זוכר אני: במרכבת מסלת-הברזל במחלקה השלישית נוסע עלם צעיר לימים, ובידו ספר, והעלם מעמיק מאד בקריאתו. בחוץ רבץ להט-השָׁרָב על שדה וגבעה, על עץ ואבן ועל מוטות חוטי-הטלגרף העוברים, ופרגיות ושפויי-כובע מצפצפים מתוך פנות חבויות עד כדי צביטת הנשמה – ואולם העלם לא ראה ולא שמע. העולם אשר הצהיר אליו מתוך דַפי הספר לקח את כל לבו: איזה ליב מלמד, יהודי מעוך וכתות ורצוץ, הולך לו לבקש פרנסה, כי שמע, שיש, ברוך-השם, בעולם פרנסות גם חוץ מן המלמדות. מובן מאליו, כי מצדו אין שום מניעה להיות נספח אל אחת הכהֻנות, איזו שתהיה, אם בתור דירקטור של איזה בנק ואם בתור מבין של אתרוגים או של טבּק או של סוסים. לו אין שום נפקא-מינה. מוכשר היהודי, ברוך-השם, לכל דבר, ובלבד שיהיה לו קצת מזל וכו‘. הולך הוא ועובר ברחובה של עיר על-פני אסם של תבואה, ופתאום הוא עומד וחופן מלוא ידו חטים ומסתכל בהן יפה-יפה, כאדם שנוטל לדוגמה, כדי לשער עד כמה שויה, קופץ ובא איזה סרסור ושואלהו, אם חטים הוא מבקש, ור’ ליב מנענע בראשו וחטמו מתעקם אותה עקימה, שבה אתה שומע לאו; לא עלה כלל על דעתו לקנות חטים, ולמה חפן? סתם כך, משום שיהא לו פתחון-פה לאחר זמן לומר: בחטים בקי אני, ברוך-השם, הרבה חטים ראיתי בעולמי ואיני צריך בזה לתורתם של אחרים וכו' וכו‘. בחדר באכסניה שוכב ר’ ליב על מטתו פרקדן. שקוע הוא בתרדמה, משיב רוח ותוקע בחטמו הארוך ומעוקם כשופר, וחברו מסתכל בו לאור הנר הדולק ומודד את כל אבריו בעיניו. גופו, כביכול, משול כחרשׂ הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר. הידים – קנים דקים וצנומים וצומת גידיהן כעין התכלת, מתנפחין ובולטין. הפנים אינם אלא חורבה: לסתות נופלות, עינים משֻקעות וחוטם ארוך בעל חטוטרת מתרומם ועולה מביניהן ונראה כארֻבּת-עשן העומדת על הבית שנפלה בו דלקה ונשרף גגו וסמוך לו מטאטא מעוך ומדֻלדל, – הוא הזקן הקצר, שהלבינו שערותיו. חברו עם הנר הדולק שבידו מסתכל בו, ופתאום הוא מבין, והוא מביט בו ברגש של בוז ומהרהר בלבו: כמה נאה הבריה המשונה ההיא וכמה גדול כחו של ה“פועל” הזה! מה ראה זה שנתרחק ממקומו ורוצה להתעסק בדבר, שאינו ראוי לו? – אבל מיד והנה גם המסתכל עצמו רואה חובה זו גם לעצמו: “ואתה מה ראית לשטות זו?” וכו' וכו' וכו'.

העלם נשא בלי-משים את עיניו מתוך הספר ובלי-משים הביט על סביביו: איזה איש יהודי, מעוך וכתות ורצוץ, יושב על אחד הספסלים שבמרכבת מסלת-הברזל ומדבּר עם חברו וממתיק לו איזה עסק על-דבר דוכן של דירקטור במסלה האלקטרית החדשה, שרק תושיט ידך אליו והנה הוא בידך. יהודי שני על-גבי ספסל שני נושא-ונותן עם חברו, ותוך כדי דבּור הוא בודק בכנף הקַפּוטה שלו ומגיד לו מבינות על הארג וכמה שויו וכמה יאריך בקיומו. על הספסל השלישי שוכב איזה יהודי פרקדן והוא ישן ונוחר נחרת סוס, וכלו משול כחרש הנשבר, כעץ יבש, ואין בו אפילו כזית בשר…

העלם הוריד בלי-משים את עיניו שנית לתוך ספרו והוסיף לקרוא. אכן פלא הוא! לא הרגיש העלם כלל, כי זה עתה הפסיק רגע אחד בקריאתו. כל אשר ראה פה בתוך המרכבה על סביביו היה לו, כאילו היה כל זה גם הוא רק שורה אחת מתוך הספר, שהמחבר כתב אותו גם הוא. לא זכר ולא ידע כלל, כי הפסיק.

והוא מוסיף להעמיק בספרו ומוסיף לקרוא: – חום השמש בגבורתו. הכלב משתטח על גחונו ומנשם בקושי מרוב החום, ופעמים הוא מרים ראשו, מושיט לשונו וצודה – ופתאום זבוב בּפיו. מצדו רובצת תרנגולת פרושת-כנפים, ומתחתיה עולה צפצוף אפרוחיה. עת מנוחה היא למשפחה זו לאחר מרוצתה ונקורה באשפתות עד עתה. כלתה רגל מן השוק, אין עובר ושב. הפרות רועות בשדה והתינוקות כלואים בבית-רבן והגדולים גוהקים ופוהקים, זה בביתו וזה בחנותו, וצמאים למים, למים קרים. על אחד הכתלים חתול מטפס ועולה, ובאמצע הכֹתל הוא נח, הופך פניו לאחוריו ומביט ונמלך בדעתו אם לטפס ולעלות ואם לחזור ולירד… מרחוק נראה קו ירוק של אילנות בשִׁפּולי כפת הרקיע…

המסע בא ברגע הזה לאחת התחנות על-פני השדה. העלם מניח את הספר מידו ומביט בעד האשנב החוּצה. איזה כלב מוטל בחַמה וצודה זבוב. איזו תרנגולת רובצת על אפרוחים. בשדה רוֹעָה פרה ושולחת פתאום לשונה ומבקשת מים קרים. חתול מטפל על-גבי איזה כֹתל. מרחוק מצהירה רצועה ירוקה של אילנות בשפל כּפּת הרקיע…

ופלא הוא! כשחזר העלם לקריאתו בתוך הספר, לא ידע כלל שהפסיק. כל המחזה הקטן, שראה פה בעד אשנב המרכבה, לא היה לו אלא כעין כפל-הענין במלים שונות או באותן המלים עצמן. רגע אחד חשב, כי מחַבּר הספר כתב גם אותו, ורק מאין מקום לו בתוך הספר פנימה, הניח אותו בחוץ…

והעלם מעמיק בספרו ומוסיף לקרוא: – כל המרירות שבחיי היהודים כל חיי הגלות של מיליונים יהודים אֻמללים ומגֹאָלים באים לו פתאום לידי הכרה, והם מפעפעים ומבצבצים מתוך כל שורה שבספר זה. והצרה היא צרה אשר אין מנוס ממנה ואין מפלט. הם בעצמם אשמים – ולכן יתַּמו נא אפוא פה בחלאתם. העניות האיומה נִולתה אותם, עד כדי גֹעל-נפש. תרמיל גדול של קבצנים, זהו השלט התלוי להם ממעל לכל חלומותיהם ועסקיהם ומושגם ופרנסתם ותֹכן חייהם. כל ישראל הוא קבצן אחד. וחייהם – הלא אינם חיים כלל. גם תינוק בן-יומו אצל אֻמות-העולם יש לו חיים אפילו באצבע הקטנה שלו יותר ממה שנמצא בכל רמ“ח האברים ושס”ה הגידים של כנסת-ישראל כֻּלה. אצל כנסת-ישראל הילדות דבר יקר הוא. ילדי רחוב היהודים ילדים וזקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם פוחדם וזהירותם, הרשומים על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי-זקן ואינם פרים ורבים, והילָדות – יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן, ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנוּיות. ילדים בלי יַלדוּת הם מחזה-עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גֹעל-נפש ורגשי רחמים כאחד! – ופתאום ועם כל הלעג המר והנורא, האוכל עד הנפש ונוקב עד התהום וסורק את כל האֻמה במסרקות של ברזל מתפרץ ומשתפך פתאום מן הלב נהר של רחמנוּת וחמלה גדולה ורֹך עד לבכות בקול…

והעלם מעמיק פתאום במחשבותיו, והספר נשמט ונופל מתוך ידו, והרי הוא יושב וחולם והוגה ועיניו סגורות: אותו הגֹעל לכל החיים האלה, חיי כלבים בלי תכלית וסוף ואחרית, תקף גם אותו. יתּמו נא אפוא פה בחלאתם. והלעג תוסס ועולה ומתפרץ מלבו. יאה עניותא זו להם. לגורל אחר אינם כדאים כלל. עַם שמֻבחר חלומו הוא התרמיל, יאה לו התרמיל. ופתאום והנה ים של חמלה חַמה משתפך בכל קרביו על אֻמה דוויה וסחופה זו, שמרבה לסבול כל-כך ושאין עצה ואין תחבּולה להצילה – ולבו בו יחם פתאום מרוב געגועים ומרוב המון ואהבה…

וגם זה פלא! העלם לא הרגיש כלל, כי הפסיק. גם לעגו וגם חמלתו היו רק מין “המשך יבוא” של גוף הספר. לא חש שום הבדל בינו ובין כותב הספר ובין הספר ובין העולם אשר מסביב לו. הכל התמזג והשתפך והיה לדבר אחד…

מחַבר אותו הספר היה מנדלי מוכר-ספרים (שלום-יעקב אברַמוביץ), והעלם הקורא – הייתי אני.

אז הבינותי פתאום, כי אמן גדול, אשר לא היה עוד לנו כמוהו, מדבר אלי מתוך הספר ההוא שקראתי ומתוך יתר הספרים שכתב. אם יש שבשעת קריאת ספר אין אנו מרגישים את ההפסק שבין תֵּאור העולם החיצוני ותאור העולם הפנימי ובין העולם הממשי מסביב עם בריותיו ועם החיה והעוף ועם אור-השמש וחשכת-הלילה ועם מה שכל אדם מן הישוב חושב ומדַמה והוגה – הרי זה סימן, כי יש לנו עסק עם אמן מן הראשונים. אמן כזה לא היה עוד לבני ישראל וגם עתה אין לנוּ עוד כמוהוּ.

מני אז לא פסקו ספרי מנדלי מוכר-ספרים מעל שלחני, ואני קורא אותם תמיד, קורא וחוזר וקורא. ואולם גם זה פלא: במדה שאני מוסיף לקרוא בספרים האלה, אני מוסיף מיום ליום לגלות בהם חדשות.

 

I    🔗

הדבר הראשון, הבולט ביחוד לעינינו אצל מנדלי, מיד כשנפתח איזה ספר מספריו ונקרא בו שורות אחדות, הוא שהאמנות שלו היא מין אמנות מקורית, שלא נמצא דוגמתה אצל שום אֻמה ולשון. רגילים אנו בנוגע למנדלי לשמוע את המשפט, כי אין הוא שומר את החֻקים המקֻבּלים בבית-מדרשם של חוזי-החזיונות ואין הוא “מספֵּר” כלל, כלומר, אין הוא מספר באותו מובן שיבין כל מי שמלא כרסו בקריאת ספורים בלשונות אחרות – ואולם בעצם זהו העיקר. אין לו שום יניקה משל אחרים, אין לפניו שום דוגמה של אחרים, אין הוא עושה על-פי שום תבנית של אמן שקדם לו, אלא כל מה שהוא עושה, הוא עושה משלו. יש לו אֹפן מיוחד של הסתכלות, אֹפן מיוחד של הבנה ותפיסה, אֹפן מיוחד של טכניקה, אֹפן מיוחד של צַיָּרות ואֹפן מיוחד של הרצאה והסבּרה, ואפילו אֹפן מיוחד של השתמשות בלשון – עד שכמעט הוא נראה כעין אמן טבעי. אם נקח, למשל, איזה ספור מצוין מן הסופרים היותר מצוינים שלנו וּנתרגם אותו לאיזו לשון שהיא, אז אפשר שימצא חן בעיני הקוראים הזרים במאד מאד, ומה גם אם החומר יהיה חדש בעיניהם, ואולם אם יבוא המבקר, אז ימצא, שסוף-סוף לא נָתַנו לקהל החדש הזה אלא משלו, שהרי בבית-מדרשו למדנו ומאשר להם לקחנו ואת מעשיהם חִקִּינו, האחד חִקה באֹפן יותר טוב והשני באֹפן פחות ממנו, ואולם סוף-סוף אין כל זה אלא חקוי ולכל-היותר נָתַנו רק חומר חדש; אבל אם נתרגם את מנדלי, אז יהיה הקורא הזר רגע אחד כמו נבוך. כל העולם אשר יראה יהיה בעיניו עולם חדש וכל ההרצאה תהיה בעיניו חדשה וכל הצורות חדשות וכל אֹפן המעשה חדש – ובכל-זאת ירגיש כי יש פה אמנות גדולה. ויש שלבסוף יבוא לידי החלטה ויאמר: אפשר שזוהי אמנות יהודית, כשם שלפעמים יאמר על מיני-אמנות אחרים זוהי אמנות יפּונית וזו אמנות איסלאמית וכיוצא בהן. ולא רק הזרים והנכרים יאמרו כך, אלא גם בקרבנו, אם יהיה איש אשר טעמו נתפתח בבית-מדרשם הם, יבוא גם הוא לידי החלטה זו; הכל יהיה בעיניו זר כל-כך ונפלא כל-כך וחדש כל-כך. לא ימצא שם שום דבר לפי ההרגל שלו, ובכל-זה ירגיש בכל מלה ומלה, כי יש כאן לפניו אמנות גדולה, אשר כמוה לא היתה עוד בספרותנו. סוף-סוף באנו עד לידי אמנות של יהודי שביהודים. לכל-היותר, אם נבדוק היטב, נמצא אצל מנדלי איזו השפעה קטנה, שבאה לו מאצל צרוַנטס, והשפעה זו אינה לא רק בנוגע להשויון שיש בינו ובין הספרדי הגדול בבחינת הסַטירה החדה ובבחינת רוח הזמרה הרַבּה שאינה פוסקת, אלא קצת גם בנוגע לאֹפן ההרצאה. אפשר עוד, אם נדקדק הרבה, שנמצא אצל מנדלי סימנים, המעידים לנו, כי קרא בספרי גוגול, שהרי הוא אינו מספר כלל, אלא כעין מספר. גם טולסטוי אפשר שהשפיע כאן קצת; אין הוא עוסק בפסיכולוגיה לשמה, לחטט בתוך הנשמה אחרי כל קוץ וקוץ, אלא הוא מצַיֵּר ומתאר, והפסיכולוגיה באה ממילא. לכל-היותר – יוסיף עוד המבין והיודע – נמצא אצל מנדלי, כי בשעה שהוא מצַיֵּר לנו ציורי-ג’נרי עם כל הפרטים והדקדוקים, הוא עושה את המלאכה באותו אֹפן, שהיו עושים אותה תלמידי בית-המדרש של ארצות השפלה במאה הי"ז – ואולם ברור הוא, כי עושה הוא את כל זאת בלי ידיעה ובלי הכרה, אלא מתוך איזה כשרון טבעי או נטיה טבעית. בדרך כלל הוא מצַיֵּר על-פי טבעו עצמו. כך אין מצַירים באירופה, כך אין מצַירים באסיה; לכל-היותר מצַיֵּר כך האמן של הגלות, שהיא הרכבה של אירופה ואסיה. כך מצַיֵּר מנדלי, שהוא האמן היהודי שביהודים, שנולד לנו בין החומות בגלותנו.

