רקע
שלמה צמח
חולה־רוח
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן להוצאת כתבי ש. צמח; תשכ"ו

כל שעות השחרית העברתי את שארית התבן מהגורן אל המתבן. ובזה באה עבודת האסיף עד תומה. ואחר הצוהריים, משום שהמלאכה לא היתה מצויה ביותר, שלחני בעל־הבית שלי להוציא את דומן המזבלה הישנה מאחורי הרפת, ולזבּל בו שדותיו הרחוקים.

עבדתי אז כשׂכיר־שנה באחד הכפרים הקרובים אל הררי אפרים, אצל מיכאל כרמלי. זה היה איכּר כבן חמישים, ידוע בכפר כאדם שאין דעתו שפויה עליו ביותר. גבה־קומה היה ושתקן וזועם תמיד, וגביניו הצהובים היו סבוכים ומסוכסכים יחד, מאהילים ומטילים צל כתום על עיניו הכחולות והטובות. בייחוּד משוּנה היה מצחו, המלא קמטים רבים צרים וסמיכים שנשתטחו לרוחב ולאלכסון. כשהוא מגביה את גביניו השעירות היה מצח זה מתרומם במהירות, ועור קדקדו יחד עם שערות הזהב הקלושות שלו התחילו מרתתים וניזחים ממקומם, מבליטים את הצלקת שעל צדעיו, שהיתה בשעה זו מסמיקה וטופחת.

בכפר סיפרו עליו שבימי בחרותו, בשעת תיגרה עם השכנים, נפלה סוסתו חללה תחתיו, והוא מרוב פחד ומהפצע שנפגע בו ראשו נטרפה עליו דעתו. חודשים אחדים היה בהשגחת רופאים, אבל אחרי כן הבריא, חזר לעבודתו, נשא אשה, הוליד בנים, והיה כשאר איכרי כפר זה. אלא שטיפה מרה אחת נשתיירה בכל זאת ברוחו, והיא שהעיקה עליו תמיד ועשתה אותו שתקן, כלוא בתוך עצמו ומתרחק מן הבריות.

היה סוף קיץ. קרני השמש נתרופפו ונצטננו. בשעת שקיעה היה אור זהב רך כמשי משתפך על הכפר. ועל פני השמים התחילו כבר משתרכים עננים בודדים וקודרים, מבשרים קירבת גשמים. והחמה היתה נוקדת מתחתם יוצאת ונעלמת, נעלמת ויוצאת. ובלילות ירדו הטללים בשפע רב כסילוני מטר דק. בכפר היתה אז עונת המנוחה. הגורן המרובעת שנתרוקנה מגבעות התבואות הלבינה עכשיו משיירי קש גבבה. כולה היתה זרועה כתמי צללים, שטיילו והתנועעו על גבּה. אלה היו עקבות העדר שרעה בה, והפרות היו מחרידות בתוך כדי הילוכן את להקות העפרונים והתרנגולות שהיו מנקרים יחד בעפר הגורן.

אני שבתי מהשדה זו הפעם הרביעית אל חצר המשק, וכבר הגעתי אל קרקע המזבלה. בשכבה תחתונה זו לא מצאתי עוד דומן בהמות. שרידי סחבות, נעליים באושות, רצועות רקובות, ושאר מיני מיטלטלים שנתקלקלו מרוב שימוש מילאו את הבור לפני הרבה שנים. וכל זה מוטל היה מעוך ומחובר לחטיבה אחת, שהריקבון אכלהּ וקוססהּ. ולאחר שמילאתי את העגלה באשפה זו ונעצתי בה את קילשוני האחרון הרגשתי, כי אחת משיניו נתקעה בדבר קשה ומוצק. הוצאתי את הקילשון בזהירות, והנה על אחת השיניים נעוץ תכריך ניירות, גלול וקשור בחוט פשתה חזק. הורדתיו מעל הקילשון והפרדתי את עליו. הגיליונות נצטהבו מיושן, ועל ידי מגעי נתפוררו בין אצבעותי. רק באמצע התכריך נשארו דפים אחדים שהרקב לא הספיק לאוכלם ולהשמידם, ואפשר היה לעמוד על טיבם.

