תור הבחינות למרות היותו משעמם ומטריד את המוח למדיי, מכיוון שעבר בשלום, השאיר בכל זאת אחריו שריד הרגשה נעימה של סיפוּק־רוח פנימי זרוע אבקה של יהירות ומתיקות ניצחון, מעין הנאה זו הנולדת בנפשו של אדם שעלה בידו להתגבר על מכשולים רבים, והרי הוא עומד קרוב למטרתו ולפניו משתערים מרחקי העתיד, גדולים ורחבים.

אותה הרגשה מרנינה התחילה מפזזה בלבו של יעקב בן־אריה מיד עם עוזבו את אולמי האוניברסיטה הקרירים, האפורים והמכוסים אבק שנים. אחר גברה והקיפה את כל ישוּתוֹ, ולא הרפתה ממנו כל היום. עמדו אז בתקופת החורף. הקור לא חזק. האוויר היה מלא לחוּת רבה וספוג ריח קמילה וריקבון עלים. בגנים עמדו האילנות, מקצתם עטופים מחצלות קש ומקצתם כסויים גבישי קרח לבנים, מתנוצצים בערפל הזוחל על גבם ומלחכם באור רפה ומכסיף ככוכבים קפואים. ובן־אריה, אותו בחור בעל הקומה הממוצעת עם פרצופו הגרוי והמקומט והנרעד בכל פעם מתוך תנועת־רוגז, עבר רחובות אלו, גנים אלו אשר זה שבע שנים כסדרן היה גופו הכחוש והמקומץ חוֹצה אווירם, והקיפם הפעם במבט ממושך ותאווני, כרוצה להשקיע את קווי צורתם בין סבכי זיכרונו. היה אמנם נעים לחשוב, שהמקוּוה והצפוּי הנה בא. אבל בזוכרו, כי בעוד ימים אחדים עליו לצאת מן הסביבה הזאת, מדרכי חיים אלה, ולעוזבם לעולם, נעשה צר ללבו, והוא חס על עצמו שגרם מזלו להיעקר מתוך מקומות אלה, שהנפש כבר התחילה להכות בהם שרשיה ולהיאחז בהם.

בשעת הליכה נטפּל אליו אחד מחבריו. הוא בּירכוֹ לרגל גומרו חוק־לימודיו, וצחק:

בן־אריה ענה:

— אלמלא הייתי רוצה לחזור על דברים שכבר נאמרו פי־אלף, הייתי אומר לך כי רק עכשיו נודע לי במלואו, שהחתירה אל החוף רב עניינה מן החוף עצמו, כי…

וַחברוֹ קרוֹשר הפסיקוֹ:

— חקירות הללו אינן מעלות ואינן מורידות.

ואחר הוסיף:

— מה בדעתך לעשות?

— באמונה, איני יודע, בחפצי לנוח, לנוח, לא יותר.

— אם לקולי תשמע, סע לווֹגיזים, התגולל מעל לגבעות השלג, ורווח לך.

הדבר מצא חן בעיני יעקב.

— הן עוד מעט ניפּרד לעולם, היאָרח אתי לחברה.

קרושר הסכים: — אולם בלי הכנות יתירות.

הוא תקע לו כף, ושניהם פנו אל בית־הנתיבות לצאת מן העיר כמות שהם, בלא מיטלטלים ובלא חקר רב. ובהיכנסם אל אולם־האורחים ניגשו ישר אל המפה התלויה על הקיר והתחילו לדרוש אחרי מקום־מנוחה אשר שמה יכוננו את צעדיהם. הם באו לידי הסכם, כי אין להם ללכת לאחת הנקודות המפורסמות והסואנות מרוב מבקריהן. עליהם לבחור בכפר קטן בצדי הדרכים, החבוי בין עצי אורן נמוכים ומעוקמים והרחוק משאון החיים והקופא שקט ונשכח בין תלי שלגיו. קרוֹשר, שהיה בקי גדול בסביבות הארץ, התעסק בעבודת־חיפוש זו, ויעקב עמד על גבו, מחכה לחוות־דעתו. החיפושים והשהיות היו מרובים וארוכים, ואך לאחר שעה יפה נתעכבה אצבעו של קרוֹשר על אחת הנקודות, ואמר כמנצח:

— הרי סוף סוף מצאתי.

— מה שמו של המושב?

— לא רחוק מסנדיֶה, טינטרוּ.

— מה אמרת?

— טינטרוּ.

יעקב שם את ידו על אחת מרקותיו:

— שם זה אינו זר לי, כבר שמעתיו פעם, אבל הוא נשכח ממני.

הוא נשתתק ונשתקע במחשבות. כעבור רגע הוסיף, והוא מניף ידו כמתייאש:

— איני זוכר, הבה ניסע לשלום.

הם יצאו מן האולם, קנו כרטיסיהם, ומיד החליקה לפניהם שלשלת ארוכה של קרונות שנשקו זה לזה ושהאור בחלונותיהם היה מעורפל ומבליח. לאחד הקרונות נכנסו, ישבו אחד מול רעהו והוציאו מקטרותיהם, הדליקון, הביטו זמן מועט זה בפני זה, ואחר פרצו בצחוק גדול כשהאחד מכה על־גבי יריכו של חברו מתוך בדיחות־הדעת:

— אכן היה זה רעיון נפלא!

המסע זע ממקומו. נצנצו לעין פנסים עם אורותיהם המגוּונים. היום רד, מניח חשיכה עמוקה מבעד לערפל שמילא את כל הרחובות. היה רעש גדול מסביב. אנשים נדחקו עם צרורותיהם. הסוכנים הגיפו את הדלתות בקול ובהמולה. אחר ישבו הנוסעים איש על מקומו והשאון הרב פסק. מבעד לחלונות נראה שחור־הליל של מרחבי הסביבה. שורות האורות של הפנסים המתפתּלים לצד ימין הלכו ופחתו. ממרחקים הבהיק לעיניים קטע יאור עם הבית המואר המשתקף בחלקת המים, ועד מהרה נעלם ולא היה. אלומות של רשפי־אש נפלטו מפיותיהן של ארובות הכבשנים, המתנוססים לשני עברי המסילה לרוב, ואחר נתפזרו האלומות בשטף, משירות אבק ניצוצותיהן כטיפות בדולח זעירות, נצלפות מתוך מזרק־מים ביום קיץ בהיר לאורה של שמש שוקעת. והרכבת נסחפה הלאה בזעף ובעוז כזרמו של נהר המשקשק ובא, שטוּף קצפו ועטוּף המית גליו בין צוקי הסלעים.

