רקע
דוד בן־גוריון
נהדוף מתנקשים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ג, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תשי"א 1950

בישיבת המליאה של הועד הלאומי, תל־אביב, 25 בנובמבר 1947


נראה שתקופת הנסים טרם חלפה, ויתכן שנס גדול, מהגדולים ביותר בהיסטוריה העולמית, יתרחש בימינו — ובקרוב — והמדינה היהודית אשר נגדעה לפני שמונים דורות, תקוּם מחדש. בעצרת האוּמות המאוחדות נפלגו אדירי תבל, והגדולות שבמעצמות אינן יכולות עדיין למצוא שפה משותפת כמעט בשום שאלה, אולם אמריקה ורוסיה הסוביטית הסכימו ביניהן על דבר אחד בלבד — על חידוש המדינה היהודית. לא ידוע עדיין אם ימצא רוב של שני שלישים להצעה המוסכמת בין ארצות־הברית וברית־המועצות, אולם ההכרעה ההיסטורית נפלה. מצפּוּן העולם הכיר מזכות העם היהודי לקוממיות ממלכתית בארצו, וחלום הדורות של עם ישראל יקוּם.

 

ניכון למחר ולמחרתים.

אולם אל נא נשכח שגם תקופת הסכנות והפורעניות טרם עברה — והסכנות והפורעניות אינן זקוקות לנסים למען יתרחשו. וגם החלטה על הקמת המדינה — גם אם תתקבל ברוב של שני שלישים — אינה תריס בטוח בפני סכנות הפורעניות. אין ערוך למה שהתרחש בלייק־סבסאֶס. ועצרת האומות המאוחדות, גם זו המיוחדת במאי שעבר וגם זו הרגילה שהחלה בספטמבר, תשמש מגדל־אור בהיסטוריה היהודית. ההכרעה הפוליטית שנפלה או שתפול, יש לה ערך היסטורי. אולם יש לזכור שבלייק־סכסאס תיפול רק הכרעה חוקית, פוליטית, מוסרית — ההכרעה המציאותית, המעשית, הכרעת הביצוע תפול בארץ, ורק בארץ, והכרעה זו כרוכה במכשולים ובסכנות לא קטנות, אשר רק אם נראה אותן מראש ונתכונן לקראתן במלוא יכלתנו יש תקוה מבוססת שנצבור כוח למנוע אותן.

שׂומה עלינו להיכון עכשיו למחר ולמחרתים: מחר — אין זה יום הקמת המדינה; המדינה תוקם רק מחרתים. מחר — מרגע זה ועד הקמת המדינה. כברת הזמן שעלינו לעבור מעכשיו עד יום הקמת המדינה. אולי אינה ארוכה: מה הם 8—9 חדשים בהיסטוריה של עם עתיק־יומין? אבל כברה זו היא הקובעת. בה צרורות הסכנות הקשות והגדולות. ואם לא נדע להימנע מהן או להתגבר עליהן לא נגיע להקמת המדינה.

גם עם הקמת המדינה היהודית — אסור לנו להשלות נפשנו כי נפתרו כל הקשיים וכי נפתח לנו יום שכולו חג ונחת. איני יודע, אם גם עמנו מלומד־הנסיונות כבר עבר נסיון חמוּר ורב־תלאות כנסיון שנעמוד בו לאחר שתקום המדינה. במדינה היהודית יבחן העם היהודי, כאשר אולי לא נבחן מעודו. מדינה זו לא תהיה ככל שאר המדינות, אשר הוקמו בימינו או בתקופה היסטורית אחרת. להקמת כל המדינות נדרש רק דבר אחד — עצמאות והכרה בינלאומית, וכל עם שקיבל או כבש שתי אלה — זכה למדינה. המדינה היהודית, גם לאחר שתקבל את התוקף הבינלאומי, יחסרו לה שני עיקרים: יחסר לה העם, שעדיין הוא מפוזר באירופה, בארצות המזרח, בארצות אחרות. יחסר לה הבנין — שלושה רבעים של מדינתנו העתידה, אם לא יותר מכך, הם מדבר שממה. נעמוד בפני קשיים פנימיים וחיצוניים, כספיים ומשקיים; קשיי עליה ובנין, קליטה והתישבות; קשיי בטחון ויחסי־חוץ; קשיים בינינו ובין עצמנו, בינינו ובין הערבים, בינינו ובין העולם הגדול המפולג והמפורד, וידרש מאמץ גדול על־אנושי מהישוב, מהתנועה הציונית, מהעם היהודי, מאמץ מוסרי, פוליטי, משקי, ארגוני — לרכּז פזורים ולבנות נשמות, לגלות כושר ממלכתי, ליכוד, משמעת, ולצקת דפוסי חיים חדשים שלא הסכּנו להם זה אלפי שנה.

