בלילה ההוא… היה מנהגם של בחורי הקלויז, מיד כשגמרו תפילת מעריב לא היו פותחים את הגמרות ולא שום ספר אחר, ורק היו מזדווגים זוגות זוגות והיו משתקעים בצחוק הדומינו או בצלמי האישקוקי בריש-גלי, בפרהסיה, בלי משהו של יראה מפני השמש, החס על הנרות הכלים והולכים לבטלה, ובלי קורטוב של בושה בפני הזקנים. הפקר הוא הלילה. אין מוחה בידם.
והזקנים שבקלויז היו מתלקטים לאחורי התנור, יושבים צפופים ומעסיקים את עצמם בשיחה מתוך קלות-ראש ניכרת. ניכר הדבר, שבכל קלות-ראשם ובכל שיחתם הבטלה חסד גדול עוד עושים הם עם הלילה, ושאילו היו רוצים, היו יכולים לפטור את עצמם גם מ“קדושה וברכו” ומתפילה בציבור.
והזקן אברהם-מרדכי נשען בראשו על יד שמאלו, מביט אל הקורה, על שפתיו תועה איזה צל של צחוק, שאינו מסוגל כלל לבדח את דעת הרואה. אדרבה, מרחוק היה נראה כעין עיקומי-פנים של הנכון לבכות. והוא מעלה עשן מתוך מקטרתו הארוכה ושותק. ומתוך שתיקתו הוא מתחיל לספר:
"ובאותו הלילה הייתי פעם אחת ‘שם,’ כשהיה הזקן, זכותו-יגן-עלינו, עוד בחיים. ועוד היה שם גם שמעיה-בר ור' דויד-יוסיל תם, עליו השלום, עם האברך שלו חיים שמואל’יק ועוד יחידי סגולה, שנסעו שמה ל’זאת-חנוכה.' ואחרי-כן קרה הדבר, שירדו גשמים של זעף, רחמנא-ליצלן, ממש ‘נפתחו ארובות השמים,’ ולא היה בנמצא עגלה לנסיעה. ואז אמרתי להחברה, שבלי ספק מן השמים הוא. סימן שצריכים אנו להתמהמה עד חמשה-עשר בשבט מפני שלחמשה-עשר לא הייתי עוד שם מעולם, וכן גם יתר אנשי החברה לא היו, ושבעיקר הדבר אין מה להצטער, מפני שהכול בהשגחה.
וכן עשינו ונשארנו. וכשהגיע אותו הלילה, ואנחנו ישבנו בקלויז, ופתאום נפלה עלינו מרה-שחורה, רחמנא-ליצלן, ממש כמו משא כבד, כעין ‘קצתי בחיים.’ וכשהרגשתי בדבר, קרבתי וסיפרתי לשמעיה-בר, והוא ענה לי, שגם הוא הרגיש בדבר, ושדומה לו כמו הכול פה ריק, חס-ושלום, אין ספרים, אין ארון קודש, כמו שאין אנחנו ‘אצלו,’ זכותו-יגן-עלינו, חס-ושלום. וייעץ שנכנס אל האולם.
ומיד נכנסנו כולנו אל האולם ועמדנו אצל פתח חדרו, זכותו-יגן-עלינו.
ובעוד שאנו עומדים צפופים, כפופים ושקועים במרה-שחורה, נפתחה הדלת והוא בעצמו זכרונו לברכה עמד על המפתן ומקטרתו שלו בפיו, וגלגולים של עשן יוצאים ועולים סמוכים ותכופים, כאילו הם מתבהלים וממהרים לצאת בשליחות. והוא שותק, ואנחנו שותקים.
ואחר-כך הוא מוציא את המקטרת שלו מתוך פי קדשו ומתחיל ואומר: משל למה הדבר דומה? למי שיש לו אח בכרכי הים, והשיא אותו האח את בנו או את בתו, והכין סעודה גדולה, והזמין לאותה סעודה את כל גדולי המלכות, והם שיגרו לו מתנות יפות. וכששמע בדבר הרי הוא שמח או עצב? הווי אומר, שמח.
והפסיק מתוך דיבורו ורמז לגדליה הארוך, והלז הוציא בקבוק יין-שרף, והוא זכרונו-לברכה שתה ‘לחיים’ ונאנח ואמר: לכל אומה ולשון יש למעלה צינור מיוחד לקבל על ידו את השפע שלו. אבל כל הצינורות נמשכים ממקור אחד. כשיונקת אומה אחת שפע יותר, נשאר פחות לצינורות הנשארים, וכשיתקלקל צינור אחד, מגיע יותר לצינורות הנשארים. בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו מקריבים שבעים פרים בעד שבעים האומות, כדי שיתברכו הצינורות בשווה, שלא תינק אומה אחת משפעה של חברתה, וכדי להשכין ביניהן שלום ואהבה. ובזכות זה היה צינור ישראל יונק ממקור אין-סוף.
