(שילוּבי דברים אל הועידה הכּללית הראשוֹנה. פּתח-תקוה, כ“ד בּאדר א' תרע”ט)

עם “לכת” הגדוּד העברי הלַם הלב והמה לקראת סערת-הבּאוֹת. מי יקרא לזה בּשמוֹת עתה, עתה. בּאויר “הימים הנוֹראים” ההם (אַל יָסוּף זכרם!), בּאויר ההתנדבוּת המיוּחד, רְוֵה-כּליוֹן נפש, יגוֹן נוֹהר, ערגת-תעלוּמה ואוֹשר-עקידה, עלוּ בּחביוֹן-הנפש פּרחי חלוֹמוֹת רחוֹקים. עמוֹק עמוֹק נִכְרָה הקבר לרבּים מהם בּלבּוֹת-הנוֹער. לא רצה בּהם הגוֹרל, גוֹרלנוּ. חָפצנוּ בּרב, ורק מעט ניתן לנוּ מאשר איוינוּ. אם עוֹד לא די איוינוּ, אם עוֹד טרם גמלוּ הדברים, אם כּוֹחנוּ הפּנימי הוּא שכּיחש? וּמי יאמר לנוּ כּיוֹם, אם המעט אשר בּא, מה רב או מעט הוּא לעם כּעמנוּ. ועצם דבר-ההתנדבוּת ודבר יצירת כּוֹח הגנה עברי, מה ערכּוֹ וּמה צפוּן בּוֹ לדוֹרוֹת הקרוֹבים והרחוֹקים? עוֹד טרם נחתמה פּרשת הגדוּדים. רבּים ושוֹנים, מקיימים וסוֹתרים וּמתרוֹצצים הם חזיוֹנוֹת חייהם. ועוֹד לגוֹרל הלאוּמי חידוֹת וּפתרוֹנים.

בּין החלוֹמוֹת הרחוֹקים היה גם הרעיוֹן המוּזר, לראוֹת את הגדוּדים העברים לא רק כּאמצעי מלחמה והגנה, כּי אם גם כּהמשך חיי החלוּץ בּארץ, כּמרכּז חיים וכוֹח למחשבה וליצירה הלאוּמית, כּבית-יוֹצר לפעוּלת-חיים עתידה. מוּזרה היתה תוֹחלת זוֹ, המתנגדת כּמעט לעצם המוּשׂג על אוֹדוֹת גדוּדים וצבא בּימינוּ. וּמוּזר וּמַתמיה, כּי על אף כּל התנאים, המניעוֹת והתנוּאוֹת, לא עלתה תקוה זוֹ כּוּלה בּתוֹהוּ. אכן היה הגדוּד למרכּז הכּוֹח של רעיוֹן-האיחוּד לפוֹעלי ארץ-ישֹראל.

רצוֹן האיחוּד הכּללי של תנוּעת העבוֹדה לא בּגדוּד חוֹלַל. אף לא יצירת יש מאַיִן הוּא. מנבכי החיים הממשיים בּא אלינוּ. בּתוֹך הפּעוּלה המַתמדת צמח. מראשית היוֹת העבוֹדה והעליה החדשה חי הרצוֹן הזה בּקרב עוֹבדים נאמנים. והסתדרוּתנוּ החקלאית, בּיהוּדה, שוֹמרוֹן והגליל, מעת התאַסף האסיפה הכּללית הראשוֹנה של פּוֹעלי הגליל, בּאוֹהל-החוֹמר אשר באוּם-אל-ג’וּני על שֹפת הירדן, בּפסח תרע"א, היתה לוֹ לרצוֹן האיחוּד, לביטוּי ראשוֹן, לאב-בּנין וּלבצרוֹן. שעל שעל, מועידה לועידה, ממפעל למפעל, כּבשה לוֹ עמדה אחרי עמדה. בּעבוֹדתה יוֹם יוֹם, בּכל אשר פּנתה ועשֹתה היתה הכּרת האחדוּת הפּנימית, הטבעית, האמיתית של כּל תנוּעת-העבוֹדה, נשמת-אַפּה. על פּני מַעקשים וחַתחַתים שׂירכה את מעגלה הצר ההסתדרוּת החקלאית, ניהלה את ציבּוּר הפּוֹעלים אט אט והביאַתּוּ עד הלוֹם. ההסתדרוּת בּמלחמתה על נפשה ועל קיוּמה, על קיוּם העוֹבד בּארץ, היתה חוֹפפת על רעיוֹן-האיחוּד, נָרָה את נירוֹ, מכַלה לפניו קוֹצים, אוּלם לא ערבה את לבּה להציגוֹ בּמלוֹא קוֹמתוֹ.

את העוֹז הזה נתן לאיחוּד, בּעצם כּוֹחוֹ, הגדוּד. פּגישת האחים, בּני הארץ והעבוֹדה, בּתוֹך הגדוּד הארץ-ישֹראלי, פּגישת האחים השוֹנים וּרחוֹקים, וּמאוּחדים אחדוּת הרצוֹן והמפעל מכּל קצוי הגָלוּיוֹת, פּגישה אשר אין ערוֹך לתכנה, לרגעיה הנפלאים, הנאדרים, לדמוּתה ההיסטוֹרית – קירבוּ את שעת העצוּמה הפּנימית, שעת איחוּדנוּ.

ועכשיו, אחרי שנים של עבוֹדת הכנה קוֹדמת, אחרי חדשים של בּירוּרי-מחשבה וּמעשֹים, אנוּ מתאַספים לועידה הכּללית הראשוֹנה לכל פּוֹעלי הכּפר שבּארץ. והיא שצריכה לחתוֹך את גוֹרל האיחוּד. בּפשטוּת וּבשלימוּת נתקבּלה בּשֹוֹרת האיחוּד בּגדוּד. בשֹשֹוֹן וּבציפּיית-אוֹמן נתקבּל הדבר בּרבּים, כּבשֹוֹרת גאוּלה והתחדשוּת. אילוּ היינוּ זכּאים היה האיחוּד יוֹצא לאוֹר החיים מתוֹך הסכּמה כּללית לקרוֹא לנוּ דרוֹר ממצוּקוֹת הרפיוֹן והפּירוּדים, האוֹכלים וּמכַלים אוֹתנוּ. עכשיו שלא זכינוּ, גרם גם רעיוֹן האיחוּד לפוּלמוּס-דברים וּמחלוֹקת, והאויר מלא, מלא “ויכּוּחי-האיחוּד” עד הַחֲרֵש אזנים. אוּלם לא לשם ויכּוּחים וניצוּחים בּא אלינוּ דבר האיחוּד. יש לוֹ רק מגמה אחת: להיוֹת לדבר-חיים, לתעצוּמת-חיים. הדבר עלה על הפּרק בּתוֹקף ועוֹז לא למען שַמש סלע-מחלוֹקת חדש, כּי אם למען היוֹת למעשֹה, למעשֹה רב. ואם כּי הדברים נשנוּ ושוּלשוּ בּמסיבּוֹת שוֹנוֹת, ואם כּי אין מן הנוֹעם וקוֹרת-הרוּח לדוּן בּדברים שכּבר העלוּ סביבם שרטוֹן של אבק-יחסים ודעוֹת למַפרע, – אין אנוּ פּטוּרים הפּעם, על סף האיחוּד (נקוה, זאת הפּעם האחרוֹנה) מלשוּב אליהם, למַצוֹתם, לָעוֹז יחד על המכשוֹלים, וּלבצע את הדבר, אשר ההגיוֹן ואמת-החיים קוֹראים אוֹתנוּ אליו זה שנים, אשר בּוֹ תקוַת החַיִל והעצמה לפּוֹעל העברי בּארץ.

א. פּירוּדינוּ

הרצוֹן לאחדוּת-העבוֹדה בּסידוּר – מקוֹרוֹ בּאחדוּת-העבוֹדה שבּחיים, בּאחדוּת-העבוֹדה המוּחשה, האמיתית שבּטבע-הדברים. בּחיים, בּאמת-החיים, בּכאבם, בּיצירתם, בקָשיָם, בּנחמתם – הננוּ חטיבה אחת: הפּוֹעל העברי בּארץ. אפשר, חטיבה אחת מיוּחדה בּעוֹלם ישֹראל כּוּלוֹ. כּל אשר עבר עלינוּ בּארץ, תנאי הקיוּם, העבוֹדה, ההגנה, צוּרוֹת-החיים הקיבּוּציוֹת, החיים החברתיים, השֹפה והתרבּוּת, המחלוֹת והמכאוֹבים, הרפיוֹנוֹת והגבוּרוֹת, ידידינוּ הרחוֹקים, מנַדינוּ הקרוֹבים – הכּל, הכּל מאַחד, מיַחד, מקַשר, מַשוה, מעמיד ישר בּמערכה הכּבדה, מכוון את פּנינוּ מוּל משֹא-נפשנוּ האחד והשלם, מחייב לאוֹתן הפּעוּלוֹת, לאוֹתן הדרכים ממש ובכּל. כּל זה מהַווה אוֹתנוּ “כּלל” אחד בּארץ. ועם כּל זה אין אנוּ חדלים להיוֹת לבָרוֹת לשיני הפּירוּדים החיצוֹניים הסידוּריים, ההתנכּרוּת וּפירוּדי הלבבוֹת. בּאמוּנה וּבמסירוּת-נפש, כּשֹרידי-דת קדמוֹנים, נוֹצרים אוֹתם, מְרַבּים וּמטפּחים.

למה זה? מה הם חקרי-לב לפלַגוֹת-העבוֹדה? האם פּלוּגתוֹת חיוּניוֹת מפַלגוֹת אוֹתנוּ?

ממוֹלדתנוּ, מבּית-אבינוּ הוֹצאנוּ והבאנוּ אִתנוּ את פּירוּדינוּ, מבּתי-מדרשוֹת שוֹנים יצאוּ החלוּצים השוֹנים והביאוּ אִתם שיגרת הדיבּוּר, את שימוּשי האמרוֹת, את היחוּסים שבּקבּלה ואת ההערכוֹת שבּנוּסח. כּבני שבטים שוֹנים, “איש על מחנהוּ ואיש על דגלוֹ”, מפוּלגים, מתנכּרים וּמתנגחים, נפגשוּ החלוּצים. וּבבוֹאם הקימוּ להם בּתים בּתים, בּמוֹת בּמוֹת. האם כּל זה לא אבד עליו כּלח? אויר הארץ, אויר העבוֹדה אפפנוּ, עשֹה אוֹתנוּ למַה שהננוּ כּיוֹם. העבוֹדה חישלה אוֹתנוּ, יסוּרי החיים עברוּנוּ, רצוֹן התקוּמה השכּירנוּ, הלשוֹן העברית נפתחה לפנינוּ וַתכבּשנוּ. אחת היא האהבה ואחת הקנאה, אחד המרי ואחד הכּאב, ואנוּ, נאמנים לתעתוּעי הילדוּת, נשארנוּ שסוּעים, מתנכּרים, עוֹינים.

הארץ לא שֹמה פּדוּת בּינינו. לא תחלוּאיה, לא כּדוּר-אוֹיב, לא הרִיש וחדחק! גם רדיפוֹת משַׂנאים גם לעג שאננים לא הִפְלוּ בּינינוּ. מַפלה המילוּל, העבוֹדה הזרה למלוֹת.

יחד עמדנוּ על המשמרוֹת, יחד ידענוּ נדוּדי-עבוֹדה, יחד שוֹטטנוּ ממוֹשבה למוֹשבה, יחד כּרענוּ למעצֵבה בּבתי-החוֹלים, יחד קיבּלנוּ עלינוּ עוֹל “סוּחְרָה” ¹, יחד נצרפנוּ בּכל הכּוּרים, יחד התנדבנוּ – ואת התגוֹדדוּתנוּ לא עזבנוּ. ואם הויכּוּחים העתיקים פּג טעמם מזמן, ועוֹמדים הם להישָכח בּרבוֹת הימים, בּאה מסוֹרת בּתי-הכּנסיוֹת וּמטַפּחת וּמשננת לדוֹרי דוֹרוֹת: מי היה הראשוֹן, וּלמי משפּט הבּכוֹרה, מי חָטא בּשכּבר הימים וּמי זכה – וּמַדבּיקה תּוים.

יחד אנוּ בּוֹנים את חיי הקבוּצה בּארץ. לא בּנין כּלכּלי הוּא זה. לא עשֹיה חברתית, בּמוּבן הרגיל. את מוֹח העצמוֹת, את לשד-הנעוּרים משַקעים אנוּ בּין הלבֵנים האלה, אשר מהן אוּלי יבָּנה בּית העבוֹדה העתיד. ויחד אנוּ כּוֹשלים וכוֹרעים, קמים וּמַעפּילים בּעבוֹדה זוֹ, שלא מן החוּץ, לא על פּי איזוֹ פּקוּדה אוֹ תוֹרה קיבּלנוּ עלינוּ, כּי אם בּאשר עצם מַהוּתנוּ האחת נוֹשה בּנוּ וּמצווה עלינוּ; את כּל כּוֹח היצירה הסוֹציאַלית הטמוּן בּנוּ אנוּ מְעָרים בּעבוֹדה זוֹ, את כּל הקירבה האמיתית, היסוֹדית, האוֹרגנית לתנוּעת-העבוֹדה בּעוֹלם אנוּ מבּיעים בּזה, לא מן השֹפה ולחוּץ. כּי בּמַעבּדינוּ וּבמעשֹי-ידינוּ. והנה ישנן קבוּצוֹת אשר זכוּ להיוֹת טבוּעוֹת בּגוּשפּנקה מיוּחדה של סוֹציאַליוּת, והשאר – קבוּצוֹת סתם, בּנוֹת-בּלי-שם.

יחד אנוּ נוֹשֹאים בּבנין התרבּוּת העברית העתידה בּארץ. בּאיזוּר כּוֹחוֹתינוּ הדלים נבראוֹת התחלוֹת של ספרוּת עברית חדשה, היוֹנקת ישר ממקוֹר-חיינוּ, ממקוֹר העבוֹדה וחיי הישוּב החדש, מתאַחזת השֹפה העברית בּפי העם, מידַבּקים אנשים חדשים נעדרי הידיעה והחינוּך בּקניני התרבּוּת העברית. וכל זה נעשֹה בּתנאים מחמירים וּמעכּבים, בּאימוּץ כּוֹחוֹת בּלתי-פּוֹסק, העוֹלה לחדשים, ל“גֵרים”, בּכוֹחוֹת, אשר העוֹמדים מן החוּץ לא יֵדעוּ להעריכם, בּצער ועֶרגה, אשר המאוּשרים, “היוֹדעים”, אינם יוֹדעים את טעמם. והנה קוֹבעים לנוּ שיעוּרים, ואלה זוֹכים להיוֹת עִברים בּלי כּל פּשרוֹת והשאר – כּוּלנוּ – פּשרנים.

חוֹתכים בּבּשֹר החי, מתַחמים בּוֹ, מציבים גבוּלוֹת וּמַסיגים גבוּלוֹת, וקוֹבעים שלטים וּמוֹנוֹפּוֹליוֹת על נכסי רוּח וּשאיפוֹת חיים. כּאילוּ אפשרי הדבר, שלנוּ, בּני ההוָיה האחת, בּני היצירה האחת, יהיוּ צרכים שוֹנים וּשאיפוֹת שוֹנוֹת, וּכשאין למצוֹא “זרמים” מיוּחדים בּשאיפוֹת וּבצרכים, מחפּשֹים וּמכניסים לתוֹך המוּשֹג של זרמים ציבּוּריים כּל מיני דרגוֹת של מידוֹת וּמזגים ויחסי-נפש וקוֹבעים אוֹתם לנחלת ציבּוּרים מסוּימים, ואין לזר, חלילה, חלק בּהם. והממוּנים על התשבּוֹרת החברתית הזאת יוֹדעים בּרוּר למי מאִתנוּ ישנם געגוּעי מוֹלדת וצער האוּמה וּלמי אַיִן, למי רצוֹן יצירה וּלמי הכּרה סוֹציאַלית ורגשוֹת מרד ומרי. בּיד נדיבה מניפים את “מתנוֹת הכּהוּנה” לראוּיים להן, וּמשאירים לאחרים, לאספסוּף, לגרוֹס עצמוֹת.

עוֹשֹים את החיים כּוּלם, חיי הכּלל הסתמי, חוּלין, לשם קדוּשת החוּג, הממוּנה על דבר-מה, מיוּחד וּמקוּדש לוֹ. ולזה יקָרא: סוֹציאַליוּת אוֹ לאוּמיוּת. וּמרבּים פּלפּוּל על ויכּוּח: הֵי עדיף, מה קוֹדם למה. כּאילוּ בּמציאוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ – לא בּתעתוּעי המלים – ישנה לאוּמיוּת בּלתי-סוֹציאַלית, אוֹ סוֹציאַליוּת בּלתי-לאוּמית. כּאילוּ ישנם אִתנוּ פּוֹעלים, אשר ציוֹנוּתם מַשלימה עם שעבּוּד העוֹבד וניצוּלוֹ, אוֹ יש פּוֹעלים בּארץ אשר מאוֵייהם הסוֹציאליים מרחפים בּעוֹלמוֹת זרים, אינם מוּפנים אל בּנין העם והארץ.

ויהא, נניח, שבּכל זה יש משהוּ, שישנם איזה תּגים, כּבכוֹל, המיוּחדים דוקא לבני כּנסיה זוֹ אוֹ אחרת (והרוֹב הגדוֹל מאִתנוּ, אשר אין לוֹ חלק בּכל ההגדרוֹת, מה תָּגיו?). האוּמנם טיפּוּח החיוּבים דוֹרש דוקא את ההתבּדלוּת וההתגוֹדדוּת? האין היצירה החברתית בּארץ כּוּלה כּמוֹ שהיא, על כּוֹחה ורפיוֹנה, על יתֵירה וחסֵירה, נחלת כּלל העוֹבדים? היש רעיוֹן לפוֹרר את רכוּש הכּלל כּוּלוֹ, השייך לכוּלנוּ, למשקים זעירים, דַלי מחשבה ומעשֹ, הממוּנים על נחלתם-מוֹרשתם, ולא לשאוֹף לאיחוּד-חיים, לצירוּף כּוֹחוֹת, ליניקת גוֹמלים, לפעוּלה רבּה, שוֹפעת?

אכן, רב מדי המכס אשר אנוּ שילמנוּ וּמוֹסיפים לשלם למכוֹרוֹת-הרוּח הדלוֹת שלנוּ, למוֹרשת השֵמוֹת, אשר חיינוּ זה מכּבר עלוּ עליהם בּתכנם והרכּבתם. אבוֹת-אבוֹתינוּ היוּ מביאים מעפר-הארץ ושֹמים בּקברוֹתיהם. אנוּ, בּעלוֹתנוֹ אל הארץ, מילאנוּ את כּיסינוּ עפרוֹת-הגוֹלה וּמוֹסיפים לאַבּק בּה את אדמת-חיינוּ, וּבאמת-הדברים, הלא גם שם, **בּמוֹלדת המרוּחקת, ממַקבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, וגם שם, רק מאפס רעיוֹן מרַכּז, מאפס המפעל האמיתי פּוּררנוּ. ** והנה את המפעל והרעיוֹן נתנה לנוּ הארץ. האם עלינוּ עוֹד להמשיך את פּירוּדנוּ הַמשך והַמשך, בּתוֹך העבוֹדה היחידה, למסוֹר אוֹתוֹ כּכיתוֹת-מוֹרשה: חסידוּת וּמתנַגדוּת, לאחוּזת-עוֹלם לבנינוּ ולבני-בנינוּ?

– – – – - -

הַשְכֵּם והַעֲרֵב אנוּ קוֹראים לכם את הדברים האלה, זה שנים. למה זה אנוּ מוֹסיפים להתלבּט בּחוּג האוּמלל והמַחפּיר הזה? האם לא מוּטב, האם לא נכוֹן היה לִשְֹטוֹת מכּל הדברים ולעבוֹר עליהם, האם לא ירחק כִּמְטַחֲוֵי-קשת כּל שוֹמר נפשוֹ מעוֹלם הניצוּחים המפלגתיים, לבל יִדבּק האבק בּשֹמלוֹתיו וּברוּחוֹ? ואכן, מה טוֹב היה אילוּ אפשר היה לכל אלה בּתוֹכנוּ, אשר נקעה נפשם מזמזוּם עָקָר זה, העוֹמד לכאוֹרה בּ“רוּמוֹ של עוֹלה”, לפרוֹש לקרן-זוית, לחיוֹת את חייהם ולעשֹוֹת את עבוֹדתם. ואם רַבּוּ בּינינוּ, מפּעם לפעם, החברים, אשר אינם נוֹתנים את צוארם בּעוֹל המפלגוֹת וּבוֹחרים לה ללכת בּצדי הדרכים, הרי לא מתוֹך קהוּת, אדישוּת וחוֹסר יחס לחיי-החברה לשֹשֹוֹנה ויגוֹנה, בּחרוּ הם להם את דרכּם. אוּלם, בּארץ כּארצנוּ, בּתנאים כּתנאי עבוֹדתנוּ, אין חיי היחיד אפשריים בּתחוּם היחיד לבד, חיי כּל פּרט וּפעוּלתוֹ אחוּזים וּדבוּקים בּחיי החברה וסידוּרם. הכּל נוֹגע בּך ואליך ישר. עבוֹדה, השֹגתה והמצאָתה, סידוּרה והרחבתה, החינוּך וההשתלמוּת בּה, מזוֹנוֹת, תחלוּאים, דאגוֹת-קיוּם, הגנה מפּני כּל מיני פּוּרענוּיוֹת, שֹפה, ספר, חינוּך הילד – הכּל אחוּז ושלוּב בּחיי הכּלל. ציבּוּר הפּוֹעלים, זוֹהי משפּחה אחת המפוּזרת בּכל מלוֹא הארץ, וכל אחד מבּניה סמוּך על שוּלחן המשפּחה, נצרך לה ונסעד על ידה בּחוֹמר וּברוּח, בּכל איניציאַטיבה, בּכל מצוּקה. וּמפּני זה נוֹגעים כּל ליקוּיי הסידוּר החברתי הפּנימי ישר בּכל אחד ואחד, וּמכאיבים. וּכשקהילה זוֹ גדוּרה בּפנים כּל מיני גדרוֹת-קוֹצים וּמחוּלקת רשוּיוֹת רשוּיוֹת וכַרְמְליוֹת, נהיר הדבר, כּמה זה מרחיב את הדעת, מֵקֵל את החיים וּמאַפשר את היצירה הכּללית.

אינני יוֹדע, אם יש עוֹד איזוֹ קהילה החיה כּוּלה חיים כּה מתוּחים, חיי התאַמצוּת רצוֹן, חיפּוּשֹים, תהִיָה ועצבים דרוּכים כּעדתנוּ הקטנה, עדת הפּוֹעלים בּארץ. ויש שאנוּ מתרַשים לדבּר רמוֹת אוֹ שוֹמעים מדבּרים על אוֹדוֹת פּעוּלתנוּ. אוּלם, כּשהנך ניבּט מקרוֹב וּמַבחין לראוֹת לאן כּל זה פּוֹנה, איככה מוּצא כּל המרץ הנפשי והרצוֹני הזה, וראית, כּי רק אחוּז מוּעט מכּל זה פּוֹנה לצד בּנין חיינוּ, לצד התגבּרוּת על מכשוֹלי-חוּץ וּפעוּלה חיוּבית. רוֹב הכּוֹחוֹת פּוֹנים לעֵבר אחר, אל המַכשלה המלָאכוּתית אשר בּבּית: מי להגבּיר פּירוּד, לחַיֵץ חַיִץ ולטוּח אוֹתוֹ תּפל, וּמי – להגנה בּלתי-פּוֹסקת על פּעוּלתנוּ וּשלימוּת חיינוּ מפּני הפּירוּדים.

זה שמוֹנה שנים אשר נעשֹה נסיוֹן-האיחוּד הראשוֹן לבנוֹת את קהילתנוּ, הוּקמה הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאית, המאַחדת את כּוּלנוּ לא על יסוֹד דעוֹת וּמסוֹרת, כּי אם על יסוֹד “ענינינוּ החיוּניים ושאיפוֹתינוּ המשוּתפוֹת”. כּלנוּ יחד בּנינוּ את בּית העבוֹדה הכּללי. בּשעה שיסדנוּ את “ועד פּוֹעלי הגליל” הראשוֹן, טרם ידענוּ מה תהא פּעוּלתוֹ. לא היה בּינינוּ מי שישיב על שאלה זוֹ בּבירוּר. היה רק הצוֹרך התמים והפּשוּט בּאיגוּד כּל-שהוּא של הציבּוּר לפעוּלה. ורק מתוֹך הפּעוּלה עצמה התבּררה בּהדרגה כּל היכוֹלת הגדוֹלה של הפּעוּלה המאוּחדת. האיחוּד-המעט הזה הוּא שעשֹה אוֹתנוּ לציבּוּר מעט, שנתן לנוּ את אפשרוּת האסיפה הכּללית, ניב שֹפתים לכוּלנוּ, אשר נתן לנוּ את שליחוּת הציבּוּר הנכוֹנה והכּללית, היוֹנקת מתוֹך העבוֹדה וטרדוֹתיה, הוּא שנתן לנוּ את העזרה ההדדית, את הדאגה התמידית לחוֹסר-עבוֹדה, את ההגנה המַתמידה על ענינינוּ, את “המַשבּיר”, את מעט העבוֹדה התרבּוּתית, המתעלמת מן העין ועוֹשֹה בּכל זאת את שלה, כּפי יכלתנוּ הזעוּמה.

“תוֹכן רב וחשוּב – מספר לנוּ חבר המרכּז ל. שקוֹלניק בּועידה השביעית – היה להסתדרוּת בּמשך שנוֹת המַשבּר; המצב החמרי הקשה, שאלת הצבא, הרדיפוֹת, עבוֹדת-הממשלה, עבוֹדות רֶזֶרביוֹת, עבוֹדוֹת יצירתיוֹת בּצוּרה של קבוּצוֹת לירקוֹת, – כּל זה ריכּז את הפּוֹעלים בּנקוּדה אחת. והנקוּדה הזאת היתה ההסתדרוּת. רבּה היתה השפּעתה בּמלחמתה בּעד קיוּם פּרוֹדוּקטיבי. צריך היה להימָצא בּמרכּז העבוֹדה בּכדי לחוּש את זה. זה היה “הבּית” של הפּוֹעלים. בּרגעים קשים וּמסוּכּנים היוּ מתאספים אל תוֹך בּית-הפּוֹעלים על יד ועד-הפּוֹעלים, סביב המרכּז” ².

וּבאיחוּד-המעט צרה העין מיוֹם היוֹתוֹ.

לא בּפרטים ניכּנס פּה לדוּן מי האשם בּזה היוֹם וּמי אתמוֹל. אבל תמיד קמים לה להסתדרוּת עוֹינים וּמקַטרגים מבּית, מתוֹך המחנה, להחליש את כּוֹחה, ותמיד היא אנוּסה לבזבּז את כּוֹחוֹתיה על מלחמת הגנה בִּפְנים. ואין עבוֹדתה נעשֹית בּאויר של אחוָה והכּרה כּללית, כּי אם בּאויר המיוּחד של מְדָני-אחים, מחַלקי-ירוּשה. וכי על עניני דעוֹת? חס ושלוֹם. בּכל אסיפה כּללית מתקבּלוֹת כּל ההחלטוֹת בּשאלוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת של הישוּב, עבוֹדה, תרבּוּת ועניני-הלאוֹם, פּה אחד. ואף על פּי כן היא מלאה “צדדים” המתגלים בּכל תפארתם והדרם, כּשהדבר מגיע לבחירוֹת, למשל. רבּי-חוֹבלים ותיקים וּמנוּסים דרוּשים לה תדיר לסירת-ההסתדרוּת העלוּבה, אשר יחתרוּ בּלי הרף להעבירה מדי פּעם בּין הכּפים והצוּרים, לבל תישָבר.

“שוּתפי ההסתדרוּת – מוֹסיף הנ”ל – נמצאים תמיד בּמצב עֵר מאד, המביא אוֹתם לידי התחָרוּת הדדית בּכל העבוֹדה, וגם בּהשתתפוּתם בּתוֹך ההסתדרוּת, וּכאילוּ אין אחד קם אלא בּנפילתוֹ של השני, – – וּמתוֹך כּך אין ההסתדרוּת יכוֹלה להוֹפיע בּשוּם שאלה רצינית בּתוֹר חטיבה מיוּחדת. היא מוּכרחה להיוֹת בּמצב של עֵרנוּת חוֹלנית כּזאת, שבּמציאוּתה אינה אפשרית עבוֹדה יצירתית, ואם היא הוֹלכת למרוֹת הכּל בּדרכּה, צפוּיה לה סכּנת פּירוּד, ואין לה אוֹתוֹ החוֹזק והבּטחוֹן הדרוּש ליצירה ולעבוֹדה חפשית. בין כּה וכה ועבוֹדתנוּ סוֹבלת ונעכּבת" ³.

אילוּ לפּחוֹת היוּ בּחיינוּ בּאמת מרחב להתנגשוּת דעוֹת וּזרמים, זרמי פעוּלה וּמחשבה, והחרשנוּ. היינוּ מוּכרחים לקבּל את האַליה יחד עם קוֹציה. אוּלם כּשאין כּלל שוּם אחיזה לפירוּדים מלבד אחיזת-העינים, הרוֹאה את אשר איננוּ ואינה רוֹאה את היש, אנשים מחפּשֹים את הפּירוּד, “ויחפּרוּהוּ ממַטמוֹנים” ממש, **בּשעה שעל קרש צר אחד אנוּ עוֹמדים כּוּלנוּ יחד! ** עצם דבר מציאוּת פּירוּדים אוֹרגַניזציוֹניים בּאין להם בּיסוֹדם פּירוּדים חיוּניים, אמיתיים, זהוּ מקוֹר אסוֹנוֹת וּנגעים. ה“מפלגה”, בּאין לה תוֹכן מחשבה מיוּחד, מוּכרחה לרדת למדרגה של כּנוּפיה, של ענין “אנשי-שלוֹמנוּ”, והיחסים לדברים שבּמחשבה, שבּספרוּת, ואפילוּ שבּשירה, חדלים להיוֹת יחסים משחררים, מַעלים וּמַפרים. ה“נאמנוּת” המפלגתית משליטה אף עליהם את יחסי-הקנין “שלי” “שלך”, וכל רעיוֹן וכל מפעל חדש נתקל קוֹדם כּל בּכתליה: הלָנוּ אתה?

כּשאתה מעלה על לב את כּל מיני המשוּבוֹת אשר אכלוּנוּ, את תעלוּלי-המדָנים אשר היוּ פּתאוֹם עוֹשֹים כּמרקחה את חיינוּ והיוּ מכּים את בּיתנוּ חרם, מה היה תכנם, תמציתם, האם לא יֶחורוּ פּנינוּ? בּאפס רעיוֹן מיוּחד, בּאפס תוֹכן מבדיל, היוּ כּל שגגה וכל זדוֹן של נרגן נבוּב-לב, של מחפּשׂ חטאים מַהבּיל, מטילים סערה, ממררים חיים וּמשֹבּיעים קלוֹן את כּוּלנוּ. והכּל לשם שמים, מוּבן. וּבחירת ועד פּוֹעלים בּמוֹשבה היתה נהפּכת לסלע מחלוּקת, להתנגשוּת השקפוֹת-עוֹלם, כּביכוֹל. הטוֹבים שבּאנשי המפלגוֹת היוּ יחד אתנוּ קוֹבלים וּבוֹכים על זה. אוּלם כּל תקנה לא נמצאה. כּבר אמרוּ: אין אחת מתמַלאת אלא מחוּרבּנה של חברתה. בּחַגוי הפּירודים הקיימים מקננת ה“קליפּה” והיא שמַרקידה שֹטנים וּמסתוֹללת אף בּתמימי-הכּוָנה.

היוּבּע בּמלים קשי מצבנוּ, הצוֹרך המיוּחד בּאימוּץ כּל הכּוֹחוֹת? ואנוּ, בּמה אנוּ עוֹסקים? מי ינוּד לנוּ וּמי ילעג למִשבַּתּנוּ? לילד אשר קשר את עצמוֹ בּחבל בּמשֹחק-הסוּסים, ואינוֹ מעיז להתיר, פּן, פּן יחדל להיוֹת סוּס – נמשלנוּ.

הבּיטוּ נא והיוָכחוּ: עניני החיים, ילדי-יוֹם, הפּשוּטים, התמידיים – מאַחדים. תקוּמתנוּ הלאוּמית, שחרוּר העוֹבד, תחיית לשוֹננוּ, כּל אלה מאַחדים. כּל מה שיש בּוֹ מן הגאוּלה מאַחד. מי מפריד? שיירי הגלוּת מפרידים.

האין החלוּציוּת היסוֹד הכּללי לכוּלנוּ, לאלה המַרבּים לדגוֹל בּה וּלאלה המַמעיטים? אין ההתנדבוּת לעם והתכנים האישיים, הסוֹציאליים, הלאוּמיים של התנדבוּת החלוּץ – כּללים לכל תנוּעת-העבוֹדה? האין אוֹתן השאיפוֹת החברתיוֹת פּוֹעלוֹת בּנוּ וּמניעוֹת אוֹתנוּ? האם אינן כּלוּלוֹת מפוּרש בּעצם עבוֹדתנוּ, ויהי השם אשר נדגוֹל בּוֹ מה שיהיה? אוֹמרים לנוּ: הסגנוֹנים שוֹנים, הלָך-הרוּח שוֹנה, יש עצמוּיוֹת מיוּחדוֹת הדוֹרשוֹת טיפּוּח וחוֹששוֹת לטשטוּש. ישמרנוּ השם מהתנקש בּהן. האם לרדוֹף את העצמיוּת כּוָנתנוּ? הלא רק את הפַּסלָנוּת והתּיפלוּת רדוֹף נרדוֹף. וּבזה נפַנה את הדרך למחשבה החפשית, לעצמיוּת החיה. כּל המקוֹרי והעצמי – אם ישנוֹ בּינינוּ וּבאיזוֹ מידה, מי יוֹדע – יסוֹל לוֹ את דרכּוֹ בּקהל העוֹבדים המאוּגד, ילָחם על נפשוֹ ועל קיוּמוֹ. אבל האוּמנם דוֹרשים העצמיוּת והסגנוֹן גדרוֹת-צאן דוקא? וּמבּלעדי החַיִץ התפל אין להם תקוּמה? הנה תנוּעת הפּוֹעלת בּארץ, אשר לא זכתה לחסוֹת בּצל כּנפי שכינת מפלגה, האוּמנם פּחתה עצמיוּתה, נפסד תכנה?

אַל נא, רֵעים, תחשבוּ כּי עצמיוּת ויצירה לאוּמית וקנינים לאוּמיים, ואף סוֹציאליוּת בּכלל זה, הם נחלת מפלגה ואחוּזת-מוֹרשה. כּל הבּא וחי בּזה וּמחַיה אוֹתם, וּמשקיע בּהם את חייו – זוֹכה בּהם, גם בּאין לוֹ זכוּת אבוֹת, ואַל נא תתעסקוּ בּהכרזת זכוּת-הקנין לעדה פּלוֹנית אוֹ אלמוֹנית על תְכָנים ההוֹלכים ונעשֹים לנחלת הכּלל. בּעוֹלם הרוּח אין מגוּפוֹֹת ל“יין משוּמר”, ושוֹמריו יכוֹלים בּבוֹקר אחד למצוֹא את עצמם שוֹמרי חביוֹת ריקוֹת.

ליצירה לאוּמית חשוּבה דרוּש מרחב, רוֹב עם, אויר-נשימה וחוֹפש-תנוּעה. באוֹהל בּוֹדד אוּלי תצמח הישוּעה, אבל לא בּכַרְמְלית של “אנשי-שלוֹמנוּ”. תנוּעת-העבוֹדה העברית מפללת וּמצפּה לכוֹחוֹת גדוֹלים, כּוֹחוֹת הכּמוּת והאיכוּת, אשר יוֹציאוּ אוֹתה למרחב, אשר יעשֹוּ את חלוֹמוֹתיה לממשוּת. והם כּשיִוָלדוּ לנוּ יבוֹאוּ אל כּוּלנוּ, ויהיוּ נַחלת כּוּלנוּ. כּל הטוֹב והיוֹצר שבּנוּ הוּא כּבר נחלת כּוּלנוּ.

מלמדים אוֹתנוּ להבדיל בּין קוֹדש לחוֹל, לשֹים פּדוּת בּין “חיי יוֹם יוֹם” של הפּוֹעל, שהם חוּלין וּמשוּתפים לכּל, וּבין “חיי הנצחים”, אשר הם מנת-חלקן של המפלגוֹת, ואנחנוּ – נאמר אוּלי הפּעם את הדברים – שוֹאפים לקדוּשת הכּלל, לעליית הכּלל, לרוֹממוּת הכּלל כּוּלוֹ.

אוֹמרים לנוּ כּי האיחוּד הוּא חלוֹם, והנה זה כּבר כּמה שנים שאנוּ מתקרבים אליו, והוּא המַפרה מדי פּעם את עבוֹדתנוּ, והוּא שנתן לנוּ את מעט הטוֹב בּשנים האחרוֹנוֹת. מי מפריע לנוּ לקיימוֹ?

ב. העליה

השעה שעת בּין-השמשוֹת לנוּ, שעת סיוּמים וחשבּוֹנוֹת-נפש וערב התחלוֹת. מסוּגלת לסיכּוּמים, לליקוידַציה, בּטרם בּוֹא העליה החדשה עם סבכיה. הוָיתנוּ כּיוֹם, אחרי התמזגוּת מוּדרגה של שנים והתאַזרחוּת כּללית, מאַפשרת את האיחוּד. השאיפה ליצירת אַתמוֹספירה של פּעוּלה פּוֹריה וּשְלֵוָה מחייבת אוֹתוֹ, אוּלם רב יתר מחייבת את איחוּדנוּ העליה החדשה עצמה. כּל ימינוּ ציפּינוּ לה. והנה מתקרבת השעה. מארץ לארץ עוֹברים גלי החלוּץ. וראשוֹני הגלים כּבר הזדרזוּ והגיעוּ אלינוּ. דרך כּל מיני-נדוּדים וגלגוּלי מאוֹרעוֹת. אִתנוּ כּיוֹם המתנדבים מאמריקה וּמאַרגטינה, חלוּצים בּוֹדדים מפּוֹלין וּמרוּסיה וּמבשֹרי עליה עממית מרוֹמניה.

בּשתים תבָּחן הפּעם, אוּלי מבחן אחרוֹן וּמכריע, תנוּעת-הגאוּלה הלאוּמית של תקוּפתנוּ: בּכוֹח העליה החדשה, תכָניה ונוֹשֹאיה, וּבכוֹח הארץ והשלטוֹן הלאוּמי לקבּל את העליה.

העליה החלוּצה, עליית העבוֹדה, זהוּ הגילוּי העברי של אוֹתוֹ הכּוֹח הפּוֹרה בּחיי עם ועם אשר בּלַעַ"ז יקָרא רבוֹלוּציוֹני. ההיסטוֹריה, כּביכוֹל, בּגשתה להביא שינוּיים נמרצים והפיכוֹת בּחיי עם, בּוֹחרת לה בּבחירה נעלמה את שליחיה נאמניה, עוֹשֹי רצוֹנה, והם הם המתנדבים אשר בּעם. אלה הם אשר בּלַבַּת לבּם, בּאוּר חייהם רוֹמזים לנוּ מקרב הדוֹרוֹת, מקרוֹב וּמרחוֹק, אשר בּחייהם וּבמוֹתם ציווּ לנוּ את להט-הדרוֹר, את אהבת-העם, את קדוּשת האדם, את כּליוֹן הנפש לעתיד לבוֹא ואת החוֹבה האישית והעוֹל של חיים פּוֹריים. מה היתה התנוּעה הסוֹציאלית בּמֵאָתנוּ מבּלי רבבוֹת החלוּצים אשר נהרוּ אליה מכּל החוּגים והמעמדים, וּבה עֵרוּ את נאמנוּת-רוּחם, את אש נעוּריהם, את רעננוּת נפשם ואת עֵרוּת-שֹיבתם? מה היוּ מבּלעדיהם כּל תנוּעוֹת-השחרוּר הלאוּמיוֹת בּדוֹרנוּ, אוֹ תקוּפוֹת-היצירה של הדתוֹת בּדוֹרוֹת הקוֹדמים?

החלוּציוּת וההתנדבוּת – בּחינת התקדש חג בּחיי עם. ואין תקוּפה חדשה מתקדשת מבּלעדיהן. נשמת העם מתעלה על ידיהן, שכינתוֹ מתגלה, ההוֹד, והגבוּרה מקיצים.

וזוֹהי גם נקוּדת-המוֹצא של תקוּמתנוּ. יצירת-חיינוּ בּארץ, שינוּי המרכּז הארצי, האחוּז בּהכרח פּנימי בּעקירת מרכּזים מוּסריים, חברתיים, כּלכּליים ותרבּוּתיים, יצירתנוּ החברתית, חיי העבוֹדה וכל הנוֹבע מהם – מה תקוַת כּל אלה מבּלי רצוֹן חלוּצי גאוֹני אשר יקיץ בּעם? כּל מה שהיה לנוּ עד עתה, בּיל"וּ, הפּוֹעלים והאִכּרים הראשוֹנים, תנוּעת העבוֹדה, השמירה, הדיבּוּר העברי, ההתנדבוּת לגדוּד – כּל זה הלא רק זעֵיר-אַנפּין, יצוּרים מיקרוֹסקוֹפּיים לעוּמת המקוּוה. אנרגיה של התמכּרוּת וּמסירוּת-נפש לא חסרה בּעמנוּ, אוּלם לא בּחיק אדמתנוּ הוּצקה. על כּל מים נשלחה, על כּל סלע נזרעה. ועכשיו, הנה הכּל מנבּא וּמבשֹר: ושבוּ בנים לגבוּלם. בּת-קוֹלה של הגאוּלה דוֹפקת בּכוֹח ועוֹז על הלבבוֹת וּפוֹתחת שערים. עוֹד מעט וסערת-גאוּלה תתרוֹמם, והרצוֹן הלאוּמי, החבוּש, יתיר את אזיקיו ויקיץ לחיים חדשים.

