יום תמוז הלוהט הגיע לסופו. בבת אחת נפלה השמש המגודלת הסמוקה, כאילו ניתקה מעל כיפת השמים, ונתגלגלה במהירות מאחורי חורשת האיקאליפּטים שעל שׂפת האוקיינוס. ובפעם האחרונה הבהיק שטחם המגוהץ של מימי הים, החגים ונעים במתינות ובנחת תחת אורם המתורג של השמים המתלקחים בתוך אִשהּ של השקיעה – הבהיק ודעך. ופתאום נעשה שקט עד מאוד מסביב. בחצרות עמדו האיכּרות כפופות על גבי הכיריים והפיחו במניפות־נוצה שבידיהן את גחלי הרתמים הלוחשות, כשהן מסיימות בחיפזון את תבשילי סעודת הערב, ועל האַכסדראות הפונות כלפי הרחוב ישבו בעליהן כרסנים ועבי־בשר, רובם יוצאי רומניה הברוכה, פשוטי מעיל, השרוולים מופשלים, עד לקיבּוֹרת, כשסגוֹר־החלוק פרוּם לרווחה ומבליט את החזה השׂעיר והמתקמט מרוב שומן, וכשהם משמשים לעצמם מתּוֹך המיחם המהבּיל שלפניהם כוסות תה, שמוּרקוֹת בזה אחר זה.
בחוץ מעל צמרות ההרים ומעל מלבנות התבואה התחילה מנשבת ובאה רוח קלה, רכּה כקטיפה, ספוגה לחלוחית ונושאת אתה ריחות של דשאים ופרחי גבעות, ריחות משכּרים של רקב עשׂבי הבּיצה הקרובה, המתנדפת ועולה, מעוּרבּבים יחד עם בּוֹשׂמם של שׁוֹשני־הבּר, ששׂיחיהם שתולים בצנעה בין נקיקי הסלעים, על פי עורקו של מעיין המזנק לו את מימיו בחשאי ולרצונו ולנפשו.
וזו רוח בין־הערבּיים עצמה, המכניסה לתוך המוח איזה חימוּם ושיכּרוֹן מתוק עד כדי תרדמה, כאילו היתה נישׂאת על איזה חומר שחרחר ואפלולי, שהתחיל מתגדל, מתרחב ומחתל את הכול, את כל הכפר “זכרון” ואת כל הנמצא בו, עד שהיה מורגש באוויר, בכל פינה ועבר, הנה, הנה הערב ממשמש ובא.
פתאום נעשית בתוך הלולים שבצידי החצרות אנדרלמוסיה גדולה. בקולות ובקריאות התחילו העופות פורחים כלפי מעלה, מתחבטים באין אונים אל הקרקע, שוב מנסים את כוחותיהם, פעמים אחדות בזה אחר זה, עד שלבסוף הם מתיישבים במנוחה על המוטות, כשהם מכווצים את צוואריהם המוארכים על מנת לכנס את הראש בין הכנפיים ולהירדם. והסוסים ושאר בעלי־הפרסה, לאחר שאכלו את כל המספוא שנתנו לפניהם בעונת־שובע זו, התחילו מתחככים להנאתם בצדי האבוּסים ומשמיעים בשעת מעשה את הקשקוש התכוף והאטום של שלשלאותיהם.
באותה שעה יצא נעמן שומר־הגורן, בחור בעל קומה ממוצעת, כחוש, בעל פנים מוזרות, רציניות ושתקניות ובעל בלורית מגודלת פרא – יצא מתוך אחד הבתים הנמוכים הבנויים בסוף הכפר, אמר שלום לאלמנה הפונדקית שלו, שהושיטה לו באותה התנועה המלאה עצלות ויגיעה את ארוחתו צרורה בסודר אדמדם, והלך לעבודתו.
הוא עבר את הכפר, רובהו על שכמו ומגבעתו רחבת־השוליים על ראשו, בפסיעות כבדות וגסות, כשהוא משמיע בשעת הליכה את הלמות סנדליו המסומרים, שנפגעים באבני־המסילה המחודדות, וכשהוא מטיל את מבטו המפוזר על הבתים המעולפים כבר באפלולית קלה ושמבעד לכל חלון וחלון שבהם נשקף ראשה של ריבה מונח נשען ברשלנות על זרוע עגולה ומעורמת, המושכת את העין בלבנוניותה.
