חייו של בן-ציון רפו והחלו לערוב ולפנות לעת זיקנה. שׂערותיו הבּהירות לא הספיקו ליהפך לשׂיבה, כי הקדימה נשירתן, ועכשיו קדקדו כולו קירח, מעוגל, מבליט זיזיו ומבריק בכתמי בּרוֹנזה מסמיקים לאור החמה. אבל גבּות עיניו התחילו משום מה בשנים האחרונות לגדול פרא, והן מסתבכות ומזדקרות מעל למצחו. דבר זה החמיר את פרצוּפו הרחב והגלוּי והקדירו. בן-ציון היה גבה-קומה, חזק בגופו ותנועותיו כבידות קימעה, כמהסס תמיד איזו משתי רגליו להקדים בשעת הילוּכו. בארץ ישב כשלושים שנה ובמקום זה שהה זאת השנה השישית, והיה הממונה על מכונות השדה שבקבוּצה.

מדרום רוסיה, יליד-כפר, בא המה בעודו עלם מלא תום וּשקט רוּח, ובתוּמוֹ נשאר ועל שלוותו שמר. הוא הביא אתו כמה קונטרסים בשאלות החברה ופיסיקה של קראייביץ, שהרבה לעיין בהם בשעות הפנאי, אף כי ידע את כל הליכותיהן על פה. אבל הוא נהנה מעצם חוקיוּתם של הדברים, שאינם באים סתם מתוך שרירות לב, אלא הם משולבים ואחוּזים זה בזה ומשטר פּנימי מקפיד עליהם. מטבעוֹ היה אדם קופא על דעותיו. לא האמין בשינויים ולא אהב את החדשות. עד היום הזה גילח זקנו בתער סוֹלינגן עם דמות התאומים אשר על להבוֹ. וכשהגיעו אחרי המלחמה לארץ מכונות ומכשירים מכל המינים, בעט בהם ולא פסק מלגנות רפיונם וקלקלתם על פי תורת המכאניקה, שהיתה כה שגוּרה בפיו. הוא לא אהב גם את מנהגי החיים וסדריהם החדשים, את הבחורים האלה, הטירונים, העובדים כאן בבקעת הירדן ולעיני שמשה הלוהטת וגופם גלוי עד המותן, ואותן הבחורות גזוּזות השׂער עם מכנסיהן הקצרים. בשרב צוהריים, כשהיה רואה אותן חוזרות מגן הירק וברכיהן השזוּפות כושלות, היה רגיל לעכּבן ולהאריך דיבּוּרוֹ לפניהן על קרני שמש אלכסוֹניות ועל קרני שמש מאוּנכות, על סיבת הצינה בהרים והחום בבקעות, על ההכרח לדעת את הארץ ולהסתגל אליה, ארץ זוֹ שאינה סובלת את העֶריה, ויבואו ילידי-המקום ויעידו על דבריו. והבחורות מקיפות אותו מכל צד ברעש נעורים, מתווכחות עמו, מראות לו שוקיהן המוּצקות, ומזמינות אותו שימשש בהן ויווכח, שהשמש לא ריכּכה אותן, ובלבּן הן מלגלגות על רווק זקן זה המרבה להג והמשוּנה, ומשתוממות בכל זאת על עיני התכלת הטובות שלו שלא עוּממו עוד.

