ברוך-בנדיט הזקן חלץ תפלין דרבנו תם מעל הקרקפתא והזרוע ונשאר עטוף עוד בחלוקא דרבנן, ויושב אצל הכירה בכדי להראות לקונו, שלא קשה עליו ישיבתו בקלויז. אדרבה, קשה עליו פרידתו מן המקום הזה.

ואז התלקטו אליו שנים-שלושה אברכים שנשארו עוד בקלויז והמתינו לו עם החלק של יי“ש שנשאר למענם מן ה”יאהרצייט." יתר החסידים התפללו היום תפילה חטופה, מפני שהיום יום חמישי בשבוע, יום השוק בעיר, וצריך להיטפל זה אל חנותו וזה אל בני השוק, למכור או לקנות, לתווך בין המוכר והקונה, בכדי שירוויחו, כמה שחתכו מן השמים, ליום השבת.

ומפני אותו הטעם בעצמו, שהיום יום חמישי בשבוע, לא יכול ברוך-בנדיט להיות נחפז ומתפלל עם הציבור “שלהם.” אדרבה, הוא התאחר היום יותר על הרגלו, מפני שהיום יום חמישי לשבת שקורין בו “בשלח.” “שבת שירה” ממשמשת ובאה. הוא כבר חש ומרגיש הארתה והשפעתה של השבת הבאה. הוא התפלל היום באתערותא דלעילא. ניכר הדבר גם על פניו הנלהבים, מעל מצחו הנוצץ.

והם שותים “לחיים,” מברכים את הנשמה של היאהרצייט בעליה, וברוך-בנדיט אינו יכול לעצור בנפשו, שלא לספר את הדיבור, ששמע לפני איזו שנים, ושהוא מנקר עתה במוחו ובלבבו.

“זה היה בשנה האחרונה לפני פטירתו ז”ל. ואני נסעתי אז על שבת-שירה, שלא כמנהגי, ואני רואה בזה ממש השגחה פרטית, ממש כמי שעומד עליו מלאך ומכה על קדקדו: ‘שב בעגלה וסע.’ מן השמים זיכו אותי, שאשמע עוד את הדיבור הזה מפי קדשו ז"ל.

ואז היה ‘שולחן קטן,’ מפני שהיה אז קלקול-דרכים ולא באו אלה שדרכם לבוא, מפני שלא הכול יכולים לנסוע בשעת קלקול-הדרכים.

וזה היה אצלו זכותו יגן עלינו, כלל גדול: יותר שהשולחן קטן, יותר היתה תורתו ודיבוריו נכוחים ומלאים רזין.

והוא הפשיל את ראשו לאחוריו, כדרכו אצל השלחנות. ופתאום פנה אל “העולם” ופתח ושאל: מה קראו היום?

ואנחנו הסתכלנו איש בפני רעהו והשתוממנו, מה ענין לשאלה הזאת? וכי לא שמע הוא ז"ל מה שקראו היום בקלויז?

אבל יהושע’קע הגבאי, שהיה מלומד במופתים ונפלאות, גחין ואמר: ‘בשלח’ קראו היום. ואז התאנח ופתח ואמר:

– יש זמן מעורר קריאה ויש קריאה מעוררת זמן. זמן מעורר קריאה כיצד? כגון בפסח, הזמן הוא זמן של חרות, של גאולה, של בקיעת הים. בעולמות העליונים בכל שנה ושנה בזמן ההוא מתבקע הים. בשרו של מצרים חלים שפטים ועשר מכות וישראל סבא אומר שירה. הזמן מעורר אז קריאה בתחתונים, ובני ישראל עומדים וקוראים בקיעת הים ושיר. קריאה זו היא מסטרא דנוקבא. התחתונים נתלים אז בעליונים.

אבל יש קריאה מעוררת זמן, כגון בשבת של פרשת פינחס, שקוראים פרשת המועדות, וכמו-כן גם בשבת שירה, קריאה זו היא מסיטרא דדוכרא, ולפיכך כוחה גדול. בכל עת שישראל מתאספים בבית-הכנסת וקורין בשבת זו קריאתם – מיד חלה שמחה גדולה בעולמות העליונים. ואפילו שרו של עשו משתתף בשמחה ומסכים על הברכות. אז העליונים נתלים בתחתונים. חסד גדול עשה הקדוש-ברוך-הוא עם ישראל, שחילק את פרשיות התורה הקדושה באופן שתחול פרשת פינחס באחת משלוש שבתות של אבל. אלמלא הארה זו, שמשפעת עלינו מתוך קריאה זו בפרשיות המועדים, היינו חס-ושלום נשקעים באבל, עד שלא היתה שכינה יכולה לדור עמנו בגלות. מפני שאין השכינה שרויה במקום שיש עצבות מוחלטת. זכאי היה חלק ישראל, אילו חלו הקריאה והזמן ביחד. אז היה הזיווג עולה כביכול, והנדר היה מופר. וזהו סוד "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות – שבת הקריאה ושבת הזמן – מיד היו נגאלים.' הגאולה הראשונה ממצרים היתה בבחינת קריאה מעוררת זמן, בסוד ‘ויזעקו ותעל שועתם.’ גאולת בבל היתה בבחינת זמן מעורר קריאה, בסוד ‘והרצת את שבתותיה,’ ועל-כן לא היתה השמחה שלמה. בגאולה העתידה תחול הקריאה והזמן ביחד, ואז תהיה השמחה גדולה – גדולה– גדולה. ולפיכך אני אומר לכם, שהקריאה היא דבר גדול בכל עת ובכל זמן ועידן, מפני שמי יודע, אולי עכשיו הוא הזמן? ולא עוד, אלא שאין הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר הקריאה, אפילו למי שלא זכה לכוונה אל הזמן. מפני שעל-כל-פנים כוונתו היתה לטובה. ןזהן דבר ידוע, שהקדוש-ברוך-הוא מצרף מחשבה טובה למעשה. לעתיד-לבוא יפקח הקדוש-ברוך-הוא לכל צדיק וצדיק עיניים, שרואות מסוף העולם ועד סופו, ואז יכיר כל צדיק וצדיק בכל מעשה ומעשה את מחשבתו הטובה, שהצטרפה עם כל המחשבות, ויצאו לעולם העשיה.

השומעים הזדעזעו מתוך התפעלות על הדיבור ההוא, וישבו ועסקו בשיחות, ומשיחה לשיחה התגלגלו הדברים על אותו החג, שחגו אלו שנקראים ציונים ביום ב' דחנוכה שנה זו.

אחד המשיחים העיר כלאחר-יד, שרק העניים, בעלי-המלאכות וקצת מן המלמדים הצטרפו ולקחו חלק בחג הלז.

ואז לא יכול שמעון לץ לעצור ברוחו והתלוצץ ואמר: “זוהי שמחה תתאה. העליונים נתלו בתחתונים.”

אבל ברוך-בנדיט גער בו ואמר: “הנח להם לשארית ישראל, שמסתמא לא יעשו עוולה. על-כל-פנים כוונתם היא לטובה, ואין הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר כל כוונה טובה.”