לפרקים, פה ופה, זרקו לו דיבור, אמור בקול רך, חשאי ונעים, הרועד באופן כל כך מוזר וכל כך מלבב בין גלי האוויר, שהולך ומתמלא פינוקם של בין־השמשות:
– שלום, נעמן.
והוא ניענע ראשו, הצטחק לעצמו כמבוּיש, והשיב:
– שלום!
והמשיך דרכו באותן הפסיעות הכבדות והמדודות, עד שהגיע למחוז חפצו, אל הגורן.
מיד בהיכּנסוֹ לתוך הקרפּף הגדול ורחב־הידיים, הזרוע כולו ערימות תבואה, פול, כרשינה, חומרים־חומרים, שעכשיו, כשהחשיכה התחילה ממלאה את הריווח שבין ציבור לציבור, נראה כאילו קרבו זה לזה ונתחברו לגוש אחד – התחיל עושה את הקפתו הראשונה, כשהוא מסתּכּל בעין פּקוּחה לתבואה החדשה שניתוֹספה במשך היום ולצורה החדשה שקיבלה גורנו במשך אותן השעות, שהוא היה ישן ונח מעמלו.
אחר ניגש אל אחת הערימות, חתר בבטנהּ חתירה עמוקה, הסיר את תרמיל האוכל, שהיה קשור על חגורתו, הכניסוֹ אל תוך החלל והשׂתרע לרגלי הערימה, כשהוא מתחיל מבחין בשמים שהכוכבים ביצבצו ועלו בהם כאבעבועות הכסף על שטחם של מימי יאור שחרחרים ביום קיץ שקט ומעונן.
היה ראשו של חודש. רק רגעים מספר עלה חרמש הירח דק, כחוט מוזהב, ותיכף נתעלם מן העין. החשיכה התחילה יורדת מעוּבּה, סמיכה וכבדה; כשהיו מפנים הראש הצדה, נדמה שהיא רובצת על הכתפיים. והכוכבים היו מרתתים, וקרניהם הקצרות והרפויות היו מתערבבות זה בזה, וכאילו היה נשמע רחש אשיהם החשאי והמלא מסתורין, כזעזועים הסמויים, האילמים והפנימיים בתוך עבי קינָן של נמלים.
כעבור זמן־מה התחילה מתקרבת ובאה להקת הבחורים והריבות ילידי “זכרון”, בני הכפר ובנותיו, שהיו רגילים לבקר את גורני הוריהם בכל ערב לשם טיול. נשמעו צעדים, רשרושי שמלות, ערבּוּב קולות, עבים וגבריים, וקריאות דקות וצפצפניות של הכנופיה הצוהלת, שנכנסה דרך השער. אחר התיישבו על אחת הערימות, שראשה הלבין באור כהה כצמרתו של החרמון בלילי אדר האפלים מחמת השמלות הצחורות של הריבות שכּיסוּהוּ, והסידרה הרגילה של השירים והפּטפּוּטים התחילה.
הקולות הלכו וגברו. הבחורים התגנבו מאחורי שכמן של הריבות, דחפו אותן, והללו התגלגלו מעל מדרוני הערימות, כשהן פולטות צריחות דקות וחדות.
כך נמשך הדבר כשעתיים ומחצה מתוך השתובבות ובדיחות־הדעת, והשאון הרב לא חדל אף לרגע לנסר מעל לציבורי האלומות. לבסוף כשנתייגעו התחילה החבריה להתפזר זוגות זוגות, התיישבו זה בכה וזה ככה על פני כל הגורן, והקלות התחילו משתתקים והולכים. רק לפרקים היה שחוק גדול עזוב לנפשו, במלוא הפה מתפרץ פעם פה ופעם פה.
במשך כל שעות אלו, כשגוֹרנו נשמרת על ידי אחרים, השתמש נעמן בשעת הכושר ונשאר שוכב על מקומו שׂרוע בכל אורכּו, כשהוא מנמם לחצאין, ורק אז כשהרגיש שהרגל האחרונה של הטיילים כלתה מן הגורן, התעורר, הזדיין ברובהו והתחיל מהלך, כשהוא משׂרך דרכו ועושה קפנדריאות בין ציבורי האלומות סחור סחור.
