“רֹב הריצנזיות על ספרים – אִמן היא הקנאה”. האומר את הדברים האלה הוא מוּלְטַטוּלִי. ברור הוא, כי המשפט הזה, אשר טפה גדולה של מרה תלויה בו, יוצא מלב איש אשר פגעו בו פגיעות הרבה, ומלא הוא, ככל משפט הבא מתוך מרירות, הגזמה גדולה. ואולם איך שיהיה, גם מיני הקנאה שונים הם. אין כלל מן הנחוץ לחשוב מיד, כי הכתוב מדַבּר פה באותה הקנאה הגסה של הסופר, אשר נטרפה ספינתו בים הספרות והוא התמלט אל צוק סלע אשר באחד העתונים ונעשה שם למבקר, והרי הוא יושב ושופך את מררתו על כל סופר וסופר עד שתתקרר עליו דעתו. יש קנאה הקרובה בתכונתה אל הצער העמוק, ויש קנאה אשר מקום בצדה עוד גם לרחשי-כבוד וגם לתהלה רבה. יש קנאה אשר המקנא עצמו מתחלחל מפניה, ולכן הוא ממלא את פיו תשבחות נפרזות בקול גדול מאד, יש קנאה דקה מן הדקה, אשר דבריה מתוּקים והם מלאים שבחים ומהללים, ואשר רק בעל הרגשה צלולה מאד מרגיש בם איזו נטיה קלה, המעמידה אותו פתאום על האמת ועל כל הזדון אשר בם, ויש קנאה אשר היא בעצמה אינה מרגישה בהויתה.

אפשר שמולטטולי כוֵן אל קנאה זו או אל קצת מכל אותם מיני הקנאה ביחד – אולם אפשר גם כן שלא כוֵן כלום, אלא כתב מה שכתב רק לשם פתגם יפה. אצל אנשי-רוח המשמיעים פתגמים יפים אין אתה יודע לעולם כלפי מה הם מכוונים. כותב אתה דפים שלמים בכֹבד-ראש, בכדי לבאר מלה אחת שלהם, ולבסוף יוצא, כי רק משטים היו בך. מולטטולי היה פיליטוניסט.

אנשים אלו מוכרים את חלקם לעולם-הבא במחיר פתגם אחד מלא רוח. ואולם הפתגמים המלאים רוח לא תמיד יצדקו.

הריצנזנט כפי שהוא מחויב להיות – איש אשר ישלים את חפצם של הקוראים ושל המחבר גם יחד – עדיין לא נברא. ואולם אין כותבי הריצנזיות רעים כל-כך. יותר משהם אנשים רשעים, הם אנשים מעֻנים. ראית איש שאומנתו בכך, המוכרח לכתוב מפקידה לפקידה את הריצנזיות על הספרים לעתון שלו – אַל תקנא בו; אי-אפשר לומר, כי כותב זה מתענוג הרבה. והלא זה בלבד דיינו, אם נשים אל לב, כי על הספרים להיות נקראים תחלה! על-פי רֹב דנים מבקרים “מומחים” כאלה בעין יפה, וברֹב מן הרֹב – בעין יפה יותר מדי. הן אי-אפשר לדרוש מאיש, שיכניס תמיד את כל נשמתו לתוך מלאכה אשר הוא עושה אותה יוֹם-יוֹם והוּא חוֹזר עליה כפעם בפעם ישׁר והפוך; גם הקורא שבע פעמים “למנצח”, אין אני יכול להיות ערב לי שלא ינמנם קצת, כשיהיה לו לקרוא אותו בפעם השמינית. מלאכה של בקֹרת כזו רחוקה על-פי רֹב מתענוג וקרובה על-פי רֹב לשעמום ולפיהוּק. תחת ההכרה הפנימית בא ההרגל ותחת התעודה הקדושה באה המלאכה. מובן מאליו, כי עם רֹב השנים תגדל אצל זה החריצות ויתרבה כח-השופט שלו; על-פי רֹב מתפתח אצלו מעין זה שאנו קוראים חוש-המשוּש. המבקר “המומחה” לדבר, כלומר האומן, יודע אחרי קריאת שורות אחדות להעריך בדיוק ספר על-פי שויו, כמו שבעלת-בית מנוסה יודעת להכיר על-פי החרטום את טיבו של האוז. ואולם השמחה הבאה לרגלי העבודה, הקנאה הטהורה לחנך את הקהל לטעם טוב וללמדו להבחין בין ערך וערך, תחלש ותתמעט, וסוף-סוף מיגעת עבודה זרה זו את הגוף כשם שיגעה את הנשמה. ההתלהבות אינה סחורה של דגים-מלוחים, אשר ממלאים בם את החביות.

