רקע
שלמה צמח
רַזַלָה וְעַטְרָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן להוצאת כתבי ש. צמח; תשכ"ו

 

א: תחת שמי סוריה

באחד הכפרים הקטנים שבערבות סוריה נולדו שתי פרדות. רזלה ועטרה קראו להן, ועלי היה שם אדוניהן. בשקט ובמשובת-נעורים עברו עליהן שנות חייהן הראשונות. יחד רעו1 באפר, ואפסר אחד קשר צוואר שתיהן. ובהגיע אליהן, בדרכן אל המרעה, שקשוק עמום של מעיין חבוי בין שיחים ועשבים, נזדקפו שני זוגות האוזניים בבת-אחת וספגו המיית פלאים זו מתוך חרדת נפש אחת.

בערב היה עלי אוספן מן השדה אל אוהלו, והפרדות היו הולכות אחריו שׂביעות ועייפות. תרבוש אדוניהן האדום השתעשע בשעת הליכה לפני עיניהן. עורן הבריק אז, כי ירד עליו צעיף טל מכסיף וַעטפוֹ. ועסיס הדשא מילא את הפה, עבר את השפה, ונח בטיפות איזמרגדים על ארגמן התרבוש. בקרבת האוהל נקשרו הפרדות אל יתד-אגוז משׂוֹרגת, ורגליהן נחבשו בכריכות קנבּוס. אבכי עשן עלו לאיטם אל תכלת השמים המשחירה. נשים ישבו כפופות ומחותלות הרבה שמלות כגל-סמרטוטים גדול, וריח חמוץ של קוּם ואודי זרדים לחים עלה מהן. עלי רחץ רגליו במתינות רבה, וצפחת-המים השמיעה בּיקבּוּק מקוטע ומבעבע כפטפוט מקור מים חיים. היה טוב. השמש שקעה. האדמה לחה וחמה, ושתי הפרדות רובצות עליה, וגופן משקיע את הקרקע מתחתיו, ואד קל עולה ממנו, מתמזג עם אבכי העשן ועם קטעי הערפל ופורח והולך לו. והעיניים כאילו נחפזות להיסגר, מתוך הרגשת שקיעה מהירה, מטה מטה, כרדת דלי אל תוך חשכת באר עמוקה.

כה עברו למעלה משנתיים ימים. הפּרדות גדלו, ירכיהן נתעגלו. זיפי הסנטר והגבות נזדקפו, כוּסו ברק פלדה, ועם נשיבת רוח היום היו זיפים אלה רועדים ברעד חשק פגום ולא מובן. רזלה ועטרה אהבו אשה את חברתה, אף כי שונה היה מראה פניהן וטיב מזגן. בעוֹרקי רזלה זרם דם אצילים, כי אמהּ היתה סוסה נודעה לתהילה, ושמה הלך לפניה עד המדבר. סימני היחש נראו גם במבנה גופה של בתה. היא היתה פירדה שחומה, מנומרת, וכסויה כתמי-אור מכסיפים על שתי שוקיה כמניפת-נוצות אפורה. ראשה היה קטן, יבש, גרמי, עֵר, לוהט, ועל מצחה הזהירו שרידי כוכב קטן. נחיריה רכו מאוד והיו מפרפרות לכל גירוּי קל. רזלה היתה גם עליזה מטבעה, קצת קלת-דעת, פזורת-נפש, ואמוּנה נתון בכל דבר. במהירות היתה קוטפת את עשבי-האפר, ממלאה בהם פיה ואינה בוררת. ובהעבירה שפתי פיה על ראשי הפרחים, היה גוֹן אבקם מעַפר סביב חרטומה ומכה אותו כתמי-זהב. את רזלה אהב עלי, ולפנות ערב נפנפה ידו שזופת-השמש והגרומה קרוב לעיניה והונחה בחיבּה על עורפה. לא כן היתה עטרה. אובדת, בת-בלי-שם. גוֹן שערותיה הקשות והקהות היה חום-חיוור מלוכלך, וראשה המעוּבּה עם אוזניו הארוכות העיק על צווארה והשתרבב ארצה. קצרות היו רגליה, גולמיות כרגלי כלי-עץ, ושעירות מאוד. חוליות שדרתה עברו בשורה ארוכה ומרוסקת על גבה, וזיזיהן הרימו את העור וקימטוהו לאורך הצלעות. עטרה היתה זהירה וקפדנית מאוד. בעשבים נגעה תחילה בקצה שפתה התחתונה כבוחנת, כשואלת עצה מאת נפשה. רק לעתים רחוקות היתה מרימה ראשה ושולחת את מבטה אל אופק הערבה. היא פחדה ולא אהבה מרחב זה המשתרע לפניה. ומבחר שעשועיה היתה מלחמתה עם הזבובים, שנמשכו אל גופה בכוח מיוחד לעשרות ולמאות. דומם ארבה להם בזנבה ומתוך שקט ועקשנות רבה הבליגה על עקיצותיהם, אך לפתע פתאום חבטה בזנבה בכוח חביטה אחת קצרה, והחללים נפלו לרגליה עד אין מספר. את רזלה חברתה אהבה, אבל שאפה להשתלט עליה. היא בזה בלבּה לעליזות רעוּתה ולקלות-דעתה. ובעקוֹר רזלה את פרסותיה האחוריות, מתכוננת לדאוֹת בים דשאי-הערבה, היה האפסר המחברהּ אל עטרה רועד כנימה מתוחה. עטרה היתה משקיעה אז את ארבע רגליה בקרקע ומעכּבת ועוצרת, עד שהכריחה את חברתה להחזיר את הרגליים אל מקום עמידתן הראשונה ולוותר על משוּבתה. אז היו גם זיפי סנטרה מרתתים בבת-צחוק גנובה, ספוגה עורמה וביטול רב. כמה היתה לועגת לחברתה בשעה זו. רזלה אומללה זו, אשר לא תדע מאומה מאורחות החיים, דאגותיהם וערפלי-עתידם.