הוא הלך עכשיו בצעד איטי, רך עטוף באדרתו השחורה, כשהוא מבליט את עיניו באותו המבט הבדקני, שמתאמץ להיות רואה ואינו נראה, ובאותו ההיסוס הפנימי שבלב, הנולד שלא מדעת מתוך הרגשת החשד התמידית, שאינה פוסקת אף לרגע בשעת טיולי לילה הללו.
כשגמר את הקפתו השנייה, יצא, כדרכו, תמיד, לפני שער הגורן, התיישב על אחת האבנים והדליק את מקטרתו. השעה היתה לאחר חצות. הכפר כולו היה כבר אחוז שינה. לפעמים נשמעה נעירת חמור מרוסקת או יללת כלב בכיינית. ממרחקים הגיעו קולות עמומים של יריות שטיילו באוויר, מבלי לדעת מהיכן הם באים ולאן הם הולכים. רוח קלה התנשאה, עצי האיקאליפּטים והשיטים, שהיו נטוּעים בבית־הקברות שממוּל הגורן, התחילו מרשרשים, כשהם מתבלטים על יריעת חשכת־הלילה ככתמי צללים שחורים ומעוּבּים יותר מן האוויר האופף אותם, ושֵיש המצבות שביניהם היה מבריק בספק־אור כהה ומשונה. וערימות הקש שמעבר לשער התחילו מזדעזעות בחיכוך משונה, והכוכבים, זה העולם האין־סופי, החי לו את חייו הוא רחוק מעיני בני אדם, פרו ורבו לעשרות ולמאות בלי הרף, כמעיין הנובע.
פתאום הגיע לאוזני נעמן קול פסיעות סמוך לו, ועד שהספיק להבחין בקרב ובא בחשיכה, גדלה לעיניו קומת־אדם אחת, כאילו גחה בבת אחת מתוך הקרקע.
הוא נתבהל וקרא בקול:
– מי זה!
הוא כמעט שלא ראה כלום סביבו, אף על פי שהרגיש בעין את קירבת האיש. הוא שמע רק דרדורי צחוק מתגלגלים סמוך לו, ואחר חש איך שיד גדולה וכבדה צונחת על כתיפיו, והאדם פתח:
– בל תחשוש, רחימאי, הרי אני אפרים.
ומיניה־וביה הוסיף:
– ואתה מה, שומר הנך את המתים, חי, חי. והראה בידו כלפי בית־העלמין.
אפרים היה איכּר גבוֹה וּגברתן היה, שהגיע לשנות השישים ומעלה, לאותו הגיל, שהשנת מתחילה נודדת מהעיניים, בפרט מעיני בני־אדם שכל ימיהם עברו מתוך עמל ויגיעה, הרפתקאות ונדודים. ורגיל היה אפרים לקום לאחר חצות ולטייל מעט לרוח הלילה. כך היה מנהגו מדי לילה בלילה, כאילו היה חס על אותן שנים מעטות שנשארו לו עוד לחיות בעולם הזה, וכאילו היה מפחד להיות שׂרוע במיטתו בלבניו, העיניים עצומות, חסר הכרה ורגש, דבר שהיה בוודאי וּבוודאי מזכיר את המוות המתקרב ובא.
הוא נשאר עומד סמוך לנעמן, לקח הימנו גפרור, הדליק את סיגארתו, שהיתה שׂוּמה בתוך פיו, והתחיל נכנס עמו בדברים, כשהוא מרצה לפניו המון סיפורים וזיכרונות, זיכרונות הימים שהיה עדיין בעצמו צעיר, שהיה שומר הגורן, שהיה חייל אצל הפקידות, עובר מדבריות ודרכים אבילות, מתוך דבריו נשמעו טרוניה ותרעומת חשאיות, כמתגעגע על שנות הנוער שחלפו ושלא ישובו לעולם.
אחר נאנח, הושיט לנעמן את ידו לאות פרידה, פסע פסיעות אחדות והתעכב, כשהוא מסב את ראשו ואומר בקול רציני ומזהיר:
– ואתה, רחימאי, שים עיניך יפה־יפה, בלילות כאלו מרובים הגנבים על היתושים, אני יודע.
נעמן ענה:
– באמת משונה היא החשיכה בלילה הזה.
אפרים הוסיף:
– משונה… משונה, זה שאמרתי.