הקוים הבולטים שאנו מוצאים בספורי מנדלי, הלא הם: ציור חיי הגלות לכל חזיונותיהם ועם כל פרטיהם ופרטי-פרטיהם ועם כל הטפּוסים היהודים, עד שאין לך כמעט טִפּוס שלא נכנס לתוך ספריו: ציורי-טבע, קיץ וחֹרף ושדה ונִיר וזמרת-צפרים והמית-רוחות ושיחות חיות ועופות וכו', במדה שלא נמצא כלל כדוגמתה אצל שום חוזה עברי אחר; לעג מר של סַטיריקן חד, הלוקח אֻמה שלֵמה והופך לה את שליתה על פניה, ותיכף ומיד אחרי זה אנחה – אותה האנחה הגדולה והמרה, השוברת את כל הגוּף כלו. אין לנו עוד כמוהו צַיר עברי, שתהא נשקפת אצלו מכל דִבּור ודבּור ומכל מלה ומלה אותה ההכרה האכזריה, כי אין כל תקוה ואין כל מנוס ואין כל אחרית. כשפגע בנו איזה פוגרום נורא, למשל, כאותו בקישינוב, אפשר שלא ידענו עדַין עד כמה אֻמללים אנחנו ועד כמה אין לנו תקוה, ואולם כשנגמור איזה ספור מסִפּורי מנדלי, למשל את הספור “בעמק הבכא”, אז יש כי פתאום יבוא לנו כל אסונו הגדול לידי הכרה בהירה עד לידי שגעון, באֹפן שנחרוק שן מרוב קצף אין-אונים – והספור הזה הלא נתן לנו תענוגות ברוב בדיחותיו וברוב לעגו.

ועד כמה צִיֵּר לנו מנדלי את חיינו בגלות! נטל את כל חיי היהודים ברחוב העיר הקטנה ברוסיה במשך המחצה הראשונה של המאה שעברה, וגם מקצת מן המחצה השנית של אותה המאה, ויתן לנו מהם ציור גדול עם כל הפרטים ועם כל פרטי-הפרטים, עם כל הדקדוקים ועם כל דקדוקי-הדקדוקים, עד שגם אם נתרחקנו מעט מהם, הכריח אותנו לחזור ולחיות שנית בדמיון את כל החיים הנוראים האלה. נניח-נא, למשל, כי בא איזה מבול לעולם ומחה מעל פני האדמה את כל היקום אשר ברחוב היהודים עם כל החיים אשר שם ומחה גם כל זֵכר וכל פליט וכל שריד להם, עד בלי השאיר לנו שום סימן מכל מה שהיה, ונשארו לנו על-פּי איזה מקרה רק ארבעת ספורי מנדלי הגדולים, “ספר הקבצנים”, “בעמק הבכא”, “מסעות ר' בנימין השלישי” ו“בימים ההם”, וכן עוד גם הספורים והציורים הקטנים שלו, אז אין שום ספק, כי על-פי השיורים האלה היה יכול החוקר הבא לחזור ולהרכיב שנית את כל הציור של חיי היהודים ברחוב העיר הקטנה ברוסיה במשך המחצה הראשונה של המאה הי“ט, בּאֹפן שלא היה חסר לנו אפילו קוץ אחד של יו”ד אחת.

שמא יבקש אותו החוקר הבא לדעת את צורת הפנים והגוף של היהודי? אצל מנדלי ימצא אותה. מנדלי מצַיר לו את צורת הפנים שלו, את החוטם שלו, את העינים, את המצח המקומט ושאינו מקומט, את הידים והרגלים שלו, כיצד הוא מעקם את חטמו ומה פֵרושה של כל עקימה ועקימה, כיצד הוא ממולל ברגליו ובאצבעותיו ומה פֵרושה של כל מלילה ומלילה, כיצד הוא מסתכל בעיניו, עין אחת לכאן ועין אחת לכאן, ומה פרושה של כל הסתכלות והסתכלות, כיצד הוא הולך וכיצד הוא עומד וכיצד הוא יושב; כיצד עומד הילד וכיצד הוא הולך ויושב; כיצד עומדת היהודית וכיצד היא הולכת ויושבת; כיצד עומד הגביר וכיצד העני; כיצד יושב הפּרנס וכיצד מדבר החוטף וכיצד שותק המלוה ברבית; ולא עוד, אלא אפילו כיצד ישן היהודי. אין לך תנועה מתנועות הגוף של היהודי שלא צִיֵּר אותה הצַיָּר הדַיקן הזה במצבועו הדק.

שמא יבקש לו אותו החוקר בעתיד לדעת את מלבושיו ואת בגדיו של היהודי? ילך לו אצל מנדלי. אצל מנדלי ימצא את הקפּוט“ה, את הקרטו”ז, את הסורטו“ק, את השטריימי”ל, את מספר התפירות והקטע במקום האבנט, את העור המוקרח ברובו ואת הבד הצהוב המציץ מן הקרעים ואת הצוארון החלק ואת אניצי-הפּשתן שבסרח-העודף; וכן את הכובע של היהודית עם אשכלות-הענבים, ואת הצפור שם, ואת שולי-המטפחות שבראש נשים צנועות, המחוברים במחט או קשורים בעניבה מתחת לסנטרן, והשולים פורחים באויר לאחוריהן; ואת הפאה הנכרית העבֻתּה, המגיעה עד גבות העינים, ואת האזנים והצואר עם העגילים והרבידים והמרגליות והאבנים הטובות או המזויפות ואת מעיל המשי ואת הצבעונים, זה למעלה מזה, ואת הצעיף המלֻבּן והמגוהץ, ואת מטפחת-המשי הישמעאלית, מטפחת-התפוחים, זו המטפחת הטורקית, שהמחותנים מצד החתן היו שולחים סבלונות להכלה; וכן היהודים עם הרגלים היחפות והארכובות והזרועות החשופות והחזה המגולה, עד שדי להם גם בשיורי-בגדים, בסימן של פוֹזמקאות ושל מכנסים ושל קפּוטה בלואה, אחרי שברחוב היהודים רשאי היהודי להלך גם בטלית-קטן לבד, חשוף-חזה וקרוע-פוזמקאות ומכנסים פתוחים מלפניו, וכן הקפוט“ה של-שבת, שהיא על-פי-רוב קרועה ומדֻלדלה ושוליה מזוהמים בטיט, ובלבד שהיא בגד משי ומבהקת, אף-על-פּי שבכמה מקומות היא נעשית ככברה קרעים קרעים; וכן בכלל הבגד שלו המלא שומן של קוגי”ל ודייסה ועפרורית, חלמון של ביצה, ליחה ומיץ חוטם, ועטרה של רפש מקיפה את השולים, עד שהיא מתיבשת ונופלת מאליה. ואולם בכלל לובש היהודי הלז טלאים על גבי טלאים, ולצורך זה יש ברחוב היהודים חַיטים מומחים ביחוד להטלאה, שהם תופרים ומטליאים תחתונים, קפוטו“ת וכובעים, כלי-גבר ושמלות-אשה, ירמולקו”ת, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים.

שמא יבקש לו אותו החוקר לדעת את כלי-הבית ואת הגרוטים שבחדר איש יהודי? אצל מנדלי ימצא אותם, ימצא את מטתו של היהודי עם נהימתה המשׁונה: “חיריק, חיריק, חיריק”, ימצא את הספה שלו, שהיא מרוסקת ומתמרטטת ומוכין ואניצי-פשתן כרוכין כבני-מעים בוקעין ועולין מתוך חִפּוּיָהּ הקרוע וסמרטוטיה המלוכלכים, איך שהיא מנִַוֵּלת ומדלדלת וסוף-סוף בעלת-כרס היא, זכר לכבודה והדרה בימים הראשונים, וכשעוֹלה עליה היהודי לישון, היא גוערת בו בנזיפה ובנהימה משונה, והוא מעכב לשעה קלה את נשימתו וקופץ פיו ואינו זע לא לכאן ולא לכאן, שלא להרעיש אותה הקנטרנית ולעורר ישנים. וכן ימצא אצל מנדלי את כל כלי-תשמישו של היהודי בביתו: מנורות נחשת ארבעה זוגות, מנורת-המאור אחת בעלת ששת קנים משֻׁקדים, אשר כפתור על ראשה, שתי קדרות נחשת וחמש מחבות נחשת, קערות בדיל מבהיקות, מסודרות שורות שורות על גבי מַדָּף בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמבּיק, שני גביעי כסף, הדס-כסף אחד, מנורה לחנֻכּה אחת, ואורלוגין עתיק כמין בצל בתוך שני נרתיקין כסף תלוי בפתיל תכלת, משזר בזגוגיות דקיקות של גונים משונים. וכן ימצא אצלו את כל מיני הטבלאות והיעות והמטאטאים והמגרפות והאלפסים והמרדאות והעריבות והכברות שבביתו של כל איש יהודי.

שמא יבקש לו אותו החוקר הבא לדעת את צורתו של רחוב היהודים בעצמו? ילך לו אצל מנדלי. הבתים שברחוב היהודים צורתם משונה מאד. מתוך צורתם ועמידתם נראה כאילו הם מחולקים ואין אחדות ביניהם; אתה נכנס לפנים משורה – ואני יוצא לי ועומד, על אפך ועל חמתך, מחוץ לשורה! אתה עומד כך – ואני, להפך, הריני עומד לי כך! אתה דרגה לך מבפנים – ואני דוקא, סֻלם לי מבחוץ, מי שצריך, אל יתרשל ויהא מטפס ועולה! ואם אתה מגביה את גגך הרצוף, המשונה, למרום – הרי אני משפיל את גגי לעפר דוקא, והבוז לגאיונים! מי אסטניס ואין דעתו נוחה ממני, יעצם לו את עיניו! – הבצות והאגמים מתמלאים על כל גדותם, ביחוד לפני הפסח, ומעלים על הרחובות והשוקים עבטיט ורפש הרבה כל-כך, עד שאף אצל בני-אדם רמי-הקומה הכובעים מתלכלכים בטיט-חוצות. פנס אחד מאיר לעיר זו בלילות חֹשך ואפלה. ובשני נטורי-קרתא היא נשמרת. הביבים ומי-השופכין, שנשפכו בחוץ בערב, נותנים ריח. לפני פתחי הבתים, שחלונותיהם סתומים מבחוץ, תלי-תלים של זבלים ועצמות ופרורים ממיני מזונות מעֻפּשים ופסולים. החזירים אוכלים מן המוכן לפניהם ומכרסמים בנהימה גרונית משונה מרב עֹנג. כלבים נודדים, חגרים וסומים, דווים וסחופים, שרועים וקלוטים, עוברים אצל כל פנה ומבקשים טרף. הבצה הגדולה ביותר, כל צנורות ומי-שופכין של בעלי-הבתים מקלחים לתוכה ומביאים עמם מכל טוב בכל יום תמיד, יום-יום ומיני סחורתו וחפציו מכמה גונים וריחות משונים, הכל מעניני דיומא, ומהם אתה מכיר כל יום ויום מימות השבוע. כשמקלחים לתוכה שופכין מכורכמים מפני החול, ששפין בו את הרצפה, ומוליכים ומביאים עמם קשקשות של דגים, בני-מעים וכרעי-תרנגולים, מעט שערות וחתיכות טלפים חרוכין – הוו יודעים, רבותי, שהיום יום ששי בשבת; משכו וקחו לכם ספל וחבילה של זרדין, ורוצו, במחילת כבודתכם לבית-המרחץ! כשהולכים ובאים לשם קלפות של ביצים, של בצלים ושל צנון, גידים של חצר-הכבד וסנפירי דג-מלוח ועצמות גדולות חלולות – שבתא טבא לכם יהודים, יערב לכם הקוגי"ל בבני-מעיכם! וכשאתם רואים קלוח הזוחלין רפה ושם נגררים ומתלבטים שיורי דייסה נוקשה וחתיכות עיסה יבשה, סמרטוט בלה ומטאטא חבוט – סימן הוא לכם, שהיום יום ראשון בשבת, השואב עדין לא הביא מים ובקושי הוציאו מי-התמצית מן החבית עד כדי הדחת הקדרות, שטמנו בהן חמין לשבת. וכך הוא בשאר ימות השבוע; כל יום, קלוח של שופכין שבו, יש לו צביונו וגונו וריחו המיוחד.

הנה כל זה בנוגע לחיצוניותו של המראה, אשר מנדלי מצַיֵּר. ואולם אמנות מיוחדה לסופר זה, שמתוך החיצוניות, שהוא מציר, אנו מבינים כרגע גם את הפנימיות, הסביבה, צורת-הפנים, התנועות ואֹפן-הדבּור – ואין לו שום צורך כלל להרבות בחקירות פסיכולוגיות דקות, בכדי שנבין את הנעשה בקרב הנפש פנימה. לוקח לו איזה יהודי או איזו יהודית, איזה זקן או איזה ילד, מראה לנו את תנועותיהם והעויותיהם, נותן אותם לדבר קצת – ואנחנו רואים את הנפשות האלה, החיות לעינינו, ויודעים אנחנו גם את הֲלָך כל רוחן. ואת טִפּוסי היהודים שברחוב-היהודים בעיר קטנה ברוסיה, כפי שהיו לנו במחצה הראשונה של המאה שעברה, הוא נותן לנו במלואם והוא מציר לנו את כל עסקיהם ואת ארחם ורבעם ואת כל מעשיהם במשך כל עשרים וארבע השעות של היום והלילה ובמשך כל השנה, מראש-השנה האחד ועד ראש-השנה השני: את הסוחרים ואת הקבצנים, את הסרסורים ואת החנונים ואת בעלי בתי-המלון ואת בעלי-הטובות ואת התקיפים ואת הפרנסים ואת השתדלנים ואת החוכרים ואת החטפנים ואת בחורי בתי-המדרש ואת החתנים ואת הסוחרים בנפש-אדם ואת הסוחרות ואת המשכילים ואת בעלי-הטקסא ואת הלמדנים ואת המלוים ואת התגרנים הקטנים ועוד ועוד. אין אני יודע כמעט טפוס אחד מטפוסי היהודים, שלא צִיֵּר אותו מנדלי. כמדומה לי, שמספרם עולה לעשרות-עשרות. ולא רק טפוסים, כי גם אישים צִיֵּר לנו עם כל העולמות השונים שבלב כל אחד ואחד; הטפּוסים נעשים גם-כן לתכונות שונות.

 

II    🔗

דבר אחד מוצאים אנו אצל מנדלי מוכר-ספרים, שהוא תמוה קצת בסקירה הראשונה: התפתחותו היא התפתחות ארוכה מאד, שלא ראינו כמוה אצל סופר אחר מסופרינו. לא בבת-אחת נעשה למה שנעשה, כי-אם ימים רבים מאד דרש לו כשרונו עד שנתפתח. אם נזכור, למשל, כי הסופר הזה החל באיזה ספור, ששמו “למדו היטב” או “האבות והבנים”, לא נאמין כמעט, כי מאיש, אשר כתב את אלה, יצא זה, שכתב לנו באחרונה את “חיי שלמה” (“בימים ההם”). קשה להאמין, כי אפילו זה שכתב את “קליין מענשעלע” (האדם הקטן), אשר חציו ספור וחציו פובליציסטיקה ומוסר וריב עם מנהיגי העדה, יהיה באחרונה לאותו האמן, שכתב את “ספר הקבצנים” ואת “בעמק הבכא”. האם לא נחשוב רגע אחד, כי היה מוטל עליו להזקין תחלה, בכדי שיוכל להיות לאשר הוא? “כשם שיש צעירים, – אומר תומַס מַן בדברו על פונְטַן – שהם משתלמים במהירות נמרצה ורק שאינם מתבשלים לעולם, ואין צריך לומר, שאינם מזקינים עד נצח-נצחים, אלא אם כן נעשים לעוברים ובטלים בחייהם, כך, כפי הנראה, יש גם-כן מיני אדם, שרק תקופת הזקנה היא המקבילה להם ולטבעם, והם המה מיני זקנים קְלַסִּיִּים, אם אפשר לומר כך, שתעודתם היא להראות לעיני כל העולם את כל היתרונות והמעלות הטובות שהזקנה מבורכת בהם: את ההבנה העמוקה, את הישֶׁר הנאצל, את הלצון הנחמד, המרפרף ממעל לכל הבלי העולם-הזה, ואת החכמה העליונה, השופטת תבל בצדק”. אל הזקנים האלה נחשב מנדלי. ימים רבים היה עליו לחיות תחלה, עד שנתפתח כלו לפי טבעו. אכן פלא הוא: היפה שבספריו הוא גם-כן האחרון שבספריו, שכתב אותו אחרי מלאת לו שבעים שנה.