בסקירה ראשונה הכּרתי מיד, שלפני כתב־יד נושן, מעין פנקס־יומי, ושלא מדעת צפה לפני דמותו של מיכאל כרמלי. אספתי את העלים הבלים וטמנתי אותם בכיסי, ולאחר שפיזרתי את האשפה בשדות, התיישבתי לבטח על דוכני, את מושכות הבהמות עזבתי, הוצאתי את הגיליונות וקראתי בהם:

א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.

חיי בדידות של חמש שנים. כן עוברים נעורי בלא קו אור אחד. המרצע שהוצאתי מארגזי לפני שלושה חודשים לתקן בו אחד האפסרים עודו מוטל על השולחן, עוקצו נטוי למעלה ומבריק בעזות; הכוס אשר מילאתיה פעם עיטרן עומדת מעידן עידנים על החלון ומעלה צחנתה. מזמן נתייבש בה העיטרן. זבובים מספר מצאו בה את קבורתם, עכביש קטן ורך טווה רשתו על פיה – וזו עומדת ואין מחרידהּ. שם בפינת חדרי פזורים גרעיני דורה. לפני שנתיים זרעתיה לתרנגולותי. התרנגולות מתו מכבר אחת־אחת, וכאן מתגוללים הגרעינים והיו מרבץ לחיפוּשיות, יתוּשים ושאר מיני רמש.

ריבונו־שעל־עולם! מה רבה העזובה ומה גדולה הבדידות! קור עובר בעצמותי. מייעצים לי ידידי לשאת אשה. נקל הדבר בעיניהם. ומי ראש המייעצים: ישראל. ישראל זה אשר שתי בנותיו הזקנות עם שפתי־הכוּשים העבות תלויות לו על צווארו ואין מרחם. זה מכבר הכרתי, שהצעירה (אל אלוהים, צעירה זו מלאו לה אשתקד שלושים ושתיים שנה!) מסבירה לי פניה. בכל ערב היא מטיילת בבגדיה המגוהצים, עוברת על יד חלון ביתי ומציצה בי בעיניה הנדעכות והרעות. היא מחייכת לי. שדי שחת! שלושים ושלוש שנים אינם כיום אתמול. כל קמט נוסף של הפנים מוסיף גם הרהורים רעים. הנה היא עברה זה עתה לפני. אולם למה נטתה הצדה? אני שומע פסיעותיה. כן, אלה צעדיה. מתדפקים על דלת השער. שדי שחת!

א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.

אמש היתה בת ישראל הצעירה, זו שמלאו לה עוד אשתקד שלושים ושתיים שנה, בביתי. מיד בעוברה על סף החדר התחילה לשפוך עלי מבול של דיבּוּרים:

– מה מחניק האוויר, מה רב אי־הסדר! איך אפשר לחיות בזוהמה זו? ולא יהא סוף לזה, אדוני מיכאל?

ישבתי כאילם. כל זמן שהיתה רועמת בקולה המעוּבּה מרוב שנים, נצמדו עיני אל עוקצו של המרצע שהיה מבריק ומבריק. מה חפצה של בתולה זו? האומנם עולה על לבה צל כל־שהוא של מחשבה, שאני הצעיר ממנה בעשר שנים, אני, אשר דמי בעורקי לוהט ותוסס כיין חריף, שאני אטיל עיני בה?

וכשהתגנבה החשיכה לחדרי רציתי להדליק נר. קשתה עלי הישיבה אתה במקום אפל. אולם היא לא נתנה. “אין צורך, אין צורך” אמרה. וראיתי איך שתי שפתיה העבות מתפרדות ורועדות. גם לבה דפק בחוזקה.

אבל לא היו אלה דפיקות־הלב הרכות הנפלטות כנטפי מים מתוך חיק סלע; אלו הדפיקות הקלות העמומות, הנעימות לאוזן והפועמות מתחת חזה עדין ורענן, ואשר עליהן כה עצמו געגועי. לא, לבה פעם בגסות, כאדם המכה על חבית ריקה. והדפיקות בקעו מתחת חזה־לב יבש וניחר כלוח עצי־זית.

