רקע
ברל כצנלסון
אחדוּת העבוֹדה

(שילוּבי דברים אל הועידה הכּללית הראשוֹנה. פּתח-תקוה, כ“ד בּאדר א' תרע”ט)


עם “לכת” הגדוּד העברי הלַם הלב והמה לקראת סערת-הבּאוֹת. מי יקרא לזה בּשמוֹת עתה, עתה. בּאויר “הימים הנוֹראים” ההם (אַל יָסוּף זכרם!), בּאויר ההתנדבוּת המיוּחד, רְוֵה-כּליוֹן נפש, יגוֹן נוֹהר, ערגת-תעלוּמה ואוֹשר-עקידה, עלוּ בּחביוֹן-הנפש פּרחי חלוֹמוֹת רחוֹקים. עמוֹק עמוֹק נִכְרָה הקבר לרבּים מהם בּלבּוֹת-הנוֹער. לא רצה בּהם הגוֹרל, גוֹרלנוּ. חָפצנוּ בּרב, ורק מעט ניתן לנוּ מאשר איוינוּ. אם עוֹד לא די איוינוּ, אם עוֹד טרם גמלוּ הדברים, אם כּוֹחנוּ הפּנימי הוּא שכּיחש? וּמי יאמר לנוּ כּיוֹם, אם המעט אשר בּא, מה רב או מעט הוּא לעם כּעמנוּ. ועצם דבר-ההתנדבוּת ודבר יצירת כּוֹח הגנה עברי, מה ערכּוֹ וּמה צפוּן בּוֹ לדוֹרוֹת הקרוֹבים והרחוֹקים? עוֹד טרם נחתמה פּרשת הגדוּדים. רבּים ושוֹנים, מקיימים וסוֹתרים וּמתרוֹצצים הם חזיוֹנוֹת חייהם. ועוֹד לגוֹרל הלאוּמי חידוֹת וּפתרוֹנים.

בּין החלוֹמוֹת הרחוֹקים היה גם הרעיוֹן המוּזר, לראוֹת את הגדוּדים העברים לא רק כּאמצעי מלחמה והגנה, כּי אם גם כּהמשך חיי החלוּץ בּארץ, כּמרכּז חיים וכוֹח למחשבה וליצירה הלאוּמית, כּבית-יוֹצר לפעוּלת-חיים עתידה. מוּזרה היתה תוֹחלת זוֹ, המתנגדת כּמעט לעצם המוּשׂג על אוֹדוֹת גדוּדים וצבא בּימינוּ. וּמוּזר וּמַתמיה, כּי על אף כּל התנאים, המניעוֹת והתנוּאוֹת, לא עלתה תקוה זוֹ כּוּלה בּתוֹהוּ. אכן היה הגדוּד למרכּז הכּוֹח של רעיוֹן-האיחוּד לפוֹעלי ארץ-ישֹראל.

רצוֹן האיחוּד הכּללי של תנוּעת העבוֹדה לא בּגדוּד חוֹלַל. אף לא יצירת יש מאַיִן הוּא. מנבכי החיים הממשיים בּא אלינוּ. בּתוֹך הפּעוּלה המַתמדת צמח. מראשית היוֹת העבוֹדה והעליה החדשה חי הרצוֹן הזה בּקרב עוֹבדים נאמנים. והסתדרוּתנוּ החקלאית, בּיהוּדה, שוֹמרוֹן והגליל, מעת התאַסף האסיפה הכּללית הראשוֹנה של פּוֹעלי הגליל, בּאוֹהל-החוֹמר אשר באוּם-אל-ג’וּני על שֹפת הירדן, בּפסח תרע"א, היתה לוֹ לרצוֹן האיחוּד, לביטוּי ראשוֹן, לאב-בּנין וּלבצרוֹן. שעל שעל, מועידה לועידה, ממפעל למפעל, כּבשה לוֹ עמדה אחרי עמדה. בּעבוֹדתה יוֹם יוֹם, בּכל אשר פּנתה ועשֹתה היתה הכּרת האחדוּת הפּנימית, הטבעית, האמיתית של כּל תנוּעת-העבוֹדה, נשמת-אַפּה. על פּני מַעקשים וחַתחַתים שׂירכה את מעגלה הצר ההסתדרוּת החקלאית, ניהלה את ציבּוּר הפּוֹעלים אט אט והביאַתּוּ עד הלוֹם. ההסתדרוּת בּמלחמתה על נפשה ועל קיוּמה, על קיוּם העוֹבד בּארץ, היתה חוֹפפת על רעיוֹן-האיחוּד, נָרָה את נירוֹ, מכַלה לפניו קוֹצים, אוּלם לא ערבה את לבּה להציגוֹ בּמלוֹא קוֹמתוֹ.

את העוֹז הזה נתן לאיחוּד, בּעצם כּוֹחוֹ, הגדוּד. פּגישת האחים, בּני הארץ והעבוֹדה, בּתוֹך הגדוּד הארץ-ישֹראלי, פּגישת האחים השוֹנים וּרחוֹקים, וּמאוּחדים אחדוּת הרצוֹן והמפעל מכּל קצוי הגָלוּיוֹת, פּגישה אשר אין ערוֹך לתכנה, לרגעיה הנפלאים, הנאדרים, לדמוּתה ההיסטוֹרית – קירבוּ את שעת העצוּמה הפּנימית, שעת איחוּדנוּ.

ועכשיו, אחרי שנים של עבוֹדת הכנה קוֹדמת, אחרי חדשים של בּירוּרי-מחשבה וּמעשֹים, אנוּ מתאַספים לועידה הכּללית הראשוֹנה לכל פּוֹעלי הכּפר שבּארץ. והיא שצריכה לחתוֹך את גוֹרל האיחוּד. בּפשטוּת וּבשלימוּת נתקבּלה בּשֹוֹרת האיחוּד בּגדוּד. בשֹשֹוֹן וּבציפּיית-אוֹמן נתקבּל הדבר בּרבּים, כּבשֹוֹרת גאוּלה והתחדשוּת. אילוּ היינוּ זכּאים היה האיחוּד יוֹצא לאוֹר החיים מתוֹך הסכּמה כּללית לקרוֹא לנוּ דרוֹר ממצוּקוֹת הרפיוֹן והפּירוּדים, האוֹכלים וּמכַלים אוֹתנוּ. עכשיו שלא זכינוּ, גרם גם רעיוֹן האיחוּד לפוּלמוּס-דברים וּמחלוֹקת, והאויר מלא, מלא “ויכּוּחי-האיחוּד” עד הַחֲרֵש אזנים. אוּלם לא לשם ויכּוּחים וניצוּחים בּא אלינוּ דבר האיחוּד. יש לוֹ רק מגמה אחת: להיוֹת לדבר-חיים, לתעצוּמת-חיים. הדבר עלה על הפּרק בּתוֹקף ועוֹז לא למען שַמש סלע-מחלוֹקת חדש, כּי אם למען היוֹת למעשֹה, למעשֹה רב. ואם כּי הדברים נשנוּ ושוּלשוּ בּמסיבּוֹת שוֹנוֹת, ואם כּי אין מן הנוֹעם וקוֹרת-הרוּח לדוּן בּדברים שכּבר העלוּ סביבם שרטוֹן של אבק-יחסים ודעוֹת למַפרע, – אין אנוּ פּטוּרים הפּעם, על סף האיחוּד (נקוה, זאת הפּעם האחרוֹנה) מלשוּב אליהם, למַצוֹתם, לָעוֹז יחד על המכשוֹלים, וּלבצע את הדבר, אשר ההגיוֹן ואמת-החיים קוֹראים אוֹתנוּ אליו זה שנים, אשר בּוֹ תקוַת החַיִל והעצמה לפּוֹעל העברי בּארץ.

 

א. פּירוּדינוּ    🔗

הרצוֹן לאחדוּת-העבוֹדה בּסידוּר – מקוֹרוֹ בּאחדוּת-העבוֹדה שבּחיים, בּאחדוּת-העבוֹדה המוּחשה, האמיתית שבּטבע-הדברים. בּחיים, בּאמת-החיים, בּכאבם, בּיצירתם, בקָשיָם, בּנחמתם – הננוּ חטיבה אחת: הפּוֹעל העברי בּארץ. אפשר, חטיבה אחת מיוּחדה בּעוֹלם ישֹראל כּוּלוֹ. כּל אשר עבר עלינוּ בּארץ, תנאי הקיוּם, העבוֹדה, ההגנה, צוּרוֹת-החיים הקיבּוּציוֹת, החיים החברתיים, השֹפה והתרבּוּת, המחלוֹת והמכאוֹבים, הרפיוֹנוֹת והגבוּרוֹת, ידידינוּ הרחוֹקים, מנַדינוּ הקרוֹבים – הכּל, הכּל מאַחד, מיַחד, מקַשר, מַשוה, מעמיד ישר בּמערכה הכּבדה, מכוון את פּנינוּ מוּל משֹא-נפשנוּ האחד והשלם, מחייב לאוֹתן הפּעוּלוֹת, לאוֹתן הדרכים ממש ובכּל. כּל זה מהַווה אוֹתנוּ “כּלל” אחד בּארץ. ועם כּל זה אין אנוּ חדלים להיוֹת לבָרוֹת לשיני הפּירוּדים החיצוֹניים הסידוּריים, ההתנכּרוּת וּפירוּדי הלבבוֹת. בּאמוּנה וּבמסירוּת-נפש, כּשֹרידי-דת קדמוֹנים, נוֹצרים אוֹתם, מְרַבּים וּמטפּחים.

למה זה? מה הם חקרי-לב לפלַגוֹת-העבוֹדה? האם פּלוּגתוֹת חיוּניוֹת מפַלגוֹת אוֹתנוּ?

ממוֹלדתנוּ, מבּית-אבינוּ הוֹצאנוּ והבאנוּ אִתנוּ את פּירוּדינוּ, מבּתי-מדרשוֹת שוֹנים יצאוּ החלוּצים השוֹנים והביאוּ אִתם שיגרת הדיבּוּר, את שימוּשי האמרוֹת, את היחוּסים שבּקבּלה ואת ההערכוֹת שבּנוּסח. כּבני שבטים שוֹנים, “איש על מחנהוּ ואיש על דגלוֹ”, מפוּלגים, מתנכּרים וּמתנגחים, נפגשוּ החלוּצים. וּבבוֹאם הקימוּ להם בּתים בּתים, בּמוֹת בּמוֹת. האם כּל זה לא אבד עליו כּלח? אויר הארץ, אויר העבוֹדה אפפנוּ, עשֹה אוֹתנוּ למַה שהננוּ כּיוֹם. העבוֹדה חישלה אוֹתנוּ, יסוּרי החיים עברוּנוּ, רצוֹן התקוּמה השכּירנוּ, הלשוֹן העברית נפתחה לפנינוּ וַתכבּשנוּ. אחת היא האהבה ואחת הקנאה, אחד המרי ואחד הכּאב, ואנוּ, נאמנים לתעתוּעי הילדוּת, נשארנוּ שסוּעים, מתנכּרים, עוֹינים.

הארץ לא שֹמה פּדוּת בּינינו. לא תחלוּאיה, לא כּדוּר-אוֹיב, לא הרִיש וחדחק! גם רדיפוֹת משַׂנאים גם לעג שאננים לא הִפְלוּ בּינינוּ. מַפלה המילוּל, העבוֹדה הזרה למלוֹת.

יחד עמדנוּ על המשמרוֹת, יחד ידענוּ נדוּדי-עבוֹדה, יחד שוֹטטנוּ ממוֹשבה למוֹשבה, יחד כּרענוּ למעצֵבה בּבתי-החוֹלים, יחד קיבּלנוּ עלינוּ עוֹל “סוּחְרָה” 1, יחד נצרפנוּ בּכל הכּוּרים, יחד התנדבנוּ – ואת התגוֹדדוּתנוּ לא עזבנוּ. ואם הויכּוּחים העתיקים פּג טעמם מזמן, ועוֹמדים הם להישָכח בּרבוֹת הימים, בּאה מסוֹרת בּתי-הכּנסיוֹת וּמטַפּחת וּמשננת לדוֹרי דוֹרוֹת: מי היה הראשוֹן, וּלמי משפּט הבּכוֹרה, מי חָטא בּשכּבר הימים וּמי זכה – וּמַדבּיקה תּוים.

