לחן: נעם שריף

שלושת הבתים הראשונים הושרו בהצגה “ירושלים שלי” ( ה“חאן”, 1969)

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל רֶבּ שָׁלוֹם “תְּהִלִּימְזֵייגֶער”

וְשֶׁל לָמֶד-וָוְנִיק כְּמוֹ רֶבּ זוּנְדְל הַצַּדִּיק.

שֶׁל נַגָּר בְּעִיר הָעַתִּיקָה, הוּא שְׁמוּאֵל-לֵייזֶר,

שֶל “פּוּרִים אָלֵיגְרָה” וּמִשְׁלוֹחַ “פּוּרִימְלִיקְס”.¹

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם, זֹאת יְרוּשָׁלַיִם,

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל רֶבּ שִׁעְיֶה הַיָּדוּעַ

שֶׁפָּגַש בַּדֶּרֶךְ שׁוֹדְדִים וְהוּא לְבַד;

מִכִּיסוֹ הוֹצִיא אָז צִמּוּקִים מְלוֹא-הַחֹפֶן,

וּבֵרַךְ “בּוֹרֵא פְּרִי גֶפֶן”… הֵם בָּרְחוּ מִיָּד!

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם…

בְּחוּצוֹת עִירִי הַהִיא הָיוּ גָּרִים בְּיַחַד

יְהוּדִים וְגַם עַרָבִים בְּשֶׁקֶט וּבְכָבוֹד.

הַסִּמְטָאוֹת אוּלַי אוֹתָן הַסִּמְטָאוֹת;

אֲבָל עִירִי הַהִיא אֵינֶנָּה עוֹד.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד.

בתים נוספים, שנדפסו בתכנית ההצגה:

זוֹ עִירָם שֶׁל “יוֹשַׁע” רִיבְלִין וְשׁל מִינְקֶע וַייסְפִישׁ,

שֶׁיָּצְאוּ לָגוּר בְּמִשְׁכְּנוֹת-שַׁאֲנַנִּים,

לִיפָּא הַמַּדְפִּיס, וְרַבִּי שְׂרוּל-שׁוֹאֵב-הַמַּיִם,

וְאֵלִיָּהוּ-דָּוִיד רַבִּינוֹבִיץ “תְּאוֹמִים”.

בְּעִירִי הַהִיא רֶבּ יַעֲקֹב-אִיצִיק “בַּעַל-עֲגֻלֶּה”

בְּעַצְמוֹ הוֹבִיל אֶת הַקֵּיסָר בַּדִּילִיזַ’אנְס.

“דּוֹיטְשְׁלַנְד אִיבֶּר אָלֶעס” שָׁרוּ הַיְּלָדִים בַּ“שּׁוּלֶע”

(אֲבָל לֹא אֵצֶל אֲדוֹן עַנְתֵבִּי בְּ“אָלִיאַנְס”!).

זוֹ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל רַבִּי שָׁלוֹם שַׁרְעַבִּי,

שֶׁהָיָה שַׁמָּשׁ – וְהִתְגַּלָּה כְּרַב גָּאוֹן.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם הָרוֹאָה פִּתְאוֹם רַכֶּבֶת

רַק הוֹדוֹת לִבְנָהּ – הֲלֹא הוּא חֲכַם-בֵּיי נָבוֹן.

אֵיךְ רֶבּ שְׁמוּאֵל מוֹהָלִיבֶר בְּנַחַל הַשִּׁילוֹחַ

בְּעַצְמוֹ הֵגֵן עַל הַנָּשִׁים הָרוֹחֲצוֹת,

וּכְשֶׁבָּאוּ הַפְּרָאִים – הָדַף אוֹתָם בְּכוֹחַ,

וּלְבַדּוֹ, בְּיַד אַחַת, עָשָׂה מֵהֶם קְצִיצוֹת.

לְ“פּוֹרָת-יוֹסֵף” בְּכָל שַׁבָּת פָּסְעוּ בְּיַחַד

הַחֲכָמִים פֵּיזַנְטִי, מְיֻחָס וְאֶלְיָשָׁר.

דּוֹקְטוֹר אַבּוּ-שְׁדֶד רוֹכֵב עַל חֲמוֹרוֹ בְּנַחַת,

וּבָרְחוֹב פּוֹסַעַת לָהּ בִּתּוֹ – עִם אִיתָמָר.

בְּעִירִי הַהִיא הָיָה יוֹרֶה כָּל לַ"ג בָּעֹמֶר

בְּרוֹבֶה עַתִּיק-יוֹמִין רֶבּ משֶׁה הַסַּתָּת.

יְהוּדִים וְגַם עַרָבִים בְּשֶׁקֶט, בְּלִי תַּרְעֹמֶת,

גָּרוּ בְּעִירִי הַהִיא בְּתוֹךְ חָצֵר אַחַת.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם, זֹאת יְרוּשָׁלַיִם,

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד.

עוד שני פזמונים על ירושלים והפעם –בסוף המאה הי"ט. גם הם נכתבו להצגה “ירושלים שלי” (1969). הראשון מבוסס בחלקו על אחת מרשימותיו המרגשות של ידידי, שחמה שבא. השני נכתב בעקבות רשימותיו היפות של יעקב יהושע, היסטוריון חיי היו-יום בעיר העתיקה, שבה נולד. בחרתי להביא כאן גם את הבתים שלא הושרו. כל השמות והסיפורים אמיתיים.