ילדותו, שנות למודיו, התחלתו, התפתחותו והשתלשלותו של איש כזה הן תורה שלמה, אשר בחפץ רב נשים אליה את כל לבבנו.

ילדותו – ילדות נער יהודי בעיר הקטנה, אשר לבו מלא שירה. איזה ציץ על-פני השדה מעורר בלבו חלומות, איזה עוף פורח בשמים מביא אותו לידי תשוקות סתומות ונפלאות, איזה כוכב מנצנץ בדממת הלילה מוסך בלבו חזיונות – והנער בעצמו אינו יודע את אשר עמו, והאחרים בודאי ובודאי שלא ידעו. ילד יהודי בעל דמיונות בעיר קַפּוּלֵי בפלך מינסק לפני שבעים וחמש שנה – הלא יכולים אנו לשער עד היכן דבר כזה מגיע! אַברמוביץ בעצמו יודע להגיד לנו בדבר עיר מולדתו הקטנה, כי “כבוד הטבע נתּן לה, הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי חמדה סביבה”. כמובן, את יום הֻלדת אותו אין איש יודע בבירור; דבר כזה לא היו כותבים בימים ההם בספר, כי “לדבר כזה לא השגיחו לפנים בני עמנו, ובפרט יושבי הערים הקטנות”, ורק קבלה היא במשפחתו של אברמוביץ, כי נולד בשנת 1836 (תקצ"ו) בעשרים לחדש דצמבר. חנוכו? – אביו ר' חיים-משה היה איש נכבד מאד ומפורסם בכל הסביבה גם ברוב תורתו וגם בידיעותיו הרבות בהויות-העולם, והיה כותב צחות גם בלשון-הקודש, ומכתביו נמצאים אצל השרידים מהמון מכבדיו ומעריציו עד היום הזה. מכל בניו היה לו שלום-יעקב הקטן ילד-השעשֻׁעים שלו, ובו חפץ להראות את נפלאותיו בחנוכו. בהיותו בן שש כבר ידע הנער לקרוא, ואביו שכר לו את אחד המלמדים היותר מצוינים, את יוסף הראובני, ללמדו את כתבי-הקדש. שתים-עשרה שעות למד הנער יום-יום, ומקץ שלש שנים ידע את כל עשרים וארבעה הספרים בעל-פה. ואולם הנה בא והגיע גם עד לאותו הענק, אותו “עוג מלך הבשן” של הספרות העולמית – התלמוד. “בבואי שמה – מספר אבּרמוביץ בעצמו – הייתי כאיש הבא בפעם הראשונה ליום השוק הגדול, משתאה למראה עיניו מיני סחורה ופרקמטיא ודברי-חפץ הרבים והמשונים, ומשתומם למשמע אזניו קול שאון והמולה וצוחה מכל עבר ופנה. קונים ומוכרים, סרסורים וסוחרים ברעש גדול יחפזון… בכח ההגשמה הנטוע בי נתתי דמות לכל הדברים וצורה לכל הבאים בשערי התלמוד. התנא-קמא והאי-מאן-דאמר נדמו לי כאנשים גאיונים, קפדנים ופני-להבים פניהם; הרישא, סיפא ומציעתא – כנשים צרות זו לזו, כל אחת מכחשת את חברתה, זאת אומרת כך וזאת אומרת לא-כי, ורגזו ונוכחו ואין נחת. וזו הבוגרת, האילונית והנערה שנתפתתה, וזה חרש, שוטה וקטן, והזב והזבה, גם השנים האוחזין בטלית, ושור שנגח את הפרה, שור המועד ושור תם, כלם נצבו כמו חיים בדמיוני, איש איש בצורתו המיוחדת ובצביונו המשונה”. – ההלכה והפלפול הפילו עליו בלהות, כי “נוראות נפליתי על המגדלים הפורחים באויר ועל ההרים התלוים בשערה, ועוד נפלאות גדולות מאלה בשדה פלפלא חריפתא”. ואולם “אהבתי לטַיל בפרדס-הגדה הנפלא. זה הפרדס לא כגן-עדנים הוא, אשר לו גדר עם בריח ודלתים ומטעיו מגֻדלים, שתולים למיניהם על ערוגותיו, שֶׁכֻּלן מתאימות הולכות למישרים והטבע אסור שם בחבלי חרושת מעשה-ידי אמן, כי הוא כשדה יער וכר נרחב לבלי חק, אין גדר ואין סדרים וערוב כבד מאד בצמחיו. שם פרחים ואין מספר, נטיעים שונים ומשונים גדלים בערבוביה ופשוטים כצמח השדה, – החבצלת היא חבצלת השרון והשושנה שושנת העמקים סוגה בירק עשב, חציר ודשא מאליפים מרֻבּבים ולפניך שלל צבעים רקמה נחמדה למראה. הדמיון מתהלך בגן זה חפשי לרוח המדרש מפליא לעשות. פעם יט שמים ויוריד ארצה רכב אלהים רִבותים אלפי שנאן, ופעם יגביה את הארץ השמימה ובני-אדם ומלאכי-צבאות נשקו”.

ואולם בשעה שהדר-המקום ולמודי האגדה והמדרשים וספורי-המעשיות בספרים שונים עוררו את רוח דמיוֹנו של הנער, בשעה זו חדדו הלמוד המפשט, הסברה וההגיון של ההלכה את שכלו. התלמוד “מצד אחד חדד את שכלי בדברי עיון וסברות דקות ועשַׂני לשיננא, הבוחן ובודק כל דבר להעמידו על האמת כפשוטו, ומצד השני העיר רגשי נפשי אף דמיוני בחזיונות נשגבים מאד נעלים והכשירני להשפעת המליצה ורוח קדשה”. ואולם ביותר העסיק הלמוד הזה את דמיונו. אביו היה מעיר אותו יום-יום בבקר בטרם עלות-השחר ושניהם הלכו ברגש לבית-המדרש – ואבּרמוביץ מספר לנו את הרושם שעשתה עליו קימה זו בבקר. “דומית-יה בכל רחובות העיר, השקועה בתרדמה. גם הירח והכוכבים במשמרותיהם ברקיע העירו את דמיוני והקשבתי קשב רב קשב. אז ראיתי בחזיון את האיש גבריאל, הקורא כגבר ומבשר שעות הלילה בשמי-השמים. מלאכי-צבאות ידודון ידודון ופותחים את פיהם בשירה נעימה. עוד מעט ושערי גן-עדן ברגש נפתחים ואֵל הכבוד יבוא בו. ראו בני-אלים הליכות אלי מלכי בקדש נדמו ויעמדו מרעידים איש על מחנהו ואיש על דגלו, אין נודד כנף ואין פוצה פה ומצפצף. ופתאום ירעם בכח ה‘, ועליון יתן קולו בבכי. בכה יבכה בלילה על בית-מקדשו השמם, על ירושלים עיר תפארתו העזובה, על עמו, בני-ציון היקרים, הנודדים בגוים, ועל השכינה העלובה, הנודדת עמהם בגולה, ובצרתם לו צר. עיני עיני יורדה מים – והיא שכבת-הטל על-פני הארץ ורסיסי-לילה על קוצותי… ולקול ה’ חרדו צדיקי עולם ויחדו עם מלאכי-שלום מר יבכיון. ואני ברוב שרעפי בקרבי מתעורר ללמוד בכל לב. אנעים למודי ואהימה, שולח אצבע ומנגן בגרון. נפשי חשקה בתורת ה' לדעת כל רזי התלמוד, גידי מצחי ישורגו וכל מעיני בו”. ואף אין זאת כי חזק מאד היה הרֹשם הזה, כי על-כן אנו רואים את אברמוביץ שב אל המחזה הנהדר הזה לצַיֵּר אותו שנית ביתר דיוק עוד בימי זקנתו בכתבו את “חיי שלמה”, כאשר נראה עוד.

אכן רואים אנו ומכירים את הסימנים הנפלאים האלה: נפש המשורר מתפתחת מעט מעט.

ואחרי-כן:…“את שאהבה נפשי בקשתי בסבכי היער ובחרש מֵצל, בנאות דשא ועל מי מנוחות, והיא העבירה כל טוּבה על פּנַי, משחקת לפני בכל מקום. הייתי מקפץ אחריה על ההרים, מתרפק על העצים, אף ישבתי בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים, הזמיר השמיעני את נגינותיו וקול התור נשמע במקהלות כנף-רננים, כלם היטיבו נגן בתרועה וישירו לי שירת דודים ליפתי בת אלהים יוצר הכל. והאהבה, אשר בלבי אז כאש בוערת, אהבת רוח היא ולא בשר, אהבת קדש, שאין לה דמות הגוף, אהבה מסותרת אל הטוב, אל היופי והנשגב, המשמחת את האדם ומלבשתו ענוה ומכשרתו להיות ישר ונאמן, אוהב את הבריות ומרוממתו על כל המעשים”…

יודעים, יודעים ומבינים אנחנו את הסימנים האלה!

ואולם העיר, אשר בה ישב הנער עם אבותיו, היתה מין עיר נדחת. “קן בודד היא באחת הפנות הנשכחות מני רגל, ובתם לבבי אמרתי, כאפרוח בתוך ביצתו, כי מעֵבר לכִפת שמי קַפולי שם מדבר-ציה, מקום “הרי-חשך” והסמבטיון, עם בריות זרות ומשונות. בתי-חומר בעירי כהיכלי-חמד היו בעיני ובית-הכנסת והקלויז אין על עפר משלם; אף פה חכמות בנתה ביתה ובני-העיר בחירי-היצורים המה, חכמים מחֻכָּמים, ומה גם אלה אשר זקנם מגודל ופרקם נאה, כי אני לשיטתי אז: אם זקנה כאן, גם חכמה יתֵרה כּאן, ומי אשר ברכו ה' בפרה או בעֵז, עשיר הוּא כקרח בשעתו… השופר גם הקאטירינק”ה, שנתגלגלה אלינו במקרה כדבר פלאי, וכלי-זמר הפשוטים ביום חתונת אנשי מקומי אלה הם כל זְנֵי-זְמָרָא היפים, אין עוד מלבדם, ואשרי בעל-התוקע יודע תרועה ולוקח נפשות בקול קשר“קותיו…”

בעת ההיא והחיים ומלחמות החיים החלו לעשות גם את שלהם. בהיות הנער בן שלש-עשרה או ארבע-עשרה שנה מת עליו אביו והניח אחריו אלמנה ויתומים אחדים. אז החלה תקופת הצרות והדחק. האלמנה נשארה בלי משען, והקרובים מבני-משפחתו הקרובים ביותר אל הבית החליטו, כי ראשית לַכל עליהם לקחת את הבכור, את שלום-יעקב, ולשלחו מן הבית אל אחת הישיבות, בכדי שלא יהיה להולך-בטל. וכן שלחו אותו לישיבת סלוצק. בישיבת סלוצק למד אצל הרב ר' אברהם-ברוך המפורסם במחלקה הראשונה. ומשם עלה למחלקה העליונה והיה מתלמידיו של החריף ר' מיכל מ“ס, אחר-כך קבע מקום ללמודיו בבית-מדרשו של ר' יונה ובקש תורה מפי הרב הגדול ר' אברהם’לי. באותו זמן קִיַּם בנפשו דרכה של תורה וחיי-צער ושינה על העפר ואכילת פת במלח, וגם “אכילת ימים” לכל פרטיה ודקדוקיה. וכך התגלגל מישיבה לישיבה, עד שבא לוִילנה ולמד אצל הרב המהולל ר' סנדר’יל בישיבת ר' מעל”ה וגם בבית-מדרשו של הגאון ר' אליהו. מובן מאליו, כי החיים האלה עשו את כל אשר בכחם, כדי להמית מיתת חניקה את כל חלומותיו ודמיונותיו וחזיונותיו – ורק שֶׁמִיתה זו לא היתה מיתה מוחלטת, כמו שהיא אצל רבים אחרים. כשֶׁנִשאה אמו שנית לאיש, חוכר בית-הרחים בכפר מלניקי כעשר כברות-ארץ מקַפולי, שב שלום-יעקב אל בית-אמו ויהי מלמד שם את בניו של אביו-חורגו, בכדי שלא יאכל לחם חנם. ואולם “בית מושב אבי-חורגי – מסַפר אבּרמוביץ – יערים סביב לו, יערים גדולים עתיקי-ימים, בם תרמוש כל חיתו-יער, הזאבים שואגים שם בלילה לטרף וגם הדֹב ירבץ שם לפעמים, אשר שם צפרים יקננו ומבין עפאים יתנו קול, אוז-הבר וכל עוף השמים שם המה ומתוך הגֹמא בבִצה יצוְחו. ויאור גדול ילפות ארחות דרכו וחלף בין עצי-היער שטוף יעבור, עד בית-הרחים יגיע, שם ישתפך במורד ויניע את האופנים ברעם וברעש, ומקול הטחנה ושאון מים כבירים תצלינה האזנים”.

ועת הפלאות הראשונות שבה. “בנוה בדד ונעזב זה הופיעה לי בת-שירתי… ותפתני בעצמת חן שפתיה ללכת אחריה היערה אל תחת עץ-רענן ומנוחות שאננות, ותכרות לי ברית עם עצי-היער ועם עוף-השמים ורמש האדמה, ותלמדני לדעת את לשונם”. בימים ההם עשה הנער את נסיונותיו הספרותיים הראשונים: שיר מזמור מלא התפעלות רבה על הוד הטבע, איך “הנהר מחא לי כף והד יערים יענני בקול”. ואולם גם רוח-התוּלים כבר זִעזע אותו בימים ההם, והוא יָשב וכתב כעין דרַמה שנונה בחרוזים על דרך ספרו של רמ"ח לוצאטו “לישרים תהלה”, “אף אמנם לא ידעתי מה היא דרַמה ולא קראתי מִיָּמַי ספרים מעין זה”. מובן מאליו, כי הנסיונות האלה רק ילדות היתה בהם, אבל גם בהם כבר נִכּרו שני סימניו העיקריים: נטיתו להשתפכות-הנפש ונטיתו לסַטירה.

