כשעלתה מתחנת הרכבת אל ציבּוּרי הבתים האפורים והמאדימים בגגות הרעפים שלהם בראש הגבעה, לא ידעה מרים את נפשה. זה ארבעה-עשר יום יד סתר דוחפת אותה ומטלטלת אותה ומאיצה בה מיבּשה לים ומים ליבּשה. האומנם קרב עתה הקץ? קידמתה רוח שדה, רוּח אביב שהקדים לבוא. משני צדי הדרך התנופפו שדות-בר, ושיעור קומתם כמעט כשיעור קומתה. זקופים עמדו וצפופים במלוא שיבּוליהם, מזהיבים ומאפילים מתוך תנועת גלים קלה. הכביד עליה קר הילקוט, שעבר לסירוגין מיד שמאל ליד ימין, ולא היה איש שיסייע. לכובד זה נצטרפה כעין עקה בלב. מי היא כאן? עזובה ובודדה כעננה זו בשמי תכלת אלה, שאינה מבשרת דבר ושאין איש משגיח בה. אבל מיד תפשה את עצמה על הרהור קשה זה והבליגה עליו. עוֹד בּדרכּהּ אַרצה, על מכסה הספינה, ראתה עם כּלוֹת היום שמש נופלת במי הים. מעולם לא ראתה כזאת. במישורי ליטה העיבו תמיד יערות אורנים על החמה בשקיעתה. מרים ישבה אז בירכתי האונייה על ערימת חבלים מרקיבים, וסטרה המחודד, העקשני, היה נשען על מעקה הספינה. לעיניה היה גלגל גדול, עיגול קרוב מאוד ויחיד ושליט, והוא הלך ואדם, הלך וגדל, ותוך כדי גידולו שקע ונבלע ואפס בתוך ארגמן שלהבתו. המראה הרהיב את לבה עם כל שקיעה. גם עתה קם פתאום לנגד עיניה, ורגליה שבו ונישאו קלות וזריזות במעלה ההר.

בחצר המרובעת והמוקפה גדר גבוהה, עלה הרפתים והלולים וכלי החרישה והמכונות המפוזרים בתוכה, היו חברי הקבוצה הולכים ובאים, מצומקים ושזופי שמש, וכאילו עוצרים משהו ברוחם; הכול לבושים בגדי עבודה קלים ומנומרים ועוסקים במלאכתם. על מרים שנכנסה עם חבילתה, כולה אור והתרגשות, לא נתנו דעתם. איש לא שעה אליה. מי שהוא זיכּה אותה במבּט-עין בוחן, וחש ועבר על פניה. אצל אחד הצריפים, שאילנות מכל המינים, כמה דקלים ואזדרכת נבובת-גזע אחת וכמה ברושים מעוקמים עיטרוהו, ושברז מקולקל היה מקשקש ומזרזף מימיו, ישבו נשים אחדות חיוורות פנים ושקיטות ושטופות שיחה, אלא שישיבתן היתה משונה מתוך זהירות מיוחדת באלכסון. מרים הבחינה בהן, שכולן עמדו בחודשי היריון אחרונים הון קולפות תפוחי אדמה אל תוך היורה שלפניהן. אליהן ניגשה האורחת ושאלה על נחמן גרין. אחת הנשים טובת-מראה ונוגת-פנים נענתה לה, הראתה על הצריף הסמוך, ואמרה:

– שם המזכירות, שם תמצאי גם את נחמן.

נחמן ישב בצריפו ביום לוהט זה כפוף על פנקסיו הפתוחים לפניו; פנקסים של רואי-חשבון שרוחבם גדול מאורכם. גם חלוקו היה פּתוּח, מבליט קיפּוּלי בשׂרו הכּבדים והשׂעירים שעליהם היה נח קיפּול אחרון של סנטרו, ודומה, ניטל ונתבטל כל הצוואר ואין רווח כלשהו בין הראש והחזה. פעם היה לנחמן ראש מרובע, רב-זוויות, גלוי ורחב, אלא מיום שלקו ריאותיו וצוּוה להטביען בשומן נסתלק מעבודות השדה, והריהו יושב בצריף זה על ספרי חשבּוֹנות אלה, התחיל מעלה בשר. התעגל גם הראש, בולע ומטשטש את חוטמו ואת שאר בליטות פרצופו, וכאילו גם מאהיל על שתי עיני התכלת הטובות והערות והפּיקחות והצוחקות תמיד. ידיו, שהיו קצרות מאוד לפי שיעור הגוף, עוד קצרו משהיו לאחר שתפחו. ישיבה זו על הפנקסים היתה לו ישיבת עינוי ממש. הוא השתטח עליהם בכל מחצית גופו העליונה, הכניס את שולי דף השולחן אל בין אחד מקיפולי החזה, פרש שתי ידיו לכל מלאו היקפן, והיה רושם יום תמים בכתב-ידו הברור והמעוגל, דבר דבר אל אופנו. מן הצד עמד כלי משונה, מין מסמר הפוך שחוּדוֹ כלפי מעלה, שעליו היה חורז את החשבּוֹנות ואת הפתקים, לאחר שהעביר את המצוּין בהם אל ספרי החשבונות הגלויים והערוכים. בזריזות גדולה היו הידיים הקצרות והתפוחות עוברות בחיפּזון רב מן הפתק אל הפּנקס ומן הפנקס אל הפּתק, ובסוף, כאילו מתוך תנועת נקם והנאה, היה נועץ בנייר המחוק את חוֹד הדקר, מבתקו אות סיום ושואף אוויר לרווחה.

כשבאה אליו מרים לא הרגיש בה תחילה. ידיו הוסיפו לפשפש ולמשמש ולרשום מכאן ומכאן, עד שהחשבונות שידו נדקרו בדקר, ואז הרים עיניו. הוא נפתע, כי לא היה מוכן לכך. וסף סוף דבר הגון ומלא חיים לפניו, ולא אותו נייר מעוך עם ריח שמן-דגים וכתמיו, שהלוּלנית הגישה לו מלוא חופנה הבוקר. מרים עמדה עם אותה ציפייה וצביטה חמה שבלבו של אדם עזוב. היא היתה דקת-בשר מאוד ולא הגיעה לשנות עשרים ושתיים, וטל גילה הרך רותת על כל הוויתה. היה ברזונה, באותו הגוף המוארך, הצר בכתיפיו והמתרחב קמעה סביב ליריכיים ושוב מצטמצם ונחפּז לשוב אל מקורו ויורד בקו ישר ומתוח עד כפּות הרגליים – היה בגוף זה דבר מה מובדל ומופרש, טבעי וּודאי שאין להרהר אחריו ואין לשנותו ואין לוותר עליו. היא לא היתה יפת-מראה. אבל ראשה הקטן היה הוֹלם את קווי הפּנים המסוּמנים בהן. המצח היה נמוך, אבל מוארך וקמור משהו ולוהט מאוד. העיניים היו מוארכות קימעה, וזוהר המבּט החוּם והמזהיב כאחת היה צר ומנצנץ לרוֹחב כּלַ הפנים. כך היה גם הפה. לא היה מלא ותוסס ופתוח. צמות היה בדקוּת שפתיו שהביעו מעין פרישות, מעין התאפקות. והיה דבר מה מופרך בין קווי הפרצוף המתוחים לאופקם ובין הגוף הזה עם זרועותיו הארוכות, שגלשו מכתף בלי עקמומית ונתמזגו יחד עם קומת הגוף המאונכת והצרה בפשיטות גמורה כאילן רך בּראשית צמיחתוֹ; כּשם שהיתה מבצבצת ועוֹלה כּעין סתירה והתנגשות בין המראה הכבוש והנזירי שבגוף, המונע את עצמו מכל הדברים, ובין להט טמיר זה שבהוויתה, שהטיל דליקה בכל אשר סביב לה ובמגע עמה.

עיניו הפּיקחות של נחמן תפסו משהו מכל זה בסקירה ראשונה. הוא הפריד את סנטרו המקופל מעל החזה, הרים ראשו לאיטו, קם ממושבו, אסף שתי ידיו מעל השולחן, ושאל:

– ורצונך מהו?

מרים נתנה לו מכתב שהיה שמור עמו נחמן נתן עינו בו, מיד הכיר כתבו של יוסף, והושיט יד והכריז בקול:

– כך, ולמה כל המסתורין? אמרי: מרים אני. ודי.

היא ניענעה לו ראשה ותפסה באצבעותיה הארוכות את כף ידו המעוגלת.

הרי אנו מחכּים לך זה כּמה! ובכן – הרי זאת אַתּ – מרים! אבל אעיין תחילה בדברי יוסף, הוא אצלנו מן המאריכים.

לאחר קריאה יצא מלפני השולחן ועמד כנגדה:

– עכשיו, מרים, נצא מעט לבין הבריות.

ניגש אל פתח הצריף וקרא:

– שרה!

קרבה אחת הנשים המעוּבּרות, זוֹ יפת-המראה ונוגת-הפנים.

– זאת היא חברתי, מרים; היא תראה לך מקום מגורייך, ולאחר הצוהריים, אם רצונך בכך – תצאי לעבודה

ואחר פנה אל זוגתו:

– הביטי וראי, דבר יפה שלח לנו יוסף, גל של עצמות.

שרה חיבקה אל מרים, וזרקה לו בפניו:

– מוטב שתשתוק, יקירי!

ושתי הנשים פנו ללכת. מרים החזירה פניה אל נחמן:

– כל מיטלטלי השארתי בתחנה.

– אל תדאגי, מרים!

וקרא בפנותו לצד הרפת:

– שמשון!

מעבר לחצר ענה לו קול:

– מה, נחמן?

– כשתרד לתחנה תביא אתך כליה של מרים.

– איזו מרים?

– זאת תדע אחר הצוהריים, היא תצא אתך אל התלתן.

– מרים, יאה ויאה! אמור לה שאני מברך בואה.

אל מרים הגיע הקול, ולבה גאה. לא, אינה עזובה, אינה לבדה, אינה כעננה נשכחה זו בשמים. ולאחר הצוהריים תצא לעבודה. מנוחה ירדה עליה.

בשעת הצוהריים קנתה מרים ישיבה ליד שרה ונחמן. האכילה היתה חטופה. רוב האנשים לא באו מן השדה, כי העבודות היו בעצם תוקפן. מרים הספיקה כבר להחליף בגדיה, ולבוּשה קצרוֹת עמדה מוּכנה לתפקידהּ. שתי המזוודות הגיעוּ בשלימוּת מהתחנה, והנה הן מוטלות כאן לפניה. עכשיו ידעה גם שמשון זה מי הוא. אותו בחור גבה-קומה, שפרצופו כפרצוף בן כפר מאוקראינה, זה שעיניים דגניות לו ושערו בהיר ומזהיב כמשי, וחוטמו מוּשפל קימעה כּלפי מעלה ומעיד על הרבּה טוּב לב, על הרבה משובת נעורים ועל חמדה רבה.

לאחר גמר הסעודה ניגש אליה, ואמר לה בלי דיבוּרים יתירים:

– הגיעה השעה, מרים, נצא לעבודה.

היא הזדיין בחרמשו והיא במגובה, ושניהם יצאו מן החצר. שמשון היה רגיל ללבוש מכנסי-רוכבים בימות הגשמים וגם בימות החמה. על מגפיו הגבוהים ועל מכנסיו אלה המנופחים בחלקם העליון עם אותו טלאי של עור מבריק, המרפד את פנים שוקיו לא רצה בשום פנים לוותר. תלבושתו זו הביא עמו מערבות רוסיה והחיק בה. באלה האמין גם לקחת את לב הבחורות, כשהיה יוצא אתן במחולות עד אור השחר. עכשיו ירד בלווית מרים בגבעה. האדימה הקרקע תחת רגליהם. חורש איקאליפּטים מצל להם משׂמאלם. ומלבּנות התלתן מלמטה הבליטו ירקן המעוּבּה והכּחלחל. גבעוליהם היו כפוּפים קימעה ומוּטלים בצפיפּוּת זה על גבּי זה למשב רוח ים היורדת מן ההרים קילוחים קילוחים. מתחילה לא דיברו דבר. שמשון הרחיב צעדו, כשמכנסי הרוכבים שלו מתנפחים, ומרים, שראשה היה צנוף בסודר אדום, הלכה אחריו ולא פיגרה.