יחד אנוּ בּוֹנים את חיי הקבוּצה בּארץ. לא בּנין כּלכּלי הוּא זה. לא עשֹיה חברתית, בּמוּבן הרגיל. את מוֹח העצמוֹת, את לשד-הנעוּרים משַקעים אנוּ בּין הלבֵנים האלה, אשר מהן אוּלי יבָּנה בּית העבוֹדה העתיד. ויחד אנוּ כּוֹשלים וכוֹרעים, קמים וּמַעפּילים בּעבוֹדה זוֹ, שלא מן החוּץ, לא על פּי איזוֹ פּקוּדה אוֹ תוֹרה קיבּלנוּ עלינוּ, כּי אם בּאשר עצם מַהוּתנוּ האחת נוֹשה בּנוּ וּמצווה עלינוּ; את כּל כּוֹח היצירה הסוֹציאַלית הטמוּן בּנוּ אנוּ מְעָרים בּעבוֹדה זוֹ, את כּל הקירבה האמיתית, היסוֹדית, האוֹרגנית לתנוּעת-העבוֹדה בּעוֹלם אנוּ מבּיעים בּזה, לא מן השֹפה ולחוּץ. כּי בּמַעבּדינוּ וּבמעשֹי-ידינוּ. והנה ישנן קבוּצוֹת אשר זכוּ להיוֹת טבוּעוֹת בּגוּשפּנקה מיוּחדה של סוֹציאַליוּת, והשאר – קבוּצוֹת סתם, בּנוֹת-בּלי-שם.

יחד אנוּ נוֹשֹאים בּבנין התרבּוּת העברית העתידה בּארץ. בּאיזוּר כּוֹחוֹתינוּ הדלים נבראוֹת התחלוֹת של ספרוּת עברית חדשה, היוֹנקת ישר ממקוֹר-חיינוּ, ממקוֹר העבוֹדה וחיי הישוּב החדש, מתאַחזת השֹפה העברית בּפי העם, מידַבּקים אנשים חדשים נעדרי הידיעה והחינוּך בּקניני התרבּוּת העברית. וכל זה נעשֹה בּתנאים מחמירים וּמעכּבים, בּאימוּץ כּוֹחוֹת בּלתי-פּוֹסק, העוֹלה לחדשים, ל“גֵרים”, בּכוֹחוֹת, אשר העוֹמדים מן החוּץ לא יֵדעוּ להעריכם, בּצער ועֶרגה, אשר המאוּשרים, “היוֹדעים”, אינם יוֹדעים את טעמם. והנה קוֹבעים לנוּ שיעוּרים, ואלה זוֹכים להיוֹת עִברים בּלי כּל פּשרוֹת והשאר – כּוּלנוּ – פּשרנים.

חוֹתכים בּבּשֹר החי, מתַחמים בּוֹ, מציבים גבוּלוֹת וּמַסיגים גבוּלוֹת, וקוֹבעים שלטים וּמוֹנוֹפּוֹליוֹת על נכסי רוּח וּשאיפוֹת חיים. כּאילוּ אפשרי הדבר, שלנוּ, בּני ההוָיה האחת, בּני היצירה האחת, יהיוּ צרכים שוֹנים וּשאיפוֹת שוֹנוֹת, וּכשאין למצוֹא “זרמים” מיוּחדים בּשאיפוֹת וּבצרכים, מחפּשֹים וּמכניסים לתוֹך המוּשֹג של זרמים ציבּוּריים כּל מיני דרגוֹת של מידוֹת וּמזגים ויחסי-נפש וקוֹבעים אוֹתם לנחלת ציבּוּרים מסוּימים, ואין לזר, חלילה, חלק בּהם. והממוּנים על התשבּוֹרת החברתית הזאת יוֹדעים בּרוּר למי מאִתנוּ ישנם געגוּעי מוֹלדת וצער האוּמה וּלמי אַיִן, למי רצוֹן יצירה וּלמי הכּרה סוֹציאַלית ורגשוֹת מרד ומרי. בּיד נדיבה מניפים את “מתנוֹת הכּהוּנה” לראוּיים להן, וּמשאירים לאחרים, לאספסוּף, לגרוֹס עצמוֹת.

עוֹשֹים את החיים כּוּלם, חיי הכּלל הסתמי, חוּלין, לשם קדוּשת החוּג, הממוּנה על דבר-מה, מיוּחד וּמקוּדש לוֹ. ולזה יקָרא: סוֹציאַליוּת אוֹ לאוּמיוּת. וּמרבּים פּלפּוּל על ויכּוּח: הֵי עדיף, מה קוֹדם למה. כּאילוּ בּמציאוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ – לא בּתעתוּעי המלים – ישנה לאוּמיוּת בּלתי-סוֹציאַלית, אוֹ סוֹציאַליוּת בּלתי-לאוּמית. כּאילוּ ישנם אִתנוּ פּוֹעלים, אשר ציוֹנוּתם מַשלימה עם שעבּוּד העוֹבד וניצוּלוֹ, אוֹ יש פּוֹעלים בּארץ אשר מאוֵייהם הסוֹציאליים מרחפים בּעוֹלמוֹת זרים, אינם מוּפנים אל בּנין העם והארץ.

ויהא, נניח, שבּכל זה יש משהוּ, שישנם איזה תּגים, כּבכוֹל, המיוּחדים דוקא לבני כּנסיה זוֹ אוֹ אחרת (והרוֹב הגדוֹל מאִתנוּ, אשר אין לוֹ חלק בּכל ההגדרוֹת, מה תָּגיו?). האוּמנם טיפּוּח החיוּבים דוֹרש דוקא את ההתבּדלוּת וההתגוֹדדוּת? האין היצירה החברתית בּארץ כּוּלה כּמוֹ שהיא, על כּוֹחה ורפיוֹנה, על יתֵירה וחסֵירה, נחלת כּלל העוֹבדים? היש רעיוֹן לפוֹרר את רכוּש הכּלל כּוּלוֹ, השייך לכוּלנוּ, למשקים זעירים, דַלי מחשבה ומעשֹ, הממוּנים על נחלתם-מוֹרשתם, ולא לשאוֹף לאיחוּד-חיים, לצירוּף כּוֹחוֹת, ליניקת גוֹמלים, לפעוּלה רבּה, שוֹפעת?

אכן, רב מדי המכס אשר אנוּ שילמנוּ וּמוֹסיפים לשלם למכוֹרוֹת-הרוּח הדלוֹת שלנוּ, למוֹרשת השֵמוֹת, אשר חיינוּ זה מכּבר עלוּ עליהם בּתכנם והרכּבתם. אבוֹת-אבוֹתינוּ היוּ מביאים מעפר-הארץ ושֹמים בּקברוֹתיהם. אנוּ, בּעלוֹתנוֹ אל הארץ, מילאנוּ את כּיסינוּ עפרוֹת-הגוֹלה וּמוֹסיפים לאַבּק בּה את אדמת-חיינוּ, וּבאמת-הדברים, הלא גם שם, **בּמוֹלדת המרוּחקת, ממַקבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, וגם שם, רק מאפס רעיוֹן מרַכּז, מאפס המפעל האמיתי פּוּררנוּ. ** והנה את המפעל והרעיוֹן נתנה לנוּ הארץ. האם עלינוּ עוֹד להמשיך את פּירוּדנוּ הַמשך והַמשך, בּתוֹך העבוֹדה היחידה, למסוֹר אוֹתוֹ כּכיתוֹת-מוֹרשה: חסידוּת וּמתנַגדוּת, לאחוּזת-עוֹלם לבנינוּ ולבני-בנינוּ?

– – – – - -

הַשְכֵּם והַעֲרֵב אנוּ קוֹראים לכם את הדברים האלה, זה שנים. למה זה אנוּ מוֹסיפים להתלבּט בּחוּג האוּמלל והמַחפּיר הזה? האם לא מוּטב, האם לא נכוֹן היה לִשְֹטוֹת מכּל הדברים ולעבוֹר עליהם, האם לא ירחק כִּמְטַחֲוֵי-קשת כּל שוֹמר נפשוֹ מעוֹלם הניצוּחים המפלגתיים, לבל יִדבּק האבק בּשֹמלוֹתיו וּברוּחוֹ? ואכן, מה טוֹב היה אילוּ אפשר היה לכל אלה בּתוֹכנוּ, אשר נקעה נפשם מזמזוּם עָקָר זה, העוֹמד לכאוֹרה בּ“רוּמוֹ של עוֹלה”, לפרוֹש לקרן-זוית, לחיוֹת את חייהם ולעשֹוֹת את עבוֹדתם. ואם רַבּוּ בּינינוּ, מפּעם לפעם, החברים, אשר אינם נוֹתנים את צוארם בּעוֹל המפלגוֹת וּבוֹחרים לה ללכת בּצדי הדרכים, הרי לא מתוֹך קהוּת, אדישוּת וחוֹסר יחס לחיי-החברה לשֹשֹוֹנה ויגוֹנה, בּחרוּ הם להם את דרכּם. אוּלם, בּארץ כּארצנוּ, בּתנאים כּתנאי עבוֹדתנוּ, אין חיי היחיד אפשריים בּתחוּם היחיד לבד, חיי כּל פּרט וּפעוּלתוֹ אחוּזים וּדבוּקים בּחיי החברה וסידוּרם. הכּל נוֹגע בּך ואליך ישר. עבוֹדה, השֹגתה והמצאָתה, סידוּרה והרחבתה, החינוּך וההשתלמוּת בּה, מזוֹנוֹת, תחלוּאים, דאגוֹת-קיוּם, הגנה מפּני כּל מיני פּוּרענוּיוֹת, שֹפה, ספר, חינוּך הילד – הכּל אחוּז ושלוּב בּחיי הכּלל. ציבּוּר הפּוֹעלים, זוֹהי משפּחה אחת המפוּזרת בּכל מלוֹא הארץ, וכל אחד מבּניה סמוּך על שוּלחן המשפּחה, נצרך לה ונסעד על ידה בּחוֹמר וּברוּח, בּכל איניציאַטיבה, בּכל מצוּקה. וּמפּני זה נוֹגעים כּל ליקוּיי הסידוּר החברתי הפּנימי ישר בּכל אחד ואחד, וּמכאיבים. וּכשקהילה זוֹ גדוּרה בּפנים כּל מיני גדרוֹת-קוֹצים וּמחוּלקת רשוּיוֹת רשוּיוֹת וכַרְמְליוֹת, נהיר הדבר, כּמה זה מרחיב את הדעת, מֵקֵל את החיים וּמאַפשר את היצירה הכּללית.

אינני יוֹדע, אם יש עוֹד איזוֹ קהילה החיה כּוּלה חיים כּה מתוּחים, חיי התאַמצוּת רצוֹן, חיפּוּשֹים, תהִיָה ועצבים דרוּכים כּעדתנוּ הקטנה, עדת הפּוֹעלים בּארץ. ויש שאנוּ מתרַשים לדבּר רמוֹת אוֹ שוֹמעים מדבּרים על אוֹדוֹת פּעוּלתנוּ. אוּלם, כּשהנך ניבּט מקרוֹב וּמַבחין לראוֹת לאן כּל זה פּוֹנה, איככה מוּצא כּל המרץ הנפשי והרצוֹני הזה, וראית, כּי רק אחוּז מוּעט מכּל זה פּוֹנה לצד בּנין חיינוּ, לצד התגבּרוּת על מכשוֹלי-חוּץ וּפעוּלה חיוּבית. רוֹב הכּוֹחוֹת פּוֹנים לעֵבר אחר, אל המַכשלה המלָאכוּתית אשר בּבּית: מי להגבּיר פּירוּד, לחַיֵץ חַיִץ ולטוּח אוֹתוֹ תּפל, וּמי – להגנה בּלתי-פּוֹסקת על פּעוּלתנוּ וּשלימוּת חיינוּ מפּני הפּירוּדים.

זה שמוֹנה שנים אשר נעשֹה נסיוֹן-האיחוּד הראשוֹן לבנוֹת את קהילתנוּ, הוּקמה הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאית, המאַחדת את כּוּלנוּ לא על יסוֹד דעוֹת וּמסוֹרת, כּי אם על יסוֹד “ענינינוּ החיוּניים ושאיפוֹתינוּ המשוּתפוֹת”. כּלנוּ יחד בּנינוּ את בּית העבוֹדה הכּללי. בּשעה שיסדנוּ את “ועד פּוֹעלי הגליל” הראשוֹן, טרם ידענוּ מה תהא פּעוּלתוֹ. לא היה בּינינוּ מי שישיב על שאלה זוֹ בּבירוּר. היה רק הצוֹרך התמים והפּשוּט בּאיגוּד כּל-שהוּא של הציבּוּר לפעוּלה. ורק מתוֹך הפּעוּלה עצמה התבּררה בּהדרגה כּל היכוֹלת הגדוֹלה של הפּעוּלה המאוּחדת. האיחוּד-המעט הזה הוּא שעשֹה אוֹתנוּ לציבּוּר מעט, שנתן לנוּ את אפשרוּת האסיפה הכּללית, ניב שֹפתים לכוּלנוּ, אשר נתן לנוּ את שליחוּת הציבּוּר הנכוֹנה והכּללית, היוֹנקת מתוֹך העבוֹדה וטרדוֹתיה, הוּא שנתן לנוּ את העזרה ההדדית, את הדאגה התמידית לחוֹסר-עבוֹדה, את ההגנה המַתמידה על ענינינוּ, את “המַשבּיר”, את מעט העבוֹדה התרבּוּתית, המתעלמת מן העין ועוֹשֹה בּכל זאת את שלה, כּפי יכלתנוּ הזעוּמה.

