם תראה אור בחדרו של זלמן, דפוק על פתחו; בין כך וכך עליו לקום בעוד שעתיים להתקין את המשאבה.
אליעזר עמד כמבולבל:
– כך, הרי זה ערוך מראש.
– ומה אמרת – הבירה בלא מנהיג? סחים לנו על קניגסברג, בית-ספר לריקודים, סוף-סוף עלינו לדעת, אם יש ממש בדבר.
מרים ישבה ולבה נאחז בצבת. לשווא ביקשה סדק קל שבקלים להימלט. המצודה היתה פרוּשׂה ביד חרוצה, והיא בתוכה ואין מוצא. גם שמשון לא רצה לסייע. עיניו זירזו אותה, הפצירו בה, אבל לעזרה לא באו. והיא קמה ושמה ידיה על כתפי מרדכי, ואמרה:
– מוכנה אני לעשות כרצונך.
כל הידיים מלאו עבודה. הסיעו את השולחנות והספסלים הצדה. ריצפת הבּיטוֹן הסדוקה והמרוּפּטת נתגלתה על רישהּ ונוולותה. את המאורות כיבּוּ ולא נשארה אלא מנורת קיר אחת, זורעת אור קלוש ומדומדם סביבה. גם מרים היתה עסוקה בהכנותיה. היא פתחה כמה כפתורים בשולי שמלתה, והיתה הרווה לארכובותיה, הסירה את הסודר מעל ראשה וטלטלה שערותיה אילך ואילך – כאילו נתכוונה לעורר גם אותן – ומתחת לבגדיה זיעזעה שרירי גופה. ככה התנערה מן הקפאון שהאברים נתחסמו בו. אחר הרימה שתי ידיה, צלבה אותן אל ראשה ועמדה הכן.
חזר אליעזר ואתו נחמן בבגדי לילה, לבו טוב עליו כמו תמיד, מלחית ונכנס ומגזים בכוונה בשפשוף עיניו מפני האור המכהו בסנוורים. אחריהם בא שמואליק. גוץ ופניו חומים כהים וירקרקים כפני הזית. ועיני שקדים לו חוּמות וגדולות, בולטות מעט ומתגלגלות בלובן עכור כעיני הצועני. ושערות ראשו שחורות ופרועות, ושיירי קש ותבן מלבינים מתוכן. לבסוף באו גם זלמן המכוֹנן וזוגתו. הוא גבוֹהּ ומיוּשב, כבד-תנועה, צהוב, ובהרות-שמש מכסות את כל פרצופו אל צרועות ידיו, ודומה, עד לעיניו הגיעו, כי שלחו מבּטים שקטים ועצלים באוֹר זהב מרגיע. בזרועו היתה נתלית רבקה אשתו. קטנת-קומה, רזה ועיניים שקועות לה, המשוטטות באי-מנוחה. הכול ישבו בשוּרה ארוכה על אחד הספסלים וידיהם על ברכיהם. השתלטה שתיקה. אז הטילה מרים בתנועת משובה את סנדליה אל תוך החדר ואמרה לפתוח.
אליעזר קרא:
– והגרמופון!
– אין צורך, אבל אם רצונכם בכך, ספקו יד אל יד, כדרך שאתם טופחים תמיד בשעת ריקוד.
והיתה הרווחה. ידיים אלה, שהיו שרועות על הברכיים כדברים שאין חפץ בהם, מצאו סוף סוף שעתן. ותשעה זוגות ידיים, רחבות וכבידות וגרמיות, שהיו אוחזות בשאר ימות השנה באת ובמחרשה ובעטיני פרה ובחרמש קוצרים, התחילו להכות זו על זו בקצב מדוד. בבת אחת, בטפיחה חזקה הורידה מרים את שתי ידיה הצלובות על ראשה ומתחה אותן עד קצה גבול היכולת לאורך גופה הצר. נדמה, היא מעיקה ולוחצת בהן על גופה להביאו גם הוא לקצה דקותו ופישוטו. ואחר עמדה על נקודה אחרונה שבבהונות רגליה, וכך ניצבה דום רגעים אחדים. זקופה, ישרה, מורמה, נמשכת אל על, כברוש רך אשר כל בדיו נלפפים בחרדה אל גזעם ושואפים למעלה. אבל מתיחות זו לא ארכה, אי אפשר היה שתארך. לאיטהּ רפתה ונתעממה. הגוף כאילו התמוטט ונתפרד ונתבדר. קיפולי שרירים רחבים התנענעו בעצלתיים מן הכתף אל המותן, נכספים לשוב למנוחתם. עייפה הנפש ממאמצים והתעלוּת והיא יורדת ונופלת חסרת אונים מטה מטה. מרים צעדה צעדים אחדים ימינה ושמאלה בקומה שבורה וכפופה ובזהירות רבה, כאילו תהום פעורה לרגליה. גם פניה נפלו. דעך אותו קו האור האופקי בשתי עיניה. שערותיה המדולדלות כיסו מצחה הלוהט ומחצית פניה, והידיים שהיו כה זריזות ומובנות נבוֹכוּ, והיא גוללת אותן, מכווצת ומקפלת אותן עד שהן נעלמות מן העין. פתאום והיא דולה ממעמקי גופה מאמץ אחרון. שתי רגליה ניתקה ממקום חיבורן אל הקרקע, עברה חצי עיגול באוויר ורגל אחת הוטלה למעלה מראש, כמעט שנגעה בגבה. אז שבה מרים לאט לאט למקומה הראשון והתמתחה בפשיטות צוואר, ועמדה על בהונות רגליה, כמלופפת אש בוערת. הידיים הורמו מעלה מעלה ואצבעותיה נתארכו ונתחדדו והיו כאבוקות דולקות. וכל הגוף תנועה אחת. בקצב עצור נידרדרו גלי שרירים קלים ושקולים מהצוואר עד קרסולי הרגליים, הלוך ושוב מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כאילו העביר אדם אצבעו על מכּוֹשי פסנתר מראשית עת תכלית. והיתה מידה בתנועות אלה, חזרה והטעמה. והבשר והאברים היו נכנעים ונשמעים לרצון בעליהם ולפקודתם. בקביעוּת ובכוונה התעכּבו ידיה סמוך לחזה. ושני שדיה ננערו וטבעת של אש מקיפה את כל בשרה. וארח ירדו שנית באותו קצב מדוד והתעכבו שוב פעם, במקום שהגוף מתעגל בנזילה קלה, והן מרעידות מותניה. על תנועות אלה חזרה כמה פעמים, עד שהדליקה כל קמט חבוי בבשרה. אז נעקרה שנית ממקום עמידתה, התחילה מסתובבת בחצאי עיגולים, שמלתה ושערותיה מתבדרות ומסתובבות אתה, כאילו יצאה מעיגול האש, איל ההצלה קרובה. ובעוד היא מדדה ובאה, קרבה אל הספסל שעליו התיישבה כל החבורה, חטפה בידיה את שמואליק, משכה אחריה את רבקה ואת אליעזר ואת נחמן, וקראה:
– נרקוד יחד!
נצטרפו למעגל ראשון, יד שכם חבוקות ומרותקות. מיד נתמלא המעגל על ידי השאר, והכול התחילו בריקודם הרגיל, בהקשת העקב ובקול זימרה, ושתי רגליו של שמשון עפו באוויר בבהילות ובחוזק התשוקה, כאילו הוא טורח לייגע את מרים, כאשר התפאר לפניה, עד אפיסת הכוחות.
איש לא יכול לשער, מתי יחדל ריקוד ממושך ועקשני זה, שעמד כמה וכמה פעמים להיפסק מאליו, אלא שהיו מחזקים אותו מחדש ומאדירים התלהבותו בידיים. סוף סוף הגיע שמשון אל מבוקשו. בבת אחת התפרדה החבילה מחוסרת כוח-נשימה ושטופת זיעה ונמלטת החוצה אל תוך האוויר הצונן. היה עוד לילה. אבל פה ופה בחצר ובבתים התחילה כבר המית בעלי חיים ושאון בני אדם. עובדי הרפת היו מחישים צעדיהם אל הפרות הגועות. מי שהוא היה כבר מזרים מים במקלחת. והפרדים באורווה היו מפרזלים בשרשאותיהם, ופרסותיהם רוקעות, מרגנים וטוענים נגד שמואליק, שאיחר הפעם לשום את המספוא באבוסם. מיד טרדות יום המלאכה הממשמש ובא הפיגו שיכרונה של כל החבורה. אחד אחד נפטרו לבתיהם, וחובת יום המוחרת מעיקה על שכמם.
מרים תפשה בזרועות מרדכי ושמשון וגררה אות אחריה:
– שיגעו ממש, עוד מעט ועלינו לקום.
וכשהגיעה לדירתה ורזה אותם שנית:
– בחמש וחצי עלי להיות במטבח. שמשון, תדפוק על חלוני, שמא אאחר.
ובחוץ היה כבר השחר מפציע אורו החוורוור על הגבעה.
*
בימים שלאחר החג נצטרפו ונתרכזו הרבה עבודות שדה ועבודות בית בעונה אחת. האנשים היו מפוזרים בכל מקום – בגן הירק, בפרדסים, בשדות ובכרמי הגפנים. לאחר סעודת ערב, עם קביעת סדר העבודות ליום המוחרת, מתמלא חדר האוכל שאון רב. הדיונים סוערים וארוך המשא ומתן. מנחם ונחמן יושבים בפנים נובלות כשרי צבא שגיסותיהם עזבו את המערכה. העומדים בראש ענפי החקלאות תובעים ידיים עובדות בשאגת אריות, וברשותם קומץ אנשים ואין ביכולתם להשביע אף אחד מהם. בחצר תחת הסככה מוריקות ערימות מלפפונים ובצדם תלי פחים מוטלים בחמה וקלחי-שמיר ואיגודי-שום, הכול מוכן להחמצה וכיבוש. בכרמים כבר מהלכים מגפן לגפן לבצור כל אשכול ביכורים. ויורות הנחושת כבר נשלחו העירה להלבנה, שלא יהא עיכוב בטיגון פסולתם ועודפם של הענבים שאין השוק קולטם. שמשון וכל חבורתו על טראקטוריהם, מכונותיהם, קוֹמבּייניהם ובהמותיהם, אלה הבחורים העליזים והזריזים עם שמואליק ואליעזר, החונים והנוסעים תמיד בחילם הכבד, כבר יצאו לשדות הרחוקים, מערבה לנצרת, לקחו אתם את יהודית לשפות קדירתם, ושם קוצרים את השׂעוֹרים ואת החיטים ומכסים פני השלפים שׂקי בר. אחרי כמה שנות בצורת באה סוף סוף שנת ברכה. וזה ארבעה עשר יום שלא שבו אפילו לשבות שבּתם.
בימים ובלילות היה המקום חי חיי עמלו ושוקע כולו בליאות שלוותו. הפרות היו תמיד בחצר, ומביאים אותן לרפת פנימה רק לשעות החליבה. בשרב היו מתכנסות תחת הסוכה, שענפי איקאליפטים יבישים עם עליהם המזהיבים הצלו עליהן. ובערבים, לאור הירח הצונן, היו רובצות, כתמים כתמים, פזורות על פני כל הכיכר, גונחות מר ומשקיעות את האדמה התחוחה מתחתן. עובדי השדה היו מקדימים לצאת למלאכתם ומאחרים לבוא, ועם גמר סעודתם היו ממהרים ומפטרים לבתיהם כדי לעלות על משכבם ולהחליף כוח. לא נשמעו עוד קולות המטיילים בשדירת האורנים וזמרת הרווקים בחורשה. בקבוצה עצמה לא נתחדש הרבה. רטמן אסף מליו המעטים ויצא. שרה חזרה מבית היולדות ואתה פעוט בהיר-עיניים עם דלדול קטן וחום בתנוך אוזנו הימנית. סימן יפה, אמרו הזקנות, לבריאות ולאריכות ימים. פני האם שוב אורו, השפתיים שנסדקו והכחילו, הסמיקו. פג הפחד בעיניה האפורות, כאילו שבה לימי עלומיה.
מרים עובדת במטבח זה החודש השלישי ושאינה משתעממת. לבה עמד. כיוון שנתמעטו האוכלים היתה מסייעת בחצר בכיבוש ירקות או בהכנת מזונות לעופות. עתים היא באה למזכירות בצריפו של נחמן, והוא מקדם פניה מתוך בדיחות הדעת ומוצא לה תמיד משהו שתתעסק בו:
– יפה, יפה שבאת, מרים. הנה דיברתי עם שמואליק בטלפון, הם מבקשים מאתיים שק נוספים, והשקים שבידי נקובים ככברה, ואין איש בחצר.
והיה זה רמז, כי יש לקחת חוט סקאים ומחט לתקנם. עם השקיעה הי שרה ונחמן מצרפים אותה לביקורם הקבוע בבית התינוקות, לראות בפעוטות ולהשתתף בשמחתם. ובערבים מרדכי בא לחדרה, יושב שעה ארוּכּה ומסתּכֹל בציפּורניו, שהיו לעוסות ומכורסמות עד שורשיהן, ואחר מוציא מצלחתו את פנקסו קורא באזניה את השיר האחרון, שהעלה אותו על הנייר באשמורת הבוקר.
ואף על פי כן לא נח הלב ולא שקט כולו. חילחלה בו איזו ערוּת משונה, מתמדת, שמרים לא ידעה שחרה. גם בשעות השינה וגם בחלומות לילה היתה ערוּתה זו מגרה את בשרה וממלאה את כל הפּנים ציפּייה ממוּשכת, מטוּשטשת, שהיתה מנפצת ומזעזעת את כל הגוף. הערבים היו חמים וכבושים ומלהטים אתה דם, ואור הכוכבים המרתתים היה דוקר ומעליב כמשַטה בה. בחדרה הקטן עמדה מיטתה של יהודית ריקה ואין שוכב בה. וריקות זו הדריכה מנוחתה. מפּני אימת יתושים היתה מונעת את עצמה מהדלקת המנורה, וקולה של תמרה, ששינתה טעמה וביקשה קירבתה, היה מחרחר באפילה, רוגן ומתרעם ומבשר רק רעות.
פעם כשהיתה לבדה במטבח, משגיחה על החלב העומד לפני רתיחתו, נשמע בשלוות הצוהריים רעש מכוֹנה מתקרבת שנפסק סמוך למזכירות. מצריפו של נחמן הגיעו אליה קולות אנשים בשיחתם. אבל משום מה נדמה לה, כי קול הבּאריטון של שמשון חותך שם דיבּוּריו. אוֹתהּ הערוּת שבּלבּהּ דעכה פתאום ותמהה והשתוממה על עצמה. חמימות וחרדה הציפו אותה כולה – עד שורשי שערותיה הגיעו. כאילו אותה הציפייה הארוּכּה, שהיתה מעיקה ולוחצת, לא הכזיבה, היתה כדאית, קיימה את אשר הבטיחה. היא יצאה החוצה. צעד דופן הצריף שמעה אנשים מדברים על קנטרים של חיטה וקובעים מחירה, נורסית לחוד ואֶטית לחוד, ונחמן מסרב ומפרש. את קול שמשון לא הבחינה בתוכם. והיא מיהרה לשוב על עקבותיה. בינתיים נתמלא חדר הבישול עשן, הסיר המפעפע הפיץ ריח חלב חרוך, וקרום מפוחם הגליד את הכיריים. היא הצילה מן הדליקה מה שאפשר היה להציל, אבל לבה היה במקום אחר. אותה החמימות והחרדה לא פגו. אילו היה שמשון פורש עכשיו את כפות ידיו לפניה כשם שעשה אז בערבו של חג באישון לילה, היתה מעתירה עליהן מנשיקות פיה לעיני כול. כי שפתיה מלאו אש. ומתוך טרדותיה הקטנות צפה לפניה קומתו, והוא מניף רגליו במשובת המחול וחוטמו המופשל נוגע בתקרה. עכשיו ידעה, דבר זה שהיה מוצץ ומוצץ בכליותיה מהו. ונתעוררה בה תשוקה עזה להימלט מתוך חדר מפוחם זה, לבוא בשׂדות ובכּרמים, לקדם כל פני חבר וחברה ולהגיד להם, בלי כל סייג ומורא – אמנם כן, בחור אוקראיני זה אני אוהבת אהבת נפש, וישלחו נא בה את לשונם כאַוות נפשם!
לא הרגישה מכניסתה של שרה עד שקראה לה:
– מרים, מה אירע כאן? הבית מלא עשן.
– יצאתי לרגע והקדחתי את המרק.
– ואל מה את מתרגשת?
– שמעתי קול מכונה, ואמרתי: החבריה שבה.
והוסיפה:
– אימתי הם עומדים לבוא?
– בעוד כמה ימים – כן אמר לי נחמן.
– אילו ידעת, כמה אני מתגעגעת עליהם!
ורווח לה.
לאחר כמה ימים, עם שקיעת החמה, כשאנשי המקום התחילו להתאסף על יד חדר האוכל, רץ כחץ מקשת בנו של זלמן, זה שנולד הראשון שבמקום, ובקול מקוטע מרוב התרגשות בישׂר לרבקה אמו:
– הם באים!
לא היה צורך לפרש, מי ומי הבאים. “הם” –משמע, החבריה מן השדות הרחוקים. במעלה הגבעה נראו ענני אבק מתאַבּכים. בראש הלך הטראקטור כח ורוקק, מפעפּע ומטרטר ומחיש זחילת שרשראותיו, כאילו שש ונחפז לנוח במקום עמידתו הקבוע. זלמן ישב על ההגה שקט ובוטח, ופניו הבוהקניות השחירו מאבק דרכים ומפיח הדלק. אחריו באה כל הכבוּדה, הקומביין, מגוב בעל כנפיים המכונה “אווירון”, מכבש ארוך ואדום ואוֹטוֹ של משא הכּח ורוקק גם הוא, שכן בארגזו נצטפפה כל החבריה, כשהם נוסעים מעומדים וקול זימרתם מנסר ועולה. ויהודית יושבת באמצע על גבי תלולים של שׂקי שׂעוֹרה גבוה גבוה. ומסביבה כרים וכסתות ומזרנים וכלי בישול ושאר מיטלטלים. במרחק-מה שירכו דרכן שלוש עגלות טעונות שקי בר. והפרדות ממתחות את החבלים בהתמסרות שלימה. פוסעות ועולות בפסיעות רבות ותכופות, כהילוכו של שרץ-עוף עם מרבית רגליו, ומנענעות בזריזות את חרטומיהן לצדדין, מצלצלות ברסני הברזל שעל צווארן ומתעטשות וצוהלות, כי ריח אורוותן עלה באַפּן.
עם כניסתם לחצר יצאו כל יושבי המקום לקדם פניהם בשער. הילדים, שנטפלו אליהם עוד בדרכם במעלה הגבעה, ישבו כבר על ברכי האבות או בצדי הדוֹדים, על דוכן העגלה או אצל הגה המכונה, עיניהם אור מגיל, והם נכנסים בסך אתם. היתה התרגשות-מה בפגישות אלו וגם ערבוביה גדולה. כל אחד ברר לעצמו את החביב והקרוב לו. רבקה היתה כאן עם ארבעת ילדיה. שניים ישבו עם זלמן על הטראקטור, ושניים נתלו בסינר האם. גם שמשון בדק בעיניו וביקש ראש אחד בין קהל הראשים המקיפים את המכונה ועוטרים אליה. ארבעה עשר יום עמד זקוּף ומוּרם במגדל-הקוֹמּביין וההגה בין ידיו. עיניו היו מקובעות בתוך משקפיים ירוקים. מוץ וגזרי קש ואבק שדות היו מכורבלים סביבו. ולפניו ים קמה ושיבולים מכה גליו, ינוע תמיד, יגאה וישפל בלי הרף. לא פעם צף ורמז לו מתוך ים קצירו הרועש ראש זה אשר ביקשהו עתה. והרי היא עומדת כאן בין כל אנשי המקום, נרגשה, הומה כמוהם.
כשנפגשו מבטיהם, חש שמשון כי לבו עולה לבית הבליעה שלו. היה דבר-מה בעיניים אלה אשר לא ראהו עד כה. היתה לבושה אותן הקצרות, כביום בואה הראשון בשדה התלתן, ואותו סודר אדום היה על ראשה. ושתי שוקיה החשופות, כמו אז הזהיבו באור חמה שוקעת. הוא ירד בדילוג וניגש קרוב לה:
– כיצד, מרים?
– יפה.
– ואני אמרתי, נשמתך יצאה מרוב געגועים אחרי.
– וזו מנין לך? שמא יצאה.
וקו האור האלכסוני הממותח לרוחב הפּנים נדלק בעיניה.
– משטה אלה בה?
– לאו דווקא.
שיחה זו לא היתה בידם להמשיכה. שם בין העגלות התחילו כבר בעבודת הפריקה, ועל שמשון היה להסתלק ולהטת שכם.
הוא אמר לה:
– מה מעשייך הערב?
– שעתי פנויה.
– נזדמן יחד.
הרכינה לו ראשה. כשנפנה הימנה החזיר פרצופו שנתמעך מצחוק:
– אבל… לא כך ולא סתם!
שוב הרכינה לו ראשה. רוחה היתה מפוזרת. למה נעתקו המלים מפיה? והרי הן היו ערוכות ושמוּרות בלבה כמה וכמה ימים.
עוד בראשית הסעודה נתרגשו הרוחות. וגאו גלי הדיבּוּר. החדר סאן. קול המון בהמולתו. האורחים פיהם היה מלא חדשות. הם נשאלו מכל צד על עבודתם ועל הרפתקאותיהם. הם סיפרו על יבול השנה שלא ציפו לו. על הפרד “תוף” שנחש הכישו ומת לאחר שתים-עשרה שעות, על חבילות הקש שנשארו הפקר בשדות, על הקוֹמבּיין, מכוֹנה זו הפוטרת אותך מכל מצוות הגורן ופגעיה, הבולעת שיבולים וקש עד אין שיעור, דשה וממעכת, מרקידה את הזרעים ופולטת שקי בר מבורר ונקי. דיבּרו גם על חוצפת הרועים ילידי המקום, שפשטו בשדות בלא כל מורא, ולא היה כוח שיבריחם, דבר שאינו מבשר טובות. מרי לא ישבה הפעם אתם בסעודה. המטבח לא היה מוכן לגדוד אורחים זה, והיא עמדה עם חברותיה שטופות טרדות קטנות ומרובות, לחייה פורחות וידיה מבשלות ומטגנות ומחלקות מנות למעלה מכוחותיה.
וכשהיא עומדת כפופה על הכיור, שקועה בהדחת כלי המטבח ולבה הומה כיין קוסס, הרגישה פתאום יד צונחת על גבה. היא הרמה ראשה בחטיפה. עמד שמשון עטוף סדין, שעשהו כעין סינר, שרוולי חלוקו מפשלים, ועל קצה קדקדו מתנוססת מטפחת מקופלת, שעשה ואתה מצנפת טבחים לבנה. משונה ומצחיק היה בתלבושתו זו. אבל אותה המשובה שבהבעתו נסתלקה דווקא. עמד אדם מיושב, צנוע ואיתן, שלבו טוב עליו. בלי אומר ודברים טבל ידיו במי הכיור והתחיל יחד אתה להדיח ולשטוף את הפינכאות ואת הקדירות. מתחת למי הכיור החמים, אשר כתמי שומן ושיירי עגבניות מאדימים היו צפים על פּניהם, בּין הצלחות המפוּלמות ומתּוֹך קשקוּש הכּפּוֹת והמזלגות, היו אצבעותיהם נפגשות, מתסבכות ונאחזות. הם היו מביטים אז זה בפני זה מתוך הפתעה גדולה ומתוך תמיהה רבה. כי לא ידעו, חום זה מהיכן הוא מפעפע ועולה, ממי הכיור החמים או ממגע פלאים זה.
עם גמר המלאכה שבו לחדר האוכל שניהם יחד. שמשון, בעטיפת הטבּח. צחוק ומחיאת כפּיים קידמו פניהם. מרדכי צרח בכל רוחב פיו:
– טבּח, הווי זהיר, שלא תקדיח תבשילך.
נחמן נכווה במימרה זו, כי היא באה לרמוז על דבר, שהכול רצו להשכיחו, והיא מיהר להסיח את העניין למקום אחר:
– אתה פוסק פסוקיך ובינתיים מזלזל בחוֹבתך.
מרדכי תפס את כישלונו וסייע לנחמן:
– וחובתי מהי?
– להיות בחוץ, שומר אתה הלילה.
– נכון, הסחתי דעתי.
אבל תמרה קפצה לתוך דבריהם:
– ולי הצעת אחרת.
הפסיקה, כדרכה, והמשיכה.
– בסידור העבודה הבא אני הולכת לטפל בתינוקות. אני מציעה אפוא, ששמשון ייקח מקומי.
– מסכים, אבל בתנאי מפורש, ענה שמשון.
שמואליק קצץ ממקומו:
– ואני יודע מהו.
– אמור.
– בתנאי, שעל כל פנים פּעוט אחד משלך יהא פועה בבית ההוא.
גם מרים נכנסה לשיחה:
– אם זהו התנאי, תצאי, תמרה, לטפּל בתינוקות.
מרדכי קם לצאת לשמירה, ונידרדרה אחריו כל החבורה. נשמעה דפיקה בשולחן, והאנשים פנו לערוך את העבודה ליום המוחרת. שמשון הסיר את מצנפתו ואת סדינו ורמז למרים ללכת אחריו. היא נענתה לו מיד ויצאו שניהם. הוא אמר לה:
– בין כך אין סודות אצלנו. הרי הדרך גלויה היא הנכונה ביותר.
– אפשר, היא הנכונה בכל מקום.
פנו אל שדרת האורנים שמאחורי הבתים. זרוע מרים נחה על כתיפיו ויד שמשון חיבקה מותניה. אליעזר, שיצא לכסות, מפני חשש טללים, את שקי השעורה שלא הספיקו לפורקם, הרגיש בהם. הוא גחן והרים כדרכו רגב עפר, ואמר לשלחו אחריהם. אבל נמלך בדעתו ורפה ולא שלח, והרגב נשתמט מבין אצבעותיו. והם נעלמו בחשכת הליל בצל אורנים, אחוזים זה בזה כשני גבעולים במלוא פריחתם העולים בקלח אחד.
*
כיוון שמלאו שלושה חודשים תמימים מיום שנכנסה מרים למטבח, הגיעה שעתה לצאת לענף אחר. כל אנשי המקום היו מסובים אל השולחנות באותו ערב, ומנחם ישב ראש. הוא ישב כמנהגו בפינתו בצדי השולחן, וכמה וכמה שעות נשאו ונתנו בפרשות העבודה וחלוקתה לחודש הבא. נחמן ישב עם יומניו פנקסיו על ידו, ועל פי הוראותיו מחק וכתב וחזר ומחק, עד שבסוֹף היתה הרשימה ערוכה על כל פרטיה. והאסיפה באה אל סופה.
מנחם ניגש אז אל מרים, שישבה עם שאר נשי המקום אצל השולחן שבקרבת המטבח, ואמר:
– את עובדת אתי בגן.
– כן, עובדת.
– אַל תבואי לבושה קצרות.
מרים תמהה, אבל עינוֹ הפיקחת של מנחם צחקה:
– לא, לא משום כך… אבל עלינו לבער קוצים: כדי שלא תהי ניזקת.
והנשים מילאו פיהן צחוק.
– אל תשכחי להביא אתך פּנקס ועיפרון. יש לרשום פרטי העבודות, עד שתתאמני בהן.
למוחרת בבוקר, בהשכמה, היתה מרים בדרכה אל גן הירק. העבודה בעונה זו היתה מועטה, והיא היתה הפועלת היחידה בו. אצל שער הגן עמד כבר מנחם והמתין לה. היא לבשה כחולות וארוכות ופנקס ועיפרון בידיה, לא דמתה כל עיקר בשעת שחרית זו לריבה כפרית שיוצאת לעמלה. בפניה המרוכזות עם אותו חיוורון קל, שישיבה של שלושה חודשים במטבח הטביע בהן, נראתה כתלמידה הנחפּזת אל בית מדרשה לשמוע לקחה. מנחם בירכה לשלום ונכנס אתה לגן. כאן היתה מלבנה אחת, שהשקוה לפני כמה שבועות, אבל שכחו לחורשה בזמן הנכון, והעלתה עשבים, שנהנו משמש וממים וגדלו והבשילו ופרחו, ועוד מעט ויעשו פרי ויפיצו אותו. קוצים אלה היה עליהם לכסח, לעמר ולבער. אבל לפני זה העביר אותה מנחם בכל פּינות הגן והסביר לה מה שהוטל עליה. קבע שעות וימים להשקאת המשתלות והערוגות, נתן סימנים בשתילי כרובית שהתליעו, אימן ידיה באיבוק סממנים נגד פרעושים, והראה לה את הברז הראשי, שיש לפותחו לפני ההשקאה ויש לסוגרו לאחריה. לאחר שגמר כל הוראותיו, שהועלו בכתב לזיכרון, פנה אליה:
– עכשיו נסעד ונעבוד עד הצו הוריים בלי הפסק.
הוציא מבין העשבים סל נצרים, רחץ ידיו, ישב על הקרקע והזמין את מרים לעשות כמוהו ולסעוד אתו. את הסל הזה ואת תוכו ידעה יפה. שלושה חודשים היתה עורכת ומכינה את המזונות בו, ואחד מאנשי הגן היה בא לקחתו. בו היה גם אותו בקבוק חלב שהיתה מסננת לתוכו את החלב בזהירות, שלא יימשך עמו קורטוב של קרום. כי כך דרכו של מנחם. לא היה ממנהגו לעלות לפת-שחרית אל בית-האוכל.
היא אמרה לו:
– מחר אקח את הסל אתי.
– יפה.
הם סעדו יחד בקירבת הברז על גבי שטיח של ירק, שיבלית ודגני בר פרשו לפניהם. פתאום הפסיק נחם באכילה, אחז בידוֹ את הבּקבּוּק המלבּין, הצלקת בשוֹרש חוטמוֹ רעדה קימעה, ושאל אותה:
– בדעתך, מרים, להשתקע אצלנו?
– הרי לשם כך באתי.
– ומה בידינו ליתן לך? פת זו וקוצים אלה לכסחם.
– וכלום אני דורשת דבר מכם?
היתה קצת תרעומת בתשובותיה החטופות וגם קצת קוצר רוח ופיזור נפש, כי דברי מנחם העליבו אותה והיתה בהם איזו חומרה, כאילו באו מגבוה וממרחק רב. אבל הוא המשיך:
– מה היתה בעצם כוונתו של יוסף, כששלח אותך הנה?
מנחם שגה. מרים היתה נבונה הרבה יותר מששיער. עכשיו ירדה לסוף דעתו. זוויות עיניה התכווצו בלגלוג כלשהו:
– בלי כוונות, כוונותיו הן במקום אחר.
מנחם הפסיק ולגם חלב מבקבוקו, שהסתיר מחצית פרצופו המרוסקת. עינו החומה והפיקחת הסתכלה בה ותהתה עליה. מה שחות לו פני דקות וצנומות אלו? פרישות, התאפקות ועקשנות, ושמא קצת עורמה מתחת למצח קמור זה. אבל למה היא מפילה דליקה בשולחן הרווקים, כשהיא יושבת אתם? התישאר כאן ותבנה ביתה או שתלך, כשם שהלכו רבות וטובות לפניה? הוא הרך קולו:
– ודאי רצוני, שתשבי אתנו… אבל אילו ידעת כמה בחורות ראיתי עולות ויורדות בגבעה זו בחמש-עשרה שנות קיומה! ואדבר אתך גלויות, כאשר הסכנתי. חשדתי בדבר אחד. כולנו חשדנו באותו דבר. מכתבי יוסף היו משונים מאוד. אמנם מאריך ומליץ הוא מטבעו. אף על פי כן. גם שלשום קיבּלתי ממנו מכתב, בו הוא מבקש ממני, שאשמור עלייך ואקרב אותך. היאך יכול אני לשמור עלייך? ולפיכך חשדתי והיה יסוד לכך, ומזמן ביקשתי שעת כושר לדבר אתך… אבל אני שמח, שהדבר אינו כן.
– אמרתי לך – לא היה יסוד לכל חששותיך.
– אני שמח לכך בכל לבי… לא עמדת עוד כראוי על דרכי חיינו במקום זה. לכאורה, הרי כל אחד כאילו פונה לצדו, אבל ינסה נא איש מן החוץ לגעת בנו, כקיפוד נתכווץ ונתקפּל ונעשה עצמנו כדור של עוקצים להגן עלינו; כולנו יחד, כאיש אחד.
– אבל על מי יש פה להגן? במי נדעתי?
– נגעת פה באחד.
– במי?
– בשמשון.