הם הלכו שותקים. שתיקה זו הכבידה על שמשון, לבסוף פרץ:

– אומרים עליך, כוחך גדול בריקודים.

– זו מנין לך?

– הכול ידוע לנו.

– לאו דווקא. אמנם שנתיים למדתי תורה זו והפסקתי.

עיני הדגניות שלו ניצתו וליפפו את רגליה החשופות והישרות. ובלבו אמר, נחמן זה אינו יודע מהו סח, לא גל עצמות ריבה זו, הריהי כאן כצפצפה בהרים. ככה הגיעו אל שדות התלתן. ומיד פתחו בעבודה. שמשון היה הטוב שבקוצרים. פסיעתו היתה פסיעה. כשהיה מטיל זרועותיו הצדה, כלפי ימין, ומחזירן למקומן הראשון, לא היה החרמש משמיע אלא שריקה דקה כלחש נחשים, והעשבים מוּתּזים סמוך לקרקע-גידולם והשדה חלק ונקי כאילו עבר עליו תער גלבים. מרים היתה מערמת אחריו. במלאכה זו אימנה ידיה עוד בכפרי ליטה. אבל כאן היתה קלה ביותר. תחת חרמשו של שמשון היה התלתן מתערם מאליו. לא היה סיפק בידה להרהר אחרי יומה זה רב-המאורעות, והרי הם בסוף הערוגה. כאן נתעכב שמשון. עמד להשחיז את החרמש, בעוד עיניו צמודות בשוקי מרים החשופות. שנתיים, היא אומרת, למדה תוֹרת הריקודים, הבל הבלים! אך תבוא בין זרועותיו ותקנה שלימות בתורה זו. עד יציאת הנשמה יְיַגּעהּ. וכשמרים הגיעה גם היא אל סוף הערוגה, נעצה מגובה בקרקע ונשענה עליו. כמחכה להמשיך עבודתה, לא הבליג, ניגש אליה, פשט זרועותיו וניסה לחבקה:

– עוד נצא במחולות, עד אור השחר.

היא השתמטה, נתנה בו מבט שקט וכבוש ואמרה:

– אַל נא, שמשון!

הוא נתבלבל:

– וכי מה עשיתי… ואני כך… סתם…

– אי אפשי, לא כך ולא סתם.

באותו רגע חצה רגב עפר את האוויר ונתפורר באותו טלאי של עוֹר המרפּד אחוֹרי המכנסיים של שמשון. הוא נקפּץ כנשוּך עקרב:

– שוב אליעזר, הוא ולא אחר. היכן הוא אשמדי זי!

ודאי, יד אליעזר היתה באמצע. הוא ישב בקצה השדה השני והיה ממשיך במתינות מים לתוך הערוגות. ישב והמתין במנוחה שירדו עד סופן. לא לחינם אמרו עליו, שעיניים לו מפנים ומאחור, בפחדתו ובעורפו. הוא ראה את הנעשה בערוגתו של שמשון ושלח אליו את רגבו לאות ולמופת. אליעזר היה קלע מן המובחרים ולא החטיא.

עכשיו שבו לעבודתם מתוך כובד ראש. לעיני מרים היה מנצנץ בלי הרף להב החרמש, אחר לחשה שריקתו, וגל העשבים התוססים התאסף משמאלו של שמשון, מתפתל ונע כנחש ירוק. מערוגה אחת יצאו, ואל הערוגה האחרת באו. ערימות תלתן התחילו מתקבצות בשדה הקצור, ערימה מאחורי ערימה, וזו בצד זו. מאליהן סוּדרו, והיתה בתלי ירק אלה, הפזורים על פני הערוגות הקצורות בסדר ובמשטר, פשטוּת רבה ומלבבת מאוד. היה איזה היגיון במציאותם, שדה זה, שהיה רק לפני כמה שעות שטח אחד קר וקופא ומשעמם, לבש צורת חיים מיוחדים. נתכסה צללים ואורות, בליטות ומשקעים – חלקים בודדים וצירופים שונים, שנתמזגו יחד להוויה כוללת. והשמש צנח בינתיים לשיפולי הרקיע. עוד מעט ונגע בצמרתם של הרים. מרים הרימה ראשה. שוב זכרה את גלגל האש, שנתגלה על פני הים, אף כי היה כּאן צנוּע יותר. עבוֹדת יוֹמהּ כּלתה. נשמע שקשוק אופני עגלה. בה ישב אליעזר ועוד בחור אחד. על יד הערוגות התעכבו. התחילה טעינה בחיפזון. ולאחר שהקרון בלע את כל תּלי הירק שנערמו עליו לערימה גבוֹהה, טיפּסו הכול ועלו על גבו, ושירכו דרכם במעלה הגבעה על פני המסילה המאדימה עד חצר הקבוצה.

חצר זו היתה הומה עתה מאנשים ונשים וטף. תינוקות עם רגליהם המפושקות, ככרעי תרנגולת נמלטת מפני מרדפיה, היו מקדמים פני אביהם בריצה. וזרועות האב מקבלות אותם ומרימות אותם אל על, ממשיכים דרכם ברגל כבדה ונכנסים לבתיהם טעונים משא נעים זה. ופני האמהות הבוחנות מרחוק מתרחבות מתוך גיל נסתר. ברפת געו הפרות. ריח התלתן הגיע עד נחיריהן הלחות. לפני חדר המקלחת המולה רבה. בחורים גלויי חזה ומכוסים אבק שדות כעין החלודה, אמיצים ושזוּפי גוף, עמדו בתוֹר, והמגבות מלבּינות על הכּתף המוצקה. מסביב לחדר האוכל כבר התאספו חבל המלהגים, ולשונם שלוחה לכל עובר ושב. אליהם קרב עכשיו שמשון בצעד מרוּשל, מחכּה לגזר דינו. אבל אליעזר הלך אחריו ושמר צעדו.

נחמן קידם פניו.

– כיצד, שמשון?

אליעזר הפסיקוֹ:

– כרגיל, ספג רגב עפר ונרתע לאחור.

שמשון הוסיף:

– לא אירע לי עוד כדבר הזה. אמרה: אי אפשי, לא כך ולא סתם…

כל קהל הנאספים נתנו את קולם בצחוק. מי שהוא חזר על המימרה:

– אי אפשי, לא כך ולא סתם – ריבה כהלכה!

*

הקבוצה עם שלושים וחמישה חבריה עלתה על גבעה זו לפני חמש-עשרה שנה, בעוד אנשיה צעירים לימים ואדמתה עזובה. לא בנקל נאחזו בה. מי שהלך הלך. אבל אלה שנשארו נתחזקו, נשתרשו. המקום שפר עליהם, והם בנוהו, נטעוהו; מעט-מעט רב הירק, גדל צל גן וצל חורש. בינתיים גדלו גם הם. לקחו נשים, הולידו בנים. הם כאילו צמחו עם נחלתם יחד. נתהווה איזה תוך ומשטר ברכס-הרים זה המגוּדל והמיוּשב; בבניני המשק שרבצו ארוכים כאילו גדלו מתוך אדמתו; בבתים הקטנים ששכנו עתּה בין ענפי אילנות; בשׂדירות העצים שחילקו את כברת הארץ, שהיתה קודם נטוּלת דמות, לגני ירק ולשדות תבואה ולמשכנות בני אדם; בדרכים אלה לקרונות, ובשבילים אלה להולכי רגל המתפּצלים מן המרכז אל השדות ואל הגנים ואל תחנת הרכבת ואל הישובים אשר בשכינותו. היה גם תוך ומשטר באורחות חייהם של יושבי הגבעה. שיירי מנהגים וקטעי מנהגים והרגלים נצטרפו יחד למערכת דברים; שעות היום ושעות הלילה, סדרי שכיבה וסדרי קימה, כל הגוּת-לב והמית-נפש, ניסיונות-אנוש ומעשה-ידיו, נארגו למסכת אחת סגורה בחותם חייה וחלומותיה. והיו החיים כאן כבריכת מים חצובה בגבולות סלעיה, אשר כל יסודות זרים שיוטלו אל תוכה ירעישוּה, ירתיחוה.

גם כניסתה של מרים הסעירה מעט את המים השאננים שבבריכה זו והעלתה עיגולים עיגולים על פניהם. עוד בערב הראשון בשעת הסעודה, לאחר שכל אנשי המקום נאספו יחד אל השולחנות, הרגישו כולם במציאות הבחורה הירקרקת, היושבת מכוּנסת לתוך עצמה בצדו של נחמן, ועיניה המאורכות משוטטות ובוחנות. הם ידעו כל הפרטים על עברה. מכתבי יוסף עוד הקדימו להפיצם לפני בואה. בת-טובים, גמרה גימנסיה עברית בליטה. יודעת ביאליק על-פה ושנתיים ישבה בקניגסבּרג בבית דודה ושלדה תורת הריקודים, אלא שמהפכת היטלר הוציאתה משם. ונתיבות חייה וכל מערכי-לבה היו מרחוקים ממקום זה, עד שיוסף, שעשה נפשות בין נוער עיירתה, לְכדהּ ברשתו וּשלחהּ הנה. מיד עמדו על נקודת החולשה שלה. כבת ליטא היתה מבטאת שׁין ימנית כשׂין שמאלית. פעמיים פנתה אל בן לוויתה בעבודה ואמרה “סמסון”, והכול הרגישו בדבר. ומרדכי,התלמיד-חכם שבחבורה, זה קטן הקומה, עם עיניו הבולטות ועם שערותיו השחורות והמסולסלות, מרדכי עם הפה הרחב שלא היה פוסק מלדבר ועם הידיים הקטנות שלא ידעו כל מלאכה, מרדכי הליצן, המבדח תמיד, עורך את העיתון ההיתולי לכל שמחה וחגיגה, החליט סוף סוף להקניטהּ קימעה. הוא קם, זיעזע שׂערותיו וזרק לה בחשיבוּת כמעמידה למבחן:

– מרים, מה הם ציונייך בגיאוֹגראפיה?

– יפים.

– והמרחק בין קבוצתנו ובין מעברות הירדן ידוע לך?

לא הכול הבינו למה הוא מתכוון, וחיכּוּ בקוצר רוח לתשובתה. היא לא איחרה לבוא:

– וכי אומר אתה לשחטני, באשר לא אדע לדבר כן?

מרדכי בא במבוכה, זיעזע שנת שערות ראשו וצנח על מושבו. לאלה, שסתומה היתה להם פרשת יפתח בספר שופטים, הסביר את שאלתו ואת התשובה שבאה בצדה בלי היסוסים. עמדה בניסיון ריבה זו, ודברי יוסף במכתביו אינם דברים בטילים. אותה שעה נתחזק שמשון ונעקר ממקומו, העביר אחת מרגליו מעל לספסל, גרר אחריה את השנייה, ובצעד רחב בא אל מרים גם הוא להמטיר עליה שאלותיו:

– וכי הרה את ללדת?

– עוד לא.

– וכי מיניקה את עוללייך?

– בוודאי שלא.

– וכי לקויות ריאותייך?

– בריאה אני ושלימה.

– ובכן, למה שיבת בין נמושות אלו? קומי וצאי אלינו.

הוא אחז בחגורתה שעל מותניה, הרימה ממושבה והעבירה בכוח, כמעט שהניפה באוויר והושיבה בינו ובין מרדכי.