לאט לאט הלכו צמחי-הדגן המתוקים והצהיבו. קשרי הקנים שמרו עוד על ליחם, אבל פרקיהם מלאו מוך לבן תפל וחסר-טעם, ואתה מטלטלוֹ בין הלסתות לבטלה, כי אין ללועסוֹ ואין לטוחנוֹ. פה ופה נראו עוד עלעלי אספסת ופרחיהם הכחלחלים מפרפרים באוויר. אבל בצדי דרכים כבר הרים הדרדר את ראשו היבש, והוא נועץ את דרבניו הצהובים בתוך אור השמש. וכֶנֶר הבר פרשׂ את עליו מסביבו ושלח את גבעולו הזקוף ואת קרקפתו המסומרת אל על, ורוח-שיממון חמה וקטלנית היתה עוברת על האפָר מן הבוקר עד הערב… דאגת עטרה גדלה אז עד מאוד. בנות-גילה במרעה מספרן הלך ופחת, ובראשה הכבד והמסורבל העיקה מחשבה אחת: לאן נעלמו כל הפרדות האלה? ומחשבה זו, כיוון שנתקעה במוחה, לא יצאתהו. היא הבינה יפה, כי באחד הימים וגורלה יהיה כגורלן. עכשיו אמנם נוכחה לדעת מה צדקה שנאתה אל אופקי שמים. כן, שם, במרחקים אלה, צפוּנה כל הרעה. ובלילה, בשפוך שמי סוריה את כוכביהם אל מעמקי החשיכה, רבצה עטרה בקרבת חברתה, ראשה נשען על עורף רזלה והיא מהרהרת את הרהוריה הנוּגים. השינה נדדה מעיניה. בכעס ובקנאת-סתרים הקשיבה אל נחרת רזלה, הקשיבה בעקשנות, כאילו היתה ושמרת וקולטת גירוי כאב ומתחקה עליו. רעמתה הגסה והפרועה היתה מטלטלת ציציותיה ונדה לרעותה תמימה והבוטחת. ויש שהיתה נוהמת לנפשה: רזלה, רזלה המסכנה, למה לא תחושי באסון שהולך וקרב… ובאחד מלילות נדוד אלה החליטה עטרה לשַנוֹת את טעמה ואת יחסה אל חברתה. חלפו ימי-הילדות. מהיום והלאה תשים את ידה עליה, תחנכהּ ותלמדהּ אורח-חיים. היא הראתה לה למוחרת בבוקר פנים זעומות, בכוונה היתה מצירה צעדיה ומעכבת את תנועות רזלה הפזיזות באפסר אשר בצווארה, וכל אות הוללות קלה שבקלה היתה משתיקה בבעיטת רגל גסה. לשווא הטילה בה רזלה את עיניה הכחולות והתמיהות, כמבקשת פתרונים ורחמים. עטרה לא ענתה דבר. צחוק העורמה היה רק מרתת בין זיפי סנטרה. היא ידעה יפה, את חובתה היא ממלאת ואת טובת חברתה היא דורשת.

הגיעו ימי האסיף. השמש להטה, והמרעה השחיר משרב-צוהריים ומטללי-לילה. שעות שעות היו הפרדות מטיילות ארוכות וקצרות בראש מוּרד ובנחיריים מפושקות, עד שהיו מוצאות קטע גבעול אשר ליחו לא פג עוד. ובשובן בערב אל מקום המרבּץ, ופקד הרעב שנית את כריסן. הימים היו קשים ומרים. שתי הפרדות רבצו בקש האפר היבש וחיממו גופן לאור השמש. קטעי עננים נהרו בשמים ופרשו כתמי צל על הערבה. וכתמים אלה נעו עם נשיבת הרוח, ובדרכם היו מכניעים את ראשי הקנים תחתם. שתי הפרדות נמנמו, קצת רעבות וקצת עייפות מרוב הליכה. עטרה היתה בכל-זאת פותחת לרגעים אחת מעיניה ובוחנת את הנעשה מסביבה. חוש-החיים המעשי ניבּא לה, כי ספורים ימי החופש בערבה. אך בפותחה אותן ראתה רק את כנפי-הזבובים הממשמשות בעיניה הטרוטות ראתה גלימות דגנים וּשׂער ברקנים נישאים ברוח היום, והיא חזרה והורידה את שמורותיה בעצלתיים ובאי-חפץ. פעם פתחה את עינה השמאלית, והנה אל תוך סדק השמורות הפתוחות-כמעט נפל כתם ארגמן מוזר וידוע כאחד. היא קרעה אותן לרווחה, ולפניה תרבוש עלי אדוניה והוא חוצה את האוויר הכחול וקרב ובא. בלב עטרה נפלה חרדה גדולה. מכל חברותיהן בערבה נשארו רק שתיהן לבדן. וחיש חלפה המחשבה בראש עטרה: האומנם הגיעה השעה?… היא הרימה ראשה והבחינה במרחק. שם גאה ים השחת האפור, גאה והתנדנד בחום היום, ושתי הפרדות בתוכו כאי קטן. עטרה טלטלה את חברתה הישינה והתחילה לזרזה בנענועי-ראש ובבעיטות-רגל קלות, שתקום על רגליה. רזלה ניאוֹתה לה ברצון רב. ושתי הפרדות קמו לברוח מתוך צעד משותף, ישר אל מרחבי האופק. פרסותיהן התיזו צרורות עפר. רעמותיהן התפתלו. הנחיריים שאפו אוויר, ורזלה היתה כשיכּוֹרה. ליום זה קיוותה. היה עונג מיוחד במינו בתנודה זו. השמים, קטעי העננים ממעל, העשבים מתחת היו מלַווים אותה בריצתה. אך לגודל אסונה לא ארכה שמחתה. פתאום, כבוקע, ועולה מתוך עשבי האפר, נראה שוב התרבוש של עלי, והפעם קרוב מאוד לעיניהן. מקל-חובלים הונף ואיים. הפרדות התחילו לפנות ימינה ושמאלה, אך התרבוש האדום ומקל-החובלים רדפן כצל. עטרה אמרה נואש. עיכּבה צעדה ראשונה, הורידה ראשה והשמיעה נהימה חשאית. אליה ניגש עלי ומקלו הוּרם והוּרד על חוליות שדרתה וזיזיהן הבולטים. הן חרקו תחת מטר המכות. אולם עטרה לא עשתה דבר. רק פניה זעפו מאוד, וברגלה בעטה בשוק חברתה ולחשה על אוזנה: הגיעה השעה! – אחר שׂם עלי את קצה האפסר בין שיני הפרדות, עינב את הלסת התחתונה והיטה בהמותיו לכל עבר כרצונו. כל עיכּוב או התנגדות קלה גרמו כאב חריף בחניכיים ובלשון. לב רזלה דפק בחוזקה, ובטנה עלתה וירדה מרוב התרגשות. רגליה טפפו, כאילו אמרה לעמוד על נפשה. והנה פתאום והיא מרגישה שוב בעיטה אחת קצרה בכריסהּ. היא הפנתה ראשה ונתקלה בפרצוף עטרה מלא דאגה, ועיניה עצומות למחצה ומביעות עורמה חבויה, והיא נוהמת לה: רזלה, בקולי שמעי – ולא, מרה תהיה אחריתך. – וגם עיני רזלה הוּעבוּ.