עכשיו, כשישראל שרויים בגולה, בעוונותינו-הרבים, אין להם צינור מיוחד. השפע מגיע להם דרך צינורות של אומות העולם. כשמתמלאים הצינורות יותר מדי, אז יש גם לנו יניקה. אבל במידה שישראל נהנים ומקבלים שפע, במידה זו מתברכים הצינורות. אילו ידעו זאת אומות העולם, היו מבקשים ומתחננים לישראל, שיסעו במרכבות של זהב ושיתעטפו כולם במשי ושיאכלו משופרא דשופרא, כדי שיהיו צרכיהם מרובים ויתברכו יותר הצינורות שלהם. רבונו-של-עולם, שלח את ברכתך בתוך הצינורות של אומות העולם בכדי שתגיע יניקה גם לעם ישראל שלך.
כיוון ששמענו את הדברים הקדושים האלה, נתמלאנו שמחה. ויכול אני להבטיח לכם, שהשמחה היתה שמחה עילאה, ממש השפעה מן שמיא. וישבנו כל אותו הלילה, והיינו שמחים כמו ביומא דפגרא."
השומעים הוציאו אנחה של התפעלות מקרב לבם, ונתנו עיניהם במאיר’ל האברך חתן הגביר. הלז שילש את ידו לתוך צלחתו והוציא משם מטבע של כסף, ומסר ליד השמש, שנעלם כרגע ושב כהרף-עין ובידו בקבוק קטן של “לחלוחית” וכוס זכוכית אחת קטנה.
הבקבוק הקטן לא הספיק לכל החברה, אף-על-פי שהתחכם השמש והביא כוס קטנה כל כך, עד שיש לפקפק אם מותר לקדש בה קידושא רבא. אבל הענין הזה לא העציב את רוח המסובים. וכלום צריך חסיד לשתות דוקא הרבה, כערל להבדיל? די לו, שהוא רואה את המשקה בכלי, והשמחה באה לו מאליה.
אש זרה מצווה להביא, אבל האש האמיתית של הלבבות, יורדת משמים.
ואחרי-כן התחיל חיים-הירש לספר בשם אביו, ששמע מדודו ה“סגי-נהור,” שהיה גיסו של כתן הגבאי, וששמע אותו הגבאי מפי קדשו זכרונו-לברכה באותו הלילה שבשנה אחרת.
"והוא זכרונו-לברכה יצא מחדרו שלא בעונתו ושאל פתאום מן המקורבים, שעמדו על הפתח:
מי איכא דשמיע ליה1, מהו הענין של תפס הקדוש-ברך-הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך?
והשומעים שתקו ולא ענו כלום. וגם למותר היה שיענו. ראשית, מפני שלא ידעו מה לענות, ושנית, מפני שידעו שמסתמא יגיד הוא, זכרונו-לברכה, בעצמו איזה דבר. וכך היה. ופתח ואמר:
הענין של טוב ורע הוא ענין, שהוא כבר בתוך ה’כלים.' למטה מן המקום ומן הזמן. וכל הענין תלוי באמת רק בנקודה אחת, קו קטן אחד יותר הוא חמץ, וקו קטן אחד פחות הוא מצה. וצא ולמד הושע בן-נון, שהוסיפו לו ‘יוד’ קטנה אחת ובאה גאולה על ידו. ואילו חיסרו משמו ‘הא’ אחת היה חס-ושלום יוצא חורבן גדול בעולמות. כל זה הוא בתוך הכלים, למטה מן המקום ומן הזמן. אבל למעלה אין חמץ ואין מצה, אין הוד ואין דוה, אין ענג ואין נגע. בקיצור, אין טוב ואין רע. שם הוא מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.
ויש אנשים שהם רק אנשים במקומם ובזמנם. והענין דק מאד. וכשרואה הקדוש-ברוך-הוא, שמעשיו של ה’אנוש' מביאים תועלת רבה לדורות הבאים, אז הוא אוחז, כביכול, בבגדו של אותו האנוש ומגביהו למעלה מן המקום ומן הזמן, ומגלה לפניו את העתיד, והוא שמח במעשיו כצדיק גמור. וסימן זה יהי מסור בידכם: אם יש לישראל טובה מאותן העבירות של אותו האנוש, סימן הוא שכבר מחלו לו כל עוונותיו.
וכששמעו המקורבים את הדבר, נתמלאו שמחה, ושישבו כל אותו הלילה עד שהאיר עליהם היום."
החברה השתקעה בשתיקה, וכל אחד מהם קימט את מצחו והתייגע להשיג בדברים, איש איש כפי מדרגת השגתו ואחיזתו. יותר מכולם נראה שהשיג אלקנה חקרן, אשר מרוב התפעלות התחיל מתנועע בראשו ורובו ומשפשף בידיו, ומפיו יצאו, כמו מעצמם, קטעי ניגון בנוסח של “ובכן יתקדש שמך על כל העמים.” ובתוך כדי שתיקתם עמד גדליה מלמד על רגליו, וישב על מקומו, וחזר ועמד, וחזר וישב, פעמים מספר. ניכר הדבר, שהוא חפץ לספר איזה מאמר, אבל אינו מוצא עוז בלבו, אינו מאמין בעצמו, אם ראוי הוא, גדליהו, שיסופרו הדברים על ידו.