פעם בא אל הקבוּצה מלוּמד צעיר להרצות בערב על המהפּכה הגדולה במדעים. הוא היה מפליטי גרמניה, קומתו מוארכת וידיו ארוּכּוֹת ורגליו ארוכות וחוטמו ארוך, ובפרצופו לא נראהו אלא שתי עיניים חוּמות, מימיות ובולטות מאוד ומעוּגלות מאוד, שצוּרתן ניטשטשה תחת זכוכית-המשקפיים המעובה והמקומרת. נושא ההרצאה לא משך את לבו של בן-ציון, אבל כשראה את המרצה עצמו, והוא מרכיב על גבי משקפיו המקומרים עוד זוג אחר, לא היה ספק אתו, כי הפעם עתיד להיות ערב משעמם ומטריד למדיי. לאחר הארוחה, בעוד התורנים מקשקשים במטבח הסמוּך בכלי בישול ואכילה, לא נתפּזרו אנשי המקום לבתיהם, והמרצה פתח דבריו. העניינים היו רחוקים וסתומים, והעונה היתה עונת עבודה והחום בחדר גבר מאוד. מוכּי-תימהון נחו הזבובים, נחילים נחילים, על מקלעות הזרים הנובלים התלויות בקיר, שׂרידי קישוטים מסדרוֹ של פּסח, וקולו של המרצה לא החריד מנוחתם. כי קול זה היה דק מאוד ומתוּח עד קצהו, ונדמה, הנה הנה יינתק וייאלם. כמה מן שומעים, מבני הנעוּרים ומהסמוּכים לדלת, השתמטו ויצאו אחד אחד, ובחוץ נתחבּרו זוּגות זוּגות והלכו באשר הלכו. ואלה שנשארו מבפנים התחילה תנוּמה יורדת על עיניהם בעצימה רופפת מתחת למצח קמוּט, כמעמידים פני הקשבה עמוקות.

אל השולחן, מול המרצה, ישב אָשר פלדמן ועטוֹ נחפז להדביק אחרי הדברים הנשמעים ולהעלותם לזיכרון על הנייר. חוּלשה היתה לאָשר לגבי ענייני מדע. הרי הוא היה המודד גשמי הרביעה, רושם מעלות-החום והלחוּת היחסית שבמקום; תחת השגחתו היו מלבּנוֹת הניסיוניות, שמוסד מדעי טיפל בהם; וכיוון שלמד פעם ראשי פרקים בשפה האנגלית, היה גם מצוּי אצל אותם הקונטרסים הקאליפוֹרניים, שלא היתה שאלה חקלאית שלא יימצא שם ּפתרון לה. ער ומרוּכז עם גבּוֹתיו הכבוּשות ישב גם בן-ציון. הוא לא ירד כראוי לסוף דבריו של מלומד צעיר זה, אבל הוא נראה לו טוחן הרים. טינה היתה בלבּוֹ כנגדו, על שום מה שמו של ניוּטוֹן יוצא בכל כך הרבה זלזול מפיו אלא בשעה שהתחיל למעלה בקרטוֹן אחת מנוסחאותיו ומתבלבל ומוחק ורושם ושוּב מוחק ושוּב רושם, נחה עליו דעתו. עכשיו אין מקום לחשוש. וההלכות שבספר של קרייביץ עומדות וקיימות. לא עולל זה, שאינו מוצא ידיו ורגליו במשוואה רגילה, יסלקהו הצדה.

לאחר שנסתיימה ההרצאה, לא הקיפו את המרצה בשאלות, בתוספת של בירורים כנהוּג. נכבדי המקום לא ניגשו אליו באלכסון ובצעדים מדוּדים, להוסיף חיזוּק לדבריו או להקשות עליהם. חבר אחד יצא עמו להוליכו אל מקום לינתו, וכל הנאספים נתעוררו וחשו כי רווח להם. אָשר פלדמן אסף ניירותיו ובקע לו דרך אל בן-ציון, הבר-פלוגתא שלו מיום היותם יחד. היו לאשר שתי לחיים תפוחות ומוּרמות למעלה, שהאוֹדם לא פסק בהן כל ימות השנה, אך הפעם התפּשט וכיסה את הפּרצוּף כוּלו. ועיניו המחוּדדות והדוקרות היו כממשמשות בבן-ציון ומתגרות בו:

– פרח-לו, חוֹק-הכוֹבד שלך!

בן-ציון זקר כנגדו את גבוֹתיו, העביר ידו על קדקדו הקירח, והשיב:

– נוסחה כהלכה אינו ידוע לרשום.

ובכל כובד גוּפו פרץ וניגש אל הטבלא התלוּיה בחלון, שם אצבּעו בפיו, וברוּקוֹ מחק כמה ספרות ובקרטון רשם אחרות במקומן, הסב פניו הרחבות כמנצח, והכריז:

– והרי נוסחה זו כל דרדקאי חייב לדעתה.

ונסתתמוּ כל טענותיו של אָשר ולא נתעצם בו עוד. בשעה שהלה פתח בשׂפת הנדסה, לא היתה מעולם תשוּבה בפי פלדמן. גם הפעם יצא מחדר האוכל וזרק מאחוריו:

– הוא תמיד עם האלגברה שלו.