בן־אריה וקרושר ישבו ושתקו מלאי־אושר, רגלם האחת נתונה על־גבי חברתה, ושניהם מביטים בחשכת הלילה. שכניהם שהיו ברובם חַצבים פועלי המכרות שבסביבה, ומקצתם כפריים שבים לבתיהם טעוני חבילות וקניינים, נמנמו לחצאין. צוואריהם של בקבוקי¹ היין בלטו מתוך כיסי מעיליהם, התנועעו אחת הנה ואחת הנה והנוזל האדמדם גיעגע בתוכם, וקרני האור השופעות ממעל נשברו לרסיסים בחלקת הזכוכית המעוגלת.

והנה הפסיק קרושר את השתיקה:

— שמעתי, שחיבּוּרך “תעלומות הטבע וביאוריהן” עשה רושם יפה, כך אמר לי ד״ר קופוּאַ.

יעקב התעורר:

— ודאי, ודאי, חיבּוּר זה עלה בעמל שלוש שנים.

— הפרק על “החלומות והמקרים” מצא מאוד חן בעיני, הוא מפזר הרבה דברים סתומים.

— דא עקא, קל לבאר, אבל קשה להאמין בביאורים עצמם.

אחר הוסיף בקול גרוי:

— אבל נרפה מזה, מאסתי בכל אלה, הרי אנו נוסעים לטינטרוּ.

קרושר צחק:

— לטינטרו, בוודאי, לטינטרוּ, שם נאֶה!

יעקב המשיך בקול עצב:

— הרי משונה הדבר, שם זה יושב תקוע בקדקדי כמסמר שהעלה חלודה.

— אתה עייף ויגע־עמל, חברי.

— אפשר.

המסע המשיך דרכו. לרגעים התעכב בתחנות, וגברים ונשים היו מחליפים מקומותיהם, הללו באו והללו יצאו. לעתים היתה הרכבת נבלעת בין כתליה המעוגלים של אחת המנהרות והחשיכה נראתה מעוּבּה משהיתה, ושחור השמשות הבריק כראי מלוטש, והאנשים המנמנמים היו מתעוררים בחרדה, והקרונות היו מתגלגלים על־גבי מטילי הברזל במהירות רבה ובמשיכות ארוכות, כאילו היה ברצונם להיחלץ מן המיצר הזה אל מרחבי האופקים, הקשורים בהררי שלג שמסביב ואשר לובנם התחיל כבר מתגנב אל הקרון פנימה וממלא את חללו אור קופא וצונן.

יעקב פנה אל חברו:

— קר, קרובים אנו ודאי לטינטרוּ שלך.

— אנו בקירבת סינדיֶֶה, אבל למה פניך זועפים?

— איני יודע, לבי רע עלי.

— איך לא תבוש?

— כך הוא, אני נוסע לכפר חבוי בין סלעי הוֹוגיזים, אבל מי יודע, אם אמצא שם מנוחתי, הרי נחש כרוך בעקבותינו, אתה, קרוֹשר, יליד כפרי נוֹרמאנדיה, לא תבין את זאת.

והסוכן נכנס לבַשרם שהגיעו למחוז־חפצם. הם ירדו מן הרכבת ועברו במהירות, עטופים אוויר צונן, את מסילת־הברזל, ונכנסו אל תחנה קטנה מזוהמה וריקה מאיש. הם שאלו את פי אחד מפועלי הרכבת לטינטרו. הוא הוציאם החוצה, הראה באצבעו לצד מזרח, במקום שרפרפו בחשיבה אורות זעירים, וקרא:

— הרי טינטרוּ לפניכם.

קרושר שכר עגלת־חורף, ואחר עשותם את דרכם כחצי שעה נכנסו בין שתי שורות הגדירות של המושב. רוב הבתים לא היו מוּארים, רק כותליהם המכוסים קש מבחוץ בלטו מכתמיהם האפורים על צחור השלג שמסביב ושממעל. לפני בית נמוך, העומד קרוב לבית־יראה קטן ובנוּי עצים, התעכבה עגלת־החורף, ויעקב וקרושר נכנסו אל הבית פנימה. סמוך לשולחן, עשוי עצי־אלון משורגים, כבד־משקל וחקוק כתובות וצורות שונות לאורך ולרוחב, ישבו איכרים אחדים סמוקי־לחיים משרב ומקור ושתו לאיטם מי־דבש, כשהם ממלאים את כוסותיהם בנחת סמוך להרקתן. אשה כבת שלושים, מלאת־בשר ורחבת־מותניים, שׁירתה לפניהם. היא עברה את החדר בריצה קלה, שרווליה מופשלים, ובשעת הילוּכה היא מפזרת לצדדים את האד המעובה והלח והכבד שהיה ממלא את אווירו של החדר. לפני המזנון עמד נשען בארון שמאחוריו בעל־המרזח בכבודו ובעצמו, מסלסל שפמו הארוך, ולולאה ירוקה, אות אגודת־הציידים המקומית, מקשטת את דש מעילו בגאווה יתירה. הוא לקח חלק שווה בשיחתם של כל האיכרים יחד, עונה ושואל פעם בכה ופעם בכה.

כניסתם של בן־אריה וקרושר הביאה ערבוביה קלה בסדרי בית המרזח; בפינה נידחת זאת לא הורגלו לאורחי־פתאום כאלה. העגלון שהוליכם צעד לפניהם ודחף את הדלת באחת מרגליו, והכריז בקול מפיק הבל כמו מסיר רותח, בסננו את המלים בין שפמו המכוסה כפור:

— אבא אוֹפרוּאַ, אורחים הבאתי.

האיכרים הפסיקו לרגע בשיחתם ובשתייתם, הפנו ראשיהם אל הבאים, הטילו בהם מבט מבחין, ספוג חשדים, בהם ובמלבושיהם הקלים, ואחר שבו אל כוסותיהם וגוחנים איש אל רעהו ומתלחשים בחשאי ובקרצי עיניים. אבא אוֹפרוּאַ יצא ממקום מושבו, קידם את פני האורחים, תיקן את לולאתו הירוקה, ופתח בלשונו הכפרית ובמבטאו המסורס:

— מה חפצכם, אדוני?

