רקע
שלמה צמח
בליל ירח

מיד אחר הצוהריים, כשהביאו הפועלים את הקרונות הראשונות טעונות פולים, ניגש פקיד החווה, צעיר צהבהב ונמוך-קומה ומסור למלאכתו ועובד-אדמה מנעוריו, אל אחת מן הקרונות, תלש מתוכה מלוא כף של גבעולים חומים והתחיל בודקם ועוקר ותולש את התרמילים ומונה מספר לגרעינים. וכשראה שהתרמילים יבשים ברוּבּּם וסדוקים והם מתרוֹקנים בשעת הובלה מחמת טלטול מרוּבה ומשירים גרעינים, מיד נתן פּקוּדתו, שיפסיקו עכשיו בחום היום בהובלה מחמת ההפסד שבה, ולאחר חצות, כשיתרטבו העומרים ויתפחו בטללי לילה, יחזרו אל העבודה לאור הלבנה.

הפועלים קיבלו ברצון את הפקודה, ובזריזות יתירה פרקו את הקרונות ונפטרו לביתם בשורה ארוכה זה מאחורי זה. ולפנות ערב סמוך לשקיעת החמה לא היה נשמע עוד הרעש העליז והטרחני כאחד שהיה ממלא כרגיל את החצר, החווה והקרפף בשעת שיבתם של הפועלים משדותיהם. הפעם מראה הכול מראה יוֹם מנוּחה. עלוּבות עמדו הקרונות וסולמיהן באמצע הקרפף ומוטותיהן משורבּבות באלכסון כאברים מדולדלים. ובבית שכבו הפועלים אחוזים שינה כבדה כחללים בשדה קטל ומשמיעים קול נחרתם – מכינים עצמם לעבודת הלילה.

ּראשונה שהקיצה היתה אסתר. לאט ובגניבה נשמטה מן החדר בעוד שלוש חברותיה ישינות, ובצעדים זהירים וחשאיים קרבה אל פתח האוּרווה והתדפקה על דלתה בחוזקה. שומר האורווה, שהיה ישן באחד האבוסים הריקים, התהפך כמה פעמים בתוך גזרי הקש שהיו רפודים תחתיו ומכסים כל גופו. ולאחר שעה קלה, משלא פסקו הדפיקות, נזדקף בבת אחת במלוא קומתו, הזיז את הבּריח לצד שמאל בשריקה וחריקה, משך את הדלת בכל כוחותיו כלפי פנים, וכשראה את אסתר עומדת לפניו בשעת חשיכה זו, נרתע לאחור תמיה ומשתומם ומבליט עיניו הגדולות והמימיות.

על שפתיה של אסתר עברה בת-צחוק קלה, מסתירה וּמחפּה על מבוּכתהּ. אבל חיוך זו הוא שהסבּיר לשומר, שיש לילך ולהצמיד את השוורים, ופניו נהרו. בקפיצה נכנס אל תוך שורת השוורים שעמדו לאורכּהּ של האוּרווה האפלה, ברר לעצמו צמד אחד מנוּמר והוּציאוֹ החוצה. אחריו הלכה אסתר, ושניהם התחילו להכניס בשתיקה ובדממת הלילה את צווארי השוורים בעול שהיה מחוּבּר אל יצוּלהּ של הקרון.

