עם ימות-הקציר הקריבים מתחיל מזדעזע באוויר המסונן שבכפר מין גיל שתקני ועצור, כאילו מאורע רב-ערך וחידוּש גדול מתרחש לבוא. ולא איכפת, שנה זו גשומה או שחונה היא. העיקר, מכיוון שתוֹר הלבלוּב חלף והפירות הולכים ובשילים, ופני השדמות הפכו שעווה והרוח המשיב בשיבּולים משמיע צרצורו והציפּוֹרים מעתיקות דירותיהן ויוצאות לנאות-קיץ אל תוך סבכי הקמה, ומשם הן פורחות ומצַייצות – והרי הגיעה עונת הקציר ועמל הכפיים של כל השנה ניכר בעין, וממילא נרעד הלב משמחה כאותו גיל מלא-דאגה התופס בלבו החרד של האב בראותו את בתו שהגיעה לפרקה עומדת עטופה הינומתה תחת פרוכת החופה.
ואז מה טוב לצאת בשעוֹת שקיעה ולהלך בפסיעות קטנות בין מחיצות הקש הלוחשות, להיות מהלך בראש מוּרד על החזה, העיניים נעוצות בקרקע, לתלוש בתוך כדי הליכה קנה-שׂעוֹרה כשהרגב מידלדל בין ציצת שורשיו, למולל שיבּולתו בין האצבעות ולמנוֹת מספר הגרעינים, ולזורקם אחרי כן אחד-אחד אל הפה ולבולעם בעודם חיים ותוססים, עטופים גלימתם הירוקה אשר ריח חמימותה של האדמה והבלה לא פגו מהם וליח הטללים שעליהם לא נס עוד.
וכרמלי בן שוחט-כפרי שמעבר לים, צעיר חם-מזג ורגשני, שהיה חוזר יום שלם על הבתים ומבקש חדר שחלונותיו אל השדמות ואל הכרים, ודווקא מצד מזרח – כרמלי זה היה מתמוגג מרוב התפעלות על אותו קציר הממשמש ובא. בחיבּה יתירה היה מקשט את כּותלי חדרו בכריכות של קש וזֵרֵי מלילות, אשר שימשו מקום לינה לשכניו הזבובים; זבובים אלה, המתפרנסים על כלי החרס של החלבן המוטלים לחמה ואשר בביתו ישב כרמלי. ובהשמיע אליקים, חברו לדירה, את מחאתו על הזבל והזוהמה המתרבים בחדר, היה כרמלי שולח אליו מבט משפיל המבטל טעמו של אדם מוגבל זה, שאינו חש בפיוטיותם של הימים הקריבים, והוא נוזף בו מתוך חמלה:
- אליקים, לא עלה בדעתי. זבל, כך אתה מזלזל בו, והרי דבר גדול הוא. הגע בעצמך, אלמלא הזבל, קמה זו מנין לך? אדרבה, הגע בעצמך, מנין?
וטענותיו של אליקים מסתתמות מאליהן.
ובשעה זו, כשעמוד השחר היה מתחוור ונבלע בתכלתם של השמים המתבהרים, וחשיכה אפורה היתה עוטפת את השדמות, והן עשינות ומעלות אדים מבוּשמים ריח תסיסה קלה – בשעה זו עמדו כרמלי ואליקים ומכינים את עצמם ליום קציר ראשון. צוהל התהלך בן השוחט-הכפרי, והוא רץ מפינה לפינה, חובט ומתלה בעקיביו ומוציא מפיו חצאי-נהימות. דומה, כאילו היה מפַתה ומשַדל את עצמו בדיבּוּריו. צורתו הארוכה והכחושה ניטשטשה בחללו של החדר האפל, וצלהּ המתוח, מחציתו על הכותל ומחציתו לרוחב התקרה, קפץ וניתר ממקום למקום. וניכר היה מתוך תנועותיו המשונות, שדעתו של כרמלי זחוחה עליו ביותר בבוקר זה. מן הצד סמוך לחלון, אותו חלון מיוחד הפונה מזרחה, עמד אליקים, שאנן ואיתן כדרכו, וטיפל בצורכי הסעודה. בזהירות ובמתינות חתך בָּצָל לרצועות דקות, ואחר גזרן למרובעים קטנים ותיבּל בהם את קערת הירקות שלפניו. ומחמת חריפותו של הבצל היה ממצמץ מדי פעם בפעם בעיניו המשירות דמעות. אבל כובד-ראש זה, שאליקים היה טורח בו להכין פת-שחרית, קיפח והחליש דעתו של כרמלי, ולא יכול להבליג ופלט:
- אדרבא, איך? אתה מחטט וחוזר ומחטט, כאילו כל העולם היה תלוי בבצל זה, ואימתי נפתח בהשחזת החרמשים?