מרים נתחלחלה, קפצה ממקומה, נזדקפה במלאו קומתה, צווארה נתמתח בתוקף רב, ואודם השתפּך על קצה לסתותיה. גם היא עמדה להגן על עצמה. מה רצונם של אנשים אלה? אימה נפלה עליה מפני כת זו של בני אדם, שהשתוו בדרך אחת ואין מוצא ואין מבוא בלבם. והיא זרקה לו בשפתיים מהודקות:
– האם בא לשפוך לבו ולהתאונן לפניך?
נמחם קם אחריה. כל צלקות פרצופו סמקו ותפחו. אבל על שאלתה לא הגיב:
– לא היה ברצוני להכאיב לך.
כעבור רגע הוסיף:
– יודעת אַת את שמשון?
– דומה, שיודעת, אבל מדוע אינך משיב לשאלתי?
מנחם לא השגיח בה והמשיך בשלו:
– הבתים שהקימונו צרים מהכיל את כל האנשים אשר אתנו, אבל למעשה יש ארבעה אנשים שאל יצאו את המקום הזה, ועליהם הוא עומד. ואלו הם כסדרם: אנוכי, שמשון, תמרה ונחמן. והשאר? אין לדעת. אם תבוא רוח אפשר ותישאם. לפני שלש שנים נכשל שמשון, אבל יצא בשלום, הידוע לך הדבר?
ידוע.
– והפעם אם יקרנו אסון – יאבד.
וקולו החמוּר הוסיף:
– והיתה חובתי להזהיר. אם אין אַת בכל לבך לעניין זה, טוב תעשו אם תרפי ממנו.
נשתתק והמתין לתשובתה.
היא הרימה ראשה ומבטה נתקע במבטו. פּניה כאילו קטנו והיו כפני ילד עזוב. אבל האור החום והמזהיב שבעיניה זע ושטף ונתערפּל, ושתי דמעות נוצצו בהן ונתלו בריסיה. זאת היתה תשובתה. מנחם פשט ידו לקראתה. היא אחזה בה בחרדה. הוא מְשכהּ אליו, אל לבּוֹ, וּלחצהּ ואמר לה:
– אם פעם יצר לך במקום הזה, תבואי אלי. בידי להושיעך.
והוא הוציא ידו מידה בחשאי. מרים ראתה כמו מתוך צבעי הקשת את האור הרב אשר סביבה. אפור וקירח הוריד הגלבוע את קיפּולי מדרונותיו. אבל לרגליו הוריקו גני חמד שורות שורות, וחורשות איקאליפּטים רמות ניענעו צמרותיהן ברוח היום. מרחוק טרטר טראקטור, וכנפי מאַלמת טפחו על הבדים סמוך לקרקע. ושדות התבואה המו, כאשר המה לבה.
מנחם התחיל טורח, אוסף שיירי אוכל ומכין עצמו לעבודה. נפתח הלב לשעה קלה, ומיד נסגר שנית. שוב היה קולו אדיב ומתון ומאַלף. הם נכנסו לחלקה המשובשת בעשבים והתחילו לכסח בּהּ. הוא לימדהּ, כיצד מרימים מעדר וכיצד מקישים בו; כיצד אוספים קוצים כשרוח היום משיבה בהם, תמיד מאחרי הרוח ולא לפניה; כיצד מדליקים ובמה מדליקים. והיא הקשיבה לו כתלמידה העומדת לפני רבה. ככה עבדו בלי הפסק עד שעמדה חמה באמצע השמים.
כשצעדו לאיטם במעלה הגבעה בחום היום, הוסיף לספר לה על כל אשר עבר עליהם. על הדאגות הרבות ועל השמחות המעטות. במקום אחד נתעכב והצביע עליו מצד שמאל, בין האיקאליפטים:
– כאן נתהפך הקרון עלי, היתה שן סלע ולא השגחתי בה, והיא שריסקה פרצופי.
והם המשיכו דרכם. בשער החצר אמר לה דרך אגב:
– תאמרי להם, מי-מדמנה היה החלב, תמיד כך, כשהמשמרות מתחלפות במטבח.
ואל אחד פנה לדרכו.
*
למוחרתו של ראש השנה יצאו שוב מחבורת הפלחים לשׂדות-חוץ להכין את האדמה לזריעת החורף. אבל שמשון היה אתם רק שני ימים וחזר. בחודשים האחרונים נעשו הקשרים בינו ובין מרים ברורים לשניהם וגלויים וידועים לכול. והגיעה השעה לעשות דבר מה לביתו. היה צורך להם לייחד חדר. נחמן ניענע ראשו:
– עכשיו תתחיל ההגירה הגדולה.
ביום חזירתו של שמשון יצאה מרים לבדה, ואתה עוד שתי נשים מנשי המקום, לעבודתה. מנחם נשאר בצריפו של נחמן לטכס עצה על ההגירה הגדולה. הבתים היו מועטים ויושביהם היו מרובים, ואי אפשר היה למצוא את החדר המבוקש, אלא אם כן עוד יוסיפו להצטופף בבתים, שבין כך היו צרים מהכילם. אמרו להעביר את מרדכי לחדר אחר, שבו יהיה דייר שלישי. אבל הוא סירב והתעקש הפעם, ולא ויתר. שאר הצירופים נתבטלו מאליהם. נחמן טפח בשתי ידיו השמנות על שולחנו:
– צפיפות זו היא בעוכרינו
ונעץ אחד הפתקים שלפניו בחוד הדקר. אבל טענה זו על הרווחה ועל הצפיפות מכוּונת לעתיד הרחוק. בינתיים הקושי במקומו עומד. מנחם מלמל:
- יש מוצא.
נחמן שיודע מחשבתו, כי ניצנצה בו תחילה, ענה בחטיפה:
– אבל המוצא אינו מוצא.
– איני רואה דרך אחרת; אפשר – משום שסומא אני.
– נקרא את תמרה ונשאל את פיה.
היתה לתמרה חזקה על חדר קטן אחד מיוחד לעצמה. עכשיו אמרו לקחתו ממנה. לבה ניבא לה, שכך יהא סופה. וכשבאו לבית התינוקות לקרוא לה אל המזכירות, מיד שיערה למה מכוּונת הזמנה זו. אבל כשראתה את פּניהם המעוננות של שני חבריה, נעשה הדבר ודאי, לא חיכּתה עד שיפתחו לה, ואמרה:
– לשם מה הטרחתם אותי? וכי ברירה אחרת בידכם?
– תיקחי את מקומה של מרים.
– עם יהודית?
היא לא אהבה בחורה זו, אבל התחרטה על מוצא פיה:
– יהי כדבריכם.
מנחם יצא1 אל שמשון להודיעהו על החלטתם. מצא אותו עומד בבית הנגרות ומתקן רגל שולחן שנשמטה, מצרף קרשים לספּה וצובע את שלושת הדרגשים שברשותו. הוא לא הרגיש במנחם, עד שלא טילטלו בידו:
– מה, אחא, בונה ביתך?
שמשון התעורר:
– עושה מה שאפשר.
מנחם בחן בעין רחמים שברי רהיטים אלה, והתריס:
– דלות.
– אני מקושש גזרי קש מכאן ומעט רקק מכאן, מעשה ציפּורים.
וצחקו שניהם.
– ייחדנו לכם חדרה של תמרה; אתה יכול להתחיל בהעברת המיטלטלין.
נפנה הימנו, אבל החזיר ראשו ושאל:
– ירוד אני אל הגן. מה בפיך למרים?
אמור לע שחזרתי.
עם ערוב היום עלו עובדי הגן במעלה הגבעה ברגל כבדה. מרובה ומטרידה היתה העבודה היום. השקו ושתלו וחזרו והשקו, ואפילו בשעות הצוהריים לא הפסיקו. סמוך לחצר פגעו באליעזר, שהוריד קרונו להכניס תירס לבהמות. הוא קרא אל מרים בקול:
– שני בחורים מחכים לך בבית-האוכל.
– תאומים הם? – צחקה מרים.
– לא, מקבוצת “הנחל” באו.
הצליף בשוטו ונסתלק.
בשעת הליכתם לבית-האוכל נצטרף אליה מנחם. הם מצאו שם שני בחורים מ“הנחל”, כאשר אמר להם אליעזר. ישבו אל השולחן, ומנחם שאל לחפצם:
– דבר לנו אל החברה מרים.
– הריהי לפניכם.
אחד הבחורים פתח בהסברה ארוכה:
– השנה החליטה ועדת החגיגה של כל הגוש להשתמש רק בכוחות הגוש. מצד שני אין ברצונם לפתוח את החגיגה בנאום. שבעו נאומי. זקוקים הם למשהו אומנותי. אומרים,שמרים היא רקדנית יוצאת מן הכלל, ואם תסכים לפתוח את חגיגת האסיף בריקוד – התוכנית מלאה.
מרים תלתה עיניה במנחם, כשואלת עצתו אבל הוא כבר עמד וקרץ לה בעינו הפּיקחת ומאיץ בּהּ, שתּיתּן הסכּמתה.
– יפה, אמרה.
– ושמא תתני עוד “נוּמר” במחציתה שנייה של התוכנית?
– אתם תופסים מרובה. אם אשא חן בעיניכם השנה, נכפיל בשנה הבאה.
הבחור השני שאל:
– ומה שם הריקוד, צריך לרשום בתוכנית.
– נקראהו סתם “מחול”, שלא יהא מחייב.
– ושם המרקדת?
– מרים, ותוסיף שם קבוצתנו.
– ויש צורך בליווי, פסנתר או כינור?
– אין צורך, נביא תזמורת משלנו.
הבחורים רשמו, הודו והלכו. גם מנחם הלך, כופף כתיפו לצד עינו העיוורת והלך. בדרכו נתקל בנחמן וחבט לו באגרופו בצלעיו. זאת היתה תנועתו, כשדעתו זחה עליו. אבל נחמן לא אהב אגרופיו. הוא חש לריאותיו הלקויות:
– רואה אני, שרוחך טובה עליך.
–היתה נחת לשמוע… שם קבוצתנו… תזמורת משלנו… לשון רבים…
נחמן עמד והשתומם, ולא ידע מהו סח. אבל מנחם לא הטריח עצמן להסביר לו והמשיך דרכו.
מרים היתה עייפה. הגב שהיה כפוף כעת השתילה כאב עליה, פשוטו כמשמעו, כאילו חוליותיו מתפרקות. קשה היה יום עבודה ארוך וחם זה. היא רחצה בשרה במקלחת ופנתה אל חדרה לנוח. על המדרגות חיכּה לה שמשון. עוד מרחוק הכירה בו איזה שינוי, שינוי לטובה. עוד לא ראתה אותו כך. כאילו גבה, נתעדן כאילו נסתלקה אותה הבעה של קונדס, היה איזה אור עמוק, רוחש תוגה, בעיני הדגניות שלו. אבל תוגה זאת והרוֹך שבה היו משונים מאוד ומלבבים מאוד, מעולפים ערפל ובוטחים ושאננים. וכאילו הוא נלחם עם עצמו לחפות עליהם, אלא שהם גוברים ונוצצים כפסיגי צמחים עם ראשית נביטתם. ופתאום ראתה את מכנסי החאקי הקצרים על שוקיו. ארכובותיו היו חשופות, לבה התחיל נוקף. היא החישה צעדיה, נתלתה בזרועו, שמה ראשה על חזהו ונסתמכה ונתחזקה בו.
– יש לנו בית.
– בית? אתה מגזים.
– אבל חדר יש לנו.
והוא לְקחה אתו. גם הפעם הגזים. היה זה חדר צר ודל, ומעט הרהיטים שבתוכו היו דלים ומעטים כמוהו. אבל היו בו ארבעה כתלים ותקרה מעל ראשם, ולא היה איש אתם מלבדם. ובעד החלון שלחה בוגנוויליה את בדיה פנימה, ואשכלות גביעיה האדומים דלקו כאבוקות בוערות. מרים ישבה על דרגש אחד, והוא ישב על הדרגש השני. נשמע צלצול פעמון הקורא לארוחת הערב. מבין ענפי השיח ראתה גלגל אור גדול, דיסקוס זהב אחוז אש מתלקחת, נוגע בקצהו בשיא הרים מכחיל, נח עליו ונבלע בו ושוקע ושוקע. היא זכרה את החמה הנופלת במימי הים. לקחה שתי ידיו המיובלות והחזקות, ידיים אלה שהיו אוחזות בחרמש הקוצרים ושהיו בכל זאת ספוגות עדנה ומבּיעוֹת בּינה רבּה, והסכלה בהן. אז עלה על לבּה זכר הערב ההוא, בערבו של חג, באישון לילה, תחת צל אילנות, וכשפרש לפניה את שתי כפּות ידיו אלה, את שתי כפּותיו הבוערות עתה בארגמן שמש, כמבקש נדבתה. והיא השקיעה בהן את פּניה הרזים והעייפים מים עמל קשה, נלחצה אליהן וכיסתה אותן בנשיקות פיה.
אל חדר האוכל נכנסה היא תחילה, כי שמשון הלך לרחוץ. הכול היה כסדרו. היא לא שיערה, שלפני רגע אחד סער חדר זה עד שקירותיו רעדו, ומרדכי היה המנצח:
– הערב לא יפצה איש פה, שמעתם!
ואליעזר תומך בו:
– עד שלא תשוב החבריה משדות חוץ, לא יפצה איש פה, נמלאהו חול, אם יוצא דיבוּר. אבל כשישובו, נצא במחולות, עד אור השחר!
וגם נחמן קפץ לתוך הדברים:
– יחיפים תרקדו אצלי. כל הסוליות מתפקעות בקבוצה ביום אחד, והרי אני פושט את הרגל.
כשנכנסה מרים לא פצה איש פה. כל אנשי המקום היו מסובים אל השולחנות, צפופים יחד, משוחחים ונושאים ונותנים מתוך מנוחת הדעת.
ריח חלב ואורז שלוק קוטר ועולה, היא ישבה, כמנהגה בצדו של מרדכי, ומילאה קערתה. והנה נפתחה הדלת ושמשון נכנס, לבוש מכנסי חאקי קצרים ועיניו מאירות. היתה התעוררות כּבוּשה בחדר האוכל. הראשים העמיקו להישקע בקערות, והכפּות עברו במהירות יתירה מן הקערה אל הפּה ומן הפּה אל הקערה. רק מרדכי זז ודחק את שכיניו, ופינה מושב לשמשון, ורמז לו בעינו לבוא ולשבת בצדה של מרים. שמשון לא היסס ולא סירב. מילא קערתו וסעד לבו. ולאחר שעה קלה הכול שב אל מקומו הראשון. שוב נתמלא החדר קולות ודברים.
– פעם הקדחתי מרק-חלב בגללך – ומרים סיפרה לו בפרטות כל אותו המאורע.
אותה שעה ישב מנחם בקצהו השני של חדר האוכל, מכונס בפינתו, ולא יכול להבליג ברוחו. פעמים אחדות שלח בגניבה את מבטו אל שני חבריו, אל זוגו החדש, שישבו שטופי שיחה, והמית לבו גברה. וכמו תמיד, בשעה שהיה נרגש מאוד, הסמיקו ותפחו כל צלקותיו, ועינו הסמויה התחילה דומעת ודולפת. הוא ידע – לא דבר קל ערך, מן הדברים הרבים המתרחשים במקום זה, אירע הערב. לא סתם נערה נכנסה אליהם ונשאהעיניה בבחור. שני חודשים תמימים היתה אתו יום יום, שכם אל שכם, כפופים יחד על אדמתם, והוא יודע את נפשה. כמוהו כמוה. כאן תישאר. כי ימי חייה. עליה יהיה המקום הזה עומד. ומתחת לדף השולחן מנה ביד רועדת את אצבעותיה של היד השנייה: אנוכי, שמשון, תמרה. הוא הפסיק לרגע, תוהה ומהסס. אבל בסוף זע והחליט, והוסיף למנות: מרים ונחמן. הוא התחיל מניינו מהאצבע הקטנה והנה הפעם הצטרף גם אגודלו. שנים רבות ציפה לצירוף זה. עכשיו היד מלאה. היד החזקה.
-
“יצאה” במקור המודפס, צ"ל: יצא – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
שמו של אהרן רענני היה מעבר לים טוּטלא. מלה שאין לה צירוף ומשמע, כי אותיותיה נשתבשו. אהרן היה עמוּס קימעא בלשונו ומחליף כל קוֹ“ף שנזדמנה לו בדיבּוּרוֹ בטי”ת. וממילא היתה ‘קוקלא’ בין שפתיו ל’טוטלא‘, וכך נקבעה לעולמים. אותו יום, שדיבּוּר זה נסתרס בפיו בראשונה, משוקע עמוק בזיכרונו. עמדו באחרון של פסח, ובית-אביו היה מלא אושפיזין – אורחי-חג. בא גם הדוד ר’ אבא, זה הצובט את לחיי התינוקות עד שהן משחירות במקום הצביטה. מחלת לב קשה הכחילה את פניו של ר' אבא, ועור המצח, הלסתות ותנוכי האוזן שלו מתקלף ומשיר קשקשים קשקשים שנדמה משליג הוא עליו פתים פתים. דוד זה הוא שקרא באותו פסח את אהרן (בן חמש היה אז) לעיני כל הקרואים, צבט לחיוֹ ושאלו בקול: “מה שמך, בחור? – אהרן. – “ומה שם משפחתך?” – יפה הוא זוכר את המחנק ואת המכאוב שתקפו גרונו וחזהו, כשהוא מאמץ כל כוחותיו להביע את שתי הקו”פים שבשמו כהלכתן. תפחו פניו והסמיקו, וּמפּיו נדחפו ויצאו, לשֹחוֹקם של כל המסובים, שתי הברות משונות הללו – טוטלא. אותה שעה נטפל לו שם לוואי זה, שאין לו טעם ושחר, לכל ימי חייו.
כשהגיע לארץ נזדמנה לו שעת כושר להיפטר משמו הפגום והמעליב. לא על נקלה נפרד הימנו. סוף סוף היה בן-לוויה לו שלושים שנים רצופות, ולא עמד כשטן לו בדרכו אל חיי אושר, כבוד ורווחה. והרי ברבות הימים גם נתחבב עליו, כמלבוש בלוי ומטולא זה, שהכול בוחלים בו ואתה נמשך אליו, הואיל וקמטיו מתקפלים בד בבד עם קיפולי גופך. אלא שעת כושר כזאת אינה חוזרת ואין להחמיצה. וגם זוגתו הפצירה בו. היה כמה ימים מבחין בהברתם של כמה שמות עד שעמד על רענני. אמנם גם הרי“ש היתה מתרככת קימעה בין שיניו. מכל מקום הסכנה העיקרית, סכנת הקו”ף, חלפה.
טוטלא-רענני היה מנהל בּאנק קוֹאוֹפּראטיבי בעירו ולוֹדוֹבה. וכל שזכה שם בכתר זה מובטח היה שיזכה בשאר הכתרים. אדם כזה נעשה ממילא בא-כח הג’וינט, ראש הציונים ונבחר המועצה העירונית – כל אותם הנימוסים שאנשים נכבדים להוטים אחריהם. ביתו עמד על שפת הבּוּג, בית בעל שבעה חדרים מרוּוחים, כולם מלאים רהיטים וכלים רבים; וילאות כבדים צנחו על החלונות ועל הדלתות: אספקלריות מוזהבות, שפיארו פעם אולמיהם של פריצים פולנים, היו תלויות על הכתלים, וכורסאות מכל המינים הצטופפו בכל הפינות – בליל סגנונות מלוּאי הארבעה-עשר עד תוצרת ברלין החדשה. אשתו אידוּאַרדה, עקרת הבית, גברת בת-קומה היתה ומלאת-בשר עם עיני קטיפה חומות ורכות, שטוב לב מרובה טבוע בהן. מכאן ראיה, היה רענני מהרהר, שאין עדותה של ארשת-פנים אומרת כלום; כי אידוּארדה לא היתה טובת-לב כל עיקר. מכל מקום לא הוא שזכה ליהנות מטוב זה.
רענני היה אדם כחוש וחלוש, וחרדה שלא ידע פשרה היתה קוססת תמיד את נפשו. בימי נעוריו, כשהיה מחזר על אידוּארדה, היתה גם היא רזה כמוהו ורכת-לב כמוהו. אלא מיום שנתמנה מנהל-באנק התחילה נוהגת חשיבות בעצמה, וגופה התחיל תופח ומשמין. דומה, את כל שבעת החדרים רצונה למלא בבשרה. אותה הכבודה ההולכת לפניה התחילה עולה ועולה כעיסה בתסיסתה. וכל שהיתה מהדקת את החזה היה מתגבה והולך עד שהיה נוגע בסנטר ממש, ובין שניהם נבלעו הצוואר והעורף. בשר זה הטיל אימה על רענני, ובלילה, כשראשו היה צונח (אידוּארדה היא שהנהיגה את המיטה האחת והמשותפת בחדרי השינה שבוולוֹדוֹבה) ושוקע בשפע הבשרים, היה מתגרה בו אותו ייאוּש אין אוֹנים של בן-אדם, היודע מלכתחילה שלא יגבר על מכשולו; דומה לייאושו שתוקף אותו בכל פעם שהוא נידון לבטא את שתי הקו"פים שבשם משפחתו. אבל אידוארדה היתה נשואת-פנים בעיירה, קובעת נימוסיה ומשמשת דוגמה לכל בית הגון. היא שסילקה את המיחם המהבּיל והמזמזם מעל השולחנות שבמרפסות-הבתים הפונות אל הבוג, והביאה כלי חרסינה מוראביים עם קומקום-התה עטוף כסות-כרים השומרת על חומו ועם הצלחות והפינכאות המרובות, הקטנות והגדולות. היא שהנהיגה בנשפי משפחה ובשעת משחק קלפים שאין מגישים את מנת הכיבוד לכל אורח לחוד, אלא שכריכות צלי וכרכשאות וביצי-דגים וחריצי גבינה מונחים על שולחן מיוחד, וכל אורח נוטל הימנו כמה שהוא נוטל ומה שהוא נוטל. היא שהיתה הראשונה בוולודובה שמשחה בצבע תולע שפתיה, וממנה ראו אחרות ועשו כמוה. רענני לא שכח מאורע זה. טינה חשאית היתה בלבו נגד פיה של אידוארדה. היה כמעט חסר שפתיים. קצה סנטרה הזדקר מן הלחי ומעלה, וּקצה חוטמהּ כּפוּף היה ומשורבב למטה, ושניהם כאילו דחקו את השפתיים אל חלל הפה פנימה, עד שנבלעו וניטשטשו ולא השאירו אחריהם אלא שתי קשתות דקות של עור צבעוני מנומר. את הפה הזה לא אהב רענני. היה בו מבע של חומרה ורשעות. פה שלא נתקשה ולא נכשל מעולם. שחתך דיבורו מתון, בהפסקות קצרות ובבטיחות רבה ובקול שווה כשעון זה המשמיע צלצוליו באישון לילה. ולא נשתכחה מרענני שעה זו כשנזדקר לפניו, כאילו להכעיסו, כשכולו פורח ומפגין באדמומית שלו.
וכשאירעה אותה תקלה של פשיטת-הרגל ומשרדי הבאנק ננעלו, ורואי חשבון פשפשו בפנקסים ורַשָמי הרשות אמדו את הרכוש, ודינים ומשפטים בתי הערכאות נתרבו, והלקוחות לא באו בחשאי ובדרך-ארץ בדלת האחורית לבקש מאידוארדה שתמליץ עליהם לפני בּעלהּ, אלא היו מתחצפים ונכנסים בלי נטילת רשות וברעש גדול, מקישים בעקבי נעליהם ובמקלות שבידיהם ותובעים ומזהירים ומאיימים — לא היה מפלט אלא עקירה. בין כך נתרוקן הכל. הופקע הבית שעל שפת הבוג עם שבעת חדריו מרשות בעליו. והרהיטים והווילאות והאספקלריות וכלי הכסף והכורסאות כאילו ניטלו צבעם והדרם מהם לאחר שחוֹתמת הדוֹנג האדוּמה של הפקיד המעקל נדבקה אליהם. וחברות הצדקה ומוסדות הציבור שטוטלה ואידוארדה היו מכהנים פאר בהם, אף על פי שלא בעטו עוד בהם בפוּמבי, הרי הרמזים, שימשכו ידיהם מהם, היו מוחשים מאוד. כן, לא היה מפלט אחר אלא עקירה. וטוטלא ואידוארדה יצאו מוולודובה ועלו לארץ.
הם היו חשׂוכי בנים, וכמה צרוֹרוֹת של מזוּמנים נשתיירו עוד עמם גם לאחר המשבר. וכיוון שלא הסכינו לאי-נוחות בחיים, היו טרדות הטלטולים קשות להם כל כך, שעינויי ירידתם נשתכחו מלבם. דומה, שפתיה הצרות של אידוארדה נתכווצו יותר ונעלמו כליל בחלל פיה, ואותו גמגום של טוטלא נשתבש והתפגם יותר. והנה דווקא חבלי ההשתרשרות במקום החדש לא עוררו דאגה יתירה. לבני אדם ממינו של טוטלא פתוחים שערי החיים בכל מקום. עולי ולוֹדוֹבה שבארץ לא שקטו ולא נחו עד ש“סידרו” אותו. המנהלים, שטוטלא הובא לפניהם, היו מיד מראים לו פנים שוחקות. אדם כחוש ומצוצם וגמגמן זה הוא הוא האיש שהם מבקשים. משרה זו בארכיון המרכזי של משרדי הסוֹכנוּת שעולי ולוֹדוֹבה הרבּו שידוליהם שתינתן לאחד משלהם, כמה וכמה דוקטורים גרמנים הפכו בה. ולא עמדו להם תואריהם ולא עמדה להם חריצותם העקשנית והמטרידה, שמצטיינים בה בניה של גולת אשכנז, ולא עמדו להם אפילו מליציהם רמי המעלה, ידידיהם של הרצל והיושבים בקתדראות שבאוּניברסיטה. יד עולי ולוֹדוֹבה היתה על העליוֹנה. טוּטלא שלהם הוא שנתמנה פקיד הארכיון. ונסתיימה פרשת הספיקות והתמוטה. שוב התחיל הביטחון פושט ומקיף את כל הוויתם של טוטלא (שבינתיים היה לרענני) ואידוארדה. המשכורת, כך וכך לירות לחודש, ודאית היא. המעמד ודאי הוא. וקורת הרוח שבשידולי הריעים והידידים גם היא ודאית. וכל הטרדות והעניינים הקטנים והגדולים של בניין ביתם מחדש אף בהם היה איזה ממש שהבליע מיד כל מה שהיה ועבר, כחלום שנשתכח.
הזוג טוטלא קבעו ישיבתם בירושלים. אידוארדה שכרה דירה של שלושה חדרים בשכונת רחביה. אחד שימש חדר מיטות, והשניים האחרים היו מחוברים ומפולשים, ולעת הצורך אתה עושה אותם אולם אורחים רחב-ידיים. דירה מתוקנה בכול: מאור חשמל ומים חמים והסקה מרכזית; דברים שלא זכו להם בוולודובה. שוב נתמלא הבית רהיטים. שוב המיטה האחת, “המשותפת”, הוקמה על כנה בחדר השינה. באולם המפולש התכּנסוּ כמה כּיסאוֹת קש ומזרנים, שבלהטיה של אידוארדה היו לספות רחבות וחשובות. את הקיר קישטו “החמניות” של ואן-גוג. שולחן כתיבה מעצי אלונים כבידים ובסגנון משונה עם פיתוחי ציורים מסובכים ומפותלים, שלועו של ארי פעור באמצעיתם וכפותיו מפושקות בתחתיתה, נקנה בזיל הזול מידי עולה גרמני שירד מנכסיו. מאותו מקום בא גם ארון הספרים הגדול עם אנציקלופדיה של ברוקהאוז, שכרכיה הזהירו באותיותיהם המזהיבות. שוב היה איזה מסלול שאפשר להלך בו. ובשחריתה של שבת אחת, בשעה שרענני התפרקד במיטתו המשותפת, חופשי מעול עבודה, טילטל את אידוארדה שהיתה מוטלת בצדו, ואמר:
– אידוארדה, טל התטלות שאירעו לנו נשתטחו, טאילו טלום לא טרה. – ולא השגיח אפילו כמה מרובות הקו“פים והכ”פים שנסתרסו במימרה זו.
תחילה לא עמד רענני על חשיבות מצבו בארכיון המרכזי. משׂרתו היתה קטנה בעיניו ומצבו עלוב, והיה משתמט מלדבר בו בפני אידוארדה, שלא תחוש בקלקלתו. בבאנק הקואופרטיבי שלו כשהיה מקיש שלוש פעמים על מצילת הניקל שעל שולחנו, היה כהרף עין בּא ועומד הנער ולוֹדיה עם פניו המבוֹהלות ועם חוטמו המאנפף בפתח החדר: “הנני לשרתו, אדוני”, והוא, טוטלא, נוקב מספר התיק, ואינו מגביה אפילו את גביניו לצדו. כאן לא היתה מצילת ניקל על שולחנו, ואיש לא הקיש עליה. אבל היה טלפון שלא פסק לתבוע: “תיק מספר כך וכך למחלקה זו וזו”. ופעמים היה רענני מוכן להשיב בלשונו של ולוֹדיה — “הנני לשרתו, אדוני”. אף על פי כן התחילה חשיבות מעמדו להתחוור לו במרוצת הימים. בראשונה היתה סקירה זו שבזווית עינו הימנית בודקת בקפדנות שולי התעודות שזרמו לחדרו מכל מחלקות המשרד; סקירה הקובעת את המספר, העניין ואת מקום הגליונות בתיק המיועד בשבילם. אבל לאחר שהתאמן בעבודתו, סקירה קלה זו היתה כהרף עין, וזמנו נתפנה. חדר הארכיון היה אפל, וקירותיו מכוסים דפתראות של קארטון לכל גובהם ורוחבּם, ואפילו על חלונות הם מאהילים. האוויר מעובה ודחוס ומעלה ריח חמוץ של אבק ישן נושן. ורענני יושב אל שולחנו, נוהג בעצלתיים ומקשקש בשפתיו ובלשונו כאילו הוא מעלה גירה את גרגרי האבק, המגרים בבית-בליעתו. משעה שבא לארץ והחליף שמו וקרא עצמו רענני התחילו משום מה שערותיו נושרות, וקרחתו מתפשטת במהירות על גולגולתו בכל צדדיה, מפנים ומאחור. ומחמת השיעמום שבישיבתו כאן נטפלה אליו מין תשוקה להעביר את אצבעותיו המפושקות בין השערות ולבחון חוסן שורשיהן; והללו נעקרות ונדבקות אל האצבעות והוא מעבירן לנגד עיניו ומסתכל בהן במבט עמום ומהרהר עליהן. אותה שעה הוא נזכר בבאנק הקואופראטיבי שלו ובלקוחותיו, כשהיה מחליט ומבטיח, מסרב ומסכים, גוער ומפייס, עד שצלצול הטלפון מעוררו – “מחלקה זו וזו דורשת תיק כך וכך”.
מתוך שיעמום החליט שלא להסתפק בנתינת-עין הבודקת את שולי הגיליון וקובעת את המספר ואת העניין, אלא ליתן דעתו גם על העניין גופו, על הכתוב בתעודות המגיעות לידו. מיד נפתח לפני עולם מלא. פתאום ראה את עצמו, והוא מעורב במעשים העומדים ברומו של עולם. הכל נתגלה לעיניו כספר פתוח. והיה עניין רב בגיליונות אלו שהיו יוצאים ונכנסים על ידיו ושהטילו עליו עד עכשיו שיעמום ועצב. דומה יד נעלמת מוליכה אותו אל עומקם של מאורעות המתעתדים לבוא. הנה זה שבועיים הוא רואה היאך מנהל-מחלקה אחד מניח בחשאי אבן להכשיל בה את חברו. וכשהטלפון התחיל זה שבוע ימים קורא וחוזר וקורא ותובע בקול רַגש אותו תיק, ששם טמון הפח, סימן שהסכסוך נתגלה ודין ודברים שבין היריבים פתח. ורענני צפה להתפתחות העניינים במתיחות נפש רבה.
היה בחדר האַרכיוֹן ארוֹן-בּרזל אחד, שהיו מתכּנסוֹת אל תּוֹכוֹ כּל התּעוּדוֹת שציוּן “סודי” רשום על גבּן. מפתחו של ארון זה לא היה שמור בידי רענני, והגיליונות הנעולים בו לא הגיעו אליו. פקיד אחר מנאמני המשרד היה ממונה עליו. אבל פעם אירע, שראש הסוכנות עצמו פנה אל רענני למצוא בשבילו אחד התיקים:
– איני יודע מספרו, תבדוק ותודיעני, ואשלח להביאו.