כשנגמרה מלאכתם, ושני השוורים עמדו בהכנעה צמודים לקרון וראשיהם שמוטים וחרטומיהם כמעט נוגעים בקרקע מפני העוֹל שהכּביד על קרחת עורפּם האפורה והקמוטה, הלכה אסתר מן הקרפף וחזרה לתוך חצר החווה, ואת דלת האוּרווה השאירה פתוחה מאחוריה. ויציאתה ככניסתהּ איטית, זהירה וַחשאית. אצל כותר הבית בפינת הבניין נתעכּבה. כאן היה שוכב פרקדן על מחצלת רחבה בחור אחד שקוע עמוק בשנתו. כבן עשרים ושלוש היה, בעל פנים נאוֹת וקומה ממוצעת ושרירי זרועותיו חזקים ושקשים כפתילי מתכת. שתי ידיו היו צלובות על חזהו המגוּלה והשזוּף וגוֹנוֹ גוֹן נחושת קלל. על צווארו היה תלוי סרט של תכלת, שמרוב זיעה וזוהמה נעשה כחוּט מזוּפּת של רצענים, ובו היה תלוי מידאליוֹן קטן בצורת לב ובתוכו תמונה של בחורה. זה היה הזיכרון האחד שנשאר לו מארוסתו שמתה עליו זה שנתיים. מזכרת אהבה זו היה שומר מכל משמר. עכשיו היתה תמונה זו מתלבטת בין האצבעות המלוּכּדות, כשמתחת שׂפמו הארוך והמסוּלסל בּצבּצה עווית-שׂפתיים קלה.

אסתר כרעה לפניו על ברכיה כנמשכת בכוח גדול אל הקרקע. כמה רגעים הסתּכּלה בפניו הרחבות והגלויות, היתה מסתֹכּלת בהן בעיניה הקטנות והחדות, שעורמה וכוח רצון נשקפו מתכן; אותה הסתּכּלוּת עמוקה וחודרת ונוקבת ויורדת, שאינהּ מצוּיה אלא אצל נשים בשעה שהן בוחנות אהוב-לבּן באין עדי ראייה לפניהן. אסתר אהבה את הפּוֹעל הצעיר הזה, וסוד גלוי היה הדבר בתוך חבורה קטנה זו שבחצר החווה. וכלא מצאה אהבתה בת-קול בלבֹוֹ של יצחק, נעשה הרגש שלה קנאי בכאבוּ ועקשני בעלבונו והיה מרכּז כל חייה ומחשבותיה.

שלא מדעת נמשך ראשה יותר ויותר אל פניו של הבחור, שהיתה כורעת למראשותיו. שפתי פיה נעו ודובבו. היא הרגישה שהאד החמים של נשימתו נוגע בשערות המעטות שנתפזרו על מצחה ומנענע אותן לאט. אבל פתאום נרתעה לאחוריה כנדחפת בכוח גדול ונתבלבלה מאוד. נתקל מבטה בסרט הכחול ובתמונה זו שהיתה תלויה בו ומוּנחת כקמיע על לוח לבּוֹ של יצחק. נבהלה ופחד נפל עליה. פיה נתעוות מתוך כאב, ואחרי שעה קלה של הרהורים קשים ויגיעים אחזה בכתיפו של הישן והתחילה מטלטלת אותה:

– יצחק… יצחק! הלא תקום!… השעה אחת!

הוא קפץ ממשכבו ונשאר מיוּשב כשרגליו מתוחות לאורך המחצלת וֵחצי גוּפוֹ מוּרם כּלפּי מעלה כדל"ת הפוּכה. אחר כך הרים שתי ידיו, ובלא דעת שאסתר לפניו הכניסן באצבּעוֹת מפוּשׂקות בין שׂערותיו והתחיל מתגרד להנאתו. מיד שפשף את עיניו כדי להבריח מעליהן את השינה, והתחיל מגמגם ואומר:

– טוב… טוב… תיכף1 ומיד.

עד מהרה קם על רגליו, כיסה את סגור-כותּונתו והתחיל מקפּל מחצלתו, מכניסה אל החדר ומעיר והולך את שאר חבריו ופונה כלפי האוּרווה. בדרכו אליה אמרה לו אסתר, שהיתה עובדת עמו בקרונו, שהכוֹל מוכן לנסיעה. שניהם עברו את האוּרווה ולא נתעכּבו שם ונכנסו ישר לתוך הקרפּף. אסתר עלתה בזריזות על הקרון, ויצחק עומד סמוך לה ושוקל בדעתו ומפקפק:

– אפשר נמתין כל החבורה כולה?

אסתר מיחתה:

– עלה! מוטב שנמתין להם אצל המעיין.