“תוֹכן רב וחשוּב – מספר לנוּ חבר המרכּז ל. שקוֹלניק בּועידה השביעית – היה להסתדרוּת בּמשך שנוֹת המַשבּר; המצב החמרי הקשה, שאלת הצבא, הרדיפוֹת, עבוֹדת-הממשלה, עבוֹדות רֶזֶרביוֹת, עבוֹדוֹת יצירתיוֹת בּצוּרה של קבוּצוֹת לירקוֹת, – כּל זה ריכּז את הפּוֹעלים בּנקוּדה אחת. והנקוּדה הזאת היתה ההסתדרוּת. רבּה היתה השפּעתה בּמלחמתה בּעד קיוּם פּרוֹדוּקטיבי. צריך היה להימָצא בּמרכּז העבוֹדה בּכדי לחוּש את זה. זה היה “הבּית” של הפּוֹעלים. בּרגעים קשים וּמסוּכּנים היוּ מתאספים אל תוֹך בּית-הפּוֹעלים על יד ועד-הפּוֹעלים, סביב המרכּז” 2.

וּבאיחוּד-המעט צרה העין מיוֹם היוֹתוֹ.

לא בּפרטים ניכּנס פּה לדוּן מי האשם בּזה היוֹם וּמי אתמוֹל. אבל תמיד קמים לה להסתדרוּת עוֹינים וּמקַטרגים מבּית, מתוֹך המחנה, להחליש את כּוֹחה, ותמיד היא אנוּסה לבזבּז את כּוֹחוֹתיה על מלחמת הגנה בִּפְנים. ואין עבוֹדתה נעשֹית בּאויר של אחוָה והכּרה כּללית, כּי אם בּאויר המיוּחד של מְדָני-אחים, מחַלקי-ירוּשה. וכי על עניני דעוֹת? חס ושלוֹם. בּכל אסיפה כּללית מתקבּלוֹת כּל ההחלטוֹת בּשאלוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת של הישוּב, עבוֹדה, תרבּוּת ועניני-הלאוֹם, פּה אחד. ואף על פּי כן היא מלאה “צדדים” המתגלים בּכל תפארתם והדרם, כּשהדבר מגיע לבחירוֹת, למשל. רבּי-חוֹבלים ותיקים וּמנוּסים דרוּשים לה תדיר לסירת-ההסתדרוּת העלוּבה, אשר יחתרוּ בּלי הרף להעבירה מדי פּעם בּין הכּפים והצוּרים, לבל תישָבר.

“שוּתפי ההסתדרוּת – מוֹסיף הנ”ל – נמצאים תמיד בּמצב עֵר מאד, המביא אוֹתם לידי התחָרוּת הדדית בּכל העבוֹדה, וגם בּהשתתפוּתם בּתוֹך ההסתדרוּת, וּכאילוּ אין אחד קם אלא בּנפילתוֹ של השני, – – וּמתוֹך כּך אין ההסתדרוּת יכוֹלה להוֹפיע בּשוּם שאלה רצינית בּתוֹר חטיבה מיוּחדת. היא מוּכרחה להיוֹת בּמצב של עֵרנוּת חוֹלנית כּזאת, שבּמציאוּתה אינה אפשרית עבוֹדה יצירתית, ואם היא הוֹלכת למרוֹת הכּל בּדרכּה, צפוּיה לה סכּנת פּירוּד, ואין לה אוֹתוֹ החוֹזק והבּטחוֹן הדרוּש ליצירה ולעבוֹדה חפשית. בין כּה וכה ועבוֹדתנוּ סוֹבלת ונעכּבת" 3.

אילוּ לפּחוֹת היוּ בּחיינוּ בּאמת מרחב להתנגשוּת דעוֹת וּזרמים, זרמי פעוּלה וּמחשבה, והחרשנוּ. היינוּ מוּכרחים לקבּל את האַליה יחד עם קוֹציה. אוּלם כּשאין כּלל שוּם אחיזה לפירוּדים מלבד אחיזת-העינים, הרוֹאה את אשר איננוּ ואינה רוֹאה את היש, אנשים מחפּשֹים את הפּירוּד, “ויחפּרוּהוּ ממַטמוֹנים” ממש, **בּשעה שעל קרש צר אחד אנוּ עוֹמדים כּוּלנוּ יחד! ** עצם דבר מציאוּת פּירוּדים אוֹרגַניזציוֹניים בּאין להם בּיסוֹדם פּירוּדים חיוּניים, אמיתיים, זהוּ מקוֹר אסוֹנוֹת וּנגעים. ה“מפלגה”, בּאין לה תוֹכן מחשבה מיוּחד, מוּכרחה לרדת למדרגה של כּנוּפיה, של ענין “אנשי-שלוֹמנוּ”, והיחסים לדברים שבּמחשבה, שבּספרוּת, ואפילוּ שבּשירה, חדלים להיוֹת יחסים משחררים, מַעלים וּמַפרים. ה“נאמנוּת” המפלגתית משליטה אף עליהם את יחסי-הקנין “שלי” “שלך”, וכל רעיוֹן וכל מפעל חדש נתקל קוֹדם כּל בּכתליה: הלָנוּ אתה?

כּשאתה מעלה על לב את כּל מיני המשוּבוֹת אשר אכלוּנוּ, את תעלוּלי-המדָנים אשר היוּ פּתאוֹם עוֹשֹים כּמרקחה את חיינוּ והיוּ מכּים את בּיתנוּ חרם, מה היה תכנם, תמציתם, האם לא יֶחורוּ פּנינוּ? בּאפס רעיוֹן מיוּחד, בּאפס תוֹכן מבדיל, היוּ כּל שגגה וכל זדוֹן של נרגן נבוּב-לב, של מחפּשׂ חטאים מַהבּיל, מטילים סערה, ממררים חיים וּמשֹבּיעים קלוֹן את כּוּלנוּ. והכּל לשם שמים, מוּבן. וּבחירת ועד פּוֹעלים בּמוֹשבה היתה נהפּכת לסלע מחלוּקת, להתנגשוּת השקפוֹת-עוֹלם, כּביכוֹל. הטוֹבים שבּאנשי המפלגוֹת היוּ יחד אתנוּ קוֹבלים וּבוֹכים על זה. אוּלם כּל תקנה לא נמצאה. כּבר אמרוּ: אין אחת מתמַלאת אלא מחוּרבּנה של חברתה. בּחַגוי הפּירודים הקיימים מקננת ה“קליפּה” והיא שמַרקידה שֹטנים וּמסתוֹללת אף בּתמימי-הכּוָנה.

היוּבּע בּמלים קשי מצבנוּ, הצוֹרך המיוּחד בּאימוּץ כּל הכּוֹחוֹת? ואנוּ, בּמה אנוּ עוֹסקים? מי ינוּד לנוּ וּמי ילעג למִשבַּתּנוּ? לילד אשר קשר את עצמוֹ בּחבל בּמשֹחק-הסוּסים, ואינוֹ מעיז להתיר, פּן, פּן יחדל להיוֹת סוּס – נמשלנוּ.

הבּיטוּ נא והיוָכחוּ: עניני החיים, ילדי-יוֹם, הפּשוּטים, התמידיים – מאַחדים. תקוּמתנוּ הלאוּמית, שחרוּר העוֹבד, תחיית לשוֹננוּ, כּל אלה מאַחדים. כּל מה שיש בּוֹ מן הגאוּלה מאַחד. מי מפריד? שיירי הגלוּת מפרידים.

האין החלוּציוּת היסוֹד הכּללי לכוּלנוּ, לאלה המַרבּים לדגוֹל בּה וּלאלה המַמעיטים? אין ההתנדבוּת לעם והתכנים האישיים, הסוֹציאליים, הלאוּמיים של התנדבוּת החלוּץ – כּללים לכל תנוּעת-העבוֹדה? האין אוֹתן השאיפוֹת החברתיוֹת פּוֹעלוֹת בּנוּ וּמניעוֹת אוֹתנוּ? האם אינן כּלוּלוֹת מפוּרש בּעצם עבוֹדתנוּ, ויהי השם אשר נדגוֹל בּוֹ מה שיהיה? אוֹמרים לנוּ: הסגנוֹנים שוֹנים, הלָך-הרוּח שוֹנה, יש עצמוּיוֹת מיוּחדוֹת הדוֹרשוֹת טיפּוּח וחוֹששוֹת לטשטוּש. ישמרנוּ השם מהתנקש בּהן. האם לרדוֹף את העצמיוּת כּוָנתנוּ? הלא רק את הפַּסלָנוּת והתּיפלוּת רדוֹף נרדוֹף. וּבזה נפַנה את הדרך למחשבה החפשית, לעצמיוּת החיה. כּל המקוֹרי והעצמי – אם ישנוֹ בּינינוּ וּבאיזוֹ מידה, מי יוֹדע – יסוֹל לוֹ את דרכּוֹ בּקהל העוֹבדים המאוּגד, ילָחם על נפשוֹ ועל קיוּמוֹ. אבל האוּמנם דוֹרשים העצמיוּת והסגנוֹן גדרוֹת-צאן דוקא? וּמבּלעדי החַיִץ התפל אין להם תקוּמה? הנה תנוּעת הפּוֹעלת בּארץ, אשר לא זכתה לחסוֹת בּצל כּנפי שכינת מפלגה, האוּמנם פּחתה עצמיוּתה, נפסד תכנה?

אַל נא, רֵעים, תחשבוּ כּי עצמיוּת ויצירה לאוּמית וקנינים לאוּמיים, ואף סוֹציאליוּת בּכלל זה, הם נחלת מפלגה ואחוּזת-מוֹרשה. כּל הבּא וחי בּזה וּמחַיה אוֹתם, וּמשקיע בּהם את חייו – זוֹכה בּהם, גם בּאין לוֹ זכוּת אבוֹת, ואַל נא תתעסקוּ בּהכרזת זכוּת-הקנין לעדה פּלוֹנית אוֹ אלמוֹנית על תְכָנים ההוֹלכים ונעשֹים לנחלת הכּלל. בּעוֹלם הרוּח אין מגוּפוֹֹת ל“יין משוּמר”, ושוֹמריו יכוֹלים בּבוֹקר אחד למצוֹא את עצמם שוֹמרי חביוֹת ריקוֹת.

ליצירה לאוּמית חשוּבה דרוּש מרחב, רוֹב עם, אויר-נשימה וחוֹפש-תנוּעה. באוֹהל בּוֹדד אוּלי תצמח הישוּעה, אבל לא בּכַרְמְלית של “אנשי-שלוֹמנוּ”. תנוּעת-העבוֹדה העברית מפללת וּמצפּה לכוֹחוֹת גדוֹלים, כּוֹחוֹת הכּמוּת והאיכוּת, אשר יוֹציאוּ אוֹתה למרחב, אשר יעשֹוּ את חלוֹמוֹתיה לממשוּת. והם כּשיִוָלדוּ לנוּ יבוֹאוּ אל כּוּלנוּ, ויהיוּ נַחלת כּוּלנוּ. כּל הטוֹב והיוֹצר שבּנוּ הוּא כּבר נחלת כּוּלנוּ.

מלמדים אוֹתנוּ להבדיל בּין קוֹדש לחוֹל, לשֹים פּדוּת בּין “חיי יוֹם יוֹם” של הפּוֹעל, שהם חוּלין וּמשוּתפים לכּל, וּבין “חיי הנצחים”, אשר הם מנת-חלקן של המפלגוֹת, ואנחנוּ – נאמר אוּלי הפּעם את הדברים – שוֹאפים לקדוּשת הכּלל, לעליית הכּלל, לרוֹממוּת הכּלל כּוּלוֹ.

אוֹמרים לנוּ כּי האיחוּד הוּא חלוֹם, והנה זה כּבר כּמה שנים שאנוּ מתקרבים אליו, והוּא המַפרה מדי פּעם את עבוֹדתנוּ, והוּא שנתן לנוּ את מעט הטוֹב בּשנים האחרוֹנוֹת. מי מפריע לנוּ לקיימוֹ?

 

ב. העליה    🔗

השעה שעת בּין-השמשוֹת לנוּ, שעת סיוּמים וחשבּוֹנוֹת-נפש וערב התחלוֹת. מסוּגלת לסיכּוּמים, לליקוידַציה, בּטרם בּוֹא העליה החדשה עם סבכיה. הוָיתנוּ כּיוֹם, אחרי התמזגוּת מוּדרגה של שנים והתאַזרחוּת כּללית, מאַפשרת את האיחוּד. השאיפה ליצירת אַתמוֹספירה של פּעוּלה פּוֹריה וּשְלֵוָה מחייבת אוֹתוֹ, אוּלם רב יתר מחייבת את איחוּדנוּ העליה החדשה עצמה. כּל ימינוּ ציפּינוּ לה. והנה מתקרבת השעה. מארץ לארץ עוֹברים גלי החלוּץ. וראשוֹני הגלים כּבר הזדרזוּ והגיעוּ אלינוּ. דרך כּל מיני-נדוּדים וגלגוּלי מאוֹרעוֹת. אִתנוּ כּיוֹם המתנדבים מאמריקה וּמאַרגטינה, חלוּצים בּוֹדדים מפּוֹלין וּמרוּסיה וּמבשֹרי עליה עממית מרוֹמניה.