כל אלה הן בעיות־מחרתים, — אם כי אין זה מוקדם ביותר להפנות אליהן מעשינו ולעשות את כל ההכנות המחשבתיות, הארגוניות והטכניות, כי הזמן עד מחרתים אינו רב. אולם יש לנו דאגות קשות ודוחקות של מחר, אשר אם לא נפתור אותן מיד בהצלחה — לא נזכה למחרתים. ושאלת המחר הן שתים שהן אחת: בטחון ושלום.

היום היתה צריכה להתקיים ההצבעה המכרעת החיובית בועדה המיוחדת, לאחר שנפלה אתמול ברוב גדול ההצעה הערבית. איני יודע עדיין אם ההצבעה נתקיימה, כמה הצביעו ואיך הצביעו. נניח את הדבר הרע ביותר: שהתמרונים האובסטרוקטיביים של ממשלת באֶוין יצליחו והצעת רוב הועדה לא תקבל שני שלישים, או שלא תתקבל לגמרי כל החלטה במושב הנוכחי. אבל המצב ביסודו לא ישתנה, כי נפלו שתי הכרעות שליליות: נפסל המנדט הבריטי, וממשלת המנדט התחייבה לצאת מן הארץ בהקדם האפשרי — אמנם בלי נקיבת תאריך מסוים לפי שעה — וההצעה על הפיכת ארץ־ישראל למדינה ערבית נכשלה ברוב עצום, למעלה משני שלישים. נפסל איפוא השלטון הזר, המנדטורי, נדחתה התביעה הערבית לשלטון בארץ כולה.

אולם הערבים הכריזו — גם נציגי הועד הפועל הערבי, וגם נציגי המדינות הערביות — שהם לא יקבלו הכרעת או״מ, ולאחר שהפורוּם האנושי העליון דחה את תביעתם, הם יפנו לכוח וינסו להכריע בשאלת ארץ־ישראל באלמות.

מאז שבנו להקים הריסות הארץ ולבנות את ההתישבות החדשה — מימי יסוד פתח־תקוה לפני שבעים שנה ועד היום הזה — היינו צריכים להגן על עצמנו בכוח עצמנו. כך היה בימי השלטון התורכי וכך היה בימי השלטון הבריטי. גם כשהיינו מעטים ובודדים וגם כשנתרבינו ונתרחבנו — נתקפנו מזמן לזמן על ידי שודדים ופורעים. במידה שישובנו גדל ונתרחב — כן גדל היקף התוקפנות; ההגנה העצמית של הישוב עמדה כל השנים בנסיון והצליחה, אם כי לא בלי אבדות. המעטים עמדו נגד המרובים. נסיוננו בעבר נותן לנו איפוא תקוה שנעמוד גם בעתיד, אולם האופטימיות הקלה עלולה להיות בעוכרינו. עלינו לראות את השינויים שנתחוללו סביבנו, ולא כולם הם לטובתנו. כוחנו, כמובן, גדל — אבל גדלו עוד יותר הכוחות העוינים; רק אם נראה נכוחה — אם נעיז לראות היקף הסכנה, גוֹדלה ועצמתה, ונעשה לפיכך את ההכנות הדרושות — נוכל לעמוד.