יותר טוב לו להמבקר, וגם יאריך להיות רענן בעבודתו, אם הדברים שהוא כותב על הספרים יהיו חשובים בעיניו הרבה יותר מן הספרים בעצמם ואם סגנונו היפה אשר לו בעצמו ינחמהו ויגמלהו תחת כל חסרונות הסגנון אשר לאחרים. אשרי המבקר אשר בעצמו הוא אמן של פיליטונים מבטן ומלֵדה ואשר כל תֵּימָה אינה בעיניו אלא גזוזטרה, בכדי לקלוע על גבה את מקלעת הערותיו המחודדות והמחוכמות, כמו מבשל-אמן זה היודע לתת טעם יפה גם לעור של סנדל מבושל, על-ידי מה שיוסיף עליו רוטב חריף של סממנים. זהו הכלל: אם הספר מביא לידי שעמום, אז מן הנחוץ הוא, כי לכל-הפחות הריצנזיה תהא מושכת את הלב. גם יש לפעמים אשר המבקר לוקח לו לקרבן שה קטן ותמים מן הסופרים, לא לכבודו של זה כשהוא לעצמו, אלא רק בכדי להראות את רֹב חִנו והדרו הוא בשעה שהוא עומד על השחיטה והחלף הלוהט נוצץ בכל צבעיו. מיני בקֹרת אלה הם הם שמבדחים מאד את דעת הקהל. כי גם באדם זה, שקוראים לו בן-תרבות גנוזים אינסטינקטים של אכזריות, והוא מתענג בסתר על חניקה או סקילה קטנה זו, בשעה שהוא יושב בבקר אל שלחנו ושותה תה וקורא את עתונו בנעימות ובנחת.

אחד, מוּמחה לדברים אלו, אומר: “לא תמיד נצדק, כשנשחק”. לא, לא תמיד נצדק. ואולם לא תמיד נצדק גם כן, כשנביא אחרים לידי שחוק – על חשבון שלישי. ועוד אמר אותו חכם, כי לעומת מבקר חריף אחד, אנחנו מוצאים חמשים מבקרים בעלי-לצון. מובן מאליו, כי אין כלל מן הצֹרך להחליט, שהכונה היא, כי על המבקר להיות דוקא אחד משני אלה, חריף או בעל-לצון. הן יש עוד ברוך-השם דרך שלישי: המבקר יכול לצאת ידי חובתו גם על-ידי כך, שלא יאחז לא בזה ולא בזה, ורק יכתוב את הריצנזיות שלו על-פי הריצפט הידוע: “הספר המונח לפנינו כתוב בדעת ובטעם הרבה. הנפשות העושות בו בולטות וחיות, התמונה חיה כלה (מליצה שגורה וחביבה מאד!), השתלשלות הפעולות והסתבכותן מתוארות על-פי השתלשלות כחות הנפש” וכו' וכו‘; או: “המחבר הוא צַיָּר אמן, אשר במשיחה אחת של מכחולו (זהו נוסח החדשים!) יחַיה את כל אשר יגע בו. הצבעים נפלאים בתערובתם (ואתה לך ושאל את הקורא ברחמיסטרובקה מה זה צבע ומה זו תערובת של צבעים!), ההרצאה מלאת תנועה, הפרובלימה מלאה ענין (או: התנועה מלאה הרצאה והענין מלא פרובלימה או: ההרצאה מלאה פרובלימה והענין מלא תנועה, או: התנועה מלאה ענין והפרובלימה מלאה הרצאה וכו'). הסגנון מהיר ורענן, הספור מלא שלוה אֶפית” וכו’ וכו' – הכל לפי מדת המלים הידועות לו להמבקר או העולות במקרה באותו רגע על מוחו. הן הדבר ברור למדי: כל מבקר שנעשה לבעל-מלאכה, למין טשינובניק שעליו לכתוב יום-יום את תעודות-הלידה או תעודות-המיתה הספרותיות, שוב אין אתה יכול לדרוש ממנו שכחו יהיה חדש עמו בכל יום ושיחלוק גם מנשמתו לאותו ענין שהוא דש בו – האיש הזה אין לו עוד שום הנאה מעבודתו ורק יש לו עוד טובת הנאה. גם סוסים כשמזקינים אין עיניהם עוד כל-כך אל מהלכם, כי-אם אל המספוא; ובגמרא הקדושה כתוב: תלמידי-חכמים לא-כל-שכן.