בּשתים תבָּחן הפּעם, אוּלי מבחן אחרוֹן וּמכריע, תנוּעת-הגאוּלה הלאוּמית של תקוּפתנוּ: בּכוֹח העליה החדשה, תכָניה ונוֹשֹאיה, וּבכוֹח הארץ והשלטוֹן הלאוּמי לקבּל את העליה.

העליה החלוּצה, עליית העבוֹדה, זהוּ הגילוּי העברי של אוֹתוֹ הכּוֹח הפּוֹרה בּחיי עם ועם אשר בּלַעַ"ז יקָרא רבוֹלוּציוֹני. ההיסטוֹריה, כּביכוֹל, בּגשתה להביא שינוּיים נמרצים והפיכוֹת בּחיי עם, בּוֹחרת לה בּבחירה נעלמה את שליחיה נאמניה, עוֹשֹי רצוֹנה, והם הם המתנדבים אשר בּעם. אלה הם אשר בּלַבַּת לבּם, בּאוּר חייהם רוֹמזים לנוּ מקרב הדוֹרוֹת, מקרוֹב וּמרחוֹק, אשר בּחייהם וּבמוֹתם ציווּ לנוּ את להט-הדרוֹר, את אהבת-העם, את קדוּשת האדם, את כּליוֹן הנפש לעתיד לבוֹא ואת החוֹבה האישית והעוֹל של חיים פּוֹריים. מה היתה התנוּעה הסוֹציאלית בּמֵאָתנוּ מבּלי רבבוֹת החלוּצים אשר נהרוּ אליה מכּל החוּגים והמעמדים, וּבה עֵרוּ את נאמנוּת-רוּחם, את אש נעוּריהם, את רעננוּת נפשם ואת עֵרוּת-שֹיבתם? מה היוּ מבּלעדיהם כּל תנוּעוֹת-השחרוּר הלאוּמיוֹת בּדוֹרנוּ, אוֹ תקוּפוֹת-היצירה של הדתוֹת בּדוֹרוֹת הקוֹדמים?

החלוּציוּת וההתנדבוּת – בּחינת התקדש חג בּחיי עם. ואין תקוּפה חדשה מתקדשת מבּלעדיהן. נשמת העם מתעלה על ידיהן, שכינתוֹ מתגלה, ההוֹד, והגבוּרה מקיצים.

וזוֹהי גם נקוּדת-המוֹצא של תקוּמתנוּ. יצירת-חיינוּ בּארץ, שינוּי המרכּז הארצי, האחוּז בּהכרח פּנימי בּעקירת מרכּזים מוּסריים, חברתיים, כּלכּליים ותרבּוּתיים, יצירתנוּ החברתית, חיי העבוֹדה וכל הנוֹבע מהם – מה תקוַת כּל אלה מבּלי רצוֹן חלוּצי גאוֹני אשר יקיץ בּעם? כּל מה שהיה לנוּ עד עתה, בּיל"וּ, הפּוֹעלים והאִכּרים הראשוֹנים, תנוּעת העבוֹדה, השמירה, הדיבּוּר העברי, ההתנדבוּת לגדוּד – כּל זה הלא רק זעֵיר-אַנפּין, יצוּרים מיקרוֹסקוֹפּיים לעוּמת המקוּוה. אנרגיה של התמכּרוּת וּמסירוּת-נפש לא חסרה בּעמנוּ, אוּלם לא בּחיק אדמתנוּ הוּצקה. על כּל מים נשלחה, על כּל סלע נזרעה. ועכשיו, הנה הכּל מנבּא וּמבשֹר: ושבוּ בנים לגבוּלם. בּת-קוֹלה של הגאוּלה דוֹפקת בּכוֹח ועוֹז על הלבבוֹת וּפוֹתחת שערים. עוֹד מעט וסערת-גאוּלה תתרוֹמם, והרצוֹן הלאוּמי, החבוּש, יתיר את אזיקיו ויקיץ לחיים חדשים.

אוּלם הארץ, הארץ – האם לא תבגוֹד היא בּנוּ, התדע היא לקבּל את עוֹליה, שָבֶיהָ? את כּל התחלוֹת-העליה הקודמוֹת היתה היא (שלטוֹנה, משקה, ישוּבה היהוּדי) דוֹחה בּזרוֹע. בּכל התחלת-התעוֹררוּת חדשה היתה בּת-קוֹל יוֹצאת מחוּרבת-חיי-עם וּמכריזה: אל תעפילוּ מבּלי ה“מזוּמנים”. מי אשר אין לוֹ די אמצעים לרכּוֹש לוֹ “נחלת שֹדה וכרם” וּלחכּוֹת כּך וכך שנים עד שהכּרם יתן פּריוֹ – יכָּבד וישב בּביתוֹ. התדע הארץ, הידע השלטוֹן המקבּל עליו את ישוּב הארץ לבלתי השיב ריקם את חלוּציו, לא למוֹתת את הכּוֹחוֹת אשר יבוֹאוּ, לא להמית, על ידי חוֹסר כּוֹח הקיבּוּל בּארץ, את התחלת-ההתעוֹררוּת שם, בּאִבּה? זוֹהי השאלה. זוֹהי אוּלי השאלה המרכּזית בּציוֹנוּת המתגשמת. התיעָשֹה העליה, עליית העבוֹדה רבּת-עם, ליסוֹד מוּסד בּמהלך הפּעוּלה הציוֹנית? התפַנה שיטת-ההנהלה הישוּבית מקוֹם בּראש עבוֹדתה ליצירת תנאים לעליה, להכשרת קיבּוּלה, התיבָּרא שיטת-סיוּע, הדרכה וּמחסה לעליה, רחבה ויסוֹדית, כּפי צוֹרך העליה עצמה?

לכאוֹרה, וכי שאלה היא זוֹ, וכי יש כּאן מקוֹם לשתי תשוּבוֹת? וכי אין התשוּבה נוֹבעת מאליה, מעצם מַהוּתה של הציוֹנוּת? וכי יש מקוֹם לציוֹנוּת מבּלעדי עליה עממית?

אוּלם פּשטוּת והגיוֹניוּת התשוּבה עוֹד אינן מַבטיחוֹת את שלטוֹנה בּחיים. פּשוּטים ויסוֹדיים היוּ אף רעיוֹנוֹת העבוֹדה מראשיתם, פּשוּטים כּל כּך, עד שאין לתאר שוּם פּוֹליטיקה לאוּמית בּריאה בּלעדיהם. וכי יעלה על הדעת לבנוֹת ישוּב-עם מבּלי עבוֹדת בּני העם, אוֹ לקיים ישוּב מבּלי כּוֹח הגנה וּשמירה פּנימי? ואף על פּי כן אצלנוּ היתה זוֹ מציאוּת. וּמציאוּת מקוּבּלת על הדעוֹת והלבבוֹת. ורק ערעוּר קל של מציאוּת זוֹ דרש אימוּץ-כּוֹחוֹת אישי בּלתי-פּוֹסק, וּמלחמה מַתמידה נגד כּל הפּוֹליטיקה הלאוּמית השֹוֹררת. וככה נִהְיָה רעיוֹן העבוֹדה והשמירה העברית לענין חיים של מעטים, אשר היוּ ונשארוּ זרים וּבלתי-מוּבנים. וגם כּשלאחר מַאמצי-חיים של שנים, לאחר בּזבּוּז כּוֹחוֹת בּלתי-פּוֹסק, נתקבּלוּ הרעיוֹנוֹת האלה כּהסכּמה כּללית, ההספּיקה הסכּמה זוֹ להביא שינוּי בּמהלך-החיים, ההביאה לידי יצירת תנאים כּלכּליים אחרים, האם לא נשארה הדאגה לקיוּם העבוֹדה וכל קשי קיוּמה שוּב ענין פּרטי, “מעמדי”, ענין העוֹבדים הבּוֹדדים?

תביעוֹת הפּוֹליטיקה הלאוּמית בּארץ הן פּשוּטוֹת וישרוֹת, שווֹת לכל העם. ואוּלם רוּח התגרנוּת – על השֹגוֹתיה החברתיוֹת ויסוֹדוֹתיה המוּסריים וחכמתה הכּלכּלית – המַבריחה את העבוֹדה הציוֹנית בּארץ, היא המַטבּיעה את דמוּתה על כּל מעשֹי ידינוּ, והיא הגוֹזרת את גזר-דינן של שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת עד היוֹם הזה. מלחמה פּנימית, חמוּרה וּמַתמידה, צפוּיה לציוֹנוּת על דרך התגשמוּתה, מלחמת העבוֹדה והתגרנוּת. וּמלחמה זוֹ היא שתקבּע את התוֹכן הפּנימי, החמרי והמוּסרי של עתיד העם בּארץ. שני יסוֹדוֹת מתנגדים בּתכלית נפגשוּ, וכל אחד מהם אוֹמר לבנוֹת את חיי העם בּדמוּתוֹ, להשליט את עניניו, להאציל מרוּחוֹ. אין כּאן שאלה עיוּנית סתם, המַקדימה את זמנה וניתנת להידחוֹת בּהסתמכוּת על כּתף הזמן הפּוֹתר. מראשית העבוֹדה המעשֹית הרחבה בּארץ הוֹיָה שאלת תכנה הסוֹציאלי של הציוֹנוּת, שאלת שיטת-עבוֹדתה הכּלכּלית והתרבּוּתית, לשאלה מרכּזית, יסוֹדית-חיוּנית. התיבָּנה הציוֹנוּת על קיפּוּח האדם אוֹ על קוֹממוּתוֹ, על שחרוּר העבוֹדה אוֹ על שעבּוּדה? היִוָצרוּ תנאים המאַפשרים עליה רבּת-עם? התהיה אדמת ישֹראל לנחלת-העם, כּר-פּעוּלה לכל עוֹבד בּעמוֹ אוֹ תהיה למשֹחק למַפקיעי-שערים? התהיה השֹפה והתרבּוּת נחלת-העם אוֹ נחלת-יחידים? התשוּבה, לכאוֹרה, כּבר נתוּנה. ההשקפה הלאוּמית העליוֹנה, המוּחלטת, אינה יוֹדעת שתי תשוּבוֹת. הנחוֹתיו של העוֹבד בּארץ מוּסמכוֹת כּיוֹם וּמקוּבּלוֹת בּפי כּל רזוֹלוּציה ציוֹנית. הלא כן? אכן, להלכה מוּסכּם הדבר. אוּלם מה רב המהלך מן ההסכּמה ועד ההגשמה. ההסכּמה המוּפשטת ליסוֹדוֹת העממיים והסוֹציאַליים בּיצירת הישוּב עוֹד לא תזיז את עבוֹדתנוּ, לא ממנה ניבָּנה.

להגשמת רעיוֹנוֹת חברתיים חדשים, רעיוֹנוֹת של מחר, ליצירת חברת עבוֹדה בּארץ, נחוּצים מניעים כּבּירים. נחוּץ להתגבּר על ענינים, על השׂגוֹת המקננוֹת בּמוֹחוֹת וּבהֶרגלים, ואת הכּוֹח הזה יוֹצרת החלוּציוּת. מתוֹך-תוֹכה ודרך פּעוּלתה היא מפַלסת אוֹרח-חיים חדש. בּלשד-חייה היא מפרנסת את תָכני החיים החדשים. **ואת הסיוּע הלאוּמי הדרוּש אינה מוֹצאת. ** הסביבה המַקיפה, רוַת-התגרנוּת, חוֹגרת את כּל כּוֹחוֹתיה. בּכוֹח המסוֹרת והקבּלה, בּכוֹח עניני-הרכוּש המתנגדים, בּכוֹח התוֹקף החברתי, בּכוֹח כּל הַשָׂבֵעַ והקֵהה, בּכוֹח כּל מחפּשׂ רוַח וּמרַדף-קַריֶרה, בּכוֹח הקיים שאינוֹ רוֹצה לפַנוֹת דרך – היא עוֹמדת לבלוֹע את כּל המוֹרד בּמלכוּת ההוֹוה. ורוּח זוֹ, המוֹדדת כּל יצירה לאוּמית בּאַמת-מידתה, בּצרכיה, בּחכמתה וּבנסיוֹנה כּי רב וּבמעוּפה היא, רוּח זוֹ היא הקוֹבעת את האוֹפי העיקרי של פּעוּלת הציוֹנוּת השלטת בּבוֹאה לגַשם בּחיים את מַשֹא נפש הלאוֹם.