אוּלם הארץ, הארץ – האם לא תבגוֹד היא בּנוּ, התדע היא לקבּל את עוֹליה, שָבֶיהָ? את כּל התחלוֹת-העליה הקודמוֹת היתה היא (שלטוֹנה, משקה, ישוּבה היהוּדי) דוֹחה בּזרוֹע. בּכל התחלת-התעוֹררוּת חדשה היתה בּת-קוֹל יוֹצאת מחוּרבת-חיי-עם וּמכריזה: אל תעפילוּ מבּלי ה“מזוּמנים”. מי אשר אין לוֹ די אמצעים לרכּוֹש לוֹ “נחלת שֹדה וכרם” וּלחכּוֹת כּך וכך שנים עד שהכּרם יתן פּריוֹ – יכָּבד וישב בּביתוֹ. התדע הארץ, הידע השלטוֹן המקבּל עליו את ישוּב הארץ לבלתי השיב ריקם את חלוּציו, לא למוֹתת את הכּוֹחוֹת אשר יבוֹאוּ, לא להמית, על ידי חוֹסר כּוֹח הקיבּוּל בּארץ, את התחלת-ההתעוֹררוּת שם, בּאִבּה? זוֹהי השאלה. זוֹהי אוּלי השאלה המרכּזית בּציוֹנוּת המתגשמת. התיעָשֹה העליה, עליית העבוֹדה רבּת-עם, ליסוֹד מוּסד בּמהלך הפּעוּלה הציוֹנית? התפַנה שיטת-ההנהלה הישוּבית מקוֹם בּראש עבוֹדתה ליצירת תנאים לעליה, להכשרת קיבּוּלה, התיבָּרא שיטת-סיוּע, הדרכה וּמחסה לעליה, רחבה ויסוֹדית, כּפי צוֹרך העליה עצמה?

לכאוֹרה, וכי שאלה היא זוֹ, וכי יש כּאן מקוֹם לשתי תשוּבוֹת? וכי אין התשוּבה נוֹבעת מאליה, מעצם מַהוּתה של הציוֹנוּת? וכי יש מקוֹם לציוֹנוּת מבּלעדי עליה עממית?

אוּלם פּשטוּת והגיוֹניוּת התשוּבה עוֹד אינן מַבטיחוֹת את שלטוֹנה בּחיים. פּשוּטים ויסוֹדיים היוּ אף רעיוֹנוֹת העבוֹדה מראשיתם, פּשוּטים כּל כּך, עד שאין לתאר שוּם פּוֹליטיקה לאוּמית בּריאה בּלעדיהם. וכי יעלה על הדעת לבנוֹת ישוּב-עם מבּלי עבוֹדת בּני העם, אוֹ לקיים ישוּב מבּלי כּוֹח הגנה וּשמירה פּנימי? ואף על פּי כן אצלנוּ היתה זוֹ מציאוּת. וּמציאוּת מקוּבּלת על הדעוֹת והלבבוֹת. ורק ערעוּר קל של מציאוּת זוֹ דרש אימוּץ-כּוֹחוֹת אישי בּלתי-פּוֹסק, וּמלחמה מַתמידה נגד כּל הפּוֹליטיקה הלאוּמית השֹוֹררת. וככה נִהְיָה רעיוֹן העבוֹדה והשמירה העברית לענין חיים של מעטים, אשר היוּ ונשארוּ זרים וּבלתי-מוּבנים. וגם כּשלאחר מַאמצי-חיים של שנים, לאחר בּזבּוּז כּוֹחוֹת בּלתי-פּוֹסק, נתקבּלוּ הרעיוֹנוֹת האלה כּהסכּמה כּללית, ההספּיקה הסכּמה זוֹ להביא שינוּי בּמהלך-החיים, ההביאה לידי יצירת תנאים כּלכּליים אחרים, האם לא נשארה הדאגה לקיוּם העבוֹדה וכל קשי קיוּמה שוּב ענין פּרטי, “מעמדי”, ענין העוֹבדים הבּוֹדדים?

תביעוֹת הפּוֹליטיקה הלאוּמית בּארץ הן פּשוּטוֹת וישרוֹת, שווֹת לכל העם. ואוּלם רוּח התגרנוּת – על השֹגוֹתיה החברתיוֹת ויסוֹדוֹתיה המוּסריים וחכמתה הכּלכּלית – המַבריחה את העבוֹדה הציוֹנית בּארץ, היא המַטבּיעה את דמוּתה על כּל מעשֹי ידינוּ, והיא הגוֹזרת את גזר-דינן של שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת עד היוֹם הזה. מלחמה פּנימית, חמוּרה וּמַתמידה, צפוּיה לציוֹנוּת על דרך התגשמוּתה, מלחמת העבוֹדה והתגרנוּת. וּמלחמה זוֹ היא שתקבּע את התוֹכן הפּנימי, החמרי והמוּסרי של עתיד העם בּארץ. שני יסוֹדוֹת מתנגדים בּתכלית נפגשוּ, וכל אחד מהם אוֹמר לבנוֹת את חיי העם בּדמוּתוֹ, להשליט את עניניו, להאציל מרוּחוֹ. אין כּאן שאלה עיוּנית סתם, המַקדימה את זמנה וניתנת להידחוֹת בּהסתמכוּת על כּתף הזמן הפּוֹתר. מראשית העבוֹדה המעשֹית הרחבה בּארץ הוֹיָה שאלת תכנה הסוֹציאלי של הציוֹנוּת, שאלת שיטת-עבוֹדתה הכּלכּלית והתרבּוּתית, לשאלה מרכּזית, יסוֹדית-חיוּנית. התיבָּנה הציוֹנוּת על קיפּוּח האדם אוֹ על קוֹממוּתוֹ, על שחרוּר העבוֹדה אוֹ על שעבּוּדה? היִוָצרוּ תנאים המאַפשרים עליה רבּת-עם? התהיה אדמת ישֹראל לנחלת-העם, כּר-פּעוּלה לכל עוֹבד בּעמוֹ אוֹ תהיה למשֹחק למַפקיעי-שערים? התהיה השֹפה והתרבּוּת נחלת-העם אוֹ נחלת-יחידים? התשוּבה, לכאוֹרה, כּבר נתוּנה. ההשקפה הלאוּמית העליוֹנה, המוּחלטת, אינה יוֹדעת שתי תשוּבוֹת. הנחוֹתיו של העוֹבד בּארץ מוּסמכוֹת כּיוֹם וּמקוּבּלוֹת בּפי כּל רזוֹלוּציה ציוֹנית. הלא כן? אכן, להלכה מוּסכּם הדבר. אוּלם מה רב המהלך מן ההסכּמה ועד ההגשמה. ההסכּמה המוּפשטת ליסוֹדוֹת העממיים והסוֹציאַליים בּיצירת הישוּב עוֹד לא תזיז את עבוֹדתנוּ, לא ממנה ניבָּנה.

להגשמת רעיוֹנוֹת חברתיים חדשים, רעיוֹנוֹת של מחר, ליצירת חברת עבוֹדה בּארץ, נחוּצים מניעים כּבּירים. נחוּץ להתגבּר על ענינים, על השׂגוֹת המקננוֹת בּמוֹחוֹת וּבהֶרגלים, ואת הכּוֹח הזה יוֹצרת החלוּציוּת. מתוֹך-תוֹכה ודרך פּעוּלתה היא מפַלסת אוֹרח-חיים חדש. בּלשד-חייה היא מפרנסת את תָכני החיים החדשים. **ואת הסיוּע הלאוּמי הדרוּש אינה מוֹצאת. ** הסביבה המַקיפה, רוַת-התגרנוּת, חוֹגרת את כּל כּוֹחוֹתיה. בּכוֹח המסוֹרת והקבּלה, בּכוֹח עניני-הרכוּש המתנגדים, בּכוֹח התוֹקף החברתי, בּכוֹח כּל הַשָׂבֵעַ והקֵהה, בּכוֹח כּל מחפּשׂ רוַח וּמרַדף-קַריֶרה, בּכוֹח הקיים שאינוֹ רוֹצה לפַנוֹת דרך – היא עוֹמדת לבלוֹע את כּל המוֹרד בּמלכוּת ההוֹוה. ורוּח זוֹ, המוֹדדת כּל יצירה לאוּמית בּאַמת-מידתה, בּצרכיה, בּחכמתה וּבנסיוֹנה כּי רב וּבמעוּפה היא, רוּח זוֹ היא הקוֹבעת את האוֹפי העיקרי של פּעוּלת הציוֹנוּת השלטת בּבוֹאה לגַשם בּחיים את מַשֹא נפש הלאוֹם.

– – – – - -

עצב וחרדה תוֹקפים אוֹתך למחשבה, כּי שלטוֹן-התגרנוּת יפגוֹש כּדרכּוֹ את גלי החלוּציוּת החדשה. ואכן, כּל המצב בּארץ כּיוֹם אינוֹ מבשֹר טוֹבוֹת. הארץ מלאה תשוּאוֹת, קריוֹתינוּ – תל-אביב, ראשוֹן-לציוֹן, וכוּ' – עליזוֹת. ה“עתוֹנוּת” היחידה הצבאית מלאה פּרשת חגיגוֹת. חגים ינקוֹפוּ, לכבוֹד המנַצחים-הגבּוֹרים, לכבוֹד מַנהיגים ואוֹרחים חשוּבים. הכּל מבטיח, מליץ, מתרוֹנן, ממַלל גדוֹלוֹת. רבּה התכוּנה. אסיפוֹת מכוֹננוֹת. אסיפה מיַסדת, אבני-פּינה ⁴. ספינוֹת מקצוי ארץ מביאוֹת מכּל טוּב: גשמי-זהב, מנהיגים-אַלוּפים לראשנוּ ואוֹרחים “בּוֹנים”⁵. רק למספּר חלוּצי-העבוֹדה הבּוֹדדים, אשר בּאוּ לא לחוֹג ולא לנהל, כּי אם לעבוֹד בּפשטוּת, קשה, קשה למצוֹא מקוֹם עבוֹדה, מקלט להניח הראש. רק בּרחוֹב-הפּוֹעלים בּארץ שבתה רינה, אין חוֹגג. רק לפינה נידחת זוֹ לא הגיעוּ פּעמי הגאוּלה. פּינה זוֹ, ראשוֹנה לפוּרענוּיוֹת, לרדיפוֹת-אוֹיבים, לכלא וּלגירוּשים, לרעב וּלכל עלילה, שֹעיר משתלח לכל חטאוֹת הישוּב, היא האחרוֹנה לשֹמחה, לנחמה, להקלת-חיים. הראשוֹנה לעבוֹדה, לשמירה, להתנדבוּת, לתחלוּאי הארץ – האחרוֹנה לשֹמחת העוֹלם הזה.

אכן, מי בּימינו, ימי גדוֹלוֹת, יִשעֶה לקטנוֹת כּאלה? מי זה יעלה על לב, כּי בּזמן של הישוּעוֹת והנחמוֹת לא עבר כּלל המַשבּר בּרחוֹב הפּוֹעלים, כּי המוּעקה המבישה, המדכּאה וּמַכלימה, האוֹכלת את הגוּף והנפש – חוֹסר-העבוֹדה – לא פּסקה, כּי מעט העבוֹדה בּארץ עוֹד ירד בּמשך הזמן הזה כּמה מעלוֹת אחוֹרנית, כּי עוֹבדים מנוּסים וחרוּצים, המעטים אשר לא הלכוּ בּגדוּד – אלה אשר להם לכאוֹרה תמיד מתפּללים נוֹתני-עבוֹדה ועסקנים – מתהלכים חדשים מבּלי עבוֹדה, כּי כּל הקוֹשי החמרי של החיים לא הוּקל, כּי קיוּם לעוֹבד בּעל המשפּחה אַיִן, אַיִן (ועוֹד פּחוֹת מאשר קוֹדם), כּי בּמשקים וּבעבוֹדוֹת השוֹנוֹת המסוּדרים על ידי השלטוֹן שלנוּ גזירה על בּעלי משפּחוֹת לבלי לקבּלם ⁶ (יען… כי המשֹכּוֹרת אינה מספּיקה, ולכן ודאי יאוּלצוּ לבקש אחר כּך הוֹספה), כּי יצירה מעשֹית כּלכּלית העלוּלה לשַנוֹת בּארץ את המצב איננה, כּי כּל חלוּץ בּוֹדד המגיע הֵנה גוֹרם למרכּז הפּוֹעלים דאגה וָפחד, כּיצד ואיפה להעסיקוֹ.

העוֹד יש שֹם לב, כּי מוֹדעוֹת מַחפּירוֹת, המחללוֹת שם ישֹראל, עדוּת למשטר העבדוּת שבּארץ, מפארוֹת את הכּתלים בּמוֹשבוֹתינוּ, כּי הדאגה האמיתית והמעשֹית בּמוֹשבה מכוּונת לביצוּר העבוֹדה “הזוֹלה”, לריבּוּיה, לכיבּוּשה וּלהכנעתה, כּי רכוּש-העם מוֹסיף ללכת בּדרך אשר כּל יצירה כּלכּלית בּריאה וכל בּיצוּר עבוֹדה עברית אין שָם, כּי חוֹגגת הספסרוּת הקרקעית, החנוָנוּת אשר התעשרה על ידי היַקרוּת המלָאכוּתית, מסחר השטרוֹת וּמלחמת העוֹלם, כּי הקריֶריזם והפּקידוּת המלָאכוּתית אשר פּשׂוּ חוֹגגים את חגם?

וּכשאתה מתבּוֹנן לגשם-הזהב וּפעוּלתוֹ הכּלכּלית והמוּסרית ושוֹאל מה הוֹלך ונעשֹה למען אַחז בּינינוּ את כּל אלה העוֹמדים מחר-מחרתים לצאת מן הגדוּדים ולעמוֹד על העבוֹדה בּארץ, מה נעשֹה להרחיב את עמדוֹתינוּ היסוֹדיוֹת, מה נעשֹה לקבּלת בעליה המתחילה, ליצירת עבוֹדה פּוֹריה, להקלת תנאי החיים של העוֹבדים בּארץ, – הנך נוֹכח, כּי לא דבר שבּמקרה הוּא המצב הזה. כּי כּל אשר בּעינינוּ הוּא העיקר, הוּא היסוֹד, אשר בּלעדיו אין כּל טעם לכל התוּפּים והמחוֹלוֹת, לכל מצילוֹת-השלטוֹן כּביכוֹל – כּל זה לגבּי העוֹמדים מחוּץ לעבוֹדה מן הדברים “שלאחר כּך”, שאפשר, כּנראה, גם מבּלעדיהם.

– – – – - -

כּכה הוּא מצב הדברים כּיוֹם, בּתקוּפוֹת הגדוֹלוֹת. וככה הם, בּעצם, כּל הימים והשנים מאז התחיל הפּוֹעל העברי לחצוֹב מסלעוֹ את אבני-בּנין-העם. “הוֹי בּוֹנה ביתוֹ בּלא צדק” נתקיים בּנוּ; בּלא עם, בּלא עבוֹדה בּיסוֹד החיים, בּלא חוּשים והבנה לעתיד, בּלא אחריוּת לפני שכינת ישֹראל אשר שמה נישֹא על שֹפתים. שלטוֹן האַדנוּת, הכּסף והנֶכֶר הוּא המַתוה את קוי הבּנין. העבוֹדה העברית מתבּוֹססת בּחבליה. ועוֹלם כּמנהגוֹ, מתקלס בּעוֹבד, בּצערוֹ וּבתוֹחַלתוֹ, התוֹחלת היחידה להיוֹת פּעם עם עברי חפשי בּארץ-ישֹראל. הכּל עשֹוּי ליאֵש את הדעת, לנסוֹח תקוה בלב, לסלק ידים מפּעוּלה, למוֹתת את הנשמה, הרצוֹן והאמוּנה קמעה קמעה.

אוּלם אין הפּוֹעל בּארץ ניתן להיוֹת למאכל לחרוֹן אין-אוֹנים. אין הוּא מַשלים את המציאוּת הארץ-ישֹראלית, אין הוּא מקבּל את הפּרספּקטיבה של מעמד תלוּש מלא מרי ועלבּוֹן. הוּא אף אינוֹ אוֹמר להיכּנע בּפני רוּח התגרנוּת השוֹלטת כּיוֹם בּכּל. מַעין העבוֹדה לא דלל, והוּא לא יֶחרב, כּל עוֹד רצוֹן הגאוּלה השלמה לא כּבה. ההגיוֹן הפּנימי של הציוֹנוּת, ההגיוֹן הפּנימי של כּוֹחוֹת החלוּציוּת הקמים בּעם – מִבטח לוֹ.

העבוֹדה בּציוֹנוּת טרם בּא כּוֹחה, היא עוֹד לא יצאה מתקוּפת הגישוּש הפּנימי וחבלי ראשית. בּשכבוֹת עמוּקוֹת, בּאין רוֹאה, חוֹתרת היא בּלי הרף. ואף שַועתה אינה עוֹלה. מי יעלנה? המשוֹררים, הציירים והחוֹקרים יוֹדעים, כּדרכּם, לבוֹא לאחר זמן, “לכל המוּכן”. לקשוֹר כּתרים למנצח, לגַנוֹת את הכּוֹשל. אוּלם לא רחוֹק היוֹם, וּמשֹא נפשוֹ של העוֹבד, מראשוֹן הבּיל"וּ ועד אחרוֹן הפּוֹעל, הציוֹנוּת היחידה, הנאמנה לעתיד העם, למקוֹר חייו, תהיה לנס-עם, לכוֹח פּוֹעל וּמַפעיל. רעיוֹן חברת העבוֹדה בּארץ ושיטת פּעוּלה מוּדרגה וּמַתמידה לשינוּי חיים נאמנים, ליצירת בּסיס בּריא לעבוֹדת עם וקיוּמוֹ, חיי-תרבּוּת לעוֹבד – זוֹהי דרך הפּוֹעל. וּבעליה העתידה צפוּנים עתידוֹתיה, בּעליה – אשר כּל המכשוֹלים של המציאוּת המדכּאה לא ימיתוּה, – וּבקשרי העם הרחבים יִמצא לוֹ הפּוֹעל מעוֹז וּמשֹגב.

– – – – - -

הַקְבָּלת פּני העליה החדשה תדרוֹש לא רק אמצעים כּספיים ענקיים, רכוּש לאוּמי וּמשק לאוּמי, כּי אם גם רצוֹן והבנה, יחסי-אדם ועזרת רֵעים. והעבוֹדה הזאת הנזכּרת פּה רק דרך אגב ואינה ניתּנת כּאן להתפּרש לפרטיה, לא תוּכל להיעשֹוֹת מבּלעדינוּ, בּלעדי הפּוֹעל. וּבזאת, בּהקבּלת פּני העליה, ניבָּחן גם אנוּ, אם לא רוּששנוּ, אם לא ירדנוּ מנכסינוּ, אם לא דלל מקוֹרנוּ. הנדע להוֹשיט את יד-האחים, הפּשוּטה והרחבה, הנדע לכלכּל את עזרת-החברים האמיתית, המלאה, אשר תּידָרש? ואת העליה עלינוּ לקבּל וּלשַחֵר עוֹד בּטרם הגיעה אל חוֹפי הארץ, עוֹד שם. בּידינוּ להצילה משגגוֹת ועלינוּ התפקיד לשמרוֹ על אָפיה המעשֹי, הישר, הפַּשטני, על שלימוּתה ועל אַחדוּתה בּכל הארצוֹת, לבל תתפּוֹרר. רבּה העבוֹדה המעשֹית, הסידוּרית והחינוּכית אשר עלינוּ לעבוֹד יחד עם התנוּעה החלוּצית. מבנֶהָ

וסידוּרה הטוֹב, אחדוּתה וּשלימוּתה, אָפיה המעשֹי והרצוֹני, יחזקוּ את כּל העליה בּחוֹמר וּברוּח. הכשרה שימוּשית, חברתית ורוּחנית, בּעבוֹדה מעשֹית וּבידיעת הארץ וּבשאיפוֹת העוֹבדים בּארץ, השֹכּלה מקצוֹעית, ישוּבית וחברתית, בּנין מוֹסדוֹת כּספּיים מסוּדרים, הבטחת-אחריוּת, אינפוֹרמַציה טוֹבה וסידוּר העליה – כּמה עלוּלים כּל אלה להקל את דרכּוֹ של החלוּץ בּמעבר וּבארץ. וּמתוֹך עבוֹדתנוּ המעשֹית המשוּתפת יגָלוּ אפקים, יוּסרוּ מכשוֹלים, יתקרבוּ לבבוֹת, תידָלקנה משֹוּאוֹת ויוּאר – בּאוֹר הארץ, ואהבת עם וּדרוֹר לעוֹבד – למרחוֹק.

אוּלם איך תיעָשֹה עבוֹדה זוֹ? האפשר לתאר, כּי תיעשֹה אף היא כּנוּפיוֹת כּנוּפיוֹת, כּששנַים אוֹ חמישה אוֹחזים בּטלית? הנפגוֹש את העוֹלה בּמחיצוֹת, בּהכנסה לתוֹך המחיצוֹת, בּשאלת “תעוּדה”: מי אתה, מאנשי-שלוֹמנוּ, מבּני בּריתנוּ? האם לעת אשר כּזאת נקח עלינוּ את החטא והכּלימה להַפנוֹת את מוֹחוֹ ונפשוֹ של העוֹלה מעבוֹדתוֹ הישרה, מהתקרבוּתוֹ לארץ וּלחיי חברים, ונַכניסנוּ בּשערי חכמה עליוֹנה של פּירוּדינוּ? היִתכן הדבר? האם לא נשֹכּיל לבנוֹת את ההסתדרוּת האחת, השלמה והמַקיפה, אשר בּה ימצא העוֹלה את בּיתוֹ, את רעיו, את מילוּי צרכיו ואת סביבת חייו?

את איחוּד כּוֹחוֹתינוּ דוֹרשת מאתנוּ לא רק החוֹבה הראשוֹנה הסידוּרית-המעשֹית בּקבּלת העליה, כּי אם, וּבעיקר – התפקידים החינוּכיים הפּנימיים, המַתמידים: החינוּך וההדרכה בּעבוֹדה, ההכנסה בּחברת-העבוֹדה וּבשאיפוֹתיה. והכּוָנה האחת לכל זה: להחיש וּלהקל את התאַזרחוּתוֹ והתאַקלמוּתוֹ של העוֹלה החדש, לשתפוֹ בּיצירת חברת-העבוֹדה ותרבּוּתה. וכאן, בּתוֹך הפּעוּלה החינוּכית-חברתית הלא בּאה אוֹתה העבוֹדה, שאין כּמוֹה לקוֹשי, לחשיבוּת, לאחריוּת, שאין לה רֵעַ ודמיוֹן לא בעבַר עמנוּ ולא בּחיי עמים אחרים: הֲשָבַת העם אל שֹפתוֹ. עבוֹדה זוֹ, הנחלת הלשוֹן העברית לבּאים עם כּל הפּעוּלה התרבּוּתית הכּרוּכה בּה, הצריכה לגבוֹר על מכשוֹלים טבעיים וּמניעוֹת חיצוֹניוֹת כּה רבּים, הלא תדרוֹש קוֹדם כּל אויר טהוֹר, אויר של שלוֹם ואחדוּת. ולא קנאה הבּאה מן החוּץ, אוֹיבת, קנטרנית וּמַרעימה, כּי אם רק אוֹתה הקנאה הנמרצת אשר תתגלה בּתוֹך יחסי-רֵעים, מתוֹך קרבה, אהבה והכּרת אדם וערכּוֹ תעזוֹר לנוּ בּזה. וּבכוֹחה נגבוֹר גם על ההתנגדוּת, בּת מסוֹרת תלוּשה והשפּעוֹת עוֹברוֹת – אשר תיפָּגש לנוּ בּין העוֹלים החדשים. וגם אחרי כּל אלה עוֹד תִכבַּד ותִרבּה העבוֹדה, וכי יש בּרשוּתנוּ כּוֹח אחר צוּרת חיים חברתיים אחרת, אשר תבטיח לנוּ את הצלחת העבוֹדה, את השלטתה החיוּנית של השֹפה, מאשר האיחוּד של כּוּלנוּ פּה, אזרחי העבוֹדה והחיים בּארץ?

נתאחד ואל נשאיר כּל סדק לכניסת רוּחוֹת פּשרה ורפיוֹן לאוּמי. פּירצה קוֹראת לגנב. יסוֹדוֹת שוֹנים יבוֹאוּ אלינוּ, מארצוֹת ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת, וּמכּמה בּתי-מדרשוֹת. יביאוּ אתם את חידוּשיהם, את חיוּביהם ועצמוּיוֹתיהם, זָרוּיוֹתיהם, הבדליהם והשפּעוֹת שוֹנוֹת בּנוֹת-קיוּם וּבנוֹת-חלוֹף. כּל זה יכּנס לתוֹך כּוּר חיי הארץ. ונחוּץ שבּמַצְרף-חיינוּ יהיה הכּל מכוּון להחיש וּלהקל את ההתמזגוּת וההתגבּשוּת החדשה. יבוֹאוּ וימצאוּ אוֹתנוּ קהילה אחת, חזקה בּרוּחה וּבסידוּרה – והכּירוּ בּפשטוּת בּעוּבדת חיינוּ, כּמוֹת שהם, בּחיוּבים המתגבּשים וּמתיצרים בּעוֹלמנוּ, ונוֹספוּ עלינוּ וְהִפְרוּ את חיינוּ. ולא – בּאין כּוֹח מרכּזי המאַחד וּממַזג את השכבוֹת השוֹנוֹת, וּמַאציל עליהן מרוּח המסוֹרת האזרחית שבּעבוֹדה, – האם לא תיהפך תנוּעת-העבוֹדה לדוֹר-הפלָגה, לעֵרב רב? האִם לא תישָֹגב אזי כּל אִמרה מפוֹצצת, כּל מסוֹרת חוֹלפת, כּל רוּטינה מַהבּילה בּתוֹך חוּגה וּמכוֹרתה, למען הוֹסיף פּירוּד ונֶכֶר, להָתֵם את סאת פּירוּדינוּ, לחפּוֹר תהוֹמוֹת חדשים וּלהעמיקם, בּין “הישנים” ו“החדשים” וּבין החדשים השוֹנים בּיניהם לבין עצמם? מה יהיו אז גוֹרלנוּ, כּוֹחנוּ, עתידוֹתיה של תנוּעת העבוֹדה?

נתאַחד ונפתח את דלתוֹתינוּ לרוָחה לעוֹלים, לכל העולים. לנוּ, לכלל-הפּוֹעלים המאוּחד, אין להיסגר מפּני הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת. נאמין ונבטח בּכוֹח הארץ והעבוֹדה, בּכוֹח החוּשים העמוּקים המתעוֹררים פּה לחיים מלאים ואַקטיביים. אין פּה שאלה וחשש סכּנה של “מוּעט” אזרחים ו“רוֹב” חדשים. שלשלת ההיסטוֹריה היא אִתנוּ. וכוֹחה פּוֹעל בּנוּ, בּהם, בּכוּלנוּ. בּאֵמוּן נפגשם, בּחיוּבים אשר רכשנוּ, וּמפּני משוּגוֹתיהם אַל נפחד. המוֹץ יסוֹער והבּר יִזָרַע. אנוּ, בּבוֹאנוּ, היינוּ מוּכרחים להתחיל הכּל כּמעט מבּראשית. חוּטי היצירה של החלוּצים הראשוֹנים ניתקוּ, ולנוּ לא היה בּמה להיאָחז. אוּלם החדשים, מקוים אנוּ, ימשיכוּ יחד אִתנוּ את הארג. הם יתאַזרחוּ אתנוּ, וּבקרוֹב יעזרוּ לנוּ לפגוֹש את אלוּ אשר יבוֹאוּ אחריהם.

ודאי, תמיד יהיוּ הבדלים וגם ניכּרים, וּפעמים גם מַכאיבים, בּין האזרח וּבין הבּא מחדש. אבל ארץ אשר עתידה בּנוּי על קיבּוּץ גלוּיוֹת מַתמיד, צריכה לדעת לקבּל את הגוֹרל, וּלהשֹכּיל לאיחוּד וּמיזוּג יסוֹדוֹת ישוּבה.

האם הפּוֹעל נוֹשא את נפשוֹ להיוֹת בּארץ חלק, רוֹב, מעמד? הלא אדיר חפצוֹ וּמגַמת-פּניו להיוֹת העם, העם העברי החי על עבוֹדה. ודרכּוֹ דרך שלשלת-הקבּלה הבּלתי-פּוֹסקת שבּעליה עם כּל צפוּנוֹתיה. תכין איפוֹא התאַחדוּתנוּ את האפשרוּת של איחוּד כּל תנוּעת החלוּץ המקיצה בּעוֹלם, ותכין את הכּלים, כּלי-קיבּוּל וכלי-עבוֹדה, לפעוּלה שלמה וּטהוֹרה של עליית-העבוֹדה המקוּוה.

– – – – - -

רצוֹן האיחוּד עוֹד מרחיק וּמוֹסיף לכוון. צפוּנה עמוֹ התקוה לרכּז סביב לפּוֹעל המאוּחד בּארץ את פּזוּרי הכּוֹחוֹת השוֹנים בּגוֹלה, הנאמנים לעבוֹדה ולשאיפוֹתיה בּארץ, וּבכוֹחם להגבּיר יחד יכוֹלת, עוֹז, השפּעה והכרעה לשאיפוֹת העוֹבד בּציוֹנוּת המתגשמת. העוֹבד בּארץ בּמלחמתוֹ בּעד הגשמת הציוֹנוּת הסוֹציאלית לא ישָאר בּוֹדד בּעמוֹ. הוּא יֶצא אל אֶחָיו, מבּלי מחיצוֹת וּמתַווכים, לא כּבן מפלגה, כּ“צד”, כּי אם כּעוּבדה חיה, כּחטיבה חברתית טבעית מיוּחדה, יִיצוֹר לוֹ את עמדתוֹ בּציוֹנוּת וּבעם, יבקש וימצא את בּני-בּריתוֹ.

מי הם בּני-בּריתוֹ?

כּל החוּגים אשר בּתוֹכם מפַכּים מעינוֹת החלוּציוּת ועליית-העבוֹדה, הם בּני-בּריתוֹ הטבעיים. לכל אלה אשר מהם תקוַת-עליה, צריכים להיוֹת ויהיוּ, שאלוֹת החיים בּארץ, סדרי החיים ויחסי-החברה, חיי העבוֹדה, הכּלכּלה והתרבּוּת, ענין-חיים שלהם. והחוּגים האלה צריכים להיוֹת נאמנים בּברית העבוֹדה בּארץ. אליהם צריך לפנוֹת הפּוֹעל המאוּחד, לפרוֹשׂ וּלגוֹלל לפניהם את שאיפוֹתיו וּמשאלוֹתיו, וּבהם מצוֹא ימצא את הסעד בּעבוֹדתוֹ, את עזרת-ההגנה בּמלחמתוֹ. מן החוּגים המסוּדרים יתחיל, “פּוֹעלי-ציוֹן” השוֹנים לארצוֹתיהם, והמאוּחדים בּברית עוֹלמית אחת לעבוֹדת ארץ-ישֹראל, “צעירי-ציוֹן” אשר בּפוֹלין ורוּסיה, ההסתדרוּיוֹת הציוֹניוֹת-הסוֹציאליוֹת אשר בּמערב אירוֹפּה. כּל החוּגים האלה, המתלבּטים זה מכּבר בּחוּג שאלוֹת העבוֹדה בּארץ, צריכים להיוֹת הראשוֹנים בּבּרית הציוֹנית-הסוֹציאלית, **הבּנוּיה על יסוֹד שאיפוֹתיו וּפעוּלתוֹ של הפּוֹעל הארץ-ישֹראלי. ** בּרית זוֹ עתידוֹת גדוֹלוֹת צפוּנוֹת לה. היא תילָחם את מלחמת העבוֹדה בּתוֹך הציוֹנוּת העוֹלמית, היא תבנה את המוֹסדוֹת והמפעלים אשר יגבּירוּ את כּוֹח הפּוֹעל בּארץ. את הבּמה החפשית אשר ממנה ידבּר; תעזוֹר לפּוֹעל להיוֹת חוּג חברתי חזק, בּלתי-תלוּי, בּלתי-כּפוּף, הוֹלך בּדרכּוֹ מבּלי להרכּין ראש. המחנה המאוּחד הזה ימצא את הדרך, דרכּוֹ שלוֹ, דרך-העבוֹדה, בּהגשמה המתמידה של הציוֹנוּת: בּירוּר הדרכים וריכּוּז האֶנרגיה לשינוּיים עיקריים בּחיים, העמדת האדם העוֹבד בּמרכּז הפּעוּלה בּארץ, גילוּי האוֹפי המשחרר והתרבּוּתי של התנוּעה הלאוּמית, מלחמה בּשלטוֹן התגרנוּת והספסרוּת, בּשֹרָרת האוֹליגַרכיה והקַריֶריזם – עד רדתם.

והבּרית הציוֹנית-הסוֹציאלית, בּהיוָצרה וּבהתבּצרה, תשמש אוּלי נקוּדת-מוֹצא לסידוּר וּלחינוּך חדש להמוֹני עמנוּ בּאשר הם. אפשר כּי בּכוֹח עבוֹדתה, בּכוֹח החלוּציוּת והעליה, יעלה לפרוֹץ את המחיצוֹת, אשר הפרידוּ וּמפרידוֹת עד היוֹם הזה, בּינינוּ וּביניהם. אוּלי לא רחוֹק היוֹם, אשר תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית בּעוֹלם, הקרוּעה מעל הגאוּלה הלאוּמית, המחוּנכת כּסדר בּמשך עשֹרוֹת שנים להתנכּרוּת לעמה ולעתידה, לעם-הארצוּת וּלפּסיביוּת לאוּמית, להתכּחשוּת לעצמה ולצרכיה, תשתחרר סוֹף סוֹף מעוֹל המסוֹרת החלוּדה, תתנער מאבק-הזרוּת החוֹנט אוֹתה, וקוֹל החלוּציוּת העברית והעבוֹדה בּארץ יגיע אליה, ועשֹה בּה את ההפיכה. העם הוֹלך וקרֵב אל הציוֹנוּת. וחוֹבת החינוּך הנאמן, הציוֹני-הסוֹציאלי, לעם, החינוּך התרבּוּתי, אשר יכשירוֹ להשתתפוּת חיוּבית וּפעוּלה בּגוֹרל הארץ וּביצירת עתידוֹ, רבּה ואחראית. היא אינה יכוֹלה יוֹתר להיזָנח אוֹ להידָחוֹת.

בּשלוֹשה דברים יֵצא הפּוֹעל העברי אל אחיו בּני-בּריתוֹ בּגוֹלה: בּציוֹנוּת-הסוֹציאַלית, בּפּעוּלה החלוּצית, בּלשוֹן העברית.

הציוֹנוּת-הסוֹציאלית של הפּוֹעל בּארץ איננה מחרוֹזת של אמרוֹת תוֹרניוֹת, התלוּשוֹת מן החיים וּמשמשוֹת חוֹמר לפוּלמוּס וּלחַקרנוּת. השֹגוֹתיו, משאלוֹתיו החברתיוֹת הן מוּחשיוֹת. והן צמחוּ לוֹ אתוֹ יחד, בּעבוֹדתוֹ וּבחייו. ודרכי ההגשמה הוֹלכוֹת וּמתבּררוֹת עם מהלך פּעוּלתוֹ. כּל זה לא נתוּן, לא חנוּט, כּל זה חי חיים אוֹרגניים, טבעיים. וכל זה עוֹמד עדיין בּראשית גידוּלוֹ. ואת מוּשֹגיו אלה, ילדי-רוּחוֹ, מלאי חיים ורצוֹן וּקשרים בּחייו קשר אוֹרגני, יביא אל בּני-בּריתוֹ, ויבנה את המרכּז הרוּחני לפעוּלה וּלמחשבה ציוֹנית-סוֹציאלית, אשר לא תסתגל, לא תרכּין את ראשה לפני הרוּחוֹת המנשבוֹת בּגוֹלה, כּי אם תינק מאדמת-מַטעה, ותאציל מרוּחה על חוּגי העליה העתידה.

אוּלם לא רק “תוֹרה” ציוֹנית-סוֹציאלית יביא אתוֹ, הצמוּקה בּפסקי הלכוֹת וּ“דרישוֹת” חברתיוֹת, כּי את הרצוֹן החלוּצי, חוֹבת היצירה האישית של ציוֹנוּת-העבוֹדה יגלה ויעוֹרר, את תכני הנפש והמחשבה של הרבוֹלוּציה הלאוּמית, את חוּשי ההתנדבוּת לעם, את אָפקי היצירה הסוֹציאלית העברית בּכוֹח כּל אחד מאתנוּ. בּשֹפת נאמנים, בּשֹפת הרצוֹן ומַעבּדי-חיים יגלה הפּוֹעל הארץ-ישֹראלי לפני הדוֹר העברי הצעיר את מרכּז הנפש של ההיסטוֹריה העברית החדשה.

וּבלשוֹן העברית יבוֹא אליו. מבּלי פּקפּוּקים וּויכּוּחים, כּי אם כּעוּבדת חיים, רעננה וּפוֹריה, הכּוֹבשת לבבוֹת וזוֹרעת כּבוֹד ואמוּנה. הפּוֹעל העברי יביא להמוֹנים העברים את בּשֹוֹרת תחיית השֹפה העברית כּשֹפת החיים והדיבּוּר לעוֹבד בּארץ, ובעצם מהוּתוֹ, בּעצם העבוֹדה אשר הוּא משקיע בּתחייתה ויצירת תרבּוּתה, בּעצם השלימוּת הבּלתי-מתפּשרת והקנאוּת היוֹצרת יפרוֹץ גדרוֹת ויהרוֹס אמוּנוֹת תפלוֹת וישֹים קץ למטבּעוֹת-הבּערוּת העוֹברוֹת לסוֹחר. בּאוֹר חדש, בּאוֹר חייו הוּא, בּשפעת האהבה והרצוֹן וההתמכּרוּת אשר בּחייו יאיר הוּא לפני המוֹני-העם את פּלא הטבע הקם לעינינוּ: תחיית הלשוֹן העברית. בּין בּוֹני הלשוֹן והתרבּוּת העברית, גאוֹני היצירה הספרוּתית, תבוֹא גם הגאוֹניוּת החברתית המקוּבּצת של העוֹבד העברי בּארץ.

אלה הם אפקיה של אחדוּת-העבוֹדה.

ג . מהוּת האיחוּד

כּיצד יבָּנה האיחוּד הסידוּרי של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל?

על יסוֹד האחדוּת שבּחיים, וקוֹדם כּל, לא על יסוֹד של סעיפי-אמוּנוֹת והלכוֹת-דעוֹת. אַל נא נשאל ל“אני מאמין”, ל“הכּרה” מוּשבּעת וּמשבּיעה. האוּמנם אין עבוֹדה ציוֹנית טוֹבה יכוֹלה להיעשֹוֹת בּטרם נחתם שטר-שיטה של לאוּמיוּת ויהדוּת על פּי נוּסח פּלוֹני אוֹ אַלמוֹני, האוּמנם אין הפּוֹעל חי ושוֹאף ולוֹחם את מלחמתוֹ וּמהווה את מהוּתוֹ, עד שלא התחייב על הלכוֹת פּסוּקוּת בּשאלוֹת החוֹמר והרוּח, גוֹרמי ההיסטוֹריה וחוּקוֹת ההתפּתחוּת? לא הגיעה השעה לפַשט את העקמוּמיוֹת מהיצירה החברתית, לשחררה מהעמקנוּת החַקרנית, ולבנוֹתה על פּשטוּת, על אחדוּת החיים והשאיפה, הרצוֹן והפּעוּלה? עתיקים הדברים וּפשוּטים. אוּלם בּנוּ עוֹד דבקוּ המוּשֹגים המבישים על ההסתדרוּיוֹת וגוּפים ציבּוּריים, כּעל בּריוֹת חריפוֹת וּמתפּתלוֹת, מתוַכּחוֹת וּמתנַצחוֹת – נחלת חיי-התחוּם, המשך מסוֹרת הפּלפּוּל התוֹרני (השטחי והריק בּעצם), – דבקוּ כּברקנים ואינם רוֹצים לפַנוֹת את מקוֹמם. ולא כּכה הבינוּ יוֹצרי הציוֹנוּת והסוֹציאליוּת את תעוּדתם. בּמשפּטים פּשוּטים יבשים וֹּ“מיכניים” בּנוּ האַדריכלים-הגאוֹנים בּניני-עד לרצוֹן-האדם ולפעוּלתוֹ. ה“עמקנים” חיפּשֹוּ שם את הנשמה ולא מצאוּה. הפּרוֹגרמה הבּזילאית אינה אוֹצרת כּל הכרזה פַּטֶטִית וכל דעה “עמוּקה” על היהדוּת והלאוּמיוּת, וכמה דברים יוֹתר עמוּקים, יוֹתר רַגָשים היוּ יכוֹלים להיכּתב על ידי הציוֹנים הרוּחניים נוֹשֹאי התרבּוּת ההיסטוֹרית, אנשי “דרך-החיים”. ואוּלם פּרוֹגרמה פּרוֹזאית וּמיכנית זוֹ היא שהפנתה את העם אל דרך-החיים בּלי מרכאוֹת, ואף אנשי “דרך-החיים” מצאוּ להם בּה את מקוֹמם. “שוה לכל נפש” – בּזוּ לה וּביקרוּה אנשי המחשבה האצילית. גוּף עכוּר חסר-נשמה, ואוּלם בּנין זה ה“בּלתי-מקוֹרי” הוּא שהגבּיר את התנוּעה הגדוֹלה ליציקת “הנשמה העברית”. וּגאוֹן תנוּעת-הפּוֹעלים, בּבוֹאוֹ לאַגד את פּוֹעלי העוֹלם, לא דאג לשֵמוֹת ולתוֹרוֹת ולא שאף לחייב על דעוֹת, שהוּא חשב אוֹתן ליחידוֹת-אמיתיוֹת; הוּא הסתפּק בּיצירת אחדוּת פּשוּטה וּמַקיפה, כּוֹללת וחיוּנית, אחדוּת הפּעוּלה המשוּתפת, המביאה לידי חליפת רעיוֹנוֹת וּ“מתירה בּגבוּלה כּל מיני דעוֹת”⁷, וכל זה מתוֹך אמוּנה וּבטחוֹן, כּי “ההתפּתחוּת השֹכלית של מעמד העוֹבד, אשר תבוֹא כּתוֹצאה הכרחית מתוֹך פּעוּלה משוּתפת וּמשֹא-ומתן הדדי”, תביא ודאי לתכלית הנִרצָה.