באותו רגע גחן נחמן על אוזן זרה:

– אין דבר, עוד תשוב אלינו…

המסובים אל שולחנו צחקו בקול.

הערב היתה קצת התעוררות ובדיחות הדעת בחדר האוכל. רק מתי מספר, מן האחראים והמיושבים ביותר שבחבורה, פרשו לפינתו של מנחם לערוך סדר העבודות ליום המוחרת. השאר התכנסו סביב שולחן הרווקים, שהמה מרוב דיבורים וקטעי רמזים על מה שהיה ועל מה שיהיה, ושמרדכי בידיו הקטנות ובפיו הרחב היה מנצח עליו בלא רחמים.

פתאום נשמע מפינתו של מנחם, במקום שענייני משק נחתכים, קול מעובה ומשתיק:

– ואַת, מרים, היכן רצונך לעבוד מחר?

מרדכי היה המשיב:

– אל המטבח! חוק ולא יעבור.

ששון חיזק דבריו:

– אל המטבח, כאחת מאתנו!

מרדכי המשיך:

– ושלושה ירחים תמימים.

ושולחן הרווקים ענה בקול אחד:

– אל המטבח!

הדיבור המעובה והמשתיק שיסע את הקולות:

– יפה, ויהודית תצא צחר אל התלתן.

ושולחן הרווקים נענה בצחוק גדול וממושך.

יהודית היתה מן הראשונות, מן המייסדות, בחורה כבת שלושים וחמש, אשר גילה לא נתן בה סימניו והיתה תוססת עלומים. בהירת פנים ושער היתה וקטנת קומה. היא היתה טובת לב, אבל מחוסרת כל רצון ואופי. כל עבודה מטרידה, שאחרים מאסו בה, היתה מקבלת על עצמה גם מחוץ לתור ונוסף על המיועד לה. ואת שמשון אהבה עד כדי גיחוך. אהבה גלויה זו היתה אחד מהנושאים המבדחים בקבוצה. גם עכשיו עבדה במטבח שלא במקומה ולא בשעתה. כששמעה את החילופין בעבודתה נסתמקו פניה הבהירים וגמגמה בפני שמשון:

– כדאי הדבר או שאינו כדאי, אבל מחר נצא יחד אל התלתן.

*

וכך הווה. ביום המוחרת ובימים הבאים עמדה מרים במטבח עטופה סינר וסודר לבנים לראשה. היה מן החידוש בשיחת חברותיה-לעבודה המלווה תמיד התעסקות זו של בישול והדחת הכלים. והיה מן העניין לשמוע הרבה דברים על כל האנשים האלה אשר לא הכירה אותם ואשר אתם היא אומרת לחיות. היה מן המפתיע לדעת כי מרדכי זה אינו בשום פנים אדם שאין מתפקידו אלא לשַמח את הבריות, הואיל ודעתו בדוחה עליו. לא, כלל לא! לבו היה שבור, ואיש לא ידע למה. לפני שנתיים אמר לשים קץ לחייו והצילוהו. עכשיו הוא עושה לילות כימים וכותב וכותב, ואין איש יודע כתיבה זו מה היא. היה נעים לשמוע, כי שמשון אינו קל ערך כל עיקר, כפי שנדמה לבני אדם שאינם מכירים אותו וכפי שהוא עצמו משתדל להיראות. כי הוא אחד מהטובים שבחקלאי הסביבה, שנפש לו יפה וידיים מבורכות, אדם שקרא ושנה ושקולו הֶעָרב אינו מן השכיחים. והרי נחמן, דומה, אדם יורד, לבלר המפשפש בפנקסיו, ליצן ואוהב דברים, ולאמיתו של דבר הוא, החולה האנוש, עמוד-התווך בחיי המקום, מרתק את החברה הקטנה והמוציא והמביא בה. פיקח הוא ויודע להתהלך עם אנשים, ליישר הדוּרים ולרסן מדנים עם ראשית פרצם. וגם שׂרה אשתו, רק לפני כמה שנים היתה היפה בנשי המקום, אלא שרוחה נפלה. שני ילדים מתו עליה, והנה היא עומדת להביא לעולם את ילדה השלישי ולבה מר עליה, נמוג ורועד מגיל ודאגה גם יחד. ומאיר רטמן, זה המהלך כשר בגדוד, כבעל באחוזתו, ובת-צחוק מתוקה מתחת לשפמו המסומר, ובאמת תוכו רע. כבר רמזו לו שעליו להסתלק מן הקבוצה, ואם לאו, בעל כורחו יצא. והרי גם תמרה, בחורה רמת-קומה זו היושבת בבית-התפירה עם עיניים קרושות ואפורות. יש דבר-מה בקולה המרוסק, המשבר את הלב. דרכה להטיל מרה ולהכאיב. אבל יש לעמוד על אופיהּ. ומי שיודע להבּיט בנפש, ימצא בה אמון ומסירות אין קץ.

וכיוון שחיי האנשים ומזגם וחולשותיהם הם ידועים לך, אינך מוצא כל זלזול ופחיתות הכבוד בקטנוֹת שנטפלו אליהם. היה גם עניין מיוחד לבַשׂם למרדכי את דייסת האורז במעט סוּכּר וקינמון כאשר אהב. לא היה מגוחך כל עיקר, שלאדם מיושב וכבד רוח כמנחם יש לסנן את החלב בהקפדה יתירה, כי הקרום שבתוכו פסלו בטעמו. והיה אפילו מושך את הלב למצוא את שמשון בפתח המטבח מתחנן כתינוק שייתנו לו עוגה חמה, שרדוה עתה מן התנור. בני אדם אינם כאן מלאכי שרת וטוב שאינם כך. כל שהכירה מרים את האנשים, הוקל ללבבה.

משונה ולא מובן לה היה יחסו של מנחם אליה. הוא היה רווק כבן ארבעים וחמש, זקן החבורה וְדַבּרָהּ. כבוש היה בהליכותיו ומתון במעשיו. כובד ראש הוטל בקרבו תמיד. עוד בשנה ראשונה לעלייתם על הגבעה הזאת נפל גרון שהתהפך עליו, וראשו נופץ. בחזירתו מבית החולים, במקום שנאבק עם המוות כמה וכמה חודשים, הביא עמו פרצוף מעוּות, מכוסה צלקות שהסתמקו והכחילו, שורש חוטם מעוך וכדור זכוכית קרושה בתור העין השמאלית שניגרה ואבדה. אבל הביא עמן את כתפיו הרחבות ואת אופיוֹ האַמיץ. לאט לאט שב לאיתנו, הסתגל למצבו. ויתר על דברים אשר פעם שיעשעו את נפשו ושיקע את עצמו כולו בבניין המקום. אבל הכול ידעו יפה, תחת פרישות זו הלם לב תאב-חיים שסגר עליו בלא עת.

מרים חשה, שמנחם כאילו עוקב אחריה מרחוק. פעמים כאילו הוא מתחקה אחריה התנהגותה, ודעתו אינה נוחה הימנה, פעמים כאילו הוא חרד לה. אמנם הוא היה מתרחק הימנה מדעת ונמנע מהיכנס עמה בשיחה. אבל בשעה ששולחן הרווקים היא סוער מסביב בהלצותיו, ברמזיו ובמעשי המשובה שלו, היתה פתאום נתקלת במבט עינו האחת, לוהטת ועוינת, וכאילו צל נפל על צחוקה ושאונה.

ופעם בשעות הבוקר מעה קולו של מנחם מכריז מבית האוכל:

– יש מי שרוצה להוסיף מלים אחדות במכתבי ליוסף?

עתה זכרה שלא כתבה לו דבר מיום בואה הנה. ונדמה היה לה, כי בקול מנחם מורגש מעין תוֹכחה. היא נמלטה לרגע מהמטבח, ניגשה אליו ורשמה בחיפזון בשולי המכתב: “טוב לי” וחתמה את שמה. מנחם הביט בתימהון בפניה הרזות והמאירות, הוציא את העט מידיה, והוסיף משלו: " הכול כהוֹגן וכשוּרה, יוסף". וגם הוא חתם את שמו.

לא. לא הכול היה כשורה באותו ערב, אור לשבועות היה, נתאחרה מלאכת האפייה עד לאחר חצות. היה חם ומחניק במטבח. מרים יצאה לרגע קל לשאוף אוויר צונן. והנה שמשון עומד לפניה סמוך לקיר בצל האזדרכת נבובת-הגזע, ואומר לה בקול לא לו:

– טוב כי באת.

– וכל זה למה?

– שעה יפה אני עומד כאן ועיני מבקשות עינייך, ואני משנן לעצמי “בואי, בואי, בואי”, עד שהכרחתיך לעשות רצוני.

– מדבּר אתה דברי הבאי, שמשון.

– זוכרת אַתּ עבר ראשון בואך?

– ודאי.

– אחזתי בך והעברתיך בכוח משולחם נחמן לשולחננו.

– זורת.

– אז אחזו בך שתי כפות ידי, והרי הן בוערות עד היום הזה. והוא פרש תפניה את שתי כפות ידיו הגדולות והמיובלות כמבקש נדבה. מרים לא ידעה את נפשה. קולו וכל עמידתו הרעידו בה משהו. אבל היא לא היתה מוכנה לכך, לפגישת פתאום זו ולאלה הדברים, ובמקום זה ובשעה זאת. שמה את שתי זרועותיה על כתיפיו – עליה היה להרימן, למען תגיע אל כתיפיו. גם עיניה הרימה, אבל ראשה הרחיקה מעט, כי מצחה היה קרוב מאוד לשפתי פיו. בחשיכה הבחינה בברק עיניו, ולחשה לו:

– אל תוסיף לעשות כן, אתה מכאיב לי.

שמשון חש בתנועות החושדות והזהירות שבגוף מרים. משהו חם היכּה על ראשו. ההשתמטות היתה לא-צפויה. אחז בזרוֹעוֹתיה והשליכן מעליו, ואבד בחשיכה. רגע ומרים עמדה ושתי זרועותיה מדולדלות, כאילו אבד משען להן. רבות השמיעו בחורים באוזניה. כאלה לא שמעה עוד מעולם. אבל הנה קראו לה מן המטבח, והיא מיהרה לשוב לעבודתה.

תמרה, שהיתה שם מסייעת בהכנות החג, שאלה:

– מי דיבר עמך שם?

– שמעון.

יהודית, שהיתה גם כן בין המסייעות, צחקה:

– אם ריח בצק אפוי עולה באַפּיו, הריהו כשועל עם ביכּוּרי ענבים.

תמרה הטילה במרים זוג עיניה הקרושות והאפורות, שהתעכבו על פניה החרידות. היא ידעה יפה – לא הבצק האפוי הוא שהביא הפעם את שמשון באישון לילה.