– – – – - -

עצב וחרדה תוֹקפים אוֹתך למחשבה, כּי שלטוֹן-התגרנוּת יפגוֹש כּדרכּוֹ את גלי החלוּציוּת החדשה. ואכן, כּל המצב בּארץ כּיוֹם אינוֹ מבשֹר טוֹבוֹת. הארץ מלאה תשוּאוֹת, קריוֹתינוּ – תל-אביב, ראשוֹן-לציוֹן, וכוּ' – עליזוֹת. ה“עתוֹנוּת” היחידה הצבאית מלאה פּרשת חגיגוֹת. חגים ינקוֹפוּ, לכבוֹד המנַצחים-הגבּוֹרים, לכבוֹד מַנהיגים ואוֹרחים חשוּבים. הכּל מבטיח, מליץ, מתרוֹנן, ממַלל גדוֹלוֹת. רבּה התכוּנה. אסיפוֹת מכוֹננוֹת. אסיפה מיַסדת, אבני-פּינה 4. ספינוֹת מקצוי ארץ מביאוֹת מכּל טוּב: גשמי-זהב, מנהיגים-אַלוּפים לראשנוּ ואוֹרחים “בּוֹנים”5. רק למספּר חלוּצי-העבוֹדה הבּוֹדדים, אשר בּאוּ לא לחוֹג ולא לנהל, כּי אם לעבוֹד בּפשטוּת, קשה, קשה למצוֹא מקוֹם עבוֹדה, מקלט להניח הראש. רק בּרחוֹב-הפּוֹעלים בּארץ שבתה רינה, אין חוֹגג. רק לפינה נידחת זוֹ לא הגיעוּ פּעמי הגאוּלה. פּינה זוֹ, ראשוֹנה לפוּרענוּיוֹת, לרדיפוֹת-אוֹיבים, לכלא וּלגירוּשים, לרעב וּלכל עלילה, שֹעיר משתלח לכל חטאוֹת הישוּב, היא האחרוֹנה לשֹמחה, לנחמה, להקלת-חיים. הראשוֹנה לעבוֹדה, לשמירה, להתנדבוּת, לתחלוּאי הארץ – האחרוֹנה לשֹמחת העוֹלם הזה.

אכן, מי בּימינו, ימי גדוֹלוֹת, יִשעֶה לקטנוֹת כּאלה? מי זה יעלה על לב, כּי בּזמן של הישוּעוֹת והנחמוֹת לא עבר כּלל המַשבּר בּרחוֹב הפּוֹעלים, כּי המוּעקה המבישה, המדכּאה וּמַכלימה, האוֹכלת את הגוּף והנפש – חוֹסר-העבוֹדה – לא פּסקה, כּי מעט העבוֹדה בּארץ עוֹד ירד בּמשך הזמן הזה כּמה מעלוֹת אחוֹרנית, כּי עוֹבדים מנוּסים וחרוּצים, המעטים אשר לא הלכוּ בּגדוּד – אלה אשר להם לכאוֹרה תמיד מתפּללים נוֹתני-עבוֹדה ועסקנים – מתהלכים חדשים מבּלי עבוֹדה, כּי כּל הקוֹשי החמרי של החיים לא הוּקל, כּי קיוּם לעוֹבד בּעל המשפּחה אַיִן, אַיִן (ועוֹד פּחוֹת מאשר קוֹדם), כּי בּמשקים וּבעבוֹדוֹת השוֹנוֹת המסוּדרים על ידי השלטוֹן שלנוּ גזירה על בּעלי משפּחוֹת לבלי לקבּלם 6 (יען… כי המשֹכּוֹרת אינה מספּיקה, ולכן ודאי יאוּלצוּ לבקש אחר כּך הוֹספה), כּי יצירה מעשֹית כּלכּלית העלוּלה לשַנוֹת בּארץ את המצב איננה, כּי כּל חלוּץ בּוֹדד המגיע הֵנה גוֹרם למרכּז הפּוֹעלים דאגה וָפחד, כּיצד ואיפה להעסיקוֹ.

העוֹד יש שֹם לב, כּי מוֹדעוֹת מַחפּירוֹת, המחללוֹת שם ישֹראל, עדוּת למשטר העבדוּת שבּארץ, מפארוֹת את הכּתלים בּמוֹשבוֹתינוּ, כּי הדאגה האמיתית והמעשֹית בּמוֹשבה מכוּונת לביצוּר העבוֹדה “הזוֹלה”, לריבּוּיה, לכיבּוּשה וּלהכנעתה, כּי רכוּש-העם מוֹסיף ללכת בּדרך אשר כּל יצירה כּלכּלית בּריאה וכל בּיצוּר עבוֹדה עברית אין שָם, כּי חוֹגגת הספסרוּת הקרקעית, החנוָנוּת אשר התעשרה על ידי היַקרוּת המלָאכוּתית, מסחר השטרוֹת וּמלחמת העוֹלם, כּי הקריֶריזם והפּקידוּת המלָאכוּתית אשר פּשׂוּ חוֹגגים את חגם?

וּכשאתה מתבּוֹנן לגשם-הזהב וּפעוּלתוֹ הכּלכּלית והמוּסרית ושוֹאל מה הוֹלך ונעשֹה למען אַחז בּינינוּ את כּל אלה העוֹמדים מחר-מחרתים לצאת מן הגדוּדים ולעמוֹד על העבוֹדה בּארץ, מה נעשֹה להרחיב את עמדוֹתינוּ היסוֹדיוֹת, מה נעשֹה לקבּלת בעליה המתחילה, ליצירת עבוֹדה פּוֹריה, להקלת תנאי החיים של העוֹבדים בּארץ, – הנך נוֹכח, כּי לא דבר שבּמקרה הוּא המצב הזה. כּי כּל אשר בּעינינוּ הוּא העיקר, הוּא היסוֹד, אשר בּלעדיו אין כּל טעם לכל התוּפּים והמחוֹלוֹת, לכל מצילוֹת-השלטוֹן כּביכוֹל – כּל זה לגבּי העוֹמדים מחוּץ לעבוֹדה מן הדברים “שלאחר כּך”, שאפשר, כּנראה, גם מבּלעדיהם.

– – – – - -

כּכה הוּא מצב הדברים כּיוֹם, בּתקוּפוֹת הגדוֹלוֹת. וככה הם, בּעצם, כּל הימים והשנים מאז התחיל הפּוֹעל העברי לחצוֹב מסלעוֹ את אבני-בּנין-העם. “הוֹי בּוֹנה ביתוֹ בּלא צדק” נתקיים בּנוּ; בּלא עם, בּלא עבוֹדה בּיסוֹד החיים, בּלא חוּשים והבנה לעתיד, בּלא אחריוּת לפני שכינת ישֹראל אשר שמה נישֹא על שֹפתים. שלטוֹן האַדנוּת, הכּסף והנֶכֶר הוּא המַתוה את קוי הבּנין. העבוֹדה העברית מתבּוֹססת בּחבליה. ועוֹלם כּמנהגוֹ, מתקלס בּעוֹבד, בּצערוֹ וּבתוֹחַלתוֹ, התוֹחלת היחידה להיוֹת פּעם עם עברי חפשי בּארץ-ישֹראל. הכּל עשֹוּי ליאֵש את הדעת, לנסוֹח תקוה בלב, לסלק ידים מפּעוּלה, למוֹתת את הנשמה, הרצוֹן והאמוּנה קמעה קמעה.

אוּלם אין הפּוֹעל בּארץ ניתן להיוֹת למאכל לחרוֹן אין-אוֹנים. אין הוּא מַשלים את המציאוּת הארץ-ישֹראלית, אין הוּא מקבּל את הפּרספּקטיבה של מעמד תלוּש מלא מרי ועלבּוֹן. הוּא אף אינוֹ אוֹמר להיכּנע בּפני רוּח התגרנוּת השוֹלטת כּיוֹם בּכּל. מַעין העבוֹדה לא דלל, והוּא לא יֶחרב, כּל עוֹד רצוֹן הגאוּלה השלמה לא כּבה. ההגיוֹן הפּנימי של הציוֹנוּת, ההגיוֹן הפּנימי של כּוֹחוֹת החלוּציוּת הקמים בּעם – מִבטח לוֹ.

העבוֹדה בּציוֹנוּת טרם בּא כּוֹחה, היא עוֹד לא יצאה מתקוּפת הגישוּש הפּנימי וחבלי ראשית. בּשכבוֹת עמוּקוֹת, בּאין רוֹאה, חוֹתרת היא בּלי הרף. ואף שַועתה אינה עוֹלה. מי יעלנה? המשוֹררים, הציירים והחוֹקרים יוֹדעים, כּדרכּם, לבוֹא לאחר זמן, “לכל המוּכן”. לקשוֹר כּתרים למנצח, לגַנוֹת את הכּוֹשל. אוּלם לא רחוֹק היוֹם, וּמשֹא נפשוֹ של העוֹבד, מראשוֹן הבּיל"וּ ועד אחרוֹן הפּוֹעל, הציוֹנוּת היחידה, הנאמנה לעתיד העם, למקוֹר חייו, תהיה לנס-עם, לכוֹח פּוֹעל וּמַפעיל. רעיוֹן חברת העבוֹדה בּארץ ושיטת פּעוּלה מוּדרגה וּמַתמידה לשינוּי חיים נאמנים, ליצירת בּסיס בּריא לעבוֹדת עם וקיוּמוֹ, חיי-תרבּוּת לעוֹבד – זוֹהי דרך הפּוֹעל. וּבעליה העתידה צפוּנים עתידוֹתיה, בּעליה – אשר כּל המכשוֹלים של המציאוּת המדכּאה לא ימיתוּה, – וּבקשרי העם הרחבים יִמצא לוֹ הפּוֹעל מעוֹז וּמשֹגב.

– – – – - -

הַקְבָּלת פּני העליה החדשה תדרוֹש לא רק אמצעים כּספיים ענקיים, רכוּש לאוּמי וּמשק לאוּמי, כּי אם גם רצוֹן והבנה, יחסי-אדם ועזרת רֵעים. והעבוֹדה הזאת הנזכּרת פּה רק דרך אגב ואינה ניתּנת כּאן להתפּרש לפרטיה, לא תוּכל להיעשֹוֹת מבּלעדינוּ, בּלעדי הפּוֹעל. וּבזאת, בּהקבּלת פּני העליה, ניבָּחן גם אנוּ, אם לא רוּששנוּ, אם לא ירדנוּ מנכסינוּ, אם לא דלל מקוֹרנוּ. הנדע להוֹשיט את יד-האחים, הפּשוּטה והרחבה, הנדע לכלכּל את עזרת-החברים האמיתית, המלאה, אשר תּידָרש? ואת העליה עלינוּ לקבּל וּלשַחֵר עוֹד בּטרם הגיעה אל חוֹפי הארץ, עוֹד שם. בּידינוּ להצילה משגגוֹת ועלינוּ התפקיד לשמרוֹ על אָפיה המעשֹי, הישר, הפַּשטני, על שלימוּתה ועל אַחדוּתה בּכל הארצוֹת, לבל תתפּוֹרר. רבּה העבוֹדה המעשֹית, הסידוּרית והחינוּכית אשר עלינוּ לעבוֹד יחד עם התנוּעה החלוּצית. מבנֶהָ

וסידוּרה הטוֹב, אחדוּתה וּשלימוּתה, אָפיה המעשֹי והרצוֹני, יחזקוּ את כּל העליה בּחוֹמר וּברוּח. הכשרה שימוּשית, חברתית ורוּחנית, בּעבוֹדה מעשֹית וּבידיעת הארץ וּבשאיפוֹת העוֹבדים בּארץ, השֹכּלה מקצוֹעית, ישוּבית וחברתית, בּנין מוֹסדוֹת כּספּיים מסוּדרים, הבטחת-אחריוּת, אינפוֹרמַציה טוֹבה וסידוּר העליה – כּמה עלוּלים כּל אלה להקל את דרכּוֹ של החלוּץ בּמעבר וּבארץ. וּמתוֹך עבוֹדתנוּ המעשֹית המשוּתפת יגָלוּ אפקים, יוּסרוּ מכשוֹלים, יתקרבוּ לבבוֹת, תידָלקנה משֹוּאוֹת ויוּאר – בּאוֹר הארץ, ואהבת עם וּדרוֹר לעוֹבד – למרחוֹק.

אוּלם איך תיעָשֹה עבוֹדה זוֹ? האפשר לתאר, כּי תיעשֹה אף היא כּנוּפיוֹת כּנוּפיוֹת, כּששנַים אוֹ חמישה אוֹחזים בּטלית? הנפגוֹש את העוֹלה בּמחיצוֹת, בּהכנסה לתוֹך המחיצוֹת, בּשאלת “תעוּדה”: מי אתה, מאנשי-שלוֹמנוּ, מבּני בּריתנוּ? האם לעת אשר כּזאת נקח עלינוּ את החטא והכּלימה להַפנוֹת את מוֹחוֹ ונפשוֹ של העוֹלה מעבוֹדתוֹ הישרה, מהתקרבוּתוֹ לארץ וּלחיי חברים, ונַכניסנוּ בּשערי חכמה עליוֹנה של פּירוּדינוּ? היִתכן הדבר? האם לא נשֹכּיל לבנוֹת את ההסתדרוּת האחת, השלמה והמַקיפה, אשר בּה ימצא העוֹלה את בּיתוֹ, את רעיו, את מילוּי צרכיו ואת סביבת חייו?