יצחק נשמע לה. טיפס ועלה על הקרון, יצא דרך השער, וברישול התחיל מאיץ בשווריו ומטה אותם לימין ולשמאל במלמד שבידו. הלבנה עמדה במילוּאהּ. אור צונן היתה זורעת על כל הר וגבעה. השמים היו רחוֹקים וַעמוּקים וּגבוֹהים. וכל אותם הכוכבים המרוּבים שהיו פזורים עליהם בכל שאר הלילות ניטשטשו וכלא נחשבו לעומת זוהר הכסף של הלבנה. מרחוק נצנצו לעין הדרכים והמשעולים שהתפֹתּלו בחצאי עיגולים לאורך ולרוחב והיו כרוכים סביב לצלעות ההרים כחגורות עור לבן.

יצחק ואסתר הי עומדים בקרון נשענים בסולמיה זה כנגד זה שתקנים ושקועים במחשבות. אור הלבנה הצונן היה משרה על הכול מנוחה שלימה. והפעם היה גם שקשוק הגלגלים מתון ואינו מטריד את הדממה. רק לפרקים היה יצחק מכניס רוח רעה וזרה בשלווה זו שמסביב על ידי הקריאות “ימינה!” שהיה מזרז בהן את צמדו ושיצאו מפיו בכעס עצור ובקול גס.

פתאום התעוררה אסתר ושאלה:

– יצחק, למה אתה שתקן כל כך ומלא רוגז?

שאלתהּ התמיהה את יצחק שהיה עדיין כמנמנם לחצאין וכועס על שהחרידוהו משנתו. הרים את מבּטו העכוּר על אסתר ולא השיב כלום.

היא לא היתה כּעוּרה. פניה היו נעימות ומושכות את הלב והבּיעו אומץ וכוחות נפש גדולים. שׂערותיה נתפתלו על שכמה שחורות וכעין הקטיפה, ופיה הקטן היה תמיד סגור ומכוּוץ והעיד על העקשנות והמרי הגנוזים בו. רק קומתהּ היתה גבוהה יותר מכפי הרגיל, וכתיפיה הרחבות והגרמיות הוסיפו על מבנה-גופה רישומים גבריים שאינם נאים לבנות-מינה, ודומה, ראשה הקטן והיפה והסגלגל שאול הוא ואינו במקומו.

אסתר חזרה על שאלתהֹ:

– ראה, הלא שאִלתיך.

יצחק לחש בתרעומת:

– הרפי! איני נרגז כל עיקר!

והיא הוֹסיפה, והפּעם היה קוּלהּ רוֹעד וּמלא ארס של קנאה מסוּתּרת:

– ואני ידועת… יודעת… ולשווא אתה מעלים ממני!

יצחק ידע למה היא מתכוונת, ודבריה העלו על לבּוֹ הרבה זיכרונות. לפניו חלפו ועברו רגעי-הגסיסה הנוראים של ארוסתו. תמוּנה זו היתה לעולם חוזרת ובאה ועולה במוחו מאליה ומטילה על רוחו איזו אימה טמירה. נכניס את ידו מתחת לחלוקו והתחיל ממשש בצורה, שהיתה תלויה על צווארו. חשק עז תקף אותה להוציאהּ ולהסתּכּל בּהּ לאוֹר-הירח, אלא שהתגבּר על חפצו זה: לא נאה היה לו לגלות את סודו לעיני אסתר.

ואסתר עמדה שתקנית ושקועה במחשבותיה. פיה הקטן מצומצם מאוד וראשה נפל עמוק בין כתיפיה הרחבות. בסקירה גנובה הבּיטה פעם בפעם על ידו של יצחק, שהיתה מתנועעת ומשׂחקת מתחת לחלוקוֹ. זיק של קנאה עזה התחיל מתלקח בלבּה, וכאילו היתה משתדלת בכל כוחותיה לתפוס את המחשבות, שהיו מעסיקות בשעה זו את מוחו של יצחק, שעמד כסהרוּרי, מסוּר כּוּלוֹ להרהוּרי-לבּוֹ. גם קריאותיו וזירוזיו פסקו, והשוורים משכו בקרון על דעת עצמם בצעדים מדודים. רק לעתים רחוקות, בהיסח-דעת גמור, היה יצחק מרים את מלמדו ומאיים עליהן כלאחר-יד.