 

ב: בדרך רחוקה

לפנות בוקר, כשהכחילו דשאי הערבה, לא יצאו שתי הפרדות לרעות באפר כדרכן יום-יום. על גבי רזלה הטילו שק, וחבל עבה ליפף מותניה. הרסנים והמתגים הוּשׂמו על ראשיהן ובתוך חרטומיהן, ואחר פשׂק עלי את רגליו וישב על רזלה ויצא לדרכו. בחרדה סקרה רזלה אל צד חברתה וביקשה סעד ביום צרה. אבל היא ראתה רק את בת-הצחוק הרעה, המפרפרת בין זיפי חרטומה. וריחות עשבי-הבר מעטו, התרחקו, אפסו. הפרסות פגעו באבני-נגף. האופק התקרב, ונדמה כאילו נכנסו אל תוך מערה ארוכה ואפילה. מדרוני-ההרים סגרו עליהן את המרחקים. הרגל האחורית לא מצאה את עקבות הקדמית, והגוף, יחד עם עלי, הורם ונישא למעלה. והדרך מלאה אבני-גיר מנופצות, ואופקי-שמים אינם. רק סלעי מגור משני עבריה. עם שקיעת החמה יצאו אל דרך המלך ועמדו לנוּח. מתוך באר עמוקה שתו מי-סיד מלוּחים ותפילים והמשיכו דרכן. מכל הצדדים נהרו פרדות וסוסים, חמורים ואדוניהם, עד שנאספו לעדר גדול אחד. רבה היתה המהומה וגם רב היה הפחד. מקלות ארוּכּים ואַלוֹת מעוּבּוֹת וקצרות סבּוּ אותן מכל עבר והיכּוּ על ימין ועל שמאל, ומנוס לא היה. הדרך הומייה, וחומות עקומות ומתפתלות משני העברים. ובכל-זאת עד מהרה ורוח רזלה שבה אליה. סוף-סוף מושך-לב היה המחזה. עשרות חמורים נערו בגרון מתוח ובפשׂיקת נחיריים משונה. הסוסים צהלו ושלחו קולם למרחקים, והם נענו להם וחזרו והשמיעו את קול צהלתם פעמים מספר. והתרבושים האדומים היו צפים וצוללים, צוללים וצפים, בין ראשי הבהמות כפרחי כלניות בין דשאי-הערבה אחרי גשם-לילה מבוֹרך. רגלי רזלה נמתחו. היא טילטלה רעמתה והרחיבה צעדה. גם את חברתה משכה אחריה, הריחה בה ודיגדגה אותה בזיפי נחיריה כמפַתה אותה ומשַדלת אותה בדברים לאזוֹר כוח ולא להמר בדאגה. ועטרה כאילו ניאוֹתה לה. שתי הפרדות התחילו לפרוץ להן מעבר בין להקות הבהמות ועברו לפניהן. בצדי הדרך, בקרבת נירים חרושים נראו בכל-זאת פה ופה עשבי-היגע מוריקים ומרעידים ציבּוּרי עלעליהם לאורך ענפיהם. הרוח השיבה על הפנים רוח לחה ורכה כמשי. והיה טוב. אך כמו תמיד ועטרה ניחמה עד מהרה על מעשיה. בבת-אחת השקיעה את שלוש רגליה בקרקע וברביעית הקישה על בטן רזלה לאות אזהרה. רזלה הורידה זנבה, וכנתפסת בשעת משובתה נרתעה לאחור והצירה צעדה גם היא. עיניה הגדולות והכחולות אדמו אז, כי השמש שקעה מעל לראשי הגבעות, כדור ארגמן גדול.

עם ערב נכנסו לעיר צידון, ובכיכּר רחבה, בין שאר בהמות השוק, עמדו ללון. על ראשיהן לא נוצצו כוכבי שמי-מולדתן. טל ירד, מלוח וצורב. רזלה ועטרה עמדו כל הלילה על רגליהן, זקפו אוזניהן והקשיבו מתוך חרדה לסער גלי-הים. חדש ולא מובן היה רעש זה. דבר-מה התגלגל ורעם. הן ידעו קולות אלה. אבל שם, בערבות מולדתן, ירדו קולות אלה ממעל, בישׂרו גשמי-ברכה וירק-דשא במרעה רך ומתוק. פה באו הרעמים מעבי-האדמה, קרוב להן, תחת פרסות רגליהן. והים עשה את שלו. המה בלי הרף בקטעים מדודים וקולו לא פסק, כצער וכגעגועים אלה אשר לא חדלו למצוץ בלב הפרדות הגולות… ועם עלות השחר לא הכחילו עשבי-הערבה. בתים הלבינו. מעל ראשי מגדלים נשמעו קריאות-תפילה ארוכות ומסולסלות. והעיר צידון היתה מוטלת כחיה מוזרה מאוד, כנפיה האפורות פרושות וחבוטות ארצה, ועשרות פיות פעורים ומוכנים לבלוע את כל הקרב אליהם.