אכן יש גם מיני-בקֹרת אחרים לגמרי, אשר מיד כשתסתכל בהם, והנה רוח חג ומועד ושבת עולה ופורץ אליך ואשר כבוד-אלהים חופף על כל אלה ואשר רוח-הקֹדש מנהמת מכל פסוק, ואתה חש כרגע כי גם אתה מדי קראך תתגדל ותתקדש: אלו הם מאמרי-הבקֹרת אשר נולדו מתוך שמחה גדוֹלה ומתוך השתתפות פנימית עם המחבר ומתוך הכרח פנימי, המכריח את הכותב לקום ולהעיד את עדותו בקול גדול ובפה מלא ובשמחה רבה, ואם לא יגיד – ונחנק מרֹב סערת-לב. דברי-בקֹרת כאלה אינם של מבקרים מומחים, כלומר של אומנים ושל בעלי-המלאכה, כי-אם של אינם-מומחים; על-פי רֹב הם אנשים שכותבים במקרה, אלא שהם אנשים שהרגישו הרבה ושנסו לקבוע את הרגשתם בדיו על גבי הניָר, ולכן אי-אפשר שידבק אליהם אף גרגר אבק של מלאכה ושל רגילות ושל שבלונה. הלא הם המאמרים שנולדים גם הם כמעט על-פי אותם התנאים עצמם שעל-פיהם נולדו אותם השירים או הספורים שעליהם הם מדברים. כשם שהמשורר, בהיותו מלא את החֹמר אשר יתן לו העולם המתהוה לפניו, קם וצר צורה לעולם זה, ונמצא שבשעה שהוא יושב לכתוב אין הוא עושׂה עוד דבר אלא שהוא משלים את המלאכה האחרונה, שהיא כמעט אינה אלא מיכנית לבד, כך גם “המבקר” מסוג זה, בקראו איזה דבר יפה, מתפעל מן היפי ומן הנשגב של עולם זה שנתגלם פה לעיניו, ובתוך נשמתו מתהוה פרוצס דומה לאותה הפרוצס של יצירת התמונות האוריגינליות, והוא נעשה גם-כן לבורא, ההולך ובורא אחרי המחבר את כל אשר ברא זה. המשורר מוכרח לשחרר את עצמו מן העולם המתהוה בלבו על-ידי מה שהוא קם ויוצר אותו, והמבקר מוכרח לשחרר את עצמו מן הרֹשם העמוק שעשה עליו עולם זה העומד לפניו שלם ונגמר.

זאת היא הבקרת הנכתבת על-ידי אנשים שאינם “מומחים”, ואל מין בקֹרת זוּ אני מכַוֵּן פה.