הנסיוֹנוֹת השוֹנים בּדוֹרוֹתינוּ להרכּיב לתנוּעוֹת חברתיוֹת חוֹבת-אמיתוֹת, הלכוֹת-דעוֹת דתיוֹת, פּילוֹסוֹפיוֹת אוֹ מוּסריוֹת – האין סוֹף כּוּלם יצירת רוּטינה חדשה, חַקרנוּת מפוּלפּלת, שעבּוּד המוֹחוֹת ואִבּוּן ההרגשוֹת, חרֵדוֹת וגַלָחוֹת מוֹדרנית? מה רב הוּא הכּוֹח המברך, המשחרר של גילוּי חוּקוֹת חיים וטבע; מהוּ ערכּם של הדַרויניזם אוֹ המַרכּסיזם, כּקוֹמפַּסים בּמחשבת האדם, לא רק לגאוֹן המגלה אוֹתם וּמאיר בּעזרתם מַחשכּי-עוֹלם, כּי אם גם לבּינוֹני המשֹיג אוֹתם בּעזרת עבוֹדת מחשבה עצמית? אוּלם חוּקוֹת אלוּ, כּשהן מתקבּלוֹת כּסעיפי-אמוּנה, כּשהן נעשֹוֹת דיבּרוֹת שגוּרוֹת וּקבוּעוֹת שאין להרהר אחריהן, האינן מאַבּדוֹת את כּל תכנן המשחרר ונעשֹוֹת גם הן לעבוֹדת-אלילים, בּת-הזמן, למקוֹר קנאוּת מַהבּילה, עיכּוּב ושעבּוּד? ותוֹרוֹת שבּלב הנוֹבעוֹת ממקוֹר חיי-נפש דרוּכים, התחדשוּת וחתירה בּלי הרף וּמרגוֹע – האם לא היוּ לעינינוּ לדפוּסים מוּכנים לחיים מיוּשנים וּמדוּשנים, למרַדפי-אמרים? אכן קל וחָלק המוֹרד מן החוּקה אל הדיבּרה. האגדה מספּרת על בּרכּת הצדיק אשר הפכה את חוֹל-הארץ לעפרוֹת-זהב; האין המציאוּת מספּרת על מאֵרת-השיגרה ההוֹפכת את זהב היצירה הגאוֹנית לאבק פּוֹרח, מסַמא-עינים?

האין כּל תנוּעת שחרוּר דוֹרשת חירוּת מחשבה והרגשה, מרחב לרשוּת היחיד, כּמזוֹן וּפרנסה לרצוֹן הפּעוּלה המשחררת?

חוֹששים לחוֹסר רעיוֹן מרכּזי, לחוֹסר נשמה בּתנוּעה. כּמה מוּזר הדבר לחפּשֹ נשמת תנוּעה חיה בּנקוּדה הנדסית שבּהגדרה. אם יתאַספוּ כּל בּעלי הכּרה והגדרה בעוֹלם, לא יעלה בּידם ליצוֹר אף “יתוּש” אחד, אף תא אחד, אף תא אחד, שאינוֹ נתוּן בּיכוֹלת הפנימית, בּכּוֹשר הרצוֹני, בּחיוּת שבּהוָיה. למה תרחיקוּ לחפשֹ את נשמת-התנוּעה בּסעיפי פרוֹגרמה שבּכתב, והיא קרוֹבה לנוּ לכּוּלנוּ בּהתאחדוּת “שבּעל-פה”, בּהתאחדוּת כּהוָיתה, ה“משכּימה בּבּוֹקר והוֹלכת לעבוֹד”. חיינוּ יוֹנקים מרעיוֹנוֹת, נוֹשֹאים בּקרבּם רעיוֹנוֹת ודעוֹת, ואוּלם אין החיים מתחייבים על רעיוֹנוֹת, כּוֹחם הפנימי הוּא הפוֹרה, הבּוֹרא. יהיו נא החיים שוֹפעים, וּמתוֹכם, מתוֹך חיי-הפעוּלה, תצהיר הנשמה, שכינת החיים הכּמוּסה, הפּוֹעלת בנוּ.

אין האיחוּד אוֹמר לעשֹוֹתנוּ, את כּוּלנוּ, כּיתה, כּנסיה דתית אוֹ סוֹציוֹלוֹגית. אבל הוּא גם אינוֹ שואף להיוֹת מפלגה. במרכּזה של מפלגה בּזמננוּ עוֹמדת השאיפה לשלטוֹן מדיני, שינוּי החיים בּכוֹח תפיסת השלטוֹן, וּלפיכך, ריכּוּז הפעוּלה החברתית בּתעמוּלה, בּחירוֹת, ההנהלה וּ“פוֹליטיקה”. וגם כּשהמפלגה עוֹשה עבוֹדה אחרת, רוֹאה היא את עבוֹדתה כאמצעי לשלטון מדיני, וּמתוֹך אמוּנה זוֹ בּכּוֹח המריע של הפעוּלה המדינית, בּאה ההפלגה בּערך ה“נצחוֹנוֹת” המדיניים, בּצבאיוּת המיכנית-המפלגתית, המעבירה את מרכּז הפעוּלה והיצירה מרחוֹב-החיים, מגלוּי כּוֹחוֹ ואחריוּתוֹ של כּל אחד, אל ה“מרכּז”, אל המנהיג, הנוֹאם, אל הרזולוציה ובית-המחוֹקקים. בתנוּעת העבוֹדה בּארץ, בּבנין העם, אין הפעוּלה “המדינית” עם כּל חשיבוּתה הרַבּה בּימינוּ, יסוֹד התנוּעה, שאיפת התנוּעה: יצירת החיים, וּבכל היקפם, לכל צדדיהם. יצירה זוֹ בּנוּיה על העבוֹדה עצמה, פוֹריוּתה וּתנאיה, על סידוּר חיי העוֹבד יוֹם יוֹם, על חלוֹציוּת מַתמידה, על אַקטיביוּת אישית בּלתי-פוֹסקת, גילוּי כּוֹחוֹתיו של כּל אחד ויצירת תנאים רצוּיים לגילוּי כּוֹחוֹת העוֹבדים – זהוּ העיקר בּמצבנוּ. כיבּוּש החיים ועשֹיתם יוֹם יוֹם – זוֹהי הפעוּלה, אשר הסידוּר החברתי צריך לאַרגנה וּלסייע לה.

גינה זוֹ לפני בּית-הפּוֹעלים בּפתח-תקוה⁸ אשר בּאה בּמקוֹם קוֹצי-הבּר והחלאה לפנים, מספרת לנוּ על השינוּיים שבּאוּ בּחיי הפּוֹעל, בּתנוּעת-העבוֹדה, יוֹתר מאשר כּל סיפוּרי פרשת הבּחירוֹת לועד הפּוֹעלים בּמשך שנים.

אין החיים שלנוּ מוֹציאים את המדיניוּת, ואף את ליקוּייה, אין עבוֹדתנוּ יכוֹלה להיוֹת פטוּרה הימנה, אוּלם אין המדינייוּת שבּעבוֹדתנוּ רשאית למַעֵט את דמוּתה של הפעוּלה הכּלכּלית, התרבּוּתית והחברתית-הפנימית, היוֹנקוֹת כּּלן ממקוֹר אחד וחוֹזרוֹת וּמשפיעוֹת אחת על רעוּתה, וּמכּוּלן יחד מעטרפת היצירה החברתית השלמה.

לא מפלגה תיבָּנה על ידי האיחוּד, כּי אם קהילה תסוּדר, קהילת-העוֹבדים בּארץ. לפעוּלה מַקיפה לסיפוּק צרכיה, לבנין עתידה, עתיד-העם. זהוּ בּנין-הכּלל, המַקיף את כּל העוֹבדים בּאשר הם עוֹבדים וּמשאיר את רשוּת-הרבּים שלנוּ מפוּלשת לרוּחוֹת-מחשבה, פתוּחה לגשמי-בּרכה מַפרים.

שאיפתה של קהילת-העוֹבדים בּארץ, “כּכּתוּב” ⁹: “לצוּר את חיי העם העברי בּארץ-ישֹראל כּקהֶלֶת עוֹבדים בּני-חוֹרין. ושוי-זכוּיוֹת, החיה על יגיעה, שַליטה בּרכוּשה ומסדרת את עבוֹדתה, כּלכּלתה ותרבּוּתה בּרשוּתה”. יסוֹדוֹתיה: הלאָמת-הקרקע, הוֹן לאוּמי ליצירת המשק וּלמִלוֶה לעוֹבדים; עליה עממית, קבוּצוֹת-עוֹבדים חפשיוֹת המנהלוֹת את עבוֹדתן בּרשוּתן, תנוּעה חלוּצית המפלסה בּחייה דרכים לעם, תחיית השֹפה העברית והַנחָלתה לעם, תרבּוּת עממית מַקיפה.

וּכתוֹרה בּלב, אשר אינה ניתנת ואינה צריכה להיוֹת מוּגדרת בּסעיפים, בּכּלוּלה בּרעיוֹן האיחוּד האמוּנה בּכוֹח העבוֹדה וּבתכָניה הגלוּיים והגנוּזים, בּכלל-העוֹבדים וּבעליה העתידה, כּי לא יכַזבוּ; ואף התקוה לעבוֹדה חברתית פוֹריה בּתוֹך תנוּעת-העבוֹדה על יסוֹד חירוּת-המחשבה, אֵמוּן חברים וּכבוֹד-אדם.

– – – – - -

ההתאַחדוּת מצטרפת מאגוּדוֹת-עבוֹדה, המאַגדוֹת את חבריהן לחיים פעילים לפי משלח-ידם וּתנאי-עבוֹדתם, על יסוֹד הפעוּלה האישית והשיתוּף החברתי. הסתדרוּתנוּ החקלאית, הצריכה לאַחד מעתה את כּל גלילוֹת הארץ, תמשיך את קיוּמה, משוּחררת מכּל אפוֹטרוֹפסוּת מפלגתית, עוֹבדת את כּל העבוֹדה הישוּבית-החקלאית העוֹמדת לפניה בּאין מפריע, מסדרת את העזרה ההדדית ואת ההספקה

המשוּתפת של חבריה, מטפלת בהדרכה וחינוּך-עבוֹדה, בּיצירת משקי-קבוּצוֹת, מתכּוֹננת לעבוֹדת ההתאַחזוּת הצפוּיה, ממלאה את העבוֹדה התרבּוּתית הפנימית ודוֹאגת לחינוּך ילדי העוֹבדים.

בּצדה של ההסתדרוּת החקלאית צריכה להיבּנוֹת ההסתדרוּת המַקיפה את פּוֹעלי העיר. משפל המדרגה החברתית צריכים פּוֹעלי העיר לצאת לחיים של יצירה כּלכּלית, של השֹכּלה חברתית, של פעוּלה חלוּצה. לא להתנגחוּת עם בּעלי-בּתים בּשכוּנוֹת יפוֹ וירוּשלים קוראים להם החיים כּי אם להעברת מרכּז הפעוֹלה אל יצירה כּלכּלית משוּתפת בּריאה ופוֹריה. הנסיוֹנוֹת הרציניים הראשונים של תוֹצרת משוּתפת בּריאה יאירוּ את חיי הפּוֹעל העירוֹני, אם בּן הישוּב הישן ואם החדש והעוֹלה מרחוֹק, ויַתווּ דרך ליצירה חדשה, לחיי קוֹממיוּת רבּי תוֹכן ועלילה.

גם כּיבּוּש העבוֹדוֹת הממשלתיוֹת קוֹרא לנוּ. הכנסת העבוֹדה העברית לרכּבוֹת ולמסילוֹת, לחשמל וּלטלגרף, יצירת תנאים אנוֹשיים מהוּגנים לעוֹבדים האלה וּפעוּלה תרבּוּתית-סידוּרית בּתוֹך העבוֹדה הזאת תדרוֹשנה את הסתדרוּתה ועוֹבדיה, ורב יהי ערכּה.

וגם אנשי האוּמנוּיוֹת החפשיוֹת, וּבעיקר המוֹרים העממיים והגננות, ודוֹר התלמידים הצעיר, בּמידה שהוּא מתכּוֹנן לא לרַדף “תכלית” וקַריֶרה כּי אם חיי עבוֹדה והתנדבוּת עממית, כּוּלם קרוּאים לסַדר יחד אתנוּ את חייהם. שאיפת-ההשתלמוּת, קשירת קשרים עם העבוֹדה והעוֹבדים, כּניסה לעבוֹדה תיקוּן החיים, הרמתם ושיפוּרם, חיפוּשֹ דרכים והתכּוֹננוּת לעתיד – את כּל אלה הם צריכים למצוֹא בּסביבתם בּתוֹך הסתדרוּיוֹתיהם.

והסתדרוּיוֹת אלה, המאוּחדוֹת כּוּלן בּרצוֹן אחד, בּרצוֹן יצירת חברת-העבוֹדה החפשית בּארץ, יתאחדוּ ל“אחדוּת העבוֹדה”, לתנוּעת עבוֹדה אחת, כּוֹללת, שלמה ומסוּדרת. כל אגוּדה, קבוּצה והסתדרוּת, חיה את חייה, חפשית ורבּת-היקף בּחוּג פעוּלתה, וּמרכּז מאַחד אוֹתן ועוֹשֹה את העבוֹדה הכּללית, המשוּתפת לכוּלן, ממלא את שליחוּת הציבּוּר המדינית בּמוֹסדוֹת הישוּב בּארץ וּבמוֹסדוֹת העוֹלמיים של העם העברי, בתנוּעת-הפּוֹעלים העברית וּבתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית. מרַכּז סביבוֹ את כּל כּוֹחוֹת הגוֹלה הנאמנים בּבּרית הציוֹנוּת-הסוֹציאלית, מתקשר וּמסייע לתנוּת-החלוּץ, מביא לגוֹלה ידיעוֹת נכוֹנוֹת על חיי העבוֹדה בּארץ, צרכיה וּשאיפוֹתיה, עוֹבד את העבוֹדה התרבּוּתית-העממית, מוֹציא ספרוּת ועתוֹנוּת לעוֹבדים ויוֹצר את המוֹסדוֹת הכּללים – כּספיים, תרבּוּתיים וּמדיניים – לתנוּעת העבוֹדה.

– – – – - -

זוֹהי ההצעה, כּפי שעלה בּידי לנסחה וּלבארה. מוּבן מאליו, שאין כּוָנתי להטיל את בּיאוּרי על מי שהוּא, לאוֹתה ההצעה עצמה יכוֹלים להגיע גם בּדרכי-מחשבה אחרות המבין יבין, כּי אין כּכלל לראוֹת בּדרים כּעין אלה וּבראשי-פרקים אחרים דוֹמים להם את מיצוּי התוֹכן האמיתי של תנוּעה חיה מתחילה. חוֹמר התנאים אשר דרכּם צריך רעיוֹן האחדוּת לפלס את דרכּוֹ לא נעלם מאִתנוּ. הרבּה משֹטיניםוצירוּפי-חבּלה עוֹמדים לבַלע את הטהוֹרוֹת שבּכּוָנוֹת. מנַדים, מיַדי-אבנים, מעַפרי-עפר, לא יחסרוּ, ואף פצעי אוֹהבים. אוּלם לא אלה יכניעוּ רוּחנוּ. תוֹכן חייה של “אחדוּת העבוֹדה” תלוּי לא בּמַציעים, כּי אם בּעצם מהוּת החיים של כּלל העוֹבדים בּארץ. לגוֹרלוֹ נמסר מהיוֹם גוֹרל האיחוּד. הוּא אשר יבנה את בּית-העבוֹדה יוֹם-יוֹם, והוּא אשר ימלא תוֹכן חייו.

נַאמינה נא בּחיוּתוֹ, בּשליחוּתוֹ, להגבּירוֹ.

יסוּד-המעלה.

א

תנוּעת-העבוֹדה בּארץ-ישֹראל היא ענף תנוּעת העבוֹדה הסוֹציאלית בּעוֹלם, השוֹאפת לגוֹל את האדם גאוּלה שלמה מעָקַת המשטר הקיים, המַשליט את ההוֹן הפרטי על חיי הלאוֹם, על יצירתוֹ הכּלכּלית והתרבּוּתית, על יחסי עצים וארצוֹת. המשטר השֹוֹרר, הקוֹבע את אוֹצרוֹת הטבע, עמל הדוֹרוֹת וּפרי רוּח האדם, המדעים והאמנוּת לקנין-יחידים, הוּא שעוֹשֹה את הכּלכּלה הלאוּמית חוֹמר לספסרוּת אדוֹני הרכוּש והתחָרוּתם, רוֹדה בּעמים, חוֹמס ארצוֹת וקוֹרא למלחמוֹת, מחַייב הוָית מחנוֹת עוֹבדים “עוֹדפים” חסרי-כל וּמחנוֹת שַליטים ושַמשיהם עתירי-כּל, מקפח את שֹכר העוֹבד, בּריאוּתוֹ, מזוֹנוֹתיו, חינוּכוֹ, משפחתוֹ, כּוֹח יצירתוֹ לחַייו, עוֹשק את הילד ואת הדורות העתידים.

מגַמתה: לכוֹנן את קיוּם החברה האנוֹשית כּמשפחת אוּמוֹת בּנוֹת-חוֹרין, שווֹת-זכוּיוֹת, על אָשיוֹת:

העבוֹדה הכּללית של כּל אישיה;

העברת אוֹצרוֹת הטבע והרכוּש, אשר נצבּר מדוֹרי-דוֹרוֹת, מרשוּת הפרט לרשוּת הכּלל;

סידוֹר כּל עיניני העבוֹדה והרכוּש על ידי החברה העוֹבדת.

תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל היא ענף התנוּעה הציוֹנית בּעם העברי השוֹאפת לגאוּלת עם ישֹראל מן הגלוּת.

מַשְֹאָתָה: תקוּמת עם ישֹראל, השָב לארצוֹ בּהמוֹניו, מתאַחז על אדמתוֹ, יוֹצר את יִשוּבה ועבוֹדתה, והוֹיֶה לעם חפשי, השליט בּארצוֹ, מדבּר בּלשוֹנוֹ העברית, מסדר את חייו בּרשוּתוֹ, ויוֹצר וּמפתח את קניניו החמריים והרוּחניים.

ב

בּציוֹנוּת המתגשמת שוֹאפת תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל, בּכוֹח עליה עממית רחבה וּמסוּדרת:

לצוּר את חיי העם העברי בּארץ-ישֹראל כִּקְהֶלֶת עוֹבדים בּני-חוֹרין וּשווי-זכוּיוֹת, החיה על יגיעה, שליטה בּרכוּשה וּמסדרת את עבוֹדתה, כּלכּלתה ותרבּוּתה בּרשוּתה.

הגשמת המטרה מחַייבת:

העברת אדמת ארץ-ישֹראל, מימיה ואוֹצרוֹתיה הטבעיים לרשוּת עם ישֹראל לאחוּזת עוֹלם של העם כּוּלוֹ.

יצירת הוֹן לאוּמי:

להכשרת האדמה והקמת נכסי-בּרזל של הלאוֹם (מסילוֹת, נמלים, יערוֹת, אניוֹת, מכוֹני-מים, מאוֹר חשמל); לקרדיט לאוּמי המוּקדש לבנין העבוֹדה הלאוּמית, החקלאוּת והתעשֹיה, בּעזרת קהילוֹת-עוֹבדים חפשיוֹת.

עליית חלוּצים לארץ, לחיוֹת בּה חיי עבוֹדה, לפלס את הדרך ולברוא את התנאים לעליה עממית כגוֹלה, וּלהשתתף בּיצירת מַעמד עוֹבד, רב-אוֹנים, אשר יבנה את קהלת-העבוֹדה העתידה.

הנחלת הלשוֹן העברית ואוֹצרוֹת התרבּוּת לכל העם, ושיתוּף קהל העוֹבדים בּחיי התרבּוּת ויצירתה.

ג

“אחדוּת העבוֹדה” מַקיפה את כּל הפּוֹעלים והעוֹבדים בּארץ, וּכמוֹ כן בּעלי אוּמנוּיוֹת חפשיוֹת, החיים על יגיעם, מבּלי לקפח עבוֹדת זוּלתם, - וּמנהלת את עבוֹדתה כּוּלה בּרשוּת עצמה.

“האחדוּת” מוּרכּבת מהסתדרוּיוֹת מקצוֹעיוֹת אוֹטוֹנוֹמיוֹת המאַדוֹת אל החברים לפי משלח-ידם.

“אחדות העבוֹדה” מאַגדת את מעמד-העוֹבדים לפעוּלה כּלכּלית, תרבּוּתית וּמדינית; עוֹסקת בּהמצאת עבוֹדה וּבסידוּרה, בּהספקה קוֹאוֹפרטיבית, בּחינוּך העבוֹדה וּבהשֹכלה כּללית וּמקצוֹעית, גוֹננת על כּבוֹד העוֹבד ועניניו, דוֹאגת להשבּחת תנאי העבוֹדה וקִדמתה, לוֹחמת את מלחמת שחרוּרה ושוֹקדת על הגבּרת כּוֹח היצירה של מעמד העוֹבדים.

“אחדות העבוֹדה” בּאה לעזרה לתנוּעת “החלוּץ” בּחוּץ-לארץ בּהמצאת אינפוֹרמציה והדרכה, למען התאים את פעוּלתה לעניני העבוֹדה בּארץ, מסַייעת לאַחד את כּל ההסתדרוּיוֹת הארציוֹת של “החלוּץ” לאגוּדה אחת על יסוּד עזרת-חברים, משמעת-חברים וּמוֹסדוֹת עבוֹדה משוּתפים, וּלגשרה קשר מעשֹי וסידוּרי את תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל.

ד

“אחדוּת העבוֹדה” משתתפת, בּתוֹר גוּף ארצי אוֹטוֹנוֹמי:

בהסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית;

באינטרנציונל הסוֹציאליסטי.

“אחדוּת העבוֹדה” רוֹאה צוֹרך וחוֹבה לעזוֹר לאיחוּד כּל ההסתדרוּיוֹת והמפלגוֹת אשר בּתנוּעת הפּוֹעלים העברים וּבתנוּעה הציונית בחוץ-לארץ, השוֹאפוֹת לחברת עבוֹדה בּארץ-ישֹראל, לברית לאוּמית, ציוֹנית-סוֹציאליסטית, אשר תעבוֹד שכם אחד בּמפעלים כּלכּליים, תרבּוּתיים וּמדיניים והגשמת מטרתן המשוּתפת. בשאיפה זוֹ משתתפת ההתאחדוּת בּתוֹר הסתדרוּת ארצית אוֹטוֹנוֹמית, בבּרית הפֶדֶרַטיבית העוֹלמית של הסתדרוּיוֹת “פּוֹעלי-ציוֹן”.

ה

מרכּז “האחדוּת” נבחר בועידה כּללית של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל.

משֹרד העבוֹדה של ההסתדרוּת החקלאית, בּהשתתפוּת חבר מרכּז האחדוּת, הנהו בּא-כּוֹח “אחדוּת העבוֹדה” בּכל פעוּלתה הישוּבית-החקלאית.

המוֹסדוֹת המרכּזיים של “אחדוּת העבוֹדה”, העוֹמדים ראשוֹנה על הפרק (מיעוטם קיימים כּיוֹם בּרשוּת הסתדרוּיוֹת יחידוֹת ודוֹרשים בּיצוּר, תיקוּן, הרחבה והעברה לרשוּת מחנה הפּוֹעלים כּוּלוֹ, ורוּבּם עוֹמדים להיוָצר):

1. תחנת-העוֹלים, בּית-האוֹכל וּמָלוֹן מסוּדר, לפגישת העוֹלים וּלקבּלתם בּראשית בּוֹאם, להכנסת חפציהם ושמירתם, למרגוֹע ראשוֹן מעמל הדרך.

2. לשכּת-עבוֹדה לחיפוּשֹ עבוֹדה, לאינפוֹרמַציה וקבּלת עבוֹדה בּארץ וּלקשרי מוֹדיעין בּחוּץ-לארץ.

3. קוּפת-חוֹלים.

4. המַשבּיר.

5. אגוּדת-המטבּחים. סידוּר כּל מטבּחי הפּוֹעלים בּקוֹאוֹפרציה אחת ובהנהלה מרכּזית, הדוֹאגת להטבת המזוֹנוֹת והבּישוּל, לנקיוֹן, לשיפוּר הסדרים, לסידוּר האָקוֹנוֹמיה והנהלת-החשבּוֹנוֹת, לתקנת תנאי העבוֹדה של המטבּח, להַנְוָיַת חדרי האוֹכל, חִיצוֹניוּתם ורְהִיטיהם.

6. בנק הפוֹעלים. אשר ימָצא בּידי ציבּוּר הפּוֹעלים, ויהיה המוֹסד הכּספי הראשי של מחנה העוֹבדים, אשר יסַייע להתפתחוּת העבוֹדה בּארץ.

7. מרכּז לעבוֹדה תרבּוּתית. להפצת השֹפה, להשֹכלה אנוֹשית, חברתית וּמקצוֹעית.

8. עתוֹנוּת חפשית המשוּתפת לכל קהל העוֹבדים.

9. הוֹצאת-ספרים לחינוּכוֹ וּלהשֹכּלתוֹ של העוֹבד.

מַרצה מאוּשר אני. בדברי כּמעט שלא נגעוּ, לא השתדלוּ לערער עליהם. חדשים אחדים רגשה הארץ על ענין האיחוּד, עיבּדנוּ תכנית מפוֹרטת. חשבנוּ שצירי הועידה ישקיעוּ את כּל כּוֹחם בּבירוּר התכנית לפרטיה – והנה לזה כּלל לא היוּ הלבבוֹת פּנוּיים.

אוּלם מרגיש אני את עצמי הפּעם לא כּמַרצה הבּא להגן על הנחוֹתיו, כּי אם כּעוֹמד לפני כּס המשפּט. יוֹתר נכוֹן, כּנידוֹן וּמוּקע לעמוּד הקלוֹן. פּה דיבּר חבר אחד שלדבריו אנוּ מקשיבים כּוּלנוּ, וחיכּינוּ לשמוֹע דברים אשר יבארוּ לנוּ, אשר יעזרוּ לנו, אשר יוֹציאוּ אוֹתנוּ מטעוּתנוּ, אם טוֹעים אנחנוּ. והנה בּא אוֹתוֹ החבר בּעל העבר הגדוֹל, בּעל המידוֹת הטוֹבוֹת, היכוֹל להפיץ אוֹר על כּל הענין ואוֹמר לנוּ כּי אנוּ טוֹחנים קמח טחוּן, ואוֹמר לנוּ כּי אנוּ זוֹרעים קנאה וּמַשֹטמה. דברים אלה היו פּסק-דין. אני, לפּחוֹת, ראיתי בּזה הוֹצאת גזר עלי, ולא על חטאַי היוֹם, כּי אם על כּל עבוֹדתי בּארץ-ישֹראל. אחרי זה אין לי לקווֹת לבירוּר עיוּני. אני בּעצמי שקוּע יוֹתר בּשאלה: אם אשמים אנחנוּ וּבמה?

היוּ ימים שלא הייתי בּעיניכם איש פּסוּל. איש מלחמה אני מנעוּרי. אני וחברי התנגדנוּ תמיד לשעבּוּד למלים, לצוּרוֹת-חיים חנוּטוֹת. ואזי, כשהמגינים על המצב הקיים היוּ מתנגדיכם – לא היינוּ בּעיניכם זוֹרעי ריב וּמַשֹטמה. והנה נהפּכנוּ כּוּלנוּ, עוֹבדי ההסתדרוּת, לוֹחמי אחדוּת-הפּוֹעלים כּל השנים, לאנשי-מדָנים. מדוּע? יען כּי אין אנוּ מסכּימים לכם? השקענוּ בּתנוּעת-האיחוּד את מירב שאיפוֹתינוּ ואת כּל כּוֹחוֹתינוּ. השתתפתי והייתי נוֹכח בּשוּרה של הרצאוֹת, אסיפוֹת ושֹיחוֹת לבירוּר הענין. ובכל מקוֹם היה רעיוֹן-האיחוּד למקים אח נגד אח.

אני רוֹצה להזכּיר דבר אחד. אנחנוּ רוֹדפי השֹררה וּמפיצי המדנים הזמַנוּ קוֹדם כּל את המפלגוֹת להיוָעץ.

אוֹמרים לנוּ, כּי אנוּ רוֹצים להקדים בּאיחוּדנוּ את החיים. כּי החיים צריכים לבוֹא וּלהוֹכיח. מאימתי התחילוּ אנשי “הפּוֹעל הצעיר” להשתמש בּטֶרמינים כּאלה. פּרַזה זוֹ היתה לפנים נחלת חוּג אחר לגמרי. אנשי “הפּוֹעל הצעיר” חשבוּ תמיד את עצמם לחלוּצים, ההוֹלכים לפני החיים. אבל אם לחיים אתם שוֹאלים, הרינוּ אוֹמרים: כּבר בּאוּ החיים והוֹכיחוּ! האנשים שעבדוּ בּהסתדרוּת כּבר נלאוּ, אין הם יכוֹלים לעבוֹד כּכה יוֹתר. 28 צירים בּלתי מפלגתיים, 19 צירים של “פּוֹעלי-ציוֹן” רוֹצים בּאיחוּד. וּבמה אנוּ עוֹסקים? לא בּשאלת האיחוּד, כּי אם בּזכוּת-הוֶטוֹ. הרצוֹן לאיחוּד זהוּ רצוֹן הציבּוּר, רצוֹן הרוֹב הגדוֹל – ואוּלי גם רצוֹנכם אתם בּעוֹמק לבּכם – והרצוֹן הזה רוֹצה לגבוֹר על זכוּת הוטוֹ. ולזה אתם קוֹראים אוֹנס וּכפיה.

על יסוֹד של אוֹנס אי אפשר לחיוֹת, ואי אפשר לבנוֹת שוּם חיים חברתיים בּריאים. וְהַאֲשָמָה בּאוֹנס היא האשמה כּבדה מאד. השאלה היא מי אוֹנס את מי: ציבּוּר הפּוֹעלים את “הפּוֹעל הצעיר” אוֹ להיפך.

אין שוּם רוֹב יכוֹל להטיל דעוֹת. אבל אין פּה כּלל ענין של דעוֹת. האם אנוּ גוֹזרים על חוֹפש-המחשבה? האם נפריע בּעד קבוּצה הבּאה וּמסתדרת על יסוֹד קשר פּנימי מיוּחד, על יסוֹד יחסי חיים וָנפש מיוּחדים? אבל אין אנוּ יכוֹלים להסכּים, כּי חיי-הציבּוּר של קהילת העוֹבדים ישָארוּ בּלתי-מסוּדרים, כּל זמן שאיזה מיעוּט לא ירצה בּסידוּרם.

אנוּ שוֹאלים, איפה הוּא הבּסיס המוּסרי להתבּדלוּת? אוֹמרים לנוּ, הבּסיס המוּסרי הוּא שאנחנוּ מאמינים בּכוֹחוֹת עצמנוּ. אני נזכּר בּ“בני משה” ¹ של אחד- העם. ההחליטוּ גם הם, מתוֹך אמוּנתם בּכוֹחוֹת עצמם, בּבחירוּתם העילָאית, כּי אין להם חלק בּהסתדרוּת הציוֹנית הכּללית? ועוֹד בּימים ההם וּביניהם היה מי שטען: האם מתאַחדים בּני-אדם רק משוּם שהם אנשים טוֹבים? אתה אדם הגוּן, הבה נתאַחד! הפּעוּלה המיוּחדה, אשר אין לאחרים חלק בּה, היכן היא?

אנוּ בּוֹחרים לנוּ חזית קשה מאד, חזית שבּה ניפּגש עם הרבּה עַם-הארצוֹת, עם הרבּה זרוּת, עם הרבּה הֶרגלי-חינוּך המתנגדים לנוּ ולעבוֹדתנוּ. ואנוּ רוֹאים בּזה את חוֹבתנוּ, חוֹבת כּוּלנוּ. אתם מוֹצאים לנחוּץ לפרוֹש מאִתנוּ. אני לא השתתפתי בּאסיפת “פּוֹעלי-ציוֹן” האחרוֹנה, אוֹתה האסיפה הפּתוּחה ששפּרינצק הצטער, על שֶלְ“הפּוֹעל הצעיר”, הסוֹגר את דלתוֹתיו, לא היה בּה כַּתָּב, בּכדי להוֹקיענה. אבל לבּי היה אִתם, עם אנשי “פּוֹעלי-ציוֹן”. בּשעה זוֹ מילאוּ הם את החוֹבה ההיסטוֹרית הגדוֹלה.

לא חשוּב, שֶפּה תישָמענה התחכּמוּיוֹת אוֹ ניצוּחים, כּי אם שֶפּה יעשֹה הדבר הנכוֹן: איחוּד כּוֹחוֹת העוֹבדים. ואתם, המבקרים אוֹתנוּ, יוֹדעים לאמוֹר לנוּ רק דבר אחד: איש לאוֹהליך ישֹראל! הזוֹהי המלה הדרוּשה לנוּ כּיוֹם?

אתם חוֹזים בּנוּ מראש את נקמתכם. אתם אוֹמרים לנוּ: “טוֹב, התאחדוּ, אם רצוֹנכם בּכך, אבל האיחוּד הלא לא יצליח, ואנחנוּ נבוֹא אחרי כן ונתבּעכם לאיחוּד חדש”. לשֹים את שאיפתנוּ ואַל, להפוֹך את האיחוּד לדבר של “צד”, של קנאה, ואחרי כן לתקוֹע: איחוּד חדש – נקמה כּזאת עוֹד לא בּרא השֹטן.

אני מציין בּדאבוֹן-לב, כּי אלה החברים של “הפּוֹעל הצעיר” שלפנים עבדנוּ יחד, והיוּ יחד אתנוּ בּבוֹני אחדוּת-הפּוֹעלים – היתה רוּח אחרת אתם זה שנים אחדוֹת. הרוּח המיוּחדת השוֹלטת בּ“הפּוֹעל הצעיר”, החשש להתרחבוּת ההסתדרוּת והשפּעתה – תקפוּ אוֹתם.

ההצעה שאתם מכניסים הצעת הפֶדרציה, אינה מעלה כּי אם מוֹרידה. פּדרציה יש לה מקוֹם בּין מדינוֹת שוֹנוֹת, בּין ציבּוּרים חיים לחוּד. לפדרציה יש מקוֹם בּיחסים שבּינינוּ וּבין הסתדרוּת של חוּץ. שקוֹלניק הציע כּעין משפט בּין-לאוּמי בּין המפלגוֹת. אבל אנוּ רוֹצים בּפירוּק ההזדיינוּת.

מה עוֹשֹה אסיפתנוּ? היא עוֹמדת וּמדבּרת תחנוּנים: אל תיפּרדוּ מאִתנוּ.

אין אנוּ רוֹצים לבנוֹת מפלגה – לשם זה יש לנוּ, לרוֹצים בּאיחוּד, די כּוֹח גם מבּלעדיכם. אין אנוּ רוֹצים בּשוּם שלילה של זכוּת-המיעוּט. איננוּ יוֹדעים איזה מיעוּטים יהיוּ בּתוֹך התאַחדוּתנוּ, מי יהיה בּתוֹך המיעוּט. אנוּ רוֹצים רק אחת, כּּי בּית-העבוֹדה יבָּנה. אנוּ חוֹשבים את קיוּם המפלגוֹת בּקרבּנוּ לרַע מוּחלט. אנוּ רוֹצים בּסידוּר קהילת-העוֹבדים, וּבזה הוּא הקוֹשי. מבּלי השתתפוּת חלק קטן קשה לבנוֹת את בּנין הכּלל. אבל קל מאד לחלק קטן להפריע את בּנין הכּלל, שהכּלל רוֹצה בּוֹ. בּארץ-ישֹראל עֵדים אנוּ לחזיוֹנוֹת כּאלה. מפריעים לסדר את ועד העיר בּירוּשלים, מפריעים לסדר את התאחדוּת המוֹשבוֹת בּגליל, כּל רצוֹן של בּנין נפגש בּאוֹפּוֹזיציה. וּבשביל כּך כּל אוֹפּוֹזיציה היא חזקה למדי. הרוֹצים אתם למלא את התפקיד הזה בּינינוּ?

אוֹמרים כּי איחוּדנוּ הוּא מפלגתי, יען כּי הוּא מיוּסד על “דעוֹת”. אבל אי-מפלגתיוּת אינה אוֹמרת חוֹסר-דעה. כּל סידוּר של כּל קהילה יש לוֹ בּיסוֹדוֹ הנחוֹת עיקריוֹת, גם לסידוּר הקהילה היפוֹאית. הסידוּר הוּא כּללי, בּלתי-מפלגתי, כּשהוּא שוֹאף לאיחוּד הכּלל, וּכשהוּא מתבּסס על דעוֹת, שעל יסוֹדן יכוֹל הכּלל להתאַחד.

כּנסת-העבוֹדה אינה אפשרית בּלי רעיוֹן מרכּזי. והרעיוֹן המרכּזי של כּנסת-העבוֹדה ישנוֹ והוּא משוּתף לכוּלנוּ – יצירת חברת-העבוֹדה העברית העתידה, בּאיזוֹ מלים שלא יבוּטא.

אני, למשל, מאמין בּכּנסת-ישֹראל, אפילוּ בּ“פּוֹליטיקה של כּלל-ישֹראל”. יש עמים אשר לפי מצבם המיוּחד, נעשֹה הגוֹרם הלאוּמי למרכּז חייהם. כּך כּיוֹם מצבה של בּלגיה. אבל יש תקוּפוֹת בּהיסטוֹריה אשר התוֹכן הסוֹציאלי נעשֹה למרכּז חייו של הלאוֹם כּוּלוֹ. עם כּזה הוּא עמנוּ, תקוּפה כּזוֹ היא תקוּפתנוּ.

אנוּ התחלנוּ בּדבר קשה. קשי הדבר הוּא בּעיקר לא בּוֹ בעצמוֹ, כּי אם בּהתנגדוּתכם וּבּאויר אשר אתם מקיפים את הדבר. אנחנוּ מלאים ספיקוֹת וחששוֹת. אוּלי אין אנוּ הראוּיים לאַחד? יוֹדעים אנוּ את חוּלשוֹתינוּ ורפיוֹננוּ. אפשר שמפּנינוּ סוֹבל הדבר. כּוֹרעים אנוּ תחת המשֹא. ויוֹדעים כּי אחריוּת כּבדה קיבּלנוּ עלינוּ. שלם ישלם המַבעיר את הבּעירה. ואחרי כּל האשמוֹת אשר אנוּ שוֹמעים, יוֹדעים אנוּ, כּי בּזה אין אנוּ אשמים. פּירוּד וּמַשֹטמה לא זרענוּ. אנוּ רק מילאנוּ את החוֹבה, לא השתמטנוּ מגוֹרלנוּ.

ההתאחדוּת אינה ענין של רצוֹן רע ושל יצר-הרע של יחידים. זהוּ צמח חי. וכוֹחוֹתיו גדֵלים מיוֹם ליוֹם. הרצוֹן הזה חי בּכוּלנוּ, והוּא הפּוֹעל גם בּנוּ. בּגלל המכשוֹלים שפּגשנוּ אי אפשר להסתלק מן הרעיוֹן אשר אנוּ מאמינים כּי הוּא צוֹדק, כּי הוּא הגוֹאל. אפשר שפּעוּלתנוּ תהיה לקוּיה, כּי ידינוּ תרפּינה, כּי אנוּ לא נצליח. אבל הדבר כּבר גדל מאִתנוּ. אנוּ נמשיך לפי כּוֹחוֹתינוּ. ואם לא אנחנוּ – אחרים ימשיכוּ אחרינוּ.

אדר א' תרע"ט.

(ועידת “אחדוּת-העבוֹדה”)

אָפיי מאד בּשביל מצב הדברים, כּי ציר הויכּוּחים הוּא לא הענינים עצמם, כּי אם השם ויחסי-השם. ואני מוֹצא לנחוּץ להתיחס לענין-השם מתוֹך יחס אחר, יהוּדי. מתוֹך כּפירה בּ“עבוֹדה זרה”. כּל העוֹלם נהנה מהשמש והירח, אבל יש עוֹבדים להם ועוֹשֹים מהם אלילים. אלה הם אנשי ה“שֵם”. בּכַנוֹתם את השם, הם רוֹאים אוֹתוֹ כּמציאוּת. בּמערכת “האוֹר” ¹ היוּ רגילים לכתוֹב על עניני משפּחת בּן-יהוּדה וּשאר יקירי ירוּשלים כּעל שוֹכני חצרוֹת-מלכים, וּבזה סיפּקוּ ודאי את הצרכים שלהם בּציוֹנוּת מדינית. אצלנוּ מתחילים כּאן להשתמש בּשמוֹת קוֹמוּנה, בּוֹלשֶביזם וכוּ', אבל כּל אלה הם ענין למחשבה וּלחיפּוּשֹ ולא ל“שמוֹת”.