רק עם צאת השמש עלה תרבוש עלי. אתו בא עוד איש אחד, אשר הפרדות לא ידעו אותו. עלי הפריד בין שתי הפרדות, אחז ברסן רזלה והתחיל רץ אתה יחד לאורך הכּיכּר. אחר החזירהּ אל מקומה, לקח את עטרה ועשה כן גם לה. פעמים מספר עשה את מעשהו. מתחילה ריצה קלה עם רזלה, ואחר עם עטרה. הרבה אנשים סבּוּ אותן. ידיים רבות מישמשו בגופן, צבטו עורן, הרימו רגליהן, פתחו בחוזקה את חרטומן והתבוננו ומנוּ את מספר כל שיניהן. הן שמעו ויכּוּח חריף בין האנשים הזרים ובין עלי אדוניהן, שמתרגש ומראה באצבעותיו על כל שן ושן בפני עצמה. צעקו, היכּוּ על שוֹקיהן, ושוב ריצה וחזרה אל המקום. האנשים הרימו את אשמורות עיניהן והסתכלו בהן – ולבסוף נמסרו הרסנים לידי איש אחד, ולעיני הפרדות עלתה מגבעת-קש רחבת שוּליים, צהוּבּה ונודפת ריח תבן לח ומנוּקד. תרבוש עלי נעלם ולא היה עוד. לב עטרה היה, לגודל תימהונה של רזלה, טוב עליה. היא לא אהבה חדשות, אבל הפעם כאילו שמחה לשינוּי זה. מגבעת הקש היתה נקלה ובזויה מאוד בעיניה. לאיטה חיכּכה ראשה בעורף חברתה, פשקה שפתיה ובשיניה הצהובות התחילה ללעוס את שוּלי המגבעת. בטן עטרה עלתה וירדה כמפוּח, בה החניקה את צחוֹקהּ ולעגהּ. אוזניה התכּווצו וחוּבּטו אל רקותיה, ודמעות לעג תססו בזוויות עיניה. היא פתחה מחצית עינה השמאלית ורמזה לרזלה לראות את מעשיה. ועין טרוטה ומעורפלת זו הביעה הפעם הנאה משונה. פתאום ומגבעת-הקש הרגישה בדבר, גחנה, הזדקפה, הרימה מקלה והיכּתה בלי רחמים. עטרה נשאה ראשה אל חברתה. אחת מאוזניה נסדקה ושטפה דם. דמעות הלעג בזוויות העיניים חרבו. המבט אדם ותסס עלבון וכעס. לשווא ביקשה את ערבות המולדת. לפני עטרה היתה הכּיכּר מלאה ראשי בהמות ותרבושים. אך תרבוש עלי אדוניה לא היה. והיא הורידה ראשה בהכנעה. בחשאי נהמה לרזלה: אנו בנכר, נפלנו בשבי.

לאחר שעה קלה ומגבעת-הקש עברה לפניהן ויצאה אתן לדרך. הדרך היתה כבושה והפרדות הרגישו שקי-שעורה על גבּן. הן עברו בצדיהם של מדרוני-הרים. שדות-תירס צפופים הוריקו מרחוק, ורוח-ים היתה מרכינה ראשן אל השמש. מרחוק התפתל בין סלעים נחש-מים מקומט וירוק, כלוא בין שיחים ודשאים גבוהי-קומה. קני-סוף טאטאו את האוויר במכבדותיהם המכסיפות. היו גם אגמי-מים וחרטומי-תאו צפים עליהם, ועיניהם הקטנות והשמנות שולחות מבט-אווילים אל תכלת השמים. אחרי-כן נסגרו שנית בין סלעי-מגור. לאורך הדרך משני צדיו היו מוטלות אבנים שחורות חורשות רעה. על פני כל הגבעות היו כתמים אפילים אלה פזורים ציבּוּרים ציבּוּרים ונותנים פחדם. ושוב התחיל העצב מעיק על החזה. ולדרך אין סוף. נסעו וחנו. חנו ונסעו. אכלו שׂעוֹרים ושתו מים. השׂעוֹרים ערבו לחיכּן, אך הכאיבו את המעיים. הפרסות כוּתתו והבטן שקעה. מגבעת-הקש שתקה, לא שרה שירים, לא אמרה דברי-חיבּה, לא היכּתה כלאחר-יד מתוך לטיפה על העורף, והליכה זו בלי סוף ותכלית עוד הגדילה את השיממון בלב… אך פעם, ברדתן מהר תלול וגבוה, נפרש פתאום לנגד עיניהן שטח-תכלת רחב-ידיים מאוד. השמש התחילה עולה וההרים רקדו מסביב. כּיכּר-התכלת נעה והשתעשעה באור התולע. שתי הפרדות עמדו. רזלה הצהילה קולה: הערבה! הערבה! גם עטרה נרגשה, ושביב תקווה פלח את מבטה הדעוך. שתיהן החישו צעדיהן, ובפסיעה גסה זינקו אל תוך ים התכלת – ולבּן מת בקרבּן. אך מקסם שווא… אלה היו מים, מים רבים מאוד. והכינרת לטפה את רגליהן המעוכות והמכוסות אבק דרכים רחוקות. גבנוני גלים זעירים האריכו לקראתן לשונות ארגמן מסולסלות. נשמע גם צחוק-המים, הבא ממרחקים ומסתער עליהן בלעגו. ועטרה ורזלה נרתעו לאחור. כי מלמטה, לרגליהן, נשקפו להן מתוך כתם התכלת השוטף, הירקרק והמקומט, פרצופי-פרדות זועפים ומלאי-יגון.

 