את איחוּד כּוֹחוֹתינוּ דוֹרשת מאתנוּ לא רק החוֹבה הראשוֹנה הסידוּרית-המעשֹית בּקבּלת העליה, כּי אם, וּבעיקר – התפקידים החינוּכיים הפּנימיים, המַתמידים: החינוּך וההדרכה בּעבוֹדה, ההכנסה בּחברת-העבוֹדה וּבשאיפוֹתיה. והכּוָנה האחת לכל זה: להחיש וּלהקל את התאַזרחוּתוֹ והתאַקלמוּתוֹ של העוֹלה החדש, לשתפוֹ בּיצירת חברת-העבוֹדה ותרבּוּתה. וכאן, בּתוֹך הפּעוּלה החינוּכית-חברתית הלא בּאה אוֹתה העבוֹדה, שאין כּמוֹה לקוֹשי, לחשיבוּת, לאחריוּת, שאין לה רֵעַ ודמיוֹן לא בעבַר עמנוּ ולא בּחיי עמים אחרים: הֲשָבַת העם אל שֹפתוֹ. עבוֹדה זוֹ, הנחלת הלשוֹן העברית לבּאים עם כּל הפּעוּלה התרבּוּתית הכּרוּכה בּה, הצריכה לגבוֹר על מכשוֹלים טבעיים וּמניעוֹת חיצוֹניוֹת כּה רבּים, הלא תדרוֹש קוֹדם כּל אויר טהוֹר, אויר של שלוֹם ואחדוּת. ולא קנאה הבּאה מן החוּץ, אוֹיבת, קנטרנית וּמַרעימה, כּי אם רק אוֹתה הקנאה הנמרצת אשר תתגלה בּתוֹך יחסי-רֵעים, מתוֹך קרבה, אהבה והכּרת אדם וערכּוֹ תעזוֹר לנוּ בּזה. וּבכוֹחה נגבוֹר גם על ההתנגדוּת, בּת מסוֹרת תלוּשה והשפּעוֹת עוֹברוֹת – אשר תיפָּגש לנוּ בּין העוֹלים החדשים. וגם אחרי כּל אלה עוֹד תִכבַּד ותִרבּה העבוֹדה, וכי יש בּרשוּתנוּ כּוֹח אחר צוּרת חיים חברתיים אחרת, אשר תבטיח לנוּ את הצלחת העבוֹדה, את השלטתה החיוּנית של השֹפה, מאשר האיחוּד של כּוּלנוּ פּה, אזרחי העבוֹדה והחיים בּארץ?

נתאחד ואל נשאיר כּל סדק לכניסת רוּחוֹת פּשרה ורפיוֹן לאוּמי. פּירצה קוֹראת לגנב. יסוֹדוֹת שוֹנים יבוֹאוּ אלינוּ, מארצוֹת ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת, וּמכּמה בּתי-מדרשוֹת. יביאוּ אתם את חידוּשיהם, את חיוּביהם ועצמוּיוֹתיהם, זָרוּיוֹתיהם, הבדליהם והשפּעוֹת שוֹנוֹת בּנוֹת-קיוּם וּבנוֹת-חלוֹף. כּל זה יכּנס לתוֹך כּוּר חיי הארץ. ונחוּץ שבּמַצְרף-חיינוּ יהיה הכּל מכוּון להחיש וּלהקל את ההתמזגוּת וההתגבּשוּת החדשה. יבוֹאוּ וימצאוּ אוֹתנוּ קהילה אחת, חזקה בּרוּחה וּבסידוּרה – והכּירוּ בּפשטוּת בּעוּבדת חיינוּ, כּמוֹת שהם, בּחיוּבים המתגבּשים וּמתיצרים בּעוֹלמנוּ, ונוֹספוּ עלינוּ וְהִפְרוּ את חיינוּ. ולא – בּאין כּוֹח מרכּזי המאַחד וּממַזג את השכבוֹת השוֹנוֹת, וּמַאציל עליהן מרוּח המסוֹרת האזרחית שבּעבוֹדה, – האם לא תיהפך תנוּעת-העבוֹדה לדוֹר-הפלָגה, לעֵרב רב? האִם לא תישָֹגב אזי כּל אִמרה מפוֹצצת, כּל מסוֹרת חוֹלפת, כּל רוּטינה מַהבּילה בּתוֹך חוּגה וּמכוֹרתה, למען הוֹסיף פּירוּד ונֶכֶר, להָתֵם את סאת פּירוּדינוּ, לחפּוֹר תהוֹמוֹת חדשים וּלהעמיקם, בּין “הישנים” ו“החדשים” וּבין החדשים השוֹנים בּיניהם לבין עצמם? מה יהיו אז גוֹרלנוּ, כּוֹחנוּ, עתידוֹתיה של תנוּעת העבוֹדה?

נתאַחד ונפתח את דלתוֹתינוּ לרוָחה לעוֹלים, לכל העולים. לנוּ, לכלל-הפּוֹעלים המאוּחד, אין להיסגר מפּני הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת. נאמין ונבטח בּכוֹח הארץ והעבוֹדה, בּכוֹח החוּשים העמוּקים המתעוֹררים פּה לחיים מלאים ואַקטיביים. אין פּה שאלה וחשש סכּנה של “מוּעט” אזרחים ו“רוֹב” חדשים. שלשלת ההיסטוֹריה היא אִתנוּ. וכוֹחה פּוֹעל בּנוּ, בּהם, בּכוּלנוּ. בּאֵמוּן נפגשם, בּחיוּבים אשר רכשנוּ, וּמפּני משוּגוֹתיהם אַל נפחד. המוֹץ יסוֹער והבּר יִזָרַע. אנוּ, בּבוֹאנוּ, היינוּ מוּכרחים להתחיל הכּל כּמעט מבּראשית. חוּטי היצירה של החלוּצים הראשוֹנים ניתקוּ, ולנוּ לא היה בּמה להיאָחז. אוּלם החדשים, מקוים אנוּ, ימשיכוּ יחד אִתנוּ את הארג. הם יתאַזרחוּ אתנוּ, וּבקרוֹב יעזרוּ לנוּ לפגוֹש את אלוּ אשר יבוֹאוּ אחריהם.

ודאי, תמיד יהיוּ הבדלים וגם ניכּרים, וּפעמים גם מַכאיבים, בּין האזרח וּבין הבּא מחדש. אבל ארץ אשר עתידה בּנוּי על קיבּוּץ גלוּיוֹת מַתמיד, צריכה לדעת לקבּל את הגוֹרל, וּלהשֹכּיל לאיחוּד וּמיזוּג יסוֹדוֹת ישוּבה.

האם הפּוֹעל נוֹשא את נפשוֹ להיוֹת בּארץ חלק, רוֹב, מעמד? הלא אדיר חפצוֹ וּמגַמת-פּניו להיוֹת העם, העם העברי החי על עבוֹדה. ודרכּוֹ דרך שלשלת-הקבּלה הבּלתי-פּוֹסקת שבּעליה עם כּל צפוּנוֹתיה. תכין איפוֹא התאַחדוּתנוּ את האפשרוּת של איחוּד כּל תנוּעת החלוּץ המקיצה בּעוֹלם, ותכין את הכּלים, כּלי-קיבּוּל וכלי-עבוֹדה, לפעוּלה שלמה וּטהוֹרה של עליית-העבוֹדה המקוּוה.

– – – – - -

רצוֹן האיחוּד עוֹד מרחיק וּמוֹסיף לכוון. צפוּנה עמוֹ התקוה לרכּז סביב לפּוֹעל המאוּחד בּארץ את פּזוּרי הכּוֹחוֹת השוֹנים בּגוֹלה, הנאמנים לעבוֹדה ולשאיפוֹתיה בּארץ, וּבכוֹחם להגבּיר יחד יכוֹלת, עוֹז, השפּעה והכרעה לשאיפוֹת העוֹבד בּציוֹנוּת המתגשמת. העוֹבד בּארץ בּמלחמתוֹ בּעד הגשמת הציוֹנוּת הסוֹציאלית לא ישָאר בּוֹדד בּעמוֹ. הוּא יֶצא אל אֶחָיו, מבּלי מחיצוֹת וּמתַווכים, לא כּבן מפלגה, כּ“צד”, כּי אם כּעוּבדה חיה, כּחטיבה חברתית טבעית מיוּחדה, יִיצוֹר לוֹ את עמדתוֹ בּציוֹנוּת וּבעם, יבקש וימצא את בּני-בּריתוֹ.

מי הם בּני-בּריתוֹ?

כּל החוּגים אשר בּתוֹכם מפַכּים מעינוֹת החלוּציוּת ועליית-העבוֹדה, הם בּני-בּריתוֹ הטבעיים. לכל אלה אשר מהם תקוַת-עליה, צריכים להיוֹת ויהיוּ, שאלוֹת החיים בּארץ, סדרי החיים ויחסי-החברה, חיי העבוֹדה, הכּלכּלה והתרבּוּת, ענין-חיים שלהם. והחוּגים האלה צריכים להיוֹת נאמנים בּברית העבוֹדה בּארץ. אליהם צריך לפנוֹת הפּוֹעל המאוּחד, לפרוֹשׂ וּלגוֹלל לפניהם את שאיפוֹתיו וּמשאלוֹתיו, וּבהם מצוֹא ימצא את הסעד בּעבוֹדתוֹ, את עזרת-ההגנה בּמלחמתוֹ. מן החוּגים המסוּדרים יתחיל, “פּוֹעלי-ציוֹן” השוֹנים לארצוֹתיהם, והמאוּחדים בּברית עוֹלמית אחת לעבוֹדת ארץ-ישֹראל, “צעירי-ציוֹן” אשר בּפוֹלין ורוּסיה, ההסתדרוּיוֹת הציוֹניוֹת-הסוֹציאליוֹת אשר בּמערב אירוֹפּה. כּל החוּגים האלה, המתלבּטים זה מכּבר בּחוּג שאלוֹת העבוֹדה בּארץ, צריכים להיוֹת הראשוֹנים בּבּרית הציוֹנית-הסוֹציאלית, **הבּנוּיה על יסוֹד שאיפוֹתיו וּפעוּלתוֹ של הפּוֹעל הארץ-ישֹראלי. ** בּרית זוֹ עתידוֹת גדוֹלוֹת צפוּנוֹת לה. היא תילָחם את מלחמת העבוֹדה בּתוֹך הציוֹנוּת העוֹלמית, היא תבנה את המוֹסדוֹת והמפעלים אשר יגבּירוּ את כּוֹח הפּוֹעל בּארץ. את הבּמה החפשית אשר ממנה ידבּר; תעזוֹר לפּוֹעל להיוֹת חוּג חברתי חזק, בּלתי-תלוּי, בּלתי-כּפוּף, הוֹלך בּדרכּוֹ מבּלי להרכּין ראש. המחנה המאוּחד הזה ימצא את הדרך, דרכּוֹ שלוֹ, דרך-העבוֹדה, בּהגשמה המתמידה של הציוֹנוּת: בּירוּר הדרכים וריכּוּז האֶנרגיה לשינוּיים עיקריים בּחיים, העמדת האדם העוֹבד בּמרכּז הפּעוּלה בּארץ, גילוּי האוֹפי המשחרר והתרבּוּתי של התנוּעה הלאוּמית, מלחמה בּשלטוֹן התגרנוּת והספסרוּת, בּשֹרָרת האוֹליגַרכיה והקַריֶריזם – עד רדתם.

והבּרית הציוֹנית-הסוֹציאלית, בּהיוָצרה וּבהתבּצרה, תשמש אוּלי נקוּדת-מוֹצא לסידוּר וּלחינוּך חדש להמוֹני עמנוּ בּאשר הם. אפשר כּי בּכוֹח עבוֹדתה, בּכוֹח החלוּציוּת והעליה, יעלה לפרוֹץ את המחיצוֹת, אשר הפרידוּ וּמפרידוֹת עד היוֹם הזה, בּינינוּ וּביניהם. אוּלי לא רחוֹק היוֹם, אשר תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית בּעוֹלם, הקרוּעה מעל הגאוּלה הלאוּמית, המחוּנכת כּסדר בּמשך עשֹרוֹת שנים להתנכּרוּת לעמה ולעתידה, לעם-הארצוּת וּלפּסיביוּת לאוּמית, להתכּחשוּת לעצמה ולצרכיה, תשתחרר סוֹף סוֹף מעוֹל המסוֹרת החלוּדה, תתנער מאבק-הזרוּת החוֹנט אוֹתה, וקוֹל החלוּציוּת העברית והעבוֹדה בּארץ יגיע אליה, ועשֹה בּה את ההפיכה. העם הוֹלך וקרֵב אל הציוֹנוּת. וחוֹבת החינוּך הנאמן, הציוֹני-הסוֹציאלי, לעם, החינוּך התרבּוּתי, אשר יכשירוֹ להשתתפוּת חיוּבית וּפעוּלה בּגוֹרל הארץ וּביצירת עתידוֹ, רבּה ואחראית. היא אינה יכוֹלה יוֹתר להיזָנח אוֹ להידָחוֹת.