ד"ר מטמן-כּהן גילה בּתכנית ההתאַחדוּת סוֹציאליוּת קתדראית. בּשביל חברינוּ התימנים, שאינם רגילים בּשימוּש מלים זרוֹת, צריך אני לבאֵר, כּי סוֹציאליוּת קתדראית יֵאָמר לשאיפוֹת השוֹנוֹת הרוֹצוֹת לפשר בּין העוֹבדים והבּלתי-עוֹבדים, בּניגוּד לשאיפוֹת הסוֹציאליוֹת של העוֹבדים עצמם והקרוּיוֹת רבוֹלוּציוֹניוֹת. אנחנוּ, אנשי “אחדוּת-העבוֹדה”, הננוּ אנשי-העבוֹדה. והסוֹציאליוּת שלנוּ היא סוֹציאליוּת של העבוֹדה, המוּבּעת בּמלים עממיוֹת וּבסגנוֹן הנוֹבע מתוֹך חיינוּ והרגשתנוּ. ואין לנוּ כּל צוֹרך להתכּנס דוקא לתוֹך דפוּסים מיכניים. אבל הסוֹציאליוּת הקתדראית מוּכרחה להכריז על הסוֹציאליוּת שלה, וָלא – תישָאר לה רק הקתדרה.

הייתי רוֹצה לספּר לכם איזוּ דוּגמאוֹת היסטוֹריוֹת מתנוּעת הפּוֹעלים. האינטרנַציוֹנל הראשוֹן לא נקרא בּשם סוֹציאַליסטי, כּי אם “אגוּדת-הפּוֹעלים העוֹלמית”. מַרכּס אמר בּפירוּש, כּי אינוֹ רוֹאה צוֹרך בּשם אחר. הקוֹמוּנה הפּריסאית – אף היא נקראה רק בּשמה היא. והסוֹביטים הרוּסיים נקראוּ לא בּשם תוֹרני, כּי אם בּשם כּזה, אשר כּל גוֹי פּשוּט יבין אוֹתוֹ. בּאנגליה תנוּעת הפּוֹעלים מסוּדרת בּצוּרה של “מפלגת פּוֹעלים” סתם. וּבבּלגיה מצאה לנחוץ המפלגה הסוֹציאלית להתרחב ולקרוֹא לעצמה מפלגת פּוֹעלים. איני אוֹמר זאת לשם הוֹראת-היתר, ולא לשם ניצוּח. כּדאי פּשוּט לדעת דברים כּאלה. התנוּעה הרוּסית, הקוֹסמוֹפּוֹליטית בּדעוֹתיה, והלאוּמית בּעצם, נקראה בּשם עממי, ושם זה (בּוֹלשביזם) היה עכשיו ליצירה עוֹלמית. ולא שאלוּ את פּי אחרים. ואצלנוּ אנשים חוֹששים להעמיד רגל בּעצמם.

אין לנוּ צוֹרך לסמן שוּם אידיוֹלוֹגיה, לא ציוֹנית ולא סוֹציאלית, כּי אם את הוָיתנוּ – עוֹבד עברי. זה אוֹמר הכּל.

אנחנוּ איננוּ מפלגה, ואיננוּ שוֹאפים להיוֹת מפלגה. אנחנוּ הננוּ בּרית ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת של העוֹבדים וּממלאים את כּל העבוֹדה של העוֹבדים. וּמגמתנוּ – סידוּר העבוֹדה, גילוּיה והנהלתה על ידי העוֹבדים.

מתנגדים פּה לסעיף, המבטא את האוֹטוֹנוֹמיה הגמוּרה של ההסתדרוּת החקלאית בּכל הענינים הישוּביים-חקלאיים. בּמשך זמן האסיפה לא מצאתי לנחוּץ לדבּר על דבר הערך המיוּחד של עבוֹדת-האדמה בּתנוּעתנוּ. על זה אין צוֹרך לדבּר. זה יש וקיים בּכל תנוּעת-העבוֹדה שבּארץ. אין אנוּ רוֹצים להטיל יחס זה על מי שאינוֹ עוֹבד בּחקלאוּת, אבל ההסתדרוּת החקלאית לא תשלים עם שוּם צמצוּם של עבוֹדתה. הנוֹגע בּזה מזיז אבן בּכל הבּנין. כּשרוֹצים לצמצם אוֹמרים: פּרוֹפֶסיה, פּרוֹפסיוֹנַלי. יחס זה של צמצוּם ה“פרוֹפסיה” אינוֹ נוֹבע מחיי העבוֹדה בּארץ. כל עוֹבד אמיתי רוֹאה בּ“פּרוֹפֶסיה” שלוֹ חזוּת הכּל: החקלאי, המוֹרה, האוּמן. וכל משלח-יד יוֹנק מתוֹך יצירת הישוּב כּוּלוֹ, ויש לוֹ מה לאמוֹר ליצירת הישוּב בּתוֹך עבוֹדתוֹ.

אדר א' תרע"ט.

לא “בּמקוֹם ספרוּת” ניתנה חוֹברת זוֹ. ההכנוֹת לעבוֹדה ספרוּתית, אשר תהיה ראוּיה לתנוּעתנוּ וּלמטרוֹתיה, הוֹלכוֹת ונעשֹוֹת. אוּלם אנוּ עוֹמדים רק בּראשיתן. וּלפי שעה, עד אשר יִוָצרוּ המפעלים הספרוּתיים, אשר בּהכנתם אנוּ משקיעים עכשיו מאמצי כּוֹחוֹת, אין אנוּ רוֹאים את עצמנוּ רשאים להימָנע מן המלה הנדפּסת, לשם מילוּי העבוֹדה המעשֹית של “אחדוּת-העבוֹדה”, לשם יצירת קשרים מעשֹיים, מַתמידים עם חברינוּ. בּקוּנטרסים האלה, הבּאים בּמקוֹם חוֹזרים, תבוֹאנה ידיעוֹת קצרוֹת מחיי העבוֹדה והארץ, מעניני ההסתדרוּת, מצרכי השעה, חליפת מכתבי-חברים בּשאלוֹת ההוֹוה, ואגב גם ידיעוֹת מהמתרחש בּעוֹלם ישֹראל, בּעבוֹדת הגאוּלה הלאוּמית, בּתנוּעת החלוּץ והעליה, בּתנוּעת השחרוּר הסוֹציאלית וּבחיי הפּוֹעלים העברים בּעוֹלם.

ניסן תרע"ט.

ההיסטוֹריה שלנוּ אינה פּוֹסקת אף יוֹם אחד מלהיעשֹוֹת. יוֹם יוֹם כּוֹתב העוֹלם את תוֹלדוֹתינו בּדמנוּ. ואנוּ – לא רק אָזלת יד, גם קוֹלנוּ נחבּא. העתוֹנים היהוּדיים מביאים את הידיעוֹת המחרידוֹת בּיוֹתר (ל“רגילוֹת” מי ישֹים כּיוֹם לב?), וּמסתפקים בּזה. אפסה, כּנראה, גם האמוּנה בּערכּוֹ של קוֹל יעקב. מי ישמע לקוֹלנוּ? אין מחָאוֹת, אין צעקוֹת “על הזבח”, אין קינוֹת “על השחיטה”. עָיפה הנפש להוֹרגים. וּכשניסה עתוֹן אחד בּאמריקה, ודוקא עתוֹן “קל” – “הקוּנדס” – להשמיע על דבר העמדת כּל החיים בּניוּ-יוֹרק, לחצי יוֹם לפּחוֹת, וּלהשמיע את קוֹל היהדוּת האמריקאית לפריס – לא נַענה. מפּינוֹת רחוֹקוֹת עדיין נשמע קוֹל ענוֹת חלוּשה. נוֹספוּ לנוּ לטענוֹתינוּ הנצחיוֹת טענוֹת חדשוֹת. כּלפּי מי הטענוֹת?

“אמוֹר אמרנוּ, כּוֹתבת ה”ניי צייט" בּארגנטינה, כּי כּאן לפּחוֹת זכּאים אנוּ לחיי חירוּת. את ערבוֹת השממה של ארגנטינה הלא הפכנוּ לישוּב פּוֹרח. בּלב המדבּר בּנינוּ נאוֹת תרבּוּת. כּה הרבּה סייענוּ למסחר ולתעשֹיה. ולא רק כּמתווכים נגלינוּ כּאן, כּי אם כּאנשי כּפר וּפוֹעלים. בּכל מקצוֹעוֹת המדע נתגלינוּ. רוֹפאים ועוֹרכי-דין, מלוּמדים, סוֹפרים ואנשי-מדינה המצאנוּ לארגנטינה. ואמריקה זוֹ הצעירה הלא כּמהה לזרם אנשים. אוּלם – לא לנוּ, לא לנוּ. כּמוֹ תמיד וּכמוֹ בּכּל – אנוּ לצנינים בּעינים, שֹעיר לעזאזל, מטרה לכל חץ. נסתם הגוֹלל על החלוֹמוֹת של “מדינוֹת חפשיוֹת”. אין כּבר יוֹתר מקוֹם, אשר בּוֹ אנוּ בּטוּחים בּחיינוּ. אם כּאוֹכלי דם תינוֹקוֹת ואם כּמוֹרדים מסוּכּנים – אחת דתנוּ: להוֹרג. לא רבוֹלוּציוֹנרים אסרוּ בּרחוֹב היהוּדים של בּירת ארגנטינה, כּי אם יהוּדים. יהוּדים ארוּכּי-זקן, לבוּשי ארבּע-כּנפוֹת, גם טליתוֹת וּתפילין שוּדדוּ. יהוּדים נסחבוּ בּזקניהם ונדחפוּ בּכידוֹנים לרָבעי הממשלה. ספריוֹת יהוּדיוֹת שוּדדוּ ונשֹרפוּ. והכּל בּאמתלה, כּי “הרוּסים” הם מַכּסימליסטים. הפּוֹגרוֹמים היוּ לנוּ לחם חוּקנוּ. פּצעינוּ אינם מספּיקים להירָפא. ואין מנוֹס. רוּחוֹת רעוֹת מטלטלוֹת אוֹתנוּ מארץ לארץ. חוֹלוֹת-מדבּר אנוּ מַשקים, שֹדוֹת-בּוּר אנוּ מַפרים, וּמקלט להניח ראשנוּ אין אנוּ מוֹצאים. בּכל העוֹלם נדדנוּ. ממזרח עד לפאתי מערב הגענוּ ושוּב אנוּ צריכים לעקוֹר את שרשינוּ".

הישוּב העברי בּארגנטינה, בּפי בּעל המאמר הזה וּבפי אחרים מטוֹבי התוֹשבים שם, עוֹשֹה את חשבּוֹן-הנפש של “שלוֹשים שנוֹת ישוּב”, בּמוּבן המדיני, הישוּבי והרוּחני – וקוֹרע קריעה. היתה התאמצוּת, התאמצוּת חזקה, מוּשֹכּלת, חסרת חוּש היסטוֹרי, חסרת שירת-נשמת-עם, אוּלם מלאה רצוֹן וכוָנוֹת בּריאוֹת לחיי אנוֹש, לקיוּם חפשי, לעבוֹדה, לאדמה. והנה, אחרי שלוֹשים שנה – זה החלוֹם וזה שֹבְרוֹ. לוינסקי המנוֹח, בּאידיליַת-העתיד התמימה “מסע לארץ-ישֹראל בּשנת ת”ת" חלם על דבר היחסים בּין המטרוֹפּוֹלין שבּארץ-ישֹראל ובין הישוּב הקוֹלוֹניאַלי “שלנוּ” בּארגנטינה, ועל דבר עלייתם של בּני ארגנטינה לארץ-ישֹּראל, והנה הם עוֹמדים לבוֹא – פּליטי חרב.

“הבּיתה, הבּיתה” – מסיים המאמר. זוֹהי הבּת-קוֹל העוֹברת עכשיו בּארגנטינה ולוֹחשת תנחוּמים.

מה אנוּ עושֹים בּשביל זה, שהתנחוּמים בּל יהיוּ תנחוּמי-שוא?

אֵין תִּקְוָה לַיּוֹנָה בְּצִפָּרְנֵי הַנֵּץ,

וְעַתָּה שְׁתֵּי עֵינַי מִזְרָחָה נְשׁוּאוֹת –

ניסח המשוֹרר, בּשנת תרנ"ד, את התקוה האחרוֹנה. ועתה, אחרי חצי יוֹבל שנים, עדיין נשארה זוֹ התקוה היחידה, הראשוֹנה והאחרוֹנה.

הרבּה התקרבנוּ אליה?

רטט, רטט עוֹבר את כּוּלך, למראה דמוּת העינים הנשׂוּאוֹת מזרחה, למראה עם שֹרידי חרב הנמלט על נפשוֹ, למראה תקוה-העם האחרוֹנה השֹוּמָה בּכּף. וּלמראה עמידתינוּ אנוּ, הישוּב הארץ-ישֹראלי, הדלה והריקה, אמידת “האח המבוֹרך”, אשר לוֹ “שְֹדוֹת בָּר, נַחֲלַת אָבוֹת וּמֶרְחָב וּדְרוֹר”, אשר לוֹ הוּבטח כּי “לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק”.

מה תקוָתנו כּי ניַחֵל, מה תקות עם, אשר אלוֹהיו שֹשֹ עליו להאבידוֹ וּלהשמידוֹ וּלנַסחוֹ מעל האדמה, אשר גוֹרלוֹ חפץ דַכּאוֹ והפגיע בּוֹ את עווֹן כּוּלם, אשר מחוּץ תשַׁכּל בּוֹ חרב עוֹלמית, וּמבּית – שגעוֹן ועיוָרוֹן, בּגד וָמַעל.

ואם עוֹד נגזר לחיוֹת וּליַחל, הרי בּכן, העינים החיוֹת הנשֹוּאוֹת מזרחה, בּכן תקותנוּ רוֹטטת.

סיון תרע"ט.

¹

בּימים אלה, כּשהעם כּוּלוֹ מתבּוֹסס בּדמיו, כּשכּל עינוּיינוּ וּכלימוֹת-חיינוּ ו“שאלוֹתינוּ” עלוּלים להימָחוֹת בּבת-אחת בּמבּוּל-הדם העוֹמד לכַלוֹתנוּ, כּשהמות והכּליוֹן מַקיפים אותנוּ מכּל עֵבר, חיים בּנוּ ונַעשֹים לחלק מחיינוּ, חלק טבעי ורגיל, אפשר שמוּזר, מיוּתר אוּלי, לטפּל בּציוּן לנפש, לנפש יחיד. ועם כּל זאת אין אני מַבליג על הזכּרה-מעטה זוֹ. יזָכר נא גם בּינינוּ, ה“מאוּשרים”, העוֹמדים כּיוֹם מחוּץ לתחוּם החוּרבּן, הפּטוּרים הפּעם מן הסכּנה להיסחב על המרצפת, להיוֹת מוּצגים אל הקיר, וּלהִיָרוֹת – שמוֹ של א. וַיטר, “הסוֹפר היהוּדי” הידוּע ודאי רק בּמעט בּתוֹך קְהָלֵנוּ, ואף לא בּהרבּה בּקהל קוֹראי אידיש.

את האבידה הספרוּתית שאבדה לנוּ בּוַיטר איני יוֹדע להעריך. איני יוֹדע מה הערכתוֹ בּפי מָרֵי-הבּיקוֹרת, איני יוֹדע לדוּן אם בּיצירוֹתיו יש מן השלימוּת, אם הן בּנוּת-קיוּם, וּוַדאי שאין אִתנוּ פּה יוֹדע מה היה לעבוֹדתוֹ הספרוּתית בּשנוֹת הפּוּרענוּת העוֹלמית. אוּלם לי, לקוֹרא, היתה מַצהירה מבּין שוּרוֹתיו עצמוּת אישית, מחשבה עֵרה ושירה כֵּנה גם בּניסיוֹנוֹתיו הפּיוּטיים, גם בּרשימוֹת-היוֹם. הכּניסה הראשוֹנה שלוֹ לספרוּת הַלֶגַלִית (אגב – א. וַיטר זהוּ רק כּינוּיוֹ הספרוּתי), הפּוֹאֶמה “לפנוֹת-בּוֹקר” ( “פאַר טאג”), היתה בּשבילי גילוּי של מוּסיקה טהוֹרת- צלילים, דבר-מה העוֹמד מחוּץ לספרוּת הרגילה, וּמבטיח. בּרשימתוֹ הראשוֹנה על התיאַטרוֹן היהוּדי – אשר לטיפּוּחוֹ, אגב, נשֹא את נפשוֹ – נשמעוּ אגב-אוּרחא ניבים אחדים של עוֹמק לאוּמי-היסטוֹרי, אשר דוּגמתם אינם מרוּבּים בּספרוּתנוּ הצעירה. וזה שוּב הבטיח. עד כּמה נתקיימוּ הבטחוֹת אלוּ – מי יוֹדע?

איני חוֹשב את וַיטר לאחד מאלה, אשר בּיכלתם הספרוּתית נמדדים חייהם. הוּא גוּפוֹ היה בּשבילי אחד מיַקירי-הרוּח של דוֹרנוּ. בּתוֹך מחנה אחר, זר אוֹ מתנַכּר לנוּ, היה זה אחד האנשים הקרוֹבים, היקרים. אין הפּילוּגים החברתיים בּוֹחרים להם להיעשֹוֹת דוקא על פּי חשבּוֹנוֹת נפשנוּ, ויש שמעֵבר לתחוּם חי וּפוֹעל אדם יקר לך וקרוֹב רב יתר מאשר בּני בּריתך המסוֹרתיים. מלבד דרך-המלך ישנם עוֹד שבילים ומשעוֹלים צדדיים, אשר אף בּהם חלוֹת פּגישוֹת, וּמלבד קוֹלוֹת-דברים שלמים, מאַחדים וּמפרידים בּהחלט, ישנן בּנוֹת-קוֹל, אשר לא לכל אוֹזן הן מגיעוֹת. וּמי יוֹדע, אם לא בּהן הקירבה האמיתית.

בּתוֹך האינטליגנציה הישֹראלית של דוֹרנוּ היה זה אחד המעטים, אשר חִיוּתוֹ, עֵרוּתוֹ וחוּשיו הטבעיים פּרצוּ להם דרך בּסיָגי ההנחוֹת המקוּבּלוֹת ושוֹלטוֹת, היה זה בּן-חוֹרין וּזקוּף-קוֹמה, המצא וַיטר את מקוֹמוֹ בּעבוֹדה החברתית? מסוּפקני. אפשר, כּי בּעצם הדבר היה גֵר גם בּספרוּת וגם בּציבּוּריוּת. בּין אנשי ה“בּוּנד”, אשר לוֹ עבד בּאמוּנה מנעוּריו, היה הוּא איש החוּשים הלאוּמיים-היסטוֹריים, איש האמנוּת והיניקה התרבּוּתית, “קל”, חשוּד על “מינוּת” ואף מרידה. "שָנה וּפירש. בּין פּרחי-הכּהוּנה בּעוֹלם האמנוּת הצעירה, אשר אִתם התהלך, ולהם היה לרֵעַ, היה הוּא איש המחשבה, הנאמנוּת הרַבּה לעם, להמוֹנים, איש החיפוּשֹים הרציניים, ההיפך של סטיליזַציה וצעצוּעי-מליצה.

הכּדוּר הפּוֹלני המציא לנשמתוֹ מנוּחה נכוֹנה בּין שאר קדוֹשים וּמעוּנים.

סיון תרע"ט.

ועתוֹני יהוּדים, בּקשר עם מאוֹרעוֹת חיים ועם סכּנת ההשמדה המרחפת עלינוּ, מפשפּשים בּמעשׂים וּבאִי־מעשׂים. מנסים עוֹד להרים קוֹל, כּחזן שנצטרד, מנסים לקיים מצוַת קינוֹת, אוּלם נוֹבלוֹת השׂפתים בּקללוֹת רפוּיוֹת, והאגרוֹף המכוּוָץ מוּרד כּלעוּמת שהוּרם. אגב מנַסים עוֹד ללמוֹד דבר־מה, יוֹתר נכוֹן, ללַמד, ללמד אחרים. מאוֹפן הלימוּד הזה וקבּלת המאוֹרעוֹת יש גם כּן אוּלי מה ללמוֹד. שוֹנים המדַבּרים ושוֹנים דבריהם וכוּלם – “על חטא”.

פּתח ד“ר ז’יטלוֹבסקי. הוּא, בּחריפוּתוֹ הרַבּה, מצא, תפס את האשם. חייב בּכל הצרה אשר מצאַתנו בּפּוֹלניה – היהוּדי, כּמוּבן. אוֹתוֹ היהוּדי – המכּירים אתם אוֹתוֹ? – אשר לא רצה לדבּר אידיש, ובבוֹאוֹ לוַרשה הכניס לשם את השׂפה הרוּסית, והקים נגדוֹ את טוֹבי פּוֹלניה. את האינטליגנציה הפּוֹלנית, זוֹ אשר בּעצם היא חַפּה וזכּה, ואפילוּ לאוֹטוֹנוֹמיה שלנוּ וּלדיבּוּר־אידיש שלנוּ לא היתה היא מתנגדת, אילמלא האינטליגנציה שלנוּ (המתבּוֹללת־הפּוֹלנית? – לא), הרוּסיפיקַטוֹרית. וככה הוֹלכת ונדפּסת בּימי השמד שוּרת מאמרים בּ”טאג" הניוּ־יוֹרקי, בּשם: היהוּדי בּתוֹר רוּסיפיקטוֹר בּפּוֹלין, וּבהם כּוֹרך הד“ר הנכבּד את כּל חריפוּת המחשבה ודקוּת הרגשה זוֹ בּמסירת זכרוֹנוֹת ודברי שׂיחוֹת “היסטוֹריוֹת” שהתנהלוּ בּשנים אלוּ ואלוּ בּין הד”ר ז’יטלוֹבסקי ו“ידידוֹ” המנהיג הפּוֹלני הסוֹציאלי פּלוֹני, ואיש־עמיתוֹ אלמוֹני. החליפוֹת והתמוּרוֹת אשר חלוּ בּהשקפת־עוֹלמוֹ הסוֹציאלית־רבוֹלוּציוֹנית־מתבּוֹללת־לאוּמית־אוֹטוֹנוֹמית־טריטוֹריאַלית־ציוֹנית־אידישית של הד“ר ז’יטלוֹבסקי, הלא הן בּעצם, בּדמוּת אישית – הבּיטוּי ההיסטוֹרי של פּרוֹצס התפּתחוּת המחשבה של האינטליגנציה העברית הסוֹציאלית, כּידוּע. מוּבן, ששׂיחוֹת אלוּ וכיוֹצא בּהן, ודאי שהן מסמנוֹת תחנוֹת חשוּבוֹת על דרך התפּתחוּת זוֹ, והרי הן נמסרוֹת על עמוּדים שלמים, מבּלי שתלך חס ושלוֹם טיפּה לאיבּוּד, זכּרוֹן לדוֹר אחרוֹן. זכוּ הדברים להקים קצת רעש בּעתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, להעלוֹת סביבם שרטוֹן – ספרוּת וּמכתבי־מחאה של קוֹראים. בּימים כּתיקוּנם היוּ דברים אלה, – אחד הקוּריוֹזים הספרוּתיים־התוֹרניים המצוּיים בּעבוֹדתוֹ של ז’יטלוֹבסקי, כּ”שאלת־הצלם“¹ למשל, בּזמנה – עלוּלים רק לעוֹרר מבּטי־הערצה של הקוֹרא ה”חסיד" על מקוֹריוּת ועמקוּת המחשבה של רבּוֹ, ובוּלמוּס הסוֹפרים היה עוֹטר את הסוֹפר־ההוֹגה בּחשיבוּת נוֹספת. אוּלם בּימים אלה היתה קהוּת־נפש זוֹ, הזוֹלפת לה בּניחוּתא ועל פּי כּל כּללי ההגיוֹן הפוֹרמַלי, סיבּה לזעזע את הקוֹראים וסוֹפריהם, עד כּדי לתת את ז'. למסייע בּידי צוֹררי ישׂראל. הרעש, אמנם, היה קצת מוּגזם, והד"ר ותוֹרתוֹ החריפה נקיִים, הלא כּל הענין בּעצם אינוֹ בּא אלא מתוֹך “אמנוּת לשמה”. “ואם לא נאה דרש, הרי נאה כּיוון”, אוֹמר פּתגם יהוּדי־רוּסי לחצאים. והכּוָנה ודאי שהיתה לטוֹבה. האם בּאמת אין שוֹוה הדבר, להוֹציא מכּל “הענין” מוּסר־השׂכּל מוּעט: דעוּ לכם, רבּוֹתי, כּי אין כּל הפּוּרענוּיוֹת מתרחשוֹת וּבאוֹת על ישׂראל, אלא בּאשר לא הגעתם למדרגת ההכּרה האחרוֹנה, שאני זכיתי להגיע אליה בּשנה פּלוֹנית ושמאוֹתה שעה שהגעתי אליה נעשׂתה היא, הכּרה זוֹ, למרכּז ההיסטוֹריה. וסוֹף דבר, שגם כּאן נמצאים אנוּ למדים, כּי שאלת השאלוֹת בּחיי העם, מרכּז הכּוֹח והרוּח, בּגלותּ וּבארץ־ישׂראל – היא האידיש.

מוּסר־השׂכּל אחר לוֹמד מכּל הנעשׂה סוֹפר יהוּדי אחר, פיליפּ קראנץ² מלומד שבּ“פוֹרבֶרטס”. לוֹמד, אמרנוּ, עד כּמה שבּכלל יש לוֹ צוֹרך ללמוֹד דבר־מה, מה שמסוּפּק מאד אם לשפּוֹט לפי כּל הלך־הדיבּוּר. בּעצם הדבר אין השאלה נוֹגעת בּוֹ בּיותר, ואם הוּא נוֹגע בּה, הרי זה בּאוֹתה המידה שהוּא בּכלל נוֹגע בּענינים תוֹרניים, רציניים, הדוֹרשים הסבּרה לקוֹרא הפוֹרברטסאי, המסכּן, אוּלם נוֹגעת בּו הפּעם שאלה אחרת: בּארזים נפלה שלהבת! ג’ייקובּ שיף³ הכריז בּראש גַלי, כּי “גם הוּא מסכּים” ל“ציוֹנוּת”. וחרדה נפלה על ה“פוֹרברטס”. לכאוֹרה, תמוּה הדבר, מה ראה ה“פוֹרברטס” לחרוֹד כּל כּך על ההסכּמה של ג’ייקובּ שיף, מה לבוֹחריו של “אוֹלדרמַן וְלַדֶק”⁴ הרבוֹלוּציוֹנר, לקוֹראיו של אוֹלגין⁵ הבּוֹלשביק הניוּ־יוֹרקי וּלאֵיל־הכּסף מזאטוּטי ישׂראל. אוּלם יש, כּנראה, חוּטים נעלמים (בּימינוּ יש לאמוֹר, זרמים אַל־חוּטיים) חזקים, המַבריחים את שני האגפּים שלנוּ, את אוֹדם- הפוֹרברטס וּזהב־היאהוּדיוּת. בּעלי זכרוֹנוֹת זוֹכרים ודאי את רחשי האַהדה, אשר ריחפוּ בּאויר הימים “ההם” בּין אנשי ה“בּוּנד” וה“רַבנוֹפּרַביֶה”⁶ וּבכן חרד פ. קראנץ ויצא להוֹכיח לחבר ג’ייקוֹבּ שיף את משוּגתו על פּניו. עצם הדברים – גרה עתיקה, עתיקה, כּאילוּ כּלוּם לא קרה בּעוֹלם בּמשך עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת – אָפיים, אָפיים. לא בּשביל הזמן הזה, כּי אם בּשביל הכּוֹתב. אדם תמים, וּכחוֹני הַמְעַגֵל בּשעתוֹ, משפשף עינוֹ ואינוֹ תוֹפס את התוֹהוּ ובוֹהוּ ואינוֹ מאבּד את בּטחוֹנוֹ. חבריו האחרים כּבר למדוּ לרוּח הזמן, וגם את הציניוּת האַנטיציוֹנית התאימוּ וסיגלוּ ל“אָפנה”. והוּא נשאר בּשלוֹ, ואגב לפי תוּמוֹ, הוּא מסיח לנוּ בּלחישה עצה טוֹבה: “אילמלא היוּ הציוֹנים והלאוּמיים שלנו מוּכּי סַנורים, והיוּ יוֹדעים, כּי יהוּדים צריכים לחיוֹת בּין אוּמוֹת־העוֹלם, לא היוּ מרגיזים את הגוֹיים בּדרישוֹת לאוּמיוֹת וכוּ' והיוּ מוֹצאים פּשרת־שלוֹם”.

אכן יש יסוֹד יהוּדי שבּנפש, השוֹלט וּמתגלה לפעמים מבּלי דעת בּעלים. נעלם הלבוּש הסוֹציאלי של התלמיד־חכם התוֹרני (זה שהשתתף, אגב, בּימי נעוּריו בּקוֹבץ של “בּיל”וּ" וכתב דברים חריפים וטו­ֹבים בּשעתוֹ על ה“אַליאנס” שאינה מבינה את השאיפוֹת של הדוֹר העברי הצעיר – זה היה אמנם לפני שלוֹשים ושש שנה – תרמ"ג!) ונתגלה לפי תוּמוֹ הפּרצוּף האמיתי של היהוּדי החי בּין הגוֹיים, בּ“גלוּת”, ודוֹאג לבלתי הרגיזם. שבו ימי הבּינַיִם. ואחרי עשׂרוֹת שנים של תחיה לאוּמית, וּדרישות וּזכוּיוֹת אוֹטוֹנוֹמיוֹת, מוֹפיע שוּב צל־הקדוּמים, עם הפּחד בּעינים, עם ההתחמקוּת וההסתגלוּת. אין דבר, שאת תחילתוֹ המחוּדשת מבשׂר פ. קראנץ, אדם בּן דוֹר עבר, אשר ראשיתוֹ נעוּצה בּהשׂכּלה של שנוֹת השבעים – הוּא הוֹלך, הצל, הוֹלך וּבא.

וז. ז’בּוֹטניסקי – נאמן לעצמוֹ. הוּא אינוֹ מפחד להרגיז את הגוֹיים. אדרבּה, בּ“פחד יהוּדי” זה רוֹאה הוּא את אשמתנוּ אנו בּאסוֹנוֹתינוּ החדשים.

בּגליוֹן א' של העתוֹן העברי החדש בּירוּשלים, “חדשוֹת־הארץ”, הוּא כּוֹתב:

“ואין צעקוֹתינוּ מוֹעילוֹת; ולא תוֹעַלנה. כּמוּבן, מלוֹנדוֹן אוֹ מוֶרסַליה תישָלחנה טלגרמות של נזיפה, וּמוַרשה יענוּ שכּבר התחילוּ לחקוֹר חקירוֹת והאשמים יֵעָנשוּ כּראוּי, אבל לא מלוֹנדוֹן אוֹ מוֶרסַליה לא יגידוּ את הדבר היחידי העלוּל לעצוֹר את יד התלין – לא יגידוּ: אם לא יחדל הטבח, ואם לא תתנוּ ערוּבּה מעשׂית שלא יִקרה עוֹד כּדבר הזה, אזי אין פּוֹלניה ראוּיה להיוֹת למדינה חפשית, את זאת לא יגידוּ; כּי הוּרגל העוֹלם – העוֹלם שאיננוּ יוֹדע – להאמין, כּי ראוּיה פּוֹלניה להיוֹת למדינה חפשית, כּי העם הפּוֹלני הוּא עם אוֹהב־חירוּת ורוֹדף צדק; ואנחנוּ, אנחנוּ שידענוּ את האמת זה מכּבר, לא עשׂינוּ מאוּמה כּדי לספּר אוֹתה בּרבּים. לפני עשׂר שנים בּקירוּב הוֹדיעוּ מנהיגי פּוֹלניה בּגלוּי וּבפוּמבּי את החלטתם להחריב את הישוּב היהוּדי בּארצם. את ההחלטה הזאת פּירסמוּ והבליטוּ בּכל האמצעים שהיוּ בּידיהם: בּעתוֹניהם, בּאסיפוֹת, בּ”דוּמה" הרוּסית – שדרשוּ ממנה להגבּיל את זכוּיוֹת היהוּדים בּפּוֹלניה, – וגם על ידי חרם כּלכּלי, ואף גם על ידי פּוֹגרוֹמים בּזעֵיר־אנפּין, למשל, כּאשר סגרוּ את דלתי בּית יהוּדי מבּחוּץ ושרפוּ אוֹתוֹ בּאש עם כּל הדרים בּוֹ. אז נשמעוּ קוֹלוֹת בּוֹדדים בּישׂראל שקראוּ בּאזני הקהל היהוּדי, כּי מימי מסעי הצלב וּמימי ספרד עוֹד לא עמדנוּ לפני סכּנה כּזוֹ הצפוּיה לנוּ מפּוֹלניה, וכי אוֹטוֹנוֹמיה של המדינה הזאת היא חוּרבּן לשתי מאוֹת ריבּוֹא של אחינוּ. אך לא האמין הקהל. למה בּחרנוּ בּמגן־דויד לאוֹת על דגלנוּ: הרבּה יוֹתר היתה מַתאימה בּת־היענה וראשה בּחוֹל, והכּתוֹבת למטה: “גם זוֹ לטוֹבה”. מה שצריך היה לעשׂוֹת, זהוּ: היה צריך להבין שבּפּעם הראשוֹנה אחרי גלוֹתנוּ ממדינתנוּ נמצאנוּ עתה לפני שׂוֹנא שיש בּידינוּ נשק להילָחם בּוֹ. בּימים ההם וּפּוֹלניה עוֹד לא היתה מדינה, וגם תקות האוֹטוֹנוֹמיה עוֹד לא היתה כּי אם תקוה. וּבשאפה להגשמת התקוה הזאת, לא יכלה פּוֹלניה להישען על כּוֹחוֹתיה היא, כּי אם הוּכרחה לבקש עזרה מוּסרית וּמעשׂית מכּל הצדדים, ודוקא מהמפלגוֹת המסוּרוֹת לרעיוֹן החוֹפש והשויוֹן לכּל. היא נשענה על המַשׂמאילים בּרוּסיה וּבגרמניה, היא נשענה על דעת הקהל המתקדם בּאנגליה וצרפת ואמריקה, אַהדת החוּגים האלה היתה החץ היוֹתר מחוּדד בּאַשפּתה – אוּלי החץ היחידי. את המצב הזה צריכים להבין, וּבמצב הזה – להשתמש. היינוּ צריכים להתחבּר עם יתר האוּמוֹת שידעוּ את טיבה האמיתי של פּוֹלניה – עם הרוּתֶני בּגליציה שהפּאן מוֹצץ את דמוֹ ויוֹרד בּפניו, אוֹתוֹ האכּר הרוּתני שתמך בּצירינו נגד הפּוֹלנים בּבּחירוֹת לפּרלמנט האוֹסטרי בּשנת 1906; עם הליטאי, שאת שׂפתוֹ גירשוּ הפּוֹלנים אף מבּית־התפילה; עם הבּיֶלוֹרוּסי בּפלכי מינסק וּמוֹהילֶב, שגם לוֹ יש מה לספּר על אהבת־החוֹפש הפּוֹלנית. כּל העמים האלה היוּ שכנינוּ, את נפשם ידענוּ, את שׂנאתם לפּוֹלנים ידענוּ!"

חייבים היינוּ “לפרסם ספרים ודוֹקוּמנטים, לשלוֹח משלחוֹת לכל מנהיגי הקהל, וצירים וסוֹפרים, – מז’וֹריס ועד האפּיפיוֹר – וּלגלוֹת לפני אוּמוֹת העוֹלם שהפּוֹלני ה”אוּמלל" וה“מדוּכּא” הוּא הוּא הלוֹחץ והמעַנה את היהוּדי, את האוּניאטי⁷ וגם את אחיו הקתוֹלי מגזע ליטא; לגלוֹת את הכּל וּלהזכּיר אוֹתם, כּי שלטוֹן־בּית הוּא כּלי־זין חשוּב וּמסוּכּן, שאסוּר למסרוֹ בּידי ילד, אוֹ שיכּוֹר, אוֹ תלין אוֹ חוֹלה־רוּח".

אבל נגד זה טענוּ, כּי “אסוּר לנוּ להתנגד לאוֹטוֹנוֹמיה של עם אחר גם אם העם הזה מוֹדיע בּגלוּי שקוֹדם כּל ישתמש בּשלטוֹנוֹ כּדי להשמיד את אחינוּ מעל פּני הארץ; אסוּר לנוּ להזיק לעתידוֹ גם אם מתכּוֹנן הוּא להחריב את הוֹונו ועתידנוּ; וכּתבוּ מאמרי מחאה בּעתוֹנוּת הז’רגוֹנית – וגם את המאמרים האלה אהבוּ לסיים בּהבטחה, שבּכל זאת, מוּבן מאליו, אין מתנגדים חלילה לשאיפוֹתיה הלאוּמיוֹת של פּוֹלניה, אבל מקוים, שהעם הפּוֹלני בּעצמוֹ בּטוּב לבּוֹ… מי אינוּ יוֹדע את השיר בּעל־פּה?”

לוּ השתמשנוּ בּכלי־נשק זה כּראוּי, “לוּ מילאנוּ את העוֹלם, כּמוֹ אחרי קישינוֹב וּבימי משפּט בּייליס, בּפרסוּם תוֹעבוֹת פּוֹלניה, ולוּ המשכנוּ והתמַדנוּ בּזה שנה אחרי שנה, – אז עוֹד לפני פּרוֹץ המלחמה הזאת היה כּל עסקן מדיני בּאירוֹפּה הנאוֹרה מבין, כּי שאלת פּוֹלניה איננה אַקסיוֹמה של המוּסר הפּוֹליטי, כּי אם פּרוֹבּלימה, מסוּבּכת וּמוּרכּבת וּמסוּכּנת”; ואז היוּ מכּירים בּקיוּמנוּ וּבשויוֹנוֹ…

אשרי אדם בּלתי מפחד. אשרי אדם המאמין בּכוֹח העתוֹנוּת והתעמוּלה המדינית, בּכוֹח היהוּדים לעבוֹדת פּרסוּם, ליצירת סֶנסַציה“, שהיא תעמוֹד לנוּ בּצרתנוּ. פּלא הדבר, שבּין חוּרבוֹתינוּ עוֹד מהַלך קוֹל אמיץ וּבטוּח, יצר־קוֹממיוּת, המַשיא אוֹתנוּ, כי יכוֹלים אנוּ להיוֹת שוים בּמלחמה זוֹ, אבל מה כּוֹחוֹ של הקוֹל הזה נגד הרגשה יהוּדית פּשוּטה, של שֵׂיה בּין זאבים, של מיעוּט קטן, תלוּי בּרוּח וּרפה־ידים, נגד המוֹנים־המוֹנים שכוּרי נצחוֹן וּשׂמחים להשמדתנוּ, מה כּוֹחה של כּל התעמוּלה, ל”דעת הקהל המתקדם“, מוּל ערכּה של פּוֹלניה בּ”שמירת הקיים", בּמלחמה נגד סכּנת־החוֹפש? מאין נקח את הכּוֹח להאמין בּכוֹחנוּ?

סיון תרע"ט.

אמר ה“קונטרס” / ברל כצנלסון

(לשאלת השׂפוֹת)

חזקה על הועד הפּוֹעל של “אחדוּת-העבוֹדה” שעשׂה מצדוֹ את הדרוּש, למען הסבּיר בּהסתדרוּיוֹת-בּריתנוּ שבּחוּץ-לארץ את עמדתנוּ, את המצב הנכוֹן של שאלת-הלשוֹן בּארץ, את מַהוּת ההחלטה של האסיפה המכוֹננת ¹ בּשעתה, וּכמוֹ כן, את כּל ההפסד ואי-הכּבוֹד שהתגלוּ בּפּוּלמוֹס שהתעוֹרר סביב להחלטת האסיפה המכוֹננת בּעתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, פּוּלמוֹס שר היתה לוֹ רק כּוָנה אחת: תחת מַסוה “הדמוֹקרטיה” להבאיש את ריח העברית והעברים בּעיני הקוֹראים.

אוּלם ה“קוּנטרס”, בּהביאוֹ את דברי ההחלטה של ועידת-לידז ² כּצוּרתה, מוֹצא לנחוּץ ללַווֹתם בּדברים אחדים על פּי הכּתוֹבת של שוֹלחיהם. דברים מעטים – וּברוּרים:

בּעוֹלמוֹ של הפּוֹעל העברי בּארץ-ישׂראל אין שאלת-לשוֹנוֹת קיימת. ההיסטוֹריה העברית נתנה לעמנוּ פּעם אחת את ארץ-ישׂראל ואת הלשוֹן העברית. וּתקוּמת ישׂראל השלמה היא בּהתחדשוּת חיי העם בּארצוֹ וּבלשוֹנוֹ, וּבחידוּש חיים שלמים אוֹרגניים. בּשבילנוּ קיימת רק שאלה אחת, מעשׂית, בּלשוֹן: כּיצד להחיש את תחיית הלשוֹן הגמוּרה בּפי כּל העם, כּיצד לעשׂוֹת את אוֹצרוֹת התרבּוּת העברית לנחלה לא רק ליחידי-סגוּלה כּי אם לנחלת העם כּוּלוֹ, כּיצד להכניס את המוֹני העם בּתוֹר כּוֹח פּוֹעל לתוֹך טויית התרבּוּת העברית החדשה, כּיצד לעבוֹד בּנידוֹן זה את הפּעוּלה הכי-נמרצת והכי-פּוֹעלת.