ג: בכפר העברי

החווה אילנית היתה בנויה על ראש גבעה, ושיאי-הרים עוטרים אליה. בתיה גולשים מצלעות ההר והם נוגעים בבקעה אשר לרגליו. ודומה, עוד מעט וייעקרו ממקום חיבּוּרם וידרדרו מטה ויהיו לגל אבנים גדול, ויבואו גשמי-זעף ויגרפום אל אחד הנחלים הרחוקים המתפתלים בין ההרים מזרחה. גגות רעפים אדומים כתרבושים גדולים מצהילים פניהם לאור השמש, ועקלתוני-נתיבות משתרכים ומסתכסכים לכל העברים, ואבני-החצץ הזרועות על פני השדמות מתנוצצות באור חד ודוקר. חורשות-זית מכסיפות טרפיהן, ואם הרוח משַטה בהן נפרשׂים וילוני-משי בין השמים ובין הארץ. איקאליפטים בודדים, דקים ודלי-ענפים, מתנוססים פה ופה ומחשיפים קליפת גזעם המנומרת, ובצדי הבתים יש וינץ ברוֹש יחיד ודומם, עטוף יגון ומצפה לדבר-מה… אל החווה הזאת הביאה באישון לילה מגבעת-הקש את רזלה ואת עטרה. הפרדות היו עייפות מעמל הדרך, ולא חשו במקום אשר אליו באו. צנחו על הקרקע, במספוא אשר שמו לפניהן לא נגעו – ונרדמו. לאחר שעות מספר הקיצו, הרימו ראשיהן וביקשו את הכּוֹכבים בשמים. שרתה חשיכה. בכל הסדקים חרקו עכבישים רעים ולעסו גרגרי-אבק. מימין ומשמאל עמדו פרדות בשורה ארוכה. האדמה מתחת הרגליים היתה חלקה, קשה, קרה. שלשלת-ברזל ליפפה את הצוואר, וקצֶהָ היה מחובר אל האבוס אשר לפניהן. כל תנועה קלה השמיעה צלצול נעים ומשונה, כאילו תלו מצילה בצווארן. ועטרה גחנה על רזלה ולחשה לה: נפלנו בשבי. – רזלה הרימה רעמתה והזקיפה אותה: מה עלינו לעשות? – אך בחשיכה נתקלה בסדק עינה הפתוחה למחצה של חברתה, האומרת לה: לא נעשה מאומה, נראה איך ייפול דבר. – רזלה לא נרגעה, ורעמתה לא פיזרה את שערותיה על העורף. היא רק הבליגה על יגונה וקמה על רגליה. קווי-אור דקים הסתננו בעד רעפי-הגג וחיטטו בין גזרי-הקש שבאבוס. לאורך קרן אורה זו רקדו במחול-תעתועים המון גרגרים מרובי-גוונים. כך הבריקו שם הכוכבים בלילות ערפל… ונכנסה מגבעת-הקש, היכּתה בכוח על שוֹק רזלה. ומשונה היתה המכה. ולא ברור היה מה כוונתה: לגרום כאב או לצון חמדה לה. באוּרווה נראו הרבה מגבעות-קש. וכל אחת ניגשה אל זוג פרדות, הערוכות לאורך האבוסים. וגם משם נשמעה אותה מכה על בשר השוֹק. אחר שמו על גופן הרבה עבותות, חבלים ושרשראות. האברים כאילו התכווצו ונכנעו. ובשעת מעשה דיבּרו מגבעות-הקש בלשון זרה, ורזלה ועטרה לא הבינו דבר.

כשהוצאו החוצה, הקיף אותן קרפף גדול. בתוכו בריכת-מים וקרונות וכלים מרובים, חדים ומבריקים באש לבנה. הפרדות הביטו בתימהון רב. והנה אל אחד הקרונות האלה משכה אותן מגבעת-הקש, ואליו גם חוּבּרוּ. רזלה ניסתה להתנגד ובכוונה התחילה מסבכת את החבלים שלרגליה. אבל עטרה רמזה לה בעינה השמאלית, הפתוחה למחצה ומבצבצת עורמה רבה, לעצור ברוחה, והיא נשמעה לה. הן צעדו. אחריהן נמשך גם הקרון. הגלגלים קשקשו. השלשלאות צלצלו. הפרסות הלמו. אוזני רזלה חוּדדו. קולות אלה מה הם? – והפרדות ירדו את המדרון. הגלגלים כאילו דחפו אותן, כאילו היו מדדין אותן, והן החישו את הצעד, כי דבר-מה כבד התחיל מעיק על העורף ושם מחנק לצוואר. עיני רזלה נפתחו לרווחה. הנה החווה אילנית ובתיה ותרבּוּשיה האדומים על ראשה. ונעים היה למשוך בקרון זה, להורידו ולהעלותו כאוות נפשך. היא ניסתה גם לעכּב את מרוצת הגלגלים ולהפסיק את קולות הצלצול. היא עמדה. גם עטרה עמדה. וראה פלא, גם הקרון עמד. הקשקוש פסק. היתה דממה. רזלה היתה כבר נכונה להמשיך דרכה, והנה פתאום פרכסה שריקה עזה מעל לראשה. נחש עקלתון ארוך ומחניק התקפל מסביב לצווארה, ובאחת הנקודות שבעורפה ננעץ ודקר עוקץ חד וצורב. ברגע הראשון לא הבינה את אשר עשו לה. אך עטרה רמזה לה מתוך חרדה רבה: נימלט על נפשנו. הם דשים בשרנו בשוטים! אז לא ידעה רזלה עוד את נפשה. והיא תמה ושוט לא עבר עוד על בשרה. רשת-הוורידים הדקה הפזורה על פני עור בטנה האפורה תפחה, רעדה, ושאון חזק החריש את אוזניה. היא הסיבה ראשה והסתכלה במבט-בוז בפני מגבעת-הקש ושאלה את פיה: הלהכותני אַת אומרת? – בו ברגע שוב נשמעה אותה שריקה עצמה, הנחש העקלתון התפתל שנית מסביב לבטן. הכאב עוד גדל מבראשונה. שוב ננעץ העוקץ בעורף וצרב. עטרה עקרה רגליה והאיצה גם בה למהר ולהמשיך דרכן. אך חושי רזלה אבדו. הדם העתיק, דם למוד מלחמה והתחרות, גא וחופשי כסער ערבות רתח בעורקיה. עטרה עם עורמתה, עם חוכמתה וזהירותה, היתה כאחד הזבובים בעיניה. רזלה הרימה את רגליה האחוריות והראתה למגבעת-הקש את פרסותיה. שוקיה התרחבו, גבה הצטמצם, זנבה התנופף ועיניה מלאו דם. בתנועה אחת והמוסרות ניתקו, היָצוּל נשבר לשניים, וגוף רזלה נשלח באלכסון כחץ שנון למטה אל הבקעה הזרועה אבני-חצץ מבריקות. עמודי-אבק התרוממו וכיסו עליה. עמודים אלה נתמוטטו ברוח היום ורבצו ארצה, ובן-רגע, הרחק מאותו מקום, נולדו חדשים, ומתוכם נצנץ כתם שחום שפוך אור. רתומה אל הקרון עמדה עטרה שקועה בהרהוריה. כל המאורע היה לא מובן לה. רזלה, קלת-דעת זו! כוח זה והתלהבות זו! אמנם יפה ידעה עטרה, כי לשווא התקוממות-נפשה של חברתה ומרדה. ואף-על-פי-כן, כוח והתלהבות זו! עטרה טלטלה ראשה. ראתה את הסערה אשר קמה מסביבה. בכל פתחי הבתים נראו מגבעות-קש מזוינות קילשונים, מקלות ושוטים. ובראותה את עמודי-האבק מתרחקים חיש, ועוד מעט ויגיעו אל ירכתי הגבעה אשר באופק, רעדה נפשה ברעד תקווה וגיל. אולי יעלה לרזלה להימלט מרודפיה. וכך עמדה כפופת-ראש, עוצרת בשארית כוחותיה את הקרון, המעיק על עורפה בשיפוע המדרון, ורגליה הקצרות והמעוּבּות רועדות, אפס לאחר זמן מועט, והנה עמודי-האבק שקטו והיו קטנים ונמוכים, והם מתקרבים והולכים אל עטרה. היא הבינה את הדבר. רזלה נפלה שנית בשבי. הנה הקילשונות והמקלות סבּוּה מכל צד, ורזלה צועדת בפסיעות אלכסוניות וטופפות. רעמתה זקופה בחצי-קשת, כאילו יצאה לתהלוכת-פאר. פצעים עמוקים פתחו פיותיהם על פני עורה וקצף שפתיה אדום. עוד מרחוק שלחה את מבטה הבוער והלוחש אל פני עטרה. ועטרה לא עמדה בפני מבט זה. בו רתחו בוז ותלונת-סתרים, וכאילו שמעה את קולה: עטרה, רעוּתי מנוֹער, למה עזבתִני בידי זרים אלה ולעזרתי לא באת? – אך הנה קרבה אל הקרון, העמידוה על ידו, החליפו את היצול, קשרו את העבותות שנית, ומגבעת-הקש ציוותה במפגיע ללכת הלאה. שתי הפרדות זזו ממקומן. הגלגלים שקשקו. השלשלאות צלצלו. והפעם היתה רזלה שטופת דיבּוּרים. את כל לבה שׂחה לחברתה. אבנים השליכו בה. היא היתה כבר רחוקה. פתאום עלה תרבוש אדום ועמד לפניה. היא אמרה, עלי אדוניה בא לקראתה להצילה מידי מרדפיה. הערבה וכל הדרה נגוֹלה לפני עיניה. קרבה אל התרבוש, והוא אחז ברסנה. אך הנה בגד בה ומסרה בידי רודפיה… קול רזלה רעד. עטרה לא לעגה לה הפעם. שפתיה קרבו אל שפתי רזלה המבעבעות קצף מאדים, וליקקה אותן ברחמים רבים. בלשונה ליקקה את פצעי גופה. וכל אחת על-פי דרכה זכרה את ערבות המולדת היקרות, חירותן, נעוריהן. תוגה נעימה לחצה על החזה. הקרון שקשק. רוח-ים נשבה. שתי הפרדות משכו בקרון, הורידו ראשיהן מעקת הזיכרונות, והסער אפס בליבּן. והשמש עמדה במרום השמים.