אלא שרענני השיב לו בו במקום:
– אין צורך בבדיקה, מספרו הוא 22/ט/82/ל/ג/37.
ראש הסוכנות הוסיף בתמיהה:
– כלום מספריהם של כל התיקים אתה שומר בזיכרונך?
– כמעט.
– מה שמך?
– רענני.
לא היו ימים מועטים עד שנכנס אליו הפקיד, נאמן המשרד והממונה על הארון הסודי, והסביר לו באריכות את כל מסתריו ומסר לידו את המפתח. מכאן ואילך לא רענני בלבד התחיל מרגיש בחשיבותו, אלא ראה שגם האחרים מרגישים בה.
וכשהוא עובר במסדרון בשעות ההפסקה רגיל היה שיעכבוהו חבריו לעבודה, וישאלוהו כלאחר יד:
– כלום הגיעה כבר לידך תשובת הממשלה למיכסת העלייה החדשה?
ורענני יודע, שבחור זה עושה בערמומיות כדי להוציא מפיו דברים שאסור לגלותם, והוא משתמט ברמזים המשתמעים לכאן ולכאן. אלא לאחר שעה קלה הוא רואה אותו בחור גופו עומד מוּקף חבורה של פקידים ודורש לפניהם ומתגדר ומבשׂר את מיכסת העלייה העתידה. וכשהוא נשאל, מנין לו זה? הריהו משיב ביוהרה - “ממקור נאמן מאוד, מקור ראשון; רענני זה יודע הכל, וכשהוא אומר דבר, אתה יכול לסמוך עליו”.
חיזוק זה במסלול חייו החדש, שהתחיל קונה שביתה בלבו של רענני במקום עבודתו, התחיל מתגנב ופושט גם אל בין כּותלי ביתו. גם אידוארדה התאוששה קימעה קימעה מקיפאוֹנהּ ומאדישותה, שהדאיגו כל כך את רענני. לפני כמה ימים סח לה בסודי סודות עניין גדול אחד הקרוב לבוא. ודבריו נתקיימו. הרי הם הבוקר בפרסומם ובאותיות גמלונין בראשי כל העיתונים. משמע, יש איזה ממש בגלגול חדש זה: “גברת רענני”, שהיה עד עכשיו משונה ומגוחך, רחוק ודוחה ושנוא עליה. שינוי מזלם היה קשה לה יותר משהיה לרענני. אידוארדה לא יכלה להשתוות עם ירידתה. ברכת שלום נמוכה זו, שהשכינות הקדימו לה כשנזדמנו עמה במסדרון הבית או בפינת הרחוב, דיכאה אותה עד עפר. בשום פנים לא יכלה נשוא את הזלזול שנהגו בה החנוונים בחנויות והקצב באטליז. לעולם היו שם נשים קודמות לה וחשובות הימנה. והנה פתאום, לאחר שהרגישה במעמדו של רענני המתבסס, ניצנץ זיק של תקווה בעיני הקטיפה שלה. שמא יתחדש מזלה ויקים את כבודה שירד. שמא יכולה “הגברת רענני” שברחוב עזה, הפונה אל הררי יהודה הרמים והשוממים, לחזור אל מדרגת “גברת טוטלא”, ששלטה על העיר ולוֹדוֹבה היושבת על הבּוּג.
ראשית כל היתה שומה עליה להיפטר מבישול זה שבמטבח. אל כל דרי הבית, בוקר בוקר, היו באות נערות קורדיות לשרתם; נערות חומות פרצוף עם עיניהם המעוגלות ככתמי דיו שחורה, והביאו עמן אל מעונותיהם של נשי הפקידים והקבלנים ועורכי הדין, שבשעות שחרית אלו עוד פניהן, קודם לפרכוסן, אפורות ונובלות ומעוכות, אוויר צונן, מרוחק, ריחני ושקוף, משהו מקני ההרים הנישאים שבאו משם. נערה קורדית שחרחורת כזאת עם שתי צמות קצרות ועבות שבעורפה היתה מבחר חלומותיה של אידוארדה. שבע ביום עשתה את חשבונה עד כמה מספיקה משכורתו של רענני לאסוף בחורה זו אל ביתה. לא העבודה היא שהכבידה עליה. בין כך ובין כך היה מטבעה לא להניח לשום בן-אדם לעשות דבר. אבל גמרה להצטרף אל חברה זו, שבכל בוקר באות נערות קורדיות לשרתה – ויהי מה.
לאחר שידולים רבים השיגה אידוארדה את הסכמתו של רענני לכך. ולמוחרת, כשנזדמנה עם שכנתה במדרגות המסדרון נתעכבה אידוארדה ואמרה:
– רצוני לבקש ממנה דבר.
– כך?
שכנה זו, מרת גבישי, היתה פעם טבחה בבית-תבשיל. עכשיו, שבעלה קבלן שעלה לגדולה, נתרכזו כל הרהוריה בעניין אחד – כיצד להתקין את עצמה שתהא ראויה למדרגה זו שהגיע אליה בן-זוגה. יותר מכל ביישו אותה ידיה שנתגסו, ושנדמה לה שפיח הקדירות עודו מתעלם בין סדקי עורן. פעמיים בשבוע ביתה באה אליה בחורה צנומה זו לעשות ציפורניה ולחפותן דוק צבעוני מנקר עיניים. אך – ללא הועיל. והבטלה והשיפּוּר לא היה בכוחם להיטיב ידיים, שהיו כּעוּרוֹת מלידה. מרת גבישי ידעה שתקנה אין להן, ודווקא משּום כך היתה מתייהרת ומתגדרת ביותר. אידוארדה היתה בעיניה אחת הנשים, שאם אתה משגיח בה ומתעסק עמה, הרי בזה אתה כאילו משתווה לה.
אנשים חדשים אנו, הוסיפה אידוארדה, והחום, והאקלים, ורצוני לשכור בחורה שתסייע עמי בעבודות הבית.
– ובעניין זה את פונה אלי? יש משרד בעיר לשם כך.
– אמרתי, אפשר תואילי לשאול את פי העוזרת שלך.
מרת גבישי לא נתנה לה לסיים דבריה. ירדה שתי מדרגות, ואחר הסיבה פניה וזרקה לה:
– איני מבינה, עזרה בבית שאין בו אלא שני אנשים לשם מה? סתם בזבוז. וביחוד… – לא קם בה רוח לסיים: כשהבעל פקיד קטן ומשכורתו קטנה.
והוסיפה לרדת מן המדרגות.
ואף על פי כן עוד בו בבוקר מצאה אידוארדה את עוזרתה של מרת גבישי. ולאחר ימים מעטים נוספה בשעות השחרית עוד נערה קוּרדית אחת בּין הבּאוֹת לבית זה. היא היתה השישית במספר והיתה מתדפקת כל בוקר על דלתה של אידוארדה. ומשעה זו ואילך נדמה היה לה, שקצב ברכת השלום שבפי השכינים המזדמנים לה במדרגות המסדרון נעשה אחר, ובחנות ובאיטליז אינה עוד מן האחרונות; עכשיו יש שם תמיד איזו אשה שאידוארדה קודמת לה.
כיוון שהקורדית הקטנה שמרה על ניקיונם של שלושת החדרים ומסירה את האבק מעל כרכי ברוקהאוז שבארון הספרים ומסייעת בעבודות המטבח, ארכו ימיה של אידוארדה עד מאוד, והבטלה והשעמום והבדידות גדלו עמם. רענני היה יוצא למשרדו בכל בוקר ושהה שם שבע שעות כסדרן. וכשחזר כבר להטה החמה וריככה את הבשר עד אפס כוחות. שעות ארוכות ישבה אידוארדה אל החלון, מסתכלת בעוברים ושבים. ההרים בדרומה של ירושלים רעדו בתכלת האוויר ובזוהר השמש. אבל משקרבו שעות הצוהריים, פשטה שמש זו גם על חלונות הבית, ובעל כורחך אתה מגיף את התריסים, וגם תענוג זה בטל.
מזמן השגיחה אידוארדה במנהגה המוזר של מרת גבישי שכנתה להסתלק מביתה דווקא בשעות חום אלה – כולה מפורכסת ושפתיה תולע, וקשתות גביניה הדלות והמרוטות עודן מבריקות בשמן המשחה השוכן עליהן, וארגמן הלחיים מגיע עד תנוכי האוזן, והציפורניים על האצבעות הקצרות והמעובות מכוסות לאקה בצבע הרעפים, והיא עצמה לבושה שמלה צבעונית מאוד וקצרה מאוד, המגלה את ברכיה ואת הקולית התפוחה ואת נעלי עור-הנחש החברבר. להיכן היא הולכת יום יום ובשעה אחת בשרב צוהריים זה? שאלה זו, שלא פסקה מלנקר במוחה של אידוארדה, מצאה סוף סוף את פתרונה. נתגלה לה, שכאן בירושלים אין מסתפקים בבטלה עצמה. הנוהג המקובל הוא להפגין עליה ולהכריז עליה ברבים. אשה שאינה נראית מטיילת בשעת הצוהריים, סימן שהיא מפויחת במטבּחהּ ומשפשפת קדירתה.
ואידוארדה התחילה לנהוג מנהג המקום. מיד כשהגיעה החמה לחלונות ביתה נסתלקה לחדר השינה ופתחה בפרשת הפרכוס. דבר אחד היה מצער אותה. לא ידעה מה לעשות לבשרה שנתרשל הרבה בכל צדי גופה מאפס מעשה ומישיבה שאין לה סוֹף. להדקוֹ ולַהצירו, כּדרכּהּ מעבר לים, לא נתנה חמה לוהטת זו, שאינה מרחמת על הבריות. אבל משהחליטה אידוארדה לעשות דבר, לא נרתעה מפניו מעולם. היא הכניסה בכל זאת, יום יום, את גופה אל תוך מחוכה הארוך, הכורך אותה מבתי-שחיה עד ברכיה, וקראה לקורדית הקטנה שתמשוך בשרוכים שמאחורי גבה ותהדק את המחוך עד כמה שכוחותיה מגיעים. לאחר הידוק זה לא היה צורך לשים ארגמן על לחייה. בתוך כך אדמו הפנים מרוב לחץ. עיני הקטיפה בלטו והפה חסר-השפתיים היה מתנשם ובולע אוויר בלי הפסק. זה היה עינוי. אבל מתן שכרו בצדו. אידוארדה אהבה טיולי צוהריים אלה, כשהיא משרכת דרכה לאורכו של רחוב המלך ג’ורג'. במזרחה של ירושלים התנוססו מגדלי מסגדים ובתי-יראה. ערב רב של גגות וכותלי בתים וחללים של חלונות זוהרים באור החמה. על קרפף אחד בטבורה של העיר רבצו פרות גדולות ועטיניהן סרוחים על הקרקע. אידוארדה היתה בת עיירה שבפוליסיה וזכרה עוד את ה“טייטשקה” בבית אביה, שהיתה חולבת אותה שלוש פעמים ביום קודם שנישאה לטוטלא. את העוברים ושבים לא ידעה, והם לא ידעו גם אותה. לעתים רחוקות נזדמן לה בדרכה בן-אדם שהקדים שלום לה. מצומצמת בתוך מחוכה לא יכלה להחיש צעדיה. אולם באותה דרך גופה, היורדת אל רחוב יפו, טיילו גם נשים אחרות כמוה. גם הן הלכו בלי חיפזון – לשם הליכה בלבד. כל החיים התנהלו לאיטם, בתוך אבק הסיד הצורב. עד שהגיעה שעת היציאה מן המשרדים והתנועה המתה ברחובות ואנשים נחפזים לבתיהם. אז שבה אידוארדה על עקבותיה וחזרה אל חדר השינה שלה, מסלקת בגדיה, וקוראת בחרדה לקורדית שלה:
– מהר, מהר, תתירי את השרוכים!
וכשהיא נמלטת מתוך העקה הכבושה ומוציאה גופה ממקומו הדחוק, שבה אליה נפשה והיא ממתינה לבואו של רענני ברוח שקטה, כאדם שמילא חובתו עד סופה.
פעם אחת, בחזירתה לאחר טיול צוהריים, נפגשה בפינת רחוב עזה פנים אל פנים עם מרת גבישי. אי אפשר היה לשתיהן שלא יעשו דרכן יחד אל פתח ביתן, ואי אפשר היה שלא להכנס לשיחה זו עם זו.
– אפשר היא משחקת בברידז'? – שאלה מרת גבישי.
אידוארדה שלחה לעומתה את עיני הקטיפה שלה, ונתלקחו באש גדולה.
– משחקת? מאוד מאוד משחקת!
כעבור שעה קלה הוסיפה מרת גבישי:
– שמא שהות לה לעלות לביתי בשעה ארבע, חסירות אנו “יד” אחת.
אידוארדה לא השיבה. מרת גבישי לא המתינה לתשובה.
קנוניה של חשאי היתה כאן, שאין הדיבור הכרח לה. ובמסדרון, כשנפרדה הימנה, אמרה מרת גבישי:
– אנו מחכות לך בשעה ארבע.
לאחר הצוהריים, כשנכנסה אידוארדה אל חדרה של מרת גבישי, מצאה שם מלבד בעלת-הבית עוד שתי נשים. שלושתן ישבו על דרגשים ליד שולחן עגול ונמוך, לגמו תה חריף ושחום עם טיפות חלב אחדות ובלא סוכר, מוצצות סיגארותיהן בין לגימה ללגימה, ופיותיהן המעשנים מעבים את האפלולית שבאוויר. לא האריכו בטקס ההתוודעות, כי נחפזו לגשת אל עצם המלאכה. ישבה כאן “הגברת-דוקטור”, אשה גבוהה מלייפציג, רזה מאוד, וכל גרמי שלדה, על פרקיהם וזיזיהם, בולטים בכל מקום שגוּפהּ מתגלה לעין. חוטמהּ גס ואדוֹם בקצהו ושטוח קמעה כמקורו של ברווז, והיא לא פסקה מלפזר עליו מן האבקה הלבנה שבקופסה שלפניה להחווירו. מתחתיו נמתח פה רחב שנזדקרה ממנו רק שפה אחת, התחתונה, משורבבת ודבוקה אל הסנטר, ואין שניהם אלא דבר אחד. על החוטם רכובים משקפיים גדולים, שהזכוכית שבהם שקערורית, ירוקה ועקומה, וכשאתה מסתכל בהם אינך רואה את העיניים שמתחתם אלא כל המצוי בחדר: מרת גבישי, תמונות הקיר ופרצופך אתה משתקפים בזכוכית זו ורוקדים לפניך. היא היתה כבת חמישים. מרת נפש. אבל היתה בה נקודת תפארת אחת. שער ראשה שׂיבה מכסיפה – כתם אורה באפילה.
בצדה ישבה אשה צעירה, שגופה ננסי כל כך, שנראה כאילו פגום הוא בחסר וביתר בכל מקום. היא היתה מעוגלת עם זרועות גלויות וּורודות ומלאות, וכפות הידיים תפוחות כבצק רך, ורגליה הקצרות מרוּחקות אחת מן השנייה בחצי עיגול, עקמומיותן בולטת גם מתחת השמלה המכסה עליה. הכל קראו לה בשמה רבקה. בעלה פקיד גבוה במשרדי הממשלה, ודיבורה המעורב במלים אנגליות העיד על כך. רבקה זו צחקנית היתה. הבליטה על-ידי כך את פיה הקטן והמחוטב יפה. אבל היא שׂמה עליו גם הרבה שׂרק, והואיל ופניה מצומצמות היו, צועק הכּתם הסמוּק ומתפשט ומשליט את עצמו, והכהה את השאר וטישטש אפילו את עיניה החומות והגדולות.
לאחר שאידוארדה בחנה בחשאי את חברותיה החדשות, נדמה היה לה, שסכנת ההתחרות היא “הגברת-דוקטור”. שתיים האחרות ודאי שאינן מצטיינות בחריפות יתירה. אבל מיד, בהקפה ראשונה,עמדה על טעותה. רבקה קטנה זו עם רגליה הפשוקות, שנתרחקו יותר זו מזו בחום המשחק ומחמת ישיבה נמוכה על הדרגש, היא שהיתה הסכנה. ברעש גדול שיחקה ומתוך דרדורי צחוק ומתוך בליל דיבורים אנגליים, אלא כל קלף שהטילה על דף השולחן מחושב היה, קולע אל מטרתו ומכריע. אידוארדה שינתה עד מהרה את מעמדה וריכזה כל עניינה בה. בוולודובה היתה מן המשחקות המצוינות. שם רדפו אחרי “ידה” הנאמנה. ואידוארדה תפסה מיד, שעתידה בארץ ניתן עכשיו על מאזני המשחק שלפניה. אם תצליח כאן, הצלחתה מובטחת בכל מקום. היא קימצה יותר את פיה, מצצה בכל כּוֹחהּ זנב הסיגארה הנעוּץ בו, עד שהיכּתה את רבקה שלוש פעמים בזו אחר זו. ו“הגברת-דוקטור” כה נתפעלה הימנה, שהיתה משלשלת את בלורית השׂיבה שלה וּשׂפתהּ כאילוּ משירה אנחות קלות “אוֹה! אוֹה!”, ושחוקה של רבקה הנמיך קולו וסופו גם שנשתתק.
לאחר ששתו שנית תה מר וחריף ושחור כזפת עם טיפות חלב אחדות ובלי סוכר, והשמים התאדמו בשקיעת החמה, הגיע המשחק לידי גמר. מרת גבישי ורבקה שילמו את המגיע מהן. “הגברת-דוקטור” לא נתנה דעתה על כך כי גם עליה לפרוע, ונשתמטה. ורבקה, שצירפה את החשבּוֹן, דילגה עליה. אחר שלחה ידה אל אידוארדה ואמרה:
– תענוג לשחק אתך, מרת רענני. ביום הרביעי משחקים בביתי – ונפטרה מתוך פרידת חיפזון. ואידוארדה ידעה, יד חמימה ומרוככת זו היא שחתכה את גורל חייה בארץ הזאת – ולטובתה ולרווחתה.
גם מרת גבישי אמרה: – אני מקווה לראותך לעתים קרובות אצלי.
ו“הגברת-דוקטור” נלוותה אליה לרדת עמה את המדרגות יחד. לפני פתח הבית נתעכבו ו“הגברת-דוקטור” שאלה:
– רצוני לנוח מעט, האבוא עמך?
– בבקשה, בבקשה.
ושתיהן נכנסו פנימה.
רענני קידם את פניהן.
– תתוודעו, “גברת-דוקטור”.
רענני נחפז מאוד, וגם טינה מיוחדת בלבו למלים מסוג דוקטור שד“לת וק”וף נפגשות בהן בזו אחר זו. הוא השיב:
– נעים מאוד. לצערי עלי ללכת. ישיבת ועד הפ… הפ… טידים (שוב קו“ף ודל”ת נועדו יחד) בשעה שבע וטבר איחרתי טימעה.
והוא עזב את שתי הנשים לנפשן.
ה“גברת-דוקטור” צנחה על הספּה, כשאידוארדה נפטרה הימנה אל מטבחה לדרוש אחרי משהו לכבד בו את אורחתה. היא מתחה רגליה הארוכות והעירומות, ואת ראשה עם עטרת השיבה המסולסלת השעינה על הקיר. עייפה היתה ושבורה. בלייפציג היה מקצועה מחלות אף וגרון. כאן לאחר כמה שנים של רעב וביזיונות היתה לעסיינית, והריהי מהלכת מבית לבית ללוש ולשפשף בשרן של נשי פקידים גבוהים ונמוכים שהשמינו. שתים-עשרה גופות כאלה עיסתה ביום זה, והיא חשה בפרקי אצבעותיה ובשרירי מרפקיה הכואבים.
כשחזרה אידוארדה עם מיני המתיקה כבר מילאה האפילה את חללם של החדרים. ה“חמניות” של ואן-גוג ניטשטשו באור זהבן המפוזר. “הגברת-דוקטור” אספה רגליה, ואמרה:
– חטא גדול את חוטאת, גברת רענני.
– אשה נבונה, אבל איזה רישול ואיזו הזנחה, הוסיפה עוד.
–?
היא אחזה בבשר זרועה של אידוארדה והרפתה הימנו כאדם המרחיק מעליו דבר מאוס:
– אי אפשר כך, צריך לעשות דבר-מה.
במקום הפצע נגעה. ואידוארדה, שעמדה סוף סוף על כוונתה, השיבה בקול נמוך:
– הכל עשיתי ונואשתי, אין עצה.
עכשיו קמה ה“גברת-דוקטר” על רגליה במלוא קומתה, ודיברה בקול גברי מעובה:
– שטוּת. שטוּת. תמיד את שומעת שטות זו: “הכּוֹל עשׂיתי”. מהיכן אַתּ? כּך, מוולוֹדוֹבה. שם אמרו לך שאין עצה? אבל אמירה של ולוֹדוֹבה מה ערכה? בשישה חודשים אני “מסדרת” אותך, כבדות-בשר ממך סידרתי. זה אינו בזול, גברת רענני. אבל לא תלכי לבעלך לבקש כספים לכך. אל תספרי אפילו לבעלך. אבוא בשעות בוקר, כשהוא עסוק במשרדו. בין תשע לעשר אני פנויה. לאחר שניצחת את רבקה, איני חוששת לך. עתידה את להיות ‘יד’ גדולה במשחק הברידז' של פרות אדומות אלו. ושכרי בטוח.
“גברת –דוקטור” קמה, חייכה לה בשפתה התחתונה והלכה. ולא היה לאידוארדה אפילו סיפק להשיב לה דיבור אחד.
למוחרת בשעה תשע חזרה “הגברת-דוקטור” לביתה ומזוודה קטנה עמה. לקורדית השחרחורת ציוותה שתנעל את הדלת אחריה, ואם ישאל מישהו לגברתה, תאמר שאינה בביתה. אחר נכנסה לחדר השינה, במקום שחיכתה לה אידוארדה. מיד התחילה במלאכתה.
– בת כמה את?
– בת שלושים ושבע.
– ילדת?
– לא.
– באַשמת בעלך הגמגמן?
– לא! לא!
– תראי לי את מחוכך.
אידוארדה הוציאה מן המלתחה תכריך בד ורוד, צר בקצהו האחד ומוּרחב וּמעוּגל בקצהוּ השני. היא פּרשׂה אותו על בּרכּיה. היה זה מחוך מעוך מרוב שנים ומזוהם מרוב זיעה, ורצועות הפלדה שלאורכו כבר נתגלו לעין והחלידו במקומות שחיפוי הבד נפרם.
– זוהמה זו לא תוסיפי להעלות על גופך.
והיא השליכה את התכריך אל פינת החדר.
– עכשיו פשטי חלוקך. הכול, הכול.
אידוארדה מילאה אחרי פקודותיה.
– שכבי על מיטתך ופשטי רגלייך.
ה“גברת-דוקטור” ישבה בצדה ובחנה את מפלי הגוף הערום, החיוור-ורדרד, המרוכך והממוסמס, בעיני קצב האומד בהמתו. מישמשה בו וצבטה אותו בקצות אצבעותיה, כאדם הקומץ ומפריש משהו מכרי גדול. פעם בפעם הטילה לאחור בלוריתה המכסיפה, ומלמלה בשפתה התחתונה: “הזנחה שכזו! הזנחה שכזו!” אחר הפכה אותה על פיה, שוב מישמשה בגופה לאורך כל הגב, לחצה על המפרקת המקופלת ועל בשר הכתפיים הרוטט, והכריזה בקול:
– נפתח בשוֹק.
מיד נתכופפה קומתה הארוכה על גבי אידוארדה המוטלת לפניה מעולפת ועלובה. ידיה הרקידו את אצבעותיהן הממותחות והפזיזות על פני השאר המעוגל, שכיסה את יריכה הגדולה של אידוארדה, סטרו אותו במלוא הכף, לטפו אותו, העיקו עליו, שפשפו אותו. שוב צביטה וסטירה ולחיצה ולטיפה ושפשוף בשוֹק עצמו, ולסירוגין, כפסנתרן מנוסה, משמוש ארעי, מתוך תנועת-יד בחצי עיגול, בחלקי הגוף המרוחקים הימנה. שלושים רגעים כסדרם עשתה כך, עד שאידוארדה חשה בטיפות זיעה הנושרות מעל פרצופה ויורדות על בשרה.
אז יישרה קומתה, כיעכעה בשפתה, ובמקוטעים מתוך חוסר נשימה מלמלה:
– לפי שעה דיינו. תנוחי שעה קלה. אחר אמבט של מים פושרים. פושרים, אמרתי. ואחר, טיול של שתי שעות רצופות.
ובשעת דיבורה הוציאה פנקסה, רשמה את שם אידוארדה באחד מדפיו ושמה תו בצדו, ונסתלקה:
– עוד אחת עשרה גופות כאלו לפני.
ואמנם כל הבטחותיה של ה“הגברת-דוקטור” נתקיימו. “ידה” של אידוארדה כיוון שנאחזה פעם במשחק הברידז' פתחה לפניה את כל השערים. בדירותיהן של הנשים הבטילות לא פסקו מלדבר על כוכב חדש זה שדרך בעיר הבירה, והכול התחילו מחזרות עליה. אפילו אל בית נכבד, אנגלי מפורש, כביתה של הגברת ג’יקובס, הזמינוה. גם גופה הצטמצם והלך תחת רקידות אצבעותיה של ה“הגבדת-דוקטור”. בשרה שב ונתרכז ונתקשה, שקע במקום אחד ובלט והתעגל במקום שני. הסנטר ניתק מן החזה, מקום רבצו, והעורף והצוואר כאילו צפו ועלו מן המעמקים. ופעם בלילה, כשהעבירה יד על גבה, חשה בזיזיהן של חוליות שדרתה לכל אורכו של הגב. והיה במגע זה מן השיבה אל ימי הנעורים המבורכים.
עכשיו לא התאוננה עוד באזני רענני על השיעמום ועל הארץ הפראית. האסיאתית הזאת. כל שעות היום היתה טרודה ועסוקה ונחפזת למעשיה. בבוקר רבצה יום יום תחת ידיה המרקדות והמשפשפות של ה“גברת-דוקטור”. ושוב באו הטיולים בשעות הצוהריים. ומיד לאחר הארוחה היתה ההליכה למעונות הנשים הכבודות. ושם הראתה את עוז “ידה”. הפרוטה היתה מצויה בכיסה. מרענני לא בקשה שכר טירחת העיסוי של אבריה. אף מחיר הכרטיסים לקולנוע ולנשפי מוסיקה היתה פורעת בשבילה ובשביל בן-זוגה מכספי הרווחים שמשחק הברידז' עם “הפרות האדומות” היה מכניס לה. ובלילות כששכב רענני בצדה, מקשיב בהקפדה לזמזום יתוש שנטפל לאוזנו, היתה אידוארדה מושכת אותו אליה בחום בחרות, שהעלה על הזיכרון ימי אושר מרוחקים, והיתה ממלמלת בפיה חסר-השפתיים:
– טוטלא, טוטלא, פתייה הייתי, ששנאתי ארץ זו, וקיללתיה בלבי.
בבוקר תמוז חם אחד ישב רענני בחדר הארכיון והתעסק בעצלתיים בתעודותיו ובתיקיו, והנה צלצל הטלפון שלו. תמה על קול שחרית זה. הוא ידע כי בשעה זו עוד הפקידים יושבים שקועים בעיתונים הפרושים על שולחנות עבודתם, או שהם שטופים בשיחות בטילות. ומי הוא זה שהחרידו ממנוחתו? לקח את השפופרת ביד רפויה והיטה אותה אל אפרכסת אוזנו השטוחה והקטנה:
– מי מדבר? שאל בתרעומת.
אבל מיד נרתע והשיב בחרדה:
– אני בא כהרף עין.
והוא נפטר בפסיעות זריזות למשרדוֹ של ה' ג’יקובּס, ראש הלשכה המדינית. מזכיר זה היה בן בריטאניה, חניך קמברידז', אדם ארוֹך מאוד ושׂעיר מאוד. הכּוֹל כאילו נצטרף בגוּפוֹ במידת האורך – הידיים, הרגליים, האוזניים, וגם חוטמו נתמתח והיה מנקר בקצה סנטרו. ראשו היה מחודד, ומצחו הצר ירד באלכסון, כמצח הסוס, משתפע מחוד הקודקוד ומצטמצם אל בין גביניו המסובכות. הוא הטיל עיניים קטנות ומלגלגות ברענני, נמוך הקומה והקירח, ולא הזמינוֹ לשבת.
– אתה פקיד הארכיון?
– כן.
– יש אצלך "ליקידז' ".
– אצלי "ליטידז' "? – תמה רענני – מה משמעו?
– אתה מפטפט.
– מפטפט? שוב תמה רענני.
– אני אומר אתה מפטפט, מספר כל מה שיש בארכיון שלנו.
רענני נזדעזע:
– איני מדבר עם איש.
ה' ג’יקובס הרים גביניו וקימט מצחו הצר והארוך והמשתפע מחוד קדקדו, ניקר בחוטמו בסנטרו וחייך בהנאה, כדרכו תמיד כשמזדמנת לו מימרה נאה ועוקצנית, המעידה על שנינותו הדיפלומאטית:
– עם איש אינך מפטפט, אבל עם אשה אחת אתה מפטפט.
עכשיו ירד רענני לסוף דעתו. אידוארדה אינה שומרת על הסודות שהוא מגלה לה. הוא נתבלבל, וה' ג’יקובס הוסיף לדבר:
– אשתך אוהבת קלפים? משחקת טוב, אומרים. היתה בביתי אתמול, והיא מפטפטת שם. הגברת ג’יקובס אמרה, היא יודעת מאה פעמים יותר ממנה. יהי סוף לזה. אני מתרה בך. שלום.
ולא הניח לרענני לומר דבר לזכותו.
כשחזר רענני אל הארכיון שלו, היה מלא רתיחה, וגמר, כדרכו של אדם חלוש שאין בכוחו להשהות דאגתו עמו, לילך מיד אל אידוארדה ולעשות בה שפטים. הוא ביקש רשות מאת הממונה עליו להיפנות לשעה קלה ויצא. וכשדפק על דלת ביתו פתחה לו הקורדית הקטנה והקדימה פניו כשעיני הדיו-השחורה שלה נבוכות ותועות בחרדה. מיד הבחינה בשני הצלצולים המקוטעים של בעליה, ולא ידעה מה לעשות. אבל רענני לא השגיח בה. עבר את שני החדרים המפולשים עם שולחן האַלונים הכבד שבאמצעיתם, ולבו נתמלא רחמים לעצמו. נדמה היה לו, שהכול בסכנה ועתיד להתערער תחתיו. מתוך הסתערות פתח את דלתו של חדר השינה, אבל מיד נרתע לאחוריו. אידוארדה היתה מוטלת עירומה והפוכה, ואשה בעלת בלורית כסף כפופה עליה ומרקידה את אצבעותיה על בשרה. אשה זו הפנתה ראשה אליו, ובתנועת יד קפדנית רמזה לו במפגיע לעקור רגליו ולהסתלק. והוא הסתלק. העניינים חזרו אל מסלולם הרגיל. מעולם לא היה אדון בביתו.
הוא שב אל משרדו. בדרך הילוכו בחום ברחובות הריקים נשתככה קימעה קימעה רתיחתו. פישפש במחשבותיו ומצא, שמנהל הלשכה המדינית עיקר התרעומת שלו היתה, מפני מה אידוארדה “יודעת מאה פעמים יותר סודות מאשתו”. משמע, גם הוא משוחח עמה על דברי סתר הללו. ולמה מה שמותר לו יהא אסור עליו? הרהור זה, אף על פי שרענני הכיר שאינו מיישב כלום, הרגיע אותו בכל זאת. ולאחר שהחליט כי מכאן ואילך הוא ממעט בדברים עם אידוארדה על עניינים אלה, התחיל לעשות מלאכתו, לאחר חזירתו למשרדו, כמעשהו כל הימים. שלח תיקים לדורשיהם, הכניס תעודות למקום המיועד להן, השיב בעל פה, כשהוא נשען על זיכרונו בלבד, את המספרים ואת הציוּנים לשואליו, ומתוך התעסקות זו נשתכחה מלבו אזהרתו החמורה של ה' ג’יקובס.
בשלוש הלך לביתו. עכשיו אמר להעלים מאת אידוארדה מה שאירע לו, שלא לצערה; והכין לו אמתלה לביקורו המבוהל בשעות שאינו רגיל בהן לחזור לביתו. אולם כשהקורדית הקטנה הודיעה לו, שאשתו איננה ושלא תשוב עד הערב, ושעליו לאכול סעודתו ביחידות, תמה הרבה ורוחו נתעכרה עליו מאוד.
– טליפה זו, ברידז' זה, תמיד המיטה עלינו רעה גדולה – כיעכע ונתמלא חימה.