במוצאי החג, סמוך לחצות, יצאו מרדכי ושמשון ותמרה ואליעזר ומרים ויהודית לחורשת האורנים שבמורד הגבעה. היה ליל סיוון מתוק וטעון סודות פריונו. הירח כבר נתעלם, וצינת ההרים גלשה אל המורדות והעמקים. שרף האילנות נצטמק והשאיר אחריו זכר ושריד לדבר שהיה ואיננו. ירד טל כבד, והכרמים נתנו בושם דבשני של ביכֹוּרי אשכולות עם ראשי ענביהם המזהיבים. עם הרוח נישא ובא קול שפשוף עמום, כצרצר חרגולים מרוחק, היוצא מן השיבּולים המתחככות זו בזו. וקולות אלה הלכו הלוך והתרכך כל מה שהתקדם הלילה, שעה שסוֹפגת הקמה ליח הטללים, והיא כּפוּפה קימעה ועומדת דומם ונכנעת תחת משא זרעיה הכבדים. שלפי החציר כבר הפיצו אותו ריח חריף ומשכּר של קש קטנית בריקבונו, כשמרי יין בראשית תסיסתם. צפופה ושותקת ישבה החבורה. הצינה קירבה אותם והחשיכה שיקעה כל אחד בהרהורי לבו. שמשון ישב אפרקדן, ושני אגרופיו למראשותיו. האש היוקדת בהם לא כבתה. ממולו ישבה מרים, ראשה נתון בין כפות ידיה הנשענות בברכיה. אילו היה שמשון מקרב עכשיו את ראשה ומניחו על חזהו, ודאי שהיתה נענית לו. אבל הוא שכב לבדו, מופרש ומרוחק, ועיניו תלויות בכוכבים. על ידו שכב מרדי מכונס גם הוא בתוך עצמו ושומר לשונו. וגם כאן, כמו בשדות הרחוקים, רשרש רחש נסתר, רחש לבבות הומים, פּתאום, כמו יללת תן לא צפויה, פתחה תמרה בקולה המרוסק:

– דבר אחד מעיק עלי תמיד בחיינו אלה…

מרדכי לא עצר ברוחו:

– וכי מה איכפת לי מה שמעיק עלייך.

תמרה נעלבה:

– אם דיבּוּרי מדריך מנוחתך, יכולה אני גם לשתוק.

אבל היא לא קיימה דבריה והמשיכה:

שׂאֵת לא אוכל, שאנו תמיד יחד, הכול גלוי וידוע, ואפילו מחשבות לבנו הטמירות גלויות וידועות.

אליעזר נכנס לתוך דבריה:

– וכי חסרה את מחבואי סתר בגבעתנו? אביאך למקומות אשר גם ציפור לילה לא תניע כנף שם.

– אך אם אליעזר יהיה מורה-הדרך, תמרה, העניין ייגמר ברגב עפר שיתפורר בשוק מכנסייך, העיר שמשון.

לא כך תיארה לעצמה תמרה את מהלך השיחה. היא אמרה להטותה אל הדבר אשר גזל מנוחתה זה יומיים. מעיניה לא נעלמו חוטים דקים אלה של משיכה והתקרבות, שהתחילו מתארגים בין שמשון ובין מרים. היא חשה באוויר את המתהווה. היא הקדימה להרגישו קודם שהרגישו בו בעלי הדבר עצמם. אין זה מדרכו של שמשון לבוא במחבואים ולשמור צעדי בחורה עד שיזדמן לראותה. מעשי המשובה שלו לעולם היו גלויים לעיני כול. עכשיו הוא מוטל שרוע לכל אורכו, ואינו כאן. שט הוא בין הכוכבים, שעיניו נתלו בהם. ותמרה לא ידעה מנוחה.

היא ניסתה להגיע מטרתה מצד אחר:

– מרים, נצא לטייל, רואה אני שאת משתעממת כאן.

מבּין ידיה הוציאה מרים ראשה ואמרה:

– למה תחשבי כן, איני משתעממת לעולם.

אז פנתה אל שמשון:

– ואף אל פי כן, אם אתה תקרא לה, תיאוֹת לך.

מרדכי צחק בקול גדול. רק עכשיו ירד לסוף דעתה והבין את כל עקיפיה. באחת מאצבעותיו דירבּן את שמשון:

– בחור, אמוד למבחן.

שמשון קם בבת אחת, הרים גם את מרים ממושבה, ומקצתו שחוק ומקצתו מתוך כובד ראש הזמינה ללכת עמו:

– הרי לא נעשה את תמרה בדאית.

– ודאי – לא נעשה כזאת!

והיא הלכה עמו. חשכת הליל בלעה אותם מיד, ורק והד צעדיהם נשמע מרחוק. הם ירדו את המדרון בשדירת האורנים הרחבה. אבל עם סופה היה מורד הגבעה זקוף, ורק שביל צר התפתל בין צוקי סלעים מרובים וקרובים זה לזה. שהיו זרועים על פניו. כאן עמדו. אפילה מעובה וצוננת לפפה אותם. כך עמדו שעה קלה עד ששמשון הפסיק את השתיקה:

– ידוע לך, מרים, שי הייתי נשוי?

– לא, לא ידעתי, ענתה בהפתעה.

– ואני אמרתי, הכול ידוע לך, מאַחר שאת חודש שני במטבח.

היה בה רצון להקניטו.

– אמנם הרבה הרבה ידוע לי.

– לפני שלוש שנים באה לכאן בחורה אחת, ועיניה חומות וגדולות ושערותיה מסולסלות וקולה מקשקש כזוג. נטרתי אז בכרמים וערב ערב באה לסוכתי, וכעבור חודשיים עמדתי אתה בבית הרב בטבריה וקידשתיה לי

– והיכן היא עכשיו?

– לא אדע, שלושה חודשים אחרי כן שילחתיה.

– עושה אתה מעשיך קצת בחיפזון, שמשון.

– לאו דווקא.

– נישואין וגירושין בחמישה חודשים, אין לומר, כי מתנהל אתה לאיטך.

– קלת-דעת היתה.

– כך.

– ולפני שידעתיה כבר נסתבכה באיש אחר.

מרים התעוררה ושאלה, באילו הדבר נוגע אל לבה:

– וממקום זה היה האיש?

– מה נפקא מינה?

– ואף על פי כןץ

– ממקום זה – מאיר רטמן.

והוא הוסיף:

– אמרתי לך זאת, שהתנהגותה של תמרה תהא מובנת לך.

שוב היתה דממה רגעים מספר. ואחר ניגשה מרים קרוב לו, וכמעט בלחישה נמלט מפיה:

– גם לי הוא מציק.

והיא שחה לו את כל לבה. בערב השלישי לבואה היה ליל חם מאוד, והיתושים, שלא הסכינה עוד לעקיצתם, גזלו מנוחתה. בבגדי ליל יצאה החוצה וישבה על המדרגות. מתוך שׂדירת הברושים נראה איש מקרב אליה. היא קמה ואמרה לקרוא לעזרה. אבל האיש אחז בידה והושיבה שנית על המדרגות וגם ישב אצלה. זה היא מאיר רטמן. מיד התחיל בהתגלות הלב. הוא דיבּר ארוכות על השיעמום, על הבדידות, על המסיבה הרעה, התאונן על גורלו, שאין איש רוצה להבין לנפשו, כי אין הוא יכול להסתפק בחיים אלו – כי צר לו המקום פה, אבל הוא אדם אובד ואין לו דרך בחיים. דבריו היו נוגים מאוד. היא לא ידעה את יושבי המקום. ותלונותיו נגעו אל לבה. כשהאיר השחר והיא קמה ללכת, קם גם הוא כפוף ואומלל ונכנע, בירכה לשלום והלך לו אל תוך החשיכה. מבטו היה מוזר ועכור. צמרמורת עברה על גבה. למוחרת בערב מצאה אגודת פרחים על שולחנה. לא היה ספק בידה; ממנו באו. אבל היא מיהרה לבערם לפני שנכנסה יהודית, הדרה עמה. לבה אמר לה שאין להשהותם בחדר. אבל מאז נעשו הפצרותיו טרדניות ביותר. כצל הוא מחזר אחריה. אם רק נפנתה לרגע והיא יחידה בחדרה, או שיצאה לחורשה ואין רואה, הרי הוא בא, מתרפס, אומר “שחייו אינם חיים בלעדי ומבקש ממני, שאלך אתו העירה לשבת יחד”. כל העניין הזה היה לה לזרא. אילו היתה במקום אחר, ידועת היא את הדרך כיצד לשלחו מעל פניה. אבל במקום זה, הכול מתגלגל מיד מפה לפה. והיא אובדת עצות.

שמשון הקשיב לדבריה בנפש שבורה. עכשיו הבין יפה מה רב היה הכיעור וקלות-הדעת במעשהו שלשום. וכשסיימה אמר לה:

– נחזור אל חברינו.

כשחזרו אל החורשה לא היתה עוד החבורה במקומה. הם המשיכו דרכם אל חצר הקבוצה, כי משם הגיעו אליהם הקולות. חדר האוכל היה מואר, וסמוך לשולחנות ישבו הכול והיטיבו לבם בעוגות גבינה וכוסות תה. מעשה זה היה עבירה על החוק. אין לפתוח את הארון במטבח בלי נטילת רשות. מרים העובדת בו היתה גם האחראית לכך, ושאלה:

– מהיכן הגיע אליכם המפתח?

– קיבּלנו אתו ממאיר רטמן.

– ומה לרטמן ולמפתח?

– הוא שומר הלילה.

הם ישבו אתם. מרדכי כאילו שינה טעמו. הוא היה עתה מבוּדח ביותר. מיד בשבתּהּ נתן למרים פיסת נייר והפציר בה שתקרא את הכתוב בקול. היא העיפה עין במלים הרשומות, נענתה לו מתוך צחוק, וקראה לאטה:

– סַפְסְפִי סֵס סְמָסוֹת סנה וְסַלֵס.

דרדורי צחוק התגלגלו וליוו קול קריאתה, ומרדכי, נהנה מהמצאתו, חגג:

– היה ויכוח כאן, אמרו שתסרבי, אבל ידעתי, קרוא תקראי, בת חיל אַת!

אליעזר רצה לכונן את הגרמופון. מרדכי מנעהו מזה. ובהטעימו כדרכו את פסוקו אמר:

– גביע אחר באמתחתי.

והוא פנה למרים:

– הלילה תצאי במחול לפנינו.

ולאליעזר אמר:

– ואתה לך והבא את נחמן. גם שמואליק ביקש להאירו. הוא ברפת; ואם תראה אור בחדרו של זלמן, דפוק על פתחו; בין כך וכך עליו לקום בעוד שעתיים להתקין את המשאבה.

אליעזר עמד כמבולבל:

– כך, הרי זה ערוך מראש.

– ומה אמרת – הבירה בלא מנהיג? סחים לנו על קניגסברג, בית-ספר לריקודים, סוף-סוף עלינו לדעת, אם יש ממש בדבר.

מרים ישבה ולבה נאחז בצבת. לשווא ביקשה סדק קל שבקלים להימלט. המצודה היתה פרוּשׂה ביד חרוצה, והיא בתוכה ואין מוצא. גם שמשון לא רצה לסייע. עיניו זירזו אותה, הפצירו בה, אבל לעזרה לא באו. והיא קמה ושמה ידיה על כתפי מרדכי, ואמרה:

– מוכנה אני לעשות כרצונך.

כל הידיים מלאו עבודה. הסיעו את השולחנות והספסלים הצדה. ריצפת הבּיטוֹן הסדוקה והמרוּפּטת נתגלתה על רישהּ ונוולותה. את המאורות כיבּוּ ולא נשארה אלא מנורת קיר אחת, זורעת אור קלוש ומדומדם סביבה. גם מרים היתה עסוקה בהכנותיה. היא פתחה כמה כפתורים בשולי שמלתה, והיתה הרווה לארכובותיה, הסירה את הסודר מעל ראשה וטלטלה שערותיה אילך ואילך – כאילו נתכוונה לעורר גם אותן – ומתחת לבגדיה זיעזעה שרירי גופה. ככה התנערה מן הקפאון שהאברים נתחסמו בו. אחר הרימה שתי ידיה, צלבה אותן אל ראשה ועמדה הכן.