והנה חשתי, שהיא קרבה אלי ויד אחזה בכפי; יד מפולמת כדג, שזה עתה משוהו מימי היאור. תקפתני בחילה. אמרתי לשחרר את ידי. היא לחצה אותה בכוח ומלמלה:

– איזה אדם משונה אתה, איני מבינה, אדם שונה מאוד. והפקרתי את ידי. ישבנו זמן־מה. פתאום נצנץ לי מתוך החשיכה ברק עוקצו של המרצע. שלחתי אליו את ידי הפנויה ולקחתיו. תחילה ניקרתי בו בקרשי השולחן. אחר קירבתיו לאט ובגניבה אל ידה של בת ישראל, וחיש נעצתי את חודו באחת מאצבעותיה. היא הרפתה מידי בתנועה מהירה, נזעקה וקפצה ממושבה תמיהה ודורשת פתרונים.

הצטדקתי לפניה, זה בא בהיסח־דעת גמור, מחמת החשיכה שבחדר. היא ניאוֹתה לי ונתפייסה. הדלקתי את המנורה והבאתי מטלית ומים קרים. הדקירה היתה קלה, רק שרטת מעטה על גבי העור.

אחר שעה אחת נפרדה ממני. ובהושיטה לי את ידה, הראתה בצחוק על הפצע ואמרה: אין דבר, מר מיכאל, מעכשיו חייבים אנו להיות ריעים וידידים, הרי דם נשפך בינינו.

אהה, שדי שחת!

א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.

בעולמי לא נתרחש כלום. אותו השיעמום ואותה הבדידות. בת ישראל מבקרת בביתי ערב ערב.

תחילה היא ניגשת אל חלון חדרי, מתדפקת עליו בזהירות, וקוראת בקולה:

– מר מיכאל בבית?

ואינה מחכה לתשובה ונכנסת אל ביתי ומתחילה מתוך שצף־קצף להריק את כל פטפוטיה. אבל בשעת כניסתה אני מזדרז ומדליק מנורתי. אני יודע, זה מכעיסה יפה.

לפעמים אני נתקל בישראל אביה. תמיד הוא מעכּבני, מסתכל בפני במבטו הערום ומחייך בשחוק מר לתוך זקנו המגודל והלבן, וחוזר תמיד על פזמונו בנדנוד ראש:

– מיכאל, עד מתי, הרי הגיעה השעה, חוטא אתה לך ולנפשך.

וכשאינו מקבל תשובה על דבריו, הוא מתרחק במשיכת כתפיים ובנהימה:

– איש צעיר, לכאורה, בר־דעת, ומכלה חייו בידיים.

כך, כך, שום דבר אינו מתרחש בעולמי החשוך. בימים על כל פנים מעסקת אותי העבודה בשדה ובבית. אבל בלילות, הה, בלילות!

א' תת”כ חודש שבט, כפר פ.

עינויי נפשי עוברים את גבוליו של כוח הסבל שלי. אליהם נוספו בזמן האחרון חלומות, ביעותי־לילה, וכאב ראש נורא.

מה יהיה בסופי?

אולי אכניס אל ביתי בעל־חי לטיפול ויקל מעלי את בדידותי?

א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.

היום קניתי סייחה בת שנה, מיוחסת וכוכב על מצחה. אשגיח עליה, אשמור עליה. את שמה קראתי “מרגלית”.

בת ישראל ממשיכה בבקוריה. אך הם היו עלי למעמסה. יבוא יום ואגרשנה מעל פני.

א' תת"כ חודש שבט, כפר פ.

כאב הראש פסק. כל זמני החופשי אני נותן לסייחה, סוֹרקה, רוחצה, משקה, מאכילה. “מרגלית” מקסימה את כל רואיה. בדווי אחד רצה לתת לי כפל מחירה.

אמש בא אלי שכני, נשלח על ידי ישראל, והציע לפני את השידוך ברורות. פרצתי בצחוק גדול. וזאת היתה תשובתי.

א' תת"כ חודש אדר, כפר פ.

מיטתי העתקתי לתוך האוּרווה. אין שלום בה. ומרגלית נבעטה אמש על ידי הפירדה בכוח. דבר זה מפליא את מכּרי והם התחילו להביט עלי בעין חשד ולרנן אחרי בחשאי. כמה מוזרים אותם היצורים, הקרואים בני אדם! אינם יכולים לסלוח לי שהסחתי דעתי מכל מעשיהם וענייניהם, שמחתם וצערם, ומצמצם את כל ענייני בטיפול מרגלית שלי. אה! אני יודע מרגלית הולכת על ארבע, אה! היא אינה בת־מינם!