אבל אברהם-מרדכי גער בו. “נפש שפלה, כמה פעמים אמרתי לו שענוותנותו היא גאווה וגסות-הרוח. ולא עוד אלא שנכשל במצות-עשה מדברי קבלה. בפירוש שמעתי מר' חיים-מאיר העובד עליו-השלום, ששמע מפי אביו, שהיה נוסע תמידי ל’שחוזי' זכרונו-לברכה, וששמע מפי קדשו: מי שיושב בחברה ונזכר באיזה מאמר או סיפור-המעשה. אף-על-פי שלכאורה אינו מעניינא, ואינו מספר את הדברים ששמע, הרי הוא בכלל ‘כובש את נבואתו,’ ועליו אמר הכתוב ‘מונע טוב מבעליו’.”
והגערה פעלה על גדליהו הענו, ועמד עוד הפעם וסיפר בחטיפה:
"אני לא שמעתי את הדברים באזני מפי קדשו, אבל שמעתים מפי בנימין מלמד, שסיפר לו איש מהימן, שבאזניו שמע. פעם אחת יצא הוא, זכרונו לברכה, אל הפתח, והראה פנים מאירות, שמעולם לא ראו בו, ממש קרן אור פניו, ושאל פתאום: מי איכא דשמיע ליה, מהו נהרג על קידוש-השם? ושתקו הכול. רק בעני שוטה קפץ ואמר מה שאמר. ואז גער בו הוא, זכרונו-לברכה, בזו הלשון: שוטה, אינך יודע מה אתה סח. אני אומר, שאפילו מי שחטא וחילל את השם, ונהרג על הדבר, הרי הוא בכלל נהרגים על קידוש-השם, מפני שעל ידו נתקדש השם.
ומאז נענש בעני והתחילו הכל לקרוא לו ‘בעני שוטה.’ ולא זזו מקרוא לו כך עד יום מותו."
גדליהו חטף וגמר את סיפורו בנשימה אחת, ובסוף דבריו אחזו שיעול וישאף רוח.
השומעים הניעו עליו בראשם והסיחו דעתם ממנו.
“לית דין בר נש”2, גמגם אחריו אברהם-מרדכי ונאנח.
החברה השתקעה עוד הפעם בשתיקה ובחצאי-ניגונים. אבל ניכר היה הדבר, שאינם שותקים שתיקה בציבור.
לאחרונה פנה קלמן הזקן כלפי החברה, וסיפר מאמר ששמע מספרים בשם ר' נחמן ברסלוור:
“לכל דור ודור יש אוצר נשמות מיוחד, ולצדיקים שבכל דור ודור יש גם כן נשמות מיוחדות אבל הצדיקים הם בהיפך מבני דורם. במידה שהדור גס ומגושם, במידה זו גבוהה הנשמה של הצדיק שבאותו הדור. אם הראשונים כמלאכים אנו כחמורים, ועל כן נשמות צדיקים שבדורנו יותר גבוהות מנשמות התנאים. בעיקבא דמשיחא תהיינה נשמות הצדיקים כביכול מתפוח-העקב של ה’קומה.' והדברים עתיקים. אבל יש שהשרף הממונה על הדבר נותן נשמה קדומה בדור מאוחר על פי סוד הגלגולים. וגם יש שהוא קובע נשמה מאוחרת בדור קודם. ואז יוולד קלקול גדול בעולמות, מפני שאין הדור זכאי לה, ואין אויר אותו העולם מסוגל עוד להבל פיו של אותו צדיק. ואז הקדוש-ברוך-הוא מחביא אותו צדיק מעיני השטן. והם המה אותם ל”ו הצדיקים הנסתרים שבכל דור ודור, מפני שנוח לו לעולם שלא ידעו אותו הצדיק, שהוא אינו שלהם, רק של איזה דור מאוחר, שאחר כמה יובלות.
אבל הקלקול הוא גדול בעולמות העליונים ולפיכך אחר פטירתם של צדיקים כאלו, בכל שנה ושנה ביום שנולד אחד מאותם הצדיקים דנים בפמליא של מעלה את השרף הממונה על הדבר, שנתן נשמה מאוחרת בדור קדום.
אבל אז באים היובלים והדורות המאוחרים ששייכים לאותו צדיק ומטפחים, כביכול, על פני המחייבים שבפמליא של מעלה, וממתיקים את הדינים, והשרף יוצא זכאי."
בני החבורה הרכינו את ראשיהם מפני כובד משא הרעיונות, שעלו על לבבם בשל הסיפור ההוא, והשתקעו עוד הפעם בשתיקה. ואחר-כך התחילו לדבר בר' נחמן ברסלוור ובדיבוריו בשקלא-וטריא: למי הוא – הלנו הוא אם לא לנו?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.