רִיכַרד דֵיהמֶל, המצוין שבמשוררי-גרמניה בתקופה החדשה, פרסם בזמן האחרון את דעותיו בדבר היחס שבין האמנות ובין הקהל הגדול¹ אנסה-נא לשים את מסקנותיו לעיני הקורא העברי ולברר אותן לו ככל אשר אוכל.

תשעה דברים, ״המובנים מאליהם״, מטיף דיהמל ברבים: ״דברים המובנים מאליהם — ודורשים עם כל זאת באור״.

דבר אחד המובן מאליו.

א. האמנות היא סכום של מעשי-אמנות, שלא נבראו בשביל העם, אלא בשביל אלהים והעולם, בשביל האנושיות, ואולי גם ״בשביל הפרחים שעל גבי השדה״, בשביל הכל ועם זה לא בשביל שום אדם, בשביל החיים הנצחיים ובשביל כל מה שאין לו תכלית.

באור:

מעשי-אמנות רבים נבראים ונעשים בעולם, ואולם רק מעטים נכנסים לכלל אמנות. כל מעשה-אמנות, שהעושה אותו רוצה או רצה להשכיל על פיו איזה עם ידוע לאיזו שעה ידועה ולאיזו מטרה ידועה, — מעשה-אמנות כזה אינו מגדיל את אוצר-האמנות. משכילי-העם, אוֹמני-העם, מתקני העם וגם — מסכניו, כל אלה אפשר שיש להם צדקה לשעתם להלל מעשה-אמנות כזה אל בני-האדם, ואולם מכיון שהשיגו את המטרה שלהם או מכיון שנתבררה טעותם, שוב יורד מעשה-אמנות זה לים-השכחה או נכנס, לכל היותר, לתוך תולדות האמנות ונעשה מיותר וריק בלי שום תֹכן חי. אמת כי כל אמנות שבעולם מתעסקת עם רוח-העם ורוח-הזמן המקיף אותה, שהרי זהו חלק אחד מחמרי היסודות שלה; ואולם חלק זה איננו יסוד חייה. מתוך סביבה זו היא מתפתחת ויוצאת, ואולם מטרתה מרפרפת דוקא בתוך עולם שאין לו משיגים. לחיים נצחיים מגיעה רק אמנות זו, העולה ושואפת בכל זמן תמיד אל מה שאינו ידוע, כפרחים אלו העולים ושואפים אל תוך התכלת. ואמנות כזו יוצר רק אותו האמן, שנחשב בעיני העם לחידה סתומה לעולמי עד. רק תעודה אחת של היוצר הוא יודע: לקבוע חֹֹק לזה שאינו נועד. רק גבול אחד של יצירה הוא רואה: לתת צורה לזה שאינו מוגבל. רק מטרה אחת של השכלה אנושית הוא מרגיש: ליצור יצור שיש לו שלֵמות.

דבר שני המובן מאליו.

ב. בנוגע לאמנות אין לנו אלא שני מינים של עם: מין תפארת-אדם ומין חלאת-אדם.

באור:

אמנות שלמה אינה פועלת בתור שלמה על כל אדם, אלא לכל היותר על אותן הנפשות שהן בעצמן יש להן נטיה לשלמות והן יכולות להרגיש את כח הנפש של זולתן. ואולם למדרגה זו אין האדם בא לא על-ידי השכלה מיוחדת ולא על-ידי עשירות מיוחדת ולא על-ידי מעלות אחרות זולתן, שבהן מצטַינות כתות ומפלגות מיוחדות של העם לפי תקופות הזמנים, הגם שתנאים אלו מרחיבים את הרגשתו של האדם ומגדילים את חרותה ואת יכלתה. ההרגשה האמתית בשלֵמותה נקנית רק לאותן הנפשות, שההויה האנושית אינה נחשבת בעיניהן למין בית-ריס המביא את האדם לידי גדולה ולידי אצילות ולידי חכמה עליונה, אלא לכח מעורר עצום, המעורר ומגדיל בלי מעצור את כל הכחות היוצרים, אם זה בשביל זה ואם זה כנגד זה ואם זה ביחד עם זה. אלה הן הנפשות תפארת-האדם, המסֻגלות להבין גם את האמנות עד היסוד; הן הן המַפרות והמַרבּות את הרצון בשביל האנושיות, והן היוצרות בעצם את רוח-העם ואת רוח-הזמן ומלהיבות גם את אלו הרוצים למחצה; ואותן אנחנו מוצאים בקרב כל מערכה ממערכות העם, הגם שאת רובן נמצא בלי ספק באותן המערכות הנלחמות יותר מחברותיהן בשביל העתיד. ואולם יתר העם, הנשאר תמיד עומד מאחור, בין זה המתענג על רֹב טוב ובין זה שאין לו כל, בין זה הנחשב על האספסוף של ההשכלה ובין זה הנמנה עם האספסוף הגס מן השוק: כל זה יש לו מין אמנות, שאין מטרתה אלא להשלות את נפש-העם בדבר עצם ההויה של האדם, וחלק העם הזה הוא מין חלאת-האדם. ואולם גם מין העם הזה ומין האמנות הזאת דרושים לנו לתפוסת הבית הרוחנית של האנושיות, כי התנגדותם היא שמעוררת את החלק שכנגד, להגדיל ולחזק תמיד ובכל שעה את רצונו הוא.