שמח רענני שנסתיימה סעודה חטופה ויתומה זו, שהקורדית הקטנה אספה את כלי השולחן, שטפה אותם והלכה לה. יום משוּנה ורב הרפּקאות היה היום. אַזהרתו של ה' ג’יקובּס, ראש הלשכה המדינית; אידוארדה העירומה וההפוכה על פניה, יציאתה והעדרה בשעה זו — כלום מתרגשת עליו איזו תקלה? הוא צנח על הספה, פשט רגליו והרהר. עינתה אותו, כיתוש מטריד, אותה מלה “ליקדז' " שהשמיעה מר ג’יקובס, מה משמעה? ולאחר ביקושים רבים מצא פירושה במילונו. כלומר, גילוי סודות. נמצא, שמאשימים אותו במעילה במשלח-ידו. עסק ביש. אחר לקח את העיתון ועיין בו. היה שם מאמר ראשי עם תביעות קולניות בעניין קרקעות. רענני תמה מאוד. לפני כמה ימים הגיעה לידו תעודה שדנה בעניין זה והיתה מצורפת לה תשובת הממשלה, והתשובה היתה חיובית. לשם מה באה התביעה עכשיו לאחר מעשה? ורענני זכר שהרבה מאמרים כאלה נזדמנו לו בקריאתו בעיתונים. התביעות באות לאחר המעשה. ונתגנב חשד בלבו, שמא הם נכתבים בידיעה תחילה, ללמד, כשתובעים נענים. “בלי ערמומיות, הרהר רענני, אין דרך בני האדם צליחה אפילו כאן בארץ”. באותו מאמר נזכר גם שמו של ה' ג’יקובס. הלך אל שר ממשלה גבוה והביא שידוליו לפניו. רענני לא חיבב את הגימ”לים בשום מקום. אלא במקום זה, אצל ג’יקובס, הרעימה אותו הגימ"ל ביתר שאת. ג’יקובס משמעו יעקב או יעקובי, ומשום מה חייב העיתון באותיות מרובעות לסרסו? כל תורתו הציונית התקוממה למראה עוול זה שבכתיב. נמצא, גם כאן פשה נגע החיקוי. ומתוך הרהורים יגיעים ומטרידים אלה, באפילת חדר שתריסיו מוגפים ובחוּמוֹ של יוֹם תּמוּז לוהט, הפליג אל תוך שנת צוהריים כבדה.
כשהקיץ משנתו, היה עולמו תוהו ומאופל. אידוארדה עמדה עליו, ועם פתיחת עיניו הבחין מיד בפיה המכווץ שהיא רותחת כולה:
– בני אדם בארץ זו חזירים הם, חזירים ממש!
רענני נזדעזע.
– כלום אירע דבר רע?
– דבר רע? בודאי שאירע. גברת ג’יקובס זו, אני באה לביתה זה שני חודשים בכל שבעת ימי השבוע. למראית עין היא עמי כּך – חבירוּת וריעוּת. לא אני נדחקת אליה. היא שרדפה אחרי. “יד” היתה חסירה לפרות אדומות אלו. והנה הערב מתאַספים אצלה. נשף אורחים קרואים. לא הייתי מסוּפּקת, שתזמין אותנו. כבר עשיתי כל ההכנות לכך. חליפתך הכחולה נתתי לניקוי והבאתי עמי, והריהי לפניך. וחזירות שכזו! לא הזמינה. שיחקנו עד שעה שש, ודיבור אחד לא השמיעה. שתאמר – “שמא גברת רענני תסורי גם הערב ותביאי בן-זוגך עמך” – לשם הנימוס על כל פנים. היא לא אמרה מאומה. גם את מרת גבישי לא הזמינה, אבל אין מרת גבישי יודעת, שאותי לא הזמינה, ולפי שעה איני רוצה שתדע זאת.
רגע אחד עלה בדעתו של רענני להקניטה קמעה, ולומר לה שהוא דווקא זכה הבוקר להזמנה מאת ה' ג’יקובס, ולהשמיע לה את הצרות שהיא עם משחקיה מגוללים עליו. אלא שהבליג והשיב:
– לא כדאי להתרגז על כך.
קם וקרב אל כפתור בקיר להעלות אור בחדר. אידוארדה הקדימתו ומיחתה בפניו;
– אַל תדליק. כּשתראה מרת גבישי אור בחלונותינו, מיד תשער שגם אנו לא-מוזמנים, ואיני רוצה בכך.
והם שהו בחשיכה כל הערב, וארוחתם אכלו לאורם העמום של כוכבים מכחילים. הוא אמר לה את האמתלה הבדויה על ביקורו הפתאומי בבוקר. והיא בישרה לו על עיסוי בשרה; אבל אלה הם עסקי נשים, שאינם מעניינו. עמדו בסוף תמוז, ובחדר האפל רבתה החשיכה. במשרדיהם של כל המוסדות כבר פתחו בדיונים לשנת התקציב הבאה. רבו ותכפו הישיבות בוועד הפקידים, התובע ומגיש עצומותיו בעוד מועד. רענני היה בינתיים אחד מעמודי התווך שבוועד הזה. ומיד לאחר ארוחת הערב נחפז להיפרד מאידוארדה והבטיח לה, לאחר שהפצירה בו הפעם יותר מבשאר הפעמים, שלא לאחר. אלא היוצא לישיבה של ועד הפקידים יודע את שעת יציאתו ואינו יודע לעולם את שעת חזירתו. רענני שב לאחר חצות. ראה את חלונות חדריו שרויים באפילתם. בלילה אחר סימן הם שאידוארדה כבר עלתה על משכבה. ומיד מתעוררים בלבו של רענני רגשי חרטה ונוחם על אשר הוא משהה זוגתו יושבת נעגנת מפני ישיבות מטרידות אלו. אך בלילה זה אין הסימן סימן. הרי בכוונה תחילה גזרה על עצמהּ את האפילה, בשביל להטעות עיניה של מרת גבישי שכנתה ולחפות על העלבון שלא הוזמנה לבית ג’יקובס.
הוא נכנס בחשאי, כרגיל, פשט בגדיו בחדר האוכל וקירטע על ראשי בּהוֹנוֹת רגליו אל חדר השינה. דומה, אידוארדה ישינה שנתה העמוקה. לא טענה כנגדו ולא הסיבה גבה אליו כששכב בצדה. אולם לגודל תימהונו נחו הפעם שתי זרועותיה סביב צווארו ולחצו את ראשו אל גופה.
– טוטלא, טוטלא, התרגשה אידוארדה, חיכיתי לך, יש לי לומר לך דבר מה.
שוב נחרד רענני:
– כלום אירעה איזו תקלה?
– לא.
– ובכן מה?
– הייתי היום אצל רופא.
– אצל רופא?
– כן.
– חולה את? טן, טן, טליפה זו של הברידז' ועסיינית זו הממעכת בשרך מעבירות אותך על דעתך, וצרה גדולה את ממיטה עלינו.
רענני עצמו לא ידע, מהיכן שטף אל פיו כוח דיבור שכזה.
אבל אידוארדה לא השיבה. שוב לחצה את ראשו אל שדיה ולחשה:
– תינוק אתה.
הוא לא הבין מאומה, ואיזו אימה איומה השתכנה בלבו כשאידוארדה חזרה ואמרה:
– הייתי אצל רופא.
– ומה אמר לך? ולמה את מענה אותי?
– אמר לי, שאני בחודש הרביעי.
והיא השקיעה ראשה בכר ופרצה בבכי. בכי עצור וחנוק, שלא השמיע קול, אבל זיעזע את הכתפיים. רענני לא ראה מעולם את אידוארדה בוכה. אבל מעולם לא השמיעה באוזניו דברים שהשמיעה אותם הפעם. הוא העביר ידו בין שרידי שערות ראשו ותלש מהן מלא חופנו. חש שעליו לעשות מעשה. הוא שלח ידו מתחת לגופה, הפכה על צדה וקירבה אל חזהו והתחנן לפניה:
– אַל תבטי, אַל תבטי.
ובשעה שהעביר את אצבעותיו המרתתות לאורך גבה חש מתחתן בזיזי החוליות שבשדרתה. ימים רבים לא נתקל בהם. והיה במגע קסם זה אושרם של ימי עלומים וששונם, שחזרו ובאו לצל קורתו ממרחקים, ממרחקים.
בשבת חנוכה שלאחר יום קשה, לוהט ורב-מאורעות זה רבתה ההמולה בבית רענני. בחדר השינה נוספה על המיטה הרחבה וה“משותפת” עריסה נאה וּפעוֹט היה פועה בּהּ. ברית-המילה נערכה בבית החולים למניין אנשים, ועיקר השמחה היתה בשבת שלאחריה. שני החדרים המפולשים הפכו לאולם אורחים גדול. כל ה“ידיים” של משׂחקות הבּרידז' טרחו כאן וקיבלו את פני הקרואים – גברת ג’יקובס הסנדקאית, ורבקה וה“גברת-דוקטור” שימשום, השקום, האכילום. מרת גבישי הורידה את כל כורסאות העור שלה ואת הכיסאות והדרגשים המרוּפּדים ואת כלי החרסינה המוראביים. ועד הפקידים הוא שהטיל על עצמו את החובה לחוג שמחה זו של אחד מחבריו ברוב עם ולפארה בנוכחותם של גדולי-הדור. אידוארדה התהלכה חלושה וגאה בשמלתה השחורה ופיה חסר השפתיים מצומצם, ועיני הקטיפה החומות מלטפות כל הנתקל בהיקף סקירתן ומפיצות טוב-לב. שוב היו טסים וקערות ואגרטלים וכריכות של כרכשאות ונקניק וַרשאי, שמן ורזה, וביצי דגים וחריצי גבינה משוויץ והולאנד, ותפוחים מקאנאדה ואגסים מטירול, וכל אדם נוטל כמה שהוא נוטל ומה שהוא נוטל. וכשהיתה עוצמת למחצה את עיניה נדמה היה לה, את מימי הבוג המרצדים היא רואה ואת המיתם החרישית היא שומעת. לעשרות נהרו האורחים, והרחוב המה מעוברים ושבים. וכבר ידו של רענני נתרופפה משפע של לחיצות. באו אפילו גדולי “המזרחי” בסורדוטיהם הארוכים ובכובעי הלבד השחורים ורחבי השוליים, ולא שהו הרבה והקפּידו עם עצמם ולא טעמו אלא מי סודה טהורים. באו ראשי המוסדות, מזכיריהם וכל פקידיהם. בסוף הופיע לשעה קלה ראש הסוכנות עצמו עם חבריו. פינו לו מקום בכורסה של עור, שעליה גאוותה של הגברת גבישי, וכיסאותיה המרופדים עוטרים מקום ישיבה זה בשביל הנלווים עמו. בתוכם ישב גם מר ג’יקובס וסיפר בשבח משחק הברידז' של אידוארדה. רענני עמד מן הצד נבוך, ואינו מאמין למראה עיניו. לא ידע על שום מה זכה לכך, והיה חומל על עצמו מרוב בושה. הוא נמלט לחדר השינה להסתכל בפעוט שלו. סמוק היה ושערות ראשו צפופות משער ראש אביו. פיו היה פיה של אידוארדה, מקומץ וחסר שפתיים כמוה. רענני הצהיל לו פניו. הוא לא ייכשל בלשונו, ואת כל הקו“פים והגימ”לים יחתוך מתוֹכוֹ בלא עיכּובים.
עוד הוא תוהה על בן-אונו, ואידוארדה מרשרשת מאחוריו בבהלה:
– ראש הסוכנות רוצה לראותך.
נחרד רענני ולבו נוקפו, כי לא ידע לשם מה הבהילוהו לשָם, כיוון שאת ברכתו ואת לחיצת ידו כבר קיבל מאת ראש הסוכנות כשקידם פניו בפתח הבית.
ראש הסוכנות, אדם בעל קומה נמוכה, השקיע את עצמו באחת מכורסאותיה העמוקות והרכות של מרת גבישי, וכאילו נבלע בתוכהּ. היה אוהב שׂיחה, מעוֹרב עם הבריות, ולא הכּירוּ בו אותה חומרה וכובד ראש ועמידה על דעתו, שנהג בהם בעסקי הכלל. דיבורו היה רהוּט, קפץ מעניין לעניין, וקהל המסובים, שהקיפוהו בעיגול גדול, שרירי פרצופיהם מתוחים, ומוכנים ומזומנים להיענות לו, לשחוק ולהסכמה ולתרעומת, ולכל תגובה אחרת לפי המצב ולפי הצורך. הוא עצמו היה בעל זיכרון גדול ולא נשתכח הימנו שם רענני, שנתקל בו פעם בשיחת טלפון ושהפתיעהו בכוח זיכרונו.
– מר רענני, פנה אליו, מה מספרו של התיק בענייני המכס עם הממשלה?
ועיני כל המסובים נתלו ברענני.
הוא חש אותו מחנק ואותו מכאוב ממש, שתקפו גרונו וחזהו כששאֵלו הדוד ר' אבא באחרון של פסח ההוא על שם משפחתו, והוא מאמץ כל כוחותיו להביע שתי הקו“פים כהלכתן. העור האפור והקירח שבקדקדו רותת ומתקמט כמי שלולית במשב רוח שחרית קלה. פתאום נתבּהר פּרצוּפוֹ, ושפתיו נתעוותו במשהו דומה לחיוך. לא בלבד שהמספר צף על פרטי פרטיו במוחו, אלא החשש העיקרי, שמא תתגלגל לו קו”ף בסימני האותיות, גם הוא חלף. רענני מנה את טור הספרות והציוּנים לאיטו וכסדרו – 17/א/מל/43/ב!
ראש הסוכנות נהנה הרבה שהנשאל עמד במבחן, ובפרשׂוֹ כפיו אל העומדים עליו הכריז באותה בטיחות של אדם, שאינו טועה לעולם:
– לא כך אמרתי לכם? זיכרון פינומינאלי.
מיד השיחה הוסבה לעניינים אחרים. רענני נתקע במקומו מיותר ועזוב כאדם שכילה מלאכתו, ושוב אין לו תפקיד אחר. משום מה זכר את הנער ולוֹדיה במשרדו בוולודובה. שלוש נקישות על המצילה, והוא בא עם פרצופו המטושטש ושערותיו הפרועות ועם המימרה “הנני לשרתו, אדוני” על שפתיו. עוד האורחים מטיבים לבם, באים והולכים ודוחפים זה את זה בשני החדרים המפולשים, שצרו מהכילם. חבריו הפקידים, הם ונשותיהם, שתו ואכלו בכל פה והרבו דברים בקול ופרץ שחוק כנופיות כנופיות. מישהו פילס לו נתיב אל ראש הסוכנות והביא לפניו את בנו, שהזמינו לבר-מצווה שעתידה להיות בשבת הבאה. מרת ג’יקובס ורבקה העבירו את הטסים עם המשקאות בתוך הדחק בזריזות ובידיעת העניין כשתי מלצריות מנוסות. “כאילו עסקן בכך”, הרהר רענני. ומרחוק הוא נתקל בראש אידוארדה הרם מעל לראשים אחרים, והיא נותנת בו את עיני הקטיפה שלה. חיש עברה על פניו ולחשה לו באזנו – “הניצחון מלא, עולה על המשוער!” ונתערבבה מיד בהמון האורחים והמולתם.
פתאום חש רענני יד שהונחה על שכמו, ושמע קול קרוב ומוּכּר אומר לו:
– טוּטלא.
מי הוא זה שהעלה את שמו מתהום הנשייה?
עמד לפניו חברו מנוער, חיים הורוביץ, בר אוריין, ממשכילי העיר ולוֹדוֹבה, בּן-טובים, הראשון בעולֶיהָ. ביום בהיר אחד נכנס בו דיבוק, עמד ומכר בחצי חינם את נכסיו, את החנויות וקרפיפי הנסרים שנפלו לו בירושה מבית אביו, הפסיק את כל לימודי הבנים באמצע ועלה לארץ, ועמו שטר-העברה של הבאנק הקואופראטיבי לכמה אלפי לירות, חתום בידי מנהלו אהרן קוקלא. דומה, כל הנאספים הרועשים בכאן, בשני החדרים המפולשים של רענני, כל הפנים הצוהלות האלו לא נבראו אלא בשביל לסייע לחיים הורוביץ בבואו לארץ ולהנחותו בעצתם. אבל הם לא סייעו עמו ולא הנחוהו בדרך הנכונה. דעתם לא היתה פנוּיה לכך, שעתם לא היתה פנוּיה לכך. והורוביץ נפל בידי סרסורים ורמאים ומפקיעי שערים. הוא מכר וקנה, קנה ומכר עד שיצא ריק מרכושו, ולא הציל אלא נחלת קרקע של כמה דונמים בקרבת תל-אביב. עליה הקים שני צריפים. אחד לדירה ואחד לשלוש פרותיו. הוא נתאלמן. בנו הצעיר עזבוֹ והלך לקיבוץ. ונשאר עם בתו ועם הבן הבכור וחי חיי עמל ועוני. הבנים הם שהאכילו את הפרות, חלבו אותן וריפאו את פטמותיהן הסדוקות. והורוביץ עצמו התאמן בשנות עמידה בנסיעה על אופנוע. בוקר וערב הוא יוצא לתל-אביב טעון כדי חלב ומחלקו ללקוחותיו. אלא שבטבור העיר אינו מעיז עוד להיטלטל, בין אוטומובילים מטורפים הללו, על כלי-הרכב שלו. והוא מהלך ברגל מרחוב לרחוב, מדירה לדירה, ממדרגות למדרגות, ושני הכדים בשתי ידיו. דומה, ידיים אלה נתארכו הרבה; כי המשא הכבד מושכן תמיד אל הקרקע.
עכשיו עמד לפני רענני לבוש שחורים, שהיו מונחים שנים רבּוֹת בּלא שימוּש ונתיישנו ונתמעכו והוֹריקוּ ואינם לפי גידולו. בלורית שחורה זו, שהיתה חוצבת להבות אש כשהיה מטלטלה בשעת נאומיו בוולודובה, נידבללה כסוכה ענייה ושׂיבה זרקה בה. עור צווארו נצטמק וקיפוליו יורדים ונבלעים בתוך החלל האפל, אשר הצווארון, זה ששימש פעם היקף עורף אחר, פותח סמוך לפיקתו. ומחיים הורוביץ של הימים ההם לא נשתיירו אלא זוג העיניים האפורות והמזהיבות מתחת למשקפיהן, ושפם גא ועבות זה המאפיל על פה בולט, בשרי, אמיץ ורב חשק. היה עוד משהו חדש בחיים הורוביץ. בשרו היה מעלה הבל משונה, נסתר, מטושטש, אבל מוחשי ועמוק מאוד. בתוך כל ריחות הבושם החריפים והרבים, שנשי הפקידים היו מפיצות סביבן בשביל לחפות על ריח פגום וחבוי שבגופן, הזדקר הבלו של הורוביץ. תחילה דומה היה, שאינו אלא הבנזין שניקה בו את בגדו השחור לפני עלייתו לירושלים להשתתף בשמחת רענני. ברם היה כאן משהו מיוחד במינו. הבל מתוק, רענן, חי, של חלב טרי וחמים, הזורם מן העטין ומסתנן אל תוך הדלי אשר בין הברכיים, מעורב עם ריח קל של זבל בהמות מחמיץ. והוא שהעלה לנגד העיניים אדמה מהבילה ושדות בר וירק אילנות ובושׂמם של פרדסים בפריחתם ושלוות כפר ועמל ידיים וחיי ישרים.
– טוטלא, אמר, שיחקה לי השעה כשהצעתי לפניך שם זה רענני.
שוב כאילו היה רענני חומל על עצמו מרוב בושה.
הוא השיב בקול נמוך:
– ודאי, חיים, ודאי. רעיון גדול היה. עיניך הרואות.
בארץ שמתקבצים אליה יהודים מכל תפוּצות הגולה, יהודים שפגעי הזמן עקרו אותם ממקום גידולם והם באים למקום שאין מכירים אותם, הרי לא זו בלבד שמפליגים בכבוד עצמם ובשבח עברם, והכול בני-יחשׂ וזרע-קדושים, אלא אף מרוּבּות החליפות והתהפוכות בימי ישיבתם בארץ גופה, ולעולם אין אדם מסיים כאן במה שפתח. וכלפי מה נאמרו הדברים? כלפי ר' פינחס קראנץ איש טארנוֹב שבגאליציה, שעכשיו שם-דבר הוא בעיר הקודש, ועסקן בקהל החרידים, ושומר נאמן למוסדות החינוך שלהם, ומראשי המדברים בוועידותיהם ובכינוסיהם. אלא שלא היתה דרכו של קראנץ, שהביאה אותו עד הלום, סלוּלה לפניו, ועברו עליו כמה וכמה גלגוּלים עד שהגיע למעלתו.
בראשית הדברים הריהו פינחס קראנץ מורה בבתי-הספר שבירושלים. אבל לאחר ביאליק אי-אפשר לו למורה שלא יהא חרזן. והריהו שר קראנץ על העיר וכל הקדוּּשוֹת שהיא מקוּדשת בהן; על שקיעות חמה והדמים הניגרים בשמי-מערב; על ההרים המסוּלעים והחמסינים המשוּלהבים, וזורק מרה בבתי-יראה ומסגדים שמיגדלותיהם דוקרים בחוּצפּה שמי-מעל. ומהלך הוּא ברגל גאווה עם ערב בירכתי העיר ותולה עיניו בשיפּוּלי-הרקיע המאדימים וברכסי גבעות המאפילים, מעשה בעל-בית, כאדם המסייר נכסיו. אמנם לא שיחקה לו השעה בעסקי הפיוּט שלו. היו המערכות מחזירות לו ילדי-רוחו. הוא מפייט ושולח, והן, כאילו עשו קנוּניה עליו, מתאַכזרות ומחזירות, עד שמצא לו מקום מקלט בשבועונו של “המזרחי”. פינחס קראנץ גופו רואה כל הווייתו בפיוּטיו, ורגיל ליתן פירוש הפוּך לכפילוּת זו שבמשלח-ידו. נקודת המרכז הריהי המשורר שבו, אלא צריך אדם מטוּפל באשה ובנים לכלכל בני-ביתו, והוא הולך ועושה את הלשון העברית חול וחופר בה בשדה ההוראה לצרכיו. בינוני קראנץ בקומתו ולא הידרוֹ הקב"ה בפנים נאות. משוּנה מאוד מבט עיניו. ניטל ממנו כל לובנו, וסירתו האפורה עם גלגלה המגוּדל פשטו על גבו, כעין זו של בעל-חיים, ומילאוּהוּ ועכרוהו. קדירת ראשו רוחבה גדול מאורכה, דומה דחקו עליה מלמעלה ומלמטה והזיזו אותה לצדדין, וצמצמו את הסנטר והריהו כמגודע; ולפיכך אוזניו הפחוּסות מזדקרות מעל לקדקדו. שפתו העליונה, שתפחה ותכלה ופרומה היא כחוט השׂערה, ונימה דקה של בשר כעין הטחול משוכה על אמצעיתה, מופשלת לצד החוטם וכמעט נוֹגעת בחוּדוֹ. מכּאן דיבּוּרו המרוּכּך והמתרוֹנן, שהיה מדשדש וּמפשפּש בהברות, שאינן מתאחזות כהלכה במוצא-פיו.
אוהב דברים וּוַכּחן גדול פינחס קראנץ. תלי-תלים של חילוקים וסברות וראיות גנוּזים בגולגולתו המרוּבעת, וכרצונו פעם תומך בעניין ופעם סוֹתר אותו בזה אחר זה; הכול לפי הדעה שהשמיעו באוזניו הפחוסות. הנה נפגש עם מורה מודעו מתל-אביב שבא לפוּש מן החום, והלה משבח לפניו צינת-אווירה של ירושלים, מיד קופץ פינחס עליו: “טעות, סתם התפעלות של עגלים! אתם התל-אביביים, בכלוּם אינכם מבחינים. אין חמה כחמתה של ירושלים, את הבשר היא שורפת; ואין רוּחות כרוחותיה, את העצמות הן מייבשות!” – ומניה-וביה, כשהוא נפטר מזה ונתקל באחר, נחפז ושטוּף זיעה, והלה זורק לו – “אכן יום בוער היום” – מיד פינחס מעכבוֹ, מטיל בו מבט משוּנה זה במלוא-עיניו שניטל ממנו לובנו, ומזהיר בו: “אזרח ותיק שכמותך, ירושלמי שכמותך, שטות זו מנין לך? אין שום דבר בוער בגבולות עירנו; תמיד לפניך קרן זווית צלוּלה ומצוננת, וסתם מלעיז אתה על המשוּבח שבאוויר הארץ.” עיקר – היו אומרים עליו הבריות, מבעלי “בכל-זאת” ומאנשי “אף-על-פי-כן”.
הראשונים שעמדו על מידתו זו היו התלמידים בכיתה אחת, והתחילו להכשילוֹ בידיים. פעם דרש לפניהם קראנץ בפרשת שאול ודויד והרבה לספר בשבחוֹ של המלך. מיד קם אחד הנערים, המובהק שבכיתה, וסייע עמו וגמר את ההלל על שאוּל וענוותנוּתוֹ ושקט-רוחו ויושר-לבּוֹ. כשבאו דבריו אל סופם וחזר למקומו, תהה עליו קראנץ כמה רגעים. הרים שפתוֹ המוּפשלת, הסמיך אותה יותר לחוד חוטמו, ומתוך היסוס פתח קולו ברינונו: “לאו דווקא… לאו דווקא… אין ענווה ויושר-לב מן המידות המיוּחדות למי שיושב על כיסא מלכוּת…”, וכיוון שפּחז עליו יצרו לא פסק. ולא ראה פינחס, שהעניין מוּכן ומתוּקן מתחילתו, והריהו עומד לפני התלמידים כמוקיון ומבדח דעתם; ועפים הפתקים מספסל לספסל, וזוויות עיניהם של התלמידים מכוּוצות, וכל אחד ואחד בולע רוּקוֹ שלא יתפקע גרונו מצחוק. מכאן ואילך היה הדבר מנהג בכיתה. משצלצל הפעמון במסדרונות והגיעה שעתו של קראנץ, והנערות והנערות מתקבצים ונדחקים למחלקות, יש ומישהו לוחש על אוזן חברו – “היום אנחנו עושים קירקס”; ומיד מישהו קם ושואל וקראנץ משיב ונמשך אל המקום שתלמידיו מושכים אותו לשם, ועפים הפתקים מספסל לספסל, וכל אחד בולע רוּקוֹ שלא יתפקע גרונו מצחוק, ושערי הקירקס פתוחים לרווחה.
שמץ ממחזות-השעשועים שמעלים התלמידים בשעת תלמוּדו של קראנץ גוּנב אל המורה לערבית יעקב חלבּי. מארם-צובא באו בני ביתו ועל עיר זו שם משפחתם, אף על פי שישיבתם בירושלים מדוֹרי דוֹרות, ומהם חכמים ופרנסים בעדתם. יעקב לא היה מן המזרח על כל טוהרתו, כי לקח לו אביו לאשה בחורה אחת מן הכולל האוּנגארי, גבוהת-קומה עם ידיים ורגליים כגמל המדבר. מעט משיעור גופה של האם נטל יעקב, וקומתו גדולה מקומתם של שאר החלבים שגוּצים היו. בעל בשר היה, כרסני, ומשהו ילדותי ומצומצם שקוע בשתי כפות ידיו הקטנות והתפוּחות עם אצבעותיהן השׂעירות. לעולם מלבוּשו חליפה כחוּלה ופרח אדום בדשו מצד שמאל, ושתי הבלוטות שבלסתות, ירושתו מצד אמו המאדיארית, היוּ משחירות בתכלת מעילו ומזעזעות פרצופו החרד. חטוטרת קלה נתקעה שם, ומעילו מרוּפּד במוֹך שיתמלא השקע מימין בגובה הבליטה שמשמאל. אלא שבכל הילוּך והילוּך היה גוּפו רוֹתת קימעה, וראשו פּוֹנה לצד הפּגוּם כמחפּה על דבר שאין מגלים אותו. והנה נודע לו, לחלבּי זה, מפי התלמידים על המעשים שהם עושים לקראנץ, ואמר לנסות כוחותיו.
ביום אחד אפור וצונן נזדמנו בחדר-המורים, בין שיעוּר לשיעוּר, פינחס קראנץ ויעקב חלבי ועוד מורה אחד, גבוה וקצר-ראייה ומסוּרבּל, שאין לו עורף ואין לו צוואר, והריהוּ מטיל כל גופו על השולחן ומפשפש בתיקון מחברותיו המשוּבּשוֹת.
– שלג זה שירד הלילה – פתח חלבּי.
הרים קראנץ ראשו מעל הספר שהיה מעיין בו ושלח אל חלבּי מבטו העכור והמהסס, כעומד על פרשת-דרכים ואינו יודע איזוהי הדרך שיבוֹר לו, אלא שלא הבליג ושאל:
– איזה שלג?
נתרגש מאוד לבּוֹ של חלבּי כּאדם שהשליך חכּתוֹ לתוֹך מי-הנהר ויושב ומצפה, ופתאום חש בעיגולים הללו שעל פני חלקת המים וברעידה קלה זו של משיכה שמשך הדג בחכתו.
– לבן – אמר.
– טועה אתה, אין השלג לבן – ופינחס סוקר לצדו של המורה הכפוף על מחברותיו, שמוֹרה לטבע היה.
– וכי מהו בעיניך? שחור?
– אינו לבן ואינו שחור, גוון אין לו.
– הסב עיניך אל החלון וילבין לפניך.
– איני זקוק לכך, אני יודע.
בינתיים צילצל הפעמון וקהל המורים פרצו לחדר והוויכוח נפסק באמצע. אבל לחלבּי היה הדבר לאות. ומשיורד עליו שיעמוּם בישיבות המועצה הפּדאגוגית, הריהוּ מתחיל משתעשע עם פינחס ומושכו לשיחה והתעצמוּת ועושה לו קירקס קטן לעצמו.
מידה זו של עיקשוּת ודאי שהביאה את המאֵרה אל בין כותלי ביתו של קראנץ. מעולם לא אמר הן בשעה שזוּגתו אמרה הן, ולא אמר לאו כשאמרה לאו. אשתו אסתר בת-טובים היתה; והוריה מיושבי חארקוֹב, ועסקי אביה עורך-דין-מושבע מימי הצאר; ואפילו שמעה שיעוּרים שנה אחת בקוּרסים הגבוהים לנשים שבעיר מולדתה. דלת-בשר היתה וידיה ארוכות ושכמה צר וצווארה זקוף ומגוּיד. קטן וסגלגל ראשה ופניה קטנות ורזות, ובתוכן שתי עיניים אפורות ונוּגות, ודומה, לא ניתן לראות בפנים האלו אלא עיניים אלו בלבד. כשהיתה מהלכת בצידו של פינחס כתיפו עלתה על כתיפה. אולם בפני עצמה, כשהיא עומדת בשער החצר ומתבוננת בעוברים ושבים, או כשהיא ממתינה בחנות בתוך שאר הנשים שבשכונה, הרי קומתה מוגבהת על השאר ומגלה רוזן גזרתה המשוּנה. לא נתחלק גופה לחצאין ולא נתרחב באמצע; כאילו כלונס ארוך משוּך היה מבית-שחייה עד קרסול רגלה מימין ועוד כלונס משמאל והיא מהלכת ביניהם. רגיל היה פינחס להקניטה על כך ולפגוע במקום פצעה. על כל מכשול ותקלה היה חוזר על מליצה זו הסדוּרה בפיו: “ראוּיה את שאַכּה אותך שוק על ירך; אבל אין לך, אין לך, לא שוק ולא ירך! חַ! חַ! חַ!” והריהו מפשיל שׂפתו העליונה ומתענג בעלבּוֹנה של אסתר, הפורשת בשתיקתה ובמכאובה.
כמעט בהיסח-הדעת, לאחר שלושים שנה של ישיבה עמו תחת קורת-גג אחת, ולאחר שילדה לו שני בנים שכבר נשׂאו נשים ובנו להם ביתם; לאחר שלושים שנים של חיי צער וייסוּרים ועלבונות, נזדמן לה לאסתר, משהתחיל להעריב יומה, לעמוד על גילוי זה, כיצד מסיבּים מעל קראנץ עיקשוּתו ומפתים אותו שיעשׂה רצונה, הואיל וסוֹבר הוא, כי עושׂה הוא בניגוד לרצונה. ומשעה שנתגלה לה הדבר והתחילה מהלכת בעקיפים הללו ומצליחה, התחילה מנהיגה את עצמה בהם עד שנקבעו בלבה. ומכאן ואילך כל חייה אינם אלא פקעת מסוּבּכת של מערכי-כחש קטנים ורצוּפים. פעם נכנסה לחדרו של פינחס, במקום שהיה יושב בערבים וחורז חרוזיו. הטיל בה שתי עיניו המלאות ושאל:
– באת לחדש מה?