למוחרתו יצא בן-ציון לסייר בשדות-בּר, לראות אם קרבו ימי קצירם. בקעת הירדן המתה בשדמותיה המבורכות, והכינרת החזירה ביד נדיבה את פזוּרי הזוהר שהשמש הטילה בה. כל שעות הבּוקר היה מהלך בין שיבּולים רוחשות ובקמה מזהיבה, תלש קנה-דגן בלכתּו והסתכל בירקם של האגָדים, מולל בלילה בין אצבעותיו ומפרכה, מונה מספר גרעיניה ומנסה למולקם בעוקץ שבציפורניו. לבּוֹ היה טוב עליו, כי התבואָה בשלה, ועכשיו בעונת הדיש הרי ייכנס לעצם תפקידו. והוא החיש את פסיעותיו המהססות, לבוא בעוד מועד אל ביתו ולפתוח מיד לאחר הצוהריים בהתקנת המכוֹנות. בדרכּוֹ חצה את שׂדה הניסיונות ונתקל באָשר פלדמן, והוא כפוף על מקדחו ודוקר בקרקע. הוא נתעכב כאן, עם שתי כפיו בכיסי מכנסיו, פּשׂק רגליו לשם עמידה נכונה והתבונן למעשה חברו.

– מה מלאכתך, אשר?

– בודק לחוּת הקרקע.

– לשם מה?

– לדעת אן הגיעה שעתה של השקאה.

בן-ציון שתק רגע, כנמלך בדעתו, והוסיף מתוך היתוּל:

– וכשהלחות הולכת מהקרקע, מה בא במקומה?

אשָר הפסיק בעבודתו והטיל בו מבּט מטוּשטש, כשהוּא מחדד עיניו.

– הא, כיצד? איני מבין שאלתך.

עיני התכלת של בן-ציון שׂחקוּ בקצת זלזוּל, והוּא עקר רגליו והשיב כלאחר-יד:

– אין בכך כלוּם, סתם אני מַקשה.

עכשיו היתה שמחתו כפולה והלך לו. לאחר הצוהריים העלה את סינורו הכחול ויצא מאושש אל הסככה שבחצר, ושני בחוּרים העוזרים על ידו הולכים אחריו. הם הוציאו את המאַלמות ואת מכונת מארשל המאוּבקת והמלאכה הרבּה התחילה. ימי גדוּלה היו הימים שבעונת הדיש והגורן. מרוכּז וקפּדן היה בן-ציון עומד מזוּין במברגיו ובמלקחיו הקצרים והארוּכים, גולו מפוחם ומשומן וידיו מלוכלכות במקפה של שחק פלדה, ממשמשות בכל קטן שבגלגלים, מעלה ומוריד ומותח ומכווץ כל קפיץ נסתר, ושתי עיניו בוחנות לאיטן ובחשאי כל חוֹר סדק. דרכו היה ללווֹת מלאכתו זו בדברי הסבר לטירונים המסייעים עמו. בנחת השמיע לקחוֹ, מפסיק בעבודתו ומעביר לעיניהם כל תעלוּמות המכונה וּפלאיה. כיצד כל דבר טעם לצורתו ולמקומו. כיצד מחט עקוּמה זו שבמאַלמת לופתת את הקש, היורד ומצטרף לאלוּמה, ועונבת עניבתה, ובזיזה כל-שהיא בא המזלג ומטילה הצדה אל השדה הקצוּר. ומכוֹנת מארשל זוֹ! כלי מפואר, תכלית השלימות. הנה התוף, הווּ, בחוּרים, זהירים בו, כי הוא מערים עליכם ואורב לאצבעותיכם! אבל הווּ גם זהירים בכיווּנו, ריווח מועט כחוּט השׂערה, והבּר יצא עם הקש. והרי הכברות והנפות מעשה רשת. הכול מחושב ומתוּקן, והן המנענעות והמרקידות את הזרעים על פסולתם, וקילוּחי-אוויר מסייעים לנקות ולמיין, זרע כבד לצד אחד וזרע מצוּמק ושדוף-קדים לצד אחר, דבר על אופנו.