דבר שלישי המובן מאליו.

ג. אין שום עם בעולם, היוצר אמנות; כל עם מעורר את האמנים ליצירה.

באור:

האמנות, במדה שאינה רק אומנות או מלאכת-יד, היא הסתכלות באונס לתוך החיים, הסתכלות שאין לה באור, שרק מעטים מסֻגלים לה, והיא נגלית ונמסרת לזולתם על-פי ציורים מלאים סודות מיוחדים, הברורים ומובנים עם כל זה בשלֵמותם. גם מה שקוראים על-פי רב אמנות לאומית, לא נבראה מעולם על-ידי כח כולל של איזה רצון לאומי, אלא שבתחלה הרו והגו אותה יחידים מתוך לבם עצמם, ורק לבסוף נעשתה לקנין משֻׁתּף של כל האומה. מתוך נטיה טבעית למסור דבר לזולתו, שהיא נמצאה אפילו אצל הכוכבים המפיצים אור, מוסר היחיד את הגיון לבו הבודד לאותה חברה של מקַבלים הרוצים בו יותר מאחרים או לאותה חברה של לוקחים שהגיעו לידי שררה יותר מאחרים; וחברה זו מוסרת אותו לאחרת, וזו שוב לאחרת, ועל-פי זה נפסדים לפעמים – ביחוד אם היא מסירה בעל-פה – הסימנים היותר עצמיים של הציור ונעשים לכלליים יותר. אין שום ספק, כי בקהלות-העם הקטנות שבימי קדם עסקו על-פי-רֹב כתות-הכהנים ומשפחות-האדונים בהפצה הראשונה; אחרי-כן נעשו “האנשים הנוסעים” (הבדחנים והמשחקים והמרקדים ומאחזי-העינים, שהיו נוסעים ממקום למקום בתקופת ימי-הבינים) למתַוכים בין האמנים ובין העם, או האמנים עשו את אמנותם לפרנסה ונסעו בעצמם לבקש לחם. ככה היו “הברדים” נוסעים מחצר-אציל אחת לחצר-אציל שנית עם זמרות הגבורים שלהם, ו“הטרובדורים” היו נוסעים מהיכל-אביר אחד להיכל-אביר שני עם הבלדות שלהם, וגם יתר המינים של “העם הנוסע” היו לוקחים את היצירות החשובות והיו מכשירים אותן בשביל העם הפשוט היושב תחתיו, ושיר-הגבורים נעשה מעט מעט לשיר-עם, לשיר של מנגן נוסע, הבא ומשמיע את שירו בימי-השוק והירידים במחיר של פרוטות. גם האגדות של אמות-אמותינו הזקנות, לא אמות-אמותינו הזקנות המציאו אותן, אלא היו חידות-אלילים עתיקות, משלי-טבע קדמונים וספורי רוחות ושדים מתוך תקופה שכהנים משלו בה, ובאו אחרי-כן עוברי-ארחות נבוני-דבר וכמרים שברחו מבתי-כלאם ותלמידי-חכמים שהלכו מישיבה לישיבה וסופרים שעברו את המדינות לארכן ולרחבן, והם הכשירו את היצירות הללו, בכדי שיבינו אותן כל הנשים המוזרות בלבנה, ועשו אותן מעורבות יותר עם עסקי העולם ופשוטות יותר – ויש גם שקלקלו אותן הרבה. ככה אנחנו מוצאים, כי גם אותה האמנות שקורין לה אמנות-של-אכרים, כפי שהיא בולטת לעינינו מתוך כלי-בית ובגדי-עם, לא נתפתחה בשום מקום על גבי הקרקע ששם אנחנו רואים אותה, אלא שבני-כפר מן העשירים הביאו אותה עמהם מן החצרות ומן הערים ושתלו אותה אל אדמתם, ושם קפאה ותהי למלאכת-יד גסה ותלבש צורות זרות ונפלאות, עד שתבוא אמנות חדשה ובריאה מן העיר ותדחה את זו שנתנונתה. ככה הלכה גם האמנות אצל הפראים את הדרך הזה: עברה את המשכן אשר לכהן הקוסם או את האהל אשר לנשיא-העדה או את חדרי ראשי-העדה ובאה עד כל סֻכּה וסֻכּה של אנשי-השבט. כי האמן, שאינו סנדלר העושה סנדלים, אינו רוצה שפעלו יתנונה בסתר אהלו; רוצה הוא, דוגמת החיים, לפעל בשביל החיים, בשביל החיים הגדולים והעצומים המביאים לידי חיים, והאמן שבימינו פונה לו מיד אל הקהל הגדול, מפני שהקהל הגדול יש לו בימינו כח יותר מאדוני-הארץ להיות כלי-שרת להרצון הבורא של החיים.