יעקב וקרושר לא הבינו ברגע הראשון כראוי את דבריו. התחילו לבאר לו את מטרת בואם, אבל שפתם הקרתנית לא היתה רגילה ביותר באוזני אבא אוֹפרוּאַ, והוא קשקש בלשונו אובד־עצות.

אחד האיכרים בא לעזרתו:

— קרא לנֶטָה, אין כמוה לשפת־האדונים.

בעל־המרזח נתעכב קימעה, חשב, הרהר, צעד פסיעה אחת לפניו והשנייה לאחוריו, ואחר, כמחליט דבר, ניגש אל שולחנו ושם ידו על הפעמון. הדלת מימין נפתחה כהרף־עין, והאשה רחבת־המותניים באה. הפעם היו שרוולי־החולצה מקוּפּלים עד למטה מקיבּוֹרוֹת־ידיה, וצמות שערותיה זקופות כאילו התקינה אותן זה עתה.

אותו איכּר, שבא לעזרת אבא אוֹפרוּאַ, הרעים קולו:

— אלפי שדים! נֶטָה! תני תודה, מאחורי הדלת עמדת, אלפי שדים!

אוֹפרוּאַ לא שם אליו לב. הוא קרב אל אשתו וביאר לה ברוח נכאה את מבוכתו הרבה וביקש ממנה להיות המליץ בינו ובין האורחים. נטה הסכימה לכך ברוב רצון. בפסיעות צרות וקלות ניגשה אל יעקב וקרושר, והיא מניעה בחן מיוחד את מותניה הרחבות בשעת הילוכה. אודם פרץ ממעמקי החזה שלה ושטף את כל פרצופה ואבד בין סבכי שערותיה, אשר כובדן ניכר היה לעין. ונטה שאלה בקולה הרך:

— במה אוכל לשרת את אדוני הנכבדים?

קרושר היה העונה:

— באנו לתור את הסביבה, הנמצא לימים אחדים מלון בביתכם?

היא השליכה מבט מבוהל אל בעלה, מלמלה לו הברות מקוטעות במהירות רבה ובמבטאה הכפרי. ולאחר שקיבּלה הסכמתו האירו פניה, ושוב פנתה אל האורחים בקולה החמים והעמוק:

— ברצון רב, אדוני, ברוכים הבאים, מיד נפַנה לכם חדר.

באותו רגע שלח אבא אוֹפרוּאַ את פקודתו אליה. נטה התנגדה לו ובאה במבוכה, אבל כשבעלה הפציר בה ועמד על דעתו, הוסיפה:

קפדן הוא בעלי, אינו מכיר בהלכות בני־אדם, הוא דורש ממני, שנעמוד תחילה על המחיר.

עד מהרה השתוו ביניהם, ואבא אופרוא יצא לפניהם להראותם את החדר. בדרך שאל:

— והיכן חבילותיכם?

אין אתנו מאומה.

— זה מוזר מאוד.

אחר הכניס אותם לתוך חדר קטן מאוד, נמוך, אשר ריח כרוב כבוש מילא את אווירו. הדליק עששית קטנה ומעלה עשן, ובעצם ידיו התחיל להסיק את התנור. הוא לא דיבּר עם אורחיו מטוב עד רע. הוא היה רק שולח בהם מדי פעם בפעם סקירה גנוּבה מן הצד מתוך חששות ואי־אמון. אבל למען אַמץ רוחו היה ממשמש בלולאתו הירוקה, כאומר אל נפשו: אין דבר, הכול עוד על מקומו הנכון.

כשגמר מלאכתו, אחז בחבל שלאורך הקיר ואמר:

— אם תהיו זקוקים לדבר־מה אין לכם אלא למשוך בחבל זה.

קרושר ניגש אליו ואמר:

— בוודאי שאנו צריכים, רעבים אנחנו כזאבי ערבות, ואם חבל זה מקסם בו — הרי…

והוא משך בחבל פעם ועוד פעם.

כהרף־עין נשמעו צעדיה הפזיזים של הגברת אוֹפרוּאַ. נֶטָה פתחה את הדלת ומילאה את פתחה במותניה הרחבות, שסינר לבן שינס אותן. אחר עברה את סף החדר והרימה את עיניה בזהירות ובמבט עקוֹם, וסקרה בפני הצעירים ופנתה בשקט אל בעלה:

— קראת לי, אֶדמוֹנד?

— האדונים מבקשים אוכל.

—הנני ואכינה.

ואוֹפרוּאַ ואשתו יצאו מן החדר. אֶדמוֹנד שב אל מקומו הקבוע באולם סמוך למזנון, ונטה החישה צעדיה אל המטבח. כשנכנס בעל־המרזח שוב אל אולם־האורחים סבּוּהוּ האיכּרים, והתחילו לחקור ולדרוש על מוצא הבאים ועל מעשיהם בטינטרו באותה הסקרנות התמימה והחשדנית של כפריים. אבל כשאוֹפרוּאַ הקשיב לשיחותיהם ולהשערותיהם בחוסר־עניין וקיצר בכוונה בתשובותיו, קם אחד האיכּרים, קצר־קומה, גיבּן ולץ מפורסם, וקרב בזהירות אל הכנופיה, שם ידו המסורסת על שכם אֶדמוֹנד ואמר בקולו המצפצף, בהראותו באצבעו על דלתו של המטבח:

— אבּא אוֹפרוּאַ, כידיד נאמן אני אומר לך, פַקח בשבע עיניים, ציפורי־דרור הללו מביאות אתן את האביב תמיד ובכל מקום, ויהא גם בטינטרו לפני חג המולד.

והראה לכול את שיניו הלבנות ונהנה מהמצאתו. אֶדמוֹנד לא מיהר להשיב לו. הוא סלסל שפמו באצבע רועדת, תיקן את לולאת־הציידים בדש מעילו, ואחר נושמו אוויר במלוא־פיו קרא בקול גס:

— בלוֹם חרטומך, מנּוול, ואם לא, אסגרהו בעצם ידי.