החלטת האסיפה המכוֹננת, הדוֹרשת מאת הנבחר לאסיפה את ידיעת הלשוֹן העברית נתקבּלה, לא על פּי לחץ של מי שהוּא מן החוּץ, כּי אם על פּי הסכּמה כּללית, שאנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, השתתפנוּ בּה ותמכנוּ בּה. החלטה זוֹ אינה בּאה לשם שלילת זכוּיוֹת ממי שהוּא. האסיפה, אשר קבעה את חוֹק הבּחירה, לא שללה שוּם זכוּת מאת הבּוֹחרים. אסיפה זוֹ היא שנתנה את זכוּת-הבּחירה לחברי הגדוּדים העברים מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה וקנַדה, מבּלי לשאוֹל לידיעתם בּעברית. החלטה זוֹ שנתקבּלה מבּיעה את הכּרתנוּ המוּחלטת – ואנוּ בּטוּחים כּי זוֹהי ההכּרה של העם העברי – כּי שׂפת בּית המחוֹקקים העברי בּארץ-ישׂראל היא רק אחת: עברית. ואת ההכּרה הזאת החיה בּקרבּנוּ לא ישנוּ כּל מלכי מזרח וּמערב. למעשׂה, מַתאימה ההחלטה שנתקבּלה לדרישת צֶנז-השׂכּלה מינימַלי. אין כּאן דרישת “לַמדנוּת” וּבחינוֹת, כּי אם ידיעת שימוּש-הלשוֹן בּדיבּוּר. וקַנדידַט, הנמצא בּארץ לא פּחוֹת משנה (לפני זה אין לוֹ, על פּי החוֹק, הזכוּת להיבּחר) ואת שׂפת-העם לא למד, זאת אוֹמרת, את עניני הארץ לא יֵדע, את הכּתוּב בּספרים ובעתוֹנים לא יקרא, את המדוּבּר בּאסיפוֹת, וּבאסיפה המיַסדת עצמה, לא יבין, – לשם מה הוּא יבָּחר, וּמה יהיה תפקידוֹ? רק תפקיד אחד נשאר לוֹ – לסדר אוֹבּסטרוּקציוֹת לעברית, ולדרוֹש לשוֹן אחרת. אוּלי יש בּחוּץ-לארץ מי שרוֹצה להעסיק את האסיפה המיסדת בּענינים כּגוֹן אלוּ. פּה הם אינם.

זוֹהי איפוֹא ההחלטה הנוֹראה, “הגזירה”, אשר מתוּבּלת ומפוּלפּלת בּצירוּף עוֹד כּמה שמוּעוֹת-שוא ³, הרתיחה את העתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, גרמה צער לכמה אנשים תמימים, הרימה את הצעקה: עברים עליך, ישׂראל! ונתנה בּפיוֹת יהוּדים דברי בּוּז וקַלָסה ללשוֹן, לארץ וּלעוֹבדיה, דיבּוּרים אשר הזכּירוּ את תקוּפת הטריטוֹריאַליזם, עליו השלוֹם.

ואל חברינוּ שבּחוּץ-לארץ כּה יֵאָמר: חדלוּ לכם משׂרידי האוֹפּוֹרטוּניזם הלאוּמי. התנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאַלית היא תנוּעה רבוֹלוּציוֹנית בּמוּבנה הכי-נעלה. היא גברה על המוּשׂגים השוֹלטים בּרחוֹב-היהוּדי, מוּשׂגי ההסתגלוּת והסוֹציאַליוּת של שיווּי-זכוּיוֹת וּביטוּל התחוּם, היא עמדה בּפני מַגפת הטריטוֹריאַליוּת, השכלית וההגיוֹנית, האוּמנם תיכָּנע היא לפני האוּגָנדיזם הלשוֹני? בּרבוֹלוּציה העברית הגדוֹלה תוֹפסת תקוּמת הלשוֹן העברית את מקוֹמה. ואַל נא, אַחי, תבזבּזוּ כּוֹחוֹת, כּוֹחוֹת הדרוּשים כּל כּך לעבוֹדת הגאוּלה, בּמלחמה בּנוּ, אשר עברנוּ לפניכם. אם הדברים האלה בּגוֹלה עוֹד אינם מוּבנים לכם למדי, הרי אנוּ מבטחים לכם, כּי בּבואכם לארץ – תאזינוּ ותבינוּ. האוּמנם תזרקוּ אבנים בּאוֹתוֹ מַעין הבּרכה והגאוּלה, אשר תבוֹאוּ בּקרוֹב לשתוֹת ממימיו? המעבר של הפּוֹעל הבּא לארץ אל שׂפתנוּ הוּא טבעי, פּרי ההכרח הפּנימי, – למה תכבּידוּ עליו את המעבר הזה בּהרכּבת מוּשׂגים כּוֹזבים בּגוֹלה? טבעי הוּא הדבר, שאתם שם עוֹבדים את העבוֹדה החינוּכית בּכל לשוֹן שהעם שוֹמע. אוּלם הפּוֹעל היהוּדי צריך כּבר מעתה להתחנך על ההכּרה, כּי פּה קמה לתחיה שׂפת-העם, השפה היחידה. והכּרה זוֹ תָקֵל עליו גם את המעבר. הנה קיבּלתם החלטה על “החלוּץ” ועל הכשרת חלוּצים על ידי עבוֹדת-אדמה ושיעוּרי-עברית. זוֹהי הדרך!

סיון תרע"ט.

לשנה המתקרבת

הלוּח מתחיל את השנה הבּאה בּעוֹד שלוֹשה חדשים. עם שנת הלוּח העברי מתחילה גם השנה החקלאית, שנת המשק והעבוֹדה. אוּלם את הדאגה לשנת-עבוֹדה, לשנה שיש עמה פּעוּלה ישוּבית, אין לדחוֹת עד בּוֹא השנה החדשה. חייבים להתחיל בּהכנוֹת נמרצוֹת מעכשיו. הוּרגלנוּ, אמנם, לזה, כּי קבוּצוֹת אשר שנת עבוֹדתן מתחילה בּתשרי, תקציביהן מתאַשרים בּחשוָן, וּבהמוֹת-עבוֹדה נקנוֹת בּשעה שכּל העוֹלם עוֹמד בּאמצע זריעה. עד כּמה זה מבטיח את עמל השנה, הראשוֹנה, המתחילה, כּמה זה מעוֹדד וּמֵקֵל על העוֹבדים – אין להרבּוֹת דברים. ואנוּ הלא גם למקרים כּאלה שׂמחים, וּבלבד שיֵעָשׂה דבר. ורק בּאוֹפן זה וּבתנאים כּעין אלה נוֹסדוּ רוֹב משקינוּ החדשים.

אוּלם הפּעם, בּתקוּפת הגדוֹלוֹת, יש לשקוֹד בּכל מאמצינוּ, כּי ההכנוֹת תיעשׂינה מעכשיו, וההתחלוֹת – בּמוֹעדן.

עוֹד לא היוּ ימים רעים לפּוֹעל, ימים רעים לכל העבוֹדה הישוּבית הפּרוֹדוּקטיבית, כּשנוֹת-גאוּלה אלוּ, זוֹ השנה השניה. אם בּשאר פּינוֹת-החיים בּאוּ עם התסיסה המדינית והתקווֹת הגדוֹלוֹת גם כּיבּוּשים מעשׂיים אחדים (בּחינוּך, בּמֶדיצינה וּבעוֹלם הפּקידוּת והמשׂרדים – הלא הרבּינוּ את ישוּבנוּ בּמידה הגוּנה) – הרי בּמקצוֹע זה נמשכים חיי המַשבּר האפלים, בּלחצם וּבדחקם, בּיַקרוּת הגוֹברת מיוֹם ליוֹם, בּתחלוּאים וּבאבדן כּוֹחוֹת גוּף וָנפש. ועוֹד יוֹתר. דוקא בּשנוֹת המשבּר, אם כּי נפסקוּ האפשרוּיוֹת של רכישת שטחים חדשים, לא נפסקה העבוֹדה הישוּבית הפּנימית. מצד ציבּוּר הפּוֹעלים לא פּסקוּ המאמצים לבצר את עמדוֹת העבוֹדה, להחליף את לחם-הקלוֹקל של קיוּם המשבּר בּעבוֹדה כּוֹבשת, מיַשבת, מחנכת. והדרישוֹת האלוּ נפגשוּ בּהבנה ידוּעה מצד הנהלת העבוֹדה הישוּבית הציוֹנית ואף מצד פּקידוּת יק"א בּגליל העליוֹן. והמאמצים האלה נתנוּ את פּריָם. על חשבּוֹנם יש לזקוֹף את התפּתחוּת מקצוֹע הירקוֹת, את השינוּי הגדוֹל לטוֹבה שבּא – רק בּימי המשבּר – בּעבוֹדת הפּוֹעלוֹת וסידוּרן בּקבוּצוֹת לעבוֹדה עצמית, התחלת עבוֹדה ישוּבית רצינית על ידי קבוּצוֹת-פּוֹעלים בּגליל העליוֹן, וּבמידה ידוּעה גם הרחבת גידוּל הדבוֹרים בּארץ. כּל זה לא צעק בּראש הוֹמיוֹת, כּל זה אוּלי בּלתי-ידוּע לא רק לקהל העירוֹני הרחב, כּי אם גם לרבּים מהעסקנים וּלאִכּרי המוֹשבוֹת; אוּלם מי שרוֹצה בּארץ-ישׂראל עוֹבדת יֵדע להעריך את המשקל האמיתי של הפּעוּלוֹת המעטוֹת האלוּ, וּבמחנה-העוֹבדים היוּ הם המשען בּצר, נקוּדוֹת התקוה וההבטחה. כּל זה, אמנם, נוֹסד בּבזבּוּז כּוֹחוֹת גוּף ונפש, שאין למעלה הימנוּ. בּתנאי חיים, אוֹכל וּמעוֹן, אשר אין כּל יכוֹלת להמשיך בּהם הרבּה. עשׂרים פּוֹעלוֹת בּחדר אחד, על יד אוּרוָה (“קבוּצת-עשׂרים” בּכנרת ¹), וישוּב של משפּחוֹת מבּלי כּל בּנינים, בּמשך שלוֹש שנים (קבוּצת כּפר-גלעדי בּגליל העליוֹן) – הן רק דוּגמאוֹת בּוֹדדוֹת מתנאי הפּעוּלה הישוּבית שלנוּ. וכל הסבל הזה נישׂא בּסבלנוּת עקשנית, ואף בּחדוַת-יצירה והתקדמוּת, בּתקוה לצאת על ידי כּך למרחב.

והנה בּאוּ שנוֹת-התקוה הגדוֹלוֹת וּמעוּפן, ונתבּשׂרנוּ כּי “בּמקוֹם הדוּנם יבוֹא המיל” – וּמַעינוֹת העבוֹדה הישוּבית נסתתמוּ. נתדלדלה הפּעוּלה, חסר כּל חידוּש, אין הרחבת השטח המעוּבּד, ואין אינטֶנסיפיקַציה של העבוֹדה בּפְנים, בּתוֹך התנאים הקיימים.

ואוֹתוֹ הציבּוּר העוֹמד בּחירוּף-נפש, בּשארית-כּוֹחוֹתיו, בּקשרי-מלחמה בּלתי-פּוֹסקים מוּל תנאי-הקיוּם הקשים, אשר ממנוּ ורק ממנוּ יש לצפּוֹת לעזרה בּהכנסת העליה החדשה, בּיצירת הישוּב העתיד, אשר בּאבדנוֹ הוּא יש לראוֹת גזר-דין מעשׂי וּמוּסרי על כּל עבוֹדתנו – מבזבּז את כּוֹחוֹתיו האחרוֹנים בּקיוּם מנַוון, בּאבדן התוֹחלת לראוֹת בּנחמה, בּמרי-יאוּש, הבּא בּזמן שכּל העוֹלם אוֹמר שירה כּביכוֹל, יאוּש, אשר אחריו קשה, קשה התקוּמה. וּמצב העבוֹדה בּארץ מחריד ואיוֹם. שַוְעת התימנים נחנקת ואין מַשמיע. פּוֹעלי המוֹשבוֹת בּיהוּדה, והחלוּצים החדשים מפּוֹלין בּיניהם, נמַקים בּרעב, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. פּוֹעלים, אשר היוּ מהטוֹבים בּקבוּצוֹת, והלכוּ לחיוֹת ולעבוֹד בּמוֹשבה, אינם מרויחים, בּשוּם אוֹפן, בּעבוֹדה תמידית, לקיוּם-נזירים מצוּמצם. תעברוּ בּמוֹשבוֹת יהוּדה, בּפתח-תקוה, בּרחוֹבוֹת, בּראשוֹן-לציוֹן, ותראוּ כּמה עסוּקים וכיצד ניזוֹנים הפּוֹעלים, האַשכּנזים, התימנים, ה“פּוֹלנים”. הדברים אפילוּ אינם נשמעים בּין הבּריוֹת. העתוֹנוּת בּארץ – מַחרישה. ורק המתנדבים הארץ-ישׂראליים – מאוֹת החקלאים שבּינינוּ, משוּללי היכוֹלת להשתתף בּעבוֹדה הישוּבית – ואנשי הגדוּדים האמריקאיים מתבּוֹננים ועיניהם כּלוֹת, והם רוֹאים לפניהם את עתידם, בּצאתם לחוֹפש, לחיי עבוֹדה – ולבּם מתחמץ.

התהיה גם השנה הבּאה שנת-מַשבּר, שנה שאין עמה עבוֹדה פּוֹריה, שאין עמה קיוּם אנוֹשי, הרחבת-האוֹפק, שנה של בּוּשה וּכלימה, של מַדְוִים וּמרי צוֹרב וּמדכּא?

תשוּבה, אם רוֹצים אתם, יֶשנה מן המוּכן: עד שלא ישתנוּ התנאים המדיניים, עד שלא יתבּרר המצב הכּללי וכוּ' וכוּ' – אין כּל אפשרוּת להתחיל.

אוּלם, שׂימוּ נא יד על לב ושאלוּ את עצמכם, מי הוּא הסוּפליוֹר השׂם בּפיכם את הדברים האלה: רצוֹן-הפּעוּלה, יצר-היצירה, חוּש-האחריוּת, הכּרת-המצב, הבנת-העבוֹדה?

ולא ולא, כּי רק הרישוּל, הרוֹחַק מן החיים, מחיי האדמה והעוֹבדים, חוֹסר היחס לעבוֹדה הממשית – הם הם המשיבים את התשוּבה הזאת.

כּי התנאים שלנוּ הם קשים, כּי שטח הפּעוּלה הוּא מצוּמצם – על זה אין צוֹרך לספּר לנוּ. אנוּ בּשאיפוֹתינוּ הישוּביוֹת שלנוּ, יוֹדעים וּמרגישים ודאי, עד כּמה הארץ אינה מתנוֹעעת, עד כּמה ידינוּ אסוּרוֹת. אבל האוּמנם בּא קשי-התנאים בּכדי לשמש כּסוּת-עינים להצדיק את חוֹסר הפּעוּלה, את הרישוּל, את אפס-ההתחלה? עוֹד בּתנאים של היוֹם יש די מקוֹם לעבוֹדה בּריאה, מחַנכת, עבוֹדה אשר תתן פּרי. עדים הם המפעלים החדשים הבּוֹדדים, שנעשׂוּ מזמן כּיבּוּש הארץ, בּהתאמצוּת ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי וּבעזרת מוֹסדוֹת הציוֹנוּת: קבוּצת הפּוֹעלוֹת בּמקוה-ישׂראל, קבוּצת טירה, אשר על שׂפת הים, לרגלי הכּרמל. והקהל הרחב ודאי אף את שָמעם לא שמע. בּשוֹפרוֹת לא נתקע עליהם. יש לחשוֹב כּי העסקנוּת הציוֹנית הגבוֹהה והעסקנוּת הציבּוּרית האִכּרית לא יְדָעָתַם, יש לקווֹת כּי ה“ספרוּת” של זקני הישוּב וּ“בני-הבּית” ² תגע בּהם רק לשם חיפּוּשׂ-מוּמים והוֹצאת דיבּה. ואוּלם האם לא הן הנקוּדוֹת היחידוֹת שנוֹספוּ לנוּ השנה, שאפשר להבּיט עליהן בּקצת נחמה? האם לא הם המקוֹמוֹת, אשר כּל הסר אליהם יחוּש, שיש כּאן חיים אמיתיים, פּוֹעלים, שיש עוֹד מקוֹמוֹת בּארץ שהעוֹבד עוֹבד, מבּלי³ את כּוֹבד-היאוּש ואת מרי המציאוּת הארץ-ישׂראלית, שיש עוֹד מקוֹמוֹת, שהכּוֹחוֹת לא פּסוּ, וּמציאוּת ציוֹנית, מציאוּת עוֹבדת, מתרקמת? והמפעלים האלה נבראוּ רק מפּני שעוֹד היה קצת רצוֹן ואמצעים. הם לא היוּ צריכים להישָאר בּוֹדדים. בּגליל העליוֹן וּבעמק יזרעאל יש עוֹד די שטחים בּרשוּתנוּ העוֹמדים ריקים ושוֹממים, מעוּבּדים בּידי זרים, יש די אדמת הרים בּרשוּתנוּ להתחיל בּהם בּנטיעה, כּמוֹ שהתחילוּ בּמידה לַבּוֹרַטוֹרית בּכּרמל. נטיעת-ההרים יכוֹלה להמציא עבוֹדה לכמה ידים, עבוֹדה פּוֹריה וּמַרהיבה, עבוֹדה שבּקרב הימים נהיה גֵאים עליה וּבצדק. יש עוֹד די שטחי-אדמה בּידי סרסוּרים יהוּדים, אשר להעבירם לידינוּ וּלהתחיל בהם עבוֹדה ישוּבית רצינית, זהוּ רק ענין של כּסף ורצוֹן.

מרכּז ההסתדרוּת החקלאית! אַל דמי לכם! ישנה עוֹד האפשרוּת לעשׂוֹת את השנה הבּאה, גם אם התנאים הרעים הנוֹכחים טרם שוּנוּ, לשנת-עבוֹדה, לסידוּר העוֹבדים בּארץ, לקבּלת-עוֹלים, להתאַחזוּת וּלמשק. אַל תחשוּ ואַל תתנוּ מנוּחה למוֹסדוֹת הישוּב, למנהלים האחראים של העבוֹדה הציוֹנית בּארץ.

אם גם השנה הבּאה תהיה שנת אפלה, שנת רעב ודכּאוֹן, שנת-דלדוּל וּמחנק-כּוֹחוֹת – לא יכוּפּר לנוּ, לכוּלנוּ.

סיון תרע"ט.

“פּלשֹתינה”, האוֹרגן של הועד הבּריטי-הפּלשֹתינאי היוֹצא בּמַנצֶ’סטר, כּוֹתב בּחוֹברת מיוֹם 26 אפּריל בּדבר השלטוֹן הנוֹכחי בּארץ-ישֹראל: “השלטוֹנוֹת הצבאיים, וּביחוּד האַרעיים, יש בּהם לקוּיים. הרכּבתם האישית היא מקרית. וּכמוֹ כן גם אָפני פּעוּלתם וּמכוֹנתה. הפּקידים הבּריטיים, בּמידה שהם אנשי צבא, הנם חסרי נסיוֹן אַדמיניסטרטיבי. בּמידה שהם שייכים לשלטוֹן האזרחי, הנם פּרי הוֹדוּ וּמצרים. ולא הוֹדוּ ולא מצרים אינן יכוֹלוֹת לשמש בּית-ספר טוֹב להנהלת ארץ-ישֹראל. – – ההבדלים בּין ארצוֹת אלוּ אינם רק בּחיים הכּלכּליים, כּי אם גם בּתנאים המדיניים. לא הוֹדוּ ולא מצרים אין מתנהלוֹת על פּי שיטת-מַנדטים. והפּקידוּת של ארצוֹת אלוּ אינה רגילה לראוֹת את עצמה כּחזיוֹן עוֹבר, המכשיר את הדרכים להנהגה עצמית של העם. הם נוֹטים לחשוֹב, כּי גוֹרל העמים להיוֹת מנוּהלים עוֹלמית וּתעוּדתם הם – לנהל תדיר. השקפה כּזוֹ אינה מוֹציאה אוּלי את מסירוּת הפּעוּלה וחריצוּתה, אוּלם אינה יכוֹלה לחיוֹת בּשלוֹם עם הגשמת המנדט, אשר ועידת השלוֹם אוֹמרת למסוֹר לבּריטניה – המנדט הוּא לשם ארץ-ישֹראל עברית. לגבּי פּקיד, שחוּנך בּמצרים אוֹ הוֹדוּ, טבעית היא הנטיה, לראוֹת את הרעיוֹן הזה כּמוּזר וכבלתי-סימפַּטי”. – – המאמר מזכּיר עוֹד, כּי המכוֹנה הפּקידוּתית נשארה בּעצם וּברוּבּה אוֹתה המכוֹנה הקדוּמה התוּרכּית, וּמוֹסיף: “אין כּל טעם להכחיש כּי הישוּב הארץ-ישֹראלי יש לוֹ טענוֹתיו שלוֹ נגד ההנהלה הנוֹכחית. אם המנדט לארץ-ישֹראל יתגשם בּאמוּנה, אזי מן ההכרח להביא שינוּיים בּשיטה, בּרוּח וּבהרכּבה האישית”.

הדברים האלה כּצוּרתם אמוּרים כּלפּי חוּץ בּיחס אל האדמיניסטרציה החיצוֹנית השוֹלטת בּנוּ כּיוֹם. אוּלם לנוּ, הנמצאים בּפְנים, יש מקוֹם להרהר:

וכי אין הדברים האלה, בּיסוּדם, הוֹלמים גם את האדמיניסטרציה הפּנימית שלנוּ? וכי לא צריך להיאָמר בּרוּר, כּי הגשמת המנדט, כּלוֹמר, פּעוּלה ציוֹנית אמיתית, מכוּונת למטרה, דוֹרשת – מבּלי דיחוּי – “שינוּיים בּשיטה, בּרוּח וּבהרכּבה אישית”?

---

משה סמילַנסקי, בּמאמרוֹ “מיליוֹנים”, בּגליוֹן ה' של “חדשוֹת הארץ”, מנסה להוֹציא קצת לאוֹר העוֹלם את ענין “ההלוָאה” של פּתח-תקוה, אחד הענינים אשר מפּני מעשֹיוּתם האמיתית אינם אוֹהבים את הפּרסוּם היָתֵר, ונוֹח להם להיעשֹוֹת בּמַחשך. ענין ההלוָאה הוּא כּך: עוֹד בּטרם דרכוּ כּפּוֹת רגלי ועד-הצירים הראשוֹן על אדמת ארץ-ישֹראל, זכה שליח המוֹשבה פּתח-תקוה לקבּל את פּניו על אדמת מצרים, וּלקבּל את דמי-הקדימה להלואה הלאוּמית. מהלוָאה זוֹ נתן לפּתח-תקוה בּראש וראשוֹנה 50.000 פוּנט (כּלוֹמר – **מיליוֹן ורבע פּרנקים).** בּדבר השאר עוֹד נמשכת הפּעוּלה המעשֹית. לשם זה אמנם לא נכתבוּ “מאמרים” וּבירוּרי-שאלוֹת (אפילוּ לא בּ“האזרח”), כּי אם נדפּס “מכתב” עם ההתחלה א. נ. בּראש, וּבתוֹכוֹ תקציב בּרוּר של כּל הדרוּש למען הקים את פּתח-תקוה על תלה – בּסך-הכּל, לא פּחוֹת ולא יוֹתר, –עשֹרה מליוֹן וחצי. הסכוּם הזה דרוּש: ראשית בּכדי לסלק את כּל החוֹבוֹת הפּרטיים והציבּוּריים שישנם לפתח-תקוה, ושנית, למען השיב לפתח-תקוה את כּל ההפסדים – למעלה מששה מיליוֹן פרנק – שסבלה בּימי המלחמה. שני חדשים אחרי המכתב יצאה בּדפוּס חוֹברת מיוּחדה בּשם “מצב פּתח-תקוה אחרי המלחמה”, שגם היא נפוֹצה בּקהל הרחב ונוֹעדה, כּנראה, לאוֹתוֹ ה“א. נ.” הנעלם, ושם בּאוּ אמנם שינוּיים בּמספּרים, פּתח-תקוה הסכּימה להוֹריד קצת – אבל תחת זה נתבּרר הצוֹרך בּהלוָאה לאוּמית זוֹ וערכּה הרחב בּיתר הרחבה ורגש.

מ. סמילַנסקי אוֹמר:

“כּשבּאוּ וסיפרוּ לי על ה”מכתב" של פּתח-תקוה, אמרתי בּלבּי, רק עלילת דברים היא. וּכשבּא לידי עצם המכתב, לא ידעתי אם לצחוֹק, אם לקלל ואם לבקש רחמים. – – בּשעה זוֹ, שהקפּיטלים הלאוּמיים הם אישוֹן העין; בּשעה זוֹ שהקפּיטלים הלאוּמיים יש להם שני תפקידים כּל כּך חשוּבים: להציל את העם בּגוֹלה מכּליוֹן, כּליוֹן ממש, ולבנוֹת את הבּית הלאוּמי, בּשעה זוֹ שכּל פּרוּטה ציבּוּרית היא בּבחינת הֶקדֵש, ושכּל הנוֹגע בּה אם בּמזיד ואם בּשוֹגג, לא ינָקה – בּה בּשעה בּאים אנשים מן הישוּב, אשר בּחשבוֹן ממוּצע יש לכל אחד מהם רכוּש של מאַת אלף פרנק, וּמבקשים עוֹד חמישים אלף! האין זה עווֹן פּלילי?… האוּמנם לא חשבוּ האנשים הטוֹבים, השֹפוּנים בּין פּרדסיהם, גפניהם ושקדיהם בּפתח-תקוה, כּי בּעשֹרת מיליוֹן פּרנק יכוֹלים לגאוֹל חלק מן האדמה העוֹמדת וצוֹעקת: גאלוּני! כּי בּעשֹרת מיליוֹן פרנק יכוֹלים להעמיד על הקרקע 500 משפּחוֹת צעירוֹת של עוֹבדים (הפּיזוּר של הכּוֹתב), אשר יחַיוּ ויַפרוּ את הארץ בּזיעת-אפּיהם?"

“אם אנשי פּתח-תקוה ישתחררוּ מכּל חוֹבוֹתיהם הפּרטיים והציבּוּריים, למה להם ששת המילוֹן הללוּ? מה יעשׂוּ בּהם? האוּמנם לא תחַיינה אוֹתם נחלוֹתיהם גם כּשישתחררוּ מכּל החוֹבוֹת? אוֹ שילכוּ לעסוֹק בּנטיעוֹת חדשוֹת?… האוּמנם הגיעוּ לידי כּך, שיחשבוּ כּי כּלל ישֹראל חייב ליצוֹר להם נטיעוֹת חדשוֹת על הישנוֹת? וּלאן ילכוּ אוֹתם ששת המיליוֹנים? בּדרך הישנה והכּבוּשה, דרך פּתח-תקוה, לכל אוֹתם המקוֹמוֹת שהֵצֵרוּ וּמצֵרים את רגלי פּתח-תקוה ואת רגלי כּל הישוּב? הלא תסכּימוּ גם אתם, בּני פּתח-תקוה, שמוּטב להקים בּששת המליוֹנים הללוּ, שלוֹש מאוֹת בּתי-אב, אשר יעזרוּ בּבנין הישוּב!…”

לא יפָּלא הדבר, אם בּני פּתח-תקוה לא יסכּימוּ לרעיוֹן זה. בּני פּתח-תקוה יוֹדעים, כּידוּע, חשבּוֹן, ויוֹדעים כּי אין להם חשבּוֹן להסכּים לרעיוֹן זה. השאלה היא אם אלה, אשר אליהם פּוֹנים בּדבר “ההלואָה הלאוּמית”, אם אלה אשר כּבר נתנוּ לפתח-תקוה את כּל ההלוָאוֹת של השנים הקוֹדמוֹת ואת המיליוֹן ורבע פרנקים של ראשית הפּעוּלה החדשה, שאלָה היא, אם אלה, שלידיהם נמסר הסידוּר של כּספּי הלאוֹם, ועליהם האחריוּת בּעד השימוּש הנכוֹן והמוֹביל למטרה, שאלָה היא, אם אלה יבינוּ את הרעיוֹן הפּשוּט הזה, ויסכּימוּ לעבוֹד על פּיו?

את שאלת קיוּמה החוֹמרי של פּתח-תקוה עצמה, שאלה חמוּרה אמנם והנראית לכוֹתבי המכתב לשאלה מדינית, הדוֹרשת את כּל התאמצוּת הלאוֹם והשקעת כּספים “פּי שנַיִם מאשר אספה הקרן הקימת בּמשך חמש עשֹרה שנה”, פּוֹתר מ. ס. בּפשטוּת: “ימכּרוּ למוֹסדוֹת אוֹ ליחידים משלנוּ שליש נחלוֹתיהם וישלמוּ את חוֹבוֹתיהם והקימוּ את הריסוֹתיהם. הרי כּכה עוֹשֹים אנשים נוֹרמַליים בּכל מקוֹם וּמקוֹם”.

היוּשם לב להצעה זוֹ, היוֹצאת מפי אדם, המעיד על עצמוֹ כּי הוּא “מאמין גם היוֹם בּתוֹעלת הישוּבית של ההתחלוֹת הקפּיטליסטיוֹת”? לביקוֹרת הבּאה מצד הפּוֹעלים אין, כּידוּע, לשֹים לב. היא הלא קיצוֹנית, מפלגתית, מוּגזמת. הלא גם בּשעת ההלואה של המיליוֹן ורבע בּאוּ הפּוֹעלים בּ“דרישוֹת מוּגזמוֹת” (הכנת 200 פּוֹעלים חדשים וּקביעת משֹכּוּרתם המינימַלית – שני שילינג וחצי, שמעוּ ושוֹמוּ), דרישוֹת, שכּמוּבן, לא נתקבּלוּ וגם לא הפריעוּ חס ושלוֹם להלוָאה. אוּלם הפּעם הלא בּאה הבּיקוֹרת ממקוֹר נאמן, בּלתי-חשוּד על כּגוֹן דא? ואף על פּי כן, קשה להאמין. מן הנסיוֹן יש ללמוֹד וּלשעֵר, כּי אם ההלואה הרצוּיה לפתח-תקוה לא תינתן יהיה זה רק מפּני דלוּת עם ישֹראל וחוֹסר כּספים, ואוּלם אם כּסף להלוָאה לאוּמית ימָצא – אזי, מוּבן מאליו, שבּעל הפּרדס קוֹדם לסידוּר עבוֹדה לחדשים. הלא זוֹהי הלוָאה “מסחרית” וּ“בטוּחה”.

תמוּז תרע"ט.

לפוֹעלי ארץ-ישֹראל קרה אסוֹן: נוֹסדה “אחדוּת-העבוֹדה”. אחרי שנים של פּירוּדים, אשר נימוּקיהם נתרוֹקנוּ זה כּבר מתכנם, אחרי שנים של מדָני-מפלגוֹת, אשר נתָנוּנוּ ללעג וּלקלס בּעיני כּל עוֹבר, ועשֹוּ את קיוּמנוּ הרציני והחמוּר חוֹמר לליצני הדוֹר, הוּרם דגל האיחוּד. חֶבר אנשים מבּינינוּ, השייכים על פּי עבָרם לחוּגים שוֹנים, וּמכּל החוּגים, הכּירוּ בּכל עָצמת החוֹבה הגדוֹלה, לשֹים קץ לקיוּם קַריקַטוּרי וּמַחפּיר של המפלגתיוּת בּציבּוּר העוֹבדים בּארץ. נאמרוּ מלים פּשוּטוֹת: שאיפה אחת יחידה לנוּ – בּנין עם ישֹראל עוֹבד וחפשי בּארץ-ישֹראל, ודרך אחת דרכּנוּ – דרך העבוֹדה והיצירה הסוֹציאַלית, ותרבּוּת אחת קוֹראת לנוּ – תרבּוּת-עבוֹדה עברית. לקריאת האיחוּד נענוּ: הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים החקלאיוֹת בּיהוּדה, גליל ושוֹמרוֹן, מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן”, כל האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת של פּוֹעלי העיר, מאוֹת חברי הגדוּדים מארץ-ישֹראל ואמריקאים, המתכּוֹננים להישאר בּארץ, חבוּרוֹת חבוּרוֹת של מוֹרים, תלמידים, בּוֹגרים, פּקידים וּשאר בּעלי אוּמנוּיוֹת חפשיוֹת. לא נענוּ – חברי “מפלגת הפּוֹעלים העברים בּארץ-ישֹראל הפּוֹעל הצעיר”.

האיחוּד לא יצא איפוֹא שלם וּמלא, לצערם הגדוֹל של ה“מאַחדים”, אשר קיווּ להיחָלץ בּבת-אחת מלחץ היחסים המפלגתיים. אוּלם בּמקוֹם כּמקוֹמנוּ, אשר כּל שאיפת-אִרגוּן פּוֹגשת תמיד כּוֹח מתנגד, לא יפָּלא הדבר, ולא ידהים, כּמה שלא יהיה קשה וּמצַעֵר.

יסוּד ועד העיר בּירוּשלים נפגש בּצאתוֹ לאויר-העוֹלם בּהתנגדוּת “ועד העדה האשכּנזית”, אשר לא רצה בּשוּם אוֹפן בּוַעד נבחר מכּל העיר, כּי אם בּ“בּלוֹק” פּדֶרַטיבי של ועדי-העֵדוֹת;

יסוּד הסתדרוּת כּפרית של מוֹשבוֹת הגליל על יסוֹדוֹת דמוֹקרטיים פּגש התנגדוּת נמרצה מצד חלק מהאִכּרים החשוּבים, אשר אינם רוֹצים להכּיר בּהסתדרוּת הכּללית, ויצרוּ לעצמם בּימה מיוּחדה;

ועכשיו, לעינינוּ, התקלה ה“אסיפה המיַסדת” עצמה בּהתנגדוּתם של “מתנגדי האשה”, אשר אינם מתנגדים מתוֹך איזוּ ענינים אוֹ פּניוֹת, חס ושלוֹם, כּי אם מתוֹך פּרינציפּ “דתי” – והתנגדוּת זוֹ, ההוֹלכת וגוֹברת, יוֹנקת מרפיוֹן ה“מיַסדים” ועוֹמדת לבַלע את האסיפה המיסדת כּוּלה.

כּוֹח משפּטי חיצוֹני אשר יכריח אוֹתנוּ להסתדר – אַיִן. הכּל בּנוּי רק על הרצוֹן הטוֹב וההסכּמה הכּללית. יסוֹד לאוֹפּוֹזיציה לכל רצוֹן של סידוּר ימָצא תמיד בּשעת הצוֹרך. וּמצב זה עוֹשֹה תמיד את אֵלוּ הרוֹצים לסדר את החיים הכּלליים: את הקהילה, את המוֹשבה, את הישוּב, ל“צד”. וּכשבּא, למשל, ועד הצירים לעשֹוֹת סידוּרים בּירוּשלים, הוּא אינוֹ מכּיר בּועד-העיר בּתוֹר כּזה, וּבאוֹפּוֹזיציה בּתוֹר כּוֹח מתנגד לעצם סידוּר הקהילה, כּי אם בּשני ועדי-עיר, בּשתי “מפלגוֹת” חדשוֹת. והמוּשֹגים “ועד עיר”. “הסתדרוּת כּפרית” ודוֹמיהם הוֹלכים ונעשֹים למוּשֹגי-מפלגוֹת. נמצא, מי שרוֹצה בּאיחוּדה וסידוּרה של ירוּשלים – הוּא “צד”, מי שרוֹצה בּהסתדרוּת כּפרית בּגליל – הוּא “צד”, מי שרוֹצה בּאמת בּאסיפה מיסדת – הוּא “צד”. והשוֹפט האוֹבּיֶקטיבי, הרוֹצה לצאת ידי חוֹבת הצדק לכל ה“צדדים”, מחפּשֹ לוֹ את שביל-הזהב, את נקוּדת הפּשרה. מה פּלא, כּי היינוּ גם אנחנוּ, הלוֹחמים כּל ימינוּ נגד האַבּסוּרד החֵטָא של מפלגתיוּת בּקרב פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, ל“מפלגה”, לצד. אין מפלט ממפלגתיוּת כּל זמן שכּל אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא יכוֹל לעשֹוֹת אוֹתך למפלגה.

אפשר היה להשלים בּקוֹשי עם המצב שנברא. לאמוֹר: עוֹד לא איכשַר דָרָא. ישָאר המצב כּאשר נברא. תעבוֹדנה ההסתדרוּיוֹת בּתוֹך תחוּמיהן. ויהי רצוֹן שתהא יצירת “אחדוּת-העבוֹדה” הצעד המכריע לאיחוּד העוֹבדים, אשר יגרוֹר אחריו, עם ההתפּתחוּת הטבעית של הענינים, אוֹ עם התאַמצוּת שניה, את האיחוּד הגמוּר והשלם. אוּלם לא כּכה רצה “הפּוֹעל הצעיר”.

“אחדוּת-העבוֹדה” עוֹד לא הספיקה לגלוֹת את פּרצוּפה המעשֹי; רוֹב חבריה-עוֹבדיה נמצאים בּגדוּדים; עבוֹדתה הסידוּרית, הישוּבית והספרוּתית מתעכּבת; חייה הפּנימיים, סידוּר האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת והסניפים, תוֹבעים את שלהם, את כּל הכּוֹחוֹת שישנם. התעמוּלה בּעד האיחוּד התנהלה רק עד צאת האיחוּד לפּוֹעל, מאז פּסקה מצד “אחדוּת-העבוֹדה” אפילוּ כּל תעמוּלה. אין לבּה למלחמת חוּץ, וכל עבוֹדתה פּנימה. והנה – מָלאה הארץ תרוּעה, צעקת-חמס. “הפּוֹעל הצעיר” הקדיש מלחמה על ה“מפלגתיוּת”. “פתח אש”, בּלשוֹננוּ הצבאית.

בּקוֹל רם תוֹבעים את המאַחדים למשפּט, למשפּט ההיסטוֹריה. ולא רק תוֹבעים למשפּט כּי אם דנים, וּמתחננים “להתאחד”, וּמאיימים, ואם בּכוֹחוֹת-בּית אין יש די, מביאים מרחוֹק את “מי שהיוּ לפנים פּוֹעלי-ציוֹן ולא נסחפוּ בּזרם” (מתוֹך מה?) לָקוֹב את המתאַחדים וּליָראם, וּמגלים פּשעים ועווֹנוֹת.

להיכּנס בּפרטי פּוֹלֶמיקה כּזוֹ איני מתכּוון. מי שלא יִצדק וּמי שלא יֶאשם, אוּלם בּרוּר לי, כּי עתיד תנוּעת-העבוֹדה, ועליית-חלוּצים, והבּנין הסוֹציאלי של הארץ – אינם תלוּיים אף כּל שהוּא בּחריצת-לשוֹן וּבחריצוּת של מחפשֹי-חטאים. ואקוה, כּי יעלה בּידי להשתמר מכּל אלה. הדבר שחפצתי – זהוּ לתת בּירוּרים אחדים לקוֹרא המתענין בּעצם הדבר, לקוֹרא אשר אינוֹ בּא לראוֹת כּיצד הצדדים מתקוֹטטים וּמי יצליח בּזה יוֹתר, כּי אם רוֹצה לעמוֹד על טיב בדבר.

לא את שאלת-האיחוּד בּיסוֹדה אני רוֹצה לברר כּי אם פּרטים אחדים, פּרטי אשמוֹת וטענוֹת. השוֹמע ישמע.

                                --------------------

מקריאת נוּסחאוֹת הטלגרמוֹת לחוּץ-לארץ, מהידיעוֹת האוֹפיציוֹזיוֹת, והאוֹפיציוֹזיוֹת למחצה, וּמדברי הפּוּלמוּס השוֹנים, מתקבּל רוֹשם אחד: בּאוּ איזה “אינטליגנטים”, שעשֹוּ קנוּניה בּיניהם, כּפוּ את ההר כּגיגית על פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, בּחטיפה וּבחפּזוֹן בּטרם הספיקוּ אלה לפקוֹח עין, הטילוּ עליהם איזוֹ תוֹרה זרה, הכניסוּ בּערמה בּפח של מפלגה אחת, אשר שינתה לשם זה את שמה, וּבמקוֹם איחוּד נתנוּ להם פּירוּדים חדשים, מלאכוּתיוּת, פּניוֹת, עריצוּת, עריצוּת ממש, כּעריצוּת ה“העבּרעער”, הכּוֹפים על ההמוֹן המסכּן בּארץ-ישֹראל את העברית, כּפי שהיא מתוֹארת בּעתוֹני אמריקה.

והנה דברים כּהוַיתם:

א. ועדת האיחוּד של ההסתדרוּיוֹת החקלאיוֹת פּנתה אל שתי המפלגוֹת, “פּוֹעלי-ציוֹן” ו“הפּוֹעל הצעיר”, לעַבּד יחד את תכנית האיחוּד, מבּלי כּל תנאים מחייבים למַפרע, בּכדי שעל יד המשֹא-וּמתן המשוּתף והחפשי תוּברר אפשרוּת האיחוּד. “הפּוֹעל הצעיר” דחה את ההצעה.

ב. שאלת-האיחוּד “החטוּפה” נתבּררה בּקרב ציבּוּר הפוֹעלים והחיילים בּמשך יוֹתר משלוֹשה חדשים. הצעת-התכנית נתפּרסמה ונפוֹצה ונידוֹנה זמן הגוּן לפני הועידה. על התוֹכחה ל“הפּוֹעל הצעיר”, בּועידת פּתח-תקוה, למה אינוֹ מוֹכיח לנוּ את טעוּתנוּ, השיב הנוֹאם הרשמי של ה“פּוֹעל הצעיר”: להתוַכּח אִתכם? אנחנוּ בּינינוּ התוַכּחנוּ זה שלוֹשה חדשים.