ואולם לא יכול הנער להאריך לשבת בכפר, וישב לקַפּולי. אז תתחיל תקופת הטלטולים והנדודים והנסיעות מעיר לעיר וממחוז למחוז, אותה התקופה אשר חֶציה רֵיש וקבצנות וחֶציה דמדומי חלומות ודמיונות מעין מעשי-נסים ורומַנטיקה רבה. אותה התקופה היא שעשתה את הרֹשם היותר חזק על בעל-הדמיון הצעיר והטביעה בו את חותמותיה לנצח, עד שנתנה לו גם את החומר היותר גדול לספוריו בימים הבאים. בבואו לקפולי מצא שם איש יהודי קבצן, ששמו אברהם’לי החגר (זכר לפישקא החגר ב“ספר הקבצנים”); האיש הזה הלהיב את דמיונו של הנער הצעיר בספוריו הדמיוניים על-דבר ערים רחוקות ומדינות נפלאות במרחקים ובפרט על-דבר מדינת ווֹליניה, שהיא זבת חלב ודבש, ויפתה את הנער לצאת עמו ל“מרחקים” (זכר ל“מסעות בנימין השלישי”) ביחד עם דודתו ה“עגונה” – שהלכה לבקש את בעלה. אז עברו יחדו ערים ועירות בליטא ובקרן הדרומית-מערבית של רוסיה, בבתי-המדרשות יָשבו ובבתי-ה“הקדש” לנו (זכר ל“פישקא”, ל“אדם קטן” ועוד), ופה מצא החוזה הצעיר מקום להתחקות אחרי בני-אדם בתכונותיהם השונות ולהכיר אותם ולבוא עד תכליתם. פה הֻנחה אבן-היסוד לאותה העגלה עם הסוס של מנדלי מוכר-ספרים, שהוא עובר בה את הארץ לארכה ולרחבה. ה“עגונה” היתה ל“עסק טוב” ביד הקבצן החִגר, לעשות בה סחורה ולקבץ נדבות; ולא עוד, אלא שבא לידי מחשבה לעשות בו, בנער, גם את העסק היותר הגון, במכרו אותו בתור חתן לאחד מבעלי-הבתים החשובים שבאחת הערים (זכר לאפיזודים שונים בספור “בעמק הבכא” ובמקומות אחרים). הנה חזיון: בשעה מאוחרת באחד הלילות מגיע אברהם’לי עם הנער שלו לאיזו אכסניה הרוסה ומהורסת מאחרי העיר, על-פני השדה, מקום אין שם נפש חיה – מין חורבה נופלת. הגשם מהַלך ארצה בקולי-קולות ויהי סער וחצצים וברקים, האכסניה כֻלה כאילו צפה על-פני המים, הסער סוער ואומר לקבור את החורבה תחתיה – ובאותה שעה עומד הקבצן ומאַיֵּם על הנער הקטן, כי יאמר כן לאשר יאמר הוא כן ויהיה לחתן לאחד מחשובי העיר, ואם לא, יעזבהו פה לאנחות ולגורלו. הנער נמלט סוף-סוף ובא לעיר קמניץ-פודלסק, בעיר הזאת היה יושב בבית-המדרש והיה לומד גמרא, וכל הלמדנים ובני-התורה מסביב היו אוהבים אותו ואת כל הדבר הקשה היו מביאים אליו. בבית-המדרש התוַדע לאיש זקן, אשר כל העדה אהבתהו בגלל יראתו ובגלל מדותיו התרומיות (דמות-דיוקנו של רבי אברהם בספור “בעמק הבכא”), והאיש הזה אהב את היתום גם-הוא. לאחר ימים, אחרי שיָדע כי הנער יודע היטב בלשון-הקודש, השיא אותו עצה ללכת, בשעה ששום אדם לא יראהו, לביתו של אחד מן הסופרים העברים המתגורר במקום הזה מחוץ לעיר (זכר ל“אדם קטן”). אברמוביץ שמע בקולו וילך לביתו של אותו הסופר. הסופר הזה היה המשורר העברי אברהם גוֹטלוֹבּר.

המקרה הזה, שבא הפיטן הצעיר, האחד והמיוחד בספרותנו, במגע-ומשא עם אחד מחלוצי ההשכלה היותר טפוסיים, שהיה לנו באותו זמן, אפשר שהיה מספיק לְאַבֵּד נפש זו מישראל עד לעולמי-עולמים, כשם שאִבּדה אותה ההשכלה נפשות רבות ואחרות מקרבנו, עד שלא היינו יודעים כלל, כי היה לנו בעל כשרון מסוים כזה. עוד אחת מעט –ותקופת ההשכלה היתה בולעת גם את זה והיתה מטביעה אותו במצולות מימיה והיתה עושה אותו גם-הוא למשכיל כותב ספרי השכלה, אשר לא יהיה נִפלה ברב או במעט מיתר המשכילים הסופרים. ההשפעה שהשפיעה אותה הסביבה על אברמוֹביץ היתה חזקה כל-כך, שלא יכול להשתחרר ממנה במשך הרבה עשרות שנים. כל השירה שבו חֻנקה, והוא היה לפי-שעה למשכיל, ל“מחבר” עברי טפוסי, כאחד המחברים שהיו לנו בימים ההם.

והדרך, שהלך בה, היתה אותה הדרך, שהיתה כבושה אז לרבים. בכניסתו לביתו של גוֹטלוֹבּר, התחיל פרק חדש בחייו. בביתו של גוֹטלוֹבּר מצא ספרים רבים וחדשים, אשר קרא אותם לתאבון, והוא לא יָדע עוד בעת ההיא גם את האלפא-ביתא של איזו שפה אחרת. בתו של גוטלובּר היתה לו למוֹרָה בלמוד השפה הרוסית והאשכנזית ובכללי האריתמיטיקה הראשונים. מקץ איזה זמן עמד על הבחינה בתור מורה, ובשנת תרט“ז (1856) היה למורה מטעם הממשלה בבית-הספר העירוני. מובן מאליו, כי הדפיס גם איזה מאמר ב”המגיד“, וזה היה מאמרו הראשון, על-דבר החנוך – הכל כנהוג. אז עבר לברדיטשוב, ושם החל את דרכו הספרותית. כתב את קונטרסיו של בקרת, את הקונטרס “משפט שלום” כנגד צווייפל ואת הקונטרס “עין משפט”. לפי רוח הזמן ההוא, שדרש רק חכמות וידיעות מדויקות, חבר, על-פי ספרו של לֶנץ, זואולוגיה בעברית בשלשה חלקים בשם “תולדות הטבע”. בשנת תרכ”ג כתב גם ספור קטן “למדו היטב”, מין ספור דידקטי, שהרחיב אותו אחרי-כן ויעשהו לספור יותר גדול בשם “האבות והבנים” (תרכ"ח). בקצור: נעשה למשכיל – והניצוצות הנפלאים שבו, ניצוצות האמן, לא רק שלא נִתְלַבּוּ, אלא הועמו ביד חזקה עד שכמעט כבו.

ואולם התקופה הזאת, התקופה הספרותית הראשונה של אברמוביץ, לא האריכה יותר מדי.

איזה מלאך נסתר דוחה בו, והסופר הצעיר חורג בכל כחו ממסגרותיו הצרות, אשר נתנה תקופת ההשכלה לנפשו, והולך בדרך חדשה: מתחיל לכתוב ז’רגונית בשביל ההמון הגדול. הפסיבדונים הספרותי, אשר בחר לו, הוא “מנדלי מוכר-ספרים”. התקופה הספרותית השנית שלו מַתחילה, ובתקופה זו משמשים אצלו האמן והפובּליציסטן בערבוביה. אז כתב את “האדם הקטן” (“דאָס קליין מענשעלי”) שלו – כתב-אשמה נגד בני-האדם הקטנים, אלו התקיפים ומנהיגי הקהלות ופרנסי הצבור, אלא שרוח השירה האמתית מבצבצת גם שם מאחורי הגדרות הדחויות ומאחורי הפרגודים. מיד בתחלתו אנו מתפלאים לאותו הדמיון היפה, דמיון של משורר אמתי: האדם הקטן, שהנער רואה בתוך עינו של כל אדם, זה האישון, מתחיל להעסיק אותו, שומע הוא את האגדות הנפלאות על-דבר האישון, איך מתהוה ואיך נולד, והוא משתוקק לראותו פנים אל פנים, ולבסוף הוא מוצא את – האדם הקטן, אותה הבריה השפלה והמאוסה, העומדת בראש הקהל ורודה בו. ואולם הספור הזה בעיקרו נעשה סוף-סוף למאמר פובליציסטי. בימים ההם כתב גם את התחלתו של הספור “פישקא החִגר” בצורתו הראשונה. אחרי-כן כתב מין דרמה בשם “הטקסא” (“די טאַקסע”), ועוד הפעם יצאה מתחת ידו רק בקורת חריפה ושנונה כנגד הפרנסים ומנהיגי הקהלות. לרגלי ספרו זה היה מוכרח לעקור את דירתו מברדיטשוב, משום שפגע בכבוד מנהיגיה ופרנסיה. אז בא להשתקע בז’יטומיר, ושם עמד על הבחינה בתור מורה בבית-מדרש הרבנים. באותה עת הוציא את ספרו המפורסם “די קליאטשע” (“סוסתי”) – אותו הספר, שבו הֶראה סופר עברי בפעם הראשונה את כחו הנפלא בציורי שדה וניר ובמחזות הדר-הטבע. ועם-כל-זה אין הספר הזה בעיקרו אלא בקורת עזה ומצוינת במינה בנוגע לחיי כנסת-ישראל בערי רוסיה, סַטירה חדה מלאה מרירות ולעג נוקב עד התהום, אשר לא היתה עוד כדוגמתה. בציורי הטבע ובַהֲלָך האַליגוריה אנוּ רואים את האֳמָן, ובטענות החריפות אנו מוצאים את הפובליציסטן; רגע אחד יד השירה הטהורה על העליונה, ורגע אחד, כאשר רק יניח המשורר את ידו, וגָבַר בעל-המלחמה, ערבוביה כזו כמעט שהיא יחידה במינה. ואולם עוד הפעם אחזה אותו רוח העת, תקופת ההשכלה, בציצית ראשו ותשיבהו לאחור, ואז כתב דברים קלים אחדים בחרוזים (“יודעל” (היהודי), “זמירות ישראל”, “פרק שירה”), שהם כלם בטעמו של אותו הזמן, ומיד הוא חוזר וכותב את נסיונו הראשון לספורו השנון “מסעות בנימין השלישי”, ואחר-כך הוא חוזר שוב וכותב מין דרמה בשם “דער פריזיוו”. בשנת 1881 בא אבּרמוביץ להשתקע באודיסה ויהי שם למנהל ה“תלמוד-תורה”.

התקופה הספרותית השנית של אותו סופר, תקופת ערבוביה של אֳמָנוּת ושל פובליציסטיקה, כף-הקלע המקלעת אותו פעם לכאן ופעם לכאן, באה בזה עד קִצָּהּ.

וסוף-סוף נִצח האמן! התחילה התקופה הספרותית השלישית אצל מנדלי מוכר-ספרים, אותה התקופה שנתנה לנו את האמן המוחלט בלי שמץ תערובות אחרות. אז כתב לנו מנדלי את ספוריו העברים הקטנים (“בסתר רעם”, “שם ויפת בעגלה”, “לא נחת ביעקב”, “בימי הרעש”, “בישיבה של מעלה” וכו'). אז כתב לנו גם את ספוריו הגדולים: “ספר הקבצנים”, “מסעות בנימין השלישי”, “בעמק הבכא”, ו“חיי שלמה” “בימים ההם”). בפעם הראשונה ראו פתאום כּל היהודים הקוראים אור גנוז ונפלא, אשר לא ראו מעולם כמוהו בספרותם היפה: כשרון אמן נפלא, אשר כמוהו לא היה להם עוד. מנדלי מוכר-ספרים מצַיֵּר את חיי היהודים בקבציאל, בכסלון, בבטלון – והנה: כל ישראל הוא קבצן אחד, הצרה היא צרה שאין מנוס ואין מפלט ממנה. חיי גלות נוראים ואכזריים נגולים לעינינו והחיים האלה הם חיי-כלבים – על שפתנו יוצא הלעג המר, האוכל עד הנפש, ואחריו באה הדמעה…

ולכן נפלאים בעינינו חיי הסופר הזה, שגם הם אינם אלא פרי אותו הרחוב הנפלא והזר, שנקרא לו רחוב-היהודים: אדם מישראל נולד באיזו פנה נדחה, כמו שנולדים אלפי אֶחיו, אין איש יודע מה הוא ואין הוא בעצמו יודע את סביביו – ונשמתו הבוערת בו היא נשמת חוזה. אדם זה יוצא מתוך חוגו הצר ונכנס לתוך אויר העולם היותר גדול ובוחר לו את דרכו בחיים ונעשה כשאר אחיו, שהתחילו להיות סופרים, נעשה למגיד מוסר, ללוחם מלחמת החכמה, למליץ מישרים, נעשה קצת גוֹטלוֹבּר וקצת צווייפל וקצת ריב“ל וכדומה – ורק שאותו הקולר התלוי לו בצואריו, אותה הפואיזיה הטמונה שבלבו, עומדת לו לשטן בבחינה ידועה, והוא כובש ומחנק וקובר אותה. בתקופתו הראשונה הוא נעשה משכיל ככל המשכילים; כל כשרונו הטבעי עם כח דמיונו הגדול ועם נטיתו לצַיֵּר ועם תאותו לשפוך קיתון של לעג על כל העולם הסובב אותו, כל אלה טובעים בים של השכלה ואינם עוצרים כח להִבָּקע ולחדור מבעד מכסה הקרח הנורא, אשר יכסם. כותב הוא את מליצותיו, רָב הוא את ריבו עם מורדי האור הידועים, עם החסידים והחסידוּת, דורש הוא אל הדעת ואל הידיעות ואל הלמודים, ותולה את כל הקלקלה, שמצאה את היהודים בארצו, רק בזה, שלא למדו למודים כלליים; ילמדו-נא – וארוכתם תצמח מקץ שעה קלה. ובעת ההיא הוא כותב לנו את “האבות והבנים” ומלַקט לנו את “תולדות הטבע”. אז תעבור אותה התקופה, ובאה תקופתו השנית. האיש נעשה לבעל-מלחמה למציקינו מחוץ ולמגיד יָשרנו. ספר “סוסתי” – אם נסיר מתוכו את החזיונות הליריים הרבים, שהם לפעמים מרגליות אמתיות של פואיזיה טהורה, ואת ציורי-הטבע השונים, שהם לפעמים אוצרות שלמים של אמנות – אז ישָׁאר לנו ספר של אַפּולוגיה, אשר כתב אותו איש בעל כשרון לא-מצוי. את ריבנו הוא רָב עם עושקינו בחמת אש אוכלה: כיצד אפשר, שיגזלו מאדם חי את זכות ההויה שלו, את הזכות לשאף אויר ברוָחה, ורק משום זה, שלא אכל דַּיוֹ מפרי עץ הדעת! לשאף אויר לרוָחה, להשתמש בכל דבר הנחוץ לנפש חיה – את כל זה אין לכם שום צדקה לגזול ממנו! – ובמקום אחר הוא קורא: אַל-נא תשאלו זכויות-אדם בשם הרחמים, אַל-נא תאמרו גם-כן, כי יש בזה איזו תכלית רצויה, אַל-נא תבקשו זכויות בשבילנו רק ואך מטעם זה, שדבר זה מביא תועלת להממשלה! – הקול הזה מזכיר לנו קצת את גבריאל ריסר, את לוּדוִיג בֶּרְנֶה ודומיהם. במקום אחר נעשים דבריו עוד חריפים יותר: אם מי-שיהיה מרַחם עלי, אז נראה דבר זה כאילו אני חי רק בחסדו, מאחרי שרק לו יש הזכות לחיות, ואם אשאף אויר גם-אני מחויב אני תודה לו, ורק לו. אם נותן זה לי לחיות רק בשביל שאני דרוש או בשביל שאני מועיל לו, נראה דבר זה, כאילו הוא תכלית ואני רק אמצעי, וזכות יש לי לחיות רק במדה שאני מביא לו תועלת. ואולם אני הלא לחיות חפצתי ככל יתר החיים, בתור תכלית בפני עצמה, בתור דומה בין דומים לו וכו'. ובספר ה”טקסא" שלו הוא קורא: הַכניסו בני-אדם חיים כמו צאן לתוך מקום אחד, נתקו אותם מכל העולם כּלו ולא יתנו אותם לשאף אויר לרוָחה – ואולם הלא אלה הם בני-אדם חיים, וכל אחד חפץ לחיות, וכל אחד חפץ לאכול, וּמַתְחֶלֶת אותה המלחמה הנוראה על-דבר החיים ומי חָזָק בולע את החלש. – כל מה שמדַבר אבּרמוביץ בתקופה זו, הוא מדַבּר באַלגוריות ובמשלים. “אִילו נתנו לכם את החֵרות – טוען אשמדאי בשמחתו לאיד האמללים בספר “סוסתי” – ואִילו נתנו לכם את האפשריות לחיות כבני-אדם, לא הייתם צריכים לחיות איש על חשבּונו של השני ולאכול ולטרוף כל אחד את חברו. ואוּלם אני, אשמדאי, לא אתן לדבר כזה להיות, ולכן אין לפניכם דרך אחרת ואין לכם אמצעים אחרים בכדי לחיות! אִכלוּ אפוא איש את אחיו. בלעו איש את רעהו, עד יקח אתכם כלכם השטן!” ומתוך תנאי-חיים כאלה, כמובן, יִוָּלדו בבית-ישראל נחשים ועקרבים וצפעונים, כל אותם התקיפים והפרנסים וראשי-הקהל ובעלי-הטובות והשתדלנים ובעלי-הטקסא והחוכרים והחוטפים, ואוּלם “לא הם האשמים; אשֵׁמים התנאים שהביאוּם לידי כך, עד שיש לכם מוסדות וסדרים כאלה, אשר גזלו מכם את כחכם וסמאו את עיניכם ועשו אתכם דלים וריקים”. המכה היותר גדולה, שראה הסופר אז בבית-ישראל, היתה מכת החוכרים והחוטפים. – אבל גם תקופה זו עברה על אבּרמוביץ, והוא בא סוף-סוף לתקופתו השלישית והאחרונה: תקופת האֳמָנות הטהורה. חדל מהיות מטיף מוסר, חדל מללחום מלחמות-מצוה עם מציקינו וגוזלי משפטנוּ, חדל לכתוב אליגוריות ומשלים, כי-אם רקם על היריעה את התמונה הגדולה של חיי בני-ישראל ברחוב היהודים, כפי שראו אותם עיניו, ואין דבר נסתר ממנו ואין נקודה נעלמת מנגד עיניו ואין תנועה מסתתרת מלפניו; את הכל הוּא רואה ויודע ואת הכל הוא מצַיֵּר, והיריעה המונחת לו ליסוד היא תהום הדלות הגדולה והנוראה, אשר טובעת בה אֻמה שלמה שבורה ורצוצה, ואז תצא אותה הטרגדיה הגדולה והנוראה, אשר תחדור אל הלב ותקוב עד עֹמק-הנשמה. דַּיָּם לנו גם שמותיהן של הערים, אשר הוא קורא בשמותן, למען דעת אֵי מזה תפָּתח הרעה: קבציאל, כסלון וּבטלון – שמות אלו הם רמזים. כל ישראל הוא קבצן אחד. אותו התרמיל הישן והגדול, תרמיל אחד, בית ישראל הוא. כבר באנו עד לידי כך, שהיהודי מחויב, קודם לכל, ללמד עצמו את האומנות הנפלאה להיות יכול לוַתר לגמרי על הבלי העולם הזה, כגון אכילה ושתיה, שהם מיני מותרות שהאצטוּמכא נדרשת להם לפעמים. מי “שכבש את היצר-הרע של אכילה ואת התאוה המגונה הזו”, הרי הוא יהודי אמתי, ועוד לו רק שלא יֵדע לעולם לא את שמחת הילדות ולא את יפי השדה ויהא חי תמיד בעולם של דמיון, הדון-קיכוטים יתרבו, אותם ה“בנימינים” היוצאים למסעות סביב כדור העולם, ועולם הקבלה ו“הזהר” יהיה לעולם ממשי. הסטירה של החוזה הולכת הלוך וחזקה, הלוך וּגדולה, ושחוק הלעג יהיה לשחוק חריקת-שִׁנים.