בו ברגע נפתחה דלת המטבח. נכנסה נֶטָה והביאה אתה ריח בשר־אַיל מצומק יפה ומבעבע בשפעת השומן שנסכו עליו. היא עברה את האולם בלי שימת־לב מיוחדת עד הגיעה אל דלתם של קרושר ובן־אריה. כאן התדפקה עליה באצבע כפופה אחת, וחיכתה באוזניים קשובות לרשות־הכניסה שנזרקה מעבר לדלת. היא באה פנימה, ערכה את השולחן בזריזות, הציעה לפניהם את המיטות והתכוננה לעוזבם לנפשם. בפתח, סמוך ליציאתה, הפנתה ראשה לאחוריה ומבטה נתלה בפרצופו של יעקב, שישב ראשו שקוע בקערה וסועד מתוך תיאבון רב. נטה עמדה כך רגע אחד וסקירתה חודרת ומהססת, כאילו נתקלה בדבר מוזר מאוד. יעקב הרגיש פתאום, כי זוג עיניים קודחות שלוּחוֹת אליו ובוחנות אותו. הוא הניח את כפו הצדה והתבונן בפני נטה מתוך זעזוע קל. להרף־עין אחד, כהאר הברק את שחור־העבים, נגוֹלו לפניו רגעי עבר נשכחים. היה דבר־מה באישוניה של האשה הסוקרת בו, דבר־מה ידוע וקרוב לו. אבל כל זה לא נמשך הרבה, ונטה לא יכלה לעמוד בפני מבטו של יעקב ומיהרה לסגור את הדלת. קרושר, שהיה עד־ראייה לאותו משחק־המבטים, לא עצר ברוחו, ואמר ליעקב בלעג:

— את תלמודך, כנראה, לא שכחת עוד, רק הערב באת, ואתה מבקש לך טרף.

ומיד הוסיף:

—אבל הווי זהיר, ראית את בעלה עם שפמו הרועד, כאן נחתכים העניינים בקיצוּר נמרץ.

יעקב לא ענהו. הוא שב לארוחתו, ואחר עשה כמעשה חברו והשׂתּרע גם הוא לאוֹרך המיטה הרחבה, המלאה כּרים וּכסתות תלולים ורכים. היה שקט. סלסולי העשן העולים ממקטרתו נתפזרו סמוך לראשו והאפילו על החדר הנמוך. קטעי זיכרונות, כלשונות אש כחלחלות עם תנור דועך, זחלו תלושים במוח שהתאמץ להישאר ריק מכל מחשבה. ובחוץ מעבר לכותל הָמתה הרוח, קימטה שכבת השלג החלקה, הפכה אותה גלים גלים, והקימה עמודי אבק מלבינים בתוך חשכת הלילה.

והנה פתח יעקב, כמדבר אל נפשו:

— כך הוא; בעוד חמישה ימים ואני יוצא מן הארץ הזאת.

קרושר חיקה את קולו העצוב של חברו, כממשיך מחשבתו:

— ואני משאיר כאן עבר גדול, זיכרונות, אהבה, עלמות…

והוא פרץ בצחוק גדול:

— הווי זהיר, בחור, אתה עושה עכשיו חשבון־נפשך, ראה, שלא תפשוט את הרגל!

יעקב קם ממיטתו:

— זיכרונות, אהבה, עלמות… אמרת. לאו דווקא. היו גם כאלה. אבל לא על זה אני מצר. הרי זה רק רפשם של החיים. יבואו נחשולים אחרים וישטפו את הראשונים. בריות שכמותי כבר אכלו את נפשם מזמן. אגב, זיכרוננו אינו חזק ביותר, אנו רגילים לשכוח, בפרט את הדבר שאין ברצוננו לזוכרו.

— ובמשך שבע שנים ארוכות לא הספקת לתקוע לך יתד בארץ זו?

— לא, לא עלה בידי, וגם לא השתדלתי.

כעבור רגע הוסיף בקול שבור:

— ישנו רק זיכרון לא־נעים אחד, אבל גם הוא נתיישן ופג טעמו.

קרושר קם ממיטתו והרים ידיו, כמגן על עצמו:

— לאו, אי אפשי, שוב מעשה באותה התופרת, שיצאה למצוא מנוחתה בין גלי המוֹזל. לא, יעקב יקירי, איני רוצה לשמוע, והרבה טעמים לדבר. ראשית, שמעתי זאת הרבה פעמים מפיך עצמך; שנית, ייקח אופל ריבה פתייה זו, שמאסה בחיים משום שמאס בה בחור שכמותך; ושלישית, רצוני לישון, עד אור הבוקר!

והוא הסב פניו אל הקיר והעמיד פני נרדם. יעקב ישב לנגדו ועיניו נטויות מול העששית הקטנה, ואוזנו קולטת את המית הרוח שבחוץ. בבית־המרזח חדל רעש האיכּרים והמונם. נשמעו רק קטעי שיח־ושיג שבין אֶדמוֹנד ואשתו. הוא הטיל בפניה טענות בקול רועד מקנאה נסתרה, והיא התאמצה להשתיק כעסו ולבטל טענותיו. רגע ולב יעקב נמשך אחרי הברות אלו, המגיעות אליו מעבר לדלת. היה בקולה של אשה זו דבר־מה קרוב לו. אולם כשהקולות האלה פסקו גם הם ומסביב היתה הדממה שלימה, ונשמעה רק ההמיה העגומה של הרוח המתפזרת מעל לגגות, נוגעת בציציות הקש ומרשרשת בהן, פנה יעקב שוב אל חברו:

— קרושר, ישן אתה? ובכן הדבר נראה מגוחך בעיניך, אבל תבין, מקרה זה בא לי בשבועות הראשונים לשבתי בארץ זו. בוודאי עכשיו הייתי נוהג אחרת. אבל אז נסתבכתי. היא גרה ממולי, ואלוהים חננה בזוג עיניים בוערות ובשערות־משי רכות. הייתי בדד, ואירע מה שאירע. וכשהכרתי משוגתי, וחפצתי להימלט מתוך הסבך, כבר עבר המועד. ריבה זאת, נפשה נקשרה בנפשי, ובראותה שאני משתדל להסירה מעל דרכי, שלחה לי פיסת־נייר, את הנוסח הידוע, המצוי בכל העיתונים מאה פעמים בשנה, הפותח במימרה רגילה: “כשתקרא מלים אלה, כבר ישחקו מימי המוֹזל מעל לראשי”. ומאז נעלמה ואיננה. הוא שאמרתי, היא אינה. וכאן אי־נעימותו של הדבר. תלעג כאוות־נפשך לעולם זה ולהבליו, אבל באחד הלילות חסרי־השינה, בשעה שאתה מוּטל על משכבך כעננה נשכחה בלב השמים, ואז אם יעבור לפניך צל המוות וייגע בך בכנפיו, תישאר חסר־אונים כעלה קמל ומדולדל על ענף האילן, הנלחם לשווא עם משובתה של רוח־סתיו…