סוף-סוף הגיעו למחוז חפצם. נתגלה לפניהם שדה לבן ומרובּע, מלא עומרים-עומרים ומוּקף מכל הצדדים הרים גבוהים, שהיו מטילים בשעה זו צל כוורוור על עצמם. סמוך לדרך נתפּרדו שיפּוּעי-הרים ונראתה כעין צורת שער ומעיין קטן בפתחו, מפכּה מתוך טבּוּרן של הגבעות. ציבּוּרים של קנה-סוּף ודשאים מגודלים יפה כיסו את פי מקור המים, שהיו משמיעים איוושה ומלמול קל והמיה חשאית סמויה מן העין. והלאה מזה היו המים חשׂוֹפים לקרני הירח והשתֹפּכו כעורק של כסף-חי לאורך הנחל שלמטה.

שניהם ירדו מהקרון, יצחק ניגש אל המקור, גחן בין העשבים ומילא את פּיו מים חיים וצוננים, שהיו מבריקים כטיפּות של בּדוֹלח, ואחר השתטח פרקדן מלוא קומתו, פיהק ואמר בעצלתיים, כשהוא מנגב את שׂפמו בלח והמסוּלסל:

– עכשיו נמתין לחבורה.

וכעבור רגע הוסיף – והפעם בקול רך יותר:

– אסתר! בואי, שבו בכאן!

היא הסתכלה בו בעין חודרת ובפסיעות מדוּדות ניגשה אליו, כשהיא מרבּצת תוך-כדי הילוכה את הדשאים הגבוהים והרטוּבּים מטל-הלילה, ישבה סמוך לו ואמרה:

– ואתה הנח את ראשך כאן. הדשאים לחים. – יצחק הרים את חצי-גופו, קרב אליה והניח את ראשו על בּרכּיה. אחר-כך עצם את עיניו, כדי לחטוף שינה.

היה שקט מסביב. השוורים עמדו ולכחו את גבעולי הפולים הלחים, המלוחים והנעימים לחיך. הם לעסו בתיאבון גס, העלו גירה, וציציוֹת הקש היו בולטות ותלויות כזיזים מבין שיניהם, שמתכון היו מטפטפות על גבו הקרקע טיפּות של ריר ירקרק ומבעבּע, מחמת תאווה מרוּבּה.

מאחורי גבם של אסתר ויצחק זרם המעיין והמייתו היתה נוחה לאוזן ורכּה. טיפּות המים טפטפו במתינות, בהפסקות קצרות ובקול שווה ומדוּד, כאילו לב חי היה קבור במעמקי הקרקע והיה הולם והולם…

שטפה את יצחק חמימוּת נעימה, שהיתה מפעפעת בכל אבריו, ראשו היה מונח ברישול על בּרכּיה של אסתר, והוא צונח ונלחץ אליהן מתוך חוּלשה נעימה, שהתחילה תוקפת אותו. והכול – קרני הלבנה הקרות והמכסיפות, השקט שמסביב, המיית המעיין הקלה, לעיסת השוורים התכופה, ואותו החום המלטף שגוּפוֹ היה קולט אל קרבּוֹ – כל אלה היו מרפּים אותו ומפּילים על עיניו שינה מתוקה. ולאחר שעה קלה כבר נשמעה נחרתו שהיתה מנסרת חנוקה ומרוּסקת באוויר השקט.