ג. החלטת-האיחוּד, על פּי הצעת-התכנית של “אחדוּת-העבוֹדה”, נתקבּלה: בּועידת “פּוֹעלי-ציוֹן” הי"ג – פּה אחד; בּועידת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים – בּ -48 דעוֹת נגד 12 (27 צירים בּלתי-מפלגתיים, 19 “פּוֹעלי-ציוֹן”, 11 חברי “הפּוֹעל הצעיר”, 2 חברי המרכּז); בּועידה הכּללית של פּוֹעלי הכּפר והעיר ואנשי-הצבא – פּה אחד.

                                    ---------------

הפּוּלמוּסים וה“ידיעוֹת” מתארים את ענין האיחוּד כּגלגוּל אוֹ שינוּי-צוֹרה של מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן. בּלשוֹנם העברית הצרוּפה יקָרא לזה מַניֶבר, מַניפּוּלציה. ואכן, הדבר מתקבּל על הדעת: אם מפלגה הסכּימה להיבָּטל, ודאי שראתה כּאן “רוַח”, למה לה כּל ה”עסק". והראָיה, שמפלגה ב' שחששה להפסד לא ויתרה על קיוּמה, והראָיה, שחבר “פּוֹעלי-ציוֹן” פּלוֹני אמר כּכה לעתוֹן פּלוֹני כּתב כּכה.

ואמנם יש בּזה מן האמת. פּוֹעלי-ציוֹן “הרויחוּ”. כל פּוֹעל-ציוֹן, שהפּוֹעל-ציוֹּניוּת שלוֹ אינה דבר שבּשלט, אינה פְּנִיה של כּנוּפיה, אינה שֵם חַנוּט, כּי אם שאיפה חיה לחברת-עבוֹדה עברית סוֹציאלית בּארץ-ישֹראל, ימצא בּתכנית “אחדוּת-העבוֹדה” וּבפעוּלתה את הבּיטוּי הצרוּף והשלם של מַשֹא-נפשוֹ, אם כּי, “אחדוּת-העבוֹדה” אינה מוּגבּלת בּמסגרת עיוּנית אוֹ מפלגתית של “פּוֹעלי-ציוֹן” וּמשאירה בּקרבּה חירוּת מחשבה והערכה עיוּנית לכל הזרמים האפשריים בּתנוּעת-העבוֹדה. חברי “פּוֹעלי-ציוֹן” התאַחדוּ, יען כּי הם הכּירוּ ונוֹכחוּ כּי שאיפת היצירה הסוֹציאלית אינה נחלת חוּג מצוּמצם כּי אם שאיפתוֹ של כּלל-העוֹבדים בּארץ.

אוּלם יוֹדע אני כּמוֹ כן חברים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” מ“זקני” “הפּוֹעל הצעיר” וּמראשוֹניו, החוֹשבים את עצמם עד היוֹם לאנשי “הפּוֹעל הצעיר” האמיתיים, וּלנאמנים לרוּח “הפּוֹעל הצעיר” משנוֹתיו הראשוֹנוֹת, בּטרם נהפּך ל“מפלגה”. הם משתתפים בּ“אחדוּת-העבוֹדה”, ורוֹאים בּה את הכּוֹח המאַחד את כּל העוֹבדים לשם גאוּלת-ישֹראל על ידי העבוֹדה, לשם תחיית התרבּוּת העברית בּעם ועל ידי העם. הם רוֹצים בּאחדוּת-העבוֹדה, יען כּי הכּירוּ בּאחדוּת שאיפת הגאוּלה, הלאוּמית וסוֹציאלית כּאחת, יען נוֹכחוּ, כּי השאיפה החלוּצית וּתחיית העברית אינן זכוּת-יחידים, כּי אם נחלת כּלל-העוֹבדים.

ויוֹדע אני גם כּן חברים רבּים שהיוּ והוֹוים על פּי כּל חינוּכם ויחסיהם בּלתי-מפלגתיים, לא בּמוּבן של חוֹסר יחסים לחיי העם והעבוֹדה כּי אם בּיחס לשני החוּגים אשר שֹררוּ בּארץ-ישֹראל, ויסוֹד הכּרתם היה – אחדוּת השאיפה של שחרוּר העם ושחרוּר העוֹבד, אחדוּת החיים והצרכים של העוֹבדים בּארץ, אחדוּת השאיפה החלוּצית בּכל גילוּייה: בּעבוֹדה, בּשמירה, בּגדוּדים, אחדוּת הסידוּר הכּללי והמַקיף של כּלל-העוֹבדים. לפי הגדרוֹת “המעַיינים”, הרי זוֹהי השקפת-העבוֹדה הסינדיקַלית של תנוּעת-הפּוֹעלים בּימינוּ, בּצוּרה עברית, ארץ-ישֹראלית. וחברים אלה רוֹאים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” את ההסתדרוּת המאַרגנת את העוֹבד בּתוֹך עבוֹדתוֹ, יוֹם יוֹם, מחַנכתוֹ בּעבוֹדה, לוֹחמת את מלחמת עניניו, צרכי השעה וצרכי העתיד, וּמַכשירתוֹ לעבוֹדה עצמית וּלשלטוֹן בּעבוֹדה. היא אינה מַפרידה בּין הפּעוּלה הכּלכּלית, התרבּוּתית והמדינית, המַעמדית והלאוּמית – ורוֹאה אוֹתן כּפעוּלה אחת רבּת-צדדים. היא שוֹאפת לחירוּת המחשבה העיוּנית, וּלאחדוּת-הפּעוּלה המעשֹית.

וּבא החבר, החפשי מכּל החשבּוֹנוֹת והכּינוּיים וההגדרוֹת הקוֹדמוֹת, וּמכריע בּיניהם: כּוּלכם צְדַקתם בּהתאַחדכם. היסוֹדוֹת אשר היוּ שוֹנים וּמתרוֹצצים בּראשית בּוֹאָם לארץ, נצרפוּ בּתוֹך חיי העבוֹדה מִסִיגיהם והתמַזגו לשלימוּת אחת יוֹתר כּוֹללת ויוֹתר מַקיפה.

ואין דבר, שכּל אחד, כּשיגיע לידי ניסוּח, ינַסח את הדברים כּיד הֶרגלוֹ וחינוּכוֹ. לוַכּחָן וּלנַצחן יתן זה אמנם מקוֹם להריע אף להצריח, אוּלם אנוּ, אנשי “אחדוּת-העבוֹדה”, איננוּ רוֹאים בּזה כּל אסוֹן. אין זוֹ הלכה למשה מסיני, שכּל הפּוֹעלים המאוּחדים למעשֹה מתחייבים על שֹפה אחת וּדברים אחדים. העיקר – שלא מן החוּץ הוּבאה לנוּ “אחדוּת-העבוֹדה”, כּי אם מוֹלדת-בּית היא, ולא נצחוֹן של צד, כּי אם נצחוֹן של כּוּלנוּ, פּרי השאיפה לאיחוּד ולפעוּלה, המוּנחת בּיסוֹדה של כּל תנוּעת-עוֹבדים אם היא נאמנה לעצמה, ואינה נִתְעָה בּשוא.

                                   ----------------------

חטא אשר אין לוֹ כּפּרה חטאוּ המאַחדים: הם הרסוּ את הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים. זוֹהי הרינה אשר מעבירים בּמחנה, בּמאמרי-עתוֹנים, בּשֹיחוֹת יוֹשבי-קרנוֹת. ורק עכשיו הוֹלך וּמתפּרסם בּעוֹלם הדבר, כּי היתה לנוּ הסתדרוּת חקלאית, טוֹבה, מצוּינה, כּללית, מאַחדת, “אֵם רחמניה” אפילוּ. בּאוּ ה“מאַחדים כּביכוֹל” וַהרסוּה. ודמעוֹת-תנים מוּזלוֹת, והספּדים וּשבחים, וסיסמה חדשה עוֹלה וּבוֹקעת: הם, הם הרסוּ את ההסתדרוּת החקלאית. הבה וּנקִימנה אָנוּ, הבה נתאַחד!

רָני עקרה לא יָלָדָה! זכינוּ סוֹף סוֹף אנחנוּ, “אנשי ההסתדרוּת”, אשר עליה שֹבענוּ תמיד מרוֹרוֹת, לקצת נחמה: רבּים בּני שוֹממה. נשֹמח איפוֹא על נצחוֹן רעיוֹן ההסתדרוּת ועל הגוֹאלים אשר קמוּ לה, אם כּי בּאוּ אלה לפָצענוּ וּלהוֹכיח את בּגידתנוּ. היה, אפשר, כּדאי לחקוֹר קצת ולדעת, מאַיִן בּאוּ אלה, מי הם המקוֹננים והמבכּים את ההסתדרוּת. כּמה מהם אשר לפנים היוּ אמנם בּבוֹניה, אך פּרשוּ ממנה מזמן ולא השתתפוּ לא בּבנינה ולא בּצערה, וכמה מהם היוּ מרוֹדפי ההסתדרוּת כּל ימיהם, מַשבּיתי-שלוֹם, מַפריעים בּעד כּל מפעל. אוּלם לא נטפּל בּזה. מי שחי בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי יוֹדע זאת מבּלעדַי, ולעוֹמדים מן החוּץ, הלא אין עֵדוּתי נאמנה: נוֹגע אני בּדבר. אני אדבּר לא על דברים שבּיחס, התלוּיים בּאֵמוּן, כּי אם דברים הניתנים להתפּרש וּלהתאַשר שחוֹר על גבּי לבן.

השאלה היא אם בּאמת נהרס דבר, מה נהרס ומי הרס. ההוּצא מי מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית וּמי המוֹציא? והתשוּבה היא: איש לא הוּצא מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית. שוּם דרישוֹת לחברי המיעוּט, אשר יכריחוּם לעזוֹב את ההסתדרוּת, לא הוּצגוּ. נכוֹן הדבר, כּי הרוֹב של ארבּע חמישיוֹת הועידה החקלאית קיבּל החלטה על דבר איחוּד כּל פּוֹעלי הארץ בּברית ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת. והמיעוּט לא היתה דעתוֹ נוֹחה מהחלטה זוֹ. ואוּלם על יסוֹד זה לא היה לוֹ שוּם הכרח לצאת מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית. ואם המיעוּט, אשר מנהיגיו הסתלקוּ מלכתחילה מלהשתתף בּבירוּר חפשי של תכנית-איחוּד, לא בּיקש לוֹ שוּם דרך להישָאר בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית ולא דרש לוֹ אפילוּ שוּם זכוּיוֹת של מיעוּט, המבטיחוֹת לוֹ את קיוּמוֹ ואת חוֹפש פּעוּלתוֹ בּתוֹך ההתאחדוּת, וּמצא לוֹ ליוֹתר נוֹח לברוֹח מן ההסתדרוּת החקלאית ולהרעיש אחרי-כן שמים וארץ על ההסתדרוּת שנחרבה ועל ה“מאַחדים” – מחריביה, על ראש מי תפּוֹל תלוּנתם? אוֹ אפשר שתוֹרת זכוּת-המיעוּט אוֹמרת, כּי הרוֹב של ארבּע חמישיוֹת של ההסתדרוּת צריך היה להיכּנע לרצוֹן המיעוּט, להישָאר בּלתי-מאוּחד, חסר-כּוֹח פּעוּלה, מפּני שכּך רצה “הפּוֹעל הצעיר”, אשר אגב לא הציע שוּם תכנית אחרת, כּי אם של את עצם האיחוּד, והביא לועידה רק הצעה של “אינפוֹרמַציה ורֶגוּלַציה” בּין שלוֹשה גוּפים מפוּזרים, אשר אין כּל יסוֹד לפירוּדם?

אוּלם יש גם לברר גם את עצם צדקת הבּכיה אשר מבַכּים את ההסתדרוּת החקלאית. מה היתה ההסתדרוּת וּמה קרה לה מעֵת היוָסד “אחדוּת-העבוֹדה”? האוּמנם הוּרע מזלה?

ההסתדרוּת החקלאית הכּללית, בּתוֹר מוֹסד המאַחד את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאים לכל עניניו החיוּניים, וּמנהל את כּל הענינים הפרוֹפֶסיוֹנַליים החקלאיים-ישוּביים על דעת עצמוֹ, היתה קיימת רק בּהחלטוֹת-ועידוֹת, בּלבּוֹֹת ה“הסתדרוּתיים”, הקרוּיים כּיוֹם “מאַחדים”, ואשר זכוּ משוּם זה בּימים ההם לשם הגנאי “מפלגת הבּלתי-מפלגתיים”. חוּץ לזה היתה ההסתדרוּת משמשת חוֹמר לויכּוּחים וּלניצוּחים, לרדיפוֹת וּלעקיצוֹת בּעל-פּה וּבעתוֹנוּת, לאיוּמים תמידיים על עזיבה ויציאה. הועידה הכּללית של ההסתדרוּת היתה אמנם מקבּלת החלטוֹת בּרוּח ההֶגמוֹניה הגמוּרה של הציבּוּר העוֹבד החקלאי על עניניו, אוּלם מה היה כּוֹחה למחרת-היוֹם, כּשהיתה מתאַספת ועידת-המפלגה והיתה מקבּלת החלטה מהוּפּכת, והחברים אשר היוּ גם פּה וגם שם היוּ נקלעים בּכף-הקלע? מה היה ערכּה של השאיפה לברוֹא מרכּז חקלאי אוֹטוֹריטֶטי, שיוּכל לדבּר בּשם כּל הציבּוּר החקלאי, וּלהגבּיר את הציבּוּר על כּל מיני סכסוּכים פּנימיים, וּלהציג לפני המוֹסדוֹת הישוּביים כּוֹח-עבוֹדה מאוּרגן, אם בּכל דלת וּבכל משֹרד היוּ שליחי המרכּז החקלאי נפגשים עם זוּגוֹת שליחי המפלגוֹת, המוֹפיעים אף הם עם תכניוֹתיהם? ויש שחבר המרכּז עצמוֹ היה צריך להיקָרע לשנַים: פּה הוּא משתתף בּעבוֹדה חקלאית אחת, ושם – שניה, סוֹתרת, מתנגדת. וככה התנהלה עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת בּמשך כּל השנים, למרוֹת ההתאמצוּת הבּלתי-פּוֹסקת של רוֹדפי-השלוֹם הבּלתי-מפלגתיים וחברי המפלגוֹת המסוּרים להסתדרוּת. כּל מפעל חדש שצריך היה להיוָסד, מן הספריה החקלאית המִסכּנה ועד “המַשבּיר” ועד קרן-העבוֹדה, נתקל בּהתנגדוּת של מפלגה זוֹ אוֹ אחרת, שראתה בּזה סכּנת התחרוּת לקיוּמה היא, למוֹסדוֹתיה שלה. המפלגוֹת לא השלימוּ מעוֹלם עם האוֹטוֹנוֹמיה החקלאית-ישוּבית של ההסתדרוּת, ואין לדבּר, שלא השלימוּ עם עבוֹדתה התרבּוּתית ועם שליחוּתה שיצרה לה בּמוֹסדוֹת הארץ. אם שליחוּת זוֹ היתה מתנהגת שלא לפי טעמם של מנהיגי אחת המפלגוֹת היוּ פּוֹסלים את זכוּתה: הלא היא נבחרה גם מאת חברינוּ המפלגתיים, איככה זה היא יכוֹלה להבּיע את דעתה בּניגוּד אלינוּ? קיוּם לא היה להסתדרוּת: אוֹפּוֹזיציוֹת, גלוּיוֹת אוֹ נסתרוֹת, מצד זה אוֹ אחר לא חדלוּ. רוֹב כּוֹחה היה מוּצא על הגנה. כּל ענין ההסתדרוּת היה כּעין “מינוּת”, epecb בּלע"ז, אשר סוֹבלים אוֹתה כּל זמן שהיא אינה מרימה ראש. וּבכל מקרה שההסתדרוּת היתה מגלה את שאיפת-שחרוּרה ושלימוּת-פּעוּלתה היוּ גם בּעתוֹנים וגם בּאסיפוֹת נשמעים האיוּמים: נצא ונַעזבכם. והנה קיימוּ את הדבר: יצאוּ ועזבוּ. ואוּלם קיימוּ קצת בּאיחוּר-זמן. ההכּרה של אחדוּת-הפּוֹעלים העמיקה לחדוֹר בּמשך הזמן הזה לתוֹך חוּגים רחבים, ועבוֹדת ההסתדרוּת הכשירה את הקרקע להתאחדוּת הכּללית. עוּבדה מעניֶנת: כּל אלה שעבדוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּהסתדרוּת והתמכּרוּ לפעוּלתה, משתי המפלגוֹת גם יחד, היוּ בּמאַחדים. נראה שיש איזה קשר בּין ההסתדרוּת החקלאית והאיחוּד.

הנפלה בּאמת ההסתדרוּת החקלאית? זוֹהי טעוּת, שמפיצים בּכוָנה וּבחשבּוֹן. מספר חבריה יצאוּה, לצערה הגדוֹל, מבּלי כּל הכרח. ועל יסוֹד זה משתדלים להשיא את העוֹלם, כּי ההסתדרוּת הלכה לאנחוֹת, כּי היא היתה למפלגה, וכי מצוָה למרר את חייה.

אוּלם כּכה הוּא מצב הדברים מבּחוּץ, בּעתוֹנוּת הלוֹחמת, בּלשכוֹת המשֹרדים. מבּפנים – אחר המצב לגמרי. ההסתדרוּת חיה ועוֹשֹה את עבוֹדתה, משוּחררת מכּל הלחץ והאפּוֹטרוֹפּסוּת והקנאה והתחוּמים המלָאכוּתיים אשר הדריכוּה מנוּחה. החבר של ההסתדרוּת החקלאית חפשי עכשיו מהצוֹרך לחלק את יחסיו הנפשיים לשני מרכּזים. את אשר להסתדרוּת ה“פּרוֹפֶסיוֹנַלית” להסתדרוּת ואת אשר למפלגה – למפלגה. שם בּהסתדרוּת – החוּלין, וּפה בּמפלגה – קוֹדש-קֹדשים. הוּא אינוֹ עוֹסק יוֹתר בּחיפּוּשֹ תחוּמים, בּצמצוּמם והרחבתם.

בּחברוֹ להסתדרוּת הוּא רוֹאה חבר שלם, ולא חבר למחצה ואוֹיב למחצה הטוֹמן לוֹ פּחים ורוֹקם מזימוֹת, כּפי שזה היה מקוּבל אצל רוֹב חברי המפלגוֹת שבּהסתדרוּת. הוּא יוֹדע, כּי הסתדרוּתוֹ זה הכּל, והוּא הבּוֹחר את המרכּז של ההסתדרוּת החקלאית והוּא הוּא הבּוֹחר את המוֹעצה הכּללית של “אחדוּת-העבוֹדה” כּוּלה. הוּא יוֹדע, כּי זכוּיוֹתיו “המדיניוֹת” אינן מקוּפחוֹת, כּי עבוֹדתוֹ התרבּוּתית אינה צוֹררת לעבוֹדה אחרת, כּי הפּוֹעל העירוֹני הוּא בּן-בּריתוֹ, ואינוֹ זר לוֹ, ואינוֹ עוֹיֵן אוֹתוֹ, המחיצוֹת המלָאכוּתיוֹת נפלוּ. מיטת-הסדוֹם, אשר בּה היוּ כּל השנים משכּיבים את ההסתדרוּת החקלאית, נתפּרקה. העבוֹדה התרבּוּתית המתנהלת עכשיו בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית, עם סידוּר המוֹרים המיוּחדים לכך בּמוֹשבוֹת וּבקבוּצוֹת ועם פּתיחת חדרי-קריאה, היתה בּלתי-אפשרית בּימי שלטוֹן המפלגוֹת. ההתנגדוּת לעבוֹדה תרבּוּתית היתה בּאה לא מפני גריעוּת העבוֹדה אוֹ פְּסוּל-הכַּונה, כּי אם: למה עוֹשֹה זאת ההסתדרוּת “הפּרוֹפֶסיוֹנַלית”, למה היא יוֹּצאת מתוֹך תחוּמיה? עברוּ הימים שחוֹזר אוֹ מכתב של המרכּז החקלאי היוּ זקוּקים לחפּשֹ להם מחסה בּצל כּנפי אחת המפלגוֹת, וּמה שלא היה לפי רוּחה היה נידוֹן בּגניזה, כּשם שנידוֹנוּ בּמערכת “הפּוֹעל הצעיר” בּגניזה החלטוֹת הועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה, כּשם שנידוֹן שם בּשתיקה, בּשתיקת-חרם, הקוֹבץ של הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים “בּעבוֹדה”.

ההסתדרוּת החקלאית קבעה איתן מקוֹמה בּתנוּעת-העבוֹדה שבּארץ ועתידה מוּבטח לה בּעבוֹדת-הבּנין של ארצנוּ. גוֹרלה קשוּר בּגוֹרל העוֹבד החקלאי, שרשיה עמוּקים וחיוּניים, ושוּם רוּחוֹת לא יעקרוּה ולא יערערוּה. לא רק הפּוֹעלים החיים אִתנוּ בּארץ, לא רק התימנים היוֹדעים אוֹתה וּמכּירים בּה, כּי אם כּל פּוֹעל חדש אפילוּ, יראה בּה את המוֹסד הטבעי של כּל הפּוֹעלים החקלאים, כּמה שלא יְעַפְּרוּ בּעפר לעוּמתה. ההשתתפוּת עם שאר הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים המקצוֹעיוֹת בּברית אחת רק מגבּירה את כּוֹחה ואת ערכּה, מַבהירה את אוֹטוֹנוֹמיוּתה.

                              ---------------------

הכּרה זוֹ של ערך ההסתדרוּת החקלאית ועתידה אינה מביאה, חלילה את חבריה לידי כּפיה והטלת דעתם על אחרים. כּל זמן שיש עוֹד איזה חוּג חקלאי עוֹבד מחוּץ להסתדרוּת, צריכה להינתן לוֹ האפשרוּת להשתתף בּהנהלת הענינים החקלאיים של פּוֹעלי הארץ. ואחת היא, אם אלה הם חברי “הפּוֹעל הצעיר” אוֹ “הצעיר הארץ-ישֹראלי”, אוֹ “האִכּר הצעיר”, וּבלבד אם על העבוֹדה מחיתם, ולא על ניצוּל. ועל יסוֹד זה בּאה הצעת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, כּשהתעוֹררה שאלת סידוּר העבוֹדוֹת החקלאיוֹת לשנה הבּאה, בּדבר סידוּר מוֹעצה חקלאית, נבחרת מכּל העוֹבדים החקלאים, עם הבטחת זכוּת המיעוּט, בּתוֹר מוֹסד עליוֹן העוֹמד למעלה מכּל ההסתדרוּיוֹת ויחסיהן. לא מוֹסד, המתַווך וּמפַשר בּין שני “צדדים”, צריכה להיות מועצה זוֹ, כּי אם המוֹסד העליוֹן של העוֹבדים החקלאים, ההגיוֹן של ההסתדרוּת החקלאית אמר לה, כּי הדרך היחידה ליצירת מוֹעצה כּזוֹ, אשר תשחרר אוֹתנוּ מכּל חיכּוּכים בּין-מפלגתיים, היא דרך הבּחירה העממית, הכּללית והפּרוֹפּוֹרציוֹנַלית, הנוֹתנת את האפשרוּת לכל “זרם” וחוּג להשפּיע על מהלך הענינים בּמידה המגיעה לוֹ. אילוּ היתה הצעה זוֹ מתקבּלת, אילוּ היתה מוֹעצה זוֹ נכנסת לחיים וּמצליחה, היה אפשר לראוֹת בּזה פּתח תקוה לעוֹד מוֹסדוֹת אחרים, כּלליים לכל ציבּוּר העוֹבדים, מוֹסדוֹת בּעלי כּוֹח משפּטי, מוּכּר וּמאוּשר מכּל ציבּוּר העוֹבדים. א ם תקוָתנוּ, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תהיה לאחדוּת כּל העוֹבדים, תקוּם בּקרוֹב אוֹ לא, אבל, לפי שעה, היוּ מוֹסדוֹת כּעין אלה מקיימים בּענינים חלקיים את אחדוּת העוֹבדים.

אוּלם – גם בּזה לא רצה הגוֹרל.

נגד הצעת מוֹעצה נבחרת הוּצג מצד “הפּוֹעל הצעיר” “פּרינציפּ” אחר: מינוּיים. שתי ה“מפלגוֹת” ממַנוֹת מקרבּן, שוה בּשוה, את חברי המוֹעצה. אחרת לא סַגי. וענין המוֹעצה נתבּטל. והאשמים, כּמוּבן, גם הפעם ה“מאַחדים”.

אוֹדה, כּי בּהיוֹתי מן הצד לכל המשֹא-והמתן הזה, ניסיתי לברר לעצמי ולמצוֹא את היסוֹדוֹת המוּסריים או ההגיוֹניים של פּרינציפּ המינוּיים, ולא עלה בּידי. האוּמנם מקבּל חלק מן הציבּוּר, המוּכתר בּשם עצם פּרטי, על ידי זה בּלבד, זכוּת של חצי הדעוֹת? האוּמנם נטוּלים זכוּת השתתפוּת זוֹ הפּוֹעלים הבּלתי-מאוּרגנים, הפּוֹעלים חברי “המזרחי”, התימנים (המכּירים אמנם בּהסתדרוּת החקלאית וּמשתתפים בּה, אבל זקוּקים יחד עם זה לביאת-כּוֹח נבחרת ישר מקרבּם), אוֹ החלוּצים החדשים, שטרם בּיררוּ את יחסם להסתדרוּיוֹת שבּארץ? האוּמנם זכּאים הכּוֹחוֹת המסוּדרים “להוֹציא” את כּל אלה בּברכה? אוֹ האוּמנם צריך חבר המוֹעצה החקלאית להיוֹת שליח המפלגה, היכוֹלה כּל יוֹם לצווֹת עליו וּלקראוֹ בּחזרה, ולא שליח נבחר מכּל הציבּוּר, האחראי בּפני כּל הציבּוּר, ואיננוּ כּפוּף לשוּם מוֹסד? האוּמנם צריכים אנוּ להכניס בּחיינוּ החברתיים שיטה זוֹ של מינוּיים על ידי המפלגוֹת ולא בּחירוֹת כּלליוֹת על ידי הציבּוּר?

כּאלה וכאלה עוֹד אפשר להקשוֹת. אוּלם מה תוֹעַלנה הקוּשיוֹת? כּה גזר היוֹשר העליוֹן של מפלגה, וּבפניו מי יעמוֹד? מי יברר, מי ידוּן, מי יכריע? יבּיע מי שהוּא את דעתוֹ – והיה אף הוּא תיכף וּמיד ל“צד”. ופּרינציפּ המינוּיים הוֹלך וּמתהווה, כּנראה, לשיטה, וההוֹכחוֹת והבּיסוּסים לא יאַחרוּ ודאי לבוֹא. אוּלם אנשים פּשוּטים מַרשים לעצמם לפי שעה לבאֵר את הדבר בּתכלית הפּשטוּת: “**הפּוֹעל הצעיר” אינוֹ רוֹצה להיוֹת מיעוּט בּמוֹעצה. ** נוֹח לוֹ שלא תהיה מוֹעצה, והוּא בּתוֹר כּוֹח מאוּרגן ישֹיג בּין כּה וכה את שלוֹ. זהוּ הנימוּק התמידי הפּשוּט של כּל בּוֹיקוֹטיזם ציבּוּרי ושל כּל אוֹבּסטרוּקציה, הָחֵל מחרֵדי ירוּשלים וכַלֵה בּשֹמאל שבּשֹמאל.

וּבכן?

– “אחדוּת-העבוֹדה” לא הצליחה. היא רק מַניֶבר.

– הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאית לא תהא לה תקוּמה, עד אשר לא תָפֵר את בּריתה ולא תצא מתוֹך “אחדוּת-העבוֹדה”.

–מוֹעצה חקלאית לא תיכּוֹן, עד שלא תוַתרוּ על בּחירוֹת כּלליוֹת וּפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוֹת.

והלאה?

– חפצתם בּאיחוּד? הרי לכם. שתוּ את כּוֹס התרעֵלה עד תוּמה.
איש בשֹר רעהוּ נאכֵלה.

האם להוֹסיף, לברר, לפנוֹת בּ“דברי שלוֹם ואמת”, אוּלי עוֹד יש לתקן, להציל? כּלוּם ישָמעוּ הדברים? הלא “איש-מפלגה” אנכי, נוֹגע בּדבר.

תמוּז, תרע"ט.

כּמים קרים על נפש עייפה הן בּאוֹת, החדשוֹת הטוֹבוֹת, היפוֹת, משמיעוֹת הישוּעה. הרוּח מתאַגד. בּגרמניה – מוֹעצת העוֹבדים האינטלקטוּאַליים, בּצרפת – “בּהירוּת” ¹ המחשבה והאמנוּת. ועוֹד יוֹתר. אוֹיבים מוֹשיטים יד אח אל אח, והנה – “אינטרנַציוֹנל של הרוּח”. וכי אין הנחמה דַיה?

הנה חלפוּ הימים, אשר רק האָטד, העָקר ונבוּב-הלב, התנשֹא למלוֹך, והזית והתאנה והגפן, עמוּסי התנוּבה הטוֹבה, התחמקוּ בּענוַת-חן גאה מ“לנוּע על העצים”. הרוּח, בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אוֹמר הפּעם למשוֹל בּנוּ. וּדבריו מה נמרצים. האזינוּ: אנשי-הרוּח מתנגדים “למדינה הנשענת על כּוֹח וּמשפּילה את האדם לתפקיד של כּלי-שרת לפּוֹליטיקה של אוֹנס”, “לקפּיטליזם העוֹשֹה את האדם למכשיר”, “לכל צוּרה של אַדנוּת-מעמד”. הם רוֹצים “לבטל בּאוֹפן בּין-לאוּמי את עבוֹדת-הצבא”, “להנהיג הלאָמה מתקדמת, הפחתה מתקדמת של שעוֹת-העבוֹדה בּהתאם לטבע הטכניקה וּשְוִי התנוּבה”, “להגוֹת את המעצוֹרים דרך התפּתחוּתוֹ של הכּשרוֹן העוֹבד”, ועל כּוּלם הם שוֹאפים: “לעשֹוֹת את החיים הציבּוּּריים לכלי-שרת לתכליוֹת מוּסריוֹת”.

כּכה מדבּר אלינוּ הרוּח הגרמני, אֲמוּן הבּיטוּי המַגדיר, העיוּני והכּבד. הרוּח הצרפתי מַמתיק וּמַמליץ: “הרוּח אינה צריכה להיוֹת משוּעבּדה לשוּם דבר. אנוּ עבדיה והיא גבִרתנוּ. עלינוּ להָגֵן על אוֹרה וכוּ‘, לשֹאת את עינינוּ אל הכּוֹכב הזה המאיר לנוּ ממעל וכוּ’. ואין אנוּ מרימים על נס אלא את האמת היחידה והחפשית, שאין לה גבוּלים” וגוֹמר וגוֹמר.

שֹפתים ישָקוּ. בּאמת אמרוּ: דִבְרֵי פִי-חָכָם חֵן. מה טוֹב וּמה נעים. מה טוֹב, שלעוּמת נהמת חיוֹת, פּצוּעוֹת, טרוּפוֹת ואפלוֹת, עוֹנה מַנגינת-עדן ממרוֹמים. מה טוֹב שיש גדוֹלי-רוּח בּעוֹלם, ושהם אינם מתנַכּרים לנוּ, לעם ההוֹלך בּחוֹשך, ויוֹרדים להטוֹת שכם לנוּ, וּלחַלצנוּ ממצוּקוֹתינוּ. ואנוּ, החלכּאים הכּמהים לדבר ד', מַאזינים לסוֹד שִׂיח שַֹרפי-מַעלה, ולא תימָלא האוֹזן משמוֹע. הנך נכוֹן להסיח כּליל את הדעת מן התוֹהוֹ והבּוֹהוּ והחוֹשך על פּני תהוֹם, מפּני אוֹרה של הרוּח המרחפת וּממַללת.

לפי שעה אנוּ שוֹמעים רק את קוֹל-הענוֹת, את קשירת הכּתרים לרוּח ואת נפנוּף-הדגלים. ואנוּ, יוֹשבי השפל, רוֹאים את הקוֹלוֹת, ואת בּרקי-המַניפֶסטים ולבּנוּ כָּלֶה. מתי זה יגלוּ לנוּ שליטי-הרוּח, איככה יעשֹוּ הם את הפּלא הגדוֹל הזה, את חידוּש החברה האנוֹשית, אשר כּוּלנוּ, בּצר לנוּ, משתוֹקקים אליו, כּיד השֹגָתנוּ הדלה? הירדוּ גם הם לשם זה לתוֹך מַרתפי-חיינוּ, לתוֹך הבּוֹץ והרפש שאנוּ שוֹקעים בּוֹ, לתוֹך עסקי-הקהל המנוּוָלים והמנַוולים, לתוֹך מלחמת המעמדוֹת האפלה והאכזרית, לתוֹך בּתי הדיבּוּר והחיקוּק וּשאר חמוּדוֹת חיינוּ, לתוֹך עוֹלם המרי והזעם, והעלבּוֹן והאפלה? היתבּוֹססוּ הם אִתנוּ בּדמינוּ וּבבשתנוּ, היגאלוּ הם את עצמם בּזוּהמת-חיינוּ, כּמוֹנוּ זוֹחלי-ארץ, אוֹ שהם יעשֹוּ את כּל זאת ממרוֹם שבתם, מהוֹר-ההר של “אינטרנַציוֹנל הרוּח”? האוּמנם יסתפּקוּ הם, גדוֹלי-הרוּח, בּראשי-תיבוֹת, בּפרשוֹת סתוּמוֹת ולא יגלוּ לנוּ: מהוּ הדבר הצריך להיעשֹוֹת אוֹ, אפשר, רק להיאָמר, בּכדי שתבוֹא הרוּח ותיכּנס בּגדוּדי הפַּנים, החְלוֹפּים וההיידמַקים ותאיר להם את ה“אמת היחידה והחפשית, אשר אינה יוֹדעת גבוּלין בּין גזע וסיעה”, שתיכּנס הרוּח בּהסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ודַבָּריהם, “לבל ישפּילוּ את רוּח האדם”, וּבכדי שיאיר אוֹר האמת והצדק והחירוּת על כּל תוֹפסי-שרביט ורוֹעי עדרי-אדם?

למה זה הם מַחרישים?

היהין אדם סתם להתיצב לפני הדרת כּבוֹד אנשי-מרוֹם-הרוּח ולאמוֹר להם קצת מאשר בּלבּוֹ?

ישנה שנינה יהוּדית-המוֹנית, השוֹאלת: “והיכן הייתם בּימי הקוֹר הגדוֹל?”

– מוֹרי ורבּוֹתי, אשר לאוֹרכם אנוּ הוֹלכים, וּבזכוּתכם גם לנוּ מוּתר האדם מן הבּהמה, וּמימיכם אנוּ שוֹתים (אם כּי לא תמיד לרוָיה) וּבידכם מַפתחוֹת שערי התפארת וההוֹד והאצילוּת והדעת, והעיקר – האַלמָוֶת – היכן הייתם אתם בּימי הקוֹר הגדוֹל?

מה טוֹב ויפה לשמוֹע על בּיטוּל המלחמוֹת והצבא. למה זה איפוֹא לא הקדמתם קצת כּשאַלפי “שקצים” רוּסים, אשר לא ידעוּ ממרוֹמי-הרוּח, אשר אפשר אף קרוֹא ספר לא ידעוּ, מסרוּ את גוָם למכּים, על אי-רצוֹנם לקחת חלק בּטבח-האדם וּבממשלת הזדוֹן? למה לא הקדמתם אתם, מאוֹרי עוֹלם, לפני חמש שנים לפּחוֹת, ולא גאלתם אוֹתנוּ מכּל זה אשר בּא עלינוּ? מה נכוֹחים הדברים על “הפחתה מתקדמת של שעוֹת-העבוֹדה”, חבל רק על שהיא בּאה בּזמן ש“האבּירים השחוֹרים”, מבּלי דעת כּי אנשי-הרוּח שוֹאפים לכך, תוֹבעים 44 שעוֹת-עבוֹדה בּשבוּע והמהדרים מתקרבים לארבּעים, ואף לשלוֹשים ושש. למה זה לא הקדמתם קצת לבוֹא, אז, כּשהתוֹפרת המסכּנה עיורה את עיניה שש-עשֹרה וּשמוֹנה-עשֹרה שעוֹת על גבי המחט, כּשעוֹבד-הפחם לא היה רוֹאה את השמש לא בּעלוֹתוֹ ולא בּבוֹאוֹ, וכל פּעוּלה וּרצוֹן פּעוּלה להפחתת שעוֹת-העבוֹדה היה מביא לבעליו רעב, תפיסה, הרג? מה חשוּבים הדברים, כּי עמלם של העוֹבדים צריך לחדוֹל היוֹת מכלה-עוֹלם. איפה זה הייתם כּל הימים כּשילדי עניים נעשקוּ מילדוּתם אויר, מזוֹן, חינוּך, אוֹר-עוֹלם? למה זה בּוֹששתם לבוֹא?

רוֹכבי אתוֹנוֹת צחוֹרוֹת, יוֹשבי על מִדִין, האוּמנם בּני מֵרוֹז אתם? האוּמנם צריכים היוּ לעבוֹר שלוֹשת יוֹבלוֹת שנים, עם מַכאוֹביהם ואפלתם, עם כּל הרעידוֹת והנפָצים שבּבטן-האדמה, עם התגוֹששוּת-הדמים העיורת בּמעי החברה, בּכדי שתוֹפיע הרוּח? האוּמנם כּך דרכּה של הרוּח לפַגר, להוֹפיע מקץ הדברים, על פּסגת-החיים, אוֹ זוֹהי רוּחכם אתם שבּוֹששה לבוֹא? האוּמנם לא חָורוּ פּניכם, בּהעלוֹתכם על לב, כּי אִתכם, אִתכם, עם מַניפֶסטים שלכם וּכרוּזיכם שלכם הוֹפיעה הרוּח?

לא. עלילה היא זוֹ על הרוּח.

אף אנחנוּ, נחוּתי-דרגה, ידענוּ את הרוּח, את הרוּח אשר בּאנוֹש, אשר אדם חוֹזה מבּשֹרוֹ. את הרוּח המפַעמת בּהָגָר שפחת שָֹרַי, הבּוֹרחת מפּני גברתה, ואת רוּח האיש היוֹצא אל אֶחיו, נוֹשֹא בּסבלוֹתם וּמוֹציאם מבּית-עבדים.

ואת שֵמע אנשי-הרוּח, אשר נגלוּ לאדם, בּטרם היוֹת ה“אינטרנַציוֹנל של הרוּח” שמענוּ. ואם גם לא נרחיק נדוֹד לאיתני-עוֹלם, אבוֹת הנבוּאה והגאוּלה, אשר בּדם- לבּם היוּ קוֹרעים חלוֹנוֹת בּכלא ההוָיה האנוֹשית, נזכּוֹר את בּני הדוֹרוֹת האחרוֹנים, אבוֹת-תנוּעת-הגאוּלה של ימינוּ. ידענוּ את רוּסוֹ, מבַשֹרה של המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה אשר התחילה מאז וטרם נגמרה (וּמתי תיגָמר?), ידענוּ את רוֹבֶּרט אוֹוֶן ², זה בּעל בּית-חרוֹשת, המאמין בּרוּח האדם החפשי וּביִצרוֹ הטוֹב, אשר הפך לפני כּמאה שנה את בּית-חרשתוֹ לבית-חינוּך נעלה ואת אלפי פּוֹעליו לבני-חוֹרין, ידענוּ את בּנוֹ של בּעל בּית-חרוֹשת, את פרידריך אֶנגֶלס³, אשר הלך לפני כּשמוֹנים שנה בּעסקי אביו וַירא בּעניוֹ וּמרוּדיו של העוֹבד האוֹבד ויכתוֹב את ספרוֹ המחריד למצבוֹ של הפּוֹעל האנגלי, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת להתחלת התיקוּנים המעשֹיים; ידענוּ את בַּיְרוֹן המשוֹרר הלוֹרד, החוֹלם על שחרוּרה של יוָן, ואת היינה המשוֹרר היהוּדי, “קל-הרוּח” וּמַפּיל מבצרים, וידענוּ את פֶרדינַנד לַסַל, הנער הגאֶה והעז, בּן הסוֹחר היהוּדי, אשר נשבּע, בּן ט"ו, שבוּעת-אמוּנים למלחמת-הרוּח, ואת הנערים בּני הפּריצים הרוּסים, את הֶרצֶן ואוֹגַריוֹב ⁴, אשר בּאוּ “בּאָלת-חניבעל” לשם “העם”, והניחוּ את היסוֹד למלה החפשית, המשחררת של רוּסיה, וידענוּ את נכדי הרבּנים, את משה הֶס⁵, החסיד, ואת קַרל מַרכּס⁶, החריף, ואת רוֹסקין⁷, ואת קרוֹפּוֹטקין⁸, ואת פּרוּדוֹן⁹, ורֶקליוּ¹⁰ ידענוּ, ואת קדוֹשי ליסֶלבּוּרג¹¹ וּמעוּני-סיבּיריה, ואת כּל הגבּוֹרים והקדוֹשים האַנוֹנימיים, בּני-בּלי שם – מי יִמנם? אכן עשֹה רוּח האדם את מעשֹהוּ, בּעלטה וּבאוֹרה, בּיחידי-הסגוּלה וּבהמוֹנים, מבּלי לחכּוֹת להכרזת המַניפֶסטים. “פַּחַז כּמים” היוּ כּל אלה. למה לא חיכּוּ עד שתימָצא המלה ההוֹלמת, האחרוֹנה, של “אנשי-הרוּח”, למה פּרצוּ להם פּרץ?