יעקב דיבּר, ולא השגיח שחברו משמיע נחרתו מתוך שינה מתוקה. הוא הרגיש עלבון לעצמו, והתחיל מסיר לאיטו את נעליו ועלה על משכבו. היה שקט מסביב. באוויר ניסרה לפעמים שריקת קַטר מרוחקת, שנטרפה בהמית הרוח ואבדה בין הסלעים. השלג התהולל בחוץ, דפק בתריסים ונגע בכותלי הבית. יעקב שמע את כל אלה מתוך יגיעת מחשבה, וכעבור שעה קלה נרדם גם הוא.

עם בוקר הקיצו שניהם, הביטו סחור להם בתימהון רב, ואחר פרצו שניהם בצחוק. החדר היה קר ואפל. בבית־המרזח נשמעו צעדיה הפזיזים של נטה כשהיא מנקה את הכוסות ועורכת את הכּיסאות. מעל מיטתו של יעקב נידלדל אותו החבל הארוך, הירקרק, אשר המשיכה בו היתה מחברת את מלון־האורחים עם שאר חדרי בית־המרזח.

קרושר התעטף בשמיכתו, וקרא ליעקב:

— קר, קר, צווה, שיבואו להסיק את התנור.

ויעקב משך בחבל. העבודה בחדר הסמוך נפסקה. נכנסה נטָה לבושה בגדי־בוקר. שערותיה היו מונחות עכשיו שרועות על קדקדהּ, והוסיפו למראיה הבּעה של נערוּת ורעננוּת. בראשוֹנה עמדה בפתח מפקפקת ושוקלת בדעתה, כי מצאה את האורחים עודם שוכבים במיטתם, אולם לבסוף אספה כוחות ועברה את סף החדר, ובקולה הרך שאלה:

— במה אוכל לשרתכם, אדוני?

— קר, והתנור ריק.

היא הכניסה עצים והתחילה להתעסק במלאכתה; מתוך זהירות מיוחדת השאירה את הדלת פתוחה מאחוריה. באותה שעה שכב יעקב תפוס־הרהורים משונים. הוא לא הרפה מהתבונן בנֶטָה ומחזוֹר אחרי כל תנועה שעשתה. ההיה זה רק משחק־עיניים? ההיה זה רק פרי דמיונו הגרוי? ומהיכן באה אותה סקירה? אימתי ראה נדנוד־יד זה? אימתי ראה אותו כיווץ־שפתיים מתוך עווית אי־רצון בשעת הפחה באש, ואותה עקימת הפה כשהשלהבת אינה נשמעת לה. עוד רגע והוא התקומם על מיטתו וקורא בקול:

—ז׳אנט! ז׳אנט!

אולם כשמבטו התחיל חודר לתוך פנים החדר, מבחין ומסתכל בפני האשה, שישבה על ברכיה לפני התנור ומפיחה באש, והוא נרתע לאחוריו. הוא נתקל בפרצוף משומן, מבריק מרוב שובע, והוא ראה את הגוף המעוגל, המעוּבּה, רחב־המותניים, שהיה כה רחוק ושונה מתמונת ז׳אנט שנְשׂאהּ בלבּוֹ, ז׳אנט זו העליזה, הרופפה, המלאה רחש וחיים, ושהיתה נתלית בצווארוֹ בשתי ידיה הרזות ומושכת את ראשו אל חזה הדל, עד שהדם פורץ ועולה ומכה ברקות.

יעקב החליט שאין זאת אלא הזיה ערפילית בתוך אפלוליותה של שחרית בחדר שתריסיו מוגפים. הוא צנח שנית על משכבו, ואמר אל חברו:

— אני מתחיל חושש באמת, שדעתי מיטרפת עלי.

וכשיצאה האשה הוסיף:

— כל הזמן אמרתי, שז׳אנט לפני.

הם קמו, התלבשו, אכלו פת־שחרית ויצאו לטייל בשדות, בהרים ויערותיהם. היה יום מעונן והשלג ירד סמיך, מסוּבּך, פתים פתים. הנה נפסעה פסיעה, והראש הוחזר לאחוריו, ומיד עקבותיה לא נראו. הדרכים והשבילים ניטשטשו, והרגל היתה כוננת צעדיה מתוך היסוס, כאילו הוכּתה העין בסנוורים ואין מוצא ואין מבוא. ובנפש היתה ערה הרגשה נעימה לצאת בדרכי־תוהו אלה, להיות נתון ומוּבל ביד ההשערה והגישוש העיוורים.

ובהיכנסם לאחת החורשות חדל השלג לטפוח על פניהם. פה היתה השלווה שלימה. בדי האורנים טעונים הרבה שלג ומשתרבבים מטה אל הקרקע ככנפי עופות גדולים, שחוּבּטוּ ארצה חסרות־אונים. ויעקב וקרושר צעדו כל הזמן הלוך ועלה מבלי להינפש, והם פוסעים פסיעות גסות וכבדות והגוף שחוח ונתוּן לפניהם, ומקלוֹתיהם הארוּכּים והמשׂוֹרגים עם השפּוד שבראשיהם מחטטים ובוחנים בשלג שרגלם עתידה להישקע בו. ופרצופיהם התלהבו מחמת קור נעים ורך ומחמת התאמצות־עלייה בלתי פוסקת. כך עברו שעות מספר. פתאום התעכב יעקב בהילוּכוֹ, היכּה במקלו בחוזקה ותקעהו באדמה הקפואה, אחר הסיר בתי־ידיו, הדליק מקטרתו ואמר:

— זה מזמן לא שבעתי עונג כזה!

— הלוא אמרתי לך.