פּרשה גדולה בהתקנת המכונות היו ההכנות בגורן גופה. אדם שקט זה, כאילו ייצא מכליו. באיזו זריזות היה עובר בכר הנרחב, הדרוך במקום מישור, ומודדו בפסיעותיו לאורכו ולרוחבו ולכל רוחותיו, קובע עמירים לשׂעוֹרים ולחיטים ולקטניות, והכול צפוּי ומושגח בראשו, הרוחש המצאות וחשבונות רבים, כאילו כמה ברגים שהחלידו במוחו סכו אותם בשמן והתרכּכוּ, והגלגלים התחילו לרוץ בו. “שני כללים בגורן” היה מכריז בפני הטירונים אשר אתו, “מקום וזמן, ואסוּר להקל את הדעת בשניהם”.

היה יום קיץ טוב ובהיר. הרוח המטרידה שלאחר הצוהריים לא באה עוד. הרי עבר-הירדן היו כה קרובים, והמישור שלרגליהם כאילו נצטמק כוּלו. בתי-החומר של הכפר הסמוּך נצטפפו בתכלת העוטפת אותם, וכאילו נשתטחו על פני האדמה ונזדווגוּ עמה. מתוך שדות התבוּאָה השמיע קטר צפירתו. ובין צוּקי-הבּזלת המוריקים בּיעּבע קצפּם הלבן של מי-הירדן. שׂיאי ברושים התכופפו קימעה, וכפות הדקלים התנודדו באוויר. בן-ציון עם שנים עשר איש אשר אתו עמדו בגורן וחיכו לקרונות-בר ראשונים. בידיו אָחז עוד את פלס המים, אשר רק לפני רגע בדק בו את מכונת מארשל, בדק מעמדה האופקי והמאונך, והכול כשוּרה. בּעבּוּעה זו שבקנה הזכוכית עמדה באמצע ולא החטיאה, והריהו ניצב כאן כשׂר-צבא על מחנהו. עוד הערב יעביר כּלי הלינה הגורנה, יראה את כל הכוֹכבים לפני שיקפּוץ עיניו, ובני הנעוּרים יקרטעו ויתגלגלו בקול ושיר מראשי ערימות ויהיו נפטרים לבתיהם רק לאחר שרוח צפונית תסלסל במלילות העמירים. אך הנה הגיעו לאוזניו חריקת אופנים וקול עגלון מאיץ בבהמות. בן-ציון זירז באנשיו שיעמדו הכן על משמרתם, קבע משקפיים כחולים בעיניו, שׂם כפיו בכפפות-עור, עלה על דוכנו, ושתי זרועותיו פרוּשׂוֹת, מזוּמנות לחבּק עומר ראשון וּלתתּוֹ בפי התּוֹף.

בתוך הבּהילוּת והחיפזון שבעבודה, מאובק ומכוּסה מוץ, בתוך משק הרצוּעות וחביטותיהן, המסתּובבות מחוץ, בתוך קולן המרוסק של הנפת הרוקדות מבית, בתוך ברק מכסיף של שן קילשוֹן הדוקרת באוויר ומטר זהב של אלוּמות קש מתבדרות חש בן-ציון, כי מי שהוא מושך ברגלו. הוא הפנה אוזנו לצד זה ורצה לשמוע מה בפיו של הבחוּר הקורא לו, אבל ההמוּלה שמסביב החרישה קולו. אז נתן אות למכונן שעל יד הטראקטוֹר. השאון התחיל פוסק. עוד נשתקשקו רגעים מספר הגלגלים ונתחבטו הרצוּעות. אך סוף סוף, מתוך פֹרכּוּסים מקוּטעים, פסקו.

– עליך לבוא מיד הביתה, אמר הבחור.

– ומי ישאר כאן?