אכן ידעתי: בקֹרת כזו, יאמרו רבים, אינה בקֹרת, יען כי ההתלהבות ולא ההבנה, הרגש ולא השכל הולידו אותה. ומה איכפת לן, אומר אני, אם כן הוא? הבאמת יחסר העולם הקטן שלנו הרבה, אם ימעט מעט מספר מאמרי-“הבקרת” שאינם נכתבים אלא להרעיד ולהרגיז (עַיֵּן רֹב הפיליטונים הספרותיים שלנו!), או שאינם באים אלא לענות אמן ויהא שמיה רבה (עַיֵּן רֹב הפיליטונים הספרותיים שלנו!) ותחתיהם יגדל מעט מספר אלה היוצאים מתוך התלהבות נקיה וטהורה? הן סוֹף-סוֹף אין כמעט בנו כלל וכלל מבקרים אמנים מנתחים, ורק יש לנו מפטפטים, – ובאֹפן כזה האם יגדל האסון אם נלמד מעט להתלהב ולהתרגש לרגלי איזה דבר יפה? לכתוב דברי-הבקֹרת של אותם “המומחים” שלנו – את זה יבין עתה כל איש וכֹל נער הנכנס לבית איזו רידקציה ומקבל שם את שתי הקופיקות שלו לשורה; ואולם להתלהב ולהתפעל ולהשתפך להרגשת איזה יפי – את זה לא יבין כל איש ואיש, את זה יבין רק היחיד מיחידי-סגולה, רק איש שאלהים הצליח אותו ולא נעשה עדיין “למומחה”. הלא טוב, טוב כי ישמרנוּ אלהים איזה זמן מן “המומחים” ומן הדומים להם! האסון הוא, כי הכלל של “נוּל אַדמידרי” (אַל יהא שוּם דבר נפלא בעיניך!), שהוא תעודת העניות של כל נשמה ריקה, נחשב בעיני רבים לסימן של גדוּלה יתרה, ועל-כן יבחרו רבים בו, ולא עוד אלא שהרבה פעמים בוחרים בו משום שהוא יפה לאדם הרוצה ללכת בטח בכל אֹפן שיהיה; כל מי שאינו מופלא עוד לשום דבר, זה לא יבוא לעולם לידי כך שיקדיח את תבשילו על-ידי מה שיענה אמן במקום לא-נכון כלל. צחוק קל על השפתים ומבט מגבוה, זה הוא דבר הנקנה בזול; דבר זה נותן לפעמים לבעליו גם שם של חכם.

• אַךְ לִפעָמִים אֵין גַּם אָסוֹן,

לִשְבּוֹק חַיִּים לְאֵיזוֹ בִרְיָה…

את הדברים האלה הגיד לנו ציזר פלֵישלִין, והוא המגיד לנו עוד הרבה דברים הראוים שנשים אליהם לב.

מרכין אני את ראשי לפני אלו המעטים, המבקרים המנתחים, היודעים לתת לנו דברי-בקרת נאמנים על-פי יסודות מדעיים; מודה אני גם-כן בזכות מציאותם של “המומחים”, שמלאכתם בכך ופרנסתם בכך ושאין בעולמם יותר משורותיהם ומקופיקותיהם, שהרי יותר משהם מענים הם בעצמם מעֻנים ואמללים – תיתי להם לרעבים האלה, ומה גם כי סוף-סוף שוכח מחר הקהל את דבריהם שקרא היום; ואולם נוסף על שני המינים הללו, שכבר יש לנו, טוב שיהיה לנו גם מין שלישי, שלא נתפתח עדיין כלל אצלנו, מין נביאים, אשר יקומו ואשר ידברו באזני כל העם ואשר יספרו את כל האותות ואת כל הנפלאות אשר ראו. לא המשורר צריך להם, כי-אם העם. נחוץ לעם שיאַמצו מעט את רוחו ולא יפול עוד לבו עליו מלהכיר ערך איש ומלהתלהב. כי העם ירא; ירא הוא תמיד יראה גדולה שמא יפקיר את עצמו ויתלהב במקום שאין להתלהב והיה לשחוק.