פניה של אסתר היו קודרים ומלאי-דאגה. היא ישבה כקפואה בלא נוע, כאילו היתה מוּזמנת בכוונה תחילה לישיבה זו. ושוב תקף אותה זה הרגש המכאיב, שחשה קודם לכן בחצר-החווה כשכּרעה למראשותיו של יצחק להעירו משנתו. פתאום התעוררה, כאילו החרידוה ממקומהּ, נזדעזעה קצת, הרימה את ראשהּ, פשטה את צווארה והתחילה סוקרת על סביבותיה בעיניים תועות ובולטות. בתוך אישוניה נולד ברק לוהט ומשוּנה, חד כאיזמל, ומבּטהּ מערים ומתנכּל כמבּטו של חתול-הבר. עיניה נעשו חדות ביותר והתנועעו רצוא ושוב באי-ביטחון; ומתנוצצות היו כאילו אבק של זהב היה פזור עליהן. אחר-כך הנמיכה את ראשהּ, העיפה מבט מהיר על פניו של יצחק – ובתנועות זריזות אחזה בידיה הרועדות בסגור-חלוקו והתחילה פותחת אותו.

נחשׂף חזהו הרחב והשׂעיר. בין השׂערות, באותה גוּמה שבין שני חלקי החזה, היתה מונחת התמונה, ועיגול-ירח קטן נשתקף בתוך מכסה-הזכוכית שלהּ. וניצוץ זה של ערמומיוּת, שהיה נראה בעיניה, נתרחב יותר למראה התמונה. חליפות עבר מבּטהּ הטרפני והבהול ונצמד פעם בחזה הגלוי ופעם בפניו של יצחק, שהיו מונחות בטוחות ושליווֹת על בּרכּיה.

פתאום כפפה את חצי-גוּפהּ עד סמוך לצווארו של יצחק. בתאווה גסה אחזה בין שיניה את הסרט, שנשתמן מרוב זוהמה, והתחילה מכרסמת אותו בכוח ובזריזות. היא הרגישה בתוך פיה טעם מר ומלוח – והסרט הלך ונתמזמז בין שׂפתיה מרוב יושן. כמעט בלי יגיעה יתירה נתפלג לשניים.

בחטיפה, כחיה קטנה ונרגזת, הסירה את התמונה ביחד עם הסרט שעל צווראו – ועד מהרה החבּיאה אותם עמוק באפודתה. ומיד התחילה לפרוף את כפתורי חלוקו. וכשסיימה מלאכתּהּ שנעשתה בחיפּזון וברטט, שאפה אוויר בכבידוּת, נאנחה, ישבה ושהתה עם מקומהּ כמה רגעים כמאוּבּנת.

יצחק היה ישן. לשעה קלה נתרגזה עליו שנתו, כאילו הרגיש בדבר-מה. התהפך מצד אל צד והתחיל מגמגם מתוך שינה הברות מקוטעות שאין להן שחר. אבל מיד שב למנוחתו ונחירתו חזרה וניסרה עמוקה וכבדה.

בחשאי הוציאה אסתר את התמונה מתוך אפוּדתה והתחילה בּוֹחנת אותהּ בעיניה הבהּולּות. ושוּב עלה הירח הקטן על מכסה הזכוכית. ועכשיו מפני שידיה היו מרתּתות היה משתעשע לעיניה כצף על פּני שלולית קטנה של מים. אסתר לא ידעה מה לעשות בחפץ זה. ורגעים אחדים פּקפקה ונלחמה בנפשהּ: אם להשאיר את התמונה אצלהּ או להרחיקהּ מאתּהּ. –

ופתאום נתבּלבּלה ונרתעה לַאחוֹרה מפני הצורה הקטנה, שהיתה שׂוּמה בין אצבּעותיה הרועדות. נשמה לה, שהתמונה מתנוֹעעת, רוֹמזת ומגחכת – במהירוּת עצמה את עיניה, שילחה את זרוֹעהּ, והשליכה את התמונה ממנה והלאה, הרחק בין נקיקי-הסלעים.