למַניפֶסטים חיכּוּ רבּים, רבּים מבּין “אנשי-הרוּח”. לא רק אלה אשר “מסרוּ את נפשם, את תוֹרתם ואמנוּתם לשירוּת הממלכוֹת”, כּאמוּר בּמַניפֶסט. חיכּוּ גם אנשי היוֹפי והעוֹמק והאינדיבידוּאַליוּת, כּל אלה אשר לא יכלוּ לבוֹא בּטרם אשר החָכמוֹת בּחוּצוֹת תרוֹנה.

“יוֹדעים אנוּ את חוּלשת נפש היחיד וכוֹח הזרמים הציבּוּריים”. אכן ידענוּ. הניחוּ איפוֹא לרוּח-הקוֹדש. אזי נשארוֹת רק רוּחוֹת מנשבוֹת ומספּרוֹת.

* * *

התאַגדוּת הרוּח. היוּמלח המלח? הרוּח (אם להשתמש בּמלה אוירית זוֹ), הלא זהוּ הכּוֹח המאַגד את החוֹמר העוֹלמי, הנוֹפח בּאפּוֹ נשמת חיים. מהוּ איפוא הרוּח המאוּגד כּשהוּא לעצמוֹ, מהוּ צרכּוֹ להיוֹת מאוּגד? מה כּל בּרית-אנוֹשית מבּלי רוּח, וּמַהי בּרית-הרוּח? מהי הרוּח, אשר צוֹררים אוֹתה בּחפנַים וּמאַגדים אוֹתה?

אפשר שהליקוּי הוּא בּי, בּשוֹאל. יש עוֹד דברים דוֹמים שאינם מתקבּלים על דעתי. וגם כּן מעניני רוּח. בּילדוּתי קראתי את מאמריו של מרדכי בּן הלל הכּהן על אגוּדת-סוֹפרים. ותמהתי. ולא הבינוֹתי כּיצד מאַגדים חוֹמר זה הקרוּי סוֹפרים, וּלמי יִקָרא סוֹפר וּבמה יוּכּר הסוֹפר, וּמה זה יעשֹוּ הסוֹפרים בּצַותא. כּשזָקַנתי נוֹדע לי, כּי “סוֹפר” זה משלח-יד, פרוֹפֶסיה בּלע"ז, וּמכּיון שאני “עוֹמד על ההשקפה” של סידוּר עוֹבדים פּרוֹפסיוֹנַלי, הריני מתחיל להבין מה זאת אגוּדת-סוֹפרים. דבר אחד עוֹד פּחוֹת נתקבּל על דעתי. שמעתי על קוֹנגרסים לחוֹפש הדתוֹת והאמוּנוֹת, ושמעתי כּי פּילוֹסוֹף יהוּדי ידוּע קידש שָם פּעם בּאחד הקוֹנגרסים הללוּ שֵם שמים: דרש לפני כּמה גַלָחים וחוֹקרים בּשבח היהדוּת. ואת עצם הדבר של חוֹפש-האמוּנה מַחשיב אני דוקא בּמאד, ויוֹדע אני כּי אפילוּ בּחוּגינוּ, בּין צעירים שבּצעירים, חפשים שבּחפשים ודַעתנים שבּדַעתנים, חסר לנוּ בּנידוֹן זה הרבּה. ואף על פּי כן לא היתה השֹגתי תוֹפסת את עצם הענין בּשוּם אוֹפן: כּיצד משחרר קוֹנגרס-החוֹקרים את האמוּנוֹת וכיצד הוּא מַשרה חוֹפש דעוֹת וסבלנוּת?

אגב, היה לו גם צער על הדבר, למה זה לא דאג להקדים קוֹנגרס דְנָא להקדים וּלהוֹציא את שפּינוֹזה מן החרם, את שלמה מוֹלכוֹ ואת ג’יוֹרדַנוֹ בּרוּנוֹ ממדוּרוֹת האינקביזיציה, ולפּחוֹת, את תינוֹקוֹתינוּ הקַנטוֹניסטים מן השמד. האוּמנם רצה כּל כּך ונחפּזת ההיסטוֹריה האנוֹשית הזחלנית, עד בּלתי רצוֹתה להמתין להם קצת? ואפשר אשם שפּינוֹזה, שנבהל וּפרץ והקדים, מבּלי לחכּוֹת לקוֹנגרסי חוֹקרי הדת והסבלנוּת?

אין לקפּח שֹכר כּל בּריה. ודאי, שמַניפֶסטים אלה ודוֹמיהם אוֹמרים דבר-מה. הם אוֹמרים, כּי גלי החיים מתרחבים, כּי האמנוּת והשירה אינן יכוֹלוֹת להישָאר ספוּנוֹת בּאַרמנוֹתיהן. כּי ענינים “אלה” חדֵלים להיוֹת ענין ל“שוֹנים” יחידים, לגאוֹנים, לאוּמללים וּמוּפקרים; וּבמוּבן זה הרי זה מאוֹתוֹת הזמן.

אוּלם אם כּן – לשוֹן זוֹ מדבּרת גדוֹלוֹת למה?

* * *

תנוּעת הגאוּלה האנוֹשית, אשר בּראשית ימיה קמוֹּ לה גאוֹני המחשבה והרגש, צדיקי-הדוֹר, קדוֹשים וגוֹאלים, קרה לה אסוֹן גדוֹל. היא כּרעה ללדת ועמדה בּמַשבּרה. התנוּעה הוֹלכת וּרחבה, יוֹמה קרֵב וגוֹאל – אַיִן. קמוּ לה תלמידים, אנשי-הבּינוֹניוּת, חסידים, נאמנים, פּקידים, הקיצוּ המוֹנים – והיא מצפּה לגאוֹנה-גוֹאלה, לגאוֹן-המפעל, לגאוֹל-הטכניקה והסידוּר, לגאוֹן השלטוֹן וחינוּך-העם, ועיניה כָּלוֹת, וקרבּנוֹתיה רבּים, והיא מתבּוֹססת בּחבליה, ועל מזבּחה אנוּ נוֹפלים יוֹם יוֹם. והוּא, המשיח האסוּר בּכבלים, מתמהמה, אך אינוֹ בּא.

המבשֹר את בּוֹאוֹ אינטרנַציוֹנל הרוּח? היש בּקרבּוֹ רמז לתשוּבה על צרכי השעה הגדוֹלה, החמוּרה והאחראית? המאיר הוּא את “דרך-הרוּח”?

עֵד הייתי מנעוּרי לדרך-הרוּח של אנשי-הרוּח של עם אחד. ידעתי את ה“הליכה לתוֹך העם”. זוֹ הדרך, אשר בּה בּחרוּ האמנים, גאוֹני העם, העוֹמדים על הוֹר ההר של היצירה האמנוּתית, דוֹסטוֹיֶבסקי וטוֹלסטוֹי, נביאי הרֶבוֹלוּציה, גם בּשעה ששֹטָמוּה וּביקרוּה, וּבה בּחרוּ ילדי העם מן “הנערה על הסף” ¹² של טוּרגֶניב ועד המוֹרה העממי והחוֹבשת הכּפרית וה“פּרוֹפּגַנדיסט”, והנער הטֶרוֹריסט. זוֹ הרוּח אשר נתנה את קרוֹפּוֹטקין ואת קוֹרוֹלֶנקוֹ¹³, את וֵירה פיגנר¹⁴ ואת סוֹפיה פֶרוֹבסקי¹⁵. זוֹ הרוּח אשר הוֹציאה להוֹרג גם את ילדינוּ, החל מהֶסיה הֶלפמַן¹⁶,
תרמ"א, ועד בּלתי כַּלֵה. זוֹהי הרוּח אשר הביאה את שלוֹשת חללינוּ בּמדינה אחת קטנה, בּבַּוַריה: את קוּרט אַייזנר¹⁷, את גוּסטַב לנדוּאֶר¹⁸ ואת לוין¹⁹

מפּינוֹת שוֹנוֹת, בּדרכים שוֹנוֹת, לעזרת העם האחת. היוֹדעת בּרית אנשי-הרוּח דרך אחרת מאשר החיים בּעם, בּקרב העם. מאשר חיי-עבוֹדה וּפעוּלה אנוֹשית?

* * *

כּרחוֹק האלילוּת, המצמצמת את שכינתה בּבית-זבוּל לאדוֹניה, משכינת-העוֹלם אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה – כּן רחוֹקה הרוּח המסתלסלת וּמתפּנקת, ורוֹאה את עצמה סגוּרה בּמחיצת אנשי-שם, בּועידוֹת, בּמדינאוּת, בּמַניפֶסטים וּבאינטרנַציוֹנל של הרוּח, מרוּח המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה, המתחוֹללת עלינוּ, רוּח המהפּכה אשר לא תשקוֹט ולא תירָגע ולא תשוּב אל תַערָה, אם גם חבליה ימָשכוּ שנים ודוֹרוֹת, עד הקימה חיים אחרים לאדם.

על עדרי אדם עיורים וגלמיים לא תוֹפיע לעוֹלם שמש צדקה (אם תוֹפיע, בּכלל, בּיוֹם מן הימים ואם לנצח הסתירה פּניה מאִתנוּ, וכל קיוּמה הוּא רק בּלבבוֹת דווּים – לא לנוּ לפתוֹר. האדם החי, כּל עת חיוֹתוֹ על פּני האדמה, לא יחדל לחתוֹר אליה). ועצם הקיוּם של “אנשי-הרוּח”, אדוֹני הרוּח, כּדבר שבּמעמד, כּחלק מהמציאוּת השלטת, כּחֶבר המתנשֹא על העם והעוֹמד מחוּצה לוֹ – זהוּ אחד היסוֹדוֹת האיתנים של אפלת חיי העם.

אין מעמד מדוּכּא שבּחברה יוֹצא לגאוּלה, אלא אם הרים את היסוֹד המוּסרי של קיוּמוֹ מעל ליסוֹדוֹת הקיוּם של החברה השלטת, וסחף בּכוֹח-החיוּניוּת של מוּסרוֹ ורוּחוֹ את הטוֹב והעֵר והמחוֹנן שבּמעמדים השוֹלטים וּבעלי הזכוּיוֹת. יחידי-סגוּלה, אנשי-הרוּח בּחסד אלוֹהים, יוֹדעים לקדם את פּני הכּוֹחוֹת החדשים, החוֹרגים ממסגרוֹתיהם. אבל כּל זה אינוֹ די לגאוּלה אנוֹשית. התערוּת הרוּח בּכל בּשֹר, בּרית אנשי-הרוּח עם העם, בּרית אמיתית עד כּדי התמַזגוּת, אחדוּת המדע והעבוֹדה – לזה קוראת המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה.

היש כּזאת את בּרית אנשי הרוּח המתנשֹא, בּאשר הם שם?

קהילת אנשי-הרוּח של ימינוּ עוֹד רחוֹקה-רחוֹקה מזה. רחוֹקה לא רק אוֹתה האינטליגנציה אשר היא עצם מעצמה של חברת השלטון, הרכוּש והזכוּיוֹת, ולא רק זוֹ המוֹכרת את רוּחה בּכל הצוּרוֹת בּשירוּת הרָשות והממוֹן, כּי אם אפילוּ זוֹ, אשר היא בּת-העם, לכאוֹרה, ודוֹגלת בּשם העממיוּת, בּשם ההפיכה.

שאלוֹת החיים, החברה והעבוֹדה, חדֵלוֹת להיוֹת ענין של הגדרוֹת ונוּסחאוֹת, אשר בּהן אפשר להתגדר. לא לחידוּשי-הגדרוֹת מצפּה העוֹלם עכשיו. וּמי שבּקי קצת בּענינים אלה, יטעם בּכל החידוּשים האלה רק טעם גֵרה ולא טעם יצירה. כּמוֹ בּנוֹגע לפתרוֹן צרת-ישֹראל – בּויכּוּחים על מַהוּת-היהדוּת ועל צדקת הגר“א ²⁰ אוֹ הבֶּעש”ט²¹. לא דבר שֹפתים, עצה וּגבוּרה למלחמה. סוֹד העוֹמק של תנוּעת הגאוּלה הוּא לא בּהגדרוֹתיה, כּי אם בּפעוּלוֹתיה. לא ראוּ חכמים ותיקים מה שראתה שפחה על הים בּשעת יציאת מצרים.

* * *

פרידריך ניטשֶה ²², גדוֹל החוֹזים בּדוֹרנוּ, ואוּמלל החוֹזים, אשר בּקהל מתקני-עוֹלם לא יֵחַד כּבוֹדוֹ, אשר ידע לקרוֹא בּמשל וּבחידוֹת לכל מַדוֶה וּמכאוֹב-לבּנוּ, אשר שֹטָמָנוּ, ואשר ידע לכאוֹב עִמנוּ ולבוֹז לנוּ וּלרחם עלינוּ, בּרחמים רחוֹקים – מָשַל לנוּ מָשָל על “שלוֹש התמוּרוֹת לרוּח”²³ התזכּרוּ? התמוּרה הראשוֹנה, כּי “יהיה הרוּח לגמל”, כּי “יעמיס עליו הכָּבד מכּל כּבד”. לתמוּרה זוֹ, הראשוֹנה בּתמוּרוֹת הרוּח, בּטרם יהיה לאריה, טרם הגעתם, מוֹרי ורבּוֹתי, אנשי-הרוּח המוּכתרים.

תשרי תר"פ.

¹ יוֹסף טרוּמפּלדוֹר פוֹנה אל פוֹעלי ארץ-ישֹראל בּהצעה בּת-ערך. חבל מאד שהחבר טרוּמפּלדוֹר מצא עוֹד לנחוּץ להוֹסיף אל ההצעה המעשֹית והפּשוּטה הזאת גם נוֹפך, תערוֹבת של הערכוֹת ויחסים, אשר אינם מוֹסיפים לדבריו לא “ניטרליוּת” ולא “שחרוּר מהשקפוֹת פּרטיוֹת”, דברים הרצוּיים, לכאוֹרה, כּל כּך לבעל הצעה. בּיקוֹרת “נייטרלית” זוֹ, התוֹפסת מקוֹם הגוּן בּמכתב, ודנה וּפוֹסקת על רגל אחת גם בּדבר “מַהוּתה ורוּחה” של “אחדוּת-העבוֹדה”, וגם בּדבר “אי-ההסכּמה של “הפּוֹעל הצעיר” למוּת, כּל עוֹד לא הוֹכיחוּ לוֹ שאין זכוּת לקיוּמוֹ”, ודוֹאגת אפילוּ ליחס השלילי של “פּוֹעלי-ציוֹן” בּחוּץ-לארץ ל“אחדוּת-העבוֹדה”, הבּאה, רַחמָנָא ליצלָן, “להאפיל על הבּהירוּת המפלגתית” – מוּטב היה, כּמדוּמה, שבּיקוֹרת זוֹ תראה אוֹר מחוּץ לגבוּלוֹת ההצעה המעשֹית, הבּאה לאַחד כּוֹחוֹת וּלמַעֵט פּירוּדים. אוּלם לא נטַפּל בּצד זה של המכתב, כּשם שאיננוּ מטפּלים בּשאר ספרוּת-הפּוּלמוּס, היוֹרדת עלינוּ בּשפע. סחוֹרת-אֶכּספוֹרט זוֹ – פּניה מוּעדוֹת מערבה, אל מוּל פני הועידה של “צעירי-ציוֹן”, פּן יתוּר חס ושלוֹם לבּם אחרי דברי “אחדוּת-העבוֹדה”. – – אוּלם חשוּבה לנוּ, חשוּבה מאד, ההצעה גוּפה של החבר טרוּמפּלדוֹר. ואליה, אל ההצעה המעשֹית, רוֹצים אנוּ להבּיע את יחסנוּ גלוּי, מבּלי לב ולב.

אנוּ מקבּלים אוֹתה.

מקַבּלים מבּלי דחיוֹת ועיוּנים והגהוֹת, מבּלי דברי סחוֹר-סחוֹר.

טרוּמפּלדוֹר מציע:

“הפּוֹעלים (יוֹתר נכוֹן העמלים שאינם מנַצלים את עמל האחרים) בּוֹחרים צירים למוֹעצה משוּתפת. שיטת הבּחירוֹת תהיה פּרוֹפּוֹרציוֹנַלית. רשימוֹת יכוֹלים להציג גם המפלגוֹת וגם אגוּדוֹת שוֹנוֹת אחרוֹת. המוֹעצה היא בּלתי-מפלגתית ויוֹצרת מוֹסדוֹת משוּתפים”.

אנוּ מקבּלים את ההצעה, מבּלי עקיפין, מבּלי הַחְמָצָה. ועוֹד יוֹתר. אנוּ נכוֹנים ללכת הלאה, לקראת כּל הצעה, המרחיבה את חוּג-הפּעוּלה של מוֹעצת-פּוֹעלים נבחרת, המרבּה את זכוּיוֹתיה, המַגבּירה את כּוֹחה. אנוּ מקבּלים, עד כּמה שהדבר תלוּי בּקבּלתנוּ. כּי, לצערנוּ הגדוֹל, למדנוּ בּמשך הימים, כּי קבּלת-הצעה זוֹ מצדנוּ אינה מספּיקה עדיין להגשמתה.

וכאן חוֹבה עלינוּ לספּר לפני חברינוּ ולפני קוֹראינוּ, שהצעה זוֹ גוּפה, בּעצם יסוֹדה, וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת, הוּצעה על ידינוּ כּמה פּעמים, וּללא תוֹצאוֹת. לא פּעם נאמרוּ ונכתבוּ מצדנוּ דברים מעין אלה, הנאמרים כּיוֹם על ידי החבר טרוּמפּלדוֹר, לא פּעם נכנסנוּ בּמשֹא-וּמתן בּרוּח זה, וּבמקוֹם שיתוּף-פּעוּלה הביאוּ לנוּ הדברים רק מַפּח-נפש.

בּקוּנטרס ט', עמוּד 28, אמוּר ²: "סידוּר מוֹעצה חקלאית, נבחרת מכּל העוֹבדים החקלאים, אם הבטחת זכוּת המיעוּט, בּתוֹר מוֹסד עליוֹן, העוֹמד למעלה מכּל ההסתדרוּיוֹת ויחסיהן. לא מוֹסד, המתַווך וּמפַשר בּין שני “צדדים, צריכה להיוֹת מוֹעצה זוֹ, כּי אם המוֹסד העליוֹן של העוֹבדים החקלאים. הדרך היחידה ליצירת מוֹעצה כּזוֹ, אשר תשחרר אוֹתנוּ מכּל חיכּוּכים בּין-מפלגתיים, היא דרך הבּחירה העממית, הכּללית והפּרוֹפּוֹרציוֹנַלית, הנוֹתנת את האפשרוּת לכל “זרם” וחוּג להשפּיע על מהלך הענינים בּמידה המגיעה לוֹ. אילוּ היתה הצעה זוֹ מתקבּלת, אילוּ היתה מוֹעצה זוֹ נכנסת לחיים וּמצליחה, היה אפשר לראוֹת בּזה פתח תקוה לעוֹד מוֹסדוֹת אחרים, כּלליים לכל ציבּוּר העוֹבדים, מוֹסדוֹת בּעלי כּוֹח משפּטי, מוּכּר וּמאוּשר מכּל ציבּוּר העוֹבדים. אם תקותנוּ, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תהיה לאחדוּת כּל העוֹבדים, תקוּם בּקרוֹב אוֹ לא, אבל, לפי שעה, היוּ מוֹסדוֹת כּעין אלה מקיימים בּענינים חלקיים את אחדוּת-העוֹבדים”.

בּקוּנטרס י', עמוּד 33–32, כּוֹתב נ. גוֹלדבּרג: “רוֹצה אני להשֹיח לכם את המעיק על לבּי, וּבמלים בּרוּרוֹת. אנוּ עוֹמדים לפני מצב קשה. כּל עבוֹדתנוּ סוֹבלת מן הפּירוּדים, ואסוּר לעשֹוֹת מזה משֹחק והתחָרוּת של מפלגוֹת. הענינים מקבּלים על ידי זה צוּרה מכוֹערה עד למאד. זה ירעיל וישחית את כּל אחד מאִתנוּ. אפילוּ את החדש שרק זה בּא אוֹ עוֹמד לבוֹא אלינוּ. תמוּנוֹת אחדוֹת מן הזמן האחרוֹן עוֹמדוֹת לפנַי, ואני רוֹאה ירידה בּתוֹכנוּ. אני מַציע איפוֹא שנתאַסף עוֹד הפּעם לשם האיחוּד. אנוּ מוּכרחים להתגבּר על כּל מיני הֶרגלים, וּלהתרוֹמם כּראוּי למצבנוּ ולתעוּדתנוּ. ועוֹד אִתי הצעה זמנית, עד סידוּר האיחוּד הגמוּר: תיבָּחר מתוֹך כּל ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאים מוֹעצה חקלאית לשם קבּלת עבוֹדה וסידוּרה, ותיבּחר כּמוֹ כן לשכּה אִינפוֹרמַציוֹנית אחת. שתי הצעוֹת אֵלוּ הן בּעינַי הכרחיוֹת מכּל הצדדים, פּן נגיע, חלילה, לידי ירידה בּחוֹמר וּברוּח”.

דברים אלה לא מצאוּ הד. יוֹתר נכוֹן, הצעה פּשוּטה זוֹ לאיחוּד-הכּוֹחוֹת נהפּכה עצמה לסלע מחלוֹקת. וּלסלע זה נתפּוֹצצוּ כּל אָפני-הפּתרוֹן שהוּצעוּ מאִתנוּ בּכמה פּגישוֹת חברים. אנחנוּ הצענוּ מוֹעצה בּלתי-מפלגתית ונבחרת על ידי בּחירוֹת כּלליוֹת וּפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוֹת מאת כּל העוֹבדים, שאינם חיים על ניצוּל, אם הם בּ“הפּוֹעל-הצעיר”, אוֹ בּ“ארץ-ישֹראלי הצעיר”, אוֹ ב“אַחדוּת-העבוֹדה”, אוֹ עוֹמדים מחוּץ לכל הסתדרוּת. נגד הרעיוֹן של מוֹעצה בּין-מפלגתית ונבחרת דרש “הפּוֹעל הצעיר” מוֹעצה בּין-מפלגתית וּממוּנה.

נסיוֹנוֹת להגיע לידי פּעוּלה מאוּחדת-מאוּרגנת נמשכוּ מצדנוּ גם אחר-כּך. בּזמן שהוּתה של המשלחת של “אחדוּת-העבוֹדה” בּחוּץ-לארץ, נתחדש המשֹא-וּמתן בּצוּרה חדשה וּמעשֹית. בּישיבה בּפּריס, אשר נכחוּ בּה: ד“ר הוּגוֹ בּרגמן, בּ. כּצנלסוֹן, אליעזר קפּלן, י. שוֹחט, י. שפּרינצק, הוּצעה הצעה על דבר יצירת מוֹסדוֹת כּלליים, חוּקיים לפוֹעלי ארץ-ישֹראל. בּ. כּצנלסוֹן הציע תכנית, אשר על פּיה יקָבע בּדיוּק חוּג הזכוּיוֹת והחוֹבוֹת של המוֹסדוֹת הנבחרים ו”יוּבטח כּוֹחם המשפּטי כּלפּי חוּץ וּכלפּי פְּנים". הצעה זוֹ נתמכה גם מצד אנשי חוּץ-לארץ. מצד בּא-כּוֹחוֹ של “הפּוֹעל הצעיר” לא בּאוּ ערעוּרים, אלא הוֹדעה, כּי הוּא ישאל את פּי חבריו בּארץ-ישֹראל. תשוּבה לא הגיעה אלינוּ עד היוֹם. הנסיוֹן לחידוּש המשֹא-וּמתן הזה למעשֹה, בּלוֹנדוֹן, לא הביא לשוּם תשוּבה חיוּבית, אף לא להצעת סידוּר חיוּבי אחר, כּי אם להטלת חשדים בּעצם ההצעה.

המשֹא-וּמתן הזה נתחדש שוּב בּשבוּעוֹת האחרוֹנים בּארץ-ישֹראל. שתי ישיבוֹת משוּתפוֹת היוּ לנוּ עם חברי “הפּוֹעל הצעיר”, בּנוֹכחוּתוֹ וּבהשתתפוּתוֹ גם של החבר טרוּמפּלדוֹר. אנוּ חזרנוּ על הצעוֹתנוּ: מוֹסדוֹת משוּתפים נבחרים, כּלליים וחוּקיים, הצענוּ כּי תיסָגרנה לשכוֹת-העבוֹדה המיוּחדוֹת של המפלגוֹת, כּי תיבָּטלנה קוּפּוֹת-החוֹלים הנפרדוֹת, וּתסוּדרנה: לשכּת-עליה (לקבּלת הבּאים), לשכּת-עבוֹדה, לשכּה חקלאית (אשר תרַכּז וּתנהל את כּל המשֹא-וּמתן בּעבוֹדה יִשוּבית וחקלאית עם מוֹסדוֹת הישוּב), קוּפּת-חוֹלים והנהלה לעניני בּנק-הפּוֹעלים. אנוּ מצדנוּ מוּכנים לסגוֹר את כּל מוֹסדוֹתינוּ העוֹסקים בּכך, ולמסוֹר למוֹסדוֹת שיבָּחרוּ מאת ציבּוּר הפּוֹעלים את כּל הזכוּיוֹת כּלפּי ציבּוּר הפּוֹעלים וּכלפּי מוֹסדוֹת-חוּץ.

הצעה זוֹ לא נתקבּלה מצד “הפּוֹעל הצעיר”. נגד זה בּאה הצעה: לא לסגוֹר את הלשכוֹת הקיימוֹת, כּי אם לסדר לשכּה שלישית, אשר תפַשר בּין הלשכוֹת הקיימוֹת, ותדאג להקטין את שטח הניגוּדים. לשכּה שלישית זוֹ תיבָּחר לא בּבחירוֹת כּלליוֹת וּפרוֹפוֹרציוֹנַליוּת, כּי אם תמוּנה מֶחֱצָה על מחצה, על ידי המפלגוֹת. עד כּאן הגיע המשֹא-וּמתן בּדבר “שיתוּף-הפּעוּלה”.

וּלסיפּוּר-מעשֹה זה יש לנוּ להוֹסיף מלים אחדוֹת: אנחנוּ מאמינים בּאפשרוּת הגמוּרה של איחוּד העוֹבדים בּארץ-ישֹראל. אנחנוּ מוּכנים להצעוֹת של איחוּד, המרחיקוֹת לכת הרבּה יוֹתר מאשר הצעוֹת מוֹסדוֹת כּלליים משוּתפים. אוּלם לא נסכּים לשוּם צוּרה אשר תזייף את האיחוּד, אשר לא תמסוֹר את הנהלת הענינים לידי נבחרי-העוֹבדים, כּי אם תחַלק את השלטוֹן בּעוֹבדים על פי הסכּמת-מפלגוֹת. בהצעה של טרוּמפּלדוֹר, בּהצעה של יסוּד מוֹסדוֹת משוּתפים נבחרים (על ידי מוֹעצה אוֹ על ידי הציבּוּר) בּבחירוֹת כּלליוֹת וּפרוֹפוֹרציוֹנַליוֹת על ידי כּל העוֹבדים – אנוּ תוֹמכים בּכל תוֹקף ודוֹרשים את הגשמתה. אבל לא נסכּים להחליף מוֹסדוֹת פּוֹעלים בּסוּרוֹגָטים, אִרגוּן-פּוֹעלים בּלתי-מפלגתי בּסידוּר-ענינים בּין-מפלגתי, וּבחירת-העוֹבדים בּמינוּי של ועדי-מפלגוֹת.

טבת תר"פ.

¹

רעיוֹן הבּנק חי בּעוֹלמנוּ זה שנים אחדוֹת וּמבקש את תיקוּנוֹ, כּלוֹמר, את הגשמתוֹ. משעה שהפּוֹעל הארץ-ישֹראלי התחיל לחפּשֹ דרכים וּלנסוֹת למעשֹה לצאת מעוֹל עבוֹדה (אוֹ יוֹתר נכוֹן, אי-עבוֹדה) אצל בּעלים, וּלהיכּנס לתוֹך עבוֹדה פּוֹריה בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם, נברא גם הצוֹרך בּמוֹסד כּספּי מיוּחד, אשר יסייע לכך. הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת, אשר היוּ כּהוֹפעוֹת בּוֹדדוֹת, נוֹצרוּ בּעזרת הכּספים אשר נקרוּ לפנינוּ בּהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת. גם הקרן הקימת, גם ה“חברה להכשרת הישוּב”, גם קוּפּת-הפּוֹעלים הארץ-ישֹראלית, ואפילוּ יִק“א – השתתפוּ מדי פּעם בּפעם בּאמצעיהם בּיסוּד הקבוּצוֹת. בּימי המַשבּר² השתדלנוּ אפילוּ, עד כּמה שאפשר, להוֹציא את כּספּי הסיוּע למטרוֹת עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. אוּלם ברוּר הדבר, כּי אין כּל תקוה להוֹציא את העבוֹדה הקבוּצתית למרחב, לפַתח אוֹתה כּצוּרה קבוּעה, שיטתית של עבוֹדה, של קבּלנוּת, של אריסוּת, כּל עוֹד לא נברא המוֹסד הכּספּי החזק, המיוּעד מתחילת בּרייתוֹ להמצאת אַשראי חוֹלף לעבוֹדה הפּרוֹדוּקטיבית המשוּתפת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת. אין כּל תקוה לעשֹוֹת את הפּוֹעל לשליט בּעבוֹדתוֹ, לבעל-יכוֹלת, המסוּגל לאִיניציאַטיבה וּלמילוּי האִיניציאַטיבה, כּל זמן אשר כּל קיוּם של כּל קבוּצה תלוּי לא בּיכוֹלתה וּבערכּה הכּלכּלי כּי אם בּשתדלנוּת וּבהמוֹן הערכוֹת והשפּעוֹת ו”דעוֹת", וּבהגנה על תקציבים לפני מוֹסדוֹת שוֹנים, אשר כּל הענין הזה הוּא כּלפּיהם “בּן חוֹרג”, אם לא גרוּע מזה. מבּלי מוֹסד כּספּי אשר כּזה תישָאר הקבוּצה – ויחד אִתה גם הפּוֹעל – חזיוֹן מקרי בּוֹדד, מתנדנד לרוּח ותלוּי בּכל מיני עילוֹת וירידוֹת על כּס העסקנוּת.

עוֹד בּועידה השלישית של הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּד החקלאים, בּבן-שמן, חנוּכּה תרע“ג, עוֹד בּראשית ימי הקבוּצוֹת נתקבּלה ההחלטה, כּי “הועידה מכּירה בּנחיצוּת מוֹסד כּספי מיוּחד, שיוּכל לערוֹב בּעת הצוֹרך בּעד הקבוּצוֹת לפני בּעלים פּרטיים וּמוֹסדוֹת ישוּביים שוֹנים”. המוּשֹג בּדבר מַהוֹת המוֹסד וחוּג פּעוּלתוֹ עוֹד היה מצוּמצם למדי. הועידה ראתה לפניה מוֹסדוֹת לאוּמיים אוֹ גם פּרטיים, המיַשבים את הקבוּצה אוֹ מוֹסרים לה אדמה בּאריסוּת, בּכליהם וּבבהמוֹתיהם, ונחוּץ רק המוֹסד אשר יערוֹב (לפני יק“א, למשל, אוֹ לפני ה”אחוּזוֹת"³) בּעד הקבוּצוֹת. אוּלם פּה היתה כּבר ראשית ההכּרה, כּי מוֹסד כּספּי, אשר יעמוֹד לימין העוֹבד וימָצא בּרשוּתוֹ, הוּא הכרחי בּשביל פּיתוּח התנוּעה הקבוּצתית. רעיוֹן זה הוּבּע בּיתר תוֹקף וּביתר בּהירוּת בּועידה הרביעית של ההסתדרוּת החקלאית בּראשוֹן-לציוֹן, תרע”ד. נִדְבַּר שם בּדבר יצירת “קרדיט על יסוֹדוֹת מסחריים”. בּמשך השנה גם נעשוּ הכנוֹת לבירוּר הענין וּלהגשמתוֹ. אבל – הדבּיקנוּ המַשבּר, והפסיק הרבּה התחלוֹת בּעוֹלם עבוֹדתנוּ וגם את זוֹ.

בּשנוֹת המַשבּר היוּ כּל הכּוֹחוֹת נתוּנים להחזקת מעמד, לחיזוּק הכּוֹשלים. “שמירת הקיים” זוֹ, אשר נעשֹתה בּחירוּף-נפש, לא יכלה בּטבעה להסתפּק בּקיים, והיתה מוּכרחה לפנוֹת לדרך היצירה. בּתוֹך המצוּקוֹת נוֹסדוּ קבוּצוֹת הפּוֹעלים, הוּשֹם לב והוּשקע כּוֹח בּפיתוּח מקצוֹע הירקוֹת ואפילוּ גידוּל דבוֹרים. נפתחה העבוֹדה בּגליל העליוֹן (כּפר-גלעדי, אַיֶלת-השחר, מַחנַיִם) ונוֹסדה גם היצירה הפינַנסית הכי-חשוּבה של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל – “המַשבּיר”, אשר קיוֹּמוֹ בּלבד דרש את ריכּוּז כּל הכּוֹחוֹת הכּספּיים שהיוּ בּרשוּתנוּ. יצירת הבּנק היתה מוּכרחה להידחוֹת לימים יוֹתר טוֹבים. אוּלם גם בּאמצע שנוֹת המַשבּר היה צף ענין הבּנק, בּהכרח, מתוֹך הפּעוּלה הישוּבית. הועידה הששית של פּוֹעלי יהוּדה, בּפתח-תקוה, סוּכּוֹת תרע"ז, מַבּיעה את ההכּרה של " הצוֹרך הרב שיש לציבּוּר הפּוֹעלים בּמוֹסד כּספּי לעניני העבוֹדה, אשר ימָצא בּרשוּת הסתדרוּת הפּוֹעלים בּארץ-ישֹראל ". הועידה, אשר לא היה בּכּוֹחה לעשֹוֹת דבר-מה ניכּר, למעשֹה, לשם זה, החליטה, בּכל זאת לחַפּשֹ דרכים, “להתאמץ וּלקדם את הוֹצאת הדבר מן הכּוֹח אל הפּוֹעל”.

בּועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה (תיכף לאחר כּיבּוּש יהוּדה), בּרחוֹבוֹת, אדר תרע“ח, וּבועידה האחרוֹנה בּגליל לפני כּיבּוּשוֹֹ, הוּנח היסוֹד למוֹסד כּספּי אחר של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, לקרן-העבוֹדה, אשר תפקידה לא אַשראי מסחרי לקבוּצוֹת ולמשקים, כּי אם סיוּע לאוֹתם הצדדים של הפּעוּלה החברתית של תנוּעת העבוֹדה, אשר איננה יכוֹלה להימָלא בּדרך של קרדיט מסחרי. ובועידה הראשוֹנה, המיַסדת, של “אחדוּת-העבוֹדה”, בּפתח-תקוה, תרע”ט, נתקבּלה ההחלטה בּדבר יסוּד בּנק-פּוֹעלים ועיבּוּד תכניתוֹ.

רעיוֹן הבּנק נתעוֹרר גם מחוּץ לגבוּלוֹת ארץ-ישֹראל. חברינוּ, גוֹלי ארץ-ישֹראל שבּאמריקה, בּן-צבי וּבן-גוּריוֹן, עשֹוּ פּרסוּם לרעיוֹן זה, והשאלה הוּצגה על סדר היוֹם של התנוּעה הפּוֹעל-ציוֹנית.

לרעיוֹן של בּנק הפּוֹעלים הגיע גם כּן, אוּלם בּדרך אחרת, הד“ר רוּפּין. אין הוּא חוֹשב כּי יצירת ישוּב עוֹבד, עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ, הוּא תנאי הכרחי לבנין הארץ וּלהגשמת הציוֹנוּת. אדרבּא, תכניוֹתיו הישוּביוֹת מכוּוָנוֹת בּעיקר אל יצירת אחוּזוֹת-מעטים וכל מיני צוּרוֹת אחרוֹת של משק קפּיטליסטי, המשתמש אמנם בּעבוֹדה עברית. וּלסיוּע לעבוֹדה עברית, שתוּכל להחזיק מעמד בּתנאים אלה, מכוּוָן אצלוֹ רעיוֹן הבּנק. רוּפין סוֹבר, כּי אין צוּרה יוֹתר הוֹלמת לעבוֹדה העברית וּלנוֹתן העבוֹדה מאשר קבוּצוֹת פּוֹעלים, בּעלוֹת-יכוֹלת, המקבּלוֹת עליהן עבוֹדוֹת על פּי חוֹזים, ומעוּנינוֹת להוֹציא אוֹתן לפּוֹעל על צד היוֹתר טוֹב. ולשם חיזוּק הקבוּצוֹת האלה והתפּתחוּתן, וּבכדי שנוֹתן העבוֹדה ימצא לפניו גוּף עוֹבד חזק וּמסוּגל לתפקידוֹ, וּלמען הסיר מעל נוֹתן-העבוֹדה את עוֹל הדאגה הכּספּית לקיוּם הקבוּצה בּטרם גמרה את עבוֹדתה, מציע הד”ר רוּפּין לועד הפּוֹעל הציוֹני ליַסד בּנק-פּוֹעלים אשר “יָקֵל לפוֹעלי ארץ-ישֹראל לקבּל עבוֹדה על פּי חוֹזים, בּצוּרה של קבוּצוֹת קבּלניוֹת, בּמשקים חקלאיים, אוֹ אצל קבּלנים בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת”. יחד עם זאת קוֹבע הד"ר רוּפּין את ההנחה, כֹּי הבּנק יכוֹל למלא את תפקידוֹ זה וּלהצליח רק אם יהיה בּנק של הפּוֹעלים, המתנהל על ידיהם, וּברוּחם, ורוֹכש את אמוּנם המוּחלט.

הועד הפּוֹעל הציוֹני קיבּל את הצעתוֹ של רוּפּין, הדוֹרשת להקציב לבּנק הפּוֹעלים 50,000 לי"ש (מזה 20,000 לי"ש יהיוּ שייכים לועד הפּוֹעל וּ-30,000 לקוֹלוֹניאַל-בּנק) בּיסוּדה, ועל יסוֹד זה התנהל משֹא-וּמתן לבירוּר שאלוֹת הבּנק, בּין שליחינוּ בּלוֹנדוֹן וּבין הועד הפּוֹעל הציוֹני. חברינוּ, שאינם כּוֹפרים בּערך העבוֹדה הקבּלנית, העלוּלה לתפּוֹס מקוֹם רב גם בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וגם בּתנאים אחרים, לא יכלוּ להסכּים, כּי בּנק הרוֹצה להיוֹת בּנק של פּוֹעלים יראה את עצמוֹ רק כּלי-שרת לכל מיני אחוּזוֹת וקבּלנים, ויצמצם את פּעוּלוֹתיו רק בּסוּג אחד של קוֹאוֹפּרציוֹת קבּלניוֹת, ולא יסַייע לתנוּעה קוֹאוֹפּרטיבית בּכל דרכיה, בּשאיפתה לרכּוֹש לעוֹבד את עמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, בּפַתחה את הצרכּנוּת המשוּתפת, בּסייעה להתחלוֹת כּלכּליוֹת שוֹנוֹת של הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים. חברינוּ גם דרשוּ את הבּיטוּי המעשֹי, החוּקי, של השפּעת הפּוֹעלים בּהנהלת עניני הבּנק. אחרי משֹא-וּמתן בּשאלוֹת אלוּ נקראה ישיבה משוּתפת, אשר בּה בּאוּ לידי הסכּמה בּיחס ליסוֹדוֹת העיקריים.

זהוּ הפּרוֹטוֹכּוֹל של הישיבה שנתקיימה בּ-29 בּאוֹקטוֹבּר ואשר השתתפוּ בּה: יוּליוּס סימוֹן, ד"ר אביגדוֹר יעקבסוֹן, בֶּרטוֹלד פייבל, א. בּלוּמנפלד, בּ. כּצנלסוֹן, י. שוֹחט, י. שפּרינצק.

א. בּישיבה זוֹ הוּסכּם דבר מטרת הבּנק, כּי בּנק הפּוֹעלים עוֹמד לשירוּתן של כּל קבוּצוֹת הפּוֹעלים, המיוּסדוֹת על בּסיס קוֹאוֹפּרטיבי, בּכל ענפי פּעוּלתן.

ב. ואשר לָאֳפי הבּנק בּתוֹר בּנק פּוֹעלים אמיתי, הוּסכּם:

מנהל הבּנק ימָנה על ידי כּל ציבּוּר הפּוֹעלים שבּארץ-ישֹראל.

ההוֹן הנוֹמינַלי של בּנק הפּוֹעלים יגיע ל-200,000 לי“ש. מזה מכניס הבּנק הקוֹלוֹניאַלי היהוּדי 30,000 מניוֹת-הבּכוֹרה (אשר להן משפּט-הבּכוֹרה בּקבּלת הדיוידנדוֹת), השאר 170,000 הן מניוֹת רגילוֹת, וּמהן מכניס הועד הפּוֹעל הציוֹני 20,000 לי”ש.

הועד המפקח, המוּרכּב משבעה עד חמישה-עשֹר חברים, נבחר רק על ידי בּעלי המניוֹת הרגילוֹת. ל-30,000 מניוֹת-הבּכוֹרה אין זכוּת-הבּחירה. הועד המפקח הראשוֹן מוּרכּב משבעה חברים, אשר מהם ארבּעה נבחרים על ידי הועד הפּוֹעל הציוֹני וּשלוֹשה על ידי הפּוֹעלים.

ג. הסעיף האחרוֹן מחייב הנחה קוֹדמת, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים ידאג ליצוֹר את בּיאת-הכּוֹח המשפּטית של כּל החלקים והקבוּצוֹת שבּקרבּוֹ, אשר תשמש כּביאת-כּוֹח צוֹדקת לפני הבּנק.