דבר רביעי המובן מאליו.

ד. העם אינו מבין דבר מן האמנות, ואולם זה אינו דרוש כלל בכדי להנות מן האמנות.

באור:

רק מעטים נמצאים בעולם, המוכשרים להנות הנאה גמורה מן האמנות. הכח של הנאה גמורה הוא דבר יקר-המציאות, כמו הכח של יצירה גמורה. ואולם גם המעטים האלה, כל אחד בפני עצמו, מבינים רק מעט מן הסגולות השונות והמשונות, המולידות את החיים הנעלמים והנפלאים של אותה היצירה שלקחה את לבם. אפילו מתחבולות המלאכה, שהשתמש בהן האמן לצרכי הטכניקה של מלאכתו, יש שגם איש אמן, הבא להסתכל, מסתכל ואינו מבין לפעמים את כל אחת ואחת לפי ערך פעולתה, ואין צריך לומר שאינו מבין את כלן בקישורן. יש שתלמיד-חכם בעל דעה מיושבת, היודע פרק באמנות, רואה בענינים כאלה יותר מן הרב החריף. ורק שהאנשים “המחֻכמים” מן המין הזה, אלו שאינם יכולים להנות אלא על-פי שכלם לבד, הם על-פי רֹב טפשים גמורים בנשמתם ומבינים לפעמים פחות מתינוק בן יומו מכל הנעשה בעולם ההרגשות המפליאות הללו, הגנוזות בתוך הסגולות של אותו מעשה-אמנות. אמת כי המומחים הללו, החורצים את המשפט, אם איזה מעשה-אמנות ראוי למצוא חן בעיני מביני-המלאכה לזמן מוגבל, והם המעריכים את שויו; ואולם החיים הם תקופה שאינה מוגבלת, ומעשה-אמנות גמור יכול להיות נחשב במשך הרבה מאות שנה – לפי עדותם של כל המומחים ולפי משפטם של האמנים ושל תלמידי-האמנות, לפי טעמו של עם זה או של עם זה – לדבר שאין לו שום ערך, ללא-דבר, לענין שאין בו רוח-חיים: ופתאום והנה מת זה לא היה אלא מת מדומה והוא קם לחיים חדשים ומחַיה אלפי נשמות ומעורר אותן לרגש חדש וליצירה חדשה ולהנאה חדשה. ביחוסו אל הכח הנפשי הנסתר, שהוא אבי כל מעשה-אמנות גמור, הלא גם המבין אינו “אלא עם”. על שלֵמות הכח התמידי הזה, על ערך החיים העצמי של האמנות אין שום בקֹרת של מומחה ואין שום טעם של אמנות ואין שום הרגשה של אמנות יכולים לחרוץ משפט, לא אלו של היחיד ולא אלו של עם שלם; כי אין בעולם ולא היה עוד בעולם שום מעשה-אמנות, שאי-אפשר היה להשכל למצוא בו מומים, והטעם וההרגשה גם הם אינם דברים הקימים לדורות, אם מתוך שכל ואם מתוך סכלות. על ערך החיים של האמנות חורצים תמיד משפט רק החיים עצמם, אלו החיים של בני-האדם ההולכים ומשתנים, הולכים ומשתנים מעם לעם, אם על-פי מקרה ואם על-פי הכרח ואם על-פי יהיה מה שיהיה, ובלבד שהם משתנים ויש תמיד רצון להוסיף לחיות. ואולם עם ההנאה אין לכל זה כמעט שום עסק; האדם היותר גס יכול לשמוח לפעמים על איזו מלאכה נתעבה בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו שבעתים יותר מאשר ישמח המבין היותר חד על היֹפי היותר טהור. מי שמורה בענין זה תורה אחרת, אינו אלא פטפטן, אם מתוך הזיה ואם מתוך דעה מיושבת.