אבל מיד הוסיף:

— אתה, בן־אריה, זקוק למנוחה, הולך אתה ומדבר כל הזמן עם נפשך, כאדם שהיין הממו.

הם ישבו לנוח. לעיניהם השתרעה כל הארץ עטופה צבע אחד. יעקב הקיפהּ במבּטו ובתנועת־ידו, ואמר:

— צא ובקש כאן משעולים, שיוליכוך למחוז־חפצך, הרי אתה נמשך על ידי המקרה, כאפסר המושך בשור לטבחו.

קרושר התרגז:

— הרי סוף־סוף כל המימרות האלה אינן אלא אמרות ריקות וחסרות־טעם.

יעקב ענהו במנוחה ובלעג קל:

— לאו דווקא, לא ריקות כל כך, כמו שהן נראות בעיניך. וראיה לדבר: כועס אתה למשמע דברים אלה. הרי, עיין יפה, מה הנם מעשיך תמיד? אתה מנסה פעם ושוב מנסה פעם, ובעצם אין זאת אלא עקשנות קטנה וקלת־ערך. ובאחד הימים, כשיגזור הקו הארוך של כל ניסיונותיך המרוּבּים את נקודת־המקרה, אז אתה מתפאר בלבך, כי אל מטרתך הגעת. עכשיו צא, יקירי, והישען על בינתך ועל רצונך.

אחר הפסקה מעטה קרב אל חברו והוסיף כמעט בלחש:

—הנה באתי לטינטרו, כלום פיללתי לזאת? אולם למה נתעכבה אצבעך על המפה בבית־הנתיבות דווקא בנקודה זו? רק מקרה הדבר, הרי שאמרתי. אבל טינטרוּ היא מוֹשבָהּ או כפר־מולדתה של ז׳אנט. בלילה הזה זכרתי את הדבר. הכול אמנם הולך למישרים, אבל יש ואתה נתקל בדברים, שהם גוזלים מנוחתך.

קרושר שמע והחריש. היום התחיל יורד. כאן בין ההרים הקדים הערב לבוא. פני השלג הפכו סגול. שחור גזעי העצים נתעמק ביותר. ממרחקים, שם בין חגווי הסלעים, במקום שנאחזו הבתים הנמוכים של הכפר טינטרו כשיחי תדהר על מדרון הרים, התרוממו עתה עמודי עשן עבים. צלילי פעמון בודדים וחביבים הגיעו אליהם מראש מגדלו של בית־היראה, הגיעו הנה ספוגי יגון, מדדים על ראשי הפסגות, נקלטים בשתיקתו של היער, מתרפקים על שכבת השלג הקרה ומשתתקים לאיטם בנשימתו של גוֹוע. השמים היו כבדים, נמוּכים ואפוֹרים, ונדמה שהם נשענים על צמרות ההרים וראשי האילנות. התחילה מתנשאת רוח קלה, חריפה, שהביאה על כנפיה שרידיהן של קריאות התרנגולים הצרודות, וממרחקים נצנץ בתוך אחד הבתים אור צהבהב, חרד, לעתים מתגלה וקורץ, ולעתים נעלם ואיננו. והערב הנה בא, מקפץ, מלא רחש־סתרים, על מרומי הגבעות.

קרושר נשען על מקלו, קם ואמר לחברו:

— נשוב, עוד מעט ויחשיך.

הם שבו לטינטרו. ירד שלג רך ורטוב, מעורב טיפות גשם. השכבה הלבנה שמתחת לרגליהם נתכערה ונתמזמזה. הרגל מעדה וכל החושים התרכזו ברגש זהירות מייגע ומטריד. ושני הטיילים היו ברגע זה כה קטנים ונשכחים, מלאים פקפוק והיסוּס בפני איתני הטבע הבוטחים והשאננים. מדי פעם בפעם נפל משק־כנפיים של ציפור טורפת על ראשם, ונדמה שהיא מטילה עליהם פחדה בכוונה תחילה להתגרות ולהתל בהם. דרכם ארכה שלוש שעות, עלה וטפס, טפס ועלה. אִשי טינטרו, המשובצות בין קמטי הסלעים ככוכבים נידחים, היו צפות לעין לפתע פתאום, ועד מהרה היו אובדות מתחת מחיצתו של הר תלול כאורות פנסי־הספינה בין משברי ים סוער. כה המשיכו דרכם, שתקנים ושחוחים. ורק אחר עמל רב הגיעו עד שערי בית־המרזח. ובעוברם את סף אולם־האורחים שוב מצאו אותם הפרצופים שראו כאן אמש. האיכּרים ישבו אל השולחנות ושתו מי־דבש. נטה שירתה לפניהם, מטיילת אנה וחזור. הפעם היתה לבושה בגדים אחרים ומותניה היו מצומצמות יותר, והליכתה חסרה את גמישותה הרגילה. בפניה ניכרו רושמי סער פנימי, כאילו שם, מתחת לגרמי קדקדה, רעש והמה דבר־מה משונה כמו בתאי כוורת עם תום פריחתם של יערות טינטרו ושדותיה. לפעמים נטה לא נענתה לפקודת אחד האורחים באותה הערוּת והזריזוּת שהיותה רגילה בהן. נֶטָה היתה גם שוֹגה ומתבּלבּלת בהצעות שהגישו לפניה, והיתה מביאה לאורחים מאכלים ומשקאות לא כפי הזמנותיהם. טעויות אלו עוד הגדילו את מבוכתה והן שהביאו גם את האיכּרים לידי רמזים והלצות. אֶדמונד בעלה עמד כדרכו גא, מכיר־ערכו, מסלסל שפמו, עמד שתקני, מקמץ מצחו, ועינו החדה תרה ומרגלת אחר כל תנועה ונדנוד־עפעף שנראו על פני אשתּוֹ. וּכשנתקל מבּטוֹ באחד האיכּרים שגחן ולחש לחברו על אוזנו מתוך קריצת־עיניים לצדו, נרעד קימעה, זכר פתאום את דברי האיכּר אמש: “ציפורי־דרור הללו מביאות אתן את האביב תמיד לפני חג המולד”, ואחת מלחייו טופחת סמוך לעיניו הזורות זוועה מסביב. שני החברים עברו את האולם בצעדים מרושלים ויגיעים, והאיכרים מלווים אותם במבטי חשד ובוז עד בואם אל החדר המיוחד להם. שם פשטו מעיליהם והשתרעו על המיטות.