חזר אליעזר ואתו נחמן בבגדי לילה, לבו טוב עליו כמו תמיד, מלחית ונכנס ומגזים בכוונה בשפשוף עיניו מפני האור המכהו בסנוורים. אחריהם בא שמואליק. גוץ ופניו חומים כהים וירקרקים כפני הזית. ועיני שקדים לו חוּמות וגדולות, בולטות מעט ומתגלגלות בלובן עכור כעיני הצועני. ושערות ראשו שחורות ופרועות, ושיירי קש ותבן מלבינים מתוכן. לבסוף באו גם זלמן המכוֹנן וזוגתו. הוא גבוֹהּ ומיוּשב, כבד-תנועה, צהוב, ובהרות-שמש מכסות את כל פרצופו אל צרועות ידיו, ודומה, עד לעיניו הגיעו, כי שלחו מבּטים שקטים ועצלים באוֹר זהב מרגיע. בזרועו היתה נתלית רבקה אשתו. קטנת-קומה, רזה ועיניים שקועות לה, המשוטטות באי-מנוחה. הכול ישבו בשוּרה ארוכה על אחד הספסלים וידיהם על ברכיהם. השתלטה שתיקה. אז הטילה מרים בתנועת משובה את סנדליה אל תוך החדר ואמרה לפתוח.

אליעזר קרא:

– והגרמופון!

– אין צורך, אבל אם רצונכם בכך, ספקו יד אל יד, כדרך שאתם טופחים תמיד בשעת ריקוד.

והיתה הרווחה. ידיים אלה, שהיו שרועות על הברכיים כדברים שאין חפץ בהם, מצאו סוף סוף שעתן. ותשעה זוגות ידיים, רחבות וכבידות וגרמיות, שהיו אוחזות בשאר ימות השנה באת ובמחרשה ובעטיני פרה ובחרמש קוצרים, התחילו להכות זו על זו בקצב מדוד. בבת אחת, בטפיחה חזקה הורידה מרים את שתי ידיה הצלובות על ראשה ומתחה אותן עד קצה גבול היכולת לאורך גופה הצר. נדמה, היא מעיקה ולוחצת בהן על גופה להביאו גם הוא לקצה דקותו ופישוטו. ואחר עמדה על נקודה אחרונה שבבהונות רגליה, וכך ניצבה דום רגעים אחדים. זקופה, ישרה, מורמה, נמשכת אל על, כברוש רך אשר כל בדיו נלפפים בחרדה אל גזעם ושואפים למעלה. אבל מתיחות זו לא ארכה, אי אפשר היה שתארך. לאיטהּ רפתה ונתעממה. הגוף כאילו התמוטט ונתפרד ונתבדר. קיפולי שרירים רחבים התנענעו בעצלתיים מן הכתף אל המותן, נכספים לשוב למנוחתם. עייפה הנפש ממאמצים והתעלוּת והיא יורדת ונופלת חסרת אונים מטה מטה. מרים צעדה צעדים אחדים ימינה ושמאלה בקומה שבורה וכפופה ובזהירות רבה, כאילו תהום פעורה לרגליה. גם פניה נפלו. דעך אותו קו האור האופקי בשתי עיניה. שערותיה המדולדלות כיסו מצחה הלוהט ומחצית פניה, והידיים שהיו כה זריזות ומובנות נבוֹכוּ, והיא גוללת אותן, מכווצת ומקפלת אותן עד שהן נעלמות מן העין. פתאום והיא דולה ממעמקי גופה מאמץ אחרון. שתי רגליה ניתקה ממקום חיבורן אל הקרקע, עברה חצי עיגול באוויר ורגל אחת הוטלה למעלה מראש, כמעט שנגעה בגבה. אז שבה מרים לאט לאט למקומה הראשון והתמתחה בפשיטות צוואר, ועמדה על בהונות רגליה, כמלופפת אש בוערת. הידיים הורמו מעלה מעלה ואצבעותיה נתארכו ונתחדדו והיו כאבוקות דולקות. וכל הגוף תנועה אחת. בקצב עצור נידרדרו גלי שרירים קלים ושקולים מהצוואר עד קרסולי הרגליים, הלוך ושוב מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כאילו העביר אדם אצבעו על מכּוֹשי פסנתר מראשית עת תכלית. והיתה מידה בתנועות אלה, חזרה והטעמה. והבשר והאברים היו נכנעים ונשמעים לרצון בעליהם ולפקודתם. בקביעוּת ובכוונה התעכּבו ידיה סמוך לחזה. ושני שדיה ננערו וטבעת של אש מקיפה את כל בשרה. וארח ירדו שנית באותו קצב מדוד והתעכבו שוב פעם, במקום שהגוף מתעגל בנזילה קלה, והן מרעידות מותניה. על תנועות אלה חזרה כמה פעמים, עד שהדליקה כל קמט חבוי בבשרה. אז נעקרה שנית ממקום עמידתה, התחילה מסתובבת בחצאי עיגולים, שמלתה ושערותיה מתבדרות ומסתובבות אתה, כאילו יצאה מעיגול האש, איל ההצלה קרובה. ובעוד היא מדדה ובאה, קרבה אל הספסל שעליו התיישבה כל החבורה, חטפה בידיה את שמואליק, משכה אחריה את רבקה ואת אליעזר ואת נחמן, וקראה:

– נרקוד יחד!

נצטרפו למעגל ראשון, יד שכם חבוקות ומרותקות. מיד נתמלא המעגל על ידי השאר, והכול התחילו בריקודם הרגיל, בהקשת העקב ובקול זימרה, ושתי רגליו של שמשון עפו באוויר בבהילות ובחוזק התשוקה, כאילו הוא טורח לייגע את מרים, כאשר התפאר לפניה, עד אפיסת הכוחות.

איש לא יכול לשער, מתי יחדל ריקוד ממושך ועקשני זה, שעמד כמה וכמה פעמים להיפסק מאליו, אלא שהיו מחזקים אותו מחדש ומאדירים התלהבותו בידיים. סוף סוף הגיע שמשון אל מבוקשו. בבת אחת התפרדה החבילה מחוסרת כוח-נשימה ושטופת זיעה ונמלטת החוצה אל תוך האוויר הצונן. היה עוד לילה. אבל פה ופה בחצר ובבתים התחילה כבר המית בעלי חיים ושאון בני אדם. עובדי הרפת היו מחישים צעדיהם אל הפרות הגועות. מי שהוא היה כבר מזרים מים במקלחת. והפרדים באורווה היו מפרזלים בשרשאותיהם, ופרסותיהם רוקעות, מרגנים וטוענים נגד שמואליק, שאיחר הפעם לשום את המספוא באבוסם. מיד טרדות יום המלאכה הממשמש ובא הפיגו שיכרונה של כל החבורה. אחד אחד נפטרו לבתיהם, וחובת יום המוחרת מעיקה על שכמם.

מרים תפשה בזרועות מרדכי ושמשון וגררה אות אחריה:

– שיגעו ממש, עוד מעט ועלינו לקום.

וכשהגיעה לדירתה ורזה אותם שנית:

– בחמש וחצי עלי להיות במטבח. שמשון, תדפוק על חלוני, שמא אאחר.

ובחוץ היה כבר השחר מפציע אורו החוורוור על הגבעה.

*

בימים שלאחר החג נצטרפו ונתרכזו הרבה עבודות שדה ועבודות בית בעונה אחת. האנשים היו מפוזרים בכל מקום – בגן הירק, בפרדסים, בשדות ובכרמי הגפנים. לאחר סעודת ערב, עם קביעת סדר העבודות ליום המוחרת, מתמלא חדר האוכל שאון רב. הדיונים סוערים וארוך המשא ומתן. מנחם ונחמן יושבים בפנים נובלות כשרי צבא שגיסותיהם עזבו את המערכה. העומדים בראש ענפי החקלאות תובעים ידיים עובדות בשאגת אריות, וברשותם קומץ אנשים ואין ביכולתם להשביע אף אחד מהם. בחצר תחת הסככה מוריקות ערימות מלפפונים ובצדם תלי פחים מוטלים בחמה וקלחי-שמיר ואיגודי-שום, הכול מוכן להחמצה וכיבוש. בכרמים כבר מהלכים מגפן לגפן לבצור כל אשכול ביכורים. ויורות הנחושת כבר נשלחו העירה להלבנה, שלא יהא עיכוב בטיגון פסולתם ועודפם של הענבים שאין השוק קולטם. שמשון וכל חבורתו על טראקטוריהם, מכונותיהם, קוֹמבּייניהם ובהמותיהם, אלה הבחורים העליזים והזריזים עם שמואליק ואליעזר, החונים והנוסעים תמיד בחילם הכבד, כבר יצאו לשדות הרחוקים, מערבה לנצרת, לקחו אתם את יהודית לשפות קדירתם, ושם קוצרים את השׂעוֹרים ואת החיטים ומכסים פני השלפים שׂקי בר. אחרי כמה שנות בצורת באה סוף סוף שנת ברכה. וזה ארבעה עשר יום שלא שבו אפילו לשבות שבּתם.

בימים ובלילות היה המקום חי חיי עמלו ושוקע כולו בליאות שלוותו. הפרות היו תמיד בחצר, ומביאים אותן לרפת פנימה רק לשעות החליבה. בשרב היו מתכנסות תחת הסוכה, שענפי איקאליפטים יבישים עם עליהם המזהיבים הצלו עליהן. ובערבים, לאור הירח הצונן, היו רובצות, כתמים כתמים, פזורות על פני כל הכיכר, גונחות מר ומשקיעות את האדמה התחוחה מתחתן. עובדי השדה היו מקדימים לצאת למלאכתם ומאחרים לבוא, ועם גמר סעודתם היו ממהרים ומפטרים לבתיהם כדי לעלות על משכבם ולהחליף כוח. לא נשמעו עוד קולות המטיילים בשדירת האורנים וזמרת הרווקים בחורשה. בקבוצה עצמה לא נתחדש הרבה. רטמן אסף מליו המעטים ויצא. שרה חזרה מבית היולדות ואתה פעוט בהיר-עיניים עם דלדול קטן וחום בתנוך אוזנו הימנית. סימן יפה, אמרו הזקנות, לבריאות ולאריכות ימים. פני האם שוב אורו, השפתיים שנסדקו והכחילו, הסמיקו. פג הפחד בעיניה האפורות, כאילו שבה לימי עלומיה.

מרים עובדת במטבח זה החודש השלישי ושאינה משתעממת. לבה עמד. כיוון שנתמעטו האוכלים היתה מסייעת בחצר בכיבוש ירקות או בהכנת מזונות לעופות. עתים היא באה למזכירות בצריפו של נחמן, והוא מקדם פניה מתוך בדיחות הדעת ומוצא לה תמיד משהו שתתעסק בו:

– יפה, יפה שבאת, מרים. הנה דיברתי עם שמואליק בטלפון, הם מבקשים מאתיים שק נוספים, והשקים שבידי נקובים ככברה, ואין איש בחצר.

והיה זה רמז, כי יש לקחת חוט סקאים ומחט לתקנם. עם השקיעה הי שרה ונחמן מצרפים אותה לביקורם הקבוע בבית התינוקות, לראות בפעוטות ולהשתתף בשמחתם. ובערבים מרדכי בא לחדרה, יושב שעה ארוּכּה ומסתּכֹל בציפּורניו, שהיו לעוסות ומכורסמות עד שורשיהן, ואחר מוציא מצלחתו את פנקסו קורא באזניה את השיר האחרון, שהעלה אותו על הנייר באשמורת הבוקר.

ואף על פי כן לא נח הלב ולא שקט כולו. חילחלה בו איזו ערוּת משונה, מתמדת, שמרים לא ידעה שחרה. גם בשעות השינה וגם בחלומות לילה היתה ערוּתה זו מגרה את בשרה וממלאה את כל הפּנים ציפּייה ממוּשכת, מטוּשטשת, שהיתה מנפצת ומזעזעת את כל הגוף. הערבים היו חמים וכבושים ומלהטים אתה דם, ואור הכוכבים המרתתים היה דוקר ומעליב כמשַטה בה. בחדרה הקטן עמדה מיטתה של יהודית ריקה ואין שוכב בה. וריקות זו הדריכה מנוחתה. מפּני אימת יתושים היתה מונעת את עצמה מהדלקת המנורה, וקולה של תמרה, ששינתה טעמה וביקשה קירבתה, היה מחרחר באפילה, רוגן ומתרעם ומבשר רק רעות.