ד. על כּל הסעיפים הללוּ בּאה ההסכּמה פה אחד, מלבד הסעיף ב' אשר נגדוֹ הצבּיע מר שוֹחט, בּבארוֹ בּפירוּש, שאין הוּא יכוֹל לזוּז מן העיקר, המבטיח לפּוֹעלים מלכתחילה את הרוֹב המכריע אוֹ לפּחוֹת את הדעה השוה.

הוּסכּם עם זה, כּי הצעת-התכנית של הבּנק תוּצע לחַוַת-הדעת של משֹרד הבּרית של “פּוֹעלי-ציוֹן”.

בּמכתבוֹ של הוַעד הפּוֹעל הציוֹני אל משֹרד-הבּרית מיוֹם ג' בּנובמבּר נאמר, בּין יתר הדברים: “אפשר לאמוֹר בּבטחה, כּי כּל המשתתפים בּישיבה ראוּ לפניהם מטרה אחת – לברוֹא בּנק פּוֹעלים אמיתי וּלהבטיח לפּוֹעלים השפּעה מחליטה וּמכריעה בּהנהלתוֹ, בּכדי שהפּוֹעלים יראוּ את הבּנק הזה כּשלהם, ויוּכלוּ לקבּל את האחריוּת בּעד הנהלתוֹ. לפיכך נמסרה לפּוֹעלים הזכוּת לבחוֹר את המנהל, לפיכך ויתר הועד הפּוֹעל הציוֹני על זכוּת המניוֹת המיַסדוֹת, אשר לפי ההצעה הקוֹדמת היתה זכוּת בּחירת-ההנהלה נתוּנה להן. בּעלי המניוֹת הרגילוֹת בּוֹחרים את חברי המוֹעצה המפקחת. בּשעה שהפּוֹעלים מצדם ירכּשוּ להם את ה-20,000 מניה, הריהם מקבּלים את הרוֹב, וּבידיהם לבחוֹר מקרבּם את רוֹב היוֹעצים, אוֹ גם את כּוּלם. הועד הפּוֹעל, אשר הוּא כּיוֹם בּעל כּל המניוֹת, מתחייב למסוֹר לפּוֹעלים שלוֹשה מקוֹמוֹת מהשבעה שלוַעד המפקח. ולארבּעת המקוֹמוֹת הנשארים בּרשוּתוֹ ימַנה אנשים, המבינים הבנה גמוּרה את מטרת בּנק-הפּוֹעלים, ואשר זכוּ לאֵמוּן גדוֹל של ציבּוּר הפּוֹעלים. אחרי עיבּוּד תכנית-התקנוֹת, בּרוּח העיקרים המוּבּעים לעיל, נשלח לכבוֹדם את ההעתקה, ונשאל את חַוַת-דעתם”.

עד כּאן מצב הדברים, עד התחלת העיבּוּד של התכנית המשפּטית. לידיעוֹת חדשוֹת אנוּ מחכּים.

שבט, תר"פ.

¹

על שוּלחן-הניתוּח, תחת הכּלוֹרוֹפוֹרם, גוַע בּפּריס בּוֹריס קריצ’בסקי. יהוּדי זה – נמוּך, בּלתי-מגוּהץ, זקן בּלא עת (לוֹ טרם מלאוּ חמישים ושלוֹש שנים) וּבוֹדד – היה לפנים מרַבּי-ההשפּעה על הדוֹר הצעיר, הוֹגה-דעוֹת ולוֹחם ישר-לב.

ילד-עילוּי, בּן מלמד משֹכּיל מהאדיטש שבּפּוֹלטַבה אשר מסר לפני מוֹתוֹ בּצוָאה לבנוֹ להתעסק דוקא בּ“חכמוֹת חיצוֹניוֹת”. גָלה למקוֹמוֹת התוֹרה שבּחוּץ-לארץ. שם התמכּר הנער לא רק לחָכמוֹת החיצוֹנית, אשר מהן לא חדל כּל ימיו, כּי אם גם לתנוּעת-הפּוֹעלים ושחרוּר-החברה. מאז מתחילים חיים של סוֹהר, של גניבת-גבוּלים, של נדוּדים מארץ לארץ ושל מלחמוֹת-רוּח. התחיל כּתלמיד נאמן לסוֹציאל-דמוֹקרטיה הגרמנית, השתתף בּיצירת התנוּעה הסוֹציאל-דמוֹקרטית בּרוּסיה. בּעתוֹנוּת הבּלתי-לגַלית הרוּסית (רַבּוֹצֵ’יֶה דיֶלוֹ") וּבעתוֹנוּת הס. ד. הגרמנית (“נוֹיאֶ צייט”, “פוֹרבֶרטס”, “לייפּציגר פוֹלקס-צייטוּנג”) היה מסבּיר את דעוֹתיו שלוֹ, המיוּחדוֹת, אשר נטוּ קצת מן הדרך, ויחד עם פּלֶכַנוֹב ², בּר-פלוּגתֵיה, היה הוּא צירה של הסוֹציאַליוּת הרוּסית בּקוֹנגרסים העוֹלמיים וּבלשכּת האִינטרנַציוֹנַל. מפּני הלָך-דעוֹתיו המיוּחד רחק מעל הסוֹציאל-דמוֹקרטיה והתמכּר לתנוּעת-הפּוֹעלים הסינדיקלית שבּצרפת ³, אשר היה לה קרוֹב בּרוּחוֹ. על ידוֹ של ז’וֹרֶס⁴ היה הוּא אחד העוֹזרים הנאמנים ועוֹרך המחלקה המדינית בּ“הוּמַניטה”.

שנים רבּוֹת חי קריצ’בסקי חוּץ לחיי-ישֹראל. בּשנים האחרוֹנוֹת הוּשבּר לבּוֹ על שבר עמוֹ, התמכּר לעבוֹדת-ההגנה על זכוּיוֹת חיינוּ, היה הוֹגה בּספר התנ"ך, אשר ממנוּ, לדבריו, לא נפרד כּל חייו. וארץ-ישֹראל היתה תנחוּמיו.

עד יוֹם מוֹתוֹ עבד, יחד עם מוֹצקין, בּועד המשלחוֹת היהוּדיוֹת.

על קברוֹ נאמוּ שלוּחי הסוֹציאליוּת הצרפתית והרוּסית, נאוּמים עבריים לא נשמעוּ.

טבת, תר"פ.

¹

ה“דיילי הרוֹלד” כּוֹתב: “אין בּפּרוֹגרמה של “מפלגת הפּוֹעלים” אף רמז למלחמה בּרדיפוֹת שרוֹדפים את היהוּדים בּארץ זוֹ (בּאנגליה). אוּלם בּמלחמה זוֹ יש עתה צוֹרך רב, אשר יגדל עוֹד בּעתיד. השֹנאה אל היהוּדים גדלה עם פּרוֹץ המלחמה, והעתוֹנוּת חירחרה אוֹתה כּכל יכוֹלתה: זכוּרה עדיין התפּרצוּת חמת-העתוֹנים על עזוּת-פּניהם של היהוּדים לבקש להם מחסה בּמנהרוֹת מפּני אוירוֹנים גרמניים”.

הדברים ישרים וּנכוֹחים, אוּלם דברים אלה הם הלא רק קוֹרטוֹב מן האמת. והאמת עצמה, האמת האכזריה, אשר אין להתעלם ממנה, חייבת להַפְנוֹת את הדברים אל הטוֹענים עצמם: למה זה בּאה הטענה נגד “מפלגת הפּוֹעלים” דוקא? והיכן היא פּעוּלתה והדרכתה של עתוֹנוּת-הפּוֹעלים? מה עוֹשֹה עתוֹנוּת הפּוֹעלים, בּעוֹלם בּכלל וּבאנגליה האדירה בּפרט, להציל אוֹתנוּ לא רק מאוֹתן הרדיפוֹת הצפוּיוֹת לנוּ בּאנגליה, כּי אם מן המרמס וּמן הטבח אשר המוֹני-העוֹלם וּמפַקדיהם עוֹרכים בּנוּ בּעוֹלם כּוּלוֹ, בּפּוֹלין, בּאוּקראינה, בּהוּנגריה, בּרוֹמניה? מדוּע יוֹדעת עתוֹנוּת-הפּוֹעלים להסתער יוֹם יוֹם על רוֹדפי הבּוֹלשביוּת ואינה אוֹזרת את כּוֹחוֹתיה לשֹים קץ לשמד ולכּלָיה ולהסתוֹללוּת אשר נגזרוּ על עמנוּ? מדוּע ידעה עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּאנגליה להיחָלץ בּמלחמת-החירוּת של הוֹדוּ, ואינה יוֹדעת להרים את קוֹלה בּאוֹמץ בּמלחמת הקיוּם האנוֹשי והלאוּמי של יהוּדה? והאינטרנַציוֹנַל גוּפוֹ, אם כּי לקוּי ורפוּי, מה עשֹה בּמשך שנוֹת הטבח, אם אפילוּ את ההחלטה הפּוֹשרת בּדבר משלוֹח “ועדה לחקירה” לא קיים, לא התאמץ לקיים, אם אפילוּ את מחנהוּ הוּא לא טיהר מחברת המפלגה השליטה של הפּוֹעל הפּוֹלני ², אשר יד לה בּכל מעשֹי איבה, רדיפה ותוֹעבה? האוּמנם בּיחס אלינוּ אפשר לצאת ידי חוֹבה בּאיזוּ מלים נדיבוֹת פּוֹשרוֹת? הוֹי, כּהנה וכהנה יש עוֹד לשאוֹל. ולא לשאוֹל, כּי אם לדבּר משפּטים. אבל, האם יש לדברינוּ שוֹמע? וּבינינוּ לבין עצמנוּ הלא אין לנוּ להכבּיר מלים.

שבט תר"פ.

¹

א. “מצבנוּ טוֹב, כּאשר היה”

נאוּם סוֹקוֹלוֹב בּועידה הציוֹנית בּצרפת, בּסוֹף נוֹבמבּר²:

"יחסינוּ עם הערבים הם ידידוּתיים בּכּל וָכל וּמיוּסדים על ענינים הדדיים. כּיוֹם, כּשהאדמה אינה נעבדת כּהוֹגן, צר המקוֹם עדיין לנוּ ולהם. אבל גם הערבים וגם אנחנוּ חוֹשבים בּדבר התפּתחוּת עצוּמה של החקלאוּת והתעשֹיה, והערבים מטיבים להבין עד מה חשוּב התפקיד אשר היהוּדים ימלאוּ בּבּנין הכּלכּלי והתרבּוּתי של הארץ. בזמן האחרוֹן נזדמנתי כּמה פּעמים עם בּאי-כּוֹח חוּקיים של העם הערבי, ולא חשתי שוּם איבה, כּי אם אדרבּא, את הידידוּת הכי-רבּה ואַהדה למַטרוֹתינוּ. איני מַכחיש, כּי ישנם ערבים גם בּארץ-ישֹראל וגם אפילוּ בּפּריס המתיחסים אלינוּ אחרת. מדבּרים גם על איזה שבטי-בּדוים, המתנגדים לעבוֹדתנוּ. כּל זה מוֹכיח רק, כּי ישנם ערבים אשר טרם הבינוֹֻּ את עניניהם הלאוּמיים, ואין להוֹציא מזה, שהם לעוֹלם לא יגיעוּ לידי הבנה, וכיצד אתם רוֹצים כּי כּל הערבים יהיוּ בּעד הציוֹנוּת, וכי אנחנוּ בּעצמנוּ, כּלוֹמר, כּל היהוּדים, הננוּ ציוֹנים?

"מצבנוּ טוֹב כּאשר היה, גם לוֹרד קֶרזוֹן בּאנגליה גם פּישוֹן וטַרדיֶה בּצרפת הבטיחוּ לנוּ בּזמן האחרוֹן, כּי הדֶקלרציה הבּלפוּרית תישָמר בּשלימוּתה.

"הממשלה הצרפתית מתיחסת לציוֹנוּת בּסימפּטיה רבּה. כּל חילוּקי הדעוֹת בּין המעצמוֹת יוּשרוּ. על סדר היוֹם של ועידת-השלוֹם עוֹמדת הוּנגַריה, ורק אחרי כן יגשוּ לשאלת השלוֹם עם תוּרכּיה. לפתרוֹן שאלת ארץ-ישֹראל יש איפוֹא לחכּוֹת רק בּעוֹד ארבּעה חדשים, בּקירוּב. וסח המנדט של אנגליה יכיל את זכוּיוֹתינוּ בּארץ-ישֹראל, את כּל אשר אנחנוּ דוֹרשים. כּמוּבן, לא ידוּבּר בּתעוּדה זוֹ בּדבר פּרטים. לטוֹבתנוּ אנוּ הוּא הדבר, כּי פּרטים בּוֹדדים לא יתבּררוּ בּצותא עם שאר הממלכוֹת. אבל על סמך הסעיפים האלה, הנכנסים בּתוֹך גוּף המנדט, וּבגבוּלוֹת סעיפים אלה, נַעבּד אנחנוּ בּהסכּם עם הממשלה האנגלית את הקוֹנסטיטוּציה היהוּדית בּעד ארץ-ישֹראל.

מדבּרים על מַכּסימַליזם. אוֹמרים, כּי אנוּ המעטנוּ לדרוֹש. אבל אנחנוּ דרשנוּ וגם הוּבטח לנוּ המכּסימוּם האפשרי. הרוֹצה להגיע למטרה חייב להתחשב עם האפשרוּיוֹת.

“ואשר בּדבר הכּניסה לארץ-ישֹראל, יש מדבּרים על “פּתיחת שערים” ועל “דלתים נעוּלוֹת”. אוּכל לאמוֹר רק אחת: מצד אנגליה לא תהיינה שוּם הגבּלוֹת חוּקיוֹת לכּניסה יהוּדית. אבל בּנוּ תלוּי הדבר, כּיצד להשתמש בּחירוּת זוֹ. אלה, החוֹשבים להעביר לארץ-ישֹראל את כּל היהוּדים הנַענים מרה בּמזרח אירוֹפּה, אַל ישכּחוּ כּי בּזה אנוּ מקבּלים עלינוּ אחריוּת גדוֹלה בּיוֹתר. כּאן מדוּבּר על אנשים חיים. האם תחיה זוֹ הצלה להמוֹנים היהודים הנענים, אם הם יגועוּ בּרעב בּארץ-ישֹראל? אין זאת אוֹמרת, כּמוּבן, כּי בּשעת סידוּר הכּניסה לא ידאגוּ קוֹדם כּל למצוֹא מקוֹם בּפלשֹתינה לנגוּעי-הפּוֹגרוֹמים. אבל בּכדי שלא נחריב את מטרתנוּ בּעצם ידינוּ, חייבים אנוּ להיוֹת זהירים, חייבים להכשיר בּשיטתיוּת את הארץ. בּפלשֹתינה נמצא עכשיו חברי, חיים וייצמן, עם ועדה, המוּרכּבת מאנשים בּני-סמך. עבוֹדתם מתנהלת בּמגָמה של הכשרת-הארץ שיטתית של הארץ בּשביל הכּניסה היהוּדית”.

מה טוֹב וּמה נעים הכּל בּעוֹלם הציוֹנוּת “היוֹדעת להתחַשב עם האפשרוּיוֹת” ואשר “הוּבטח” לה כּבר המַכּסימוּם האפשרי. ואלפי לבבוֹת יגילוּ בּרעדה לשֵמַע הבּשׂוֹרוֹת, היוֹצאוֹת מפּי המנהיג, על הערבים המיטיבים להבין את תפקידנוּ בּבנין הארץ, על הלוֹרד קרזוֹן, השוֹמר את הדקלרציה הבּלפוּרית, ועל הממשלוֹת אשר יִשרוּ בּיניהן את כּל המַעקשים, ועל אנגליה אשר לא תשׂים כּל הגבּלוֹת בּפני הכּניסה היהוּדית, והעיקר על ה“ועדה המוּרכּבת מבּני-סמך” העוֹבדת יחד עם הד"ר וייצמן “להכשרה שיטתית של הארץ בּשביל הכּניסה היהוּדית”.

אוּלם אנוּ, היוֹשבים כּאן, החשים על עצמנוּ, על נפשנוּ ועל בּשֹרנוּ את פּשר דבר הבּשֹוֹרוֹת האלה וּמשקלן האמיתי, אנחנוּ היוֹדעים ועֵדים וחשים, בּמה מתבּטאת פּעוּלה זוֹ של “בּני-הסמך” להכשרת הארץ לכניסה, אנחנוּ השוֹמעים מדי פּעם על תכנית-הישוּב רבּת-המעוּף, המתבּטאת בּהצעה הגאוֹנית להפוֹך חמש קבוּצוֹת למוֹשבים, אנחנוּ הרוֹאים גם כּיצד נעשֹית ההכשרה ה“רוּחנית” שמכשירים את הישוּב לעמידה בּרשוּת עצמוֹ, לאִרגוּן, לפּרוֹדוּקטיביוּת, אנוּ המכּירים בּמקצת גם בּמה מתבּטאים יחסי-הידידוּת בּין הנהגתנוּ וּבין עם-הארץ, ורוֹצים עם כּל זאת להשתָעוֹת קצת בּנחמה, לנוּ נשאר רק לעמוֹד וּלהרהר:

היכן ההצלחה מרוּבּה יוֹתר, אם בּפּוֹליטיקה של חוּץ אוֹ בּעבוֹדת ההכשרה שבִּפְנִים?

––––––––

הנאוּם של סוֹקוֹלוֹב נגמר כּהלכה, בּ“דרך-המלך”, כשאר נאוּמי המנהיגים: בּקריאה לסבלנוּת וּלבטחוֹן. איני יוֹדע, עד מה רב הבּטחוֹן והסבלנוּת בּקהל הציוֹני, איני יוֹדע מַהי הפּעוּלה החינוּכית של קריאה זוֹ על רבבוֹת קוֹוי-ציוֹן, ואיך פּוֹעלים בּקרב העם דברי החכמה העליוֹנה על ה“אחריוּת הגדוֹלה בּיוֹתר”, אם יכניסוּ לארץ המוֹני-גוֹלים, “אשר יגועוּ בּארץ-ישֹראל בּרעב”. אוּלם בּרוּר הדבר, ישנם חוּגים אשר שם אין הדברים עוֹברים ללא רוֹשם. אלה הם החוּגים המבטיחים נאמנה, לבלי שֹים הגבּלוֹת על דרך הכּניסה היהוּדית.

מנהיגי הציוֹנוּת בּדַבּרם דברי הטפה והרגעה וּזהירוּת “בּאזני העם” אינם שוֹכחים לכַוון בּאוֹתה שעה גם כּלפּי הצד ההוּא. ודבריהם, כּנראה, נשמעים. לא לשוא הִרבּה כּל כּך סוֹקוֹלוֹב להסבּיר בּיוֹם הדקלרציה של השנה, עד כּמה זה מוּטעה לחשוֹב, כּי בּית לאוּמי זוֹהי מדינה עברית.

המנהיג הציוֹני מאמריקה, אשר תר את הארץ בּסוֹף הקיץ³, בּישֹר לעוֹלם כּי הארץ היא ארץ אוֹכלת יוֹשביה, וחטא הוּא, כּמוּבן, וּמכשוֹל לפני עיורים לפתוח את שעריה בּטרם ש“הדסה” תַבריאהּ. המנהיגים הציוֹנים האחרים, המזרחיים שבּמערב, אלה הרוֹגנים כּל כּך בּסתר אָהלם על דברי המנהיג האמריקאי, אינם מוֹציאים חס ושלוֹם דיבּת-הארץ. הם רק מַכריזים מדי פּעם על רגש האחריוּת הגדוֹל המפעֵם בּלבּם בּפני “אנשים חיים”, ועל זהירוּתם הרבּה לבלי להחריב חס ושלוֹם על ידי כּניסה המוֹנית את מטרוֹתינוּ. והדברים נגמרים תדיר בּמליצוֹת הנצחיוֹת על ה“הכשרה” הנצחית.

והדברים, כּאמוּר, אינם עוֹברים מבּלי רוֹשם. היה מעשֹה והשלטוֹנוֹת הגבוֹהים שבּבירת הדקלרציה נשאלוּ מצד מוֹסד בּלתי-יהוּדי על ענין הכּניסה היהוּדית והטעמים לעיכּוּבה. והתשוּבה היתה קצרה וּבהירה, בּרוּח הציוֹנוּת: ראשית, בּארץ שוֹררת המַלריה ואסוּר לסכּן את חיי המהגרים, ושנית, הארץ איננה מפוּתחה כּלל בּמוּבן הכּלכּלי, ועד שלא יכשירוּה יגועוּ המהגרים בּרעב. אכן, דברינוּ נשמעים.

ב. הוֹדאת בּעל-דין

על המפלגתיוּת בּקשר עם העבוֹדה התרבּוּתית כּוֹתב ו. מדֶם⁴, אחד מדַבָּרי הבּוּנד, בּ“לעבּענס-פראגען”:

"אני מדבּר על עניני-מפלגה בּמוּבן הצר, הפּעוּט. לא על הבדלי-הדעוֹת, חילוּקי-השקפוֹת. כּאלה ישנם ואין לבטל אוֹתם בּתנוּפת-יד. אבל ההתחרוּת המפלגתית הקטנה, ההתקוֹטטוּת בּעד ההשפּעה, הדאגה כּיצד “לצבּוֹר רכוּש” ממפעל תרבּוּתי פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, הרצוֹן ההדדי לתת מכשוֹל אחד לפני השני, כּל זה יכּה בּשבץ את כּל הפּעוּלה.

יוֹדע אני היטב, כּי יחסים כּאלה אינם ניתנים להיבּטל בּבת-אחת, על ידי צוּרוֹת סידוּריוֹת אֵלוּ או אחרוֹת. פּה בּארץ העמיקה המסוֹרת הזאת את שרשיה וקשה להיפּטר ממנה. אוּלם השאלה היא, כּיצד להתקרב ליחסים יוֹתר בּריאים. מנַיִן להתחיל? ונדמה לי כּי הצעד הראשוֹן צריך להיוֹת לנסוֹת להחליף את אוֹפן הסידוּר הבּין-מפלגתי בּסידוּר בּלתי-מפלגתי".

הדברים פּיקחיים-שֹכליים, זהירים, כּדרכּוֹ של “מנהיג” שֹבע-אחריוּת, המַרשה לעצמוֹ להסתכּל בּמה שאסוּר וּלהפליט מתוֹך דאגה אמיתית לצאן-מַרעיתוֹ גם קצת מינוּת. “לוֹ מוּתר”, גם להציג שאלוֹת מסוּכּנוֹת, חזקה עליו, שהוּא גם יֵדע לישב אוֹתן כּהלכה, והכּל יבוֹא על מקוֹמוֹ בּשלוֹם. אוּלם השוֹמע יאזין קוֹל המית-נכאים חרישית עוֹלה מתוֹך הדברים השקוּלים, כּעין הרהוּר-וידוּי מַעלה חרדה, נפתח כּאן לפנינוּ סדק צר להציץ דרכּוֹ אל המבוּכה הגדוֹלה והמרה אשר מחנוֹתינוּ השוֹנים נלכּדוּ בּה. עדיין מחכּים הדברים לאיש, אוּלי לא מנהיג, כּי אם אמן וחוֹזה, אשר יגלה לנוּ מבּלי פּחד וּזהירוּת את המאֵרה המיוּחדה אשר רבצה בּתוֹך דוֹרנוּ, את ה“תוֹכחה” אשר נשפּכה עלינוּ, הגוֹזלת את היסוֹד האנוֹשי, התרבּוּתי ממיטב-שאיפוֹתינוּ, המַאטימה אזנים משמוֹע ולהב מהבין, וּמביאה בּכל אשר אנוּ פּוֹנים לידי סַנוֵרים, איבת-אחים, הַקרָבת העיקר לשם הטפל, שֹריפת נשמה וגוּף קיים.

כּן, האמן ואיש-השנינה עוֹד יבוֹא פּעם, אבל הגוֹאל – מתי יבוֹא להצילנוּ?

ג. פּחדים

“דאס יוּדישע פאלק” בּוַרשה מביא כּרוֹז של “צעירי-ציוֹן הרדיקלים” (“הימניים”). בּין שאר הדברים נאמר שם:

“התפּלגוּת “צעירי-ציוֹן” בּפּוֹלין היתה למאוֹרע חשוּב בּתוֹלדוֹת התנוּעה העוֹלמית של “צעירי-ציוֹן” ו”הפּוֹעל הצעיר“, וּבת-קוֹלה נשמע בּכל חלקי התנוּעה. כּשחלק ידוּע זרה הלאה את המסוֹרת הישנה הצעירי-ציוֹנית, וּמבּלי לבוֹא בּהסכּמה עם שאר חלקי התנוּעה, וּבעיקר עם החברים שבּארץ-ישֹראל, מבּלי להידָבר אִתם בִּדבר היסוֹדוֹת האפשריים של פּרוֹגרמה מאוּחדת, הטיל על עצמוֹ סיסמה אשר רבּים מתוֹך חברי הפרַקציה בּכל מקוֹם, וגם בּארץ-ישֹראל, יעצוּ לבלי הזדיין בּה – לא יכוֹלנוּ אנחנוּ, אשר הרגשנוּ את עצמנוּ תמיד כּאחים בּרוּח לחברינוּ בּ”הפּוֹעל הצעיר“, לא יכוֹלנוּ לתת כּי העמדוֹת של “הפּוֹעל הצעיר” בּמלחמתוֹ הקשה עם “אחדוּת-העבוֹדה” תתרוֹפפנה על ידי כּך, ש”צעירי-ציוֹן" לא יחזיקוּ בּקו-איחוּד מַתאים אִתם. אנחנוּ הבינוֹנוּ כּי ה“מלחמה בּעד הסוֹציאַליוּת”, שנתקבּלה בּחיפּזוֹן, וההחלטה להיקרע מעל ההסתדרוּת הציוֹנית האַרצית, עלוּלוֹת רק להרים את כּוֹחה המוּסרי על “אחדוּת-העבוֹדה”, וּלבוֹדד את האידיאַליוּת של חברינוּ בּ“הפּוֹעל הצעיר”, בּהישאָרם מבּלי עזרה וּתמיכה רוּחנית."

זכתה “אחדוּת-העבוֹדה” להטיל סערה בּאַגמי-המים השוֹנים של הציבּוּריוּת היהוּדית. לא רק בּויכּוּח שבּין “צעירי-ציוֹן” ה“רדיקליים” וה“סוֹציאליים” משתמשים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” להטלת אימה: “אחדוּת-העבוֹדה” עליכם!“, “שארית האידיאליוּת בּסכּנה!” לא רק בּחוּג זה. הזעקה הקיפה גם רדיקלים אחרים, החוּג “השֹמאלי” כּביכוֹל שבּוינה ושבּניוּ-יוֹרק. גם פּה וגם שם רוֹאים בּ”אחדוּת-העבוֹדה" סכּנה, חשים בּה “אוֹיב”. האין זה אוֹת לטוֹבה ל“אחדוּת-העבוֹדה”? אמנם, לא לשם הפחדה בּאה לעוֹלם “אחדוּת-העבוֹדה”, כּי אם לשם בּנין חברת-עבוֹדה עברית-סוֹציאַלית בּארץ-ישֹראל, וּלשם איחוּד הכּוֹחוֹת הצריכים לעבוֹד שכם אחד בּבנין זה. כּן, אנוּ בּאנוּ לשלוֹם, אוּלם אין אנוּ מסתלקים מהיוֹת “סכּנה” לרבּים: סכּנה לשלטוֹנוֹ של בּעל-הבּית בּציוֹנוּת, סכּנה למשֹחק הנוֹח והיפה בּסימפַּטיוּת לעבוֹדה עברית ורדיקליוּת ציוֹנית, סכּנה לרבוֹלוּציוֹניוּת המבוּלבּלת חסרת תוֹכן-פּעוּלה יהוּדי, חסרת כּל חוּש לחיי עם ואדם, סכּנה לאוֹתה הפרַזיוֹלוֹגיה המַשלה את נוֹשֹאיה בּמליצוֹת שדוּפוֹת ותיאוֹריוֹת על ארץ-ישֹראל, מבּלי לזוּז, מבּלי לפעוֹל, מבּלי להניע את המחשבה, מבּלי לעוֹרר את רגש האחריוּת החלוּצית, סכּנה לכל מחיצוֹת-התפל וּלשלטי-השוא ולַהתגוֹדדוּת הנבערה, המַפרידה בּין אחים, המַכהה את העין, מַקהה את הנפש וּמטפּחת את היצרים הרעים. יש, כּנראה, אחרי מה לבעֵר, ויש בּשביל מי להיוֹת למסוּכּנים. הלוַאי רק ש“אחדוּת-העבוֹדה” תהיה נאמנה לעצמה, לסכּנה זוֹ שהביאה לעוֹלם, ותדע בּאוֹמץ-רוּח וּבחירוּת פּנימית לאַמת את הפּחדים שהיא מעוֹררת. התדע?

שבט תר"פ.

¹

אמריקה עוֹשֹה את עבוֹדת-הסיוּע בּרחבוּת אמריקאית. אוּלם הרחבוּת מתגלה לא רק בּכמוּת הנתינה, כּי אם גם באוֹפן סידוּרה והוֹצאתה. “ועד הסיוּע המאוּחד”² אינוֹ יכוֹל, כּמוּבן, לסמוֹך על ה“מקבּלים” שהם יֵדעוּ לסדר את עיני העזרה כּהלכה. היש לסמוֹך על “מקבּל”? וּלפיכך שוֹלח “הועד” את אנשיו-נאמניו, בּני-אמריקה כּשרים, אשר בּהם יִבטח לב כּל בּן-ארץ-קוֹלוּמבּוּס. “המקבּלים” הנם אמנם כּפוּיי-טוֹבה, מקבּלים וקוֹבלים וּמבקרים. והעתוֹנוּת, גם הוַרשאית והניוּ-יוֹרקית, עוֹזרת על ידיהם. אוּלם “ועד הסיוּע” יוֹדע, כּמוּבן, כּי לביקוֹרת זוֹ אין לשֹים לב, וכי האמצעי היחידי לסדר את עניני הסיוּע – הרי זה לשלוֹח “משלחת” חדשה.

לפי דברי העתוֹנים האמריקאיים יצאה עכשיו לפּוֹלין “משלחת” חדשה, “יוּניט” בּת 26 איש, בּראשוּתוֹ של הד"ר בּוֹגן, שנתפּרסם בּשעתוֹ. חברי המשלחת אינם אנשים פּשוּטים. בּהם מי שהיוּ קפּיטנים בּצבא האמריקאי, סגני-רבּנים רֶפוֹרמיים, דירקטוֹרים, פּקידי מוֹסדוֹת ציבּוּריים. וכוּלם לבוּשים בּגדי-שֹרד (יוּניפוֹרם בּלע"ז) אמריקאיים, ונוֹסעים הם בּרשיוֹן וּבסיוּע הממשלה האמריקאית.

העתוֹנים מַרבּים לספּר, כּיצד מתכּוֹנן הד“ר בּוֹגן לסדר את עבוֹדת המשלחת: “את הארץ הוּא יחלק ל-17 מחוֹזוֹת. וּבכל מחוֹז יהיה “אוֹפיס”, וּבראש כּל האוֹפיסים יעמוֹד האוֹפיס הוַרשאי, אשר בּוֹ יֵשב הוּא, הד”ר בּוֹגן. הכּספים והחבילוֹת המתקבּלים מאמריקה ישָלחוּ לכל מקוֹם בּאוֹטוֹמוֹבּיל. בּכל מחוֹז יקָבע מנהל ראשי, מתוֹך אלה המלוים עתה את הד”ר בּוֹגן. על יד המנהל יהיוּ שנים אוֹ

שלוֹשה סגנים, אשר יקוּבּלוּ שם, על המקוֹם יהיו 100 אוֹטוֹמוֹבּילי-משֹא גדוֹלים, כּמוֹ אלוּ של הצלב האדוֹם, כּלוֹמר 5 אוֹטוֹמוֹבּילים לכל מחוֹז, ולמחוֹזוֹת אחרים עוֹד יוֹתר. אפשר יהיה לשלוֹח 150,000 חבילוֹת בּחוֹדש".

כּמה זה מרהיב! האוֹטוֹמוֹבּילים, וגם המחוֹזוֹת, והאוֹפיסים, וּמספּר החבילוֹת. אוּלם הד“ר בּוֹגן אינוֹ מסתפּק בּזה. הוּא מוֹצא כּי “סדר הסיוּע בּפּוֹלין אינוֹ די דמוֹקרטי. וּבעזרת המשלחת יכניס הוּא שם סדרים דמוֹקרטיים וצוֹדקים, וגם את העשירים המקוֹמיים, אשר התרגלוּ כּי כּל החוֹבוֹת מוּטלוֹת רק על אמריקה, יכניס לאט-לאט בּעוֹל האחריוּת והסיוּע. ה”יוּניט” תשהה בּוַרשה מ-4 עד 6 שבוּעוֹת, ואחר כּך ישָלח כּל אחד לעירוֹ. לפני נסיעתם סוּדרוּ בּשביל השלוּחים שיעוּרים מיוּחדים, להכשירם לתפקידם. מרצים מיוּחדים הקריאוּ לפניהם על המצבים המדיניים והגיאוֹגרפיים החדשים, על חיי היהוּדים וּפעוּלוֹתיהם בּפּוֹלין, על הנהלת משֹרדים ועל הפּעוּלוֹת של ועד הסיוּע המאוּחד".

והעתוֹנוּת היהוּדית אינה מרוּצה. ה“טאג” טוֹען, כּי נוֹסעים אנשים, אשר אף לדבּר יהוּדית אינם יוֹדעים, אנשים, אשר העזרה הדרוּשה, עזרת-אחים, אינם יוֹדעים להביא, כּי העיקר הוּא לא מה אוֹמרים לעשֹוֹת, כּי אם כּיצד יֵעשֹה הדבר, ועוֹד מיני טענוֹת, אשר רק אנשים החשוּדים על קרבת-משפּחה למקבּלים עלוּלים לטעוֹן.

ו“צביוֹן” של ה“פוֹרבֶרסט” כּוֹתב: “לאנשי “ועד-הסיוּע” יש כּבר מַסלוּל נוֹשן של פּעוּלה פילַנטרוֹפּית, ועל פּיו הם מנהלים גם את עבוֹדתם בּפּוֹלין. יש להם כּל מיני “מוּמחים” לעבוֹדוֹת פילַנטרוֹפּיוֹת, מוּמחים ליתוֹמים, מוּמחים לאלמנוֹת, מוּמחים לעגוּנוֹת, מוּמחים ל”סוֹשיל ווֹרקֶרס" ועוֹד מוּמחים ממוּמחים שוֹנים. והעיקר הוּא להעביר את כּל מיני המוּמחים האלה לפּוֹלין, – ועם ישֹראל יוָשע תשוּעת עוֹלמים. אני מפקפּק בּכל הצוֹרך של משלחת ה“יוּניט” הזאת לפּוֹלין. יש למצוֹא בּין יהוּדי פּוֹלין די אנשים מוּכשרים וּראוּיים לעבוֹדה זוֹ, תחת השגחת בּאי-כּוֹחוֹ של “ועד-הסיוּע”. ואם “ועד-הסיוּע” רוֹצה להחזיק את כּל פעוּלת הסיוּע תחת השגחתוֹ, ורוֹצה לשלוֹח דוקא אנשי-אמריקה, היה צריך, לפּחוֹת, לבחוֹר בּאנשים הראוּיים לכך. אבל רוֹב השליחים אין להם אפילוּ כּל השֹגה בּחיי יהוּדי פּוֹלין. ישנם כּאלה שאינם יוֹדעים לדבּר יהוּדית. ואת אלה שוֹלחים להיוֹת המתַקנים והמקִימים את הריסוֹת החיים בּפּוֹלין. אני מתאר לי, מה יחשבוּ יהוּדי פּוֹלין בּראוֹתם את השליחים החדשים. הם יחשבוּ, כּי טוֹב להם מאד ליהוּדי אמריקה, והנה חמדוּ להם לצוֹן, והם משַטים בּהם, בּאוּמללי פּוֹלין".

כּכה כּוֹתב עתוֹנאי יהוּדי בּאמריקה. ועתוֹן יהוּדי המוֹפיע שם, בּבּיַליסטוֹק – “דאס נייע לעבּען” – כּוֹתב: “אמריקה יוֹדעת לתת לנוּ כּסף, אבל לא איניציאַטיבה. אדרבּא, האיניציאַטיבה שלנוּ נמצאת בּפּרוֹפּוֹרציה הפוּכה לכּספים השלוּחים, שוּם. שוּם אוֹצרוֹת, אפילוּ אוֹצרוֹתיה של אמריקה, לא יספּיקוּ לכסוֹת את הגרעוֹן של האוֹצר שדָלל: אוֹצר האֶנרגיה העממית והאיניציאַטיבה העממית”.

כּכה תוֹפס את הגבר עתוֹן יהוּדי, בּארץ הזקוּקה לסיוּע. אבל כּיצד להסבּיר דברים כּאלה לא רק לפרנסיו של “ועד הסיוּע המאוּחד”, כּי אם גם למנהיגים אחראים של תנוּעה לאוּמית?

“בּדרך הנכונה”

ה“בּעפרייאוּנג”, כּלי-מבטא של “צעירי-ציוֹן השֹמאליים” בּפּוֹלין, מעריך בּגליוֹנוֹ הכ“ח את דבר המשֹא-וּמתן שניהלוּ החברים נ. סירקין, א. בלוּמנפֶלד, בּ. כּצנלסוֹן וי. שוֹחט עם בּאי-הכּוֹח של פּוֹעלי אנגליה בּשם “בּדרך הנכוֹנה”: “פּועלי ציוֹן שבּאמריקה, אשר הצטיינוּ תמיד בּהשקפה יוֹתר ריאַלית על דרכי הגשמת הציוֹנוּת, ו”אחדוּת-העבוֹדה”, המבקשת את הסינתיזה של ציוֹנוּת בּריאה, איתנה בּתוֹך הסוֹציאליוּת היהוּדית, העממית בּאמת, מצאוּ סוֹף סוֹף את הדרך הנכוֹנה – את הדרך אל הדמוֹקרטיה העוֹבדת האנגלית. מפּעם לפעם אנוּ מתחזקים בּהכּרתנוּ, כּי רק אז כּשהאימפּריאַליוּת הקפּיטליסטית תמוּגר לעד – רק אז תהיה אפשרית אוֹתה עבוּדת-הבּניה הציוֹנית בּארץ-ישֹראל, המַתאימה לענינים ולאידיאַלים של כּל תנוּעת-העבוֹדה היהוּדית. דרך אחרת אַיִן. ושוּם מליצוֹת, ושוּם קידוֹת בּפני שליטי-העוֹלם של זמננוּ לא יחַפּוּ על ה t מת המרה הזאת. ואת זאת מיטיבים לדעת ולחוּש על כּתפיהם חברינוּ שבּארץ-ישֹראל…"

נעים הדבר, כּידוּע, לקבּל ציוּן טוֹב, וּביחוּד מצד אשר אין עליו כּל חוֹבה רשמית לחלוֹק מַחמאוֹת. ואף על פּי כן, עלינוּ, למען האמת, להעביר את המַהלָלים על פּי כּתוֹבת אחרת. את המשֹא-וּמתן ניהלוּ אמנם חברי ארץ-ישֹראל ואמריקה, אבל לא על דעת עצמם בּלבד עשֹוּ הם מה שעשֹוּ, כּי אם על דעת “משֹרד הבּרית העוֹלמית של פוֹעלי-ציוֹן”, הרוֹאה בּמשֹא-וּמתן זה רק חוּליה אחת בּשלשלת עבוֹדתה. עבוֹדה מדינית זוֹ, ציוֹנית-סוֹציאלית, נהל משֹרד-הבּרית כּל ימי קיוּמוֹ, וכמדוּמה שתוֹצאוֹתיה צריכוֹת להיוֹת ידוּעוֹת לכל מי שאינוֹ מַאפיל בּכוָנה על עיניו לבלתי ראוֹת. גם המפלגה המקוֹמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” יש לה חלק חשוּב בּעבוֹדה מַתמידה לפרסוּם שאיפוֹתינוּ בּתוֹך תנוּעת-הפּוֹעלים האנגלית.

הדבר היחידי הראוּי להיזָקף על חשבּוֹנה של “אחדוּת-העבוֹדה” דוקא, הוּא, אשר זאת הפּעם הראשוֹנה התנהל המשֹא-וּמתן בּין שליחי הפּוֹעל היהוּדי וּמנהיגי הפּוֹעל האנגלי, בּלשוֹנוֹ, בּעברית. אבל את הדבר הזה, כּמדוּמה, אינם מוֹצאים לנחוּץ לציין לא המפלגוֹת השוֹנוֹת הנמצאוֹת בּתוֹך הבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” ולא העוֹמדוֹת מחוּצה לה.

ואוּלי יש ליטוֹל רשוּת, אגב אוּרחא, ולשאוֹל את אנשי ה“בּעפרייאוּנג”: אם בּאמת וּבתמים אתם יוֹדעים להעריך כּכה את הערך של הפּגישה והתחלת-קשרים בּינינוּ ובין פּוֹעלי אנגליה, למה זה איפוֹא לא תבוֹאוּ גם אתם למלא את החוֹבה הלאוּמית הגדוֹלה וּלהגבּיר את כּוֹחוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּתוֹך תנוּעת העבוֹדה העוֹלמית, וּלהיענוֹת לתביעה הציוֹנית-הסוֹציאַלית, אשר החברים בּארץ-ישֹראל קוֹראים אליה?

ועד מתי תבחרוּ לכם בּענין זה, בּענין השתתפוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּאינטרנַציוֹנַל, להסתפּק רק בּהבּעת סימפּטיה גרידא?

שבט תר"פ.