ונפטר הימנו. שוב נשמע קול פסיעות, שהלכו ורפו מרגע לרגע, אחר ניסרה באוויר שריקה של הגפת שער, קול זרזוף ברז מים שנפתח, עד שלבסוף נתאלם הכול והדממה השלמה מסביב שבה לשלימותה כשהיתה.
נעמן נשאר יושב על מקומו והתחיל להבחין בחשיכה, כשהוא סופג אל תוכו את זה הרחש המסתורי שמחתל אותו ומתדפק עליו בלי הרף. פתאום נעשית רוחו אי שקטה במקצת. משום מה? הוא לא ידע בעצמו. היה לא־נעים לשבת כאן יחידי ולהאזין לאותם קטעי הצלילים, שחוש השמיעה כמעט שאינו תופשם ושהוא אינו רואה את מוצאם ואת מובאם, והוא העביר את ידו על מצחו ואמר לנפשו בקול:
– אכן, משונה היא החשיכה הלילה.
אחר התחיל מריק את אפר מקטרתו, כשהוא מכה את בית־הקיבול שלה על גבי האבן, מילאה שוב בטאבאק – והדליקה. והוא התאמץ לעשן בנשימות ארוכות, כשהוא פולט את העשן סלסולים סלסולים והשתדל להטות את דעתו אל מחשבות ממחשבות שונות. אבל כל זה לא הועיל. כמו מאליה הסתובבה המחשבה במוחו, נתעכבה רגע,נעשתה ריקה וחלולה, כתוהה על עצמה בפיזור־הנפש וכרוצה לתפוש דבר מה מוזר ולא ברור.
הוא הרים את ראשו והסתכל סחור לו. שום דבר לא נשתנה. אותה החשיבה מילאה את בבת העין והיכּתה אותה בסנוורים. האילנות הוסיפו לרשרש, החול שמתחת לרגליו, המעוּרבּב גזרי קש ותבן מעוך, היה מתנועע ומפליט שריקות דקות מן הדקות. האוויר נעשה לח ביותר, ואותם הקולות הבאים ממרחקים, מכל עבר ופינה, רפרפו כמקודם.
הוא הבּיט כך בהתאמַצוּת שעה יפה, ואוזנו היתה שומעת ומקשיבה. זה הרעש העמום היה נוסך עליו שיכרון משונה מלא מאוויים מטושטשים והיה מכניס בלבול ברעיונותיו. ומבעד לאַדרתּוֹ הטפוּחה טל שמן וקריר התחילו אבריו מרתּתים לאט, ועור בשׂרו התחיל מתכווץ קימעה כאילו אחזתו צמרמורת.
הוא שאל את עצמו:
– מה זה אומר, אני מפחד?
והוא צחק בקול גדול, קם בקפיצה, לקח רובהו ונכנס לתוך הגורן כשהוא מתחיל מהלך בה באותו הצעד הרגיל הבודק והמחפשׂ, כאילו הוא אורב למי שהוא ורוצה להתנקש בו. הוא עבר כך את מחצית הגורן, עד שנמצא מוקף מכל צד ציבורי קש ועומרים גדולים וקטנים. כאן היתה החשיכה זרועה ברקי אור זהבהב חוורוורים, שערימות התבואה היו מפיצות סביבותיהן, וופה ופה השתעשעו עם השיבּולים תולעי־יוחנא כנקודות זוהר ירקרקות, כמבטו של צפעוני.
פתאום התחיל לבּוֹ משתתק לרגעים מספר כמצפה לדבר מה, ואוזניו היו סופגות וסופגות. ועל כל גופו עברה חרדה. נדמה לו, שהוא שומע קול צעדים סמוך לו. הוא הפנה ראשו, הטיל מבטו לאחוריו ולא ראה דבר. הוא הוסיף לפסוע את פסיעותיו, הפעם בזהירות מרוּבּה, כשהוא מרכז את כל עניינו למה שנעשה מאחורי גבו. קול הצעדים התחדש כבראשונה, כשהוא נגרר אחריו, כאילו היה קשור בעקבותיו. הוא נרעד שוב, הפנה את כל גופו, חדר בעין־הנוטרים החדה בתוך האפילה, התאמץ לתפוס דבר מה, וכלום לא עלה בידו.
הוא נשאר עומד כך רגעים אחדים. אחר העביר ידו על מצחו, שהיה בוער מתחת לרטיבוּת הזיעה שכּיסתהו, ואמר אל נפשו בקול שבור:
– אכן, נרגז הנני הלילה, חוששני, הקדחת הארורה שבה אלי.