אבל הבּחור הפציר, כי ציווּ עליו לאמור, שהדבר דחוּף מאוד. נכנס אפוא מכונן הטראקטוֹר במקומו, ובן-ציון נסתלק. במרפּסת החיצונית, שאילנות עניפים צללוּ לה, ראה כמה מחברי המקום מסוּבים אל השולחן ומדיינים יחד. בתוכם ישב צעיר אחד רזה פנים וצהבהב, ספק נוֹרביגי ספק אמריקני, ובצדו סוכן המכונות החיפני. גם אשר פלדמן היה כאן, משמש מליץ בין הצעיר הזר ובין הנושאים ונותנים עמו. כשהציגו את בן-ציון לפניו, קם הגוי ממקומו, אָחז בידו וטילטלה בקירבה יתירה. מיד נתברר כל העניין, באו להציע מכונה חדשה ומיוחדת במינה. לעת עתה אין מדברים על מכירתה, אלא לשם הפגנה ופרסוּם בלבד. עומדים להחזיר כל ההוצאות הכרוּכות בכך, דלק, שׂכר פועלים, בלבד שירשו להם לצאת בשדות ולקצור בהם שלושה ימים.

בן-ציון טילטל ראשו. הוא לא אהב סוכן חיפני זה, קטן-קומה עם עיניו הפזיזות, שאינו פוסק מלהטרידו בחידוּשיו ובהצעותיו, וביקש מאָשר שיביאו במגע ישר עם הגוי.

– מה טיבה של המכונה?

– היא קוצרת ודשה כאחד.

– הא כיצד?

– זאת רצוני להראות.

– ולהיכן הולכים הזרעים?

– אל השׂקים.

– ואם הקש סותם את המבואות?

– הוא אינו סותם.

– ומהו השטח שאפשר לקצור בה?

– כשלושים אַקר.

– הווי אומר, מאה ושלושים דוּנם ליום!

קור עבר בעצמותיו. הוא פנה לחבריו:

– אם ייאמנו דברי גוי זה, תשליכו אותי לכלבים!

והנהלת המשק חתמה שטר-אמנה המייפה את כוחם של בעלי המכונה לקצור בשֹדות הקבוצה שלושה ימים.

באותו ערב לא מיהר בן-ציון להעביר את כלי הלינה שלו הגורנה. הוא נשאַר כּלוּא בחדרו עם אשר פלדמן, ושניהם שקוּעים בקוּנטרס אנגלי, אשר בו היו כל פרטיו של מבנה המכונה ותבניתה. כשיצא משם כבר נראה ירח פגום של סוף חודש בשיפוּלי הרקיע. אור קלוּש ואדמדם נשפך על המישור הצר ועל כל שדותיו האפלים. דממה עצורה, מכניעה ומלאה עצב, שלטה מסביב. על הכינרת עלה צעיף ערפל דק, סימן לשרב המתקרב ובא. מתוך עבי האדמה, בצדי הדרך, צרחה ציפור-לילה צריחתה המרה ונסתלקה. והרוּח הצפונית לא באה. בראש הומה מחשבות הלך בן-ציון אל גורנו ולבֹוֹ היה חרד ומעיק על עצמו.

לאחר ימים אחדים יצאה המכונה לקצור. הגוי האמריקני לבש חלוק כחול, וגם ידיו היו מפוחמות ומשומנות. הוא עצמו עמד על ההגה, ולקח את בן-ציון אתו. מתחילה נולדו כמה עיכּובים. משֹוֹר המקצרה נתקל באבן ונתרסקו שיניו. היו הרבה אנשים בשדה, ומי שהוא מהנאספים חמד לצון לו על הבּלוֹף האמריקני. והצעיר הצהבהב, אשר כל העיניים נתלוּ בידיו, היה נרגש מעט על מכשול זה. אבל הוא תיקן וכיוון בחריצוּת רבּה וגם היה מוכן לכך וחלקי-חילופים היו אתו. דעתו הרפוּיה של בן-ציון לא נתחזקה בתקלות אלו, שאינן אלא מקרים שכיחים. הוא קיווה למצוא את נקוּדת התוּרפּה במקום אחר. והנה זזה המכוֹנה שנית. קני דגן ניתּזוּ, נפלו בין הבּדים, והועלו אל תוֹף הדישה. שיבּוֹלת-שיבּוֹלת נאחזו בין המדוֹשים, שהיו מפרכים אותן בקלוּת, ורקידת הנפות מבפנים התחילה גם היא, ובמרזבות שמצד שמאל כבר היו הגרעינים זורמים בקילוח אל תוך השׂקים שבּפיהם. בן-ציון הפריש מהם מלוֹא חופנוֹ וּבחָנם יפה יפה. אם בנקוּדה זו תעמוד במבחן, אין להרהר אחריה. לא, ניקיונם אינו כבגרעינים אלה היוצאים ממכוֹנת מארשל שלו. ואף על פי כן, לא היה טעם לגנוֹת מכונה זו, רק מפני מעט הפסולת שמצא. אך הנה נתמלא השׂק, קשרוהו ושׂמוהו על הקרש המשופע והוּא נתחלק ונפל על הקרקע. עכשיו לא היתה כל הפסקה בעבודה. השדה היה מבורך והשׂקים מלאו זה אחר זה, ועוד מעט וגמרו את ההקפה הראשונה. בן-ציון עמד על המגדל והקטן יחד עם הסוכן האמריקני ולא היה איש מלבדם. ים קמה נד וצף לנגד עיניו. גדול היה קהל הסקרנים שהלכו אחריהם, ודיבורים רבים קולות תמיהה נשמעו מכל צד. אבל אם מכוֹנה זו תתקבּל – ביחידוּת, הוא עם עוד שניים או שלושה מחבריו יצאו בשדות כמו במסע אבל. וחסל סידוּר גורן וכל הרפּתקאותיה, שאוֹנה והמוּנה, לילותיה וזימרת בחורים ובחוּרות מעל ראשי העמירים, נדמה לו, כי גם פרשת חייו מסתלקת, דומם דומם היא יורדת כשמש עם ערוב היום.