אליקים הרים ראשו מעל קערת הירקות, תלה בו עיניו האדומות והדומעות, והתנצל: “אליבא דאמת, הרי המזרח הולך ומאיר”.
בבת אחת, כמו על פי צו נסתר, השתטחו שניהם על הריצפה בכל אורך קומתם, אחד מימין ואחד משמאל, והוציאו מגלים ארוכים מתחת למיטותיהם. מיד קמו, עמדו איש מול רעהו, והתחילו להוליך ולהביא את אבן-המשחזת על להב החרמשים. קווי-אור ראשונים התגנבו בחשאי דרך החלון הפתוח, והצללים, שהיו מנצחים אחרי כל תנועה ותנועה של הבחורים, דקו ונתרככו בזהבה של שחרית. והנה נשמעו בתוך הכפר הנרדם קולות מוזרים; דומים היו לצחצוח חרבות המגיע מרחוק, מן המדבריות, ממעונותיהם של ליסטים ושודדי ליל. כרמלי עמד, מבליט חזהו הדל, צוחק ונהנה, ומעמיד פנים כאדם שנקרא לגיוס, והרי הוא עומד ומשחיז סכינו להיות נכון לקרב. עיניו הבולטות והטובעות בנוזל צהבהב וחולני בערו, ומשחזתו עברה במהירות והחליקה על פני להבו של החרמש. הוא היה כולו התלהבות בעבודת-קודש זו, ומרוב רגש פתח, כדרכו, בדרוּש ארוך:
- סוף סוף ברא כרעא דאבוה. אבא שוחט – ובנו משחיז מגלים. גם אבא עומד בוודאי עכשיו שם, בכפרו, במרתפו, שריח תפוחי אדמה מרקיבים נודף ממנו, ומצחצח סכינו. כך, אליקים, מעשי אבות סימן לבנים… אלא אינה דומה השחזה להשחזה, יש הפרש בעיקר. כאן, אליקים, עניין אחר לגמרי, כאן אנו מתעתדים להיות שלמים ובריאים, כאן שלא מדעת ילדי-השדה הננו, בני-אדם שלמים בנשמתם, כסכין שמותר לברך עליה, בלי פגם כל שהוא, כאן עניין אחר…
ולא פסק. מבול של דיבּוּרים היה זורם מתוך פיו כגעגע של מעיין. הוא דיבר בחטיפה. המשחזת כאילו רדפה אחרי פיו הממלמל. ובחוץ התחזקה האורה, וכשהתחיל החרמש שולח ניצוצי אש מכסיפים יצאה כבר השמש בכל היקפה, וקרניה הראשונות נתפוצצו רשפים רשפים על פני הלהב המלוטש, וחלל החדר נתמלא כידוני זוהר חדים ושנונים. אז השליך כרמלי את משחזתו הצדה, העביר בנחת את ציפורן אגודלו על חוּדו של החרמש, ונפטר חיש יחד עם חברו לשדה הקוצרים. הם עברו את הדרך אליו בצעדים רחבים, סכיניהם החלקות לאורך גבם, ומיד נכנסו אל הקמה ופתחו בעבודה.
רז… רז… רז…
הוּרמוּ החרמשים, התנופפו בחצי-עיגול סמוך לקרקע, פרצו בקמה ומגרוּה ארצה. בשריקה וקול הושלכו השיבּולים הצידה אחרי כל התזה והתזה תחת הזרוע הכוסחת בהן. כרמלי רצה לפתוח בזמר, אבל קולו נחנק בגרונו מחוֹסר נשימה. והם הלכו קדימה. חלוּקוֹ של כרמלי נתכסה זיעה וכהה. ובהגיעם אל סוף הניר וסיימו שוּרתם הראשונה, וכרמלי ראה מאחוריו ציבּוּרי קש ושיבּולים שׂרוּעים על הקרקע, לא הבליג וספק כפיו:
- הוֹ, הוֹ! גם אנו בקוצרים!
ואחר רגע של הרהור קל הוסיף:
- ואף-על-פי-כן, אין הכול כשוּרה. מה טעם בשני צעירים שיצאו לשדה? בקהל היינו צריכים לקצור, אחרי כל שורה – סיום. ודליים מים וחומץ, וריבות, תזכור מעשה רות, הרי שלפנים היה כך. וכי מה טעם בעבודה שתקנית זו? כאילו הולכים אנו אחרי המת. בחבורה – שאני, יש כוח דוחף, מלהיב. לא כך, אליקים?