בן־אריה פיהק בקול רם ואמר:

— מחר נשוב העירה.

אחר רגע הוסיף:

— דרכך להימלט מפני השיעמום הרודף אחריך, אבל אם נושאו הנך כמוני בתוך חיקך, אתה מביאו אתך בכל מקום שתבוא.

קרושר לעג:

— כבר שבעתי רוגזך ועומקת מחשבותיך, אף־על־פי־כן קרָבי ריקים כנאדות נפוחים. משוך בפעמון!

יעקב משך בחבל. נכנס מיד אוֹפרוּאַ. גביני עיניו היו מכוּוצים מתוך תרעומת, והוא משתדל לרכּך ולשפּר את מבטאו הכפרי:

— מה רצונכם, אדוני?

— רעבים אנו.

אולם יעקב הוסיף על דברי חברו:

— תבוא הגברת אשתך, אתה מה כי תאכילנו?

אֶדמוֹנד עצר לרגע את נשימתו. הוא נגע ביד רועדת בקצה שפמו, אחר הרים ראשו בגאווה ופלט אמריו במהירות:

— לאו, לא כאן המקום, תעשו את מעשיכם במקום מגוריכם, שם גם תראו גבורתכם, כאן, אדוני, כאן בטינטרו, הוו זהירים!

אולם מיד הפסיק בדיבּוּרו, הרגיש שגדש את הסאה. עמד רגע מבולבל כמבקש מוצא לו. אחר ניגש אל יעקב, הסביר לו פניו מתוך בת־צחוק מעושה, שם את ידו על כתיפו של יעקב, ופתח בקול מרוסק:

— אין דבר, יודעני, הצעירים! הבוהימה, חסרת עול ואמונה! אתם חומדים לכם רק לצון, תהתלו, תהתלו, אין דבר. אולם אנו יושבי טינטרו, ציידי יערות־הווֹגיזים, למה אכחד, לא הורגלנו באלה. אנו יושבים כאן זה ימים ושנים בין הרים אלה, מהלכים בכל יום ראשון לבית־היראה לשמוע אל הרינה, ועל נשותינו אנו שומרים בשבע עיניים!

שני החברים הסכימו לו:

— אכן כך הוא, ה׳ אוֹפרוּאַ.

הוא ישב על שולי המיטה והמשיך דבריו. נתלקח בו זיק גאווה להראות לאורחיו אלה, לאיכרים־שכניו, המסובים על כוסות מי־הדבש באולם, וביותר לנֶטָה אשתו, שגם עם אדונים אלה יעלה בידו להיכנס בשיחה, יכריחם להקשיב לדבריו, כשם שהוא מכריח להקשיב לדרשותיו בכל ראשון בשבוע את האיכרים הנאספים לבית־מרזחו לרוב.

הוא פתח:

— הנה נֶטָה שלי, הייתם צריכים לראותה בשובה הנה מנפות המזרח. לעזאזל, כרכיכם עם שאונם והמונם. נֶטָה באה ארוכה ודקת־בשר כנטע רך־ימים הגדל באפילה. והשד יודע מה היה בלבה. יחידה טיילה, ריננו אחריה, אמרו, שרגלה מעדה בכרכיכם. אולם אני לא שמתי לב. הוו זהירים בבחורה העוברת על פניכם, ועיניה נטויות ארצה כמחפשת דבר אבוד! והרי איני מתחרט, הרי ראיתם, גדלה כערבה על שפת נחל, ויודעני, אתם צעירים, אין לבי רע עליכם, חמדתם לצון, תבוא ותשרת, אין רע!

הוא קרא בקול גדול:

— נֶטָה, נֶטָה!

אשתו נכנסה, ובראותה את בעלה יושב עם האדונים יחד ופניו מלהיבים, הורידה את עיניה במבוכה קלה ושאלה בקול רפה:

— הנני, למה קראת לי?

בעלה הטיל עליה מבּט רווה־נחת, קם מעל מיטת יעקב, ניגש אליה, אחז בסנטרה המשומן, המקופל והמבריק, ואמר לה בקולו הרועד קימעה:

— האדונים האלה רוצים דווקא שאת תשרתי לפניהם, מלאי בקשתם, אין דבר, צעירים טוֹבי־לב, לכי להכין ארוחתם.

נֶטָה פנתה לצאת, בעלה קרא אחריה:

— הכניסי תחילה מי־דבש, מן המובחרים, נרים כוס יחדיו.

היא הכניסה את המשקה. הנוזל האדים בספלים. יעקב פנה אל נטה וקרא: לחייך, בעלת הבית! אוֹפרוּאַ הסכים לו, הקיש כוסו בכוס יעקב, אחר נפטר מהם בלווית אשתו, ובדרכו הוא לוחש לה:

— אין דבר, צעירים נחמדים, צריך רק לדעת איך להתהלך אתם ואיך לבוא אתם בדברים.

כעבור חצי שעה הביאה נֶטָה את הארוחה. יעקב וקרושר היו עוד שרועים על משכבותיהם ועישנו מקטרותיהם בלחש. בחוץ המתה הרוח, טלטלה את הענפים הערטילאים של עצי הלילך, הנטועים מסביב לבית־היראה, ועברה על פני גג־הקש בחריקה משונה. ומעבר לקיר בקעו ועלו קולות האיכּרים שטופי שיחותיהם וּויכוּחיהם הקולנים, הסוערים, כקולות מים רבים.

כשגמרה נטה לערוך את השולחן לפני אורחיה והתכוננה לצאת את החדר עיכּבהּ יעקב על יד הדלת:

— גברת אוֹפרוּאַ!

היא נרתעה במקצת, הסיבה ראשה במהירות, ושאלה:

— הנני לשרתך, אדוני.

יעקב המשיך, קם ממיטתוֹ וצעד לקראתה:

— בעלך אמר, כי שהית בערי המזרח. באיזו עיר ישבת, תרשיני לשואלך?

נטה הטילה בו מבט מלא תימהון. אולם האור מסביב היה קלוש, והיא ראתה לפניה רק את קומתו של יעקב בלבד:

— גרתי זמן־מה בעיר נאנסי.

— זה לפני שנים רבות?