 

שינויים לרעה במצב הבטחון

אציין בקיצור את תמצית השינויים שחלו מבחינת הבטחון לרעתנו:

בימי המהומות של 1936—1939 — ואלו היו עד עכשיו המהומות החמורות והממושכות ורבות־ההיקף ביותר — עוד היתה בארץ ממשלת המנדט, אשר אם כי פיגרה במילוי חובה כלפי בטחון הישוב, — כפי שציין אף בדו״ח של ועדת פיל, — לא הסתלקה להלכה ולמעשה משמירת הסדר בארץ, ולא מנעה לגמרי את עזרתה מהישוב בהתגוננותו. הממשלה עכשיו היא ערב פינוי, והחלל הפסיכולוגי כבר נוצר, וחלל זה כרוך בסכנות חמורות אם לא יתמלא ביעילות ובמהירות מראשית התהוותו.

אולם, אין זה השינוי היחיד: בתקופת המהומות שלפני המלחמה היו סוריה והלבנון, ארצות מנדט, וממשלת המנדט בארצות ההן, הממשלה הצרפתית, לא היתה חשודה על מעשי איבה נגד היהודים בארץ. עבר־הירדן היה עדיין חלק של המנדט הארצישראלי, ובמצרים היה עדיין קיים למעשה הפרוטקטורט הבריטי. מצרים היא עכשיו ארץ עצמאית, אם כי צבא בריטי עודנו חונה בגבולותיה. עבר־הירדן נעשה לממלכה האשימית. סוריה והלבנון נעשו עצמאיות, ובתוכן מתרכז עכשיו המטה הראשי של אויבינו בנפש, ובראשם אנשים שעזרו להיטלר. הצבא במדינות אלו איננו מן הצבאות המעולים שבעולם — לא מבחינה חמרית ולא מבחינה מוסרית — אולם אין לזלזל לגמרי בערכו ובכוחו.

אם נתכונן כראוי — אין פחדו מוטל עלינו, כי יש לנו שני יתרונות מוסריים, שיש להם גם ערך צבאי מכריע: עליונוּת מוסרית ואינטלקטואלית של החומר האנושי והכרת העולם בצדקת מפעלנו ושאיפתנו. בשני אלה נוכל לעמוד נגד כל אויבינו — אם נתכונן כראוי ונצייד את הישוב והנוער בכל הכבוּדה הדרושה לשעת־חירום. לכך נדרשים לנו בזמן הקרוב ביותר למעלה משלושה מיליון לירות. אנו בטוחים שרוב הסכום הזה יתן העם היהודי בתפוצות. הישוב נתבע ברגע זה לחצי מיליון, ואין זה למעלה מיכולתו. ואולי יש להגיד: אין זו התביעה האחרונה שהישוב יתבע בתקופת מעבר זו.

 

גורם הזמן

בהתכוננוּתנו לקיום הבטחון מכריעים לא רק הציוד והאמצעים החמריים ולא רק ההתנדבות וההתגייסות האישית. יש דבר אחד שעלינו לשננו לעצמנו מעכשיו השכם והערב: החשיבות החיונית והפטלית של גורם הזמן. למען קיים את בטחון הישוב — ובטחון הישוב עכשיו הוא עתידו של כל העם היהודי — לא די בגיוס כוח האדם, ולא די בגיוס המשק. העיקר שהדבר יעשה בזמנו, בעוד מועד. התכונה המלאה והמשוכללת ביותר תחטיא את המטרה, אם תחמיץ את שעת־הצורך ותבוא לאחר שהרעים הרעם. אין לנו הרבה זמן לאבד — ואסור לאבד אף שעה אחת.

אולם הבטחון לבד אינו מספיק. גם אם נצליח להתכונן ולגייס את הכוח הדרוש לעמוד בפני כל התקפה אפשרית. בין של ערבי ארץ־ישראל ובין של הארצות השכנות — ויש ביכלתנו לעשות זאת — לא נצא ידי חובתנו בשעה היסטורית זו. עלינו להצטייד, להתאמן, ולהתגייס למען נעשה לאל כל נסיון של הכרעה בכוח העלולה לבוא מצד הערבים. ובהכרה מלאה ובידיעת המצב אני אומר שיש ביכלתנו לעשות זאת — אם נתכונן כראוי בעוד יזמן. יש בידינו להדוף כל התנקשות, להגן על כל ישוב יהודי, בין אם הוא בתחומי המדינה היהודית ובין אם הוא מחוץ לתחומיה. ויש בידינו לעשות לאל כל נסיון של השתלטות בכוח על איזה שטח שהוא מהשטחים שהוקצו למדינה היהודית ולמנוע כל נסיון של פלישה זרה והשתלטות זרה על תחוּמי המדינה היהודית. משׂימה זו אינה למעלה מיכלתנו — אם כי אם קלה ופשוטה, ותדרוש מאתנו מאמץ דרוך, מתמיד ומכוּון, נצטרך להקים ולקיים כוח יהודי מספיק. לא נעשה את המשגה הפטלי שעושים מנהיגי הערבים ושלא במעט כבר היה בעוכריהם: לבנות הכל על הכוח ולסמוך על הכרעת הכוח בלבד. בלי כוח — אנו עלולים להישמד, אבל בכוח בלבד לא נבצע את חזון הגאולה ולא נקיים את המדינה.