דבר חמישי המובן מאליו.

ה. הנאה של אמנות אצל כל מין ממיני העם אינה אלא התלהבות לרגלי זה שאי-אפשר להיות מושג, יראת-הכבוד מפני זה שאי-אפשר להיות נחקר, תאוה ואהבה לזה שיש בו מעין זרות ונפלאות, כלומר: אמונה, חלום והפקרות.

באור:

כשם שמהות האמנות אין לה באורים, כך אינה מבוארת גם מהות ההנאה של אמנות; אפשר לבאר רק את המעמד מצד החוש. המעמד הזה, ולו גם יביאוהו לידי רוחניות במדה שאין למעלה ממנה, בעיקרו אינו אלא מעמד של אהבה נמלאה, במובנה היותר רחב והיותר צר ובערכה היותר גבוה והיותר עמוק והיותר שטוח: אהבה, געגועי-אהבה, שעשועי-אהבה. היוצא מזה, כי הוא אינו נותן לנו שום ערבון בנוגע לשויו של הדבר האהוב או בנוגע ליפי, ולאמת טבעית וכדומה. כשם שהבחור האוהב, שעוד אתמול ראה איזה פנים היו בעיניו כמין מפלצת, יכול פתאום למצוא היום, שהפנים האלה הם מבחר כל חמדת העולם, ואפשר שיהיו בעיניו כך כל ימי חייו, ואפשר שרק למשך שבועות אחדים – כך אוהב וכך חי גם חובב-האמנות, ואין צריך לומר שזהו דרכו של עם כלו עם תערובותיו הרבות! אפילו עם של היונים לא היה עם של אמנות, כמו שרוצים הרבה להאמין, כי עם של היונים לא היה מעולם, ורק היו איזו קהלות, שבהן ישבו משפחות אצילים (פטריציים) מעטות, אנשים תקיפים מאד, שהיו חובבים את האמנות, ועל-ידם ישבו המון של אזרחים, אנשים חומדי-שררה ואוהבי-תענוגות, ועל-ידם עדר גס של עבדים שפלים, אבל התשוקה והאהבה להאמנות כשהן לעצמן הן ערך גדול ועצום של חיים; הן מיחסות שלֵמות לדברים, גם בשעה שהם אינם שלמים עוד, והן מאמצות את כל כחותיה של הנשמה האוהבת, גם בשעה שהכחות האלה אינם אלא רפים מאד. הן מביאות את הרוח לידי הרהורי חלומות, המראים לו כי תשוקותיו היותר נשגבות נמלאו על-ידי הציור שהפליא אותו; ובמדה שתקטן דעתו של האדם ובמדה שתמעטנה ידיעותיו בהלכות האמנות, במדה זו יקל לו יותר להאמין לחלומותיו. ואז אין לו צֹרך בשום באור: אז מתברר לו זה שאינו מושג, כי הוא והאמן הבודד אינם אלא בריאה אחת; אז הוא מרגיש כמוהו את זה שאין לו גבול, והרגיש עמו את הפרח שעל-פני השדה והבין את הגבור שבספורי נפלאותיו וחי עמו חיי אומה שלמה ונאדרה, והריע בסתר מרֹב נחת ומרֹב הפקרות. ובהקיצו מן החלומות האלה, שעשו לו את הקטן לגדול ואת הנורא לנעים ולחביב, אז יכבד בכל לבו ומאדו את הכח הנסתר והנפלא, אשר משחק לו הגבולים הצרים שלו לעצמו; ותשוקתו לזרות ונפלאות, אשר נמלאה רגע אחד ברֹב התלהבות, תתמכר ביתר עֹז אל החיים, אלה החיים שאין לפניהם דממה ושמשתנים בלי תכלית וסוף. ואולם אוּמה שלמה, שחולמת כך – וחולמת כך בכח האמנות הגדולה שלה – דבר זה הוא… חלום יפה לעתיד לבוא.