והתחיל מסתכל בשמים. וכשראה שמהדוב הגדול לא נשארו אלא שלושת כוכביו האחרונים, שיער שהשעה שתיים לאחר חצות והחליט ללכת אל זו הערימה, שבה הצפין את האוכל, ולסעוד את לבו.
הוא עצם את עיניו לרגע, כדי להבחין יפה היכן הוא נמצא, ואחר התאושש ובצעדים בטוחים וגסים התקרב אל הערימה, הטיל מעליה מלוא זרועותיו קש, שהספיק כבר להיטפח מרסיסי טל, הוציא את תרמילו, התיישב והתחיל מסדר סעודתו.
הוא התחיל ללעוס את ארוחתו, אבל בלי רצון מרוּבּה, כאילו תאבונו ניטל ממנו הפעם. פרוסות הלחם נאחזו בשיניו ברשלנות, נתפוררו, ופיו היה משירן ומפזרן על שולי אדרתו. האכילה היתה למורת רוחו, כאילו היו כופים אותו לעשות מלאכה זו; בתוך הפה הרגיש טעם מר, כאילו היו מסנקים אותו באיזה חומר לח וממוזמן.
לבסוף כעס, השליך מעליו את אוכלו בשאט נפש, שוב לקחוֹ, צנפו בתרמילו והוציא מצדי הערימה צפחת־מים רטובה כמיוזעת וקרה כקרח, והתחיל מרווה צימאונו בלגימות גדולות זו אחר זו, עד תום כל המים.
כשגמר שתייתו, ירק בפה מלא, השׂתרע לרגלי הערימה במלוא קומתו והחביא את ראשו בתוך עבי הקש עמוק עמוק על מנת להירדם. הוא לא יכול. בין השיבּולים נמצא עולם מלא שהיה זוחל, זע, שורק ורועש בלי הרף. הוא התחיל מטה אוזנו בכוונה לכל מה שהמתרחש שם, כדי להסיח את מחשבותיו ולפזר רעיונותיו המשוּנים שהיו מרגיזים את מנוחתו. היו כאן קולות שונים. יבחושים, יתושים ונמלים מכל המינים זחלו סביבו, זיעזעו את הקש לאט לאט, עלו, ירדו, ואחדים מהם נגעו מדי פעם בפעם בחודי עוקציהם בעור עורפו, גירו את בשׂרו והתחילו לטייל ארוכות וקצרות על צוואריו ועל לחייו שהיו לוהטות משום מה.
פתאום נשמע בתוך האוויר איזה רשרוש, כאילו סוחבים דבר מה. הוא הרים ראשו בבת אחת ובבהלה האזין. לא היה דבר. להיפך, הדממה היתה עכשיו שלימה: לא נשבה כל רוח, כל אילן לא זע – הכול נמצא באותו מצב מאוּבּן של ציפייה המצוי רק בלילות תמוז האפלים, כשעה לפנות עלות השחר. הערימות היו מוּנחוֹת כמוצקות מתכת, לא נעו, לא זעו.
נעמן נשאר יושב, גופו נשען על שתי זרועותיו הנתמכות בקרקע לאחוריו, פרצופו מוּרם כלפי מעלה, הפה פעור לרווחה והאוזניים מחודדות כרוצות לצוד, לתפוס ולהיאחז באיזה דבר.
עברו רגעים אחדים מתוך ציפייה מלאה, שקודה ומייגעת. השלווה נמשכה כבדה וחנוּקה. פתאום נתחדש הרשרוש לא הרחק מערימתו של נעמן. והפעם שמע יפה את זו הגרירה המשונה, כאילו נחש משׂרך דרכו וזוחל.
הוא קם ממקומו לאט ובחשאי, הרים רובהו, כפף את חצי גופו והתחיל מאזין. עכשיו היה למעלה מכל ספק, איזה דבר מתנועע וטייל בתוך הגורן, כשהוא הולך ומתקרב בפסיעות חשאיות כמתגנב.
לבּו של נעמן התחיל פתאום מעכב לרגע את דפיקותיו. בבת אחת פעם בחוזקה, זה אחר זה, באותן הדפיקות החזקות, התכופות, שמעלות רטט בגוף כולו עד שהוא נרעד. אחר התחזק, אחז בחוזקה ביד הרובה והתחיל מטה פסיעותיו הזהירות על ראשי בהונות רגליו, כצעדי השועל, מול הרשרוש שאינו פוסק לעלות לצדי אחת הערימות שבקצה הגורן, לא הרחק מהגדר.