האיש – אתם אומרים – אשר יקום לכתוב בהתלהבות על איש או על ספר, אמת היא שיכתוב את דבריו בחֹם-לב, אבל ביחד עם זה הן לא יהיה נקי מנטיה עורת, ועל-ידי זה יערבב את הקהל. ואולם איך אפשר בכלל שידע איש להעריך ערך כראוי אם לא מתוך אהבה גדולה? “אם המדַבּר את דבריו על ספרים ועל מעשים לא ידברם בהתלהבות מתוך נטיה, כלום לא דִבּר”. ואולם התלהבות מתוך נטיה אינה יכולה לעולם לדור בכפיפה אחת עם הבקֹרת לשמה, וגם אין מן הדרוש כלל שתדוּר עמה. הבקֹרת לשמה אינה רשאית לעמוד תחת הרֹשם של איזו מלאכת-מחשבת, כי-אם ממעל; אינה רשאית להיות מושפעת על-ידי רשמים טובים או רעים, כי-אם גם כזאת וכזאת כבר ראינו, כי סוף-סוף הלא גם המבקר איננו אֵל, כי-אם אדם הטמון בתוך עורו שלו. אבל לא כן הבקֹרת, אשר אליה אני מכוון כאן.

חבה שלמה והבנה שלמה אפשריות רק אז, כשיש איזה דמיון מיוחד – ולו גם דמיון כל-שהוא, ולו גם דמיון הנבדל מאד במדרגותיו – בין היוצר ובין הקורא, מין קרבת משפחה, קרבה אִין אַרטיבּוּס. מה לנו ספר עם כל דקותו ועם כל עמקו, כל זמן שלא מצא את האדם המבין אותו? האם המבין האחד הזה איננו אותו “הקהל” המקֻוֶּה אשר אליו נשׂא היוצר את נפשו, אחרי שהתעורר מן הצהלה אשר נסכה עליו עבודתו ויעביר לפני עיני רוחו את אלה אשר יקראו את ספרו? אשרי הספר אשר בשעה מוצלחת מצא את קוראו המוצלח! איה האיש אשר לא היה לו ספר, שבא לידו בשעה ידועה בחייו, ויהי לו למאורע אשר ממנו נפתחו לו חיים חדשים? וכן יש גם להפך, כי אדם יהיה מעין מאורע כזה לאיזה ספר, אשר הספר יגלה רק לו את כל מעמקיו, וזה יקום ויריע ויבשר בקהל: הנה פלא, דבר גדול קרה לי היום בחיים! – מי אשר הספר לא היה לו למאורע מיוחד בחייו ואשר לא קם הספר בלבו לתחיה שנית וחדשה, זה לא הבין את הספר באותה מדה שיש להבין אותו. ואולם אם היה הדבר הזה, אז יקרה לפעמים אותו מקרה שאני קורא לו בקֹרת של אינו-מומחה. בספרות אירופה בעתונים היומיים כבר רואים אנו מאמרי-בקֹרת כאלה שאינם-מומחים, והלואי שנזכה להם גם אנו.

הנה אתם אומרים: הספרות כבר נהפכה גם בלי זה למדי לספרות של דילטנטים – האם על-ידי כך לא נפתח את השער לרחבה לפני כל דילטנט ודילטנט, אשר בכח הזכות הנתונה לו, לסַפּר לנו את רשמיו, יבוא ויסַפּר לנו עד שלא נאמר די?