כמה גדול היה בלב אבּרמוביץ כחה של אותה הנטיה לאמנות, ששום השכלה ושום סביבה זרה לא יָכלו לו, עד שסוף-סוף קרע את המסך ויתפרץ החוצה! האיש היה כבר יותר מבן-ארבעים, כשהתחיל בתור אמן, ולא עוד, אלא שלא הספיק אפילו לצאת במקצוע זה בעקבי אחרים והיה מוכרח לברוא לעצמו טכניקה חדשה ואֹפן-יצירה חדש והרצאה חדשה. והפלא היותר גדול הוא, כי את המובחר מכל מה שכתב, כתב בהיותו כבר כבן-שבעים. אין איש שלא ירגיש, כי אמן גדול לפניו, כשיקרא את “ספר הקבצנים”, את “מסעות בנימין השלישי”, את “בעמק הבכא” ואת “חיי שלמה” (“בימים ההם”) – מלבד הספורים הקטנים, שהם מרגליות טובות מיוחדות כל אחד לעצמו.

 

III    🔗

“ספר הקבצנים” (“פישקא החגר”). ספור המעשה כשהוא לעצמו, הוא ספור פשוט יותר מדי, אחרי שבכלל אין מנדלי מוכר-ספרים מצטַין ביותר בתור כותב ספורי מאורעות ומעשיות מסובכים ומשולבים ומרוקמים יפה-יפה, כי על-פי-רוב אין במעשיותיו שום משא-ומתן והם פשוטים כל-כך, עד שאם יבוא איש שאין לו אותם הכשרונות המיוחדים שלו, לא יעשה בחומר זה ולא-כלום. לכאורה אין בספור זה אותו דבר שאנו קוראים לו קומפּוזיציה, אלא חבּוּר פשוט של מאורעות, אפּיזודים, השקפות ומעשים בודדים. עצם המעשה של פישקא החִגר הוא פשוט יותר מדי: אחד חִגר, ששמו פישקא, משַׁמש בבית-המרחץ בכסלון מנעוריו ושם מקום דירתו. הקהל השיא לו את היתומה הסוּמית, שהיא יושבת מכמה ימים אצל בית-הכנסת, סמוך לבית-הקברות הישן, ופושטת יד לנדבות. אחר-כך פשטו שניהם עם שַירה גדולה של קבצנים לחזור על הפתחים והיו נוסעים מעיר לעיר ומ“הקדש” ל“הקדש” – ואנו רואים שורה שלמה של חזיונות נפלאים מתוך חיי הקבצנים בישראל. ואחר-כך: פישקא החגר אין לו שלום-בית יותר מדי עם זוגתו שתחיה, שהיא מתרועעת קצת יותר מדי עם קבצן שני, עם “הממזר האדמוני”, והוא בעצמו, פישקא, מוצא בתוך החבורה איזו ריבה בעלת חטוטרת, ושניהם מתחילים לאהבה זה את זה מין אהבה רכה ונפלאה, שהיא כמעט למעלה מדרך הטבע, ותמיד, בכל פעם ופעם, כשפישקא עושה את ההכנות בכדי לגרש את אשתו, בא ונכנס איזה שטן באמצע, עד שבאחרונה נתעלמה פתאום בעלת-החטוטרת, בעטיוֹ של “הממזר האדמוני”, ופישקא נוסע לבקשה בכל תפוצות הגולה… ובעוד שהוא יושב בתוך העגלה הנוסעת לכסלון, בכדי לבקשה – ופתאום והנה נגמר כל הספור.

זהו כל המעשה כלו. ובכן אפוא מעשה, שבשום אֹפן לא נוכל להגיד עליו, כי מסובך הוא כל-כך וכי הוא בדוי עד להפליא, וגם אותה האהבה אינה אהבה יהודית ביחוד כל-כך, ובפרט אצל קבצנים בבית-ההקדש, ויש שיחשוב איש, כי את האהבה הכניס המחבר לתוך מסגרת זו, רק בכדי לקַיֵּם מצות-עשה של אהבה גם-כן – ואולם צריך אדם להיות אמן כמנדלי, בכדי שכל זאת תהיה בעיניו לדבר שבהכרח. צריך אדם לדעת את סוד הכתיבה כמוחו ולסַפר כמוהו ולהרצות כמוהו, בכדי שיתקבל כל זה על הלב. ואולם גם אותו ספור-המעשה הקטן בדבר פישקא החגר אין כלל, כנראה, מן העיקר אצל מנדלי מוכר-ספרים, והוא רוצה להראות לנו רק ציור מתוך חיי הקבצנים בישראל – ציור הנוגע עד הנפש. הקבצנות תחדל להיות בעינינו מן חֲזָרָה על הפתחים כשהיא לעצמה – אלא תהיה למין עסק באלפי עסקים אחרים, למשל, כזה שאדם סוחר בתבואה או באתרוגים או בארג-בד של מוסקבה, ובני-האדם העוסקים בעסק זה, בקבצנות, הם בני-אדם כאלפי אחרים, למשל, כאותם שהם סוחרי-יערות או מבטיחי-באחריות או אדבוקטים פרטיים או מלמדים, וביניהם יש טובים ויש רעים ואינם כלל טפּוס מיוחד בפני עצמו, ועזותם וערמומיותם ולשונם המלאה אלפי גנבות-של-דעת הם מן הדברים השכיחים אצל כל סוחר. בני-אדם עם נשמות רכות של נשים, כאותה של פישקא ושל הריבה בעלת החטוטרת, אינם נמצאים, כמדומני, כלל וכלל בשַׁירה כזו, ואין אנו יכולים כמעט לבאר לעצמנוּ, כיצד באו אלו, בנוהג שבעולם, לתוך חבורה זו וכיצד נשארו בטהרתם. וכל יתר הקבצנים שם – הוי עד כמה תזהם נפשנו מהסתכל בחייהם! הן עוד מבית-אבא רגילים אנו, כביכול, לרַחם קצת על בני-אדם אֻמללים ודלים, וכאן אנו רואים אמללים ודלים שאפילו לרחם עליהם אסור לנו. עסק לנוּ פה עם עזי-פנים, חצופים, גנבים, רמאים ורודפי-זמה, וכל הקדוּשה, שהיתה רובצת לפנים על עניות ודלות, חולפת וכלה ממנו כעשן קל. חלומותינו וכל הפואיזיה שלנו על-דבר השאלה הסוציאלית מתים עלינו וקברים נפתחים לעינינו – רק קברים, רק קברים!

מובן מאליו: אין אנו באים כלל לבקש אצל מנדלי ספור של מעשה לפי כל החֻקים והדינים המקֻבּלים עם רמ“ח הסכסוכים ושס”ה הטירופים התלוים בו ועם מיני אהבה צרופה ועם טפּוסים בולטים, כי הלא עסק לנו עם איש כמנדלי, עם אותו היהודי בעל הזקן הצהוב והחד, שכבר נזרקה בו קצת שֵׂיבה. אדם כזה, כשאבוא לדַבּר עמו על-דבר חֻקים ודינים מקֻבּלים, ישמע לי ולא ישים אלי לב כלל. “אין זה מעניני”, אומר מנדלי לפרקים קרובים מאד, וכן יאמר גם לי. בעצם אין כלל אותו פישקא החגר הגבור של הספור “פישקא החגר”; אותו ואת הריבה בעלת החטוטרת שלו ואת השַׁירה שלו פוטרים בפסוקים אחדים על-פני דפים אחדים ודַי. אותו נוטלין על-גבי עגלה, הנוסעת לכסלון, ומושיבין אותו בין שני יהודים, בין מנדלי מוכר-ספרים ובין אלטר יקנה"ז, ונותנין לו לסַפּר את ספור המעשה הקטן שלו – ותם ונשלם. העיקר הוא רוב הציורים והחזיונות והתמונות השונים והנפלאים, אשר הספר הזה מלא אותם מראשו ועד סופו. לא השלשלת היא העיקר פה, אלא הטבעות המיוחדות. מיד, כשמתחיל הדף הראשון, רואים אנו כי המסַפּר הוא אֳמָן.

הנה עגלה נמשכת לה ונוסעת על הדרך העולה לכסלון. הסוס הוא סוס יהודי כלו מראשו ועד זנבו: רעב ונקשה וכחוש עם סבך שערות מטורפות ועם ארכובות שרועות ומרוטות. ואולם אותו היהודי היושב על-גבי הקרון אינו כלל מעין סוס – זהו מנדלי מוכר-ספרים עם השוט שבידו ועם הטלית והתפלין. וראש לו, ליהודי זה, המתגלגל פשוט על-גבי גלגלים; מקום יש בראשו להניח ארבע מאות תפלין. מובן מאליו, כי בין כך וכך מתנמנם יהודי כזה ושֵׁנה חוטפתו והעגלה נאחזת וטובעת בין כך וכך בבצה של מים ומתלכדת באחד מאופניה האחרונים באיזו עגלה שניה בסדנא שלה. ושם על הדוכן של העגלה השניה יושב לו גם-כן יהודי ולבוש גם-כן טלית ותפלין ואוחז גם-כן שוט בידו. שניהם מתחילים מתקצפים ואחד אומר להתנפל על השני בכדי לדרסו – אוי, צריך אדם לראות במו עיניו את הגבורים הללו, גבורי ישראל, עם קצפם ועם התנפלותם ועם מלחמת האגרופים שלהם! מובן מאליו, כי מנדלי מכיר מיד את השני, שהוא אלתר יקנה“ז, מוכר-ספרים כמוהו, ור' אלתר מכיר את ר' מנדלי גם-הוא, ואני מבין היטב, כי שניהם בוַדאי היו נופלים איש על צוארי חברו והיו מגפפים ומנשקים זה לזה, אלמלא אלו של-ראשי”ן שהיו מפריעים קצת. וכאן מתחילה השאלה בדבר העגלות: כיצד מושכין אותן מתוך בצת-המים? מילא, יבין כל משכיל מדעתו, כי לא כחם של אנשים יהודים הוא לעבודה כזו. בין כך וכך באים איזו גוים-אכרים בעגלותיהם גם-הם. הידים, ידי עֵשו, מתקינות את הכל ומחזירות את העגלות על מקומן בשלום. אמת, שגוים אלו מלעיגים קצת לאותם היהודים הארורים עם התפלין שלהם ועושים להם בכנף בגדיהם “אזני חזיר”. אבל בעצם “מה בריות כאלו, שנתבַּיש מפניהם?” – והעגלות נוסעות לדרכן.

ואחרי החזיון היפה הזה חזיון שני: הנה שני יהודים, מנדלי ואלתר, שהם מדברים בלשונם הם ועל-פי דרכם הם ועל-פי ישרם הם ועל-פי ערמומיותם הם, וכל אחד מנַסה “למשש בעגלתו” של חברו, בכדי לדעת מה טיבם של העסקים שלו ואיך העסקים שלו הולכים למישרים – אוי, עד כמה טבעי כל דבּור וכל מלה ועד כמה טבעית כל תנועה ותנועה! דומה אני, כי רק זה אתמול ראיתי את מנדלי זה נוסע בעגלתו ברחוב פלוני, ויכול אני להשבע בנקיטת-חפץ שהיום לפנות-ערב אראה גם את אלתר, שם בקרן רחוב אלמוני, בשעה שילך לקנות לו זפת לזַפֵּף בה את האופנים ויהא נחפּז בלכתו, בכדי שלא יעבור זמן מנחה וישפשף את כפי ידיו בכֹתל ויתיצב אצל העגלה ויתפלל.