בבת אחת התעכב. הוא לא ראה כלום סביבו, אבל באופן בלתי אמצעי חש בקרבתו איזה עצם חי, ושמע באופן ברור איך הוא מאסף את כריכות הקש כתולשן בכוח מתוך עבי הערימה. הוא חיכה עוד רגעים מספר חבוי מתחת אחד הציבורים, כדי להיווכח בהחלט. הקולות לא פסקו. אז בהרמת יד אחת השליך מעל גבו את אדרתו, כדי לשחרר תנועותיו, שׂם את אצבעו על מקור הרובה, ובקפיצה אחת פסע קדימה וקרא בקול בטוח:
– מי שם!
איש לא ענה. הוא שנה. כל תשובה לא הגיעה אליו. הוא שילש בכוח גדול ובצעקה. הפעם קרטע לעיניו איזה חומר שחרחר, שהיה מסדק את האוויר ונעלם בדילוג אחד מעבר השני לגדר הגורן העשויה שבכות חוטי ברזל, שהשמיעו צלילים משונים כמיתרים מרטטים. ונעמן לא הרבה מחשבות, לחץ את המקור פעם ועוד פעם, עד תום כל הכדורים.
ברעש, כגרגרי ברד המתדפקים על גג רעפים, התרעמה הירייה האחרונה לא הרחק הימנו ונקפדה, כאילו הופסקה בתוך כדי ריצתה. אחר שמע איך איזה חומר נדחף בכוח ארצה, כשהוא פולט נהימה מרוּסקת וחדה, כשאגת חיה פצוּעה, הכול נאלם דום.
נעמן נשאר נשען על רובהו כשגלגלי עיניו המגודלים מתבלטים ומשתדלים לחדור את החשיכה. הוא הביט באותה הסקירה המתוחה זמן־רב, עד שעיניו התחילו דומעות וראשו נעשה עליו סחרחר. אבל הוא לא ראה כלום, ויותר שהביט ניטשטש הכול, כאילו מסך שחור ומעוּבּה הוּרד סמוך לעיניו. לבסוף נתייגע, טיפס על מדרון הערימה, חזר ומילא את קנה הרובה והתחיל מצפה, כשמבטו מוצמד לזו הנקודה שמתוכה בקעה ועלתה זו הנהימה המשונה לאחר הירייה.
היה שֶקט מסביב, שָקט וחם עד כדי להיחנק. בבת אחת צף גל של אוויר קריר, נגע ולא נגע בצמרות הציבּוּרים ונשתתק; אחר רגע נדחף גל שני, זיעזע את כל הגורן ונפסק גם הוא; אחריו בא שלישי, רביעי, בלי הרף, כשאחד מדביק את משנהו, וצפריר קריר מלא ריחות מבוּשׂמים ומהממים התחיל מנשב, עד שכל הערימות התחילו מרתתות, וקולן התחיל הולך כאילו נעו ממקומותיהן.
פתאום נזדעזע דבר מה, שם מעבר לגדר, כהיקיצה הראשונה של ציפור בין ענפי אחד האילנות. אחר נשמעה אנחה חלשה ורפויה כאנחתו של תינוק לאחר שנתייגע מרוב בכי, ונעשה הס.
נעמן חש ששׂערות ראשו הולכות ומסתמרות. מבּטוֹ היה עדיין אחוז בנקודה אחת. הוא רצה להטותו הצדה ולא יכול, כאילו איזה כוח נסתר היה מושכהו שמה שמה.
האנחה התחילה חוזרת חנוקה ועמומה, כנפלטת מתוך גרון שהידקוהו בחבל. הוא חש שדמיו הולכים וקופאים בתוך עורקיו. והא קם על רגליו, אחז בשׂערות ראשו ורצה לגשת אל אותו המקום, שהגעיות לא פסקו להיפּלט מתּוֹכוֹ; אבל בּרכּיו הכשילוהו; הקש היה מורטב כולו ורגליו מעדו, עד שהתגלגל מעל ירכתי הערימה לאט לאט, כאילו צולל לתוך תהום שאין לה סוף.