 

ד: אחרית הימים

מן היום ההוא והלאה חיו רזלה ועטרה את חיי כל הפרדות הרובצות אתן באורווה. בבוקר בבוקר היה נכנס האדם עם מגבעתו. היה מכה על השוֹק, שׂם את המוסרות ומוציא בהמותיו לעמל היום ולפועלו. שתי הפרדות למדו מהר את כל העבודות בשדה ובחצר. בימות הגשמים, בכסוֹת החזיז במרבד-דשא רך את שדמות הבקעה, צעדו שתיהן לאורך התלם, גוררות אחריהן את המחרשה ותימהונן בלבּן לראות, כי ירק זה הולך וכלה והופך חום. ובקיץ, בימי קציר, הוּבלו קרונות-הבר בעונג מיוחד אל הגורן. אמנם מגבעת-הקש היתה משמיעה שריקת שוֹטָהּ מעל לראשיהן, אבל בבשרן לא נגעה. והימים עברו. עבודה בשדה, ומנוחה ואכילה באורווה. ולעתים נפגשו על-יד משׂוּכת-גדר בסייחים צעירים, גמישי תנועה, והם מטילים בהן את מבטם הלח והבהיר. רזלה מצאה חן בעיניהם. ויש שראש סייח קרב אל ראשה, וזיפי הנחיריים ממשמשים אחד ברעהו ומעוררים חפץ נסתר, פגום ומכאיב.

בעמקי לבּהּ קינאה עטרה בחברתּהּ. אבל את רגשהּ זה הכניעה בכוח. אדרבה. היא ריכזה את כל מחשבותיה למצוא דרך הקלה לרזלה בעבודתה הקשה. ובאחד מלילות-החורף הקרים, בשעה שבאורווה מידרדרות טיפות הגשם על הרעפים והריצפה קרה, והפרדות מנמנמות למחצה בהיותן מעומדות על שלוש רגליהן, והרביעית כפופה קימעה פנימה, וכאילו תלויה באוויר – באחד מלילות-חורף אלה עלתה מחשבה זו במוח עטרה: בשעת עבודה על רזלה להראות ולהבליט את זריזותה וחריצותה, ועטרה תעמיד פנים בכוונה, כאילו היה המתרשלת והמעכבת. למשמע הדברים האלה חרדה רזלה: הלא יכּוּך! – אמרה לה. אבל עטרה כיווצה את זוויות-עיניה בעורמה וסחטה מתוכן בת-צחוק של לעג, כאומרת אל רעותה: עוֹרי הגס אינו ירא את השוט וצליפותיו… והדבר היה לחוק. בעלותן ראש הר והקרון טעון משא כבד, או בחורשן אדמת-חומר כבושה וכבולה, היתה עטרה נועצת פתאום את ארבע רגליה באדמה ואינה זזה ממקומה, ורזלה מפרפרת בתוך מוסרותיה, כאילו ברצונה למושכה אחריה ולזרזה לעבודה. אז בא תוֹרוֹ של השוט. הוא חרש פסים עמוקים בעורה של עטרה ואין דבר. היא עמדה על מקוֹמהּ, ואבר אחד שבגוּפהּ לא רעד. כריסה רק התנפחה, אוזניה חוּבּטו אל רקותיה, וצלעותיה התרחבו מרוב צחוק וקנטוּר. אחר הטילה עינה אל רזלה, ובהיווכחה כי נתאדו כתמי-הזיעה על גוף חברתה ושבה נשימתה ונחה, המשיכה עבודתה מרצונה הטוב ולא בפקודת השוט.