ואחרי זה חזיונות אחרים: ר' מנדלי יושב בעגלתו, וכדי להסיח דעתו מרעבונו, הוא נותן עיניו לראות הדר אלהינו בעולמו הנאה. “הרקיע כלו תכלת בלא עב קל. החמה לוהטת. רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. תבואות ואילנות אינם מזדעזעים, עומדים ומחרישים. הפרות, אלו רובצות בשדה נטויות גרון ומנענעות אזנים ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפּרות בטלפיהן וגועות מפני החֹם. הפר פּושט זנבו ורץ, מנענע ראשו לצדדים, פתאום יעמוד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט ברגליו – והבל מפיו יֵצא. אצל ערבה זקנה, עקומה וסדוקת רעם, עומדים סוסים צפופים, מאהילים זה על-גבי-זה בצוארותיהם, כדי לעשות צל כל-שהוא, ומצליפים בזנבותיהם, להבריח את היתושין והצרעין מעל גבם. בראש האלון עורב אחד מתנענע על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאילו הוא מתפלל עטוף טלית-קטן של לבן ותכלת יחד, משתחוה ונופל אפים בכפיפת-ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה רפה ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פניו ומתנמנם ועיניו פקוחות… שקט ודממה בכל הדרך. עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח, אלא יתושים וזבובים, עמא פזיזא זה, הלולי וחנגי להם בחללו של עולם, טסים כה וכה, מעופפים ועוברים אצל האֹזן, מזמזמים לה, לוחשים לה – ופורחים ואינם. גם הצרצר והצלצל מנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים רגל ובצלצול מצלצלים… – הנה חֹם היום, הנה שקט דממה – הס! ישֵׁנים מעשי אלהינו…” פרקים רבים כמו זה אין אנכי יודע במלוא ספרות העולם, ואותה המתינות הָאֶפִּית, שאינה שוכחת שום פרט ופרט, כמעט שאיני יודע דוגמתה אלא אצל המשוררים הקדמונים. ובתוך כל היופי הזה, שהעולם מלא אותו, שוכב לו מנדלי. “ואני – אומר מנדלי – מוטל מפני החמה בעגלתי ואיני לבוש אלא חלוקי וטלית-קטני בלבד; כובעי החם בראשי שמוט לי לאחורי, והאנפלאות של צמר, שאינן פּוסקות מעל רגלי אפילו בימות החמה, משולשלות לי עד עקבי – ומזיע יפה-יפה. ואלמלא החמה מכהה את עיני, הייתי נהנה מזעה זו, מפני שאוהב אני להזיע… באמת אמרוּ: לא נִתּנה זעה אלא לישראל”.

ואחר-כך אותם המחזות הנפלאים בתוך היער. שכרותו הקלה של מנדלי היא שכרותו ממש של איש יהודי. ואחר-כך זו כניסתו אצל סופר-היער. הפונדק ושירת-הלבנה, המלמד ובעל-הבית, בעל-הבית, שהוא מין שלומיאל, ובחינת הלמודים של הנער – כל אלה הם מחזות כתובים ביד אמן. וכך הולכים המחזות ונמשכים עד לסוף הספר, עד שנוטלים על-גבי העגלה גם את פישקא החגר, שמוצאים אותו ביער, וּמושיבים אותו פעם לתוך עגלתו של אלתר ופעם לתוך עגלתו של מנדלי ונותנים אותו לסַפר את מאורעותיו, וכן הולכים הדברים למישרים עד שהם באים כלם לכסלון – וכן ישלם הספר.

תאמרוּ: לא ספור-מעשה אנו מוצאים בזה, אלא מעשיות רבות, אפּיזודים רבים, מאורעות רבים, חזיונות ומחזות רבים. כן. מנדלי אינו מסַפר של ספורי-מעשיות במוּבן הרגיל, אלא צַיָּר הוא שאין לנו כדוגמתו, והוא מצַיֵּר לנו כל מה שעינו של אדם יכולה לראות וכל מה שאזנו של אדם יכולה לשמוע. ואולם מה שמצַיֵּר זהו מין היסטוריה של קוּלטוּרה של אֻמה שלמה במקום ידוע ובזמן ידוע ביחד עם ציורי טפּוּסים רבים ושונים עם כל פרטיהם ופרטי-פרטיהם ועם כל דקדוקיהם ודקדוקי-דקדוקיהם. ואולם גם אֹפן של הרצאה יש לו, שהוּא נפלא במינו, כי יודע הוא להרציא בניעמות ויחד עם זו במרירות, שאין למעלה ממנה. אבל מתוך כל אותה הכתיבה, יהיה-נא הלעג כמה שיהיה ותהיה-נא הסַטירה כמה שתהיה, מנגן ועולה אותו הנגון המר והמכאיב, אשר ינגן לו לבו על כל האסון ועל כל הטרגדיה הנוראה של עַמו. מנדלי אומר על עצמו בהקדמתו לספורו זה: “חולם אנכי ורואה רק קבצנים וכו‘. יכול אני לפנות לכל אשר אפנה ויכול אני להביט לכל אשר אביט, תמיד ובכל עת ובכל שעה רואה אני את התרמיל וכו’. הוי רק התרמיל, אותו התרמיל היהודי!”

בספּור זה הראה מנדלי מוכר-ספרים בפעם הראשונה עד היכן מגיע כחו בתור צַיּר ציורים וּמתאר חזיונות ומשורר שירי-נפש, כשהוא בא לתנות את צרת עמו. הדלות הנוראה של אֻמה שלמה שורקא ועולה אלינו מכל זוית ומכל פִּנה. אֻמה שלמה שוקעת וטובעת בים של צרה – צרת קבצנים, והמשורר סורק את בשרם במסרקות של ברזל ובלעג מר, ובוכה עליהם את דמעתו הצורבת עד להרעיל את כל נפשנו. ציורי-הטבע אשר בספור הזה אין דוגמתם ליופי, ואולם עוד יש בו הרבה מן הרמיזה והאליגוֹריה על-פי ההרגל הישן שלו, והוא עוד משתמש הרבה במימרא שלו “אין זה מעניני”, שהוא סימן אצלו לאיזה רמז. גם טפוסי בני-האדם שבספור הזה אינם עוד בולטים למדי, והם עוד מרפרפים קצת באויר העולם וטסים ומעופפים תמיד; את הטפוסים הבולטים והמוצקים חשַׂך לו מנדלי לספוריו הבאים.

טפוסים יותר ממשיים אנו מוצאים בספורו “מסעות בנימין השלישי”, ורק שפּה נצחה מדת-הדין את מדת-הרחמים: כח הסטירה של המשורר אינו יודע שום גבול ושום חמלה. הרוך והעדן כמעט שנסתלקו לגמרי והשוט מכּה על ימין ועל שמאל…

מקום המעשה הוא עיר בטלון, שוב עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם, אשר אין לה כמעט דבר עם הישוב. עתים כשיזדמן לשם אחד מעוברי-דרך, משגיחים לו מן החלונות ומציצים מן החרכים. בני-העיר רובּם ככלם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, אלא שהם בעלי-בטחון משונים. כשאתה שואל את הבטלוני: רבי יהודי, פרנסתך מה טיבה ובמה אתה נזון? הוּא עומד מבולבל ואינו יודע מה להשיב. ולאחר שנתישבה דעתו הוא משיב לך בגמגום כהאי לישנא:

– נזון, במה אני נזון, למשל? הבל הבלים! יש אלהים, אומר אני לך, למשל, היושב וזן את כל בריותיו, בטובו הגדול מזון לא חסר ואל יחסר לנו, אומר אני לך, למשל.

– אף-על-פי-כן עסקך במה? איזו אומנות או פרנסה מן הפרנסות בידך?

– יהי שם ה' מבוֹרך. כשם שאני לפניך בקומתי וצביוני, למשל, מתנה טובה יש לי מאת השם יתברך: פרקי נאה וקולי נעים, והנני עובר לפני התבה ומתפלל מוספים בימים הנוראים באחת העיָרות בסביבה זו. מוהל אומן אני ונוקד-מצות, שאין דוגמתי בעולם, ולפעמים מזַוג זווגים מזַוג אני, גם לי אחֻזת-עולם – כמו שאתה רואה אותי, למשל – מקום לשבתי בבית-הכנסת. אגב יש עמי בביתי – יהא-נא הדבר כמוּס עמנוּ – מעט משקה, למשל, יי"ש למכירה, שממשיך לי שפע פורתא, גם עז חולבת לי, אל תשלט בה עינא בישא. גם יש איזה קרוב, אמיד וחשוב, המסַיעני בשעת הדחק, באונס או ברצון, וחוץ לזה אני אומר לך, למשל, הבורא יתברך שמו הוא אב הרחמים וישראל רחמנים בני-רחמנים, אומר אני לך, למשל, ומה יתאונן אדם חי?…

בקצור: איש יהודי של העיר הקטנה לכל דקדוקיו. היהודי האוכל שם, אוכל לכל-היותר פת קיבר ותבשיל של גריסין, וזוהי לו סעודה מספקת וטובה, ואין צריך לומר “חלה” של סֹלת נקיה עם רוסילפליי“ש בערב-שבת, למי שזוכה לכך; זהו ודאי מאכל-מלכים, שאין בעולם יפה ממנו. וכשאתה מסַפר להם, למשל, על-דבר מטעמים ומיני מזונות שיש בעולם מלבד דגים ורוטב וצלי-קדרה ולפת, נראים להם הדברים תמוהים ומשונים, וכל אחד מלגלג ואומר בדברי חִדוּדין, כאילוּ אתה שוטה ומשַׁטה בהם בדברי הבאי, מעין עורבא פרח, כוּי פרח באויר והטיל ביצה!… “ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מלתא זוטרתא היא, זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!… הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה? הנה קבר רחל אמנו! הנה כתל מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד-בלי-די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חפנים מעפר הארץ! אוי אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה”… ובאותה שעה תקפה את כל בני-העיר איזו תאוה משונה לארץ-ישראל והיו מרבים לספּר בביאת הגואל והיו רואים בכל יום סימנים לגאוּלה, ותאוה זו תקפה, כמין בולמוס, ביחוד את בנימין, יהודי צעיר מיהודי אותה ק”ק בטלון, שהלהיב את דמיונו בקריאת ספרים מעין “צל עולם”, “אלדד הדני”, “שבחי ירושלים”, “מסעות בנימין מטודילה” ועוד. והוא החליט לצאת למסעיו מסביב לכדור העולם עד הסמבטיון והיהודים האדומים ועד ארץ-ישראל ועד המקום ששם בני-משה ועשרת-השבטים, להבדיל כאלכסנדר מוקדון בשעתו… את לשון התרגום הן כבר יודע הוא לדבּר, ומזון לדרך גם-כן יהיה לו, שהרי יחזור על הפתחים, ולפיכך אין הוא חסר עוד שום דבר…

היהודי בבטלון מאמין, כמובן, כי בטלון היא העולם כלו ומחוץ לתחומה זהו סוף העולם. שם כבר מתחילים המדבריות והסמבטיונים והשפיפונים והשרפים והעקרבים והבריות הנוראות והמשונות עם כל החדושים והנפלאות האמורים באותם הספרים. בנימין השלישי שלנו לקח לו את כל הצדה-לדרך הנחוצה לו לנסיעה כזו, “לא כלי-זין ולא מכונות וכלי-אומנות, אלא טליתו ותפליו ותרמילו”, עם סדור “דרך החיים” ו“חק לישראל” וספר “תהלים”, ופתה גם יהודי שני, את חברו סנדר’יל, דמתקריא סנדר’יל האשה, להִלוות אליו, וכך יצאו שניהם בהחבא, לנסוע את נסיעתם סביב לכדור העולם… אמת, כי “בטבעו היה בנימין, בעל המסעות שלנו, פחדן משונה. היה מתירא לצאת יחידי ברחובה של עיר, ולישון יחידי בלילה לא היה רוצה בעד כל הון. יציאה כל-שהיא מחוץ לעיר היתה אצלו בחזקת סכנה, מי יודע מה יארע שם, חלילה. כלב קטן, הקל שבכלבים היה מטיל עליו אימת מות”. מובן מעצמו, כי בריה כזו היא הבריה הנבראה מששת ימי-בראשית למסעות סביב כדור-העולם…

ואת הבאות הלא יבין כל קורא: כשהגיעו שני הגבורים לכפר הראשון, כבר היו מאמינים כי הם בחצי כדור העולם השני; כשראו את העיָרה הראשונה, חשבו שזוהי סטמבּול הידועה ובכאן כבר מתחילים לדבר בלשון התרגום; כשהביטו את הנהר סרחון, חשבו שזהו הסמבטיון או האוקינוס הידוע באותם הספרים עם כל נפלאותיו המשונות; הדוגית הצפה על-פני המים היתה בעיניהם למין ספינה, ובעל-הדוגית הצפה על-פני המים היתה בעיניהם למין ספינה, ובעל-הדוגית זהו רב החובל, והם יושבים יום-יום בדוגית זו ונוסעים על-פני הים הגדול, שהוא דבר קל כל-כך כמשחל ביניתא מחלבא. כך נוסעים נוסעינו מסביב לכדור העולם, בהיותם מאמינים כי כבר הגיעו ימות המשיח…

הסטירה גדולה ונוקבת מאד, ואפשר שהיא נוקבת מעט יותר מדי. ואולם גם בזה אנו מוצאים ציורי-טבע וחזיונות וציורי תכונות ישראליות ורוחות ישראליות למן הדף הראשון ועד האחרון.

ואולם באים אנו אל היריעה היותר גדולה שרקם לנו מנדלי: אל “בעמק הבּכא”, שהוא הספור היותר שלם שלו. הספר הזה הוא היחיד בספרותנו, שנסה לתת לנו ציור שלם ומקיף של כל חיינו בארץ הגלות עם כל אנשינו הגדולים והקטנים, הצעירים והזקנים, הגדולים והילדים, הסוחרים והתגרנים והחנונים והלמדנים וכל כלי-הקדש וכל אנשי הרחוב שלנו. בספר הזה נותן לנו מנדלי טפּוסים ממשיים, יהודים ממש, ואין לך טפוּס שנמצא שם, שלא ראינו דוגמתו ברחובנו אתמול או שלשום. בשעה ש“ספר הקבצנים” הוא רק ההתחלה: ציור היהודי המבקש את לחמו ואין לו בעולמו דבר חוץ מלחמו, בשעה זו העביר לפנינו “בעמק הבכא” את היהודי גם עם כל הרוחניות שלו וכל מהותו הנפשית. ספר זה הוא הספר הכולל, שנתן לנו מנדלי. אל הספר הזה רמזתי באמרי למעלה, כי כשיהיה מקרה וימחה מעל פני האדמה כל היקום ולא ישאר לנו בלתי-אם “בעמק הבכא”, אז נוכל באֹפן היותר טוב לחזור ולעשות לנו על-פי דוגמאות מתוך הספר הזה את ציורי היהדות והיהודים ברוסיה בעיר הקטנה במחצית הראשונה של המאה שעברה. הדרך, שבחר אבּרַמוביץ בספורו זה הוא היותר פשוט: ספור תולדותיו של איש-יהודי, של הירשלי, מיום הולדו – ובמקצת גם קודם שנולד עוד – ועד היותו לאיש. ובכל-זה אין זה מין “התועה בדרכי החיים”, ואפילו לא מין “דוד קופּרפילד”. מדי שיצַיֵּר לנו מנדלי את תולדותיו של הירשלי, הוא מצַיֵּר לנו דרך-אגב גם את כל הסביבה ואת מראה העיר ואת מראה הרחוב ואת מראה האנשים השונים לעסקיהם ולעניניהם ואת מראה כל המעשים שהיו נעשים בישראל בימים ההם: אין איש ואין דבר, שלא צִיֵּר אותו כאן. ולא עוד, אלא שכח השירה של האמן הראה פה את נפלאותיו עוד ביתר-עז מאשר בספריו הקודמים.