הוא חש איך הדם מכה בראשו, נדחף לתוך רקותיו, מנפחן, כאילו רוצה לבקע לו מוצא. איזה חום משונה שהיה מרעיד כל אבר ואבר לבדו התחיל משוטף את כל גופו. הוא חפץ לעצום את עיניו שעוֹרן צרוּב מסביב, אבל עפעפּיו לא נשמעו לו, והוא הוסיף לסקור למרות רצונו, עד שעיניו נתמלאו דם. דעתּוֹּ התחילה מתבלבלת עליו, וכל חושיו נעתקו הימנו כאילו מוחו נתנדף ועלה מתוך קדקדו, רק אוזניו היו סופגות את האנחות שלא פסקו ושהגיעו אליו כמו ממרחקים מעבי הקרקע:
– י…יא… בו. יא…
וכן בלי הרף וכן בלי הרף.
בינתיים התחיל עמוד־השחר מפציל ועולה. האילנות הוסיפו להרים ולהוריד את צמרותיהם אילך ואילך. השיבּולים השמיעו חיכּוכיהן וזחלו אנה ואנה כבעלי־חיים. בחצרות נעשית התעוררות. הרחק הרחק חבט שכווי בכנפיו וקרא.
אפרים ניגש בשעה זו אל תריסו, דחפוֹ כלפי חוץ, שאף מלוא ריאתו אוויר בוקר מצונן, התלבש בחטיפה ונכנס לתוך חצרו. אחר פיתח את סוסיו שהיו קשורים אל סולמי אחד הקרונות ויצא דרך השער, כשהוא מושך את זוגו מאחוריו.
כשהגיע לפני פתח הגורן התחיל כבר אורה של שחרית מרפרף קימעה לפני עיניו. הוא הסב ראשו כלפי בית הקברות, כשעינו לא נתקלה בנעמן, שדרכּוֹ לשבת בשעה זו על גדר בית־העלמין מקטר מקטרתו, הרים אפרים את מצחו, קימטהו, ניענע בראשו לאות תמיהה ונכנס לתוך פנים הגורן, כשהוא מעמיד את בהמותיו על יד אחת מערימותיה, וקורא:
– נעמן, יא נעמן!
אין קול ואין קשב. חמתו גדלה. הוא עזב את מקומו והתחיל מהלך. פתאום נתקל בצרור האוכל שהיה מוטל לרגלי ציבור של תבואה. חששו התגבר ביותר. הוא התחיל להרחיב פסיעותיו. לאחר רגע נתקל שוב באדרתו של נעמן, היתה מונחת מקומטת, כאדם המנער מעל גבו דבר שאין בו כל חפץ. נפשו נתפזרה עליו והתחיל לצעוק בקול:
– נעמן, יא נעמן!
פתאוֹם נתעכּב והפליט זעקה קלה. לפניו היה מוּטל נעמן שׂרוּע באלכסון במוֹרדהּ של אחת הערימות, הרגליים מתוחות, הרובה מתחת לזרועו, פניו לוהטות והעיניים שטופות דם, מגודלות ומבטן מאיים, מטורף וקופא וּמאוּבּן כאחד, מבלי להניע אף בעפעף וצמוד לנקודה אחת שמה לעבר הגדר.
שלא מדעת נגרר גם מבטו אחריו, ואותו הגוף כבד־התנועה והיושב נרתע לאחוריו.
מעבר לגדר, במרחק של חמישים צעד, היה מושלך גוף של אדם, כשפרצופו מלמטה, סודרו ועיגולו מוזזים הצדה, זרועותיו מחזיקות בשארית כוחותיהן את כריכות הקש שביניהן, ושכמו סמוך לכתף השמאלית שותתת דם ומסמיקה את בגדיו.
בבת אחת התחיל אותו הגוף מתנועע וזז ממקומו. אחר הרים את ראשו בהתאַמצוּת מרוּבּה, אחזוֹ רגע תלוי באוויר, סקר את הכול מסביב במבט עכור, ככלב המוּכּה על ידי אדוניו. פתאום צנח הראש בחזרה בכבידות כשפיו המכוסה קצף לבן ומפעפע מפיח אנחה מרוסקת, שנשארה חנוקה בין כריכות הקש, אשר חבקן בשתי זרועותיו וּלחצן כל עוד כוחו בו אל לבו, שדפיקתו האחרונה נאלמה בו לצמיתות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.