– שכנתנו, מרת חלפי, רוצה שנלך עמה לקולנוע, ואמרתי להּ, שעסוּק אתה בכּתיבה שלך ואני עייפה.
– ולמה את משיבה בשמי קודם שאַת שומעת דעתי?
– הלוֹא יוֹדעת אני, כי שוֹנא קולנוע אתה.
– רצוני שונא, רצוני איני שונא.
– ואני באמת עייפה מאוד.
– וכי הולכים לשם בשביל לטרוֹח?
– שינית פניך בימי זיקנה?
– רצוני משנה, רצוני לא משנה, ומוּטב שתאמרי למרת חלפי שנילווה אליה; ודרך אַגב, איני זקן כל עיקרי, – וטפח לה על כתיפה הגרמית.
כעבור שעה קלה כשישבה אסתר באולם האפל בצדי בן-זוּגה והסתכלה במראות העוברים לנגד עיניה, לא פּסקה מלהרהר במה שאירע לה. נשתלשלוּ בזיכרונה כל אותן הפעמים, שהיתה ממש מתחננת לפניו שילך עמה לאולם זה, לנוח מעט מעמלה באור התמוּנות הנעות ובין צללי הזוּגות הרוחשים והלוחשים בשכינוּתה, ובשום פנים לא נענה לה אפילו פעם אחת: הואיל וקולנוע אינו אלא מבלה עולם התרבות והשירה; הואיל ומקום הוא לריבוֹת הקוּרדיות ולפרחחיהן, ואינו מקום למורה ומחנך; הואיל ושעות הערב מיוּחדות לו ולבת-שירתו ולא יוציא זמנו המוּעט לבטלה. עכשיו קם והלך והריהו יושב בצדה. מה אירע? כלוּם מרת חלפי זו שנמשך אחריה? אי-אפשר, אי-אפשר – דחתה אסתר הרהוּר זה מלבה. אמנם מזמן נתקלה בעיניו החוֹשקות והתוֹהות אחרי נשים בעלות-בשר שבשכינוּתם. אבל מרת חלפי היתה אלמנה עזוּבה, ננסית ויבשה וללא-תואר, ורגשנית וטרדנית כזבוב הבית, ופינחס לא נשא מעולם קירבתה. ואסתר תמהה הרבה.
ולאחר ישיבה של שעתיים באולם, משיצאו לרחוב, שוב אמרה אסתר לנסוֹת את פינחס ולעמוד על הגילוּי שלה ולחַזקוֹ. היה ליל סיוון אפל וצוֹנן, והשעה קרוֹבה לחצוֹת. גדלה המהוּמה בכיכר זו שעל-יד הקולנוע. גלים של בני-אדם מנוּמרים בלבושיהם ודחוּקים בהילוּכם פלטוּ שעריו. מוכרי כעכים, שזה עתה רדוּ אותם מן התנוּר החמה, הכריזוּ על סחורתם ואף בשרווּלי העוברים ושבים היוּ מושכים. עומדים על משמרתם שני שוטרים בעיגול המוּאר של הפּנס, אחד אנגלי ואחד מבני הארץ, ומשׂוחחים זה עם זה. אלא שבפנייה ראשונה מצד שמאל כבר סתמה חשכת הלילה כל מבואות העיר, וריקים רחובותיה ומעלים קיטור של ריקבון ירקות וסחי ביבים. והחוזרים לבתיהם מהלכים חבוּרות חבוּרות באמצעיתם של הרחובות, והם כפוּפים במקצת וּמחישים צעדיהם במעלה העיר. רצתה אסתר ללכת בעקבותיהם ולעשות דרכה ברגל, אבל חשה בעיני פינחס שנתלוּ כבר באוטובוס העומד בכיכר הקולנוע, ואמרה לו:
– עייפתי, פינחס, ניסע הביתה.
והוא מעכב פסיעתו ומפשפש בשפתוֹ המוּפשלת:
– כך… עייפת… ודאי. לעולם עייפה אַת… אבל נאה הליל ונאה ההליכה בירושלים השליווה והנרדמת…
מיד נתנה זרוֹעה בזרוֹע בן-זוּגה והסכימה עמו, ושלושתם יוצאים במעלה הרחוב, ולב אסתר נרעש ונרתח. עכשיו הכול בדוּק ומנוּסה. כמה שנים טרחה וכמה שנים נתייסרה. והריהו פשוּט בתכלית הפשטוּת. אין לה אלא לאמור ההיפך מרצוֹנה, וַהריהו עושׂה רצוֹנה. ומשנכנסה מרת חלפי עמהּ בשׂיחה על יגיעה זו שהיא קובלת עליה ועל טרדוֹתיה שמתישות כוֹחה, ושאי-אפשר כך ואסוּר כך, היתה אסתר מכוונת תשובותיה הפעם בדעת, לקבל הסכמתו של פינחס לדבר שלא הסכים לוֹ כל ימי שבתה עמוֹ:
– אומרת את, מרת חלפי, עוזרת בבית, לכמה שעות ביום ושלוש פעמים בשבוע, כלומר הוצאה של חמש לירות לחודש, האם לא כן? והרי אי-אפשר, עכשיו יקרוּת כזוֹ, וסוף-סוף הלכוּ להם הבנים ונצטמצם הבית, אי-אפשר…
ומרת חלפי לא הרפתה ממנה:
– מתכוונת אני לעבודות הגסות, שטיפת רצפות וכביסת לבנים, שאינן לפי הכוחות שלך, אמנם הלכו הבנים, אבל אף הכוחות הלכו ואף השנים הלכו.
וכן חוזר חלילה, זו מסרבת וזו מפצירה וּמפתּה. כל הזמן לא נתערב פינחס בדיבוריהן של שתי הנשים. היה מהלך ומסתכל בירושלים השליווה ונרדמת ומכנס רשמיו. תמהה אסתר והיססה, כלום טעתה בחשבונה? אלא משעמדו בשער ביתם, ומרת חלפי מוכנה להיפרד מהם, הוציא זרועו מתוך זרוע אשתו ואמר:
– מרת חלפי, ודאי אַת חושדת בי, שבי המניעה? הוצאות יתירות? וכי מה ערכו של ממון בימינו? והרי העלו את שכרי השנה, מצדי אין שום מניעה.
מרת חלפי לא המתינה לתשובת אסתר:
– ובכן, אתעסק בכך. יש לי משהו… זו שבבית הדוקטור הגרמני שברחוב הסמוך.
והלכו כל אחד לעברו, ולבה של אסתר דופק כלב ציפור שנפלה בידי לוֹכדיה.
למוחרת היום בשעות הצוהריים, כשאסתר טורחת כדרכה במטבחה, דפקו על דלתה. ומשנפתחה הדלת עמדה אשה כבת-שלושים ומילאה כל חלל הפתח, והיא לבוּשה שמלת פסים ירוּקים ואדוּמים ועיניים לה גדולות ושׂוחקות.
– מרת חלפי אמרה לי.
– אַה, תיכּנסי, בבקשה.
משנכנסה ראתה אסתר מה שלפניה. היה משהו משוּנה, מגוּחך ומחריד כאחד בשני חלקי גוּפהּ, התחתון והעליון, של אשה זו. מעשה-צירופים מוּזר מאוד, כאילוּ נטלוּ מחצית אחת מאשה אחת וּמחצית שנייה מאשה אחרת ונתנוּ זו על גבי זו. מבית-החזה ומלמטה רוחב היה לה, וסרבּוּל וכוֹבד, והיקף של קיפולי בשר שהיו מזעזעים יריכיה מבפנים ומאחור, והפסים הירוקים והאדוּמים שבשׂמלתהּ מכּים גליהם בכל צבעי הקשת. וכיוון שקצרה היתה השׂמלה וּמתוּחה, בּלטוּ שתי הבּרכּיים תופחות ותוססות כעטיני פרה לפני חליבתה. וגופה זו נתונה היתה על גבי שתי רגליים חטוּבות ונאוֹת עם קמרוֹנן הקל בשיפּוּעיהן, וגוֹנן מוריק ומכסיף כגוֹן הזית. בתוך כבוּדת-בשרים זאת היתה נעוּצה המחצית העליונה של הגוף עם הכתפיים המצומצמות, שאפילו גרמי השכם בלטו בצדיהן. וארוּכּוֹת שתי הזרועות, וכף היד צרה, והאצבעות שנתגסו וסמקוּ מעבודות גסות עודן שוֹמרוֹת על גרמיוּתן הטבעית. והחזה חם ולוֹהט ומוּצנע, מוֹריק ומכסיף סביב בית-הצוואר באותו גוון ירקרק של זית שברגליה. אלא שהראש ופרצוּף הפנים שוב נזדמנו בהם שני החילוקים שבגופהּ. היתה בהם תערובת של כוּשי וצועני כאחד. שקטות היו עיניה, עיני שקדים חוּמוֹת-שחוֹרות, ומתחת דוֹק זה של עצב בהמי היה חבוי עוקץ חד, דוֹקרן ולגלגן ומוּפקר. באפרכּסת אוזנהּ הקטנה והמסוּבכת בנפתוליה היוּ תלוּיים עגילים של מטבעות זהב ואלמוֹג אדום מקוּבּע בהם, והם מידלדלים בכל תנועת ראש ומשמיעים צליליהם, וזוהר השמש ביוֹם סיוון זה עובר את האפרכסת ומוורידהּ. והפּה רחב, חוֹמד, פּעוּר קימעה ושפתיו מעוּבּוֹת, בּשׂריות וּמתוּלעות ושׂוֹחקות. ובאמצעיתו של הפּרצוּף חרוּם האף וּפושט לצדדין ומגלה תוכם התכוֹל של נחיריו ורועד. ומעל לו מצח מקוּמר, נבון ומיוּשב, שתלתלי שערות כעין הפּסדה מקיפים אותו וּפוֹרשׂים צילם עליו.
כשישבה על הדרגש והטביעה אותו בשפעת בשריה, שאלה אותה אסתר:
– איך אקרא לך?
– טוֹלידה.
– וכי ספרדייה אַת?
– לא, רומינית, מבוּקארשט.
– אין השם שכיח.
– מה?
– טוֹלידה שם עיר.
והאשה פערה פיה והעגילים באוזניה השמיעו צליליהם ועיני השקדים שלה הלעיגו:
– ודאי עיר, כרך גדול ויפה. זה הבחור שלי… פרענק… אומר, גדולה ויפה אני כטוֹלידה.
ושׂחקה בקול וחוטמה החרוּם פשט יותר לרוחב פרצוּפה. ונמצא, לא היה לאסתר להרבות במשא-ומתן עמה, כיוון שנחתך הכול על ידי מרת חלפי; קצוּב השׂכר וקבועות שעות עבודתה, ושלושת ימי השבוע שתבוא לכאן קבועים, ויודעת היא על טיב המשפחה ואופייה של בעלת-הבית – הכול חתוּם וגמוּר. טוֹלידה גחנה לצדה של אסתר, נתנה ברזון גופה של בעלת-הבית החדשה שלה עיני השקדים החמוֹת שלה, ואמרה:
– תנוּחי אצלי, גברת קראנץ, אצלי הכול בוער תחת הידיים.
ונפטרה ממנה על מנת לחזור בעוד יומיים ולהתחיל במלאכתה. היתה באה טוֹלידה לסייע עם אסתר שלוש פעמים בשבוע בשעות הבוקר כשפינחס עסוק בבית-ספרו, ועברו כבר עשרים יום ועדיין לא נזדמן עמה אפילו פעם אחת. ובכל זאת משפתחה טוֹלידה בעבודתהּ מלא כל הבית ישוּתהּ. בערבים התחילה מרת חלפי להרבוֹת בישיבתה אצלם ומאריכה בשיחתה עם אסתר ומשמיעה דבריה בלחש, ופני הציפּוֹר הדקות והצנוּמוֹת שלה דוֹאגוֹת, וכאילו מטכּסות שתי הנשים עצה בעסק ביש, ושם טוֹלידה אינו יורד מעל שפתותיהן. אלא שזו משאירה אחריה משהו ממשי יותר. כשפינחס חוזר לביתו וסוֹעד ומתכנס בחדרו לפוּש, מיד אופף אותו ערפל של בּוֹשׂם-ישׂמין חריף ומעוֹרב הבל קל זה של ריח בן-אדם נכרי, שחידוש הוא לו. קיטור ריחני זה מרחף באוויר כל שעות אחר-הצוהריים, ואינו פג אלא עם חשיכה, משנפתחו התריסים עם צינת בין-ערבּיים. והוא מדריך מנוּחתוֹ של פינחס ומבלבל שינה של צוהריים זו, שבין כך קשה היא בימוֹת החמה. ודבק הריח גם בכלים ובניירוֹת שעל שולחנו ובמחברות התלמידים ובכל ספרי-הדקדוּק המשמשים אותו בשעה שהוא יושב ומנקד שיריו.
– מי-בושם משוּנים וחריפים לבחורה שלך – אמר פעם פינחס לזוּגתוֹ.
– וַדאי, וַדאי – ענתה בקול רפה.
– וכי נכשלת בה?
– לא, לא… הלוא רואה אתה, הבית היא הופכת… ידיים של זהב, ואיזו זריזות… אלא.
– אלא מה?
– וכי יודעת אני? מרת חלפי מלאה דאגוֹת… הבחוּרוֹת שבימינו… אירע לה משהוּ בבית הדוֹקטוֹר וסילקוּה, אבל “ייקים” הללו.
ולא הוסיף פינחס לשואלהּ. תמוּהּ היה בעיניו, כי יש מישהו בבית הזה ועושה בו וממשמש בכל כליו, ואפילוּ פּניו לא ראה; ואין לו ממנוּ אלא שיירים הללוּ של קיטור ריחני המטייל בחלל חדרו, מהבהב ומעמעם ומבלבּל חוּשיו, בשעה שהוּא יושב אל שוּלחנוֹ וּמפייט על קדוּשת ירוּשלים בשביל השבוּעוֹן של “המזרחי”, ודבר מתוּקן אינו יוצא מתחת קולמוסו.
בשבעה-עשר בתמוּז לא הלך פינחס לבית-הספר ושמח ליום-הפגרה שנזדמן לו. ולאחר שסעד פת-שחרית בחיפזון מיד הלך והתייחד עם כלי הכתיבה שלו, שהרי הבטיח למר יהלוֹמי, עוֹרכוֹ של שבוּעוֹן “המזרחי”, ליתּן שיר על “הכותל” לכבוד שבת-נחמוּ, ועדיין לא העלה על הנייר אפילו שורה אחת. מבעוֹד לילה היכּה השרב על רכסי ההרים, ועם אוֹר בּוֹקר גלש ופשט בכל הרחובות והסימטאות והתחיל מלהיב קירות הבתים. ובשעה זו עמד החום הלח והדביק בחדרו הקטן של פינחס כבמרחץ שניסוקה. התריסים המוּגפים פּרשׂו אַפלוּלית ירקרקת באוויר וצילם החיוור של הבּרוֹשים המאוּבּקים שבצידי הבית העיב עליה, ואַפלוּלית זוֹ בּוֹלעת את מעט כלי הבית העלוּבים שבחדר; את הספּה הארוּכּה והצרה עם שטיח מעוּך של שׂער עזים שניטשטשו בו כל דפוּסיו; אצטבה זו של ספרים שנתפרקו אבריה; ושולחן-כתיבה זה שגיליון ירוק של נייר-ספוֹג משוך עליו, וכתמי-הדיו המשוּנים משחירים בו; ואותן תמוּנוֹת שעל גבי הקירוֹת, כינוּסי מורים ומחזוֹרי תלמידים, שדהוּ ולא הזכּירוּ טובות. ופינחס יושב ושואף אוויר במלוא-ריאותיו, ומאהיל בגולגולתו המרוּבּעת על הנייר הלבן שלפניו, ושיניו כּוֹססוֹת בקצה הקוּלמוֹס שבּידוֹ. כּבר מצא לו את הפתיחה לשירוֹ, וּכבר ניקד את השוּרה כּהלכה, אלא שהמשך אין להּ. והריהו יושב וקורא בלחש בקולו המרוּכּך והמתרוֹנן ומוֹנה כל הברה וַהברה:
אבנים תושבות שהזמן לא זיעזען.
וכאילו מבקש הוא השראה מן הכתוּב שיבוא לעזרו וייתן הילוּך ליצירתוֹ.
פתאום נפתחה הדלת (ודאי לא הבחין בדפיקה), וגוף אשה סתם חלל החדר, ונתמלא האוויר סמים מריחים והבל משוּנה זה של בעל-חיים, שהיו מענים אותו עשרים יום כסדרם, ואחר זע הגוף פנימה והדלת נסגרה מאחוריו.
– חם – נאנחה טוֹלידה וקינחה פּרצוּפה בקצה הסינר והוסיפה:
– ארץ לא טובה… מזיעים, מזיעים… בבּוקארשט טוב.
פינחס לא ידע כי היום יומה. קם, ואפילו ניחא היה לו שהפסיקוהו ביגיעה ריקה זו שהוא מתייגע, ושאל:
– כלוּם עלי להסתלק?
– האדון, שב, אין לי הרבה.
עכשיו הבחין מתוך האפלוּלית הירקרקת בטוֹלידה; עכשיו נתחוור לו פירוּשן של הלחישוֹת במרפסת בערבים בין מרת חלפי לאסתר. שמלה זו הקצרה והמתוּחה עם פסיה הירוקים והאדוּמים הריהי רוֹחשת ובוֹחשת באוויר, והיריכיים מרקדות, ואיזו זריזוּת; ומשנתכופפה עם המטלית שבידיה אצל האצטבה של ספרים, דומה, כל חלל החדר מלא כבוּדתה של אשה זו.
טוֹלידה הסיבּה אליו ראשה הסמוך לקרקע:
– האדון, מה האדון מביט ככה?
וכיוון שפינחס קישקש בלשונו ופישפש בה בחריץ קטן זה שבשפתו העליונה ולא הוציא דיבור מפיו, שוב אמרה לו:
– האדון, אוֹכל אוֹתי בעיניים.
וכך עמדה לפניו כפוּפה, ופרצוּפה עולה אליו מלמטה, מן הריצפה, והפה הכוּשי הרחב והפעוּר והמלגלג מאדים כפצע שוֹתת דם; והעוֹקץ שבגלגל עיניה הנוּגוֹת דוֹקר; ושוֹקיה שופעות ושופעות, וברכיה תלוּלוֹת ורוֹתחוֹת כעיסה מקוֹערת; ואותו אַלמוֹג סמוֹק שבעגיליה נתוּן במרכז לחייה ותובע וצורח, וניטל הדיבור מפי פינחס, וסנטרו המגודע רועד כאילו אחזתּוּ צינה.
– האדון! – פלטה טוֹלידה בקול נמוך וזקפה קומתה וטלטלה ראשה וקרבה אל השוּלחן וכתיפה נגעה בכתיפו, והיא לוחשת לו על אוזנו:
– האדון, יש לי, יש לי הרבה.
ולא עמד בפני יצרו ואחז ביריכיה וגיפּפן ושיקע ידיו בהן והתחיל מגבל בבשרן. לא מיחתה טוֹלידה. נתרפתה ונשתקעה בו ושׂחקה, וחוטמה החרוּם נושף ונושף; ורוך חמים זה שבברכּהּ צמוּד אל ברכו, ולא הפליג וצבט בקיפולי הירכיים בכל כוח אצבעותיו.
– אה! – נזעקה, – כוֹאב!
ומיד הטילה ידיו מעל גופה ורמזה לו:
– חזרה הגברת אסתר… בפעם אחרת.
ושוב פירכס לנגד עיניו גוּף אשה, ושוב נתמלא האוויר צבעי הקשת של פסים ירוקים ואדוּמים רוחשים והיריכיים מרקדות – ונסתלקה.
וכשצנח פּינחס על כיסאו עוד סנטרו המגוּדע רועד ועוד קצה לשונו נתוּן באותו חריץ צר בשפתוֹ העליוֹנה, וכאילוּ נתרחבה קדירת ראשו ועיוותה כל פרצוּפוֹ. חלום בלהוֹת. שכן אש בוערת בראשי אצבעותיו, ורוך חמים זה של בשר תוסס שהיה מגבּלוֹ עודו בתוך ידיו. והרהור עיקש זה – לה יש, יש לה גם שוק וגם ירך – שהיה כעין דיבוק כל ימיו, מנקר ומנקר. היכן הוא? ובטשטוש מרתתות לפני עיניו העכוּרוֹת האותיות המנוקדות של פתיחת-שירוֹ היתומה: “אֲבָנִים תּוֹשָׁבוֹת שֶׁהַזְּמַן לֹא זִעְזְעָן”, ולבּוֹ נוקפו.
מפּני התענית לא סעדוּ במרפּסת, שהיתה גלוּיה מצד החצר לעיני עוברים ושבים, אלא בחדרו של פינחס ועל גבי שולחן הכתיבה שלו. וכשערכה אותו אסתר לסעודת הצוהריים, נתקלה בנייר הלבן ואמרה:
– לא הרבית לכתוב הבוקר.
– בחמימה שכזאת – השיב ולבו נוקפו.
גבר החום בשעות הצוהריים ולא היתה הסעודה אלא צוננים, וגמע פינחס גמיעה ראשונה מן החמיצה עם גליד הקרח שבאמצעיתה, וניסה לתהות על זוגתו:
– מאוד נשתבחו המאכלים בטעמם.
– ולמה תתפלא? כשאין כל הבית עלי, מיום שטוֹלידה מסייעת עמי. – וגמע גמיעה שנייה והוציא מלבו כל חרדתו. אין אסתר חשה בשום דבר. ונתחזקה עליו דעתו והעיז לשואלה:
– ודאי, ודאי… רווח לך. אלמלא בשׂמים הללו שהיא משאירה אחריה… ודרך אגב, אמרת לי, גרפו אותה מביתו של הדוקטור, על שום מה?
– וכי יודעת אני? רכילות של שכנים… מרת חלפי אמרה לי, נפל משהו בינה ובין הדוקטור, וכמעט לבית-המשפט הלכו.
הפעם לא נחה עליו דעתו. מכל מקום לא נפל שום דבר בינו לבינה. מכל מקום לא הוא שפתח. ואף-על-פי-כן גמר סעודתו מתוך מנוחת-נפש וחזר לשירו.
אלא שלאחר יומיים, בשעות הערב, כשהוא יושב על יד שולחנו ומנקד שירו ביד חרוצה ובהנאה של אוּמן היודע אוּמנותו, כי בינתיים צלחה עליו הרוּח וסיים כל שבעת בתיו, נכנסה אליו אסתר ובהלה בעיניה האפורות, ואמר לו ששני אנשים עומדים במסדרו וממתינים ומבקשים לראות פניו. כמו כל הבתים שאין שמחת-משפחה שורה בהם, אף ביתו של פינחס לא היה פתוח למבקרים, ותמה הרבה על אורחים הללו שלא קרא להם.
אבל משנכנס אליו חברו בהוראה מר יעקב חלבּי, ולבוּש הוא חליפתו הכחוּלה ביום תמוז בוער זה, ופרח-הציפּוֹרן מאדים בדש מעילו, והוא שולח אליו כף-ידו הקטנה והתפוּחה והשׂעירה, נתקררה עליו דעתו. אחריו הלך בחור כבן עשרים ושתיים, נמוּך-קומה ורזה-גוף ולבוּש מכנסיים לבנים רחבים ומעיל תכלת בהירה עם כפתורים של מתכת זהובה; וחגור חגורה שחורה, צרה מאוד, ובמרכּזהּ אַבזם גדול מאותה המתּכת המזהיבה שבכפתורי מעילו. בית הצוואר של כּוּתּונתו פתוח, אלא שעניבה סמוּקה עם ציורי צבעונים סגוּלים תלויה לו על גבי החזה כדרך הסַפּנים. גלוּי ראש היה ובלוריתו שחורה, והשׂערות משוּחות בשמן-המור והן ישרות ומאירות בברק המנורה בגוון של פלדה. ופניו צנוּמות ושקועות בחלל פיו, וגביניו מעוּבּים ומצורפים מעל לשתי עיניים חוּמוֹת שריסיהן ארוּכּים מאוד. אף על פי שגלוּח היה, הכחיל כל פרצופו, ואצבעות ידיו היבשות והזריזות לא פסקו מלמשמש בתנועה משוּנה בקצה סנטרו החד.
לאחר שבירכו לשלום זה את זה ולאחר שהתיישבו בכיסאותיהם, התחיל חלבּי, שהיה מתלמידיהם של ילין ומיוחס ומדקדק בלשונו ובביטויו:
– כיצד אפתח, מר קראנץ? תמוּה לך, שבאתי כאן?
– ודאי עניין חשוב הביאך הנה.
– נכבד מאוד, מאוד נכבד, מר קראנץ. כיצד אפתח? תמוּה לך על בחור זה שהבאתי עמי?
– מה יש לתמוה?
– כיצד אפתח? בן-דודי הוא. מרוּבּים בתי-האב של החלבּים, מהם בעיר העתיקה פרנסים וסוחרים מהוּגנים, ומהם מחוץ לחומה רופאים ועורכי-דין ומורים. אבל אין שבח בלי פסולת. וּפרחח זה שלפניך פּסוֹלתּהּ של פּסוֹלת הוּא, פּוֹחז וריק, קלוֹן לנו ולמשפחתנו, ויש לו טענה, לבן סורר ומורה זה, נגדך.
– נגדי? מעולם לא ראיתיו.
בן-דודו של חלבי תיקן בידיו המשמשניות את האבזם הזהוב שבחגורתו ואת העניבה שבחזהו, וזרק לו:
– אתה מתעסק עם הבחורה שלי.
– שתוֹק! – גער בו חלבּי – מלעיז אתה, ממזר, עלוּקה! – והיה נרגש באמת ובכל תום-לבו. אבל הבחוּר לא השגיח בו, והוציא מכיס מעילו תיק-עור קטן, פישפש בו בידיו המשמשניות והניח פיסת-נייר מרוּבּעת על השולחן לפני פינחס. היתה זו תעודת-רופא, ולשונה מפורשת: “אני מאשר בזה, שבדקתי את הגב' רבקה חיימוביצ’י, בת עשרים ושמונה, משכונת כרם-אברהם בירושלים, ונתינה רומינית, ומצאתי בגופה, בירך הימנית ובשמאלית, שני כתמים כחולים, סימנים ברורים של צביטה באצבעות”.
– איני יודע אשה כזו, מעולם לא ראיתיה – מילמל פינחס בשפה רפה.
– זוהי טוֹלידה – אמר הבחור. וכשהוציא שם זה מפיו, נתעוותו פניו של פינחס וניטל הדיבור ממנו. מוּנחת היתה תעודה מעוּכה זו על גבי שירו המנוּקד, והוא מסתכל בכתוּב ועיניו אינן זעות. “סימנים ברורים של צביטה באצבעות”. בו המדובר, באצבעותיו, וחלשה עליו דעתו. וכשראהו חלבּי יושב משמים ושותק, שוב התחיל:
– כיצד אפתח? תמוּה לך, כיצד אני כאן?
אמנם תמה פינחס, אבל מבוּלבּל היה ואובד-עצות, והכיר במעמדו העלוּב וזכר. ונמצא חלבּי שואל ומשיב:
– באמונה, באמונה לכבודך עשיתי; אנשים אחים אנחנו, וכבודך שקוּל ככבודי. לפני יומיים בא אלי ממזר זה וטען לפני טענתו. למה באת אלי? שאלתיו. משום שאנו מורים בבית-ספר אחד, אמר. באמונה, כך אמר. ידעתי, שהוא מלעיז וגונב דעתי וגיניתי אותו בכל לשון של גנאי. ערבית דיברתי עמו, לשון שהוא שומע, ולא העליתי כלום. אמרתי לו, תמתין לי שני ימים, הסכים והמתין. הלכתי אל קרובי, עורך-דין, להימלך עמו. ואַל תשאלני מה שמצא בחקירתו, זוהמה ובוץ וצחנה עד הצוואר. ואף-על-פי שאין משפט בעולם יכול להוציא פסק-דין לחוֹבתך, יעץ לי קרובי, עורך-הדין, שלא לילך ולהתדיין עם חלאה זו, אלא לטשטש ולמחוֹק, שלא יהא פומבי ושערוריה. משכנוּ אותה צרעת למשרדו של קרובי. תחילה טען טענות גדולות. אבל לאחר שקרובי הטיל מורא עליו, “לקישלה נשליך אותך, כל המשפחה, לקישלה, ממזר, ותרקיב שם”, באמונה, כך גער בו, ערבית דיבר עמו, לשון שהוא שומע, ונתרכך כדונג, והוסכם, שייתנו לו שלושים וחמש לירות, והממזר חתם במפורש, והכתב שמוּר במשרדו של קרובי, שאין שום דין-ודברים בינו ולבינך, ושהטענות שטען מזימה הן ולעז, ואף הוסכם, שאשה זו תעשה עוד בביתכם שבוע ימים, שלא ליתן חשד ולשון-הרע, ואחר תלך מרצונה, באמוּנה, על כל הפרטים עמד קרובי, כי אמרתי כבודך כבודי, באמונה, כך אמרתי לו…
פינחס גמגם:
– רצוני להימלך באשתי.
– ודאי, ודאי.
כשיצא לא הלך אלא לראות היכן אסתר; שהרי קולו של חלבּי הולך בכל החדרים. וכשראה אותה יושבת מכוּנסת בכורסתה על המרפסת ומנמנמת על ספר רוּסי, שהביאה עמה עוד מעבר-לים, זכר ללימודיה בקורסים-הגבוהים לנשים, ואי-אפשר שיגיעו הקולות אליה, נחה עליו דעתו, ונכנס למטבח ושתה כוס מים קרים בגמיעה אחת וחזר, ולבו שנתחזק בינתיים אומר לו, שיש לסיים עסק זה בלי שהיות יתירות.
– כיוון שאתה, מר חלבּי, וקרובך העורך-דין גמרתם בשמי, הריהו גמוּר, כך אף דעתה של זוגתי, אלא שאין כל הסכוּם בידינו…
חלבּי התרגש והוציא אַרנקו והטילו על השולחן:
– קח! קח! כמה שאתה צריך, באמוּנה, קח, הרי בסוף חודש אנו ותחזיר. – ונתנו שניהם את הסכום לבחור וסילקוהו.
איחר יעקב חלבּי לשבת באותו ערב בביתו של פינחס. ואסתר הכינה להם קהווה ונפתח לבו של חלבּי. דבּרן היה ובעל-מזג טוב מטבעו, ומזימה זו שנמשך לתוכה חברוֹ על ידי אחד מבני משפחתו, באמת גנאי וצער היתה לו. ועם חצוֹת נפטר ממנו והבטיח בכל לשון של הבטחה, שאפילו עוף השמים לא יוליכוּ קול, והכול יהא משוּקע בתהום-הנשייה.
*
למוחרת היום ובימים שלאחריו הכול כשוּרה בחדר-המורים. עמדו בסופה של שנת הלימודים וכבר נסתיימו הבחינות. אמהות ואבות יוצאים ובאים במסדרונות, והוּתּרה הרצוּעה במחלקות וכבר ימי-הפגרה באווירן. דיברו המורים בכל עניין, בנסיעות וברחיצה בימה של נתניה, בהליכה לקיבוצים אל בניהם ובנותיהם, בבתי-הבראה ונאות-קיץ שביהודה ובגליל. שקט ומרוכז היה מהלך פינחס ופניו מעוּצמות. אותה כניעה שמבפנים, מחמת המכשול שאירע לו, היתה מפעפעת בו וחותמת פתחון-פיו. וציער אותו חלבּי זה, שהתחיל נוהג בו מנהג חירות, טופח לו על כתיפו ומטרידוֹ בדיבּוּרו המאריך ומטעים בעי“נין ובחי”תין ומתהדר בלשונו המדוקדקת. ואפילו חמד לו לצון מישהו בחדר-המורים והכריז: הביטו וראו, חלבּי וקראנץ זוג יונים! והגם שזהיר היה ולא נגע בעצם המאורע, הרי עיניו הקטנות והשחורות מעידות בו, שקרביו פוקעים מפני הסוד הכמוּס עמו.
ובינתיים נסתלקה טוֹלידה מביתו מרצונה וכמדוּבּר, והליכתה הניחה דעתו. ואף באה שבת-נחמוּ ונתפרסם שירו והיה לשיחה בפי כול: וחבריו בהוראה עברית, המחדשים ובעלי טוהרת-הלשון, הללו משיגים עליו והללו סומכים בו, ופינחס עומד על שלו ומכריח את האחרים שיעמדו על שלו, והוא שנתן חיזוק גדול בלבו. אלא שבשעות נעילה אחרונות נזדמן עם מנהלו באקראי במסדרון, והלה הקדים פניו בקול גדול:
– והרי פינחס קראנץ לפני! בנרות אני מחפש אותך.