כרמלי הניף ידו לאות ייאוש ונשתתק. פניו הלהיבו, וגרונו ניחר. בין הקמה היתה חבויה צפחת מים, והוא חטָפהּ וריווה את צימאונו. הוא שתה את המים במהירות, גומעם לגימות לגימות, המשקשקות בבית בליעתו ומביאות לידי תנועה משונה את פיקת צווארו המתוח והכחוש, עד שאליקים הפסיק את שתייתו בכוח והזהיר בו מתוך תרעומת:
- יפה, יפה, אולם משכיח אתה את עצמך בכוונה. בעוד שעה תשכב כמו בול-עץ, מכיר אני כבר בדמך המפעפע.
כרמלי צחק מתוך כאב:
- ומה בכך? יפעפע לו, כולו צריך להיזקק בתוך אווירן של שדמות אלו!
ושתקנים חזרו שניהם לעבודתם. הם קצרו שעתיים בלי הפסק, אבל כוחותיו של כרמלי הלכו ואפסו, ונבואתו של אליקים נתקיימה. היה יום חום קשה. רוח-קדים הפכפך ויבש נשב בלי-הרף. הוא בקע את עור הפנים, גירה את העיניים והכשיל את הברך. כרמלי חש פתאום דקירות אחדות בין צלעותיו. כל אבריו כבדו, כאבו, כאילו הם מתפרקים חוליות חוליות. רעד קל, כמשב-רוח ראשון לפני הסערה הקרובה, עבר על עורו והלך לו. אחר שב שנית, בהפסקות קצרות ובתכיפות. ונדמה היה לו, שקרני השמש מתכווצות וקופאות. רק בתוך זוויות עיניו המשיך החום לדקור. כרמלי ניסה ללכת עוד צעדים מספר, אבל חרמשו נשמט מידיו, והוא צנח ארצה:
- לאו, איני יכול עוד.
ואליקים ענהו:
- הרי הזהרתי בך, סוער, רותח כקלחת, קציר… קציר… העבודה אינה משחק.
וישב סמוך לו כוֹרך סגארתו. חיכּו זמן-מה ונזדמנה להם עגלה של איכּר, שעברה באקראי דרך השדה. הלך אליקים והטעין את חברו החולה עליה והובילוֹ לכפר. האיכּר לא הרבה בשאלות, השקיט רק את בהמותיו, שלא יביאו את קרונו לידי טלטולים יתירים, והמשיך דרכו. כרמלי שכב ועיניו עצומות. הקדחת אחזה בו הפעם בחוזקה. בשעת נסיעה תקפוהו חמה וצינה פעמים אחדות זה אחר זה. בפוקחו את עיניו היה מבטן תועה ורחוק, וכאילו נגלד עליהן קרום אפור. וכשהגיעו אל חצר-ביתו היה כבר חוּמוֹ גדול. ודעתו התחילה מתבלבלת עליו. החובשת באה מיד. קרב אליו בזהירות, פתחה את סגור חלוקו ושמה את המדחום תחת זרועו. וכשמשמשה אחרי כן בידה את מצחו, נעשתה בתוך מוחו של כרמלי ערבוביה משונה ומתוקה. קטעי דינים והלכות של הגמרא וקצירת עומר עברו בטשטוש לפני עיניו. הוא ביטא קטעי פסוקים ומימרות. ופתאום ראה את עצמו עומד בשדה, חסון, קוצר במגל, ובחורות שזופות שמש עוטרות אליו. מתחת עורו נשתפכה חמימות רכה ונעימה, ועל שפתיו הכחולות והמכוּוצות חלפה בת-צחוק מתוך חדווה פנימית, כנהנה מעולם רחוק, מלא זיו. והברות מקוטעות נפלטו מפיו, מתוך תנועות ידיים ורגש רב:
- הכא שאני! כאן אנו, ילדי-שדה הננו, בריאים, בריאים ושלמים!
שלא מדעת הצטחקו אליקים והחובשת העומדים עליו, אבל מיד חשו עלבון לעצמם ונשתתקו. והחובשת באה לבדוק את חוּמוֹ.
- 41,3! – ואחזה בידו למשש דופקו.
ולאליקים, שעמד מן הצד רמזה למהר ולהביא מטלית ומים קרים, לשימם על ראש החולה, להפיק בהם את הבלו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.