כל תימהון לא יתעורר בלבם אם אגש לישראל ואודיע לו:

– נפשי חשקה בבתך.

והוא הפיקח והערום כנחש יבחנני יפה במבטו החד, תחילה יפקפק קימעה שמא רק לצון חמדתי לי, אבל אחר כך, בהיווכחו כי באמת ובלב תמים באתי לידי החלטה זו, יקרב אלי לאט, יניח במבוכה את ידו השעירה והגסה על שכמי ויאמר:

– זכה לך, מיכאל, הרי מכבר… כידיד נאמן יעצתיך, מיכאל, כמו בן אאמצך.

ובצעדים מהירים יפנה ממני וירוץ הביתה לבשׂר בשֹוׂרתו לכל בני משפחתו ולפרסמה כהרף־עין בין כל אנשי הכפר. וכשיגיע הדבר אל מכירי, אמנם ימשכו קצת בכתפיהם, אבל לאט לאט יתרגלו למחשבה ולשינוּי אלה, ימצאו את המאורע טבעי ולא־מוזר, סוף סוף ההכרח לא יגונה. והכול יתנהג כשורה, ואף לב אחד לא יקום ואף עין אחת לא תדמע על אובדן נעורי.

אבל עכשיו, כשהעתקתי את יצועי אל תוך האוּרווה, ובראותם את רוב טיפולי במרגלית, מייפהּ בסרטים וקולע רעמתה בקישוטים – אה! עוד מעט ויראו לי שיניהם.

וההתחלה כבר באה.

שלשום נכנסה אל ביתי בת ישראל ומצאה אותי בתוך האורווה עומד וסורק את מרגלית לאור העששית. על פניה המאוסים נוֹלדה בת־צחוק מזוהמת מאוד, פתחה בלגלוג:

– אדוני מיכאל, מספרים, כל מחשבותיך נתונות לסייחה זו, זה מוזר מאוד, שמא התאהבת בה… ח! ח! ח!

כל דמי נרתחו. הראיתי לה את הדלת באצבעי, וציוויתי עליה במפגיע לסוגרה מעברה השני.

כך, ההתחלה כבר באה.

א' תת"כ חודש אדר, כפר פ.

שמועות רעות מתהלכות בכפר על אודותי – אך מה איכפת לי! מה מבינים בני־אדם אלה. היודעים הם בדידות זו, שיעמום זה, המציקים לי חמש שנים כסדרן, מה הם? הטעמו פעם ביעותי־לילה אלו, חלומותי האיומים, עד כדי יציאה מן הדעת? הראו את לבי הכואב, את שנתי הנדודה, עד שהשערות מסתמרות כקוצים על קדקדי? המרגישים הם בשיממון זה, בשעה שיום אחד דומה אל משנהו, אם אין גואל וקרוב, אין ברך להשקיע בה את הראש ולהתייפח בבכי, אין אוזן שתקלוט אנחה, אין חזה להתרפק עליו, אין יד שתסלסל בחיבּה את שערות הראש, אין קו אור אחד, אין מאומה.

א' תת"כ חודש אדר, כפר פ.

עכשיו נתגלה סודי. אבל כלום יש להאשימני?

קמתי בבוקר עם זריחת החמה לקדם את פני העדר השב מהאפָר. השעה היתה שעת שחרית קדומה. העננים בפאת מזרח רק התחילו לפרוח ולהתגוון מזוהר השמש העולה. במורד התאספו כל האיכּרים וחיכּינו יחד לבהמותינו אשר רעו כל הלילה בין ההרים, במקום שהדשא מגודל עד הברכיים. פתאום מבין מבואות הגבעה התחילו נראות הבהמות, והן גולשות מן המדרונים דחוקות יחד ובהולות. והרועה מזרזן ומצליף עליהן בשוטו.