שלושה ימים כסדרם עבדה המכונה ללא פגם ומעצורים. אמנם מרובה היה הבּר שנגרר עם הקש הנדוש, והיו גם קלקלות אחרות. אבל פסוּל ממש לא יכול בן-ציון למצוא בה. כל הימים עמד על המגדל הקטן. לעיניו הלך השדה ונמוג, וכשהביט מאחוריו לא ראה אלא ציבּורי קש אלה ושׂקי בר המוטלים בשלפים במרחקים קבועים. והוא נכנע.

בסוף השבוע, לאחר שנסעו הסוכנים ועבודת הגורן התחדשה בכל תּוֹקפּה, יצא בן-ציון, כדרכּוֹ בכל ערב, אל מקום לינתו. בשער המשק נתקל באָשר פלדמן.

– להיכן?

– כרגיל.

– ובכן אבשׂרך דבר, קנינו את המכונה.

– מה פירוש, קנינו?

– מה שמוטל בגורן תדוש לפי דרכך, אבל שאר הקמה עוד השנה נקצרהּ בקומבּיין.

בן-ציון אמר שפלדמן מקניטו ומהתל בו, הייתכן, שיעשׂו דבר זה ופיו לא שאלו?

– משטה אתה בי.

– לא, הרי המכתב בידי, שעכשיו ערכנוהו על כל פרטיו.

– וכל זה נעשה שלא בידיעתי?

– לא רצינו להטרידך, כי אתה ודאי תתעקש בהתנגדותך.

בן ציון נפנה הימנו מתוך כעס ועלבון, והלך לגורנו. עלה על הגבוהה שבערימות החיטים, פּרשׂ סדינו והתעטף בשׂמיכתו. הוא שכב אַפּרקדן. הנה גורנו אשר כה אהבהּ! רק דישה לשני ימים והכול ישוב לתוהו ובוהו. עגוּמים היו הרהוּריו. גם פיו לא שאלוּ, כאילו גם כאן הוא כלי נושן, שאין חפץ בו. הוא הבחין בשמים. כמה מרוּבּים האורות בהם, ומה רחוקים הם, ומה קבועים אורחותיהם! בהם לא חל כל שינוי. הנה הדוב הגדול, הוא יורד בשיפולי הרקיע במעגל הנצחים שלו. עיניו התחילו מתייגעות ונסגרות. אבל הוא לא רצה להירדם. הוא רצה להרהר ולחשוב דרכו. הוא פתח שנית עיניו. כנראה ישן מעט. עכשיו כבר נתעלם קצהוּ האַחרוֹן של הדוֹב הגדול. ונדמה היה לו, כי שם, בין שבעת הכוכבים ההם, אחד היה גם כוכב חייו, שנפל ושקע לעולמים.