בּשלוֹשה דברים יֵצא הפּוֹעל העברי אל אחיו בּני-בּריתוֹ בּגוֹלה: בּציוֹנוּת-הסוֹציאַלית, בּפּעוּלה החלוּצית, בּלשוֹן העברית.

הציוֹנוּת-הסוֹציאלית של הפּוֹעל בּארץ איננה מחרוֹזת של אמרוֹת תוֹרניוֹת, התלוּשוֹת מן החיים וּמשמשוֹת חוֹמר לפוּלמוּס וּלחַקרנוּת. השֹגוֹתיו, משאלוֹתיו החברתיוֹת הן מוּחשיוֹת. והן צמחוּ לוֹ אתוֹ יחד, בּעבוֹדתוֹ וּבחייו. ודרכי ההגשמה הוֹלכוֹת וּמתבּררוֹת עם מהלך פּעוּלתוֹ. כּל זה לא נתוּן, לא חנוּט, כּל זה חי חיים אוֹרגניים, טבעיים. וכל זה עוֹמד עדיין בּראשית גידוּלוֹ. ואת מוּשֹגיו אלה, ילדי-רוּחוֹ, מלאי חיים ורצוֹן וּקשרים בּחייו קשר אוֹרגני, יביא אל בּני-בּריתוֹ, ויבנה את המרכּז הרוּחני לפעוּלה וּלמחשבה ציוֹנית-סוֹציאלית, אשר לא תסתגל, לא תרכּין את ראשה לפני הרוּחוֹת המנשבוֹת בּגוֹלה, כּי אם תינק מאדמת-מַטעה, ותאציל מרוּחה על חוּגי העליה העתידה.

אוּלם לא רק “תוֹרה” ציוֹנית-סוֹציאלית יביא אתוֹ, הצמוּקה בּפסקי הלכוֹת וּ“דרישוֹת” חברתיוֹת, כּי את הרצוֹן החלוּצי, חוֹבת היצירה האישית של ציוֹנוּת-העבוֹדה יגלה ויעוֹרר, את תכני הנפש והמחשבה של הרבוֹלוּציה הלאוּמית, את חוּשי ההתנדבוּת לעם, את אָפקי היצירה הסוֹציאלית העברית בּכוֹח כּל אחד מאתנוּ. בּשֹפת נאמנים, בּשֹפת הרצוֹן ומַעבּדי-חיים יגלה הפּוֹעל הארץ-ישֹראלי לפני הדוֹר העברי הצעיר את מרכּז הנפש של ההיסטוֹריה העברית החדשה.

וּבלשוֹן העברית יבוֹא אליו. מבּלי פּקפּוּקים וּויכּוּחים, כּי אם כּעוּבדת חיים, רעננה וּפוֹריה, הכּוֹבשת לבבוֹת וזוֹרעת כּבוֹד ואמוּנה. הפּוֹעל העברי יביא להמוֹנים העברים את בּשֹוֹרת תחיית השֹפה העברית כּשֹפת החיים והדיבּוּר לעוֹבד בּארץ, ובעצם מהוּתוֹ, בּעצם העבוֹדה אשר הוּא משקיע בּתחייתה ויצירת תרבּוּתה, בּעצם השלימוּת הבּלתי-מתפּשרת והקנאוּת היוֹצרת יפרוֹץ גדרוֹת ויהרוֹס אמוּנוֹת תפלוֹת וישֹים קץ למטבּעוֹת-הבּערוּת העוֹברוֹת לסוֹחר. בּאוֹר חדש, בּאוֹר חייו הוּא, בּשפעת האהבה והרצוֹן וההתמכּרוּת אשר בּחייו יאיר הוּא לפני המוֹני-העם את פּלא הטבע הקם לעינינוּ: תחיית הלשוֹן העברית. בּין בּוֹני הלשוֹן והתרבּוּת העברית, גאוֹני היצירה הספרוּתית, תבוֹא גם הגאוֹניוּת החברתית המקוּבּצת של העוֹבד העברי בּארץ.

אלה הם אפקיה של אחדוּת-העבוֹדה.

 

ג . מהוּת האיחוּד    🔗

כּיצד יבָּנה האיחוּד הסידוּרי של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל?

על יסוֹד האחדוּת שבּחיים, וקוֹדם כּל, לא על יסוֹד של סעיפי-אמוּנוֹת והלכוֹת-דעוֹת. אַל נא נשאל ל“אני מאמין”, ל“הכּרה” מוּשבּעת וּמשבּיעה. האוּמנם אין עבוֹדה ציוֹנית טוֹבה יכוֹלה להיעשֹוֹת בּטרם נחתם שטר-שיטה של לאוּמיוּת ויהדוּת על פּי נוּסח פּלוֹני אוֹ אַלמוֹני, האוּמנם אין הפּוֹעל חי ושוֹאף ולוֹחם את מלחמתוֹ וּמהווה את מהוּתוֹ, עד שלא התחייב על הלכוֹת פּסוּקוּת בּשאלוֹת החוֹמר והרוּח, גוֹרמי ההיסטוֹריה וחוּקוֹת ההתפּתחוּת? לא הגיעה השעה לפַשט את העקמוּמיוֹת מהיצירה החברתית, לשחררה מהעמקנוּת החַקרנית, ולבנוֹתה על פּשטוּת, על אחדוּת החיים והשאיפה, הרצוֹן והפּעוּלה? עתיקים הדברים וּפשוּטים. אוּלם בּנוּ עוֹד דבקוּ המוּשֹגים המבישים על ההסתדרוּיוֹת וגוּפים ציבּוּריים, כּעל בּריוֹת חריפוֹת וּמתפּתלוֹת, מתוַכּחוֹת וּמתנַצחוֹת – נחלת חיי-התחוּם, המשך מסוֹרת הפּלפּוּל התוֹרני (השטחי והריק בּעצם), – דבקוּ כּברקנים ואינם רוֹצים לפַנוֹת את מקוֹמם. ולא כּכה הבינוּ יוֹצרי הציוֹנוּת והסוֹציאליוּת את תעוּדתם. בּמשפּטים פּשוּטים יבשים וֹּ“מיכניים” בּנוּ האַדריכלים-הגאוֹנים בּניני-עד לרצוֹן-האדם ולפעוּלתוֹ. ה“עמקנים” חיפּשֹוּ שם את הנשמה ולא מצאוּה. הפּרוֹגרמה הבּזילאית אינה אוֹצרת כּל הכרזה פַּטֶטִית וכל דעה “עמוּקה” על היהדוּת והלאוּמיוּת, וכמה דברים יוֹתר עמוּקים, יוֹתר רַגָשים היוּ יכוֹלים להיכּתב על ידי הציוֹנים הרוּחניים נוֹשֹאי התרבּוּת ההיסטוֹרית, אנשי “דרך-החיים”. ואוּלם פּרוֹגרמה פּרוֹזאית וּמיכנית זוֹ היא שהפנתה את העם אל דרך-החיים בּלי מרכאוֹת, ואף אנשי “דרך-החיים” מצאוּ להם בּה את מקוֹמם. “שוה לכל נפש” – בּזוּ לה וּביקרוּה אנשי המחשבה האצילית. גוּף עכוּר חסר-נשמה, ואוּלם בּנין זה ה“בּלתי-מקוֹרי” הוּא שהגבּיר את התנוּעה הגדוֹלה ליציקת “הנשמה העברית”. וּגאוֹן תנוּעת-הפּוֹעלים, בּבוֹאוֹ לאַגד את פּוֹעלי העוֹלם, לא דאג לשֵמוֹת ולתוֹרוֹת ולא שאף לחייב על דעוֹת, שהוּא חשב אוֹתן ליחידוֹת-אמיתיוֹת; הוּא הסתפּק בּיצירת אחדוּת פּשוּטה וּמַקיפה, כּוֹללת וחיוּנית, אחדוּת הפּעוּלה המשוּתפת, המביאה לידי חליפת רעיוֹנוֹת וּ“מתירה בּגבוּלה כּל מיני דעוֹת”7, וכל זה מתוֹך אמוּנה וּבטחוֹן, כּי “ההתפּתחוּת השֹכלית של מעמד העוֹבד, אשר תבוֹא כּתוֹצאה הכרחית מתוֹך פּעוּלה משוּתפת וּמשֹא-ומתן הדדי”, תביא ודאי לתכלית הנִרצָה.

הנסיוֹנוֹת השוֹנים בּדוֹרוֹתינוּ להרכּיב לתנוּעוֹת חברתיוֹת חוֹבת-אמיתוֹת, הלכוֹת-דעוֹת דתיוֹת, פּילוֹסוֹפיוֹת אוֹ מוּסריוֹת – האין סוֹף כּוּלם יצירת רוּטינה חדשה, חַקרנוּת מפוּלפּלת, שעבּוּד המוֹחוֹת ואִבּוּן ההרגשוֹת, חרֵדוֹת וגַלָחוֹת מוֹדרנית? מה רב הוּא הכּוֹח המברך, המשחרר של גילוּי חוּקוֹת חיים וטבע; מהוּ ערכּם של הדַרויניזם אוֹ המַרכּסיזם, כּקוֹמפַּסים בּמחשבת האדם, לא רק לגאוֹן המגלה אוֹתם וּמאיר בּעזרתם מַחשכּי-עוֹלם, כּי אם גם לבּינוֹני המשֹיג אוֹתם בּעזרת עבוֹדת מחשבה עצמית? אוּלם חוּקוֹת אלוּ, כּשהן מתקבּלוֹת כּסעיפי-אמוּנה, כּשהן נעשֹוֹת דיבּרוֹת שגוּרוֹת וּקבוּעוֹת שאין להרהר אחריהן, האינן מאַבּדוֹת את כּל תכנן המשחרר ונעשֹוֹת גם הן לעבוֹדת-אלילים, בּת-הזמן, למקוֹר קנאוּת מַהבּילה, עיכּוּב ושעבּוּד? ותוֹרוֹת שבּלב הנוֹבעוֹת ממקוֹר חיי-נפש דרוּכים, התחדשוּת וחתירה בּלי הרף וּמרגוֹע – האם לא היוּ לעינינוּ לדפוּסים מוּכנים לחיים מיוּשנים וּמדוּשנים, למרַדפי-אמרים? אכן קל וחָלק המוֹרד מן החוּקה אל הדיבּרה. האגדה מספּרת על בּרכּת הצדיק אשר הפכה את חוֹל-הארץ לעפרוֹת-זהב; האין המציאוּת מספּרת על מאֵרת-השיגרה ההוֹפכת את זהב היצירה הגאוֹנית לאבק פּוֹרח, מסַמא-עינים?

האין כּל תנוּעת שחרוּר דוֹרשת חירוּת מחשבה והרגשה, מרחב לרשוּת היחיד, כּמזוֹן וּפרנסה לרצוֹן הפּעוּלה המשחררת?

חוֹששים לחוֹסר רעיוֹן מרכּזי, לחוֹסר נשמה בּתנוּעה. כּמה מוּזר הדבר לחפּשֹ נשמת תנוּעה חיה בּנקוּדה הנדסית שבּהגדרה. אם יתאַספוּ כּל בּעלי הכּרה והגדרה בעוֹלם, לא יעלה בּידם ליצוֹר אף “יתוּש” אחד, אף תא אחד, אף תא אחד, שאינוֹ נתוּן בּיכוֹלת הפנימית, בּכּוֹשר הרצוֹני, בּחיוּת שבּהוָיה. למה תרחיקוּ לחפשֹ את נשמת-התנוּעה בּסעיפי פרוֹגרמה שבּכתב, והיא קרוֹבה לנוּ לכּוּלנוּ בּהתאחדוּת “שבּעל-פה”, בּהתאחדוּת כּהוָיתה, ה“משכּימה בּבּוֹקר והוֹלכת לעבוֹד”. חיינוּ יוֹנקים מרעיוֹנוֹת, נוֹשֹאים בּקרבּם רעיוֹנוֹת ודעוֹת, ואוּלם אין החיים מתחייבים על רעיוֹנוֹת, כּוֹחם הפנימי הוּא הפוֹרה, הבּוֹרא. יהיו נא החיים שוֹפעים, וּמתוֹכם, מתוֹך חיי-הפעוּלה, תצהיר הנשמה, שכינת החיים הכּמוּסה, הפּוֹעלת בנוּ.