 

פנינו לשלום

פנינו לשלום — שלום בעולם ושלום בפינה זו של העולם הנקראת מזרח קרוב או מזרח תיכון. בעוד אנו חייבים לעשות כל מאמץ משקי ארגוני, טכני להגביר את כוח־הבטחון שלנו שיעמוד בפני כל תוקף, בין שיבוא מצפון או ממזרח או מדרום — עלינו גם לעשות כל מאמץ לקיים ולחזק ולהעמיק יחסי שלום וידידות עם שכנינו הערבים.

אנחנו ניצחנו עד עכשיו בצדק ובברכה של מפעלנו הקונסטרוקטיבי. באלה כבשנו בתקופה אכזרית זו את אהדת העולם וקירבנו רחוקים. בצדק ובברכה של מפעלנו הקונסטרוקטיבי — אשר יגאה וישגה במדינה היהודית— נכבוש את לב שכנינו הערבים בארץ ובארצות השכנות.

דבר זה אולי לא יושג ביום אחד. גם את אהדת העולם הרחב לא כבשנו ביום אחד, רבים מאלה התומכים בנו היום בעצרת האומות — התיחסו אלינו במשך הרבה שנים באדישות או גם בהתנגדות ובאיבה. פרצנו חומת ההתנכרות, ובעולם החדש והישן, במזרח ובמערב, קמו לנו ידידים ותומכים. אין לנו כל יסוד להתיאש מידידים ותומכים גם בעולם הערבי. משהו כבר מסתמן באופק.

שמענו בזמן האחרון לא רק דברי איבה ואיומים. ויש לזכור שהמוני העם הערבי — השותקים מאונס ומשוללי ניב וביטוי פוליטי — אינם ששים לקרב. אין זאת אומרת שהסתה לא תפעיל אותם — זוהי אשליה מסוכנת — אבל מלאכת המסיתים אינה קלה. ובנו תלוי לא מעט, איך יפעלו וינהגו המונים אלה. במידה שהם ידעו כי יש לכבד את כוחנו ויש לבטוח בישרנו— בה במידה תכבד מלאכת המסיתים.

 

יחסינו עם העולם הערבי

מלבד הרחבת מפעלנו הקונסטרוקטיבי — מפעל העליה מהתיישבות בקנה מידה ממלכתי — תעמוד בפני המדינה היהודית שאלה מדינית עיקרית אחת: יחסים עם העולם הערבי. זו תהיה הבעיה המרכזית של מדיניותנו החיצונית. ביסוד מדיניותנו זו תונח השאיפה הברית יהודית־ערבית, ברית כלכלית, מדינית ותרבותית, ברית בנויה על שויון ועזרת גומלין וזיקה הדדית. רק קיום מדינה יהודית יאפשר הגשמת השאיפה הזאת. ובדרך למדינה עלינו להוכיח לעם הערבי שתים אלה — ושתיהן יחד: ששום איום והתקפה לא ירתיעו אותנו לא מהקמת המדינה היהודית ולא משאיפה לברית יהודית־ערבית. למטרה כפולה זו — שאינה רחוקה — יובילו אותנו עכשיו מאמצים מכוונים מספיקים לקיים גם את הבטחון וגם את השלום בארץ. אם נדע ונצליח לקיים מחר בטחון ושלום בארץ — נקים מחרתים מדינה יהודית שתביא לידי ברית יהודית־ערבית.

המלצות קוראים
תגיות