מרחוק הבחנתי בין המון החרטומים את מרגלית שלי. בפעם הראשונה ראיתיה כך. היא היתה כולה ערומה, כיום היוולדה, גם רסן לא היה על צווארה. עורה הבריק כקטיפה חוּמה והיה זרוע טיפות טל דקות ומתנוצצות. זנבה היה מקופל בין יריכיה. והיא קפצה וקירטעה באופן משונה מאוד, כי כבולות היו גם ידיה וגם רגליה. ניגשתי אליה. היא הכירתני. הצהילה קולה הרק והצלול לקראתי. עיניה הגדולות הביעו כל כך הרבה מסירות וחיבּה. ופניה חייכו וזהרו מתוך שמחה לפגישה זו. ובקפיצה אחת רחבה קרבה אלי. הניחה את ראשה היפה על כתפי השמאלית. סנטרה האפור רעד, השערות הבודדות אשר על שפתה העליונה נתחבו אל תוך אוזני והיו מגרות ומדגדגות. ריח חמים ומהמם, ריחות הרים ועשבי מינתה ותלתן בר התחילו מתנדפים סביבי. וראשי נעשה עלי סחרחר. כאילו תוכו זע ממקומו ונתאוורר. מאליהן הוּרמו שתי זרועותי וליפפו את עורפה הרך ולחצו את ראש מרגלית בכל כוחן אל חזי.

וכשהתאוששתי, היה לאחר זמן. מן הצד עמדו כל חברי והיו עדי־ראיה.

א' תת"כ אייר, כפר פ.

שעה שלוש בלילה.

מרגלית איננה!

תעתועי לילה גזלו את שנתי. הפצע בראשי תוסס, צורם, מפעפע. אבוא בכל זאת וארשום את פרטי המאורע.

אמש שכבתי על יצועי באורוותי, כל דריה רבצו והעלו גירה מתוך תנומתם. גם אני התחילו מחשבותי להתערפל ולהיאחז בשינה.

והנה היכּוּ על אוזני צלצולי הפעמון. אחת, שתיים, שלוש. ואחרי כן בלי־הרף, בלי־הרף. אלה היו קולות הקוראים לעזרה, להגנה, קולות מעוררים. קפצתי מעל מיטתי ויצאתי החוצה. הראשון שפגשני קרא לי:

– מיכאל, חיש, התנפלות, קוצרים שדותינו!

בתוך החשיכה התחילו הבתים המוארים מעט פולטים צללים כהים. הסוסים השמיעו צהלתם, כי החרידו אותם משנתם, ונדמה להם שכבר עלה השחר. על המדרגות עמדו הנשים והתחננו בדמעות לפני בעליהן, שישבו רוכבים על סוסותיהם היגיעות. וכאשר לא נענו לתחנוני הנשים נכנסו רגע קל פנימה והוציאו את הרובים, ובידיים רועדות הגישו אותם לבעליהן. ואלה נעלמו בשחור הלילה, ומבט עגום, מלא רחמים, של נשותיהם ליווה אותם על דרכם.

שבתי אל אוּרוותי, טלטלתי את מרגלית הישינה ומיהרתי להתייצב בין מערכות הרוכבים. הרובה על השכם. אזור הכדורים על חזי.

מרגלית עפה כחץ מקשת. היא יצאה והעבירה את כל הסוסים. זעמה והרחיבה נחיריה. רגבי עפר התיזו מתחת פרסותיה, וכולה שאפה קרבות. מסביבי היה חושך. נשמעו רק יריות תכופות וקולות מפץ ושריקות מעל ראשינו. ניצת דבר־מה רחוק ולא־ידוע בלב. זה לא היה פחד. רגש הגנת החיים אבד. הדם התחיל מתלקח ומעורר נקם. רגש נשכח אשר בא בירושה מאת אבות אבותי, פראי מדבר ורועי עדרי־ערבות, התחדש וקם לתחייה. וכל החושים הצטמצמו לידי הכרה גולמית אחת: הנה הרובה, כאן הכדורים, זַיין, משוֹך המַקוֹר, ושם מנגד מתנועעים צללים שחורים בין הקמה המלבינה – קלע! קלע ישר אל תוך לבותיהם ופלחם!

מרגלית יצאה מבין שורת הרוכבים ודהרה קדימה, ישר לקראת שודדי הליל שהתחילו לפנות עורף. חברי קראו לי, הזהירוני, אבל לא יכולתי לעצור בעד הסייחה, ואעזוב את הרסן ואת מרגלית לנפשם. רוח עיוועים וחירוף־נפש אשר לא ידעתים נסכה מרגלית עלי בשעת דהירתה. חשתי איך אני מַחצה את האוויר ודוֹחפוֹ לצדדים. מרגלית לא היתה מאוּכּפת, וחום בשרה עלה אל שוֹקי. שמעתי את הקצף המפעפע בין שיניה.