דבר ששי המובן מאליו.

ו. האמנות היותר גבוהה אינה פועלת שלא-על-ידי אמצעי, אלא על-ידי אמצעי, בתור אגדה הנכנסת לתוך העם.

באור:

לא רק האמנות מתוך התקופה שלפני ההיסטוריה או מתוך תקופות שאין להן ערך היסטורי – כגון משלי הגבורים, האידילות ההומניות, הפרַבּולות הדתיות, כפי שנמסרו לנו “מפי ההמון” – נכנסת לתוך העם על-פי השמועה לבד, כי-אם גם כל האמנות ההיסטורית – זו שהיא סמל שלם של החיים הגופניים, וכמו כן של החיים הרוחניים במושגם היותר נעלה – חודרת לתוך העם רק על-פי השמועה לבד ונמסרת איש מפי איש ונשארת חיה רק על-פי הזכרון באֹפן חפשי; גם המצאת הדפוס לא שנתה בדבר זה כלום. מי קורא עוד כיום הזה את סֶרְוַנְטֶס ואת סוִיפט במלואם, כמו שהם נדפסים בספרים, ומה גם את דנטי ואת הומירוס? רק עדה קטנה של משכילים, אשר באצבעותינו נספרם, וגם אלה אינם קוראים אותם אלא מתוך הכרח. מי מביט עוד כיום הזה אל פסל של פִידִיַס ומי מקשיב עוד לשיריה של סַאפוֹ העדינה? מי הוֹלך כיום הזה לראות את הפירמידים, מי – את היכל-פטר, מי – את הפרדס אשר בוֶרסַיל? מי יודע באמת את לֵיאוֹנַרדוֹ בשלמות, מי – את גיטה, מי – את מוצרט וגלוק, מי – את באך? אבל ידבר-נא איש על “מסעי גוליבר”, על “דון קיכוט”, על “דון י’ואן”, הילני, פויסט יזכיר-נא איש בשם פרומיתוס ואוֹֹרפיוס, מיכל-אַנג’ילו, שֶׁקספּיר, רֶמבּרַנט, בֵּיטהובן, ומורא הוד של דמיון מלא אמונה יבוא על רוח כל איש, ואפילו על זה שהוא עני ברוח, וימלא אותו המון ציורים של חיים מלאים ומאורעות כבירים ותמונות של אנושיות בצורתה היותר שלמה. בין מאה מבינים לא תמצאו שנים שיש להם דעה שוה על דבר ביאטריצ’ה של דנטי, או שבאו לכלל דעה אחת בדבר הַמלט של שקספיר; ואולם כל אחד ואחד מרגיש ברור מה זה, כשישמע בחייו אחד אומר: נערה זו היא מין ביאטריצ’ה! איש צעיר זה הוא דוגמת המלט לגמרי! אכן זהו הסימן היותר מובהק של אמנות שלמה, שהיא אינה מושגת לשום איש בשלֵמות, שזה מוציא ממנה את הדבר האחד ואומר עליו שהוא עיקר שבה, וזה – את הדבר השני שנעשה לעיקר לו, והיא בעצמה יש לה כח שאינו-מוגבל להשפיע מחוץ לפעולתה העצמית גם על-ידי סרסרותם של אחרים, עד שמתוך כל הדעות הללו, המלאות התלהבות, יתפתח ציור כולל שנעשה לרשות-הרבים ונשאר בזכרונם, והציור הכולל הזה יש שהוא רק החלק היותר קטן של הציור המקורי, ואולם רוחו של העם מאמין, כי על-פי החלק הקטן הזה הוא משיג את כלו – ועוד יותר מזה. ככה די לו לאיש האוהב שתהיה לו רק קוֻצה אחת משערות ראש אהובתו, בשביל שיצַיֵּר לו את תמונתה כלה, את ריח שערותיה, את מבטה, את שחוק פיה ואת כל נשמתה; כן, לפעמים די לו רק השם שלה לבדו.