פעם כשהיתה לבדה במטבח, משגיחה על החלב העומד לפני רתיחתו, נשמע בשלוות הצוהריים רעש מכוֹנה מתקרבת שנפסק סמוך למזכירות. מצריפו של נחמן הגיעו אליה קולות אנשים בשיחתם. אבל משום מה נדמה לה, כי קול הבּאריטון של שמשון חותך שם דיבּוּריו. אוֹתהּ הערוּת שבּלבּהּ דעכה פתאום ותמהה והשתוממה על עצמה. חמימות וחרדה הציפו אותה כולה – עד שורשי שערותיה הגיעו. כאילו אותה הציפייה הארוּכּה, שהיתה מעיקה ולוחצת, לא הכזיבה, היתה כדאית, קיימה את אשר הבטיחה. היא יצאה החוצה. צעד דופן הצריף שמעה אנשים מדברים על קנטרים של חיטה וקובעים מחירה, נורסית לחוד ואֶטית לחוד, ונחמן מסרב ומפרש. את קול שמשון לא הבחינה בתוכם. והיא מיהרה לשוב על עקבותיה. בינתיים נתמלא חדר הבישול עשן, הסיר המפעפע הפיץ ריח חלב חרוך, וקרום מפוחם הגליד את הכיריים. היא הצילה מן הדליקה מה שאפשר היה להציל, אבל לבה היה במקום אחר. אותה החמימות והחרדה לא פגו. אילו היה שמשון פורש עכשיו את כפות ידיו לפניה כשם שעשה אז בערבו של חג באישון לילה, היתה מעתירה עליהן מנשיקות פיה לעיני כול. כי שפתיה מלאו אש. ומתוך טרדותיה הקטנות צפה לפניה קומתו, והוא מניף רגליו במשובת המחול וחוטמו המופשל נוגע בתקרה. עכשיו ידעה, דבר זה שהיה מוצץ ומוצץ בכליותיה מהו. ונתעוררה בה תשוקה עזה להימלט מתוך חדר מפוחם זה, לבוא בשׂדות ובכּרמים, לקדם כל פני חבר וחברה ולהגיד להם, בלי כל סייג ומורא – אמנם כן, בחור אוקראיני זה אני אוהבת אהבת נפש, וישלחו נא בה את לשונם כאַוות נפשם!

לא הרגישה מכניסתה של שרה עד שקראה לה:

– מרים, מה אירע כאן? הבית מלא עשן.

– יצאתי לרגע והקדחתי את המרק.

– ואל מה את מתרגשת?

– שמעתי קול מכונה, ואמרתי: החבריה שבה.

והוסיפה:

– אימתי הם עומדים לבוא?

– בעוד כמה ימים – כן אמר לי נחמן.

– אילו ידעת, כמה אני מתגעגעת עליהם!

ורווח לה.

לאחר כמה ימים, עם שקיעת החמה, כשאנשי המקום התחילו להתאסף על יד חדר האוכל, רץ כחץ מקשת בנו של זלמן, זה שנולד הראשון שבמקום, ובקול מקוטע מרוב התרגשות בישׂר לרבקה אמו:

– הם באים!

לא היה צורך לפרש, מי ומי הבאים. “הם” –משמע, החבריה מן השדות הרחוקים. במעלה הגבעה נראו ענני אבק מתאַבּכים. בראש הלך הטראקטור כח ורוקק, מפעפּע ומטרטר ומחיש זחילת שרשראותיו, כאילו שש ונחפז לנוח במקום עמידתו הקבוע. זלמן ישב על ההגה שקט ובוטח, ופניו הבוהקניות השחירו מאבק דרכים ומפיח הדלק. אחריו באה כל הכבוּדה, הקומביין, מגוב בעל כנפיים המכונה “אווירון”, מכבש ארוך ואדום ואוֹטוֹ של משא הכּח ורוקק גם הוא, שכן בארגזו נצטפפה כל החבריה, כשהם נוסעים מעומדים וקול זימרתם מנסר ועולה. ויהודית יושבת באמצע על גבי תלולים של שׂקי שׂעוֹרה גבוה גבוה. ומסביבה כרים וכסתות ומזרנים וכלי בישול ושאר מיטלטלים. במרחק-מה שירכו דרכן שלוש עגלות טעונות שקי בר. והפרדות ממתחות את החבלים בהתמסרות שלימה. פוסעות ועולות בפסיעות רבות ותכופות, כהילוכו של שרץ-עוף עם מרבית רגליו, ומנענעות בזריזות את חרטומיהן לצדדין, מצלצלות ברסני הברזל שעל צווארן ומתעטשות וצוהלות, כי ריח אורוותן עלה באַפּן.

עם כניסתם לחצר יצאו כל יושבי המקום לקדם פניהם בשער. הילדים, שנטפלו אליהם עוד בדרכם במעלה הגבעה, ישבו כבר על ברכי האבות או בצדי הדוֹדים, על דוכן העגלה או אצל הגה המכונה, עיניהם אור מגיל, והם נכנסים בסך אתם. היתה התרגשות-מה בפגישות אלו וגם ערבוביה גדולה. כל אחד ברר לעצמו את החביב והקרוב לו. רבקה היתה כאן עם ארבעת ילדיה. שניים ישבו עם זלמן על הטראקטור, ושניים נתלו בסינר האם. גם שמשון בדק בעיניו וביקש ראש אחד בין קהל הראשים המקיפים את המכונה ועוטרים אליה. ארבעה עשר יום עמד זקוּף ומוּרם במגדל-הקוֹמּביין וההגה בין ידיו. עיניו היו מקובעות בתוך משקפיים ירוקים. מוץ וגזרי קש ואבק שדות היו מכורבלים סביבו. ולפניו ים קמה ושיבולים מכה גליו, ינוע תמיד, יגאה וישפל בלי הרף. לא פעם צף ורמז לו מתוך ים קצירו הרועש ראש זה אשר ביקשהו עתה. והרי היא עומדת כאן בין כל אנשי המקום, נרגשה, הומה כמוהם.

כשנפגשו מבטיהם, חש שמשון כי לבו עולה לבית הבליעה שלו. היה דבר-מה בעיניים אלה אשר לא ראהו עד כה. היתה לבושה אותן הקצרות, כביום בואה הראשון בשדה התלתן, ואותו סודר אדום היה על ראשה. ושתי שוקיה החשופות, כמו אז הזהיבו באור חמה שוקעת. הוא ירד בדילוג וניגש קרוב לה:

– כיצד, מרים?

– יפה.

– ואני אמרתי, נשמתך יצאה מרוב געגועים אחרי.

– וזו מנין לך? שמא יצאה.

וקו האור האלכסוני הממותח לרוחב הפּנים נדלק בעיניה.

– משטה אלה בה?

– לאו דווקא.

שיחה זו לא היתה בידם להמשיכה. שם בין העגלות התחילו כבר בעבודת הפריקה, ועל שמשון היה להסתלק ולהטת שכם.

הוא אמר לה:

– מה מעשייך הערב?

– שעתי פנויה.

– נזדמן יחד.

הרכינה לו ראשה. כשנפנה הימנה החזיר פרצופו שנתמעך מצחוק:

– אבל… לא כך ולא סתם!

שוב הרכינה לו ראשה. רוחה היתה מפוזרת. למה נעתקו המלים מפיה? והרי הן היו ערוכות ושמוּרות בלבה כמה וכמה ימים.

עוד בראשית הסעודה נתרגשו הרוחות. וגאו גלי הדיבּוּר. החדר סאן. קול המון בהמולתו. האורחים פיהם היה מלא חדשות. הם נשאלו מכל צד על עבודתם ועל הרפתקאותיהם. הם סיפרו על יבול השנה שלא ציפו לו. על הפרד “תוף” שנחש הכישו ומת לאחר שתים-עשרה שעות, על חבילות הקש שנשארו הפקר בשדות, על הקוֹמבּיין, מכוֹנה זו הפוטרת אותך מכל מצוות הגורן ופגעיה, הבולעת שיבולים וקש עד אין שיעור, דשה וממעכת, מרקידה את הזרעים ופולטת שקי בר מבורר ונקי. דיבּרו גם על חוצפת הרועים ילידי המקום, שפשטו בשדות בלא כל מורא, ולא היה כוח שיבריחם, דבר שאינו מבשר טובות. מרי לא ישבה הפעם אתם בסעודה. המטבח לא היה מוכן לגדוד אורחים זה, והיא עמדה עם חברותיה שטופות טרדות קטנות ומרובות, לחייה פורחות וידיה מבשלות ומטגנות ומחלקות מנות למעלה מכוחותיה.

וכשהיא עומדת כפופה על הכיור, שקועה בהדחת כלי המטבח ולבה הומה כיין קוסס, הרגישה פתאום יד צונחת על גבה. היא הרמה ראשה בחטיפה. עמד שמשון עטוף סדין, שעשהו כעין סינר, שרוולי חלוקו מפשלים, ועל קצה קדקדו מתנוססת מטפחת מקופלת, שעשה ואתה מצנפת טבחים לבנה. משונה ומצחיק היה בתלבושתו זו. אבל אותה המשובה שבהבעתו נסתלקה דווקא. עמד אדם מיושב, צנוע ואיתן, שלבו טוב עליו. בלי אומר ודברים טבל ידיו במי הכיור והתחיל יחד אתה להדיח ולשטוף את הפינכאות ואת הקדירות. מתחת למי הכיור החמים, אשר כתמי שומן ושיירי עגבניות מאדימים היו צפים על פּניהם, בּין הצלחות המפוּלמות ומתּוֹך קשקוּש הכּפּוֹת והמזלגות, היו אצבעותיהם נפגשות, מתסבכות ונאחזות. הם היו מביטים אז זה בפני זה מתוך הפתעה גדולה ומתוך תמיהה רבה. כי לא ידעו, חום זה מהיכן הוא מפעפע ועולה, ממי הכיור החמים או ממגע פלאים זה.

עם גמר המלאכה שבו לחדר האוכל שניהם יחד. שמשון, בעטיפת הטבּח. צחוק ומחיאת כפּיים קידמו פניהם. מרדכי צרח בכל רוחב פיו:

– טבּח, הווי זהיר, שלא תקדיח תבשילך.

נחמן נכווה במימרה זו, כי היא באה לרמוז על דבר, שהכול רצו להשכיחו, והיא מיהר להסיח את העניין למקום אחר:

– אתה פוסק פסוקיך ובינתיים מזלזל בחוֹבתך.

מרדכי תפס את כישלונו וסייע לנחמן:

– וחובתי מהי?

– להיות בחוץ, שומר אתה הלילה.

– נכון, הסחתי דעתי.

אבל תמרה קפצה לתוך דבריהם:

– ולי הצעת אחרת.

הפסיקה, כדרכה, והמשיכה.

– בסידור העבודה הבא אני הולכת לטפל בתינוקות. אני מציעה אפוא, ששמשון ייקח מקומי.

– מסכים, אבל בתנאי מפורש, ענה שמשון.

שמואליק קצץ ממקומו:

– ואני יודע מהו.

– אמור.

– בתנאי, שעל כל פנים פּעוט אחד משלך יהא פועה בבית ההוא.

גם מרים נכנסה לשיחה:

– אם זהו התנאי, תצאי, תמרה, לטפּל בתינוקות.

מרדכי קם לצאת לשמירה, ונידרדרה אחריו כל החבורה. נשמעה דפיקה בשולחן, והאנשים פנו לערוך את העבודה ליום המוחרת. שמשון הסיר את מצנפתו ואת סדינו ורמז למרים ללכת אחריו. היא נענתה לו מיד ויצאו שניהם. הוא אמר לה:

– בין כך אין סודות אצלנו. הרי הדרך גלויה היא הנכונה ביותר.