פתאום וקול מפץ חזק בקע ועלה ממעמקי הקמה. ובמרחק של כמה צעדים רפרף לפני עיני צל כהה, שהתחיל בורח ומתרחק. ומיד מרגלית נרתעה לאחור, התחילה לרוץ סחור סחור, ככלב המשחק בזנבו. והנה עמדה, כל ארבע רגליה נתקעו בקרקע בבת־אחת. הרימה את מחצית גופה והתייצבה על רגליה האחוריות, נאנקה וצנחה אתי יחד על הקרקע. הרגשתי מכה חזקה מאוד, ועיני חשכו. אחר כך מצאוני וסלע למראשותי, ואני ומרגלית שותתים דם.

ומרגלית איננה!

שם בין הקמה היא מוטלת, מאכל לעורבים ולעיטים, ופגרה מסריח לאור השמש.

אלי, אלי, מה גדל כאב ראשי.

א. תת"כ אייר, כפר פ.

הפצע כבר נגלד. אבל הרעש באוזני לא פסק עוד. יש רגעים, ואני רץ באוּרווה הנה והנה, איזה דבר כבד מאוד מעיק עלי ומקומם אותי לנפץ ולהרוס את הכול סביבי. ובמוחי כאילו עמדו ועקרו במתינות ולאט לאט את כל שיני אחת אחת.

א' תת"כ, סיוון.

צלצולי פעמון, שעטות פרסות, מפץ יריות – היכן הם?

ומרגלית איננה!

סיוון.

אה! אה!עכשיו אני יודע. בכל לילה אעשה כן. מה רב העונג מה גדולה שמחתי!

בשקט יצאתי אמש את ביתי, הרובה על שכמי. כך, הרובה על שכמי. קרבתי לאט אל הפעמון ומשכתי בחבל פעמים אחדות, אחר התחלתי לירות: טרח! טרח! טרח!

שוב היכּוּ על אוזני אותם הצלילים הקוראים לעזרה, להגנה, לקרב; שוב התחילו האוֹרוֹת הקטנים לבצבץ בבתים; שוב ניסרה באוויר צהלת סוסים מתעוררים משנתם; שוב ניצת בלב רגש הרס מרומם, התלקח הדם ועורר לנקם, לנקם.

והנה באו וסובבו אותי מכל צד וצעקו עלי. איכּר אחד כמעט שהיכּני על פני. ובת ישראל, היא חירפה אותי כאחד הריקים.

אין דבר. אני הולך שוב אל הפעמון. בכל לילה ולילה אעשה כן. באזורי עוד עשרים כדור.

צלצולי פעמון, שעטות פרסות, מפץ יריות – אוי ראשי, ראשי!

ומרגלית איננה, איננה!


*

ובהגיע עגלתי בין שורות הבתים, באה גם קריאתי לידי גמר. רגש לא־נעים תקפַני. פחדתי לשוב אל בית אדוני.

על מדרגות המרפסת עמד מיכאל קודר, כדרכו תמיד, וסקר אלי. כשראה שבדעתי להמשיך בעבודה קרא לי:

– היום רד והשמש כבר שקעה.

פּניתי על החצר והתחלתי לפַתח את רתמות הבהמות. שוב בא מיכאל, דרך הדלת שמאחורי הבית יצא וניגש אל העגלה והתחיל לעזור לי בעבודתי. הייתי נבוך מאוד. הרי עכשיו ידעתי את כל סודו. הנה קרב אלי מיכאל ביותר, עמד רגע בראש מורד כמעורר נשכחות. ואחר הרים גביניו, מצחו התקמט במהירות במהירות ועור קדקדו יחד עם השערות אשר עליו התחילו מזדעזעים וניזחים ממקומם, והצלקת מאחורי אוזנו הסתמקה, תפחה, ובקול מוזר פתח:

– אינך חס על הבהמות…

וכעבור רגע הוסיף:

– היתה לי פעם סייחה אחת… זה שתים־עשרה שנה… שמה היה מרגלית… והפסיק, פניו נתעוותו והיו חוזרים מאוד, כאדם שאין דעתו נכונה עליו. צל קודר, חורש רעה, כיסה אותם, ומתוך פיו פרץ צחוק משונה. והוא פנה הצדה ויצא מן החצר בפסיעות גסות.

המלצות קוראים
תגיות