אין האיחוּד אוֹמר לעשֹוֹתנוּ, את כּוּלנוּ, כּיתה, כּנסיה דתית אוֹ סוֹציוֹלוֹגית. אבל הוּא גם אינוֹ שואף להיוֹת מפלגה. במרכּזה של מפלגה בּזמננוּ עוֹמדת השאיפה לשלטוֹן מדיני, שינוּי החיים בּכוֹח תפיסת השלטוֹן, וּלפיכך, ריכּוּז הפעוּלה החברתית בּתעמוּלה, בּחירוֹת, ההנהלה וּ“פוֹליטיקה”. וגם כּשהמפלגה עוֹשה עבוֹדה אחרת, רוֹאה היא את עבוֹדתה כאמצעי לשלטון מדיני, וּמתוֹך אמוּנה זוֹ בּכּוֹח המריע של הפעוּלה המדינית, בּאה ההפלגה בּערך ה“נצחוֹנוֹת” המדיניים, בּצבאיוּת המיכנית-המפלגתית, המעבירה את מרכּז הפעוּלה והיצירה מרחוֹב-החיים, מגלוּי כּוֹחוֹ ואחריוּתוֹ של כּל אחד, אל ה“מרכּז”, אל המנהיג, הנוֹאם, אל הרזולוציה ובית-המחוֹקקים. בתנוּעת העבוֹדה בּארץ, בּבנין העם, אין הפעוּלה “המדינית” עם כּל חשיבוּתה הרַבּה בּימינוּ, יסוֹד התנוּעה, שאיפת התנוּעה: יצירת החיים, וּבכל היקפם, לכל צדדיהם. יצירה זוֹ בּנוּיה על העבוֹדה עצמה, פוֹריוּתה וּתנאיה, על סידוּר חיי העוֹבד יוֹם יוֹם, על חלוֹציוּת מַתמידה, על אַקטיביוּת אישית בּלתי-פוֹסקת, גילוּי כּוֹחוֹתיו של כּל אחד ויצירת תנאים רצוּיים לגילוּי כּוֹחוֹת העוֹבדים – זהוּ העיקר בּמצבנוּ. כיבּוּש החיים ועשֹיתם יוֹם יוֹם – זוֹהי הפעוּלה, אשר הסידוּר החברתי צריך לאַרגנה וּלסייע לה.

גינה זוֹ לפני בּית-הפּוֹעלים בּפתח-תקוה8 אשר בּאה בּמקוֹם קוֹצי-הבּר והחלאה לפנים, מספרת לנוּ על השינוּיים שבּאוּ בּחיי הפּוֹעל, בּתנוּעת-העבוֹדה, יוֹתר מאשר כּל סיפוּרי פרשת הבּחירוֹת לועד הפּוֹעלים בּמשך שנים.

אין החיים שלנוּ מוֹציאים את המדיניוּת, ואף את ליקוּייה, אין עבוֹדתנוּ יכוֹלה להיוֹת פטוּרה הימנה, אוּלם אין המדינייוּת שבּעבוֹדתנוּ רשאית למַעֵט את דמוּתה של הפעוּלה הכּלכּלית, התרבּוּתית והחברתית-הפנימית, היוֹנקוֹת כּּלן ממקוֹר אחד וחוֹזרוֹת וּמשפיעוֹת אחת על רעוּתה, וּמכּוּלן יחד מעטרפת היצירה החברתית השלמה.

לא מפלגה תיבָּנה על ידי האיחוּד, כּי אם קהילה תסוּדר, קהילת-העוֹבדים בּארץ. לפעוּלה מַקיפה לסיפוּק צרכיה, לבנין עתידה, עתיד-העם. זהוּ בּנין-הכּלל, המַקיף את כּל העוֹבדים בּאשר הם עוֹבדים וּמשאיר את רשוּת-הרבּים שלנוּ מפוּלשת לרוּחוֹת-מחשבה, פתוּחה לגשמי-בּרכה מַפרים.

שאיפתה של קהילת-העוֹבדים בּארץ, “כּכּתוּב” 9: “לצוּר את חיי העם העברי בּארץ-ישֹראל כּקהֶלֶת עוֹבדים בּני-חוֹרין. ושוי-זכוּיוֹת, החיה על יגיעה, שַליטה בּרכוּשה ומסדרת את עבוֹדתה, כּלכּלתה ותרבּוּתה בּרשוּתה”. יסוֹדוֹתיה: הלאָמת-הקרקע, הוֹן לאוּמי ליצירת המשק וּלמִלוֶה לעוֹבדים; עליה עממית, קבוּצוֹת-עוֹבדים חפשיוֹת המנהלוֹת את עבוֹדתן בּרשוּתן, תנוּעה חלוּצית המפלסה בּחייה דרכים לעם, תחיית השֹפה העברית והַנחָלתה לעם, תרבּוּת עממית מַקיפה.

וּכתוֹרה בּלב, אשר אינה ניתנת ואינה צריכה להיוֹת מוּגדרת בּסעיפים, בּכּלוּלה בּרעיוֹן האיחוּד האמוּנה בּכוֹח העבוֹדה וּבתכָניה הגלוּיים והגנוּזים, בּכלל-העוֹבדים וּבעליה העתידה, כּי לא יכַזבוּ; ואף התקוה לעבוֹדה חברתית פוֹריה בּתוֹך תנוּעת-העבוֹדה על יסוֹד חירוּת-המחשבה, אֵמוּן חברים וּכבוֹד-אדם.

– – – – - -

ההתאַחדוּת מצטרפת מאגוּדוֹת-עבוֹדה, המאַגדוֹת את חבריהן לחיים פעילים לפי משלח-ידם וּתנאי-עבוֹדתם, על יסוֹד הפעוּלה האישית והשיתוּף החברתי. הסתדרוּתנוּ החקלאית, הצריכה לאַחד מעתה את כּל גלילוֹת הארץ, תמשיך את קיוּמה, משוּחררת מכּל אפוֹטרוֹפסוּת מפלגתית, עוֹבדת את כּל העבוֹדה הישוּבית-החקלאית העוֹמדת לפניה בּאין מפריע, מסדרת את העזרה ההדדית ואת ההספקה

המשוּתפת של חבריה, מטפלת בהדרכה וחינוּך-עבוֹדה, בּיצירת משקי-קבוּצוֹת, מתכּוֹננת לעבוֹדת ההתאַחזוּת הצפוּיה, ממלאה את העבוֹדה התרבּוּתית הפנימית ודוֹאגת לחינוּך ילדי העוֹבדים.

בּצדה של ההסתדרוּת החקלאית צריכה להיבּנוֹת ההסתדרוּת המַקיפה את פּוֹעלי העיר. משפל המדרגה החברתית צריכים פּוֹעלי העיר לצאת לחיים של יצירה כּלכּלית, של השֹכּלה חברתית, של פעוּלה חלוּצה. לא להתנגחוּת עם בּעלי-בּתים בּשכוּנוֹת יפוֹ וירוּשלים קוראים להם החיים כּי אם להעברת מרכּז הפעוֹלה אל יצירה כּלכּלית משוּתפת בּריאה ופוֹריה. הנסיוֹנוֹת הרציניים הראשונים של תוֹצרת משוּתפת בּריאה יאירוּ את חיי הפּוֹעל העירוֹני, אם בּן הישוּב הישן ואם החדש והעוֹלה מרחוֹק, ויַתווּ דרך ליצירה חדשה, לחיי קוֹממיוּת רבּי תוֹכן ועלילה.

גם כּיבּוּש העבוֹדוֹת הממשלתיוֹת קוֹרא לנוּ. הכנסת העבוֹדה העברית לרכּבוֹת ולמסילוֹת, לחשמל וּלטלגרף, יצירת תנאים אנוֹשיים מהוּגנים לעוֹבדים האלה וּפעוּלה תרבּוּתית-סידוּרית בּתוֹך העבוֹדה הזאת תדרוֹשנה את הסתדרוּתה ועוֹבדיה, ורב יהי ערכּה.

וגם אנשי האוּמנוּיוֹת החפשיוֹת, וּבעיקר המוֹרים העממיים והגננות, ודוֹר התלמידים הצעיר, בּמידה שהוּא מתכּוֹנן לא לרַדף “תכלית” וקַריֶרה כּי אם חיי עבוֹדה והתנדבוּת עממית, כּוּלם קרוּאים לסַדר יחד אתנוּ את חייהם. שאיפת-ההשתלמוּת, קשירת קשרים עם העבוֹדה והעוֹבדים, כּניסה לעבוֹדה תיקוּן החיים, הרמתם ושיפוּרם, חיפוּשֹ דרכים והתכּוֹננוּת לעתיד – את כּל אלה הם צריכים למצוֹא בּסביבתם בּתוֹך הסתדרוּיוֹתיהם.

והסתדרוּיוֹת אלה, המאוּחדוֹת כּוּלן בּרצוֹן אחד, בּרצוֹן יצירת חברת-העבוֹדה החפשית בּארץ, יתאחדוּ ל“אחדוּת העבוֹדה”, לתנוּעת עבוֹדה אחת, כּוֹללת, שלמה ומסוּדרת. כל אגוּדה, קבוּצה והסתדרוּת, חיה את חייה, חפשית ורבּת-היקף בּחוּג פעוּלתה, וּמרכּז מאַחד אוֹתן ועוֹשֹה את העבוֹדה הכּללית, המשוּתפת לכוּלן, ממלא את שליחוּת הציבּוּר המדינית בּמוֹסדוֹת הישוּב בּארץ וּבמוֹסדוֹת העוֹלמיים של העם העברי, בתנוּעת-הפּוֹעלים העברית וּבתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית. מרַכּז סביבוֹ את כּל כּוֹחוֹת הגוֹלה הנאמנים בּבּרית הציוֹנוּת-הסוֹציאלית, מתקשר וּמסייע לתנוּת-החלוּץ, מביא לגוֹלה ידיעוֹת נכוֹנוֹת על חיי העבוֹדה בּארץ, צרכיה וּשאיפוֹתיה, עוֹבד את העבוֹדה התרבּוּתית-העממית, מוֹציא ספרוּת ועתוֹנוּת לעוֹבדים ויוֹצר את המוֹסדוֹת הכּללים – כּספיים, תרבּוּתיים וּמדיניים – לתנוּעת העבוֹדה.

– – – – - -

זוֹהי ההצעה, כּפי שעלה בּידי לנסחה וּלבארה. מוּבן מאליו, שאין כּוָנתי להטיל את בּיאוּרי על מי שהוּא, לאוֹתה ההצעה עצמה יכוֹלים להגיע גם בּדרכי-מחשבה אחרות המבין יבין, כּי אין כּכלל לראוֹת בּדרים כּעין אלה וּבראשי-פרקים אחרים דוֹמים להם את מיצוּי התוֹכן האמיתי של תנוּעה חיה מתחילה. חוֹמר התנאים אשר דרכּם צריך רעיוֹן האחדוּת לפלס את דרכּוֹ לא נעלם מאִתנוּ. הרבּה משֹטיניםוצירוּפי-חבּלה עוֹמדים לבַלע את הטהוֹרוֹת שבּכּוָנוֹת. מנַדים, מיַדי-אבנים, מעַפרי-עפר, לא יחסרוּ, ואף פצעי אוֹהבים. אוּלם לא אלה יכניעוּ רוּחנוּ. תוֹכן חייה של “אחדוּת העבוֹדה” תלוּי לא בּמַציעים, כּי אם בּעצם מהוּת החיים של כּלל העוֹבדים בּארץ. לגוֹרלוֹ נמסר מהיוֹם גוֹרל האיחוּד. הוּא אשר יבנה את בּית-העבוֹדה יוֹם-יוֹם, והוּא אשר ימלא תוֹכן חייו.

נַאמינה נא בּחיוּתוֹ, בּשליחוּתוֹ, להגבּירוֹ.


יסוּד-המעלה.


  1. מלה ערבית.עבוֹדת כּפיה ממשלתית בּתשלוּם זעוּם וּבתנאי כּלכּלה מתישים, אשר ציבּוּר הפּוֹעלים התנסה בּה קשוֹת בּשנוֹת המלחמה הקוֹדמת.רבּים היוּ חלליה.  ↩

  2. [“בּעבוֹדה”, עמוּד 35]  ↩

  3. [“בּעבוֹדה”, עמוּד 36]  ↩

  4. הכּוָנה, כּנראה, להנחת היסוֹד לבנין האוּניברסיטה העברית בּירוּשלים (בּט“ו בּאב תרע”ח), אשר נעשׂתה מתוֹך חגיגיוּת גדוֹלה.  ↩

  5. הכּוָנה ל“הבּוֹנה”, חברה פּרטית לעסקי בּנין, שהחלה את עבוֹדתה בּמרץ בּפרסוּם רב וכעבוֹר זמן–מה ירדה מעל הפּרק.  ↩

  6. בּמשקים שהתקיימוּ בּאוֹתוֹ זמן (דגניה, מרחביה, כּנרת, גן–שמוּאל) היוּ העוֹבדים מקבּלים משכורת מאת המשׂרד הארץ–ישׂראלי, והכנסת המשקים היתה שייכת למשׂרד. בּזמן ההוא סוּדרוּ על ידי המשׂרד גם עבוֹדוֹת הכשרה שוֹנוֹת להעסקת מחוּסרי–עבוֹדה. בּשני הסוּגים האלה היוּ מתקשים בּקבּלת בּעלי משפּחה מטעמי משׂכּוֹרת ושיכּוּן.  ↩

  7. מתוֹך תקנוֹת האינטרנַציוֹנל הראשוֹן.  ↩

  8. הבּית אשר בּוֹ נתכּנסה הועידה.  ↩

  9. בּהצעת האיחוּד; עיין עמוּד 130  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!