מקום המעשה הוא קבציאל. יאמרו מה שיאמרו על היהודים הקבציאלים, אבל במה שנוגע לענין קיום-המין, אין פוצה פה ומקטרג עליהם: זהירים הם בדבר זה ככל אחיהם היהודים. אפילו שונאיהם הרעים ביותר בעל-כרחם מודים בזה, שכל יהודי קבציאלי מטופל הוא בבנים ובבני-בנים. בשעת לידתו של הילד אין הוריו מבקשים חשבונות רבים ואין שואלים את עצמם: בריה זו מה תהא עליה? או: מה ראו קבצנים שכמותם להביא לעולם עוד נפש אדם אחת? אלא האֵם עושה את שלה ומתעברת, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים, שהרי אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן ואינה באה בטעות לפני הקדוש ברוך-הוא; וגם האב אינו מקפּיד. מה איכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם? אלא מאי, שנשמה יתרה זו צריכה מזונות? אין בכך כלום, לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כלו בחסד. אמת היא, הקבציאלים קבצנים גמורים הם והפרוטה אינה מצויה בכיסם. בקבציאל גופא אין שום פרנסה לפניהם אלא זו, שמחזרים על הפתחים זה לזה ומתפרנסים זה מזה ומסיגים זה גבולו של זה. וגם זה, שקבציאל שולחת לכסלון מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים, אברכים וחתנים, שכלו להם מזונות בבית חותנם, ועוד יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבּר – יהודים בעלי כתבים ותעודות שהם נאמנים על העניות, יהודים בעלי-צורה וחולנים: חולי-מעים-ותחתוניות, יהודים כשרים, בעלי-תקיעות ובעלי-תפלות וכיוצא בהם; גם יהודיות מכל המינים: צדקניות, מקריאות תחנות ומענה-לשון לפני ההדיוטות, יודעות ללחוש על המכה ועל הספחת ותחלואי-ילדים – והן זקנות שכבר עמדו מלדת; ועוד אלה: יהודיות תגרניות עם ביצים ועם שומן של אַוזים לפסח, יהודיות מורטות נוצה ואורגות פוזמקאות – והן עוד ב“פרו ורבו”. וגם ערב-רב של בחורים ובתולות, משרתים ושפחות ומיניקות ממינים שונים, וכאלה וכאלה. סחורה חיה זו יש לה מקום בכסלון ועוברת שם לסוחר. וקבציאל, שהיא טורחת לטובת-הכלל ומביאה לעולם סחורה זו, מתפארת בה ומתגאה בה מאד, ולפיכך הקבציאלי דל-גא הוא. כשאתה רואה לפניך יהודי בעל-גאוה משונה תדע שהוא קבציאלי.

בעיר זו נולד הירשלי ואביו הוא המלמד לייזיר-יענקיל ואמו היא מלכה-טויבּא. בימי ילדותו היה סבור, כתולעת זו שבתוך החזרת שאין כקבציאל עיר-חמדה טובה בכל העולם; היא טבור הארץ ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות. בני-אדם בעלי-צורה ועַם-סגולה אינם אלא כאן. אמת, עוד עיר אחת היתה נודעת לו, “שהיה מדַמה אותה כמרחפת באויר העולם” ושם שער השמים – הלא היא ירושלים עיר הקֹדש. אבל אוי ואבוי, ירושלים הלא היא חרבה ושוממה, ובני ציון היקרים הם עתה בגולה – בקבּציאל. בקבציאל הוא יודע רק יהודים, ואם הוא מזכיר את המלה “גלות”, הוא מכַון כלפי גברילא, גוי שהיה מכַבה את הנרות בלילי שבתות, וטיקלי, הערלית שהיתה כובסת כתנות וחִתּולי תינוקות של בני-ישראל, וקונדראט, נכרי שהיו מוכרים לו בעד כוס יי"ש את כל חמירא וחמיעא של קבציאל בפסח, ואת מיטקא, גוי קטן עם כלבו זשוקיל, שלא ילדים קטנים בלבד היו מתיָראים מפניו, אלא גם יהודים בעלי זקן וּבעלי נשים ובנים, אף יהודים תקיפים ופני העיר חרדו מפניו ונסו מפחדו למרחוק. ורק כשהשליכו לכלב זה איזו עצם והוא היה מגרם אותה, נעשו בטוחים קצת ושלחו אצבע לנגוע בו מרחוק ולמשמש בראשו – ובשעת-רצון זו, מכיון שנעשו חשובים ומקורבים להכלב, היו משסים אותו באחרים: קום, זשוקיל, ופגע בם! כדרך יהודים תקיפים.

ומחזות נגולים ועוברים על פנינו, וכל אחד יפה מחברו הקודם לו: על יחוסו של לייזיר-יענקיל להירשלי, על חיי-המשפחה בחוגי האנשים האלה שברחוב היהודים, על היהודי לייזיר-יענקיל בעצמו, שבשעה שהיהודים הם תרנגולים המצוים אצל נשותיהם ובני-ביתם תמיד, היה הוא, לענין זה, יהודי שביהודים, תרנגול שבתרנגולים, על לייזיר-יענקיל ואשתו בלילות הסדרים בפסח, כשהוא מלך והיא מלכה – וכל אלה הם מרגליות אמתיות. ילדותו של הירשלי היא ילדות נפלאה – כמעט כילדותו של מנדלי בעצמו, ילדות ארֻכּה עם שורה ארֻכּה של חלומות משורר-נער ודמיונות גדולים והוללות רבה ומשובה נפלאה. בכלל מחזות כאלה מחיי הילדים והילדות הם חדשים בספרותנו והם מפליאים ביפים ובתֻמת קדשם. הירשלי עובר את סף הילדות והוא נעשה יהודי-קטן. עולם של דמיונות וחלומות קם לעינינו: הרֹשם שעושים על הירשלי אותם הספורים בדבר אותו הזקן ר' שמלקלי, שחי לפני כמה דורות, ואותה הקבלה שנתקבלה על-דבר אותה טבעת-המופת שהיתה לו באצבעו, שבהעבירו אותה מעל אצבעו, היה יכול לנַחש בה: היה יכול לשאול את כל מה ששאלו עיניו, והכל נעשה. מחזה מצוין הוא אותו המחזה, כשיהודים יושבים בבית-המדרש מאחורי התנור ומספרים מעשיות, שכבר הגיעו ימות המשיח. אלף ששי זה הוא יום הששי להקדוש-ברוך-הוא, ולפי החשבון ערב-שבת עתה אחר חצות. כל הסימנים כבר יש, כי הגיעה שעת הגאולה: עניוּת, חוצפה, גזרות רעות וכדומה. מאריכים לספר בענין גוג ומגוג. אחד נוטל את הספר “אבקת רוכל”, פותחו ונותן אצבעו בו וקורא בסירוגין באזני חבריו על-דבר האותות שלפני בוא המשיח. משיח בן יוסף עושה מלחמה עם ארמילו"ס הרשע. מיכאל תוקע בשופר. תקיעה גדולה נשמעת מסוף העולם ועד סופו, וכל השבטים אשר בנהר גוזן ולחלח וחבור ובערי מדי מתקבצים. יהודים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה… כל השירה הגדולה, שירת התקוה והנחמה, של אֻמה שלמה, דוויה ומעונה, נשמעת מתוך הדפים האלה. ומן הכלל אל הפרט; אותו הציור בדבר יחוסו של הנער הירשלי אל הנערה הקטנה ביילא, שהיתה מתגוררת בשכונתו – מין אהבה חרישית, מלאה רֹך, והיא כאילו מרחפת באויר-העולם. ואולם נפלא מכל אלה הוא ציור אחר: ציור הרחוב בליל קיץ אחרי סעודת הערב, כשיהודים, איש ושכנו, אשה ושכנתה, מתאספים יחדו לפטפט מעט אחרי עמל היום. אידיליה מצוינת, אשר לא אדע רבּות כמוה ואשר תַּראה לנו עד היכן מגיע כחו של אמן בבואו לצַיֵּר. את הציור הזה עלי להביא פה כֻלו:

“הבתים פתוחים. אין אור נר. אוכלים סעודת-ערבית לאור הלבנה. מברכים ברכת-המזון, והמונים המונים מגיחים ויוצאים כנמלים מחוריהן: גברים בלא בגדים עליונים, אלא בתחתונים ובטלית-קטן, נשים שמלותיהן התחתונות בלבד לעורן, וכתנותיהן אינן פרופות. הילדים חשופי-שת וערומים. חבורות חבורות של שכנים משתטחים ושוכבים בחוץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יחדו. קוי-פז מנֹגה הירח בוקעים בין גגות בתי חומר, יורדים ונמשכים על בני החבורה, והולכים ומתרפקים ועולים על כתלים ומפזזים על הגדרות – ותופע נהרה על חתול מטפּס שם ומשחר לטרף, ועל פּרות רבוצות באמצע הרחוב ומעלות גרה, מכשכשות בזנבן וחובטות את עצמן על הירך ועל השוקים ומתאנחות וגונחות מקרב כרסן. – הקבציאלים שוכבים שעה קלה, עוסקים כל אחד בשלו, מפהקים ומתעטשים, מבריחים את הפרעושים ומתחככים, מחרישים ושותקים. נשים, שדברניות הן, פותחות את פיהן ראשונה, ומפטפטות על סעודתן בערב זה, זו אומרת: הדייסה אצלי נצטמקה היום יפה-יפה עד שהיתה ראויה לעלות על שלחן מלכים, וזו אומרת: והקטניות אצלי נתבשלו כל צרכן עד שהיו נימוחות בתוך הפה; ואחת בשורה בפיה ומספרת את רֹב אשרה, את המציאה שנזדמנה לה בשוק: צנון גדול כגֻלגֹּלת זִמן לה השם-יתברך לקנותו בפרוטה, ממנו אכלו בני ביתה היום בבֹקר, גם בערב, ועוד נשתַּירה חתיכה גדולה למחר. הדבּור הולך ומתגבר בקולי-קולות דקים ודקים מן הדקים ומשונים. הגברים כובשים לעת-עתה דבריהם ואין עונים לנשיהם ברצון, אלא בשפה רפה ובגמגום, כדי לצאת ידי חובתם בלבד. הם מתהפכים על גבם ומתפרקדים, נושאים מרום עיניהם וצופים בזהר הרקיע ומתחילים בשיחה ארֻכּה על כל מה שנעשה שם בשמי השמים. הירח עולה ועומד בגבהי מרומים מעל ראשיהם, והם מסתכלים ורואים בו צורתו של יהושע, וכל אחד מתלהב וקורא: הנה החוטם, הנה העינים!… איציק ובריל, שניהם אסטרולוגין וחקרנים, כביכול, מראים באצבעותיהם על האלפא-ביתא של הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, וחולקים בשתי האותיות “תיו-חית”, ומכחישים זה את זה, ושאר בני-החבורה נושאים פּנים לשני החקרנים, מנענעים ראשם להם, וכל אחד ואחד מראה באצבע ואומר: כדבריך כן הוא, רואה אני, רואה! אראה בנחמה, שאני רואה!… עוד הם מדבּרים ורוח לבשה את יהודי אחד, והוא תוהא וקורא בכח: “אוי מה רבו הכוכבים שם במסלותם הצחות מחלב! יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שיתן לי כל-כך אדומים כמספר הכוכבים!”… “אי שוטה שבעולם! אני מוריד לו השער בזול, כל כוכב בסלע”… ומיד קופצים אחרים ומורידים השער עוד יותר – שנים, חמשה, עשרה כוכבים בפרוטה. ובשעה שהיהודים נושאים ונותנים, מחשבים חשבונות ומונים, מפקיעים את השערים ומורידים עד הדיוטא התחתונה שויָם של הכוכבים במקח-וממכר, יושב לו מרחוק אצל הנשים שם לץ אחד ואומר לפניהן מילי דבּדיחותא. הנשים מעקמות פּניהן ואוטמות אזניהן כמתרעמות על דבריו שאינם מהוגנים, ובתוך-כך הן שומעות ונותנות קולן בשחוק גדול. אף הילדים אינם יושבים בטלים, מועכים זה תפוח-עקבו של זה וזה תחת בית-השחי של זה, ומתגנבים וסוטרים אחד על ראש חטמו של חברו, בחשאי, כלאחר-יד. בעל-החוטם הסטור שואג בקול, והסוטר – פניו פני תם, כאילו אינו יודע קול צעקתו של זה מהו, והוא גוער בו ואומר: הס, הס! האִמות מקללות את ילדיהן: הלואי שיסתתם פיכם! ואגב ידן נטויה וצורמות אותם באזניהם, והאבות מתרגשים ועוזבים את משאם-ומתנם בצבא השמים ומביטים לארץ. אחד – ילק פורח בא ונסתבך לו בזקנו, ואחד – יתוש נשכוֹ ונחבא בפאת ראשו, והשלישי מפרכס בידיו וברגליו מפחד וצועק: וַי, וַי, מין שרץ זוחל מתחת לחלוקי על-גבי, על-גבי!… פרה אדומה כרסתנית ורעבתנית, שנדדה שנתה, הולכת יחידית בצדי הרחוב ולוחכת ירק עשב שם, וכשמגעת למרבץ היהודים כאן היא מחזרת אחוריה כלפי כבודם ועושה בפניהם דבר שלא כמנהג דרך-ארץ. כלם מתעוררים עליה בתרעומות, מבזים אותה ואומרים: גשי הלאה, היידא, בהמה! והיא ממהרת להנצל מידי יהודים ובורחת לה למקום מנוחתה. אותה הפרה גרמה לשיחה רחבה, ושאלות הרבה נשאלו עליה: פרה זו של מי היא? כמה חלב הפרה נותנת? ושָׁויה של הפרה כמה? – ופתאום בת-קול יוצאת מבין החבורה ומכרזת ואומרת: שמעו-נא רבותי! כל בהמות קבציאל, בהמות גסות ובהמות דקות יחד, בכמה אתם שמין? זה אומר כך וזה כך וכך, ובא אחד ואומר בתמיה: כיצד מעריכין! יהי רצון שיהא לי העודף על סכום המעות מכפי שאתם מעריכין ואהיה רוטשילד הקבציאלי במקומנו! וכיון שזה פתח ואמר “יהי רצון”, התחיל כלם אומרים “יהי רצון” – והשעה שעת רחמים ורצון ובקשת טובה וברכה לכל הקבציאלים, היודעים איש נגע לבבו, עניו ולחצו, והכל מבקשים ושואלים עד שנלאית לשונם. אחד מהם נתנמנם מתוך רוב הנאה וקול תרועת נחיריו נשמע למרחוק. אנשים דוחקים בנשיהם ואומרים: נלכה למנוחתנו! והנשים מסרבות, כביכול, ואומרות: מה טוב ומה נעים ערב זה ואנו נכונות אנו ללין פה כל הלילה תחת כפת הרקיע. זוג חדש אחד עומד והולך לו מיד, ואחרים שוהים ומאריכים בטענות-ומענות, עד שפתאום קפצה עז אחת, שנערים פרועים הרעישוה על משכבה בפתח בית בעליה והריצוה מרבצה. הם רודפים אחריה והיא רצה בהולה ומבוהלה וקופצת לתוך חבורה נכבדה זו – והנה מהומה והמולה, כלם, מנער ועד זקן, טף ונשים, נחפזים ביראה ובכעס ורעש גדול ובורחים ונפטרים זה מזה בלא ברכה”.

כך מצַיֵּר מנדלי.

ואולם בספורו זה לא יסתפק מנדלי בזה שהוא מצַיֵּר את הצורות החיצוניות בלבד, אלא מתעמל לתפוש גם את הנשמה היהודית, את הנקודה התיכונה שבחיים הנפשיים של האֻמה. אם בספוריו הקודמים ראה רק את הדלות ועד כמה עקמה זו את גופו של היהודי, נסתכל פה למעמקי-נשמתו של היהודי וראה את המאור שבזוֹ. היהודי ותורתו, היהודי ותפלתו, היהודי וגעגועיו, היהודי וזמירותיו, בשעה שהוא מזמר לעצמו ומפרש לעצמו את פֵּרוש המלים של “הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשֻׁעים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד”, היהודי בימי הסליחות ובימים הנוראים, לפניהם ואחריהם – כל אלה הוציאו מלבו של האמן קולות, אַשר יתכוץ בנו לִבֵּנו לשמעם.