לא אדוני! באָמרי: איש שאינו מומחה, אין כונתי כלל לכל הדיוט מן החוץ ולכל פטפטן ולכל רגשן. אינם-מומחים הללו הם מן המעטים, יחידי-סגולה הם, ואלה, את זה אני מבטיח אתכם, לא בהמון גדול יבואו. רשמים כאלה, שאני אומר, אינם מתהוים אלא על-ידי ספרים חשובים מאד מאד, והמקבל אותם, הוא בעצמו אינו אלא אמן ומשורר, שרק הוא יכול להתלהב לרגלי השקפת-עולם פואיטית שמצא אצל משורר גדול או לרגלי אֹפן הסתכלות פואיטית של אותו המשורר. אין כונתי כלל לאדם מן השוק, שיכול לעלות על דעתו לקחת לו איזה ספר מן השוק ול“התלהב” עליו, כי-אם כונתי אל זה שאין מלאכתו בכך, זה שאינו מוכרח לרגלי פרנסתו להיות מנצח על מלאכה שהיתה לו בעצמו לתועבה ולכתוב ולחלק ציונים טובים או רעים לכל מחבר ומחבר, כמלמד בבית-הספר; ואיש כזה, אשר אליו כונתי, אם מלבד הרגשתו הפנימית יהיה לו גם הכשרון לכתוב, אז מה טוב, ואם מלבד זה תהיינה לו גם ידיעות הגונות והשכלה רחבה, אז אדרבא ואדרבא! – ובכדי לשים גבול בין הדיוט מן השוק ובין אותו אינו-מומחה שאמרתי, הלא יש לנו עצה. הן סוף-סוף המאמר הנכתב אינו מין מודעה, שיכול אדם להכניסה לתוך העתון באֹפן שהוא רוצה, כי-אם מאמר הוא הנשלח אל הרידקציה, ואנחנו הלא ידענו: יש אשר “לב סופר יחשב דרכו והרידקטור יכין צעדו”. בין שלחן-הכתיבה ובין מרומי הר-הפרנס עומד אותו הסל הידוע ופוער את לועו.

אכן יש אשר מבקר אינו-מומחה כזה ימלא את פיו תהלת ספר וישיר את יפיו ואת הדרו בדברים לוקחים לב, עד שימשוך אחריו את הקהל, והקהל יבוא בהמון רב אל בתי-הקריאה ואל הביבליותיקאות והתנפלו על הספר, וכמעט שיחטפוהו איש מיד אחיו, ופתאום – והנה נכזבה תוחלתם ממנו; בפנים עקומים מעט יחזירוהו; על-פי דברי-הבקֹרת חשבו כי יפה הספר שבעתים מאשר הוא; הפריזה הריצנזיה במדה גדושה מאד וכו' וכו'. במי האשם אז? בהספר – בהמבקר? איך היה הדבר הזה?

הדבר הוא פשוט: ספר עמוק ודק משפטו כמשפט אדם עמוק ודק, והוא לא יגלה את יפיפותו הפנימית שבפנימיות לכל איש ואיש אשר בסקרנות שטחית נגש אליו. אותה ההסתתרות שאנו מוצאים אצל נפשות עדינות אנו מוצאים גם-כן אצל יצירות של עדינות: שתיהן אינן מתגלות אלא למי שיש לו קרבת משפחה אליהן, ושתיהן אינן שולחות את הדרן החוצה אלא מסתפקות בזה שאיזו רמיזות דקות שלהן בולטות מבין השיטין. מי איש ממנו אשר לא קרה לו מקרה שהיה נלהב ונפעל על-ידי איזה ספר ולא יכול לקרר את דעתו עד שקרא מתוך הספר הזה גם באזני איש שני, ופתאום הרגיש כאילו עצר הספר עתה את כל יפיו בחבו ולא השמיע עוד את כל אשר השמיע לו לעצמו – ורק בנשאו את עיניו והביט את פני רעהו וראה את המבט הקר אשר לו, אז הבין פתאום את פתרון החידה. נשמת הספר מבקשת לה את נשמת האדם הקרובה אליה קרבת משפחה, ואם לא – והיתה סגורה ומסוגרת. ספר כזה, על-פי רֹב, מבקש לו את מבקרהו לא בין המבקרים המובהקים, כי-אם בין יחידי-סגולה מתוך העם.

ולנו דרושים אנשים כאלה, אשר יורו אותנו מזמן לזמן בכדי שנוכל להרגיש בלבנו כבוד והתלהבות, כי – את הדבר הזה אין אנו יכולים כלל וכלל. דרושים לנו אנשים אשר ישחררו אותנו מן הכלל הגס והמסכן: אל יהא שום דבר נפלא בעיניך!