זמן מרובּה ישבה ועיניה עצוּמוֹת. אולם סוף-סוף התחילה השלווה לשוב אליה לאט-לאט. היא חשה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבּהּ, אבן שהיתה דוחקת ומעיקה ומכאיבה ימים רבּים – והוקל לה, ורווח לה. היא העיפה עין על פניו של יצחק, שחוורו מזוהר-הירח, והוא נראה לה עכשיו כחדש, קרוב לה, כאילו אותה מחיצה שעמדה כל הימים והפרידה ביניהם נפלה ונהרסה עד היסוד.

אסתר הרכּינה לו את ראשהּ, ובת-צחוק של הנאה עמוקה ומסותּרת עלתה על שׂפתיה הסגורות והמכוּוצות. מבּטה היה שליו ונתמלא חיבּה ותחנונים, ולבּהּ היה דופק ודופק. אחר כך התחילה שׂמה בחשאי ובזהירות את שתי ידיה מתחת לראשו, הניפתּוּ וּלחצתּוּ אל חָזהָ הסוער. היא עשתה כך מה פעמים בזו אחר זו ולא נתנה חשבון לעצמה על מעשׂיה, כשיכּוֹרה וַהמוּמה מאיזה אושר אין-סופי, ושׂפתיה מלמלו בלחש וּבקוֹל מלא רטט:

– יצחק… יצחק… יצחק שלי!

רעש אופנים, קולות וקטעי-מזמורים הבהילוה והפיגו את שיכרוֹנהּ. בתנועה גסה טלטלה את יצחק וזירזה אותו למהר ולקום. הוא נתבּהל – ונתעורר. ושניהם קפצו ממקומם כשוּעלים חרידים מתחת לגדר דחויה. יצחק התמתּח במלוא קומתו, ואסתר יישרה בגדיה שנתמעכו. ומיד ניגשו אל קרונם והתחילו לעשות במלאכתם. והפעם, מאחר שהעומרים היו רטוּבּים וכבדים במשקלם, נהפך הסדר הרגיל: אסתר עמדה מלמעלה בקרון והרביצה את הפולים, ויצחק הגישם להּ בקילשוֹנוֹ מלמטה.

נראתה חבורת-הפועלים על ארבּע קרונות. הם נסעו מבודחים ונשמעו מתוכם קריאות, מזמורים ושריקות-שוֹטים. על-יד המעיין נתעכּבו כל הקרונות וכל אחד מן הפועלים ירד, שתה לרוויה, שב לקרונו ונסע הלאה בתוך השדה, בין ציבורי העומרים.

צעיר אחד, שעבד סמוך ליצחק, קרא בקול:

– בחור, מפני מה מזדרזת כל-כך?

יצחק השיב לו בתמימות:

– הלא חכּינו לכם!

כל החבורה פרצה בצחוק גדול, והצעיר הוסיף:

– ודאי, חיכּיתם, ודאי… ואולם, אחא, לא זו היתה כוונתי!

ושוב פרצה כל החבורה בצחוק. הפעם היה הצחוק חזק מבראשונה. צחוק זה הפליא את יצחק, שעדיין לא סרה השינה מעיניו לגמרי.

אסתר שעמדה מלמעלה וראתה לאור-הירח את פני הצעיר שהבּיעו לעג שנון וגס, הבינה מיד על מה מכוּונים דבריו. ואולם לבה לא היה פנוי עכשיו לעניינים קלי-ערך כאלה, וכמעט ששׂמחה על הרמיזות, וכאילו היו נותנות תוקף לה ולהרגשותיה.

היא עמדה על גבּי הקרון וקיבּלה בהתמכּרות גמורה את העומרים שהושיט לה יצחק ושריח רענן ומבוּשׂם היה נודף מהם. חָזֶהָ היה מלא עכשיו גיל סוֹער, מהוּל באיזה פּחד טמיר, שהיה אורב לו בפינת-הלב. ורעד עבר בעצמותיה כשנזכרה בסוֹדהּ הגדול, שעדיו היו רק אלה ההרים שמסביב לה וזה הירח שממעל לה.


  1. “תיכך” במקור המודפס, צ"ל: תיכף – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!