מעולם לא היו הדברים בינו לבין מנהלו הקולני כתיקונם.
– ולשם מה אתה דורשני, אם אפשר לדעת? – שאל.
– לא כאן, קראנץ, במהומה זו, תיכּנס אלי לאחר שהכול ייפטור לבתיהם. – וטפח לו על כתיפיו. שוב התחיל לבו של פינחס נוקפו. הכול טופחים לו על כתיפו, כאילו רשוּת-הרבים הוא. חלבּי טופח. המנהל טופח. ולבו נוקפו.
וכשפּסקה המהומה ונתרוֹקנו החדרים וכאילו יצאה נשמתו של הבית, נכנס אליו. המנהל גינגולד, דוקטור לתורת-הנפש ובן ארצו של פינחס, היה מה שקרוּי בפי בני-אדם בשם מנהל מוּכשר, חרוּץ וחביב ויודע להתהלך עם הבריות. גדול-קומה היה, גברתן ובעל איברים, צהוֹב-שׂער ולחייו הסמוּקות מרוּבּעות ומוגבּהות, ודוחקות את עיני התכלת הקטנות פנימה אל מעמקי הקדקוד; וחוטמו הארוך והמהוּדק עומד כמחיצה דקה באמצע הפרצוף ומחלק אותו לשני חצאין, וכל מחצית כאילו קיוּם לה בפני עצמה. ובשעה שהיה מסתכל בפני חברו היו עיניו פוזלות קימעה, ודומה, מעבר למחיצת חוטמו נוגעות הן זו בזו וצוחקות ומרעימות. עכשיו ישב בכורסתו ושתי ידיו הגדולות, שכתמים של בהרוֹת-שמש כּעין החלוּדה פשטו עליהן אגמים אגמים, היו מונחות לרוחב שולחנו והוא ממתין לפינחס.
– תתכבד – אמר לו ורמז על הכיסא שכנגדו, ומיד הוסיף כקופץ לתוך השיחה:
– בן כמה אתה? ותסלח לי על שאלתי.
– חמישים ושתיים.
– והיכן בניך?
– הבחור בקיבוץ, והשני בחיפה, אַדריכל.
– וכמה שנים אתה בהוראה?
– שלושים.
ולא הבליג, והוסיף בתערומת:1
– כל הפרטים האלה רשוּמים בתיק שלפניך, ד"ר גינגולד.
על השוּלחן מונח היה תיק צהוֹב ועל שערו כתוּב באותיות מרוּבּעות פינחס קראנץ, וכמה קווים ומספרים בצד השם. שתי עיניו של ד"ר גינגולד התחילו פוזלות וכאילו מפשפשות זו את זו סמוך לשורש חוטמו:
– ובכן, מוטב שנקצר את דרך… כך, יודע אתה שהעניינים אינם כשורה, שהתלמידים עושים לך קירקס…
– מה הם עושים לי?!
– קירקס.
– קירקס? מה פירוּש?
– פשוּּטו כמשמעו, משתעשעים בך, בכוונה אומרים כך, שתאמר להם לא כך, ושמח מאוד במחלקתך.
– קירקס, קירקס, מישהו הכּני בלשוֹנוֹ לפניך, מי סיפּר לך כל זאת?
– כל המסדרונות.
והיתה שתיקה חורשת רעה. סנטרו המגוּדע של פינחס רעד, וחמתו שפוּכה על עיניו העכוּרות.
– ויש עוד כמה עניינים – אמר ד"ר גינגולד בקול נמוּך.
– ומה הם?
– מוטב שלא ניגע בהם, ונקצר את הדרך. על שום מה אצער אותך ואהא מענה את עצמי? והרי כבר באתי בדברים עם המחלקה-לחינוך, והכול בדעה אחת, כי מוּטב שתשנה מקומך. ומה דעתך, למשל, על יציאה לעיר אחרת לכמה שנים? למשל לחיפה? בין כך קרב אתה לשנות הפּנסיה. לא, קראנץ, אַל תעמיד לי פנים כאלה, אין איש מתכּוון להציק לך. עצה טובה אנו משמיעים לך. נתרופף כאן המעמד בשל הרגל שנים ובשל רכילוּת ודיבּוּרים. מעשים בכל יום, ויש ארצות שחילופי מקום למורים, ובשל אותם הטעמים שמניתי, הם בבחינת חובה לכל בעלי-הוראה, ואין כלל משום עלבון בכך. ודרך אגב, כן, דרך אגב, איני תובע ממך, שתשיבני מיד, רצוני, שתעיין בהצעתי ותחשוב עליה, והרי לפנינו עוד כחודשיים ימי-פגרה.
וקם לא המתין לתשוּבתו וטפח לו על כתיפוֹ. אלא שפּינחס הרים אליו קדירת ראשו הפּחוּסה והעיקשת, כשור נגח המפלבּל אל דרבן בעליו, ופישפש בלשונו באותו חריץ דק שבשפתו העליונה, ואחר חתך דיבּוּרו:
– יכול אתה להוציאני ממקום זה, מירושלים לא תוציאני!
ולא אמר שלום ונסתלק והיכּה בדלת בכל כוח ידיו. פּינחס קראנץ אף-על-פי ש“מבעלי-בכל-זאת” היה, שוטה לא היה וחלוּש לא היה ועובר-בטל לא היה. יפה ידע, כשמנהל קולני וחביב זה משמיע עצה טובה, הכול כתוב וחתוּם וגמוּר. וּבכן, יעשו עמו מה שלבּוֹ חפץ. ישלחהוּ לפנסיה, ומירושלים לא יוציא אותו. הפעם לא נסע באוטובוס, כדרכו, ועשה מרחק רב זה מבית-הספר אל מעונו ברגל. היתה השעה שתיים ומחצה. בער רחוב יפו בצד החמה והצין בצד הצל. תריסיהן של החנויות הגדולות מוגפים ומוּעטים העוברים-ושבים, ופינחס נשאר עם עצמו ועם הרהוריו האבלים. כשהגיע לפרשת-דרכים פנה לצד שמאל ופסע במעלה העיר ונכנס לפרבריהן של עדות המזרח. ריח שוּם ובצל ובשר-כבשׂים מצוּמק יצא מבתי-האבן המפוּחמים ופשט באוויר הסימטאות. בפתחי הבתים היו מוּטלות נשים עבות עם שׂערן המסולסל והפרוע ועיניהן עגוּלות. ורוחשים התינוקות ברחוב עם תמיהה גדולה זו שבגלגלי-עיניהם הצהובים. והכול מבקשים נשימה בשרב היום. בסימטאות אלו זכר פינחס את חלבּי מיודעו. לא עמד ספרדי זה בדיבּוּרו ולא הבליג. שטוּת היתה עמו, שבטח בו כי ישמור לשונו. אבל לא איכפּת לו. מה שאיכפת לו, הריהו “קירקס” זה שעושים לו התלמידים, ושלא הוּחוור לו משמעו. בין כך ובין כך מירושלים לא יוציאוהו, ואפילו משכוּנת רחביה לא יוציאוהו. לפנסיה ילך, ועשו עמו מה שלבּם חפץ.
משהגיע פּינחס בעיצוּמו של חום-היום אל ביתו, השליך במין השלכה של כעס ושאט-נפש את תיקו על שולחן המרפסת, פשט מעילו והניחוֹ על גבּוֹ וצנח באפיסת-כוחות על כיסאו:
– פּטוּר, פּטוּר, לכל הפחות לשני חודשים, מן הזוהמה הזאת.
– כוּלך רטוב, תחליף כוּתונתך, מה היה לך? – נחרדה אסתר. מעולם לא ראתה אותו כך.
– הלכתי ברגל, יש לך מעט מים צוננים?
אי אפשר היה לה לאסתר שלא תבחין, כי משהו כבד מאוד מרגיז על בן-זוגה בשבועות אלה. אך מעולם לא סח עמה בעסקיו ולא סיפר לה מן המתרחש עליו. וכיוון שהלכה טוֹלידה ואחרת לא באה במקומה, שוב טרחות הבית מטרידות אותה והחום מוצץ דם התמצית, ועל כורחה שתסיח דעתה מן הנעשה ותמשוך בעול ותישא בדממה את המוּטל עליה. הביאה לו כוּתוֹנת וכוס מים קרים והתחילה מכינה לסעודה.
אך לגודל תימהוֹנהּ, שוב, שלא כרגיל ושלא כשכיח, התדפּקו בני-אדם על דלת ביתם באותו ערב. תחילה בא מורה כרסני זה עם עיניו הקטנות ועם חליפתו הכחוּלה ועם פרח-הציפּורן בדש מעילו, זה שהיה כאן לפני כמה שבועות עם הבחור הספרדי, והוא מבקש לראות פני בעלה. כשהודיעה לו על כך, לא נעלם מעינהּ שנתכּרכּמו פּניו, וַאפילו פּלט מפּיו: מנוּול זה!
וחלבּי הלחית ונכנס בצדו השׂמאלי, ומיד פתח:
– תרעומת בלבּך עלי? וסבוּר אַתה, ידי באמצע?
– איני סבוּר כלוּם.
– תנני לדבר, באמונה, להווי ידוע לך, שטועה אתה טעוּת גסה, באמוּנה, ובכל קדוש אני נשבע לך, לא היתה ידי באמצע. מרוּבּים בּתי-האב של משפּחת חלבּי בעיר הקודש, ואין לך מקום שלא תמצא שם אחד מהם. ותלמיד יש לך במחלקתך עזרא, שלישי בשלישי עמי, מצד האם, והממזר ההוא, זה שיש לו עסקים עם אותה יצאנית, בן-בושת זה, גילה כל העניין לעזרא זה, ומשנתגלה והיה לשיחה וללעג בכל המסדרונות, הזמינני אליו מנהלנו ד“ר גינגולד, למה הזמין אותי? איני יודע, אולי משום שמקורבים היינו בזמן האחרון זה לזה, אבל מיד למדתי מן המסוּפּר בפיו, שהוסיפוּ נופך לכאן ונופך לכאן והתנפח העניין, באמוּנה, שקרים טפלוּ עליך, הר של שקרים וכזבים ודברי-רכילוּת שלא היו ולא נבראו, וראיתי חובה לעצמי להעמיד את העניין על אמיתו, וסיפרתי לד”ר גינגולד דברים כהווייתם, שהלעיזו עליך, באמונה ובכל קודש אני נשבע לך, כך אמרתי לו, הלעיזו עליך ונכשלת בבני-אדם שאינם מהוּגנים, באמונה, דברים כהווייתם סיפרתי, ולטובתך התכוונתי, באמונה…
– וגם על הקירקס סיפרת לו?
חלבּי פרץ בשׂחוק גדול:
– הקירקס? הקירקס? זהו עניין אחר, סתם מעשה קוּנדסים, וכי דיבר אתך על הקירקס?
רתחוּ מעיו של פינחס. דווקא קירקס זה שהרתיחם. ולא השיב. כבדה השתיקה באוויר ולא בישׂרה טובות, ואפילו בפי חלבי לא החזירה את הדיבור. סוף-סוף קם, משך בגבו המעוּגל, מתקן את המוך המרפּד את מקום השקע שבצדו, והכין עצמו ליציאה, אלא שעל יד הדלת שוב הסב פניו וזרק לאחוריו:
– באמוּנה, בכל קדוש אני נשבע לך, דברים כהווייתם, באמוּנה… – ונסתלק.
*
לאחר שעה קלה שוב נשמע צלצול הפעמון. וכשפתחה אסתר את הדלת, עמד בפתחה אברך כבן שלושים וחמש, חיוור מאוד וגבה-קומה, אף הוא לבוּש שחוֹרים, אך בגדו ספק הוא מאריך בו ספק מקצרו; רצונך עד הבּרכּיים הוא מגיע, רצונך אינו מגיע. והמגבעת של לבד שבראשו כישוּתה מנצנצת, וספק קאפּלוּש של מאה-שערים היא, ספק בוֹרסוֹלינה רחבת שוּליים. וזקנו הקטן מעוגל, ספק מטוּפּל ועשוּי בידיים, ספק מצומצם ומדוּבלל מטבעו. והרזון שבפניו והלהט שבעיניו הקרוּעות והאפוֹרוֹת ספק סיגוּפים ויראת המקום בהן, ספק הבעל-דבר הטיל בהן דליקתו. וכתיפיו השקוּעות ספק סימנן צניעות וענוותנות, ספק מערימות הן על מסתרי מידותיו; כי סמוך לפתחון-פיו הקטן והמצוּמק, מין נקוּדה ורוּדה מתחת לחוטמו המגוּבנן, היתה מדדה בת-צחוק משוּנה וחשוּדה.
הקביל פּינחס פניו של מר יהלומי, עורך השבוּעון של “המזרחי”, בהתעוררות גדולה, ואפילו זירז את אסתר שתכין צוננים בשבילם. “אורח חשוב, אורח חשוב”, מלמל. והלה משהתיישב בכּוּרסה ומצא מקום קבע לרגליו הארוכות, התחיל מטלטל את מגבעת-הלבד מעל לקדקדו וניער מתוכה כיפת-קטיפה עגוּלה והחשׂיף מצח לבן, צר לרוחבו וגבוה לאורכו ומקוּמר באמצעיתו. ומשקימט אותו פעם ושוב פעם, פתח:
– עוסק בתורה? מה משמע… כלום ידוע לו, שירו עשה רושם… רושם גדול…
ולא המתין לתשובתו של פּינחס, ומיד השליך עצמו לגוף העניין:
– בשליחוּת אני אל מר. מה משמע שליחוּת? הריני בחינת שולח ושליח כאחד. היאך אומר הרב דרבּיצקי? הרחיב השם גבולנו. ואנו עוסקים בהכנות, ולפי שעה הדבר בחזקת סוד, כלומר עוסקים אנו בהכנות לבית-מדרש למורים, בינינו לבין עצמנו… יבין מר, אי אפשר לנו לסמוך בחינוך הדור על המקרה, כלומר אי אפשר לנו לילך בדרכים המקוּבּלות, כוונתי ללמד לשון הקודש ודברי מינוּת כאחד… יבין מר, זקוקים אנו למשהוּ בשביל עצמנוּ, כלומר מגוּדר כראוּי לפי שיטתו, ולא אַאריך, הריהוּ מוּבן מאליו… ונתמניתי מטעם המרכּז לעמוד בראש ועדה, כלומר, מסרוּ הדבר לידי, לקבוע מסלול חדש ללימודי הלשון, על פי דרכנו, וכך השכל מחייב, שנלמד דברי תורה ודברי חכמים ולשון הקודש כאחד… תופס מר את הרעיון? כאחד, כאחד, ולא דברי הבאי ופריצוּת שבספרי הלימוּד המצויים… ומכאן שבאתי אליו, מר קראנץ, ואני אומר בתכלית הפשטוּת, שייתן ידו לנוּ, הריהו פּדגוֹג בעל-ניסיון… ואף משום הקירבה שבינינו, כלומר, השירים שהוא מדפיס… שירו האחרון עשה רושם… רושם גדול… הפתיחה… אבנים תושבות שהזמן לא זיעזען… הרב דרביצקי פיו מלא שבחים… כלומר…
היה לו למר יהלומי קול טינוֹר דק כחוט השׂערה, מתוח ומצוּמק כשיעוּרן של שׂפתי פּיו המצוּמצמות. וּבשעת מעשׂה אין הפּה נפתּח לרוחבו כל עיקרו, אלא לאורכו, מחציתו מתגבהת לצד חוטמו ומחציתו מתנמכת ויורדת לצד סנטרו; ודרכו להרטיב בקצה לשונו את שפתיו, כאילו סך הוא קולו שמן, שהדיבורים יתעגלו ויצאו טבּעות-טבּעות.
– אם ירדתי לסוף דעתו, – התחיל אף פּינחס בחשיבוּת, – הרי מתכוונים אַתם, מר יהלומי, למעין כריסטוֹמאטיה חדשה, לטכּסטים חדשים…
– ודאי, ודאי… מכל מקום זו כוונתי… לכריסטומאטיה… לטכּסטים…
מר יהלומי, שמן הנאורים שבקהלו היה, חביבות עליו מלים נכריות אלו, ואף נזדחחה עליו דעתו שלא נכשל בבחירתו, שהרי בּקוֹשי וּמתּוֹך ספקות נענוּ לוֹ וניתּנה לוֹ רשות שיצרף אליו את קראנץ.
רגע תהה עליו פינחס. בגלגלי עיניו העכוּרות שוּב נדלק ה“בעל-בכל-זאת” שבו וחזרה תשוּקת הווכּחנוּת לסורה, שמחמת ההרפּתקאות והעלבונות שנגזרו עליו נגזרה עליה על כורחהּ השתיקה. שוב הרים קימעה שפתו המופשלת וקירב אותה אל חוד חוטמו, וכתרנגול המנקר בגרגיר שמצא, פּישפּש בה והתחיל בקולו המרוּכּך והמתרונן:
– בכל זאת… לאו דווקא… אף-על-פי-כן אין לומר כריסטוֹמאטיה… בשום פנים אין לומר כריסטוֹמאטיה… משהו מקורי בתכלית, ויש למצוא שם אחר, צורה אחרת…
– ואין ספק שנמצא – חטף ואמר מר יהלומי, שוויתור זה על המלה הנכרית ציער אותו – וכי בשמות נתקשה?
– ובכל זאת… אַל יאמר מר יהלומי כך. ודאי שנתקשה. שם דבר גדול הוא, עיקר, נקודת-המוצא, בתר שמא אזלינן, אמרו חז"ל.
וכיוון שפּחז עליו יצרו לא היה פוסק, אלמלא אסתר שנכנסה והביאה עמה טס ובקבוקי יין ומי סודה והיא מוזגת להם כוסם.
באותו ערב האריך מר יהלומי ישיבתו בבית פּינחס, ואף כי עצמוּ הוויכוּחים ונתלהב פינחס הרבה והקיף כל דבר פירושים ונימוקים והיטה אותם לכאן ולכאן, הרי קבעו להם כמה וכמה עניינים. ישיבות הוועדה, שאליה מצטרף פּינחס, מקומן בביתו פּעמיים בשבוע בכל יום א' ויום ד' בערב; ואין מחמצים את הדין ופותחים בישיבה ראשונה ביום ד' זה, ומר יהלומי מביא עמו אליה את הרב דרביצקי, ובינתיים יתקין פינחס ויביא לפניהם ראשי-פרקים, כעין ריפיראט קטן, במהותה של תוכנית הלימודים. אבל כשקם מר יהלומי ללכת, פסע פסיעה אחת לצד חברו, שׂמאלו איווררה את כיפת הקטיפה מעל לקדקדו וימינו נחה על כתיפו של פינחס, ולאחר שהרטיב קצה לשונו את הדגש האדום שמתחת חוטמו המגובנן וסך שמן לדיבורו, אמר:
– ובקשה קטנה אחת לי אל מר, בקשה של מה-בכך… כלומר, אחזיק לו טובה כשיסכים לי… כוונתי, אנו, הנאורים שבקהלנו, וכידוע לו הרב דרבּיצקי בתוכנו, עושים מניין בימים הנוראים לעצמנו… כלומר, טעם עמוק לדבר, רצוננו להיות עם עצמנו… אין זו פרישות, חס וחלילה… רצוננו להיות עם עצמנו… יחוד? אדרבה, שם זה אני מקבל… וחפצי, שיצטרף אלינו מר…
– באמת דבר של מה-בכך – עימעם פּינחס.
– אבל דבר גדול… וּנכבּדו בקריאת התורה. סחו לי חבריו, בשעת הדחק קורא מר בבית-מדרשו. כלומר…
– חברי? – תמה פינחס.
– כך, כך, ואפילוּ שיבּחוּ אותו.
– גילוּ חוּלשתי ברבים – בידח דעתו פינחס – באמת עניין של מה-בכך. – ונפרדוּ זה מזה ידידים וריעים.
שעתיד גלגלו להיות חוזר ממקום זה לא שיער פינחס תחילה, אף-על-פי-כן, שלא מדעת ומתוך לבו הנשבר והנעלב היה מקדים פניהן של התמורות בגיל ורעדה. והואיל ונענה למר יהלומי להצטרף למניינו ולקרוא בתורה, עבר בשעות הפנאי על טעמי המקרא בפרשות לידת-יצחק, העקידה, אחרי-מות ופרשת עריות, והיה מסלסל בנעימוּתן הנוּגה. וַאפילו גמר בלבּוֹ, משום דרכי כבוד למקום ונימוּסיו, לגדל זקנו עד לאחר יום הכיפּוּרים, שלא יהא בעל-הקריאה גלוּח. וביום ד' הקרוב, כשבאו מר יהלומי והרב דרבּיצקי לישיבתם, המתין להם בחדרו וכיפת-משי קטנה ועגוּלה על ראשו, ועל השולחן ספר-המדע של הרמב"ם ומסילת-ישרים וחיי-אדם וכיוצא באלוּ ציבּוּרים-ציבּוּרים של ספרים קדושים, טכּסטים בשביל הכריסטוֹמאטיה החדשה.
הרב דרבּיצקי לא ידע איש, היכן עמד כיסא-הרבנות שלו, ואף על פי כן הכול רב קראו לו ומכובּד היה על בני עדתו. חריף לא היה, אבל דעתן היה ולהוּט אחרי ספרי-מחקר ומצוּין במידותיו ובר-לבב באמת. יהוּדי קטן היה ולבוּש מעיל שחור וארוך עם בת-צחוק טובה המבצבצת בין שערות שפמו. וכיוון שצווארו קצר, דומה, ראשו מוּנח על כתיפיו וזקנו שׂיבה וצוהב מעורבים בו ופרוּשׂ הוא על כל חזהו. מצומצמת ראייתו, ולפיכך כל הימים משקפיים על חוטמו, אלא שבימות-החמה עוד זוּג אחד, ירקרק-חום, רכוּב על גבּיהם. ובשעת עיוּן בספר הריהו מסלק את העליון ומסיע על מצחו את התחתון, וממצמצות שתי עיניים של תכלת דומעות וטובות ומצטרפים גביניו אל קצה מצחו, והריהו מרכּין ראשו לצד שמאל ומסמיכו ומשקיעו בכתוב.
– אוצרות גנוזים מצאתי – התלהב פּינחס אפילוּ ב“חיי-אדם”.
– ומה תימה – השיב לו הרב דרבּיצקי – גלגול כאן, מר' יוסף קארו שנטל מספר-היד.
שעות של קורת-רוח מצא הרב דרבּיצקי באכסניה זו שנזדמנה לו. פינחס היה בעיניו דמות שלא נתקל עוד בדוגמתה מקרוב. יהודי בר-אוריין ובעל-השכלה, ומוחו חריף ותוסס טענות ונימוקים וחילוקים ואינו מניח אריח על גבי אריח; ואף משורר הוא, נעים זמירות ישראל, ואפילו זהיר בכיסוי-ראש. והגם שווכּחן גדול הוא ותקיף בדעותיו, הריהו סוֹמכן בראיות מתּוֹך עולם שאינו נהיר לרב. הנה מוריד הוא מעל האצטבה את “החינוך” של ספּנסר וקורא לפניהם, והדברים משתמעים דווקא ומתקבלים על הדעת. ולאחר הישיבה השישית, בשעה שהתחילו כבר מצטרפים קוויה של שיטת הלימודים החדשה, ויהלומי כבר החזיר והבליע בבית-הקיבול של מגבעתו את כיפת הקטיפה שלו, הוסיף הרב להשות בכיסאו ואמר:
– יש לי לומר כמה דברים למר קראנץ.
מר יהלומי הבין את הרמז, ואפילו העמיד פנים כאילו ידועה לו כוונת הרב ושהוא מעורב בדבר.
– ודאי, ודאי, הסחתי דעתי – ונפרד ונפטר.
כשנשארו הרב ופינחס ביחידות, דומה, עוד הטינוֹר הדק של מר יהלומי מצלצל בחלל החדר. פינחס ישב בראש השולחן שקוע בציבּור הספרים והקונטרסים שלפניו, עייף וייגע ועלוּב. כיפּת המשי על קדקדו המרוּבּע, וזיפים שחוּמים-זהוּבים ומסוּמרים בסנטרו, שלא עלה עליו תער עשרים יום כסדרם, מזהמים פּרצוּפוֹ. ואבן כבדה זו שנתיישבה בּלבּוֹ משנתרגשו עליו המאורעות לא נגולה. ולעומתו יושב הרב קטן ומצומק, ואף על פי שקרובה שעת חצות, שני זוגות המשקפיים רכובים על חוטמו, והוא מפשפש בזקנו הפרוּשׂ על חזהו כמתקשה במשהו. לבסוף אסף כוחות ואמר:
– טורח אתה הרבה, מר קראנץ, עבודה נאה עשינו.
– מה שייך טורח? עושה את שלי.
– אף על פּי כן… אף על פּי כן… – הרב דרבּיצקי, שלעולם שתיקתו יפה מדיבורו, לא ידע עוד כיצד לומר לו חפצו.
– איני טורח, איני טורח כל עיקר.
– אלא שאי אפשר בלי שכר טירחה.
– כלומר?
– כלומר, כלומר – גמגם הרב – כוונתי, הגזבר הסכים עמי.
והרב דרבּיצקי, הואיל ונדמה לו, שכבר אמר כל מה שהיה בדעתו לומר, קם ממקומו וחבש הקאפּלוּש שלו ונפרד בחביבות יתירה מעם פינחס, ובפתח הדלת הסב אליו עיניו הטובות ולחש לו:
– רצוני במשהו של קבע.
היה בהבטחה זו משום חיזוק לו. “כלום מכאן איבּנה?” נתפס בחרדה הרהור בלבו. ימי-הפּגרה פּוחתים והולכים, ושנת-הלימוּדים החדשה הריהי לפניך – בעוד שבוּעיים, בין כסה לעשור, מאחורי החלונות ממש. ולפי שעה אין אפילו רמיזה קלה שבקלות מאת ד"ר גינגולד; כאילו שקע עניינו במצוּלות ים. אלא שבישיבות הוועד שלאחר הבטחה זו לא חזר אליה הרב דרבּיצקי, ואף מר יהלומי לא רמז לו דבר. ושוב על משכּבו בלילות עומד אותו עתיד שאין לראות בו כלום ממה שיבוא, והוא מסתכל בו ומסתכל בו ואין לעין נקודה אחת שתנוח עליה. והשעה דוחקת.
והנה כמה ימים לפני ראש-השנה, עם שעות הבוקר, כשיוֹרקם של התריסים המוגפים מעמעם באפלולית החדר, ופינחס פוסע בו עם ספר “בראשית” בשתי ידיו ומתאַמן ועובר על פרשת “וה' פקד את שרה”, וקולו מסלסל בניגון נוּגה זה של טעמיה: “וישמע אלהים את קול הנער ויקרא מלאך אלהים אל הגר…” הכניסה לו אסתר שני מכתבים. אחד ממרכז החינוך היה, ולשונו ברורה: “מתכבדים אנו להודיע בזה, שבהתאם לסידור שהוסכם בינו ובין מנהלו ד”ר גינגולד, לאחר שכב' מסרב לקבל משרה בעיר אחרת כפי שהוצע לו, החלטנו למלאות רצונו ולהעבירו לפנסיה, החל משנת הלימודים החדשה, ובתור יוצא-מן-הכלל וּלאוֹת הכּרתנוּ לשירוּתו בשׂדה החינוּך, קבענו לו פּנסיה בשיעור של שמונה וארבעים אחוּז ממשכּוּרתוֹ האחרונה, ויואיל כב' לסוּר למשרדנוּ בימים הקרובים לסדר את הצד הרשמי הקשור בסידוּר זה."
– לבן הארמי שכזה! – פרץ פינחס, וכוונתו למנהלוֹ ד"ר גינגולד – נופת-צופים לשונו, רמאי שכזה, עצה טובה השמיע לי, צבוע זה! – וגלגלי עיניו חשכו ונשמט ספר “בראשית” מבין אצבעותיו ונפל ארצה, ובחימה גדולה הסיר כיפתו מעל ראשו וַחבטהּ בקרקע. ועברה שעה קלה של בלבול חושים עד שהשגיח במכתב שני ופתחו, וכך היה לשונו: “מסר לנו הרב דרבּיצקי על עבודתו הפורייה ועל טרחותיו לטובת החינוך שלנו בוועדה לתוכנית בית-מדרש-למורים שלנו, ואנו מבּיעים לו תודתנו העמוקה. כמו כן אנו מתכבדים להודיעו, שהקצבנו לו, לפי המלצתו של הרב דרבּיצקי, ולפי המשא-ומתן שהיה לו עמו, שכר טירחה בסכום של מחצית משׂכּוֹרת המקוּבּלת במוסדות החינוּך שלנו, ולוט בזה צ’יק על שמו בסך חמש-עשרה לירות תמורת חודש ראשון, ויואיל כב' לאַשר לנו קבלתו בחוזר.”
אף-על-פּי שלא נח פינחס מזעפּוֹ ולא מצא נוחם ופיוס במינוי זה על עלבּוֹנו, הרי הניחו הדברים במקצת את דעתו. הוא כופף גופו והרים ספר “בראשית” המוטל לרגליו וּנשקוֹ בשפתיו. ואף כיפתו החזיר והעלה על ראשו. כמה רגעים עמד כבוּש במקומו ותהה על עצמו. היבהב בו ניצוץ של חפץ לילך אל אסתר ולפרושׂ לפניה שני המכתבים שקיבל ותדע מעמדו כהווייתו. אבל מעולם לא נהג כן, מעולם לא שיתף אותה במערכי-לבו, וכיצד ינהוג כן דווקא עכשיו בשעת קלקלתו. אלא משנשאר עם עצמו נצנצה לו מתוך הרהוריו היגעים כעין הקלה כלשהי, ונדמה לו שבפני מציאות ברוּרה זו שמטה אותה אבן כבדה שהתיישבה בלבו וניטל משהו מכובדה. הרים ידו ומשמש בכיפתו, ושוב הורידהּ בתנועה חטופה, כחותך גזר-דינו, ושוב אחז בשתי ידיו בספר “בּראשית”, ושוּב התחיל פּוסע באַפלולית המוריקה שבחדרו, מסלסל בטעמי המקרא הנוגים והאבלים, תחילה בקול נמוך ושבור, ואחרי כן חיזק קולו והרחיב פסיעותיו וקרא: “ויהי אחר ה-ד-ב-ר-י-ם ה–א–ל–ה…”
מכאן ואילך נשתלשלו העניינים לפי מהלכם הרגיל. בימים-הנוראים, במניין הנאורים שבמחנה החרדים שאליו נצטרף, עבר מר יהלומי לפני התיבה והטינוֹר הדק שלו היה מצלצל באוויר, ופינחס קרא בתורה בקולו המרוּכּך והמתרונן. הרב דרבּיצקי שיבּח מאוֹד קריאתו המדוּקדקת ומר יהלומי אמר לו, שעשתה רושם… רושם גדול. חתימת-זקנו, שבמחשבה תחילה קבע לה זמנה עד לאחר יום-הכיפורים, שהתה בצמיחתה אפילו לאחר שמחת-תורה. וכיוון שעברה עליה עונת-הגידול הראשונה, הקשה והמסוּמרת, הסיח דעתו ממנה והניחהּ בצמיחתהּ. ובינתיים נסתיימה תוכנית הלימודים שעסקו בהּ, והכרח היה להביאהּ למרכז-החינוך לשם בדיקה ואישור. ומטבע הדברים, שהלך פינחס עם הרב דרבּיצקי לעמוד לפני מבקרי התוכנית ומתנגדיה וליתן הסבר לכל סעיף שבה. ההגנה, שהגין פינחס על מעשה-ידיו בפני המשיגים, היתה מאורע גדול ולשיחה בפי כול. ולאחר מעשה-רב זה שוב דיבר עמו הרב דרבּיצקי “על משהו של קבע”, ושוב אמר לו “שהגזבר הסכים לו”, ובעוד כמה ימים שוב קיבל פינחס מכתב המודיע לו, כי משׂרתו שלימה ובקביעות. ישיבות הוועדה, שרחבו תחומיה וגדלה סמכותה, וכללה כל פרשת ההכנסות לפתיחתו של בית-המדרש-למורים, עברו אל משרד המרכז וייחדו שם חדר נאה לתכלית זו. והריהו יושב פינחס על-יד שולחן-כתיבה רחב-ידיים, וציבּורים של תיקים מכל הגוונים, צהוּבּים וּכחוּלים וַאדוּמים, מקיפים אותו, וידיו מלאות עבודה. בני-אדם מרוּבּים יוצאים ובאים לפניו ומכל המינים, רבנים ומורים ועסקנים וכתבים, ומשרדו סואן וגדולה התכונה בו. וכפתור של חשמל נעוץ בצידי שולחנו, ודַיוֹ שידחק עליו באצבעו, מיד בא שמש עם כיפּתוֹ ועם זקנו ומביא תה וקהווה ועוּגוֹת וּכעכים, ופינחס מכניס אורחיו ומכבּדם בכיבּוּד, ונוטלים ראשי אצבעות בטיפה של חמים ומברכים ברכת הנהנין, וגומעים ולועסים ומשוחחים ומתווכּחים. והוא חביב על הכול ומקוּבּל על הבריות, ופרסוּם שמו פושט ופושט.