— לפני חמש שנים.

— והגברת ילידת טינטרו.

—כן.

— הנה אנו באים מנאנסי.

נֶטָה נחרדה מאוד, ושאלה בחטיפה:

— באיזה רחוב?

— רחוב וילבּוּאַ.

מבוכתה גדלה. אולם בו ברגע נשמע צלצול הפעמון תחת ידו הרועדת של אֶדמונד, היושב סמוך למזנונו חסר־מרגוע ותפוש־דאגה על נֶטָה המרבה לשהות בחדר־האורחים. היא פנתה אפוא במהירות, התאדמה, זרקה סקירה מהוּממת, פעם לצדו של יעקב ופעם לצדו של קרושר, כמבקשת פתרונים למבוכתה, והיא מגמגמת:

— תסלחו, תסלחו, בעלי קורא לי.

ונֶטָה יצאה בכתף כפופה. יעקב שב אל מקומו. הוא צנח על כיסאו:

— מחר עם אור הבוקר נצא מטינטרו זו, אולי נלך אל מקום אחר.

— כאוות נפשך.

אחרי גמר הארוחה משך יעקב בחבל בתכיפות פעמים אחדות. בא אוֹפרוּאַ, ופרצופו שוב מלא רוגז וחשדים. הוא שאל לצורכי אורחיו.

יעקב אמר לו:

— תכין חשבונך, מחר עם אור הבוקר אנו יוצאים מזה.

פני אוֹפרוּאַ אורו. ורק לשם יציאה ידי־חובה הפציר בהם:

— חיפּזון זה למה? חכּוּ עד יום ראשון, יבואו כל איכּרי הסביבה, נצא לצוד יחד.

אלא מכיוון שיעקב עמד על דעתו, נפטר מהם חיש בצעדים מאוששים. שני החברים עלו על משכבם, ובהיותם עייפים מטיוּלם נרדמו עד מהרה. עם אור בוקר, לאחר שנשמע הד הדפיקות על דלתם וגם קולו של אוֹפרוּאַ, המעורר אותם להתכונן לנסיעה, קמו יעקב וקרושר, ומיד התחילה אותה הלבשה קדחתנית של אנשים האָצים לדרכם. וכשעמדו לבושי מעיליהם ומוכנים לנסיעה נכנס אוֹפרוּאַ והגיש להם את החשבון. קרושר שם עינו בו וקרא:

— עשׂרים ותשעה פראנקים! וריח עששית זוֹ וַעשנהּ וסרחונו של הכרוב הרקוב לא הכנסת בחשבון! — יעקב שלח ידו ולקח את פיסת־הנייר מיד חברו. הסתכל בה, ופתאום פרץ בצחוק גדול, התחיל פותח מעילו והוציא מכיסו פיסת־נייר אחרת מעוכה, צהובה מיושן, והשווה את זו לזו. כעבור רגע קל נחה עליו דעתו, והוא העביר את שני הניירות לחברו:

— האם לא יד אחת כתבה את אלה?

הדבר הפליא את קרושר. הדמיון היה מוחלט. אותה יד שערכה את החשבון כתבה גם את הפתקא, שפתחה: “כשתקרא מלים הללו, כבר ישחקו מימי המוֹזל מעל לראשי…”, והוא ענה לחברו:

— ודאי הוא, יד אחת כתבן.

יעקב ניגש אל אוֹפרוּאַ, ושאֵלהוּ בקול מפקד:

— מי כתב חשבון זה, אמור!

אופרוא עשה תנועה כמנסה להשתמט, היה רצונו להתפאר לפני האורחים כי הוא הכותב והעורך בבית־המרזח של טינטרו את החשבונות, אבל קולו המכריע של יעקב הכריחהו להודות על האמת:

— אשתי נֶטָה.

— ובכן, קרא לה, תיכף ומיד!

אופרוא נשמע לו, ויצא מן החדר בצעדים רחבים. עד מהרה נשמעה טפיפת־פסיעות קלה ומהירה. נכנסה נֶטָה. עיניה היו מגוּדלוֹת, ומיד, בעוברה את סף החדר, שאלה:

— האם העליתי את המחיר?

יעקב ניגש אליה קרוב מאוד, הגיש לנֶטָה את שני הניירות, ושאל בצחוק:

— התכירי אותן, ז׳אנט?

היא לא ראתה את הניירות, לא נגעה גם במוגש לה. היא שמעה רק את קול יעקב ואת השם ז׳אנט הנפלט מפיו — ונתחלחלה. שפתיה רעדו ועיניה ביקשו מפלט כחיה קטנה ורעה שנלכדה בפח ואין מוצא לה. פתאום שמה את שתי ידיה על פרצופה המשוּמן, עיניה הורידו דמעות, והיא מלמלה:

— ז’ק, ז׳ק! ידעתי, שתבוא פעם, לבי אמר לי, חי אלוהים!

אולם יעקב חזר על שאלתו:

— ובכל זאת מימי המוֹזל לא שחקו מעל לראשך, האם לא כן? היא לא ידעה את נפשה, הוסיפה להוריד דמעות, וניסתה להתנצל:

— גם אתה הרסת את חיי, הריעוֹת לעשות, ורציתי להרע גם לך.

אחר נרתעה לאחוריה, בתנועה מהירה מחתה דמעותיה, תיקנה את שערותיה, הסבירה ליעקב את פניה המשומנים והמאדימים, ואמרה בקול רך:

— פניך, ז’ק, נפלו מאוד.

יעקב הכניס ידו אל חיקו, הוציא שטרות אחדים, ניגש אל ז׳אנט, מנה לה את שכר המלון, מסר גם את שני הניירות לידיה, והיכּה על מותניה הרחבות:

— את, ז׳אנט, אין דבר, פנייך טובות, רחבה כשער ביתך.

והוא פנה לה שכמו. נֶטָה אספה את הכסף באצבעות מפושקות, אוהבות־בצע, מחתה בקצה סינורה את פרצופה הרטוב והמסומק, משכה בכתפיה ויצאה מן החדר. אז ניגש בן־אריה אל חברו קרוֹשר, שם על שכמו את שתי ידיו הכבדות, ואמר בקול ספוג לעג מר:

— הרי התעלומות, קרושר חביבי.

חברו צחק גם הוא.

— והרי גם פתרונן.