– אפשר, היא הנכונה בכל מקום.

פנו אל שדרת האורנים שמאחורי הבתים. זרוע מרים נחה על כתיפיו ויד שמשון חיבקה מותניה. אליעזר, שיצא לכסות, מפני חשש טללים, את שקי השעורה שלא הספיקו לפורקם, הרגיש בהם. הוא גחן והרים כדרכו רגב עפר, ואמר לשלחו אחריהם. אבל נמלך בדעתו ורפה ולא שלח, והרגב נשתמט מבין אצבעותיו. והם נעלמו בחשכת הליל בצל אורנים, אחוזים זה בזה כשני גבעולים במלוא פריחתם העולים בקלח אחד.

*

כיוון שמלאו שלושה חודשים תמימים מיום שנכנסה מרים למטבח, הגיעה שעתה לצאת לענף אחר. כל אנשי המקום היו מסובים אל השולחנות באותו ערב, ומנחם ישב ראש. הוא ישב כמנהגו בפינתו בצדי השולחן, וכמה וכמה שעות נשאו ונתנו בפרשות העבודה וחלוקתה לחודש הבא. נחמן ישב עם יומניו פנקסיו על ידו, ועל פי הוראותיו מחק וכתב וחזר ומחק, עד שבסוֹף היתה הרשימה ערוכה על כל פרטיה. והאסיפה באה אל סופה.

מנחם ניגש אז אל מרים, שישבה עם שאר נשי המקום אצל השולחן שבקרבת המטבח, ואמר:

– את עובדת אתי בגן.

– כן, עובדת.

– אַל תבואי לבושה קצרות.

מרים תמהה, אבל עינוֹ הפיקחת של מנחם צחקה:

– לא, לא משום כך… אבל עלינו לבער קוצים: כדי שלא תהי ניזקת.

והנשים מילאו פיהן צחוק.

– אל תשכחי להביא אתך פּנקס ועיפרון. יש לרשום פרטי העבודות, עד שתתאמני בהן.

למוחרת בבוקר, בהשכמה, היתה מרים בדרכה אל גן הירק. העבודה בעונה זו היתה מועטה, והיא היתה הפועלת היחידה בו. אצל שער הגן עמד כבר מנחם והמתין לה. היא לבשה כחולות וארוכות ופנקס ועיפרון בידיה, לא דמתה כל עיקר בשעת שחרית זו לריבה כפרית שיוצאת לעמלה. בפניה המרוכזות עם אותו חיוורון קל, שישיבה של שלושה חודשים במטבח הטביע בהן, נראתה כתלמידה הנחפּזת אל בית מדרשה לשמוע לקחה. מנחם בירכה לשלום ונכנס אתה לגן. כאן היתה מלבנה אחת, שהשקוה לפני כמה שבועות, אבל שכחו לחורשה בזמן הנכון, והעלתה עשבים, שנהנו משמש וממים וגדלו והבשילו ופרחו, ועוד מעט ויעשו פרי ויפיצו אותו. קוצים אלה היה עליהם לכסח, לעמר ולבער. אבל לפני זה העביר אותה מנחם בכל פּינות הגן והסביר לה מה שהוטל עליה. קבע שעות וימים להשקאת המשתלות והערוגות, נתן סימנים בשתילי כרובית שהתליעו, אימן ידיה באיבוק סממנים נגד פרעושים, והראה לה את הברז הראשי, שיש לפותחו לפני ההשקאה ויש לסוגרו לאחריה. לאחר שגמר כל הוראותיו, שהועלו בכתב לזיכרון, פנה אליה:

– עכשיו נסעד ונעבוד עד הצו הוריים בלי הפסק.

הוציא מבין העשבים סל נצרים, רחץ ידיו, ישב על הקרקע והזמין את מרים לעשות כמוהו ולסעוד אתו. את הסל הזה ואת תוכו ידעה יפה. שלושה חודשים היתה עורכת ומכינה את המזונות בו, ואחד מאנשי הגן היה בא לקחתו. בו היה גם אותו בקבוק חלב שהיתה מסננת לתוכו את החלב בזהירות, שלא יימשך עמו קורטוב של קרום. כי כך דרכו של מנחם. לא היה ממנהגו לעלות לפת-שחרית אל בית-האוכל.

היא אמרה לו:

– מחר אקח את הסל אתי.

– יפה.

הם סעדו יחד בקירבת הברז על גבי שטיח של ירק, שיבלית ודגני בר פרשו לפניהם. פתאום הפסיק נחם באכילה, אחז בידוֹ את הבּקבּוּק המלבּין, הצלקת בשוֹרש חוטמוֹ רעדה קימעה, ושאל אותה:

– בדעתך, מרים, להשתקע אצלנו?

– הרי לשם כך באתי.

– ומה בידינו ליתן לך? פת זו וקוצים אלה לכסחם.

– וכלום אני דורשת דבר מכם?

היתה קצת תרעומת בתשובותיה החטופות וגם קצת קוצר רוח ופיזור נפש, כי דברי מנחם העליבו אותה והיתה בהם איזו חומרה, כאילו באו מגבוה וממרחק רב. אבל הוא המשיך:

– מה היתה בעצם כוונתו של יוסף, כששלח אותך הנה?

מנחם שגה. מרים היתה נבונה הרבה יותר מששיער. עכשיו ירדה לסוף דעתו. זוויות עיניה התכווצו בלגלוג כלשהו:

– בלי כוונות, כוונותיו הן במקום אחר.

מנחם הפסיק ולגם חלב מבקבוקו, שהסתיר מחצית פרצופו המרוסקת. עינו החומה והפיקחת הסתכלה בה ותהתה עליה. מה שחות לו פני דקות וצנומות אלו? פרישות, התאפקות ועקשנות, ושמא קצת עורמה מתחת למצח קמור זה. אבל למה היא מפילה דליקה בשולחן הרווקים, כשהיא יושבת אתם? התישאר כאן ותבנה ביתה או שתלך, כשם שהלכו רבות וטובות לפניה? הוא הרך קולו:

– ודאי רצוני, שתשבי אתנו… אבל אילו ידעת כמה בחורות ראיתי עולות ויורדות בגבעה זו בחמש-עשרה שנות קיומה! ואדבר אתך גלויות, כאשר הסכנתי. חשדתי בדבר אחד. כולנו חשדנו באותו דבר. מכתבי יוסף היו משונים מאוד. אמנם מאריך ומליץ הוא מטבעו. אף על פי כן. גם שלשום קיבּלתי ממנו מכתב, בו הוא מבקש ממני, שאשמור עלייך ואקרב אותך. היאך יכול אני לשמור עלייך? ולפיכך חשדתי והיה יסוד לכך, ומזמן ביקשתי שעת כושר לדבר אתך… אבל אני שמח, שהדבר אינו כן.

– אמרתי לך – לא היה יסוד לכל חששותיך.

– אני שמח לכך בכל לבי… לא עמדת עוד כראוי על דרכי חיינו במקום זה. לכאורה, הרי כל אחד כאילו פונה לצדו, אבל ינסה נא איש מן החוץ לגעת בנו, כקיפוד נתכווץ ונתקפּל ונעשה עצמנו כדור של עוקצים להגן עלינו; כולנו יחד, כאיש אחד.

– אבל על מי יש פה להגן? במי נדעתי?

– נגעת פה באחד.

– במי?

– בשמשון.

מרים נתחלחלה, קפצה ממקומה, נזדקפה במלאו קומתה, צווארה נתמתח בתוקף רב, ואודם השתפּך על קצה לסתותיה. גם היא עמדה להגן על עצמה. מה רצונם של אנשים אלה? אימה נפלה עליה מפני כת זו של בני אדם, שהשתוו בדרך אחת ואין מוצא ואין מבוא בלבם. והיא זרקה לו בשפתיים מהודקות:

– האם בא לשפוך לבו ולהתאונן לפניך?

נמחם קם אחריה. כל צלקות פרצופו סמקו ותפחו. אבל על שאלתה לא הגיב:

– לא היה ברצוני להכאיב לך.

כעבור רגע הוסיף:

– יודעת אַת את שמשון?

– דומה, שיודעת, אבל מדוע אינך משיב לשאלתי?

מנחם לא השגיח בה והמשיך בשלו:

– הבתים שהקימונו צרים מהכיל את כל האנשים אשר אתנו, אבל למעשה יש ארבעה אנשים שאל יצאו את המקום הזה, ועליהם הוא עומד. ואלו הם כסדרם: אנוכי, שמשון, תמרה ונחמן. והשאר? אין לדעת. אם תבוא רוח אפשר ותישאם. לפני שלש שנים נכשל שמשון, אבל יצא בשלום, הידוע לך הדבר?

ידוע.

– והפעם אם יקרנו אסון – יאבד.

וקולו החמוּר הוסיף:

– והיתה חובתי להזהיר. אם אין אַת בכל לבך לעניין זה, טוב תעשו אם תרפי ממנו.

נשתתק והמתין לתשובתה.

היא הרימה ראשה ומבטה נתקע במבטו. פּניה כאילו קטנו והיו כפני ילד עזוב. אבל האור החום והמזהיב שבעיניה זע ושטף ונתערפּל, ושתי דמעות נוצצו בהן ונתלו בריסיה. זאת היתה תשובתה. מנחם פשט ידו לקראתה. היא אחזה בה בחרדה. הוא מְשכהּ אליו, אל לבּוֹ, וּלחצהּ ואמר לה:

– אם פעם יצר לך במקום הזה, תבואי אלי. בידי להושיעך.

והוא הוציא ידו מידה בחשאי. מרים ראתה כמו מתוך צבעי הקשת את האור הרב אשר סביבה. אפור וקירח הוריד הגלבוע את קיפּולי מדרונותיו. אבל לרגליו הוריקו גני חמד שורות שורות, וחורשות איקאליפּטים רמות ניענעו צמרותיהן ברוח היום. מרחוק טרטר טראקטור, וכנפי מאַלמת טפחו על הבדים סמוך לקרקע. ושדות התבואה המו, כאשר המה לבה.

מנחם התחיל טורח, אוסף שיירי אוכל ומכין עצמו לעבודה. נפתח הלב לשעה קלה, ומיד נסגר שנית. שוב היה קולו אדיב ומתון ומאַלף. הם נכנסו לחלקה המשובשת בעשבים והתחילו לכסח בּהּ. הוא לימדהּ, כיצד מרימים מעדר וכיצד מקישים בו; כיצד אוספים קוצים כשרוח היום משיבה בהם, תמיד מאחרי הרוח ולא לפניה; כיצד מדליקים ובמה מדליקים. והיא הקשיבה לו כתלמידה העומדת לפני רבה. ככה עבדו בלי הפסק עד שעמדה חמה באמצע השמים.

כשצעדו לאיטם במעלה הגבעה בחום היום, הוסיף לספר לה על כל אשר עבר עליהם. על הדאגות הרבות ועל השמחות המעטות. במקום אחד נתעכב והצביע עליו מצד שמאל, בין האיקאליפטים:

– כאן נתהפך הקרון עלי, היתה שן סלע ולא השגחתי בה, והיא שריסקה פרצופי.

והם המשיכו דרכם. בשער החצר אמר לה דרך אגב:

– תאמרי להם, מי-מדמנה היה החלב, תמיד כך, כשהמשמרות מתחלפות במטבח.

ואל אחד פנה לדרכו.

*

למוחרתו של ראש השנה יצאו שוב מחבורת הפלחים לשׂדות-חוץ להכין את האדמה לזריעת החורף. אבל שמשון היה אתם רק שני ימים וחזר. בחודשים האחרונים נעשו הקשרים בינו ובין מרים ברורים לשניהם וגלויים וידועים לכול. והגיעה השעה לעשות דבר מה לביתו. היה צורך להם לייחד חדר. נחמן ניענע ראשו:

– עכשיו תתחיל ההגירה הגדולה.