פעם אחת, ביום שבט נאה וזוהר, יצא מבית הסוכנות-היהודית בשעות הצוהריים מחוּמם ונרעש וסוער. מגבעת-לבד שחורה, שכישותה נוצצת, על ראשו, וכיפת קטיפה המובלעת בבית-הקיבּול שלה שמוּטה במקצת מצד רקתו. מישיבה ארוכה יצא, ישיבה מכרעת. זרמי-החינוך, ובייחוד זרם הפועלים, ערערו על שיטת הלימודים הנהוגה בבית-המדרש-למורים החדש. ופינחס היה מראשי המדברים בשם “המזרחי”, ובכל כוחותיו ובכל עקשנוּתוֹ עמד בפניהם והשיב והגין. אותו “בעל-בכל-זאת” שבּוֹ, שכל ימיו נתבזבז פירורים פירורים בעניינים של מה-בכך, במחלקה עם התלמידים, בחדר-המורים עם חבריו-להוראה ובביתו עם אסתר ומרת חלפי, נתרכז עכשיו ומצא שדה נרחב להתגדר בו. כיוון שהטילו עליו להתייצב בפני מתנגדיו ולהתעצם עמהם בדברים העומדים ברומו של עולם, נשתנה מעמדו מן הקצה אל הקצה. מה שהיה עיקשות וקטנות וסתם בלבול-מוח, היה לעמידה על עיקרים ועל השקפות ועל אמונות ודעוֹת. כל תיבת הנימוקים והחילוּקים הגנוּזה בקדקדו המרוּבּע נזדעזעה והיא שופעת ושופעת. ובישיבה זו, כשנתן תשובתו לערעורי הפועלים, דיבר שעה ומחצה וראיותיו סדורות והוכחותיו חותכות. והצד שלו, אנשי “המזרחי” המסוּבּים אליו, תומכים בו ומחזקים דעתו בנענועי ראש ובגניחות קלות. פעם מר יהלומי גוחן על הרב דרבּיצקי ולוחש משהו בהנאה על אוזנו, ופעם הרב דרבּיצקי גוחן על מר יהלומי ואינו אומר כלוּם, אבל עיניו נוצצות. וכשגמר הרצאתו הקיפוהו אנשי הצד שלו נרגשים מאוד, “אוזן לא שמעה”, אמר לו אחד, והרב דרבּיצקי טפח לו על כתיפו טפיחה קלה בידיו הקטנות ומלמל אל תוך זקנו “גדולות ונפלאות”. ואפילו אחד מבאי-כוח הפּועלים הודה, שהדברים, מנקוּדת-ראייתם, היו דברים של טעם. שעה זו שעתו של פּינחס היתה, והיום יומו.
וכיוון שהפסיקוּ את הישיבה לזמן מוּעט, היה נחפּז לביתו ועלה על אוֹטוֹבּוּס. כרגיל בשעות הצוהריים גדולה בו הצפיפוּת ובקושי נדחק אל תוכו ונתאחז בצינור-המתכת שבגג המכונה שלא להיכשל. פּתאום הבחין במשהו שהתחיל מדריך מנוּחתו, ומיד עמד עליו. ריח בשמי-ישמין. טולידה! לבו זע. בחרדה החל מפשפּש בגלגלי עיניו העכוּרות, ומבעד לראשים הצפוּפים והכפוּפים סמוּך לגג המכונה נתגלה לו מקומה. יחידה היא יושבת על ספסל של שני מוֹשבים וכל כבוּדת בּשׂריה פּרוּשׂה על גביו. לבוּשה היא אותה שמלת-פּסים הקצרה והמתוּחה ושתי ברכיה תוססות כעיסה מקוֹערת. טולידה הרגישה במבטו והרימה אליו עיני השקדים הנוּגות, והעכנאי שבתוכן לוחש ומלגלג. וּפיה הכּוּשיי פעור ושׂוחק ומתוּלע כשותת דם, והאלמוג שבעגיליה מאדים ודולק. לא הכירה אותו עם מגבעתו רחבת-השוּליים וכיפּת הקטיפה השמוּטה ברקתו, ועם זקנוֹ החלוּד והסמיך והמסוּמר שנצמד לסנטרוֹ המגוּדע והאריכוֹ. והסיבּה מעליו עיניה ובחנייה ראשונה ירדה. עיני פּינחס תרו אחריה. ושוב רקדו לפניו יריכיה בכל צבעי הקשת. ואש בוערת באצבעותיו של פּינחס, ורוך חמים זה של בשר תוסס שהיה מגבל בו עודו בתוך ידיו. הוּא עצם עיניו, כי ראשו עליו סחרחר; ובכל כוחו נתאחז בצינור המתכת, כי ברכיו פּקקוּ. שוב עמד לפניו, בבשרו ובדמו, חלום בלהות שהיה פוקדו לילה לילה על משכבו. אַה, טוֹלידה!
-
כך במקור. – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
משכּלוּ ערימות החיטים והשעורים בגורן, ידענו שמשהו מתהווה בחשאי, שיש משא ומתן בין מנהל-החווה ובין חבורה של פועלים ביהודה, ושעתידים להשתנות סדרי-החיים בסג’רה עם תחילתה של שנת העבודה החדשה. אבל משנכנסו בערב מרחשוון אחד שני קרונות לחצר ובהם מיטות-ברזל ומזרנים וכלי-מטבח ותשעה חברי הקואופראטיב שבאו בהמולה רבה ליטול עסקי החווה בידיהם, פרחה לה שלוות סג’רה ונסתלק מתק בדידותה, שאפפו שנתיים ימים את כל הוויתי. נתמלא האולם המקומר והאפלולי בני-אדם משונים וקולניים, ופניהם ונימוסיהם כפני גיס של כובשים ונימוסיו. טפפו רגליהם בשעת הליכה ובלט בית-החזה שלהם וגרונם נטוי, ומתגנדרים נרתיקי העור החומים שעל יריכיהם ומקשקשים המצלפים שהם מקישים בהם על מגפיהם להנאתם. ובידי המנהיג הפוקד והסוער מצלף ממין משוּבּח, דק וקצר, צ’רקסי, מצוּפּה כּסף בּמחיצתוֹ העליונה ומקוּשט פּיתּוּחי מגדלוֹת וּמסגדים. ומאחר שבאותו יום באו אלי הוראות מפורשות ממרכז “הפועל הצעיר” ביפו, שלא אתן יד להרפתקה זו, קמתי באישון לילה ונמלטתי בסתר על נפשי וירדתי לטבריה. נחרב הקן בראש ההר בגליל התחתון ונתפזרו כנוצות ברוח ההרהורים והחלומות שחיממוהו, ואמרתי: אפליג למרחקים ואנסה מזלי במקום אחר; בין כך נסתיימה הפרשה בסג’רה, שכן פרוצה היא וכבושה לכול.
ירידה לטבריה פירושה בימים ההם – קודם-כול רחיצה בחַמיה. כי לא היו מקלחות מצויות בבתים, ואפילו צוננים לא עלו על גופי שבועות רבים. ובשעת שחרית זו פירכסו בשכינותי בתוֹך המים המזהיבים והמהבּילים כמה מבעלי-השכּמה שבחסידי טבריה, מצומקים ויבישים ומגולחי-ראש, וכמה מבני ערב, סייסים וחַמרים סורים, עבי-בשר ובעלי-גוף. והכול מתרוצצים ומכים במים הדלוחים, טובלים ונעלמים ושוב צפים ועולים, מעוותים פרצופם בצער ורוקקים את המים המרים מתּוֹך בּית-הבּליעה שלהם. וּבעוֹד הגופרית בבריכה המפוּלמת וצחנת רוחציה צובטות בנחירי ובעיני, התחלתי מחשב דרכי. אמרתי: אלך לראש-פינה, שמרכז גדול היא, ושלא דרכה עוד כף-רגלו של פועל עברי בכרמיה, ואפתח שם בכיבוש-עבודה. ומתוך הרהורים במערכי-לבי החדשים הלכה לה המרה-השחורה שבאונס העקירה שנעקרתי מן המקום המיושב, וכבר התחילו משעשעים רוחי הדברים הצפויים לי בעתיד לא-נודע זה.
לאחר ששיפשפתי ורחצתי גופי כהלכה חזרתי עם כוכבי בוקר לטבריה, הלכתי לפונדק אחד להזדמן שם עם החמרים העולים לצפת ולהתחבר לסיעתם. אכסניה זו, אף על פי שנקרא שמה על ר' שבח בעליה – אינה משובחת והמוציאה והמכניסה בה זוגתו של ר' שבח, אשה גדולה וצניף צבעוני ורקום-אלמוגים על ראשה, ולעולם שמוט הוא באחורי-קדקדה ומגלה תכלתם המגולחת. עיניה ירוקות כזכוכית, וקולה מעובה כקורה ופוסק פקודותיו לר' שבח, שאינו עושה אלא שליחותה. יושבים החַמרים ואוכלים כַּרְשׂים מטוגנים בשמן-זית ושותים עראק דמשקאי מתובל בּשׁבֶת המצרי. ואנשי צפת הממתינים ליציאת השיירה מתפללים שחרית אצל כל כותלי החדר, וערימה גדולה של נשים מוטלת על אמתחותיהן בפינתו. כשישבתי אל השולחן לקבּל את מנת הכּרשׁים שלי, מיד הכּירוּ בי שכני שאיני מן המשלמים שכר רכיבה בדרכים, ואף על פי כן שאלני אחד החמרים:
– עולה לצפת?
– לראש פינה.
– וכיצד תעלה?
– רצוני להצטרף אליכם.
– כך, סתם, להצטרף? אם תחַמר עמנו, אדרבה.
אלא שחייב הייתי בשכר צירוף זה גם לסייע עמם בטעינת הבהמות. תחילה תולים וקושרים בחבלים את התיבות והשקים משני צדי הפרדות והחמורים, ומעיינים משאם שלא יהיו ריקנים מצד זה וטעונים יותר מצד זה. אחרי כן מניחים מזרן של תבן לרכך בו זיזי הארגזים, ועליו פורשים את המרדעת – וַהרי לפניך מקום-מושב נאה להעלות על גבּוֹ את הנוסעים. והיו הגברים שבחבורה מפשילים חלוקיהם ומטפסים ועולים בכוחות עצמם, אבל הנשים נזדקקו לזרועות החַמרים, והללו עוסקות בחריצות יתירה ונתערבבו באוויר שׂחוק נשים ונזיפתן.
כשעקרה השיירה מן החצר הסמוּכה לפוּנדקו של ר' שבח, כבר האדים המזרח וגלש זוהרו מהרי גלעד ושקע במימי הכינרת שהסמיקו; ועוד רוח צפונית מקמטת ומזעזעת פניה. רכוּב הייתי על חמוֹר ננס, וכל הזמן חששתי, הנה יישמט מבּין רגלי, ואני מעוּמד על הקרקע. הכסיף גוּפוֹ באפר שׂערו, וחוּט שחוֹר משוּך לאוֹרך גבּוֹ וּמתפּצל לתוֹך זנבוֹ הנוּקשה. רגליו דקות מאוד ופסיעותיו מצומצמות וזריזות, ופוחז הוא ומשליך פרסותיו כאילו בא לפזרן לכל הצדדים. בכוונה זיכּוּ אותי בבהמה דקה זו, ובכוונה מינוּ אותי משגיח על הנשים, כדי להלעיג עלי. מפולגת היתה השיירה עם חמש-עשרה הבהמות שלה לשלושה פלגים. בראש יצאו שני החמרים עם המרכולת. באמצע הלכו שלוש בהמות עם הנשים שעל גבן. ובסוף שבעה גברים עם חַמָר אחרון המאסף אחריהם. רכבתי על חמורי הננס באמצע לשמור על הרוכבות שלא תארע להן תקלה. אשה ראשונה – תינוק פועה וחולה על זרועה ועטופה היא שמיכות וחלוקים, גל של סמרטוטים. חוזרת מעם הרופא הסקוטי של המיסיון בטבריה ויושבת בחשיבות מרובה על המרדעת, ושתי רגליה שלוחות לאופק ונוגעות באוזני החמור הקפרי. כיוון שחששו שלא תתאחז כראוי במושבה מפני התינוק שבין זרועותיה, קשרוה בחבלים אל הארגזים שבצדיה, והיתה נעה וחגה כספינה בלב-ים. אחריה רכבה אשה צעירה לימים, שסמקו לחייה מצינת צפת ומחלב עזיה ומדבש תאניה. מטפחת טורקית מנומרת חופה ראשה, ותלתל שחור קטן מנפנף על מצחה כאילו נמלט באקראי מבית-כלאו, ובאמת כוונה עמוקה בו, שהרי להעיד בא, כי אין ראשה מגולח כשאר ראשיהן של נשי צפת. יושבת היא בגנדרנות של אשת-חיל על בהמתה, מצייצת לה ומזרזת בה בעקיביה. הולך שמה בשיירה והחמרים קוראים לה ציפה’לה, לשון חיבה. בעלה מקבל קיצבתו מכולל אחד בטבריה, ובחודשי אלול ותשרי ומרחשוון חייב הוא ללמד תורה בבתי-המדרש שלה, אף על פי שצפתי הוא. בעונה זו של עגינות יורדת אליו זוגתו אחת לשבועיים ועושה עמו כמה ימים, והכול יודעים על שום מה יורדת לשם. האשה השלישית מוגרבית זקינה, לבושה שחורים שדהו והוריקו, וראשה קטן וירוק כתפוח שלא הבשיל, ופניה מצומקים, ומכסיפים גלגלי עיניה בעיוורונן, ואין היא פוסקת מלכרוך סיגאריות באצבעותיה היבישות ולהעלות עשנן; דומה היא לדוגית-קיטור זו שהתחילה מהלכת בים בין טבריה לטבחה.
כל עוד אנו בעמק גינוסר ובמקומות של יישוב ודרכנו סלולה וישרה, מבודחת דעתה של השיירה. מלגלג ודורש ברבים מצליח החמר בז’ראגוֹן המשוּבּש שלו. קוּרדי זהוֹב הוא, ועיניו כחולות וסודרו לבן כשלג ומעגלו דק, חציו חוטים וחציו ציפוי של זהב לסירוגין, כדרך האפנדים העשירים. מכנסיו כחולים ועבים, וקיפוליהם מרובים ומתמלאים אוויר כמפרשים, ומין חזייה של תכלת על גבו אפודה ברוקאדה שחומה, ופניו כפני קאוואס של קונסול מכובד מירושלים. רוכב מצליח בראש החמרת ואינו פוסק מלהחזיר פרצופו לאחוריו ולצעוק בגרונו הניחר:
– ציפּה’לה יא-ציפּה’לה, גוּט קוֹאֶס, קואֶס כּתיר, אִין טבריה.
והכול שוחקים. אף הכינרת מימין מצהילה פניה, וכתמי הירק בטבחה והאילנות המקיפים מנזרה מחייכים. מאבּקים עדרים בדרכים. פלחיות הולכות לשוק העירה, וטנאי פירות וירקות על קדקדן. אבל כשנכנסנו למשעולי הגבעות בין צוקי אבנים של בזלת שחוֹרה סגרה עלינו פתאום חשכת השממה. ירדו מצליח ושאר החמרים מעל בהמותיהם, ואף אני נשמטתי מחמורי הננס, ונסתלקה בדיחות-הדעת מן השיירה. מצליח מישש באקדוחו. אנו במעלה-הר, ואין יישוב ואין ניר בשכינותנו. בערבוביה פזורים פלחי בזלת מנופצים, ואתה מצייר בהם חזיונות כרצונך. בצילם מזועזעים ועומדים קלחי שמיר ושולחים פיצולי זרועותיהם האפורות-כתומות לתוך האוויר שקלט בושׂמם. בשיפועי גבעה על יד נחל שכזבו מימיו מכחילים אשכלות פרחים של שיחי-אברהם ומרתיתים עלעליהם. ובמקום שעורק של סיד מבקע ומתערב בתוך האדמה החומה, מאדים אחרון פרחיה של ההיגה ומוצנע הוא בין עוקציה. ויש כשאנו בראש תל קופץ לרגע קל זוהרו של ים-טבריה, ומוטל הוא באלכסון, מצומצם במסגרת סלעיו ומצהיל פניו כטס גדול של נחושת שהעלתה חלודה ירקרקת. חורבת גב-יוסף משחירה לפנינו מימין, והמקום מוכן לפורענויות ולשוד דרכים. לאיטה משׂרכת השיירה דרכה בשיפולי הגבעות, והבהמות מבקשות בזהירות ובהיסוס רב אחיזה בין חלוקי-האבנים, והן מצלצלות בנקישת פרסתן המפורזלת. כך היינו מהלכים בצדי השיירה, מחמרים ומזרזים, מחזירים למקומו כל ארגז שנשמט וכל חבל שנתרפה ומסייעים לכל כושל. חונים קימעה בראש הר להוציא אוויר מן הריאות ולפוּש, ושוב יורדים. שתק מצליח שתיקה זועמת, וכיוון שבעל-בשר הוא והגדיש מן העראק הדמשקאי בפונדקו של ר' שבח, מתקשה הוא בעלייה ומרבה לקנח בשולי סוּדרוֹ את פּרצוּפוֹ שנתרטב. קצף לבן מפעפּעת כּריסהּ של פרדה טעונה הרבה. וכל שאנו מאריכים בהליכה גובר שרב היום בחמה המנסרת בשמים וברוח הקדים המנשבת מן הגלעד.
משטיפסנו ועלינו שעה ארוכה במעלה הר תלול וגבוה, צף פתאום מתוך השממה יישוב גדול מוקף כרמים ואילנות. מנצנץ ארגמן אדמה החרושה מעניות מעניות בשדות המוּקפות1 גדרי-אבנים ומשוכות-שיטה. והרי המושבה עם גגות הרעפים הערוכים בשתי שוּרוֹת במדרוֹן ומאדימים מתוֹך אמירי האיקאליפּטים, וכאילו הכנען גוחן להם ומאהיל עליהם. “ראש-פינה!” הכריז מצליח והרכּיב עצמו על בהמתו, ומיד חזרה בדיחוּת-דעתּוֹ ושוב נטפל לציפה’לה ודורש בהליכה תכופה זו שלה מצפת לטבריה. אנו במדרון. חסתי על חמורי הננס שהירידה קשה עליו מן העלייה והולכתיו באפסר שבצווארו, ובין כך הגעתי למחוז-חפצי. עוד מעט ונבלעת השיירה בין שתי זרועותיה של המושבה, בצל חורש האילנות המחייץ ומפלג אותה לשתיים.
לאחר שסייעתי בפריקת הארגזים אצל החנווני של ראש-פינה הלכתי למלון בארוכמן, שמצליח שיבּחוֹ לפני. לא היתה עמי אלא חבילה קטנה וכרוכים בה מעיל-חורף קצר וחולצה כחולה וזוג מגפיים; שאר מיטלטלי שמורים בסג’רה ויבואו אַחרי כשאמצא לי מושב של קבע. תקוּע הפונדק בתוך הסלע במרומי ההר, במקום שהמושבה נוגעת בכפר הערבי שבשכינותה, ובשעת מנוחה זו נכנסתי בדלתו הפתוחה ואין איש מקדים פני. הייתי, כנראה, בחדר-האוכל, שכן נחילים של זבובים משחירים על שיירי סעודה. התחלתי מזיז כיסאות ממקומם שירגישו בי. יצאה אלי אשה כבת חמישים, וראש השׂיבה שלה פרוע, עפעפיה יגיעים, ומסתכלת בי בפנים חמורות וכואבות, כאילו טינה לה עלי, ושואלת לחפצי. וכשאמרתי לה, מבקש אני מקום לכמה ימים, לא נענתה לי ברצון, ואפילו רמזה בגלוי, כי חוששת היא שאין מלונה לפי כוחי, ונהוג אצלה שלא ליתן דבר בהקפה לאורחיה. אף על פי כן, לאחר עמידה על המיקח ולאחר ששלשלתי לידהּ בּישליק וחצי שׂכר שלוש לינות, הקצתה לי מיטה אחת בחדר הסמוך. ועד היום הזה לא מחוּור לי, על שום מה הקפידה עמי כל כך, שהרי ריק המלוֹן ורבּה העזוּבה, והפּוּנדקאית עצמהּ אשה אלמנה ובודדה וטובת-לב.
מתוך חלון חדרי ראיתי את העננים שקשורים לכיפתו של הכנען. ראש הר שהקדיר סימן לגשמים, ועונת החריש תיפתח, וּודאי תהא העבודה מצויה. שׂיחקה לי שעתי. אלא מג’ידה זו שבכיסי לא תאריך ימים אם אשהה הרבה במלון בארוכמן ואשלם חצי בישליק שכר לינת לילה אחד ולא אכניס כלום. שקוע בדאגות אלה שכבתי על המיטה עייף ויגע מטלטול דרכים ועצמתי עיני באונס שינה. פתאום התעוררתי וקפצתי אחוז בהלה. קול רעם התגלגל ונפל לתוך חדרי. דפקו והיכּו טיפות גשם של יורה בגג הרעפים הסמוך לתקרה, וכל טיפה וטיפה גדולה כאגוז. חשיכה עמוקה סביבי ומעורבת היא אוויר הרים צונן. שינה ארוכה ישנתי והעריב יומי הראשון בגליל העליון ויצא לבטלה. בחדר האוכל מבלחת עששית קטנה על השולחן, והזבובים מכונסים עכשיו באשכול צפוף לאורך מוט הנברשת התלויה בסיפון, והפונדקאית ועמה אשה צעירה אחת מסובות ואוכלות פת ערבית. מיד הכרתי שאשה צעירה זו בת הפונדקאית היא; אותה טינה שפוכה על עיניה השחורות ואותה חומרה בפניה, אלא שהן צעירות יותר ורוגזות יותר. שמא היא בתולה שנזדקנה, שמא היא אשה שנתאלמנה. מכל מקום מכאן, הבחנתי, העזובה בבית וברהיטים הרעועים ובסיד התקרה המתקלף ונושר לתוך הקערות. בחורף רעם הכנען ללא ברקים, וכותלי הפונדק נזדעזעו. שימשה לפני הבת, רחל, וישבה עמי והתחילה חוקרת ודורשת, מהיכן אני ולשם מה באתי למקום נידח זה.
– לעבוד, אמרתי.
– אצל מי? אצל הפקידות?
– אינני יודע, אבקש ואמצא.
– לא תמצא, אמרה, והחשיכו עיניה הרוגזות.
כיוון שלא פסק הגשם והלכה הפונדקאית לחדרה, איחרתי לשבת עם רחל. העברית היתה שגורה בפיה, שכן תלמידתו של יצחק אפשטין היא, ומדגשת את הבי"תין ואומרת לי ‘חבּיבּי’. וכשם שהחומרה בפני-האם אינה אלא מן הפנים ולחוץ, אף רוגזה זו שבעיני רחל ממש אין בה. קולנית היא וצחקנית, ושיחתה מרובה. בעוד אביה בחיים היתה אכסניה מזוֹהמת ומאוּבּקת זו הוֹטל מהודר ונודע לתהילה בכל הגליל, מאָרח פקידי הבּארוֹן וסרסורי קרקעות מסוריה ומן הלבנון וסוכני הטאבּוּ, ואפילו בימות החמה לא היה חסר קייטנים מיהודיה. אולם כשנתאלמנה האם, ורחל נכשלה בבן-זוג שאינו מהוגן, שבזבז כל ממונם במישׂחק קלפים בבתי-הקאפה בצפת, ולאחר ששקעו בחוב של עשרה נאפוליונים, שקיבל הבעל פיצוי לגט-הפיטורין שנתן לה, ירד המלון פלאים, ואף על פי שמצויה הפרנסה, אי אפשר לו לעסק זה בלא בעל-בית. בהמשך שיחתה נתרככה דעתה של רחל, ואפילו לסיכויי למצוא עבודה בראש-פינה לא ראתה שחורות כל כך. עצתה היא, שאלך בבוקר אל ר' שמואל ויינשטוק, שעשיר הוא וראש הוועד ונכסיו מרובים.
– אבל אל תיפול בפח, בת יושבת בביתו וכלו עיניה לחתנים.
– מה לי ולה?
– אינך מכיר את ר' שמואל, חבּיבּי – ושתי הבי"תין דגושות ושתי עיניה נוגות מאוד.
למוחרת זרחה החמה. נעלתי מגפּי ולבשתי את החוּלצה הנקייה וירדתי אל ר' שמואל, כאשר יעצה לי רחל, לבקש יום עבודה. נזדמנתי עמו בחצרו, כשהוא עומד וממרח צירי קרונו. יהודי קרוב לשישים היה, מיוצאי רומניה, בעל כרמים ושדות-טאבּאק עוד מעבר לים, ופניו מרושלות וסמוקות וראשו עגול וקירח, בעל כתפיים ובעל כרס, ועיניו בולטות וקופאות בתכלת מימית כאדם שאינו מואס בטיפה המרה. מספרים עליו, גת קטנה במרתפו, ושנה שנה מצמק הוא כמה שורות גפנים בכרמיו, וחומֵר יין מיוחד בנוסח הוואלאכי ומוזג לו כל ימות השנה מיקבוֹ. כשנשׂא אלי מבּטוֹ המאוּבּן תּמהּ ושאל:
– מה מבקש, למשל, בחור שכמותך?
– עבודה.
– סוף סוף הגעתם כבר למקומותינו.
בלשון רבים דיבר עמי, ולשון זה לא חיזק לבי. אף על פי כן ראיתי שנמלך הוא בדעתו ואינו דוחה אותי, והמתנתי להמשך הדברים.
– יוצא אני לגורן רחוקה, לאסוף תּבנהּ מפני הגשמים, רצונך תילווה אלי ואתן לך שכר עבודה של חצי יום.
ולא המתין להסכמתי ואמר:
– תסיים במריחת הגלגלים ואני אוציא את הבהמות וארתום.
כשיצאנו בקרון מן החצר, העמידני ר' שמואל במבחן ונתן לי את המושכות. לא ידע כלום על שליטתי ברזלה ובעטרה שנתיים ימים כסדרן, ואין עוד מוראן של בהמות עלי. אבל כשראני אוחז ברצועות ביד אחת ותוחבן בקליעה בין האצבע והזרת, והסוסים חשים ביד הבוטחת הנוהגת בהם ונשמעים לה, אמר לי שבחי בפני:
– מכירים בך שידך מנוסה.
והתחיל לדבר עמי בכובד ראש. מוכן הוא ליתן לי מקום במשקו, ואף דירתו מרווחת ובני-ביתו מועטים, כי הלכו שני בניו, אחד לארצות הברית ואחד לאלכסנדריה של מצרים, ועזבוהו ללא משען בימי זיקנה. מצד זה אין שום מניעה. הקושי הוא במקום אחר. מזומנים אין לו, ומסובכים עסקיו לאחר בצורת זו ששיקעה אותו בחובות של ריבית וריבית דריבית. והנה הפלחים עובדים עמו כל השנה ונפרעים בסופה מן הגורן. לי חייב הוא לשלש שכר בכל חודש בחודש, ומזומנים אין לו, והם מעכבים.
– היית כבר אצל האדמיניסטראציה? – שאלני, והכוונה למשרד הפקידות של הבּארוֹן, שראש-פינה מרכזו בצפון.
– לא.
– יפה תעשה, כשתבוא בדברים עם האדמיניסטראציה. מזמן הם מזרזים אותנו שנאסוף אל בתינו בחורים משלכם, עכשיו יבואו ויסייעו. ביקשתי מהם הלוואה ולא נעניתי, והרי אני חוכר קרקעותיהם. ימלאו בקשתי ומשקי פתוח לפניך, כך תאמר להם. בפרך לא אעבידך. מחכיר אני אלפי דונאמים לפלחים שבסביבה, ומטרידים אותי עסקי ממונות ומיקח-וממכר ושטרות ופירעונם, ואין שעתי פנויה להשגיח על הנעשה בשדות; אדרבה, תבוא ותשגיח על ידי, ואם באמת רצונם לחזק, כפי שהם אומרים, את ראש-פינה שנידלדלה מבניה, ייתנו לי את המזומנים שביקשתי ואתן לך עבודה ככל שתרצה.
הלכנו בתוך האבק. הגשם שירד אמש נֵפֶל של יורה היה ועד העומקים לא בא. עמדה הבאשה החומה והמעופרת בצדי הדרכים והשדות, וכל מה שהאדמה דשינה יותר חוחיה גבוהים יותר. עברנו את מחניים העזובה עם בתיה השוממים שאבניהם שומטות מתוכם. קרקעותיה חוכר ר' שמואל מן הפּקידוּת ומחכירן לפלחים. וכשעלתה החמה במרומי השמים והרחקנו בנסיעה מזרחה, נשבה לנו רוח קלה וצוננת מגדות מי-מרום. ר' שמואל ויינשטוק בז לי, וכמה מזימות בלבו ומערים הוא עלי, ואומר לשולחני אל הפקידות לעשות מלאכתו, והמתין לתשובתי. ואני שתקתי.
– אם לא ייתנו לי ההלוואה, מה זכותם לתבוע ממני שאעשה רצונם.
– וסתם, ובלא תנאי, ליתן עבודה ליהודי שכמוני, כלום אסור עליך?
הטיל בי עיני התכלת הקופאות שלו ותמה. כנראה, החזיקני שוטה ותמה על הערתי.
– תזקין כמוני ותיווכח, שבחיים אין סתם, ובלא תנאי.
ציווה עלי לעכב קרוני והעלה נער ערבי, כבן חמש-עשרה, לבוש חלוק כחול ובלוי, ומבליט כריסו הנפוחה מקדחת הביצות, ועיניו מצומצמות וטרוטות וצוהב מפעפע בזוויותיהן.
– והרי מוסטפה קטן זה שלפניך, הוסיף והתרגש ר' שמואל, מקבל שכרו שלושה מטליק ליום, ומיד תראה שאינו מפחית ועושה ממך, ולהפסד אין לי מזומנים.
פתאום חש שעושה הוא בי עלבונות על לא דבר, ונשתתק ופניו הרחבות והנפוחות נפלו. בינתיים הגענו לערימת התבן שבגורן השדות. מיד התחלנו, אני ומוסטפה, בעבודה. וכשראה ר' שמואל שיש לו על מי לסמוך, שכן בודק אני תחילה מהיכן הרוח נושבת; היתה כאן משונה, לפי לחותה מערבית היא, והריהי באה דווקא מן המזרח, מים חולה; וכשראני מניח פי השק ומשליך את התבן בכוח עד קרקעיתו של בית-הקיבול וחופר לו מקום כהלכה, התיר סוס אחד מן הקרון ונסתלק ברכיבה אל אחד הפרדסים שעל גדות מי-מרום. עבדנו כמה שעות רצופות, אני גורף בקילשון ומוסטפה אוחז בשׂק הפתוח, קושר פיו בחבל, וסותם נקבי כריסו בכריכות של קש לאחר שנתמלא. וכשעמדה החמה באמצע השמים פתחנו בטעינת השׂקים. גבוה גבוה נתערמו, רובד אחר רובד, פיהם כלפי פנים, מסורגים ומלוכדים ומאוזנים כראוי. וכשהשליך לי מוסטפה את החבל למעלה ללפף בו את הטעון, קרב אלינו ר' שמואל. הכרתי בעיניו שתמה בהנאה על קרון כרסני זה שהכינותי בשבילו. אלא שהיה מבוּשׂם קצת, והבל פיו נודף ריח עראק מתובל בשבת המצרי ופניו זועמות, ולא אמר כלום. ודאי הלך לפתח כמה חרצובות בעסקיו המסובכים והעלה חרס.
לאט לאט נהגתי בקרון החורק בשדות ובדרכים. באותו מקום שהעלינו את מוסטפה בהליכתנו אל הגורן שם הורדנוהו בחזירתנו. שוב החמה לפנינו, וכבר תלויה היא ברכסי הכנען ומכינה עצמה להתגלגל ממדרוניו וליפול לתוך הים. עד מהרה נרדם ר' שמואל ושמעתי נחרתו יורדת אלי מראש הקרון, ולא הקיץ עד שניטלטל בפנייה זו שבכניסת חצרו.