וציורים רודפים ציורים וכל אחד יפה מן הקודם לו.

הירשלי נוסע עם אביו לכסלון, כי אביו עובר שם בימים הנוראים לפני התבה. הירשלי נשאר לומד שם בבית-המדרש ואביו שב לקבציאל. הירשלי נעשה יתום, והוא לומד ולומד ונעשה חביב על כל הקהל. “רבונו של עולם! ספסל קשה זה בבית-מדרשך במה כחו גדול, שֶׁכָּל הישן עליו לילה אחד וכף ידו מראשותיו, ועמד למחר ונהפך לאיש אחר כבריה חדשה? עוד יעקב אבינו בשעתו, שֶׁלָּן במקום ההוא בדרך ואבן מראשותיו, ומיד כשעמד בבקר הרגיש בו, שאין זה כי-אם בית-אלהים! אבינו זה על משכבו הקשה בבית-המדרש הראשון נפקחו עיניו וראה שער השמים ומראות אלהים: שרפים ואופנים וחשמלים עולים ויורדים בסֻלם גבוה, ועולמות עליונים ותחתונים מעופפים לפניו בערבוביא”… כך אברמוביץ אומר שירה לבית-המדרש הישן.

ועוד מחזה אחר: ביתו של עני, סוחר בבלואי-סחבות, ובבית הזה האֵם ובנותיה, כשאין האיש בבית, והנערות עוזרות על-יד האֵם בעבודתה ומקילות מעט את עֹל-הדלות הנורא. רצועת אור גדולה פרושה על בית-עֹני זה, עד לסַמא כמעט את העין: אידיליה של דלות.

וספור המעשה? – כמעט שכמוהו כאין; בשנים שלשה דברים נוכל לסַפּרו: הירשלי הולך מחיל אל חיל, מתפתח ונעשה לבסוף לאדם גדול, יוצא לחוץ-לארץ ונעשה מלֻמד. בשובו לארצו, הוא שב גם לעיר מולדתו, לקבציאל. מובן מאליו, כי הוא בא אל העיר אחרי היות שם פוגרום – פוגרום בקבציאל, על שהיהודים יונקים את חלב הארץ!

הספור הזה הוא העשיר במעשיות ובתמונות בני-אדם מכל ספורי אבּרמוֹביץ. הקיף בו את כל חיי בית-ישראל מן הקצה אל הקצה עם כל הנעשה בחומותיו במשך כ“ד שעות, ביום ובלילה, בקיץ ובחֹרף, בימי חול ובימי שבת ומועד; ולא עוד, אלא שהכניס לתוכו תמונות אנשים וצורות נבדלות, שונות ומשונות מאד, עם כל הלך-רוחן ותכונתן ומזגן. נפשות כמו רייזא הפונדקית, טריינה-סוסי המשרתת, הזקן רבי אברהם בעל ה”זהר" עם הנשמה הלירית, הנער משה’לי, שמואל’יק הסמרטוטר, וביחוד בשעה שהוא מבַלה את שבת-קדשו בביתו בשמחה ובטהרה, שניאור-וואָלף החטפן, רפאל לובלינסקי הסוחר-המשכיל, מין “למד-ו”ו" מן המשכילים הנסתרים, ר' אשר הסרסור עם אֹפן דבּורו והליכותיו ועסקיו, ליבצי האדמוני המלוה-בריבית, הוא ואשתו וחתנו ובתו היפה שנעשית למשכלת, האשה האדיל הסרסורית לדבר-עבֵרה, מענדי, שהוא מין “אלפונס”, לוי בחור בעל הקובה של זונות, אשתו שינצה “האם”, ה“תוגרית” וה“דוכסית” ומלבינקה ויתר הריבות שבביתה, רחלין החוכר ורבקין הסטודנט ומיכאל ספּיר ראש החכרנים – כל אלה הם טפּוּסים בולטים, עד כדי שהם עומדים כמו חיים לנגד עינינו, כל אחד עם גזרת-פניו ועם תכונות רוחו המיֻחדות.

אבל את מיטב כחו חָשַׂךְ לנו אבּרמוביץ לספורו האחרון ל“חיי שלמה” (“בימים ההם”). את כל מה שאנו מוצאים ביחידות בשלשת הספורים הקודמים, מוצאים אנו יחדו בספור האחד הזה.

אותה הסטירה השנונה על כל הריקנות הנוראה שבחיי אנשים החיים בין השמים ובין הארץ, אותם הרחמים הרבים המחממים את כל הלב על האסון הגדול אשר לאֻמה שלֵמה, אותו הרוח הלירי הטהור המשתפך כקול זמרת כנור ומרעיד את כל נימי הלב, אותו הרֹך ואותו הנֹעם אשר ישַׁכרו ביפים, אותם ציורי מחזות-הטבע אשר כלם אומרים הוד והדר ויֹפי, אותם הטפוּסים הרבים, השונים ומשונים, עם שיחתם ועם הגיגם ועם ארחם ורבעם – אלא שציור הדלות אשר ב“ספר הקבצנים” נעשה פה בולט יותר, והלעג הגוזר בלי רחמים אשר ב“מסעות בנימין השלישי” נעשה בו מחודד שבעתים, והרחמים הרבים עם הנשמה העברית וחייהם הפנימיים של הלבבות העברים ועם העלבון הגדול ועם האסון הגדול אשר לאֻמה כלה מצאו פה את מבטאם שבעים ושבע פעמים יותר מאשר “בעמק הבכא”. הספר הזה הוא ספר-הספרים אשר כתב לנו אבּרמוֹביץ.

הספור הזה הוא מין אבטוֹבּיאוגרפיה. בני-האדם המצוירים בו, נִכּר מיד, כי מצוירים הם על-פי דוגמאות חיות: ר' חיים אביו של הנער שלמה ושרה אמו וליפּא המלמד, האשה הספרנית יחנה-סאסי, שנקראת “ליבציכי”, היודעת ללחוש על המכה ולספּר ספּורים משונים ומלאים דמיונות מימות עולם, ר' נחום איש רוזיבי העולה לארץ-ישראל ופרידתו שלום שהוא לוקח ימים וירחים מעל כל אנשי העדה, פראדיל הריבה הקטנה (שקלסתר פניה דומה מאד לקלסתר פניה של ביילא אשר “בעמק הבכא”), אייזיק נפחא החקרן וריבו תמיד עם החקרן השני לייזקי, הרציל הנגר אשר “רוח אמן מקשקש בו ומבקש לצאת מחדרי לבו”, איציק החיָט ועוד ועוד – כל אלה הם אנשים חיים הנראים לעין.

והציורים? רוצה אני להעביר לעין הקורא רק את האחד: – “כיון שהגיע חצות הלילה, רוח צפונית מנשבת ומלאכים במשמרותיהם מתחלפים ברקיע – משמר יוצא ומשמר נכנס. רוח צפונית זו נוגעת במלאך גבריאל והוא נותן ששה קולות, ואחר קריאה זו מכריז כל מעשי בני-אדם שעשו ביום מתוך פנקס פתוח לפניו, ממנו באה הרוח ונוגעת בכנף התרנגול, הנקרא גבר על שם גבריאל, המשמש לפני הגבורה, ובשעה שגבריאל, “הגבר העליון”, קורא במרום, הגבר התחתון קורא בארץ. אותה שעה הקדוש-ברוך-הוא יורד משלש מאות ותשעים שמי השמים לטַיֵּל בגן-עדן ולהשתעשע שם בנשמותיהם של צדיקים. כתות של שרפים וגדודי הכרובים על פתחו של גן-עדן, כיון שרואים הליכות מלכם בקֹדש, מקלסים ואומרים: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד – הס! הנה זה בא מלך-הכבוד, אלהי-צבאות נראה בכבודו! אילני גן-עדן מרננים וזולפים בשמים, ובכל מקום מֻקטר לשמו. מלאכים עומדים לפניו שורות שורות ברתת וזיע, שותקים ומחרישים. והאל הגדול ברחמיו העצומים משגיח ממקומו לנשמות קדושיו התמימים והישרים, עומד ומסתכל בהן ומנענע בראשו. ופתאום הוא נותן קולו ושואג כארי. הוא שואג ובוכה על ביתו שחרב, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה ובניו בגולה – ושתי טפות של דמעות רותחות נושרות מעיניו לתוך ים אוקינוס הגדול. כך בוכה הקדוש-ברוך-הוא במרומיו שלש פעמים בלילה, בוכה ואומר: בני, היכן אתם? אהובי, היכן אתם? בכי זה שלומי אמוני ישראל מרגישים בו ואינו מניח להם לישון. עומדים מעל מטתם ל”תִקון חצות”, שופכים את נפשם לפני אביהם שבשמים, אב הרחמים, ולבם, לב עברי, טועם אותה שעה מעין מרירות ומתיקות וחִמוּץ מעורבים ומתֻבּלים ביחד. – שלמה’לי הולך באשמורת הלילה. העיר שקועה בשֵׁנה, ירח וכוכבים עומדים במשמרותיהם ברקיע. דומה לו, שהעבודה רבה אותה שעה במרום. רוח קל כשיחלוף על פניו, הוא אומר בלבו, רוח צפונית נושבת ממרום, אותה הרוח, שהיתה נושבת לשעבר בכנור של דוד, התלוי למעלה ממטתו, והיה מנגן מאליו. קעקעו תרנגולים באחד הבתים – רוח צפונית באה מתחת כנפי הגבר של מעלה ונוגעת בכנפי הגברים של מטה. זעזעו עצים בגנים – אילני גן-עדן מרננים. צפּור מצַיצת שם – זו בת-קול מנהמת כיונה. ראשו נמלא טל ושערותיו רסיסי-לילה – אלו דמעות נושרות מעיניו כביכול. בדממת הלילה נשמע לו קול דממה של שכינה, מתאבלת על בניה, וצערה זה ועצבונה נראה לו בצורת הלבנה העצובה. דומה, סוד-אלוה באופל מתהלך, ונשמת שדי מנשבת בחשכת הלילה. רוחו של שלמה’לי הולך ומתרגש, לבו מלא שירה וגעגועיו קודש, והוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת-רוח ובנעימה".

זה כחו של הצַּיָּר.

אם נקרא אחרי-כן את הציורים אשר בספורים הקטנים ונסתכל בצורת בני-האדם שם, לא יִפָּלא, כי את עיקרם כבר מצאנו בספורים הגדולים האלה. בכלל המאתים האלה גם המנה – ורק נתפלא על חריצות-היד אשר לאמן זה, לכלכל את כל זאת במעט גליונות כאלה.

וכל הטפּוסים וכל הציורים האלה פשוטים, עד כמעט שלא יאָמן. מנדלי בעצמו נותן לנו את טעמו של הדבר: "לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, איפרכסין ואסטרטיגין ובעלי מלחמות לא היינו; על יעלות חן ועלמות יפה-פיות לא עגבנו; להתנגח כעתודים איש עם חברו או לעמוד כעדי-ראיה על דם אחרים במלחמת-שנים לא נסינו; וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי ארץ ויַמים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משחקים ומשחקות לא באנו, ועל שרים ושרות ותענוגות בני-אדם ממוננו לא בזבזנו. קצוּר הדברים, כל הפרפראות לספור-המעשה, שהוא ערב וממשיך לב הקוראים – כל אלה אינם אצלנו, ובמקומם יש לנו: חדר ומלמד וריש-דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות, רברביא עם זעיריא, טפלא ונשיא, יבמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים, חוזרים על הפתחים לערבי שבתות ולמועדים ולראשי-חדשים ולימים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופּות של צדקה, כל מיני פורעניות וכל מיני דלות ועניות ואביונות ומיני פרנסות משונות. זו חיינו, אוי ואבוי, חיים עכורים, שאין בהם נחת וקורת-רוח, לא הוד ולא זיו ולא נוגה להם, חיים שטעמם כתבשיל תפל מבלי מלח ותבלין ומעדנים לנפש – – – אבל כנגד זה יש בהם בנותן טעם מיוּחד, שאין כדוגמתו. מין גבינה יש, שהיא כרום זלות לבני-אדם, וחכמי האכילה מהדרין עליה ואוכלין אותה לתאבון. מרירות זו שבחיינו היא כל שבחם – ". הוי מרירות שבחיינו!

ועוד אומר לנו מנדלי: “אין אחד מאנשי מקומנו, שלא יתיחס, אם מעט אם הרבה, לכסלון, ולא תהא לכל-הפחות שמינית שבשמינית מסגולותיה העצמיות נרשמת בו”…

* * *

לפני עשרים וחמש שנה, בערך, כשהתחילו לתרגם ספרי מנדלי מוכר-ספרים ללשונות אחרות ואחד הסופרים הפולנים למד את השפה היהודית המדֻבּרת רק לאותה תכלית לבד, בכדי שיוכל לתרגם פולנית את “סוסתי” ואת “מסעות בנימין השלישי”, אז קראו הסופרים הפּולנים את אברמוביץ לבוא אליהם למען כַּבְּדו, ובבואו עשו לו משתה נהדר וידרשו לו דרשות וינטלוהו וינשאוהו והעתונים הפולנים הרבו לטַפּל בו ולסַפר בשבחו – ואולם איש מן היהודים לא התערב בשמחתו ההיא, כי לא היה עוד איש אשר הבין אז, עד כמה גדוֹל האמן הזה. מני אז עברו עשרים וחמש שנה ואבּרמוביץ בא שנית עד המקום הזה – ומה נשתנו הזמנים!

החל העם פתאום להבין, מה מנדלי זה לו ומה הוא חַיָב לו.

נסיעתו היתה, במלוא מובן המלה, נסיעת-נצחון של גבור הבא מן המערכה – וקשת שער-הנצחון הזה היתה נטויה מוִילנה ועד ביאליסטוק, מבּיאליסטוק ועד וַרשה ומוַרשה ועד לוֹדז. לנסיעה כזאת לא זכה עוד שום סופר, ולא רק מן העברים, נסיעת שליט היא ונשיא למדינה. אלפי אלפי אנשים היו מחכים בכל תחנה ותחנה, אלפי אלפי אנשים היו נדחקים ונלחצים עליו ויהיו מאושרים, לוּ רק הצליחו לחבק את ידו רגע אחד או גם לראות את פניו.

וזוכר אני: בלוֹדז היה הדבר. עשרות אלפי אנשים עמדו בחוץ ויהיו מחכים לפני הבית, אשר בו התגורר מנדלי. נערות לבושות לבָנים, ופרחים בידיהן, עמדו ותחכּינה, ילדים וילדות עמדו ויחכו. אנשים על נשים עמדו ויחכו, וכלם חכּוּ שעות שלמות ולא נלאו. לרגעים עלה קול הקריאה: יחי מנדלי! יחי הסבא! יחי מנדלי הסבא לנצח! עד כי רגזו לוחות-הזכוכיות בחלונות לקול הקריאה – וגם מנדלי וגם הנלוים אליו לא יכלו לצאת החוצה מרוב עם. אז נעשו תחבוּלות שונות, למען התגנב לצאת. ואולם פתאום הכירו אותו – ואת אשר ראיתי אז, לא אראה עוד. עמו יחד ישבתי אז במרכבה. אנשים לאלפים היו מסביב והמרכבה לא יכלה למוש ממקומה. ופתאום והנה ידים שלוחות והעם מנַשא את המרכבה יחד עם הזקן; ממעל לראשי כל העם נִשאו אותו. והמה קוראים בלי-חָשָׂךְ: “יחי מנדלי! יחי הסבא! יחי מנדלי הסבא לנצח!” ובנשאם אותו – אז הרגשתי כי נִשֵׂאתִי עִמּוֹ גַם-אָנִי.

ורשה, סוף נובמבר, 1910.