דבר שביעי המובן מאליו.

ז. שום אמנות לא היתה עממית מתחלתה; רק בכח אהבתה לחֵרות הנטועה בה לכתחלה, שהיא מחדשת את פני כל, היא נעשית עממית; ורק בכח אהבתה לסדרים הנטועה בה מבראשונה ושהיא מוכרחת אצלה, היא נשארת עממית.

באור:

עממיות היא התוצאה האחרונה של התרגלות ארוכה ברצון חפשי שהתרגלו כל פרטי עם כלו לדבר אחד, או, לכל-הפחות, רובם והטובים שבהם. ואולם אין אדם מתרגל לדבר, שהוא כבר רגיל אצלו; כיוצא בזה אין אדם מתרגל לדבר, שאין בו כלום, אלא שהוא דבר שאינו רגיל. רק אמנות זו נעשית ונשארת עממית, שיש לה הכח לעורר את הרצון להשתתפות רוחנית, אותו הרצון שהוא אצל האדם היותר כללי, והיא במדה שוה דוחפתו ועוצרתו, מתירתו ואוסרתו, מעוררתו וכובשתו. מצד האחד צריכה שתהיינה לה כל הסגולות שיכולות לעורר כפעם בפעם את הרגש הטבעי הבלתי-מוגבל אפילו של העקשן היותר גדול, ומצד השני – הסגולות שיכולות להשביח את השכל הקולטורי המוגבל אפילו של הותרן היותר גדול. וצריכה היא שתאחד את הסגולות הכפולות האלה בצורה פשוטה כל-כך, עד כדי שתוכל לפעול בהכרח כמו חֹק חדש, שנדחקה אליו מתוך החֻקים הקודמים; אכן זהו שתלוי בו גורלו הפנימי של האמן, אם יש לו החריצות החיצונה להסתגל עם כח יצירתו העיקרי אל תכונתו של העולם ואל הסדר ההכרחי של הכחות. אז יהיה פעלו פֹעל שלם: סמל של החיים היוצרים בלי מטרה ותכלית, קלסתר-פנים של הרצון החפשי אל ההויה, דוגמה של הסתגלות מתוך רצון אל הנצח. אמנות כזו אפשר שבראשיתה יגערו בה בזדון, יבוזו לה ויכניסו בה כונות זרות, ישימו אותה לשחוק ויתנו לה תהלת-כסילים; ואולם דוקא דבר זה יגרה את התשוקה של ההמון, דוקא דבר זה יעיר משנתם את הזקנים הישנים במצנפותיהם; ובאחרונה יכיר גם זה העומד מן הצד, כי מתחת הלהטים האלה, הנעשים למראית עין, גנוזים אוצרות שיש להם חשיבות יתֵרה. ואולם האמנות הרודפת אחרי אהבת-ההמון, על-ידי מה שתתלבש בבגדי- צבעונים של אמנותם של קדמונים שנעשתה עממית: אפשר שהמומחים היותר גדולים יסמכו את ידם עליה, אפשר שמטעם הרָשות ובתי-המדרש והעתונים תהא נעשית “פופולרית” בחֹזק יד, אפשר שאיזה זמן תהיה “חביבה מאין כמוה”, אבל סופה שיכירו בה כי אינה אלא מעשה-תעתועים, שלכל היותר כל תועלתה היא רק בזה שנתנה להעם איזו ידיעות בנוגע לאמנות.

דבר שמיני המובן מאליו.