חצרוֹ של ר' שמואל היתה כשאר חצרוֹת ראש-פּינה; בּית-עלמין גדול ורחב-ידיים לכל מיני מיטלטלין ושברי כלים, ומראֶהָ כעין קרפּף של סמרטוּטים בירכּתי הכּרכים. מוּטלים היו בערבוביה מוטות ברזל שעוקמו, ברכי מחרשות שהחלידו, מגובים שהשאירו שיניהם, גלי שקים שהרקיבו, ועל הכול מחפה צחנת מי-רגליים שהחמיצו. הבאתי את הקרון אל המתבן הפרוץ והרעוע שבצדי הגדר והתחלנו בפריקת השקים. לאחר שחטף שינה ניטלה מר' שמואל דאגתו ונתמזג בקרבו העראק הדמשקאי וסייע עמי בחריצות, ואמר לי שבחי בפני:
– קרון נאה וטובות ידיך.
לאחר שרחצנו ידינו ופנינו על יד הברז, ולאחר שפרע לי שכרי בישליק וחצי ואמרתי להיפטר ממנו, שאֵלני:
– היכן אתה גר?
– במלון ברוכמאן.
– בבית זונות זה? לא מצאת לך מקום נאה הימנו?
הפציר בי שאכנס ואסעד עמו. אפלולית וצינה בחדרים. ואף על פי ששמוטים היו אריחי-הריצפה ומרופפים ומשמיעים נקישה קלה תחת פּסיעותינו, הרי נאים היו השטיחים שעל גבּם ומצהילים טסי-נחושת דמשׂקאים על הדרגשים והספות נמוכות בסגנון ערב, ואפילו סכין עקומה תלויה בכותל מתחת לתמונתו של הבּארוֹן. השולחן כבר ערוך היה, עד מהרה נכנסה בעלת-הבית וישבה עמנו. אשה חולנית היתה, תפחה אחת מיריכיה, וגדולה היא ומקוערת ומסיטה גופה לצד האחר. דעוכות עיניה ושקועות בחוריהן, ואימה משונה בפרצופה החיוור. ראשה הרועד מעט צנוף סודר שחור עם זרי ורדים בשוליו. מיד באה הבת, ברכה, אילפס רותח בידה ובו דגים מטוגנים ועודם רוחשים בשמנוניתם המבעבעת; שכן ר' שמואל מפונק היה ומקפיד בטיב המאכלים. מפני חולשת האם היתה ברכה המארחת והמחלקת את המנות. שוב אכלתי כּרשׂים, אך הללו לא כטבריינים שבפונדקו של ר' שבח; הואיל ומקום חיותם בים-החולה, לא הספיק שמן-הזית שנטמע בתוכם להוציא את טעם הרקק שבהם. פני הבת כפני האב. חמדנית כמוהו, ואותן הלחיים הסמוקות עד שׂער הרקות, אותן עיני תכלת בולטות ותאבות, ואותו סנטר בהמי ומרובע. אף היא מתלמידותיו של יצחק אפשטין ומדגשת את הבי"תין ואומרת לי חבּיבּי. אחר הדגים הביאה יונים צלויות וממולאות אורז, ועל גבי השולחן הסגילו בצנצנות חצילים קטנים מוארכים וכבושים בחומץ; הוריקו עגבניות משומרות, וכשנתקלת בפלפל החריף שבתוכן נתלקח חלל-הפה בהבלן של צינה וחמה כאחד. מפצירות בי הבת והאם וידן נדיבה. והאב העלה מיקבוֹ קנקן של היין שהיה רוקחו בעצם ידיו בנוסח ואלאכי, והכריח אותי לשתות עמו כוס אחר כוס בזו אחר זו.
מלא יצאתי מביתו של ר' שמואל, וכבר ראש-פינה שרויה בצל ההר המאהיל עליה מן המערב. החשתי צעדי אל האכסניה מאושש מן ההתחלה היפה. אף כי אין לסמוך על ר' שמואל, ובשעת פרידה לא הבטיח כלום, הרי הראיתי לו כוחי. במלון מצאתי את החולצה שפשטתי, והיא כבוסה וגהוצה ומונחת על מיטתי, מעשה ידיה של רחל. שוב קשורים עננים בהר והחשיך האוויר, וכמה טיפּוֹת הקישוּ על הרעפים ועמעמו את קוֹל הדפיקה בדלת. נכנסה רחל ושׂערותיה עשויות וניצן של היבּיסקוּס מסמיק בצדן, ורוגזה זו שבעיניה – דוק של היסוס פרוּשׂ עליה:
– יצאת בקרון עם ר' שמואל? לא שאלה, גערה בי.
– עבודה של חצי יום נתן לי, אמרתי.
– רשע זקן זה, וסעדת אצלו? ושוב אותה גערה.
מה נפל בינה ובינו? ועל שום מה ביזה ר' שמואל את הפונדק וקרא לו בשם של גנאי? הקפתי את רחל בשאלות עד שהתחילה מסיחה. בעלה שנתגרשה ממנו בן אחיו של ר' שמואל היה, יתום שנתגדל בביתו. ולאחר שמת האב היה כעין אפיטרופוס עליהן,יוצא ונכנס אצל האלמנה, מאכסן את האפנדים ואת הסרסורים שלו במלונה, והיה משדל אותה שתמסור לו חלקה. וכשסירבה והתחיל “התכשיט” שלה להשתתף במשחק הקלפים ומכלה ממונן, באו המריבה והמחלוקת לביתן, ור' שמואל הפך פניו; התחילה פרשה זו של הגירושין, ומאז הוא שומר איבתו להן ויורד לחייהן, והריהו ראש הוועד ותקיף המושבה.
ומכיוון שפתחה רחל בעניין זה לא פסקה ועברה לעניינים אחרים:
– כל ראש-פינה כמרקחה, – אמרה לי, – ראו אותך עם ר' שמואל, ואומרים, אוסף הוא אותך אל ביתו ומזמן אותך לברכה שלו. מורה המושבה, מר גלעדי, מספר טובות עליך, יודע שמך מן העיתּוֹנים שאתה כותב בהם. ומה ברכה בעיניך?
– מה לי ולה?
– אל תאמר כן… אל תאמר כן… אינך יודע כוחו של ר' שמואל. ואני הטיפשה בעצם ידי הולכתיך לשם.
באה האם וקראה לנו לארוחת הערב, ואף על פי שמלא הייתי מסעודתו של ר' שמואל נצטרפתי אליהן והסתפקתי בכוס תה. תפוסות היו שתי נשים אומללות אלו לעברן, ומנקרות בו בתאווה משונה כתרנגולות באשפה: האב עודנו בחיים, המלון הומה אורחים, ר' שמואל ושוב ר' שמואל, בעלה של רחל, פרשת הגירושין, וחוזר חלילה. הבליחה העששית על גבי השולחן. גשמים ירדו לסירוגין. כבד כעופרת היין הוואלאכי בעורקי. ולאחר ששלשלתי בידי האם את הבישליק וחצי שהרווחתי ושכר לינתי שולם שלושה לילות מראש, נפטרתי לחדרי.
השכמתי וירדתי למושבה לבקש אחר עבודה. כשעברתי על יד חצרו של ר' שמואל הצצתי לתוכה. ועוד מוטלת הערבוביה בשינה של שחרית. פתאום שמעתי קול מדבר אלי מאחורי:
– ומה, למשל, מבקש כאן בחור שכמותך?
עמד בפתח ביתו יהודי קטן-קומה, פניו ארוכות מאוד ומרה שחורה על גבן, עיניו נוצצות כעיני העכבר ומלגלגות עלי ברשעות:
– מבקש עבודה, עניתי.
– הלך ר' שמואל לצפת.
– מוכן אני לעבוד בכל מקום.
– אצלי?
– ודאי.
– נניח, שטועה אתה… לא תעבוד אצלי… לפני שמונה שנים כבר נכשלתי ולא אחזור; אל ביתי אספתיו, חדר נתתי לו ומזונות נתתי לו, ואשתי כיבסה לו לבניו, בחור עליז היה והכניס מעט שמחה למעוני, רק בת יחידה לי ואמרתי אאמצנו כבן לי, ופעם אחת נסתלק ולא אמר אפילו שלום לי, מנוּול שכמותו, ונדרתי נדר, לא יעבור על סף ביתי משכמותכם… כלך לך מראש פינה, אין אנו רוצים בשכמותכם.
הפך אלי גבו וסגר את הדלת מאחוריו. ידע יהודי זה עם המרה-שחורה על פניו מה שניבא. לא מצאתי באותו יום עבודה בראש פינה, וחוזר אני אל האכסניה שלי בפחי-נפש, ושעות ארוכות של שיעמום ובטלה לפני. עשיתי חשבון קופתי. לאחר שקניתי חפיסה אחת של טאבּאק ונייר כריכה ושתי מעטפות למכתבים, לא נשתיירו בכיסי אלא שלושה בישליקים וחצי, ואם אוסיף לסעוד במלון ברוכמאן שלוש סעודות מעת-לעת, אין ממוני מספיק אלא ליומיים, וסוף, סוף מר, לכיבוש-העבודה שלי בראש פינה. על כורחי שאפטר מן הסעודות האוכלות פרוטותי. ומכאן ואילך סדר אחר. עולה אני לצפת וקונה משהו בשוק ואוכל, וחוזר לחדרי עם ערב, ומפת ערבית אשתמט בכל אמתלה שתזדמן לי. ישבתי וכתבתי שני מכתבים. אחד לוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” ביפו, ומודיע אני על יציאתי מסג’רה והליכתי לראש-פינה, וכאן אני טורח זה שלושה ימים לפתוח את הגליל העליון לעבודה עברית, ולפי שעה אין ההצלחה מאירה לי פניה. מכתב שני כתבתי, באותו סגנון, לחברי בימה. אחר הלכתי לצפת. עשיתי דרכי ישר במעלה ההר, מטפס ומקפץ בין צוקי סלעים וגדרי כרמים בנשימה אחת, עד שהלבינו לעיני פזורי הבתים במדרוני הגבעות וחגוויהן. תחילה באתי לחאן אחד להריץ איגרותי על ידי החַמרים, ואחרי כן יצאתי לשוק הערבי וקניתי פיתה אחת במטליק וענבים במטליק, וחזרתי ועליתי בהר וישבתי במקום גבוה לעשות סעודתי בצנעה. לועס אני בבצק הפיתה ומגרגר באשכול הגפן ועיני תלויה באפרו המנצנץ של החרמון משמאלי, ובאותו כתם ירקרק של ים-חולה באמצע, ובעוד כתם ירקרק, עמוּם יותר, של הכּינרת שמימיני. והכּוֹל מצוּמצם ודחוּק באוויר של תכלת ובזוהר שמש, ושיכור אני ממראה עיני. הנה כל הגליל העליון לרגלי, ועל כורחי שאכבשנו.
עשיתי כאן כמה שעות עד שנתארכה קומתי על פני האבנים. אז התחלתי יורד לאיטי לראש-פינה. אלא מחמת עלייה זו וירידה זו, ומחמת צחוּת האוויר בהרים וזוהר השמש שהיה שופע, התחיל רעב מציק לי בחזירתי. דלת הפונדק היתה פתוחה כדרכה ונכנסתי לחדרי ולא הרגישו בי. התמתחתי על מיטתי מהרהר ומהרהר מתוך אותה צביטה משונה בבטני שנתרוקנה, עד שנתעכבתי על הרהור אחד. אמרה לי רחל, שמורה-המושבה דיבר בי טובות ויודע שמי, אלך עוד הערב אליו, שמא איבּנה ממנו, ובינתיים אף אמתלה נאה כאן להשתמט מפת-ערבית בפונדק, העולה ארבעה מטליקים.
מורה המושבה יהודי קטן היה, רווק שעברו עליו ארבעים שנה, אבל קרחתו משונה מאוד, צבעונית היא ומתכּילה ומסגילה ומצהיבה, ולכל גוון וגוון כאילו תחום משלו ועושה הוא על קדירת-הראש ציורים משלו. מר גלעדי יהודי קטן הוא, ליטאי, קפדן ויבש מבפנים, ופזיז ורותח מבחוץ. דיבורו חטוף ומקוטע ושוטף בחיפזון בין שפתיו המצומצמות. מבלבל הוא את השי“נין, משמאיל את הימנית ומימין את השמאלית, אבל כיוון שמורה הוא בגליל העליון, הריהו מדגש את הבי”תין בנוסח ראש-פינה, טופח על כתיפי ואומר לי חבּיבּי:
– מה סייך? סמעתי, אף קראתי, ב’העולם‘… עבודה אתה מבקס?… מקום נאה מצאת… אבל, חבּיבּי, נעשה מסהו… דיבר עמי ר’ סמואל ויינסטוק ראס המוסבה… נכסלת בפונדק סאינו מהוגן, חבּיבּי… רחל ברוכמאן זו… אילו באת לסהות אצלי… יסר… אף על פי כן יס לעשות מסהו… אבּוא בדבּרים עם הרופא, סיבּוא בּדבּרים עם הפקידות… חבּל סהמנהל אינו כאן… ומה נסמע בשפרוּת? ביפו אמר לי ס. בן-ציון, ביאליק מוסך ידו מן הסילוח… דוקטור קלויזנר דוחף ודוחף…
ואני ישבתי עם אותה צביטה משונה וחדה בבטני המרוקנת ועיני כלות למכונת-הספירט הקטנה ולקומקום זה שעל גבה, ומהרהר בלבי: אומרים על הליטאים שפיקחים הם, ולמה יהודי קטן זה אינו מדליק מכונתו, וזו תשרבב לשונות אש כחלחלות מכל הנקבים שבשוליה, ויזמזם הקומקום, וסופו שיהביל וצמידו יקשקש, ותעמוד כוס תה ריחנית על השולחן וכעכי-צפת הללו שעל גבי האיצטבה בצדה. אבל מר גלעדי הוא גופו שרתח וקשקש, ובסוף רמז כי שעתו דחוקה:
– נפל המנהל למסכבּ וכל הכיתות עלי… פסוט רובּץ אני תחת משאי… אבּל אסתדל… אעשה מסהו… תבּוא אלי בעוד יומיים… אבּוא בּדבּרים עם הרופא שיבּוא בּדבּרים עם הפקידות…
יצאתי ממנו ונפלתי בין שתי זרועות המושבה ובין צללי האיקאליפטוסים ובתוך צינת-הכנען המתגלגלת ויורדת חטיבות חטיבות. אף על פי כן אחזור אליו בעוד יומיים.
עוד מלמטה, ברגלי ההר, נתגלו לי חלונות הפונדק שהצהילו הערב באור מרובה, סימן שאירע שם משהו: ודאי אורח חדש בא. כשנכנסתי לחדר-האוכל, היה השולחן ערוך ומפתו לבנה, ועם הנשים מיסב יהודי בעל פנים מכובדות וכיפה של קטיפה על ראשו. למעלה מכל ספק, בי דיברו, שהרי נאלמה השיחה עם כניסתי, והכול נשאו עיניהם אלי בבת-אחת, והיה טשטוש בפרצופיהם כאילו נתפסו בדבר-עבירה. אמרתי שלום חטוף ונפניתי לחדרי. עד מהרה באה רחל ושידלה אותי ברוב דברים שאצטרף למסיבתם. אלא שהפעם מוכנה לי אמתלה נאה. בא אני ממר גלעדי, ואכלתי פת-ערבית עמו, ונפטרה ממני. לאמיתו של הדבר, הציקני הרעב מאוד, ואפילו עשן הטאבּאק שבלעתי לא סתם את הריקנות שבתוך מעי, ואנסתי עלי את השינה.
למוחרת בּבּוֹקר השכּמתי, כרגיל, והלכתי לראש-פּינה. לאיטי פסעתי לאורכּה של שורת הבּתּים בזרוֹע השמאלית וחזרתי ועליתי בזרוע הימנית. עמדו איכּרים ופקדו על הפלחים שבחצרות. ערביות זקינות הפיחו במניפות של נוצה בגחלי הכיריים ובישלו בקדירות. הרועה אסף עדרו. ואף כי הכול היו משגיחים בי ויפה ידעו לשם מה אני מהלך כאן, לא נענה לי איש. ישבתי על דרגש נמוך תחת סוכת-המחצלות שבקרן-הרחוב וגמעתי את הקהווה שלי, ואחר שבתי אל חדרי להתמתח על המיטה, שכן נאה השכיבה לרעב. מיד נכנס אלי אותו אורח שלכבודו הדליקו אמש את הנברשת ופרשׂו מפה לבנה על השולחן. “שלום עליכם”, “עליכם-השלום”, והתיישב בכיסא. זקופה קומתו של יהודי זה ומאירות פניו, וזקנו שיבה וחלוקו שחור, פתוח ומבודר ומגלה טלית-קטן של צמר שהצהיב ופסים שחורים שנתמעכו ודהו מרוב כביסה ושימוש. גביניו צפופים היו וכבושים, וכפות ידיו לבנות ואצבעותיהן ארוכות וחצי-לבנה מבהיק בכל ציפורן שבהן. אלא שנסתתמו צינורות הדמעות שלו והיו עיניו זולגות הרבה ואונסות אותו למצמץ בעפעפיו בזה אחר זה, ואי אפשר היה לעמוד על גוֹן עיניו. מטלית קטנה ומרובעת היתה גנוזה בכיסו, והיה מוציאה לעתים מזומנות ומנגב בה את הנטפים שירדו על לחייו, ודומה אינו מסתכל בי, מפני מצמוץ זה התוקף אותו.
– ומה, למשל, מבקש יהודי שכמותך? שאִלתיו בסגנונם של איכּרי ראש-פינה שהיו מדברים עמי.
– אין לי רצון, השיב, עוֹשׂה אני רצון קוני – והכּרתי בחיתוך-הדיבור שלו, כי בר-אוריין הוא ומתהדר לפני בתלמודו.
– וכי סתם נכנס אלי?
– ואם סתם? מחלוקת ואחר כך סתם, הלכה כסתם.
ליצן גדול היה, אלא שעכשיו מלאו עיניו דמעות והוציא את המטלית וייבּש מקורן.
– בדחן אתה, אמרתי להקניטו, ומלגלג אתה עלי.
הרים שמאלו ופשׂק אצבעותיו, והשהה אותן בתוך האוויר כדוֹחה טענתי:
– חס וחלילה… חס ושלום…
– ובכן שדכן אתה.
– המשכילים יבינו, מי שמבין דבר מתוך דבר, וזה שרמזתי לך, עושה אני רצון קוני, הוא יתברך יושב ומזווג זיווגים למעלה, ואני, רימה ותולעה, עושה דברו למטה. עכשיו תשמעני בקצת כובד-ראש, שליחו של ר' שמואל ויינשטוק אני שאתה מכירו, עשיר מופלג, פרנס הציבור, בעל שדות וכרמים וכלי כסף וזהב ועבדים ושפחות. ובאתי לדבר עמך באשר לעבודה שאתה מבקש ממנו…
הפסיק והמתין לראות מה רישומם של דברים שהשמיע. וכששאלתי אותו, מה עניין עבודה לשידוכים, פתח שוב ברמז:
– בחג הביכורים מניף הכוהן שתי לחם, ויש עבודת העבודה ועבודה שבלב, ועסקי פרנסה וזיווּגים מעורבים, והכול בידי שמים.
כבר פרצה השמש בחלוני וגבר החום. מאוד מטרידים הזבובים, שעוקצניים הם בערבה של עונת-הגשמים. נחפז אני, כיוון שהגיעה שעתי להשתמט מסעודת הצוהריים, ואמרתי לו, שמוציא הוא זמנו לבטלה. שוב הרים שמאלו בנחת והשהה אותה באוויר כדוחה טענתי:
– עוד גביע באמתחתי… יש פת בסלי… רואה אתה אכסניה זו, רצונך אתה בעל-הבית כאן.
צפתי זה שנטפל אלי התחיל מטריד אותי, ומעי הומים. קמתי מן המיטה ונטלתי את הקאסקט שלי, כאדם הרומז לחברו, שאין שעותיו נתונים לדברים בטילים. הוציא את המטלית וקינח יפה עיניו הדומעות, וקם אחרי ואמר:
– דור הפּלגה… בלבול לשונות… אף על פי כן תעיין בדבר, לטובתך אני מתכוון – ונסתלק.
עליתי לצפת והלכתי לשוק וחזרתי אל המקום הגבוה שמחוץ לעיר ואכלתי פתי וגרגרתי באשכול והטלתי עצמי בחמה של סתיו, מסתכל בגליל העליון שלפני שבאתי לכובשו, עד שכּבדו עיני. וכשירדתי לראש-פּינה כּבר עמדה החמה בראשי האיקאליפטים, והחלטתי להקדים ולילך אל מר גלעדי לדעת מה עלה בשידוליו. בדרך עיכּבני אדם שאיני מכּירוֹ, ושאֵלני אם אני הצעיר שבא לכאן ומבקש עבודה. וכשהשיבותי לו הן, הניח ידו על כתיפי ואמר:
– דיבּר עמי מר גלעדי וראיתי את הפקיד. תלך אליו מחר בבוקר בשעה שמונה, יש לו משהו בשבילך בגינתו.
משמע, נזדמן לי רופא המושבה, ומתוך חיתוך דיבּורו הכרתי, שיהודי רוסי הוא, שלא כשאר התושבים במקום שמיוצאי רומניה היו. פשטות גדולה משוכה על פני הרופא היגיעות, אלא שדיבּורו העברי מגומגם וכופת אותו. פתחתי לו ברוסית ושמח ונהנה. את לבי לא חיזק. ספק גדול, אם אצליח כאן. שמונה שנים יושב הוא במקום ומשמש את שלוש המושבות שבסביבה, ובשעת הדחק עולה הוא למתולה ונהירים לו כל העניינים. פעמים רבות ניסה לזעזע קימעה ירוקה זו ולא נענה.
– נחפז אני, מרובים החולים בעונת הסתיו, ובבקשה תיכנס אלי בערב-יום ונשוחח.
עליתי אל הפּוּנדק, ובכל זאת רוּחי טובה עלי. על רופא זה יש לסמוך. סוף סוף מצאתי משען לי. וכיוון שצפוי לי יום עבודה, אני מוותר הערב על התענית וסועד עם הנשים. שוב האירו לי חלונות המלון באור מרובה עוד בתחתית ההר. ודאי צפתי זה עודו שם. השערתי נתבדתה מיד. הלך הצפתי ובמקומו בא אורח חשוב פי כמה, אפנדי מן הלבנון, שמשא-ומתן לו בעסקי קרקעות עם הפקידות שבמקום, ורבה התכונה במלון ברוכמאן. הוציאו מן הגניזה ציבּוּרים ציבּוּרים של כלי חרסינה וקנקנים וצנצנות, וערוכים הם על המזנון ומנצנצים במאורות הנברשת. ריחו של בשר מצומק ושל ירקות מתובלים ממלא חללם של כל החדרים. מרת ברוכמאן סירקה את שערות ראשה, וכולה תנועה ומעשים. רחל לבושה חולצה אדומה, ומשיכה של פוך, משיכה קלה שבקלה, קורעת עיניה הלהוטות, וניצן של היבּיסקוּס תקוע בתסרוקתה שגבהה. הפעם הקדימה פני בעליצות ובמשובה, נתנה זרועה בזרועי ומשכה אותי אחריה אל חדרי:
– סיפר לי, סיפר לי ר' זרח, אינך רוצה בברכה, והכול בטל ומבוטל!
מיד עמדה לפני מפגינה על עצמה ועל חזה הרותת ועל פיה השׂוחק ועל מאור זה שבעיניה הקרועות, ושאלה אותי ספק שׂחוק ספק כובד ראש:
– ובי אתה רוצה?
נשקה אותי סמוך לתנוך אוזני ונמלטה על נפשה. אפשר והניח הצפתי קורטוב של תקווה בלבה; אפשר ושמחה לאידם של ר' שמואל ובתו והכירה לי טובה; אפשר וכל ההתעוררות הזאת לא תיפול אלא בחלקו של האפנדי הלבנוני, ויש משהו של ממש בלעז שהלעיז ר' שמואל על הבית הזה. מכל מקום כשקראו לי לסעוד כבר הסב הערבי בראש השולחן, ומרת ברוכמאן מדברת עמו צרפתית. גברתן היה ופרצופו מגולח, לבוש חליפה שחורה וצווארונו זקוף ומגביה סנטרו ומכפילו, ומשקפיים כחולים-בהירים רכובים על חוטמו הארוך. רחל משמשת אותנו, והלבנוני מניח ידוֹ על ידהּ, כשהיא שׂמה הכרשׂים בצלחתּוֹ ומרים עליה משקפיו בחיבּה יתירה. וכשהביאה את שוֹק הכּבשׂ הצלוּי והמתוּבּל בשוּמין, כּיבּדה את האורח בחלוקתו, והלה מזדיין בסכין הארוכה ומחתך בזריזות ובדעתנות ומוסר את המנות למסובים. היינו מאריכים בסעודה באותו הערב. פתאום רעשו קרשי הסיפון ונזדעזעה הנברשת התלויה בו. רעם הכנען ונפתחו השמים בין קרעי הברקים. הפעם עז המטר, יורה ממש, ובעד חלון חדרי אני רואה כי חשכה כל כיפת השמים ונפלה קדרוּתה אל העמקים, ושוקקים המים הניגרים בכל מדרוני ההרים בהמולה רבה.
בשמונה בבוקר עמדתי בגינה אצל בית-הפקידות. קיבלני הלבלר, ספרדי גוץ, שלחייו השמנות מבליעות כמעט מחצית חוטמו; נעול היה מגפּיים של לאקה, ולבוש מכנסי רכיבה, צרים בסופם ורחבים בתחילתם. אוחז היה בידו בזהירות יתירה שני תרמילי נייר, והוליך אותי אל רפידת קרקע אחת שתחחו עפרה וגדרו אותה בשברי רעפים המצטרפים לכעין כרכוב סביבה. כאן הסביר לי פרשת עבודתי. בתרמילים שבידו שני מינים בצלצלים, זרעים לצבעונים משובחים ששלח הבּארוֹן מפּאריס. את הבצלצלים יש לזרוע בתוך אדמת הרפידה בשני מעגלים, כל מין בפני עצמו.
– פועל מנוסה אתה, ותדע מה שלפניך, וכשתגמור תבוא אל המשרד לקבל שכרך. ואם אתה חסר משהו, בקש מאיבּרהים וייתן לך.
חסר הייתי כמה וכמה כלים: מידות וכלונסאות ומסַמנים ומגרפות ומעדרים, ואיבּרהים הזקן סיפק לי כל צרכי מן המחסן. לא הייתי רגיל בעבודת הגננות. אף על פי כן שכלי הישר והפשוט הורה לי סדרי המעשים וכלליהם. זיבלתי את החלקה והצנעתי בה את הזבלים במעדר וגרפתיה יפה יפה שתהא שווה וחלקה. אחר נעצתי כלונס באמצעיתה וקשרתי בו חבל ועשיתי לי מין מחוג לסמן בו מעגל ראשון ושני. אלא שנפתחה הרעה ממקום שלא היה צפוי לגמרי. הכול היה מוכן ומזומן לזריעה ובאה שעתם של הבצלים, והנה לא ידעתי כיצד לנהוג בהם. הצבעוני בצלו מוארך, גלילי כמעט, ולא ידעתי היכן ראשו. זה כמה שנים שאני עוסק בכל מיני מלאכות במושבות, ומעולם לא נזדמנה לי זריעת בצלים. ודאי יכול אני ללמוד מפי איבּּרהים זה העומד ומשתאה לידיו המשׂכילות של המוֹסקוֹבּי; או מפי אחד-האיכּרים העוברים ושבים ברחוב. אבל חששתי שיוציאו קלוני ברבים, ומתיירא הייתי מפני לעגם: הנה בא זה ומדבר גדולות, את כל הגליל רצונו לכבוש, ואינו יודע כיצד תוחבים בצל בקרקע! וכשאדם שליח-מצווה – אַחריות כל ציבּוּר שוֹלחיו עליו.
פלח מנוסה הייתי וחביבים עלי מרחבי שדות, ולא ד' על ד' הללו שאתה הופך ומנקר בהן וכפוף עליהן כנמלה. כשהייתי מפזר חיטים וזורע, היו חברי מניחים כף ידם על האדמה בכמה מקומות ופושקים אצבעותיהם ומונים את הזרעים שמתחתיה, ובכל מקום מספרם שווה. פותח אני תלם ארוך כמלוא-עין וישר הוא כמיתר מתוח. קוצר אני בחרמש ולא נכפף קנה תחת להבו. והמעדר בפרדסי פתח-תקוה היה מנגן בין אצבעותי. אבל מעולם לא זרעתי בצלים, ועל אחת כמה וכמה בצלים משונים כאלה שבתרמילים. והרי הצבעונים יחסנים מאוד, מפאריס באו ועין הבּארון עליהם, וכשימצאו קבורתם כאן לא יזכרוני לטובה. פתאום נצנצה מחשבה במוחי, מין תחבולה של רמייה, שאיש-שדה אינו חשוד עליה. מחשבה לא טהורה, מעשה-כחש במשלח-היד, שאין לך עבירה גדולה הימנה. אהפוך ואזרע את הבצלים לסירוגין, אחד למעלה ואחד למטה, ומחציתם ודאי תעלה יפה. וכך נהגתי. עומד עלי איבּרהים ומסתכל בשינוי זה שבזריעה, ותמיהּ על הדעתנות הדקה של המוֹסקובּים. אבל אני ידעתי, שרמאי אני ונשבתה השמחה מלבי.
כשעליתי אל מלון ברוכמאן ושני הפראנקים בכיסי היה לבי מכה אותי על המעשה המגונה שעשיתי. אבל בפתחה של האכסניה עמדה רחל כממתינה לי, ושוב אותהּ רוגזה ואותהּ חומרה, שנתקלתי בהן בשעת פגישה ראשונה, מעיבות פניה.
– מצליח החַמר הביא מכתב בשבילך – ומסרה לי פתק מעוך, ומתוך ריסי עיניה הכרתי שידוע לה הכתוב בו.
כלומר, נסתיימה הפרשה בראש-פינה. ועד “החורש” מימה מודיעני, שאיכּרי מתולה הסכימו לפתוח משקם השנה לשמונה בחורים, ומצוּוה אני לצאת מיד לשם וליישר את העניינים במקום, הואיל והבחורים שיבואו טירונים הם.
– מחר לפנות בוקר אני יוצא למתולה, אמרתי לה.
לא תמהה ולא השיבה כלום. אף אצלה נסתיימה כל הפרשה. אלא שפניה הצינו והחמירו יותר, ורוגזה זו שבעיניה השחורות התרגזה עליה יותר. למוחרת עם שחר מהלך הייתי יחידי ובלב שבור, כאדם שנכשל, אל יסוד-המעלה, הואיל ואמרו לי שמוטב לבור בדרך-הרחוקה, במקומות של יישוב ובין אוהלי הבדווים בחולה, שהיא בטוחה יותר.
*
לאחר חודשיים שוב בא לידי פתק מימה, כי מצוּוה אני לירד לטבריה ולהזדמן עם ועד “החורש” לישיבה חשובה, הואיל ועסקי הקוֹאוֹפּראטיב בסג’רה בכל רע. עמדנו במחצית שבט, ובמרג'-עַיוּן נסתחפו השדות מרוב גשמים, והימים ימי בטלה, והאיכּר שאני עובד אצלו נתן לי רשות לילך לשם. שׂכרתי סוסה גדולה ואפורה עם כוכב על מצחה; מגפּי משוחים בעיטרן וכפתורי מעילי הקצר תפורים במקומם, שכן אשה צדקנית היתה בעלת-הבית שלי ודאגה לכל מחסורי, ויושב אני יהיר ואיתן בתוך אוכּפי.
כשקרבתי לפרשת הדרכים שעל יד ראש-פינה, משכני הלב לסור ולראות מה אירע לצבעונים הללו ולרמאוּת קטנה זו שעשיתי בגינה. הטיתי סוסתי לצד ימין ובאתי לפני שער הפקידות. עמד איבּרהים וניכּש בערוגות, הרים ראשו והכיר אותי. שאלתי, הבצלים שזרעתי כיצד. השיב לי בשמחה, שהכול כשורה. מוטלים לפני שני העיגוּלים ועליהם בריאים ורעננים ורחבים, צפופים ומעורבים זה בזה ומוריקים בגוון עמוק ודשן זה, שדומה, קרוב הוא יותר לתכלת מאשר ליָרוֹק. פה ופה בסבך הטרפים התחיל גבעול מזדקר, חיוור יותר מן השאר, וכבר גביע הפרחים מבצבץ ומתגלה בראשו. יפה עלו פרחי-המרמה שלי.
היססתי, אולי אעלה למלון ברוכמאן? אבל שם ודאי שאין ההצלחה מאירה ופורחת, ונמלכתי בדעתי, ישבתי באוכּפי וירדתי לטבריה.
-
כך במקור. – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.