ביום חזירתו של שמשון יצאה מרים לבדה, ואתה עוד שתי נשים מנשי המקום, לעבודתה. מנחם נשאר בצריפו של נחמן לטכס עצה על ההגירה הגדולה. הבתים היו מועטים ויושביהם היו מרובים, ואי אפשר היה למצוא את החדר המבוקש, אלא אם כן עוד יוסיפו להצטופף בבתים, שבין כך היו צרים מהכילם. אמרו להעביר את מרדכי לחדר אחר, שבו יהיה דייר שלישי. אבל הוא סירב והתעקש הפעם, ולא ויתר. שאר הצירופים נתבטלו מאליהם. נחמן טפח בשתי ידיו השמנות על שולחנו:

– צפיפות זו היא בעוכרינו

ונעץ אחד הפתקים שלפניו בחוד הדקר. אבל טענה זו על הרווחה ועל הצפיפות מכוּונת לעתיד הרחוק. בינתיים הקושי במקומו עומד. מנחם מלמל:

- יש מוצא.

נחמן שיודע מחשבתו, כי ניצנצה בו תחילה, ענה בחטיפה:

– אבל המוצא אינו מוצא.

– איני רואה דרך אחרת; אפשר – משום שסומא אני.

– נקרא את תמרה ונשאל את פיה.

היתה לתמרה חזקה על חדר קטן אחד מיוחד לעצמה. עכשיו אמרו לקחתו ממנה. לבה ניבא לה, שכך יהא סופה. וכשבאו לבית התינוקות לקרוא לה אל המזכירות, מיד שיערה למה מכוּונת הזמנה זו. אבל כשראתה את פּניהם המעוננות של שני חבריה, נעשה הדבר ודאי, לא חיכּתה עד שיפתחו לה, ואמרה:

– לשם מה הטרחתם אותי? וכי ברירה אחרת בידכם?

– תיקחי את מקומה של מרים.

– עם יהודית?

היא לא אהבה בחורה זו, אבל התחרטה על מוצא פיה:

– יהי כדבריכם.

מנחם יצא¹ אל שמשון להודיעהו על החלטתם. מצא אותו עומד בבית הנגרות ומתקן רגל שולחן שנשמטה, מצרף קרשים לספּה וצובע את שלושת הדרגשים שברשותו. הוא לא הרגיש במנחם, עד שלא טילטלו בידו:

– מה, אחא, בונה ביתך?

שמשון התעורר:

– עושה מה שאפשר.

מנחם בחן בעין רחמים שברי רהיטים אלה, והתריס:

– דלות.

– אני מקושש גזרי קש מכאן ומעט רקק מכאן, מעשה ציפּורים.

וצחקו שניהם.

– ייחדנו לכם חדרה של תמרה; אתה יכול להתחיל בהעברת המיטלטלין.

נפנה הימנו, אבל החזיר ראשו ושאל:

– ירוד אני אל הגן. מה בפיך למרים?

אמור לע שחזרתי.

עם ערוב היום עלו עובדי הגן במעלה הגבעה ברגל כבדה. מרובה ומטרידה היתה העבודה היום. השקו ושתלו וחזרו והשקו, ואפילו בשעות הצוהריים לא הפסיקו. סמוך לחצר פגעו באליעזר, שהוריד קרונו להכניס תירס לבהמות. הוא קרא אל מרים בקול:

– שני בחורים מחכים לך בבית-האוכל.

– תאומים הם? – צחקה מרים.

– לא, מקבוצת “הנחל” באו.

הצליף בשוטו ונסתלק.

בשעת הליכתם לבית-האוכל נצטרף אליה מנחם. הם מצאו שם שני בחורים מ“הנחל”, כאשר אמר להם אליעזר. ישבו אל השולחן, ומנחם שאל לחפצם:

– דבר לנו אל החברה מרים.

– הריהי לפניכם.

אחד הבחורים פתח בהסברה ארוכה:

– השנה החליטה ועדת החגיגה של כל הגוש להשתמש רק בכוחות הגוש. מצד שני אין ברצונם לפתוח את החגיגה בנאום. שבעו נאומי. זקוקים הם למשהו אומנותי. אומרים,שמרים היא רקדנית יוצאת מן הכלל, ואם תסכים לפתוח את חגיגת האסיף בריקוד – התוכנית מלאה.

מרים תלתה עיניה במנחם, כשואלת עצתו אבל הוא כבר עמד וקרץ לה בעינו הפּיקחת ומאיץ בּהּ, שתּיתּן הסכּמתה.

– יפה, אמרה.

– ושמא תתני עוד “נוּמר” במחציתה שנייה של התוכנית?

– אתם תופסים מרובה. אם אשא חן בעיניכם השנה, נכפיל בשנה הבאה.

הבחור השני שאל:

– ומה שם הריקוד, צריך לרשום בתוכנית.

– נקראהו סתם “מחול”, שלא יהא מחייב.

– ושם המרקדת?

– מרים, ותוסיף שם קבוצתנו.

– ויש צורך בליווי, פסנתר או כינור?

– אין צורך, נביא תזמורת משלנו.

הבחורים רשמו, הודו והלכו. גם מנחם הלך, כופף כתיפו לצד עינו העיוורת והלך. בדרכו נתקל בנחמן וחבט לו באגרופו בצלעיו. זאת היתה תנועתו, כשדעתו זחה עליו. אבל נחמן לא אהב אגרופיו. הוא חש לריאותיו הלקויות:

– רואה אני, שרוחך טובה עליך.

–היתה נחת לשמוע… שם קבוצתנו… תזמורת משלנו… לשון רבים…

נחמן עמד והשתומם, ולא ידע מהו סח. אבל מנחם לא הטריח עצמן להסביר לו והמשיך דרכו.

מרים היתה עייפה. הגב שהיה כפוף כעת השתילה כאב עליה, פשוטו כמשמעו, כאילו חוליותיו מתפרקות. קשה היה יום עבודה ארוך וחם זה. היא רחצה בשרה במקלחת ופנתה אל חדרה לנוח. על המדרגות חיכּה לה שמשון. עוד מרחוק הכירה בו איזה שינוי, שינוי לטובה. עוד לא ראתה אותו כך. כאילו גבה, נתעדן כאילו נסתלקה אותה הבעה של קונדס, היה איזה אור עמוק, רוחש תוגה, בעיני הדגניות שלו. אבל תוגה זאת והרוֹך שבה היו משונים מאוד ומלבבים מאוד, מעולפים ערפל ובוטחים ושאננים. וכאילו הוא נלחם עם עצמו לחפות עליהם, אלא שהם גוברים ונוצצים כפסיגי צמחים עם ראשית נביטתם. ופתאום ראתה את מכנסי החאקי הקצרים על שוקיו. ארכובותיו היו חשופות, לבה התחיל נוקף. היא החישה צעדיה, נתלתה בזרועו, שמה ראשה על חזהו ונסתמכה ונתחזקה בו.

– יש לנו בית.

– בית? אתה מגזים.

– אבל חדר יש לנו.

והוא לְקחה אתו. גם הפעם הגזים. היה זה חדר צר ודל, ומעט הרהיטים שבתוכו היו דלים ומעטים כמוהו. אבל היו בו ארבעה כתלים ותקרה מעל ראשם, ולא היה איש אתם מלבדם. ובעד החלון שלחה בוגנוויליה את בדיה פנימה, ואשכלות גביעיה האדומים דלקו כאבוקות בוערות. מרים ישבה על דרגש אחד, והוא ישב על הדרגש השני. נשמע צלצול פעמון הקורא לארוחת הערב. מבין ענפי השיח ראתה גלגל אור גדול, דיסקוס זהב אחוז אש מתלקחת, נוגע בקצהו בשיא הרים מכחיל, נח עליו ונבלע בו ושוקע ושוקע. היא זכרה את החמה הנופלת במימי הים. לקחה שתי ידיו המיובלות והחזקות, ידיים אלה שהיו אוחזות בחרמש הקוצרים ושהיו בכל זאת ספוגות עדנה ומבּיעוֹת בּינה רבּה, והסכלה בהן. אז עלה על לבּה זכר הערב ההוא, בערבו של חג, באישון לילה, תחת צל אילנות, וכשפרש לפניה את שתי כפּות ידיו אלה, את שתי כפּותיו הבוערות עתה בארגמן שמש, כמבקש נדבתה. והיא השקיעה בהן את פּניה הרזים והעייפים מים עמל קשה, נלחצה אליהן וכיסתה אותן בנשיקות פיה.

אל חדר האוכל נכנסה היא תחילה, כי שמשון הלך לרחוץ. הכול היה כסדרו. היא לא שיערה, שלפני רגע אחד סער חדר זה עד שקירותיו רעדו, ומרדכי היה המנצח:

– הערב לא יפצה איש פה, שמעתם!

ואליעזר תומך בו:

– עד שלא תשוב החבריה משדות חוץ, לא יפצה איש פה, נמלאהו חול, אם יוצא דיבוּר. אבל כשישובו, נצא במחולות, עד אור השחר!

וגם נחמן קפץ לתוך הדברים:

– יחיפים תרקדו אצלי. כל הסוליות מתפקעות בקבוצה ביום אחד, והרי אני פושט את הרגל.

כשנכנסה מרים לא פצה איש פה. כל אנשי המקום היו מסובים אל השולחנות, צפופים יחד, משוחחים ונושאים ונותנים מתוך מנוחת הדעת.

ריח חלב ואורז שלוק קוטר ועולה, היא ישבה, כמנהגה בצדו של מרדכי, ומילאה קערתה. והנה נפתחה הדלת ושמשון נכנס, לבוש מכנסי חאקי קצרים ועיניו מאירות. היתה התעוררות כּבוּשה בחדר האוכל. הראשים העמיקו להישקע בקערות, והכפּות עברו במהירות יתירה מן הקערה אל הפּה ומן הפּה אל הקערה. רק מרדכי זז ודחק את שכיניו, ופינה מושב לשמשון, ורמז לו בעינו לבוא ולשבת בצדה של מרים. שמשון לא היסס ולא סירב. מילא קערתו וסעד לבו. ולאחר שעה קלה הכול שב אל מקומו הראשון. שוב נתמלא החדר קולות ודברים.

– פעם הקדחתי מרק-חלב בגללך – ומרים סיפרה לו בפרטות כל אותו המאורע.

אותה שעה ישב מנחם בקצהו השני של חדר האוכל, מכונס בפינתו, ולא יכול להבליג ברוחו. פעמים אחדות שלח בגניבה את מבטו אל שני חבריו, אל זוגו החדש, שישבו שטופי שיחה, והמית לבו גברה. וכמו תמיד, בשעה שהיה נרגש מאוד, הסמיקו ותפחו כל צלקותיו, ועינו הסמויה התחילה דומעת ודולפת. הוא ידע – לא דבר קל ערך, מן הדברים הרבים המתרחשים במקום זה, אירע הערב. לא סתם נערה נכנסה אליהם ונשאהעיניה בבחור. שני חודשים תמימים היתה אתו יום יום, שכם אל שכם, כפופים יחד על אדמתם, והוא יודע את נפשה. כמוהו כמוה. כאן תישאר. כי ימי חייה. עליה יהיה המקום הזה עומד. ומתחת לדף השולחן מנה ביד רועדת את אצבעותיה של היד השנייה: אנוכי, שמשון, תמרה. הוא הפסיק לרגע, תוהה ומהסס. אבל בסוף זע והחליט, והוסיף למנות: מרים ונחמן. הוא התחיל מניינו מהאצבע הקטנה והנה הפעם הצטרף גם אגודלו. שנים רבות ציפה לצירוף זה. עכשיו היד מלאה. היד החזקה.