ח. כל אמנות שאינה נשארת עממית, נעשית ללא-אמנות, לדבר ריק ולמֹץ בפני רוח.

באור:

אין לך בעולם מעשה-אמנות, ואפילו הגרוע ביותר, שלא יהיה לו בתחלתו ערך של חיים; תמיד נמצאים שוטים רבים, ולפעמים גם חכמים לא מעט, האומרים שהדבר הגרוע טוב למדי לקצר בו את אֹרך השעה כשנפשם תקצר עליהם. רק מעט מעט מתחילים להתבונן, מה זאת אי-אמנות. כל אחד יודע זאת מן הנסיון שלו; ונסיונותיהם של העמים מתפתחים עוד יותר לאט, ואולם תחת זה הם יותר קימים. אפשר להזכיר מעשי-אמנות רבים, שהיתה להם במשך הרבה מאות שנים חשיבות גדולה מאד גם בעיני העם וגם בעיני המבינים, ועתה אינם נחשבים אלא לדברים בינונים, ולא מן הנמנע הוא שערכם ירד עוד למטה מזה, או כמו כן לא מן הנמנע הוא ששוב יעלו עד למדרגה היותר גבוהה. סימן גמור למעשה-אמנות, שאין לו שום ערך כלל, הוא רק זה, שבתור חֹמר עבר ובטל מן העולם, באֹפן שחדל לפעל בתור רוח חיים באיזו צורה שתהיה – אם בצורה של אגדה או של מצבת-זכּרון או של איזה חזיון אחר. דבר זה יכולים היו המבינים לנַבּא בברור גמור על הרֹב היותר גדול של מעשי-האמנות; אלא שהמבינים אינם פוסקים את פסק הדין. רק האנושיות בעצמה היא העמק אשר ביזרעאל והיא הזורה לאטה את הבר מן התבן; והעממיות היא הכברה הגדולה, אשר בה תניע את פרי-החיים אשר לה. אז יפלו לארץ בעד הכברה דברים רבים-רבים מאד, אשר נחשבו בעיני מבינים רבים לאבנים טובות ומרגליות, וספור-המעשה הגרוע ביותר, שכתב אותו איזה פטפטן מן השוק, לא ישפיל הרבה לרדת אל האשפה מספורים רבים נחמדים וחשובים שהם עתה תפארת לעושיהם ותפארת לקוראיהם. ואולם המשורר, שאין איש יודע את שמו, אשר פתח לעמו את אוצרות הרומנטיקה, בתתו לו את תמונת אחד מגבורי השודדים האבירים אשר פשטו את עורו מעליו, הוא יקום לתחיה בפי בני-האדם וברוחם שבעתים ממשוררים הרבים אשר סמכו עליהם אנשי-הקתדראות את ידם ואשר שמם היה לתהלה בספרי ההיסטוריה של הספרות.

ועוד דבר אחד, הדבר התשיעי, המובן מאליו.

ט. האמנות הולכת על דרכה לעצמה; אשרי האמנות, שאפשר לו להעם ללכת אחריה.

הגם דבר פשוט זה צריך באור?

הדבר הזה לא היה צריך שום באור והיה מובן מאליו גם למי שמוחו רופס, אלמלא היו בעולם אמנים, שיש להם ערך גם לעתיד לבוא, והם בחרו להם מין גאוה יתרה, שלא לחדור לתוך העם כל זמן שהם חיים עוד. הכבוד הריק מלא את נפשם גֹעל, והם מאמינים, כי הרגש העצמי שלהם הוא העולם כלו ואנושיות אינה אלא מין הגדה שהמציאוה מתעי-העם. עד מתי יארך השגעון הזה? עד כי יפלו והיו לקרבנות על מזבח-העולם, והעם וכל האדם יאכלו את זבחי-המתים האלה! כי כלנו אין אנו חיים לעצמנו, ולוּ גם יש בקרבנו חכמים עליונים כאלה, היושבים גנוזים בחדרם אל המנורה אשר על שלחנם בלילות וחושבים כדבר הזה; ואולם גם הכילי צר-העין, אשר אין לנגד עיניו בלתי-אם גופו לבד יורד באחריתו לקבר, ואת אוצרותיו אסף למען יורשיו.