אפס כאן קרה דבר, שעטרה עצמה לא יכלה לעמוד עליו, איך ואימתי בא. כך גם התרגלה לסגור את מחצית עינה השמאלית ולסקור מן הצד כאורבת לשונאה עד שהיה לדרך ראייתה הרגילה. בשעת חרישה או בשעת עבודה אחרת היתה מרַפה בחשאי ובלי משים את העבותות. זאת היתה מין חוּלשה, שלא יכלה להתגבר עליה. מאזני-הקרון עמדו אז באלכסון. עטרה כאילו יצאה בראש ורעותה אחריה. אבל היא ידעה יפה, כי כל המשא נפל על שכם חברתה. רזלה משכה בקרון בשארית כוחותיה. עוֹרה התחיל מבריק, השׂער המנומר אשר על שוֹקיה הסתלסל, ועל קמטי כריסה נאספו אגלי-הזיעה וירדו טיפות-טיפות ארצה. אמנם בשובן אל אוּרוותן, ובראות עטרה את הילוְּכה הכושל של חברתה, תקפוּה רגשי-נוחם וזיק-אשמה נצנץ בעיניה הערומות, אבל על תאוותה לא ויתרה. ולמוחרתו שבה אל מעשׂהָ הראשון. היא ניסתה להשתיק את פשעה ולהוסיף ממזונותיה על שׂעוֹרי רזלה. אפס זה היה ללא הועיל. תאבוֹן רעותה הלך ופחת, וגם את המספוא אשר שמו לפניה לא אכלה עד תומו.

מעיני מגבעת-הקש לא נעלמה תרמית זו. רזון רזלה ורפיוֹנה עוררו דאגתו והוא ביקש סיבּתם, עד שעמד עליה. השעה היתה שעת בוקר. הפרדות באו מן השדה ומשכו אחריהן קרון כבד טעון פולים. כדרכה, הרפתה עטרה מאחת העבותות. רזלה התמתחה ושאפה רוח במלוֹא ריאותיה והטעינה את כל המשא על עצמה, עד שרגליה הדקות רעדו מרוב יגיעה. והנה פתאום ושריקת השוט מצפצפת מעל לראשיהן בקול חוגג ובתרועה רבה. קצה הרצועה נגע רק נגיעה קלה בעורף עטרה. אך הפעם היה מחוּבּר אליו חוט ברזל מחודד כמרצע, ובמקום מגעו שתת דם. עטרה חרדה ממקומה. לא הכאב החרידה. אבל הרי גילוּ את עורמתה ומזימותיה, ואיך תראה את פני חברתה. ולמען תיווכח, אם לא מקרה היה הדבר, ניסתה שנית להרפות מעבותותיה. עכשיו ירד מטר-המכות על ראשה בשטף, צליף וצליף, זה אחר זה. עכשיו היה ודאי לה. אכן נודע הדבר. ומהיום ההוא והלאה שינתה את טעמה. על שכמה הטילה את כל עול העבודות. נולדה בה איזו זריזות חולנית, שהגיעה עד טירוף-הדעת. כל כוחותיה הכבדים פרצו החוצה. בראש מוּרד ובנדנודי חזה ועכוז סחבה את המחרשה כמעט בהתלהבות רבה. לקול קריאתו של אדוניה קמה בחיפזון, ורעד היה עובר על חוליות שדרתה, כמתכוננת למלאות שוב ליום ארוך וקשה את שליחוּתה. עיניה היו עכשיו פתוחות לרווחה, ואש חדשה היתה מהבהבת בהן. רגש עמום אחד מילא את נפשה: בעבודה תכפר על כל חטאותיה לחברתה.

אבל היא איחרה את המועד. בריאות רזלה נהרסה עד היסוד. הרזון לא פסק לאכול את בשרה, וגרמי שלדה התבלטו והסתמנו מתחת לעורה הדק. אמנם היו עוד בהילוכה אותן התנועות הטופפות, ושריריה רטטו עוד על יריכיה ועל חזה. אך אלה היו שרידים, אודים עשינים שניצלו מן האש הגדולה, שהלכה וכבתה לעיני כול. רזלה עייפה לרגעים, נתכסתה זיעה, התעכבה בעבודתה, והיתה מוכרחה לשאוף אוויר במלוֹא הנחיריים, ואור עיניה וגופה דלו מיום ליום. ופעם בבוקר, כשנכנסה מגבעת-הקש, כדרכה תמיד, לקוראה לעבודה, מצאה את האבוס של רזלה מלא על פיו מספוא אשר שמו לפניה עוד אמש. היא רבצה מקוּפּלת על עצמה, וראשה מופנה אל גבּה, ועיניה תועות ביגיעה רבה. הוא ניסה לטלטלה, אך היא לא נענתה לקריאתו ולא קמה. מגבעת-הקש הטילה בה מבט מיואש וסרה מעליה. על הקרקע היה מונח גל של עצמות ללא תוחלת. והוא ניגש אל עטרה ואחז ברסנה ואמר להעבירה אל מקום אחר, ולצמדה אל בהמה אחרת. פתאום הרגיש, כי זרועו נאחזה בצבת. שיני עטרה הצהובות נתחבו בבשר זרועו ובשקט רֶשע החזיקו בה ולא הרפו. הוא צעק מרה. עטרה עָצמה כמעט את עיניה, כאילו היתה נהנית ממאכל טעים לחִכּהּ, אבל לא הרפתה. לקול צעקת אדוניה נתאספו כל עובדי האוּרווה, והמהלומות ירדו על גופה מכל צד ועבר. אך עטרה לא ויתרה על שלה. היא הוסיפה לצמצם את עיניה ובת-הצחוק הערומה פרפרה בזוויותיהן. ורק לאחר שאמרה לעצמה די, פערה את פיה ובשקט הזיזה את חרטומה אל תוך האבוס והתחילה ללעוס במנוחה גבעול-חציר, שנותר במקרה מבעוד לילה. ובאותו היום לא יצאה לעבודה. היא נשארה על-יד רזלה. כפופה עמדה עליה, שואפת את הבל פיה החם. היתה איזו ריקות בלבה. שיממון מילאהו. אבל היא עמדה ולא זזה ממקומה. כל היום וכל הלילה. לפנות בוקר, עם עלות השחר, נפל עליה פתאום פחד גדול. הבל הנחיריים החם של חברתה הלך ונצטנן, ונדמה לה כאילו פסק. נשמעה רק חריקת-העכבישים בכל הפינות ובכל הסדקים. בין גזרי-הקש עברה חולדה בצעדים קטנים ומהירים ומרובים וגררה את טרפה. מתוך האפילה ראתה רק עין אחת של רזלה מפלבלת ומפרכסת. בה היו כל-כך הרבה געגועים, חניה, חוסר-און. עטרה פתחה בזהירות את השלשלת אשר קשרתה אל האבוס, ניגשה קרוב אל רזלה ורבצה על-ידה. היא ליקקה את צווארה, וכמו בימים הטובים ההם, בערבות מולדתה, על-יד אוהלו של עלי, תחת השמים הזרועים כוכבים, שׂמה את ראשה על עורף רעוּתהּ.

  • מה לך, רזלה? – שאלה בזהירות.

  • טוב לי. אני בערבות מולדתי.

  • כך. כך.

  • והאביב בא לארצנו.

  • מי אמר לך זאת, רזלה?

  • כוכב-התכלת רומז אלי מן העשב. גם הזבובים הקיצו והם מטרידים מנוחתי.

עטרה זכרה את הערבה ואת טעם עשבי-האפר, והריר עלה בפיה. היא גחנה מעט על רזלה, ושאלה בלחש:

  • וקלחי הברקנים עודם מתוקים?

  • מתוקים מאד, עטרה. אך הלילה נח עדר גדול במרעה.

  • זו מנין לך?

  • כל הדשא מכוסה גללים וריחו רע.

והיא נשתתקה. הטילה ראשה הצדה והאריכה רגליה. העין הוסיפה לפלבל במהירות רבה. אך הקור שהיה עולה מגופה הלך והתגבר, והרגליים המתוחות, המוארכות, קפאו. עטרה קרבה אליה ונגעה בזיפיה בסנטר רזלה ונרתעה לאחור מרוב פחד. גם הסנטר האפור, הרך, החלק, אשר כה אהבתו, היה קר כשלג. גם זיפיו נעשו צוננים וקוצנים כעוקצי הכּנר בערבות סוריה. אז הבינה את הדבר. הנה מוטלת רזלה לפניה, ורוח-חיים אין בה עוד. עטרה קמה בקפיצה ועמדה על רגליה. בראשונה נולד חפץ לסור מעל רעותה. כבר התחילה השלשלת להשמיע קולה. אבל היא ניחמה על מחשבתה ונשארה במקומה. את ראשה הורידה שנית. זיכרונות נבטו בו, מרובים וזה אחר זה. הזיכרונות האלה גדלו, התחברו יחד ומילאו את כל הגולגולת. הערבה. לילות רווּיים טל וכוכבים. עלי ואוהלו. העיר צידון וגלי-הים. מגבעת-הקש. ים כינרת ופני פרדות זועמות. מרד רזלה. עבודה. עבודה. עבודה. ולאט לאט כאילו נפתח לפניה עולם חדש. רגש יתמוּת כבד נח עליה. היא חשה פתאום כי כל ימי חייה הערימה, זייפה, כיחשה. הרי את רזלה אהבה אהבת-נפש. רזלה היתה הכול לה. היא עם משובתה, תוּמתה, פזיזותה, פרץ רגשותיה, עדנתה ויפי-מראה. אִתּהּ יחד היה טעם לזהירות זו, לעורמה זו, להבנה זו. כל אלה היו לרזלה, בעבורה, לשמה. בלעדיה אין טעם להן. ניטל כל ערכן. והיתה איזו ריקות בלב, כהרגשת רעב קשה, וזוויות-עיניה נתכווצו. הן סחטו מתוכן אגלי-דמעה מלוחים. לא דמעות-לעג היו. חדשות ואחרות היו הדמעות. כמוהן לא ידעה מעולם.

מרוב הרהורים לא ראתה עטרה, כי מגבעת-הקש מתגנבת אליה בחשאי ושמה מחסום שזור חוטי-ברזל על חרטומה. אבל היא היתה שקטה. וכאשר באו לשים את המוסרות על גבה, לא הראתה כל התנגדות. בשוויון-נפש יצאה מן המערכה ונתנה לעשות לבעליה כחפצו. וכאשר קרא אליה בקולו, משכה בעבותות, יחידה, עזובה, נכנעת, בשארית כוחותיה. היא חשה, כי הפעם חיבּרוּה אל משא כבד מאוד. אך היא התעצלה להסב ראשה ולראות מה שעשו בה, כדרכה תמיד. ראשה הורידה בהכנעה מלאה, מתחת מותניה, נשמה בחוזקה ונאחזה ברגליה האחוֹריות באדמה הרכה וצעדה קדימה. המשא נגרר אחריה, התעכב ושקע בקרקע ונגרר שנית. מתוך הרגל עָצמה את עיניה למחצה, אבל צחוק-העורמה נעדר בהן. הן הביעו עכשיו יגון עמוק, ייאוש ושוויון-נפש. והיא יצאה לדרכה ולעמלה יחידה, עזובה, גלמודה, עם רגש יתמות צורב בלב, ולא ידעה, כי אל נבלת רזלה רעותה היא קשורה, ואותה היא מוליכה אל השדה, הרחק מן הבתים ויושביהם, טרף לתנים ומאכל לעוף-השמים.


  1. “ראו” במקור המודפס, צ"ל: רעו – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות